תנחומא בובר, מקץMidrash Tanchuma Buber, Miketz

א׳ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם (בראשית מא א) זש"ה קץ שם לחשך וכל תכלית הוא חוקר (איוב כח ג), לכל יש קץ להרים לגבעות ולרוח ולימים אפילו לדברי הואי, אפילו לחשך. הרים מנין, שנאמר ושוקל בפלס הרים וגבעות במאזנים (ישעיה מ יב), לרוח מנין, שנאמר לעשות לרוח משקל (איוב כח כה). ולמים מנין, ומים תכן במדה (שם). לחשך מנין, קץ שם לחשך, כל דבר ודבר שהוא בא לאדם אפילו היסורין יש להם קץ, שנאמר ולכל תכלית הוא חוקר, שהקב"ה יושב וחוקר אם מתבקשין לו יסורין אם לאו, שנאמר ולכל תכלית הוא חוקר. אמר ריש לקיש מי גרם להאיש הזה שבאו עליו יסורים (ואפילה) [אבן אופל וצלמות] (שם ג), אבן זה יצק הרע שהוא משול באבן שנאמר והסרותי את לב האבן (יחזקאל לו כו), הוי אבן אופל וצלמות.

ב׳ ד"א קץ שם לחושך, כל היסורין הבאין על האדם קץ יש להם, שנאמר ולכל תכלית הוא חוקר, מדבר ביוסף, בשעה שנאסר בבית האסורים היה שם עשר שנים, והיה לו לצאת באחת עשרה, הוי קץ שם לחושך, מהו לכל תכלית הוא חוקר, שבשעה שהגיעה עונתו לצאת, ישב הקב"ה וחקר וראה שמתבקש להיות עוד בבית האסורים שתי שנים, על ידי שבטח בשר המשקים שאמר לו ב'פעמים כי אם זכרתני אתך (בראשית מ יד), והזכרתני אל פרעה (שם), א"ל הקב"ה אתה הבטחת עליו שתי זכירות, חייך עשה עוד שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.

ג׳[ויהי מקץ שנתים ימים]. זש"ה לכל עצב יהיה מותר (משלי יד כג), אמרו רבותינו אפילו צונן שיעשו אותן חמין הנייה הן לגוף, בכל עצב יהיה מותר.

ד׳ ד"א בכל עצב יהיה מותר מן חבירו בתורה יהא מותר ויתרון יש לו, ודבר שפתים אך למחסור (שם) מה שהוא חושך את שפתיו שלא יגע בתורה אך למחסור. מעשה בתלמיד אחד שהיה וותיק, ור' אלעזר בן יעקב שמו היה רגיל בתלמודו, ראה מה היה רגיל בתלמודו, עד שהוא מזיע במרחץ היה עומד על עמדו ועובר על תלמודו, בשביל שלא היה יודע בשפתיו חלה ושכח תלמודו, מי גרם לו על ידי שלא היה יודע בשפתיו, לכך נאמר ודבר שפתים אך למחסור.

ה׳ד"א בכל עצב יהיה מותר, זה היה יוסף שנצטער בבית האסורים, והיה לו יתרון, ויוסף הוא השליט, ודבר שפתים אך למחסור, על ידי שדבר בשפתותיו ואמר כי אם זכרתני אתך, א"ל הקב"ה חייך הואיל שדברת בשפתותיך דברים שלא כראוי, חייך שאתה עושה עוד בבית האסורים שתי שנים, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.

ו׳מה כתיב למעלה מן הענין, ולא זכר שר המשקים את יוסף (בראשית מ כג). אמר ר' ברכיה ההן ולא זכר, זכורהיה והיה נשואי אלא וישכחהו, היה אומר בחוץ אלך ואומר א פרעה עלו, מיד וישכחהו, עד שהגיע קצו לצאת הביא הקב"ה עלילות עליו כדי להוציאו, שנאמר ויהי מקץ שנתים ימים.

ז׳[ופרעה חלם], אמר ר' חייא בר אבא חלם כלב המת חלם אלא לפי שעה על ידי הצדיק.

ח׳ והנה עומד על היאור. הרשעים מתקיימים על אלהיהם, אבל הצדיקים בטוחים על בוראם.

ט׳והנה מן היאור וגו', ותרעינה באחו, מהו באחו, אלא כשהשנים טובות באות, הבריות נעשים אחין זה לזה, וכשהשנים הרעות באות, הבריות נעשות אחרים לחביריהן, שכן הוא אומר שבע פרות אחרות, מהו אחרות, שהיו רואות אלו לאלו והופכין פניהם מהם.

י׳ותפעם רוחו. שהיתה מקשת עליו כפעמון הזה. ד"א ותפעם רוחו, בנבוכדנצר כתיב ותתפעם רוחו (דניאל ב א), ובפרעה כתיב ותפעם רוחו, למה פרעה היה ידוע החלום, ולא היה יודע פתרונו, לפיכך היה מטורף טירוף רוחו, למה פרעה היה ידוע החלום, ולא היה יודע פתרונו, לפיכך היה מטורף טירוף אחד, אבל נבוכדנצר לא היה יודע את החלום, ולא פתרונו, לפיכך שני טירופין, שנאמר חלם נבוכדנצר חלומות (שם), ר' חייא אמר חלום אחד חלם, ולמה הוא אומר חלומות, ששכח את החלום. ר' ינאי אומר שני חלומות חלם, אחד של צלם, ואחד של אילן.

י״א חלם נבוכדנצר חלומות ותתפעם רוחו ושנתו מטורפת, למה שהיה החלום שלו שהראה לו מלכותו, לפיכך ושנתו נהיתה עליו (שם).

י״בויאמר המלך לקרוא לחרטומים לאשפים ולמכשפים (שם שם ב), מהו לחרטומים, אמר ר' סיון לחרטמים כתיב, אלו שהן שואלין בטימי מתים. ולאשפים, מהו ולאשפים, אלו שוחקים את המזל, ואין הלשון הזה אלא לשון דוחק, שנאמר שמעו זאת השאפים אביון (עמוס ח ד). ולמכשפים ודאי מכשפים.

י״ג להגיד למלך חלומותיו ויבואו ויעמדו לפני המלך (דניאל שם), כולם באו שלא להנייה לאחד מהן, התחיל לדבר עמהם, שנאמר ויאמר המלך חלום חלמתי ותתפעם רוחי לדעת את החלום, וידברו הכשדים למלך ארמית, מלכא לעלמין חיי אמר חלמא לעבדך ופשריה (נתחווה) [נחוא] (דניאל ב ג ד), אמר להם נבוכדנצר יודע אני את החלום, אם אומר אני אותו לכם אתם אומרים לי דברים של כזבים, ותאמרו זהו פתרונו, אלא אמרו את החלום ואני יודע שאתם אומרים לי פתרונו, שנאמר (להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשריה תהחוון) [והן חלמא ופשרה תהחון] (שם שם ו), ענו תנינות ואמרין (למלכא) מלכא חלמא (יימר) [יאמר] לעבדוהי (ופשריה) [ופשרה] נהחוה (שם שם ז), אמר להן נבוכדנצר ה אני אומר לכם אמרו לי ואתם אומרים לי אמור [לנו], כך אתם סבורים שאתם מסיחים עמי עד הצהרים והולכים להם (דיהן) [די הן] חלמא לא תהודענני (חדא) [חדה] היא דתכון (שם שם ט), קלווסים (פי' גזירתכון) אחת אני מוציא עליכם ואתם נהרגים, (ומילא כזיבא) [ומלה כדבה] (ושחיתא) [ושחיתה] הזדמנתון (למימר) [למאמר] קדמי (שם), דברים של כחשים נכנסתם לומר לפני, עד די עידנא ישתנא, ענו כשדאי קדם מלכא ואמרין לא איתי (אינש) [אנש] על יבשתא די מלת מלכא (יכול) [יוכל] (להחוויא) [להחויה] כל קבל די כל מלך רב ושליט (מי לא כדנא) [מלה כדנה] לא (שאיל) [שאל] לכל חרטם ואשף (וכשדאי) [וכשדי] ומלתא די מלכא (שאיל יקירא) [שאל יקירה] ואחרן לא (איתוהו) [איתי] די יחונה קדם מלכא להן אלהין די (מדוריה) [מדרהון] עם בשרא לא איתוהי (שם שם ט י יא). כשהיה בית המקדש קיים, היה אדם מבקש דבר והוא שואל באורים ותומים, כשהיה אלוהו של עולם דר עם בישרא היה אדם מבקש דבר, והוא אומר לו לכו ושאלו בו, אמרו (לא איתוהו עם בשרא) [עם בשרא לא איתוהי], ומלתא די מלכא שאל יקירה שם שם יא) נבואה היא צריכה, ואין יקירא אלא נבואה, כשם שאתה אומר ודבר ה' היה יקר וגו' (ש"א ג א), ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא (דניאל שם), ואחרן ואהרן, אמרו לו אילו היה לך אחד מבני בניו של אהרן היה מתעטף באוים ותומים ואומר לך. כל קבל (דנא) [דנה] מלכא בנס וקצף (סגיא) [שגיא] (שם שם יב), אתמלא עליהם חימה, אמר להם וכך היה בית המקדש יפה ונתתם לי עצה שאחריבנו, מיד ואמר להובדה (לחכימי) [לכל חכימי] בבל (שם שם), יצאת קלווסים כן, שנאמר ודתא (נפקית) [נפקת] וחכימיא מתקטלין ובעו דניאל וחברוהי (להתקטלא) [להתקטלה] (שם שם יג), אמר ר' יוסי ב"ר חנינא ואיתבע דניאל וחברוהי להתקטלא, התחיל דניאל אומר לאריוך על מה דתא (מהחצפא) [מהחצפה] מן קדם מלכא אדין מלתא הודע אריוך לדניאל (שם שם טו), א"ל דניאל אני מראה לו את הדבר, אדין אריון (בהתבהלא) [בהתבהלה] הנעל לדניאל קדם מלכא (שם שם כה), אמר לו נבוכדנצר האיתך כהל להודעתני (חילמא) [חלמא] די חזית ופשרה (שם שם כו), השיבו דניאל מיד ופירש לו, אבל בנו בלשצר א"ל לדניאל כשבא לפניו לפרש לו מה דפס יד כתבא, אז אמר לו אנת הוא דניאל די מן בני גלוותא די יהוד וגו' (שם ה יג), לפיכך דורש ר' יוסי שגם נבוכדנצר א"ל כן אנת הוא דניאל (שם), וכי לא היה מכירו שאמר לו אנת הוא דניאל, אלא אמר לו יש בך כח לומר לי דבר זה, אמר לו הן, א"ל אימתי, א"ל לא שלשים יום, לא עשרים יום, אלא לילה אחת המתן לי, אדיין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע (שם ב יז), כדי שיתפללו עמו, שנאמר ורחמין (למבעי) [למבעא] מן קדם (אלהא) [אלה] וגו' (שם שם יח), אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי, אדיין דניאל ברך (לאלהא) [לאלה] שמיא (שם שם יט). בעולם הזה היתה הנבואה לאחד מאלף, אבל לעולם הבא תהיה הנבואה על כל אדם שנאמר והיה אחרי כן אשפך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם וגו' (יואל ג א).

י״דוירא יעקב כי יש שבר במצרים (בראשית מב א). זש"ה (עין רואה ואוזן שומעת) [אוזן שומעת ועין רואה] ה' עשה גם שניהם (משלי כ יב). מה ראה שלמה לומר כן, וכי כל הגוף לא עשאו הקב"ה שאמר על האוזן ועל העין, אלא כל האברין של אדם עתידין ליתן דין, חוץ מן האוזן ומן העין, למה אלא העין הזו רואה שלא בטובת אדם, והאוזן שומעת שלא בטובת אדם, אבל הידים אם אינו רוצה אינו גונב, והרגלים כך, לכך נאמר עין רואה ואוזן שומעת וגו'. בא וראה כל אותו הזמן שנמכר יוסף לא היו יודעין יעקב ובניו שהיה יוסף קיים, וכשהגיע הקץ נתן הקב"ה רושת לעינים ולאזנים, שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים וגו' ויאמר הנה שמעתי כי יש שבר במצרים.

ט״ו[וירא יעקב כי יש שבר במצרים]. זש"ה האומר לחרס ולא יזרח וגו' (איוב ט ז), (אלא על יעקב ועל בניו אומר שנמשלו בהן, שנאמר והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי), הרי כל חכמתו של איוב, ומי אינו יודע שאם אמר הקב"ה לשמש או לכוכבים שלא יזרחו, שאינן זורחין, שנאמר האומר לחרס ולא יזרח וגו', אלא על יעקב ועל בניו הוא אומר [שנמשלו בהן שנאמר הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (בראשית לז ט)], האומר לחרס ולא יזרח, כ"ב שנה שעשה יוסף במצרים חוץ מאביו, נגנז רוח הקדש מיעקב ומבניו, ולא היה רחוק מהם אלא מהלך ד' ימים או ה' ימים, ולא היו יודעים שבמצרים היה, וקודם לכן נביאים גדולים היו יעקב ובניו, רצונך לידע כיון שאמר להם יוסף את החלום, מהו אומר, הבא נבא אני ואמך ואחיך, וכשנמכר לא היו יודעין היכן הוא, הוי האומר לחרס ולא יזרח, למה כך, שלא יהו הנביאים מתגאים, לכך הודע להם הקב"ה כחו והראה להם שאינן כלום, וכן אתה מוצא בגדול הנביאים, על שאמר והדבר אשר יקשה מכם וגו' (דברים א יז), אמר לו הקב"ה אתה יכול לפתור דבר קשה, חייך שאני מראה לך, וכיון שהגיע לפניו עסקן של בנות צלפחד, התחיל מתקשה בו ולא היה יודע מה לומר, והקריב משפטן לפני ה', שנאמר ויקרב משה את משפטן לפני ה' (במדבר כז ה). א"ל הקב"ה לא הייתה אומר הדבר אשר יקשה מכם וגו', הרי מה שהנשים יודעות אין אתה יודע, שנאמר כן בנות צלפחד דוברות וגו' (שם שם ז), אלו דנות יפה ממך, ואף שמואל שהיה שקול כנגד משה ואהרן, על שאמר לשאול אנכי הרואה (ש"א ט יט), א"ל הקב"ה אתה אמרת אנכי הרואה, חייך למחר אני מראה לך אם רואה אתה, שנאמר מלא קרנך שמן ולך (בא) [אשלחך] אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך (ש"א טז א), כיון שהלך מה כתיב, ויהי בבואם וירא את אליאב ויאמר אך נגד ה' משיחו (שם שם ז), א"ל הקב"ה אתה הוא שאמרת אנכי הרואה, אל תבט אל מראהו וגו' (שם שם ז). ואף יעקב [ובניו] היו נביאים וחכמים, ולא היה דבר נטמן מהם, כיון שנמכר יוסף לא היו יודעים בו עד [שבקש] הקב"ה, לפיכך האומר לחרס ולא יזרח וגו'.

ט״זד"א וירא יעקב כי יש שבר במצרים וגו', אמר ר' יהושע אדם גדול וזקן ויושב בביתו ורואה מה יש במצרים, אמ הכתוב והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים וגו' (קהלת ז יט), זה יעקב שהיה יושב ורואה מה יש במצרים, ועשרת בניו היו נכנסין [ויוצאין] ולא היו יודעים.

י״זד"א וירא יעקב כי יש שבר וגו'. זש"ה אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה' אלהיו (תהלים קמו ה), הראה לו הקב"ה שהיה יוסף קיים.

י״ח ויאמר יעקב לבניו למה תתראו. אמר להם יעקב בבקשה מכם היו מצניעים עצמיכם, שאין קשה מעין הרע, וכן אתה מוצא בלוחות הראשונות, על ידי שניתנו בגדולה נשתברו, שנאמר וכל העם רואים את הקולות (שמות כ יח), אבל הלוחות השנים כשניתנו, לא ראה אותם אלא משה, שנאמר ואיש לא יעלה עמך וגו' (שם לד ג), ואף ירושלים לא חרבה אלא מפני עין רעה, שנאמר הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי משוש לכל הארץ וגו' (איכה ב טו) ואומר עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי (שם ג נא), לפיכך אמר יעקב אל תראו עצמיכם, שנאמר ויאמר יעקב לבניו למה תתראו, אלא היו מהלכין בצנעה, שנאמר הגיד לך אדם מה טוב וגו' והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו ח).

י״טד"א וירא יעקב כי יש שבר במצרים וגו'. זש"ה לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט (איוב לב ט), לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם, אלא אכן רוח הוא באנוש (שם שם ח), מי אמר הפסוק הזה, אליהוא אמרו, אימתי בשעה שהיו אהביו של איוב מוכיחין אותו והיה משיבן, כיון שסילקן איוב, ראה אליהוא שלא יכלו להשיבו, שנאמר וירא אליהוא כי אין מענה וגו' (שם שם ה), באותה שעה אמר להם לא רבים יחכמו, לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא אכן רוח הוא באנוש, אלא אם כן נתן בו הקב"ה רוח כדי שיהא רגיל בתלמודו, שנאמר אכן רוח היא באנוש. שאלה מטרונא לר' יוסי בן חלפתא אמרה לו הרי כל שבחו של הקב"ה שהוא נותן לחכמים חכמה, שנאמר יהב חכמתא לחכימין (דניאל ב כא), לא היה צריך לומר אלא יהב חכמתא לטיפשין, אמר לה יש לך קוזמין, אמרה לו הן, אמר לה אם בא אדם לשאול קוזמין שלך, משאלת את אותם לו, אמרה לו אם יהיה אדם אוקנוס (פי' אדם חכם), אני משאלת לו קוזמין שלי, אמר לה קוזמין שלך אין את משאלת אלא לאדם אוקנוס, הקב"ה יתן את החכמה לטיפשין, לפיכך אמר יהב חכמתא לחכימין, אמר אליהוא לא כל מי שהוא מבקש הוא נותן לו, הוי לא רבים יחכמו [אלא אכן רוח הוא באנוש.

כ׳ ד"א לא רבים יחכמו] מדבר ביעקב, אמר יעקב לבניו, לא בשביל שאתם רבים תחכמו, שאתם עשרה ואני אחד, שאני אומר לכם רדו למצרים, ואין אתם מבקשים לירד, צופה אני ברוח הקודש שיש שם שבר, שנאמר אכן רוח הוא באנוש, ראיתי שיוסף שם, שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים.

כ״ארדו שמה. ירידה היא לכם, רדו וכבשו את הארץ לפני בניכם (רדו שמה ושברו לנו משם) [שבו שברו לנו] מעט אכל (בראשית מד כה), לפני אותם שכתיב בהם, כי אתם המעט מכל העמים (דברים ז ז).

כ״בוירדו אחי יוסף עשרה. אמר להם יעקב בבקשה מכם אל תכנסו בפולי אחד מפני עין הרע, וכן עשו, כיון שנכנסו לא נכנסו כולם כאחד, אלא כל אחד ואחד בפני עצמו, מה עשה יוסף הושיב שומרים על פתח פילאות של מצרים, אמר כל מי שהוא נכנס יהא שמו ושם אביו כתוב אצליכם ותהיו מביאים לי שמותם, וכיון שנכנסו בני יעקב כל אחד ואחד בפני עצמו, הוא היה אומר מה שמך, והוא אומר לו ראובן בן יעקב, וכן כל אחד ואחד מהם כותב שמו ושם אביו, והביאו הכתבים אצל יוסף, אמר להם לכו והביאו אותם, הלכו ומצאום בשוק של זונות והביאום אצל יוסף, מיד הכירם יוסף, שנאמר ויכר יוסף את אחיו, התחיל מזכיר את החלומות, שנאמר ויזכר יוסף את החלומות אשר חלם להם, ויתנכר אליהם וידבר אתם קשות, התחיל מתקשה להם ואמר להם מאין באתם, כיון שאמרו מארץ כנען, אמר לשמעון וללוי למודים אתם להיות בוזזים את בני אדם כשם שעשיתם בשכם, הוי וידבר אתם קשות.

כ״ג ויכר יוסף את אחיו, כשנפלו בידו, והם לא הכירוהו, כשנפל בידם. אמר דוד רועה ישראל האזינו נוהג כצאן יוסף (תהלים פ ב) כך דרש ר' תנחומא רדו שמה שראה שיורדים ומשתעבדים במצרים רד"ו שנים. ד"א רדו ללמדך שכל הלוקח תבואה מן השוק ירידה היא לו. וירדו אחי יוסף עשרה, בני ישראל אין כתיב כאן, אלא אחי יוסף, לפי שמתחילה לא נהגו עמו אחוה שמכרוהו ולבסוף נתחרטו, ואמרו אימתי נרד למצרים ונחזור את יוסף לאבינו, וכשאמר להם אביהם לירד למצרים הלכו כולם בדעת אחת להחזירו, לכך כתיב וירדו אחי יוסף, ולמה עשרה, שהיה בהם לכלות את הפורענות ולבטל את הגזירה, לכך אתה מוצא בסדום שירד אברהם מחמשים עד עשרה, כיון שלא מצא עשרה, שתק אברהם הצדיק, ולפי שלא היו בדור המבול עשרה לא נוצלו, כי לא היה שם אלא נח ושלשה בניו ונשותיהם דהיינו שמונה.

כ״ד[ואל שדי יתן לכם רחמים וגו' (בראשית מג יג). ילמדנו רבינו עד כמה תפלות חייב אדם להתפלל ביום, כך שנו רבותינו, אין מתפללין יותר מג' תפלות שתקנו אבות העולם, אברהם תיקן תפלת שחרית, שנאמר וישכם אברהם בבוקר [אל המקום אשר עמד שם] (בראשית יט כז), יצחק תיקן תפלת מנחה, שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב (שם כד סג), יעקב תיקן תפלת ערבית, שנאמר ויפגע במקום (שם כח יא), ואף דניאל כתיב ביה וזמנין (תלתא) [תלתה] ביומא [הוא ברך על ברכוהי] (דניאל ו יא) ולא פירש באיזה שעה, בא דוד ופירש ערב ובוקר וצהרים וגו' (תהלים נהי ח), לפיכך אין אדם רשאי להתפלל יותר משלש תפלות ביום, ור' יוחנן אמר ולואי מתפלל אדם והולך כל היום כולו. שאל אנטונינוס את רבינו הקדוש מהו להתפלל בכל שעה, אמר ליה אסור, אמר ליה למה, אמר ליה שלא תהא נוהג קלות ראש בגבורה, לא קיבל ממנו, מה עשה, השכים אצלו, א"ל קירי בדא, לאחר שעה נכנס אצלו, א"ל (אמנה רטוק) [אמפרטור], לאחר שעה א"ל שלום עליך המלך, א"ל מה את מבזה על המלכות, א"ל ישמע אזניך מה שאתה מוצא מפיך, ומה אתה בשר ודם השואל בשלומך בכל שעה, אתה אומר כך, המבזה מלך מלכי המלכים הקב"ה על אחת כמה וכמה, שלא יהא מטריח בכל עת.

כ״הר' יוסי בן חלפתא אומר עתים הם להפלה, שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון (תהלים סט יד), אימתי עת רצון שעה שהצבור מתפללין, לפיכך צריך אדם להשכים לתפלה, שאין לך גדולה מן התפלה, שהרי משה נגזר עליו שלא יכנס לארץ, ושלא לראותה, ועל שהרבה בתפלה ויראהו ה' את כל הארץ וגו' (דברים לד א), וכן חזקיה נתפלל וביטל הגזירה, ואף יעקב ששלח בניו למצרים נתפלל עליהן, ואל שדי יתן לכם רחמים.

כ״ו[ואל שדי יתן לכם רחמים]. מה ראה יעקב לברכן באל שדי, ללמדך שהרבה יסורין באו עליו, עד שהוא במעי אמו עשו מריב עמו, שנאמר ויתרוצצו הבנים בקרבה (בראשית כה כב), וכן הוא אומר על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו (עמוס א יא), רחמו כתיב, ברח מפני עשו ללבן, ראה כמה צרות, הייתי ביום אכלני חורב וגו' (בראשית לא מ), היאך שיצא רדף אחריו לבן להורגו [שנאמר] וירדוף אחריו דרך (שלשת) [שבעת] ימים (שם לא כג) נמלט ממנו בא עשו בקש להורגו הפסיד עליו כל אותו דורון עזים מאתים וגו' (שם לב טו), יצא מעשו באתה עליו צרת דינה, ואח"כ צרת רחל, ואח"כ הצרות הללו, בקש לנוח קימעא, עד שבאתה צרת יוסף, ואח"כ צרת יצחק אביו שמת עשר שנים אחר מכירתו של יוסף, והכתוב צווח לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבא רוגז (איוב ג כו), אח"כ באה עליו צרת שמעון, ואח"כ צרת בנימן, לפיכך היה מתפלל ואל שדי ואומר מי שאמר לשמים ולארץ די יאמר ליסורי די, לפי כשברא הקב"ה לשמים ולארץ נמתחין והולכין עד שאמר להן הקב"ה די לפיכך כתיב ואל שדי.

כ״זוישא עיניו וירא את בנימן אחיו בן אמו (בראשית מג כט), שמח שהיה דומה לאמו, שכך כתיב בן אמו, מיד ויצו את אשר על ביתו לאמר מלא את אמתחות האנשים אוכל וגו' (שם מד א) אמר למנשה, מלא את אמתחות, ואת גביעי גביע הכסף וגו' (שם שם ב), הבקר אור והאנשים שלחו (שם שם ג), למה לא שלחן בלילה, אמר יוסף אם אני שלח אותן בלילה, אין כל בריה יכולה להן, לפי שנמשלו לחיות, גור אריה יהודה (בראשית מט ט), דן גור אריה (דברים לג כב), יהי דן נחש (בראשית מט יז), נפתלי אילה שלוחה (שם שם כא) בנימן זאב יטרף (שם שם כז).

כ״חהם יצאו את העיר לא הרחיקו (שם מד ד), אמר יוסף אם ירחיקו אין כל בריה יכולה להחזירן.

כ״טקום רדוף אחרי האנשים (שם), כל זמן שאימת (ברך) [כרך] עליהן.

ל׳והשגתם (שם). הוי שוגג אותם בדברים אחת קשה ואחת רכה.

ל״א הלוא זה אשר ישתה אדוני בו וגו' (בראשית מד ה), ויקרעו שמלותם וגו' (שם שם יג), אמר להן הקב"ה אתם הקרעתם בגדי אביכם בדבר של חנם, כך אתם תקרעו בדבר של חנם, ויעמוס איש על חמורו (שם), לא הוצרך אחד מהן לחמורו, והן עומדין ומחבטין לבנימין על כתפיו ואומרים לו, אי גנב ברה דגנבתא ביישתני בן אמך את, כך היא ביישה (אמך) את אבינו, ותגנוב רחל את התרפים (שם לא כ), בזכות אותן המכות שהכתוהו על כתפיו זכה ושרתה שכינה על כתפיו שנאמר ובין כתפיו שכן (דברים לג יב).

ל״בויבא יהודה ואחיו ביתה יוסף (בראשית מד יד), מהו ביתה יוסף, והלא בכל יום ויום יוצא לדון בבימה, אלא אותו היום לא יצא, שלא לבייש את אחיו בפני המצריים.

ל״גויפלו לפניו ארצה (שם), לקיים מה שנאמר הנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי (שם לז ט).

ל״דויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם (שם שם טו), אמר להם יוסף אני אומר לכם מפני מה גנבו הנער הזה לקסום בו ולידע היכן אחיו.

ל״הויאמר יהודה מה נאמר לאדני (שם שם טז), מה נאמר על כסף ראשון, ומה נדבר על כסף שני, מה נצטדק על הגביע.

ל״והאלהים מצא את עון עבדיך (שם), אל תקרא מצא אלא מוציא, לעולם אין שני אחין נכנסין לבית המשתה ביחד מפני העין, ואנו נמצאינו כולנו בערוגה אחת בעון אחד שהיה בידינו, אמר להם אחיכם זה לא היה עמכם באותה שעה, אמרו לו כל הנמצא עם הגנב נתפש עמו, אמר להם ומה אחיכם הראשון שלא גנב ולא ציער אתכם, אמרתם טרוף טורף, זה שגנב וציער אתכם על אחת כמה וכמה, לכו אמרו לאביו טרוף טורף, והלא דברים ק"ו ומה תקלה שבאה על ידי צדיקים היתה מחיה לכל העולם, זכות שיביא הקב"ה על ידיהם על אחת כמה וכמה].

ל״ז[ד"א] ואל שדי יתן לכם רחמים. ילמדנו רבינו מנין התקינו לברך על המזון, שנאמר ואכלת ושבעת וברת (דברים ח י), הרי לאחריו, לפני המזון מנין, שנה ר' חייא בשם ר' עקיבא קודש הלולים לה' (ויקרא יט כד), מלמד שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו, אמר הקב"ה כשם שאני זקוק להוריד גשמים ולהשיב רוחות ולהוריד טללים, אף אתה זקוק לברכני, וזהיר להתפלל לפני, לא תהא רואה את עצמך בשעת הרווחה לבזה את התפלה, וכיון שתגיע הצרה תהא עומד ומתפלל, לאו בני לא תעשה, אלא קודם שתבא הצרה תהא מקדים ומתפלל, שנאמר היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח (איוב לו יט), תדע שהרי יעקב אבינו היה בנימן עמו, ואינו יודע מה עתיד להגיעו, התחיל להקדים ולהתפלל, שנאמר ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימן, וכן אמר המשל אוקיר לאסיא עד דלא תצטרך ליה, מהו וכל מאמצי כח, שכך היו עושין מאמצי כח.

ל״ח[ואל שדי יתן לכם רחמים]. זש"ה על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא וגו' (תהלים לב ו). זבדי בן לוי ור' יוסי בן פיטרס ור' יהושע בן לוי אחד קרא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (שם לא כ), ואחד קרא וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו (תהלים ה יב), ואחד קרא על זאת יתפלל כל חסיד אליך. [לעת מצא] (שם לב ו), מהו לעת מצא, לעת מיצוי היום.

ל״טד"א לעת מצא, לעת מיצוי הנפש. אמר (ר' יהושע) [ר' ישמעאל] צריך אדם שיהא מתפלל על יציאת הנפש, שאין לך דבר קשה מימיאת נפש. היאך היא יוצאה, ר' יוחנן אמר כפיטורי היוצאת בפי ושט (פי' החבל בשעה שמושכין אותו בנקב של ספינה לקשרה בו), כך הנפש בשעה שהיא יוצאה מן האדם, שאין אדם צריך להאמין בעצמו עד יום מותו, וכך שנו רבותינו, אל תאמין [בעצמך] עד יום מותך, מעשה באדם אחד מין שהיה רבו שונה ואומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, והיה חולק על דברי רבו, אמר הקב"ה זה בא לחלוק על התורה, מה עשה לו, ניסה אותו, ויצא יום הכפורים לתוך גינה אחת וראה ריבה אחת מקושטת נאה ומשובחת, ועמדה לו כנדו, ובקש להזקק לה, השיח עמה, אמרה לו אשת איש אני, אמר לה מקובל, אמרה לו כהנת אני, אמר לה מקובל, אמרה לו נדה אני, אמר לה מקובל, ולא זז עד שנזקק לה, הלך וישב לו לביתו אלופסין (פי' צעור) לומר מה עבר עליו, והיו רבותיו עולים ומבקרים אותו, ומוצאים אותו כחולה חודש אחר חודש, לומר מה עשיתי, והוא לא היה חולה, מה עשה הקב"ה, אמר עד מתי הוא מצטער, רמז הקב"ה לאותה שידה, והלכה ועמדה לפניו, אמרה לו עד מתי אתה מצטער, אני אותה האשה שנזקקתי עמי, רוח אני, אלא בשביל שהייתה חולק על דברי חכמים, שאמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אף דוד הסכים לומר צריך אדם להתפלל על יציאת נפשו, לכך אמר לעת מצוא.

מ׳[ד"א לעת מצוא], שאדם צריך להיות מקוה לדבר שידע סופו, מי היה זה, זה יעקב, אעפ"י שאמר טרוף טורף יוסף מחכה היה להקב"ה, בסוף הודיעו שיוסף חי, ולא עוד אלא שבישרו שהוא חי, ואל שדי יתן לכם רחמים.

מ״א[ואל שדי יתן לכם רחמים]. זש"ה אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו (תהלים צד יב), מהו אשרי הגבר, אמר ר' יהושע אם באו עליך יסורין והייתה יכול ליגע בתורה, יסורין של אהבה הן, ואם לא הייתה יכול ליגע בתורה, יסורין של מרדות הן. אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, אמר ר' ביסנא אין אדם בעולם שאינו בא לידי יסורין, הוי אדם חושש בעינו אינו יכול לישן, בשינו אינו יכול לישן, אלא ער כל הלילה ואדם ער כל הלילה ויגע בתורה, זה ער וזה ער, הוי אשרי אנוש שיסוריו בתורה.

מ״בד"א ואל שדי, אמר ר' אלכסנדרי אשרי אדם שיסורין באין עליו, והקב"ה אומר להם די, שיש להם סוף, מי היה זה, זה היה יעקב, שאמר לבניו אל שדי, אל יאמר ליסורי דייכם, הוי ואל שדי.

מ״גד"א ואל שדי, אמר ר' אחא השמים הללו מדוק נבראו, והארץ משלג נבראת, שנאמר הנוטה כדוק שמים (ישעיה מ כב), והארץ משלג שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ (איוב לז ו), כיון שאמר להם הקב"ה שיבראו היו נמתחים והולכים, אמר ר' אהא אילולי שאמר להם הקב"ה די, היו נמתחים והולכים עד שיחיו את המתים, אמר יעקב מי שאמר לשמים וארץ דייכם, הוא יאמר ליסורי דייכם, ואל שדי.

מ״דד"א ואל שדי, מהו הלשון הזה ואל שדי קשה הוא, ואם תעשו רצונו הוי מתקיים עליכם, למה שהוא ברחמיו קשה, לפיכך יתן לכם רחמים.

מ״המה כתיב למעלה מן הענין, וירדו אחי יוסף עשרה (בראשית מב ג), כיון שירדו למצרים עשה יוסף בערמה שלש פרוסטגמיות (פי' כתבים),

מ״ואחד שלא יהא עבד נכנס למצרים ליקח בר, ואחד שלא ילך אדם אחד אחר שני חמורים, ואחד שלא יהא נכנס עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקינו,

מ״זמה עשה יוסף צוה שיביאו לו שמות בני אדם, שהיו כתובין בכל יום ויום, נכנסו ביום הראשון, הכניסו לפניו את השמות שנכנסו, וכך בכל יום ויום היו מודיעים לו, כיון שירדו אחיו של יוסף, לא נכנסו כולם בפילי אחד, היה בעל הפילי אומר לו מה שמך, אמר לו ראובן בן יעקב בן יצחק, וכן שמעון וכן כולם, הביאו הכתבים אצל יוסף, כיון שקרא אותם, ידע שאחיו היו שם, שלח למנשה בנו, אמר ראה לאיכן הם הולכים, הלך מנשה ראה אותם מחזרין בתוך השוק, יוצאין משוק זה לשוק זה, מן מבוי זה למבוי זה, שלח אחריהם ובאו לפניו, כיון שראה אותם ודאי הכירם, ויתנכר אליהם (שם שם ז), מהו ויתנכר אליהם, ר' יוחנן אמר נעשה נכרי עליהם, ויאמר אליהם מאין באתם (שם), אמר להם מרגלים אתם (שם שם ט), אמרו לו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל (שם שם י), שנים עשר עבדיך אחים אנחנו (שם שם יג), אמר ר' יוחנן משל לעורבא דעייל נורא לקיניה (פי' עורב שהכניס את האור לקינו), אמר להם אחים אתם, אמרו לו הן, ולמה לא נכנסתם כולכם בפילי אחד, אמרו לו שכך צונו אבינו מפני עין, אמר להם חי פרעה כי מרגלים אתם (בראשית מב טז), כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בראשו של פרעה, למה הדבר דומה, לאשה שגנבה שה מהעדר וברחה, והיה הרועה רץ אחריה, הלכה לביתה וכיסתו בבגד, אמר לה הרועה ראית שה אחד, אמרה לו נהא אוכלת מבשרו של זה המוטל במטה שאיני יודעת, כך יוסף כשהיה מבקש ישבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה, ויאמרו אליו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל (שם שם י), אמר להם תדעו שאתם מרגלים, למה הייתם הולכים ומחזרים בכל המדינה, אמרו לו אח היה לנו ומכרנוהו לעבד, ומשעה שמכרנוהו אבינו יושב ומתאבל עליו, וירדנו והכסף בידינו, לומר בכל מקום שאנו מוצאים אותו אנו פודים אותו, אמר להם אדם שמוכר דבר יכול לחזור בו, אמרו לו לכך ירדנו, וכפלים בידינו לפדותו, אמר להם ואם אינו מבקש למוכרו, אמרו לו אפילו אנו נשרפים עליו אין אנו זזים עד שנפדה אותו, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם (שם שם יד), מה עשה ויקח מאתם את שמעון (שם שם כד), אמר אסרני והשליכני לבור, אף אני אוסר אותו, מה עשו טענו והלכו אצל אביהם, ויגידו לו את כל הקורות אותם, אמר להם לכו שברו לנו מעט אוכל (שם מג ב), אמר לו יהודה, העד העיד בנו האיש לאמר לא תראו פני וגו' (שם שם ג), אמר להם לא אשלח את בנימן אפילו אהרג, אמרו לו טוב לך לאבד נפש אחת ולא שבעים, מה עשה נתן לב את בנימן, והתחיל להתפלל עליהם ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, לפי שאמרו דבר האיש (שם מב ל), לפיכך אמר הוא לפני האיש.

מ״חד"א ואל שדי. מדבר בישראל ובגלותם יתן לכם רחמים, (ונתן) [ויתן] אותם לרחמים לפני כל שוביהם (תהלים קו מו).

מ״טושלח לכם. הנה אנכי שולח לכם וגו' (מלאכי ג כג).

נ׳את אחיכם. שלפנים מנהר סמבטיון.

נ״אאחר ואת בנימן. אלו שבט יהודה ובנימן, באותה שעה נאמר שירה [שנאמר] ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד (ירמיה לא יב).

נ״בחסלת פרשה מקץ