תנחומא בובר, מקץ י״זMidrash Tanchuma Buber, Miketz 17
א׳מה כתיב למעלה מן הענין, וירדו אחי יוסף עשרה (בראשית מב ג), כיון שירדו למצרים עשה יוסף בערמה שלש פרוסטגמיות (פי' כתבים),
1
ב׳אחד שלא יהא עבד נכנס למצרים ליקח בר, ואחד שלא ילך אדם אחד אחר שני חמורים, ואחד שלא יהא נכנס עד שיכתוב שמו ושם אביו ושם זקינו,
2
ג׳מה עשה יוסף צוה שיביאו לו שמות בני אדם, שהיו כתובין בכל יום ויום, נכנסו ביום הראשון, הכניסו לפניו את השמות שנכנסו, וכך בכל יום ויום היו מודיעים לו, כיון שירדו אחיו של יוסף, לא נכנסו כולם בפילי אחד, היה בעל הפילי אומר לו מה שמך, אמר לו ראובן בן יעקב בן יצחק, וכן שמעון וכן כולם, הביאו הכתבים אצל יוסף, כיון שקרא אותם, ידע שאחיו היו שם, שלח למנשה בנו, אמר ראה לאיכן הם הולכים, הלך מנשה ראה אותם מחזרין בתוך השוק, יוצאין משוק זה לשוק זה, מן מבוי זה למבוי זה, שלח אחריהם ובאו לפניו, כיון שראה אותם ודאי הכירם, ויתנכר אליהם (שם שם ז), מהו ויתנכר אליהם, ר' יוחנן אמר נעשה נכרי עליהם, ויאמר אליהם מאין באתם (שם), אמר להם מרגלים אתם (שם שם ט), אמרו לו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל (שם שם י), שנים עשר עבדיך אחים אנחנו (שם שם יג), אמר ר' יוחנן משל לעורבא דעייל נורא לקיניה (פי' עורב שהכניס את האור לקינו), אמר להם אחים אתם, אמרו לו הן, ולמה לא נכנסתם כולכם בפילי אחד, אמרו לו שכך צונו אבינו מפני עין, אמר להם חי פרעה כי מרגלים אתם (בראשית מב טז), כשהיה נשבע לשקר היה נשבע בראשו של פרעה, למה הדבר דומה, לאשה שגנבה שה מהעדר וברחה, והיה הרועה רץ אחריה, הלכה לביתה וכיסתו בבגד, אמר לה הרועה ראית שה אחד, אמרה לו נהא אוכלת מבשרו של זה המוטל במטה שאיני יודעת, כך יוסף כשהיה מבקש ישבע לשקר היה נשבע בחיי פרעה, ויאמרו אליו לא אדוני ועבדיך באו לשבור אוכל (שם שם י), אמר להם תדעו שאתם מרגלים, למה הייתם הולכים ומחזרים בכל המדינה, אמרו לו אח היה לנו ומכרנוהו לעבד, ומשעה שמכרנוהו אבינו יושב ומתאבל עליו, וירדנו והכסף בידינו, לומר בכל מקום שאנו מוצאים אותו אנו פודים אותו, אמר להם אדם שמוכר דבר יכול לחזור בו, אמרו לו לכך ירדנו, וכפלים בידינו לפדותו, אמר להם ואם אינו מבקש למוכרו, אמרו לו אפילו אנו נשרפים עליו אין אנו זזים עד שנפדה אותו, אמר להם הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם (שם שם יד), מה עשה ויקח מאתם את שמעון (שם שם כד), אמר אסרני והשליכני לבור, אף אני אוסר אותו, מה עשו טענו והלכו אצל אביהם, ויגידו לו את כל הקורות אותם, אמר להם לכו שברו לנו מעט אוכל (שם מג ב), אמר לו יהודה, העד העיד בנו האיש לאמר לא תראו פני וגו' (שם שם ג), אמר להם לא אשלח את בנימן אפילו אהרג, אמרו לו טוב לך לאבד נפש אחת ולא שבעים, מה עשה נתן לב את בנימן, והתחיל להתפלל עליהם ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, לפי שאמרו דבר האיש (שם מב ל), לפיכך אמר הוא לפני האיש.
3
ד׳ד"א ואל שדי. מדבר בישראל ובגלותם יתן לכם רחמים, (ונתן) [ויתן] אותם לרחמים לפני כל שוביהם (תהלים קו מו).
4
ה׳ושלח לכם. הנה אנכי שולח לכם וגו' (מלאכי ג כג).
5
ו׳את אחיכם. שלפנים מנהר סמבטיון.
6
ז׳אחר ואת בנימן. אלו שבט יהודה ובנימן, באותה שעה נאמר שירה [שנאמר] ובאו ורננו במרום ציון ונהרו אל טוב ה' על דגן ועל תירוש ועל יצהר ועל בני צאן ובקר והיתה נפשם כגן רוה ולא יוסיפו לדאבה עוד (ירמיה לא יב).
7
ח׳חסלת פרשה מקץ
8