תנחומא בובר, מקץ ט״וMidrash Tanchuma Buber, Miketz 15
א׳[ואל שדי יתן לכם רחמים]. זש"ה על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא וגו' (תהלים לב ו). זבדי בן לוי ור' יוסי בן פיטרס ור' יהושע בן לוי אחד קרא מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (שם לא כ), ואחד קרא וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו (תהלים ה יב), ואחד קרא על זאת יתפלל כל חסיד אליך. [לעת מצא] (שם לב ו), מהו לעת מצא, לעת מיצוי היום.
1
ב׳ד"א לעת מצא, לעת מיצוי הנפש. אמר (ר' יהושע) [ר' ישמעאל] צריך אדם שיהא מתפלל על יציאת הנפש, שאין לך דבר קשה מימיאת נפש. היאך היא יוצאה, ר' יוחנן אמר כפיטורי היוצאת בפי ושט (פי' החבל בשעה שמושכין אותו בנקב של ספינה לקשרה בו), כך הנפש בשעה שהיא יוצאה מן האדם, שאין אדם צריך להאמין בעצמו עד יום מותו, וכך שנו רבותינו, אל תאמין [בעצמך] עד יום מותך, מעשה באדם אחד מין שהיה רבו שונה ואומר אל תאמין בעצמך עד יום מותך, והיה חולק על דברי רבו, אמר הקב"ה זה בא לחלוק על התורה, מה עשה לו, ניסה אותו, ויצא יום הכפורים לתוך גינה אחת וראה ריבה אחת מקושטת נאה ומשובחת, ועמדה לו כנדו, ובקש להזקק לה, השיח עמה, אמרה לו אשת איש אני, אמר לה מקובל, אמרה לו כהנת אני, אמר לה מקובל, אמרה לו נדה אני, אמר לה מקובל, ולא זז עד שנזקק לה, הלך וישב לו לביתו אלופסין (פי' צעור) לומר מה עבר עליו, והיו רבותיו עולים ומבקרים אותו, ומוצאים אותו כחולה חודש אחר חודש, לומר מה עשיתי, והוא לא היה חולה, מה עשה הקב"ה, אמר עד מתי הוא מצטער, רמז הקב"ה לאותה שידה, והלכה ועמדה לפניו, אמרה לו עד מתי אתה מצטער, אני אותה האשה שנזקקתי עמי, רוח אני, אלא בשביל שהייתה חולק על דברי חכמים, שאמרו אל תאמין בעצמך עד יום מותך. אף דוד הסכים לומר צריך אדם להתפלל על יציאת נפשו, לכך אמר לעת מצוא.
2
ג׳[ד"א לעת מצוא], שאדם צריך להיות מקוה לדבר שידע סופו, מי היה זה, זה יעקב, אעפ"י שאמר טרוף טורף יוסף מחכה היה להקב"ה, בסוף הודיעו שיוסף חי, ולא עוד אלא שבישרו שהוא חי, ואל שדי יתן לכם רחמים.
3