תנחומא בובר, צוMidrash Tanchuma Buber, Tzav

א׳וידבר ה' וגו'. צו את אהרן וגו' (ויקרא ו א ב). זש"ה כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים פט ז), אמר הקב"ה אילו הייתי מבקש קרבן, לא הייתי אומר למיכאל שיקריב לי קרבן, וממי אני מבקש קרבן מישראל, וכן הוא אומר בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת [יערכנו לפני ה' תמיד] (ויקרא כד ח), וכתיב הירצה ה' באלפי אלים ברבבות נחלי שמן (מיכה ו ז), בלעם הרשע היה סניגרון של אומות העולם, ועל ידו הוא מדבר, הירצה ה' [באלפי אלים ברבבות נחלי שמן], רוצה הוא מה שאתם מקריבים לו לוג שמן, אנו מקריבין לו רבוא רבבות נחלי שמן, מה הקריב אברהם לפניו לא איל אחד, שנאמר וישא [אברהם את] עיניו וירא והנה איל אחר וגו' (בראשית כב יג), אם רוצה אני מקריבין לו אלפי אלים, ומה הקריב לו בנו, אני אקריב לו בני ובתי, שנאמר האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי (מיכה שם), בכורי פשעי זה בני הבכור, פרי בטני חטאת נפשי זה בתי. ראה כמה היה בלעם הרשע ערום, התחיל לומר את שבעת המזבחות ערכתי (במדבר כג ד), לא אמר מזבחות, אלא המזבחות, אלו הן משנברא אדם הראשון ועד עכשיו שבע מזבחות בנו, ואני מקריב שבע כנגד שבעתן, ומה הם מקריבים שתים עשרה חלות, שנאמר ולקחת סולת ואפית אותה שתים עשרה חלות (ויקרא כד ה), כיון שנגלה עליו הקב"ה א"ל רשע מה אתה עשה, א"ל את שבע המזבחות ערכתי, למה היה הרשע הזה דומה, לטבח שהיה מוכר בשוק, והיתה חנותו מלאה בשר, וראה הלוגסטוס והיה מסתכל בבשר, ראה אותו טבח שהיה מסתכל בבשר, א"ל מרי כבר שלחתי אופסנין לביתך, כך בלעם אמר לו הקב"ה רשע מה אתה עושה בכאן, אמר לפניו את שבע המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר שם), א"ל הירצה ה' באלפי אלים (מיכה שם), אמר לפניו האתן בכורי פשעי, א"ל הקב"ה רשע אם הייתי מבקש קרבן, הייתי אומר למיכאל ולגבריאל והיו מקריבין לפני, שנאמר כי מי בשחק יערך לה' ידמה לה' בבני אלים (תהלים שם), בבני אברהם יצחק ויעקב שהן אילי עולם, אמר לו הקב"ה מה אתה מבקש להטעות עצמך לפני שאקבל מן האומות קרבנות, אין אתה יכול, א"ל שבועה היא מאת בני ישראל, ברית עולם תנאין הן, שאין אני מקבל קרבנות אלא מישראל, שנאמר צו את אהרן ואת בניו לאמר וגו'. והאומות אומרים מה הוא כך שישראל מקריבין ומקטירין, אמר להם הקב"ה זאת תורת העולה, מי זאת עולה מן המדבר וגו' (שה"ש ג ו), ומשה עלה אל האלהים (שמות יט ג).

ב׳ד"א וידבר ה' וגו', צו את אהרן וגו', זאת תורת העולה. אמר הקב"ה קיימו מה שכתיב למעלה מן הענין, ואחר כך וזאת תורת העולה, למה כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה (ישעיה סא ח), אפילו בעולה, מה כתיב למעלה מן הענין, והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל (ויקרא ה כג), ואחר כך זאת תורת העולה, אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום, למה כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה, ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה, כשתנקה כפיך מן הגזל. אמר דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב (תהלים כד ג ד), ומתחילת הקרבנות אתה למד, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אדם כי יקריב מכם קרבן (ויקרא א ב) למה נאמר אדם, אלא אמר הקב"ה כשתהא מקריב לפני תהא כאדם הראשון, שלא היה גוזל מאחרים, שהוא היה יחידי בעולם, כך אתה לא תהא גוזל מן הבריות, למה כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה.

ג׳ד"א זאת תורת העולה, למה נקרא שמה עולה, שהיא עליונה מכל הקרבנות, היא העולה, תדע מי שהוא מביא חטאת הכהן נוטלה, וכך המנחה, וזבח השלמים לבעליהן, ואשם לכהן, אבל העולה אין בריה טועם ממנה, אלא כולה להקב"ה, לכך נקראת עולה, שהיא עולה להקב"ה שהוא עליון.

ד׳ד"א צו את אהרן וגו', מה עסקו של אהרן, כאן ישראל מקריבין ואהרן עיכב, והכתוב אומר צו את אהרן, והרי כתיב צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי (במדבר כח ב), וכאן הוא אומר צו את אהרן זאת תורת העולה, אמר הקב"ה כל מי שהוא מעלה את עצמו סופו לילך באש, [שנאמר] היא העלה על מוקדה וגו' (ויקרא ו ב). דור המבול על מה שאמרו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו (איוב כא טו), לפיכך נידונו באש, וכן הסדומים, שנאמר וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש (בראשית יט כד), פרעה שאמר מי ה' [אשר אשמע בקולו] (שמות ה ב), ועילה את עצמו, ואמר לי יאורי ואני עשיתיני (יחזקאל כט ג), לפיכך על מוקדה, שכן הוא אומר ירעם (מן שמים) [בשמים] ה' ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש (תהלים יח יד), ואף סנחריב שעילה את עצמו, ואמר אני עליתי מרום הרים ירכתי לבנון וגו' (מ"ב יט כג), מה היה לו, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (שם שם לה), הוא חירף על ידי מלאך, לכך ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור, ומה עשה לו, ותחת כבודו יקד יקוד כיקוד אש (ישעיה י טז), מהו תחת כבודו, ששרף אותו מבפנים, והניח בגדיו מבחוץ, שכבודו של אדם כסותו, למה הניח הקב"ה בגדיהם, לפי שהיו בניו של שם, שנאמר בני שם עילם ואשור וגו' (בראשית י כב), אמר הקב"ה חייב אני לשם אביהם, שנטל הכסות וכיסה ערות אביו, שנאמר ויקח שם ויפת את השמלה וגו' (שם ט כג), לכך הניח הקב"ה בגדיהם ושרף גופם, היא העולה על מוקדה וגו'. וכך נבוכדנצר עילה את עצמו, אמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון (ישעיה יד יד), אמר לו הקב"ה רשע לא דייך שאמרת השמים אעלה ממעל לכוכבי אל ארים כסאי (שם שם יג), אלא שאמרת אעלה על במתי עב, מלמעלה, וכן אמר לחנניה וחביריו, (מאן הוא אלהא די שיזבינכון מידי) [ומן הוא אלה די ישיזבנכון מן ידי] (דניאל ג טו), ביתו שרפתי, ועמו הגליתי, ולא עמד עלי בביתו, ובביתי הוא יכול לי, מה עשה השליכן לכבשן האש, מה עשה הקב"ה, רמז לכבשן ונעשה פלטיה, מי שהיה ראוי להשרף [לא נשרף, ומי שלא היה ראוי להשרף] נשרף ויצאה האש ושרפה חצי האומות, שאתה מוצא כשנתכנסו לחנוכת צלמא בתחילה שמונה אומות [היו שנאמר] באדיין מתכנשין אחשדרפניא סיגניא ופחוותא אדרגזריא גדבריא דתבריא תפתאי וכל שלטוני מדינתא (דניאל ג ג), הרי שמונה אומות, וכשנכנסו לראות לחנניה וחביריו, לא כתוב שם אלא ארבע אומות, (ומתכנסין) [ומתכנשין] אחשדרפניא סיגניא ופחוותא והדברי מלכא (שם שם כז), (הרי) [והיכן] ארבע אומות, אלא קטיל (יתהון) [המון] שביבא די נורא (שם שם כג), ואף נבוכדנצר נשרף באש, ונעשה אית שירוף עליו, ולמה לא נשרף כולו, אמר הקב"ה הניחו לרשע זה חציו שידע על מי גידף, א"ל הקב"ה רשע לא אמרת איני רוצה לילך עם בני אדם, אלא אעלה על במתי עב, [חייך] ולך טרדין מן (אינשא) [אנשא] וגו' (דניאל ד כב), כשם שהביא מכות על פרעה ועל מצרים, כך הביא על נבוכדנצר, שנאמר אתיא ותמהיא די עבד עמי אלהא (דשמיא) [עלאה] שפר קדמי (להחוויא) [להחויה] (שם ג לד), שנפל אית שירוף עליו, לכך נאמר היא העולה על מוקדה וגו'.

ה׳[היא העולה על מוקדה]. זו מלכות הרשעה שעילתה עצמה, שנאמר אם תגביה כנשר ואם בין כוכבים שים קנך (עובדיה א ד), ונידונו באש, שנאמר (חזא) [חזה] הוית עד (דיקטילת) [די קטילת] חיוותא [והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא] (דניאל ז יא), אמר הקב"ה והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה וגו' כי (פי) ה' דבר (עובדיה א יח), ומה דבר על ידי משה, היא העולה על מוקדה, ואחר כך ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה (שם שם כא).

ו׳וסיסרא שחירף, שכתיב בו, והוא לחץ את בני ישראל בחזקה (שופטים ד ג), בחירופין ובגידופין, לפיכך נידון באש, שנאמר מן (השמים) [שמים] נלחמו הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא (שם ה כ), ולעולם הבא כשהקב"ה בא ליפרע מעשו, מה עשו עשהו, מתעטף בטליתו כארי, ובא ויושב לו אצל יעקב, שנאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים [וגו' כה יהיה זרעך] (בראשית טו ה), ויעקב אומר לו אחי לא תהא אתה כיוצא בי, שנאמר אחי דברך מות אחי קטבך שאול (הושע יג יד), (אחי אחי) [אהי אהי] גזירות שהיית גוזר עלי, היית גוזר עלי שאעבוד ע"ז, אילו הייתי עושה הייתי מתחייב מיתה בידי שמים, ואם לא הייתי עובד הייתה הורג אותי, לפיכך אהי דברך מות אהי קטבך שאול, לשון אלנסטי, (כיון שנשתייר יעקב ועשו ירד לשאול) [כיון שעשו יורד לשאול נשתייר יעקב לעצמו], שנאמר והיה בכל הארץ נאום ה' פי שנים בה [יכרתו יגועו והשלישית יותר בה] (זכריה יג ח), ואין שלישית אלא ישראל, שנאמר (והיה) [יהיה] ישראל שלישיה וגו' (ישעיה יט כד), וישראל על שעשו עצמן נבזים ושפלים מתנחמים באש, שנאמר ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה (זכריה ב ט), כיון שעשו מסתלק מן העולם, הקב"ה [וישראל משתיירין, שנאמר אחת היא יונתי תמתי (שה"ש ו ט), ואומר] (אומר) ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר (דברים לב יב).

ז׳וזאת תורת זבח השלמים (ויקרא ז יא). זש"ה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותי שלום (משלי ג יז), כל מה שכתוב בתורה, (לשון) [לשום] שלום הוא נכתב, אעפ"י שכתוב בתורה מלחמות, לשם שלום נכתבו, את מוצא שביטל הקב"ה את הגזירה מפני השלום, אימתי כשאמר הקב"ה למשה כי תצור (על) [אל] עיר ימים רבים וגו' (דברים כ יט), וכל אותו הענין, א"ל הקב"ה שיהא מחרים אותם, שנאמר כי החרם תחרימם (שם שם יז), ומשה לא עשה כן, אלא אמר עכשיו אני הולך ומכה, איני יודע מי חטא ומי לא חטא, אלא בשלום אבא עליהם, שנאמר ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וגו' [דברי שלום לאמר] (שם ב כו), כיון שראה שלא בא בשלום הכה אותו, שנאמר ויכו אותו ואת בניו ואת כל עמו (במדבר כא לה), אמר לו הקב"ה אני אמרתי כי החרם תחרימם וגו', ואת באתה עליהם בשלום, חייך כשם שאמרת כך אני אעשה, שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אלה לשלום (דברים כ י), לכך נאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי יג יז).

ח׳ד"א וזאת תורת זבח השלמים וגו'. זש"ה אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו (תהלים פה ט). אמרי אומות העולם לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות, ולנו לא אמר כלום, אמר להם בלעם הקרבנות אינן אלא שלום, ומי שקיבל את התורה שהן כתובין בה, צריך שיקריב קרבן, אתם מתחילה פסלתם אותה, ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבנות, מי שקיבלה הוא מקריב, שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלם (תהלים כט יא), לכך נאמר אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, מה דיבר, וזאת תורת זבח השלמים וגו', למה נאמר זבח השלמים, שהוא עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, בא וראה העולה היתה כולה לאישים, והחטאת היתה חלביה ואימוריה למזבה, ועורה ושרה לכהנים, ולא היה ממנה הנאה לישראל, וכן האשם אבל התודה היתה דמה ואימוריה למזבח, והחזה והשוק לכהנים, ועורה ובשרה לישראל, נמצאת עושה שלום בין המזבח ובין הכהנים ובין ישראל, לכך נקראת זבח השלמים, שעשה שלום לכל.

ט׳[וזאת תורת זבח השלמים]. כשהיו מקריבין זבח השלמים, היה הקב"ה נושא להם פנים, שנאמר ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום (במדבר ו כו), אפשר שהקב"ה נושא להם פנים לבריות, שני פסוקין מכחישין זה את זה, כתוב אחד אומר (כי לא) [אם] אחפוץ במות הרשע (יחזקאל לג יא), וכתוב אחד אומר כי חפץ ה' להמיתם (ש"א ב כה), היאך לא חפץ במות הרשע, אלא קודם שנתחתם גזר דינם לא חפץ, לאחר שנתחתם גזר דין חפץ ה' להמיתם, וכן דניאל אומר אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת (דניאל י כא), אמרו רבותינו מעשה היה ברבינו הקדוש שהוא עובר בסימוניא, יצאו כל בני העיר לקראתו, בקשו ממנו זקן אחד שילמדם תורה, נתן להם את ר' לוי בר סיסון, אמרו לו רבינו מהו שכתיב בדניאל, אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת, וכי יש דבר שקר בתורה שאומר אמת, לא מצא להן תשובה להשיבן, מיד יצא לו [משם ובא] לפני ר', א"ל לא יכולתי לעמוד לפניהם, דבר אחד שאלוני ולא מצאתי מה להשיבן, א"ל מהו הדבר, א"ל אבל אגיד לך הרשום בכתב אמת. וכי יש דבר שקר בתורה, אמר לו תשובה גדולה היה לך להשיבם, א"ל היה לך לומר להם, האדם חוטא הקב"ה רושם עליו מיתה, עשה תשובה הכתב מתבטל, לא עשה תשובה הרשום בכתב אמת, אף [כאן] כתוב אחד אומר ישא ה' פניו וגו' (במדבר ו כו), וכתוב אחד אומר אשר לא ישא פנים (דברים י יז), אם ישא למה לא ישא, אלא לאומות העולם אשר לא ישא פנים, אבל לישראל ישא ה' פניו אליך, אמר הקב"ה כשם שישראל נושאים לי פנים, כך אשא להם פנים, והיאך נושאים לי פנים, אדם מישראל עני יש לו ד' בנים, הוא נוטל ככר אחד, הם יושבים ואוכלים כל אותו ככר, ואינן שבעין ממה שיש בו, ומברכין ואומרין ואכלת ושבעת [וברכת], אף אני אשא להם פנים, ישא ה' פניו אליך, לכך נאמר וזאת תורת זבח השלמים.

י׳אם על תודה יקריבנו וגו' (ויקרא ז יב), ראה היאך הקב"ה סולח לעונותיהם של ישראל, ומה היו מקריבין להקב"ה, והקריב על זבח התודה, אלא אמר הקב"ה מי שיש לו פר יביא פר, ומי שיש לו איל יביא איל, מי שיש לו שה יביא שה, מי שיש לו יונה יביא יונה, ומי שאין לו אלא אחד מכל אלו יביא סולת, ומי שאין לו סולת ולא כלום יביא דברים, שנאמר קחו עמכם דברים [ושוב אל ה'] (הושע יד ג), לכך נאמר אם על תודה וגו'.

י״אוזאת תורת זבח השלמים וגו'. אתה מוצא ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל (הצאן) [צאן] על אשמתם (עזרא י יט), והחטאת היתה [באה] על השגגה, שנאמר וחטאתם (לה') [לפני ה'] על שגגתם (במדבר טו כה), עולה היתה באה על הרהור הלב, שנאמר והשכם בבוקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), אבל התודה שהיתה באה על חנם, היתה באה, אמר הקב"ה זו חביבה עלי מכל קרבנות, אמר דוד זובח תודה יכבדנני (תהלים נ כג), יכבדני לא כתיב כאן, אלא יכבדנני, שתי פעמים העולם הזה והעולם הבא.

י״באמר ר' יהודה בר גדיא כל מי שעונה אמן בעולם הזה, זוכה ועונה אמן לעולם הבא, מנין ברוך ה' אלהי ישראל (מן העולם) [מהעולם] ועד העולם אמן ואמן (שם מא יד), מהו אמן ואמן, אמן בעולם הזה, ואמן לעולם הבא, לכך נאמר זובח תודה יכבדנני.

י״גוזאת תורת זבח השלמים. [גדולה שלמים] שהן עושין שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ר' אלעזר הקפר אומר גדול השלום שאפילו ישראל עובדין ע"ז, ועושין חבורה אחת, אין מדת הדין פוגעת בהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו (הושע ד יז), אמר ר' לוי גדול השלום שאין חותם בברכת כהנים אלא שלום, שנאמר וישם לך שלום (במדבר ו כו), אמר ר' שמעון בן גמליאל גדול הוא השלום שכתב הקב"ה דברים בתורה שלא היו, אלא בשביל השלום, אלו הן,

י״דשכשמת יעקב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם וגו' (בראשית נ טו), מה עשו הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמרי לו, אביך צוה לפני מותו לאמר (שם שם טז), ומעולם לא צוה יעקב מכל הדברים האלו כלום, אלא מעצמן אמרו דבר זה, אמר רבן שמעון בן גמליאל ראה כמה דיו משתפך, וכמה קולמוסין משתברין, (וכמה ינוקין מתרצעין), וכמה עורות (אבודין) [עבודין], [וכמה ינוקין מתרצעין], ללמד דבר שלא היה בתורה, ראה כמה גדול כח השלום,
וכן אתה מוצא בשרה, כיון שבאו מלאכי השרת לאברהם ואמרו לו למועד אשוב אליך כעת היה ולשרה בן (שם יח יד), באותה שעה ותצחק שרה בקרבה לאמר וגו' [ואדוני זקן] (שם שם יב), והקב"ה לא אמר לאברהם [אלא] למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, וכל כך למה בשביל השלום,

ט״וולעולם הבא, כשיחזיר הקב"ה את הגליות לירושלים, בשלום הוא מחזירן, שנאמר שאלו שלום ירושלים (תהלים קכב ו), וכן הוא אומר הנני נוטה אליה כנהר שלום (ישעיה סו יב).

ט״זוידבר ה' וגו' קח את אהרן ואת בניו אתו ואת הבגדים (ויקרא ח א ב), זש"ה אשרי תבחר ותקרב ישכן חצריך (תהלים סה ה(, אשרי מי שבחרו הקב"ה, אעפ"י שלא קרבו, ואשרי מי שקרבו אעפ"י שלא בחרו, ואיזה זה שבחרו זה אברהם, (אבל לא קרבו אלא הוא עצמו קרבו), שנאמר אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם וגו' (נחמיה ט ז), [אבל לא קרבו אלא הוא קרב את עצמו]. יעקב בחרו הקב"ה שנאמר יעקב אשר בחרתיך (ישעיה מא ח), ואומר כי יעקב בחר לו יה (תהלים קלה ד), ולא קרבו אלא הוא קרב את עצמו, שנאמר ויעקב איש תם יושב אלהים (בראשית כה כז), משה בחרו אבל לא קרבו, שנאמר (לולא) [לולי] משה בחירו וגו' (תהלים קו כג). דוד בחרו אבל לא קרבו, שנאמר ויבחר בדוד עבדו (שם עח ע), והוא קרב את עצמו, שנאמר חבר אני לכל אשר יראוך (שם קיט ג), אשריהם אלו שבחרן הקב"ה, אעפ"י שלא קירבן, בא וראה יתרו קרבו הקבה, אבל לא בחרו, רחב הזונה קירבה, אבל לא בחרה, אשרי אהרן בכפלים, שבחרו וקרבו, מנין שבחרו, שנאמר ובחור אותי [מכל שבטי ישראל לי לכהן] (ש"א ב כח), ומנין שקרבו, שנאמר ואתה הקרב איך את אהרן אחיך (שמות כח א), לכך דוד משבחו אשרי תבחר ותקרב.

י״ז[קח את אהרן ואת בניו]. כתיב כבוד חכמים ינחלו [וכסילים מרים קלון] (משלי ג לה), הפסוק הזה משמש בברייתו של עולם, כבוד חכמים ינחלו, זה נח ובניו, וכסילים מרים קלון, זה דור המבול, הוא הדין כבוד חכמים ינחלו, זה שם, שנאמר ברך ה' אלהי שם (בראשית ט כו), וכסילים מרים קלון, זה חם, שנאמר ויאמר ארור כנען (שם שם כה).

י״ח ד"א כבוד חכמים ינחלו, זה אברהם, וכסילים מרים קלון, זה המלכים שהכה, כבוד חכמים ינחלו, זה יצחק, וכסילים מרים קלון, אלו אנשי גרר. כבוד חכמים ינחלו, זה יעקב, וכסילים מרין קלון, זה עשו ואלופיו. כבוד חכמים ינחלו, זה יהושע, וכסילים מרין קלון, אלו שלשים ואחד מלכים שהכה. כבוד חכמים ינחלו, זה דוד, וכסילים מרין קלון, זה גלית. כבוד חכמם ינחלו, זה עלי, וכסילים מרים קלון, אלו בניו שנאמר ובני עלי בני בליעל (ש"א ב יב). כבוד חכמים ינחלו, אלו בניו של אהרן, שנאמר קח את אהרן ואת בניו וגו' (ויקרא ח ב), למה נאמר כאן קח, א"ל הקב"ה למשה חייב אני לקיחה, קום אתה וגדלו בלקיחה, ואימתי לקח אהרן, בשעה שיצא הקצף על שונאיהן אל ישראל, א"ל משה קח את המחתה ותן עליה אש (במדבר יז יא), א"ל אהרן מרי משה להרגני אתה מבקש, בני מפני שהקריבו לפני הקב"ה אש הדיוטות נשרפו, [שנאמר ויקריבו לפני ה' אש זרה וגו' ותצא אש מלפניה' ותאכל אותם] (ויקרא י א ב), ואתה אומר קח את המחתה, בני הכניסו אש זרה ונשרפו, ואני אוציא אש קודש לחוץ ואני ת או נשרף, א"ל משה לך ועשה מהרה, שמתוך שאתה מסיח הם מתים, אלא הולך מהרה אל העדה וכפר עליהם (במדבר יז יא), כיון ששמע אהרן כך אמר אילו אני מת על ישראל איני כדיי, מיד ויקח אהרן כאשר דבר משה, לכך אמר הקב"ה למשה קח את אהרן, קבלהו בלקיחה, מה אהרן עתיד להציל בניי בלקיחה, אף אתה גדלהו בלקיחה, לכך נאמר קח את אהרן.

י״ט[קח את ארן ואת בניו]. זש"ה מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ ז), זה אהרן ובניו, אם מן הדבר הזה, אף משה היה צדיק ולא היו בניו כמותו, ואף עלי היה צדיק ולא היו בניו כמותו, ושמואל צדיק [היה] ולא היו בניו כמותו, ולא הלכו בניו בדרכיו וגו' (ש"א ח ג). למה אתה אומר מתהלך בתומו צדיק, שראה בניו אחריו בחייו משמשים בכהונה גדולה, לפיכך קח את אהרן ואת בניו אתו.

כ׳ד"א קח את אהרן. א"ל הקב"ה פתח אותו בדברים, לפי שהוא בורח מן השררה, אין קח אלא לשון פיתוי, שכן נבוכדנצר אמר לנבוזראדן קחנו ועיניך שים עליו (ירמיה לט יב) וכן הוא אומר באמנו שרה, ותוקח האשה בית פרעה (בראשית יב טו), ולא היתה מבקשת לילך, ואף קח את אהרן לשון פיתוי, שהיה בורח מן השררה.

כ״אואת כל העדה הקהל (ויקרא ח ג). א"ל הקב"ה למשה, חלוק לו כבוד כנגד כל ישראל, כדי שיראו אותו שהוא נכנס לכהונה גדולה ותתרה בהן, שלא יחלוקו על הכהונה כקרח וכעדתו, שאני יודע שעתיד עוזיה לעמוד ולחלוק על הכהונה, שנאמר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' (במדבר יז ה), הוא אינו מזרע לוי, כשם שהיה קרח, א"ל זכרון שאתה עשה לקרח אתה עושה לו, א"ל לא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר יז ה), א"ל והיאך אתה עושה לו, א"ל כאשר דבר ה' ביד משה לו (שם שם), א"ל כשם שעשיתי לידך, ויוציאה (מחיקו) והנה ידו מצורעת כשלג (שמות ד ו), כך אני עשה לו, לפיכך ואת כל העדה הקהל.

כ״בואת כל העדה הקהל וגו' (ויקרא ח ג). א"ל להיכן, א"ל אל פתח אהל מועד, א"ל משה רבינו, רבונו של עולם ששים רבוא אנשים וששים רבוא בחורים היאך אעמידם פתח אהל מועד, ואינו אלא בית סאתים, ואתה אומר ואת כל העדה הקהל, א"ל הקב"ה ועל דבר זה אתה תמיה, השמים האלו לא כדוק של עין הוא, ואני עשיתים מסוף העולם ועד סופו [שנאמר] הנוטה כדוק שמים [וימתחם כאהל לשבת] (ישעיה מ כב), ואף לעתיד לבא כך אני עושה לציון, כל [אותן] האוכלוסין (אותן) מאדם הראשון ועד שיחיו המתים היאך הם עומדין, והם עתידין לומר צר לי המקום גשה לי ואשבה (ישעיה מט כ), מה אני אעשה להם, אני מרחיבה, שנאמר הרחיבי מקום אהלך (שם נד ב), מהיכן אתה למד מהר סיני, כיון שנגלה עליו הקב"ה, מה כתיב רכב אלהים רבותים אלפי שנאן וגו' (תהלים סח יח). אמר ר' אבדימי דמן חיפה אני שניתי במשנתי כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני ליתן את התורה, ירדו עמו עשרים ושנים אלף מרכות, אמר ר' ברכיה [הכהן] שצפה הקב"ה שאין עומדין במימיהם אל שבטו של לוי, לפיכך ירד כנגד מחנה הלוים. אמר ר' ינאי אם כן מהו רכב אלהים רבותים, אלא כ"ב אלף מרכבות ירדו עם הקב"ה, וכל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל בן בוזי, והיה מחזיק, אלא מעשה נס היה, אמר הקב"ה הרחב הארך וקבל בני בני אמונות, וכן אתה מוצא לעולם הבא, שהקב"ה מרחיב את ירושלים, שנאמר (וארכה) [ורחבה] ונסבה למעלה וגו' (יחזקאל מא ז), עד שעולה לשמים, ואין מעלה אלא שמים, שנאמר כי גדול מעל (השמים) [שמים חסדך] (תהלים קח ה), כיון שמגעת עד לשמים אומרת צר לי המקום וגו' (ישעיה מט כ), אעפ"י כן הקב"ה מעלה מן השמים לרקיע, ומן שני לשלישי, ומן שלישי לרביעי ומרביעי לחמישי, ומחמישי לששי, ומששי לשביעי. אמר ר' אלעזר בן יעקב עד שמגעת לכסא הכבוד, וכיצד הן עולין, הקב"ה מביא עננים והן מפריחן, שנאמר מי אלה כעת תעופינה (ישעיה ס ח), וכל אחד ואחד מן הצדיקים יש לו חופה בפני עצמו, שנאמר וברא ה' על [כל] מכון הר ציון ועל מקראיה [וגו' כי על כבוד חופה] (שם ד ה), כיון שמגעת לכסא הכבוד, הקב"ה אומר להם אני ואתם נהלך בעולם, שנאמר והתהלכתי בתוככם (ויקרא כו יב), והקב"ה יושב באמצע והצדיקים מראין אותו באצבע, שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו וגו' (ישעיה כה טו), ואומר כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות (תהלים מח טו), לפי שהאומות אומרים, ואמר אי אלהינו (דברין לב לז), לפיכך ישראל אומרים כי זה אלהים אלהינו [עולם ועד] הוא ינהגנו על מות.

כ״גחסלת פרשת צו