תנחומא בובר, ויקראMidrash Tanchuma Buber, Vayikra

א׳ויקרא אל משה וגו' (ויקרא א א). זש"ה ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו (תהלים קג כ), ברכו ה' מלאכיו, אלו הנביאים שנקראו מלאכים, שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז), וכן הוא אומר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים וגו' (דה"ב לו טז). ור' הונא בשם ר' אחא אמר אילו ישראל, שהוא אומר גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו (תהלים קג כ), שהקדימו עשיה לשמיעה. ר' יצחק נפחא אמר אילו שומרי שביעית, ולמה נקראו גבורי כח, כיון שרואה שדהו מובקרת, ואילנותיו מובקרין, והסייגין מופרצין, ורואה פירותיו נאכלין, וכובש יצרו ואינו מדבר, ושנו רבותינו ואיזהו גבור הכובש את יצרו.

ב׳ר' תנחום בן חנילאי אומר גבורי כח, זה משה, שאין גבור כח כמשה, שישראל עמדו לפני הר סיני ולא יכלו לשמוע קול הדבור, שנאמר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו (דברים ה כב), ומשה לא ניזק, ללמדך שגדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, שמלאכי השרת אינן יכולין לשמוע קולו, אלא עומדין ומרתחין ונבהלים, והצדיקים יכולין לשמוע קולו, שנאמר וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו (וכי) [כי] עצום (עושי) [עושה] דברו (יואל ב יא), מחנהו אלו המלאכים, שנאמר מחנה אלהים זה (בראשית לב ג), וכן הוא אומר אלף אלפין ישמשוניה (דניאל ז י), ומי קשה מהם הצדיקים, שנאמר כי עצום (עושי) [עושה] דברו (יואל שם), זה צדיק שעשה דברו, ואיזה זה משה, שאמר לו [הקב"ה] עשה משכן, ונזדרז ועשאו, והיה עומד לעצמו מבחוץ, שהיה מתיירא לבא אל אהל מועד, שנאמר ולא יכל משה לבא אל אהל מועד וגו', כי ענן ה' על המשכן (שמות מ לה לח), אמר הקב"ה אינו דרך משה שנצטער במשכן יהא עומד מבחוץ ואני עומד מבפנים, אלא הריני קורא אותו שיכנס, לכך כתיב ויקרא אל משה, הוי קשה כהן של צדיקים שיכולין לשמוע את קולו, וכן כתיב בשמואל, ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל [ויאמר דבר כי שומע עבדך] (ש"א ג ו), לפיכך אמר דוד גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, ואם תאמר כשהיה מדבר עם משה בקול נמוך היה מדבר, לפיכך היה יכול לשמוע, לא היה מדבר אלא בקול מתן תורה ששמעו את קולו ומתו בדבור ראשון, דכתיב אם יוספים אנחנו וגו' (דברים ה כב), וכן הוא אומר נפשי יצאה בדברו (שה"ש ה ו), ומנין שבקול מתן תורה היה מדבר, שכן הוא אומר קול ה' בכח קול ה' בהדר [קול ה' שובר ארזים] (תהלים כט ד ה). וכן הוא אומר ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו (במדבר ז פט), קול שהיה שומע במתן תורה. (קול ה' שובר ארזים), וכן היה מדבר על כל דבור ודבור, ועל כל אמירה ואמירה, שמא תאמר ישראל היו שומעים את הקול מבחוץ, תלמוד לומר וישמע [את הקול], הוא היה שומע את הקול בלבד, וכי מאחר שבקול גבוה היה מדבר, למה לא היו שומעין, לפי שגזר הקב"ה על הדבור שיצא וילך אצל משה ועשה לו הקב"ה שביל, שבו יצא הדבור עד שיגיע למשה, ולא נשמע לכאן ולכאן, שנאמר לעשות לרוח משקל (איוב כח כה), שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה [הכל במשקל], וכן הוא אומר ודרך להזיז קולות (שם שם כו), שעשה לו הקב"ה דרך לאותו הקול שיוצא אצל משה בלבד, שנאמר ויקרא אל משה וידבר ה' אליו, אליו היה נשמע ולא לאחר, לכך נאמר גבורי כח עושי דברו.

ג׳ויקרא אל משה. זש"ה כי טוב אמור לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך (משלי כה ז). ר' תנחום אומר רחק ממקומך שנים שלשה מקומות שיאמרו לך עלה, ואל תעלה שלא יאמרו לך רד. ר' תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת (שם כ טו), מתלא אמר דעה חסרת מה קנית, דעה קנית מה חסרת, אף משה לא עלה עד שקראו הקב"ה ויקרא אל משה.

ד׳[ויקרא אל משה וגו' דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן]. ילמדנו רבינו העובר לפני התבה וטעה [ולא אמר ברכת קללת המינין, מהו שמחזירין אותו, כך שנו רבותינו העובר לפני התבה וטעה] בכל הברכות כולן אין מחזירין אותו, בברכת המינין מחזירין אותו בעל כרחו, חיישינן שמא מין הוא, ולכך מחזירין אותו שאם יהיה בו צד מינות יהיה מקלל את עצמו והקהל עונין אמן, וכן מי שלא אמר בונה ירושלים מחזירין אותו, דחיישינן שמא כותי הוא, אמר ר' יוסי גר שקיבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו, ולא עוד אלא אפילו דקדוק אחד מדקדוקי תורה או מדקדוקי סופרים. אמר ר' יהודה בר שלום אתה מוצא ארבעים ושמונה פעמים בתורה הזהיר התורה על הגרים, וכנגדן הזהיר על ע"ז, אמר הקב"ה דיו שהוא מניח ע"ז שלו ובא אצלך, לפיכך אני מזהירך עליו שאני אוהבו, שנאמר ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה (דברים י יח).

ה׳ויקרא אל משה. זש"ה גאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמך כבוד (משלי כט כג), כל מי שבורח מן השררה השררה רודפת אחריו, שאול ברח מן השררה בשעה שבא למלוך. שנאמר וישאלו עוד בה' הבא עוד [הלום] איש ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים (ש"א י כב), מהו כשבאו ואמרו לו דבר המלוכה, אמר להם אין אני ראוי למלכות, אלא שאלו באורים ותומים, אם ראוי אני, ואם לאו הניחו אותי, מיד וישאלו עוד בה', מיד החביא עצמו עד ששאלו אורים ותומים, ויאמר ה' הנה הוא נחבא אל הכלים, כך שנו רבותינו, הכלים אלו אורים ותומים, זה ברח מן השררה ורדפה אחריו, שנאמר הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמוהו בכל העם (שם שם כד), ואבימלך בן ירובעל רדף אחר השררה ואברחה ממנו, שנאמר וילך אבימלך בן ירובעל שכמה וגו', דברו נא באזני כל בעלי שכם וגו' (שופטים ט א ב), וישלח (ה') [אלהים] רוח רעה בין אבימלך וגו' (שם שם כג).

ו׳ ומשה ברח מן השררה בשעה שאמר לו הקב"ה (עלה) [לכה] ואשלחך אל פרעה וגו' (שמות ג י), ויאמר בי אדני שלח נא ביד תשלח (שם ד יג). אמר ר' לוי שבעת ימים היה הקב"ה מפתה את משה בסנה לשלחו, והוא משיבו שלח נא ביד תשלח. שנאמר ויאמר משה אל ה' לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך כי כבד פה וכבד לשון אנכי (שם שם י), א"ל הקב"ה למשה חייך סופך לילך, כיון שהלך ואמר כה אמר ה' אלהי (העברים) [ישראל] וגו' (שם ה א), אמר אותו רשע מי ה' אשר אשמע בקולו (שם שם ב), התחיל משה אומר אני כבר עשיתי שליחותי הלך וישב לו, אמר לו הקב"ה ישבת לך, בא דבר אל פרעה מלך מצרים (שם ו יא), על כל דבור ודבור לך אל פרעה, השכם בבוקר, ללמדך שהיה בורח מן השררה, לסוף הוציאם וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה את המשכן, ואמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, עמד וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירן היאך יהו מקריבין קרבן לפני, שנאמר ויקרא אל משה [דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן]. אבימלך רדף אחר השררה וברחה ממנו, לקיים מה שנאמר גאות אדם תשפילנו (משלי כט כג), ושפל רוח יתמוך כבוד (שם). זה משה, שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהלים ח ו).

ז׳ויקרא אל משה. זש"ה אז דברת בחזון לחסידיך ותאמר שויתי עזר על גבור הרימותי בחור מעם (שם פט כ), אעפ"י שדיבר הקב"ה עם אדם הראשון, וצוהו על עץ הדעת, הוא לעצמו היה בעולם, וכן נח אעפ"י שדיבר עמו הוא היה תמים בדורותיו, וכן אברהם וכן יצחק וכן יעקב יחידים היו בעולם, אבל משה כמה צדיקים [היו בעולם], שבעים זקנים, בצלאל ואורי ואהרן ובניו והנשיאים, ולא קרא מכולם אלא משה, הוי אומר הרימותי בחור מעם זה משה, [דכתיב] (לולא) [לולי] משה בחירו (תהלים קו כג).

ח׳ויקרא אל משה. מהיכן [קרא לו] מאוהל מועד, יהא שמו מבורך לעולם שהניח את העליונים ובחר בתחתונים לשכן במשכן בשביל אהבתן של ישראל, שלמה אמר כי האמנם ישב אלהים על הארץ [הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי] (מ"א ח כז), יש פחר מתאוה לכלי חרס כביכול כי יוצר הכל הוא (ירמיה י טז), אלא בשביל האהבה נכספה וגם כלתה נפשי וגו' (תהלים פד ג). וכן הוא אומר ויקרא אל משה, גדול היה משה, ראה מה כתיב ויקרא אלהים לאור יום (בראשית א ה), [זו קריאה וזו קריאה מי גדול השובה או הנשבה הוי אומר השובה, ראה מה כתיב ויקרא אלהים לאור יום], ואין אור אלא תורה, שנאמר כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו כג), משה שבה את התורה, שנאמר עלית למרום שבית שבי וגו' (תהלים סח יט), א"ל הקב"ה בעולם הזה עשיתיך ראש, ולעולם הבא כשיבואו הצדיקים ליטול שכרן, אתה בא בראש כולן, שנאמר ויתא ראשי עם וגו' (דברים לג כא).

ט׳ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח וערכו עצים על האש (ויקרא א ז), כל העצים כשרי למערכה, חוץ מגפן ומזית, למה מפני שהן עושין פירות משובחין, הא למדת שבזכות בנים אבות מתכבדין.

י׳ואם מנחה על המחבת וגו' (שם ב ה), וכתיב ואם מנחת מרחשת (שם שם ז), מה בין מחבת למרחשת, מרחשת יש לו כסוי, מחבת אין לו כסוי, מרחשת עמוקה ומעשיה רוחשין, מחבת צפה ומעשיה קשין, חביתי כהן גדול לישתן ועריכתן בפנים, ודוחות את השבת, טחנן והרקדן אינן דוחות את השבת, כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ, כל המנחות נילשות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, ואם החמיצו שיריה עובר בלא תעשה, שנאמר כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ וגו' (ויקרא ב יא).

י״אוידבר ה' אל משה לאמר, נפש כי תחטא וגו' (ויקרא ד א ב). ילמדנו רבינו מהו שיכנס אדם להר הבית במקלו ובאפונדתו, כך שנו רבותינו, לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובאפונדתו ובאבק שברגלו, שלא ינהג בו קלות ראש אפילו בחרבנו, אמר הקב"ה את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה' (ויקרא כו ב), ומה ראה להקיש שמירת שבת למקדש, כך שנה ר' חייא הגדול כשם ששמירת שבת לעולם, כך מוראת מקדש לעולם, ושלמה צווח מקום המשפט שמה הרשע (קהלת ג טז), שלמה היה צופה היאך הרשעים מעוותין במקדש, אמר שלמה מקום שהיו סנהדרין יושבין ודנין דיני נפשות [ודיני ממונות] ודיני מכות ודיני טמאות וטהרות משקצין בו, ראה מה כתיב ויבואו כל שרי מלך בבל וישבו בער התוך נרגל שראצר שמגר נבו שרסכים רב סריס וגו' (ירמיה לט ג), על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו (איכה ה יח), א"ל הקב"ה אתה קורא הנכנסות, ואין אתה קורא היוצאות, מקום הצדק שמה הרשע, אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא (איכה ב כ), הרי דמו של זכריה מושלך על האבנים, שנאמר כי דמה בתוכה [היה] על צחיח סלע שמתהו (יחזקאל כד ז).

י״בד"א מקום המשפט שמה הרשע. זה שער האמצעי שסנהדרי גדולה יושבין בו שמה הרשע, טבעו בארץ שעריה (איכה ב ט), אמר הקב"ה מקום הצדק שמה הרשע, מקום אחד היה לצדיקו של עולם בית המקדש המיוחד לשכינה, והרשיעו מנשה והכניס צלם בתוכו.

י״גד"א מקום המשפט. אמר הקב"ה בראתי את הנפש והיא נתונה ביד , [שנאמר] אשר בידו נפש כל חי (איוב יב י), ואף המשפט נתון בידי, שנאמר ותאחז במשפט ידי (דברים לב מא), ולא נתתי את הנפש אצל הדין, אלא שתהא רואה מה מתוקן לה ולא תחטא, והיא חוטאה, שמה הרשע, כי הנפש נתונה בצד הדין.

י״דנפש כי תחטא. זש"ה גם בלא דעת נפש לא טוב [ואץ ברגלים חוטא] (משלי יט ב), מי שחוטא אפילו בשגגה, אינו סימן יפה הוא לו, כיצד היו לפניו שני חנויות, אחת של עובד כוכבים, ואחת של ישראל, נכנס לאותה של עובד כוכבים, נכנס במזיד נקרא חוטא, שנאמר ואץ ברגלים חוטא.

ט״ואמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא, היו לפניו שני דרכים, אחת ארוכה, ואחת קצרה, הקצרה מלאה צרורות, והארוכה אין בה צרור, הניח הארוכה והלך בקצרה בשבת, עליו נאמר ואץ ברגלים חוטא. שנו רבותינו מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה, לא יצר אדם על עבירה שעשה בשוגג, אלא שנפתח לו פתח שיחטא אפילו בשוגג אפילו במזיד, ולא ישמח אדם על מצוה שבאה לידו, אלא שמצות הרבות עתידות לבא לו, לפיכך אם חטא בשוגג אין זה סימן טוב, חט במזיד על אחת כמה וכמה, עליו נאמר ואץ ברגלים חוטא. וכן הוא אומר שש הנה שנא ה' וגו', עינים רמות לשון שקר וגו', רגלים ממהרות לרוץ לרעה (משלי ז טז יז יח), זה אחאב בן קוליא וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלים, ולא דיים אלא משגלו לבבל היו מוסיפין חטא, ומה היו עושין בירושלים, היו נביאי השקר, ולא הניחו אומנותן בבבל, והיו מסרסרין זה לזה, והיה נכנס אחאב אצל גדלי מלכות, והיה אומר לו אני פלוני נביא, הקב"ה שלחני לומר דבר לאשתך, והוא אומר לו הרי היא לפניך תכנס, והיה מתייחד עמה, ואומר לה הקב"ה מבקש להעמיד ממך נביאים, אלא לכי ושמשי עם צדקיה, והולידי ממנו נביאים, והוא בא ומשמש עמה, וכן צדקיה היה מסרסר לאחאב, וזה היה אומנותן כמה שנים, בא וראה כמה היו רשעים, הוציאו להם שם בבבל שהם נביאים גדולים, הייתה אשה אחת מעוברת, ורואה אחד מהם אומרת לו נביא מה בבטני, זכר או נקבה, הוא אומר זכר, והיה הולך לשכינותיה ואומר נקבה תלד פלונית, אם ילדה זכר אומרת פלוני הנביא אמר לי, אם היא נקבה השכינות אומרות כך אמר לנו פלוני הנביא, אלא לא רצה להיצר לך, והיו כך עושים עד שהגיע לשמירת אשתו של נבוכדנצר, נכנס צדקיה ואמר לה כה אמר ה' השמיעי לו לאחאב וכו', מי גרם להם לרשעים אלו להשרף על שרצו ברגליהם אחר העבירות, לכך נאמר ואץ ברגלים חוטא, ואעפ"כ גם בלא דעת נפש לא טוב. לכך אמר הקב"ה למשה אמור לישראל נפש כי תחטא בשגגה.

ט״זנפש כי תחטא בשגגה. הנפש החוטאת, אמר הכתוב מקום המשפט שמה הרשע (קהלת ג טז), מקום הנפש שניתנה מן הצדק ממקום שאין שם לא עון לא חטא, היא חוטאה הכתוב מתמיה נפש כי תחטא בשגגה. מקום הצדק שמה הרשע, למה הדבר דומה לשני בני אדם שחטאו על המלך, אחד קרתני, ואחד בן פלטין, ראה ששניהם חטאו חטא אחד, פונה לקרתני, ונתן לבן פלטין איפופסין, אמרו לו בני פלטין שלו, שניהם חטאו חטא אחד, לקרתני פנית, לבן פלטין נתת אפופסין, אמר להם לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות, אבל בן פלטין בכל יום הוא עמי, ויודע נימוסי מלכות מה הן, והחוטא אצלי [איזה דין] יצא עליו, אף כך הגוף קרתני, וייצר ה' אלהים את האדם [עפר מן האדמה] (בראשית ב ז) והנפש בן פלטין מלמעלה, ויפח באפיו נשמת חיים (שם), ושניהם חוטאים, למה שאי אפשר לגוף להיות בלא נפש, שאם אין נפש אין גוף, ואם אין גוף אין נפש, וחוטאים שניהם, הנפש החוטאת היא מות (יחזקאל יח כ), לכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא בשגגה, מהו בשגגה מכל מצות ה', ללמדך שכל החוטא בשגגה [כאילו] עובר על מצות ה', וכן הוא אומר וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה וגו' (במדבר טו כב), [וכן אמר דוד שגיאות מי יבין מנסתרות נקני] גם מזדים חשוך עבדך וגו' ונקיתי מפשע רב (תהלים יט יג יד), מחטא הגדול שעשיתי, ואם תעשה כן יהיו לרצון אמרי פי (שם שם טו), מכאן אתה למד שכל החוטא אפילו בשגגה נקרא חוטא, שנו רבותינו שגגת תלמוד עולה זדון, לפיכך כתיב נפש כי תחטא, לפי שהוא מלמעלה, ולא כתיב אדם.

י״זלעתיד לבא הקב"ה מביא את הנפש ואומר לה למה עברת על המצות, והיא אומרת הגוף עבר על המצות, מיום שיצאתי ממנו שמא חטאתי, חוזר ואומר לגוף מפני מה עברת על המצות, אומר לו הנפש חטאה, משיצא הנפש ממני שמא חטאתי, מה הקב"ה עושה מביא שניהם ודנם כאחד, למה הדבר דומה, למלך שהיה לו פרדס והיה בתוכו ענבים ותאנים ורמונים בכורות, אמר המלך אם אני מושיב שם רואה ומהלך הוא אוכל לעצמו את הבכורות, הושיב שם שני שומרים, אחד חיגר, ואחד סומא, היו יושבים ומשמרים את הפרדס, הריחו הבכורות, אמר חיגר לסומא בכורות נאות אני רואה בפרדס, בא והרכיבני ונביאם ונאכלם, רכב חיגר על גבי סומא והביאן ואכלום, לימים בא המלך בקש הבכורות ולא מצא, אמר לסומא אתה אכלת אותם, אמר לו כלום יש לי עינים, אמר לחיגר אתה אכלת אותם, אמר כלום יש לי רגלים, הרכיב חיגר על גבי סומא ודן אותם כאחד. אף הקב"ה מביא נשמה וזורקה בגוף, שנאמר יקרא אל השמים מעל (תהלים נ ד), זו נשמה, ואל הארץ לדין עמו (שם) זה הגוף, וצפה דוד היאך הקב"ה דן את בריותיו, התחיל לבקש רחמים על נפשו, אמר רבון העולם כשאתה דן את בריותיך אל תדינני כיוצא בהם, [ואל תבא במשפט את עבדך כי לא יצדק לפניך כל חי] (שם קמג ב), אלא צדק עשה עמי, שנאמר אני בצדק אחזה פניך (שם יז טו), אמר הקב"ה בעולם הזה על ידי שיצר הרע שולט בהם הייתם חוטאים, אבל לעולם הבא אני עוקרו מכם, שנאמר והסרותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר וגו' (יחזקאל לו כו).

י״חונפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו' (ויקרא ה א). זש"ה אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים (קהלת ה א), אלו בני אדם שמחרפין שמו של הקב"ה, בוא וראה משנבראו העליונים והתחתונים בחצי השם נבראו, שנאמר כי ביה ה' צור עולמים (ישעיה כו ד), ולמה לא נבראו בכולו, שאינן כדי להזכיר שמו של הקב"ה שלם, אוי להם לבריות שמחרפין שמו של הקב"ה חנם, ראה מה כתיב בקרבנות, אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (ויקרא א ב), אינו אומר לה' קרבן, לה' עולה, ובני אדם שמחרפין את שמו חנם, לכך נאמר אל תבהל על פיך וגו' [כי האלהים בשמים ואתה על הארץ], כי מי יאמר שהאלהים אינו בשמים, ואין בני אדם על הארץ, אלא אמר שלמה כל זמן שהחלש שבחלשים מלמעלה, הוא נוצח את הגבור מלמטה, צא ולמד מאבימלך ותשלך אשה אחת פלח רכב [על ראש אבימלך ותרץ את גלגלתו ] (שופטים ט נג), וגבור שבגבורים מלמעלה על אחת כמה וכמה, ראה מה כתיב בו, וכל דיירי ארעא כלא חשיבין [וכמצביה עבדן בחיל שמיא ודיירי ארעא] (דניאל ד לב), וכתב כי ה' עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (תהלים מז ג), ובני אדם למטן, על כן יהיו דבריך מעטים, ומה עליך לעשות, ליתן ידך על פיך ועל אזנך שלא לדבר ושלא לשמוע, לכך אמר נפש כי תחטא.

י״טוהוא עד או ראה או ידע (ויקרא א ה). זש"ה חולק עם גנב שונא נפשו [אלה ישמע ולא יגיד] (משלי כט כד), מע גרם לאדם שיאמר עליו נפש כי תחטא, אלא מפני שלא בא והגיד לחכם פלוני גידף שמו של הקב"ה, לפיכך חולק עמו עונותיו, שנאמר ואם לא יגיד ונשא עונו (ויקרא ה א), לפיכך אמר שלמה חולק עם גנב שונא נפשו, וכשם שהגנב נתפס ושותפו עמו מתחייב, אף מי ששומע גידופו של הקב"ה ואינו מגיד מתחייב עמו, ואל יאמר אדם מה לשון הרע אני אומר, אמר הקב"ה על כל דבר יש בו לשון הרע, חוץ מקללת השם, למה שכשם שאדם מקלל את חבירו ואחד שומע לא איכפת לו, אבל אם קלל לאביו בפניו, הוא נותן נפשו ואמר לאבי קללת, אמר משה הלא הוא אביך קנך (דברים לב ו).

כ׳נפש כי תחטא ושמעה קול אלה [והוא עד או ראה או ידע]. אמר הקב"ה אם בקשת להעד העד, ואם לאו אני מעיד, שנאמר והוא עד, ומנין שנקרא הקב"ה עד, שנאמר ואנכי היודע ועד נאום ה' (ירמיה כט כג). בא וראה כל הפרשיות הכתובות בספר הזה כתוב בהן שגגה, חוץ מן פרשה זו שלא נאמר בה שגגה, עליו אמר שלמה אל תתן את פיך לחטיא את בשרך [ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא] (קהלת ה ה), משל לשנים שרגמו איקונין של מלך, אחד שכור ואחד בדעתו, נתפשו שניהם, ועלו לבימה ונתן איפופסין לבן הדעת, ופינה לשכור, כך כל מי שהוא חוטא כתוב עליו שגגה, נפש כי תחטא בשגגה וגו', ואם כל עדת ישראל ישגו (ויקרא ד יג), וכולם מפני שהן חוטאין בשגגה, הם מביאים קרבן ונסלח להם, שנאמר ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה (במדבר טו כו), אבל המגדף נוטל אפופסין, שנאמר ונוקב שם ה' מות יומת (ויקרא כד טז), [וכתיב] ונשבעת חי ה' באמת במשפט ובצדקה [והתברכו בו גוים ובו יתהללו] (ירמיה ד ב), והכתוב אומר את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובו תדבק (דברים י כ), ואחר כך ובשמו תשבע, את ה' אלהיך תירא, שתהיה כאותן שלשה שכתיב בהן ירא אלהים, באברהם כתיב בו כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וגו' (בראשית כב יב), וביוסף כתיב את האלהים אני ירא וגו' (שם מבי ח), ובאיוב כתיב ירא אלהים וסר מרע (איוב א ב). ואותו תעבוד, שתהא עוסק בתורה ובמצות, ובו תדבק, שתכבד תלמידי חכמים, ותהנה אותם מנכסיך, אמר להם משה לישראל לא תהיו סבורין שמא התרתי לכם לישבע בשמי אפילו באמת, אלא אם יש בכם כל המדות האלו אתה רשאי לישבע בשמי, ואם לאו אין אתם רשאין לישבע בשמי אפילו באמת, לא תהיה כאותן שכתיב בהן השבע לשקר וקטר לבעל (ירמיה ז ט), מלא כל המדות הללו ואחר כך אתה שלי, שנאמר אם תשוב ישראל נאום ' אלי תשוב וגו', ואחר כך ונשבעת חי ה' וגו' (שם שם ד ב).

כ״אאמרו רבותינו אפילו על האמת אינו יכול לישבע, למה, שנו רבותינו לא יהא אדם מישראל פרוץ בגדרים, לא בשחוק, ולא להטעות את חבירו בשבועה, לומר שאינה שבועה. מעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע בשקר על אחת כמה וכמה, כיצד היו עושין, אדם אומר לחבירו שבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה, והולכין ועושין ומקיימין שבועתן, לכך נאמר נפש כי תחטא וגו'.

כ״בוכשיבא הקב"ה לדין את כל הבריות לעולם הבא, דן אותם עם מכשפים ועם מנאפים, מנין שנאמר וקרבתי עליכם למשפט והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר (מלאכי ג ה), ומחייבן ומורידן לגיהנם, אמר הקב"ה במה שנתתי לכם להיות מהללים ומשבחים לשמי, אתם מחרפין ומגדפין ונשבעין בשמי לשקר, כל הבריות לקילוסי נבראו, שנאמר כל פעל ה' למענהו (משלי טז ד), ולא דייכם שאין אתם מקלסין, אלא אתם מחרפין, אמר הכתוב והרשעים כים נגרש וגו' (ישעיה נז כט), מה הים הזה הגלים שבתוכו מתגאין ועולין, כיון שכל אחד ואחד מהם מגיע לחול הוא נשבר וחוזר, וחבירו רואה אותו, אף הוא שנשר ומתגאה ועולה ואינו חוזר בו, כך הם רשעים רואים אלו את אלו והם מתגאים, לפיכך נמשלו כים, שנאמר והרשעים כים נגרש וגו'. כל הדורות דורו של אנוש דור המבול ודור הפלגה לא למדו אלו מאלו אלא מתגאין, לפיכך והרשעים כים נגרש, רשעים אין להם נייח בעולם, אבל הצדיקים יש להם השקט, שנאמר ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד (ירמיה ל י).

כ״גד"א והרשעים כים נגרש. מה הים טיטו על פיו, אף הרשעים סריותם על פיהם, שנאמר ויגרשו מימיו רפש וטיט (ישעיה נז כט), ולא מטובתו של אדם שומע חרופין וגדופין, אלא מתך עונות שיש בידו, שנאמר נפש כי תחטא ושמעה קול אלה וגו'. אתה מוצא שלשה דברים ברשותו של אדם, ושלשה אינן ברשותו של אדם, אלו הן ברשותו, הפה והידים והרגלים, הפה אם רוצה אדם לעסוק בתורה עוסק, לחרף ולגדף עושה, ששפתותיו ברשותו, הידים אם רוצה ליתן צדקה נותן, לגנוב גונב, למה שהן ברשותו, הרגלים רוצה לילך לבית הכנסת הולך, לגנוב לנאוף לרצוח הולך שרגליו ברשותו. ואלו אינן ברשותו, העינים והאזנים והאף, העינים היה עובר בשוק ראה עשה עבירה בשוק, רואה שלא בטובתו, האזנים שמע קול חרופין וגדופין ולא היה רוצה לשמוע, מה יעשה, שמע שלא בטובתו, האף עבר במקום ע"ז והריח קטורת של ע"ז, ולא הריח ברצונו, מה יעשה, הריח שלא בטובתו, וכשהקב"ה מבקש אף אלו שהן ברשותו אינן ברשותו, הפה, בלעם בא לקלל את ישראל לא הניחו הקב"ה, אלא בירך אותם, שנאמר ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם וגו' (דברים כג ו), והידים, כן אתה מוצא בירבעם, כיון שבא הנביא ויקרא (אל) [על] המזבח (דבר) [כדבר] ה', ויאמר מזבח מזבח [כה אמר ה' הנה בן נולד לבית דוד וגו'] (מ"א יג ב), באותה שעה אמר ירבעם משה כתב בתורה כי יקום בקרבך נביא וגו' ונתן אליך אות או מופת (דברים יג ב), ואתה מה מופת אתה נותן לי, אמר לו מופת אתה מבקש, זה המופת אשר דבר ה' הנה המזבח נקרע (מ"א יג ג), באותה שעה (וישא) [וישלח] ירבעם את ידו מעל המזבח לאמר תפשוהו ותיבש ידו (מ"א יג ד), ללמדך שלא היתה ברשות, ורגלים מנין, מאנשי ארם, בשעה שבאו על אלישע, אמר להם הקב"ה ובזכות עצמיכם באתם אתם, מה עשה להם הטעה אותם, שנאמר ויאמר אליהם אלישע לא זה הדרך ולא זו העיר (מ"ב ו יט), ללמדך שאפילו הרלגים אינן ברשותו של אדם, ולא עוד אלא אפילו לעולם הבא, [שנאמר] משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), משגא כתיב, ויאבדם מורידם לאבדון, והצדיקים רואין אותן, שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיה סו כד).

כ״דחסלת פרשת ויקרא