מנחת קנאות, הצעהMinchat Kenaot, Treatise
א׳טרם אתחיל בהעתק הכתבים, אקדים הצעה ואומר: מה שהאריכה התורה בספורים, הן אמת בלי ספק כי לא לחנם הוא, רק ללמד בהם כמה עקרים שהם שרשי התורה ויסודי האמונה, ולא נמצא דבר בטל נכתב ללא צורך, כמ"ש הכתוב: כי לא דבר ריק הוא מכם (דברים לב, מז) ואם יש ספור נעלם ממנו אשר לא נודע טעמו, אם יתנו החכמים לב עליו ימצאוהו, ויוציאו פנינים מקרקע הים, כמו שאמר בירושלמי דפיאה פ"א כי ה' יהיה בכסלך דברים שאתה כסיל בהם, ואמרו עוד, כל דבר שב"ד נותנים נפשם עליו סוף הוא עולה בידם, כמו שנאמר למשה בסיני, כי לא דבר רק הוא מכם, ואם הוא רק, מכם הוא רק, והסבה להיות טעם קצת מצות וקצת ספורים נעלמים מאתנו הוא משום דיתבינן בארעא דחשוכא, ומפני עוצם הגלות ולא מצאנו ידינו ורגלינו לעלות לבית המדרש, ובטלו האשכולות אשר מימיהם אנו שותים כחמרא חייא אפומיהון דרבנן; סוף דבר נשתכחו התורה לולי היעוד הטוב אשר הבטיחנו ה' יתברך, באמרו: כי לא תשכח מפי זרעו.
1
ב׳מ"ש באגדה: הקב"ה מגלה להם טעמי תורה לישראל (פסחים קיח), הכוונה: כי בהיות ישראל שרויים על אדמתם, והיא ארץ טהורה דבסים אוירא, ובהיות מלך המשיח מלך צדק, אשר העיד עליו הנביא רוח דעת ויראת ה', ושפט בצדק דלים, ולא יהיה עלינו טרדות כמ"ש: והכה ארץ בשבט פיו, ואמר והיתה מנוחתו כבוד, אז נהיה פנויים לעבודת ה', ותמלא הארץ דעה, ויתגלו לנו טעמי תורה סתריה ומצפוניה, ונדרוש אותה בכל דקדוקיה, כמ"ש במנחות (כט, ב) על ר' עקיבא, שהיה יושב ודורש על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, ואין לתמוה אם יהיה זה בימי המלך המשיח, אשר כל הנביאים התנבאו עליו, גם הרי בימי חזקיה אמרו ז"ל, שבקשו מדן ועד באר שבע ולא מצאו ע"ה, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה (סנהדרין צד, ב), זה הוא היעוד הטוב, שאמרו באגדה שעתיד הקב"ה לגלות טעמי תורה, וזה הוא ג"כ החדוש שאמרו עוד: עתידה תורה להתחדש, כי בהקבץ חבור חכמים אשר לא יפרד לנצח יעמיקו בחכמת התורה ויוסיפו טעמים, ויחדשו ראיות במה שצריך ראיה, ולא ישאר ספק שלא יתבאר בטענות ברורות כשמש, ואז תהיה התורה כאלו נתחדשה וזה הוא חדושה הרמוז במדרש, ועל שם חדוש הדברים והטעמים תקרא חדשה, ועל זה אמרו ז"ל (פסחים צב, א) על ויעמוד יהושפט כו' לפני החצר החדשה, מאי חדשה, שחדשו בה דברים, ואמרו, טבול יום אל יכנוס במחנה לויה, ודרשו על: והוא מתכסה בשמלה חדשה, שחדשו דברים שלא שמעתן אוזן אדם מעולם (סנהדרין קב, א), וזה שאמר במדרש: למה נקרא שמו חזיר, מפני שעתיד הקב"ה להחזירה לנו, ר"ל מפני שאיסור אכילת חזיר נמנה עם דברים שלא נודע טעמו כמ"ש ז"ל (יומא נז, ב) חוקים, דברים שהשטן מקטרג בהם ואו"הע משיבין עליהם, כמו לבישת שעטנז ואכילת חזיר וכו', ואמרו: כי לעתיד לבא הקב"ה מגלה להם טעם איסורן עם שאר טעמי התורה, וזאת היא החזרה הכתובה במדרש, כי הדבר שהיה נודע בימי יהושע וזקנים ונשתכח מן הבנים, כשיודיעהו המלך המשיח הרי הוא כאילו החזירה לנו, חלילה! כי התורה לא תשתכח ולא תתחדש, כמ"ש רז"ל (מגילה ב, ב) אלה המצות, שאין הנביא רשאי לחדש בהם דבר מעתה ועד עולם.
2
ג׳מפני שאנו מרוחקים מארץ הקדושה, נסתמו ממנו מעינות חכמה ואין לאל ידינו להוציא תעלומות חכמת התורה אל האור הברור, עד יבוא מורה צדק לנו, וזה יהיה בימות המשיח, אשר יעיד עליו הכתוב, ונחה עליו רוח ה', ואמרו ז"ל ורוח אלהים מרחפת על פני המים, זה רוחו של משיח, ובימיו יבנה בהמ"ק, וממנו תצא תורה ואורה לכל העולם, ומפני זה היו חלוני הבית שקופים אטומים, כמ"ש רז"ל: (מנחות פו, ב) שקופים מבחוץ אטומים מבפנים, רמז: שממנו תצא אורה והוא אין צריך לה, ואמרו במדרש: וירא אלהים את האור כי טוב וגו', זה הבית שעתיד לְהִבָּנוֹת, ואז תהיה סנהדרי גדולה על מתכונתה, שהוא טבורו של עולם, כמ"ש ז"ל שררך אגן הסהר, אבל בזמנינו זה שאנו מצפים לישועה די לנו, ורבים חסדי ה' עלינו כשנזכה להשיג האסור והמותר, הכשר והפסול, הטמא והטהור, הפטור והחייב, שהרי אף בימי הנביאים, ואפילו הכהנים המקודשים שנאמר עליהם: יורו משפטיך ליעקב, טעו ושגו בדבר הלכה, כמ"ש רז"ל (פסחים יז) דאשתבש כהני, ודי לנו להתעסק בחבורו של רבינו הקדוש, ולאחוז בעיקרי האמונה קבלה מן החכמים אבות העולם חכמי התלמוד, ולזה רמז שלמה כשהתנבא על העדר החכמה שיהיה בזמן תקרא האומה שחורה ונאוה, במאמר אשר שם בפי כנסת ישראל, שחורה אני ונאוה, קראה שחורה, רמז על העדר החכמה מפני שחרות הגלות שהחכמה נקראת אור, כמ"ש ז"ל אפילו לא האיר עיניו אלא במצוה אחת די, ואמר החכם חכמת אדם תאיר פניו. ובהעדר האור יהיה חושך, שהוא כדמיון השחרות, וקראה נאוה, רמז שיחזיקו בתורה ובמצות ובעיקרי האמונה שקבלו מן הנביאים, כמו שהתנבא דוד ואמר אם שכחנו שם אלהינו וגו', ואמר שלמה: אל תראוני שאני שחרחורת, התנצלות על האומה שלא יבזוה מפני שלא השיגה ממאור החכמה השגה שלימה, כי לא מפאת עצלותה אירע לה כך, אלא מפני שתכפוה צרות וטרדות מן הדברים שהן תחת השמש, וזה מ"ש שמוני נוטרה את הכרמים, ומפני זה לא תוכל להתעסק בתורה כראוי, ולהוציא לאור תעלומות חכמה אשר היא הכרם שלה, וזהו שאמר כרמי שלי לא נטרתי, והוסיף שלמה ע"ה להזהיר ואמר: אם לא תדעי לך היפה בנשים, המשילם ליפה בנשים כי הם הנבחרים מכל האומות, ואמר אם לא תוכלי להשיג התורה על פי מדרגותיה והמופת שהיא הידיעה האמתית, צאי לך בעקבי הצאן, החזיקי לקיים התורה והמצות וטעמיהם בקבלת החכמים, שהם מקבלים מן הנביאים, וזהו משכנות הרועים, שאין לפקפק אחריהם, כמ"ש הכתוב: לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ודרשו רז"ל: אפילו אמרו על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, אתה חייב לשמוע בקולם.
3
ד׳העיקרים הגדולים אשר הם אבות לכל השרשים, ואשר צריכים אנו קהל המיחדים מאמיני החדוש להחזיק בהם בכל לב ובכל נפש, הם שלשה, הראשון הוא היסוד שהכל תלוי בו, והוא ידיעת הש"י, והשני הוא תורת מרע"ה אמונת החדוש, והשלישי הוא יסוד עולם אמונת ההשגחה, ובהחזיק אדם בג' יסודות האלו בלב נכון, בטוח שלא יהרהר ולא יפקפק בספורי התורה והמצות והמופתים הגדולים הנזכרים בתורה ובספרי הנביאים, ולא יכניס עצמו לסכנות לעשות חדוש לפירושים, כמו שעשו רבים מהדרשנים בזמנינו זה, כתבו תוך חבוריהם דברים שאסור לשומעם, והאריכו לדרוש באגדות של דופי, ועל כיוצא בהם אמרו במדרש, על פסוק תאלמנה שפתי שקר, יתפרקון ישתתקון יתחרשון הדוברות על צדיקו של עולם עתק, דברים שהעתיקו מבריותיו בגאוה, כדי להתגאות ולומר במעשה בראשית אני דורש.
4
ה׳העיקר הראשון והוא ידיעת השי"ת, שמו למצוה הראשונה, והדבור הראשון שנאמר למשה מסיני היה: אנכי ה' אלהיך, ובכלל הידיעה הזאת הוא לידע: שהוא יתברך קדמון, בלי ראשון ואחרון, בלי תכלית, ואין לו סבה קודמת, כי הוא יתברך לבדו סבת הכל, וממנו ומרצונו ישתלשלו ויתחדשו כל הסבות, וזה מאמר ריש לקיש: מהו דכתיב אני ראשון ואני אחרון? אני ראשון: שלא קבלתי מלכותי מאחר, ואני אחרון: שאינני עתיד למסרה לאחר; ומבלעדי אין אלהים: שאין לי שני, ולא נאמר בו יתברך ראשון ואחרון, רק על דרך ההשגה לאזן בשר ודם, וכוונתו באני ראשון, שאין לו סבה קודמת, כי הוא לבדו עילת כל העילות וסבת כל הסיבות, ואחרון לומר שהוא חי וקים לעד ולנצח, כמ"ש דוד: ואתה הוא ושנותיך לא יתמו, ולפי שהגלגלים וככביהם הם אפשרי ההפסד, על פי רצון הקדמון, כמו שנתחדשו בחפץ אלהי, אל הזמן אשר גזרה עליו חכמתו יתברך, לכן אמר: לפנים הארץ יסדת, ומעשה ידיך שמים, כי המה יאבדו ואתה תעמוד, ואף אם יפסד כל העולם כולו, מציאותו לא יפסד, ע"כ אחר שאמר: כלבוש תחליפם ויחלופו, סיים: ואתה הוא ושנותיך לא יתמו. ובכלל ההשגה הזאת הרחקת הגשמית והאמנת הפשיטות הגמורה, והאחדות אשר הוא עמוד האמת, המקובל על פי התורה ונודע לכל החכמים במחקר החכמה על פי המופת הנודע.
5
ו׳אין ספק שזאת ההשגה היא תכלית כוונת התורה, כמו שאמר הכתוב בכמה מקומות, לדעת כי אני ה' מקדשכם, ובמקום אחר: וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ושמעתי פי' כתוב זה כן, וידעת היום ר"ל תתבונן ותדע בתנועת הגלגלים והכוכבים, ובפרט תנועת גלגל השמש, שהוא פועל היום בלי ספק, ותנועת הגלגל העליון הנקרא תנועה יומית, ובתנועתו יתברך יתנועעו הגלגלים כולם תנועה כוללת, מלבד התנועה המיוחדת שבכל גלגל וגלגל, וכל המציאות התחתון בתוכו, כגרגיר חרדל בים הגדול, וזה הגלגל קראו ערבות כאמרו: סולו לרוכב בערבות, יחסו הכתוב לה' לגודל מעלתו וערכו, ועליו נאמר רוכב שמים בעזריך, ואמר רוכב, כי הוא יתברך השליט והמנהיג והמניע הגלגל ההוא; וכתב הרב בספרו הנכבד מורה נבוכים בח"א פי"ג וז"ל: ידוע כי הושאל לו יתברך רוכב שמים בדמיון זה מופלא, וזה כי הרוכב יותר מעולה מהנרכב, ולא יאמר יותר אלא בהקל מן המאמר שאין הרוכב ממין הנרכב, והרוכב ג"כ הוא אשר יניע הבהמה, ויוליכנה אל אשר ירצה, והוא כלי להשתמש בו כרצונו, והוא נקי ממנה בלתי נדבק בו, והיא חוצה לו, כן האל ית"ש הוא מניע הגלגל העליון אשר בתנועתו יתנועע כל המתנועע בו, והוא יתברך נבדל ממנו, אינו כח בו; וכבר אמרו מפרשים במאמר מעונה אלהי קדם, הוא מעון עולם ואין עולמו מעונו, וסמכו לזה ואמרו הסוס טפילה לרוכב ואין הרוכב טפל לסוס, כי הא דאתמר כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ונשלם פירוש הפסוק, כי בידיעת היום וסבתו על הדרך שאמרנו, תדע ותשכיל מציאות המניע הראשון, כי מן השקר על הגלגל שיניע עצמו, והתבאר במופת בספרים בחכמת הטבע וחכמת האלהית, כי יש לגלגל העליון מניע ראשון ונבדל מן הגלגל שאיננו כח בגשם בו, ואינו גשם ולא כח בגשם והוא אחד נצחי, ולא ישיגהו הפעלות ושינוי, כמו שאמר הכתוב: כי אני ה' לא שניתי, והוא הש"י, והוא שאמר הכתוב הלזה, כשתדע היום, אז תדע ותשיב אל לבבך להתבונן כי ה' הוא האלהים. ולזה כוון הנביא באמרו: שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה! וגו', כי בהתבונן על שלימות הפעולה, יבחן שלימות הפועל יתברך ויתעלה.
6
ז׳אין אנו צריכים לעשות סולמות לעלות לרקיע, רק להתבונן בבני אדם, ובשלימות אבריו ובמספר עצמיו, ובענין הגידין והמיתרים אשר בו, ובתוכו את האברים וצורתם ותועלתם, ובהרכבת הכחות עם הכחות המתפשטות בגופו, ובכלים הפנימיים והם כלי ההולדה וכלי המזון, ולא ימצא בהם דבר בטל ללא צורך, כמו שהתבאר בספרים המחוברים במלאכת הנתוח, ועל זה אמרה חנה: אין צור כאלהינו, ודרשו רז"ל: אין צייר כאלהינו (ברכות י), ומהם יוכל האדם לידע ולחקור מי שאמר והיה העולם, כמ"ש: ומבשרי אחזה אלוה ואמר דוד: כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ר"ל כי מבנין עצמותי יִוָדַע מציאת האל, שאין כמוהו, ואמר: תאמרנה כאלו העצמות אומרים זה לזה שמהם תצא הבחינה, וזה שאמרו חכמינו ז"ל (שם שם) על דוד שדר בה' עולמות ואמר שירה, ר"ל שהתבונן מתחילת יצירת האדם כמו שאמרו חי במעי אמו אמר שירה, ובילדותו ובגדלו כמ"ש יצא לאויר העולם אמר שירה, ואמרו עוד ינק משדי אמו וכו', ובמקרים המשיגים אותו, כמ"ש ראה במפלתן של רשעים אמר שירה, עד שעמד על החקירה בכל ענייני האדם עד יום המיתה, כמ"ש נסתכל ביום המות ואמר שירה, והשירה הגמורה והשבח האמיתי הוא ההשגה והבחינה האמיתית בעניינים שמתוכם יכיר את בוראו יתברך, ובהתבונן דוד בחכמת היצירה, הוסיף בהודאה ואמר: אודך על כי נוראות נפליתי, ודרשו רז"ל על נפלאות היצורים וענין המזמור יוכיח כן, אמרו בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת ב"ו, אדם נותן זרעונים בערוגה, כל אחד ואחד עולה במינו, ואלו הקב"ה צר את העובר באשה כולם עולים מזרע אחד, ומ"ש נפליתי נעשיתי כפליאה, ומתוך כך נפשי יודעת ומכרת, כי נפלאים מעשיך מאוד, ותהיה מלת מאוד שבה אל מעשיך, ולא אל נפשי יודעת, וחלילה לחשוב שאמר דוד כי הוא משיג מאוד, כי הוא בצדקו לא התפאר בזה.
7
ח׳העיקר הזה הראשון אשר הקדמנו, והוא ידיעת מציאת הש"י ואחדותו, הוא מבואר בשתי דברות הראשונות, שנאמרו למשה בסיני, כאמרם ז"ל: אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו, והם הגיעו לכל ישראל כדרך שהגיעו למשה, וכל ישראל השיגו השגה שלימה, והבינו ושמעו את הקול הזה היוצא מפי הגבורה, בהיות המעמד ההוא הנכבד כדרך שהיה משה שומע ומבין את הקול היוצא מבין שני הכרובים, והוא הקול שנאמר עליו: קול ה' בכח, כמ"ש רז"ל בת"כ: מאהל, מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל וכו', יכול מפני שהקול נמוך, ת"ל את הקול: קול המתפרש בכתובים, ומה הוא הקול המתפרש בכתובים, קול ה' בכח כו' קול ה' חוצב להבות אש, א"כ למה נאמר מאהל מועד? מלמד שהיה הקול נפסק ולא היה יוצא חוץ לאהל, ובמעמד הר סיני לא היה הקול נפסק עד ששמעו והבינו כל קהל ישראל שתי הדברות הראשונות, ואין לתמוה אם היה זה במעמד הר סיני, שהרי כשעברו ישראל את הים, אמרו רז"ל, ראתה שפחה על הים, מה שלא ראו נביאים ביבשה, ובשאר הדברות נפסק הקול הנכבד ההוא, ולא הגיע לישראל אלא ע"פ משה, ובשמיעת הקול הנברא המיוחד אל השם באמרו: והאלהים יעננו בקול, ועליו מפורש בקבלה, קול ה' בכח, אשר ממנו שמעו והבינו שני הדברות, כמ"ש דוד: אחת דבר אלהים שתים וגו', נתבטלו חושיהם ונבדלו מן המורגש, ולא היה בהם כח להשתמש במפורסמות, והיה שכלם דבוק בעליונים, להשיג המדרגה העליונה שבמושכלות, והיא השגת אנכי ולא יהיה לך, וז"ש במדרש כי בשמיעת הקול הנכבד ההוא יצאה נשמתן של ישראל, ומפני זה אמרו למשה: דבר אתה עמנו ונשמעה וגו', וקבל ה' דבריהם ואמר: הטיבו אשר דברו, ומכאן ואילך היה משה שומע מפי הגבורה. ועל כל דבור ודבור היה משיב להם, וכן נראה לפמ"ש רז"ל במכילתא ובמדרש חזית; אבל הקול ההוא הנכבד אשר ממנו הוכן הדבור בשאר הדברות לא הגיע אלא למשה, כדרך שהיה מגיע לו באהל מועד, כמ"ש ז"ל וישמע את הקול מדבר אליו, קול לו קול אליו, משה שמע וכל ישראל לא שמעו (יומא ד, ב) וז"ש הכתוב: אנכי עומד בין ה' וביניכם, וכל זה שאמרנו שהיה הקול נפסק, לא היה אלא מן הקול הנכבד והנורא, היוצא מפי הקדושה שממנו הדבור, אבל שאר הקולות הנוראים וקול השופר וגם מראה הלפידים לא פסקו, עד שהגיד להם משה שאר דברות אחת אל אחת כדרך שהיה שומע מפי הגבורה, ולשון הדברות מוכיח כן, כי בשתי הדברות הראשונות כתוב אנכי ה' וגו', ולא יהיה לך וגו' על פני, נראה שה' בכבודו ובעצמו הגיד אותם לישראל, ומפני זה נאמר, פנים בפנים דבר ה' עמכם, ובשאר הדברות שינה הלשון ואמר בלשון נסתר, לא תשא את שם ה' ולא אמר את שמי, ואמר: כי ששת ימים עשה ה', ולא אמר: עשיתי, אשר ה' אלהיך נותן לך, ולא: אשר אני נותן לך, נראה שמשה הגיד להם כל דבור כמו ששמע מפי הגבורה.
8
ט׳אעפ"י שאמרתי ששתי הדברות הראשונות הגיעו למשה ולכל ישראל מפי הגבורה, אעפ"כ לא היתה השגתם שוה, כמ"ש ז"ל על ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' משה מחיצה לעצמו ואהרן מחיצה לעצמו, והשגת מרע"ה לא היה לה ערך ודמיון להשגת שאר הנביאים, ואל זה רמז הכתוב למשה של נעליך מעל רגליך, שהיה מופשט מן החומר לגמרי, ולא היה לכח המדמה מבוא בנבואת משה, כאלו הוא כלו שכל נבדל דבק בעליונים, כמו שהעיד עליו הכתוב אשר ידעו ה' פנים אל פנים, אבל יהושע היה במדרגת שאר הנביאים, אשר נבואתם על ידי מלאך, ולא היתה לו הפשטה גמורה מן החומר, ע"כ נאמר בו שַל נעלך לשון יחיד אע"פ שהיה מגדולי הנביאים, והדין כך שהרי משה סמך את ידיו עליו ועשאו ככלי מלא, ככתוב: ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, אעפ"כ לא היתה נבואתו ערך ודמיון לנבואת משה כמ"ש רז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה אוי לה כו' (ב"ב עה, א), אך עכ"פ הדבר הזה שהוא מציאת ה' ואחדותו, כולם השיגו השגה שלימה, וזכו בו לשמעו מפי הגבורה מפני שהוא סדר ותכלית לכוונת התורה, והגענו אל האמונה הגמורה להאמין בנבואת משה ע"ה אמונה שלימה, שאין אחריה הרהור, כמו שהבטיח הכתוב באמרו בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם, ולגודל מעלת המצוה הזאת אשר העיד עליה הנביא, כי אם בזאת יתהלל המתהלל, הזהירה אותנו התורה שנהיה שומרה בלבבנו תמיד, כמ"ש והיו הדברים האלה על לבבך וגו', וזה מוסב על ה' אלהינו ה' אחד, וראוי לאדם למסור נפשו ומאודו על זה, ויהרג ואל יעבור, ואפי' בסתר כמ"ש רז"ל ואפילו הוא נוטל את נפשך, וראה כמה הפליגה התורה להועילנו ולהשלימנו בעקר הזה, שהוא יסוד שהכל תלוי בו, עד שצותה להניחו בראשינו ובזרועינו והוא תפלין של ראש ושל יד, ולקבוע אותו במזוזת בתינו, ולהזכירו בבוקר ובערב בכונה רצויה כדי שנהיה עם ה' תמיד, ויקוים בנו מקרא שכתוב את ה' האמרת היום וה' האמירך, ודרשו חז"ל אתם עשיתם בי חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, וגרסינן בירושלמי (פאה פ"א) ארטבן שלח לרבי חדא מרגלית, דלשדר ליה חדא מילא דשוויא כותיה, שדר ליה חדא מזוזותא, שלח ליה אנא שדרתי לך מרגניתא דלית לה טימי, ואת שדרת לי מילא דטבא חד דינר? — שדר ליה את שדרת לי מילא דאנא צריך למינטרא, ואנא שדרתי לך מילא דאת נאים והיא מנטרא לך, ובאמת לא היתה כוונת רבי כששלח המזוזה לארטבן כדי שיקיים מצות מזוזה, שהרי ארטבן מחסידי או"ה היה, ולא נצטוה עליה, ודי לו שיקיים שבע מצות והיה יותר טוב להזהירו על מה שנצטוה, כמ"ש רז"ל גדול המצווה ועושה כו' (קידושין לא, א) ואם הכוונה היתה לרמוז לו כדי שיתגייר ויתחייב במזוזה, מה ראה לשלוח לו מזוזה יותר מכל שאר המצות? והיה יותר ראוי לשלוח לו ציצית, שהוא רמז לתרי"ג מצות וחז"ל דרשו שהיא שקולה כנגד כולם (מנחות מג, ב) אלא ודאי נראה שרבי לא כוון להועילו כי אם ז' מצות שלהם, והמצוה העיקרית שהיא יסוד לכל המצות הוא בטול ע"ז כמ"ש רז"ל חמורה ע"ז שכל הכופר בה כמודה בכל התורה כולה (קידושין מ, א), ובן נח נצטוה ג"כ עליה כמ"ש רז"ל על פסוק ויצו ה' אלהים וגו' (סנהדרין נו, ב) ומפני זה רמז לו במזוזה שכתוב בה ה' אלהינו ה' אחד, כדי שישתדל לידע ולחקור בחכמה, לדעת מציאות הש"י ואחדותו בדרך מופת, ואז יהיה נזהר מעבוד ע"ז, ותהיה השגחת ה' מספקת בו להיות נשמר מן המזיקים והיא טובה לו מכל מרגליות שבעולם, ועל זאת ההשגחה אמר הכתוב לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, ומלת לא הנאמרה בראש הפסוק מושכת עצמה ואחר עמה, וכאלו נכתב ולא תמורתה כלי פז, ואמרו ז"ל כתוב אחד אומר, וכל חפציך לא ישוו בה, וכתוב אחד אומר וכל חפצים וגו', חפצים, אלו מצות ומעשים טובים, חפציך, אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצי וחפצך לא ישוו בה אלא כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו' (ב"ר מובא בסוף ס' המורה); הנה בארו לנו בזה המאמר, כי השגתו יתברך היא ההצלחה והישועה האמיתית והחיים הנצחים, והיא תכלית כוונת התורה, וע"ז היה עיקר תפלותיו של דוד באמרו: תודיעני אורח חיים שובע שמחות וגו', מורה שא"א לעלות לזאת המדרגה אלא אם ילוה אליו עזר אלוה, ע"ד שאמרו ז"ל: הבא לטהר מסייעין אותו מן השמים.
9
י׳עד הנה דברנו מהעיקר הראשון, ועתה אתחיל לדבר מעיקר השני, והוא אמונת החדוש, והוא לידע שהעולם נתחדש אחר שלא היה והש"י חדשו מן האפס הגמור, ומן העדר המוחלט, והוציאו מן האין ליש ברצונו הקדמון אשר לא ישתנה ולא ישיגהו אחד מן השנויים, כמ"ש כי אני ה' לא שניתי, זה הוא העיקר הגדול אשר בהתאמתו יתאמתו הפלאות כולם, והוא הקוטב והיסוד אשר עמוד התורה נשען עליו, וע"כ התחילה התורה בספור סדר הבריאה, כדי לקבוע זאת האמונה בלבנו כיתד שלא תמוט, ומפני זה החמירה התורה במצות שבת להרבות בו עונשים ואזהרות, לפי שהוא למופת ואות על החדוש, כמו שבאר הטעם עליו, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, להוציא מלבם של כופרים מאמיני הקדמות, ואומרים כי העולם מחויב המציאות מאתו יתברך, לא יאמינו כלל במופתים, ושנוי דבר טבע אצלם נמנע גמור לא יפול תחת האפשר, ולא יתלה יכולת ה' עליו, ואין זה חסרון בחוקו יתברך לפי דעתם, וכמו שהוא מחויב המציאות נצחי קדמון לא ישיגהו הפעלות ושנוי, כן הטוב השופע ממנו תמיד, והוא מציאות הגלגלים, ומן הגלגלים אל השכלים, ומן השכלים אל כל מה שהוא תחת גלגל הירח, הכל מחויב מאתו ית' לפי סדור הטבע המחוייב כאור מן השמש, וזה אחד מן הדרכים אשר יחייבו בה קדמות העולם, כמ"ש הרמב"ם ז"ל בס' מורה הנבוכים אשר חיבר להכות על קדקוד כל ראיות מאמיני הקדמות, וזה לשונו: הדרך הג' אשר חייבו בה קדמות העולם, להיות כל מה שחייבתה התורה שיצא כבר יצא, וחכמתו קדומה בעצמו, והיה המתחייב ממנה קדמות וזה החיוב חלש מאוד, וזה שאנחנו כמו שנסכיל חכמתו אשר חייבה שיהיו הגלגלים ט' לא יותר ולא פחות, ומספר הכוכבים כמה שהם לא יותר ולא פחות, לא יותר קטנים ולא יותר גדולים, כן נסכל חכמתו בהמצא כל אחד שלא יהיה מזמן קרוב והכל נמשך אחרי חכמתו התדירה אשר אינה נשתנה, אלא שאנחנו נסכל סכלות גמורה, דרך החכמה ההיא עכ"ל. — וזאת התשובה ע"ד מה שאמר הנביא, כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם, וגו', סוף דבר אע"פ שיש בידינו ראיות על החדוש יותר מספיקות מן הראיות אשר הניחו הם על הקדמות כמ"ש הרמב"ם ז"ל בס' הנכבד, אנחנו לא נאמין בחדוש מפני הראיות ההם, רק מפני תורתינו השלימה תורת משה תורת ה' תמימה אשר העידה לנו בכמה מקומות שהעולם מחודש בכוונה ורצון, והוא יתברך בראו וחדשו כרצונו והוציאו מאין ליש, ולולי אמונת החדוש, יהיה כל מופת נמנע לא יפול תחת האפשר, והיו כל המופתים הנזכרים במצרים ועל הים נמנע גמור, אך לפי דעתינו אנחנו קהל המאמינים, כמו שנתחדש העולם בכוונת מכוון, ברצון קדמון בזמן אשר גזרה חכמתו ית', כן יתחדשו האותות והמופתים כולם ברצון הקדמון הפועל אל הזמן שגזרה חכמתו, ולא בהשתנות הפעולות נשתנה רצון הפועל, כי המשתנה צריך אל המשנה בהכרח, והוא ית' סבת כל הסבות ועילת העילות ואין זולתו עושה בו. ואין דבר שיגרום לו שנוי, וז"ש בב"ר פ' וישב הים לפנות בוקר לאיתנו, אל תקרי לאיתנו אלא לתנאו, וכדר' יונתן דא"ר יונתן תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית על הים שיהיה נקרע להם לישראל וכו', ומי שלא יאמין העיקר הזה, והוא אמונת החדוש, והולך בעקבות ארסטו וחביריו, כפר בכל התורה כולה, וכתב בקרן השור שאין לו חלק (לעולם הבא) בבית אלהים, ומפני זה הוכפלה מצות שבת בכמה מקומות בתורה, ואמרו ז"ל שקולה מצות שבת כנגד כל מצות התורה.
10
י״אאברהם אבינו ראש לפלסופי האמת היה, ומצא עולם שומם בדעות בלתי אמתיות ובאמונות כוזבות, ולא היה שכל האדם בימים ההם עובר הגלגל, והיו עובדים לכו"מ, ואומרים כי השמש הוא האלוה הגדול ומנהיג העולם העליון, והעולם השפל, ותכלית עיון מי שנתפלסף בזמן ההוא, שה' הוא כח הגלגל והככבים הם גופים, וזה היה סבה בתחלה להתפשט באומות סכלות אמונת הקדמות, עד שבא אברהם אבינו ע"ה והאיר פני המזרח, נתן ללבו וקנא לאלהיו להעתיק האמונה הזאת, והתחיל לחלוק עמהם, והביא ראיות שכליות והתחיל להכחיש ולבטל ולעקור שבוש דעתם, ולאמת להם בראיות ברורות ובמופתים חותכים, מציאת הש"י ואחדותו, ושהוא ית' נבדל מן הגלגל, ואינו כח בו, והוא לבדו פועל כל, וחדוש הגלגלים והככבים כולם ברצונו, וטענו עליו וחלקו כל החכמים שהיו בימיו, כמ"ש בדבריהם ובדברי הימים שלהם, והביא הרמב"ם ז"ל בספרו המורה (ג, כט) לשון הספרים ההם, וז"ל ואמנם אברהם שגדל בכותא כשחלק עם עמו, אמר שיש עושה בלתי השמש, טענו עליו בכך וכך וזכרו בטענותיהם, מה שהוא מבואר נגלה מפעולות השמש במציאות, ואמר להם: צדקתם! אבל הוא כגרזן ביד החוצב בו, עכ"ל, סוף דבר נתאמץ בדרכי ה' עד שמשך לב קצתם להחזיק בדת האמת, כמו שהעיד עליו הכתוב, ואת הנפש אשר עשו בחרן, ותרגם אונקלוס וית כל נפשתא דשעבודו לאורייתא בחרן, ובכל מקום שהיה הולך ונוסע, היה מפרסם ומודיע זאת האמונה האמיתית, והיא אמונת החדוש כמ"ש ויקרא שם בשם ה' אל עולם, וזאת הקריאה היתה ללמד שני עקרים גדולים, שאין למעלה מהם, האחד הוא ללמוד ידיעת חיוב מציאת השם ית' ואחדותו, וזה העקר רמז באמרו בשם ה' שזאת היא הודעת ה' הנכבד והנורא, והוא שם בן ד' אותיות, אשר עליו נאמר ושמו את שמי וגו' ודרשו רז"ל שמי המיוחד לי (סוטה לח, א) והעיקר השני לידע כי הוא ית' חדש העולם ברצונו, וזה העקר רמז באמרו אל עולם, והראיה שאברהם היה משתדל ומחזיק ומעמיד אמונת החדוש, כי לא מצינו במי שקדמו מן הדורות שיתפלל אל ה', וכ"ז להתפשט דעתם כי העולם קדמון אין התפלה והצעקה מועילה כלום לפי שהכל בחיוב, אבל אברהם בטל בחכמתו הדעות הנפסדות ההם, והביא ראיה כי העולם מחודש, וה' חדשו מן האין הגמור, ולפרסם זאת האמונה האמיתית, קבע מקום לתפלתו, היא תפלת שחרית, כמ"ש רז"ל לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון אלא עד שבא אברהם וקראו אדון (ברכות ז, ב), ונתחבר אליו עזר אלהי עד אשר התפרסמה זאת האמונה בעולם, והיא אמונת החדוש, וע"ז דרשו רז"ל בתחלה אב לארם, ולבסוף לכל העולם כולו (שם יג, א), והכוונה כי הוא ע"ה למד דעת את העם ורבים השיב מעון, וכמו שנקראו התלמידים בנים, כן נקרא הרב המלמד אב, כמו שמצינו שקרא אלישע לאליהו אבי אבי רכב ישראל וגו'.
11
י״באמרו במדרש (ב"ר פ' לט) למה אברהם דומה, לצלוחית של פלייטון, בשעה שהיא מונחת במקום אחד אין ריחה נודף, וכשמטלטלין אותה ממקום למקום ריחה נודף, ומפני זה אמר הקב"ה לאברהם טלטל עצמך בעולם, כדי שיהיה שמך מתגדל בעולם, וזאת היתה הסבה לאמרו ית' לך לך וגו', כדי להוציא טבעו, ולפרסם דעותיו ולפשט האמונה האמיתית בעולם, עד שאירע לו שקראוהו נשיא אלהים, ולהודיע ג"כ בטחונו בה' והאמינו בנבואה ע"ד אמונת החדוש, כי מאמין הקדמות אע"פ שלא יכחיש בנבואה רק על זה הדרך, כי בהיות האדם בתכלית השלימות בחכמה ובשלימות היצירה, ויכין עצמו לנבואה, אז ידבק שכלו בעליונים, ויגיד העתידות בטבע, אך לחדש מצוה או גזירה ע"פ הנבואה בדבר שאין השכל מחייב אותו, זה דבר נמנע למאמיני הקדמות, אבל לפי דעתינו אנחנו קהל המאמינים החדוש, כמו שנתחדש העולם ברצונו בזמן שגזרה חכמתו, מן האין אל היש הגמור בלתי סבה מחייב אותו, כן נתחדשה התורה ברצונו הקדמון על פי הנבואה האמיתית על ידי משה רבינו ע"ה, אשר העיד עליו הכתוב, אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ביום הקהל במעמד הר סיני, אשר לא היתה כמוהו ולא תהיה, וצוה מצות גזירות וחקים שאין די לשכלנו לתת טעם להם, והכל נמשך לרצונו, וגזרת חכמתו יתברך, וכל המפקפק באותן הגזרות והחוקים שנאמרו למשה בסיני מפי הגבורה נחשבהו למין ולכופר בעיקר, וכאלו כופר בדבור הראשון שנאמר למשה בסיני, אנכי ה' וגו', ואברהם ע"ה התחיל להחזיק וללמד זה העיקר, והוא אמונת האמונה, ע"ד שאמרנו, כמו שהעיד לנו הכתוב, וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי, שהרי נצטוה לסוף תשעים ותשע שנה, להמול אחר חולשת האבר ההוא, והוא צריך לבנים, ולבסוף נצטוה בשנת ק"ל שלו לעקוד בנו יחידו, ואלו הם ב' דברים שלא יסבלם השכל האנושי, אבל ירחיקם הרחקה גמורה, אעפ"כ לא נתעצל במצוה, כמו שכתוב וישכם אברהם בבוקר, והאמין בה' אמונה שלימה, ולא פקפק על דבר האמונה, ולא שאל איך ולמה יעמוד בנסיון ההוא, ומפני זה התחיל מאתו מנין שני התורה, כמו שכתבו רז"ל ב' אלפים תורה וכו'.
12
י״גזאת האמונה האמתית, והיא אמונת החדוש, היא דעה מקובלת לנו מאברהם ע"ה ע"פי הראיות אשר הביא בעומק שכלו וחכמתו, עד שבא משה רבנו ע"ה ובאה אתו הנבואה, והודיע מפי הגבורה, דברים שאין כח בשכל האנושי להשיגם, ובכללם מצות שבת שהיא להורות על חדוש העולם, כי אע"פ שיש לנו ראיות על החדוש, יש לטעון בהם טענות ולערער ערעורים, לא הגענו להביא עליו מופת חותך, וע"כ הוסיפה התורה לכפול באזהרת שבת, ולחייב עליה החמורה שבכל המיתות, כדי שלא נפקפק ולא נהרהר בלבנו, להכניס שום ספק בענין החדוש, ומפני שאין שכל האנושי מגיע להבין מופת בדבר, קראהו התורה חק כמ"ש רז"ל שבת ודינין במרה אפקוד והוציאו שבת ממלת חק, ודינין ממלת משפט (סנהדרין נו, ב ועיי"ש) ונצטוו על אלו המצוות במסע הראשון תיכף שעברו ישראל את הים, והיה זה לב' סבות, האחת שראו שהש"י עשה דין במצרים, על ששעבדום וענום, ונתקיים וגם את הגוי אשר וגו', ומפני זה נצטוו שם הדינין, כדי שיתנו ללבם, כי מי שנפרע מן המצרים שטבעום בים, הוא יפרע מן הדיינים המעותים את הדין, כמ"ש רז"ל (סנהדרין ז, א) כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה גובה ממנו נפשות, שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש. והסבה הב' כי ראו בעיניהם ים סוף ועשר מכות ונסים הרבה, וכולם שנו מנהגו של עולם, ונשתנו בשבילם סדרי בראשית, וזה דבר נמנע לפי דעת מאמיני הקדמות, ומפני זה נצטוו שם במצות שבת כי הנסים שראו בעיניהם, הם לראיה גמורה ומופת חותך על החדוש, ובאמת אלו היה ארסטו וחבריו אז במצרים ועל הים, לא יספקו בחדוש, והיה מביא ראיה נגד ספריו ודברי טענותיו על הקדמות, והיה שורפם לשעתן.
13
י״דאין תרעומות ולא נפלה הקפדה על ארסטו וחביריו, כי באמת לא נתכוונו לדבר סרה, ונתקיים בהם: ובכל מקום מוקטר ומוגש לשמי, ואמרו רז"ל (מנחות קי, א) דקרו ליה אלהא דאלהא, מצורף לזה כי הם חכמי האומות ולא נעשה בהם האותות והמופתים, שהם שנוי סדרו של עולם, והנהגתם וסדורם על פי המערכת, כמו שאמר הכתוב: אשר חלק אותם ה' לכל העמים, על כן אני אומר על ארסטו כי עינו הטעתו, בראותו עולם כמנהגו נוהג, גזר ואמר כי כל חלוף דבר מטֶבע נמנע, והביא ראיות על הקדמות, ואין לענשו על כך, כי אין זה מכלל ז' מצות שנצטוו בני נח, אך על זה יזכר לטוב, כי הביא ראיות על מציאת האל יתברך, ואחדותו והיותו בלתי גשם, ולא ישיגהו הפעלות ושינוי, ובזה הלך אחרי עקבות אברהם ע"ה שהיה תחלה לגרים, וכן נמצא כתוב בספר התפוח, כי הוא השתדל לבטל הדעות הנפסדות, כמו שעשה אברהם ראש לפלסופים, אשר בטל עבודת שמש וירח בחרן ע"כ. ואם בענין החדוש והקדמות, לא ראה ולא ידע מופת, ולא נתאמת אצלו בראיות גמורות, ולא נלוה אליו עזר אלהי בזה, אין מן הפלא אם החזיק כוונתו בקבלותיו, והביא ראיות לעשות סעד לאמונת אבותיו, אבל אם ימצא מחכמי ישראל גונב דעת העליונה, ומחזיק באמונת ארסטו וחבריו, וראיותיו על הקדמות ועושה פירושים וכותב חבורים כדי למשוך ספורי התורה אל אלה הדעות הנפסדות, או להכחיש המופתים הנזכרים המפורסמים בתורה ובספרי הנביאים, או להעמיק בציור כוזב, כדי לעקור מה שרמזו רז"ל ומה שדרשו בו, והיה סבה לזה, מפני שאינו מאמין בחדוש אמונה שלימה, איני אומר על ספרו ועליו שהוא טעון גניזה, אלא כמ"ש רז"ל, אף עצמותיו של אותו האיש ישרפו, לא יהיה לו לא נין ולא נכד בישראל, וקורא אני עליו ועל כיוצא בזה, מקרא שכתוב, הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם, הלא יראו כי מלך ישראל לא פקפק בדבר גחזי שהיה תלמידו של אלישע, והשיב: זאת האשה וזה בנה אשר החיה אלישע, ואין שנוי טבע גדול מזה, ואעפ"כ האמין, והשליש שנסתפק בדבר אלישע, כשאמר כעת מחר סאה סלת בשקל, והשיב: הנה ה' עושה ארובות בשמים הנהיה כדבר הזה, ראה מה אירע לו, וירמסוהו העם בשער וימות ונתקיים מאמר הנביא "הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל" כ"ש המורד בדבר הנביא בענין המצות שהוא חייב מיתה כמ"ש רז"ל בפסוק אנכי אדרוש מעמו, כ"ש בענין החדוש שנתאמת מפי מרע"ה שאין דמיון וערך לנבואתו עם שאר הנביאים, כמ"ש הכתוב לא כן עבדי משה וגו', וזאת היתה מתנה הטובה שנתן הקב"ה לישראל, כי הדבר שנתבלבלו בו כל חכמי ישראל בימים ההם עד שנכשלו ונפלו בבור עמוק, עד לא יוכלו לצאת ממנו, האיר ה' עיניהם וגלה להם בכח הנבואה האמיתית הצודקת, שאין להרהר אחריה, ומפני זה אמר: ראו כי ה' נתן לכם השבת, ונעשו בו אותות כדי לפרסם ענינו עד יקיימו בלבם אמונת החידוש, כמ"ש רז"ל ברכו במן וקדשו במן, מצורף לזה כי בעינינו ראינו הנסים הגדולים שנעשו במצרים ועל הים, וכולם שנו מנהגו של עולם, ומפני זה נקרא ה' בל"הק שדי, מפני שמשנה הטבעים והמערכות ישדד ברצונו, ולא נתננו תחת מקרה המערכת, כמ"ש הכתוב ואתכם לקח ה', והבטיח למשה נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר וגו', והוא תשובה למה ששאל ונפלינו אני ועמך, וזו היא כוונת החכם באמרו אין מזל לישראל, ודרשו חז"ל בפסוק ומי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו, ומי באומה שיודעת אותות אלהות כזאת, ואף היום שאנחנו בגלות ונתקיים בנו מקרא שכתוב ואנכי הסתר אסתיר וגו', עוד ידו נטויה עלינו, ואין אנחנו צריכים לבקש ראיה מן הנסים אשר נעשו לאבותינו, ודי ויותר מדי יש ראיה ומופת מן הנסים הנעשים בכל יום לבני עמינו, לא יספיקו כל הספרים וילאה כל ספר להגידם, ויש במדרש: א"ל קיסר לר' יהושע בן חנניא כמה גדולה הכבשה שעומדת בין שבעים זאבים, א"ל גדול כח הרועה ששומרה ביניהם, וזה הנס יותר גדול מן הנס שנעשה לדניאל שכתב עליו אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא וגו', שזה לא היה אלא לילה אחת מה שבכל יום אין אנו יכולים להבחין תכלית הנסים והנפלאות שנעשו לנו, אפילו אחד מן אלף, כמ"ש ז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו (נדה לא).
14
ט״ומאחר שהשלמנו לדבר בעקר השני, והוא אמונת החדוש, נדבר בעקר הג' והוא אמונת ההשגחה, והוא לידע שהש"י יודע ומשיג בפרטים, ע"ד שאמר הנביא: גדול העצה ורב העליליה וגו', ואמר עוד: אני ה' חוקר לב בוחן כליות וגו', ואמר דוד ע"ה: היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם, ואז"ל כולם נסקרין בסקירה אחת, והכוונה כי בידיעה אחת ידע השי"ת הדברים הרבים, ולא בהתחלף הידועים יתחלפו הידיעות בשם ית', וכתבו רבנו סעדיה בספרו ז"ל: אמנם לפי דעתי אשר נאמר שאין דעתו דבר נוסף על עצמו, באמת יתחייב על הבדל ידיעתו וידיעתינו הבדל עצמו הזה, כהבדל עצם השמים מעצם הארץ, וכבר בארו הנביאים זה, כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי וגו', כי גבהו שמים מארץ וגו', וכלל הענין אשר אומר אותו בקצרה, כי כמו שלא נשיג אמיתת עצמו ועכ"ז בידיעתינו ידענו שמציאותו שלימה מכל מציאות ולא יתערב עמה חסרון ולא שנוי ולא הפעלות, כן עם היותינו בלתי יודעים אמיתת מציאות ידיעתו כפי שהיא, אעפ"כ נשיג כי לא ישיג פעם ויסכיל פעם, ר"ל שלא יתחדש לו מדע כלל, ולא יתרבה ולא יגיע לתכלית ולא יתעלם ממנו דבר מן הנמצאות, ולא יבטל ידיעתו את טבעיהם, והאפשר נשאר עם טבעו האפשרי, ומה שיראה בכלל אלו הדברים ספק, הוא לפי בחינת מדעינו אשר לא ישתתף עם בחינת מדעו, כי אם בשם לבד עכ"ל, ומ"ש הרב ולא יבטל וכו', ר"ל אעפ"י שהכל גלוי וידוע לפניו, טבע האפשר במקומו מונח, ואין ידיעתו יתברך מחייב האדם לעשות אחד משני האפשריים, אלא הבחירה בידו כמ"ש הכתוב, ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים, וזהו פירוש הכל צפוי והרשות נתונה, ואע"פ שהענין הזה ישיגוהו קושיות וספקות, הוא לפי דעתינו הקצרה, אבל העקר האמיתי והיסוד שהכל תלוי בו, הוא הנודע אצלינו מפי הגבורה, והנבואה האמיתית, אשר גלתה לנו דברים שאין בכח השכל להשיגם כי השם ית' יודע הכל ומשגיח בכל והבחירה ביד האדם להיות צדיק או רשע, וזהו מ"ש רז"ל בפרק כל היד (נדה טו, ב) טפה זו מה תהא עליה, חכם או טפש, עני או עשיר, גבור או חלש, צדיק ורשע לא אמר, ומפני זה באו העונשים והיעודים בתורה להיות הגמול והעונש עפ"י הדין, כמ"ש הכתוב: אל אמונה ואין עול וגו', ויהיה סוף מענה השאלות והקושיות כמ"ש: דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, ואמרו עוד: הפנקס פתוח והיד כותבת. והענין הוא כן, הפנקס והספר הוא משל, ולא בא החכם אלא להודיע שהכל גלוי וידוע לפניו, ושלמה בחכמתו הגיד לנו זה ג"כ, באמרו: ודע כי על כל אלה יביאך אלהים במשפט, ודרשו על כל נעלם יביאך וגו' אם טוב ואם רע, זה הרק בפני חבירו, ואמר עוד: ומגיד לאדם מה שחו, אפי' שיחה יתירה שבין איש לאשתו, מגידין לו בשעת הדין (חגיגה ה), וארז"ל: ומספר את רובע ישראל, מלמד שהקב"ה סופר את רביעיותיהם של ישראל, לומר מתי תבא הטפה שהצדיק יוצא ממנה (נדה לא, א), ראה כמה הפליגו רבותינו ז"ל, ודקדקו בהשגחת הש"י על אומה הנבחרת, ומפני זה הוסיפו באזהרה להיות האדם צנוע וקדוש, ולא יקל ראשו בענין ההוא, ע"ד שהיה נזהר בתחלה ללכת בקומה זקופה ובגלוי הראש, ונתן הסבה באמרו שכינה למעלה מראשו.
15
ט״זלא לחנם האריכה התורה בספורים, ובפרט בספור עניני האבות, רק ללמוד מהם כמה עקרים, ובכללם עקר ההשגחה הפרטית, אשר היתה משוטטת בעסקי האבות ובמקריהם ובנשואי הבנים ותולדותיהם, ומפני זה אמרו בב"ר (סי' ס) א"ר אחא יפה רחיצת רגלי עבדי אבות מתורתן של בנים, שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב והשרץ מגופי התורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, וזה היופי והנוי שלה מה שאנו למדין ממנה בענין ההשגחה, וע"כ נכתבה כפולה להוציא מלבן של כופרים, האומרים עזב ה' את הארץ, וזה דעת ארסטו האומר כי ההשגחה תגלה על גלגל הירח, ורחמנא ליצלן מהאי דעתא שאין בו לא טעם ולא ריח, כי באמת ההשגחה משוטטת בפרטים, כמ"ש הנביא: עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ, והמופתים הנזכרים בתורה, שהם לראיה על החדוש, הם ג"כ לראיה על ההשגחה, ואין לתמוה על האבות אם היתה ההשגחה מדובקת בהם ובמקריהם, שהרי באיוב כתיב: ומעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ, וארז"ל (ב"ב טו, א) מנהגו של עולם זאבים אוכלים את העזים, וכאן עזים אוכלים את הזאבים, כ"ש האבות שהיו תמיד עם השם וה' עמהם, כן ישראל כשהיו עושים רצונו של מקום, ועולים לרגל, הבטיחם הכתוב: ולא יחמוד איש את ארצך וארז"ל מלמד שתהא פרתך רועה באפר ותרנגולתך מנקרת באשפה, ואין חיה מזיקתה (פסחים ח, א) וכ"ש לחוזק ההשגחה בהם, ע"ד שאמרו בירושלמי, בריך אלההון דיהודאי דלא שבקתון ולא שבק לן.
16
י״זאע"פ שאנו רואים קצת הרשעים בשלוה וקצת הצדיקים בצער, לא נהרהר ולא נפקפק באמונת ההשגחה ממנו, שהרי העידה התורה, ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו, ותרגם אונקלוס ומשלם לשנאוהי טבוון דאינון עבדין קדמוהי בחייהון לאובדיהון, והכוונה מפני שנתחייבו העונש, וכדי לטרדן מחיי העה"ב, נפרע להם בעה"ז המצות הקלות שעשו, כמ"ש רז"ל: אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (פסחים קיח, א), ואמרו בירושלמי (פאה פ"א) ומשפט ורוב צדקה לא יענה, משהה הקב"ה מתן שכרן של עושי מצות בגוים, וע"ד זה מביא יסורין על הצדיקים ליפרע מהם בע"הז העבירות הקלות שעשו, כדי לזכותן לעולם שכולו טוב וארוך, ועד"ז דרשו רז"ל (ב"ק נ, א) וסביביו נשערה מאוד, מלמד שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכן בדוד אומר: דום לה' והתחולל לו, ואמרו בסוף זבחים על מי שמפיל חללים שתוק, והכוונה כולה שלא יפקפק בהשגחה, ולא יהרהר אחר מדת המקום, כי הכל על צד גמול ועונש, ולוקח ונותן במשפט, ואין לפניו ית' לא משוא פנים ולא מקח שוחד ולא עולה ולא שכחה, וארז"ל (ב"ק נ, א) מאן דאמר הקב"ה וותרן יוותרון מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה, ומי שלא האמין בהשגחה, ה"ז מין וכופר בכל הדברים כולם, ואין לו חלק בה' אלהי ישראל, וע"כ צריכים אנו לישב ולתקוע זה העיקר בלבנו, ולהאמין בהשגחה אמונה שלימה, ולא יבלבל אותנו רוע סדור עם בני אדם, כי הכל במשפט, כמו שהעיד אדון הנביאים, באמרו: אל אמונה ואין עול וגו', אלא שדעתנו קצרה להשיג אופני ההשגחה וההנהגה איך היא, כמו שהעיד שלמה בחכמתו: ומי יבא אחרי המלך, ואמר: ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ, ומה טוב ויפה מה שפירש בו ן' גינא"ח: בני הזהר עשות, כמו מעשות, ע"ד השמרו לכם עלות בהר, כמו מעלות בהר, והכוונה שלא ירבה בחקירה ויחבר ספרים בדבר שאין לו קץ, והם הדברים אשר לא יוכל השכל האנושי להגיע עד תכליתם, ויש לי להביא ראיה ע"ז הפי', כי שלמה בא להזהיר ולמנוע מעשות ספרים, ולא להזהיר ולצוות לעשותם, כמ"ש רבים עשות, כמו לעשות, ממ"ש במדרש ויותר מהמה, כל המכניס בביתו יותר מכ"ד ספרים מכניס מהומה בביתו, ולפי דעתי הוציאו זה ממלת "מהמה" מפני שהיה לו לומר מהם, ואמר מהמה, רומז אל מהומה, ומ"ש רז"ל יותר מכ"ד ספרים הכוונה המה ופירושיהם, ובא שלמה להזהיר שלא יכניס האדם עצמו במקום שלא הרשתהו התורה לבא, וזה מה שאמרו רז"ל: במה שהרשית התבונן, ובמקום שהרשתו התורה לבא, כבר בארו אותו חז"ל (בפ' אין דורשין) מקצה השמים ועד קצה השמים אתה שואל, ואי אתה שואל מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור, נמצא שיש לנו לחקור ולדרוש במציאות העולם התחתון כלו ובכל מה שהורכב מן היסודות בכחות המתפשטות בהם מן הגלגלים והכוכבים, ובמציאות העליון עד גבנינות הכוכבים הקיימים אשר הוא העליון מכל הגלגלים המאירים, ולהתבונן בתנועתם ובגודל שעורם, ומתוך כך יבין יכולת ממציאם וחכמתו ית' שאין כמוה, וארז"ל (שבת עה) כל מי שיודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר: ואת פועל ה' לא יביטו וגו', וע"ז דרשו רז"ל (שם שם) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, ואנו צריכים לזאת החכמה, כדי שנוכל לתקן המועדים והחדשים במצות התורה שאמרה כזה ראה וקדש, אבל החקירה על פי המופת אם העולם קדמון או מחודש, והחקירה על ההשגחה איך היא וענין הגמול והעונש מה הוא, זה מן העניינים הנסתרים, ומסודות התורה אשר לא יגיעו לנו אלא בכח הנבואה האמיתית, ודרשו רז"ל (ירושלמי פאה פ"א) על פסוק אורח חיים פן תפלס וגו' טלטל הקדוש ברוך הוא מתן שכרן של עושי מצות כדי שיהיו עושים אותם באמונה.
17
י״חאלו הג' עקרים אשר הקדמנו, כלם רמז ישעיה ע"ה בפסוק אחד, והוא אמרו: אם לא שמעת הלא ידעת וגו', ופירושו אע"פ שלא שמעת זה מפי הנביאים יש לך לדעת זה בחקירת החכמה ולמצוא מופת אמת כי אלהי העולם ה', כלומר שיש שם מצוא ראשון, והכל מאתו ית', ואם לא באר עוד, הייתי אומר שהמציאות הוא ממנו ע"ד החיוב, על כן הוסיף ואמר: בורא קצות הארץ ר"ל שהוא ית' חדש העולם אחר ההעדר הגמור, וזה ההפרש שבין בורא ליוצר, כי לשון בורא נופל על הדברים הנעשים, ולא ייעף ולא ייגע, מורה השגחתו ית' על הפרטים והנהגתו אותם, ולא יגיעהו לאות, ונותן לכל דבר חקו, כמ"ש רז"ל רביעית יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים, ואין חקר לתבונתו, מורה על ידיעתו ית' בפרטים, ויודע הצורך לכל אחד ואחד איש לא נעדר. הנה לך ג' העקרים הגדולים אשר כל המחזיק בהם בטוח הוא שלא יהרהר ולא יפקפק בספרי התורה, ולא ירחיק המופתים הנזכרים בספרי הנביאים ע"ה, ולא יעשה להם פירוש כדי להכחיש מה שכוונו בם רז"ל שהם חכמי האמת שקבלו מן הזוגות והזוגות מן הנביאים, ונתקיים בהם מ"ש הכתוב: סוד ה' ליריאיו, ומפני שראיתי קצת מבני עמנו הולכים בעקבות ארסטו בענין הקדמות וההשגחה, ונתקיים בהם מ"ש הכתוב: ובילדי נכרים ישפיקו, ותרגם יונתן ובנמוסי עממיא אזלין, והעמיקו שחתו לפרש הכתובים כרצונם, ע"כ קנאתי קנאה גדולה והעזתי פני בחכמי הדור, והלכתי להתיעץ במכתיר, ולהנגיב במפיבושת, אמרתי בהיות הכוונה רצויה והמלאכה מלאכת שמים, סופה להתקיים, ויתקיים בי מקרא שכתוב: ועצת ה' היא תקום.
18
