מנחת קנאות, מכתבים ה׳Minchat Kenaot, Correspondence 5
א׳ראיתי תמונה לנגד עיני כמראה הבזק, והנה רוח גדולה וחזק, ואש מתלקחת בבזק, הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ובחורב, קול מרעיד לכל הקרב הקרב, אל המגלה נמתחת דמות עב קטנה עולה מים השכל ככף איש, וכמוץ יסוער לכל מביע ומבאיש, שמן רוקח מעשה מרקחת, לקול רעם הכותב המורה על קרני ההוד אשר פצל יעורר נרדם וטמן עצל ידיו בצלחת, ומי שלא ראה מאורות ועיניו כהות ילך לאורו, יוסיף אומץ ולא יכבה נרו, ואם מעט השמן בצפחת, האירו ברקיו עינינו, בהיות דמות דיוקנך נראית בפנינו במלחמתינו נוצחת, בראותינו גץ היוצא מתחת הפטיש, מכה בכח זרועו, ופוצע אשר בראשו נגעו, כי יהיה בקרחת או בגבחת, אם יקום והתהלך על משענתו, ולא יתרפא מצרעתו, אשר במצחו זורחת, אש הקנאות שורף כל מקריבי זרה, יניעם כאשר ינוע בכברה, במזרה וברחת, והכות היונית בשוטים, מפני השוטים, שקלקלו ונפלו אל הפחת, ומכת אכזרי תמחץ מתניה, לעיני מאהביה, ואת כל ונוכחת, ובהיות הדברים עתיקים, כמופתים חזקים, ותשובה נצחת, כמעט שמעו למוסר, והענין סר, וקבלו תוכחת, וכל המחזיק בבריתה, תנשה בבלוריתא, וקצף ורגז ואין נחת, הכוה פצעוה הושיבוה שמירה בתוך האהלים, ונחבאת אל הכלים, בתוך אמתחת, השיגוה וראש לה חפוי, כאיש שאין לו שפוי, כאשה מצרת לבה גונחת, עד שהגיע לדבר קולה כנחש, קורא במדבר מפני גברתי אנכי בורחת, כי לא יירש בן האמה, עם בת היתה לו לאברהם אבינו ובכל שמה, עלתה נצה והיא כפורחת, בהיכלי מלך פנימה עצורה, ויש לה ישיבה בעזרה, בין שני בדי ארון מונחת, לפנים מאז נברא העולם, דומה לאכסדרא מכתב פתוחי חותם, על לוח הברית מפותחת, בטרם ספר וספר וספור ספר יצירה, וחיות ארבע יושבת בקתדרא, בפרדס אשר למלך נטועה וצומחת, ועתה אדוננו בתחלת דבריך יצא תועלת, ודלת ננעלת, מהרה נפתחת, בפרוש כפיך כנף רננים, להסיר כל ציר דבלת תאנים, על השחין מונחת, כפטיש הסלעים יפוצץ, עדת המורים לכל פאה תקצץ, בהגיע לידינו שטר מברחת, לולי כי משטה אחרונה למדין, נתנו מקום לחלוק ופסקו את הדין, רואין טרפה לעצמן ועושין למודין, יש שהוא מתפלס ומתכסה בטלית צבועה הבא מן הגנבה, ויש שהוא מקשה ערפו ובורח מחמת מרדים, ועוד עיניו פקוחות בסוף המגלה משוטטת, בראותם כי רפה היום ושמו גבורתך כרוב ענותך יראה ושוקטת, חזקו דבריהם ואמרו אמרים בנפש עזה ושלטת, אמרו הן אמת כתב הנשתון תחלתו חזק מצור כמו אש הסלעים מלהטת, אך בבדקנו בסוף האגרת, לא מצאנוהו שגיא כח ואפילו דבור משמטת, כאלו נשבר המקל ונשמט הברזל מקתו, ופסקה הרצועה והורס המטה אשר להוכיח יסדתו, ואם הרב הגדול אשר הביא כבודה בת מלך חדריו, לא יקנא עליה ועצם עין מעלתו כאלו אינו רואה וכנס דבריו, ומה האדם שיבא אחריו, וחלילה לי לדבר כנגד ראשי דורי ועירי עיר גדולה לאלהים, כי ת"ל לא עלו בה פרצות, מצאוה גדורה ומוקפת חומה גבוהה לא נתעוררנו עליה לבקש מצות, כי יש בה אנשים גדולים בתורה תורתם סדורה, בפיהם ערוכה ושמורה, לא ימצא בתוכה הורס המצב ולא יכניסו לצרה צרה, אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה, אין יוצאת לא בה ולא בתחומה, הנה זאת חקרנוה כן הוא ועמקא ורומה, ואם יש שמה א' מעיר מחו ליה בסלוא דלא מבע דמא, ואם לא שב מחטאו, יעבירהו תחת השבט ומת תחת שבטו, שכבר למדתנו רבינו, מצוה לדון את שבטו, וחלילה לי ג"כ כי לא נתכוונתי להתגדר ולקשקש בפעמוני, כי לא הורגלתי לשבת בשבת תחכמוני, וגם לא נסיתי ללכת בדרכי אדם ההמוני, וידעתי כי אחד מקטני החברים ראוי להוכיח יותר ממני, אך הסבה אשר העירתני, והיא הקנאה אשר הציקתני, בראותי קצת אנשים משאר מקומות בעונת הנשואין ועתות הפעוטות, ידרשו ברבים בבתי כנסיות, כאלו הם נשיאי עדה וראשי המטות, לא ידברו מן המצות כאלו הם פורקים עול משברי מוטות, הלא ר"א הגדול לא רצה לומר דבר שלא שמע מפי רבו, והפתי הדורש חכם בעיניו העומד במסבו, לא ידרוש את ה' כי אם מדברים אשר הוא בדאם מלבו, ולא די לנו בזאת הצרה, עד שעשו מאברהם ושרה חומר וצורה, ע"כ דוד מלך ישראל נעים זמירות, הוצרך להרבות תפלות ארוכות וקצרות, להיות מדברותיו בבתי כנסיות נזכרות, ועתה בלא תפלה ותחנה זכו ארסטו ואפלטון, למלאות מספריהם כל חדר וקיטון, ולסמוך על דבריהם כסומך על הפלטר ולוקח מן הסיטון, על כן נערתי חצני כגבור בכלי קרב, מלאתי מלין ולבי בחצי המליצה רָב, כי במקום שי חלול השם אין חולקין כבוד לרב, על אלו שאין אמונה בהן כההוא גברא דשמיה כדור, מוטל עליך ועל חכמי הארץ הלזו להשיב יד על כס יה מלחמה על אלו ההורסים לעבור, אך בהיותך נזר הזמן ומופת הדור, מחיצת הכרם שנתפרצה אומרים גדור, זאת לא זאת חברו ספרים מקרוב באו בדברי האגדות יצפצפו, ומלין לצד עילאה יטיפו, ובמופתי התורה יגדפו, ראוים לשחוק ולזרות לרוח ובקרקע הים ישטפו, ואף עצמותיו של אותו האיש ישרפו, ואני לא על המחזיק בספרי היונים אני כועס ולא אחשבהו ככופר, ולא כחולף חק ולא כברית מפר, ואם אמצא בהם דבר טוב אפילו בדף אחד מציל כל הספר, כי בטוחים אנו שלא יטעו בהם רבים, ואפי' בני אדם הדומים לבהמות, בשכבר מחבריהם ידועים ונקובים בשמות, והמפורסמים שבחכמי האומות, אך אלו הספרים אשר יש להם כי מבני ישראל המה, אם קצתם נוטים לדברי מינות, אע"פ שהוא רמוז בסוד כמוס ומופלא, חובה לקיים בהם מצות עשה: השחת שרוף וכלה, שמא יטעו התלמידים הפותחים ביום השבת וביום החדש, ויאמינו באלו כברוח הקודש, ויש לנו לדרוש מן החכמים ק"ו שמנדים לכבודם, כרב ששת שנדה במשטמה רבה אמאן דעקץ לעוקציה, כ"ש שיש לנו לנדות ולהחרים כל הורס ופורץ גדרה, לכבוד השם נורא עלילות, ולקלל אותם בספר התורה, בכל האלות, וחס ליה לזרעא דאבא להזכיר אותם, כי לא דלטור אני להטיל גורלות, הלא שמענו כי רבינו גרשון ז"ל אזן וחקר ותקן גדרים, לקולו מקשיבים חברים, ואחריו ישקו כל העדרים, ומי לנו גדול ממך שותה מן הברכה העליונה, עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להפטר ממנה, ואם רצון אדוננו להמלך בגבורה עם חכמי הארץ הלזו, ידעתי באמת כי תחזרו עטרת ליושנה, ואל תחוש אדוננו, כי לא עלה קטטה בינינו, כי כולנו לאחדים רחוקים מאלה הדברים הנפסדים, ת"ל לא תמצא בקרבנו משפחה או שבט שנטמע, כולם יקדימו נעשה לנשמע, ויהיו עמך לאגודה לבנות גדר, יחזיקו ידיהם לחקור ולדרוש בעקרי המצות כלליהם ופרטיהם, לא כאלה הדורשים במרכבה, שלא ראו אותה מימיהם, ועליהם אמרו במדרש ר' הונא בשם בר קפרא פתח, תאלמנה שפתי שקר, יתפרקון ישתחרון ישתתקון; יתפרקון, כמה דאתמר והנה אנחנו מאלמים אלומים, ישתחרון כמא דתימא או מי ישום אלם, ישתתקון כמה דתימא הדוברות על צדיק עתק, על חי העולמים עתק דברים שהעתיקן מבריותיו, בגאוה אתמהה בשביל להתגאות ולומר במעשה בראשית אני דורש, ובוז מבזה על כבודי, ועל שכר המעלימים אמרו רז"ל, ליושבים לפני ה' יהיה סחרה ואתננה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, דברים שכסה עתיק יומין, ומאי נינהו? סתרי תורה.
1
ב׳ועתה אדוננו ומורנו שיחיה, כבר נתת לנו רשות לדבר על צורת האריה, ואנא מצלי קדם מלכא דמלכותא לא תתחבל, דיהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל, וברשותך אדון לפניך בקרקע, ולפי שראיתי שמבין טורי כתבך ניכר שאתה סבור שנפלה מחלוקת בינינו מענין זאת הצורה, יִוָדַע לפני כבודך, כי לא נתחדש מחלוקת מזה, והבקיאים אשר הנה במותר ואסור וכל החכמים, פה אחד נוטים לאסור, וגם החכם הנעלה ר' יצחק דלטאש שעשה זאת הצורה והולידה, חשש לזאת ההודאה להכין אותה ולסעדה, וכה היו דבריו עמנו: הנה באמת כי עשיתי זאת הצורה, ולפי סברתי אסורה, אבל מה אעשה והרב הגדול, (שיש לו להאמין אפילו אומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין), התירה, וחי ה' וחי נפשך, כי לא היתה הקנטוריא בינינו באלה הדברים, וכולנו כאיש אחד חברים, ואע"פ שאלו הענינים כהררים התלוים בשערה, יש להם על מה שיסמוכו, והאמת נראה כי כל העושה אחד מהצורות בעונה ידועה, בהיות השמש או אחד מהמשרתים במעלות ידועות, לא יצא מכלל מנחש ומעונן, כההיא דאמרינן בפ' ד' מיתות, מעונן ר"ע אומר זה המחשב עתים ושעות ואומר: היום יפה לצאת, מחר יפה ליקח; והפי' הנכון שמחשב אותן עתים ושעות ע"פ אצטגנינות, להכי נקט לשון מחשב, לפי שהוא דבר שצריך עיון וחשבון, וכן כתב הרמב"ם ז"ל: איזהו מעונן אלו נותני עונות, שאומר באצטגנינות: יום פלוני רע יום פלוני טוב עכ"ל, וכתב גם כן וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות וכוון מלאכתו באותו עת שקבעו הוברי שמים ה"ז לוקה, גבי מנחש תניא, לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה בעופות ובכוכבים, וקרוב בעיני להיות זה בכלל מנחש, שהרי לא הזכירו בכלל מעונן ומנחש אלא אלו המכוונין מלאכתן והלוכן ביום ידוע ובעונה ידועה, וכסבורין שיצליחו בסחורתם בימים ידועים באותן הימים, אבל בנדון שלפנינו שעושה הצורה במתכת מיוחד וביום מיוחד בהיות הכוכב במעלה פלונית, וכסבור שמטיבה או מריעה, בודאי נראה שהוא מעשה כשוף, וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, וז"ל: ויש שם פעולות הכשוף שלא ישלמו אלא בכל אלה הפעולות, כאמרם נלקח כך עלין מצמח פלוני, ויקחוהו בהיות הירח במעלה פלונית בעת שהוא ביתר הכבוד או מזולתו מן היתרות, ויקח מקרן הבהמה הפלונית או מדמה או משערה שעור כך, והשמש בחצי השמים, ע"ד משל, או במקום מוגבל, ויקח מן מוצא פלוני או ממוצאים רבים ויותך, ותאמר כך וכך, ואתה תעשן בעלים ההם וכיוצא בהן לצורה ההיא המותכת, ויארע כך, ושם פעולות הכשוף חשבו שהם ישלמו באחד מן המינים ההם ע"כ, ובאמת אדוננו אם תראה זאת הצורה כמו שמצאתיה בספר הצורות, תאמר שהיא אחד מן המינים ההם, וכן מצאתי בס' הצורות כי נחלי הכולי' הימנית יעשה צורת אריה בלי לשון, יעשנו ישר לא מעוות, ויעשנו ביום שמש ובשעתו, ותמצא ג"כ בספר שעל הרוב יעשו הצורה מזהב, ואם יעשו במסט"אג אין למעלה ממנו, ועל חולי הכוליה השמאלית יעשה אשה רוכבת על אריה מעוטפת, ובידה רסן או מקל, ויש בה ג"כ תנאים רבים ע"כ, ועל כיוצא בזה ארז"ל: הלכות כשפים כהלכות שבת, העושה מעשה בסקילה, ולא החמירה תורה כ"כ במכשף, אלא מפני שהוא דברים שמביאין את האדם לעבוד ע"ז, וזה נמשך מדבריהם ז"ל, וז"ל: וא"א לפעולת הכשוף מבלתי הבטה בעניני הכוכבים, ר"ל שהם יחשבו שזה הצמח מחלק הכוכב, וכן כל בעלי חיים, וכן כל מוצאיהם לכוכב, וכן יעשו, שהפעולות ההם אשר בעשותם אותם יעשה להם כשוף, הן ממיני הצמח לכוכב ההוא, וירצה שהפועל ההוא או המאמר ההוא או העשוי לה, יעשה לנו מה שרוצה ע"כ נראה שכוונת המכשפים כן היא נעשית צורה במתכת כסף, ובהיות הכוכב במעלה ידועה, הוא רצון הכוכב ההוא, וזאת היא עבודתו, והדברים מוכיחים שהרי נתן כח הצורה, בזה הענין העירני לפרש הא דתניא ואשר במים מתחת לארץ לרבות צלצול קטן, בעונה ידועה, ובהיות כוכב פלוני במעלה פלונית, ומעיד עליו כח פלוני, והוא מאמין בלבו שזאת הצורה קטנה כך מטיבה כך מריעה, בכח מזל שנעשה בו, והיא טמונה בבית גנזה, כרוכה בבגד ידוע, כמשפט הכוכב ההוא, ואין ספק שזאת היא עבודתו, ואין לך מחבק ומנשק גדול מזה, והביא הברייתא ללמדנו, שאמר אפילו צלצול קטן, ומוקמינן לה לעבדה, אי ס"ד לעבדה ממש, כגון השתחויה ונסוך ושאר עבודותיו המפורסמות, מאי אריא צלצול קטן שהיא צורת בעל חי, אפילו צרור או קיסם נמי, דהא תניא בברייתא, ר"ח בן אנטיגנוס אומר מפני מה תפשה תורה בלשון מולך, שאלו המליכו עליהם וכו', וה"נ אמרה ר"י, בירושלמי ר' בון ברבי חייא בשם ר"י, מהו לשון שלמדתך תורה מלך, כל שהמליכוהו עליהם אפילו קיסם, אלמא נראה כמו שפירשתי, וכיון שכן, איך נודע שהתיר לעשות צורה לרפואה, הא העושה צורה עובר משום מעונן ומנחש ומכשף, ואפי' היא עשויה ועומדת אסור להתרפאות ממנה, ואינה בכלל הדברים המותרים להתרפאות בהם, מפני שהוא בנותן כח והודאה לכוכב הנזכר, בעשותו הצורה ההיא, ועל כיוצא בזה אמרו בירושלמי פרק הרואה, לא תצווח לא למיכאל ולא לגבריאל, לי אתה צוח ואנא עני לך, הה"ד: כל הנקרא בשם ה' ימלט, ואין התנצלות להתרפא ממנו בהאמינו כי לו הכח והגבורה שהכל יבא מאת האדון ית' וית' שמו, והוא ית' השפיע מטובו לשכלים הנפרדים ולגלגלים ולכוכבים, שהרי כמו כן יש התנצלות לעובדי ע"ז, כמ"ש הרמב"ם ז"ל, וכך הם אומרים עובדי ע"ז היודעים עיקרה, לא שהם אומרים שאין שום אלוה, זה שאמר ירמיה הנביא: מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה, ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא, כלומר הכל יודעים שאתה הוא לבדך, אבל טעותם וסכלותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא ע"כ, ויש מאמר רז"ל (במס' מנחות פ' הרי עלי), א"ר מצור ועד קרטגיני מכירין את ישראל ואת אביהם אשר בשמים, מצור כלפי מערב מקרטגיני כלפי מזרח וכו' איתיביה רב שימי לרב, ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה וכו'? א"ל רב שימי את דקרי ליה אלהא דאלהא, ונראה שאפילו להסתכל באותן הצורות אסור, וז"ש בגמרא בשבת פ' השואל, ובדיוקנא עצמה אף בחול אסור לסתכל בה, שנאמר: אל תפנו אל האלילים, מאי תלמודא, א"ר חנין אל תפנו אל מדעתכם, ונראה ג"כ שאסור לחוש לדברי האצטגנינים בשב ואל תעשה, וכ"ש לעשות מעשה על פיהם אפילו במקום סכנה, כדגרסינן במס' שבת פ' השואל, מההוא מעשה דר"ע דהוה ליה ברתא, א"ל מאי האי ההוא מעשה דר"ע יומא דעיילא לבי גננא טריף לה חויא ומתה וכו', ואעפ"כ לא חש ר"ע לדבריהם ולא נמנע מלהשיאה, סוף דבר חקרתי ובדקתי בקצת התלמוד עד מקום שידי מגעת, ולא מצאתי שיתיר לעשות צורה לרפואה ע"פ האצטגנינות, ובאמת יש אלף רפואות בתלמוד, ואי הוה שרי באלה הצורות אי אפשר דלא לשתמיט חד תנא או אמורא למיתני חדא מינייהו, וראיתי גם כן כי רוב הרפואות שבתלמוד נחלקו לג' חלקים, החלק האחד בכח השמים וע"פ החקירה הטבעית, כההיא דפ' מי שאחזו, לדמא דאתי מפומא, בדקינין ליה בגלא דחטתא, איסריך, מריאה אתי ואית ליה תקנתא, ואי לא סריך מכבדא קא אתי ולית ליה תקנתא, והא איפכא תנן, ניטלה הבגד ולא נשתייר ממנה כלום, כיון דמפומא קאתי אימר איתמחי איתמח, וקא אמרינן התם אי מריאה אתי מאי תקנתיה, ליתי שבעה כווני פרומיה דפרמא דסלקא, ושבעה כיני דפרמא דכרתי, וז' ניני פרידא דרומנא, וכונא דארמונא, וכנגדן כנתא בטיפתא, ולישקלינהו בהדי הדדי ולישתי בתרייהו שיכרא חריפי דטבת, ועל כיוצא בזה ארז"ל: ורפוא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, והחלק השני הקמיעין והלחשים, ומזה הענין רוב הראיות שהביא רבינו יצ"ו והדבר ידוע ומתרבה בדברי רז"ל, כי יש לשידין ולרוחין וללילית תכונה גשמית קיימת, כדאמרינן בפ' עושין פסין: כל אותן שנים שהיה אדם הראשון בנדוי הוליד רוחין שידין ולילין, שנאמר: ויחי אדם ק"ל שנה ויולד בדמותו כצלמו, מכלל דעד האידנא לאו כדמותיה הוליד, ומוקים לה התם בשכבת זרע דחזא לאונסיה; ואמרינן נמי בפרק מי שהוציאו, גבי הני שב שמעתתא דאתמרן בצפרא בשבתא קמיה דרב חסדא בסוריא, ובהדי פניא בשבתא קמיה דרבא, ואסיקנא התם דלמא יוסף שידא אמרינהו, ועוד ארז"ל אוכלין ושותין כבני אדם, ופרין ורבין כבני אדם, ומתין כבני אדם, ומעשה דאשמדאי בפ' מי שאחזו מוכיח, שיש להן תכונה קיימת גשמית, ונראה ג"כ שיש להם רשות להזיק לבני אדם, כמ"ש רז"ל לאחד נראה ומזיק, לשנים נראים ואינם מזיקין, לשלשה אינם נראים ואינם מזיקין; וגם בערבי פסחים תניא, אל יצא אדם יחידי בלילה, מפני שאגרת בת מחלת יוצאה ועמה י"ח רבוא מלאכי חבלה, וכל אחד יש לו רשות לחבל, וכיון שכן נראה בברור, שכמו שיש רשות לאדם להשמר משונאו ולהנצל ממנו ולהבריחו מעליו בכל ענין שיוכל, בחרב ובחנית ובמקל יד, כן יש רשות ביד האדם, להשמר מן השדים ומכל היזק הבא מכחם ולהבריחם מעליו, בין מכח הקמיעין בין מכח הלחשים, כדאמרינן בפסחים, ההוא בר קשא דמתא דאזיל וקאי גבי זרדתא דסמכי למתא ואתזק, אתא ההוא מרבנן וכו' כתב ליה קמיעא לחדא שדא, שמעיה דקאמר סודרא דמר דמי כרבנן, בדיקנא ביה במר דלא ידע אפי' ברוך, אתא ההוא מרבנן דידע דזרדתא דסמכא למתא לא פחתא משתין שידי, כתב ליה קמיעא לשתין שידי, שמעיה דקאמר דלא מינייהו דהכא, ותו אמרינן התם, טולי בי פרחי רוחי דבי זרדתא שידי, דבי אגרתא דשפי, למאי נפקא מינה, למיתב קמיעא, ואמרינן נמי בריש פרק מי שאחזו, וליתני נמי מי שנשכו יין חדש, הא קמ"ל דהאי רוחא קורדייקוס שמיה, למאי נ"פ לקמיעא, והיינו דתניא בפרקא דאמורא בפ' במה אשה, כולהו איתנהו משום דרכי האמורי לבד מהני, מי שישב לו עצם בגרונו, דאומר חק נחת נחת ננעצת במחט וכו', ונראה שהוציא אלו השנים מכלל דרכי האמורי, לפי שהיו ידועים אצלם שהם כשאר הלחשים הנזכרים בתלמוד, ולפי שהדבר ידוע בענין השדים שהם מזיקים בימים ידועים ובמקומות ידועים, כההיא דאמרינן בפרק ערבי פסחים, שבק ליה לילי רביעיותולילי שבתות, כן בענין הלחשים יש שהם בימים ידועים, ואין בזה משום לא תעוננו, שאין זה אלא כרודף שונאו במקום למצאו ולהתיש כחו, וענין אלו הלחשים פשט היתרן בתלמוד, והתירו אותן אפילו בשבת, שהרי אין לך נחשים ועקרבים מזיקים יותר מזה, ובהדיא אמרו לוחשים לחישות נחשים ועקרבים בשבת, ובענין הקמיעין אמרו, אחד קמיעא של כתב ואחד קמיעא של עיקרין וא' חולה שיש בו סכנה וא' חולי שאין בו סכנה, ואחד שיכפה וא' שלא יכפה, הרי יצא לנו מדברי רז"ל שאין הקמיעין והלחשים מפני דרכי האמורי, ואמרו נמי דברים שיכחיש אותן ההיקש הטבעי, שכמו שמבהלין את האדם באלה ובשבועה ובשמתא כך מבהלין לשד בקמיעין ובלחשים ובתקיעות, כדאמרינן בסוכה, התוקע לשד יצא, ואפשר לומר לאותן הימים שהזהירו להקיז בהן בפ' מפנין גבי פורסא דדמא, ומ"ש ארבע דהוא ארבע דהוא כ"ד וכו', טעמא דמלתא משום היזק זוגות, כדאמרינן בפסחים: אר"י אמר לי יוסף שידא, אשמדאי מלכא דשידי ממונה אכולהו זוגי, דייקא נמי דקתני גבי פורסא דדמא משום דקאי מאדים בזוגות, אלמא משום היזק זוגות נגעו בה. החלק הג' בכח הסגולות, כההיא דאמרינן בפ' במה אשה: יוצאין באבן תקומה בשבת, ולא שהפילה אלא שמא תפיל, ולא שעיברה אלא שמע תתעבר ותפיל, וההיא דתנן התם יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר הצלוב משום רפואה, וכל אלו מותרים ויוצאים בהן בשבת, אף על פי שלא יגזרהו ההיקש הטבעי, כיון שהוציא אותן הנסיון ונתאמת נסיונם ויש בהם רפואה לקצת חליי בני אדם, מותרין והולכין בהם על תליית העשב שקוראין פיאונייה על הנכפה, ועד"ז בשאר הסמים, ואין בהם כלל משום דרכי האמורי הנזכר בסוף פ' במה אשה יוצאה, ראיתי כי הכוונה בהם כדי שיצליחו במלאכתם כההיא דאמרינן, המרקדת לכותח והמשחקת לעדשים והמתחת לגריסין והמשתננת מים בפני קדרה מים כדי שתתבשל מהרה, ועשו כן תחבולות גדולות כדי שיצליחו במיני העבודה ובמרעה ובנטיעות האילנות והכרמים שהם מיני הכישוף, מהם שאין צד ע"ז כלל, אלא שהדבר ההוא בעיניהם כמנהג הסגולות והכחות, ונראה דעל אלה הדברים אמרו אביי ורבא, כל דבר שיש בו משום דרכי רפואה אין בו משום דרכי האמורי, כההיא דתניא אילן המשיר פירותיו טוענו באבנים וסוקרו בסיקרא, ומסיק בגמ' דטוענו באבנים כי היכי דליחוש חיליה, וזהו דבר שיגזרהו ההקש הטבעי ומותר, וכל דבר שאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי, כגון דבר שלא יגזרהו ההקש הטבעי, אף על פי שנוהגים בו מנהג הכחות והפעולות, וחוששין שכבר נתאמת בהם הנסיון, כההיא דתנן בסוף פ' בהמה המקשה, גבי שליא של מוקדשין אין קוברין אותה בפרשת דרכים, ואין תולין אותה באילן, וראיה דלא אתאמדא מלתא דאביי ורבא במיני חליי בני אדם אלא בהני מילי, ודכוותייהו, מדלא שקילי וטרי בגמ' עלייהו, מה דאילן המשיר פירותיו ולא פריך להו מהא דיוצאין באבן תקומה, שהוא בודאי דבר שלא יגזרהו העיון הטבעי, וכ"ש משקל האבן תקומה שהוא רחוק מכל הקש וקרוב לנמנע, לולי שנתאמת להם בנסיון, ועוד מעיקרא מימרא דאביי ורבא בסוף בהמה המקשה על משנת אין תולין באילן, זו היא מדה בתורה ולמד דבר מענינו, ונראה שלזה כיוון הרמב"ם ז"ל, ז"ל: ולהרחיק כל מעשה כשוף הזהיר מעשות דבר מחוקותיהם, ואפילו במה שנתלה במעשה העבודה והמרעה וכיוצא בהן ר"ל כל מה שאמר שהוא מועיל ממה שלא יגזור אותו העיון הטבעי, אפי' נוהג כפי דעתם מנהג הסגולות והכחות עכ"ל, וכתב עוד ולכן אסרה תורה כלאי הכרם וצותה לשרוף הכל, כי חוקות הגוים כולם אשר היו חוששין שהם כחות וסגולות, ואפילו דבר שלא יהיה בו ריח ע"ז הכל נאסר כמו שבארו באמרם: אין תולין אותם באילן עכ"ל. הם אלו הג' חלקים מן הרפואות הנזכרים בתלמוד, ולא מצאתי באחד מהם שיאסור לרפואה, ויש דברים אחרים בתלמוד שאין עניינם לרפואה, אלא כדי ליישב דעת האדם כי היכי דלא ליתרע מזליה, כההיא דאמרינן האי מאן דבעית לנשוף מדוכתיה וכו', ומה שתפשת עלי רבנו ואמרת כי הפרזתי על המדה, באמרי בכתב הא': ואם באת להתיר הצורה הקטנה ההיא תתיר כולן, כי כל המינים נופלים תחת הסוג ובנין אב אחד לכולן, עכ"ל, דע באמת כי חקרתי בספר ההוא והגיע לידי מקצתו, ומצאתי כי מן ח' צורות אשר עליהם נבנה הספר ההוא אין ראוי לומר עליהן שהן תחת הסוג, אלא כולן תחת עין אחד הם, שהרי כל צורה וצורה מיוחד לאבר מיוחד ולחולי מיוחד, ואין שנוי בהם אלא שזאת נעשית לכוכב פלוני וזאת לכוכב פלוני, ואם כן באמת מי שקיים מקצתו קיים כולו, ומה שהבאת ראיה מדברי ספר פלוסוף היונים שיש בהם תוכות וקליפות, ונוהגין בהם כההיא דאמרינן בפ' אין דורשין: ד"מ אגוז מצא תוכות אכל קליפות זרק, כבודך רבנו שיחי' מונח במקומו, כי אין הנדון דומה לראיה, כי ספרי הפלוסוף הם חקירות חולקות בעניינים חלוקים בפרטי המציאות, ולא עלה על דעת, כי בהבטל המופת בחקירה אחת, יבטלו שאר מופתי החקירות, ואחר הדברים והאמת, אכתוב לפניך רבנו מה שמצאתי כתוב בפי' המשנה להרמב"ם, בפ' מקום שנהגו גבי גנז ספר רפואות והודו לו, וז"ל: זאת ההלכה היא תוספות, אבל ראויה לרשה לפי שיש בה תועלת, ספר רפואות הוא ספר שהיה עניינו לרפאות בדברים שלא התירה התורה להתרפאות בהן, כמו הדברים שחושבין בעלי הצורות, והוא כי יש חכמים בחכמת הכוכבים, ועל פיהם יעשו צורות לעתים ידועים, ויועילו או יזיקו לדברים ידועים, וזאת הצורה נקראת בלשון יון טלס"ם, ואומר כי הצורה הנעשית בזאת התכונה היא טובה לחולי פלוני, וכיוצא בו מן הדברים המטעים, ומחבר זה הספר לא חברו אלא על דרך חכמת טבע המציאות, לא על דרך שיעשה אדם פעולה ממה שכתוב בזה הספר וזה מותר, ועוד יתבאר לך כי יש דברים שמנע ה' לעשותם, והן מותרים ללמדם ולהבינם, כמ"ש הי"ת לא תלמד לעשות, ולמדנו בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות, וכאשר השחיתו בני אדם דרכם, והיו מתרפאין באותן הדברים, הסירן וגנזן עכ"ל, ועתה אדוננו ומורנו אם תחזיק בראיותך נודה ונאמר ברוך המקום שעקר ע"ז מארצנו, ושלום רב לאוהבי תורתך, ושלום ושנות חיים יוסיפו על שנותיך כחפצך, וכחפץ עבד אדוני נאמן ביתך הכוסף להכנס במחיצתך.
2
ג׳אבא מרי ב"ר משה
3