מנחת קנאות, מכתבים ו׳Minchat Kenaot, Correspondence 6
א׳מפני כי ראיתי עת רצון הוא לדבר אל הרב, שלחתי לו זאת התשובה הבנויה על צורת האריה ולחזק ההערה ראשונה, והוספתי לבקש מלפניו שיאיר עיני בקצת שאלות והם אלו: בהיות יד הרב פשוטה, אינו בדין שיהיה תלמיד סתומה, ואם זה ימים מצאנוה גרופה וקטומה, יבא דברך וינצח בנעימה, להאיר עינו במשנה אחת בלבו שומה, ידוע באמת ובברור כי שעורי בטולי האיסורין שנתערבו בדברים המותרין, מהם דבר תורה ומהם מדברי סופרים, מין במינו יבש ביבש בטל ברוב, וזהו שאמרו כל מקום: דמדאורייתא חד בתרי בטיל ומותר לאכלן אפילו לכתחלה, ואפי' מצות פרוש אין לה, ולפ"ד אפילו לאכול שלשתן בקערה אחת מותר, כיון שנתבטל נעשה האיסור היתר, והתורה טהרתו מדכתיב אחרי רבים להטות, והיינו דאמרינן בזבחים פ' התערובת: א"ר אמרו רבנן בטעמא אמרו רבנן ברובא אמרו רבנן בחזיתא, מין בשאינו מינו בטעמא, מין במינו ברובא, היכא דאית ליה חזיתא במראה, מדקא מדמי מין במינו ברובא אל מין בשא"מ בטעמא, ש"מ דכי היכי דמין בשאינו מינו בטעמא מותר לכתחלה, ע"כ יש לנו לומר דה"נ מין במינו ברובא מותר לכתחלה וע"כ יש לנו לומר דהאי מין במינו מיירי בדין יבש ביבש, דאי באיסור בלול הא קיי"ל כר"ל וכר"י בפ' השוכר את הפועל, דכל איסורין שבתורה מין במינו בין שלא במינו בששים, הלכך אע"ג דמין במינו יבש חד בתרי בטל ברוב, כיון דלא יהיב טעמא, מ"מ כיון דהוא בלול ופשט האיסור בכל, אמרו רבן שיהא שיעורו בששים, והיינו דאמר רבא בפ' גיד הנשה אמור רבנן בטעמא אמור רבנן בקפילא אמור רבנן בששים, כיצד מין בשא"מ דהיתרא בטעמא, מין בשאינו מינו דאיסורא בקפילא, מין במינו בס', אי נמי מין בשא"מ היכא דליכא קפילא בששים, ונראה דשיערו מין במינו בלול דרואין אותו כאילו הוא מין בשאינו מינו דליכא קפילא דליכא למיקם אטעמא, ואמרו בס', ומין בשאינו מינו שיערו בס' דבר תורה היכא דליכא למיקם אטעמא דפחות מס' מסתמא אית ביה טעמא, וקיי"ל בפ' השוכר את הפועל טעמו לא ממשו אסור, ואע"ג דלית ביה שיעור אסור מן התורה, ויש מן האסורין שדינן במאה כדתנן בערלה פ' התרומה, תרומת מעשר של דמאי החלה והבכורים עולים באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה וצריך להרים, ומפ' בירושלמי הא דצריך להרים, ר' בא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט, והא דבעינן בתרומה אחד ומאה מדרבנן הוא דמדאוריתא חד בתרי בטל, אלא שהחמירו בתרומה שאמרו שעולה באחד ומאה ואסמכוה אקרא, כדתניא בספרי מכל חלבו את מקדשו ממנו, שאם נפל לתורו הרי הוא מקדשו, מכאן אמרו התרומה עולה בא' ומאה וכו', וחלה יש לה דין תרומה, דכתיב: חלה תרימו תרומה, כדאמרינן ביבמות פ' הערל ותרומת ידך אלו הבכורים, וכן הדין בתרומת מעשר של דמאי, ואמרינן בירושלמי מאן תנא תרומת מעשר של דמאי ר"מ, דר"מ מחמיר בדבריהם כדברי תורה, דתנינן תמן הרואה כתם ה"ז מקולקלת וחוששת משום זוב. ויש מן האסורין שהן במאתים כדתנן בערלה פ"ב: הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים ומצטרפין זה עם זה, ואינו צריך להרים, ומפרש טעמא בירושלמי מנין שהם עולין, אתיא מלאה מלאה מכלאי הכרם, כתיב: פן תקדש המלאה וכתיב: בבכורים מלאתך ודמעך לא תאחר, מה מלאה שנאמר להלן עולה אף מלאה האמורה כאן עולה, אי מה כאן מאה אף כאן מאה, לפי שכפל הכתוב איסורו שהוא אסור בהנאה, שנו חכמים חיובו, עד כדון כלאי הכרם, ערלה מניין, מה זו אסורה בהנאה אף זו אסורה בהנאה, ומה זו עולה אף זו עולה, אלא ודאי הא קמבעיא לן הא דתנן בפ' י' דתרומה, דג טמא שכבשו עם דג טהור, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, אם יש בו משקל עשר זוז ביהודה שהם ה' סלעים בגליל, ופי' רבנו שמשון שמשנה חסרה היא, דלא פירש אם מותר אם אסור, ופי' דלא מיירי באסור נתינת טעם דשיעורו בששים אלא בדג טמא שנתערב עם דגים טהורי, דמיתסרו כולהו משום דבריה לא בטלה אלא בשעור זה, ומפרש בירושלמי דהאי שיעורא הוי תשע מאות וששים, והכי גרסינן התם סאה כמה עבדא, כ"ד לוגין, ולוגא כמה עבדא תרין לטרין, וליטרא כמה עבדא ק' זוז, יפרש לנו מנין זה השיעור, ומה ראו לומר עד תשע מאות וששים, מאחר שאין האיסור משום נתינת טעם, שהרי בודאי מה שהחמירו בביצה משום חשיבותה הוא, וא"כ מ"ש משאר הדברים החשובים כגון חתיכה הראויה להתכבד ואת שדרכה להמנות דלא בטיל אפי' באלף, וכן בע"ח נמי דחשיבי ולא בטלי לעולם, דאמרינן בזבחים פ' התערובות, כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל, אפי' אחד בריבוא ימותו כולן, ומפרש טעמא התם משום דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי, ואם נפרש המשנה בציר כמ"ש הרב בפי' המשנה, קשיא לן מאי שנא ציר משאר איסורין דסבירא לן דבין במינן בין בשאינו מינן בששים, ולא החמירו כ"כ בטעם, וציר דקדקו בו עד תשע מאות וששים, דהא אפי' ר' יהודה המחמיר דס"ל דמין במינו לא בטיל, מקיל בציר בשעור רביעית בסאתים, ומפרש טעמא בפ' גיד הנשה משום דזיעה בעלמא, וכיון שכך לרבנן דס"ל דכל איסורין שבתורה מין במינו בטל בס', כ"ש גבי ציר דזיעה בעלמא הוא שאין להם להחמיר בשעורו, עוד יפרש לנו רבנו מ"ש הרמב"ם ז"ל בה' הקרבנות פ"א וז"ל: מצות בכור במה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ, ואין מביאין בכורים מח"ל עכ"ל, נראה כי הרב פסק כהאי משנה דפ' בתרא דחלה, בן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו, ודחה אותה משנה האמורה בפ' אלו קדשים, דתנן התם ואם באו תמימים יקרבו, ואע"פ שבירושלמי מקיים שניהם דפריך התם בסוף חלה על בן אנטיגנוס אדמאי לא קבלו ממנו, ולא כן תנינין ואם תמימים יקרבו? ומשני שנייא היא שהדבר מסוים שלא ניקבע הדבר חובה, ומפרש רבנו שמשון משום דאנשים גדולים היו ויסמכו עליהם, א"נ משום דמינכרא מילתא טובא אעפ"כ נראה כי הר"ם ז"ל תפש כשיטת הבבלי, ולא נסמך על תרוציה דר"ח דמתרץ התם בסוף אלו קדשים, אלא קשיא הא רבי ישמעאל הא ר"ע, ומוקי הא דבן אנטיגנוס אליבא דר"ע, דתניא ר"ע אומר יכול יעלה האדם בכור מח"ל בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו, ת"ל ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ממקום שאתה מעלה מעשר דגנך תירושך ויצהרך, אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגנך תירושך ויצהרך, אי אתה מעלה בכור, וקשיא ללשון הר"מ ז"ל שכ' ולא יקריב אלא הוא חולין, ומדלא אמר ונאכל במומו, שמע מיניה דחולין גמורין חשוב ליה, ואין בה קדושת בכור כלל, והא ר"ע לא אמר אלא שלא יעלה בכור מחוץ לארץ ויקריבנו, אבל למהוי חולין ולהאכל בלא מום לא קאמרינן, ועוד דהא גבי מעשר בהמה דריש ר"ע האי ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה מעשר בהמה, וממקום שאין אתה מעלה מעשר דגן אין אתה מעלה מעשר בהמה, ומפרש לה בבכורות פר' מעשר במה, נוהג בארץ ובח"ל, ובעי בגמ' לימא מתניתין דלא כר"ע, דתניא ר"ע אומר יכול מעלה מעשר בהמה לארץ וכו', ואסיקנא התם אפילו תימא ר"א, כאן לקדש כאן לקרב, דיקא נמי דקא נסיב תלמודא והבאתם שמה ש"מ, ומאחר שאינו קרב למה קדיש להאכל במומו לבעלים עכ"ל, וא"כ לר"ע מ"ש בכור ממעשר בהמה, דהא תרוייהו מחד קרא נפקי, ועוד כמה מעשים בתלמוד שנראה מהם דבכור נוהג בח"ל, כההיא דאמרינן בפ' אין צדין ההוא גברא דאייתי בכורא קמי דרבא אפנייא דמעלי יומא טבא, היה יתיב רבא וקא חייף רישיה, דלי עיניה וחזיוה למומי, א"ל זיל האידנא ותא למחר, ועובדא דר' מרי בר רחל בפ"ק דבכורות דהוה ליה חיותא, דהווה מקנה אודנייהו לגוים, ואסר להם בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים, וכלאי חיותא דר' מרי בר רחל, ומפר' טעמא התם משום דקא מפקע להו מקדושת כהן, ועובדא דפ' פסולי המוקדשין דההוא שרוע דאתא לקמיה דרב אשי, א"ל רב אשי למאי ניחוש ליה, הרי בכור מומו עמו, וכל הני עובדא ודאי בבבל הוו, אלמא בכור נוהג בח"ל, ותו דאמרינן התם, התרת בכור בח"ל ע"פ שלשה בני הכנסת. ושלום ושנות חיים יוסיפו לך, כחפצך וחפץ הכותב צעיר התלמידים נאמן אהבתך.
1
ב׳אבא מרי בר משה בר יוסף
2
ג׳חתימה, בוצינא דנהורא אתך וס"ת, רביה דעמא מרגניתא דלית בה טימא, מרנא ורבנא ר' שלמה בכור הנכבד לר' אברהם בן אדרת זצ"ל.
3
ד׳[כבר גליתי דעתי כי לא להרבות כמות הספר מטרת חפצי אך להאיר עיני הקורא בדברים אשר בל נודעים עוד על פני תבל. לכן השבתי ימיני אחור מלהדפיס גם ב' התשובות הללו כי הקורא יראם בתשובות הרשב"א הנדפסות: תשובה על ההערה וצורת האריה בסימן תי"ד, ותשובות השאלות מסי' תכ"ד עד תכ"ח. - המוציא לאור.]
4