מנחת קנאות, מכתבים ח׳Minchat Kenaot, Correspondence 8
א׳הכתב השני תשובה על השאלות הוא זה:
1
ב׳ כתבת מין במינו יבש ביבש בטל ברוב, וזה שאמרת בכל מקום דמדאוריתא חד בתרי בטל, לשון זה אינו מכוון, דמלשונך זה משמע דכל מקום שנאמר דמדאורייתא חד בתרי בטיל, לא אמרו אלא יבש ביבש, הא בבלול לא אמרו, וליתא דאפי' בבלול חד בתרי בטל מדאורייתא מין במינו, גם אתה כתבת כן בסוף כתבך, וא"ת דמ"מ לא הזכירו בשום מקום לשון זה, דמדאורייתא חד בתרי בטיל אלא ביבש ביבש, הא נמי ליתא דהא בזרוע בשלה אמר אביי אטו אנן לקולא גמרינן, אכן לחומרא קא גמרינן, דמדאורייתא חד בתרי בטיל, ובודאי בין ביבש בין בבלול אמרינן דמדאוריתא חד בתרי בטל; — עוד אמרת, ולפי דעתי אפילו לאכול ג' בקערה אחת מותר, כיון שנתבטל נעשה מאסור היתר, כדכתיב אחרי רבים להטות, והיינו דאמרינן בזבחים פ' התערובות, אמור רבנן ברובא, אמור רבנן בטעמא. מין במינו ברובא, מין בשאינו מינו בטעמא, ועל כן יש לנו לומר, דהאי מין במינו מיירי בדין יבש ביבש, דאי בבלול הא קי"ל כריש לקיש ור' יוחנן דאמרי תרוייהו, כל אסורין שבתורה בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, ומדקא מדמי מין במינו ברובא, למין בשאינו מינו בטעמא, מה זה לכתחלה, אף זה לכתחלה.
2
ג׳תשובה, כל מה שכתבת כאן אינו נראה בעיני, ולא כן קבלנו מרז"ל, אלא ביבשותן מותרים: אבל חזר ובשלן יחד, ניעור האסור ונאסרין, ולא מחמת עצמן, שאע"פ שנתבשלו כל שלא נימוחו הן עצמן, דין יבש ביבש יש להן, אלא מחמת רוטב שפלטו ונבלע בכל, וזה ששנינו בפ' גיד הנשה, גיד הנשה שנתבשל עם הגידין, בזמן שמכירו בנ"ט, ואם אינו מכירו כולן אסורין, והרוטב בנותן טעם, ואקשינן עלה בגמ' וליבטל ברובא ואע"ג שנתבשלו יבש ביבש נינהו מצד גופן, ולא קשיא ליה אלא מאי דקתני כולן אסורין, אבל מרישא לסיפא לא קשיא ליה, מאי שנא רישא דקתני כולן אסורין, ומ"ש סיפא דקתני והרוטב בנ"ט, ואף על גב דסלקא דעתין שנתבשלו ופלטו רוטבן, וטעמא דמלתא כיון שנתבשלו יחד לא היה מכירו ניחא ליה מדקתני בנותן טעם, ולא אמרינן כיון שהותרו ביבשותן חד בתרי הותרו הן ורוטבן, אף על פי שחזרו ונתבשלו, והברור כך הוא דלא אמרינן כיון שנפל אסור מועט תוך הרוב מותר אפילו מדרבנן, ומבשלים לכתחלה, ותדע לך דאפילו גבי כחל דרבנן, תנן כחל בששים וכחל מן המנין וכחל עצמו אסור, ואמרינן למאי נפקא מינה, דאי נפל לקדרה אחרת אסור, ולא אמרינן כיון שנתבטל הוא עם חלב שבו בששים הותר, ובמסכת תרומות שנינו סאה תרומה שנפלה למאה חולין טחנו ופחתו, כשם שפחתו החולין כך פחתה תרומה, ומותר, דאלמא טעמא דפחתה תרומה מותר, הא לא פחתה תרומה אסור, ולא אמרינן כיון שהותר הותר, אלא בתר דסוף אזלינן. וכן מה שהעמדת ההיא דרבא בפ' התערובת דוקא ביבש דאי בבלול אפילו מין במינו בטעמא, אנו לא כן פרשו לנו רבותינו, אלא דהיא בבלול, ומדאוריתא קאמר מין במינו אפילו בבלול מדאוריתא מותר, אבל בשאינו מינו בטעמא, וזה אחת מן הראיות שהביאו לטעם כעקר דאוריתא אפילו בחולין, ותדע לך דההיא בבלול, דאי ביבש האיך אמרו מין בשאינו מינו בטעמא, והא מין בשאינו מינו ביבשותן ניכר האיסור בתוך ההיתר, ואיסור הניכר אין מתירין אותן בס' ואף לא באלף, ואל יקשה בעיניך לשון אמור רבנן, דמשום שאין שעורין מפורשין בכתוב, ויש בשעורין של אסורין מחלוקו' רבות בגמ' בטעם כעיקר ובאכילת פרס וכיוצא בהן, שעיקרן תורה ופירושן מדבריהם, שנו לשון אמור. ותדע לך דלא אמרינן הואיל והותר הותר, הגע בעצמך, שאם נפל כזית נבלה בקדרה שיש ברוטב ובחתיכות לבטל, ומיד סלקו מן הרוטב והחתיכות מחציתן, הנאמר בזה כיון שהותר הותר, עוד תדע לך דההיא דפ' התערובת לאו ביבש ולומר אפילו לכתחלה מותר אפילו לבשלן יחד, ואפילו מצות פרוש אין בו כמו שאמרת, שהרבה מגדלי הראשונים לא התירו אפילו יבש ביבש בפחות מס', דמדרבנן יבש כבלול, ורש"י ז"ל מן האוסרין, כמו שתמצא לו כתוב בפ' הזהב, ומה שהקשו בפ' גיד הנשה וליבטל ברובא, לאו דוקא ברובא קאמר והיינו חד בתרי, אלא כלפי מה ששנינו, בזמן שאינו מכירו כולן אסורין, לאו דהיינו אפילו נתבשל באלף קא מקשי מאי שנא משאר אסורין ליבטל ברובא, כלומר כשרבו עליו ששים כנגדו, אלא שאני כך דעתי נוטה, דברבוי ממש קאמר, ודיקא לי מההיא דפ' הזהב שלא כדברי רש"י ז"ל. גם מה שאמרת דמין בשאינו מינו בס', דבר תורה דבפחות מס' מסתמא אית ביה טעמא, דקי"ל טעמא ולא ממשו אסור, אע"ג דלית ביה שעור, כההיא דאמרינן בפ' יום הכפורים, דחצי שעור אסור מן התורה, גם זה אינו ברור דא"כ מה נעשה לר"ל דאית ליה בכל האסורין בין במינו בין שלא במינו בס', ובחצי שעור פליג עליה דר' יוחנן, דקא סבר דחצי שעור לאו דאוריתא, ומה נעשה לאביי דאית ליה טעמא ולא ממשא מדאוריתא, כדאמרינן בפ' כל הבשר, ואמר בפ' כל שעה דאפילו בכזית בכדי אכילת פרס לאו דאוריתא, ומה דקא מבעיא ליה בהא דתנן בתרומות, דג טמא שכבשו עם דג טהור, כל גרב שהוא מחזיק סאתים, אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה, שהם משקל ה' סלעים בגליל מותר, ופירשה רבנו שמשון ז"ל בבטול גופו של דג טמא, ומשום דבריה לא בטלה בס', אסרו כאן עד שיהיה בו כשעור זה, ולפי מה שנתפרש בירושלמי עולה באחד לתשע מאות וששים, ואמרת שאבאר לך מה ראוי להתיר בשעור זה מה שאין כן בשאר הדברים החשובים, מה אפרש, וכבר טרחנו הרבה מאוד, ונלאינו למצוא פתח דבר ולא מצאנו, גם במשנה עצמה לא מצאנו בה ידינו, שגם פי' הרמב"ם ז"ל לא נתישב בעינינו, מפני אותן קושיות שהקשית, ויותר ממה שכתבת אתה הן כתובות אצלינו, וצריכין אנו למודעי, עוד אמרת שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק א' מהלכות בכורות, שאין מביאין בכורות מח"ל לארץ, ואם הביא אין מקבלין ממנו, ולא יקרב והרי הוא חולין, וקשה לך למה חולין שאפילו פסק כר"ע, וכמעשה דבן אנטיגנוס שהעלה בכורות ולא קבלו ממנו ע"כ לא קאמר ר"ע אלא לקרב, הא לאכול אסורין ואין נאכלין אלא במומן, באמת דבריך טובים ונכוחים, וכבר תפסו עליו בעלי המורים, שהרי כתב עליו הראב"ד בהשגות ז"ל, אפילו ר"ע דאית ליה האי סברא לא אמר אלא לקרב, אבל קדושת בכור יש לו, ואינו נגזז ונאבד, ואינו נאכל אלא במומו עכ"ל, ומורי הרמב"ן ז"לכתב ג"כ כן עליו בהלכות בכורות שחבר, והאריך בזה בהרבה ראיות ברורות מהאי וורדינאה דהווה חזי בוכרי דבי נשיאה, כדאיתא בפ' אין צדין, ומרבא דאייתי ליה האי גברא בוכרא אפניא דמעלי יומא טבא, ומרב מרי בר רחל דהוו ליה חיותא ומקני אודנייהו לגוים, ומרב חסדא דשרי בוכרא ולא זבין מיניה, כדאיתא בפ' אלו טרפות, ומההיא התרת בכור בח"ל בג' בני הכנסת, ומכל הני שמעינין דח"ל אתרא דבוכרי הוא, ומעשה דבן אנטיגנוס שהעלה בכורות לירושלים ולא קבלו ממנו, ואוקימנא כר"ע וקי"ל כותיה, אף הוא לא אמר אלא לקרב, אבל קדושת בכור יש לו שלא להיאכל אלא במומו, והאריך בזה הרבה, ובסוף דבריו כתב כן, ואיצטרכינן לברורי הני מילי, משום דאשכחן לחד מרבואתא דכתב בפסקים בפ' הכין מצות בכור במה טהורה אינה נוהגת אלא בארץ, ואין מביאין בכורות מח"ל, שנ' ואכלת לפני ה' אלהיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו, ולא יקריב אלא הרי הוא חולין, ואנן כתבינן מה דסבירא לן, והכי ס"ל לרבוותן ועבדי ביה עובדי למיהב בוכרי לכהני האידנא בח"ל ליכא למיזז מינה ולספוקי ביה כלל עכ"ל רבנו ז"ל, דורש שלום תורתך
3
ד׳הכותב שלמה בר אברהם ן' אדרת זלה"ה.
4
ה׳חתימה, בר אבהן ובר אורין, החכם הותיק הנעלה, הר"ר אבא מרי בן כבוד הרב השוע הנכבד הר"ר משה ז"ל.
5