מנחת קנאות, הקדמהMinchat Kenaot, Preface
א׳קנא קנאתי לה' אלהי ישראל, בראותי איש מזרע קדש בפת בג העמים מתגאל, הורס בסיפורי התורה ואין לה דורש וגואל, וגדולי הדור ישתוקו ואין מוכיח לאנשים האל; אומרים: הנח להם, עד יבוא אליהו או יעמוד מיכאל. ע"ז קראתי בצנעה וצעקתי לאחד מהמיוחדים בדורו כהלל ושמאי, אמרתי: "הבה עצה ודבר להוכיח ציד הרמאי". וענה אלי: אל תשימני מן החשודים על הדמאי, אך שלום יהי בימי. וכן היו דברי עם קצת גדולים, בידם המטה והפתילים, ליסד כל פורץ ומרבה מכשולים, לקפח את שוקיו לשבור רגל ולשבר את הכלים, להשנות הדברים פעם ושתים. ראיתי קבלו הדברים בעצלתים, ושמעתי חבוב הדרשות הקשות בימים שבינתים, עד שהגיע בהם הסכלות — והכפירה, שעשו מאברהם ושרה חומר וצורה: ע"כ לבי חרב המליצה ינופף, בשש כנפים יעופף, בחרתי בבית הרב להסתופף. ה"ה הרב הישיש הגדול בחכמה, רבינו שלמה ב"ר אברהם ן' אדרת, העומד לשם ולתפארת. והיה שכלי עם לבבי נדון, לחלות פני האדון, לעורר לב חכמי הארץ ליסר כל מדבר בזדון, ולבנות גדר כללי בו ישיגנו חנית וכידון. אמרתי בהיות יחד יד החכמים עם השר הגדול המיוחד, ושמעו כל הקהל כאחד. ואם קטן אני בעיני, ויש גדולים אשר קטנם עבה ממתני, אמרתי עת לעשות לה', והתחלתי במלאכה ובקשתי פני הרב לעשות אתנו ברכה, בעזרת הצור אשר לו יאתה המלוכה, לו לבד תאות ההודאה והשבח, והוא יברך את הזבח, וקצת מן היהידים התחילו לבקש תנואה, ומהם אשר לבשו קנאה. ואני הצעיר בבית אבי — המעורר והמקנא, בראותי בבית אלהים סֶמֶל הקנאה המקנה, לא חשבתי לדברי עד ושונא, בחרתו השתיקה והאלהים יענה. אנכי עמדתי על משמרתי, כי רבים ונכבדים הם אשר אתי, אשר קנאו קנאה גדולה, בשמעם קול המולה, מפי הדרשנים, המחזיקים בספרי העכו"ם, שמו אותותם אותות, להכחיש המופתים והדתות, בראותם כי היתה הָרְוָחָה, ואין בדור מוכיח ומקבל תוכחה, ע"כ נשמע קול הצוחה, לכזב החדוש ולכפור בהשגחה, על זה ידוו כל הדווים ותרבה אנחה, כ"ש בבוא הזיפים, המהגים והמצפצפים, חכמים בעיניהם ומתפלספים, לקחו בידם הפצירה פים, לעקור השרש עם הנופים, חברו חבורים למשוך את הלבבות במאמרים יפים, ואחריתם לכלות הנפש עם הגופים. מגישים האפוד ושואלים בתרפים, והפתי הנפתה אשר מדרך הטוב לבבו יסור, לא ירגיש כי מות בסיר. על זה היתה יד הרב עם רבים מחכמי הארץ נטויה, לעשות סייג לתורה ולבנות גדר הדחויה, ולהוציא לפועל מחשבתו הרצויה, לקלל ולהחרים, כל איש אשר ידו ירים, והורס בספורים, ובמופתי התורה שָֹם שַׁמות, ומתפאר בספרי העכו"ם, הן הם ספרי עכו"ם רק יקבעם בלבו כֵיוָן (נ"א: יטבעם בלבו כְּיָוָן), עד אשר בגבולות האמונה ימלל, וביראת ה' יתהלל, ולקבוע זמן עד הגיע לבן שלשים, לבשל מיין הענושים, ולהיות מכת הפרושים, ועקר הגדר והיסוד על חכמת הטבע והאלהית, אשר היא היסוד, אשר איננו ראוי להיות נמסר, ובטן הנערים מלמוד תחסר, רק לאביר הרועים לפני ה' נעצר, אשר מלא כריסו מלחם ובשר, כאשר למדנו מרב מורה צדק אשר מפיו אנו חיים במאמרים האמתיים ובספורים גלויים, על יסוד התורה בנויים, בספר המדע ומורה הנבוכים, אשר לאורם ילכו חשכים, ולא יערכם הגדול שבערכים, ומפני שראיתי קול הגערה והנזיפה מפי קדושי עליונים, על המתעסק באלו החכמות בספרי העכו"ם, והוא ערום מידיעת התורה, ועדיין לא הגיע לכלל שנים, חברתי אני אבא מרי ב"ר משה ב"ר יוסף הירחי אלו האגרות, ולפני התלמידים הבאתי אותם בְּשׁוּרוֹת, שיעשו פירות ופירי פירות, והירא את דבר ה' ואת מחנהו, יָנִיס את עבדיו ואת מקנהו, מקללת החכמים, אשר המה מצודים וחרמים, ומאן דלא חש לקמחי' ועביד טצדקי, למתלי נפשיה בבוקי סריקי, כמה רב גובריה ואזיל ומוקי במוקי, ולא ציית דינא למשלח פזמקי, ולמילף פולחן מבחירי צדיקי, ולא דחיל קללה דשמע מפרקי דבי דינא רבא, ומפומיה חיי ואף משר חקיה, ומקלל בגזרת דחתים בגושפנקיה, יהא רעווא מן קדם מרא עלמא דעביד שמיא וארקא, דליתפרע מיניה וליזיל בתר שבקיה, ולעקוציה עקרבא וליפול מאיגרא רמא לבירא עמקא, ולשור עיניה באודיי דזיקא, ולוותרון מעוהי ולקפוח שוקיה, ולא לשכח סמא אסיא דאומנא לא הוא ולא טרדקיה, עד ידעון עלמא וליתין לאחזיקי, בני עולמי סבי ודרדקי, ולפרסם חטאיה במילי עורקי, ולבדחן עליה בברא ושוקא, דחוויא דרבנן טרקיה; וקראתי שם החבור הזה מנחת קנאות, למען יהיה לשמירה ולאות, וחליתי פני השרידים להיות כפיהם נשואות, כדי שיראו בתורת ה' צבאות. וחִלקתי אותו כמנין הכתבים, ואגרות ההלכה, ואגרות התשובה ואגרות קצת נכבדי ארץ, המחזיקים בתורת ה'.
1
ב׳המחבר והמקבץ
2
