משפטי עוזיאל, חלק ט, יורה דעה א׳Mishpetei Uziel, Volume IX, Yoreh De'ah 1
א׳בדין נפיחות הריאה
1
ב׳(ליו"ד סימן לט,א)
2
ג׳כז סיון תשי״א
3
ד׳לכבוד
4
ה׳ידידי וחביבי הרב המובהק
5
ו׳כמוהר״ר ר׳ ציון לוי יצ״ו
6
ז׳רב בק״ק פנאמה
7
ח׳שלום וברכה.
8
ט׳הנני מאשר בשמחה קבלת מכתבו מיום י׳ סיון דנא, והנני מתכבד לענות:
9
י׳ראשית דבר הנני מברך את מע״כ על משרתו החדשה בעבודת הקודש הנאה לו בק״ק פנאמה, יהיה אלוקי ישראל עמו בעבודתו הקדושה זאת, ויהא רעוא מן שמיא שלא תצא תקלה מתחת ידו, ויזכה להיות מתלמידיו של אהרן: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה [אבות פ״א מי״ב].
10
י״אועתה לשאלותיו בדבר הלכה:
11
י״בשאלה א
12
י״גכאן, בפקודת מחלקת הבריאות הממשלתית, לא מרשים לנפוח את הריאה בשום פנים ואופן, ובכלל גם אם ירשו, כלל לא יעזור, היות ובהיות עדיין הריאה בגוף הבהמה, חותכים ממנה חלקים שונים לבדיקה רפואית, כך שאי אפשר לנפחה, אינני יודע אם הבהמות כאן בחזקת בריאות או לא, היות ושחטתי רק ארבע בהמות שאחת מהם יצאה חלק, ושתים עם סירכות תלויות והכשרתים לקהל ולא לי, היות שבמקרה שלא הייתי מכשירן היו קונים כולם בשר מהעכו״ם, כרגיל מזה כמה שנים, מיום שהשוחט שלפני הפסיק לשחוט מחמת זקנה,
13
י״דתשובה
14
ט״וא. וזאת תשובתי: נפיחת הריאה לבדיקה אינה מחוייבת מעיקר הדין. אלא שכן נהגו, וכמ״ש רמ״א ז״ל [יו״ד סימן לט, סעיף א]: ״ונהגו גם כן לנפוח כל ריאה, אפילו לית בה ריעותא, ובקצת מקומות מקילין שלא לנפחה רק אם היה בה סירכא עוברת על ידי משמוש, וכן עיקר״.
15
ט״זוטעמם הוא דמקומות שנוהגים לנפוח כל ריאה, אע״ג שאין בהן שום ריעותא, הוא משום טרפות מראות הריאה, שאע״ג שטרפות אלה אינם מצויות אלא בדרך המיעוט, מכל מקום אין סומכים על הרוב, אלא במקום שאי אפשר לברר, וכיון דאפשר לברר זאת בנפיחת הריאה, חובה עלינו לנפוח כל הריאות, ובמקומות שמקילין, סוברים דריאה ככל שאר איברי הגוף אינה צריכה בדיקה, דרוב בהמות בחזקת כשרות, ורק אם נמצאו בה סירכות עוברות ע״י משמוש, צריכות בדיקה על ידי נפיחה, כדי לדעת אם יש נקב תחת הסירכות, ואם נאבדה הריאה כתב רמ״א: ״ויש מחמירין אם נאבדה הריאה, ואין להתיר רק במקום הפסד גדול, או בגדיים וטלאים וזזיות, שאין סירכות מצויות בהם״ (יו"ד שם סעיף ב). סתם דברי רמ״א אלה מתפרשים כשלא נבדקה הריאה כלל, שהם סמוכים על דברי מרן בשו״ע שכתב: ״מי שקרע בטן הבהמה, וקודם שתבדק הריאה בא חיה או עכו״ם ונטלה והלך לו, הרי זו מותרת״. וע״ז כתב רמ״א: ויש מחמירין בנאבדה הריאה, מכלל זה יוצא לדין, שאם נבדקה ונמצאת בה ריעותא ונאבדה הריאה, אסורה לדברי הכל, ואין להתירה אפילו במקום הפסד גדול או בגדיים וטלאים, וחוזר הדין שצריך לבדוק הריאה בנפיחה, אם היתה בה סירכא עוברת, ובלא זה אסורה מספק טריפה.
16
י״זובעיקר דברי רמ״א הש״ך כתב: ״דאי נאבדה בלא ניפוח לכו״ע כשרה, כיון דנבדקה וכו׳ ולמה לו לבעל נפש להחמיר בדבר שפשוט היתרו בש״ס, וכל הפוסקים ראשונים ואחרונים״ (ש״ך שם ס״ק ד).
17
י״חועוד כתב: ״ודאי היכא דנבדקה הריאה – כל ספק שבה תלינן לקולא, ומוקמינן לה אחזקת היתר, ואולי לזה דקדק הרב בצחות לשונו: ויש מחמירין, ולא כתב ויש אוסרין, אלא רצה לומר דהאוסרים לאו מדינא אסרי. אלא דסבירא להו שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם״ (שם ס״ק ח).
18
י״טוהפר״ח כתב על דברי רמ״א: ״טעם סברא זו, דכיון דהצריכו חכמים בדיקה, אסור אף בדיעבד כשלא נבדקה, דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתן [דכל אחד ישליך הריאה בלא בדיקה](ש״ך שם), ואין זה כלום, שלא נחשדו ישראל לפרוץ גדרן של ראשונים, דלאו ברשיעי עסקינן, ועוד הרי כתבנו שאם איבדה במזיד, אסרינן לה, מעתה ליכא למיחש למידי״ (פרי חדש שם ס״ק ד), וכן כתב הפר״ח (שם סק״ג) במסקנת דבריו: ולענין הלכה האמת כי ממה שכתב רמ״א, סברא זו בשם בה״ג, היה נראה להחמיר, אלא שעמדתי על כל מ״ש בה״ג בה״ט, ומעולם לא נמצאת סברא זאת בבה״ג (עיין טו״ז ס״ק א שכתב ונרשם שם מראה מקום שזהו דעת בה״ג טעות הוא וכו׳), וכיון שכן סמכינן ארובא דמכשירין, זולתי אי ידעו דהוו בה סירכי, ולא הספיק לבדוק אי הוו בה סירכי דמטרפי או לא, דטריפה מספק דאוריתא דהא איתרעא.
19
כ׳לאור דברי הפוסקים הנ״ל, נשוב לעיין בשאלה דנדון דידן, והנה לפי מה שנזכר בשאלה יוצא דלעולם אי אפשר יהיה לבדוק הריאה בנפיחה, ואם כן ימנעו כל ישראל מאכילת בשר, או חלילה יבשלו באכילת נבילה וטריפה, מדלית להו התירא, ולא כל אדם יכול לעמוד בנסיון זה כל ימיו, לפיכך אם לא נמצא בבדיקת פנים כל סירכא כלל, או אם מתברר בבדיקת פנים שהסירכא היא כסידרן או במקום דופן צר (ראה סימן לט סעיף ד וסעיף יח), הרי היא כשרה בלא בדיקה, לדעת מרן ז״ל.
20
כ״אב. וגם אם נמצא סירכא הנפסקת על ידי הגבהה כל שהיא, נמי דינא הכי, דכיון דטעם הכשרה היא משום דסירכא בת יומא היא (שם סעיף יא), אין זה בכלל סירכות הצריכות בדיקת נפיחה, אפילו כשנאבדה הריאה, אבל ריאה שנמצא בה בבדיקת פנים סירכות שאינן נפסקות בהגבהה כנ״ל, אין להתיר בשרן אלא אחרי בדיקת נפיחה, ובלא זה הן ספק טריפה. והן מכלל ספיקא דאוריתא דאזלינן בה לחומרא.
21
כ״בב. באיסור הימום בהמה לפני השחיטה
22
כ״גשאלה ב
23
כ״דהגויים מקציבים את הבהמות עבור השחיטה הכשרה, ובמקרה והבהמה טריפה, אינם מסכימים בשום פנים לתת אחרת תמורתה מסבה זו, שהגויים לפני שיכניסו את הבהמות לבית המטבחיים, מכניסים אותם לחדר מיוחד אחת אחת, ובו חובטים על גולגלתה בפטיש עץ גדול, עד שמאבדת את החושים, ובאופן מכני מגיעה לבית המטבחיים, ורק אז שוחטים אותה, ובמאמצים קשים הצלחתי ב״ה לשכנע את הנהלת בית המטבחיים, שלפי דיני ישראל פרה זו אינה כשרה לשחיטה, מחשש גדול של שבירת הגולגולת, וב״ה קבלתי רשיון שלא יעשה כן לפרות של היהודים, על כן קשה מאוד לעובדים להרביץ ולהשכיב שוב פרה אחרת במקרה והראשונה טריפה, וגם בתשלום גבוה שהצעתי להם לא רצו בשום פנים, מצפה אני לתשובתו המהירה.
24
כ״התשובה
25
כ״ויפה עשה מעכ״ת, וה׳ הצליח בידך למנוע הכאה בפטיש על מוחה עד שמאבדת חושים בבהמה הנשחטת לצורך ישראל, וזה לא רק משום חשש שבירת עצם הגולגולת כדכתב מעכ״ת, שאם משום כך, היה אפשר להכשירה אחרי בדיקת עצם הגולגולת ונמצא שהוא שלם, אבל לדעתי בהמה זאת היא בחזקת מתה, שגם הפרכוס אינו מוציאה מחזקת נבילה, ולא אמרו שפרכוס מהני, אלא בבהמה שהיא בריאה בהכרתה והרגשתה, אלא שאם מעמידים אותה אינה עומדת (שו״ע יו״ד סי׳ יז סעיף א), אבל כל שהיא נטולת החושים מסיבת מכה במקום המוח, הרי היא כמתה, שאין שחיטה מועלת לה אפילו אם פרכסה, והרי זה כפשטה ידה ולא החזירתה, שהרי זו אסורה, שאין זו אלא הוצאת נפש בלבד, הא למדת דפרכוס של הוצאת נפש לא מהני, דון מינה בבהמה המומה לפנינו, שאבדו כל חושיה, הרי זו כמתה ממש, וכל פרכוס שתעשה אינו אלא הוצאת נפש.
26
כ״זוכבר כתבתי בשאלה מעין זאת בבהמה שמרדימים אותה בכח החשמל, שאין השחיטה מועלת בה (משפטי עוזיאל ח״א יו״ד סי׳ א׳), ונראה שהוא הדין בבהמה המומה על ידי הכאה בפטיש.
27
כ״חואל תשיבני ממ״ש בגמרא: ״במתניתא תנא שהיו חובטין אותו במקלות כדרך שעושין לפי מנהגי עכו״ם, אמר להם, עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח, נבילות, הא שחיט להו? אלא טריפות שמא ניקב קרום של מוח״ (סוטה מח,א), מכאן מוכח להדיא דחבטה במקלות אינה עושה את הבהמה נבילה, ויש להכשירה על ידי בדיקת קרום של מוח.
28
כ״טואין זאת תשובה, דחבטה במקלות שהיו עושין לפני תקנת יוחנן, לא היתה עד כדי הרדמה, אלא כדי להפילו לארץ וכדפירש״י (שם ד״ה חובטין), אבל כל שהגיעה לכדי ביטול הרגשת החושים, הרי היא מתה ממש, שאין שחיטה מועלת לה.
29
ל׳תדע מאי דפסק הרמ״א ז״ל: ״אם נפל אבן או דבר קשה על גופו, וכן בבהמה אם הוא בדבר שיש לחוש בבהמה״ חוששין לו משום רסוק אברים (יו״ד סי׳ נח סעיף ב בהגה). דון מינה במכל שכן כשמכים על גופה, או על פדחתה בפטיש עץ כבד, ורואים שנטלו חושיה על ידי כך, בודאי הוא שחוששין לה, ואפילו אם שהתה מעת לעת ואחר כך שחטה, צריכה בדיקה, ואם שחטה בתוך זמן זה, אפילו בדקוה ומצאו אותה שלימה מכל אבריה – טריפה (שם סעיף ג), ויש אומרים דאנן האידנא לא קים לן בבדיקה, ואין להתיר רק בהלכה, והכי נהוג, ולא נקרא הלכה רק כשהלכה ד׳ אמות הלוך יפה, כמו שהלכה קודם שנפלה, או כשאר בהמה (שם סעיף ו).
30
ל״אדון מינה בשאלה דנדון דידן, שאין הבהמה הולכת אחרי החבטה בכוחה, אלא שמובילין אותה באופן מיכאני, אל חדר בית השחיטה, ודאי הוא שאין השחיטה מועלת לה להכשירה מדין נבילה, ולכל הפחות מדין טריפה שאין לה בדיקה להכשירה.
31
ל״בלכן הנני אומר ישר כוחו דמעכ״ת, שמנע תקלה זאת, ותחזקנה ידיו להבא לעמוד בדעתו והוראתו זאת.
32
ל״גג. בהלכות סתירת ומכירת בית הכנסת לשם בניית אחר
33
ל״דלאו"ח סימן קנב
34
ל״השאלה ג
35
ל״ובעיר זו אין להם מקוה טהרה, ותהלית״ש הצלחתי לשכנע את ראשי הקהילה שיבנו מקוה טהרה, אולם זה יהיה רק כשיבנו ביהכ״נ חדש, והקהל נחלק לשנים, חלק דורש שיהרסו את הישן ויבנו במקומו חדש, וחלק דורש שימכרו את הישן, ויבנו במקום אחר. אני חיויתי את דעתי שזה לא תלוי בדעת הקהל, כי אם ענין של הלכה, אם בכלל אפשרי כך או אחרת, והוחלט שאפנה לרו״מ וכפי דבריו כן יקום, והנה כמה פרטים בנוגע לביהכ״נ הישן:
36
ל״זא. לא נבנה בתורת ביהכ״נ כי אם נקנה בית מוכן, ועשאוהו לביהכ״נ.
37
ל״חב. רצפת הביהכ״נ עשויה מקרשים, שברבות הימים התליעו, וחשש מפולת נשקפת לרצפה, כך שסומכים את הרצפה בעמודים שלא תתמוטט.
38
ל״טג. בחגים המקום צר מהכיל את הקהל שבא לביהכ״נ. תשובה
39
מ׳הלכה פסוקה היא: ״בנו בית סתם והקדישוהו אח״כ לביהכ״נ, דינו כבית הכנסת, אבל אינו קדוש עד שיתפללו בו, אפילו אם בנאוהו לשם בית הכנסת, וכיון שהתפללו בו, אפילו אורחים לפי שעה, כיון שהיה מיוחד לתפילה, קדוש, ואם לפי שעה הקדישוהו, הכל כפי מה שאמרו״ (או"ח סי׳ קנג סעיף ח).
40
מ״אלפי זה יוצא לדין בנדון דידן, דאעפ״י שלא בנאוהו מתחלה לשם בית הכנסת, כיון שהתפללו בו, נעשה כקדושת בית הכנסת, וכיון שבביהכ״נ זה באים להתפלל בו ממקומות אחרים, דינו כבית־הכנסת שבכרכין שאינו נמכר (שם סעיף ז).
41
מ״באולם בנדון דידן יש שני טעמים להתיר:
42
מ״גמשום שרוצים לבנות ביהכ״נ חדש במקומו, וכמו שכן פסק מרן ז״ל: ״אין סותרין בית-הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר, אלא בונים אחר תחילה, ואח״כ סותרים הישן״ (סי׳ קנב סעיף א), ובכגון זה מותר לסתור אפילו הוא ביהכ״נ שבכרכין (מחצית השקל שם ס״ק ב). והנה בדין זה נאמרו שני טעמים: ״איכא דאמרי משום פשיעותא״, פרש״י: דילמא מיתרמי אונס ופשעי, ולא בנו אחריתי, ״ואיכא דאמרי משום צלויי״, פרש״י: כל זמן הבנין. ״איכא בינייהו: דאיכא בי כנישתא אחריתי״. והתוספות גרסי: דאיכא דוכתא לצלויי (ב״ב ג,ב) ולפי גירסא זו, אם יש מקום אחר לתפילה בציבור, מותר לסתור ביהכ״נ כדי לבנות אחר במקומו, וכן גורסים הרי״ף, והרא״ש, והר״ן.
43
מ״דומרן ז״ל כתב: ״אין סותרין ביהכ״נ כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר״ (או"ח סי׳ קנב סעיף א), מכאן מוכח בפירוש דפסק כאיכא דאמרי קמא, משום פשיעותא, הלכך אפילו אם יש להם בית הכנסת, או אפילו מקום אחר להתפלל בו, אסור לסותרו.
44
מ״הולענין מכירה, בביהכ״נ של כפרים נראה דמותר, כתב הר״ן ז״ל: כשנמלכו בני העיר למכרו לשתות בו אפילו שכר, שרי, לפי שעבר זמן מצותו ונפקעה קדושתו ממנו, כסוכה ולולב לאחר זמנן, ומכל מקום כל שאין להם אלא ביהכ״נ אחר, אסור למוכרו, דאמרינן: לא לסתור איניש בי כנישתא, עד דבני בי כנישתא אחריתא, הלכך כשיש להם בית הכנסת אחר, מותר למכרו, דהוה לי כהפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, דיוצא בו ואוכלה ליומיה (סוכה מו,ב) (הר״ן מגילה פרק בני העיר).
45
מ״ודברי הר״ן צריכים לי עיונא ותלמודא, דלא הרי הפריש שבעה אתרוגין, לשבעה ימים, שאי אפשר לאותו איש עצמו להשתמש בשני אתרוגין בכל יום, לכן כשהפריש שבעה אתרוגין לשבעה ימים, הרי כאילו פירש שלא יהיה מופרש אתרוג זה, אלא למצות יום אחד, אבל שני בתי כנסת בעיר אחת, שניהם הם קדושים לכל הימים ולכל הציבור, שפעמים רבות אותם האנשים עצמם מתפללים פעם בבית הכנסת זה, ופעם באחר, לכן אין לומר שעבר זמנן ונפקעה קדושתן, כסוכה ולולב.
46
מ״זוטעמא דהיתרא למכור בית הכנסת אפילו למשתא בה שיכרא, אינו משום שעבר זמנה, תדע כשחרב בית הכנסת ודאי עבר זמנה, ובכל זאת בקדושתה עומדת, וכדגרסינן: ״רבינא הוה ליה ההוא תילא דבי כנישתא (פירש״י: כל בית הרוס קרוי תל), אתא לקמיה דרב אשי וכו׳ אמר ליה זיל זבניה משבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר, וזרעה״ (מגילה כו,ב), אלא טעם הפקעת קדושת בית הכנסת של כפרים על ידי שבעה טובי העיר, הוא משום שמתחלת בנינו בנו אותה על דעת שבעה טובי העיר, שכל זמן שירצו למכרו תפקע ממנו קדושתו, הלכך אף כשיש להם שני בתי כנסת, אינן רשאין למכור אחד מהם אלא בשבעה טובי העיר, במעמד אנשי העיר, ובתנאי זה רשאין למכור אפילו אם אין להם אלא בית הכנסת אחר דומה, כשאמרו לא ליסתור בי כנישתא עד דבני בי כנישתא, הוא דוקא בהריסה, לפי שהסתירה עצמה כשאינה לצורך בנין אסורה, משום ״לא תעשון כן לה׳ אלוהיכם״ [דברים יב,ד], כמ״ש הרמב״ם ב׳ספר המצוות׳ שהזהירנו מנתוץ, ומאבד בתי עבודת האל וכו׳ (מצות לא תעשה סימן ס״ה), הלכך חיישינן שמא יארע להם ופשעי, ואם כן נמצא שהסתירה היתה באיסור, אבל במכירת בית הכנסת לא נאמר תנאי זה דיש להם בית הכנסת אחר, ולדברי הכל מותר למוכרו, אפילו אין להם בית הכנסת אחר, ואין בו משום פשיעותא, הואיל ואין איסור במכירתו, ועוד דכיון שקיבלו הדמים, יכולים בכל שעה לקנות בית בנוי, או לבנות תיכף.
47
מ״חוהנה הרמ״א ז״ל כתב: ״וכל זה לא מיירי אלא כשיש להם בית הכנסת אחרת, אבל אם אין להם רק ביהכ״נ אחד, אסור למוכרו, דהא אפילו לסותרו אסור עד שיבנו אחרת״, ולעניות דעתי נראה דאץ כאן אפילו, אלא דוקא לסותרו אסור עד שיבנו אחרת, וכדאמרן, אבל מכידת ביהכ״ג מותרת בכל ענין, תדע שהרי כל הפוסקים לא הזכירו תנאי זה במכירה, מלבד הרמב״ן ז״ל.
48
מ״טדברי הר״ן אלו נאמרו לדעתו של הרמב״ן, אבל הר״ן עצמו חלק על זה וכתב: "דביהכ"נ ודכוותיה כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילו בו חכמים קדושה מדבריהם, ואפילו התנו עליו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אי אפשר שתפקע קדושתו בכדי, מפני כבוד הקדושה שיש בו, מיהו לאחר שהטילו קדושתו על הדמים, קדושת דמים קלישא מקדושת בית הכנסת, לפי שדמים אלו לא עמדו מעולם לדבר שבקדושה, ועוד דהויא לה קדושה שניה, וקלישא מקדושה ראשונה, וכו׳, והלכך בין שמכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, או שלא במעמד אנשי העיר, לעולם רמים נתפסים בקדושת בית הכנסת, ומפקע קדושתיה גבייהו, אלא דשבעה טובי העיר לחודייהו לא מצי לאפקועיה ההיא קדושת דמים, אע״ג דאיקלישא, אבל במעמד אנשי העיר יכולין להפקיע לקדושת בית הכנסת בכדי״ (הר״ן מגילה שם).
49
נ׳ולפי זה מצאנו חילוק נכון בין מכירת בית הכנסת לבין הריסתו, דמכירה מחלישה או מקלישא קדושה ראשונה, ומפקעת קדושת הדמים שהיא קדושה שניה, אבל הריסת בית הכנסת, כיון שאינה מקלישה, שהרי בתי הכנסת שחרבו בקדושתן הם עומדים, לפיכך אסור להורסם משום פשיעותא, שלא יבנו אותם, והרי הם פושעים במעשה ההריסה.
50
נ״אעל כל פנים מדברי שניהם למדנו דאסור להרוס בית הכנסת, אפילו אם יש להם אחר, משום פשיעותא, אבל מותר למכור בית הכנסת כל שיש להם בית הכנסת, דבמכירה ליכא למיחש לפשיעותא (או"ח סי׳ קנג סעיף ז בהגה, ומגן אכרהם שם ס״ק ת). והנה (המג״א) [הט״ז] כתב: שאין הדברים אמורים אלא באית להם דוכתא לצלויי או בי כנישתא עראי, אבל אם יש להם בית הכנסת קבוע מותר לסותרו, לדברי הכל, דכיון דאיכא אחריתא, הוה ליה כאילו בנו אחרת, דמה הפרש יש ביניהם, וכ״כ הרמ״א סי׳ קנג דיש להם בית הכנסת אחר מותר למוכרה (סי׳ קנב ס״ק א).
51
נ״בולע״ד נראה כמו שכתבתי, דבהריסת בית הכנסת אין להתיר אפילו יש להם בית הכנסת אחר, דמעשה ההריסה שלא יתוקן על ידי בנין בית הכנסת הוא דבר פשע.
52
נ״גלאורה של הלכה. נדון בשאלתו דמעכ״ת, מתוך דברי השאלה ניכר שקהלה זאת אץ לה אלא בית הכנסת יחידי, ובכן לדעת הרמב״ן שכתבם הר״ן, וכן לדעת רמ״א בהגה, אין להתיר מכירתו, ולדברי הכל מותר להורסו, רק אחרי שיבנו בית הכנסת החדש, אולם יש להתיר הריסת בית הכנסת זה מטעם אחר: מחשש מפולת שנשקפת לו, וכן פסק מרן ז״ל: ״אם חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול, סותרין אותו מיד, ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה״ [או"ח סימן קנב סעיף א], ודע שאם אומנם כל הפוסקים נקטו בהלכותיהם טעמא דפשיעותא, אין זה אלא להחמיר, דגם כשיש להם דוכתא או בי כנישתא אסור משום פשיעותא, אבל טעמא דצלויי קיים לדברי הכל, הלכך כשאין להם מקום קבוע או עראי להתפלל, אסור לסותרו או למכרו עד שיקבעו מקום לתפילה לימים שבינתיים.
53
נ״דמסקנא דדינא בשאלה דנדון דידן:
54
נ״הא. הואיל ולא התברר לי אם ביהכ״נ זה דינו כבית הכנסת של כפרים, לכן טוב ומחוייב הוא שלא למוכרו.
55
נ״וב. מותר לסותרו כדי לבנות בית הכנסת אחר במקומו, בתנאי שימהרו בבנינו בהקדם היותר אפשרי, ובתנאי שיקבעו להם מקום לתפילה, עד אשר יגמר בנין בית הכנסת החדש ויתפללו בו.
56
נ״זג. מצוה על כל הצבור לבנות מקוה טהרה על יד בית הכנסת החדש, בתנאי שתהיה לו כניסה מיוחדת לגמרי.
57
נ״חוהנלע״ד כתבתי
58
נ״טבן ציון מאיר חי עזיאל
59
ס׳ראשון לציון הרב הראשי לישראל
60
