משפטי עוזיאל, חלק ו, יורה דעה חלק ג ע״אMishpetei Uziel, Volume VI, Yoreh De'ah 71

א׳א. התכת אותיות שמות קדש בדפוס אחרי ההדפסה
1
ב׳ב. מודעות שיש בהם שם משמות קדש אם מותר לזרקם לאשפה
2
ג׳ירושלים י״ד תשרי תש״ז לכבוד
3
ד׳ידידי ועמיתי הרה״ג כמוהר״ר שלום יצחק הלוי יצ״ו. חבר בי״ד הרבנות הראשית בתל-אביב. שלום וברבה
4
ה׳מכתבו הנכבד ובו שאלת חכם ותשובתו בצדה קבלתי ולרגל טרדותי המרובות נתאחרה תשובתי עד היום ואתו הסליחה.
5
ו׳שאלה
6
ז׳א) מה הדין במכונת הדפוס שמסדרין בה את האותיות על ידי יציקת עופרת ואחרי הדפום חוזרין ומתירץ אותם, ולפעמים יש בין האותיות שם משמות הקדש שאינם נמחקים, אם יש בזה משום מוחק את השם? ב) מודעות שיש בהם שם משמות הקדש אם מותר לזורקם לאשפה, או שיש בזה משום בזוי וזלזול בשמות הקדש?
7
ח׳תשובה
8
ט׳א. שמות הקדושים שלא נכתבו באמירה או בכוונה של קדושת השם
9
י׳והנה מעכ״ת צדד להתיר משום שאין אסור מוחק את השם אלא בשמות שנכתבו בקדושה והסתייע ממ״ש בירושלמי: רב ושמואל חד אמר הללויה וחד אמר הללו יה. מ״ד הללו יה נחלק ואינו נמחק ומאן דאמר הללויה, נמחק ואינו נחלק. מן מה דאמר רב שמעית מן חביבי אם יתן לי אדם ספר תהלים של רבי מאיר מוחק אני את כל הללויה שבו שלא נתכוין לקדשן הוי דו אמר הללויה. (ירושלמי סוכה פ״ג, ה׳ י׳).
10
י״אמכאן למד מעכ״ת דשם שלא נכתב בקדושה מותר למוחקו, ולע״ד נראה שאין זו ראיה. דהנה בפירוש הירושלמי כתב הקרבן העדה: ש״מ דהללויה שתי תיבות הן אלא דרבי מאיר סובר שאין צריך לקדשן שאם לא תאמר כן מה בין ספר תהלים של רבי מאיר לכל שאר ספרי תהלים ולישנא אחרינא מוחק אני לפי שידע שהוא בקי בדבר ולא נתכוון לקדש כל יה הכתובים בהללויה שאין זה אלא שבח. לפי שני פירושים אלה למדנו דשם שנכתב שלא בקדושה אין בו איסור מחיקה. אבל אחרי העיון נראה שפירושים אלה אינם מדויקים. דלפי׳ הראשון קשה מה טעמו דרבי מאיר דסבר אין צריך לקדשן ולמה גרע שם זה מכל שמות יה הכתוב בתורה דמצוה לקדשן ואסור למוחקן. וכדגרסינן: אלו שמות שאינם נמחקים כגון אל אלקיך וכו׳ ויוד הי׳ (שבועות לה). וכן פסק הרמב״ם ז״ל: כתב אלף למד מאלקים ואין צריך לומר יה שהוא שם בפני עצמו מפני שזה השם מקצת שם המפורש הוא. (הלכות יסודי התורה פ״ו ה׳ ד׳, יו״ד סי׳ רע״ו סעיף י׳).
11
י״בוללישנא אחרינא דכתב שידע שהוא בקי בדבר ולא נתכוין לקדשן נמי קשה דמלישנא דגמרא מוכח דלא פליגי אלא אם נחלק לשנים או לא, ומ״ד שנחלק אינו נמחק ואם כן ר״מ שכתב מחולק ודאי שקדשו כדין וכהלכה ואדרבה משום שהיה בקי בדבר ודאי היה כותב כדין וכהלכה והיה מכוין לקדשו. ועוד לישנא דלא נתכוין לקדשו אינו מדויק לפי פירוש זה שהרי בקדושת השם לא סגי בכוונה אלא צריך שיאמר, וכן פסק מרן ז״ל: אעפ״י שאומר בתחלת הספר שכותבו לשם קדושת ס״ת בכל פעם שהוא כותב שם משמות שאינם נמחקים צריך לומר שכותב לשם קדושת השם ואם לא עשה כן פסול (יו״ד סי׳ רע״ו סעיף ב) והיה צריך לומר שלא קדשו והיינו שלא קדשו באמירה.
12
י״גהלכה זאת ביסודה שנויה במחלוקת בין רבני האשכנזים וכן בין רבני הספרדים. מרן ז״ל פסק: ״אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ד׳ אמות בגלוי הראש״ (או"ח סי׳ ב׳ סעיף ו׳), וסתם לשונו משמע שקומה זקופה וגלוי הראש שוים בדינם, ושניהם אסורים מדינא ולא מדין חסידות (עיין באה״ט ושערי תשובה וברכי יוסף שם). אבל דבר זה נתקבל בכל ישראל, ולפיכך כדבר שהוא צביונו של ישראל, ואין להקל בו כלל. ומעולם לא נהגו הספרדים להקל בזה, אלא שיש יחידים שהם מקילים לעצמם, מחוסר ידיעה או קלות דעת. וצריך למחות בהם, שאין זה ממנהגם של ישראל קדושים.
13
י״דולפי זה צ״ל דמ״ש רמ״א דסגי במחשבה היינו כשאמר בתחלה שכותב לשם קדושת ספר תורה ולשם קדושת האזכרות ובזה מסולקת השגת נקודות הכסף על הטו״ז דאישתמיטתיה ליה דברי רמ״א, ועיין בדבר שמואל (שם).
14
ט״ועל כל פנים לדברי הכל לכתחלה צריך שיקדש את השם בפיו, לפי זה לישנא שלא נתכוין לקדשם דמשמע שאם נתכוין היו מקודשים אינו מדויק והוה ליה לומר שלא קדשן.
15
ט״זואפשר לדחוק ולומר שדוקא בספר תורה צריך לקדש השם באמירה כדי להכשירו לקריאה בצבור שאם לא כן פסול, אבל תהלים הואיל ולא נכתבו לקריאה בצבור הכוונה בקדושת השם סגיא כדי שיהיה אסור למוחקם. אלא שאם כן יוצא לדין שכל שם משמות הקדש שאינם נמחקים אם כוון לקדשו בשעת כתיבתו אין בו אסור מחיקה וזה אינו לע״ד כמו שאבאר להלן.
16
י״זלכן נראה לע״ד כפירוש הפני משה דרב הוא דסבירא ליה שהללו יה נחלק לשתי תיבות ולפי שראה בספרו של ר״מ שהיה כתוב בתיבה אחת ואם כן מסתמא לא נתכוין לקדשו לכך אמר מוחק אני את כל הללויה שבו שצריך לכותבו בשתי תיבות ולקדש את השם באמירה.
17
י״חאולם הפ״מ הוקשה לו פירושו זה לפי שהיתה לפניו גירסה אחרת: הוי דהוא אמר הללויה בתיבה אחת (מגילה פ״א ה״ט). ולכן נדחק לפרש גירסא דמגילה בהשואה לגירסת הירושלמי בסוכה, אבל בירושלמי שלפנינו שתי הגרסאות שוות, ולכן מתקבל פירוש הפ״מ דבספר תילים של רבי מאיר היה כתוב הללויה בתיבה אחת, ולפי״ז מ״ש שלא נתכוון לקדשם היינו שלא נתכוון לפרשם כמיליהו דרבנן דאמרי המאושר שבכולן הללויה שהשם והשבח כלולין בו (ירושלמי שם).
18
י״טוסוגין דתלמודין מסייעת לפירוש הפני משה, דגרסינן התם: איבעיא להו הללויה לרב מאי ת״ש דאמר רב חזינא תילי דבי חביבא דכתיב בהו הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא ופליגא דריב״ל דאמר ריב״ל מאי הללויה הללוהו בהלולים הרבה, ופליגא דידיה אדידיה דאמר ריב״ל בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים וכו׳ גדול מכולן הללויה שכולו שם ושבח בבת אחת (פסחים קי״ז).
19
כ׳סוגיא זאת מפיצה אור על דברי הירושלמי דרבי חייא אמר אם היה בא לידו ספר תילים ר״מ היה מוחק כל הללויה שבו, לפי שהיו כתובים בתיבה אחת, אבל תהלים דידיה היו כתובים בשתי תיבות הללו בחד גיסא ויה בחד גיסא. וכמ״ש בתלמודין, והיינו משום דמשמעו הוא שבח והלולין ולפיכך צריך לחלקו לשנים ולקדש כתיבת שם יה. אבל ר"מ שכותב אותם בתיבה אחת מפרש כלישנא קמא דריב״ל הללוהו הלולים הרבה. ולפי זה הנאמר בהללויה אינו שם, אלא הגברת הפעולה כמו שלהבת יה ומאפליה וכדומה. ופליגא ריב״ל דידיה אדידיה דאמר גדול מכולן הללויה שיש בו שבח והלולים בבת אחת. מכאן אתה למד שבמלת הללויה גם כשהיא נכתבת בתיבה אות יש לפרש בשני מובנים. א) הלולים רבים. ב) שם ושבח בבת אחת.
20
כ״אלפיכך אמר רבי חייא אם יתן לי אדם ספר תילים של ר״מ. מוחק אני כל הללויה שבו שלא התכוין לקדשו, זאת אומרת שלא התכוין לפרשו במובן המקודש של שבח והלולין אלא במובן הלולים מרובים.
21
כ״בורבנן פליגי עליה דר״ח משום דסברי שהללויה אעפ״י שנכתב בתיבה אחת פירושו הוא שבח והלולין ולא הלולין הרבה. ולפיכך גם אם לא קדשו בכתיבתו אסור למוחקו.
22
כ״גודברי הספרי מוכיחין כן דתני סתם: מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא בלא תעשה שנאמר: ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה׳ (ספרי ראה ד, מכות כב). וכן מוכח מדגרסינן: הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום טנופת (שבת קב). וסתם שם כתוב לו על בשרו משמע שאפילו אם לא קדש את השם, שהרי אדם שכותב לו שם על בשרו, ודאי אינו מקדש את השם בכתיבתו. כן גרסינן: גוי שנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר לשם ישראל הפרשתיה יגור וישתמש במותר דשם שלא במקומו לאו קדוש הוא. פירש״י: כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תגנז. היה כתוב על כרעי המטה ועל ידות ,כלים, הרי זה יגור ויגנז (ערכין ו.) וכן פסק הרמב״ם ז״ל: כל שהיה שם כתוב עליו קוצץ מקום השם וגונזו ואפילו היה ,שם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה, אלא חותך את מקומו וגונזו, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך, מכאן מוכח שאפילו שם שכתבו גוי שודאי לא קדשו בכתיבתו אסור למוחקו.
23
כ״דובפתחי תשובה הביא דברי בעל תבו״ש שהתרעם על מה דרגילים לכתוב מנורות של קלף מצויירים וכותבים בהם שויתי ה׳ משום שע״פ הרוב בא לידי מחיקה (פתחי תשובה שם ס״ק כו).
24
כ״המכל זה מוכח להדיא דלענין מחיקת השם אפילו אם לא קדשו אסור למוחקו.
25
כ״ווהנה מעכ״ת יצ״ו הביא עוד ראיה לדעתו ממ״ש התשב״ץ: דע שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוון הכותב לקדשו אבל כתבו שלא בכונת קדושה אינו קדוש דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו, וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר, ואמרינן נמי בירושלמי דכולהו ספר תהלים שרי לממחק כולהו הללויה וכו׳ וכ״כ בספר עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו (תשב״ץ סי׳ קע״ז). ועוד אייתי לן מ״ש מרן: שם שנכתב שלא לדעת מותר למוחקו (בדק הבית בטור יו״ד סי׳ רע״ו), והוסיף וכתב: וק״ל מהא דאיתמר: וכשגברה מלכות החשמונאים התקינו שיהיו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות וכך היו כותבין: בשנת כו״כ ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר פורע זה חובו ונמצא שטרו מוטל באשפה ובטלום, ואותו היום עשאום יום טוב. (ר״ה יח:) ומתוך זה חלק הלכה זאת לד׳ חלוקות.
26
כ״זולדידי קושיא מעיקרא ליתא, דמה שכתבו בשטרות לאל עליון הוא בכוונה תחילה להזכיר שם שמים בשטרות וכיון שכן אפילו אם לא קדשו אסור למוחקו, ומדברי התשב״ץ ורמ״א נמי אין ראיה, דלא אמר התשב״ץ והרמ״א דמותר למחוק אלא בכתב שלא מדעת וכגון עובדא דגמרא שרצה לכתוב יהודה והשמיט הדלת שבו, וזהו דקדוק דבריהם שכתבו שלא מדעת, אבל אם כתבו מדעת היינו לכתוב אותיות השם כסדרן אעפ״י שלא קדשו ואפילו כתבו כמתעסק אסור למוחקו מדכתיב לא תעשון כן לה׳ אלקיכם ולמדנו אזהרה למוחק את השם, והיינו במתכוין לכתוב אותיות השם אעפ״י שלא קדשו באמירה או בכוונה.
27
כ״חשבתי וראיתי להתשב״ץ ז״ל שכתב: מחיקת השם אסורה מן התורה בכל ענין אפילו כתב בלא שרטוט ואפילו נכתב לבדו ובכל מקום שבכתב כי מה ענין דברים אלו לעבין ואבדתם שמם וגו׳ לא תעשון כן בכל מקום שנכתב שם מן השמות אסור למוחקו והמוחקו לוקה. ואע״פ שהדבר מוכרע מעצמו ואין אנו צריכים בזה לראיה. מכל מקום ראיות מפורשות יש בזה תדע דאמרינן בענין נוקב שם ה׳ שרצו בעלי הגמרא לומר שחיובו הוא מפני מחיקת השם, והתם בכל ענין שנכתב מחייבינן ליה. ועוד ראיה מדאמרינן: גוי שהתנדב קורה לבית הכנסת וכתוב עליה שם וכו׳ יגוד וישתמש במותר וכו׳ ולא עוד אלא אפילו שם הכתוב בכלי על דבר שאינו מתקיים אסור למוחקו והראיה מדאמרינן: היה שם כתוב על בשרו כורך עליו גמי ומפרשינן טעמא כדי שלא יעמוד לפני ספר תורה ערום אבל משום חשש מחיקה לא משום דגרמא בעלמא הוא (שבת קב), משמע שאעפ״י שהוא עומד להמחק אסור למוחקו בידים (תשב״ץ ח״א סי׳ ב׳).
28
כ״טמכאן מוכח להדיא דגם שם שנכתב שלא בקדושה אסור למוחקו, ולפי זה ברור ומחוור דמה שכתב: שם שנכתב שלא בכוונת קדושה מותר למוחקו (שם סי׳ קע״ז), היינו כשנכתב שלא לכוונת כתיבת השם וכגון שרצה לכתוב יהודה והשמיט הד׳ שזהו נכתב שלא לדעת, וכן כתב הפר״ח בנמוקיו על הרמב״ם: מסתברא לן ודאי דלקי מן התורה בכל גוונא דהא מסתמא שם שכתוב בכלים לא נתקדש ואעפי״כ כתב הרב דהמתיך את הכלי הרי זה לוקה.
29
ל׳קושטא הוא דיש חולקים בזה דאיסור מחיקת שם ה׳ אינו אלא בשמות שנכתבו בקדושה, אבל להלכה נראה כדעת הפר״ח (עין בברכי יוסף למרן החיד״א יו״ד סי׳ רע״ו סעיף כד) וכמו שכן מוכח מתשובת התשב״ץ סי׳ ב׳ וכדכתיבנא, וכן אסיק להלכה במחנה אפרים (בחדושיו ליו״ד ד׳ ל״ו).
30
ל״אמכל האמור ומדובר הלכה יוצאה מחוורת כשמלה דכל שם משמות שאינם נמחקין שנכתב מדעת אפילו אם לא קדש אותם בפיו ואפילו אם כתבם כמתעסק, אסור למוחקם מדין תורה והמוחק אותם הרי זה לוקה, ודין זה נאמר גם בשמות הקודש שנכתבו על ידי דפוס שהדפוס ככתיבה דמי (עין טו״ז יו״ד סי׳ רע״א ס״ק י״ז פתחי תשובה ס״ק כ׳) ואף לדעת הסוברים דדפוס חקיקה היא ולא כתיבה או משום שלא נעשה דרך משיכה אלא נגיעה וממילא נדבק הצבע ואין זה אלא גרמא ולא מושך (עין דעת כהן למרן הגראי״ק זצ״ל סימן ק״ס) מכל מקום אסור לנהג בהם מנהג בזיון. ושמות הקודש לכל הדעות אסור למוחקם אפילו אם נכתבו בדפוס, וכן כתב הרמב״ם ז״ל: ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכת או זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה, א^א חותך את מקומו וגונזו (ה׳ יסודי התורה פ״ו ה״ס. מכאן למדנו שהתכת המתכת שחקוק עליה שם משמות הקדש היא בכלל מחיקה הואיל שהתכה היא מעשה והתורה אמרה לא תעשון כן כל מעשה מחיקת השם אחר כתיבתו או חקיקתו עובר בלא תעשה שלוקה עליו.
31
ל״במכל האמור ומדובר הלכה יוצאת מחוורת כשמלה שאסור למחוק או לקרוע שם משמות הקדש שכתובים ככתבם בעתונים או במודעות וכל כתבי פרסום משום שודאי יבואו לידי קריעה או מחיקה, או לידי בזיון שיהיו מוטלים באשפה (עין ר״ה יח).
32
ל״גלכן מצוה וחובה על כל המדפיסים ונותנים כתיבותיהם לדפוס, לכתוב שמות שאינם נמחקים שלא ככתבם, וכמנהגם של רבותינו הקדמונים ז״ל בספריהם, אפילו אם כתובים בכתב רש״י, ומינה לא תזוע, ומצוה זאת חלה בכל על כל אלה שגליונות אלה מגיעים לידם לגנוז אותם כדי שלא יהיו מוטלים באשפה ובבזיון ושומר נפשו ירחק מזה ויקיים בעצמו מקרא שכתוב: ולא תחללו את שם קדשי ונתקדשתי בתוך בני ישראל אני ה׳ מקדשכם.
33
ל״דב. פרוק אותיות השם המסודרות בדפוס
34
ל״הבענין זה נשאל החות יאיר בטבעת של פרקים והם חבורי עיגולים קטנים שחקוק בהם השם אם מותר לפרקו. והשיב, לכאורה נראה לאוסרו דהו״ל מוחק את השם, וראיה ממ״ש רמ״א: אסור לשבור עוגות שעליהם אותיות בשבת ורמ״י הפריז עוד על המדד. וכתב דהוא הדין דאסור לפתוח ספר שכתובים אותיות על ראשי הדפין וכו׳ ולע״ד דברי הרמ״י תמוהים דמה ענין מוחק ע״מ לכתוב וכו׳ סוף דבר טבעת שנשאלתי ג״כ שרי לע״ד (חות יאיר סי׳ ט״ז).
35
ל״ווהכי מסתברא לע״ד. וטעמא דידי הוא משום דהפרדת האותיות אין בה משום מוחק כיון שהאותיות נשארות בשלמותן ולא דמי לאותיות של העוגה דבשבירת העוגה נמחקים האותיות שכתובות עליהם לגמרי ואין מוחק גדול מזה. אבל אותיות דפוס שמצורפות יהד כדי להדפיס ואחרי גמר מלאכת הדפוס חוזרים ומפרקים ושבים למה שהיו קודם צרופן לפיכך אין בהם משום מוחק והרי זה דומה לאותיות הכתובים בראשי הספרים שכתב הטו"ז שאין בסגירת הספר משום כתיבה דקירוב האותיות שנתרחקו אינו מועיל ולא מבטל ואין קלקול במה שמרחיקים ע״י הפתיחה. (טו״ז או"ח ס״ק ב).
36
ל״זקושטא היא דאסור לסדר אותיות לדפוס בשבת משום דזו היא מלאכה של מתקן מנא שהיא תולדת בונה, ואסור גם משום עובדין דחול, ומטעם זה אסור לפרקן וכמ״ש: ומסננין את היין ובלבד שלא יעשו גומא. פרש״י ז״ל: שלא יעשה גומא מן הסודר בפי הכלי כי עובדא דחול אי נמי אתי לידי סחיטה (שבת קלט:)
37
ל״חוכן פסק הרמב״ם: לא יעשה גומא בסודר שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבא לשמר במשמרת וכן אסור לתלות המשמרת כדרך שהוא עושה בחול שמא יבא לשמר (ה׳ שבת פ׳ כ״א הי״ז).
38
ל״טמכאן נלמוד לסדור אותיות דפוס ופתקן שאעפ״י שאין בזה גם שום כתיבה ומחיקה, מכל מקום יש בו משום עובדין דחול ויש בהם גם משום שיבא לידי כתיבה ומחיקה. ועוד טעמא לאסור משום שסתר אותיות לדפוס ופתקן אחת לאחת הוא מעשה אומן וכל מעשה אומן אסור לעשותו בשבת. וכמן שכן פסקו הרמב״ם ומרן ז״ל: הקושר קשר של קיימא והוא מעשה אומן חייב (או"ח סי׳ שי״ז סעיף א) וכן גרסינן: קטורא בידי מעשה אומן הוא (ביצה כג.).
39
מ׳והנה הרמב״ם פסק הלכה זאת וכתב: אסור לתקן בית יד של בגדים ולשברם שברים שברים כדרך שמתקנים בחול הבגדים כשמכבסין אותם (ה׳ שבת פ׳ כ״ב ה׳ כ״ב). משמע מדבריו שדין זה אסות משום עובדין החול ומרן בשו״ע נמק דין זה: משום שהוא מתקן מנא. (או"ח סי׳ תקי״ט סעיף ח׳). ונפלאה דעת ממני מדוע לא נקטו טעמא דגמרא משום מעשה אומן, ובאמת בבית יוסף הביא סוגיא דגמרא כלשונה: קטורי בידים מעשה ידי אומן הוא.
40
מ״אעל כל פנים מסוגיין דגמרא למדנו דכל מעשה אומן אסור בשבת. וכשהוא עושה אותו כעובדין דחול או שהוא מתקן מנא אסור לדברי הכל, וכולהו טעמי שייכי בסדור אותיות הדפום ופריקתן שהם מעשה אומן ועובדין דחול ואסורים להביאם לדפוס, וכדכתב החות יאיר.
41
מ״בג. התכת אותיות השם שסודרו על ידי יציקה
42
מ״גהלכה זאת נדונה בספר מחנה אפרים דכתב: שאלה הני זהובים שכתוב עליהם שם הדה אם מותר להתיכם. ואסיק לדינא אם נעשו על ידי גויים אעפ״י שלא נעשו לשמו ואסור להתיק מכל מקום שרי ליהנות מהם כיון שלא נעשו לשמו ואסור להתיכן, אבל אם נעשו על ידי ישראל דאיכא למימר דעשו לשם קדושה בכוונה ואפילו תימא סתמא כבר כתבנו דספקא הוי אי סתמא קדיש וכיון שכתבם לשמו יתברך נראה דאסור להנות מהם וכמ״ש התום׳ בפ״ק דערכין ו. בגוי יגוד וישתמש במותר (מחנה אפרים בחדושיו ליו״ר ד׳ לו:).
43
מ״דמדבריו למדנו דאסור להתיך אותיות של שם אפילו אם נכתבו על ידי גוי ואם נכתבו על ידי ישראל אסורות בהנאה, הלכך אסור להדפיס באותיות אלה שהרי בהדפסתם הוא נהנה בהן. ובדברי המחנה אפרים יש מקום עיון שהרי מסוגין דגמרא מוכח שגם אם נכתבו על ידי עכו״ם אסורות בהנאה שהרי אמרו: יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומו לאו קדוש. ופירש״י: כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תיגנז והשאר יבנה בבית הכנסת (ערכין ו).
44
מ״ההרי לך מפורש דגם שם שכתבו גוי אסור ליהנות ממנו. והתום׳ כתבו: משמע על ידי שיחתוך הקורה ולא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם דבמקומו מיהא קדש השם (שם תד״ה יגוח, וכן מוכח מדברי הרמב״ם שכתב: כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו וכן כתב מרן ז״ל (הל׳ יסודי התורה פ״י ה״ו, שו״ע יו״ד סי׳ וע״ו סעיף י״ג), ומדכתבו סתם, כלי שהיה כתוב בו שם. משמע להדיא שאפילו כתבו גוי דינא הכי הוא. ולכן חילוקו של המחנה אפרים להתיר בהנאה שם שכתבו גוי לא נהירא לי לע״ד.
45
מ״ואולם מה שפסק: אסור להתיכן. הוא הלכה פסוקה, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל: ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו (הלכות יסודי התורה פ״ו ה״ו). וטעמו ונמוקו של הרמב״ם הוא מדתנן: היה כתוב על ידי הכלים וכרעי המטה הרי זה יגור ויגנוז (ערכין ו.) וסתם כלים הם כלי מתכת או זכוכית וכן סתם כרעי המטה הם מתכת או ברזל ואעפי״כ תנן יגוד ויגנוז, משמע שאין להם תקנה אחרת אלא דוקא בגניזה. והיינו משום דהתכה נמי כמוחק דמי הואיל ועושה זאת במעשה ולא בגרמא.
46
מ״זואני תמיה טובא על מרן ז״ל שהשמיט דין זה בפסקיו בשו״ע. וראיתי אחרי רואי בברכי יוסף דכתב: מטבע שמצד אחד חקוק שם אחד ומצד אחד דיוקן איש בולט שרי להוציאו ולהתיכו ואין לאסור להשהותו וליכא למיחש למידי (הרב החסיד מהר״ר יעקב מולכו ז״ל בתשובתו כ״י סי׳ קלט) וכן עיקר, והרב מחנה אפרים שאסר להתיכם לא סיימוה קמיה עיקרו ותוקפו של דבר. (ברכי יוסף יו״ד סי׳ רע״ו ס״ק כ״ח).
47
מ״חודבריו תמוהים מאד במה שדחה סברת המחנה אפרים שהיא מפורשת בדברי הרמב״ם על סמך תשובת מהר״י מולכו בכת״י.
48
מ״טמכל האמור ומדובר יוצא לדין שאסור ליהנות באותיות אלה שנעשו על ידי יציקה שהואיל והן מחוברות גוף אחד כאותיות שנכתבו על הניר או על הקלף אסור להתיכם, שהתכתם היא מחיקתם, והמתיך עבר על לא תעשון כן לה׳ אלקיכם.
49
נ׳ד. מוחק שלא כדרך השחתה
50
נ״אאולם יש לצדד להתיר התכת אותיות הדפום שנעשו על ידי יציקה. הואיל ומתחלה עשו אותם לצורך הדפסתם בספר ומתיכץ אותם אחרי ההדפסה כדי להשתמש במתכת זה ליציקה אחרת שהיא גם כן לשם הדפסת ספרי קדושה. הלכך איך זה בגדר מוחק הואיל ואינו מוחק לשם השחתה. וראיה לזה ממ״ש הרמב״ם ז״ל: הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח או מן ההיכל או משאר העזרה לוקה שנאמר בעכו״ם: כי את מזבחותיהם וכו׳ וכתיב לא תעשון כן לה׳ אלקיכם וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה שנאמר ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה׳ אלקיכם. (הלכות יסודי התורה פ״ו ה״ז). הרי שדקדק הרמב״ם וכתב: הסותר וכן השורף וכו׳ דרך השחתה, וטעמו ונמוקו עמו שכן מורה פשט הכתוב לא תעשון כן לה׳ אלקיכם דומה למה שנצטויתם לעשות לעכו״ם גופה ואשרותם, דהיינו לאבדם דרך השחתה מכאן נלמוד גם למוחק אם השם שהוא בכלל לא תעשון כן לה׳ אלקיכם שאינו אלא בדרך השחתה, וכן מוכח מדברי הרמב״ם שכתב: המאבד שם מן שמות הקדושים וכו׳ (שם). ומדשנה מלשון הספרי: מנין למוחק אות אחת מן השם וכו׳. וכתב: המאבד, משמע להדיא דלא נאסר מוחק את השם אלא כשהוא דרך אבוד. וכן מוכח מלשון הגמרא: ולחשוב נמי המוחק את השם בהליכתו ואזהרתיה מהכא אבד תאבדון לא תעשון כן. ודקדוק לשון בהליכתו, מוכח להדיא דהיינו בדרך השחתה, כלומר שאין לו שום כוונה אחרת למוחקו לצורך דבר אחר דומה לו אלא עושה זאת בשאט בנפש רק לשם מחיקה וזה נאסר מדכתיב אבד תאבדון לא תעשון כן, או ואבדתם את שמם לא תעשון כן וכמ״ש בספרי (ראה ד) ובמסכת סופרים (פ״ה ה״ס, והם הם דברי הרמב״ם.
51
נ״בוכן כתב התשב״ץ: מיהו שם הכתוב בס״ת אין אסור למוחקו אלא כשמתכוון למחוק ולאבד אבל כשמתכוון לתקן מותר וכ״כ בה״ג שאם נפלה טיפת דיו על השם הר זה מוחק ומתקן שלא נתכוון אלא לתקן, וכן ראיתי כתוב במס׳ סופרים (שם ה״זן, ועוד יש להביא ראיה מענין נתיצת המזבח וכו׳ ומצינו שמותר לסתור אבנים כדי לתקן בהם ההיכל כדאשכחן לבבא בן בוטא שהשיא עצה להורדום למסתריה להיכלא ולמבניה כדאיתא בריש ב״ב ג: והוא הדין נמי למחיקת השם שהוא מתכוון לתקן שהוא מותר למחוק שהרי מחיקת השם ונתיצת המזבח וההיכל מחד לאו נפקי מלא תעשון כן (תשב״ץ ח״א סי׳ ב). מכאן למדנו לנדון דידן שהואיל והתכת האותיות היא מכוונת לתקן כדי להדפיס בהן דברים אחרים שהם של קדושה אין בזה משום אסור מחיקת השם.
52
נ״גשבתי וראיתי בספר קבץ שהביא דברי התשב״ץ הנ״ל וכתב: ומדברי הספרי מוכח להדיא שגם על מנת לתקן אסור דהא קאמר: וכי תעלה על דעתך שישראל נותצין למזבחותיהם ח״ו אלא שלא תעשו כמעשיהם ויגרמו עונותיכם ומעשיכם הרעים למקדש אבותינו שיחרב (ספרי שם). ומזה דאיק וכתב: דהא לא קאמר על נתיצת המזבחות דמאי ס״ד אלא על מחיקת השם קאי דהוי לתקן ואפי״ה אזהר רחמנא ובזה לא פליג את״ק. ואפשר לדחות ולומר דלגבי שם סד״א אם כתב סתם שרי למוחקו קמ״ל דמסתמא לשמו קאי וכנ׳ מדברי הרמב״ם מדקדוק לשונו דגבי חקיקת השם כתב: המאבד, ובנתיצה כתב, דרך השחתה. (ספר קבץ על הרמב״ם ה׳ יסודי התורה פ״ו ה״ו-ז).
53
נ״דמדבריו נראה שהוא מפרש דברי הספרי דג׳ דעות נאמרו בדבר, ת״ק סובר דלא נאמר אסור זה אלא בנתיצת המזבח ולא במוחק השם, רבי ישמעאל סובר שגם במחיקת השם נאמר אסור זה מדכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון כן. ורבן גמליאל מפרש דברי רבי ישמעאל: וכי תעלה על דעתך וכו׳ אלא על מחיקת השם קאי דאסור אפילו במתכוון לתקן. ולע״ד אין דבריו נהירין לי דמאי פסקא שכל המוחק את השם הוא במתכוץ לתקן אלא משום דלא סלקא דעתך דישראל ינתצו מזבחותיהם מפרשים מקרא זה למוחק את השם על מנת לתקן. ודבר זה עצמו יכולים לפרש על נתיצת המזבח עצמו. אבל באמת לע״ד נראה ברור דאין כאן מחלוקת כלל אלא ת״ק רישא וסיפא דקרא נקיט, ורבי ישמעאל דריש מסיפא דקרא. אבל לדינא שניהם סוברין דאסור לנתוץ המזבח או לשרוף עצי הקדש ולמחוק את השם מדכתיב לא תעשון כן.
54
נ״הוכן מוכח מסתמא דסוגין דנקט לה כהלכה פסוקה: המוחק את השם בהליכתו לוקה ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם לא תעשון כן. ולישנא דמוחק בהליכתו אינו מתפרש במוחק על מנת לקלקל, ור״ג מוסיף ואומר דלא סלקא דעתך שצוותה התורה על נתיצה ומחיקה אלא על גרם נתיצה ע״י מעשה חטא ועון, ומנה נשמע מכל שכן אסור נתיצת המקדש ומחיקת השם. ומדקדוק לשון הרמב״ם אין ללמוד לאסור אפילו במתכוון לתקן דזה אינו נקרא מאבד, אלא גבי מחיקה נקט בלשונו אבד דזו שם לפעולת המחיקה ובנתיצה נקט לשון השחתה שהוא לשון השייך יותר לכל דבר של בנץ.
55
נ״ומהאמור ומדובר למדנו שדין זה במחלוקת הוא שנד ולדעת התשב״ץ ודעמיה מוחק שלא בדרך השחתה אין בו אסור כלל.
56
נ״זויש לצרף לזה דעת הפוסקים בשם שלא נכתב באמירה או כוונה של קדושה אין בו איסור מחיקה (עין לעיל סעיף א). לכן בהצטרף שני ספקות אלה יש מקום להתיר במחק שהוא בכוונה לתקן מדין ספק ספקא, ספק שמא הלכה כמאן דאמר דשם שלא כתבו בקדושת השם באמירה או בכוונה אינו קדוש ומותר למוחקו, ואם תמצי לומר דגם בזה אסור למוחקו שמא הלכה כמאן דאמר מוחק על מנת לתקן מותר, וזהו ספק ספקא שמתהפך.
57
נ״חוסוגין דעלמא להתיר בספק ספקא המתהתפך אפילו לעשות מעשה לכתחלה וכמו שכן כתב הגט פשוט (אה״ע סי׳ קכ״ט ס״ק קי״ג ד״ה איברא).
58
נ״טובספק ספקא דפלוגתא נמי דינא הכי וכמ״ש הג״פ: המעיין יראה דסוגין דעלמא להתיר בספק סכקגדדפלוגתא אף באיסורא דאוריתא וגם באיסור אשת איש להתירה לעלמא (גט פשוט שם ס״ק י״ג ועי״ע בסה״ק משפטי עזיאל חאה״ע סימן נד ד׳ שגד ד״ה שו״ס, ולרוחא דמילתא יש לצרף ספק שלישי, שמא אסור מחיקת השם עיקרו הוא רק מדרבנן וכמ״ש בדבר שמואל (עין לעיל סעי׳ א׳), ואם אמנם הוכחתי לע״ד שזה הוא אסור דאוריתא מכל מקום ספק זה חזי לאצטרופי והוו תלתא ספקי להתיר על פיהם אפילו בספק דפלוגתא (עין סה״ק משפטי עזיאל חאה״ע סי׳ נה).
59
ס׳מכל האמור ומדובר נראה לי להתיר התכת אותיות השם שנעשו על ידי יציקה על מנת שישתמשו במתכת זאת להדפסת ספרי קדושה דהוי מוחק על מנת לתקן.
60
ס״אוהנלע״ד כתבתי.
61