משפטי עוזיאל, חלק ו, יורה דעה חלק ג ע״גMishpetei Uziel, Volume VI, Yoreh De'ah 73
א׳(ליו"ד סימן רע"ו)
1
ב׳בענין הנ"ל על אודות התכת אותיות שמות קודש בדפוס אחרי ההדפסה
2
ג׳ו' ניסן תש"ז
3
ד׳לכבוד
4
ה׳חביבי ויקירי הרה"ג מו"מ,
5
ו׳דרופתקא דאוריתא כמוהר"ר
6
ז׳משה הירירא יצ"ו
7
ח׳חבר משרד הרבנות הראשית בתל אביב.
8
ט׳שלום וברכה,
9
י׳רב חביבאי! מכתבו היקר, בצרוף תשובתו הנכבדה הגיע לידי בשובי מנסיעתי לקונגרס הציוני הכ"ב ולפי רוב טרדותי הצבוריות התאחרה תשובתי עד כה ואתו הסליחה.
10
י״אשאלה
11
י״בבדין התכת אותיות הדפוס לפי האופנה החדשה של בעלי ההדפסה בזמן האחרון, היינו לוקחים כמות עופרת וחוקקים בו אותיות תיבות ומאמרים שלמים ומזה עושים גושים גושים. תעשיה זאת נקראת בלשונם סידור, ובאמצעות סידור זה מדפיסים כל מה שנחוץ להם, ולאחר גמר ההדפסה מתיכים הסדור הנ"ל כנז"ל ועושים הסידור כנ"ז ומדפיסים כנ"ל וכן חוזר חלילה כנז"ל. והיות שבסידור הנ"ל לפעמים חוקקים גם שמות הקוד' שאינם נמחקים, נפל הספק אם ההתכה זו מותרת או לא? מי אמרינן כיון שלא מכוונים לקדש השם בחקיקה זו, הוי ככל שאר האותיות דאין בהן איסור מחיקה, או דילמא לא שנא כיון דהא מיהא שם הוי ואסור.
12
י״גתשובה
13
י״דוהנה מעכ"ת צלל במים אדירים וגם דלה דלה מבארות עמוקים לרוב חכמה ותבונה מפי סופרים וספרים לברורה של הלכה זאת. ואסיפא דמגילתא זו, הלכה העלה להתיר, בתנאי מפורש שלא תחול קדושה על שמות הקדש שבלוח מתכת זאת שהכינו להדפסה על מנת להתיכה. ומענותנותיה דמעכ"ת בקש חות דעתי הדלה, וגם אני לעשות רצונו חפצתי, והנני להשיב לפי קוצר השגתי בעזרת צור חמדתי.
14
ט״וראשית דבר, בשאלה זאת כבר נשאלתי והשיבותי עליה לפי קוצר השגתי, ואם כי עתיקה קשה מחדתא, מחביבותיה דמר גבן הנני שב לעיין בכל דבריו על ראשון ראשון.
15
ט״זא) מעכ"ת יצ"ו הביא דברי מהר"י אסא"ד דכתב: שם שכתבו מסתמא אעפי"כ אסור למוחקן ושכן כתבו הש"ך (יו"ד סי' רע"ו) והתשב"ץ (ח"א סי' קכ"ז).
16
י״זוע"ז תמה מעכ"ת וכתב: מה שצירף את הש"ך לסברא זאת לא כוון יפה, דהש"ך כתב דמותר למחוק לצורך תיקון (יו"ד ס' רע"ו ש"ך ס"ק יב), ואם איתא דהש"ך ס"ל דאיכא איסור דאוריתא לא מסתבר כלל לעבור על הלאו לצורך תיקון, אלא פשוט דמ"ש לאסור שלא לצורך תיקון היינו משום חומרא ולא מן הדין.
17
י״חב) וכן עמ"ש: ועין תשובת הרמ"ע ותשב"ץ סי' קכ"ז דמאליו קדוש, תמה מעכ"ת וכתב: והרי בפירוש כתב להיפך: דשאני התם שהאזכרות לא נכתבו לשמן ולכך לא קדשו כלל, וכיון דלא קדש שרי במחיקה, מוכח להדיא דדעת התשב"ץ דאין איסור מחיקה אלא אם כתבן לשמן הא סתמא מותר למחקן ואין להם קדושה כלל, ואצלי צע"ג עכת"ד.
18
י״טולע"ד נראה שדברי הש"ך מוכיחים בפירוש כמ"ש מהר"י אסא"ד. ומ"ש מעכ"ת דאם איכא איסור דאוריתא לא מסתבר כלל לעבור על הלאו לצורך תקון. לע"ד אני אומר דמסתבר ומסתבר, דלא אסרה תורה אלא מחיקה של השחתה ולא מחיקה לצורך תקון.
19
כ׳לפי"ז מתפרשים שפיר דברי הש"ך כמ"ש מהר"י אסא"ד דאסור מדין תורה למחוק את השם אפילו אם לא קדשו באמירה, אלא דלשם תקון מותר דלא אסרה תורה אלא בדרך השחתה וכמ"ש התשב"ץ.
20
כ״אאתאן לתמיהתו השנית. שמדברי התשב"ץ מוכח להדיא דהוא סבר דאין אסור מחיקת השם אלא בשם שנכתב בקדושה, שכן כתב: שהאזכרות לא נכתבו לשמן וכיון שלא קדש שרי למחקן. (תשב"ץ ח"א ס' קכז).
21
כ״ביציבא מילתא דמרן החיד"א כתב כן. אבל לדידי עדין מספקא לי מילתא בדעת התשב"ץ ממה שכתב: כי מחיקת השם היא אסור מן התורה בכל ענין אפילו נכתב בלא שרטוט ואפילו נכתב לבדו ובכל מקום שנכתב. כי מה ענין דברים אלו לענין ואבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן, והסתייע מדברי הגמ': גוי שהתנדב קורה לביהכ"נ וכו' ואמרינן התם שהשם טעון גניזה וכו' (ערכין ו.) ומדאמרינן היה שם כתוב על בשרו וכו' אבל משום מחיקה לא משום דהוי גרמא (שבת קכ:) מכאן דמחיקה בידים אסור אפילו אם הוא עומד להמחק (תשב"ץ ח"א סי' ב').
22
כ״גודברים אלה ברור מללו דסבר התשב"ץ כהפר"ח, דגם שם שלא נכתב בקדושה אסור למוחקו דודאי אין אדם מקדש שם שהוא כותב על בשרו או על הכלים, וכדכתב הפר"ח. ולפי"ז מה שכתב: שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוין הכותב לקדשו אבל כתבו שלא בכוונת קדושה אינו קדוש (תשב"ץ ח"א סי' קע"ז). היינו שלא נתכווין לכתוב שם של קדושה כגון נתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו ד' או הללויה שבספר תהלים למאן דסבר שפירושו הוא הללויות הרבה. (פסחים קי"ז) (ירושלמי סוכה פ"ג ה' י'). וכמו שכן אסיק אדעתיה מרן החיד"א אלא שדחה זאת מתשובת התשב"ץ בסי' קכ"ז (ברכי יוסף יו"ד סי' רע"ו ס"ק כ"ד).
23
כ״דוהשתא דחזינן דברי התשב"ץ בסי' ב יש לומר שזאת היא עיקר וע"ז סמך מהר"י אסא"ד במה שכתב שהתשב"ץ סובר כהפר"ח.
24
כ״הג) תו חזיתיה למעכ"ת רב חביבאי יצ"ו דכתב: כשאני לעצמי משתומם מאד, דמה כל הרעש הגדול והנורא הזה, דלע"ד נראה שהוא דין מפורש יוצא מסוגיא ערוכה: ההוא דאתא לקמיה דרבי אמי אמ"ל ס"ת שכתבתי לפלוני אזכרות שלו לא כתבתים לשמן וכו' ופריך רבי ירמיה וליעבר עליהו קולמוס וליקדשיה כמאן דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה וכו' מעביר עליו קולמוס וכו'. (גיטין נ"ד:) הא למדת דרבי ירמיה משוה דין כתב האזכרות סתם לדין כותב שם יהודה. וכשם שנתכוון לכתוב יהודה ולא הטיל דלית מותר למוחקו הוא הדין כתב האזכרות סתם מותר למוחקן הואיל ולא קדשם בשעת כתיבה.
25
כ״וואנא דאמרי שרי ליה מריה למעכ"ת שבדבריו עושה את הפר"ח ודעמיה לטועים בדבר משנה שנעלמה מהם סוגיא ערוכה זאת.
26
כ״זואני תמיה ושואל, מחיקת השם מאן דכר שמה, דהלא בסוגיא זאת מדובר על קדוש השם בהעברת הקולמוס על השם שנכתב שלא לשמו, ובזה שפיר פריך ר' ירמיה דכל שכן הוא אם בשם שנכתב לשם חול אהניא העברת הקולמוס לקדשו לרבי יהודה, כל שכן הוא שיועיל קדוש בהעברת הקולמוס על שם שנכתב לשם קודש, ואפשר היה לקיים דברי מעכ"ת ולומר, דהא בהא תליא, דמאן דאמר מעביר עליו דיו ומקדשו. סבר דמחיקת אזכרות שנכתבו שלא לשמן מותר, שאם לא כן אסור להעביר דיו על הכתב משום מוחק הכתב הראשון.
27
כ״חובאמת התשב"ץ ז"ל כתב: ואם נפשך לומר דהעברת דיו ליכא למיפסליה משום מחיקת השם ותסתיע בזה מדאקשינן פרק הנזיקין: וליעבר עליה קולמוס. ואיצטרכו לאוקומיה משום מנומר, אלא דוקא מהאי טעמא, אבל מטעמא דמחיקה ליכא למפסליה, הא ליתא דשאני התם שהאזכרות נכתבו שלא לשמן, וכיון שנכתבו שלא לשמן לא קדש כלל וכיון דלא קדש שרי במחיקה, ומכאן אפשר ללמוד דין זה שאין זה מוכרח מכאן, משום דהתם אמרינן דדיו על גבי דיו פטור. אלא שהדין נראה שהוא דין אמת ויש לי בזה ראיה ממקומות אחרים וכ"כ בספר עמודי גולה. (תשב"ץ ח"א סי' קכ"ז).
28
כ״טהא למדת דהתשב"ץ אסיק אדעתיה, ללמוד מסוגיא זאת להתיר מחיקת שם שנכתב שלא לשמה ודחה ראיה זאת מדאמרינן: דיו על גבי דיו פטור (גיטין י"ט). ותמה אני מאד על מעכ"ת דבעינא דשפיר חזי ראה ועין בתשובה זאת ולא זכר את דבריו אלה מכאן אפשר וכו'. שבהם נאמרו דברי מעכ"ת להביא ראיה להתירא ושוברה בצדה.
29
ל׳אולם דברי התשב"ץ צריכים ביאור, דהנה גרסינן עלה דמתניתין דכתב על גבי כתב פטור: מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וכו' מעביר עליו קולמוס ומקדשו. (שבת קד:).
30
ל״אהרי לך מפורש דלרבי יהודה גם דיו על גבי דיו חייב, דמתניתין סתמא קתני כתב על גבי כתב והיינו אפילו דיו על גבי דיו, וא"כ לא היינו צריכים לתרוצי משום מוחק. ויש לומר קושטא הוא דלרבי יהודה כתב על גבי דיו חייב משום כותב היכא שהכתב העליון מתקן. (עין גיטין יט תד"ה דיו), אבל משום מוחק אינו חייב אלא בדיו על גבי סיקרא או סיקרא על גבי דיו, תדע מדגרסינן התם: המעביר דיו על גבי סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו חייב שתים, אחת משום כותב ואחת משום מוחק, דיו ע"ג דיו סיקרא ע"ג סיקרא פטור, סיקרא ע"ג דיו אמרי לה חייב מוחק הוא ואמרי לה פטור. פירש"י מוחק הוא ולא כותב שמתחלה היה כתוב הגון מעתה (גיטין שם).
31
ל״במכאן למדנו: דכתב על גבי כתב אינו נקרא מוחק אלא כשמשנה את הכתב התחתון כגון דיו על גבי סיקרא וכן סיקרא על גבי דיו. וכיון דמשנה את צבע הדיו שהוא שחור בצבע סיקרא שהוא אדום, יש בו משום כותב ומוחק, אבל דיו ע"ג דיו פטור משום מוחק לדברי הכל, ולא נחלקו רבנן ורבי יהודה אלא לענין כותב. דרבנן סברי כתב על גבי כתב לאו כתב הוא כלל, אפילו אם הכתב העליון מתקן את התחתון. ולרבי יהודה הוי כתב כשהוא מתקן את הכתב הראשון, אבל משום מוחק אינו חייב אלא בדיו על גבי סיקרא או סיקרא על גבי דיו וכדאמרן.
32
ל״גוזהו שכתב התשב"ץ: ואין זה מוכרח מכאן, משום דהתם אמרינן דדיו על גבי דיו פטור, והיינו דפטור משום מוחק. לפיכך לא מצי לתרץ פרכת רבי ירמיה ולעבר עליה קולמוס ולקדש ה' אלא משום דמחזי כמנומר, אבל לא משום מוחק, דאין כתב על גבי כתב בדיו ע"ג דיו אסור משום מוחק.
33
ל״דד) עוד כתב מעכ"ת לתמוה על מרן החיד"א, שמשוה דין כוון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת לדין הללויה שבתהלים לר"מ שכתבם בתיבה אחת. וע"ז השיג מעכ"ת וכתב: דשאני נתכוון לכתוב יהודה שהוא חול, אבל הללויה ר"מ נמי ידע שהוא כותב הללויה וחבריו סוברים שנכתב בשתי תיבות והרי זה דומה למי שכותב השם והוא חושב שאין לו קדושה, וכי מותר למוחקו משום שהוא חושב שאינו קדוש?
34
ל״הוגם בזה לא דק, דלר"מ דכתב כל הללויה שבתהלים בתיבה אחת הוא מפרשו בהוראת הלולים הרבה. (עין פסחים קיז). ולפי זה אין כאן שם השם כלל, אלא הוא שם חול כמו שלהבת יה ומאפליה וכדומה והלכך ר"מ ודאי לא כוון לקדשם, כלומר לא כוון לפרשם בהוראת שם קדש וממילא לא קדש. וזה גרע מנתכון לכתוב שם יהודה, דהרי שם ה' כתוב לפנינו, אבל הללויה אין כאן שם כלל, הלכך מותר למוחקם כדי לכותבם כתיקונם בשתי תיבות.
35
ל״וה) תו חזיתיה למעכ"ת שכתב ואינו רחוק דאותו גדול שהזכיר מהרשד"ם שהתיר לכורכי ספרים להדביק דפי הספרים זה בזה אעפ"י שבהדבקתם נמחקים השמות, נראה שסמוכות שלו הוא משום שמדפיסי הספרים אינם מכוונים כלל לקדש שמות הקדש ע"כ.
36
ל״זולא ידעתי מה ראיה היא זאת. קושטא הוא דמהרשד"ם כתב צד זכות זאת ואמר: ד. דאפשר להיות סיבה תכליתית שכל כתבי הקדש צריכים כתיבה לשמה ואם כתב אחד מכתבי הקדש שלא לשמה פסולים, אבל מהרשד"ם דחה סברא זאת באמת הבנין מדאמרינן בפרק כל כתבי דאפילו בדברים שאסור לכותבן ואסור לקרוא בהם אסור לאבדן בידים. (שבת קטו:) והביא תשובת הרמב"ם ז"ל, (הרשד"ם חלק יו"ד ס' קפ"ד).
37
ל״חומעכ"ת יצ"ו תמה על מהרשד"ם וכתב דמה יענה לסוגיא דגיטין הנ"ל.
38
ל״טוכבר כתבתי לע"ד דמסוגיא דגיטין הנ"ל אין ראיה כלל להתיר מחיקת שם משמות הקדש אפילו אם נכתב שלא בקדושה, ולמטוניה דמעכ"ת אני שואל צא ופרנס לי סוגיא דמסכת שבת הנ"ל שממנה הוכיח מהרשד"ם דגם בכתב השם שלא לשמה אסור לאבדו בידים.
39
מ׳אולם בדברי מהרשד"ם עצמו יש מקום עיון, שנשאל בדין סופר כותב ספר תורה שרצה לכתוב יהיה וכתב ואו במקום יוד שאחרי ההא, אם מותר לגרור הואו ולכתוב יוד במקומה, והשיב: הדבר ברור כשמש שמה שאסרו למחוק השם מן השמות לא אמרו אלא כשנכתבו השמות לשם קדושה ממש ולא אותיות או תיבות שיש בהן אותיות השם ולא נכתבו לכוונת קדושת השם (מהרשד"ם יו"ד סי' קפ"ז).
40
מ״אובאמת הבית יהודה למד מדברי מהרשד"ם אלה דהוא סובר שאין איסור השם אלא בשם שנכתב בקדושת השם.
41
מ״באכן מרן החיד"א ז"ל אמר דאין מזה ראיה נגד הפר"ח (ברכי יוסף יו"ד ס' רע"ו סוף ס"ק כ"ד).
42
מ״גוכוונתו לומר דמ"ש הרשד"ם בתשובתו: ולא אמר שאסור למחוק אלא כשנכתבו לשם קדושה ממש. כוונתו לשם משמות הקדש לאפוקי אם כתב אותיות השם שלא לשם משמות הקדש.
43
מ״דוכבר כתבתי דמתשובות מהרשד"ם (בס' קפד) מוכח דכל שם משמות הקדש אסור למוחקו או לאבדו אפילו אם נכתב שלא לשמו.
44
מ״הועין עוד בתשובות הרדב"ז שנשאל מעין זה וכתב: אין האותיות לבד גורמות הקדושה, אלא בהצטרפות כוונת כתיבת השם וכו' ומכל מקום מודה אני שאם כתב השם סתם בלא כוונה שאסור למוחקו מפני שכתיבת האותיות מוליך אותם לקדושתם, דומיא דשוחט הזבחים סתם דאמרינן סכין מוליך אותם למה שהם (הרדב"ז החדשות סי' ע"ז).
45
מ״ווהנה רב חביבאי יצ"ו איתי לן דברי השב יעקב סי' נ"ד שהוכיח בדעת הרמב"ם דשם שנכתב סתמא מותר למוחקו מדכתב: אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו ואת האזכרות שבו לפי שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה על דעתו שהוא כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים. (ה' יסודי התורה פ"ו ה"ח).
46
מ״זומדלא כתב הרמב"ם כפירוש רש"י, דודאי לשם ע"ז כתבו (גיטין מ"ה רש"י ד"ה ישרף). מזה הוכיח השב יעקב דס"ל להרמב"ם דאף אם ידעינן שכתבו שלא לשם ע"ז רק כתבו לישראל או ללמוד בו אפי"ה אין אסור במחיקתן או בשריפתן. ולע"ד נראה דאדרבה מדברי הרמב"ם מוכח שכתבו שלא לשמו הרי הוא קדוש ואסור במחיקתו או שריפתו. ולכן כתב בס"ת שכתבו אפיקורוס: שהרי לא כתבו לשמו רק שהוא מעלה בדעתו שהוא שאר דברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפקורסים.
47
מ״חהרי לך מפורש, שדוקא משום שלא כתבו לשמו הוא מעלה על דעתו שהוא כשאר דברים הוא שאינו קדוש, אבל אם כתבו לשמו כלומר שהוא יודע שהוא שם משמות הקב"ה ומאמין בקדושת שמו, אעפ"י שלא קדשו בכוונה או באמירה בשעת כתיבתו, הרי הוא קדוש ואסור למוחקו, וכמו שכן פסק בכותב על הכלי או על בשרו, ובודאי סתם כותב על הכלי או על בשרו אינו מקדשו בכתיבתו, אלא שכתיבתו מקדשתו. וכדכתבו הרידב"ז והפר"ח.
48
מ״טאסיפא דדינא חדש לן הרב הפוסק טעמא להתיר התכת העופרת שכתובים בה שמות הקדש משום שהם כתובים באותיות מהופכות וזה לאו שמה כתיבה, והסתייע מדאמרינן כתב ע"ג כתב פטור, (שבת קז: גיטין י"ט כ'). ובעינא דשפיר חזי ראה מ"ש רבי יעקב בר זבדי מהו כתב על גבי כתב חד לעיל מן חד (ירושלמי שבת פי"ב הלכה ה').
49
נ׳מכאן דכתב על גבי כתב חשוב הכתב העליון להכשיר את הגט או להתחייב בשבת או במחיקת השם.
50
נ״אובכל זאת דגם ר"י בן זבדי מודה דכתב על גבי כתב, שהאות האחת היא למעלה מהאות השנית שלמטה הימנה. אינה חשובה כתיבה משום שאינם נהגים זה עם זה, ומזה דן וכתב: כל שכן וקל וחומר כשהאותיות הן מהופכות שרוב רובא של בנ"א אינם יכולין לקרותם שאין לו דין כתיבה וכו'.
51
נ״בדברים אלה אין להם עיקר כלל, דכתב ע"ג כתב שפטור לענין שבת אין זה משום הכתב מבורר אלא משום שאין זה בגדר מלאכה, הואיל וכתב העליון לאו כתיבה היא, וכן גרסינן התם: כתב על גבי כתב מאן תנא דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' וחכמים אומרים אין השם מן המובחר (שבת קד).
52
נ״גוהנה בירושלמי גרסינן: שיטתיה דרבי יהודה (צ"ל דרבנן דרבי יהודא ועין קרבן העדה ורידב"ז שם ופירושו של הפ"מ לפי גירסא שלפנינו הוא דחיק ורחיק לע"ד). תמן הוא אומר אינו כתב והכא הוא אומר כתב. פירוש לענין קדושתה שם אמרו אינו מן המובחר מכלל דכתב מיהא הוי, והכא אמרו כתב ע"ג כתב פטור מכלל שכתב העליון לאו כתב הוא? הוא בשיטתו השיבוהו, בשיטתך שאת אומר כתב הוא אינו מן המובחר. רבי יעקב בו זבדי לא אמר כן וכו'. מהו כתב חד לעיל מן חד. (ירושלמי שבת פי"ב הלכה ה').
53
נ״דמריהטא דסוגין דירושלמי מוכח, דטעמא דכתב על גבי כתב פטור בשבת, הוא משום דכתב העליון אינו כתב, ולרבי יעקב בר זבדי כתב העליון הוי כתב ומה שפטרו במתניתין הוא בכתב שהוא חד לעיל מן חד.
54
נ״הוהנה בפירוש דברי ר"י בר זבדי, כתב בקרבן העדה, אי נמי שלא כתבן בשורה אחת ואי אפשר לחברן אלא על ידי קציצה והוה ליה כאינן נהגין זה עם זה וקמ"ל שאע"ג שהם בנייר אחד אין מצטרפין (קרבן העדה ופני משה שם.) ולא נהירא לע"ד שהרי במתניתין שנינו: כתב על שני כותלי הבית על שני דפי פנקס ואין נוהגין זה עם זה פטור. ומפרש בגמרא התם מחוסר מעשה דקריבה. פרש"י: אינו מקרבן אלא על ידי קציצה המפסיק ביניהן וכי קאמר רבי אמי כגון כתב אחת על שפת לוח זה בטבריה ואחת על שפת לוח זה בצפורי ואתה יכול לקרבן שלא במעשה אלא קריה בעלמא. (שבת קד:). הא למדת שבנייר אחד שאין הפסק ביניהם אלא שזה למעלה וזה למטה שפיר הוי נוהגין זה עם זה.
55
נ״ולכן נראה עיקר פירושא קמא של קרבן העדה: שכתב אות אחת בחללו של אות השני ואין זה כתב הואיל ומשתנה צורת האות.
56
נ״זמכאן למדנו, דבכתב על גבי כתב לתירוצא קמא דירושלמי בשיטתו השיבוהו, סברי רבנן דלאו כתב הוא, הלכך פטור לענין שבת ואינו אסור משום מוחק אם כיון לכתוב את השם אלא נתכוון לכתוב יהודא וטעה ולא הטיל דלת ואפילו אם העביר עליו קולמוס וקדשו אינו קדוש, משום דהעברת קולמוס על הכתב לאו כתב הוא ורבי יעקב בן זבדי כתב ע"ג כתב חשיבה כתיבה לענין שבת ולענין מחיקת שם משמות הקדש. ומתלמודין מוכח דלא כרבי יעקב בר זבדי, דגרסינן בגמרא: המעביר דיו ע"ג סיקרא בשבת, רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו חייב שתים וכו' דיו על גבי דיו סיקרא על גבי סיקרא פטור (גיטין יט:).
57
נ״חהא למדת דכתב ע"ג כתב, הואיל ואינו מוסיף כלום על הכתב הראשון לאו כלום הוא לדברי הכל. וסוגין דשבת דמוקי מתניתין דכתב ע"ג כתב פטור דלא רבי יהודא, היינו משום דמשמע ליה סתמא דמתניתין דמיירי אפילו כשמתקן העליון, כגון שהיה כתוב שלא לשם קדושת השם ומעביר עליו קולמוס לקדשו (שם תד"ה דיו).
58
נ״טמכל האמור מתברר, שאין ללמוד מדין כתב על גבי כתב לאותיות שכתובות מהופכות. וכן אין ללמוד משבת לדין קדושת השם, דבשבת שלא חייבה תורה אלא בכותב שתי אותיות רצופות הוא דבעינן שיהיו נהגין יחד, אבל כל כתב שאינו מבורר, חשוב כתב ומתחייב בכתיבתם, והוא הדין לענין מחיקת השם.
59
ס׳ואעיקרא דדינא, נראה דאותיות הדפוס אעפ"י שהן מהופכות בסדורן, הם נקראות באותיותיהם וצרופן ואסור לסדרם בשבת. והלכך אין ללמוד מזה היתר למחוק להתיך אותיות של שם משמות הקדש מטעם שהם הפוכות.
60
ס״אאולם בתשובתי בנדון זה, צדדתי להתיר מטעם דהתכה לשם שמוש באותיות אלה להדפסת דברי קדושה, אין זה בגדר אסור מוחק את השם שלא נאמר אלא כשעושה זאת דרך השחתה. וצרפתי לזה עוד טעמא והוא לסמוך על דעת הסוברים דשם שלא נתקדש בכוונה או באמירה בפה אין בו משום אסור מוחק את השם.
61
ס״באסיפא דמגילתא הנני מסיים בברכת חג זמן חרותנו הבעל"ט ולשנה הבאה בגאולה שלמה ויקויים בנו ולעינינו: והתגדלתי והתקדשתי לעיני גויים רבים וידעו כי אני ה'.
62
ס״גוהנלע"ד כתבתי.
63
ס״דסימן עג (ב)
64
ס״ה(ליו"ד סימן רפ"ב)
65
ס״והולכת ספר תורה לבית החיים בזמן תפלה של שעת צרה
66
ס״זפסח שני תרנ"ן
67
ס״חלכבוד
68
ס״טידידי וחביבי הרב הגאון
69
ע׳כמוהר"ר יצחק נסים רחמים יצ"ו.
70
ע״אשלום וכל טוב סלה.
71
ע״ברצוף בזה תשובתי אל מעכ"ת בנדון הולכת ספר תורה לבית החיים בזמן התפלה של שעת צרה.
72
ע״גא. ההולך בבית הק' וס"ת בידו
73
ע״דגרסינן התם: לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא, אם עשה כן: עובר משום לועג לרש, וכתבו התוספות והרא"ש דה"ה דע"פ נמי אסור לקרות (ברכות יח).
74
ע״הוהרי"ף ז"ל גריס: וספר תורה בזרועו ויקרא בו ויתפלל וכו'. ופירש הר"ן דהכי קאמר: לא יהלך בתפילין וגם לא יקרא ולא יתפלל, דבכולהו איכא משום לועג לרש הואיל ואין בו משום קיום מצוה.
75
ע״ואולם בערוך כתב משם ר"ח: ומצאנו שאמר משם רב נחשון גאון הוא דאמור רבנן תפילין בראשו וספר תורה בזרועו, זה ספר תורה שאמרו: כגון שכתוב בו מ"אנכי" עד "אשר לרעך" שהם תרי"ג אותיות כנגד תרי"ג מצות שבתורה, (ערוך השלם ערך תפלה ד').
76
ע״זוהנה האשכול הביא דברי רב נחשון גאון אלה והשיג עליהם וכתב: ולא נהירא דבכל מקום שאמרו ספר תורה בזרועו: ספר תורה ממש קאמרין ותו מאי אסורא? כיון דלאו מצוה בפרשה אחת לא הוי לועג לרש? (ספר האשכול הלכות מו"ק ואבלות ד' סי' כ').
77
ע״חולע"ד נראה לתרץ. אמנם ספר תורה סתם הוא ספר תורה בשלמותו. אבל הכא: לפי שנאמר אל יהלך בביה"ק ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו, משמע ליה לר"נ גאון דס"ת בזרועו היינו דומיא דתפילין בראשו, וזה אי אפשר שכל אדם ישא על זרועו ספר תורה שלם, אלא יריעה של ספר תורה שכלולה בה כל התורה כולה. והיא עשרת הדברות.
78
ע״טולקושיתו הב' כיון דליכא מצוה בפרשה אחת לא הוי לועג לרש, יש לומר לדעת רנ"ג שאסור זה אינו משום מצות נשיאת היריעה עצמה, אלא משום תרי"ג מצוות הכלולות ורמוזות בה. והכי קאמר דאפילו ס"ת כגון יריעת ספר תורה שכתוב בה עשרת הדברות אסור, משום שכלולות בה תרי"ג מצוות, וכל שכן ספר תורה שלם שכתובות בו כל תרי"ג מצוות בפרטיהן שאסור להוליכו בבית הקברות משום דהוי כלועג לרש שהמתים פטורים מן המצוות, או שלועג לרש מבחינה אחרת שכאלו אומרים להם שלא קיימתם כל המצות.
79
פ׳וכן משמע ממ"ש בגמרא: וכבוד גדול עשו לו במותו: שהניח ס"ת על מטתו, ואמרו: קיים זה מה שכתוב בזה. והאידנא נמי עבדינן הכי. אפוקי מפקינן, אנוחי לא מנחינן. ופירש רש"י: האידנא מפקינן ס"ת מקמי גברא רבא. (ב"ק יז.) דוק מינה: שלא מקמי גברא רבה לא מפקינן. והיינו טעמא כדכתבינן: דכל שא"א לומר עליו קיים זה מה שכתוב בזה הוצאת ס"ת ע"י ארונו אינו כבוד אלא כ"לועג לרש" שהרי לא קיים כל מה שכתוב בזה. ועכ"פ מכאן למדנו דאסור הולכת ס"ת לבית הקברות הוא אפי' אם אינו קורא בו.
80
פ״אוכן מפורש בדברי הרמב"ם שכתב: לא יאחז אדם ס"ת בזרועו ויכנס בו לביה"ק אעפ"י שהוא כרוך במטפחת ונתון בתוך התיק שלו, ולא יקרא בו עד שירחיק ד' אמות (הלכות ס"ת פ"י הל' ו'). והם הם הדברים שכתב בהלכות אבל: אבל לא ילך אדם בתוך ד' אמות של קבר ותפילין בידו וס"ת בזרועו ולא יתפלל שם. (הלכות אבל פרק י"ד ה' י"ג). והנה הכ"מ נמק דין הרמב"ם וכתב: ואע"ג דפשטא דברייתא משמע דלא אסרו לילך לביה"ק וס"ת בזרועו אלא בקורא בו, נראה שרבינו מפרש דתרתי קתני: לא יהלך בביה"ק וס"ת בזרועו, או קורא, ובכל חדא מהני איכא משום לועג לרש דאחיזת ס"ת בזרועו אעפ"י שאינו קורא בו מצוה היא ואית בה משם לועג לרש (הלכות ס"ת שם) וכן מוכח ממה שאמר הרמב"ם ז"ל: לא ילך אדם בתוך ד' אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו (הלכות אבל שם).
81
פ״בהרי שגם כשאינו לובש התפילין בראשו כלישנא דגמרא סובר הרמב"ם לאסור. והיינו משום דאחיזת התפילין בידו היא מצוה, ויש בה משום לועג לרש.
82
פ״גאבל אין זה מסתבר לעניות דעתי, דבאמת אחיזת ס"ת או תפילין בידו אין בה שום מצוה לפיכך צריך לומר "דתפילין בידו" דנקט הרמב"ם: היינו שכרוכין בידו.
83
פ״דובל"ז נמי דברי הכסף משנה צריכים לי עיון, דכתב: ובנוסחי דידן גבי ס"ת לא יהלך אדם בביה"ק וס"ת בזרועו ויקרא בו והכי מסתבר דבלא קריאה מאי לועג לרש איכא? (הלכות אבל שם). משמע מדבריו דהרמב"ם לא גריס בגמרא "ויקרא בו" וזה סותר למה שאמר בהלכות ספר תורה דהרמב"ם מפרש דתרתי קתני: לא יאחז וכו' או לא יקרא. ואפשר לומר דהכ"מ דייק מלשון הרמב"ם (בה' אבל שם) דלא הזכיר ולא יקרא בו, ואין זה מוכרח דכיון דתני ולא יתפלל בו הוא הדין דלא יקרא.
84
פ״הולהלכה פסק מרן ז"ל: אסור ליכנס בתוך ביה"ק או בתוך ד' אמות של מת ותפילין בראשו משום "לועג לרש" ואם הם מכוסים מותר. (או"ח סי' מ"ה סעי' א'). מכאן אתה למד שאם הם בידו אעפ"י שהם מגולים מותר משום דאחיזתם ביד לאו מצוה היא.
85
פ״וולענין ס"ת פסק: לא יאחז אדם ס"ת ויכנס וכו' או לביה"ק אעפ"י שכרוך במטפחת ונתון בתיק שלו, ולא יקרא בו (יו"ד סי' רפ"ב) וכן כתב: לא יהלך בביה"ק או לתוך ד' אמות של קבר וס"ת בזרועו ויקרא בו או יתפלל (שם סי' שסז) וצ"ל דמ"ש "ויקרא בו" הכי פירושו: "לא יקרא וה"לא" הראשון חוזר גם על ההמשך" "ויקרא בו". שאל"כ הוו דבריו סתראי, וא"כ קשה דבתפילין נמי יהיה אסור אפי' אוחזן בידו? וצ"ל כמו שכתבנו דס"ת שאני שכתובין בו כל תרי"ג מצות ואיכא משום לועג לרש וכדאמרן.
86
פ״זמהאמור ומדובר למדנו: שלדעת הרמב"ם ומרן ז"ל אסור ליכנס לביה"ק וס"ת בזרועו אפילו אם אינו קורא בו וכן אסור לקרא בו אפילו אם אינו אוחז ס"ת בזרועו.
87
פ״חב. הולכת ספר תורה לבית הקברות לצורך תפלה
88
פ״טאולם בזוה"ק מצאנו שמוליכין ס"ת לבית הקברות כשהעולם שרוי בצער, דאיתמר התם: אמר ליה מיתא אנא והא איתערנא לגבי ספר תורה, דזימנא חדא הוה יתיב עלמא בצערא ואתא חייא הכא לאיתער לן בספר תורה, ואנא וחבראי אקדימנא לגבי דמיכי חברון וכד אתחברו בג"ע ברוחיהון דצדיקיא אישתכח קמייהו דההוא ספר תורה דאייתו לקמיה חייא הוה פסול ומשקר בשמא דמלכא על דאישתכח ואו יתיר בההוא קרא ד"ושסעת שסע שתי פרסות", ואמרו הואיל ושקרו בשמא דמלכא דלא יתובון לגביהון ודחו לי ולחבראי בההיא שעתא מבי מתיבתא, עד דחד סבא דהוה בינייהו אזל ואייתי ספרא דרב המנונא סבא, וכדין: איתער רבי אלעזר ברבי שמעון ובעא בג"ע עלייהו ואתסי עלמא כדין שרו לן. והשתא אתיתון לגבן וס"ת גביכון, אמינא דהא עלמא בצערא אישתכח ועל דא אזדעזענא דאמינא מאן יקדים לאודעא לאינון זכאי קשוט דמיכי חברון (זוה"ק אחרי מות ד' עא).
89
צ׳מכאן למדנו שאין איסור בהולכת ס"ת לבית הקברות בשעה שהעולם בצער, אלא אדרבא כך ראוי והגון להביא כדי לעורר ישני עפר ונוחי עדן דעלמא אישתכח בצערא. ואין זה חולק על תלמודין, דשאני כשהעולם שרוי בצער שמביאין ס"ת לצורך התעוררות של רחמים.
90
צ״אאולם למעשה יפה העיר הגנוב"י ז"ל שמדברי הזוה"ק אלה למדנו שבמקרה שיש פסול בס"ת אפילו בחסר ויתר: גורמת הבאתו לבית הקברות רעה גדולה וחורבן גדול, ולכן מסיק להלכה להמנע מלעשות כן: ותוכלו להרבות בתפלות ובקשות בבכי ושברון לב ורחמנא לבא בעי ויציל נפשותינו מכל צרות ויחיש ישועתנו בקרוב, ודבריו נכונים וברורים ואין לנו לזוז מהם ימין ושמאל.
91
צ״בג. התפלה בבית הקברות
92
צ״גמדברי הרמב"ם ומרן ז"ל מוכח בפירוש: שכשם שאסור ליכנס עם ספר תורה בזרועו בבית הקברות כן אסור להתפלל בו אפילו בלא ס"ת בזרועו. ומסתברא דחד טעמא הוא לשניהם משום לועג לרש, הואיל ותפלה בעת צרה היא מצוה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל: מצות עשה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבוא על הצבור שנאמר: על הצר הצורר אתכם והריעותם בחצוצרות, כלומר: כל דבר שיצר לכם כגון: בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן זעקו עליהן והריעו. (הלכות תעניות פ"א ה"א). ועיין עוד בספר המצוות מ"ע ה' ובדברי הרמב"ם וכ"מ הל' תפלה פ"א ה"א.
93
צ״דאולם לעומת זאת מצאנו ראינו בתלמודין: למה יוצאין לבית הקברות? רבי חמא ורבי חנינא: חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים. וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו רחמים.
94
צ״הוכתבו התוס': מכאן נוהגין בכ"מ לילך לביה"ק בט' באב שהרי ט' באב הוי תענית צבור כמו שהיו עושים מפני הגשמים (תענית טז).
95
צ״ווכן גרסינן התם: מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות אשר בחברון (סוטה לד:) וכן כתב רמ"א ז"ל: ויש מקומות שנהגו לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים צדקה לעניים. (או"ח סי' תקפ"א), ובזוה"ק נאמר: וכד ישראל אתאן למיתי הנך אתאן בכמה תשובה לקמיה דקב"ה בתבירו דלבא בתעניתא לקבליה. וכלא בגין דנשמתיהון קדישין יבעון רחמי לקמיה קב"ה עלייהו, וקב"ה חייס על עלמא בגיניהון (זוה"ק אחרי עא:) הנה לך מפורש שתפלה בעת צרה על קברות המתים לא נסתפק בה אדם אם יש בה משום לועג לרש אעפ"י שהתפלה היא מצוה. וצ"ל שהואיל שתפלה זו במקום זה אינה רק לשם מלוי חובה של מצוה אלא לבקשת רחמים ותחנונים אין בזה משום לועג לרש. ומכש"כ אם נצרף טעם ד"הרי אנו חשובים לפניך כמתים" ודאי שאין מקום לפקפק משום לועג לרש. ואדרבה מצוה עלינו להחזיק מנהג אבותינו בידינו להכניע את לבנו בתשובה והכנעה ולשפוך שיח במקום קברי אבותינו הקדושים כדי שיפתחו שערי שמים לתפלתנו ונזכה ונפקד לטובה ולברכה לישועה ולגאולה בזכותם של אבותינו הקדושים נוחי עדן.
96
צ״זתפלה זאת כפולה בחשיבותה ומעלתה גדולה בא"י שכל הקבור באדמתה כאלו קבור תחת המזבח ועאכ"ו בירושת"ו עיקו"ת ותפלותינו על קברות הצדיקים מעוררות אותנו בתשובה לשוב אל ה' אלקינו ותורתו בכל לב כדי שנזכה לראות בישועת ה' לעמו וארצו. ויגאל כל ישראל בכל ארצות פזוריהם מידי עריצים ומכף אויב ומתנקם ויזכנו לראות בשיבת ציון ובשיבת בנים לגבולם בבנין ביהמ"ק אשר בירושלים והחזרת שכינתו לציון בב"א.
97
צ״חוהנלע"ד כתבתי.
98