משפטי עוזיאל, חלק ח, אורח חיים מהד' תליתאה ל׳Mishpetei Uziel, Volume VIII, Orach Chayim 30
א׳א. דיני חזרה בשבת
1
ב׳(או"ח סימן רנג)
2
ג׳• המחזירים קדרה כאשר עדין רותחת ממש, יש ללמד עליהם זכות • אותם שהחזירו לאחר שהקדרה התקררה לא טוב עשו, ויש למחות בידם
3
ד׳כח תמוז תשיב
4
ה׳בין המצרים קרן עמו ירים
5
ו׳יזרח אור לישרים
6
ז׳למעכ״ת הרה״ג דעסיק באורייתא
7
ח׳כמוהר״ר דוד עידן יצ״ו טוניס
8
ט׳שלום וברכה.
9
י׳קראתי בחבה העתקת ג׳ שו״ת מפנקסו, והנני לחו״ד לפי קוצר השגתי, בעזרת צור ישועתי.
10
י״א[העתקה מפנקסו סימן א׳]
11
י״בא. נסתפקתי, זה לי ימים כבירים, והוא דבר שכיח והוה בכל יום שבת קדש, וכמעט נצרך הוא לכל בני משפחה ומשפחה, ולא ראיתי מי שנתעורר בזה.
12
י״גוהוא, מה שנהגו מחדש פה העירה אי ג׳רבה יע״א, להוציא קרירות התבשיל מן הכבשן ביום שב״ק בבוקר, ולהניחם על ספסל או מחצלת או שק, לקחת כל אחד מה שנצרך לו, וכל הנשארים מחזירין אותן אל הכבשן עדי בוא בעלי דבר לעת הצהרים או לעת ערב לקחת כל איש ואיש די מחסורו, ועוד ראתה עיני ותבן לה, שמזה נשתרבב המנהג להוציא הקדירות הנז׳ החוצה ממש, דהיינו ברשות הרבים ולהניחם על גבי שקים הפרושים ע״ג קרקע ממש, ולשבת שם כחצי שעה או יותר, וכל אחד יבוא ויכיר את שלו הנצרך לו, ואת היתר ידון בחזרה אל הכבשן, ומזה הוסיפו לעשות עוד לפעמים שמוליכין את הקדירה אל הבית להוציא ממנה הנצרך להם ולהחזירה לכבשן.
13
י״דועוד שמעתי כי כן היה המעשה, כי אחרי שהוליכו קדירת המרק אל הבית ונתקרר לגמרי, וראו אותו לעת הצהרים, והנה לעת ערב הוא חם ממש, וישאלו את אנשי המקום איך ובמה היה זה, ויאמרו לאמר כי החזירוהו לכבשן ומתחמם ככל הצורך.
14
ט״ווהנה מעכ״ת הביא דברי הרמב״ם והטור ומרן ז״ל בשו״ע (או"ח סימן רנג סעיף ב), ואסיק לדינא לאסור, ולגעור בידי אלה העושים כן, ודבריו נאמנו מאד להלכה.
15
ט״זאולם יש ללמד זכות על אלה שמוציאין את הקדירה מהתנור ומחזירין אותה בעודה רותחת ממש, רמ״א ז״ל: וי״א דכל זה אינו אסור רק כשנטלו מן הכירה מבעוד יום ולא החזירו עד שחשכה, אבל אם לקחו משם משחשכה אפילו הניחו על גבי קרקע מותר, וכן נוהגים להקל בתנורים שלנו שיש להם דין כירה וסומכים עצמם על דברי המקילין, וטוב להחמיר. והטו״ז ומג״א נמקו דין זה דכשנטלו מבעוד יום בטלה הטמנה ראשונה והוה כמטמין לכתחלה וכו׳, משא״ב בנוטל בשבת (מג״א שם ס״ק כד וטו״ז ס"ק יא).
16
י״זואם אמנם כתב רמ״א: וטוב להחמיר, והטו״ז הוסיף וכתב: כי הר״ן כתב קולא זאת, והתוס׳ והרא״ש והנמשכים אחריהם לא ס״ל כן (שם ס״ק יב).
17
י״חמכל מקום אין למחות בידי המקילין, שהרי גם רמ״א לא אמר אלא וטוב להחמיר, וצא ולמד ממ״ש הרא״ש ז״ל בסוגיא דהאי הלכתא: ובשביל שרבו הדעות בהאי פיסקא, וישראל אדוקין במצות ענג שבת ולא ישמעו להחמיר, הנח להם כמנהג שנהגו וכו׳ (הרא״ש שבת פ״ג סימן א).
18
י״טדברים אלה הם בנין לכל הלכות שבדיני הטמנה בשבת, אולם אין הדברים אמורים אלא כל זמן שהקדרה רותחת, אבל אם נצטננה אסור לדברי הכל, וכמ״ש רמ״א שם.
19
כ׳לפיכך אלה שהוליכו קדירת המרק אל הבית ונתקרר לגמרי, וראו אותו לעת הצהרים והנה לעת ערב הוא חם ממש, וישאלו את אנשי המקום איך ובמה היה זה, ויאמרו לאמר כי החזירוהו לכבשן ומתחמם ככל הצורך, ודאי לא טוב עשו כלל, והוא רחום יכפר, וצריך למחות בהם, ולהפרישם מאסור חלול שבת קדש, ויקיימו מצות ענג שבת כהלכה, ועליהם יאמר: ׳וקראת לשבת עונג וגו׳ אז תתענג על ה״ [ישעיה נח,יג־יד].
20
כ״אב. לימוד לאור החשמל בשבת
21
כ״ב(או"ח סימן ער"ה)
22
כ״ג• אם יש לחוש שמא יטה • אם יש לאסור משום "לא פלוג" • כיון שאין לחוש בזה "שמא יטה" מותר • חכמים חששו רק "שמא יטה" אבל אין לחוש שיחליף נורה שנשרפה
23
כ״ד[העתקת פינקסו סימן ב]
24
כ״הב. נסתפקתי באור החשמלי (ליכתרסיתי) דלא שייך בו הטיה, אם מותר ללמוד לאורו בליל שבת בלתי שומר, מלפנים כתבתי ספק זה להרה״ג רבי כלפון הכהן זצוק״ל, ודעתו להחמיר, וכל טעמו ונמוקו הוא משום דלא פלוג רבנן, דהא גם אם יהיה רחוק הרבה או למעלה וכו׳ וכו׳, הכל אסור, דחיישינן שמא יטה, ומעכ״ת הורה להתיר ממ״ש מרן ז״ל: אדם חשוב, שאין דרכו בחול להטות — מותר בכל גוונא (או"ח סימן ערה סעיף ד), מזה מוכח דלא אמרינן לא פלוג בדבר דלא שייך בו שום אופן מאופני הסוג השני דגזרו בו רבנן, ולא דמי זה לגבוה או רחוק וכיוצא בו, כי כולם שייך בהן גזרה שמא יטה, לא כן באור החשמל, והרי זה דומה לאדם חשוב. עכ״ל.
25
כ״וואנא דאמרי, אשתמיטיה ליה למר, דברי הטו״ז דכתב: אע״ג דמצאנו שחלקו בין אחד לשנים, ועוד הרבה כמ״ש אח״כ, היינו שיש חלוק מצד האדם, שלזה מותר ולזה אסור, ולא גזרינן אדם זה בשביל אחר, אבל בחילוק שמצד הנר לא חילקו, כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביה או מסגירו בעששית, דכיון דנאסר נאסר, והוא האיסור עצמו (טו״ז סימן ערה ס״ק א), לפי זה יש לאסור לקרוא לפני אור החשמל שהוא בכלל נר, והוא איסור עצמו של — לא יקרא לאור הנר, אולם דברי הטו״ז אלה אינם מוסכמים ע״י המג״א, שהרי במג״א כתב: ואם היא סגורה במפתח מותר, וכן עשה מהרא״ש ומהר״ם ותלמידיהם, וכן פסק בהגה״מ (מג״א שם ס״ק ב).
26
כ״זאולם יש לומר דגם המג״א אינו חולק על הטו״ז דמחלק בין נר לאדם, ומה שהתירו בסגור במפתח הוא מטעמא דכתב בספר א״ר: דמפתח אין דרכו בכך בחול ואית ליה היכרא, לא אסרו משום לא פלוג (מחצית השקל שם). ולפי זה הדר דינא דבנר החשמל כיון שנהנין לאורו גם בחול כשהוא סגור, ואם כן ליכא הכירא, אסור משום דלא פלוג בנר, וכמ״ש הטו״ז, ועדיין יש לומר שדין זה שנוי במחלוקת, שהרי בשערי תשובה כתב: עיין בא״ר באם נתן המפתח לאחר ואמר לו שיזהר שלא יתננו לו ביום, יש קצת מקום להקל, והשתא לפי חילוקו של הטו״ז, כי נתן המפתח לאחר מאי הוי, והלא סוף סוף נר הוא ולא פלוג רבנן בנר.
27
כ״חמכאן מוכח דהא״ר חולק על הטו״ז, וסובר דכל מקום שאי אפשר להקורא לבא לידי הטיה מותר, והכי מסתברא לע״ד, שהרי דין זה על האדם הוא ולא על הנר, אלא גזרת חכמים היא על האדם שכל מקום שיש אפשרות לבא לידי הטיה אסור לקרוא לאור הנר, אפילו אם אפשרות זאת היא רחוקה, כגון שהנר עומד במקום גבוה או רחוק, ולא התירו באדם חשוב וכדומה, אלא משום דודאי הוא שלא יטה, לפיכך שפיר יש ללמוד מאדם חשוב לנר החשמל, דכיון שהמפתח הוא ביד אחר לכבות או להדליק ואין בו כל אפשרות של הטיה, מותר.
28
כ״טדייקא נמי, שהרי בתוספתא תני דין זה מילתא בטעמא: לא יקרא לאור הנר — שמא יטה (שבת יב,ב), ללמדך שכל מקום שאין חשש הטיה, מותר.
29
ל׳קושטא הוא דהמחזיק ברכה מחמיר גם בזה (שערי תשובה שם), אבל לע״ד, נראה דגם המח״ב מסכים להתיר בנר חשמל, לפי שהמפתח הוא ביד אחר שאינו נמצא במקום, הלכך אין כל אפשרות שמא יטה, לפיכך יש לומר ודאי שבכגון זה לא גזרו חכמים.
30
ל״אעוד יש ללמוד היתר לנדון דידן, ממ״ש בתשובות מקור חיים, להתיר לקרוא לאור הלאמפין שלנו עם הנפט, שאורם זך וצלול, ואין בזה משום חשש דשמא יטה, ואדרבא אם ימשיך למעלה, יעלה עשן ותבקע הזכוכית, ובכה״ג לא גזרו רבנן, וכבר פשט הדבר להיתר בכל תפוצות ישראל באין פוצה פה ומצפצף (מסגרת זהב על קיצור שו״ע סימן פ אות א).
31
ל״בוהנה בספר כף החיים חלק ע״ז וכתב: ונראה דיש להחמיר, דהא חזינן רלפעמים מודידין הפתילה כשנתרבה אורה, ופעמים מעלין כשאורה מועט, וע״כ אין להתיר כי אם יתן אותה בכלי זכוכית שיש בו פתח וסוגר הפתח במנעול מבעוד יום ויתן המפתח ביד אחר (כף החיים סימן ערה אות יג).
32
ל״גולי נראה שאין לדחות דברי המקו״ח שנתקבלו להלכה בכל תפוצות ישראל, ועל כל פנים גם להכף החיים מותר כשהוא נעול במפתח והמפתח ביד אחר, והא כף החיים עצמו הביא דברי הפוסקים שאוסרים גם כשמפתח ביד אחר (עיין בכף החיים לעיל אות ו).
33
ל״דמכאן מוכח דבאיכא תרתי לטיבותא, שאורה צלול וזך והמפתח נמצא ביד אחר — לדברי הכל מותר. והנה מעכ״ת יצ״ו העיר וכתב: ואם נפשך לומר, שגם בנר חשמל שייך הטיה להחליף העששית במה שגדול או קטן ממנו, וכתב דזהו מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן, לדעתי אין זה בגרר מילתא דלא שכיחא, דהרבה בני אדם מחזיקים בביתם נורות של חשמל להחליפם במקרה שיצטרכו לכך, ומקרים אלה מצויים מאד, כאשר נשרפות פתילות המתכת שבתוך עששיות החשמל, אבל באמת אין לחוש לזה, הואיל ובהחלפת הנורות יש בזה משום מבעיר ומכבה בידים, ולזה לא נחשדו ישראל כלל, ודוקא לשמא יטה הוא שחששו חכמים, משום שהוא מעשה קל, ומשתלי ועביד ולאו אדעתיה, אבל החלפת העששיות שהוא מעשה רב, והוא מכבה ומבעיר בידים, אין לחוש שמא ישכח ויעשה מבלי משים, וזה ברור.
34
ל״המכל האמור ומדובר מפורש יוצא לע״ד, שמותר לקרוא לאור נר החשמל בליל שבת קודש, וכן עמא דבר, ואין פוצה פה לאסור. והנלע״ד כתבתי.
35
ל״וג. עשיית הבתים של התפילין
36
ל״ז(או"ח סימן לב)
37
ל״ח• אין לזוז מהוראת מרן השו"ע לעשותם מעור אחד • מהו הנקרא "בדיעבד"
38
ל״ט[הערה מפנקסו סימן ג]
39
מ׳ג. נסתפקתי בעשיית הבתים של התפלין וכו׳. דין זה מפורש ברברי הפוסקים רוא״ח (עיין או"ח סימן לב), ובודאי שאין לסור מהוראת מרן ז״ל שכתב: יעשה ארבע בתים מעור אחד לשל ראש ובית אחד לשל יד [שם סעיף לח], וסתם דבריו שיעשה אותם מעור אחד, ולא ד׳ בתים תפורים יחד, וכמו שכן עושים הסופרים הותיקים שבארץ ישראל.
40
מ״אולענין ספקו דמר מה הוא הנקרא ״בדיעבד״, הנני להודיע, נקרא בדיעבד:
41
מ״בא. כל דבר שנעשה שלא כתקנו ואין לו תקנה אלא בהריסתו או גניזתו.
42
מ״גב. כל דבר שאי אפשר לשוב ולהעשותו כתקנו לעולם.
43
מ״דג. כל מקום שאין לו אפשרות לעשות המצוה והיא מצוה שעוברת זמנה.
44
מ״הובנדון דידן מתירים בדיעבד, כגון שקנה תפלין כאלה שד׳ הבתים תפורים, ואין באפשרותו או ביכלתו להשיג תפלין אחרים. והדברים ארוכים, ולפי שאין זמני פנוי, הנני מסתפק בזה.
45
מ״ובברכת התורה מירושלים ובכבוד רב
46
מ״זבן ציון מאיר חי עזיאל
47
מ״חראשון לציון, הרב הראשי לישראל
48
