משפטי עוזיאל, חלק ח, אורח חיים מהד' תליתאה ל״אMishpetei Uziel, Volume VIII, Orach Chayim 31
א׳א. גדר מצות נר שבת
1
ב׳(או"ח סימן רסג)
2
ג׳[סובב על משפטי עוזיאל או"ח ח"ב סימן לה]
3
ד׳• האם המצוה היא עצם מעשה ההדלקה, או שהמצוה היא מציאות נר דולק ומאיר בשבת • מהו "עונג שבת ומהו "כבוד שבת" • היה לו נר דלוק מבעוד יום, האם צריך להדליק במיוחד לכבוד שבת
4
ה׳ירושלים, כ״ג שבט תש״י
5
ו׳לכבוד רב רחימאי הרב הגאון חו״ב משנתו קב נקי, כמוהר״ר אהרן יצחק זסלאנסקי יצ״ו כאן.
6
ז׳שלום וברכה ברוב חבה.
7
ח׳בשמחת לב קראתי מכתבו היקר מיום כ״ג טבת דנא, ובו הערות חכמה על סה״ק משפ״ע מהדו״ת לחלק או"ח, ואגב חביבותיה גבאי הנני לענות:
8
ט׳א. מצות הדלקת נר השבת
9
י׳עמ״ש ללמוד מדברי מרן כשו״ע דכתב: לא יקדים להדליקן בעוד היום גדול וכו׳ (או"ח סימן רסג סעיף ד), שהוא חולק על הרמב״ם וסובר שהדלקת הנר לשבת היא מצוה (משפ״ע מהדו״ת לאו"ח סימן לה) — כתב מעכ״ת להשוות דעת מרן לדעת הרמב״ם, ומ״ש מרן (ובלבד ש)לא יקדים, היינו כדי שיהיה ניכר שמדליקן לכבוד שבת, וכמו שכן כתב: שאז אינו ניכר שמדליקן לכבוד שבת, וכמו שכן מדייקים מביאור הגר״א דכבוד שבת — הוא לחיובי ערב שבת, ועונג שבת — לחיובי השבת עצמה.
10
י״אלזה אשיב ואומר: שאם אין חובת הדלקת נר שבת, ממילא אין צורך שיהיה ניכר שנר הדולק הוא לכבוד שבת, שהרי לדעתם חובת הדלקת נר שבת הוא משום שלום בית, שנאמר: ׳ותזנח משלום נפשי׳ [איכה ג,יז], אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת (שבת כה,ב), וכן אמרו: נר ביתו וקידוש היום — נר ביתו עדיף, משום שלום בית (שס כג,ב). ולפי״ז אין שום צורך שיהיה ניכר שמדליקו לכבוד שבת. אבל להסוברים שהדלקה היא חובה שיש בה משום שלום בית, הוא שצריך שיהיה ניכר מלוי החובה.
11
י״בוהנה מ״ש מעכ״ת דכבוד שבת הוא לחיובי ערב שבת, ועונג שבת לחיובי השבת עצמה, לא נהירא לי, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב: ׳וכבדתו מעשות דרכיך׳ וגו׳ [ישעיה נח,יג], ודרשו רז״ל: שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכו׳ (שבת קיג,א), וזה ודאי לכל השבת, מכניסתו ועד יציאתו ולא רק לע״ש. ועונג שבת נמי הוא לכל השבת בסעודותיו, וכמ״ש: במה מענגו וכו׳, אמר רבי חייא בר אשי אמר רב:
12
י״גאפילו בדבר מועט ולכבוד שבת עשאו, הרי זה עונג שבת
13
י״ד(שבת קיח,כ).
14
ט״ומכאן למדנו: כבוד שבת נאמר על מלבושי שבת שהם מכבדין את לובשם, וכמ״ש: רבי יוחנן הוה קרי למאני מכבודתי (שם קיג,א), ועונג שבת אלו סעודות שבת, ובכלל זה גם נר של שבת שיש בו משום עונג לגוף ולנשמה.
15
ט״זולדעתי נראה שעונג וכבוד שבת אינם חלוקים בזמן, אלא שניהם מתחילים מערב שבת וגומרים עם מוצ״ש, וכמו״כ אינם מיוחדים למלבושי כבוד ומאכלי עונג, ולא נקטו רז״ל בדבריהם מלבוש וסעודה אלא למשל, אבל באמת כבוד שבת הוא בפרישות מכל מלאכה ובקידוש היום ובמלבושי כבוד, שכל אלה מעידים על כבוד היום במעשים מיוחדים שהם מכבדים את עושיהם ומתכבדים בהם, וכדוגמת כבוד אב ואם שהם מכבדים את הבנים עצמם במעשי כבוד אב, יותר ממה שמכבדים את האב שהוא נשוא הכבוד, וכלל גדול אמרו רז״ל: איזהו מכובד? המכבד את הבריות (אבות פ״ד,מ״א). ועונג שבת הוא כל המעשים המענגים את הגוף והנפש יחד, ולזה כוונו רז״ל במאמרם: כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים, ונותנים לו משאלות לבו (שבת קיח,ב). והכוונה בזה: כל שעושה את יום השבת ליום עונג, זוכה בעולם הזה שנותנים לו כל משאלות לבו, ולשכר בעולם הבא — עולמו של משיח ועולם הנשמות שהם נצחיים ואין סופיים.
16
י״זעל כל פנים, להרמב״ם ודאי אין מצוה בהדלקת נר של שבת, אלא אם לא היה נר דלוק, ומשום שלום בית, אבל אם היה נר דלוק אפילו מבעוד יום ולפני פלג המנחה, אין חובת מצוה להדליק נר אחר או לכבותו ולהדליקו מחדש, ובזה ודאי שמרן הב״י חולק, שהרי כתב: אם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי, כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה, ורמ״א הוסיף וכתב: ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת (ש״ע רסג,ד).
17
י״חמפורש יוצא שמרן ורמ״א שניהם פוסקים להלכה שהדלקה עושה מצוה, כלומר מצוה להדליק נר של שבת, אי בעית אימא משום עונג שבת וכבודו, כדכתיב: ׳וקראת לשבת ענג לקדוש ה׳ מכובד׳ [ישעיה נח,יג], וקריאה זאת היא במעשים שיש בהם עונג וכבוד שבת, ואבי״א משום שלום בית, שגם זה הוא בכלל עונג וכבוד שבת.
18
י״טולהרמב״ם יש לומר, אע״ג דאם היה לו נר דלוק אינו חייב להדליק, מכל מקום הואיל ואמרו: הדלקת נר שבת חובה, כשאין לו נר דלוק, חובה להדליק. ומברכים על ההדלקה כמו בכסוי דם, דאע״ג דאם כסהו הרוח פטור מלכסותו, אפי״ה כשמכסהו צריך לברך, וכן נולד מהול וכו׳ וכשמל תניא בשילהי פר׳ ר׳ אליעזר דמילה (שכת קלז,ב) המל מברך, וכמה חובות הן דטעונין ברכה, וכמ״ש התוס׳ (שבת כה,ב תוס׳ ד״ה חובה).
19
כ׳מכאן אני תמה עמ״ש מעכ״ת מדברי הפני יהושע: מכיון דמברכים על הדלקת נר שבת, שמע מינה דגם לגבי שבת הדלקה עושה מצוה, כדאמרינן לגבי נר חנוכה — ולפי מ״ש מדברי התוס׳ אין זו ראיה, דשפיר יש לומר שאין הדלקה עושה מצוה, ואם היה נר דלוק אין צריך להדליק, ומ״מ מברכים על ההדלקה כמו בכסוי דם ומילה, וכמ״ש התוס׳.
20
כ״א• המקור לברכה על נר של שבת
21
כ״בב. ברכת ההדלקה
22
כ״גוהנה מעכ״ת כתב: שהדלקת נר [נ״ל דצ״ל: שברכת הדלקת הנר] היא מתקנת הגאונים, והסתייע בזה מדברי הרמב״ם ז״ל: וחייב לברך קודם הדלקה… כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים (ה׳ שבת פ״ה ה"א), וע״ז כתב מעכ״ת סגנון זה לא מצינו ברמב״ם בשום מצוה, אלא מכיון שברכת הדלקת נר בשבת לא נזכרה בדברי חז״ל, לכן הדגיש במיוחד כדרך שמברכין וכו׳.
23
כ״דואנא דאמרי ברכה זאת אינה תקנת הגאונים, ויש לה מקור בדברי רז״ל בירושלמי, והביא דבריהם בהגהות מיימוניות: המדליק נר ביום טוב צריך לברך אקבמ״ו להדליק נר של יום טוב (שבת פרק המביא כדי יין), ובפרק הרואה גרסינן: להדליק נר לכבוד יו״ט, ודכוותיה בשבת אומר לכבוד שבת (הגה״מ שם אות א). הרי מפורש למדנו שברכת הדלקת הנר בשבת נזכרה בדברי רז״ל, וכן מצאנו בתשובות הגאונים: ושדד רב נטרונאי ריש מתיבתא המדליק נר של שבת צריך לבדך אקבמ״ו להדליק נר של שבת, מאי טעמא רהדלקת נר של שבת חובה היא, דאמר רב יהודה אמר שמואל, הדלקת נר שבת חובה, ואסמכוה רבנן אקרא, דכתיב: ׳וידעת כי שלום אהלך׳ [איוב ה,כד], לפיכך חייב לברך על נר של שבת ברוך להדליק נר של שבת.
24
כ״הבתשובה זאת לא נזכר בנוסח הברכה שם ומלכות, אבל הדבר מובן מאליו שברכה זאת ככל יתר הברכות צריכה שם ומלכות. וכן מפורש בתשובת רב נטרונאי גאון: המדליק נר של שבת צריך לברך, מה טעם, כיון דחובה היא וכו׳, ומצינו שמקום שאי אפשר, נדחות מצות אחרות מפניה, דאמר רבה: נר ביתו ונר חנוכה — נר ביתו עדיף, ואם תאמר היכן ציונו מדרב אויא ורב נחמן בר יצחק (אוצר הגאונים למסכת שבת חלק התשובות סימן פג). מכאן שברכה זאת היא הלכתא, ולא תקנתא דגאונים, כמ״ש מעכ״ת להוציא מלבם של קראים.
25
כ״וג. ברכת ההדלקה עובר לעשיתן
26
כ״ז• דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל לברך עובר לעשייתן
27
כ״חבבתי מדרשם של הגאונים נשאלה שאלה על זמן ברכה זאת, אם היא לפני ההדלקה, ככל ברכת המצוה שהוא עובר לעשייתן, או שהיא כמו ברכת טבילת הנדה (יו״ד סימן ר ובהגה), וטבילת הגר (שם סימן רסח ס״ב), וכן כתבו: וששאלתם עיקר ברכה להדליק נר של שבת מנהגא או הלכתא, ואי הלכתא היכן כתיבה בתלמוד, ואי אית ליה לבעל הבית נרות הרבה על הראשונה מברך או על האחרונה, אי על הראשונה מכרך היכי מדליק בתר דקבלה לשבתא, ואי על האחרונה מברך הויא לה ברכה שלאחר מעשה. והשיבו רה״ג ורש״ג: ברכת נר של שבת הלכתא היא, ואע״ג דלא איתאמרה בהדיא, דהא אמר ליה רבא לאביי שאני אומר הדלקת נר שבת חובה, ותנן: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך וכו׳ ותנן על ג׳ עבירות נשים מתות בשעת וכו׳. ולענין אי על הראשונה מברך או על האחרונה כולי האי דיוקא ליכא בהאי מילתא, ולא צריכא, דא״כ ליכא לאדלוקי טפי מן חדא וכו׳, ואע״ג דאי בריך ברישא ולא מקבל עליה שבתא עד דמתקן לכולהו שרגי, ולא מחייב בשביתה עד דמתקן לכולהו שרגי והוי ברכה עובר לעשייתן (שם סימן פה).
28
כ״טמדבריהם למדנו שהשואלים הסתפקו בעצם חובת הברכה ובזמנה, שאם תאמר עיקר ברכה זאת היא מנהגא, שפיר מברכינן עובר לעשיתה, שכן הוא המנהג שאין מקבלים את השבת אלא אחר הדלקת כל הנרות, וא״ת שברכה זאת היא הלכתא, מכיון שברך מקבל את השבת והאיך ידליק עוד נרות, או אפילו הנר הראשון, דמכיון שברך אסור להדליק, הלכך צריך לברך אחר הדלקת כל הנרות. ורה״ג ורש״ג השיבו, שברכה זאת היא הלכה ולא מנהגא, ובכל זאת מברך עליה עובר לעשייתן, הואיל ואין הברכה קובעת קבלת שבת, אלא מעשה ההדלקה הוא הקובע, לפיכך מברך לפני ההדלקה על קבלת שבת, שבה היא מתקיימת בהדלקת נר האחרון, וברכה זאת היא עובר לעשייתן, היינו לקבלת שבת שבה.
29
ל׳לאור דברים אלה מתבארים דברי הרמב״ם ז״ל: וחייב לברך וכו׳ כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב מדברי סופרים. והכוונה היא ברורה, שדבריו מוסבין ומבוססים על דברי תשובת הגאונים הנ״ל, ולהוציא מדעת האומרים לברך אחר הדלקת הנר (עיין ד״מ סימן רסג בשם המרדכי ורמ״א שס בסעיף ה בהג״ה).
30
ל״אד. מי חייב בהדלקת נר שבת?
31
ל״בד. החייבין בברכת ההדלקה
32
ל״גמעכ״ת דקדק בלשון מרן ז״ל שכתב [סימן רסג ס״ה]: ״אחד האיש ואחד האשה״ חייבין במצוה זאת, שלכאורה היא משנה שאינה צריכה, ופירש שכוונת המחבר היא על נוסח הברכה.
33
ל״דוהנה בעיא זאת של נוסח הברכה בלשון על או ל.. היא רחבה ועמוקה ואין פה מקומה, אבל גם לסוברים לחלק בין מצוה הנעשית על ידי שליח, או שאינה נעשית אלא בגופו של האיש המצווה עליה, לא אמרו דבריהם אלא באיכות המצוה שיכולה להעשות ע״י שליח או ע״י עצמו. ולענין הדלקת נר שבת אין אנו צריכים להוציא הדברים מפשוטם, דלפי שמצאנו שמצות הדלקת נר של שבת נמסרה לאשה גם כשהיא בבית בעלה, וכדתנן [שבת לא,ב]: על שלש עבירות נשים מתות וכו׳ הדלקת הנר וכו׳, וכן תנן: שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו בע״ש עם חשכה וכו׳ הדליקו את הנר, וכן כתב רש״י: ונשים נצטוו על כך, כדאמרינן בבראשית רבה וכו׳, ועוד שצרכי הבית תלויים בה (שבת לב,א), לכן הוצרכו לומר אחד האיש ואחד האשה וכו׳, וכן כתב הטור: אחד האיש ואחד האשה בכל מקום שידליקו בו, והנשים מוזהרות בו יותר.
34
ל״הה. חליבה בשבת כשהחלב הולך לאיבוד
35
ל״ו• אם יש להתיר חליבה לאיבוד משום שפעולה כזו (שהולכת לאיבוד) לא היתה במשכן • דין המאבד ומקלקל לשם תיקון
36
ל״זה. חליבה לאבוד
37
ל״חמענין לענין כתב מעכ״ת להסביר טעם היתר חליבה לאבוד, לפי שפעולה ההולכת ישר לאבוד לא הוה במשכן, ואין זו מלאכה כלל. לזה אני חוזר ואומר שפעולה ההולכת לאבוד לא הותרה אלא כשנעשית לכתחלה לשם אבוד ואין בה תקון כלל, אבל כל המאבד לשם תקון — אין זה בגדר מאבד. תדע ממ״ש הרמב״ם: הקורע על מתו ומשבר כלים בחמתו חייב, מפני שמיישב את דעתו בדבר זה וינוח יצרו (רמב״ם ה׳ שבת פ״י ה״י [ובתוספת מלים עפ״י הסוגיא בשבת קה,ב]), והרי קורע כסותו ומשבר כלים היא פעולה ההולכת ישר לאבוד, ומלאכה כזאת לא היתה במשכן, ובכל זאת כיון שהיא נעשית לשם תיקון דבר אחר — חייב, וה״ה חולב לאבוד, מכיון שמלאכה זאת נעשית לתקון בהמתו, הוי מלאכה שחייבים עליה.
38
ל״טובאמת אני תמה על מעכ״ת שחדש הסבר זה מדעתו, והנני שואל ואומר: ומי סני לך טעמא דהתוס׳ שכתבו דליכא למימר דאסור משום מפרק, כיון שהנסחט הולך לאיבוד (כתובות ו,א תוס׳ ר״ה האי מסוכרייתא), אבל באמת גם טעם זה אינו מוסכם, וכמו שכן הוכחתי בתשובתי הקודמת מתוס׳ שבת דף קיא,א תד״ה האי מסוכרייתא).
39
מ׳אסיפא דמגילתא כתב מעכ״ת: ויש לתמוה טובא על דברי מר שאינו רואה שום צד היתר בחליבה לאבוד, בו בזמן שהגאון ר׳ חיים עוזר זצ״ל מתיר בשעת הדחק על יסוד מקורות רוא״ח, וגם מרן הרב קוק זצ״ל לא הורה לאיסור חליבה ע״ג קרקע, אלא אמר שלא תצא הוראה להתיר.
40
מ״אועל זאת אני משיב ואומר: כלום מה שאני סובר לאסור מדעתי אמרתי זאת? הלא גם אנכי העני בדעתי סמכתי דברי על דברי ראשונים ואחרונים, וכך היא דרכה של תורה שהתירה, או יותר נכון חייבה את כל איש מלומדיה לישא ולתת בהלכה, ולכתוב את דעתו לפי השגתו, ומה אעשה ודעתי הקצרה והעניה לא השיגה לדעתם הרחבה והעמוקה של אלה הגאונים שקדמוני, אדרבה מתוך משא ומתן בעומקה של הלכה, יתבררו ויתלבנו הדברים יותר, ולכן אני רגיל לסיים כל תשובותי באמרי: והנלע״ד כתבתי, לומר שאיני קובע הלכה, אלא אני כותב מה שעלתה מסקנתי לפי עניות דעתי, ודברים אלה אני חוזר ואומר בתשובתי זאת. וצור ישראל יצילני משגיאות ויורני מתורתו נפלאות.
41
מ״בבן ציון מאיר חי עזיאל
42
מ״גראשון לציון, הרב הראשי לישראל
43
