משפטי עוזיאל, חלק ח, אורח חיים מהד' תליתאה ט׳Mishpetei Uziel, Volume VIII, Orach Chayim 9
א׳א. הזכרת וברכת הגשמים במדינות אמריקה הדרומית
1
ב׳(או"ח סימן קיז)
2
ג׳[סובב על משפטי עוזיאל או"ח מהדו"ת סימן ו תשובה א]
3
ד׳• מקומות הרחוקים מקו המשוה, שבימות הגשמים (מתשרי עד ניסן) אצלם הוא קיץ, והגשם בתקופה זו מזיק להם מתי יזכירו ויתפללו על הגשמים
4
ה׳י״א טבת תשו״ב
5
ו׳לכבוד רחימא דנפשאי הרב הגאון המפורסם לתהלה
6
ז׳כמוהר״ר משה אברהם אידרה יצ״ו
7
ח׳חבר הרבנות הראשית למחוז תל־אביב
8
ט׳שלום וברכה.
9
י׳מאד התכבדתי במכתבו היקר וברכותיו הלבביות בקשר עם סה״ק משפטי עזיאל מהדו״ת לאו"ח, והנני מורה לכת״ר מעומק לבבי ומשיב לו ברכה לאורך ימים ברבות הטובה גם עד זקנה ושיבה. כאמור: ׳אורך ימים בימינה׳ [משלי ג,טז]. במכתבו העיר שתי הערות נכבדות.
10
י״אא. על מ״ש [שם סימן ו תשובה א]: ׳אבל המנהג שהזכיר כבודו באמריקה הדרומית שאינם מזכירים בימות הגשם ״מוריד הגשם״ לא מצאתי לו מקור׳. מעכ״ת מצא מקור למנהג זה ממ״ש באשל אברהם [א] ״מקום רחוק מקו המשוה לדרום, שקוטב דרומי גבוה שם עשרים מעלות וקוטב צפוני נסתר להם תחת האופק עשרים מעלות ויותר, באופן שנשתנה שם העתים, וימות החמה להם מתשרי עד ניסן, וימות הגשמים מניסן עד תשרי. (ומניסן) [ומתשרי] עד (תשרי) [ניסן] אין צריך לגשמים, וגדולה מזאת שאם יעבור עליהם הגשם בזמן ההוא רע להם הרבה, כי ירטיב האויר ונהפך לחלאים רעים ר״ל. ומפני אלו הסיבות רוצים לשנות סדר התפלה בענין שאלה והזכרה היפך מדינתנו [שו״ת] תורת חיים ח״ג סימן ג׳ ודאי דבימות החמה אין להם להזכיר ולשאול בברכת השנים אלא בשומע תפלה, אמנם מחג (הפסח) [הסוכות] ואילך כאשר הגשמים רע להם ודאי אין להזכיר ולשאול גשם כלל, כמ״ש הרמב״ם בפירוש המשנה [תענית פ״א מ-ג]. וכ״מ בש״ס דשני הא לן והא להו. מ״ש לדידן דאית לן פירא בדברא לדידהו נמי אית להו רגלי. מכל הנ״ל משמע דכל שיש נזק בגשמים אין שואלין, מעתה אין להם לשאול כי אם בשומע תפלה״, וזהו המקור למנהגם של קהלות באמריקה הדרומית.
11
י״בולי נראה שאין מכאן ראיה, דלא נאמרו דברי הת״ח אלא במקום שהגשמים רע להם שמביאים חולאים ר״ל, אבל בלא זה מזכירין ושואלים בימות הגשמים של ארץ ישראל. ודבר ידוע הוא שברוב מדינות אירופה זורעים אחר הפסח ובחורף אינן צריכים למטר כלל, ולא עוד אלא שגם בימות הקיץ היינו מניסן ועד תשרי יורדים גשמים לרוב. ובכל זאת אינם מביאים חלאים רעים, ולכן נגררים אחר מנהג בבל ומזכירים ושואלים מיום ששים אחרי תקופת תשרי [או"ח קיז,א].
12
י״גוהנה בעיקר דין זה כתב הרא״ש בתשובותיו שזמני השאלה שהוזכרו במשנה ובתלמודין. היינו לארץ ישראל ובבל, לפי שהם זמני הגשמים בארץ. אבל אינם קובעים הלכה אלא בכל מקום שואלים את הגשמים לפי הצורך שבמקום, דכמו שחלוקים ארץ ישראל ובבל בזמניהם לפי צורך המקומות, הוא הדין לכל הארצות קובעים זמני השאלה וההפסקה לפי צורך המקומות, והסתייע מדגרסינן ־ שלחו אנשי נינוה לרבי: כגון אנן דצריכי למטרא אפילו בתקופת תמוז וכו׳, שלח להם כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. מתיבי, א״ר יהודה: אימתי, בזמן שהשנים כתיקנן וכו', אבל בזמן הזה, הכל לפי השנים ולפי המקום ולפי הזמן… רבי תנא הוא ופליג (תענית יד,ב). אלמא דרבי לא פליג אלא בעיר אחת. ועוד הסתייע מדברי הרמב״ם בפי׳ המשנה ובהלכותיו, ולבסוף אסיק שלא נתקבלו דבריו וגם הוא חזר בו (תשובות הרא״ש כלל ד סימן י). והבית יוסף כתב: כיון שלא נתקבלו דבריו וכל העולם לא נהוג כן, הוה סוגיין דעלמא דלא כהרא״ש (בית יוסף או"ח סימן קיז).
13
י״דצא ולמד ממ״ש בערוך השלחן: ואנן בני חו״ל בתר בני בבל גרירן כמו בכל הדינים, ואע״ג דלכאורה אין זה ענין לדינים, וכבר כתב הרמב״ם בפירוש המשנה דהדבר תלוי במדינות בזמן שצריכין למטר. וא״כ ברוב מדינות אירופה שזורעין אחרי הפסח, היה לנו לומר טל ומטר בקיץ, והרי בחורף אין אנו צריכים למטר כלל. וכבר האריך הרא״ש וכו׳ ומכל מקום כיון שלא נתקבלו דבריו כאלו יצא בת קול לעשות כבני בבל וכו׳. וכל המפקפק בזה ראוי לעונש (ערוך השלחן או"ח סימן קיז,ד).
14
ט״וועוד כתב: הזכרה לא דמי לשאלה, דשאלה כל מדינה ומדינה שואלת לפי עת הגשמים שלה, כמו שיתבאר בסימן קי״ז, אבל הזכרה, כל העולם מזכירים ביום אחד וכו׳, אבל הזכרה הוא רק שמזכירין גבורותיו של הקב״ה כולם, מזכירין בהזמן שניכר גבורותיו של הקב״ה, והיינו בעת שהגיע זמן גשמים בארץ ישראל (שם סימן קיד סעיף ג). ובודאי מכיון שהתחיל אינו פוסק, וכדגרסינן: אמר רבא: כיון שהתחיל אינו פוסק (תענית ה,א ושו"ע או"ח סימן קיד סעיף א).
15
ט״זמכלל הדברים למדנו: שגם לסברת הרא״ש צריך לשאול כל מדינה לפי צורך המקום, אבל ליכא מאן דאמר שלא לשאול כלל, ומכל שכן שלא להזכיר. לכן כתבתי: המנהג שאינם מזכירים מוריד הגשם בימות הגשמים, לא מצאתי לו מקור.
16
י״זולכן דברי הת״ח אינם מוסמכים להלכה במה שכתב שלא להזכיר, שהרי הזכרת הגשמים הוא שבח להקב״ה על הגשמים שהם שקולים כתחית המתים ושהם מביאים חיים לעולם (ברכות לג,א וטור סימן קיד), וזה אינו תלוי במקום, אלא בארץ ישראל שממנה מתברך כל העולם.
17
י״חוגם על מה שכתב שלא לשאול, יש מקום עיון, דהלא גם הרא״ש לא אמר אלא שכל מקום ישאל לפי זמני הגשמים שלו, אבל שלא לשאול כלל גם בימות הגשמים (שבמקום), לא ראינו ולא שמענו. ובאמת גם הת״ח לא אמר אלא במקום שהגשמים מניסן עד תשרי גורמים חלאים רעים, ובלא זה הדין עומד בתקפו שכל העולם שואלים הגשמים מיום הששים אחרי תקופת תשרי עד יום טוב ראשון של פסח, והנלע״ד כתבתי.
18
י״טבת ישראל שנשאת לגוי, האם קרוביה מתאבלים עליה
19
כ׳(יו"ד סימן שלד ושמה)
20
כ״אב. על מה שכתבתי, שבת ישראל שנשאת לגוי שדינה כדין מנודה שאין קורעין עליו ולא חולצין אבל עושין כבוד לאבליו עומדים בשורה וכו׳ (משפ״ע שם סימן ו׳ תשובה ט), העיר מעכ״ת וכתב: מתוך לשון זה מוכח דחלה אבלות על קרוביה, ולמה לא נתן לה דין משומדת, וממילא אין חלות אבלות לקרוביה.
21
כ״בתשובה. דברי ברורים ומפורשים. שבת ישראל הנשואה לגוי ומתה, אין מתאבלין עליה, שהרי כתבתי שדינה כמנודה, וכמנודה אין מתאבלין עליו, וכמ״ש מרן ז״ל: מנודה שמת הרי הוא כמאבד עצמו לדעת וכו׳ (יו״ד סימן שמה סעיף ד), ומאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו (שם סעיף א׳).
22
כ״גולפי זה ברור הדבר שמה שכתבתי ׳אבליו׳, אין פירושו אלא על אלה שהם חייבים באבלות על אדם כשר מישראל, אם רצו להתאבל עליה, היינו לבכות על אבדתם, עושים כבוד לאבליו, ולא לבתם המתה כדין המנודה. וקוברים אותה בקברי ישראל, כל זמן שלא המירה דתה, הרי היא בת ישראל ואין רוחץ אותה לקוברה בקברות של גויים, דשמא הרהרה תשובה, ויצרה הוא שאנסה להנשא לגוי, וראיה לדבר שעמדה בדתה עד שעת מותה.
23
כ״דוה׳ אלקי ישראל ישיב את נדחי עמו, כאמור: ״והושעתי את הצולעה והנדחה אקבץ״ [צפניה ג,יט], ולא ״ידח ממנו נדח״ [שמואל ב, יד,יד]. והוא ישיב את כל נדחינו ויקבץ פזורינו אל ארץ נחלת אבות, ואל תורתו מורשת אבות.
24
כ״הבן ציון מאיר חי עזיאל
25
כ״וראשון לציון, הרב הראשי לישראל
26