מטפחת ספרים ג׳Mitpachat Sefarim 3

א׳פרק ג.

ב׳מבאר המחבר שיש מקום לחשד שחשדו לר"מ דיליאון ששלח ידו בספר הזוהר שבא לידו, ואם לא עשה כולו, עשה מקצתו. מכל מקום אין מנוס מלהחליט שבודאי ספר רעיא מהימנא ותקוני זוהר, מעשה ידי חכם מקובל ספרדי המה, בלי שום ספק ופקפוק בעולם, ותלאם באילן גדול, כעצת ר"ע לרשב"י, וכמבואר על ידי כמה עדים נאמנים חזקים כראי מוצק שאינם סובלים דהייה והכחשה.

ג׳(א) הנה תראה ברעיא מהימנא פרשת כי תצא (רפ"ב, א') ז"ל, ושכינתא נגה ונגה לאש, ומהכא קרו לבי כנישתא, אשנגה. והם הם הדברים שחזרו ונשנו בספר התיקונין (ז"א) ז"ל, תליתאה כמראה אש בית לה, ודא שכינתא כו' ובגין דא כמראה אש בית לה, דאיהו בי כנישתא דלעילא אשנגה עד כאן.

ד׳הלא נראה בעליל, שמפרש הכתוב כמראה אש בית לה, על בית תפילה, הנקרא אשנגה, וכן כן מראה הנגה, על שם בי כנישתא דאיקרי אשנגה.

ה׳ותמה על עצמך היכן נמצא כזה שיקרא בית הכנסת אשנגה, לא בתנ"ך לא בתרגומים, ולא בשום מקום בשני התלמודים בבלי וירושלמי, ולא במדרשי חז"ל הרבים שבידינו שיקרא שמו כן כלל וכלל - כי אם בלשון ספרדית, נקרא כך בית הכנסת אשנוגה (עם שאין אני מכיר לשון ספרדי, הרגשתי בזאת, כי שמעתיה כמה פעמים מספרדים הנמצאים במקומנו זה, קורין כן לבית התפלה. וכך תוכל לראותו כתוב בספר, עיין תשובות אמ"ה ז"ל (סימן ל"ח) שאלה אחת בלשון לעז ספרדי, ומתורגם עברית, ותמצא מלה זו אשנוגה תחת בית הכנסת), מלה אחת, והוא עשהו לזה השם (הלעזי) שתי מלות, לפרש בו לשון הכתוב, ולא יאומן שיהיו דברים כאלה דברי רז"ל בעלי התלמוד, אפילו רבינא ורב אשי, אף לא רבנן סבוראי, גם לא של גאונים דבבל, כי לא ידעו שפת ספרדית (אין צריך לומר רשב"י התנא מי פתי יסור הנה לתלותו בו). אף כי לעשות ממנו יסוד כדבר ידוע לכל, ולבאר בו סוד הכתוב, וגם במעשה מרכבה, זה דבר רחוק וזר אצלי. אלא האמת עד לעצמו, שזה וכל כיוצא בו הנמצא כתוב בספר זה, הוא תוספת מקובל ספרדי לא זולת.

ו׳ופלא בעיני איך לא הרגיש בזה שום חכם מהספרדים עד הנה, זה כמה מאות שנים לפחות, וכמש"ל בס"ד, לא נרגש מזה שום חכם מחכמי ספרד הרבים והגדולים, שבא הספר הגנוז הזה לידם ועסקו בו הרבה, עם היותם בעלי הלשון, גם אמ"ה ז"ל עם היותו אשכנזי, היה (מסבר) {מדבר} בלשון ספרדי, כאחד מן הספרדים הנולדים בארץ ההיא, וכל שעשועיו בספר הזוהר אך בהצנע, ומימי לא שמעתי מפה קדוש אפילו איזה הערה, כל מאומה מפירוש הזה הזר מאד, אם אמנם קטן הייתי כשפרשתי ממנו זצ"ל, ואנכי שפת לא ידעתי אשמע, דממה דקה וקול צלול אשמע, הגדתי האמת, שלא יאמר אדם שותא דינוקא כו' ויתלה באבי מורי בוקא סריקא.

ז׳אכן מעידני על שא"ור שלא באתני בזה שום הודעה בעולם, אף לא רמז קל כל שהוא משום אדם, רק ה' הוא יעיר לי אוזן בבוקר בבוקר לשמוע כלמודים, לספק חבל בחבל ולדלות מים קרים מבאר עמוקה בנויה על עמודים, ולחפש במכמני הספרים לדעת על מה אדניהם הטבעו ועל אר"ש יסדוה המחברים.

ח׳(ב) ואם על פי עד אחד לא יקום דבר, בוא ואראך חדוש נפלא כזה או יתר עליו, בתקון ך"א (סא"א) ז"ל, איהי ברייתא כו' ואיהי התקפה כו' הברכה איהי. וזה טעות סופר בברור, כי צ"ל הצרכה והוא אחד מן כ"א חלקי פירוש המשנה המבוארים במבוא התלמוד לרב שמואל הנגיד, והוא היה ספרדי, חבר או תלמיד חבר לר"ח, דור ראשון של רבנות, וכן רובן של החלקים ההם נזכרו כאן, לבארם על דרך הסוד, שכך הם סדורים שם, אחר ההתקפה, ההצרכה, לפי שצריכה להאחז בזרוע שמאל, והתקפה על שם זרוע ימין דאתקף בה, וכן צריך גם כן לתקן לשון הספר ובדרועא ימינא אתקף (לא מתקן, שהוא טעות סופר) בה. ויימא כו'. זה ברור כשמש. וכן יוכיח סוף הלשון שאומר מסטרא דשמאלא יהיב לון צרכיהון כו' שחוזר על באור הצרכה וק"ל. ודבר זה שנוי עוד בתקוני זוהר חדש (ד"ו טד"ו).

ט׳הרי מבואר לבעלי עינים שלקח הלשונות ההם, מספר המבוא (שמחברו היה חכם ספרדי מאוחר, זה כשבע מאות שנה לפני זמננו, וכשני מאות שנה קודם ר"מ דיליאון, ואלף שנים אחר רשב"י התנא), ועליו בנה טירת רמזי רזי סודותיו.

י׳(ג) וכן נ"ל שמגבב ומביא דברים רבים מן הכוזרי (שמחברו כמו כן ספרדי היה) וממחברים אחרים ספרדים דשכיחי ליה, פריש"י ליה, צילי ליה. ותראה גם כן דוגמא במה שכתב בפרשת שלח על הפסוק ועתה יגדל (ד) (קסא"ב) שהם דברים עולים בקנה אחד עם מה שכתב הכוזרי במאמר ב (מן סכ"ו ואילך בזו סל"ח ביחוד בענין הלב) שישראל הם דוגמתו.

י״אוב"פ פנחס דברים קרובים לאלה, בענין הבריאות והחלאים שישיגו ללב ולאיברים.

י״ב(ה) ואם מעט, ואוסיפה לך כהנה עוד רגלים לדבר אמת בנמשך, שיסד הרבה מלשונות סודותיו וחדושיו בנסתרות, על דברי מחברים ספרדים בפרטות ועשה מהם עסה בלוסה, לשה בדבש חכמת הקבלה, וטגנה בשמן זית הרזים, ורקקה ביין הרקח, ואפילו מדברי הר"מ בספר אהבה לקח, כמו שיבוא, ואולי גם מספר מורה נבוכים ושאר ספרי פלוסופים, גם טבעיים, וספרי דקדוק נשתמש שכולם טהרו בשיחה נאה שלו והמ"י, וכאשר אשמיעך בעז"ה בקוצר דברים ודעת לנבון נקל.

י״ג(ו) אכן צר לי שלא פקח שום אדם עין על זה, ועל כיוצא בו, עד שקמתי אני השפל מארש, וחלילה לי להתפאר, שהניחו לי מקום להתגדר בו, כי באמת על אפי ועל חמתי היתה לי זאת כאמור (כי על כן לא נתתיה לשאלה, לאור עולם עד עתה, היתה סגורה בחדרי לבבי כארבעים שנה, משלתי ברוחי ולא רציתי לגלותה [(כי יראתי מדבת עם גם מדאגה מדבר פן ח"ו יבאו הפריצים ויחללוה, להוציא לעז על חכמת האמת והקבלה, ושדו תכלא בכולה, ונראה בודאי שזה היה טעמם של הגדולים שעסקו בספר הזוהר הרבה, ובלי ספק הרגישו בו מה שהרגשתי בו אני עני שפל מארש, כי לא יאומן הפכו, אלא טעמם ונמוקם עמם שהעלימו ולא פרסמו הדברים הזרים שנתערבו בתוכו, ודאי כדי שלא יבאו קלי עולם ויטילו מום בקדשי שמים בניב שפתים, וחשבו התערובת המזוייף בלתי מזיק כל כך, כאשר אמרתי בלבי גם אני, עד שהעירהי החפץ האלהי, להבדיל הסיגים ולהסיר בדיליו, ששתו סופריו ומעתיקיו עליו, וטהרתים לספרים קדושים הללו מכל נכר, למען החיות עם רב כיום הזה שיצאו אלפים מן הדת, בסבת פושעים נכשלו בם, רצון ה' אמר אלי השעה צריכה לכך, כתוב והרוצה לטעות יטעה, עת לעשות לה', מאחר שהפרו תורה עברו ברית עולם הכת הארורה, שהפכו דברי אלהים חיים ומים מתוקים למי מרה, הלעיטהו לרשע וימות בבלי דעת לא יראה אורה, וצדיקים ילכו בם דרך ישרה, לישרים סודו ואורח צדיקים כאור נוגה רואים באספקלריא המאירה)], עד עכשיו שהכריחני השומר אמת, יראתי פן דור אחרון עתיד לטהר השר"ץ מתורת הזוהר, כאשר זה החלם לעשות [(והכת המודחת של ש"ץ שר"י קוראים עצמם זוהרישטן, כמו שכתבתי בספר השמוש)], ואף אם בכל מקום שפקרו המינין תשובתם בצדם (כמו שכתבתי שם בשבט) ויותר נוח היה לי להתגלות דבר זה ע"י זולתי, ולא להעמיס עלי אחריות זה, שלא הסכמתי עליו אלא מאונס גדול ומהכרח עצום, ודוחק שעה הצריכה לכך, בראותי כי אזלת יד תופשי התורה, רבים מהם לא ידעו את ה', ודרכיו לא הלכו בהם, מאסו את תורת ה' ואמרת קדוש ישראל נאצו, פרקו מעליהם עול מלכות שמים, ונתנו על צוארם עול בשר ודם, אחרי בצעם לבם הולך, ובאשר לא חפץ ה' בחרו ורצו, על העושק והמרוצה לעשות קלו כצבי רצו, להפך דברי אלהים חיים, לשונם חרצו, אוי לדור יתום שכך עלתה בימיו מפניהם התמימים בחייהם קצו) ואמונתנו בסכנה גדולה, אין מחזיק בידה מכל בנים גדלה, ותהי האמת נעדרת, והמינות גוברת, כאשר קדמו רז"ל להודיענו המלכות תהפך למינות (רובה ככולה) ומתירא אני פן קרבו הימים, כי סימני נגע צרעת זו נראו הרבה בימינו, כמעט קט אבדה האמונה, חלילה לי להניח המכשול ולשתוק, יהא העולם כמו שיהא, אני אעשה את שלי, לבנות בפני המהרסים כאשר יורני קוני, אשר שם פי כחרב חדה ומלתו על לשוני, בצל ידו החביאני, אלהים למדתני מנעורי גם עד זקנה ושיבה אל תעזבני, עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך, אב לבנים יודיע אל אמתך, אנכי וביתי נעבוד את ה', הנה אנכי והילדים אשר נתן לי ה' לאות ולמופת בישראל, כי לא כבה אש דת אמת, ואמת התורה ושלום האמונה יהיה בימי (ברוך ה' צורי המלמד ידי לקרב, וברוך אל עליון אשר מגן צרי בידי, כי מלאך רע שנאבק עמי, בעל כרחו מודה לאמונתי, כשאר הודה ולא בוש בחבור עצביו בעל הליחות (אדות) הסרוחות, עכ"פ בפה מלא הוכרח לומר שהאמת אתנו (ואם הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, כנודע בעולם מפורסם כעת) נתקיםם בי ת"ל ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך, תרמוס כופר ותני"ן, ואנכי אשיש ה' בקדוש ישראל אתהלל, אשר שמני למורג חרוץ חדש תדוק הרים וגבהות כמאוס תשים להפיל על בשותיו רשע חלל, לכן לא מריתי אחור לא נסוגתי ולא אתרפה במלאכתי (עם שהמי"ן חשב להפך יום ללילה, לא אהיה חבר לאיש משחית חלילה) אשר החילותי, מלאכת שמים היא מצוה הבא לידי לא אחמיצנה כי נכמרו רחמי מראות בצרת הבת כלת משה מאורסה, אגר דכל"ה דוחקא הכצעקתה הבא אלי בעיר אנוסה, כי באו אליה זדים ארורים ממזרים פסולי קהל לטמאה לענותה לגלות ערותה והיא לא נתפשה, ויעשו לה צלמי כשדי"ם משוחים בשש"ר, צבועים בגווני הכשר, חגורי אסו"ר במתניהם פושט טלפיו כצדיק וישר, סרוחי טפלים שקרים בראשיהם, ואיש תככים בם יעשיר. מתהלל במתת שקר וידרו להרבות לה מתן ומוהר, מבית הזוהר, ובאמת הוא להם בית כלא וסוהר, חושך ולא אור, לעורי לב עד נצח לא יראו אור.

י״ד(ז) אכן לרואים הראוים אור בהיר הוא בשחקים ואורח צדיקים כאור נוגה, בעזר הזוהר הופיע אור במבואות האפלים שבמקראות, לתיב"ה יתרה או חסרה או זרה יעשה צוהר, וכן לאות נקוד וטעם שם פעל שם ומלה פשוטים מורכבים ומתנכרים מעשים ההוים תחת השמש בארץ אופל צלמות ולא סדרים, עליהם יעיץ ענן אורו, כוכבי השמים וכסיליהם יגיה זהרו, לרוב בהירותו ובהיקותו מסמא את עיני חלושי הראות, הספר עצמו אומר שדבריו בסודות העמוקים, לא נמסרו אלא לזכאי קשוט, ולמחצדי חקלא, ולמארי מדין, ולמרי סוכלתנותא, ולדחלי חטאה, ולבני היכלא דמלכא, לא לרשעים ארורים העוברים את פי ה' ומכעישים אותו על פניו, וסכלים גמורים ושוטים מוחלטים, פתאים כפראים רק לפי שטת שטותם ואולתם, שחושבים להשגב במבצרי ס' הזוהר, ולירות מהם באבני קלעים הטועים, להפיל חומות גבוהות ובצורות בשמים, אני אומר, ובאתי להראות סכלותם, אתן כעפר חרבם, כקש נדף קסת"ם שקר, לקש נחשבו אבני קלע, מוחי קבל"ו על ראש פתנים לחמו במעיו נהפך אשר למד להפך דברי אלהים חיים מבטנו יורישנו אל וקיאנו חיל בלע, וינפץ אליליו אל הסלע, שאפילו אם היו הדברים מורים כדעתם הסכלית, ומצאו מקום לטעות, אין בעל שכל מחויב לקבלם, בהיותם מתנגדים לאמונה הבחונה, אשר היתה באמנה אתנו מראש אמנה, ואם מעשה ידי חרש חכם חדש מקרוב באו, ובבתי כלאים החבאו, ודברי אמונתינו לא מראש בסתר דבר צור ישראל, לא נגלה במקום חושך ליחידם מתי מספור, לא תוהו הנחילונו אבותינו לא במחתרת נמצאו, והנה לפחות יש כאן שני עדים או שלשה על פיהם יקום דבר, שספרי רעיא מהימנא והתקונין של הזוהר, מחברם אחד (דא ודא אחת, שפה אחת ודברים אחדים, כמו שיראה במקומות הרבה משני ספרים האלה, שהדברים כפולים, ולשונותיהם שוים) הוא מן המקובלים שבספרד המאוחרים, אם ר' משה דיליאון הנחשד (על פי אומדנות מוכיחות הרבה, חזי מאן גברא דקא מסהיד עלה, ר' יצחק דמן עכו על פי אשתו ובתו וקרובו, ורגלים לדבר, שהרי קנאו לו ונסתרה האמת, לא הודיעה כראוי ולא פרסמה, עמו דעתה הסכימה, ולא נודע שורש דבר נמצא בו. גם י"ל שקראו על שמו רעיא מהימנא, ואזיל לשיטתיה כמו שכתב ברעיא מהימנא ותקונין, דאתפשטותיה דמשה רבינו ע"ה בכל דרא ודרא בכל צדיק וחכם דאתעסק באורייתא, וכך הוא האמת בודאי, וכמו שהמתקנו הענין במזבח גדול (ס"ז, ב'), והבאנו לו גם ראיה מפורש מהתלמוד. או אפשר רוח דבר בו כענין המגיד של הרב בית יוסף וזולתו) או זולתו. מכל מקום חשד הלז לא דבר ריק הוא, ואם כן מי יחויב לקבל לסודות אמיתיות אלהיות, כל אשר יעלה על לב איש, ואם הוא חכם ומשכיל גדול שבישראל, מי יבטח בו, ויכניס עצמו באחריות וערבות שלא טעה בדמיונו, ואף המגידים הרוחניים יטעו, כמו שכתב האר"י ז"ל על המגיד של הרב בית יוסף, שכחש לו באיזה דברים (עיין מה שכתבתי בתורת הקנאות מ"ח, א') אמנם אנחנו שלא מצאנו בספר הזוהר התנגדות לאמונתינו הכללית המוסכמת (עם היות נתערבו בו דברים תמוהים וזרים ומוטעים בודאי, כמו שהוכחתי בבירור בס"ד, אלא שאינם נוגעים באמונה) נחזיק בהם כשאר דרשות ומילי דאגדתא, שמחה בהם, יועילו לה, ולא יזיקו, אבל נפש בהמית, מה לה לדברי אגדה מר ואהלות שריחן הנחשים ממית, כלך למדבר"ך (אצל נגעים ואהלות) מדור תנים ובת נעמית, ואל תתפשו בהיכלי המלך כשממית, לארוג בעד החלומות קורי עכביש המונעים הופעת אור האמת למען תחזיק בתרמית.