מטפחת ספרים ד׳Mitpachat Sefarim 4

א׳פרק רביעי.

ב׳בו מרבה בחבילות ראיות, שהרבה דברים קשים ומרים נתערבו ונזדייפו גם בגוף ספר הזוהר הקדוש ועלו לכמה מאות ענינים ומאמרים מוטעים ומשובשים, שאי אפשר בעולם לייחסם לשום תנא אף לא אמורא, ומה שרבים מהשיבושים אינם מפסידים באמונה ח"ו, אך קצתם ודאי נראים כחרוף וגדוף, מצוה להסירם מן הספר הקדוש, וזה כל עסק הפרק הלז.

ג׳א. והואיל ונכנסתי בתגר זה, משום הצלת נפשות, המתחיל במצוה אומרים לו גמור. על בעל הקורה ליכנס בעביה אני פי מלך שמור, הגו סיגים מכת"ב ויצא לצורף כלי חמדה גנוזה גמרא נגמור, עת הזמיר לכרם חמד הגיע ומורתא נזמור.

ד׳ואציעה הנה מה שמצאתי גם בעצם הזוהר מעורבים דברים תמוהים אחרים, הלואי אמצא רופא מומחה יעלה ארוכה למבוכה, אומן גדול יקרא, ושכר הרבה יטול מאת הבורא, וחכם גדול יקרא, שקיים דברי חכמים, בזה יעשה חפצי, כי חפצתי צדקו, גם אני אודהו כי תושיע לו ימינו, מלחמה בו לא אגרה, מי יתן ואמצאהו אענדנו לי עטרה.

ה׳ב. עתה אוסיף לערוך טענותי בקצת דברים קשים מרים מובלעים בתוך מים מתוקים וצלולים של גוף הספר הקדוש, מים חיים קרים זרים, ואלה הם.

ו׳{זוהר חלק א'}

ז׳ג. בחלק א' (י"ג, א), פקודא תמינאה ומהאי גדפא אתפרשא לתרין אומין אחדנין, דאינון קריבין ביחודא לישראל.

ח׳נ"ל ברור שכוונתו על ב' אומות אדום וישמעאל, ואמר זה לפי שמאמינים בתורת משה, ועליה יסדו אמונותיהם, וקרובים הם אלינו בכמה שרשי האמונה כגמול ועונש, ועוה"ב וכדומה, ובפרטות אמונת ישמעאל קרובה לישראל באמונת היחוד.

ט׳הנה לפניך שבימי בעל ספר הזוהר כבר היתה אמונת מחמד הישמעאלי בעולם (שנתחדשה בימי אמוראים אחרונים ע"לב), כי קודם זמן זה היו כל הישמעאלים עובדי אלילים גמורים, ככל יתר (גוי) {גויי} הארצות.

י׳ד. (י"ד, ב') בסיום הקדמת הזוהר, ארז"ל תלתא אינון גרמין בישין לגרמייהו כו', תליתאה מאן דאוקיד שרגא במפקא דשבתא מדלא מטו ישראל לקדושה דסדרא כו'. והאריך בעונש עצום המגיע למדליק נר עד דמבדילי ישראל בצלותא ומבדילי על כסא כו'.

י״אוזה נראה כסותר בעל תלמודנו שעל פיו אנו חיים, שאומר, דהוו אמרי המבדיל וסלתינן סלתי. וכן נפסק בסוף סימן רצ"ט. ולא אבו לו גם האחרונים שראו דברי ספר הזוהר, וכן בדין, שאין חוששים לו בדינים ופסקי הלכות, לא להקל ולא להחמיר כנודע (עיין שאילת יעב"ץ סימן מ"ז). ותו קשיא דהא לא סגי דלא אדליק מקמי הכי, וכדאיתא בתלמודא, קם שמעא אדליק אבקיה משרגא לאבדולי.

י״בה. (ל"ו, ב') שם, והשתא דחבו כו', לבתר אולידו כו', ועיין גם ס' עמוד ב', וזה סותר דרז"ל, בשמינית עלו למטה שנים כו', וי"ל בדוחק.

י״גו. שם (נ"ב, ב'), וקרא לו אוהל מועד, וכי לא הוה בקדמיתא אוהל מועד, לכאורה משמע שכבר היה המשכן אוהל מועד קודם זה הזמן. אבל דבר זה אי אפשר, שהרי בימי הכעס היה זה (ע"פ עולם ברור, וסוף ספר שבירת לוחות האון), והמשכן לא הוקם עד שנתרצה להם הקב"ה.

י״דאלא בית מדרשו של מרע"ה הוא קראו גם כן אוהל מועד, ע"ש והיה כל מבקש ה' וגו', והיינו נמי דקאמר לעיל בסמוך, ואי יקום מקדשא כו', לא אמר משכנא, אלא ר"ל מקום מוקדש, לדרוש את דבר ה'. אוהל כזה ודאי כבר היה לו מלפנים. כך נ"ל לדון לשון זה לזכות וליישבו בדוחק, שכך חובתנו וחובת כל הולך ישר, ללמד עליו זכות כל האפשר.

ט״וז. שם (נ"ג, א') יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש.

ט״זזה דבר חדש מתנגד למ"ש בתלמודנו, 'ד' מתו בעטיו של נחש', יהושע לא שמענו, אם אמנם אין בזה כל כך חדוש, כי המצא תמצא איזה סתירה, בין אגדה לאגדה, אף כי בין תלמודית לזולתה מדרשית, וכו'. ובלאו הכי צ"ע בהני דקחשיב, כמ"ש במקומו בס"ד, וצריך ישוב, אף לא יבצר מחכם מזמה, לתרץ התימה.

י״זח'. שם, נ"ז, ב':, יש עוד חדוש בענין זה, דלא חשיב אלא תלתא דאסתלקו בעיטא דנחש, ומעייל נמי לוי, וכל זה שלא כתלמודנו בפרק במה בהמה.

י״חט'. נ"ח, ב': ר"י פתח לכו חזו מפעלות וגו'. מביא המקרא בשבוש, מערב שני פסוקים מתדמים, ויש בהם חלוף גדול. וכבר ראיתי מ"ש בו בסי"א (פצ"ט) דדחיק למשכוני נפשיה עליה, לעיולי פילא בקופא דמחטא. וראה כי בשלש מקומות מביא הספר כתוב זה, האחד הוא שזכרנו עתה, השני בר"פ נח, השלישי בפרשת שמות (ה', א'), ובשלשתם נשתבש הפסוק באופן אחר. וכאלה רבות בפסוקים המובאים בזוהר, אולם אמת הדבר שנמצא גם בתלמוד כזאת, וגם שכך דרך הזוהר והמדרשים, למלא ולחסר התיבות לפי צורך דרושים לכל חפציהם. אבל כבר הקדים רפואה למכה בעל ספר רעיא מהימנא בפרשת פנחס (רנ"ד, א') יעוין שם, כי מדבריו עלתה ארוכה למחלה גדולה זו, שנמצאת בפסוקים המובאים בזוהר (ויעוין מ"ש בס"ד בהגהותי לספר הזוהר בכמה מקומות, וביחוד סוף פרשת חוקת, והתימה מבעל ספר י"א שלא זכר מלשון רעיא מהימנא הנ"ל, לחזק דבריו הארוכים שם בפרק הנ"ל מאומדנא בעלמא.

י״טאך מה שהיה סבור הרב ע"ה, ליישב ג"כ מה שנמצא בספר הזוהר חלוף שם אלהים בשם הוי"ה, אין זה מספיק, לא ירד בני עמו, להאמין שלזה ג"כ הרשות נתונה לבעלי התלמוד והמדרשים, לקרוא שינוי שם קדוש בכתוב, מרצון פשוט לצרכם לו באיזה דרש, ולהמיר אותו השם המורה על דין, בשם הרחמים, או להפך. זהו דבר שאי אפשר להשמע, אפילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה).

כ׳י. בפרשת נח, ס"ע, ב': תא חזי אילו הוה אפיק אדם תולדות מגן עדן כו'.

כ״אהא ודאי פליג אסתם תלמודא דידן. ומ"ש בזהרי חמה אין לו טעם, וז"ל הכוונה שאדם הוליד בנים בגן עדן כמ"ש ז"ל עלו למטה שנים וירדו ו', והיו נעשים ברוחניות. אח"כ כשחטא אדם לא היה יכול להוציאם משם, לפי שהם היו רוחניים ולא היה יכול להוציאם לעולם הגשמי כו'.

כ״בר"ל לפי שלא חטאו עדיין, אך אדם בחטאו גורש משם, והבנים שנולדו קודם החטא, ודאי לא היו נושאים בעונו, אם לא חטאו הם עצמן. אבל לפי מ"ש ר"ל שכל הבריות אכלו מן העץ, משמע שגם קין והבל אכלו עמהם. אמנם לדברי הזוהר צ"ל ע"כ דלא ס"ל כגמרא דידן, אלא אחר שיצא אדם מג"ע הוליד ולא קודם. ז"ש ולא זכה לאפקא וק"ל, ועמש"ע שם בס"ד.

כ״גי"א. שם בספר הזוהר, פ"ט, א': לא נזקקין תנן דלא חיישי כו', דהא מאיס איהו קמייהו.

כ״דזה לקח מן התוספות. והם באמת דברים תמוהים, כמו שכתבתי במור וקציעה (סימן ק"א) בס"ד.

כ״הי"ב. בפרשת וירא ק"ב, א': כדין ידע אברהם דהא מסאב איהו ועביד ליה תבילה, או עביד ליה לנטרא ז' יומי כו.

כ״והאי לישנא תמוהא טובא, והני שבעה יומי מאי עבידתייהו. אי לטומאת מת מי סגי בלא הזאת שלישי ושביעי, וטבילה, ואפר פרה לא היה לו לאברהם אבינו. ואי מטומאת נדה ובועלה, הא ודאי טבילה בעו, ומאי או, לא ידענא לה פתר.

כ״זי"ג. ע"ש, אערע ביה טומאה אחרא כגון זיבה או סגירו (כצ"ל) או נדה, דהוו תרי מסאבו, לא סגיא ליה בההיא טבילה כו'.

כ״חלא ידענא מאי קאמר, ונראה כתורה חדשה.

כ״טי"ד. שם, ק"ה, ב': וז"ל, ארדה נא ואראה הכצעקתה הבא אלי עשו כלה, למאן קאמר אי תימא לאינון מלאכין מאן חמא מליל עם דא ופקיד לדא אלא לאברהם קאמר כו' אלא דא אברהם כו'.

ל׳מאמר הלז תמוה וזר מאד, מתנגד לנקוד הכתוב וטעמו. ובעל ספר זהרי חמה בלי דעת מלין יכביר, מלין על גבי מלין לומר על שמאל ימין, ואינו נכוה בחמי חמין, כי לבאר זה המאמר כפשוטו לא היה צריך להאריך, שכן הוא מובן לכל. גם הגהתו אין בה טעם. אבל לא חלי ולא מרגיש, שאין פרושו של המאמר הלז מסכים עם הנקוד, כי מלת עשו קמוצה העי"ן, ואינו צווי אלא עבר, ולא יתכן פירוש {הספר} אלא אם היה העי"ן נקוד בח"פ. גם אין הפירוש עולה, עם טעם מפסיק שבין מילת עשו, למלת כלה, וזה מהמקומות הזרים שבמדרש הזוהר.

ל״אי"ד. ק"ו, א': ואע"ג דכלהו חטו כו'. זה נראה כסותר דרז"ל, ויש ליישב.

ל״בט"ו. שם: לא זז מתמן עד דאמר לה סלחתי כדברך כו'. זה לא נאמר בעגל שהתחיל בו, אלא במרגלים.

ל״גט"ז. ק"ח, א': כמה דארעא דלהון אתאביד לעלם לעלמי עלמיא כו', וכן נשנה דבר זה בסתרי תורה (ק"ט, א') בסוף פיסקא כתוב ודאי לית לה תקומה.

ל״דוזה מתנגד למקרא מלא יחזקאל ט"ז {נ"ג-נ"ה} ושבתי את שבותהן, וגו', ואחותיך סדום ובנותיה תשובן לקדמתן. ואי אפשר ליישבו אפילו בדוחק. ועיין עוד בספר שבט לגו כסילים בפרט ז'.

ל״הי"ז. שם, ק"ט, א', בסיום סתרי תורה: ודא לית לה תקומה. עיין מה שכתבתי לעיל בדף הקודם. אכן אנשי סדום הקדומים, ודאי עליהם נאמר על כן לא יקומו רשעים וגו' כדתנן בחלק.

ל״וי"ח. שם, ק"י, ב': ובאחרא כתיב ובקמה חסר וו, בגין דלא נפק מנה חולקא לקב"ה.

ל״זמכאן משמע קצת שמלך המשיח אינו מיוצאי חלצי שאר מלכי יהודה, אלא הוא דוד בעצמו (כמשמעת פשטי כמה מקראות) אך לפי מ"ש הספר בסמוך, לכאורה לא משמע הכי. וז"ל (שם) לא ידע דזמין קב"ה משה דוד מלכא ושלמה ושאר מלכין ומלכא משיח. ואם אינו סותר הקודם, בהכרח לומר דלא דק הכא בסדרא, ולא משאר מלכין דבית דוד נפק וקם מלכא משיחא, דאי איתא, אמאי קאמר מעקרא דלא נפק מנה (מצעירה) חולקא לקב"ה כהאי אתרא (בכירה) הלא רחבעם בן נעמן העמונית היה, וממנו יצאו כל שאר מלכי בית דוד. מאי בין האי להאי.

ל״חי"ט. שם, ק"כ, א': דהא כד אתא יעקב, מית הוה אברהם.

ל״טתמוה לכאורה. ויש לפרש כוונתו כשבא יעקב מחרן אל אביו, שכבר הוליד שבטי יה, ונעשה מרכבה שלמה לשם.

מ׳שם עמוד ב', כד"א כבש אחד בן שנתו, עיין בהגהותי בעז"ה.

מ״אכ'. פרשת חיי שרה, קכ"ה, א': ועל ידיה מתו בני עלמא מן יומא דגרים לון אדם, בר משה ואהרן ומרים.

מ״בלא דק, דהא מסיק בשרה נמי הכי, וא"ה, כ"ש אבהן דלא מתו על ידיה דההוא נחש, והיינו נמי רזא דקרית ארבע, רזא דאבהן, חג"ת ומלכות. אלא ע"כ לא דק, ואבות ממילא משמע, משרה.

מ״גכ"א. פרשת תולדות קמ"ב, ב': והא תנינן תפוח עקבו דאדם מכהה גלגל חמה.

מ״דהכי איתא בפרק חזקת בעובדא דר"ב. ומ"ש ר"א כאן ודאי הכי הוה בקדמיתא עד לא חב. זה אינו עולה בקנה בינה אחד עם מ"ש ר"ב שהוא ראהו בקברו כך.

מ״הכ"ב. פרשת ויצא קנ"ג, ב', בסופו: דהא בההיא שעתא לא הוה ליה בנין כו' עד קנ"ד, ב', (בראשו) הואיל באר בענין בנימין שלא הוליד עד שחזר ממצרים לארץ כנען.

מ״ולפי דרכו זה, צריך שיאמר שילדה אשת בנימן כל עשרת בניו שירדו עמו למצרים, בכרס אחד. ואפילו אם נאמר, שנולדו לו מעשר נשים, נגד המשמעות שארז"ל תאומות נולדו עם השבטים שנשאום, ולא נזכר שנשא אחד אשה אחרת כי אם יהודה ויוסף, מכל מקום איך היה זה אפשר בזמן מועט ששהה בחזרתו אל אביו, עד שירדו יעקב ובניו כולם למצרים, ונתעכבו בהליכה ובמצרים ובחזרה, גם מיד שבו למצרים, סתמו כפירושו שלא המתינו כלל, רק כדי צורך הכנה למסעם המוכרח בלבד, כי יעקב אבינו ע"ה היה בהול לילך לראות את יוסף, כמ"ש אלכה ואראנו וגו'. הרי על כרחך זמן קצר מאד יש בין עלית בנימן ממצרים, לירידתו שנית עם בניו, וצריך לומר שארע לו נס גדול ורב, יתר מאד מכל מה שכתוב בתורה ובנביאים וכתובים, בענין ברכת הבנים לצדיקים, והולדה למעלה מן הטבע.

מ״זועם כל זה עדיין הוא סותר למה שמוזכר פשוט במדרש, השמות שקרא בנימן לבניו על שם יוסף אחיו, וששאל לו יוסף על אודותם, וזה היה בירידה ראשונה, ואיך אמר בעל ספר הזוהר דלא שמש בנימן ערסיה עד דאתא ליוסף.

מ״חכ"ג. שוב ראיתי גם בזה חתר בעל ספר יונת אלם (פרק נ"ה) ליישבו בשלשה דרכים, וכולהון לא הניין לי. ולא ירדתי לסוף דעתו איך נהלם לו לשון הזוהר. ומה שדקדק ממ"ש שם כיון דאתא ליוסף, וכך הוגה ע"פ דרך אמת. אבל באמת אין מנוס מזה לומר דפליג מדרש הזוהר על מדרש רבה בדבר זה, וזה אינו כל כך זרות וקושי, דזימנין טובא אשכחן דפליגי מדרשים אהדדי, גם הנס הלז אינו בגדר הנמנעות.

מ״טכ"ד. אך זה שכתב עוד שם, מון דרחל אתעברת מבנימן, לא אתעכב תמן.

נ׳זה אי אפשר, לפי חשבון ששהה יעקב אבינו ע"ה בדרך שתי שנים, עד שנולד בנימן, כמ"ש בסדר עולם ומוסכם בתלמוד מאין חולק. והרי בכאן מאריך ספר הזוהר ימי עבורו של בנימן חוץ לטבע, מה שלא נמצא דוגמתו. גם בזו מצאתי לבל ספר יונת אלם שנדחק בו על פי ההכרח אשר לא יגונה, עם שאין לשון הספר סובלו.

נ״אכ"ה. שם, ק"ס, ב': עזרא דאמר זכרה לי אלהי לטובה.

נ״בלא מצינו כתוב זה לעזרא, כי אם לנחמיה. ומשום שספר נחמיה באמת לא נקרא על שמו (כלול הוא בדברי עזרא, כמ"ש רז"ל), אין זה מספיק להחליף שם האומר האמיתי שמביא גאולה לעולם .

נ״גכ"ו. בפרשת וישלח קע"ג, א': ואת כל טפם ואת כל בהמתם.

נ״דלא ידעתי פסוק זה, כמו שכתבתי בהגהותי יע"ש.

נ״הכ"ז. בפרשת וישב קפ"ג, ב': ר"ח ור"י הוו שכיחי קמי דר"ש, אמר ר"ח הא תנינן כל חלמא דלא אתפשרא כאגרתא דלא מתקריא.

נ״וזהו מאמרו של רב חסדא אמורא אתלמודין בבלאה.

נ״זוכן מה שכתב עוד שם אע"ג דנבואה לא שריא חכמי עדיפי מנביאי, הוא מימרא דאמימר. ולא יתכן לאמרו משמו, אם היה משנה בפי קדומי התנאים, אין דרכם של בעלי התלמוד בכך, שהם אומרים תמיד דבר בשם אומרו, אפילו ספקי דגברי גרסי, או מביא אחר דברי האמורא, תנא דמסייע ליה, ותניא נמי כוותיה. ומדלא אייתיה בעל הגמרא רק בשם אמורא סתמי, ודאי אינם דברי תנא.

נ״חכ"ח. שם, ק"צ עמוד א': מביא פסוק לשמרך מאשה זרה מחלקת לשון נכריה.

נ״טהיא הרכבה משני פסוקים, ראשה ממשלי ז', ומסיים מנכריה אמריה החליקה. וסופה ממשלי ו', תחלתו לשמרך מאשת רע.

ס׳ובכאן לא יועיל מ"ש לעיל בענין שנוי שם, ותפירת קריא"ת שני מקראות, לעשות עמהם כתנות אור, להלביש דבר סתר, משא"כ בזה כי הוא עת לקרוע, ולא לתפור בגדי מלכות חושך ותוהו מי יתן ואדע פותר.

ס״אכ"ט. שם, קצ"ו, א': המחשבה שלא חשב.

ס״בפליגא אגמרא דידן. ובזהרי חמה כתב דפליג אמדרש אבכיר, ולא ידע דהכי איתא בתלמודין בשני מקומות .

ס״גשם. ר"ב, א': אהדר לביה ואמר לא יאית עבדית כו'.

ס״דבחלק איתא בנוסח אחר. ועיין הגהותי בס"ד.

ס״הל'. פרשת ויגש, ר"ו, ב', בסופו: בשעתא דעאל ליליא ודאין דינא.

ס״וצ"ל דיני ממונות היה דן, והתחיל ביום וגמר בלילה. ולישנא סתמא לא משמע הכי.

ס״זל"א. בריש פרשת ויחי, יותר מארבעה דפין הוא לשון זוהר מזויף, נראה ונרגש לכל מכיר לשונו, וכבר העירו על זה המגיהים הראשונים, שהוציאו ספר הזוהר לאור הדפוס.

ס״חל"ב. שם, רי"ט, ב': אמר רבי יהודה לית חובא בעלמא דלא אית ליה תשובה בר מהאי ולית לך חייביא דלא תמן אפי שכינתא בר מהאי.

ס״טהרי אלו שני דברים קשים ומרים. האחד, ששולל תשובה על חטא, שלא נזכר בתורה בפירוש, רק ברמז, וכלל גדול בידינו אין לך דבר שעומד בפני התשובה. ותמה על עצמך, על שלשה ראשי עבירות שהן ביהרג ואל יעבור, וכן כל העבירות דכריתות ומיתות בית דין, ולא תשא את שם ה' אלוקך לשוא, שנזדעזע כל העולם כולו בשבילו, יש להן תשובה, ולזה החטא שלא בא בו אפילו לא תעשה גרידא מבואר לגמרי, אלא מכללא נשמע (לפיכך אינו אפילו בכלל הלוקין, אלא בכלל בעלי מכת מרדות של דבריהם ודאי איתיה מסתמא, העושה בזדון אחר התראה) לא תועיל ליה תשובה (בשגם מצינו מפורש היתר לאיסור זה, אף לא במקום סכנה, רק כדי למצוא תקנה לברר ספק, כמ"ש בחלון [בהערל] בס"ד). עם היות גם התלמוד החמיר מאד בעון מוצא שז"ל מ"מ מניעת תשובה לא שמענו חלילה, מי ישמע לו לדבר כזה (ולפ"ד הזוהר כאן, לא תהא תקנה לכת ש"ץ שר"י (הקוראים עצמן זוהרישטן), אפילו בשביל דבר זה בלבד הרי הם עדי אובד, ומרפה ידי בעלי תשובה), אפילו אם היה אפשר ח"ו שאמרה ה' יתברך עצמו, אין לקבל גוזמא זו, כמ"ש הראשונים ז"ל על דרך הלצה ראיה ומקובלת, כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה, חוץ מצא ממחיצתו, עיין עלית היראה.

ע׳והשני שמזכה כל הרשעים הגמורים בכלל לראות פני השכינה לפי דבריו, חוץ מזה הבלתי מוזהר בפירוש בתורה, יהא אבד סברו. הוא ודאי דבר שאין הדעת סובלו, קשה וזר כראשון, ומתנגד בירור גם לתלמודינו, שמניח ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה, וזה אינו מהמנין, מכלל שהוא מקבל פני שכינה, ולדברי ספר הזוהר הללו, הענין בהפך, ד' כתות מקבלות פני שכינה, וזה לבדו אין לו תקנה, מי יאמין לשמועתו. גם יש סתירה בתקון י"ד.

ע״אלפיכך אני אומר בטח שאין לשום לב לגוזמות כאלו, שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, יאמר ה', חזקו ואמצו בתשובה ואל ירפו ידיכם, לא אבדה תקותכם, ויש שכר לפעולתכם.

ע״בל"ג. שם, ר"כ, א': אי זכי בתשובה שלימתא תליין ליה כו'.

ע״געיין הגהותי על זה.

ע״דל"ד. שם, רל"ט, א': עיין הגהותי.

ע״הל"ה. שם, רמ"ד, א': שיהי דן נחש וגו', אימתי הוה דן נחש ביומי דירבעם, דכתיב ואת האחד נתן בדן.

ע״ודרוש זה כמו זר נחשב, וראוי להסירו מן הספר.

ע״זל"ו. בחסרונות ספר הזוהר המוצגים בסיום חלק א':

ע״חד', א': אוכל במזרח חצי אמה, בגין דעבד יהודה פלגו הצלה כו' ובדרום חצי אמה כו'.

ע״טמלת חצי בשניהם טעות בדבר משנה הוא (ריש פרק ג' דמדות). הנה יסד סוד ופשט על שקר ובנה על תוהו.

פ׳שם י"א, א', בראשו: בצלותא דילך כו' באיזהו מקומן בצו כו' (דווקא מ"מ י"ט).

פ״אידוע שאמירת פרק איזהו מקומן עם פרשת קרבנות, רב עמרם גאון הוא תקן והסדיר את זאת, ואין מזה רמז בתלמוד, אף כי מרי מתניתן לא נודע מאומה שתקנו, רק לקרות בתורה בפרשיות קרבנות כל אחד בזמנו, כדאיתא שלהי מגלה, ולעסוק בהלכותיהם (על דרך הלמוד) בבתרא דמסכת תענית ומנחות, לא לומר פרק איזהו מקומן עמהם בכל יום לפני התפלה (שלא נסדר כל עיקר אלא לזכות ההמון שאינם עסוקים בהם, ואחרון הגאונים הנ"ל הוא שחדשם, עם היות רוב דברי הפרק אינם שייכים כלל לדבר יום ביומו, והאומר סדר עבודת היום תחת פרק איזהו מקומן ודאי משובח יותר), לפיכך אי אפשר שיהא ענין זה משנת רשב"י התנא.

פ״ב{זוהר חלק ב'}

פ״גל"ח. חלק ב'. פרשת ואלה שמות ה', א': חוזר ומביא הפסוק בשבוש כנזכר כבר לעיל .

פ״דל"ט. מדף י"ד, מפסקא דרבי חייא רבה הוה אזיל כו' ואילך עס"ה הפרשה, שמונה דפים שלמים, אני אומר בטוח שכל זה אינו מהזוהר האמיתי, רק מלשונות מדרש הנעלם. מי שהוא בקי בלשון זוהר גמור, יודה לי על זאת בודאי, עם שלא הרגיש בזה זולתי עד עתה.

פ״המ'. שם י"ט, ב' שורה א': דהא אמר ליה לאובא טמיא כו'.

פ״ולשון זה הוא דבר הגמרא דפרק הרואה, שאמרם רב קטינא (אמורא ידוע בזמן רב ושמואל) לאובא טמיא. מכאן נראה גם כן בברור, ששמות תנאים המוזכרים כאן אינם תנאים אמתיים, שאי אפשר שיאמרו דבר שארע (אחד) {אחר} זמן רב מאוחר לדורם, בימי אמוראים, בלשונו של האמורא הבבלי האחרון. אלא שמות מושאלים הם, העבודה אם לא נאמר שמא נשמות התנאים הם שנתגלו בדור אחרון למחבר ספר הזוהר, כמ"ש בריש ספר התקונין.

פ״זמ"א. וכן הוא הדבר שמביא שם בסמוך, אמר ריב"ל כו' .

פ״חמ"ב. פרשת וארא ל"ב, א': מה עבד קב"ה ארחיק לבני ישמעאל כו' ויהיב להו חולקא לתתא בארעא קדישא בגין ההוא גזירו דבהון.

פ״טהרי כי בימי בעל ספר הזוהר היתה אומת ישמעאל שולטת בארץ הקדושה, ודבר ידוע הוא ומפורסם שלא הגיעו הישמעאלים לממשלה כללית עד שנת שע"ד, לאלף החמישי (היו ממלכה שפלה שכירי הרומיים). מן אז והלאה (עיין מה שכתבתי בהגהות לספר צמח דוד, ובעץ אבות פרק ד') נשאו ראש ויפשטו בארצות המזרח ופרצו בארץ הקדושה והביאוה תחת ידיהם. ובסוף שנת ארבע מאות לאלף הנ"ל לכדו את ירושלים מיד הנוצרים, והיה זה באמצע ימי הגאונים, קודם זה לא היה לו אחוזה בארץ ישראל. נמצא על כל פנים יותר מת"ק שנה אחר רשב"י חובר ספר הזוהר. ואולי מאוחר עוד הרבה מזה. ואיך אפשר להסכים זה עם שמות האומרים אותם הדברים, והמה חביריו או תלמידיו של רשב"י, לפי המובן בלשונו של בעל ספר הזוהר, הלא זה כדבר אשר אין לו שחר.

צ׳מ"ג. בפרשת בא ל"ח, א': מאן פני האדון דא רשב"י.

צ״אלשון זה חרוף וגדוף הוא בודאי. ובזה איני נושא פנים למי שיהא, אפילו יהא רשב"י האמיתי (ח"ו לחשדו בכך, שיקבל עליו לעשותו אלוה, אדרבה היא הראיה שלא יצאו דברים הללו מפיו, אשר לא צוה ולא עלתה על לבו מעולם, אפילו אמרה גדול שבנביאים לא צייתנא ליה, ולא אקבל שום התנצלות בכזה), חלילה להעלות על הדעת שהם דברי חכמי תורתנו הקדושה הנאמנים לה', לתת כבודו יתברך לאחר, לא תהא כזאת בישראל. והמשתף שם שמים ודבר אחר כו' ח"ו.

צ״בוהרי כאן פתח פתוח לפורצי גדרו של עולם, פרצה קוראה לגנב, גונב דעת העליונה, לקחת ממנו דוגמא לומר הותרה הרצועה, מי שלח פרא אדם חפשי לחלוק כבוד האלהות לבשר ודם, יותר מלשון זר ומר כזה. אבל האמת יורה דרכו שלשון זּה צריך תקון, וצריך לומר כמו שהגהתי שם בספר הזוהר שלי, כי מלת את שבפסוק חסרה שם (ונשמטה מסופר המעתיק בשגיאה אגב שיטפיה, ודבר קל ומצוי הוא זה), וכן צריך להיות מאן את פני ה' כו'. ובתקון זה הקטן, חזר הלשון בלתי זר, אך קרוב הוא קצת, על דרך שנמצא לרז"ל שדרשו בכיוצא בה בפירוש את ה' אלוקך תירא לרבות תלמידי חכמים. ועם כל זה שאיני מרחקו, על פי הגהה זו, מכל מקום איני מקרבו בשתי ידים, ולא נתקררה דעתי עדיין בלשון זה, לבי מהסס בו. כי יראה הוא דבר אחר, שמצינו מצות יראה גם באב ואם, ובמקדש, שצוה הקב"ה בפירוש לירא מהם. אבל לכלול באת פני האדון, להראות את פני האדון, דא רשב"י, מיחזי חברותא כלפי שמיא, וכמין שתוף ח"ו, ועכ"פ נותן מכשול לחסרי דעת. על כן אם היו זקנים מורי התורה אמתיים בדור מסכימים, הייתי אומר וגוזר להסירו מן הספר לגמרי. ואוי להם לבריות חברי בהמות תועות, רואות ואינן יודעות מה רואות, מדברות ואינן יודעות מה מדברות כשור גועות, עוסקים בספר הזוהר זורקים ארס חרוף וגדוף כלפי מעלה, אין מרגיש ואין חולה.

צ״גמ"ד. שם. ואור הנר יפה לבדיקה מבחוץ.

צ״דזה הלשון ואור הנר וכו' היה כתוב בגליון מן הצד, והוא תוספת מן הסופר המעתיק, ולכן כתב מלת מבחוץ בצדו, כדי לידע שאינו מלשון הספר, ושצריך לכתבו מבחוץ. והמדפיס לא הבין, והכניס הכל בפנים, תוך לשון הזוהר, ודוגמת זה בחלק ב' בתוספתא דאמור (צ"ו, א') כי לא ידע מהו. וכזה ארע במדרש רבה קהלת, עם הסופר ארקילאון.

צ״המ"ה. שם י"ז, א: דכתיב בהר המוריה אשר בירושלים.

צ״ונראה כי הוא הכתב (דברי הימים ב ג׳:א׳) ויחל שלמה וגו' בירושלם בהר המוריה וגו'. ומשובש הוא בכאן, אולי משגה הוא מסופר מעתיק הספר.

צ״זמ"ו. בפרשת בשלח (מ"ט) {מ"ח}, ב', וזבולון כו' וים כנרת הוה בעדביה, ומהכא אשתכח חלזון לתכלתא, ונשנה דבר זה בפרשת תרומה קמ"ט, ב' בראשו, ותכלת כו' מההוא ימא דגינוסר, ומשולש בפרשת בהעלותך ק"נ, עמוד א' ומרובע פרשת (בשלח) {שלח} קע"ה, ב', מאי תכלת כו' מחד נונא דאזיל בים כנרת, ומחומש בחסרונות, השייכים לחלק א', ה', א', ובים הכנרת דאתי מתמן תכלא:

צ״חכל זה תמוה והפך המציאות, כי תחום גינוסר שהוא כנרת, עלה בחלקו של נפתלי במזרחה של ארץ ישראל, ותחום עכו על יד הים הגדול במערבה, הוא עלה לחלקו של זבולון, כמבואר במקרא, וכמו שכתבו חז"ל גם בפירוש בפרק יש נוחלין. ובענין צידת החלזון אמרו בפרק במה מדליקין (שבת כ"ו, א)' לכורמים וליוגבים, תני ר' יוסף יוגבים אלו ציידי חלזון מסולמא דצור עד חיפה, וכדבר הזה ממש כתבו גם סופרי אומות העולם כותבי ישובי המדינות והנמצא בהם לצורך העולם, וזכרו שלא נמצא במקום אחר הדג שצובעין בדמו תכלת, כי אם בין שני מקומות הללו. וידוע שצור וחיפה הן שתי עיירות היושבות על חוף הים הגדול של תורה (ונקרא ים האמצעי אצל סופרי החול) ויושבי צור וצידון היו צדין אותו ועושין בו סחורה ביחוד אחר שחרבה ארץ ישראל, הם שהיו מספיקין צבע תכלת לכל הארצות. וכן היה נצוד בחלקו של זבולון, שירכתו על צידון, ובזמן ישוב ארץ ישראל היה כל משא ומתן הלז וריוח הגדול שבו, לזבולון לבדו מיתר השבטים, כמ"ש רז"ל כולן צריכין לך על ידי חלזון, ושפוני תמוני חול, תני ר"י שפוני זה חלזון, וטמוני חול זו זכוכית לבנה, גם היא היתה בגבול הצידונים והצוריים, שהחול הנמצא שם באותו מחוז בחוף ים הגדול, הוא מובחר לזכוכית הטובה ומשובחת, לא נמצא כמוהו בארץ. אבל שיהא חלזון מצוי בים כנרת, שהוא במזרח ארץ ישראל, ולצפון בתחום נפתלי, לא זה שמענו, ולא כיוצא בו שמענו, רצוני לומר מה שכתב הרב המיימוני בפרק ב' מהלכות ציצית, שהחלזון שצובעין בו תכלת מצוי בים המלח. גם זה אינו, כי ים המלח הוא במזרח ארץ ישראל לדרום, בין שבט יהודה ובין שבט ראובן, וזו פליאה נשגבה ורבה היא על אדם גדול חכם מובהק מדיני טבעי כר"מ ז"ל, שלא ידע זה. וזו קשה מן הראשונה, כי אמנם ים כנרת מגדל דגים, אבל ים המלח סתמי, הוא הסדומי, אינו מגדל שום בעל חי, אפילו הדגים הבאים אליו מהירדן עם משיכת הנהר מיד מתים בו מרוב מליחותו. כי כן נקרא בלע"ז מארא מארט"א, ר"ל הים המת. לכן שבוש גמור הוא זה לר"מ ז"ל, כמו שכתבתי שם על ספרו בס"ד. מכל מקום נראה שנשתרבב הטעות משם, והחליפו בעל ההוספות על הזוהר לדעתו, ולכונה טובה המיר אותה רע בטוב.

צ״טמ"ז. שם נ"ב, א': אר"י אשבחנא ברזא דא בתקיעותא דרב בבבל. גם זו עדות נאמנה, על החבור הקדוש הלז, שאינו של רשב"י התנא.

ק׳מ"ח. ס"ד, א': עיין הגהותי.

100

ק״אשם ס"ה. עיין הגהותי.

101

ק״במ"ט. בפרשת יתרו ס"ח, ב': חמו חד חויא קם ר"ח למקטליה. אמר ליה ר"א שבוק ליה לא תקטליה. ואמר ליה דאיצטריך לון עלמא כו'.

102

ק״גזה דבר תמוה מאד, שהרי כל המזיקין נהרגין אפילו בשבת (ואותן חסידים המחמירים אין רוח חכמים נוחה מהם), ואמרו טוב שבנחשים רצוץ את מוחו. ואמרו חז"ל הנאמנים, אם נזדמנו לאדם נחשים ועקרבים והרגן, בידוע שנזדמנו לו להרגן. ואם מפני שהם שלוחי הדין ימלטו, הלא בטענה זו גם הרשע ממלט נפשו ממות, ברצחו נפש, כי גם רשע ליום רעה, רצועה לרדות הוא, ושבט אפו בכל מקום, ככתוב. ובאמת אם לא סוף הלשון הייתי אומר לדחוק ולפרש, שהיה ידוע לר' אלעזר שאותו נחש שליח מן השמים הוא לשוך ולהמית רשע, ובהכרח צריך לקיים שליחותו, לכן מנע הריגתו שלא להתנגד לגזירת עליון. ואף על פי שעדיין היה בו דוחק מבואר, שהעקר חסר מן הספר. אבל הטעם שאמר להניחו הוא כולל והוא דבר שאין לו שחר.

103

ק״דנ'. שם ע"ט, ב': באמירה, והיינו מסטרא דדינא כו'.

104

ק״התמיהא, דהא אמירה רכה בכל מקום, והגדה קשה כגידים.

105

ק״ונ"א. שם, ומה דלא אמר אלהינו, משום דהא משה לא זכה למישל לארעא.

106

ק״זאף זו מן התימה. אטו משה מי לא אמר, ה' אלהינו דבר אלינו, וכהאי גוונא טובא במשנה תורה.

107

ק״חנ"ב. יתרו פ"ז, ב': עיין הגהותי.

108

ק״טנ"ג. שם, ובגין כך בעי בר נש לסדרא על פתוריה חד נהמא או יתיר.

109

ק״יהא דלא כהלכה. ועיין מור וקציעה אורח חיים סימן {ק"פ}.

110

קי״אנ"ד. (בפרשת משפטים) {שם} צ', ב': כמה דאת אמר ישעו אל ה'. זה מקרא מקוצר, כמו שהגהתי שם בס"ד. ואינו כל כך תימה כמו שכתבתי לעיל כמה פעמים.

111

קי״בנ"ה. (שם) {בפרשת משפטים}, ק"ב, ק"ג, ק"ד: האריך כמה דפין בגודל וחומר סכנה, לישא אשה אלמנה, אף על פי שאינו גוזר עליה שאסורה להנשא, מכל מקום לפי דבריו הארוכים, הא חמירא סכנתא מאיסורא, וטוב שתשב אלמנה כל ימיה אפילו ילדה, ולא תסתכן לנושאה, וכן המנהג בארץ טורקיא עתה, אחר שנתגלה ספר הזוהר. ובאמת זה נראה מתנגד ממש לתלמודנו בכמה מקומות, כי לא לבד שלא השמיענו כזאת, שיש סכנה בה רק בקטלנית בלבד, אבל אדרבה הקלו בכמה דברים בשבילה, והפקיעו קדושין כדי שלא תשב עגונה, וכן בכתובת אשה משום חינא, ובכתובת אלמנת כהנים משום דחזו דפרשי מנייהו, וגם במקרא בקללה הוא אומר והיו נשיכם אלמנות, ופירשו רז"ל שלא ימצאו עדים להתירן ותשארנה עגונות, וכזה רבות, רק במלך שנינו אין נושאין אלמנתו, ומלך נושא אלמנתו של מלך, וכן באשת תלמיד חכם כלי שנשתמש בו קודש לא ישתמש ביה חול, ורבי חזר אחר אלמנתו של רבי אלעזר ברבי שמעון, לקחתה לו לאשה, ועל דרך עצה טובה אמרו לא תבשל בקדרה שבשל בו חבירך, לפי שאין כל האצבעות שוות, וזה טעם נכון ועצה טובה הגונה, למאן דאפשר ליה למצוא בתולה הוגנת כחפצו, אך סכנה אפילו קלה לא שמענו, ואמנם גם לדברי ספר הזוהר שם משמע קצת שלאחר י"ב חודש אין בו סכנה כל כך, ועיין בהגהותי.

112

קי״גנ"ו. שם, ק"ז, א': וקרא אמר לא נמצא אתו דבר רק בדבר אוריה החתי.

113

קי״דתופס לשון כתוב ולא נמצא וגו'. והוא לא נמצא, רק חציו האחרון, ישנו במלכים (א' ט"ו).

114

קי״השם ק"ח, ב': יכין רשע וצדיק ילבש.

115

קי״והוא בכח לשון הכתוב, ולא בפועל. אכן כך הוא גם בתלמוד.

116

קי״זנ"ז. שם קי"א, ב': ובגין דא הני ברכי דרבנן בשלהי.

117

קי״חמימרא דרבא הוא זה ברכות (ו', א').

118

קי״טנ"ח. שם קי"ב, ב': מביא הפסוק ושבתי ואראה את כל העשוקים אשר נעשו וגו'.

119

ק״כצריך לומר נעשים, ושבוש זה כפול ומכופל כמה פעמים להלן.

120

קכ״אנ"ט. שם מביא פסוק תרמוד במדבר בהרים.

121

קכ״בזה לא נמצא כן בשום מקום, ונראה שהתכוין למה שכתב במלכים (א', ט') וצריך לומר תדמר במדבר בארץ.

122

קכ״גס'. שם קט"ו, ב': ודאי שבועה לא חלה אלא על דבר שיש בו ממש, נדר חל אפילו על דבר שאין בו ממש.

123

קכ״דהדבר ממש בהפך, כמו ששנו חכמים סוף פרק א' דנדרים, חומר בשבועות, שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ועל דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים. מי לא ישתומם על זה, הלא אין ספק שתלמיד טועה כתב זה, חלילה להפך דברי אלוהים חיים, ולסתור תורה שלנו שיסדוה רשב"י (האמיתי, וחביריו הנאמנים, תלמידי רבי עקיבא, שקבלוה איש מפי איש עד משה מסיני, וסדרה רבנו הקדוש מחבר המשנה, שהיה תלמידו של רשב"י תנא דמתניתן דידן, שעליה אנו חיים, והממרה על פיה נדון כאפיקורס ח"ו), אבל ודאי המכשלה הזאת תחת ידי איזה מקובל אחרון ששלח יד בספר הזוהר, ולא היה בקי במשנה ובתלמוד, לא שמש כל צרכו, שרי ליה מריה, כי לא במרד ולא במעל עשה זאת, אלא כשגגה שיצאה מלפני השליט במגלת סתרים שבאה לידו, אף על פי שחשב למצוא דברי חפץ. ושנה בחטא זו, והמשיכו בחבלי הקבלה, והאריך בזה עוד בסוף העמוד, כפל ואמר נדרים על גבי שבועות עולים וחלים על דבר שאין בו ממש. דברים הללו אין בהם ממש, וכל שהוסיף לבאר הענין עפד"ה גם בדף הסמוך (קי"ו, א') דשבועה איהו בנינא דעלמא לא קיימא בלא יסוד, דבר שיש בו ממש, נדר כו' חל על דבר שאין בו ממש. הכל הבל ושבוש, אין שומעין לו, מפני שלא אמר כהלכה. וצריך להסירו מן הספר, להרים מכשול מדרך עמנו, ולהשמר מתקלה חלילה.

124

קכ״הס"א. שם קי"ח, ב': עיין בהגהותי.

125

קכ״וס"ב. בפרשת משפטים קכ"ב, א': אמר רבי חייא כל מאן דקריה לחבריה רשע נחתין לעלעוי.

126

קכ״זנראה זר ומר, כאילו היה שונה מה שאמרו רז"ל (פרק קמא דקדושין ופרק איזהו נשך) הקורא לחברו רשע יורד עמו ללחייו, מלשון לחי שבמקרא, דמתורגם לועא. ועי"ן ראשונה נדמית טעות סופר לפי זה, כי אם כן צריך לומר ללעוי. או יהא מלשון יעלעו דם, שהוא גם כן מענין לחי לרד"ק, ואז אין צריך להגיה. או כוונתו לפרשו מלשון לחי שבתלמוד לענין הכשר מבוי, שענינו כמו דוכן וצלע, דמתרגם אונקלוס עלעא (אבל העיקר היותו מלשון לחיים וקיבה, וכן תמצא לו חבר בפרשת וארא (כ"ז, ב') על הפסוק ונתתי חחים בלחייך, ובסטר עלעוי. וכן באדרא רבה בתקונא רביעאה בעלעוי הם לחיי הפנים, ונסמך על הפסוק לחייו כערוגת הבושם, היינו תקרובא דבוסמא, ויש לו גם חבר במקרא תלת עלעין בפומה, לדעת קצת הם מלתעות שהם בלחיים, ויש מפרשים צלעות). וכל זה רחוק, נלעג לשון אין בינה, והגרסא בשני המקומות הנ"ל בתלמוד, היא יורד לחייו, שפירושו ודאי כפירוש רש"י ותוספות על פי תשובת הגאונים, שפוסק לחיותו ומקפח פרנסתו. וכן הוא לשון חכמים עוד דוגמתו, באושא התקינו שיהא מתגלגל עם בנו עד י"ב שנים, מכאן ואילך יורד עמו לחייו.

127

קכ״חס"ג. שם קכ"ד, א': אתו שאילו לרב המנונא סבא.

128

קכ״טתמיהא, כי לפי הנראה בספר הזוהר בכמה מקומות, הוא היה עם רשב"י בדור אחד, וכנראה אף רשב"י התנא לא היה בזמן הבית, שהרי בימי רבי יוחנן בן זכאי חרב הבית, ורבי אליעזר ורבי יהושע היו תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא תלמידם, הוא ששנה תורה שבעל פה לרשב"י וחבריו התנאים. אם כן, רחוק הוא שראה רשב"י הבית, ובזמן שהיו מקריבין כדאיתא הכא. אף כי רב המנונא סבא, שנזכר כמה פעמים בתלמוד עם תלמידי דרב, ובסוף פרק לולב (הגדול) {הגזול} אמר שמועה משם תלמיד תלמידו של רב (ועיין מה שכתבתי לקמן עוד, ובהגהותי לספר יוחסין), גם בזמן הבית לא נשתמשו עדיין בתואר רב כלל. והרי רבי יהודה בן בתירא מקומו היה בנציבין, במדינת אשור הקרובה לבבל, והיה נקרא בתואר רבי כתנא, ובימיו ארע כענין מעשה זה הנזכר כאן, כדאיתא ריש פסחים .

129

ק״לס"ד. שם קכ"ה, א': משמע שרוצה לאסור גם בשר אחר גבינה, כמו שהבינו פוסקים אחרונים מביאי דבריו. ואם כן הוא, ודאי אין להשגיח בו, לפי שסותר לתלמוד ערוך פרק כל הבשר (חולין ק"ד, ב'). אמנם לדעתי אין הכרח להבנתם, והפריזו על המדה, לייחס לספר הזוהר מה שלא עלה על דעתו בזה, אך מה שכתב עוד שם עמוד ב': על תרנגולא וגבינה כו' מאן דשרי האי כמאן דשרי הא, וכתיב לא תאכל כל תועבה. זה נראה כאילו אוסר בשר עוף בחלב דבר תורה, וסותר דבריו הקודמים, שאמר ר"ש אסיר לך כו' אמרינן נזירא כו', שנראה כאילו אינו אלא סייג לדברי תורה. ועוד אי בכלל תועבה היא, ריה"ג מאי תהוי עליה, אע"ג דלית הלכתא כוותיה.

130

קל״אס"ה. בפרשת תרומה קל"ב, ב': צריך עיון במ"ש תרגום לעולם ביחיד ולא בסגיאין (והאריך בסוד הענין, שתרגום צריך מעוט, ומורידין ולא מעלין), קדושת תרגום אסיר איהו בסגיאין, אלא ביחיד לעולם כו'. ותקשי ליה (מדידיה אדידיה ואכ"ע) קדושת קדיש שהיא קדושה לעילא מכל ברכתא לד"ה, והפליג בה בספר הזוהר ביחוד, ולא סגי לה בבציר מעשרה, משום דדבר שבקדושה אינו נאמר בפחות מעשרה, כדילפינן מקרא, לכן גם קדושא דסדרא דעלמא עליה קאי, שפרת מילתא למימרה בעשרה, וכן עמא דבר. הן אמת שהזוהר עצמו מקשה לעצמו קושיא זו לעיל, דף קכ"ט, ב', אבל התירוץ אינו מובן, לפי מה שכתב כאן בטעם הדבר שאסור לאמרו ברבים. גם שם לא אמר אלא דיחיד יכיל לומר לה קדושה דסדרא אינון עלי תרגום, לא אסר כמ"ש כאן, אלא נתן הברירה, הי נינהו תרתי דסתרי ודאי, וסימנא כי האי דשנים מקרא ואחד תרגום, לאו מילתא, לית דאשגח ביה, והכי נמי במה שהחילט לומר פסוקי קדושה דסדרא בעשרה דווקא, לא נהוג עלמא כוותיה, שגם היחיד אומרה, והנח להם לישראל שבני נביאים הם.

131

קל״בס"ו. שם ק"ו, עמוד א': והכא שרת עליהון רוח קודשא בקדמיתא בגין דאמר מזמור לדוד.

132

קל״גזה הפך מדברי רז"ל וכבר שנה בו בחלק א' (ס"ז, א').

133

קל״דס"ז. שם קמ"ז, א': דאברהם הא אוליד באנתו אחרא לתחש, כמה דאת אמר ואת תחש, ואלין אנון באמא דישמעאל כו' אמא דישמעאל אולידת לתחש.

134

קל״הפליאה דעת ממני, מה ענין אברהם וישמעאל עם תחש, שאינו בנו של אברהם, ולא אחי ישמעאל, לא נולד מאמו. כי הוא בן נחור מפלגשו ראומה. כוונת הספר בכאן פליאה נשגבה לא אוכל לה, האם נחור באברהם נתחלף לו, מה אומר ואדבר ולבי מר ונשבר, לראות כתוב בספר (קדוש יאמר לו) כדבר הזה אשר אין לו שחר, לזייף תורת אמנו ולתלות בוקי סריקי ברשב"י ח"ו, הלא חרפה היא לנו.

135

קל״וס"ח. שם קמ"ח, א': אב) תלתא אינו דהוו נביאי מהימני ושמשו בכהונה כו' וחד מנייהו שמואל, ומקשי לנפשיה, ומסיק ושמואל בימי עלי שמש.

136

קל״זהוא דבר המתמיה, ומשמע דומיא דאינך כפשטא, חלילה להאמין זה, ואסור לשמוע ולקבל דברים כאלה, אשר לא שערום לאבותינו ורז"ל. מי לחש לו כזאת, ולהוציא לעז על אותו צדיק לוי שיבקש גם כהונה, דבר שנכשל בו זקנו, ח"ו להעלותה על הדעת, הנוגע בה לא ינקה אך לוקה בצרעת. אולי יש ללמד זכות מה על בעל ספר הזוהר בזה, שמא נתכוין למה שכתב בשמואל (א', ז') ויקם שמואל טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל לה'. ואין בזה התנצלות מספקת (להשמיענו חדשות בקרב הארש, אשר לו נודעו עד עתה, לתת חלק לזר בכהונה, בלשון סתמי, כאילו יצא זה מן הכלל), כי בבמת יחיד הקריב, בשעת היתר במות שכל אחד מישראל עושה לו במה בראש גגו ומקריב עליה. הן אמת שהוא היה המקריב הראשון בנוב, אחר שחרבה שילה, שאין במה נתרת אלא על פי נביא. אך לא בשביל כך יקרא כהן, ולא יתכן לומר שזכה לשמש בכהונה כמשה ואהרן, ואם כן, הלא יש להוסיף יהושע הקודם אליו וזר גמור היה, שהוא המקריב ראשון בגלגל, לפני שמואל שנים רבות.

137

קל״חס"ט. קמ"ט, ב', בראשו: אר"י תכלת מההוא נונא דימא דגינוסר כו'. עיין לעיל פרשת בשלח מ"ח, ב'.

138

קל״טע'. שם קנ"ב, א': שלח עמיה ר' יעקב בר אידי.

139

ק״מהוא היה בזמנו של ר"י ור"ל.

140

קמ״אע"א. שם קס"ז, ב', בסופו: ותלד את קין שריאת קוף לאולדא במעהא בחילא וסיעוא דאדם לבתר דהא קבילת זוהמא כו'. אזיל לשטתיה בחלק א' (ל"ז, ב'), עיין מה שכתבתי שם בס"ד.

141

קמ״בע"ב. שם קס"ט, ב': רב ספרא.

142

קמ״גרחוק הוא שיהא בימי ר"ש התנא.

143

קמ״דע"ג. שם קע"ד, ב': רב הונא ורב יודא בר רב.

144

קמ״הנראה שלא היו בזמן התנא רשב"י.

145

קמ״וע"ד. פרשת תצוה קפ"ג, ב': דביומא דשבועות כו', וע"ד דמקרבין חמץ כו' ומקרבין תרין נהמין אחרנין כו'.

146

קמ״זמשמע דס"ל שהיו מקריבין בשבועות לחם חמץ אחד, מלבד שתי הלחם שהם נהמין אחרנין דמצה, וחמץ אתוקד בינייהו בנורא דמדבחא. וזה דבר שלא נשמע, ולא נרמז בשום מקום בתורה, שבכתב ושבעל פה. ועד כאן לא פליגי ר"מ ור"י, אלא אי שאור בודה להם מתוכן, או מביאו ממקום אחר, ומחמצן בו וממלא את המדה, לא יותר. אבל לא היו שתי הלחם מצה, ולא לחם נוסף אחר של חמץ, רחמנא לצלן מהאי דעתא שבשתא. גם אין למזבח בהם כלום, והוא אומר לאתוקדא על מדבחא. ומלשונו נראה כאילו היו שם שלשה לחם, וכולם נשרפין על גבי המזבח. הרי כאן שקרים מרים, ומקרא מלא דבר הכתוב קדוש יהיה לה' לכהן, וכתוב כל שאור וגו' לא תקטירו, וכתוב כל המנחה לה' לא תאפה חמץ. ואפילו על חמץ שיירי מנחה לוקין משום לא תאפה חמץ חלקם. מי העמל בתורה ועוסק בה לשמה, יוכל לסבול את זאת, לעשות תורה פלסתר ח"ו, להוסיף ולגרוע או לבטל אות אחת. ונדמה כאילו היתה לבעל ספר הזוהר תורה אחרת. חלילה לא תהא כזאת בישראל עם קדוש להשגיח בדברים כאלה. ולא נודע מבטן מי יצאו. באמת נראים בעיני כדברי מינות. או אחד משובש עצום בדה מלבו דברי תורה אלה וכאלה קשות, ורעות המראה, והבליעם בקרב ספר הזוהר, להלביאם בד"ק להתנאה, ולא נודע כי באו אל קרבו, ומראיהם רע כאשר בתחלה.

147

קמ״חע"ה. פרשת כי תשא קפ"ט, ב': כוס דברכה כו' אצטריך למהוי זקוף שעורא דאיהו זרת זקיף מן פתורא.

148

קמ״טבתלמוד ומגביהו טפח.

149

ק״נע"ו. בפרשת פקודי רמ"ע, ב': דהא ביומי ניסן ריש תורא בדיקולא תנינן.

150

קנ״אנראה שרמז למ"ש בפרק ערבי פסחים (פסחים קי"ב, ב) תנא משמיה דר"מ ריש תורא בדקולא סח לאגרא כו'. והרכיב אותו עם מה שכתב לפני זה, ואל תעמוד בפני השור כו' בשור שחור ביומי ניסן, ורוצה לפרשו על מזל שור, שמתחיל לעלות ולצמוח, אע"פ שניסן אין מזלו שור, אלא טלה. גם הרכבה זו אינה קולטת אף בנגלה, דריש תורא בדקולא, לכל השנה הוא אמור, ואינו קבור לשלפני פניו, דהא מאי דתני ר"א מפסיק בין שני הדברים. ודבריו של ר"א שמרחיקין משור כו'. בכל זמן ובכל שור ב"ח הם אמורים. ועלה מייתי הא דר"מ, דאיתיה נמי בסתמא בכל שור, בין שחור בין לבן ובכל עת. כי כשראשו נתון בדקולא, אז אינו עולה מן האגם, אלא אוכל מן הסל בדיר ובאבוס, ובכל זמני השנה (יותר מניסן, שאז רועה באגם) לא בניסן בלבד. ועיקר הענין שתפס ליסוד, הוא הבל, דהא מאי רבותיה דריש תורא בדקולא. אלא אדרבה כשראשו בתוך הסל לאכול, סלקא דעתא שאין צורך להשמר מהזקו. להכי קמ"ל סק לאגרא ושדי דרגא מתותך, ומה זה ענין לתקפו של שור בימי ניסן, האם בימי ניסן דוקא ריש תורא הוא בדקולא, הא ודאי מחזי כחוכא וטלולא, מה גם לבנות על יסוד כזה סוד עמוק או הגבה למעלה.

151

קנ״בע"ז. פרשת כי תשא קצ"ד, א': פסקא ומשה יקח את האוהל.

152

קנ״געיין לעיל (חלק א' צ"ב, ב') ובהגהותי.

153

קנ״דע"ח. שם: א"ת דלא"ת מניה, א"ה אמאי מית כו' וא"ת דאתעדי מניה, אמאי והא לא חטא דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל.

154

קנ״הזה נראה דבר זר ותמוה לכאורה, כי עם שכתוב ויקם משה ויהושע משרתו, הלא כתב בצדו ויעל משה, כמו בכל עליותיו, ויהושע לויה בלבד עשה לרבו עד הגבול שלחו, לא יותר, ואף אם נאמר ששהה שם יהושע ועמד במקום ההוא (אולי נטה לו אוהל גם כן שם) ושמר עת בוא רבו ושובו מן ההר, ללכת לקראתו, לקבל פניו גם ללותו עד המחנה, וכמו שיורה הפסוק וישמע יהושע וגו', מכל מקום ודאי לא עמד אתו בהר. והעגל נעשה בעוד משה בהר עודנו עומד לפני ה'. אך יש לפרש לשון הספר, דאיהו עם משה הוי בשעתא דחבו, אין כוונתו לומר בשעת עשיית העגל, כי אם בשעת עבודתו, אז כבר ירד משה מן ההר, ועל כל פנים גם בשעת עשייתו לא היה במחנה.

155

קנ״וע"ט. שם עמוד ב': ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש.

156

קנ״זזה אינו נזכר בגמרא עם אותן שמתו בעטיו של נחש וכבר כ"ל ח"א נג.

157

קנ״חפ'. פרשת ויקהל קצ"ו, ב': אר"ש האלקים רובא דעלמא.

158

קנ״טשבועה זו קשה, לא שמענוה מפי רז"ל, אף אם הם ז"ל הזהירנו גם כן על דבר זה (פגש נא ועמו"ק י"ד (סימן שכ"ט)).

159

ק״ספ"א. שם ריוב:

160

קס״אעיין הגהותי.

161

קס״בפ"ב. פרשת פקודי רל"ה, ב' בשטה אחרונה: מה כתיב לעילא ויבאו כל החכמים וגו'.

162

קס״גנראה כאילו מביא מקרא זה (שמות ל"ו) לקיים הנחתו, שהקדים שם ואמר תא חזי ביומא דאתקים משכנא דאקים ליה משה כמד"א דכתיב ויקם משה כו' דלא הוי יכיל למיקם עד דאוקים ליה איהו כו'. אוף הכי כל אינון אומנין כולהו אתו לאקמא משכנא ולא יכיל למיקם על ידייהו כו', ומייתי ליה קרא דויבאו כל החכמים הנ"ל. והוא אינו ענין לו, דהההוא קרא בשעת עשייתו אתמר, שהיו העם מרבים להביא, ואין בו רמז שבאו להקימו.

163

קס״דפ"ג. שם רל"ו, ב': ולית ליה רשו כו'.

164

קס״העיין הגהותי בס"ד.

165

קס״ופ"ה. שם רמ"ה, ב' בראשו: ובגין דכולא איהו ברזא דאדם, כל אחוריהם ביתה כתיב.

166

קס״זתמיהא הא קרא גבי בקר כתיב (מלכים א' ז').

167

קס״חפ"ו. שם: אקרון נוהדקי דערלה.

168

קס״טלישנא דגמרא דידן (פכ"ש כה"ב).

169

ק״עפ"ז. שם רמ"ו, ב': כמה דאת אמר ורוח אחד להם.

170

קע״אזה הכתוב לא נודע לנו. ולפי המדומה, צריך לומר ורוח אחד לכל (קהלת ג׳:י״ט) אך לא ידעתי לו ענין לכאן. אבל יותר נראה לי, שנתחלף לו למעתיק הלשון בכתוב כי רוח החיה בהם (יחזקאל י׳:י״ז).

171

קע״בפ"ח. שם רנ"ח, א': בב"ר דהוה ביה שלמא תדיר.

172

קע״געיין הגהותי.

173

קע״דפ"ט. שם ובגין דא כלהו ברייתי וכלהו תנאי וכולהו אמוראי קיימי בדוכתייהו.

174

קע״הגם הלום ראיתי מבואר הדבר, שהחבור הקדוש לז, חבור חברים מתוכם, חובר אחר שהיו אמוראים ידועים בעולם, כמו שהוכחתי והראתי בכמה מקומות ממנו בבירור שאין אחריו (ברור) {בירור}.

175

קע״ו{זוהר חלק ג'}

176

קע״זצ'. בחלק ג' פרשת ויקרא ב', ב': אמר רב יוסי כו' וכתיב ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד וכתיב ויהי משה בהר כו' וכתיב ויקר"א משה, משמע דמשה בעזרא הוה בההוא זמנא דקרי ליה כו'. ואוהל מועד לא הוה בטורא דסיני כו' אמר ליה ההוא זמנא אשתלימו ארבעין יומין כו'.

177

קע״חוהנה כל המאמר הלזה משובש מאד, כי ערבב שני ענינים נפרדים רחוקים זה מזה, ועוות עלינו המקראות. מה ענין ויקר"א משה, האמור בסוף פרשת משפטים אחר מתן תורה מיד (ולמ"ד בגמרא זה היה מעשה קודם מתן תורה), עם ויקרא האמור אחר הקמת המשכן, שזה היה עשרה חדשים אחר כך. ונראה שמטעם זה לא גרס לה בדרך אמת. הרי על כל פנים נראה לעין, כי השית עליו תוספות אחד מן המשובשים, והלבישם בסתרי קבלה, בלתי הולמים אותם חידושים.

178

קע״טצ"א. שם ואת הא דכתיב ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל.

179

ק״פאין זה כתוב בשם מקום, כמדומה שנתכוין למה שכתב ביחזקאל (רסי"ט) אך שם כתוב ואתה בן אדם שא קינה אל נשיאי ישראל. אבל נראה יותר שנתכוין בעל הספר להכתוב בעמוס (תחלת ס"ה), אולי נתחלף לסופר הלשון, וצריך לומר אשר אני נושא עליכם קינה בית ישראל.

180

קפ״אצ"ב. שם ח', א': עיין הגהותי.

181

קפ״בצ"ג. שם י' עמוד א': לתבל ארצו.

182

קפ״גלא נודע לי מקומו של כתוב זה. ועיין מה שכתבתי שם בהגהותי.

183

קפ״דצ"ד. שם: ובספרא דרה"ס פריש יתיר, דהא כל ישובא מתגלגלא בעגולא ככדור כו'. וע"ד אית בישובא כד נהיר לאילין, חשיך לאלין.

184

קפ״הכל ענין זה הולך על דרך חכמי מחקר, לא על דרך רז"ל בתלמוד.

185

קפ״וצ"ה. שם י"ו, א': דהא מכל אילני ארעא לית דמתעכב לאפרחא כמו תמר דסליק לשבעין שנין. זה סותר למה שכתבו רז"ל (פרק קמא דבכורות) חרוב זה משעת נטיעתו עד גמר פירותיו שבעים שנה. וכן הוא (בפרק ג' דתענית) בעובדא דחוני המעגל, ובמדרש רבה בזקן שנטעו לפני אדריינוס. והנה זה הפוך בשני דברים, שהספר אומר שאין אילן מכל האילנות מתעכב לפרוח ע' שנה אלא הדקל, והתלמוד אומר שהוא החרוב בלבד.

186

קפ״זצ"ו. שם י"ט, א': עיין הגהותי.

187

קפ״חצ"ז. שם כ"ג, א': דצחותא דאורייתא בליליא הוא יתיר מביממא.

188

קפ״טבגמרא אשכחן אפכא, אמרי ליה לרב זירא מחדדן מחדדן שמעתך, אמר להו דיממא נינהו (עירובין ס"ה, א').

189

ק״צצ"ז. שם כ"ד, א':

190

קצ״אעיין הגהותי.

191

קצ״בצ"ט. פרשת צו רעיא מהימנא כ"ט, ב': מרה סומקא ירוקא אוכמא.

192

קצ״גהנחות כאלה נראות לקוחות מיסודות הטבעיים והרופאים, לא נמצא מהם שמץ דבר בספר הזוהר (כמו שלא נמצא ממנו מאומה בתלמוד), אם לא מה שמובלע בתוכו מרעיא מהימנא, כמה פעמים ערבבו המעתיקים לשונות מספר זה בזה. או המוצא ספר הזוהר בראשונה, הוא ערבוביא זו, בלי הגיד לנו.

193

קצ״דק'. שם ל"ב, א': א"ת הא חמינא לעשו בשלוה במלכו בכריכן עלאין.

194

קצ״העיין הגהותי.

195

קצ״וק"א. שם ל"ד, א':

196

קצ״זעיין הגהותי.

197

קצ״חק"ב. שם עמוד ב':

198

קצ״טעיין הגהותי בס"ד.

199

ר׳ק"ג. פרשת שמיני מ' עמוד ב' (בסופו): כתיב הגו סיגים כו', הגו רשע לפני מלך ויכון בחסד כסאו.

200

ר״אלא כתוב שם כך, אלא ויכון בצדק כסאו. וכמדומה נתחלף לו בכתוב וסעד בחסד כסאו (משלי כ׳:כ״ח ) ואי אפשר לתלותו בטעות סופר ומעתיק, כי עליו בנה יסוד סודו. וכן כפל עוד בשא"ח, ויכון בחסד כסאו. גם שני הפסוקים שמביאם, רצופים הם.

201

ר״בק"ד. שם מ"ב, א': וכתיב לא תטמאו וגו'.

202

ר״גנראה שנתכוין להכתוב סוף פרשת קדושים, והזכירו בשינוים.

203

ר״דק"ה. פרשת תזריע נ"א, א': אבל בגין דפלחת לי כו' אבל בעלמא דאתי לא.

204

ר״ההא דלא כסתם מתניתין. ועיין לחם שמים ריש פרק חלק.

205

ר״וק"ו. פרשת אחרי נ"ו, א': עיין הגהותי.

206

ר״זק"ז. שם נ"ז, ב': וכתיב ופנחס בן אלעזר כו'.

207

ר״חגם את זאת לא ידעתי, איה מקום מקרא זה. וכנראה נתכוין לפסוק בשופטים (כ'), ויש שם שינוי. ועיין עוד שם הגהותי.

208

ר״ט

209

ר״יק"ח. שם ס"א: דשלמה עבד דנחת לחירם מההוא דרגא דהוה אמר מושב אלהים ישבתי, דתניא חירם מלך צור עבד גרמיה אלוה. בתר דשלמה אתא, עבד ליה בחכמתיה דנחית מההוא עיטא ואודי ליה לשלמה.

210

רי״אדברים הללו קשים לשמעם, והרי נביא עומד ומתנבא הדברים האלה אחר חורבן הבית.

211

רי״בואם תאמר שמא אחר כך חזר לסורו, אם כן חטא בעבודת אלילים ושב, והאריך ימים לפי דברי ספר הזוהר יותר מארבע מאות שנים, וככלב שב על קיאו, כסיל שנה באולתו, בחטא הראשון עצמו בדברים הראשונים ממש. והנה לא שמענו עד כה, שעשה ככה את אלה. ואין רמז בכתוב לדבר זר כזה. גם אמרו חז"ל דפריש מעבודת אלילים מיית, דכתיב כל באיה וגו'.

212

רי״גק"ט. שם מ"ב: עיין הגהותי.

213

רי״דק"י. שם ע"ג, א': עיין הגהותי.

214

רי״הקי"א. שם ע"ה, ב' בסופו, וע"ו, ב' בראשו: ר' שמלאי.

215

רי״ורש"מ לא נמצא בכל הש"ס, רק אחד ואין שני לו, והוא רש"מ שהיה בימי ר' יוחנן האמורא, שבא ללמוד לפניו ספר יוחסין, ולא רצה ללמדו, ואמר ליה אין שונין ללודים ולא לנהרדעים. והוא היה שמעיה דר"י נשיאה. והכא משמע שהיה בזמנו של רשב"י, זה דבר תימא.

216

רי״זקי"ב. שם ע"ז, א': תאנא בתר דאסתלקו, קין והבל כו'.

217

רי״חלא הבינותי לשון זה. אם הוא לשון סלוק מן העולם, כמשמעו בכל מקום, זה דבר תמוה, כי לפי מדרש רבה חיה קין עד המבול (שנת תרנ"ו לאלף השני) ואדם הוליד את שת בשנת ק"ל לבריאה. ולפי דברי אגדה הידועה, למך הששי לצאציו הרגו. והיה זה אם כן, כמו ששים שנה לפני מות אדם, וחבור אדם לחוה והולידו לשת, בשנת ק"ל לחייו. ואיך שיהא, זהו דבר שאינו נראה, ולא נשמע באותו זמן, שהששה דורות של קין נולדו בק"ל שנה.

218

רי״טקי"ג. שם ע"ח, ב': דתניא אוזמנת בת שבע לדוד מיומא דאתברי עלמא, ומה עכבה ליה, דנטל ברתיה דשאול מלכא, וההוא יומא נטל לה אוריה ברחמי.

219

ר״כזהו דבר שאי אפשר לפי דברי רז"ל, כי בין מעשה לקיחת דוד למיכל, ובין מעשה דבת שבע, היו כשלשים שנה, והם אמרו שהיתה בת שבע כבת שבע שנים כשילדה בן לדוד.

220

רכ״אקי"ד. בפרשת קדושים פ' עמוד א': דהא אורייתא אסהידת ביה ואמרת מי פתי יסור הנה חסר לב ואמרה לו כו'.

221

רכ״בנוראות נפליתי על זאת, כנראה וי"ו יתרה קדייק, והא באשת כסילות הומיה כתיב (לא גבי אורייתא) אבל לעיל מניה, אצל חכמות בנתה ביתה, כתיב אמרה לו, בלי וי"ו. גם התחיל בחסר לב, בלי וי"ו (דהכי הוא דכתיב בקרא קמא, דכתיב ביה אמרה). אם כן מאי האי דקאמר תו, מהו ואמרה, אלא לאכללא כו'. משמע בהדיא שוי"ו העטף קדריש, דטפי ליה הכא, ואזיל בתר אפכא, דההוא ואמרה, לאו אורייתא אסהדת. ותו לא ידענא מאי דקאמר, אמרה מבעי ליה כו'. וזו על כל פנים נראה לי שהיא הגהה ותוספת המעתיק חסר לב, שלא הבין כוונת הספר, כי מה ענין הכתוב אומר לאל סלעי לכאן, כי שם הוא זכר מדבר בעדו פועל בינוני, או מהאית"ן הה"א נוספת, מכאן הוא לשון נקבה פעל עבר, והה"א סימן הנקבה. אבל דיוקא דספר כאן נראה דקשיא ליה רישא דפרשה לסופה אמרה ואמרה, מאי טעמא דשינויא, ובזה יש לדחוק וליישבו על פי דוחק, אך רחוק הוא.

222

רכ״גקט"ו. שם פ"ג, א': ולית בה עונש כו'.

223

רכ״דעיין לקמן ({א.ה. עמודים} קנ"ב, קנ"ג, וק"ס), ובחתימת תורת הקנאות, ובשוט לסוס, וספר שמוש, ובשבירת לוחות האון (כ"ז א', ב').

224

רכ״הקט"ז. פרשת אמור צ"ו, א': ואקריבו שעורים.

225

רכ״והיינו מנחת העומר, שבאה מן השעורים. אבל הדבר מתמיה, שמביא זה הענין על הפסוק וביום הבכורים מנחה חדשה, והיא מנחת שתי הלחם של עצרת, הבאה מן החטים. וכן משמעות הלשון הנמשך מעבר לדף, עיין שם.

226

רכ״זקי"ז. שם עמוד ב': תא חזי קמח שעורים האי עומר.

227

רכ״חאף זה מן התימה, כי לא נזכר קמח שעורים אלא במנחת סוטה. ושל עומר באה גרש כרמל ככתוב, ושנוי בריש פרק ב' דסוטה.

228

רכ״טקי"ח. שם: התם מנחת קנאות, הכא מנחה חדשה כו', ואורייתא אתייהיבת, וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי ב"נ למימר ולפרשא מלין כו'. ועל דא מנחה חדשה אתקרי.

229

ר״לעיין הגהותי שפרשתי תחלת הלשון, בדוחק עצום. אך מה שמערב הספר הבכורים עם מנחה חדשה, תמוה מאד, וכי מה ענין בכורים שקורין עליהם, עם שתי הלחם. ואין בכורים באים ביום טוב, אלא אחר עצרת מביאים אותם, ומה שייך לומר ועל דא מנחה חדשה אקרי. גם אין בכורים מנחה. וכמדומה דסמך אקרא דמנחה חדשה, דכתיב ביה בכורים, והרי כאן ערבובי דברים.

230

רל״אקי"ט. שם צ"ט, ב': עיין הגהותי.

231

רל״בק"כ. שם ק"ב, א': אָמַר רִבִּי יִצְחָק קִפְטְרָא חֲדָא קְשִׁירָא.

232

רל״גתמוה, עמ"ש בחי"ג יומא.

233

רל״דקכ"א. פרשת בהר ק"ח, א': תא חזי עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא כו'.

234

רל״התרי תמיהי איכא הכא. חדא, מה ענין שנה שביעית דעבד אצל שמטה.

235

רל״וקכ"ב. ועוד דקאמר עבדין פטורין מעול מלכות שמים ומן המצות, מי לחשך לומר כן, כיון דכולא ענין בעבד עברי משתעי, חס להעלות על הדעת לפטור עבד עברי ממצות, וביחוד מקבלת עול מלכות שמים מי פטרו. ועם שמצינו קולא בעבד עברי, שחפשי הוא ממצות לא תעשה אחת (דלא תהיה (קדשה) {קדש} בבני ישראל, שכן רבו מוסר לו שפחה כנענית), זולת זה לא שמענו הפרש בינו ובין כל אדם מישראל לענין חיוב מצות בכלל. והספר אומר בפירוש להלן, ואי מהאי עול פטורין, מכל שאר פטורין כו'. אוף הכא יצא לחפשי כו' בלא עול מלכות שמים. סוף דבר דעתי קצרה מהכיל ומהשכיל דבר זה. אך נראה שטעה בין עבד כנעני לעבד עברי.

236

רל״זקכ"ג. שם ק' עמוד א', ברעיא מהימנא: להקריב בימי העומר.

237

רל״חהלשון משובש, לפי שאין בהם קרבן, רק ביום הנפת העומר בלבד. והדר קאמר תו, להקריב קרבן העומר, הלא זה זר ותמוה.

238

רל״טקכ"ד. מה שכתב עוד שם בסמוך, להקריב קרבן מוסף בחג, מתמיה, דהא מוסף שבועות, הא נקטיה. גם לפי הסדר ודאי כוונתו על שמיני עצרת, ולא מצינו שמיני שיקרא חג עצרת, אלא שמיני חג עצרת נקרא ודאי (עיין מה שכתבתי במקומו). ותו קשיא אמאי שייר קרבנות טובא, דלא קביע להו זמן.

239

ר״מ[(משובש - שני סדה?) וכן יש הוכחה גמורה לזה בכתוב, עיין אם לבינה]

240

רמ״אקכ"ה. פרשת בחוקותי קי"ג, א': עיין הגהותי.

241

רמ״בקכ"ו. פרשת נשא קכ"ד, א': ושחט אחרא ולא כהנא, דכהנא אסיר ליה בדינא כו'.

242

רמ״גכזה לא שמענו מחז"ל, אלא שחיטה בזר כשרה, בדיעבד. איברא לכתחילה אפכא שמעינן, מההוא עובדא דשמואל דחזי דקמהדרי בתר כהן, ואמר להו דלא צריכים לאהדורי בתריה. מיהו כי איתיה, משמע כולי עלמא מודו דאיהו עדיף. ותו דטעות בדבר משנה נמי הוי, דבהדיא תנן בתמיד, פייס שני מי שוחט י"ג כהנים זוכים בו. ועיין לחם שמים ריש חולין וזבחים, ובמור וקציעה, ובכמה מקומות הארכתי בזו.

243

רמ״דקכ"ז. שם עמוד ב': עיין הגהותי.

244

רמ״הקכ"ח. שם קי"ז, א' בסופו: ואית מאן דאמר לית ליה חולקא בההוא עלמא.

245

רמ״ודבר זה לא נראה ולא נמצא לחז"ל, אע"פ שיש לו סמך קצת, ממה שאמרו דאברהם אבינו לא מפיק מגיהנם הבא על הכותית. חלילה לומר כן על אותו צדיק נזיר אלהים מבטן. והכתיב והם לא ידעו כי מה' היא, וכבר אמרו רז"ל שגיירה.

246

רמ״זקכ"ט. שם בא"ר קנ"ו, א': דכתיב להיות אזניך עקומות.

247

רמ״חאינו בכתוב.

248

רמ״טק"ל. שם ק"ל, עמוד א': עיני ה' המה משוטטות.

249

ר״נאולי נתכוין להכתוב כי ה' עיניו משוטטות (דברי הימים ב ט״ז:ט׳), אבל נראה שטעות סופר הוא וצריך לומר משוטטים.

250

רנ״אקל"א. שם, קל"ב, א': אסהדנא עלי שמיא כו' דאנא חמי השתא מה דלא חמא בר נש מיומא דסליק.

251

רנ״באהה, מה אומר. היתכן להאמין זה כפשוטו, שלא זכו לכך לא יהושע ב"ן לא אלעזר הכהן, ולא פנחס בנו, ולא אחיה השילוני, ולא שמואל הנביא (שהושוה למשה ואהרן), ולא דוד המלך ע"ה משיח אלהי יעקב, ולא אליהו שעלה למרום ברכב אש וסוסי אש, ולא אלישע תלמידו, שהיה לו פי שנים ברוחו, ולא ישעיה הנביא שראה המרכבה בא"י, ולא יחזקאל שנפתחו לו השמים וראה מראות אלהים, ובכלל כל הנביאים הגדולים, שעל ידיהם נעשו נפלאות גדולות ונוראות בפומבי, ולא נעשה להם יקר וגדולה, שנעשה לאחרון שבתנאים, לפי המדומה (ולפי האומדנות העצומות הנזכרים לעיל איננו רשב"י התנא בס"ה), באמת נראית הפלגת גוזמא, ולא אוכל להכריח נפשי שתאמין שלא זכו אפילו גדולי ב"ש כזוגות והלל, שתלמידיו רבים היו ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו ע"ה, ויונתן בן עוזיאל ורבי חנינא בן דוסא ורבי יוחנן בן זכאי ותלמידיו, ורבי עקיבא וחביריו הרוגי מלכות, לכל הכבוד שזכה רבי שמעון, אף אם הוא התנא, ושהיה לו צער מערה, מכל מקום רז"ל הפליגו בשבחם הרבה יותר ממנו.

252

רנ״גקל"ב. שם קמ"ד, א' בסופו: דאתגלי על ידנא מה דלא אתגלי מיומא דקאים משה על טורא דסיני.

253

רנ״דזו קשה כדלעיל, היאומן שלא הגיעו לידי מדה זו, לא יהושע תלמידו של משה רבנו ע"ה,וזקנים שעמו שקבלו ממשה, ולא אלעזר ולא פנחס ולא משמואל הרמתי, לא דוד ושלמה בונה הבית, וזכה לראות השראת שכינה וכבוד ה' מלא הבית, ולא אליהו ואלישע, וישעיהו ויחזקאל רואי המרכבה, אין צריך לומר נביאים אחרונים ואנשי כנסת הגדולה שהחזירו עטרה לישנה, ולא הלל ותלמידיו ור"א הגדול ורבי עקיבא שאמרו עליו הנ"ל שנתגלה לו מה שלא נתגלה למשה רבנו ע"ה, מי המין לשמועתנו זו החדשה, שלא ידענו כל עיקר מי המביאה לנו.

254

רנ״הקל"ג. שם ב', בסופו: לרשב"י חמוך.

255

רנ״ובכאן יש סתירה, שמא רשב"י ובנו היו נשואי שתי בנותיו של רפב"י, ונעשה רשב"י גם הוא חתנו לעת זקנתו, לאחר שמתה אשתו ראשונה, לכן לא נזכר זה במ"א, אך ר"א היה חתנו הראשון, ונשא בתו של ר"פ בנעוריו, לכן התייחס אליו יותר. אך בגמרא דילן (סוף פרק במה מדליקין), איתא איפכא, ר"פ הוה חתניה דרשב"י. אולם להלן בפרשת בלק (ר', עמוד ב') איתא נמי דר"א היה נכדו של ר"פ. לפיכך גם בזו מבוכה גדולה היא בספר הזוהר.

256

רנ״זקל"ד. שם קמ"ה, ב': תנינן כל כהן שא"ל בת זוגו אסור בעבודה.

257

רנ״חבלתי מדוייק, שאין קפידא אלא בכהן גדול וביום כיפור בלבד.

258

רנ״טקל"ה. שם קנ"ב, א': עיין הגהותי.

259

ר״סקל"ו. שם קנ"ד, ב': מסטרא דאריה פשיט קלא.

260

רס״אר"ל תקיעה שהיא פשוטה. וזה תמוה מאד, שסותר לדברי הכתוב שבמסע המחנות היתה תרועה דווקא, גם בדגל ראשון.

261

רס״בקל"ז. שם קנ"ה, ב', בראשו: נזכרו גם שניהם רב ייבא ורב המנונא סבא, ותרווייהו תלמידי דרב הוו. ואי אפשר שיאמרו רשב"י ובנו תנאים דבר משם אמוראים.

262

רס״גקל"ח. פרשת שלח לך קנ"ט וק"ס: עיין הגהותי.

263

רס״דקל"ט. שם קס"א, א' בסופו ומע"ל.

264

רס״העיין כוזרי מ"ג (מ"ב סימן כ"ו) תמצא כל הענין.

265

רס״וק"מ. שם עמוד ב'. ולשכת הגזית אסחר לבית האולם.

266

רס״זלשון מגומגם ולא נשמע פתגם.

267

רס״חקמ"א. שם קס"ח, ב': דכל זמנא דגופא דהאי עלמא קיימא בקברא בקיומא לא אתלבש רוחא בלבושא דההוא עלמא.

268

רס״טקשיא ממה שאמרו רז"ל בשבעה צדיקים שלא שלטה בהם רמה ותולעה, ודור המדבר דמו כדמבסמי, וראב"י וזולתם, אי הכי גריעותא הוא לגבייהו. וי"ל.

269

ר״ע{א.ה. במהדורת היעב"ץ, כאן נמצא אות קל"ח ולא נדפס שם כלום חוץ משתי נקודות, וממשיך באות קל"ט [שהוא קמ"ב לפנינו]}

270

רע״אקמ"ב. שם קע"ג, ב' בראשו: דא איהו חפצי בה אתתא דנתן בר דוד.

271

רע״בהנה נמצא בכתוב חפצי בה, שם אמו של מנשה מלך ישראל, ולפי דברי רז"ל היא היתה בת ישעיהו בן אמוץ הנביא, הא חדא דתמיהא. ותו דכתב עוד, אימא היא דמשיחא מנחם בר עמיאל, אינו מובן לי. שאם אמו אשת נתן בן דוד, מסתמא נתן הוא אביו של משיח, שאם לא כן, מה לו להודיענו שהיא אשת נתן. גם אין נראה שיהא המשיח בן אשה אלמנה שנולד מאישה האחרון, אף לא נודע יחוסו לפי זה, מאיזה שבט הוא עמיאל זה, הלא הוא כדברי הספר החתום. גם ירושלם תקרא חפצי בה (בדברי ישעיהו וקרא הנביא בתו בשמה שלאחר הגאולה העתידה כמו שקרא שם לבניו, על שם גאולה קרובה), מי יתן ונבין את זאת, איך שייך לומר אם המשיח היא אשת נתן בן דוד. ואיך יוסכם זה עם היותו בן עמיאל.

272

רע״גקמ"ג. שם קע"ה, ב': מחד נונא דרזיל בים כנרת.

273

רע״דעיין פרשת בשלח.

274

רע״הקמ"ד. פרשת חוקת קפ"ד, א': תרין אותו אנין שלימין באורייתא.

275

רע״ובספרינו הם חסרים על פי המסורת, סייג לתורה.

276

רע״זקמ"ה. שם ס"פ: הוא להפך, כמה דכתיב ויכו אותו וגו'. בנו כתיב חסר.

277

רע״חאנן מלא כתבינן ליה. והגהת דרך אמת, גם בכאן איננה אמת כמו שכתבתי בהגהותי. איברא הא לא קשיא כולי האי, כמש"ל שם בס"ד.

278

רע״טקמ"ו. פרשת בלק קפ"ה, ב': כד קב"ה בפלוגתא בבני מתיבתא ואורי מאן מוכח הא פלניא דאוכח.

279

ר״פ{רומז} למה שאמרו בריש פרק הפועלים בעובדא דרבה בר נחמני, ידוע שהוא מדור שלישי באמוראים.

280

רפ״אקמ"ז. קפ"ח, ב': פתח ואמר והיה באכלכם כו'. קרא דא על עומר התנופה אתמר.

281

רפ״בזה נראה לכאורה זר ותמוה מאד לפום ריהטא, כי מה ענין פרשת חלה עם העומר. אבל באמת לא קשיא מידי ושפיר קאמר, דהכי אמר רבנן בהדיא (ראש השנה י"ג, א') דאקריבו עומר, והדר אכלו מעבור הארץ.

282

רפ״גקמ"ח. שם קצ"ו, קצ"ז: עיין הגהותי.

283

רפ״דקמ"ט. שם ר', עמוד א': רבי פנחס הוה אתי למחמי ברתיה אמיה דרבי אלעזר.

284

רפ״העיין לעיל (קמ"ד, ב').

285

רפ״וק"נ. שם ר"ב, א': עינו כתיב.

286

רפ״זלא נמצא כך.

287

רפ״חקנ"א. שם ר"ה, ב': אלא כמה וכמה הוו דמיתו במדברא, ולא על חובא דקורח כו', אלא קודם מתן תורה.

288

רפ״טצריך עיון, כי כפי הנראה לכאורה, לא מת אחד מיוצאי מצרים עד אחר העגל, כי אז נאמר עליהם אני אמרתי אלהים אתם וגו' אכן כאדם תמותון. מכלל שקודם זה בטלו גזרת מיתה דאדם מהם. ואף אחר מעשה העגל לא לבד שלא חסרו מהמספר, אלא שנתרבו מאד, כמו שנראה במנין ראשון שעלה שלשת אלפים חמש וחמישים יתר על מספר יוצאי מצרים, בתוך חצי שנה או קצת יותר (עיין הגהותי לצמח דוד), ובמנין השני שבשנה השנית, היו שוים במספרם כראשון.

289

ר״צקנ"ב. שם ר"ו, א': עיין הגהותי.

290

רצ״אקנ"ג. פרשת פנחס רט"ו, א': בר"ע {ברעיא מהימנא}, דעבדי חפו ראשם.

291

רצ״בעיין הגהותי.

292

רצ״גקנ"ד. שם רי"ו, ב': ואף הכי ר"א בן פדת דהות דחיקא ליה שעתא (הובא שנית בתקונים תכ"ט).

293

רצ״דהוא אמורא תלמיד רו"ש מ"ה. והכי איתא בגמרא בפרקא דחסידי.

294

רצ״הקנ"ה. שם רי"ח, ב': שאלנא ליה מאי האי דכל מומין דעלמא לא עובדין נענועא אלא ישראל.

295

רצ״והוא דבר הכוזרי (מ"ב, ס"פ), עיין מה שכתבתי בסולם בית אל בס"ד.

296

רצ״זקנ"ו. שם רכ"ג, ב': דאיהו צפרא דחזא רבה בר בר חנה.

297

רצ״חידוע שהוא ב"א דרב, אמורא דתלמודא.

298

רצ״טקנ"ז. שם רכ"ט, א': מט"ט אות בצבא.

299

ש׳עיין הגהותי.

300

ש״אקנ"ח. שם (ל"ג, א) {רל"ג, א'}: ס"פ מ"ב: אוביל ליה לתרמוד במדבר בהרים.

301

ש״בשנה בחטא זה, עיין לעיל {שמות קי"ב, ב'}.

302

ש״גקנ"ט. שם רל"ד, א': העשוקים שנעשו.

303

ש״דאף בהא סרכיה הוא דנקיט, עיין לעיל ().

304

ש״הק"ס. שם רמ"ב, ב': בגלותא דישמעאל.

305

ש״ומזה נגלה גם כן האמת, שבעל ספר רעיא מהימנא היה אחר האמוראים, ועיין מה שכתבתי לעיל ().

306

ש״זקס"א. שם רמ"ג, א': פתח ואמר תנאין ואמוראין כו'.

307

ש״חואם קרא גם לאמוראין, האי ודאי מאי דמסיק דכד הוה קרי לר' שמעון בכלל עמהון, צריך לומר אחת משתים, אם שרשב"י זה (וכן דבכל ספר הזוהר) אינו רשב"י התנא הידוע בתלמוד, אלא אמורא אחרון או אחד מדור הגאונים היה, שנקרא שמו ר' שמעון. או שמדבר עם נשמתו של רשב"י, כמו שהוא הענין בכינוי רעיא מהימנא (שאליו מיוחס החבור הלזה)שעל כרחנו ר"ל נשמתו של משה רבנו ע"ה, היא שהיתה מתגלה אליהם, ומדברת עמהם בחידושי תורה על דרך הסוד, לפי הודאת ההנחה, והוראת שם תור המעלה למחבר הדברים נתונים על ספר.

308

ש״טקס"ב. שם רמ"ד, ב': ורבנן דמתניתן ואמוראין.

309

ש״יחוזר להורות שחבורו מאוחר לאמוראין. ומכל מקום מאמרו זה, דכל תלמודא דלהון על רזא דאורייתא סדררו ליה, אלין אינון מלין דקשוט והניין לי. ומהם נקח לשבור שני רשעים, המדברים בצואר עתיק על התלמוד. ביחוד הכיתי על קדקדם של עוזבי תורה כץ ש"ץ שר"י הארורה אשר דברו סרה על התלמוד, אחר שתלו קלקלתם בספר הזוהר, והוא להם כרקב בעצמותם, הלא המה זייפו ספרם והעלו חרס בידם, כמו שהוכחתי חרפתם על פניהם בספר השמוש, הכיתי בנביאי הבע"ל בשבט אפי, הרגתים באמרי פי, כי לפי דברי עצמם גם בספר הזוהר נתנו דופי.

310

שי״אקס"ג. שם (ר"א, א') {רמ"ד, ב'}: לאו אורח ארעא לסתרא גאונים מלין (וכן מכנה אותם בתקון שבעין).

311

שי״במזה ראיה ברורה ועצומה, על חבורי רעיא מהימנא ותקונין שנתחדשו בדור אחרון, בזמן שכבר נהגו להשתמש בתואר גאונים, שהיו זמן רב אחר התלמוד ואמוראים.

312

שי״גקס"ד. (שם עמוד ב') {רמ"ו, ב'}: נטל נוקמא מישמעאל.

313

שי״דוכן אמר בסמוך. גם זה מעיד אמתת זה שאמרנו כמה פעמים וכנזכר לעיל הרבה.

314

שי״הקס"ד. שם רמ"ז, ב': מוח הזכרון מוח המחשבה מוח הדבור.

315

שי״ומהטבעיים לוקחו כל אלה הלשונות כמפורסם.

316

שי״זקס"ה. שם רמ"ח, א' בסופו: עיין הגהותי.

317

שי״חקס"ו. שם רמ"ט, א': כה אמר ה' לרועים הפושעים בי.

318

שי״טיש כאן תוספת על לשון המקרא, גם שנה הלשון.

319

ש״כקס"ז. ובג"ד אמרו מ"מ דאינון גם כן מינין מנייהו.

320

שכ״אלא כך אמרו בפא"ר, אלא כך אמרו, ג' דברים יש להם כמלאכי השרת וג' דברים כבני אדם.

321

שכ״בקס"ח. שם: אתקרי יוסף שידא.

322

שכ״גזה נמצא ריש פרק מש"ה, שהיה לומד אצל ר"פ ורבה שהיו אמוראים.

323

שכ״דקס"ח. שם רנ"ד, א': ויימא הדרי בי.

324

שכ״הלא מצינו זה הלשון אלא באמוראים.

325

שכ״וקס"ט. שם רנ"ה, א': ובגין דא תקנו למימר כל נדרי.

326

שכ״זהוא תקנת איזה גאונים אחרונים, בלתי מובהקים. כי אמנם אחרון הגאונים בזמן, וראשון במעלה, הוא רב האי גאון, מחה שלא לאמרו, כמבואר בטור אורח חיים (סימן תרי"ט).

327

שכ״חק"ע. שם רנ"ו, א': מאי בוז, יומא תנינא, ויומא שתיתאה, ויומא שביעאה, דבהון הוו מנסכין מים ויין.

328

שכ״טתמוה, כי כל ימי החג שוין בנסוך היין והמים, רק באלה שלשת ימים בו"ז נרמז נסוך המים בתורה.

329

ש״לקע"א. שם רנ"ז, א' בסופו: דכתיב כי כל בשמים ובארץ ותרגם יונתן בן עוזיאל כו'.

330

של״אידוע מה שאמרו רז"ל ריש מגלה, שלא תרגם יונתן בן עוזיאל כתובים.

331

של״בקע"ב. שם רנ"ח, ב': עיין הגהותי.

332

של״גקע"ג. רס"ו, א': עיין הגהותי.

333

של״דקע"ד. פרשת עקב רע"ב, ב': דאתמר עלייהו למזבחים ולמקטרים למלכת השמים ולמזלות אשר לא צויתי.

334

של״האינו בכתוב, וכבר רגיל על לשונו, עיין לעיל ().

335

של״וקע"ה. רע"ג, ב': ויש אומרים חי מן החבית.

336

של״זזה לקוח מדברי הפוסקים (עיין טור אורח חיים סימן קפ"ג).

337

של״חקע"ו. שופטים רע"ה, א': ואולפו מ"מ מסהדותא דשעתי חמץ, לסהדותא דבדיקות דסהדי כו'.

338

של״טהויות דאביי ורבא קחזינא הכא, היינו סוגיא דגמרא דהוו בה על מתניתן דאוכלין כל ארבע כו', דמתרצי לה אביי ורבא, ושקלו וטרו בה עם ההיא דאחד אומר בחמש כו'. גם תחלת הלשון מגומגם, דקאמר מסהדותא דשעתי דחמץ, מאי סהדותא שייך בשעתי דחמץ.

339

ש״מקע"ז. תצא רע"ו בשורה א': עני איהו תמן בסימן עירובין נדה יבמות.

340

שמ״אבנה יסוד על הלצה בעלמא, שהיתה מצויה בפי עוסקי התלמוד בישיבה, שלא יכלו לירד לעמקן של שלש מסכתות הללו, החמורות מאד, מחמת רבוי החלוקות החדודות שבהן, הודו ולא בושו בעניות דעתם, וקוצר יד השגתם, שלא יכלו להשוות כל הסוגיות השונות והסתירות הנמצאות בהן, לתרצם וליישבם כדרך שעשו בשאר כל המסכתות, חוץ מאלה קשות ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, ונתנו בהן סימן על דרך צחות, שלא יתפלא אדם, גם אם אמר החכם למצוא פשר דבר לא יוכל, שכבר צווחו בהן קמאי דקמאי, ולא אסקו בידייהו אלא כמאן דמסיק תעלא מבי כרבא ועניא דקרי אבבא, היאומן שדברים כאלה יצאו מפי תנא, אין צריך לומר משה רבנו ע"ה או משאר נשמות מעולם הנעלם.

341

שמ״בקע"ח. ויהיב לה סידא באתרה.

342

שמ״געיין תורת הקנאות.

343

שמ״דקע"ט. שם רע"ט, א': דכל אשה בת בעלה.

344

שמ״העיין הגהותי.

345

שמ״וק"פ. שם עמוד ב': סלע אתרא דאתקריאת קליפה משנה.

346

שמ״זזה הלשון חיוב למחקו.

347

שמ״חקפ"א. רפ"א, ב'. דא אמר בשלישי נתנה ודא אמר בשביעי.

348

שמ״טפליאה דעת ממני, מאן הא דלא חש לקמחיה, מכדי ר"י ורבנן הוא דאפליגו בה, מר אמר בשביעי נתנה ומר אמר בששי, בשלישי מאן שמעת לה. ואי אשלישי דקרא קאי, מאן פליג דבשלישי לפרישה נתנה, ואיך יתכן לומר אחריו ודא בשביעי.

349

ש״נקפ"ב. שם רפ"ב, א': ומהכא קרו לב"כ אשנוגה.

350

שנ״אעיין לעיל פרק ג' באורך.

351

שנ״בקפ"ג. שם: דמטמא לבר נש מאוירו ומתוכו ומגבו ואפילו תוך תוכו.

352

שנ״גלשון מושאל מכלי חרס (חולין כ"ה, א') דאין תוך תוכו טמא, והוא לשון מגומגם כאן, כי מדמה ע"ה למת ושרץ, דלא שייך בהו חלוקי גבו תוכו ואוירו, ואוירם באמת אינו טמא אלא במת המאהיל עליו, ולא בשרץ. אף לא תוך ולא תוך תוכו, וכל שכן טמא מת דלא שייכי ביה.

353

שנ״דקפ"ד. שם רפ"ב, ב': באומאה עלך כו'.

354

שנ״הלשון קשה הוא זה, עיין הגהותי.

355

שנ״וקפ"ה. שם: מט"ט זכאה אנת וזכאין בנך.

356

שנ״זזה תמוה מאד, כי ישראל הקשורים בתפילין אינם בניו של מט"ט. הלא הם בנים לה' אלהיכם ככתוב. וגדולים הם ממלאכים שלא נקראו בנים, אלא עבדים ומשרתים, ושומרי בניו הם. והימנותא הוא בידן דאפילו בפרוונקא לא קבלנוהו למט"ט.

357

שנ״חקפ"ו. פרשת האזינו באדרא זוטא ר"צ עמוד א' באגדתא דרב ייבא סבא.

358

שנ״טהרי גם באדרא זו נזכר רב ייבא סבא, כמו שנזכר באדרא רבה וכמה מקומות מספר הזוהר. ובלי ספק אינו אלא אמורא תלמידיה דרב, כנזכר לעיל וכן נזכר להלן (עמוד ב') גם רב המנונא סבא, שהם ודאי חברים היו, וכנזכר כמה פעמים.

359

ש״ס{תקוני זוהר}

360

שס״אקפ"ז. בספר התיקונין א', א': והפוך רקיע ותשכח ליה עיקר.

361

שס״בעל פי הדקדוק והאמת, אין יוד בתחילת עקר, כי הוא שם במשקל ככר מהדגושים, וכן הוא בכתוב ברם עקר שרשוהי. לכן יו"ד זו אין לה עקר כלל, רק הרגילוה כותבי ספרים תלמודיים להורות על ניקוד החיר"ק.

362

שס״גקפ"ח. ב', ב': יאקדונקי דאיהו חושבן סוכה.

363

שס״דאף זו מן התימה, כי בתיבת סכה בכתוב אין ו"ו, וגם היא מהדגושים. הא ודאי לאו רשב"י קאמר לה.

364

שס״הקפ"ט. עוד שם: ועל האי צפור רמזו רבנן בהגדה דבתרא דרבה בר בר חנה.

365

שס״ומי העור ולא יראה זאת, שאי אפשר שתצא זאת מפי רשב"י, מפי נשמתו איני יודע.

366

שס״זק"צ. ד', ב': ואית כבוד נברא.

367

שס״חזהו לשון ספר מורה נבוכים, וכבר זכרתיו בסולם. והפכתי בזכותו של ר"מ ז"ל שכיון למה שכתוב בתיקונין, או אימא אפכא, מאן מפיס. כי לקדמונים בעלי הקבלה לא מצאנוהו.

368

שס״טקצ"א. ה', א': קמץ מימינא.

369

ש״עעיין הגהותי.

370

שע״אקצ"ב. ו', א': אשנוגה.

371

שע״בכבר נזכר לעיל.

372

שע״גקצ"ג. ז', א': ועוד קמץ אוקמוה מרי דקדוק דאיהו תנועה גדולה.

373

שע״דגם זה הלשון מעיד עדות ברורה שאין זה החבור של התנא רשב"י, כי ידוע שבעלי הדקדוק אחרונים (מאד), אין צריך לומר בערך התנאים, אלא גם באמוראים וגאונים אין זכר למו. אך המה קמו ונתחדשו אחר הגאונים, במערב עמד הראשון שהמציא חכמת הדקדוק, היא ר' יהודה חיוג מפאס.

374

שע״הקצ"ד. ז', ב': עיין הגהותי.

375

שע״וקצ"ה. ח', ב': ובגין דא אוקמוה מרי דתלמודא ירושלמי הוייות באמצע.

376

שע״זצריך עיון ובדיקה אם נמצא כן בירושלמי, ואיך אם כן לא הביאוהו הפוסקים שנתחבטו בכך, זה אומר בכה וזה אומר בכה, והמדברים מזה אמרוהו משם הגאונים בלבד, לא אחד בהם שתלה דבר זה בתלמוד. וכל מה שכתב בעל הספר להלן מתקוני התפילין, לקוח משמושא רבה.

377

שע״חקצ"ו. ט', א': ודא הוא רזא ארבע משמרות הויה לילה.

378

שע״טעושה רמז קלוש וחלוש, ממה שנאמר בגמרא ד' משמרות הוי הלילה, לקח ה' מן הלילה וצרפה למלת הוי, דרך צחות לאסמכתא בעלמא.

379

ש״פקצ"ז. ט"ז, א': מתמן ואילך קבעוה חובה.

380

שפ״אבלשון זה אמרו הפוסקים האידנא קבעוה חובה, אבל לומר מיעקב ואילך כו' הוא דבר מתמיה. ועיין דרוש תפלת ישרים שלי בס"ד.

381

שפ״בקצ"ח. תקון י', (אב) {כ"ה, ב'}: ואיהי כלילא מד' פרשיות דקריאת שמע, דאינון רמ"ח עם אל מלך נאמן. ובגין דלא עבדין הפסקה תקינו למהדר שלוחא דצבורא ה' אלוהיכם אמת.

382

שפ״גמי דנקיט בידיה חומרי דמנהגא ומזכי שטרא לבי תרי. מה נפשך, אי הפסקה הויא, למה נסביה לגמרי, ומאי טעמא דקמאי דאמרי אל מלך נאמן. ואי לאו הפסקה היא, כדסבירא ליה לקמאי, למאי נסיב מאי דתקינו בתראי. אלא ודאי בעל ספר התקונין מבתראי דבתראי הוה, ומסרי הפוסקים לקח מן הבא בידו, והיה נבוך להכריע בין הדעות (עיין טור אורח חיים סוף סימן א'), מכדי שקולים הם ויבואו שניהם. וכהנה רבות עמו. כן עשה בשני זוגי תפילין, וככה בברכות שתים דתפלין, דנקיט ספיקייהו דפוסקים, ואסמיך להו ברזא, הכי אורחיה בדוכתי טובא.

383

שפ״דקצ"ט. תקון י"ג כ"ג, א': ודא איהו אגרא דכולה דוחקא.

384

שפ״הנשתמש בכאן לשנות משמעות הלשון על דרך צחות, כי בתלמוד נאמר זה על ענין ערך הדרשה בישיבת האמוראים, שהיתה ידועה בשתי פרקים בשנה, נקראים כלה דאדר וכלה דאלול, ובעל הספר מהפכו אל ענין כלה דחתן.

385

שפ״ור'. כ"ה, א': ותרגם אונקלוס דאחיד כו'.

386

שפ״זשבוש רגיל על לשונו.

387

שפ״חר"א. תקון ט"ו כ"ו, ב': ובגין דא אוקמוה מ"מ אוקירו לנשייכו כו'.

388

שפ״טרבא הוא דאמרה לבני מחוזא.

389

ש״צר"ב. תקון ל"ח ל"ב, א' בסופו: אר"א ואמאי אסור לאסתכלא בקשת.

390

שצ״אתימה מה חסר לו מן המפורש בכתוב הוא מראה דמות וגו'.

391

שצ״בר"ג. שם ל"ד, א': ונחת ה' תתאה לגבי ו'.

392

שצ״גצריך עיון.

393

שצ״דר"ד. שם ל"ה, א':

394

שצ״הויו"ד סליק לגבי ה' דיליה.

395

שצ״וצריך עיון כי האי גונא.

396

שצ״זר"ה. תקון ט"ו ל"ט, ב': ודא איהו רזא מהכח אל הפועל.

397

שצ״חלשון פלוסופי עמנו הוא זה.

398

שצ״טר"ו. תקון כ' מ"ח, א': איהו עירוב דילה כו', דאינו ע"ב רי"ו.

399

ת׳הוא דבר תמוה, כי אין במילת עירוב יו"ד, לפי משפט המלה, שהיא במשקל אבוס.

400

ת״אר"ז. שם בסוף העמוד: ועליה אתמר בן חמישים לזקנה.

401

ת״בדבר זר ותמוה, כאילו לא ידע המשנה סוף פרק ה' דאבות. שמא כונתו על הלוים שנאמר בהם ומבן חמישים ישוב מצבא העבודה, לפי שאז התחלת הזקנה וירידת הכח, אך רחוק הוא לתפסו במאמר מוחלט.

402

ת״גר"ח. שם עמוד ב': דאיהי מליאה, אלהים.

403

ת״דצריך עיון יו"ד מאי עבידתה.

404

ת״הר"ט. שם: ושכינתא תתאה סוכה, כו' הם.

405

ת״וגם זו מן התימה, כי בכתוב אין במלת סוכה וי"ו, וכבר הרגיל כזה הרבה, ויש ליישב קצת על דרך שאמרו בסוכות יש אם למקרא.

406

ת״זר"י. שם מ"ט, א': ובגין דא אסור (אסור) לצלאה למערב.

407

ת״חהנה מלבד שזה סותר למה שאמרו רז"ל שכינה במערב, עוד הוא הפך מה ששנו בר"פ ת"ה היה עומד במזרח, הופך פניו למערב. והוא תלמוד ערוך, והלכה פסוקה מאין חולק, ור"ש אמר לשמעיה לכל רוחתא אוקמן לבר ממזרח.

408

ת״טרי"א. נ"א, ב': והא אתמר בבכור דחמש נימין.

409

ת״ילא ידענא היכא אתמר.

410

תי״ארי"ב. תקון כ"א נ"ג, א': קם ר"ש כו', ורבא ריב ודאי בכלהו תנאים ואמוראים.

411

תי״בהרי גם כאן נגלה שר"ש הלזה, איננו רשב"י התנא, וכן יורה כל הלשון הנמשך מע"ל.

412

תי״גרי"ג. שם נ"ו, ב': וליחדא לון במהלך האמצעי.

413

תי״דזה לקח מה"ל ק"ה להר"מ, כי לא נמצא מזה רמז לרז"ל.

414

תי״הרי"ד. שם נ"ז, א': דעלייהו אתמר אסיפתן היא המתרת אותן.

415

תי״והוא נלקח מגמרא ר"פ דחולין, דגים באסיפה בעלמא סגי להו.

416

תי״זרט"ו. שם נ"ט, א': ואית אילנא לתתא דענפוי כו' סם המות.

417

תי״חהוא סתירה גלויה למ"ש בס"ה, עיין הגהותי.

418

תי״טרט"ז. ס' עמוד א' בעמוד ימין: ולעולם כל קרבנין שחיטתן בצפון.

419

ת״כשבוש נגלה.

420

תכ״ארי"ז. שם ס"א, עמוד ימין.

421

תכ״בכל הענין לקוח מספרי הרופאים והטבעיים.

422

תכ״גרי"ח. שם עמוד שמאלי.

423

תכ״דכולו בנוי על דברי ספר המבוא לסוגיות התלמוד, וכמו שכתבתי לעיל בפרק ג' באורך.

424

תכ״הרי"ט. שם עמוד ב', סוף התקון: איתנים בהפוך אתוון תנאים.

425

תכ״ויש כאן ויתור יו"ד אחת.

426

תכ״זר"כ. תקון כ"ב, ס"ה, א': בהרת שחורה.

427

תכ״חמי שמע כזאת בהרת עזה כשלג תקרא שחורה.

428

תכ״טרכ"א. שם עמוד ב': בשמחה.

429

ת״לעיין הגהותי.

430

תל״ארכ"ב. תקון כ"ד ס"ח, א': אבל רב מאיר תוכו אכל קלפתו זרק.

431

תל״באלה הם דברי אמורא רבה ב"ש פא"ד.

432

תל״גרכ"ג. תקון כ"ח ע"ג, ב': ושכינתא איהו יוד הא כו'.

433

תל״דצריך עיון שהוא נגד המפורסם בס"ה והמקובלים.

434

תל״הרכ"ד. תקון ל' ע"ו, ב': ולא יתיב לעלמא.

435

תל״וזה הלשון קשה הבנה.

436

תל״זרכ"ה. תקון ל"א ע"ח, ב': מליאה מלאיה.

437

תל״חאינו לפי הכתוב.

438

תל״טרכ"ו. עוד כזה בתקון ל"ג פ' עמוד א': אלהים דא מליאה בהפוך אתוון.

439

ת״מלא יתכן.

440

תמ״ארכ"ז. תקון מ"ז פ"ו, ב': ותרגם אונקלוס דאחיד כו'.

441

תמ״בכבר הורגל בשבוש זה כאשר זכרתי לעיל כמה פעמים בספר הלז.

442

תמ״גרכ"ט. שם פ"ז, ב', שטה ה': בגין דאיהי סוס כו' עד היא איהי בת'.

443

תמ״דשלש שטות הללו עשיתי להם מסגרת בספר תקונין שלי, בל ישמעו על פי, כי כל לשון זה משונה ומגונה וברי לי שאינו מדברי ספר התקונין העצמי (יהא מי שיהא), כי אם מסופר המעתיקו (כמו שבאו בו נוספות מזויפות לרוב, כאשר הראיתיך בעיניך אם אינן טרוטות), וראוי למחקו בודאי.

444

תמ״הר"ל. שם: וטהרו מסטרא דכהנא, וקדשו מסטרא דשמאלא.

445

תמ״והוא נגד הנודע משטת המקובלים.

446

תמ״זרל"א. שם בסוף התקון: ובגלותא ל"ל אלא ארבעה.

447

תמ״חר' יוחנן הוא מרא דשמעתא דא בגמרא דפג"ש.

448

תמ״טרל"ב. ר"ן {תקון נ'?} פ"ט, א': וכד איסתליק עד אין סוף, דאיהו א', מזונא דיליה לא בזכותא תליא מלתא ולא בחיי ולא בבני כו'.

449

ת״נדבר זר ומשונה הוא זה {משובש וע"פ אמת ליעקב נדצ"ל: כי הוא נראה} כגורס בגמרא מזוני לא בזכותא תליא מלתא, ולא בחיי, ולא בבני. מי שמע כזאת מי ראה כאלה קשות. אנן הכי גרסינן, בני חיי ומזוני לא בזכותא כו'.

450

תנ״ארל"ג. תקון נ"ה צ"ב, א': בתר גליתי דסמיכי אהדדי.

451

תנ״בהוא דבר ראב"י האמורא פא"ד.

452

תנ״גרל"ד. תקון נ"ה צ"ד, ב': ולכל שליחותא ושליחותא דילהון אית רגעא ושעתא ידיעא כו'.

453

תנ״דנראה כדעת המעוננים. וצריך חקירה אם נמצא בכתבי אר"י מענינים (אילו) {אלו}, ואנכי לא ראיתים עד כה.

454

תנ״הרל"ה. תקון ס"וק', עמוד א': אמר עלה כה אמר ה' למקטרים כו'.

455

תנ״וזה אינו מקרא בשום מקום, וכבר הותר שינוי זה גם בספר הזוהר כנזכר לעיל.

456

תנ״זרל"ו. תקון ס"ט ק"א, ב': ולית אביו אלא קודשא בריך הוא.

457

תנ״חנראה חרוף וגדוף רחמנא ליצלן. אולם בהגהותי תקנתיו.

458