מורה נבוכי הזמן, הערות למאמרים שונים ה׳Moreh Nevukhei HaZeman, Commentaries on Various Articles 5
א׳מכתב ג: לכבוד המשכיל... מו"ה שמואל ליב גאָלדבערג נ"י
1
ב׳היטבת חסדך לתת על ידי את קבוצת המכתבים אשר הכינות לכרך חדש מכרם חמד, עודם בכתובים; מחויב תודה אני לך על זה, כי מצאתי בהם דברי חן ושכל טוב, ופרחים חדשים גם ישנים צפנו לך ביחוד המשכילים היקרים שבאיטליא, ארץ משם יצא לחם תבונות ומטעי מליצות מלפנים גם היום. – יהי גם עמלך זה ברוך; ואף אם לא חסרת איזה תלונות ודבת עם על מקצת דברים בכל חלקי אסיפתך, הנה אצל הישרים בלבותם תצדק בשפטך, כי לא שמת נפשך לשר ושופט על הנתן על ידך, להוסיף או לגרוע; ואין אדם, יהיה מי שיהיה, שליט ברוח הנוססה בקרב חכמי ומשכילי דור דור, ומה גם עתה ישוטטו רבים הנה והנה ותרבה הדעת. ולזה אף אם נודה שלפי טבע ענין הנאסף מאנשים שונים, בא גם יבוא לפעמים בתוך אסיפותיך איוה דבר שאין הנפש היפה נוחה הימנו, הנה לא בשביל זה יחדל הכורם מלעמוד על משמרת פקודתו; הענבים יפריחו ויבשילו לגפן אדרת, והבאושים יכלו מאליהם. – והנה גם על כל ספר וחבור הבא מחדש, יהיה באיזה ענין שיהיה, נוכל לקרוא, ע"ד הלציי, המקרא: "יָבֵשׁ חציר" (מה שבו אך להשמעות אזני מלין בלי דעת בלתי ראוים למאכל חי משכיל) "נבל ציץ" (משחקי דמיון או דברי חדוד בלבד, שהם כמו הציץ שאין בו מזון מבריא כ"א מראית עינים) "ודבר אלהינו" (הדברים הטובים ומועילים שבו) "יקום לעולם".
2
ג׳אכן באחת אין אנו רשאין להתעלם, הגם שלא נכחד כי קשה עלינו ליכנס בזה התגר, גם מפאת היותו נגד איש אהוב ומכובד לנו ביותר, גם מפאת קושי הענין ויקרתו, דברי אמונה וגחלי אש דת, גם לקוצר הלשון ומעוט הכשרון בבאורו וצחותו; אלא שבעל כרחנו ובלי משוא פנים נדבר משפטים את ידידנו החכם השלם הר"ר שמואל דוד לוצאטו, על רדפו בחרב הדורות שעברו, ועל תתו בזה ביד מתנגדינו ואויבים לנו חרב חדשה ולה שני פיות, להבאיש ריחנו ולחרף את שמנו. – ובאמת ובתמים אין אתנו יודע איזה הדרך עבר רוח קנאה גדולה זו על החכם הלזה, לכונן קשת גם לדרוך עוד חציו דבר מר, נגד הרמב"ם ז"ל בכרך השלישי, ונגד החכם ר' אברהם אבן עזרא ז"ל בזה אשר נתת לפני, ושניהם הם המדריכים דרכי תבונות ונותנים חיי נפש לדורות אין מספר הבאים אחריהם.
3
ד׳ואילו היה בא נגד הגדולים הללו בטענות חדשות ונוצחות, ובהתנצלות הנאותה והדין לכף זכות המחויב, החרשנו, כי המשפט לאלהים; אלא שאין הדבר כן, ימינו נצב כצר ואוסף מכל עבר ופנה מכל מי שקדמהו בריב נושן זה, טענות קלושות ודברי חידודין בלבד; וגם במה שהוסיף הוא מדעתו מספיק לעצמו בשטחיותן של דברים מבלי ליכנס לעומק הענין שהוא מדבר עליו, ובערכים ורמזים אין להם שחר; כמו טענתו על הרב ז"ל על דבר תכונת אמונתו בתחית הגופות. וכי זה פועל חכם לגלגל עלינו אותה דבה ישנה שכבר נשכח זכרה? ושהתנצל עליה הרב בעצמו במאמר מיוחד הנודע ומצוי ביד כל אדם; והנה דבריו שם אמת ברורים, שהשארת הנפש כבודה ואשרה היא יסוד כל אמונה יקרה, מיוסדת בשכל ובעומק דעת הרוחני, חוץ מן המצאה רמוזה בעומק דברי ומליצות הנביאים ואנשי רוח הקדש, וירחיבו ויעמיקו בה החכמים בכל דור ודור; אמנם תחית הגופות היא רק נס ממעשי הנסים שינוי מנהגו של עולם ואין לנו בו אלא חדושו והאמונה בו בלבד. ולדעתנו העניה הבטיח השם בתחית הגופות, בשביל לנהל על ידי אמונה זו את המון אנשי הדת אל האמונה בנצחיות הנפש וברוחניותה, שהוא ענין דק קשה הציור להמון, אפילו בציור קרוב דמיוני כ"ש באמתתו, והורגלו אליה ונקבעה בלבם ע"י האמונה בהבטחת תחית הגופות. ובימים הקדומים בזמן בית שני לא עשו הבדל כלל בין שתי האמונות, והצדוקים שכחשו בתחיה כפרו גם בהשארה לפי עדות יוסף הכהן; ומאחר שהבטיחנו השם מחוקקנו במעשה נס כולל זה באחרית הימים, לבעבור החכימנו ולהיותנו כיום הזה, הנה דבר ה' לא ישוב ריקם, ובלב נאמן ונכון נאמר בכל יום הדבור המתוק ומקים אמונתו לישני עפר, והנוסח בשיר יגדל, מתים יחיה אל ברוב חסדו, והנוסח המתוקן לאחד הקדמונים בעקרים, אני מאמין שיהיה תחית המתים בעת שתעלה רצון מאת הבורא יתב' שמו, והדבורים כלם רומזים אולי גם למה שזכרנו.
4
ה׳וכן היא טענתו על הראב"ע על אמרו שהמלאכים נכבדים מן האדם, ושמעלתם גבוהה מאד; הנה דברי החכם נכונים מאר להעומדים בסוד השם ובסוד העולם, הגם שהם נעלים משכלי המין האנשים; ומה נעמו אמרותיו הבאים מועתקים באסיפתך זו משטתו האחרת לספר שמות.
5
ו׳וכלל אומר שאין לך דבר קל מזה להשיג על חכמים גדולים ועל ציורי השכלתם בדברי אמונות ודעות וספורים, וליקח ההשגה מן הערך והדימוי בין הציורים המושכלים ההמה ובין ציורי המון אנשי הדת בכל הענינים הנזכרים; והשגות כאלה כבר יקרו לחכמים בכל הזמנים, שנרדפו וחשבו רודפיהם כי השיגום, והחכמים לא היו עמהם כלל במקום אחד; וגם ההשגות שעשו על הרב ז"ל בחייו, גם סמוך אחרי מותו בדברים אלו, רובם ממין זה; לדוגמא על עשות הרב ענין הסעודה לצדיקים לעתיד לבוא שזכרו חז"ל, משל, שאל מתנגדו הראב"ד ז"ל בפ"ח מהלכות תשובה (וגם הוא יקר ובעל נפש בדורותיו) "ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה", ענין שהוסיפו בעלי אגדה אחרונים להמשכת המשל וליפויו, לפי הדרך הנהוג בזמנים ההם באגדה; וכעין זה כשבא הרב (בפ"ז מהלכות מלכים) לבאר תכונות המושיע המקווה וסמניו, וביאר שם עקרים גדולים והכרחיים לאומה בכל מקום ובכל זמן, והמשיכו הצורך להזכיר מעשה בן כוזיבא וסיפר בו שלא לגנותו, מיד בא הרב המשיג הנזכר עם ספור הביאו מאגדת חלק, שהחכמים ההם שהרגו לאיש ההוא כשלא מצאו לו היכולת לדון דיני נפשות עפ"י הריח; והספור בודד ומתנגד לא לבד לדברי הקורות אלא אפילו לשאר אגדות בתלמוד ומדרשות, ורק מקרא הוא דורש על הדרך הידועה בזה לכל מבין; ותפישות כאלה באמת אינם השגות כ"א תואנות.
6
ז׳והנה ישפוט נא האדון בעצמו אם אין השגותיו דומים ממש לאלה הזכורות; כי אם נאמר אליו הנה הכתובים מעידים בהוד הנפש שהיא אצולה ממרומים נפוחה מאת השם יתב', ובגוף שהוא עפר מן האדמה ושב אליה, ונזכיר לו הדבורים הנעלים בשכר הנפשות: אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול כי יקחני סלה, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך: וחשב מחשבות לבלתי ירח ממנו נדח, ובעונג הרוחני לנשמה רבו למאד הכתובים בתהלים והמאמרים בדחז"ל, ושהמדע איך הרוחני קשור בגופני, ואיך הגוף היכל לנשמה, מדע עמוק ונשגב עכ"פ מדעת ההמון, ומנה רק לבעלי עיון הגדולים; הנה ישיב – יסלח החכם המכריחנו למנותו כאן עם ההמון באמונות, בכדי שלא נרע לו יותר מזה השעור, לחשבו לעושה חונף ומדבר בלב ולב – מה לי ולמעיינים, לא כך הורוני מלמדי דרדקי במעמד הנפשות ובתעודת האדם האחרונה, כי אם שהנשמות משוטטות באויר עד לאחורי הפרגוד, ובאות לקבריהם בכל ער"ח, וליום האחרון ישובו אל גופותם ויחיו וישמינו ויתעדנו, ויבואו לביתם ולקרוביהם, וישאו בחזרה את נשותיהם, שכל זה נמשך ונאחד באמת לפי מחשבת האמונה ההמונית; וכן אם בענין המלאכים וסוד השכלים הנבדלים והמאורות העליונים נחוהו גודל מעלתם ברמזי מרכבת ישעיה ויחזקאל, ומה שסברו בהם קדמונים כדברי הראב"ע ממש, שתקנו באלפ"א בית"א של ברכת יוצר לחול, מאורות נתן סביבות עוזו פנות צבאיו קדושים, כלם עומדים ברום עולם, ויותר באלפ"א בית"א של שבת המתגאה וכו' ושמזה הראיה, שכל ואת היתה דעת חכמי ישראל הראשונים מזמן הבית, מן היהודים תושבי ארצות היונים, אותן שיסדו לראשונה חכמה פנימית לישראל על דרך המחקר הפלוסופי, וקבלו מהם יחידים מחכמי א"י החסידים ובעלי הסודות שעסקו במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ובסתרי התורה, והם הם מתקני היוצרות, וקצת התפלות הנעלות למועדים, שאמרום ושוררו אותם החסידים בעברם לפני התיבה לפי הנהוג אז. הנה תהיה תשובת אהובנו עמו, שכל זה מתנגד למה שאמרה לו אמו במלאכים הטובים, שהם רק לתשמישי הצדיקים נבראו, להביא טרף ועשר לביתם או להיות להם למגידי בעלטה, עד שיתפארו קצת, שהיו רגילים בבית משפחתם או גם שנבראו ע"י אבותיהם. – ונגד טענות כאלו מה יש מענה בפינו? והרי עלינו להודות באמת שדעות הללו נקנות בדמיון ובתחלת המחשבה, נכונים למשלים ולספורים הלציים, והולכות ומתפשטות בהרגל וקלות בין ההמון, והדעות שכנגדן נקנות אך בעמל ויגיעה, ומיוחדות הן והדומה להן לחכמים מועטים חזקי העיון שבכל דור ודור, ואיך יקרא אמונת כלל ישראל?
7
ח׳אולם מצר השני כל מבין משכיל יתבונן תחלה, שזו היא חומת נחשת הישנה, משגב גם לכל אמונה טפלה, הצומחת ורבה קל מהרה, וגודרת עצמה בחומה זו. – ויבין ויכיר עוד, כי תמיד, וביותר בדור שיפרץ בו איזה שמוש שכל לכל חפץ שיהיה, כל אדם לפי מה שהוא מעיין, או דעתן מקבל הדרך מאחרים, או רואה סביביו עושין ועושה, לא יחדל מבנות לו בנפשו איזה בנין אמוּנה שהוא מתהלך בו, ושזהו באמת כבוד העצם הרוחני החי השוכן בקרבנו, שעליו אנו מברכין ברכת אתה חונן, ומתפללין חננו מאתך וכו', היינו שהוא צועד תמיד מעלה מעלה, מן המדומה אל המחושב, ומן ציורי תחלת המחשבה לציורי הבינה, וממה שהוא בקצת דורות מונח ונתון אל הנפש מבחוץ ועל צורה אחת, למה שהוא קנין לה, ונאחד עם עצמותה לעולם; ואחר העיון העמוק יכיר עוד, שבאמת התוכן הפנימי באמונות התוריות שוה ואחד לפי עצמותו, גם באמונה הפשוטה של המון המאמינים גם באמונה צרופה של חכמי כל הדורות שבישראל, וכמו שיבואר עוד בהמשך שאר הטענות.
8
ט׳וככה תשוב חומת ברגל הנזכרת לקיר נטוי גדר הדחויה, או גם תל של קרח מזמני הקור והצרות, וכחום היום וזרחה שמש צדקה ונמס.
9
י׳וכמו כן טענתו נגד הרב ונגד כל האומרים באמונה צרופה, הלקוחה מתכלית האחרון בעבודה, וממה שאנו אומרים במדרגת החסידים השלמים בעלי העיון האלהי באושר האחרון בערך אל המון המאמינים ומקיימי מצות כהלכתן (ונאמרה ונשנית גם היא לרוב בפי בעלי ריבנו המקובלים הידועים ז"ל, הר"י יעבץ, הר"ר שם טוב והר"מ גבאי וחבריהם), גם היא אינה כ"א תואנה למרות עין ולכאיב לב; שהרי כל ספריהם במה שנקרא להם נגלה ונסתר מלאים מאלו המדרגות וגבולותם; ומי יאמר שאין חלוף מדרגה בצדיקים מקיימי התורה? ולא שנו חכמים אלא שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, לא שחלקם שוה; והלא סוף סוף אחר כונת הלב הן הן הדברים, והכונה נמשכת אחר המדע והשכל, הנבדל ומשונה הרבה בבירורו וטוהר השגתו בין רב למעט.
10
י״אוטוענין בזה גם מצד הנסיון, שאנו רואים קצת מעיינים מקילים במעשי דמצות; ואין מביאין ראיה להענין בטובו ובצביונו מן אותו ענין כשהוא בקלקולו וברעתו; וטענה זו חיי ראשי כי נוכל להחזירה להם ביתר עז, שכבר צמחו ביניהם בקצת הזמנים כתות שלמות מקילים במעשים ואפילו במצות השכליות, ומזלזלים בלמוד הגבלת המשפטים התוריים, הכל להתעלות מחשבתם ורוממותה, כפי דבורם; ובשביל כל זה לא יסגר שער העיון; והרוצה בפירוש או מכלל דבורו, בבערות וחסרון ידיעה ועיון, הוא מבקש לפתוח שער גדול לכל תועבת אמונה טפלה, עד לאבק ע"ז ולהשחתת המוסר והאמונה בכללם. – והאמת הברור הוא כי היצורים הנעלים התוריים שוין בהם התם והנלבב, המשכיל ושאינו משכיל; אלא שאצל המון המאמינים ישארו תמיד ציורי תחלת המחשבה, בודדים ועומדים בפני עצמם בלי קשור ברור, ולא על טהרת אמתתם; והמעיין החשוב הוא המקשרם ומעריכם, ומעלה אותן ממדרגות גולמי ציורי תחלת המחשבה למושגים כוללים וציורים זכים תבוניים. אמנם בשתי המדרגות האלה גם יחד, לא יצאו הציורים התוריים והאמונות לפעל שלם בשעור שיתהוו קנין עצמיי בנפש ויאשרוה ויצליחוה, זולתי ע"י מעשים בפועל נערכים אל הציורים ההמה, וע"י עבודות הנרצות ביחיד ובצבור, וכמו שיבוא עוד.
11
י״בוקרוב להנזכר הוא מה שמונין אותנו במשל בפיהם "נאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל, לא מגיד דבריו לארסטו חקיו ומשפטיו לאפלטון" וכונתם על מה שאנו אומרים בקצת האמתיות הנעלות בסוד האלהות ובהוד הנפש ובתעודות שהגיעו אליהן גם טובי הפלוסופים בעיונם, ורומזים הנגוד אל שטתם באלה הדברים הנעלים, שהיא חלקם ומיוחדת להם לפי סברתם. – והנה כונת המקרא על המצא בהמון אומה שלמה הציורים והמשפטים התוריים על האופן היותר שלם שאפשר לה בכללותה, ועל היותה בפועל מסודרת ונהוגה על פיהם, ואין הכונה כלל אל העיון המחקרי, ולמה שיגיעו בו איזה מהסגולות שבמין האדם, והכתוב אומר לא עשה כן לכל גוי, ואינו מדבר בפרטים.
12
י״גוהנה גם שטתם הרמוזה לעד, כי לא היתה מעולם חלק להמון רב באומתנו; וחז"ל אמרו חסידי או"ה יש להם חלק לעולם הבא, ולפי מה שאנו עתידין לבאר במקום אחר אי"ה, הכונה לראשונים בתאר חסיד על בעל העיון והצפיה באלהיות; ונמצא להם עוד מפורש במדרש: "אם יאמר לך אדם: אין חכמה בּאֶדום אל תאמין; יש תורה באדום, אל תאמן". וזה נאמר על היונים והרומיים הקדמונים, ויובן המאמר למשכיל מדברינו שלמעלה. – ועל כן בושנו מדברי אהובנו השונה באולת מי שקדמוהו ואומר בהמשך דבריו: "והרי מבואר כי גם גנוב רצוח ונאוף יוכל הפלוסוף המשכיל לקנות לו חיי העולם הבא", כאילו ראה מימיו איש שוגה בתועבות אלה יעמיק הרבה אפילו בלמודיות וטבעיות. ועל תאוה אחת פחותה אומר הכתוב: כל שוגה בה לא יחכם, ואף כי הפלוסוף המכוון כאן, שהוא הדורש בעמקי האלהיות, אין ספק, שלא בלבד המשולח ונעזב אל התאוות והמדות הפחותות, אלא אפילו מי שילמוד רק להנאתו, כמו להקרא חכם וחסיד בעיני עם הארץ, לא בא ולא יבוא לעולם בשערי צדק העיונים האלהיים, שהם הם הרחוקים מאד גם מדעות המבולבלים של רוב בני אדם, גם מהפעליות הקנאה התאוה והכבוד הרודים בם כרצונם.
13
י״דקצרו של דבר, התשובה הכוללת לכל אלו הטענות הנזכרות היא, שזה שאנו קוראים בזה חכמת ישראל לאמונה צרופה, והנקראת אצל הרב במורה חכמת התורה על האמת, ואצל טובי קדמוני המקובלים סוד היחוד והאמונה, ופלוסופיא של הדת לקצת האחרונים, הכל שוה ונאחד בערך אל התוכן הפנימי שבהם, עם הציורים התוריים שבלב ובפה ובפועל האיש הכשר וירא אלהים בתמימותו בשעה שהוא שומר מצוה ועוסק בעבודה לשם שמים ובלי פניה; אולם החלוף גדול יתר מאד בידיעה והכרה, ולפי מה שיהיה מקום ומשכן התוכן ההוא בהרגש הלב, כמחשבה, או גם בשכל הנקי, שלפי זה ההבדל תהיה הידיעה והעבודה ברורה או מעורבבת, זכה או עכורה; והדברים עתיקים ועמוקים למאד, יש בכחם להסיר החשד והתחרות שבין האמונה הפשוטה ובין חכמת האמונה (או לפי הדבור הרגיל התורה והפלוסופיא) שהראשונה חושדת תמיד את האחרונה, שהיא מנגדת לה ומפסדת אומן הנחותיה, לא לבד באותן האמונות שזכר אהובנו במכתבו, כי אם בכלן, בהשם ב"ה ובתאריו, בבריאתו והשגחתו והנהגתו לעולם, בהתגלותו לאהוביו, בשכינתו בתחתונים ובעם קרובו, ובעבודות הנרצות אליו ביותר. "והנגוד" הנראה בזה בהשקפה שטחיית בין הציורים התוריים המפורסמים ובין הציורים התבוניים שבחכמת האלהות והאמונה, היא "המבוכה", שהיה הרב ז"ל ראשון להשיגה ברור לכל חלקיה והתפשטותה, וחתר בהתרתה באמרו, שקראו לסבת זה "מורה נבוכים ומאמרו הנכבד"; אלא שאין באגרת זו המקום כלל ליכנס אפילו אחת מאלף מהצורך בדברים אלו, שאין לנו יקרי הערך כמוהם; ורק אותה הטענה שהנוכלים עלינו מתגרין בנו תמיד, והחכם לוצאטו עמהם, ועושין "ממה נפשך" זה: או שהמחקר השכלי בדת הוא שוה להפשוט בדת, וא"כ הוא יגיעת בשר לבד ואין בו מן הצורך לקנין חיי העוה"ב; או שהוא בלתי שוה ותוכן אחר, והחסרים ממנו, והם רוב העולם, אינם בני עוה"ב. ועלה בידם חוח תמורת השושנה, והמתעלים ומשתלמים בו אינם צריכים לעבודה ולמעשה המצות. אותה הטענה, והיא באמת תמצית העתרת דבריהם, היא שהכניסה אותנו לזה המעט שדברנו ושנדבר עוד בזה ביראה ופחד בדברים העומדים ברומו של עולם באמת.
14
ט״ואמנם מאחר שנכנסנו לזה, הרשני עוד להעתיק דבור אחר מחבורי אשר אתי בכתובים (השם יזכני להשלימו ולהועיל בו) בכונה שאולי גם מהם יגיע ברור קצת לכונתי בכאן, לא שיחיה מסכלותי להביא ראיה מדברי על דברי. – "ואנחנו קהל ראשוני מחזיקי היחוד על טהרת אמתתו מאמינים ויודעים, שכל הדברים הגשמיים חולפים ואובדים ואינם כלום, לפי שאינם על אמתת המציאות, ושגם הרוחני המושג לנו בקשור ועם כל הגשמים, ומתגלה יותר במין האנושי, ומאיר בסגולותיו, אין עמידתו ואמתת מציאותו כ"א בהשם יתעלה, שהוא לבדו הצור התמים, מעון לנו בדור ודור, היינו סבה כוללת ביחודה כל הסבות למיניהם, ואמתת מציאות כל יש, שאין אמתת מציאותו וקיומו אלא בו; ושאלו היה חוצה ממנו אמתת מציאות וקיום לשום דבר בפני עצמו היה הוא האלוה; ווה עומק סוד המקרא: אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלהים.
15
ט״ז"ודע שכל מה שיחזיקו האלהיים ליסוד מוסד לסבב הכל אל השם, ויאמרו – ד"מ – שכל המצות ואפילו השכליות אינן אלא גזרות השם, ושההכרח להאמין בהן ולקיימן הוא רק מפני שגילה אותן בטובו לבני אדם, כל זה החזוק אינו אלא לקיים הפנה הזאת, שאין אמת ויסוד קיום כ"א להבא מפאת השם יתעלה, ראשית והתחלה לכל דבר.
16
י״זודע עוד, כי הפנה הגדולה ההיא, שהחזיקו בה בסתמה האלהיים בקבלתם, היא בעצמה אותה שנתקשו בה גדולי חכמי המחקר להשיגה בבירורה, פעם תתראה להם ופעם תתעלם, והגיעו אליה בבירור מתחלף בין רב למעט, אחר עומק העיון התבוניי, ואחר שעברו דורות הרבה, דור דור וסגולות חכמיו.
17
י״ח"אולם הט אזנך לשמוע היותר נפלא, שהוא הפנה בעצמה שיעמוד אליה, אך לא בבירור שכלי, כ"א בהרגש פנימי ובהלך נפש. כל בעל דת אמת ירא ושומר מצוה לשם שמים, על פי ובכח דעת אלהים הנטועה בנפשו וקשורה עם רוחניותו, וכמש"ה: וכל בניך למודי ה'; כי השגת המאמין, שהכל אפס ותהו חוץ ממה שיסמך על הבורא יתב', הוא דעת אלהים, והשגתו שהוא בעצמותו וברוחניותו (היינו כשהוא עובד בפועל) חביב לפניו יתב', ומתקרב אליו ודבק בו, ושעל ידי זה הקירוב והדבקות לבד יתקיים ויחיה חיי נצח (יהיה לו עוהב), היא עבודת אלהים, ועל זה נאמר, דע את אלהי אביך ועבדהו".
18
י״טועל דבר העקרים, שהניח הרב ליסוד אמונת ישראל שלשה עשר במספר, הנה קצתם ימאנו בהם מפחדם, שלא נעשה הבדל וחילוק באמונות התוריות, ונאמר שאין ההכרח לאיש הישראלי להאמין בכלן, זולתי בכל המונח לעיקר, ואלה הם קצת ואולי רוב הרבנים וקצת המשכילים יפחדו המאסר והכבל למחשבה שיש בהנחת עיקרים, ויאמרו, שמלפנים לא היה בישראל רק מעשים ועבודות מורים על המחשבה ואמונת הלב, ובמעשה תפול המצוה המכרחת, לא עיקרי אמונה התלוים לבד במחשבה שלא תסבול ההכרח והכפיה, ולא יפול בה המצוה כ"א ההערה וההזכרה. ושני אלו הפחדים שמעו הקטנים יוצאים מפי הגדולים ונשנו בפיהם לרוב. והנה אהובנו החכם זכר הפחד האחרון בטענותיו נגד הרב, ואמר שהימים הראשונים, בלי עקרים מנוים ומיוחדים, היו טובים מאלה שהיתה אמונה מסורה ללב, ולא נידון אדם כ"א על מעשיו (והלואי שמעו אזניו מה שפיו מדבר, ולא נתן דופי בגדולים וטובים ע"ד אמונה), ודבריו אמת באיזה פנים, אך התולדה שהוציא מהם לאשמת הרב ולדעת הזמן המאוחר איננה נכונה כלל; וזה לפי שמתחלה בהיות הדור פשוט והלב תמים לא הוצרכו לעקרים, שלא אמר אדם לחברו: אמונתי טובה מאמונתך, ושאני מאמין, היות נס פלוני ופלוני נעשה בידי הנביא, או הצדיק אחריו, בפועל ממש ועל דרך שאני מבין בו, ולך אין חלק באלהי ישראל ובתורתו, להיותך בלתי מאמין כלל בספורו או על דרך זולת המובן לי ממנו; או לפי שאתה סבור, כי הפירוש הראשון והפשוט במקרא פלוני הוא בחילוף הפירוש המקובל לי בו. וכל עיקר המראה הזה מן המחלוקת באמונה ובערך האמונה אל המעשים לא נראה כ"א בין הכתות שצמחו בינינו בזמנים קדומים בווכוחנו נגדם, ופסק לגמרי כשנדחו ונחלקו מקרבנו.
19
כ׳אולם ברבות הימים, כשצעדה הדת לפי טבע הרוחני למדע ולחכמת הדת, ונתחדשו השכלות וסברות ודקדוקים באמונות ובפירושם, וחכמו ועשו בתורה חכמים שלמים גם תלמידים שלא שמשו כל צרכם, רבתה בהכרח המחלוקת בדעות ועמה המשטמה בלבבות, עד שהביא הצורך הגדול והנחוץ את החכמים השלמים גדולי העיון, להעמיד עקרים כוללים, וחתרו לבאר השרשים, שזולתם אין מבוא לדת ישראל בשום פנים, שרשים שהדעת והלב מקבלים אותם. להיות קצתם אמתתם מבוארת גלויה, וקצתם ידענו מהם שהאמינום אבותינו כל ישראל בכל הדורות, והמכחיש בהם יצא מכלל דת ישראל; אכן בזולת זה השאירו הדבר מסור ללב ולשכל המאמין. שאם יאמר אדם מאחינו מתיחס ליהדות שאינו מאמין – ד"מ – בפשוטן של דברים שאתון בלעם דברה בפועל כאדם בפיה החמורי, או יאמר בפירוש איזה מקרא, שהנגלה משפט מלותיו הוא הראשון ובלתי נעקר ע"י מה שהזקנים והסופרים מקבלי התורה בדורותם פירשוהו ברוח קדשם וברוחב בינתם באופן אחר לכונה קדושה לתכלית נרצה; הנה האיש ההוא לא יחשב בשביל אמרותיו אלה לכופר בתורת משה רבינו; וזה לפי שהעיקר הכולל והאמתי בזה אינו כי אם שהשם ב"ה הוא ראשון והוא אחרון, ולא היה עמו דבר נמצא חוצה לו המכריחו בחקות טבעו ומונע השם מלעשות רצונו, והוא הרוחני המוחלט השליט על כל והכל מכחו ומפעולתו. וכן העיקר השייך למשלנו השני הוא שכל התורה, שבכתב ושבעל פה, המצויה עתה בידינו, כפי מה שנמסרה לנו ע"י הנביאים וזקני הסופרים (אנשי כנסת הגדולה) והחכמים שאחריהם ברוח קדשם ובטוהר בינתם, היא המסורה בעקרה בכללותה וברוחניותה למשה רבינו ע"ה בסיני (כמו שאמרו, שהראה הקב"ה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ויבואר כל זה באורך במ"א בעזה"י). וכל עוד שאין המאמין הנטען ההוא פוגע באלו העקרים ובדומיהם, הרשות בידו, כי יפורש לו, מסכים למה שתורהו תבונתו, באותו הספור התוריי או באותו המקרא, פירוש, על אחת מן הדרכים הנודעים לחכמים בפירושים, ושהתחילו ביסודתם עוד קדמונינו ז"ל בתלמוד ובמדרשות; מהם: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו; דברה תורה כלשון בני אדם, לסבר את העין מה שהיא יכולה לראות ואת האזן מה שהיא יכולה לשמוע; נותן לבריותיו סימן הניכר להם; המשל הזה אינו כלום וע"י המשל אתה מוצא דברי תורה; גדול כחן של נביאים" וכיוצא בדרכי הפירוש שהרחיבו בבאורם חכמי התושיה ובראשם הרב ז"ל.
20
כ״אאמנם להיות שלא היה ביד השלמים ההם במספר העיקרים ובדקדוקם קבלה קדמונית, הגם שנמצא להם יסוד וראשית במשנתן של חכמים, הנה היה זה מטוב חלקנו ונועם גורלנו, שלא נמנעו חכמי דור ודור לדרוש בהם, להוסיף עליהם ולגרוע מהם. ולפי האמת אין הרב המתחיל בהם ולא הוא החותם; ועוד לפני זמנו כשלש מאות שנה, ימות רב סעדיה ז"ל, התחילו לדרוש אחרי שרשי הדת במדע מבורר, ונמשכה זאת הדרישה ביחוד עד השר דון יצחק שלש מאות שנה אחרי הרב.
21
כ״בויש בזה עוד ענין גדול יעמוד עליו המתבונן מדברינו; ווה שקצת הנחשב לעיקר בדור אחד או באיזה דורות, יוכל לשוב בדורות אחרים למדרגת אמונה ראויה, אולם נתונה להשכלת המאמינים ולפירושם בה. וכל אדם יודה כי בהושע ישראל תשועת עולמים ע"י המושיע המקווה, לא נצטרך למנות ביאת המשיח לעיקר, כמו שאין תארי המשיח ופרטי תכונותיו עיקר אפילו היום, ויחשבו בהם המאמינים איש איש כפי דעתו ושכלו; וכבר דבר על זה נכוחות רב חד השכל בעל בשמים ראש בתשובה רנ"א מספרו זה.
22
כ״גועל דרך זה נאמר בשרש נכבד וראוי להמנות עיקר בימינו אלה, והוא חיוב קיום המצות בפועל, שאין די באמונה ובעבודת מחשבת הלב לבד, בין שתהיה המחשבה פשוטה ובתחלת הציור, ובין שתהיה צרופה ומושכלת, לא תספיק לבדה עד שנוציאנה ע"י מעשה מצוה לפעולה שלמה ולאור המציאות החיצוניה ביחיד ובצבור; וזה יסוד בתורתנו בכל המקומות ובכל הזמנים. וכבר בתורה שבכתב באו מבואר הגבלות ודקדוקים בשאלות פרטיות ממעשה המצות וקיומה, כמו בחטאת חיצונה שנשרפה, במקושש, במגדף, בגיעולי כלי נכרים, בירושת הבנות, בדין היורשות נחלה בארץ; ובימי הנבואה ומשך זמן בית ראשון היתה ההוראה במעשה המצות ודיניהם מלאכה מיוחדת לכהנים ולשבט הלוי בכללו. ויורו על זה כתובים רבים, עד שהנביא מוכיח קצת המורים על לקחם שכר בהוראתם: וכהנים במחיר יורו. ובמשך בית שני לא בלבד ראשי חכמי הפרושים בא"י ובבבל השתדלו הרבה בהגבלת המשפטים התוריים והדקדוק בהוראתם, מה שנודע לכל, כי אם גם בין היהודים שבאלכסנדריא ובשאר ערי יון, שיסדו לראשונה, כנזכר למעלה, חכמת דת פנימות בספוד האמונה ויחוד הלב והכונה, הנה ידידיה ובשמו היוני פילא, אולי הגדול שבין החכמים ההם, נמצא במאמריו ברמזי התורה תוכחות עצומות שלא לזלזל במעשים מפני ידיעת רמזיהם, אלא לאחוז בהם ולעשותם כפי המסורת מאבות; ותוכחותיו אלה אינם נגד הקלים והרשעים כ"א נגד החסידים ואנשי העיון שבבני זמנו וארצו אצלו במדרגה נעלה מן מדרגת העובדים ואנשי מעשה בלבד (ביוני אַסקעטאָס, עוסק) (מכל זה ורשומו הניכר בדחז"ל הראשונים, יבואר באורך בחבורי בשער שיחדתיו לשטת החכם ההוא באלהיות); ומזה נראה שכבר אז רצו להקל במעשה מפני העיון כמו שהדבר בימינו, לא בלבד אצל קצת המעיינים ע"ד פלוסופי או נחשב לפלוסופי, אבל גם אצל קצת הנמשכים אחר סודות החכמה המקובלת, ואין כל חדש; ונשוב לענין.
23
כ״דמעתה ידון המתבונן, מה בין מניחי עקרים כוללים בחונים לחכמים, שלא הזיקו ולא יזיקו לעולם לא לאמונה פשוטה ולא לאמונה צרופה, ובין אותן שאינם חפצים בעקרים, בכדי לעשות הכל עיקר; היינו כל תאר בלתי מנוקה מגשמות, וכל דמיון גם חושיי, שבו תתאר המחשבה ההמונית את הדברים היותר נעלים הקשים לקנותם ונוחים להפסידם מטהרתם, וקצתם נמנעי ההשגה אפילו לשכל האנושי, ומצוירים באמתם רק להבינה, המנה האלהית ליציר כפיו; שסוף סוף (ההכרח והצורך הגדול מביא לשנות ולשלש זה היסוד) כל מחשבה וכל ציור שלא נזדכך עדן בעומק ועיון התבנויי, הנה הוא משותף לכל, ישתוו בו באמת ההמון והנקראים ידענים, עם תופשי החלק החיצוני שבחכמה התורנית; והנה הכתוב מעיד ואומר: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, והכתובים בשבח החכמה העליונה, בקושי השגתה, ובמעוט היודעים בה, רבו מלספור, אין צורך להעתיק מהם בזה. – – ונשוב לטענות החכם נר"ו ולתוכחתנו.
24
כ״העוד הוא מבקש לו תואנה בזה שהחמיר הרב בחבוריו התלמודיים בעונש ובמשטמה נגד מאמיני דעות אחרות, ושכח להוסיף מה שהוסיף הרב, כמה וכל כמה שאותן הדעות מביאות לתועבות הורסות הקבוץ וישוב המדיני, ואם ישים עינו על תשובת הרב אודות הקראים ואודות הישמעאלים להגר ר' עובדיה, יראה דרכו בזה; ובשומר עוד עין פקוחה על דבריו בפרק השביעי מהלכות מלכים (הלא המה רק לבד בדפוס הראשון של וויניציא), ויעיין בהם עיון טוב תבוניי, הנה יודה, כי משה עלה על ראש ההר, וירא משם את המין האנושי שוכן לאומותיו, וגילה לשרידים דברים שהעתיקן עתיק יומין משכלו הרוב, בדבר הנהגתו יתב' לעולמו.
25
כ״ווחוץ מכל זה מי שהיה עליו בדברי אמונה מחלוקת מעט מאנשי זמנו, עד ששפך את לבו הטהור והנכאב לפני תלמידו החביב באמרו: "ומי שהוא בעל דעת לפי סברתו יתפוש עלינו במה שנכלל בו (בחבור היד) מעיקרי האמונה ואלו הם הרוב" ועוד שם: "ואם הכריחו (הוא מדבר ממתנגדו אחד, לדעתנו ר' שמואל ראש ישיבת בבל, והכל עוד לפני התפשט ספר המורה) הזמן והענין והצריכו לדבר ולומר שאינו בעל דת ולא בעל מעשים טובים יאמר זה". ויותר מזה, מי שהיה לו לריע אהוב הפלוסוף הגדול אבן רשד הישמעאלי, הנרדף מבעלי אמונתו על דבר דעותיו עד שהוכרח להסתיר עצמו, ואומרים שהרב בסכנה עצמו החביאו משך זמן, איש אשר כזה בלי ספק היתה אתו אות (הטאָלעראַנץ), אשר היא שומה היום בפי כל הכתות והצדדים, עם היותה לפעמים קרובה בפיהם ורחוקה מכליותיהם.
26
כ״זואם לא השחוק היא תלונתו שהרמב"ם היה הראשון לכתוב הלכות פסוקות על ספר; ומי יאמין, כי שכח שכבר בגמרא התחילו בקביעות הלכתא, ובזמן הגאונים, ארבע מאות שנה ויותר לפני הרב, כתבו הרבה שאילות והלכות גדולות ופסוקות; והנפלא שרק בתלונת שוא ואון זו הכשילו פיו לומר על חבור "היד" המאיר, שהיה הרב בו בעוכרינו; ח"ו! לא תהא כזאת בישראל. אנא חטא האיש הזה חטאה גדולה וצריך תשובה וסליחה, וכבר שב ודאי. ואילו לא היה במכתבו רק הדבר הקשה הזה בלבד, היה די טעם לתוכחת מגולה, ודי חיוב עליך המוציא לאור לקבלה ולפרסמה באסיפתך ולא יהיה בך חטא.
27
כ״חוכבר ראינו איך במחברת זאת הרביעית לאסיפתך, שת פיו ולשונו גם בהחכם ראב"ע ז"ל, כאילו הכריחו טבעו להיות בועט ברבותיו, משל לתינוק הנושך שדי אם; כי מי מכל אשר החל רוח ה' לפעמו להגות בחכמת ישראל אשר לא ינק לראשונה ממיץ תבונתם של שני המעינים הטובים הללו.
28
כ״טוהנה העול אשר מצא בהחכם על דבריו במעלות המלאכים, כבר הזכרנוהו למעלה; אולם עוד הוסיף לעשות להעריך בין פירושי החכם ובין פירושי רש"י ז"ל בכתבי הקדש, ומה נאמר ומה נשיב בזה הערך והדמוי שאין לו שחר בפני עצמו. ואיך יהיה ערך בין דברים שאין להם שתוף באמת, הגם ששניהם פירושים? והנה ספר החסידים וספר חובת הלבבות וספר הישר, שלשתם היו המוסר ויחוד הלב לאמונה ועבודה, האחד בין הצרפתים והאשכנזים, השני בספרד ובפרובינצה, והשלישי בין היהודים שבקונסטנטינא וארץ יון (והוא לר' זרחיה היוני ומיוחס בטעות לר"ת כנודע), ושלשתם כאחד טובים ויקרים בערך אל זמנם ומקומות חבורם; ועם זאת אין להשוות בינותם כלל.
29
ל׳ואעפ"י כן לבל יהי איש חכם או צדיק בעיניו בהתהלכו בדמוים כאלה, נאמר בזה אשר לפנינו, "שמצד אחד" לא נעלם מכלנו גדולת רש"י ז"ל בערכה, הוא שלמה עשה אזנים לתורה, וכל הספרים העקריים לדת היו לפני בואו, ביחוד בערך אל המון ההוגים בם, כקופה שאין לה אזנים; אמנם תקפו הוא כשרונו הרב לבחור תמיד בסדר ולשון היותר חודר וקצר, צח וקל להבין, ופרשת גדולתו היא עזוז נפשו, שלא לסור לעולם מן המסלה אשר דרך בה בבאור דברי הזולת, להיות מפרש הדברים על דעת אומרם וכונתו הראשונה בלבד.
30
ל״אהאמנם מה שנוגע ביחוד לדרך פירושו בחומש, הנה אין להכחיש היותו במקומות הרבה נמשך יותר מדאי אחר הדרש (הטוב בפני עצמו לאיזה צורך שהיה בדינים ובמוסרים) נגד הפשט הברור, שאליו היה עיקר מגמתו, כמו שמזכיר בעצמו לרוב. ואף גם ואת המשים לב על דרך כל פירושי תורה שהיו נהוגים עד זמנו בארצות יון איטאַליא וצרפת, שלא היה דבר זולת קובץ מדרשים שונים ולקוטים, מורחבים או מקוצרים מכמות שנמצאו תחלה, ומתובלין באיזה תבלין של יפוי הלשון, כפי טעם וחפץ כל הבא למלאות ידו לכתוב פירוש (ומדרך זה, שהוא הדרך הרביעי שזכרו החכם בהקדמת פירושו לתורה, נולדו לנו המדרשים המאוחרים שבידינו), הוא יבין כמה גדול כחו של רש"י שהחל עכ"פ לבקש קשור והמשך למקראות על סדרן, והיה בזה ראשון לעשות בפועל גבול בין פשט לדרש.
31
ל״בועל כן הגם שאין להפחית מעלתו בשביל שלא השלים מה שהיה הוא המתחיל בו בארצו, הנה אין לעשות מן הקצור יתרון, ולא שלמות מן החסרון. וחוץ מן הרב רמב"ן ז"ל ושאר טובי המפרשים שהעירו על זאת ממקומות אין מספר, הנה יהי בזה העד הנאמן רש"י ז"ל בעצמו, במה ששמע מפיו בן בתו הרשב"ם ז"ל, שבתחלת פירושו לפרשת וישב, הוא המספר שנתווכח עם זקנו ולפניו, והודה לו שאילו היה לו פנאי, היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ולפי דרכנו למדנו מזה הדבור, כי אז לעת זקנת הרב הגדול ומודה על האמת, החלו פירושי הפשטנים שבספרד ופרובינצה להשמע בין הצרפתים, ושהתנצחו גם צעיריהם במלאכה זו נגד זקניהם, כדרך שהיה בבאורים הבאים מאשכנז אלינו בני פולין בדור שלפני זה.
32
ל״גומצד השני בנוגע אל החכם רבי אברהם ז"ל, לא נעלם מאתנו כלל, איך התאמצו ננסים שבדורות אחרונים לדחוק רגלי הענק הזה בכדי להורידו מגדולתו ומרום מצבו, אך לא עלתה בידם, רוחו עומדת בתוכנו ודבריו הם אתנו, ועמם דברי גדולי הקדמונים המכריעין לזכותו, כמו הרב באגרתו לבנו, רבנו תם בחרוזים שעשה לכבודו, הרמב"ן במה שנזכיר להלן, החכם הבדרשי באגרת התנצלותו להרשב"א; יוקחו השבחים הגדולים ההם ממקומותם, ולנו אין צורך להעתיקם. – ומוטב וחביב היה להציע הנה דבר מתכונתו ורב כחו בכל דבר חכמת בינה, לולא אפס מקום בזה. אך את זאת ראוי ונכון להודיע, כי שקר נחלו החושבים שכל סודות החכם אינם אלא בדקדוק הלשון ובמספרי החשבון ובאסטרולוגיא; והאמת כי שטתו באלהיות נעלה מאד ועמוקה, ומזמנו ועד היום אדם לא זכר ולא ידע את האיש המסכן ואת חכמתו אשר מלט בה העיר מבצר חכמת ישראל, ולא עמדו עליה או על מקצתה זולתי שרידים מעטים, כמו הרב ז"ל על פי רושם ניכר מלשונו באגרתו, לבנו הנזכר, והחכם המופלא יש"ר מקנדיאה ז"ל מכלל דבריו בנובלות חכמה מדף קל"ד עד דף ק"מ, וגם הרב הגדול הנעלה רמב"ן ז"ל; שהרי עם כל מה שדבר קשות נגד החכם על אודות דבורים מועטים עוברים גבול הכיבוד והמורא המחויב לקדמונינו ז"ל בכללם (הגם שעל הרוב וכמעט תמיד הוא נזהר בזה מאד, ורק ההפרזות וההפרצות של המתחסדים הצבועים שראה לפניו, הן שלחצוהו לזה, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וכמו שהוא לעינינו עוד היום) הנהו אומר עליו בהקדמת פירושו לתורה: "ועם רבי אברהם בן עזרא תהיה תוכחת מגולה ואהבה מסותרה"; ועם שקראו פעם "המתהדר בסודותיו" הנה במקום שמצאו מכוון לשטתו בסוד השם, הנחשבת אצלו לאמיתית היא לבדה ובצורתה, לא נמנע מלומר עליו: "צדקו כל דברי רבי אברהם בענין הזה, אלא שהוא כמתנבא ואינו יודע" וזה בתחלת וארא; ובפ' תשא "הבין בטוב שכלו בפסוקים… כי לא שמע ולא ינבא" וכדומה עוד, עד שלפעמים יפרש רמיזות החכם במלין סתומים גם הם, כמו דברו בפרשת אמור "ויש הפרש בין והאבדתי ובין ונכרתה ולא אוכל לפרש" יפרשהו הרב בפירושו לפ' אחרי, "יחשוב החכם כי האובדת תאבד והנכרתת תכרת ולא ישא אלהים נפש".
33
ל״דכי על כן אם יזכנו השם ויקימנו ואחיה לפניו, איחד שער בפני עצמו ללמודי דעת החכם הזה באלהיות ובסתרי התורה, ואבאר דעתו בפי היכולת; ועכ"פ יתראה משם לעין הבוחן, כי שטה אחת שלמה ומושכלת מסכמת ונערכת עם עצמה לכל חלקיה היא ההולכת והסובבת בכל דברי פירושיו ומאמריו.
34
ל״הועדיין אני נכסף ומשתוקק להגיע אל כל מאמריו הבודדים ומפוזרים אנה ואנה וקצתם ואולי רובם לא באו עדן בדפוס; ושני אלה הקונטרסים שאני שולחם לך עתה בחזרה, מתוקנים משבושי ההעתקות כפי מעוט היכולת, גם הם יהיו בעוזרי למלאכתי הנזכרת, וביחוד אותו הפרק ראשון למאמר שער השמים, שהוא הכולל במעט מלותיו חלק מסוים משטתו הרמוזה בזה; ומי יתן והשיג מאת היקר השולחו אליך גם יתר פרקי המאמר ההוא; אהלי ידידי! על זה ועל כיוצא בו; ואתה יודע כי אנחנו החסרים פה מכל אשר תאוה נפשנו בשפוני טמוני קדמוניותינו, וארץ איטליא היא הברוכה ומבורכת גם בכל הצריך לחכמת ישראל לכל חלקיה.
35
ל״ושאלתי ובקשתי כי תשאל בשמי לשלום כל החכמים המריצים אגרות אליך, ואודות החכם היקר הר"ר שד"ל, שאלתי היא המכופלת בזה; כי תבטיחהו נאמנה, שהיה איש ריבי לשעה קלה ולצורך נחוץ, ואהוב ויקר לי כל יתר שנות חיי, לרוב ולנועם המעלות והכשרונות שהוא כלול בהדרם. ואני מצדי אאות לך באשר שאלת לך איזה מכתב, אלא שאין בידי זולת הנמצא בחבורי, וברותי לך משם איזו הערות על קצת מזמורי תהלים; והגם שלא נאמרו בכונה להורות פירוש, כי אם לפי דרכנו ולתועלת מיוחד כמו שאומר, ואפשר ג"כ שלא יקובלו מחשבותי כמו שהיה אולי בבוא הדברים מקושרים עם התוכן הבא לפניהם, מכל מקום אם רצונך לאספם הרשות בידך, ובפרט להיות להם איזה שייכות עם הבא באסיפתך זאת על דבר
36
ל״זהציונים שבראשי המזמורים מאת החכם ריגייו נר"ו – –
37
ל״חואתה שלום כחפץ..
38
ל״טהחותם פה טארנפאל בחדש מרחשון תקצ"ט.
39