מוסר אביך א׳Musar Avikha 1
א׳מצות יראת־ד' ולמודה
1
ב׳א. פנימיות היראה וטבעיותה
2
ג׳בהקדמה לספר מסלת־ישרים כתב החסיד ז"ל, שהענינים הנדונים בספרו אמיתתם גלויה לכל, אלא שנשכחים בטבע ההרגל של פרסומם ופשיטותם.
3
ד׳הנה, באמת ענין העבודה בכלל והיראה והאהבה והדבקות ידועים לכל, אבל הידיעה היא רק ידיעת השם לבדו ולא הכונה שהשם נושא בקרבו. כי לפי קדושת עמקי חכמת היראה, שכל החכמות הן הצעות והכנות להם10ע' שבת ל"א. ואגרת הרמב"ם אל ר' יהונתן הכהן "זה הדור בלבושו"., לא יודעו לאדם מצד הדיבור החיצוני, אלא בהגיון הלב בדיבור הפנימי. וזהו בעצמו סיבת ההעלם שלהם: מצד שהמון האנשים, אפילו החכמים, מורגלים בחכמות, שבהן ענינן שווה בדיבור הפנימי כמו בדיבור החיצוני. ורוב החכמות, כשידובר בהן, יוכר מצד הדבור ערך העומק שבהן וההכרח לעיין בהן עד שידען, ואי־אפשר לשום בעל־שכל שהוא יצייר לו שהוא יודע אותן אם לא ידען; משא"כ כל עניני חובות הלב, שהמאמרים בעצמם אינם בחיצוניותם לפי עומק החכמה שבהם, כי לא נוסד בלשון כלל לדבר בכל פרטי ההבנה כפי הדרוש להם. ומי שאינו מתבונן לאשורם של דברים, יחשוב שיודע הוא הדברים, בידיעות השמות.
4
ה׳על כן, החובה היא לעיין, שיהיה מכיר הדברים בהכרה פנימית, וממילא יתרחבו אצלו הדברים שמביאים לאותה ההכרה, עד שיעלה בידו להעניק מטוב ידיעתו גם לזולתו.
5
ו׳אמנם, תוכן הדבר, מה שהשמות האלה מצד עצמם הם גלויים לכל מצד הטבע הוא, שכל עניני חובת הלב וטהרתה בזיכוך הנפשות, וכל פרטי המדות, נמצאים באדם בטבע, שהם כלי־מעשהו לכל עניני החיים, כמו עניני היראה, האהבה, החמדה, הדבקות וכיו"ב, שהם נמצאים בנפש האדם ואינו צריך לחדשם מצד עצמם, רק צריך להעלותם שיהיו הולכים אל הדרך הטוב, והוא שיהיו כולם פונים אל השם ית' שהוא תכלית כל תקוה. וכל החכמה בזה היא רק להבין, איך יהיו כל עניני המדות נוטים אל השי"ת ושם כבודו. א"כ אין השמות בעצם ענין החכמה הדרושה לעבודה, ומכל מקום אינם דבר זולתה.
6
ז׳ולדבר גדול שם הבורא ית' אלו הכוחות קבועות בנו, שאחרי שההישרה האמיתית לעבוד את ד' תמיד אינה ראויה שתסור מן האדם כמעט רגע, וכל דבר־קנין שאינו מוטבע באדם הוא נוח לאבדו וקשה לשמרו בכל רגע, על כן שם השם יתברך בחסדו כל אלו הדברים קבועים בטבענו. וכאשר ישכיל השכל להעלותם, אז אם אך ילך בחוקי תורת ד' יתברך ישארו קבועים בלבבו תמיד ממש, כמו שהם קבועים בטבע קודם שבאו לכלל דעת.
7
ח׳וממילא יצא לנו מקום לימוד, עד היכן החיוב מגיע לשקוד על ידיעת השם יתברך בהנהגתו השלמה בטובו וחסדו המופלא, שהרי כל חפצינו שאלו המדות, שהן קבועות בטבענו, הן בעצמן, כאשר יתברר לנו, העיקר שראוי להשתמש בהן הוא לעבודת ד' ית', יהיו קבועות בזה, וזאת היא מעלת הדבקות שהמדות דבוקות בנפש תמיד, וכיון שיתעלו אחרי הדעת לקרבה אל ד', יהיה תמיד עמו ית', א"כ הרי אי־אפשר שיקבעו אלה המדות על המצב שאינו טבען הראשון באמצעים שלא היו מספיקים אף לטבען הראשון.
8
ט׳ביאור הדברים: הרינו רואים, שהמידות הטבעיות באדם אינן נקבעות כ"א כפי הדעת; ולפי ידיעתו, בין שתהיה אמתית או כוזבת, ידבקו מדותיו; והקטן, הבלתי־מכיר כלל שום ענין, אין לו מדות כלל; וכשיגדל, ויכיר שהמאכל הוא טוב, יאהבנו, ומי שיקח ממנו והוא צריך לו יכעס עליו, וכל מה שתתפשט הדעת יותר כן יתפשטו המדות. על כן, כשאנו באים לקובען כולן ביראת השם יתברך ואהבתו, צריך עכ"פ שתתפשט הדעת בדרכיו הישרים והכרתו, שעל פיהן יתכוננו המדות, ומה שיחסר מהדעת, כפלי־כפלים בערכו יחסר מהמדות, כיון שהוא שורש להן ונושאן.
9
י׳אכן, מה שאמרנו, שהמידות כשהן נקבעות כולן לענין העבודה האלהית, שהן שלא על פי טבען הראשון, אין זה כ"א מצד הגוף, דהיינו שעצם המידות ודאי פעולות הנפש הן, אלא שהפעולה דבקה בכלי הגוף, ומשתנה ענינה לפי הגוף הפועל, ומצד כוחות הגוף, הקודם בזמן, הוכרעו המידות כענין טבע ראשון לדברים גופניים ומדומים, שאינם על־פי אמיתת השכל. אבל מצד הנפש, ודאי טבען הראשון הוא לתכלית המעלה, והשינוי שמשנה אותן האדם מטבע הנערות אינו שינוי עצמי כי־אם השבה לטבען הראשון, אשר על־כן ייתכן שיהיו קבועות כפי המעלה, מפני שהיא עצמיית להן, ואם לא היו מצד־עצמן כך הי' זה יציאה מגדרן בתורת מקרה, והמקרה לא יתמיד.
10
י״אוהנה, לפי זה, האמת היא, שעניני האמת חרותים בנו בטבענו, ונפשנו לא תתן לה מנוח (אם לא נבלבל אותה בידים בטרדות מותרות או מגונות שמאפילות אורה), עד שתעמוד על טבעה האמיתי, דהיינו שיהיו כל מידותיה משמשות לעבודת השם יתברך. ולפי זה, המעצים עיניו מהשקיף בעיונו על עניני היראה והעבודה, הוא חומס נפשו מאוד, שמונע ממנה טבעה ממש, כסוגר עיניו מראות או אוטם תמיד אזנו משמע11לעין סגירה כל־שהיא היא בלתי־טבעית, ולאוזן – האטימה תמיד. וע' כתובות ה: ומהרש"א שם שקצת אטימתה לפעמים שייך לטבע בריאתה.. עד שלא ישתמש כלל בחוש מהחושים, וק"ו לכל החושים כולם, איש כזה ודאי בחשכה יתהלך, כמו שאמר הכתוב (משלי ד יט): "דרך רשעים כאפלה".12משלי ד יט, שמונה פרקים להרמב"ם פ"ג.
11
י״בב. למוד היראה וחכמתה
12
י״גנראה שמצות היראה כוללת כל הלימודים המביאים ליראת ד'.13ע' דברים ד י, יד כ, לא י.
13
י״דאמרו חז"ל על פסוק (איוב כח כח): "הן יראת ד' היא חכמה" – (שבת לא:): "הן אחת", שרק היא לבדה חכמה, וכמו שכתב בהקדמת מסלת ישרים. ודבר זה יפלא מאד: הלא גדר החכמה הוא מה שצריך עיון, והרבה דברים זולת למודי היראה צריכים עיון!
14
ט״ווהנראה בזה, שכל הלימודים, כשאחד מעיין בהם, ותוצאות העיונים ימסור לחברו בקיצור, מקבל חברו את החכמה כמו מי שהגה בעיונו זמן רב. כמו עניני הלכה, שבמקום שנפל ספק מצד סתירת סוגיות או קושיות הנופלות בדברי התלמוד והפוסקים, צריך שקידה ועיון להעמיד דבר על בוריו, אבל אחרי הבירור, כשיאמר אותו לאיזה אדם בקיצור, ידע השומע אותו כמו מי שהגה ועיין וחידש בעצמו; משא"כ יראת ד', שאע"פ שלמוד היראה שוה לשאר לימודים, בסידור כללים וחוקים, המודיעים לנו גדולת יוצרנו יתברך ויתרומם, וישנם מקומות וענינים הדורשים ליבון ובירור, מכל מקום, גם אחרי הבירור, כשיאמר קיצור הדברים למי שלא ירד לעומק הענינים, לא יבין.
15
ט״זוהעֵד על זה, שהעיד לנו החסיד ר' משה חיים לוצאטו בספרו פתחי חכמה ודעת14בתחלת "ביאור כללות ענין האצילות"., שצריך לדעת שורש החכמה ונקודתה על מה תסובב; ואמנם השורש, אפשר להימסר בקיצור, אבל אין דרך לידיעתו כי־אם כשילמוד כל פרטי הדרושים שלו בארוכה, כי רק אז יבין חשיבות השורש. לכן ודאי רק יראת ד' לבדה היא חכמה, חכמה אמתית שלא תשתנה להיות ידיעה בעלמא בלא חכמה; אבל כל הידיעות שבעולם, בין ידיעות עניני הלכות עמוקות, בין ידיעות טבע הנמצאים מצד עצמם, אינן כ"א ידיעה, אלא שיפול בהן קושי בהשגת ידיעתן עד שנצטרך להשתמש גם בהן בכח החכמה, שמעיקרו לא נברא באדם כ"א לצורך היראה לבדה.
16
י״זג. סור מרע
17
י״חונבין גם כן דברי סיום הכתוב, שאמר (איוב כח כח): "וסור מרע בינה", שלא אמר "שלא לעשות רע" כי־אם "וסור מרע", והלא ישנם דברים ידועים שהם רע, כל מה שאסרה התורה בכלל ובפרט, ואם כן נייתי ספר ונחזי, כשנלמוד נדע איך שלא לעשות!
18
י״טאבל ההסרה אינה העדר העשיה לבד, כי אם שיהיה בדרכיו15ע' עבודה־זרה ו. בדרכיו – במעשיו. מרוחק מהרע, וזה ייתכן כשיבין לפי שכלו כונת התורה לשמרנו מהרע, ולראות באמת אנה רצונו ית' נוטה לפנות לטוב, אז יסור מהרע בחפץ נפשו והכרתו האמתית. וזה מתחלף הרבה בין איש לאיש, אף על פי שההעדר מעשות הרע כולל את כל הכלל כולו, אבל הדרכים איך לסור ממנו מיוחדים בכל איש לפי טבעו ומצבו ושכלו.
19
כ׳אם כן למניעה מעשות רע, אי אפשר לומר שהיא בינה, הבנת דבר מתוך דבר, אע"פ שצריך להשתמש בכח הבינה לדעת שהם מכלל הרע, אבל אחרי שייוודעו לאדם באמת, שוב ישוב גם זה לידיעה פשוטה שאינה צריכה כח הבינה, כי אם כח השמירה והזכרון. וכבר כתב החכם המופלא ר' יש"ר מקאנדיה בספרו "אילים16במכתב אל ר' יאשיה." שכח השכל אינו כי אם הדרוש לעיון, אבל הידיעה היא כח אחר.
20
כ״אאבל להסרה מהרע, כל אחד לפי ענינו דורש בזה דרך אחר מיוחד ומצוין, ולזה ודאי דרושה בינה יתירה, שיבין מדברים אחדים, כפי הבנתו בעניני התורה ודרכיה, איך הם פועלים עליו לטובה ולקדושה, ללכת בדרך זה בענינים הפרטיים אשר לו.
21
כ״בויש לעיין, כמה הדרכים הפרטיים מסורים לכל, ושאינם מסורים כי־אם לתלמידי־חכמים שהם מכירים הדרכים, או גם לכל איש ישר שנתן השם יתברך דעה בלבבו לדעת איך לתמוך בתום ביושר, ואם יתן לבבו להתבונן, יוכל כל אחד להשיג מטבע נפשו דרכי יושר רבים. וזהו ענין דברי חז"ל (מועד קטן ה.): "כל השם ארחותיו בעולם הזה, זוכה ורואה כישועתו של הקב"ה".
22
כ״גד. עבירה מטמטמת
23
כ״דעבירה מטמטמת לבו של אדם17יומא לט. וע' מהרש"א שבת לג. מצד שהיא עבירה, אם כן אין חילוק בין אכילת איסור או דברים בטלים וביטול תורה, מלבד מה שהיא עבירה היא מטמטמת את הלב.
24
כ״הוכשילך בהרגלו באפלה, לא ירגיש טמטום הלב, רק כשיתחיל לעבוד וללמוד, כמו הרעב כמה ימים, שעל־ידי ריח המאכל מתחזק אצלו הרעבון, כמו שכתוב (איכה ד ט): "מתנובות שדי", וכמו שפירש רש"י ז"ל.
25
כ״ועל כן לא יהיה תמיד, ח"ו, שב על קאו, כי טמטום הלב מתגדל בכל פעם, וכיון שעוד לא מאס הרע לגמרי, יש לחוש שנשאר עדיין עמו מעט, וחוזר וניעור, כיון שלא נתבטל לגמרי. ובעל נפש ישים לבו ושכלו לדעת את אשר לפניו.
26
כ״זה. סיגות התורה
27
כ״חענין סיגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בענינה כמו־כן כל הענינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בענינם, וכדאי לפרוש מהם מאד.
28
כ״טו. יראת־שמים ויראת־חטא
29
ל׳כל פעולה, בפרט בעדת־ד', שבחר בנו מכל העמים ונטע בתוכנו חיי־עולם, נפש קדושה מאד, מרגשת ענינים גדולים, וכל מעשיה והנהגתה מלובשים בסדרי החכמה העליונה, המושפעת ממנו ית', וחתומה בחותמו האמת.18ע' עולת־ראיה ח"ב עמ' קנו.
30
ל״אעל־כן: כל פעל שהוא טוב לפי התורה ממשיך על העושה אותו, בבחירתו הטובה ושכלו המסכים לזה, משך דבקות באוצר החיים והטוב, כי ימצא שכלו מוטבע באופן שווה עם השכל המושפע ממנו ית' ליהנות ממאור פניו ית', ונמצא שלם הוא בעצמו, וראוי ממילא להיות ניזון מזיו האור הכללי, כי דרכיו מתאימים עם הדרכים שבחר בהם הוא.
31
ל״בואם קלקל דרכיו, הנה המשיך על עצמו צורה מוטבעת היפך החכמה העליונה השלמה, שהיא תכלית הטוב, וההכרח להגיע עדיו, כי הוא המקום האמיתי ממקומו של עולם. נמצא, שנתקלקל בעצמו, שהטבעת צורת נפשו אינה כפי אמיתת השלמות, אלא הפוכה ממנו כפי ערך החטא, ויותר מזה, שנתרחק בצער גדול שאי־אפשר לו כלל להיות ניזון מזיו אור העליון, כי אבד טעמו, וגם יהיה לו למורת רוח מאד, כי כל דבר מצטער בהפכו, וכאן יקבצו יחד צער ובושת וחסרון שלמות, שמשקיף על הדר החכמה, ופניו נופלות, ורואה שאינו יכול להתדבק בה, כי מום בו, ונפשו עליו תאבל.
32
ל״גנמצא, כי הפחיתות שבנפש היא החטא, והיראה להשמר מזה היא יראת־חטא, והיראה מצד רחוק האור האלקי ממנו ובשת פניו וצערו – זהו יראת־שמים.
33
ל״דוהנה, האדם שחננו האל יתעלה בינת־לב, להשכיל בעניני העבודה וטהרת־הלב להתהלך לפניו ית', לא ימצא קורת־רוח כלל אם יעזב התבוננותו לפי ערכו, ואינו רשאי לעזוב; כי עם נתינתו חלקו הראוי לחלק המעשי שבתורה, עליו להבין, כי זהו מה שראוי לו לפי שורש נשמתו, על־כן בעזבו זה יבצר ממנו המשך הקדושה היראה והשעשוע בחדות ד', מה שאין כן במי שאינו מוכן כל כך.
34
ל״הז. למוד היראה וקביעותה
35
ל״וסיבת הדבר שאין נפרץ כראוי התלמוד הדרוש לעניני העבודה, אע"פ שבודאי לימוד גדול ועיון רב הוא דורש, יש לומר, מפני שטבע השכל להשכיל דוקא, והנה באמת הדורות הלכו הולכים וחסרים בדעת האמיתי, ואם כי הניחו לנו ברכה רבותינו הראשונים והאחרונים בספריהם בעניני העבודה, יש מהם שדברו בקצרה ואינו מספיק להבנת אנשי דורנו כי־אם לסגולה מהם, כולי האי ואולי. ויש מהם שדברו בענינים גבוהים, עד שלמי שלא השכילו עדיין דרכי היראה והעבודה בערך המועט לפי טהרת שכל האנושי יהיו הדברים להם כדברי הספר החתום.
36
ל״זועוד סיבה נוספת, כי סערת הלב והתפעלות הנפש מתנגדת לגמרי לחכמה שתתישב באדם, ואם כי טובה היא לפעמים התפעלות טובה וקדושה, אינה כי אם לקבוע ביותר בעומק הנפש את קנין הדעת שכבר קנתה, אז ישתרש יותר ויוכר יותר, אבל קביעות דעת והשכל בתחילתה – מנוחה שלמה דרושה לה, ו(מגילה כח.): "שמעתתא בעיא צילותא כיומא דאיסתנא" קל וחומר בדברים הקדושים הזכים כעניני העבודה השלמה, ו(שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד". ואם ראוי ומחוייב להקדים תשובה ואמונה ויראה פשוטה לכל לימוד, ומה גם ללימוד היראה, אבל סערת הנפש כפי המוכרח ראוי להגביל להזמן אחר, להקדים או לאחר. אבל הלימוד יהיה במנוחה בישוב בשמחה, כמו שהורונו חז"ל במ"ח דברים של קנין התורה (משנה אבות ו), והיינו שמחה של מנוחה שמגרשת כל רוח עצב, מצד בחינת השכל בבטחון שלם על האלהים ית' והשכלת טובו, ואז יצליח.
37
ל״חומפני שטבע כל לימוד להסעיר מעט את כוחות הנפש, והרבה יותר מטבע כל לימוד הוא בענין לימוד היראה וכל פרטי העבודה, מפני הנטיה הנפשית שהנפש נוטה להם בטבעה, דבר זה גורם למי שאין אהבת בקשת האמת, שהיא דרישת השם ית', קבועה בו היטיב, ואינו מעיין בדברים הזכים האלה כי־אם מצד עול החובה19ע' סוטה כ"ב: ששמע, אם מוצא הוא בעצמו שלבבו נסער, לשמחה בענייני האהבה או לחרדה בענייני היראה, הוא סובר שבזה הוא משלים חוקו, והרי הוא מתרפה בעצמו מהידיעה האמתית. ודבר זה מצטרף למה שהדברים באו בקצרה בספריהם של חכמים, ולפום־ריהטא אין בהם מה לעיין, וכשהוא מוצא חידוש הרגשה בלב, הוא בא להחליט מזה שאך זאת היא תורת היראה.
38
ל״טאבל באה מזה רעה גדולה והשכחת שמו ית', שהוא עיקר החיים השלמים, שכאשר סערתו עוברת, אינו מוצא בנפשו מאומה, ובא מזה ח"ו להבזות בלבבו כל ענין היראה, ועל־כל־פנים יברח יותר ללימודים שמוצא שכלו מקום להתגדר בם להבין ולהשכיל.
39
מ׳על־כן, החובה רבה על כל מי שחננו ד' ית' להבין בדרכי היראה וארחות קנייתה ולימוד דרכיה, לפרש הדברים עד מקום שידו מגעת, ולהורות דרכי הלימוד הפשוט בעניני שלמות העבודה גם לקטני השכל, איך ילכו בסדר נכון וימצאו בדעתם מושגים נכונים ומקום להבין להשכיל גם לחדש, ובזה יהיו הדברים קנויים וקבועים אצלם, כי "תורה מביאה לידי זהירות".20עבודה־זרה כ: וע' שה"ש רבה פ"א.
40
מ״אונוסף על זה, שבני דורנו במדינותינו התורניים שבנו הורגלו בלימוד בהתפשטות השכל בחריפות, עד שעיקר נעימת לימודם הוא כפי מה שיש לשכלם מקום להתגדר ולענות בו. אע"פ ששימת גדר בדבר זה היא קלקול גדול ורעה גדולה, בעוה"ר, שבא מזה שכל עניני התורה שאין בהם מצד גדרם כל־כך עומק עיון של חילוקי נושאים, כדיני ברכות ותפילות וכיו"ב, לימודם מתמעט, ומכל מקום קשה לעקור נטיה זו, ומה גם שמצד עצמה טובה היא מאד כשלא תעבור את הגבול, כי בקשת האמת באה ע"י הישרת השכל וחריצותו להתבונן בדברים עמוקים.
41
מ״בעל־כן ראוי להראות גלוי לכל תופסי תורת ד' איך שבלימודי היראה יתר שאת ויתר עז מחריצות השכל נמצאים בהם, גם בדרך שכל הפשוט, והלמודים היקרים הללו מישרים את השכל ומרחיבים את הדעת, לבד הטובות הגדולות שבעצמותם.
42
מ״גח. למוד היראה ומדרגת האדם – בשמחה ובטוב־לבב
43
מ״דמכלל לימוד היראה הוא להבין בעצמו מה הם הדברים הגורמים לו שיכבד עליו ענין היראה.
44
מ״הראשית העבודה היא שתהיה בשמחה ובטוב־לבב21דברים כח מז, וע' של"ה פ' תבא מסלת־ישרים פ' י"ט.. נראה ששני דברים הם: השמחה בפני עצמה, וטוב לבב בפני עצמו; ויש אפשרות לשמחה בלא טוב־לבב והיא אינה רצויה, ויש מקום לטוב־לבב בלא שמחה:
45
מ״ווהנה, הרבה ראו בספרים חיוב העבודה התורה והתפלה בשמחה, וכפו עצמם לעשות בשמחה, אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה ראויה עליהם השמחה בתורה ובתפלה ובכל עניני עבודת השם ית'. אם כן, אע"פ שנכנס בלב רוח שמחה, אבל אין לבו טוב עליו, שאינו חפץ בשמחה זו באמת, ואינה נוחה לו, רק שהיא חובה עליו.
46
מ״זואפשר להיות שייטב לבבו בעבודה, כי יכיר שראוי לעבוד לאדון כל ית', וגם שהוא ראוי לעבוד כאשר הוא יציר כפיו וחננו דעה והשכל לעבדו, אבל לא יכיר שהעבודה היא דבר גדול למעלה ממדרגתו בעצם, ועם זה הוא נאות לו.
47
מ״חועל דבר שהוא למעלה ממדרגתו בעצם, ועם זה הוא יפה וטוב לו, ודאי שראוי הוא לשמח, כמו שישמח בבא אליו דבר טוב מחודש, שכיון שלא היה לו זה הטוב, הרי מעלתו לא הגיעה לזה, וכיון שנתחדש לו הטוב שלמעלה ממדרגתו הוא שמח, אך אחר שכבר זכה אל הטוב ההוא כבר מדרגתו עלתה לזה הטוב, ואין כאן מקום שמחה. אם כן, כאשר יהיה לנו דבר שתמיד הוא למעלה ממדרגתנו והוא טוב לנו, אז ראויה לה השמחה התמידית עם כל יושנה, וזהו ענין (רש"י על דברים כו פסוק טז): "בכל יום יהיו בעיניך חדשים". אך מצד שהשמחה תורגש גם בחומר, הטביע הבורא ית' שיתחדשו ידיעות חדשות, ויהיה דרך השמחה ככל ענין שמחה חמרית גם כן. אבל כשיתעלה החומר, תהיה תמידית השמחה עם תמידיות ההשגה השלמה לגמרי.
48
מ״טעל כל פנים, השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו הרבה, וטוב־לבב – מצד הידיעה שראוי לו לעבוד, בידיעתו אהבתו של האדון ברוך הוא ליצוריו וכפרט לעם קרובו, כי השמחה במה שתהיה הרבה יותר ממדרגתו לא ייטב בה לבו.
49
נ׳ולפי זה, שני לימודים הם:
50
נ״אא' – רוממות ערך כל העבודה, שהרי היא מקרבת ממש את האדם ליוצרו ית';
51
נ״בולמוד שני – מעלת נפשו ורוחניותה מצד ענינה, שאע"פ שנטנפה בכל גלולי החומר ח"ו, מכל מקום (סנהדרין מד.): "אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה", והיא עומדת בזהרה מצד עצמה, ובידיעת דבר זה עצמו היא מתטהרת באמת, כי הוא ענף גדול מענפי תשובה מאהבה.
52
נ״גוראוי לסדר הלימודים שיהיו סדורים ומבוררים אצלו ושנונים בפיו ולבבו.
53