נתיבות עולם, נתיב התורה י״זNetivot Olam, Netiv Hatorah 17

א׳מעלת המצוה שבזולת המצות* אין השלמה לאדם, ואף כי השלמת התורה היא על הכל, עם כל זה אם אין המצות, אין כאן תורה. וזה שאמרו בפרק בית שמאי (יבמות קט:), תניא רבי יוסי אומר, כל האומר אין לו תורה, אין לו תורה. פשיטא, אלא שאם אמר אין לו אלא תורה, אפילו תורה אין לו. מה טעם, אמר רב פפא, אמר קרא "ולמדתם ועשיתם", כל שישנו בעשייה, ישנו בלמידה, וכל שאינו בעשייה, אינו בלמידה.

ב׳וביאור זה מה שאמר כי "אף תורה אין לו", כי התורה היא שכלית, ואינה שייכת אל האדם שהוא גשמי, רק על ידי המצות שהם מתיחסים לאדם לגמרי, וכמו שהתבאר למעלה. אצל המצוה כתיב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה", ואצל הנשמה כתיב גם כן (משלי כ, כז) "נר ה' נשמת אדם", שהם שניהם שוים, כמו שהתבאר. ולכך המצות שהם שייכים לאדם, על ידי זה יש לאדם שייכות אל התורה. וכאשר מדליק הנר, אחר כך מגיע אל האור, שהוא התורה. ולכך כאשר עושה המצות, שהם נר, אחר כך מגיע אל האור, היא התורה. ולכך כתיב "כי נר מצוה ותורה אור", והיה לו להקדים ולומר 'כי תורה אור ונר מצוה', רק כי הכתוב בא לומר כי המצוה היא סבה לתורה, שאם אין האדם עושה המצות, ויאמר כי לא יהיה לי* רק למוד התורה, אף התורה אין לו. כי האדם והתורה הם שני דברים נבדלים זה מזה, ואינם שייכים זה לזה; שהאדם הוא חמרי, והתורה היא שכל פשוט. אבל המצוה שהיא תלויה במעשה, אשר המעשה שייך אל הגוף והגשם, ועל ידי זה האדם ראוי אל התורה השכלית. ולכך אמר שאם האדם יאמר "אין לי אלא תורה, אפילו תורה אין לו".

ג׳ועוד מעלת המצות, שנותנים לאדם מעלה ומדריגה על העליונים. ודבר זה מחייב הדעת ומכריח השכל, כי הנבראים כולם פועלים את פעולתם כפי טבעם, ואינם מוכרחים, ואין להם צער כאשר הם עושים רצון קונם. אבל האדם, כאשר הוא כופה את יצרו, והוא עושה רצון השם יתברך בטורח גדול, וכי לא יהיה שכרו יותר גדול, כמו שאמרו זכרונם לברכה (אבות פ"ה מכ"ב) "לפום צערא אגרא", ולכך ראוי שיהיה מעלתו יותר עליונה.

ד׳ובפסוק (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו", הזכיר האדם קודם המלאך ממש, וקורא האדם "מלאך", וכמו שאמרו במדרש (ילקו"ש חגי רמז תקס"ז) "ויאמר חגי במלאכות ה'" (חגי א, יג), אתה מוצא שהנביאים קרוים "מלאכים", ודכותיה "ברכו ה' מלאכיו", [ודכותיה] (במדבר כ, טז) "וישלח מלאך ויוציאנו", ודכותיה (דהי"ב לו, טז) "ויהיו מלעיבים במלאכי ה'", ודכותיה (שופטים ב, א) "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים", עד כאן. פירוש, כי ראוי שיהיו אותם שהם שלוחים לקיים המציאות של עולם נקראים "מלאכים", לפי שהם עושים גם כן שליחות השם יתברך, כמו שהמלאך עושה שליחות השם יתברך על מה שנתמנה המלאך ממש. לכך ראוי שיהיו הנביאים נקראים "מלאכים", שהם עושים שליחות השם יתברך בנבואתם שמתנבאים לבריות, וזהו בודאי גם כן שליחות המקום, וראוי שיהיו נקראים "מלאכים".

ה׳ומכל שכן תלמידי חכמים שהם בדור, שמורים לעם תורת השם יתברך ומצותיו, שראוי שיהיו נקראים "מלאכים". כי הם עושים שליחות השם יתברך, והם נשלחים לקיים העולם, והם שומרים המנוי שנתמנו על זה, והרי מלאכים גמורים הם. ואף כל צדיק הוא עושה שליחות השם יתברך לקיים המציאות, כמו שאמרו ז"ל (אבות פ"ה מ"א) שהצדיקים מקיימים העולם, והרשעים מחריבים את העולם. ולפיכך הצדיק נשלח גם כן לקיים העולם הזה, כמו שהמלאכים ממש ממונים לקיים העולם הזה, כמו שהוא ידוע. לכך כתיב (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו", ופירוש זה מלאכיו הם בני אדם צדיקים. ולכך כתיב (שם) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ואחר כך כתיב (שם פסוקים כא-כב) "ברכו ה' כל צבאיו משרתיו עושי רצונו ברכו ה' כל מעשיו בכל מקומות ממשלתו".

ו׳ובמדרש (ילקו"ש תהלים רמז תת"ס) "ברכו ה' מלאכיו" (תהלים קג, כ), במה הכתוב מדבר, אם בעליונים הכתוב מדבר, והלא כבר כתיב (שם פסוק כא) "ברכו ה' כל צבאיו", אלא בתחתונים הכתוב מדבר. ועליונים על ידי שיכולים לעמוד בפקודתו של מקום, לכך נאמר "ברכו ה' כל צבאיו", אבל התחתונים שאין יכולים לעמוד בפקודתו של מקום, נאמר "ברכו ה' מלאכיו", עד כאן. ורצה לומר, במה שכתוב מתחלה "ברכו ה' מלאכיו", ולא 'כל מלאכיו', מוכח שהוא מדבר מן האדם, וקורא אותו "מלאך" כמו שבארנו. ומפני שאין הכל כופין את יצרם לעשות עבודת השם יתברך, לכך לא נאמר 'כל מלאכיו', וכתיב בפסוק זה "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח". ובמדרש (ילקו"ש שם), ["גבורי כח"], רבי יצחק נפחא אמר, אלו שומרי שביעית. בנוהג שבעולם אדם עושה מצוה ליום אחד, לשבת אחד, לחודש אחד, שמא לשאר ימות השנה, ודין חמיה* חקליה ביירא, כרמיה ביירא, ושתיק, יש לך גבור גדול מזה. נאמר כאן "עושי דברו", ונאמר להלן (דברים טו, ב) "וזה דבר השמיטה", מה להלן שביעית, אף כאן שביעית. ושנו רבותינו (אבות פ"ד מ"א), איזהו גבור, הכובש את יצרו, עד כאן. הרי לך שמוכח בפירוש כי הכתוב הזה מדבר מן האדם שכופה את יצרו ועושה עבודת השם יתברך. ולכך מקדים האדם אל המלאך, וקורא אותו "מלאך", בשביל שמקיים מצות בוראו.

ז׳ועוד במדרש (ילקו"ש תהלים רמז תתס"א) "עושי דברו לשמוע בקול דברו" (תהלים קג, כ), 'לשמוע בקול דברו עושה דברו' מבעיא ליה*, שהאדם שומע ואחר כך עושה, אלא בישראל הכתוב מדבר, שנאמר (שמות כד, ז) "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". משמקלסין* ישראל, מקלסין המלאכים [אחריהם], מה כתיב בתריה (תהלים קג, כא-כב) "ברכו ה' כל משרתיו עושי רצונו בכל מקומות ממשלתו", עד כאן. ופירוש זה, כי בישראל מדבר הכתוב, שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", אף כי מעשה המצות קשים על האדם, וכבדים עליו מאוד, ועם כל זה הקדימו "נעשה" ל"נשמע". ובשביל כך ראוי שיהיו ישראל מקלסין תחלה, באשר* הם גבורי כח כובשים את יצרם ועושים רצון המקום, מה שלא תמצא דבר זה בעליונים כלל. ולכך הם קרובים אל השירה, שהיא שבח אל השם יתברך.

ח׳וכמו שמקדים הכתוב את הצדיקים, כדכתיב (תהלים קג, כ) "ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", כי לשון "דבר" שייך על דבר שהוא קשה, שכן כתיב (בראשית מב, ל) "דבר אתנו אדוני הארץ קשות". וכן בשמיטה כתיב (דברים טו, ב) "וזה דבר השמיטה", כי השמיטה היא קשה ביותר מכל, שהאדם מניח שדהו בורה שנה תמימה. ואם השם יתברך צוה על האדם לתת תרומה (דברים יח, ד) ומעשר (במדבר יח, כד), זהו שהוא עושה טובה לאחר, ואין דבר זה קשה. אבל דבר זה, שאין עושה בזה שום טובה לאחר, הוא דבר קשה כאשר מפסיד ממון שלו, ועם כל זה מקבלים ועושים בשמחה. ואין שום דבר בעולם קשה כמו השמיטה, כי השמיטה שנה תמימה, ויש לו הפסד ממון, הוא יותר קשה.

ט׳אמנם אף כי אמרנו כי מעלת האדם הוא מצד שהאדם גובר על יצר הרע ועושה המצוה, עם כל זה לא יהיה שוקל המצות לומר זו היא* מצוה גדולה שהאדם עושה אותה בקושי, ואותה אעשה, ומצוה זו קטנה וקלה על האדם. ועל זה אמרו חכמים (אבות פ"ב מ"א) "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". שהשכר על המצוה תולה במצוה עצמה גם כן, לא מצד שזאת המצוה היא קשה על המקבל, וזאת היא קלה על המקבל, אבל השכר על המצוה הוא מצד עצם המצוה. והשכר שהיא על עצם המצוה אין אדם יכול לדעת, כי אפשר ויכול להיות על מצוה קלה שכר עליה כמו על מצוה שהיא חמורה. והשכר שהוא לאדם על המצוה מצד קושי המצוה, זה השכר הוא בפני עצמו, ואין זה נקרא 'שכר מצוה', ועל זה אמרו (אבות פ"ה מכ"ב) "לפום צערא אגרא". ומצוה אחת אם עשה פעם אחד על ידי טורח גדול, ופעם אחד לא עשה כל כך בטורח גדול, יש שכר על אותה שבטורח גדול יותר מן אותו פעם שלא עשה כל כך על ידי טורח. ומכל מקום אין זה נקרא שכר מצוה עצמה, כי על שכר מצוה עצמה אמרו "הוי זהיר בקלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות".

י׳ומאחר שהתבאר כי מעלת המצוה בזה נחשב האדם יותר מן המלאכים, מצד שהוא גובר על יצרו, דבר זה מחייב גם כן שיעשה המצוה בזריזות היותר גדול. וזה כי כבידות הגוף מונע האדם מן הזריזות, וכאשר הוא זריז במצות השם יתברך, בזה גובר האדם על גופו המונע אותו. וכאשר האדם גובר על המונע אותו, בזה הוא גדול מן העליונים שאין להם שום מונע. והאדם אשר יש לו מונע, והוא גובר על המונע ועושה המצוה*, בזה מעלתו יותר גדול מן העליונים. כמו שאמר יהודא בן תימא (אבות פ"ה מ"כ) "הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". וכבר בארנו זה המאמר במקומו, ועוד יתבאר בנתיב הזריזות (רפ"ב) כי בא להזהיר את האדם על הזריזות הגדול במצות. ובשביל זה גם כן אמרו (מכילתא שמות יב, יז) "מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה", כלומר שאל יהיה השאור שבעיסה, הוא היצר הרע, מעכב על ידך מלעשות המצוה.

י״אועוד מפני כי המצוה שהיא אלקית, אינה תחת הזמן, כי הדבר הגשמי הוא תחת הזמן. ולפיכך אמר בזה הלשון "אל תחמיצנה", כי החמץ נעשה בזמן. ולכך למדו רז"ל דבר זה מן (מכילתא שמות יב, יז) "ושמרתם את המצות", אל תקרי "ושמרתם את המַצות", אלא 'ושמרתם את המִצְוות' (רש"י שם). כי המצוה והמצה שניהם דבר אחד, כי המצוה האלקית אינה תחת הזמן, ולכך אל תחמיצנה לעכב אותה להיות נעשית* בזמן. וכן המצה*, מפני כי ישראל יצאו ממצרים במעלה עליונה שאינה תחת הזמן, כמו שהתבאר במקומו, ולכך צוה על אכילת מצה.

י״בולכך אמרו בפרק ד'* דנזיר (כג:), אמר רבי יהושע בן קרחה, לעולם יקדים אדם לדבר מצוה, שבשכר לילה אחת שקדמה בכירה לצעירה, הקדימה ארבעה דורות למלכות. פירוש, כי הַקְדימה במצוה* מורה שהוא עושה מצות* כראוי, שהמצוה היא אלקית, ואינה תחת הזמן. ואם מעכב המצוה, דבר זה אינה לפי מעלת המצוה, שהיא אלקית. ואמר שקדמה ד' דורות, כי אם לא הקדימה רק שלשה דורות, לא היה זה הקדמה כלל, כי בנו, ובן בנו, ובן בן* בנו, נחשב כמו דור אחד. כי לכך השם יתברך משלם לרשע עד ארבעה דורות, כדכתיב (שמות כ, ה) "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים", ולא יותר. כי עד ארבעה דורות מתחברים יחד, וכאילו היה דור אחד לגמרי, אבל יותר מארבעה דורות שוב אינו שייך לו. ולכך כאשר קדמו למלכות ארבעה דורות, דבר זה נקרא קדימה גמורה. וכל זה מפני שנתנה למצוה מעלתה כאשר ראוי לפי מדריגתה, שאין המצוה האלקית תחת הזמן, ודבר זה מבואר. ולכך אמרו גם כן (ברכות ו:) לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה, ואפילו בשבת, שנאמר (הושע ו, ג) "נלכה ונרדפה לדעת את ה'". וכל זה שיהיה האדם זריז במצות השם יתברך לעשות המצות בזריזות.

י״גאמנם יש עוד פירוש לדבר זה שאמר (ברכות ו:) "לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה". וזה מפני כי המצוה היא השלמת האדם, ובה יושלם האדם, וכאשר הוא בלא מצוה הוא חסר. וכל דבר הוא* רץ אל דבר שהוא משלים אותו, וקודם זה הוא חסר מן השלמתו, ולכך הוא רץ להשלים חסרונו. ואמר (שם) "אפילו בשבת". ביאור זה, כי אין לרוץ בשבת (שו"ע או"ח סימן שא ס"א), כיון שאסרה התורה המלאכה בשבת (שמות כ, י), ודבר זה שהוא* רץ, הוא גם כן דומה למלאכה, שכל מלאכה יוצא מן המנוחה, ודבר זה שהוא רץ בשבת, הרי הוא גם כן יוצא מן המנוחה, ובשבת אסור לצאת מן המנוחה. אבל כאשר הוא רץ לדבר מצוה, דבר* זה עצמו הוא השלמתו שיושלם, ודבר זה אדרבא, מנוחה היא לו, שכל השלמה היא מנוחה לאשר יושלם, כי כאשר יושלם הוא נח. ואף אם לא* גמר המצוה, רק שהוא רץ לעשות המצוה, הרי זה גם כן הוא השלמתו מה שהוא רץ למצוה, שהיא השלמתו, והוא נחשב מנוחה אליו, וזה מבואר.