נתיבות עולם, נתיב התורה י״חNetivot Olam, Netiv Hatorah 18
א׳התבאר בפרק שלפני זה כי מעלת המצוה כאשר האדם אין מונע מן המצוה, אף כי היה לפי דעת האנושי שלא יעשה המצוה, ועם כל זה הוא עושה המצוה. ולכך האדם כאשר הוא משפיל את עצמו, או מתבזה על המצוה, ועושה עם כל זה המצוה, הוא מעלתו. ובפרק ב' דכתובות (יז.), אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואמר "כלה נאה וחסודה". רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת. פירוש, שהיה נוטל שלשה בדין של הדס, וזורק אותם למעלה, ומקבל אחד וחוזר וזורקו למעלה, ומקבל השני (רש"י שם). אמר רבי זירא, קא מכסיף לן סבא. כי נח נפשיה, איפסק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא, וגמירא דלא מפסיק עמודא דנורא אלא או לחד בדרא, או לתרי בדרא. אמר רבי זירא, אהניה ליה שוטיתא לסבא, ואמרי לה אהני ליה שיטתיה לסבא*, ואמרי לה אהני ליה שטותיה לסבא.
1
ב׳הזכיר כאן שלשה דברים, שכאשר האדם עושה המצוה בענין זה, הוא המצוה בשלימות; האחד, שעשה המצוה, דהיינו שהיה משמח חתן וכלה (ברכות ו:), ועשה המצוה בשלימות. כי המצוה הזאת היא לשמח חתן וכלה, וזה שהיה משמח חתן וכלה על ידי שהיה מרקד בשוטיתיה דאסא, הוה שמחה שלימה. ולכך אמר "אהני שוטיתיה", כלומר שטה של הדס שעשה על ידו המצוה בשלימות אהני ליה. "ואמרי לה, אהני ליה שיטתיה". ופירוש זה, שהיה עושה המצוה בתמידות. וזה כי כאשר עושה המצוה פעם אחד, דבר זה הוא אקראי, והמקרה אינו נחשב. רק אם עושה המצוה בעצם, לא במקרה. ולכך אמר "אהני ליה שיטתיה", פירוש אהני ליה השיטה שלו, שהיה נוהג כך תמיד, עד שהיה אצלו שיטה קבוע, לא סר מזה, ודבר זה נחשב שהוא עושה המצוה בעצם, לא במקרה בלבד. "ואמרי* לה אהני ליה שטותיה", פירוש שהיה מתבזה על המצוה*, וזהו שכרו הגדול, שהיה כופה יצרו לעשות המצוה, אף שהיה נראה כשוטה על המצוה. וזה שאמר "אהני ליה שטותיה", שהיה עושה עצמו כמו שוטה בשביל המצוה. והבן אלו דברים שרמזו כאן בענין זה.
2
ג׳והמצוה, שהיא עבודת השם יתברך, ראוי שתהיה בשמחה. כי מעשה המצוה הוא להשלים את האדם, כמו שהתבאר לך לפני זה, כי לכך הם רמ"ח מצות עשה, להשלים את האדם בכל אבריו (מכות כג:). ומאחר כי המצוה היא השלמת האדם, לכך ראוי שתהיה המצוה בשמחה. כי השמחה היא מצד השלימות, ואשר יש לו שלימות הוא שמח. והפך זה כאשר מת לו אחד מן הקרובים אשר שייכים אליו, ובזה מגיע אליו* העדר וחסרון, אז הוא באבילות. ומפני כי המצוה הוא שלימות גמור לאדם, לכך ראוי שיעשה המצוה בשמחה. ואז ראוי שתשרה השכינה עליו לגמרי, כי אין השכינה שורה רק מתוך שמחה (שבת ל:). אבל כאשר יש לו שמחה בשביל עושרו, דבר זה אינו נחשב לכלום, כי העושר אינו השלמת האדם. ומה שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה, מפני כי אין השם יתברך מתחבר רק אל השלם, כמו שהוא יתברך שלם בתכלית השלימות. ודבר זה שייך כאשר עושה המצוה, שהיא שלימות האדם בשמחה, ואז האדם שלם לגמרי, ואז השכינה שורה.
3
ד׳ובפרק במה מדליקין (שבת ל:), אמר רב יהודה בריה דרב שמואל משמיה דרב, בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סתרי אהדדי. ומפני מה לא גנזוהו, מפני שתחלתו דברי תורה וסופו דברי תורה. תחלתו דברי תורה, (קהלת א, ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", תחת השמש הוא דאין לו, אבל קודם השמש יש לו. סופו* דברי תורה, (קהלת יב, יג) "סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". ומאי "דבריו סותרין", (קהלת ח, טו) "ושבח אני את השמחה", וכתיב (קהלת ב, ב) "ולשמחה מה זו עושה"*. "ושבח אני את השמחה" זו שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זו עושה" זו שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין השכינה שורה אלא מתוך דבר שמחה. וביאור זה כמו שאמרנו, כי המצוה שהיא שלימות האדם, ראוי שתהיה בשמחה, מפני שהמצוה היא שלימות האדם. וכאשר הוא בשמחה, שאז הוא בשלימות הגמור, ראוי שתשרה שכינה עליו, כמו שהתבאר.
4
ה׳ומפני כי המצוה היא שלימות האדם, ולכך צריך שיעשה אותה בשלימות גם כן, כפי מה שהיא המצוה. וכאשר התחיל האדם בדבר שהוא השלמה, צריך להשלים כולה, ואם לא השלים את כולה*, נקרא כאילו פורש מן המצוה. ועוד, כי המצוה היא אלקית בלתי גשמי, והדבר שהוא בלתי גשמי לא יתחלק. כי הדבר שהוא גשמי, הוא מתחלק, אבל הדבר שהוא בלתי גשמי, אינו מתחלק כלל. ולפיכך כאשר התחיל המצוה, אומרין לו גמור המצוה (ירושלמי פסחים פ"י ה"ה).
5
ו׳ויש מקשין על זה, והרי מצינו כי הכהנים שהיו מקריבין הקרבן, היה נחלק העבודה לכמה כהנים, ולמה לא אמרינן מי שהתחיל במצוה אומרין לו גמור המצוה. ואין זה קשיא, דהתם בודאי הכהן העובד הוא רוצה לגמור המצוה, רק שאין רוצים להניח לו שיגמור הוא ויעשה הכל. כי לא אמרו מי שהתחיל במצוה אומרים לו גמור רק שהוא לא יעשה זה מעצמו, אבל אם אין מניחין לו, כי אחר גם כן רוצה לעשות המצוה, בזה אינו מדבר כלל.
6
ז׳ובפרק קמא דסוטה (יג:), אמרינן, קשו קראי אהדדי; כתיב (שמות יג, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע וגו'", וכתיב (יהושע כד, לב) "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים". אמר רבי חמא ברבי חנינא, כל העושה מצוה ולא גמרה, ובא אחר וגמרה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. רבי אליעזר אומר, אף מורידין אותו מגדולתו, דכתיב (בראשית לח, א) "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו". רבי שמואל בר נחמני אמר, אף קובר אשתו ובניו, שנאמר (בראשית לח, יב) "ותמת בת שוע אשת יהודה", וכתיב (בראשית מו, יב) "וימת ער ואונן".
7
ח׳ופירוש זה כמו שאמרנו, כי המצוה שהיא השלמה, נמשך הכל אחר ההשלמה*, ולכך נקראת המצוה על שם מי שמשלים אותה לגמרי. וכן למאן דאמר שמורידין אותו מגדולתו, כי מאחר שהתחיל לקנות מעלה, היא המצוה שהיא מעלה עליונה, ופירש ממנה, נחשב שהוא יורד מן המעלה שהתחיל בה. לכך מורידין אותו מגדולתו גם כן, כמו שאמרנו למעלה. וכן זה שאמר כי אשתו ובניו מתים, וזה מפני שכאשר לא התחיל במצוה, בדבר שהוא השלמתו, הרי כמה דברים שהם עומדים בלא השלמה. אבל זה שהתחיל במצוה שהיא השלמתו, ולא גמרה, הרי הוא מחסר השלמתו. ולפיכך כל דבר שהוא השלמתו, כמו האשה, וכמו הבנים שהם השלמה לאדם, ועל ידם האדם הוא שלם. וכאשר מחסר השלמתו גם כן, דבר שהוא השלמתו חסר ממנו ונעדר, ולכך אמר אשתו ובניו מתים.
8
ט׳וכמו שצריך האדם לעשות המצוה בשלימות, צריך גם כן שיעשה בהדור, כי זהו מצוה בשלימות כאשר יעשה אותה בהדור. ובפרק רבי אליעזר דמילה (שבת קלג:), "זה אלי ואנוהו" (שמות טו, ב), התנאה לפניו במצות; עשה סוכה נאה, ולולב נאה, שופר נאה, כתוב ספר תורה לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן, וכורכו בשיראות נאין.
9
י׳אמר רבי זירא, הדור מצוה עד שליש במצוה (ב"ק ט:). ומה שאמר "הדור מצוה עד שליש במצוה", דבר זה תבין ממה שנקראת המצוה "נר", כדכתיב (משלי ו, כג) "כי נר מצוה ותורה אור". והנר הוא הדור ונאה, כי האור אינו דבר גשמי, כי הדבר הגשמי הוא עכור ואינו נאה, כמו שהתבאר בכמה מקומות כי הארץ היא עכורה וחשוכה, והמים שאינם כל כך גשמיים, הם יותר זכים. לכך נקראת המצוה, שהיא אלקית ואינה גשמית, "נר", שהנר יפה מאיר. ועוד יותר על זה התורה, שנקראת "אור" (שם), שהיא שכל אלקי לגמרי, וכבר בארנו זה בכמה מקומות. ולכך צריך שיהדר ויפאר המצוה, כפי מעלתה שאינה גשמית, רק מצוה אלקית. וזה שאמר (שמות טו, ב) "זה אלי ואנוהו", שיהדר לפניו במצות (שבת קלג:), כי השם יתברך אינו גשם, והמצוה שהיא אלקית ראוי שתהיה בהדור גם כן.
10
י״אומה שההדור הוא עד שליש, זהו כי אף שהמצוה היא אלקית ואינה גשמית, מכל מקום אינה אלקית לגמרי, כמו שהתבאר למעלה. ולכך ההדור הוא עד שליש בלבד, כי השליש הוא מעוט נגד שנים.
11
י״בועוד כי המצוה שנקראת "נר", והנר שבו ההדור הוא שליש. כי יש בו הפתילה, והשמן, והאור שתולה בפתילה, שבו ההדור. והנה הנר, שהוא ההדור, הוא השליש. ולכך הדור מצוה עד שליש, כאשר ההדור מן הנר הוא האור, והוא שליש בלבד.
12
י״גובגמרא מבעיא (ב"ק ט:) אי הוי שליש מלגיו, או שליש מלבר. ודבר זה ענין מופלג בחכמה, כי מבעיא ליה אם הנר, שהוא הכלי המקבל, גם כן מכלל הנר, ונשאר בתיקו. ודבר זה יש להבין מאוד.
13
י״דסליק נתיב התורה
14