נתיבות עולם, נתיב התשובה א׳Netivot Olam, Netiv Hatshuva 1
א׳בספר משלי (א, כ-כה), "חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה, בראש הומיות תקרא בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, עד מתי פתיים תאהבו פתי ולצים לצון חמדו להם וכסילים ישנאו דעת, תשובו לתוכחתי הנה אביעה לכם רוחי אודיעה דברי אתכם, יען קראתי ותמאנו* נטיתי ידי ואין מקשיב, ותפרעהו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם וגו'". שלמה המלך רצה לומר כי התורה שהיא החכמה, ולכך לא כתיב 'חכמה', רק "חכמות", שהיא חכמה העליונה שאין אחריה דבר, והחכמה הזאת היא "בחוץ תרונה". כלומר שמתחייב דבר זה מן החכמה של תורה אל כל בני אדם, וזהו "בחוץ תרונה". ואמר (שם) "ברחובות תתן קולה", רוצה לומר הדבר הזה שהוא מתחייב מן התורה, אל תאמר שהחיוב הזה אינו רק לחכמים גדולים מאוד, אבל חיוב זה ברחובות, ששם רבים בני אדם. ויותר* מזה, עד שתקרא בראש הומיות, ששם קבוץ בני אדם. דהיינו שהדבר הזה מחויב אצל בני אדם בינונים. ויותר מזה, "בפתחי שערים", ששם נכנסים הכל. עד שהגזירה הזאת מחוייבת אצל כל בני אדם, ואי אפשר שנעלם זה מן אדם אחד. ומה הוא הדבר הזה, כי האדם יש לו לחשוב על דרכיו. ואמר (פסוק כב) "עד מתי וגו'". כלומר וכי אין אתם יראים כי תלכו מן העולם בלא תשובה, ולכך יש לכם להתחרט על מעשיכם.
1
ב׳וכנגד ג' כתות מדבר; כי יש חוטא שהוא חומד אל התאוה מן זנות ושאר תאות, וזהו שאמר (שם פסוק כב) "תאהבו פתי", שאין נמשך אחר השכל, רק אחר הגוף. ולכך יקרא "פתי", שאין לו השכל ודעת. וכמו שאמרו (תנחומא נשא, סימן ה) "כי תשטה" (במדבר ה, יב), אין האשה מנאפת עד שתכנס בה רוח שטות. כי הזנות מעשה חמרי, וכאשר מנאפת נכנס בה רוח שטות, והלך השכל אשר מרחיק התאות הגופנים. ואחר כך אמר נגד כת שניה, והם הלצים המכלים ימיהם בהבל, במעשים שאין בהם ממש. על זה אמר (משלי א, כב) "ולצים לצון חמדו להם". ואחר כך אמר (שם) "וכסילים ישנאו דעת". וזה כנגד בני אדם שהם רעים ורשעים, לא מצד שהם מתאוים אל התאות, רק שהם רעים, ונפש רשע מתאוה לרע מפני שהוא רע. וזהו "וכסילים ישנאו דעת", כי הדעת מחייב לעשות הטוב, והם שנאו הדעת, רק אוהבים הרע. וכמו כן זכרם דוד בפסוק (תהלים א, א) "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב".
2
ג׳ואמר (משלי א, כג) "תשובו לתוכחתי". רוצה לומר כי התורה* אומרת לחוטאים שישובו לקיים ולשמור התורה*, אף שחטאו מתחייב להם שישובו. וכאשר ישובו החוטאים אל השם יתברך, מקבלם בתשובה. ואף אם היו חוטאים במזיד, היה מתחייב מן התורה שיש להם תשובה. כי התורה שהיא שכלית לגמרי, והאדם אינו שכלי, רק הוא בעל גוף. ואילו היה האדם בעל שכל לגמרי - וחטא, אין התשובה מועילה לו, כי התשובה בשביל שיאמר 'חטאתי', והוא מתחרט על מעשיו. והחרטה שייכת לאדם במה שאין כל מעשיו שכליים. ולכך לא היה שייך תשובה כלל אם היה האדם שכלי. אבל מפני שהאדם אינו שכלי גמור, תשובה וחרטה שייך בו. ולכך התורה השכלית קורא לחוטאים שישובו.
3
ד׳ואם לא שב בתשובה, אחר שיודע שחטא והיה לו לשוב מן חטאו*, וזה מורה שחטא שלו מצד השכל, לא מצד שאינו שכלי גמור. ואז מתחייב מן התורה השכלית דבר זה (משלי א, כד-כח) "יען קראתי ותמאנו נטיתי ידי ואין מקשיב ותפרעו כל עצתי ותוכחתי לא אביתם וגו' אז תקראני* ולא אענה ישחרונני ולא ימצאוני*".
4
ה׳ובמדרש (שמו"ר יג, ג), אמר רבי יוחנן, מכאן פתחון פה* לומר לא היתה ממנו שיעשה תשובה, שנאמר (שמות י, א) "כי אני הכבדתי את לבו". אמר ליה רבי שמעון בן לקיש, יסתם פיהם של רשעים, אלא "אם* ללצים הוא יליץ" (משלי ג, לד), הקב"ה מתרה בו באדם פעם ראשונה שנייה ושלישית ואינו חוזר בו, והוא נועל לבו מן התשובה, כדי לפרוע ממנו מה שחטא. אף כך פרעה הרשע, כיון ששיגר הקב"ה חמשה פעמים ולא השגיח על דבריו, אמר לו הקב"ה אתה הקשית ערפך והכבדת את לבך, הריני מוסיף לך טומאה על טומאתך. וכל זה כאשר התרה בו לשוב ולא שב, אז החטא הזה נחשב מצד שכלו, ושוב אין תשובה לדבר זה. ולכך אמר (משלי א, כח) "אז תקראני* ולא אענה", כי כאשר מתרה השם יתברך באדם שישוב, ולא שב, הקב"ה נועל לפניו פתח תשובה אחר כך.
5
ו׳ובמדרש (ירושלמי מכות פ"ב ה"ו), שאלו לחכמה, חוטא מה עונשו. אמרה, "חטאים תרדף רעה" (משלי יג, כא). שאלו לנבואה, חוטא מה עונשו. אמרה, "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח, ד). שאלו לתורה, חוטא מה עונשו. אמרה, יביא אשם ויתכפר. שאלו להקב"ה, חוטא מה עונשו. אמר, יעשה תשובה ויתכפר. הדא הוא דכתיב (תהלים כה, ח) "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". למה הוא טוב, בשביל שהוא ישר. ולמה הוא ישר, בשביל שהוא טוב, עד כאן.
6
ז׳במדרש הזה בא לבאר, כי אם שהאמת הוא שמצד השכל אין ראוי שיהיה לחוטא תשובה, מכל מקום יש לאדם תשובה, ואף כי נפלאת היא בעינינו. וזה שאמר "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך". ורוצה לומר, שהשם יתברך הוא מורה לחוטא הדרך הישר, שהשם יתברך הוא הישר, ומאחר שהוא הישר, הוא גם כן מורה הדרך הישר לאדם. ועוד, כי מפני כי הרעה מוכן לרשעים בסוף, והוא יתברך טוב, והטוב רוצה בטוב, ולא ברע שיהיה לרשע. ולפיכך מצד ב' בחינות; מה שהוא יתברך טוב, וישר, ראוי שהשם יתברך מורה לחטאים, שהם הולכים בדרך מעוקם, מורה להם אל דרך הישר, ולהציל אותם מן הרעה אשר מוכן לרשעים.
7
ח׳ומה שאמר 'למה הוא טוב בשביל שהוא ישר, ולמה הוא ישר בשביל שהוא טוב'. רוצה לומר כי השם יתברך הוא 'טוב' מפני שהוא מטיב אל הכל. ולא שהטוב הזה בלא טעם, שאם יהיה השם יתברך מטיב לבריות ולא היה טעם אל הטוב, אין זה ראוי שיקרא 'טוב'. כמו שאמרו ז"ל (ב"ק נ.) כל האומר הקב"ה וותרן, יותרו לו חייו. ולא נקרא זה 'טוב', שאין מדת היושר נותן זה לוותר בחנם. ולכך אמר 'למה הוא טוב בשביל שהוא ישר', כלומר שהיושר עם הטוב.
8
ט׳וכן מה שאמר 'למה הוא ישר בשביל שהוא* טוב'. רוצה לומר שהשם יתברך ישר, ולא שהיושר שמעמיד השם יתברך מדתו על תכלית הדין, ולכלות את הבריות. שאין ראוי שיקרא זה 'יושר', כי איך אפשר שיהיה העולם קיים כאשר יהיה השם יתברך נוהג במדת הדין לגמרי. אבל 'למה השם יתברך ישר, מפני שהוא טוב', שעם היושר הוא הטוב, וזהו היושר הגמור כאשר עם היושר הטוב.
9
י׳ואמר 'שאלו לחכמה חוטא מה ענשו', והשיבה "חטאים תרדף רעה". וזה כי החטא הוא חסרון בעולם, ואין ראוי שיהיה נמצא חסרון בעולם, ולכך תרדף אותם הרעה להאבידו מן העולם. ומכל מקום אין החכמה אומרת "הנפש החוטאת תמות", כי נמצא בעולם הרע גם כן. אבל הנבואה שהיא מן השם יתברך, ואין דבר רע יורד מלמעלה, לכך הנבואה אומרת "הנפש החוטאת תמות", שלא יהיה נמצא החוטא, שהוא רע, כמו שלא נמצא רע למעלה. ואמר 'שאלו לתורה, חוטא מה עונשו'. והתורה שהיא תקון האדם, שהרי כל התורה היא תקון האדם, וגם בזה התורה היא תיקון האדם. ולכך התורה אומרת 'יביא אשם ויתכפר', שזה תיקון של החוטא. אבל השם יתברך אומר שיעשה תשובה, כי החוטא אשר יש לו לב נשבר ונדכה על חטאו, הוא יתברך מקבלו בשביל זה, וזהו מדת השם יתברך.
10
י״אובמדרש, "זבחי אלהים רוח נשברה" (תהלים נא, יט), אמר רבי יהושע בן לוי, כמה גדולים נמוכי רוח; שבזמן בית המקדש, אדם מביא עולה - שכר עולה בידו. מנחה - שכר מנחה בידו. אבל מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות, שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה". ואין תפלתו נמאסת, שנאמר (שם) "לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה". זבדי בן לוי ורבי יוסי בן פטרס ורבנן; חד אמר, אמר דוד לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אם תקבלני בתשובה, יודע אני ששלמה בני בונה בית המקדש, ומקריב כל קרבנות שבתורה, מן הדין קריא (שם פסוקים יט, כ) "זבחי אלהים רוח נשברה היטיבה ברצונך וגו' אז תחפוץ זבחי צדק". וחורנא אמר, מנין לעושה תשובה שמעלין עליו כאילו עלה לירושלים ובנה בית המקדש ומזבח והקריב כל קרבנות שבתורה, שנאמר "זבחי אלהים רוח נשברה". אמר רבי אבא בר יודן, כל שפסל בבהמה - הכשיר באדם, עד כאן.
11
י״בופירוש זה, כי מי שיש לו לב נשבר ונדכא*, דבר זה נחשב כאילו מקריב עצמו אל השם יתברך, שהרי זובח רוחו ונשמתו. ולכך אמר דוד, אם אתה מקבלני בתשובה, מובטח אני שיעמוד שלמה ויבנה בית המקדש, ועליו* מקריב כל הקרבנות. מפני שיצא שלמה מן דוד (ש"ב יב, כד), שהיה מקריב עצמו בתשובה אל השם יתברך, ולכך 'אם אתה תקבלני בתשובה', אשר התשובה הוא שמקריב עצמו אל השם יתברך, יצא ממני בן שהוא יבנה בית המקדש להקריב כל הקרבנות.
12
י״גואחר סבר, כי האדם עצמו נחשב כמו מקדש, שהאדם הוא כמו בית [המקדש] נחשב. ואם האדם הוא קדוש, נחשב האדם בית המקדש קדוש. ואם חטא, טימא בית המקדש הזה. ולפיכך החוטא שטימא בית המקדש, שהוא האדם, וחוזר בתשובה, כאילו בנה בית המקדש מחדש, והקריב קרבן. ובלא זה גם כן אמרו (סוטה ה:) 'גדולים נמוכי רוח לפני השם יתברך', כמו שמבואר בנתיב הענוה, שנחשב כאילו הקריב קרבן, רק שאין נחשב כאילו בנה בית המקדש. רק החוטא שטימא ובטל בית המקדש, נחשב תשובתו כאילו חזר ובנה אותו. 'והקריב קרבן בתוכו' הוא נמיכת הרוח שיש לכל בעל תשובה.
13
י״דואמר רבי (אמי) [אבא], כל שפסל* בבהמה כשר באדם. פירוש, כי הבהמה - פסול שלה כאשר יש מום בגופה, מפני שהמום הוא תחלת אבוד הגוף. והגוף כאשר נאבד הוא חוזר לעפר, ואינו קרב אל השם יתברך. אבל באדם, כאשר רוחו נשברה מפני חטאו, הרוח כאשר נסתלק לגמרי - הוא למעלה, כדכתיב (קהלת יב, ז) "והרוח תשוב אל האלקים". ולכך עולה כאשר נשבר גם כן. ודבר זה הוא הקרבה לשמים. ולכך "זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר ונדכא אלקים לא תבזה". ומה שאמר כי כלי תשמישו של השם יתברך כלים שבורים, מפני כי אל השם יתברך הוא* הענוה, שהמדה הזאת היא* מדת הפשיטות. ולכך כליו של השם יתברך שבורים. כי השבור הוא הפשיטות, כאשר אין לו שם 'כלי' כלל. ובשביל כך משתמש השם יתברך בכלים שבורים. ולכך השם יתברך אומר 'יעשה תשובה ויתכפר'.
14
ט״ווהנה מה שאומרת* החכמה והנבואה; משל אל מלך בשר ודם, שנתן לאחד כלי לשמור, והכלי נשבר. והוא מצטער על זה מאימת המלך, ולא ידע מה יעשה. לכך הוא שואל חכם אחד מה יעשה. והוא משיב כי דבר זה אינו כבודו של מלך, ואין להשיב לו הכלי כך. ואדם זה לא ידע מה יעשה, ואומר* כי באולי זה לא ידע הנהגת מלך זה, אלך ואשאל אחד מקרובי המלכות, שהם מכירים את המלך. וכאשר הוא שואל אותו, משיב לו כי אני מכיר את המלך גדולתו ורוממותו, אין ראוי להביא כלי זה לפניו, ולכך אמר כי יש לאבדו לגמרי. והנה לא ידע מה יעשה, ולכך אומר אלך אל האומן שתקן את הכלי, אולי ימצא לו תקנה. ובא אל האומן, אמר שיש תקנה לזה הכלי, אבל התקנה קשה, גם לא לכל הקלקולים שבו, רק לאחד או לשנים. והנה זה אומר, על כל פנים לא אוכל להיות נקי מזה. אלך אל המלך עצמו, יעשה רצונו בי* מה שיעשה. והנה המלך אמר, הכלי הזה - שבור אני משתמש בו. והראשונים שלא אמרו לך כך - מפני כבודי עשו, ולא מצד הנהגתי. אבל אני משתמש בו כך.
15
ט״זלכך אמר כי מתחלה שאלו לחכמה - חוטא מה עונשו מצד החכמה. והיא אומרת - החכמה מחייב אל החוטא הרע, כאשר חטא אל המלך. ואחר כך שאלו אל הנבואה, כי הנביא יודע ומכיר גדולת המלך, וכמה גדול מעלתו. לכך אמרה*, כי מצד הזה אין ראוי אל החוטא רק המיתה, לפי גודל חטאו שחטא למלך הזה. ואחר כך שאלו לתורה, כי בתורה ברא השם יתברך את עולמו, וכיון שבה נברא הכל, יש גם כן בתורה - אחר שחטא ונתקלקל בריאתו - יש בתורה גם כן תקון לאדם. ואחר כך שאלו אל* השם יתברך בעצמו, והוא אומר בכלי שבור אני משתמש, כמו שאמרנו שכל כליו הם שבורים.
16
י״זאבל יש בזה שהחכמה אומרת "חטאים תרדף רעה" חכמה מאוד*, רמזו כאן ענין בעל התשובה. וזה כי מצד החכמה, כאשר יחטא האדם, ואין* ספק כי דבר זה הוא רע מצד החכמה, לכך אומרת "חטאים תרדף רעה". כי החטא בעצמו הוא חסרון, כמו שהוא לשון 'חטא', כמו "אנכי אחטנה" (בראשית לא, לו), "והיה אני ובני שלמה חטאים" (מ"א א, כא). וכל חסרון הוא רע*, ומפני שהרע נמשך אחר דבר שהוא חסר, אומרת החכמה "חטאים תרדף רעה". אבל הנבואה שהיא למעלה מן החכמה, היא גוזרת דין על החוטא, כי הנבואה היא במדת הדין, ודין החוטא הוא המיתה. וזה משפט החוטא בודאי, שהשם יתברך גוזר עליו המיתה. ולפיכך החכמה אמרה "חטאים תרדף רעה", כי אין החכמה משפט החוטא, רק כי הרע שהוא בעולם ירדף את החוטא. אבל הנבואה, שהיא מצד מדת הדין, אמרה "נפש החוטאת היא תמות".
17
י״חאמנם כאשר שאלו התורה 'חוטא מה יעשה', השיבה התורה כי יש תיקון אל החוטא - להיות מסתלק מן החטא על ידי קרבן. כי הקרבן הוא השבה גם כן אל השם יתברך, כמו התשובה, שהרי נקרא 'קרבן'. כי מי שמביא קרבן אל אחר*, הוא שב אליו להתדבק בו, מצד שהוא מקריב אליו קרבן. וכאשר הוא שב אל השם יתברך, אחר שהיה מתרחק ממנו יתברך על ידי חטא, יש כאן כפרה וסלוק עון. ודבר זה מצד התורה, כי מצד התורה יש לאדם סלוק מן החטא, מפני שהתורה היא שכל נבדל מן הגשמי, וכל חטא בשביל שהיה נמשך אחר הגשמי. ולפיכך מצד התורה השכלית, יש תקנה אל החוטא לצאת האדם* מן החטא הדבק באדם מצד הגשמי. ולפיכך אמרה תורה 'יביא אשם ויתכפר'. כי כאשר מקריב האדם קרבן, מקריב עצמו אל השם יתברך, כפי אשר נתרחק מן השם יתברך. ולפיכך בקצת קרבנות כתיב (ויקרא ב, א) "ונפש כי תקריב מנחה", ודרשו ז"ל (מנחות קד:) כאילו הקריב את נפשו. ולפיכך על ידי קרבן מקריב עצמו אל השם יתברך, כפי הריחוק שנתרחק ממנו על ידי החטא. ולכך התורה, שהיא שכל נבדל לגמרי, יש לאדם תקנה להסתלק מן החטא.
18
י״טולא היה תקנה זאת אל החכמה, שהיא חכמה בלבד. שאין החכמה ההשגה* הנבדלת לגמרי מן הגשמי, כמו שהיא התורה, שהיא שכל נבדל לגמרי. וכן אין הנבואה השגה נבדלת מן הגשמי. ולפיכך מצד אלו שתי מדריגות אין כאן סלוק חטא, אשר הוא החטא מה שהיה החוטא נמשך אחר הגשמי. אבל התורה, שהיא שכל נבדל מן הגשמי לגמרי, לכך מצד מדריגות התורה יש כאן סלוק חטא אל האדם שהיה נמשך אחר הגשמי. ולפיכך החכמה היתה אומרת (משלי יג, כא) "חטאים תרדף רעה", כי ראוי אל החוטא - הרע, כי דבק בו הרע, ורודף אחריו הרע. אף על גב שלא היתה גוזרת משפטו* לגמרי, רק שמתחייב אל החוטא - הרע. אבל הנבואה שהיא מצד מדת הדין, היתה מחייבת משפט החוטא לגמרי מכל וכל, לומר (יחזקאל יח, ד) "נפש החוטאת היא תמות". אבל כאשר שאלו לתורה השכלית הנבדלת מן הגשמי, התורה אומרת 'יביא קרבן ויתכפר מחטאו', כי התורה מדריגה פשיטת* האדם מן הגשמי, ובזה הוא סלוק החטא, כמו שהתבאר.
19
כ׳ואמר שאלו להקב"ה חוטא מה עונשו, והוא יתברך אומר 'יעשה תשובה ויתכפר'. וביאור זה, שמצד כי הנמצאים כלם תלוים* בו - שבים אליו, כי כן הנמצאים שבים אל השם יתברך, כי אין להם קיום בעצמם, כמו שהתבאר. וזה החוטא, כאשר הוא פורש מחטאו ושב אליו יתברך, השם יתברך מקבל אותו, כי זהו מצד מדת השם יתברך שהוא מקבל כל הנמצאים שהם שבים אליו. ולכך הקב"ה אומר 'יעשה תשובה ויתכפר', כי מצד השם יתברך החטא מסתלק. ויש לך להבין עוד בענין זה, כי אי אפשר לפרש יותר.
20