נתיבות עולם, נתיב התשובה ב׳Netivot Olam, Netiv Hatshuva 2
א׳מדת התשובה כאשר יתחרט האדם מעונותיו שעשה, ושב אל השם יתברך בכל לבו. ואל יתמה האדם מאיזה טעם יועיל התשובה, אחר שכבר חטא. והרי בבית דין של מטה* אחר שעשה חטא שחייב מיתה, אף שאנו יודעים שכבר שב בתשובה, אינו פטור מן המיתה. ודבר זה מפני כי אין בית דין של מעלה ובית דין של מטה שוים; כי בית דין של מעלה, כמו שתחת ידם הרע, שדנין על הרע, כך דנין על הטוב גם כן. ומפני כך אם האדם כבר עשה תשובה, ותקן את מעשיו, נדון לזכות בבית דין של מעלה. שכשם שהדין לרע תחת ידם, כך מעשים הטובים דנין עליו. אבל בית דין שלמטה אין משגיחין על זה, ודנין את האדם על הרע בלבד. ודבר זה בארנו בפרקים אצל מקח שוחד (אבות פ"ד מכ"ב), עיין שם.
1
ב׳אמנם כי לפי הדברים אשר אמרנו, כי התשובה הוא שייך מצד השם יתברך דוקא, כי הוא בלבד מקבל שבים. ולפיכך בית דין של מעלה דוקא מנקה לשבים, ולא בית דין של מטה. כי התשובה שייך אל השם יתברך, כי מצד השם יתברך יש תשובה אל האדם, לא זולת זה כלל. ולכך תמצא התשובה בבית דין של מעלה, ולא בבית דין של מטה. ואדרבה, החכמה אומרת (משלי יג, כא) "חטאים תרדף רעה". וכן הנבואה. ואין התשובה רק מצד השם יתברך, ולפיכך בית דין שלמטה אין דין שלהם מצד התשובה.
2
ג׳ובפרק שואל* (שבת קנג.) תנן התם, רבי אליעזר אומר, שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר, וכי אדם יודע איזה יום ימות. אמר להם*, וכל שכן ישוב היום, שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח) "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר". אמר רבי יוחנן בן זכאי, משל לאדם שזימן עבדיו* לסעודה, ולא קבע להם זמן. פקחים שבהם קשטו את עצמן, וישבו על פתח בית המלך. אמרו, כלום חסר לבית המלך. טפשים שבהם הלכו למלאכתן, ואמרו, כלום יש סעודה בלא טורח. פתאום בקש המלך את עבדיו; פקחים שבהם נכנסו לפני המלך כשהם מקושטין, והטפשים שבהם נכנסו לפניו* כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פקחין, וכעס לקראת טפשין. אמר, הללו שקשטו את עצמן לסעודה, ישבו ויאכלו וישתו. הללו שלא קשטו את עצמן לסעודה, יעמדו ויראו. חתנו של רבי מאיר היה אומר משום רבי מאיר, והלואי שיהיו הללו עומדים* ונראים כמשמשים. אלא אלו ואלו יושבים; הללו אוכלים, והללו רעבים. הללו שותים, והללו צמאים, שנאמר (ישעיה סה, יג-יד) "כה אמר ה' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו הנה עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב*".
3
ד׳ויש לשאול, למה אמר רבי אליעזר בהך לישנא, הוי ליה לומר 'ושוב כל ימיך', כדי שנשמע מזה שיהיה כל ימיו בתשובה. ויש לתרץ, דהוי משמע אם היה כל ימיו חוטא, אין תקנה אליו לשוב יום או יומים לפני מיתתו, כיון שכל כך זמן היה בחטא. ועל זה אמר 'שוב יום אחד לפני מיתתך', שאף אם חטא כל ימיו, יש לו לשוב אף יום אחד לפני מיתתו, ומועיל לו התשובה. ולפיכך אמר בזה הלשון.
4
ה׳ועוד יש לך לדעת, כי רמז בזה דבר מופלג. כי עיקר תשובה קודם וסמוך למיתתו, והוא יותר ממה* שישוב זמן הרבה קודם מיתתו. וזה מפני כי האדם במיתתו ראוי לשוב אל השם יתברך. ולפיכך אם שב קודם מיתתו, אז במיתתו שב אל השם יתברך לגמרי, להיות נשמתו צרורה ודבוקה עם השם יתברך, וזה ידוע.
5
ו׳ומה שאמר 'וכן אמר שלמה "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר"'. נראה שאמר זה שלמה כנגד בני אדם שחטאו בעשה, ולא תעשה. כי האדם החוטא בלא תעשה, הוא מתעב עצמו בעבירות, ונקרא שבגדים שלו מלוכלכים בצואה הרבה. ומי שלא קיים מצות עשה, לא נקרא שבגדים שלו מלוכלכים בחטא וצואה, שהרי לא עשה דבר. רק שנקרא שחיסר עצמו מן הקדושה העליונה, הם המצות. וזה* נקרא "שמן מעל ראשך אל יחסר". וזה כי השמן בו מקדשים את האדם עד שהוא קדוש, ועל ידי שמקיים המצות עשה נקרא שהאדם מקבל תוספות קדושה. ולפיכך אמר הכתוב שהאדם ירחץ את בגדיו שלא יהיה בהם לכלוך חטא. ואל יהא חסר מן הקדושה העליונה, היא קדושת המצות. ואין זה בלא זה, כי צריכים שניהם; ללבן בגדיו* שלא יהיה בהם לכלוך חטא, ויהיה לו קדושת המצות. ודבר זה מבואר. ומפני כך אמר הכתוב בזה הלשון "בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר".
6
ז׳ואמר 'משל וכו''. ומדבר* זה יש ללמוד דבר עמוק גדול מאוד; שכר הצדיקים, ועונש הרשעים. וזה שאמר 'המלך זימן את עבדיו* לסעודה'. כלומר כי כל בני אדם מוכנים הם לסעודת המלך מצד עצמם, וכאשר אין לו הדבר שראוי ומוכן לו, הוא בצער. ואל יאמר כי אף אם אין לו המעלה לעתיד, מה יהיה צערו. ולכך אמר שהוא משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה, ואם חסר דבר שהוא ראוי לו, בודאי צער הוא לו. וזה שאמר 'לא שיהיו אלו אוכלים ושותים ואלו משמשים', עד שיהיה להם צירוף אל הסעודה. אבל אלו יהיו מזומנים לסעודה, ואלו רואים. שרוצה לומר, כי לעתיד האדם מוכן אל עולם הבא, ועל זה נברא האדם, כדכתיב (בראשית ב, ז) "וייצר" בשני יודי"ן, יצירה בעולם הזה ויצירה בעולם הבא (ב"ר יד, ה). ולעולם הבא, כאשר היה* ראוי לו עולם הבא, והוא אינו מקבל עולם הבא, דבר זה אין למעלה הימנו בחסרון, והחסר הוא בצער. ולכך מדמה למלך שהזמין את עבדיו, כלומר שהם מוכנים אל הסעודה, וכאשר הם חסרים ממה שהיו מוכנים לו - זהו חסרון. וכך הרשעים, שבמקום שהיו מוכנים אל קבלת המעלה העליונה, יהיו הם חסרים מה שראוי להם, ודבר זה מבואר. וענין הסעודה הזאת בארנו אצל (אבות פ"ג מט"ז) 'והכל מתוקן לסעודה', עיין שם.
7
ח׳ובפרק יום הכפורים (יומא פו.), אמר רבי חמא בר חנינא, גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר (ירמיה ג, כב) "שובו בנים שובבים ארפא וגו'". רבי חמא בר חנינא רמי, כתיב "שובו בנים שובבים", דמעיקרא שובבים אתם, וכתיב "ארפא משובותיכם". לא קשיא, כאן מאהבה, כאן מיראה. אמר רב יהודה, רבי אמי רמי, כתיב "שובו בנים שובבים* ארפא משובותיכם", וכתיב (ירמיה ג, יד) "כי אנכי בעלתי בכם וגו'". לא קשיא, כאן מאהבה* ומיראה, כאן על ידי יסורין.
8
ט׳דע לך, כי התשובה היא לאדם מצד כי האדם נברא בהתחלתו בלא חטא. וכאשר הוא שב אל השם יתברך, אז האדם חוזר אל התחלתו. ומפני זה ראויה התשובה להביא רפואה לעולם, כי הרפואה גם כן שהוא שב להיות כבתחלה. וכאשר בני אדם עושים תשובה, וחוזרים אל התחלתם, העולם גם כן חוזר אל התחלתו לתקן כל קלקול שהוא בעולם. ולפיכך אמר 'גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם', כאשר העולם מתדבק בהתחלתו, והבן זה.
9
י׳ואמר כתיב "שובו בנים שובבים", דמשמע מעיקרא, כלומר דמיד שהוא שב יש לו רפואה, דכך כתיב "שובו בנים שובבים". וכתיב "ארפא משובותיכם", שצריכים רפואה. ומתרץ 'הא על ידי אהבה', כי מי ששב אל השם יתברך מאהבה, בודאי תיכף ומיד ששב יש לו רפואה, כי מצד האהבה יש כאן תשובה גמורה. ואם שב מצד היראה, אין כאן תשובה גמורה, וצריך רפואה מן השם יתברך. וזה ההפרש שיש בין העובד מאהבה ובין העובד מיראה; כי העובד מאהבה יש לו אהבה ודביקות אל השם יתברך מצד עצמו, כמו שהתבאר בנתיב האהבה (נתיב אהבת השם פ"א), עיין שם. אבל העובד מיראה, היראה הזאת מצד השם יתברך, לכך רפואתו מן השם יתברך, לא מצד האדם עצמו. ודבר זה יש להבין מאוד.
10
י״אוכן מה שאמר אחר כך "שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם", דמשמע שהתשובה היא מצד עצמו של אדם. וכתיב "כי אנכי בעלתי בכם", דמשמע התשובה אינה מן האדם, והיא מצד הקב"ה שגורם לו בעל כרחו שישוב, כמו שאמר "ואנכי בעלתי בכם". כלומר, שהבעל מושל על האשה ומכריח אותה שתהיה תחתיו, ולא תצא מרשותו. 'לא קשיא, הא מאהבה ומיראה, הא על ידי יסורין'. כי כאשר השם יתברך מביא יסורין על האדם, ומחמת יסורין חוזר בתשובה, ובזה נאמר "כי אנכי בעלתי בכם", כלומר שהוא מכריח אותו לתשובה על ידי יסורין.
11
י״בומעתה הם ג' בעלי תשובה; המדריגה העליונה ביותר שהם שבים מאהבה. ואחר כך אותם שהם שבים מחמת יראה מן השם יתברך. המדריגה השלישית שהם שבים מחמת יסורים*, אשר מכח צרה חוזרים לשוב אל השם יתברך, כמו שעשה מנשה, שמחמת יסורין היה שב אל השם יתברך, וכדכתיב (דה"י ב, לג, יב) "בעת הצר לו וגו'". וכל אחד מדריגה בפני עצמו. והדברים האלו מובנים מאוד מאוד, כי אלו ג' הם* דרכי התשובה; האחד מצד מדת אברהם, שהוא מדת האהבה, דכתיב (ישעיה מא, ח) "זרע אברהם אוהבי". הדרך השני מצד מדת יצחק, שהוא מדת היראה, דכתיב (בראשית לא, מב) "ופחד יצחק היה לי". והדרך הג' מדת יעקב, שהיה נודר בעת צרה, דכתיב (בראשית לה, ג) "לאל העונה אותי ביום צרתי". וכתיב (תהלים כ, ב) "יענך ה' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב". ולא 'שם אלקי אברהם'. ואמרו במדרש, כדאמרי אינשי מי שענה בעת צרה לאביך, הוא יענה גם כן אותך בעת צרה. כך מי שענה ליעקב בעת צרתו, דכתיב "לאל העונה אותי ביום צרתי", יענה אותי גם כן. אלו ג' דרכי תשובה, ויש להבין אותם.
12
י״גובפרק יום הכפורים (פו.), אמר רבי לוי, גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו'". רבי יוחנן אמר, "עד" ולא עד בכלל. ומי אמר רבי יוחנן הכי, והאמר גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה, שנאמר (ירמיה ג, א) "הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר וגו'", עד "ושובו אלי נאם ה'". לא קשיא, הא ביחיד, הא בצבור.
13
י״דיש לך לדעת ענין התשובה שהוא שב אל השם יתברך, ומסלק עצמו מן החטא. התשובה הזאת אי אפשר רק כאשר יש לו הפשיטות מן החטא לגמרי. וזה שאמר 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד', כי משם התחלת ההויה מן האדם. וכבר אמרנו כי התשובה הוא שחוזר אל התחלתו, והתחלת האדם מן תחת כסא, כי משם הנשמה חצובה, ועד שם מגיע הפשיטות הזה, כי התשובה הזאת היא הפשיטות הגמור. ולכך אמר 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'. ומפני שאפשר לומר כי הפשיטות הזה מגיע עד השם יתברך לגמרי, ולכך אמר רבי יוחנן 'עד ולא עד בכלל'. ופריך 'והאמר רבי יוחנן, גדולה תשובה שדוחה לא תעשה שבתורה'. הרי מגיע התשובה לדחות התורה, אם כן בודאי מגיע פשיטות התשובה עד מדריגת התורה. ומתרץ 'לא קשיא, הא ביחיד הא בצבור'. כי ביחיד אין הפשיטות כל כך, ואינו מגיע רק עד כסא* הכבוד. ואילו תשובת הרבים, אשר מצד שהם רבים יש להם פשיטות יותר, ומגיע עד השם יתברך - עד ועד בכלל. ויש לך להבין דברים אלו מאוד, כי השם יתברך הוא "אלקי ישראל" (שמות ה, א), ולכך מגיע התשובה - שהאדם חוזר אל התחלתו - עד השם יתברך, שהוא התחלת האדם, ולכך מגיע עד השם יתברך לגמרי.
14
ט״ואמר רבי יוסי הגלילי (יומא פו:), גדולה תשובה שמביאה גאולה, שנאמר (ישעיה נט, כ) "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב*". מאי טעמא "ובא לציון גואל", משום "ולשבי פשע ביעקב". אמר רבי יונתן, גדולה תשובה שמקרבת גאולה לעולם, שנאמר (ישעיה נו, א) "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות". פירוש, מפני שבעל תשובה חוזר בתשובה, ונבדל מן היצר הרע, ויוצא בזה לחירות. כי בעל החטא הוא משועבד למלך זקן וכסיל, זה יצר הרע, למה נקרא שמו 'מלך' שהכל שומעין לו וכו', כדלעיל. ומפני שהאדם תחת רשות יצרו אשר הוא מושל בו, ובעל תשובה יוצא לחירות מן היצר הרע, ודבר זה גאולה גם כן. ולפיכך מקרב גם כן הגאולה, שיהיו נגאלים מכח האומות המושלים, והם מחטיאים את ישראל. וכבר בארנו שבשביל טעם זה, היובל - שהוא גאולה לעבדים - היה ביום הכפורים, כדכתיב (ויקרא כה, ט) "ביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם", "ובכל ארצכם גאולה תתנו לארץ" (שם שם כד), וכמו שהתבאר במקומו. וזה כי יום הכפורים הוא גאולה לנפש האדם, שיוצא לחירות מן יצר הרע אשר משעבד באדם. ולכך היו שניהם ביחד; גאולת הגוף, וגאולת הנפש. ולכך אמרו* כי התשובה מקרבת הגאולה. וידוע עוד, כי התשובה מצד המדריגה העליונה, שהיא מדריגת הגאולה, ששם היציאה לחירות מכח האומות. ודבר זה מבואר מאוד.
15
ט״זואמר ריש לקיש (יומא פו:) גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כשגגות, שנאמר (הושע יד, ב) "שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך". "עון" מזיד הוא, וקרי ליה "מכשול". איני, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשה להם כזכיות, שנאמר (יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו וגו'". לא קשיא, כאן מאהבה, כאן מיראה. דבר זה הוא מבואר מעצמו איך זדונות נעשה לו שגגות. כי לפי מדריגת ומעלת התשובה, שהוא שב אל השם יתברך, אשר התשובה מגעת עד כסא הכבוד, ולפיכך נחשב החטא שגגה. דומה למי שהיה בלתי ידיעה, וקנה אחר כך מדריגה עליונה, שנעשה חכם. לפי מדריגה עליונה שקנה, נקרא מה שעשה קודם זה - שעשה בשגגה. כי כאשר החוטא שב בתשובה, מסלק עצמו מן המדריגה החמרית שהיה בו החטא, ומגיע עד המדריגה הנבדלת. ומפני כך נחשב לו חטאו - מצד התשובה שעתה עומד בו - שגגה, כי השגגה הוא מצד החומר אשר מבטל השכלי.
16
י״זומקשה, והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשה לו כזכיות. ומתרץ, לא קשיא, הא ששב מאהבה, הא ששב מיראה. דבר זה ענין עמוק מאוד, איך השב מאהבה נעשו* לו הזדונות כמו זכיות. כי זה שחטא ושב אל השם יתברך, הוא יותר מקובל ומרוצה אל השם יתברך. כי אין חדוש אם הצדיק, שהוא בעל צדק בעצמו, שהוא עם השם יתברך. אבל החוטא אשר הוא שב אל השם יתברך, כמו זה שחטא אל השם יתברך, וכאשר הוא שב אל השם יתברך, דבר זה הוא יותר. כי האדם שהוא בא מרחוק, כמו שהוא החוטא שנתרחק מן השם יתברך, ובא עתה להתדבק בו יתברך, אין ספק שהדביקות הזה הוא יותר. כי כמו שתראה ביסוד האש, כאשר הוא למטה ומתנועע למעלה, ובודאי דבר זה בשביל גודל הדבוק שיש לאש אל המעלה, אף שהוא רחוק ממקומו, הוא שב אל מקומו אשר יש לאש דביקות לשם לגמרי. ואם לא היה* כל כך הדבוק שלו למעלה, לא היה מתנועע כל כך מרחוק.
17
י״חוכן אמרו במדרש (שוח"ט תהלים פרק קמו) על הגר "ואהבתם את הגר" (דברים י, יט), זה שהניח מקומו ובית אבותיו ובא אליכם להתגייר להתדבק בכם, "ואהבתם את הגר". ולכן נאמר (ישעיה נז, יט) "שלום שלום* לרחוק ולקרוב", כלומר השלום הוא הדבוק שנותן לאחר, והוא יותר אל אותו שבא מרחוק. 'והדר לקרוב', שאין מורה כל כך הדבוק בו יתברך. ודבר זה מצד שהוא מזכך נפשו לגמרי כאשר שב בתשובה, ולכך נעשה לו זדונות שלו כזכיות. כי הזדון, שהוא הריחוק בעצמו שהתרחק, ובא אל השם יתברך, מורה זה על הדבוק הגמור בו יתברך, ובזה זדונות שלו נעשים זכיות.
18
י״טולכך אמר דוקא ששב מאהבה. כי אז* הדבוק בו יתברך, כדכתיב (ר' דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו". והדביקות בו יתברך הוא מצד הזכות הגמור שבו, ולכך רוצה להסתלק מן החטא שהיה נמשך אחר הפחיתות, ורוצה להתדבק בו יתברך, שהוא קדוש לגמרי. ולכך זדונות שלו נעשים כזכיות, שהתשובה מאהבה מורה על גודל הדבוק בו יתברך. אבל השב מיראה, אין זה שבא אל השם יתברך להתדבק בו, ולכך לא יאמר בזה שנסתלק ונזדכך מן הפחיתות שבו. ולכך אמרו כי השב מיראה זדונות שלו נעשים כשגגות.
19
כ׳אמנם עיקר הפירוש, כי התשובה מה שהוא שב אל השם יתברך בכל לבבו ובכל נפשו. ודבר זה הוא סדר העולם, שהעולם הזה שב אל השם יתברך, ואין לו קיום מצד עצמו, רק שהוא שב אל השם יתברך, אשר ממנו הוא נמצא, ואליו שבים כל הנמצאים. וזהו קיום שלהם, מפני שהם שבים אל השם יתברך. ובדבר זה הארכנו בפרק משה קבל (אבות פ"א מ"ב), מה שהעולם עומד על העבודה, הוא מטעם שהעולם יש לו השבה אל השם יתברך, והוא קיומו, וזולת זה לא היה קיום אל העולם. ודבר שהוא סדר העולם, שכך ברא השם יתברך את העולם, וזה עצמו זכות האדם כאשר האדם נמשך אחר סדר העולם אשר סידר השם יתברך. כי זה* ענין כל התורה, שהיא סדר העולם שסידר השם יתברך את העולם. ומפני כי התשובה היא שהנמצאים שבים אל השם יתברך כמו שנמצאו ממנו, וזה גם כן הוא סדר העולם. ולכך כאשר החוטא שב אל השם יתברך, נעשים הזדונות שלו כזכיות, שהרי יש כאן השבה אל השם יתברך, כמו שהוא סדר העולם. ולכך החוטא הזה, שנתרחק מן השם יתברך על ידי חטאו, והריחוק הוא מחייב ההשבה אל השם יתברך. ולפיכך הריחוק הזה נעשית לו זכיות, כאשר יש כאן השבה אל השם יתברך.
20
כ״אודוקא כאשר התשובה מתוך אהבה, שכאשר התשובה היא מתוך אהבה, אשר האהבה הוא הדבוק בו יתברך לגמרי, כמו שנאמר (ר' דברים ל, כ) "לאהבה את ה' אלקיך ולדבקה בו". לכך התשובה שהיא* סדר העולם, שיהיה העולם דבק* בו יתברך, שיהיה לעולם קיום. ומפני כי אין דביקות רק מכח אהבה, לכך כאשר התשובה היא מתוך אהבה דוקא נחשבו לו הזדונות כזכיות, במה שזכיות כל הנמצאים מה שהם שבים אל השם יתברך, וזהו סדר העולם. לכן זה שהוא שב אל השם יתברך כאשר ראוי אל הבריאה להיות דבקים מתוך אהבה, זדונות נעשים כזכיות. ואלו הדברים אין לפרש אותם לעומק שלהם.
21
כ״באמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, גדולה תשובה שמארכת ימיו ושנותיו של אדם, שנאמר (ר' יחזקאל לג, יט) "ובשוב רשע מרשעתו חיה יחיה". פירוש דבר זה כמו שהתבאר למעלה (ד"ה יש לך) 'גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד'. וכיון שהתשובה מגעת עד כסא הכבוד, מזה תדע כי התשובה מארכת ימיו ושניו* של אדם. והתשובה נבראת קודם שנברא העולם (נדרים לט:), שמזה תבין ותדע כי מצד התשובה הוא במדריגה עליונה, אשר שם אריכת הימים והשנים. ויש להבין זה.
22