נתיבות עולם, נתיב התשובה ה׳Netivot Olam, Netiv Hatshuva 5
א׳עיקר ויסוד גדול לתשובה, שיתבייש בעל התשובה מן החטא שעשה, ובשביל כך מקבלין אותו בתשובה.
1
ב׳ובפרק קמא דברכות (יב:), אמר רב חנינא סבא משמיה דרב, כל העושה דבר עבירה ומתבייש, מוחלין לו כל עונותיו, שנאמר (ר' יחזקאל טז, סג) "למען תזכרי ובושת בכפרי לך לכל אשר עשית". דלמא צבור שאני. אלא מהכא (ש"א כח, טו) "ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני ויאמר שאול צר לי וגו' ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות", ואילו אורים ותומים לא קאמר, משום דקטליה לנוב עיר הכהנים. ומנין דאחילו ליה מן שמיא, שנאמר (ר' ש"א כח, יט) "ויאמר שמואל אל שאול למחר אתה עמי". ואמר רבי יוחנן "עמי" במחיצתי. ורבנן אמרי, מהכא (ש"ב כא, ו) "והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'", יצאת בת קול ואמרה "בחיר ה'", עד כאן.
2
ג׳ודבר זה צריך טעם, למה הבושה מכפר ומוחלין לו עונותיו. אבל דבר זה מופלג בענין הבושה. כי פירוש דבר זה כאשר האדם מתבייש מן החטא, מורה שהוא מסלק עצמו ומרחיק עצמו מן החטא לגמרי. שכל בושה שהוא מתבייש מדבר, מרחיק עצמו ממנו. לא כן העז פנים, שהוא מתעצם בחטא, וכאשר מתעצם בחטא אין הסרה לחטא הזה, כאשר החטא מתעצם בו. אבל המתבייש מן החטא, מורה שאין החטא מתעצם בו, ואדרבא, מרחיק עצמו מן החטא, כמו שהיה שאול מתבייש, לא רצה להזכיר את החטא מפני הבושה. ולכך מוחלין לו החטא, מאחר שהוא מרוחק מן החטא.
3
ד׳ועוד יש לך לדעת מדריגת המתבייש, שיש לו מדת הפשיטות, ממה שאמרו (אבות פ"ה, מ"כ) בושת פנים לגן עדן, וכמו שבארנו דבר זה במקומו, כי הבושה היא פשיטות אל האדם, הפך העז פנים. ומפני כך מוחלין לו כאשר יש לו מדת הפשיטות, שמתפשט ממנו החטא. ועיין אצל 'בושת פנים לגן עדן', ושם מבואר. וגם יתבאר אצל (ר"ה יז.) 'כל המעביר על מדותיו מעבירין לו כל פשעיו'.
4
ה׳ובפרק קמא דסוטה (ז.), תנו רבנן, אומרים לפניה דברי אגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון (איוב טו, יח) "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם". יהודה הודה ולא בוש, מה היה בסופו, זכה וירש חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה היה בסופו, זכה וירש חיי העולם הבא. ומה שכרן. מה שכרן, כדקאמרינן. אלא מה שכרן בעולם הזה, (איוב טו, יט) "להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם". בשלמא יהודה אשכחן דאודי, דכתיב (בראשית לח, כו) "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני", אלא ראובן מנא לן דהודה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב (דברים לג, ו-ז) "יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה", כל אותם שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגלגלין בארון, עד שעמד משה ובקש רחמים. אמר לפניו, רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה, יהודה, "וזאת ליהודה", מיד "שמע ה' קול יהודה".
5
ו׳פירוש, כי לכך זוכה האדם לחיי עולם הבא, כאשר מסלק יצרו, לכך ראוי לעולם הבא, שאין שם יצר הרע. כי היצר אשר יש לאדם הוא מצד עולם הזה הגשמי, וכאשר מסלק יצרו זוכה לעולם הבא. וכך אמרו במסכת סנהדרין (מג:), "זובח תודה יכבדנני" (תהלים נ, כג), אמר ריש לקיש, כל הזובח יצרו ומתודה, כאילו כבדו להקב"ה בשני עולמות, שנאמר "זובח תודה יכבדנני". ופירוש זה בארנו למעלה בנתיב היצר, כי כאשר כובש יצרו ומסלקו, ובזה מכבד הקב"ה בעולם הבא ובעולם הזה, כמו שהתבאר למעלה.
6
ז׳ודוקא ההודאה על החטא בזה זובח היצר לגמרי, מפני שכאשר מודה על חטאו, הוא מוסר* עצמו אל השם יתברך אשר חטא, כמו שהוא כל הודאה שמוסר עצמו אל מי שחטא לו. ועל ידי זה* סלוק יצר הרע לגמרי, כי אין ליצר הרע שום צירוף אל השם יתברך. ולפיכך דבר זה הוא סלוק יצר הרע לגמרי. ואם לא כן, אפשר שישוב אל החטא שעשה. כי כך הם מעשה האדם; פעם יעשה, ופעם לא יעשה, כמו שהוא האדם. אבל כאשר מתודה על החטא לומר 'חטאתי לה'', על ידי הודאה זאת מוסר עצמו אל השם יתברך לגמרי, ומסלק בזה מאתו היצר הרע לגמרי, ומתדבק בו יתברך בהודאה זאת, כמו שהתבאר למעלה.
7
ח׳ואמר כי ראובן ויהודה לא עבר זר בתוכם. שההודאה מאחד אותם לגמרי בכל, עד שלא עבר זר בתוכם. והוא דבר חכמה איך ההודאה מאחד אותם. וזה כי כל ההודאה מצד שהוא מודה אל השם יתברך, ודבר זה מורה על* אחדותו יתברך. ולכך אמרו ז"ל (ברכות לג:), האומר 'מודים' 'מודים' משתקין אותו, כמו מי שאומר 'שמע' 'שמע' (שם). ומה שההודאה היא* מורה על אחדותו, אין כאן מקומו, והתבאר בנתיב התפלה, עיין שם. ולפיכך אלו שנים, דהיינו יהודה וראובן, ראוים שיהיו ביחד, מפני שהם מתאחדים לגמרי מפני ההודאה שנמצא בשניהם. וכשם שהוא יתברך אחד, כך בעלי הודאה מתאחדים גם כן. ולכך אמר "אשר חכמים* יגידו ולא כחדו מאבותם להם לבדם נתנה הארץ ולא עבר זר בתוכם". ויש לך לעמוד על סוד ראובן ועל סוד יהודה, כי אלו שניהם בפרט הם מיוחדים בהודאה ובתשובה, כאשר תבין דברי חכמה מאוד.
8
ט׳ובמדרש (ילקו"ש ח"ב רמז תתנ"ד), "מזמור לתודה הריעו לה' כל הארץ" (תהלים ק, א), אמר רבי יעקב ברבי אבהו בשם רבי אחא, יודו בי אומות העולם ואני מקבלם, דכתיב (ישעיה מה, כג) "כי לי תכרע כל ברך". זה שאמר הכתוב (משלי כח, יג) "מכסה פשעיו לא יצליח". רבי שמעון ורבי שמעון בן לקיש בשם רבי שמעון בן יוחאי, כל הנטיעות אתה מכסה שרשיהן, והם משביחים. האגוז הזה, אתה מכסה שרשיו, והוא אינו משביח. משל ללסטים שהיה נדון לפני הקוסטינר, כל זמן שהוא מתריס, הוא לוקה. הודה, הוא נותן פרקילה, פירוש פדיון. אבל הקב"ה אינו כן, אלא* עד שלא הודה הוא נותן פרקילה, משהודה נוטל דימוס. אמר רבי יודא, "ומודה ועוזב ירוחם" (משלי כח, יג), כיון שראה משה כן, התחיל שורר עליהם "מזמור לתודה".
9
י׳בארו כי עיקר התשובה הוא ההודאה* שהוא מודה על חטאיו. שההודאה מביא שהשם יתברך מקבל אותו בתשובה, כי כאשר מודה על חטאיו, מוסר עצמו אל השם יתברך, ושב אל השם יתברך לגמרי. כי זהו ענין ההודאה, כמו שבארנו דבר זה בכמה מקומות, ואז השם יתברך מקבל אותו בתשובה, בשביל הודאה זאת שמוסר עצמו אליו. וכך וידוי יום הכפור, כי ביום הכפור מקבל החוטאים, ואין זה רק כאשר מוסר עצמו אל השם יתברך לומר 'חטאתי לך', ובזה מוסר עצמו אליו, ושב אליו, ואז מקבל אותו השם יתברך בתשובה. ויש להבין זה, כי בשביל כך ההודאה היא עיקר התשובה. וכן כל המומתים מתודין מטעם זה, כי על ידי הוידוי מוסרים עצמם ונפשם אל השם יתברך, ואז מקבל השם יתברך נשמתו. ולכך מתודה כל אשר נוטה למות, כי בזה מוסר עצמו אל השם יתברך, ואז הוא מקבל נשמתו השם יתברך.
10
י״אהתשובה היא מועלת לכל דבר, אף אם רצה והרג. ואף על גב שאי אפשר לתקן את אשר כבר היה מעוות, שהרג את הנפש, אפילו הכי התשובה מועלת. ויש לשאול, ולמה תהיה התשובה מועלת לזה, והרי אי אפשר להחזיר לאיש אשר נטל נשמתו ממנו. וכן אם בא על הערוה והוליד ממנה ממזר, וכי אפשר לתקן מה שעשה. אבל דבר זה לא יקשה לפי הדברים אשר בארנו, כי נחשבו העבירות כשגגות, כאילו הרגו בשגגה, או אפילו כזכיות נחשבו, אם שב מאהבה. ולפיכך אילו בא על הערוה בשגגה, שהיה סבור שהיא אשתו, והוליד ממנה ממזר, בודאי אין נחשב לו למזיד, והנה התשובה מועלת.
11
י״בוהא דאמר בחגיגה (ט.), "מעוות לא יוכל לתקון" (קהלת א, טו), זה שבא על הערוה והוליד ממנה ממזר. אם תאמר בגונב וגוזל, יכול הוא להחזירו ולתקן. רבי שמעון בן יוחאי אומר, אין קורין "מעוות" אלא למי שהיה מתוקן מתחלתו ונתעוות, ואיזה זה, תלמיד חכם שפירש מן התורה. וכתבו התוספות (שם ד"ה זה) פירש רש"י ז"ל, המוליד ממזר, שהביא פסול לעולם, אין עונו נמחק בתשובה. ולא נהירא, שאין לך דבר שעומד בפני תשובה. אלא קרי ליה "לא יוכל לתקן" לפי שבושתו לעולם, שאומרים ממזר זה מפלוני שבא על הערוה, עד כאן. ולפי פירוש התוספות אם מת הממזר, אין זה "מעוות לא יוכל לתקון".
12
י״גאבל הפירוש הוא שהחטא גדול מה שהיה החטא בדבר שאין לו תקנה. ואיירי שלא עשה תשובה, ואז החטא* הזה נחשב גדול מאוד, מפני שאין לו תקנה. ולא דמי לגזלן ולגנב, אף על גב שלא עשו תשובה להחזיר, מכל מקום כיון שאפשר בחזרה, אין לומר בו "מעוות לא יוכל לתקון". ונפקא מיניה, שעונשו יותר ממי שעשה חטא שאפשר בחזרה. ואף על גב דאפשר מי שהוליד ממזר לעשות תשובה, לא איירי מן התשובה.
13
י״דועוד, כי מה שנאמר "מעוות לא יכול לתקון", היינו כי שאר המצות אפשר שעשה מצוה אחרת, והוא תקון המצוה שבטל, וכאילו עשה המצוה שבטל. אבל על אלו שאמר "מעוות לא יוכל לתקון", אין תקון לאותה מצוה שבטל, רק מצוה שבטל - בפני עצמה, ומצוה שעשה - מצוה בפני עצמה. ומכל מקום המצוה שבטל, אין תקון אל אותה מצוה. ולפיכך רבי שמעון בן יוחאי מוקי ליה קרא בפירש מן התורה. אף על גב שהוא חוזר אל התורה, הפרישה מן התורה כבר נעשה, וזהו "מעוות" נקרא. ואם חוזר אל התורה, כאילו מתחיל מחדש, ואין זה תקנה אל הדבר שעשה, שפירש מן התורה. כי שאר חטא*, שאינו חטא* בדבר שהוא שכלי, רק בדבר גשמי, לא נקרא זה "מעוות לא יוכל לתקון", שאפשר הוא בתקון. כי אפשר כאשר עושה מצוה אחרת, הוא תקון אותה מצוה, כאילו לא בטל אותה. אבל השכלי אין בו תקון, כי אין בו השתנות, ולכך על הפורש מן התורה נאמר "מעוות לא יוכל לתקון".
14
ט״וואמר שם (חגיגה ט:), אמר רבי יהודא בן לקיש*, כל תלמיד חכם הפורש מן התורה, עליו הכתוב אומר (ר' משלי כז, ח) "כצפור נודד מקן כן איש נודד ממקומו". ואומר (ר' ירמיה ב, ה) "מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו ממני", עד כאן. ורוצה לומר, כמו הצפור יש לו קן אשר הוא מקום לו, ואי אפשר שיהיה בלא קן, מפני שהוא נודד ומעופף תמיד, וצריך אליו מקום למנוחתו. וכן האדם הגשמי, שהוא בעל שנוי וחלל, ואין עומד האדם על ענין אחד, והתורה היא מקום קביעתו ומנוחתו. לכך התורה נחשבת קן אל האדם, מפני שהתורה עומדת נצחית. ודבר זה התבאר למעלה אצל 'כל מי שאין לו דעת בסוף גולה' (סנהדרין צב.). ולפיכך הפורש מן התורה, כאילו פורש מן השם יתברך, אשר הוא מקומו וקן אליו על ידי התורה.
15
ט״זועוד דרשו שם (חגיגה ט:), תניא "מעוות לא יוכל לתקון" זה שביטל קריאת שמע של שחרית, או של ערבית, והתפלה של שחרית, ושל ערבית. "וחסרון לא יוכל להמנות" (שם), זה שמנוהו חביריו לדבר מצוה, ולא נמנה עמהם. וגם אין פירוש זה שלא יהיה תקנה בתשובה, דודאי יש תקנה אל הכל בתשובה. ונקט דוקא שבטל קריאת שמע או תפלה, אף שכמה מצות יש להם זמן, ואם עבר הזמן אין תקנה לו. לא דמי, כי כבר אמרנו כי הדבר הזה שאינו תולה בגשם. ואינו כמו כל המצות, שהם על ידי מעשה, יש להם תקון*. שאפשר שיעשה מצוה אחרת, והוא תקון לאותה מצוה שבטל. אבל המצות שהם בלא גשם, כמו קריאת שמע והתפלה, שהם על ידי דבור* שכלי, שייך בזה "מעוות לא יוכל לתקון*", כי אין תקנה לדבר שהוא שכלי. וכן מי שמנוהו חביריו לדבר מצוה, ולא עשה עמהם, מצות הרבים הוא דבר עליון, עד שנחשב מצות הרבים דבר נבדל לגמרי, ועליו נאמר "וחסרון לא יוכל להמנות". אף על גב שנמנה אחר כך עם אחרים, מנין הראשון כבר הלך, וזהו מנין אחר, ועליו נאמר "וחסרון לא יוכל להמנות". ולפיכך על אלו נאמר עליהם "מעוות לא יוכל לתקון", כי הדברים שהם בלתי גשמי, אין תקון להם כלל.
16
י״זאמר רבי יצחק (ר"ה טז:), ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן; צדקה, צעקה, שנוי השם, ושנוי מעשה. צדקה, דכתיב (משלי י, ב) "וצדקה תציל ממות". צעקה, דכתיב (תהלים קז, ו) "ויצעקו אל ה' בצר להם". ושנוי השם, דכתיב (בראשית יז, טו) "ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה", ולבסוף (שם שם טז) "וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה וגו'". שינוי מעשה, דכתיב (יונה ג, י) "וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וגו'"*. ויש אומרים, אף שינוי מקום, שנאמר (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו'", והדר (שם שם ב) "ואעשך לגוי גדול". ואידך, ההוא זכותא דארץ ישראל הוא דאהני ליה.
17
י״חהאדם אשר נגזר עליו גזירה מן השמים, בשביל רוע מעשיו אשר חטא. עם כל זה אל יאמר שכיון שנגזר עליו אי אפשר שישתנה, אבל אפשר שיהיה משנה הגזירה. ודע לך, כי אלו דברים ראוים שיהיו משנים את הגזירה. כי האדם יש בו ד' חלקים, שהם; הגוף, והנפש, והממון, אשר גם כן נחשב כמו אחד מחלקיו, כמו שהתבאר כמה פעמים. כי הממון של אדם גם* נחשב חלק האדם, כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (ב"ק קיט.) הגוזל את חבירו שוה פרוטה, כאילו נוטל את נפשו. ועוד אמרו (סוטה יב.) הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם. ואלו שלשה דברים בארנו אצל אהבת השם יתברך, דכתיב (דברים ו, ה) "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך", עיין למעלה.
18
י״טאמנם הרביעי הוא אשר כולל כולם. כי אלו שלשה דברים הם החלקים, והאדם כולל את שלשתן, שיש בו הגוף והנפש והממון. דמיון זה הבית, שהוא כולל את החלקים שלו; את אבניו, ואת עציו, ואת עפרו, אלו הם חלקי הבית. ושם "בית" כולל את שלשתן ביחד. וכך נקרא על החלקים ביחד שם 'אדם'.
19
כ׳והנה כאשר נגזר על האדם גזר דין, אם משנה אחד מן החלקים לטוב, כאילו היה אדם אחר, ובטלה הגזירה שנגזר עליו. ולפיכך דוקא אלו ד' דברים משנים הגזירה, כי המעשים הם לגוף האדם, כאשר צריך לעשות המעשים בגוף. וכאשר משנה לטוב חלק אחד מחלקיו, מבטל את הגזירה שנגזר על האדם. והתפלה היא לנפש, שכך נאמר אצל התפלה (ר' ש"א א, טו) "ואשפוך נפשי לפני אלקים". כי האדם בתפלתו שופך נפשו ולבו לפני אלקים, ומבטל נפשו. צדקה הוא בממון שלו. לפיכך אלו שלשה דברים הם מצד חלקי האדם. ושינוי השם הוא הכולל את כל שלשתן, כי השם אשר יקרא בו האדם, כולל כל חלקי האדם.
20
כ״אויש אומרים אף שנוי המקום. כי המקום הוא גם כן* צורך האדם, ויקרא האדם על שם מקומו, כאילו היה המקום גם כן מכלל חלקי האדם. והרי צריך לכתוב שם המקום בגט (גיטין לד:), כי אי אפשר שלא יהיה לאדם מקום, ונקרא האדם על שם מקומו. ומפני שנקרא האדם על שם מקומו, ולפיכך הוא שייך גם כן לאדם. ומפני כך אלו ד' דברים משנים הגזירה. ויש אומרים ה' דברים.
21
כ״באמנם יש עוד באלו דברים חכמה העליונה, כי נזכרו כסדר בודאי. כי הצדקה, כי "צדק מלאה ימינך" (תהלים מח, יא), והוא משנה את הגזירה. והצעקה הוא למדת הדין, ולכך* לא אמר 'תפלה', כי הצעקה הוא למדת הדין, שבוכה ומילל על חטאיו, ודבר זה משנה את הגזירה גם כן. כי הצדקה שהוא החסד מבטל הדין, והצעקה גם כן מבטל את הדין. ושנוי השם מבטל עצם הגזירה. וידוע כי השם הוא כנגד קדושת השם, וכבר פרשנו זה במקום אחר. שנוי מעשה הוא הקרוב אל האדם. ויש אומרים אף שנוי המקום, הוא שנאמר (איוב כח, יב) "ואיזה מקום בינה". והבן הדברים האלו אשר רמזנו לך. והבן למה אמרו 'יש אומרים', כי אין זה שוה ודומה לראשונים. וכל אחד מאלו ארבע, או חמשה לדעת יש אומרים, יכול לבטל הגזירה. ודי בזה למבינים:
22