נתיבות עולם, נתיב התשובה ו׳Netivot Olam, Netiv Hatshuva 6
א׳בפרק קמא דר"ה (יז:), אמר רבי יוחנן, גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם, שנאמר (ישעיה ו, י) "השמן לב העם הזה וגו'". אמר ליה רב פפא לאביי, ודלמא קודם גזר דין. אמר ליה "ושב ורפא לו" כתיב (שם), איזה דבר שצריך רפואה, הוי אומר זה גזר דין. מיתיבי, השב בנתיים מוחלין לו, לא שב בנתיים, אפילו הביא כל אילי נביות שבעולם, אין מוחלין לו. לא קשיא, הא ביחיד, הא בצבור. כבר התבאר, כי התשובה של רבים מגיע עד השם יתברך, ולפיכך מקרעת גזר דינו. ולעיל התבאר כי אפילו דוחה לא תעשה שבתורה. כל שכן וכל שכן שדוחה ומבטלת הגזירה.
1
ב׳ויעבור ה' על פניו ויקרא (שמות לד, ו). אמר רבי יוחנן (ר"ה יז:), אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, מלמד שנתעטף הקב"ה כש"ץ, והראה לו למשה סדר תפלה. אמר ליה, כל זמן שישראל חוטאין לפני, יעשו כסדר הזה, ואני אמחול להם עונותיהם. "ה' ה'" (שמות לד, ו), אני הוא קודם שיחטא האדם, אני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה* תשובה. "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת" (שם), אמר רב יהודה, ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, שנאמר (שמות לד, י) "הנה אנכי כורת ברית וגו'". אילפא רמי, כתיב (שם שם ו) "ורב חסד", וכתיב (שם) "ואמת", בתחלה "אמת", ולבסוף "ורב חסד". רבי אלעזר אומר, כתיב (תהלים סב, יג) "ולך ה' חסד", וכתיב (שם) "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו", בתחלה "כי אתה תשלם וגו'", ולבסוף "ולך ה' חסד". רב הונא רמי, כתיב (תהלים קמה, יז) "צדיק ה' בכל דרכיו", וכתיב* (שם) "וחסיד בכל מעשיו", בתחלה "צדיק", ולבסוף "חסיד".
2
ג׳פירוש, הא דכתיב "ויעבור", על כרחך בא ללמד איך יתפלל. שאם בא ללמד אותו מה שיתפלל בלבד, הוי ליה ללמדו כך וכך תקרא, כמו שלמדו כל התורה כולה, ולא היה צריך לומר "ויעבור ה' על פניו ויקרא". אלא מלמד שהראה לו גם כן איך יהיה נוהג בתפלתו, ולפיכך לא היה די במה שילמד אליו* התפלה, אלא שהראה לו סדר תפלה. כי מפני שאמר משה (שמות לג, יח) "הראני נא את כבודך", ומאחר שבקש* משה רבינו עליו השלום לראות, אי אפשר להראות לו רק במעשה, שהיה מראה לו, והראה לו כי כאשר עושין כסדר הזה יפתחו להם מדת טובו.
3
ד׳אני הוא* קודם שיחטא, ואני הוא לאחר שיחטא'. הקשה הרא"ש ז"ל, והלא קודם שיחטא אין צריך למדת הרחמים, שלא חטא עדיין. ותירץ הרא"ש, דחשב להיות חוטא, אלא שלא חטא, ובחטא עבודה זרה איירי, שהקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.). ואפילו הכי קודם שיחטא, מנהיג עמו במדת הרחמים, ולאחר שיחטא מצרפה למעשה, עד כאן דברי הרא"ש.
4
ה׳אבל הדברים פשוטים הם, כי אלו י"ג מדות הם דרכי ה' במציאות, והם מדת טובו מה שעושה טוב לאדם. ואדם שלא חטא, גם כן צריך למדת טובו, כי אין לבריות על בוראם יתברך רק חסד ורחמים, ואין כאן חוב. לכך קאמר שהוא נוהג עם האדם במדת הרחמים קודם שיחטא. ואחר שיחטא ועשה תשובה, גם כן נוהג עם האדם במדת הרחמים. ומי שלא חטא גם כן הוא בכלל הזה, שהוא צריך למדת טובו, אלא שהוא ראשון קודם לכל מדת טובו.
5
ו׳אני ה' קודם שיחטא כו''. יראה לי פירושו, כי הרשע ששב בתשובה, והרי הוא צדיק, הוא בצדקתו שוה למי שלא חטא.
6
ז׳ולא נתפרש בגמרא שם "אל" הכתוב אחר כך, על מה הוא מורה. ובשני שמות הראשונים כבר פרשו מה הם המדות; האחד קודם שיחטא, והשני לאחר שיחטא ויעשה תשובה. ולא פרשו על מדת "אל". ויראה לומר שם הזה הוא חסד, והוא ידוע כי שם הזה מדת חסד, כמו שאמר הכתוב (תהלים כב, ב) "אלי אלי למה עזבתני". והמדה הזאת הוא החסד* עליון שהשם יתברך עושה בעולמו, ועושה טוב שהוא גדול מאוד.
7
ח׳ואמר "רחום" "וחנון". שתי מדות הם; האחד, לעשות רחמים עם מי שאינו יכול לעמוד במדת הדין. "וחנון" ענין זה החנינה לאדם, שהשם יתברך נותן מתנת חנם לאדם, אף שאינו ראוי ליתן לו, והוא יתברך נותן לו דרך חנינה. וזה יותר מן "רחום", כי "רחום" לרחם על הבריה שלא יאבד, שלא יהיה נעשה בו הדין. "וחנון" הוא מתנת חנם.
8
ט׳ואמר "ארך אפים". פירוש שהוא מאריך באפו שלא להשחית האדם מיד, אף כי הוא חוטא, מכל מקום מאריך לו אף, אולי ישוב. "ורב חסד" פירוש, כאשר הוא יתברך משלם הטוב לאדם, ומשלם ברוב טוב, אף כי יש כאן דבר שלא יעשה עמו חסד, מכל מקום מצד רבוי החסד שהוא עם השם יתברך, גובר החסד שהוא אצל השם יתברך. ומפני זה דרשו (ר"ה יז.) "רב חסד" מטה ידו כלפי חסד. כי כאשר הזכיות והעונות שוים, השם יתברך מכריע לכף זכות, מפני רבוי הטוב שנמצא אצלו יתברך.
9
י׳ואמת. פירוש, אף על גב שאינו משלם השכר טוב לצדיקים מיד, הוא אמת לשלם להם לבסוף. ובזה מדותיו יתברך אמת, כאשר בסוף ישלם להם. "נוצר חסד", שאף לבניהם, לאלפים דור ישלם להם, וזהו יותר מן הראשון.
10
י״אובגמרא קאמר (ר"ה יז:), אילפא רמי, כתיב (שמות לד, ו) "ורב חסד", וכתיב (שם) "ואמת". ומתרץ, בתחלה "ואמת", ולבסוף "ורב חסד". פירוש, בודאי רצון השם יתברך שיהיה נוהג על פי האמת ועל פי הדין. ואם אינו יכול לעמוד מצד האמת, אז השם יתברך עושה עמו חסד. ובודאי יותר טוב אם אפשר שיכול לעמוד מצד האמת. ודברים גדולים הם אלו דברים למשכילים.
11
י״בנושא עון ועובר על פשע* וחטאה. "עון" הוא מזיד, ו"פשע" - מרדים, "וחטאה" - שוגג (יומא לו:). וזכר הכתוב שלא כסדר, כי מה שעובר על פשע, שאם ידין אותו על פשע, לגודל הפשע לא יוכל להתקיים, ולכך עובר על פשע. אבל עונש השוגג אינו כל כך, שתאמר שאם היה דן אותו על השוגג לא היה לו קיום, ולפיכך מה שעובר על חטא שהוא שוגג, הוא יותר חסד מכל.
12
י״גואחר כך אמר "ונקה", דהיינו שמנקה לשבים לגמרי מן החטא, וזה נקרא "ונקה". וקשה, הרי כבר מנה במדות 'אני ה' קודם שיחטא, אני ה' לאחר שיחטא ויעשה תשובה'. ויש לתרץ, דמה שכתיב 'אחר שיחטא ויעשה תשובה', דהיינו שעשה תשובה על כל חטאיו, עד שהוא כמו צדיק גמור, ועם זה השם יתברך נוהג במדת הרחמים לגמרי. ולכך אמר 'אני הוא אחר שיחטא ויעשה תשובה'. אבל כאן מדבר שעשה תשובה על קצת עבירות, ואותם מנקה, ועל קצת לא עשה תשובה, ואותם אינם* מנקה.
13
י״דובפרק שבועת הדיינין (שבועות לט.) "ונקה לא ינקה", אמר רבי אלעזר, אי אפשר לומר "ונקה", שכבר כתיב "לא ינקה". ואי אפשר לומר "לא ינקה", שכבר כתיב "ונקה". הא כיצד, מנקה לשבים, ואינו מנקה לשאינם שבים, עד כאן. וזה גם כן ממדת טובו, שאם עשה תשובה על מקצת חטאיו, אף שלא עשה תשובה על כל חטאיו, וזהו "ונקה לא ינקה", ופרשו ז"ל 'מנקה לשבים, ואינו מנקה לאינן שבים'. וקשה, פשיטא, כי למה ינקה לאינם שבים. אבל מדבר הכתוב בחוטא ששב על מקצת חטאיו, ועל מקצת חטאיו לא שב. והיה ראוי כי מאחר שלא שב על הכל, לא ינקה לו, לכך אמר "ונקה". ושלא תאמר כיון* ששב על מקצת מנקה לו אף אותם שלא שב, ולכך אמר "לא ינקה".
14
ט״וואמר ברית כרותה וכו'. תימא לי טובא, למה מפרש דבר זה על "אל רחום וחנון", ולא על "ה' ה'", כי הוא התחלת י"ג מדות. ויש לתרץ, כי מה שכתוב "רחום וחנון" מורה כי נזכרים כאן מדות הקב"ה, וממילא כלם הם מדותיו יתברך. ולפיכך קבע על זה "רחום וחנון". אבל אומר אני, כי משמעות הגמרא הוא כי התחלת י"ג מדות הוא "אל רחום וחנון". וכך פירשו, "ויקרא ה'", ומה היה קורא, "אל רחום וחנון וגו'". והתחלת המדות מן "רחום". ומעתה חסרים ג' מדות. אבל "פוקד עון אבות על בנים" הוא מדה אחת. "על בני בנים" עוד מדה אחת. "על שלשים" היינו בני בנים, רק הוא מפרש מאי "בני בנים", וקאמר "על שלשים". וגם "על רבעים" הוא מדה אחת. הרי י"ג מדות.
15
ט״זובפרשת יתרו כתיב (שמות כ, ה) "על בנים על שלשים ועל רבעים". ובפרשת שלח (במדבר יד, יח) כתיב גם כן "על בנים ועל שלשים ועל רבעים". וכך פירש הרמב"ן ז"ל* בפרשת יתרו (שמות שם), כי אין כאן רק בנים, ובני בנים, ובני בני בנים. ו"שלשים" ו"רבעים" דקרא, היינו שלשים ורבעים דחטא, כי הבן הוא שני לחטא, ובני בנים - שלשים לחטא, ובני בני בנים - רבעים לחטא. והרי הם י"ג מדות.
16
י״זומה שזכר כאן אלו שלשה, דהיינו "פוקד עון אבות וגו'" בכלל י"ג מדות של רחמים, הוא דעת המפרשים שהביא הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו (שמות כ, ה), שפירשו "פוקד עון אבות על בנים" היינו שהוא זוכר עון על הבנים, דהיינו אם יולד בן צדיק, הקב"ה מכפר על האב שחטא בשביל בניו. וכן עד רבעים, אם יולד בן צדיק, מכפר על האב החוטא. ואם כלם רשעים, נכרתו כלם ביחד. והנה לפי זה בודאי "פוקד עון אבות על בנים" הוא מדת הרחמים לגמרי. אבל הרמב"ן ז"ל הקשה על פירוש זה, כמו שמבואר בדברי הרמב"ן ז"ל בפרשת יתרו (שם), שאם כן למה אמר הכתוב הזכירה שהיא לטובה, ולא יזכיר הנקמה שתהיה אם לא ישובו מדרכם עד דור רביעי. ובאמת כי בודאי זה קושיא. ועוד, כי הכתוב אומר (שמות כ, ה) "ועל רבעים לשונאי", לא היה לו להזכיר "לשונאי". אבל אם נפרש שבפרשת יתרו (שם) בודאי לא הזכיר רק הפקידה שהיא לרעה בלבד, לפקוד עון האב על הבנים, ולפיכך כתיב שם "לשונאי". ואלו אצל י"ג מדות של רחמים, שהכתוב בא לומר רחמיו* של השם יתברך, ויאמר הכתוב כי פוקד העון על הבנים ועל בני בנים, שאם יש בבנים או בבני בנים עד רבעים בן צדיק, אז השם יתברך מוחל לו. ומלה זאת של "פוקד" משמש לטובה ומשמש לרעה, כמו שאמרו במדרש (ילקו"ש ח"ב רמז פח), ופרשנו דבר זה אצל (שמות ג, טז) "פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם" בחבור גבורת השם (פכ"ו), ואם כן אין כאן קשיא.
17
י״חאבל מה שהקשה הרמב"ן ז"ל (שמות כ, ה) כי למה לא יהיה נזכר העונש והנקמה אם לא יעשה תשובה. יש לתרץ, אם נפרש פקידה כמו שהוא משמע לשון פקידה לטובה ולרעה, ואמר הכתוב "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים", והיינו אם הבן צדיק ימחול הקב"ה לאב, ואם הבן אין צדיק אז יפקוד לרעה. ועל כל פנים עון האב על הבן; אם צדיק, יפקוד עון האב על הבן לטוב. ואם אינו צדיק, יפקוד עון האב על הבן לרעה.
18
י״טולא קשיא גם כן כי לשון "על" שייך אצל פקידה לרעה ולא אצל פקידה לטובה. דקרא משמע כאן לטובה ולרעה, וכיון שמשמע לטובה ולרעה*, כתיב לשון "על". ומעתה "פוקד עון אבות על בנים" מדת הרחמים הוא. ועוד, אפילו אם הוא לרעה הוא מדה טובה, כי פירוש "עון אבות על בנים", שאם יפקוד על האב בלבד, אין האב יכול לעמוד, ולפיכך פוקד עון האב על הבן גם כן, עד שאפשר לאב לעמוד. ואם הבן צדיק, אין עליו עונש כלל, ואם כן "פוקד עון אבות* על בנים" מדת טובו.
19
כ׳ובמדרש (ילקו"ש ח"א רמז שצח), משל למה הדבר דומה, למלך שהיה חייב לו אחד מאה מנה. שלח עליו* שליח ואמר לו, בא ועשה עם המלך חשבון. היה מיצר. שלח עליו אחר, ואמר לו, בא ועשה עם המלך חשבון. שוב היה מיצר. מה עשה המלך, עמד בלילה ונטל כיס אחד, ונתן לתוכו מאה* מנה, וזרקו דרך החלון. ועמד וקבל הכיס, והתחיל להיות שמח. ואחר כך שלח עליו אחר, אמר לו בא ועשה עם המלך חשבון. בא ופרע לו מה שהיה חייב לו. נמצא זה פורע חובו, והמלך נוטל את שלו. כך הבריות, עשה אדם עבירה, חייב עליו מיתה, והקב"ה ממתין לו עד שישא אשה, והוא מוליד בן ראשון ושני, והקב"ה חוזר ונוטלו הימנו. נמצא זה פורע את חובו, והקב"ה נוטל את שלו, והגוף במקומו, שנאמר (ירמיה טו, יט) "אם תשובה ואשיבך לפי תעמוד". הרי "פוקד עון אבות על בנים" הוא ממדת טובו, ומעתה יבא הכל כפשיטיה. וכל זה כי גם כן "פוקד עון אבות על בנים" הוא ממדת טובו, כי אין השם יתברך פוקד על הבן רק אם אוחז מעשה אבות בידו (ברכות ז.). ואם הבן צדיק הוא מבטל הפקידה הזאת. וכך יש לתרץ מה שנזכר "פוקד עון אבות על בנים" במדת טובו, וכך היה נראה בעיני.
20
כ״אאך כל אבות העולם, גאונים ראשונים ואחרונים*, כולם מפרשים כי ג' שמות הקדושים הם בכלל י"ג מדות. רק התוספות (ר"ה יז: ד"ה שלש) בשם רבינו נסים גאון מפרשים, כי השם הראשון אינו בכלל י"ג מדות, כי מפרש "ויקרא ה'" שהשם יתברך הוא הקורא. והוא מחלק "נוצר חסד לאלפים" לשתי מדות. אבל כולם הסכימו כי השמות הם בכלל המדות.
21
כ״באך מצאתי לי רב בספר הזוהר, דמשמע בשני מקומות כדברי. דכתיב שם בפרשת נשא (ח"ג קלא:), דתניא, תליסר מכילין דרחמי מעתיקי קדישא, "מי אל כמוך" (מיכה ז, יח) חד, "נושא עון" (שם) תרי, "ועובר על פשע" (שם) ג', "לשארית נחלתו" (שם) ד' וכו'. לקבל דא "אל רחום וחנון", ואינון לתתאי. משמע די"ג מדות התחלתן מן "אל רחום וחנון". ועוד יש בפרשת נשא (ח"ג קמ.), ובגין כך אמר משה זימנא אחרא (במדבר יד, יח) "ה' ארך אפים ורב חסד", ואילו "אמת" לא קאמר, משום רזא דא אינון תשעה מכילין דנהרין מעתיק יומין לזעיר אנפין, וכד אמר משה זימנא תנינא ט' תיקונין אמר וכו'. משמע מדבריו כי משה רבינו עליו השלום אמר בפרשת שלח* ט' מדות. ולא מצאנו אלא עם "פוקד עון אבות על בנים וגו'", ואז הם ט' מדות. אף על גב דהשתא נמי צריכין למנות השם בט' מדות, חילוק גדול יש בטעם; כי השם בפרשת שלח הוא בטעם רביעי* המפסיק. ואילו "אל רחום" (שמות לד, ו) הוא בטעם שאינו מפסיק. וכל י"ג מדות אלו, כל אחד ואחד טעם בפני עצמו.
22
כ״גואחר שמצאתי שני עדים בספר הזוהר, נהגתי לומר י"ג מדות מן "ה' ה'" עד "על שלשים ועל רבעים". ואף אם י"ג מדות מתחילות מן השם הראשון, למה לא נאמר כך, הרי משה כשהיה מתפלל על ישראל בפרשת שלח (במדבר יד, יח) אמר כך, ולמה נגרע שלא לומר. ולפיכך יש לנהוג לומר כמו שאמר משה רבינו עליו השלום לגמור עד "רבעים".
23
כ״דויש ליישב, כי שלש השמות הראשונים, שהם "ה' ה' אל", אשר אלו שמות הם שמות הרחמים והחסד, מצד אלו ג' שמות מתפשט הרחמים והחסד, עד שמהם מתחייב ג' מדות של רחמים האחרונים, שאמר "פוקד עון אבות על בנים וגו'", שנזכר בזה הטוב מן השם יתברך. ומפני שאין להזכיר "פוקד עון אבות על בנים", דזה הוא שהוא פוקד עון האב על הבן, אף כי הוא לטוב אל האב, וגם אין נחשב שהשם יתברך מעביר משפט הבן, כי תחלה לכך נתן לו השם יתברך הבן לפקוד עליו עונש (הבן) [האב]. מכל מקום אין להזכיר זה בתפלה, כאילו הוא מבקש דבר זה בתפלתו. ולכך אין להזכיר זה בפירוש, והוא נרמז בג' שמות הראשונים. ועם כל זה נראה אלי לומר גם כן "פוקד עון אבות" עד סוף הפסוק.
24