נתיבות עולם, נתיב התשובה ז׳Netivot Olam, Netiv Hatshuva 7
א׳אמר רבא (ר"ה יז.), כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו, שנאמר (מיכה ז, יח) "נושא עון ועובר על פשע", למי נושא עון - למי שעובר על פשע. רב הונא בריה דרב יהושע חלש, על רב פפא לשיולי ביה. חזא דתקיף ליה עלמא, אמר עבידו ליה זוודתא. לסוף איתפח. הוה קא מכסף רב פפא למחזיה. אמרו ליה, מאי חזית. אמר להו, אין והכי הוה, ואמר להו הקב"ה, הואיל ולא מוקי במיליה, לא תוקמיה בהדיה. שנאמר (שם) "מי אל כמוך נושא עון וגו'". אמר רבי אחא בר חנינא, אליה וקוץ בה, "לשארית נחלתו" ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים.
1
ב׳פירוש, כי המשים עצמו שפל ופחות, הקב"ה* עובר על פשעיו. כי בעבור שהוא משים עצמו כאילו לא היה כלל, ובשביל כך הוא אדם פשוט לגמרי, ובודאי מצד* הפשיטות אין כאן חטא. ולפיכך נקראים החטאים "אדום", כדכתיב (ישעיה א, יח) "אם יאדימו כתולע". והמצות נקראים בשביל כך 'לובן'. וזה כי האדום אינו פשוט, ואדרבא, החטא 'כתם' נקרא. אבל הלובן הוא אינו מראה כלל, ומפני שאינו מראה, הוא פשיטות גמור. ולפיכך אמר, שאם משים עצמו כשיריים, דבר זה הוא פשיטות גמור. ומפני כך השם יתברך מוחל לו החטאים, כי הוא מסולק מן החטא, עד שהוא פשוט לגמרי, ודבר זה מבואר.
2
ג׳וכן טעם מה שאמר 'כל המעביר על מדותיו מעבירין על פשעיו'. כי גם זה מורה על מדת הפשיטות, ולכך עובר על מדותיו, ואינו מעמיד על מדותיו, מפני הפשיטות שיש בו, לכך מעבירין פשעיו. אבל מי שאינו עובר על מדותיו, הרי אין בו מדת הפשיטות, לכך חטאו גם כן בלתי הסרה. גם נוכל לפרש מפני שהוא מדה כנגד מדה, מפני שהוא מעביר על מדותיו - מעבירין לו פשעיו. וראשון עיקר.
3
ד׳כאשר תבין, התענית הוא ראוי אל החוטא, כי התענית הוא קדושה לאדם. ולכך כאשר מתענה, הוא מקדש* עצמו ומטהר עצמו מן החטא. ואין התענית שיהיה מצער עצמו כנגד תאות החטא שנטה אחריו, שזה אינו, רק כי התענית בעצמו הוא קדושה לאדם, להיות בלא אכילה ושתיה, כמו העליונים, ובזה מתקדש מן החטא. ולפיכך אותם בני אדם שמתענים ואוכלים אחר שיוצאים מבית הכנסת בערבית, לומר כי צערא בלבד קבלו עליהם, הרי אין הדבר הזה, שאין* השם יתברך רוצה שיהיה האדם מצער נפשו, רק שישב בתענית ויקרא "קדוש". ואין תענית רק אם שקעה עליו החמה, וזה נקרא שהוא יושב בתענית והוא קדוש. רק בשביל שמתענין לשעות, יכול לומר אהא בתענית עד שאצא מבית הכנסת. אבל אם קבל עליו תענית סתם, על זה אמרו (תענית יב.) כל תענית שלא שקעה עליו החמה אינו תענית. כי האדם צריך לסלק גופו על ידי שהוא מקדש עצמו מן אכילה ושתיה, ואין זה קדושה שלימה רק בכל היום.
4
ה׳ועשרת ימי תשובה, שהם ימים שהם מיוחדים לכפרה ולסליחת חטא, ולדבר זה צריך קדושה, ודבר זה הוא סלוק החטא. ולכך בעשרת ימי תשובה צריך שיהיה מתענה יום שלם. ואין להאריך במקום הזה.
5
ו׳ובפרק קמא דתענית (יא.), אמר שמואל*, כל היושב בתענית נקרא 'חוטא', שנאמר (במדבר ו, יא) "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וכי באיזה נפש חטא, אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר; ומה זה שלא ציער את עצמו רק מן היין, נקרא 'חוטא', המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אמר נקרא 'קדוש', שנאמר (במדבר ה, ו) "קדוש יהיה". והלא דברים קל וחומר; ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין, נקרא 'קדוש', המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה. ולשמואל*, הא איקרי 'קדוש'. ההוא דמצי מצער נפשיה* קאי. ורבי אלעזר, הא איקרי 'חוטא'. ההוא דמסאב נפשיה. ומי אמר רבי אלעזר הכי, והא אמר רבי אלעזר, לעולם יראה אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר (הושע יא, ט) "בקרבך קדוש". לא קשיא, הא דמצי לצעורי נפשיה, הא דלא מצי לצעורי נפשיה*. ריש לקיש אמר, נקרא 'חסיד', שנאמר (משלי יא, יז) "גומל נפשו איש חסד". אמר רבי ירמיה אמר ריש לקיש, אין תלמיד חכם רשאי ליתב בתענית, מפני שממעט ממלאכת שמים. אמר רב ששת, האי בר בי רב דיתיב בתעניתא, ליכול כלבא לשירותיה.
6
ז׳כל אלו דברים מבוארים. מפני זה נקרא 'חוטא', כי החוטא הוא כאשר מחסר עצמו, כי זהו לשון 'חטא' בכל מקום, שהוא מלשון חסרון, מלשון "והיה אני ובני שלמה* חטאים" (מ"א א, כא),שהוא מלשון חסרון. ויושב בתענית הרי מחסר נפשו. וכמו שאם הורג עצמו הוא חוטא, שמתחייב נפשו*, וכך* אם מענה נפשו.
7
ח׳ורבי אלעזר אמר שנקרא 'קדוש'. רוצה לומר, שהוא נבדל מן אכילה ושתיה. וזהו מדרגות המלאך, שאינו בעל גוף, כמו שאמרנו. ומאחר שמסלק נפשו מאכילה ושתיה, דבר זה קדושה אליו לגמרי.
8
ט׳ומה שאמר שנקרא 'חסיד', שנאמר (משלי יא, יז) "גומל נפשו איש חסד". פירוש, ש"גומל נפשו" היינו שמענה את נפשו, מלשון (עובדיה א, טו) "גמולך ישוב בראשך*". ומפני שגומל לנפשו כדי לטהר נפשו, בודאי חסיד הוא, שעושה דבר לפנים משורת הדין, כמו כל חסיד שעושה לפנים משורת הדין, יותר ממה שראוי. ועוד, כי כבר התבאר במקומות הרבה מן מעלת החסידות, שהוא זכוך וטהרת הנפש. ולפיכך מי שמענה נפשו ויושב בתענית לסלק את הפחיתות שלו, בודאי דבר זה חסידות לזכוך הנפש, ולכך נקרא 'חסיד'.
9
י׳ופריך, ומי אמר רבי אלעזר הכי כו'. נראה דכך* פירושו; כי יראה כאילו קדוש בתוך מעיו, כלומר הקדושה אצלו, וכאילו הוא קדוש בעצמו, ואין לו להתענות. ומתרץ, היכא דמצער נפשו יתענה. והיכא דלא מצי מצער נפשו, יראה כאילו קדוש בתוך מעיו. אף שבמעיו הוא האכילה והשתיה, יראה כאילו קדוש יש לשם, ולא יאמר כי אדם אני, ולא קדוש אני, ואלך אחר תאותי. רק יראה כאילו קדוש בתוך מעיו, ולא יהיה נמשך אחר תאותו. וכך יראה לפרש.
10
י״אמכל מקום נראה שלא נאמרו דברים אלו רק מי שהוא מתענה שלא על החטא. אבל מי שמתענה על שום חטא, ועושה תשובה, לאדם כזה ראוי לו התענית בודאי אף לצער נפשו בשביל חטא שעשה. וכן בשביל צרה פשיטא שיש להתענות.
11
י״בובמסכת כריתות (ו:), אמר רבי חמא בר ביזנא משום רבי שמעון חסידא, כל תענית שאין בו מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחו רע, ומנאו עם סממני קטורת. אביי אמר מהכא (עמוס ט, ו) "ואגודתו על ארץ יסדה", עד כאן. ופירוש דבר זה, כי הקטורת הוא למדת הדין, דכתיב (דברים לג, י) "ישימו קטורה באפך". ולכך הקטורת היא מן הבשמים, שיש להם ריח. כי הריח הוא שייך למדת הדין, ודבר זה ידוע לנבונים, כי הריח יש לו כח גדול. ולפיכך התענית שהוא גם כן למדת הדין, צריך שיהיו שם פושעים אשר הם גוברים על כח יצרם הרע, כאשר מתחברים עמהם בתענית. ודבר זה נקרא גם כן 'ריח', כמו שהארכנו בזה בנתיב כח היצר (פרק ג), עיין שם. וגם חלבנה, לכך מנאו הכתוב עם סממני הקטורת, בשביל שיש לו כח גדול יותר מכל סממנים. ולכך בתענית צבור, שהתענית הוא במדת הדין, צריך לצרף אליהם הפושעים, שהם גוברים על יצרם, אשר דבר זה נקרא 'ריח', והוא שייך אל התענית, שהוא למדת הדין.
12
י״גגם כי התענית שהוא מלשון הכנעה, כדכתיב (שמות י, ג) "עד מתי מאנת לענות מפני". וצריך אל זה התגברות על היצר והכנעה יותר. ולכך כל תענית שאין בו מפושעי ישראל, אינו תענית, שהוא הכנעה.
13
י״דואביי אמר כי כאשר עמהם אף פושעי ישראל, הרי זה אגודה לגמרי. וראוי שיהיה זה ביום התענית, דכתיב "אספו עם קראו עצרה". וכאשר הם באגודה אחת אז השם יתברך עמהם, כמו שבארנו במקום אחר.
14