נשמת חיים, המאמר השניNishmat Chayyim, Second Treatise
א׳פורץ גדר אלכסנדר הפרודוסי במהות הנפש. ומודה איך הנרבוני לא הבין כוונת הרמב"ם ושקר ענה באחיו.
1
ב׳מן התורה מן הנביאי' ומן הכתובים הוכחנו במאמר הקודם ההשארות הנפשיי ושהנשמה הטהורה גזורה ממקור החיים. נרחיב עתה הדבור בכל השאלות אשר יוכל המעיין לשאול בענין הנפש מיום הבראה עד יום העלותה על רום המעלות בתחית המתים ויען שהשאלה היותר עמוקה ומכבדת היא ידיעת גדרה. וכמו שאמר החכם דעו נפשותיכ' תדעו אלהיכם והיא כמו יסוד ובסיס לכלנה. נשאל ראשונ' עצם הנפש מה הוא כי ידיעת מהותה ונתינת גדרה הוא הדרך שיתבאר בו השארותה. ויען שמצאתי הרבה דעות בדבר הנני אציע לפניך היותר מפורסמת בקיצור המבוקש ממני ואברר הבר מתוך הפסולת כדי שיתאמת הסברה הנכונה. ואתחיל ואומר. הנה אלכסנדר הפרודוסי גדר שהנפש היא כח והכנה בלבד לקבל המושכלות אשר בם תתאשר אחר המות ותדבק בשכל הפועל. ונמשכו אחריורבים אשר שתו מי התרעלה הזאת וכאשר התבוננתי בדבריו אמרתי בלבי עת לעשות לה' ולסלק מעלי את הכפירה הזאת ההורסת פינות ועיקרי תורתנו ומי שלא יפרוץ גדרו ישכנו נחש. ועתה איש חכם ונבון הסתכל ותראה שארבע מראות נגעים נמצאים במצפוני לבבו וטמא טמא אל על יקראוהו. הלא המה ראשונה כי באומרו שהנפש היא כח והכנה בלבד נשבע בנפשו שהיא הווה בהתהוות האדם וזו היא כפירה גדולה בתורתנו יען אנחנו קהל עדת ישראל מאמינים שהנפש לא תצא כצאת שאר הצורות התחתונות מכח הזרע ולא מכח החומר ושווי הרכבתו כי כל הנפשות נבראו קודם הוית הגופים ובאות לו לאדם מחוץ כאשר הוכחנו במאמר הראשון פ"א. וכך הודה גם כן ארסטו אף שרשע וחוטא במאמר הב' פ"ג מספר בעלי חיים ובמקומו' אחרים מספריו. ותמהתי מהרב משה אלבלידה שייחס הדעת המגונה הזה לר' אחא בס' ראשית דעת מ"א כלל א' פ"ב וז"ל. ונראה שזו היא כונת חז"ל ברבה וזה תואר דבריהם. דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו וגו' ר' יהודה ברבי סימון ור' אחא ר' יהודה אמר דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשותינו לא כפרעה שאמר לי יאורי וגו' ור' אחא אמר הוא עשנו ולו אנו משלימין את נפשותינו ע"כ. הנה ר' יהודה פי' הכתוב ככתבו ואמר ולא אנחנו באלף לרמוז כי אין הנפש מתהוי' בנו מעט מעט על ידי השכלתנו אבל שהאל ית' ברא אותה קודם בואה תוך הגוף וז"ש ולא אנחנו בראנו וכו' הרי שחושב שהנפש היא שכל נבדל עומד בעצמו אמנם ר' אחא נראה שחושב כדעת האחרי' שחושבי' שהאדם בעצמו הוא העושה והמשלים אותה כי היא אינה רק הכנה ולכן קרי ולו בוי"ו לרמוז כי שלמות וחמימות הנפש הוא בידינו ואנחנו העושים ויהי' כונת הכתוב לומר שהוא ית' עשנו כי לפי האמת הוא תקן אותנו בזאת ההכנה כדי שמצדה אנחנו נהי' שלמים אחר כך וזה שאמר ולו אנחנו משלימים ויהיה מלת עשנו כמו ולא עשה שפמו. ע"כ דברי החכם הנז' וסיים דבריו באומרו הנה א"כ מצינו לרז"ל חולקים בזה הדרוש ומי הוא כדאי להכריע. ושארי לי' מארי' כי שקר ענה באחיו וטובה היתה לו השתיקה בזה אבל לא עליו תלונתי בלבד כי אם על רוב האחרוני' באשר כך היא דרכן ליחס איזה דרוש או מחלוקת הנמצא בין ילדי נכרים מטוב ועד רע לרז"ל ולא חשבו כי אם ראוי לדון את כל האדם לכף זכות כ"ש וכ"ש לרז"ל אשר מפיהם אנו חיים ודבריהם דברי אלהים חיים. ובפרט אין ראוי לדונם לכף חובה כאשר דבריהם סובלים פירוש אחר בענין המאמר הזה ודעתי שהם חולקים על ענין האושר שמצד א' יראה שתלוי באדם באשר צריך שיתעורר מעצמו לחשובה ומעשים טובים וכמאמר משה ע"ה ושבת עד ה' אלהיך וכתיב קחו עמכם דברים ושובו אל ה'. ומצד א' יראה שאין כח ויכולת באדם להתדבק בבוראו לא במחשבתו ותשובתו כי אם על ידו וכמו שאמר השיבנו ה' אליך ונשובה והכל אמת. כי ראשונה צריך שיתעורר האדם בחפצו לעשות המצוה ולתורה ולמעשי' טובי' ואחר ההתעוררות הזה היוצא ממנו ילוהו הסיוע האלהי וכן אמרו רז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו כי הבא ליטהר הוא המתעורר אל הטהרה מעצמו כי אז מסויעין אותו מן השמים. ולכן היה דעת ר' יהודה כי ה' האלהים הוא עשנו ולא אנחנו בראנו את נפשותינו ולזה האושר הנפשיי תלוי בו יתעלה וכמו שאמר הנביא והקרבתיו ונגש אלי. ודעת ר' אחא שהאושר תלוי באדם ולכן קרא בויו ולו אנחנו משלימים את נפשותינו יען הוא הוא המתחיל במצוה והכל אמת ומשמעות דורשין איכא בינייהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא בפי' הפסוק כי א' פירש כפי הכתיב והא' כפי הקרי. ונחזור לענייננו הראשון מוסכם הוא בפי כל חכמי ישראל שאין הנפשות נבראות בעת הוית הגופים אלא בתחלת הבריאה כמו שאוכיח עוד בע"ה וכן היה דעת גם כן גדולי הפילוסופים הקדומים שהאמינו ונמשכו אחר קבלת רבותינו ז"ל כהרמיס טרימיגישטו פיתאגוראש אפלטון וזולתם וזהו הנגע הראשון הנמצא בדעת אלכסנדר הנזכר. שניה לו באומרו שהיא כח והכנה בלבד ונמשך מזה שהיא נפסדת בהפסד הגוף באשר אין לה מעצמה הרוחניות וכל הוה נפסד וכבר הוכחנו במאמר הקודם ואוכיח עוד במאמר השלישי בראיות גמורו' ביטול הדעת הזה ואיך הנשמ' הטהור' אשר נפח אלהי' באדם היא אלהית ונצחית לעד ולעולמי עולמי':
2
ג׳השלישית היא כהה ותחתיה תעמו' הבהרת כי באומרו לקבל המושכלות אשר בם תתאשר אחר המות הורה שהמושכלות הנקראים אצלו שכל נקנה הוא הדבר הנשאר והמתקיים אחר המות. ויצא מזה שהמושכלות הנקנות מהאנשים השלמים ואשר נתן אלהים בלבם חכמה ודעת הן הנשארות אחר המות ושהשכל הנקנה הוא הנצחי לא זולת. והדעת הזה הורס עקרי הדת וזה שבכל התורה כלה נאמר ושמרתם לעשותה ושמרת ועשית ובנין אב לכלם כי המצוה אשר אנכי מצוך לא נפלאת היא ממך וכו' כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו הורה כי השי"ת אינו מבקש מהאדם נפלאות וגדולות ממנו ושיהיו כלם חכמים מחוכמים ונתרצה בדברים האפשריים ובעשית המצות אשר יד כל אדם יחתום כי הדת נתנה לכללות העם ולא לבד לאנשי הדעת והתבונה. וכבר אמרו רז"ל שכל טוב לכל עושיהם ללומדיה' לא נאמר אלא לעושיהם וכנוי עושיהם שב אל פקודי השם ית' הנזכרים למעלה. ובמקום אחר נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה. ואם הסיבה התכליתית מן הד' הסיבות אשר זכרו הפלוסופים הכי נכבד אתה רואה ששמו החלק המעשי תכליתיי לעיוני. ובפרקי אבות אמרו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. ואמרו עוד לאהמדרש הוא העקר אלא המעשה. וכבר הוכחנו גם כן במאמר הראשון שכל העושה מצוה א' מטיבין לו בעולם הבא יען אין מנכין לו מעונותיו כלום וכל הזוכה ועושה מצוה א' קנה לו סניגור א' לעולמי עולמים. וזולת זה אם יעלה על הדעת שהמושכלות בלבד הם הנשארות אחר המות הנחת חיי העולם הבא לכל חכם לבב ואמיץ כח בחכמות החצוניות אף שלא מבני ישראל המה. והפילוסוף וסיעתו ממי שאין לו לא תורה ולא מצות יהיה שוה לטובה עם מי שהוא מאנשי התורה והכתוב צוח אשרך ישראל מי כמוך עם נושע בה'. ובמקום אחר ישראל נושע בה' תשועת עולמים. ומה שאמרו רז"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא אינו סותר המונח כי כבר נודע שאלו הם שומרי ז' מצות בני נח ומקיימים על ידם קצת מצות התורה ועם כל זה אינם עולים למדריגת העם אשר בחר ה' לנחלה כי האושר וההצלחה התכליתית לא תושג כי אם באמצעות התורה ועקריה ולא ישתתף עמה המאמין והבלתי מאמין החכם יהיה או סכל. ועוד שכפי הדעת הזה החסיד והצדיק אשר לא זכה לעיוניות והמושכלות ימות ונפשו היתה לשמה כרגע. והרשע וחוטא אם נתעצם שכלו במושכלות יחיה ותתענג בדשן נפשו והשכל ינגד הדברים האלו. אשר על כן האמת יורה דרכו שאין השכל הנקנה הוא הנשאר אחר המות אלא הנפש הנצחית נר ה' נשמת אדם:
3
ד׳עוד נגע א' תביט במאמרו והאחרון הכביד וזה באומרו ותדבק בשכל הפועל והוא כפי דעת בן סינא ואבוחמד סוף האצילות באשר מהאין סוף ית' ישתלשלו הנבדלים זה מזה דרך עלה ועלול עד בואם אל קצה האצילות שהוא השכל הנזכר. והצורה הזאת השפלה שבצורות הנבדלות היא הנקראת אצלם שכל הפועל. והחבר בשם הפלוסופים מאמר ה' סי' ד' קראו שכל פועל אלהי משכיל נותן הצורו' ובסי' י"ב קראו שכל כללי'. ודבר על אודותיו הרלב"ג במאמר הששי חלק ב' מספרו מלחמות אלהים והחכם לטיף בס' שער השמים שער א' פרק ט"ו ובס' גנזי המלך פ' כ"ד והחכם האלהי יש"ר מקנדיאה בס' נובלות חכמה דף י"ז וכפי דעתו המפורש של אלכסנדר הפרדוסי הנזכר כל האושר אשר חנן האלהים את עבדיו הוא שיתדבק שכלם בשכל הפועל הזה וכאשר שכלי בני אדם נדבקים בו הוא גן עדנם והתמדתם הנצחית, וזה שקר געור כי כבר הוכחנו במאמר ראשון שאין הדבקות אלא בשי"ת כמו שכתב בתורתו ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום. וכתיב ובו תדבק. ובדברי נעים זמירות ישראל שובע שמחות את פניך. ישבו ישרים את פניך. צמאה נפשי לאלהים לאל חי מתי אבא ואראה פני אלהים וכאלה רבי' כלם מעידים ומגידים שהדבקות הוא בשם כל א' וא' כפי זכיותיו והשגתו. ועוד שאם נניח הדבקות הזה בשכל הפועל יהיה האדם עמו דומה לגרמי' השמימיים עם הנבדלים המניעים ומה ההפרש בין זה לזה:
4
ה׳וחכמינו ז"ל הסכימו שהוא בריה בפני עצמה ושאין משתתף בבריאתו עם שום א' מהנבראים ואין זולתו שיהיה מורכב מגוף ונפש. אשר על כל זאת ראוי לכל אשר בשם ישראל יכנה שיברח מן הדעת המגונה הזה ואל תאבה לו כי שבע תועבות בלבו:
5
ו׳אמנם ראוי שתדע שהנרבוני בפירוש המורה חלק ראשון פ' ס"ח כתב ז"ל. רבינו משה עליו השלום הלך בעקבות אלכסנדר בזה הדעת והאמין שהנפש היא כח והכנה בלבד ע"כ. ולכאורה כך נראה מדבריו כי הלא בפרק מ"א מספרו הנכבד מורה הנבוכים חלק ראשון בשתוף שם נפש ז"ל והוא גם כן שם הנפש המדברת כלומר צורת האדם והוא שם הדבר הנשאר מהאדם אחר המות והיתה נפש אדוני צרורה וכו'. ובפרק א' משמונה פרקיו באר עוד כונתו באומרו. דע שזו הנפש האחת אשר קדם ספור כחותיה וחלקיה היא כחמר והשכל לה צורה וכשלא הגיע לה הצור' יהיה כאילו מציאות ההכנה בה לקבל הצורה ההיא לבטלה וכאילו היא מציאות הבל והוא אמרו גם בלא דעת נפש לא טוב רוצה לומר שמציאות נפש שלא תגיע אליה צורה אבל תהיה נפש בלא דעת לא טוב וכו'. ובהלכות תשובה פ' ח' כתב ז"ל כל נפש האמורה בענין זה אינה הנשמה הצריכה לגוף אלא צורת הנפש שהיא הדעת שהשיגה הבורא ית' כפי כחה והשיגה הדעות הנפרדות ושאר המעשים והיא הצורה שביארנו ענינה בפרק רביעי מהלכות יסודי התורה שהיא הנקראת נפש. ושם ביאר עניינה באומרו שהיא הנפש המצויה לכל נפש חיה שבה אוכל ושותה. ואמר שאין הנשמה הצריכה לגוף היא הנשארת אבל תפסד בהפסד הגוף והדבר הנשאר מהאדם הוא השכל לבד שהיא צורה לנפש והשכל לבדו הוא הנשאר אחר המות שהיא צורת האדם השלם לא החומר שהיא הנפש הצריכה לגוף. יראה מדבריו שהנפש הוא דבר אחד והשכל הנקנה הוא דבר אחר כמו שכתבנו. אמנם בהשקפה הנאותה הראויה לאנשי הדעת והתבונה בודאי שהנרבוני לא ירד לסוף דעתו של הרב ולא הבין דבריו. וצדקו דברי בעל הטה שלום בפ' ג' ממאמר השמיני באומר כי ח"ו לא האמין הרב שהנפש תפסד בהפסד הגוף כי הלא הוא בחלק ג' פרק נ"ז כתב ז"ל. כונת כל התורה שני דברים והם תקון הנפש והגוף. אמנם תקון הנפש הוא שינתנו להמון דעות אמתיות כפי יכלתם. וכן כתב בפרק כ"א וז"ל. עד כי כשיבא האיש השלם בימי' ותקרב למות תוסיף ההשגה ההיא תוספת עצומה ותתרבה השמחה בהשגה ההיא והחשק למושג עד שתפרד הנפש מהגוף אז בעת ההנאה ההיא וכו'. יראה מהמאמרים האלו שסובר הרב שהדעות אמתיות שהם השכל הנקנה הם דבר אחד והמקבל היא הנפש המתוקנת בסיבתם וממה שאמר שתפרד הנפש מהגוף יראה שלא תפסד באבודו. ואם כך הוא דעת הרב לא תנגד לאמת כי לא נוכללהבין מדבריו שהנפש שהיא כח והכנה לקבל המושכלות תאבד באיבוד הגוף אלא שתשלם בצירתה שהיא השכל הנקנה כי אז תתעלה במדרגה עליונה ותשאר לעד ותחרב ותשאה שממה כל זמן שהכח שיש לה לקבל המושכלות לא יצא לפועל. ולכן הביא ראיה לדבריו מפסוק גם בלא דעת נפש לא טוב לא אמר שתפסד אלא שלא קנה לה הטוב והשלמות תכלית בריאתה וכמו שאמר המשורר אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. וכן כתב בתשובת שאלה ז"ל ומה שהסכימו חכמי יון וחכמי המערב בנפש שהיא צורה בלא גולם ולא גוף אבל טוהר וגזרה ומקור הדעת ואינה צריכה לגוף לפיכך לא תאבד כשיאבד הגוף אלא עומדת בעצמה וקיימת כמלאך וחוזה באורו של עולם והוא עולם הבא עכ"ד ויען שהנפש עצם א' מקבל כל הכחות הנמצאות בגוף כמו הכח המדמה והחוש המשותף והמחשביי והזוכר גזר הרב שהכחות האלו יאבדו באבוד הגוף אמנם הכח השכלי שאינו צריך לכלי גופיי בעצם לא יפסד בהפסד שאר הכחות הצריכין לו. הראיתיך איך הנרבוני לא כיון לדעת הרב והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב. ואתה תחזה ל"ן תבון אשר בדברי הרב נשבע ולא המיר בספרו רוח חן כתב ז"ל. ודע שהשכל העיוני בכלל הוא תקון הנפש כי כבר ביארו החכמים שהשכל לא יכלה בכלות הגוף בעבור שאינו צריך לגוף וכו' ואמר עוד והשכל המעשי בכלל הוא קודם בטבע וקודם בזמן לשכל העיוני בעבור שהוא תקון הגוף והעיוני הוא תקון הנפש. ואין ספק שאם לא ישלים אדם צרכי עמידתו הנשלמים בכח השכל המעשי הראשון וכן אם לא ירחיק מן המדות המגונות ומהבלי התענוגים הגופנים אשר ירחק מהם בכח השכל המעשי האחרון לא יוכל שכלו לצאת מן הכח אל הפועל והנה הוא בהמה בצורת אדם אחר שנפש האנושית אשר לו לא תשלים תכלית פעולתה עכ"ד. הנה באומרו תקון הנפש וכו' הורה שאין הנפש נפסדת ואיך האושר וההצלחה האנושית תלוי במדות ובדעות הנכללים בתורה הקדושה דכלא בה. ואשר בה אפילו מקטני העם יודעים ממציאות ה' מיחודו והשגחתו ומשאר היסודות וסודות הבורא יותר מכל מה שראו הפילוסופים הקדמונים אשר לא מבני ישראל המה עם כל חכמתם וכבר השיב אנקלוס לאדריאנוס הקיסר דודו והובא בשמות רבה ואיך לא אהיה מא' מהם אם אפילו הקטן שבהם יודע יותר מהגדול שבאומות כי הוא יודע מה שנברא ביום א' וביום ב' וכו' וכל מה שברא הקב"ה בכל א' וא' מששת ימי בראשית מה שנתעלם מעיני הפילוסוף הגדול ארסטו. ועל כן בדוד הוא אומר מצות ה' נאמנה מחכימת פתי. ודי בזה להרחיק מעלינו הדעת הנפסד הזה והשם יאיר עינינו וידריך בדרך הישרה נפשנו:
6
ז׳מדה הדרך אשר בחר לו הרב בעל עקדה ומבטל סברתו.
7
ח׳גם הרב הכולל יצחק ערמה בספרו המתואר עקדת יצחק בשער הששי שלו דבר על ענין הנפש ומהותה. וכאשר חקרתי לדרוש ולתור לי מנוחה אמרתי בלבי מי יתן שהשער הזה יהיה סגור לא יפתח ואיש לא יבא בו ויפה אמרו רז"ל לפום גברא שבשתא וכל אדם כוזב. הלא כה דבריו הנפש היא כח או הכנה מקבל התעצמות נבדל במעשה ובעיון וזה כי בתחלת ענינה והויתה עם הגוף יצדק עליה שם הכח והוא התואר שתארוה קצת הפילוסופים כאלכסנדר וסיעתו שאמר שאיננה דבר בפועל זולתי הכנה והוא האמת הגמור כי זאת היא התחלה והכנה ושלמות ראשון לקבל שלמיות אחרות בזה אחר זה עד שתושלם לגמרי. וזה כי כאשר יורגל זה הכח באותו השלמות הראשון שהוא טבעי אליו עם החריצות והזריזות ביושר המעשים והפעולות ויתרבה לו הכוסף והתשוקה לצאת מהמחיצה ההיא ולעלות במעלות החכמה והמדע אז יבקע כשחר אורו לחדש עליו כדמות הויה שנית רוחנית ויושפע על הכח ההוא אשר אמרנו רוח ממרום. ואתה קרא המשפיע ההוא כבוד נברא או שכל הפועל או כמו שתרצה ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר ואליו יתברך מיחסי' הכל כמ"ש נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה ונאמר כי רוח מלפני יעטוף ירצה כי הוא הנותן על ידי ההרגל רוח נכון עד אשר יתעצם הכח ההוא הראשון עם זה השפע האלהי המחדש אליו התעצמות רב והוא הולך ומתחזק עד היותו עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף כלל מה שלא היה זה אפשרי בכח ההוא כמו שהיה ראשונה אצל החומר ההוא כלל ואתה קרא ההתעצמות הזה בשם שכל נקנה אם תרצה כי הענין הוא שכבר נתחדש בכאן מציאות עצם נבדל שלא היה כן מתחלה כאשר הנחנו. ואין להפלא אם בריאה יברא ה' אותה על זה האופן יותר ממה שנפלינו אם היא ברואה ועומדת מששת ימי בראשית כמו שחשבו ההמון. ואולם כאשר הורגלה הנפש בשלמות השני הרגל נמרץ ויעלה בפעולות אל מעלת החסידות והזריזות והענו' ובהפלגת העיון אל השגת האמתיות בנמצאים כפי מה שיסבול חק המדרגה ההוא ולא עצרהו לאות או עצלות או הסת או פתוי אל הבלי העולם ודמיונותיו בעת ההוא יוסיף ה' שנית ידו להשפיע על הנפש הזאת שפע יותר נכבד רוחני בשיעור גדול ועצום מן הראשון עד שיתעצם התעצמות יותר יקר ונעלה ויהיה קורבתו אל העלה הראשונה בשיעור יותר מופלג עד אשר יעלה אל מעלת הנבואה ויחדשו אותות בשמים ובארץ יהיה המוכן ההוא איש או אשה אלא שהשלמות בכמו זה השיעור נמצא בנקבות על המעט ובחולשה אשר המדרגה הזאת מהשלמו' נתיחדה לאומתנו הקדושה ולא לזולתם מהאומות כמו שאמר אדון כל הנביאים ונפלינו אני ועמך מכל העם וכו'. ובהגיע הנפש ממדרגה אל מדרגה אל זה השיעור מהמעלה כברתתואר באותו תואר שתארוה חז"ל כשהורגלו לומר עליה שהיא אלהית ושהיא חצובה מכסא הכבוד ושמה תשוב בסוף כמ"ש והרוח תשוב אל האלהים. ועל זאת המדרגה שמו חז"ל נשמותיהן של צדיקים סבה לכל הנמצאות. ואמרו ערבות שבו נשמותיהן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות. ע"כ קיצור דבריו והכלל שהנשמה ההווה באדם כשיתהוה היא כח והכנה לבד וההתעצמות הנכבד עושה בו רושם להבדילו משאר הבעלי חיים להשיב נפשו מני שחת לאור באור החיים כי אז מתעל' מנפש הוו' ונפסד לרוח נבדל ונצחי ומרו' לנשמה ואז ראוי שתשרה עליו השכינ'. ובאופן הזה לפי דעת הרב גם המפרי' חק השכל והתורה נותנים לנפש מציאות רע ומקולקל נכון ומעותד בקבל העונש והצער המזומן לרשעים במקום דינם והוא מה שאמר המשורר לב טהור ברא לי אלהים מכלל דאיכא טמא. ועתה קורא נבון פקח עיניך וראה איך הרב ז"ל הלך בעקבות אלכסנדר כאשר הוא עצמו הודה ולא בוש בקראו לנפש כח הכנה. וראה איך סתר דברי הקבלה האמיתית שהנשמות נבראו מששת ימי בראשית טרם תבאנה אל הגופות ויחס הדעת הזה להמון. ואף שהוסיף בגדר המעשיה באמרו במעשה ובעיון לשתף לבעלי המעשה התוריי בשלמות הזה ולתת מקום לעונש הרשעים בגהינם בהתעצמות הרע ורוע מעלליהם כבר הוכחתי ביטול הדעת הזה ושהוא כנגד המקובל באומתנו ואמנה גם הוא לחזק סברתו עמודיו עשה לו ממדרש הנעלם להראות שהנשמה ההוה בעת פטירתו של אדם אינה הנשמה שיתהוה בבריאתו יען מתחלה תנוח עליו הנפש ואחר כך הרוח ואח"כ הנשמה כנזכר וז"ל:
8
ט׳ועתה כדי לקרר ולישב דעת כל תורני בענין התעצמות נפש האדם על זה האופן כמו שנתקררה דעתי בו אחר שאלצני עוצם המבוכ' עליו כאשר כתבתי. ראיתי לכתוב הנה מהמדרש הנעלם מה שיאמתהו אצלי בלי שום פקפוק הלא הוא כמוס עמדי בפרשת תוצא הארץ נפש חיה וכו' על זה הדרוש עצמו. תנינן במתניתא דרבי אליעזר בר רבי שמעון בן יוחאי זימן למארי מתניתא למיכל בסעודה רבה דעבד להו וחפא כל ביתא במאני דיקר ואותיב לרבנן בהאי גיסא והוא להאי גיסא והוה קא בדח טובא א"ל מאי בדיחותא דמר יומא דין משאר יומין. אמר להו דיומא דין נחא נשמתא קדישא עילאה בד' גפין דחיותא לרבי אליעזר ברי ובהלולא דא יהא לי בדיחותא שלימתא וכו'. והאריכו שם מאד בזה הענין ולקצר אני צריך ואזכור מהם לבד זה ת"ר אמר רבי יוסי בן פזי זימנא חדא הוינא אזיל באורחא וארענא בההו' טורא דכפר קרדו והוו גברי בדיחי בחולקהון ובאי' תמן ליליא דשבתא ונפקי שבתא וחזית לאושפיזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו קם האי מהאי גיסא וצלי וקמת היא מהאי גיסא וצלת. אמרית להו מאי צלותיכון בשעתא דא. אמרו לו עידנא דידן לזוגיה משבת לשבת ומצלינא צלותנא קמי הקב"ה דיהב לן בר למפלח פולחניה בר דחיל חטאין בר דיעביד פקודוי ולא יסטי מאורחא דאוריי' לימינא ושמאלא. אמרית להון יהא רעוא דיהא לכון בעותכון דהא לשום שמים קא עבדיתון. אמר רבי יוסי אחזי אפי שכינה דלבתר יומין ארעית תמן ואשכחי' ההוא ברא דאיתיליד להו והוא בר שבע שנין חמא לי בביתא ולא צבי למללא עמי א"ל אבוי זיל לקמי גברא רבה דא. אמר ליה מסתפינא לאישתעוייה בהדוה ולאתקרבא עמיה דלא ידענא אי אית ביה נשמתא קדישתא אי לאו דהכי אוליף לי מורי יומא דין דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישתא אסור לאשתעוייה בהדיה ולהתקרבא מיה. אמר ליה חס ושלום דגברא רבא חכימא דדרא הוא קריב גבאי ולא ספוק למללא עמי. אמר לי אנא חכימך דנשמתא חדתא היא בך מיומין ולא איזדקיקא בן מיומא דנפקת לעלמא. אמרית ליה כך הוא דרווק הוית כדלעית דאיתיהיבת בי נשמתא. אמר לי ידעית נפש חיה דאמר קרא דהוא מן ארעא והא נפש חיה למה. אמרית אימא ברי. אמר לי מורי דהיא נפשא דאפיקת ארעא ומן ארעא איתגזירת אבל היא חיתה להתנענעא לכאן ולכאן כמא דעבדין בעירא ורחישא אבל לית בה סכלתנותא וחכמתא בפולחנא דקב"ה דלא איתברי אלא לבעירתא ולחיתא לאיתנענעא בה בלא סכלתנו ולאישתצאה כד תיפוק בהאי הבלא דפומא. אמרית ליה מאן רבך. אמר לי רבי אלכסנדראי אמרית ומאי לעית יומא דין אמר לי האי קרא דכתיב ראשית חכמה יראת ה' כך אמר רבי אלכסנדראי מהו חכמתו של הקב"ה וכו' עד אומרו לכל עושיהם לעושה המצות ביראה בתחלה עד שירגיל עצמו לעשו' מאהבה. אמרתי לו מה שמך אמר ני אהבה. אמרתי לו מאי אהבה וקראתי עליו אהבת עולם אהבתי' ואנא חמית וזכינ' למיחמי לרב אדא ברי וסחינא ליה האי ע"כ. וסיים מאמרו באומרו ועתה ראו כמה כללו אלו המעשים הנפלאים כל מה שכוונו אליו מהדרוש הזה ממציאות זה הנפש באדם בכלל על האופן הנזכר. ואחר התעצמה בשלמים מהם באותו ענין מההתעצמות אשר תארנוהו ועם שלא הוזכרו בכאן כל שלשה חלקים על הדרך אשר הנחנו אין ספק שזכרום במקומות אין מספר. עכ"ד:
9
י׳ועתה קורא ידיד ראה נא איך ראיותיו לא לעזר ולא להועיל יען כוונת רבי שמעון בן יוחאי במה שאמר יומא דין נחתא נשמתא קדישתא לאליעזר ברי הוא לומר שבו ביום נתוספא קדושה עליונה יתירה לנשמתו של בנו שלא היה לה מקודם. והוא הוא מה שאמר ההוא ינוקא לר"ש בן פזי כי האדם כשיולד עץ השדה וכסוס כפרד אין הבין עד אשר יגדל ויוכנו כלי הנשמה ולכן כשידריך עצמו בתורה ובמעשים טובים אז יערה עליו רוח ממרום וחבה יתרה נודעת לו מקדושה וטהרה לא שיהיה נשמה חדשה חלילה. וכן כתבו בס' הזוהר זכאה חולקיהון דצדיקיא דאיתדבק נפש ברוח ורוח בנשמה ונשמה בהקב"ה ר"לשהשלם מתעלה ממדרגה למדרגה עד השיג הדבקו וכן בפרשת תרומ' תלת שמהן איקרי נשמת נפש' רוח ונשמ' כלהו כלילן דא לדא וכו' ובתקונים פ' משפטים כתוב לאמר שבאדם ימצא נפש רוח ונשמה מאופן חי' וכסא ואם יזכה יותר נותנים לו רוח ונפש ונשמה מאצילות. הבט נא איך הנשמה מתעלה ממדרגה למדרגה בעשיית המצות ומנפש שהיה בלתי נפסד בעול' הבריאה יעלה עוד מעלוי לעלוי עד היות' נפש מעונם האצילות. וכבר ידעת מה שאמרו חכמי האמת כי כמו שבאדם גשמי יש בו רמ"ח אברים כן הנשמ' המתלבשת ברמ"ח אברים אלו יש בה רמ"ח אברים רוחניים. ואיך כלם מתתקנים ונשלמים ע"י רמ"ח מצות עשה. וזהו מה שאמרו חכמי האמת שהלומד תורה בגדלותו אומרים על נשמתו שהיא נשמתא חדתא שאעפ"י שהיא עצם רוחני אם לא תעסוק בתורה לתהו והבל נחשבת. ולמען לא תהיה האמת נעדר' הסכת נא ושמע דברי פי חכם חן הרעיא מהימנא בס' הזוהר פרשת פנחס ז"ל. ובשבת תקינו למימר במוסף כתר יתנו לך ה' אלהינו אבל לכל חד מישראל הכי נחית ליה נפש יתרה כפום דרגא דיליה אם הוא חסיד יהבין לי' נפש יתרה כפום דרגא דיליה אי איהו גבור יהבין ליה נפש יתרה ממדת גבורה ואי איהו איש תם יהבין ליה נפש יתרה ממדת אמת ונפש יתרה דא מלכות דאיהי כלילא מעשר ספיראן וכפום מדה דבר נש אם נשיא ישראל או חכם או מבין בחכמ' או בתורה דאיתמר ביה להבין משל ומליצ' או בנביאי' או בכתובים הכי יהבין ליה נפש יתרה וכו' עד כאן דבריו וכן תמצא בהרבה מקומות הזוהר ובמדרש רבה אמרו וינפש וי אבדה נפש. ועתה האם יחשוב הקורא שבשבת נותנין לו לישראל נשמה יתרה בודאי לא כך עלה במחשבתן של ראשונים. אבל הכונה להודיע איך הנשמה ביום השבת המיוחד לעסק התורה פנוי הלב מעסקי ימי המעשה ומטרדותיו תעלה במדרגה ממתנה נחליאל ומנחליאל במות והתוספת הוא תוספת השכלה והשגה. ואם כך הוא כבר יצאנו מהמבוכה הזאת כי ח"ו מעולם לא אמרו רז"ל וחכמי האמת שהנפש בתחלת הויתה נפסדת ואח"כ משפיע ה' ממרום קדשו הרוח הנצחי כמו שחשב הרב אלא שהנפש עצמה בלתי הווה ונפסדת עם הגוף תעלה מעלוי לעלוי כפי הסניגורים שקנה ע"י המצות שעשה. ועוד לי נגד הרב שכפי דעתו כל הילדים וקטני ישראל שמתו בקטנותן נפסדים כבהמות יען לא קנו במעשיהם עדין הרוח הנצחי. וזה סותר דעת רז"ל אשר בהרבה מקומות ובפרט בס' הזוהר קיימו וקבלו שיש להם חלק לעה"ב. וצא נא וראה מה שאמרו רז"ל בפרק חלק על פסוק זרע יעבדנו ז"ל אימתי תנוקות זוכים לחיי העולם הבא משום ר' מאיר אומר משיודעין לומר אמן הה"ד פסחו שערי' ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי שומר אמונים אלא שאומר אמנים ואין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. וא"ל אביי לרבה דידי ודידך מאי אמר לו אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא. ובס' הזוהר פ' ואלה המשפטים עמוד ר"א כתי' אתר אית מתתקנא להאי ינוקי דלא חאבו בהאי עלמא דאפי' צדיקי' גמורי' לא יכלין לאתקיימא תמן וקב"ה רחים ואיתדבק בהו ואתקן בהו מתיבתא עלאה דיליה ועלייהו כתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז. הנך רואה איך דברי רז"ל מסכימים אל האמת שכתבנו שהנפש היא רוחנית מתחלת בריאתה ועצם רוחני עומד בעצמו דאי לא תימא הכי איך אפשר שיהיה יתרון לתינוקות של בית רבן שלא הגיעו למדרגת ההשכלה אלא מעט על אביי ורבא שהיו מגדולי חכמי ישראל אלא שהאמת הוא שמדרגה קטנה בעבודת ה' למי שלא נתלכלך בחטא תועיל יותר ממדרגה גדולה למי שנתלכלך בחטא. וכל הדברים האלו מנגדים דעת הרב. ונשאל עוד מכבודו ולמ' לא הזכירו במדרש הנעלם הרוח בעונתו כאשר הזכירו הנפש והנשמה. והוא פנים קלקל באומרו אין ספק שזכרום במקומות אין מספר ולא מצא מענה. סוף דבר כך תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה ומותר האד' מן הבהמה אין כי הכל הבל לבד הנשמה הטהורה. ואם אמת היה הדבר כפי דעת הרב שהרוח הוא עצם רוחני נבדל בלתי נפסד בהפסד הגוף איך אמרו שהכל הבל לבד הנשמ'. ואיך יוכלו כלם למקטון ועד גדול לעלות למדרגת הנבואה לשיושפע עליהם הנשמ' הזאת. על כן אמרתי ראוי לדחות בשתי ידים הדע' המגונ' הזאת ולחבק בשתי זרועות דעת רבותינו ז"ל.
10
י״אמתעורר להחזיק בחזקת היד הרב סברתו.
11
י״בלמען לא יאמן מהקורא שאנחנו מעלימים עינינו מהטענות החזקות אשר בם אשר וחזק הרב בעל העקדה סברתו הנני אציעם לפניך וז"ל. הא' אמר אם נניחה פי' לנשמה על הענין השני שפירשתי בגדר הנשמה הנה ישיגונו בה ספקו עצומות ממש שזכרו הפילוסופים שיאמרו שאי אפשר לעצם נבדל אשר כזה שיעתק אל זה החומר מחוץ שכבר התבאר שכל מתנועע הוא גשם וזה העצם מאחר שאינו גשם אי אפשר לו שיעתק ממקומו ויתנועע לבא אל זה החומר מחוץ. הב' וגם לא שהצורה ההיא ר"ל הנשמה תהיה נסתרת ומכוסה בחומר ההוא עד הזמן שתראה בו. שאם כן יתחייב שתהיה כן בחומר אשר נתהוה זה החומר ממנו וכן באותו שנתהוה ממנו הראשון עד לבלתי תכלית. ויתחייב שיהיו כל החומרים ההוי' והנפסדי' בעלי שכל אנושי ובענין הזה נאמר בהפסד האדם אם הצורה אז היא נעתקת ממנו או נחבאת ומכוס' בחומר ויגזרו על שזה וזה מבואר הביטול הג' גם אמרו קצת אלו היתה הנפש נמצאת קודם לא ימנע אם שתהיינה הנפשות אחדות אורבות ואם הם רבות כאשר לא היו חומרים ומקרי' בם יפול בהם החלוף הנה לא יצוייר החלוף גם לא האחדות לפי שהיא בגופות רבות. הד' אם הנחנו העצם הזה נבדל משכיל מעצמו ונמצא מזולת חומרו איך גזרה חכמת בוראו לתת תחת ידו מכשלת החברה הזאת או העירוב השכונה עם זה החומר הנתעב ונאלח אשר הוא פואו תמיד אל כל דבר פשע אשר ממנו תפתח הרעה נה ראשונה ולו הכין כלי מות הפסד מוחלט בחברתו לבא באחת הפחתים אשר עליהם ועל כל א' מהם הועד העונש מאצלו והאבדתי את הנפש ההיא וכו'. הה' זאת הנפש אשר כן הנחנוה נמצאת קודם הוית הגופים. לא ימלט משיהיו שמה אוצרות מתחלפים למספר האומות אשר אליהם נפרדו חלוקי האמונות מאוצרות מתחלפים יוקחו נפשות מתחלפו' לאומה אומה מהן או שתהיה מהות הנפשיות כלן ענין א' בלתי מתחלף. ולעג הוא שיהיו על הענין הא' שאם כן יהיו הדעות והאמונות טבעיות והכרחיות אשר אי אפשר ההפך מזו לזו הפך ממה שנרא' בנסיון בכל זמני הדתות ומה שייעד הכתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם וכו'. וגם היה מהנמנע שימצא אדם בלי דת ואמונ' בשום זמן מעול'. יתחייב אם כן שתהיינה הנפשות על הענין הב' ותשאר התלונה רבה לאמר איך הסכימ' חכמתו וצדקתו יתב' שתהיינה הנפשות הזכות והברות אלה לחיי עולם כמו שיתחייב זה מהנתן אלו לפלשת וצור עם כוש וליתר העמים אשר לא ראו אור הישרת התורה האלהית ולא שמעו את שמעה ואלו לעם הקודש אשר תורת ה' בלבם ואין ספק שדעת כל אומה מהאומות שאמונת זולתה בטלה ומקיימת אין לו חלק ונחלה בהצלחה האנושית כלל. הו' שאף באומה אחת לבדה לא ימלט מהמצא עול בחק נותן נשמה לעם עליה חלילה. וזה בשאלו תהיינה נפשות לזכרי' המושלים ברוחם ובעצמ' ובכל אשר להם ויש ספק בידם לבקש שלמותם ולהגיע עדיו מאין מוחה. ואלו תהיינה לנקבות אשר הן חלושות במזגם בכל הפעולות השלמות עם הכנע' והשתעבד' אל העבודה והשירות התמודי לזולת' אשר הם סיבות עצומות להרחיק מהן כל שלמות והצלחה הרחק מאד מאדם כמו שנראה לסיבה זו תפטור אותן תורתנו הקדושה ממצות עשה שהזמן גרמא ע"כ. עוד האריך הרב והתיר הספקות הנזכרים באומרו כי הנשמה הנשארת אחר המות אינה הנשמה שיתהוה כשיתהוה האדם שזו היא כח והכנה לבד והדבר הנבדל אחר המות הוא הדבר המתקיים בפועל וכו'. ואני אביא במשפט בפרקי' יבאו בעזרת האל הטענות הללו וכל א' וא' תעמוד על הפרק ועל מקומה תבא בשלום:
12
י״גלאמת יוציא משפט הנשמה הטהורה ונדרה יתן לאור.
13
י״דעתה אתה ברוך הי אחרי אשר הדחתי מעלי הסברות הזרות והדעות הנפסדות היותר מפורסמו' בענין הנפש והוכחתי שכל מה שהאמינו בזה הוא בטל ביטול אמיתי אבא נא אליך וברכתיך בדעת הישר והנאות לכל אשר בשם ישראל יכנה ואראה לך איך כל רבותינו ז"ל הראשונים עם האחרונים האמינו באמונה שלמה שהנפש היא עצם רוחני לא כח והכנה ח"ו. ואתחיל ואומר:
14
ט״והנה הרב ר' סעדיה הגאון במאמר ו' מספרו הנכבד המתואר ס' האמונות אחר שהביא הדעות אשר מצא בבני אדם חולקי' על עצם הנפש מה היא. ז"ל, וכיון שהקדמתי אלה המאמרי' ראוי שאביא המאמר השביעי ואומר. כי אשר התאמת כי הנפש ברואה בעבור מה שקדמתי מחדוש כל נמצא וא"א שיהיה דבר קדמון זולתי הבורא ומאמר הבורא יוצר רוח אדם בקרבו. אבל הבורא בורא אותה עם שלמות צורת האדם כאומרו בקרבו. ובאשר לא סרו אבותינו נשבעים חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת ושעצמה עצם נקי כנקיות הגלגלים ושהיא מקבלת האור כאשר יקבל הגלגל ותהיה בו מאירה אבל עצמה יותר דק מן הגלגלים ועל כן היתה מדבר. ועמדתי על זה משני השרשים הגדולים א' מהם המושכל והוא כאשר ראיתי מעשה חכמתה והנהגתה מבלתי הגוף וראיתי הגוף ערום מכל זה כהפרדה ממנו ואילו היתה כמו החלקים הארציים לא היה לה דבור באשר אין למאומה מן הגלגל ויתחייב שתהיה עצם דק יותר זך נקי פשוט מעצם הגלגלים. והשני מדברי הספרי' כי הנפשות הזכות תאורנה כהאור הגלגלים מהככבים והוא אומרו והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע והנפשות הרעות לא תאורנה אך הן יותר פחותות מענין הגלגל הסתם כמו שאמר הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו אף כי נתעב ונאלח. וידעתי כי הספרים לא דמו אלה בגלגלים המזהירים ואלה בפחות מהגלגלים סתם אלא שהיא מכמו זה העצם:
15
ט״זוהחכם המופלא ר' אברהם ן' עזרא כתב בפרשת נח שנקראת נשמה מפני שהיא מן השמים. ובפי' קהלת על פסוק והרוח תשוב אל האלהים סתר דברי האומרים שהנפש מקרה באומרו שהמקרה לא ישוב. ובפירוש תהלים כתב ז"ל. הנשמה והרוח שם א' לנשמת האדם העליונה העומדת לעד ולא תמות ונקראת נפש גם רוח בעבור שלא תראה לעין כי אם עם אלה ר"ל כי אינה מושגת אלא מצד פעולותיה הנקראים נפש ורוח. ודעתו בזה שמן הנשמה יצאו כח ההזנה הנקרא נפש וכח ההרגש הנקרא רוח אבל היא עצם אלהי לא הכנה לבד. וכן כתב בפרשת כי תשא. ובפרשת משפטים קורא אותה נשמה עליונה. והרמב"ם בהלכות יסודי התורה גזר גם כן שהנפש צורה בלא גולם ולא גוף אבל זוהר אוגזירה ממקור הדעת ואינה צריכה לגוף ולפיכך בשיאבד הגוף לא תאבד אלא עומדת בעצמה וקיימת כמו מלאך ונהנית באורו של עולם והוא העה"ב. גם הרב רבינו זרחיה הלוי הפליא לדבר במהות הנפש בס' המאור ז"ל. במקומות רבים בכתוב נקראת הנפש החיה כבוד דכתיב עורה כבודי לכן שמח לבי ויגל כבודי וכתיב למען יזמרך כבוד ולא ידום. כי הבורא אצלה על האדם מכסא כבודו. ובהנתן עליו מהודו. והוא העצם הנכסף על יסודו כמו חשק אשר נכסף לדודו. אז יגלה אליו סודו בדרשו הצדק בעודו ובבקשו הנכון בכל נפשו ובכל מאדו. ובחפשו האמת באשר תשים ידו. כדכתיב אם תבקשנה ככסף וכמטמוני' תחפשנה אז תבין יראת ה' ודעת אלהים תמצא. וחכמי המחקר קראו כסא הכבוד גלגל השכל ואמרו כי בזרוח אורו הוא אור החיים על הנפש החיה הזכה אשר לוקחה ממנו תזהיר כזוהר הרקיע והוא מה שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' עכ"ד. והרמב"ן בשער הגמול כתב ז"ל כך היא קבלת רז"ל שהקב"ה בורא נפשותיהן של צדיקים והם בלי ספק רוח זכה ודקה ביותר אינה גוף ולא נגבלת ולא נגדרת במקום ולא ותפסה כשאר הרוחות שתופסין אותם בנאדות אלא מכת המלאכים ונעלית ביותר אין כאן מקום לפרש כל המושג ממנה. והכתוב מעיד עליה ויפח באפיו נשמת חיים יאמר כי מנשמת אלוה נתנה ולא מהשתלשלות הסבות וכו'. גם המליץ הגדול ר' ידעיה הפניני באוגרת ההתנצלות אשר לו כתב ז"ל. ומתועלותיה בסוד הנפש בטול דעות רבים שהחזיקו בהם רבות מהכתות תחלה לחלוק על מי שהאמין כי הנפשות הנשארות גופות ונפלה אמונת' בזה על פנים רבים. מהם מי שמאמינים גופות משתמשים באלו התענוגים הפחותים בדרך הזאת בעצמה אשר ננהגה בעול' הזה. ומהם חושבים זה גם כן אבל כי השתמשות באלו המנהגים היא על דרך נפלאה אחרת ומהם מי שסלק מהם אלו הצרכים והאמינ' גופות במקום. ומאלו מי שהאמינ' כמו אלו המורכבים מגוף ונפש. ומהם מי שהאמינ' נפש לבד אבל האמין כי הנפש גוף דק. וזולת אלה יש מי שחושב הנפש היא המזג והיא הערך המאוזן מעירוב האיכיות הראשונים אחר פעלם והפעלם קצתם על קצת וזה חושב הנפש מקרה לא עצם. ומהם מי שאמר שהיא הרוח. ומהם מי שאמר שהיא הדם והליחות והמחקר האמתי בזה מבטל כל אלו הדעות ומבאר בשהיא אינה גוף. אבל תבדל מן המלאך בשהוא נפרד ושהיא מחברת לגוף. וזהו הדעת היותר מועיל באמונה שלכל הדעות שנאמרו בנפש והסבה בזה מפני שמציאות המלאכים כמו שאמרנו בתחלת התועלות הכרחי ג"כ בתורתנו לסבות וביחוד בקיום נבואת שאר הנביאי' ובזולת זה והרחקת גשמות המלאכו' מחוייבת עם האמנתם ויותר נאות ומזה ימשך הרחקת ההגשמה לנפש ויהיה קבולה השלמיות והשפע בזה יותר אפשרית וגם ההשגה בה וגם השארותה בנצחיות בסוף עכ"ד:
16
י״זוהרב רבינו חסדאי במאמר הב' ח"ב ז"ל נפש האד' אשר היא צורתו היא עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפועל בעצמו. ובהתכ' הגדר אמר אמרנו בה שהיא צורתו למה שבהפרדה מן הגוף נפסד האדם בדרך שלא יצדק עליו גדרו. ואמרנו שהיא עצם בהיות הצורה הראשונה בשם העצם מהחומר. ואמרנו בה רוחני למה שבה כחות השתמש בהם ברצון זולת חוש מהחושים כאילו תאמר כח המדמה והזוכר והשכליי. ואמרנו כח מוכן אל ההשכל' למה שנתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיות נושא בגוף באמצעות הנפש. ואמרנו מוכן להיו' כח ההכנה בו. ואמרנו בלתי משכיל בפועל כי באומרנו מוכן יורה שאינו בפועל. אלו הם דבריו בקיצור ואולם הרב בעל העקרים פרץ גדרו והיה למרמס וכן כתב במאמר הד' פרק כ"ט ז"ל. אמרו קצת החכמים שהנפש עצם רוחני עומד בעצמו מוכן אל ההשכלה ולזה לא יתכן בו ההפסד בהיותו עצם עומד בעצמו אבל יקבל תענוג כפי השגתו בהשכלה. וגם זה אינו נכון לפי שאף אם תהיה הנפש עצם עומד בעצמו אחר שהיא מוכן אל ההשכלה אם לא ישוב אל ההשכלה תהיה שלמות ההכנה לבטלה ולא ישיג אם כן שלמות הנפש א' מני אלף ואולי לא ישיגהו אדם כמו שכתבנו בפרק הג' מהמאמר השלישי אלא אם לא נאמר ששלמות זאת ההשכלה הוא השגת המושכלו' הראשונות ודבר זה ישוו בו הצדיק והרשע ולא עלה זה על לב שום אדם מעולם. עכ"ד. ועל כן גדר מהות הנפש באופן אחר והוסיף מן דליה שהנפש עצם רוחני מוכן אל ההשכלה לעבוד ה' יתעלה ולא אל ההשכלה בלבד ולזה כשישים האדם איזה השכל לעבוד הש"י מצד שישיג אי זו השג' גדול' או קטנה ישיג מצד זה ר"ל השכלת העבוד' ההיא מדרג' מה ממדרגו' העה"ב. הנה נא שמונה נסיכי אדם שרים ונכבדים מבני עמינו מסכימים כלם שהנפש היא עצם רוחני ובלתי נפסד עם הגוף לא כח והכנה לבד. ואני כפי כונת הספר אומר שהיא עצם נבדל מחומר נברא מששת ימי בראשית בחיריית להשיג שלמותה ולקבל פרי מעלליה בעולם הנשמות ובעולם התחיה. ואמרנו שהיא עצם נבדל מחומר להורות שאינה כשאר הנמצאות אשר בעולם הזה גופיים וחומריי'. ואמרנו נברא מששת ימי בראשית להוציא מלבן של החושבים שמתהוה עם הגוף. ואמרנו בחיריית להשיג שלמותה להבדילה מהמלאכים באשר יש להם נטיה טבעית לבחור הטוב מבלי שום מונע ולכן הם מתחלת בריאתם על אופן אחד מהשלמות בלי גרעון ותוספת ואמרנו לקבל פרי מעשיה בעולם הנשמות ובעולם התחיה להיות שהוייתה לאחר היציאה מן הגוף היא באלו השני עולמות אשר שם השופט כל הארץ יעשה משפט יגמול לאיש חסיד כמפעלו יתן לרשע רע כרשעתו.ועתה איש נבון וחכם ראה נא איך חכמינו ז"ל כללו במאמר קצר כמה חכמות ולמודים טובים בענין הנפש ואיך כלם הסכימו היותה עצם רוחני. הם אומרים במסכת ברכות פ"א. הני חמש ברכי נפשי כנגד מי אמרן דוד לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה. מה הקב"ה מלא כל העולם אף נשמה ממלאה כל הגוף. מה הקב"ה רואה ואינו רואה אף נשמה רואה ואינה נראית מה הקב"ה זן את כל העולם כלו אף נשמה זנה את כל הגוף מה הקב"ה טהור אף נשמה טהור' מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים אף נשמה יושבת בחדרי חדרים יבא מי שיש בו חמשה דברים הללו וישבח למי שיש בו ה' דברים הללו. והנה באומר' מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמה וכו' הורו כי כמו שהקב"ה מלא כל הארץ כבודו ולכן נקרא מקום שהוא מקומו של עולם כך הנשמה ממלאה את הגוף ואינה במקום א' ממנו כאשר חשבו רבים אבל מתפשטת בשוה ובכל מקומות ממשלתה. הב' במה שאמרו מה הקב"ה רואה ואינו נראה וכו' הורו כי כמו שהקב"ה אינו מושג בחוש כי אפילו החיות אינם רואים כבודו כך בהיות הנשמה עצם רוחני עין לא ראתה ולא נתן רשות לשום בריה להשיגה בחוש. וכן השיב רבן גמליאל לאותו מין לא ידעת את נפשך הקרוב אליך איך תוכל להשיג הבורא אשר הוא כמה פרסאות רחוק ממך. הג' מה הקב"ה זן את כל העולם וכו' הורו שכמו שהקב"ה הוא סיבת קיום העולם באשר כל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם ואם יצוייר שיסיר השפעתו מהם אזי מיד יאבדו ויתבטלו כלם. כך הנשמה היא הנותנת חיים לגוף ואם תסתלק מיד מת הגוף והיא תשאר קיימת. הד' מה הקב"ה טהור וכו' בכאן רמזו לנו מעלת מהות הנפש שהיא כעצם הסמים לטוהר ובלתי חמריית כשם שהשי"ת נבדל מחמר. הה' מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים וכו' ר"ל שכשם שאף שהקב"ה ממלא כל העולם ולא יקיפהו מקום עם כל זה עליו נאמר היושבי בשמים ה' בשמים כסאו. ממקום שבתו השגיח וכאלה רבים אין מספר להיות ששם בין צבאי מרום והמלאכים המוני מעלה פועל פעולותיו היותר עצומות ומתראה ביתר שאת ויתר עז לנמצאים הנכבדים ההם. כך הנשמה הגם שהיא ממלאה כל הגוף עליה נאמר שמשכנה הראשון בלב להיות שמשם יוצאות ומתפשטות פעולותיה לכל הגוף. גם בספרי אמר ר' סימאי כל בריות שנבראו מן השמים נפשן וגופן מן השמים וכל בריות שנבראו מן הארץ גופן ונפשן מן הארץ חוץ מן האדם שנפשו מן השמים וגופו מן הארץ וכן במדרש תנחומא בפרשת ויקרא אמרו הגוף הוא קרתני והנפש בן פלטין מלמעלה שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים וכו'. ופי' קרתני בן כפר שאינו יודע נימוסי מלכות. ובנדה בפ' המפלת אמרו שאומרים לולד במעי אמו הוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הרי נוטל נשמתו ממך. גם במסכת שבת אמרו נפשותיהם של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד. ובמסכת חגיגה ערבות שבו צדק ומשפט וכו' ורוחות ונשמות שעתידין להבראות. וכן יסדו לנו אנשי כנסת הגדולה לומר בהשכמה אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא. הנך רואה קורא ידיד כמה חכמות ועיוניות מועילות כללו בברכה הזאת. הלא בקורא' אותה נשמה הורו שעל עסקי הנפש הבאה לו לאדם מן השמים והיא המדברת גזרו עליה השבעה גדרים הנמשכים. הא' שהיא מעצם השמים לטוהר ועצם רוחני גזורה ממקור החיים וזהו טהורה היא. הב' שהיא ברואה מששת ימי בראשית וזהו אתה בראתה. הג' שנתן לה לחברתה הדיוקן הזה אשר אמרנו למעלה שנקרא במקרא ואצל חכמי האמת צלם וזהו אתה יצרת. הד' שבהיות העובר בבטן אמו הקב"ה נופח בו הנשמה וזהו אתה נפחת בי. הה' שאחר יציאתה לאויר העולם צריכה שמירה ועזר אלהי אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש וזהו ואתה משמרה בקרבי. הו' שהנפש היא בלתי נפסדת ונשארת אחר המות וזהו ואתה עתיד ליטלה ממני על דרך ואיננו כי לקח אותו אלהים. והדבר הנלקח מורה שיש לו עדין מציאות. הז' שעתיד הקב"ה להחזירה לעתיד לבוא אל הגופים עצמם בעת תחית המתים. גם אמרו רז"ל והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה תנה לו כמו שנתנה לך בטהרה. א"כ מתחלת בריאתה טהורה היא ושלמה בלי שום חסרון. ודלא כרבי יצחק עראמה. ואם תקשה עלי מאחר שהנשמה היא חכמה ושלמה מעת בריאת' איך ראינו שבשעה שנולד הולד אין בו לא דעת ולא תבונה עד שהולך וגדל אשיבך שהנשמה אף על פי שתהיה שלמה צריכה לכלים נאותים להוציא בהם חכמתה מן הכח אל הפועל ובהיות שאברי הגוף שהם הכלים המיוחדים אליה בשעה שנולד הולד הם בתכלית רעועים ואינם ראוי' לשום מלאכה בהכרח לא תוכל להראות את חכמתה עד שיגדל ויתחזקו אבריו. וכבר כתב הרמב"ם בפרק ח' מהפרקים שהקדים למסכת אבות שמי שהוא רע הטבע רב הליחה ורוב הלחות במוח הוא טפש בתכלית ואחר כך כפי מה שזה הולד הוא הולך וגדל כך הלחות שבמוחו הוא הולך ומתייבש וכפי מה שהלחות שבמוח הוא הולך ומתייבש כך הולד הולך ומתחכם. וכן כשיהיה האדם נוטה אל היובש ויהיה עצם מוחו זך ולחות בו מעט יקל עליו לגרוס ולזכור ולהבין העניינים וכו':
17
י״חראה נא איש נבון וחכם איך גם רז"ל קיימו וקבלו עליהם שהנשמה היא עצם רוחני ולא כח והכנה כדברי המתפלספי' מבני עמנו ואשר הלכו חשכים וצללו במים אדירים מדברי קטני נאמנים ועליהם נאמר מי יתן החרש יחרישון ותהי להם לחכמה. ואני לא אטה ימין ושמאל מקבלת חז"ל אשר מפיהם אנו חיים וכל דבריהם כמסיני נתונים:
18
י״טמשיב דברים נכוחים על השלשה הטענות הראשונות אשר הקשה הרב יצחק עראמה לקיים סברתו.
19
כ׳עתה קורא משכיל אל תשית לבך לקושיות אשר כפי ההקדמות הפילוסופיות הקשה הרב בעל העקדה נגד דעתנו בענין הנשמה כי נקל לצל ספקותיו לנטות. ואשיב בקיצור על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואומר:
20
כ״אהנה מה שגזר הרב שכל מתנועע הוא גשם הגם שהיא הקדמה אשר הפלוסופי' מאשרי' אותה היא נגד תורתנו הקדושה שהרי מצינו באברהם והנה שלשה אנשים נצבים עליו ובא בקבלה כפי מה שתרגם יונתן בן עזיאל שהיו מיכאל גבריאל ורפאל. וכן כתיב ויבאו שני המלאכי' סדומה. גם למנוח ודניאל ואחרים כמוהם נראו המלאכים. ואם כן אפילו שאינם גשם נעתקים ממקומם ומתנועעי' ובאי' לזה העולם. וכפי זה ההקדמה הזאת היא כוזבת ואין ראוי לשים לב עליה. ויצא מזה שהנשמה הנם שהיא עצם נבדל מחומר ואינה גשם נעתקת ממקומה ומתנועעת לבא אל זה החומר. וכבר גזרו כל החכמים היותו מן הראוי שבכל מה שלא יתבאר במופת סותרו נשוב אל התורות. ומה שהקשה הרב שאם הנשמה תהיה נסתרת ומכוסה בחומר יתחייב שיהיה כן בחומר שנתהו' ממנו הראשון עד לבלתי תכלית. אינו כלום. כי לא יתחייב מה שהניח. כי כמו שיש בעולם דברים הווים ונפסדים ודבר שאינו הווה ונפסד עילה להווה ונפסד והעילה אם יש לה עילה תהיה אפשרית וזה לא ימשך לאין קץ אלא בסוף יכלה לעילה שאינה הווה ונפסדת ואין לה עילה והיא מחוייבת המציאות והוא השי"ת והכלל הזה לא ימשך עד אין קץ. כך הנשמה הדומה להקב"ה בכמה דברים כאשר הוכחנו בפרק הקודם מה הקב"ה טהור וכו' הכלל הנאמר בה שהיא נסתרת ומכוסה בחומר עד הזמן שתראה בו לא ימשך עד אין קץ אלא שבסוף יכלה באדם הראשון שהוא העפר שנבר' ממנו אשר בו נופחה לאחר היצירה הנשמה הזאת ובו לא היתה מכוסה ונסתרת הנשמה כי אדם הראשון נברא כבן עשרים שנה ומיד התחילה בו לפעול פעולותיה באשר כל איבריו היו חזקים באופן שהיו ראוים לכל המלאכה. ולכן תכף ומיד היה חכם בתכלית השלמות ובחכמתו הרמתה תפוח עקבו היה מכהה גלגל חמה. גם לא יתחייב מזה שיהיו כל החמרים ההווים ונפסדים בעלי שכל אנושי שהעער אינו בעל שכל ואם אדם הראשון נברא מן האדמה והוא בעל שכל השכל ההוא לא נברא מהאדמה אלא בא לו עם הנשמה מבחוץ באשר השכל אחד מכחותיה. גם אל יקשה בעיניך הטענה השלישית לא ימנע אם שתהיינה הנפשות אחדות או רבות ואיך יפול החלוף בהם וכו' כי כמו שבמלאכים יש מדרגות זו למעלה מזו אע"פ שלא יפלו תחת המקרים באשר אינם חומריים כך הנשמות יתחלפו אלו מאלו והם רבות ויתחלפו מצד מעלותם כאשר עיניך תחזנה בפרקים יבאו. ונקוט מעתה בידך שהשלשה הטענות שהביא הרב לעזרתו הן הנה נעשו לו עזר כנגדו:
21
כ״בדרך קשתו נגד הטענה הרביעית מהרב מענין ירידת הגשמה הזכה לגוף האפל הזה:
22
כ״גאחרי אשר הוכחנו בפרקים הקודמים שהנשמה אלהית היא עצם נבדלו משכיל מעצמו ונמצא מזולת חומרו. כבר יפול הספק שהקשה הרב בעל עקדה. והיא כי איך גזרה חכמת בוראו לתת תחת ידו מכשלת החברה הזאת או העירוב או השכונה עם זה החומר הנתעב ונאלח אשר הוא פונה תמיד אל כל דבר פשע וכו'. גם הרב ר' ידעיה הפניני במליצתו הנכבדת שאל כענין. ז"ל. זאת כבודה בת מלך תזכור יקר משפחתה ובית אביה ולא ידעה מי הביאה הלו' בשננה את רעיונה בעוז חביונה ושגבה מחשבה במחצבה לא יחרילוה העדר וכלה וככלה תעדה כלי יקר ובתתם על לב כי שולחה ממנוחה לאף וחמה לעבוד את אדמה וכי גורשה מחצר המלכות ללקט בשדה לבקש טרפה בזעת אפה ולחבק אשפה כוכבי נשפה ולשבוע בחרפה כימי חרפה תתעצב במעצבה כי הכלימה אביה תתכס בצעיף אלמנותה ותתעלף מה זאת עשה אלהים לה להעתיק אהלה מזבולה לגור בין נכרים אשר לא ידעה לשלח לעזאזל אילת רתוקים אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ וכו'. ע"כ. ויהיו דבריו אלה קרובים לדברי החביב בפירושו אשר הם כוללים כל חלקי השאלה בשלמות. וז"ל. מי המכריח להוריד הנשמה העליונה השלמה מעצמה אשר אין בה מום להביא אותה במאסר הגוף קרובה להפסד ורחוק מן הריוח כי רבים אשר ימיתו נפש' בהמשכ' אחרי תאות'. ואם אחד מעיר ושנים ממשפחה ישלימו נפשותם עדין נשאר לדעת מה הרויחה הנשמה בזה כי הנה טרם בואה בגוף היתה לה המעלה הזאת בעצמה כפי הנראה. ואין משל זה אלא כמי שמרויח בביתו בשלום ובהשקט בזולת עמל די מחסורו אשר יחסר לו בכבוד ובתפארת וישים לדרך פעמיו לארץ מרחקים בדרכים מסוכנים להשיג מה שיהיה בביתו וכמעט שהדבר בספק או קרוב לודאי שלא ישיג זה בהגיעו שם. ואין ספק כי זה לו סכלות גדול אם לא יוכרתעב זה. וכן הענין בעצמו בנפש. ע"כ תורף השאלה. ובהתרה הביא דברי החכם המקובל ר' משה בכ"ר שם טוב די ליאון בספר המשקל בחלק הראשון בפרק סוד הנפש והאריך בענין ואני אקצר. וכלל דבריו כי כמו שהאומן צריך אל הכלים והכלים אל האומן להראות פעולתם. כן הנשמה צריך להראות פעולתה בהתלבשה בגוף כי האדם הוא דוגמת העולם קטן וכן נקרא בפי החכמים. גם הנשמה היא דוגמת העולם הגדול כאומרם ז"ל במסכת ברכות מה הקב"ה רואה ואינו נראה וכו' כן הנשמה. ואחר שהגוף הוא דוגמת העולם קטן והנשמה דוגמת העולם גדול הנה בהתלבש הנשמה בגוף נמצא האדם דוגמת עליונים ותחתונים ותועלת הנשמה בהכנסה בזה הגוף הוא כדי להראות כחותיה ופעולותיה בזה העולם מפני שהיא צריכה לכליה. וברדתה לזה העולם תוסיף כח ושפע להנהיג העולם הזה השפל ותתוקן באקון מעלה ומטה להיותה במעלה יותר בהיותה כלולה מכל הצדדין. ואם אינה כלולה ממעלה ומטה אינה שלמה. נמצא שהנשמה קודם שתרד לזה העולם היא מסוד המעלה העליונה וכשהיא בגוף נשלמת ונכללת מזה העולם התחתון וכשתצא מזה העולם היא שלמה בשלמות שני העולמות מעלה ומטה. וזה כשאדם ירא לקונו וכולל לנשמה בתורה ובמצות ובמעשים טובים ואז הנשמה שלמה מכל טוב וזו היא תועלתה לרדת לזה העולם כפי הראוי עכ"ד. וכאשר ראיתי תשובתו מצאתי שכבר קדמו הרב רבינו סעדיה באשר הוא במאמר מהות הנפש כתב ז"ל. ואחר כן התבאר לי שהיא ר"ל הנשמה לא תפעל אלא בגוף כי פעול כל נברא צריך אל כלי מהכלים וכאשר תתחבר לגוף יראו לה שלשה כחות כח ההכרה וכח הכעס וכח התאוה וכו' ועוד כתב ז"ל ומי שיאמר כי הטוב לה היה אילו הניחה נפרדת ותנוח מן האשמות והגיאולים והיסורים. אני אבאר לו ואגלה לו כי הפרידה אילו היתה טובה לא היה עושה זה לה בוראה ואחר כן ממה שידענוהו כי אילו היה מניחה נפרדת לא היתה מגעת אל נעם ולא אל הצלחה ולא אל חיים מתמידים כי הגעתה אל כל אלה איננה כי אם בעבודת בוראה ואי אפשר לה להשיג העבודה כי אם בגוף מפני שעמו פועלת כל פעל כמו שהאש אי אפשר לה להראות כי אם בהתלותה בדבר ודברים אחרי' מן החלקיים לא יתום פעל אחד מהם כי אם עם האחר ואילו נשארה הנפש לבדה לא היתה פועלת דבר כל שכן שהגוף לא היה פועל דבר ואם היו שניהם ערומים מן המעשים לא היה לבריאתה ענין ואם לא יהיה לבריאתם ענין יבטל עם בטולו בריאת השמים והארץ ומה שיש ביניהם כי הכל לא נברא כי אם בעבור האדם כאשר אמרנו בתחלת המאמר הג' כאשר קדם הנה נוטה שמים ויוצר ארץ בעבור ויוצר רוח אדם בקרבו. וכאשר יש במעשה בראשית כי הכל בעבור נעשה אדם. ואם יאמר יניחנה על ענינה נפרדת ויתן לה כח לעשות עד שתגיע בו אל מה שרצה לה. נאמר כי השתדלותו בזה כהשתדלות הראשונה אשר זכרנוה בגשם האדם שיהיה כמו עצם הככבים והמלאכים ונשיב כי הוא השתדל שתהיה הנפש לא נפש והאדם לא אדם מפני שהנפש המשכלת אשר לא תפעל כי אם עם גשם האדם אם תהיה פועלת לא בגשם האדם היא כוכב או גלגל או מלאך. ועל אי זה דבר שיהיה כבר בטלה אמתתה והוא אם כן בקש לבטלה בלשון בלתי לשון הבטול והוא כמי שבקש שתהיה האש יורדת למטה והמים עולי' למעלה בטבע אשר זה בטול ענינה. או בקש שתהיה האש מקררת והשלג מחמם אשר הוא בטול עצמיה'. ומבקש זה חומס החכמה כי החכמה היו' הדברים על אמתתם הידועות ואין החכמה שיהיו הדברים כאשר יחמוד החומד ויתאוה המתאוה וכאשר אמר הכתוב הוי רב את יוצרו וגו' היאמר חמר ליוצרו מה תעשה וגומר אבל הדבק העונות בה אשר הדחיק זה יהיה ברוע בחירתה כשהיא ממרה מה שכיון בה בוראה וכמאמר שלמה לבד ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ומה שהרחיקו מן הגיאולים והטומאה נאמר כי כלל גוף האדם אין בו דבר טמא אך הוא טהור כי הטומאה איננה דבר מוחש ולא מה שיחייבהו השכל אבל התחייב בתורה והתורה לא טמאה קצת לחות בני אדם כי אם אחרי הפרדה מהם לא טמאתם והם בהם. אלא אם ישוב לנו אומר הדבר הזה תורות נכריו' מעצמו ויחייבנו בהם ואנחנו לא נקבלם ממנו. והיסורים אשר זכרם אינם נמלטים מאחת משתי מעלות שיהיו היסורין קנתה אותם היא בצאתה בעת החשך ובעת החום ובעת הקור החטא לה לא לאל היה כי הוא כבר נתן בה שכל שמצוה אותה להשמר מאלו המקרים והמרתו כאשר אמר ערום ראה רעה ונסתר ופתאים עברו ונענשו ואם היסורין חדשם עליה אלהיה הוא לצדקו ולרחמיו לא הביאם עליה אלא על דרך מוסר לגמלה תמורתם טובה כאשר אמר ולמען נסותך להטיבך באחריתך. ואמר עוד אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגומר להשקיט לו מימי רע. עכ"ד. ומה שהוסיף כה"ר משה די ליאון שתועלת הנשמה לרדת לזה העולם הוא כדי שתתוקן בתקון מעלה ומטה. כך גילה לנו הרשב"י בזוהר פרשת ויחי באומרו בשעתא דנשמתא אישתלים בהאי עלמא כד סן להאי אחר ודאיתקשרי ביה כדין היא שלם מתתא ומעילא. וזהו כמנהג שרים רבים ונכבדים לשלוח את בניהם חוץ מארץ מולדתם לראות וללמוד מחקי העמים ונמוסיהם ולאחר גרותם ישובו איש לביתו בשלום ולפי זה להנאתה ולטובתה ירדה לכלי הארציי מהגוף וירידתה היא עלייתה ולנסותה בא האלהים:
23
כ״דגם נתן טעם לשבח מי שאמר שקודם יריד זה לגוף לא היתה ראויה למעלה עיונה ושכר עצום בהיותה אוכלת משלחן גבוה בלתי זכות ופעולה.ראויה לשכר. אולם אחר ירידתה לארץ בהיותה לוחמת את מלחמת ה' נגד היצר הרע מבקש להפילה אז את עניה ויגיע כפיה רואה ה' ונותן לה שכרה כי גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים בלי עמל וטורח. והאוכל בשכרו בלי בושת פנים מעלתו גדולה מהאוכל בתורת חסד וצדקה. וזהו שאמר הכתוב אמרו צדיק פי טוב וכו' ר"ל אמרו לו כי מדרגתו עולה על מעלת המלאכים בעבור זה כי פרי מעלליהם יאכלו ולא בתורת חסד. וכמו שהקסרים והמלכים שולחים את גדולי העיר ומהיושבים ראשונה במלכות לכבישת הערים בצורות גדולות מאד ולסכנות היותר עצומות כדי שמכחם וגבורתם ימלאו את הארץ ויקנו להם יד ושם טוב מבנים ומבנות ולפום צערא אגרא. כך הקב"ה שולח על פני חוצות והשליך משמים ארץ תפארת הנשמה להגדיל כבודה ולהרבות בשכרה:
24
כ״הועוד לי טעם אחר בענין הזה והוא כי היה מן הצורך וההכרח שהנשמה הטהורה תרד לארץ לתת לה הכרה וידיעה מן העליונים הרוחניים שראתה בשמי שמי קדם מעת היותה שם. כי איך יתקיים העולם הזה בלתי ידיעת הדברים הקדושים האלו ואיך יפרסם הקב"ה את עצמו וימלא כבודו את כל הארץ אם היו כל ברואי מטה חומריים ארציים וגופניים. ולכן גזרה חכמתו יתעלה שתרד לגוף ויתפרסם בגללה הדעות האלהיות ויהיה איזה שייכות בעבורה בין פמליא של מטה לפמליא של מעלה ויהיה כל העולם כאיש אחד ויתקיים בעדה. ויצא לנו מזה היתר השאלה בארבעה פנים. הא' שהנשמה מטבעה לא תפעל אלא בגוף. הב' שלטובתה יורדת לשתתוקן בתקון מעלה ומטה. הג' כדי שתזכה בפועל ויגיעת כפיה. הד' כדי שבאמצעותה תתפרסם בתחתונים הידיעה מהדברים הרוחניים ובגללה יתקיים ויתבסם העולם:
25
כ״וועתה יצא לנו מזה ספק עצום והוא שאם אמת הוא הדבר שהטוב המוחלט אשר מטובו היטיב לבריותיו ברא הנשמה והורידה לארץ לטוב ה כל הימים. היאך תנינן במסכת עירובין שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא. והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא נמנו וגמרו מוח לאדם שלא נברא יותר משנברא ואחר שנברא יפשפש במעשיו ואיך נמנו וגמרו שנוח לו שלא נברא האם הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט יעשה עול לבריותיו ונגד חסידותו יברא האדם לנקמה ממנו. אמנה הנראה לי בזה הוא כי מעולם לא נחלקו רז"ל אם היה לו לאדם יותר טוב להבראות או לאו כי בודאי המציאות טוב מההעדר ולא גזרו גם כן על הנשמה שיותר טוב היה לה אם לא תרד לארץ כי כל מה דעבדין מן שמיא לטב ורחמיו על כל מעשיו כתיב. ועל מה נחלקו על ירידתה לגוף אם ברצונה ותפצה תרד או בעל כרחה. ופוק דק ותשכח שלא אמרו טוב לו לאדם אלא נוח לו לאדם כלומר יותר קל. וזה כי האומרים נוח לו שלא נברא דעתם שבבחינת היצר הרע והאויב הצורר אשר נטע ה' בלבו נקל הצלם לנטות אל הרע וצריך האדם להיות זריז וזהיר ללחום מלחמות ה' וכולי האי ואולי. כי זבובי מות שהוא היצר הרע יבאיש שמן רוקח. ולכן הנשמה היושבת תחת כסא הכבוד על כרחה באה להתקשר בגוף כי בהיותה במנוחה נכונה בישיבה עליונה תחת כנפי השכינה בשלום בהשקט ובבטחה זוכה עולמה בלי עמל וטורח הגם שלא במדרגה כל כך גדולה ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. אולם האומרים נוח לו שנברא היו בלי ספק סומכים דעתם בבחינת רוממות ההצלחה והטובה הצפונה ליראי ה' ולחושבי שמו אשר אזרו גם גברו חיל נגד המלך הגדול אשר סבבם וכתרם ומנוחה הדריכם. וכמו שהמקוה לאיזה מצפון בארץ חופר אותה בשמחה גדולה ולא יחוש לכל הטורח והעמל ההוא ויהיו בעיניו כאין לעומת העושר והטוב ההוא המקווה. כן הנשמה כשישער בנפשה ההצלחה ההיא והמדרגה העליונה המושגת על ידי עשיית המצות ועבודת ה' אף שיהיה עם טורח גדול ומלחמה מדירה בינה לבין הגוף לא תאמר היו עלי לטורח נלאיתי נשוא אבל בסבר פנים יפות תקבלם באהבה רבה תחת תוחלת הטוב הצפון לה בעולם הגמול. וכמו ששר הצבא סובל הקור והחום על פני השדה והטורחו' העצומות במלחמה בשמחה רבה ונפש חפצה לעומת השכר המקווה והשם טוב שקונה. כך הנשמה בלב טוב וברצונה שלמה אומרת הנני שלחני וזה בבחינת שכרה ושתכלית ירידתה היא עלייתה. ואלו הטענות הם כל כך חזקות עם הנסמכים אליהם ששתי שנים ומחצה נחלקו בדבר ולבסוף נמנו וגמרו שנוח לו שלא נברא. יען רוב העולם לא יחושו העתיד לבא אלא הדבר ההווה ונמשכים אחרי יצרם הרע ובטורח גדול מקבלים עליהם עול המצות ומאבדים את נפשם. וכמו שאמר החכם ראיתי בני עליה והנם מעטים וזה מחזיק דעת חכמי הקבלה שהנשמות יורדות לזה העולם בעל כרחן. וכמו שאמרו בפרקי אבות ועל כרחך אתה נוצר. ועם זה נחה שקטה הקושיא הרביעית של הרב בעל העקדה כאמור:
26
כ״זכונן חציו על יתר טענות הרב לירות במו אפל יסודי סברתו. ומראה איך הנשמות הן ממדרגות מתחלפות:
27
כ״חמרגלא בפומיה דרבי שמעון בן יוחאי בספר הזוהר מעלת נשמותיהן של ישראל על מדרגת נשמותיהן של אומות העולם וההבדל' שהבדילם ה' מותר העמים ביתר שאת ויתר עזוכן כתב בפרשת אמור זכאין אינון ישראל דקב"ה יהיב לון נשמתין קדישין מאתר קדישין מכל שאר עמין בגין למעבד פיקודוי. ובפרשת פנחס בפירוש איתמר. נשמתהון דישראל איתגזירו מגו בוצינא קדישא. וכן איתא במדרש הנעלם פרשת בראשית ז"ל. תנו רבנן כל יומא ויומא כרוזא קרי איתערו בני קדישא עילאה ועבידו פולחנא דמאריכון דאפריש לכון מן שאר עמא ויהב בכון נשמתא קדישא דאיתגזרת מכורסי יקריה וכו'. והרב רבינו בחיי בפרשת יתרו כתב ז"ל. עקר נשמת האדם מיסוד הבינה שהיא התשובה משם עקרא ושם תשוב. וזהו שכתוב והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה. הזכיר האלהים והוא כמו בראשית ברא אלהים. וצריך אתה לדעת כי משם באות הנשמות לישראל דרך הקו האמצעי הוא התפארת הוא מזרחו של עולם כשישראל עושים רצונו של מקום שנאמר ממזרח אביא זרעך. וכשישראל רעים באים מן הזרע שכבר בא לעולם. וכבר כתבתי מזה בפסוק ויטע בפרשת בראשית והענין הזה לישראל בלבד מה שאין כן באומות העולם שהן באות משם דרך שמאל היא מדת הגבורה הנקראת האש הגדולה. וזוהי מעלת נשמותיהן אל ישראל על נשמות האומות עד כאן דבריו. ושרש דבר תמצא עוד בזוהר פרשת בראשית עמוד קכ"ה ז"ל. א"ר אבא נפש חיה אינון ישראל בגין דאינון בנין דקב"ה ונשמתהון קדישין מיניה אתיין. נפשאן דעמין עע"ז ממאן אתר אתו. א"ר אלעזר מאינון סטרי שמאלא וכו'. וכן הרב בעל הכוזרי במאמר הראשון סי' מ"ו אמר ז"ל. ארבע אלפים וחמש מאות ופרטם מבואר בס' החומש שלנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח עד שם ועבר עד אברהם יצחק ויעקב עד משה. ואלה היו לב האדם וסגולתו ולכל א' מהם היו בנים והשאר כקליפות אינם דומים לאבות. ע"כ. וההפרש הזה הוא מפאת נפשם. ובגלל הדבר הזה כתוב ואבדיל אתכם מכל העמים ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. וזהו סוד אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם. וזה מפאת נפשם היקרה כי כבר הוכחנו שאין הבשר נקרא אדם אלא הנשמה ועל דא כתיב נר ה' נשמת אדם:
28
כ״טואחרי ההודעה הזאת אבא נא למה שהקשה כנגד זה הרב בעל עקדה כמו שזכרנו במה שקדם איך הסכימה דעתו ית' שתהיינה הנפשות הזכות והברות אלה לחיי עולם ואלה לחרפות כמו שיתחייב זה מהנתן אלו לפלשת וצור עם כוש וליתר העמים אשר לא ראו אור הישרת התורה האלהית ואלו לעם הקדש אשר תורת ה' בלבם וכו' ואומר. כי כמו שהשכלים הנבדלים לא נבראו במדרגה אחת אבל הם מתחלפים זה מזה מצד השגתם כי כל מי שישיג מתארי השלמות אשר בו ית' אחד או שנים יתחלף למי שישיג יותר מזה או למי שישיג מושכלות אחרים ממנו יתברך. וכפי התחלף מושכליהם כן התחלף כחם ופעולתם בעולם כפי מה שכתב הרב בעל העקרי' במאמר השני פרק י"ב ואין זה עול בחקו יתעלה כי איך יתפאר הגרזן על החוצב בו:
29
ל׳ואיך יאמר יציר חומר אל יוצרו מה תעשה כי לא עשיתני בתכלית השלמות ובמדרגה העליונה אשר אין למעלה ממנה כי צדק ומשפט מכון כסאו וכל א' מנבראיו קבל ממנו השלמות כפי חמרו וטבעו כך ברא הקב"ה הנשמות במדרגות חלוקות ומשפיע מטובו ומאוצרו הטוב נפשות לישראלים ממדרגה עליונה וליתר העמים ממדרגות שפלות כל א' וא' כפי מדרגתו כי כשם שיש ברוחניים מדרגות מתחלפות זו למעלה מזו כפי מה שראתה חכמתו ית' כך תקראנה כאלה בנפשות ואין לפניו בזה עולה כי אף שנפשותם אינם נאצלים ממקום נפשות הישראלים אין אנחנו שוללים משום אדם גמול מעשיו הטובים מאיזה אומה שתהיה כמו שכתב הרב ר' יהודה הלוי מאמר א' סי' קי"א אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. וכן בסימן כ"ז כתב וכל הנלוה אלינו מן האומות יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו אך באמונתנו לא יהיה שוה עמנו. והרמב"ם בספר האגרות בתשובתו הרמתה להרב רבי חסדאי הלוי הספרדי כתב. זה לשונו:
30
ל״אומה ששאלת על האומות. הוי יודע דרחמנא לבא בעי ואחר כונת הלב הם הם הדברים. ועל כן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא אם השיגו מה שראוי להשיג מידיעת הבורא ית' והתקינו נפשם במדות הטובות. וכן תמצא בספר הזוהר פרשת ואלה פקודי בהיכלא שביעאה. ז"ל. בפתחא דא קיימאן ארבעה פתחין דמתפרש לארבע סטרין לבר ואלין אחדין ולא אחדין. בסטרא דקודשא לא אתיחד אלא דאתחזי באינון עתחין נהורא דנהיר ואיהו אתר דמתקן לאינון חסידי דשאר עמין אינון דלא אבאישו לון לישראל ואשתדלו עמהון בקשוט אילין קימי באלין פתחין ונייחי תמן. ובפרשת שמות עמוד שנ"ה שבחו אהובים לגרים באמרם היכלא קדמאה הכא אית רוחא דאתמנא על נשמתהון דגיורין דאתגיירו ורחמיאל שמיה ואיהו נטיל לון ואתהנון מזיו יקרא דלעילא. ואין בדבר ספק שכל מי שהתקין נפשו בכשרות המדות וכשרות החכמה באמונת הבורא ית' בודאי הוא מבני העולם הבא. ועל כן אמרו חכמי האמת רבותינו ע"ה אפילו גוי ועוסק בתורת משה רבינו עליו השלום הרי הוא ככהן גדול ע"כ ולפי זה אין אנחנו גורשי' מהסתפח בנחלת ה' יתר אנשי האומות אם פועלים הטוב והישר בעיני ה' ומאמינים באמונה שלמה מציאותו אחדותו השגחתו ויכלתו. ואם כן הגם שנשמתם ממדרגה שפלה בערך מדרגת העם אשר בחר לו יה גם הם חלק כחלק יאכלו וחלקם לא החיים דאף שבדבר הזה יש מחלוקת בין ר' אליעזר ור"י בפרק חלק הרמב"ם בהלכות תשובה פ' ג' פסקכר"י. וכן בפירוש משנת חלק הוכיח כן ממה שהוזכר שם בלעם בכלל ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא באומרו זכר בלעם והוא אינו מישראל לפי שחסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא ואין לו חלק לעולם הבא. ע"כ. והוא מה שדקדק שם בלעם הוא דלא אתי לעלמא דאתי הא שאר גוים אחריני אתו. מתניתין מני ר' יהושע היא דאמר ר' יהושע וכי נאמר בכל גוים והלא לא נאמר אלא כל גוים שכחי אלהים אלא ישובו רשעים לשאולה מאי נינהו כל גוים שכחי אלהים. והגם שי"א שחסידי אומות העולם הם השומרים שבעה מצות בני נח כבר כתב המורה פרק י"ז מהשלישי ז"ל. ואמרו במדה שאדם מודד בה מודדין לו זה לשון המשנה ובארו בכל מקום שהמשפט מחוייב בהכרח בחקו יתעלה והוא שיגמול העובד על כל מה שיעשה ממעשה הכבוד והיושר ואף על פי שלא צווה בו על ידי נביא. ושיעניש על כל מעשה רע שיעשהו האיש ואף על פי שלא הוזהר ממנו על ידי נביא אחר שהוא דבר שהשכל מזהיר ממנו ר"ל ההזהרה מהעול והחמס אמרו אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ואמרו כל האומר קודשא בריך הוא ותרן יתוותרון מעוהי אלא מאריך אפיה וגבי דיליה. ואמרו אינו דומה מצווה ועושה לפי שאינו מצווה ועושה ובארו שהוא אעפ"י שלא צווה נותנין לו שכרו ועל זה העיקר נמשכו כל דבריהם ע"כ. הא למדת שהגם שישראל הם גוי א' בארץ עם נושע בה' גם חסידי אומות העולם יושעו במעשיהם הטובי' ועם זה נחה שקטה שאלת הרב בעל העקדה:
31
ל״בגם אל תשית לבך קורא משכיל למה שהקשה שאם יהיו הנפשות מאוצרות מתחלפות אם כן יהיו הדעות והאמונות טבעיות והכרחיות אשר אי אפשר ההיפך מזו לזו היפך ממה שנראה כנסיון בכל זמני הדתות. כי יונח זה לא תתחייב שיהיו האמונות והדעות טבעיות והכרחיות כי הבחירה לא בטלה מכל עם ולשון וכל אחד וא' לאחר ירידתה לגוף האפל הזה יש ביכולתה לעלות למעלה במעשיה הטובים או לרדת למטה מקום המשפט שמה הרשע והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכמו שאמרו חז"ל הכל צפוי והרשות נתונה:
32
ל״גגם במדעך אל תטה לבך לשאלתו וז"ל. לא ימלט מהמצא עול בחק נותן נשמה לעם עליה חלילה וזה בשאלו תהיינה נפשות לזכרים המושלים ברוחם ובעצמם ולכל אשר להם ויש ספק בידם לבקש שלמותם ולהגיע עדיו מאין מוחה. ואלו תהיינה לנקבות אשר הן חלושות במזגם בכל הפעולות עם הכנעם והשתעבדם אל העבודה והשירות התמידי לזולתם אשר הם סיבות עצומות להרחיק מהן כל שלמות והצלחה אשר לזה תפטור אותנה תורתנו הקדושה ממצות עשה שהזמן גרמא עכ"ל. כי כבר הוכחנו במה שקדם מדעת רבותינו ז"ל הרמב"ם ובעל העקרים שאין כל המצות הנכללות בתורת משה הם הכרחיים להשיג השלמות האנושי וההצלחה אחרונה כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצות כסדר וכהוגן שלא ישתתף עמה דבר מכונת העולם בשום פנים אלא שיעשה אותה לשמה הנה בזה זכה לחיי העולם הבא. ואם הן חלושות במזגם בעבור זה תפטור אותנה התורה מהמצות שהזמן גרמא ונתן להם רק חק ומשפט שלשה. וכבר נתרעם בעל האבן בוחן במה שהוטל על הזכרים כמה מהמצות ועול כבד באומרו. אוי למי שבניו זכרים. הוטל עליהם עול כבד סיגים וגדרים. מהן בצנעא מהן בפרהסיא מהן במראית העין מהן בחדרי חדרים חוקים חזקים ומצות נוראות. שלשה עשר ושש מאות ומי האיש הלזה. שיקיים מה שכתוב בזה. ואיך יוכל להנצל זריז או עצל שלא יכשל ויחת או לא יפול באחת. והאריך בתלונתו וסיים מאמרו שלש אלה יעשה לי כמצות שוכן מעונה. שאר כסות ועונה גם אני שלש כנגד שלש אשמור ואקים. שלשה המה לא נפלאו ממני ולא רחוקים. דם ואש וחלת לחם מה נמרצו שלשתן מנפת ערבו מדבש מתוקי'. עליהם אין להוסיף מספר ומנין. אין לשאול אחריהן הני נשי במאי זכיין ע"כ. אם כן אין לנשים שום תרעומת על ה' כי אף שלפום צערא אגרא די להם באקרויי בנייהו בי כנשתא ובאתנויי גברייהו בי רבנן ושנטרן לגברייהו עד דאתו מבי רבנן זולת המצית פרטיות להן לשיזכו להבטיחן הקב"ה מכל האנשים שנאמר נשים שאננות כדאיתא בברכות פרק א'. ולזה הגיעו לכל המעלות שהשיגו האנשים ובפרט למדרגת הנבואה וכמו שהובא במגילת תענית ז' נביאות נבאו לישראל ואלו הן שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר. וכבר ספר בשבחן הרשב"י בספר הזוהר פרשת שלח לך עמוד שי"ח וכן אמר. מאן חמי חדוא דצדיקיא ונשין זכיין דעבדין לגבי קב"ה אשר על כן הגם שנשמו' האנשים הם מאוצרות מתחלפות כמו שמבואר בזוהר פרשת בשלח ופרשת נשא כלם שוים לטובה ואלו ואלו קונים הצלחתם וחיי העולם הבא כפי מדרגתם. סוף דבר הבט נא וראה מה שכתב החבר מ"א סימן א' וז"ל ולכל איש מאישי העולם סבות שבהם יגמר. ויש איש שנשלמו סבותיו ובא שלם ואיש שחסרו סבותיו ובא חסר ככושי אשר לא הוכן ליותר מקבול צורת האדם והדביר בתכלית החסרון ע"כ. והכושים האלו כללם הרמב"ם בספר המורה ח"ג פ' נ"א עם בני אדם שאין להם אמונת דת לא מדרך העיון ולא מדרך הקבלה וכן אמר. דין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגת' בנמצאו' למטה ממדרגת האדם ולמעל' ממדרג' הקוף אחר שהגיע להם תמונת האדם ותוארו והכרה יותר מהכרת הקוף. ע"כ. ואם כן הוא האם נחשוב שמדרגת נפשם יהיה במדרגת נפשות הישראלים. ח"ו. אבל הוא הדבר אשר דברתי כי כשם שהמלאכי' והשכלים הנבדלים מתחלפים זה מזה כפי מדרגתם כך יש נפשות שהם ממדרגה עליונה ויש ממדרגה בינונית ויש ממדרגה תחתיי' ולכן תמצא כי הכושים כמעט שכלם מכשפי' וכל דבריהם עם השדים כי נפשותם מסטרא דמסאבא ושמאלא ומהמדרגה היותר שפלה. ועוד אשיבה ידי במאמר השלישי על הענין הזה בדברי על החלוף הנמצא במין האדם שלא ימצאו מעולם ב' אנשים מסכימים בצורתם. אם יגזור ה' בחיים:
33
ל״דמורה שהנשמות כלילין דכר ונוקבא ואיך הם מאוצרות מתחלפות.
34
ל״הגזירת רשב"י היא בפרשת לך לך עמוד רמ"ח שהנשמות כלילין דכר ונוקבא וז"ל תנינן בההוא שעתא דאפיק קב"ה נשמתין לעלמא כל אינון רוחין ונשמתין כלהו כלילן דכר ונוקבא דמתחברן כחדא ואתמסרן בידא דההוא ממנא שליחא דאתפקד על עדואיהון דבני נשא ולילה שמיה. ובשעתא דנחתין ואתמסרן בידוי מתפרשן. ולזמנין דא אקדים מן דא ואחית להו בבני נשא. וכד מטא עידן זווגא דלהון קב"ה דידע אינון רוחין ונשמתין מחבר לון כדקדמיתא ומכרזא עלייהו וכד מתחברן איתעבידו חד גופא חד נשמתא ימינא ושמאלא כדקא חזי ובג"כ אין כל חדש תחת השמש. ואי תימא הא תנינן לית זווגא אלא לפום ארחוי דבר נש הכי הוא דאי זכי ועובדוי אתכשרון זכי לההוא דיליה לאתחברא ביה כמה דנפיק וכו' ובפרשת אלה פקודי עמוד תמ"א מפליא לדבר איך ההוא היכלא שביעאה נקיט לנשמתין ואיך כד נפקין נפיק ונקיט לון האי רוחא קדישא סטטוריה דאיהו לימינא וכל נשמתין דאינון זמינין לאתפרחא בזכאין דכורין לימינא כלא נקיט לון ומתעכבי תמן עד דאכלילו בנשמתין נוקבין שהן מרוח אחר' מסטרא דשמאלא ושמיה אדיריסנוניה וכו'. גם בפ' וילך עמוד תק"ן כתב שלפעמי' בא איש אחר ונושא אותה האשה שאינה שלו וכשמגיע העת שהזכר הראשון ישאנה מוכרח זה למות כדי שישאנה מי שנברא עמה. וז"ל. ת"ח והא איתמר דכל רוחין דנפקין מלעילא דכר ונוקבא נפקי ומתפרשן. וכל זמנין דדכורא לא מטא זמניה לאזדוויגא בהדי נוקבי' ואתו אחרא ואתנסיב בהדה כיון דמטא זמניה דהאי זווגא כד אתער צדק בעלמא למפקד על חובי עלמא כניש ליה להאי אחרא דהוה נסיב בהדה ואתי אחרא ונטיל לה. ועל דא קשין זווגין קמי קב"ה וכל דא בגין דסרח דכורא עובדוי ואע"ג דלא סרח ב"כ עובדוי בחטאיה אתכניש בההוא זמנא עד לא מטן יומוי דלא עביד הכי במשפט ועליה כתיב ויש נספה בלא משפט) ואערע ביה דינא בצד"ק בחיבוי בגין דמטא זמניה דאחרא ונסיב לה דהא דידיה היא. א"ל רבי אלעזר ואמאי פריש לון קב"ה וייתי אחרא ויהב ליה. א"ל דא הוא תועלתא דבר נש וטיבו דעביד עמיה דלא ימטיה אתתיה בידא אחרא. ות"ח אי האי לא כשרן עובדוי אע"ג דדיליה היא ההיא אתתא לא אתדתי האי אחרא מקמיה. ת"ח שאול מלכא נטל מלכו. אמאי בגין דעד לא מטא זמניה דדוד להאי דהא מלכו הוה ודאי דדוד ואתא שאול ונטיל ליה. כיון דמטא זמניה דדוד למירת דיליה כדין אתער צד"ק מלכותא דלעילא וכניש ליה לשאול בחובוי ואתדחי מקמי דוד ואתא דוד ונטיל דיליה. ואמאי לא עדי קב"ה לשאול ממלכ ולא ימות. אלא טיבו עביד קב"ה עמיה דכניש ליה במלכותא ולא יחמו עבדיה שליט עליה ונטיל ההוא דיליה בקדמיתא כך האי. בגין כך בעי בר נש למבעי רחמי קמי קב"ה כד אזדווג דלא יתדחי מקמי אחרא וכו'. וכעין זה כתב בפרשת ויחי עמוד תפ"ד וז"ל בגין דאתתא כד אחסין לה בר נש מעם קב"ה יחסין לה דהא לא יחסין לה קב"ה לבר נש אלא כד מכרזין עלוי ברקיעא דקב"ה מזווג זווגין עד לא ייתו לעלמא. וכד זכו בני נשי לפום עובדיהון הכי יהבין להו אתתא וכלא אתגלייא קמי קב"ה וכפום עובדין דזכאין הכי מזווג זווגין. ולזמנין דקא סליקו בקליטין ואסטי ההוא בר נש ארחוי דילי' סליק זווגי' לאחרא עד דיכשר עובדוי. וכדיכשר דא עובדוי או מטא זמניה אדחי גברא מקמי גברא ואתי האי ונטיל מדיליה. ודאי קשיא קמי קב"ה מכלא לדחייא בר נש מקמי בר נש אחרא ובג"כ קב"ה איהו יהיב אתתא לבר נש ומני' אתיין זווגין וע"ד ומיי' אשה משכלת בג"כ קב"ה יהיב כלא לבר נש. ע"כ. ועל היסוד הזה בנו רז"ל שראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית אלא שאכלה פנה וזה מפני שדחק את השעה והרג לאוריה כדאיתא גם כן בזוהר פרשת ויקרא עמוד קמ"א ושבעבור זה לא נתפרש לבתר ממנה. ולפי זה למדנו מהרשב"י ארבעה דברים. הא' שכל הנשמות כלילן דכר ונוקבא. הב' שהקב"ה שהוא המזווג זווגין בת פלוני לפלוני וכמו שנאמר מושיב יחידי' ביתה לפעמי' כשאדם חוטא נסתלקה ממנו בת זוגו ונזדווגת לאיש אחר ובזכות התשובה זוכה לזווג הראשון הג' שהגם שהנשמות נבראו כאחד כלילן דכר ונוקבא אינם באים לעולם בעת ובזמן א' כמו שכתב ולזמנין דא אקדים מן דא. הד' שהנשמות הם ממדרגות מתחלפות ושהזכרים באים מסטרא דימינא והנקבות מסטרא דשמאלא וכמו שכתב עוד בפרשת בשלח עמוד ע"ז ונשא עמוד רל"ט שמקום מוצא הנשמות מהזכרים ומהנקבות מתחלפות. ולזה נראה שכוון אפלטון בספר הששי מהדחות באומרו שהנשים היו מין בפני עצמן ולא ממין האדם באשר מצד הנשמות נפרדו ולא ראי זו כראי זו. וזהו מה שרציתי לדבר מאלו הדברים אשר אין בהם הכרע משקול הדעת. אבל אתה הקורא ידעת נתיבתי ואשר כל דברי עם כת המקובלי' ובפרט ברי' כרתי עם כרשב"י וחסדי לא אפיר מעמו ולא אשקר באמונתי לא אחלל בריתי ומוצא שפתי לא אשנה.
35
ל״ויבאר שהנשמות הן חלק אלוה ממעל אבל לא כמו שהבינו קצת מן החכמים חלק מעצמותו יתעלה.
36
ל״זאחר אשר הוכחנו בפרקים הקודמים שהנשמה היא עצם נבדל מחומר ראוי לדעת שכבר היו מאנשי התבונה והדעת שהעלוה כל כך למדרגה עליונה שגזרו עליה היותה חלק אלוה ממעל ממש וכן כתב הרב בעל השפע טל בהקדמת ספרו. וז"ל ידוע שהנשמות של אומה ישראלית הם חלק אלוה ממעל אשר על זה רמז הפסוק כי חלק ה' עמו ר"ל חלק ממש כחלק שנחלק מאיזה דבר הוא שוה ודומה בעינו לאותו דבר שנחלק ממנו. ואין הבדל והפרש בינו ובין אותו דבר רק שאותו דבר הוא הכל והכלל שהוא יותר גדול מהחלק שנחלק ממנו אבל בעצמותם הם דומים ושוים. כמו כן אין הבדל והפרש בין הנשמה ובינו יתעלה ויתברך הוא הכל הוא האור הכולל האור הגדול הבלתי תכלית והנשמה היא חלק אור וניצוץ שנחלק מאור הגדול ב"ה וברוך שמו. וכמאמר שלמה המלך ע"ה נר ה' נשמת אדם. ר"ל הנשמה של אדם היא נר וניצוץ מאור אלהים. ודקדק בלשונו לומר נר אלהים ולא אמר אור אלהים כדי לרמוז שהנשמה בשלשה מדרגותיה שהם נפש רוח נשמה כלם הם חלק וניצוץ מאור אלהים. וזה נרמז בלשון נר אלהים כי נ"ר נוטריקון נפ"ש רו"ח. ור"ל הנפש והרוח והנשמה שהם ג' מדרגות בנשמה הם כלם נצוצות קדושות מאור אלהים והיינו נ"ר אלהים נשמת האדם. ע"כ. וכתב עוד בהגה"ה. אתה המעיין אל תתמה על ענין זה שהרי גדולה מזו כתב מורי ורבי ר' משה קורדווירו בפרדס הקדש שלו בשער ההיכלות פ' י"ג וז"ל וענין האבות מעלה גדולה מהם שאינם אברים אבל הם כל עצם האלהות המתפשט אל התחתונים. ע"כ. והדברים האלה הגם שגם כן ראיתי מפילוסופי האומות מחזיקים בדעת הזה הם תמוהים וזרים מאד. ואין ראוי לכל בר ישראל לאומרם כל שכן להעלותם על ספר כי איך יהיה האין סוף הבלתי תכלית ומתעלה על כל ראש חלק כחלק בנשמה האנושית. ואיך יאמר יציר חומר אעלה על במותי עב אדמה לעליון אם הכתוב צווח ואל מי תדמיוני ואשוה. וכמו שאמר הפייטן והוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה. ואם עצ' האלהות הוא בלתי מתחלק ונפרד מעצמותו בלי חבור בלי פרוד מי הוא זה מכל ברואי מעלה ומטה אשר יאמר עליו זה הוא חלק אלוה ממעל. זאת ועוד אחרת שימשך מזה שאם הנשמה היא חלק מהאלוה שיש בה צד אלהות או חלק מהאלהות. לפי זה יהיה האל גם כן חוטא ומתלכלך בעולם הזה וזהו טעות ושבוש גדול באמונה. גם אם היתה חלק מעצמותו ח"ו ודומה לו מהכרח היות תהיה כמהו חכמה בפועל ולא בכח ובלתי משתנית. והפך זה הנסיון יוכיח וזולת זה כתוב הדר הוא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ואם האדם הוא צלם אלהים מכלל דאינו חלק ממנו שידוע הוא שצלם הוא דבר נפרד מהדבר אשר הוא לו צלם. ואם כן אינו חלק ממנו. ומה שאמר הכתוב חלקי ה' אמרה נפשי לא לעזר ולא להועיל לדעת המגונה הזה. יען כונת הכתוב להעיד על הפלגת הדבקות שבין הקב"ה לישראל המשגיח בו בהשגחה פרטית בלי שום אמצעי וכמו שאמר הכתוב ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר כשאר האומות אשר חלק להם לכל אחת ואחת אחד מן השרי' העליונים כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. וכן אמרו חז"ל בשמות רבה פרשה ל"א קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כשם שהערימה הזאת עומדת והכהן יורד לתוכה ונוטל מתוכה התרומה. כך עשה הקב"ה את העולם ערימה ונטל ישראל שהם תרומתו שנאמר קדש ישראל לה' כו'. וכן סיים משה ברכותיו באומרו מי כמוך ישראל עם נושע בה'. ואמר עוד בדד עין יעקב לרמוז שעין ה' אל יריאיו בני ישראל. ולכן לא מצינו עין אברהם ויצחק אלא עין יעקב להוציא אדום וישמעאל. ולזה נקראו ישראל רעים ואחים למקום וכמו שאמר הכתוב למען אחי ורעי. וזו היא כונת הפסוק חלקי ה' אמרה נפשי להורות שלא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. גם נוכל לפרש הכתוב באופן אחר. וזה כי כבר ידוע הוא מה שאמרו רז"ל במסכת נדה פרק המפלת שלשה שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע לובן שממנו מוח שבראשו וגידין וצפרנים ועצמות ולובן שבעין. אשה מזרעת אדום שממנו עור ובשר ושערות ושחרות שבעין והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ודעה ובינה והשכל וכיון שהגיע זמנו ליפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם. ויען שנשמות ישראל הם ממדרגה עליונה מנשמות שאר עמי הארץ על הכוונה הזאת אמר הנביא חלקי ה' אמרה נפשי. ודי לנו במה שאמרנו שהנשמות אינם חלק האלהות ח"ו כמו שחשב הרב בעל שפע סל אף על פי שהם רוחניות וממדרגת המלאכים ונבדלים מחומר כאשר הוכחנו ואל תאמין בו במה שייחס הדעת הזה להחכם קורדווירו ז"ל כי הוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב. אבל כונתו היא להורות שהנפש באה לגוף כלולה מן העליונים וכך הוא האמת ואין להאריך:
37
ל״חהנשמה הטהורה היא משכלת וחכמה מאד קודם יציאתה לאויר העולם.
38
ל״טמודעת זאת בכל הארץ שירמיה הנביא אחרשנבא ארבעים שנה ונחרב הבית הלך לו לארץ מצרים ועמד שם שנים רבות עד יום מותו וממנו קבל אפלטון רוב חכמתו כאשר חכמי היוני' מעידי' וכן תראה שרוב דרכיו דרכי נועם וכל נתיבותיו שלום עם חכמי האמת והצדק. ובפרט בדברו על עסקי הנפש יחשוב שיש לנשמה צורות רשומות שעל ידיהן היא לומדת. כי הלמוד אצלו אינו רק הזכרה מה ששכח מיום היותה על האדמה. ואחריו בא תלמידו ארסטו ולהראות שחכמתו גדולה משלו ולהגדיל תפארתו בעיני העמים וששומעו ילך בכל הארצות חלק עליו בכל תוקף ואמר. אהוב אפלטון אהוב סוקרט אבל יותר אהוב האמת וכן בענין הזה סתר דבריו ואמר שאדרבה היא שלולה מכל צורה כמו לוח שאין בו שום ציור ועל ידי כן הוא מוכן לקבל כל צורה. וחכמי האמת הראשונים במלכות ובדברי' האלהיים כתבו שהיא חכמה קודם בואה לגוף. וכן תמצא בזוהר פרשת אחרי מות עמוד ק"ט ז"ל. אפילו כל אינון נשמתין דבני אינשא עד דלא יחתון לעלמא כלהו גליפאן קמיה ברקיעא בההוא דיוקנא ממש דאינון בהאי עלמא וכל מה דאוליפאן בהאי עלמא כלא ידעי עד דלא יחתון לעלמא ע"כ. וכן בפרק המפלת אמרו ונר דלוק על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו שנא' בהלו נרו עלי ראשי וגומר. ואל תתמה שהרי אדם ישן ורואה חלום באספמיא ומלמדים אותו כל התורה כלה שנא' ויורני ויאמר לי וכו' וכיון שיצא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כלה שנאמר לפתח חטאת רובץ. ראה נא איך דברי אפלטון הם הם עצמם דברי המקובלים. כי באומרם ונר דלוק על ראשו רמזו לנו שהנשמה הטהורה נר ה' נשמת אדם עודנו עצור הגוף בבטן אמו נתנה בו מאת ה' מן השמים. והיא חכמה מאד וכל מה שמשגת ויודעה לאחר יציאתה לאויר העולם אינו אלא זכירת הנשכחות. וקרא זה אפלטון ימיניסינסיאה. והביאו ראיה לדבריהם ממה שאדם שן כאן ורואה חלום באספמיא. והראיה מוכרחת שכיון שאין מראים לו לאדם אלא מהרהורי לבו. וכמו שאמר רב יוסף בפרק הרואה תדע דלא חזי איניש בחלמי' לא דקלא דדהבא ולא פילא דעייל בקופא דמחטא. מי שהיה בצרפ' ולא ראה אספמיא מימיו איך רואה חלו' באספמיא. אבל אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ר"ל נשמתו חזא קודם ירידתה לגוף. ואם תקשה מה יועיל לו שמלמדים אותו כל התורה כלה אם אחר יציאתה לאויר העולם הכל משתכח ממנו. כבר השיב אפלטון באומרו שלא יבין האדם כלל בדברים אשר לא קדמה בהם שום ידיעה או מחשבה אבל מה ששמע או ראה כבר מעניניהם באיזה רמז או הרהור ישוב ויזכרם. כאשר יקרה לנו שהדברים ששמענו או ראינו דישתכחו ממנו ימים ושנים כשנעסוק בענינם שנית ב קלות יעלה זכרונם לשכלנו. וטעם השכחה הוא כי הנשמה היא כמו האומן והגוף הוא הכלי שמשתמשת בו. ובעוד שהכלי אינו מוכן לקבל ההשכלה לחסרון הכלי נעדרת ממנה החכמה הזאת עד שהימים ידברו. ותדע שבעבור האבדה הזאת מהחכמה אמרו המקובלים שהנשמה אחר ירידתה לגוף כשנמצאת ערומה מבלי לבוש התורה מכרת אונאתה. וכן בפרשת ויקהל עמוד שמ"ח נשאו עליה המשל הזה. יונה דנחתא לספינה דא איהי נשמתא דבר נש דנחת להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש אמאי אתקרי יונה בגין דכיון דאשתמשא בגופא כדין איהי יונה בהאי עלמא כמא דאיתמר ולא תונו איש את עמיתו וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאיתברא כד"א והאניה חשבה להשבר וכו'. ורבינו עובדיה בפירוש משנת הילודים למות בפרק רביעי כתב. ועל כרחך אתה נוצר. שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד מקום טהור שהנשמות מונחות שם וליכנס במעי אשה במקום טמא ומלאך בא ומוציאה בעל כרחה ומכניסה במעי האשה וכו'. וכן אפלטון אשר בכל דבריו נשבע בדעת המקובלים כתב שהנשמות יורדים לזה העולם בעל כרחן באשר בו מתמעט כבודן ותשחת תפארתן. וכן על פי הזוהר נדרש ותמת שרה בקרית ארבע שהנשמה שהיא שרה וגברת מיתתה היא ירידתה לגוף שהוא קרית הארבע יסודות וחברון הרכבתם כל ימי חייו ולזה צריכה שבכל תוקפה וביגיעת כפיה תשתדל לחזור לימי עלומיה ולהגיע עד כסא הכבוד אשר משם חצבה:
39
מ׳שהנשמה האלהית היא כלה בכל הגוף וכלה בכל חלק ממנו ואופן אפשרות ההנחה הזאת:
40
מ״אחקה חקקווגזרה גזרו הפילוסופים שהנשמה כלה בכל הגוף וכלה בכל חלק ממנו. כאשר רמז אפלטון בס' הפידוני אגוסטינו באחד מאגרותיו ותמצא מבואר אצל כל חכמי בני אדום. וכאשר עיינתי בספרי הקדש למצא דברי חפץ יגעתי ולא מצאתי בענין הזה דבר. אבל רבותינו ז"ל אמרו מה הקב"ה ממלא את כל העולם כך הנשמה ממלאה את כל הגוף. ורצונם שכמו שהקב"ה הוא כלו בכל העולם וכלו בכל חלק ממנו. כך הנשמה הטהורה היא כלה בכל הגוף וכלה בכל חלק ממנו ולפי הדעת הישר באמת אין לנשמה שום חלק לא עצמי ולא משלי'. רצוני עצמי כאדם המורכב מחומר וצורה או מסיג והבדל כמ"ש ההגיוני'. ורצוני משלים כמו הגוף המורכב מראש ורגלים ובטן וכו' ולפי זה אין לפשוט ורוחני כמו שתחשב הנשמה אלו החלקים ואם נחזור לשאול כך. אם מה שכלול בנשמה לא נדע מה הוא או חלק או חלקים הוא בכל הגוף ובכל חלק וחלק. נשיב כן הוא שבכל מקום שהרוחניהוא הוא שם כלו. הנשמה היא רוחנית אם כן וכו'. ויתבאר עוד בבירור יותר. כל מה שאינו מתפשט לא בעצמו ולא במקרה במה שהוא בזולתו הוא כלו בכל מקום שהוא שם. הנשמה היא כך. אם כן הנשמה היא בכל מקום שהיא שם. הגדולה מבוארת בעצמה שהלובן דרך משל אעפ"י שאינו מתפשט במה שהוא איכות במה שהוא על הכותל או הבגד מתפשט אבל מה שאינו מתפשט כלל אין לו חלק אחד חוץ ממקום חלק אחר כמו הנשמה. מה שאין כן נפשות הבעלי חיים שאעפ"י שגם הם בכל מקום של הגוף כלן הן עם כל זה מתחלקות בהתחלק הגוף שחלק אחד ממנה בחלק גוף זה וחלק ממנה בחלק אחר שניה יתבאר כן כל צורה טבעית היא בכללות נושאה הנשמה היא צורה טבעיות לדעת ארסטו אם כן היא בכללות הגוף כלה. וב' ההקדמות האלה גלויות ואינן צריכות קיום. ג' יתבאר כן מה שהוא בכללות הנושא כמו צורה הוא גם כן בכל חלק וחלק ממנו שאם אינו באיזה חלק אינו בכללותו. אולם הנשמה היא בכללות הנושא כמו צורה כמ"ש בתולדת ההקש השני. אם כן הנשמה היא בכל חלקי הגוף כלה:
41
מ״בואולם יש להקשות על זה הדעת. א' אם היא כלה ברגל דרך משל כשיחתכו אותו עמו תלך כלה וישאר כלו מת וזה שקר. ב' אם היא כלה ברגל ימנע שתהיה כלה ביד. כי כשנאמר כל ר"ל שלא נשאר דבר חוץ ממנו והוא סותר המונח. ג' אם כלה היא בכל חלק גם כחותיה שם. ולפי זה הרגל תראה ותשמע ותשכיל:
42
מ״גונשיב שאף על פי שתחתוך הרגל הנשמה לא תלך אחריו רק תשאר ביתר האברי' כאשר יקרה ברזון שלא תתמעט בשביל זה וכן לא תתרבה בשמנונית וצמיחה. וכן אעפ"י שאנו אומרים שהיא כלה ברגל אין דעתנו כללותה אלא הוא כאומר שכל הלובן הוא בחלק אחד מהכותל במה שהוא לבן בתכלית לא שיש בו כמות כל הלובן שאין שום לובן בשאר חלקי הכותל וכאילו אמרנו בתוקפה ובשלמותה היא בכל חלק וחלק אבל כמו כן היא בשלמות בשאר אברים. ואולם הסבה שאינן נרגשות פעולותיה בכל אבר שלא תראה ותשמע הרגל הוא מחסרון הכלים הצריכים לאלו הפעולות. אבל לעולם גם ברגל הוא כח הראיה וכו' שאי אפשר שיבדלו הכחות מהנושאים. ולשכל עצמו יקרה כן כשאין לו כלים לא ישכיל והם המדומים שבהם יסתכל ויתבונן על כן לא ישכיל רק במוח כפי מה שתראה לנו. אבל בחיים אחרים יאורו עיניו על ידי מראות אלהים ולא יחדל הטיב להשכיל:
43
מ״דהניף ידו אל המקום אשר שם משכן הנשמה. ואיזה מקום בינה יודיע.
44
מ״ההנשמה כאשר ביארנו היא בכל הגוף ועם כל זה במקום ואבר מושבה הראשיי ראיתי מחלוקת בין הפילוסופים אשר לא מבני ישראל המה כי הנה אפלטון חשב שמקום משכן כבודה הוא בראש ואחריו נמשך גלינוס עם כת רוב הרופאים. וארסטו אבן סינא ופיקולומיני בפרק האחד עשר מספרו ממשכן הנפש חשבו שהיא בלב. וכאשר חקרת ודרשתי דעת רבותינו ז"ל מצאתי במדרש הנעלם פרשת בראשית דף ח' ז"ל. ר' עזריה אומר הנפש מקומה בלב והיא מניעה לכל הגוף והיא מונחת באמצע הגוף ומאירה לכל הגוף כאשר נתן השמש בחצי השמים (רצונו בין השבעה כוכבי לכת) והגוף מתקיים בנפש והנפש באויר והאויר בבורא יתברך והבורא סובל כל העולמות בכחו שנאמר אני עשיתי ואני אסבול. וכן בספר היצירה לב בנפש כמלך במלחמה. ואחריו החזיק הרב רבינו סעדיה בספר האמונות מאמר ו' באמרו התבאר לי שהנפש משכנה בלב וכאשר הוא גלוי כי הגידים אשר נותנים לגוף החוש והתנועה צמיחתם כלם מן הלב. ועם שאני מוצא הסעיפים גדולים אין מוצאם מן הלב אך צמיחתם מן המוח. וידעתי כי הסעיפי' ההם אינם לנפש אבל המה מיתרי' לגוף וקשרי'. ולזה מחבר הכתוב תמיד הלב והנפש כאומרו בכל לבבכם ובכל נפשכם. בכל לבבך ובכל נפשך והדומה לזה. עכ"ד. ויען שההשכלה היא הפעולה היותר נכבדת ומיוחדת לנפש השכלית נראה לי שרבותינו ז"ל נגעו במדרש משלי במחלוקת הפילוסופי' הנז' וזה לשונם. משלו. מ"ם גדולה מלמד שנתענה מ' יום שתנתן לו חכמת התורה כמשה דכתיב ויהי שם עם יי' ארבעים יום וארבעים לילה. ד"א זש"ה והחכמה מאין תמצא מלמד שהיה שלמה מחפש ואומר היכן היא החכמה מצויה רבי אליעזר אומר בראש ר' יהושע אומר בלב. ואתיא כדעתיה דרבי יהושע דאמר החכמה בלב דכתיב נתת שמחה בלבי ואין שמחה אלא חכמה שנאמר חכם בני ושמח לבי. למ"ד אל תקרי למ"ד אלא לב שהלב הוא מבין דעת שנאמר חכם לב יקח מצות חוזר באותיות. ואף דוד פירש עליה לב טהור ברא לי אלהים מפני מה נתנה החכמה בלב לפי שכל האברים תלוים בלב. אמר שלמה אני לא אעשה כמו שעשה אבא. אבא פתח חכמתו בראש אותיות וסיים באמצע. פתח בראש שנאמר אשרי האיש וסיים באמצע כל הנשמה תהלל יה. אבל אני איני עושה כן אני פותח באמצע אותיות ומסיים בסוף אותיות. פותח באמצע אותיות במקום שיש חכמה והיכן חכמה נתונה בלב שנתונה באמצע האדם. נמצאת אומר שדוד תפש כדברי רבי אליעזר. ושלמה תפש כדברי ר' יהושע. ולא עוד אלא שהלב נתון ביד הקדוש ברוך הוא שנאמר פלגי מים לב מלך בידיי וכיון שראה שלמה שהחכמה מה נתונה בלב משם התחיל שנאמר משלי שלמה בן דוד. וכי אין אנו יודעים שהוא בן דוד. אלא כל מה שעשה לשבחו של דוד עשה. מלך ישראל וכי אין הכל יודעים שהוא מלך ישראל אלא כל מה שעשה לשבחן של ישראל עשה ע"כ. והקושיא גדולה מאד בדבריהם שאם הכתובים נכתבו כלם ברוח הקדש ובכל דבריהם האמת והצדק היאך יכול שלמה לחלוק על דברי אביו. ואי זה עבר רוח ה' מאתו לדבר אותו. ואיך יאמר עליהם שהא' תפס דעת ר' אליעזר והאחר דעת ר' יהושע אך הסכת נא ושמע ולאמרתי הט אזניך ואולי נשלים ביניהם שכשיובנו דבריהם תראה שאין מחלוקת ביניהם הכל אמת ודבריהם דברי אלהים חיים. דע נא שכמו שהקב"ה ממלא את כל העולם הגדול הזה ועם כל זה נאמר ה' בשמים כסאו להורות שפעולותיו העצומים הם בבריות הנכבדות אשר בשמים ממעל כך הנשמה האלהית עם היותה בכל הגוף עליה נאמר שהיא במוח או בלב להיות שבעולם הקטן היא מראה פעולתה העצומה בב' המקומות הללו. הלא תראה שכמעט בכל התורה כלה מיחסי' החכמה ללב. וכמו שאמר הכתוב ובלב כל חכם לב נתתי חכמה. מלא אותם חכמת לב ויעשו כל חכם לב. וכן בדוד הוא אומר ונביא לבב חכמה. ושלמה המלך לב נבון יבקש דעת. דברתי אני בלבי וכאלה אין מספר. ואולם במקומות אחרים ראינו שהחכמה נתיחס אל הראש. וכן בשלמה כי לוית חן הם לראשך תתן לראשך לוית חן החכם עיניו בראשו. ובהיות שאין בתורה הקדושה שום סתירה ראוי להשלים בין הפסוקים האלו. ואומר. כי כמו שהמוח הוא התחלת הראו' ולא יראה פעולתו כי אם בעין כך הלב הוא התחלת ההשכל' באשר שם הנפש תחנה בתחלה ולא נגמר פעולתה כ"א במוח שהוא לה המחנה השני'. וכן כתב הרב בעל הכוזרי במאמר שני סימן כ"ו שהנפש מקום משכן כבודה היא בלב וז"ל. והוצרך אל יועצים מתרים בעת שיירא ממנו ויקוה אותו יודעים מה שהיו כותבים ומזכירים מה שעבר להזהר מכמוהו לעתיד או לקוותו. והם הה' חושים הנראים והנסתרים והיה הראש מחניהם בעזרת הלב והמשכתו. והיה הגוף כלו מסודר אחר שב אל הנהגת הלב אשר הוא מחנה הראשון לנפש. ואם תחול במוח הוא חול שני במיצוע הלב. עד כאן דבריו. קרובים למה שכתב הראב"ע פרשת בראשית על הפסוק הראשון נשמת האדם העליונה תקרא לב והלב גוף והיא איננה גוף בעבור היות הלב המרכבת הראשונה לה. ראה נא איך הסכימו הרבנים האלה שהנשמה האלהית יורשת משכנות לה הלב והמוח שהם האברים הראשיי' ומשם מתפשטת כחה לכל חלקי הגוף. ועם זה אינו מן התימה אם פעמים תתייחס ההשכלה למוח ופעמים ללב. וכן הרב רבינו בחי בפרשת בראשית על פסוק והאדם ידע את חוה אשתו כתב ז"ל. ודע כי התשמיש בלשון התורה נקרא ידיעה והטעם לפי שהזרע בא מן המוח שהוא מקום החכמה והדעת. והיפך זה בפרשת ויקרא כתב ז"ל. הכתוב קורא לחכמה לב מפני שהלב סיבה בחכמה כי המחשבה והחכמה בלב. ופרשת ואתחנן כתב בכל לבבך הלב משכן הנפש החכמה ע"כ. והכל אמת. וכן הנסיון יוכיח שכשהאדם מכין עצמו לעיין באיזה דבר ולחשוב מחשבות אז מטה הראש על הזרוע וזה לקשרו לחבר הלב עם המוח כדי שתעלה שפע ההשכלה כראוי. ואתה תחזה שחוש השמע והראות וכלי הדבור שה יא הלשון מקבלים כחם ופעולתם מן המוח. וכן כתבו בעלי הנתוח שחוש השמע בא מהמוח לאזנים דרך עצב הצומח ממנו מהזוג הא' שהוא קרוב לאחורנית המוח. חוש הראות בא מב' קרומות המוח אשר משם מתפשט עצב קטן והוא חלול א' מימין המוח לעין השמאלי וא' משמאל המוח לעין הימני ויפגשו זה את זה באמצע קודם הגיעם לעינים. ויבא החוש אל הלשון מהמוח דרך עצב היורד ממנו אל הלשון מהזוג הג' המסתעף מהמוח. ויבא אל החיך מהעצב המסתעף מהזוג הד' לצד מאוחר המוח. הנה אם כן החושים האלה שהנפש מראה פעולותיו הנכבדות ובפרט ההשכלה על ידיהם כלם כאחד תלוים ועומדים על האבר הראשיי מהמוח. ולכן יפה אמר הכוזרי והסכימו החכמים האלה שלמים הם אתנו שהגם שהלב הוא מחנה הראשון לנפש תחול שני במוח. ועם זה נחה שקטה קושייתנו. יען החכמים האלו ר' אליעזר ור' יהושע עם נביאי האמת והצדק דוד ושלמה כלם כוונו לאמת ולא פליגי באשר דוד המלך ע"ה תפס הפועל וגזר שההשכלה והחכמה היא בראש באשר לא יראה גמר פעולתה כי אם במוח. ושלמה בנו גזר שהיא בלב תחלה באשר שם היא ההשכלה כאשר אמרנו. בהיות שהנשמה ראשונה תסע ללב ושניה למוח:
45
מ״וגם לענין הזה נוכל ליחס מחלוקת רז"ל במסכת סוטה פ' עגלה ערופה. משנה שלמה שם מאין היו מודדין. ר' אלעזר אומר מטבורו ר' עקיבא אומר מחוטמו ר"א בן יעקב אומר ממקום שנעשה חלל מצוארו. ונראה שסברת מי שאומר מראשו או מחוטמו נוטה לדעת גאלינוס גוזר ומקיים שהתחלת החיים הוא הראש וכמו שהביא ראיה מתחלואי קוף אחד שגדל אצלו והיה מתאונן והולך עד שמת ובקעו בטנו ונמצא לו מורסא בלבו. ודעת מי שאומר מעבורו נוטה לדעת אבן סינא ארסטו והרמב"ם אשר בפרקי הרפואה שלו הכה על קדקד ראש גאלינוס באומרו כי אין התחלת החיים אלא בלב באשר העיד שראה אווז אחד נחתך ראשו והלך יותר מס' פסיעות ואיה אם כן התהוות החיי' במוח. וכן גזר בתחלואי הלב שאפילו נקב מחט סדקית לא יסבול. וכן העידו על איש א' חייט שפעם א' נכנס להוציא יין ומחטו בבגדו נגד לבו ויהי כאשר נכנע להוציא היין על גגיתו והמחט נתקע בבשרו ופתאו' בא אידו ומת כהרף עין ובדקו ומצאו שלא נכנס המחט כי אם כחוט השערה ומה שאמר ר' אלעזר מטבורו לא יאמן שכך עלה בדעתו שתחלת היציר' היה הטבור אבל כונתו להורות כי בהיות הטבור קרוב ללב תחלת החיים באשר לא היו מבקעי' את כרסו למדוד מן הלב היו מודדין מן המקום הקרוב אליו. הגם שגם כן נוכל לפרש כי בהיות הטבור תחלת מה שנראה ביצירה למה שבו מקור המזון וסבת החיות לכן גזר עליו שממנו היו מודדין. ויצא לנו מזה שבהיות לפי דעת כלם הלב והראש האברי' הראשיי' אשר בהן חיי רוח האדם. נוכל גם כן להחליט כאשר אמרנו שאף שהנשמה היא בכל הגוף המחנ' הראשון לה הוא הלב. ושני לה הראש כאשר הוכחנו:
46
מ״זיוכיח שהנשמה נצבת ולא כדעת ארסטו צורה טבעית לגוף.
47
מ״חדע שבין קדומי הפילוסופי' ובפרט בין אפלטון וארסטו נפלה מחלוקת בענין הנשמה והתחברה לגוף. ארסטו סבר שהיא צורת האדם ממש וממנה והגוף הווה דבר אחד כאשר הוא החותם שהצורה והחומר הם יחד אי אפשר להפרידם. או כצור' הגרזן או כמו שהוא כח הראות בעין שעין בלי ראות הוא עיין מצוייר ואינו עין רק בשיתוף השם לבד והראו' גם כן אי אפשר לעמוד בלי העין. ואפלטון בס' האלסיביאדי סבר שהיא נצבת על הגוף כעגלן על העגלה. או כמלאך המניע הגלגל או כספן בספינה אשר מנהיג אותה בלבד וכבר ימצא בלתה וימצא עמה ויבדל ממנה. ון' רש"ד בספר השלישי מהנפש ואחרים זולתו החזיקו בדעת הזה. והוא דעת המקובלים כאשר הוכחנו שהנשמה היא כמו אומן שמשתמשת מהגוף כמו מכלי. וכן כתב הראב"ע על פסוק אומר אלי אל תעלני בחצי ימי הגוף שהוא מן עפר הוא כלי לנשמה העליונה וכו'. ונוכל להביא ראיה מפסוק לא ידון רוחי באדם ומלת ידון נגזרת מן נדנה תיק ונרתיק החרב. וכן הגוף תיק וכלי בנפש ופירוש הפסוק כך הוא רוחי שהיא הנפש המשכלת לא יתקיים בחיק הגוף לעולם וכן בדניאל הוא אומר אתכרית רוחי אנא דניאל בגו נדנה. ואם כך הוא לא תקרא עוד האדם מורכב מחומר וצורה ולא מורכב משני חלקים כאשר הורגל בפי רובי בני עמנו באשר אין שם שום הרכבה וצורה טבעית ובעצם מתייחדת לגוף אלא צורה נבדלת כפטרון הספינה אשר מנהיג אותה בלבד. ובמה שאמר שהנשמה היא כספן בספינה ראוי לדעת שהספן אינו ממלא את כל הספינה כאשר הנשמה ממלאה את כל הגוף. אבל כונתם שתמצא ותפרד מהגוף כמו הספן מהספינה גם שהיא מנהגת הגוף מבפנים כמו הספן בתוך הספינה. וכן תקנו לנו אנשי כנסת הגדולה אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת בי. וכניסתה היא דרך החוטם כי החוטם כלי לנשמה. וכן כתיב ויפח באפיו נשמת חיים. ולכן הצריכו רז"ל על מי שנפלה עליו מפולת לבדוק אותו עד חוטמו כי דרך שם נכנסת ומשם יוצאת. וכמו שכתוב בענין המבול כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. וכן אסרו ריח עבודה זרה יען אינו מהראוי כי הנשמה הנהנית דרך החוטם מהריח שתיהנה מריח עבודה זרה יוראה נא מפלאות היצירה באדם ותמצא אות שין רשומה בכלי זה משם של שדי החקוק בצורות הגוף לכל נמול וזהו שכתוב ונשמת שדי תבינם.
48
מ״טשהנשמה אינה צורה לגוף כלל אלא אומן שמשתמש בכלי זה מהגוף כי זה כל האדם:
49
נ׳הגם שהפילוסופים הסכימו שהאדם הוא מורכב מגוף ונפש והם השני חלקים אשר בעבורם נקרא שמו אדם דעת חכמי הקבלה לא נוחה מהם באומרם שהנשמה באשר היא חלק אלוה ממעל ונצבת כמו שהוכחנו בפרק הקודם הוא כל האדם והגוף כמו כלי תשמיש לה ואינו נקרא אדם אלא בשר אדם וכמו שכתוב על בשר אדם לא ייסך וכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מכלל דתרתי מילי נינהו. וכן בפרשת בראשית נאמר וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ובא הפירוש באשר הוריד הנשמה הנקראת אדם ממנוחתה כבוד אל ארץ חשך וצלמות אשר בחברת הגוף חטאה ועד עפר הגיעה כדפירשנו במה שקדם. וכן איתא בספר הבהיר גופא דאינש איקרי לבושא דאדם. והרשב"י בפרשת בראשית ז"ל רוחא דסער קדישא גופא דיליה לבושא דאדם איהו וע"ד כתיב עור ובשר תלבישני בשרא דאדם לבושייהו ובכל אתר כתיב בשר אדם אדם לגו בשר' לבושא דאדם עכ"ל. ובפרשת יתרו כתב כד איתברי אדם מה כתיב ביה עור ובשר תלבישני וכו' אי הכי האדם מהו אי תימא דאינו אלא עור ובשר ועצמות וגידין לאו הכי דהא ודאי האדם לאו איהו אלא נשמתא ואילין דקאמר עור ובשר ועצמות וגידין כלהו לא הוי אלא מלבושא לחודא מאינון אינון דבר נש וכו' עכ"ל. והריקנטי והציוני על פסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו אמרי תרוייהו ושם האדם הנברא בצלם לא נאמר על הגוף הנברא מטיפה סרוחה כי רוח הפנימי נקרא אדם וכו'. וכן בעל השפע על בהקדמת ספרו ז"ל. תדע כי הנשמה להיותה כלולה מרמ"ח אברים לבנים ושס"ה גידים אדומים רוחניים הנה היא מתלבשת בגוף האדם כענין שאמר איוב עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תסוככני. ואם העור והבשר הם הלבוש והעצמות וגידים הם הסכך צא וראה בעין שכלך להבין ולהשכיל מי הוא האדם כי בודאי הפנימי שהיא הנשמה היא הנקראת אדם באמת והיא העיקר הנקראת אדם ברמ"ח אבריה ושס"ה גידיה הנעלמים. והעור והבשר הנגלים הם הלבוש שמלבישין את האדם הנעלם והעצמות והגידים הם הם הסכך שמסככין על האדם הנעלם. ואם כן הגוף הוא הלבוש החופף על האדם הנעלם שה"אהנשמה הנעלמה הנקראת אדם באמת בכלל רמ"ח אבריה ושס"ה גידיה הרוחניי' וכו'. עכ"ד. וכן הוא דעת כל חכמי האמת ונמשכו אחריהם רבים מאנשי התבונה והדעת בין חכמי אומות העולם כגון אפלטון בס' הטימיאו פרופיריאו ימבליקו פרוקלו ופלוטינו אשר כלם פה א' מסכימים שהנשמה היא כל האדם ושהגוף מעון לה. או כמו מסגר באשר שם סוגרו הנפשות על מסגר ומרוב ימים יפקדו. וזהו מה שרצינו לבאר:
50
נ״אאחת היא הנשמה האנושית רבת הכחות ופעולות מתחלפות.
51
נ״בדע שנפש האדם היא אחת ויש בה ג' כחות הצומח אשר לבעלי הנפש הצומח'. המתאו' אשר לבעלי הנפש הבהמי' והכח המשכיל היא הנפש החכמה. וכך הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפתיחת פי' אבו'. והביא משל לזה משלש מקומו' אפלי' באחד הודלק הנר והאיר. ובאחד זרח אור הירח והאיר. ובאחד זרח השמש והאיר שאף על פי שכל א' מאלו המקומו' נמצא בו האור שהוא הדבר המוציא הראות מן הכח אל הפועל ושם מאור נאמר עליהם בהסכמה ובלי קדימה ואחור מכל מקום אחר שאין סבותיהם שוות הם מתחלפי' בבחינת סבותיה'. וכן כח הצמיחה וההרגש הנמצאי' באדם איננו כח הצמיחה וההרגש הנמצאים בבעלי חיים ובצמח. אבל מנפש האדם ימשכו הפעולות ההן כמו שימשכו מנפש החמור ומנפש הנשר עם שסבותיהם מתחלפות. וחתם דבריו באומרו שאין ענין יקבצם אלא שיתוף השם בלבד. והרחיב בזה הרב בעל העיקרי' במאמר הב' פרק ח' מספרו הנכבד. וכן הוא דעת הרמב"ן בפרשת בראשית באומרו על פסוק ויהי האדם לנפש חיה ששב האדם להיות נפש בה חיים אחרי שהיה חרש את חרשי אדמה ומוטל גולם כאבן דומם ויהי האדם כלו לנפש חיה כי אז התנועע בה כמו החיות והדגים שנאמר בהן שרץ נפש חיה יען בנשמה הזאת ישכיל וידבר ובה יעשה כל מעשה וכל הנפשות וכחותיהן לה תהיינה. והאמת אתם שאם היו באדם שלש נפשות שונות וחלוקות זו מזו היה הכתוב אומר ויפח באפיו נשמות חיים בלשון רבים. ומדאמר נשמת חיים בלשון יחיד נראה שהנשמה היא אחת בעלת הג' הכחות. ומיד שנפחה ה' באדם היה לנפש חיה שהיה בו כח הגידול והחיות כשאר בעלי חיים. וכן הוא דעת ארסטו בספר הנפש מ"ב פ"ד ופרק ה' וכל מפרשי ספריו. והסברא נותנת שאם היו בו ג' נפשות לא יקרא עוד אחד אשיי במין האדם אלא רבים. וכפי רבוי הנפשות יקרא צומח בהמי אדם ולא אדם בלבד אשר הוא טעות מבואר. גם שהאדם אינו א' מצד חומרו אלא מצד צורתו וצורת האדם היא זאת הנשמה ועל כן ראוי שתהיה נפש א' בעלת פעולות רבות. ואף שבסנהדרין מצינו לחז"ל שרבא ברא גברא שדרי' לקמי' דר' זירא הוה משתעי ליה, ולא משתעי אמר דמן חבריא את תוב לעפריך דמשמע מינה שהם נפשות שונות בהיות שרבא מתוך חכמתו העמיק בס' יצירה וברא האדם ההוא והטיל בו הנפש המרגשת ולא היה בו כח לתת בו הנפש המשכלת שנראה סותר המונח. משם אין ראיה כי יען שהנשמה היא מתנת האל וכמו שנאמר ונשמות, אני עשיתי בעבור זה לא היה כח ברבא להופיע בו) הנפש האנושית אלא הנפש הבהמית לבד ולזה היה מתנועע בלבד ולא היה בו הכח הדברי. ולעולם זאת הנפש אשר באדם מפי עליון היא יחידה בה ימצאו שלשת הכחות הללו. ומה שאמרו רז"ל חמשה שמות נקראו לה נפש רוח נשמה יחידה חיה. מורה גם כן שהנפש היא אחת ושכל שמותיה צודקי' בנושא, א' ושהם רבים בבחינת עניניה. וכמו שכתב רבינו] סעדיה ז"ל. וכאשר תתחבר לגוף ירא' לה שלשה, כחות כח ההכרה וכח הכעס וכח התאוה ועל כן. קראה אותה לשוננו בשלשה שמות נפש ורוח ונשמה ורמזה באומרה נפש אל שיש לה כח מתאוה כאומרך כי תאוה נפשך. ונפשו מאכל תאוה. ורמזה בשם רוח אל שיש לה כח כועס כאמרך אל תבהל ברוחך כל רוחו יוציא כסיל. ורמזה בשם נשמה אל שיש לה כח מדעי כאמרך ונשמת שדי תבינם. ונשמת מי יצאה ממך. ובענין אלו הכחות טעה מי ששמה ב' חלקים א' מהם בלב והאחר בשאר הגוף אך השלשה לנפש אחת וחברה הלשון לזה שני שמות אחרים חיה ויחידה. וקראה אותה חיה בעבור שהיא עומדת בהעמדת בוראה לה. אבל יחידה מפני שאין לה דומה בארץ. עכ"ד. ומה שנראה לי שנקראה בשם נפש בבחינת הכח הצומחת. רוח בבחינת הכח החיונית ומרגשת. ונשמה בבחינת הנפש השכלית. ואמנם נקראת חיה בהיותה נצחית ועומדת לעד ולא תפסד בהפסד הגוף. ויחידה בהיותה אחת בעלת הכחות הללו כאשר הוכחנו ואל ירע בעיניך מה שאמר הכתוב רוחו ונשמתו אליו יאסוף. וכן מה שאמרו רז"ל ערבות ששם רוחות ונשמות העתידין להבראות. וידוע הוא שהנפש הבהמית אשר באדם אינה נשארת ונאספת אל השם וגם כן אינה בשמי שמי קדם. כי יען שהנשמה היא אחת והיא הנותנת הכחות הללו וכוללת את כלם בעבור זה כל השמות הללו נקראו לה. וכן דרך הכתובים לכפול הענין במלות שונות. וכן רז"ל רוחות ונשמות וכו'. גם נוכל לומר כי בהיות שחמשה עדנין יחלפון עליה א' קודם בואה לגוף בהיותה תחת כסא הכבוד ב' אחר שיושפע בגוף בבטן האם. ג' אחר יצאתה לאויר העולם עד יום המות. ד' אחרי המות יום העלותה למנוחתה כבוד. ה' בזמן תחית המתים לכן כנגדם יש לה הה' שמות האלו וכפי בעל מגלה עמוקות אופן קע"ה החמשה פרצופי' האלו של הנשמה הם כנגד ארבעה אותיות השם וקוצו של יוד. ודי לנו בזה לפי כוונת הפרק:
52
נ״גשהנשמות כלם נבראו בששת ימי בראשית ושאינם נמשכים מהאבות אלא מהבורא יתברך שמו:
53
נ״דהגם שדעת חכמי אומות העולם הוא שהנשמות נבראים עם הגוף שלומי אמוני ישראל מאמינים באמונה שלמה שנבראו כלם בששת ימי בראשית. ונמשכו אחריהם פיתאגורס הירמיס שירמיגיסטו אפלאטון בספר האיפינומידי שלו ואחרים אשר שתו בצמא את דבריהם. הם אמרו בתנחומא פרשת פקודי ז"ל כל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף העולם כלם נבראו בששת ימי בראשית וכלן בג"ע וכלן היו במתן תורה שנא' כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום והפירוש הוא מוכרח כי איך יכרות ה' ברית עם הנעדרי המציאו' ושלא היו עדין בעולם אלא שהפירוש כך הוא כי לא בלבד כרת ה' בריתו עם כל העומדי' שם בגוף ונפש אלא גם כן בנפשות שנבראו מבראשית אשר היו שם מבלי גוף והם קבלו עליהם שבועת הר סיני. ולכן הזכיר בהן עמידה כלשון האמור במלאכי השרת בין העומדים האלה כאשר תראה באורך בספר פרדס הרמוני' דף ס"ה ע"א. וכן אמרו רז"ל שכל הנביאים כלם קבלו נבואתם בסיני אבל לא נתן להם רשות להתנבא עד זמנן. ושלזה נאמר במלאכי משא דבר ה' על ישראל ביד מלאכי. על מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני. וכן בישעיה הוא אומר לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו. ופירשו חז"ל כי מהר סיני קבל הנבואה אבל לא נתנה לו רשות להשתלח עד עתה. גם בב"ר פרשת ח' ובמדרש רות תמצא שאמרו שם עם המלך במלאכתו ישבו שמה עם מלך מלכי המלכים ישבו נפשותיהם של צדיקים שבהם נמלך וברא העולה וכן במסכת חגיגה ערבות שבו גנזי חיים וגנזי שלום נשמותיהם של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראות. וכן אמרו אין בן דוד בא עד שיכלו הנשמות שבגוף. הנך רואה איך חכמינו ז"ל כלם הם מן הדעת הזה:
54
נ״הועתה הקשב נא ושמע אי בעית אימא קרא ואי
55
נ״ובעית אימא סברא הנה נא בפרשה בראשי' אמר קרא וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ומלת בארץ נראה מיותר. אבל הפירוש כך הוא כי בהיות שעלה בדעתו ית' להרכיב הנשמה הטהורה בגוף האפל והשפל בארץ כאשר ראה כי מן ההרכבה הזאת ימשכו העונות והפשעים אשר בעבורם היה רוצה להחריב את העולם אז התנחם על ההרכבה הזאת בראותו כי אז טוב לה במקומה בשמים תחת כסא הכבוד בלתי רדת לארץ להאפיל ולהעפיל להפיל ולהשפיל כבודה וכמו שאמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא. ומכאן ראיה שהנשמות נבראו מאז קודם בריאת הגופים. גם בישעיה נאמר כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי. ראה נא שלא אמר בלשון הוה אני עושה אלא בלשון עבר עשיתי. ולירמיה נתבשר לו מפי ה' בטרם אצרך בבטן ידעתיך. ושם ידבר עמנו שהנשמה אינה תתהו' בהתהוות הגוף אבל היא ברואה מששת ימי בראשית. ופסוק מלא הוא בקהלת ד' ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. ואיך יוכל שלמה המלך ע"ה לשבח ההעדר יותר מהמציאות. אבל הפירוש כך הוא כי בהיות שהנשמה יש לה מציאות קודם בואה אל הגוף ובהיותה בגוף ואחר פטירתה ממנו אמר שהוא משבח את המתים שכבר מתו והגיעו לנמל בשלום יותר מהחיי' באשר הם סובלי' במאסר הגוף כמה מהצער והדאגה זולת מהסכנות המתרגשות לבא בעולם. וטוב משניהם את אשר עדן לא היתה. ר"ל הנשמה שעדין לא הורכבה בגוף ולא היתה בעולם וכן חכמי המחקר המשילו הצורה שלא הורכב' מעולם כלל בגולם למלך יושב בהיכלו הצורה שנפרדה מן הגולם למלך שיצא מבית האסורים וחזר למלכותו. והצורה המורכבת עדין בגולם למלך חבוש בבית האסורים. וכמו שכתב הרב רבינו בחיי אין ספק כי מעלת המלך גדולה יותר מאד בראשונה מבשניה ובשניה יותר מבשלישית. ומכאן ראיה שהנשמות נבראו בששת ימי בראשית. ובמדרש הנעל' פרשת בראשית אמר ר' יוחנן שנים אוצרות הם אוצר הנשמות שעתידין להנתן בבני אדם דהא תנינן בההוא צורה ובההוא דיוקנא ממש שעתיד לעמוד בזה העולם בההוא דיוקנא שם ונקרא גוף הנשמות מפני שעושה להם גוף כמו שעתידין להיות. ואוצר אחר כנגדו לאותן הנשמות שהיו בעולם וקיימו התורה ונקרא גנזי חיי העולם. והיינו דהוה אמר ר' שמעון בגנזי חיי עלמא תהא פלנייא דנפיק מעלמא דין ע"כ. ונסמוך לזה מה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה אתה בראת אתה יצרת אתה נפחת בי כאשר הוכחתי בפרקים הקודמים:
56
נ״זואולם מהסברא. היא הנותנת שהקב"ה מששת ימי בראשית אינו בורא שום דבר מאין אלא פועל ועושה דבר מדבר. ואין בנשמות ענין שתצמחנה ותהיינה זו מזו. וזה טעם אשר ברא אלהים לעשות כי אחר שנשלם הכל ויכלו השמים והארץ וכל צבאם נתן כח בשרשים לעשות כמותם ולא נברא עוד שום דבר. ואין כל חדש תחת השמש:
57
נ״חכך הוא האמת קורא ידיד ולא גם כן כמו שחשב פילאגיאוס חכם מחכמי אומות העולם שכמו שבשר הבן מבשר האב והאם נפש הבן מנפש האב נחצבת. כי כבר הוכחתי שהנשמות הם פועל ה' כדכתיב ונשמות אני עשיתי. ועוד שאם נפש הבן נגזרת מנפש האב והאם מהכרח צריך לומר כן מנפשות כל בעלי חיים והנסיון יורה שקצת נולדים מעפושי הלחיות כמיני התולעים וקצת נבראים ממזגנתחדש באויר כמו הצפרדעים או מזג נתחדש בארץ במו העכברים ואין להם אב ואם. אשר על כל זה ראוי לאשר ולקיים דברי רבותינו ז"ל שכל הנשמות נבראו מששת ימי בראשית מאלהים חיים ומלך עולם וכן בעלי רשומות דרשו ויפח באפיו נשמת חיים. סופי תיבות חותם וחותמו של הקב"ה אמת. וה' אלהים אמת ומאורו וחותמו נבראו:
58
נ״טשהנשמות נבראו ביום ראשון עם האור תחלת דבר ה'.
59
ס׳עתה אחר אשר טעמתי מעט דבש ואורו עיני גם בדבר הזה נחקור נא באיזה יום מששת ימי בראשית נבראו. ואומר כי מוסכם הוא כמעט מכל חכמינו ז"ל שהנשמות נבראו ביום ראשון. וכן תמצא בב"ר פ"ח אמרו עם המלך במלאכתו ישבו נשמותיהן של צדיקים. ובמקום אחר אמרו אחור וקדם צרתני א"ר אלעזר אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה יום אחרון. הוא דעתיה דר' אלעזר דאמר ר' אלעזר תוצא נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון. ארשב"ל אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה בראשית הוא דעתיה דרשב"ל ורוח אלהים מרחפת זה רוחו של אדם הראשון הה"ד ונחה עליו רוח ה' וכו'. ואל יחשוב הקורא שהמחלוקת הזה בנשמה השכלית אם נבראת ביום ראשון או בתחלת יום ששי כי כבר כתב הרמב"ן שאי אפשר לומר שתהיה נבראת אחר יום ראשון כלל לפי שהקב"ה לא ברא יש מאין אלא ביום ראשון ומשם ואילך בשאר ימי בראשית עשה יש מיש. ואם כן הנשמות בכלל היש הראשון נבראו. ועל כן אמר הרב ז"ל דר' אלעזר ורשב"ל משמעות דורשין איכא בינייהו דר' אליעזר מפרש קרא דאחור וקד' צרתני בנפש התנועה שבאדם לומר שנברא בתחלת יום ו' עם נפש הבהמה והחיה ואחר כך הופיע בו ה' הנשמה המשכלת. ורשב"ל מפרש לה בנשמה העליונה שנבראת ביום ראשון לדברי הכל עם האור. ובעבור זה תמצא ששלמה המלך עליו השלום בסימן י"ג המשיל נפש הצדיק לאור שנאמר אור צדיקים ישמח ומצינו ה' אורים בבריאת האור כנגד החמשה שמות שיש לנשמה. ונרמז זה באיוב סימן ל"ח באמור לו ה' ידעת כי אז תולד. וכן כתב הרמב"ן בפירושו כי כאשר שאל לו הידעת איזה הדרך ישכון אור הוסיף עוד האם ידעת כי אז עם האור נולדת בנשמתך. וכן ר' יהודה הלוי ז"ל בשירו. תקן נשמות עם האור הראשון תחלת דבר ה'. והסתכל כי לא תמצא בכל מעשה בראשית שיחזור מלת ויהי עם הדבר הנברא כי אם בבריאת האור והאדם. הוא שכתוב ויהי אור וכתיב ויהי האדם לנפש חיה וזה להורות כי נפש האדם היא נצחי' וקיימת. ואמר בדברים השמימיים יהי כמו במאורות וברקיע ולא אמר ויהי כן לפי שאינם רוחנים גמורים כאור וכנפש. ובדברים הארציים לא אמר יהי ויהי כן לפי שאין להם שום קיום לא בעולם הזה ולא בבא. והודיע לנו הכתוב באלו השנויי' מעלת הנפש ושהיא אור נאצל מאורו של הקב"ה. וכמו שאמר ר"ש בן גבירול מי יכיל עצמותיך בבראך מזיו כבודך יפעה טהורה מצור הצור נגזרה וכו':
60
ס״אגם מדרך הסברא נוכל להכריח הדעת הזה לפי שהנשמות השכליות הם מטבע השכלים הנבדלי' כלם טהורים וזכים בלי חומר ומדרגותיהם הן נשמות בני אדם. ולכן נבראו עמם ובדבור א' נאמרו ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור כדהוכחנו:
61
ס״בשהנשמה הטהורה יורדת לגוף עודנו עצור בבטן אמו:
62
ס״גמונח קיים ויציב הוא מדעת כל חכמי ישראל שהנשמה הטהורה נתנה לו לאדם מאת ה' מן השמים מתחלת הוייתו במעי אמו טרם צאתו לאויר העולם. ואעידה לי עשרה עדים נאמנים קחם נא אליך והיו לאחדים בידך:
63
ס״דהא' הנה הוא במסכת ברכות פרק א' וז"ל. רב שימי בר עוקבא ואמרי לה מר עוקבא הוה שכיח קמיה דר"ש בן פזי והוה מסדר אגדתא קמיה דר' יהושע בן לוי אמר ליה מאי דכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו. א"ל בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם צר צורה על הכותל ואינו יכול להטיל בו רוח ונשמה קרביה ובני מעים. והקב"ה אינו כן צר צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים והיינו דאמרה חנה אין צור כאלהינו אין צייר כאלהינו:
64
ס״ההב' במסכת נדה פרק המפלת דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו לפנקס שמכופל ומונח ידיו על שתי צדעיו ושתי אציליו על שתי ארכובותיו ושני עקביו על שתי עגבותיו וראשו על ברכיו ופיו סתום וטבורו פתוח ואוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה. ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם נפתח הסתו' ונסתם הפתוח שאלמלא כן אינו יכול לחיות, אפי' שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם עד סופו שנאמר בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך. ואל תתמה שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיה. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים שנאמר מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני. ואי זהו ימים שיש בהם ירחים ואין בהם שנים הוי אומר אלו ירחי לידה. ומלמדים אותו כל התורה כולה שנאמר ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה. ואומר בסוד אלוה עלי אהלי. מאי ואומר וכי תימא נביא דקאמר תא שמע בסוד אלוה עלי אהלי. וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורהכלה שנאמר לפתח חטאת רובץ. ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה שנאמר לפניו יכרעו כל יורדי עפר תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא. אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני נוטלה ממך תנא דבי ר' ישמעאל משל לכהן שנתן תרומה לעם הארץ ואמר לו אם אתה משמרה בטהרה מוטב ואם לאו הריני שורפה לפניך. אמר רבי אלעזר מאי קרא ממעי אמי אתה גוזי מאי משמע דהאי גוזי לישנא דאשתבועי הוא דכתיב גזי נזרך והשליכי ואמר רבי עזר למה הולד דומה במעי אמו לאגוז מונח בספל של מים אדם נותן אצבעו עליה שוקע לכאן ולכאן ע"כ. וכמה מהחכמות אמתיות נכללו במאמר הנכבד הזה. כי באומרו הולד דומה במעי אמו לפנקס נראה חכמת רז"ל בדברים הטבעיים ואפילו מהנעלמים מן העין. וכל מה שאמרו הוא האמת כי כך מונח כפנקס. ונר דלוק על ראשו רמז לנשמה הטהורה הנקראת נר ה' נשמת אדם אשר משכנה במוח. ואמרו שהוא דלוק וצופה ומביט בו מסוף העולם ועד סופו ושמלמדים אותו כל התורה כלה להודיע שהיא חכמה קודם בואה לגוף והשכלתה אחר יציאתה לאויר העולם היא זכירה בלבד ונקרא בפי אפלטון רימיניסינסיאה. והביא ראיה לרוחניותה ושהיא עצם נבדל מחומר שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. וזה אינו מענין הגוף כי כל גוף וכמות יש לו גבול ותכלית ואיך יוכל האדם בהיותו ישן לראות מרחק כמה פרסאות ומה שלא ראה מימיו לא היתה זה מפאת נפשו הרוחנית. אשר בהיותה דומה למלאכים עיניה למרחוק יביטו ולב חכם נבון אין חקר. גם הוכיח ההשארות הנפשיי באומרו צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו ר"ל סודות כל לו מות. וזה שאם האדם היה כלו חמרי מי נתן הידיעה הזאת מהדברים הרוחניים ולדבר ולחקור בעולם היצירה בריאה ואצילות הנעלמים מעיני כל חי לא מפאת נפשו המשכלת אשר קודם בואה אל הגוף ראתה כל אלה ומה שאמרו שהמלאך בא וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כלה. להודיע וללמד שהמלאך הממונה על ההריון משכחו החכמה כדי שיהיה לו זכות להשיגה מעצמו עם היגיעה והטורח וענין סטירת פיו ר"ל שמונע ממנו הדבור לפי שאחר יציאתו לאויר העולם אינו יכול לדבר. והכלל שמשביעין ומזהירין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע והוי יודע שהקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ונשמה שנתן בך טהורה היא והנה לך ראיה שהנשמה נכנסת בעובר בבטן אמו:
65
ס״והג' צא ותשכח במדרש כי המלאך בא אצל הפרגוד ונוטל הנשמה משם ואומר לה בואי עמי והכנסי במעי אשה פלוני'. והיא משיבה איך אנית מקום טהור ואלך למקום טמא והמלאך נוטלה בעל כרחה ונותנה במעי אשה וזהו ששנינו על כרחך אתה נוצר והוא דעת אפלטון האומר שכל הנשמות יורדים לזה העולם בעל כרחם בבחינת הסגרם במאסר הגוף:
66
ס״זהד' הנה הוא נחבא בתרגום יונתן בן עוזיאל על פסוק כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמי' בבטן המלאה וכו' תרגם היכמה דליתך ידע איכדין יהלך רוח נשמתא דחיי בגוף עולמא שלילא דשרי במעינא דאימיה מעברא והיכמא דלא תנדע או נוקבא עד זמן דאיתיליד. הכדין ליתך ידיעית עובדא דה' דעבד בחכמתא ית כולא:
67
ס״חהה' הוא עדות ר"ש בן יוחאי בפרשת תזריע עמוד ע"ז. וז"ל. מאי כי אין בלתך. אלא קדושא דקודשא בריך הוא בלתי קדושה דילהון דהא לא אצטריך לקדושה דילהון אבל אינון לאו אינון קדישין בנתך. ודא הוא כי אין בלתך אין קדושא דילהון בלתך. ואין צור כאלהינו כמה דאוקמוה דקב"ה צר צורה בגו צורה ותקין ליה ונפח רוחא דחיי ואפיק ליה לאוירא דעלמא. וברעיא מהימנא פרשת בא אל פרעה אמר שגבריאל מלמד לתנוק במעי אמו הע' לשונות ואחר כך מורידו למדור א' מאינון שבעה מדורין ומשכחו את כלם:
68
ס״טהו' במסכת ברכות פרק א' אמר ר' יוחנן משום רשב"י מאי דכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה כנגד מי אמר שלמה מקרא זה לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדד בחמשה עולמות ואמר שירה. דר במעי אמו ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וכו':
69
ע׳הז' כיוצא בזה בברכות פ' שביעי והובא במדרש הילקוט היה ר' מאיר אומר מנין שאפילו עוברין שבמעי אמן אמרו שירה על הים שנאמר במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל. ובודאי לא היו אומרים רז"ל הדברים האלו אם לא היה נטוע בלבם שמפאת נפשם היו יכולים לשיר את שים ה' אף טרם צאתם לאויר העולם:
70
ע״אהח' גם היא ראיה נצחת אשר ספרו לנו רבותינו ז"ל במסכת יומא פרק ח' אמרו שם. ההיא עוברא דארחא אתו לקמיה דר' אמר להו זילו לחושו לה באזנה דיומא דכפורי הוא. לחושו לה ואילחישא. פי' קבלה את הלחישה שפסק העובר מתאותו קרי עליה בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגומר נפיק מינה רבי יוחנן. ההיא עוברה דארחה אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו לחושו לה ולא אילחישא קרי עליה זורו רשעים מרחם ונפק מינה שבתאי אצר פירי. פירוש מפקיע שערים. ותניא אין אוצריף פירות בארץ ישראל וכל דבר שהוא חיי נפש שמפקיעין את השערים. הנך רואה איך מפאת הנפשהעובר הוא המתאוה. ואיך לר' יוחנן קדשו ה' בטרם יצא מבטן אמו בהיותו יודע במדעו הנצחי חסידותו ענותנותו וקדושתו אשר הורה אף קודם צאתו לאויר העולם בהוותו מקבל הלחישה. והיפך זה שבתאי אצר פרי הורה מראשיתו רשעתו אשר לא ישמע לקול מלחשים:
71
ע״בהט' דומה לזה תמצא בב"ר פרשת ס"ג על פסוק ויתרוצצו הבנים בקרבה באשר שם רבותינו ז"ל דרשוהו מלשון ריצה כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתח עבודה זרה עשו מפרכס לצאת וקארו עליהן אלה הפסוקים עצמן בטרם אצרך וכו' וזורו רשעים מרחם:
72
ע״גהעשירי יהיה קדש לה' באשר לא בלבד מעיד שהנשמה הטהורה ניתנת בעובר קודם צאתו לאויר העולם אבל גם כן מגיד שיום ירידתה לגוף הוא מזמן ההריון. וכן כתוב בסנהדרין פ' חלק אמר ליה אנטונינוס לר' נשמה מאימתי נתנה באדם משעת פקידה או משעת יצירה. ר"ל משעת יצירה שנקרם כלו בבשר וגידין או משעה שהמלאך פוקד הטיפה ומביאה לפני המקום מה תהא עליה וכו'. אמר ליה משעת יצירה. אמר ליה איפשר לחתיכה של בשר שעומדת ג' ימים בלא מלח ואינה מסרחת א"ל משעת פקידה. אמר ליה אין משעת פקידה אמר רבי דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו שנאמר ופקודתך שמרה רוחי. ומכאן יצא לרז"ל מה שאמרו בפ' חלק קטנים מאימתי זוכים לחיי העולם הבא משעת הזרעה שנאמר זרע יעבדנו. ראה נא איך ראוי לקבל האמת מפי שאמרו. ואיך רבי הודה ולא בוש שהנשמה המשכלת נתונה מזמן ההריון דאילו לא נתנה עד שעת יצירה שהיא לאחר ארבעים יום היאך תתקיים הטיפה שלא תסריח במעיה וכיון שטיפה מסרחת שוב אינה מולדת. ואל יקשה בעיניך מה שאמרו רבי אלעזר ור' יוחנן במסכת מנחות פרק שתי הלחם. תורה נתנה בארבעים יום ונשמה נוצרה למ' יום. כל המשמר את התורה נשמתו משתמרת וכל שאינו משמר את התורה אין נשמתו משתמרת באשר שם מלת נוצרה רומז לא להויתה ולא לירידתה לגוף אבל לפעולותיה הנשלמים בעת גמר יצירת הגוף. כי כבר הורו לנו רבותינו ז"ל שיצירת הולד נגמרת בארבעים יום דתניא במסכת ברכות פרק תשיעי ג' ימים הראשונים יבקש אדם רחמים שלא יסריח מג' ועד מ' שיהיה זכר ממ' ועד נ' חדשים שלא יהא סנדל מג' ועד ששה שלא יהא נפל מששה ועד ט' שיצא בשלום וכו'. וכן במסכת נדה פרק ג' המפלת ליום ארבעים אינה חוששת לולד. ליום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שאז נגמרתו יצירתו. ר' ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה. יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר לארבעים וא' והנקבה לשמונים ואחד. וחכמים אומרים אחד בריית הזכר וא' בריית הנקבה זה וזה לארבעים ואחד. וחכמים היינוותנא קמא והלכה כמותו. וכן אמרו ארבעים, יום קודם יצירת הולד וכו' ובגלל הדבר הזה בבחינת שלמות היצירה הנגמרת בארבעים יום אמרו שהנשמה נוצרה לארבעים יום כי אז מתפשטים פעולותיה בכל הגוף כנזכר:
73
ע״דובעבור שידעתי שיש מי שלבו נוקפו בדבר הזה וסובר שאין הנשמה נכנסת בגוף אלא אחר יציאת הולד לאויר העולם ומביא ראי' לדבריו מהא דתניא העוברה המקשה לילד מותר לחתוך. העובר במעיה מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם הוציא ראשו אין נוגעים בו שאין דוחים נפש מפני נפש. אשיבהו מילין קצרים ואומר כי העובר בהיותו בבטן אמו נחשב כאחד מאבריה וכמו שאמרו רז"ל. עובר ירך אמו. ולכן תראה שהאשה בעת הריונה אינה רואה דם כי המותר ההוא משתמש למזון העובר. ולכן הורגי' אשה שנתחייבה מיתה, היא ועוברה. וגילתה התורה זה במה שלא חייבה אלא ממון בנגיפת הילדי'. כמ"ש וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענו יענש כאשר ישית עליו בעל האשה ונתן בפלילים ולזה האשה המקשה לילד מותר לחתוך העובר במעיה מפני שהוא כאחד מאבריה. אבל אם הוציא ראשו הרי הוא כילוד. וכן במסכת נדה פרק ג' יצא מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו משיצא פדחתו. ולזה תמצא שאמרו רז"ל באשה עוברה שמתה ופרכס העובר ואח"כ מת שאינו יורשה להנחיל לאחים מן האב משום דאיהו מיית ברישא ואותו פירכוס אינו אלא כזנב הלטא' המפרכסת וזה בהיותו נחשב כא' מאיבריה אבל בבהמה שנשחטה וגמרו לעובר חדשיו אפשר לה למות תחלה ויבקע העובר רחמה ויצא חי. וזהו בן פקועה המוזכר להם וסוד מסודות הטבע נגלה לרז"ל בחכמתם. ויצא לנו מזה שהנשמה הטהורה אשר נפח אלהים באדם נתנה לו מן השמים מתחלת יצירתו עודנו עצור בבטן אמו כאשר הוכחנו ומאמינים באמונה שלמה כל חכמי בני עמנו כמו שתראה עוד ברבינו עובדיה על משנת על כרחך אתה נוצר. ואין צורך להאריך:
74
ע״היורה שנשמתן של צדיקים רואות בשעת מיתתן הטוב הצפון להם. ומה הרמז בי"ג נהרי אפרסמון.
75
ע״והטוב וכל מתן שכרן של צדיקים המתוקן להם לעולם הבא האמינו רבותינו ז"ל שהקב"ה מראה להם עד שהן בעולם הזה. וכן כתב הרשב"י בפרשת וירא אליו ה' עמוד ר"ס ז"ל. רבנן פתתיבהאי קרא בשעת פטירתו של אדם דתניא א"ר יהודה בשעת פטירתו של אדם הוא יום הדין הגדול שהנשמה מתפרדת מן הגוף ולא נפטר אדם מן העול' עד שרואה את השכינה הה"ד כי לא יראני האדם וחי. ובאי' עם השכינ' שלשה מלאכי השרת לקבל נשמתו של צדיק. הדא ה"ד וירא אליו ה' וכו' וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וכו' ובפרשת ויחי עמוד תס"ה כתב. אוף הכא בשעתא דדינא דבר נש יתער וקרי ליה ולית דידע ליה בר ההוא ברנש דשכיב דתנינן בשעתא דברנש שכיב ודינא שריא עלוי לנפקא מהאי עלמא איתוסף רוחא עלאה ביה מה דלא הוה ביומוי. וכיון דשריא עלוי ואתדבק ביה חמא מה דלא זכה ביומוי משום דאיתוסף ביה ההוא רוחא. וכד איתוסף ביה וחמא נפק מהאי עלמא הה"ד תוסף רוחם יגועון ואל עפרם ישובון. וכתיב כי לא יראני האדם וחי בחייהון לא זכאן במיתתהון זכן וכו'. ולהלן עמוד תע"ה כתב בשעתא דבר נש נפק מהאי עלמא נפשיה דיליה סמיכא עמיה ועד דלא נפקת עינוי דבר נש חמו מה דחמו כמה דאוקימנא כי לא יראני האדם וחי בחייהון לא חמאן וכו'. ומפני זה התלמידים החסידים כשהיו נפטרים מבית המדרש היו אומרים לרבינו הקדוש עולמך תראה בחייך ותקותך לדור דורים גס בבראשית רבה פרשה ס"ב וש"ר פרשה נ"ב ז"ל כתיב עוז והדר לבושה כל מתן שכרן של צדיקים מתוקן להם לעתיד לבא ומראה להם הקב"ה לד שהן בעולם הזה מתן שכרן מה הוא עתיד ליתן להם לעתיד לבוא ונפשן שבעה והם ישנים. א"ר לעזר משל לסעודה שעשה אותה המלך וזימן את האורחים והראה להם מה שהם אוכלים ושותין ושבעה נפשן וישנו להם כך הקב"ה מראה להם לצדיקים עד שהם בעולם הזה מתן שכרן מה שהוא עתיד ליתן להם לעתיד לבא והם ישנים שנאמר כי עתה שכתבתי ואשקוט הוי בשעת סלוקן של צדיקים הקב"ה מראה להם מתן שכרן. כד דמך ר' אבהו אחזו ליה תלת עשר נהרי אפרסמון. אמר להון אילין דמאן אמרו ליה דידך. אמר אילין דאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי לתוהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה'. ע"כ והואיל דאתא לידן נימא ביה מלתא. ולהבנת המאמר אעיר עליו ספקות. הא' כי אם העולם הזה הוא עולם העמל והטורח והצדיקים אינם יושבים בו בשלוה עד בואם אל המנוחה ואל הנחלה של העולם הבא למה זה מראה להם הקב"ה מתן שכרן בעולם הזה. ב' שהמשל אינו צודק כי הרואה הסעודה לא יישן אדרבה יתעורר לאכול לשבעה ג' למה הראהו לר' אבהו נהרי אפרסמון ולא דבר אחר. ולמה היו במספר י"ג. ד' איך יצא מפי קדיש עתק אני אמרתי לריק יגעתי האם לא היה מאמין בשכר ועונש ולא ידע שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אבל לפי דעתי כך הוא הפירוש בהיות שהנשמה והגוף ביחד עסקו בתורה ובמצות ובהיות שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה קודם שיתפרד הנשמה וישאר הגוף מוטל כאבן דומם ארצה מראה לו מתן שכרו לתחית המתים כדי שיתעדן גם הוא ויראה שגם מיתתו אינו לעולמי עולמים ואם יכרת ועוד יחליף. ונאמר עוד שיען שהעה"ב נקרא שבת כמו שאמרו רז"ל מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת כמו שצריך להוסיף מחול על הקדש בעולם הזה כן הקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן כדי להוסיף בו מחול על הקדש, ואם תרצה אמור כי בהיות שכל שינוי ההוה על האדם ומשנה אותו ממה שהורגל בו מצער אותו. והמות הוא הדבר היותר מצטער לאדם כי אינו יכול לצייר הטוב המגיע לו ממנה. לכן היתה מאתו ית' רחמנות לעשות טובה עם הצדיק כדי שלא יצטער וימות בהשקט ונחת בלי יגון וצער להראות לו את מתן שכרו למען יתאוה המות לראות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וענין המשל כך הוא. כי כמו שהרואה את הסעודה ואוכל ושותה עד ששבעה נפשו מתוך האכילה והשתיה שינה כך כשהקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן ונפשם שבעה מהתענוג העצום אשר אליו זכו ישנים ר"ל מתים במיתת נשיקה בלי יגון וצער. וזהו שאמר איוב סימן ג' כי עתה שכבתי ואשקיט ישנתי אז ינוח לי. ר"ל אם עתה שכבתי שהוא כנוי למיתה ואשקוט מצערי העולם הזה אם היה מיתתי כישן בלי צער המות אז בהתפרד הנפש מהגוף ינוח לי מנוחת שלום השקט ובטח. ואמנם למה כנו התענוג הנפשיי בנהרי אפרסמון כתב עליו ר' מרדכי יפה ביפה תואר שלו. ז"ל עם שהשכר הנפשיי אינו בענין גשמי הנה הדבר הרוחני רמז אל השכר הרוחני. כי הדבר שהנשמה נהנית בו הוא הריח. גם ר' ידעיה הפניני כתב שהראות נהרי אפרסמון הוא מבאר שני ענייני הגמול א' שפע הטובה ורבוייה כשפע המים המוגרים בנהר. והב' פשיטות הטובה ההיא והיותה נפשיית לבד כמו שהריחות הטובות תענוג הנפש חזק יותר מכל מיני הדברים הערבים לה ולי נראה שבהיות האפרסמון כפי מה שכתב יוסף בן גוריון הדבר אשר נשתבחה בה לבד ארץ ישראל כי לא תמצא אלא ביריחו אשר על שמו נקראת. בעבור זה כנו חז"ל השכר הנפשיי בשם הדבר היותר חשוב בארץ. ואמנם למה היו במספר י"ג. כתב הה"ר שם טוב בפרשת ויחי שרמזו לי"ג מידותיו של הקב"ה אשר בהם נדבק. או ירמוז אל השגת הדבקות בו ית' שהוא מושג אחר למוד הג' חכמות למודיות טבעיות אלהיות והעשרה אספקלאריו' שהש"י מושג אחריהן אשר כתב ב"ע בשער מ"ד. ועוד אמרו שהוא לשון גוזמא כמו שאמר רבינו הלוי גבי תליסר עליתא דינרי דפרק כל כתבי. וכן תליסר גמלי ספקי טריפתא ותליסר טבחי ואחרים אומרים שהכל משל להשגת אחדותו ית' שעולה אחד במספר י"ג ולי נראה שהם כנגד הי' הדברות אשר בהם נכללים התרי"ג מצות וכנגדשלשה חלקי המצות והם הדבור והמחשבה והמעשה וכדכתיב בפיך ובלבבך לעשותו. ודבר מאמרו של רבי אבהו ואני אמרתי לריק יגעתי. תירץ הרב מרדכי יפה בשם יש מפרשים שחשב שאין שכר רק לנפש וכשראה נהרי אפרסמון שהוא דבר גשמי ראה שזו בשורה שגם הגוף יהיה לו שכרו. ועל כן תמה ואמר שעד עתה חשב שהגוף לריק יגיעו. והוא דחה הפירוש הזה. ופירש שחש שמא לקוצר זכותו יהיה אוכל שכרו בעולם הזה ונמצא מכלה כחו לתהו וריק כי העולם הזה הבל וריק והבל הביא גם הוא כי מי הוא ואיזה הוא שאינו יודע שאחת מן המצות שהעושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא היא תלמוד תורה. ואיך היה חושב שלתהו והבל כחו כלה. ותירץ עוד שעל דרך ההשאלה תפס לשון הכתוב ועיקר כונתו שיהיה שכרו מעט מזער עד שיחשב לתהו והבל לגבי השכר הגדול אשר ראה. והפירוש הזה הוא יותר מתיישב אל הלב. אולם כבר השרישונו רבותינו ז"ל שהצדיקים מראים עצמם כאינם ראוי' לטוב הצפון להם. באומרם על פסוק לולא האמנתי לראות בטוב ה בארץ חיים. למה נקוד על לולא כך אמר דוד לפני ה ב"ה רבונו של עולם מובטח אני בך שאתה משלם שכר לצדיקים לעתיד לבא אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו שמא יגרום החטא. ואל תחשוב בלבך שגם דוד המלך עליו השלום היה ירא שמא לא יזכה לחיי העולם הבא. אבל לענותנותו לחסידותו היה מראה כאילו לא היה הגון לכל הכבוד הזה. וכמו שאמר יעקב קטונתי מכל החסדים. וכן ר' אבהו. או נאמר כי מאחר שכל מה שאנו עושים ממצות ה' בעולם הזה הוא לבד פרעון הטוב שקבלנו ממנו בני חיי ומזוני וכל ההצלחה והאושר הטוב אשר קנינו. וכמו שאמר הכתוב מי הקדימני ואשלם. לכן ר' אבהו לרמוז שכבר פרע לו הקב"ה עבודתו בעולם הזה אמר כל אילין לאבהו וכו' ויצא לנו מזה שהקב"ה מראה להם לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא. וכן בזוהר שיר השירים אמרו. כד ברנש זכאי נפיק מהאי עלמא פתחין ליה תליסר תרעיה דרזא דאפרסמונא דכייא דרזא דחכמתא עילאה תליא ביה וכו'. ובפרק ג' דתענית הביאו שהראה הקב"ה לר' אלעזר בן פדת י"ג נהרי שמן אפרסמון. ואמרו עוד דריב"ל אשכח לרשב"י דיתיב אתליסר תכתיכי דפיזא וכו'. והכל משל להשגות עליונות כמו שאמרנו אשר אליהן זוכים הצדיקים קודם פטירתן מן העולם. ובגלל הדבר הזה אמרו רבותינו ז"ל במסכת כתובות מת בתוך שחוק סימן יפה הוא לו. וזהו לפי דעתי פירוש פסוק פתיחת מאמרנו עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון. ר"ל כאשר הנשמה הכנויה בשם אשת חיל ואשה משכלת מתלבשת בעוז שהוא התורה וכמו שנאמר ה' עוז לעמו יתן עם המדות שהם הדר ותפארת לו לאדה אז ותשחק ליום אחרון כי אז ימלא שחוק פיהו ביום האחרון של חייו בראותו קודם מותו הטוב הצפון לו. ולזה המת מתוך שחוק סימן יפה הוא לו שחלקו בארץ החיים.
76
ע״זענין מלאך המות ומי האנשים האלו אשר מתים על ידו.
77
ע״חואמנם איך תפרד הנפש מהגוף זה אחד מהדברים אשר לא יושגו בחוש. כי הנפש בעבור זכותה והדמותה לעצם השמים לטוהר לא תראה בצאתה מן הנוף. אבל רבותינו ז"ל במסכת עבודה זרה פרק א' אמרו עליו על מלאך המות שכלו מלא עינים ובשעת פטירתו של אדם עומד מעל מראשותיו וחרבו שלופה בידו וטפה של מרה תלויה בה וכיון שרואה אותה החולה מזדעזע ופותח את פיו וזורק טפה של מרה לתוך פיו. ממנה מת ממנה מסריח ממנה פניו מוריקות. וכן איתא בזוהר פרשת נשא עמוד ר"מ וז"ל. סנטירא דמלכא. נחית וקאים קמיה לרגלוי וחד סייפא שננא בידיה זקיף בר נש עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטן באשא דזיוא מניה. אדהכי חמי ליה קמיה כליה מלי עיינין לבושוי אשא דלהיט קמיה דבר נש. הכי הוא ודאי דהא כמה בני נשא חמו מלאכא בשוקא קמיה ושאר בני נשא לא חמאן ליה. ואיתימא הא כתיב עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט היך יכיל לאתחזאה בארעא. אלא מלה דא הא אוקמוה דכיון דנחית אתלבש בגופא ואתחזי למאן דאתחזי בההוא לבושא דאתלבש ביה ואי לאו לא יכול למסבל ליה עלמא ולאתחזאה. כ"ש וכ"ש האי דכל בני עלמא צריכין ליה. ותלת טיפין בחרביה וכו' והא אוקמו' חבריא כיון דחמי ליה אזדעזע כל גופיה ורוחיה ולביה לא שכיך בגין דאיהו מלכא דכל גופא ורוחא דיליה אזלא בכל שייפי גופא. ואשתאיל מנייהו כבר נש דאשתאיל מחבריה למהך לאתר אחרא. כדין הוא אומר ווי עלמא דעבר ולא מהנייה ליה אלא אי אקדי' אסוותא דתשובה. עד לא מטא ההיא שעתה דחיל בר נש ובעי לאתטמרא ולא יכיל. כיון דחמי דלא יכיל הוא פתח עינוי ואית ליה לאסתכלא ביה בעיינין פקיחין וכדין הוא מסיר גרמיה ונפשיה וההוא שעתא הוא עידן דדינא רבתא דבר נש אתדן ביה בהאי עלמא. ועם כל דא רוחא אזלא ושאט בכל שייפין ואזדעזע לכל סטרין וכל שייפי גופא כלהו מזדעזען. כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מניה נפיל זיעא על ההוא שייפא ורוחא אסתליק מיניה ומיד מית ההוא שייפא וכן בכלהו כיון דמטא רוחא למיפק דהא אשתאיל מכל גופא כדין שכינתא קיימא עליה ומיד פרחא מן גופא. עכ"ד. ולמדנו מזה שטעם הזיעה הנופלת על האדם והשארת עיניו פקוחות היא ראיית פני מלאך המות אולם רואה אני סתירה בין דברי רבותינו ז"ל כהם אמרו במאמר הקודם שבשעת פטירתו של אדם המלאך המות עומד מעל ראשותיו. ובמקום אחר אמרו שהשכינה היא מעל מראשותיו של חולה. דתניא בפרק קמא דשבת ובפרק אין בין המודר הנכנס לבקר את החולה לא ישב על גבי המטה ולא על גבי כסא אלא מתעטף ויושב לפניו מפני שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה שנא' ה' יסעדנו על ערש דוי. וכן רש"י על פסוק וישתחו ישראל על ראש המטה כתב הפך עצמו לצד השכינה. ואם כך הוא מי נתן המלאך המות לצד הקב"ה הלא כתוב מלא הוא כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע. ועוד דמכאן משמע שהמלאך המות הוא למעלה מראשותיו. ובזוהר במאמר הנזכר נאמר סנטרא דמלכא נחית וקאים קמיה לרגלוי. אמנם להתרת הספקות האלו יבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם הלא הוא ברבת בני עמנו הרעיא מהימנא בפרשת פנחס עמוד תכ"ט ז"ל. אוף הכי שכינתא אסחרת לגופא וסמיך ליה ה' יסעדנו על ערש דוי ובגין דא אוקמוה מארי מתניתין המבקר את החולה לא ליתיב למראשותיו משום דשכינתא על רישיה. ולא לרגלוי דמלאך המות לרגלוי. האי לאו לכל ברנש אלא לבינוני אבל לצדיק גמור ה' יסעדנו על ערש דוי על רישיה ושכינת' אסחר גופיה עד רגלוי. ובגין דא איתמר ביעקב ויאסוף רגליו אל המטה ודא שכינתא דאתמר בה והארץ הדום רגלי. לרשע גמור מידת הדין אסחר ליה בכל סטרא ודא יצר הרע דמדת הדין אסחר ליה בכל סטרא דיליה דפניו מוריקות בטפה דאינון ג' טפות דזריק ביה מרה. הה"ד ואחריתה מרה כלענה וכו' עכ"ל. ולכאורה נראה דסותר כל מה שאמרנו כי ברשע גמור גוזר דמדת הדין ומלאך המות אסחר כל גופיה מראשו ועד רגלו. ובמאמר דע"ז כתיב דהוא למעלה מראשותיו דוקא. גם יש קושיא גדולה בדברי הרעיא מהימנא דנראה מדבריו דאין מלאך המות שולט בצדיקים דשכינתא שריא עליהון. ואנן תנן בסוף פרקא קמא דבתרא ששה לא שלט בהם מלאך המות. ואלו הן אברהם יצחק יעקב משה אהרן ומרים הא כל שאר הצדיקים כלם שלט בהם. ומעשים הוכיחו דהא תניא בפרק במה מדליקין בענין דוד כל יומי דשבתא הוה יתיב וגריס כוליה יומא. ההוא יומא דבעי למינח נפשיה קם מלאך המות קמיה ולא יכיל ליה דלא הוה פסיק פומיה מגירסא אמר מה אעביד ליה הוה ליה בוסתנא אחורי ביתיה. אתא מלאך המות ובחיש באילני נפק למחזי הוה סליק בדרגא איפחית דרגא מתותי'. אישתיק ונח נפשיה וכו'. ועוד מצינו לרב נחמן שאמר לו לרבא בחלום אי אמרת לי קודשא בריך הוא זיל הוי בההוא עלמא כדהוית אמינא ליה לא בעינא משום דנפישא ביעתותא דמלאך המות. ופירש רש"י שלא ימיתני פעם אחרת גם בספר ראשית חכמה בשער היראה סוף פ' י"ב כתב בזה הלשון. א"ר יוסי בא וראה כמה בין בהמה לאדם. בהמה כמה ייסורין סובלת בעולם שוחטין אותה ומפשיטין אותה ואין עליה דין. אבל אדם כמה ייסורין סובל בעה"ז ולאחר מיתתו אם צדיק גמור פוטרין אותו מן הדין. ואם רשע גמור דנין אותו בדינים חמורים. אמר בשעה שהאדם נפטר מן העולם לא די שנבהל ממלאך המות שכלו מלא עינים וחרבו שלופה בידו אלא שואל לו כלום עסקת בתורה ובגמילות חסדים והמלכת לקונך והמלכת את חבירך בנחת רוח אם יש דברים הללו זורק אותה טפה לתוך פיו ויוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלב. ואם אין בו דברים הללו יוצאה נשמתו מגופו כגרירת קוצים מן הצמר. וכשבא מלאך המות אומר לו צדיק קונך שלחני אליך. מיד מתחנן לו. אומר לו שעה זו ואי אפשר לעברה אלא ששמעתי מאחורי הפרגוד שהקב"ה מתקן לך מדור בגן עדן הא לך שאפילו הצדיקים מתים ע"י מלאך המות. ואם כך הוא הדרא קושיא לדוכתה ומה הפרש יש בין הצדיקים לרשעים אם הכל כאשר לכל מקרה אחד לצדיק ולרשע לטהור ולטמא. אמנם מה שראיתי צדיק לפני בהיתר הספקות האלו הוא דתרי זמני נינהו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וזה שכפי הרעיא מהימנא כל בני העולם נחלקים לג' כתות. והם הרשעים הבינונים והצדיקים. ולכן הבדיל ביניהם באומרו כי לרשע גמור מדת הדין מתוחה עליו מרגלו ועד ראשו. לבינוני מלאך המות לרגלו ושכינתא על ראשו. ולצדיקים שכינתא אסחר עליה לכל גופיה. אמנם זה יובן בשעת חליים של צדיקים דכן כתיב המבקר את החולה. וכתיב ה' יסעדנו על ערש דוי. אבל בשעת פטירתן שהוא הרגע המבדיל בין החיים למיתה אז ה' שהיה מראשותיו של הצדיק החולה נפטר והולך לו כדי שישלוט עליו המלאך המות. שאם לא היה שולט על דוד המלך עליו השלום בשביל דלא הוה פסיק מפומיה גירסתיה כל שכן שלא ישלוט על החולה בעודו נסעד על ידי ה' שהוא מקור החיים. ויצאו מזה הכלל הששה אשר מנו חז"ל דלא שלט בהם המלאך המות הא שאר צדיקי וחסידי די בכל דר ודר מתים על ידו. ויתרונם הוא שקודם מיתתם הקב"ה מראה להם שכרם כדכתיב בפרקי ר' אליעזר ובכמה מקומות מן הזוהר כי לא יראני האדם וחי בחייהם אינן רואין אבל בשעת מיתתם רואים. ובזה יתורץ הספק הראשון יען הסברא הישרה נותנת שבשעה א' אינם יכולים לעמוד למעלה מראשותיו של חולה רות הטומאה ומקור הטהר' השי"ת. אבל הוא כמו שאמרנו שבשעת רגע הכטירה אז שכינתא אומרת אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו במיתה הגזור' על כל חי ויבקשו פני. ואז המלאך שהיה עד עתה ברגלי החולה מתעלה למעלה. ובזה יתורץ גם הספק השני ומסכימים המאמרי' המכחישי' זה את זה. כי מה שנאמר בזוהר פרשת נשא דסנטירא דמלכא שהוא המלאך המות קאים ונחיתלרגלוי הוא אמת ויציב בהיותו קרוב למיתה. ומראית פניו מזדעזע כל גופו ונופלת בו הזיעה שאמרנו כאשר הובא בזוהר בפרשת הנז'. אבל כאשר פתאום בא אידו של אדם אז המלאך המות עולה ועולה מעל מראשותיו דיקא נמי דקתני בשעת פטירתו של אדם ש"מ. ואם תאמר אם כל בני האדם מתים על ידי מלאך המות מה יתרון לחכם מן הכסיל ומן הצדיק לרשע. ראה נא מה שכתוב בס' ראשית חכמה בדברי ר' יוסי וישמח לבך. יען בצדיק יוצאת נשמתו בלא צער כמשוך נימא מחלב. אמנם ברשע כגרירת קוצים מן הצמר. ועם זה כל המאמרים ובאו על מקומם בשלום. ולכן תמצא שהחכם המקובל האלהי כבוד ר' משה קורדווירו ז"ל צוה לתלמידיו שיהיו אצלו סמוך לפטירתו ואז יאמרו אנא בכח גדולת ימינך וכו'. ויכוונו בכל השמות היוצאות ממנו ובפרט קרע שטן כדי שיקרעו כח השטן שלא יצערהו בעת יציאת הנשמה. ומה שנאמר שהמלאך המות כלו מלא עינים נראה לי שכונתם לרמוז שאין שום בעל חי שיתעלם ממנו כי מי גבר יחיה ולא יראה מות. ולכן עיניו משוטטות בכל הארץ ואין נסתר מחמתו. ואם עדין לבך נוקפך ותאמר כי כל מה שאמרו רז"ל בענין המלאך המות הכל רמז וחידה ושאין הדברים כפשוטן. ראה נא מאן גברא רבא מסהיד עליה. הלא הוא הרב רבינו סעדיה הגאון בס' האמונות שלו במאמר הו' ממהות הנפש. וז"ל. וכיון שבארתי אלה הענינים צריך שיבאר איך יהיה ענין הנפש בעת הפרדה מן הגוף ואומר. כי רבותינו הודיעונו שהמלאך אשר ישלחנו הבורא להפריד ביניהם יתראה לאדם כצורת אש ירקרקת מלא עינים מאש כעין חשמל ובידו חרב שלופה מכוין אליו בה. וכאשר יראהו יחרד למראה ותתפרד נפשו מגופו. וכאשר הסתכלתי בכתוב מצאתי הענין בו כמו שהודיעונו באמרו בעת המגפה וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים וחרבו שלופה בידו. וכאשר התפלל והחריב אחר כן אמר ויאמר ה' למלאך וישב חרבו אל נדנה ולמדתי שגוף המלאך מאש ירקרקת מאמרו ודמות החיות מראיהן כגחלי אש. וכלו מלא עיני' באמרו וכל בשרם וגפיה' וידיהם וכנפיהם והאופנים מלאים עינים סביב. ושאש העינים כעין חשמל כי אם היתה ירקרקת כמו הגוף לא היו נכרים שהם עינים אבל הם נכרים בהשתנות מראיהן והוא עין החשמל הנזכר. וכבר ידעת כי ראות האש הגדולה כמעט שלא מתו אבותינו ממנה כמו שנאמר ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת. וכל שכן כשמכונין אל האדם בה עם חרב שלופה. וכבר ידעת עוד שדוד מפני שראה את המלאך אף על פי שלא כוון אליו בשום היזק איך הבהילו והרעידו כמו שאמר כי נבעת מפני חרב מלאך ה' ולא סר מן היום ההוא מרעיד בלתי מתחמם עד יום מותו כאשר נאמר ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו כל שכן מי שמכוונין אליו בה. ע"כ. הבט נא איך הבין הדברים כפשוטן והנסיון הוכיח מה שארז"ל כלבים צועקים מלאך המות בעיר. והטעם הוא שרואים אותו. ולכן צועקים וחרדה גדולה נופלת עליהם. וכפי בעל ס' החסידים סי' תתשנ"א היינו רבותא שבא להשמיענו שמצרים היה מלא מלאכי חבלה כי אין בית אשר אין שם מת ואעפ"כ ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. ואגב גררא ראיתי לפרש פה מאמר מרבותינו ז"ל במסכת ברכות ז"ל. תנא מיכאל בא' גבריאל בשתים אליהו בד' ומלאך המות בח' ובשעת הדבר באחת. כי מיכאל בהיותו מצד החסד טס בטיסה אחת כי פעולת החסד והרחמים אינה צריך איחור ולא דין צריך בושש אבל גבריאל בשתים כי הוא ממונה על הדין וגם ענוש לצדיק לא טוב. ולכן לא במהרה ינתק ממקומו ובעכוב עושה שליחותו אמנם אליהו בד' כי יושג ממנו ד' עניינים. הא' שהוא מלאך הברית היושב על כסא כבודו אצל כל הנכנסים תחת כנפי השכינה בשעת מיתתם. הב' שהוא מלאך מלמד דעת את העם כמו שבא בתלמוד שהיה נראה ומלמד לקצת החכמים אליהו רבא ואליהו זוטא. הג' שהוא המלאך מבשר משמיע ישועה והד' שישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם ומלאך המות בח' יען הקדחות הממיתות טבעיות כפי חכמי הרפואה נכללים בארבע. והם הקדחות היומיות אשר מהם יעתק אל חולי ממית. קדחות מעיפוש או רבוי הלחות. קדחות האיברים הנקרא איטיקא. וקדחות בסבת הפסד האויר. והמיתות המשונות נכללים ג"כ בד' ואף שארבע מיתות בית דין בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו ובכלם הם ח'. אולם בשעת המגפה באחד כי אין שם אלא עיפוש האויר ממית ועיין עוד בספר העשרה מאמרות ח"א פרק ט"ו. ואל ישיאך לבך לומר כי מלאך המות א' יוכל לעמוד ולהמית כל בני העולם המתים. כי איך יוכל להיות בכמה מקומות בזמן א'. אבל האמת כי יש הרבה שלוחים למקום ונקראים בשם מלאך המות והם הם העומדים בשעת פטירתן של בני אדם. ונתבאר מזה שענין המלאך אמת הוא. והדבר כפשוטו כאשר הוכחנו:
78
ע״טענין השלשה כתות של מלאכי השרת שיוצאים לקראת הצדיקים. ואיך בשעת מיתתן אהוביהם וקרוביהם רואים.
79
פ׳כתובות פרק הנושא א"ר אלעזר בשעה שהצדיק נפטר מן העולם ג' כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו א' אומרת לו יבא שלו' וא' אומרת הולך נכוחו ואחת אומרת לו ינוחו על משכבותם. ובשעה שהרשע נאבד מן העולם ג' כתות של מלאכי חבלה יוצאות לקראתו א' אומרת לו אין שלום אמר ה' לרשעים ואחת אומרת לולמעצבה תשכבון. ואחת אומרת לו רד ושכב את ערלים. ויש להקשות בזה המאמר שכיון שהכל פסוק אחד למאי הוצרכו הג' כתות של מלאכים הללו הלא חד הוה מצי לאומרו. ועוד מה היא כונת הג' דברים האלו. וכבר ראיתי מי שפירש שהצדיק קונה לו במיתתו שלשה מיני הצלחות. והם הצלתו מפגעי העולם הזה וקורותיו. הב' הצלחתו האמיתית בעול' שכלו טוב. והג' הצלתו ממלחמת יצרו הרע כי תמיד הוא בפחד פן ילכד ברשתו. כמו שאמרו ז"ל ואל תתיאש מן הפורענות. ושלכן על הא' הכת הראשון אומרת יבא שלום ר"ל יבא מי שיצא לשלום מימי הרעה של העולם ההוא. ועל הב' הכת השנית אומרת הולך נכוחו ר"ל נגד פני ה' ליהנות מזיו שכינתו. ועל הג' הכת השלישית אומרת ינוחו על משכבותם ממלחמת היצר הרע. והפך זה אומרות הג' כתות של מלאכי חבלה לרשעים. אמנם לעניות דעתי שכאן הג' כתות של מלאכי השרת הם שלשה מבשרים משמיעים שלשה ישועות לנפש ר"ל בגן תחתון ועליון ובעולם הבא אחר תחית המתים. ולכן הם ג' כתות. והאחת אומרת יבא שלום כלומר ירד דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. הב' אומרת הולך נכחו. להודיע לו איך עוד תעלה ממדרגה למדרגה נכח פני עליון ותחת כסא כבודו בערבות לפניו תעמוד. והג' אומרת ינוחו על משכבותם ר"ל כל כלי הנפש ואיברי הגוף כי בא יבא ולא יאחר זמן אשר עוד יתנערו מעפר ויחיו ושמיתתם יחשב כשינה ומנוחת שלום השקט ובטח. ובהיותם מבשרים לשלשה זמנים מתחלפים לכן הם על מספר ג' לא פחות ולא יותר. גם יתכן לומר שהשלש כתות הם כנגד התורה האלהית תקיף בשלשה חלקים מורים על שלשה עניינים שהם החכמה והרצון והיכולת. ונקראים בפי הרב בעל העקרים מאמר ג' פ"ד דברים חוקים ומשפטים. ולכן לכבוד התורה הקדושה אשר קיים אשר מצותיה מתחלקים לשלשה חלקים והיא גם היא אמריה החליקה בתורה נביאים וכתובים באים השלשה כתות הללו. והיותר נכון אצלי ע"פ הזוהר שהם השלשה אפוטרופוסין דקיימין על האדם שכן כתוב בפרשת בראשית עמוד מ' ז"ל. כמה מלאכין נפקן בכל נשמתא ונשמתא תרין חד מימינא וחד משמאלא אי זכי אינון נטרין ליה דכתיב כי מלאכיו יצוה לך. ואי לא אינון מקטרגין עליה. א"ר פנחס תלתא ואינון קיימין אפוטרופוסין עליה דברנש דכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף מלאך א' מליץ תרי להגיד לאדם יושרו תלת. והן מקדמים לו ויוצאים לקראתו. והכלל העולה ששלשה כתות מלאכי השרת יוצאים לקראת נפש הצדיק לקבלה בסבר פנים יפות. וכן תמצא בזוהר פרשת משפטים עמוד קע"ג לעם נכרי לא ימשול למכרה מאן עם נכרי עלובתא איהי הנשמה דכד נפקא מעלמא ובר נש אסטי ארחיה בעדה היא בעאת לסלקא לעילא גו משריין קדישין קיימין בהאי אורחא דגן עדן ומשריין נוכראין קיימין בהאי אורחא דגהינם. זכתה נשמתא כמה משיריין קדישין קא מתעתדין לה לאתחברה בהדה ולמיעאל לה לגן עדן. לא זכתה כמה משיירין נוכראין מתעתדין באורחא דגהינם ואינון משיריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין. אתא קרא ואוכח לעם נכרי לא ימשול למכרה אילין מלאכי חבלה גם במדרש רות הנעלם אמר רבי פרחיה כד מטינא עמיה לאמצעו דהאי פרדס חמינא תרין אורחין ומשיריין מסטרא דא ומסטרא דא. אמרתי מאי האי אמרו לי הכא מתפרשן אורחין מאן דאזיל לגן עדן ומאן דאזיל לגהינם. מאן דאזיל לגן עדן אינון אזלין בהדיה ואקדימו ליה שלם. ומאן דאזיל לגהינם אינון נטלין ליה למידן ליה בגהינם. ובפרשת נח תאני רבי חייא רבה בשעה שנשמתו של צדיק יוצאה מן הגוף מיכאל השר הגדול המקריב נפשות הצדיקים לפני בוראו הוא יוצא ומקדים שלום לנשמתו של אותו צדיק שנאמר ומלכי צדק מלך שלם זהו מיכאל ראש שומרי שערי צדק. מלך שלם זו ירושלים של מעלה הוציא לחם ויין שמקדים ויוצא לקראתו ואומר לו שלם עליך. א"ר חייא מכאן למדנו כל המקדים ויוצא לקראתו ואומר לו שלום מעלה עליו הכתוב כאילו אכילה ושתיה הוא נותן לו. וכן אמר ר' חייא רבה מיכאל ומלאכי השרת השומרים שערי צדק יוצאין לקראתו ומקדימין לו שלום. והוא כהן לאל עליון דתאני רב יוסף כשם שכהן גדול למטה כך מיכאל השר הגדול הוא כהן למעלה. והוא מקדים ומברך לנשמה ואחר כך להקב"ה. ע"כ ואל יחשוב הקורא שהמאמרים האלו סותרי' זה את זה. כי כמו שבמלכותא דארעא כאשר יבא איזה שליח או שר מארצות אחרות לקבל פני המלך יוצאים לקראתו משרי ונכבדי הארץ ואח"כ א' מרואי פני המלך נכנס עמו ומלוהו עד חצר בית המלך הפנימית מקום מושב המלך. כך במלכותא דרקיעא הגם שראשונה תכף ומיד לאחר המות יוצאים לקראתו בג' כתות המשריין של המלאכים הנזכרים. להקבלת פני השכינה בא יבא ברינה מיכאל השר הגדול ומקריב נשמותיהן של צדיקים. וכדאיתא במסכת חגיגה פרק אין דורשין. ובזה האופן אין שום סתירה בין המאמרים האלו. וממה שצריך עוד שתדע בדבר הזה שלא לבד יוצאים המלאכים לקראת נשמתו של צדיק אלא גם צדיקים כמותם יוצאים לקראתם ורואים אותם ושמחי' בלבם. כמו שהובא בכתובות פרק הנושא אמר רבי חייא בר גמדא א"ר יוסי בן שאו בשעה שהצדיק נפטר מן העולם אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם צדיק בא אומר יבאו צדיקים ויצאו לקראתו יבא שלום ינוחו על משכבותם וכן אמר ר' יוחנן בן זכאי פנו כסא לחזקיה מלך יהודה שבא. גם בספר הזוהר פרשת ויחי עמוד תס"ה כתיב בשעתא דבר נש מית חמי גביה קריבוי וחברוימהאי עלמא ואשתמודע בהו וכלהו גליפין בדיוקניהון כמה דהוו בהאי עלמא. אי זכאה ההוא בר נש כלהו חדאן קמי ומקדמי ליה שלם. ואי זכאה לא הוי לא אשתמודעא לגביה אלא מאינון חייביא דירדי לון בכל יומא בגהינם וכו'. והכלל העולה שלא לבד המלאכים משרתי עליון יוצאים לקראת הישרים בלבות' אלא גם נפשות הצדיקים שכבר מתו והקרובים הנאהבים והנעימים בחייהם במותם לא נפרדו ומנשרי' קלו לקבל קרוביה' עמם במחיצתם ולהתענג בחברתם והמטים יוליכם ה' את פועלי און לגהינם כמו שכתבנו. וכן בהגהות ציוני פרשת וירא אליו כתוב לאמר. וכבר ראינו ושמענו דוגמא לדבר שהחולים העומדים סמוך למיתתם שרואין ומכירין המתים הבאים לקראתם ואין אחרים רואים. והענין כי בהתבטל כח גופנית אין ראייתם ושמיעתם באמצעות הכלים כגון העין והאוזן אלא בעין הנפש בלבד וכו' ואי איפשר להכחיש מה שהנסיון הוכיח:
80
פ״אשהמתים יודעים מענייני העולם הזה. ועד אנה מתפשטת הידיעה הזאת:
81
פ״בקורא נבון הסתכל ותראה מפוזר ומפורד בכל התלמוד בבלי שהמתים יודעים מענייני העולם הזה. כך גרסינן במסכת ברכות פרק מי שמתו ר' חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות הוה קשדיא תכלתיה דרבי יונתן. א"ל ר' חייא דלייה כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. א"ל ומי ידעי כולי האי והא כתי' והמתים אינם יודעים מאומה. א"ל אם קרית לא שנית ואם שנית לא שלשת ואם שלשת לא פירשו לך יפה. כי החיים יודעים שימותו אלו צדיקים שבמיתתן קרויים חיים שנאמר ובניהו בן יהוידע בן איש חי רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אריאל מואב והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג בן איש חי אטו כולי עלמא בני מתי נינהו אלא בן איש חי שאפי' במיתתו קרוי חי. ושם נאמר עוד ת"ש דאבוה דשמואל הוי קא מפקדי גביה זוזי דיתמי כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה הוו קא קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי. אזל אבתריה לחצר מות א"ל בעינא אבא בר אבא. אמרו ליה טובא אבא בר אבא נמי איכא הכא. א"ל בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל היכא אמרו ליה סליק למתיבתא דרקיעא אדהכי חזייה ללוי דיתיב אבראי. א"ל אמאי יתיבת אבראי מ"ט לא סלקת. א"ל דאמרי לי כל כי הנך שני דלא סליקת למתיבתא דרבי אפס ואחלישתא לדעתיה לא מעלינן לך למתיבתא דרקיעא. אדהכי והכי אתיא אבוה חזייה דהוה קא בכי ואחיך. א"ל מ"ט קא בכית. א"ל דלעגל אתית לן. מ"ט אחיכת דחשיבת בהאי עלמא טובא. א"ל אי חשיבנא נעיילוה ללוי ועיילוה ללוי. א"ל זוזי דיתמי היכא. א"ל זיל שקלינהו באמתא דריחיא עילאי ותתאי דידן ומצעי דיתמי. א"ל מ"ט עבדת הכי. א"ל אי גנבי גנבי מיגנבו מדידן. אי אכלה ארעא אכלה מדידן אלמא ידעי. שאני שמואל כיון דחשיב מקדמי ומכריזי פנו מקום. גם בפרקא קמא דתענית נאמר למה יוצאים לבית הקברות. פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא חד אמר אנו חשובים לפניך כמתים וחד אמר כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. במסכת סוטה כתוב לאמר ויעלו בנגב ויבא עד חברון ויבאו מבעי ליה אמר רבה מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשטתח על קברי אבות. א"ל אבות העולם בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. ביבמות פרק האשה רבה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמי' וכי אפשר לו לאדם לדור בב' עולמים. אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה כדי שיהיו שפתי דובבות בקבר (פי' ואז אחיה בב' עולמים יחד). דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעה"ז שפתותיו דובבות בקבר. א"ר יצחק בן נזירא ואמרי לה אר"ש נזירא מאי קראה וחכך כיין וכו' דובב שפתי ישנים ככומר של ענבים (פירוש כלי שמניחים בו ענבים עד שמתחממים וייט נוח לצאת בו) מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב. אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר. ואל תחשוב שיש שם תנועה ממש בקבר אבל כונתם לרמוז השמחה והערבות שמגיע למת בראותו שבשמועתו זכה וזכה את הרבים והוא כהדין דשתי חמר עתיק אע"ג דהוא שתי ליה טעמא בפומיה. גם בפרק ח"ה תראה הביאו עובדא דר' בנאה שאמר אברהם ליעול דליכא יצרא בהאי עלמא. בכתובות פ' הנושא אמרו דרבי הוה אתי כל בי שמשי לביתיה. בפרק הפועלים עובדא דאליהו דאמר שהיה מעמיד האבות שיתפללו בכל יום. בשבת פרק שואל גבי הנהו קפולאי דהוו קפלי בארעא דרב נחמן נחר בהו רב אחאי בר יאשיה. ושם נאמר דרב אמר ליה לרב שמואל בר שילת אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא. ועוד לו ההוא דשכב בשבבותיה דרב יהודה לא היו לו מנחמים כל יומא הוה דבר רב יהודה בי עשרה ויתבי בדוכתיה אתחזי ליה בחלמיה לרב יהודה וא"ל תנוח דעתך שהנחת את דעתי. גם בב"ר פרשה ע"ב אמרו שנקברה רחל בדרך כדי שתהא מבקשת רחמים על הגליות ובפסוק והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם פירשו חטוטי דשכבי דאמר מר בעון חיים מתים נחטטים. וכן תמצא עוד במדרש רות הנעלם ר"י בר ר' סימון אמר זכאה מאן דאשתדל למנדע ביה לית שעור לחכמתי. ר' פרחי' הוה אמר כל זמנא דגופא לא נח בדוכתי' נפשא דיליה אוף הכי. ואיהו הוה משתדל תדיר למנדע בההוא עלמא דנשמתין יומא חד הוה אזילבחקלא ואשכח חד גופא תחו' אילן חד מית אשג' ביה ואשכח ואיהו יהודאי אשכח ביה כריכין דמצוה וספרא דאגדתא בהדי'. אמר ודאי ת"j איהו אשתדל בקברי'. גניז ליה ואזל למתא ואתקין ליה תכריכין וקבר' וזמין בני נש' ובכה עליה. ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוה בידוי כיון דאגניז ואתקבר ההוא גופא נפשא דיליה עאלת לגו מתיבתא עילאה. אמרו לה זיל ואשלים טיבו למאן דאשלים לך. יומא חד רבי פרחיה הוה יתיב אבבא דפתחא דלוד והוה עציב דדחיקא ליה שעתא. אתא חד בר נש לגביה אמר ליה ר' תבעי למהך לדוך פלן בהדאי ואתן לך מאני כסף בגין דנשתדל באורייתא כחדא באורחא. אמר ליה נזיל. כד הוו אזלין פתח כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה. והכי איתמר כי החיים יודעים שימותו אלו הצדיקים והמתים אינם יודעים מאומה אלו הרשעים. אמר ליה חייך רבי ואפילו הרשעים ידעי בההוא עלמא. ידעי בצערא דידהו וידעי בצערא דאחריני. וידעי במה דעבדו בהאי עלמא וידעי ביקרא דצדיקייא ובדינהון דרשיעייא. אמר ליה אי הכי מאי והמתים אינם יודעים מאומה. אמר ליה בהאי עלמא יתיב דהא צדיקייא דאקרון חיים מסתכלי וידעי דימותון וזמינין למיהב דינא דאית דין ואית דיין. כד"א והחי יתן אל לבו. אבל חייביא דאקרון מתים לא ידעי ולא משגיחין ולא מסתכלאן בעובדי דההוא עלמא לאו מן בני חייא איהו. ההוא עלמא עלמא דנשמתין ורוחי איהו. ההוא עלמא דדיירי ביה רוחיהון דבני נשא ודמיין בדיוקנין ואשתמודעאן דא לדא וידעי מה דזמין למהוי בהאי עלמא. ומשתדלי למנדע ביקרא דמאריהון תמן בההוא מלבושא דההוא עלמא ע"כ. ותמצא עוד שם בפסוק ולנעמי מודע דההוא גברא אתי ליה בחלמא לר' זמיראה דלמד את בנו תורה כמה דנחמת לי כך ינחם הקב"ה אותך דהא מן יומא דידע בני פסוק חד אפיקו לי מן דינא. כיון דקרי ק"ש סלקי דיני בין ביממא בין בליליא זמנא חדא. כיון דקרי בי רב אעברו דינאי מכל וכל וכו'. ועוד תמצא זכרון זה המאמר בפרקים יבאו:
82
פ״גהרי לך מכל המאמרים האלו שהמתים יודעים בעסקי החיים. ותדע עוד דאחר דשקיל וטרי בגמרא פרק מי שמתו אם המתים יודעים אם לאו, מסיק התם ואף רבי יונחן הדר ביה דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מנין למתים שמספרים זה עם זה שנאמר ויאמר ה' אליו זאת הארץ וכו' מאי לאמר אמר הקב"ה למשה לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם ואי סלקא דעתך דלא ידעי כי אמר להו מאי הוי אלא לאו דידעי ולמה ליה למימר להו כדי לאחזוקי ליה טיבותא למשה. גם שם עובדא דשתי רוחות שהיו מספרות זו עם זו והלכה הא' לרקיע לשמוע מה שנגזר בר"ה ובאה והגידה לחברתה. וכמה מעשים כאלו שאף שהם זרים בהיותם נעלמים מעיני כל חי השכל לא ינגדם כמו שאוכיח במאמר השלישי. ויוכל להיות שיש לנשמות רשות לשוט בארץ כשירצו ולהשיב שואלם דבר כמו שכתוב בתורה ודורש אל המתים. ואף אחר הי"ב חדשים שהנשמה עולה ויורדת כמו שמצינו בעובדא דר' אחאי בר יאשיה עם רב נחמן כדכתיבנא:
83
פ״דאמנם ראוי שתדע שיש לי עוד מקום עיון בכל זה שאמרנו בענין ידיעת המתים. וזה שנראה מכל המאמרים האלו שזכרנו שהמתים בלי זמן מוגבל יודעים מענייני העולם הזה. ואולם בפרק שואל משמע שחק וזמן נתן להם וכן אמר ר' אבהו כל שאומרים לפני המת יודע עד שיסתום הגולל פליגי בה רבי חייא ור"ש בר אבא חד אמר עד שיסתום הגולל. וחד אמר עד שיתעכל הבשר. מ"ד עד שיתעכל הבשר דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. מ"ד עד שיסתום הגולל דכתיב וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ע"כ. דנראה שעד זה הזמן יודעים ולא יותר. אמנם בהשקפה הנאותה הדברים האלו אינם סותרים מה שהוכחנו. כי הגם שהמתים יודעים אל תחשוב שיודעים כל מה שנעשה בעולם הזה ולא כל מה שיקרה לבניהם וקרוביהם. אולם מה שהוא בלי ספק הוא שיודעים כל הדברים השייכים להם עד שיסתום הגולל או עד שיתעכל הבשר. כי לדעת מר עד שיסתום הגולל כי בעוד שלא נקבר הגוף גם הנפש לא מצאה לה מנוח ואינה עולה למנוחתה כבוד. וכן היא אצל הגוף רואה ושומעת כל הדברים השייכים לגופה. ומר סבר עד שיתעכל הבשר עד ולא עד בכלל והוא תוך זמן הי"ב חדשים אשר גבלו ראשונים שכח הגוף קיים והנשמה יושבת אצלו ואחר י"ב חדשים עולה ואינה יורדת כמו שתראה עוד. בפרקים יבאו. ותדע שלא גזרו ר' חייא ור"ש על ידיעת כל הדברים סתם דהא לא אמרו אלא כל שאומרים לפני המת רצונם כל הדברים השייכים להספד או הנאמרים בפני המת הן בביתו הן בקבורתו יודע בהיות שהנשמה נקשרת עם הגוף ולכן צוו רז"ל שלא יאמרו בפני המת אלא דבריו של מת. אמנם הדברי' השייכי' להם ואינם נאמרים במקום מושבותיה' לפעמים לבד על צד העונש והשכר נגלים להם כדי שישמחו בלבם עם הצלחת אהוביהם וקרוביהם. או יצטערו בכל צרתם. כי אם הבנים הם צדיקים ואוחזין מעשה אבותיהם ומצליחים אז יודעים האבות מעניינם ששון ושמחה ישיגו. אבל אם הם רשעים יתכסו מעיניהם כי בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו. ועם זה תראה שדברי חכמינו ז"ל אינם סותרים אהדדי. כי מה שאמרו ר' חייא ור"ש הוא אמת כי המתים יודעים קודם קבורתם לדעת א' מהם כל מה שאומרים לפניהם ממש ומקום חנייתם. ומה שכתוב בשאר מאמרי רז"ל שזכרנו אינו מנגד לזה יען על צד השכר או העונש הקב"ה מגלה להם ענייני העולם בזה ולפעמים יוצאים ממחיצתם להתהלך בארץ והדברים האלו עין לא ראתה והם מכבשונו של עולם בי מי עלה שמים וירד. אבל הם כפי חז"ל אשר להם נגלו כל תעלומות ואין לנו אלא מה שעיניהם ראו:
84
פ״השפטירתן של צדיקים מזה העולם הוא לגן עדן והרשעים לגיהנם. ומדרגת עונש הרשעים:
85
פ״ומונח יציב וקיים הוא בין חכמי ישראל שפטירתן של צדיקים מהעולם הזה לגן עדן ופטירתן של רשעים לגיהנם. וכן באבות שנינו עז פנים לגיהנם ובוש פנים לגן עדן. ובאלה שמות רבה אמרו מי שהוא משמר את התורה גן עדן לפניו ומי שאינו משמר את התורה גיהנם לפניו ובמדרש שוחר טוב ר' יהודה אומר סביב לרשעים צדיקים הולכים בשעה שיוצאין מגן עדן ורואים הרשעים בגיהנם נפשם שמחה שנפטרו מידי עונשן ובהגדה של ריב"ל אמר אחוי ליה דוכתיה שוור ונפל לגן עדן. ואמר וחזייה לר' שמעון בן יוחאי. ובב"ר פרשת ס"ה במעשה דיקום איש צרודות בן אחותו של ר' יוסי בן יועזר אומר נתנמנם יוסי בן יועזר איש צרדה וראה מטתו פורחת באויר אמר בשעה קלה קדמני לגן עדן. גם במדרש רות נאמר וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו ימי חייו של מי רב ולוי חד אמר ימיו של יהויכין. אחרינא אמר ימיו של אויל מרודך:
86
פ״זא"ר שמעון בר נחמן מסתברא כמאן דאמר ימיו של יהויכין שמשעה שנותן הקב"ה שלום לצדיקים אינה נוטלת מהם אלא הולכת עמהם לגן עדן. ונלמוד מזה שפטירתן של צדיקים לגן עדן היא. ובפרק תפלת השחר תניא בשעת פטירתו של ריב"ז נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל בוכה וכששאלו ממנו רבינו למה אתה בוכה. אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותו וכו' ולא עוד אלא שיש לפני ב' דרכי' א' לג"ע וא' לגיהנם ואיני יודע באי זה מהם מוליכין אותי ולא אבכה. הרי לך שלא הזכיר מקומות אחרי' כאשר חשבו חכמי אומות העולם הנקראים אצלם לימבו ופורגאטוריאו זולת המקומות האלו אשר למולם הולכים הנשמות בשעת פטירתן. וכן בפ"ב דתמורה א"ר סימאי א"ר יהודה אמר שמואל בשעה שנפטר משה רבינו ע"ה לגן עדן אמר ליהושע שאל ממני כל ספק שיש לך. ובפרקי אבות אמרו רז"ל תלמידיו של אברהם אבינו אוכלין העולם הזה ונוחלין העולם הבא שנאמר להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא אבל תלמידיו של בלעם הרשע יורשין גיהנם ויורדין לבאר שחת שנאמר ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך. וכן בעירובין פ"ב יפה תקנת גיהנם לרשעים וגן עדן לצדיקים ואמרו במסכת חגיגה מאי דכתיב גם בבבא קמא ועוד ששגגת למוד עולה זדון ושגיאות את זה לעומת זה עשה האלהים ברא צדיקים ברא רשעים ברא גן עדן ברא גיהנם. וכן במסכת תענית פ"ד א"ר חלבו אמר עולא א"ר אלעזר עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים בגן עדן והוא יושב ביניהן וכל א' וא' מראה עליו באצבעו שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו. ובסוטה פ"א תנא דבי ר' ישמעאל באותה שעה ראה אבשלום גהינם שנבקעה מתחתיו. והחכם בן גבירול אמר בתפלתו ובעת מהעולם הזה תוציאני לעולם הבא תביאני הא למדת שכל העובר וממרה את פי ה' יורש מיד אחר מיתתו הגהינם. והצדיקים הולכים לבית עולמם הנקרא גן עדן התחתון. ומשם מעילוי לעילוי וממדרגה למדרגה עולים אל הגן עדן עליון כאשר הוכחנו במה שקדם:
87
פ״חוממה שצריך עוד שתדע בענין הגיהנם הוא כי כמו שהלוקח כלים ישנים מן הנכרי יש מהן שצריכים שטיפ' בלבד ויש מהן שצריכין שטיפה והגעלה ויש מהם שצריכין לבון וכלי חרס שנשתמשו בו בחמין אין לו תקנה וישבר. כך הענין עצמו בעונש הנפשות כי בהיות שהנשמה מתלכלכת באמונות הרעות או בפעולות המגונות אם לא עשה תשובה ותכבס בנתר המצות נכתם עונה ועונותיה עושים בה רושם ולא תוכל להטהר מהלכלוך אם לא בגיהנם. אבל העונש הזה אינו שוה לכל אדם כי יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים פעם אחת ושתי' כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואלו הם הצריכים שטיפה בלבד. ואינם מתעכבים שם בגיהנם אלא עוברי' דרך העברה במהירות. והמקובל גזרו העונש הזה כמעט לכל הקדושים אשר בארץ המה לצרף הנשמה בגיהנם מכתמיה כמו שקבל מהם יוחני המדקדק ג"כ. ולכן תמצא שר' יוחנן בן זכאי בכה קרוב למיתתו ואמר לתלמידיו. ולא עוד אלא שיש לפני ב' דרכים א' לג"ע וא' לגהינם ואיני יודע באי זה מהם מוליכין אותי. כי ח"ו לא היה חושב שאינו בן העה"ב ומשי' עצמו רשע. כי איך יאמר לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי. ואם בארזי' נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר. אבל פחדו ואימתו היה ליכנס דרך שם אפילו בהעברה ויירא שמא יגרום החטא שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה שנאמר וסביביו נשערה מאד כדאיתא מי יבין. דיקא נמי דקתני ולא עוד אלא שיש לי שני דרכים ואיני יודע באיזה מהם מוליכין אותי. ראה נא איך קרא לשני המקומות האלו דרכים ומעבר אשר באמצעותם מגיע הצדיק לבית עולמו ולמחוז חפצו שהוא הגן עדן של מעלה תחת כסא הכבוד אשר משם הנשמה חוצבה וכן כתוב בספרי ישמור רגליך מגהינם וזהו רגלי חסידיו ישמור. ונראה מדברי חכמי האמת שהצירוף הזה הוא בנהר דינור שהוא הגהינם של מעלה כאשר כתבנו. ויוצאים מזה הכלל ר"ע וחבריו הנהרגים על יחוד קדושת שמו שלהקב"ה כדאיתא בזוהר פ' אלה פקודי ע' תנ"ו אינון נשמתין עלאין כגון ר"ע וחברוהי דאלין לא אתקרבו לאסתחאה באתר דנהר דינור דהא כל שאר נשמתין אסתחיין תמן והא אוקמוה. אולם הנשמות אשר צריכין שטיפה והעגלה ומתעכבים בגיהנם איזה זמן מועט הן מהבינוניי'. והצריכין לבון הם נשמות הרשעים באשר הם כבגד המנוגע אשר כובס ושב הנגע שאין לו תקנה אלא בשריפה. ויש בזה מדרגות כי יש מהם שנדונים זמן י"ב חדש. וכן במסכת עדיות ובמקומות רבים מהמדרשים משפט דור המבול י"ב חדש. משפט מצריים במצרים י"ב חדש. משפט איוב י"ב חדש. משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש. משפט גוג ומגוג י"ב חדש. ואחרי הימים האלה תשוב הנשמה ניסודה זכה ונקיה ועל אלו נאמר והבאתי את השלישי' באש וצרפתי' כצרוף את הכסף. ובעבור זה אמרו בקדושין מכבדו בחייו מכבדו במותו ואומר כך אמר אבא מארי הריני כפרת משכבו והני מילי בתוך י"ב חדש אבל לאחר י"ב חדש אומר זכרו לחיי העולם הבא. ואף שהרמב"ם ז"ל לא הזכיר בספרו הקצבה הזה מהי"ב חדשים ומשנת עדיות הויא תיובתיה. גם בזה למד עליו זכות הרמב"ן לפני רבני צרפת באומרו ושמא הרב סובר דלאו קצבה הוא שאין דין חייב כרת א' שוה לחייב ל"ו כריתות אלא סימנא בעלמא נקט ומאן סליק לעילא ואתא ואמר דדוקא ואלו הן דקדוקי דברים ובענין הדין לא פקפק הרב ע"כ ויש שנדונין יותר אבל לא בעונש כל כך חזק ככתוב בס' החסידי' סימן מ"ו. ויש מן הרשעים שמפסידים את נשמתם ולא תספיק אש של גהינם לצרפם וכן אחר קבלת עונשם יכרתו ויאבדו ועל אלו אמרו רז"ל ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגלי הצדיקי' וכבר פירשנו ענין הכרת והאבדון הזה. והמדרגה התחתונה אשר היא ככלי חרס שאין לו תקנה הם הנשמות שנתלכלכו בדעות הרעות ויצאו מכלל ישראל כאפיקורוסים ומיני' ומשומדי' ומוסרי' והם בעונש תמידיי. ועליהם נאמרו ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר:
88
פ״טגם בגן עדן ומקום מעלתם של צדיקים כתבנו במאמר הראשון. ויש לי עוד להביא ראיה מדברי רבותינו ז"ל. הם אמרו במסכת סוכות פרק ג' ובסנהדרין פרק חלק ז"ל אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא שנאמר אשרי כל חוכי לו לו בגימטריא תלתין ושיתא הוו. איני והאמר רבא דרא דקמי קודשא בריך הוא תמני סרי אלפי פרסה הואי שנאמר סביב שמונה עשר אלף לא קשיא הא דמסתכלי באיספקלריא המאירה הא דמסתכלי באיספקלריא שאינה מאירה. ומי נפישי כולי האי והאמר חזקיה אמר ר' ירמיה משום ר' שמעון בן יוחאי ראיתי בני עליה והן מועטין אם אלף הם אני ובני מהם. אם מאה הם אני ובני מהם. אם שנים הם אני ובני מהם. לא קשיא הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר. ופירוש דעיילי בבר הם הצריכים נטילת רשות ליכנס לפני ולפני' ודעיילי בלא בר הם שאינן צריכים ליטול רשות. דומה למה שאמרו רז"ל אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא. הנך רואה שכפי זה המדרגות חלוקות זו למעלה מזו. וכן בפרק הספינה כי על כל כבוד חופה מלמדנו שכל צדיק וצדיק עושים לו חופה לפי כבודו וכדאיתא במדרש תהלים יעלזו חסידים בכבוד באיזה כבוד בכבוד שעושה הקב"ה לצדיקים כשנפטרין מן העולם ומקלסים להקב"ה ששם אותם בצרור החיים שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה וכו' ובשבת פרק השואל א"ר יצחק כי הולך האדם אל בית עולמו מלמד שלכל צדיק וצדיק עושים לו מדור לפי כבודו. אשר על כל זאת הכלל העולה מזה הפרק שהגן עדן וגיהנם הם המקומות אשר שמה הולך הרוח והנשמות אחר פטירתן מזה העולם. ואשר שם מקבלים גמול פעולתם כפי רשעם וצדקתם:
89
צ׳ענין חבוט הקבר שזכרו חז"ל מה הוא. ואם הדברים כפשוטן או רמז ומשל היו:
90
צ״אידוע הוא שהגוף אחר המיתה הוא כאבן דומם בלי הרגשה כלל ועיקר ועם כל זה מצינו לרז"ל במסכת ברכות פרק מי שמתו ובשבת פרק שואל אדם א"ר יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי. וכתב עליו הבן הפרוט בס' פרדס רמונים רמז למעשי' המגונים אשר הם כמו רמה לנפש, אמנם המקובלים הבינו הדבר כפשוטו ופירשו זה על ענין חבוט הקבר. ושרש דבר נמצא בזוהר פרשת ויקהל ע' ש"נ ז' דינין יחלפון עליה דבר נש כד נפיק מהאי עלמא. א' ההוא דינא עילאה כד נפיק רוחא מן גופא. ב' כד עובדוי ומלוי אזלי קמיה ומכרזי עלוי. ג' כדאזיל לקברא. ד' דינא דקברא. ה' דינא דתולעתא. ו' דינא דגיהנם ז' דינא דרוחא דאזלא ושאטת בעלמא ולא אשכחת אתר נייחא עד דאשתלי' עובדוי וכו'. וכעין זה כתב בפרשת נשא עמוד רמ"א ותמצא הרי"א בספר הכונות דף נ"ו מאריך בענין חבוט הקבר וכתב שהנקבר בע"ש משעה ה' ביום ואילך נפטר מזה העונש. ובספר חסידים סימן תתשמ"א נאמר שאף הצדיקים מצטערין מאימת חבוט הקבר ובסי' ל"ב שהאוהב את הצדקות התוכחות וגמילות חסדים מכניס אורחים ומתפלל בכונה אפילו דירתו בחוצה לארץ אינו רואה דין חבוט הקבר. גם בס' ראשית חכמה שער היראה פי"ב נאמר חבוט הקבר כיצד אדם מת באים עליו מלאכי השרת וכו'. וכתב עוד שאלו את ר' אלעזר כיצד דין הקבר. אמר ליה בשעה שנפטר אדם מן העולם בא מלאך המות ויושב על קברו ומכה אותו בידו וכו'. ועוד אמר ר' מאיר קשה יום הדין שהקב"הדן את האדם בקבר יותר מדין של גיהנם. ובעל מגלה עמוקות אופן רמ"ה כתב שחמשה מלאכים באים ודנין את האדם בחבוט הקבר:
91
צ״באמנם הרשב"א בתשובה סימן שס"ט נראה דמכחיש כל זה דהלא שאול שאלו מעמו ראובן צוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור אל מקום קברות אבותיו וביום שמת נאנסו ולא יכלו לישא אותו מיד והכניסוהו לשעה בקבר מקום פטירתו ועכשו רצו בניו להוליכו אצל קברות אבותיו. ומפני שאי אפשר לישא אותו מחמת הפסד הבשר וריחו נודף עד שיתעכל הבשר. אם מותר ליתן על כל גופו סיד למהר העכול אי איכא בזיון בכך או לא אי נמי משום צער וכענין שאמרו קשה רמה למת כמחט בבשר חי. ואי נמי אם מותר לטלטלו ממקומו אפילו לישא אותו אצל אבותיו כמו שצוה או לא. תשובה. כל כי הא שעושין לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר שאין כאן משום בזיון ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באזמל כל שכן בסיד והחנוטין קורעין אותן ומוציאי' מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון ע"כ. ואם כדבריו אם אין בשר המת מרגיש באיזמל כל שכן שרמה לא תהיה בו לצער. וכן כתב הציוני בפרשת אחרי מות ז"ל. ומהו הדבר שנדון בו ואימתי נדון בו. אם תאמר שהעונש מגיע לגופו של אדם אחר מותו והלא גופו של אדם מת ואבן דומם הוא ואף אם תשרוף עצמותיו לסיד או אם תמשח אותו בשמן אפרסמון המקיים אותו אין הפרש לאבן זה בכך ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופם אחר מיתתם. ואך יהיה זה בגיהנם וזה בגן עדן והם קבורים לפנינו או גנוזים בארון בבית'. הרי שאין העונש אלא לנפש וכעין זה כתב בעל מאמ' השכל ז"ל. וידוע כי אחרי המות גוף הצדיק והרשע שניהם לפניך קבורים בקבריהם או שמורים אתך בתוך ארון. ומי יאמר שגוף הצדיק יכנס לגן עדן וגוף הרשע לגיהנם והרי הם כאבן דומם אם תמשחם בשמן אפרסמון לא תועילם. ואם תשרפם לאפר לא תזיקם. עכ"ל וכאשר עיינתי בדברי החכמים האלה שלמים הם אתנו למצוא להם זכות ושלא ינגדו לא לשכל ולא לדברי ר"י קשה רמה למת וכו' אמרתי אמת הוא שהגוף הוא כאבן דומם ואינו מרגיש כלל ועיקר אבל הרשב"י אזל לשיטתיה דרוח הוא באנוש שבו נקשרת הנשמה שהוא מרכבת שלה ובו מקבל האדם השכר והעונש יחד עם הנשמה בגן עדן עליון ותחתון ובגיהנם (כמו שהוכחנו במאמר א' פרק י"ג) ויחד עם הגוף בקבר. ולזה כל מה שזכרו חכמי האמת והצדק מענין צער הגוף בקבר לא על הגוף הנפסד וכלה שאינו מרגיש דברו אלא על זה הרוח שבו עם הגוף כל ההרגשות והכחות החיונית עדין קיימות. ועל הגוף הרוחני הזה כוונו חז"ל במשל החיגר וסומא. ור"י במאמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי וצדקו דברי המקובלים בענין דין חיבוט הקבר. ואינם מנגדים לשכל יען כונתם להורות על הענין הרוח הזה שזכרנו ונראה שלזה כוון ר' אלעזר הקפר במה שאמר ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. כלומר שאין שם בקבר דין שעל כרחך אתה נוצר וכו' ועל כרחך אתה מת ואף שם לא תמלט מעונש:
92
צ״גאורם הרשב"א אשר לבבו פונה מעם הדעת הזה לקח עצמו לצד אחר באומרו שאין בשר המת מרגיש באיזמל ומכל שכן ברמה ועם כל זה נוכל לומר שאינו חולק על דברי הר"י אבל דבריו באופן שלא ינגדו לשכל. וזה שכמו שהאב בראות הבן יקיר לו בצער מתמלא רחמים עליו ובכל צרתו לו צר. כך הנפש בראות הגוף אשר בחברתו כל הימים אשר הוא חי כאהבת נפשו אהבו כנצר נתעב ונאלח מושלך ארצה ומאכל לתולעים בודאי שתצטער בבזויו. ויש לה יגון ואנחה. ודוק שלא אמר ר"י קשה רמה לבשר או קשה רמה לגוף אבל למת רצונו למת עצמו שהאדם נקרא על שם נשמתו כדהוכחנו. וכוונתו שהנשמה מתאבלת ודואגת על הפסד הגוף אשר לרגעים תוך זמן עליתה וירידתה מתמעט בקלון ובבזיון מתמיד. ותדע שלפירוש הזה כוונו המפרשים דהא הציוני עצמו אשר כבר נזכר שמו לטובה בזה הפרק גם הוא נראה שכוון לזה. וכן הביא דעת הרמב"ן ז"ל. דע כי כן הוא הענין כי י"ב חדשים אחרי מות האדם כח הנשמה בגוף קיים כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות גשמיות יורדת היא לענין שהיתה ולובשת עדין מתאוות גשמיות ועל זה אמרו קשה רימה למת וכו' כי הנשמה בעת יודעת כי ארמונה נוטש ונשחת וכלה ועש יאכלנו מצטערת היא ונכאבת שנאמר אך בשרו עליו יכאב. וביאר החכם ר' אברהם אבן עזרא יכאב מלשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים. ויצא לנו מזה שענין חיבוט הקבר לפי דעת האנשים האלו הוא לבד לנפש בראותה בעת ירידתה בבזיון הגוף אשר היה לה כשכן טוב מקדם. ואם נסתכל בדברי רז"ל נראה שמסייען הדעת הזה וכן כתוב בתנחומא פרשת ויקרא ז"ל. הצדיקים כשיוצאין מהעולם מיד עולים ועומדין במעלה זו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. ושל רשעים שוטפות בכל העולם ולא ימצאו מנוח לכף רגליהם ואינה עולה למקום שנגזרה משם עד י"ב חדש עד שיכלה הגוף. מה היא עושה הולכת וחוזרת על הקבר וקשה עליה ראיית הגוף נרקב ושהוא רמה ותולעה. ולמה הדבר דומה לאדם שהיה לו בית נאה ונופל מה הוא עושה הולך ורואה אותו בכל יום שצומח בו קוצים וכסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה ובוכה ומתאבל עליו בשביל שהוא רואה כך. וכן הוא הרוח שוטט בכל העולם וחוזר לקבר וכן אמרו חכמים קשה רמה למת כמחט בבשר החי ומנין שהנפש מתאבל עליו שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. גם בעל פ' חסידים בסימן תתשס"ט כתב במלים ברורים קשהרימה למת. לא שכואב לו אלא שהנשמה קשה לה יזלות הגוף וכו'. ואם כן בענין עונש חיבוט הקבר נחלקו כרוב אחד מקצה מזה הרשב"י וכרוב אחד מקצה מזה הרשב"א וסיעתו. ואולם הרשב"י הבין כמשמעו הפסוק אך בשרו עליו יכאב כאב ממש וכמו שאמר ר' יצחק קשה רימה למת וכן פירש רש"י. והרשב"א אף שהכחיש הפשט פירש שהעונש הזה הוא למת ר"ל לאיש אשר לו המיתה בהיות שמצטערת הנשמה בהפסד הגוף. וחשב שהצער הזה כנו בחיבוט הקבר ואפשר להיות שכמו שהנשמה מקבלת שכרה ועונשה בגן עדן ובגיהנם בזה הרוח החיוני כאשר זכרנו במה שקדם כך הגוף מקבל עונשו בקבר עם זה הרוח המתחבר עמו אף לאחר מותו וזה הוא חיבוט הקבר והנשמה גם היא בירידתה לגוף מצטערת בבזיונו. וכל זאת נסיתי בחכמה להסביר פני הראות לדברים האלו עם היותם קשים להולמם אצל מלומדי מלחמה במופתי הפילוסופיאה הגם שג"כ אבן סינא בספר האלמעד הבין הדבר כמשמעו:
93
צ״דידבר על העשרה דברים שבהם ברא מזכה אבא ובפרט מענין עצימת עיניו. רחיצה. ותכריכין:
94
צ״הבעשרה דברים ברא מזכה אבא ואלו הן בעצימת עיניו ברחיצה בתכריכין בקבורה בצדוק הדין בקדיש בצדקה בתענית בנר ובהספד. בעצימת עיניו מנין שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך וכן עשה כאשר העיד הפסוק ויפול יוסף על פני אביו והיה זה לשים ידו על עיניו וכן כתב הרשב"י בפרשת ויחי עמוד תע"ה שהבן הממלא מקום אביו ויורש את מקומו מצוה שיעמץ הוא ולא אחר עיניו ואחר כך יתן עליהם עפר בקבר וז"ל. אוליפנא מפרקין דרב ייסא סבא בנימוסי עלמא בר נש דזכי לבר בהאי עלמא ליבעי לנגדא עפרא על עינוי כד אתקבר. ודא יקר' דיליה לאתחזאה דעלמא אסתים מניה והוא ירית ליה לעלמא תחותיה. בגין דעינוי חיזו דעלמא ביה אתחזי חוורא דביה הוא ימא רבא דאסחר כל עלמא בכל סטרוי. גווגא אחרא הוא יבשתא דאפיקו מיא ויבשתא קאים בין מיא. גוונא אחרינא תליתאה היא במציעות' דעינא דא ירושלים דהיא אמצעיתא דעלמא. גוונא רביעאה היא חיזו דכל עינא אקרי בת עין דבההוא בת עין אתחזי פרצופא וחיזו יקרא מכלא. דא ציון דאיהו נקודא אמצעיתא מכלא דחיזו דכל עלמא אתחזי תמן ותמן שרייא שכינתא דהא שפירו דכלא וחיזו דכלא ועינא דא הוא ירותת עלמא. בגיני כך האי שביק ליה והאי נטל ליה וירית ליה. א"ל שפיר קאמרת. אבל מלה סתימא איהו יתיר ובני עלמא לא ידעין ולא מסתכלן דהא בשעתא דבר נש נפיק מעלמא נפשא דיליה סמיכא עמיה ועד לא נפקת עינוי דבר נש חמו מאי דחמו. כמא דאוקימנא כי לא יראני האדם וחי. בחייהון לא חמאן אבל במיתתהון חמאן. ועינוי פקיחן מההוא חיזו דחמא ואינון דקיימי עליה בעיא לשואה ידא על עינוי ולאסתמא עינוי בגין דהא אוליפנא ברזא דנימוסי עלמא דבשעתא דאשתאר עינין פקוחי' מההוא חיזו דחמו יקירא אי זכי לבר ברא קדים לשוואה ידא על עינוי ולאסתמא לון כמ"ד ויוסף ישית ידו על עיניך בגין דהא חיזו אחרא דלא קדישא אזדמנת לקבליה ועינא דחמא השתא חיזו קדישא עילאה לא יסתכל בחיזו אחרא. ועוד דההוא נפש סמיכ' לקבליה בביתא ואי אשתאר עינ' פקיחא וההוא חיזו אחרא שרי על עינוי בכל מה דאסתכל אתלטייא ולאו יקרא דעינא הוא וכ"ש מקריבוי. וכ"ש מן מית' דלאו יקרא דילי' לאסתכלא במאן דלא אצטריך ולשרי' על עינוי מלה אחרא. לבתר אתכסי בעפרא. והא אתערו חברייא על דינא דקברא מהו ויקרא הוא דיסתים עינ' מן כלא על ידא דבריה דשבק בעלמא עכ"ד. ומה נמרצו לחכי אמרת הרשב"י רצופה. הלא ראי' איך הוא אזן חקר ותקן משלים להראות לו שהעין הוא דמיון כל העולם כלו וכן אמר לובן העין הוא דמיון הים הגדול כי כמו שהים סובב את כל העולם כך לובן העין סובב כל שאר הגוונים. וכן הגוון השני הוא דמיון היבשה והגוון השלישי קרוב אל הנקודה אמצעית דמיון ירושלים שהיא אמצעית לכל הארצות והנקודה האמצעית שהיא בת עין היא דמיון נקודת ציון שהוא טבור ארץ ישראל והוא מקום קדש הקדשים אשר שם הר האלהים והשכינה עומדת. ולזה באשר העין הוא כל העולם כלו לכן כשהאדם נפטר ממנו הבן היורש עולמו וממלא מקומו ראוי שיכסה את עיניו הוא ולא אחר. וכן בפרשת שלח לך עמוד ש"ך ז"ל. א"ל יוסף אמאי ישית ידו אלא רחימו דיליה הוה ובגין כך דא אסתים מיניה נהירו דהאי עלמא ודא נטיל ליה. מאן דאסתים עינוי רחימא דילי' אחזי הכי חיזו דילך דהאי עלמא איתאביד. הא אנא חיזו דילך באתרך מכאן והלא' יתתקנון לך חיזו אחר' דההוא עלמא ע"כ ומתוק האור וטוב לעינים הוא הסוד השני אשר גלה לנו הרשב"י באומרו שבשעת המיתה רואה הצדיק אור פני השכינה והקב"ה מראה להם לצדיקים מתן שכרן קודם מיתתן כאשר הוכחנו. ולכן נשארים העינים פתוחות מהמראה. ולפי שמיד שהנשמה פורחת בהתרחק הקדושה מהגוף תכף ומיד מתקרבים הקליפות להאהיל עליו ואין ראו שהעינים שראו תחלה הקדושה יקבלו עתה הטומאה לכן היתה מן הצורך שהבן ישים ידו על עיניו ויכסם וזהו השירות הראשון מהבן לאביו אחר מיתתו. ובנו הבכור קודם לכל כענין יוסף שנתן לו בכורתו של ראובן. וצריך עוד שיתי עפר על עיניו לרמוז שהעין המחזיק כל תאוות שבעולם וכמו שאמר הכתוב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענהעתה לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו וגוש עפר ישפילם וירמסם ועינים רמות תשפיל. וזהו מה שרמז אבא שאול באומרו שנשקע עד חוטמו בגלגל עינו של אבשלום בהיותו גבה עינים ורחב לבב עין תלעג לאב. גם זכור תזכור לענין הזה מה שזכרו חז"ל בתמיד פ"ד ממה שקרה לאלכסנדרוס מוקדון בשובו מאיי הים ותשוח עליך נפשך. אמר כי שקיל ואתי יתיב אההוא מעיינא וקא אכיל הוו בהדיה גלדני מליחי בהדי דמחוורי להו נפל בהוא ריח. אמר שמע מינה האי מעיינא מגן עדן קאי אתי. אית דאמר שקל מיניה מייא וטרא באפיה. ואית דאמרי אדלאי כוליה עד פתח ג"ע רמא להו קלא פתחו לי בבא. אמרו ליה זה השער לה' צדיקים יבואו בו. אמר להו אנא מלכא אנא מחשבי חשיבנא הבו לי מידי הבו ליה גלגלתא חדא. אתא תקליה לכולי כספא ודהבא דיליה בהדיה ולא הוה תקיל. אמר להו לרבנן מאי היא אמרו ליה גלגלתא דעינא דבישרא ודמא הוא דלא קא שבע. אמר להו ממאי דהוא הכי. שקול קליל עפרא וכסית לאלתר תקיל דכתיב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה ע"כ. ראה זה מוסר נאות ונפלא לאיש ההוא אשר נאמר עליו כי בשומעו לאיזה פילוסוף גוזר ומקיים שהיו הרבה עולמות חוץ מזה עיניו תרדנה מים באומרו כי עדין לא היה נכבש תחת ידו עולם אחד ואיך יוכל לכבוש העולמות כלם וזה אשר לקול שומעו רגזה ותרעש הארץ בעומדו ותשבר מלכותו ובחצי ימיו עזבו ולה הגלגלתא דעינא דבשרא ודמא דלא קא שבע קליל עפרא לאלתר תקיל כי בעולם הבא אין בו לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות וכו'. גם נוכל לומר שטעם עצימת העינים וכסותם בעפר הוא להראות ענין תחית המתים כי כמו שהישן עוצם עיניו ובעורר משנתו יפתחם כך המתים עוד יש להם תקומה בזמן תחית המתים. וכמו שכתוב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו ולזה נזכרה בצדיקים המיתה בלשון שכיבה להורות את העיקר הזה. וזאת תורת העולה מהפרק הזה שמצוה לבן שיעמיץ עיני אביו לטענות שזכרנו:
95
צ״וברחיצה כך כתוב בס' הרוקח מביאים מים ומחממין אותן ומרחיצין כל גופו ואיבריו. ובספר חסידים סי' תק"ס כתוב כל עת שבא כן ילך כשנולד רוחצים אותו וכשמת רוחצים אותו וכתב רבינו בחיי ויחנטו הרופאים ענין החנטה היו מרקחים אותו בבשמים זנים כענין שכתוב באסא וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחת מעשה. וזה היה אחר הרחיצה. ונ"ל שהטעם הוא להראות תקות השכר בעולם התחיה בגוף ונפש ושהגוף ההוא עצמו על עפר יקום. גם בהיותו הגוף מעון לנשמה ראוי לכבדו וכמו שאמרו רז"ל הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו דהא לוחות ושברי לוחות מונחים היו בארון:
96
צ״זבתכריכיו שכן כתוב ולא נתתי ממנו למת. וכתב רש"י לעשות לו ארון ותכריכים. ובענין הזה מצינו שבראשונה היתה יציאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו מפני שהיו מוציאין על התכריכין יציאות מרובות עד שבא רבן גמליאל הזקן וצוה בעת מותו שיוציאוהו בכלי פשתן וכן עשו ונהגו כלם אחריו בכלי פשתן. ואין לקבור בתכריכין של משי ולא בבגדים מרוקמין אפילו לנשיא שבישראל. ובב"ר פרשה ק' בענין התכריכין נאמר. ר' חזקיה מוסיף עוד תרתי. אל תרבו עלי תכריכין ותהא ארוני נקופה (פי נקובה) לארץ מבני המבול. מלתיה דרבי אמר לא כמה דבר נש אזיל הוא אתי. מילהון דרבנן דאינון אמרין כמה דבר נש אזיל הוא אתי. ר' יוחנן מפקד ואמר לא תלבישוני לא חיורין ולא אוכמין אלא מאנין דבריקא פי' תכלת. אם מתבעית עם צדיק יא לא ידעין בי רשיעיא. ואם איתבעיה עם רשיעיא לא ידעין בי צדיקיא. רבי יאשיה הוה מפקד ואמר אלבשוני מאנין חיורין חפיתין (פי' מגיהצין) אמרין ליה רבך אמר כדין ואת אמר כדין (א"ל) מה אנא בהית (פי' מתבייש) בעובדאי. ר' ירמיה הוה מפקד ואמר אלבשוני מאנין חיורין חפיתין ואלבשוני דרדסאי פי' בתי שוקים והבון חוטרי בידי וסנדלאי ברגלי והבו יתי על אורחא דאם איתבעית אנא קאים אוטמי' (פי' מוכן) הה"ד ר' יונה בשם בר חמא רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה לאתרא דמתבעי לתמן מובילין יתיה. ומהחכמים האלה יצאו הדברים להורות חזוק אמונתם בהשארות הנפש ותחית המתים ועל כן היו משתדלים שאף לאחר מיתתם יתקברו לרצונם כפי כונתם:
97
צ״חידבר על הקבורה עם כל ההודעות הצריכין לענין.
98
צ״טבקבורה כתב הרב דון יצחק אברבנאל בפרש' חיי שרה. הקבורה היא הכרחית וצריכ' לאדם אם מפאת נפשו ואם מפאת גופו ואם מפאת המורכב מגוף ונפש. אם מפאת גופו לפי שגוף האד' יתעפש מהרה כי כמו שהוא יותר שוה המזג מכל שאר המורכבים ככה ביציאתו מהשווי יתרחק יותר מהשווי מכל שאר החיים והוא כענין המאזנים שהיותר שוי' באיזון כשישימו דבר מועט בכף האחת יטו ויצאו מהשווי יותר מהמאזנים הבלתי שוים. ולכן הי' שגוף האדם בעת מותו יתעפש יותר מהרה ויבאש ריחו יותר משאר ב"ח כמותם. ובעבור שלמהירות עפושו והפסד האויר יפסיד ויזיק לבני אדם צותה התורה בתלוי לא תלין נבלתו על העץ. ואמר ולא תטמא את אדמתך. הנה א"כ מצד הגוף ומהירות עפושו במות האדם הוצרכה הקבורה כדי שלא יזיק לבני אדם. ואמנם מצד הנפש לפי שהמיתה אינה רק השבת חלקי המורכב למקורות אשר חוצבו מהם כמ"ש וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח חשובאל האלהים אשר נתנה. שרמז בזה שא"א שתשוב הנפש למקום מנוחתה כי אם בהשבת הגוף אל חמרו לגמרי. ולכן ארז"ל כל י"ב חדשים גופו של אדם קיים ונשמתו של אדם עולה ויורדת לאחר י"ב חדשים הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת. ומפני זה היתה הקבורה צריכה כדי להתיך את הגוף ולהשיבו אל עפרו באופן שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, ואמנם מצד המורכב הוא בבחינת כבודו. וענינו שבהיות האדם במחוגה אלהית מתואר והוא מעון לשכינה כמו שזכר החבר למלך הכוזר בעבור החכמ' והרצון האלהי ושאר המעלות אשר לו בחיים הנה אחרי מותו יקבל קלון מתמיד וחרפה רצופה בהיותו מושלך ארצ' לפגר מובס סחוב והשלך טוב ממנו הכלב החי וכדי בזיון וקצף כצלם אלהים אשר נברא בו ואיה חכמתו ואיה ממשלתו ושולטנותו עד שמפני זה לא רצה יתברך שיראה איש מבני ישראל את אהרן במותו אלא משה אחיו ואלעזר בנו. ונתקדש משה יותר מזה שלא ראה אותו אדם במותו ולא ידע איש את קבורתו לזאת הסבה בעצמה כדי שלא יתבזה בעיני רואיו במותו. הנה מפני זה הוצרכה הקבורה למת בבחינת כבודו כדי שלא יראה אותו אדם בסרחונו ובאשו ועפושו. הרי לך בזה סבות כוללות לצורך הקבורה בכלל לכל אדם כי ימות באהל. ואמנם לקבורה פרטית שיהיה לכל אדם אין ספק שיש בו מהכבוד והמעלה שיוכר ויודע קבר הנכבד והמעולה ויאמרו מה הציון הלז. ע"כ הרי"א. ורז"ל בפסוק ומותר האדם מן הבהמה אין בילקוט קהלת ר' הונא ור' אמי חד אמר עשה לו תכריכין וחד אמר עשה לו קבורה. ובפרקי ר' אליעזר נאמר שכשהרג קין את הבל היו אדם וחוה מצטערים כי לא היו למודים בקבורה וכשראו עורב שמת ובא אחד מחבריו וקברו ממנו ראו וכן עשו. וכך הוא דרכו של הפיל מכה נפש אדם שאינו מניח אותו עד שהולך וכורת ענפים ונטישות מעצי היער ומכסהו וקוברו פחתם. ורבינו בחיי כתב בפרשת תרומה ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משולחנם ארון לקבורה להורות כי האדם לא ישא מאומה בידו ולא ילונו בעמלו כי אם הצדקה שעשה בחייו והטובה שהוא מטיב על שלחנו. ולכך אמרו רבותינו המאריך על שלחנו מאריכים לו ימיו ושנותיו. וכאשר מלוין לו לאדם מביתו לקבר ולבית עולמו עולמית ראוי שינשאוהו על כתפם אנשי מעשה בלי עון ופשע שיגרשם להסתפח בנחלת ה' ולא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. וכן אמרו במדרש איש על דגלו באותות באותות שמסר להם אביהן. כשנפטר יעקב אבינו צוה לבניו שלא יגעו במטתו אחד מן המצריים ולא בני בניו לפי שיש בהם מי שנשא מבנות כנען. וכן הוא אומר ויעשו בניו לו כן כאשר צום וישאו אותו בניו ארצ' כנען ולא בני בניו. ואמר להם יהודה יששכר וזבולון ישאו מן המזרח וכו'. ולענין הקבורה יש איזה הודעות שצריך להזהיר עליהם כאשר אומר אליך:
99
ק׳ההודעה הראשונה היא שאסור להלין המת. וכן כתוב בספר הזוהר בפרשת כי תצא ז"ל. לא תלין נבלתו וגו' תנא מאן דאקרי אדם ונשמתא נפקת מיניה ומית אסיר למיבת בביתא ולמעבד ביה לינא בארעא משום יקרא דהאי גופא דלא יתחזי ביה קלנא דכתיב אדם ביקר בל ילין מ"ט משום דאי עביד הכי נמשל כבהמות נדמו. מה בעירי הוו בהכי ולא אתחזי בהו רוחא קדישא. אוף הכי כבעירי גופא בלא רוחא. והאי גופא הוא יקרא דכלא לא יתחזי ביה קלנא ותאנא בספרא דצניעותא כל מאן דעביד לינא להאי גופא בלא רוחא עביד פגימותא בגופא דעלמין דהא בגין דא לא עבידת לינא באתר' קדיש' דמלכא בארעא דצדק ילין בה משום דהאי גופ' דאברי בדיוקנא דמלכא כחד מן בעירא הה"ד נמשל כבהמות נדמו. עכ"ל. וכתב עליו הריקנטי והכונה היא כי האדם נעשה בדמות הצורה העליונה ותבניתו ואיבריו מכוונים למרכבה העליונה. על כן אסור לראות צורה העליונה בלי חיות ואסור לבזותו אחרי מותו. וזה רמז באומרו ולא תטמא את אדמתך הרומז לגוף האדם הנוצר מאדמה כי בהלינו נכנסים בו כחות הטומאה התואבים להתלבש בגוף העשוי בצלם של מעלה. ועם היות שפשט הפסוק הזה אינו מדבר כי אם במי שהומת במיתת בית דין כבר ביארו לנו חז"ל במסכת סנהדרין פרק נגמר הדין שכל המלין את מתו שלא לכבודו עובר בלא תעשה. וכן פסקו וקיימו כל מוני התרי"ג מצות שבתור'. והגם שרבינו בחיי והחזקוני גזרו שאינו עובר אלא בארץ ישראל הרמב"ם סובר שאף המלין את מתו בחוצה לארץ עובר בעשה ולא תעשה. וכן כתב הסמ"ג בסתם בלאוין סימן קצ"ג ובעשין סימ' ק"ד וכן בעל החינוך וכוונו כלם לדעת הרשב"י שזכרנו. ויש עוד טעם אחר שכבר הודיעונו חז"ל שקבורת המת נחת רוח הוא לנשמה. יען כל זמן שהמת לא נקבר אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה וכדאיתא במדרש רות הנעלם וז"ל. ר"י בר סימון אמר זכאה מאן דאשתדל למינדע בההוא עולם דנשמתין תמן. מאן דידע ביה ואשתדל למנדע ביה לית שיעור לחכמתיה. ר' פרחיה הוה אמר כל זמנא דגופא לא נח בדוכתיה נפשא דיליה אוף הכי. ואיהו הוה משתדל תדיר למנדע בההוא עלמא דנשמתין. יומא חד הוה אזיל בחקלא ואשכח חד גופא תחות אילן חד מית. אשגח ביה ואשכח דאיהו יודאי אשכח ביה כריכין דמצו' וספרא דאגדתא בהדיה. אמר ודאי ת"ח הוא. אשתדל בקבריה גניז ליה ואזל למתא ואתקין ליה תכריכין וקברא וזמין בני נשא ובכי עליה. ואשתדל עליה ואפיק כל מה דהוה בידוי. כיון דאיתגניז ואקבר ההוא גופא נפשא דיליה עאלת לגו מתיבתא עלאה. אמרו לה לית לך דוכתא הכא השתא בדוך פלן דטינר' עילאה זילי ואשלים טיבו למאן דאשלים לך. עד כאן לשונו. והענין הזה עמוק מאד. אבל כבר הורונו חכמי האמת והצדק שקודם קבורתו של אדם נגשים לו כמה כתות של מלאכי חבלה ופוגעים בו ומטמאין אותו והנשמה מצטערת ולכן אסור להלין המת כאמור. ונהגו לעשות הקפות למתים ואומרים איזה פסוקים שבהם מגרשים הרוחות שלא ישלטו בגוף המת הנקבר:
100
ק״אההודעה השנית שראוי לקבור צדיק אצל צדיק. וכן על פסוק וקברתני בקבורתם דרשו חז"ל לעולם יקבור אדם צדיק אצל צדיקים שנאמר ויהי הם קוברי' איש והנה ראו את הגדוד וגו' והחייהו אלישע להרחיק ממנו שכן רע, וזהו שאמר הנביא במותו וקברתם אותי בקבר אשר איש האלהים קבור שם אצל עצמותיו הניחו עצמותי. ואף שאלישע לרוב צדקתו וקדושתו החיה אותו הרשע להרחיקו מעליו עידו הנביא לא היה בו כח להחיות את הנביא שקר שנקבר עמו בעוברו את פי ה' שצוה לו לא תאכל לחם ולא תשתה מים. או בשביל זכות הנביא שגמל חסד עמו והאכילו והשקהו וזכותו עמד' לו או אולי נביא אמת היה וכחש לו כדי לנסותו נקבר ונשאר עמו. וכתבו עוד רז"ל וכשם שאין קוברין רשע אצל צדיק כך אין קוברין רשע חמור אצל רשע קל. וכן בפרק נגמר הדין נאמר ושתי בתי קברות היו מתוקני' לבי' דין אחת לנהרגין ונחנקין רשעים קלים וא' לנסקלין ולנשרפי' רשעים גמורים. וגדולה מזאת אמרו שאין קוברים צדיק וכשר בינוני אצל חסיד מופלג כדאיתא בטור יורה דעה סימן שס"ב ובב"י שם. והביאו ראי' מההוא צורבא מרבנן דעיילינהו למערתא דחסידי ולא קבלוהו וכו'. ואף שהיום אינם מקפידים בזה מפני שכל ישראל בחזקת כשרים הם אין ספק שיש הנאה לצדיקים אפי' לאחר מיתתם כשיש להם שכן טוב. וכן כתב הציוני ריש פרשת ויחי ז"ל. ואם תאמר מה מזיק לאב או לצדיק להקבר אחר אצלם. אלא כשהצדיקי' נחים על משכבותם מגלין להם רזי עליוני' ותחתוני' ואם נקבר אחר אצלם שאין שוה להם למעלת' ימעטו העליונים מלהגיד ולגלות להם סודות אשר בהם יהנו כאילו יאכלו כל טוב העולם הזה. וא"ת אם נקברים זה אצל זה מה מזיק להם הלא הנשמות אינם יחד. אלא לבסוף מניחין הנשמות על העצמות ומדברים תמיד עם המתים. וכתב עוד הרוקח נעתק מספ' הכבוד שיסד מהר"ר יהודה חסיד זצ"ל אין לקבור שני מתים יחד שהיו שונאין זה את זה כי אף במותם אין להם מנוחה יחד. וכבר אמרו כל שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו כי הנאהבים בחייהם במותם לא נפרדו ופסוק מלא הוא שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו ר"ל האהובה אצלו כי האהובי' בעה"ז יש להם נחת רוח שיחד על עפר ישכבו:
101
ק״בההודעה השלישית היא מה שזכרו רז"ל שכבוד הנשי' שתהא קבורתן במקום מיתתן שהרי רחל מתה בבית לחם ונקברה בבית לחם. וכן מצינו בשרה ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון מתה בחברון ונקברה בחברון שנאמר ואחרי כן קבר אברה' וגו' וכן מצינו במרים שנאמר ותמת שם מרים ותקבר שם. וזה מפני הצניעו' הראוי לנשי' אף לאחר מיתת':
102
ק״גידבר מענין צדוק הדין והקדיש המוטל על הבן.
103
ק״דצדיק ה' בכל דרכיו. ולכן צריך האדם להצדיק עליו את הדין. וכשם שמברכין על הטובה כך מברכין על הרעה דהא אין רע יורד מלמעלה וכך הוא המנהג לאחר הקבורה לומר הצדוק הדין. וכתב הכלבו והמנהג כשמת המת מתקבצין כל הקהל והולכים לביתו ואומרים צדוק הדין וכשמגיע לדיין האמת קורע האבל. אבל מנהגנו הוא לאומרו אחר הקבורה. והרב רבינו בחיי בפרשת האזינו כתב ז"ל. עוד נ"ל לפרש בפסוק הצור כי לפי שהיה יום מיתת משה היה מצדיק עליו את הדין ויאמר כי כל דרכיו משפט כל דרכי השי"ת ואפילו המיתה אין בהם נפתל ועקש. אל אמונה כלומר אחר שהמית' בעה"ז משפט אמונ' הוא כלו' נאמן הוא לשלם שכר בעול' הנשמות על צדקותיו אשר עשה כענין שכתוב וה' ישלם לאיש את צדקתו ואת אמונתו. וכתיב ועד בשחק נאמן סלה. ואין עול כלומר נאמן ליפרע גם כן להענישו על חטאו. זהו שאמר ואין עול כלומר אילו יענישנו בעולם הנשמות אין עול במשפטו צדיק וישר הוא צדיק בעולם התחיה וישר לעול' הבא לאחר התחיה. ורמז לנו בכאן ארבעה עולמות העולם הזה. ועולם הנשמות. עולם התחיה. ועול' הבא שאחריו. וכבר ידעת כי הם רמוזים בפסוק א' הוא שכתוב בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמו' עליך והקיצות היא תשיחך. בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך לעולם הנשמות. והקצות לתחית המתים. היא תשיחך לעול' הבא כן דרשוהו רז"ל. גם בכאן בפסוק הצור נרמזו ד' עולמות הללו אשר נפש הצדיק מעותדת להם. ולפי פירוש זה מה נעים ונאות המנהג בכתוב הזה שהוא קבוע לצדוק הדין לאומרו על המת. כי כן אמרו אדון כל הנביאים על יום מותו והצדיק עליו את הדין ע"כ. ובאורח חיים סי' רפ"ד כתב בעל ההגהות. ונהגו להזכיר אחר קריאת התורה נשמות המתים וכן בסימן תרכ"א מזכירין נשמותיהם דהמתים ג"כ יש להם כפרה ביום הכפורים והוא מנהג קבוע. ועל דבר הקדיש הרב רבינו בחיי סוף פ' שופטים והרב בעל זכרון תורת משה בערך עונש ובעל מנורת המאור הביאו ענין אותו מעשה של ר' עקיבא בשם מסכת כלה ואני בקשתיו ולא מצאתיו. ובספר כל בו סימן קי"ד ובריב"ש סימן קט"ו הביאו בשם מדרש אגדה. ואולם בספר המוסר פ"ז ובס' ראשית חכמה פ' גדולי בנים הביאוהו בשם התנחומא והנוסחאות לא ראי זו כראי זו. ולכן גמרתי בלבי להביא דברי בעל מנורת המאור האמור כהויתן וזה לשונו. רבי עקיבא נפק לההוא אתרא אשכחי' לההוא גברא דהוה דרי טונא רבה על כתפיה ולא הוה מצי לסגויי ביה והוה צווח ומתאנח א"ל מאי עבידיך א"ל לא שבקנא איסורא דלא עבידנא בההוא עלמא ועכשו איכא נטורין עילוון ממונין ולא שבקין לי דאינוח. אמר ליה רבי עקיבא שבקת ברא אמר ליה בחייך דלא תשהיין דדחילנא ממלאכי דמחו לי בפולסי דנורא ואמרין לי אמאי לא תיתי בפריע. אמר ליה אימא לי מה דקא מנחת. אמר ליה שבקתי איתתא מעברתא. אזל רבי עקיבא ועאל בההיא מדינתא אמר להו אתתיה דפלניא היכא אמרו לו יעקר זכרו דההוא שחיק עצמות. אמאי אמרו ליה דההוא ליסטים הוה ואכיל אינשי ומצטער ברייתא ולא עוד אלא שבא על נער מאורסה ביום הכפורים אזל לביתיה אשכח איתתיה מעוברתא נטר עד דילדא אזל מהליה לכי גדל אוקמיה בבי כנשתא לברוכי בקהלא. לזמן אזל רבי עקיבא לההוא אתרא איתחזי ליה. אמר תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ומצינו כתוב זה יותר באורך במדרש רבי תנחומא פרש' תולדות נח מעשה ברבי עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות ופגע בפחם אחד שהיה טעון עצים על כתפיו והיה מרהיט בהם כסוס גזר עליו רבי עקיבא והעמידו אמר לי' בני מה לך בעבודה קשה כזאת אם עבד אתה ואדונך נותן עליך עול אני אפדך ממנו ואוציאך לחירות ואם אתה עני אני אעשירך. אמר ליה הניחני אדוני שאיני יכול לעמוד. אמר ליה מבני אדם אתה או מן המזיקין אתה. אמר ליה מת אותו האיש ובכל יום ויום מוסרין אותו לחטוב עצים ונותנין אותו באש. אמר ליה מה היתה מלאכתך בחייך אמר ליה גבאי המס הייתי והייתי נושא פנים לעשירים והורג את העניים ולא עוד אלא שבעלתי נערה מאורסה ביום הכפורים. אמר ליה בני שמעת מאותם הממונים עליך שיש לך תקנה. אמר אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי הפורעניות. ולאותו האיש אין לו תקנה ולא שמעתי כלום מפדיון אלא שמעתי שהיו אומרים לי אלו היה לך בן שהיה עומד בצבור והיה אומר בצבור ברכו את ה' המבורך היו מתירין אותו מן הפורעניות ולאותו האיש אין לו בן אלא שהניח אשתו מעוברת ואין יודע אם ילדה זכר או נקבה. ואם זכר ילדה מי ילמדנו תורה. א"ל מה שמך אמר ליה עקיבא ושם אשתך שושמירה ושם עירך אלדוקא. באותה שעה נצטער עליו רבי עקיבא והיה הולך מעיר לעיר עד שהגיע לעירו ושאל היכן הוא וביתו. אמרו ישחקו עצמותיו בגהינם. שאל על אשתו אמרו ימחה שמה וזכרה מן העולם. שאל על בנו אמרו הרי הוא ערל ואפילו במצות מילה לא עסקו מיד תפשו רבי עקיבא לבנו והשיבו לפניו ללמדו תורה ולא היה לומד עד שישב עליו בתענית ארבעים יום יצתה ב"ק ואמרה על זה מתענה אמר הן וקרא באלף בית עד שהוליכו לביתו ולמדו ברכת המזון וק"ש ותפלה והעמידו והתפלל ואמר ברכו את ה' המבורך (לעולם ועד) באותה שעה התירוהו מן הפורענות ובא אותו האיש בחלום ואמר לרבי עקיבא תנוח דעתך בג"ע שהצלתני מדינ' של גיהנם מיד פתח ר' עקיבא ואמר ה' שמך לעול' ה' זכרך לדור ודור. וכך הוא כחו של הקדיש שכתב הרי"א בספר הכונות דף י"א שטוב לאומרו אפילו בשבתות י"ט ור"ח כי אין הטעם להנצל מגהינם לבד כי הרי מועיל להעלותו מגן עדן של מטה ממדרגה למדרגה ואם כן אפילו בשבת מועיל זה. באשר נכללים בו סודות ורזים נעלמים כאשר תראה ברבינו בחיי פרשת ואתחנן. ובעל לויה לדרך בדף כ"ב כתב יערב נא שיחי עליך מה שהעירוני רעיוני לתרץ על חכמי ארץ ישראל שמרננים על המנהג שיש בארצותינו לומר קדיש ביום שמת בו אב ואם שקורין בל"א יאר צייט. מידי שנה בשנה והוא כמצחק בעיניהם בהיות שתקנו חז"ל לומר קדיש י"א חודש ולא יותר כדי שלא יהיה אביו נראה כרשע באשר משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש. א"כ זה שמת אביו ואמו זה כמה וכמה שנים איך יחזיק אותו כרשע לומר בשבילו קדיש להוציאו מדין גהינם הלא גנאי הוא לאביו. ולדרכינו ניחא שהענין הוא מאחר שמעלין את הצדיק ממדור למדור כו' וכל עליה שהוא עולה נקראת פטירה מן העולם שיצא משם והוא כעין מיתה מן העולם הזה לעה"ב. ואפשר שזהו כוונת הכתוב באומרו ויהי אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' דהיינו שהיו עולין מעלות ע"ג מעלות עד אין סוף בב"ת ובקרבת' לפני ה' וימותו פעם שנית לפי שאותה הפטיר' מעול' לעולם הוא כעין מיתה מעה"ז לעה"ב וממילא מאחר שמצינו שמעלין את הצדיק ממדור למדור וכו' אותו יום נקראת פטירה. ומזה נתפשט המנהג לומר קדיש ביום המיתה מידי שנה בשנה והוא פלא. עכ"ד. וכן נתפשט המנהג. וכן ביורה דעה סימן שע"ו כ' בעל ההגהות. נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש. וכן נהגו להפטיר בנביא ולומר ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגהינם וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים פודה אביו ואמו מן הגיהנם. ונהגו לומר קדיש על האם אע"פ שהאב חי עדיין אינו בידו למחות לבנו שלא יאמר קדיש על אמו ואין ספק שכמו שתפלה מועלת גם העסק בתורה מועיל וכן הובא בזוהר חדש פרשת לך לך דף נ"ב ובמדרש רות הנעלם. ז"ל. ר' זמיראה נפיק לחקל אונו חמי באינון בקיעי קרשניאו קומטרי שלהובי דסלקי. ארכין אודנוי ושמע קלין. אמר לי' ההוא ערבאה זיל בהדי ואראה לך פלימאין טמירין מבני נשא. אזל עמיה אחורי טינרא וחמא בקיעין אחרנין שלהובין סלקין לעילא. שמע קלין אחרנין א"ל ארכין אודנך הכא. ארכין אודנוי שמע קלין דאמרין ווי ווי ודאי אתר חד אינון דוכת' דגיהנם הכא. ועבר ההוא ערבא ואישתאיר הוא. אדהכי גחין גו דוכתא אחרא. וחמא חד בר נש דהוה רמי קלין והוו נטלין ליה ואעלין ליה לעומקא דמדורא דגיהנ' ואכסאי ולא חמא יתיר. אדמוך חמא בחלמא ההוא גברא. א"ל מאן את. א"ל יודאי חייבא איהו ולא שבק בישין חטאין בעלמא דלא עביד. א"ל בגו חילמא מה שמך. א"ל ידענא דחייבי גיהנם לא דכרין שמייהוא"ל שמא דדוכתא מאי. א"ל בגלילא עילאה וקצבא הוינא. ומגו פגימין בישין דעבדנא התם דיינא לההוא בר נש תלתא זמנין ביממא ותלתא זמנין בליליא. עבר מתמן ואזל ליה לגלילא עילאה. שמע קול ינוקא דהו' אמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראת ה'. אזל לבי מדרשא אחרא שמע קל מינוקא אחרא דהוא אמר בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו. אזל וחפש אבתריה דההוא גברא רשע ולחד ינוקא שאיל ליה. אמר תיתי כך וכך לההוא גברא דלא שבק בישין וחטאין בעלמא דלא עבד, כך וכך תהא לההוא גברא רשע ולההוא מניקתא דיניקת לי'. אמר ברא שבק בעלמא. אמר הן ברא שבק והוא רשע כאבוה ואיהו ינוקא בבי מטבחיא. חפש אבתריה ונטיל ליה ולעי ליה באורייתא עד דאוליף ליה מקרא וצלותא וק"ש. לבתר אוליף ליה משנה ותלמוד והלכות ואגדות עד דאתחכם יתיר. והיינו ר' נחום הפקולי. אמאי קרי ליה פקולי. כמו דאמר פקו פליליה דאפיק אבוה מן דינא דההוא עלמ' וכמה חכימי דרא דנפקו מיניה ואקרון פקולי. ההוא גברא אתי ליה בחילמיה. א"ל ר' כמה דנחמת לי כן ינחם השם אותך. דהא מן יומא דידע בני פסוק חד אפיקו לי מן דיני. כיון דקרו ק"ש סלקי דיני בין ביממא בין בליליא. זימנא חד כיון דקרי בבי רב אעברו דינאי מכל וכל. וכד איתחכם וקרו ליה רבי שמו כורסיי בין צדיקייא בגינתא דעדן. וכל יומא ויומא דאיתחדש אורייתא בשמיה מעטרו לי בעיטרא עילא' דצדיקיא. ובגינך ר' זכינא בכל האי יקר. זכאה איהו מאן דשבק ברא דלעי בתורה בההוא עלמא. א"ר חייא בר אבא בהאי גונא אירע ליה לר' עקיבא:
104
ק״המענין הצדקה תענית והדלקת הנר.
105
ק״ובצדקה שנאמר וצדקה תציל ממות ר"ל ממות העולם הבא. וכן כתב בעל הלבושים א"ח סימן רפ"ה ומה שנהגו לפסוק צדקה בעד המתים שכבר מתו מזמן רב כשמזכירין נשמות אעפ"י שאפשר שכבר קבלו דינם מצאו להם סמך מן המדרש שדרשו בפסוק דעגלה ערופה כפר לעמך ישראל אלו החיים. אשר פדית וגו' אלו המתים מגיד שהמתים צריכין כפרה. וסיים המדרש שמצינו למדים ששופך דמים חוטא עד יוצאי מצרים. וה"פ שההורג הזה מגלגל בעונו חטא ועון למפרע אפילו על אותם שמתו מאותו היום שהרג עד שיצאו ישראל ממצרים. דה"פ מה דדריש בתר הכי אשר פדית ה' כלומר על כן פדיתנו שלא יהי' בינינו שופכי דמים. וכדאמרינן דכל ישראל נעשו ערבים זה לזה ועל מנת כן נפדו שלא יהא בם ובזרעם שופכי דמים וזה עבר על כן נעשו גם המתי' ערבים עליו וצריכים כפרה. ומכאן יצא המנהג שנודרין צדקה בעד המתים לכפר בעדם. עכ"ד. כך הוא האמת. אבל במה שכתב ומצאו סמך לזה מהמדרש לא דק כי הגם שהובא בפסיקתא והילקוט שורשו הוא במסכת הוריות ובכריתות דף כ"ו. וכת' הרב רבינו בחיי בפרשת שופטים ולמדנו מזה שההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים שיש בהם תועלת למתים. וכל שכן אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו בהיות אוכל הבן פירותיו. וכן כתוב בתשב"ץ סימן שמ"ג בשם ספרי דכתב על זה מכאן הביא רבינו שמריה ראיה שמצוה להניח צדקה עבור מתים. וכן כתב המרדכי בפי"ב ובעל ספר החסידים סימן ק"ע כתב ז"ל. מעשה בחסיד אחד שהיה נודר בשביל נשמות קרוביו ואחר כך הי' נודר הכל בסתם בשביל כל הנשמות. אמרו לו למה אתה עושה כן. אמר להן מפני שיש מהן שאני נהנ' בזכותו ולא אהיה כפוי טובה כי בשביל' ה' ייטיב לי. ואם תאמר הרי חטאת שמתו בעלי' מתה מפני כי קרבן חטאת להגן מן היסורים וכבר מת. ועוד מיתה מכפרת אבל צדקה שנותנין דומה לעגלה ערופה שאמרו ראויה כפרה זו לכפר על יוצאי מצרים למפרע. ועוד אם יאמר אדם מה מועיל לאחר מיתה אם הבן רשע וכי האב יוכל לפדותו בצדקה והא כתי' אח לא פדה יפדה איש. אלא לפי שמצינו שאם נדר להביא עולה הבן מביאה לאחר מיתתו. ולפי שכל מה שמצינו בעולה מצינו בצדקה זו באה בנדר וזו באה בנדר ונדבה אף על פי שאינו ראוי לגמרי כי הבן אינו יכול להביא עולה שלא הקדיש האב. ובסי' תתשע"ז כתב כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'. אמרו ראויה כפרה זו שתכפר אף על יוצאי מצרים כלומר על כל המתים משיצאו ממצרים. ואיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו והלא חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא שאין כפרה לאחר מיתה כי בחבל מות האדם נתכפרו לו עונותיו. אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא ברא מזכה אבא כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומעשים טובים הואיל ועל ידי האב זכה הבן ברא מזכה אבא. ואם האבו' צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן הרי כשיעשו הבנים כאילו יעשו האבות. ומכאן תקנו שנודרין צדקה שייטב לאותן שכבר מתו ומצינו שהמתים מתפללין על הבנים שנאמר ותעל שכבת הטל פלפול שכיבת שוכבי קבר. וכן מועיל למתים שחיים מתפללים עליהם. או צדקה שנותנין עליהם וצדקה תציל ממות שבזה העולם וממות שלעתיד. שהרי שמואל ביקש על לוי במסכת ברכות. וכל שכן אם נותנים צדקה בשבילו. כי מה לי תפלה מה לי צדקה ודוקא בעולם הזה יכול להטיב לנפש המת. ואו שתק בעולם הזה ולא ביקש גם לא יבקש לעתיד ואם ביקש לעוה"ז מטיבין למת. ורבי מאיר אמר כשאמות אעלה עשן מקברו דאחר. ורבי יוחנן אמר אקחנו מגיהנם ולמה לא יכלו לעשות כן בחייהם כי רבו פשעיו של אחר אם לא שר' מאיר בכח עשה וכן רבי יוחנן לאחר מותם שהשוער נדחה מפניהלא היו יכולין לעשות בחייהם בבקשה. והמתים מתווכחין בבית דין של מעלה והצדיקים עושים ביניהם שלום. ופעמים שלא ימחול עד שמקבל עליו להעשו' שום דבר צער לזרעו. והרוקח בהלכות יום הכפורי' סי' רי"ז כתב ז"ל. ואם תאמר ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו אלא השם בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה או היה עני אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו אז תועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום וכר"י על אחר שאמר לכשאמות אפסוק עשן מקברו. אבל אם נותן בעבור רשע אין מועיל. ונותנים לכבוד המתים שהצדיקים מליצים על צאצאיהם וכו' וכן הביא הב"י בטור א"ח סימן תרכ"א. ועיין עוד בב"י בהלכות שבת סי' רפ"ד. ואף שיש חולקין על זה כבר נתפשט המנהג לנדור וליתן צדקה בעד המתים ומנהגן של ישראל תורה:
106
ק״זבתענית יום ענות אדם נפשו במיתת האבות הוא דבר ידוע בין כל הפוסקים. ויש שמך מן התורה כמו שכתבתי במאמר הראשון פרק שמיני מענין התענית שעשה דוד על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' אשר נפלו בחרב גם התענה יום הריגת אבנר על ידי יואב שר הצבא. וכל זה מעיד דתענית מילתא היא ומועלת לנשמות המתים. וכן כתוב בספר חסידים סימן רל"א מה שמתענין ביום שמת אביהן שהרי דוד התענה על שאול כי קראו אבי וצם על יהונתן ועל אבנר כי יש לצום על מיתת אדם חשוב. ובסי' תשי"ב כתוב שא' שמת אביו באדר ראשון בשנה פשוטה היה מתענה בשבט ואדר מספק. ואמנם מענין הנרות אשר מנהגנו להדליק בעד המתים ראיתי באורח חיים סי' תר"י שכתב עליו בעל ההגהות ונוהגים שכל איש גדול או קטן עושין לו נר. גם נר נשמה לאביו ולאמו שמתו. והטעם מפני שהנשמה קרויה נר כמו שנאמר נר ה' נשמת אדם. וכתיב באורים כבדו ה'. ונרא' שממנו ראו וכן עשו הישמעאלים והפרסים באשר הם גם כן מדליקים נרות בעד המתים. כאשר ידענו. וכן כתוב בכתבי שבח יקר וגדולת האר"י שהישמעאלים נוהגי' קדושה גדולה בקברו' התנאים הקדושי' ובבתי כנסיות והן דולקי' נרות על קברות הצדיקי' ונודרים שמן לבתי כנסיות. ויש מן המקובלים שאומרים שבנרו' שמדליקין בבי' הכנסת מוסיפים הארה בנרות של מעלה דבוצינין מתדלקן ונהורין נהרין:
107
ק״חמענין הבכי וההספד הראוי לבן לתנות על מיתת האבות.
108
ק״טאלו הן הארבעה תחומים אשר גבלו ראשונים בענין הצער והאבלות המחוייב לבן יקיר על אביו ועל אמו אשר עליהן אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ג' לבכי שבעה להספד ושלשים לגיהוץ ותספורת כדאיתא במועד קטן. ועוד לו משך זמן י"ב חדש אשר בהם האבל אסור לנהוג הרבה דברי' אשר כתבו הפוסקים עד מלא' לו שנה תמימה ויספדו עליו כמנהגינו היום לתנות על הנפטרים. וראוי לחקור מה ענין העדנין הללו כי בודאי לא נפלו במקרה דברי חכמים כדרבונות וכמסמרו' נטועים ולכן שמתי אל לבי לדעת ולתור בחכמה ומצאתי להרב בעל העקדה בפרשת שמיני שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה דברים גדולים אשר יושלמו להם במציאות. הא' שבחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. השני מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתקון מדותיהם ויושר מעשיהם. השלישי מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים. והנה היו שלשה לבכי על ההפסד הראשון כי התורה היא מוגבלת במספר הזה באומרם בריך דיהבא אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי. ועל הענין השני היה תשלום השבעה שבו נתקיים העולם כמו שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ואמרו על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום ואלו כלם בחלק המעשי. ומספר השבעה הוא זכרון ימות העולם. ואמנם היו שלשים לגיהוץ ולתספורת להרגיש החסרון השלישי שהוא בענינים הזמניים אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום כמו שהלבנה בעוצם זריזותה מתנועעת לעבור בשלשים יום אצל כל המזלות ומידי נוסעה היא הולכת ונתמלאת אורה עד חצי זמנה ואח"כ הולכת עד שובה ערומה וחסרה כיום הולדה. וכמו שאמר איוב על ענין זה ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. ולזה בכמו אלו הענינים הזמניים מיוחד המספר הזה וכמו שאמרו במסכת שמחות שלשים לאבל לגיהוץ ולתספורת להלואתו ליפת תואר לאירוסין לנישואין לאלמנה ליבמ' למדיר את אשתו ולנזירות. עכ"ד הרב. ולא נהירו לי כי חכמינו ז"ל לא נתנו דבריהם לשיעורין ולא גזרו ג' לבכי ושבעה להספד וכו' לפטירת החכמים אלא לכלל המון ישראל. וראיתי מי שפירש שההיזק המגיע לנפטר הוא על שלשה דברים. הא' על הפסד תמונתו והרכבתו הב' על הפסד צורתו האנושית. והג' על שכל זמן שהיה חי היה יכול להשיג יותר ולא לאחר מיתתו. וכנגד הא' גזרו שלשת לבכי כי כל גוף יש לו ג' מרחקים אורך רחב ועמק. ועל הב' אמרו שבעה להספד לפי שבצורה האנושית נכללין הד' יסודות ונפש הצומחת המרגשת והמשכלת שהם שבעה דברים. וכנגד הג' אמרו שלשים לגיהוץ ולתספורת כי לפעמים יגרע האדם להשיג ולהשכיל יותר לאהבת השררה והמלכות הנקנית בל' מעלות והוא דחוק. על כן אמרתי תם וישר הוא ללכת אל הר המור גבע' הלבונה מהזוהר. וכן מצאתי בפרשת ויקהל עמוד שמ"ט על ענין יונה בבטן הדג ז"ל שלשה ימים ושלשה לילות אילין תלתימים דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי לבתר תלתא יומין ההוא טנופא איתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי הה"ד וזריתי פרש על פניכם וגו' וכן בילקוט איוב תקמ"ט ע"ש. וגרסינן במסכת שבת בפרק שואל אדם עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה ותרוץ גולת הזהב זה אמה ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה פרש. וכן הוא אומר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב חנא אלו בני אדם שמניחין ד"ת ועושים כל ימיהם כחגים א"ר לוי א"ר פפא א"ר יהושע לאחר ג' ימים כרסו נבקעת ונופלת על פניו ואומר טול מה שנתת בי ע"כ. וכן תמצא בראשית רבה פרשה ק' ז"ל תני בר קפרא כל תוקפו של אבל אינו אלא בשלישי עד תלתא יומין נפשה חייבה על קברה סבורה היא שהיא חוזרת כיון דהיא חמי דאשתני זיוהון דאפוי אזלא לה ושבקה ליה. הה"ד אך בשרו עליו יכאב. לעתיד לבא הפה והכרס מדיינין זה עם זה והפה אומר לכרס כל מה שגזלתי וחמסתי בך נתתי. ולאחר שלשה ימים היא נבקעת והיא אומרת לו הא לך כל מה שגזלת וחמסת שנאמר ותשבר כד על המבוע. הרי לך שבג' הימים הראשונים נפשו עליו תאבל בצער מופלג והימים ימי צער ויגון ומיום השלישי והלאה בראותה שנוי פרצוף הפני' היא מתייאשת מהגוף. ולכן ראוי שיתמיד בקרובים הבכי דרך שלשת ימים. ומה שאמר אזלא לה לא לגמרי דהלא איתא בפרק השואל כל י"ב חדש נשמה עולה ויורדת אלא שבג' ימים הראשונים עדין הוא משתוקקת בחשק עצום לגוף ולכן אינה נפרדת ממנו אלא עולה ויורדת ומתעכבת אצלו ובאהבתו תשגה תמיד אבל משם ואילך שנשתנה הפרצוף מתייאשת מהאבדה. ולכן עולה ויורדת ותכף לירידה עליה בלי עכוב ולהורות הצער העצום הזה שיש לנפש הג' ימים הראשונים מפרידתה מהגוף האבל אינו יוצא בהם לא לבית האבל ולא לבית הקברות. ואסור לעשות בהם מלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה כדאיתא ביורה דעה סימן ש"פ. וכן בתנחומא פרשת מקץ שנו רבותינו אבל כל שבעת ימי אבלו אסור בעשיית מלאכה. ואם היה עני מדוקדק יעשה מלאכה לאחר שלשה ימים לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו ולמה אחר שלשה ימים אמר רב כהנא אחר שלשה ימים הבשר נסרח ופניו משתנות ונפשו מתאבלת עליו שנא' אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל כי אז מתחלת להתייאש ממנו ולהיות הצער לא כביר גם יתכן לומר שלא נתן הטבע באנשים לבכות יותר מזה השיעור מהשלשה ימים כי תלאה לכלכל זמן יותר ארוך הבכי. ולכן יפה אמרו שלשה ימים לבכי ומה שגזרו חז"ל שבעה להספד ידוע הוא שהגם שז' ימי אבלות הם מדרבנן יש להם סמך מהתורה וכן תמצא בב"ר על פסוק ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים ז"ל. רבי אבא מייתי לה מהכא ויעש לאביו אבל ז' ימים לימדן דבר קודם מתן תורה. וריש לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מהכא ומפתח אהל מועד לא תצאו ז' ימים וגו' מה אתם נמשחתם בשמן המשחה ז' ימים אף אתם שמרו לאחיכם ז' ימים. ר' הושעיא מייתי לה מהכא ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' מה הקב"ה שמר לעולמו ז' ימים אף אתם שמרו לאחיכם ז' ימים. דאמר רבי יהושע בן לוי ז' ימים נתאבל הקב"ה על עולמו. רבי יוחנן מייתי לה מהכא אל נא תהי כמת אלא תסגר מה ימי הסגר ז' אף ימי אבל ז'. חד ברבי אמר הדא דר' יוחנן קומי ריש לקיש ולא קבלה. ולמה לא קבלה אמר תמן הוא עבד לה הסגר והכא הוא עבד לה החלט. אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואמר אל נא תהי כמת מה ימי המת ז' אף ימי החלט ז'. ר' ירמיה ור' חייא בר אבא בשם ר"ל והפכתי חגיכם לאבל מה ימי החג ז' אף ימי האבל ז'. והמספר הזה של שבעה ימי אבלות וההספד נראה שמקפידין עליו מן השמים ממה שזכרו חז"ל במציעא פ' השוכר את הפועלים דאביי ורבנן ספדוהו לרבה בר נחמני תלתא יומי ותלתא לילותא בעו למפרש נפל פתקא מן שמיא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום. ובטעם המספר הזה אין לנו אלא מה שעינינו רואות בס' הזוהר כי ממנו תוצאות בינה שלמה. הלא בפרשת ויחי עמוד תס"ו כתוב ז"ל. א"ר יהודה כל שבעה יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה ומתאבלת עלוי דגופא דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אזלא ויתבא בביתא חמי לכלהו עציבין ומתאבלין. תאנא בתר שבעה יומין גופא הוי במה דהוי ונשמתיה עאלת לדוכתה עאלת במערתא דכפלתא חמאת מה דחמאת ועאלת לאתרא דעאלת עד דמטאת לג"ע וערעת לכרובים ושננא דחרבא די בגן עדן די לתתא אי זכאה היא דלעול עאלת וכו'. ויהיו דבריו אלה קרובים למה שכתב עוד בעמוד תע"ו, ואין צורך להאריך. ואמנם לענין שלשים לגיהוץ ולתספורת כתוב בספר הזוהר פרשת ויקהל עמוד שמ"ט ז"ל. לבתר דא מתלתא יומין כל אינון תלתין יומין איתדנו נפשא וגופא כחדא. ובגיני כך אישתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרה כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותה. לבתר נשמתא סלקא וגופא איתבלי בארעא עד ההוא זמנא דיתער הקב"ה למיתייא. וכאשר קריתי ושניתי ושלשתי המדרשי' האלו ואשתומם כשעה חדא כי אמרתי הנה הרשב"י הוא הפכפך גוזר ואינו מקיים דהלא למעלה כתב שנפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה יומין ולבתר שבעה יומין נשמתא עאלת לדוכתא. וכאן כתב דלבתר תלתין יומין נשמתא סלקא ולא קודם. ויש לי עוד מקום עיון במדרשים הללו כי הנה דבר ידוע הוא ומוסכם מרז"ל שכל י"ב חדשים הנשמה עולה ויורדתואם כך הוא כלם שוים לרעה ומה ההפרש שיש בין זה לזה. ועתה הט אזניך לי קורא ידיד ויערב עליך שיחי. אמת ויציב וקיים הוא מה שקיימו חכמי האמת והצדק שהנשמות הטהורות חושקות ושוקקות לגוף כמשפט כל חושק להיות בחברת חשוקתה וזה בהיותו נברא בתכלית השלמות על צלם וציור כל העולם כלו כאשר כתב נ ולכן בעת המות ופרידתן ממנו מקבלות צער גדול ועצום. וכדבר הזה אשר יש לו שחר כתב ג"כ אפלטון בספרו פידרו. ועתה כמו שאנחנו רואים שבמיתת הבנים היקרים האבות רעדה אחזתם שם בבית הקברות ולא יוכלון שאת להניח הבנים ולהחזיר פניהם מהם ובהתמדת האנחה ודאבה הולכים אצל קברם אף בשבעה ימי אבלם ותשוקתם להיות שם עמהם בחברתם. ואח"כ מתמעטת האהבה והחשק העצום מעט מעט עם הזמן עד שיבאו ימי הרעה בתשלום שנתם כי אז מתנחמים מאבלם והמתים נשכחים מן הלב. כך יקרה לנשמה האלהית אשר בהיותה כל זמן היותה על האדמה בחברת הגוף לא יכלה להתאפק מלראות פני חשוקתה. ולכן השלשה ימים הראשונים היא אצל הגוף ואינה מתפרדת ממנו והזמן הזה הוא כל תוקף ותגבורת הצער בהיות שעדין שומר תמונתו תוארו ותפארתו אולם לאחר שלשה ימים לקבורתו שהפנים אשר היו לו לכבוד ולתפארת קבצו פארור ונעדרו מפארם אז נתפרדה החבילה והנשמה שבאהבתו תשגה תמיד בלי פרידתה ממקום קבורתו מיום השלישי והלאה כל יומי אבלותא הולכת מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיהו ומתאבלת בחברת האבלים ומצטערת עמהם. אמנם אתר שעברו שלשה לבכי ושבעה להספד אז מתקררת מעט שלהבת אהבתה ועוזבת לזמן מה החברותא ומתחלת להתאוות תאוה לראות פני השכינה ולעלות לאיזה מקום אשר משם תוכל ליכנס בגן עדן ותכף ומיד חוזרת לגוף באהבתה אותו וזה במשך התלתין יומין. ואחר הזמן הזה עד י"ב חדש עולה ויורדת פעמים שלש וארבעה מספר יהיו ונער יכתבם עד שבעוברה עליה שנה תמימה עוזבת אלוף נעוריה ומכל וכל משתכחת ממנו. פוק דק ותשכח במדרש שהתלתא יומין אמר הרשב"י אילין תלתא יומין דבר נש בקברא ר"ל שהנשמה אינה מתפרדת מהקבורה ובענין השבעה יומין אמר אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה וכו' ובתר השבעה יומין נשמתא עאלת לדוכתא לדוכתא קאמר ולא לגן עדן. אולם לאחר תלתין יומין אז אמר נשמתא סלקא. ר"ל לאתרה לגן עדן ומשם לפעמים עולה ויורדת אבל בלי החשק הנמרץ אשר היה לה מקדם. ובזה יותרו הספקות שהנחנו וזהו טעם העדנין האלו וכל זמן שהנפש הולך ומתרחק מהארץ הקרובים עושים לה רושם בבכי הספד ותספורת. וצריך שתדע שבענין החשק הזה שיש לנשמות אל הגוף ופקודתם לגופם כלם שוים כצדיק וכרשע מקרה א' להם וכן כתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל וההפרש ביניהם שבעוד שהנשמות הם אצל הגופים נדונים עמו כפי רשעם וחטאם ועל הרשעים נאמר דאתבקעו מעוי וההוא טנופא איתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי ושאתדנין מעינוי ידוי ורגלוי עד תלתין יומין דהא בצדיקים כתיב בשלום יחדו ר"ל הגוף והנפש אשכבה ואישן. ובמקום אחר ינוחו על משכבותם. ותדע שכך הוא האמת ושהנשמות כלם עולות ויורדות לגופם תוך י"ב חדש דהא נשמת שמואל הנביא תוך י"ב הוה כאשר הבעלת אוב העלהו כאשר הוכחנו ומי כמוהו צדיק. סוף דבר ידוע הוא המנהג לתנות את הנפטרי' ולספוד עליהם לאחר תקופת השנה וטעה המנהג קבוע במסכת שבת פרק שואל דתניא כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר הי"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת. ומה שיש להקשות בזה המדרש הוא דמה הוא זה הקיום והבטול כי אם הוא בטול הרכבת הגוף הוה ליה למימר כלה כמו שאמרו ז"ל גופן כלה ונשמתן נשרפת ועוד שאיך החליטו קצב זמן י"ב חדש לכל אם הנסיון יוכיח שהפסד הגופים תלוי במזג הרכבתם ומקום קבורתם אם הוא לח או יבש סלע עפר או חול כי יש עפר אוכלת בו' חדשים ויש לי"ב חדשים ופחות ויותר ואם כן איך גזרו על כלם זמן י"ב חדש. שנית אם העליה והירידה הזאת היא רצונית או טבעית מה ענין העליה וירידה הזאת אם היא העתקה מצבי' ומה טעם יש בה. ואומר שהגם שנראה מדברי הרמב"ן בשער הגמיל דלאו בצדיקים איירי אלא בראוים לעונש ושהעתקה הזאת היא מדרגיית. ושעלייתה היא דבקותה בעליונים וירידתה היא להשגת סגולת התחתונים לא נוכל להכחיש שדעת הרשב"י לא נוחה הימנו באומרו בכמה מקומות שההעתקה היא מצביית ומקומית. ואם בצדיקים לא איירי אלא בראוי' לעונש היכי מייתי מינה לשמואל אבל האמת הוא שכל הנשמות חושקות לגופם ולכן מתעכבי' אצלם בחשק נמרץ עד שמעט מעט משתכחות מהם. וזה יקרה להם לאחר י"ב חדשים כי האהבה המופלגת עד פה תבא ולא תוסיף. וכן היודע לבבות גבול נתן לחתן שישמח עם אשתו אשר אהב שנה תמימה וכמו שכתוב נקי יהיה לביתו שנה אחת כי עד שנה היא תוקף האהבה. ולכן במוכר בתי ערי חומה גזר ימים תהיה גאולתו ואם לא גאלה עד שנתו לא יגאלנה עוד שכבר פסקה חבתו ממנה. וכן זמן הכרזת האבידה הוא עד י"ב חדש שאחר כך כבר נתייאשו הבעלים ממנה. וזהו הוא טעם מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות פרק הרואה. הרואה את חברו אחר י"ב חדש אומר מחיה המתים כי ודאי נשתכח מלבו אחר י"ב חדש. וכמו שאין המת משתכח מן הלב עד י"ב חדש גם זה נשכח כמת מלב. ולכן ראוי לומר עליו ברוך מחיה המתים. ועם זה יובן כוונת חז"ל באומרם כל י"בחדש הגוף קיים והנשמה עולה ויורדת כי לא אמרו זה על הגוף ממש כי הפסד הגוף תלוי במזגו ובמקום עפר קבורתו כאשר אמרתי אבל הכונה שכח תשוקת הנפש לגוף קיים כל זמן משך הי"ב חדשים ואחר י"ב חדשים כח זאת התשוקה לגוף בטל ואז עולה מכל וכל ואינה יורדת. וכן כתב הרב רבינו בחיי בפרשת שופטים. ודע כי מה שאומר גופו קיים ובטל אין הדבר תלוי בקיום הגוף או בבטולו כי אף אם נרקב תוך שלשה ימים והוא בטל עדין נשמתו עולה ויורדת. וכן אם נחנט בדברים המקיימים אותו כמה שנים נשמתו לאחר י"ב חדש מיד עולה ושוב אינה יורדת. אם כן באור גופו קיים ובטל אצל הנשמה שהורגלה בו ועשאתו כלי ע"כ. ולכן להורות הצער שיש לקרובים בהפרדה מביניהם מכל וכל יום העלותה בהחלט לשמי מרומה ופטירתה מהם עושים ההספד לתנות על קרוביהם כמתייאשים מהם. ואיפשר שכנגד הד' תחומים הללו והד' עדנים נאמר שד' ימים בשנה היו הולכות בנות ישראל לתנות את בת יפתח והיו להן לזכרון לפני ה' אלהינו. וממה שצריך שתדע עוד בענין ההספד הוא שהגם שכפי מה שאמרו רז"ל בסנהדרין פרק נגמר הדין ההספד הוא יקרא דשכבי אין ראוי לשבח למת בדברים שאין לו. וכן הרשב"י בפרשת ויחי עמוד תצ"ב כתב תנינן דמאן דמשבח לאוחרא אצטריך לשבחא ליה כפי יקריה וכפום יקריה הכי אצטריך דלהוי שבחיה ותנינן מאן דמשבח לאחרא בשבחא דלית ביה הוא גלי גנותי' ואיהו סבב לגנאה ליה. ועל דא מאן דעבוד הספדא על בר נש אצטריך כפום יקריה ולא יתיר דמגו שבחיה אתי לידי גנותיה וכו'. וכתב רבינו בחיי בפרשת ויחי ט' מינין של הספד הם. מספד נהי זעקה היליל נידה מרזח קיני' הגה והי. מספד שנאמר וספדו עליו הוי אחי. נהי שנאמר כי קול נהי נשמע מציון. זעקה והיליל שנאמר זעקה והיליל בן אדם. נידה שנאמר נודו לו כל סביביו. מרזח שנאמר כה אמר ה' אל תבא בית מרזח. קינים והגה והי שנאמר וכתוב עליה קינים והגה והי. וכשהזכיר כאן מספד גדול וכבד מאד יכלול כל ט' מינים של הספד הללו. ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף הספידו עליו ט' מיני הספד. והנה ההספד זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ולפי כאב ההספד שנאמר צר לי עליך אחי יהונתן. ולפי המאורע שאירע לו שנאמר ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר:
109
ק״יחתימת המאמר
110
קי״אעתה אתה ברוך ה' אחרי אשר הצעתי לפניך כל מה שאמרו חכמי האמת והתבוננתי שמש ירח עמד זבולה עיני למרום נשאתי ואשא משלי ואומר. ידוע הוא למי שיודע בחכמת התכונה שהלבנה מקבלת אורה מזהרי החמה ובהיות שהלבנה בגלגל התחתון והחמה בגלגל רביעי מלמטה לארץ כל עוד שהלבנה מתקרבת אל החמה מתמעטת אורה מצדה התחתון כי אורה מכה עליה מלמעלה וכשתגיע לחנות נכחה מתחתיה אז מזהרת חציה כלפי מעלה וחציה השני קודרת כלה כלפי הארץ. וכל עוד שהלבנה לצד מזרח מעט מתרחקת מפניה כפי רחוקה ממנה עד חצי החדש נוסף לנו הלבנה אורה ונפחת מכלפי מעלה ואז היא במילואה. ותדע עוד שהתוכנים הסכימו שיום נכחיותה ויום אחד קודם הקבוץ האמתי ויום אחד מאחריו מתכסית הלבנה בר"ח ואינה נראית בשום צד מאירה. גם גזרו עליה שלא תתבסם אורה עד שיעברו עליה שבעה ימים מיום הולדה ואז כפי הדין מברכין עליה. גם אמרו שהלבנה מסבבת גלגלה בכ"ט ימים י"ב שעות תשצ"ג חלקים שהוא קרוב לל' ימים. ועם ההקדמות האלו אומר שהנשמה נמשלת ללבנה והשמש הוא השי"ת כמה דאתמר שמש ומגן ה' אלהים. וכמו שהלבנה כל עוד שמתקרבת לשמש מתחזקת אורה מלמעלה כך הנשמה האלהית כל עוד שמתקרבת אל השי"ת ועוזבת התענוגים והענינים הארציים מתמלאת אורה ומשגת אושרה כי אורח חיים למעלה למשכיל. אולם כאשר מתרקת מהשי"ת ומחזקת במדת הגוף ועושה עבודת ה' טפל אז היא קודרת מהצד העליון ומאירה לבד מהצד התחתון לדברים הגופניים והארציים וזו היא סבת עכירותה לדברים העליונים הגורמים ומסבבים הצלחתה. ובגלל הדבר הזה להורות לנו רז"ל שקיום ואור הנפש תלוי להיות נגד פני בת עכירותה ומיתתה היא ההתרחקות ממנו כענין שנאמר כי הנה רחקיך יאבדו משלו עליה המשל הזה מהלבנה. ולכן הקפידו שיהיו ג' ימים לבכי שבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת כפי השלשה זמנים האלו שזכרנו בענין הלבנה ורמז למבין די:
111
קי״בואומר עוד שהגבולים האלו נתן ה' לשלם ניחומים לאבליו. וזה להראות להם שהקב"ה חנון ורחום הא ואם ידו השמאלית מרחקת ידו הימנית מקרבת כי לא ענה מלבו ויגה בני איש. ולכן ראוי לכל חי לבטוח בה' שאם מחץ ירפא בראותו הירח שאם ימות בהיותו נכח השמש יחיה בהתרחקו ממנו. ואם יכרת יחליף וישוב לימי עלומיו. וכן האבל ראוי לקבל ניחומיו ולא לבכות על מתו יותר מדאי כי אם הוגה ורחם כרוב חסדיו. וזו היא חתימת הספר ובו כללתי כל מעינות החכמה מענין הנשמה הטהורה קרא נא בו קורא משכיל ונבון כי חתום הוא:
112
קי״גנשלם המאמר השני. בעזר האחד ואין שני
113