נשמת חיים, המאמר השני כ״דNishmat Chayyim, Second Treatise 24
א׳ענין חבוט הקבר שזכרו חז"ל מה הוא. ואם הדברים כפשוטן או רמז ומשל היו:
1
ב׳ידוע הוא שהגוף אחר המיתה הוא כאבן דומם בלי הרגשה כלל ועיקר ועם כל זה מצינו לרז"ל במסכת ברכות פרק מי שמתו ובשבת פרק שואל אדם א"ר יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי. וכתב עליו הבן הפרוט בס' פרדס רמונים רמז למעשי' המגונים אשר הם כמו רמה לנפש, אמנם המקובלים הבינו הדבר כפשוטו ופירשו זה על ענין חבוט הקבר. ושרש דבר נמצא בזוהר פרשת ויקהל ע' ש"נ ז' דינין יחלפון עליה דבר נש כד נפיק מהאי עלמא. א' ההוא דינא עילאה כד נפיק רוחא מן גופא. ב' כד עובדוי ומלוי אזלי קמיה ומכרזי עלוי. ג' כדאזיל לקברא. ד' דינא דקברא. ה' דינא דתולעתא. ו' דינא דגיהנם ז' דינא דרוחא דאזלא ושאטת בעלמא ולא אשכחת אתר נייחא עד דאשתלי' עובדוי וכו'. וכעין זה כתב בפרשת נשא עמוד רמ"א ותמצא הרי"א בספר הכונות דף נ"ו מאריך בענין חבוט הקבר וכתב שהנקבר בע"ש משעה ה' ביום ואילך נפטר מזה העונש. ובספר חסידים סימן תתשמ"א נאמר שאף הצדיקים מצטערין מאימת חבוט הקבר ובסי' ל"ב שהאוהב את הצדקות התוכחות וגמילות חסדים מכניס אורחים ומתפלל בכונה אפילו דירתו בחוצה לארץ אינו רואה דין חבוט הקבר. גם בס' ראשית חכמה שער היראה פי"ב נאמר חבוט הקבר כיצד אדם מת באים עליו מלאכי השרת וכו'. וכתב עוד שאלו את ר' אלעזר כיצד דין הקבר. אמר ליה בשעה שנפטר אדם מן העולם בא מלאך המות ויושב על קברו ומכה אותו בידו וכו'. ועוד אמר ר' מאיר קשה יום הדין שהקב"הדן את האדם בקבר יותר מדין של גיהנם. ובעל מגלה עמוקות אופן רמ"ה כתב שחמשה מלאכים באים ודנין את האדם בחבוט הקבר:
2
ג׳אמנם הרשב"א בתשובה סימן שס"ט נראה דמכחיש כל זה דהלא שאול שאלו מעמו ראובן צוה בשעת פטירתו שישאו אותו לקבור אל מקום קברות אבותיו וביום שמת נאנסו ולא יכלו לישא אותו מיד והכניסוהו לשעה בקבר מקום פטירתו ועכשו רצו בניו להוליכו אצל קברות אבותיו. ומפני שאי אפשר לישא אותו מחמת הפסד הבשר וריחו נודף עד שיתעכל הבשר. אם מותר ליתן על כל גופו סיד למהר העכול אי איכא בזיון בכך או לא אי נמי משום צער וכענין שאמרו קשה רמה למת כמחט בבשר חי. ואי נמי אם מותר לטלטלו ממקומו אפילו לישא אותו אצל אבותיו כמו שצוה או לא. תשובה. כל כי הא שעושין לעכל בשרו מהרה כדי לישא אותו למקום שצוה מותר שאין כאן משום בזיון ואין כאן משום צער שאין בשר המת מרגיש באזמל כל שכן בסיד והחנוטין קורעין אותן ומוציאי' מעיהן ואין כאן לא משום צער ולא משום בזיון ע"כ. ואם כדבריו אם אין בשר המת מרגיש באיזמל כל שכן שרמה לא תהיה בו לצער. וכן כתב הציוני בפרשת אחרי מות ז"ל. ומהו הדבר שנדון בו ואימתי נדון בו. אם תאמר שהעונש מגיע לגופו של אדם אחר מותו והלא גופו של אדם מת ואבן דומם הוא ואף אם תשרוף עצמותיו לסיד או אם תמשח אותו בשמן אפרסמון המקיים אותו אין הפרש לאבן זה בכך ומקרה אחד לצדיק ולרשע בגופם אחר מיתתם. ואך יהיה זה בגיהנם וזה בגן עדן והם קבורים לפנינו או גנוזים בארון בבית'. הרי שאין העונש אלא לנפש וכעין זה כתב בעל מאמ' השכל ז"ל. וידוע כי אחרי המות גוף הצדיק והרשע שניהם לפניך קבורים בקבריהם או שמורים אתך בתוך ארון. ומי יאמר שגוף הצדיק יכנס לגן עדן וגוף הרשע לגיהנם והרי הם כאבן דומם אם תמשחם בשמן אפרסמון לא תועילם. ואם תשרפם לאפר לא תזיקם. עכ"ל וכאשר עיינתי בדברי החכמים האלה שלמים הם אתנו למצוא להם זכות ושלא ינגדו לא לשכל ולא לדברי ר"י קשה רמה למת וכו' אמרתי אמת הוא שהגוף הוא כאבן דומם ואינו מרגיש כלל ועיקר אבל הרשב"י אזל לשיטתיה דרוח הוא באנוש שבו נקשרת הנשמה שהוא מרכבת שלה ובו מקבל האדם השכר והעונש יחד עם הנשמה בגן עדן עליון ותחתון ובגיהנם (כמו שהוכחנו במאמר א' פרק י"ג) ויחד עם הגוף בקבר. ולזה כל מה שזכרו חכמי האמת והצדק מענין צער הגוף בקבר לא על הגוף הנפסד וכלה שאינו מרגיש דברו אלא על זה הרוח שבו עם הגוף כל ההרגשות והכחות החיונית עדין קיימות. ועל הגוף הרוחני הזה כוונו חז"ל במשל החיגר וסומא. ור"י במאמרו קשה רמה למת כמחט בבשר החי וצדקו דברי המקובלים בענין דין חיבוט הקבר. ואינם מנגדים לשכל יען כונתם להורות על הענין הרוח הזה שזכרנו ונראה שלזה כוון ר' אלעזר הקפר במה שאמר ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. כלומר שאין שם בקבר דין שעל כרחך אתה נוצר וכו' ועל כרחך אתה מת ואף שם לא תמלט מעונש:
3
ד׳אורם הרשב"א אשר לבבו פונה מעם הדעת הזה לקח עצמו לצד אחר באומרו שאין בשר המת מרגיש באיזמל ומכל שכן ברמה ועם כל זה נוכל לומר שאינו חולק על דברי הר"י אבל דבריו באופן שלא ינגדו לשכל. וזה שכמו שהאב בראות הבן יקיר לו בצער מתמלא רחמים עליו ובכל צרתו לו צר. כך הנפש בראות הגוף אשר בחברתו כל הימים אשר הוא חי כאהבת נפשו אהבו כנצר נתעב ונאלח מושלך ארצה ומאכל לתולעים בודאי שתצטער בבזויו. ויש לה יגון ואנחה. ודוק שלא אמר ר"י קשה רמה לבשר או קשה רמה לגוף אבל למת רצונו למת עצמו שהאדם נקרא על שם נשמתו כדהוכחנו. וכוונתו שהנשמה מתאבלת ודואגת על הפסד הגוף אשר לרגעים תוך זמן עליתה וירידתה מתמעט בקלון ובבזיון מתמיד. ותדע שלפירוש הזה כוונו המפרשים דהא הציוני עצמו אשר כבר נזכר שמו לטובה בזה הפרק גם הוא נראה שכוון לזה. וכן הביא דעת הרמב"ן ז"ל. דע כי כן הוא הענין כי י"ב חדשים אחרי מות האדם כח הנשמה בגוף קיים כאשר היתה באמנה אתו בהצטיירות גשמיות יורדת היא לענין שהיתה ולובשת עדין מתאוות גשמיות ועל זה אמרו קשה רימה למת וכו' כי הנשמה בעת יודעת כי ארמונה נוטש ונשחת וכלה ועש יאכלנו מצטערת היא ונכאבת שנאמר אך בשרו עליו יכאב. וביאר החכם ר' אברהם אבן עזרא יכאב מלשון השחתה כמו וכל חלקה טובה תכאיבו באבנים. ויצא לנו מזה שענין חיבוט הקבר לפי דעת האנשים האלו הוא לבד לנפש בראותה בעת ירידתה בבזיון הגוף אשר היה לה כשכן טוב מקדם. ואם נסתכל בדברי רז"ל נראה שמסייען הדעת הזה וכן כתוב בתנחומא פרשת ויקרא ז"ל. הצדיקים כשיוצאין מהעולם מיד עולים ועומדין במעלה זו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. ושל רשעים שוטפות בכל העולם ולא ימצאו מנוח לכף רגליהם ואינה עולה למקום שנגזרה משם עד י"ב חדש עד שיכלה הגוף. מה היא עושה הולכת וחוזרת על הקבר וקשה עליה ראיית הגוף נרקב ושהוא רמה ותולעה. ולמה הדבר דומה לאדם שהיה לו בית נאה ונופל מה הוא עושה הולך ורואה אותו בכל יום שצומח בו קוצים וכסו פניו חרולים וגדר אבניו נהרסה ובוכה ומתאבל עליו בשביל שהוא רואה כך. וכן הוא הרוח שוטט בכל העולם וחוזר לקבר וכן אמרו חכמים קשה רמה למת כמחט בבשר החי ומנין שהנפש מתאבל עליו שנאמר אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. גם בעל פ' חסידים בסימן תתשס"ט כתב במלים ברורים קשהרימה למת. לא שכואב לו אלא שהנשמה קשה לה יזלות הגוף וכו'. ואם כן בענין עונש חיבוט הקבר נחלקו כרוב אחד מקצה מזה הרשב"י וכרוב אחד מקצה מזה הרשב"א וסיעתו. ואולם הרשב"י הבין כמשמעו הפסוק אך בשרו עליו יכאב כאב ממש וכמו שאמר ר' יצחק קשה רימה למת וכן פירש רש"י. והרשב"א אף שהכחיש הפשט פירש שהעונש הזה הוא למת ר"ל לאיש אשר לו המיתה בהיות שמצטערת הנשמה בהפסד הגוף. וחשב שהצער הזה כנו בחיבוט הקבר ואפשר להיות שכמו שהנשמה מקבלת שכרה ועונשה בגן עדן ובגיהנם בזה הרוח החיוני כאשר זכרנו במה שקדם כך הגוף מקבל עונשו בקבר עם זה הרוח המתחבר עמו אף לאחר מותו וזה הוא חיבוט הקבר והנשמה גם היא בירידתה לגוף מצטערת בבזיונו. וכל זאת נסיתי בחכמה להסביר פני הראות לדברים האלו עם היותם קשים להולמם אצל מלומדי מלחמה במופתי הפילוסופיאה הגם שג"כ אבן סינא בספר האלמעד הבין הדבר כמשמעו:
4