נשמת חיים, המאמר השני כ״טNishmat Chayyim, Second Treatise 29
א׳מענין הבכי וההספד הראוי לבן לתנות על מיתת האבות.
1
ב׳אלו הן הארבעה תחומים אשר גבלו ראשונים בענין הצער והאבלות המחוייב לבן יקיר על אביו ועל אמו אשר עליהן אין להוסיף ומהם אין לגרוע. ג' לבכי שבעה להספד ושלשים לגיהוץ ותספורת כדאיתא במועד קטן. ועוד לו משך זמן י"ב חדש אשר בהם האבל אסור לנהוג הרבה דברי' אשר כתבו הפוסקים עד מלא' לו שנה תמימה ויספדו עליו כמנהגינו היום לתנות על הנפטרים. וראוי לחקור מה ענין העדנין הללו כי בודאי לא נפלו במקרה דברי חכמים כדרבונות וכמסמרו' נטועים ולכן שמתי אל לבי לדעת ולתור בחכמה ומצאתי להרב בעל העקדה בפרשת שמיני שבחסרון האיש השלם יחסרון הנשארים שלשה דברים גדולים אשר יושלמו להם במציאות. הא' שבחכמתו מורה להם חכמת התורה ומושכליה. השני מה שהיו מקבלים ממנו דעה והשכל בתקון מדותיהם ויושר מעשיהם. השלישי מה שמיישרם ברוח עצה וגבורה בעסקים הזמניים. והנה היו שלשה לבכי על ההפסד הראשון כי התורה היא מוגבלת במספר הזה באומרם בריך דיהבא אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי בירח תליתאי ליום תליתאי. ועל הענין השני היה תשלום השבעה שבו נתקיים העולם כמו שנאמר אמרתי עולם חסד יבנה. ואמרו על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום ואלו כלם בחלק המעשי. ומספר השבעה הוא זכרון ימות העולם. ואמנם היו שלשים לגיהוץ ולתספורת להרגיש החסרון השלישי שהוא בענינים הזמניים אשר אליהם יתנועעו האנשים ממקום למקום כמו שהלבנה בעוצם זריזותה מתנועעת לעבור בשלשים יום אצל כל המזלות ומידי נוסעה היא הולכת ונתמלאת אורה עד חצי זמנה ואח"כ הולכת עד שובה ערומה וחסרה כיום הולדה. וכמו שאמר איוב על ענין זה ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. ולזה בכמו אלו הענינים הזמניים מיוחד המספר הזה וכמו שאמרו במסכת שמחות שלשים לאבל לגיהוץ ולתספורת להלואתו ליפת תואר לאירוסין לנישואין לאלמנה ליבמ' למדיר את אשתו ולנזירות. עכ"ד הרב. ולא נהירו לי כי חכמינו ז"ל לא נתנו דבריהם לשיעורין ולא גזרו ג' לבכי ושבעה להספד וכו' לפטירת החכמים אלא לכלל המון ישראל. וראיתי מי שפירש שההיזק המגיע לנפטר הוא על שלשה דברים. הא' על הפסד תמונתו והרכבתו הב' על הפסד צורתו האנושית. והג' על שכל זמן שהיה חי היה יכול להשיג יותר ולא לאחר מיתתו. וכנגד הא' גזרו שלשת לבכי כי כל גוף יש לו ג' מרחקים אורך רחב ועמק. ועל הב' אמרו שבעה להספד לפי שבצורה האנושית נכללין הד' יסודות ונפש הצומחת המרגשת והמשכלת שהם שבעה דברים. וכנגד הג' אמרו שלשים לגיהוץ ולתספורת כי לפעמים יגרע האדם להשיג ולהשכיל יותר לאהבת השררה והמלכות הנקנית בל' מעלות והוא דחוק. על כן אמרתי תם וישר הוא ללכת אל הר המור גבע' הלבונה מהזוהר. וכן מצאתי בפרשת ויקהל עמוד שמ"ט על ענין יונה בבטן הדג ז"ל שלשה ימים ושלשה לילות אילין תלתימים דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי לבתר תלתא יומין ההוא טנופא איתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי הה"ד וזריתי פרש על פניכם וגו' וכן בילקוט איוב תקמ"ט ע"ש. וגרסינן במסכת שבת בפרק שואל אדם עד אשר לא ירתק חבל הכסף זה חוט השדרה ותרוץ גולת הזהב זה אמה ותשבר כד על המבוע זה הכרס ונרוץ הגלגל אל הבור זה פרש. וכן הוא אומר וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב חנא אלו בני אדם שמניחין ד"ת ועושים כל ימיהם כחגים א"ר לוי א"ר פפא א"ר יהושע לאחר ג' ימים כרסו נבקעת ונופלת על פניו ואומר טול מה שנתת בי ע"כ. וכן תמצא בראשית רבה פרשה ק' ז"ל תני בר קפרא כל תוקפו של אבל אינו אלא בשלישי עד תלתא יומין נפשה חייבה על קברה סבורה היא שהיא חוזרת כיון דהיא חמי דאשתני זיוהון דאפוי אזלא לה ושבקה ליה. הה"ד אך בשרו עליו יכאב. לעתיד לבא הפה והכרס מדיינין זה עם זה והפה אומר לכרס כל מה שגזלתי וחמסתי בך נתתי. ולאחר שלשה ימים היא נבקעת והיא אומרת לו הא לך כל מה שגזלת וחמסת שנאמר ותשבר כד על המבוע. הרי לך שבג' הימים הראשונים נפשו עליו תאבל בצער מופלג והימים ימי צער ויגון ומיום השלישי והלאה בראותה שנוי פרצוף הפני' היא מתייאשת מהגוף. ולכן ראוי שיתמיד בקרובים הבכי דרך שלשת ימים. ומה שאמר אזלא לה לא לגמרי דהלא איתא בפרק השואל כל י"ב חדש נשמה עולה ויורדת אלא שבג' ימים הראשונים עדין הוא משתוקקת בחשק עצום לגוף ולכן אינה נפרדת ממנו אלא עולה ויורדת ומתעכבת אצלו ובאהבתו תשגה תמיד אבל משם ואילך שנשתנה הפרצוף מתייאשת מהאבדה. ולכן עולה ויורדת ותכף לירידה עליה בלי עכוב ולהורות הצער העצום הזה שיש לנפש הג' ימים הראשונים מפרידתה מהגוף האבל אינו יוצא בהם לא לבית האבל ולא לבית הקברות. ואסור לעשות בהם מלאכה אפילו עני המתפרנס מן הצדקה כדאיתא ביורה דעה סימן ש"פ. וכן בתנחומא פרשת מקץ שנו רבותינו אבל כל שבעת ימי אבלו אסור בעשיית מלאכה. ואם היה עני מדוקדק יעשה מלאכה לאחר שלשה ימים לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו ולמה אחר שלשה ימים אמר רב כהנא אחר שלשה ימים הבשר נסרח ופניו משתנות ונפשו מתאבלת עליו שנא' אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל כי אז מתחלת להתייאש ממנו ולהיות הצער לא כביר גם יתכן לומר שלא נתן הטבע באנשים לבכות יותר מזה השיעור מהשלשה ימים כי תלאה לכלכל זמן יותר ארוך הבכי. ולכן יפה אמרו שלשה ימים לבכי ומה שגזרו חז"ל שבעה להספד ידוע הוא שהגם שז' ימי אבלות הם מדרבנן יש להם סמך מהתורה וכן תמצא בב"ר על פסוק ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים ז"ל. רבי אבא מייתי לה מהכא ויעש לאביו אבל ז' ימים לימדן דבר קודם מתן תורה. וריש לקיש בשם בר קפרא מייתי לה מהכא ומפתח אהל מועד לא תצאו ז' ימים וגו' מה אתם נמשחתם בשמן המשחה ז' ימים אף אתם שמרו לאחיכם ז' ימים. ר' הושעיא מייתי לה מהכא ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה וגו' מה הקב"ה שמר לעולמו ז' ימים אף אתם שמרו לאחיכם ז' ימים. דאמר רבי יהושע בן לוי ז' ימים נתאבל הקב"ה על עולמו. רבי יוחנן מייתי לה מהכא אל נא תהי כמת אלא תסגר מה ימי הסגר ז' אף ימי אבל ז'. חד ברבי אמר הדא דר' יוחנן קומי ריש לקיש ולא קבלה. ולמה לא קבלה אמר תמן הוא עבד לה הסגר והכא הוא עבד לה החלט. אתא ר' אבהו בשם ר' יוחנן ואמר אל נא תהי כמת מה ימי המת ז' אף ימי החלט ז'. ר' ירמיה ור' חייא בר אבא בשם ר"ל והפכתי חגיכם לאבל מה ימי החג ז' אף ימי האבל ז'. והמספר הזה של שבעה ימי אבלות וההספד נראה שמקפידין עליו מן השמים ממה שזכרו חז"ל במציעא פ' השוכר את הפועלים דאביי ורבנן ספדוהו לרבה בר נחמני תלתא יומי ותלתא לילותא בעו למפרש נפל פתקא מן שמיא כל הפורש יהא בנדוי ספדוהו שבעה יומי נפל פתקא מן שמיא לכו לבתיכם לשלום. ובטעם המספר הזה אין לנו אלא מה שעינינו רואות בס' הזוהר כי ממנו תוצאות בינה שלמה. הלא בפרשת ויחי עמוד תס"ו כתוב ז"ל. א"ר יהודה כל שבעה יומין נשמתא אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה ומתאבלת עלוי דגופא דכתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל אזלא ויתבא בביתא חמי לכלהו עציבין ומתאבלין. תאנא בתר שבעה יומין גופא הוי במה דהוי ונשמתיה עאלת לדוכתה עאלת במערתא דכפלתא חמאת מה דחמאת ועאלת לאתרא דעאלת עד דמטאת לג"ע וערעת לכרובים ושננא דחרבא די בגן עדן די לתתא אי זכאה היא דלעול עאלת וכו'. ויהיו דבריו אלה קרובים למה שכתב עוד בעמוד תע"ו, ואין צורך להאריך. ואמנם לענין שלשים לגיהוץ ולתספורת כתוב בספר הזוהר פרשת ויקהל עמוד שמ"ט ז"ל. לבתר דא מתלתא יומין כל אינון תלתין יומין איתדנו נפשא וגופא כחדא. ובגיני כך אישתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרה כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותה. לבתר נשמתא סלקא וגופא איתבלי בארעא עד ההוא זמנא דיתער הקב"ה למיתייא. וכאשר קריתי ושניתי ושלשתי המדרשי' האלו ואשתומם כשעה חדא כי אמרתי הנה הרשב"י הוא הפכפך גוזר ואינו מקיים דהלא למעלה כתב שנפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה יומין ולבתר שבעה יומין נשמתא עאלת לדוכתא. וכאן כתב דלבתר תלתין יומין נשמתא סלקא ולא קודם. ויש לי עוד מקום עיון במדרשים הללו כי הנה דבר ידוע הוא ומוסכם מרז"ל שכל י"ב חדשים הנשמה עולה ויורדתואם כך הוא כלם שוים לרעה ומה ההפרש שיש בין זה לזה. ועתה הט אזניך לי קורא ידיד ויערב עליך שיחי. אמת ויציב וקיים הוא מה שקיימו חכמי האמת והצדק שהנשמות הטהורות חושקות ושוקקות לגוף כמשפט כל חושק להיות בחברת חשוקתה וזה בהיותו נברא בתכלית השלמות על צלם וציור כל העולם כלו כאשר כתב נ ולכן בעת המות ופרידתן ממנו מקבלות צער גדול ועצום. וכדבר הזה אשר יש לו שחר כתב ג"כ אפלטון בספרו פידרו. ועתה כמו שאנחנו רואים שבמיתת הבנים היקרים האבות רעדה אחזתם שם בבית הקברות ולא יוכלון שאת להניח הבנים ולהחזיר פניהם מהם ובהתמדת האנחה ודאבה הולכים אצל קברם אף בשבעה ימי אבלם ותשוקתם להיות שם עמהם בחברתם. ואח"כ מתמעטת האהבה והחשק העצום מעט מעט עם הזמן עד שיבאו ימי הרעה בתשלום שנתם כי אז מתנחמים מאבלם והמתים נשכחים מן הלב. כך יקרה לנשמה האלהית אשר בהיותה כל זמן היותה על האדמה בחברת הגוף לא יכלה להתאפק מלראות פני חשוקתה. ולכן השלשה ימים הראשונים היא אצל הגוף ואינה מתפרדת ממנו והזמן הזה הוא כל תוקף ותגבורת הצער בהיות שעדין שומר תמונתו תוארו ותפארתו אולם לאחר שלשה ימים לקבורתו שהפנים אשר היו לו לכבוד ולתפארת קבצו פארור ונעדרו מפארם אז נתפרדה החבילה והנשמה שבאהבתו תשגה תמיד בלי פרידתה ממקום קבורתו מיום השלישי והלאה כל יומי אבלותא הולכת מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיהו ומתאבלת בחברת האבלים ומצטערת עמהם. אמנם אתר שעברו שלשה לבכי ושבעה להספד אז מתקררת מעט שלהבת אהבתה ועוזבת לזמן מה החברותא ומתחלת להתאוות תאוה לראות פני השכינה ולעלות לאיזה מקום אשר משם תוכל ליכנס בגן עדן ותכף ומיד חוזרת לגוף באהבתה אותו וזה במשך התלתין יומין. ואחר הזמן הזה עד י"ב חדש עולה ויורדת פעמים שלש וארבעה מספר יהיו ונער יכתבם עד שבעוברה עליה שנה תמימה עוזבת אלוף נעוריה ומכל וכל משתכחת ממנו. פוק דק ותשכח במדרש שהתלתא יומין אמר הרשב"י אילין תלתא יומין דבר נש בקברא ר"ל שהנשמה אינה מתפרדת מהקבורה ובענין השבעה יומין אמר אזלא מביתיה לקבריה ומקבריה לביתיה וכו' ובתר השבעה יומין נשמתא עאלת לדוכתא לדוכתא קאמר ולא לגן עדן. אולם לאחר תלתין יומין אז אמר נשמתא סלקא. ר"ל לאתרה לגן עדן ומשם לפעמים עולה ויורדת אבל בלי החשק הנמרץ אשר היה לה מקדם. ובזה יותרו הספקות שהנחנו וזהו טעם העדנין האלו וכל זמן שהנפש הולך ומתרחק מהארץ הקרובים עושים לה רושם בבכי הספד ותספורת. וצריך שתדע שבענין החשק הזה שיש לנשמות אל הגוף ופקודתם לגופם כלם שוים כצדיק וכרשע מקרה א' להם וכן כתיב אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל וההפרש ביניהם שבעוד שהנשמות הם אצל הגופים נדונים עמו כפי רשעם וחטאם ועל הרשעים נאמר דאתבקעו מעוי וההוא טנופא איתהפך על אנפוי ואומר לו טול מה דיהבת בי ושאתדנין מעינוי ידוי ורגלוי עד תלתין יומין דהא בצדיקים כתיב בשלום יחדו ר"ל הגוף והנפש אשכבה ואישן. ובמקום אחר ינוחו על משכבותם. ותדע שכך הוא האמת ושהנשמות כלם עולות ויורדות לגופם תוך י"ב חדש דהא נשמת שמואל הנביא תוך י"ב הוה כאשר הבעלת אוב העלהו כאשר הוכחנו ומי כמוהו צדיק. סוף דבר ידוע הוא המנהג לתנות את הנפטרי' ולספוד עליהם לאחר תקופת השנה וטעה המנהג קבוע במסכת שבת פרק שואל דתניא כל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת לאחר הי"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת. ומה שיש להקשות בזה המדרש הוא דמה הוא זה הקיום והבטול כי אם הוא בטול הרכבת הגוף הוה ליה למימר כלה כמו שאמרו ז"ל גופן כלה ונשמתן נשרפת ועוד שאיך החליטו קצב זמן י"ב חדש לכל אם הנסיון יוכיח שהפסד הגופים תלוי במזג הרכבתם ומקום קבורתם אם הוא לח או יבש סלע עפר או חול כי יש עפר אוכלת בו' חדשים ויש לי"ב חדשים ופחות ויותר ואם כן איך גזרו על כלם זמן י"ב חדש. שנית אם העליה והירידה הזאת היא רצונית או טבעית מה ענין העליה וירידה הזאת אם היא העתקה מצבי' ומה טעם יש בה. ואומר שהגם שנראה מדברי הרמב"ן בשער הגמיל דלאו בצדיקים איירי אלא בראוים לעונש ושהעתקה הזאת היא מדרגיית. ושעלייתה היא דבקותה בעליונים וירידתה היא להשגת סגולת התחתונים לא נוכל להכחיש שדעת הרשב"י לא נוחה הימנו באומרו בכמה מקומות שההעתקה היא מצביית ומקומית. ואם בצדיקים לא איירי אלא בראוי' לעונש היכי מייתי מינה לשמואל אבל האמת הוא שכל הנשמות חושקות לגופם ולכן מתעכבי' אצלם בחשק נמרץ עד שמעט מעט משתכחות מהם. וזה יקרה להם לאחר י"ב חדשים כי האהבה המופלגת עד פה תבא ולא תוסיף. וכן היודע לבבות גבול נתן לחתן שישמח עם אשתו אשר אהב שנה תמימה וכמו שכתוב נקי יהיה לביתו שנה אחת כי עד שנה היא תוקף האהבה. ולכן במוכר בתי ערי חומה גזר ימים תהיה גאולתו ואם לא גאלה עד שנתו לא יגאלנה עוד שכבר פסקה חבתו ממנה. וכן זמן הכרזת האבידה הוא עד י"ב חדש שאחר כך כבר נתייאשו הבעלים ממנה. וזהו הוא טעם מה שאמרו רבותינו ז"ל במסכת ברכות פרק הרואה. הרואה את חברו אחר י"ב חדש אומר מחיה המתים כי ודאי נשתכח מלבו אחר י"ב חדש. וכמו שאין המת משתכח מן הלב עד י"ב חדש גם זה נשכח כמת מלב. ולכן ראוי לומר עליו ברוך מחיה המתים. ועם זה יובן כוונת חז"ל באומרם כל י"בחדש הגוף קיים והנשמה עולה ויורדת כי לא אמרו זה על הגוף ממש כי הפסד הגוף תלוי במזגו ובמקום עפר קבורתו כאשר אמרתי אבל הכונה שכח תשוקת הנפש לגוף קיים כל זמן משך הי"ב חדשים ואחר י"ב חדשים כח זאת התשוקה לגוף בטל ואז עולה מכל וכל ואינה יורדת. וכן כתב הרב רבינו בחיי בפרשת שופטים. ודע כי מה שאומר גופו קיים ובטל אין הדבר תלוי בקיום הגוף או בבטולו כי אף אם נרקב תוך שלשה ימים והוא בטל עדין נשמתו עולה ויורדת. וכן אם נחנט בדברים המקיימים אותו כמה שנים נשמתו לאחר י"ב חדש מיד עולה ושוב אינה יורדת. אם כן באור גופו קיים ובטל אצל הנשמה שהורגלה בו ועשאתו כלי ע"כ. ולכן להורות הצער שיש לקרובים בהפרדה מביניהם מכל וכל יום העלותה בהחלט לשמי מרומה ופטירתה מהם עושים ההספד לתנות על קרוביהם כמתייאשים מהם. ואיפשר שכנגד הד' תחומים הללו והד' עדנים נאמר שד' ימים בשנה היו הולכות בנות ישראל לתנות את בת יפתח והיו להן לזכרון לפני ה' אלהינו. וממה שצריך שתדע עוד בענין ההספד הוא שהגם שכפי מה שאמרו רז"ל בסנהדרין פרק נגמר הדין ההספד הוא יקרא דשכבי אין ראוי לשבח למת בדברים שאין לו. וכן הרשב"י בפרשת ויחי עמוד תצ"ב כתב תנינן דמאן דמשבח לאוחרא אצטריך לשבחא ליה כפי יקריה וכפום יקריה הכי אצטריך דלהוי שבחיה ותנינן מאן דמשבח לאחרא בשבחא דלית ביה הוא גלי גנותי' ואיהו סבב לגנאה ליה. ועל דא מאן דעבוד הספדא על בר נש אצטריך כפום יקריה ולא יתיר דמגו שבחיה אתי לידי גנותיה וכו'. וכתב רבינו בחיי בפרשת ויחי ט' מינין של הספד הם. מספד נהי זעקה היליל נידה מרזח קיני' הגה והי. מספד שנאמר וספדו עליו הוי אחי. נהי שנאמר כי קול נהי נשמע מציון. זעקה והיליל שנאמר זעקה והיליל בן אדם. נידה שנאמר נודו לו כל סביביו. מרזח שנאמר כה אמר ה' אל תבא בית מרזח. קינים והגה והי שנאמר וכתוב עליה קינים והגה והי. וכשהזכיר כאן מספד גדול וכבד מאד יכלול כל ט' מינים של הספד הללו. ולמדך הכתוב ט' כתות שעלו עם יוסף הספידו עליו ט' מיני הספד. והנה ההספד זכרון חסדי המת ויחוסו כגון שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. ולפי כאב ההספד שנאמר צר לי עליך אחי יהונתן. ולפי המאורע שאירע לו שנאמר ויקונן המלך אל אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר:
2