אוהב ישראל, ויראOhev Yisrael, Vayera
א׳בשם הרב ר' משה מפשעווירסק
1
ב׳וירא אליו ה' באלני ממרא. פי' שכ"כ הי' אאע"ה שפל בעיני עצמו עד שחשב בלבו שהוא אינו ראוי להשראת השכינה רק ממרא הוא הצדיק העובד השי"ת ואצלו הוא השראת שכינתו י"ת. אבל הוא עדיין לא הגיע למדריגה זו. וזהו וירא אליו. ר"ל שכך הי' נראה לו בלבו ומחשבתו תמיד. ה' באלני ממרא. שה' הוא באלני ממרא. היינו שהשראת שכינתו ית' אינו רק אצל ממרא מפני שהוא צדיק ועובד הש"י באמת. אבל הוא עדיין מבחוץ שלא נכנס להקדושה. וזהו והוא יושב פתח האהל. שחושב במחשבתו שהוא עדיין בפתח אהל של הקדושה וכן הוא דרך הצדיקים הגם שעובדים את ה' כל ימיהם עכ"ז נדמה להם בלבם ומחשבתם באמת שעדיין לא התחילו כלום לעבוד את הש"י והם עדיין מחוץ לאוהל הקדושה רק עומדים בפתח האוהל. ודפח"ח. ויתורץ בזה קושיית האוה"ח עיי"ש:
2
ג׳או יאמר דהנה ידוע שכל התאמצות עבודתו של אאע"ה וכל מגמתו הי' רק שיתגלה ויתפרסם אלהותו ית"ש ע"י מדתו מדת החסד כמ"ש הלוך ונסוע הנגבה לדרום שהוא ימין מדת החסד ועיקר עבודתו הי' שכל העולמות יתפרנסו ויתנהגו ע"י מדתו החסד ושימתקו כל הדינין בשורשם ויהיו נעשים חסדים גמורים. והנה ממר"א מספרו רפ"א היינו פ"ר דינין והמתקתן ע"י א'. ר"ל אלופו של עולם. ועפ"ז יש לפרש הפסוק. וירא אליו. ר"ל שנתגלה אליו. ה' הוא החסדים כנודע. באלני לשון חוזק כמו ואת אילי הארץ לקח. ממר"א ר"ל בתוקף וחוזק הדינין נתגלו אליו החסדים. היינו שנמתקו הדינין בשורשן ע"י עבודתו שהמשיך רק חסדים טובים לכל העולם. והמשכיל יבין. ובזה ג"כ יתורץ קושיית האוה"ח למה הקדים תיבת אליו לתיבת ה'. וע"פ דברינו הנ"ל יבואר על נכון:
3
ד׳עוד י"ל בפסוק הנ"ל דהנה לא נאמר כאן שום דיבור ואמירה לאאע"ה בהתגלות ה' אליו. ודרשת חז"ל ידוע ועוד יש לאלוה מילין אחרי אשר חנן ה' ברחמיו. דהנה למעלה בפ' הקודמת כתוב מילת אאע"ה. וזה ידוע שע"י העברת בשר הערלה נתגלה רב טוב הצפון לצדיקים. כי בהעברת הערלה מעבירין כל המסכים המבדילין והקליפות החיצונים ונעשה אך טוב לישראל. וע"כ אנו אומרים בעת המילה. הודו לה' כי טוב כי עי"ז נתגלה הטוב הצפון ואיהו כביכול גושפנקא דמלכא דבה חתים שמיא וארעא. הרמוז בר"ת של א"ת ה"שמים ו"את ה"ארץ שהוא מספר טו"ב וע"י המילה נעשה המתקת הדינין בכל העולמות ומתנהגין ברחמים טובים. ועפ"ז י"ל וירא אליו ה'. ר"ת עולה מנין טו"ב וכנ"ל שע"י העברת בשר הערלה נתגלה אליו הטוב. באלני ממרא. אלני מספרו צ"א סוד יחוד הקדוש הוי"ה אד"ני. כי ממר"א עולה רפ"א היינו פ"ר דינין. וא' הוא המתקתן. והיינו שנמתקו הדינין אז ע"י המילה. ונעשה יחוד אמיתי. והוא יושב פתח האהל כחם היום. והוא ר"ל עולם הנסתר עתיקא קדישא סתימא דכולא. ונק' ג"כ כביכול בבחי' פתח האוהל. כי הוא פתח ומפתח לכל העולמות. וזהו והוא יושב כו' ע"ד דאיתא ועתיק יומין יתיב לכפייא שביבין דנורא. היינו לכפייא את הדינין ולהמתיקן ולהעשות הכל רחמים. כחום היום. ר"ל בהתחממות הדינין ר"ל. אז ועתיק יומין יתיב לכפייא שביבין דנורא הם הדינין ולהמתיקן. וכ"ז נעש' ע"י המילה. וישא עיניו וירא כו' כי כל ימיו הי' מתנהג א"ע ע"ד מאחז"ל עיניו למטה ולבו למעלה. לכן כתיב כאן וישא עיניו וירא. והנה שלשה אנשים. אינון תלת מוחין קדישין חב"ד. נצבים עליו. וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. היינו כשהבין זאת וירץ לקראתם להמשיכן מפתח האהל וישתחו ארצה. השתחויה הוא לשון המשכה היינו להמשיכן ולייחדן כביכול בהמלוכה העליונה. או לקראתם לשון קבלה כמו וקרא זה אל זה תרגום ומקבלין דין מן דין. ויאמר אדני אל נא תעבור מעל עבדך. ר"ל שביקש מאת היראה והמלוכה העליונה הק' הרמוז בשם אדני. אל נא תעבור מעל עבדך. הגם שהוא ייחד תמיד העולמות העליונים הק' וכנ"ל. עכ"ז ביקש מהיראה והמלוכה הק' העליונה דלא תעדי מיניה לעלם ולעלמי עלמין. ולפי שהרגילות והתמדת הדבר מבטל השיעשועים והתענוג כי תענוג תמידי אינו תענוג. ובתוה"ק איתא בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. לכך אמר יוקח נא מעט מים היינו התורה. ורחצו רגליכם היינו לרחוץ ולהסיר הרגיליות מאז והשענו תחת העץ הוא עץ החיים. והמשכיל יבין כ"ז:
4
ה׳וה' אמר המכסה אני מאברהם גו' כי ידעתיו למען גו' למען הביא גו'. הנה שני פעמים למען הכתובים כאן אין להם שום פירוש. כמובן מעצמו. ועוד כמה דקדוקים. ונראה דהכתוב מדבר בשבחו וצדקתו של אאע"ה. דשורש הדבר הוא שכל העובדות ומע"ט שעשה אאע"ה ועבד את הש"י בשכלו הזך והטהור ובאהבה רבה הכל היה בעיניו מעט ואינם נחשבים בעיניו לכלום נגד חסדי הש"י והנסים שעשה עמו ולכך לא היה די בעיניו ואמר בלבו הגם שאתקן עצמי בכל מיני עובדות טובים מה אני עבור זאת התיישב בדעתו שאין זה מספיק מה שאני בעצמי מקיים מצות הש"י וחוקיו בשכל גדול לכן פעל והכניס עוד כוונה אחרת במחשבתו הזכה בקיום המצות לעשות בשם כל ישראל דהנה כל זרע ישראל היו אז כלולין במוחו ומחשבתו של אאע"ה. כי הבן הוא כנוס במוח האב נמצא שהמוח של אאע"ה היה השורש של כל נשמות ישראל וזרע אברהם הבאים אחריו עד סוף כל הדורות עקבות משיחא. וא"כ כשעשה איזה מצוה עשה בשביל כל ישראל היינו עם כל הכוחות שלו ועם כלהענפים העתידי' להתפשט ממנו. והרי הוא נחשב כאלו עשה המצוה עמהם ממש. ומזה הגיע לזרעו אחריו שני טובות א' כיון שהוא קיים כל מצות התורה ודיקדוקי מצות ואף ע"ת א"כ כשעשה בשם כל ישראל והיה עבודה דרבים א"כ כל או"א מישראל הבאים אחריו קיים כל התרי"ג מצות ומצות דרבנן. אך עדיין היה בכח. ועוד נצמח מעבדות זה טובה גדולה לזרעו אחריו עבור שעשה דרך ומסלול להם שיוכלו להשיג שכליות המצות ולקיים אותן כתקנן מאחר שכבר קיימו את כל המצות פעם א' בכח עם אאע"ה וא"כ בנקל יוכל כאו"א מישראל להוציא הדבר מכח אל הפועל ולקיים המצות בפועל ממש. כיון שנפתח השער להם מימות אאע"ה. ועפי"ז י"ל פי' הגמ' חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשיי למעשה אבות. ולכאורה יפלא איך יוכל כ"א לבוא למדריגת אאע"ה והשגתו שהוא מרכבה לימין. אכן באמת אין הכוונה שיגיע למעשי אברהם בעצמו. רק למעשיו של אותו האדם עצמו שעשה בעודו כלול וכמוס בעצמותו של אאע"ה לפי שהיה אז כלול שם בשורשו נמצא שהוא בנקל לכל אדם כיון שכל אדם עשה כבר כל המצות כשהיה עדיין בכוחו של אאע"ה א"כ א"צ רק לשוב לשורשו ולכוחו של אאע"ה כדי להוציא הדבר מכח אל הפועל ואז יוכל להשיג בחי' של עשיית המצות שעשה אז כשהיה בכוחו ועצמותו של אאע"ה וז"ש למעשי אברהם ר"ל למעשי עצמותו שעשה בעודו כלול וכמוס בתוך אברהם במוחו ועצמותו. וזש"ה כי ידעתיו לשון אהבה וחיבה. ר"ל אני אוהבו ומתחיל לספר בשבחיו במעלת קיום מצותיו. למען אשר יצוה לשון צוותא וחיבור היינו שמכוין בעשיית כל מצוה לייחד ולחבר עצמו את בניו וביתו אחריו עד סוף כל הדורות ועושה המצוה עמהם. וז"ש ושמרו לשון עבר שהרי הוא נחשב כאלו כבר עשו בעצמם כל המצות ונמצא שכבר שמרו דרך ה'. אף שעדיין הי' בכח וגם עשה דרך סלולה לזרעו אחריו שיהא בנקל אח"כ להם לעשות צדקה ומשפט. ועוד היתה כוונתו למען הביא ה' על אברהם שיהי' התנהגות העולמות והשפעתם ע"י שרשי הוי"ה במדת אברהם. היינו שיתנהג הבורא ית' וית' בחסד עם כל העולמות. כמו שהוא מתנהג בעצמו עם כל באי העולם. וזהו את אשר דיבר עליו. דיבר הוא לשון הנהגה היינו שההנהגה העליונה יהיה ע"י מדתו חסד להמשיך שפע טובה וברכה ורחמים וחסדים טובים לכל זרע ישראל כיר"א. והבן היטב:
5
ו׳והגם שכדברינו אלה כהווייתן המה כתובים בס' קדושת לוי עכ"ז כתבתים הנה מפני ששמעתי מאדמו"ר הרב הק' שיחיה שאמר בהיות הרב הק' כו' מבארדיטשוב אצלו בקאלבסוב ביקש להראות לו איזה מכתבי קודש של אדמו"ר וכן עשה והראה לו כמה קונטריסים ומגודל עוצם קדושתו והתלהבותו בעבודתו ית' נשארו המכתבים אצלו מפני ששכח להחזירם לאדמו"ר ואחר זמן רב מצאום בין כתביו וסברי שגם אלו הם משלו והדפיסו אותם על שמו:
6
ז׳וה' פקד את שרה וגו'. מדרש הה"ד לעולם ה' דברך נצב בשמים גו' אלא דברים שאמרת לאברהם בהשמים. ולכאורה תמוה. מה בא הכתוב להשמיענו שה' פקד את שרה כאשר אמר. דודאי הקב"ה מקיים דברו ההוא אמר ולא יעשה כו'. וכי בן אדם הוא ויתנחם. והלא אחז"ל כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר. אכן הענין כך הוא שיש חילוק בין פקידה לזכירה. דאי' בזוה"ק דפקידה הוא לנוקבא. וזכירה הוא לדכורא. דהלשון פקידה הוא על איזה דבר שמקבל מאיזה בחי' הקודם לו. ושורש הדבר הוא דודאי כל ההבטחות שהבטיח השי"ת לישראל אנו בטוחים שיקיים אותם לנו ולא יפול מדבריו ארצה ח"ו. רק ישפיע לנו כל הטובות והברכות כדרכו להיטיב אך כשהשי"ת מבטיח לעשות איזה דבר טובה. אז ודאי כשהטובה קשורה אצלו בכח אין חילוק בין עבר להוה ועתיד אך אצל המקבלים הדבר ההוא אז צריכים להוציא דבר זה מכח אל הפועל להביא אותו אל ההתגלות שיהא במהרה כי כשהוא עדיין נעלם במחשבה הוא באיתכסייא והוא בעלמא דאתי העתיד להתגלות לנו אך לע"ע עדיין הדבר בהעלם. והמשכת דבר ההוא מן העתיד אל ההוה הוא באמונה ר"ל כיון שהצדיק מאמין בדבר שבודאי יקיים השי"ת הבטחתו ומצפה ומייחל ומחכה בכל עת ובכל שעה שיבוא הדבר ומתלהב בלבו שיתקיים הדבר ההוא. אז אותו תשוקה והתלהבות והצפוי של הצדיק הבא ע"י האמונה לבוא אותו הדבר מחבר המחשבה העליונה של ההבטחה וממשיכו להאמונה וזהו פי' הפסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים. ר"ל שדיבור של הבטחה טובה כשהוא עדיין ברוחניות הוא באתכסייא ועומד בשמים. אך ע"י שלדור ודור אמונתך. ר"ל ע"י האמונה כוננת ארץ. ר"ל עשית ותקנת כלי ונוק' להתגלות הדבר. ומצינו באברהם אמירה ודיבור אמירה הוא בחשאי כ"ז שהוא בדקות באתכסייא. ודיבור הוא באתגלייא וז"ש רש"י ז"ל במתק לשונו. כאשר אמר בהריון. ר"ל שהיו אצל שרה ב' דברים. הריון. היינו כשהי' הדבר עדיין במחשבה באתכסייא להמשיך רק הריון. שהוא ג"כ באתכסייא. וזהו בחי' אמירה בחשאי. אבל ויעש ה' לשרה. ר"ל. תיקנה ועשאה כלי לקבל הדבר ויבוא להתגלות וזהו בחי' דיבור ומזה בא הלידה. והבן כ"ז:
7
ח׳ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק וגו'. הנה הקדושים קדמונינו ז"ל. אמרו שאאע"ה הי' בסוד נשמה לנשמה לכל העולמות. ומקור ושורש נשמתו הי' מחכמה עילאה קדישא כביכול. וכן אי' בזוה"ק. אברהם הוא אותיות. אב"ר. מ"ה. והוא מספר רחם שהוא מקור הרחמים. והחסדים בסוד שם הקדוש ע"ב שהוא הוי"ה במילוי יודי"ן. ושרה אמנו ע"ה היתה בסוד נשמה לכל העולמות. ואיהי בסוד שם הק' ס"ג והוא בסוד עלמא דבינה כביכול דבמקורו הוא כולו חסד ורחמים אך דמינה דינין מתערין ואיהו סוד שם הק' אלהים וזהו. ש'. מן שרה. עולה כמנין אלהי"ם במילואו. ואות. ר'. עולה כמנין אלהי"ם בריבוע. ואות. ה' הוא. ה' אותיו' אלהי"ם. ויצחק אע"ה סוד שורש נשמתו בא מעלמא דבינה. ויצחק הוא בסוד נפש של כל העולמות. דאיהו שם הק' ב"ן. דאיהו סוד הנפש של כל העולמות. אבי"ע. וד' פעמים ב"ן עולה ר"ח מנין יצח"ק. ויעקב אע"ה הי' בסוד רוח של כל העולמות. ואיהו סוד אוי"ר מג' אמות שהם אמ"ש. ר"ת. אויר. מים. א"ש. ואיהו בסוד רוח האדם העולה למעלה. ועוד אמרו קדמונינו ז"ל שיצחק אע"ה באה נשמתו מעלמא דנוק' ולא הי' ראוי להוליד עד העקידה שאז ניתן לו נשמה מעלמא דדכורא. והיינו כי סוד שורש נשמתו הי' מעלמא דבינה והי' מדתו מדת הפחד והגבורה. ולא הי' ראוי להוליד עד העקידה כי אז ע"י מס"נ להשי"ת בלב תמים וע"י עבודת הקודש של אאע"ה שרצונו הי' להמתיקו ויוכלל בימין סוד חסד לאברהם. ועי"ז המשיך אליו נשמה מעלמ' דדכורא כביכול סוד ד' יודי"ן משם ע"ב הק'. וד' יודין. מספרן מ"ם ועם ר"ח מנין יצח"ק עולה רמ"ח שהוא רַחֵם ולזה הי' מאז והלאה ראוי להוליד. וזהו ותאמר שרה צחוק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי. כידוע דרחז"ל על שם. יצח"ק. היינו יו"ד מורה על יו"ד נסיונות שנתנסה אאע"ה. צ'. מורה על שהיתה שרה בת תשעים שנה כשילדתו. ח'. מורה על שנימול לשמונה ימים. ק' מורה על אברהם שהי' בעת לידת יצחק בן מאה שנה. והנה עד העקידה לא נשלמו עדיין היו"ד נסיונות. וזהו צחוק עשה לי אלהים. אבל כל השומע יצחק לי. היינו בשעת העקידה שנשלמו אז היו"ד נסיונות. וגם נמשך לו בסוד ד' יודי"ן דע"ב. מספר ל"י ואז נכלל בימין ג"כ סוד החסד והרחמים. וכנ"ל. וזהו סוד וילכו שניהם יחדו שהיו שניהם כלולים זה בזה. והנה סוד שורש נשמתו של אאע"ה הוא מבחי' נוצר חסד שהוא מזלא עילאה קדישא סוד. ג'. הויו"ת. עולים מנין. ע"ח. גימ'. מזל"א. וכל ימיו הי' עבודתו עבודת הקודש להמשיך ולהשפיע מבחינתו שהוא חסד לכל העולמות ולהמתיק את הדינין. וזהו ויעש אברהם משתה גדול היינו משתה ושמחה וחדוה. ביום. הוא לשון בהירות ואור. הגמ"ל. גימ' מזל"א. היינו כשהמשיך מבחינתו ומדתו הוא מזל"א עילאה קדישא למדת יצחק והמתיקו וכללו במדתו. והמשכיל יבין כ"ז:
8
ט׳או יאמר הגמל את יצחק. כי החסד המתפשט למטה כביכול. הוא בשוה לרעים ולטובים. ואם הי' מתפשט מעצמו למטה כביכול אז הי' נעשה כביכול בסוד סיגי כסף סוד מותר הבריאה. ויש בו פסולת כביכול ומדתו של יצחק הוא גומל חסדים טובים שלא יתפשטו יותר מדאי. כי גומל הוא לשון הפרשה היינו שמפריש וגומל החסדים להיותם טובים אהובי' ומתוקים. וזהו שעשה אברהם שמחה וחדוה לכל העולמות. ביום הגמ"ל. הוא לשון הפרשה. את יצחק היינו עם יצחק וכנ"ל. והמשכיל יבין:
9
י׳ועפ"ז הנ"ל יבואר מ"ש במד"ר צחק עשה לי אלהים. ר' לוי אמר הוסיפה על המאורות כו'. וגם יובן מה דאי' במד"ר. משתה גדול. גדול עולמים הי' שם. והבן:
10
י״אויהי בעת ההוא גו' ופיכל גו' השבעה לי וגו'. יש לרמז בפ' זו סודות נפלאים. ויבואר בזה ג"כ מ"ש מקודם לבדהן. היינו ה' קודם לנו"ן. והנו"ן הוא פשוטה. ואח"כ כתיב לבדנ"ה בנו"ן כפופה. והיא קודמת. לה'. ובהעיר לב ושום שכל י"ל אחרי אשר חנן אל דעות. ה'. שמרומז כאן סוד המתקת הדינין. כי אבימל"ך נק' בחי' חכמה עילאה קדישא סוד אב"א ובאב"א יסד ברתא. סוד המלוכה הק'. וכמ"ש בזוה"ק ובתיקונים בסוד אם אית בישראל מאינון משכילים דידעין לזרקא אבנא לאתר דאתגזרת מתמן. היינו להעלות המלוכ' הק'. סוד אבן דאתגזרת די לא בידין ממדריגה למדריגה עד רום המעלות לחכמה עילאה קדישא. אשר משם נחצבה אבן ספיר דמות כסא. כרסייא יקירא קדישא. ולזה נק' בחי' חכמה עילאה בשם אבימל"ך. ופיכל שר צבאו הוא בחי' יסוד צדיק חי עולמים המקשר ומייחד כל עלמין. ואיהו המקור הממשיך השפעה העליונה לכל העולמות ולכל המדות ומקשרן ומייחדן וזהו. פ"י. כ"ל. והוא כביכול בחי' שר צבא למדת החכמה הזן ומפרנס לכל העולמות לעילא ותתא ומחי' את כולם בסוד והחכמה תחיה. ואברהם הוא מדת החסד כנודע. וזהו ויאמר אב"י מל"ך ופ"י כ"ל שר צבאו אל אברהם שהוא מדת חסד המלובן ומצוחצח. אלהים עמך גו' היינו אנו רואים אשר המדה"ד נמתק על ידך ושם אלהי"ם שהוא בחי' מדת הדין עמך היינו שהוא מסכים על ידך בכל אשר אתה עושה לפי מדתך שהוא חסד. ועתה השבעה לי גו' השבעה לשון שבעה. ר"ל שתראה שכל ז' מדות הק' יתנהגו ע"י מדתך מדת החסד ולהמתיק דינים היוצאים משם אלהים. ושיהי' בכל הז' מדות התנהגות הרחמים והחסד. אם תשקור לי ולניני ולנכדי. היינו לבטל כל הדינים לבל יהי' להם שום שליטה ואחיזה בהג' עולמות בריאה יצירה עשיה. רק כולם יתנהגו בחסד ורחמים. כחסד אשר עשיתי עמך. כי השורש חסד לאברהם הוא חכמ' עילאה קדישא כמבואר למעלה. ובסוד אלהי אברהם וכן תעשה עמדי ועם הארץ גו'. הוא ארץ חפץ הוא סוד מלוכה הק' העליונה אשר מחכמה אתגזרת וכנ"ל. ויאמר אברהם אנכי אִשָבֵע. היינו כן אתנהג במדת החסד בכל הז' מדות ויצב אברהם את שבע כבשות הצאן לבדהן. כבשות הצאן. היינו כבישת והמתקת הדינין. לבדה"ן מספר צ"א. סוד יחוד אמיתי. הוי"ה. אדנ"י. והמתקת הדינין. הוא ע"י ה' עילאה סוד עלמא דבינה וע"י נו"ן פשוטה בסוד. נש"ב. והוא סוד המתקת הדינים בשורשם כנודע ויאמר אבימלך גו' הצבת לבדנ"ה. היינו כי במלכות הק' יש ג"כ נו"ן שערים בסוד נו"ן כפופה. שהיא מקבלת מהנו"ן פשוטה נש"ב העליונים. והוא בסוד. ה' תתאה משם הק' הוי"ה. וגם המה צריכים להמתיקן ולהעלותן בשורשם. ויאמר כי את שבע כבשות תקח מידי. ר"ל ע"י מדתי מדת החסד בעבור תהי' לי לעד"ה לשון וועד ואסיפה וייחוד וקישור לכל העולמות. כי אנכי חפרתי גו' באר שבע. באר חפרוה שרים. והיינו הבאר הזאת זא"ת הוא מדת המלכות הק' והכל יתנהג ע"י מדתי מדת החסד והרחמים להשפיע כל טוב וכל ברכאין טבין וכל חדו להכ"י לעילא ותתא. והמשכיל יבין כ"ז. והשם הטוב יכפר. ולרמז זה אפשר קורין פ' זו בר"ה. לאשר פרשה זו הוא סוד המתקת הדינין בשורשם. ודבר בעתו מה טוב:
11
י״בבשם הרב הגאון הגדול מוה' בצלאל דודו
12
י״גויאמר יצחק אל אברהם גו' ואיה השה גו' אלהים יראה גו'. להבין מהו התירוץ על קושייתו של יצחק עכ"ז הי' לו ליקח שה מביתו. גם קשה למה לא הוקשה ליצחק בעת לכתם מביתם תכף כשלא ראה השה עמם. אמנם י"ל. דהנה איתא בפסחים גבי ע"פ שחל להיות בשבת נידון שחיטת הפסח. שכח ולא הביא סכין מע"ש מהו. א"ל הנח להם לישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם. למחר מי שפסחו טלה תוחבו בין צמרו. מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ומקשה הגמ' הא קעביד עבודה בקדשים. ומתרץ כהלל. דתניא מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ושם הוא מקדישה. וסומך ידיו עליו כו' עכ"ל הגמ'. ועפ"ז יש לומר דזה היה כוונת יצחק שלא שאל על השה לעולה היכן הוא מעת צאתם מביתם תכף. מחמת שמתחלה סבר בדעתו שהוא בעצמו יהיה העולה וכך הי' רצונו באמת ותמים להיות נקרב ע"ג המזבח לעולה לרצון לפני השי"ת. אך אח"כ כשראה יצחק ששם אביו עליו עצי העולה להיות נושאם על כתפו. אז הבין והכריע בדעתו ושכלו שא"א שיהא הוא בעצמו הקרבן עולה. מאחר שהוא עושה עבודה זו שנושא את עצי העולה. והא אסור לעבוד עבודה בקדשים כקושיית הגמ' לזה שאלו אז ואיה השה לעולה. ואביו השיבו כתרוצה של הגמ' היינו כהלל. ר"ל שאינו מקדישו עד שמביאו לעזרה. כדי שלא יבוא לידי מעילה. וזהו אלהים יראה לו השה. כשירצה שאקריב שה לעולה ואם לאו. בני. ושם אקדישך. ונמצא לע"ע אין שם קדושת מזבח עליך. ודפח"ח:
13
י״דמצאתי בקובץ ישן
14
ט״וופילגשו כו' תחש ואת מעכה. תח"ש ר"ת תקעו חודש שופר. מעכ"ה ר"ת. מלך על. כל. העולם. ולרמז זה קורין פ' זו בר"ה יום ב'. והמשכיל יבין את כל זאת:
15