אוהב ישראל, בא ה׳Ohev Yisrael, Bo 5
א׳דברו אל כל עדת ישראל וגו' בעשור וגו' אבות שה לבית במדרש הה"ד אלהים יראה לו השה לעולה בני. ובהעיר לב י"ל ע"פ פשוטו הנה יש כמה ב"א שעושין מצוה אחת ואין טעם ומחשבה של אדם זה בעשייתו המצוה. כטעם ומחשבה של אדם הזה בעשייתו מצוה זו גופה. דעיקר הוא הכוונה זכה ורצויה בעשייתה ר"ל כשהאדם עושה מצוה יהא בכל לבו ונפשו ומאודו בדו"ר ולמסור נפשו עליו מחמת שבוער בלבו אהבת ה' מאוד כמ"ש אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו ויהיה מתוק לו עשיית המצוה יותר ויותר מכל מיני מתיקות שבעולם ויהא שש ושמח כמוצא שלל רב ויותר. ועי"ז עושה אותה במס"נ ולא יבוש מהמלעיגים עליו. וכמ"כ במצות קרבן פסח שציוה הש"י שיקחו להם בעשור לחודש טלה ויקשרו אותו בכרעי המטה ולהיות מוכן לשחטו בע"פ והנה היו ביניהם כמה אנשים מן הע"ר וכדומה שלא היו מאמינים בדבר זה שיגאלו. והיו מתלוצצים מזה. אמנם הכשירים שבישראל בני אברהם יצחק ויעקב. תפסו אומנות אבותיהם הק' בידיהם ומס"נ להש"י לקיים מצותו וקשרו הטלה בכרעי המטה הגם שהיו תועבת מצרים כמ"ש הן נזבח את תועבת מצרים גו' עכ"ז לא חששו לזה וקיימו פקודת מלכנו כולם כאחד במס"נ באמת ותמים. אחד מחמת גודל האמונה שהאמינו בנ"י בהש"י ובמשה עבדו שבודאי תהי' הגאולה. והב' מחמת שהש"י צוה לעשות כן עשו פקודתו ית' לקיים מצותו במס"נ כמו יצחק אע"ה בעת העקידה שפשט צוארו לקיים דבר ה' ולא חששו לדברי המלעיגים והליצנים. כמו שרי ועבדי פרעה אשר יראו זאת וישחקו עליהם. וזש"ה דברו אל עדת ב"י הם הכשירים כנודע בכ"מ שמתאר אותם בשם ב"י. הם ישראל ממש. בעשור לחודש ויקחו להם איש היינו שכל איש ואיש יקיים המצוה זו. שה לבית אבות. שיהא השה הזה נלקח על בחי' וכוונה שהי' השה של אבות בעקידת יצאע"ה וכנ"ל. וזה"ש המדרש הה"ד אלהים יראה לו השה לעולה בני כמו שמס"נ אברהם ויצחק עבור אהבת הש"י ובזו הבחי' ממש יקיימו ג"כ לקיחת הטלה ביו"ד לחודש. והוא ע"פ פשוט:
1
ב׳עי"ל באופן אחר הנה ידוע שהכנ"י נמשלה לשה כמ"ש שהפזורה ישראל. וכמאחז"ל צדקת פזרונו בישראל צדקה גדולה עשה הקב"ה עם הכנ"י שפיזר אותם בין האומות כדי שיתוספו עליהם גרים. היינו דעיקר כוונת הגלות אף שהוא בדרך עונש אך עכ"ז הוא לטובתינו. דהש"י חס על נשמות ישראל. והנ"ק המפוזרים בד' כנפות הארץ. ואילו היו זוכים ישראל ועושים רצונו של מקום היו יכולין לישב על אדמתן אדמת הקודש. בהשקט ובטח. וכל הנ"ק בכל מקומות מושבותיהם היו נמשכים מאיליהם אל הכנ"י ולא היו נצרכים לטרוח אחריהם. כי היה הענף נמשך אחר השורש. אך בעוה"ר שקלקלו מעשיהם ואין בהם שוב כח זה. ואעפ"כ הש"י חס עליהם לבל ידח מהם שום נדח ח"ו. והוצרך לפזר את ישראל בין האומות כדי שילקטו כל הנ"ק אשר הם מפוזרים כמו שהיו בגלות מצרים כמאחז"ל ע"פ וינצלו את מצרים שעשאום כמצולה שאין בו דגי' ר"ל שלקטו כל הנ"ק שהיו מובלעים בהם והוציאו בולעם מפיהם ולכך נא' לא תוסיפו לראותם עוד כנודע ליו"ח. מחמת שלא השאירו שום ניצוץ הקדוש. וגמרו מלאכתן מלאכת הקודש וזהו הגלות. ר"ל שהעיקר והשורש מוכרח להיות נע ונד ממקומו ולילך בגולה ללקט הענפים היינו כל הנ"ק שלו ולאספם אל השורש. ועפ"ז יש לכוין דברי המדרש גלתה יהודה מעוני מלחם עוני על שאכלו חמץ בפסח. ר"ל לא שאכלו חמץ בפסח ממש כפשוטו. אכן נודע דתחילת היציאה שאדם יוצא ממצרים מי"צר י"ם. היינו מעמקי הקליפות והחיצונים ומבית האסורין של היצה"ר אל החירות אז מיד נכנס למקום קדושה ראשונה הנק' פסח והוא אור רוחני מאוד ובחי' זו נק' אמונה. שהאדם משליך מעליו כל אמונות זרות ונכנס תחת האמונה הק' להיות לו דיעה ישרה ונכונה בלתי למען שמו ית'. וזהו בחי' מצ"ה הנק' בזוה"ק מהימנותא קדישא. והאדם צריך לשמור בחי' זו מאוד מכל מיני מחשבה רעה ודיעה כוזבות ח"ו ואפילו משהו חמץ או שאור הוא מעכב שהוא היצה"ר רק צ"ל האמונה זכה ונקי' מכל נידנוד רע וחימוץ. וזה הי' בעת יציאת מצרים שזכו להגאולה ע"י האמונה שלימה שהיו להם אז כמ"ש ויאמן העם. ודבקו באהבת ה' משארותם צרורות בשמלותם על שכמם מגודל האמונה והבטחון שהי' להם אז. אבל ח"ו כשאבדה האמונה מן הארץ ונתערבה בדיעות כוזבות ובאמונות זרות. אז ח"ו הכניסו חימוץ להקדושה ולא היו דבוקים בשורש הקדושה ויסוד האמונה אשר עבור זה היו כל הענפים נמשכים אל מקורן ושורשן. ועי"ז שנתקלקלה האמונה בידם ואז הוכרחו לנוד ממקומם ולילך בגלות לחזור על הענפים לאסוף אותם למקורן ולשורשן וזש"ה שכן ארץ ורעה אמונה ר"ל שיש יכולת בידך את הכנ"י לשכון בארצך א"י הק' ולא תצטרך לחזור בגולה אחר הנ"ק שנתפזרו. כי הם מאיליהם יתקבצו אליך. אך העיקר שתהי' דבוק וקשור בהיסוד והשורש. וזה"ש ורעה אמונה לשון התחברות היינו שתחבר א"ע בהאמונה בקשר חזק ואמיץ. וזה"ש גלתה יהודה מעוני. ר"ל מה שהוצרכו לגלות ממקומם ולהיות מפוזר בין העמים זה בא מעוני מחמת שאכלו חמץ בפסח. היינו שאבדו האמונה. ונפרדו משורשם ונתבלבלו בדיעות זרות וכוזבות המחמיצים לבו של אדם ר"ל:
2