אוהב ישראל, שמות ג׳Ohev Yisrael, Shemot 3
א׳וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה וגו'. במדרש הה"ד אני ישנה ולבי ער. אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן. פתחי לי גו' תמתי שנתממו עמי בסיני שאמרו כל ישראל אז. כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ובהעיר לב אחרי אשר חנן ה' בדיעה והשכל. י"ל דשורש הדבר הוא. כי מי יוכל לשער גודל האהבה והתשוק' הנכבדת שיש להבורא כל העולמים בהוב"ש להכנ"י זרע אברהם אוהבו אשר בשבילם נבראו כל העולמות עליונים ותחתונים וכל האצילים והברואים והיצורים והנעשים הכל פעל ה'. למען ישראל עם קדושו. ועבורם נבראו כל מיני השפעות טובות ומיני חסדים טובים. כי הם עיקר ושורש של הבריאה. והם כלולים ברצונו הפשוט במחשבה הקדומה לכל הקדומים. וראשון לכל הסיבות ותחלה לכל הויות והנמצאים שבעולם. שבשביל מחשבה זו שעלה ברצונו הפשוט האחדות האמיתי להיטיב לברואיו ברא וסדר כל מעב"ר ועבורם נאצלו כל העולמות. כדי להוציא מחשבה זו מכח אל הפועל. וזה"ש בתזוה"ק. ע"פ ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם. דהנה עיקר העבדות של זרע ישראל בקיום התורה והמצות צריך שיכוונו כדי להוציא מן הנקודה טמירא ומן הרצון הקדום מכח אל הפועל. לבוא הדבר אל התגלות ולעורר הרצון של ההטבה עליונה. ולהמשיך משם דרך השתלשלות כל העולמות שפע רצון ממקור החכמה עילאה להשפיע אל חכמה תתאה. ומשם בא לנו שפע ברכה וכל טוב וכל מיני חסדים טובים וכל מיני ישועות וחיים ושלום בעולם וכל מיני גבורות קדושות. להיות כח ביד כ"א מישראל להתגבר על יצרו ולהכניע כל חלקי הרע תחת הטוב. וכשישראל זוכין לבחי' זו והשיגה ידם לפתוח נקודה זאת וממשיכין מראשית חכמה מן הסתום אל הגילוי. ואז יש תענוג גדול להבורא כל העולם בהוב"ש. ועי"ז נתגדל מחשבתו אשר חשב על היהודים להיטיב להם. דכל זמן שהוא עדיין בהעלם כמוסה אז הוא בחי' קטנות. היינו שאין אנו יכולי' להשיג רצון העליון. ולא נשלם אז תענוג להבורא בהוב"ש שרוצה בכל עת להשפיע. רק צריך מקודם אתערותא דלתתא. ולכן כשישראל עושים רצונו ופותחין המקור של הנביעו עליונה. ובזה נשלם רצון העליון ומחשבתו הקדומה. ובחי' זו נק' גדלות המוחין. היינו שהחכמה ומחשבה סתימא נתרבה ונתגדל. וזהו ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם. היינו החכמה של המלך שהשלום שלו נתרבה ונתגדל מההוא שקיא. וזהו בא ממחשבה הקדומה וכנ"ל והבן זה:
1
ב׳ועפ"ז תבין מ"ש בתזוה"ק במקום אחר ע"פ פתחי לי אחותי. פתחי לי באת ב'. דהנה ב' מבראשית אית נקודה בהיכליה דהוא מרמז על המחשבה סתימא לומר דכל מעב"ר אשר נבראו הכל הוא בשביל מחשבה זו ונקודה הזאת. והכל הוא כלול בראשית וגנוז וטמיר בתוך נקודה פנימית של הב' שהוא רצון הקדום אשר היה שורש לכל מעב"ר. וזהו שארז"ל בשביל ישראל שנק' ראשית. ר"ל שהם נכללו בבחי' הראשית ובנקודה זו שראשית המחשבה היה בשביל להיטיב לישראל ועבורם ברא כל העולמות האלו כדי להוציא הטבה זו מן הראשית ולפתוח זו הנקודה להביא זה הראשית אל הגילוי להשפיע לזרע ישראל כל הצטרכותם. וזהו שהבורא כל העולמים ב"ה וב"ש מבקש להכנ"י דרך חיבה ואהבה. פתחי לי. ר"ל פתחי ליו"ד. ר"ל שהיו"ד היא הנקודה ומרמז לחכמה סתימא. וז"ש באת ב' היינו אַת הכנ"י תראה לפתוח הב' ולהוציא מן הנקודה הפנימית כל הטובות הגנוזים שמה ולהוציא אותן מהכלל מנקודה טמירא. פלא עליון אל המעשה להתגלות הדבר. וזהו הרמז בר"ת של פ"תחי ל"י א"חותי הוא פל"א שרומז להנ"ל. והבן:
2
ג׳והנה בתיבת בראשי"ת יש בו וא"ו אותיות נגד וא"ו ימי המעשה. והנקודה שבתוך הב'. הוא מכוון נגד יום השבת שהוא הפנימית והשורש של כל וא"ו ימי המעשה דמשבת בא חיות ומזון לכל הוא"ו ימים. וכל הוא"ו ימים הם כלולים ביום השבת שהוא הנקודה שלהם. וז"ש בתיקוני זוה"ק פתחי לי ביומא קדמאה כו' שראשי נמלא טל דא יומא שביעאה. והכל הולך אל כוונה אחת. כמש"ל שצריך לפתוח המחשבה קדומה ולהמשיך משם שפע לכל הז' מדות. דרך השתלשלות העולמות עד סוף המעשה כמבואר למעלה באריכות מזה:
3
ד׳וז"ש במדרש וירא מלאך ה' אליו בלבת אש. כי קוב"ה והכנ"י הם כביכול בבחי' ודוגמא של איש ואשה שבהם שני אש ושם י"ה המחבר אותם. והנה היו"ד הוא דכר והוא המחבר. ונק' לב שהוא שורש לכל עולמות כמו שהלב הוא שורש לכל האיברים. כמ"כ היו"ד הוא נקודה ומזו הנקודה נתהווה כל האותיות היינו כל אות שתרצה לצייר צריך אתה מקודם להתחיל בנקודת היו"ד ולמשוך מהנקודה שהיא היו"ד כל אות שתרצה לכתוב. וא"כ יו"ד כמו כן הוא שורש לכל האותיות והוא הראשית בבחי' ל"ב. ולזה מצינו במקרא שמכנה להש"י בבחי' ל"ב. ע"ד שאמר דהמע"ה לך אמר לבי כו' וזהו שנתראה הש"י למשה בתוך לבת אש. ר"ל מתוך הלב של אש מן המחשבה ונקודה סתימא שמשם בא כל מיני טובות לזרע ישראל. והיה צריך משה לפתוח בחי' זו מרצון העליון אשר היה בשביל ישראל להיטיב להם ובזה גאל אותם משרע"ה ע"י שהמשיך עליהם שפע רחמים מנקודה ומחשבה סתימא עליונה מפלא עליון כמבואר למטה בסמוך ע"פ כי אהי"ה עמך. עיי"ש:
4
ה׳וז"ש במדרש אני ישנה מן המצות. היינו אעפ"י שהכנ"י הם בבחי' שינה שאינם עושים בכוונה לעורר שורש העליון. מכ"מ ולבי הוא הקב"ה שהוא חמדת לבי הוא ער לעשותן. מעורר אותי מן השינה ואראה לעשותן. שחפצו ורצונו מאוד שהכנ"י תפתח את הנקודה ולפתוח הלב ולהמשיך מראשית המחשבה אל המעשה. וידוע שהכל נברא בדיבור שנ' בדבר ה' שמים נעשו. ואנו צריכין לקיים דברי הקב"ה שיצא מפיו כביכול להביאו אל המעשה בפרטות לקיים התורה והמצות ולעורר רצון העליון. והנה באמת שאנו קבלנו בכללות ישראל את התורה מפי הגבורה והסכמנו יחד בלב שלם לומר כל אשר דבר ה' נעשה. ועי"ז שקבלו עליהם לקיים דבר ה'. ולהביא הדיבור אל המעשה. היה תענוג גדול מזה להבורא ב"ה וב"ש. שנשלם מחשבתו ורצונו. וזה"ש במדרש פתחי לי כו' תמתי שנתממו עמי בסיני היינו שנשלמו עמי אז שנגמר הרצון של הבורא ב"ה במה שהבטיחו להביא הדיבור של השורש אל המעשה. וזהו דבריו הנ"ל שלבי מעורר אותנו לעשותן. והואיל שאנו קבלנו עלינו דרך כלל ולעשות כל אשר דיבר ה'. יש לנו לאמת דיבורינו ולהוציא מן הכלל אל הפרט ולקיים התורה והמצות ואז יפתחו לנו שערים הגנוזים בפלא העליון ויתמשך עלינו ממחשבה קדומה ונקודה וסתימא דרך השתלשלות כל העולמות כל מיני הטבה וכל מיני חסדים וחיים טובים וישועה וברכה ושלום ע"כ זרע ישראל בכלל ובפרט כיהר"א:
5