אור ה', המאמר השני, הכלל החמישיOhr Hashem, Second Treatise, Fifth Principle
א׳הפרק א בבאור דעת מי שיראה שטבע האפשר נמצא:
1
ב׳והנה יתבאר זה אם מצד העיון ואם מצד התורה אם מצד העיון יראה מפנים מהם כי למה שהוא מבואר שהדברים טבעיים היו או מלאכותיים לא ימצאו אלא בדקדימת ד׳ סבו׳ והם הפעל והחמר והצור' והתכלי׳ כמו שהתבאר בספר השמע. ואנחנו נראה בקצת הדברים שמקצת סבותיהם נמצאות וקצתם בלתי נמצאות ואיפשר שימצאו כלם או שלא ימצאו הנה' באפשרות סבות הדברים יתחייב אפשרות הדברים עצמם. ומהם שאנחנו נראה הרבה מהדברים נתלים ברצון. ולפי שהיא מבואר שהאדם לו שירצה ושלא ירצה למה שאם היה מחריב לא היה רצון אבל הכרח וחיוב הנה אם כן הוא מבואר שטבע האפשר נמצא. ומהם שכבר התבאר בספר השמע שהדברים מהם שיבאו בקרי ובהזדמן ומפאת נפשם ואם היו הדברים כלם מחוייבים כמו שהתחייב אם לא היה טבע האפשר נמצא היה כל אחד מהם מחריב שימצא ומה שהוא מחריב שימצא לא יצדק עליו שימצא בקרי כי לא יצדק עלות השמש מחר שיעלה במקרה ולזה הוא מבואר שאין הדברים כלם מחוייבים ושטבע האיפשר נמצא. ומהם שאם לא היה טבע האפשר נמצא והיה האדם מוכרח על פעולותיו. יהיה ההשתדלות והחריצות דבר בטל. והיה מתחייב בטול הלמוד וההתלמדות ובטול ההכנות וההצעות כלם. והזריזות באסיפות הקניינים והדברים המועילים והבריחה מן המזיקין וזה כלו הפך המפורסם והמוחש ומהם כי למה שהיה הרצון לאדם נמשך אל הנפש המדברת שהיא נבדלת מההמר אין הראוי שיפעל בה דבר חומרי כאלו תאמר גופות הגלגלים שהם פועלים בגופות השפלים למה שהוא מבואר שהנבדל היא מיוחד לפעול. והחמר מיוחד להתפעל כמו שהתבאר זה במה שאחר הטבע. ולזה אין ראוי שיחשב שהגלגלים שהם בעלי גופו' יפעלו ויכריחו נפש האדם אבל הרצון בו משולח ומשולל מכל חיוב. הנה מכלו הפנים יראה מצד העיון שטבע האפשר נמצא. אולם מצד התורה הוא מבואר גם כן מפנים מהם שאם היו הדברים כלם מחוייבים והיה האדם מוכרח על מעשיו היו מצות התורה ואזהרותי׳ כלם לבטלה אחר שהם בלתי מועילות להיות פעולות האדם מוכרחות ואיננו בעל יכלת ורצון עליהם: ומהם שאם היה האדם מוכרח בפעולותיו' היה הגמול והעונש עליהם עול בהקו יתברך חלילה למה שהוא מבואר בעצו שהגמול והעונש בפעולות לא יפול אלא בפעולות האדם הרצוניית אבל בפעולות שהוא מוכרח ואנוס לא יתכן בהם גמול ועונש ולפי שהגמול והעונש שרש משרשי התורה הוא מחויוב שהאדם בעל רצון משולח בפועלותיו ונקי מכל אונס והכרח ומזה יתבאר שטבע האפשר נמצא. והוא כונת זה הפרק.
2
ג׳הפרק ב' בבאור דעת מי שיראה שטבע האפשר בלתי נמצא:
3
ד׳והנה יתבאר זה ג"כ אם מצד העיון ואם מצד התורה אם מצד' העיון יראה מפנים מהם כי למה שהתבאר בחכמה הטבעית שכל הדברים הנופלים תחת ההויה וההפסד יקדם בהכרח ד' סבות למציאותם והיה שבמציאות הסבות ימצאו המסובבים בהכרח הנה א"כ מציאות המסובבים מחוייב לו אפשר וכאשר נעיין זה ג"כ במציאות הסבות הנה הוא מחוייב בהכרח שיקדם מציאות סבות אחרות עליהם אשר במציאות יתחייב מציאות הסבות ההם ויהיה בהכרח מציאותם מחוייב לא אפשר וכאשר נעיין זה ג"כ במציאות הסבות הנה הוא מחוייב בהכרח שיקדם מציאות סבות אחרות עליהם אשר במציאות יתחייב מציאות הסבות ההם ויהיה בהכרח מציאותם מחוייב לא אפשרי' וכאשר נבקש לסבות ההם סבות אחרות יהיה המשפט בהם א׳ עד שיכלה אל הנמצא הראשון המחוייב המציאות יתברך שמו התבאר אם כן שטבע האפשר בלתי נמצא ומהם שהיא הידוע בעצבות ומוסכם עליו שהדבר שאפשר שימצא ושלא ימצא יצטרך לסבה תכריע מציאות על העדרו ואם לא היה ההעד׳ קים ולזה כשנניח האפשר נמצא הנה בהכרח. כבר קדמה סבה חייבה מכריע מציאותו על הועדו והיה ממצא א״כ אשר הונחה אפשר מחריב וכאשר נעיין גם כן בסבה הקודמת אם הונחה אפשרית כשנניחה נמצאת יתחייב בה אשר התחייב באפשר הראשון אשר הונח עד שיכלה אל הסבה הראשונה והנמצא הראשון המחריב מציאות יתברך ומהם שהם מן הידוע בעצמו ומוסכם עליו שכל מה שיצא מן הכח אל הפעל יצטרך אל המוציא זולתו יוציאוהו ולזה יתחייב שכאשר יתחדש רצון האדם לפעול דבר מה הנה הרצון אשר היה בכח ויצא אל הפעל הנה מוציאו זולתו בהכרח והוא הדבר אשר הגיע הכח המתעורר להתקבץ להסכים עם הכח המדמה כמו שהתבאר בספר הנפש שהוא סבת הרצון הנה אם כן כשנמצא הקבוץ ההוא אשר הוא סבת הרצון כבר הית הרצון מחוייב והקבוץ גם כן מחריב כשנמצא המניע וכשנאמר בפה שהמניע הרצון ההוא הוא הרצון לבד שהוא הפך החיוב הנה יתחייב מזה אחד מב' בטולים אם שיהיה הדבר מניע לעצמו ומוציאו מן הכח אל הפעל והוא הפך ההקדמה המוסכם עליה ואם שיהי לרצון רצון קודם יניעהו ויוציאהו מן הכח אל הפעל ולרצון הקודם רצון אחר קודם ויתחייב לרצון אחר רצונים בב״ת והוא בתכלית הביטול עם שכל אחד מתחייב מהקודם לו ולא יהיה ג״כ אפשר ומהם שהוא מן הידוע בעצמו כמו שנאמר שכל דבר מחודש צריך מחדש יחדשהו כי הדבר לא יחדש עצמו ולזה לא יצוייר שיהיו שני אנשים על מצב אחד ומזג אחת ותכונה אחת ויחס אחד לדבר מה בלי חלוף כלל לא יעב שיבחר האחד מציאותו והאחר העדרו בל יתחייב שיבחר הא׳ מה שבחר ורצה האחר וזה שאם היו מתחלפים בבחירה ירצון להיות החלוף מחודש יצטרך אל מחדש ומה סבת החדוש מי יתן ואדע אחר שהיו מסכימים במזג ובמולד תבונה מכל הצדדין ואם האמר שמציאות האנשים האלו נמנע הנה אין החיוב מצד היותו נמנע אבל מצד היותו אפשר: וכאשר התבאר שהוא מחריב בהם שיהיה הרצון אחד הנה אם כן הוא מחוייב והכרחי שלא יהיה א׳׳כ אפשרי ומהם שכבר התבאר בכלל הא' מזה המאמר שידיעת הש״ית מקפת בכל הפרטים במה שהם פרטים ואם הם נעדרים שלא יצאו אל המציאות ולזה הוא מתחייב בהכרח שיניע ואם לא לא היתה ידיעה אבל מחשבה או טעות א״כ מה שהונח אפשר הוא מחריב אין המלט ממנו ומהם שאם היה טבע האפשר נצא הנה נצטרך להורות בהכרח ממציאות הרצון בא׳ מב׳ חלקים בזולת סבת מחייבם אפשרי ויתחייב א״כ שידיעתו בו איננו מעצמותו כי ידיעתו הנמצאות להיותו סבותם אבל תהיה ידיעתו קנוי' ונאצל׳ ממציאותם והוא כתכלית הבטול שתחיה לידיעתו התחל׳ מזזלתו. ומהם שהוא מבואר כי ההשגח׳ בפרטים כשלא תהיה מצד הסדור הכולל היא נמנעת אלא בכח חיולני והוא נמנע בחקו ית׳ והנה להיות מציאות הצד האחר בזולת סבה מחייבת הנה אינה משנת מצד הסדור הכולל הנה מכל אלו הדברים יראה מצד העיון שטבע האפשר בלתי נמצא ואולם מצד התורה למה שיתבאר ממנה כמה שאין ספק באמתתו ממה שזכרנו מידיעת השם שהיא מקפת בכל הפרטים ואם הם נעדרים וגם כנביאים נמצא שהיו מודיעים הרבה מהפרטים קודם היותם ואם לא היו מחוייבים בעצמם רצון מה שהוא תלוי בבחירה כמו העניין בפרעה שכל זה הוראה גלוי שטבע האפשר בלתי נמצא והוא כוונת זה הפרק.
4
ה׳הפרק ג בבאור הדעת האמתי כפי מה שחייבהו התורה והעיון:
5
ו׳ונאמר שאחר שי' בכאן טענות מתחייבות מציאות טבע האפשר. וטענות מחייבות העדרו הנה לא נשאר אלא שיהיה טבע האפשר נמצא בצד מה ובלתי נמצא בצד מה. ומה הם אלו הצדדין מי יתן ואדע. ואומר שכאשר עיינו בטענות המחייבות מציאותו הנה לא יחייבו מציאותו אלא בבחינת עצמו. וזה שהטענה הראשונה מהיות קצת הדברים אפשר שימצאו כל סבותיהם ושלא ימצאו הנה הוא מערכה על הדרוש. וזה שאפשרות הסבות ההם הוא הדרוש ג"כ ולזה לא תתן האמת כלל בדרוש הזה. ואולם הב׳ הלקוחה מהרצון למה שהוא מבואר שהאדם לו שירצה ושלא ירצה הוא ג"כ מערכה על הדרוש כי האומר בהעדר טבע האפשר יאמר כי הרצון מניע יניעהו יחייב חול הרצון בדבר ההוא או בהפכו המניח ההוא יהיה סבת הרצון. ולזה יהיה המניע הוא המחייב חול הרצון עם השאר רצון רצון לא חיוב והכרח כי הוא לעצמותו אפשר שירצה אחד מההפכים בשוה לולי מניע יחייבהו שירצה האחר והוא לא ירגיש בשום הכרח ואינם ולהיות לעצמותו אפשר שירצה אחד משני ההפכים בשוה יקרא רצון לא חיוב: ואולם הג׳ הלקוחה ממה שהתבאר בטבעיות מהיות קצת הדברים נופלים בקרי הנה לא תחייב האפשרות אלא בבחינת עצמו ומהצד ההוא תתאמת נפילתם במקרה. אבל לא ימנע שלא ימצאו בסבותיהם שהם מחייבות מציאותם. ואולם הד׳ שיסודה החריצות והשתדלות מבואר שלא תחייב אלא אפשרות הדברים בעצמותם כאלו תאמר אלו היה היות האיש הזה מוכרח להיות עשיר לעצמותו היה ההשתדלות באסיפת הקניינים דב׳ בטל אבל אם הונח אפשרי לעצמותו ומחוייב בבחינת סבתו שהוא החריצות והשתדלות לבטלה. אבל יהיה הסבת עצמיית לאסיפת הקניינים ואסיפת הקניינים מסובב לה. ואין דרך לומר היות הסבה לבטלה למסובב אלא אם כן היה המסובב מצד עצמו מחריב לעצמותו במציאות הסבה או בזולתי׳ ואז לא היה מסובב. ואולם ה״ה הוא מבואר שלא תתן האמת על כ״פ וזה שהנפש המדברת אינה נבדלתה אבל היא היולנית ומתפעלת ממזג הבעל נפש: ולזה הוא אפשר בגופות הגלגלים וכ״ש במניעיהם שיפעלו במזג הבעל נפשי ויגיעו הכח המתעורר אשר באמצעות הסכמתו עם הכח המדמה יהיה הרצון כמו שהתבאר בספר הנפש ואם תהיה ההנעה על צד החיוב או ישאר האפשרות קיים לא יתבאר זה מהטענה ההיא ולזה הוא מבואר שאין לכל הטענות שמצד העיון שיטייב מציאותו טבע האפשר אלא בבחינת עצמות הדברים הנמצאים ולא בבחינת סבות. והנה הטענות אשר מצד התורה גם כן לא יחייבו אלא מציאותו בבחינת עצמו. מה שחטענה הלקוחה ממצות התורה ואזהרותיה שאם הדברים מחוייבים היו המצות והאזהרות לבטלה האפשרית בבחינת עצמם. וזה אמנם הוא מבואר שלא תחייב אלה הדברים שאם היו הדברים מחיייבים בבחינת עצמם היו המצות והאזהרות לבטלה אבל אם הדברים אפשריים בבחינת עצמם ומחוייבים בבחינת סבותיהם לא יהיו המצות והאזהרות לבטלה אבל לתכלית חשוב. וזה כי יחיו סבות מניעות לדברים אשר הם אפשריים בעצמם במדרגת הסבות אשר המסבות למסיבביהם בחריצות והזריזות באסיפת הקניינים. ואלו הדברים המועילים והמבריחים מן המזיקין. ולזה יתאמת שאין כטענה הזאת מה שיחייב מציאות אפשרות בבחינת הסבה. ואולם הטעגח השנית הלקוחה מהגמול וחעוגש שאם היה האדם מוכרח במעשיו היה הנטול והעונש עליהם עול בחקו יתברך. יראה שהיא טענה חזקה לבטל כל חיוב. ואמנם כשנתבונן בה אין התרה ממה שיקשה וזה שאם היו הנטול והעונש מתחייבים מהעבודות והעבדות התחייב המסובבים מן הסבות הנה לא יאמר בהם היותם עול. כמו שאיננו עול הקרבות אל האש שישרף. ואם היה קרבתו בזולת רצון. והנה כבר יתבאר זה במאמר הג׳ בג״ה. ולזה הוא מבואר שאין בכל הטענות ההם מצד העיון ומצד התורה מה שיחייב מציאות טבע האפשר בבחינת סבתו. וכן חומ' שכאשר עניינו בטענות המחוייבות העדרו הנה לא יחייבהו אלא בבחינת סבתו. וזה שהטענה הא' והב' והג' הלקוחות מסבות הדברים והמניעים היוצאים מן הכח אל הפעל. והטענה הד' ההכרחית גם כן מבואר מעניינם שלא יתנו החיוב אלא בבחינות הסבות. אבל בבחינת עצמם כבר נשארו אפשריים כמו שתאמר בחמר הראשון שהוא בבחינת עצמו אפשרי לקבל הצורות בבא זו אחר סור זו. ואם בבחינת המניעים הוא מחוייב להתהות מהנחשת זינגרה בבחינת סבותו והוא עם אפשריותו בבחינת עצמו אשר לא יסור ממנו. ולזה בהתהות הזינגרה יש לו חיוב אמתי בבחינת סבותיו ר״ל אשר יסיר. וכן הטענות הלקוחות מודיעות השם בעתיד ומהודעת העתידות לנביאים ואף במה שנתלה בו הבהיר׳ הוא מבואר שלא תחייבנ׳ בטול אפשרות כבחינת עצמם. ואבל כבר היו הדברים אפשריים בבחינת עצמם. ומחוייבים בבחינת סבותם. ומצד חיובם הוא תידיע׳ קודם חיובם. ולזה הוא מבואר שאין בכל הטענות ההם מצד העיון ומצד התורה מה שיחייב. חיוב הדברים בבחינת עצמם ולזה היה האמת הגמור כפי מה שתחייבהו התורה והעיון שטבע האפשרי׳ נמצא בדברים בבחינת עצמם לא בבחינת סבותם אלא שהפרסום הזה מזיק להמון למה שיחייבהו התנצלות לעושי הרעה ולא ירגשו שהעונש נמשך מהעברות כהמשך המסובב מן הסבה. ולזה היה מהחכה האל יתברך לשומם רוצה לומר למצות ולאזהרות אמצעיים מגיעים וסבות חזקות להישירי האדם אל ההצלחה האנושית. וזה אמנם לחסדו ולטובו הפשוט והוא היסוד האלהי הנרמז באפרו כי כאשר ייסר איש את בנו י"י אלהיך מיסרך. שהוא ידוע שהאב לא ייסר את בנו לכוונת הנקמה ולא לתכלית היושר אלא לתועלת הבן. וכן כשיישר השם את האדם אין הכוונה הנקמה ממנו ולא לתכלית היושר המדיני שאיננו ראוי' אלא בהיות האדם ברצונו גמור בלא שום הכרח ואונס אבל הכוונה הטוב לכלל האומה והוא המכוין בו. ולזה יהיה ראוי גם בהיותו מחוייב בבחינת שבתו שזהו הטוב לאדם. אלא שצריך להתעורר שהחיוב הזה הוא ראויי כשיהיה באופן שלא ירגיש כו הפועל אונס והכרח והוא יסוד הבחירה והרצון. אבל בפעולות ההכרח והאונס רוצה לומר שיפעל האדם והוא מוכרח ואנוש שלא יפעלם ברצונו הנה למה שאיננו פועל בהסכמת כחו המתעורר עם המדמה איננו פעול נפשו. ואם ראוי שימשך לו העונש. וזה שאין לפעולות האנסיות מבוא כשתהיינה האזהרות והמצות מניעות לעשותם או להתרחק מהם כי מה שאין לאדם מבוא עליו לא יתכן בו מצוה ואזהרה והעונש בעברות לא יהיה מהיושר האלהי למה שלא נמשך ממנו הטוב. ואולם אם אי אפשר׳ מבלתי שנאמ׳ הרצון חייב כן שירצה חייב כן שירצה או שלא ירצה בזולת מניע' מחוץ. הנה כפי התורה כבר אפשר שתחול החלוקה בדרך אשר לקחנו בכלל הא׳ מזה המאמר וזה שיהיה הדבר אפשרי בבחינת עצמו וסבותיו ומחוייב בסבת ידיעתו כמו שאפשר כשהנה נמצא וידוע הוא אפשרי בבחינת עצמו והוא בבחינת מציאותו מחוייב אז והיותו ידוע. ואם שהוא יתברך ויתעלה שמו יודע הדברים קודם היותם. ולזה יראי שמה שהוא מחוייב קודם היותו אינניו אפשרי. הנה אינני אפשרי כבחינת ידיעתו אבל הוא אפשרי בבחינת עצמו: ולהיות ידיעתו בלתי נופלת בזמן הנה ידיעתו בעתיד כידיעתו בדברים הנמצאים אשר לא תחייב הכרח וחיוב בעצם הדברים. אלא שכאשר נקשה ונאמר האם ידיעתו קנויה מהנמצאים כמו שקדם בשני הספקות האחרונים. נשיב ונאמר שאנחנו לא נדע איך ידע אחר שידיעתו עצמותו. והוא דרך הרב לפי דעתינו ואולם כבר אפשר שיאמר עוד נתשובה כי למה שהוא מבואר שהדברים המושגים אינם מושגים כפי טבע הדברים המושגים. אבל כפי טבע המשיג. וזה יראה הראות מבואר בהשגת החושים כי הנה חוש המשוש ישיג מושגו כשיקרב אליו וימשחו וישיג במקום המשוש לבד קור או חום קושי או רחות וחוש הראות ישיג ברחוק מקום ועניינו. ובן התקש בשאר. ולזה כאשר היה המשיג הזה נצחי בלתי נתלה בזמן ראוי שישיג מושגו כפי מדרגתו שהוא בלתי נתלה בזמן וזה אמנם לעצמותו. ולזה ישיג כמה שלא נמצא השגחה נצחי כאלו היה נמצא. והכלל העולה מהדברים שהחמר הזה האפשרי כל אשר תפול בו הבחירה אם נאמר שטבע הרצון כן חייב שירצה ושלא ירצה בזולת מניע מחוץ והוא הדרך הנכון לפי התורה יהיו הדברים אפשריים בבחינת סבתם ועצמותם ומחוייבים בבחינת ידיעת השם ולהיותם אפשריים בבחינת עצמותם הנה החריצות ראוי בהם. והמצות והאזהרות והגמול והעונש עליהם למה שאם היה בוחר ההפך כבר היתה ידיעת השם יתברך בו בהפך. ולא ישאר אלא השאלה איך ידע השם יתברך הדברים האפשריים. וכבר חשבנו בו אם כפי דעת הרב ואם כפי דעתינו ובכלל למה שהוא מקנה המציאו לזולתו מהנמצאים הידיעה בהם ראוייה מחוייבת. ואיך שיהיה שורש העניין כלו האפשרות מצד וחיוב מצד אין המלט ממנו. וכבר העיד השלם אשר נכנס בשלום ויצא בשלום על כל העמוקות במאמר קצר. אמרו הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה הנה באמרו הכל צפוי הורה שהדברים כלם מסודרים וידועים והוא השורש הגדול אשר אין ספק באמתתו אשר נמעד בו רגלי קצת חכמינו והוא אשר הביאו לגלות הסוד הזה למה שנתפרצו בו רבים מאומתינו היום: ובאמרו והרשות נתונה העיד על סוד הבחירהו והרצון כי רשות כל אדם נתונה לו בבחינת עצמו כי לא תפול הצואה למוכרח ואנוס ובאמרו ובטוב העולם נדון העיד על היושר אלהי בדין רוצח לומד בגמול ועונש שאיננו לא לתכלית נקמה ולא לכוונת בקשת יושר מדיני המוני וזה אמנם לא לחיוב אשר מפאת הסבות אלא לסבת הטוב כמו שקדם ובאמרו והכל לפי רוב המעשה אפשר שהעיד על חיוב הסבות שיש שם קרובות ורחקות כאמרו כי גבוה מעל גבוה שומר או ירמוז אל השרש הידוע לפי' הקבלה היות העולם נדון לפי רובו. או אפשר שירמוז אל שרש גדול שיתבאר בכלל הו׳ בג״ה:
6
ז׳הפרק ד' ואיך שיהיה הדעת הזה החיוב אם החיוב בבחינת הסבות או החיוב מבחנת ידיעתו יתברך:
7
ח׳נרמז במקומות בכתובים וביחוד בספר קהלת ובמאמרי חכמים זכרם לברכה במקומות אמרם אין אדם ניקף באצבעו מלמטה שאין מכריזין עליו מלמעלה. ודרשו אמרה כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית שהרי לא נפל והכתוב קראו נופל אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. הרי שעם היות עברו מהאפשריים מה שעברו מששת ימי בראשית היה ראוי זה ליפול. והסבה הקרובה העדר המעקה. ועם זה יוחס אל הקרי והידיעה נמנעת לאדם למה שלא תקיף הפרטים להיותם בלתי בעל תכלית. אמנם היא מחוייבת למי שהוא בלתי בעל תכלית. וממה שיורה על זה גם כן אמרם לא דוד היה ראוי לאותו מעשה. ולא ישראל היו ראויין לאותו מעשה אלא לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד. ואם חטא צבור אומרים לו כלך אצל צבור. ועם זה היו נענשים. והנה לא יתישב זה אלא בדרך אשר ביארנו (בחר הו) ומה שיורה על החיוב גם כן אמרם בשעת שאמר להם הקדוש ברוך הוא מי יתן והיה לבבם היה להם לומר תן אתה תן ואף משה לא רמזה להם אלא לאחר ארבעים שנה. מכאן שאין אדם יורד לסוף דעת רבו אלא עד ארבעים שנה. ומאמרים רבים זולת אלה מוסיפין ספק ומבוכה לפי הנראה מהם ומתישבים בדרך זה כפשטם. וממה שיורה על קיום ההשתדלות עם החיוב הוא אמרם אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אמתי. ורבים זולתם אין צורך לזוכרם כמו מה שאמר בגמרא סוכה בשביל ששה דברים חמה לוקה וכמו שבא במסכת מכות אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו כ״ג אחר נגמר דינו חוזר במיתתו של שני. ואמרינן בגמרא מאי הוה ליה למעבד היה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא בקש שכל אלו המאמרי' אין להם קיום אלא במה שהתבאר מהיות הדברים כלם מסודרים וידועים לו יתברך טבעיים היו או בחיריים ודי בזה לפי כוונתינו. והנה בכלל הששי יבאו דברים מסכימים ונאותים אל הדעת הזה להיות טבע האמת עד לעצמו ומסכים מכל צד ובכאן הותר הספק הגדול שייעדנו בכלל הא׳ מזה המאמר להתירו בכאן אשר מעדו בו רגלי הרבה מהראשונים כי לא שערו בחיוב אשר יסכים עם היושר האלהי התוריי. ואם היה מה שלא יסבלהו היושר המדיני ההמוני וכ״ש לפי דעת התורה. והוא הנכון שיסכים היושר המדיני ההמוני ודעהו: שבח והתהלה לאל.
8
ט׳הפרק ה' נתוספת באור הדעת הזה בהתר הספק העצום הזה אשר לא סדו הקודמים להסתפק עליו:
9
י׳והוא איך יסכים היושר האלהי בגמול ועונש עם החיוב. ואם היה שיסכים מה ההפרש בין החיוב אשר בבחינת הסבות בזולת הרגש אונס והכרח ובין החיוב אשר בהרגש אונס והכרח. וזה שכבר יחשב שאם מעשה המצות והעברות הם סבות והגמול והעונש מסובבים להם עם חיוב המעשים הנה לא היה ראוי שיובדל חיוב בזולת הרגש הכרח והחיוב בהרגש הכרח כשיהיו הגמול והעונש מסובבים לאחר ובלתי מסובבים לאחר אחר שאין המלט לחיוב בשום פנים. ואם היה שנודה בהבדל הזה שבהרגש האינם וההכרח לא יהיה מקום לגמול והעונש למה שלא יהיה אז רצוני כלל. וכשלא ירגיש אונס יקרא רצוני ואם הוא מוכרח אלא שלא ירגיש בהכרח הנה בדעות אשר בפנות התוריות איך יהיה בהם גמול ועונש מי יתן ואדע כי הוא מבואר לפי הקבלה שהעונש בהם נפלא כאמרם אבל המינים והאפרקוסים ושכפרו בתורה ושכפרו בתחיית המתים. ואמרם במשנה. אלו שאין להם חלק לעולם הבא וכו׳ וכבר יראה בהם שאין לרצון ולבחירה מבוא בהם כלל וזה מפנים ראשונה שאם היה הרצון הכרחי באמונות. הנה אם כן האמונה לא תהיה מדרגתה בחוק האמתי וזה שהרצון לו שירצה ושלא ירצה וכבר נוכל להאמין שני הסוברין בבא זה אחר סור זה וכן תמיד וזה שאם ירצה להאמינם והוא בתכלית הבטול. שנית שאם היה הרצון הכרחי באמונה הנה אם כן המניע המחדש האמונה ההיא מסופק האמת בה. וזה שאם המניע בלתי מסופק האמת כלל. הנה אין צירך בו לרצון. ואם המחדש מסופק האמת צורך בו הנה לרצון. ואם המחדש מסופק האמת בו הנה אם כן האמונה מסופק האמת בה ג׳ יראה מזה הצד שאין לרצון מבוא על האמונה. וזה שאין האמונה דבר זולת חיוב היות הדבר חוץ לנפש כמו שהוא בנפש. ומה שהוא חוץ לנפש אין לו התלות ברצון האמונה בו שהוא כן הנה אם כן אין לאמונה התלות ברצון. ואחר שהתבאר זה אומר שהמאמין אמונה מה. וכל שכן אם היא אמונה מופתית אין אפשר מבלתי שירגיש חיוב והכרח גמור להאמין האמונה ההיא. וזה שאחר שהמניע ההוא חזק החיוב אין המלט ממנו והוא המופת המוחלט אחר שהנחנוה אמונה אמונה מופתית. הנה החיוב וההכרח מבואר נגלה ומורגש אצלו שהוא נמנע בחקו ולהאמין סותר האמונה ההיא. ולזה אם היה המין הזה מהכרח רצוני המורגש בו בלתי ראוי הגמול והעונש עליו כפי מה שהונח. הנה לא אשער איך יתכן הגמול והעונש באמונות והנה מה שראוי שיאמר בהתר הספקות האלו כפי מה שנאמר. הנה ראשונה למה שהיושר האלהי פונה תמיד אל הטוב והשלמות. והיה הטוב והשלמות המצאת סבות מגיעו' אל פעילות הטוב היה מחריב בחק היושר האלהי להמצאת המצוות והגמול והעונש בהם להיותם המצאת סבות מניעות אל פעולות הטוב והיו הסבות מניעות למה שהגמול והעונש נמשך מהם בהמשך המסובב מן הסבה. ולזה יניעו הרצון והבחירה אלא מה שיניעו להתקרב אליו ולהתקרב ממנו. ולזה שיתישב שראוי שיסכים היושר אלהי כגמול והעונש עם החיוב. ואמנם ההבדל אשר בין החיוב בזולת הרגש אונס והכרח ובין החיוב אשר בהרגש באונס והכרח הנה הוא הראוי ממה שאומר. וזה שכב׳ יתבאר ממה שיבא׳ בגזיר׳ הצור בכלל הו׳ אם מצד העיון ואם מצד הכתובי' מסכים עם מאמרי רז״ל במקומות מתחלפים שהתכלית הנכסף בעבודות ובפועולות הטוב הוא החשק והשמחה בהם שאיננו דבר זולת ערבות הרצון לפעול הטוב. וזה לפי שהוא יתברך בתכלית האהבה והערבות להשפיע לפעול הטוב. והיה הקשר והדבקות אם כן ללכת בדרכיו כפי מה שאיפשר ולזה כאשר היה החפץ והערבות הזה בנפש היה פעל נפשיי אשר באמצעיתו יהיה הדבקות והפרוד. ולזה היה ראוי שימשך ממנו הגמול והעונש כהמשך המסובב מן הסבה. וכאשר נעדרה הנפש מן החפץ הזה כמו שיהיה אדם מרגיש אונס והכרח בפעולותיו הנה הפעל ההוא לא יפעלהו הנפש ולא יתחייב ממנו דבקות ופרוד למה שהיה הפעל מופשט מרצון נפשיי ולזה לא היה ראוי לגמול ועונש כלל. ויתישב גם כן ההבדל הזה. אבל כשיתישב ההבדל הזה איך יתישב הגמול והעונש באמונה וזה כי ייעודי הגמול והעונש בהם אי איפשר שימשיכו הרצון והבחירה על האמונות ושיהיו סבות מניעות להם אחר שהונח שהאדם על האמונות בלתי בחיריי ואין לרצון שום מבוא עליהם. וכבר נתפתו קצת חכמינו כפי מה שיראה בכח דבריהם שהגמול על האמונות לא יכול בחק היושר והעול למה שהגמול טבעיי ונמשך בחיוב למושכל כאלו תאמר שנפש האדם כאשר נתישבה באמתות האמונות והם אצלו מושכלות כאשר הם חוץ לנפש כבר תתעצם בהם הנפש ותשאר נצחית והוא הגמול האחרון לאדם. והנה הדעת הזה הוא מבואר שאין לו מבא בחק התורה כמו שיתבאר עוד במה שיבא ב״ה. והנה אם היה זה כן כבר היה די לנו בהישור אותנו בקצת הדעות שבאו בתורה. ולא היינו צריכין לריבוי מופלגות מן המצות וענפיהם וענפי ענפיהם האלהים אלא אם כן היו רבוי תולדות הפילוסופיא. והוא מה שבא מהם בתו׳ מעט מזע׳ ואם היתה הנפש מתעצמת מאמתות המושכלות הנה בספר היסודות ובספר החרוטים מושכלות הרבה מאד ותהיה הנפש ההנדסי כלולה הרבה מנפש התורייה אלא שהוא מבואר שהדעות הזה שהוא נפסד כפי דעת התורה עם שהוא בעצמו רחוק מאד כמו שיתבאר עוד בג״ה שיהיה הגמול השארית המושכל לבד ומי יתן ואדע אם הנפש שהשכילה המושכל הזה שהתבאר שם בספר היסודות שהמשולש זויותיו שוות לשתי נצבות ולא השכילה זולתו האם המושכל הזה לבד יתעצם וישאר נצחי. ואם היה שישאר אם יהיה בדמות נפש שהתעצמה מהמושכל שהתבאר שם גם כן שהמרובע קוטר מרובע שוה לשני מרובעי שני צלעות המרובע או מושכל אחר. ואם היה שיתחלף במה זה יתחלף אלא שזה כלו שמות והפסד הדמיון. אבל הפלוסוף למה שלא נפקחו עיניו במאור התורה. ומצד אחר נלחץ מהוראות חזקית יורו השארות נפש האדם ברא בריאות וחשב מחשבות לקיים הבריאות ההם ואם הם בתכלית המרחק מהשכל וכל שכן מהתורה ולזה נניח הדרך הזה. ונאמר שאחר שהתבאר שאין על האמונות מבוא לרצון אבל המאמין הוא מרגיש בהכרח אשר לו על היותו מאמין הנה הוא מבואר שאין המלט אלא בשנשי׳ הבחירה והרצון על ענין דבק ומחובר עם האמונות סמוך מצדן להם והוא הערבות והשמחה אשר לנו כשחנן אותנו השם אמונתו והחריצות לעמוד על אמתת והוא עניין רצוניי ובחיריי בלי ספק. וזה שכבר יצוייר אמתות האמונה בזולת שישיג בעל האמונה התעוררות שמחה בהיותו בעל האמונה ההיא. ולזה הוא מבואר שהתעוררות השמחה והשתדלות בעיון באמתתה עניינים נמשכים לרצון והבחירה אשר עליה יתישב עניין הגמול והעונש כמו שיתבאר עוד במה שיבא בגזירת הצור ואומר עוד שגם הם בפעולות כשיעוין בהתאמת שהגמול איננו על עצם הפעולות ראשונה אלא על בחירת הפעל בשיפעלהו. וזה שהאדם שיפעל דבר הנה כבר הוציא מה שהיה בכח בחירתו לב' קצוות הסותר בשווי אל אחד מהם בפעל. ולפי שהוא מבואר שמה שהוא בפעל איננו בכח ואפשרי עליו מצד שהוא בפעל אבל הוא מחוייב והכרחי עליו יתחייב אם כן שהגמול והעונש אשר מפאת הבחירה והרצון איננו אל הפעל בעצמו כשיפעלהו אבל על בחירתו הפעל כשיפעלהו. וכמה נאות על זה מאמר ז"ל הרהורי עבירה קשי' מעבירה וזה שלמה שהעבירה מורכבת משני עניינים אם הפעל בעצמו ואם בחירתו ורצונו בו והיה העונש המגיע בה אינו אלא מפאת הרצון וחבחירה אשר בנח במאמר הזה בהרהור: הוא מבואר שהיותר קשה בשניהם הרצון והוא הרהור: וכבר יתאמת גם כן שכאשר יצויירו נפרדים הפעל בזולת הרהור ורצון כמו שתאמר פעל אנשי או הרצון בזולת הפעל כבר ישיגהו עונש על ההרהור והצון כפי מה שבאנו הקבלה האמתית אמנם עולה מכפרת על הרהור הלב ולא ישיגהו עונש על הפעל כמו שהשורש אצלנו אונס רחמנא פטריה אמנם יותר קשה למה שאין ספק שהעונש ברצון כשיצטרך אל הפעל יות' גדול מהעונש על הרצון בלבד כשלא יצטרף אל והוא ממה שיורה גם כן מפאת הפעל אבל היותר קשה מפאת הרצון ובייחוד כשיצטרף אל הפעל והוא דבר אמתי אין ספק בו ולזה כבר הותר הספר הגדול והתישב שהגמול והעונש באמנות היא מפאת הערבות והשמחה אשר לנו בהם והחריצות בהשתדלות השגתה. וזה מה שרצינו לבאר.
10
י״אהפרק ו' בבאור מה שהתבאר בזה מצד העיון הו׳:
11
י״במסכים לדעת רז״ל וזה שמה שהתבאר מז״ה הו' מב' עניינים הא׳ היות האמונה בדעות נקנית בזולת רצון. והב׳ היות האמונה בדעות נקנית בזולת רצון. והג' היות הגמול והענש על הרצון. אם תגמול בחשק השתדלות והשמחה להיותנו מכת האמונה הזאת ואם הענש הפכו והנה שני אלו העניינים נרמזו במאמר אחד בפרק עקי'. אמר שם ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית אם תקבלו מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבא מכאן מודעא רבא לאורייתא. אמר ליה הדר קבלוה בימי אחשורוש שנאמר קיימו וקבלו היהודים. קיימו מה שקבלו כבר. ויהיה ביאור המאמר לפי זה למה שהתבאר שהאמונה נקנית באמצעות הקדמות שכליות. וכל שכן באמצעות הנבואה שהיתר במעשה הנכבד ההיא לא היה אל רצון שום מבוא בה אם כן היה להם שיאמינוהו ירצו או לא ירצו הנה אם כן היו מוברחים על האמונה ודמה ההכרה ההוא כאלו כפה עליהם ההר כגיגית כדי שיקבל על כרחם. ואם לא שימותו שם שהוא אונס והכרח ניכר. כן ברוב האותות העצומים. ובחתימת המעמד ההוא האמינוה בהכרח התורה ואם יסורו ממנו שיהיו נוטים מהנכונה ומדרך החיים אשר כנה במיתה וקבורה ולזה אמר החכם ההוא מכאן מודעה רבה לאורייתא. כי עם היותה אמתות בלי ספק׳. אמנם אחד שהאמונה עליהם היתה הכרחית אין מבוא לרצון עלי׳ ואולי לא קבלוה מרצונם הבחריי המשעבד אותנו ההמשך אחריה וזה שהוא מבואר שעם היות האמונה אמיתית א״ש בה אם לא קבלנוה אין דרך אל העונש הגדול כאלו קבלנוה להמשך אחרים מרצוננו. ולזה השיב הדר קבלוה בימי אחשורוש שנאמר קיימו וקבלו היהודים כלומר אחר שנראה שבאמצעות השמחה שהיו שמחים על הנסים ועל הפרקן שנעשו להם בימים ההם קיימו מה שקבלו כבר הרי המודעא בטל מאליה כי הערבות והשמחה שבו נתלה הגמול באמונות כבר היה על השלמות בימי אחשורוש וזה כלו משל על מה שהתבאר בדברינו אם היות האמונה בדעות בבזולת רצון ואם היות הגמול על הרצון והשמחה בהיותו בעל האמונה ההיא עד שלהיות השמחה ההיא תענוג והנאה לבעל האמונה. והשרש אצלנו אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה תקנו מטבע הברכות לזה ברוך שלא עשני גוי ועבד ואשה וכמו שנאריך מזה עוד בכלל הו' בג״ה ודי בזה עתה לפי כוונתינו השבח והתהלה לאל לבדו ומרומם על ברכה ותהלה:
12
