אור ה', המאמר הראשון, הכלל השני א׳Ohr Hashem, First Treatise, Second Principle 1
א׳נחקור בו במופתים שסדר לאמת ההקדמה הא' אם הם נותנים האמת בה על כל פנים ונחלק הפ׳ הזה לד׳ עיונים כמספר [מיני] המופתים הנעשים שם. העיון הא׳ בחקירת המופת שסדר בבאור המנעות מציאות גודל נבדל בב״ת ונאמר שהמופת ההוא הוא הטעאי' ונערך על הדרוש. וזה שהמניח גודל בלתי ב״ת אמר במציאות שיעור ונבדל ולזה ג״כ לא יתחייב שגדר הבב״ת יצדק על חלקיו כמו שלא יתחייב זה בקו הלמודי. ולא יתחייב הרכבה בו כלל אלא מחלקיו אלא שזה למה שיראה בנוי על יסוד המנעות הרקות כמו שקדם לנו בכלל הראשון וזה שאם הודינו במציאותו לא ימנע מציאות שעור נבדל למוחשות אבל אולי יחוייב מציאותו למה שכבר אפשר שישוער. ויתאמת אמרנו בו גדול או קטן ויתר משיגי חכמה. אבל למה שהרחיק מציאותו בנה עליו המופת הזה. ולפי שאין בכל מה שחתר מופת מספיק בבטול מציאותו ראינו להשיב עליהם לבאר שקרות המופתים הרם [לפי] שבזה תועלת גדול בחכמה הזאת. ולפי שהאומרים ברקות דמו לפי דעתו שהדקות היא סבת התנועה אומר שהמופת הנעשה לבאר שקרות הדימוי הטעאיי. וזה שהאומרים ברקות לא דמו שיהיה הרקות סבת התנועה אלא במקרה. וזה שהם חשבו שאם לא יהיה הרקות נמצא לא תהיה תנועת ההעתק אפשרית להמנע הכנס גשם בגשם ונעזרו בזה גם כן מהצמיחה והחתוך והספוגית והמקשיות ומדמויים אחרים כמו שבא זה כלו בספר השמע והיות הרקות סבת התנועה במקרה על הדרך הזה לא יחייב היות הרקות פועל או תכלית. ואמנם המופת הראשון שעשה לבטל מציאות חרקות מצד מציאות התנועה הוא מבואר הבטול. וזה שאם היו האומרים בדקות מחייבים היותו סבה בעצם לתנועה היה מקום למופת ההוא אבל לא דמו לעולם אלא היותו סבה במקרה כמו שקדם. ולזה לא ימנע היותו ליסודות. ואם היו מעורבין ברקות היות להם האותות במקומם הטבעי וחלוף טבע מה שממנו ומה שאלי' לסבת קרובו או רחוקו מהמקיף או מהמרכז. ולזה לא ימנע מציאות חתנועה הטבעית וההכרחית במציאות הרקות וכ״ש שלא יחוייב בזה המופת המנעות מציאות הרקות חוץ לעולם למה שאם היה הרקות שאין לו טבע ממה שממנו ומה שאליו לא יתחייב המנעות תנועה סבובית לגשם כדורי וזה מביארת כנפשו. ואמנם המופת הב׳ והג' בנויים על שתי הקדמות שהאחת מהן כוזבת והיא האומרת שיחס התנועה אל התנועה כיחס המקבל אל המקבל כשהיו המקבלים מתחלפים. וזה כי למה שהתנועה תחייב זמן לעצמותה יתחייב שבהסתלק המקבל ישאר זמן שרשי לתנועה ידוע אצל הטבעי לפי חזק המניע. ולזה תאמת שיחס איחור התנועה השרשית אל איחור התנועה השרשית כיחס המקבל אל המקבל כמו שתאמר עד״מ שיחס איחור התנועה באיש היגע אל איחור התנועה באיש ההוא בהיותו יותר יגע כיחס היגיעה אל היגיעה. ואם סלקנו היגיעה תשאר התנועה השרשית. ודנה ן׳ רשד חתר להתיר הספק בשכבר העיד עליו אבובכר במקצת והרבה דברים מרבים הבל. נטה אחרונים מי שחשב לבאר המנעות הרקות בשאמר שהממוצע תנאי במציאות התנועה וזה לדאותות טבעו למה שאליו והוא דבר לא התבאר ולא יתבאר בשכבר אפשר שיאמר שהכובד והקלות למתנועעים בטבע ואין צורך בהם לממוצעים. ואולי שאפשר שיאמר שלכלם כובד מה אלא שיתחלפו בפחות ויתר. ולפי זה המתנועעים למעלה יהיה מהכרח היותר כבדים כאלו תאמר שהאויר בהיותו תוך המים יעלה מצד הכרח כובד המים הדורשים המטה לחיותם יותר כבדים. וכבר יראה זה כי אנחנו אם פנינו מקום הארץ ואולי עד המרכז כבר יתמלא מים או אויר אם זה להכרח המנעות הרקות תוך העולם או לסבת כובד האויר לא התבאר עדיין ולא יתבאר. ועוד שאם היה שהודינו שהממוצע תנא׳ במציאות התנועה הנה לא ימנע משיהיה חוץ לעולם רקות ויתנועע בתוכו גשם כדורי בסבוב. כי המופתים ההם לא ימנעו אלא תנועה ישרה לגשם מונח ברקות. אבל הגשם הכדורי כבר יתנועע בתוכו מבלתי שימיר מקומו וזה מבואר מאד. ואמנם המופת הד' יסודו דהקדמה דאומרת שהמנע גשם בגשם הכנסו הוא מצד מרחקיו והג׳ בלבד והוא שקר מבואר לאומרים ברקות שאין ההמנע מפני הרחקים מופשטים אבל מפני הרחקים במה שהם בעלי חומר. ואם היה שאין ההמנעות מפני החמר לבדו למה שאם לא היה לו רחקים לא יטריד מקום. הנה גם כן הרחקים אם לא היו בעלי חומר לא יטרידו מקום ואז לא היו צריכים אל מקומות בב״ת אלא שאם היה שלא יצדקו נפרדים רוצה לומר שאין באחד מהם די להמנעות הכנס גשם בגשם הנה יצדק מורכב שהרחקים בעלי חמר יטרידו המקום אשר מזה הצד היא נמנע הכנס גשם בגשם ולזה לא יתאמת שהרחקים מופשטים יצטרכו אל מקום וזה מבואר מאד. ומה שחזק דעתו הוא כשאמר שהרחקים תכליות הגשמים הנה האומר ברחק נבדל אינו מודה בו והוא מערכה על הדרוש. הנה כבר התבאר שאין בכל מה שאמר דבר [ראוי] לשום לב עליו בבטול רוחק נבדל והיא מה שכווננו לביאורו. וכבר יראה שמציאותו מחוייב לפי סברתם האומרים בהמנעות מציאות גשם בב״ת וזה שהוא מחוייב שלא יהיה חוץ לעולם גשם ואם אין שם גשם הנה אין שם מלוי. ואם אין שם מילוי מי יתן ואדע מה זה אשר ימנעהו לקבל רחקים גשמיים: והנה רחקים נבדלים עניינם המקום הפנוי לקבל רחק׳ גשם. ואמרנו המקום פנוי [למה שיראה] שהמקום דאמתי לגשם הוא הפנוי השוה לגשם אשר יטרידנו הגשם כמו שנבאר במקומו בג״ה ולזה התבאר שגודל נבדל אינו נמנע בעצמו אבל אולי מחוייב ואיך לא והפנאי בעצמו כבר יאמר בו גדול או קטן והוא משוער בחלק ממנו ואלו תדמה. בלי קערורית הורק מן האויר ולא נתמלא אויר במקומו הנה הפנאי ההוא יאמר בו גדול או קטן והוא משוער בחלק ממנו. ואחר שיצדק עלינו גדר הכמה המתדבק הנה הוא בהכרח גודל אחר שאיננו זמן ואם כן אחר שאין חוץ לעולם גשם לפי סברתם האומרים בהמנעות גשם בב״ת יש שם בהכרח פנאי. ואחר שהתבאר שהוא גודל התבאר אם כן מציאות גודל נבדל ולפי שהוא נמנע מציאות התכלית לו למה שהוא מחוייב שיכלה אל גשם או אל פנוי ואי אפשר שיכלה אל גשם א' הנה אם כן יכלה אל פנוי וכן לב״ת והתבאר אם כן לפי סברתם מציאות גודל נבדל בב״ת ואיך שיהיה התבאר בהכרח מציאות גודל בב״ת גשם היה או נבדל וזהו מה שראינו לחתום בו העיון הראשון. ואולם במופת אל תבריזי אשר קראו מופת ההתדבקות הוא מביאר שלא יתחייב מי שחשב וזה שהמנעות היות בב״ת גדול מבב״ת הוא מצד השיעור שכשנניחהו גדול בצירוף הכוונה בו גודל השיעור שאין תכלית לו הוא בלתי משוער ולזה לא היה הקו האחד גדול מהאחר לפי שכל אחד בלתי מקבל השיעור בכללו ולזה איננו גדול מהאחר ואם היה נוסף מהא' היה מהצד שהוא ב״ת וזה מבואר בעצמו וכבר התאמת זה מן החוש למה שהוא מבואר מעניין הזמן לאומר בנצחותו שזה עניינו שהזמן הוא מתוסף מהצד שהוא בו ב״ת עם היותו בב״ת מהצד האחר לאומר בקדמתו ועוד התבאר במה שיבא בג״ה שאף לאמונתינו האמיתית בחדוש יתחייב זה במה שאין ספק בו:
1
ב׳העיון הב' בחקירה במופתים שסדר בבאור הטנעות מציאות גודל גשמי בב״ת והנה הבאור הכולל שהתחיל בו תחלה הוא מבואר הנפילה שההקדמה הקטנה האומרת שכל גשם יקיף בו שטח או שטחים חולק עליה בעל הריב האומר במוציאות גשם בב״ת והנה סדר המערכה עלה דרוש והנה אם הודינו לו בהמנעות גודל גשמי בב״ת לא יחייב מה שדמה בגודל למה שכבר אפשר שיבדלו מן הגשם כמו שבארנו במה שעבר והנה במספר נדבר בו במה שיבא בג״ה ואולם המופתים הטבעיים הנה הראשון נפסד החומר והצורה וזה שהוא מחובר מהקדמות בלתי מורות שהתדבקות הנמשך בלתי מחוייב וזה שההקדמה האומרת בהמנעות מציאות יסודות בב״ת לא יתבאר באחד מהשמע אלא בב' טענית האחד כי הבב״ת לא [תקיף] בו ידיעה ודנה אין מהכרח ההתחלות במה שהם התחלות להיותן ידועות והוא מבואר בעצמו. והב' שאם היו היסודות בב״ת היה מורכב בב״ת והוא הדרוש ולזה בהניחנו מורכב בב״ת לא התבאר המנעות מציאות היסודות בב״ת התבאר א״כ היות ההקש נפסד מצד חמרו. ואולם מצד צידתו למה שלא יתחייב בהניחנו א' מהיסודות בב״ת שיפסיד השאר כי כבר אפשר שלא יהיה בעל איכות למה שכבר אפשר שיונח גשם בב״ת אין איכות לו. ומזה הצד הוא מקבל כל האיכיות מצד היותו משולל מכלם והוא להם יסוד. וכבר נמצא גשם בלתי בעל איכות לפי סברתם בעניין הגרמים השמימיים אלא שבו כח והכנה לקבל האיכיות וכ״ש שבזה המופת לא התבאר המנעות מציאות גשם כדורי חוץ לעולם בב״ת. ומה שחזק עוד דעתו שאם היה בב״ת יהיה בב״ת בכל רחקיו לא יתחייב זה שאם היה סבה עצמית לרחקיו והיה מקום לחיוב ההוא אבל אם הבלתי תכלית משיג ממשיגיו ובלתי עצמי לו לא יתחייב בזה בכל הרחקים וזה מבואר מאד. ואמנם השני אשר יסודו הכובד והקלות הוא לקוח מהגשמים המוחשים אשר תחת הגלגל. ואולם האומר בגשם בב"ת ואמר שאין לו כובד ולא קלות כמו שיאמר בגרמים השמימים לדעת ארסטו. ואמנם הג' והד' אשר מצד המקום הנה אם הודינו גדר המקום אשר אמרו הנה לא יתנו האמת כמו שחשב. וזה שהאומר בגשם הבב״ת יאמר שמקומו הוא שטח קערירתו. והוא השטח המקיף המרכז ומצד גבנוניתו הוא בב״ת ואין לו מקום בפאה ההיא. ואיך לא והגשם השמימי המקיף בכל לפי דעת ארסטו זה תוארו רצונו שאין לו מקום מקיף אלא מוקף אלא שהאמת בעצמו לפי מה שיראה שהמקום האמתי לדבר הוא הרחקי אשר בין תכליות המקיף. והשקרים אשר חייב ארסטו לזה הרעת אין עניין להם שהוא מיוסד על שהרחקים אשר בתוך הכלי מלא מים נעתקים בהעתק הכלי. ואז היו מתחייבים השקרים ההם והוא בדוי ואינו אמת שהרחקים לאומרים בפנוי ורקות בלתי מתנועע. ולזה לא יתחייבו הבטולים ההם. והנה לסברת ארסטו במקום יתחייבו גבנוניות. מהם שהגרמים השמימיים יתחלפו במקום וזה שלכלם מקום בעצם רצוני השטח והמקיף בכל לא יהיה לו מקום בעצם למה שאין לו שטח מקיף שוה נבדל כי חשטח אשר בגבנינות אינו נבדל ממנו אשר בעבור זה נלחץ לומר שאין לו מקום בעצם. אלא במקרה ומהם שהגדר אשר אמרו בשהוא שטח מקיף שוה נבדל איננו מסכים גם למתנועעים תנועה ישרה. וזה שהמקום המיוחד לחלקים המתנועעים בעצם בתנועה הכל איננו מקיף שוה נבדל באופן שיהי לו ערבות ודמיון לכל חלקי המקום כאשר חתר. וזה שהמקום האויר עד״מ לפי סברתו הוא השטח המקיף בקערירות האש למה שיש לו שם ערבות ודמיון. ואמנם החלק האמצעי מן האויר לא נמלט אם שהוא במקומו הטבעי. אם שאינו במקומו הטבעי אשר לו האותות אשר אמרו. ואם הוא במקומו הטבעי יתחייב שמקומו הטבעי אשר לחלק יתחלף למקום הטבעי אשר לכל והוא בתכלית הגנות. ומהם שאם המקום אשר לגרם שמימיי בעצם היה או במהרה הנה מקיף המרכז לא יתכן בו האותות אשר אמרו במקומם בכלל. וזה שלא יצוייר בגרמים השמימיים האותותם אל המטה. וכל שכן שיסוד האש ידרוש המעלה אשר מזה הצד יש לו ערבות ודמיון במקיף ושהגרם השמימיי איך יהיה לו ערבות ודמיון אל המטה. גם מה שדמה שהכדור המתנועע יצטרך לדבר נח ומזה הצד היה אפשר לומר בו שהוא במקום הוא שקר בדוי. וזה שיתחייב מזה שסביב קטבי הכדור דבר נח ויתפוצצו אם כן חלקיו אלא שהנקודה אשר במרכז או בקטבים לא מתאור בתנועה ולא במנוחה בעצם. ואם היה שתתנועע במקרה מצד היותה תכלית למתנועע. ולזה לא יאמרו בעבורה שהכדור המקיף במקום. ואמנם כשהנחנו הפנוי הוא המקום הוא המסכים לכל המתנועעים תנועה ישרה או סבובית ולכל חלקיהם מבלי שלא נבקש להם האותות. והתמה שכאשר בקשנו ליסוד הארץ מקום הנה אמרנו שהיא המטה במוחלט. והנה המטה במוחלט איננו שטח כי אם נקודה ואי אפשר שתתואר במקום. ולזה היה האמת עד לעצמו ומסכים מכל צד כשהמקום האמתי הוא הפנוי וכבר היה ראוי להיות כן כי המקום היה ראוי שיהיה שוה למקומם כלו וחלקיו. ולזה המופת שסדרו אינינו נותן האמת בדרוש. והוא מה שכווננו בזה העיון השני. והנה להתפרסם זה העניין מהמקום היה הרבה מהקדמונים שהיו רואים כי המקום האמתי צורתו כשהיא תגבילהו ותיחדהו כלו וחלקיו עד [שרבותינו ע״ה] השאילו השם הזה לצורת הדבר ועצמותו אמרם ממקומו הוא מוכרע. ממקום שבאת. כלומר מאותו דבר עצמו. ממלא מקום אבותיו. והסתכל אשר העידו שהמקום הוא הפנוי אשר ימלא בעל המקום. ולזה אמרו ממלא. ואילו היה מכוון מדרגה לבד היו אומרים במקום אבותיו היה כלומר במדרגת אבותיו. ולזה להיותו הש״י היא הצורה לכלל המציאות כי הוא מחדשו ומיחדו ומגבילו השאילו לו השם הזה באמרם תמיד ברוך המקום. לא על דעתך אנו משביעים אלא על דעתינו ואל דעת המקום ב״ה. הוא מקומו של עולם. והיה דדימיון הזה נפלא כי כאשר רחקי הפנוי נכנסים ברחקי הגשם ומלואו כן כבודו יתברך בכל חלקי העולם ומלואו באמר מלא כל הארץ כבודו. ירצה כי עם היותו קדוש ונבדל בשלש קדושות שירמוז בהם אל היותו נבדל משלש עולמות הנה מלא כל הארץ שהוא יסוד העיבור שביסודות כבודו. ומזה העניין אמרו ברוך כבוד השם ממקומו. כלומר שתואר הברכה והשפע ממקומו ר״ל מעצמות ולא מזולתו. ויהיה הכינוי ממקומו שב אל הכבוד. ואם תרצה שיהיה הכבוד נאצל יהיה העניין כפשוטו. ויהיה הכינוי שב אל השם כלומר שכבוד ה׳ ברוך הוא ומושפע ממקום השם ר״ל עצמותו להיותו נאצל ממנו ולא יצטרך לפי הרב אשר פירש מקומו מדרגתו. כי אין ראוי ליחס מדרגה אצל השם. וזה מה שראינו לחתום בו זה העיון השני:
2
ג׳העיון הג' בחקריה במופתים שסדר בהמנעות מתנועע בלתי בעל תכלית תנועה ישרה או סבובית. אולם המופתים שסדר בהמנעית תנועה ישרה לגשם הב״בת. ויחייב מזה הטנעות מציאות גשם בב״ת הנה הם בנויים כלם על הגשם המוחש ולזה יהיה החיוב חלקי ולא יתבאר עדיין הטנעות מציאות גשם בב״ת בלתי מוחש אלא שבשנחקור בהם נמצאם בלתי נותנים האמת על כל פנים אף בגשם מוחש וזה שהמופת הראשון המיוסד על האנה יש לאומר שיאמר שמקומות האנה עם היותם בלתי מוגבלים במין ר״ל המעלה והמטה הם בלתי מוגבלים באיש. וזה שהמקומות הם זה למעלה מזה לבלתי תכלית ואם אין שם מעלה במוחלט לא יקרה מזה בטול ואם היה שהתנועה הישרה נראית בחוש ואמנם המופת הב' המיוסד על הכובד והקלות הנה כשנניח הגשם בלתי בעל תכלית בעל כובד וקלות לא יתחייבו החיובים שדמה. וזה שכל כובד וקלות זמן שרשי אם מפאת האמצעי אשר בו יתנועע ואם להכרח היות התנועה בזמן ולא יתחייב אם כן כובד בעל תכלית מתנועע בזמן קטן מכובד בלתי בעל תכלית אבל יתחייב היות כובד גשם בעל תכלית מתנועע בזמן שוה לכובד גשם בלתי בעל תכלית ולא יקרה מזה בטול למה שזה קרה מפאת הכרח שמירת הזמן השרשי אשר מפאת האמצעי ומפאת התנועה. ולזה לא יתחייב שיתנועע הכובד הבלתי בעל תכלית בעתה כאשר חשב. והנה המופת הג' המיוסד על הפעל והפעלות החיוב אשר חשב שאי אפשר לגשם הבלתי בעל תכלית שיגיע מה שיש לו תכלית למה שאין יחס ביניהם והיה ראוי שתהיה פעולתו בבלתי זמן אינו. וזה שלמה שאי אפשר לתנועה אלא בזמן הוא מן ההכרח שיהיה לו לתנועה זמן שרשי אם נניח התנועה באנה. ואם נניח התנועה באיך הנה מהיות הבב״ת פועל משנה בזולת זמן לא יקרה ממנו בטול ולא יהיה כנגד המוחש. ולזה הוא מבואר שאין בכל מה שחתר לבאר הטנעות גשם בב״ת מפאתי התנועה הישרה מחוייב. ואמנם מפאת התנועה הסבובים הנה הוא ג"כ בלתי מחוייב בהיותם בגויים גם כן על הגשם המוחש. ולאימר שיאמר שיש שם גשם בלתי בעל תכלית והוא בלתי מתנועה בסבוב לסבות שזכר והנה כשנחקור בהם נמצאם בלתי נותנים האמת בהם אף בגשם מוחש. וזה שהמופת האחד מה שחייבו בו סותר הנמשך והוא שהמרחק אשר בין ב׳ הקוים מצד המקיף בב״ת להיות המרחק נוסף בתוספת הקו. ואחר שהקו מתוסף לב״ת המרחק א״כ נוסף לבלתי תכלית. יש למערער שיאמר המרחק מתוסף בתוספת המספר ושהתכלית בו לעולם שמור וכבר יראה זה מפני שהידיעה בהפכים אחת והנה כבר התבאר בספר החרוטים אפשרות התקצר המרחק לבלתי תכלית ויהיה המרחק בו שמור בו לעולם. וזה שאפשר שיונחו שני קוים שכל מה שיתרחקו יתקרבו ולא יתכן הפגשן לעולם ואפילו יוצאו לבלתי תכלית הנה שיש שם מרחק שמור לא יפסד וכ״ש בתוספת שאפשר שיתוסף לעולם ושיהיה התכלית שמור בו והוא האמת הגמור שהמרחק בב״ת שבין שני קוים ואם הם בב״ת אין מציאות לו להיות המרחק לעולם מוקף וכמו שיתבאר עוד מדברינו בג"ה אלא שתחלה נבאר שאם היה החיוב שיסד בו סותר הנמשך אמת היה מתחייב שיהיה המרחק בב״ת וב״ת יחר ואף לא נניחהו מתנועע. וזה שהמופתים שסדר הם בגויים על בטול דתנועה הסבובית לגשם הבב״ת אבל אם נניחה בלתי בעל תכלית בלתי מתנועע לא יקרה ממנו בטול וכ״ש אחד שנתבאר שחוץ לעולם בהכרח מילוי או רקות ואחר שהיה רחק בב״ת נמצא או אף אם לא ימצא עלינו שנניחהו על צד שהשתמש בו המהנדס בגדר הקוים הנוכחיים ובזולתו מהשרשים. ואולם איך יתאמת שאם היה החיוב שעשאו אמת שיהיה המרחק בב״ת וב״ת יחד הנה כפי מה שאומר הנה אם יתחייב בקוים בב״ת היוצאים מהמרכז שיהיה המרחק ביניהם המקיף בב״ת ולהיות המרחק נוסף בתוספת הקו הנה יתחייב זה בכל שני קוים היוצאים מהמרכז ובאי זו זוית הזדמן וכאשר נצייר בצד המקיף אשר המרחק ביניהם בב״ת ונרשום אצל הקו האחד בשיעור ידועה נקודה אין ספק שאפשר לנו להוציא קו מהנקודה הרשומה אל נקודת המרכז למה שהוא מן הידיעות הראשונות, שאפשר להוציא קו ישר מכל נקודה אל כל נקודה ויחדש א"כ זוית ידוע. ואם היו בצד המקיף במרחק בעל תכלית. וכבר הונח שכל הקוים היוצאים מאי זו זוית הזדמן יחדשו בצד המקיף מרחק בב״ת אם הוא ב״ת בב״ת יחד. והשקר הזה יתחייב מהנחתינו החיוב האמתי אלא שהאמת יגמור שעם היותו הקו בב"ת לא יתחייב מציאות מרחק בב״ת בין שני הקוים וזה שהוא ידוע שהקו הבב״ת היוצא מן המרכז א״א שנרשום בו נקודה שלא יהיה הקו שבין הנקודה והמרכז ב״ת ואחר שהמרחק שבין הקוים א״א להיות ב״ת אלא אצל נקודה שיהיה בה הקו בב״ת והנקודה ההיא אין מציאות לה. אין מציאות א״כ למרחק הבב״ת שבין שני הקוים ובכלל שכשנאמר בקו שהוא בב״ת כבר אמרנו בו שהוא קצה ותכלית. ואלו היה נמצא המרחק בב״ת היה ראוי שיהיה בקצה והוא משולל הקצה הנה המרחק בב״ת בין הקוים אין מציאות לו. ואם היה שהגשם בכללו יתנועע והוא בב״ת הנה לא יתנועע חלק ממנו אלא על קו ב״ת. ואם היה זה רחוק מן הציור הנה השכל מחייבו וראוי שתדע שהחיוב הזה שחייבנו היות המרחק שבין שני הקוים הבב״ת היוצאים מן המרכז ב״ת יחייב היות כל הסבוב שימצא במתנועע הזה ב״ת וזה יתבאר בקלות למה שהזוית הב״ת אשר אצל המרכז כאשר חדשנו זוית שוות לו אצלו הנה היו ב״ת במספר בהכרח להיות המרחק אשר אצל המרכז ב״ת והיה המספר ב״ת חוייב שיהיה המרחק ב״ת בהכרח וכאשר היה זה כן התבאר שהחיוב שחשב לחיוב סותר הנמשך במופת הזה אינו אמת ובזה נבטל המופת הו' והנה המופת הב׳ והג׳ והד' מיוסדים על חתוך קו מתנועע בסבוב נכחי היה או לא בקו הבב״ת והנה למה שהתבאר המנעת חלק ראשון בתנועה למה שחוייב כל מתנועע כבר התנועה הנה לא תחייב מציאות נקודה ראשונה מהפגישה ולזה איננו רחוק שיפגוש קו בשיעור ב״ת בתנועה ב״ת וזה להכרח קצה התחלה התנועה בזולת זמן. והנה המופת הה' מיוסד על ההקדמה האומרת שהגשם הבב״ת המתנועה בסבוב יש לו תנועה סבובי. והוא שקר שאחר שהגשם בב״ת הנה הוא נעדר הקצוות ולזה אין לו תמונה וזה כי אם היה מהכרח התנועה בסבות תמונת סבובית היה לזה מקום ספק אבל כבר אפשר בכל תמונה להתנועע בסבוב. וכאשר סלקנו מהגשם גבוליו הנה סלקנו ממנו התמונה ולא יתחייב אם כן היותו ב״ת. כבר התבאר שאין בכל המופתים שסדר דבר יחייב סלוק התנועה הסבובית בגשם הבב״ת אבל התבאר מדברנו אפשרות התנועה בגשם הבלתי ב״ת. וכבר התבאר חיוב אפשרותה מהחוש וזה מה שאנחנו נראה הגשם הניצוצי יתנועע בסבוב בזמן בעל תכלית. והנה כאשר נדמה הקו הניצוצי בלתי בעל תכלית ונשתמש בו כאשר ישתמש המהנדס בו הנה לא ימנע משיתנועע תנועתו הבלתי בעל תכלית בזמן בעל תכלית. ואם כבר ימשך הניצוץ לבעל תכלית ואם היה שאין מציאות לבלתי בעל תכלית לפי סברת בעל הריב הנה השכל יגזור שלא ימנע הניצוץ מלהתנועע אם היה אפשרות להיותו בלתי בעל תכלית וזה מבואר בנפשו ועוד כי אם היה שלא נדמה הניצוץ בלתי בעל תכלית הנה לא ימלט שלא ירשום נקודה בתנועתו בגודל הבלתי בעל תכלית שהתבאר מדברינו היותו מחוייב במלוי או ברקות ולזה כאשר נדמה בגודל ההוא קו בלתי בעל תכלית נכחי לניצוץ מונה הנה קצה דניצוץ כשיתנועע. ירשום נקודה בקו נכחית לקו הניצוצי ויתבאר מזה בקלות הפך מה שחייבהו במופתים אשר סדר ודי בזה העיון הג'.
3
ד׳העיון הד' בחקירה במופתים שסדר לבאר באור כולל המנע מציאות גשם בלתי בעל תכלית בפעל ואם הם בכח המופתים הקודמים הנה המופת האחד לא התחייב מהתנועה בסבוב שיש לו אמצע וזה כי למה שהוא משולל הקצוות אין לו אמצע והמופת השני כבר אפשר שיתנועע בעצמו ולא יתחייב שיהיו לו מוחשים מחוץ מקיפים ושאר מה שנאמר בו התרם מבואר במה שנאמר. התבאר מכל זה שאין בכל מה' שחשב לאמת ההקדמה הזאת דבר מספיק ולפי שהטעות שבהתחלות מביא אל הטעות שאחר ההתחלות הביא זה לחייב שאין שם עולמות אחרים וזה שהוא חייב תחילה שאין חוץ לעולם מילוי ולא ריקות וחייב שאלו היו שם עולמות אחרים היו היסודות מתנועעים מעולם אל עולם והוסף הזויות ודברים מרבים הבל. ולמה שהטעות בהתחלה מבואר וזה שכבר התבאר במה שקדם חיוב מציאות גודל בלתי בעל תכלית וחיוב ריקוי או מלוי בלתי בעל תכלית חוץ לעולם הוא מבואר שמציאות עולמים רבים אפשרי. ולא יתחייב תנועדת היסודות מעולם אל עולם וזה שכל אחד מהיסודות מתנועע תוך מקיפו אל המקום הנאות לו וכל מה שנאמר בזה לחייב ההמנעות הבל ורעות רוח. ולהיותה אפשרות הזה אמת אין ספק בו ואין דרך אצלנו ומבוא דרך החקירה לדעת אמתת מה שחוץ לעולם מנעו חכמינו עליהם השלום לדרוש ולחקור מה למעלה מה למטה וגומר וזה מה שראינו לחתום בו העיון הזה הרביעי בפרק הראשון.
4
