אור ה', המאמר השני, הכלל הראשון ד׳Ohr Hashem, Second Treatise, First Principle 4
א׳הפרק ד' בהתר הספקות שהניחו בפנה הזאת לפי דעת התורה:
1
ב׳ואמנם הרב המורה ז״ל התיר אותם בדרך א' שהרבה להוכיח בה הפלופוסים. וזה לפי שיסוד כל הספקות ההם הוא ההקש בין ידיעתו לידיעתנו. ולפי שהוא מבואר מדבריהם ששם הידיעה נאמר בש״י ובנו בשתוף גמור. והוא ידוע שהדברים משתופים השמות אין ראוי ליקח מופת קצתם על קצתם הנה אין מקום לספקות ההם בכלל וזה כי ידיעתו הוא עצמו. וכאשר גבהה מדרג׳ מציאותו ממציאותינו כן גבהה ידיעתו מידיעתינו. ולזה השתדלותינו לידע איך (מגיע) ידע החלק המניע מחלקי האפשר ולא יכריחנו הנה הוא כאלו השתדלנו לדעת עצמותו ובדרך הזה יתכן שידע הפרטים מתחלפים בב״ת במספר קודם היותם מבלתי ששנה טבע האפשר. ומבלי שתשתנה ידיעתו בשינוי הידועים כאשר הוא דעת תורתינו כפי הקבלה האמתית. ואולם הר״ל ז״ל הרבה להשיב עליו בספר המלחמות שלו ודמה להסתיר בניינו בשני הקדמות. האחד [שאי אפשר שיהיה השתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם הגמור והשנית] שאי אפשר שיהיה מה שהוא אצלנו מבוכה או טעות ידיעה בחק הש״י והנה השנית ידועה בנפשה. ואולם הא' באר כן הנה הידיעה תאמר בנו ובש״י בקדימה ואיחור [ומה שיאמר בקדימה ואיחור] איננו נאמר בשתוף השם הגמור יתחייב שהידיעה לא תאמר בו יתברך ובנו בשתוף השם גמור. והנה הגדולה מבואר׳ בעצמה וזה שמה שנאמר בשתוף השם הגמור אי אפשר שיאמר בקדימה ואיחור להיות העניינים שנאמר עליהם השם יתברך בלתי מתיחסים. והמשל בי שם העין לא יאמר בקדימה ואיחור על עין המים ועל עין המראה. ואולם הקטנה תתבאר בקלות גם כן למה שכבר יחשב שאנחנו כשניחס או נשלול מהש״ת דבר מהדברים הנמצאים בנו כבד נחייב או נשלול המובן אצלנו בדבר כי לא נחייב או נשלול השם לבד. ולזה יראה שאנחנו כשניחס ידיעה לשי״ת שהוא דבר מהדברים הנמצאים בנו כבר נחייב לו עניינה והוא העדר הסכלות ממנה לא שנחייב השם לבד זולת העניין. ולזה להיונת העניין ההוא בלתי נאמר בהסכמה בו ובנו. כבר יתחייב שיאמר בקדימה ואיחור והתבארה אם כן ההקדמה הראשונה והיא שאי אפשר שיהיה השתוף בין ידיעתו לידיעתנו שתוף השם הגמור. וכאשר נתישבו לו אלו ההקדמות דמה להפיל חומת הבנין אשר בנה סביב הדעת התוריי הרב המורה. וזה כי למה ששם הידיעה איננו נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור אבל בקדימה ואיחור והיא ההקדמה הראשונה הנה כבר ראוי שנקיש בין ידיעתו לידיעתנו בקדימה ואיחור ויהיו הספקות אשר מפאת רבוי הידועים והשתנותם בחזוקם. ולמה שהוא מבואר שאי אפשר במה שהוא מבוכה או טעות אצלנו שתהייה ידיעה בחק הש״י והיא ההקדמה הב' הנה איך מה שיהיה אי אפשר שידיעתו בהגעת החלק האחד מחלקי האפשר לא תכריח האפשר. וזה שאם לא היה מכריח החלק ההוא ישאר סותרו אפשר והאפשר כשהונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל. אם כן הידיעה בחלק ההוא קודם שיגיע תהיה אצלנו מבוכה או טעות. ואין המלט גם כן משינוי אחר שהגיע. וכבר הונח שמה שהוא אצלני מבוכה או טעות א״א שתהיה ידיעה אצל השם. זהו פרי כל טענותיו וערעוריו על הרב. ואם האריך הרבה בגמגומיו. ואנחנו אם היה שהתר הספקות איננו ממה שיקשה אצלנו כמו שיתבאר מדברינו במה שיבא בגזירת הצור. הנה ראינו לבאר שמה שחשב לתפוש על דברי הרב איננו ממה שראוי לשום לב עליו. אבל דבריו נבונים ואמתיים אין בהם נפתל ועקש ונציע ונאמר שהוא מחוייב ששם הידיעה לא יאמר בו השי״ת ובנו בקדימה ואיחור. וזה שהשם הנאמר בדברים בקדימה ואיחור יחוייב שיהיה עניינו הנרצה בו אחד בעצמו שאם היו העניינים הנרצה בהם בשם ההוא מתחלפים הנה לא יתכן בהם הקדימה ואיחור. וזה שלא ישאר בהם שתוף כי אם בשם לבד. וזה מבואר בנפשו והמשל בזה הנמצא הנאמר בעצם ובשאר המאמרות בקדימה ואיחור הנה שם הנמצא מורה בהם על עניין אחד כי הנרצה בו המציאות והחיות אשר יובן בכלם עניין אחד אלא שיתחלף בקדימה ואיחור. וזה שהמציאות וההיות שהוא לשאר (המאמרות) [הנמצאות] באמצעות המציאות והחיות אשר לעצם. וכאשר התישב זה יהיה שם הידיעה הגאמר בו יתברך הנרצה בו עניין עצמותו והיה עצמותו בתכלית החלוף והמרחק מהענין הנרצה בידיעה הנאמרת בנו הנה הוא מחוייב שלא יפול השם בו ובנו בקדימה ואיחור לפי שהשם המשותף שאינו נאמר בהסכמה בדברים ולא בקדימה ואיחור יאמר בשתוף השם הגמור. נתכוונו דברי הרב באמרו כי שם הידיעה נאמר בו יתברך ובנו בשתוף גמור. וזה שאם היו שניהם משתתפים בהוראת העדר הסכלות בקדימה ואיחור הנה לפי שהשם מורה הוראת חיובית. והית׳ הוראותו המחייבת תהיה בדברים מתחלפים תכלית החלוף בענין הזה יחוייב שיהיה השם הזה בו ובנו בשתוף השם הגמור וכבר הי' ראוי שיובן כן מדברי הרב שהוא הקיש הידיעה למציאות באמרו כי כאשר גבהה מדדגת מציאותו ממציאותינו כן גבהה מדרגת ידיעתו מידעתינו. והוא עצמו יתברך באר שמציאותו יתברך הוא עצמותו. ושהמציאות בזולתו מקרה קרה לו. ולזה היה מחוייב שיתחלף הוראת שם המציאות הוראת המחייבת תכלית החלוף בהתחלף עצמותו ממקרה זולתו עם היות שהוראת שם המציאות השוללת בהם אחד והוא הוראת שלילות ההעדר. אמנם לפי שהוראת השם הראשונה הוראה חיובית הנה כבר יצדק בו ששם המציאות יאמר בו יתברך ובנו בשתוף השם הגמור וכן העניין בשם הידיעה בשוה וכאשר התבאר זה הנה יסוד הבנין אשר יסד הרב בזה לפי דרכו שריר וקים ואמנם ההקדמה הב׳ שאומרת שא״א במה שהוא אצלנו מבוכה או טעות שהי' ידיעה בחק הש״י היא אמתית מבוארת בעצמה אלא שהידיעה בו יתברך בהגעת חלק א' מחלקי האפשר ידיעה אמתית ברורה ומוגבלת אלא שהיתה ידיעתו לא תשנה טבע האפשר למה שהטבע האפשר לא יפול אלא בדברים הבחיריים כמו שיתבאר בכלל הד' בג״ה ולזה טבע האפשר לא ישתנה ותהיה הידיעה בחלק אשר יגיע מפאת הבחירה וכאשר הוקשה אם היה שטבע האפשר לא ישתנה הנה נניח סותרו נמצא שכבר התבאר מגדר האפשר שהוא אשר כשהונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל הנה יושב בזה שלא יקרה מהנחתו בטל מצד טבע האפשר אבל מפני ידיעתו החלק שיבחר כבד יקרה מהנחתו בטל והוא מבואר שהבטול איננו מצד טבע האפשר אלא מפני ידיעתו הבחירה ואולם איך ידע החלק אשר תפול בו הבחירה במה שהונח אפשר מטבעו הנה יושכל זה אם היה שיושכל עצמותו אחר שידיעתו ועצמותו אחד זהו דרך הרב בהתר הספקות לפי מה שיראה ממנו והוא דרך כולל נכון ונבחר אין ספק בו ואיך שיהיה משם הידיעה אם שיהיה בשתוף גמור כדרך הרב אם שיאמר בקדימה ואיחור ויורה על תאר עצמותו כמו שנראה אנחנו למה שהידיעה תהיה לעצמותו כמו שקדם לנו בכלל הג' מהמאמר הא׳. וכבר נשאר עלינו שנאמר בהתר הספקות בדרך מיוחד מה שיפסוק בו כמו שיעדנו. ונקדים לזה ונאמר שההפרש המיוחד שבין ידיעתו יתברך וידיעתנו כפי שנתבאר מצד העיון והקבלה האמתית ויתבאר עוד בדברינו במאמר בג״ה שמידיעתו וציור רצונו קנו הידועים המציאות וידיעתנו אצולה וקנויה מהידועי' באמצעות החוש והדמיון כמו שהתבאר זה בספר הנפש לארסטו. וזה היסוד האמתי המיוחד אשר יסולקו בו רוב הספקות. וזה שהספקות הד׳ הכוללים העניינים השלש אשר תיוחד בהם ידיעת השם כבר יסולקו ביסוד הזה. אם הא' הלקוח מאשר הידיעה שלמות ליודע ולזה יחשב שיחוייב שאם היה יודע זולתו שישלם הנכבד בפחות. הנה אם היתה ידיעתו נאצלת מזולתו היה מקום לספק הזה. אבל אחר שהתבאר שידיעתו היא המקנה המציאות לזולתו לא יתאמת שישלם הנכבד בפחות. והנה ידיעתו ושלמותו אחד ובידיעתו עצמו וציור רצונו אשר הוא עצמו קנו המציאות זולתו מציאותם. ואם הב׳ הלקוח מההקדמה אחת האומרת היות השכל מתעצם במה שידעהו. ולזה אם היה יודע זולתו יחשב שיחוייב שיתעצם בזולתו. ושיחוייב רבוי בעצמותו כמספר הידועים הנה אם היתה ההקדמה ההיא המקובלת למה שהוא מבואר בידיעתו שהיא המקנה המציאות והעצמות לזולתו מהנמצאות כ״ש שהוא מבואר שאינו מתעצם בזולתו ואין ידיעתו אותם מחייבת רבוי בעצמותו. כי אמנם היתה מחייבת רבוי בעצמותו אם היה מתעצם בהם אבל אחר שהתבאר שהוא המקנה המציאות לזולתו מהנמצאות הנה הוא מקור ומבוע א׳ פשוט שברצונו הקדום. העצמי מקנה המציאות לזולתו אחד היה או רבים וכ״ש אם היתה ההקדמה ההיא אשר לקחוה מקובלת בלתי צודקת כמו שיבא במאמר הג׳ בג״ה שאין מקום לספק הזה. ואם הג׳ הלקוח מאשר הדבר הפרטי הוא בלתי מושג כי אם בכח היולני. הוא מבואר שזה מיוחד בידיעה הנקנית מהנמצא למה שהפרטי לא יושג ולא יודע לו כי אם באמצעית החוש והדמיון אבל בידיעה המקנה המציאות לכל הנמצאות עצמים היו או מקרים מינים ופרטים לא יצטרך לידע באמצעות חוש ודמיון אבל הפרטי הוא שקנה המציאות מהידוע אשר הוא בעצמו ואם הד' הלקוח מאשר הפרטים זמניים והזמן הוא מקרה נמשך לתנועה הנה אם קובל זה אין מקום לספק הזה למה שידיעתו היא המקנה המציאות להם ולזמן ולתנועה וכל שכן שכבר התבאר במאמר הראשון שקרות ההקדמה ההיא שאין הזמן מקרה נמשך בתנועה ואמנם ה״ה הלקוח ממה שיחשב מרוע הסדור הגה כשיתבאר שהסדור הוא בתכלית הטוב יסולק הספק הזה וזה יתבאר בכלל הב׳ בדבורינו בהשגחה בגזירת הצור. ואמנם הספקות החלקיים הנה הספק האחד אשר כעניין האחד והוא המיוסד במה שהידיעה דבר מקיף וכולל מה שאין תכלית לו בלתי מוקף ומוגבל הנה הוא אמת כשהיתה הידיעה בעל תכלית אבל כשנניח הידיעה בלתי בעל תכלית כשידע ידועים בלתי בעל תכלית לא יקרה מזה בטל שהבלתי בעל תכלית לא יעדיף על הבלתי בעל תכלות והספק השגי המיוסד על הכמה המתדבק הנה כשידע יחסי החלקים אשר אפשר להתחלק עליהם כבר ידעם בלתי בעל תכלית וידע שאין שם חלק אחרון והנה אין המנעות כשהידיעה הבלתי בעל תכלית תדבק בידועים בלתי בעל תכלית כהדבק קו בב״ת על קו בב״ת שלא יעדיף האחד על האחר ואמנם הספק האחר אשר בעניין הב' המיוסד על שהידיעה האמיתות ראוי שתהיה לדבר נמצא הנה היא אמתית בידיעתינו הקנויים מהדברים הנמצאים אבל בידיעתו ית' המקנה המציאות לדברים הוא הטעאיי למה שהידיעה אשר לו בדברים היא לדבר נמצא המציאות יותר משובח שימצא והוא אשר בעצמות השם יתברך שהוא המקנה והמשפיע המציאות אשר לדברים ובאשר נודעו לו הדברים בידיעתו הקדומה די בזה מציאות להם והספק הב' המיוסד על שינוי הידיעה כשימשך ממנה שינוי בעצמותו לפי שהשכל מתעצם במה שידעהו הנה התרו ממה שלא יקשה עם מה שכבר נאמר לפי שההקדמה ההיא בלתי צודקת ואם קבלנו אותה הנה למה שהיה ברצונו הקדום היות הדבר ההוא בעת שגזרה חכמתו הנה בהגיע העת המצא הדבר לא יקרה מזה שינוי בעצמות ידיעתו ואמנם הספק הא' אשר בעניין השלישי המיוסד גם כן על שינוי הידיעה כשהגיע החלק האחד מה אפשר למה שיסתלק אז טבע אפשר התרו כדמות הספק הקודם בשוה וזה כי כשלא נקבל שהשכל מתעצם במה שידעהו אין מקום לספק זה ואף אם נקבל אותה למה שהיתה ידיעתו הקדומה כי בעת ההיא ישתנה טבע האפשר כשהגיע העת וגמצא הדבר כמו שהית' ידיעתו אין בזה שינוי ידיעה. והספק הב' המיוסד על שאם נניח סותר החלק שידעהו אפשר ונמצא ונניחהו שיתחייבו שני בטולים האחד שינוי בידיעתו הב' שלא היתה ידיעתו הקדומה ידיעה אבל אומד מוטעה הנה היא מבואר שכאשר נקיש בזה מידיעתינו לידיעתו שאין המלט מזה אלא כשנניח שהחלק שידעהו אפשר בצד מה ומחוייב בצד מה ובבחינת היותו מחוייב הנה לא יגיע שינוי בידיעתו ועצמותו ובבחינת היותו אפשר לא יבטל האפשר בדברים האפשריים והנה יתבאר זה במה שאומר אין ספק שהיות הדבר מחוייב בצד מה לא יחייב חיוב הדבר בעצמותו וזה יתבאר בדברים האפשריים בעצמותם הנמצאים עתה מוחשים וזה כי ידיעת האדם בהם היות הדבר ההוא אפשרי נמצא מחוייב חיוב הכרחי היותו נמצא ולא יעבור סותרו נמצא בשום צד והנה החיוב הזה לא ישנה טבע האפשרות הדבר ולא יחייב חיוב הדבר בעצמותי ולזה ידיעת השם יתברך מצד אשר תפול בו הבחירה לא יתחייב חיוב בעצמותו ולא ישנה טבע האפשר כלל וכבר יתבאר זה באור יותר רחב כמה שיבא בכלל הרביעי בגזירת הצור כי שם התבאר אמתות זה במה שאין ספק בו והנה מעדו בו רגלי רוב המעיינים כי לא שערו בהכרח אשר יסבלהו היושר אלהי התוריי והנה זה מספיק במה שהיתה כונתינו בפרק הזה.
2
