אור ה', המאמר השני, הכלל הששיOhr Hashem, Second Treatise, Sixth Principle
א׳פרק א בביאור התכלית האמתי בזאת התורה:
1
ב׳ונאמר לפי שהתכלית בדברים ממנו ראשון וממנו אחרון וממנו אמצעי והיה האחרון הוא התכלית האמתי אשר כל התכליות הקודמים נמצאו בעבורו והוא להם סבה. צריך שנחקור בתכלית האחרון בזאת התורה. ולפי שהתכלית המכוון בדברים הוא טוב ושלמות מה אשר מבחינתו היתה הסבה התכלית. הנה אופן החקיר' בזה הוא דרך החפוש. וזה כשנחקור על הטוב והשלמות הנמשך ממנה אם הוא אחד או רבים ואם היה אחד הנה הוא בלי ספק התכלית האחרון ואם הם רבים לפי שתכלית האחרון בדברים הוא אחד לבד וזה מה שהשלמות יגיע באמצעות התורה אשר היא אחדות פשוטה בכל הדברים כמו שהתבאר זה במה שאחר הטבע צריך שנחקור איזה מהם ראויה כשיהיה אחרון. וזה שלא ימנע בתכלית הראשון והאמצעי שיהיו רבים אבל על כל פנים צריך שיפנו כלם לדבר א׳ הוא התכלית האחרון אשר בעבורו נמצאו כלם. והנה כאשר בדקנו בה ובמה שבא מזה בקבלה מצאנו שכבר תעמיד אותנו בשלמות המדות והדעות ובהצלחות גופיות ונפשיות. ולפיכך נשאר עלינו לחקור בו אם התכלית האחרון באחד מאלו או אם הוא בדבר זולת אלו. ואם הוא בדבר זולת אלו והיו אלו תכליות ראשונים או אמצעיים איך יתאמת שיהיו כלם פונים אל התכלית האחרון כאשר חוייב מהיותם תכליות. אחר שהתבאר שהתכלית האחרון הוא אחד לבד. ואולם שהתורה תיישר אותנו באלה הד' שלמיות זה יתבאר ממה שאומר אם הראשון והוא שלמות המדות למה ששלמות המדות וחסרונם נאמר בבחינת הנהגתו בעצמו והנהגתו עם אנשי ביתו ואם אנשי מדינתו. וכשנתבונן בדרכי התורה נמצא כל א׳ מאלו בתכלית השלמות. אם הנהגתו בעצמו זה יראה ממזהירות והפרישות מהביאות והמאכלות אסורות המקנים תכונות רעות בנפש האדם בטבע ובסגלה מהם כמו שהתפרסם בקצתם והמכבים אור השכל אשר בשלמותו תשלם הנפש. והקדושה במניעת הטומאו' אשר תרשום בנפש אדם נקיות וזכוך כמו שיתבאר עוד במאמר הזה בג״ה ואם בהנהגתו עם אנשי ביתו אשר יכלול הנהגתו עם האשה והבנים והעבדים זה יראה גם כן אם האשה במה שדקדקה התורה כפי מה שבא בקבלה בהשלים חקה בכל מה שתצטרך משאר כסות ועונה ומה שתקנו בהיות הבעל חייב במזונותיה וקשוטיה ורפואתה ופדיונה וקבורתה ובמזונותיה ובמזונות ביתה לכשתתאלמן. וככתובת בנין דכרין. והיא גם היא עליה לשמש בעלה להיות מעשה ידיה ומציאתה וספירות נכסיה שלו ואם מתה בעלה יורשה עד שכבר יראה שמפאת החיוב מזה משירות בעלה המוטל עליה נפטרו מהמצות הזמניות אלא שהבלתי זמניות לא היה בדין שתפטרנה למה שאם לא יזדמנו להם בזמן אחד תוכלנה להשלימם בזמן אחר וכ״ש מהאזהרות שהן מחוייבות שהקיום בהם בשב ואל תעשה והכוונה כלה שלום חבית אשר דקדקו בו ז״ל מיתרו בעבורו הרבה במקומות מתחלפים באמרם נר חנכה ביתו נר ביתו עדיף משום שלום ביתו וכיוצא הרבה עד שחייבו לכבדם יותר מגופו. ואם הבנים במה שהפליגה התורה לדקדק בזווג שיהיה באופן מהקדושה במניעת ההפקר ושלוח התאוה בונה ממנה שלמות יצירת הבנים לדמותם לצור ממנו חוצבו להיות ציור הפעלים פועל בזה בטבע ובמה שחייב האב במצות ידועות בתקון נפשו וגופו כמו שתאמר למולו וללמדו אומנות ולזונו זמן ידוע מתקנת אושא. ובמה שחייבו הבנים במורא ובכבוד הורים שהוא יסוד ועמוד גדול לקבלה. ובמה שכונה בטוב הנהגה בהמי׳ בן סורר ומורה ואם העבדים. אם העבדים במה שהזהירה שלא לעבוד בהם עבודת פרך: ולא דרך בזיון. ובמה שחייכו הבעלים לזונם בגופו כמו שהעידו רז״ל במאמרם הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו שלא תהא אתה אוכל פת נקייה והוא פת קיבר וכו׳ ובמה שצוה אותם להעניקם בצאתם וכמה שדקדקה בכבוד בנות ישראל מוסף על הזכרים. אם מצאתה בהבאת סימנים שלה לזלזל בהן כשהן בזמן הגדלות. ואף בזמן הקטנות לפי שאולי יהיה מי שיחוש לנשאה אחרי עבודתה צוותה בייעוד האב או הבן כמו שבא בקבלה שמצות ייעוד קודמת לפדיון. ואם כנענים אם במה שצותה להכניסם תחת כנפי השכינה כפי מה שבא בקבלה. והיותם חייבים במצות שהאשה חייבת בהם לסבת שזכרנו רוצה לומר למה שעליהם חק בעברות והשרות. ולזה כשנשתחררו היו כישראל לכל דבר. ובמה שצותה להיותם יוצאים בראשי אברים. ומה שחנן אותם במי שברח מחוצה לארץ שהוא יוצא לחירות כמו שבא בקבלה בפירוש לא הסגיר עבד אל אדוניו. ואולם בהנהגתו עם אנשי עירו. הנה מלבד מה שהישירה אותנו במצות פרטיות ובספורי האבות במדו׳ כמו היושר והשווי אמרה מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרוג. אשר בו דרשו רבותינו זכרנם לברכה להרחיק הרבה ממיני ערמות שהם הפך השיווי. ודרשו גם כן צדק צדק תרדוף למען תחיה הלך אחר ב״ד יפה והמניע' מהשח' אפילו לזכות את הזכאי וכמו הגבורה נאמרו לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא. והמצוה להלחם עם ז׳ עממין ולמחות זכר עמלק ושלא לירוא מהם אמר אל תיראו ואל תערצו מפניהם. וכבר התנהג א״א ע״ה במדה הזאת בהלחמו עם חמשה מלכים בזריזות נפלא בעם מעט מאד בהקש אליהם. וכמו הנדיבות בחיוב צדקות ומתנות עניים והתנהג עם החברים לפנים משורת הדין כמו שבאה הקבלה וכמו שהתנהג הנביא עליו השלום עם המלאכים ומהמין הזה השמטות והיובלות ומניעת הנשך כי כל זה דרך והישרה לתקן ענייני בני אדם ולהרחיק הריסה והפסד מצבם. וכמו הענוה אשר מתואר בה אדון הנביאים ע״ה והישרתנו התורה בזה הישרה נפלאה במניעת הגאוה מהמלכים עד שהבאה הצואה בפירוש עם ההפרש הגדול בינו ובין עמו מהשלטונות והמעלה לבלתי רום לבבו מאחיו מסכים אל מה שאמרו רז״ל מאד מאד הוי שפל רוח וכמו מניע׳ החנופה כמו שמצינו בתוכחת באמרו הוכח תוכיח את עמיתך. וכמו מניעת השנאה והנקימה והנטירה נאמרו לא תשנא את אחיך בלבבך לא תקום ולא תטור את בני עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין עמך. ומלבד כל זה הישירה אותנו במצוה כוללת כל ענייני בני אדם שבין אדם לחבירו והיא האהבה נאמרו ואהבת לרעך כמוך וכבר השיב הלל הזקן לאדם שבא להתגייר על מנת שילמדנו התורה כלה על רגל אחת ואמר לו ואהבת לרעך כמוך דלך סגי לחברך לא תעביד ואידך פירושה הוא זיל גמור הנה שבמעלות המדות הישירה אותנו התורה הישרה נפלאה ואמנם בשלמות הדעות זה מבואר מאד למה שהישירתנו אם במציאות השם יתברך שהוא שרש עמוד התורה ופרי החכמות כלן ואחדותו והיותו בלתי גוף ולא כח בגוף וידיעתו והשגחתו ועוצם יכלתו הן בחדשו המציאות בכלל ובנסים ובנפלאות שבאו בה אשר הוקבעו המועדות זכר להם. ושרש הנבואה. הפנות והדעות התוריות אשר יכללם הספר הזה ויותר מהמה כמו שיתבאר עוד בג״ה. ואמנם בהצלחות גופיות. הנה בייעודי האבות ובייעודי המצות מה שבו די. ואולם בהצלחות הנפשיית הנה באו מפורשות גם כן בייעודים הכללים. אמר בהצעת המעמד הנכבד ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וגו׳ והייתם לי סגולה וגומר ולתתך עליון על כל הגוים, אשר עשה. ואתם תהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש. ואמר וי"י האמירך היום וגו' אשריך ישראל מי כמיך עם נושע בי"י מגן עזרך וגומר ואם היה שאפשר שיפורשו בהצלחות מדומות כאלו תאמר נצוח האויבים והכבוד המדומה הנה הקבלה האמתית הישרתינו בזה בהצלחות הנצחיות המדומה להם בעולם הבא. והוא השארות הנפשות אחר המות הנהגות מזיו השכינה. והנה כשידוקדק היטב נמצא שגם בתורה שבכתב רמזים והעדות מזה כמו שיבא עוד בג״ה. ולזה כאשר יתבאר זה ממנה רוצה לומר שהיא תישר אותנו תכלית חהישרה באלו השלמיות נשאר עלינו שנעיין אם התכלית האחרון באחד מהם או אם הוא בדבר זולתם והנה אם הוא באחד מהם הלא מחוייב שהוא היותר חשוב מהם. וזה שאחר שהתבאר היותם תכליתיות ואיך שיהיו התכליותיות מחוייב בהם שיהיו פונים אל התכלית האחרון והצטרף אל זה הקדמה ידועה בעצמה שלא יתכן היות החסר והפחות תכלית לשלם ולחשוב יחריב בהכרח שהיותר חשוב הוא התכלית האחרון ולפי שאין יחס בין הצלחה הנצחית לזמנית כשהם ממין אחד. וכל שכן אם הנצחית ממין יותר חשוב הרבה לאין תכלית הוא מבואר שאם התכלית האחרון באחד מאלו הנה הוא בהצלחה הנפשית נצחית וזה למה ששאר ההצלחות זמניות ואין להם גם כן יחס. עמה בחשיבות. למה שהדבקות בזיו השכינה א״א שיצוייר טוב גדול כמהו בחשיבות. ואמנם אמרנו בשאר ההצלחות שהם זמניות אם בההצלחות הגופיות ובשלמות המדות הדבר בהם מבואר. ואם בשלמות הדעות למה שהשכל האנושי אינני בפעל תמיד בהיותו מחובר אל הגוף ואחד התפרדו לא התבאר עדיין נצחיות המושכל כמו שיבא ולפי שהוא מבואר בהצלחת האדם האנושית הנצחית היותה בתכלית האחרון מהחשיבות. והתכלית האחרון כבר יחשב שהוא התכלית האחרון בתורה ראוי להיות בן כבר יחשב בה שהיא התכלית האחרון. ולפי שאין המלט מהיות שאר השלמיות פונין אליו ראוי שנבאר אם יתאמת באלו שיפנו אליו אם היו שיהיה התכלית האחרון ונאמר שהדבר מבואר בהם היותם פונים אל השלמות ההוא אם היה שיהיה הוא התכלית האחרון. וזה שהצלחות הגופיות למה שנפ׳ האדם תפעל בכלים גשמיים הנה בתקונם והצלחת׳ מה שהוא הצער והכנ׳ לפעולותיה בקיום התורה מה שלא יעלם. ואולם שלמות המדות אין בהם היותו סבה עצמית בזכוך הנפש ואורה והסר ממנה חלאתה והתקדשת מטומאות מתאוות והקנאות והנצוח שהם סבות הקרובות' לכיבוי אורה אשר כל זה הצעה והבנה לפתוח המושכלות בה. ואמנם שלמות הדעות כבר יחשב היותו יותר עצמיי בתכלית הזה ואי אפשר מבלתי שנרחיב בזה הביאור לפי שמעדו בו רגלי קצת חכמי אומתינו כפי מה שנראה לנו עם שבו נתישר לעמוד על התכלית האמתית בזאת התורה ואמר שהוא מוסכם מהם שהשכל יתעצם במה שישיגהו מהמושכלות ויתחדש מהם שכל נקנה בלתי מעורב עם השכל ההיולני. ולהיות נבדל מההיולני עם היות שנתהוה ונתחדש ושאר נצחי לפי שאין לו סבות ההפסד כמו שנבאר במשה שהחמר הוא סבת ההפסד והרע לזה תהיה ההצלחה הנצחית במושכלות הנקנות וכל עוד שנשיג מושגים רבים תהיה ההצלחה יותר גדולה וכל שכן כאשר יהיו המושגים יותר יקרים בעצמם והוא גם כן מוסכם מהם שכל אחד מהמשכילים ישמח ויתענג אחר המות במה שהשיג אותו. והנה שערו זה במה שנשיג מהערבות בחיינו בהשיגנו המושכלות וכ״ש אחר המות שנשכיל' יחד בהתמדה ולזה יחוייב שאין יחס אל הערבות שיהיה מהמושכלו׳ הפחותות אל המושכלות הנכבדות כי הערבות שנמצא בהם בחיינו מתחלף חלוף נפלא. זהו כלל מה שהשתתפו בו והסכימו עליו אלא שמצאנו בהם חלוף כי מהם מה שיראה שהצלחה הזאת תהיה יותר גדולה. כל מה שהיו המושגים רבים. מהנמצאות בעלי חמר היו או נבדלים וזה כי הוא יראה למה שסדור הנמצאות כלם בנפש השכל הפועל הנה כל אשר קרב מדרגתו בהשגת המושכלות אל השכל הפועל היתה מדרגתו יותר גבוה ומהם מי שיראה שהמושג בשכל האדם השגה אמתית ממציאות השם ומלאכיו הוא הנשאר וכל מה שהשיג יותר מדרגתו יותר עצומה כוונה ממנו לפי מה שיראה שחשכ׳ יתעצם בהשגתו בנבדלים לבד והוא הנשאר נצחי. וכל מה שהשיג בהם יותר תהיה הצלחה יותר עצומה. ושני אלו הדעות עם שהם הורסים התורה ועוקרים שרשי הקבלה הם מבואר ההפסד מצד העיון. אם שהם הורסים עקרי התורה והקבלה. זה יראה מפנים מהם שמעיקרו התורה והקבלה שבעשיית המצות ישיג האדם החיים הנצחיים כמו שבא במשנה מפורש כל העושה מצוה אחת מטיבין לו. ובא בפירוש בגמרא שהוא הטוב הצפון לצדיקים. והנה לפי הדעות האלו המצות המעשיות אינם אלא הצעה למושכלות. ואם לא התעצם השכל בהם אין יתרון בעשיית המצות ומהם שלפי התורה והקבלה כבר יהיו במצות המעשיות ובאזהרות עניינים מיוחדים בגמול ועונש שלא יתכן בהם לפי הדעות ההם. אמנם בגמול כאלו תאמר המוסרים נפשם על קדושת השם כמו שאמרו הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. הנה שלא התנו שהתעצמו במושכלות ואם התעצמו מה יתרון במות גופם. ואמנם בעונש כמו המלשינים והמוסרות והמלבין פני חברו ברבים שבא בקבלה מהם שאין להם חלק לעולם הבא. והנה נתעצם שכלם במושכלות אי אפשר מבלתי שישאר נצחי אם לא שיחדש בהם ה׳ גם להעניש השכל הנקנה ההוא אשר מדרכו להשאר נצחי ויפסידנו. והנה גם המינים שהם בכלל הזה אם היה שיהיה שיכפרו בשורש אחר משרשי הקבלה כגון האומר אין תחיית המתים מן התורה. הנה אם נתעצם שכלו במושכלות אחרות עם שהמושכל אשר הוא כופר עליו שבעבורו יקרא מין הוא בלתי נשאר למה לא ישארו שאר המושכלות. ואמנם לפי הקבלה האמתית אין לו חלק לעולם הבא. מהם שכבר כתפרסם וקובל באומה שלפי רוב הזכיות והעונות יהיה רוב עונג הנפשות וצערן כמו שבא בקבלה ובמדרשות הרבה עניין גן העדן וגהינם. ולפי אלו הדעות הנה השכר והעונש הוא בהשארות השכל הנקנה והפסדו לא זולת זה. ואמנם המאמר כשהשכל מתענג במושכלות אחד המות הוא מבואר הבטול כמו שיבא עיר בגזירת המקום ברוך הוא. ולו הונח אפשרי בתענוג הנה אין דרך לזה בצער. ואף אם ירצה לברא בריאה. ומהם שלפי מה שאמרו רבותינו זכרם לברכה התכלית הוא חלק המעשי כמו שבא בדבריהם זכרם לברכה שמהם אמרו שהמעשה גדול ולבסוף נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה. הנה ששמו החלק המעשי סבה תכליתית למעשה. הנה מכל אלו הפנים נראה מבואר שהדעות האלו הם כנגד שרשי התורה ועקריה. ואם שהם נפסדים בעצמם מצד העיון. זה גם כן יראה מפנים. מהם שלפי אלו הדעות יהיה תכלית התורה לאדם לזולת מינו. וזה שלפי הדעות האלו השכל הנקנה הנשאר הוא נבדל בלתי מעורב עמו. הנה אם כן איננו צורה לו ואיננו מקרה דבק לו אחר שהינח נבדל ומתעצם מהמושכלות. ועוד שכבר יצוייר הפסד האדם בזולת הפסדו כמו שהונח בהשארות אחר המית. ומה שאפשר הפסדו בזולת הפסד דבר מה והוא בלתי מעורב עמו הוא מתחלף באיש לדבר ההוא בהכרח. ומה שהוא מתחלף באיש לדבר ואיננו מחובר עמו אינו צורה לו. ועוד שכבר יצוייר הפסד הנבדל בהאדם בזול' הפסדו כמו שהונ' בזולת הפסד האדם. ואחר שותאמת שאיננו צורתו. הנה יתאמת שתכלית התורה שהיא להשארות השכל הזה לאדם הוא לזולתו. ואולם שיהיה לזולת מינו זה יתבאר בקלות מטבע כל אחד. וזה שהאדם בטבעו דורך אל הפסד והיא נמנע היותו נצחי באיש. ואולם השכל הנקנה הוא מונח נצחי באיש והוא נמנע ההפסד לעצמותו. ומה שזה דרכו הוא מתחלף במין. ומהם שהוא רחוק בחק היושר האלהי שיהיה הגמול והעונש האמתי לאדם לזולת העובד או הממרה. ומהם שהמאמר כשהשכל מתעצ׳ במושגיו והוא מחודש נבדל לשכל ההיולני הוא מבואר ההפסד מפנים. מהם שלפי שהונח בלתי חיולני הנה אין לו חומר נושא ינשא עליו ויתהוה ממנו. ולפי שהונח מחודש יתחייב שיתהוה מלא דבר. והוא מאמר מבואר הבטול כי ההתהוות מלא דבר היא מהנמנעות שיש להם טבע אם לא על צד הפלא מהשם יתברך. ומהם שהמאמר הזה הוא מאמר סותר נפשו כי כשהונח שהשכל מתעצם ממושגיו הנה אין הכוונה בו השכל ההיולני. וזה שהשכל שהתעצם כבר הונח נבדל מה מההיולני ואם נכוין בו אל השכל הנקנה הנה אמרנו שהוא מתעצם במושגיו כבר נניחהו נמצא קודם היותו. האלים כאלו נאמר שהדבר ימציא עצמו. והוא מבואר דגנות וההפסד ומהם שהתעצם שהשכל ממושגיו הוא מבואר הבטול. וזה שלא ימלט מחלוקה. אם שההשכלה שהיא פעל השגת המושכל הוא המושכל בעצמו כמו שהוא הסכמת הפלוסופים שהשכל והמשכיל והמושכל דבר אחד בעינו אם לא. ואם ההשכלה הוא המושכל בעצמו יתחייב אחד מב׳ בטולים אם שיהיה המושכל האחד הוא המושכל האחר בעינו וכל המושכלו׳ גם כן מושכל אחד אם היה שיהיה ההשכלה אחת ובלתי מתחלפת לכל המושכלות והוא מבואר הבטול. וזה שלא יהיה יתרון וחשיבית למשיג מושכלים רבים על משג מושכל אחד. ואם שיהיה המושכל הא' זולת המושכל האחר ופעל ההשכלה במושכל הא' בלתי פעל ההשכלה במושכל האחר. ויתחייב שכאשר נתעצם השכל במושכל א׳ והשיג אח״כ מושכל אחר שיהיה לו עצמי כמספר המושכלי׳ או שישתנה ויתעצם האחד בהאחר וישוב עצמו אחר מתחלף במין לקודם והוא בתכלית הבטול. ועוד שלמה שהצורה העצמית לאדם מתחדשת תמיד לפי זה יתחייב שישתנה ויתחלף האיש הרמוז אליו. מעצמות לעצמות והוא כתכלית הבטול והגנות. ומהם שהשכל הנקנה הזה שהתעצם במושכלות לא ימלט מהיות חי או מת או בלתי מתואר בחיות או מיתה ושקר שיהיה בלתי מתואר בהם. וזה שמי שזה דרכו הוא גשם בלתי בעל נפש או מקרה מהמקרים ושקר שיהיה מת למה שלא יהיה לו יתרון וחשיבות בנצחיותו הנה הוא בהכרח אם כן חי ולפי שהוא מבואר בעצמו שהחיות הוא זולת ההשכלה הוא מחריב אם כן היות השכל הזה מחיות והשכלה ואין המלט אם כן מנושא וכבר הונח נבדל זה חלוף, הנה מכל אלו דפנים יראה הראות מבואר בהם הפסד אלו הדעות אלא שהדעת הראשון יותר מגונה מצד אחר ודב׳ מצד אחר אמנם האחד למה שיתחייב ממנו שיהיה ההשארות בהשגחת המושכלות אשר בפילוסופיא. ויהיה אם כן עיקרי התורה תולדות הפילוסופיא. ויתחייב שמי שהשכיל מושכל אחד ממושכלי ההנדסה אחר שהם נמצאים בנפש השכל הפועל שישאר נצחי אלא שזה הזייה ובדיא אין עניין לו. ואם השני למה שההשכלה בעצמות הנבדלים איננה מדרך החיוב אלא מדרך השלילה. וכמו שהאריך בזה הרב המורה. ולזה לא תהיה השג' שלמה. וכ״ש שתהיה בשכל כמו שהיה חוץ לנפש. ולזה המושכל החסד הזה שהוא בלתי נמצא חוץ לנפש כן. איך יתעצם מי יתן ואדע אלא שהדעות האלה בדאום הפילוסופים כאלו טבע האמת חייב אותם להאמין בהשארות הנפשות וחשבו מחשבות והרבו דברים מרבים הבל ונתפתו אחריהם מחכמי אומתינו ולא הרגישו ולא עלתה על לבם איך הורסים חומת בניין התורה בזה ופורצין נדרותיה עם שהענין בעצמו אין ידים לו. ולפי שהתבאר בשלמות הדעות שלא יתחייב ממנו התכלית ההוא באופן שיניחוהו. והתבאר גם כן בשאר השלמות היותם הצעה למושכלות לבד. כבר יתחייב מזה שלא יתחייב התכלית ההוא ראשונ׳ ובעצמות מהדעות ולא מהפעולות. ולפי שהתכלית הזה הוא מחריב לתורה כפי מה שבא בו הקבלה הוא מחריב שיתחייב ראשונה ובעצמות לחלק ממנה שאינו מהדעות במוחלט ולא מה מהפעולות במוחלט. וכאשר חקרנו בה ובחלקיה מצאנו בה חלק קטן חכמות גדול האיכות שאיננו מן הדעות במוחלט ומן הפעולות במוחלט. והוא אהבת השם יתברך ויראתו האמתית ואומר שהוא המחייב התכלית הזה על כל פנים כפי התורה והקבלה וכפי העיון בעצמו. אם כפי התורה הנה אמר בפסוק ועתה ישראל מה י"י אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר אשר אנכי מצוך היום לאהבה את י"י אלהיך ללכת בדרכיו ואמר לאהבה את י"י אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו. ובקבלת עול מלכות שמים הוזכרה זאת האהבה ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. כאלו נשתמש משרש הייחוד לשומו סבה לזאת האהבה בכל לבו ובכל נפשו כמו שיבא עוד בגזירת המקום ברוך הוא. ואמר והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את י"י אלהיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם וגומר. הנה כבר יראה שהתכלית המבוקש מהתורה הוא ההשמע אליו בזריזות נפלא לקיים מצותיו ולזהירות גדול לבלתי עבור על אזהרותיו בשמחה וכטוב לבב אשר הוא סוד העבודה והאהבה האמתית כמו שבאו בזה מאמרים לרבותינו זכרם לברכה הרבה. ולפי שזהו התכלית המבוקש מהתורה והוא מבואר התחייב ממנה ההצלחה וההשארות הנצחי. הוא מבואר שהתכלית הזה כבר יתחיי׳ ההצלחה והשארות הנצחי כפי התורה והקבלה. ואם כפי העיון בעצמו. זה אמנם יתבאר אחר הניחנו שלש הקדמות אשר אין ספק באמתתן. הא' שנפש האדם אשר היא צורתו עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו. הב' שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות וחפץ בו וכפי השלמות תהיה האהבה והערבות בחפץ. השלישי שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה. ונצרף אליה ד׳ מבוארת בעצמה ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוה שיחויב התכלית הזה. ואולם איך יתאמתו אלו ההקדמית הגה כפי מה שאומר אם האחד תחילה אמרנו בנפש האדם שהיתה צורתו הוא מבואר בעצמו למה שבהפרדה מן הגוף נפסד האדם בדרך שלא יצדק עליו נדרו ואמרנו בה שהיא עצם הוא דבר התבאר בא׳ מהשמע היות הצורה ראשונה בשם העצם מהחמר. ואמרנו בה רוח ג׳ הוא מבואר למה שבה כחות השתמש בהם ברצון זולת חוש מהחושים כאלו תאמר בה המדמה והזוכר והשכלי. ואמרנו בה מוכן אל ההשכלה הוא מבואר בה למה שהתבאר ממנה היותה נושא לכח השכלי להיותו נשוא בגוף באמצעות הנפש וזה שאין המלט מהיות הנושא לזאת ההכנה שכל והנה היא מעורבת עם צורה שכלית והיה נמנע בה שתשכיל כל הצורות כי הדבר אפשר שיקבל כל הדברים בהיותו משולל מכלם. והנה כאש שמנו השכל נושא להבנה בקבלו המושכלות יתעצם בהם קבול מעורב בה והוא בלתי אפשר אחר שאיננו משולל מכל הצורות. ואולם כששמנו הנפש נושא להכנה אמנם נשימה תנאי במציאותה לא שיתפעל מקבולה המושכלות. וזה כי נושאי ההכנה. לקבל הדברים יתחלפו בה חלוף רב כי מהם שהנושא יתפעל באופן מה ממין מה שישיגהו כמו העניין בחוש המשוש ובקצתם יקבלם הנושא בדרך שלא יתפעל הנושא וממין מה שישיגהו כקבול חוש הראות המראים כי לא יקבל הגיון מהמראה המוחשים ואולם יתפעל ממנו הפעלות מה. ולזה היה אחר שהרגיש הרגש חזק לא ירגיש הרגש חלוש. והנה החוש המשותף יתפעל ממושגיו יותר מעט לפי שהשגתו רוחנית. עוד אחר כך ההכנה השכלית תקבל הדברים מזולת שיתפעל מהם נושאם ולזה היה אפשר בו לקבל כל הצורות כאשר הונח הנפש. ואולם כאשר הונח שכל אי איפשר שיאמר בו זה. וזה שאם הנחנו ההבנה תקבל המושכלות קבול בלתי מעורב עם הנושא לא ימנע מחלוקה אם שנניח הנושא משכיל או בלתי משכיל. ושקר שיהיה השכל בלתי משכיל אם כן הוא בהכרח משכיל. אבל כשנניח המושכל מן המושכלות אשר תקבלם החכנה יתחייב שיהיה המושכל בו בכחו בפעל וזה שקר. האלים אם לא שיבדה בדיאה שיהיה המושכל ואין לו יחס עם המושכלות אשר תקבלם ההכנה והוא מבואר הגנות והבטול. ולזה הוא מבואר שאין הנושא לזאת ההכנה שכלי שנית שאם היה הנושא לזאת ההכנה שכל לא ימלט משיהיה אם הוה ואם בלתי הווה. ואם היה הווה לא ימלט מהתהוות זה הנושא משיהיה מנושא אחד או מלא דבר. ואם היה מגישא הנה יחוייב שישתנה עד שיתהוה ממנו זה הנושא. ולפי שכבר התבאר שכל משתנה הוא גשם הנה יחוייב בו שיהיה גשם. ולפי שהוא מבואר בעצמו המנע התהוות לא גשם מגשם. הנה יחריב כזה הנושא שיהיה גשם. וכבר הונח שכלי זה חלוף נמשך להיותו הווה יחריב אם כן שיהיה בלתי הווה. והנה לא ימלט משיחיה נבדל או בלתי נבדל. ואם היא בלתי נבדל יתחייב שיהיה שכל חרמוז אליו נסתר ונעלם בחמר טרם התהוותו. ולהיות שכל האיש אשר יתהוה ממנו החמר ההוא הנגלה בו חוייב שיהיה בו שכל אחר. ויתחייב זח גם כן בחמר שנתהוה ממנו החמר ההוא וזה אל לא תכלית ויתחייב שיהיו כל החמרים ההוים הנפסדם בעלי שכלים בלתי בעל תכלית. האלים אם לא שיעתק השכל מחוץ בהתהוות החמר ויסתר בו עד שיראו פעולתיו והוא כתכלית הביטול והגנות. ואם הנחנוהו נבדל הנה אם שיתחלף שכל ראובן לשכל שטעון עד שיהיו צורות מתחלפות אם לא. ואם נניחם מתחלפות הנה הם בהכרח מתחלפות במין שההסכמה במין וחלוף באיש בלתי מצוייר בנברא כפו שהתבאר במקומי. ושקר שיהיו מתחלפים במין שאם כן היו אישי המין מתחלפי׳ במין. ואם לא יתחלף שכל שמעון לשכל ראובן במין ולא באיש היו צורות אישי המין אחד במספר. והיה איש המין זולתו והיה האיש הזולת הוא הוא. ועוד שיהיה השכל הזה האחד בכח ובפועל יחד וזה שהמושכלות אשר לראובן בכח הם לשמעון בפעל. והיו גם כן אישי המין בלתי צריכין לחוש בקניין המושכלות אם היה איש אשר אחד מהם השתמש בחושיו בקניין המושכלות ההם אלא שהוא מבואר שמהניחנו נושא זאת ההכנה שכל ימשכו בטולים רבים. ולזה הוא מחוייב שיהיה הנושא אם גשם ואם נפש ולפי שהוא מבואר שאם הונח הגשם נושא הנה לא יקבלם בזולת אמצעי וזה שהצורות אשר מדרך הגשם שיקבלם בזולת אמצעי לא יצויר גשם משולל מהם. ולזה יתחיי' שאם היה הגשם מקבל זאת ההכנה בזול׳ אמצעי שיהיו כל הגשמים בעלי שכל והוא מבואר שאם הנחנו הנפש נושא איננו נושא לה בעצמותם כי אין מדרך הצורות היותם נושאות קצתם לקצתם אלא באמצעות החמר. ובהיות העניין כן הוא מבואר שהנושא לזאת ההכנה הוא הנפש באמצעות הגוף. ולזה התאמת אמרנו בנפש האדם עצם מוכן אל ההשכלה ואמרנו מוכן להיות כח ההכנה בו ואמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו עם היות אמרנו מוכן יורה שאיננו בפעל. כבר יורה אמרנו בלתי משכיל בפעל בעצמו שהעצם הנושא לא יתעצם בהשכלה והוא מה שמעדו בו רגלי קצת הקודמים וזה כי למה שהנושא לזאת ההכנה עצם חוץ לנפש הנה הוא מתעצם בהשכלה הוא משתנה מעצמות לעצמות. והמאמר שהמושכלות הגקנות יתעצמו נבדלות מהנושא ויתהווה ממנו שכל נבדל אין ידים לי. כמו שהתבאר מדברינו במה שקדם והנה זה מפסיק לפי קצורינו באמות ההקדמה הא׳ ואם הב׳ תתאמת כן לפי שהוא ידוע שהשם יתברך מקור ומבוע מהשלמיות כלם והוא יתברך לשלמותו אשר הוא עצמיתו אוהב הטוב למה שנראה מפועולותיו בהמצאת המציאות בכללי והתמדתו וחדושו תמיד וזה אמנם ברצונו הפשוט היה בהכרח אהבת הטוב משיג עצמו לשלמותו. ויתחייב מזה שכל אשר יהיה השלמות יותר גדול יהיה האהבה והערבות בחפץ יותר גדול, והנה זה מסכים מאד אל מה שבא בתורה כי בזכרו אהבת האבות לשי״ת הזכיר אהבה ובזכרו אהבת השם לאבות הזכיר חשק שמורה על חשק האהבה אמר רק באבתיך חשק י"י וזה מה שיורה על מה שאמרנו שכבר יראה שלפי מדרגת הטוב האהוב תהיה מדרגת האהבה וכל אשר ירבה יותר גדול תהיה האהבה יותר גדולה. וכאשר יחיה הטוב בב״ת בגודל היה ראוי שתהיה האהבה בב״ת ולזה יחשב שאהבת האדם לשם יתברך ראוי שתהיה יותר עצומה לאין תכלית אשר בעבור זה היה ראה שיחבר שם החשק באהבת האבות לשם יתברך ושם האהבה באהבתו אותם אלא שלמה שהיתה האחבה משיג עצמי לשלמות וחיתה שלמותו יתברך עצום לאין תכליתו זה ראוי היתה האהבתו אל הטוב יותר עצומה. ואם היה שהטוב האהוב שפל במדרגה מאד. ודי בזה בהקדמה הב׳ ואם הג' מבוארת בעצמה מגדרי הנבדלים וזה כי חרצון איננו זולת חקבוץ והערך שבין כח חמתעורר והמדמה אשר היא ההסכמה לדברים הנרצים וכפי ערך ההוא יהיה ערבות החפץ ואמנם ההשכלה היא ציור ואמות אשר שניהם בבת חשכלי כמו שהתבאר כל זה בספר הנפש ולהיות כח השכלי זולת הכח חמתעורר וחכה המדמה חנה נתאמת שהאהבה והערבות בחפץ זולת ההשכלה והיא ההקדמה הג'. ואחד שנתאמתו אלו ההקדמות אומר כי למה שנתאמת בהקדמה הא׳ היות נפש האדם עצם רוחני היה אפשר בו ההשארות אחד ההפרד למה שאין לו סבות ההפסד להיותו אז בלתי המר והיה ההפרד אפשרי בו לחיות עצם שכלי ואנחנו נראה השתמש העצם הזה בהשכלה בתוספת כח בעת חולשת הכלים חגשמיים שזה ממה שיורה אפשרות קיימו בעצמו ושאיננו אובד אבדון יתר הצורות באבדון הדברים אשר להם צורות ואחר שקיומו בעצמו אפשרי בו בהפרדו מהדבר אשר הוא לו צורה הנה הנצחיות מחוייב בו כפי טבעו להיותו משולל מהחמריות אשר הוא סבת ההפסד בהיות הכחות המתפעלות בלתי גשמעות לכחות הפועלות כמו שהתבאר במקומו ולפי שהתבאר בב' שכפי השלמות תהיה האהבה אל הטוב והערבות ההוא מבואר שלפי מדרגת האהוב הטוב תהיה מדרגת השלמות ולזה יתבאר שאהבת השם יתברך שהוא טוב בב״ת מחוייבת לשלמות הנפש היותם גדולה שתצוייר. ולפי שהתבאר בג' שאהבה והערבות בה זולת ההשכלה הנה העצמיי לשלמות הנפש הוא דבר זולת ההשכלה והיא האהבה. ולפי שהוא מבואר ממנה שהתחייב דבקות בשם יתברך למה שהוא מבואר גם בדברים הטבעיים שהאהבה והאותות בהם הוא סבת שלמותם ואחדותם עד שהיה מהקודמים מי שיראה שהתחלת ההויה היא האהבה והקבוץ והתחלת ההפסד השנאה והפרוד. וכל שכן בדברים. הרוחניים שאהבה וההאותי׳ ביניהם דבקות ואחדות. ואחר שהתבאר במה שקדם ויתבאר עוד במאמר הג' בג״ה שאהבת השם יתברך הטוב עצומה הוא מבואר שכל אשר תהיה האהבה בין הש״י ובין האדם יותר גדולה יהיה הדבקות יותר חזק ויותר גדול ולפי שהתבאר בהקדמה הרבעיות ששלמות הנפש ודבקותה בשם ראוי שיהי' התכלית הזה התבאר במה שאין ספק בו שהעיון מסכים אל מה שהתבאר כפי התורה והקבלה שהאהבה האמתית היא המחייבת התכלית הזה מההשארו׳ הנצחי אשר קובל באומה וגדלני עליו והאירה בו עינינו התורה עם חיותו מסכים עם העיון ובלתי חולק עליו. והנה לחיות האמת עד לעצמו ומסכי׳ מכל צד מה שבא לרז״ל מתארי הע״ה הוא מתיחש מאד עם הדעה הזה האמתי' והוא בתכלית המרחק מדעות הקודמים וזה שכבר נמצא במאמריהם ג׳ עניינים נאותים אל הדעת הזה ורחוקים מאד מהדעות ההם. הא׳ מה שנמצא בהם בגמול הצדיקים בהתענג נפשותם מזיו השכינה כל אחד כפי מדרגתו. ובענשי הרשעים גם בעניינים מתחלפים כמו שבאו מאמרים רבים על זה. הב' מה שנמצא מהם בגמול הצדיקים ייחדם מקומות מוגבלי׳ לנטול ועונש כמו שבאו מדרשים רבים בעניין גן עדן וגהינם. הג׳ מה שנמצא מהם מה שהפליגו בשכר תינוקות של בית רבן כמו שאמרו אינו דומה חבל שאין בו חטא לחבל שיש בו חטא. ובא בתנחומא בשם ר׳ מאיר אמרו אימתי תינוקות זוכים לחיי העולם הבא משיודעין לומר אמן הה״ד פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים אל תקרי אמונים אלא אמנים שיודעים לומר אמן. והוא מסכים למה שאמרו במסכת שבת והרוח תשוב אל מאלהי׳ אשר נתנה. תנה לו כמו שנתנה לך והנה הראשון והוא שכר הצדיקים בתענוג נפשותם והנאתם מזיו השכינה מתיחס מאד להם חלף עבודתם באהבה וחשק הנמרץ ולדבקות חפצם ורצונם בשם כבר ראוי שישיגו הנאה וערבות נמרץ בדבקותם הנכסף להם בעודם עם החמר. והנה היה התענוג והערבות הזה אפשרי ואם הערבות איננו השכלה כמו שהתבאר במה שקדם למה שעצם הנפש הוא דבר זולת ההשכלה יחול הרצון והחשק והערבות כמו שביארנו. אבל אומר שלפי הדעות הקודמים הערבות והתעוג הזה הוא נמנע. ואם חשכו לקיימו בטענות זכרום כאלו טבע האמת הכריחם על זה. אלא שטעו בו לפי דעתם טעות מפורסם וא״א מבלתי שנזכיר טענותם ובמקומות הטעות בהם ואומר תחלה שלפי דעתם הערבות הוא נמנע למה שהתבאר שהערבות הוא זולת ההשכלה. ולזה אם היה השכל הנקנה שכל ומשכיל ומושכל אצלם והיה הערבות זולת ההשכלה הנה הוא זולת המשכיל והמושכל. ולהיות השכל פשוט ובלתי מורכב הנה א״א שיהי' בו ערבות. וזה שכבר יהיה מורכב מערבות והשכלה אשר התבאר היותם מתחלפים ולהיות הערבות בדברים האלו רושם בנושאי הכחות אשר מהם יהיה הערבות כאלו תאמר על דרך משל ההערבות בטעמים יחול בנו שאם יהיה הערבות בהשכלה בנושאה והוא אשר לו כח על ההשכלה שהוא הנפש בכלל. אבל אם נשים אותה נבדלת מהנפש כמו שדמו הנה הערבות אי איפשר שיחול על הנושא אחר שאין לו נושא לפי דבריהם למה שההשכלה והמשכיל דבר אחד בעינו לפי דעתם ואמנם מה שדמו לקיים דעתם שהערבות הזה נמצא במה שנמצא מהרכבה בחיינו כשהשיגנו המושכלות כל שכן אחר המות שנשכילם יחד בהתמדה. ויורה על זה גם כן אצלם במה שנמצא מהערבות הנפלא במושכלות הנכבדות שאין יחס בין הערבות אשר נמצא בזולתם הוא הטעא' מבואר'. וזה שהערבו' אשר נמצא בחיינו הוא להשגת הדבר הנכסף כי למה שהאדם בחיי על השנת המושכלו׳ והוא הכוסף אליהם והיה הכוסף אינינו זולת המרצת הרצון להשיג הדבר הנכסף אשר הרצון כבר התבאר היות זולת ההשכלה. הנה כשהיתה ההשגה ההיא הנכספת בפעל אשר היתה קודם זה בכח נמצא ערבות גדול כי טבע הדבר הנכסף אל הטבע כן חייב. ולזה יתחייב שכאשר היה הדבר הנכסף גדול הערך ויקר היה הכוסף יותר חזק והערבות בהשגה יותר גדול מצורף לזה מה שקרה בהשגות היקרות היותן עמוקות ודקות ובכח רחוק יותר מהמושכלות השפלות אשר כשנעתק בעל הכח אל הפעל להיותו יותר רחוק היה הערבות יותר גדול בהעתקו מן הקצה אל הקצה כאשר קרה בנגוני המוסיקה שהנעימה אשר הוא ביחס הכל וביחס הכפל יותר ערבות למרחק הנעימות אשר ביחס ההוא ולהעתקה מן הקצה אל הקצה. ולזה אחר המות שהשכלה בפעל תמיד ואין שם העתק ומרחק ובין הכח אל הפעל ולא כוסף למה שאין לשכל רצון כמו שקדם. הנה לא יתכן וכל שכן שלא יתחייב שיהיה לשם ערבות. והנה ממה שיורה על זה אשר אמרנו מה שנמצא בהשגותינו המושכלות הראשונות שלא נרגיש בהם ערבות כלל. וזה אמנם למה שלא היה בהם העתק מורגש מן הכח אל הפועל ולא היה בהשגותם כוסף קודם שהושגו. ולזה הוא מבואר שמה שדמו לקיים דעתם הוא הטעאה לא ראיה. אמנם לפי דעתינו אנחנו שהנפש עצם בו כח שכלי הנה הערבות בו אפשר ומחריב גם במושכל בבחינת מה שבהשגתינו מהמרצת הדבקות אשר הוא הסבה העצמיית לערבות. ובכאן התבאר שמה שבא בדבריהם בתענוג נפשות הצדיקים מתיחס ומסכים אל הדעת האמתי ובלתי מסכי׳ כלל אל הדעית ההם וכל שכן מה שהזכרנו בעונש הרשעים שאין עניין לו כלל אחר שלפי דעתם אין שם אלא העדר ההשארות והעדר המושכל. וראוי שנתעורר שמה שבא להם בעניין הזה הראשון מהיות הגמולים והעונשים במדרגות מתחלפות מסכים מאד אל הדעת הזה כי הערבות בשכר ראוי שיהיה כפי מדרגת הדבקות. והצער הנשוא בעצמות הנפש בעוצם ראוי שיהיה גם כן כפי מדרגת הענש והיה אם כן ענין הראשון מסכים מאד אל הדעת האמתי בכל הצדדין. ואמנם השני והוא התיחד מקומות מוגבלים לנמול והעונש בגן עדן וגהינם כמו שנמצא להם מאמרים על זה בלתי סובלים דמויים וצורות כמו שהאריך בזה הרמב״ן זכרו לברכה בספרו בשער הגמול. הנה הוא מסכים גם כן לדעת השני ובלתי מסכים לדעות ההם. וזה שלפי דעתינו אנחנו בעצם הנפשות הנשארות איננו רחוק שיתיחסו אחרי הפרדם למקום מוגבל כהתיחסם לגופו׳ האנשים בעודן מחוברות אל הגוף אבל אם נניח הנשא׳ אחר המות השכל הנקנה שהיא עצם נבדל ובלתי מתיחס למקום הנה התיחסם למקום אל הנפשות היא נמנע בעצמו ואמנם הג' אשר יראה מהם היות הנפש מובנת אל ההשארות בעצמה בלא קנין המושכלות הנה הוא מסכים גם כן עם הדעת האמתי ובלתי מסכים וחולק עם הדעות ההם. ובפי' אמרו תנה לו כמו שנתנה לך. והנה בגבול אשר שמו משעת שאומרין אמן איננו רחוק שהם אשר נגלו להם תעלומות חכמה כמדע נבואיי רבני שהיו מקובלים ששלמות נפש האדם יהיה באותו הגבול אולי שהוא הגבול אשר יגיעו קצת המושכלות הראשונות וביאור זה כי למה שנפש האדם תשלם בהגיע לו כחותיה ולפי שקצת הכחות יקדם לקצת בזמן כאלו תאמר הזן לצומח והצומח למרגיש והיה האחרין בזמן הכה השכלי במו שחתבאר כל זה בספר הנפש הוא קרוב שהכה הזה השכלי לא נשלם בזמן היותו גמגע לצאת אל הפעל ולזה אם היה שבגבול הזח גשלם הכה ההוא למה שבעת ההוא יש לו אפשרו׳ לצאת אל הפעל שכבר ישיג קצת המושכלות הראשונו הנה איננו רחוק שיהי׳ אז שלמות הנפש על טבעה ותשיגה האשרות בעצמה מבלי גמול קדום מבעל הנפש ההיא כאשר יתבאר עוד במאמר הד׳ בנ״ה. והנה לפי דעות הקודמים שהשארות ההוא הוא לשכל הנקנה לפי קנין המושכלות הנקנות הנה אין דרך ועניין להשארות התינוקות. האלים אם לא יאמינו שההשארות יהיה גם כן במושכלות הראשונות. ומי יתן ואדע אם התינוק שהשיג שהכל גדול מחלקו ואחר שהשיג הדברים השוים לדבר אחר שניהם שוים אם תהיינה נפשות אלו התינוקות נבדלות כל אחר ממושכלו בלתי דומה אחת לחברתה אלא שזה ממה שהאריכות בביאורו מותר וכבר באו מאמרים רבים לרז״ל מורים על אמתת הדעת הזה אין צריך לזוכרם ואחר שהתבאר זה אומר שכבר יתבאר בקלות לפי התורה והנכון שיחייב בזאת האהבה שתחיה בתכלית מה שאפשר מהחוק. אם לפי התורה אמרו בפי' ואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. ובא הפירוש בו אפילו נוטל את את נפשך כאלו הכוונה כלה שכל מחשבות. האדם יפנו אל התכלית הזה מזאת האהבה באמרם וכל מעשיך יהיו לשם שמים עד לא יאהב דבר אלא לתכלית זאת האהבה וזאת העבודה כמו שהאריך בזה זולתינו. ולזה מה שבא בהרחקת העבודה לזולתו באמרו ואנכי י"י אלהיך אל קנא. שייחס תאר הקנאה לשם למה שמדרך המקנה שיקשה בעיניו שיאהב אוהבו זולתו. הנה שלפי התורה אין ראוי שיצוייר אהב׳ יותר חזקה ממנה ואם לפי העיון למה שאהבת הטוב ואוי שתהיה מדרגתה בחוזק וחולשה לפי מדרגת הטוב האהוב יתברך בב״ת במדרגה וכל שכן בהיות האהוב אהוב ממנו אהבה עצומה כמו שביארנו במה שקדם ויתבאר עוד בג״ה הנה א"כ לפי העיון בעצמו ראוי שתהיה האהבה הזאת באופן שלא תצוייר אהבה יותר חזקח ממנה. ואחד שהתבאר זה מעניין זאת האהבה אומר שהוא מחריב שלא תהיה לתכלית אחר חוץ ממנה. וזה שאם היתה לתכלית אחר היה התכלית ההוא יותר אהוב. ולזה אהבה שהונחה חיותי חזקה שאיפשר שיצוייר בלתי חזק בתאר ההוא ונתאמת בזה מה שבא במשנה הוו כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס. וכאשר היה זה כן יחוייב שיובן זה אף כנטול הנצחי רוצה לומר שאין ראוי שתהיה האהבה הזאת לתכלית הע״ח וזה שכל אשר תהיה לתכלית פה יהיה בהכרח התכלית יותר אהוב ועבודת האהבה חלושה ממדרגתה המחייבת לה. וכאשר התבאר זה ממנה הנה עלה בידינו התכלית האחרון לתורה שהוא האהבה והעבודה האמתית. והוא אשר חתם בו גדול החכמים ספרו באמרו סוף דבר הכל נשמע וגו׳ כי זה כל האדם ולפי שהחיים הנצחיים והדבקות הנצחי מזיו שכינתו הוא הטוב שאי אפשר שיצויר טוב כמותו. והתכלית האחרון זה עניינו כבר יתישב שיתחייב מזה מציאות תכלית אחרון יותר מאחד. והוא דבר התבאר חלופו מצד העיון כמו שהתאמת במקומו. אלא שמציאות ב׳ התכליות מחוייבים כמו שקדם. אבל בבחינות מתחלפות כי הנה בבחינת המצוות התכלית האחרון הוא האהבה. ובבחינת המצוה התכלית האחרון הוא הקנאת הטוב והדבקות הנצח׳ בזיו השכינה והם אמנם רמוזים ומפורשים במשנה באמרם יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ירצו שהעובד והאוהב האמתי תכלית חשקו הוא העבודה ואליה כל מגמתו מבלי פנות לדבר אחר וזאת היתה כוונת אדון הנביאים באמרו אעברה נא וגו׳ וכמו שדרשו ז״ל הרבה מצות מתקיימות בארץ ישראל וגו׳ כי עם היות שהיה בטוח בחיים הנצחיים והתענג בזיו שכינתו היה ראוי שיכסוף לעבודה חנם אם היה לו תועלת בהפרד נפשו. מצורף שכל עוד שיעבוד שיתרבה ויתוסף הדבקות ואיך שיהיה העובד לא יכסוף אלא אל העבודה והוא התכלית האחרון למצוות. ולזה יראה שנמנו וגמרו בגמ' ערובין נח לו לאדם שלא נברא ירצו כי לאדם העובד ראה שיהיה בוחר לא חיותו על חיותו. כי העובד האמתי לא יפנה אל תועלתו אלא אל העבודה. ולזה הכל כאין נגדו ובלבד שלא יעשה שעה אחת רשע לפני המקום או מתעצל בעבודתו אשר אצלו מרי גדול ולפי שאין מי שינצל מזה באמרו כי אדם אין צדיק בארץ וגו׳ החליטו המאמר שהאדם השלם נוח לו ירצה מונח לרצונו שלא נברא והפליג בזה לתכלית האחרון למצווה. אמנם התכלית האחרון למצוה היתה חתימת המשנה בו באמרם יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי הע״הז. ובכאן התבאר התכלית האחרון לתורה אם בבחינת המצוות ואם בבחינת המצוה והוא מבואר שהשלמיות כלם יפנו אליו כאשר יתבאר בכח דברינו. ויתבאר עוד במה שיבא בג״ה. וזאת היתה כוונת זה הפרק:
2
ג׳הפרק ב בבאור איך יתאמת שיתחייב התכלית הזאת מזאת התורה:
3
ד׳ואומר לפי שהוא מבואר שהתכלית האחרון אשר בבחינת המצות יחייבהו התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה שהיא העבודה והאהבה האמתית הנהה כשיתבאר איך תתחייב זאת האהבה מזאת התורה יתבאר איך יתחייב התכלית האחרון אשר בבחינת המצווה והמצוה. ולפי שהאהבה מתחייבת לרצון וחפץ מוחלט צריך שנבאר בזאת התורה איך תעיר ותעורר אל האהבה הזאת באמצעות החפץ והרצון המוחלט מבלי הכרח מצות. וכבר יתבאר זה בקלות ממה שנאמר וזה שכבר התבאר בפרק הקודם שהשלם לעצמותו אוהב הטוב והשלמות ויתחייב מזה שכל אשר יהיה הטוב האהוב יותר משובח תהיה האהבה יותר גדולה. והתבאר שם גם כן שהתורה תשלים אותנו בשני השלמיות במדות ובדעות שהם יסוד ההצלחה האנושית. וכאשר היה הוא יתברך הטוב המשובח לאין תכלית יתחייב שתהיה האהבה מהשלם לו היותר חזקה שאפשר שתצוייר. ואמנם לפי שהאהבה הזאת יתחייב לבד לשלם אומר עוד שהתורה בלי ספק תקנה אהבה בלב השלמים והבלתי שלמים הנמשכים אחריה וזה שכבר נתאמת בזולת זה המקום שהכל יכספו הטוב ולזה אין ספק שהטוב המוחלט יתברך אצל כל בעל דת יחשקו אותו ויכספוהו הכל. ולו הוסר מהם כל מעיק כאלו תאמר שיותר להם שלוח התאוות ובקשת הכבודות בנצוח האויבים ואסיפת הממונות ושיעבדו האל בקריאת פסוק ראשון של שמע פעם אחת בשבוע אין ספק שלא ישאר גם א׳ שלא יהיה עובד מאהבה ואם נתאמת לו היותו גמול חסדיו כ״ש שיוסיף בו אהבה. ולזה היה עומס המצות והאזהרות עם ללחיצת התאוות ואסור הקנאה והגאוה הם המונעים רוב בני אדם מהיותם עובדים האהבה הנכספה להם. וזה אמנם להיות האדם עם היותו משכיל בכח בעל חומר ונוטה תמיד אליו בהיותו פועל ומתפעל בפעל תמיד. ואולם להיות טבע העבודה תחייב התמדה בדבקות ושלא יותר הקשר בעבור זה התחכמה התורה התחכמות פלא ברבוי מצותיה ובשרשי האמונה בז׳ עניינים אשר הם עקריה וענפיה שריגיה ופארותיה. הנה ראשונה בהראותה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו. שנית רב חסדיו עמנו. ג׳ בהנחיל אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו יתברך בו ובנבראיו. ד' דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. ה׳ שני מיני הייעודים. ו׳ כתת לנו זכירות הערות נפלאות להקיץ לב נרדמים משנת אולתם תמיד. והז׳ באהבה והדבקות שהוא התכלית לאלו המינום ספורי התורה מצותיה ואזהרותיה. ואי אפשר מבלתי שנעיר עליהם במקום הזה בקצרה ונשימם ז׳ חלקים במספר העניינים. אם האחד בהראותה עוצם רוממתו ויכלתו. הנה די בזה ממה שבא ממנו בספורי התורה במעשה בראשית וביציאת מצרים ובמעמד הנכבד המיוחד ויתר הנסים ונפלאות המפורשים והמקובלים אשר בם נתיחדנו בפרסום נפלא כפי בעלי הדין והמנגדים עם היותם מפורסמים בחכמה ובהמשך זמן גדול אשר ב׳ אלו העניינים דוחים מהם כל מין ממיני החשד עם שבקיום מצותיה מלבד מה שיתחייב מחיועודים מטוב המחשבה במיעד. הנה כבר יתחייב בקיומה קצת עשיית הנס והמופת כמו שהובטחנו במצות׳ הרגלים שלא נירא מהאויב כמו שאמרו בפי׳ ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות וגו׳. וכן בהשקאת הסוטה שלא ימלט מהמופת איך שיחיה אם שטית ואם לא שטית מלבד מה שבא בקבלה מהנסי׳ שהיו מתמידים במקדש והנה יתבאר בקלות מזה עוצם רוממותו יתברך ויכלתו כמו שקדם לנו בכלל החמישי מזה המאמר וכמו שיבא עוד במאמר השלישי בגזירת הצור. ואם השלישי שהוא רוב חסדיו עמנו הנה עם היות בפרטים שבאו בתורה ובקבלה רבו מלמנות הנה בכלל המציאו' אותנו למען חסדו הפשוט בכלל הנמצאות. והוציא אותנו ממצרים ביד רמה במופתים ובמוראים בהביאו אותנו אל עבודתו להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש בתת לגו תורתו שיתבאר מתוכה דקדוק השגחתו עלינו עם גודל רוממותו ותכלית שפלותנו אשר תכלית הכונה כלה הדבקות בו ית׳ שמו עם היותינו בתכלית המרחק במציאות. ודי בזה באמות זה החלק בתורה. ואמנם חלקי המצות שבאו בתורה המעירות על שני אלו החלקים. אם על הא' כמו מקרא ההלל והשירים המיוחדים במקדש. ומיני ההגדלות אשר נצטוינו בבית השם ובכליו מהכבוד והיראה וקדושת משרתיו שהם השבט הנבחר לעבודתו וכבוד אוהביו אשר הם חכמים בתורה ובמוראם. וכבוד מורא של מלך והשופטים והענשים הגדולי' שישיגו לממרה את פיהם. והמשנה את הסדר בבית הנבחר שכל זה הדור ורוממות למי ששכן את שמו שם. ואם על השני כמו הברכות וההוראות שבאו פרטי קצתם ברב הברכות שהאדם גומר בכל יום ובכלל הברכות של קרית שמע שהא׳ על היצירה וקבעוה על המאורות להיותם מושלים ביום ובלילה והחשובים מכל הנמצאות המוחשות שהם לצורך האדם. והב׳ על החסד והאהבה שהפליג עמנו בתת לנו תורתו אשר כל זה ראוי שיעי׳ האדם תכלית ההתעוררות להיות האוהב הזה אהוב ממנו אהבה אמתית. ולזה סמכום קודם קבלת עול מלכות שמים אשר תכליתה האהבה הזאת נאמרו ואהבת את י"י אלהיך. והג׳ על גאלת מצרים אשר הוא החסד המוחש בעצמינו עוד היום כאמרם ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו וגומר הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. שכל זה יעיר לב האדם להודות ולשבח לשם ולסדר שבחיו של מקום קודם שיתפלל כמו שאמרו ז״ל לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל אשר בעבור זה הזהירנו לסמוך גאולה לתפלה. ומאשר יורה על זה גם כן חקי השבט הנבחר עלינו הכוללים מתנות כהונה ולויה ומתנות עניים כמו המעשרות ולקט שכחה ופאה והשמטות ושלוח עבדים והצדקות וגמילות חסדים ואהבת האמת להיות אהובה מהאוהב וכל שכן הרחקת הנזקים והאונאות אשר כל זה ממה שיקבע בנפשותינו היותינו גמולי חסדים לאהבתו ההטבה במוחלט. ואם הג' בהנחילו אותנו דעות אמתיות והשגת מה שאפשר השגתו בו יתברך ובנבראיו. הנה די בזה בפנות התוריות והדעות האמתיות אשר באו בקבלה לומר שחננו השם מדע והרמזים אשר באו כמקדש וכליו ובדרכי הטהרות ומספר הימים וההזאות וזולתם ומה שבא במעשה בראשית ובמעשה מרכבה ליודעים חן. ואמנם חלק המצות שהוא בחינת וגדר על זה הוא ההשמע לב״ד הגדול והאזהרה שלא לסור מהדבר אשר יגידו והעונש הגדול לממרח את פיהם בהוראה לבד. וההשמע אל ההורים נאמרו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אשר כל זה שמידה וגדר נפלא לבל ישלח כל איש ביד פשעו להאמין מה שידמהו בתחלת המחשבה. אבל מה שנתאמת לחכמי האומה וקובל מהנביאים והאבות והפליגה התורה בזה עד שבא בקבלה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. אפילו אומר לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל. וכל זה ההרחקה שלא יוכל לעלות על לב איש בב׳׳ד הגדול שטעו בדבר. וזה חכמה גדולה וגדר גדול שומר ההשמע אליהם. וכבר יראה שהסבה במה שגזרה בעדים זוממין ועשיתם לו כאשר זמם ולא כאשר עשה לפי מה שבא בקבלה כדי שלא יתפרסם שב״ד הגדול טעו בהוראה והרגו את הנפש שלא כדין ויהיה זה סבה להכניס בלבות האנשים אשר בדברים ותפרץ החומה שהיא הכרחית מאד בגדר התורה. ואם הי׳ והוא דקדוק השגחתו והנהגתו עלינו. הנה ספורי התורה והנביאים ותוכחותיהם מלאים מזה וביחוד באומה הנבחרת כמו שנרמז באמרו כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו. והנה אדוננו דוד הפליג בזה בתהלותיו ובייחוד במזמור י"י חקרתני ותדע. המיוחד כלו על הפלגת דקדוק ידיעת השם והשגחתו בכל פרטי האדם עם גודל רוממותו המיוסד לפי מה שיראה על התנצלותו בלכתו נע ונד עם כל איש מר נפש ואשר לו נושה ולזה מה שבא ואמר אם תקטול אלוה רשע רומז על רודפיו כמו דואג האדומי ושאול שהיה רשע ובנו ואנשי דמים סורו מני כלומר תכף יסור מהאנשים ההם שהם היו אנשי דמים. ולזה חקרני אל ודע לבבי וגו׳. שהוא היודע שרעפי הלבבות כמו שאמר במקום אחר כי כל לבבות דורש י"י וכל יצר מחשבות מבין. ומה מאד יפליגו ז״ל כזה בא׳ מחולין באמרם אין אדם נוקף באצבעו מלמטה שאין מכריזין עליו מלמעלה שנאמר מי"י מצעדי גבר והוא האמת הגמור כמו שבא בכלל הה' במה שאין ספק בו. ואמנם חלקי המצות שיורו על זה כמו העבודות שבכל יום שהוא התפלה והתענית בעת צרתם כאמר׳ והרעותם בחצוצרות ודקדוק הברכות בכל הפרטים כמו שבא כל זה בגמ׳ ברכות ומהחלק הזה גם כן העבודה בקרבנות וזה כי למה שהאמונות יוקבעו בנפשות בהתמדת הפעולות הנה היה מההשגחה האלהית לקבוע בנפשינו אמונת ההשגחה בהישרות רב מעבודת הקרבנות כאילו נודה בהם שהטובות כלם בעניני המחיה וצרכי החושי׳ כלם מושגחי' ומושפעים ממנו יתברך ולזה ראוי שנפרוש המשובח מהמינים אם היה כליל לו יתביך כמו העולות. ואם שיהיה מחלק משרתיו כמו חטאות והאשמות עד שיהיה מהם כלו לגבוה כמו העולה. ומהם שהם לגבוה ולבעלים כמו הפסחים ומהם שהם לגבוה ומשרתיו כמו חטאות ואשמות והמנחות ומהם שהוא לגבוה ומשרתיו וכלל ישראל כמו השלמים. ומהם למשרתיו בלבד כמו לחם הפנים היה ראוי שיהיה מה שהוא חלק גבוה לבד מהמין המשובח הוא הב״ת ומה שהוא חלק הכהנים מהחלק שאינו כל כך חשוב כמו הצומח. והיה ראוי שיהיה שם מנורה להורות על ששפע האור הוא ממנו יתברך והוא במספר שבע להורות הז׳ משרתים שהם מושפעים ממנו ולזה היה בא אורה ממזבח השם. ומהחלק הזה גם כן הרבה מספורי התורה כמו העקידה ועקרות האמהות ומצות המילה באבר ההוא וכמו תקיעת שופר והשמחה בראש השנה. ויום צום הנבחר. וד׳ מינין שבלולב. ועבודת החג כמו שביארנו בכלל הב' מזה המאמר. גם שני שעירי חטאת אשר אחד מהם לה׳ והאחד לעזאזאל ירא שאין יוצא מהכוונה הזאת. וזה שבזה השם הנפלא להסרת ההנהגה מאחרים ולזה יושלח האחד לארץ גזרה ויותן ההנהגה לשם לבדו. ולזה יהיה האחד חטאת לי"י עם שבז' מההוראה בקשר השפלים עם העליונים מה שלא יעלם. ומהחלק הזה גם כן השמטות והיובלות וערלה וכרם רבעי והבכורים. וזה שלפי היה ראוי שיופרש מהראשון לשם והוא הפרי הראשון עד ג׳ שנים איננו משובח ראה השם לאוסרו עד השנה הרביעי שהתירו בפדיון ומהחלק הזה הגבלת הבכורים בחג העצרת שלא היו מביאים אותן קודם לכן להיות מקובל אצלם שבעצרת נידון על פירות אילן. ולהיות אצלם גם כן הקבלה שבפסח גרון על התבואה היה קרב העומר ממנה. כל זה הוראה שהטובות כלם שופעת ממנו יתברך. ולזה ראוי שנקדים מהקודם ולהיות מלאכת התבואה חשובה והכרחית מאד היה ראוי שנקריב גם כן מראשית עריסותינו. אמנם הקריבנו שתי הלחם בעצרת יראה שהיה להורות על הקשר אשר מפסח לעצרת וזה שהוא מבואר שהכוונה כלה והתכלית הנרצה ביציאת מצרים הנרשמת בחג הפסח הוא מתן תורה הנרשם בעצרת. ולזה ציותה התורה הספירה הזאת מיום העומר שהיא קרבן החג עד עצרת כאילו ירמוז בזה שנכסוף הגעת העת ההוא ותמיד יכונו מחשבותינו אל התכלית הזה. וכשהגענו אליו הנה כבד השגנו הלחם האמתי באמרו לכו לחמו בלחמי. לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר י"י. והיה זה מתיחס מאד אם להיות קרב׳ העומר המורה על ההצלחה הגופיות והנפשיות כמו שאמר יש תורה יש קמח שתי הלחם מתוקני המלאכה בתכלית מה שאפשר עם ששלמי צבור מורים התאחדות העובד עם הנעבד כמו שיבא בגזירת הצור ומהחלק הזה המצות והאזהרות שבאו בתורה מהמאכלות והביאות האסורות וזה אמנם להנהגת בריאות הנפש והגוף למה שנתפרסם במקצתם היותם מקנים עכירות ועובי בשכל. וקצתם תכונו׳ רעות בנפש באכזריות והתנכרות והשקיעה בתאוות אשר כל זה ממה שיזיק מאד לנפש ולגוף. וכל זה ממה שיורה דקדוק הנהגתו והשגחתו עלינו. ואולם החמירה מאד בביאות האסורות למה שנשתמ׳ בכלי המיוחד לעבודת הש״י שבו אות ברית קדש כמו שקדם אל שומרה בו פי י"י. ולזה ראוי שיחשב לו מרד גדול. ומהחלק הזה גם כן דיני הטומאות והטהרות ואזהרות הכהנים והנזירים מקצת הטומאות למה שבהן סגלה להפסיד השכל וטוב המדות וקצתם ישתמשו בהם במין ממיני ע״ז ותקרובת שלה במו שנתפרסם בטומאת מת והנה במיני הכשוף שהוא סעיף מע"ז ישתמשו בו בקרבנות וקיטורים מדברים נמאסים וכל זה מהשגחתו יתברך להרחיקנו תכלית ההרחק מכל מה שיש לו מבוא או שתוף מה בע״ז וביחוד מהמיוחדים לעבודתו עם שבו הערות לענינים הכרחיים לתכלית התורה כמו שיבא בו בג״ה שאיננו רחוק אבל הוא האמת בעצמו שבעניני המצות תועלות והערו' ורמזים לענינים מתחלפים ישתתפו כלם להישיר האדם אל השלמות האחרון. ואם הה' והוא ב' מיני היעודים. הנה היעידים הגופיים מבוארים בתורה במקומו'. ואמנם היעודים הנפשיים לא באו כ״כ מפורשים בתורה אבל נתאמתו בקבלה ונרמזו בכתובים כמו שיתבאר במאמר הג' בג״ה. ולפי שהוא מבואר חיות באדם חלק חמרי וחלק שכלי הנה הוא מבואר ששני מיני הייעודים האלו יביאהו אל שלמות העבודה וזה אמנם מן הייעודים החמרים בעת היותו מושקע בחמר. ומן היעודים הנפשים כשיתן חלק לשכלו ולא יהיה שקוע ומנוצח מהחלק החמרי וזה מבואר בנפשו ואם הוא והוא ההערות להקיץ לב גרדמים משגתאולת' תמיד הגה המצות הזמניות מהחלה חזה כמועדות שהם יעירו הלבבות לזכור נפלאות השם וחסדיו שהפליא עמנו בימים ההם בזמן ההוא ולחיות שרש הנפלאו׳ כלם שירמוז אליהם שביתתינו ביום השבת החמירה בו התורה יותר אלא שהתורה שתפה בטעמה גאולתינו ממצרים להורות שהיה לו יתברך הק' עלינו על זה. ולזאת הסב' גזרה חכמת השם שהזמנים חמורים על היו׳ לו יתברך חק עלינו כשמיטים והיובלות יהיו מיוסדים על שבעיות. ואמנם היה היובל בשנה הג' שהוא שלמית השמטות שבו החירות השלם לרמוז על החירות השלם שהשיגנו ביום מתן תורה שהוא ג׳ יום ליציאת מצרים. וכן מצות מזוזה ואם אינה זמנית היא מהחלק הזה שכאשר יראה האדם פרשת שמע שהיא קבלת עול מלכות שמים ופרשת והיה אם שמוע שבה הייעודי' הגופיים איך שיהיה אם יגבר בו השכל או החמר יתעורר לשוב אל השם אם לאהבת האמת עצמו ואם לתקות הייעודים. ולזה התחכמה התורה שתהיה בכל שערי המתים והחצרות והעיירות כמו שבא בא' מיומא כוונה ממנו שימצא מעורר בא זה מקום שיהיה ולפי שהמעורר הזה הוא חוץ ממנו הערימה התורה במצות ציצית ששמו סימן וזכר לכל המצות כי להיותו בלתי מתיחס לתכלית שהסכימה המלאכה מהלבוש אם להייתו בעל ארבע כנפים שאינו מכסה כל הגוף. ואם הציציות שהם בלתי נהוגים לנו הנה עכ"פ יהיה זכר למה שצוה וכ״ש אם יצטרף בו רמז או רמזים כמו שבא במדרשות ואיך שיהיה הנה המעורר הזה הוא קרוב אל האדם מאד יותר מהמזוזה. ולפי שהמעורר הזה כללי לכל המצות. הנה ראתה התורה עוד לתת מעורר אחר מיוחד והוא התפלין שבו הד' פרשיות ולזה באה הקבלה בו בתפלין של יד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבשרו. וכן הדין בתפלין של ראש עם היות שיש מי שיסתפק בזה. אבל האמת הגמיר לפי שרשי התלמוד שאין ביניהם חלוק הזה וכן סוגיות זבחים ומנחות מוכיחות. ועוד ששם נראה שהוקשו תפילין של ראש לתפילין של יד והשרש אצלנו שאין הקש למחצה. ולזה היה המעורר הזה דבק לאדם ולחיותי עדיין חוץ מעצמו כוונה התורה לתת מעורר אחר דבק בעצמו תמיד והיא המילה שקרב מדמה ומבשרה לשם להורות שהוא לבדו ראוי להיות עובד. ולזה מה שאמרו במסכת ברכות כשנכנס דוד למרחץ נסתכל במילה שלו ואמר שירה הה״ד למנצח על השמנית על המילה שניתנה בח'. ומהחלק הזה גם כן ענין הקרבנות המעוררים הכניעה בעבודה. ולהיות העולה כלה כליל המכפרת על הרהור הלב כמו שבא כקבלה כאלו ירמוז שעל הרהורי הלב לבד יתחייב האדם כליה לפי המשפט והיה מחסד האל שהעולה תהיה כפרתו ותמורתו ובזה ישתתפו כל מי שהיה בהם חלק גבוה. וכן מיני הטהרות והטבילות וההזאות המעוררים האדם היות העונות ירשמו בו רושם כדמות בגד הצריך כבוס ובאמצעות פועל הטבילות במים שכל גופו עולה בהן יחדש רושם בנפש להסיר מעליו חלאת העונות ההם. ולזאת התחכמה התורה אשר בטומאות מת החמורות בטומאת מת ומצורע שיהא צריך הזאות כמשל הבגד המלו לך ביותר שלא ינוקה בכבוס מים לבד כי אם במי הבורית שהיא מהרכבת המים והאפר ולדמות הנקוי הזה החזק בא בהזאה מים ואפר וגזרה החכמה האל יתברך שיהיה האפר מי ב״ח הגדול שהיה קרב מצורף מה שהתפרסם שהאפר יותר חזק מה שאפשר הוא האפר הנעשה מב״ח עד שיוציאו ממנו בעלי המלאכה גפרית אמנם באו בו פרטים לרמזים גלה קצתם ר׳ אליעזר הקליר והנה היתה ההזאה באמצעות הצומח שהיא עץ ארז ואזוב להורות על הכניעה כמו שבא בדבריו ומיעוט השתמשית בחמריות. ולזה נבחר ואלו שאינן עושין פרי מאכל מצורף שיחוקה בו הקנוח הנהוג בכלים הצריכין נקוי באמצעות הכבוסים והוא דמכונה בלשון המקרא חטוי באמרו תחטאני באזוב ואטהר ולזה נקרא מי חטאת יהגה הרבה מהמצות זולת אלו ישתתפו בענין הזה יעירו הערות נפלאות כמספר ימי המועדים ומספר הקרבנות כמו שהאריך בו זולתינו. וכמו מצות סוכה שעם היותה זכר והוראה כאמרו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הישבתי את בני ישראל הנה באו בה דקדוקים לפי הקבלה לרמזים והערות באמרם אין מסככין אלא בדבר שגידולו מן הארץ ולא מקבל טומאה ולא דקדקו כן בדפנות אין ספק שההגנה ממטר הוא הסכך אמנם יצטרך לנושא והוא הדפנות ודנה דחמר הוא נושא לנפש הוא צודת האדם האמתית המגינה עליו. ולהורות שהכניעה מחוייבת לא היה ראוי שיהיה הסכך המורה עליה מדבר שגדולו מן הארץ שהוא היסוד השפל ולהורות שראוי הרחוק מטומאת החמר והפסדו היה ראוי שלא יהא בדבר המקבל טומאה. וכל זה רמז והערה לאדם. וכן אזהרות הכלאים מזה המין להעיד לאדם לכהן פעולותיו לתכלית אחד והוא העבודה האמתית מצורף שבא בקצתם העדה והרחקה ממין ע״ז כמו שזכר הרב. ואם הז' שהיא האהבה והדבקות שהוא התכלית. הנה חלקי המצות המביאים אל זה מלבד המצות המפורשות באמרו ואהבת את י"י אלהיך. ואותו תעבוד ובו תדבקון. הנה שכללם ישתתפו בתכלית הזה ויפנו אליו כמו שקדם. ואבל המיוחדות לזה החלק העבודה הקרבנות למה שבהם רושם נפלא וחקוי היותם כופר לנפשותינו כאלו בדם נקריב עצמינו לעבודתו ונהיה בעינינו כאין וכאפס בנפשותינו וכל שכן מאחינו בערך אל כבודו. ולזה הם אשר באמצעיתם ישעו העובדים אצילות שפע ודבקות אור שכינה מוחש ובלתי מוחש עד שפעמים הדגישו ברדת האש מן השמים. ואל התאחדות והדבקות הזה היה לכהנים חק וחלק בקרבנות עם השם באמרם ז״ל בכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו. ולפי שהיה נמש' התאחדות לאומה בכללה היה לבעלים חלק בקצת הקרבנות והוא השלמים בתנאי היותם שלמי יחיד. וזה כי זבחי שלמי צבור לא היה אפשר להתחלק לכל ישראל. ולזה היו הכהנים כשלוחים לכל ישראל בזה. ומהמיוחדים לזה הדבקות היו האורים והתומים שהיו נרשמים בהם שבטי יה בהגדלה וכבוד עם השם המפורש כמו שבא בקבלה. וכאשר היו על לב אהרן והוא הכהן הגדול בדורו שהיה שליח ישראל והיה שם מלך או נביא המנהיג הכללות בשוטט מחשבתם אל ההתאחדות הזה והדבקות היה ראוי ומחוייב שיושג אצילות השפעה האלהי וכ״ש אם היה זה במקדש שהיה בית השם באמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ישתבח מי שקרבנו לעבודתו וקדשנו בתורתו להתקרב אליו ולשכון כבוד בארצינו. הנה אלו הז' ענינים שכוונה להם התורה שרמזנו להם בקצרה ולא ישתבש אדם לומד שכבר עמד בזה על טעמי התורה ומצותיה. שכוונת התורה ופרטיה רבו מלמגות. אבל אומר שמתועלותיה ומכוונותיה הם אלו ונתאמת א״כ מה שרצינו לבארו והוא שהתורה תקנה אהבה בלב השלם והבלתי שלם הנמשכים אחריה כמו שאז״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוה ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר הלא כה דברי כאש נאם י"י. וזו היתה כוונת זה הפרק:
4
ה׳הפרק ג בבאור היות התכלית בזאה התורה הוא התכלית לכלל המליאות:
5
ו׳ואומר כי למה שהתבאר במה שהמציאות טוב והיה התכלית בזאת התורה הקנאת הטוב כמו שהתבאר במה שקדם בזה המאמר. הנה הוא מבואר שהתכלית לכל הנמצאים ושאר התורה אחד בשוג הוא הטוב. אבל אומר שהתכלית בהם ר״ל בכלל המציאות. ובזאת התורה אחד במין ושהתכלית בכלל המציאות השפל ובזאת התורה אחד באיש אם שהתכלית לכלל המציאות כלו ובזאת התורה אחד במין הנה תבאר כן לפי שהמציאות בכלל ג׳ חלקים. עליון והוא עולם המלאכים אמצעי והוא עולם הגלגלים. שפל והוא עולם היסודות הנה לא ימלט מחלוקה אם שיהיו כלם נצחיים ר״ל בלתי נפסדים ואם היה שהתבאר היותם נבראים ואם שיהיו כלם נפסדים. ואם שיהיו קצתם נצחיים וקצתם נפסדים. וזה שהמלאכים אין להם סבות ההפסד כי ההפסד והרע יבא מפאת החמר כמו שהתבאר במקומו ולזה נשאר בחלוקה אם שיהיו כלם נצחיים או יהיו קצתם נפסדים ואיך שיהיה דתכלית בהם אחד במין. וזה שאם היו כלם נצחיים הנה התכלית בהם אחד במין ואם היו קצתם נפסדים הנה יהיה סבת הנפסדים היותם הצעה לבד לזולתם אשר הוא החלק הנצחי כאלו תאמר עולם היסודות. למין האנושי ר״ל לנפשות בני אדם או עולם הגלגלים או היה שהתאמת בהם היותם מהחלק הנפסד ואמנם להיותם הצעה לחלק הנצחי כבר נתאמת בכללם היות תכליתם החיים הנצחיים ולזה התבאר שהתכלית בכלל המציאות כלו ובזאת התורה א׳ במין ואמנם שתכלית כלל המציאות השפל ובזאת התורה א׳ באיש זה יתבאר בקלות למה שהתבאר בזולת זה המקום שהתכלית בעולם השפל הוא המין האנושי ותכלית שלמות האגנושי בזאת התורה אשר תכליתה החיים הנצחיים והדבקות בו ית׳ הנה אם כן תכליתם אחד במספר. וזה מה שרצינו לבארו:
6
ז׳הפרק ד' באמות חיוב זה מצד העיון ואם ממאמרים לרז״ל:
7
ח׳ואומר שכבר בארו הקודמים והאריך בו הרב המורה היות המציאות הזה בכללו כאיש א׳ קצתו נקשר בקצותו והי׳ ראוי כן להיותו נמצא הממצי׳ אחד פשוט והי׳ ראה להיות תכליתו בכללו אהד להיותו איש אחד ותכלית חלקיו האחרות עם תכלית כללו א׳ כי להיותו איש אחד קצתו נקשר בקצתו הנה קצתו הצע׳ לקצת ואם היה לקצה התכלית האחרות זול׳ התכלית האחרו' לכלליו לא היה המציאות בכללו איש אחד. וזה להיות התכלית נמשך לצורה כמו שהתבאר במקומו. ולזה כשתהיה הצורה אחת הנה התכלית אחד בהכרח ולפי שכבר גבוכו הקודמים בזה אי אפשר מבלתי שנאריך בו עם שיתבאר בו מה שזכרנו מהחיוב הזה ר״ל היות התכלית אחד ואומר דבר ידוע ומוסכם עליו שהמאחד הפשוט לא יתחייב רק אחד פשוט. ולמה שהתבאר מעצם הש״י היותו אחד פשוט בתכלית הפשיטות. ואנחנו נראה עצמים מורכבים מחמר וצורה נאצלים מאתו. הנה זה מקום ספק גדול בהקדמה הזאת. וזה עם היות העצמים המורכבים מחמר וצורה נתהווה באמצעות שכלים נפרדים אחרים כאלו תאמר השכל העשירי הנה להיות העלול הראשון נאצל מהאח' הפשוט בזולת אמצעי כבר יתחייב היותו אחד פשוט. והעלול השני ג"כ להיותו עלול מהאחר הראשון שהוא פשוט כבר יתחייב ג״כ היותו אחד פשוט. וכן בעלול האחרון. ולזה כמה אני תמה איך נתהיו הגשמים מהשכלים עם הייתם פשוטים. ומה שאמרו בהתר הפסק הזה הוא כי עם היות ההקדמה האמתית שמהאחד הפשוט לא יתחייב כי אחד פשוט בבחינת מהותו הנה בבחינת חיוב מציאותו כבר יתחדש בהכרח הרכבה מה וזה כי העלול עם היותו אחד פשוט בבחינת מהותו למה שנתחייב מאחד פשוט אי אפשר מבלתי התחדש בו הרכבה מה בבחינת חייב מציאותו. וזה שהוא בבחינת עלתו הוא מחוייב המציאית ובבחינת עצמו אפשר מציאותו. והנה העלול השני להיות עלתו מורכבת כבר יוסיף הרכבה וכל מה שישתלשל כן יוסיף העליל בהרכבה עד השכל היה אשר לרבוי הרכבתו יתחייב ממנו גשם מורכב מחמר וצורה זהו מה שאמרו בהתר זה הספק או במה שבא מכח דבריהם והיא מבואר נגלה מה שבו מהחולשה וזה כי ההרכבה הנמצאת בשכלים העלולים הוא בבחינת אפשר וחיוב מציאתו אבל בבחינת מהותם הם פשוטים בזולת הרכבה. והנה מה שחוייב מההקדמה הוא שמהאחד הפשוט לא יתחייב אלא אחד פשוט במהותו. ולא יחוייב מההקדמה הזאת פשיטות בחיוב המציאות ואפשרות. ואיך יחוייב זה והעלול הא' בבחינת מציאותי הוא מורכב בהכרח. ולזה עם היות העלולים מתרבים בהרכבה הזאת הנה להיותם בבחינת מיותם פשוטי׳ איך התחדשו מהם דברים מורכבים מי יתן ואדע. ומה שראוי שיאמר בהתר זה הספק כפי מה שאומר וזה שאם היה העלול מתחייב לעלה חיוב מוחלט היה מקום לספק הזה. אבל להיות העלול מתחייב מהעלה מפאת ציור רצונו התר הספק מה שלא יקשה. וזה שעם היות השכל יחייב היות לאחד הפשוט רצון אחד פשוט גם כן הנה יתאמת אחדות הרצון הזה בהטבה. רצון השפעת הטוב האפשרי או הטוב אשר גזרה חכמתו. ולהיות כל מציאות טוב כמו שהתבאר במקומו היה ראוי להטבת האל יתברך שהוא ראוי שתהיה ההטבה היותר שלמה שאפשר שתצוייר שלא תקצר בהמציא הטוב שאפשר להמציא. ולזה עם היות שבהמצאת הטוב יקרה ממנו רע מה הנה לחיותי טוב בעצמו ההוא טוב מה אשר לא היה ראוי שיקצר ממנו הרצון האלהי השלם ולזה הגשמים המורכבים במהותם לא ימנע שיתחייבו מהאחד הפשוט בלי אמצעי אחר שהם מתחייבים באמצעות הרצון הא' הפשוט אשר הוא המצאת כל הטוב האפשרי או הטוב אשר גזרה חכמתו. וזה א׳ ממה שיקדים בו המצאת כל המציאית מאתו יתברך על צד הרצון כמו שיבא במאמר ג׳ בכלל הא' בנ״ה. אלא שהביא ההכרח לדבר בו להורות שהתכלית ברצונו ית' אחד פשוט והיא המצאות הטוב אם לכלל המציאות ואם לדברים האלקי' ממנו. ולפי שהטוב היותר שלם שאפשר הוא הדבקות בו יתברך היה ראוי שיושפע הטוב ההוא ממנו לכל מי שאפשר השפעתו. ונתאמת זה אם כן מצד העיון. ואולם רז״ל בארו זה במקומות מתחלפים ר״ל שהתכלית לכל העולם והתורה אחד. אמרם שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה יורה שהתורה קודמת קדימת סבה לעולם להיות התכלית הראשונה שבסבות להיות תכלית הדבר קודם במחשבה בזמן לדבר. הנה לאמת היות תכלית העולם התודה הפליגה בזמן ואמרו אלפים שנה. באמרו על צד הגוזמא ואלו היה אלף שנים פעמים. ואמנם הכוונה באמרם התורה תכלית התורה והוא הדבקות הנצחיי בו יתברך והוא האמת הגמור. וכן זכרו בפירוש באמרם אלמלא התורה לא נתקיימו שמים וארץ. ואמנם היות תכלית המציאית בכללו וחלקיו טוב. הנה דרשו בפירוש וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד והנה טוב מות. וזה להיות תכליתו החיים הנצחיים. והנה להיות הטוב סוג כולל מיני הטובות זכרו בתחלה הלל הגדול הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו רצה בו הטוב המוחלט ולהיות הטובה המוחלט ראוי שיהיה נצחי אמר כי לעולם חסדו. ואחרי שזכר הסוג הכולל זכר מיני הטובות ביתר הפסוקים הנמשכים עד אמרו הודו לאל השמים רמז אל היותו אדון ושליט על השמים כמו שיורה על זה נפלאותיו אשר זכרם בזה הדרך בעצמו תקנו ז״ל ברכת הזן בטובו בחן בחסד וברחמים. הנה זכר תחילת הטוב שהוא סוג הכולל לכל מיני החסדים ואח״כ זכר ג׳ מיני כמו שיבא עוד בג״ה. וכבר באו מזה מאמרים רבים מורים על אמתת זה אין צורך לזכרם:
8
ט׳הפרק ה' נבאר שנקשה התכלית האחרון לכלל המציאות ראוי ומחויב עם שנישב בו דעת הרב:
9
י׳אמנם שבקשת התכלית האחרון לכלל המציאות ראוי ומחוייב זה יראה מאשר לפי הדעת האמיתי שהוא דעת תורתינו בהאירה עינינו באמונת החדוש. הנה הוא מבואר להיות כלל המציאות הוא פועל נעשה בכוונת מכוון ורצון רוצה מבעל שכל שאין לו יחס ודמיון עם זולתו מהשכלים והיות הפעל הזה ממנו לריק וללא תכלית הוא מבואר הבטול והגנות ולזה אין המלט מתכלית אחר. ואומר שהוא מחוייב שיהיה שם תכלית אחרון וזה שהתכלית ההוא המנע להיותו גם כן מחודש בכוונת מכווין אם שנעשה לתכלית מהאחד אם לא ואם נעשה לתכלית אחר הנה המשפט כמשפט הראשון. ואם לא נעשה לתכלית אחר עם שיהיה תכליתו בעצמו ואם שלא יהיה תכליתו בעצמו. ושקר שלא יהיה תכליתו בעצמו שאם יחיה תכליתו בעצמו הנה יחיה פעל הריק אחר שלא נעשה לתכלית אחר. ולפי שהוא מבואר שאם נעשה לתכלית אחר הנה צריך שנבקש לתכלית ההוא תכלית ולא ילך זה לבלתי תכלית. הנה יתחייב שיכלה העניין אל תכלית האחרון תכליתו בעצמו. ולזה הוא מבואר לפי דעתינו אנחנו קהל המאמינים בחדוש העול' שהתכלית האחרון לכלל המציאות מחוייב אבל אומר שהוא מחוייב ג״כ לכת המאמינים בקדמות וזה שכבר יורה בהתחלת שכלית אלהית לכל הנמצאות. ולזה תחקר החכמה הטבעית על תכלית כל נמצא טבעי. וכבר נמצא בהם היותם באופן מהחכמה שאי אפשר מבלתי פנותם לתכלית אחד. ולזה מה שאומר אריסטו שהטבע לא יעשה דבר לבטלה. וכאשר היה זה כן ואי אפשר המלט מתכלית אחר להיותו מהתחלה שכלית. הנה אם שיהיה תכליתו בעצמו ואם שיפנה לתכלית אחר הוא התכלית האחרון. ואם לא יהיה התכלית ההוא הראשון פעל הריק אשר הוא נמנע בחק הטבע להיותו מהתחלה שכלית. הנה כבר התבאר אם כן שהתכלית האחרון לכלל המציאות יחוייב אף למאמיני הקדמית וכל שכן לנו אנחנו קהל המאמינים בתורת משה. והנה כבר נחשב שדברינו בתכלית הזה עם דברי הרב המורה בתכלית המרחק וזה שהוא חתר לבאר בחלק השלישי מספרו שבקשת התכלית לכלל המציאות בטלה לכל אחד מהדעות עם שהודה ואמר זה לשונו כל פעל שיעשה בכוונה אי אפשר לדבר ההוא אשר עשה מבלתי תכלית אחד אשר בגללו עשה וזה מבואר לא יצטרך למופת לפי העיון הפלוסופי עד כאן. ומלבד זה קבל אף לפי דעת הקדמות שא״א לכל נמצא טבעי מבלתי תכלית אחד לפי שהטבע לא יעשה דבר לבטלה. ואולם לפי שהוא מבואר נגלה מאלה ההקדמות אשר הורה שאין המלט מתכלית האחרון לכל אחד משני הדעות ולא נעלם זה ממנו לחוזק הראותו הנה יראה שדעת הרב אמנם הוא בבקשת התכלית כי עם שנניח מציאותו בקשתו כבדה וכמעט נמנעת כמו שרמז הרב זה נאמרו. אמנם מציאות התכלית האחרונה חשב כל מדבר בטבע שא״א מבלעדיו אמנם ידיעת הדבר כבד מאד כל שכן תכלית המציאות בכללו עד כאן. וכבר חתר גם כן ידיעתו לפי דברי ארסטו אלא שהוא חשב לבאר קושי מציאותו אף לדעת החדוש כי הוא יראה שלא תפסק השאלה יהיה לתכלית מה שיהיה כמו שרמז באמרו ואפילו היה הכל מפני האדם ותכלית האדם כמו שנאסר לעבוד השם השאלה קיימא והוא מה התכלית בהיותו עובד. והוא יתברך לא יוסיף שלמות אם יעבדוהו ואם נאמר אין זה לשלמותו כי אם לשלמותינו כי הוא הטוב לנו והוא שלמותינו תתחייב השאלה בעצמה. ומה תכלית מציאותינו בזה השלמות אי אפשר בהברה מבלתי שיגיע העניין בנתינת התכלית אל כן רצה השם או גזרה חכמתו עד כאן. זהו מה שיראה בפי' דברי הרב ואמנם מה שהביא סעד לדבריו מסדור התפלה וחתם ואמר הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון צריך שנפרשהו בדרך רחוק קצת והוא שאין שם תכלית ידוע לנו אלא רצון לבד זהו הנראה לנו בישוב דבריו. אלא שכבר התבאר במה שקדם היות הטבה והחנינה ענין עצמו לשלם ולטוב המוחלט ולפי שהכל יכספו הטוב הוא מבואר שהפועל כשיפעל לתכלית טוב נפסק השאלה והתכלית ההוא כי להיותו טוב תכליתו בעצמו ולזה הטוב המוחלט אשר ההטבה לו דבר עצמי הנה כשיפעל דבר תכליתו ההטבה והנה תפסק השאלה מה התכלית ההוא להיותו טוב תכליתו בעצמו הת' בדברי הרב אמר מה התכלית בהיותו עובד והוא יתברך לא יוסיף שלמות. וכבר יראה מזה שאם היה מוסיף שלמות כבר תפסק השאלה להיות התכלית ההוא טוב בעצמו. ולזה כאשר התבאר שההטבה הוא טוב העצמי לו הנה התבאר במה שאין ספק בו שהוא התכלית האמתי האחרון. והנה סדור התפלה באמרם כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך. הוא להורות שאין מי שיוכל להוסיף שלמות במה שעשה כדי שיאמר לו מה תעשה. ושאם יצדק לא יוסיף שלמות בזה אבל לא כיוונו שלא יהא שם תכלית אלא הרצון לבד כמו שיראה מפשט דברי הרב חלילה לאל ליחס לו מה שיהיה תכלית החסרון לכל בעל שכל. וזהו מה שכווננו בזה הפרק. ובכאן נשלם הכלל הזה היא מהמאמר הב' והתחלה לאל לבדו המרומם על כל ברכה ותהלה:
10
