אור ה', המאמר השני, הכלל הששי ה׳Ohr Hashem, Second Treatise, Sixth Principle 5
א׳הפרק ה' נבאר שנקשה התכלית האחרון לכלל המציאות ראוי ומחויב עם שנישב בו דעת הרב:
1
ב׳אמנם שבקשת התכלית האחרון לכלל המציאות ראוי ומחוייב זה יראה מאשר לפי הדעת האמיתי שהוא דעת תורתינו בהאירה עינינו באמונת החדוש. הנה הוא מבואר להיות כלל המציאות הוא פועל נעשה בכוונת מכוון ורצון רוצה מבעל שכל שאין לו יחס ודמיון עם זולתו מהשכלים והיות הפעל הזה ממנו לריק וללא תכלית הוא מבואר הבטול והגנות ולזה אין המלט מתכלית אחר. ואומר שהוא מחוייב שיהיה שם תכלית אחרון וזה שהתכלית ההוא המנע להיותו גם כן מחודש בכוונת מכווין אם שנעשה לתכלית מהאחד אם לא ואם נעשה לתכלית אחר הנה המשפט כמשפט הראשון. ואם לא נעשה לתכלית אחר עם שיהיה תכליתו בעצמו ואם שלא יהיה תכליתו בעצמו. ושקר שלא יהיה תכליתו בעצמו שאם יחיה תכליתו בעצמו הנה יחיה פעל הריק אחר שלא נעשה לתכלית אחר. ולפי שהוא מבואר שאם נעשה לתכלית אחר הנה צריך שנבקש לתכלית ההוא תכלית ולא ילך זה לבלתי תכלית. הנה יתחייב שיכלה העניין אל תכלית האחרון תכליתו בעצמו. ולזה הוא מבואר לפי דעתינו אנחנו קהל המאמינים בחדוש העול' שהתכלית האחרון לכלל המציאות מחוייב אבל אומר שהוא מחוייב ג״כ לכת המאמינים בקדמות וזה שכבר יורה בהתחלת שכלית אלהית לכל הנמצאות. ולזה תחקר החכמה הטבעית על תכלית כל נמצא טבעי. וכבר נמצא בהם היותם באופן מהחכמה שאי אפשר מבלתי פנותם לתכלית אחד. ולזה מה שאומר אריסטו שהטבע לא יעשה דבר לבטלה. וכאשר היה זה כן ואי אפשר המלט מתכלית אחר להיותו מהתחלה שכלית. הנה אם שיהיה תכליתו בעצמו ואם שיפנה לתכלית אחר הוא התכלית האחרון. ואם לא יהיה התכלית ההוא הראשון פעל הריק אשר הוא נמנע בחק הטבע להיותו מהתחלה שכלית. הנה כבר התבאר אם כן שהתכלית האחרון לכלל המציאות יחוייב אף למאמיני הקדמית וכל שכן לנו אנחנו קהל המאמינים בתורת משה. והנה כבר נחשב שדברינו בתכלית הזה עם דברי הרב המורה בתכלית המרחק וזה שהוא חתר לבאר בחלק השלישי מספרו שבקשת התכלית לכלל המציאות בטלה לכל אחד מהדעות עם שהודה ואמר זה לשונו כל פעל שיעשה בכוונה אי אפשר לדבר ההוא אשר עשה מבלתי תכלית אחד אשר בגללו עשה וזה מבואר לא יצטרך למופת לפי העיון הפלוסופי עד כאן. ומלבד זה קבל אף לפי דעת הקדמות שא״א לכל נמצא טבעי מבלתי תכלית אחד לפי שהטבע לא יעשה דבר לבטלה. ואולם לפי שהוא מבואר נגלה מאלה ההקדמות אשר הורה שאין המלט מתכלית האחרון לכל אחד משני הדעות ולא נעלם זה ממנו לחוזק הראותו הנה יראה שדעת הרב אמנם הוא בבקשת התכלית כי עם שנניח מציאותו בקשתו כבדה וכמעט נמנעת כמו שרמז הרב זה נאמרו. אמנם מציאות התכלית האחרונה חשב כל מדבר בטבע שא״א מבלעדיו אמנם ידיעת הדבר כבד מאד כל שכן תכלית המציאות בכללו עד כאן. וכבר חתר גם כן ידיעתו לפי דברי ארסטו אלא שהוא חשב לבאר קושי מציאותו אף לדעת החדוש כי הוא יראה שלא תפסק השאלה יהיה לתכלית מה שיהיה כמו שרמז באמרו ואפילו היה הכל מפני האדם ותכלית האדם כמו שנאסר לעבוד השם השאלה קיימא והוא מה התכלית בהיותו עובד. והוא יתברך לא יוסיף שלמות אם יעבדוהו ואם נאמר אין זה לשלמותו כי אם לשלמותינו כי הוא הטוב לנו והוא שלמותינו תתחייב השאלה בעצמה. ומה תכלית מציאותינו בזה השלמות אי אפשר בהברה מבלתי שיגיע העניין בנתינת התכלית אל כן רצה השם או גזרה חכמתו עד כאן. זהו מה שיראה בפי' דברי הרב ואמנם מה שהביא סעד לדבריו מסדור התפלה וחתם ואמר הנה בארו שאין שם תכלית אלא רצון צריך שנפרשהו בדרך רחוק קצת והוא שאין שם תכלית ידוע לנו אלא רצון לבד זהו הנראה לנו בישוב דבריו. אלא שכבר התבאר במה שקדם היות הטבה והחנינה ענין עצמו לשלם ולטוב המוחלט ולפי שהכל יכספו הטוב הוא מבואר שהפועל כשיפעל לתכלית טוב נפסק השאלה והתכלית ההוא כי להיותו טוב תכליתו בעצמו ולזה הטוב המוחלט אשר ההטבה לו דבר עצמי הנה כשיפעל דבר תכליתו ההטבה והנה תפסק השאלה מה התכלית ההוא להיותו טוב תכליתו בעצמו הת' בדברי הרב אמר מה התכלית בהיותו עובד והוא יתברך לא יוסיף שלמות. וכבר יראה מזה שאם היה מוסיף שלמות כבר תפסק השאלה להיות התכלית ההוא טוב בעצמו. ולזה כאשר התבאר שההטבה הוא טוב העצמי לו הנה התבאר במה שאין ספק בו שהוא התכלית האמתי האחרון. והנה סדור התפלה באמרם כי מי יאמר לך מה תעשה ואם יצדק מה יתן לך. הוא להורות שאין מי שיוכל להוסיף שלמות במה שעשה כדי שיאמר לו מה תעשה. ושאם יצדק לא יוסיף שלמות בזה אבל לא כיוונו שלא יהא שם תכלית אלא הרצון לבד כמו שיראה מפשט דברי הרב חלילה לאל ליחס לו מה שיהיה תכלית החסרון לכל בעל שכל. וזהו מה שכווננו בזה הפרק. ובכאן נשלם הכלל הזה היא מהמאמר הב' והתחלה לאל לבדו המרומם על כל ברכה ותהלה:
2
