אור ה', המאמר השלישי, חלק א', הכלל הראשון א׳Ohr Hashem, Third Treatise, Section One, First Principle 1
א׳הפרק א נזכור בו טענות מאמיני ההקדמות: מה שמצאנו מהם בספרי הטבע ומה שאחרי שהם יתחזקו בדעת הזה. אם מפאת הזמן. אם מפאת התנוע אם מפאת הגר׳ השמימי אם מפאת החומר הראשון. אם מפאת הפועל. אמנם מפאת הזמן הם יעשו בזה שלשה טענות. הראשונה זה עניינה אם הזמן. נצחי הנה שם בהכרח מתנועע נצחי אבל הזמן נצחי מחוייב בהכרה שיהיה שם מתנועע נצחי והנה חיוב הנמשך מבואר בעצמו למה שהזמן מקרה דבק לתנועה ולא תצוייר תנועה בזולת מתנועע. ואמנם הקודם יתבאר גם כן. אם היה הזמן הוה היה בהכרה הוה קודם הוויו והוא שקר מבואר. ואולם איך יתחייב זה הנה כפי מה שאוסר אם היה הזמן נעדר קודם שיהיה נמצא. ואמר כי קודם הוא מהבדלו הזמן הנה היה הזמן נמצא ונעדר יחד וכן התבאר שאי אפשר בו שיפסד בדרך הזה בעצמו ואם איננו הווה ולא נפסד הנה היא בהכרה נצחי. והנה חזק הפלוסוף זאת הטענה כשאמר שהיא גזרה מוסכמה שכל הוה הוה בזמן. והב' אם היה הזמן הזה יתחייב שיהיה שם עתה אין לפניו זמן והוא שקר. והנה שקרות זה יתבאר מאשר העתה יחלוק הקודם והמתאחר והקודם והמתאחר הם מהבדלי הזמן. ואולם איך יחוייב בעת שיחלוק הקודם והמתאחר לפי שכבר ידמה שיהיה הענין בעתה בענין בנקדה אשר תחלוק הקו. וזה שהנקודה ממנה בפעל כנקודה אשר בתכלית הקו וממנה בכח לבד והיא הנקודה אשר תחלוק הקו. והנקודה שזה דרכה היא התחלה ותכלית אחד. אבל העתה למה שלא ימצא בפעל לפי שהזמן עצמו בלתי נמצא בפעל וכ״ש בעתה. ועוד שאם היה נמצא בפעל יהיה נמצא בזמן המתחלק ולזה הוא מבואר היותו בכח ולזה יתחייב שיהיה העתה הראשון יחלוק הקודם והמתאחר. וכבר היה ראשון זה חלוף. הג' זה עניינה אם היה העולם הווה יחוייב שיהיה מציאותו בכח קודם למציאותו בפעל בזמן למה שהכח והפעל סותרים וא״א שימצאו בזמן אחד מצד א' ואם היה הזמן קודם הנה שם תנועה ומתנועע קדום שאם היה מחודש יתחייב גם כן מציאות הכח קודם בזמן וזה לבלתי תכלית. ולזה חייבו מפאת הזמן היות שם מתנועע נצחי. ואולם מפאת התנועה הם יעשו בזה שני טענות הא' סדורה כך. לפי שהתבאר בטבעיות שתנועת ההעתק היא הקודמת שבתנועות והוא מחוייב בהכרה שתכלה אל מתנועע ראשון מפאת עצמו הנה אם הונח העולם הוה יחוייב שיהיה שם מתנועע תנועת אליו יתברך תעלה הוייתו. וכן יחוייב זה במתנועע ההוא אם היה הווה ולפי שאי אפשר שילך זה לבלתי תכלית יחויייב שיכלה זה אל מתנועע ראשון בלתי הווה. הב' סדורה כך אם א״א בתנועה שתהי׳ מחודשת במוחלט יחוייב אם כן שיהיה שם מתנועע נצחי אבל אי אפשר בו שתהיה מחודשת במוחלט יחוייב אם כן שיהיה שם מתנועע נצחי. והנה חיוב הנמשך מבואר בעצמו. ואולם הקודם אופן באורו כך. אם הנחנו תנועה מחודשת במוחלט ראשונה לא ימלט המתנועע בה משיהיה הווה או בלתי הווה. ואם היא הווה הנה התנועה שהונחה ראשונה בלתי ראשונה כי כבר תקדם לה תנועת ההויה. ואם הנחנו תנועת ההויה ראשונה הנה יחוייב כה ג"כ שתהי' בלתי ראשונה. וזה אם מצד הפוע' אם מצד המתפע׳ אולם מצד הפועל לפי שכבר יחשב שכל הווה יחריב שיקדם לו שינוי הנה א"כ תנועת ההורי׳ שהונחה ראשונה בלתי ראשונה ואם הנחנו השינוי ההוא הראשון הנה יחוייב שקדם לו אפשרות חדוש כי הכח קודם לפועל בכל הדברים המתחדשים ואפשרות חדוש השינוי גם כן שינוי נמשך לשיני וזה לאין תכלית והוא מבואר מזה גם כן שהחייוב אשר מצד המתפעל היא שוה איך שהונח המתנועע ראשון ור״ל הווה או בלתי הווה. ולזה חייבו מפאת התנועה היות שם מתנועע נצחי. ואולם מפאת הגרם השמימיי הם יעשו בזה ב׳ טענות. הא׳ סדורה כך. כל הווה הוא הווה מהפכו ונפסד אל הפכו ויתחייב לפי זה שמה שאין לו הפך אינו הווה ולא נפסד. ולפי שהתבאר בטבעיית שהגרם השמימיי אין הפך לו יתחייב בו שלא יהיה הווה ולא נפסד. הב' סדורה כך כל הווה נפסד יתחייב אם כן בגרם השמימיי שאי אפשר בו שיהיה נפסד שהוא בלת הווה והנה שהגרם השמימיי אפשר בו שיפסד הוא דבר כבר התבאר בספר שמים ועולם למה שאין לו סבת ההפסד. ואולם הקודם ר״ל הוות כל הווה נפסד באר זה ארסטו בטענות והרבה דברים אמר אם ימצא לדבר הא' בעינו כח על דברים מתנגדים הנה ראוי שיהיו הכחות מוגבלים וזמני פעולות הם מוגבלים ולזה אי אפשר שימצאו בדבר אחד בעינו כהות מתנגדים בלתי מוגבלים עד שימצא בה המצואות בב״ת וכח ההעדר בב״ת וזה שאם היה אפשר זה לא ימלט מאחד מג' אם שלא נציע פעולה אחת מב' הכחות נמצא בעת מן העתים והוא שקר במציאות והעדר אחר שאין ביניהם אמצעית או שנציע שפעולת שני הכחות יחד בכל הזמן וזה גם כן שקר או שנציע שפעולה אחת מב׳ הכחות היא נמצאת תמיד ופעולה האחרת נעדרת תמיד אחר שהונחו הכחות בלתי מגבלות וזה החלק יחשב בו היותו אפשרי ואיננו כן שאם נניח שהגרם השמימיי בו כח תמיד שימצא ושייעדר ונניח פעולת כח המציאות נמצאת תמיד ופעלת כח ההעדר בלתי נמצאת בעת מן העתים הנה לא ימלט פעולות כח ההעדר אם ההעדר שיהיה אפשרי צאתו אל הפעל או מחוייב או נמנע לבטל שיהיה מחריב או נמנע כי שניהם סותרים האפשר בו. ולזה מחריב שנניח שמציאותה וצאתה אל הפעל אפשר ואם נניח האפשרות שלא יצא אל הפעל יהיה כזב אפשר אבל כשנניחהו בפעל יתחייב ממנו שקר והוא שתהיינה שתי הפעולות המקבילות יחד רוצה לומר שיהיה הדבר ההוא בעצמו תמידי המציאות וההעדר אם כן אין בתמידי המציאות כח ההעדר כלל. ולזה יחריב אצלם שא״א בדבר התמיד המציאות במה שעבר שיהיה נפסד לעתיד. ובזה הדרך בעצמו יתבאר שאי אפשר בהווה שישאר נצחי. ועוד כי למה שזמן מציאות העולם בלתי בעל תכלית וכן זמן העדרו בלתי בעל תכלית חוייב אצלם שיהיה נמצא ונעדר יחד וזה שאם הנחנו זמן החולף בלתי בעל תכלית נעדר והזמן העתיד בב״ת נמצא יהיה בב״ת חלק לבב״ת והוא בטל. ולזה יחריב אצלו שיהיה כל אחד מזמנים ב״ת ומוגבל. ועוד שכבר יחשב שהאמצע בין הנמצא תמיד והנעדר תמיד יצדק עליו שלילת ב׳ הקצוות והוא לא נמצא תמיד ולא נעדר תמיד ומה שהוא בזה התאר הוא הווה ונפסד אשר הוא סותר כלאחד מהקצוות ועוד שהדבר הבלתי הווה והבלתי נפסד אי אפשר שיהיה מציאיתם במקרה כי אם מצד טבעם. וזה כי להתחלף טבעי הדברים יקבל קצתם ההורה וההפסד וקצתם לא. ולזה אם היה הנה טבע מקבל ההויה וההפסד אשר א״א שימצא נצחי אלא א״כ היה אפשרי שיעתק טבע האפשר אל ההכרחי, ועוד שכבר יראה בחפוש באישי הנמצאים שכל הויה נפסד וכל נפסד הווה. ולזה חוייב אצלו בגרם השמימיי שהוא אצלו בלתי נפסד שהוא בלתי הווה. ואולם מפאת החמר הם יעשו בזה שני טענות. ה״א סדורה כך. החמר הראשון איננו הווה ולא נפסד וזה שאם היה הווה היה לו נושא יתהווה ממנו. ולפי שמציאותו בכח שיהיה הוא הנושא בעצמו או שיהיה בפעל וזה שלא יצוייר נושא אם לא יהיה בפעל וכאשר התבאר שאיננו הויה והצטרף אל זה הקדמה ידועה בה והיא שהוא נמנע בחמר הראשון שימצא רק מצורה יחריב אצלם שיהיה העולם קדום. והב׳ סדורה כך אם לא יהיה החמר הראשון קדום והיה העולם בכללו הווה במוחלט יתחייב שיתהוה מלא דבר היא שקר כי התהוות גשם מלא דבר שקר גם שיתחייב לזאת ההנחה שיהיה שם דקות. וכן התחוות הגשם מחומר רק מצורה הוא נמנע בעצמו למה שהחמר אי אפשר שימצא רק מצור ולזה חייבו שיהיה הגשם בלתי הווה. ואולם מפאת הפועל הם יעשו בזה ב׳ טענות הא׳ בהם יראו שהפועל בכח כאשר שב פעל בפעל יחריב שיהיה שם שינוי וכ׳׳ש אם היה בכח זמן בב״ת כאשר יחריב אם נניח העולם הווה והוא נמנע שייוחס לו יתביך שינוי. והב׳ מצד הצירוף לפועל שכבר התחדש לו צורות עם הפועל המתחדש והוא גם כן נמנע בהקו יתברך עם שהוא מן הפלא מה הביאו לפעול בעת זולת עת. והג׳ שאחר היות השי׳ נמוס הנמצאים וסדורם הסודם שאין ראוי שיהיה בזולת הנמצאות כי המושכל אשר אין לו נושא חוץ לנפש יחשב שיהיה כוזב. וכ״ש אם השם מניע מיוחד לאחד מהגלגלים כשיהיה לו פעם קשר עמו ופעם לא ועוד חזק ארסטו ידיעתו בדברים הקודמים ששמו השמים משכן לשם יתברך לנצחיותם. אלו הם הטענות שקיימו בהם דעתם כת מאמיני הקדמות. והוא מה שכיווננו בזה הפרק והתהלה לאל יתברך אמן:
1
