אור ה', המאמר השלישי, חלק א', הכלל הראשון ד׳Ohr Hashem, Third Treatise, Section One, First Principle 4
א׳פרק ד נבאר בו הצודק מהבלתי צודק כפי מה שאפשר לנו: וזה אמנם בשנדקדק על דברים הן בתשובותיהן על טענות הכת הן במה שהשרישו בדעותם אלו ותחלת אומ' בתשובות הרב המורה הכוללות בטענות אשר מפאת הזמן ורתנועה והגרם השמים והחמ' הא׳ היותר צודק' ונגלי' האמת מספקת לבטל הטענות ההם מלבד אשר הן בעצמן חלושות מאד ואולם לתשובות הרב בטענה הא׳ מהטענות אשר מפאת הפועל צריך להתבונן בה מאד וזה שהגזרה אשר החליט ואמר שהיציאה מן הכח אל הפעל אי נו שינוי בחק הנפרד לטוען בה טענות ולמערער ערעורים וזה שלא יצוייר צאת דבר מן הכח אל הפעל בלא סבה מחודשת אם בעצמו ואם חוץ מעצמו ושקר שיהי׳ חוץ מעצמו אחר שאין שם דבר נמצא יהיה א״כ חדוש הסבה בעצמו וחדוש הסבה הוא השינוי ועוד שהנפרד הוא בפעל תמיד במה שהוא נפרדת ואין בו דבר מבח המאמר בו שיצא מן הכח אל הפעל הוא המאמר סותר נפשו ואולם השכל הפועל אשר יפעל בעת ולא יפעל באחרת הוא לחסרון המקבל אבל הוא בפעל תמיד אין בו דבר מהכח אבל כשלא יהיה לחסרון המקבל בדרושנו זה כשלא יפעל אין המלט בו מהכח וכבר הונח בפעל תמיד להיותו נפרד זה חלוף לא יתכן וגם אשר השיב לטענה הב' שהשאלה מה הביאו לפעל כעת זולת עת בלתי ראויה ונתן הסבה בזה למה שאין לרצונו יתברך תכלית יוצא ממנו הנה צדק בזה להיות רצונו עצמו וכמו שאין לעצמו תכלית יוצא ממנו כן אין לרצונו תכלית יוצא ממנו ותשאר עדיין השאלה כמו שיבא ואם רצה שאין לרצונו המיוחד לפעול בעת הזאת תכלית יוצא מרצונו הנה כבר יחם לו יתברך פועל בלי חכלי׳ כי אם היה שהפעל בכלל יש לו תכלית והוא ההטבה והחנינה הנה היותו פועל בעת ידוע הוא פועל מה ואין לו תכלית וזה מגונה מאד בחק כל בעל שכל כל שכן בחק השם יתברך תשאר אם כן עדיין השאלה מה הביאו לפעול בעת זולת עת וזה שכבר יראה שאי אפשר שיהיה שם תכלית אחר אלא הרצון לבד וזה שלא ימלט העניין אם היה שם תכלית אחר אם שיהיה מצד הפועל או מצד המתפעל או מצד דבר מחוץ לפועל ולמתפעל כאלו תאמר כלים לפעול ובטל שיהיה מצד הפועל למה שיחסו אל כל העתיד יחד וא״א גם כן שיהיה מצד המתפעל שאין שם כי אם העדר מוחלט ויחסו גם כן אל כל העתים יחס א׳ וכ״ש שא״א מצד דבר מחוץ שאין שם דבר מחוץ ועוד שהפועל אינו פועל בכלים ולזה מה שיחוייב שלא יהיה תכלית אחד בייחוד העת אלא הרצון לבד ובזה אפשר שיאמר שאחר שגזר חכמתו להמצא אחר האפס המוחלט הנה ראוי שיבוקש תכלית לעת מיוחד וזה שההקש בכלים א׳ זהו מה שיראה שצריך להתעורר עליו בתשובת הרב ואולם בטענותיו לקיים החדוש במוחלט תחלה אומר שאם הודינו בהם שיקנו האמת בזה הדרוש הנה לא יחוייב היות החדוש מן האפס הגמור אבל אולי היה שם חומר קדום כדעת אפלטון וכמו שיורו קצת מאמרים לרז״ל הביאם הרב בספרו וזה שהטענות כשיעויין בהם לא יחייבו אלא כוונת מכווין ורצון רוצה אכל אומר שלמערער שיאמר שלא יחייבו חדוש אחר העדר ע״ב וזה שהטענה הא' הלקוחה מהחלוף הנמצא בגרמים השמימיים עם היות חסדם אחד הנה יראה שלא תחייב החמש וזה אמנם לתכלית ידוע והנה הסבח התכליתית כבר יודה בה בעל דיננו בדברים הטבעיים אבל יראה שכל אשר יהיה יותר גדול בחשיבות יהיה תכליתו יותר חשוב ולזה הטענה ההיא תחייב מציאות התכלית בגרמים השמימים אבל לא ימנע בהם המצאת על צד החיות ממנו יתברך עם התכלית ההוא בעינו ואם אפשר מבלתי שיחייב רצון רוצה הנה מה המונע שלא היה הרצון ההוא קדום גם כן מי יתן ואדע ואמנם הטענה הב׳ הלקוחה מההקדמה האומרת שמהאל הפשוט לא יתחייב אלא א׳ פשוט למערער שיאמר שלא תחייב חדוש וזה שההקדמה ההיא אם היה שתחייב רצון רוצה גם היא עצמה תחייב שיהיה הרצון בא' פשוט שהרצון במורכב יראה שיהיה הרצון מורכב למה שהרצון מתפשט בכל חלקי המורכב ולזה מה שיחוייב פעל היותו מורכב למה שיתחייב ממנו אחדות בשלמות ההטבה והחנינה מאתו יתביך הנה יעבוד אבל ראוי ומחוייב שיתחייב ממנו יתברך עם חיותו בתכלית הפשיטות וכאשר היה זה כן הנה לא אשער מה המונע שלא ימשך על צר החיות האחדות הזה בשלמות ההטבה ואם א״א מבלתי שיחייב רצון רוצה מה המונע שלא יהיה רצון קדום ולא יתחייב אם כן מהטבע הזאת חחדוש הזה וכ״ש חדוש הזמן שלא יתחייב ממנו שכבר יתבאר בקלות ממה שקדם לנו במאמר הראשון שהזמן איננו מפעול פועל עם שנודה היות העולם מחודש מן האפס הגמור כמו שבאה בו הקבלה וכמו שיתבאר עוד במה שיבא בג״ה ונשוב למה שייעדנו בדקדוק בדברי הר״ל בדעתו ובמופתיו ובתשובותיו ונאמר תחלה שאין בכל מופתיו ולא אחד מהם שיתן האמ' בדרוש הזה כפי מה שהניח אבל אולי או מבלי אולי יתבאר בקלות היות מה שהניחו בדעתו בחדוש בריאה כוזבת ואולם איך יתבאר שאין בכל מופתיו מה שיחייב חחדוש על דרך שהניח הנה ממה שאומר אמנם כל המופתים שסדר עם המין דברים ב׳ מינים המין הא׳ בנוי על סגולת ההוה המין הב' על הבב״ת והוא מבואר במין הא' שאם יחלוק הבעל דין דאמר שהסגולות אשר יחדם להנה יחד ולנאצל מבעל שכל יפלו כל מופתי המין ההוא והנה עם מה שקדם לנו בדברי׳ יתבאר כן והוא שנאצל מבעל שכל עם היותו קדום אחר שהוא מסובב מבעל שכל והוא סבתו ראוי ומחריב שיהיה לו תכלית ואיננו בו רחוק שימצאו בו דברים בלתי מחריבים לעצמותו בעבור זולתו כי ההתחלת השכלית יחריב זה לשלמותו כי ההטבה והחנינה שלמות למטיב ולחינן ולזה הנאצל מהתחלת שכלית ואם היה בלתי הוה המאמר בו שהיה לתכלית מה איננו מאמר סותר נפשו וכמו שהניחו כי באמרנו היה לתכלית מה אבל ענין בו נאצל מהשכל לתכלית מה ואם היה שלא נתחדש וכ״ש אם נאמר שהנאצל לא בחיוב אבל ברצון קדום שיצדק בו המאמר שהיה לתכלית מה מבלתי שיחייב הוה מחודשת ולזה הוה מבואר בכל המופתים ההם מהמים הא׳ שהם נערכים על הדרוש להיות מה שהניח מסגולות ההוה הוא בעצמו הדרוש והתמה אם נעלם זה מעיני החכם הזה עם חוזק הראותו אלא שכבר יראה שכבר לחצהו כיוצא בזה בשהוא חתר לקיים המנעות היות הדבר הקיים בעצמו שוסע תמיד מזולתו שאם היה בו יתחייבו לו בטולים רבים והא' מהם שיהיה הדבר הוה מלא דבר ונפסד אל לא דבר ושיהיה הזמן מחובר מעתות ושלא יחיו הגרמים השמימים נמצאים בפעל ושלא יהיה שם תנועה מדובקת והנה הבטול הא' שהניח שיהיה הדבר הוה מלא דבר ונפסד אל לא דבר אם היה שנוד' בו לא יקרה ממנו בטול שלא ימנע בפעל ציור הרצון וברצון לבד בזולת כלים שיהוה הדבר מלא דבר ויפסידנו אל לא דבר כשירצה אבל יתחייב זה כמו שיבא בג״ה אבל אומר שלא יתחייב שיפסד כלל לא אל דבר וכ״ש אל לא דבר וזה שהציור והרצון הממציא והמחנה להתמדתו בעצמו כ״ש שיתמיד ההויה והענין בזה בענין כנותן הצורות שישפיע תמיד בציורו ובהזרחת אורו הצורות ההם כל אשר ימצאו מקבלים וכ״ש שבציורי יתמיד קיום הצורות אשר השפיע וזה שאחר שהם מוכנים לקבל הצורות עד שלהכנת קבלו הצורות ההם והיה הזרחת אור הצורות מנותן הצורות מתמיד א״א מבלתי שיתמיד מציאות׳ וזה מבואר מאד וכאשר היה זה כן הוא מבואר שלא יתחייבו הבטולים האחרים שזכר וזה כי לדבקות הציור והרצון יתחייבו דבקות המציאות מסכים עם דבקות הזמן ודבקות התנועה והתמה הגדול מאין יצא לו החלוק הזה בין הדבר הקיים לעצמו למקרי׳ אשר אין להם קיום בעצמם כאלו תאמר לתנועות אשר לגרמים השמימיים השופעות מהגרמים המאירים וזה שאם היה שלא יתחייב להם הבטול הא' שכבר אפשר שהם שימצא מלא דבר ויפסדו אל לא דבר לחיותם מקרים אמנם אם היה שיפסדו כאשר יחוייב לו בשופע תמיד הנה יחייבו כל שאר הבטולים שיהיה הזמן מחובר מעתות ושלא יחיו התנועות והאור נמצאים בפעל ושלא יהיה שם תנועה מדובקת וזה שהתנועות השופעות מהציור והאור מהמאיר אינו כי אם עתה אל"כ אלא שהתר הספקות האלו כלם כשנאמר שהמשפיע הנותן המציאות כ״ש שלדבקות השפעתו יתן דבקות קיום המציאות שתהי׳ השופע מקרה או דבר קיים בעצמו ודי בזה במין הא' מן המופתים ואולם מופתים המין הב' הבנויים על הבב״ת אומר ג״כ שאין בהם דבר מחייב ולא מראה פנים תחלה הניח הנחי׳ בזמן מסכימות למה שהתבאר בספר השמע ולא נשים עתה עליהם ואם התבאר מכח דברינו. במאמר הא' ויתבאר עוד בכלל הזה בג״ה היות מקצתם כוזבות אבל נניחם עתה על שהם צודקות ואומר שהמופת הא' בלתי מוליד וזה שההקדמה הגדו' האומרת שחכמה כמה הוא כמה ב״ת מסופק בה וזה כי האומר שהזמן בב״ת לא יודה בה והסבה אשר נתן באמרו לפי שהוא משער בעל חכמה אינה סבה וזה שאומר בב״ת אם היה שהוא יגדור חכמה שהוא אשר ישער בחלק ממנו יהיה הרצון בו מה שאפשר שישוער ממנו ואם משמוש מלת חכמה שיודה שעור הנ״ל מה שהלשון הסכמה אין תפיסה בזה למה שבעל הלשון לא הסכים להניח שם לבלתי מוחש מהזמן ולא יקרה מזה בטול ומה שחזק מופתי במניני שהם כלם ב״ת גם המופת השני הבנוי על הקש המשלי למה שהגשם וכל משיגיו ב״ת אין צריך להשיב למה שהחפוש לא יתן האמת עכ״פ וכ״ש אם התבאר שהזמן איננו ממשיגי חכמה כמו שיבא בג״ה והמופת הג׳ אשר יסודו המהירות והאיחור הנה הוא הטעאיי וזה שהחמיר יתנועע בזמן מה מספר מהסבובים אשר יתנועע המאוחר בזמן יותר גדול כאשר יהיה מדרך המספר שיאמרו בו רב ומעט גדול וקטן בזמן וזה כשיהיו ב״ת והנה להמנעות המתנועע המהיר והמאוחר בזמן שוה אבל כשיהיה הזמן או המספר בב״ת לא יאמרו בו רב ומעט וגדול וקטון ולא שוה למה שהם גדולי השעור והשעור נמנע בב״ת ולזה לא יקרה ממנו בטול אם עברו סבובים בב״ת מהמהיר והמאוחר וזה שאין מדרכם שיאמר בהם גדול וקטן ולא שוה ועם שהוא מבואר בעצמו הנה כבר יאמרו זה שאנחנו כבר נצוייר קדמות הזמן בתנועות האלו ולא ימנע מהיו' העולם שופע תמיד מהשם על הדרך הזה תמיד והמופת הד' ג״כ הנה התבאר בקלות ממה שאמרנו שלא יחייב דבר ממה שדמא שאם היה שאין הבב״ת גדול מהבב״ת לא יתחייב שלקו המאורות תמיד ומקום הטעות כי באמרנו שהבב״ת אינו גדול מהבב״ת לא נרצה בו שהוא שוה לבב״ת שכבר התבאר שהבב״ת לא יכול שם השוה אבל נרצה בו שאין מדרכו שיתואר הבב״ת בגדול או קטן מבב״ת ולזה לא יתחייב דבר ממה שחייבו במופת והמופת ה״ה הטעאי ג"כ וזה שעם היות הזמן בב"ת אין בו מתי כי אם ב״ת וזה שאין זה זמן שנגביל במתי להיותו מוגבל יחוייב שיהיה ב״ת וזה מבואר בנפשו והמופת הוה הוא הנוסף בתוספת הזמן כאשר תתוסף חתנועה הנה התוספת בב״ת הוא נמנע בבחינת ואפשרי בבחינת אם בבחינת הבב״ת בכללו הוא נמנע למה שלא יתואר בגדול וקטן וכן בבחינת הצד אשר הוא בב״ת הוא ג"כ בלתי מקבל התוס׳ לז״א הסבה בעינ' ואם בבחינת הצד אשר אפשרי ומחוייב שיקבל תוספות ולזה יתוס' הזמן מהצר הו׳ בו ב״ת בכהתהווה התנועה על נכחותי׳ והמופת הזה הלציי כי אם הזמן משעת החנו' על נכחות׳ הבב״ת חלק ממנו לא יחויוב היות הזמן בכללו מוגבל וב״ת שלא כל הצודק נפרד יצדק מורכב והמופת הח׳ אין ענין לי כי עם היות שהכח הוה מצד המאחר כבר חונה שהצד החולף אשר בבחינתו הוא בב״ת דינו דין הפועל והוא לא נתחדש בהנחת הזמן ולפניו זמן אלא בקדימת זמן אין תכלית לו יצא אל הפעל בשכבר והמופת היה הו׳ דמיו׳ אצל הש״י עליו והמופת הא' הוא הנתל' בגרם השמים מבואר הנפילה לב׳ סבות א׳ למה שלא התבאר חדוש הגרם השמימים הב׳ שעם שגורה בחדושו לא יתבאר חדוש הזמן שכבר אפשר שיאמר בהקש אל תנועה אחרת כמו שיתבאר במקומו. וכ״ש אם הוא אפשר שיאמר בהקש אל תנועה ואם היה שאיננה נמצאת בפעל וכמו שקדם לנו ולזה הוא מבואר שאין בכל מופתיו אלו שיתן האמת בהיות הזמן ב"ת והוא מבואר גם כן שהמופתים שסדר בחדוש הגלות הארץ הלקוחים מסגולות ההויה לא יתנו האמת בחדוש שדמה לסבות שזכרנו בכפול מופתי המין הא'. וזה שיש לאומר שיאמר שסדר זה מהתחלה שכלית לתכלית טוב בהשגחה ורצון קודם התבאר אם כן שאין בכל המופתים שסדר עם המון רבוים מה שיתן האמת בזה הדרוש באופן שהניחו. וכבר נעזר בקצת טענות לקוחות מחדוש החכמות והתורות והלשונות והוא אם היה שיראו פנים לחדוש לא יחייבו שלא נתחדשו פעם אחרת באבדן המין האנושי וחדושו פעם אחר פעם ואחר שהתבאר שאין בכל מה שדמה החכם הזה דבר מחייב מה שהניחו צריך שנבאר מה שייעדנו והוא שהחדוש באופן שהניחו היא הזייה ובריאה וזה שהוא הניח חדוש העולם מגשם קדם ריק מכל צורה ונניח עתה אפשרות מציאותו ואומר שהוא נמנע היותו קדום וזה שלא ימלט מהיותו מחוייב המציאות בבחינת עצמו או שיהיה איפשר בבחינת עצמו ומחוייב בבחינת סבתו וזה כי לא יצוייר אפשרות המציאות מכל הבחינות בגשם נצחי אשר לא סר ולא יסור ובטל שיהיה מחוייב בבחינת סבתו וזה אמנם לג' סבות א׳ שלא יצוייר היותו מחוייב המציאות בבחינת סבתו אלא היותו משפיע תמיד מציאות וזה למה שהוא תמידי המציאות לא יצוייר עת יהיה בו שפע המציאות ושיהיה אחר כך שפע ההתמדה. ואחר שהתבאר זה כן יהיה שכבר קובל לחכם הזה שאין דרך שיפעול דבר בהשפיע ממנו דבר קיים תמיד כמו שקדם הנה אם כן נתאמת שא״א שיהיה מחוייב המציאות בבחינת סבתו ואם היה שלא יקבל זה והוא שיורה אפשרות המשך השפע בהמציא דבר קיים תמיד הנה אם כן יורה בהכרח כי בתחלת כל מופתיו אשר מהמין הראשון. וזה שכבר איפשר שיושפע תמיד מציאות העולם ברצון קדום מתמיד ויהיה אם כן מה שחדש מזה הגשם הוויה ובריאה והב' שלמה שיהי הגשם הזה בתכלית החסרון היא נמנע שיתחייב חיוב המציאות מהשלם הב״ת מהשלמות וכל שכן שיתחייב ממנו זמן בב"ת והג׳ שלא יצוייר שיפעול דבר בדבר בחלוף מה שיתחייב ממנו רוצה לומר מהפועל ולזה הוא מבואר שאיננו מחוייב המציאות בבחינת סבתו ואם שאיננו מחוייב בבחינת עצמו. זה יתבאר בקלות אם תחלה שהנחת גשם מחוייב המציאות לעצמו יחייב שיהיה בלתו משתלשל מעלה זולתו יתחייב אם כן שנניחהו עלה ראשונה ושיהיו שני עלות ראשונות האחת בתכלית השלמות והא׳ בתכלית החסרון וגם הוא כפירה והריסה שלא ישתלשל המציאות בכללו מאחד פשוט הנה הוא מגונה מאד אף כשנודה שלא יהיה אלוה והוא הב׳ מוסכם עליו היות העולם איש אחד ומחוייב בו שישתלשל מאחד פשוט ושנית שאם נניח הגשם הזה מחוייב המציאות בבחינת עצמו בלתי משתלשל ממנו יתברך איך ישמע להתפעל מרצויו. האם הגשם הזה ישכיל או ירגיש בשלמות האל יתברך ותכלית חסרונו בעצמו. וזה שהשמע הוא חמר לצורה אחר שהצורה היא המעמידה והמוציאה לפעל ההוא ונקשר בו יתכן זה בו אבל מי שמציאותו מספיק לו לעצמו ובלתי נקשר בזולתו איך יהיה הריצוי ההוא מי יתן ואדע ג״כ שאחר שהונח מחוייב המציאות לעצמו ובלתי שומר תמונתו. הנה הוא לעצמותו בלתי שומר תמונתו וכאשר היה בלתי שומר התמונה לעצמותו הנה כבר יש לו טבע בעבורו חוייב שיהיה בלתי שומר תמונתו וכאשר היה בלתי שומר תמונה לעצמותו הנה כבר יש לו טבע בעבורו יחוייב שיהיה בלתי שומר תמונתו ועוד שהיותו בלתי שומר תמונתו לא ימלט מאיכות אשר מאיכות השניים והוא הרפה והקשה והיות מתואר באיכות האיכות השנים ולא יתואר באיכיות הראשונים רחוק שלא יצוייר עם שיסתור הנאתו היותו דק מכל צורה. וכאשר התבאר היותו בלתי מחוייב המציאות לא בבחינת עצמו ולא בבחינת סבתו הנה אם כן הדעת הזה בדוי מבואר הנפילה בעצמו ועוד שאין שיצא חיוב מציאותו הנה בהכרח יתחייב זמן קדום וזה שהזמן יאמר בהקש לכל שינוי מן השנויים והנה אין המלט מהגשם הזה מהשינוי וזה שכל הזמן הקדום היה מתואר בשמירת התמונה בפעל ואחר כך נשתנה ולא שמרה הנה כבר נח משינוי התמונה בפעל. והתנועע אחר כך בשגשתנת תמונתו. ועוד שאיך שיהיה לא ימלט משינוי רצון ללא סבה. וזה מגונה מאד בחק כל משכיל וכל שכן בחקו יתברך ויתעלה שמו לעד ואולם איך יתבאר שנוי רצון בלא סבה הנה שינוי רצון מבואר בעצמו וזה שקודם החדוש לא רצה בשלמות הגשם ההוא החסד ואחר כך רב בשלמותו ואולם שיהיה השינוי בלא סבה הנה יתבאר בקלות עם מה שקדם לנו מהדברים וזה שאם היה סבה לשינויה הרצון ההוא היה בהכרח אם מפאת השם יתברך ויתעלה שמו ואם מפאת הגשם שאין במציאות זולת אלו ואחר שיהיה יחסו יתברך ויתעלה שמו אל כל העתים אחד ויחס הגשם ההוא וכל המתהווה ממנו אל כל העתים אחד גם כן הנה אי אפשר שיהי' לשינוי הרצון ביחוד העת שום סבה ואם אי אפשר מבלתי שנודה שאחר שיהיה לשינוי הרצון סבה והוא ההטבה והחנינה עם היות שיחוד העת בלא סבה אין חזק בזה מה שהוא רחוק משיצוייר מהקו יתברך ויתעלה שמו הנה למערער שיאמר שהשינוי רצון בעצמו הוא ללא סבה וזה שכבר היה יותר ראוי ברצון ההטבה והחנינה שיהיה קדום ונצחי ושלא יעמוד זמן בלתי בעל תכלית בתכלית החסרון. והפלא מהחכם הזה שבהנחתו זו כבר חייב לו ית' ידיעה בפרטי במה שהוא פרטית והוא איש הגשם הבלתי שומר תמונתו כשפעל בו ברצונו ונפל במה שברח ממנו כמו שבא במאמר הב' ויותר מגונה זה שלפי מה שהניח ידיעתו בו קמיה בהכרח ממנו מה שהתבאר המנעו מחקו יתברך ר״ל שתהיה לו ידיעה קנויה מזולתו וכל שכן לדעתו שיראה שהיודע יתעצם במה שידעהו וכל אלו הבטולים יתחייבו מהנחתו והוא מה שכווננו בזה הפרק:
1
