אור ה', המאמר השלישי, חלק א', הכלל הראשון ה׳Ohr Hashem, Third Treatise, Section One, First Principle 5
א׳הפרק הה' נתאמת בו דעה החדוש במה שאין ספק בו ושהכפירה בו הריסה בשרשי התורה ואולם איננו יסוד ופנה שלא יצוייר מציאות התורה מזולתו: ותחלה אומר כי עם היות שנקיש בין ההויה החלקית להויה הכוללת הנה אין בטענית כת מאמיני הקדמות דבר כבר ראוי לשום לב עליו וזה שהטענות אשר מפאת הזמן והתנועה והגרם השמימיי הנה בהנחתינו החדוש אחר ההעדר המוחלט יסורו כלם ואם היה שנשתמש במלות מורות זמן כקודם ואיחור וכל שכן אם יתאמת שהזמן איננו נמשך לתנועה ואיננו לפעולות פועל וכן הטענה האחת אשר מפאת החמר תפול בכללה כי ההנחתינו זאת אין שם חומר קדום אמנם בטענה השנית הוסיף דברים הר״ל לחייב המנעות יש מאין כמו שבא בפרק שלישי ולפי שיסוד הטענה כלה בנוי בדמוי הזה והוא אשר עור עיני האיש ההיא ראש מאמיני הקדמות עם גודל שיעורו בחכמה אי אפשר מבלתי שנאריך בזה להגלות טענותם ואומר תחלה שזה שברחו ממנו אין המלט להם ממנו בשום צד. וזה שכבר התבאר במה שקדם שאין שם דבר מחוייב המציאות בבחינת עצמו כי אם השם ית' וישתבח שמו לעד ושכל מה שזולתו איך שהונח רוצה לומר מחודש או קדום הוא אפשר המציאות בבחינת עצמו והוא נאצל ממנו אם כן אין שם לא חומר ולא צורה ולא גשמות שלא יהא נאצל ממנו והנה האצילות לא ימלט משיהיה אם על צד החיוב אם על צד הרצון ואיך שיהיה כבר נודה על מציאות גשמי נאצל מצורה והצורה אם כן מאצילה ונותנה מה שאין דומה לה ולא תאציל ולא תתן למקבל כי היא תתן המציאות למקבל ואין הכונה נאמרו יש מאין זולת זה וזה שאם היה הכונה באמרנו יש מאין שהאין יהיה הנושא באמרנו הנגזר מהנחש לא יתחייבמהנחתינו אצילות על צד החיוב אשר לא סר אפשרות התהוות יש מאין אבל הכונה באמרנו יש מאין הוא שנתהווה אחר ההעדר ושלא היה לו נושא נמצא קודם ובאמרנו ג״כ שנאצלו שניהם על צד החיוב אין הכוונה בו גם כן אלא שלא היה להם נושא קדום אלא שהחמר והצורה יחד שניהם נאצלו אחר ההעדר ואם לא היה להם נושא נמצא קודם ושכל מציאותם נאצל ממנו. ואין ספק שאין הפרש בין המאמרים האלה אלא ביכלת הש״י שהונחנו אותו קדום יורה יכלת בב״ת בזמן והונחנו אותו מחודש יורה יכלת ב״ת בזמן. ועוד שהונחנו אותו קדום לפי שיחס הפועל והמתפעל אל כל העתים יחס אחד יחוייב בהכרח אצילותו וחייובו יתברך ממנו תמיד כמו שהונח כי אין שם עת מיוחד יהיה אצילות המציאות בו והזמן האחר אצילות התמיד ולזה יחוייב מהנחתינו זאת רוצה לומר אצילות המציאות תמיד על צד החיוב חיוב יכלת בב״ת גפעל תמיד וזה שהיכלת ב״ת יהיה כשיהיה יחס שמור בין הפועל והמתפעל אבל כשלא יהיה ביניהם יחס יהיה בהכרח יכלת בב״ת ואומר עוד שמהנחתינו זאת רוצה לומר חיוב המציאות ממנו יתחייב שיהיה על צד הרצון וזה אמנם לשני סבות הא׳ כי מהנחתינו חיוב המציאות מהתחלה שכלית יחוייב שיהיה על צד הציור ולהיותו מקנה המציאות על צד הציור שלם רוצה לומר ציור נימוס הנמצאות וציור היותו מהנה מציאות הנימוס והנמצאות עצמן דרך כלל ודרך חלק וזה שאין שם דבר שלא יקנה המציאות והמהות מציורו ולהיות התחלה שכלות ירצה במה שיצייר והנה אין עניין לרצון זולת זה אלא היותו מצוייר שהוא רוצה ומקנה דרך השכלה וציור מציאותם והב' כי ההקדמה המוסכמת עליה שהיא שמה אחד הפשוט לא יתחייב אלא אחד פשוט יתחייב בהכרח שאצילות הנמצאות היה על צד הרצון וזה שלמה שהתבאר שמציאות החמר והנשמות נאצל ממנו יתברך ולא מהתחלה אחרת אין דרך לצאת מהספק הזה איך נאצל זה המורכב כעל חומר וגשמות מהאחד הפשוט בתכלית הפשיטות אלא כשיאמר שלמה שהיה המציאות בכללו איש אחד טוב בתכלית השלמות מה שאפשר לפי המקבל והיה מדרך הטוב להשפיע הטוב על צד החנינה כי מזה הצד יהיה שלמות לטוב להשפיע והיה הטוב במה שהוא טוב הוא אחד פשוט הנה עם היותו מורכב מחלקים אשר מזה הצר הוא רבים אין הטוב והשלמות הנמצא לא במה שהוא רבים אלא במה שהוא אחד ועוד שמה מבואר בעצמו ששלמת הטוב כשיפעל הטוב כשיפעלהו ברצון הוא יותר גדול לאין שיעור משיפעלהו בזולת רצון וכאשר היה זה כן הנה הוא מבואר שמהנחתינו חיוב המציאות ממנו יתחייב שיהיה על צד הרצון ולפי מה שכבי התבאר גם כן יתחייב שיהיה הרצון מתמיד והנה להיות האמת עד לעצמו ומסכים מכל צד הנה נעזר בזה רצוני מהיותו יתברך פועל ברצון ממה שנתפיסם מענין הנפלאות ומופתי הנביאים שהוא ואם היה שלא השגנו מהם בחוש כבר ראוי שיהיה נעזר במה שנמצא לקודמים מפי שראוי לסמוך עליהם וזה שאין המלט מהיות הפועל בהם הש״י ואין דרך לפעול בחומר הפרטי כאלו תאמר במטה שיהפך תנין כי אם בפועל משגיח ורוצה וזה מבואר בעצמו למעיין בזה הספר ואולם איך יתבאר שהפועל הוא הש״י ממה שנאמר הנה לפי מה שנמצא במופתים והנפלאות שיש מהם הטבת ותכלית הטוב מה שלא יעלם ושהם מחודשים הנה הם בהכרח מפעולות פועל ולזה אין המלט אם לא יהיה הפועל הקרוב בהם משיהיה נביא או שלם אשר באמצעותו יתחדשו או הגרמים השמימיים או מניעיהם. והנה יתבאר בקלות שאין אחד מהם הפועל וזה שהאדם הדבר בהם מבואר בו שהוא אינו הפועל וזה שאם הוא אפשר היה זה מצד דבקותו בש"י והנה לא ימנעה זה אבל אין ספק בו שיש לו מבוא בהם אבל שיהיה הוא הפועל כבר דמו בני אדם שמצד שלמות שכלו והתבדדותו מבין כחות הנפש אפשר זה בו. והנה טעו וזה שהפועל אשר מזה הצד הוא להתבודדותו בהם והיותו בצורה להם ולזה יתחייב השמע לחמר לא החומר לצורה המיוחדת הוא דבר שאי אפשר שתהיה לו ידיעה שלמה בנימוס הנמצאות בדרך שיהיה במדרגת הצורה לחמרו המיוחד לפי שמזה הצד יחשב שהוא אפשר בו שיהיה פועל ולזה הוא מבואר שאין האדם הוא הפיעל וכן היא מבואר שאין הגרמים השמימיים או מניעיהם הפועלים וזה שהם נותנין הנימוסים והסדר לנמצאות והמופתים שהם יוצאים מהסדר והנימוס א״א שיתחדשו מנותני הסדר והנימוסים ואם היה שכבר דמה הר״ל שהפועל בהם היא השכל הפועל וחשב להתיר הספק הזה בשאמר כי חדוש המופתים הם מהנימוסים אשר סדר הש״י כשיהיה דאדם אשר יתחדשו באמצעותו במדרגה ידועה אצלו מהדבקות ואם הוא אמת בעצמו רוצה לומר היותם מהנימוסים הנה אי אפשר בו שיהיה הוא הפועל למה שהפועל הוא בחומר פרטי והשמע החמר הפרטי לו בזולת הכנה כאלו תאמר השמע חומר המטה לקבל צורת התנין שהוא בלתי מובן לקבל האיפשר מבלתי ידועה מיוחדת ורצון מיוחד מה שהוא רחוק מאד בשכל הפועל וכל שכן כשלא ישוטט בפעל ההוא מחשבת השלם או הנביא בענין כאלישע שהחיה את המת בנגיעת עצם מעצמו ולזה מה שיחייב שיהיה הפועל הש״י בהשגחה פרטית ורצון פרטי וזה אמנם נמשך לסידור והנימוס אשר גזרה חכמתו מההטבת והחנינה. וזה אמנם בסדור מתמיד כשימצא מקבל נאות. ואחר שהתבאר שמהנחתינו חיוב המציאות יתחייב יכלת הויית יש מאין רוצה לומר אחר ההעדר המוחלט ויתחייב גם כן הויה רצונית הנה ראוי שנעיר על הספקות שחייבו בהנחה הזאת כדי שלא ישאר בה שום מביכה וזה שהם אמרו תחילה שאנחנו נראה בכל מתהוה שיתהוו הצורות לא הגשמית. ב׳ שהצורה תתן הדומה לה אבל איך תתן הגשמות שלישי שמהנחתינו יש מאין יתחייב שיהיה הרקות נמצא מה שהתבאר שהוא שקר ואמנם חיוב זה מבואר אצלם וזה שהרקים אשר בהם נמצא העולם קודם המצאו כבר היה אפשר שימצא בהם גשם והנה הוא מסכים לגדר הרקות שהוא מקום פנוי מגשם שאיפשר שיהיה בו גשם. ד׳ שלמה שלא היה שם טבע מיוחד קודם העולם הנה לא היה אפשרות מיוחד במקום ההוא אשר נמצא מיתר המקומות הפנויים. ואחר שהיה יחס הפנוי אחד בכל המקומות אל הפועל הנה תתחייב השאלה איך נמצא במקום ההוא בייחוד אבל ראוי שימצא במקום בכל הפנוים ויהיה אם כן גשם בלתי בעל תכלית נמצא מה שהתבאר המנעו. ה׳ כי לא ימלט העולם קודם הוויו אם שיהיה מציאותו מחוייב או נמנע או אפשרי ואם היה מחוייב לא סר היותו ואם היה נמנע לא יתכן חיותי ולזה מה שיחוייב שיהיה מציאותו אפשר אבל האפשרות ממה שיצטרך אל נושא אלי הן הספקות שהערר בהנחתינו יש מאין. והנה ממה שהתבאר לנו מהדברים יתבאר התרם בקלות ואמנם הא' לא בא לכלל ספק שאם אנחנו לא נראה בהויה החלקים שיתהוה הגשמות הנה לא ימנע בעבור זה בהויה הכוללת שיתהוה הגשמות וזה מבואר בנפשו וכ״ש עם מה שיתבאר שאין המלט מאצילות דבר גשמי מלא דבר ממנו גם כן אף למאמיני הקדמות. והב' שיסודו אין ראוי שיתן הגשמות אחר שאינו דומה לצורה אין התרו ממה שיקשה ראשונה שאם היה ההתהוות בחיוב בלתי רצונית היה מקום לספק אבל אחר שההויה רצונית אין מקום לספק ועוד שכבר קדם שההויה היתה ע"צ ההטבה והחנינה. ולזה כבר תתן הדומה לה כי תכלית ההויה כבר התבאר שהוא טוב גם י"י יתן הטוב ואמנם הג' המחייב שיהיה הרקות נמצא התרו גם כן ממה שיקל וזה שיש לאומר שיאמר שקודם העולם לא היו הרחקים נמצאים וששים המצאם כשהמציא הגשם מאין. ועוד כשנודה חיוב הרקות לא יקרה ממנו מזה בטל בשכבר התבאר במאמר הא׳ מזה הספר חיוב מציאות הרקות הפך מה שיבינו. ואמנם הד' הנה להיות מקומות הפנוי על יחס אחד לא יחייב מציאות גשם בב״ת אם הש״י מציאותו בעצמו נמנע אבל היה שהמציא השיעור המיוחד המוגבל הנאות לשלמות העולם כפי מה שהוא בו. ואמנם השאלה למה בראו בזה המקום הפנוי ולא בראו בזה הנה אחרי שהמקומות כלם על יחס אחד באי זה מהמקומות שהיה ממציא תשאר השאלה למה לא ימציאו במקום אחר ובזה הדרך בעצמו השיב הר' על השאלה למה בראו בזה העת אחר שכל העתים אליו ביחס אחד ~ העתים והיות המקומות על יחס אחד לא יחייב שימלא כל המקומוות אם למניעות גשם בב״ת ואם לשלמות העולם שהוא ראוי שיהיה לו שיעור מוגבל ואמנם החמישי הוא הלציי וזה שבחנחתינו יש מאין לא היה לו נושא יקבל החלוקה ממחוייב או נמנע אפשר מצד המתפעל אבל האפשרות היה בבחינת הפועל לבד וזה מבואר בנפשו כבר התבאר שאין בהנחתינו זאת ר״ל החדוש במוחלט אחר העדר שום מבוכה אבל התבאר שאף כשנניח חיוב מציאות העולם ממנו יתברך יתחייב חדוש תמיד לא מדבר להיותו מתמיד בה כשלא ימנע מצד המקבל כי העניין בזה במדרגת השכל הפועל אצלם שהוא הפועל תמיד בכל עת שימצא מקבל מוכן ולזה כבר יצוייר מציאות התורה והנפלאות שבאו בה אף אם נאמין חיוב מציאות העולם ממנו יתברך על צד ההטבה אלא שהאמת הגמו' כפי מה שבא בקבלה והוא שהש״י חדשו והמציאו בעת ידוע כאמרו בראשית ברא וגו׳. וכל הפרשה כלה אלא שכבר תשאר השאלה למה המציאו בעת ידוע אחר שהיחס בם אם מצד הפועל ואם מצד המתפעל אל כל העתים אחד והנה הספק הזה ואם הוא עצום מאד הנה התרו בא' מבפנים אם שנאמר שכבר גזרה חכמתו לסבה ידועה שיהיה לו התחלת הויה מחידש ולא תשאר בו השאלה למה המציאות בעת הזאת למה שהחדוש בכלל העתים יחד אחד ואם שנתיר לעצמינו מה שנמצא בקצת מאמרים לכלול הביאם הרב המורה ולא מצאנו או חולק עליהם אמרם מלמד שהיה בונה עולמות ומחריבם ומהם אמרו מלמד שהיה סדר זמנים קודם לכן הכוונה מהם לפי מה שיראה החדוש התמידי אלה שהיו הווים בעת ידוע ונפסדים בעת ידוע אם בתנועה האישי׳ והפסדם ואם להיות כל אחד מהם הולך מהאחר מדרגת השלמות ואפשר שזה שאנחנו בו ישאר נצחי ואפשר שיפסד ויבא אחריו עולם אחר הולך מזה מהלך השלמות במדרגת החי מהצומח כי בזה דלתי החקירה נעולות והדברים עתיקים למקבלי האמת ואם היה מהחכמים שהרחיקו מאד הפסד העולם מצד העיון הנה יתבאר בקלות שאין בכל מה שאמרו שמה שיחייב במה שחייבו כמו שיבא במאמר הד׳ בה'. והנה בדרך הזה הותרו הספקות אשר מפאת הפועל גם כן והכלל העולה מהדברים שנתאמת מצד העיון חדוש לא מדבר מוחלט וזה נתפרסם לאברהם מבית דינו של שם ועבר אמר ברוך אברם לאל על קונה שמים וארץ ואמר נעים זמירות השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע וזה שהרקיע מורה במה שאין ספק בו היותו מעשה ידיו וזה מה שתקנו במטבע הברכות מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית לפי שחדוש המציאות בכללו לא מדבר הוא תמיד והנה להעיד על החדוש הזה הכולל הצורה והחמר יראה שתקנו במטבע הברכה מצד אור ובורא חשך שהוא ואם היה שנתקנ' פשוטה על המאורות הנה אינו רחוק שיורה על עיקר הבריאה ולפי שהצורה נותנת המהות הרמוז אליו והחמר מצד עצמו לא יעמוד ואין לא קיום רמוז אליו הנה יחס האור לצורה והחשך לחמר במה שאין לו צורה בזולת הצורה אלא שיחס בריאה להיותו מהעדר למה שכבר התבאר שחדוש אחר ההעדר מחוייב מצד העיון והתבאר גם כן חיוב יכלת השם להמציא גשם לא מדבר הפך מה שדמו אף למאמיני הקדמות אשר בעבור זה לא שמנו אמונת החמש פנה אשר לא יצוייר מציאות התורה בלעדיה והתישב עם זה המאמר המפורסם לרבי יצחק אמר לא היה צריך להתחדש התורה אלא מהחדש הזה לכם וכבר העיר ביישוב המאמר הזה הגאון הרב רבינו נסים ע״ה בפירוש התורה שהתחיל וכבר העיד החבר הכוזרי על הדעת הזה אמר זה לשונו ואם היה מצטרך בעל התורה להאמין ולהורות בהיולו הקדמון או שקדמו לעולם עולמים רבים קודם העולם הזה לא היה זה פגם באמונתו כי הוא מאמין כי העולם הזה חדש מזמן ידוע ותחלת האדם אשר בו היה אדם וחוה ובכלל נשלם מה שייעדנו בפרק הזה. והתחלה לאל לבדו ומרומם על כל ברבה ותהלה:
1
