אור ה', המאמר השלישי, חלק ב׳, הכלל השני ב׳Ohr Hashem, Third Treatise, Section Two, Second Principle 2
א׳הפרק הב' בהתר שני ספקות שאיפשר שיסופק בו: הא' אחר שקבלת התשובה ראוי בחקו ית' להפלגת חסדו וטובו איך יצוייר במי שכוון אליה שימנע מצדו ית' וכ׳׳ש שיענש על מניעתה והנה בא בקבלה בפירוש המשנה האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ויום הכפורים מכפר אין יום הכפורים מכפר ואמרו ד׳ דברים מעכבין את התשובה והנה בא בתורה ויחזק י״י את לב פרעה ואמר בפי' כי אני הכבדתי את לבו וגו׳ וכבר העיר הרב המורה בחבורו הגדול על הספק הזה. הב' לפי שאחד מדרכי התשובה לפי מה שיראה והוא דבר הסכימו בו הקודמים הנה היגון והאנחה במה שעברו עליו במעלו אשר מעל בשם והמרה את רוח קדשו האם זה יתחייב בתחלה התעוררותו אל התשובה או בתנועתו לבד כי המאמר שהיה לו יגון בהשלימו חק חתשובה יראה שהוא רחוק מאד וקרוב לנמנע עם קבלתנו שהעונות נחשבין לו כזכיות ואם נאמר שזה בבחינות וזה שבבחינת חטאו לבד יתחייב לו היגון במה שעבר ובבחינת תשובתו כבר יעבור שישמח במה שהיה. הנה נשוב בזה ונאמר שהמאמר בשהיגון בבחינת החטא לבד דנה כחו כח מי שיאמר שהיגון מחוייב לו אם לא עשה תשובה. ואולם עתה בהשלימו חק התשובה האם יעבור שישמח במוחלט על מה שחטא בראשונה. ואם אי אפשר מבלתי שיהיה בו דאגה בבחינת מה הנה בשערנו היגון והשמחה הנה תגבר השמחה על היגון כאשר תתחייב לתכלית המעשה. והתבאר בתכלית הייתה היותר חשובה שבסבות. והנה חתר הספק הא׳ איננו ממה שיקשה למה שהכ״ד דברים המעכבים את התשובה הנה מטבען מאחרין אותה ומקנין לאדם אצלה להתעורר אליה מהם לקלותם בעיני עושיהן מהם להתמדתם והמשך אחריהם מהם לשנאתם תוכחת כאשר התבאר בקלות בהם. ואולם לא אמר מונעים את התשובה אלא מעכבין כלומר שמאחדין ודוחין אותה אבל האומר אחטא ואשוב אמרו אין מספיקין בידו לעשות תשובה ועם שטבע התכונה ההיא תחייב כן הנה הוא מדת כנגד מדה שהוא בשרירות לבו סמך על התשובה ועשה הבטחון בתשובה כלי לחטוא. והמדות את יוצרו ראוי שיוסר ממנו הסמך ההוא. ואמנם לפי שההקדמות התלמודיות בהם על הרוב כח הסתמיות כבר יראה שאם יתעורר משנת אולתו וירגיש שחטא בבטחון ההוא ושהיה בו ככסיל מתעבר ובוטח וכל חפצו לשוב אל השם מהחטא ההוא הנה יקובל בתשובה ולפי שעל הרוב מי שדרכו כן לא יתעורר על זה אמר סתם אין מספיקין בידו לעשות תשובה ואולם מה שבא׳ בפרעה ממניעת התשובה אין צריך שיהיה מזה המין למה שמחסד הש״י ולהשגחתו בדבקיו שירבה נפלאותיו ומכותיו על הרשעים כמו שבאר הסבה אמרו כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו והוא התכלית הקרוב ולמען תספר באזני בנך ובן בנך וגומר וידעתם כי אני י״י והוא התכלית האחרון בו והנה הרב באר דרך אחרת בהתר הספק הזה ובכלל שיש עונות שענשם מניעת התשובה שעם שהוא אמת אין לנו צורך בו במכות מצרים למה שכבר בארה התורה הסבה כמו שקדם ואולם בהתר הספק השני כבר איפשר שיאמר שלמה שהממרה פי השם יתחייב לו עונש בלתי מוגבל לפי היושר והשווי כאשר היה מחסדי הש״י לקבלו בתשובה הנה אין ראוי שיהיה שם שיעור מוגבל שיאמר בו שהשלים חק התשובה באמת כשהגיע אליו אם לא יאמר זה בהמשל והעברה. ואמנם גם כשנניח אפשרות גבול ידוע יאמר בו שהשלים חק התשובה ובאמת כשהגיע אליו אם לא יאמר זהו כמו שיראה מקצת מאמרים באו לרז״ל על זה. הנה התר זה הספק איננו ממה שיקשה וזה שכבר התבאר במה שקדם שהתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא הדבקות וההעבודה וההצלחה והערבות למה שהוא הטוב האחרון הוא התכלית הנרצה אצל הש״י ולזה אם היה קבול הטוב והשכר התכלית האחרון לאדם היה בחיי ספק עצום כי למה שהעונות הקודמים יוסיפו לו בטוב כבר ראוי שישמח בהם אבל לחיות התכלית הנכסף האהבה והעבודה הנה האוהב האמתי כבר יקשה בעיניו מאד היותו זמן מהעב שנוי לו יתברך ולזה היותו שעה אחת רשע לפני השם יתברך ויתעלה ממה שראוי שיקשה לו תכלית הקושיא ואם כבר ימשך לו מהזמן ההוא תוספת טובה כבר יותר בזה ספק מה שנסתפקו הקודמים בו והוא נתלה במה שהתחנן משה באמרו אעברה נא ואראה אמרו אחר שהוא ידוע בעצמו שאין שום יחס וערך בין הגמול הנפשי והגמול הגופיי כבר יראה שהיה ראוי ומחוייב למשה לבסוף בתכלית הכוסף שימהר בא הגמול הנפשיי וכל שכן שלא היה לו לאחרו רגע ועם שזה הספק איננו ממה שיקשה וזה שכבר היה אפשר בחק משה בהתמדתו בעבודה והדבקות שיקוה בחייו הגמול הנפשיי והוא הגמול העתיד בתחיית המתים כמו שהתבאר והוא בעצמו הגמול שזכה בו אליהו בחייו אבל נניח אחר שנגזר עליו המו' ולא היה מקוה התכלית משה ההוא אומר כי למה שהתכלית האחרון הנכסף לאדם הוא העבודה והאהבה והדבקות בבחינת העבודה לא בבחינת הערבות המושג הנה היה ראוי שיכסוף משה לעבור בארץ להוסיף בעבודה ואם היה מאחר הערבות המושג מהגמול הנפשיי וכל שכן שבהתמדת העבודה עוד יוסיף במדרגת הנטול הנפשיי שהיה יותר טוב לו מהמהירות להשיג פה שהיה אז ראוי להשיג מהגמול הנפשיי וזה אמנם בנוי על שני הקדמות אין ספק באמתתן האחד שהגמול הנפשיי הוא בב"ת בכח. ארצה שיתיסף אל מה שיתוסף תמיד וזה שמשה רבינו עד״מ שהיה במדרגה היותר גבוהה הרבה מכל נולד לו חיה אלף שנים והתמיד בעבודה היתה מדרגתו יותר גבוהה הרבה ואם לא היה משפט העובד ק׳ שנה והעובד אלף שנים עבודה אחת בעצמה משפט שוה חלילה והב' כי השתדלות השגת הנטול הנפשיי הוא בעוד בחיים חיתו לבד והוא דבר ביארוהו ז״ל במשנה אמרו יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. הנה בארו זאת ההקדמה הב' ועם שנרמז בו התכלית האחרון הנכסף לאדם הוא העבודה המושבת באמצעות התשובה ומעשים טובים והוא דבר מושכל בעצמו שאם היה תכלית העבודה והאהבה הערבות המושג היה הערבות יותר נכסף מהאהבה ולא היתה אהבת הש״י היותר עצומה בתכלית מה שאפשר וכבר התבאר שאהבת הש״י ראוי ומחוייב להיות היותר גבוהה וגדולה בתכלית מה שאיפשר כמו שקדם לנו במאמר השני וזה מה שרצינו בכלל הזה ותהלה לאל לבדו ומרומם על כל ברכה ותהלה:
1