אור זרוע, חלק אOhr Zarua, Volume I
א׳מאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן עד סוף האשמורת הראשונה דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים עד חצות רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר. פי' רבינו שלמה זצ"ל כהנים שנטמאו וטבלו והעריב שמשן והגיע זמנם לאכול בתרומתן ומקמי הכי יממא הוא ולאו זמן שכיבה לפיכך הקודא קודם לכן לא יצא י"ח א"כ למה הוא אומר אותה בבית הכנסת כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי ולפיכך חובה עלינו לקרותה משתחשך ובקריאת פרק ראשון שאדם קורא על מטתו יצא עד כאן לשונו. ולפי שיטתו אתי' שפיר הא דפליגי לקמן ר' יוחנן וריב"ל דאמר ר' יוחנן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה וריב"ל אומר תפלות באמצע תקנום והלכה כריב"ל לגבי ר' יוחנן כדמוכח פ' בני העיר במגילה גבי פלוגתא דרב פפי ורב פפא ואע"ג דתניא כוותי' דר' יוחנן דקתני קורא ק"ש ומתפלל ה"נ תניא כוותי' דריב"ל דעיקר ק"ש היינו ההיא דעל המטה כדתני' בירוש' כמו שפירש רבינו שלמה זצ"ל: והא דאמר ריב"ל אע"פ שקרא אדם ק"ש בביהכ"נ צריך לקרותה ע"ג מטתו ואמר ר"נ בר יצחק אם ת"ח הוא א"צ התם כגון שקראה בביהכ"נ בעונתה עסקינן ולקמן פ' תפלת השהר גמ' תפלת המנחה פר"ח זצ"ל ואסיקנא השתא דלא אתמר הלכתא לא כר"י ולא כרבנן דעביד כר"י דצלי של ערבית מי"א שעה חסר רביע יצא ודעביד כרבנן ולא מצלי של ערבית אלא בערב יצא. וראינו לרבוותא הגאונים שפי' הא דמצלי רב של שבת בע"ש והא דאמר (ר"י) [ר"נ] אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס פי' באותה שעה שמתפלל באותה שעה מקדש על הכוס והא דאמר (רב נחמן) [רב יהודה] אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס וכן ר' יאשי' הי' מתפלל של מוצאי שבת בשבת אלו כולם היו מתפללין בכל יום תפלת ערבית בעוד היום כר' יהודה ולא הזכירו של שבת ושל מוצ״ש [אלא שהיו] מתפללין ומקדשין ומבדילין וכש"כ ביום חול ופי' דתפלה בלבד היו מתפללין אבל ק״ש לא היו קורין רק אחר צה״כ. ואנן לא סבירא לן דהא בהדיא מפ' דבעידנא דהוו מצלי הוו מקדשי בערב שבת ובשבת הוה מבדיל ואי מקדשי ומבדלי לקדומי נמי לק"ש. ותו דהכי אשכחן בתלמוד א"י בהלכה מאימתי קורין תני הקורא קודם לכן לא יצא י"ח א"כ למה קורין אותה בבה"כנ א"ר אסי אין קורין אותה בביהכ״נ כדי לצאת בה אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה לפיכך אינו דבר רחוק לומר שקורין ק"ש ומתפללין בביהכ"נ בעוד היום ומיהו צריך לקרות על מטתו אחר צאת הכוכבים עד כאן לשונו. הרי לך להדיא דפר"ח זצ"ל ור"ש זצ"ל שניהם שוין דק״ש על המטה היא עיקר ותו פר"ח זצ"ל התם דעכשיו נהגו כל ישראל כרבנן להתפלל מנחה עד הערב א"כ תפלת ערבית וק"ש לאחר י״ב שעות ולקמן בפרקין בפלוגתא דר"י וריב"ל פר"ח זצ״ל דהלכתא כר' יוחנן הואיל דתניא כוותי' דקורא ק"ש ומתפלל הילכך לדברי פר"ח זצ"ל ורבי' שלמה זצ"ל אין אדם יוצא ידי חובת ק״ש כ"א אחר צה״כ ולפי' ר״ח שפי' דעכשיו נהגו כל ישראל להתפלל תפלת המנחה עד הערב דהיינו כרבנן לאחר י"ב שעות אין להתפלל תפלת ערבית וק"ש כ״א בלילה ממש אחר י״ב שעות דהיינו צאת הכוכבים. ורבינו תם זצ"ל מקשה עליהם דא״כ דק״ש שעל המטה היא עיקר א"כ האיך אנו קורין אותה בלא ברכותיה והתנן בערב מברך שתים לפני' ושתים לאחרי' וזה היה מתרץ הרב רבינו יעקב הקדוש מקורבי"ל דמצינו כי האי גונא במצה בערב הפסח שאנו מברכין על אכילת מצה בראשונה ואחרונה שהיא עיקר חובה אינו מברך מיהו היא גופא תמי'. ועוד מקשה ר"ת זצ״ל מואם תלמיד חכם הוא א"צ לקרותה על גבי מטתו ואי חובה היא מאי שנא. מיהו ההוא לא קשי' כדפי' לעיל. ועוד מקשה ר"ת זצ"ל דתניא כוותי' דר' יוחנן ש״מ דהילכתא כר' יוחנן דמקיש שכיבה לקימה מה קימה ק״ש ואח״כ תפלה אף שכיבה ק״ש ואח״כ תפלה שמע מינה ק״ש שדבר בה הכתוב קודמת לתפלת ערבית שמע מינה אותה שבביהכ"נ היא עיקר. ועוד מקשה ר״ת זצ״ל דעל המטה אין קורין אלא פרק ראשון על כן מפרש ר"ת דק"ש שבביהכ״נ היא עיקר ומה שאנו קורין מבע״י משום דסמכי' אהא דאמר פ' תפלת השחר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד פי' דעבד כרבנן שתפלת המנחה עד הערב עבד ודעבד כר' יהודה שתפלת המנחה עד י״א שעות חסר רביע עבד ומנהגינו כר' יהודה שבעוד שעה ורביע שעה אנו קורין ק"ש שאז כלה זמן המנחה והגיע זמן ערבית וע״כ קורא ק״ש ומתפלל דהלכה כר' יוחנן כדפרי' וה"פ דעבד כרבנן עבד שלעולם ינהוג כרבנן בין בק"ש בין בתפלה ודעבד כר' יהודה עבד מפלג המנחה בין בק"ש בין בתפלה ואין זה דומה לשדרה וגלגולת דפליגי ב"ש וב"ה דפ' אלו טריפות ואם תאמר מאי האי דפריך לקמן בפרקין ר' יהודה לרבי מאיר דאמר בגמרא משעה שהכהנים טובלים הלא כהנים מבעוד יום הם טובלים ולדידי' נמי הרי קורין אותה מפלג המנחה שהוא יום גדול תריץ דהכי קאמר לדידך דסברת כרבנן דפליגי עלי פרק תפלת השחר דתפלת המנחה עד הערב אם כן הוא יום באותה שעה לענין קריאת שמע:
1
ב׳גמ' א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג פי' דזמן ק"ש עד שיעלה עמוד השחר תניא בתוספת' פ"ק דמכילתין רשב"י אומר פעמים שאדם קורא ק"ש [ב"פ] בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר וא' לאחר שיעלה ע"ה ויוצא בה י"ח אחת של יום וא' של לילה אמר ר' אחא ב"ר חנינא אריב"ל הלכה כרשב"י:
2
ג׳אמר ר' יהושע בן לוי אע"פ שקרא אדם ק"ש בביהכ"נ צריך לקרות על גבי מטתו אמר ר"י מאי קראה רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם על משכבבם ודומו סלה אמר רב נחמן בר יצחק אם תלמיד חכם הוא אינו צריך אמר אביי אע"פ שת"ח הוא מבעי' לי' למימר חד פסוקא דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי וגו': ירושלמי תני הקורא את שמע בביהכ"נ בשחר יצא י"ח בערב לא יצא י"ח מה בין קורא שחרית לקורא ערבית רב הונא משום ר' יוסף מה טעם אמרו צריך אדם לקרות את שמע בערב בביתו כדי להבריח את המזיקין ר' שמואל בר נחמן כד הוה נפיק לעיבורא הוה מקבל גבי [ר'] יעקב גריסא והוה ר' זעירא מיטמר ביני קופיא משמעיני' [האיך הוי קרי שמע] דקרי ק"ש והדר קרי עד דהוה שקע מיניה גו שינתי'. וצ"ע דאמר בפ' בתרא שלשה צריכין שימור חולה וחתן וכלה במתניתא תנא חולה הי' חתן וכלה וי"א אף אבל. וי"א אף תלמיד חכם בלילה ולא אמר תורתו משמרתו. אלא משמע דבעי שימור יותר מעם הארץ:
3
ד׳אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי מאי לפני מטתי אילימא לפני מטתי ממש והאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה אמר ר' יהושע בן לוי (וא"ל במתני' תני) מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הכותל ת"ל ויסב חזקי' פניו אל הקיר ויתפלל לא תימ' לפני מטתי אלא סמוך למטתי פרש"י זצ"לכל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ולעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל עד כאן וזה הפי' לפי פרש"י זצ"ל שלא רצה ללמוד לעצמו מה שלא ידע עד שהי' קורא ק"ש ומתפלל דלמגמר לעצמו מעשה עדיף ותפלה היא מעשה כדפר"ח זצ"ל בפ' תפלת השחר דאמר בירושלמי כתיב ולעבדו בכל לבבכם איזה עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכן בדניאל הוא אומר אלהא דאנת פלח לי' בתדירא וגו' ובאיזה עבודה הוא עבדו הוה אומר זו תפלה כדכתי' וזמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי. ולמגמר לעצמו מעשה עדיף דאמר ספ"ק דב"ק אמר רבב"ח (אמר ר' יוחנן) כי הוה אזלינן בתרי' דרבי [יוחנן] למשאל שמעתא כי הוה עייל לבית הכסא כי הוה בעינא מני' מילתא לא פשיט לן עד דמשי ידי' ומנח תפלין ומברך והדר אמר לן אפי' קיים אמרי' למד לא אמרי' והאמר מר גדול תלמוד ממעשה שהתורה מביא לידי מעשה לא קשיא הא למגמר הא לאגמורי ופירש"י התם למגמר לעצמו מעשה עדיף אבל לאגמורי לאחריני עדיף ממעשה הילכך לימד לא אמרינן ע"כ לשונו. אם כן אבא בנימין לעצמו לא רצה ללמוד קודם התפלה אבל לאחרים הי' בטוב מלמד קודם התפלה דלאגמורי לאחריני עדיף ממעשה ולפר"ח זצ"ל אפכא דפר"ח התם דלמגמר הוא תלמוד עדיף ורוצה לומר שע"ז מקשה שלא רצה ר' יוחנן לפשוט בעייתם עד שהניח תפלין אלמא סבר מעשה עדיף ופריך והאמר מר גדול ת"ת וכו'. ומשני הא למגמר הא לאגמורי דמעשה עדיף דההיא דר' יוחנן לאגמורי הוה למגמר תלמוד עדיף כדי שידע לעשות מעשים טובים מתוך תלמודו מעתה אבא בנמין לא רצה ללמד לאחרים קודם התפלה אבל לעצמו הי' בטוב לומר קודם התפלה. מיהו הכא בשמעתא תפש לו פר"ח שיטה אחרת שתהא תפלתי סמוכה למטתי כלו' שלא ישאר לי דבר מלאכה לעשות ויהי' לבי טרוד עליו אלא מאחרי תפלתי אסוב על מטתי לאכול. ד"א שתהא תפלתי קודמת למטתי כי אם אקדים מטתי לתפלתי אני מתיירא שמא תחטפני שינה וארדם ונמצאתי ישן בלא תפלה ד"א שיהי' מקום תפלתי סמוך למטתי כדי שיהיו עניים מצויין שם עד כאן לשונו:
4
ה׳אמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה אמר ר' יהושע בן לוי (ואמרי לה במתניתא תנא אבא בנימין אומר) מנין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הכותל ת"ל ויסב חזקי' פניו אל הקיר ויתפלל אל ה'. דוקא דברים שאינם קבועים מפסיקים אבל דברים הקבועים בביהכנ"ס כגון תיבה ששליח צבור קורא עליה או אלממר אינם מפסיקין וכן אין אדם ארוך מפסיק לפני קצר כדאי' בסוטה פ' ואלו נאמרין לענין ברכת כהנים פשיטא אריכי באפי גוצא לא מפסקי [תיבה לא מפסקא] אע"ג דלא דמי לכאן מכל מקום הכי עמא דבר. והא דקאמר ריב"ל שלא יהא דבר חוצץ ה"מ שלא יחוץ בין הקיר ובין המתפלל אבל היכא שהצבור מתפללין אותו שחוץ לביהכנ"ס יוצא בתפל' צבור דהכי אמרי' פרק ואלו נאמרין מחיצתא מאי ת"ש אריב"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בינם לאביהם שבשמים ותנן בפ' בתרא דר"ה רשב"ג אומר ש"צ מוציא את הרבים ידי חובתן וכי אתא רבין אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' שמעון חסידא לא פטר ר"ג אלא עם שבשדות הואיל דאניסי אלמא שאין קיר ביהכנ"ס מפסיק בינם ובין שליח צבור. והיה נראה בעיני דאם תשעה בביהכנ"ס ואחד חוץ לביהכנ"ס. ורואין זה את זה אי נמי חציים בפנים וחציים בחוץ דמצטרפין דתנן פ' כיצד צולין מן האגף ולפנים כלפנים מן האגף ולחוץ כלחוץ החלונות ועובי החומה בלפנים פרש"י זצ"ל אגף קרי בכל מקום הגפת דלתות שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו משפת הפנימי של עובי הפתח עד מקום הנקישה מן האגף ולפנים דהיינו תוך העיר ממש כלפנים ואוכלים שם קדשים קלים. החלונות שבחומות ירושלים ועיבי ראש החומה בגגה כלפנים ע"כ לשונו. ובגמר' אמר רב יהודה אמר רב וכן לתפלה ופליגא דריב"ל דאמר ריב"ל אפי מחיצה של ברזל אינה מפסקת בינם לאביהם שבשמים. ופרש"י זצ"ל וכן לתפלה העומד מן האגף ולפנים מצטרף. אינה מפסקת שאין הפסק לפני הקב"ה שהכל גלוי וידוע לפניו ואין סתימה לפניו עכ"ל. הרי משמע להדיא דבהא פליגי דלרב מן האגף ולחוץ אינו מצטרף ולריב"ל מצטרף וראיתי כתו' שפר"ח דהלכה כריב"ל וכן הדין נותן בפ' בני העיר במגילה מוכח דר' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל ופ"ק דביצה קיי"ל דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן מעתה רב במקום ר' יוחנן ליתיה ר' יהושע בן לוי מבעי' מיהו ה"מ שיש להם דיורין זה על זה אבל אין להם דיורין זע"ז אפי' ריב"ל מודה דאינם מצטרפין דאמרי' פ' כל גגות יתיב (רבא) [רבה] ורב ארא ורבה בר (בר חנה) [רב חנן] ויתיב אביי גבייהו ויתבי וקאמרי ש"מ ממתניתין דיורי גדולה בקטנה ואין דיורי קטנה כגדולה [וכו'] צבור בגדולה וש"צ בקטנה יוצאים ידי חובתן צבור בקטנה ושליח צבור בגדולה אין יוצאין ידי חובתן תשעה בגדולה ואחד בקטנה מצטרפין אחר בגדולה ותשעה בקטנה אין מצטרפין אלמא דביש להם דיורין תליא מילתא ולהכי לא אמר התם ופליגי דר' יהושע ב"ל כך נראה בעיני. אמנם ראיתי בתשובות הגאונים כתו' דהא דקאמר ריב"ל אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת לאביהם שבשמים היינו דוקא ששליח צבור ותשעה עמו בביהכנ"ס שאותם שחוץ לביהכ"נ יוצאים בתפלת שליח צבור כההי' דפרק בתרא דר"ה וכההיא דפרק ואלו נאמרין דמיירו בכי האי גונא ובהא ודאי הילכתא כריב"ל אבל להשלים לעשרה אותם שבחוץ אינם מצטרפין דתנן פ' הקורא את המגילה עומד אין פורסין על שמע פחות מעשרה ואמ' בגמרא מה"מ אמר ר' חייא בר אבין אמר קרא ונקדשתי בתוך בני ישראל דכל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה מאי משמע דתני ר' בנאי אחוה דר' חייא [בר אבא] אתיא תוך תוך כתי' הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתי' התם הבדלו מתוך העדה מה להלן בעשרה אף כאן בעשרה וכיון שאינם בבית אחד אינם נראים כעשרה כדתנן פ' ג' שאכלו שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין משמע אבל בשני בתים אע"ג דרואין זה את זה אין מצטרפין וה"ה לענין תפלה דמאי שנא. מיהו אפי' לדברי הגאונים אם יושב בחלונו' או בעובי ראש חומה בגגה או באגף הרי זה מצטרף מיהו ההיא דכל גגות [לא] אתי' לפי דבריה' בגמ' והא דקאמ' בכיצד צולין גבי ההיא דרב ופליגא דריב"ל היינו משום דרב אמר וכן לתפלה בסתם משמע בין לענין צירוף בין לצאת ידי חובתן דהתם ודאי אפי' חומה של ברזל אינה מפסקת אבל לענין צירוף מודו לי':
5
ו׳ר' אלעזר חלש על לגבי' ר' יוחנן אשכחי' דהוה גני בבית אפל גלי' לדרעי' ונפל נהורא בכה ר' אלעזר א"ל ר' יוחנן מ"ט בכית אי משום תורה דלא אפשת שנינו אחר המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון דעתו ואת לבו לשמים וא"ת והתנן ספ"ב דאבות אם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה ואמרי' פ' השוכר את הפועלים ר' שמעון בן לקיש הוה מציין מערתא דרבנן כי מטא למערתא דר' חייא איעלמא מני' חלש דעתי' אמר לא פלפלתי תורה כמותו יצתה בת קול ואמרה תורה כמותו פלפלת תורה כמותו לא רבצת ועתה אמאי חלש דעתי' הואיל וכיון את דעתו ואת לבו לשמי'. ובשוחר טוב אי' אפי' למד כל התורה וחסר תורת כהנים נידון עליהם ביום הדין ואפי' למד תורת כהנים וחסר מעשה מרכבה כמו כן נידון הלכך הכי פי' אדם שטרח בתורה כל מה שהי' יכול לטרוח אע"פ שלא עלה בידו אלא דבר מועט נותנין לו כאותו שטרח כמותו ועלה בידו הרבה דלפום צערא אגרא דר' שמעון בן לקיש חליש דעתי' שהי' דואג שמא ח"ו לא טרח כל הצורך לפלפל. ובירושלמי מוכח דאחד שלמד כל התורה למאה שנה והי' יגע יום ולילה ואחד שלמדה בעשרים שנה הקב"ה נותן לו שכר בשוה דאמר בפ"ב דברכו' ירושלמי כד דמך ר' בון בר חייא על ר' זעירא ואפטר עלוי מתוקה שנת העובד ישן אין כתי' כאן אלא אם מעט ואם הרבה יאכל למה הי' ר' בון בר חייא דומה למלך ששכר פועלים הרבה והי' שם פועל אחר שהי' מתכשר במלאכתו יותר מדי מה עשה המלך נטלו והי' מטייל עמו ארוכות וקצרות לעתותי ערב באו אותן פועלים ליטול שכרן ונתן לו שכרו עמהם משלם והיו הפועלים מתרעמים ואומרים אנו יגענו כל היום וזה לא יגע אלא שתי שעות ונתן לו שכרו עמנו משלם אמר להם יגע זה לשתי שעות מה שלא יגעתם כל היום כך יגע ר' בון בתורה לעשרים ושמנה שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה. ונראה בעיני דה"ה בנותני צדקה ובכל מעשים טובים רק שאדם יעסוק ללמוד ולעשות ככל אשר יוכל לעשות אין למעלה הימנו לפני קונו:
6
ז׳אמר רבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מנין שהקב"ה מניח תפלין שנא' נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו אין ימינו אלא תורה שנא' מימינו אש דת למו עזו זו תפלין שנאמר ה' עוז לעמו יתן וכתי' וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש אמר לי' רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין הני תפלין דמארי עלמא מה כתיב בהו א"ל מי כעמך ישראל גוי אחד וכי משתבח קוב"ה בשבחייהו דישראל א"ל אין דהא כתיב את ה' האמרת היום וכו'. פר"ח זצ"ל שהקב"ה מראה כבודו לנביאיו וחסידיו באבנתא דלבא כדמות אדם יושב דכתיב ראיתי את ה' יושב על כסאו וכתי' ואראה את ה' יושב על כסאו וכמי שיש לו רגלים דכתי' ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכיון שנודע לנו כי מתראה לנביאים בענין הזה נתברר לנו כי זה הראי' האמורה בראיית הלב ולא בראיית העין היא כי לא יתכן להאמר בראיית העין שנראית דמות להקב"ה שנאמר ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו אלא ראי' בלב הוא. כך יתכן לומר שאפשר לאדם לראות בראיית הלב דמות כבוד בראש ועליו תפלין והאומר ראיתי ראיית הלב כדכתיב ולבי ראה הרבה חכמה ודעת וכך כוונתו ולא ראיית העין ממש שהנה בפירוש אמר הכתוב ודברתי על הנביאים וביד הנביאים אדמה מלמד שמראה לנביאיו דמיון שיכול לראות אבל ראי' ממש ח"ו שיש מי שיעלה על דעתו וכי ר' יצחק חולק על התורה שנאמר כי לא יראני האדם וחי ובא ר' יצחק ואמר כי נראה הקב"ה. ועוד הא כתיב ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' הנה מראה דכתוב שראו ומקרא אחד כתי' כי לא ראיתם כל תמונה קשו קראי אהדדי נפרקי' לא קשיא האי קרא דכתיב ויראו את ה' ראיית הלב והא דכתיב כי לא ראיתם כל תמונה ראיית העין ומצאנו לשון הקודש שקורא בענין הזה דאי' שנאמר וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויעקב לא היה במצרים כ"א בארץ כנען וכהנה רבות ולמביני דעת יראי שמים פחות מזה די להם להבין ולידע שאין בכל התלמוד מודיע שיש בישראל נותן דמות לבוראנו יתעלה שמו וזכרו. אמנם חלקי לב רשעי ארץ המינין מחפאין דברים לא כן כדי לגנות עצמם. מי שפרע מדור המבול הוא יפרע מהם. ומצאנו שהקב"ה ישתבח שמו הראה למשה רבינו בתוך הכבוד שאמר הקב"ה וראית את אחורי כגון מלאך ובראשו תפלין וראה משה והבין קשר של תפלין ושין של תפילין כענין שהראהו כלי המשכן שנא' ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וזה יתכן למראי' העין ויתכן לראיית הלב אבל זה שכתו' וראית את אחורי אינה אלא ראיית הלב ועל אותה הראי' שנא' במשה שראה קשר של תפלין ושין של תפלין אמר ר' יצחק רמז לזה הדבר מן הכתוב מנין שנא' נשבע ה' בימינו וגו' ובענין הזה חזון הנבוא' הנביא יושב ער ולבו רואה הזון הנבואה כמו ראיית הישן בחלום ומקרא מלא כתוב אם יהי' נביאכם וגו' פי' וכי במראה עין אתוודע בחלום אני מתראה לו ומדבר עמו ועל אותם תפלין שנראו לו למשה רבינו מתוך הכבוד חקרו רבותינו מה הי' כתוב בהן ומפרשי' מי כעמך ישראל גוי אחד ומי גוי גדול וכל הענין ואלו דברים קבלה הלכה למשה מסיני היו בידם ומקבלה פירשו שאי אפשר לדברים הללו להתפרש מן הדעת כלל עכ"ל:
7
ח׳א"ר יוחנן משום ר' יוסי מנין שהקב"ה מתפלל שנא' והביאותים אל הר קדשי ושמחתי' בבי' תפלתי בבית תפלת' לא נאמר אלא בבי' תפלתי מיכן שהקב"ה מתפלל מאי מצלי אמר (מר) [רב] זוטרא בר טובי' אמר (רבא) [רב] יה"ר מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויתגוללו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת הרחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין תניא א"ר ישמעאל בן אלישע פ"א נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא. אמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויתגוללו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת רחמים ותכנס עמהם לפנים משורת הדין ונענע לי ראשו מאי קמ"ל ברכת הדיוט אל תהי קלה בעיניך. פר"ח גם זה פירושו בעין שפירשנו למעלה שנראה לו למשה מתוך הכבוד כענין שנא' הודיעני נא את דרכיך אמרו רבותינו ז"ל בקבלה בידם שזה שנא' וקראתי בשם ה' לפניך נראה לו למשה מתוך כבודו של הקב"ה בדמות שליח צבור מעוטף שיורד לפני התיבה שנא' ויעבור ה' על פניו ויקרא י"י י"י אל רחום וחנון וגו' מיד ויקוד משה ארצה וגו' וקרא ה' ה' אותה שעה למד סדר התפלה כאשר הראוהו מן השמים זו תפלת התענית שהראוהו להתפלל בה השרוי בדוחק. ועוד אותה שעה שמע תפלה אחרת קול מלפני הכבוד אומר יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ויתגוללו רחמי על מדותי ואתנהג עם בני במדת רחמים ואכנס להם לפנים משורת הדין והבין משה רבינו שכך ראוי לבקש מלפני השכינה וכך היו הדברים בידם הלכה למשה מסיני הלא תראה כיון שראה ר' ישמעאל בה"ג בבית קה"ק כבוד אכתריאל יה ה' צבאות יושב על [כסא] רם ונשא בראיית הלב כאשר ראה ישעי' ומיכה שמע קול מלפני הכבוד ישמעאל בני ברכני פי' ברכה זו היא שבח והלל כדכתי' ברכו ה' מלאכיו וכשם שאנו אומרים ברוך כבוד ה' ממקומו וכיון שנתן ברכת שבח לפני הכבוד התפלל אותה תפלה שהיתה בידם קבלה הלכה למשה מסיני ששמע אותה כאשר אמרנו ופתח ואמר יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך כו'. ויש אומרים אכתריאל מלאך הוא ואנו לא קבלנו אלא הכבוד הוא ואנו מוסיפים פי' דברים שפרשנו כי בכל התלמוד אין אומר מנין אלא שהקדימו אותו הדבר ודברו בו ואומרו ראי' לדברים הללו מנין לפיכך אמרנו זה שאמרנו בכאן מנין שהקב"ה מניח תפלין אהתם קאי כענין שנא' וראית את אחורי מלמד שהראה לו הקב"ה כבוד ועליו תפלין ללמדו למשה קשר של תפלין ושין של תפלין ועליו אמרו מנין רמז מן הכתוב שכבוד הקב"ה מניח תפלין ופירשו מדכתיב נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו ש"מ עזו האמור כאן הוא רמז על תפלין ומצינו בכמה מקומות כתי' זרוע ה' וכן זה שאמרנו מנין שהקב"ה מתפלל התם קאי. בר"ה פ"ק כתי' וקראתי בשם ה' לפניך ויעבר ה' על פניו ויקרא א"ר יוחנן אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח צבור והראהו למשה ואמר לו כל זמן שחוטאין ישראל לפני יעשו כסדר הזה ואני מוחל להם ואמרו רמז לזה מן התורה מנין ופי' ר' יוחנן בעצמו משום ר' יוסי רבו מדכתי' ושמחתים בבית תפלתי כענין זה פי' דברי רבותינו ז"ל עד כאן לשונו. ומה שפי' ר"ח זצ"ל די"א מלאך הוא אכתריאל ליתא להאי פירושא דאמר ביומא מעשה בשמעון הצדיק ששימש בכהונה גדולה מ' שנה ובשנה אחרונה אמר להם בשנה זו הוא מת אמרו לו מהיכן אתה יודע אמר להם כל שנה ושנה כשהייתי נכנס בביהמ"ק היה זקן אחד לבוש לבנים ומעוטף לבנים נכנס עמי ויוצא עמי ובשנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי ופריך עלה בירוש' בפ' הוציאו לו בעון קמי ר' אבהו והכתי' וכל אדם לא יהי' באוהל מועד בבואו לכפר בקודש אפי' אותן שכתוב בהם ודמות פניהם פני אדם לא יהי' באוהל מועד בבואו לכפר בקודש אמר לון מאן לימא לן דהוא בר אינש אומר אני כבוד הקב"ה היה אלמא דאין מלה"ש נכנסין לפנים בשעת עבודת כהן גדול:
8
ט׳אמר לי' רב יצחק לרב נחמן מאי טעמא לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי א"ל לא יכילנא אמר לי' ניכנפי' (לי מר) [למר] בי עשרה אמר טריחא לי מילתא ולימא לי' לשליח בעידנא דמצלי צבורא ליתי ולהודיע למר וכו' אמר לי' דאמר ר' יוחנן משום רשב"י מ"ד ואני תפלתי לך ה' עת רצון אימתי עת רצון בשעה שהצבור מתפללין ר' יוסי בר' חנינא אמר מהכא כה אמר ה' בעת רצון עניתיך איזהו עת רצון בשעה שהצבור מתפללין מדקאמר ניכנפי' (לי' מר) [למר] בי עשרה ש"מ דנכון וכשר הדבר ליראי השם ב"ה כשהוא חולה שיכור לכוין שיבואו עשרה ויתפללו עמו ואם הוא אדם חשוב בעירו מביאין לו ספר תורה בביתו שיקראו בו עשרה שמתפללין עמו דאמר בירושלמי ביומא פ' בא לו בכל אתר את אמר הלך אצל תורה וכה את אמר מוליכין את התורה אצלם אלא על ידי שהם בני אדם גדולים התורה מתעלה בהם והא תמן מובילין את התורה גבי ריש גלותא אמר ר' יוסי בר בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין לי' כמנהג אבהתהון ואיתא נמי בירושלמי דסוטה אם לאותם מביאים בעבור כבודם לזה שאנוס כש"כ שמביאים לביתו ובעת הקריאה יעמוד הקורא ויקרא:
9
י׳אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים לביהכ"נ ואחר כך יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי שני פתחים ס"ד אלא אימא כשיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל פרש"י שיעור שני פתחים רוחב משמע שרוצה לומר שצריך לישב בביהכנ"ס רחוק מן הפתח כשיעור שני פתחים רוחב ופר"ח זצ"ל והנכנס בביהכנ"ס יכנס שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל שנאמר לשמור מזוזות פתחי עד כאן לשונו. גם הוא מצריך כניסה ממש ברוחב שני פתחים. וזה לשון מורי רבינו יהודה בר' יצחק של"י יש לומר ימתין שיעור שני פתחים ודוק' שלא ימהר להתפלל כשנכנס מיד אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי עד כאן לשונו:
10
י״ארב ששת מהדר אפי' וגריס אמר אינהו בדידהו אנן בדידן פרש"י זצ"ל כשקורין ספר תורה. ופר"ח זצ"ל דוקא רב ששת וכיוצא בו דתורתו אומנותו היא אבל האידנא קיימא לן כרבא דאמר רבא פ' ואלו נאמרין כיון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפי' בדבר הלכה וכש"כ במילי דעלמא דאסור עד כאן לשונו. ומורי הרב ר' שמחה בר' שמואל של"י פי' משום דרב ששת סגי נהור הוה ופטור דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. והא דקאמר מהדר אפיה משום כבוד צבור. ומורי רבינו יהודה בר' יצחק של"י פי' בשם רבי' יצחק בר' שמואל דההיא דסוטה דאסר דהיינו בקול רם שמעכב אחרים מלשמוע אבל בלחש שפיר דמי והא דמהדר אפיה הוא הדין דבלא מהדר אפי' הי' יכול לגרוס בלחש שלא נראה כמניח ס"ת ושפיר דמי והוא הי' מהפך פניו כדי שיכוין לבו לגרסתו. ועוד פי' בשם רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דוקא כשיש שם יותר מעשרה אז יכול להיות מהדר אפי' אבל אין שם כי אם עשרה אז אסור להיות מהדר אפי' שצריך שיהיו עשרה שומעים ספר תורה. וראיתי את מורי הרב רבי' יהודה החסיד זצ"ל ואת מורי הרב רבי' אברהם זצ"ל בן הרב ר' משה זצ"ל שהיו קורין שנים מקרא ואחד תרגום בשעת קריאת שליח צבור את ספר תורה ואומר אני כי זה מותר לכ"ע הואיל דבאותו ענין קא עסיק:
11
י״באמר רב הונא בר יהודה אמר רבי מנחם אמר רבי אמי א"ר יוחנן לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא וא' תרגום אפי' עטרות ודיבון דאמר מר כל המשלים פרשיותיו עם הצבור משלימין לו ימיו ושנותיו יש מפרשים דהוא הדין לכל לועזים שיפרשוהו בלשון שלהם הרי הוא בתרגום שהרי תרגום אינו אלא פירוש בעלמא לעם הארץ שאינו מבין עברית והוא הדין לכל לשון למכיר בו. ואין זה נראה למורי רבינו יהודה בר יצחק של"י שהרי תרגום מפרש במה דברים מה שאין להבין מן המקרא מיהו נראה בעיני דאם אמר כל התרגום כל אחד בלשונו דשפיר דמי. פי' ר' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דכל השבוע קרי עם הצבור ואע"פ שלכאורה הי' משמע דכל קמי' שבתא דהיינו מיום רביעי ואילך קרי עם הצבור מ"מ כון דמתחילין בה ממנחתא דשבתא הכל קרוי עם הצבור וזמן השלמה כתב במדרש ג' דברים צוה ר' את בניו בשעה שנפטר לבית עולמו וכו' אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה משמע שקודם אכילה יש לו להשלימה מיהו אם השלימה לאחר אכילה ש"ר והא דקא מזהיר להו לאגמורי קודם אכילה חייש דילמא אגב רוב סעודות שבת משתמיט ולא יגמור. ונראה בעיני דמלמדי תינוקות את הפרשה אינם חייבים לאגמורי בשבת הואיל דפרשי' כל השבוע קרי השלמה עם הצבור והרי השלימה כבר. רב ביבי בר אביי סבר לאשלומינהו לפרשייתא דכלה במעלי יומא דכיפורא תני לי' חייא בר רב מדיפתי כתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש וכי בתשעה מתענין וכו' אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי באלו התענה תשיעי ועשירי סבר לאקדמינהו תנא לי' ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר כדאמר להו ריב"ל לבנוי אשלימו פרשתייכו בהדי צבורא וכו'. פר"ח זצ"ל פרשייתא דכלה הן ד' פרשיות שקורין באלול וד' פרשיות שקורין באדר ומפני שהיה רב ביבי בר אביי טרוד במסב' דכלה ולא מצא פנאי להשלים כל פרשה בשבת סבר לאשלימנהו לכלהו הני ד' פרשיות בערב יוה"כ ואסיקנא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר אלא כל פרשתא בשבתא עד כאן לשונו. ורש"י ז"ל פי' סבר לאקדומינהו לסדר כל הפרשיות בשבת אחת או בשתי שבתות ולכל הפירושים משמע שאינו יוצא ידי חובתו אלא כל פרשתא בשבוע הילכך מה שמשלימים כל הפרשיות לפני הושענא רבה אינם יוצאים באותה השלמה:
12
י״גמאימתי קורין את שמע בשחרין משיכיר בין תכלת ללבן ר' אליעזר אומר בין תכלת לכרתי עד הנץ החמה ר' יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות. גמר' מאי בין תכלת ללבן אילימא בין גבבא דעמרא חיוורא לגבבא דעמרא אוכמא והא בלילא נמי מידע ידע אלא בין תכלת שבה ללבן שבה תניא ר' מאיר אומר משיכיר בין זאב לכלב ר' עקיבא אומר משיכיר בין חמור לערוד אחרים אומרי' משיראה את חבירו ברחוק ד' אמות ויכירהו. אמר רב הונא הלכה כאחרים אמר אביי לתפלין באחרים לק"ש בותיקין דא"ר יוחנן ותיקין היו גומרים אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. אמר ר' זירא מאי קרא ייראוך עם שמש וגו'. פר"ח זצ"ל אוקימנא משיכיר בין תכלת שבציצית ללבן שבה וכדבריו משמע פ' התכלת דתניא וראיתם וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלוי' בה ואיזו זו ק"ש דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית וכו'. והכי מוכח בירושלמי דאמר כיני מתני' בין תכלת שבה ללבן שבה מ"ט דרבנן וראיתם אותו מן הסמוך ומ"ט דר' אליעזר וראיתם אותו כדי שיהי' ניכר בין הצבועין פי' בין תכלת לכרתי ודלא כפרש"י דפי' דקאי אגבב' דעמר' שנתנן ביורה ולא נקלט הצבע יפה בכל מקום דלא נהירא דלא קתני בברייתא גבבא דאין זה לשון הברייתא. וא"ת הואיל דאביי פסק לק"ש כוותיקין שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה ורב יהודה אמר שמואל פסיק לקמן כר' יהושע דאמר עד ג' שעות ור' יהושע בן לוי פסיק לעיל כר' שמעון בן יוחאי שאמר משום ר' עקיבא פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה משמע שמצותה לאחר הנץ החמה אנו כמאן נעביד. ופר"ת זצ"ל דהלכה כר' שמעון בן יוחאי כדפסיק כוותיה ריב"ל וראי' לדבר דתנן פ' אמר להם הממונה הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל ואמר בגמרא תנא בשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאות ממנה ויודעים שהגיע זמן ק"ש ואמר אביי לשאר עמא דבירושלים אלמא דמתניתין וברייתא ואביי סברי דזמן ק"ש לאחר הנץ החמה והותיקין היו ממהרים שלא כדין קודם הנץ החמה כדי שיסמכו גאולה לתפלה ונמצא מתפללין ביום כדי לקיים ייראוך עם שמש ואע"ג דתפלות כנגד תמידים תקנום והתמיד הי' קודם הנץ החמה מ"מ זמן התפלה בשעת הנץ עם שמש והדאמר אביי לק"ש כוותיקין לא בא לפסוק הלכה כמותם אלא לסימנא בעלמא נקט כלומר יש לקרותה סמוך להנץ החמה כמו שהוותיקין עושין ולא כותיקין ממש שהם קורים קודם הנץ החמה ולנו יש לקרותה לאחר הנץ ההמה. וקשה הוא לומר שהוותיקין היו מקדימין לקרותה שלא כדין ותו משמע דאביי פסיק ממש כוותיקין לגמרי וסבירא לי' כוותי' הילכך נראה כמו שמפרש רבינו יצחק ב"ר שמואל דותיקים מודים לר' יהושע דמצות ק"ש עד שלש שעות והלכה כר' יהושע כדפסק רב יהודה אמר שמואל דמצותה עד שלש שעות ואביי דאמר לק"ש כוותיקין לא בא למעוטי שאין הלכה כר' יהושע אלא משום דאביי סובר כרב הונא דהלכה כאחרים דמשיכיר את חבירו ברחוק ממנו ארבע אמות הוי יממא בא לומר לתפלין כאחרים משום דכבר יממא הוא ולק"ש כוותיקין כדי שיסמוך גאולה לתפלה ויתפלל ביום כדי לקיים ייראוך עם שמש מיהו ה"ה אם קראה לאחר הנץ החמה דיצא ידי חובתו כר' יהושע דותיקין אית להו כר' יהושע דתנן פ' מי שמתו הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא וא"ל כו' ואמר בגמ' לימא תנן סתמא כר' אליעזר דאמר עד הנץ החמה דילמא כר' יהושע וכוותיקין דאר"י ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה אלמא דותיקין אית להו דר' יהושע אלא שהיו מקדימין כדי לקיים בתפלה ייראוך עם שמש ורוב העולם נהגו לקרותה לאחר הנץ החמה הואיל וקיימא לן כר' יהושע כדאמ' אביי פ' אמר להם הממונה לשאר עמא דבירושלים וכדאמר ר"פ תפלת השחר כי תניא ההיא לוותיקין אבל לדידן אפי' לאחר הנץ החמה שפיר דמי והאי דפסיק ריב"ל כרשב"י שאמר משום ר' עקיבא דלאחר הנץ החמה הוה זמן ק"ש דשחרית אית לן למימר דקיימא לן כאביי דהוא בתראה. ופי' ר"ח זצ"ל אמר אביי ללבוש אדם תפלין קיימא לן באחרים דאמר משיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירהו ולקרות ק"ש קיי"ל כוותיקין שהיו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום אמר ר' זירא מאי קרא ייראוך עם שמש כלו' יקבלו עליהם מלכות שמים עם הנץ החמה ומצות ק"ש מהנץ החמה עד שלש שעות ביום כר' יהושע אבל לתפלה הלכה כר' יהודה דאמר עד ארבע שעות ביום עד כאן לשונו:
13
י״דהעיד ר' יוסי בן אליקים משום קהלא קדישא שבירושלים כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו. ירושלמי שלש תכיפות הן תכף לסמיכה שחיטה שנאמר וסמך ושחט תכף לנט"י ברכה שנאמר שאו ידיכם קורש וברכו. תכף לגאולה תפלה שנא' יהיו לרצון אמרי פי וכתי' בתרי' יענך ה' ביום צרה וכל התוכף סמיכה לשחיטה אין פסול נוגע באותו קרבן וכל התוכף ברכה לנט"י אין שטן מקטרג באותה סעודה וכל התוכף גאולה לתפלה אין שטן מקטרג באותו יום פי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק של"י וכגון דותיקין דוקא והכי נמי משמע בסמוך דקאמר זימנא חדא סמיך גאולה לתפלה דאי לא תימא הכי כל הימים אמאי לא. מצאתי בשם רבינו תם זצ"ל דבשבת אין לחוש לסמוך גאולה לתפלה הואיל דנפק לן מהאי קרא דיענך ה' ביום צרה ושבת לאו יום צרה הוא:
14
ט״ואמר רבא ואי תימא רבי יצחק הרוצה להנות יהנה באלישע ושאינו רוצה להנות אל יהנה כשמואל הרמתי שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואמר שמואל כל מקום שהלך ביתו עמו. ותאמר אל אישה הנה נא ידעתי כי איש אלקים קדוש הוא וגו' ירושלמי סוף מסכת פאה ר' אחא בשם ר' חנינא ביני מתניתין כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כאלו שופך דמים ואסור להתרחם עליו על נפשי' לא חס לא כש"כ על חורנין. כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות. וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו. וע"ז נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' והי' ה' מבטחו. שמעי' מכאן דמי שאין לו כלום מתחייב בנפשו אם אינו נוטל מן הקופה ומי שיש לו ונוטל שהוא חוטא. הכל במו ששנינו פ' בתרא דפאה ותימא על ר' אליעזר בן הורקנוס שהי' אוכל עפר שלא להנות כדאיתא בתנחומא ובפרקי דר' אליעזר וגם תימה על אלישע שהי' נהנה והי' לו מאתים זוז או שמא אסור להנות בתורת צדקה אבל דורון דרך כבוד אפי' לעשיר דילמא שרי ומי שיודע שם הנכבד צריך שלא יהנה משל אחרים דאמ' בירושלמי פ' אמר להם הממונה גבי אנא השם חד אסי בצפורי אמר לר' פנחס בר חמא איתא ואנא מסר לי' לך אמר לי' לית אנא יכיל אמר לי' למה דאנא אכיל מעשר מאן דרגיל לי' לא יכיל למיכל מן בר נש כלום וקשיא אלישע:
15
ט״זהקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא ובלבד שלא יאמר יוצר אור מיתבי דקורא מכאן ואילך לא הפסיד באדם הקורא בתורה אבל מברך שתים לפניה ואחת לאחרי' תיובתא דרב חסדא תיובתא איכא דאמרי אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות תניא נמי הכי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה אבל מברך שתים לפניה ואחת לאחרי'. פר"ח זצ"ל מכאן ואילך לא הפסיד פי' הקורא משלש שעות ואילך כל שעה רביעית שהוא זמן תפלה וצריך לסמוך גאולה לתפלה ואע"פ שעבר זמן ק"ש לא הפסיד ברכותי' אלא מברך שתים לפניה ואחת לאחרי' וסומך גאולה לתפלה ומתפלל עד כאן לשונו. וכן הלכה. מיהו אם שכר ק"ש יהבו לי' שכר ק"ש בזמנה לא יהבו לי' כדאמ' פ' תפלת השחר עד חצות יהבו לי' שכר תפלה בזמנה מכאן ואילך שכר תפלה יהבו לי' שכר תפלה בזמנה לא יהבו ליה:
16
י״זגדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מן הקורא בתורה. [תימא] מאי אריא ק"ש אפי' תפלה נמי דקיימא לן פ"ק דשבת כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפלה. י"ל כגון רבי שמעון בן יוחאי וחבריו דקאמר התם שהיו מפסיקין לק"ש ולא לתפלה אע"פ שהיתה תורתם אומנותם והשתא נקט ק"ש בעונתה מת"ת פעם אחרת דת"ת בעונת ק"ש אין זה חידוש אי ק"ש עדיף דאפי' לתפלה נמי דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד: העתקתי לשון מורי הארי"ה:
17
י״חבית שמאי אומרים בערב יטו ויקראו ובבוקר יעמדו שנאמר בשכבך ובקומך ובה"א כל אדם קורא כדרכו שנא' ובלכתך בדרך א"כ למה נאמר בשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבנ"א עומדים. [ת"ר ב"ה אומרים] עומדין וקורין ומטין וקורין ויושבין וקורין. [הולכין בדרך וקורין] עוסקים במלאכתן וקורין ומעשה ברבי (אלעאי ורבי) ישמעאל ור' אלעזר בן עזרי' שהיו מסובין (בבני ברק) במקום [אחד] והיה רבי ישמעאל מוטה ור' אלעזר בן עזרי' זקוף כיון שהגיע זמן ק"ש הטה ר' אלעזר בן עזרי' וזקף ר' ישמעאל אמר לי' ר"א ישמעאל אחי אתה דומה לאחד שאומרים לו זקנך מגודל והוא אומר יהי' כנגד המשחיתים אף אתה כל זמן שאני זקפתי אתה הטיתה ועבשיו שאני הטיתי אתה זקפת א"ל אתה עשית כבית שמאי ואני עשיתי כבית הלל ד"א שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות מאי ד"א וכי תימא בית הלל במטין שרו ה"מ דמטי ואתי מעיקרא אבל הכא כיון דעד עכשיו זקוף והשתא מוטה אמרי [ש"מ] כב"ש ס"ל שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות. אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לי' כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כבית הילל דתני' בין עומדין בין יושבין בין מטין בין מהלכין בדרך בין עוסקין במלאכה קורין ק"ש ויוצאין בה ידי חובתן וההיא דפ"ב דאמר רב יהודה עד על לבבך בעמידה לא שאם יושב עומד וקורא מעומד אלא אם הי' מהלך בדרך עומד וקורא עד על לבבך ומכאן ואילך קורא כשהוא מהלך ע"כ לשונו: ירושלמי ר' אבא בר כהן בשם ר' יהודה בן פזי תדע לך שדברי סופרים חמורין מדברי תורה שהרי ר' טרפון אלו לא קרא כלל הי' עובר בעשה ומשום שעבר על דברי ב"ה נתחייב מיתה שכך אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה על שכתוב ופורץ גדר ישכנו נחש ופר"ח זצ"ל ואסיקי' אחר שנתנה בת קול ביבנה עד כאן לשונו ולעיל תניא להדיא וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה:
18
י״טבשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי' ובערב מברך שתים לפניה ושתים לאחרי' אחת ארוכה ואחת קצרה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך. פרש"י זצ"ל ארוכה היינו אמת ואמונה וקצרה היינו השכיבנו וקשה לד"ת דמה קוצר ואורך יש בזו יותר מבזו ועוד איך אנו אומרים אור יום הנף בהשכיבנו והלא קצרה היא ועוד הכי הוה לי' למימר ושתים לאחרי' וארוכה לא יעשה קצרה וקצרה לא יעשה ארוכה ועוד מ"ש משל שחר ושלפני' שכלם שוות ועוד דלא מדכר לה בתוספתא בהדי קצרות דתניא בתוספתא בפרקי' ברכות שמקצרים בהן דמברך על הפירות ועל מצות ברכת הזימון וברכה אחרונה שבברכת המזון ובלבד שנזכרה במשנה לא הי' מונע מלהזכירה בתוספתא. וע"כ פי' ר"ת זצ"ל דמילתא בפני עצמה היא והכי פירושה בין ארוכה בין קצרה כמו בפ' החולץ אחת בתולות ואחת (אלמנות) [בעולות] כלו' ל"ש ארוכות ל"ש קצרות רק שיהיו בשחרית שתים לפני' ואחת לאחרי' ובערב שתים לפניה ושתים לאחרי' דהא דפרש"י ז"ל דארוכה היינו אמת ואמונה ליתא דאמר לקמן פ"ב אמר אני ה' אלהיכם צריך לומר אמת לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו ממצרים והוצאתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך מי כמוכה וגו' הרי לך קצרה מאמת ואמונה. ומפרש ר"ת זצ"ל אחת קצרה ואחת ארוכה תרווייהו קאי אאמת ואמונה כלו' בין ארוכה בין קצרה שכשאומר פרש' ציצית הוי ארוכה וכשאינו אומר פ' ציצית ואומר מודים אנחנו לך כדפרי' הוי קצרה ובכלהו מאריכין ומקצרין לבד מהשנויין בתוספתא הילכך שפיר מצלינן אור יום הנף ומטעם זה נהגו להתפלל קרובו"ת בשלש ראשונות וכבר נחלקו בהם רבינו יוסף טוב עלם ורבינו אליהו הזקן זצ"ל ועלתה בידם דמותר ומצוה מן המובחר וגם ר' אליעזדר הקליר יסד קרוב"ות שהי' מקרית ספר מארץ ישראל ובימיו היו מקדשין ע"פ ראי' ותנא הוה דאמר בפסיקתא כד דמך ר' אליעזר ב"ר שמעון אפטר עלוי מכל אבקת רוכל דהוה תני קרובן ופוייטן ויען כי לא פייט כי אם לימים ראשונים. ועל שם אכילתו נקרא קלירי דאמר בפסיקתא שבתחלה היה מוליך משיאות ואוכל התנור מלא פת ונזדמן לו אליהו ז"ל ועל ידו למד ונעשה תלמיד חכם ואפי' תמצא לומר שלא הי' ר' אלעזר ב"ר שמעון אלא אחר הוה מכל מקום תלמוד שמקרית ספר הי' ובימיו הי' מקדשין על פי הראי' ובכמה מקומות חולק על תלמוד שלנו ותופס לו שיטת ירושלמי ואם כן עליו יש לסמוך ולומר פיוטים:
19
כ׳אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות. פר"ת ופר"ח זצ"ל דהיינו דוקא צרכי יחיד. אבל צרכי צבור שרי שרבים צריכים לו שכן מצינו בעבודה והודאה ושים שלום יעלה ויבוא שכולם צרכי רבים הם. ועוד אל ישאל אדם צרכיו (כמו יש לו חולה בתוך ביתו) וכמו אל יתפלל אדם בבית שאין בו חלונות וכן אל יוציא אדם עצמו מן הכלל וכן אל יעמוד אדם במקום סכנה ורוב שבאל כגון אלו דברים אינם דוקא ואי עבד עבד ומ"ש בה"ג גבי דאי אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונו' ולא בג' אחרונו' דאיתמר דמכאן הנהיגו זכרנו בריש שתא שאין לומר אין נראה כלל דהא צרכי רבים שרי שפיר כרש"י כדמצלן קרובות משום דצורכי רבים נינהו ומתוך ההיא דתוספתא דתניא מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וקחשיב ברכות (המזון) [דזימון] הי' אומר ר"ת שאין לומר אות מבראשית הוכתרה בברכת הזן והשיב עליו רבינו יצחק בן אחותו זצ"ל דברכת הזן לא הוה ברכת (המזון) [דזימון] דאין זה אלא נברך שאכלנו משלו אבל ברכת (המזון) [דזן] יכול להאריך. וקשה לפי מה שפי' ר"ת זצ"ל דר' אלעזר בר"ש הוא ר' אלעזר הקלירי אם כן קשיא דידי' אדידי' כי הוא [יסד] בפ' החודש מועד מזמין לנדגלים נועדים בו עינימו צירי רגלים ספור הוא למלכים ולרגלים פי' דפסח הוא ראש לענין בל תאחר ואיהו פליג וסובר פ"ק דר"ה דבחג דסכות בלבד עובר בבל תאחר מיהו י"ל דאליבא דהלכתא פייט וקים לי' כאבוה רבי שמעון בן יוחאי דאמר שלשה רגלים כסדרן וחג דפסח תחלה:
20
כ״אמאי מברך אמר ר' יעקב בר אידי אמר רב אושעיא יוצר אור ובורא חשך ואהבה רבה ונימא יוצר אור ובורא נוגה וכו' עד ואידך וכו' אמר רב יהודה אמר שמואל אהבה רבה וכו' ורבנן אמרי אהבת עולם וכן הוא אומר אהבת עולם אהבתיך אמר רב יהודה אמר שמואל השכים לקרות בתורה או לשנות קודם שיקרא ק"ש צריך לברך אחר שיקרא ק"ש א"צ לברך מ"ט שכבר נפטר באהבה רבה. פר"ח זצ"ל אע"ג דאמר רב יהודה אמר שמואל השכים לקרות בתורה כו' שכבר נפטר באהבה רבה דכתיב בה לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה וכו' לא [מידחיא] דא דרבנן דאמרי אהבת עולם דהא מימרא דשמואל מרא דשמעתא הוא דשמואל דאמר אהבה רבה ולטעמי' הוא דקאמר ולא סמכי' עליה ע"כ פר"ח. והגאונים פסקו לקיים דברי שניהם ונהגו לומר בשחרי' אהבה רבה ובערבית ארבת עולם וכן מסיק סתמא דתלמודא לעולם אדבה רבה הוו אמרו וכן עמא דבר ובירושלמי במס' פאה פ"ז אמר ר' אבון א"ר יהושע בן לוי כל הלכה שדיא רופפת בב"ד ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה האיך הצבור נוהגים:
21
כ״באמר רב יהודה אמר שמואל השכים לקרות בתורה או לשנות קודם ק"ש צריך לברך לאחר ק"ש א"צ לברך מ"ט שכבר נפטר באהבה רבה. פרש"י זצ"ל שיש בה מעין ברכת התורה ותן בלבנו להבין וללמוד וכן פר"ח זצ"ל והא דאמ' בפ' אלו נדרים מפני מה תלמידי חכמים אין מצוין לצאת מבניהם תלמידי חכמים שלא יאמרו תורה היא ירושה להם רבינא אמר מפני שאין מברכין בתורה תחלה התם פירש רש"י בנדרים דמיירי כשמשכימין בשחר ללמוד שעדיין לא ברך אהבה רבה ומה שאנו מברכין אשר בחר בנו ואשר נתן לנו בקריא' התורה אע"ג דנפטרנו באהבה רבה פר"ת דההיא לאו משום מצות ת"ת היא שאפי' ברך ברכת הערב נא או נפטר באהבה רבה חוזר ומברך לחיבת התורה ותדע שהרי כהן במקום שאין לוי מברך וקורא (אפי' ז' פעמים הרי למדת) ובביהכ"נ שאין להם מי שיקרא אלא אחד עומד וקורא ויושב ועומד וקורא אפי' ז' פעמים הרי למדת שאין ברכה זו אלא מחמת חיבת התורה שנתקנה ברבים לכבוד התורה אע"פ שכבר נפטר באהבה רבה אבל בבית כשאדם לומד או שונה או קורא אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה מידו ה"מ ששנה לאלתר בסמוך אבל אם דפליג בעסקיו בין אהבה רבה ללימוד חוזר ומברך דאמר עלה בירושלמי אמר ר' בון והוא ששנה על אתר פי' והוא ששנה לאלתר וכן אני מפרש ההיא דנדרים שלא ברכו בתורה תחלה שהפליגו בין ברכת אהבה רבה ללימוד בעסקיהם מיהו כל ענייני תפלה וגם שהולכים אחר כפריהם להביאם לבית המדרש אין זה הפסק אי נמי יש לפרש דהיא דנדרים שלא ברכו בתורה תחלה היינו שלא ברכו לתלמוד ברכה וקיי"ל כר' יוחנן וכרב דלתלמוד צריך לברך ודרב ר' שמעי' זצ"ל תלמידו של רש"י כתב שרש"י זצ"ל כשהיה משכים לעסוק בתורה מברך ברכות התורה וכשהלך לביהכ"נ לומר ברכות ופסוקי דזמרה חוזר ומברך בתורה כמו באותן הימים שלא השכים ללמוד ונתן טעם לדבריו כמו דברכת התורה לא השיבה ברכה לבטלה אע"פ שכבר בירך קודם שיקרא פ' קרבנות ואיזהו מקומן ור' ישמעאל ה"ה דלא חשיב כאן ברכה לבטלה ולפי מה שאנו פירשנו דברכת התורה מחמת חיבוב התורה היא באה אינה ראי' ותו תמה על עצמך אמאי לא תהא ברכה לבטלה ונראה בעיני משום שאי אפשר שלא הי' מפסיק משום כך הי' מברך והיה סומך על הירושלמי:
22
כ״גאמר רב הונא למקרא צריך לברך לתלמוד א"צ לברך רבא אמר אף לתלמוד צריך לברך למשנה א"צ לברך פרש"י אפי' קודם אהבה רבה קאמר והכי מוכח פ"ב עכ"ל והדין עמו דודאי הכי מוכח פ"ב בגמרא אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו'. פר"ח הא דאמ' רב מאן דבעי למקרי בין למקרא בין למשנה בין לתלמוד ואפי' למדרש צריך לברך בריש' קיימא לן כוותי' ואע"ג דרב הונא פליג עלי' למשנה ור' אלעזר לתלמוד לית הלכתא כוותייהו דהא תלמידי דרב הן ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ועוד לא שוו הדדי ועוד רב מחמיר הוא עד כאן לשונו ומלשונו משמע דה"ג אמר ר' אלעזר למקרא צריך לברך לתלמוד א"צ לברך ורב הונא אמר צריך לברך למשנה א"צ לברך דר' יוחנן לא פליג עלי' דרב דלא מדכר לי' בפי' ר"ח ותו אי הוה ר' יוחנן [פליג] הוה הלכתא כוותיה דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן פ"ק דביצה:
23
כ״דאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דרב לתנויי פרקין בספרי דבי רב הוה מקדים וקא משי ידיה ומברך ומתני לן פרקין מאי מברך אמר רב יהודה אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה ר' יוחנן אמר הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו כו'. רב המנונא אמר אשר בחר בנו מכל העמים אמר רב המנונא זו היא מעולה שבברכות אמר רב פפא הילכך נמרינהו לכולהו פרש"י ור' יוחנן מסיים בה דכי דבעי פתיחה בברוך וחתימה בברוך הערב נא כו'. יערב עלינו לעסוק בהם מאהבה. ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל. ול"ג למדני חוקך שאין זו ברכה והודאה על שעבר אלא לשון בקשה ודוד כי אמרה לא לשם ברכה אמרה אלא לשון בקשה וה"ק ה' שאתה ברוך למדני חוקך. וזו היא מעולה שבברכות התורה לפי שיש בה הודיה למקום וקילוס לתורה ולישראל עד כאן לשונו. פר"ח ואסיקנ' אמר רב פפא הילכך נימרינהו לכולהו נימא אקב"ו על דברי תורה ועוד נימא והערב נא כו' ונימא אשר בחר בנו וכו' וזו היא ברכות התורה עכ"ל מיהו אנו רגילין לברך לעסוק בדברי תורה והכי עדיף טפי דעל דברי תורה משמע לקיים:
24
כ״התנן התם אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו וקראו עשרת הדברות שמע והי' אם שמוע ויאמר וברכו את העם ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים ובשבת מוסיפין ברכה אחת לאנשי משמר היוצאין מאי ברכה אחת פי' הא דקאמר אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת מאי היא כי הא דרבה ורב יוסף בר אבא איקלעו לההוא אתרא בעו מנייהו מאי ברכה אחת לא הוה בידייהו אתו ושיילו לרב יהודה מאי ברכה אחת אמר להו הכי אמר שמואל אהבה רבה. אמר ר' זריקא א"ר אמי אמר ר' שמעון בן לקיש יוצר אור כי אתא ר' יצחק בר יוסף אמר הא דר' זריקא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דא"ר זריקא א"ר אמי ארשב"ל זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו אי אמרת בשלמא יוצר אור היינו דאמר ברכות אין מעכבות זו את זו אלא אי אמרת אהבה רבה מאי אין מעכבות זו את זו דילמ' משום דלא מטא זמן יוצר אור וכי מטא זמן יוצר אור אמרי ליה ולא היא לעולם אהבה רבה הוו אמרי וכי מטא זמן יוצר אור אמרי לי' ומאי אין ברכות מעכבות זו את זו סדר ברכות. פר"ח ז"ל הא דר' זריקא לאו בפי' איתמר אלא מכללא איתמר כלו' שמע ר' זריקא לרשב"ל דאמר אין ברכות מעכבות זו את זו ודייק ברכה אחת יוצר אור אי אמרת דקרי יוצר אור בלבד ומניח אהבת עולם לגמרי וקורא ק"ש היינו דברכות אין מעכבות זא"ז דהא לא מעכבא לי' אהבה רבה אלא אי אמרת קורא אהבת עולם ברישא וקורא אחרי' שמע משום דאכתי לא מטי זמן יוצר אור וכי מטא הנץ החמה ומטי זמן יוצר אור קרי לי' נמי יוצר אור מאי אין מעכבות זו את זו דהא קרי להו לתרווייהו אלא לאו יוצר אור ואהבה רבה מניחה לגמרי והיינו דברכות אין מעכבות זא"ז ואמר וכי מכללא הוי מאי איכא למימר הא אתבריר' דיוצר אור היא ודחינא אי מכללא שמעי' איכא למימר ברכה אחת ששנינו במסכת' תמיד אהבת עולם היא ומאי ברכות אין מעכבות זא"ז דקאמר רשב"ל סדר ברכות פי' דאי קדים ברכת אהבת [עול'] לשל יוצר או' לא מעכבא אלא הדר בריך בתר אהבת עולם ברכת יוצר אור וכיון דהא דאמר רשב"ל לא אברירא לן דאיתמר בהדיא משמי' דהא רב יצחק בר יוסף אמר מכללא איתמר עבדי' כשמואל דאמר בהדיא אהבה רבה והאידנא אי אקדים ובריך אהבת עולם וקרי ק"ש והדר קרא יוצר אור יוצא ידי חובה דברכות לקרותן כסדרן אין מעכבות זו את זו אבל אם הניח אחת לגמרי לא יצא ידי חובתו עד כאן לשונו. למדנו מכאן דכל היכא שלא ברך קודם המצוה מברך לאחר כן ויוצא ידי ברכה וראיה לדבר טבילת גר שמברך אחר טבילה משום גברא דלא חזי לא מצי לברך קודם לכן ה"ה לשכח דלא אפשר לי' לברך כבר עובר לעשייתה שמברך לאחר כך. ותו דאי' דאמר בירושלמי פ' הרואה שחיטה אימתי מברך עלי' ר' יוחנן אומר עובר לשחוט ר' יוסי בר נהוראי אומר משישחוט למה שלא תתנבל בשחיטתה הרי למדנו שאדם יוצא ידי חובת הברכה אחר עשיית המצוה מעתה היכא ששכח לברך עובר לעשייתה יברך אחר כך כההיא דפ' שלשה שאכלו דאמר רבינא (הילכתא) [הלכך] אפי' גמר כל הסעודה כולה יחזור ויברך אמר רבינא מנא אמינ' לה דתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על מצות טבילה ולא היא התם מעיקרא גברא דחוי' הוא והשתא הוא דמחזי הכא מעיקרא גברא חזיא הוא והשתא הוא דאדחי הוי נראה ונדחה וכל שנראה ונדחה שוב אינו נראה. נראה בעיני דליתא לראי' דרבינא מגר מיהו דרבינא לענין סעודה איתמר ולפר"ח דפי' התם דלית הילכתא כרבינא אם באת לדמותה לשאר מצות תיקשי דפר"ח אדפר"ח דהכא פסיק דמצי לברך יוצר אור אחר ק"ש אלא ודאי ההיא דרבינא שאני דמיירי בסעודה דאסור לאדם שיהנה מן עוה"ז בלא ברכה וכיון דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה [צריך לברך ברכה אחרונה] משא"כ ברכת המצות הואיל ואין אחרי' ברכה אימא אפי' אחר מעשה יחזור ויברך. והביא ראי' הרב רבי' משה ב"ר יעקב זצ"ל דתנן סוף פרק ערבי פסחים ברך על הפסח פטר את הזבח וזבח היא חגיגת י"ד והיתה נאכלת בראשונה והיכי משכחת לה לאו כגון ששכח ואכל הזבח בלא ברכה והביאו את הפסח וברך עליו וקתני פטר הא לא ברך על הפסח לא פטר וצריך לברך על הזבח אע"פ שגמר ואכל דהיינו כרבינא ודלא כדברי הרב רבי' משה ב"ר מיימון זצ"ל שכתב שאם קדש את האשה ולא ברך קודם קידושין לא יברך אחר קידושין אפי' לפי דבריו שעושה אותו כברכת המצות מיהו אנו נהגינן לקדש ואח"כ לברך דאין זו ברכת הקידושין הואיל שאין אנו מברכין אקב"ו לקדש את האשה או על קידושי אשה אלא משום חובת אירוסין תקנוה כמו שתקנו שש ברכות לחובת נישואין ואסר לנו את הארוסות לעצמינו מלאו דלא תסור דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה בנדה ומדרבנן. ה"ג מאן דבעי למנסב איתתא מבעי לי' לקדוש' ברישא ולברוכי ברכת אירוסין ולא נבריך ברישא טעמא מאי מכדי אכתי לא קניא לה והיכי מברכי' ואסר לנו את הארוסות אלא לקדש ברישא והדר מברך שבעה ברכות מידי דהוה אטבילה טעמא מאי טביל והדר מברך משום גברא דלא חזי הכי נמי עד דמקדש לא קני' לה ולא שנא מטבילה ע"כ ה"ג. מיהו היכא דמקדש את האשה בכסף ובשטר צריך לברך אקב"ו על קידושי אשה ולא כשמקדש בביאה משום דטריד בטרדא דמצוה דהכי אמר בירושלמי כל המצות טעונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה וי"א קידושין בבעילה משמע אבל שאר קידושין כסף או שטר צריכי ברכה בשעת עשייתן לרב הונא ולר' יוחנן עובר לעשייתן וקיימא לן כר' יוחנן דפליג ארב הונא התם בירושלמי דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן פ' קמא דביצה וכש"כ גבי רב הונא תלמידי' וה"נ פ"ק דפסחים:
25
כ״ומקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום ושלא לחתום אינו רשאי לחתום פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידי' וקסבר דשכרא הוא פתח ובריך אדעתא דשיכרא וסיים בדחמרא יצא ואפי' סיים בדשיכרא נמי יצא דתנן ועל כולם אם אמר שהכל נהי' בדברו יצא אלא היכא דנקט כסא דשיכרא וקסבר דחמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר עיקר ברכות אזלינן או בתר חיתום ברכות ת"ש בשחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא בערבית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור לא יצא פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים יצא כללו של דבר הכל הולך אחר חיתום הברכות שאני התם דקאמר ברוך אתה ה' יוצר המאורות הניחא לרב דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינח ברכה שפיר אלא לר' יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה מאי איכא למימר (כדאמר) [כיון דאמר רבה בר] עולא כדי להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה כי קאמר ברכה [ומלכות] מעיקרא אתרווייהו קאמר ת"ש מסיפא כללו של דבר הכל הולך אחר חיתום הברכות כללו של דבר לאתויי מאי לאו לאתויי הא דאמרן לא לאתויי נהמא ותמרי היכי דמי אי לימא דאכל נהמי וקסבר תמרי היינו הך דשיכרא אלא כגון דאכל תמרי וקסבר דנהמא אבל פתח ובירך בדנהמא וסיים בתמרי יצא דאפי' סיים נמי בדנהמא יצא מאי טעמא תמרי נמי מיזן זייני פרש"י תחלת הברכה אמר על מנת שהנ"ב וכיון שהגיע למלך העולם (סבר) [נזכר] שהוא יין ואמר בורא פרי הגפן פשיטא לן דיצא דהא אפי' סיים כל הברכה כדעת פתיחתה ואמר שהכל על היין יצא דתנן וכו' אלא הא קא מיבעי' לן פתח אדעתא דחמרא כדי לסיים בפ"ה וכשהגיע למלך העולם ונזכר שהוא שכר וסיים שהכל מהו בתר עיקר ברכה אזלינן ועיקר ברכה אדעתא דיין נאמרה והוה כמו שסיים ביין ואין ברכת יין מוציאה ידי ברכת שכר שאין ברכת השכר מן הגפן עד כאן לשונו. משמע דוקא שלא סיים בורא פרי הגפן קא מיבעי' ליה אבל אם סיים בפ"ה ואח"כ אמר מיד שהכל נהיה בדברו וסמך על ברכה דמעיקרא פשיטא דלא יצא אלא צריך לומר ברוך אתה ה' פעם שניה. ה"ג מאן דנקיט כסא דשכרא וסבר חמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשיכרא יצא אלא אי פתח ואמר ברוך אתה אמ"ה שהכל נהיה בדברו בפ"ה מאי בתר ברכה אזלינן ויצא או דילמא בתר חתימה אזלינן ולא יצא ואתינן למפשטי' מהא דתניא שחרית פתח ביוצר אור וסיים במעריב ערבים לא יצא כו' ש"מ בתר חתימה אזלינן ולא יצא ודחינן שאני התם דהא קא מברך אחתימה ברוך אתה ה' יוצר המאורות ועלה סמכינן אבל הכא דליכא ברכה בחתימה איכא למימר אפתיחה סמכי' ולא איפשט בעיין מהא מתני' ומקשה אהאי שנויא (דאוקי') [דקאמר] בא"י יוצר המאורות ואמר הניחא לרב [דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת ה' אינה ברכה שפיר אלא לר"י] דאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה הא לית בה מלכות ושנינן הא זה ששנינו בחיצונה שחרית פתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור יצא כיון דאמר רבה בר עולא כדי להזכיר מדת לילה ביום ומדת יום בלילה ולא משמע ממש הוא הדין נמי כיון דפתח בתחילת ברכה במלכות והזכרת השם ההיא מלכות דפתיחה אחתימה נמי מיחשבא ת"ש מסיפא כללו של דבר הכל הולך אחר חיתום ברכות מאי לאו לאתויי כה"ג דלא יצא ה"ד כגון דפתח בשהכל וחתם בבפה"ג ודחינן לא (הוי) [האי] כללא לאתויי נהמא ותמרי ומקשינן אי אכיל נהמא וסבר תמרי נינהו ובריך על העץ וחתם הזן מי נפק ואסיקנא אלא כגון דאכל תמרי וסבר נהמא הוא ופתח ובריך ברוך אתה אמ"ה הזן את העולם כלו וחתם על הארץ ועל פרי העץ דכי האי גונא ודאי יצא דאפילו ברך אתמרי נמי הזן יצא דתמרי נמי מיזן זיין ולא איפשט בעיין ומסתברא לא יצא מיהו בהדיא לא אתמר ויש מי שאומר לקולא עד כאן לשונו וכן פי' מורי רבי' יהודה ב"ר יצחק של"י דהשתא דלא איפשט בעיין אזלינן לחומרא:
26
כ״זר' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה קשה ברכה אחת מעין שבע ששליח צבור אומר בליל שבת והלא אין בה מלכות תריץ האל הקדוש שאין כמוהו זהו מלכות כדאמר פ' בתרא דר"ה גבי מלכיות שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זהו מלכות כלומר שהוא אחד בעולמו ואין זולתו. אמר (רב) [רבה בר] חיננא סבא כל שאינו אומר אמת ויציב בשחרית ואמת ואמונה בערבית לא יצא ידי חובתו שנאמר להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ואמר במדרש חדשים לבקרים רבה אמונתך שאדם מאמין בהקב"ה ומפקיד רוחו בידו ומחזירה לו ומחדש כחו ממה שיגע כל היום:
27
כ״חואמר (רב) [רבה בר] חיננא משמי' דרב המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם שנאמ' מפני שמי נחת הוא מי כתיב בשמי מפני שמי כתיב אמר שמואל מאי טעמא שנא' ה' זוקף כפופים. אמר לי' שמואל לחייא בר רב בר אוריאן תא ואימא לך מילתא דהוה עביד אבוך כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף זוקף בשם רב ששת כד הוה כרע כרע כחיזרא וכד הוה זקיף זקיף בחויא פרש"י כחיזרא בשבט ביד אדם וחובטו כלפי מטה בבת אחת זקיף בחויא בנחת הראש תחלה ואח"כ כל גופו שלא תראה כריעתו עליו כמשא כי חויא כנחש שהוא זוקף את עצמו מגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט ע"כ לשונו. ואמרי' ספ"ק דב"ק שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש וה"מ היכא דלא כרע במודים מדה כנגד מדה שלא הי' זוקף בחוייא. ובערך חיזרא פי' בשם רב האי גאון זצ"ל חזרא הוא אחד ממיני הקוצים [שמצוי] בבבל וקורין אותו אלחז"ר [וכריעה] שלא יכרע באמצע מתניו וראשו זקוף ועומד כברייתו בשחותו מחציו אלא צריך שיכוף את ראשו שיהי' כאגמון שכפוף ראשו שלעולם צריך לכוף צווארו ע"כ לשונו. ירושלמי תני ר' חלפתא בן שאול הכל שוחחין עם שליח צבור בהודא' ר' זעירא אמר ובלבד במודים ר' שמואל בר נתן בשם ר' (אחא) [חמא] בר חנינא אמר מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי ר' אמי אמר ר' יוחנן הי' מעבירו א"ר חייא בר אבי לא הי' מעבירו אלא גער בו ותו אמר התם בפרקי' תני ובלבד שלא ישוח יותר מדאי ר' ירמי' אמר ובלבד שלא יעבד בהדין חדרונא אלא כל עצמותיו ופירש בערך חור והצב למינהו תרגו' ירושלמי חדרונא וזהו כעין פירושו שפי' כי הצב דומה לצפרדע כששוחה שוחה ממתניו וראשו זקוף בברייתו ולקמן שער וא"ו פירשתי יותר מזה הענין:
28
כ״טאמר רבה בר חיננא סבא משמי' דרב כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט חוץ מעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ שהוא מתפלל המלך הקדוש המלך המשפט. ר' אלעזר אומר אפי' בעשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ אם אמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט יצא שנא' ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה אימתי ויגבה ה' צבאות במשפט אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ וקא קארי לי' האל הקדוש מאי הוה עלה רב יוסף אמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה רבה אומ' המלך הקדוש והמלך המשפט והלכתא כרבה. פרש"י המלך הקדוש לפי שבימים הללו הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם המלך המשפט כמו מלך המשפט כמו נושאי הארון הברית שהוא כמו ארון הברית וכן המסגרות המכונות מסגרות המכונות וכן העמק הפגרים כמו עמק הפגרים עד כאן לשונו. פר"ח ז"ל הכי גרסי' אמר רבה כל השנה כולה אדם מתפלל האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט ובעשי"ת אומר המלך הקדוש והמלך המשפט ואע"ג דאמר ר' אלעזר דאפי' ביו"ד ימים שכין ר"ה ליו"כ אינו אומר אלא האל הקדוש שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה הנה אפי' בזמן המשפט אינו אומר אלא האל הקדוש. הלכתא כרבה דאמר המלך הקדוש והמלך המשפט. פי' המלך היושב על המשפט כמו וכל עם המלחמה שפירושו וכל העם היורד אל המלחמ' עכ"ל ואע"ג דק"ל בכ"מ הלכ' כרב' לגבי רב יוסף הכא הוצרך לפסוק הלכ' כרבה משום דר' אלעזר פליג עלי' לגמרי דלרבה אפי' בדיעבד אמר האל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט מחזירין אותו ולר' אלעזר אומרו לכתחלה. ור' יצחק אלפס זצ"ל פוסק לומר המלך הקדוש והמלך המשפט ואם לא אמר מחזירין אותו:
29
ל׳אמר ר' אבהו [בן] זוטרתי א"ר אבא ב"ר זבדא בקשו לקבוע פ' בלק בק"ש מפני מה לא קבעוה מפני טורח צבור מ"ט בקשו לקבוע בק"ש אילימא משום דכתי' בה אל מוציאו ממצרים נימא פרשת רבית ופ' משקלות דכתיב בהם יציאת מצרים א"ר יוסי בר חנינא [משום דכתיב בה האי קרא כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ולימא האי פסוקא ותו לא גמירי] כל פרשה דלא פסקה משה רבינו אנו לא פסקינן לי'. ירושלמי ומפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום ר' לוי ור' סימון ר' סימון אומר מפני שכתוב בהם שכיבה וקימה ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולות בהם. אנכי ה' אלהיך. שמע ישראל יי אלהינו. לא יהיה לך אלקים אחרים. יי אחד. לא תשא ואהבת. ומאן דרחים מלכא לא משתבע בשמיה ומשקר. זכור את יום השבת. למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי ר' אומר זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות שנאמר ועל הר סיני ירדת ונתת לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם (אמר ר' אלעזר בר אבונה) להודיעך שהיא שקולה כנגד כל המצות. כבד את אביך. למען ירבו ימיכם. לא תרצח. ואבדתם מהרה. מאן דקטיל מיקטיל. לא תנאף. ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם א"ר לוי [לבא] ועינא (הדין) [תרין] סרסיא לעבירה. לא תגנב. ואספת דגנך ולא דגן חבירך. לא תענה. אני יי אלקיכם. וכתי' יי אלהים אמת. מהו אמת שהוא אלקים חיים ומלך עולם אמר ר' לוי אמר הקב"ה אם הערת על חבירך עדות שקר מעלה אני עליך כאלו אתה מעיד עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמד בית רעיך. וכתי' וכתבתם על מזוזות ביתך ולא בית חבירך: הדרן עלך פרק ראשון. שבח לאל אחרון וראשון
30
ל״אהיה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא פרש"י הי' קורא בתורה פרשת ק"ש והגיע זמן המקרא זמן ק"ש:
31
ל״בגמ' מאי כיון לבו אילימא לצאת ש"מ דמצות צריכות כוונה לא מאי כיון לקרות והא קרי בקורא להגיה פירש"י ש"מ מצות צריכות כוונה שיהא מתכוין לשם מצוה ותקשי לרבא דאמר בר"ה התוקע לשיר יצא. לקרות אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין אלא לקרותה בתורה בעלמא. הא קא קרי הא בקורא קא עסיק תנא ואתא דקתני הי' קורא בתורה. בקורא להגיה את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה לא מיכוין עד כאן לשונו. משמע דאין ללמוד ממשנתינו דמצות צריכות כוונה או אין צריכות כוונה דלרבא הוא דמוקמי לה הכי אבל לדידן ה"נ דמצינן למימר דמצות צריכות כוונה מיהו הא ודאי יש ללמוד מיכן דברכות אין מעכבות. ופר"ח בקורא להגיה שאינו קורא המקרא בנקודה אלא ככתבה כלו' חסר יו"ד כו' כענין הזה היה קורא להגיה וזה שצריך לכוין את לבו אבל מי שהיה קורא במסורת המקרא והגיע זמן ק"ש בעת שקורא פ' שמע אע"פ שקראה בלא כוונת הלב לענין ק"ש יצא ש"מ דמצות אין צריכות כוונה וברכות אין מעכבות ובפי' אמרו בתלמוד ארץ ישראל אמר ר' אבין זאת אומרת ברכות לא מעכבות ע"כ לשונו. ותו פר"ח זצ"ל דהא דאוקימנא למתני' דתמיד ברכות אין מעכבות זא"ז ה"מ שלא כסדרן אבל לקרות ק"ש (אפי') בלא ברכה לא וה"מ בצבור וההיא דפ"ק דיומא דמתרץ הא בפרק ראשון הא בפ' שני לאו דוקא פרק ראשון אלא משום ר"ע [לקמן בסמוך] נקט פרק ראשון אבל א"צ כוונה כ"א פסוק ראשון וגבי הכהנים נישנית ומתני' דהכא ביחיד כדתנן היה קורא בתורה כו' עכ"ל. ת"ר שמע ישראל עד כאן צריכה כוונת הלב דברי ר' מאיר אמר רבא הלכה כר' מאיר פר"ח אע"ג דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כר' עקיבא דכל הפרשה כולה צריכה כוונה ואמר (רבא) [רבב"ח] אמר ר' יוחנן הלכה כר' אחא שאמר משום ר' יהודה שצריך לכוין בפר' א' דהיינו כל פרשת שמע אעפ"כ אנו כרבא קיי"ל דבתראה הוא ותו מעשה רב דהא רב נחמן ורב יוסף עבדו עוברא ולא הוה מצערי נפשייהו אלא בשמע בלבד ואמר רב יהודה אמר שמואל נמי שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא. וגם אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמי' דרב אמר שמע ישראל ה' אלהינו ונאנס בשינה יצא כך פר"ח זצ"ל:
32
ל״גתנו רבנן ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמי' אומרים בכל לשון מאי טעמא דרבי דאמר קרא והיו בהווייתן יהיו ומאי טעמא דרבנן דכתי' שמע בכל לשון שאתה שומע ורבי נמי הא כתיב שמע ההוא מבעי לי' השמע לאזנך מה שאתה מוצא מפיך ורבנן ס"ל כמ"ד הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ורבנן נמי הכתיב והיו ההוא מבעי לי' שלא יקרא למפרע ור' שלא יקרא למפרע מנא לי' נפקא לי' מדברים הדברים ורבנן דברים הדברים לא משמע להו לימא קסבר רבי כל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי ס"ד בלשון הקודש נאמרה למה לי' והיו אצטריך דכתי' שמע לימא קסברי רבנן כל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה דאי ס"ד בכל לשון נאמרה למה לי שמע אצטריך משום דכתיב והיו פר"ח דהלכה כחכמים דהא אפי' רבי דפליג אחכמים הכא סתם לן כחכמים פרק ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וק"ש ותפלה וברכת המזון ושבועות העדות ושבועות הפקדון עד כאן לשונו:
33
ל״דאמר רב נתן בר מר עוקבא אמר רב יהודה על לבבך בעמידה על לבבך בעמידה ס"ד אלא אימא עד על לבבך בעמידה ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום ר' יהודה (כו' כנזכר למעלה) פרש"י לב"ה דאמרי עסוקין במלאכתן וקורין הולכין וקורין מודים הם שצריך לעמוד במקום אחד עד המקרא הזה לפי שעד כאן מצות כוונה עכ"ל. ופר"ח דפירשו בתלמוד ארץ ישראל צריך לקבל מלכות שמים מעומד (מיהו) [מה] אם היה יושב עומד. לא אלא אם הי' מהלך עומד כלו' אם הי' מהלך והגיע זמן ק"ש לא יקרא כשהוא מהלך אלא יעמוד ויכוין את לבו כהוגן ויקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך יחזיק לדרך אבל האומר שאם הי' יושב עומד טעות הוא בידו עכ"ל. והואיל בשמהלך בעת ק"ש צריך לעמוד ולקרות עבור כוונה ש"מ דבהליכה אין כוונה למדתי דכל שמנה עשרה צריך להתפלל בעמידה ולא בהליכה:
34
ל״התניא סומכוס (בן יוסף) אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו אמר ר' אחא בר יעקב ובדלי"ת אמר רב אשי ובלבד שלא יחטוף בחי"ת ר' ירמי' הוה יתיב קמי' דר' חייא בר אבא חזיי' דהוה קא מאריך טובא אמר לי' לא צריכת אלא כדי שתמליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם פרש"י ובדל"ת ולא בחי"ת דכל כמה דאמר אח בלא דלי"ת לא משמע מידי ומה בצע בהארכתו אבל בדלית יאריך עד שיעור שיעשנו בלבו יחידי בשמים ובארץ ובארבע רוחותי' כדמפרש לקמי'. ובלבד שלא יחטוף בחי"ת בשביל אריכת הדל"ת לא יחטוף בחי"ת לא ימהר בקריאת החי"ת פן יקראנה בחטף בלא פתח ואין זה כלום עכ"ל. ופר"ח זצ"ל אם יקראנה צריך להאריך בלבד בדלית כשיעור שתמליכהו בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם ובלבד שלא יחטוף בחי"ת עד כאן לשונו:
35
ל״ותנו רבנן שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד זו היא ק"ש של רבי יהודה הנשיא אמר לי' רב לר' חייא לא חזינא לי' לרבי דמקבל עלי' עול מלכות שמים אמר לי' בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. חוזר וגומרה או אינו חוזר וגומרה בר קפרא אומר אינו חוזר וגומרה ר"ש [בר'] אומר חוזר וגומרה אמר לי' בר קפרא לר' שמעון בשלמא לדידי דאמרי אינו חוזר וגומרה היינו דחזינא לי' לרבי דמהדר אשמעתת' דאית בה יציאת מצרים אלא לדידך דאמרת חוזר וגומרה למה לי' למהדר אשמעתא דאית בה יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה. פר"ח רבי בעת שהי' מעביר ידיו על פניו ורחצם במים הי' אומר שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד ומקבל מלכות שמים עליו והא דאמר חוזר וגומרה אפרשת ויאמר קאי דפריש בירושלמי כד תחמיני' לרבי יהיב ידוי על אפוי ההיא שעתא מקבל מלכות שמים א"ל ואין צריך להזכיר יצ"מ כו' ואע"ג דאמר ר' שמעון חוזר וגומרה הוה מהדר אשמעתא דאית בה יציאת מצרים כדי להזכיר יציאת מצרים בזמנה ע"כ לשונו:
36
ל״זאמר רב יוסף פרקדן לא יקרא ק"ש ק"ש הוא דלא יקרא הא מיגנא גני והא ר' יהושע ב"ל לייט אמאן דגני אפרקדן דגני כי מיצלי שפיר דמי ק"ש אפי' כי מצלי אסור והא ר' יוחנן קרי כי מצלי שאני ר' יוחנן דבעל בשר הוה פרש"י פרקדן שוכב על גבו ופניו למעלה לייט אמאן דגני אפרקדן שהוא דרך גנאי שמא יתקשה אברו מתוך שנתו ונראה לרבים [מיגנא לישן כי מצלי ש"ד כשהוא מוטה על צדו מעט שפיר דמי] אבל מקרי ק"ש אפי' כי מצלי נמי אסור כי מקבל עליו עול מלכות שמים דרך שררה וגאוה עד כאן לשונו. ופר"ח פרקדן רבותי' הגאונים פירשו השוכב על שדרו ופניו למעלה ויש אומרים הישן על פניו משום דאתי לאיחמומי ודייק פרקדן אפו"י בקיד"ה ומראין הדברי' האמורים בנדה שהוא כן פרקדן אפי' למגני הכי אסור וכש"כ לק"ש מיהו אם שוכב מוטה מצד כסליו שפיר דמי למגני אבל לק"ש אפי' מוטה לא ואם הוא בעל בשר כגון ר' יוחנן ואז מצלי וקרי שפיר דמי עד כאן לשונו. ובפרק המוכר את הספינה מוכח כפרש"י וכפי' רבותינו הגאונים ז"ל דאמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן במדברא ולוה בהדן ההוא טייעא ואמר לי תא ואחוי לך מתי מדבר חזיתינהו דדמו כמבסמי מחמרא וגני חד מנייהו אפרקדן והוה זקיפא ברכי' ועל ההוא טייעא תותא ברכי' כי רכיב גמלא הרי משמע להדיא בדבריהם וכן פירש רשב"ם זצ"ל התם דפרקדן פניו למעלה וכן מוכח ההוא דערבי פסחים דאמר פרקדן לא שמי' הסיבה דהיינו כאדם שזוקף ראשו לאחוריו ופניו למעלה וכן פי' התם רבינו יעקב הקדוש מקורבי"ל זצ"ל והביא ראי' מההיא דהמוכר את הספינה:
37
ל״חבפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב באמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם אלו [הן] בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהי' אם שמע בין והיה אם שמע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. פרש"י שואל מפני הכבוד שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום ומשיב שלום אם הקדימו לו עד כאן לשונו. ובגמ' אוקימ' למתניתין דחסורא מחסרא והכי קתני בפרקי' שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב מפני הכבוד ובאמצע שואל מפני היראה ואין צריך לומר שמשיב מפני היראה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר באמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ופר"ח דהלכה כר' יהודה וכן הדין דפ' מי שהוציאוהו בעירובין ר' מאיר ור' יהודה הלכה כרבי יהודה:
38
ל״טר' יהודה אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה אמר ר' אבהו א"ר יוחנן מ"ט דר' יהודה דכתיב וה' אלקים אמת ה"נ כתיב ה' אלהיכם אמת. חוזר ואומר אמת או אינו חוזר אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן חוזר ואומר אמת רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת. פר"ח אמר ר' אבהו א"ר יוחנן הילכתא כרבי יהודה דאמר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק מ"ט דכתי' וה' אלקים אמת וצריך לחזור ולומר אמת ויציב וכו' ולאגמורי כל הברכה רבא אמר אינו חוזר ואומר אמת אלא משלים הברכה ועומד בתפלה וקיימא לן כרבא דבתראה הוא עכ"ל. א"ר יוסף כמה מעליא הא שמעתא דכי אתא [רב] שמואל ב"ר יהודה אמר אמרי במערבא אני ה' אלהיכם אמת. אמר לי' אביי ומה מעליותא איכא והא אמר רב כהנא אמר רב לא יתחיל ואם התחיל גומר וכי תימא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לא הוי התחלה והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם הוי התחלה אמר רב פפא קסברי במערבא דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם לא הוי התחלה עד דאמר ועשו להם ציצית. אמר אביי הילכך אתחולי מתחלינן וכיון דאתחולי מתחלינן מגמר נמי גמרינן פרש"י זצ"ל הא שמעתא דרב שמואל בר יהודה אמר במערבא כו' ק"ש ערבית אין אומר פרשת ציצית כולה לפי שאין מצות ציצית בלילה אלא מתחילין אותה ומפסיקין בה ומדלגין ואומרי' אני ה' אלהיכ'. לא יתחיל אין צריך להתחיל ויאמר ערבית. אתחולי מתחלינן דהא מתחלי במערבא עכ"ל. מיכן פסק ר"ת זצ"ל דהלכה כר' שמעון דקרי לי' לציצית מ"ע שהזמן גמרא וכולא שמעתא נמי אית לה דמצות ציצית אינו נוהג בלילה וכן משמע פ' במה מדליקין גבי ר' יהודה בר אלעאי שהיו מחבאין כנפי כסותם משום דלא רמו ציצית בסדינים וקאמר אינהו סבור משום כסות לילה מדנקט האי טעמא ושבק כל הני טעמי דמנחות דשמא יקרע וכו' ש"מ דאליכא דהילכתא נקט טעמא ותו דמייתי התם וראיתם אותו פרט לכסות לילה ולא מייתי דרשה דממעט מינה בעלת חמש משום דאתי' כרבנן דר' שמעון פ' התכלת. ועוד דבזבחים פ"ב פליגי תנאי ומרבה חד כסות סומא מאשר תכסה בה ואידך אשר לא דריש ולא קאמר דסבירא לי' כרבנן אלא דוחק להעמיד כר' שמעון שניהם משמע דהכי הלכתא ותניא פ"ק דקידושין דציצית מ"ע שהזמן גרמא מיהו יש ספרים דלא גרסי התם ציצית ובפר"ח גרסי לה. ועוד מדדרשי רבנן דר' שמעון בהתכלת וראיתם אותו ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו ק"ש אלמא ק"ש דאורייתא ולקמן פ' מי שמתו פליגי אמוראי אי ק"ש דאורייתא או דרבנן ומשמע לכאורה כמאן דאמר מדרבנן וא"כ לא דרשי ליה לקרא כרבנן ומיהו לאו מילתא היא דמצי למדרש הכי ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזו זו מצות כלאים ועל כרחך צריכין אנו לומר כן דהא רב יהודה הוא דאית ליה פ' מי שמתו ק"ש דרבנן ואיהו סבירא לי' פ' התכלת דציצית מ"ע שלא הזמן גרמא מדהוה רמי תכלת לפורזמא דאינשי ביתי' ומשמע התם שאחרים לא היו עושים וא"כ על כרחינו לא ידרוש זכור מצוה אחרת זו ק"ש כרבנן דהא אית לי' ק"ש דרבנן אלא יעמיד לדרשה דמצות כלאים ועוד ראי' מפרק קמא דסוכה רב עמרם חסידא רמא תכלת לפורזמא דאינשי ביתי' וכן רב יהודה כהתכלת משמע שאחרים לא היו נוהגין כן. והקשה מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק של"י למאן דאמר ציצית חובת טלית הוא היכא אשכחן זמן גרמא בציצית והלא אפי' כלי קופסא חייבין תריץ כיון דכסות המיוחדת ללילה אינו חייב בציצית הוי זמן גרמא. ירושלמי במס' קידושין אמר להם ר' שמעון אי אתם מודים לי שציצית מצות עשה שהזמן גרמא שהרי כסות לילה פטורה מן הציצית אמר ר' הילא טעמא דרבנן (שנו) [שכן] אם מיוחדת ליום ולילה שחייבת בציצית:
39
מ׳אמר רבא ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע אינו פוסק וימים שאין היחיד גומר בהן את הלל פוסק אפי' באמצע הפרק איני והא רב בר שבא איקלע לקמי' דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את הלל ולא פסיק לי' שאני רב בר שבא דלא חשיב עלי' דרבינא פרש"י ימים שהיחיד גומר בהם את הלל שהוא חובה לכל אדם והם עשרים ואחד יום בשנה כדאמר במס' ערכין עכ"ל. פ' אין בערכין בתחלתו א"ר [יוחנן] משום ר' שמעון בן יהוצדק שמנה עשר ימים גומרין בהם את הלל שמונת ימי החג ושמונת ימי חנוכה ויום טוב הראשון של פסח ויום טוב הראשון של עצרת ובגולה אחר ועשרים יום תשעת ימי החג ושמנת ימי חנוכה ושני ימים טובים של פסח ושני ימים (של גליות) [טובים] של עצרת מ"ש בחג דאמר כל יומא ומאי שנא בפסח דלא אמר כל יומא דחג חלוקים בקרבנות פסח אין חלוקין בקרבנות שבת דחלוק בקורבנתיה לימא לא אקרי מועד דאש חודש דאקרי מועד לימא לא אקדיש בעשיית מלאכה כדכתיב השיר יהי' לכם בליל התקדש חג ראש השנה ויום הכיפורים דאקרו מועד ואקדוש בעשיית מלאכה לימא משום דרבי אבהו דאמר ר' אבהו אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אין אומרים ישראל שירה לפניך בראש השנה וביוה"כ אמר להם אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה לפני והא חנוכה דלאו הכי ולאו הכי וקאמרי' משום ניסא פורים דאיכא ניסא לימא אמר ר' יצחק לפי שאין אומרים שירה על נס שבחו"ל כו' כדתניא עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה רב נחמן אמר קריאתה זו הלילא כו' בשלמא התם הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה אלא הכא הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש אכתי עבדי אחשורוש אנן ולרב נחמן דאמר קרייתה זו הלילא והתניא משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה כיון שגלו חזרו להתירן הראשון:
40
מ״אימים שהיחיד גומר בהם את הלל פירש בה"ג לאו דוקא נקט יחיד אלא אפילו צבור קורא יחיד כיון שאין כל ישראל יחד כגון בשחיטת ערב הפסח וכגון שתקנו הנביאים הראשונים שיאמרוהו על כל צרה שניצולים ממנה כל ישראל יחד וכן פי' רבי' תם ז"ל והא דתניא פ' בתרא דתענית יחיד לא יתחיל ואם התחיל גומר יש לפרש יחיד דלאו כנופי כל ישראל אם בא עליהם צרה וניצול הימנה לא יתחיל לקרות הלל ולגומרו אבל צבור דכל ישראל בכל עת שניצולים אפילו בשאר ימים מתחילין וגומרין ממש ורבינו חננאל פי' יחיד לא יתחיל בברכה ואם התחיל בברכה בהני י"ח גומר:
41
מ״ברב בר שבא איקלע לקמי' דרבינא בימים שאין היחיד גומר בהן את הלל ולא פסק לי'. מיכן ראי' שאין לפסוק אפי' בימים שאין היחיד גומר בהן את הלל אלא מפני הכבוד וא"כ משמע שצריך לברך עליו ומיכן הקשה רבינו תם זצ"ל על שכתב במחזורים בשם רש"י זצ"ל שלא הי' מברך לקרוא את הלל ממשמע דאמר פ' בתרא דתענית גבי הלל דר"ח דמנהג אבותיהם בידיהם ואמנהגא לא מברבינן כדאמר פרק לולב וערבה גבי ר' אלעזר בר צדוק דאייתו ערבה לקמי' פי' יום שביעי של ערבה חביט חביט ולא בירך אמר מנהג נביאים הוא אלמא אמנהגא לא מברכינן דהכא משמע יש לברך מדאסור להפסיק אם לא מפני הכבוד דאי לא מברכי' אמאי אסור להפסיק. ועוד קשה מההיא פ' בתרא דתענית דקאמר התם רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלל בר"ח סבר לאפסקינהו כיון דחזי דקא מדלגי דילוגי אמר ש"מ מנהג אבותיהם בידיהם ולמה לא ידע רב דמנהג בעלמא הוא כיון שאין מברכין עליו כי דוחק הוא לומר שלא בא בתחלת הלל דא"כ הל"ל רב איקלע לבבל ועל לבי כנישתא ושמעינהו דקרו הלילא דהוה משמע שלא הי' בתחלת הקריאה אלא ש"מ דאמנהגא מברכין. ועוד הרי יום טוב שני דמנהגא כדאמר פרק קמא דביצה ואפי' הכי מברכין ומקדשין עליו כמו ביום טוב ראשון ולא חייש למנהג דערבה דלא מברכין עלי' שאינ' אלא (חטיבה) [חבטה] בעלמא. ועוד אמר בירושלמי אם הלכה רופפת בידך צא וראה האיך הצבור נוהג וכבר נהגו העם לבדך. פי' ר"ת שאין לדקדק דוקא בי"ח ימים גומר' הא בשאר ימים חייב לקרותו בדילוג כגון בר"ח דאמרי' פרק בתרא דתענית הלל דר"ח לאו דאורייתא ותו מדבעי רב לאפסקינהו ש"מ לא היו חייבים לקרותו אפי' בדילוג דאי לא תימא הכי אמאי בעי לאפסקינהו כי האיך ידע שיגמרוהו וכ"ת ששמע רב בתחלה שברכו לגמור הלל היה סבור שיגמרוהו הא ודאי ליתא שלא ברכו לגמור דאפי' בשאר ימים שגומרין היו מברכין לקרוא את הלל כמו שאנו מברכין על מקרא מגילה וגומרין נמי היינו קורין כמו ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה אבל אחרונים חלקו בלשון לקרות ולגמור להבחין להדיוטות בין הימים שהיחיד גומר לאין גומר:
42
מ״גועל קריאת הלל שבלילי פסח פירשו הגאונים שאין מברכין עליו בתחלתו לפי שמפסיקין בו ואוכל סעודתו ואינו אלא בקורא בעלמא רב צמח גאון זצ"ל פי' לפי שמפסיקין בו בסעודה ורב האי גאון זצ"ל פי' שאינו אלא בקורא בתורה. אבל במס' סופרים כתוב דבשני לילות של פסח גומר את הלל אבל בפ"ב דערכין לא חשיב להו. ועוד כתב שם וצריך לברך עליהם ולקרותו בנעימה דתני רבי ישמעאל בן יהוצדק י"ח ימים [ולילה אחד] יחיד גומר בהן את הלל ובגולה כ"א יום ושני לילות ומצוה לקרות את הלל בשני לילות של גליות ולברך עליהם ולאומרן בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו וכשהוא קורא אותו בביתו אין צריך לברך שכבר ברך ברבים לפי הענין הזה הי' נראה שהי' לנו לברך לגמור את הלל בתחלתו. ובירושלמי דפרק קמא כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחבירתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בהם בברוך התיב ר' ירמי' הרי גאולה שני' היא דאמר ר' יוחנן הלל אם שמע בבית הכנסת יצא אתיב ר' אליעזר ב"ר יוסי והא סופה א"ל (שתיהן) [שתים הן] אחת לבא אחת לשעבד ופי' מורי רבי' יהודה בר יצחק של"י הרי גאולה כלו' אשר גאלנו וגאל את אבותינו שאומרי' בלילי פסח אחר הללויה סמוכה לחבירתה. ואם כן ברכו על קריאת הלל תחלה ועל זה מתרץ שאם שמע בביהכ"נס יצא ואינו מברך עליו [בתחילה] בביתו משמע הא לא אמרוהו בביהכנ"ס יש לברך עליו לפניו בביתו ושוב חזר מורי רבי' יהודה ופי' דירושלמי לא דבר כי אם במקום שאינו מפסיק בסעודה כגון אדם שעשה הסדר בבית אחר ולכך יש לברך אבל אנו שמפסיקין אותו בסעוד' ובשתי' הכוסות אין לברך עליו: ובתוספת' דפסחים בני העיר שאין להם מי שיקרא את הלל נכנסין לבהכ"נ וקורין בפסוק ראשון והולכין ואוכלין ושותין וחוזרין ובאים וגומרים עד סוף ואם אי אפשר להם כך גומרין את כולה ואמר נמי בירושלמי מהו לשתותן בכרך אחד ממה דאמר ר' יוחנן הלל אם שמע בביה"כנ יצא הדא אמרה אפי' שתאן בכרך אחד. ואמר מורי רבי' יהורה דבהכי איירי מסכ' סופרים ובירוש' דפרקין קאמר שאם משלימו בלי הפסק שיברך עליו אבל בהפסק כגון שאנו עושין אין לברך עליו ואם רופפת בידך הלך אחר המנהג וכבר נהגו שלא לברך. ותו תמה רבי' יהודה דא' פ' ערבי פסחים גמ' ואומר עליו ברכת השיר. מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך וכו' ואם מברכין על הלל תחלה וסוף אפי' בלא ברכת השיר יש לנו לומר יהללוך שהיא ברכה אחרונה שבהלל ואין נראה להעמיד היכי דנהגו שלא לברך אחריו. ותו תמה מורי הרב רבי' יהודה דהאיך נברך הואיל שאנו מפסיקי' בו בסעודה דהא בימים שאין היחיד גומר בהן את הלל אסור להפסיק אם לא מפני הכבוד מפני שמברכין עליו כדפי' לעיל וכן בין ברוך שאמר לישתבח וה"ר יום טוב זצ"ל הי' מברך עליו ורבי' תם לא הי' מברך עליו. ור' חיים כהן צדק לא הי' חותם ביהללוך בא"י מלך מהולל בתשבחות אלא הי' מתחיל בנשמת עד ישתבח וחותם כי שתי חתימות למה בברכת השיר כי יהללוך לא נתקן כי אם בעבור ברכת השיר ואלמלי המנהג היה כשר הדבר לעשות כן. וזה יסוד רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל בלילי פסח צריך לברך בתחלה על קריאת הלל והכי אית' במס' סופרים וגומרין את הלל כל שמנת ימי חנוכה בג' פרקים הראשונים אין מסיחין ואין צריך לומר לשאול ובשנים אחרונים שואלין מפני הכבוד ומפני היראה ג' ראשונים הללו עבדי ה' בצאת ישראל אהבתי שתים אחרונים הללו את ה' מן המצר וצריך לברך בתחלתו ולקרותו בנעימה דתני ר' שמעון בן יהוצדק י"ח ימים ולילה אחד גומר בהם את הלל [ח' ימים של סוכות] ושמנת ימי חנוכה [וי"ט של עצרת] ויום ראשון של פסח ולילו עמו ובגולה עשרים ואחד יום ושתי לילות ומצוה מן המובחר לקרות הלל בשתי לילות [של גליות] ולברך עליו ולאומרו בנעימה לקיים מה שנאמר ונרוממה שמו יחדיו ואם בירך ברבים יצא ידי חובתו בביתו כי היו נוהגים לקרות ברבים בביהכ"נ הכי איתא במס' סופרים וגם לבסוף לאחר סעודה כשהוא מתחיל לא לנו צריך כמו כן לחזור ולברך לפי שהפסיק בסעודה וכן משמע בירוש' פרק קמא דברכות דקאמר כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה הסמוכה לחבירתה כגון ק"ש ותפלה אין פותחין בהן בברוך מתיב ר' ירמי' הרי גאולה פי' בליל פסח דמתחיל ברוך אשר גאלנו אע"פ דסמוכה לחבירתה דקריאת הלל ומשני שנייא היא דאמר ר' יוחנן אם שמע בביהכנ"ס יצא מתיב ר' אלעזר ב"ר יוסי והרי סופה פי' שתי פעמים מברך על קריאת הלל לאחר סעודה שאינה פותחת בברוך וחותמת בברוך ולא סמוכה שהרי הפסיקה סעודה א"ל שתים הוי אחת להבא ואחת לשעבר פי' שתי פעמים מברך על קריאת הלל אחת לשעבר לפני הסעודה ואחת להבא לאחר הסעודה משמע שצריך לברך על קריאת הלל לאחר הסעודה (ובת') [ובתשובות] נמי אמר אין מברכין בלילי פסח לגמור את הלל שחולקין אותו באמצע הסעודה דהכי שדר רב צמח גאון וכן במחזורים דרב עמרם בסדר פסח לגמור את ההלל אין מברכין בלילי פסחים שחולקין אותו באמצע הסעודה ששנינו הרביעי גומר עליו את הלל. ועוד פריך בירושלמי הרי הבדלה דסמוכה ופותחת בברוך והי' להם לחתום בברוך ולא לפתוח שנייא היא ר' הוי מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס הרי נברך פי' שאומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ברוך הוא וברוך שמו דברכה באפי נפשיה היא כדאמר פ' ג' שאכלו מאן דאמר שלש וארבע קסבר עד נברך ואפי' הכי מתחיל ברכת הזן בברוך אע"ג דסמוכה לה ומשני שנייא היא שאם היו שנים יושבים ואוכלים שאין שנים אומרי' נברך הרי הזן את הכל קשיא כגון אחד לשנים שהלך לו שמתחיל בברכת הארץ ואז אין ברכת הזן סמוכה לה ואמאי כיון דאינה סמוכה לה לחבירתה הי' לו לפתוח בברוך והכי אמר בירושלמי פרק ג' שאכלו שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהם לילך דבי רב אמ' יברך ברכה ראשונה וילך לו איזו היא דבי רב אמר ברכת זימון ר' [זעירא בשם רב] ירמי' אמר זו הזן וכן משמע בה"ג ומאן דבעי לאזמוני ברכת זימון ולברוכי לחודי' מזמין ומברך עד הזן דאיתמר עד היכן ברכת הזמון רב חסדא אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן הילכתא כרב ששת. ועוד פריך בירושלמי הרי הטוב והמטיב פי' דברכת זימון דסמוכה היא ופותחת בברוך שנייא היא ביבנה תקנוה. הרי קידוש פי' דסמוכה לבורא פרי הגפן ופותחת בברוך שנייא היא שאם הי' אוכל מבע"י ומשך סעודה עד שקדש היום אינו אומר בפ"ה. ועוד יש בה"ג היכי דיתבי שלשה למיכל וקבעי חד מנייהו למיפק פסקין סעודת' ומזמנין עלי' עד הזן וגמר איהו כולי' ונפיק וחוזרין הן ואוכלין וגומרין סעודתן ומברכין תרווייהון סדר ברכה כהלכה ע"כ יסודו:
43
מ״דומה שנוהגים שלא יאמר הלל בפסח כי אם בשלשה מצאתי עיקרו בשוחר טוב מדרש הלל הגדול הללוי' הללו עבדי ה' הללו את שם ה' למה אומר הללו את שם ה' א"ר ירמי' בן אלעזר אין העולם כדי בכל השם אלא בחציו שנא' כל הנשמה תהלל י"ה לכך נאמר הללויה. מיכן אמרו אין קורין את הלל פחות משלשה שנאמר הללויה למי אומר הללו לשנים והאומר להם הללו הרי אחד הרי שלשה וכן הוא כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כי שם ה' אקרא אחר הבו גודל לאלהינו שנים הרי שלשה לכך נאמר הללויה:
44
מ״הבעי מיני' אשיין מר' אמי השרוי בתענית מהו שיטעום אכילה ושתי' קביל עלי' והא ליכא או דילמא הנאה קביל עלי' והא איכא אמר לי' טועם ואין בכך כלום תנ"ה (טועמת אשה) [מטעמת] ואינה צריכה ברכה והשרוי בתענית טועם ואין בכך כלום ועד כמה ר' אמי ור' אסי טעמי עד כדי רביעית פרש"י מהו שיטעום את התבשיל לדעת אם צריך מלח ותבלין מטעמת טעימת התבשיל עכ"ל. ופר"ח כגון שחוזר ופולטו דלא חשיבה הנאה מן הטעימה וגם אין צריך ברכה ולכך טעמי ר' אמי ור' אסי עד כדי רביעית:
45
מ״ואמר רב כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל באלו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא אל תקרי במה אלא במה ושמואל אמר במה חשבתו לזה ולא לאלוה מתיב רב נחמן בר יצחק בפרקים שואל מפני הכבוד תרגמא ר' אבא במשכים לפתחו אמר ר' יונה אמר ר' זירא כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאלו עשאו במה אמר לו במה אמרת אמר לו אסור קאמינא כמאן כרב אידי בר אבין דא"ר אידי בר אבין אסור לו לאדם שיעשה חפציו קודם שיתפלל שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו:
46
מ״זאמר רב אידי בר אבין אמר ר' יצחק בר אשיין כל המתפלל ואח"כ יוצא לדרך הקדוש ברוך הוא עושה לו חפציו שנאמר צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו בתפלת כל יום קא מיירי: פרק תפלת השחר בסופו תנו רבנן היה מהלך בדרך במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה מאי תפלה קצרה ר' אליעזר אומר רבון העולמים עשה רצונך בשמים ותן נחת רוח ליראיך מלמטה והטוב בעיניך עשה ברוך אתה ה' שומע תפלה ר' (יוסי) [יהושע] אומר שמע שועת עמך ועשה מהרה בקשתם ברוך אתה ה' שומע תפלה ראב"צ אומר שמע צעקת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם בא"י ש"ת אחרים אומרים צרכי עמך מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתתן לכל ברי' וברי' כדי מחסורה ולכל גויה וגוי' כדי פרנסתה בא"י שומע תפלה. אמר רב הונא הלכה כאחרים פרש"י עשה רצונך בשמים שאין שם חטא ואין רצונך עליהם אלא לטוב ועבור לתחתונים [על רצונך] ותן להם ליראיך נחת רוח שלא יתערבב רוחם על ידי הבריות כגון ע"י חיות ולסטים והטוב בעיניך עשה אתה להם ודוגמא זה מצינו בספר שופטים ויאמרו בני ישראל אל ה' חטאנו עשה אתה לנו את כל הטוב בעיניך אך הצילנו וכו' שועת לשון גניחה יותר מתפלה (ר' יוסי בעי מעין חתימה סמוך לחתימה וכן ראב"צ וצעקה לשון גניחת צרה היא יותר מתפילה) ודעתן קצרה ואין יודעים לפרש צרכיהם עד כאן לשונו. וצריך להגביה טענה זו. וזו היא תפלת הדרך במקום סכנה אבל תפלה קצרה שאמרנו פ"ק שהיא במקום שמנה עשרה גבי ר' יוסי היינו כדתנן פ' תפלת השחר ר' עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו יתפלל שמנה עשרה ואם לאו מעין שמנה עשרה. ואמר בגמ' מאי מעין שמנה עשרה אמר רב מעין כל ברכה וברכה. ושמואל אמר הביננו וכו' ההיא תפלת הדרך שלא במקום סכנה ולכשאגיע שם אפרשנה היטיב בעז"ה ותפלה קצרה בין מעומד בין מהלך והביננו מעומד כדפרי' לקמן בסמוך:
47
מ״חפרק תפלת השחר בסופו אמר לי' אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא לא תרווי ולא תחטא וכשאתה יוצא לדרך המלך בקונך וצא והתפלל תפלת הדרך מאי מצלי יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו שתוליכני לשלום ותצעידני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה בכל מעשה ידי ותנני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ותחזירני לביתי לשלום ברוך אתה ה' שומע תפלה אמר אביי לעולם ישתף אדם את עצמו עם הצבור והיכי נימא שתוליכנו ותצעידנו לשלום אימת מצלי אמר ר' יעקב (בר אידי) [א"ר חסדא] משהחזיק בדרך ועד כמה אמר ר' יעקב (בר אידי) אמר רב חסדא עד פרסה והיכי מצלי רב חסדא אמר מעומד ורב ששת אמר אפי' מהלך רב חסדא ורב ששת הוו קאזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי א"ל רב ששת לשמעי' מאי קא עביד ר"ח א"ל קאי ומצלי א"ל אוקמן נמי לדידי מהיות טוב אל תקרי רע פרש"י לא תרתח אל תכעוס שמתוך כעס אתה בא לידי חטא. לא תרוי אל תשתכר ביין. המלך טול רשות. לישתף נפשי' בהדי צבורא. אל יתפלל תפלתו בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת. ועד כמה זמנה להתפלל עד פרסה ולא לאחר שהלך פרסה ובה"ג מפרש עד כמה יבקש לילך שהוא צריך להתפלל תפלת הדרך עד פרסה אבל דרך פחותה מפרסה אין צריך להתפלל תפלה זו. רב ששת מאור עינים הי'. מהיות טוב אל תקרי רע הואיל ויכול אני להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדת לא אקרא רע להתפלל מהלך אע"פ שמותר עכ"ל ותפלה זו מיירי אע"פ שכבר התפלל שמנה עשרה ואפי' שלא במקום הסכנה ידועה אבל במקום סכנה ידועה כגון מהלך במקום חיה וליסטים מתפלל תפלה קצרה הכתובה לעיל בסמוך ואע"פ שלא התפלל עדיין שמנה עשרה וכי מטי לביתי' חוזר ומתפלל כראוי היכא שמהלך בדרך שלא במקום הסכנה ומתיירא שמא יפסיקוהו עוברי דרכים ומתפלל מעין שמנה עשרה לרב אומר הביננו ולשמואל כי מטי לביתי' לא בעי להיות חוזר ומתפלל: פרק תפלת השחר בסופו מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה הביננו בעי לצלויי תלת קמייתא ותלת בתרייתא וכי מטי לביתיה [לא בעי למיהדר לצלויי בתפלה קצרה לא בעי לצלויי לא ג' קמייתא ולא ג' בתרייתא וכי מטי לביתיה] בעי לצלויי והלכתא הביננו מעומד תפלה קצרה בין מעומד בין מהלך פי' מורי רבי' יהודה בר יצחק דאע"ג דאמר בההי' שמעתא לקמן גבי השכים לצאת לדרך כו' ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה ולא חייש לתפלת שמנה עשרה מעומד כדאמר התם לקמן בסמוך היינו טעמא כיון שהוא י"ח ברכות אין צריכין לומר בדרך מעומד אלא הביננו שאין בה אריכות דברים בלבד הצריכו מעומד:
48
מ״טפרק תפלת השחר תנן הי' רוכב על החמור ירד ואם אינו יכול לירד מחזיר פניו ומתפלל ואם אינו יכול להחזיר את פניו מכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים ומתפלל הי' יושב בספינה או באסדא יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשי' פרש"י אם אינו יכול לירד שאין לו מי שיאחז את חמורו יחזיר פניו לצד ירושלים. באסדא כמו ותשם בסד רגלי בית הסוהר שקורין צי"ף בלע"ז לישנא אחרינא עצים הקשורים זה אצל זה הרבה יחד ובלשון המקרא קורא אותו רפסודות ובל"א וולו"ס ובלשון כנען פיל"ט ומשיטן בנהר להוליכן ממקום למקום ויכולים בני אדם להלוך בהם כמו בספינה עכ"ל. ובירושלמי משמע (בפ' שני) [בפירושו] דקאמר היא אסגא היא אסקריא היא רפסודות [דכתיב] ונביאם [לך רפסודות וגו']. ובערך אסדא פי' וזה לשונו בזבין פ"ג הזב והטהור שישבו בספינה או באסדא ובנגעים פ' כל הבתים בית בנוי בספינה (ובאסדא) [ובאסקריא] פי' עצים מורכבים זה על זה שתי וערב כדכתיב ואני אשימם רובדות בים עד כאן לשונו ובערך סדה פי' פ' תפלת השחר הי' יושב בספינה או בסדה פי' משימים עצים שתי וערב על המים עד שיעשו מגדול ועולין עליו בעלי המלחמה ויש אומרים כשיש להם עצים לא יחזיקום הספינות ויאסרו אותם חבילות גדולות וישימו נס עליהם ויוליכום ברוח עד המחוז כמו רובד רפסד ירושלמי היא אסדא היא אסקריא היא רפסודות עד כאן לשונו: תנו רבנן הי' רוכב על החמור והגיע זמן התפלה אם הי' לו מי אוחז את חמורו יורד למטה ומתפלל ואם לאו יושב במקומו ומתפלל ר' מאיר אומר בין כך ובין כך ישב במקומו ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו אמר רבא ואיתימא ר' יהושע בן לוי הלכה כר' מאיר פרש"י זצ"ל לפי שאין דעתו מיושבת עליו שקשה עליו עיכוב הדרך עכ"ל משמע דאפי' שלא במקום הסכנה איירי ר' מאיר וכן פירש מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק של"י דאיירי אפי' שלא במקום סכנה ומתפלל כשהוא מהלך ואז אינו מחזיר פניו כלפי ירושלים כיון שהולך רכוב על בהמתו שהולך לדרכו דלא כפי' ה"ר יוסף שפי' דר' מאיר איירי במקום סכנה:
49
נ׳פרק תפלת השחר ת"ר סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות יכוין את לבו כנגד אביו שבשמים שנאמר והתפללו אל ה' וגו' הי' עומד בח"ל יכוין כנגד ארץ ישראל שנא' והתפללו אליך דרך ארצם הי' עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנא' והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת בה הי' עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר והתפללו אליך אל הבית הזה והתחננו אליך היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי קדשים שנאמ' והתפללו אל המקום הזה היה עומד אחורי הכפורת יראה את עצמו כאלו עומד לפני הכפורת נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב במערב מחזיר פניו למזרח. בדרום מחזיר פניו לצפון. בצפון מחזיר פניו לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד. אמר ר' אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קרא כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונין לו פרש"י לכוין את הרוחות לצד ארץ ישראל כדבעינא למימר תל שהכל פונין לו. אחורי בית כפורת במערב העזרה היו אחת עשרה אמה חצר מכותל בית קדשי הקדשים לכותל מערבי של עזרה והעומד שם מחזיר פניו לבית הכפורת למזרח עכ"ל פי' ה"ר יוסף דהכי גרסינן הי' עומד בחוצה לארץ יכוין כנגד א"י לא גרסי' לבו דאפניו קאי כדקתני סיפא הי' עומד במזרח מחזיר פניו למערב: פרק לא יחפור תניא ר"ע אומר לכל רוח הוא עושה ומרחיק חמשים אמר חוץ ממערבה של עיר מפני שהיא תדירה ומסקי' דתדירה בשכינה משמע שרוצה לומר שהשכינה בכל מקום אלא שתדירה במערב ואף ר' אושעיא סבר שהשכינה בכל מקום דאמר ר' אושעיא מנין שהשכינה בכל מקום שנא' אתה הוא ה' לבדך וגו' ואף ר' ישמעאל סבר שהשכינה בבל מקום [דתנא דבי ר"י מנין שהשכינה בכ"מ] שנא' המלאך הדובר בי יוצא ומלאך אחר יוצא לקראתו כו' ואף רב ששת סבר שהשכינה בכל מקום דאמר ר"ש לשמעי' לכל רוח אוקמן לבר ממדינחא דמורו בה מינאי ור' אבהו אמר שכינה במערב דאמר ר' אבהו מאי אוריה אויר י"ה פי' בלשון יון קורין למערב אור"יא מיהו הלכתא קיימא לן כשמעתא דשכינה (במערב) [בכ"מ] ור' אבהו סבר כשמעתיה ותו אמר התם אמר ליה רב חנינא לרב אשי כגון אתון דיתביתון לצפונא דארעא דישראל אדרימו אדרימו ופרש"י התם אדרימו כדי שתהיו פונים לצד ירושלים משום דכתיב והתפללו אליך דרך ארצם עכ"ל ומה שאנו עתה מתפללים לצד מזרח. היינו משום שאנו במערבה של ארץ ישראל:
50
נ״אפרק תפלת השחר אבוה דשמואל ולוי כי הוו בעי למיפק באורחא הוו מקדמו ומצלי. וכי מטא זמן ק"ש הוו קרו כמאן כי האי תנא דתניא השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה וכשיגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל השכים לישב על חמור או על ספינה יתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא ר' שמעון בן אלעזר אומר בין כך ובין כך קורא ק"ש ומתפלל כדי שיסמוך גאולה לתפלה במאי קא מיפלגי מר סבר תפלה מעומד עדיף ומר סבר מיסמך גאולה לתפלה עדיף פר"ח דמשעלה עמוד השחר הוו מקדמי ומצלי שכבר הוא יום אע"ג שלא הגיע זמן תפלה עדיין עד הנץ החמה. וסבירא ליה תפלה מעומד עדיף כדתנא ר' שמעון בן אלעזר בסמוך אבל מבעוד לילה אין לו להקדים ולהתפלל. ופסק מורי רבי' יהודה ב"ר יצחק דהלכה כאבוה דשמואל ולוי ורב אשי בסמוך לא פליג עלייהו הילכך המהלך יעשה כאבוה דשמואל ולוי ויתפלל משעלה ע"ה וכשיגיע זמן ק"ש קורא מיהו בהלכות גדולות פוזק כרשב"א. אמימר ומר זוטר' הוו מיכנפי בי עשרה בשבתא דרגלא ומצלו והדר נפקי לפרקא רב אשי מצלי בישיבה בהדי צבורא כי הוה הדר ואתי לביתיה מצלי מעומד אמרו לי' רבנן נעביד מר כמרימר ומר זוטרא אמר להו טריחא לי מילתא אמרו ליה ונעביד כאבוה דשמואל ולוי אמר להו לא חזינא לרבנן דקשישי מנאי דעבדי הכי פרש"י שבתא דרגלא שבת שלפני פסח ועצרת וחג הסכות מרימר בעירו ומר זוטרא בעירו היו דרשנים ושחרית היו העם הולכי' לבי' המדרש וכשמגיע זמן ק"ש קורין והדרשן דורש והעם נשמטים ומתפללין איש איש לבדו ולכך היו מאספין להם עשרה שחרית קודם שילכו לבית המדרש וקורין ק"ש ומתפללין בסמיכו' גאול' לתפלה והדר נפקי לפרקא ודרשו. ומצלו בהדי צבורא ל"ג. רב אשי הוה ראש ישיבה במתא מחסיא ודורש והוא לא הי' מתפלל קודם ביהמ"ד אלא כשמגיע זמן ק"ש לוחש [הרבה יחד] למתורגמן העומד לפניו ובעוד שהמתורגמן משמיע לרבים הוא קורא את שמע וסומך גאולה לתפלה ומתפלל מיושב שלא היה רוצה לצאת שלא להטריח את הצבור לעמוד מפניו. בהדי צבורא בשעה שהצבור נשמטין ומתפללין אי נמי בהדי צבורא כלו' כמות שהוא יושב בתוך הצבור כלומר שאינו יוצא. וכי הוה אתי לביתו חוזר ומתפלל מעומד לכוין את לבו. טריחא לי מילתא לאחר בית המדרש עד שאתפלל. וליעבד מר כאבוה דשמואל ולוי שמתפללין קודם היום בביתם מעומד ולא תצטרך לשתי תפלות ומשום מסמך גאולה לתפלה כיון דמצלו קודם זמן ק"ש לא קפדי'. לא חזינא לרבנן דקשישי מנאי דעבדי הכי שיקדימו תפלה לק"ש הילכך כיון דממתין מתפלה עד זמן ק"ש מצוה לסמוך תפלה אחר גאולה לפיכך מתפלל מיושב במקומו ואע"פ שאין דעתו מיושבת עליו כל כך וצריך לחזור ולהתפלל בביתו עכ"ל:
51
נ״ברב משי ידי' וקרי ק"ש ומנח תפלי ומצלי היכי עביד הכי והתניא החופר כוך למת פטור מק"ש ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה הגיע זמן ק"ש נוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק"ש ומתפלל הא גופא קשיא אמרת רישא פטור וסיפא חייב הא לא קשיא רישא בחד וסיפא בשנים מ"מ קשיא לרב רב כר' יהושע בן קרחה ס"ל דאמר כדי שיקבל עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות אימור דאמר ר' יהושע בן קרחה כדי להקדים קריאה לקריאה קריאה לעשי' מי אמר ועוד קריאה לעשי' מי סבר רב והאמר רב חייא בר אשי זימנין סגיאין הוה קאימנא קמי' דרב לתנויי פרקין בספרא דבי רב והוה מקדים ומשי ידי ומברך ומתני לן פרקין וכי תימא שאני התם דלא מטא זמן ק"ש א"כ מאי סהדותי' דר' חייא בר אשי לאפוקי ממאן דאמר למשנה אין צריך לברך קמ"ל למשנה צריך לברך מ"מ קשיא לרב ממתניתין אמרי רב שליחא הוא דעוית. פרש"י רב משי ידי' כו' פעם אחת ראוהו שעשה כן. והיכי עביד הכי שהקדים ק"ש לתפילין כוך קבר הוא שחופרין בקיר מערה ארכו ארבע אמות ורחבו שבע טפחים. פטור מק"ש דהעוסק במצוה פטור מן המצוה כדאמר פ"ק בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה. בתרי וה"ק אם שנים הם מניח את חבירו חופר והוא עולה ומקיים מצות ק"ש ותפלין ותפלה וחוזר למלאכתו וחבירו יעלה ומניח תפלין ויקרא ק"ש ומתפלל מ"מ תפלין קודמין לק"ש. עול מצות דהנחת תפלין עול מצוה היא. קרייה לקרי' שמע שהי' קריית מלכות שמים לוהיה אם שמוע שהיא קריית עול מצות. ומקדים ומשכים ומברך על התורה ומתני פרקי' אלמא מקדים הוא לעסוק בתורה דהיינו עשי' דמצוה מקמי מלכות שמים. שליחא הוא דעוית השליח קלקל שאיחר להביא לו תפלין והגיע זמן ק"ש והוצרך לקרות כדי שלא יעבור הזמן עכ"ל. מיכן ראי' לפירש"י שפי' פ"ק לתלמוד א"צ לברך אפי' קודם אהבה רבה דהכי מוקמי' לה לדרב חייא בר אשי קודם שהגיע זמן ק"ש שלא ברך עדיין אהבה רבה ואמר לאפוקי ממאן דאמר למשנה א"צ לברך ש"מ דההי' שמעתא דפ"ק מיירי אפי' בלא ברך אהבה רבה מיכן הביא ראי' רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל שפעם אחת שלח אחר טליתו ושהה השליח עד שהתפל לק"ש בברכותי' ונתעטף בטליתו והתפלל שהרי רב הניח תפלין בין ק"ש לתפלה ומאי שנא ציצית מיהו מודה רבינו יצחק ב"ר יהודה דאינה ראי' דשאני תפלין כדאמר בסמוך כל הקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו וה"ה נמי אין נכון להתפלל בלא תפלין כדאמ' בסמוך יטול ידיו ויניח תפלין ויקרא ק"ש ויתפלל וזהו מלכות שמים שלימה אבל ברכת ציצית לא שייכא כלל לק"ש ודומה בהפסק אפי' מותר לשאול בין הפרקים במצות ציצית אין לו להפסיק כי כמובן יכול ללובשו אחר תפלתו אבל תפלין עיקר מצותן בשעת ק"ש:
52
נ״גאמר עולא כל הקורא ק"ש בלא תפלין מעלין עליו כאלו מעיד עדות שקר בעצמו (שנא' וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך והא ליכא) ר' חייא בר אבא אמר [ר' יוחנן] כאלו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים (אמר רבה בר בר חנה) א"ר יוחנן הרוצה שיקבל עליו עול מלכות שמים שלימה יפנה ויטול ידיו ויניח תפלין ויקרא ק"ש ויתפלל זו היא מלכות שמים שלימה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק"ש ומתפלל מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' א"ל ר' אבא לימא מר כאלו טבל דכתי' ארחץ ולא כתיב ארחיץ פרש"י כאלו הקריב עולה בלא מנחה ונסכי' שחייבו הכתוב להקריב עמה שנא' ועשירי' האפה וגו' אף זה הקורא ואינו מקיים אינו גומר את המצוה. נסכים הוא היין המתנסך על המזבח בספלים אחר העולה והזבח כדכתי' ונסכיהם חצי ההין וה"ה דמצי למימר כאלו הקריב עולה בלי מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים. יפנה לנקביו. דכתי' ארחץ משמע רחיצת כל הגוף ולא כתיב ארחיץ כפים לדרשא אתא לומר שמעלה עליו שכר רחיצת כפים כאלו טבל כל גופו עכ"ל:
53
נ״דאמר לי' רבינא לרבא חזי מר צורבא מרבנן דאתי ממערבא ואמר מי שלא היו לו מים יקנח ידיו בעפר בצרור ובקיסם א"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים ארחץ בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא רב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לק"ש אבל לתפלה לא פרש"י בעידן ק"ש שזמנו קבוע פן יעבור הזמן עכ"ל. וקשה דמאי שנא תפלה מק"ש ותו דלקמן פרק מי שמתו אמר דרב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וא"כ קשה דידי' אדידי' הילכך אין לגרוס הכא אבל לתפלה לא אלא ה"ה לתפלה דתפלה נמי זמנה קבוע ויש לחוש פן יעבור זמנה והא דאמר באלו עוברין גבי בצק החרש אמר ר' שמעון בן לקיש לגבל ולנטילת ידים ולתפלה ארבעת מילין התם פירש"י ולתפלה היינו אם מהלך בדרך ובא עת ללון ולהתפלל אם יש שם ביהכנ"ס לפניו ברחוק ארבע מילין הולך ומתפלל שם ולן שם וכן לנט"י לאכילה אם עתיד למצוא מים לפניו בד' מילין עכ"ל. ויש לסיים פירושו וכגון שלא התנה שחרית כי היכי דלא תיקשי מההיא דפ' כל הבשר מיהו מים אינם מעכבין בתפלה ודלא כפי' הערוך דפי' דברחיצת מים לתפלה עסקי' דהיכי דמי אי דמטי עידן לצלויי הא לייט רב חסדא במי שמתו ואי דלא מטי זמן לצלויי מאי איריא ד' מילין אפי' טובא נמי הילכך ליתא לפי' הערוך בהא אך מה שפי' הערוך לגבל דהיינו אם יש גבל העושה עיסתו בטהרה ברחוק ד' מילין ימתין עד שיגיע לאותו הגבל ובאדם המהלך בדרך איירי דומיא לתפלה האי פי' עיקר [ולא] כפרש"י דלגבל היינו המגבל עיסת אחרים בשכר וכלי בעה"ב טמאים עד ארבע מילין הטריחוהו חכמים לילך למקוה להטביל כליו דמה שייך הכא למפסק במילי דדינא וההיא דר' אבהו א"ר שמעון בן לקיש אית' נמי פ' העור והרוטב מיהו לאכילה אין נטילה כ"א במים כדמוכח במעשה דר' עקיבא בעירובין ובפרק כל הבשר כדפרי' לקמן:
54
נ״הפרק כל הזבחים שקבל דמן אמר ר' שמעון בן לקיש כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור לרביעי' אינו משלים למעוטי מאי אי למעוטי טיט הנרוק היכי דמי אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפי' לרביעית נמי ואי אין פרה שוחה ושותה הימנו אפי' למקוה נמי לא אלא למעוטי יבחושין אדומים אפי' בעינייהו נמי דהא תניא רשב"ג אומ' כל שתחלת ברייתו מן המים מטבילין בו ואמר רב יצחק בר אבדימי מטבילין בעינו של דג א"ר פפא למעוטי נתן סאה ונטל סאה וכו' פרש"י משלים למי כיור לשיעור ארבע כהנים. לרביעית של נט"י אינו משלים. למעוטי מאי אתא דאין משלים לרביעית אי נימא למעוטי טיט הנרוק שהוא מן המעלין את המקוה כדקתני התם. נרוק דק שראוי להריקו מכלי אל כלי. אי דפרה שוחה ושותה הימנו שאין עב ליפסל משתיית בהמה אפילו לרביעית נמי דכל זמן שלא נפסלו משתיית בהמה שלא נעשה בהם מלאכה כשרים לידים דהכי תנן התם ומייתינן לה בגמרא דכל הבשר מים שנפסלו משתיית בהמה בין בכלים בין בקרקע פסולין. הא לא נפסלו כשרים. אפי' למקוה נמי לא דלאו נרוק הוא. יבחושין אדומין כמין יתושין בלא כנפים כדרך שגדל בשולי חבית של יין שלנו מבחוץ יבחושין דקין אף הן נבראין מן המים. אפילו בעינייהו נמי אם כל המקוה נעשה מהן כשר ור' שמעון בן לקיש נקט לישנא דהשלמה. בעינו של דג דג גדול שנימק שומן עינו בדורו עכ"ל. משם למדתי דאפי' לאכילה יכול ליטול מיבחושים אדומים ומדגים ומכל דבר שתחלת ברייתו מן המים מיהו שמא צריך שיהי' בדם לחלוחית קצת. פרק עושין פסין מעשה בר' עקיבה שהי' חבוש בבית האסורי' והי' ר' יהושע הגרסי משרתו בכל יום ויום מכניס לו מים במדה מצאו שומר בית האסורין אמר לו מה היום מימיך מרובים שמא לחתור בית האסורין אתה צריך שפך חציין והניח חציין כיון שהגיע אצל ר' עקיבה אמר לו יהושע אי אתה יודע שזקן אני וחיי תלוין בחייך סח לו כל אותו המאורע א"ל תן לי מים ליטול ידי אמר לו לשתות אין מגיעין כו' אמר לו ומה אעשה שחייבין עלי' מיתה מוטב שאמות מיתת עצמי ואל אעבור על דברי חבריי אמרו לא טעם אותו היום כלום עד שהביאו לו מים ונטל ידיו וכששמעו חכמים אמרו ומה אם בזקנותו כך בילדותו על אחת כמה וכמה אמר רב יהודה אמר שמואל בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה לו בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני ואומר חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר:
55
נ״ופרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיין לא אמרו נט"י לחולין אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתי' כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מיכן סמכו חכמים לנטילת ידים לחולין מן התורה א"ל רבא לרב נחמן מאי אסמכתא א"ל דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא בעי טבילה אלא ה"ק הא אחר שלא שטף טמא פרש"י מפני סרך תרומה שהידים שניות הם ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהן שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם (הנוהגת) [הנהיגוה] בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה דכתי' שאל אביך ויגדך וגו' רבא אמר מצוה דאורייתא היא כר' אלעזר בן ערך. מיכן סמכו כדמפרש ואזיל הא שטף במים את ידיו נטהר מנגיעתו בזב בתמי' אלא ה"ק דנוגע בזב ומי שאינו שוטף ידיו שניהם טמאין ואסמכתא בעלמא היא עכ"ל. והיינו דקאמר ר' עקיבא ואל אעבור על דברי חברי שאין בו כ"א אסמכתא דעיקר קרא אתא כדדרשינן לה פ' יוצא דופן וידיו לא שטף במים מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי והואיל והסמיכו נטילת ידים אקרא דלא שטף במים ש"מ לית להו טהרה לאכילה כי אם במים ולא מהני בהו עפר וקיסם וצרור והכי נמי משמע מדאמר רב מתנה שחרית שמע מינה דבלא מים לא אפשר:
56
נ״זלמדתי משם דעפר וצרור וקיסם לא מהני לאכילה שאם לא כן אמאי לא טעם כל אותו היום כלום ואין לומר שהי' מחמיר על עצמו דהא ואל אעבור על דברי חביריי קאמר מיהו קצת קשה דהואיל ושהה כשיעור ארבע מילין הוה לי' למיכל מדר' אבהו אמר ר"ש בן לקיש ונראה בעיני דר' אבהו אר"ש בן לקיש במתנה מיירי וקמ"ל דאע"ג דהתנה ברב מבעי' לי' להמתין עד ארבע מילין ולא כדפרי' לעיל דמיירי בלא התנה:
57
נ״חפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיין לא אמרו נט"י לחולין אלא משום סרך תרומה ועוד משום מצוה מאי מצוה אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים ורבא אמר מצוה לשמוע דברי ר' אלעזר בן ערך דכתי' כל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים אמר ר' אלעזר בן ערך מיכן סמכו חכמים לנטילת ידים לחולין מן התורה א"ל רבא לרב נחמן מאי אסמכתא א"ל דכתיב וידיו לא שטף במים הא שטף טהור הא בעי טבילה אלא ה"ק הא אחר שלא שטף טמא פרש"י מפני סרך תרומה שהידים שניות הם ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהן שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם (הנוהגת) [הנהיגוה] בחולין. מצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה דכתי' שאל אביך ויגדך וגו' רבא אמר מצוה דאורייתא היא כר' אלעזר בן ערך. מיכן סמכו כדמפרש ואזיל הא שטף במים את ידיו נטהר מנגיעתו בזב בתמי' אלא ה"ק דנוגע בזב ומי שאינו שוטף ידיו שניהם טמאין ואסמכתא בעלמא היא עכ"ל. והיינו דקאמר ר' עקיבא ואל אעבור על דברי חברי שאין בו כ"א אסמכתא דעיקר קרא אתא כדדרשינן לה פ' יוצא דופן וידיו לא שטף במים מה ידיו מאבראי אף כל מאבראי והואיל והסמיכו נטילת ידים אקרא דלא שטף במים ש"מ לית להו טהרה לאכילה כי אם במים ולא מהני בהו עפר וקיסם וצרור והכי נמי משמע מדאמר רב מתנה שחרית שמע מינה דבלא מים לא אפשר:
58
נ״טפרק כל הבשר גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעים רשות מים ראשונים נוטלין בין על גבי כלים בין על גבי קרקע ומים אחרונים אין נוטלין אלא בכלי ואמרי לה אין ניטלין ע"ג קרקע מאי בינייהו איכא בינייהו קינסא מים ראשונים ניטלין בין בחמין בין בצונן אחרונים אין נוטלין אלא בצונן מפני שהחמין מפעפעין את הידים ואין מעבירין את הזוהמא. אמר מר ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא שנו אלא כשאין היד סולדת בהם אבל היד סולדת אסור מכלל דאחרונים אע"פ שאין היד סולדת בהן אסור ואיכא דמתני לה אסיפא אחרונים אין ניטלין אלא בצונן אבל בחמין לא אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא שנו אלא שהיד סולדת בהם אבל אין היד סולדת בהם מותר מכלל דראשונים אע"פ שהיד סולדת בהם מותר ולקמן בההיא שמעת' אתמר חמי האור חזקי' אמר אין נוטלין מהם לידים ור' יוחנן אמר נוטלין מהם לידים א"ר יוחנן שאלתי את ר"ג בנו של רבי ואוכל טהרות ואמר לי כך היו כל גדולי העיר עושין. ופרש"י התם אין נוטלין מהם מים ראשונים ופליג אדלעיל וחזקי' תנא הוא. ר"ג בר' בנו של רבי ואוכל טהרות היה עכ"ל. ומה שפי' דחזקי' פליג אדלעיל ש"מ דס"ל לרש"י כההיא לישנא דאסיפא מתני לה רב יצחק ב"ר יוסף א"ר ינאי דמשמע מים ראשונים אע"פ שהיד סולדת שרו רבנן דברייתא וחזקי' פליג עלייהו דתנא הוא ופליג ור' יוחנן סובר כברייתא דלעיל דשרי מים ראשונים אע"פ שהיד סולדת בהם. ופר"ח דהלכה כר' יוחנן אע"ג דחזקי' רבו של ר' יוחנן הוה משום דאמר לי' כך היו כל גדולי הדור עושים הילכך מפרש"י ומפסק רבי' חננאל דמים ראשונים נוטלין אפי' בחמין שהיד סולדת בהם ומים אחרוני' כשאין היד סולדת. ומיהו יש מפרש דלא כרש"י ואומר חזקי' איירי כשהיד סולדת וברייתא דלעיל כשאין היד סולדת כלישנא קמא ואינ' סברא דאם כן ר' יוחנן פליג אברייתא דלעיל. ואמר ספ"ק דתענית לימא מסייע לי' כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בת"ב בין ביוה"כ במאי אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו טעמא דשאובין הא לאו הכי שרו וסתם חמין קאמר ל"ש יד סולדת לא שנא שאין יד סולדת והשתא כל גופו עולה בהן ידיו מבעיא:
59
ס׳פרק קמא במס' ידים תנן מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים ובקרקעות כשרים נפל לתוכן דיו קומוס וקנקנתום ונשתנו מראיהן פסולין עשה בהן מלאכה או ששרה בהן פתו פסולין שמעון התמני אומר אפי' מתכוין לשרות בזה ונפל לשני כשרי' הדיח בהן את הכלים או שמיח' בהן את המדות פסולים הדיח בהן כלים מודחים [או חדשים] כשרים ר' יוסי פוסל בחדשים המים שהנחתום מטביל בהם את הגלוסקים פסולים ושהוא מדיח ידיו בדם כשרים:
60
ס״אפרק כל הבשר אתמר חמי טבריא אמר חזקי' אין נוטלין מהם לידים ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהם אבל לא פניו ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהם פניו ידיו ורגליו מבעיא אמר רב פפא במקומן כולי עלמא לא פליגי דשרי פסקינהו במנא כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי דאפסקינהו בבת בירתא מר סבר גזרה בת בירתא אטו מנא ומר סבר לא גזרי כתנאי מים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולין בקרקע כשרים ר' שמעון בן אלעזר אומר אף בקרקע טובל בהן כל גופו אבל לא ידיו ורגליו השתא כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו מבעיא אלא לאו דאפסקינהו בבת בירתא איכא בינייהו דמר סבר גזרי' ומר סבר לא גזרי' פרש"י חמי טבריא חזקי' אומר אין נוטלין מדם לידים אבל מטביל בדם לידים אי איכא מ' סאה. כל גופו טובל בדם [אם נטמא ראויות הן לטבילת כל גופו אבל לא פניו ידיו ורגליו אם טבל בהם] ידיו ורגליו אין טבילה עולה בהם לידים לאכילה. השתא כל גופו כו' דלא אף טבילה עולה לידים יותר מן הנטילה כדאמר בחגיגה נוטלים לידים לחולין ולמעשר ולקודש מטבילין אלמא טבילת ידים עדיפא ולכל גופו הזו לטבול ידיו לכש"כ. במקומן בחבורן אם בא להטביל ידיו בהם לכ"ע שפיר דמי דשם טבילה עליהם ככל המעיינות ומקוואות. מישקל מנייהו במנא לשפוך על ידיו כדין דנטילה דכולי עלמא אסור דכי תקון רבנן נטילה לאו בחמין תיקון והני גריעי מחמי האור שהרי לא היתה להם שעת הכושר. דאפסקינהו בבת בירתא חריץ קצר והמים פונים שם ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה גזירה בעלמא היא אטו מנא שנפסלו משתיית בהמה כגון סרוחין או חמי טבריא. בקרקע כשרים להטביל ידיו דהא מקוה נינהו אבל נטילה לא תיקנוה רבנן אלא בראויין לשתיית בהמה אבל לא פניו ידיו ורגליו אפי' דרך טבילה פניו ורגליו משום ידיו נקט להו ואורחא בעלמא נקט עכ"ל. ויש לסיים פרש"י כך דר' יוחנן סבר כל גופו טובל בהם דליכא למגזר אטו מנא בטבילת כל גופו דידוע לכל דשאובין נינהו בדיהיב להו במנא ופסילי אבל בפניו ידיו ורגליו חייש וגזר אטו מנא הילכך חמי טבריא בחבורן לכולי עלמא טובל בהן כל גופו וכש"כ ידיו אבל למשקל במנא מיניהו לשפוך על ידיו כדין דנטילה לכולי עלמא אסור היכא דאפסקינהו בחריץ קצר והמים פונים ואין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה לכולי עלמא אין נוטלין מהם במנא כש"כ ממקום חבורן אבל לחזקיה מטבילין ולר' יוחנן אין מטבילין משום גזירת מנא. ונראה דהלכה כחזקיה דר' יוחנן תלמידו הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ותו דרבנן דר' שמעון בן אלעזר קיימי כוותיה. והא דפירש"י דאין שם שיעור מקוה אבל מחוברין למקוה הדין עמו שכך משמע בירושלמי שאין טבילת ידים פחות מארבעים סאה כדפרישנא לעיל. ובספר ר"ת שהועתק מספרו של רבינו גרשום זצ"ל ה"ג חמי טברא חזקי' אמר אין נוטלין מהם לידים ור' יוחנן אמר כל גופו טובל בהן ידיו לא כש"כ אמר רב פפא במקומן כ"ע ל"פ דשרי מק"ו דכל גופו עולה בהן ידיו ורגליו לא כש"כ במנא דכ"ע ל"פ דאסיר דאפי' ר' יוחנן דשרי בחמי האור הנהו הי' לדם שעת דכושר כמו שפירש"י ועתה לפי גרסא זו חזקי' לחומרא ור' יוחנן לקולא דר' יוחנן מקיל בזה ובזה יותר מחזקי' וכן פירש רבינו חננאל זצ"ל:
61
ס״בפרק שלשה שאכלו גמ' אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים. ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים אין מברכין עליו בפה"ג אלא בורא פרי העץ ונוטלין ממנו לידים משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים. פרש"י בפה"ע ונוטלין ממנו לידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרו ומשנתן לתוכו מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים. לשון אחר ה"ג יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ע ואין נוטלין ממנו ומשנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ונוטלין ממנו לידים דברי ר"א וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים וטעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין כך מצאתי בהלכות גדולות אצל הלכות קידוש ובדקתי' בתוספתא ולא גרסי בה הכי אלא כמו שהיא בספרים עכ"ל. וגירסת הספר היא עיקר והלכה כחכמים חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דר' אליעזר שמותי הוא ולית הלכתא כוותי' מיהו ביין שלנו אפי' ר' אליעזר מודה דאין נוטלין ממנו אע"פ שלא נתן לתוכו מים דע"כ לא פליג ר' אליעזר אלא ביינם לפי שיינם חזק מאוד ואין ראוי לשתות בלא מים כך פרש"י במשנה בדברי ר' אליעזר וכן אמר רבא פרק המוציא כל חמרא דלא הרי על חד תלת מיא לאו חמרא כו' הילכך ביינות שלנו לכ"ע אין נוטלין ממנו לידים וכן בשכר ודבש דהא טעמייהו דרבנן משום הפסד אוכלין. מיהו מדפרש"י טעמי' דר"א כיון שלא נתן לתוכו מים דמי פירות בעלמא הם ולהכי מותר ורבנן אפי' הכי אסרי משום הפסד אוכלין שמא דהיכא דאיכא שעת הדחק מותר ליטול מהם אפילו לרבנן ושכר ודבש לא עדיפי ממי פירות בעלמא ומותר בשעת הדחק אבל יין בשעת הדחק לא לד"ה:
62
ס״גפרק ב' דזבחים איבעיא להו מהו לקדש ידיו ורגליו בכיור ממנו אמר רחמנא ולא בתוכו או דילמא אפי' בתוכו. אמר רב נחמן בר יצחק ת"ש או שטבל במי מערה ועבד עבודתו פסולה הא מי כיור דומיא דמי מערה ועבד עבודתו כשרה לא מי מערה אצטריכא לי' שלא תאמר כל גופו טובל בהן ידיו ורגליו לא כש"כ. פרש"י בכיור שיכניס ידיו ורגליו לתוכו. הא כיור דומיא דמערה והיכי דמי כגון שנכנס לתוכו. מי מערה אצטריכא לי' כלו' לעולם דכוותי' בכיור נמי פסיל והא דנקט מי מערה איצטריכא לי' סד"א הואיל וטבילה מעליותא עדיפא הוא מהכיור שהן שאובין וקידוש אין כאן וטבילה אין כאן אבל הכא טבילה איכא קמ"ל עכ"ל. מיכן קשה על מה שאמרנו לעיל גבי חמי טבריא כל גופו עולה בהם ידיו ורגליו לא כש"כ ולמדנו משם שאם הטביל ידיו בנהר או במקוה של מ' סאה או במעיין סגי לי' דהשתא כל גופו עולה בהן ידיו מבעיא וכמו שהוכיח רבינו שלמה ממס' חגיגה דטבילה עדיפא מנטילה דהכא משמע דליתא להאי ק"ו דכל גופו טובל בהם ידיו לא כש"כ. ותירץ בה"ג דדוקא גבי קידוש כיור לא מהני ק"ו דאתיא קרא ואפקי' מק"ו ועוד כתב בה"ג דהאי דאיבעיא להו כהן מהו שיקדש ידיו ורגליו בכיור דהאי כיור אית לי' שלאבא וכדבעי כהן לקדושי ידיה שקיל מיא דבלע בשלאבא ואתי מיא לידי' ומשי ידיה ועביד עבודה והכי קמבעיא לן מהו למישך ידיה בכיור ורחצו ממנו כתיב דאתו מיא משלאבא לידי' אבל מישך ידיה בגוויה לא או דילמא דאי ממנו לאפוקי אי שקיל מני' במנא אי נמי דשקל בחדא ידא ומישך אידך אבל במישך ידיו בכיור ומעבד עבודה שפיר דמי ואמר רב אהא ש"מ מדקמבעיא להו לרבנן הכי ש"מ פשיט להו דכי האי גונא רחיצה מקריא ולא בטבילה היא משום דכתיב ממנו דקא מספקא להו דאי ס"ד לאו רחיצה היא תיפוק לי' דבעינן ורחצו וליכא אלא לאו ש"מ פשיטא להו הכי האי גונא רחיצה היא. שלאבא נקרא דד שכך שנינו בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור השתא דאמרת רחיצה היא מאן דבעי למיכל לחמא ואשכח מיא דרמו באגנא או במשיכלא שייך ידיה בגווייהו ושפיר דמי עד כאן לשון ה"ג. וקשה דתנא [בתוספתא] פ"ק דמקוואות זה דכלל כל מקום שאדם טובל בהם ידיו וכלים טובלים בהם אין אדם טובל בהם אין ידיו וכליו טובלים בהם ובכלים ליכא טבילת אדם. ותו קשה דפרק כל הבשר אמר אמר רבא האי אריתא דדלאי אין נוטלין ממנה ואין מטבילין בה את הידים אין נוטלין ממנה לידים דלא אתי מכח גברא ואין מטבילין בה את הידים דהוה להו שאובין ואי מיקרב לגבי דוולא דקא אתי מכח גברא נוטלין ממנה לידים ואי בזיע דוולא בכונס משקה מילף ליפי מטבילין בה את הידים. פרש"י אריתא דדולא צנור ששופכים לו מים מן היאור בדלי והוא מוליך מים בשדה. אין נוטלין ממנו לידים לתת ידיו לתוכו ויקלחו המים לתוכו דלא מכח גברא אתו שכבר עבר כח השופך והן מקלחין מאליהן ואין כאן לא נטילה ולא טביל' נטילה דלאו מכח גברא אתו וטבילה בצנור נמי ליתא ואי מקרב לגבי דוולא כשהדולה שופך וזה נותן ידיו בסמוך למקום השפיכה ודמים מקלחין מכח השפיכה לתוך ידיו שפיר דמי. ואי בזיע דוולא בכונס משקה שהנקב המכניס משקה גדול הוא קצת וקילוח היוצא ממנו נראה והשופך שופך דרך פיו לצנור והנקב מקלח מאחוריו ליאור מילף ליף דצנור עם היאור ע"י חדלי ומטבילין בצנור את הידים דלאו טבילה גמורה היא והיה בחבור זה ולא בעינן בשפופרת הנוד בדין עירוב מקוואות דעלמא עכ"ל. למדתי משם דאין טבילה בכלי מיהו נראה בעיני דכמו שפסקו ה"ג היא העיקר והא דתני' במקוואו' אין אדם טובל בהם אין ידיו וכלים טובלים בהם ההיא לענין ארבעים סאה תניא וגם טבילת ידיו וכלים בעינן מ' סאה מההיא דנזיר בר מההיא דבטלוה רבנן ואריתא דדלאי היינו טעמא שאין בצנור מ' סאה וכך אני מדקדק מתוך פרש"י כי ראיתי בפירושים שכתב בכתיבת ידו הקדושה שלכתחלה כתב כך ואין כאן לא נטילה ולא טבילה נטילה דלאו מכח גברא קא אתו וטבילה נמי בשאובין ליתא ומחק שאובין וכתב למעלה על שאובין ביני חיטי בצנור ועשה על תיבת ליתא ציון בזה. וכתב על הגליון שאין כאן שיעור ועוד היתה תיבה אחת בתוכה אצל שיעור ומחקה ולא יכולתי לראות מהו וסבור אני שהי' כתוב מקוה כלו' בעבור כך אינו יכול לטבול בצנור שאין כאן שיעור. ותו יש לפרש דאריתא דדלאי היינו טעמא דאין בה טבילה לידים דאין עלי' שם כלי. מיהו יש שדוחים דעת ה"ג ורוצים לומר דוקא גבי קידוש לא בעינן מכח גברא דכתי' ורחצו אהרן ובניו ממנו ואינו צריך שיהא אדם שם שישפוך לו על ידיו כדתנן פ"ק דתמיד לא היו רואין אותו לא היו שומעין את קולו וכו' הילכך גבי קידוש איבעיא לן כיון דלא בעינן מכח גברא אם מותר לקדש בתוך הכיור נמי אבל גבי נט"י דבעינן מכח גברא אינו יכול לטבול ידיו בתוך הכלי שמים שאובין פסולים לטבילת ידים בכל ענין. אך זה תימא כנגד מה תיקנו כח גברא בנטילה ואם נאמר שכנגד קידוש תיקנו שהרי לשם הי' מכח גברא שהדד הי' רחב הרבה עד כמלא [רביעי'] שכשהי' פותח הדד היו נשפכין מכחו על ידיו וזה קרוי כחו כדאמ' פרק קמא דשחיטת חולין האי מאן דכפתי' לחברי' ואשקיל עלי' בדקא דמיא כו' אם כן טבילה בידים נמי לא תהא כשירה. ויש לומר דהואיל דקידוש דאורייתא אזלינא בי' מספק לחומרא הואיל ולא איפשט ונטילת ידים דרבנן אזלי בה לקולא. ורבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל פי' דתקנוה כנגד קידוש וכנגד הזאה כנגד קידוש דאיכא [כלי וכנגד הזאה דמי חטאת דאיכ' כח גברא] ואני אומר דכולה נט"י כנגד מי הזאה תקנוה דבהזאה איכא כח גברא ואיכא נמי כלי דתנן פ"ק דמס' ידים אין מזין מי חטאת אלא בכלי (וכנגד הזאה דמי חטאת דאיכא כח גברא):
63
ס״דבפ"ק דמס' ידים תנן בכל הכלים נותנין לידים אפי' בכלי גללים ובכלי אבנים ובכלי אדמה ואין נותנין לידים לא בדפנות הכלים ולא בשולי המחץ ולא במגופת החבית ולא יתן לחבירו בחפניו מפני שאין ממלאין ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת ואין נותנין לידים אלא בכלי וצריך שיהי' כלי שלם כדאמ' פ' כל הבשר דעל מנא קפדינן ופרש"י התם שיהא כלי שלם ותו פ' כל הבשר אמר רבא כלי שניקב בכונס משקה אין נוטלין ממנה לידים [ואמר רבא כלי שאין בו רביעי' וכו' והאמר רבא כלי שאין מחזיק רביעית וכו'] הא מחזיק אע"ג דלית בי' לא קשיא הא לחד הא לתרי דתנן מי רביעית נוטלין לידים לאחד ואפי' לשנים פרש"י כלי שניקב כו' לאו כלי הוא ורבנן כלי תיקון. הא לחד הא לתרי לחד רביעית בעינן מתחלה אבל לתרי שהי' בו רביעית ונטל הראשון ואח"כ השני אע"ג דלא הוה רביעית גבי שני שפיר דמי הואיל ומשירי טהרה אתו כדמפרש לקמי' עכ"ל. הילכך נראה בעיני דצריך שיהי' בלי שלם ומחזיק רביעי' אבל היכא שאינו שלם אע"ג דמחזיק רביעית אין נוטלין ממנו לידים דהלכה כאמימר דאמנא קפדינן וצריך שיהי' כלי שלם. ורב אשי קיבל את דבריו הואיל ולא אהדר ליה ולא מידי. ותו פרק כל הבשר התקין רב יעקב מנהר פקוד נטלא בת רביעית. התקין רב אשי בהוצל כוזא בת רביעית. פרש"י נטלא בת רביעית. של זבובית קרי נטלא והיתה מוצנעת לשער בה כלי של כל איש ואיש שמתקנו ליטול ידיו. כוזא של חרס. עכ"ל. פרק כל הבשר א"ל רב אשי לאמימר קפדיתו אמנא. קפריתו אחזותא. קפדיתו אשיעורא אמר ליה אין. איכא דאמרי הכי א"ל על חזותא ואמנא קפדינן. אשיעורא לא קפדינן. דתנן מי רביעית נוטלין לידים לאחד (או) [אפי'] לשנים. ולא היא שאני התם דקאתו משירי טהרה. פרש"י קפדיתו אמנא. שיהיה כלי שלם. אחזותא. שיהא בהם מראה מים. אשיעורא. דרביעית. דקאתו משירי טהרה. אבל מעיקרא צריך שיהא בו רביעית עכ"ל. הקשה רבינו תם זצ"ל. מאי קמבעיא ליה לרב אשי. תרוויהו תנינהו. מנא דתנן פ"ק דידים. אין נוטלין לידים לא בדפנות הכלים וכו'. שיעורא דתנן פ"ק דידי' מי רביעית נוטלין לא' (או) [אפי'] לשנים מחצה לוג לשלשה ולארבעה מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה ר' יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעי' מוסיפין על השניים ואין מוסיפין על הראשונים. ויש מתרצים דרב אשי מוקי המשניות בתרומה כדתנן בפ"ב ונפל כבר של תרומה ודחוק הוא תירוץ זה ונראה בעיני דאע"ג דקיי"ל דר' יוסי נימוקו עמו והלכה כמותו הכא הלכה כרבנן מדפשיט לי' אמימר לרב אשי מדרבנן ש"מ דסבירא ליה הלכתא כוותייהו:
64
ס״הפרק כל הבשר אמר רבא מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים תנ"ה מגופת חבית שתקנה נוטלין ממנה לידים חמת וכפישה שתקנה נוטלין ממנה לידים הסל והקופה אע"פ שמקבלין אין נוטלין הימנה לידים פרש"י שתקנה חקקה לקבל רביעית ואע"ג דמעיקרא לאו לאשתמושי בגווה עבידי ואין חללה עשוי לתוכה. חמת וכפישה מיני נודות של עוד הן שק וקופה אין מלאכתן למים דרובן אין מקבלין מים עכ"ל לפרש"י שמפרש מגופת חבית שתקנה היינו שחקקה לקבל רביעית נוטלין ממנה לידים א"כ הא דתנן בפ"ק דידים דאין נוטלין במגופת חבית היינו שאינה מקבלת רביעית וא"כ פשיטא דאפי' כל כלי שבעולם אם אינו מקבל רביעית אין נוטלין ממנו לידים הילכך מפרש רבינו יצחק זצ"ל דמגופת חבית אף על גב שמחזקת רביעית אין נוטלין ממנה כדתנן במתני' משום דאינו כלי שאין לה בית מושב ותקנה דאמר רבא היינו שעשה לה בית מושב שתוכל לישב מאלי' שלא תשפך ומיכן אומר רבינו יצחק כ"ד שמואל דכיסוי כלי כמו כיסויי דכלי כסף שאין יכולים לעמוד בפני עצמם אע"ג דמחזיקים רביעית אין נוטלין מהם תניא בתוספתא כיסוי בלי אינו מקבל טומאה ותניא נמי בתוספתא כלי שאין לה בית מושב אינו מקבל טומאה אלמא דאינו כלי:
65
ס״ופרק שני במסכת ידים תנן נטל ידו אחת ושפשפה בחבירתה טמאה בראשו או בכותל טהורה נוטלים ארבעה וחמשה זה בצד זה או זה על גב זה ובלבד [שירפו] שיבואו בהם המים ותניא בתוספתא פ"ב נוטלים ארבע' וחמשה זה בצד זה ואינם חוששין משום ארבעה דברים משום שמא נטמאו משום שמא נעשה בהן מלאכה ומשום לא נטלו מן הכלי ומשום שמא לא נטלו מן הרביעית הרי משמע התם דוקא שיטול מן הכלי יכול לשפוך מידו אחת על השני' וצריך עיון:
66
ס״זפרק נטל ידו במס' ידים תנן ספק נעשה בהן מלאכה ספק לא נעשה בהן מלאכה ספק יש בהם כשיעור ספק אין בהם ספק טמאים ספק טהורים ספיקן טהור מפני שאמרו ספק ידים ליטמא ולטמא ולטהר טהור ר' יוסי אומר ליטהר טמא:
67
ס״חפרק כל הבשר ת"ר נטילת ידים לחולין עד לפרק ולתרומה עד לפרק וקידוש ידים ורגלים במקדש עד לפרק וכל דבר שחוצץ בטבילה בגוף חוצץ בנטילת ידים ובקידוש ידים ורגלים אמר רב עד כאן לחולין עד כאן לתרומה ושמואל אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב ששת אמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא אמר בר הדיא הוה קאימנא קמי' דר' אמי ואמר לי עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא ולא תימא ר' אמי משום דכהן הוא דהא ר' מיאשא בר ברי' דר' יהושע בן לוי [הוא ליואי] דאמר משמי' דר' יהושע בן לוי עד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא פרש"י עד הפרק הוא עד הפרק שני שבאמצע אצבעות דכיון דמשום סרך תרומה בעלמא היא דיו אם נטל במה שנוגע במאכל דהיינו ראשי אצבעות. לתרומה עד הפרק [פרק שלישי] שבגב היד. קידוש ידים ורגלים מן הכיור עד לפרק העליון מקום חיבור היד עם הזרוע. עד כאן לחולין מראה הי' בידיו כמו שפירשתי ושמואל אמר פרק החולין ותרומה שוין ולחומרא פרק שלישי והוא שבגב היד. משום דכהן הוא ורגיל בתרומות לפיכך החמיר על עצמו להרגיל אף בחולין כך כדי שיהא רגיל בה עכ"ל. ורבינו תם זצ"ל פי' נט"י עד לפרק היינו פרק ראשון ולתרומה עד לפרק היינו פרק אמצעי של אצבע אי נמי עד פרק שלישי שמחובר לפיסת יד וקשה דא"כ ממ"נ מדלג פרק אחד דהואיל שפי' עד הפרק דחולץ היינו פרק ראשון ופרק קידוש ידים מן הכיור על כרחין הוה עד הפרק העליון א"כ פרק דתרומה אם יפרש דהיינו פרק שני שבאמצע אצבע א"כ פרק שלישי שבגב היד מדלג ואם יפרש דהיינו שבגב היד א"כ פרק שבאמצע אצבע מדלג ולפרש"י כמו כן קשה לרב ששת דאמר עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא דהיינו פרק אמצעי דא"כ תקשי לי' ברייתא שמצרכת לתרומה עד פרק שבגב היד אבל לשמואל שמצריך גם לחולין עד גב היד לא קשה דמחמיר יותר מברייתא מסברא דנפשי' אבל לפר"ת יותר שפיר דהא דאמר רב ששת עד כאן בין לחולין בין לתרומה לקולא הי' מראה פרק אמצעי לקולא לענין תרומה לגבי שמואל מיהו נראה בעיני דגם לפר"ת נוכל לפרש דעד כאן בין לחולין בין לתרומה דקאמר שמואל לחומרא היינו פרק שבגב היד ונראה בעיני דהלכה כשמואל לחומרא דאפי' חולין צריכין נטילה עד גב היד וקיימא לן בביצה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יהושע בן לוי א"כ כש"כ דרב ור' יהושע בן לוי דהלכה כריב"ל ואמר בר הדיא משמי' דר' מיאשי' משמי' דר' יהושע בן לוי דעד כאן בין לחולין בין לתרומה לחומרא ורב יחידאה הוא ורב ששת נמי יחידאה הוא:
68
ס״טפרק כל הבשר אר"א א"ר אושעיא לא אמרו נט"י לפירות אלא משום נקיות סבור מינה חובה הוא דליכא הא מצוה איכא א"ר אבא לא מצוה איכא ולא חובה איכא אלא רשות ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח אמר רבה בר בר חנה הוה קאימנא קמי' דר' אמי ור' אסי ואייתי קמייהו כלכלה דפירי ואכלו ולא משו ידיהו ולא הבו לי מינייהו (וכי בריך אינש לדעתי') [ובריך חד חד לחודיה] ש"מ תלת ש"מ אין נט"י לפרי וש"מ אין מזמנין על הפירות וש"מ שנים שאכלו מצוה ליחלק פרש"י ופליגא דרב נחמן דאמר גסות הוא ואסור להנהיג בעצמו בגסות הרוח ולאו רשות הוא. ולא יהבו לי מידי שלא חשו לצרפני עמהם לזימון דקא סברי אין מזמנין על הפירות לומר נברך וש"מ מדבריכו כל חד וחד לחודיה לאחריהן ולא יצא האחד בברכת חבירו ש"מ בשנים מצוה ליחלק הואיל ואין כאן זימון שלשה עכ"ל:
69
ע׳פרק כל הבשר איבעיא להו מהו לאכול במפה מי גזרינן דילמא נגע או לא ת"ש כשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו הא כביצה בעי נטיל' ידים דילמא בביצה בעי סוכה וברכה ת"ש דשמואל אשבחי' לרב דקא אכיל במפה א"ל עבדין כן אמר לי' דעתי קצרה כי סליק ר' זירא אשכחינהו לר' אמי ור' אסי דקא אכלי בבלאי המתות אמר להו תרי גברי רברבי כוותייהו ליטעו בדרב ושמואל (א"ל) [הא] דעתי קצרה [קאמר] אישתמיטתיה הא דא"ר תחליפא בר אבימי אמר שמואל התירו במפה לאוכלי תרומה ולא התירו במפה לאוכלי טהרות פרש"י מי שלא נטל ידיו מהו לכרוך במפה על ידיו ולא יגע באוכלין ויאכל. וכשנתנו לר' צדוק במס' סוכה כשהיו נותנין לר' צדוק אוכל שהוא פחות מכביצה נטלו במפה ולא הי' נוטל ידיו ולא היו מצריכו סוכה ולא ברהמ"ז. לא הא דנקט פחות מכביצה משום סוכה וברכה נקט לה. עבדין כן וכי עושין כן לאכול בלא נטילה. דעתי קצרה אסטניס אני ואע"פ שנטלתי ידי אי אפשי לאכול בידי. בבלאי חמתות חמתות בלוין וכורכים ידיהם בהן ואוכלים בלא נט"י. ליטעו בדרב כסבורים אתם דהא דאשכחי' שמואל לרב דאכיל במפה משום דלא נטל ידיו הוא. והא דעתי קצרה א"ל אלמא נטל ידיו. התירו מפה לאוכלי תרומה דכהנים זריזים הן ולא נגעי ולא התירום לאוכלי חוליהם [בטהרה] לפי שאינם למודים להשתמר ככהנים עכ"ל. הילכך לדידן אסור לאכול במפה בלא נטילת ידים והכי מוכח מדר' עקיבא בעירובין ופרק אלו עוברין אמר ר' אבהו אמר ר' שמעון בן לקיש לנטילת ידים עד ארבעת מילין ודוחק לומר בדלית לי' מפה עסקי' אלא ודאי מפה אסורה והרב ר' משה ב"ר מיימון זצ"ל מתיר אך זה קשה לי דאמאי לא פשטוה לבעיין ממעשה דר' עקיבה:
70
ע״אפרק כל הבשר איבעיא להו אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים או אין צריך ת"ש דרב הונא בר סחורה הוי קאי קמי' דרב המנונא בלם לי' אומצא (והב לי') ואכל א"ל אי לאו דרב הונא את לא הוה ספינא לך מאי לאו משום דזהיר ולא נגע לא משום דזריז ומשי ידיה מעיקרא ת"ש דא"ר זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא א"כ יודע בו שנטל ידיו והשמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה. ור' יוחנן אמר אף מברך על כל פרוסה ופרוסה אמר רב פפא בשלמא דרב ור' יוחנן ל"ק הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב מ"מ רב קאמר אא"כ יודע בו שנטל ידיו שאני שמש דטריד פרש"י אוכל מחמת מאכיל אדם שאוכל מידי חבירו התוחב לתוך פיו צריך האוכל נט"י או א"צ. בלם לי' אומצא חתך לי' חתיכת בשר בלם במ"ם סתומה כמו עדיו לבלום שהמתג והרסן מחתכין עדיו של סוס ולי נראה בלם לי' אומצא לשון הטמנה בגחלים כמו פיו בלום ורגליו בלומות גבי מומין של בכור שפיו סגור שאינו יכול לפתחו אלא מעט. אי לאו דרב המנונא את אדם חשוב חכם וזריז כדמפרש ואזיל לא הוה ספינא לך בלא נט"י. מאי חכמתי' לאו דזהיר ולא נגע אלמא א"צ נט"י ובלבד שלא יגע. לא ה"ק לי' אי לאו דרב המנונא את ויודע אני בך שנטלת ידיך. זריז עדיף מזהיר זהיר שיודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה זריז זה שרואה את הנולד ומתקן עצמו שלא יבוא לידי קלקול והיינו דאמרי' בע"ז זהירות מביא לידי זריזות. השמש מברך על כל כוס וכוס לפי שאין קבע לשתיית השמש שאינו יודע אם יתנו לו עוד הילכך אסח דעתי' משתי' ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה דבטוח הוא שלא ימנעו ממנו לחם. איכא אדם חשוב בסעודה בטוח השמש שיתנו לו לחם כל הצורך דטריד. לשמש את המסובין ושוכח (את) שלא נטל ונוגע באוכלין שאוכל ואע"פ שנוגע בכל הסעודה לא איכפת לן שלא הצריכו נטילה לנוגעין אלא לאוכלין עכ"ל והואיל דלא איפשט אזלינן בי' לחומרא כדפסיק הלכתא בסמוך וצריך נטילה אוכל מחמת מאכיל ואין לטעות מכאן ולומר שלבשר צריך נטילה דנט"י לחולין משום סרך תרומה ואין תרומה בבשר וק"ו מפירות שגסות רוח הוא ליטול ידיו לפירות אע"ג דיש בהם תרומה והכא לחם הוה בהדי בשר אע"ג דלא מדכר ליה: איבעיא להו מאכיל צריך נט"י או א"צ נט"י ת"ש דתנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ביוה"כ ונותנת לבנה קטן פת אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו [אחת] גזרו עליו שיאכיל בשתי ידיו אמר אביי התם משום שיבתא ת"ש אבוה דשמואל אשכחי' לשמואל דהוה קא בכי א"ל אמאי קא בכית א"ל דמחיין רבאי ואמאי מחייך דאמר לי ספית לי לבראי ולא משית ידך א"ל אמאי לא משית א"ל איהו אכיל ואנא משינא (אזל) א"ל (לרבי') [לא] מסתיי' דלא גמיר אלא ממחא נמי מחי לי' והילכתא אוכל מחמת מאכיל צריך נטילת ידים מאכיל עצמו א"צ נטילת ידים פרש"י אשה מדיחה ידה ביוה"כ אע"פ שאסור ברחיצה התירו לאשה להדיח ידה אחת ליגע בפת. שלא רצה להאכיל בידו אחת אפי' ידו אחת לא רצה להדיח כדי ליתן פת לתינוק ביום הכיפורים והי' מונע מלהאכילו אלמא מאכיל צריך נטילה. התם משום שיבתא רוח רעה שורה על הידים שלא נטלם שחרית אבל נטל ידיו שחרית ולא נזהר בהן ובא להאכיל את חבירו אין צריך נטילה ולא אמרי' דאסתם נותן לתוך פיו תקון רבנן נטילה. דמחיין רבאי שהכני רבי. קא ספית לבר' כדלא משית. האכלת את בני ולא רחצת ידיך תחלה. לא מסתיי' דלא גמיר לא די לו שאינו בקי בהלכות נטילה שהמאכיל אין צריך ליטול עכ"ל אמר אביי התם משום שיבתא פר"ת דלאו היינו רוח רעה ששורה על הידים שחרית קודם שאדם נוטל ידיו שלנתינת פת לתינוק אדם נוטל ידיו שחרית ביוה"כ כדרכו ואינו חושש כיון שאינו יכול ליגע לא בחוטמו ולא באזניו כדאמרי' בשבת יד לפה תקצץ יד לעין כו' אין לך לכלוך גדול מזה ואמרי' פ' בתרא דיומא היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש אלא הא דקאמר הכא משום שיבתא היינו רוח רעה ששורה על התינוק וחונקתו כשמאכילין אותו בלא נטילת ידים אע"פ שנטל ידיו שחרית וכן פר"ח זצ"ל:
71
ע״בפרק אלו חוצצין במס' מקוואות תנן אלו חוצצין באדם גלד שעל המכה והרטי' שעליה ושרף היבש וגלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולים וטיט היון וטיט היוצרים וגץ יווני איזהו טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון ואלו שאינן חוצצין גלד שבמכה. ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת ופר"ת זצ"ל דהא דתניא בתוספתא דמקוואות הטיט והבצק שתחת הצפורן הרי אלו חוצצין דהתם מיירי בטיט היון ובטיט היוצרים שהוא נדבק מאוד וחוצץ כדתנן במתני' ודיקא נמי דקתני דומיא דבצק שהוא נדבק מאוד: פרק בתרא דמס' מקוואות בסופו תנן חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ אם אינו נראה טובל ואוכל בתרומה משמע בתוספתא דמקוואות דהאי אין נראה היינו כגון שקרם העור למעלה דתניא התם פ' בתרא הנכנס חץ (בידו) [ביריכו] ר' אומר אינו חוצץ וחכמים אומרים הרי זה חוצץ בד"א של מתכות אבל בשל עץ הרי זה חוצץ ואם קרם העור עליו מלמעלה הכל מודים דאינו חוצץ שכל הבלועין באדם ובבהמה בחי' ובעופות טהורין פי' דבטלין אגב גופו הילכך לענין טבילה לא חייצי ותו תניא בתוספתא דמקוואות דהטבעות חוצצין הלכך הנוטל ידיו צריך להזהר מגלד שעל המכה ומגלדי צואה דהיינו שחין שנתרפא ועשה עוד למעלה ויש עליו גלד למעלה דחוצץ ומכל אותם השנויין במשנה דחייצי כדתניא ר"פ כל הבשר דכל דבר החוצץ בטבילה חוצץ בנטילה וצריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילת ידים כדתניא בתוספתא דחוצץ כי כבר פסקנו הלכה כשמואל דלחולין בעי נטילה עד פרק השלישי שהוא בגב היד אבל צואה שתחת הצפורן כדין כל אדם הא תנן בהדיא דאינו חוצץ:
72
ע״גפרק אלו דברים בברכות ת"ר ב"ש אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה גזירה שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידים ויחזרו ויטמאו את הכוס וליטמאו ידים לכוס ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין אלא על ידי משקין ובית הלל אומרי' מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה גזירה שמא יטמאו משקין מחמת הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים וניטמינהו כוס לידים אין כלי מטמא אדם וניטמאו למשקין שבתוכו הכא בכלי שניטמא אחוריו במשקין עסקי' דתוכו טהור הוא דתנן כלי שנטמא אחוריו במשקין אחוריו טמאין תוכו ואוגנו [ואזנו] וידיו טהורין נטמא תוכו נטמא כולו כמאי קא מיפלגי ב"ש סברי אסור להשתמש בכלי שנטמא אחוריו במשקין גזירה משום ניצוצות וב"ה סברי מותר להשתמש בכלי שנטמא אחוריו במשקין וניצוצות לא שכיחי ד"א תכף לנט"י סעודה מאי ד"א הכי קאמר להו ב"ה לב"ש לדידכו דאמריתו אסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין דגזירה משום ניצוצות אפילו הכי הא עדיפא דתכף לנט"י סעודה. פרש"י גזירה שמא יטמאו משקין שנפלו כאחורי הכוס מחמת ידים דתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה ויחזרו ויטמאו את הכוס וב"ש סברי אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאין כדלקמן. וליטמאו ידים לכוס למה לי דקאמר משקין שאחורי הכוס בלא משקין נמי מיטמאו ידים לכוס. אלא על ידי משקין שהמשקין נעשים ראשוניס מדרבנן וא"ת כלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ה"מ מדאורייתא אבל חכמים גזרו שיהיו משקין ראשונים מטמאים כלי גזירה משום משקה זב וזבה שהן אבות הטומאות כגון רוקו ומימי רגליו. וב"ה וכו' בתוספתא ה"ג לה ובה"א אחורי הכוס לעולם טמאין. ד"א תכף לנט"י סעודה למאי דחיישיתו שלא יטמאו (את) הידים את אחורי הכוס לאו חששא היא שאפי' לכתחלה מותר [להשתמש] בכלי שאחוריו טמאין ותוכו טהור כגון זה שנטמא אחוריו מחמת משקין דאמר בשמעתא תוכו טהור הילכך מוזגין ושותין את הכוס תחלה קודם נטילה שאם אתה אומר תחלה נוטלין לידים שמא יהיו אחורי הכוס טמאים וגזירה שמא לא יהיו הידים נגובות יפה ממימי הנטילה ויטמאו משקין שבידים מחמת הכוס והן נעשין תחלה ויחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות. וניטמי' כוס לידים למה לי משקין בידים אפי' ידים נגובות יפה יטמא כוס לידים וכיון דהכי הוא נהי נמי דבכוס שלפני המזון עביד ב"ה תקנת' דשותהו קודם נטילה כוסות הבאים בתוך המזון מה תהא עליהן הלא מטמאין את הידים. אין כלי מטמ' אדם כלומ' כלי כזה שנטמ' בולד הטומאה אינו מטמ' את הידים דקיי"ל כרבנן דפליגי עלי' דרבי יהושע במס' ידים בכלים שנטמאו ואמרי את שנטמא באב הטומאה מטמא את הידים [ושנטמא בולד הטומאה אין מטמא את הידים] שאין שני עושה שני ואע"פ שהספר מטמא את הידים אין למדין הימנו הילכך כוסות שבתוך המזון שהידים נגובין אין מטמאין את הידים וא"ת שיש משקה תבשיל טופח על הידים אין תורת משקה עליו אלא תורת אוכל. כלי שנטמאו אחוריו במשקין [בכלי שטף קאמר דאלו ב"ח אין מטמאי' מגבן אפילו בטומאה דאורייתא. שנטמאו אחוריו במשקין] אין לך משקה שאינו ראשון לטומאה שאף אם נגע בשני עשאוהו חכמים תחלה. אחוריו טמאין אע"פ שאין אדם וכלים מקבלים טומאה מן התורה אלא מאב הטומאה גזרו חכמים שיהיו משקין מטמאין כלי מפני שמצינו משקה שהוא אב הטומאה ומטמאין אדם וכלים מן התורה כגון זובו של זב ורוקו ומימי רגליו גזרו על המשקין טמאין שיטמאו כלי'. [תוכו] אוגנו אזניו וידיו טהורין דכיון דטומאה זו דרבנן היא עבדו רבנן הכירא כי היכי דלא נשרוף עלה תרומה וקדשי' והקילו בה וכן מפרש בבכורות. גזירה משום ניצוצות שמא (יחזורו) [יתזו] ניצוצות מתוכו על אחוריו ויטמאו משקין שאחוריו מחמת אחוריו ויטמאו את הידים הילכך נוטלים לידים תחלה שלא יטמאו אחורי הכוס. ולמאי דחיישי [ב"ה מחמת אחוריו] לאו חששא היא. דהא אסור [לאשתמושי ביה וב"ה סברי מותר] להשתמש בו. הלכך לחששא דידן איכא למיחש דלא איכפת לן אם יטמא אחוריו. הא עדיפא. למזוג הכוס תחלה ואח"כ נטילת ידים תכף [לסעודה] ולא אתיא חששא דניצוצות מפקעא הלכתא וזו מהלכות סעודה היא עכ"ל. תכף לנט"י סעודה והא דלא חשיב לה לעיל פ' כ"מ גבי ג' תכיפות משום דהך מתניתין היא ולא חש למנותה דאינה חידוש. א"נ על הני דלעיל מפיק בירוש' מקרא כדפרישית לעיל בשער י"ד. אמר ר' אסי אמר ר' חנינא אמר רב הונא בכולה פרקין הלכה בב"ה בר מהאי דהלכה כב"ש גבי פלוגתא דמכבדין את הבית וכו'. והיא אחת מששה דברים שפסק רב עמרם גאון זצ"ל שהלכה כב"ש:
73
ע״דפרק כל הבשר אמר רב אידי בר אבין א"ר יצחק בר (אשי) [אשיין] מים ראשונים מצוה ומים אחרונים חובה [מיתבי מים ראשונים ואחרונים חובה] ואמצעים רשות. מצוה לגבי רשות חובה קרי ליה גופא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעים רשות. מים ראשונים ניטלים בין ע"ג בלי בין ע"ג קרקע. ומים אחרונים אין נוטלים אלא ע"ג כלי. ואמרי לה אין נוטלים ע"ג קרקע. מאי בינייהו איכא בינייהו קינסא. אמר רב יהודה בריה דר' חייא מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שאדם אוכל אחר סעודתו מלח ויש מלח סדומית שהוא מסמא את העינים ומשתכח כי קורטא בכורא. א"ל רב אחא בריה (דר' אבא) [דרבא] לרב אשי כל מלחא מאי אמר ליה כש"כ. ופרק כיצד מברכין אמר רבא בר שמואל אחר כל אכילתך אכול מלח ואחר שתייתך שתה מים ואי אתה ניזוק תניא אכל כל מאכל ולא אכל אחריו מלח שתה כל משקין ולא שתה מים אחריהן. ביום ידאג מפני ריח הפה ובלילה מפני אסכרה. משמע מאלו הלכות דמים אחרונים אינם כי אם משום סכנה. ומשום כך פסק בה"ג מים ראשונים מצוה וטעונים ברכה ואחרונים חובה ואין טעונים ברכה. מפני שאין שייך בהן לומר וצונו שהרי אינו אלא משום מלח סדומית והיכא שאין מלח סדומית אינה חובה הילכך אין לברך עליהם (כי אם) היכא דאיכא מלח סדומית וקשה דס"פ אלו דברים בברכות אמר ת"ר שמן מעבב את הברכה דברי ר' זילאי ר' זיואי אומר אינו מעכ' ר' אחא אומר שמן טוב מעכב ר' זוהמאי אומר כשם שהמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה אמר רב נחמן בר יצחק אנא לא זילאי ולא זיואי ולא זוהמאי ידענא אלא מתני' אנא ידענא דאמר רב יהודה אמר רב ואמרי לה במתני' תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני ה' אלהיכם זו ברכה פרש"י שמן שהיו רגילין להביא בסוף הסעודה לסוך את הידים אחר מים אחרונים להעביר זוהמתן מעכב את הברכה שאסור לזמן עד שיביא וכן לענין שמעכבת [ברכות] כל דבר הכא בקינוח סעודה שמותר לאכול בלא ברכה עד שיסוכוהו. [שמן טוב] שמן שיש בו בשמים מעכב את הברכה למי שרגיל בו עכ"ל. ומעתה הואיל ואסמכינהו אקרא ליבעי נמי מים אחרונים ברכה דהא מים ראשונים נמי אסמכת' בעלמא היא דאסמוך רבנן אקרא דוידיו לא שטף במים ואפ"ה בעי ברכה ויש מתרצים דהאי קרא דוהייתם קדושים דדרשינן מני' מים אחרונים היינו למזמן ברכת המזון וההוא נוטל ומברך אע"ג דלא אכל מלחא והא דתלי טעמא פרק כל הבשר דמים אחרונים משום מלחא היינו לשאר כל בני הסעודה מיהו אכתי קשה דבפ' כל הבשר מסמיך למים ראשונים אקרא דוידיו לא שטף במים והכא מסמיך להו אקרא דוהתקדשתם ותו דרש"י פי' הכא דשמן מעכב למי שרגיל בו אע"ג דדרשינן כי קדוש זה שמן הלכך פי' רבינו יהודה בשם רבינו יצחק זצ"ל דאין צריך ליטול מים אחרונים אפי' למברך דדוקא להם היו חשובות כמו מזוהמות לפי שהיו רגילים ליטול ידיהם לאחר אכילה משום מלח למשוח בשמן ערב הילכך היו נוטלים אותם קודם ברכה והסמיכו אותם אקרא אבל לדידן שאין אנו רגילין במלח ואין אנו רגילין ליטול ולמשוח בשמן אנו יכולים לזמן על הכוס בלא ברכה כן נהג רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שלא הי' נוטל אחר אכילה: פרק כל הבשר כי אתא רב דימי אמר מים ראשונים האכילו בשר חזיר אחרונים הוציאו אשה מבית בעלה כי אתא רבין אמר מים ראשונים האכילו בשר נבילה אחרונים הרגו את הנפש אמר רב נחמן בר יצחק וסימנך אתא רב דימי אפקה אתא דבין קטלה ר' אבא מחליף חדא מהני וחדא מהני לחומרא פירש"י האכילו בשר חזיר שהי' חנוני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלה ומאכילו וכשהי' בא עכו"ם בחנותו מאכילו נבילות בא יהודי אחד לאכול ולא נטל ידיו וכסבור שעכו"ם הוא והאכילו בשר חזיר. הוציאו אשה מבעלה והרגו את הנפש פרק בתרא דיומא בעובדא דכידור. איכא למ"ד קטלה ואיכא למ"ד לא קטלה אלא אפקה. וסימנך שלא תטעה מי אמר הוציאה ומי אמר הרגה אתא רב דימי אפקה אתא רבין קטלה הראשון הוציאה והשני הרגה אחוז הסימן כאלו שניהם עשו גירושין והריגה ושוב לא תטעה דודאי אין להחליף ולומר הראשון הרגה והשני הוציאה והן היו יודעין דרב דימי אתא מארעא דישראל מקמי רבין. חדא מהני לחומרא ראשונה בשר חזיר כרב דימי אחרונים הרגו כרבין בשר חזיר חמור מנבילה דאית בה תרי איסורי עכ"ל: פרק יום הכיפורים ר' יהודה ור' מאיר ור' יוסי הוו שקלי ואזלי באורחא מטו לההוא אושפיזא ר' מאיר הוה דייק בשמא אמר לי' ר' מאיר מה שמך אמר לי' כידור במעלי יומא דשבתא ר' יהודה ור' יוסי אשלימו לי' כיסייהו ור' מאיר לא אשלים לי' כיסי' אזל וקברה בקברי' דההוא גברא ברישא אתחזי לי' בחלמא אמר לי' תא שקיל כיסא דמנח לרישא דההוא גברא אמר לי' לר' מאיר הכי והכי אתחזי לי בחלמא אמר לי' חלמא דבי שמשי בטלין אינון אזל ר' מאיר נטרי' לכיסי' כולא יומא לאורתא אייתי' לכיסי' למחר אמרו לי' ר' יהודה ור' יוסי הב לן כיסן אמר להם להד"מ אמרו לי' לר"מ מ"ט לא אשלים לי' מר כיסי' אמר להם כידור שמי' וכתיב כי דור תהפוכות המה ומ"ט לא אמר לן מר אמר להו אימור דאמרי אנא למיחוש אחזוקי מי אמרי משכוהו ועיילוהו לחנוותא חזו טלופחי אשיפוותיה אזלו ויהבו סימנא לאנתתי' ושקלו לכיסייהו ואזל איהו וקטל אנתתי' היינו דתני' מים ראשונים האכילו בשר חזיר מים אחרונים הרגו את הנפש מיכן ואילך אינהו נמי הוו דייקא בשמא אתו לההיא אושפיזא אמרו לי' מה שמך אמר להם בלה לא עיילו דכתי' לבלה ניאופים פרש"י אשלימו לי' כיסייהו ערב שבת הי' והפקידו אצלו כיסם. דבי שמשי של ע"ש. לית בהו ממשא מתוך שאדם במנוחה מהרהר ורואה חלומות ומתכוין הי' לדחותו שלא ילך ויטלנו עכ"ל:
74
ע״הפ"ק דסוטה אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה תניא נמי הכי הנוטל ידיו צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים פרש"י דצריך להגביה ידיו בראשונים ובשניים דצריך ליטול לידים פעמים ומים אחרונים דקאמר הכא היינו מים דלאחר אכילה ומשום זוהמא וכן משמע בפר"ח דמים אחרונים היינו מים שלאחר הסעודה וזה לשונו תניא הנוטל ידיו במים ראשונים צריך להגביה ידיו למעלה שלא יצאו מן המים לזרועו שלא נטל אותה במים שהוא חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים מים אחרונים צריך להשפיל ידיו שלא יצאו מים מידיו המזוהמות וילכלכו את זרועו עכ"ל. מדפי' ידיו המזוהמות משמע להדיא במים שאחר הסעודה מיירי אך אין להתבונן מפירושו כמה פעמים צריך ליטול מים ראשונים. ורבינו תם זצ"ל פי' מים אחרונים היינו מים שניים ורוצה לומר שצריך ליטול פעמיים ומביא ראיה דתנן במס' ידים נטל את הראשונות למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור ואם תאמר שנטל את השניים מרצונו ולא משום חיוב הא ליתא דתנן בההיא בבא נטל את הראשונים ונמצא על ידיו קיסם או צרור ידיו טמאות שאין המים אחרונים מטהרין אלא המים שעל גב היד ש"מ דצריך ליטול מים שניים כדי לטהר ראשונים ואת היד וגם קורא למים שניים מים אחרונים והטעם שצריך ליטול מים שניים משום דלא סגי בקינוח כיון שיצאו חוץ לפרק נטמאו ואפי' אם יקנחם במפה ידיו טמאים דאי אפשר ליזהר אם לא יגעו מים שבמפה בידים הלכך צריך ליטול מים שניים כדי לטהר את הראשונים שיצאו חוץ לפרק והם נראים מיהו לפר"ת קשה אמאי צריך להשפיל ידיו במים שניים אבל לפרש"י ופר"ח דמפרשי דמים שניים היינו מים שאחר הסעודה אתי שפיר שצריך להשפילם למטה מפני הזוהמא כדפי' ר"ח זצ"ל. וריב"א פי' פרק כל הבשר וזה לשונו דדין מים ראשונים מפורש בפ"ק דסוטה דמים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה כו' לפיכך אנו נוטלים ג' פעמים ואין אנו חוששין דתנן במסכת ידים מים ראשונים מטמאות את הידים פי' דידים תחלה וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה שניות מטהרות את הראשונות שלישיות מטהרות את הידים עכ"ל וכן עמא דבר כדבריו. וקשה לי דאי אפשר לטהר את הידים לעולם הואיל דקיי"ל כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה כדפי' ריב"א זצ"ל ואמרי' בפ"ק דפסחים רבינא אמר לעולם לא הדר בי' הכא במשקין הבאים מחמת שרץ הא במשקין הבאים מחמת ידים ופרש"י התם משקין הבאים מחמת ידים שגזרו חכמים טומאה שניות על הידים סתם וגזרו עליהם שיטמאו משקין להיות תחלה עכ"ל. ובפרק אלו דברים פרש"י כדתנן כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה אלמא מתני' היא וכך היא המשנה במס' פרה פ' שנים שהיו שומרים כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה לטמא אחר ולפסול אחר חוץ מטבול יום הרי זה אומר מטמאיך לא טמאני ואתה טמאתני ובמס' ידים פ' המכניס ידיו תנן כל הפוסל את התרומה מטמא את הידים להיות שניות הלכך אין טהרה לידים שהידים פוסלין את התרומה כדתנן ס"פ בתרא דזבים ומייתי פ"ק דשבת בשמעתא די"ח דבר אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין וטהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין והספר והידים והטבול יום והאוכלים והכלים שנטמאו במשקין והואיל וידים פוסלים את התרומה כדתנן א"כ מטמאין משקין להיות תחלה. א"כ כששופך מים על סתם ידים המים נטמאו מן הידים ונעשו תחלה וחזרו וטמאו את הידים. כדתניא פ' אלו דברים בבריית' גזירה שמא יטמאו משקין שבידים מחמת הכוס ויחזרו ויטמאו את הידים. מעתה יש שני טומאות על הידים טומאת סתם ידים וטומאה הבאה עליהם מחמת משקין מעתה השניים האיך יטהרו את הראשונים ראשונים לא טהרום שלא היתה להם לידים אלא סתם טומאה (אלא) השניים כיצד יטהרום כשיש עליהם שתי טומאות טומאות סתם ידים וטומאה הבאה עליהם מחמת מים הראשונים אדרבה עד שהם באים לטהר הוסיפו עליהם טומאה שלישית:
75
ע״ופרק כל הבשר אמר רב אדם נוטל ידיו שחרית ומתנה עליהם כל היום כולו אמר רבינא לבני פקתא דערבות כגון אתון דלא נפישי לכו מיא משו ידייכו מצפרא ואתנו עלייהו כולא יומא איכא דאמרי בשעת הדחק אין שלא בשעת הדחק לא ופליגא דרב וא"ד אפי' שלא בשעת הדחק נמי והיינו דרב. פרש"י ומתנה לאכילה ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם פקתא דערבות בקעה שבאותה מדינה ואין מים מצוים להם. ופליגא דרב דשרי אפי' [בלא דחק] עכ"ל. הילכך מהלכי דרכים לתרווייהו לישני שרי להתנות עליהם כל היום דכל דרך שעת הדחק הוא וההיא דר' אבהו א"ר שמעון בן לקיש דפרק אלו עוברין מיירי בשלא התנה וההיא דר' עקיבה טנף ידיו הוה. וכבר הורה ר' יעקב ב"ר יקר זצ"ל דמי שעשה צרכיו ורוצה לאכול דצריך ליטול ידיו פעמיים אחת אחר צרכיו ואחת לצורך אכילה. ורבינו שלמה זצ"ל חולק ומודה דא"צ כ"א נטילה אחת מדאמר רב מתנה עליהם כל היום אלמא סגי' לי' בנטילה אחת לכל היום. והביא ראי' לדבריו הרב רבינו אליעזר מביה"ם זצ"ל מפרק החולץ דאמר התם ההוא דהוה קרי לי' בר ארמאי ומסקי' מי לא טבל לקריו אלמא דטבילה אחת עולה לכאן ולכאן והא דאמר פרק כיצד מברכין כיצד סדר הסיבה אורחין נכנסין ויושבין ע"ג ספסלין כו' עד ועלו והסיבו אפי' שכל אחד ואחד נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו התם פירש רש"י משום דלא תקנו חכמים נט"י לפת אלא אם כן רוחצן יחד:
76
ע״זפרק אמר להם הממונה גמ' זה הכלל היה במקדש תנו רבנן הלכה בסעודה אדם יוצא להשתין מים נוטל ידו אחת ונכנס מדבר עם חבירו והפליג נוטל שתי ידיו ונכנס וכשהוא נוטל אל יטול מבחוץ [ויכנס מפני חשד] אלא נכנס ויושב במקומו ונוטל [שתי ידיו] ומחזיר הטפיח על האורחים אמר רב חסדא לא שנו אלא לשתות אבל לאכול נוטל מבחוץ ונכנס מידע ידעי דאנינא דעתי' א"ר נחמן בר יצחק [ואנא] אפי' לשתות מידע ידעי דאנינא דעתאי. פרש"י הלכה זו אמרו בהלכות סעודה אדם שיצא מתוך הסעודה להשתין מים נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות. והפליג ושהה נוטל שתי ידיו דכיון דהפליג שעה אחת או שתים הסיח דעתו מסעודתו ולא נזהר לשמור ידיו והן עסקניות. לא יטול מבחוץ שלא יאמרו עליו שלא נטל. ומחזיר הטפיח על כל האורחים ה"ג לה בתוספת' דברכות ודטפיח פך שם כלי ששופכין ממנו על הידים. ומחזירו על האורחין המסובין והשמש [מחזירו עליהן] ואומר יש כאן הצריך ליטול ואין זאת אלא להודיע שנטל זה שנכנס את ידיו. לא אמרן דלא יטול מבחוץ אלא שא"צ עוד לאכול אלא לשתות הוא נכנס שהיו רגילין להאריך בשתי' אחר המזון ומיהו צריך ליטול שמא יתן פרוסה לתוך פיו. דמידע ידעי דאנינא דעתי' ולא חשדי לי' עכ"ל. ותנן התם פ' אמר להם הממונה זה הכלל הי' במקדש כל המסיך את רגליו טעון טבילה וכל המטיל את המים טעון קידוש ידים ורגלים ואמרי' בגמ' בשלמא דגלים משום ניצוצות אלא ידים מאי טעמא אמר רב אשי זאת אומרת מצוה לשפשף מסייע לי' לר' אמי דאמר ר' אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל גבי רגליו מפני שנראה ככרות שפכה ומוציא לעז על בניו. פרש"י מסיך את רגליו נקבים גדולים [ולשון מיסך כמו אילן המיסך על הארץ לפי שהצריך לנקבים גדולים כורע על ברכיו] ומכסה גופו את רגליו וכן בשאול כתי' ויבא שאול להסך את רגליו. קידוש ידים ורגלים מן הכיור. מצוה לשפשף בידו ניצוצות של מי רגליו הניתזין על רגליו שלא יצא בהן לחוץ ונראה ככרות שפכה שאין מימי רגליו מקלחין אלא שופכין וכרות שפכה אינו מוליד ויאמרו על בניו שאינן שלו עד כאן לשונו. מדפרש"י גבי סעודה נוטל ידו אחת אותה ששפשף בה ניצוצות מכלל דהיכא שיושב בסעודה ויצא והטיל מים ולא שפשף ניצוצות ויודע שלא נגע במקום הטינופת חוזר לסעודתו וא"צ ליטול ידיו וכן מי שהטיל מים ולא נגע ולא שפשף הולך ומתפלל ומברך דהא דתנן כל המטיל מים טעון קידוש ידים ורגלים אוקמה רב ששת משום שפשוף אבל המיסך את רגליו ההוא ודאי צריך נטילה:
77
ע״חפרק שלשה שאכלו תני' כיצד [סדר] הסיבה בזמן שהן שתי מטות הגדול מיסב בראש ושני לו למט' הימנו ובזמן שהן שלש מטות גדול מיסב בראש ושני לו [למעלה הימנו] ושלישי לו למטה הימנו מים ראשונים מתחילין מן הגדול ומים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהן מאה מתחילין [מן הקטן] עד שמגיע אצל חמשה חוזרין ומתחילין מן הגדול ובכל מקום שהמים חוזרין שם ברכה חוזרת מסייע לי' לרב חייא דאמר רב חייא בר אשי כל הנוטל ידיו תחלה הוא מזומן לברכה תחלה. פרש"י מתחילין מן הגדול ולאלתר מעיילי תכא קמיה. ובזמן שהן מאה לאו דוקא דה"ה לעשרה ולכל יותר מחמשה שגנאי הוא שיסלקו שלחן מלפני גדול [כשיטול ידיו] וימתין שם יושב ובטל עד (שיסלקו) [שיטלו] כולם לפיכך כשהן יותר מחמשה מתחילין מן הקטן היושב בסוף ואין מסלקין שלחן מלפני הגדול עד שיגיע המים לחמשה שאצלו וחוזרין ומתחילין מן הגדול ונוטלין שלחן מלפניו ולמקום שמים אחרונים חוזרים כשמגיעים לחמשה אם נטל [הגדול] הוא מברך ואם (יפה) [צוה] לאחר ליטול [קודם] לו הוא מברך. הנוטל ידיו באחרונה תחלה אותו שנוטל בתחלת חמשה אחרונים קורא תחלה באחרונה עכ"ל:
78
ע״טפרק קמא דסוטה דרש רב עוירא זמנין אמר לה משמיה דר' [אמי] וזימנין אמר לה משמיה [דר'] אמי כל האוכל [לחם] בלי נט"י כאלו בא על אשה זונה שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם [אמר רבא] האי [בעד אשה זונה עד ככר לחם] עד ככר לחם בעד אשה זונה מבעיא לי' אלא אמר רבא כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא אמר ר' זריקא אמר ר' אלעזר כל המזלזל בנט"י נעקר מן העולם. בר"פ מי שמתו אמר ר' יהושע בן לוי בעשרים וארבע מקומות [ב"ד] מנדין על כבוד הרב וכולן שנו במשנה כו' עד והמזלזל בנט"י דתנן אמר ר' (יוסי) [יהודה] ח"ו שעקביא בן מהללאל נתנדה שאין עזרה ננעלת על כל אדם מישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא בעקביא בן מהללאל אלא את מי נידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנט"י וכשמת שלחו ב"ד וסקלו את ארונו ללמדך שכל המתנדה ומת בנידויו סוקלין ב"ד את ארונו פרש"י שאין עזרה ננעלת בערבי פסחים (שאין) [שהיו] דלתותי' ננעלין כששוחטים הפסחים של כל כת וכת שהפסח נשחט בשלש כתות. על כל אדם בישראל כלומ' כשהיא ננעלת עליהם דהיינו כשנתמלאת פה לפה לא הי' בהם בכולם אדם חשוב בחכמה ויראת חטא כעקביא. אלעזר בן חנוך שפקפק בנט"י זילזל והיינו נמי לכבוד הרב שעבר על פי הגוזרים על הידים עכ"ל:
79
פ׳פ"ק דידים תנן הכל כשרים ליתן לידים אפי' חרש שוטה וקטן מניח חבית בין ברכיו ונוטל מטה חבית על צדה ונוטל הקוף נותן לידים ר' יוסי פוסל בשני אלו. ונראה בעיני דקטן בר שית ובר שבע נותן לכולי עלמא לידים אפי' לר' יוסי:
80
פ״אסליקא להו הלכות נטילה שבח לנורא עלילה:
81
פ״בבספר המקצעות וששאלת לענין נטילת ידים וברכת נט"י אימתי אם קודם נטילה או אח"כ כך ראינו לרבותי' שמברכין כשמנטל השמש מים על ידיו ואם אין לו שמש מברך בשעה שמתחיל ליטול. והקשינו ואמרנו הלא נטילה זו דומיא דטבילה היא ועדיין אין ידיו טהורות והאיך יכול לברך ולהזכיר שם ועדיין טמא ומצינו בפירוש שכל הברכות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מן הטבילה בלבד כדתניא טבל ועלה בעלייתו אומר אקב"ו על הטבילה. ומפרקי' היינו טבילת גר ושפחה דאכתי גברא דחוייא הוא ולא חזי הוא דתנן עלה דב"ה אומרים הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר כלומר מן המת שהוא טמא ולעולם אינו גר עד שימול ויטבול לפיכך מקדימין לגר טבילה לברכה אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואח"כ טובלין כדגרסי' נדה קוצה לה חלה כו' ומברכת אקב"ו להפריש חלה ואחר כך קוצה חלתה ושורפת. הלכך מברך קודם על נטילת ידים ואח"כ הוא נוטל וכן פי' רבינו חננאל בר חושיאל זצ"ל וכן ראינו לרבותינו הגאונים שעושין כן עכ"ל ספר המקצעות. ומורי רבינו יהודה בר יצחק של"י כתב בשם רבי' תם זצ"ל דאע"ג דאמרי' תכף לנט"י ברכה אין לברך אלא לאחר ניגוב דהוא עיקר נטילה דאמרי' פ"ק דסוטה אמר ר' אבהו כל האוכל פת בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל לחמם טמא בגוים אשר אריחם שם. ופר"ח שהמים מכשירים האוכלים והפירות לטומאה ואם לא ינגב ידיו בטוב תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר לטומאה שנא' ככה יאכלו בני ישראל פי' כמו העכו"ם עכ"ל. והנוטל ידיו נקרא קדוש שנא' והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים כי קדוש זה שמן אני ה' אלהיכם זו ברכה:
82
פ״גסליקא להו הלכות נטילה שבח לנורא עלילה:
83
פ״דמתני' הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר לא יצא קרא ולא דקדק באותיותי' ר' יוסי אומר יצא ר' יהודה אומר לא יצא. ותניא ר' יהודה אומר משום ר' אלעזר בן עזריה הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו שנא' שמע ישראל וגו' אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כר' יהודה ואמר רב חסדא הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה וצריכא דאי אשמעי' בהא הלכה כר' יהודה הוה אמינא אפי' לכתחלה קמ"ל הלכה כר' יהודה שאמר משום ר"א ב"ע ואי אשמעי' הלכה כר"י שאמר משום ר"א ב"ע הוה אמינא צריך ואין לו תקנה קמ"ל הלכה כר' יהודה אמר רב טובי א"ר יאשי' הלכה כדברי שניהם להקל. פרש"י כר' יהודה בלא השמיע לאזנו וכר' יוסי בלא דקדק: אמר ר' חנינא כל הקורא ק"ש ומדקדק באותיותי' מצננין לו גיהנם שנאמר בפרש שרי מלכים בה תשלג בצלמון א"ת בפרש אלא בפירש א"ת בצלמון אלא בצלמות. פי' באותיותי' היינו שמפריד בין התיבה כשהתיבה שניה מתחלת באות שתיבה שלפני' נגמרת כגון בכל לבבך בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה על לבבבם הכנף פתיל אתכם מארץ. ופר"ח זצ"ל דאע"ג דאם לא נתן ריוח בין הדבקים הללו יצא דהא תנן קרא ולא דקדק באותיותי' יצא מיהו טפי עדיף המדקדק דהא אמר עלה מאן דקרי ק"ש באותיותי' מצננין לו גיהנם הא מילתא גמר' היא וקרא סימנא בעלמא היא עכ"ל. ופרש"י בפרש שדי אם תפריש ותבדיל אותיות שדי של מלכות שמים מלכים בה תשלג בצלמון התורה אשר בה מלכים ימלוכו תשלג ותצנן לך את צל המות עד כאן לשונו:
84
פ״המתני' קרא וטעה יחזור למקום שטעה רב אמי ורב אסי הוו קטרי לי' גננא לר' אלעזר אמר אזיל ואשמע מילתא מבי וועדא ואיתי ואימא לכו אזל ואשכח לתנא דתני קמי' דר' יוחנן קרא וטעה ואינו יודע היכן טעה בין פרק לפרק חוזר לראש באמצע הפרק חוזר לתחלת הפרק בין כתיבה לכתיבה חוזר לכתיבה ראשונה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שלא פתח למען ירבו ימיכם אבל פתח למען ירבו סרכי' נקט ואתי [כו'] אמרו אלו לא באנו אלא לשמוע דבר זה דיינו. פרש"י קטרין גננא קושרין חופה להשיאו אשה. לתחלת הפרק כגון שיודע שבפרק זה טעה ודילג אבל אינו יודע באיזה מקום טעה. בין פרק לפרק שיודע שגמר את הפרשה וצריך להתחיל פרשה אחרת ואינו יודע איזה מהן. חוזר לפרק ראשון להפסק ראשון והיה אם שמע. בין כתיבה לכתיבה שיודע שצריך לומר וכתבתם על מזוזות ואינו יודע אם ראשון ואם שני. ואמר לי' ר' יוחנן לתנא. סרכי' נקט אין לטעות מיכן עד אמת ויציב ואין צריך לחזור אלא לאמת שהפרשה שגורה בפיו עכ"ל. ופר"ח וא"ר יוחנן ואם פתח זה הקורא למען ירבו ימיכם ודאי בפרק שני עומד דלישנא דוושא נקטא ואי לא חוזר לפרק ראשון. קרא וטעה יחזור למקום שטעה ואם אינו יודע באיזה מקום טעה יחזור לראש עכ"ל. תניא הקורא את שמע וטעה והפסיק בו פסוק אחד לא יתחיל אלא יתחיל מאותו פסוק ואילך וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה:
85
פ״ומתני' האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך מה שאינן רשאין לעשות כן בתפלה: ת"ר האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין (בו) בראש הזית ובראש התאנה אבל בשאר האילנות יורדין למטה ומתפללין ובעל הבית בין כך ובין כך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו רמי לי' רב מרי ברה דבת שמואל לרבא תנן האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך אלמא לא בעי כונה ורמינהו הקורא את שמע צריך (שישמיע לאזנו) [שיכוין את לבו] שנאמר הסכת ושמע ישראל ולהלן הוא אומר שמע ישראל מה להלן בהסבת אף כאן [בהסכת] אישתיק א"ל מידי שמיע לך בהא אמר לי' הכי א"ר יוחנן בטלין ממלאכתן וקורין והתניא) ב"ש) [ב"ה] אומרים עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפר' שני פרש"י בראש הנדבך שיני חומה קורין בראש שורת החומה כמו נדבכין די אבן גלל וגו'. מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה דצלותא רחמי היא ובעי' כונה ומחמ' ביעתותא (דחמי) לא מצו מכווני. הזית והתאנה ענפיהן מרובין ואין שם פחד ליפול לפיכך בראשם [מתפללין] אבל לא בשאר אילנות לפי שאין דעתו מיושבת ואם הקלו אצל פועלין מפני ביטול מלאכה שהם ברשות אחר לא הקלו אצל בעה"ב שהוא ברשות עצמו. ברה דבת שמואל בכמה מקומות קורא לו בר רחל ובת שמואל היתה ונשבית בין העכו"ם כדאי' בכתובות ובא עלי' עכו"ם ונתעברה ממנו ואח"כ נתגייר ושמי' איסור גיורא כדא' בב"ב רב מרי ברי' הורתו שלא בקדושה הוה לכך לא הי' קורהו על שם אביו. פרק ראשון פרשה שמע בעי כוונה עכ"ל. אע"ג דאסיקנא הכא דפרק ראשון בעי כונה אעפ"כ קיי"ל כר' מאיר כדפרשינן לעיל דשמע ישראל בעי כונה ולא יותר הלכך אינן בטלין ממלאכתן אלא אותו פסוק בלבד אבל בתפלה יורדין ומתפללין משום דנפישי י"ח ברכות ובעי לכווני. הא דפרש"י בכמה מקומות קורין לו בר רחל וכו' אין נראה דאמר בירושלמי דכתובות אמר לי' ר' יוחנן לרב שמן בר אבא איטפיל בקרובתיך נסיב קדמייתא מתה תניינא ומתה [למה בגין דשקרון] ח"ו לא שקדון אלא בגין חטאי' (דאמר) דחנניא בן אחי דר' יהושע שהי' מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אלא ודאי לא הי' מהן ואחרינא הוה. ת"ר פועלים שהיו עוסקים במלאכה אצל בעה"ב קורין ק"ש ומברכין לפני' ולאחרי' (ומתפללין) ואוכלין פתן ומברכין לפני' ולאחרי' ומתפללין בכל יום שלש תפלות של שמ"ע אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם והתניא מעין שמ"ע אמר רב ששת ל"ק הא ר"ג והא ר' יהושע אי ר' יהושע מאי איריא פועלים אפי' כל אדם נמי אלא אידי ואידי רבן גמליאל ולא קשיא כאן כשעושין בשכרן כאן בשעושין בסעודתן תניא אידך פועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעה"ב קורין ק"ש [ומתפללין] ואוכלין פתן ואין מברכין לפני' אבל מברכין לאחרי' שתי ברכות כיצד מברך ברכה ראשונה כתקנה שני' (כולל) [פותח] בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בד"א כשעושין בשכרן אבל כשעושין בסעודתן או שהי' בעה"ב מיסב עמהם הרי אלו מברכין כתקנן ארבע ברכות. פרש"י אין יורדין לפני התיבה שיש ביטול מלאכה יותר מדאי. מעין שמ"ע הביננו ה' אלקינו לדעת דרכיך שכולל אחת עשרה ברכות בברכה אחת ושרש ראשונות ושלש אחרונות אומר כהלכתן. פלוגתא דר"ג ור' יהושע פ' תפלת השחר ר"ג אומר בכל יום מתפלל אדם שמ"ע ר' יהושע אומר מעין שמ"ע. עושין בשכרן שנוטלין שכר פעולה לבד סעודתן צריכין למהר המלאכה ומתפללין מעין שמ"ע. והתניא בניחותא דיש חילוק בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן. ואין מברכין לפני' שאינה מן התורה אבל מברכין לאחרי' שהיא מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. וכוללן (שלש) [שתי] ברכות (בשתים) [באחת] שברכת הארץ ובונה ירושלים דומות עכ"ל רש"י זצ"ל ופר"ח זצ"ל וכשאוכלין מברכין לאחרי' שתי ברכות בתקנה ברכת הזן בתקנה ובשני' פותח בברכת הארץ וכולל בה בונה ירושלים וחותם בברכת הארץ עד כאן לשון פר"ח זצ"ל:
86
פ״זמתני' חתן פטור מק"ש לילה הראשון עד מוצאי שבת אם לא עשה מעשה. מעשה בר"ג שנשא אשה וקרא בלילה הראשונה שנשא אמרו לו תלמידיו לא למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש בלילה ראשון שנשא אמר להם איני שומע לכם לבטל ממני עול מלכות שמים אפילו שעה אחת: מה"מ דת"ר בשבתך בביתך פרט לחתן בלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה מיכן אמרו הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב מאי משמע אמר רב פפא כדרך מה דרך רשות אף הכא נמי רשות מי לא עסקי' דקאזיל לדבר מצוה ואפ"ה אמר רחמנא ליקרי א"כ לימא קרא בלכת מאי בלכתך בלכת דידך הוא דמחייבת הא בלכת מצוה פטירת א"ה מאי איריא הכונס את הבתול' אפי' אלמנה נמי הכא טריד הכא לא טריד אי משום טרדא אפי' טבעה ספינתו בים וכי תימא הכי נמי והא אמר (רבא) [רבי אבא] בר זבדא [אמר רב] אבל חייב בכל המצות האמורו' בתורה חוץ מן התפלין שנאמר בהן פאר שנאמר פארך חבוש עליך אמרי התם טריד טרדא דרשות והכא טירדא דחובה. ופר"ח אוקימנא בכונס בתולה ומשום טירדא ודייק לי' מדכתי' בלכתך בדרך כלו' אפי' בלכתך אתה חייב לדבר בם בדברי תורה והן ק"ש ש"מ שהעוסק במצוה וטרוד פטור מק"ש ודוקא בתולה דאיכא טרדא ומצוה הוא דפטור אבל הכונס את האלמנה אע"ג דמצוה היא כיון דליכא טרדא חייב דבעינן מצוה וטירדא והכונס בתולה פטור מק"ש אם לא עשה מעשה עד מוצאי שבת שהן ד' לילות עכ"ל פר"ח. והא דממעט חתן משבתך אע"ג דמיעט כל עוסקי מצוה מבלכתך בדרך פרש"י משום דחתן אינו עוסק במצוה כי אם מחשבה בעלמא הוא שמחשב על בעילת בתולים אי לא קרא יתירא לא ממעיט:
87
פ״חסליק פרק שני שבח ליחיד שבראני. ושלעול תורה נתני. וסליקו לה הלכות ק"ש. וכללתי בהן הלכות הלל. והלכות תפלת הדרך. והלכות נטילה:
88
פ״טמתני' חתן אם רצה לקרות לילה הראשון קורא רשב"ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול למימרא דרשב"ג חייש ליוהרא ורבנן לא חיישי ליוהרא והא איפכא שמעי' להו דתנן מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום תלמידי חכמים בטלים רשב"ג אומר לעולם יעשה אדם עצמו כת"ח אלמא רבנן חיישי ליוהרא ורשב"ג לא חייש ליוהרא קשיא דרבנן אדרבנן קשיא דרשב"ג אדרשב"ג אמר ר' יוחנן מוחלפת השיטה רב שישא ברי' דרב אידי אמר לעולם לא תיפוך (דרבנן אדרבנן לא קשיא דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא) דרבנן אדרבנן לא קשיא התם כיון דכולי עלמא קא קרו ואיהו נמי קא קרא לא מתחזי ביוהרא דרשב"ג אדרשב"ג לא קשיא הכא בכוונה תליא מילתא אנן סהדי דלא מצי מכוין דעתי' אבל הכא אמרי עבידתא הוא דלית לי' האידנא פוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. פרש"י לא כל הרוצה ליטול כו' אם לא הוחזק חכם וחסיד לרבים אין זה אלא גאוה שמראה עצמו שיכול לכוין לבו ע"כ לשון רש"י. ופר"ח חתן אם רצה לקרות את שמע בלילה הראשון קורא כו' קי"ל כסתמא דמתניתין אע"ג דר' יוחנן אמר מוחלפת השיטה ומוקים לה לרשב"ג כיחידאה הא דרב שישא בריה דרב אידי עיקר. דהוא אמר לעולם לא תיפוך ומוקים לה סתמא כרבנן וכוותיה עבדינן עכ"ל פר"ח. הילכך אנו בזמן הזה קרינן וב"פ רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. כתוב בירושלמי דפרקין דלמא ר' מישא ורב שמואל בר רב יצחק הוו יתבו ואכלו כחדא מן אלין כנישתא עיליתא אתת עונת' דצלותא קם ר' שמואל בר רב יצחק למצלי ואמר לי' ר' מיאשא לא בן (אמר לכו) [אולפן] רבי' אם התחילו אין מפסיקין ותני חזקי' כל מי שהוא פטור [מדבר] ועושהו נקרא הדיוט א"ל והתנינן חתן פטור ותנן חתן אם ירצה לקרות קורא א"ל ולאו רשב"ג תני לא כל הרוצה ליטול את השם יטול יכילנא פתר לה כר"ג דאמר איני שומע לכם לבטל ממני שעה אחת מלכות שמים ע"כ. למדתי משם דרוצה לומר שהלכה כר"ג ובסתם משנתינו כדפי' ר"ח ואע"ג דפליג רשב"ג בסיפא שפיר מקריא סתמא כדאמר בפ"ק דביצה גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה כו' אע"ג דפליג ר' יהודה בסיפא כדתנן פ' מי שהחשיך ואע"ג דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רבן שמעון בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו ליתא לההוא כללא דאמרי' פרק המפקיד אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן:
89
צ׳סליק פרק שני שבח ליחיד שבראני. ושלעול תורה נתני. וסליקו לה הלכות ק"ש. וכללתי בהן הלכות הלל. והלכות תפלת הדרך. והלכות נטילה:
90
צ״אתפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות איבעיא להו עד ועד בכלל או דילמא עד ולא עד בכלל ת"ש ר' יהודה אומר עד פלג המנחה אי אמרת בשלמא עד ולא עד בכלל היינו דאיכא בין ר' יהודה ורבנן אלא אי אמרת עד ועד בכלל ר' יהודה היינו רבנן אלא מאי עד ולא עד בכלל אימא סיפא ושל מוספין כל היום ר' יהודה אומר עד שבע שעות ותניא היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוספין שזו מצוה תדירה וזו מצוה אינה תדירה ר' יהודה אומר מתפלל של מוספין ואח"כ של מנחה שזו מצוה עוברת וזו אינה עוברת אי אמרת בשלמא עד ועד בכלל היינו דמשכחן להו שתי תפלות בהדי הדדי אא"א עד ולא עד בכלל היכא משכחת להו כיון דאתי' לה דמנחה אזלא לה של מוספין אלא (לאו) [מאי] עד ועד בכלל (ודקא קשיא לך) [קשיא רישא] מאי איכא בין ר' יהודה לרבנן מי סברת דהאי פלג מנחה פלג אחרון הוא מאי פלג פלג ראשון הוא והכי קאמר אימת נפיק פלג ראשון ועייל פלג אחרון מכי נפיק אחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה פרש"י פלג מנחה אחרונה חלוק את שתי שעות ומחצה הנותרים ביום תמצא פלג אחרון של מנחה מאחת עשרה שעות חסר רביע ולמעלה. וקשה דאמר פ' הרואה כתם כל שיעורי' דרבנן להחמיר חוץ מכגריס של כתמים להקל וא"כ ש"מ עד ולא עד בכלל וי"ל דאפי' הוה עד ועד בכלל נמי הוה להחמיר שיתפלל ולא נאמר עבר זמן בטל קרבנו ולי נראה דשיעור לחוד וזמן לחוד. וקשה דאמר פרק אלו טריפות עד היכן חוט השדרה עד בין הפרשות וקבעי התם אי עד ועד בכלל אי לאו ויש לומר דההיא כללא דפ' הרואה כתם דוקא במשנה או ברייתא לאפוקי בין הפרשות דדברי אמוראים הם. וקשה למורי רבינו יהודה בר יצחק של"י דתניא פרק כיצד משתתפין קטן הצריך לאמו יוצא בעירוב אמו וכמה עד בן שש ואמר התם דעד בכלל הרי מצינו שיעורין דרבנן לקולא. ותירץ הרב רבינו אלחנן בן רבי' יצחק זצ"ל דההוא גבול הוא ולא שיעור. אמר רב נחמן אף אנן נמי תנינא ר' יהודה בן בבא העיד חמשה דברים שממאנים את הקטנה ושמשיאין את האשה ע"פ עד אחר ושנסקל תרנגול בירושלים על שהרג את הנפש ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך ע"ג המזבח ועל תמיד של שחר שקרב והולך עד ארבע שעות שמע מינה עד ועד בכלל ש"מ. שממאנין את הקטנה מפורש פ' ב"ש ביבמות. שנסקל תרנגול דילפי' שור שור משבת פ' שור שנגח את הפרה. יין בן ארבעים יום כשר לנסכים ומקמי הכי פסול. ועל תמיד של שחר כו'. בירושלמי מפרש בימי מלכות עכו"ם היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלים להם טלאים פעם אחת העלו להם חזיר באותה שעה האיר הקב"ה את עיניה' ומצאו שני טלאי' בלישכת הטלאים ועל אותה שעה העיד ר' יהודה בן בבא על תמיד של שחר שקרב בד' שעות ר' לוי אמר אף בימי מלכות הרשעה [וכו' ע"ש] ובפסיקתא מפרש שבימי שלמה הי' מעשה שהי' מפתחות של ביהמ"ק תחת מראשותיו והטעתו אשתו בת פרעה עד שישן ביום ואותה שעה קרב התמיד בד' שעות אמר רב כהנא הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותיה. על תמיד של שחר שקרב בד' שעות. פרש"י דהלכה כר' יהודה דמתני' דאין תמיד של שחר קרב לאחר ד' שעות וה"ה לתפלה כדתני' לעיל דטעמי' דר' יהודה בקרבן תליא. בבחירתא עדיות קרי בחירתא שהלכה כאותן עדיות עכ"ל. ופר"ח בחירתא מס' עדיות נקראת בחירתא שהלכותיה מובחרות מקובצות מכל המשנה ע"כ פר"ח:
91
צ״במתני' תפלת המנחה עד הערב ר' יהודה אומר עד פלג המנחה אמר לי' רב חסדא לר' יצחק התם אמר רב כהנא הלכה כר' יהודה הואיל ותנן בבחירתא כוותי' הכא מאי אישתיק ולא אמר לי' ולא מידי אמר רב חסדא נחזי אנן מדמצלי רב של שבת בערב שבת ש"מ דהלכה כר' יהודה אדרבה מדרב הונא ורבנן לא מצלי עד אורתא ש"מ אין הלכה כר' יהודה השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עביד דעבד כמר עבד. פרש"י של שבת בערב שבת שקבל עליו שבת מבעוד יום. ש"מ כר' יהודה ס"ל דאמר מפלג המנחה אזל לי' זמן תפלת דמנחה ועייל לי' זמן תפלת ערבית עכ"ל רש"י והא דפר"ח הכא בשם רבותינו הגאוני' כתבתי רפ"ק דוק ותשכח:
92
צ״גמתני' תפלת הערב אין לה קבע מאי אין לה קבע אי לימא דאי בעי מצלי ואזיל כולא ליליא ליתני תפלת הערב כל הלילה אלא מאי אין לה קבע אינה קבע כמאן דאמר תפלת ערבית רשות אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית ר"ג אומר חובה ר' יהושע אומר רשות הלכה כדברי האומר חובה ורב אמר הלכה כדברי האומר רשות פר"ח הלכה כדברי האומר רשות משום דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי והא דאמר בפ"ק בברייתא אי בעית אימא לאפוקי ממאן דאמר תפלת ערבית רשות קמ"ל דחובה ההיא ברייתא סוברת בתפלת ערבית כרבן גמליאל ולית הילכתא כוותי'. וקשה דאמר לעיל טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים ואמאי דלא פסקנו דתפלת ערבית רשות וה"נ דאמר שלהי פרקין טעה ולא הזכיר ר"ח בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין ב"ד מקדשין את החודש בלילה משמע הא מקדשין מחזירין ואמאי הלא רשות הוא ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אע"ג דרשות הוא אין לבטלה בחנם אם לא מפני טרחא כדאי' פ"ק דשבת אמר זעירא הני חברין בבלאי למ"ד ת"ע רשות כיון דשרא לי' המייני' לא מטרחינן לי' משמע דאי לא טרחא אפי' למ"ד רשות בעי לצלויי וה"נ אמר בירוש' עלה על מטתו אין מטריחין אותו לירד הא לא עלה מבעי' לי' לצלויי כדתנא לעיל שנתקנה כנגד אברים ופדרים שמצותן כל הלילה וכמו שאימורים לא מעכבי ה"נ איהי לא מעכב וקשה דאמר ס"פ בתרא דיומא אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית כו' עד והאמר רב תפלת ערבית רשות פי' ומה צריכה פטור. לדברי האומר חובה קאמר. ואמאי הלא פרשנו שאין לבטלה בחנם וי"ל דהואיל דרשות אין להתפללה במוצאי יוה"כ מפני שצריך למהר צרכי סעודה כדאמר במדרש דבת קול יוצא' ואומרת לך אכול בשמחה לחמך. ובה"ג פי' אע"ג דרשות היא כיון דנהוג בה שווי' כחובה עלי' ואתי שפיר סוף פרקי' הא דאצטריך טעמא דאין מקדשין את החודש בלילה וקשה דא"כ היכא דשרא המייני' אמאי לא מטרחי' לי' הואיל וחובה היא ותו אמאי הוצרך ביומא לתרוצי לדברי האומר חובה קאמר אפילו לדברי האומר רשות אתיא שפיר דהא שויה עליה חובה אלא ודאי דאף על גב דרשות היא אין לבטלה בחנם. ונראה בעיני להביא ראי' שאין לבטלה בחנם דתנן מאימתי מזכירין גבורות גשמים ר' אליעזר אומר מיו"ט ראשון של חג ר' יהושע אומר מיו"ט האחרון של חג דהיינו יום שמיני עצרת דאי ביום שביעי בשחרית הא אמר ר' יהושע בגמ' דאינו אלא סי' קללה ותימה הא אמר ר' יהושע תפלת ערבית רשות והאיך יזכיר בה אלא ש"מ דאע"ג דסבר ר' יהושע דרשות היא מודה הוא שאין לבטלה בחנם ואין זה דומה למאי דפרישנא לעיל דהעושה בדבר שאינו מצוה נקרא הדיוט דתפלה רחמי הוא:
93
צ״דמתני' ושל מוספין כל היום ר' יהודה אומר עד שבע שעות. אמר ר' יוחנן המתפלל תפלת מוספין לאחר שבע נקרא פושע ת"ר היו לפניו שתי תפלות אחת של מנחה ואחת של מוספין מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין שזו מצוה תדירה וזו אינה תדירה ר' יהודה אומר מתפלל של מוספין ואח"כ של מנחה שזו מצוה עוברת וזו אינה עוברת א"ר יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין ר' זירא כי הוה חליש מגירסי' הוה אזיל ויתיב אפתחא דר' נתן בר טוביה אמר כי חלפי ואתי רבנן איקום מקמייהו ואקבל אגרא נפק ואתא ר' נתן בר טובי' לאפי' אמר לי' מאן אמר הלכה כי מדרשא א"ל ר' יוחנן מאי היא א"ל מתפלל של מנחה ואח"כ של מוספין תנא מיני' ארבעין זמנין א"ל חדא היא לך או חדת' היא לך אמר לי' חדת' היא לי [משום דמספק' לי בריב"ל] ואמר ריב"ל כל המתפלל תפלת המוספין לאחר ז' שעות לר' יהודה עליו הכתוב אומר נוגי ממועד וגו' [וכו'] רב נחמן בר יצחק אמר מהכא בתולותי' נוגות והי' מר לה. פרש"י נקרא פושע המאחר כל כך. מתפלל של מנחה מאחר שהגיע זמנה כדי להקדימה בתחלת זמנה שלא יקרא פושע גם עלי' ואח"כ של מוספין הואיל ואיחרה וזמנה אינו עובר דהא אמרי רבנן של מוספין כל היום. שזו מצוה עובדת ור' יהודה לטעמי' דאמר מוספין עד שבע שעות ותו לא. כי חלפי רבנן התלמידים היוצאים מבית ר' נתן. מאן אמר הלכה בי מדרשא מי מבני הישיבה אמר בבית המדרש שהלכה כר' יהודה. חדא היא לך או חדת היא לך אחת הא לך שלא למדת דבר משמו של ר' יוחנן אלא זו בלבד לכך היא חביבה עליך או חדת היא לך שהיית סבור אחד מן האחרים אמרה אמר לו חדת היא דמספקי לי בר' יהושע בן לוי סבור הייתי שר' יהושע בן לוי אמרה עכ"ל. פר"ח אע"ג דא"ר דתני ר' יהודה כי תפלת המוספין עד שבע שעות ואמר ריב"ל כל המתפלל תפלת המוספין אחר ז' שעות לר' יהודה חשוב כנוגי ממועד פי' כיון שאיחר תפלת המוספין ממועדו תבר אייתי עלי' כאשר פי' בתרגום נוגי תברא קיי"ל כר' יוחנן דפסק הלכת' ותנינן סתמא של מוספין כל היום ע"כ פר"ח. מעתה צריך ליזהר בר"ה ויוה"כ שיתפלל מוסף לכל דפחות בשעה ששית שאם יאריכו ביוצר עד שתכנס שעה שביעית אז יש להתפלל תפלת מנחה ואח"כ מוספין כדפר"ח דקיי"ל כר' יוחנן דמתפלל מנחה ואח"כ מוספין ואינהו בשעה שביעית פליגי כדאמר לעיל דעד ועד בכלל וקאמר ר' יהודה מתפלל מוספין תחלה מפני שעובר' וקאמרי רבנן מנחה תחלה שר' יהודה מקדמי מוספין ואינהו מקדמי מנתה דהיינו בשעה שביעית והלכתא כוותיהו. הלכך צריך ליזהר בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים שיתפללו מוסף קודם שתעבור שעה ששית מידו בירושלמי משמע דהא דאמר ר' יוחנן מנחה ואחר כך מוספין היינו דוקא במנחה קטנה דאמר בירושלמי (פ"ג) ר' חייא בשם ר' יוחנן תפלת המנחה ותפלת המוסף תפלת המנחה קודמ' דוון בעון למימר כשאין ביום להתפלל שתיהן אבל אם יש ביום להתפלל שתיהן תפלת מוספין קודמת [ר' זעירא בשם ר' יוחנן אפי' יש ביום כדי להתפלל שניהם תפלת המנחה קודמת] ר' יונתן בר טובי' [בשם ר' יוחנן] אמר אפי' יש ביום כדי להתפלל שתיהן תפלת המנחה קודמת והא תני הקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין יצא דעבד אין לכתחלה לא פתר לה כשלא הגיע זמן תפלה כהדא ר' יהושע בן לוי הוה מפקיד לתלמידיו אי הוה לכון אריסטון ומטא יומא לתשע שעין עד כדון לא סליקתון תהון מצלין דמנחתא עד דלא תסקון משמע דוקא בשעת מנחה קטנה דהיינו בשעה תשיעית אבל במנחה גדולה דשבע שעות אין לחוש אם יתפלל מוספין תחלה וכפי זה לא הוה לחוש ביום הכיפורים אם נאריך ביוצר עד שעת מוספין מיהו תלמוד דידן אפי' בשעה שביעית פסיק כרבנן דמנחה תחלה ואח"כ מוספין מיהו אשכחן שאנו נוהגים ע"פ אגדה כנגד תלמודינו דאמר פרק בתרא דמגילה בתענית קורין ברכות וקללות ואמר בפסיקת' דקורין ויחל משה וכן עמא דבר:
94
צ״המתני' ר' אלעזר בן עזרי' אומר אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר וחכמים אומרים בחבר עיר ושלא בחבר עיר ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת המוספין פרש"י אלא בחבר עיר לא תיקנוה אלא בצבור חבר עיר חבורת עיר אבל לא יחיד. משמו של ראב"ע ובגמ' פריך היינו ת"ק: ר' יהודה היינו ת"ק איכא בינייהו יחיד שלא בחבר עיר ת"ק סבר פטור ור' יהודה סבר חייב אמר רב (חביבא) [הונא] בר חיננא אמר רב חייא בר אשי הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזרי' אמר לי' רב חייא בר אבין שפיר קאמרת דאמר שמואל מימי לא מצלינא תפלת המוספין ביחיד בנהרדעא לבר מההוא יומא דאתא פולמסא דמלכא למתא ואטרידו רבנן ולא צלו וצלינא ביחיד דהוואי יחיד שלא בחבר עיר. פרש"י מימי לא מצלינא לפי שיש שם צבור והשליח צבור פוטרני. פולמסא חיל. יתיב ר' חנינא קרא קמי' דר' ינאי ויתיב וקאמר הלכה כר' יהודה שאמר משום ר' אלעזר בן עזריה אמר פוק קרי קרייך לברא אין הלכה כר' יהודה שאמ' משום ר' אלעזר בן עזריה אמר ר' יוחנן אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי אמר לי' ר' ירמי' לר' זירא דילמא מעיקר' לא כיון דעתי' ולבסוף כיון דעתי' א"ל חזי מאן גברא מסהיד עלי'. פרש"י דצלי והדר צלי ולמה לי' שתי תפלות אלא אחת של שחרית ואחת של מוספין ש"מ לית לי' דראב"ע. ודילמא מעיקרא לא כיון דעתי' ותרווייהו דשחרית. חזי מאן גברא קא מסהיד ר' יוחנן שהעיד לנו בדבר יפה דקדק שבשביל תפלת המוספין היתה ע"כ פרש"י. ופר"ח אין תפלת המוספין נוהגת אלא בחבר עיר פי' אין יחיד רשאי להתפלל תפלת מוספין כל עיקר שאין תפלת מוספין נוהגת אלא בחבר עיר בצבור והוא חבר עיר. פי' מקום שמחברין בני העיר ומתפללין ר' יהודה אומר משמו כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור מתפלת דמוספין אין שם צבור מתפללין תפלת המוספין היחיד חייב כתפלת המוספין וזה פי' יחיד שלא בחבר עיר איכא בינייהו. וקיימא לן דאפילו יחיד היכא דאיכא חבר עיר חייב בתפלת המוספין דהא אמר רבי יוחנן אני ראיתי את ר' ינאי דצלי והדר צלי ואוקימנא דהא צלותא שניה מוסף צלי ואע"ג דהוה תמן חבר עיר דאמר חזי מאן דמסהיד עליה כלו' ר' יוחנן מעיד עליו שנתברר לו שתפלת המוסף התפלל מפני שבשבתו' וימים טובים תפלת שחרית קצרה ותפלת המוספין ארוכה ובמועד ובראשי חדשים של שחרית ארוכה ושל מוספין קצרה ממנה ואין אדם כרבי יוחנן טועה בכך. ע"כ פר"ח. הלכך שלש מחלוקת בדבר. לר' אליעזר בן עזריה אין יחיד רשאי להתפלל תפלת המוספין כל עיקר בין שהצבור מתפללין בין שאין הצבור מתפללין. ולר' יהודה דאמר משמו היכא שהצבור מתפללין פטור שהשליח צבור פוטרו אין הצבור מתפללין היחיד חייב. ולרבנן בין שהצבור מתפללין בין שאין הצבור מתפללין היחיד חייב ור' ינאי סביר' לי' כרבנן ור' יוחנן תלמידו כוותיה סבירא לי' והכי קיימא לן כדפי' ר"ח אע"ג דשמואל בר' יהודה סביר' לי' מיהו קיי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי וקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואמר פרק מי שהוציאוהו בעירובין שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור' זירא נמי כר' יוחנן סבירא לי' ואע"ג דר' יהודה כמו מכריע הוא מיהו בין כך ובין כך ראב"ע יחיד הוא כנגד חכמים הלכך הכי הלכתא כדפי' ר"ח ואפי' היכא דאיכא חבר עיר כש"כ היכא דליכא חבר עיר:
95
צ״ומתני' רבן גמליאל אומר בכל יום מתפלל אדם שמנה עשרה ר' יהושע אומר מעין שמנה עשרה ר' עקיבא אומר אם שגורה תפלתו בפיו מתפלל שמנה עשרה ואם לאו מעין שמנה עשרה. ושלש מחלוק' בדבר לר"ג לעולם י"ח ולר' יהושע מעין י"ח אע"ג דשמ"ע שגורין בפיו ולרבי עקיבא מעין י"ח כשאין י"ח שגורין בפיו והלכה כר' יהושע כדמוכח בגמרא אמר רב נחמן אמר שמואל כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ [ממוצ"ש וממוצאי ימים טובים מפני שצ"ל הבדלה בחונן הדעת כו' אמר רב ביבי בר אביי כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו חוץ] מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים ש"מ כר' יהושע ס"ל. וקיי"ל כרב ביבי דכל דשנה כול' מתפלל אדם הביננו חוץ מימות הגשמים דרב נחמן אמר שמואל נשאר בקושיא בהא דאמר חוץ ממוצאי שבתות וימים טובים הלכך לא מסתבר טעמי' בהא אבל בהא קיי"ל כרב נחמן אמר שמואל וכרב ביבי בר אביי דכל השנה מתפלל הביננו ומדשקיל וטרי רב אשי אליבי' ש"מ דאיהו נמי ס"ל כוותייהו. מיהו אם מתפלל מעין שמנה עשרה כרב כש"כ דעביד שפיר טפי דדא אביי לייט אמאן דמצלי הביננו. מאי מעין שמנה עשרה רב אמר מעין כל ברכה וברכה ופרש"י מעין כל ברכה אומר בקוצר ומברך על כל אחת ואחת. ופר"ח מזכיר ג' ראשונות כסדרן ואומר ברכה רביעית חננו מאתך דעה בינה והשכל בא"י חונן הדעת והחזירנו בתשובה שלימה לפניך בא"י הרוצה בתשובה מחל לנו מלכנו כי פשענו בא"י חנון המרבה לסלוח גואלנו מהרה למען שמך בא"י גואל ישראל והעלה רפואה שלימה לכל מכותינו בא"י רופא חולי עמו ישראל וברך שנותינו כשנים הטובות בא"י מברך השנים וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ בא"י מקבץ נדחי עמו ישראל מלוך עלינו אתה ה' לבדך בחסד וברחמים וצדקנו במשפט בא"י מלך אוהב צדקה ומשפט את המינים ואת מל' זדון במהרה תעקר תשבר ותמגר ותכניע אויבינו במהרה בימינו בא"י שובר אויבים ומכניע זדים על כל הבוטחים בך יהמו רחמיך ושים חלקנו עמהם בא"י משען ומבטח לצדיקים בנה ירושלים במהרה וכסא דוד לתוכה תיכון בא"י כונה ירושלים את צמח דור עבדך תצמיח והושיענו בא"י מצמיח קרן ישועה קבל ברחמים את תפלתינו בא"י שומע תפלה ויאמר שלש אחרונות כתקנן. ושמואל אמר הביננו פי' אומר שלש ברכות הראשונות כתיקנן ומתחיל הביננו וכך היא כתובה בפי' ר"ח זצ"ל. הביננו ה' אלקינו לדעת דרכיך מול לבבינו לשוב ליראתך סלח הי' לנו להיות גאולים רחקנו ממצוקים ודשננו בנאות ארצך ונפוצים מארבע תקבץ והתועים השב צדק ומשפט ועל הרשעים תניף ידך וצדיקים ישמחו בבנין עירך ובתיקון היכלך ובצמיחת קרן לדוד עבדך ועריכת נר לבן ישי משיחך טרם נקרא תענה בא"י שומע תפלה. פרש"י הביננו כנגד אתה חונן ומול לבבינו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו ולהיות גאולים נגד גאולה בנאות ארצך לשון נוה כמו בנאות דשא ירביצני והיא כנגד ברכת השנים והתועים על דעתך העוברים על דבריך ישפטו כנגד צדקה ומשפט לישנא אחרינא והתועים במשפט על דעתך ישפוטו השיבם ולמדם לשפוט כדבריך וכן נראה לי עיקר וכן היא בה"ג ע"כ לשון רש"י וזהו בעין פר"ח. ירושלמי אית תניי תני שבע מעין י"ח ואית תניי תני י"ח מעין י"ח מאן דתני שבע מעין י"ח מסייע לי' לשמואל ג' ראשונות וג' אחרונות הרי שש והביננו ברכה אחת שחותם בה בא"י שומע תפלה הרי שבע מעין שמ"ע ומאן דתני שמ"ע [מעין שמ"ע] מסייע לי' לרב דאמ' חתימה מעין כל ברכה וברכה כדפרי' לעיל. ר' זעירא שלח לר' נסים גבי ר' ינאי ב"ר ישמעאל איזהו שבע מעין י"ח דשמואל שלח לי' הביננו. פר"ח ואע"ג דלייט אביי אמאן דמצלי הביננו יש מי שאומר לכל מאן דאפשר לי' אבל מאן דטריד או בדרך לא לייט אביי:
96
צ״זמתני' ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. מאי קבע אמר ר' יעקב ב"ר אידי אמר ר' אושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשא רבנן אמרי כל שאינו יכול לאומרה בלשון תחנונים רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר אמר ר' זעירא אנא יכילנא לחדותא בה מילתא ומסתפינא דילמא מטרידנא איסי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרווייהו כל שאינו מתפלל עם דמדומי חמה דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה ואמר רב אדא מאי קרא ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם דמדומי חמה מאי טעמא שמא תטרפה לו שעה. פרש"י במשאוי והיינו לשון קבע חוק קבוע עלי צריך אני לצאת ידי חובתה שאינו יכול לכוין לבו לשאול צרכיו. לחדש דבר בבקשתו והיינו לשון קבע כהיום כן אתמול כן מחר. דילמא מטרידנא שמא אטעה שלא ארע לחזור למקום שפסקתי. שאינו מתפלל עם דמדומי חמה והיינו לשון קבע תפלתו עליו חוק קבוע לצאת ידי חובה ואינו מקפיד להדר אחר שעת מצוה ועת רצון. עם דמדומי חמה תפלת יוצר עם הנץ החמה ותפלת מנחה עם שקיעתה. ייראוך עם שמש זו תפלת יוצר לפני ירח זו מנחה. לייטי במערבא על מי שמשהא תפלת מנחה עם דמדומי חמה שמא תטרף לו שעה ע"י אונס ועובד הזמן ע"כ לשון רש"י. ופר"ח אוקמוהו רבנן מאי קבע כל שאינו אומר' בלשון תחנונים וקיי"ל כוותייהו ואע"ג דדמיא עליו כמשאוי אם התפלה בלשון תחנונים יצא כדכתיב ואתחנן אל ה'. הא דרבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו כל שאינו יכול לחדש בה דבר ליתא דהא אפי' ר' זירא דגברא רבה הוא הוה מסתפי לחדותי מילתא בצלותי' דילמא אתי לידי טרדא כש"כ זולתו והא דאמר איסי ור' חנינא בני אבין כל מי שיעשה תפלתו קבע להתפלל קודם דמדומי חמה אין תפלתו תחנונים ואסתייעו מר' יוחנן דאמר מצוה להתפלל כו' הא לייטי עלה במערבא הילכך להקדים במעט טפי עדיף ע"כ פי' ר"ח:
97
צ״חאמר ר' תנחום אמר ר' יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה עולא אמר עד שיראה איסר שכנגד לבו ר' חנינא אמר כיון שנענע ראשו שוב אינו צריך אמר רבא והוא דמצטער נפשי' ומחזי כמאן דכרע. פרש"י שיתפקקו שיראו הפקקים הם הקשרי' כמו ששנינו בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה והוא הקשר שחלל הקנה פקוק וסתום שם. איסר שני קמטין אחד מלמטה ואחד מלמעלה וכאיסר רוחב בשר באמצע. דמצער נפשי' שיהא ניכר שהוא חפץ לכרוע אלא שהוא מצטער ע"כ רש"י. ופר"ח פקפק דקיי"ל פקפוק סתימ' כגירסת פקק החלון ופקפוק פתיחה כדגרסי' מפקפק ונוטל אחת מבינתים וכשכורע אדם וכופף קומתו מתפתחות חוליות ונראות כי מתפתחות החוליות מבחוץ ומאחוריו ומסתתמות מבפנים ודוגמא לדבר קשרי אצבעותיו. פי' עד שיראה איסר כנגד לבו יש מי שאומר שכשכופף אדם עצמו מתקפל טיבורו בתוך מעיו ונראה הסחוס והוא דנקרא נפש צפורן שבשלהי החזה והוא כשיעור איסר ויש מי שאומר עד שיכוף קומתו ויראה איסר מוטל כארץ כנגד לבו מפני שהאיסר מטבע קטן ואם לא ישוח אינו מביטו בארץ כעת שהוא מכוון ומוטל כנגד לבו ר' נחוניא אומר כיון שנענע ראשו פי' שהרכין בראשו ומתרא' ככורע דיו וקיימא לן כוותי' מידו מאן דטרח וכרע טובא טפי עדיף דהא רב ששת כי כרע כרע כחזרא שהוא רך ונכפף הרבה וכי זקיף זקיף כחויא עד כאן פירוש ר"ח. מיהו אסור לשוח יותר מדאי כדפרישנא לעיל בשער כ"ח דאמר בירושלמי מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו [רבי] ר' אמי אמר ר' יוחנן הי' מעבירו. וקבלה בידי דהיינו אין לשוח כל כך עד שיהא פניו כנגד חגור של מכנסים שאינו דרך כבוד:
98
צ״טהדרן עלך תפלת השחר
99
ק׳פרק אין עומדין גמ' העובר לפני דתיבה לא יענה כו' ת"ר אלו ברכות שאדם שוחה בהן באבות תחלה וסוף בהודאה תחלה וסוף ואם בא לשחות בסוף כל ברכה וברכה [ובתחלת כל ברכה וברכה] מלמדין אותו שלא ישחה אר"ש בן פזי אריב"ל משום בר קפרא הדיוט כמו שאמרנו כה"ג (תחלת) [בסוף] כל ברכה וברכה ומלך תחלת כל ברכה וברכה וסוף כל ברכה וברכה אמר ר' יצחק בר נחמני לדידי מפרשא לי מינה דר' יהושע בן לוי הדיוט כמו שאמרנו כהן גדול תחלת כל ברכה וברכה (וסוף כל ברכה וברכה). מלך כיון שכרע שוב אינו זוקף שנאמר והמלך שלמה קם מלפני ה' מכרוע על ברכיו. ת"ר קידה על אפים שנאמר ותקד בת שבע אפים וכריעה על ברכים שנא' מכרוע על ברכיו השתחוי' זו פישוט ידים ורגלים שנאמר הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה. אמר ר' חייא (בר אבא) [ברי' דרב הונא] חזינא להו לאביי ורבא דמצלו אצלויי. תני חדא דכורע בהודאה הרי זה משובח [וכו']. והתניא ה"ז מגונה ההיא בהודאה דהלל. ותניא אידך דכורע בהודאה ובהודאה דהלל הרי זה מגונה דהיא בהודאה דברכת המזון. שנאמר ותקד בת שבע אפים. וקשה הכתיב אפים ארץ ישתחוו לך מעתה נאמר דהשתחוואה על אפים. ופר"ת דקבלה היתה בידם דקידה על אפים ומסמיך לי' אקרא. לאביי ורבא דמצלי אצלויי פר"ח לא היו שחים פניהם בקרקע להדיא אלא מטים על הצד ע"כ פר"ת. ונראה בעיני דהיינו טעמא דהוו מצלי אצלויי שאין דרך כבוד להשפיל עצמו עד שתהא ראשו למטה ממתניו כדמוכח בירושלמי כדפרישנא לעיל ויש מפרשים שהיתה רצפת אבנים כדאמר פ' הקורא את המגילה רב איקלע לבבל בתענית צבור נפיל כולא עלמא על אנפוהי ואיהו לא נפל ופריך התם רב מאי טעמא לא נפל על אפי' ריצפה של אבנים רואי דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה בארצכם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה על אבנים של בית המקדש וכדעולא דאמר עולא לא אסרה תורה אלא רצפה של אבנים בלבד אי הכי מאי איריא רב כולי עלמא נמי קמיה דרב הואי וניזל לגבי צבורא ולנפול על אנפי' לא מטרח צבורא. אי נמי יש לפרש דהיינו טעמא דאביי ורבא שהיו מטים על הצד משום דאמר התם במגילה אמר ר' אלעזר אין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע בן נון שנאמר ויאמר ה' אל יהושע קם לך וגו'. וקשה על בתי כנסיות שיש להם רצפה האיך שליח צבור נופל על פניו שם ואין נראה לומר שמותר לו ליפול על ידי אצלי אצלויי כאביי ורבא שאם כן מאי טעמא לא עבדי הכי. הלכך נראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל דההיא לישנא דעולא עיקר דמפרש התם דהיינו טעמא דרב לא נפל משום דרב הוה רגיל לעשות פישוט ידים ורגלים ולא הי' משנה מנהג אבל שאר העם נפלו על פניהם כעין שליח צבור שלנו בלא פישוט ידים ורגלים והתורה לא אסרה על גבי רצפה אלא פישוט ידים ורגלים ואע"ג דאמר רב אין אדם חשוב רשאי וכו' אפי' הכי רב הוה עביד פישוט ידים ורגלים והוה מטי קצת אפיו על הצד אבל לענין רצפה אין חילוק בין מטה על הצד ללא מטה שהטעם לדבר שלא יהא נראה כמשתחוה למה שלפניו כמו שפירש רב האי גאון הלכך אע"פ שמטה נראה כמשתחוה למה שלפניו אבל בביהמ"ק אין לחוש מפני ששכינה שורה שם ומשתחוה להקב"ה יתברך שמו ויתעלה זכרו:
100
ק״אהדרן עלך תפלת השחר
101
ק״באמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אלמא קא סבר ק"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא מתיב רב יוסף בשכבך ובקומך [א"ל אביי] האי בדברי תורה כתיב תנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחרי' ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לאחריה אמאי אינו מברך טעמא מאי דקא בעי לאדכורי יציאת מצרים הא אדכר לה בק"ש ונימא אמת ויציב ולא בעי ק"ש. ק"ש עדיפא דאית בה תרתי. וקשה דהאי ספק אמת ויציב היכי דמי אי דקרא ק"ש תו לא הוה אמת ויציב דאורייתא כדאמר לעיל דרבי הוה מהדר אשמעתא דאית בה יציאת מצרים ואי דלא קראה יקראנה ולא ליבעי אמת ויציב ואי כגון שגם בק"ש מספקא לי' אכתי יקרא ק"ש דאית בה תרתי כדתריצנא מתני' דבעל קרי. ונראה בעיני דהואיל דמספקא לי' באמת ויציב רגלים לדבר שכבר קרא ק"ש ומשום כך אומר אמת ויציב ולא ק"ש ואע"ג דמספקא לי' בק"ש נמי ורבינו יצחק בר שמואל תירץ דהיינו טעמא דאמר אמת ויציב שאם תמצא לומר שקרא ק"ש נמצא תיקן הכל כסדר אבל אם יקרא ק"ש יש לחוש שמא לא אמר אמת ויציב נמצא שלא תיקן כהוגן את ספיקתו וקשה דאדרבה נלך לאידך גיסא שאם יאמר אמת ויציב שמא לא אמר ק"ש נמצא שלא אמר מלכות שמים והרב רבינו שמעי' ז"ל פירש דמתחלה לא קש' כלל דהא דא"ר יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש. דהיינו פרשה ראשונה שיש בה מלכות שמים קרי ק"ש. ואמת ויציב הוי פרשת ציצית בכלל הלכך אדרבה באמת ויציב הוה תרתי יציאת מצרים וציצית והכי מוכח לעיל פ"ב דפ' ציצית היא מעין אמת ויציב דאמר רב חייא בר רב אמר אני ה' אלקיכם צריך לומר אמת ויציב לא אמר אני ה' אלהיכם אין צריך לומר אמת ויציב. מיכן מביאין ראי' דהיכי דמספקא לי' אם ברך ברכה שהיא דרבנן אם לא כי אינו חוזר ומברך וכן פסק בשאילתות דרב אהאי גאון: אמר ר' אלעזר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ופי' ר"ח וקיי"ל כר' אלעזר דהא כולהו רבנן האי קרא ודברת בם בק"ש דרשי לי' אפי' ב"ש וב"ה כולהו שוין ודברת בם בק"ש דרשי לי' הלכך אע"ג דר' אלעזר לגבי שמואל כתלמיד הוא כיון דהני קיימי כוותי' לא משגחי' בשמואל אלא ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא אבל ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל דודאי תפלה מדרבנן. ור' יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו בהא נמי בר' אלעזר קיימא לן אע"ג דר' יוחנן רבי' לא פליג עלי' בהדיא דאמר חוזר ומתפלל אלא ולואי שיתפלל כל היום קאמר מכלל שאם לא עשה לא עבר וקבלנו מרבותינו שהיו חכמים מוקמי להא דר' יוחנן בתפלת ערבית לבד וכדאשכחן בפסחים בענין מקום שנהגו לעשות מלאכה בט"ב כו' דרש רבא עוברות ומניקות מתענות בו ומשלימות כדרך שמשלימות ביום כפורים ובין השמשות שלו אסור וכן אמ' משמי' דר' יוחנן ומקשי' מי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר' יוחנן ט' באב אינו כתענית צבור כו' עד מאי אינו בתענית צבור דקאמר ר' יוחנן לתפלת נעילה כלו' אינו מתפלל בט' באב תפל' נעילה ומקשי' איני והא אמר ר' יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ומשני התם רשות הכא בתפלת נעילה בתענית צבור חובה ובזה ת"ב אינה כתענית צבור הנה אפי' תפלת נעילה דחו אותה בט"ב וכש"כ תפלת שחרית ותפלת מנחה דאמר ר' יהושע בן לוי פרק תפלת השחר כנגד תמידים תיקנום ותניא כוותי' והכי סלקא שמעתא וכשם דלא מקריבין יותר משני תמידין ביום ואם יקריב עובר משום בל תוסיף כך אין אדם מתפלל יותר משתי תפלות ביום ואם יתפלל עובר משום בל תוסיף ותפלת ערבית הא קיימא לן כרב דאמר רשות ואע"ג דהוא רשות אשכחן דהוה מצלי לי' בדוד כתיב ערב ובוקר וצהרים וגו' ובדניאל כתיב זמנין תלתא ביומא הוה בריך על ברכוהי ומצלי וגו'. ואפי' אי מוקמת להא דר' יוחנן דפליג על ר' אלעזר הא אשכחן תניא כוותי' דתניא יכול יתפלל אדם כל היום כולו כבר מפורש על ידי דניאל וזמנין תלתא ביומא וקיימא לן כל היכי דפליגי רבנן אהדדי ותניא כחד מינייהו הלכתא כוותי' ואפי תלמיד בהדי רבי' ואם תאמר ה"מ תפלה של חובה אבל תפלה של רשות שרי הא תפלת ערבית דהיא רשות ובהדיא קא חשיב תלתא מכלל דלית לן לא חובה ולא רשות בר מהני תלת ועוד מדקתני רב יהודה משמי' דשמואל הי' עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק אפי' באמצע ברכה ש"מ דהכי סוגיא דשמעתא דלית לן לצלויי צלותא יתירתא דקא עבר משום בל תוסיף דהכא ליכא מאן דפליג אהא דשמואל ועל כגון דא אמרי' דבר הלמד מענינו וה"מ בצבור דתפלת צבור קיימא במקום תמידין דלית לן רשות לאוסופי אבל יחיד אי בעי לצלויי תפלת רשות קודם תפלת המנח' בעין תחנונים אינו מפסיד שהיחיד מקריב עולת נדבה ועוד זו השמועה דשמואל דאמר התפלל ביחיד ונכנס לביהכנ"ס ומצא צבור מתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלה יתפלל כלו' כיון שחדש דבר בתפלה שם הראשונה תחנונים ומותר לו בצבור להתפלל שכן אפי' בתמיד אם הקריב יחיד תמיד ונתכוין שאין הצבור מקריבין בו ביום תמיד ונמצא שהצבור מקריבין יוצא בתמיד של צבור והראשונה עולה לו נדבה כך ענין התפלה ע"כ פי' ר"ח ובה"ג פסק כר' יוחנן בספק תפלה שיחזור ויתפלל וכר' אלעזר בודאי התפלל שלא יתפלל עוד:
102
ק״גאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפי' באמצע ברכה איני והא אמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבהו איבעיא לן הני בי רב דטעו ומתחילין תפלת של חול בשבת מהו לגומרה אמר לי' גומר אותה ברכה אמרי התם בדין הוא דמצלי שמ"ע ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת אבל הכא הא צלי לי'. הא דאמר רב יהודה פוסק אפי' באמצע ברכה היינו שנזכר שכבר התפלל תפלתו בעבור חובתו שאין רשאי להוסיף כשם שאין רשאי להוסיף בתמידין כדפי' ר"ח אבל אם התפלל בחזקת רשות אז עתה גומר את תפלתו וכן נמי דוקא שמתחיל עתה בחזקת חובה להתפלל אבל אם התחיל בחזקת רשות גומר אף על פי שהתפלל שהרי אע"פ שהקריב תמיד מקריב עולת נדבה דתפלות כנגד תמידים תיקנום כדאמ' ריב"ל פ' תפלת השחר ותניא כוותי' התם דהא דאיפליגו ר' יוחנן ור' אלעזר וקיי"ל כר' אלעזר כדפי' ר"ח היינו בתפל' צבור הוא דאיפליגו. וראיה אני מביא לזה הפי' דאמר במס' סופרים פ' (מעשה) [משה] כו' במקו' שיש שם תשעה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפלה עומד אחד בפני אלו ואומר ברכו או קדיש וענו אלו אחריו יצא ידי חובתו וכבר התקינו חכמים לחזנין לומר לאחר הגאולה יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם ואחריו ברכו את ה' המבורך כדי לצאת אותם שלא שמעו דא"ר יוחנן ולואי יתפלל אדם כל היום כולו. ונהגו אנשי מערב ואנשי מזרח לאמרו לאחר עושה שלום בשלש תפלות של שמנה עשרה גזירה משום הנכנסין ומשום היוצאין ואפי' לאחר קריאת ספר תורה. ואלמא דר' יוחנן בצבור איירי דבריו ובהא פליג עלי' ר' אלעזר אבל שלא בחזקת חובה מודה לי' לר' יוחנן שיתפלל כל פעם שירצה מידי דהוה אעול' נדבה. מיהו בעיני נראה לפסוק הלכה כרבי יוחנן אע"ג דהתפלל בחזקת חובה חוזר ומתפלל בכל פעם שירצה ואפי' בצבור דהכי מוכח במס' סופרים דהלכה כמותו ותו דר' אלעזר תלמידו דר' יוחנן הוה והא דאמר רב יהודה אמר שמואל ההיא ל"פ עלי' דר' יוחנן דהב"ע כגון שהי' סבור שלא התפלל וכשנזכר שהתפלל לא חייבוהו חכמים לגמור אלא פוסק אפי' באמצע ברכה. פי' אם הוא רוצה ואם רוצה יגמור אבל גבי בני רב דטעו והתחילו תפלת חול בשבת חייב לגמור. ואע"ג דקיי"ל אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ה"מ שלא יעשה תפלה או תחנה מעצמו ומתפלל אבל הכא טופס תפלה כך היא ושרי כדאמ' בירושלמי פ' אלו קשרים אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת ר' זעירא שאיל לר' חייא בר אבא מהו למימר רעינו פרנסינו א"ל טופס ברכות כך הוא. פי' מהו לומר בשבת אבינו רעינו זוננו פרנסינו משום דצרכיו הם הי' סבור שאסור והשיבו טעם טופס ברכות כך היא הילכך אי לאו משום דלא אטרחיה משום כבוד שבת הי' נכון לצלויי כל י"ח הילכך אנו מתפללין בשבת שלש ראשונות כתקנן אע"ג דיש בהן צרכינו כמו משיב הרוח ומוריד הגשם ושלש אחרונות כמו כן אלקי נצור לשוני מרע אע"ג דיש בו כל המחשבים עלי רעה מהרה הפר עצתם. והיכא שעומד בתפלה בחול והזכיר של שבת ושל ימים טובים פוסק באמצע ברכה דדמי לחובה:
103
ק״דואמר רב יהודה אמר שמואל הנכנס לביהכ"נ ומצא צבור מתפללין אם יכול לחדש דבר בתפלתו מתפלל ואם לאו אל יתפלל לפי' ר"ח הכי פירושו ואם לאו אל יתפלל כלומ' אינו יכול משום בל תוסיף דהלכה כר' אלעזר דהיכא שהתפלל אינו חוזר ומתפלל ולפי מה שאני פוסק כר' יוחנן ה"פ אם יכול לחדש בה דבר חייב להתפלל בהדי צבור ואם לאו אינו חייב אבל בין כך ובין כך הרשות בידו להתפלל אם הוא רוצה:
104
ק״האמר רב הונא הנכנס לביהכ"נ ומצא צבור מתפללין אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל ואם לאו אל יתפלל ריב"ל אומר אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע ש"צ לקדוש' יתפלל ואם לאו אל יתפלל במאי קא מיפלגי רב הונא סבר יחיד אומר קדושה ר' יוחנן סבר אין יחיד אומר קדושה (וכן אמר ר' יצחק) וכן אמר רב אדא בר אהבה אין יחיד אומר קדושה דכולי עלמא מיפסיק לא פסיק פר"ח דהלכבה כר' יהושע בן לוי דלא יתחיל אא"כ יודע שיכול לסיים עד קדושה. איבעיא להו מהו להפסיק ליהא שמי' רבא מברך כי אתא רב דימי אמר ר"י ור' שמעון תלמידי דר' יוחנן אמרי לכל אין מפסיקין חוץ ליהא שמי' רבא דאפי' עוסק במעשה מרכבה פוסק ולית הילכתא כוותייהו. איני יודע אם הפי' כך לית הילכתא בזה שאם עוסק במ"מ שיפסיק אלא העוסק במ"מ לא יפסיק אבל המתפלל יפסיק או שמא כך הוא הפי' לית הילכתא כוותייהו אפי' בתפלה וכ"ש במ"מ. מתוך פר"ח משמע דלית הילכתא כוותייהו אפי' בתפלה. דפר"ח ואסיקנא הא דאמר לכל אין מפסיקין חוץ ליהא שמי' רבא מברך שאפי' עוסק במ"מ פוסק ועונה עם הצבור הא אסיקנא לית הלכתא כוותייהו מיהו מנהגא דרבנן לשתוק ולשמוע הצבור כשעונין אמן יהא שמי' רבא מברך וחוזר ומשלים תפלתו וראינו עוד לרבוותא הגאונים דאי על יחיד לכנסת ואשכח צבור דצלו בלחש מעכב עד דמסיימי וכד פתח שליח צבורא מסדר צלותיה בהדי שליח צבור מילתא בלחש ואומר קדוש עם הצבור ושפיר דמי דכי האי גוונא לאו הפסקה היא וכי אמור רבנן אם יכול להתחיל ולגמור היכא דאתחיל מקמי דפתח שליח צבור אבל כדמתחיל בהדי שליח צבורא שפיר דמי ע"כ פי' ר"ח. ורבי' תם זצ"ל ורבי' יצחק בן אחותו היו חושבים שתיקה כהפסקה מדאמ' אם יכול לגמור עד שלא יגיע ש"ץ לקדושה כו' ולפי' פי' ר"ח לא ימתין אלא כשיתחיל ש"צ קדושה ישתוק ויכוין לבו אלא ש"מ דלית ליה האי סברא מיהו בה"ג פסק בפר"ח והכי אמר פ' לולב הגזול בעו מני' מר' חייא שמע ולא ענה מהו אמר להו חכימייא ודרשייא וספרייא ורישי עמא שמע ולא ענה יצא ואתמר נמי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מנין ששמע ולא ענה יצא שנאמר את הדברים האלה וגו' משם למדנו דשומע כעונה. ופרש"י התם בלולב הגזול מיכן נשמע שמי שאינו יודע לא לקרות ולא לענות אם שמע וכיון לבו לשמוע אע"פ שלא ענה יצא וכן מתפללין הצבור ושליח צבור אומ' קדוש' [או] יהא שמיה רבה מברך ישתוקו מתפלתן וישמעו והרי הן כעונין ולכשיגמור הקדושה יחזרו לתפלתן וכן תיקן רבינו יהודאי גאון בה"ג ע"כ לשונו. מיהו אין משם ללמוד שיהא מותר להפסיק בתוך התפלה ולשמוע קדיש ויהא שמי' רבה דאדרבה הואיל ושומע כעונה הוה לי' כעונה מתוך התפלה וכבר אמרו דלית הלכתא כוותייהו הלכך נראין דברי ר"ת ורבי' יצחק ז"ל דאסרי לשתוק בתוך התפלה ולשמוע. והעונה אמן יהא שמי' רבא צריך להזהר שלא יפסיק בין תיבת שמי' לתיבת רבא אלא צריך לומר ביחד יהא שמיה רבא אבל אם יפסיק בין תיבת רבא לתיבת מברך לית לן בה דאמר רבה לא לימא אינש יהא שמי' רבא והדר מברך אלא אימא יהא שמי' רבא מברך אמר לי' רב ספרא משה שפיר קאמרת אלא הכי והתם אסוקי מילתא ולית לן בה. וכן נמי הא דאמר רב הונא לעיל אם יכול לגמור עד שלא יגיע ש"צ למודים לאו דוקא לגמור כל התפלה אלא אפי' אם יכול להגיע למודים בתפלתו כשהצבור שוחחים במודים שפיר דמי דהטעם דקאמ' רב הונא שיגמו' קודם שיגיע למודים היינו משום דאמר בירושל' הכל שוחחים עם הצבור במודים כדפרי' לעיל פ"ק ואם לא הי' הוא משתחוה עמהם הי' נראה ככופר כך פי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק של"י. מיהו איני יודע מפני מה לא ישתחוה עם הצבור אע"פ שעומד בתפלה כי אין אסור אלא בסוף כל ברכה וברכה אבל פעם אחת הואיל והצבור משתחוים נראה בעיני דנכון הדבר שישתחוה וכן הי' מנהגו של ר"ת בדעבד כשאירע לו שהיה משתחוה עם הצבור מתוך תפלתו. מיהו לכתחלה ודאי אין לו להתחיל אלא א"כ יודע שיגמור קודם שיגיע ש"צ למודים מפני שצריך לומר מודים דרבנן כי אותו מודים אינו יכול לומר בתוך תפלתו כי יש בו דברים אחרים כדאמר בסוטה פ' אלו נאמרין בזמן ששליח צבור אומר מודים העם מה הם אומרים [אמר רב] מודים אנחנו לך [ה' אלהינו על שאנו מודים לך] ושמואל אומר ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי כל בשר על שאנו מודים לך ר' סימאי אמר יוצרנו יוצר בראשית על שאנו מודים לך נהרדעי אמרי משמי' דר' סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו על שאנו מודים לך רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי כן תחיינו ותקיימנו ותקבצנו מארבע כו' ותאסוף גליותינו בחצרות קדשך לשמור חוקך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך אמר רב [פפא] הילכך נימרינהו לכולהו. הילכך כששליח צבור אומר מודים הצבור אומרים מודים אנחנו לך יי אלהינו ואלהי אבותינו ואלהי כל בשר יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו כן תחיינו ותקיימנו ותקבצנו מארבע [ותאסוף] גליותינו בחצרות קדשך לשמור חקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנו מודים לך ובעבור כן אין לו לעמוד בתפלה אא"כ יודע שיכול לגמור התפלה עד שלא יגיע ש"צ למודים כדי שיאמר מודים זה דרבנן דפירשנו אבל בדיעבד אם אירע לו הכי נמי דשפיר דמי שישתחוה עם הצבור בין שעומד בסוף ברכה בין שעומד בתחלת ברכה בין שעומד באמצע הברכה:
105
ק״ואמר רבי חנינא אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק ורק בתפלתו ומתעטש וממשמש בבגדיו אבל אינו מתעטף וכשהוא מפהק מניח ידו על סנטירו. פרש"י וממשמש בבגדיו להעביד כינה העוקצתו. ולא היה מתעטף אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא הי' נוטלה ומתעטף שלא להפסיק עד כאן פרש"י. למדנו מפירושו שמותר למשמש בבגדיו להעביר הכינה אבל לא ללקחה ביד בעת תפלתו אף על גב דעוקצתו והיינו דוקא בעת תפלתו אבל שלא בשעת התפלה מותר ליקחה ביד ולזורקה מידי דהוה ארקיקה דאסורה בתפלה ושריא בביהכ"נ. שלא בשעת התפלה כדפרי' בסמוך והואיל ותרווייהו משום מיאוס שפיר ילפינן זה מזה. ומשמע מדבריו דממשמש בבגדו אבל אינו מתעטף שני דברים הם. ופי' ר"ח וזה שממשמש בבגדו בתפלתו ממשמש בידו בטליתו שהיתה פרוסה עליו אבל לא נתעטף רוצה לומר דהכל דבור אחד. מיהו מדברי שניהם נלמד שאסור להתעטף בטלית בשע' תפלה ודוקא להתעטף לגמרי אבל אי נפל כנף שמשליך אחוריו למטה מותר להשליכו אחריו שזה ודאי לא הוה הפסק אלא כשלגמרי נפלה טליתו אז אסור להתעטף. והיינו דוקא בעת תפלה אסור אבל בין ק"ש לתפלה ש"ד ולא הוה הפסק שא"ת בין ק"ש לתפלה נמי אסור מאי אסהדותי' דר' חנינא אלא מדהוצרך להעיד ר' חנינא על רבי שבתפל' אסור ש"מ בין ק"ש לתפלה שפיר דמי והרי זה ראי' לדברי ר' יצחק בר' יהודה שנתעטף בין ק"ש לתפלה כדפרישית לעיל שער כ"ו. סנטירו פרש"י מינט"ון שלא תראה פתיחת פיו. ופר"ח ידו על סנטירו ידו על צדו והן כסליו שנראה כעומד בקלות ראש וכרש"י מוכיח בירושל' דקתני להדיא מניח ידו על פיו כדפרי' בסמוך. מיתבי המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה והמגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר המגהק והמפהק ה"ז מגסי הרוח המתעטש בתפלתו סימן רע לו וי"א ניכר שהוא מכוער הרק בתפלתו כאלו רק בפני המלך בשלמא גיהוק ופיהוק לא קשיא כאן לאונסו וכאן לרצונו עיטוש אעיטוש נמי ל"ק הא מלמטה הא מלמעלה דאמר ר' זירא הא מילתא איבליעא לי בי רב המנונא ותקילא לי ככולא תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושין לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה אלא רק ארק קשיא לא קשי' אפשר כדרב יהודה דא"ר יהודה הי' עומד בתפלה ונזדמן לו רוק מבליעו בטליתו אם הי' טליתו נאה מבליעו באפיקרסתו. פרש"י זצ"ל תקילא לי שקולה עלי וחביבה לפי שהי' רגיל להתעטש. כשם שעושין לו נחת רוח בארץ שהעיטוש נחת רוח הוא לאדם כך עושין לו מלמעלה בשמים למלאות שאלתו. אפשר כדרב יהודה להבליעו באפקרסתו ורבי נמי הבליעו באפקרסתו סודר שבראשו ושני ראשין תלוין לו לפניו ע"כ רש"י: אמר מר המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה אמר רב הונא לא שנו אלא שיכול לכוין דעתו בלחש אבל אין יכול לכוין את דעתו בלחש מותר וה"מ בינו לבין עצמו אבל בצבורא לא מ"ט משום דאתי לאטרודי צבורא אמר רבינא הוה קאימנא אחורי' דמר בר רב אשי ונזדמן לו רוק ושדיי' לאחורי' אמרי ליה לא סבר לה מר להא דרב יהודה א"ל אנא אנינא דעתאי ופר"ח דהכי הלכתא דכל מאן דאנינא דעתיה זורקו לאחוריו ובלבד שלא יזרקהו באיסטלין וכן מוכח בירושלמי דבאיסטלין אסור דאמר בירוש' ס"פ מי שמתו תני חלפתא בן שאול העוטש בתפלתו סימן רע לו הדה דתימר מלמטה אבל מלמעלה לא אתיא כיי דמר ר' חנינא אני ראיתי את רבי מפהק ומתעטש ומניח ידו על פיו אבל לא רוקק ר' יוחנן אמר אפי' רוקק כדי שיהא כוסו נקי לפניו אסור לאחריו מותר לימינו אסור לשמאלו מותר הדה דכתי' יפול מצדך אלף כל עמא מודו בההן דרקיק איסטילין דאסור ר' יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבת עינו ר' יונה רקיק ושייף הרי דאי' לפי' ר"ח דאסור לרקוק באיסטילין. מיהו הא דאמר ר' יהושע בן לוי הרוקק בביהכנ"ס כרוקק בבת עינו לית הלכתא כוותי' אע"ג דר' יוחנן שרי ואיהו אסיר וקיי"ל הלכתא כוותי' לגבי ר' יוחנן כדמוכח פרק בני העיר מיהו שאני הכא דמר בר רב אשי קאי כוותיה בשמעתא ור' יונה נמי קאי כוותי' דר' יוחנן ותו דבפ' הרואה אמר רבא רקיקה בביהכנ"ס מותר מידי דהוה אמנעל וכו'. פר"ח התם וקיי"ל כרבא דמנעל ורקיקה בביהכנ"ס לא אסירא וכי דקיקה באסטלין אסור ע"כ פי' ר"ח. מיהו אפי' שלא בשעת תפלה אני סבור דלפניו ולימינו אסור ולאחוריו ולשמאלו מותר אפי' בשעת תפלה אי אנינא דעתי' ואי לא אנינא מבליעו בבגדיו או בולעו אם [נפשו] יפה כדי שתהא כוסו נקי'. והא דתני בברייתא אבל לא רוקק לאו ארבי קאי לומר שלא הי' רוקק אלא מלשון הברייתא היא דתני ר' חלפתא היא ור' יוחנן פליג כי היכי דאשכחן שלהי נזיר דקאי ר' יוחנן בתוך הברייתא:
106
ק״זפרק תפלת השחר בסופו ר' אלעזר אומר לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל וריש פ' אין עומדין ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים אבא שאול אומר סימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך ואמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה וחנה היא מדברת על לבה מיכן שתפלה צריכה כוונה רק שפתי' נעות מיכן למתפלל שצריך לחתוך בשפתיו וקולה לא ישמע מיכן שאסור להגביה קול בתפלה ויחשבה עלי לשכורה מיכן לשיכור שאסור להתפלל אל תתן את אמתך לפני בת בליעל אמר ר' אלעזר מיכן לשיכור שמתפלל כאילו עובד ע"ז כתי' הכא לפני בת בליעל וכתיב התם יצאו אנשי' בני בליעל מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז. ואמר בעירובין ר"פ הדר אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל אם התפלל תפלתו תפלה שיכור אל יתפלל אם התפלל תפלתו תועבה היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור כו' עד שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך שיכור כל שאינו יכול לדבר בפני המלך. ותו תניא התם שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה והאי דקתני פטור משום דמיירי בשיכור שיכול לדבר בפני המלך אבל שאר שיכור שאינו יכול לדבר בפני המלך ההוא תועבה ועובד ע"ז מקרי אע"ג דהיכא דיכול לדבר בפני המלך שתוי קרי לי' היינו כשמזכיר שיכור בהדי' והכי מוכח דא"ר חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם. אמר רב כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יתפלל שנאמר בצר אל יודה ר' חנינא ביומא דרתח לא מצלי אמר בצר אל יורה אמר ר' אלעזר הכא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים שנאמר ואקבצם אל הנהר הבא אל אהוא ונחנה שם ימים שלשה וגו' אבוה דשמואל כי אתי באורחא לא מצלי תלתא יומין שמואל לא מצלי בביתא דאית בה שיכרא רב פפא לא מצלי בביתא דאית בה הרסנא פרש"י משום שריח השכר משכרתו והרסנא נמי משום ריחא. ירושלמי פ"ק דתרומו' ר' זעירא בעי קומי ר' (אסא) [אסי] שיכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת אפי' מדומדם פי' אפי' שתוי כל כך ושיכור שאינו יכול לדבר כראוי דהכי משמע ואכלת ושבעת ותנן פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתן תרומה החרש והשוטה והקטן והתורם את שאינו שלו ונכרי שתרם את של ישראל אפי' ברשות אין תרומתו תרומה ואי שיכור אינו יכול לברך הוה לי' למימר והשיכור מפני שאינו יכול לברך ותניא בתוספתא דתרומות פרק מפני מה אמרו אלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך ומפני מה אמרו סומא לא יתרום מפני שאינו יכול לברור את היפה מתוך הרעה מפני מה אמרו שיכור לא יתרום מפני שאין בו דעת אע"פ שאמרו שיכור מקחו מקח כו' פי' אין בו דעת לברור יפה מתוך רעה אבל משום ברכה אינו חושש שמע מינה שיכור מברך.
107
ק״חאין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש פרש"י הכנעת ראש מה"מ אמר ר' אלעזר דאמר קרא (וחנה היא מדברת) [והיא מרת נפש] עד אלא אמר רב נחמן בר יצחק מהכא עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה מאי וגילו ברעדה א"ר אדא בר מתנה במקום גילה שם תהא רעדה ת"ר אין עומדין להתפלל לא מתוך דין ולא מתוך דבר הלכה אלא מתוך דבר הלכה פסוקה [וה"ד הלכה פסוקה] כדא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות טיפת דם בחרדל יושבת עליו שבעה נקיים רבא אמר כי הא דאמר ר' אושעיא מערים אדם וכו' וא"ד כי הא דאמר רב הונא א"ר זירא המקיז דם בבהמת קדשי' אסור בהנאה ומועלין בו רבנן עבדי במתני' רב אשי עביד בברייתא. פי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק של"י דכמתני' קיי"ל הלכך צריך לעמוד בתפלה מתוך הכנעת ראש ומתוך שמחה של מצוה כדתניא אין עומדין להתפלל לא מתוך שמחה ולא מתוך שחוק ולא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה. וצריך להשהות קודם התפלה דאמר ר' יהושע בן לוי המתפלל צריך לשהות שעה אחת ואח"כ יתפלל שנא' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך ותנן חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים ותניא נמי הכי המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו שנא' אשרי יושבי ביתך ושעה אחת לאחר תפלתו שנא' אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך: פ' מאימתי אמר ר' אלעזר בר אבינא כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב ולכך אנו אומרים אשרי קודם תפלה כי מתוך כך נמצאנו מכוונים לבבינו כשאנו שוהים באשרי ונמצאנו עושים כרב אשי שהי' עושה בברייתא כי זה הוא כמו הלכה פסוקה. ותו משום דדריש ר' שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל מנלן ממשה רבינו שנאמר ה' אלקים אתה החלות להראות את עבדך וגו' והדר אעברה נא וגו' ומשום כך אנו אומרים פסוקי דזמרה בכל יום בשחרית קודם תפלה. ופ' כל כתבי הקודש א"ר יוסי יהא חלקי [עם] גומרי הלל בכל יום איני והאמר מר הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף כי קאמר בפסוקי דזמרה. וכשאדם מתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדאי' פ' מצות חליצה ר' חייא ור' שמעון ב"ר (יהודה) הוה יתבי פתח חד מנייהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למעלה שנא' נשא לבבינו אל כפים אל אל בשמים פתח אידך ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנא' והיו עיני ולבי שם כל הימים אדהכי אתי ר' ישמעאל ב"ר יוסי לגבייהו אמר להו במאי עסקיתו אמרו לי' בתפלה אמר להו כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי לקיים שני מקראות הללו. ואין להתפלל אלא במקום נמוך דאמ' בפ"ק אמר ר' יוסי בר חנינא משום ר' אלעזר בן יעקב לעולם אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך שנא' ממעמקים קראתיך ה' תנ"ה מנין שלא יעמוד אדם על גבי מטה ולא ע"ג ספסל ולא ע"ג כסא ולא ע"ג שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל אלא במקום נמוך לפי שאין גבהות לפני הקב"ה שנא' ממעמקים קראתיך ה': וצריך לכוין את רגליו בשעת תפלה דאמר ר' יוסי ב"ר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב המתפלל צריך שיכוין את רגליו שנא' ורגליהם רגל ישרה. ואין להתפלל קודם שיאמר פסוקי דזמרה כדפי' ר"ח בסוטה פ' ואלו נאמרין וכן פי' ה"ר נתן זצ"ל בערך תפלה דרב משה גאון זצ"ל אמר מאן דעל לבי כנישתא ואשכח דגמרו צבורא פסוקי דזמרה אומר ברוך שאמר וחותם מהולל בתשבחות. ואומר תהלה לדוד ארוממך ומדלג ואומר הילולים הללויה כו' וחותם בישתבח וממהר ומתפלל עם הצבור אבל לומר פסד"ז אחר [תפלה] לא דקודם נתקנו ע"כ ערך וכן פי' ר"ח. ובערך סנטר כתב פ' מי שמתו בגמ' ולא על סנטרו מניח ידיו על צדו והן כסליו שנראה כעומד בקלות ראש ע"כ ערך. וכן פי' ר"ח כדפי' לעיל. מתוך דבריהם יש ללמוד שאסור לאדם להניח ידיו על כסליו כשהוא מתפלל. כי רש"י פי' סנטר מינטו"ן משמע שהוא פה. והי' מניח ידו על פיו כשהי' מפהק כדי שלא תראה פתיחת פיו והירושלמי מסייעו דגרסי' להדיא ידו על פיו כדפי' לעיל. מיהו סברא היא שלא להשים ידיו על כסליו כדרך שעושין פימה עלי כסל כי זה דרך גאוה וצריך ענוה בשעת תפלה. ולאחר שאדם יסיים תפלתו צריך לפסוע שלש פסיעות לאחוריו ואח"כ ליתן שלום תחלה לשמאלו ואח"כ לימינו ואפי' פסע אותם שלש פסיעות בכריע' א' לא הפסיד ובמקו' שיפסע יש לו לעמוד ונהגו העם לעמוד עד שיתחיל ש"צ נקדש את שמך כו': וביומא פרק הוציאו לו אמר ר' אלכסנדרי אמר ר' יהושע בן לוי המתפלל צריך שיפסע שלש פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום אמר רב מרדכי כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו מבעיא לו למיקם משל לתלמיד שנפטר מרבו אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב לקיאו תניא נמי הכי המתפלל צריך שיפסע שלש פסיעות לאחוריו ואח"כ יתן שלום ואם לא עשה כן כאלו לא התפלל ומשום שמעיה אמרו שנותן שלום לימינו ואחר כך לשמאלו שנאמר מימינו אש דת למו ואומר יפול מצדך אלף ורבבה מימינך מאי ואומר וכי תימא אורחא דמלתא למיתב לימין ת"ש יפול מצדך אלף וגו' רבא חזיה לאביי דיהיב שלמא לימין ברישא א"ל מי סברת לימין דידך לא לשמאל דידך דימינו של הקב"ה כנגד שמאלך אמר רב חייא ברי' דרב הונא חזינא להו לאביי ורבא דפסען הני שלש פסיעות בכריעה אחת:
108
ק״טאני האשה הנצבת עמכה בזה אמר ר' יהושע בן לוי מיכן שאסור לישב בתוך ד' אמות של תפלה. פי' ר"ח שמעי' מדיוקא דקרא דכתיב הנצבת עמכה מלמד שהיה עלי נצב עמה כל זמן שהיתה חנה מתפללת ופי' מורי הרב רבי' יהודה ב"ר יצחק של"י דבין מלפניו בין מלאחריו בין מן הצדדין צריך להרחיק ד' אמות. ופירשו תשובת הגאונים דה"מ באדם שיושב בטל אבל אם הוא עוסק בתפלה כגון ק"ש וברכותי' וכיוצא בהן אם יושב שפיר דמי אבל כשאינו עוסק בתפלה אז אסור כדמשמע לשון עמד כדפי' ר"ח. ויש מפרשים משום דכתיב עמכה בה"א כלומר שלא היה יושב בתוך ד' אמות שהיתה מתפללת כי אם באמה החמישית:
109
ק״יאמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במע"ט יותר ממשה רבינו ע"ה ואעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנא' אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה וסמיך לי' עלה ראש הפסגה וגו' ואמר ר' אלעזר מיום שחרב ביהמ"ק ננעלו שערי תפלה שנא' גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואע"פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנא' שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש. אמר ר' חנינא כל המאריך בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם מנ"ל ממשה רבינו שנא' ואתפלל אל ה' וכתי' וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא והא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המאריך בתפלתו סוף בא לידי כאב לב שנא' תוחלת ממושכה מחלה לב לא קשיא הא דמאריך ומעיין בה והא דמאריך ולא מעיין בה מאי תקנתי' יעסוק בתורה שנא' ועץ חיים תאוה באה ואין עץ חיים אלא תורה שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה. והיינו ההיא דפ"ק דר"ה דאמר ר' יצחק שלשה דברים מזכירין עונותיו של אדם אלו הן קיר נטוי ועיון תפלה ומוסר דין על חבירו. שמחשב בלבו שימלאו תפלתו מפני שכיון בה היטב ועל ידי כן מזכירין עונותיו ובא לידי כאב לב כדאמרי' הכא. אבל היכא שאינו מצפה מתי ימלאו תפלתו ההיא ודאי מעליותא היא בההיא דפרק מפנין דאמר רב יהודה בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל מפירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב אלו הן הכנסת אורחים וביקור חולים ועיון תפלה פי' שמעיין בתפלתו ומתכוין בה דההיא ודאי מעליותא היא וההיא דפרק גט פשוט שלש עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע היינו שאינו מעיין בתפלתו ואינו מתכוין שאין כל אדם יכול לכוין בתפלתו ועונשו גדול כדאיתא בויקרא רבה ר' אלעזר ור' חנינא הוי קא אזלי באורחא פגע בם אליהו ז"ל ועמו ד' אלפים גמלים טעונים כו' א"ל לעשות נקמה למי שמספרים בין קדוש לברוך בין גאולה לתפלה ובין ברכה לברכה ובין פרשה לפרשה ובין פרק לפרק בין אמן יהא שמיה רבה ליתברך ועל כל מי שאינו מכוין בתפלתו עליו הכתוב אומר לא אותי קראת יעקב וכל המכוין בתפלתו אין תפלתו חוזרת ריקם שנא' תכין לבם תקשיב אזניך. הלכך ודאי קורא זה דבר עבירה שאינו יכול להנצל ממנה שמאוד בטורח יש לכוון תפלה כדאמר בירו' פ' היה קורא נתפלל ומצא עצמו בשומע תפלה חזקה (כאן) [כיוון] ר' ירמיה בשם ר' אלעזר נתפלל ולא כיון לבו אם הוא יודע שהוא חוזר ומכוין יתפלל ואם לאו אל יתפלל אמר ר' חייא רבה אנא מן יומי לא כוונתי אלא חד זימנא בעית מכוונא הרהרתי בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי (אוקבניא) [ארקבתה] או דיש גלותא שמואל אמר אנא מנית [אפרוחיא ר' בון בר חייא אמר אנא מנית] דימוסייא אמר רב מתנא מחזיק אנא טיבו לראשי דכי הוה מטי למודים כרע מגרמי' למדנו משם שיש בטורח לבוא לידי כיון תפלה. הלכך צריך אדם לרחוק עצמו כדי שיוכל לכוין ואם אינו דוחק עצמו כדי שיוכל לכוין עבירה היא בידו ומוטב לו שלא התפלל אבל זה אין לפרש דהא דקאמר אין אדם ניצול מעבירה דעיון תפלה דהיינו שמעיין שימלאו תפלתו מפני שכיון בה דאי אפשר לומר שיכון תפלתו בכל יום כדפרי'. והא דפרישנ' לעיל (בשער ק"ב) דהיכא דאין יכול לכוין דעתו אל יתפלל היינו שאינו יכול לכוין דעתו כלל אבל אם יכול לכוין את לבו באבות מתפלל דתניא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין בכולן יכוין את לבו באחת אהייא אמר רב ספרא משום דבי ר' אמי באבות:
110
קי״אמתני' אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו פי' לא יפסיק תפלתו אמר רב יוסף לא שנו אלא למלכי ישראל אבל למלכי או"ה פוסק מיתיבי המתפלל וראה אנס בא כנגדו [וכו'] לא יהא מפסיק ועולה אלא מקצר ועולה אימ' הכי אם אפשר לקצר יקצר ואי לא פוסק:
111
קי״במתני' אפי' נחש ברוך על עקבו לא יפסיק פי' את תפלתו אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק מיתיבי נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת שאני התם דאגב איצצ' מזקי. איצצ' פירוש דוחקא. ירושלמי הי' מרתיע נחש ובא כנגדו פוסק לפי שבא בכעס כנגדו ומתכוין להזיקו וכשהפסיק כשהוא חוזר (ואולי צ"ל) [דינו כדאמרי' לקמן אמר רב הונא טעה] אי בשלש ראשונות חוזר לראש אמצעיות חוזר לאתה חונן אחרונות חוזר לעבודה רב אסי אמר אמצעיות אין להם סדר פי' ואינו חוזר אלא למקום שטעה מתיב רב ששת מהיכן הוא מתחיל מתחל' ברכה שטעה זה תיובתא דרב הונא אמר לך רב הונא כולהו חדא ברכה נינהו מאי תחלת ברכה תחלת אתה חונן לימא תהוי תיובתא דרב אסי אמר לך רב אסי אמצעיות לאו כולהו כחדא ברכה נינהו ואינו חוזר אלא למקום שטעה. ופי' ר"ח וקיי"ל כרב אסי דרב הונא לגבי רב אסי כתלמיד הוא נחשב ותו דמתני' מסייע לי' וקשיא לרב הונא ואע"ג דשני אשנויי לא סמכי'. ותו דתלמוד ארץ ישראל מסייע ליה דגרסי' בירושלמי בטוטאי אישתיק באופנים אתון שיילין לר' אבין אמר להו בשם ר' יהושע בן לוי זה שעובד תחתיו יתחיל ממקום שפסק א"ל והתנינן מתחלת ברכה שטעה זה אמר לון מכיון דעניתון קדושתא כמה שהוא תחלת ברכה הלכך בין יחיד בין שליח צבור טעה בשלש ראשונות חוזר למגן אברהם בשלש אחרונות חוזר לעבודה באמצעיות אינו חוזר כלל אלא אומר במקום (שזוכה) [שזוכרה] ודיו ע"כ פי' ר"ח. אמר ר' יצחק ראה שוורים באים פוסק דתני רב אושעיא מרחיקין מן שור תם חמשים אמה ומשור המועד כמלא עיניו תנא משמיה דר' מאיר ריש תורא בדיקולא סק לאגרא ושדי דרגא מתותך אמר שמואל ה"מ בשור שחור וביומי ניסן מפני שהשטן מרקד בין עיניו:
112
קי״גאמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות אמר רבי חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לרבו אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו אחרונות דומה לעבד שמקבל פרס מרבו והולך לו. פר"ח דדוקא ליחיד אבל שאלה ששואלין הצבור כגון זכרנו לחיים במגן בעשי"ת וכיוצא בהן שרי דהא שלש אחרונות עבודה ושים שלום שאלה נינהו ושרי משום דשאילת צבור נינהו. ושמעי' מינה דאסור לכל מאן דמשני או מוסיף או גורע בג' ברכות ראשונות מן המטבע שטבעו חכמים בברכות ואלו חזנים שמניחי' מטבע ברכות ואומרי' קדושות לאו שפיר עבדי אבל המאריך באמצעיות בתפלתו לית לן בה דהא משה רבינו פעם האריך בתפלתו מ' יום ופעם קיצר ואמר אל נא רפא נא לה ע"כ פי' ר"ח. מיהו מה שאנו מתפללין קרובו"ת בג' ראשונות ובג' אחרונות בהא אפי' (פי') ר"ח מודה דשרי דהא צרכי רבים נינהו כדפי' ר"ת לעיל בפ"ק שער ב' אבל צרכי יחיד בג' ראשונות ובשלש אחרונות ודאי אסור והא נמי דפר"ח שבאמצעיות אם הוא מקצר לית לן בה מפני שהלכה כר' יהושע דמתפלל אדם כל השנה מעין י"ח אע"ג די"ח שגורים בפיו כדפרי' לעיל. והא נמי דפר"ח דהמאריך באמצעיות לית לן בה היינו שאם שואל כל צרכיו שהוא רוצה בשומע תפלה לית לן בה או אם שואל מעין כל ברכה וברכה בסוף כל ברכה וברכה לית לן בה וכש"כ לאחר תפלה כל מה שישאל דלית לן בה כדמוכח פ"ק דע"ז דתניא נחום המדי אומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה ואמרי' התם דעבדינן כוותי' ותניא ר' אליעזר אומר שואל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנא' תפלה לעני כי יעטוף וגו' ר' יהושע אומר מתפלל אדם ואח"כ שואל צרכיו שנא' אשפוך לפניו שיחי וגו' וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אמר רב יהודה בר שמואל בר שילת משמי' דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר כגון אם הי' משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת ואם בעל תשובה הוא מאריך בברכת תשובה וכן כולם. רב ושמואל לא פליגי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ואפי' אם תמצא לומר דפליגי מיהו בהא מודו תרווייהו דשואל אדם צרכיו בשומע תפלה כדברי חכמי' וכדתניא נחום המדי אומר כו' אלא בהא פליגי דלשמואל אינו אומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה ולרב אומר וקיי"ל בפ' יש בכור דרב ושמואל הילכתא כרב באיסורי ותפלה איסורי נינהו והא דאמר התם פ"ק דע"ז א"ר יהושע בן לוי אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אחר תפלתו אפי' כסדר יום הכיפורים אומר ההיא נמי ליכא למידק ולומר לאחר תפלתו ולא בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה ופליגא אדרב אלא ודאי ה"ה דבכל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה אומר ותדע דהא הכא אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים אם צריך פרנסה אומרה בברכת השנים ופ' אין עומדין אמר רב חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר אפי' כסדר יום הכיפורים אומר אלמא מאן דאית לי' הא אית לי' נמי דרב שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה שאומר. וקשה לריב"א זצ"ל אהא דאמר אם יש חולה בתוך ביתו אומרה בברכת חולים דהאיך יכול יותר להתפלל אלא כמו שאנו מתפללין שא"ת יזכרנו לבד וצבור לבד הא קיי"ל לעולם יצרף אדם עצמו עם הצבור וי"ל שיתפלל כך והעלה רפואה לכל מכותינו ולחולי פלוני שבביתי כמו שאנו מתפללין ותן חלק טוב לכל הבוטחים בשמך באמת ושים חלקנו עמהם והואיל שמתפלל על חולה שלו כשמתפלל על רבים מתוך דרבים נפישי רחמי נשמעת תפלתו במהרה. וכן נמי הא דדרש ר' שמלאי לעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל ופירשתי אני לעיל בשער ק' דהיינו שאנו אומרים פסד"ז התם פ"ק דע"ז אינו מוכיח כדבריי אלא מוכיח דשבח הקב"ה היינו שיתפלל כל י"ח ואח"כ ישאל צרכיו דשלש ראשונו' ושלש אחרונות הכל משבח דקב"ה קא מיירי דמסיק התם אפלוגתא דר"א ור' יהושע מכדי קרא לא כמר דייקי ולא כמר דייקי במאי קא מיפליגי כדדרש ר' שמלאי דדרש ר' שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו כו' ר' יהושע סבר ילפי' ממשה פי' ר' יהושע דאמר מתפלל אדם ואח"כ שואל צרכיו סבר כר' שמלאי דלעולם יסדיר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. מעתה הואיל דקיי"ל דמתפלל אדם צרכיו באמצעיות היינו מפני שכבר הסדיר שבחו של הקב"ה בג' ראשונו' וכדאמר ר' חנינא ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו מעתה פסוקי דזמרה שאנו אומרים בכל יום היינו מההיא דר' יוסי דפ' כל כתבי הקודש ומעתה אין ראי' מיכן שלא לומר פסוקי דזמרה אחר התפלה כרפר"ח וכדפי' ה"ר נתן ערוך כדפי' לעיל בשער ק':
113
קי״דפרק מאימתי אמר ר' חלבו כל הקובע מקום לתפלתו אלהי אברה' יהי' לו בעזרו וכשמת אומרים עליו אי עניו אי חסיד מתלמידיו של אברהם אבינו ואברהם מנ"ל דקבע מקום לתפלתו שנאמר וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם ואין עמידה אלא תפלה שנא' ויעמד פינחס ויפלל. וקשה לי דבפ' נגמר הדין גמ' הי' רחוק מבית הסקילה ובפ' אלו הן הנשרפין בסופו אמר ר' אלעזר ויתפלל לא נאמר אלא ויפלל מלמד שעשה פלילות עם קונו אלמא דלא התפלל כלל דהא אמר פ' אלו הן הנשרפין דבקשו מלאכי השרת לדוחפו מפני שהי' עושה פלילות אלמא דלא דרך תפלה בא שא"כ מפני מה בקשו לדוחפו. ובפרק במה בהמה יוצאה תניא פחז כמים ר' אליעזר אומר פזת (חלתה) [חבתה] זלתה ר' יהושע אומר פסעת על דת חוייבת זנית רשבג"א פללתה חלת זרחה תפלתך ופי' דרב ר' נתן בערוך פ"ל פללת פי' עשית פלילות שתבעת עלבון אמך חלת התפללת כמו ויחל משה האי תנא סבר לא שכב עמה ע"כ בערוך. למדתי משם דלשון פלילות אינו תפלה: אמר ר' חלבו אמר רב הונא כל היוצא מביהכנ"ס אל יפסיע פסיעה גסה אמר אביי לא אמרן אלא כדנפיק אבל כדעייל מצוה למרהט שנא' נדעה נרדפה לדעת את ה':
114
קי״הפרק היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש גמ' וכשמת טבי עבדו וכו' ת"ר אין קורין אבות אלא לשלשה ולא אמהות אלא לארבע. מ"ש דאין קורין אבות אלא לג' דלא ידעינן אי מראובן קאתינ' אי משמעון קאתינא. אמהות נמי לא ידעינן אי מלאה קאתינא אי מרחל קאתינא. אלא עד הני חשיבי טפי לא חשיבי. פר"ח אין אומרים זכור לנו ברית אבות אלא לשלשה אומר זכור לנו זכות אברהם יצחק ויעקב מיכן ולמטה אין מזכירין וכך אין מזכירין זכות אמהות אלא לארבע. אלא עד יעקב חשיבי וזכותייהו גדולה. אבל השבטים לא חשיבי כי הני. לפיכך אין מזכירין וניתלין בזכותן. ד"א אין משבחין את המת בהספד שהוא בן ראובן ולא בן שמעון אלא שהוא בן אברהם יצחק ויעקב והנשים שהן בנות שרה ורבקה רחל ולאה וכמה פירושים אחרים כיוצא בהם. ע"כ פר"ח. וכך נראה בפרש"י. והיינו שאנו מתפללין אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב כדאמרי' בעלמא ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם. ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים ואלהי יעקב. יכול שיהיו חותמין בכולן ת"ל והיה ברכה בך חותמין ואין חותמין בכולן. וכדאמרי' בחלק א"ר יהודה אמר רב לעולם אל יביא אדם עצמו לידי נסיון שהרי אדם גדול הביא עצמו בנסיון ונכשל. אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע מפני מה אומרים אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואין אומרים אלהי דוד. אמר לו אינהו מינסו לי ואת לא מינסת לי כו'. הרי אפי' דוד המלך שיוצאין כנגדו שבעה ברקים ורוגשים כל אופנים ושרפים ואוצרות ברד וענני כבוד ומזלות וכוכבים ומלאכי השרת ולוהטי זבול אומרים למנצח מזמור לדוד. וקול רעש גדול בא מגן עדן ואומר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה. ואז דוד בא וכל מלכי בית דוד אחריו וכל אחד כתרו בראשו. וכתרו של דוד מובהק ומשונה מכל כתרים וזיוו הולך מסוף העולם ועד סופו. וכשעולה לבית המדרש הגדול שברקיע. הוכן לו כסא של אש שהוא ארבע מאות פרסה גובהו כפלים אורכו וכפלים רחבו. וכיון שבא דוד יושב על כסא שמוכן לו כנגד אותו הכסא של אש לקונו. וכל מלכי בית דוד יושבין לפניו וכל מלכי בית ישראל עומדין מאחריו מיד עומד ואומר שירות ותשבחות שלא שמעתן אוזן מעולם וכשפותח ואומר ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור הללויה מיד פותח מיטטרון שר הפנים וכל פמליא של עולם ואומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו. וחיות משבחין ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו ורקיעים אומרים ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור וגו'. והארץ אומרת ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. וכל מלכי בית דוד אומרים והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. וזכה לכל הכבוד באותו עולם. ש"מ שהיה צדיק וקדוש ומופלא אעפ"כ לא הגיע לצדקותן וחסידותן של אבות שלשה כש"כ השבטים שלא הגיע צדקותם וחסידותם. הלכך מסתבר פר"ח הראשון. וע"כ אין אנו מתפללין זכור לנו ברית אבות אלא לאברהם ליצחק וליעקב. והא דאמר בשבת פ' במה אשה יוצאה מאימתי תמה זכות אבות אמר רב דימי מימי הושע בן בארי דכתיב ועתה אגלה את נבלותה ושמואל אמר מימי חזאל דכתיב וחזאל לחץ את ישראל וגו' וכתיב ויתן ה' אותם וירחמם ויפן אליהם וגו'. ור' יהושע בן לוי אמר מימי אליהו דכתיב ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא וגו' פי' לי מורי הרב רבי יונתן זצ"ל דה"מ שאינה עומדת מעצמה. אבל כשאנו מתפללין שיעמוד לנו זכות אבות. לענין זה כל ימי הארץ אינה תמה ועומדת הלכך שפיר מצלינן זכור ברית אברהם ועקידת יצחק וכו' ושפיר נמי מצלינן אב הרחמים הוא ירחם על העמוסים בזכות ברית איתנים:
115
קי״ופ"ק דביכורים תנן. דגר מביא ואינו קורא מפני שאינו יכול לומר אשר נשבעת לאבותינו ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. וכשהוא מתפלל בינו לבין עצמו אומר אלהי אבות ישראל וכשהוא בביהכ"נ אומר אלהי אבותיכם ואם היתה אמו מישראל אומר אלהי אבותינו. ותניא בספרי אשר נשבע ה' לאבותיכם פרט לגרים לתת לנו פרט לעבדים. ואמר פ' בתרא דמכות כיון דאיכא ביכורי הגר דבעי למימר אשר נשבע ה' לאבותינו ולא מצי אמר לא פסיקא לי'. ותניא בתוספתא פ"ק דביכורים ר' יהודה אומר כל הגרים כולם מביאים ולא קורין. ובני קני חותן משה מביאין וקורין שנא' והיה כי תלך עמנו וגו'. ופר"ת דברייתא איירי כשאמו מישראל. וה"ק כל הגרים כולם מביאים ולא קורין אפי' אמו מישראל. ובני קני חתן משה מביאין וקורין כשאמו מישראל מביא וקורא דמשמע בכל גרים ואפי' אינן בני קיני והלכה בברייתא. ואמר בירושלמי פ"ק דביכורים תני בשם ר' יהודה גר עצמו מביא וקורא מאי טעמא כי אב המון גוים נתתיך. לשעבר היית אב לארם ועכשיו אתה [אב] לכל הגוים רבי יהושע בן לוי אמר הלכה כר' יהודה. אתא עובדא קומי ר' אבהו והורה ואמר הלכה כר' יהודה. ונראה בעיני דברייתא דירושלמי איירי כגון שאותו גר מבני קני חתן משה מדלא קתני כל הגרים כדקתני בתוספתא דבכורים והיינו טעמא שהרי כמו שמצינו שלקחו אלעזר ומשה מבנות פוטיאל כן יש לומר שלקחו בני פוטיאל מבנות ישראל. וכן ר' יהודה דורש בספרי שבני פוטיאל לקחו מבנות ישראל ומפני שנתערבו בני פוטיאל ובנות פוטיאל בישראל ע"כ כל הבא מזרעם מביא וקורא לאפוקי שאר גרים שאפי' אמו מישראל אינו מביא וקורא כדתנן במתניתא מעתה ירושלמי ותוספתא דכל אחד. והא דאמר דריב"ל ור' אבהו פסקו הלכה כר"י היינו כר' יהודה דברייתא וכן היא ניחא שנעמיד ירושל' כדעת התוספתא כי התוספתא שלנו יש לסמוך עליה כי תוספתא שלנו ר' הושעיא היא כדאמר פ"ק דב"ק תני ר' חייא עשרים וארבע אבות ניזקין הם ואמר נמי התם תני ר' הושעיא שלשה עשר אבות נזקין הן ותניא בתוספת' דידן פ"ט שלש' עשר נזקין וכו' אלמא דסמכא היא כדאמר פ' ע"פ כל ברייתא דלא מתנייא בי ר' חייא ור' הושעיא לא מותבינן מינה. ע"כ יש לנו לפרש ההיא דירושל' אחר הברייתא הילכך כל שאר גרים אפילו אמן מישראל אינם מתפללים כ"א אלהי ישראל ובני קני מתפללין אלהי אבותינו. מיהו בביהכ"נ אומר אלהי אבותיכם. והאידנא כל הגרים בחזקת שאינם בני קני כי בני קני נתערבו מאז בישראל. ותו דכל דפריש מרוב אומות העולם פריש:
116
קי״זפרק מאימתי אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן אמר ר' יוסי ב"ר חנינא משום ר' אליעזר בן יעקב כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גויך א"ת גויך אלא גאיך. פסוק זה במלכי' גבי ירבעם. אמר הקב"ה אחר שאכל ושתה זה ונתגאה קבל עליו מלכות שמים ודוקא יין ודבש ושכר שיש בהם גאות אבל מים שאין בהם גאות לית לן בה וכן ראיתי מורי רבינו אב"י העזרי ששתה מים בשחר קודם דתפלה. ופר"ח וקיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ופי' הרב ר' נתן בערך קב בריש גמ' הדר עם הנכרי ובסוף גמ' דפ' החולץ ובסוף גמ' דפ' האומר התקבל גט וכו' ובפ' הלוקח בהמה בגמ' רשב"ג משנת ראב"י קב ונקי פי' מעט וברור מכל ספק שהוא כסולת נקי' עד כאן ערוך וכן פי' ר"ח ס"פ התקבל משנת ראב"י קב ונקי כלומר מעט וברורה ע"כ פר"ח. וסוף פ' החולץ תניא אמר ר' שמעון בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה איש פלוני ממזר מאשת איש וכתוב בה משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי פר"ח מעט וברור מכל ספק ע"כ פר"ח. ור"פ הדר עם הנכרי א"ל אביי לרב יוסף קיי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ופרש"י קיי"ל ביבמו' פ' החולץ משנת ראב"י קב ונקי כלו' במקומות מועטות נזכר במשנה אבל נקי דהלכה כמותו בכל מקום ע"כ רש"י. משמע מלשון רש"י דדוק' במשנתינו הלכה כמותו לאפוקי ברייתא וכ"ש שמעת' משמי'. ומשמע כדבריו פ' ב' דייני גזירות גמ' דפוסק מעות דא"ר יצחק משמי' דחזקיה בכ"מ שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו א"ל רבא לרב נחמן אפי' בברייתא נמי א"ל מי קאמ' במשנתינו בכל מקום קאמר אפי' בברייתא ש"מ כל היכא דקאמר במשנתינו דוקא משנה ולא ברייתא א"כ ה"נ דקאמר משנת ראב"י קב ונקי משנה ולא ברייתא. ולפי זה הי' קשה לפי' ר"ח שפי' הכא וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי מיהו פ' החולץ מוכח דאפי' בברייתא קיי"ל כראב"י בכל מקו' גמ' ספק בן תשעה לראשון בן ז' לאחרון ת"ר ראשון ראוי להיות כה"ג שני ממזר ספק ראב"י אומר אין ממזר מספק וכו' אמר רב יהודה אמר רב הלכה כר' אליעזר כי אמריתה קמי' דשמואל אמר לי הילל שונה עשרה יוחסין עלו מבבל כהני לויי וישראלי חללי גירי וחררי ממזרי נתיני שתוקי ואסופי וכולן מותרין לבוא זה בזה ואת אמרת הלכה כראב"י אביי סבר לה כשמואל דהלכה כהילל ומוקי ראב"י אליבא דהילכתא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא ורבא סבר לה כרב דאמר הלכה כר' אליעזר ומוקי לה לראב"י אליבא דהלכתא כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא. מעתה ש"מ דאפי' בברייתא אמרי' משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי. ואפשר לומר שלברייתא קורא משנה כדאמ' בירושלמי שלהי מסכת הוריות דרש ר' אבא פלס ומאזני משפט לה' מעשהו כל אבני כיס פלס זה המקרא מאזני זו משנה משפט זה תלמוד לה' זו תוספתא וכולי וכולן נוטלין שכר מכיס אחד ר' אבא בר כהנא אזל לחד אתר אשכח לר' לוי [יתיב ודריש] איש אשר יתן לו אלקים עושר [וגו' עושר] זו מקרא נכסים אלו הלכות וכבוד זו תוספתות ואיננו חסר לנפשו מכל אלו משניות גדולות כגון משנת ר' חייא משנת ר' הושעיא ומשנת בר קפרא ולא ישליטנו אלקים לאכול ממנו זה בעל הגדה שאינו לא אוסר ולא מתיר לא מטהר ולא מטמא כי איש נכרי יאכלנו זה בעל התלמוד למדנו משם שלברייתות קורא משניות. מיהו הא ודאי תימה שפי' ר"ח הכא וקיי"ל משנת ראב"י קב ונקי דאין זה לא משנה ולא ברייתא וההיא דפ' ב' דייני גזירות לא קשיא די"ל שאין חילוק בין לשון משנתינו ללשון משנת מיהו הא דאמר ר' יוחנן כ"מ ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה דפ"ב דייני גזירות ודאי ראיה היא דדוקא משנה ולא ברייתא:
117
קי״חפרק יציאות השבת תנן לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא יכנס לבורסקי ולא לאכול ולא לדין ואם התחילו אין מפסיקין ואמר בגמרא הי סמוך למנחה אילימא סמוך למנחה גדולה אמאי לא הא איכא שהות ביום טובא אלא סמוך למנחה קטנה אם התחילו אין מפסיקין אמאי אין מפסיקין לימא תהוי תיובתא דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המנחה לעולם סמוך למנחה גדולה ובתספור' בן אלעשה. ופסק ר"ת דהלכה דסמוך למנחה גדולה תנן דאע"ג דהאי לישנא אליבא דריב"ל ואמרינן פ' תפלת השחר לית הילכתא לא כרב הונא דאמר אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת המוספין ולא כריב"ל דאמר כיון שהגיע תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום כו' ואיהו הוא דהוצרך להעמיד משנתינו סמוך למנחה גדולה כי קאמר ר' יהושע ב"ל סמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין היינו כל זמן שלא הגיע שעת מנחה קטנה מט' שעות ולמעלה אבל כשהגיע לט' שעות אז פוסק משום שכבר אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתפלל מדרבנן אבל לדידן דלא סבירא לן דר' יהושע בן לוי (מיהו) קאמר מתני' שפיר סמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין לגמרי אפילו עוברת שעת מנחה דלא אטרחוהו רבנן. אפילו הכי אומר ר"ת דהלכה היא דסמוך למנחה גדולה תנן מדלא קאמר תלמודא מידי אליבא דידן ודוקא סעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונישואין וסעודת ברית מילה וכל כיוצא אבל סעודה בעלמא כמו שאדם סועד בכל יום ההיא מותר אפילו סמוך למנחה קטנה ואפילו כבר הגיע שעת מנחה קטנה מותרת דלית הילכתא כר' יהושע ובלבד שיהיה לו שהות לאחר אכילה כדי שיעור תפלה ואם התחילו סעודה גדולה אפי' לאחר שהגיע שעת מנחה גדולה אין מפסיקין ובלבד שיהי' לו שעה אח"כ כדי תפלתו:
118
קי״טפרק אין עומדין אמר ר' חייא בר אבא לעולם יתפלל אדם בבית שיש לו חלונות שנא' וכוין פתיחין לי' בעליתי' לקבל ירושלם. ירושלמי כתיב ולעבדו בכל לבבכם איזהו עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה וכן בדניאל הוא אומר אלהא די אנת פלח לי' בתדירא ובאיזה עבודה הוא עובדו בתדירא הוי אומר זו תפלה כדכתי' זמנין תלתא ביומא וגו'. יכול יתפלל לכל רוח שירצה ת"ל וכוין פתיחין לי' בעליתיה נגד ירושלם יכול לא הי' מתפלל אלא משבא לגולה ת"ל כל קביל די הוה עביד מן קדמת דנא יכול יתפלל כל שעה שירצה תלמוד לומר ערב ובוקר וצהרים וגו':
119
ק״כפרק מאימתי אמר ר' חלבו אמר רב הונא לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שהרי אליהו לא נענה אלא בתפלת המנחה שנאמר ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא אמר רב נחמן ב"ר יצחק אף בתפלה של שחרית שנאמר ה' בוקר תשמע קולי ר' (יוחי) [יוחנן] אומר אף בתפלה של ערבית שנא' תכון תפלתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב. פי' ר"ח הילכך צריך אדם להיות רגיל בכולם:
120
קכ״אסדר תפלה נשלם. ושבח לאלקי עולם. ואויבי יהא נכלם:
121
קכ״בתשובה מהרב המחבר זצ"ל
122
קכ״גאדם שהרג נפש בשוגג אם יכול ליעשות שליח צבור. שלום יכפילוך מן השמים כדין כל מלכים. אדוני ר' יעקב ב"ר יצחק בר אוריין ובר אבהן. נתתי את לבי על כתבך להשיבך. כך נראה בעיני שאין שום כח ביד אבי תינוק לעכב עליכם מלהתפלל עם זה מתתי' אלא הדבר מוטל על הצבור. ודאי אם הי' הורג נפש במזיד אפי' אם אין גואלי הנהרג מונעין מלהתפלל עמו. הצבור עצמם צריכין להתרחק ממנו כמו שכתב רב שרירא גאון זצ"ל ההורג את הנפש בזמן הזה אין בידינו לעשות לו מאומה לא להורגו ולא לחובטו ולא להגלותו. אלא לימנע ממנו שלא להתערב עמו ואסור להתפלל עמו ולהסתכל בדמותו שכן אמרו חכמים אסור להסתכל בדמות אדם רשע ופסול לכל עדות שבעולם עכ"ל. ולא שנא הורג במזיד ול"ש הורג בשוגג שיש לימנע ממנו אם אינו שב בתשובה. אבל אם שב בתשובה הרי הוא צדיק גמור מיד אע"פ שעדיין לא עשה שום דין אלא שצריך טבילה ליטהר מעבירה שטימאתו. שהעבירה מטמאה. כדאמר בשוחר טוב במזמור בבא אליו נתן. וכן הוא אומר הרב כבסני מעוני מיכן אתה למד שכל מי שעבר עבירה כאלו נטמא בטמא מת ואין מזין עליו אלא באזוב. ואף דוד אמר כן תחטאני באזוב ואטהר. וכי נטמא דוד אלא בעון נפשו חלל. וכן קבלתי ממורי הרב רבינו שמחה זצ"ל שכל בעלי תשובה צריכין טבילה. דתני' באבות דר' נתן פ"ג מעשה בריבה אחת שנשבית וכו' ולאחר שפדאוה הטבילוה. שכל אותם הימים שהיתה שרויה בין העכו"ם היתה אוכלת משלהם ועכשיו הטבילוה כדי שתטהר. אע"ג דגיעולי עכו"ם אינם מטמאים את הגוף אפילו הכי הטבילוה כדי לטהרה מן העבירה. ואע"פ שפירשתי שכל בעלי תשובה צריכין טבילה אעפ"כ הטבילה אינה מעכבת התשובה. אלא אחד חייבי לאוין ועשה ואחד חייבי כריתות ומיתות ב"ד בין שהזיד בין ששגג מיד כשהרהר תשובה הרי הוא כצדיק גמור לכל התורה כולה אלא שצריך לצער את עצמו ולסגף את גופו להתכפר לו מה שכבר עשה. וראיה לדבד דאמרי' פ' האיש מקדש על מנת שאני צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה ואע"פ דידעינן ביה דרשע גמור. אפי' הכי אי הרהר תשובה מקודשת והוי צדיק אע"פ שעדיין לא עשה שום דין. וכן אתה למד מבני קרח שהיו רשעים ואש מלהטת סביבותיהם ועשו תשובה ושרת' עליהם רוח הקודש ונעשו נביאים ואמרו שירה כמו שדורש בשוחר טוב במזמור למנצח על שושנים. הא למדת אע"פ שלא עשו שום דין אלא שחזרו בתשובה שרתה עליהם שכינה. וכן אתה למד מאחאב דכתיב הראית כי נכנע אחאב מפני אלמא הכנעת הלב הוי תשובה להבא להקרות צדיק. ואע"ג דכתיב ויהי כשמוע אחאב את הדברים ויקרע את בגדיו וישם שק על בשרו ויצום וישכב בשק וילך אט. ואמר בפסיקתא בפרשת שובה וכמה מתענה אם היה רגיל לאכול בשלש שעות אוכל בשש ואם הי' רגיל לאכול בשש אוכל בתשע מהו וילך אט ר' יהושע בן לוי אמר שהי' מהלך יחף. אלמא שהי' מתענה והולך יחף התם כדי לבטל מעליו הגזירה שכבר נגזרה עליו כמו שאמר לו הנביא הכלבים ילקקו את דמו. הא למדת שהדין שעושין בעלי תשובה אינו אלא לבטל מעליהם הפורענות שכבר נגזר עליהם למפרע. אבל מיכן ולהבא רק שיהרהר התשובה ויתודה מיד הקב"ה נושא לו פנים ומשים לו שלום כדאית' בפסיקתא אמרו מלה"ש לפני הקב"ה כתיב לא ישא פנים האיך אתה נושא פנים לישראל שנא' ישא ה' פניו אליך אמר להם איך לא אשא להם פנים שהם מתודים לפני ואומרים בלשון הזה אשמנו בגדנו גזלנו כו' אלמא כשהוא מתודה אע"פ שעדיין לא עשה שום דין אפי' הכי הקב"ה נותן לו שלום ונקרא בעל תשובה כדכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב לזה שהי' רחוק ונתקרב. והא דאמר בפ"ק דזבחים ופ"ק דיומא ובשבועות גבי חייבי עשה שאם עשה תשובה שאינו זז משם עד שמוחלין לו היינו שמוחלין לו גם גוף עון שא"צ לא צום ולא קרבן להתכפר כדאמר רבא עולה דורן היא אבל שאר עבירות מתכפרין למר כדאית ליה ולמר כדאית לי' היינו הכל לשעבר. אבל להכא הוי צדיק גמור לכל התורה כולה. וההיא דזה בורר דאמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות אמר לי' רב ששת עני מרי ארבעים בכתפו וכשר לעדות אין לפרש דה"ק שהי' חשוד ועתה אינו חשוד אלא שלא קבל דין עדיין והיינו דקאמר ארבעין בכתפי' שאע"פ שכבר פירש מ"מ הואיל ולא קבל דין עדיין פסול. התם אין הפי' כך אלא החשוד דקאמר שעדיין חשוד אבל אם לא היה עדיין חשוד היה לכ"ע בשר אע"פ שלא קבל דין עדיין הואיל שרוצה לקבל. הילכך אתבריר לן דכל היכי שעבר עבירות אפילו חייבי כריתות ומיתות ב"ד מיד כשיהרהר תשובה אפילו מהיום הוי צדיק גמור. וצריך לסגף את גופו על שעבר להתכפר לו. והואיל שמהיום הוי צדיק ודאי יש להתפלל עמו אע"פ שעדיין לא קבל דינו. כש"כ זה מתתיה שכבר קבל מה שגזרו עליו רבותינו ואי משום שהיה בעיר אחת ולא היה גולה מעיר לעיר בהא ליכא חששא דאמר פ' אחד דיני ממונות אמר רב יהודה אמר רב גלות מכפרת שלשה דברים שנאמר כה אמר ה' היושב בעיר הזאת ימות ברעב בחרב ובדבר והיוצא ונפל על הכשרים חיה יחיה אלמא מהיכן ילפינן דגלות מכפר עון מההוא קרא. והא התם חייבי מיתות נינהו כדכתיב ימות ברעב ואפ"ה מתכפר להם בעבור שגלו לבבל אע"פ שלא היו גולים מעיר לעיר אלא נתיישבו בבבל כמו ששלח להם נביא לבנות בתים ולנטוע כרמים ור' יוחנן דגמר מיכניה שגלות מכפרת הכל אע"פ שיכני' לא היה גולה מעיר לעיר. ופרק אלו עוברין אמר רב כהנא אנא אי לאו דנסיבי כהנתא לא גלאי אמרו לי' והא למקום תורה גלית אמר להו לא גלאי כדגלו אינשי אלמא אע"פ שהיה יושב ולומד במקום אחד קרי לי' גלות. צא ולמד מאלו הן הגולין לעיר מקלט עד מות הכהן. הילכך זה מתתי' הואיל וגלה והודיע שבעבור זה המאורע הרע שבא לידו גלה והי' שם ונשתכר ודאי הוי גלות וקיים גזירת רבותינו כדתנן רוצח שגלה לערי מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להם רוצח אני אם אמרו לו אעפ"כ יקבל מהם שנאמר וזה דבר הרוצח. הילכך זה מתתי' נמי הואיל שהודיע שבעבור זה המאורע [גלה] אע"פ שנהגו בו בני אדם טריגוס בכבוד הוה גלות מעליא ואי משום שנשתכר הדין עמו כדכתי' ונס אל אחת [הערים] האלה וחי עביד לי' מידי דתהוי לי' חיותא. ולענין ליעשות לו שליח צבור נראה בעיני אם הי' כהאי גונא כהן פסול להקריב אז גם הוא לא הי' יכול ליעשות שליח צבור משום ההיא דפרק תפלת השחר דאמר ריב"ל תפלות כנגד תמידים תקנום תניא כוותי' דריב"ל מפני מה אמרו תפלת השחר עד חצות שהרי תמיד של שחר כו' ודרשו נמי לאלהא די אנת פלח לי' בתדירא וכי יש עבודה בבבל אלא זו תפלה הילכך הואיל והתפלה במקום קרבן גם הוא לא היה ראוי ליעשות שליח צבור אבל השתא שכה"ג כהן כשר להקריב גם הוא ראוי להעשות שליח צבור. ומנלן דכהן כי האי גונא כשר להקריב דאיתמר סוף פרק הרי עלי עשרון הזיד בשחיטה רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח רב נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח דהא לא עבד שירות ורב ששת אמר אין קרבנו ריח ניחוח נעשה כומר לע"ז. אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתניא כהן שעבד ע"ז ושב קרבנו ריח ניחוח במאי אי בשוגג מאי ושב שב ועומד הוא אלא פשיטא במזיד ואי בזריקה כי שב מאי הוה הא עבד ליה שירות אלא לאו בשחיטה רב ששת אמר לעולם בשוגג וה"ק אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח ואם לאו אין קרבנו ריח ניחוח. הא למדת דרב ששת מודה לרב נחמן דבשוגג קרבנו ריח ניחוח וכשר להקריב אע"פ שבמזיד נעשה כומר לע"ז. ואע"פ שאם זרק לע"ז נעשה בעל מום אפילו הכי שוגג בשחיטה כשר. כש"כ זה מתתי' ששגג בזה דתינוק שהוא ראוי ליעשות שליח צבור. ואי משום ההיא דפרק ר' ישמעאל דבעי מניה ר' יוסי בן שאול מרבי כלים ששמשו בהם בחוניו מהו שישמש בהם במקדש קמיבעיא ליה אליבא מאן דאמר חוניו לאו בית ע"ז הוא דתנן כהנים ששמשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש בירושלים כהנים הוא דקנסו רבנן בהו משום דבני דעה נינהו פי' דהוו מזידים אבל כלים לא פי' הואיל ולאו בני דעה נינהו הוו להו כמו אנוסים ולא קנסו בהו רבנן. ומסקנא התם שקנסו בהם. אלמא אפילו באונס נפסלים הא לא קשיא דשאני התם שנעשית בהם עבודה לבית חוניו במזיד. ועוד נראה דאפי' רוצח שהרג במזיד ועשה תשובה הרי זה נעשה שליח צבור שהרי עדיף מצדיק מעיקרו ואינו דומה לעושה שירות לע"ז שנעשה כבעל מום דהתם גלי קרא אצל ע"ז אבל לענין רציחה ושאר עבירות לא מצינו שנעשה כהן בעל מום. וראי' לדבר דאמר בברכות כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו שנאמר ובפרישכם כפיכם וקבלתי ממורי רבינו אבי העזרי דדוקא בשלא עשה תשובה אבל אם עשה תשובה הרי זה נושא את כפיו ומברך את ישראל כדאי' בירושלמי בהניזקין שלא תאמר בהן זה מגלה עריות ושופך דמים והוא מברכני אמר הקב"ה וכי הוא מברכך אני הוא שמברכך שנאמר ושמו את שמי. וכל היכי שנוכל ליישב ירושלמי עם תלמודא דידן לא נאמר שחלוקים זה על זה הילכך מוקמי ההי' דברכות שלא עשה תשובה וההיא דהניזקין בירושלמי בשעשה תשובה הילכך מתתי' זה השוגג בזה התינוק כשר ליעשות שליח צבור. ואי משום הא דסדר תענית גבי שליח צבור דמסיק ונאה בפרקו ומפרש רש"י שלא יצא עליו שם רע. מן הא לא קשיא דאין זה שם רע שבאתה בשגגה לידו. שא"כ תקשי לך פ"ק דמכות דתניא אמר ר' יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם להוציא מלבן של צדוקים שהיו אומרים אין העדים נהרגין עד שיהרג הנידון אמר לי' שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי כו' כל ימיו של ר' יהודה בן טבאי הי' משתטח על קברו כו' ור' ישמעאל פ"ק דשבת קרא והטה. הרי באת לאלו הצדיקי' שגגת מיתת ב"ד וכי משום זה לא תאמר שפרקן נאה ח"ו. לא פרקו נאה היינו שמזיד ומועד לדברים שלא כהוגן אבל אדם שבאת לידו שגגה ומתחרט הרי זה צדיק גמור לכל התור'. ואתה תזכה ליום שכולו אורה. לכתר ועטרה כחשקי. יצחק ב"ר משה נב"ה:
123
קכ״דתשובה מהרב רבי אליעזר מביה"ס להרב רבי יהודה חסיד זצ"ל בדבר שכירות החזנים ונתינת חוקים.
124
קכ״הלשועה אל עושהו. ועיניו אל קדוש ישראל לעשות מעשהו. וכי תשעינה עיני רואים לחשוב עבורה נכרי' עבודתו. אל ישים אשם נפשי בי חלילה להרהר אחר מדותיו. וכי ידעתי מחשבותיו. כולם לכבוד יוצרו וכל כוונתו לכבוד שמים. פליאה דעת ממנה נשגבה לא אוכל לה. ולא לסתור דבריך באתי לבטל רצונך מפני רצוני. אכן משפטים אדבר אותך ונדעה מה בינינו מה טוב. והנה מציון קבע יוצרנו שכר למשרתי מקדשו. ואף כי עבודת בית ה' חמודה בעיני כל וכל א' מתאוה להקדים חבירו עד שבאו לידי שפיכת דמים בכל זאת לא צוה לעבוד חנם לבלתי ימשכו ידיהם ונמצאת העבודה בטלה וקבע שכר לכהניו חלף עבודתם והכתיב בתורתו כי שכר הוא לכם. וכאשר נתרשלו בימי עזרא ביטל יוצרנו מצות שפתיו לא תנסו וצוה על ידי מלאכי לבוחנו בזאת להיות טרף בביתו מצוי למשרתי מקדשו. ומעת הוסר התמיד אין לו ליוצרנו אלא ארבע אמות של תפלה. ותפלות כנגד תמידין תיקנום ואם אין שליח צבור אין קדושה החמודה בעיני יוצרנו ועליו מנשק דיוקנו של זקן כמפורש לנו ע"י ר' עקיבא וחביריו בבריית' דר' ישמעאל. ובסדר קדושה שצריכה עשרה וצריכה שליח צבור אנו מובטחים להיות נושעים מדינה של גיהנם. ואיך קראת לכוס ישועות כוס התרעלה. ולצדקה הנה צעקה. עובר על פשע יעביר חטאתך לאורך ימים. וחיית ורבית. וטובה צפורנן של ראשונים אך כי לא ממך ומכיוצא בך מ"מ נתנו לב לדוחק צבור שאין סיפוק ביד כל צבור וצבור ליתן שכר שליח צבור מכיסם ותקנו להם חוקות לגבות מאוכלי שלחן חתנים שלא ירע לבבם בתתם מפני הנאת שמחה ואכילה ושתיה ונמצאת מצוה גוררת מצוה ואתה קראת לו חמס. ותקנו להם שמחת תורה ומגבת פורים לעטרת מקדש מעט כנגד מחצית השקל לעבודת בית יוצרנו כדי שלא להכביד על הצבור שאין ידם משגת ליתן שכר החזנים בבת אחת כי לולא החוקים האלה לא היה משעבד עצמו לכל צרכי צבור אם לא בשכר מרובה. ולמדו מדרכי יוצרנו שתיקן לעובדי ביתו כ"ד מתנות ולא הכביד לתת הכ בבת אחת מן הגורן ומן היקב. וקדמונים היו חכמים לראות את הנולד ואם אתה תבטל להם מגבת פורים ונדבת שמחת תורה ונדבת החתנים הנה ברוב מקומות שבפולין ורוסייא ואונגרין שאין שם לומדי תורה מתוך דוחקם. ושוכרים להם אדם מבין מאשר ימצאו והוא להם שליח צבור ומורה צדק ומלמד ביניהם ומבטיחים אותו על כל אלה ומשתבטלם לא יספיק שכרם למחייתם וירדו מחומתם וישארו בלי תורה ובלא תפלה ובלא מורה צדק ואף אם תשוב בך דואג אני פן נשמעו שם דבריך הראשונים ויבוא לידי קלקול:
125
קכ״וסליקא לה תשובה שהשיב ה"ר אליעזר מביה"ס זצ"ל להרב רבי יהודה חסיד זצ"ל:
126
קכ״זתשובה אחרת מהרב המחבר זצ"ל להרב ר' חזקיה ב"ר יעקב זצ"ל
127
קכ״חפגעתי בבחור הממלא מקום אבותיו. ואראה והנה מור ואהלות נוטפות שפתותיו. כי תי"ו חיים אותיותיו. וניכרים מעשיו מתוך מחשבותיו. ומתקו לי מדבש שאילותיו. כי מיישר אורחותיו. בדרך טובים האהובים בחור נחמד הרב ר' יחזקיהו בן הרב ר' יעקב זצ"ל. אמת ואמונה כי הורה מורי רבינו שמחה זצ"ל הלכה למעשה שיחיד יכול לעכב חזנות שלא יעשה שליח צבור כי אם מאגודה אחת גם פשוט בכל רינוס שהמיעוט מעכב על הרוב מלקבוע שליח צבור וראיתי הרבה מעשים ברינוס שהמיעוט עיכב על הרוב. אמנם לא שאלתי את פי מורי הרב אי מנהגא אי דינא. ורואה אני כי דינא דאורייתא. ואומר אני שכל המתמנה להיות שליח צבור שלא מתוך אגודה אחת אין רוח חכמים נוחה הימנו דתנן רבן גמליאל אומר שליח צבור מוציא את הרבים ידי חובתן ותניא אמר להם ר"ג לדבריכם למה שליח צבור יורד לפני התיבה אמרו לו כדי להוציא את שאינו בקי אמר להם כשם שמוציא את שאינו בקי כך מוציא את הבקי הואיל ועומד ומתפלל שלא מתוך אגודה אחת והשאר לא עשאוהו שליח צבור האיך יוציא אותם ידי חובה והם אינם מסכימים לתפלתו. ות"ר עמדו בתפלה אע"פ שיש שם זקן וחכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל ר' יהודה אומר מיטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקם ופרקו נאה שפל ברך ומרוצה לעם. ופרש"י זצ"ל ומרוצה לעם שמסכימים לתפלתו אלמא בעינן שליח צבור שיהיו העם מסכימים לתפלתו ואם תרי רובי מסכימים ומיעוטם אין מסכימים האיך תפלתו עבורם אפי' הוא מתכוין עליהם הואיל שאינם מסכימים לתפלתו. ואע"פ שיש בו כל מדות טובות שהוזכרו בברייתא אפי' הכי אכתי בעינן שיהיו העם מסכימים. והעובר לפני התיבה דקתני בברייתא היינו כל השנה. ואפי' אם תמצא לומר דדוקא בשעת עצירת גשמים קא מיירי. ראש השנה ויום הכיפורים ויומא דרחמי לא גריעי מעצירת גשמים. ועוד שסברא הוא דמרוצה לעם דקתני היינו בכל השנה דהאיך יצאו בתפלתו והם אינם מסכימים לתפלתו. ותדע דהא ישראל שהפריש קרבן חובתו ובא כדן והקריב ובעל הקרבן אינו חפץ בו שיקריב קרבנו וכי ס"ד שנתכפר לו והא אסקי' מאי טעמא תקינו מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבע משמרות הא למדת דאפי' הם חפצים אפי' הכי לא נפקי ידי חובתם אלא א"כ עומדים על גבם כש"כ היכא שאינו חפץ בהקרבתו דלא נפקי ידי חובתם. וההיא דירוש' דשוחט אדם פסחו של חבירו שלא מדעתו היינו שאינו יודע בשעת הקרבה אבל אם הוה ידע הוה חפץ בהקרבתו ובעבודתו. הא למדת שאין לכהן להקריב אלא בהסכמת הבעלים והכי נמי אין לשליח צבור להתפלל אלא בהסכמת כולם. וכשהוא מתפלל אז מקריב קרבן צבור דתפלה היינו עבורה דכתיב אלהא די אנת פלח לי' בתדירא וכי עבודה יש בבבל אלא היינו תפלה. וכבר איפלגו ר' יוסי ב"ר חנינא ור' יהושע בן לוי דאיתמר ר' יוסי בר חנינא אמר תפלות אבות תיקנום ר' יהושע ב"ל אמר כנגד תמידים תיקנום וכוותי' קיימא לן. ותו דמסקנא דלר' יוסי בר חנינא נמי אסמכינהו רבנן אתמידין. הא למדת כששליח צבור מתפלל אז הוא מקריב קרבן צבור. ואם המיעוט אינם חפצים בעבודתו האיך יוצאים הא אינו יוצא אפי' חפץ בעבודתו עד שיעמוד על גביו הא למדת שאין הכהן רשאי להקריב קרבנו אלא א"כ שיודע שמסכים לעבודתו. והכי נמי אין שליח צבור נעשה שליח צבור אלא א"כ יודע שהצבור מסכימים לעבודתו והיינו דתניא בברייתא דבעי' שיהיה מרוצה לעם כדפרש"י שיהיו מסכימים לתפלתו. וא"ת יעשו להם אותם שאינם מסכימי' שליח צבור אחר האיך יתפללו שנים כאחד או זה בדרום וזה בצפון היתכן הדרך הזה או מאיזה כח יגרשו אותם מבית הכנסת לעשות ביהכ"נ אחר והכתוב צועק חלק לבם עתה יאשמו. הא למדת שכל שליח צבור שעומד שלא מתוך אגודה אחת שאין רוח חכמים נוחה הימנו אלא עד שימצא אדם שיהי' מרצה לכולם. והחסיד הגדול מורי הרב רבינו יהודה החסיד זצ"ל אמר לי שצריך שליח צבור להיות אהוב לצבור שאם לא כן כשקורין תוכחה סכנה היא למי שאינו אוהבו ואמר לי שאם אדם יודע שהחזן אינו אוהבו שאם יקרא אותו בתוכחה יזהר אל יעמוד כי יכשל אם יעמוד. הילכך אין נכון להתמנות שליח צבור אלא בהסכמת כל הצבור. וכשיתמנה להיות שליח צבור ויכנס לתפלה אם לאחר כן יאמר אחד או שנים שלשה וארבע אין אנו חפצים בו ובלא פשיעתו שלא פשע דבר הקרוי פשיעה שלא כהוגן לאו כל כמינייהו להעבידו הואיל וקבלוהו עליהם כי היכי דלאו כל כמינייהו לבטל המעמדות הואיל שככר נתמנו וקבלום עליהם. מכל מקום צריך שליח צבור לעסוק שיאהבו אותו ולהחניף לצבור ולהעביר על מדותיו כדתניא דבעינן שיהא שפל ברך אבל במילי דשמיא אסור לו להחניף להם אלא צריך להוכיח אותם. וישר כחך והילך בתורה ובמעשים טובים כחשקי אוהבך. יצחק ב"ר משה נב"ה:
128
קכ״טתשובה מהרב ר' משה בר חסדאי זל"ע
129
ק״לגדול השלום שהוא בלי המחזיק כל הברכות. וגנאי הוא המחלוקת שהוא מחריב את הגופים והממונות. ומסלק את השכינה ואם אין שכינתו עליהם אין עליהם שומר. רבותינו אחינו שבמיידבור"ק חישבוני לראש להשיב על דברי ריבות שביניהם ואני לא [כשאני] נכתב נקרא וגם לא הגעתי ואיני כדאי להודות להם. כדיי הוא להתאונן על סילוק הצדיק הרב ר' יעקב וסילוקו בעון הדור כאחד משאר צדיקים המסתלקים ומתכפרים. ואחרי שנמצא טובה בחייו ובמותו והניח זרע תחתיו שלמד תורה וראוי גם הוא לרצות בין ישראל לאביהם שבשמים אע"פ שלא הגיע למעלות של אביו ולחכמתו. טוב הוא שהיו מתרצים רבותיי לעשות חסד עם בנו כאשר עשו עם אביו מאחר שאין להם גדול בחכמה מזומן וראוי לעמוד על מקומו. אך כמו שהוא מזומן לרצות בין ישראל לאביהם שבשמים כן שורת הדין ומשפט שירצה בין הצבור. וצריך הוא הבחור בן הרב להקיש על דלתי כל אחד ולפייסו ולרצותו ולהשוות את עצמו לאוהב לו ולמשרת להיות ניאות בעבודתו ויותר לקטן מלגדול. ולדחוק מן הקרוב. וכן רבותינו שעמו. לפי גדולתן תהא ענוותנותן. גם הם יכניעו את עצמם לבקש מאחינו הממאנים שיכופו דעתם ויתרצו באגודה. גם כי הם רבים עם הקרובים לבן הרב. לא נכון להם לגבר המחלוקת. וכבר שלח לי רבינו שמחה זצ"ל כי הישוב והחזנות אפי' יחיד יכול למחות. ושרי ליה מאריה כיצד נתקיים בהם המנהג הרע הזה כי איני חולק כשיש רבים הממאנים אפי' הם מועטים שלשה או ארבע בני אדם. אך יחיד כל דהוא היאך יכול למחות. ורבינו יב"א נמצא תשובתו בשפירא וכתב כי רוב צבור אם התירו לאחד הישוב רובו ככולו. והביא ראיות מהוריות. ורבותינו כתבו בתוס' בבא בתרא כי אם הי' רבינו תם לא הי' מודה בחרם הישוב. כי אם קדמונינו לא הנהיגו חרם הישוב אלא בשביל אלמים ומוסרים ושאינם רוצים לפנות לתקנת הקהל ושאינם רוצים לפרוע עמהם מס אבל על אחרים אין חרם. ויש לי תשובה של הרב רבי' אליעזר מאורליינוש זצ"ל שכתב ששמע כן העדות מפי רבינו תם כשיצא מביהכ"נ של טריו"ש. ויש תמהון במנהגים שיש אנשים חטאים שמוחים ישוב לאדם שיש בו צרכי צבור ואינו יורד לחייהם ומי שעושה זה יש בידו מדת סדום ולא יזכה להיות במחיצת הצדיקים. העכו"ם נקראים מתקוממי השם הקמים על ישראל. וזה ששונא לעבדי השם כש"כ שהשם יקעקע את ביצתו וכבר אמרו רבותינו בירושלמי המעכב את הרבים מלעשות מצוה צריך נידוי: ושלום משה בר חסדאי זל"ע:
130
קל״אתשובה מהרב המחבר זצ"ל באחד שקנה להוציא הס"ת מן ארון הקודש וכו':
131
קל״באשריכם ישראל. כי ידכם יש לאל. להחזיק דת יקותיאל. להנהיג החזקות. להרבות הצדקות. אשר שאלתם ששמעון מוחה ביד ראובן שקנה מן הקהל להוציא ס"ת מאה"ק ולתתה ביד שליח צבור וכן להחזיר'. והמעות הללו באין לכיס של צדקה ושמעון מוחה שלא לעשות כן מפני שהיא מצוה של חזן. נראה בעיני שלא כיון יפה אותו שמעון שהרי במה זכה בה חזן. ודאי אלו לא היה יכול לקרות ספר תורה כי אם הוא אז הוא זוכה. אבל השתא שיכול אחר לקרות. מעשים בכל יום. שראובן מתפלל שחרית. שמעון קורא. ולוי מתפלל מוסף. אם כן היאך נאמר שזכה בה. ותנן בתמיד נשחט. שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו. ואמר בגמ' ש"מ הולכה שלא ברגל שמה הולכה דילמא דנייד פורתא. מאי קמ"ל דא קמ"ל ברוב עם הדרת מלך. ואיתא נמי פ"ק דזבחים. הרי דברים ק"ו ומה התם שכבר זכה שקבל הדם בידו אע"פ כן נותן לאחר להוליך ואותו אחר שוב נותן לאחר כדי לזרוק וכדי לקיים ברוב עם הדרת מלך. וכש"כ החזן שעדיין לא זכה כספר תורה שיכול אחר להוציאה מן הארון הקודש ולתתה בידו כדי לקיים ברוב עם הדרת מלך. והא דתנן במס' תמיד בפ' לא היו כופתין את הטל' שחט השוחט וקבל המקבל ובא לו ליזרוק ולא קתני והוליך המוליך דמשמע המקבל הוא המוליך. א"כ משמע דהואיל וזכה בה אין אחר רשאי להוליך ולא חיישינן לרוב עם הדרת מלך. שאני תמיד דרבים עסקי ביה ואיכא בלאו הכי הדרת מלך. אי נמי תני הכי למעוטי שאין השוחט נמי מקבל. בפרק אלו נאמרין ובפרק בא לו החזן נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול ופריך בגמרא ש"מ חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב. אמר אביי כולה משום כבודו דכהן גדול הוא. דכי פי' נהי דשפיר עבדי שזה נוטל ונותן לזה ושוב נוטל ונותן לזה. אבל מ"מ היאך נוהגין כבוד בסגן בפני כהן גדול ולמה הסגן מעצמו אינו נוטלה ונותנה לכה"ג. ומשני אביי דכולה משום כבוד כה"ג הוא. אבל דפריך לעיל בירושל' בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה. וכה את אמר מוליכין את התורה אצלו. אלא ע"י שהם בני אדם גדולים התורה מתעלה בהן. אם כן משמע דדוקא שהחזן הוא גדול הדור שהוא מופלג בתורה ובגדולה דוקא אז מותר לו לאחר להושיט לו ספר תורה אבל אדם בינוני לא. לא היא דוקא ע"ז קפיד תלמודא שהוא יושב במקומו ומוליכין ספר תורה אצלו. אבל הכא שהחזן עומד לפני ארון הקודש ומצפה שיושיטו לו על כי האי גוונא שייך לומר ברב עם הדרת מלך ומצוה מן המובחר לעשות כן. ועוד אומר אני אפי' היתה זאת מצות חזן אפי' הכי יש להניח לאחר להוציא כדי להרבות במצוה. וראיה לדבר גלילה שהרי הגלילה היא של הרב הגדול בעיר כדאיתא בשלהי מגילה דאמר רב שפטיה עשרה שקראו ספר תורה גדול שבכולן גולל ס"ת. אפי' הבי נדגו בכל הקהלות לקנות הגלילה אע"ג דאיכא הרב בביהכ"נ. וכן המשפט שיוכל לקנות ליקח המעילים ולהושיט ביד הגולל ואין הגולל יכול למחות בידו הואיל שתחלה היה עושה זה שמש אע"פ שקנה גלילה בלקיחת המעילים. וקבלתי בשם הרב ר' אלעזר מוורמ"ש זצ"ל. מעיל של ס"ת שתפור תחתיה פשתן שצריך להושיט צד המעיל על ס"ת ולא צד פשתן דומיא דמזבח הזהב. ולענין יין של הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הוא הזוכה ואין שייך ירושה במצות. אלא במי שירבה בצדקה הוא הזוכה. והבורא יזכה אתכם לקיים המצות ויאריך לכם ימים ושנים. כחשקי. יצחק בר משה נב"ה:
132
קל״גפרק הכל שוחטין בסופו. ת"ר נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו. היינו להיות שליח צבור קבוע. בעינן שתתמלא זקנו אבל למקרה בעלמא רק שהוא בן י"ג שנה ויום אחד הרי זה עובר לפני התיבת ומוציא את הרבים ידי חובתן כדתנן פ' הקורא את המגילה עומד קטן קורא ומתרגם אבל אין פורס על שמע ועובר לפני התיבה. דדוקא קטן אבל בן י"ג ויום אחד פורס על שמע ועובר לפני התיבה ומוציא את הרבים ידי חובתן. היינו באקראי בעלמא. ולהיות שליח צבור קבוע בעינן עד שתתמלא זקנו ואפי' אינו רגיל עדיין. אבל כשהיא עת צרה כגון עצירת גשמים. או משלחת זאבים. או כל כיוצא בדבר. שהוא סכנת רבים וה"ה בראש השנה ויוה"כ צריך להיות אדם מופלג שירד לפני התיבה דתנן פ' סדר תעניות כיצד עמדו בתפלה מורידין לפני התיבה זקן ורגיל ויש לו בנים וביתו ריקן כדי שיהא לבו שלם בתפלה. ורגיל שנתמלא זקנו קודם לזקן וחכם שאינו רגיל. ובלבד שיהא בו כל המדות ששנינו דת"ר עמדו בתפלה אע"פ שיש שם זקן או חכם אין מורידין לפני התיבה אלא אדם הרגיל. ר' יהודה אומר מיטפל ואין לו ויש לו יגיעה בשדה וביתו ריקן זקן ופרקו נאה ושפל ברך ומרוצה לעם ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות בתור' ובנביאים ובכתובים ובקי בכל הברכות. ויהבו בי' רבנן עינייהו בר' יצחק בר אמי. היינו מטפל ואין לו היינו ביתו ריקם. אמר רב חסדא ביתו ריקם מעבירה. מאי זקן ופרקו נאה. אמר אביי שלא יצא עליו שם רע בילדותו. נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה. זה שליח צבור שיורד לפני התיבה שאינו הגון. פרש"י מטפל ואין לו יש לו טפלים ואין לו במה לפרנסם שלבו דואג עליו. ויש לו יגיעה בשדה שמתכוין יותר בתפלת גשמים. ופרקו נאה מפרש לקמן. ושפל ברך עניו ומרוצה לעם שמסכימין לתפלתו. נעימה. בסימא קלא שמושך את הלב. ורגיל לקרות בתורה כדי שיהיו הפסוקים של תפלה סדורין בפיו. ריקן מן העבירה שאין חמס וגזל בביתו. ופרקו נאה. אפי' כשעמד על בחרותו פרקו היה נאה בלא שם רע. שאינו הגון רשע שהקב"ה שונאו יותר מכולם והוא נותן קולו לפניו ע"כ רש"י. והדין נותן שאין להוריד לפני התיבה שום אדם שאינו הגון דאין קטיגור נעשה סניגור. כדאמרינן פרק ראוהו ב"ד בר"ה אמר רב חסדא מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה לפני ה' לפי שאין קטיגור נעשה סניגור. ועוד שכיון ששליח צבור אינו הגון. הוי כל הצבור נענשים מפני שעולה רוגז למעלה בעבור תפלתו. פרק אין עומדין תנן העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ולא יהא סרבן באותה שעה. ומהיכן הוא מתחיל מתחלת ברכה שטעה זה. ת"ר העובר לפני התיבה צריך לסרב ואם אינו מסרב דומה לתבשיל שאין בו מלח ואם מסרב יותר מדאי דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח. הא כיצד הוא עושה פעם ראשונה מסרב שניה מהבהב שלישית פושט את רגליו ויורד. פי' הרב ר' נתן ערוך מהבהב ינענע עצמו מסרב פי' ממאן תרגום וימאן מסרב. ת"ר ג' רובו קשה ומיעוטו יפה ואלו [הן] שאור ומלח וסרבנות. פרק אין עומדין תנן המתפלל וטעה סימן רע לו. ואם שליח צבור הוא סימן רע לשולחיו מפני ששלוחו של אדם כמותו אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע. אמר להם אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. ואמרי' בגמ' אהייא אמר רב ספרא משום [חד] דבי רבי באבות פי' אם יטעה באבות אז אינו סימן טוב ובשאר ברכות לית לן בה. אמרו עליו על רבי חנינא כו'. גמ'. אמרו לו וכי נביא אתה אמר להן לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני אם שגורה תפלתי [בפי] יודע אני שהוא מקובל. ואם לאו יודע אני שהוא מטורף. מה"מ אמר ר' יהושע בן לוי דאמר קרא בורא ניב שפתים שלום. ופר"ח המתפלל וראה ששפתותיו עשו תנובה בידוע שנשמעת תפלתו שנאמר בורא ניב שפתים וגו' עד כאן פי' ר"ח. בספר המקצעות והיכא דאיכא חזן הכנסת ומרננין עליו בדברים רעים מוציאים אותו ומכניסין אחר תחתיו שיהא מרוצה בין ישראל לאביהם שבשמים וצריך להיות צדיק וישר ונקי בגופו ואם אינו כן עליו הכתוב אומר היתה לי נחלתי באריה ביער. הקריבהו נא לפחתיך הירצך או הישא פניך. והורה רב יודאי גאון דשליח צבור סומא כשר הוא ואין מסלקין אותו כל זמן שמעשיו הגונים. ושליח צבור שאין מבין כל כך וקולו ערב והעם מרוצים אתו ויש שם תלמיד חכם אחד שיודע לישא וליתן ואין קולו ערב איזה מהם עדיף. כך אמר מר רב יהודאי גאון ודאי תלמיד חכם עדיף לפי שהוא מבין מה שידבר. וזה שקולו ערב אינו מדבר כשורה. מכל אלו למדנו שבזמן שיש חזן כשר והגון אין מורידין לפני התיבה שלוחי צבור נערים שאינם מלאי זקן. או שאינם מבינים כל כך אפי' בן מאה שנה ואינו מבין מה שידבר ויש שם בן י"ג שנה ויום א' יורד לפני התיבה. עד כאן לשון ספר המקצועות. ובתשובות כתב ושליח צבור סומא או זקן שכהו עיניו מרוב זקנה והם יודעים להתפלל כראוי ושאלתם מהו לירד לפני התיבה להוציא את הרבים ידי חובתן כך דאינו שיורדין לפני התיבה ומוציאין את הרבים ידי חובתן. אבל אין קורין את המגילה ואין קורין בספר תורה אע"פ שהן יודעין בגירסא לפי שקריאת המגילה וקריאת ס"ת בעינן מן הכתב ולא בגירסא דתנן גבי מגילה קראה ע"פ לא יצא וגבי ספר תורה כתיב ויקראו בספר תורת אלקים מפורש ושום שכל ויבינו במקרא וגו' וכך פירשו רבותינו הגאונים:
133
קל״דמתני' בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו ר' יהודה אומ' מברך לפניהם ולאחריהם. פרש"י אינו מברך לא לפניה ולא לאחריה אפי' בהרהור כי אם ק"ש מהרהר בלבו. וה"נ מוכח בגמרא דהא דתני בעל קרי מהרהר בלבו היינו ק"ש כדאמר מה סיני הרהור מותר ודבור אסור הכא נמי דבור אסור הרהור מותר דהיינו אק"ש קאי דהיינו דברי תורה ואמר נמי כדי שלא יהיו כל העולם עסוקין בק"ש והוא יושב ודומם. ש"מ דמהרהר דקתני אק"ש קאי ולא אברכות. ואמר נמי במסקנא אליבא דר' יהודה לא תימא מברך אלא אימא מהרהר ומי אית ליה לר"י הרהור והתניא ב"ק שאין לו מים לטבול קורא ק"ש ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה ואוכל פתו ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו דברי ר"מ ר' יהודה אומר אף יוציא בשפתיו פי' מהרהר בלבו את ברכת המזון אבל אותם ברכות אפי' אינו מהרהר. והא דשרינן להרהר בק"ש משום דהואיל ואסרי בברכות (שלא היה) [שלאחריה] דהיינו אמת ויציב. הוי' לה ק"ש דאורייתא ולהכי שריא. וה"ג בגמ' אלא היינו טעמא דק"ש ודבהמ"ז. דבהמ"ז דאורייתא. פי' משום כך מהרהר. ק"ש דאית בה מלכות שמים פי' מלכות שמים נמי ותרתי לטיבותא מלכות שמים וגם שהיא דאורייתא. לאפוקי תפלה שאין בה לא מלכות שמים ולא שהיא דאורייתא. והא דסבר רב יהודה אמר שמואל דק"ש דרבנן. היינו היכא שקרא אמת ויציב. אי נמי מה שפירש"י טעמא דק"ש דאורייתא היינו אליבא דהילכתא כר' אלעזר דאמר ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא כדפרישנא לעיל דהלכת' כוותיה. והא דשני תלמודא. היינו אליבא דר"י אמר שמואל: גמ' אמר (רב הונא) [רבינא] זאת אומרת הרהור כדבור דמי דאי ס"ד דהרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר אלא מאי הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו. כדאשבחן בסיני מה סיני הרהור מותר דבור אסור ה"נ דבור אסור הרהור מותר ורב חסדא אמר הרהור לאו כדבור דמי דאי ס"ד הרהור כדבור דמי יוציא בשפתיו אלא מאי הרהור לאו כדבור דמי למה מהרהר כדי שלא יהיו כל העולם עסוקין בק"ש והוא יושב ודומם. ונגרוס בפרקא אחרינא אמר רב אדא בר אהבה בדבר שהצבור עסוקין בו והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו ותנן היה עומד ומתפלל ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא מקצר טעמא דהתחיל הא לא התחיל לא יתחיל. שאני תפלה דלית בה מלכות שמים. והרי ברכת המזון. דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו. אלא היינו טעמא דק"ש ודבהמ"ז דברכת המזון דאורייתא וק"ש דאית בה מלכות שמים לאפוקי תפלה דרבנן ולית בה מלכות שמים. וקצת יש לשאול אליבא דרבינא דאמאי לא פריך הכי דאי הרהור לאו כד"ד יהרהר ברכות נמי. ואליביה דרב חסדא נמי יש לשאול דהואיל דהרהור לאו כד"ד יהרהר ברכות נמי. והא דפריך לרב חסדא והרי תפלה ולא פריך ליה והרי ברכות שלפניה ושלאחריה משום דאין ברכות עיקר הדבר כי כל העסק אינו בא כ"א בעבור ק"ש ובעבור תפלה. ולרבינא ליכא למפרך אתפלה דהואיל דטעמא כסיני הלכך ק"ש ובהמ"ז שהם דאורייתא יהבינן להו דין דאורייתא לאפוקי תפלה דרבנן: ירושלמי בעל קרי מהרהר בלבו מהו מהרהר ברכות. ואינו עיקר דפליג אתלמודא דידן. פר"ה דהלכה כרב חסדא דהא רב אדא בר אהבה קאי כוותיה וכן מוכח פ' שואל אדם מחבירו כדי יין וכו' דהרהור לאו כדבור דמי אע"ג דקיי"ל כר' יהודה דהקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא אית לן למימר כגון שיוציא בשפתיו דהא קיימא לן כרב חסדא דהרהור לאו כדבוד דמי. מיהו נראה בעיני דאע"ג דתנן דב"ק מהרהר בלבו דהיינו ק"ש כדפרי' לעיל ה"מ לרבנן דסברי דב"ק אסור בד"ת אבל לדידן דקיי"ל כר' יהודה בן בתירא דב"ק מותר בד"ת קורא ק"ש כדין ומוציא בשפתיו. ותדע דתנן ר' יהודה אומר מברך לפניה' ולאחריה' ואמרי' בגמ' למימרא דסבר ר' יהודה בע"ק מותר בד"ת. ש"מ מאן דסבר דבע"ק מותר בד"ת אפי' ברכות מברך כ"ש שקורא ק"ש כדרכה שהוא עיקר ד"ת. מיהו תפלה ודאי אסור לב"ק כי אינה ד"ת כדאמר לאפוקי תפלה דרבנן וכדתנן הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי לא יפסיק אלא יקצר ואמר בגמרא טעמא דאתחיל הא לא אתחיל אינו מתחיל וכן הלכה כדפר"ח זצ"ל לקמן בגמ' ר' יהודה אומר מברך לפני' ולאחרי' דהאידנא קיי"ל כר' יהודה בן בתירא דאמר ליה לההוא תלמיד דהוה מגמגם וקורא למעלה מר' יהודה בן בתירא א"ל פתח פיך ויאירו דבריך שאין ד"ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד"ת אינם מקבלים טומאה. וקיי"ל כר' יהודה בן גמליאל דאמר משום ר' חנניא בן גמליאל זה וזה מותר ומותר להציע המשנה והמדרש ובתר הני כולהו אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כתלת סבי כר' יהודה בן בתירא שאין ד"ת מקבלין טומאה. והא דזעירא דבטלו' לטבילותא מסייע לי' לרב נחמן בר יצחק דאמר נהוג עלמא בד"ת כר' יהודה בן בתירא וה"מ בד"ת אבל בתפלה עד שירחץ עכ"ל. ותו לקמן על משנה היה עומד בתפלה בסמוך פירש ר"ח והאידנא קיי"ל כר' יהודה ב"ב וכזעירא דאמר בטלוה לטבילותא ואוקמוה אדאורייתא דליכא טבילה לב"ק למשמש מטתו אלא לתרומה וקודש בלבד. מיהו אשכחן דגדרו גדר והחמירו להן לטהר בנתינ' ט' קבין מים עליהם וכדרבא דאמר מדברי כולם נלמד חולה המרגיל ט' קבין וכש"כ בריא וה"מ בחולה שאינו מסתכן אבל חולה המסתכן פטור מכלום והרי הוא כבעל קרי שאין לו מים לטבול וכמו הזכין והמצורעין שאין חוששין לא לטבילה ולא לנתינת ט' קבין אלא קורין כדרכן. וכיוצא בהן נשים נדות ויולדו' שמתפללו' ומברכות כל ברכות שהן חייבות וכדרבינא דאמר הילכתא נדה קוצה לה חלה כו'. והא דרב חמי הוה טביל כל מעלי פסחא להוציא רבים ידי חובתן אסיק' לית הלכתא כוותיה אלא אע"ג דלא טביל מפיק להו ידי חובתן. מיהו להתפלל כולי עלמא מחמירין ולא מצלו ואפילו בע"ק עד שיתן עליו ט' קבין מים מדתנן הי' עומד בתפלה ונזכר שהוא בע"ק לא יפסיק אלא יקצר ש"מ שאסור להתפלל כשהוא בעל קרי. וכן עמא דבר שנהגו כל ישראל להמנע מן התפלה עד שיטהרו בנתינת ט' קבין מים דר' יהודה ב"ב לא פטר אלא בד"ת אבל לתפלה לא פטר והא דאמר ר' מאיר אין ב"ק רשאי לקרות יותר מג' פסוקים לית הלכתא כוותי' מדר' יהודה ב"ב ע"ב פי' ר"ח. ומדפי' דאשכחן דגדרו גדר משמע רוצה לומר דלכתחלה צריך ט/ קבין מים לד"ת ואי לית לי' מים לא חייש כי לא מעכבי ט' קבין לר"ת אבל לתפלה ודאי מעכבי וק"ש היינו ד"ת ולא מעכבי וט' קבין מים דוקא בנתינה אבל אם יושב בהם כך אפילו יש מהם יותר לא מטהרי דתנו רבנן ב"ק שנתנו עליו ט' קבין מים טהור ואמרי' ר' זירא הוה יתיב בי מסותא אמר לי' לשמעי' אייתי לי ט' קבין ושרי עלואי אמר לי' ר' חייא בר אבא והא יתיב מר כגווייהו אמר לי' כארבעים סאה מה ארבעים סאה בטבילה ולא בנתינה אף ט' קבין בנתינה ולא בטבילה רב נחמן תיקן חצבא בת ט' קבין וכן הלכתא. והא דאמר רבא הלכתא בריא המרגיל או חולה המרגיל פי' ששמשו מטתם שצריכין מ' סאה אליבא דרבנן דסברי בע"ק אסור בד"ת קא מיירי ואנן קיי"ל כזעירי דאמר בטלוה לטבילותא משום דהלכה כר' יהודה ב"ב כדפרישית. ומיהו מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק פי' בשם רבי' יצחק ב"ר שמואל דהאידנא דנהוג כר' יהודה בן בתירא שרי אפי' בתפלה דלכל דבר נהוג כר' יהודה בן בתירא והמברך על טבילה בערב יוה"כ הוי ברכה לבטלה ולא בספר הישר שפיר' דלתפלה לא נהוג עכ"ל:
134
קל״הפרק יוצא דופן תנן זב ובע"ק אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו אוחז באמה ובולע את התרומה ומטמאין בכל שהוא אפילו כעין החרדל ובפחות מיכן. מתני' סוברת דבעל קרי רואה הוה ולכך מיטמאין במשהו דאי נוגע הוה אז הי' צריך שיעור ככל הטומאות המטמאין במגע דכאו"א צריך שיעור כדינו. ופי' רבינו שמואל דהא דקתני מיטמאין בכל שהוא דאכולהו קאי. ובגמ' בבעיא דרב שמואל בר ביזנא מאביי פי' רבינו שמואל להדיא לראיה לא בעינן שיעורא כדאמר במתני' לדם נדה ולזיבה ולקרי מטמאין בכל שהוא אבל נוגע בעי שיעור כדאמרי' בפרקין דאיכא למ"ד בכעדשה ואיכא למ"ד בחתימת פי האמה למימרא דנוגע הוה. ואמר פ' המפלת גבי הרואה קרי בקיסם והלא הוא עצמו אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה למימרא דנוגע הוה ופרש"י הוא עצמו אפי' בלא קיסם אינו מטמא אלא בחתימת פי אמה עד שיצא ממנו כדי חתימת פי אמה והכא כיון דכניס לה קיסם בציר לי' שיעורי' כדי קיסם. למימרא דנוגע הוה מדיהיב שיעורא מכלל דטומאת קרי לאו משום ראיה הוא אלא משום דבשר האבר נגע בש"ז הבאה ממנו משום הכי בעי שיעור טומאה ככל מגעות דבעי שיעורא כגון שרץ ונבילה ומת דאי ראי' חשיב לי' בטומאת ראי' לא בעי שיעורא דהא נדה משום ראיה ולא בעי שיעורא ע"כ רש"י. למדתי משם דמאן דסבר דב"ק מיטמא במשהו סבר דרואה הוי. ותו דבגמ' אוקמ' למתני' ברואה במשהו ונוגע בה בכעדשה והא תנן ומיטמאין בכל שהו מאי לאו לנוגע לא לראי'. ונראה בעיני דהלכתא כסתם מתניתין דבעל קרי רואה הוה וכן פי' רבינו שמואל לעיל בפרקין דבעי מיני' שמואל בר ביזנא מאביי פולטת ש"ז רוא' הויא או נוגעת הויא למאי נ"מ לסתור וליטמא במשהו ולטמא בפנים כבחוץ מה נפשך אי שמיע לי' מתנית' לרבנן רואה הויא לר' שמעון נוגעת הויא פי' ברייתא דמייתי התם לעיל בסמוך ואי לא שמיע לי' מתנית' מסברא נוגעת הויא לעולם שמיע לי' מתנית' ואליבא דרבנן לא קמבעי' לי' כי קמבעי' לי' אליבא דר"ש ולטמויי בפנים כבחוץ לא קמבעי' לי' כי קמבעי' ליה לסתור וליטמא במשהו [כו'] רואה הויא א"ד ל"ש כו' עד הדר אתא לקמי' דאביי א"ל שפיר אמרי לך ע"כ לא קאמר ר' שמעון דיה כבועלה אלא ליטמא מבפנים כבחוץ אבל לסתור ולטמא במשהו רואה הויא ופי' רבינו שמואל כי קמבעי' לי' אליבא דר"ש ולטמא בפנים לא מיבעי' ליה דהא שמעי' לר"ש דלא מיטמא כי קמיבעי ליה לסתור ולטמא במשהו מאי כי קאמר ר"ש דיה כבועלה לטמא בפנים כבחוץ מה בועלה לא מטמא אע"ג דרואה היא דבע"ק מיטמא משום רואה כדקיי"ל בפרקין איהי נמי לא מטמיא דמחזקי' לה בנוגעת לגבי הכי משום דיה בבועלה אע"ג דרואה היא. והא דאמר בהמפלת גבי הרואה קרי בקיסם למימרא דנוגע הוא אלא מעתה כו' ומשני לה התם שינויי דחיקי ודחוייא בעלמא נינהו דבע"ק לא משום נוגע הוא מטמא אלא משום רואה כדקיימא לן בפרקין עכ"ל. מדבריו למדתי דהכי הלכתא דבע"ק רואה הוה כסתם מתני' והכי מוכח ר"פ אלו דברים בפסחים דבע"ק רואה הוה דמסיק התם ומאי חומדי' דמצורע מבע"ק כדאמ' פי' שכן טעון פריעה ופרימה ואסור בתשמיש אדרבה ב"ק חמור שכן מטמא במשהו ומשני סבר לה כר' נתן וכו' משמע אבל לדידן לסתם התלמוד שהקשה דב"ק חמור לית לן דבעי לב"ק בחתימת פי האמה אלא קיי"ל בסתם מתני' דהכא. ותו בגמ' דידן סברי רב פפא ורב הונא ברי' דרב נתן דב"ק במשהו דאמר ר"פ בתנאי מנין לרבות נוגע בש"ז ת"ל או איש וגו' ופליגי תנאי בעלמא דאיכא למ"ד דון מינה ומינה ואיכא למ"ד דון מינה ואוקי באתרא איכא למ"ד דון מינה ומינה מה שרץ בכעדשה אף ש"ז בכעדשה ואיכא למ"ד דון מינה ואוקי באתרא מה לרואה במשהו אף נוגע במשהו א"ל רב הונא בריה דרב נתן לר"פ ממאי דמאו איש אשר יגע בכל שרץ קא מרבי' לי' דילמא מאיש אשר תצא ממנו ש"ז (קמיירי) [קא מרבי ליה] ורכ"ע דון מינה ומינה פי' מה לרואה במשהו אף לנוגע במשהו שיילינהו לתנאי איכא דתני כר"פ ואיכא דתני כרב הונא ברי' דרב נתן מיהו כולהו מודו דרואה במשהו ש"מ דב"ק רואה הוה. והא דתנן פ' בתרא דזבים בע"ק במגע שרץ שפיר מצינו למימר דההיא נמי סוברת דב"ק רואה הוה והא דקתני דב"ק במגע שרץ היינו כדמפרש תלמודא ר"פ א"ד בפסחים אליבא דר"י מה שרץ מטמא באונס אף ב"ק מטמא באונס. הלכך הואיל שבארנו דב"ק רואה הוה ומטמא במשהו ותנן נמי סתמא אבל זב וב"ק אינם מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ ואמר ר"ש ב"ל זב וב"ק אינם מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ זב דכתיב ואיש כי יהי' זב מבשרו בע"ק דכתי' ואיש אשר תצא ממנו ש"ז ומדמצריך לר"ש בן לקיש קרא לחודי' ש"מ דסביר' לי' כסתם מתניתין דבע"ק רוא' הוה ומיטמא במשהו ואי סבר דנוגע הוה הוה יליף היקש מזב כדיליף רב נתן ומדקאמר נמי דאינו מיטמא עד שתצא ממנו טומאתו לחוץ ש"מ דקרא אשר תצא ממנו ש"ז להכי הוא דאתא דאינו מטמא עד שתצא ממנו טומאתו לחוץ והואיל וכן הוא ש"מ דאפי' הוציא בקיסם נמי טמא דהכי משמע דברי רבא בהמפלת דאפשר דלהכי אתא קרא דהוה טמא אפי' בקיסם ודחי לי' רב הונא דסבר כר' נתן דנוגע הוה. ולא קיי"ל כדבריו דרב הונא אלא קיי"ל דרואה הוה וסותר בזיבה מטעם ראי' ברורה וטמא אפילו הוציא בקיסם. ונראה בעיני דאע"ג דבארנו דב"ק רואה הוה ומיטמא במשהו ואפי' בקיסם מיהו הואיל ואינו מטמא בפנים בבחוץ אלא עד שתצא ממנו הוה לי' כנוגע בשרץ לענין זה שמטמא אחד ופוסל אחד. ותדע דתנן פ"ק דכלים אבות הטומאות השרץ וש"ז וטמא מת ומצורע בימי ספרו ומי חטאת שאין בהם כדי הזיה הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר ואינם מטמאין במשא. מדלא חשיב ב"ק ש"מ דבעל קרי אינו אב הטומאה לטמא אדם וכלים. ומדקתני בסיפא הרי אלו מטמאין כו' אית לן למימר דתנא מניינא למעוטי ב"ק כדאשכחן בפ"ק דיבמות דתנן הרי אלו פוטרות וכו' ואמר בגמ' דאתא למעוטי דרב אסי מיהו איכא למדחי דשאני התם דתנא מניינא ברישא. ותו הואיל דתנן התם פ"ק דכלים גבי קודש תרומה ומעשר דב"ק אסור בהם ור"פ לא תנא ליה ש"מ דוקא קתני. ותו דתנן פ' בתרא דזבים הנוגע בשרץ וש"ז ובטמא מת ובמצורע בימי ספרו ובמי חטאת שאין בהם כדי הזיה ובנבילה ובמרכב מטמא אחד ופוסל אחד. זה הכלל כל הנוגע באחד מכל אבות שבתורה מטמא אחד ופוסל אחד וכו' ב"ק במגע שרץ ובועל נדה בטמא מת אלא שחמור ממנו בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב בטומאה קלה לטמא אוכלין ומשקין. הרי משמע להדיא שב"ק ראשון לטומאה הוא משום דתנא ברישא הנוגע בשרץ והדר תני בעל קרי כמגע שרץ והדר תנא בועל נדה שהוא מטמא משכב ומושב ש"מ הא דקתני ב"ק כמגע שרץ היינו לענין שהוא ראשון לטומאה. ולא נהירא לומר דההיא משנה סוברת דב"ק נוגע הוה. מיהו בין אם נאמר דב"ק נוגע הוה בין אם נאמר דרואה הוה קשיא לי התם פ' אלו דברים אמאי לא שני הכי אליבא דר' יוחנן דהא דקתני ב"ק במגע שרץ היינו לענין שהוא ראשון לטומאה או לענין דנוגע הוה. ותו קשיא לי דריש פ"ק דכלים לא תני מרכב בכלל אבות הטומאה ובפרק בתרא דזבים סתם מתני' קתני דהנוגע במרכב מטמא אחד ופוסל אחד אין לומר דתני ושייר נמי בעל קרי תנא קתני אלו ואת אמרת תנא ושייר ותו קשיא לי דריש פרק אלו דברים אוקימנא לר' שמעון כר' נתן דקרי צריך שיעור כסתימת פי אמה ואלו בפרקין יוצא דופן אמר אביי דלר' שמעון מטמאין במשהו כדפרישנ' לעיל:
135
קל״ופרק יוצא דופן אמר שמואל כל ש"ז שאין כל גופו מרגיש בה אינה מטמאה מ"ט שכבת זרע אמר רחמנא בראוי' להזריע מיתיבי דיה מהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו חם טמא תרגמא רב הונא במשמש מטתו דא"א לשמש מטתו בלא הרגשה. ופרש"י זצ"ל מצא בשרו חם אברו תרגמא רב הונא במשמש מטתו בחלום דאי נפק ודאי ארגיש. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דשמואל לאו בש"ז דתשמיש איידי דאיכא דמרגשא ואיכא דלא מרגשא הילכך להאי לישנא כל היכא דשמש מטתו אפי' בחלום טמא דודאי ארגיש וה"נ פ"ק דנדה גבי רואה דם נדה דישינה נמי אגב צעדא מתערא. והיכא שראה קרי מחמת קישוי אי ארגיש בה טמא ואי לאו טהור ולאידך לישנא דאמר שמואל כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מטמאה אפי' נעקרה בהרגשה ויצאה בלא הרגשה טהור מיהו הלכה למעשה דנעקרה בהרגשה ויצאה בלא הרגשה טמא כדפשיט לי' תלמודא לאביי מדתניא ב"ק שטבל ולא הטיל מים לכשיטיל מים טמא דהא כשמטיל מים אינו מרגיש בש"ז ואפ"ה טמא ואע"ג דדחי' לי' תלמודא דשאני התם דרובה בהרגשה נפיק ההיא שינויא היא ולא סמכי' עלה ותו דסמכי' אהך לישנא דאמר שמואל כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינו מזרעת אזרועי הוא דלא מזרעא הא טמויי מטמא שנאמר כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה אפי' קרי בעלמא וכבר אסיקנא לעיל דשאינו יורה כחץ היינו שנעקרה בהרגשה ויצאה בלא הרגשה כדאמר מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא איכא בינייהו נעקרה בהרגשה ויצתה בלא הרגשה פי' ללישנא קמא דשמואל טמא דהא ארגיש בה ללישנא בתרא טהור דאינו יורה כחץ הואיל ויצתה בלא הרגשה ואמר בהאי לישנא שלישי דשמואל דאינו יורה כחץ טמא ש"מ כל היכי ששמש מטתו אפי' בחלום טמא כדמסיק תלמודא דא"א לשמש בלא הרגשה והיכא שנתקשה אברו וראה קרי והרגיש בשעת עקירתו אע"פ שלא הרגיש בשעת יציאתו טמא וכן הלכה:
136
קל״זבעי רבא עכו"ם שהרתיח וירד וטבל מהו את"ל בתר עקירה אזלי' ה"מ לחומרא אבל הכא דלקולא לא א"ד ל"ש תיקו פרש"י את"ל לגבי (קרי) [ישראל] דכי עקר בהרגשה ויצתה שלא בהרגשה טמא דאזלי' לחומרא בתר עקירה הכא לא ניזול בתר עקירה דהא כשהוא עכו"ם נעקר וטהור דאמרי' [בבנות] כותים קריו טהור אפי' לב"ה או דילמא ל"ש [לחומרא כגון] לגבי עקירת הרגשה דישראל ל"ש לקולא כי הכא אזלינן בתר עקירה ע"כ רש"י. הואיל ועלתה בתיקו אזלינן בה לחומרא ואם נגע בטהרות תולין ולא אוכלין ולא שורפין ומדמסיק את"ל לגבי (דם) [ישראל] דכי עקר בהרגשה ויצתה שלא בהרגשה טמא ש"מ דהכי הלכתא דהכי פי' ר"ח פ' שור שנגח גמ' שור שהוא מועד למינו אינו מועד לשאינו מינו דאיפלגו בה רב זביד ורב פפא דרב זביד אמר ואינו מועד תנן הא סתמא הוה מועד רב פפא אמר אינו מועד תנן סתמי' לא הוה מועד ופי' ר"ח התם דאית' לרב פפא דאסיקנא התם ואת"ל אית' לדר"פ נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל וקיי"ל איתא לדר"פ. דכל תמצא לומר הלכה היא עד כאן פי' ר"ח. מעתה למדנו שכן הלכה דהרגיש בשעת עקירה ולא הרגיש בשעת יציאתה טמא:
137
קל״חתנן פרק יוצא דופן הי' אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו אוחז באמה ובולע את התרומה: גמ' והתניא ר' אליעזר אומר כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם אמר אביי במטלית עבה רבא אמר אפי' תימא במטלית רכה כיון דעקר עקר ואביי אמר חיישי' דילמא אתי לאוסופי והתניא למה זה דומה לנותן אצבעו בעץ שכ"ז שאצבע בעין עין מדמעת ורבא כל איחמומי והדר איחמומי בשעתא לא שכיח אבל היכא שלא נזדעזעו אבריו ולא הרגיש שנעקר ש"ז ורוצה לבדוק עצמו אם יש קרי בפי אמה שלו או שרוצה להשתין מודה ליה לאביי דאסור במטלית רכה ובעי מטלית עבה וכדאמר ר"פ כל היד אפי' ש"ז אם בא לבדוק בצרור או בחרס בודק. ובמטלית לא והתניא בודק עצמו במטלית כדאמר אביי במטלית עבה ה"נ במטלית עבה והיכא איתמר דאביי אהא דתנן הי' אוכל בתרומה וכו' כדפרי' ש"מ דרבא אית לי' דאביי דהיכא דלא נעקר בעי מטלית עבה דאלת"ה היכי שביק סתמא דתלמודא רבא דהלכה כוותי' ונקט ליה לאביי דלית הלכתא כוותי' אלא ש"מ דבהא לא פליגי ומשום דאמר אביי בפירוש במטלית עבה להכי נקיט ליה תלמודא וה"ה לרבא. והיכא דבעי לבדוק עצמו לענין זוב כגון שיצא זיבה ממנו ורוצה לבדוק כדי למנות ראייותיו שתים לטומאה ושלש לקרבן ה"ז בודק כדרכו בלא שום מטלית מפני שאין לחוש אם יראה כדפירש רבינו שמואל זצ"ל שמבשר המת בא ואינו ראוי להוליד א"נ אינו מוציא ש"ז ע"י משמוש מתוך שהאבר מת. ופרש"י זצ"ל זוב דומה למי בצק של שעורים ובא מבשר המת וש"ז בא מבשר החי וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת וש"ז הוא דוהה מן האור ולובן ביצה סולד מן האור דאמר בהניזקין מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשתו לגרשה והיתה כתובתה מרובה מה עשה הלך וזימן את שושביניו והאכילן והשקן ושכרן והשכיבן על מטה אחת והביא לובן של ביצה והטיל ביניהם והעמיד להם עדים והיה שם אחד מתלמידי שמאי הזקן ובבא בן בוטא שמו אמר להם כך מקובלני משמאי הזקן שלובן ביצה סולד מן האור וש"ז דוהה פי' דוהה כהה כדאמרי' ריש פ"ק דשבועות של שלג עזה ושל סיד דיהה הימנה ואמרי' פ' כל היד השחור כחרת דיהה טהור ואי' פ' בנות בותים אמר רב הונא זוב דומה למי בצק של שעורים זוב בא מבשר המת ש"ז בא מבשר החי זוב דיהה ודומה ללובן ביצה המוזרת ש"ז קשורה ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת. פרק כל היד בתחלתו גופא אמר ר' אליעזר כל האוחז באמה ומשתין כאלו מביא מבול לעולם אמרו לו לר"א והלא ניצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהם ממזרים. אמר להם מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע לפני המקום. תניא אידך אמר ר"א לחכמים אפשר שיעמוד על מקום גבוה וישתין או שישתין בעפר תיחוח ולא יעשה עצמו שעה אחת רשע לפני המקום וכו' עד וכל כך למה מפני שמוציא ש"ז לבטלה דאמר ר' יוחנן כל המוציא ש"ז לבטלה [חייב מיתה] שנאמר וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו ואמר ס"פ ארבעה אחין ביבמות שהי' דש מבפנים וזורה מבחוץ. מיהו נראה בעיני דהלכה ככל הני לישני דמתריצנא אליבא דשמואל דאמר לי' לרב יהודה שיננא אחוז באמה והשתן לחוץ דכל היכא דבעית אוחז באמה ומשתין כגון ביעתותא דליליא ופרשב"ם זצ"ל דמתייר' שלא יפול אי נמי אדם שיצא לחוץ בלילה יחידי שהוא מתיירא אי נמי נראה בעיני אפי' ביום אם הוא בהול מאוד שממהר להשיג חבריו בדרך או כל כי האי גוונא א"נ ביעתותא דרביה או ביעתותא דאבוה או ביעתותא דרבים הכל כמו שאדם משער עצמו שברור לו שלא יהרהר כל כי האי גוונא אוחז באמה ומשתין כדרכו. ואם היה נשוי משתין כדרכו כדמסיק ואי בעית אימא נשוי הוה. ונראה בעיני אפי' אשתו נדה שפי' רבי' שמואל זצ"ל אם הי' נשוי מותר לאחוז באמה דלא מהרהר כולי האי כי אמרי' דאסור בשאינו נשוי ואינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו מדלא פי' דכי אמרי' אסור באשתו נדה אלא כשאינו נשוי ש"מ דאשתו נדה שרי. ושרי נמי לסייע בביצים מלמטה כדתנא אבא בריה דרב מנימין בר חייא מסייע בביצים. ושרי נמי לאחוז ביד מעטרה ולמטה דא"ר אבהו א"ר יוחנן גבול יש לה מעטרה ולמטה מותר מעטרה ולמעלה אסור. פרש"י וכן רבי' שמואל עטרה שהי' שפה גבוהה המקפת את ראש הגיד והולכת ומשפעת ושפוע של צד הקרקע קרוי למטה ושל צד הגוף קרוי למעלה ובאותו שפוע של צד הקרקע מותר לאחוז בו שאינו מקום חמום ולא א"ר אליעזר דאסור אלא באדם שאינו נשוי או נשוי ובדרך רחוקה מאשתו וליכא ביעתותא ולמעלה מעטרה לאותו ודאי אסור. והיינו דאמר ביומא אמר רב אשי זאת אומרת מצוה לשפשף מסייע לי' לר' אמי דאמר ר' אמי אסור לאדם שיצא בניצוצות שעל רגליו. ופרש"י התם מצוה לשפשף ניצוצות של מי רגליו הנתזין על רגליו. מיהו הא תימה דאמר לעיל דהך לישנא דאפשר יעמוד על מקום גבוה וישתין או שישתין בעפר תיחוח ואמר להו מוטב שיוציא לעז וכו' ואמאי לא מהדר להו שישפשף כדרב אשי וכדר' אמי. והא דאמר פ' מומין אלו גמ' דדיו שוכבין כשל אשה אמר רב פפא לא ישתין אדם מים לא על גבי כלי חרס ולא על גבי מקום קשה פי' הרב רבי' שמואל דוורדן זצ"ל דה"מ בבבל ודוקא סמוך לנהר כדמסיק התם טעמא משום דהני מדרי דבבל מהדרי לעין עיטם כדפי' התם טעמא לפי שרגילין להשליך המים בנהר הסמוך להם כשמשתינים בכלי חרס ונהר פרת הי' בבבל כדאמר בשבת מיטרא במערבא סהדא רבא פרת ופרת עיקר לכל נהרות שבעולם שהוא עיקר הנהר שבגן עדן הוא פרת ומשם נפרד לארבעה ראשים ואמרי' פ' בתרא דבכורות כל הנהרות למטה משלשה ושלשה נהרות למטה מפרת והוא מתערב בכל מימיות שבעולם כדאמר (בנדרים) [שם בסמוך] הנודר ממי פרת אסור בכל מימות לפי שמתערב בעין עיטם מכוער הדבר כשמשתין לתוכו לפי שהי' בו בית הטבילה לכה"ג ביום הכיפורים כדאמר ביומא. וא"ת דהכא מוכח דהלכה כר' אליעזר מדפריך מיני' לשמואל דאמר לרב יהודה אחוז באמה והשתן ש"מ דהלכתא כוותי' והא אמר ריש פ"ק דנדה הלכה כר' אליעזר בארבע ותו לא ומוכח התם דבכולא תלמודא הלכה כמותו דוקא בארבע תריץ דשמעתין דלא כר' (אליעזר). אבל הכי ליכא למימר דרבנן לא פליגי אר' אליעזר דמדקתני ר' אליעזר אומר ש"מ דאיכא מאן דפליג עלי' כדפי' ר' שמואל זצ"ל פ"ק דנדה דמדקתני ר' דוסא אומר כל אשה שיש לה ווסת דיה שעתה מכלל דרבנן פליגי עלי' אע"ג דר"א דבאותה ברייתא לא פליג עלי' אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. ואין תימה שהלכה כר' אליעזר אע"ג דשמותי הוא פי' מדבית שמאי כך מפרש בירושלמי שהרי כמו שמצינו כמה דברים שהלכה כמותו ה"נ דשמא י"ל שבהא הלכה כמותו. ותדע שהרי פסק רב עמרם גאון זצ"ל דהלכה כב"ש בששה דברים כנגד בית הילל וכמו שאפרש בהלכות בהמ"ז בעזרת השם ב"ה. ומשום דקים ליה לתלמודא דבהא הלכה כר"א להכי פריך מינה לשמואל ומשני לה אליבא דהלכתא:
138
קל״טפרק מומין אלו גמ' דדיו שוכבין כשל אשה ת"ר שני נקבים יש באדם אחד מוציא מים ואחד מוציא ש"ז אין בין זה לזה אלא כקליפת השום בשעה שאדם נצרך לנקביו נקבו זה לתוך זה נעשה עקר. פי' שאם יוצא ש"ז דרך מי רגלים אינו מוליד כדאמר בהערל גמרא איזה פצוע דכא ההוא עובדא דהוה בפומבדיתא איסתתם גובתא דש"ז ואפיק במקום קטנים סבר רב ביבי בר (אמי) [אביי] לאכשורי א"ר פפי משום דאתון ממולאי אמריתו מילי מוליתא במקומה מבשלה שלא במקומה לא מבשלה. ואפילו הכי נראה בעיני שהוא טמא כדפרי' לעיל דנעקרה בהרגשה ויצתה שלא בהרגשה טמא דהיינו לעיל דנעקרה שאינו מזריע א"כ ה"נ אע"פ שאינו מזריע טמא. מיהו שמא ה"מ היכא שיצתה במקום הראוי להזריע לאפוקי הכא שיצתה במקום שאינו ראוי להזריע. והיכא שמטיל מים בשני מקומות פשיטא שאם ראה קרי שטמא ש"ז שלו שיוצאה דרך מקומה דאמר רבה בר רב הונא המטיל מים בשני מקומות פסיל אמר רבא לית הלכתא כוותי' שמע מינה שהוא מוליד:
139
ק״מפרק כל היד אמר רב המקשה עצמו לדעת יהא בנידוי ולימא אסור משום דקא מגרי יצר הרע אנפשי' ר' אמי אמר נקרא משומר שכן אומנותו של יצר היום אומר לו עשה כן ועושה ולמחר אומר לו עבוד ע"ז והולך ועובד וא"ד אמר ר' אמי כל המביא עצמו לידי הרהור אין מכניסין אותו למחיצתו של הקב"ה שנאמר כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע וכתיב וירע בעיני ה' אשר עשה. פי' ר"ח זצ"ל יהא בנידוי מ"ט משום דמגרי יצר הרע בנפשי' צריך לנדותו עכ"ל. והכי מוכח בקידושין דיהא בנידוי היינו שצריך לנדותו דבפ"ק דקידושין גמ' וזוקקין הנכסים שיש להם אחריות עד היכן גלגול שבועה אמר רב דאמר לי' השבע לי שאין עבדי אתה ההוא שמותי משמתינן לי' דתניא הקורא לחבירו עבר יהא בנידוי אמר רבא דאמר לי' השבע לי שלא נמכרת לי בעבד עברי. אלמא דלשון יהא בנידוי היינו שחכמי הדור צריכין לנדותו. וכן נמי הא דאמר פ"ק דנדרים גמרא מנודה אני לך אמר רב חנן א"ר שמע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו ואם לא נדוהו הוא בעצמו יהא בנידוי התם נמי ה"פ שאם לא נדהו חכמי הדור מנדין אותו על שלא נדהו. אי נמי נוכל לפרש יהא בנידוי. מפני שמוציא ש"ז לבטלה. ופריך ולימא אסור. ומשני אם היה שונה בלשון אסור היה מגרה יצה"ר בנפשיה שכן דרך יצר הרע לפתות על כל האיסור. ומדפריך ולימא אסור ואינו משיב שכבר נדהו ש"מ דה"פ שצריך לנדותו:
140
קמ״אאמר ר' אלעזר מאי דכתיב ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד. תני דבי ר' ישמעאל לא תנאף לא תהא נואף בין ביד בין ברגל פי' רבינו שמואל ממשמשין ביד באברים ומתחממין ומוציאין שכבת זרע לבטלה. לא תנאף אשה אין כתיב אלא לא תנאף סתם כלו' שום ניאוף בעולם בין ביד להתחמם ולסחוט בידו בין ברגל. כלו' משפשף דרך אברים. אגב יד נקט רגל. אבל עם הרוחות אין בהם משום לא תנאף. דאמר בתנחומא פ' זה ספר. שכל אותן השנים שפירש אדם מחוה היו רוחות באות אצלו ומתייחמות ממנו מזיקין. באותה שעה אמר הקב"ה לא בראתי את עולמי אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה מה עשה הקב"ה נתן תאוותו של אדם בלבה של חוה ושמש עמה וילדה שת שנא' ויחי אדם שלשים ומאת שנה וגו' כיון שנולד שת אמר אדם לבניי הראשונים לא הייתי מייחס למה שהיו למאירה אבל לזה אני מייחס מפני שהיא ראשון מנין ממה שקרא בענין זה ספרי מיכן אמרו הבא על הרוחות אין עליו כלום אע"פ שהוציא ש"ז כמקרה לילה דמי ומש"כ לא תנאף. עם בני אדם ועם בהמה ולא תנאף ביד וברגל. אבל הרוחות אין הוא זנות. ועוד מההיא מעשה שאירע לאותו חסיד שנזדמן לו שידה בדמות אדם ופתה אותו ונזדווג לו ויום הכיפורים היה אחר כך נצטער אותו חסיד עד מאוד מההיא מעשה עד שנזדמן לו אליהו ז"ל ואמר לו מה אתה מציר הגיד לו כל הענין שאירע לו אמר לו פטור אתה שידה היתה ונתקררה דעתו ואלו הי' חייב לא הי' אליהו ז"ל נראה לו ומדבר עמו ופוטר אותו אלא אתה למד שאינו זנות ופטור:
141
קמ״באמר אביי רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה תניא נמי הכי רוכבי גמלים כולם רשעים הספנים כולם צדיקים החמרים מהם רשעים ומהם צדיקים איכא דאמרי הא דמכף הא דלא מכף וא"ד הא דמטרטין הא דלא מטרטין. פרש"י זצ"ל כולם רשעי' משום דאבריה' מתחממי' בבשר הגמל ומוציא ש"ז. כולם צדיקים שדרים בסכנה ולבן לאביהן שבשמים. דלא מכף לשון אוכף של חמור אם יש לו אוכף אין האבר מתחמם שהעץ קשה הוא ואם אין לו אוכף מתחמם בבשר החמור אבל דרך גמלים לרכוב בלא אוכף במרוצה ומתחמם. דמטרטין ירך מכאן וירך מכאן ואברו מתחמם. דלא מטרטין ורוכב כאשה מטרטין לשון מאזנים כדאמ' במנחות וכי טורטני יכניס ובפ' המוציא גמ' צרור האבן וכי טורטני יכניס וס"פ הגוזל בתרא ת"ר שומרי פירות לוקחין מהן בזמן שהן יושבים והטורטני לפניהם ופ' המוכר את הספינה וטורטני תלויה ופ' אלו נאמרין אמר ר' יצחק טורטני וטורטני דטורטני. ופי' בערוך פי' טורטני בלשון יון קנה של מאזנים ורוכב נמי כי האי גונא עביד רגלו אחת מיכן ורגלו אחת מיכן כמו כפות מאזנים שהאחת מיכן והאחת מיכן. וקשה דתנן פ' עשרה יוחסין אבא גוריון איש ציידן אומר משום אבא שאול לא ילמד אדם את בנו חמר גמל קדר ספר ספן רועה וחנוני שאומנותן אומנות לסטים ר' יהודה אומר משמו החמרים רובן רשעים הגמלים רובן כשרים הספנים רובן חסידים טוב שברופאים לגיהנם והכשר שבטבחים שותפו של עמלק. אלמא התם קתני החמרים רובם רשעים והכא קתני מהם רשעים ומהם צדיקים דמשמע כך מצדיקים כמו מרשעים. ותו התם קתני הגמלים רובם כשרים והכא קתני כולם רשעים ותו התם קתני הספנים רובם חסידים דהיינו שנוהגים איסור בדבר המותר להם מפני חסידותם שמחמירים על עצמם והכא קתני כולם צדיקי' דהיינו שאינם נוהגים שום חומרא אלא אוסרים האסור להם ומתירים המותר להם. ויש לפרש דההיא מתני' מיירי כולם כשאינם רוכבים אלא במשא ובמתן ותדע דהא ת"ק קתני שאומנות של כולם אומנות לסטים ואתא ר' יהודה לחלוק ולומר שהחמרים ודאי רובם רשעים מפני שאינם הולכים בדרך רחוקה ואין להם כל כך יראת שמים ומרמים את הבריות אבל הגמלים כולם כשרים מפני שהולכים בדרך רחוקה ופעמים באים לידי סכנה וחרדים ויראים ופורשים מן הרמאות ועולה והרי הן ככל העולם שרובן כשרים והספנים מיעוטן צדיקים ורובן חסידים כי הם תדירים במים ובאים לידי סכנה יותר מהגמלים ומתוך כך נעשו חסידים ומיהו כולם צדיקים כדאמר בשמעתין דיש בכלל חסיד צדיק: ירושלמי פ' עשרה יוחסין רוב חמרים רשעים רוב גמלים כשרים רוב ספנים חסידים רוב ממזרים פקחין רוב עבדים (נאים) [גאים] רוב בני אבות ביישנים רוב בנים דומים לאחי האם כשר שברופאים לגיהנם כשר שבטבחים שותפו של עמלק תני ר' שמעון בן יוחי אומר הכשר שבעכו"ם הרוג הטוב שבנחשים רוץ את מוחו הכשרה שבנשים בעלת כשפים אשרי מי שעושה רצון המקום:
142
קמ״גפרק בנות כותים בתחלתו תניא איש איש כי יהי' זב מה ת"ל איש איש לרבות תינוק בן יום אחד שמטמא בזיבה דברי ר' יהושע ור' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר אינו צריך הרי הוא אומר הזב את זובו לזכר ולנקבה לזכר כל שהוא זכר בין גדול בין קטן לנקבה בין גדולה בין קטנה כל שהיא נקבה אם כן מה ת"ל איש איש דברה תורה כלשון בני אדם אלמא כי מרבי קרא בן יום אחד מרבה ורמינהו ואיש כי תצא ממנו ש"ז אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום אחד (לביאה) מנין ת"ל ואיש פי' אלמא קרא מרבה בן תשע שנים ויום אחד אמר רבא הלכתא נינהו ואסמכינהו אקראי פי' אחד מהם הלכה למשה מסיני ולא ממשמעותי' דקרא אלא שרבנן הסמיכוהו אקרא הי הילכתא [והי קרא] אילימא כן ט' שנים ויום אחד קרא קרא סתמא (הוא) [כתי'] אלא בן ט' שנים ויום אחד הלכתא בן יום אחד קרא ומאחר דהלכת' [היא] קרא למה לי למעוטי אשה מלובן ע"ז בא עיקר קרא דואיש אשר תצא ממנו ש"ז אבל בן ט' שנים ויום א' לביאה הלכה למשה מסיני שביאתו ביאה ששכבת זרעו ראוי' להוליד ומשום כך יש לו קרי אבל פחות מבן ט' שנים ויום א' אין לו קרי כדא' לקמן גמ' דם טהרה של מצורעת בעי ר' שמעון בן לקיש ראי' ראשונה של זב קטן מהו שתטמא זאת תורת הזב אמר רחמנא כל ששכבת זרעו מטמא ראי' ראשונה שלו מטמא והאי כיון דשכבת זרעו לא מטמא וכו' ופרש"י דהואיל דליתיה בקרי ליתי' בראי' ראשונה ע"כ רש"י. והיינו דתנן פ' יוצא דופן בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה [וכו'] ונסקלת על ידו פי' הבהמה אם רבעה בעדים ואם בא על אחת מכל עריות מתות על ידו אלמא ביאתו ביאה. ואמרי' פרק אלמנה לכה"ג אמר אביי הכא ביבם בן ט' שנים הבא על יבמתו עסקי' סד"א הואיל ומדאורייתא קניא לה אלמא דביאת בן ט' שנים קונה דאורייתא ש"מ דביאתו ביאה. ותנן נמי בבריתות פ' ארבעה מחוסרי כפרה כל העריות אחד גדול ואחד קטן הגדול חייב והקטן פטור דהיינו קטן בן ט' שנים ויום אחד הגדול חייב שביאתו ביאה והקטן פטור שאינו מוזהר כדתנן נמי פ' יוצא דופן שנסקלו' על ידו והוא פטור ור"פ בן סורר אמר רב חסדא קטן שהוליד אין בנו נעשה סורר ומורה שנאמר כי יהי' לאיש בן ולא לבן בן ההוא קטן דהיינו בן ט' שנים ויום אחד. מכל אלו למדנו שביאת בן ט' שנים ויום אחד הוי ביאתו ביאה והוי טמא כשראה קרי אבל פחות מבן ט' שנים אין ביאתו ביאה ואין מטמא משום קרי. והיינו דתניא פ' יוצא דופן חומר בשרץ מבש"ז שהשרץ אין חלוקה טומאתו ואמרי' התם ש"ז דחלוקה טומאתה מאי היא אילימא בין ישראל לעכו"ם ה"נ הא איכא עכבר דים ועכבר דיבשה אלא בין קטן לגדול. ופרש"י התם בתחלת הברייתא שהשרץ אין חלוקה טומאתו דשרץ קטן מטמא כגדול אבל קטן פחות מבן תשע אין לו קרי ע"כ רש"י. ופי' רבי' שמואל זצ"ל קטן פחות מבן תשע אינו מטמא כדלקמן וכדאמרן בבנות כותים אבל לגבי שרץ ל"ש גדול ול"ש קטן מטמא ע"כ רשב"ם. ופי' ר"ח בין שרץ קטן בין שרץ גדול טומאתו שוה משא"כ בש"ז כי ש"ז של גדול מטמא דכתי' איש אבל ש"ז של קטן אינו מטמא ע"כ פי' ר"ח. ואין לומר שפי' ר"ח מיירי במגע דהא כתיב ואיש אשר תצא ממנו דברואה עסקי למדנו משם קטן דהיינו פחות מבן ט' שנים ויום אחד אינו מטמא בראיית קרי אבל גדול דהיינו בן ט' שנים ויום אחד מטמא בראיית קרי אע"פ שאינו איש דקים להו לרבנן שביאתו ראוי להוליד הלכך מטמא בראי' ודוקא בלובן מטמא בראי' ולא באודם כדאמר בהמפלת אמר רב נחמן אמר רב טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם אין חייבין עליו על ביאת מקדש ואין שורפין עליו את התרומה. פי' שאם ראה אודם חיישינן שמא זכר הוא וטהור הוא ואינו מטמא אלא בלובן כדאמר ר"פ בנות כותים מאחר דהלכתא היא קרא ל"ל למעוטי איש מאודם. וקשיא לי ר"פ בן סורר ומורה אמר רבא קטן אינו מוליד שנאמר אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל אלא בגזל הגר הכתוב מדבר ואמר רחמנא איש אתה צריך לחזר אחריו [אם יש לו גואלין ואם לאו קטן אי אתה צריך לחזר עליו] בידוע שאין לו גואל איתיביה אביי איש אין לי אלא איש בן ט' שני' ויום א' [שראוי] לביאה מנין ת"ל ואיש (אלמא) [א"ל] יש לו [ואינה] מזרעת כתבואה שלא הביאה שליש דמי. ועתה היכי קאמר רבא דאינה מזרעת הא קתני להדיא מזרעת בברייתא בן ט' שנים ויום אחד לביאה מנלן אלמא מזרעת שאם לא כן אינה חשובה ביאה ואפי' תמצא לומר דל"ג לביאה בברייתא א"כ לענין מה מרבה בן ט' שנים ויום אחד. וא"ת דלטומאה בעלמא קא מרבי לי' א"כ מ"ש בן ט' אפי' פחות מכאן הואיל ואינה מזרעת ותו מה יעשה רבא מכל המשניות דמשמע דביאתו ביאה כדפרי' לעיל ותו קשיא הברייתא דר"פ בן סורר ומורה דתנא דבי חזקיה וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה איש מזיד ומזריע ואין קטן מזיד ומזריע א"ל רב מרדכי לרב אשי מאי משמע [דהאי מזיד] לישנא דבישולא הוא דכתי' ויזד יעקב נזיד מדממעט מאיש ש"מ דרוצ' לומ' שכל שאינו איש יותר מבן ט' שנים ויום אחד אינו מוליד. מיהו הא לא תקשי דאמ' פ"ק דקידושין בעי רשב"ל מהו שייעד אדם לבנו קטן בנו אמר רחמנא כל דהוא או דילמא דומי' דידי' מה הוא גדול אף בנו גדול א"ר זירא ת"ש איש פרט לקטן אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן ואי אמרת מייעד [א"כ מצינו אישות לקטן ואלא מאי אינו מייעד] אמאי קא ממעט לי' קרא אלא ניפשט מינה דמייעד אמר רב אשי הכא ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו עסקינן דמדאורייתא חזי' לי' דמהו דתימא הואיל ומדאורייתא חזי' לי' הבא עלי' מתחייב באשת איש קמ"ל. ועתה תימה הואיל ואמ' פ' אלמנה לכה"ג דמדאוריי' קנייא לי' כדפרי' לעיל אימא ה"נ דמתחייב מיהו הא ל"ק דאע"ג דקנייא לי' התורה מיעטתו מחיוב מיתה את הבא עלי' עד שיגדל ותהי' אשתו גמורה אי נמי יש גורסין בפ' אלמנה דמדאורייתא חזייא לי' כדגרסי' פ"ק דקידושין:
143
קמ״דפרק יום הכיפורים תנא דבי רבי ישמעאל) הרואה קרי ביום הכפורים עונותיו מחולין לו והתניא עונותיו סדורין לו מאי סדורין סדורין למחול (תני תנא קמי' דרב נחמן בר יצחק) הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה כולה ואם עלתה לו שנה מובטח לו שהוא בן עולם הבא אמר רב נחמן בר יצחק תדע שכל העולם כולו רעב והוא שבע כי אתא רב דימי אמר מפיש חיי סגי ומסגי:
144
קמ״הסליקו להו הלכות בעל קרי
145
קמ״ופרק מי שמתו תנן גבי בעל קרי ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא. גמ' והלא לבו רואה את הערוה אמר ר' אלעזר ואי תימא רב (אדא) [אחא בר אבא] בר אחא משום רבינו במים עכורים דדמו כארעא סמיכתא שלא יראה לבו את הערוה. פרש"י והלא לבו רואה את הערוה קא סבר כל אבר שאין דרכו לראות את הערוה ורואה אותה בשעה שעוסק בתורה קרינא בי' לא יראה בך ערות דבר ע"כ רש"י. ת"ר מים צלולין ישב בהן עד צוארו וקורא וי"א עוכרן ברגליו ות"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר והרי עקיבו רואה את הערוה [קסבר עקיבו רואה את הערוה] מותר דאיתמר עקיבו רואה את הערוה מותר נוגע אביי אמר אסור רבא אמר מותר רב פפא מתני הכי רב חנינא ברי' דרב איקא מתני הכי נוגע דברי הכל אסור רואה אביי אמר אסור ורבא אמר מותר לא ניתנה תורה למלה"ש (אמר רבא) הלכתא נוגע אסור רואה מותר. פי' ר"ח זצ"ל ומקשי' אמתניתין וכי מתכסה במים מאי הוה והרי לבו רואה את הערוה ופרקי' בעכורין שנו נמצאת משנתינו כיש אומרים עוכרן ברגליו. הלכך הלכתא כוותי' שאם אינן עכורין אינו רשאי לקרות אלא יעכר המים ברגליו ואינו דומה לבו לעקיבו אלא לבו רואה את הערוה אסור. אבל עקיבו אסיקנא והלכתא עקיבו נוגע את הערוה אסור לקרות ק"ש עקיבו רואה מותר ע"כ פי' ר"ח זצ"ל. אבל הרב רבי' שמעי' זצ"ל פי' בשם רש"י שמצא בתשובת הבבליים דלבו רואה את הערוה מותר מדסבר ת"ק רי"א לבו רואה את הערוה מותר דהוי כרבים לגבי יחיד. מיהו לא משמע הכי דלא פליגי אביי ורבא בסמוך אלא בעקיבו רואה את הערוה משמע אבל לבו רואה את הערוה מודו דאסי'. ותו דפריך סתמ' דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ואוקמה ר' אלעזר במים עכורין והכי נמי סברי ר' אילעא ור' חייא בר אבא הלכך הכי הלכתא דלבו רואה את הערוה אסור עקיבו נוגע אסו' רואה מות'. וההיא דפ"ק (דסוט') [דסוכה] גמ' פרס עלי' סדין דאמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל הישן בכילה ערום יוציא ראשו חוץ לכילה ויקרא ק"ש דסבר לבו רואה את הערוה מותר לית הלכתא כוותי'. ותו התם פריך לי' ומשני לי' שמואל ואשינויי לא סמכינן. הלכך אדם שרוצה לקרות ק"ש או שטובל ועומד במים ורוצה לברך או מי שרוחץ בגיגית ואוכל בה כדרך שעושין בצרפת אינו רשאי לברך עד שיעכרם ברגלו ואי לא אפשר לו לעוכרם מניח בגד כנגד לבו ומברך. וכן פי' מורי רבינו יהוד' ב"ר יצחק של"י שכן הי' נוהג ר"ת זצ"ל כשהי' רוחץ בחמין במים צלולים [והי' רוצה לשתות] הי' מתכס' בבגדו שלא הי' לבו רואה את הערוה: כתב בתשובו' ראיתי פעם אחת את ר' שהי' מתפלל בלא חגור ותמהתי ואמרתי מה זה שהוא מתפלל והוא לא חגור מתנים הא אמרי' במס' ברכות שאסור לאדם להתפלל בלא חגור חלציים וטעמא משום שלא יהא לבו רואה את הערוה ואמר כמדומה לי באותן הימים לא הי' להם לחכמים מכנסים אלא חלוקיהן גדולים עד סמוך לעקביהם וכל בגדיהם היו סתומים פנים ואחור ושמאל וימין לפיכך היו אומרי' שאסור להתפלל בלא אזור כיון שלא הי' להם שום הפסק בין הלב לערוה אלא אזור בלבד. ונראין הדברים שלא היו לחכמים מכנסים דבמסכת שבת פ' כל כתבי הקודש תנן מצילין מפני הדליקה ומפרש שמנה עשר כלים שיכול אדם להציל בשבת דא"ר יוסי שמנה עשר בגדים מצילין בשבת מפני הדליקה וחוזר ולובש כולהו מפרש התם ומכנסיים לא הוזכרו ש"מ שלא היו לחכמים מכנסיים אבל אנו שיש לנו מכנסיים ובלא שום אזור יש הפסק בין הלב לערוה מותרים אנו להתפלל בלא אזור. והכותב הוא הרב ר' שמעי' ורבו היינו רבי' שלמה זצ"ל:
146
קמ״זמתני' לא יתכסה במים הרעים ולא במי המשרה עד שיתן לתוכו מים וכמה יתרחק מהם ומן הצואה ד"א. גמ' כמה שרי ואזיל אלא ה"ק לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ומי רגלים עד שיתן לתוכו מים ואח"כ קורא פרש"י מים הרעים סרוחים מי המשרה ששורין שם הפשתן וקנבוס והן מסריחין. עד שיתן לתוכו מים בגמרא מפרש לה. כמה מיא רמי ואזיל. כמה מים ישליך לתוכו ויבטלם הרי מרובים הם. ע"כ רש"י. ת"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא ר' זכאי אומר רביעית אמר רב נחמן מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה כל שהוא ורב יוסף אמר מחלוקת לכתחלה אבל לבסוף ד"ה רביעית א"ל רב יוסף לשמעי' אייתי לי רביעית דמיא במשכילתא כר' זכאי. ופי' ר"ח וקיי"ל דבין בתחלה בין בסוף רביעית מים כרבי זכאי דרב יוסף דהוא בתראי עבד עובדא כוותי' ע"כ פי' ר"ח. מיהו כמה יהא ממי רגלים דסגי להו ברביעית מלשון רש"י דפי' ומי רגלים מועטין הן והן בכלי משמע דהיינו שאין מהם הרבה אז סגי להו ברביעית ותו מדפי' והן בכלי משמע שיש חילוק בין קרקע לכלי. מיהו מורי רבי' יהודה בר יצחק פי' דכרב יוסף קיי"ל ובין בקרקע ובין בכלי צריך להטיל עליהם רביעית:
147
קמ״חת"ר גרף של רעי ועביט של מי רגלים אסור לקרות ק"ש כנגדן אע"פ שאין בהם כלום ומי רגלים עצמן עד שיטיל לתוכן מים וכמה יטיל לתוכן מים כל שהוא ור' זכאי אומר רביעית בין לפני המטה בין לאחר המטה רשב"ג אומר לאחר המטה קורא ואינו קורא לפני המטה ר' שמעון בן אלעזר אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא ק"ש עד שיוציאם או עד שיניחם תחת המטה. איבעיא להו היכי קאמר אחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ד"א וקורא א"ד לאחר המטה מרחיק ד"א וקור' [לפני המיטה אינו קור' כלל ת"ש דתני' ר"ש בן אלעזר אומר אחר המטה קורא מיד לפני המטה מרחיק ד' אמות] רשב"ג אומר אפי' בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או עד שיניחם תחת המטה בעיין איפשיט' לן מתני' קשי' אהדדי איפוך בתרייתא ומאי חזית דאפכת בתריית' איפוך קמייתא מאן שמעת ליה דאמר כל הבית כולו כארבע אמות דמיא ר' שמעון בן אלעזר היא פרש"י לא ידעתי היכן הי' ופי' ר"ח דאיתא פ' עושין פסין דתניא כלל אמר ר' שמעון בן אלעזר כל אויר שתשמישו לדירה כגון דיר וסהר מוקצה וחצר אפי' בת חמשת ובת עשרה כורין מותר והשיב עליו מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק דלא שייכא ההיא להכא דטעמא דשמעתא משום דבעינא והי' מחנך קדוש. אמר רב הלכה כרשב"א וכן אמר באלי אמר ר' יעקב ברה דבת שמואל הלכה כרשב"א ורבא אמר אין הלכה כרשב"א. ופי' ר"ח דקיי"ל כרבא דהוא בתראה וכן פי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק דקיי"ל כרבא דאפי' בבית סגי הרחקה בארבע אמות וה"מ לאחריו אבל לפניו כמלוא עיניו דלאחר המטה דקתני היינו לאחריו שאינו רואה ואם הן תחת המטה שאינה גבוה שלשה טפחים הרי הן כטמונין ושרי לקרות ק"ש דאמר רבא הלכתא פחות משלשה כלבוד דמי עשרה ד"ה רשות אחריתי הוא משלשה עד עשרה היינו דבעי מיני' רב יוסף מרב הונא ולא פשיט ליה. ופי' ר"ח למטה משלשה טפחים ד"ה קורא דהא מכוסין הן דכל פחות משלשה כלבוד דמי למעלה מעשרה ד"ה אסור לקרות כנגדו דמטה זו רשות אחריתי ובפני עצמה ונמצא דהוא והם במחנה אחת והתורה אמרה והי' מחנך קדוש וליכא משלשה ועד עשרה איבעי' ולא איפשיט ובכי האי גוונא לחומרא עבדי' ואסור ע"כ פר"ח. ופי' מורי רבינו יהודה זצ"ל דמסתבר דגרף של רעי ועביט של מי רגלים לא מהני בהו הטלת רביעי' מים. גרף ועביט פרש"י שניהם של חרס וכן פי' מורי רבי' יהודה ב"ר יצחק דבכל התלמוד מיירי בשל חרס ומספקא לי' אם ה"ה בעביט של עץ ושל זכוכית. מתני' כמה ירחיק מהן ומן הצואה נראה בעיני דהא דקתני כמה ירחיק מהן אמי רגלים קאי דמאיסי היכא שלא נתן בהם רביעית מים אבל ממים סרוחים ומי משרה א"צ להרחיק מהם שהרי אוקימנא מתני' דחסורי מחסרא והכי קתני לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ומי רגלים עד שיטיל לתוכן מים ואח"כ קורא ועלה קאי במה ירחיק מהן ומן הצואה. מיהו בפר"ח משמע דממים סרוחים וממי המשרה נמי צריך להרחיק ארבע אמות דפר"ח בגמ' ואסיקנא הא דתנן שצריך להרחיק ממי המשרה וממים הרעים ארבע אמות ה"מ לאחוריו אבל לפניו מלא עיניו וכן בצואה (וכן) בק"ש וכן בתפלה ע"כ פי' ר"ח. ואינו נראה בעיני כלל מיהו בירוש' משמע כפי' ר"ח ולקמן גבי צואת כלבים אפרשינן: גמ' (אמר רב הונא אמר רב סחורה אמר רבא) [אמר רבא אמר רב סחורא אמר רב הונא] לא שנו אלא לאחוריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו כן בתפלה פי' אמי רגלים ואצואה קאי שצריכים הרחקה לאחריהם ד' אמות אבל לפניהם כמלוא עיניו וכן הלכה כרבא:
148
קמ״טאמר רב יהודה אמר רב צואה כיון שקרמו פני' מותרת ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כ"ז שזורקה ואינה נפרכת פי' אז צריכה הרחקה ואמרי לה כל זמן שגוללה ואינה נפרכת אמר רבינא הוה קאימנא קמי' דר' ירמיה מדיפתי והוה שדיא צואה וא"ל עיין אי קרמו פני' או לא א"ד א"ל זיל חזי אי אפלי אפלויי פי' ר"ח אפלויא נתפלחה ונתבקעה מלשון פולח ובוקע ע"כ פר"ח. וה"נ אמרי' פ"ק דחולין דמנ"ל דאזלי' בתר רובא דילמא דפלי לי' פי' נפתחה החתיכה. מיהו קיי"ל כר' יוחנן דאמר רבה בר בר חנה משמיה צואה בחרס אסורה דכ"ז שגוללה ואינ' נפרדת דאיתמר צואה כחרס אמימר אמר אסורה ומר זוטרא אמר מותרת אמר רבא הלכת' צואה בחרס אסורה וכן הלכה. אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה בכיסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מיתחזייא. פי' בערוך כגון שיש מחיצה של זכוכית בין הקורא ק"ש לרעי ופרש"י מחיצת זכוכית או קלף דק מפסקת ביניהם והיא נראית. בכיסוי תליא מילתא וכסית את צאתך ע"כ רש"י. ערוה בעששית היינו שיראה ערוה או עכו"ם ערום מעבר למחיצה אסור לקרות ק"ש דהואיל וחזי לי' ליכא מחניך קדוש. מיהו א"י דצואה נמי הואיל ומתחזייא מאי כיסוי הוא זה והכתיב וחפרת וכסית את צאתך משמע כיסוי מעליא הוא. אמר אביי צואה כל שהיא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה פי' רש"י רוקק עלי' ומכסה אותה ברוקו. אמר רבא וברוק עבה שזה הוא כיסוי מעליא. אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עלי' וקורא ק"ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה לו בסנדלו מאי תיקו פי' ר"ח דאזלי' בה לחומרא דכל תיקו דאיסורא לחומרא. אמר רב יהודה ספק צואה אסורה ספק מי רגלים מותרים א"ד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה ספק מי רגלים אפי' באשפה נמי מותרין סבר להא דאמר רב המנונא אמר רב לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. פרש"י זצ"ל לא אסרה במי רגלים אלא לקרות כנגד עמוד הקלוח בלבד. וכדר' יונתן דר' יונתן רמי כתיב ויתד תהי' לך על אזניך וכתי' ויד תהי' לך לא קשיא כאן בצואה כאן במי רגלים ומי רגלים מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו וכי גזרו רבנן בוודאן בספיקן לא גזרו בהו רבנן. פרש"י זצ"ל ויד תהי' לך על אזניך ויצאת שמה חוץ ולא הצריכן כיסוי וכתי' ויתד תהי' לך וגומ' עד ושבת וכסית מיהו תימה אמאי לא נלמד סתום מן המפורש או נילף לך לך. ופר"ח דקיי"ל כרב יהודה דאמר ספק צואה בבית מותר באשפה אסור משום דמחזקי' הבית בנקיות והאשפה בצואה. ספק מי רגלים אפי' באשפה מותר וכש"כ בבית עד כאן פר"ח. וודאן עד כמה פי' ודאי מי רגלים עד כמה ישהו ע"ג קרקע ויהא אסור אמר רב יהוד' אמר שמואל כ"ז שמטפיחין גניבא משמי' דרב אמר כ"ז שרישומן ניכר אמר רב יוסף שרי לי' מריה לגניבא השתא צואה אמר רב יהודה אמר שמואל כיון שקרמו פני' מותרת מי רגלים מיבעיא א"ל אביי מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי דאמר רבב"ח א"ר יוחנן צואה כחרס אסורה. מאי הוה עלה דמי רגלים אמר רבא הלכתא מי רגלים כ"ז שמטפיחין. פי' שיש בהן טופח ע"מ להטפיח אסור אבל טופח לחודיה שרי וכן הלכהכרבא וכן פר"ח דהכי הלכתא דהא אוקמי' רבא לפלוגתא דר' יוסי ורבנן בטופח ע"מ להטפיח דת"ק בעי ע"מ להטפיח ור' יוסי מחמיר והלכה כת"ק דשרי עד שיהי' בהן כדי להטפיח. אמר רב (חסדא) [פפא] פי חזיר בצואה עובדת דמי. פשיטא פרש"י דפי חזיר אינו בלא צואה. ל"צ אע"ג דסליק מנהרא: איתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בביה"כ רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש אמר רבא מ"ט דרב הונא דכתיב כל הנשמה תהלל יה פרש"י מחיצה יש בינו לבין ביה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה. כל הנשמה הפה והחוטם בהילול ולא בשאר אברים. מ"ט דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ופר"ח דהלכה כרב חסדא אע"ג דהוא תלמידי' דר"ה דהא חמיר ממבואות המטונפות דאמר ר"ה א"ר יוחנן מניח ידו על פיו וקורא ק"ש. אמר רב חסדא האלהים אי אמרה [לי] ר' יוחנן בפומי' לא הוה צייתנא ליה איכא דאמרי אמר רבב"ח א"ר יהושע בן לוי הי' מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו אמר רב חסדא האלהי' אי אמרה כו' תניא כוותי' דרב הונא תניא כוותי' דר"ח ת"ב דר"ה היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו ע"פ וקורא ק"ש ת"כ דר"ח לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש ולא עוד אלא אפי' הי' קורא ובא פוסק אי לא פסק מאי אמר ר' מיאשא בר ברי' דריב"ל עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם רב אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' כזה וגו' ורבי אסי אמר מהכא הוי מושכי העון בחבלי השוא פסק מאי עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. פר"ח מדאמר רב חסדא האלהים אי אמר ר' יוחנן בפומא לא צייתנא לי' ש"מ דקבלה היתה בידו דאסור ובא רב הונא להתירו ולא קבלה ר"ח אע"ג דרב חסדא תלמיד לגבי רב הונא ור' יוחנן קיי"ל כוותי' דאסור מדהני אמוראי כולהו מסייעי טעמי' דהא תנא דקאי כר"ח ש"מ דהלכתא כוותי' עד כאן לשונו שפירש לעיל הכי פי' וכש"כ גבי צואה על בשרו וידו בביה"כ דאסור דטפי חמיר ממבואות המטונפות. ופי' רבינו יהודה ב"ר יצחק בצואת על בשרו אסור לקרות ק"ש אפי' מכוסה בבגדיו וכן הסברא. איתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ד' אמות מן העיקר וקור' ק"ש רב חסדא אמר מרחיק ד"א ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש פרש"י שיש לו עיקר שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח. מרחיק ד' אמות מן העיקר אע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיה לאחוריו שאינו רואה אותה. ממקום שפסק הריח שהריח כלה שם. תניא כוותי' דרב חסדא לא יקרא ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת החזרים ולא כנגד צואת התרנגולים ולא כנגד אשפה שריח רע אם היה מקום גבוה י' טפחי' או נמוך (מג') [עשרה] טפחי' יושב בצדו וקורא ק"ש. ואם לאו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד"א ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש. פירש"י לא כנגד צואת אדם ואע"פ שאין ריח. אמר רבא [לית הלכתא] (כהני שמעתא) [כי הא מתניתא] אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת [חזרים ולא כנגד צואת] כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן. פרש"י לית הלכתא כי הך [מתנית' דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזרים בשאין בהם עורות. בזמן שיש בהם עורות אצואת כלבים וחזרים] קאי שדרכן לתתן בעיבוד עורות. אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכו לתתה שם הלכך על כרחך בלא עורות קאמר ע"כ פרש"י. ופי' ר"ח דקיי"ל כרב הונא דאמר מרחיק ד"א וקורא דהא מתני' דתנא כרב חסדא דחאה רבא ואמר לית הלכתא כי הא מתני' ויש מרבוואתא שאומרים הלכתא כרב חסדא. דהא תניא כוותי' וקיי"ל אפי' תלמיד בהדי רבי' הלכתא כתלמיד אי תניא כותיה ואי משום דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתני' אמר בהני לחוד בצואת אדם ובצואת כלבים דאשכח תנא דפליג עליה אבל בשאר מילי איכא למימר האי תנא מודה לי'. הלכך הלכתא כוותי'. ע"כ פי' ר"ח. וכן הסברא כרבוותא שפירשו דלא פליג אלא אצואת כלבים וה"ה אצואת חזרים כדפרש"י אבל בצואת תרנגולין ובאשפה שריחה רע מודה רבא שאסור לקרות ק"ש כנגדן והכי מוכח בירוש' דאמר התם מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות ר' שמואל בר יצחק אמר ברכים ובלבד בשל חמור. ר' חייא בר אבא אמר בבא מן הדרך. ר' לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות ומצואת הנמי' ד' אמות ומצואת תרנגולין ד' אמות ר' יוסי בר אבא בשם רב הונא ובלבד באדומים. צריך עיון מאי פי' באדומים. אמר ר' ירמיה בשם ר' זעירא נבילה נסרחה צריך להרחיק ממנה ד' אמות אמר ר' אבינ' מתניתין אמרה כן וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות א"ר שמאי תפתר במשרה של כובסין א"ל ר' מנא אם במשרה של כובסין הא תנינן ולא במים הרעים ולא במי המשרה. מיהו אם רבא לא פליג אצואת תרנגולין אסורה מיד וצואת כלבים וצואת חזרים לא תהא אסורה אלא עד שיתן לתוכן עורות. ואין סברא לומר דנפיש זוהמתן דצואת תרנגולין טפי. וע"כ הי' סברא לומר דרבא מתיר בצואת תרנגולין ופליג על כל הברייתא ודירוש' חולק ואין הלכה כמותו. מיהו בהא י"ל דלא פליג רבא דריח רע שיש לו עיקר דמרחיק ד' אמות ממקום שפסק כרב חסדא והלכה. ועוד נוכל לומר דהא דקתני בירוש' מרחיקין מצואת תרנגולין היינו דוקא בלול שלהן דנפיש סרחונם אבל לא בבית והיינו כרבא דשרי בבית דהא צואת חמור אינה אסורה אלא בבא מן הדרך בלבד וצואת הנמיה יש לומר דנפיש זוהמתה טפי ואסורה. וה"ה לנבלה סרוחה ולמים סרוחים וכן נראה הלכה: בעו מיני' מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. פי' דהיינו הפחת רוח אמ' להו (תחזון) [אתו חזו] הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסו ולא אמרו אלא לד"ת אבל לק"ש לא [וכו'] פרש"י ציפי מחצלות של ביהמ"ד. דהני גני והני גרסי אע"פ שדרך הישנים להפיח. וה"מ לגירסא משום דלא אפשר אבל לק"ש יצא לחוץ ויקרא. אבל לדידי' הפיח הוא עצמו ימתין עד שיכלה הריח ע"כ רש"י. והלכה כרב ששת וכדאמרינן דה"מ לד"ת דשרי אבל לא לק"ש וה"מ דחברי' אבל לדידי' לא וכן פר"ח דהכי הלכתא: ר' אבא הוה משתמיט מני' דרב יהודה דבעי למיסק לא"י ואמר רב יהודה אמר רב כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם אמר איזיל ואשמע מילתא מבי וועדא והדר איפוק אזל אשכחי' לתנא דקאי ותני קמי' דרב (נחמן) [יהודה] הי' עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הריח חוזר ואומר רבון העולמי' יצרתנו נקבי' נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו בחיינו חרפה וכלימה אחריתינו רמה ותולעה ומתחיל ממקום שפסק. איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק"ש ורבא אמר אסור לקרות ק"ש אמר אביי מנא אמינא לה דתניא טמא עומד תחת האילן וטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור ואם עמד טמא הטהור טמא וכן באבן המנוגעת רבא אמר התם בקביעות תליא מילתא שנאמר בדד ישב והכא והי' מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא. פירש"י צואה עוברת אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו מותר לקרות ק"ש ואין צריך להפסיק. הטמא עומד תחת האילן לאו בנושא את המת קאי דמת לא שנא מהלך ל"ש עומד [ל"ש יושב] אוהל הוה וגבי מצורע קתני לה בתורת כהנים מדגלי בי' רחמנא ישיבה דכתיב מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מיכן אמרו חכמים עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביעי וכן באבן המנוגעת ה"ה במצורע שהקישו הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ע"כ פרש"י. ופי' ר"ח דהלכה כרבא הלכך הקורא ק"ש וחזיר עובר לפניו צריך להפסיק דפי חזיר כצואה עוברת כדפי' לעיל. ת"ר הי' עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה ד' אמות לאחוריו והתניא לצדדין ל"ק הא דאפשר הא דלא אפשר. פרש"י לא אפשר לילך לפניו כגון שיש נהר יסתלק לצדדין ה"ה לכל דבר המעכבו לילך לפניו יסתלק לצדדין. המתפלל ומצא צואה במקומו. אע"פ שחטא תפלתו תפלה מתקיף לה רבא האי זבח רשעים תועבה אלא אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה. פי' ר"ח דקיי"ל כרבא דהואיל והי' לו לעיין אי מקום טהור הוא ולא עיין תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל: ת"ר הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן הוא חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וח"א למקום שפסק לימא בהא קמיפלגי דמר סבר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומר סבר למקום שפסק ואמר רב אשי האי אם שהה אם לא שהה מבעי' ליה אלא כולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והתם בדלא שהה קמיפלגי מר סבר גברא דחוייא הוא ומר סבר גברא חזייא הוא. פרש"י גברא דחוייא הוא כשהתחיל להתפלל והי' צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינו תפלה וחוזר לראש ומ"ס גברא חזייא הוא אע"פ שאין יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראוי' היא למה שהתפלל קודם שהשתין ע"כ רש"י. ופי' ר"ח דקיי"ל דחוזר למקום שפסק חדא דתפלה מדרבנן היא ובדרבנן הלך אחר המיקל ועוד דמסתברא דהשתא הוא דאדחי ולא דחוי מעיקרא הוא דבמאי אדחי אי בהרגשת מי רגלים קיימא לן כמה דיכול לעמוד על עצמו לא מדחי ע"כ פי' ר"ח. ואין זה דומה לנתעטש בתפלתו דהתם לכ"ע תפלתו תפלה וחוזר למקום שפסק כי לא הרגיש קודם לכן שהי' צריך להתעטש ומשמע נמי אע"פ שברכיו מלוכלכים במי רגלים ליכא למיחש מדלא קתני שיקנח או ירחץ את ברכיו מסתבר דהואיל ומי רגלים מדרבנן כל כי האי גונא לא חשו רבנן להחמיר עליו: ת"ר הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול להשהות עצמו אבל אם יכול להשהות עצמו מותר עד כמה אמר רב ששת עד פרסה איכא דמתני לה אסיפא דברייתא בד"א כשאין יכול לעמוד על עצמו אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה עד כמה [א"ר זביד] עד פרסה אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן הנצרך לנקביו ה"ז לא יתפלל שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל ופ"ק דשבת אמר זעירי הני חברין בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי לי' המייניה לא מטרחינן לי' ולמ"ד חובה מטרחינן לי' והא תפלת המנחה דלכ"ע חובה ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רבי חנינא משיתיר חגורו התם לא שכיחא שכרות והכא שכיחא שכרות א"נ במנחה כיון דקביע לי' זימנא מרתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולא לילא זמן תפלה היא לא מרתת ואתי למפשע מתקיף לה רב ששת טריחותא למיסר המייני' וצלויי [ועוד] ליקו הכי ולצלי משום שנא' הכון לקרא' אלקיך ישראל רבא שדי גלימ' ופכר ידי' ומצלי אמר כעבדא קמי מארי' אמר (ששון) [רב אשי] חזינא לי' לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידי' ומצלי אמר כעבדא קמי מרי' כי איכא שלמא בעלמא לביש ומיכסי ומיעטף ומצלי אמר כתיב הכון לקראת אלקיך ישראל רבה בר רב הונא רמי פוזמקא ומצלי. בערך מגפים כתב פוזמיקא פי' רב שר שלום גאון מסאני דליבדא דעמרא או דעיזי. בפ' במה אשה לא במגפים אמר רבה בר בר חנה פוזמקי היינו דגרסי' שליפו פוזמקייכו וחותו לדינא. בכלי מתכות פי"א דכלים הכידון והניקון והמגפיים פי' כולן מנעלים של נחושת או של ברזל שנותנין אנשי המלחמה לפני שוקיהן שכשירוצו לא יגפו כדכתי' ומצחת נחושת [על רגליו] ומתרגמינן וטרקלילון:
149
ק״נאמר רב יהודה עכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו מאי אריא עכו"ם אפילו ישראל נמי עכו"ם אצטריכ' לי' מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא חמור בעלמא הוא קמ"ל אינהו נמי אקרו ערוה דכתי' וערות אביהם לא ראו:
150
קנ״אבעי מיני' רב יוסף ברי' דרב (נחמיה) [נחוניא] מרב יהודה שנים שישנים במטה אחת מהו שיחזיר זה פניו ויקרא ק"ש וזה יחזיר פניו ויקרא ק"ש אמר ליה הכי אמר שמואל מותר ואפי' אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף אשתו ולא מבעי' אחר אדרבה אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שישנים (בטלית) [במטה] אחת זה מחזיר פניו וקורא ק"ש וזה מחזיר פניו וקורא ק"ש ותניא אידך הי' ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו ה"ז לא יקרא אלא א"כ היתה טליתו מפסקת ביניהם ואם היו בניו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף [לא קשיא] הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב [יוסף] מי ניחא. הכי גריס ר"ח והתניא הי' ישן במטה ואשתו ישינה בצדו לא יקרא ק"ש אלא א"כ היתה טליתו מפסקת בינו לבינה אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי אחר נמי תנאי היא וגירסת שאר ספרים לא נהירא דלא אשכחן בשום דוכתא דקרי לאשתו בני ביתו. פי' ר"ח והלכה כרב יוסף דהא איכא תנאי דקאי כוותיה באחר ועוד א"ל רב כהנא לרב פפא התם אמר רבא אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותי' הכא מאי ואמר לי' היכא דאתמר הלכה כשמואל הלכתא כוותיה הכא לא אתמר הלכתא כוותי'. אבל באשתו דתרווייהו שרו אע"ג דאיכא תנא דפליג הא איכא תנא אחרינא דקאי כוותייהו דתניא שנים שהיו ישנים במטה אחת זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא ולית לן לאוקמה אלא באשתו. אפי' אחר עמו אם הטלית מפסקת ביניהם לכולא עלמא שרי. ומורי רבינו יהודה של"י פי' דהשתא אזלינן לחומרא ומחמרינן כברייתא דפליגא ארב יוסף ולא יקרא אפילו באשתו אלא א"כ טלית מפסיק ביניהן ונראה דברי פר"ח: אמר מר זה מחזיר פניו ויקרא ק"ש והא איכא עגבותיהם דנגעי אהדדי מסייע לי' לרב הונא דאמר רב הונא עגבות אין בהם משום ערוה. פי' ר"ח והא איכא עגבותיהם דנגעי אהדדי ואסיקנא דעגבות וכיוצא בהן שהן נוגעות באחוריהן והן באיבריהן שאין האיש רואה אותן בעת קריאתו אין בהם משום ערוה ע"כ פי' ר"ח. ופי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק אבל אם אדם נוגע בערות חבירו אסור לקרות ק"ש דלא גרע מעקיבו שנוגע בערותו דפריש' לעיל דאסור. אמר מר אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר עד כמה אמר רב חסדא תנוקת בת ג' שנים ויום אחד תינוק בן ט' שנים ויום אחד ואיכא דאמרי תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד אידי ואידי עד כדי שדים נכונו ושערך צמח. פי' רבינו יהודה ב"ר יצחק של"י דבניו ובני ביתו קטנים מותר אפי' נוגעין ערותן זה בזה כשאין לבן רואה את הערוה משא"כ בגדולים דאפילו שהלבבות מכוסין אסור כיון שאין הפסק בערוותן ואע"פ שאין נוגעין וצריכין לחזור פניהם אילך ואילך. אמר לי' רב מרי לרב פפא שער יוצא לה בבגדה מהו קרי עלי' שער שער. פי' ר"ח הי' שער יוצא מתוך בגדה ובשרה מכוסה אין בו משום ערוה כי שער הוא ולא בשר וזה שקרא רב כהנא על רב מרי שער שער כלו' השער שער הוא ולא בשר כיוצא בו קרי' עלי' גוי גוי ע"כ פי' ר"ח. והא דאמר שמואל שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העזים פי' מורי רבינו יהודה בר יצחק דלאו לענין ק"ש איירי וגם אין אנו נזהרין לקרות ק"ש לפני בתולות פרועות ראש ודלא כפי' ה"ר יוסף שפי' דלענין ק"ש איירי: א"ר [יצחק] טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכולי בה והא אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ כנגד תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום התורף ל"ק הא לאחרת הא לאשתו ולק"ש. פי' ר"ח תכשיטין שבחוץ הן טבעת עגיל וצמיד שהן תכשיטי ידים תכשיטין שבפנים אצעדה וכומז אצעדה ברגלים והכומז במקום התורף שהוא מקום זמה הלכך טפח מבשר אשתו שמגולה במקום שרגיל להיות מכוסה אסור לקרות ק"ש עד שתכסה ובאשה אחרת אפי' בפחות מטפח שנתגלה מבשרה במקום הראוי להיות מכוסה אסור לקרות ק"ש עד שתכסה: אמר רב [חסדא] שוק באשה ערוה שנא' גלי שוק עברי נהרות וכתי' תגל ערותך גם תראה חרפתך לענין ק"ש איתמר. אמר (רב ששת) [שמואל] קול באשה ערוה שנא' כי קולך ערב ומראך נאוה. לאו לענין ק"ש איתמר דהיא גופה קורא ק"ש:
151
קנ״באמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל אוקימנא בביה"כ שאין בו צואה איני והא אמר רב יוסף בר חנינא בית הכסא שאמרו אע"פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע"פ שאין בו אדם אלא הב"ע בחדתי. פי' ההיא דרפרם בביהכ"ס חדש עסקי' שלא היתה בו צואה מעולם עדיין. והא מבעי' לי' לרבינא הזמינו לביהכ"ס מהו יש זימון או אין זימון. כי קמבעי לי' לרבינא למיקם עלי' ולצלויי בגוי' אבל כנגדו לא. ופי' ר"ח דביהכ"ס חדש שאין בו צואה מתפלל אדם כנגדו במקום שהזמינו לביהכ"ס אבל להכנס בתוכו להתפלל אסור ע"כ פר"ח. אבל ביהכ"ס ישן אע"פ שאין בו צואה אסור להתפלל כנגדו. והיכא דאמר בזה הלשון הדין ביתא להוי ביהכ"ס והדין אע"ג דלא סיים לומר והדין נמי אלא שאמר והדין שניהם אסורים להכנס בתוכו ולהתפלל דאמר פ"ק דנדרים על משנת מנודה אני לך בעי רבינא יש יד לבהכ"ס או אין יד לבהכ"ס ה"ד אי דאמר הדין בית להוי בית הכסא והדין נמי ההוא ביהכ"ס נמי הוה אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי מאי בהכ"ס הוה או דילמא תשמישא בעלמא קאמר מכלל דפשיטא לי' לרבינא דיש זמון לביהכ"ס הא מבעי' לי' לרבינא הזמינו לביה"כ מהו זמון מועיל או אין זימון מועיל [רבינא חדא מגו חדא קמיבעי ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל] את"ל זמון מועיל יש יד או אין יד תיבעי' לי'. הלכך הואיל ולא איפשוט אזלינן בה לחומרא. ותו דנראה דזהו ידים מוכיחות הואיל שתחלה הזכיר ביהכ"ס מידי דהוה אהא דתנן דפ"ק דנזיר האומ' אהא ה"ז נזיר ואמר בגמ' דילמא אהא בתעני' קאמר אמר שמואל בשנזיר עובר לפניו וליכא לספוקי במלתא אחריתי ה"נ הואיל שתחלה הזכיר ביהכ"ס ליכא לספוקי דודאי דעתי' אבית הכסא:
152
קנ״גאמר רבא הני בתי כסי דפרסאי אע"ג דאית בהו צואה כסתומין דמי פי' ר"ח בורות חפורים בקרקע הם ופיהם סתום כמין קמור מרודד שהצואה מתגלגלת כהן אלו ודאי כסתומות חשובות דאין הצואה נראית בתוכם ע"כ פי' ר"ח. ומורי רבינו יהודה בר יצחק פי' שאותם בתי כסאי דפרסאי הם כעין שלנו ומכל מקום בשלנו אסור שרגילין להשתין ואין נזהרין בנקיות כל כך. מתוך דברי פר"ח שפי' דבאותם בתי כסאי דפרסאי אין הצוא' נראית בהם משמע דשלנו אסורי דהא הצואה נראית בהן דרך החלון:
153
קנ״דפרק הרואה ת"ר הנפנה ביהודה לא יפנה מזרח ומערב אלא צפון ודרום ובגליל לא יפנה אלא מזרח ומערב (אסור) ור' יוסי אומר (לא אמרו) [אסרו] אלא ברואה ר' יהודה אומר בזמן שבהמ"ק קיים אסור בזמן שאין ביהמ"ק קיים מותר ר' עקיבה אומר אסור בכל מקום. היינו ת"ק איכא בינייהו חוץ לארץ רבה הוה שדי הנך ליבני מזרח ומערב ומותיב להו כי היכי דלא ליפני אלא צפון ודרום אזיל אביי שדינהו נהלי' צפון ודרום והפכינהו על רבה ותרצינהו אמר מאן האי קא מצער לי הכי אנא כר' עקיבה סבירא לי דאמר ר' עקיבה בכ"מ אסור. פר"ח וקיי"ל כר' עקיבה דאסור לפנות מזרח ומערב בכ"מ אפי' בחוץ לארץ דהא רבה הוה מנח ליבני מזרח ומערב פי' כדי שישים רגליו על הלבנים שהם נתוני' מזרח ומערב וירא' פניו ואחוריו צפון ודרום ואמר אנא כר"ע סבירא לי דאמר אפי' בח"ל אסור מזרח ומערב ע"כ פר"ח: אמר ר' עקיבא פעם אחת נכנסתי אחר ר' יהושע לביהכ"ס ולמדתי ממנו שלשה דברים למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל א"ל בן עזאי עד כאן העזתה פניך ברבך א"ל תורה היא וללמוד אני צריך מיכן ראי' שבן עזאי תלמיד חבר דר' עקיבה הוה וה"נ אי' בב"ב פרק מי שמת דתנן אמר ר"ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן א"ל בן עזאי על החלוקים אנו מצטערים אלא שבאת לחלוק עלינו את השוים ואמר בגמ' תניא א"ר שמלאי הדא אמרה בן עזאי תלמיד חבר דר"ע הוה דא"ל שבאת: תניא בן עזאי אומר פ"א נכנסתי אחר ר"ע [לביהכ"ס] ולמדתי ממנו ג' דברים למדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום ולמדתי שאין נפרעין מעומד אלא מיושב ולמדתי שאין מקנחין בימין אלא בשמאל א"ל רבי יהודה עד כאן העזת פניך ברבך א"ל תורה היא וללמוד אני צריך. איני יודע איזה מעשה קדים אם רבי עקיבה אמר לו בראשונה מה הי' צריך ליכנס אחריו ואם הוא נכנס בראשונה אחר ר' עקיבה ואח"כ אמר לו ר' עקיבא שלמד אותם שלשה דברים מר' יהושע א"כ מהו אומר לו בן עזאי לר"ע ע"כ העזת פניך ברבך הלא גם הוא העיז בר' עקיבה ושמא שאני בן עזאי דתלמיד חבר דר' עקיבה הוה כדפרי' אי נמי אע"פ שכבר אמר לו אלו ג' דברים צריך הי' ליכנס אחריו לראות כמה טפחים הוא מגלה עצמו אך א"כ תימה שאין מזכיר זה: מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל אמר רבא מפני תורה שניתנה בה שנאמר מימינו אש דת למו (אמר) רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מפני שקרובה לפה ר' שמעון בן לקיש אומ' מפני שקושר בה קשר תפלין רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמראה בה טעמי תורה (ופליגא דרב דאמר רב מפני שקרובה לפה שאוכל ושותה בה ושמואל אמר מפני שכותב בה ור' יוחנן אמר מפני שמרא' בה טעמי תורה) כתנאי ר' אליעזר אומר מפני שאוכל ושותה בה ר' יהושע אומר מפני שכותב בה ר' עקיבה אומר מפני שמראה בה טעמי תורה:
154
קנ״האמר ר' תנחום בר חנילאי כל הצנוע בביהכ"ס ניצול מג' דברים מן המזיקין ומן הנחשי' ומן העקרבים וי"א אף חלומותיו מיושבין עליו (הנהו תרין) [ההוא] ביהכ"ס דהוו בטבריא דכי הוה עיילו בהו בי תרי [אפי' ביממא] הוו מתזקי רב אמי ורב אסי הוו עיילי חד וחד ולא הוו מתזקי אמרי להו רבנן ואתון לא מסתפיתו אמרי להו אנן קבל' גמירינן. פי' ה"ר נתן בערך קבל כלו' אם אדם צנוע ושותק בביהכ"ס היא קמיעתו שיצילנו מן המזיקין והכי אמ' בסמוך קיבלא דביהכ"ס צנועיתא ושתיקותא. והא דאמר בחלק א"ר אלעזר לעולם הוה קבל וקיים וא"ר זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו פי' קבל חשך תרגומו קבלא כלו' שיהי' עניו ויהי' קיים. ואף על גב דלשנים נראה ואינו מזיק מיהו במקומן מזקי אפילו לשנים כדא' פ"ק בתרי מזיקין נמי ליכא במקומן חיישינן. הכא משמע דת"ח נמי צריך שימור ואמרי' לעיל בפרקין אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חתן וכלה וחולה במתני' תנא חולה וחיה חתן וכלה וי"א אף אבל וי"א אף ת"ח בלילה והא דאמרי' פ"ק ת"ח אין צריך לקרות ק"ש על מטתו דתורתו משמרתו היינו במקום טהרה דמתוך שהוא עוסק בתורה אינם רשאים להזיקו אבל הכא מיירי במקום הטינופת שאינו רשאי להרהר בד"ת הלכך צריך שימור: רב ספרא על לבית הכסא אתא ר' אבא נחר לי' אבבא אמר ליעול מר כי נפק א"ל עד כאן לא עיילית לשעיר וגמרת לך מילי דשעיר מי לא תנן מדורה היתה שם וכסא של כבוד וזה היה כבודו מצאו נעול בידוע שיש שם אדם פתוח בידוע שאין שם אדם אלמא לאו אורח ארעא והוא סבור מסוכן הוא. ותניא רשב"ג אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון. פי' ר"ח ע"כ לא נכנסת בארץ שהוא ארצה שעיר שדה אדום למדת דבריהם שמדברין כשהן יושבין שנים ושלשה ביחד בביהכ"ס ואין מתביישין זה מזה אלא מניחין פתח ביהכ"ס פתוח ונראה שאין שם אדם לפיכך באתה ליכנס. מי לא תנן בתמיד במשנתינו מצאו לביהכ"ס שבעזרה נעול בידוע שיש שם אדם. עמוד החוזר פי' עמוד שיוצא שהתחיל למשוך ולצאת חוץ לטבעת ונטרד ולא הפילו לחוץ אלא החזירו ועמד והלך מביא את האדם לידי חולי הדרוקן ניפוח הבטן. סילון החוזר קילוח השתן ע"כ פי' ר"ח. למדנו מאלו הלכות שאסור לספר בביהכ"ס משום צניעותא מיהו תקנת חכמים היא לנשים שיהיו מספרות בביהכ"ס כדי שלא יבוא האיש ויתייחד עמהם אבל באנשים אין לירא שתבא אשה ותתייחד עמהם משום דאין דרכה של אשה להעיז כולי האי ליכנס למקום היחוד בין האנשים מיהו להפריד את האדם מן הסכנה שרי לספר בביהכ"ס אפי' לאיש כדרב ספרא. גירסת (פי') ר"ח מצאו נעול בידוע שיש שם אדם וכן הספרים במסכ' תמיד ואית ספרים דגרסי במכילתין מצאו פתוח בידוע שיש שם אדם ואינה עיקר דאין זה דרך צניעות להניח פתח פתוח שיראוהו בני אדם. עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן פרק במה מדליקין גמ' על שלש עבירות ת"ר שלשה מיני הדרוקן של עבירה עבה של רעב תפוח של כשפים דק שמואל [הקטן] חש בי' אמר רבש"ע מי מפיס איתסי אביי חש בי' אמר רבא ידענא ביה בנחמני דמכפן נפשי' רבא חש בי' והא רבא הוא דאמר נפישי קטילי קדר מנפיחי כפן שאני רבא דאנסי לי' רבנן בעידני' בע"כ. למדנו משם שהמשהא צרכיו מסתכן בנפשו ובמשהא נקביו נמי אית איסורא דאמר במס' (שבת) המשהא נקביו עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם ותו דמשהא נקביו נעשה עקר כדאמרינן פ' מומין אלו ת"ר שני נקבים יש בו באדם אחד מוציא מים ואחד מוציא ש"ז אין בין זה לזה אלא כקליפ' השום בשעה שאדם נצרך לנקביו נקבו זה לתוך זה נעשה עקר כדאמ' ס"פ הבא על יבמתו ר' אבא בר זבדא איעקר מפרקי' דרב הונא רב גידל איעקר מפרקי' דרב הונא ר' חלבו איעקר מפרקי' דרב הונא רב ששת איעקר מפרקי' דרב הונא אמר רב אחא בר יעקב שיתין סבי הוינא וכולהו איעקר מפרקי' דרב הונא לבר מאנא דקיימנא בנפשאי החכמה תחי' בעלי' פי' שהי' יוצא מביהמ"ד ומטיל מים כשהי' צריך אבל הם אע"פ שהיו צריכין היו שוהים עד גמר הלכה ונקבו הנקבים זה לתוך זה ונעקרו והיינו דאמרי' דיטיל אדם מים לפני רבים ואל יאכל בפני רבים ורב יהודה אמרי' פרק כל היד דהוה קאי אאיגרא בבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא וא"ל רב יהודה לשמואל צריך אני להשתין מים אמר לי' שיננא אחוז באמה והשתן ולא אמר לי' לעכב שעה אחת כי היכי דלא ליעקר. למדנו שאסור להשהות צרכיו בין גדולים בין קטנים (אמרה לי' אמיה דרמי בר חמא לא בעית אינש דעייל בהדך לביהכ"ס אמר לה אנא קיבלא גמירנא קיבלא דביהכ"ס צניעותא ושתיקותא קבלה דיסורי שתיקותא ומבעי רחמי) אביי מרבייא לי' אמי' אימרא למיעל בהדי' לביהכ"ס ולירבא לי' גדיא מחלף שעיר בשעיר. וק"ל דהיכי הוה מתייחד עם בהמה דבסוף פ' בתרא דקידושין אמר רב יהודה אמר רב מתייחד אדם עם אחותו ועם בתו ועם אמו כי אמריתא קמי' דשמואל אמר לי אסור להתייחד עם כל עריות שבתורה ואפילו עם בהמה ואמרו אביי מכלי להו מכולא דברא רב ששת מעבר ליה מעברא רב חנא מנהרדעא איקל' לרב כהנא לפום נהרא חזי' דקא יתיב וקא גריס וקא קיימא בהמה [קמיה] א"ל לא סבר לי' מר אפי' עם בהמה א"ל לאו אדעתאי. פי' ר"ח מכולא דברא מכל השדה. מעבר לי' מעברא כי היכי דלא יתייחד עמה ע"כ פר"ח אלמא שאביי אפי' במדבר לא רצה להתייחד עם הבהמה ושמא ה"מ רחל ועז אבל כבש ותיש שפיר דמי אי נמי בתר דשמיעא לי' ההיא דשמואל לא הוה טפי מעלי לי' בהדיה לביהכ"ס. רבא מקמי דמלך מקרקשא לי' בת רב חסדא אמגוזא בלקנא כי מלך עבד' לי' כוותא ומותבא ליה ידא ארישא. לקנא פי' ספל כדאמרי' פ"ק דשבת שדי להו ללקוניא דמיא ובבראשית רבה (פרש' י"ג) מימי אוקיינוס מה הן א"ל מים בולעים מים אמר לון וחזון לי מלא לקיניא מיא מלא ספל מים מתרגמי' לקונא כך פי' ערוך. אמר רבא אחורי גדר נפנין מיד ובבקעה כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע ר' איסי בר נתן מתני הכי אחורי גדר כ"ז שמתעטש ואין חבירו שומע ובבקעה כ"ז שאין חבירו רואה אותו מיתיבי יוצאין חוץ לפתח לבית הבד ונפנין אחורי גדר והן טהורין. בטהרות הקילו ת"ש כמה ירחיק ויהיו טהורים כדי שיהיו רואין הכא נמי בטהרות הקילו רב אשי אמר מאי כל זמן שאין חבירו רואה אותו דקאמר ר' איסי בר נתן כ"ז שאין רואה את פירועו אבל לדידי' חזי לי' פי' ר"ח וקיי"ל כר' איסי ב"ר נתן וכדמוקים לה רב אשי. פרק ערבי פסחים אמר ר' שמעון בן לקיש ארבעה דברים העושה אותן דמו בראשו ומתחייב בנפשו הנפנה בין דקל לכותל ודעובר בין שני דקלים והשותה מים שאולין והעובר על מים שפוכין אפי' שפכתן (בתו) [אשתו] לפניו. הנפנה בין דקל לכותל לא אמרן אלא דלא הוה ארבע אמות ביני וביני אבל הוה ארבע אמות ביני וביני לית לן בה ואפי' לא הוה ארבע אמות [לא אמרן] אלא דליכא דרכא [אחרינא] אבל איכא דרכא [אחרינא] לית לן בה. והעובר על מים שפוכין כו' כדאי' התם ותו אמרי' בע"פ האי מאן דנפנה אגירדא דדיקלא אחזי לי' רוח פלגא פי' הנפנה על הקליפה שנקלף מן הדקל. פלגא כאב חצי הראש כך פי' בערך גרד. ההוא ספדנא דנחית קמי' דרב נחמן אמר האי צנוע באורחותיו הוה א"ל רב נחמן את עיילת בהדיה לביהכ"ס וידעת אי צנוע אי לא דתניא אין קורין צנוע אלא למי שצנוע בביהכ"ס ורב נחמן מאי נפקא ליה מיניה דתניא ר' שמעון אומר כשם שנפרעין מן המתים כך נפרעין מן הספדנין ומן העונה אחריהן. ת"ר איזהו צנוע הנפנה בלילה במקום שנפנה ביום אוקימנא להא במסקנא שנפנה בלילה כדרך שנפנה ביום ופר"ח דהיינו שמכסה עצמו ביום מפני בני אדם זהו צנוע:
155
קנ״ופרק המוציא יין ת"ר הנכנס לסעודת קבע יהלך עשר פעמים של ארבע פסיעות וא"ל ד"פ י' פסיעות ונפנה ונכנס וישב במקומו והכל שיעור אחד אלא שחייב אדם לומר בלשון רבו כדא' פ' יציאות השבת הילל אומר מלא הין מים שאובים פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו. פ' אלו דברים שבין ב"ש וב"ה בסעודה תנן ב"ש אומרים נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס וב"ה אומרים מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים בש"א מקנח ידו במפה ומניחה על השלחן ובה"א אומרים על הכסת בגמ' מפרש פלוגתייהו הטיב בש"א מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים ובה"א נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית. גמ' ת"ר בש"א מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלין וב"ה אומרים אם שמש ת"ח הוא נוטל פירורין שיש בהם כזית ומניח פירורין שאין בהם כזית מסייע לי' לר' יוחנן דאמר ר' יוחנן פירורין שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. במאי קמיפלגי ב"ה סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ וב"ש סברי מותר להשתמש בשמש ע"ה א"ר יוסי בר חנינא א"ר הונא בכולה פרקין הלכה כב"ה בר מהא דהלכ' כב"ש ור' אושעיא מתני איפכא (בהא) [ובהאי] נמי הלכה כב"ה. פר"ח קסברי ב"ש מותר להשתמ' בשמש ע"ה ואם נוטל ידיו תחלה ואינו חושש לדקדק בפירורין ללקטם ונמצא מפסיד את האוכלין: והלכתא בהא כב"ש דקיימא לן תכף לנטילת ידים ברכה וב"ה סברי אסור להשתמש בשמש ע"ה וכיון שת"ח הוא מלקט הראוי להתלקט ומאבד המותר לאבדן ע"כ פי' ר"ח. למדנו מכאן דהלכה כב"ש דמכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים וגם שמותר להשתמש בשמש ע"ה אבל בהא מודו תרווייהו ב"ש וב"ה דפירורין שאין בהם כזית מותרין לאבדן בידים כר' יוחנן ואין להקשות מאי קמ"ל ר' יוחנן דהא מתני' היא ותו דגנובי למה לי. דאיכ' לתרץ דדיוקא דמתני' קמ"ל כדאמר פ"ב דכתובות גמ' ומודה ר' יהושע ורב הונא מתני' אתא לאשמעי' ושנינן רב הונא דיוקא דמתני' אתא לאשמעינן. וקיימא לן כר' יוחנן דאמר פירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד דהא ב"ש וב"ה כולהו אית להו כר' יוחנן אלא במותר להשתמש בשמש ע"ה פליגי. ובתוספתא דברכות פ' לא יאכל אדם בע"ש הכי מתנייא ב"ש אומרים מכבדין את הבית מפני אבדן של אוכלין ואח"כ נוטלין לידים ובה"א אם שמש ת"ח הוא ומלקט פירורין שיש בהם כזית [נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית] וקשה דתנן מעבירין מעל השלחן פירורין פחות מכזית ושער של אפונין ושל עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ואמר בגמ' מסייע ליה לר' יוחנן דא"ר יוחנן פירורין שאין בהם כזית אסור לאבדן ביד וכן גורס רש"י זצ"ל אסור לאבדן ופרש"י שם מדקתני מעבירין ולא זורקין ש"מ דאסור לאבדן ועתה תימה דבשמעתין ע"כ בעי' לגרוס מותר לאבדן. ופי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק בשם ר"ת דגרסינן פ' נוטל מותר לאבדן כדהכא בשמעתין ודייק התם להתירא מדכייל להו גבי מאכל בהמה ש"מ שמותר לאבדם ביד וה"ג התם בספרים ישנים דמותר לאבדן בידים וההיא דר"פ הדר עם הנכרי ההיא דר"ג דא"ל למבגאי טול גלוסקן דאמר עלה באותה שעה למדתי שאין מעבירין על האוכלין ופרש"י אין מעבירין עליהם אלא נוטלין אותן ואמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי לא שנו אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים אבל בדורות אחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים מעבירין תנא שלימין מעבירין פתיתין אין מעבירין הנהו פתיתין מיירי כשיש בהם כזית. מיהו פ' אלו מציאות משמע דאין מעבירין על האוכלין היינו שאין דורכין עליהן ולא כפרש"י וקשה דאמאי לא מייתי להא מתני' גבי קולי ב"ש במס' עדיות:
156
קנ״זפרק כיצד מברכין שעל הפת הוא אומר המוצי' לחם מן הארץ גמ' ת"ר על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמי' אומר מוציא לחם מן הארץ אמר רבא במוציא כ"ע לא פליגי דאפיק משמע דכתיב אל מוציאם ממצרים כי פליגי בהמוציא רבנן סברי המוציא דאפיק משמע דכתיב המוציא לך מים מצור החלמיש ר' נחמיה סבר המוציא דמפיק משמע דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. ואמר במסקנא והלכתא המוציא למ"ה דקיי"ל כרבנן דאמרי המוציא דאפיק משמע וקשה פשיטא דהלכתא כוותייהו יחיד ורבים הלכה כרבים. ותו אמאי נעשה בספק כפלוגתא. נברך מוציא דבהא כ"ע מודו דאפיק משמע. וה"נ קשה פ"ק דפסחים גמ' אמר רב יהודה הבודק צריך שיברך מאי מברך רב פפי משמי' דרבא אמר על ביעור חמץ ורב פפא אומר לבער חמץ בלבער כ"ע ל"פ דודאי להבא משמע כ"פ בעל ביעור מר סבר מעיקרא משמע ומ"ס להבא משמע ואמר התם במסקנא והלכתא על ביעור חמץ והשתא מי לא יותר טוב שנברך לבער דלכולי עלמא להבא משמע ויש מתרצים דה"ק והלכתא שאף זה הלשון משמע להבא. מיהו תימה דאמאי נניח לשון שמשמע להבא לכ"ע ונתפוס לשון דפליגי בי' ובשלמא הכא בשמעתין יש לי קצת טעם לדבר היינו טעמא שפוסק לברך המוציא כדי שיפסיק בתיבות בין מ' שבסוף העולם למ' שנית שבתחלת מוציא כדאמר גבי ק"ש וראי' לדבר דאמר בירושלמי ר' ירמי' בריך קמי ר' זירא המוציא למ"ה וקלסיה מה טעם [כר' נחמיה] שלא לערב ראשי האותיות [וכו'] הרי למדנו מירושלמי שטעם טוב הוא שלא לערב ראשי אותיות ואע"ג דבלחם מן מערב היינו משום דלא אפש' לתקוני' ותו דלשון המקרא להוציא לחם מן הארץ במזמור ברכי נפשי ואע"ג דפליג אתלמוד דידן בתרתי שמחליף דברי ר' נחמיה שלנו לרבנן איפכא מספרים שלנו. ותו דמסיק על דעתיה דר' נחמיה הבפ"הג דלכ"ע דברא משמע כי היכי דאמר המוציא לכ"ע דאפיק משמע מיהו הא מצינן למימר דה"ק ע"ד דר' נחמי' הבורא פרי הגפן נמי מצי לברך. מ"מ אע"ג דפליג מיהו בהא מצינן למימר דשוין שניהם דהיינו טעמא שלא לערב ראשי אותיות הלכך שמעתא איפרקא אלא ההיא דפסחים קשה. ואומר ר"ת דהיינו טעמא דכל ברכה הנעשה מיד שייך בה לברך על כגון על מקרא מגילה ועל הטבילה ועל נטילת ידים ועל נטילת לולב ועל הפרשת תרומה אבל להניח תפלין ולהתעטף בציצית לישב בסוכה שיש שהות הרבה במצותו יש לברך לעשות. וקשה דמאי שנא לקרות את הלל מעל מקרא מגילה ועוד קשה לשמוע בקול שופר דאמר פ"ג דר"ה בירושלמי והתוקע שופר צריך לברך בא"י אמ"ה אשר קב"ו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקע ע"כ ירושלמי. וריב"א זצ"ל מפרש שאותן מצות שאפשר לעשות ע"י שליח מברך על עשי' כגון שחיטה וכיסוי הדם ועשיית מעקה וכל כיוצא בהן אבל מצות שא"א לעשות ע"י שליח מברך [לעשות] וזהו קצת סברת הספר דלמול משמע דלא סגי דלא איהו מהיל. ולפ"ז אתי שפיר לשמוע בקול שופר ולקרות את הלל דאע"ג דשומע בעונה כמו גבי מגילה מ"מ מצוה לענות ראשי הפרקים כדאמר פ' לולב (וערבה) ועל הטבילה נמי נהי דטבילה א"א לעשות על ידי אחרים מיהו משום טבילת כלים לא חלקו חכמים ועל נטילת לולב משום דפעמים אחר שיצא בו שכבר נטלו לא שייך לברך בו ליטול שכבר יצא בו וליטול משמע להבא. וקשה מלהדליק נר של חנוכה דאפשר לעשותה על ידי שליח וגם קשה לרבינו תם זצ"ל מלהדליק נר של חנוכה מיהו הא לא קשיא שיש שהות במצותה כדאמר בפ' במה מדליקין מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק:
157
קנ״חזה הכלל שאני אומר בברכות כל מצוה שיש עתים למצותה כגון ציצית תפלין סוכה מזוזה מילה ק"ש פדיון הבן ברכת הזבח ברכת פסח אכילת מצה ומרור. ברכת נישואין. ברכת דם בתולים. ברכת התורה כדאמר במנחות (ובברכות) דכיון שקרא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש וגו'. מגילה והלל נר חנוכה סוכה שופר לולב מעקה ימים טובים ושבתות טבילה. וכל כיוצא בהם שיש זמן שחייב בהם ופעמים שאינו חייב בהן הלכך כשמגיע זמן חיובם צריך לברך על עשייתם מחמת חיבוב כדאמרי' בירושלמי בריש כיצד מברכין מנין שכל מצות טעונות ברכה רבא בר כהנא בשם ר' אלעזר ואתנה לך את לחות האבן התורה והמצות הקיש המצות לתורה מה תורה טעונה ברכה אף מצות טעונות ברכות. אבל אותן מצות שלעולם חייב בהם ואין עתים להפטר מהם כגון להאמין באלהינו וליראה אותו ולאהבה אותו ולשמוע בקולו ולדבקה בו ושלא לעבוד ע"ז ביקור חולים ותנחומי אבלים. ונתינת צדקה. וקבורת מתים חליצה ויבום וקימה והדור וכבוד אב ואם ופריקה וטעינה והשבת העבוט שאין להם פטור אין שייך לברך עליה' כי לעול' חייב בהם ואין שייך בהם חיבוב והא דמברכינן על השחיטה אע"פ שכל שעה שרוצה לאכול צריך לשחוט היינו משום שחיטת קדשים שיש לה הפסק הלכך לא חלקו בשחיטה אי נמי משום שיכול ליפטר משחיטת חולין שאם ירצה לא יאכל לעולם בשר והא דלא מברכי' על קבורת מתים אע"ג דאין לקבור בשבת היינו מפני שהיה לו כוך עשוי מע"ש הי' מותר לטלטלו לשם מן התורה ואפי' מדרבנן כגון אי הוה מוטל בשמשא דאיכא בזיון המת. והא דלא מברכינן על בדיקות טריפו' היינו משום שאפי' מדרבנן אינו חייב לבדוק משום חזקה דרבה אלא שישראל קדושים הם ונהגו בעצמם להחמיר ואמנהגא לא מברכינן. והא דלא מברכי' לאכול שלש סעודות משום דיש פעמים אינו חייב בהם כגון אם הי' שבע או אדם שאינו רגיל לאכול כ"א פ"א ביום ותורה אחת לכל ישראל א"נ הואיל ואינו אוכלם בפעם אחת אין לברך עליהם מידי דהוה אארבע כוסות שאין מברכין עליהם הואיל ואינו שותם בבת אחת. והא דמברכי' להתעטף בציצית אע"ג שאין חובה להתעטף אפי' למ"ד חובת גברא הוא כדאמרי' פ' התכלת וליטעמיך אפי' למ"ד חובת גברא הוא נהי דחייביה רחמנא כי מכסי טלית בת חיובא כי מכסי טלית דלאו בת חיובא מי חייבי' רחמנא יש לומר דחייב לכסות מדרבנן א"נ הואיל שנהג בה חייב כדפרי' לעיל גבי תפלת ערבית:
158
קנ״טאמר רבא בר שמואל משום ר' חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או ליפתן או פת האפוי' בתבלין בפני כל אחד ואחד רבא בר שמואל איקלע לבי ריש גלותא קריבו לי' ריפתא שרא לאלתר אמר לי' הדר בי' מר משמעתי' אמר להו לית דין צריך בשש פי' בערוך היאכל תפל מבלי מלח תרגומו כמה דלא מתאכיל מדי בשש בלא מלחא פי' כל דבר שיאכל עם הפת הוא בשש לפתן בלשון משנה ובלישנא דרבנן שמו בשש ועוד בא"י נותנין חמאה בקדרה וביצים ופלפלין ומבשלין אותו וקורין אותו תבשיל בשש. פי' אחר אין צריך המברך להתבושש ולחזור על הלפתן אלא מברך לאלתר מפני שיש בו מלח. פי' אחר מפני שהוא לחם יפה וא"צ לא מלח ולא ליפתן עד כאן ערוך. ופי' האמצעי הוה כמו כי בשש משה. משמע מפי' האמצעי דכל לחם שיש בו מלח א"צ לפתן אלא מברך לאלתר וכן פר"ח. וסוגיין דשמעתין אם יש בה מלח או היא מתובלת בתבלין וכיוצא בהן א"צ לחזור על לפתן דהא רבה בר שמואל דאמר אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן בצע אריפתא לאלתר ואמר לית דין צריך בשש כלו' מתובל הוא בתבלין ומלח ע"כ פר"ח. הרי לך להדיא דכל פת שיש בה מלח או תבלין אינה צריכה בשש ומברך עלי' לאלתר מיהו פת שיפון או פת שעודין שאינו יפה וגם שאינו רגיל בו ואינו יכול לאוכלו מסתבר דבעי בשש אבל פת חטים ויפה אפי' מי שאינו יכול לאוכלו בלא לפתן בטלה דעתו ובכולהו נראה שאם רוצה להמתין על לפתן או מלח הרשות בידו או שמא אינו רשאי כי היכי דלהוי תכף לנטילה ברכה:
159
ק״סאמר רב חייא בר אשי אמר רב פת צנומה בקערה מברך עלי' המוציא לחם מן הארץ ופליגא אדר' חייא דאמר ר' חייא צריכה שתכלה ברכה עם הפת מתקיף לה רבא מ"ש צנומה בקער' דלא דכי כליא ברכה על הפרוסה קא כליא עם הפת נמי כי כליא ברכה על הפרוסה קא כליא אלא אמר רבא צריך שתכלה ברכה על הפת כיצד מברך ואח"כ בוצע. נהרדעי עבדי כר' חייא ורבנן עבדי כרבא והלכתא כרבא. וקשה דהאי פת צנומה היכי דמי אי דליכא אלא האי פת צנומה פשיטא שיברך עלי' המוציא כיון דאית בה תוריתא דנהמא כדאמ' גבי חביצא דכיון דאית בהו תוריתא דנהמא דמברכין עלי' המוציא ואפי' פירורין שאין בהם כזית ואי דאיכא פת שלימה או פתיתין גדולים פשיטא שיברך על הפת או על פתיתין גדולים ופי' מורי רבינו יהודה בר יצחק בשם רבינו יצחק בר שמואל דהכא מיירי כגון שהביא פת שלימה או פתיתין גדולים ובצע מהם כדי לעשותם צנומין בקערה דמהו דתימא הואיל ואפשר לברך בשעת בציעה צריך שיברך קודם שיגמור לפרוס מפת שלימה או מפתיתין גדולים קמ"ל כיון שהוא בוצע כדי לברך על זאת הבציעה אע"ג שלאחר כך מברך שפיר דמי ואע"פ שהי' יכול לברך עלי' קודם הבציעה ופליגא דר' חייא דאמר צריכה שתכלה ברכה עם הפת דהיינו שצריך לבצוע בזה הענין שיגמור הברכה כשגומר הבציעה והשתא שפיר אתי' פליגא דרב אדרבי חייא שא"ת דרב איירי כגון דליכא אלא פת צנומה מעתה לא פליגי דהיכא דאיכא שלימה או פתיתין גדולים מצינו למימר דמודה לי' לר' חייא אבל כדפרי' אתי שפיר דפליג עלי' וליכא למפריך דיעמיד לדרב כגון דליכא פת צנומה ונימא דלא פליגי דקים לי' לתלמודא דבהכי מיירי רב כדפרי'. צנומה פי' בערוך פרורה פתיתין בקערה ויצק עלי' פי' אחר צנומה יבישה ואינו יכול לאוכלה אלא במקפה ע"כ ערוך. ופי' ר"ח צנומה פיררה פתיתין בקערה ויצק עלי' מרק מברכין עלי' המוציא למ"ה ופליגא דר' חייא דאמר צריך שתכלה ברכת המוציא עם בציעת החתיכה מן הפת שבוצע ממנו דהא זה הפת כולה כבר היא צנומה בקערה ומתקיף רבא אהא דר' חייא מאי שנא צנומה דפליג דכי כליא ברכה אצנומה קכליא אפי' הבוצע על הככר כיון דפריס מזה דככר ובצע כי כליא ברכה אפרוסה כליא אלא אמר רבא צריך שתכלה ברכה על הפת כלו' אם הי' פת שלימה מברך ואח"כ בוצע אבל אם היא פתיתה או צנומה בקערה אומר המוציא ופושט ידיו ונוטל והלכתא כרבא ע"כ פי' ר"ח. הלכך צריך אדם לברך תחלה ואח"כ לבצוע כי היכי דתהוי ברכה אפת שלם כי יותר הוא דרך כבוד לברך על לחם שלם כי היכי דאמר בסמוך דשלימין מצוה מן המובחר. והיכא שבירך המוציא רק שאחד מבני הסעודה יטעום איזה שיהי' בזה יצאו כולם ידי חובתם מידי דהוה אקידוש דהמברך צריך שיטעום איזה שיהי'. והיכא שברך ברכת המוצי' ולא טעם שום [אדם] ממנו עד שנפל ונאבד אם צריך לברך פעם שניה בזה אמרי' בירושלמי דפרקין ר' זריקא אמר ר' זעירא בעי ההיא דנסיב תורמסא ובירך עלי' ונפל מניה מהו מברכין עלי' זמן תניינות מה בין זה לאמת המים אמרי תמן לכך כיון דעתו מתחלה הכא לא לכך נתכוין מתחלה. פי' הלכך ספיקא אם צריך לברך אם לאו. תני ר' חייא אומר אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס אמר ר' חייא בר בא הדא אמרה ההוא דנסיב פוגלא ומברך עלי' והוא לא אתא לידוי צריך לברך עלי' זמן תניינות. א"ר תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה. ופי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שרוצה להוכיח מדתני ר' חייא שאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס שאם יפרוס קודם ברכה שמא תפול הפרוסה מידו ויצטרך לחזור ולברך ונמצא שברכה ראשונה לבטלה היתה אבל אם אינו צריך לחזור ולברך אז הי' יכול לפרוס קודם הברכה ואם תפול מידו יפרוס אחרת בלא ברכה אלא ש"מ שצריך לחזור ולברך וה"ה לתורמסא ופוגלא ולכל דבר לבד מאמת המים שעל כרחו לכך נתכוין לכתחלה. ונראה בעיני לפשוט לפי פירוש זה שא"צ לחזור ולברך דקיי"ל כר' תנחום בר יודן שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כי פשיטא דדקדוק זה אינו כלום דאפי' בירך קודם שיפרוס כש"כ שיש לחוש שיבוא לברכה לבטלה. ותו דאין זה ברכה לבטלה הואיל ובשעת ברכה נמי חייב לברך הלכך מסתבר טעמא דר' תנחום. ותו אמר בירושלמי עד כמה (יפרוס) [יברך] ר' חנינא ור' מני חד אמר עד כזית וח"א עד פחות מכזית מאן דאמר כזית כדתנן תמן וכולן פותתן בכזית מ"ד עד פחות מכזית תני ר' ישמעאל אפי' מחזירה לסלתה. נראה למורי רבינו יהודה ב"ר יצחק דפליגי בפלוגתא דאמוראי דלעיל גבי חביצא דלמר הוה תוריתא דנהמא בכזית ולמר אפי' בפחות מכזית וגבי חביצא קיי"ל כרב ששת דאפי' פירורין שאין בהם כזית מברך עליהן המוציא:
160
קס״אפרק כל ישראל בסנהדרין רב אשי אוקים אמורא על שלשה מלכים אמר למחר נפתח בחברין אתא מנשה אתחזי לי' בחלמי' א"ל חברך או חבריה דאבוך אנא מהיכא קא בעית למשרא רפתא לא ידע אמר לי' וגברא דלא ידע מהיכא למשרא רפתא חברא קרי' לן אמר לי' במטותא אגמרין ואגמריה בשמך א"ל מהיכא דמתחיל בישולא. שמעתי מפרשים דהיינו כנגד המתבקע כי מחמת שבזה הצד התחיל לאפות ונדחקת העיסה עד שמתבקע' כנגדו. בערוך כתב מהיכא קא מתחיל [מהיכא] דגמר בישולא ואיני יודע אם טעות סופר הוא כי בכל הספרים שלנו גרסי' מהיכא דמתחיל בישולא:
161
קס״בפרק שלשה שאכלו אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל [בר שילת] משמי' דרב אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ת"ר הבוצע פושט ידיו תחלה אבל אם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו וה"מ שהבוצע פושט ידו תחלה היינו כשכולם אוכלים מככר אחד אבל אם הי' כאו"א אוכל מככרו ה"ז פושט ידו אל ככרו אע"פ שלא טעם הבוצע כדאמר בירושלמי פ' כיצד מברכין ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אמר שותין אע"פ שלא שתה מה פלוג [מה] דמר רב כשהיו כולם זקוקין לככר אחד מה דמר ר' יהושע כשהי' כל אחד ואחד כוסו בידו. וה"נ אמר פ' ע"פ חזי' לההוא סבא דקא גחין ושתי אע"פ שלא שתה המברך מפני שכוסו בידו היתה וה"ה לככרו בידו שפושט ידו ואוכל אע"פ שלא טעם הבוצע. וראי' משם שאין כאו"א צריך לטעום המוציא שאם אתה אומר צריך א"כ עדיין הם כולם זקוקין לככר שלפני הבוצע שאינם רשאים לטעום מככרם כלום עד שיטעמו מן המוציא והאיך תמצא שיטעמו הם קודם הבוצע. הלכך מסתבר שאין צריכין לטעום כלום מן המוציא אלא בטעימת אחד מהן מאן דהוא סגי וכן הדעת נוטה מ"ש מכוס של ברכה דאמר פ' אלו דברים דטעים לי' בידי' וס"פ בכל מערבין אמר ליתבי' לינוקא. והא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה והא נמי דאמר (רבא) [רב] טול ברוך דמשמע שהיו רגילים כאו"א לטעום מן המוצי' כמו שאנו נוהגים עכשיו. לאו משום חובה הוא אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ"א ואחד לטעום מן המוציא כדר' אמי ור' אסי דכי הוה מתרמי להו ריפתא דעירובא מברכי עלי' המוציא אמר הואיל ומתעביד בי' מצוה [חדא נעביד ביה מצוה אחריתי] וכדר' זירא דהוה מבצע אכולה שירותא ואי לאו דמחזי כרעבתנותא הוה עביד כל יומא הכי. ש"מ שאינו כי אם מחמת חיבוב המצוה ולא בעבור חובה אלא ודאי בטעימת אחד מהם נפקו כולהו ידי חובתם:
162
קס״גפרק כיצד מברכין אמר (רבא) [רב] טול ברוך אינו צריך לברך הביאו מלח הביאו לפתן צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' אמר הביאו מלח הביאו לפתן א"צ לברך גביל לתורי [גביל לתורי] צריך לברך ורב ששת אמר אפי' אמר גביל לתורי גביל לתורי א"צ לברך כדרב יהודה א"ר דאמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת. פירש"י טול ברוך הבוצע וקודם שיטעום מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו ואמר לו טול מפרוסת הברכה אע"פ שסח בינתים א"צ לחזור ולברך אע"פ דשיחה הוי דפסקה כדאמרי' במנחות סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך וכן בכיסוי הדם הך שיחה צורך ברכה [ולא מפסקא. הביאו מלח נמי א"צ לברך שאף זו צורך ברכה] שתהי' פרוסה של ברכה נאכלת בטעם. גביל לתורי גביל את המורסן במים לצורך השוורים עד כאן רש"י. פי' ר"ח דקיי"ל דכל מידי דהוי מחמת הסעודה לאו הפסקה הוא דאמר רב יהודה אמר רב כו' וכן פי' בערוך דבין אמר טול בריך ובין אמר הבא מלח ואפי' אמר גביל לתורא הני כולהו צורך דסעודה הן ואין צריך ברכה אחרת דקיי"ל דכל מידי דהוה מחמת הסעודה לאו הפסקה היא דא"ר יהודה אמר רב אסור לאדם כו' ע"כ ערוך. ונראה בעיני דה"ה אם אמר הבא לי סכין לבצוע בו דלא הוי דפסק דאין סברא לחלק בין אוכל למכשירי אוכל ומיכן ראי' שאם שחט עוף או בהמה ואמר הבא לי עוד בהמה ועוף כגון שבירך על כולם דלא הוי הפסק הך שיהה וכן אם אמר הבא לי סכין לשחוט בו או שאמר סורה מאורה ואשחוט כל כי האי גונא לא הוי הפסק ואין צריך ברכה אחרת:
163
קס״דהביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין ור' יוחנן אמר שלמין מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורין דברי הכל מברך על הפרוסה של חיטים ופוטר השלימה של שעורין. פי' רש"י אם רצה מברך על הפתיתין או אם הפתיתין גדולים מן השלמים צריך לברך עליהם. וקשה לר"ת דא"כ אין מחלוקותם שוה דלרב הונא מצוה על הפתיתין ולר' יוחנן מצוה על השלמין ודומה להא דפריך פ' ואלו קשרים השתא פטור אבל אסור קשיא לי חייב חטאת מיבעיא. הלכך נראה לר"ת דרבא מיירי כגון שהפתיתין גדולים הם ושלמים קטנים מהם ותרווייהו של חטים דרב הונא סבר מברך על איזה מהן שירצה על הפתיתין מפני שהם גדולים או על השלמים ור' יוחנן סבר דוקא על השלימה כי זה הוא יותר דרך כבוד של מעלה שיברך על השלם אע"פ שהוא קטן אבל פרוסה של חטין ושלימה של שעורין ד"ה מברך על הפרוסה של חטים אע"פ שהיא פחותה משלימה של שעורים דפרוסה היינו חצי כדאמר בנדה פ"ק אחד שלא יטול פרוסה ואמר פ"ב דכתובות מנה לאביך והאכלתיו פרס חמשים חצי מנה. מפני שחביב חביב קודם. והשתא שלימה גדולה של חטים ושלימה קטנה של חטים ד"ה מבדך על הגדולה פרוסה קטנה של חטים ושלימה גדולה של שעורין מברך על הפרוסה של חטין אבל פתיתין גדולים של חטין ושלימה קטנה של חטין בהא פליגי רב הונא ור' יוחנן. ופסק ר"ת דהלכה כר' יוחנן דקיי"ל פ"ק דביצה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכש"כ כלפי רב הונא תלמידיה דרב וכן פסק ר"ח דהלכה כר' יוחנן. אבל פרוסה של גלוסקאות ושלימה של חטים מברך על השלימה של חטין כדתניא בתוספתא דברכות פ' לא יטעום מברכין על הדגן שהוא מן המובחר כיצד שלימה של גלוסקא ושלימה של בעה"ב מברך על השלימה של גלוסקא פרוסה של גלוסקא ושלימה של בעה"ב מברך על השלימה של בעה"ב פת חטין ופת שעורין מברך על של חטין פרוסה של חטין ושלימה של שעורין מברך על פרוסה של חטין פת כוסמין ופת של שעורין מברך על של שעורין והלא כוסמין יפין מן השעורין אלא שהשעורין ממין שבעה. נראה דשל בעה"ב של חטים היא וקאמר מברך על שלימה של בעה"ב ש"מ דפרוסה של גלוסקא ושלימה של חטין מברך על שלימה של חיטין. ירושלמי פת טמאה ופת טהורה ר' חייא בר בא אומר על הטהורה פת נקי' טמאה ופת קיבר טהורה ר' חייא בשם ר' אחא אומר על איזה שירצה לברך יברך. פת קיבר מפרש בערוך דהיינו פת שאינו נקי. אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהם ומנו מר בריה דרבינא דמר בריה דרבינא מניח פרוסה של חטים בתוך שלימה של שעורין ומברך פירש"י מניח פרוסה תחת שלימה ונמצאו שתיהן בידו ובוצע או משתיהן או מן השלימה יש רוב ספרים דהכי גרסי ואמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים מניח פרוסה תחת שלימה ובוצע מיהו פירושו היא דאפרוסה של חטין ואשלימה של שעורין קאי:
164
קס״האמר רב יוסף האי חביצא אי אית בי' פירורין כזית בתחלה מברך המוציא למ"ה ולבסוף ג' ברכת אי לית בי' פירורין כזית בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש אמר רב יוסף מנא אמינא לה (דתנן) [דתניא] היה מקריב מנחות בירושלים אומר ברוך שהחיינו כו' נטלן לאוכלן פי' הכהן אומר המוציא וכו' ותני עלה כולן פתיתין בכזית א"ל אביי אלא מעתה לתנא דבי ר"י דאמר פורכן עד שמחזירן לסלתן ה"נ דלא מברכי' המוציא לחם וכי תימא ה"נ והתניא לקט מכולן כזית ואכל אם חמץ ענוש כרת ואם מצה היא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח הב"ע שעירסן א"ה אימא סיפא והוא שאכלן בכדי אכילת פרס שאכלו מיבעי' ליה הב"ע בבא מלחם גדול ה"ג פרק אלו מנחות.מאי הוה עלה אמר רב ששת אפי' פירורין שאין בהם כזית אמר רבא והוא דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו ה"ג ס"פ אלו מנחות ובפ' כיצד מברכין וכן גי' פיר"ח. ורב ששת אמר אפי' פירורין שאין בהם כזית מברך עליהן המוציא ורבא אמר והוא דאיכא תוריתא דנהמא עלייהו פי' שיש עליו תואר לחם ולא נשתנה התואר לחם וקיי"ל כרב ששת דהא רבא מפרש טעמי' ונעשה רב יוסף יחיד גבי רבים. ואם אין בהם תואר לחם אלא תואר סמיד מבושל אע"פ שהי' אפוי מברך בורא מיני מזונות ואח"כ ברכה אחת מעין שלש עד כאן פי' ר"ח. ויש גרסות אחרות משובשות ואינם עיקר. והא דתניא לעיל הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה טחנה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה המוציא לחם מן הארץ ולבסוף ג' ברכות אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש התם רישא וסיפא אפי' שאין בהם כזית וקיימות דקתני היינו דאיכא תוריתא דנהמא שלא נשתנו ממראיהן ע"י בישול ושאינן קיימות היינו דליכא תורית' דנהמא שנשתנו ע"י בישול ויש להם תואר סמיד מבושל הכי אית לן לפרש אליבי' דרב ששת ורבא אבל רב יוסף יפרש לטעמי' קיימות היינו שיש בהם כזית ושאינן קיימות היינו שאין בהם כזית והכי אמר בירושלמי אפאן ובשלן בזמן שהפרוסות קיימות אומר עליהן המוציא וכו' עד כמה יהיו פרוסות קיימות ר' יוסי בר אבון כהנא בר מלכי' בשם רב עד כזית דהיינו כסברת רב יוסף. ואביי ורב ששת ורבא יפרשו לטעמייהו כדפרישת. הלכך הלכה למעשה דכל פחות מכזית אי אית בי' תוריתא דנהמא מברך עליו המוציא לחם מן הארץ וכן פסק רבינו יצחק אלפס. ואמרי' נמי כסוכה העלו לר' צדוק פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך לאחריו משמע אבל לפניו בירך. ואמרי' בירושלמי דכיצד מברכין כל שאומר אחריו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מתיבין הרי פחות מכזית אין אומר אחריו שלש ברכות מעתה לא יאמרו עליו המוציא לחם מן הארץ אמר רבי יעקב בר אחא לשאר מינים נצרכה פי' לשאר מיני מאכל של חמשת מינים כגון מעשה קדירה ופת אורז ודוחן ופת הבאה בכיסנין דלא קבע סעודתי' עלייהו שאין אומר לאחריו שלש ברכות אין אומר לפניו המוציא אבל כל שהוא משבעת המינין אע"ג שאין בו כזית רק שיש בו תוריתא דנהמא מברך עלי' המוציא. ולענין ברכה שלאחריו בספר שלפני גרסי' אית (לי') ביה פרורין כזית שמברך לבסוף ברכה אחת מעין שלש אפי' לרב יוסף כש"כ לרב ששת ולרבא וכן מוכח בפי' ר"ח מיהו בספר שלפני פ' אלו מנחות [נראה שחסר כאן]. ומורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל כתב שרבינו יצחק ב"ר שמואל הי' מסופק אם מברכין לאחריו של פחות מכזית אפי' בורא נפשות רבות. ובירושלמי דסוכה משמע להדיא שאין מברכין אחריו ברכה אחת מעין שלש דמסיק גבי ההיא דר' צדוק שלא ברך אחריו הווין סברין מימר שלא ברך אחריו ג' ברכות הא ברכה אחת בירך אשכח תני לא ברכה אחת ולא שלש ברכות ומסתמא האי ברכה אחת היינו מעין שלש מיהו לא משמע התם אי ברך בורא נפשות רבות אי לאו. חביצא [פרש"י] כעין שלינקו"ק שמפררין בתוך האילפס לחם משמע שר"ל שמבשלין אותו באילפס כי כן דרך שלינקו"ק שמבשלין פירורי הפת בתוך המחבת ופת צנומה כדפרי' לעיל שפירר הפת ויצק עלי' מרק ובערוך פי' חביצא היינו שפירר הפת בתוך הקערה ושפך עלי' המרק וא"א דא"כ היינו פת צנומה ואמאי קרי ליה התם פת צנומה והכא קרי' לי' חביצא ולפירש"י אתא שפיר. והאי דאייתי רב יוסף דאי' לדבריו ממנחות משום דסבר הואיל ומנחה מטוגנת בשמן הויא לה כמבושלת:
165
קס״וטרוקנין חייבת בחלה כי אתא רבין א"ר יוחנן טרוקנין פטור מן החלה ה"ג בספרים שלנו ומורי רבינו יהודה ב"ר יצחק של"י גריס ע"פ הירושלמי כי אתא רבין אמר ר' יוחנן טרוקנין חייב בחלה. מאי טרוקנין אמר רב יוסף כיבא דארעא פרש"י עשה מקום חלול בכירה ונותנין בתוכו מים וקמח כמו שעושין באילפס וחייב בחלה ואומר עליו המוציא דהוי כמו תחלתו סופגנין וסופו עיסה דתנן חייב בחלה ואומר עליו המוציא א"ל אביי לרב יוסף האי כובא מאי מברכין עלה א"ל מי סברת לחמא הוא גיבלא בעלמא הוא ומברכין עלה בורא מיני מזונות פי' קסבר שאין זה דומה לתחלתו סופגנין וסופו עיסה מר זוטרא קבע עליה ומברך עליה המוציא לחם ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני קרינא בי'. פי' ר"ח דלענין שוויא נחמא אי קבע סעודתי' עלי' בתחלה מברך המוציא ולבסוף שלש ברכות ויוצא בה ידי חובתו בפסח מ"ט לחם עוני קרינא בי' ואי לא קבע סעודתי' עלי' בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש עד כאן פי' ר"ח. פרק כל שעה מסקינן תנן התם הסופגנין והדובשנין והאיסקריטון וחלת המסרת והמדומע כולן פטורין מן החלה מאי חלת המסרת אמר ר' ירושע בן לוי זה חלוט של בעלי בתים אמר ר' שמעון בן לקיש הללו מעשה אילפס [הן ור"י אמר מעשה אלפס] חייבין והללו שעשאו בחמה פירש"י הספגנין עשויין כספוג והדובשנין מטוגנים בדבש וכולן מין לחם והאיסקריטון עשויין כצפיחית דמתרגמי' איסקריטון שלשין [עיסתן רכה] מאוד המסרת תרגום של מחבת. פטורין מן החלה דכתיב באכלכם מלחם הארץ והני לאו לחם נינהו ולקמן מפרש טעמא. והמדומע חולין שנפלה תרומה לתוכן פטור דכתי' תרימו תרומה ולא שכבר היא תרומה. חלוט של בעלי בתים אינו נעשה כתיקון לחם. ר' שמעון בן לקיש אכולהו קאי ולאו לאפלוגי אדר' יהושע בן לוי אתא. מעשה אילפס הן לפיכך לאו לחם גמור הוא קסבר אין לחם אלא אפוי בתנור כדכתיב לחמכם בתנור אחר. והללו להכי פטורין שעשאן בחמה ולא באור ע"כ רש"י. וקשה לר"ת דהכא משמע דלרשב"ל התנור גורם חיוב חלה ולר' יוחנן האור גורם ואלו במס' חלה פ' אוכלין תנן נולד לה ספק טומאה פי' לעיסה עד שלא גלגלה תעשה בטומאה ומשגלגלה תעשה בטהרה ומייתי לה פ"ק דנדה ומפרש התם ומשגלגלה תעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמו ופרש"י [התם גלגול בחולין זהו גמר מלאכה לחלה ותו תנן] התם גלגלה בחטים וטמטמה בשעורים האוכל ממנה חייב מיתה אלמא שגלגול גורם לה חיוב חלה ותנן נמי פ"ק דחלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה ופרק קמא דביצה אבוה דשמואל אמר גלגל עיסה מעי"ט אין מפרישין ממנה חלה ביום טוב מכל אלה למדנו שגלגול גורם לחלה וכן מעשים בכל יום שמפרישין חלה מעיסה והואיל ונתחייבה בחלה היכי פקע מינה איסור חלה מפני שלא אפאה בתנור לרשב"ל או מפני שאפאה בחמה לר' יוחנן. ע"כ נראה לר"ת דהא דאיפלגו הכא רשב"ל ור' יוחנן היינו בשלא באו לכלל עיסה מעולם דההיא ודאי פטורה מן החלה כדתנן פ"ק דחלה עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה ובא רשב"ל לומר דכ"ז שלא אפאה בתנור או באילפס דומיא דתנור דהיינו שהרתיח ולבסוף הדביק לעולם פטורה מן החלה ופליג עליו ר' יוחנן וסובר דדוקא שעשאו בחמה פטורה אבל אם האור הולך תחתיו חייב בחלה ודוקא שלא ע"י משקין דהיינו שלא טיגנם בשמן אבל אם היו ע"י משקין גם ר' יוחנן מודה דאינו חייב בחלה ואין אומר עליו המוציא דאמר בירושלמי (דפסחים) א"ר יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח רשב"ל אומר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואין מברכין עליו המוציא לחם מן הארץ ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר ר' יוחנן ובלבד על ידי משקה. למדנו משם דכל היכא שלא בא לכלל עיסה כגון שתחלתה סופגנין אע"פ שהולך האור תחתיו אם עשאו ע"י משקין דאז ר' יוחנן ורשב"ל תרווייהו מודו שפטור מן החלה ומברכין עליו בורא מיני מזונות כגון פנצו"לטי ושפינו"לי. והיכא שתחלתה עיסה גמורה כגון שלשין לצורך גרומ"זלי בלע"ז לכ"ע חייב בחלה מיהו אין מברכין המוציא להם דהא לית בהו תוריתא דנהמא ועיסה שלשין לצורך קלצו"ני וארבו"לי חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא אע"פ שטגנן בשמן דהואיל שבאו לכלל עיסה וגם הולך האור תחתיהן וגם יש בהם תוריתא דנהמא דהלכה כר' יוחנן דכל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא דאי כרשב"ל הוה לי' לאחשובה בהדי הנהו תלת ההיא דפ"ק החולץ והא דקאמר ר"י ובלבד ע"י משקין היינו בשלא באו לידי עיסה אבל היכא שבאו לידי עיסה אע"ג דע"י משקין מברכין ובלבד דאיכא עלי' תוריתא דנהמא. ודאי' לדבר דאמר בכיצד מברכין גבי מנחות נטלן לאוכלן מברך עליהן המוציא אע"ג שהם מטוגנות בשמן דאין לומר דמיירי דוקא במאפה תנור דהא ודאי אכולהו קאי אלמא כיון דבלילתו עבה מברכין המוציא אע"פ שמטוגנין בשמן הלכך לשיטה זו קלצנ"י וארבול"י וכל כיוצא בהם שבלילתם עבה וראוים לבוא לידי חיוב חלה דהיינו שלשין אותם אע"פ שטגנם בשומן במחבת חייבין בחלה ומברכין על ידם המוציא דכל שהאור הולך תחתיו נקרא לחם לא שנא שהדביק ולבסוף הרתיח ל"ש שהרתיח ולבסוף הדביק רק שהאור הולך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ועיסה שעושין לפנצולט"י ולשפי"נולי אם טגנם בשומן במחבת מברכין עליהם בורא מיני מזונות ואם אפאם במחבת ולא טגנם בשומן חייב בחלה ומברכין על ידם המוציא דזו היא ששנינו תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה. מידו לענין המוציא לעולם בעינן דלהוי עלה תוריתא דנהמא. ועיסה שעושין לגרומזלי חייבת בחלה ומברכין עליה בורא מיני מזונות משום דלית בהו תוריתא דנהמא. כל זאת השיטה לפי דברי ר"ת זצ"ל שפוסק הלכה כר' יוחנן כדפי'. מיהו רבינו חננאל זצ"ל פוסק הלכה כרשב"ל דסבר אין לחם אלא אפוי בתנור מדמסיק סתמא דתלמודא לא דכ"ע מעשה אילפס פטורין והכא כגון שחזר ואפאן בתנור פליגי כו' אלמא דמעשה אילפס אפי' בלא שומן פטורין לד"ה ותו מדאמר רבא מ"ט דר' יהודה דכתיב ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחר לחם האפוי בתנור קרוי לחם ושאינו אפוי בתנור אינו קרוי לחם. משמע לכאורה דכר' יהודה ס"ל. ותו דיתבי רבא ורב יוסף אחורי' דרבי זירא ויתיב ר' זירא קמיה דעולא א"ל רבא לר' זירא בעי מיניה דעולא דדביק בפנים והרתיח מבחוץ מהו וכו' וכל דהיא סוגיא אליבא דרשב"ל אתיא דלרבי יוחנן רק שמחמת האור נאפה בכל עניינים שיהיה הכל קרוי לחם אלא לרשב"ל קמבעיא ליה דמחלק בין הרתיח ולבסוף הדביק בין הדביק ולבסוף הרתיח וקמבעי' לי' ה"נ אי הוי קפודיתא בכך באבוקה כנגדו אי לאו הלכך מדשקלו וטרו אמוראי אליבי' ש"מ דכוותיה ס"ל והלכתא כוותי'. דלכך לשיטת פר"ח כל מעשה אילפס אע"פ שאינם מטוננים בשמן בהדביק ולבסוף הרתיח כולם פטורים מן החלה היכי שהיתה תחלתם סופגנין ואין אומר עליהם המוציא אבל היכא שבאו לכלל חלה ולא נאפו בתנור חייב בחלה ואין אומר עליהם המוציא כגון הלצנ"י וארבו"לי וכש"כ פינולוט"י ושפינו"לי וכן הדעת נוטה כדבריו. מיהו מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק מכריע ביניהם כרבינו תם זצ"ל:
166
קס״זאיתמר הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה אמר רב הונא מברך לפניהם ואינו מברך לאחריהם ורב ששת אמר מברך בין לפניהם בין לאחריהם שאין לך דבר טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין בלבד. פרש"י פת הבאה בכסנין לאחר אכילה וברהמ"ז היו רגילין להביא כסנין והן קליות לפי שהן יפין ללב כדאמר (עולא) [בעלמא] הני כיסנא מעלו לליבא ומביאין פת עשויה בתבלין כגון אבליא"ש שלנו ויש שעושין אותו במין צפרין ואילנות ואוכלין מהן דבר מועט ומתוך שנותנין בהם תבלין הרבה ואגוזים ושקידים ומאכלה מועט לא הטעינו אחריה ברכה מעין שלש מידי דהוה אפת אורז ודוחן דאמרן בפרקין בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף לא כלום ע"כ רש"י. למדנו מכאן דכל היכא שמביאין לאחר ברהמ"ז פת המתובלת בתבלין כגון מה שקורין בלשון כנען קוקליק"י או מה שקורין בלשון כנען משיתקי"ן ומתוך שמתובלין הרבה בתבלין ואינם אוכלין ממנו כ"א דבר מועט מברך עליהם לכתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות אבל היכא שקבע סעודתו עליהם מתחלה מברך עליהם המוציא ולבסוף ברכות המזון כפת גמור כדרב יהודה דהוה עסיק לברי' בי רב יהודה בר חביבא אייתו לקמייהו פת הבאה בכיסנין שמעינהו דבריך המוציא (לחם מן הארץ) אמר להו מאי ציצי דקא שמענא דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכי' אמרו לי' אין דתניא ר' מונא אומר פת הבאה בכיסנין מברך עלי' המוציא לחם מן הארץ ואמר שמואל הלכה כר' מונא אמר להו אין הלכה איתמר א"ל והאמר הוא דאמר משמי' דשמואל לחמניות מברכין עליהן המוציא לחם מן הארץ ומערבין בהם פרש"י לחמניות אוביל"ש. התם דקבע עלי' והא לא קבע. פי' היכא שמתחלה קבע סעודתו עליהם אז מברך עליהם המוציא. ואין לפרש הפת הבאה בכיסנין היינו מעשה אילפס ומשום שאינו לחם דא"כ אפי' קבע סעודתו עליו אין מברכין כ"א בורא מיני מזונות. ואפי' היכא שהביאו לו פת כסנין לאחר ברהמ"ז ואכל ממנה אכילה מרובה צריך לברך אחריה' ברכת המזון ממש כדאמר רב הונא אכל תליסר ריפתי בר תלתא תלתא בקבא ולא בריך א"ל רב נחמן עדי כפנא [פירש"י עדי אלו כלומר] אלו לרעבון נאכלו ואכילה מרובה כזו לא נפטרה מברכה. אלא כל שאחרים קובעים אכילת' בכך טעון ברכת המזון ממש כך פי' רב האיי. ורבותי' פירשו תליסר ריפתי פת שלנו ולא בירך אחריו משום דלא שבע וקרא כתי' ואכלת ושבעת וכן פירשה רב יהודאי בה"ג ואינה נראית דלית ליה לרב הונא והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה ודלא כר' מאיר ודלא כר' יהודה ע"כ רש"י. ש"מ לפי פרש"י ראשון שהוא עיקר אפי' הביאו לו לאחר ברהמ"ז ואכל ממנה אכילה מרובה צריך לברך ברכת המזון ממש לאחר כך. ומורי רבינו יהודה ב"ר יצחק של"י תמה לפי פרש"י שפי' דמיירי שהביאו לפניו לאחר ברהמ"ז דא"כ פשיטא שצריך לברך אחריהן ברכה אחת מעין שלש דלא גרע מחמשת המינין ותו מאי קאמר רב ששת שאין לך טעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו אלא פת הבאה בכיסנין והא איכא אורז ודוחן כמו שפירש"י בעצמו. על כן נראה לו לפרש דאחר המזון ולקינוח סעודה. וקודם ברהמ"ז במקום תאנים וענבים ומתוך שאינה באה רק לקינוח סעודה והוה מיעוט לא רצו לקבוע ברכה לאחרי' ולא דמיין לתאנים וענבים. פר"ח זצ"ל פת הבאה בכיסנין פי' זה הפת שהיא עשויה כמין כיסין מלאין סוקר"א ושקדים ואגוזים וכיוצא בהן שעושין אותו כמין כעכי"ן ולועסין אותו בבתי משתאות. ומעשה דרב הונא שאכל פת הבאה בכיסנין תליסר ריפתא כעכי מתלת תלת ריפתא [בקבא] ולא ברך אחריהן ואמר רב נחמן עדי כפנא הוא. פי' זה האיש רעב הוא וסעודתו קבע בהם וצריך לברך אחריהן מיסתבר. וכן הי' רב נחמן אומר כל שאחרים קובעין סעודתן עליו על זה הפת הבאה בכיסנין צריך לברך וכש"כ שרב הונא עצמו שאכל כשיעור סעודת אחרים שלא אכלו עדיין כלום דצריך לברך תחלה וסוף עד כאן פי' ר"ח. והרי פירושו מסייע לפירש"י הראשון וכן מסתבר דהוא עיקר. מיהו כ"ש דפר"ח איני מבין. ובערוך כסן פי' פת הבאה בכסנין פי' רב היי גאון זצ"ל הם בעבי והיא בין מתובלת בין שאינה מתובלת שעושין אותה כעכין יבשים וכוססין אותה בבית המשתה ושלא בבית המשתה ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא וכשאכל רב הונא הרבה אמר רב נחמן עדי כפנא זה רעב ולרעבונו אכל לשבוע ממנו ולא בתורת כיסנין וצריך לברך אחרי' עד כאן ערוך. ובערוך פי' כפירש"י שני. שמשום כך לא רצה רב הונא לברך שלא שבע וסבר אין מברכין ברכת המזון אלא על השבע שנאמר ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך:
167
קס״חמתני' היו יושבין כל אחד ואחד מברך לעצמו הסיבו אחד מברך לכולן. גמ' הסבו אין אבל ישבו לא ורמינהו עשרה שמהלכין בדרך אע"פ שכולם אוכלים מככר אחד כאו"א מברך לעצמו עלו וישבו אע"פ שכל אחד ואחד אכל מככרו א' מברך לכלן קתני ישבו אע"פ שלא הסיבו אמר רב נחמן בר יצחק כגון דאמרי ניזול וניכול בדוכתא פלניתא. פרש"י היו יושבין בלא הסיבת מטות שמטין על צידיה' שמאלית על המטה ואוכלין ושותין (היא) בהסיבה. כל אחד מברך לעצמו. דאין קבע סעודה בלא הסיבה. בדוכתא דפלניא במקום פלוני כיון דקבעו להם מקום מתחלה בדיבור ועצה והזמנה הוי קביעות. אבל ישבו מאליהן במקום אחד יחד לא הוי קביעות ע"כ פרש"י. הלכך לשיטת רש"י כל היכא שישבו יחד בלא עצה והזמנת מקום ולא הסיבו מברך כאו"א ברכת המוציא לעצמו אבל אם הסיבו על המטות אע"ג דישבו יחד בלא עצה והזמנה אע"ג דלא הסיבו יחד הוי קביעות הסעודה ואחר מברך לכולם. מיהו האידנא שאין אנו רגילין להיסב על המטות על צד השמאלית ישיבת יחד שלנו הוה כהסיבה שלהם כי זה הוא קביעות שלנו ובלבד שיתכוונו לאכול יחד אבל אם כאו"א ישב לבדו מברך כאו"א לעצמו ואינו יוצא בברכת חבירו. אע"ג דנתכוין שומע ומשמיע כי הצריכו חכמים שיהיו קבועין יחד לאכילתם לענין ברכת המוציא. פי' ר"ח היו יושבין כו' היו יושבין לעסק אחד ונזדמן להם לאכול כ"א מברך לעצמו. אבל אם הסיבו כולן ישבו לאכול ולא לעסק אחר אחד מברך לכולן. ורמינן עלה הא דתניא עשרה שהיו מהלכין בדרך כו' ומשנינן כגון דאמרי ניזול וניכול נהמא בדוכתא פלן דכמו הסיבו דמי ויש מי שאומרים הא דתנן היו יושבים כגון שכ"א יושב לעצמו והסבו ישבו סביבות הפת עד כאן פר"ח. הלכך הסיבה דפר"ח היא ישיבה דרש"י מיהו פרש"י מסתבר טפי דאלו לפר"ח דפי' דהסיבו היינו שישבו לאכול ולא לד"א א"כ במאי הוו מסתפקי תלמידי דרב כיון דאמרי ניזול וניכול נהמא בנהר דנק (ויש) [וישבו] לצורך אכילה פשיטא שאחד מברך לכולן דזו היא הסיבה גמורה לפר"ח. וגם לפי' שני שלו כמו כן קש' שהרי כולן ישבו כאחת. אבל לפרש"י יבא היטב דאע"ג דישבו יחד כולן כדי לאכול לא מקרי הסיבה כ"ז שלא הסיבו על המטות ולהכי הוה מספקא להו אי עצה והזמנת מקום הוה כהסיבות מטות או לאו ופשיט להו ההוא סבא דדיבור ועצה והזמנת מקום הוה כהסיבת מטות ואחד מברך לכולם. ירושלמי [ר' יהושע] בן לוי אמר בשבועה כן היא מתני' אורחים הא בעל הבית בתוך ביתו לא תני ר' חייא אפי' בעה"ב בתוך ביתו פי' טעמי' דר' יהושע בן לוי דבעה"ב א"צ הסיבה שכל בני ביתו נגררים אחריו ר' חייא מצריך הסיבה ומסתבר טעמא דר"י בן לוי:
168
קס״טפרק שלשה שאכלו אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק תנ"ה שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק בד"א שהיו שניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. פרש"י מצוה ליחלק ולברך כאו"א לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון עד כאן רש"י. ותימה שאין אנו נוהגים כן ופי' הרב ר' יוסף זצ"ל בשם רשב"ם זצ"ל דלא איירי אביי אלא בברהמ"ז מפני שהיא דאוריית' אבל ברכת המוציא דרבנן לא אחמור בה רבנן כל כך ויוצא בברכת חבירו וכן עמא דבר. ואע"ג דאמר ר"פ כיצד מברכין גבי שבעת המינין הא תינח לאחריהם לפניהם מנין הא לא קשיא דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ אלמא מדיליף מקל וחומר ש"מ דאורייתא היא. הא ע"כ האי ק"ו לאו סמכא הוא דאדרבה כשהוא שבע מן הדין מברך מפני שנהנה אבל כשהוא רעב אמאי מברך ועדיין לא נהנה אלא עיקר ברכה סברא בעלמא היא כדאמר התם אלא סברא היא אסור לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה וכולהו קראי דמייתי אחר כך התם כולהו אסמכתא בעלמא נינהו:
169
ק״ער' זירא חלש על לגביה ר' אבהו קבל עלי' ר' אבהו דאי אתפח חרוכא קטין שקיא עבידנא יומא טבא לרבנן כי אתפח עבר יומא טבא לרבנן [כי מטא למשרי] א"ל לר' זירא לישרי לן מר א"ל לא סבר לה מר להא דאמר ר' יוחנן בעל הבית בוצע בתר דכרוך א"ל ליברך מר א"ל לא סבר לה מר להא דרב הינא מבבל האמר רב הונא דמן בבל בעה"ב בוצע והוא מברך ואיהו כמאן ס"ל כי הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי בעה"ב בוצע והאורח מברך בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך את בעה"ב. פי' רש"י כי מטא לישרי לישנא דשירותא כלו' לפרוס ברכת המוצי' ולאכול. רב הונא דמן בבל היינו רב הונא סתם ולפי שעכשיו הי' ר' זירא בארץ ישראל במקום ר' אבהו והוא עלה מבבל קאמר הכי ע"כ רש"י. לר' זירא היו קורין חרוכא קטין שקי כדאמר בב"מ פ' השוכר את הפועלים ר' זירא כי סליק לארעא דישראל יתיב מאה תעניתא דנשתכח מני' תלמודא דבבל כי היכי דלא נטרדי' יתיב מאה תעניתא אחרנייתא כי היכי דלא נשכוב ר' אלעזר בשניה ונפלין עלי' מילי דצבורא יתיב מאה תעניתא אחרנייתא כי היכי דלא תשלוט בי' נורא דגיהנם כל תלתין יומין הוה בדיק נפשי' שגר תנורא סליק ויתיב בגוי' ולא הוה שלטא בי' נורא יומא חד יהבו בי' רבנן עינייהו חרכו שקי' והוה קרו ליה קטינא חרוך שקי:
170
קע״אפרק כיצד מברכין ר' זירא מיבצע אכולא שירותא א"ל רבינא לרב אשי והא מחזי כרעבתנותא א"ל כיון דלאו כל יומא עביד הכי והאידנא עביד לא מחזי כרעבתנותא. פי' רש"י אכולא שירותא פרוסה גדולה שהי' די לכל הסעודה בשבת ע"כ רש"י. למדנו מכאן שאין דרך ארץ לבצוע פרוסה גדולה משום דמחזי כרעבתנותא מיהו בשבת הוה מנהג כשר לבצוע פרוסה גדולה. ר' אמי ור' אסי כי הוה מתרמי להו ריפתא דערובא מברכי עליה המוציא לחם מן הארץ אמרי הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא נעביד בי' מצוה אחריתא. פרש"י ריפתא דעירובא שערבו אתמול ערובי חצירות עכ"ל. וה"ה שנוכל לפרש שעירבו בו עירובי תבשילין ואיני יודע אמאי אינו שייך לומר מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולא יומא. אמר ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת שנא' והיה ביום הששי לקטו לחם משנה שני העומר לאחד אמר רב אשי חזינא לי' לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פר"ח ואי נקיט תרתי ובצע אחדא או בצע אתרווייהו או אפי' בצע כולי' שירותי' מנייהו עבד שפיר עד כאן פי' ר"ח. ובי"ט נמי חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שהרי בי"ט נמי לא ירד להם מן כדפי' רש"י פ' ויהי בשלח. ומצאתי כתוב תשוב' רב נטרונאי גאון זצ"ל בי"ט צריך לבצוע על שתי ככרות כמו בשבת דטעמא בשבת משום לקטו לחם משנה בימים טובים נמי לא ירד מן כדתנא ר' יהושע אומר למדנו שאינו יורד בשבת בי"ט מנין ת"ל שבת לא יהי' בו. וצריך שני מפות אחת תחת הלחם ואחת על גבי הלהם זכר לטל שהי' למטה מן המן ולמעלה מן המן כדאמרי' פ' יום הכפורים כתי' ותעל שכבת הטל וכתי' וברדת הטל על המחנה לילה הא כיצד אמר ר' יוסי בר חנינא טל מלמטה וטל מלמעלה ודמי כמו שמונח בקופסא וכן פרש"י בפ' בשלח היתה שכבת הטל שוכב על הארץ והמן יורד עליו וחוזר ויורד טל עליו [כו'] עולה הטל שעל המן לקראת החמה כדרך טל שעולה לקראת חמה אף אם תמלא שפופרת ביצה טל ותסתום פיה ותניחה בחמה היא עולה מאליה באויר עד כאן רש"י. ועוד יש טעם טוב לשתי מפות ובהלכות קידוש אפרש בעז"ה:
171
קע״בסליקא להו הלכות המוציא
172
קע״גאמר רב פפא הלכתא דברים הבאים מחמת סעודה בתוך הסעודה אינו טעון ברכה לא לפניה' ולא לאחריהם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה טעונין ברכה לפניהם ואין טעונין ברכה לאחריה' שלא מחמת סעודה לאח' סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריה' פי' רש"י דברי' הבאים מחמת סעודה ללפת בהם את הפת אין טעונין ברכה דהוי להו טפילה הלכך כל מידי בין מזון בין פירות שהביאו לליפתן אין בו ברכה לא לפניו ולא לאחריו. שלא מחמת סעודה בתוך הסעודה כגון דייסא וכן כרוב ותרדין שאין לפתן ובאין למזון ולשובע טעונין ברכה לפניהם דלאו טפילה נינהו ואינו בכלל לחם דנפטרו בברכת המוציא ולא לאחריה' דמיני מזון נינהו וברכ' המזון פוטרתן. דברים הרגילים לבוא לאחר סעודה כגון פירות אפי' הביאן בתוך הסעודה שלא מחמת ליפתן טעונין ברכה בין לפניהם דלאו טפילה נינהו בין לאחריהם דאין ברהמ"ז פוטרתן דלאו מזון נינהו ע"כ רש"י. פי' ר"ח כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת סעודה לאכול בהן פת כגון מיני תבשילין וכיוצא בהן דעבידי למילפת בהו אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם יש מי שאומר ואפי' ענבים ותאנים ורמונים וכיוצא בהם שהרבה בני אדם אוכלים בהם פתן ובזמן שבאים בתוך הסעודה למילפת בהן את הפת פת פוטרתן וא"צ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. ודייסא וכיוצא בהם אע"ג דאמר בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא אם נהמא ממש הוא ד"ה פת פוטרת את הפת ואם אינה הרי היא תבשיל הבא מחמת הסעודה בתוך הסעודה אבל דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת סעודה כגון מיני מתיקה חביצא בדובשא ופאל ודג וכיוצא בהן שבאין למתיקה ולא ללפת טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. דברים הבאים שלא מחמת סעודה לאחר סעודה כגון אבטיחים וענבים ורמונים וכיוצא בהם שאין באים ללפת בהן את הפת שכבר סלקו את הפת מלפניהם ועדיין לא רחצו ידיהם הרי אלו טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם שכיון שלא באו ללפת בהן אין ברכת המזון פוטרתן מלברך אחריהן הלכך צריכין ברכה לפניהם ולאחריהם זהו פי' דברי רב פפא שפסק הלכה עד כאן פי' ר"ח. וכן פי' בערך ד"ה בלשון פי' ר"ח ממש רק שהוסיף ופי' פאל ודג בלשון ישמעאל הוא מאכל שעושין מן ביצים ושקדים ודבש. ודייסא שפירש"י שאין הפת פוטרת' היינו כשאינו אוכלה עם הלחם אבל אוכל עם הלחם אז הפת פוטרתה בפי' ר"ח. מיהו הא דאמרי' דדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לפניהם אם היינו דוקא כשאוכל עם הפת או שמא כיון דאדעתייהו קבע נפשי' ואדעתייהו ברך ברכת המוציא כדי ללפת בהן את הפת שמא אפי' אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם בהא יש שמסתפקים. מיהו מורי רבי' יהודה ב"ר יצחק פי' שאם קבע סעודתי' אדעתייהו אפי' אוכלם בלא הפת אין טעונין ברכה לפניהם ונראין דבריו. ודין אחרון זה שאמרנו שלא מחמת סעודה לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. פי' מורי רבי' יהודה ב"ר יצחק דאינו נוהג בזמן הזה שאין אנו מושכין עצמינו מן הפת קודם ברכת המזון והוי בתוך הסעודה ואין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם:
173
קע״דשאלו את בן זומא מפני מה אמרו דברי' הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. אמר להם הואיל ופת פוטרתן אי הכי יין נמי שאני יין שגורo ברכה לעצמו. פירש"י בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו אע"פ שאין צריכין לשתותו ע"כ רש"י. דהיינו בתשעה באב בברית מילה וקידושא דיוה"כ דברית מילה וכסא דאבדלתא. ורשב"ם פי' גורם ברכה לעצמו היינו כדתנן על פירות האילן אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי הגפן. ואמרינן בגמ' משום דאישתני לעילויא אבל בעודו בענבים מברכין עליו בורא פרי העץ. ולי נראה לפרש דגורם ברכה לעצמו היינו שאין מברכין הטוב והמטיב אלא על היין. וטעם לדבר דאמרי' בירוש' דתענית כרם הי' לאדרינוס קיסר והקיפו גדר מהרוגי ביתר וגזר עליהם שלא יקברו עד שעמד מלך אחר וגזר שיקברו וקבעו דטוב ומטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שנתנו לקבורה ובשביל שהיו מונחים בכרם וגם סנהדרין היו בכרם כשתקנוה לזאת הברכה תקנו לברך הטוב ומטיב על היין דעל שמועות טובות מברך הטוב ומטיב וזהו כמו שמועה טובה שכל שעה יבוא על ידי יין לזכור אותו נס שנעשה להרוגי ביתר ע"י כרם טוב. ויש מפרשים דהיינו טעמא שמברכין על היין דטוב והמטיב לפי שכשתשים היין שבכרם אחד בשלשה או בארבעה חביות א"א לעולם שלא תהא כל חבית וחבית משונה בטעם מחבירתה. אבל חטים ושעורים כשתאפה שלשה או ארבעה תנורים משדה אחד כולם שוים במראה ובטעם אחר. ומיכן דקדק ר"ת שכל משקין שאדם שותה בתוך הסעודה שא"צ לברך עליהם. מפני שהפת פוטרתן כדפריך תלמודא א"ה יין נמי נפטריה פת. פי' שהוא בא מחמת סעודה בתוך הסעודה שבא לשרות את דמאכל וגם א"א לאכילה בלא שתיה כדאמר אכל ולא שתה אכילתו דם ואמר נמי זה לשרות וזה לשתות. ומשני שאני יין שגורם ברכה לעצמו כדפרישית אבל אי לאו האי טעמא הוה דפת פוטר אפי' את היין. דלכך אין לברך על שום משקה בתוך הסעודה שהפת פוטר את כולם ואע"פ שאינם שוים בברכה כי היכי דפטר את הפירות אע"פ שאינם שוים בברכה הואיל ובאים ללפת את הפת. דמים ושכר ודבש כולם קרוים באים מחמת סעודה בתוך דסעודה כדאמרי' וכולן פת שחרית וקיתון של מים מבטלתן וכן היו נוהגין ר"ת זצ"ל ורבי יצחק בר שמואל זצ"ל שלא היו מברכין על שום משקה דבא מחמת סעודה כי אם על היין לבדו אבל בה"ג יש שצריך לברך על המים הבאים בתוך הסעודה. ולפי דעתם מפרש הרב ר' יום טוב בן הרב רבי יהודה חתנו של רבינו שלמה זצ"ל דכי פריך הכא יין נמי נפטריה פת דוקא מיין פריך משום דחשוב משום דזיין אבל מים דלא זייני אתי ליה שפיר שאין פוטרתו כדאמר פ' בכל מערבין גמ' דהנודר מן המזון רב [הונא] אמר כל האומר כל הזן עלי מותר במים ובמלח. ומשמע מדבריו אבל שאר משקים דזייני ממים פת פוטרתן. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל שהרי יין פוטר כל מיני משקין אע"פ שברכתו בורא פרי הגפן ולא שייכא מידי לשאר משקין א"כ אין הטעם תלוי בכך אלא כמו שהיין פוטר כל שאר מיני משקה לפי שעיקר משתה הוא מן היין והוא ראש לכל מיני משקה ולכך הוא עיקר לענין ברכה והם טפלין לו. כמו כן לפי שעיקר סעודה מפת ומשקין אין באין אלא בשבילו פוטרתן הפת חוץ מן היין כדמפרש טעמא. וכן מפרש ר"ת ורבי' יצחק דהא דתני ר' חייא יין פוטר כל מיני משקין דלאו בתוך הסעודה מיירי אלא כשקובעין עצמן לשתי' בלא סעודה כגון יין שלפני המזון או לאחר המזון שלא בשעת המזון כלל. וזה לשון ה"ג מאן דשתי מיא חמרא ושיכרא מברך זימנא קמייתא. ואני שמעתי שפי' ר"ח דהא דפריך יין נמי נפטרי' פת היינו ע"י תערובות ששורה בהם את הפת אבל כששותיהו כך בתוך הסעודה אתי לי' שפיר שאין הפת פוטר את היין ואין מקשה כלום מזה. וכש"כ דאתי שפיר שאינו פוטר את שאר משקין והא דפריך מיין טפי משאר משקין משום שדרך בני אדם לשרות ביין. אמנם בפי' ר"ח שלפני ליתא להאי פירוש'. וזה לשונו א"ל לבן זומא אם הפת פוטרת כל הבא מחמת סעודה בתוך הסעודה תפטור גם את היין. אמר להו יין גורם ברכה לעצמו שפוטר כל מיני משקין ע"כ פי' ר"ח. כלומר הואיל דכשיש לפניו יין ושאר משקין מברך על היין ופוטר את כולם הואיל וחשוב כולי האי לא בטל לגבי פת וגורם ברכה לעצמו אפילו במקום הפת אבל ע"י תערובות אינו כתוב כפי' ר"ח שלפני. ולפי פי' ר"ח שלפני נראה בעיני שהוא סובר כר"ת וכרבינו יצחק דכל משקה הבא בתוך הסעודה נקרא בא מחמת סעודה ודינו ככל הדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה שאין טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם והאי דלא פריך משאר משקין משום שכן היו נוהגים שלא לברך עליהם. והרב רבינו אליעזר מביה"ם זצ"ל פי' דכל משקין הבאים בתוך הסעודה טעונים ברכה לפניהם הואיל וטעונים ברכה לאחריהם כדתנן בנדה פ' בא סימן כל הטעון ברכה לאחריו טעון לפניו הלכך שאר משקין הואיל ואין ברכת המזון פוטרתן טעונים ברכה לפניהם אע"ג דפי' רשב"ם גבי יין דברכת מזון פוטרו משלש ברכות שאחריו היינו דוקא יין משום דזיין אבל שאר משקין דלא זייני אין ברהמ"ז פוטרתן מברכה שלאחריהם. ואינו נראה דהואיל שבא לשרות את המאכל הרי הם בכלל מזון וברהמ"ז פוטרתן מידי דהוה אפירות הבאים בתוך הסעודה מחמת סעודה שברהמ"ז פוטרתן ואין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. והרבה נראה דברי ר"ת ורבי יצחק שאין לברך על שום משקה הבא בתוך הסעודה כי אם על היין בלבד מיהו העולם נוהגים לברך על כל משקין הבאים בתוך הסעודה. ולפי מה שמברכין על המים שבתוך הסעודה. סברת אמת נראה שצריך לברך על כל פעם ופעם דאנן סהדי דנמלך הוא וחפץ שלא יצמא להם יותר ואמרי' בגמ' פסחים אמימר בריך על כל כוס וכוס אמר נמלך אנא. והנוהג כר"ת ורבי' יצחק ואינו מברך על שום משקה בתוך הסעוד' כי אם על היין לבדו לא הפסיד וטוב נוהג:
174
קע״המתני' ברך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון פירש"י נוהגים היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן כיצד סדר הסיבה כו' ע"כ רש"י. ולקמן גמ' הסיבו אחד מברך לכולם תניא כיצד סדר הסיבה אורחין נכנסין ויושבין ע"ג ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולם [הביאו להם מים כל] אחד (ולאחד) [ואחד] נוטל ידו אחת בא להם יין כאו"א מברך לעצמו עלו והסיבו והביאו לפניהם מים אע"פ שכאו"א נטל ידו אחת חוזר ונוטל שתי ידיו הביאו לפניהם יין אע"פ שכאו"א ברך לעצמו אחד מברך לכולם. פרש"י נוטל ידו אחת לקבל בה כוס ששותין לפני המזון. עלו על המטות חוזר ונוטל שתי ידיו שצריך לאכול בשתיהן. אע"פ שכאו"א ברך לעצמו צריכין עוד ברכה שאין ברכה ראשונה פוטרתו שאין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום הסעודה והאי [בתרא] הוה יין שלפני המזון. אחד מברך לכולם דכיון דהסיבו הוקבעו ע"כ רש"י. משמע מתוך פרש"י דהיכא שהסיבו ע"ג מטות וקתדראות או לדידן בזמה"ז שאין דרכינו להסב על המטות וקתדראות רק שישבנו על השלחן אדעתא דסעודתא ונטלנו ידינו וברכנו על היין בפ"ה ואח"כ ברכת המוציא שזו הברכה פוטרת יין שלאחר המזון דהיינו לאחר סיום הסעודה וקודם ברכת המזון. וברכת המוציא לא הוי הפסק הואיל שקבע עצמו לשתי' וגמר בדעתו לשתות אחר אכילה או אפי' בסתמא שלא גמר בלבו כדא' בגמרא כגון בשבתות ובימים טובים ובשעה שיוצא מבית המרחץ ברורו' הראשונים דוקא ובשעת הקזת הדם אפי' לדידן כי מסתמא דעתי' דאינש לקבוע עצמו אשתי' וברכת המוציא לא הוי דפסק ואע"ג דאמר פ' כיסוי הדם משתיא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר והוי הברכה היסח הדעת ה"מ ברהמ"ז כדא' פ' ע"פ גבי ברהמ"ז עקר דעתי' ממשתיא הלכך הכא נמי הואיל ודעתי' אשתיה לא הוי ברכת המוציא דפסק ופוטר את דיין שלאחר המזון שלפני ברהמ"ז וכש"כ שפוטר את היין שבתוך המזון דע"כ לא קמבעיא ליה (לקמן) אלא ביין שבתוך המזון אי פטר ליין שלאחר המזון משום דיין שבתוך המזון הואיל ולשתות בא חשוב כמו מאכל. ואי לאו דגורם ברכה לעצמו הי' דפת פוטר אותו אבל יין שלפני המזון דין הוא שיפטור יין שבתוך המזון. וכן פי' הרב רבינו יוסף זצ"ל דיין של קידוש ושל הבדלה מסתבר דפטרי יין שבתוך הסעודה שזה לשתות וזה לשרות. ועוד אמר רב ריש ע"פ אותם בני אדם שקדשו בבית הכנסת ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו כו' עד ר' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דאמר אחר שינוי יין ואחד שינוי מקום א"צ לברך ואע"ג דר' יוחנן איתותב בשינוי מקום מ"מ במקום סעודה כולי עלמא מודו דידי יין יצאו. והיכא שברך על היין שבתוך המזון איבעי' להו מהו שיפטור את היין שלאחר המזון את"ל ברך על היין שלפני המזון פוטר את היין שלאחר המזון משום דזה לשתות וזה לשתות אבל רבא דזה לשתות וזה לשרות לא א"ד לא שנא רב אמר פוטר רב נחמן אמר פוטר רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר איתיבי' רבא לרב נחמן בא להם יין בתוך המזון כאו"א מברך לעצמו לאחר המזון אחד מברך לכולם אמר ליה ה"ק אם לא בא להם יין אלא לאחר המזון אחר מברך לכולם. פרש"י בא לחם יין בתוך המזון וקודם המזון לא בא להם. את"ל להביא ראי' ממשנתינו דקתני יין שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון אינה ראי' התם זה לשתות וזה לשתות אבל שבתוך המזון לשרות אכילה שבמעיו הוא בא ולא היו רגילים לשתו' בתוך הסעודה אלא מעט לשרות ע"כ רש"י. פי' ר"ח יין שלאחר המזון היינו לאחר שהשלים סעודתו ונטל ידיו לברך ברהמ"ז אם בקש לשתות יין קודם ברהמ"ז א"צ לברך בפה"ג. וה"מ בשבתות וימים טובים ובעת שיוצא מבית המרחץ ובעת הקזת הדם וכיוצא בהם שאדם קובע סעודתו על היין ובדעתו לשתותו אחר הסעודה וכי מברך תחלה דעתו אבל מה שישתה אבל בשאר ימות השנה ברכת היין שלפני המזון אינה פוטרת את היין שלאחר המזון ובין בזה בין בזה צריך לברך דברהמ"ז ודאי מפסקא וכיון דמפסקא איתסר לי' למשתי עד דבריך וכדרבה בר מרי דבריך על היין לפני המזון ואחר ברהמ"ז אמר לי' אביי יישר וכן אמר ר"י ב"ל ורב יצחק בר יוסף דבריך על כל כוס וכוס דנמלך הוא כלו' כיון ששתה כוס אחד הסכים בדעתו שלא לשתות יותר והפצירו בו ונמלך לשתות כוס אחר צריך לברך כיון דעקר דעתי' מלמשתי טפי מהאי כסא בהאי סעודתא צריך לברך. וכבר פי' הדברי' הללו בע"פ ונקיטנא כלל אבל היכי דלא יכיל למשתי כגון בהמ"ז וכש"כ תפלה כדגרסי' בכיסוי הדם הכי השתא התם משתיא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר משום דרב' הוי דפסקה אבל הכא בכיסוי הדם אפשר דשחיט בחדא ידא ומכסה בחדא. וכל כי האי גונא הוי הפסקה וצריך לברוכי והתם קמבעיא אם עמד אדם מבית המשתה ונכנס בביהכ"ס כשחוזר לבית המשתה צריך לברך או לא ולא איפשיטא. והא דאיבעי' לן בא להם יין בתוך המזון וברך ושתה דודאי שתי' זו לשרות מזונו במעיו הוא מהו לפטור היין של אחר המזון כו' קיי"ל דאינו פוטר אע"ג דרב אמר פוטר הא רב כהנא פליג עלי' ותו הא רב הונא ורב יהודה וכל תלמידי דרב אמרי אינו פוטר ומקצת תלמידים שאומרים דפוטר לא סמכי' עלייהו ורב נחמן דאמר פוטר הא רב ששת פליג עלי' וקיי"ל הלכתא כרב ששת לגבי רב נחמן באיסורי וברכות לאו ממונא אינון אלא איסורי הן ותו הא רבא מותיב על רב נחמן אע"ג דמשני לי' אשינויי לא סמכינן הלכך יין שבתוך המזון אינו פוטר יין של אחר המזון עד כאן פי' ר"ח. וכן פסק מורי רבינו יהודה בר יצחק דהלכה כרב ששת וכתלמידי דרב דאינו פוטר וכן פסק הרב רבינו יוסף הלכה כתלמידי דרב וכן עיקר. הלכך כשישבו בני חבורה על השלחן ונטלו ידיהם והביאו לפניהם יין אחד מברך לכולם דזהו קביעות שלנו שאין אנו רגילין להיסב על המטו' וקתדראות אלא נט"י וישיבתינו יחד על השלחן הוי קביעות שלנו. ואם ברך על היין לפני המזון דהיינו לפני ברכת המוציא א"צ לברך עליו לא בתוך המזון ולא לאחר המזון לפני ברכת המזון אפי' היכא שבסתם ישבו על השלחן כגון בשבתות וימים טובים ובשעת הקזת הדם דסתמייהו דבני אינשי רגילים לשתות לאחר המזון קודם ברהמ"ז. ובשאר ימות השנה אי גמר בלבו בפירוש לקבוע סעודתו א"צ לחזור ולברך ואי לא צריך לחזור ולברך. ויין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון אפילו בשבתות וימים טובים הלכך היכי שגמרו סעודתם אם בא לשתות יין קודם ברהמ"ז צריך לברך בפה"ג אבל אחריו פי' רשב"ם דא"צ לברך דהואיל דחמרא זיין כדא' ר"פ ברהמ"ז פוטרתו וסברא היא מעין שלש פוטרתו שלש עצמן לכש"כ והא דאמ' שלהי פ' דכל שהוא משבעת המינים מברך אחריו מעין שלש ההיא שלא בתוך הסעודה איירי מיהו אותם דברים דלא זייני כגון אבטיחים ענבים רמונים וכל כיוצא בהם צריך לברך אחריהם ואין ברהמ"ז פוטרתן כדפרי' לעיל בפסק דרב פפא:
175
קע״ופרק הרואה תניא שינוי יין א"צ לברך שינוי מקום צריך לברך ואמר רב יוסף בר אבא אמר (רב) [ר' יוחנן] אע"פ שאמרו שינוי יין א"צ לברך אבל מברך הטוב והמטיב ומוקי לה כגון דאיכא בני חבורה דשתו בהדי'. פרש"י שינוי יין שתה יין בסעודה והביאו לו עוד יין אחר טוב מן הראשון א"צ לברך בפה"ג שינוי מקום יצא מכאן והלך לבית אחר והביאו לו יין ע"כ רש"י. משמע שרש"י סובר שאין לברך הטוב והמטיב כ"א על המשובח מן הראשון מדפי' הביאו לו עוד יין אחד טוב מן הראשון. או שמא זהו דעתו להודיעך שאפי' על המוטב האחרון א"צ לברך בפה"ג אז א"כ הי' קצת קשה כי שמעתי שאם ברך על החדש בפה"ג והביאו לו יין ישן שצריך לחזור ולברך בפה"ג דאמר בירוש' פ' כיצד מברכין אבא בר רב כהנא אומר יין חדש ויין ישן צריך לברך שינוי יין א"צ לברך שינוי מקום צריך לברך. היסח הדעת כמי שהוא שינוי מקום. ועתה ע"כ הא דקתני יין חדש ויין ישן צריך לברך היינו ברכת בפה"ג מדקתני סיפא שינוי יין א"צ לברך היינו פי' א"צ לברך בפה"ג דאילו הטוב והמטיב הא אמרן בשמעתין דצריך לברך. ותו דומיא דשינוי מקום ודהסח הדעת שמיירי בברכת בפה"ג אלמא דהיכא שברך על החדש צריך לחזור ולברך בפה"ג על הישן מפני שהוא טוב יותר. מיהו הא לא קשיא אלא אדרבה סייעתא היא מסיפא דקתני שינוי יין א"צ לברך בפה"ג אע"פ שהוא מוטב מן הראשון דומיא דישן שמוטב מן החדש אלא חדש וישן שאני שהם כמו שני מינים. אי נמי יכול להיות ששניהם נתכוין רש"י להודיענו שאע"פ שהוא אחר חשוב אין חוזר ומברך בפה"ג כיון ששניהם חדש או שניהם ישן וקמ"ל נמי דדוקא היכא שאחרון מוטב מן הראשון מברך הטוב והמטיב וכן פי' רשב"ם בערבי פסחים וכן פי' בה"ג בהלכות קידוש והביא ראי' מן הירושלמי דפ' כיצד מברכין על כל חבית וחבית שהי' פותח היה מברך עלי' ומה היה מברך עלי' ר' יצחק בשם ר' אמר ברוך הטוב והמטיב. וא"ת מנין הי' יודע שהשני משובח י"ל כיון שהי' מסתפק אם הי' חשוב מן הראשון הי' מברך מספק אי נמי ע"י קפילא. ורבינו תם אומר שאפי' גרוע מן הראשון יש לברך עליו הטוב והמטיב אלא היכא שהם שנים לכל הפחות דהיינו משמע הטוב לי והמטיב לחבירי אבל אם הוא יחיד לא יברך כלום ולא יברך נמי שהחיינו שאין מברכין שהחיינו אלא על דבר שמתחדש משנה לשנה כדאמר בבכל מערבין אנא אקרא חדתא נמי קא מברכינא אבל על שינוי יין לא מצינו שהחיינו. ואומר הרב רבינו שמשון זצ"ל שאם הביאו שינוי יין בתוך הסעודה שאין בית הבליעה פנוי לשמוע ברכה מברך הטוב והמטיב אע"פ שאינם שומעים לו דכיון שסופו להנות מזה היין אע"פ שיהנו ע"י ברכת עצמם ולא ע"י ברכתו מידי דהוה אמרו לו מת לו מת ויורשו דלכתחלה מברך דיין האמת ולבסוף מברך הטוב והמטיב משום שאחים יורשים עמו וממילא עסקי' שאין אחיו אצלו בשעת ברכה:
176
קע״זפרק ערבי פסחים אותם בני אדם וכו' אמר רב ידי קידוש יצאו ידי יין לא יצאו. ושמואל אמר אף ידי קידוש נמי לא יצאו כו' עד אמר ר' יוחנן אף ידי יין נמי יצאו ואזדא ר' יוחנן לטעמי' דאמר רב חנן א"ר פרת אמר ר' יוחנן אחד שינוי יין ואחד שינוי מקום א"צ לברך. מיתיבי שינוי יין א"צ לברך שינוי מקום צריך לברך תיובתא דר' יוחנן תיובתא יתיב רב אידי בר אבין קמי' דרב חסדא ויתיב רב חסדא וקאמר משמיה דרב הונא הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום אין צריך לברך א"ל רב אידי בר אבין אנא מתנינא להא במתניתא דבי בר הינק כוותך ותו יתיב רב חסדא וקאמר משמי' דנפשי' הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאינם טעונים ברכה לאחריהם במקומן אבל בדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם אין צריך לברך מ"ט לקבעי' קמא הדר ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה צריך לברך מיתבי עקרו רגליהם לצאת לקראת חתן ולקראת כלה כשהן יוצאין אין טעונים ברכה [למפרע כשהן חוזרין אין טעונין ברכה] לכתחלה אימתי בזמן שהניחו שם זקן או חולה [אבל לא הניחו שם לא זקן ולא חולה] כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה והא מדקתני עקרו רגליהם מכלל דבדברים דטעונים ברכה לאחריהם במקומ' עסיקי' וטעמא דהניחו שם זקן או חולה אבל לא הניחו שם זקן או חולה כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונים ברכה לכתחל' קשיא לרב חסדא אר"נ [בר יצחק] מאן תנא עקירות ר' יהודה דתניא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם לילך לביהכנ"ס או לביהמ"ד כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה אמר ר' יהודה במד"א בזמן שהניחו שם מקצת חברים אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין טעונים ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונים ברכה לכתחלה. וטעמא דיין הוא דכשהן יוצאין אין טעונים ברכה למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכה לכתחלה אבל דברים שאין טעונים ברכה לאחריהם במקומם אפי' רבנן מודו כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה נימא תהוי תיובתא דר' יוחנן ולאו אותבי' לר' יוחנן חדא זימנא נימא תהוי תיובתא נמי מהא אמר לך ר' יוחנן אפי' דברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן א"צ לברך והא דקתני עקרו רגליהם להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' דברים שטעונים ברכה לאחריהם אם הניחו שם מקצת חברים אין אבל לא הניחו שם מקצת חברים כשהן יוצאין צריכין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה תניא כוותי' דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין ועקרו רגליהם וחזרו א"צ לברך. פירש"י ידי יין לא יצאו שאם יש להם [יין] לשתו' בביתם חייבין לברך בפה"ג שאינם פטורים מאחר שעקרו רגליהם ממקומן. ה"ג ור' יוחנן אמר אף ידי יין נמי יצאו. ממקום למקום מבית לעלי'. בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהם כגון מים או פירות שאינן טעונין ברכה חשובה בפני עצמה דודאי כיון דעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחריתי היא וצריך לברך בתחלה. אבל דברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן כלומר ברכה חשובה בפני עצמה כגון שבעת המינין הואיל ולא ברך לאחריהן ועמד והלך במקום אחר לסעוד ע"ד קביעות הראשונה א"צ לברך עליהם אחריהם ולפניהם נמי א"צ לחזור ולברך. דלקבעי' קמא הדר כלו' ע"ד סעודה הראשונה הוא אוכל עכשיו כדי לסיים סעודתו. אחד זה ואחד זה בין שטעונין ברכה לאחריהם במקומן בין שאין טעונין ברכה לאחריהן במקומן. כשהן יוצאין אין טעונין ברכה למפרע כלו' לברך ברכה של אחריהם הואיל ועתידי' לחזור. ה"ג בד"א כו' ול"ג בהא ר' יהודה. מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונים כו' דעקירה משמע דמשום מהירות חתן וכלה הן נעקרין אבל אם לא כן עדיין היו צריכין לעמוד ולברך ברכה שלאחריהן. מאן תנא עקירות מאן תנא להך ברייתא דקתני אע"ג דבדברים הטעונים ברכה לאחריהן בפני עצמן הן צריכין לברך ר' יהודה היא. חברים שהיו מסובין ועקרו וכו' ול"ג לשתות יין. ומקשי' אלא טעמא דבדברים הטעונים ברכה לאחריהם משום דכי פליגי רבנן עלי' דר' יהודה הא בדברים שאין טעונים אפי' רבנן מודו דצריך לברך פעם אחרת בתחלה לימא תהוי תיובתא דר' יוחנן דאמר לעיל על שינוי מקום א"צ לברך ולא מפליג בין דברים הטעונים ברכה לאחריהם לשאינן טעונין. לאו אותיבנא חדא זימנא לעיל. ה"ג תניא כוותי' דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין וכו' והיינו כרב חסדא דאמר לעיל דברים שטעונין ברכה לאחריהם א"צ לברך והא בהדיא מסייע לי' לרב חסדא מדקתני יין אבל בההיא דלעיל לא תניא יין בהדיא ע"כ רש"י. פי' רשב"ם ה"ג ת"כ דרב חסדא חברים שהיו מסובין לשתות יין וכו' ושמעי' משמעתי' שינוי יין א"צ לברך ברכת היין אבל מברך הטוב והמטיב שינוי מקום בשבעת המינים שטעונים ברכה לאחריהם במקומן מעין שלש כגון אכל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר קודם שברך אחריהם או שאכל בבית זה והלך לשוק וחזר למקומו וגמר סעודתו בכל אלו א"צ לחזור ולברך תחלה דלקבעי' קמא הדר דהא תניא כוותי' דר"ח אבל שאר פירות ומשקין שאינן משבעת המינין שאין צריך ברבה לאחריהם במקומן ואבל בבית זה וחזר ואכל בבית אחר צריך לברך תחלה אבל מפנה לפנה בבית אחר אין צריך לברך. כדתניא במתנית' דבי בר הינק עכ"ל. ופי' ר"ח כיון דסלקא לרב חסדא בקושיא אע"ג דמוקי לה כר' יהודה שינוייא היא ולא סמכי' עלי' להקל אלא עבדינן כרב ששת דמחמיר טפי עדיף וכן ר' יוחנן דאתותיב ונדחו דבריו וקיי"ל כל שינוי מקום צריך לברך וכן הלכה ע"כ פירוש ר"ח. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי דהלכ' כרב ששת וכן הרב רבי' משה מיימון זצ"ל הלכך לפי' ר"ח ולר' יצחק אלפס ולה"ד משה מיימון כל היכא שיושב ואוכל בבית זה ועמד והלך לאכול בבית אחר לא שנא דברים הטעונים ברכה לאחריהם ל"ש שאינם טעונין לעולם צריך לברך למפרע על מה שאכל וברכה לכתחלה קודם שיתחיל לאכול בבית אחר ודוקא בבית אחר אבל מבית לעלי' בבית אחד א"צ לא למפרע ולא לכתחלה. וכן הדין אם יצא לשוק והפסיק שצריך ברכה למפרע וברכה לכתחלה. וה"מ שלא הניח מקצת חבורה אבל הניח מקצת חבורה אפי' מבית לבית א"צ לברך לא למפרע ולא לכתחלה אלא גומר סעודתו בבית אחד וחוזר ומברך בבית ראשון שאכל בו. אבל היכא שלא הניח מקצת חבורה אע"ג שבירך בבית זה על מנת לאכול בבית אחר צריך ברכה למפרע וברכה לכתחלה דאי לא תימא הכי אמאי איתותב ר' יוחנן בשינוי מקום לישני לי' הא דקאמר ידי יין יצאו היינו משום שדעתייהו לצאת באותו ברכה ולשתות בביתם והא דקתני שינוי מקום צריך לברך היינו כנמלך אלא ש"מ דלא שנא הכי ול"ש הכי שינוי מקום לעולם צריך ברכה:
177
קע״חמתני' ברך על הפרפראות שלפני המזון פטר את הפרפראות של אחר המזון ברך על הפת פטר את הפרפרת על הפרפרת לא פטר את הפת ב"ש אומרים אף לא מעשה קדירה. איבעי' להו ב"ש ארישא פליגי או אסיפא פליגי ארישא פליגי ת"ק סבר ברך על הפת פטר את הפרפרת וכש"כ מעשה קדירה ואתו ב"ש למימר לא מיבעי' פרפרת דלא פטרה לה אלא אפילו מעשה קדרה לא פטרה נמי או דילמא אסיפא פליגי דקתני ברך על הפרפרת לא פטר את הפת. פת הוא דלא פטרה הא כל מעשה קדירה פטרה ואתו ב"ש למימר אפילו מעשה קדירה לא פטרה מאי תיקו. פרש"י פטר את הפרפרת אע"ג שאינה לצורך סעודה למילוי הכרם אלא למגמר אכילה. וב"ש מעשה קדירה שהוא לאוכל למזון ממש ע"כ רש"י. ופי' ר"ח פי' פרפרת פת צנומה בקערה ולית בה תוריתא דנהמא ומברכי' עליה בורא מיני מזונות ואע"ג דעלתה בתיקו קיימא לן ברך על הפת המוציא לחם פטר את הפרפרת וכל מיני מאכל אבל ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אבל מעשה קדרה פטרי ע"כ פי' ר"ח וכן פי' בערוך כלשון פי' ר"ח:
178
קע״טמתני' בא להם יין בתוך המזון כאו"א מברך לעצמו אחר המזון א' מברך לכולם. שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כאו"א מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי פרש"י ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע ע"כ רש"י. והאידנא א' מברך לכולם בתוך הסעודה מפני שאומר להם סברי מוריי ומזהירם שיתכוונו לברכה והם כששומעים אותו מתכוונים. והרב רבי' אלחנן בן רבי' יצחק זצ"ל הי' אומר כיון שתקנו חכמים שיברך כאו"א אינו יוצא כלל בברכ' חבירו. ירושלמי מפרש לפי שאין עונין אמן באמצע סעודה שאין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט כדא' פ"ק דתענית [דגרסי' בירושלמי] גבי אין בית הבליעה פנוי אמר ר' מנא הדא אמרה הדין דעטיש גו מיכלא אסור למימר לי' אסותא בגין סכנתא דנפשי'. והירוש' לטעמי' שצריך השומע לענות אמן כדי להוציא את המברך כדאי' בירוש' (דפרקין) ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי ר' זעירא מזג לי' כסא אמר לי' סב בריך אמר לי' הב דעתך דאת משתא [חורנא] דתני השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמא דאנא יהיב דעת מפקת יתך ידי חובתך בברכת' כך הב דעתך מפקת יתי ידי חובתי באמן אמר ר' תנחום בר ירמיה מתניתין אמרה כן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא. פי' הואיל והוא מברך בעבור עצמו ובעבור אחרים הרי מתעסק הוא אצל אחרים. וצריך שגם השומע יוציא אותו בכוונת אמן ובעל הנפש צריך לחוש לזו השמועה. מיהו ע"י שאומר להם סברי מורי ומזהירם שישמעו לו שפיר דמי אפי' באמצע סעודה יכוונו לבם ויענו אחריו אמן:
179
ק״פמתני' הביאו לו מליח תחלה ופת עמו מברך על המליח ופוטר את הפת שהפת טפילה לו זה הכלל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. גמ' אטו משום דהביאו לו מליח תחלה הו"ל עיקר א"ר אחא ברי' דרב עוירא א"ר אסי באוכלי פירו' גינוסר שנינו ארבב"ח כי הוה אזלינן בתרי' דר' יוחנן למיכל פירו' גינוסר כי הוינן בי י' מלקטינן ליה [כל חד וחד ק'] ק' כי הוינן בי מאה מלקטינן לי' י' י' וכל מאה מינייהו לא הוה מחזיק לי' צנא בת תלת' סאוי ואכיל להו ומשבע דלא אכיל זיונא. זיונא ס"ד אלא אימא מזונא ר' אבהו הוה אכיל עד דהוה יתיב דידבא אפותי' ושריק. ר' אמי ור' אסי הוו אכלי עד דנתרי שער רישייהו רשב"ל אכיל ומריד. פרש"י מליח כל דבר מלוח. פירות גינוסר ארץ ים כנרת חשובים מן הפת. זיונא משמע דבר אכילה מזונא דבר הסועד. דשריק דידב' מאפותי' שהזבוב מחליק ממצחו מתוך צהלת פנים בשרו מחליק. עד דמריד דעתו מיטרפת ע"כ רש"י. פי' מורי רבי' יהודה בר"י באוכלי פירות גינוסר שמתוקים מאוד והאוכלם אוכל דבר מליח עמהם כדאמר לקמן שהיו נותנים ספלי טרית (לעוקצי) [לקוצצי] תאנים ואותו מליח עיקר שא"א לאוכלי פירות גינוסר בלא הם והפת שעמו אינו אלא ללפת בו את המליח. וכן פי' ר"ח מליח היינו ספלי טרית וכ"פ בערוך ספלי טרית פי' ספלים מלאים טרית והוא המליח אחר שאוכלים מפירות גינוסר הרבה למרק אכילה שבמעיו אי נמי דנגררי' ללבי'. מיהו פרש"י אינו מוכיח כדבריהם דכי אתא רב דימי אמר עיר אחת היתה לינאי המלך בהר המלך והיו מוציאים ממנה ששים רבוא סיפלי טרית לקוצצי תאני' מע"ש לע"ש ופרש"י ספלים מלאים דג חתוך שקורין טונינא. לקוצצי תאנים למאכל פועלים שהיו קוצצי תאנים והיו מרובים עד שכל אלה צריכים להם למאכל עד כאן רש"י. מיהו תימה לפירושו מאי שייך הכא אבל לפי דבריהם שייכא שפיר. פי' בערוך דכתי' ישרוק ה' לזבוב ת"י דירבא. בערך מריד פי' ר' שמעון בן לקיש הוה אכיל עד דמריד פי' שיצא מדעתו:
180
קפ״אמתני' כיצד מברכין על הפירות על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בפה"ג. מאי שנא יין אילימא משום דאישתני לעילוייא אישתני לברכה והרי שמן דאשתני לעילוייא ולא קא משתני לברכה דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רבי יצחק א"ר יוחנן שמן זית מברך עליו בורא פרי העץ. משום דלא אפשר היכי נברך ניברך בורא פרי הזית משמע פירא גופי' איקרי זית אלמה לא נבריך עלי' בורא פרי עץ הזית אלא חמרא זיין ומשחא לא והתנן דנודר מן המזון מותר במים ובמלח והוינן בה מים ומלח הוא דלא זייני הא כל מילי זייני נימא תהוי תיובתי' דרב ושמואל דאמרי אין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינין בלבד ואמר רב הונא באומר כל הזן עלי אלא חמרא סעיד ומשחא לא סעיד וחמרא מי סעיד והא רבא הוה שתי חמרא כל מעלי יומא דפסחא כי היכי דנגריר ללבי' וניכול מצה טפי טובא גריר פורתא סעיד ומי סעיד כלל והכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד חמרא סעיד ומשמח נהמא מסעד סעיד שמוחי לא משמח אי הכי נבריך עלי' שלש ברכות לא קבעי עלי' אינשי [סעודתייהו] א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא אי קבעי עלי' מאי א"ל לכשיבוא אליהו ויאמר אי הוה קביעותא השתא מיהו בטלה דעתו אצל כל אדם. למדנו מיכן דהיכי דאישתני לעילויא עדיף לענין ברכה והכי מוכח בסמוך גבי קמחא דחיטי ובעבור כן מברכינן אחמרא בפה"ג דאשתני לעילויא טפי דסועד ומשמח. ושמן זית דסועד ואינו משמח וקאי במלתי' מברכינן עלי' בפה"ע כמו קמחא דחיטי אליבא דרב יהודה. ויין מבושל פי' רב היי גאון ושאר הגאונים שמברכין עליו שהכל ובספר דנקרא בשר על גבי גחלים פי' שאין מקדשין על יין מבושל ר"ל דאשתני לגריעותא מיהו יכול להיות שספר בשר ע"ג גחלים סובר שמברכין עליו בפה"ג ואפי' הכי אין מקדשין עליו כדא' פ' המוכר פירות בבבא בתרא אמר רב זוטרא בר טוביה אין אומר קדושת היום אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח ופי' רשב"ם זצ"ל דביין הראוי לברך עליו בפה"ג קאמר ואפי' הכי לקידוש היום לא חשוב והכי מוכחא סוגיא התם כדבריו. מיהו א"כ קשה אמאי לא קאמר התם למעוטי יין מבושל שאע"פ שמברך עליו בפה"ג אפ"ה הואיל ואין ראוי לנסכים כדתנן פ' כל קרבנות הצבור במנחות אין מביאין לא מתוק ולא מבושל אין מקדשין עליו ואמאי דחיק להעמיד שבא למעט יין מגתו וריחו רע והכל כדאיתא התם. אבל לפי דברי רב היי גאון שפי' שאין מברכין עליו בפה"ג אתי שפיר כדפי' רשב"ם שמיירי ביינות הראויות לברך עליהם בורא פרי הגפן. מיהו בירוש' פ' ערבי פסחים ר' יונה אומר יוצאין ביין מבושל ואמר במס' שקלים יוצאין בד' כוסות ביין מבושל וקונדיטין מיהו אין משם ראי' שאני אומר יוצאין בו ומברך עליו שהכל. ובמס' תרומות פ' אין תורמין מן הטהור על הטמא תנן תורמין זיתי שמן על זיתי כבש ולא זיתי כבש על זיתי שמן ויין שאינו מבושל על המבושל ולא מן המבושל על שאינו מבושל זה הכלל כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה על זה אפילו מן היפה על הרע וכל שאינו כלאים בחבירו תורם מן היפה על הרע ולא מן הרע על היפה אלמא יין מבושל אשתני לגריעותא הואיל ואין תורמין ממנו על שאינו מבושל. ותנן נמי בתרומות פ' אין נותנין דבילה אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו ואמר בירוש' עלה דההיא דפ' אין תורמין אמר ר' יוחנן דר' יהודה היא פי' הא דקתני שאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל וסובר הואיל ונתבשל אשתני לגריעותא ר' יהודה היא ואמר התם דלר' יוחנן מוחלפת השיטה פי' הואיל ומוקי ר' יוחנן ההיא דפ' אין תורמין כר' יהודה ש"מ דלר' יוחנן פ' אין נותנין מוחלפת השיטה והוא שונה דר' יהודה אוסר לבשל יין של תרומה ורבנן מתירין. ואמר בירוש' דפ' אין נותנין ר' אלעזר ור' יוחנן חד אמר מפני שממעיטו ממדתו וחד אמר מפני שממעיטו משותיו ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאמר ר"י מחלפא שיטתיה דר' יהודה ואמר ד"א אינה מוחלפת ש"מ ר"י אמר מפני שממעטו משותיו ותסתיים דר' יוחנן הוא דאמר דמפני שממעיטו דמתניתין מפני שממעיטו משותיו פי' מפני שמגרעו דהא ר' יהודה אית לי' אליבי' דר' יוחנן דאשתני לגריעותא ולר' אלעזר מפני שמפחיתו דמתני' היינו שמפחיתו ממדתו ואמר התם בירוש' ר' אלעזר אמר אינה מוחלפת השיטה כאן בכהן כאן בבעה"ב וה"פ ר' אלעזר אמר כולא עלמא אשתני לעילויא והא דר' יהודה מתיר פ' אין נותנין מפני שמשביחו היינו בכהן שהכהן עצמו יכול לבשלו מפני שמשביחו והא דקתני אין תורמין היינו בבעלים ופי' אין תורמין שני הינין מבושל בעבור שלשה שאינן מבושלים כגון אם הי' חייב ג' הינין יין חי שהרי בבישולן מפחית שליש שאע"פ שמשביחו מ"מ לא יתרום מפני שממעט מדתו אבל מדה כנגד מדה יכול לתרום לר' אלעזר דהא לב"ע אשתני לעילויא ואליבא דר' אלעזר מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. מעתה למדנו דלר' אלעזר יין מבושל לכולא עלמא אשתני לעילויא והלכך מברכין עלי' בפה"ג. ולר' יוחנן לר' יהודה אשתני לגריעותא ולרבנן אשתני לעילויא ומסתמא יחיד ורבים הלכה כרבים הלכך מברכין עליו בפה"ג ואם נפשך לומר הרי תלמוד שלנו חולק פ' המוכר פירות דלא קאמר (רבא) [דבא] למעוטי יין מבושל שאע"פ שמברכין עליו בפה"ג אפ"ה אין מקדשין עליו הואיל ואינו ראוי לנסבי' כדאי' פ' כל קרבנות צבור. תריץ דבפלוגתא לא בעי לאוקמי כר' יוחנן ובירוש' פ' כיצד מברכין מצאתי ברך על היין שלפני המזון פטר את היין של אחר המזון ר' חונא וריב"ל חד אמר דשתי קונדיטון וחד אמר דשתי חמרא בלני פי' לפי דעל גבי קונדיטון ועל גבי חמרא בלני דהוא חמר מבושל מברך שהנ"ב ע"כ ירוש':
181
קפ״באמר רב יהודה אמר שמואל צלף של ערלה בחוץ לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. פי' צלף יש בו תמרות ואביונות וקפריסין תמרות הן לולבין וכשהן רכין אוכלים אותם והן עיקר העץ שעושין הפרי ואביונות שהן יוצאין מהן הן עיקר הפרי וקפריסין היינו שומר הפרי והוא נץ של אביונות כמו הנץ לרמון כך פי' בערוך. ופרכי' אלמא קסבר אביונות פירא הוא וקפריסין לאו פירא הוא והתנן על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה על האביונות ועל הקפריסין אומר פרי העץ ונצפה היינו צלף רב דאמר כר' עקיבה דתנן ר' אליעזר אומר הצלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין ר' עקיבה אומר אין מתעשר אלא אביונו' בלבד מפני שהוא פרי. ונימא הלכה כר' עקיבה אי אמרי' הלכה כר' עקיבה הוה אמינא אפילו בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוצה לארץ. וכן הלכה דאביונות פרי ואסור משום ערלה ומברך עליהן בורא פרי העץ וקפריסין לאו פירא הוא ומותרין משום ערלה ומברך עליהן בורא פרי האדמה. רבינא אשכחי' למר בר רב אשי דקא זריק אביונות ואכיל את הקפריסין וקא סבר כר' עקיבה ושלהי שמעתא אמר והלכתא כמר בר רב אשי דזורק את האביונות ואכיל את הקפריסין אלמא לגבי ערלה לאו פירא הוא ולא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה. שמעי' מהכא דכל שיש בו משום ערלה מברכין עליו בורא פרי העץ הלכך הא דתנן בפ"ק דערלה ומייתי לה בשמעתין הגרעינין אסורין משום ערלה ומיירי בגרעינין של כל פירות. שמעינן מינה גרעינין של גודגדניות ושל אפרסקין ושל תפוחין ושל כל מיני פירות מברכין עליהן בורא פרי העץ. ומההיא דתנן ומייתי לה בשמעתין מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית. פי' דרחמנא אמר לאכלה ולא לסחורה ב"ש אומרים משיוציאו את הפרי וב"ה אומרים החרובין משישרשרו שיראה כמין שרשרות של חרובין והגפנים משיגרעו שענבים גסים כגירוע והזיתים משינצו משיגדל הנץ סביב ושאר כל האילנות משיוציאו ואמר רב אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן פול הלבן ס"ד אלא שיעורו כפול הלבן כלו' כל מקום שהזכירו בוסר הוא גירוע. שמעי' מינה שלא יברך אדם בפה"ע על הבוסר אם הוא פחות מפול הלבן אלא יברך עליו בורא פרי האדמה כמו על הקפריסין דאמר לעיל דמברך עליהן בורא פרי האדמה. וכן פי' הרב רבי' יוסף דהלכתא כמר בר רב אשי דזריק אביונות ואכיל קפריסין ופשיטא דהלכתא כוותי' דליכא מאן דפליג עלי'. ובה"ג כתבו ומסקנא דמילתא מדלגבי ערלה קפריסין לאו פירא הוא גבי ברכה נמי לאו פירא נינהו ומברכין עלי' בורא פרי האדמה ומשמע דהאי פיסקא מדברי ה"ג הוא וקשיא לי דגרעינין הוי פירא לענין ערלה כדתנן אסורין משום ערלה ומותרין ברבעי ומפרש בירוש' פרי אתה פודה ואי אתה פודה לא בוסר לא פגין:
182
קפ״גכס פלפלי רב ששת אמר שהכל נהי' בדברו רבא אמר לא כלום ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא כס פלפלי ביומא דכיפורי פטור. וכל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו נקרא כסיסה ופטור מכרת. כס זנגבילא ביומא דכיפורי פטור. אמר ליה רבינא למרימר כס זנגבילא ביומא דכיפורי פטור והא א"ר (נחמן) [רבא] האי המלתא פי' זינגבילא דאתי מבי הינדויא שריא אין בו לא משום בישולי עכו"ם ולא משום גיעולי עכו"ם ומברכין עליו בורא פרי האדמה ההיא ברטיבתא. וקיי"ל כרבא דפלפלי וזינגבולא יבישתא לאו כלום וכגון כיוצא בהם ציתוו"ר וכיוצא בו וטעמא לפי שאין רגילין לאכול אותן חיים אלא לערבו בהדי שאר דברים אבל על האגוז שקורין מושקט מברך בורא פרי העץ ולקמן פירשתי שמברכין עליו בורא מיני בשמים אבל על הקנה שקורין בלשון לע"ז קפי"לא נראה שצריך לברך עליו בור' פרי האדמה וכל אותם שהוא יודע שהוא פרי מברך עליו בורא פרי העץ ושיודע שאינו פרי מברך ב"פ האדמה ושאינו יודע אם הוא פרי ואם לאו מברך שהכל וכן פי' ר"ח ועל הצוקרא מברך עליו בורא פרי העץ כך כתוב בהלכות גדולות:
183
קפ״דחביץ קידרא וכן דייסא. פי' חביץ קידרא מין מאכל קפוי במין חלב שחבצוהו בקיבה כך עושין מאכל קפוי בקדירה ולקמן מפרש שעושין אותו בקמחא ודובשא ומשחא וקרו לי' אברשי"ך. רב יהודה אמר שהכל נהי' בדברו ורב כהנא אמר בורא מיני מזונות בדייסא גרידא כ"ע ל"פ דבורא מיני מזונות כי פליגי בדייסא כעין חביץ קידרא כדמפרש לקמן דהיינו חיטי דתברינהו באסיתא ודובשא דעבדינהו בקדירה רב יהודה אמר שהכל נהי' בדברו סבר דובשא עיקר רב כהנא אמר בורא מיני מזונות סבר סמידא עיקר אמר רב יוסף נקוט דרב כהנא בידך דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות. ואיתמר נמי כל שהוא מחמשת המינין מברך עליו בורא מיני מזונות וצריכא דאי אשמעינן כל שהוא מחמשת המינין הוה אמינא ה"מ בעיני' אבל ע"י תערובות לא קמ"ל כל שיש בו ואי אשמעי' כל שיש בו הוה אמינא ה"מ חמשת המינין אבל אורז ודוחן לא וטעמא מאי משום דעל ידי תערובות אבל בעיני' אימא אפי' אורז ודוחן [נמי מברכין עליה בורא מיני מזונות] קא משמע לן כל שהוא מחמשת המינין לאפוקי אורז ודוחן דאפי' איתי' בעיני' לא מברכין עלי' בורא מיני מזונות והתניא היו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו תחלה וסוף במעשה קדירה וגבי מעשה קדירה תניא בתחלה מברך עליהן בורא מיני מזונות ולבסוף מברך ברכה אחת מעין שלש במעשה קדירה ולא במעשה קדירה [במעשה קדירה] דבעי לברוכי תחלה [וסוף] ולא כמעשה קדירה דאלו מעשה קדירה בתחלה מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה [אחת] מעין ג' ואלו גבי אורז ודוחן בתחלה מברך עליהן שהכל ולבסוף בנ"ר. ואורז לאו מעשה קדירה הוא והתניא אלו הן מעשה קדירה חילקא וטרגיס וסולת וזרדן וערסן ואורז. הא מני ר' יוחנן בן נורי היא דתניא ר"י בן נורי אומר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אבל רבנן לא [ורבנן לא] והתניא הכוסס את החטה מברך עלי' בורא פרי האדמה [טחנה] אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך עליהם תחלה המוציא לחם ולבסוף ג' ברכות ואם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהן במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש הכוסס את האורז מברך עליו בפה"א טחנו אפאו ובשלו אע"פ שהפרוסות קיימות בתחלה מברך עליו במ"מ ולבסוף ברכה א' מעין ג' מני אי ריב"ן כיון דאמר אורז מין דגן הוא המוציא לחם וג' ברכות בעי לברוכי אלא לאו רבנן היא תיובתא דרב ושמואל תיובתא. פסק בפר"ח דקיי"ל כרב כהנא וכרב ושמואל דהא כוותייהו ס"ל הלכך כל שהוא מחמשת המינין כעין דייסא וגרימזלי"ש וכיוצא בהן ואף אם אינן כולן מחמשת המינין מברכין עליה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' כיון שעיקר מחמשת המינין הוא. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שיר"לאון דהיכא שאין נותנים שם קמח אלא לדבק המינין בעין שנותנין קמח להקפות מאכל הירקות ולא ליתן טעם מברכין בפה"א כדא' לקמן האי תבשילא דסילקא דשדו בי' קמחא לדבוקי בעלמא הוא דעבדי כן ומברכין עלי' בפה"א. וגבי אורז ודוחן בתחלה מברך במ"מ ולבסוף בנ"ר כדמסיק לקמן גבי אורז ולבסוף ולא כלום. ופי' רבינו שלמה שלא יברכו עליו מברכות פירות שבארץ ישראל אלא בנ"ר וכן פי' בה"ג וטעמא כיון שאינו פירות שנשתבחה בהן א"י לא שייך בה ברכה מעין שלש. ויש ספרים שכתוב בהן מלשון בה"ג אבל אורז לא מברך עליו במ"מ דלא קיי"ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל נהיה בדברו ולאו מילתא היא דר"י בן נורי אומר אם אפאו המוציא לחם מברך עליו דלחם גמור חשיב ליה [אבל לרבנן לחם לא חשיב להו אבל מזון חשיב להו] אפי' בישלו ואינו בעין אלא הוי טעמא או כעין דייסא ואפי' לרבנן מברכינן עליו בתחלה במ"מ ולבסוף בנ"ר והא דאמר מעשה קדירה לגבי אורז דהיינו לענין במ"מ תחלה ולבסוף בורא נפשות רבות. עכ"ל:
184
קפ״האמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עליו שנ"ב מ"ט זיעה בעלמא היא ואינו פרי לברך עליו בפה"ע. פי' בהלכות כגון שנתן בו מים דאי לבדו הוא מברכין עליו בפה"ע דאשתני לעילויא כמו שמן זית ורבינו יצחק ב"ר שמואל פי' דאפי' לבדו מברכין עליו שהכל מידי דהוה אמשקה היוצא מתותים ותאנים ורמונים דתנן ומייתי לה פרק כל שעה אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ודייקי' ואלו מתותים ותאנים ורמונים לא ואוקימנא משום דזיעה בעלמא היא וטעמא דלא אשתני לעילויא דלא עדיף טפי מיין תפוחים. (הלכך) [הלכתא] תמרים דעבדינהו טרימא מברכין עליו בפה"ע דבמלתייהו קיימי כמעיקרא פי' בערוך לוקחין גופן של תמרים כמות שהן וטורפין אותו ומוציאין גרעינתן ולשין בהם שומשמין וכיוצא בהם והן חלישת"א וטרמי"טא:
185
קפ״ושתיתא פי' מאכל העשוי מקמח של קליות שנתייבשו בתנור בעוד שהשבלים לחין. רב אמר שנ"ב ושמואל אמר במ"מ אמר רב חסדא לא פליגי הא בעבה הא ברכה עבה לאכילה עבדי ובמילתי' קאי רכה לרפואה עבדי לה מתיב רב יוסף ושוין שבוחשין את השתות בשבת. פי' מגיסין בכף לערבו יפה במימיו ושותין. ואי ס"ד לרפואה עבדי רפואה בשבת מי שרי א"ל אביי ולא והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה אדם לרפואה אלא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא הוא. וצריכא דרב ושמואל דאע"ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאוכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה סד"א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי' ברכה קמ"ל כיון דמתהני מיני' בעי ברכה והלכתא כשמואל בעבה והלכת' כרב ברכה דאע"ג דלרפואה קא מכוין הואיל ואית לי' הנאה מיני' מברך שהכל וכן פסק בה"ג וכ"פ רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
186
קפ״זמתני' על הירקות הוא אומר בפה"א ור' יהודה אומר בורא מיני דשאים והלכה כחכמים קתני ירקות דומיא דפת מה פת נשתנית ע"י האור אף ירק נמי נשתנית ע"י האור. ואפ"ה במלתייהו קיימי ומברכין עליהם בפה"א. אמר רבנאי משמי' דאביי זאת אומרת שלקות מברך עליהן בפה"א. דרש רב חסדא משום רבינו ומנו רב שלקות מברך עליהן בפה"א ורבותינו הבאים מא"י לבבל ומנו עולא משמי' דר' יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן שנ"ב. והרי הדבר במחלוקת ואני אומר ליישב שאינן חולקין. יש מהן פרי האדמה. ויש מהן שהכל. כל ירק הנאבל חי שתחלתו בפה"א. שלקו אפקי' ממלתי' לגריעותי' ואומר עליו שנ"ב. ואוקמא רב נחמן בר יצחק בתומי וכרתי. וכל ירק שאין דרכו לאכול חי ותחלתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך. שלקו והביאו לדרך אכילתו שאז הוא עיקר מברך בפה"א כגון קרא וסילקא וכרוב. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן שלקות מברכין עליהן בפה"א ור' בנימין בר יפת אמר ר' יוחנן שלקות מברכין עליהן שנ"ב אמר עולא הלכה כר' בנימין בר יפת תהי בה ר' זירא וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא ר' חייא בר אבא דייק וגמר שמעתתא מפומי' דר' (חייא) [יוחנן] רבי' ור' בנימין בר יפת לא דייק. ועוד ר"ח בר אבא הוה מהדר תלמודי' בכל תלתין יומין קמי' דר' יוחנן ור' בנימין לא מהדר ועוד בר מן דין ובר מן דין דהאי תורמיסא דשלקי ליה שבע זמנין ואכלי לי' בקינוח סעודה. ואתו שאלוהו לר' יוחנן ואמר מברכין עליו בפה"א. ועוד הא אמר ר"ח בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח שהי' מלוח זה כמה ימים וקיי"ל מלוח הרי הוא כרותח וברך עליו תחלה וסוף אי אמרת בשלמא שלקות במלתייהו קיימי תחלה בפה"ע וסופו על העץ ועל פרי העץ אלא אי אמרת שלקות אשתני להו ולא במלתייהו קיימי בשלמא תחלה שנ"ב אלא סופו מאי מברך. ודילמא בורא נפשות רבות על כל מה שבראת (א"כ מאי אסהדותי' דר' חייא בר אבא). כתב רבינו יצחק אלפס הא דדרש רב חסדא כל שמתחלתו שהכל כגון קרא חייא כרוב וסילקא שאין דרך ב"א לאכלם חיים ואם אכלם מברך שהכל שלקו דאשתני לעילויא בפה"א דזה דרכו ונטיעתו לכך והוא עיקר פריו הא הלכתא היא ולית מאן דפליג עלי' אבל הא כל שתחלתו בפה"א שלקו כגון תומי וכרתי הנאכלין חיין ושלוקין בהא לית הלכתא כוותי' מדר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף בפה"ע וברכה אחת מעין ג' ומליח כרותח וכשלוק דמי עכ"ל. ומורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל שירלייאן כתב וכי מה ענין ר' בנימין בר יפת אצל ר' חייא בר אבא ופשיטא לי' דשלקות במלתייהו קיימי הלכך נראה דהשלקות כעין קרא סילקא כרוב וכיוצא בהן שטובים יותר מבושלין מחיים כשהן חיין שהכל וכשהן מבושלין דאשתני למעליותא בפה"א. ותומי וכרתי וכיוצא בהן כשהן חיין בפה"א וכשהן מבושלין שהכל דאשתנו לגריעותא אפי' אוכלן אדם ברצון נפשו מבושלין יותר בטלה דעתו ואזלינן אחר רוב בני אדם ואע"פ שאנו רגילין לאכול מבושלין זהו ששומן בשר ממתיק טעמן אבל חיין הן טובים יותר וכן כל מיני קיטניות ולפתות שטובים חיים ומבושלים בפה"א. ומטעם זה נמי מברכין על היין מבושל בפה"ג. שטוב הוא לשתות מבושל. ועוד יש טעמים אחרים שפי' בב"ב. וכן הענין שאותם (פרמונים וחששים) [ערמונים וחבושים] שאין ראוים [לאכלן חיין כמו מבושלין מברכי' עליהם] שהכל וכשהן מבושלין בפה"ע וכן אגוז מטוגן בדבש בפה"ע. וכן כתב במחזור וויטרי שנסדר לפני רבינו שלמה זצ"ל ולא כמו שכתב שם בענין אחר שהדבש עיקר ויברך שהכל דבודאי האגוז עיקר ומסקנא דמלתא דהיכא דמבושלין במלתייהו קיימי בפה"א וכן פר"ח וכן בה"ג עכ"ל. וחולק על רבינו יצחק אלפס בתומי וכרתי וכיוצא בהן ונראה דברי רבינו יצחק אלפס דמעשה רב ור' זירא קאי כוותיה:
187
קפ״חירושלמי הכוסס את החטין אומר עליהן בורא מיני זרעונים אפיין ובישלן בזמן שהפרוסות קיימות אומר עליהן המוציא ומברך [לאחריה' ג' ברכות אם אין הפרוסות קיימות אומר על ידן במ"מ ומברך אחריו ברכה אחת מעין ג'] עד כמה יהיו פרוסות עד כזיתים. הכוסס את האורז אומר עליו בורא מיני זרעונים אפאו ובשלו אע"פ שהפרוסות קיימות בורא מיני מזונות אומר עליהן ואינו צריך לברך אחריהן ר' ירמיה אומר ב"פ האדמה. בר מדינא בריך קומי ר' זעירא וקומי ר' חייא בר ווא שהכל נהיה בדברו. ר' שמעון חסידא אמר בורא מיני מעדנים אמר ר' יוסי בר בון ולא פליגי מן דמר בפה"א בההוא (דברור) [דעביד בול] מאן דאמר שהכל נהיה בדברו בההוא דשליק מ"ד מיני מעדנים בההוא דטרוף עד כדון בתחלה בסוף ר' יונה בשם ר' שמעון חסידא אשר ברא מיני מעדנים לעדן בהם נפש כל חי ברוך אתה יי על הארץ ועל מעדניה. ואין לי לפרש זה הירושלמי. ירושלמי ר' אחא בר יעקב בשם ר' יצחקכשהיה אוכל בשר או ביצה היה אומר אשר ברא נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי בא"י חי העולמים עד כדון בסוף. בתחלה. א"ר חגי בורא מיני נפשות:
188
קפ״טאמר ליה ר' ירמיה לר' זירא האי זית מליח היכי מברך עליו ר' יוחנן כיון דשקלת ליה לגרעיניתיה בצר ליה שעורא. א"ל מי סברת כזית גדול כזית בינוני בעינן וההוא דאייתוהו קמיה דר' יוחנן זית גדול הוה אע"ג דשקיל ליה לגרעיניתיה פש ליה שיעורא דתנן זית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא איגורי. למה נקרא שמו אגורי ששמנו אגור בתוכו שמזומן לצאת ממנו שאינו נבלע בפירא כמשקה תפוחים ותותים אלא [אגור] כמשקה ענבים. פי' הרב ר' יוסף מאורליינוש זצ"ל דוקא כשהוא מליח כדי להסיר הגרעין אבל ודאי אם אכלו שלם עם הגרעין נהנה הוא מגוף הזית שלם והוי גרעין כאוכל:
189
ק״צאמר זירא כי הוינן בי רב (כהנא) [הונא] אמר לן גורגלידי דליפתא. פי' ראשי לפתות. פרמינהו פירמא רבה אומר בפה"א פירמי זוטרי אומר שנ"ב דגריעותיה הוא. ופי' רבינו שלמה כשאכלו חי קאמר. כי אתאן לבי רב יהודה אמר אידי ואידי בפה"א והא דפרמינהו פירמי זוטרי לטעמא הוא דעבד. ואיני מבין אם כשאכלן חיין מה לי פירמא רברבא מה לי פירמא זוטרא דודאי תרווייהו אומר בפה"א אלא נראה בעיני שבמבושלין קאמר. אמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא אמר לן האי תבשילא דליפתא דמפשי בי' מיחא. פי' קמחא. מברכין עליו במ"מ. דסילקא דלא מפשי בי' קמחא טפי בפה"א [והדר אמר אידי ואידי בפה"א] והא דשדו ביה קמחא לדבוקי בעלמא הוא עבדי' ליה. אמר רב פפא פשיטא לי מיא דסילקא כסילקא פי' תבשיל של תרדין ולענין ברכה ומיא דליפתא כליפתא ומיא דכולהו שלקי כשלקי. פי' מורי רבינו יהודה ב״ר יצחק אע"פ שאין באלו מים כ״א מרק וטעמם ירקות מברך עליהם כמו שמברך על ירקות עצמן ולא אמרינן דזיעה בעלמא נינהו: מתני' ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים. א"ר זירא ואי תימא ר' חנינא בר פפא מ"ט דר"י דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין ובלילה אין מברכין אלא בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו אף כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו. יש ספרים שכתוב בהן אמר ר' זירא ואי תימא ר' חנינא בר פפא הלכה כר' יהודה ואין אנו נוהגין כן אלא כרבנן וכפי' ר"ח ליתא האי פסקא:
190
קצ״אמתני' בירך על פירות האילן בפה"א יצא על פירות הארץ בפה"ע לא יצא. פשיטא אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לר' יהודה דאמר חטה מין אילן הוא דתניא אילן שאכל ממנו אדה"ר (חטה הי') ר' מאיר אומר יין היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר וישת מן היין וישכר. ר' נחמי' אומר תאנה היתה שנא' ויתפרו עלה תאנה ר' יהודה אומר חטה היתה לימדך שאין תינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן. סד"א ליברך עלי' בפה"ע קמ"ל דלא מברכי בפה"ע [היכי מברכי' בורא פרי העץ] היכי דכי שקלת לי' לפירא ואיתא לגווזא דהדר מפיק אבל הכא דכי שקלת לי' לפירא וליתי' לגווזא דהדר מפיק לא מברך עלי' בפה"ע. יש ספרים שכתוב בהם דכי שקלת לפירא ואיתיה לאילנא ויש שכתוב בהן ואיתא לגודנא והוא ענף של עץ. אומר רבינו יצחק בר שמואל הלכה כר' יהודה כיון דסתם לן כוותי' דאם ברך על פירות האילן בפה"א יצא. ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דאותן פירות שקורין יגודי בלשון כנען ובצרפת קורין פריש"ש שמברכין עליהן בפה"ע וכך הי' נוהג ר"ת בשם אביו רבינו מאיר זצ"ל כי דבר ברור דכי שקלת לי' לפירא אית' לגווזא כדאמ' הכא וכן אותן תותים שגדלים בסנה ובאטדים שעל פני השדה כולם מין אילן הם. תניא בתוספתא כל שמוציא עליו מעיקרו. פי' מן השורש. עשב הוא ומברכין עליו בפה"א וכל שמוציא עליו מעצו פי' מענפיו אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע וכן כתב באלפס וכן כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק ואני חפשתי בשתי תוספתות של ברכות ולא מצאתי אך בתוספתא דכלאים ס"פ איזהו קרחת הכרם תניא זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עליו מעיקרו ה"ז אילן. ובירושלמי דכלאים ס"פ כרם שחרב תני ר' חנינא בר פפא העולה מן גזעו מין אילן הוא משרשיו מין ירק הוא התיבון הרי כרוב העולה מגזעו כאן מודאי כאן מספק. כתב רבינו יצחק אלפס ראי' לרבותינו הגאוני' שאמרו משם רבותיהם כל אילן דבסיתוא נתרי טרפי ופיישי גווזי' ועיילא מוחא בגווזי' ומפיק טרפי מגווזיה אילן הוא ומברכין עליו בפה"ע אבל מאן דיביש בסיתוא וכלו גווזי וטרפי לגמרי והדר פיר' משרשיו מברכין עליו בפה"א עד כאן לשונו:
191
קצ״במתני' ועל כולם אם אמר שנ"ב יצא. איתמר רב הונא אמר חוץ מן הפת ומן היין ר' יוחנן אמר אפי' פת ואפי' יין נימא כתנאי ראה את הפת ואמר כמה נאה פת זה ברוך המקום שבראו יצא. ראה את התאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה יצא דברי ר"מ ר' יוסי אומר לא יצא שכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו. נימא רב הונא דאמר כר' יוסי ור' יוחנן דאמר כר' מאיר א"ל רב הונא אנא דאמרי אפי' לר' מאיר ע"כ לא קאמר ר' מאיר התם דקא מדכר שמא דפת אבל הכא דלא מדכר שמא דפת אפי' ר"מ מודה ור' יוחנן אמר לך אנא דאמרי אפי' לר' יוסי ע"כ לא קאמר ר' יוסי התם אלא דקאמר ברכה דלא תקינו רבנן אבל שנ"ב דתקינו רבנן אפי' ר' יוסי מודה. ירוש' תני ר' יוסי אומר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא ידי חובתו [וכו'] ר' מאיר אומר אפילו אמר ברוך שברא חפץ ר' יעקב בר אחא בשם ר' שמואל אומר הלכה כר' מאיר מלתי' דרב אמרה כן חד פרסיי אתא לגבי דרב בגין דאנא אכיל פיסתא ולא [אנא] חכים מברכת עלי' ואנא אמר ברוך דברא הדין פסא נפוק אנא ידי חובתי אמר לי' אין הלכך קיי"ל כר' יוחנן דהא קיי"ל כר' מאיר וכן פסק רבינו יצחק אלפס וכן פסק מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון דקיי"ל כר' יוחנן וכר' מאיר. מנימין רעיא בריך ריפתא אמר בריך מריה דהאי ריפתא אמר רב יצא והא בעינן שלש ברכות מאי יצא נמי דקאמר רב יצא ידי ברכה ראשונה פי' ברכת הזן והא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה דאמר בריך רחמנא מרי' דהאי פיתא וקמ"ל דאע"ג דאמרה בלשון חול כי היכי דלא תקינו רבנן אפ"ה יצא:
192
קצ״גגופא אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה. אמר אביי כוותיה דרב מסתברא דתניא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי [לא עברתי מלברכך] ולא שכחתי מלהזכיר שמך עליו. כתב רבינו יצחק אלפסי אע"ג דאמר אביי כוותיה דרב מסתברא דא"צ מלכות כר' יוחנן קיי"ל ובעינן נמי מלכות וטפי עדיף ולא עוד אלא שכבר נהגו בכל ברכה להזכיר מלכות וקיימא לן פוק חזי מה עמא דבר עכ"ל. וכן מצא מורי רבינו יהודה שירליאון בשם רב היי גאון זצ"ל שפסק כר' יוחנן וצריך להזכיר השם והמלכות. והא דאביי לא חשיב לה ר' יוחנן ראיה דאטו תנא [כי רוכלא] ליחשוב וליזול שהרי לא חשש אלא לומר שעשיתי ברכה כתקנה:
193
קצ״דמתני' ועל דבר שאין גידולו מן הארץ הוא אומר שהכל נהי' בדברו. [גמ' ת"ר על דבר שאין גדולו מן הארץ] כמו בשר בהמה וחיה ועופות ודגים אומר שנ"ב ועל החלב ועל הביצים ועל הגבינה אומר שנ"ב ועל היין שהקדים ועל הפת שעיפשה ועל התבשיל שעברה צורתו אומר שנ"ב ועל הנובלות ועל החומץ ועל הגובאי אומר שנ"ב על המלח ועל הזמית ועל כמהין ופטריות אומר שנ"ב. כתב רבינו יצחק אלפס ואסיקנא דאפילוכמהין ופטריו' דרבו מארעא כיון דלא ינקי מארעא אלא מאוירא לא חשבי' לי' גידולי קרקע ומברכין עליהם שהכל וכן יין שהקרים ופת שעיפשה ותבשיל שעיבדה צורתו ואפילו הן מחמשת המינין ודגים והלב וגבינה וחומץ ונובלות ומלח וזמית שהכל על כולן. ונובלות הוא דמברכין עליהן שהכל אסיקנא דאינון פגין שאינן נכשרים לאכילה כלל אלא כומרין אותן בעפר להתבשל אבל תמרי דשדי להו זיקא דברי הכל בורא פרי העץ דפירא מעליא הוא עכ"ל. גובאי פי' חגבים טהורים. זמית פי' בערוך מרק שבן קורין בלשון יון למרק זומא ויש מפר' שליימ"א וכן פי' ר"ח זמית מרק:
194
קצ״המתני' היו לפניו מינין הרבה ר' יהודה אומר אם יש ביניהן ממין שבע עליו הוא מברך וחכמים אומרים מברך על איזה מהם שירצה. אמר עולא מחלוקת כשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית דר' יהודה סבר מין שבעה עדיף והיינו זית ורבנן סברי חביב עדיף כלו' איזה שתאוותו לאכלו עליו מברך אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך על זה וחוזר ומברך על זה ופליגי בה ר' אמי ור' יצחק נפחא חד אמר כשברכותיהן שוות מחלוקת ר' יהודה סבר מין שבעה עדיף ורבנן סברי חביב עדיף אבל אין ברכותיהן שוות דברי הכל מברך ע"ז וחוזר ומברך על זה. וחד אמר כשאין ברכותיהן שוות נמי מחלוקת וכיון דחד מינייהו קם כעולא הלכה כעולא דאין דברי יחיד במקום שנים דהלכה כרבים. הלכך כל היכא שברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית וכיוצ' בהן איזה שתאוותו לאכלו עליו הוא מברך וכל היכא שאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה כגון שאין אחד מהם עיקר אבל אם הי' אחד מהן עיקר שבשבילו מתחיל האכילה מברך על העיקר כדאוקימנא לברייתא דהכי קתני היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופוטר את הזית בד"א כגון שהי' צנון עיקר אבל אין הצנון עיקר מברך על זה וחוזר ומברך על זה. אבל שני דברים בעלמא כשברכותיהן שוות כגון אתרוג וזית מברך על איזה מהם שירצה פי' אותו שחביב לו ותאוותו לאכלו ור' יהודה אומר מברך על הזית שהוא מין שבעה והלכה כחכמים. וכתב רבינו יצחק אלפס אבל אם אין הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית ואח"כ על הצנון דאפושי בברכות עדיף ולא אמרי' מברך על הצנון ונפטור זית דבירך בפה"א על פירות האילן יצא דאין להפקיע ברכה כל כי האי גונא עכ"ל. והיכא דאין אחד מהן חביב כשברכותיהם שוות כגון שבעת מינין הכתובים בתורה ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש כל הקודם בפסוק קודם לברכה דאמר רב יוסף וכן תני ר' יצחק כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה שנא' ארץ חטה ושעורה גפן תאנה ורמון. דהכ קיי"ל דהא רב חסדא ורב המנונ' קיימי כוותייהו. הלכך היו לפניו ענבים ותאנים ורמונים מברך על הענבים הקודמין להן בפסוק ופוטר את אלו אבל אם הי' לפניו תמרים וענבים ורמונים מברך על התמרים ופוטר את הענבים דענבים שלישי לארץ דקדמי להו חטה ושעורה ותמרים דהוא דבש שני לארץ. כההיא דרב חסדא ורב המנונא [הוו יתבי בסעודתא אייתו לקמייהו תמרי ורמוני שקיל רב המנונא] בריך אתמרי ברישא אמר לי' לא סבר לה מר להא כל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה אמר לי' זה שני לארץ וזה חמישי לארץ. זית שמן ודבש דכתיבי בסיפא דקרא הפסיק ארץ את הסדר וחזר לעשות זיתים ותמרים חשובים מענבים ומתאנים ומרימוני' שהרי הוה להו חמישי לארץ הכתובה בראש הפסוק ודבש דהיינו תמרים שני לארץ הכתובים בסופו. אמר לי' מאן יהיב לן נגדי דפרזלא ונשמעינך כלו' מי יתן לנו רגלים של ברזל ונשמשך וקיבל דבריו כך הי' מסקנא דשמעתא והלכה למעשה וזו הי' סוגיית רבי' יצחק אלפס. ומורי רבינו יהודה בר יצחק שירליאון תפס לו סוגיא אחרת ופוסק כר' יהודה וכמו שכתבתי נראה בעיני הלכה למעשה ועל זה אני סומך ופי' רבינו שמואל זצ"ל דחטה בפסוק קודמת לזית וא"ת לכתוב ארץ חטה וזית ושמן ושעורה תריץ דלא רצה להפסיק כזית בין החטה ושעורה שהן מיני זרעונים:
195
קצ״ורב פפא איקלע לבי רב הונא ברי' דרב נתן בתר דגמיר סעודתייהו אייתו קמייהו מידי ויתיב רב פפא וקא אכיל א"ל לא סבר לה מר גמר אסור לאכול. פרש"י אסור מלאכול עד שיברך ברהמ"ז ויחזור ויברך על הבא לפניו דכיון דגמר אסח דעתי' מברכה ראשונה ומסעודתיה. אמר לי' סילק איתמר כלו' שסילק הלחם וכל האוכל מעל השלחן ועדיין לא ברכו אסור לאכול. רבה ור' זירא איקלעו לבי ריש גלותא לבתר דסליקו תכא מקמייהו שדר להו ריש גלותא דיסתנא רבה קא אכיל ר' זירא לא אכיל א"ל ר' זירא לא סבר לה מר להא סילק אסור לאכול אמר לי' אתכא דריש גלותא סמכינן. ואין סילוקינו סילוק שדעתינו אם ישא משאות [מאת] פניו אלינו נאכל. א"ר (אסי) הרגיל בשמן. למשוח ידיו אחר אכילה. שמן מעכבו. לענין ברכה שאפילו גמר וסילק ולא משח ידיו עדיין סעודתו קיימת ואוכל בלא ברכה. ולית הילכתא ככל הני שמעתתא ואין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסילק ולא בשמן אלא כי הא דאמ' רב אשי שלש תכיפות הן תכף לגאול' תפלה תכף לסמיכה שחיט' תכף לנט"י ברכה. תכף לנט"י דמים אחרונים ברכת המזון ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו וכל זמן שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול אע"ג דגמר וסילק ומשח ידיו בשמן ומשנטל ידיו אסור. ולדידן שאין אנו נוטלין מים אחרונים אפי' המברך ברכת המזון כדפרי' לעיל בהלכות ידים לא הוי סיום סעודה עד שיאמר הבו ונבריך כההיא דערבי פסחים דרב ברונא ורב חננאל תלמידי דרב הוי יתבי בסעודתייהו והוה קאי עלויהו רב ייבא סבא אמרו לי' הב ונבריך והדר אמרו לי' הב ונשתי אמר להו הכי אמר רב כיון דאמר הב ונבריך אסור למשתי. ולמאן דרגיל במים אחרונים נטילת ידים הוה סיום סעודה ואסור לו לאכול ולשתות עד שיברך ברכת המזון כדפרי' רבינו שלמה בשמעתין וכן פי' בשחיטת חולין. וכן רבינו שמואל בפ' ערבי פסחים כיון דאמר הב ונבריך אסור למשתי עד דמברכי ברהמ"ז וכן סובר מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון: לבתר דסליקו תכא מקמייהו כו' כתב מורי רבי' יהודה ב"ר יצחק שירליאון מיכן משמע שהיו רגילים להגביה השלחן לפני ברהמ"ז ודלא במנהג העולם שמקפידין שלא להסיר הלחם ופריסת המפה לפני ברהמ"ז דהא הכא משמע שהיו מסלקין התכא מיהו אין מכאן ראי' כי להם היו שלחנות קטנות שכאו"א אוכל בפ"ע על שלחנו ולא היו מסלקין השלחן כ"א לפני האורחים ולא לפני המברך. ולכך אנו שאנו רגילין לאכול כולנו יחד בשלחן אחד אין נאה לסלק המפה והלחם עד ברכת המזון. והרב רבי' יוסף פי' כי יש מקומות שנוהגין שלוקחין המפה והלחם ומניחין אותן לפני המברך אבל לגמרי נראה שאין לסלק את התכא קודם ברכת המזון עכ"ל:
196
קצ״זתניא שאלו את בן זומא מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון כא"א מברך לעצמו אמר להם הואיל ואין בית הבליעה פנוי ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע. והי' אומר הרב רבי' אלחנן כיון שתקנו חכמים לברך כאו"א לעצמו אינו יוצא כלל בברכת חבירו והאידנא נהוג שאחר מברך לכולם. והיינו טעמא דתקון לומר סברי מורי תחלה וכשבא לבצוע אומר ברשות רבותי מדת ענוה היא אע"פ שהוא חשוב מכל המסובין אומר ברשות רבותי שלא יהא נראה כמראה בעצמו שהוא חשוב יותר מכולם שהוא בוצע בראש כולם. והם עונים לו ברשות שמים ואין צריך לומר להם סברי מורי דבלאו הכי סברי ומצפין לברכת המוציא וא"צ כ"א ליטול רשות וכשבא לברך על היין אם הי' מברך מיד תכף לברכת המוציא אחר שאכלו המוציא וקודם שהתחילו לאכול הסעודה הכי נמי שלא הי' צריך לומר להם סברי מורי דהא בלא"ה סברין ומצפין. אלא היכא שהתחילו לאכול הסעודה שאין בית הבליעה פנוי צריך לומר להם סברי מריי שימנעו מלאכול ויכוונו לבם וישמעו הברכה ויענו אמן כדמוכח בירושלמי דטעמא דמלתא שאמרו כאו"א מברך לעצמו דהיינו משום עניית אמן. ואמרו בירושלמי דשמעתין אהא דבן זומא אמר ר' מנא הדא אמרה האי מאן דעטיש גו מיכלא אסור למימר ליה אסותא בגין סכנתא דנפשי כדאמר אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט. פי' הואיל ואמרו שכ"א מברך לעצמו מפני שלא יענה אמן אחר המברך בשעה שהוא אוכל משום סכנה ש"מ שאסור לומר אסותא אבל כשמברך אין כאן סכנה מפני שלא יברך עד שיבלע. אבל כשאחד מברך יש לחוש שמא יענה אמן בעוד המאכל בפיו ויבוא לידי סכנה. כי אי אפשר לו שלא יענה אחריו אמן שאם לא יענה לא יצאו שניהם ידי חובתן כההוא דירושל' דפ' שלשה שאכלו ר' אבא בר זמינא הוה משמש קומי רבי זעירא מזג ליה כסא א"ל סב בריך א"ל הב דעתך דאת משתי [חורנא] דתני השמש מברך על כל כוס וכוס ואינו מברך על כל פרוסה ופרוסה א"ל כמה דאנא יהיב דעתי מפיק יתך ידי חובתך בברכתא כן הב דעתך מפקא יתי ידי חובתי באמן. אמר ר' תנחום בר ירמיה מתני' אמרה כן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא. וכן אם שותה שאר משקין בתוך הסעודה כגון שכר או דבש לאותם שאינם נוהגין כמנהג ר"ת וכמנהג רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שלא היו מברכין על שום משקה בתוך הסעודה כ"א על היין בלבד אלא מברכין גם על השכר ודבש בתוך הסעודה צריך נמי המברך לומר להם סברי מריי כדי שיכוונו לבם ויענו אמן ודלא כדברי האומר שאין אומר סברי מריי כ"א על היין בלבד כך נראה בעיני אני המחבר:
197
קצ״חמתני' בא להם יין לאחר המזון אחד מברך לכולם והוא אומר על המוגמר אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאח' הסעוד' מדקתני והוא מכלל דאיכא דעדיף מיני' ואפ"ה כיון דהתחיל בחדא מברך לאידך: א"ר זירא א"ר ירמי' בר אבא מאימתי מברכין על הריח של מוגמר משתעלה תמרתו פי' קיטור העשן שמתמר ועולה א"ר חייא ברי' דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב [חסדא אמר] זעירא על כל המוגמרות כולן מברך עצי בשמים חוץ מן המושק שמברך עליו בורא מיני בשמים הואיל ומין חיה הוא. פי' בערוך יש אומרים רעי של חי' וכן אלעכבר שהוא מן הדגה כיוצא במושק בורא מיני בשמים. מושק מושקטו (ממש) בלע"ז ס"א מושך עכ"ל. מיתבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון של בית רבי ושל בית הקיסר' ועל הדס שבכל מקום. פי' רבי' שלמה אלא על אפרסמון שהעץ עצמו בא לפנינו. של בית ר' ושל בית הקיסר נקט משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים. ועל הדס שבכל מקום וה"ה לכל הדומין להם שהעץ מריח בלא שריפה אלא משום דהדם שכיח והוה בכל מקום ואמוגמר לא מברכי' אלא בורא מיני בשמים תיובתא ובטלו דברי רב ואין מברכין על המוגמרות אלא בורא מיני בשמים. ומורי רבי' יהודה בר יצחק שירליאון כתב דבהלכות גדולות גריס הדס וכל דדמי' לי' ול"ג תיובתא ומשני הדס וכל דדמי ליה לאפוקי תפוחים וחבושים שריחם טוב ואין עיקרן עשוי לריח כמו הדס. ולכך מקרו עצי בשמים ומברכי' עליהם עצי בשמים כך פסק רבינו יצחק אלפס. אמר לי' רב חסדא לר' יצחק האי משחא דאפרסמון מאי מברכין עלייהו א"ל הכי אמר רב יהודה בורא שמן ארצנו שהי' גדל ביריחו ועל שם הריח היתה נקראת יריחו אמר לי' תינח רב יהודה דחביבא לי' ארץ ישראל כולי עלמא מאי א"ל הכי אמר ר' יוחנן בורא שמן ערב. פסק רבינו יצחק אלפס הלכה כר' יוחנן. פי' בערוך שמן אפרסמון הוא צרי ואילן שלו קטף שמו כדכתי' נכאת וצרי ומתרגמי' שעף וקטף ואמרי' צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף כלו' שרף של קטף שהוא עף ואם מעמידו כנגד הנר אע"פ שהוא מרחוק מיד עף ובא ודולקת בו. אמר רב אדא בד אהבה האי כשותא מברכין עליה בורא עצי בשמים פי' בשותא קושטא. אבל משחא כבישא לא פי' רבינו שלמה שמן שחוק ונותנין בו בושם והשמן מריח מן הבושם שבתוכו הואיל ואינו נראה לעינים אלא שמן לא ורב כהנא אמר אפי' משחא כבישא אבל משחא טחינא לא פי' משחא טחינא שטחנו כו כשותא. נהרדעא אמרי אפי' משחא טחינא. ופסק רבינו יצחק אלפס דכולהו עצי בשמים. וכתב שמן כבוש שמענו מרבותינו שכובשין שומשמין וורד ועצי בושם זמן רב וקולטין השומשמין ריח של בשמים וטוחנין אותו ויש בו ריח של בשמים. פי' משחא טחינא קרוב לטחינתו נותן עליהם עצי בשמים וכן פי' ר"ח. אמר רב חננאל אמר רב הני חילפא דימא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים אמר מר זוטרא מאי קרא והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ. פי' בערוך אע"ג דרכיכי עצים אקרו דהא פשתי עץ דרכיכי ואקרו עץ. ופירשו הראשונים הני חילפא דימא לא בריר לן ודאי מאי נינהו וקיי"ל כי הא מתנית' דכל שתחלת ברייתו מוציא עץ אילן הוא על כן כל שהוא כענין הזה בורא עצי בשמים מברכינן עלייהו ואומר ששמו בלע"ז ראזמארין. וכן כתב רבינו אלפס דקיי"ל כי הא מתניתא דכל שתחלת בריאתו מוציא עלין מין ירק הוא וכל שתחלתו ברייתו מוציא עץ אילן הוא. אמר רב גידל אמר רב האי סימלק מברכין עליה בורא עצי בשמים. פי' בערוך בספ"ן בגמרא דבמה טומנין כוספא דיסמין שרי פי' פסולת שומשמין שכובשין אותו בורד של יסמין ומייבשין ושוחקין אותו ורוחצים בו ידים מזוהמות כדאמר באין מעמידין הכוספן של עכו"ם שהוחמו חמין ויסמין הוא סימלק שאמרו חכמים בכיצד מכדכין. א"ר ששת האי סיגלי מברכין עליה בורא עשבי בשמים. בחלק בגמ' אפיקורס מאי דודאים לוי אמר סיגלי. א"ר משרשיא האי נרקום דגינתא מברכי' עליה עצי בשמי' דדברא בורא עשבי בשמים. פי' בערוך חבצלת השרון תרגו' אנא מתילתא לנרקום דטוב דמן גינתא דעדן. אמר מר זוטרא האי מאן דמורח אתרוגא או חבושא ליבריך ברוך שנתן ריח טוב בפירות. אמר רב יהודה האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבין מברך ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להנות בהן בני אדם אמר מר זוטרא אמר רב מנין שמברכין על הריח שנאמר כל הנשמה תהלל יה הללויה איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו הוי אומר זה ריח:
198
קצ״טתנו רבנן הביאו לפניהם שמן והדס בסוף סעודה שמן לסוך בו ידיו להעביר זוהם האוכלין והדס להריח. ב"ש אומרים מברך על השמן וחוזר ומברך על ההדס וב"ה אומרים מברך על ההדס וחוזר ומברך על השמן. אמר ר"ג אני אכריע. לצד ב"ש. שמן זכינו לריחו ולסיכתו כגון מישחא כבישא הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו הלכך שמן עדיף אמר ר' יוחנן הלכה כדברי המכריע רב פפא איקלע לבי רב (חנינא) [הונא] ברי' דרב איקא אייתי לקמי' שמן והדס בירך אהדס ברישא והדר בריך אשמן אמר לי' לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רב הלכה כדברי ב"ה ולא היא אלא אשתמוטי נפשי' הוא דעבד ולא אמר רבא הלכה כב"ה אלא רב פפא אכסיף לפי שטעה והשמיט עצמו בכך. הכי כתוב בספרים שלנו וכן פי' רבינו שלמה זצ"ל וכן רבינו יצחק אלפס כתב ולא היא אלא לאשתמוטי נפשיה הוא דעבד גירסת ספרים. ופר"ח מצאתי שמן והדס אסקא רבא הלכת' כב"ה דאמר מברך על ההדס ופוטר את השמן דר' יוחנן דאמר הלכה כהמכריע ליתא דהלכה למעשה כבית הלל עכ"ל. וכן משמע בהלכות גדולות אך זה שכתב מברך על ההדס ופוטר את השמן איני יודע דלא פליגי אלא להקדים אבל לכולא עלמא על שמן צריך לברך:
199
ר׳מתני' אכל תאנים ענבים ורמונים מברך עליהם שלש ברכות דברי ר"ג וחכ"א ברכה אחת מעין שלש ר' עקיבה אומר אפי' אכל שלק של ירק והוא מזונו שסומך עליו למזון מברך עליו שלש ברכות אמר ר' יעקב בר אידי אמר ר' חנינא כל שהוא מחמשת המינין על המחי' ועל הכלכלה ועל שבעת המינין על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה ורחבה וכו': פי' ר"ח ואסיקנא כל שהוא מחמשת המינין שהוא מין דגן חטה ושעורה כוסמת שבולת שועל ושיפון והן מבושלין. בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין ג'. והוא ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון על שהוצאתנו מארץ מצרים רחם ה' עלינו על ישראל עמך ועל עירך ועל נחלתך ועל היכלך ועל מזבחך ועל מקדשך ובנה עירך בימינו ונחמנו בה כי אל טוב ומטיב אתה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחי'. וכל שהוא משבעת המינין ואינו מין דגן בתחלה מברך בורא פרי העץ ולבסוף על העץ ועל פרי העץ כו'. ביין תחלה בפה"ג ובסוף על הגפן ועל פרי הגפן וכו' וחותם בח"ל בא"י על הארץ ועל הפירות בארץ ישראל על הארץ ועל פירותיה. אבל שאר מיני פירות כגון אתרוגין ותפוחין ואגוזין שקדים וכיוצא בהן שאינו מיני מזונות בתחלה מברך בפה"ע ובסוף בורא נפשות. והיכא דאכל מיני מזונות ופרי העץ ושתה יין מברך בא"י על המחי' ועל הכלכלה על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה וכולי. וחותם בא"י על הארץ ועל המחי' ועל הגפן ועל פרי העץ ושפיר דמי ולא הוי כי האי גונא חותם בשתים דאמרי' אין חותמין בשתים מ"ט שהארץ מוציא' את המחיה והיא מוציאה את הגפן ופרי העץ עכ"ל. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון שכך היה נוהג רבו רבינו יצחק בר שמואל חותם בכל שלשתן ובברכה אחת מעין שלש על היין היה חותם על הארץ ועל הפירות כדברי פי' ר"ח. כתב מורי רבינו יהודה בר' יצחק שרליאון וברכ' אחת מעין ג' דאמר הכא כתב בספרי הרמב"ם זצ"ל שיש להזכיר בה מעין המאורע בשבתות וימים טובים ובחוה"מ ובראשי חדשים ולא ידענא מנא לי' אבל בירוש' דפרקין ראיתי כתב דבית ר' ינאי עבדין לה במטבע של ברכה מהו להזכיר בה מעין המאורע א"ר אבא בר זמינא ר' זעירא הוה מזכיר בה מעין המאורע אמר ר' ירמי' הואיל וחש לה ר' זעירא צריכין אנן מיחוש. והוה משמע לי דאברכה אחת מעין שלש קאי וצ"ע הפירושים וגם מעולם לא הונהגו להזכיר בה מעין המאורע ויכול להיות אפי' הוא אמת שצריך להזכיר בה מעין המאורע אפי' הכי דוקא בימי החכמים שהיו רגילים לקבוע עצמן על היין ועל שאר מיני פירות כדאשכחן לעיל גבי עובדא דבר קפרא אבל עכשיו שאין אנו רגילין לקבוע עצמן בכך לא הוצרכנו להזכיר ופוק חזי מה עמא דבר עד כאן לשונו:
200
ר״אאמר רב יצחק בר רב דימי משום רבינו על הביעא ועל הקופרא. פי' כל מיני בשר קרי קופרא. מברך עליהן שנ"ב ולבסוף בנ"ר אבל ירקא לא צריך לאחרי' לברך שאין בה כ"כ טעם לאחר אכילתו. ור' יצחק אמר אפי' ירקא אבל מיא לא ורב פפא אמר אפי' מיא מר זוטרא עביד כרב יצחק בר רב דימי ורב שימי בר אשי עביד כר' יצחק אמר רב ששת זימנא עבידנא ככולהו פי' אף כרב פפא. מיתבי כל שטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון לאחריו בשלמא לרבי יצחק בר אבדימי לאפוקי ירקא ולרב שימי בר אשי לאפוקי מיא אלא לרב פפא לאפוקי מאי לאפוקי שאר מצות שאין מברכין כשמסלקין תפלין וציצית ואחר תקיע' שופר ולולב ולבני מערבא דאחר דמסלקי תפלייהו מברכין אקבו"צ לשמור (מצותיו) [חוקיו] לאפוקי מאי לאפוקי ריחנא. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואסיקנא מצות וריחני מברכין לפניהן ואין מברכין לאחריהן. לבני מערבא דמברכי בתר דמסלקי תפלייהו לשמור חוקיו לאפוקי ריחנא ע"כ לשונו. משמע שפוסק כרב פפא דאמר אפי' אמיא מברך אחריהן דלא כתב שאין מברכין אחריו אלא אמצות וריחני אבל מיא לא הזכיר. ר"ל שמברכין אחריהן ומורי רבינו יהודה בר יצחק שירליאון כתב שאנו נוהגין (כמר) [כרב שימי] בר (רב) אשי:
201
ר״במתני' השותה מים לצמאו אומר שנ"ב ר' טרפון אומר בנ"ר. למעוטי מאי אמר רב אידי בר אבין למעוטי דחנקתי' אומצא. אמר רבינו יצחק ב"ק שמואל דוקא גבי מים לא יברך היכא דחנקתי' אומצא לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקין שנהנה בשתייתן ובטעמן מברך אפילו חנקתי' אומצא שהרי נהנה כדאמר לעיל מהו דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך קמ"ל כיון דאית לי' הנא' מיני' בעי ברוכי. ובסדר רב עמרם גאון זצ"ל כתב היכי דחנקתי' אומצא לא בעי ברוכי והכי שדר רב פלטוי גאון זצ"ל (אם ישבה) [ראש ישיבה] מקמי' דלשתי ל"צ לברך שהכל דאנוס ובתר דשתי מברך בורא נפשות. ואין נראה למורי רבינו יהודה ב"ר יצחק דטעמא הוי משום דלא מתהני מה לי לפניו מה לי לאחריו אלא ודאי ל"צ לברוכי כלל לא לפניו ולא לאחריו: מתני' ר' טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת א"ל (רבב"ח) [רבא בר רב חנין] לאביי הלכתא מאי א"ל פוק חזי מה עמא דבר. כתב רבינו יצחק אלפס השותה מים לצמאו מברך שהכל חנקתי' אומצא ולא כלום ואסיקנא הלכה בברכות פוק חזי מה עמא דבר. והאי ברכה דבורא נפשות רבות חותמת בברוך כדאמר בירושלמי דפרקין דלעיל אשר ברא נפשות רבות להחיות בהן נפש כל חי ברוך אתה ה' חי העולמים. ופי' רבינו שלמה מה עמא דבר האיך נוהגים בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות. וחסרונן צורכי סיפוקייהו:
202
ר״גהדרן עלך כיצד מברכין
203
ר״דשלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן. איתמר שנים שאכלו כאחת רב ור' יוחנן חד אמר אם רצו לזמן מזמנין וחד אמר אם רצו לזמן אין מזמנין תסתיים דר' יוחנן הוא דאמ' אם רצו לזמן אין מזמנין דארבב"ח א"ר יוחנן שנים שאכלו [כאחת] אחד יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא אמר ר' זירא לומר שאין ברכת הזימון ביניהם. דאי יש זימון ברכת שניהם היא שהרי זה אומר נברך והוא אומר ברוך הוא. תסתיים. וקיי"ל כר' יוחנן וכן פסק רבינו יצחק אלפס דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ת"ש נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין והא מאה נשי כתרי גברי דמיין וקתני נשים מזמנות לעצמן שאני נשים דאיכא דעות אי הכי אימא סיפא נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין אמאי והא איכא דעות שאני התם משום פריצותא. כתב רבינו יצחק אלפס ונשים אע"ג דלכל מילי לא חשיבי לענין זימון כיון דחייבות בברכת המזון תלתא נשים מזמנות וכן עבדים ועבדים ונשים אם רצו לזמן אין מזמנין משום פריצותא עכ"ל. רוצה לומר דנשים חייבות בזימון והכי מוכח בפ"ק דערכין דאמר התם דתניא נשים מזמנות לעצמן כו' קתני חייבין וכן הנהיג הרב ר' אברהם ב"ר יוסף זצ"ל נשים שבביתו לזמן כשהן שלש והאידנא לא נהוג כן. וגם רבינו שלמה סובר דאין חייבות לזמן ופי' והא מאה נשי כתרי גברי דמיין לענין חובה דאין חייבות לזמן ואם רצו מזמנות והוא הדין לשנים שאני התם דאיכא דעות אע"ג דלענין חובה אין חייבות לענין רשות דעות שלשה חשובות טפי להודות משני אנשים דאיכא גדלו לה' אתי עכ"ל. הרי פי' להדיא דאין חייבות לזמן וכן כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון דהא דקתני נשים מזמנו' לעצמן אם רצו לזמן מזמנין. וכן משמע קצת הלשון מדקתני נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנין לעצמן נשים ועבדים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דנשים מזמנות לעצמן דקאמר אם רצו לזמן וגם מדמייתי תלמודא ראי' לשנים דמאה נשי כתרי גברי היינו אם רצו לזמן אבל חובה ליכא אע"ג דאמר בריש ערכין הכל חייבין בזימון לאתויי נשים לאו לענין חובה אלא אם רצו לזמן מזמנות תדע דמדמי נשים לשנים. ואי נשים חובה תיקשי דבשנים לא הוה אלא רשות ואיך מדמה אותם התלמוד אלא ש"מ דלא מדמי להו אלא לענין רשות ואפשר מה שהנהיג ה"ר אברהם בן הרב ר' יוסף נשים שבביתו לזמן כשהן שלש לאו משום שהי' סבור שהן חייבות אלא שהי' סבור שהן רשות:
204
ר״האמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחת ויצא אחד מהן לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרו לי' ועני. פי' רבינו שלמה שסמוך הוא אצלם ועונה ברוך הוא. ובפי' ר"ח כתב והוא דשמעי קליה דאמר אתינא אתינא. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא בשלשה דליכא שם שמים אבל בעשרה דאיכא שם שמים בעינן עד דניתיב בהדייהו מתקיף לה רב אשי אדרבה איפכא מסתברא תשעה נראין כעשרה אע"ג דלא יתיב שנים אין נראין כשלשה עד דיתיב והלכתא כמר זוטרא מאי טעמא כיון דבעי לאדכורי שם שמים בציר מעשרה לאו אורח ארעא:
205
ר״ואמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה ליחלק. כבר פי' לעיל בהלכות המוציא. תניא נמי הכי שנים שאכלו מצוה ליחלק בד"א כששניהם סופרים אבל אחד בור ואחד סופר סופר מברך ובור יוצא ולא בתורת זימון דאין זימון בשנים כלל. יש מביאין מכאן ראי' שהנשים יוצאות בברכת הזימון שלנו אע"פ שאינן מבינות בלה"ק וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון דאין זאת ראי' דדילמא מיירי הכא שהבור אינו יודע לברך אבל מבין הוא בלה"ק ויודע מאי קאמר. אך רבינו שלמה פי' בעלמא שיוצאות דתנן בפרק הקורא במגילה הלועז ששמע אשורית [יצא] אע"פ שאינו מבין כלל לשון הקודש. וכתב מורי רבי' יהודה בר יצחק שירליאון דיש לומר דפרסומי ניסא שאני כדאמר רבינא התם אחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן מאי ניהו אלא פרסומא ניסא שאני וכו':
206
ר״זאמר רבא האי מילתא [אמריתא אנא ו] איתמר במערבא משמי' דר' זירא כוותי שלשה שאכלו [כאחת] אחד מפסיק לשנים שנים אינם מפסיקין לאחד פי' רבינו שלמה אם גמרו שנים סעודתן ורוצים לזמן דרך ארץ הוא שיהא היחיד מפסיק סעודתו עד שיזמנו עליו עד הזן דהיינו ברכת הזימון וחוזר וגומר סעודתו אבל שנים אין להם להפסיק בשביל היחיד וימתין עד שיגמורו. משמע מלשונו אע"פ שלא הוצרכו לצאת דרך ארץ הוא שיפסיק האחד לשנים שלא ישבו וימתינו וחוזר וגומר סעודתו וא"צ לברך ברכת המוציא. אבל יש מרבותינו שפירשו אחד מפסיק סעודתו לצורך שנים אם הוצרכו לצאת קודם שגמר האחד המפסיק אם רוצה לאכול אחר מיכן מברך המוציא בתחל' סעודה. ושנים אין מפסיקין סעודתן לצורך אחד לזמן עמו אלא אם רוצה לצאת מברך לעצמו בלא זימון ויוצא וכמדומה אני שבפי' ר"ח יש כן. ופרכי' ולא והא רב פפא ואחרינא בהדי' איפסוק לאבא מר ברי' (דר' אבהו). שאני רב פפא מילתא יתירא הוא דעבד לגבי [אבא מר בריה] (דר' אבהו):
207
ר״חיהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדיפתי כריכו ריפתא בהדי הדדי ולא הוה בהו חד דמופלג מחברי'. בחכמ' ובזקנה. יתבי וקא מיבעי' להו הא דתנן שלשה שאכלו כא' חייבין לזמן ה"מ היכא דאיכא גדול. אבל היכא דכי הדדי נינהו חילוק ברכות עדיף בריך אינש לנפשי' אתו לקמי' דמרימר אמר להו חילוק ברכות עדיף. ידי ברכה יצאתם ידי זימון לא יצאתם. וכי תימרו נהדר ונזמן אין זימון למפרע. שמעי' מהכא שהגדול מברך והכי פסקי' לקמן דאע"ג דאיכא עיקר שבסעודה. הגדול מברך. דאמר לקמן תלמידי דרב הוי יתבי בסעודתא על רב אחא אמרי אתא לן גברא רבה דמברך לן אמר להו מי סבריתו גדול מברך עיקר שבסעודה מברך והלכתא גדול מברך אע"ג דאתי לבסוף. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שרליאון אין זימון למפרע הלכך שלשה שאכלו יחד ושכחו וברך כ"א לעצמו בטל הזימון. אבל שכח אחד מהן וברך לעצמו והשנים לא ברכו השנים יזמנו על השלישי שברך כבר והוא אינו יכול עוד לזמן כההיא דפרקין לקמן דאמר רבה תוספאה הני תלתא דכרוך ריפתא בהדי הדדי וקדים חד מינייהו ובריך לדעתי' אינהו נפקי בזימון דידיה ואיהו לא נפיק בזימון דידהו לפי שאין זימון למפרע:
208
ר״טבא ומצאן לשלשה כשהן מזמנין מהו אומר אחריהם. פי' באדם בעלמא מיירי שלא אכל עמהם שאין לו לשתוק כששמע שמברכין את הבורא. אלא צריך לענות אחריהם. רב זביד אמר ברוך המבורך פי' רבינו שלמה דלא מצי למימר שאכלנו משלו. ורב פפא אמר עונה אמן. ואמרי' ס"פ אלו דברים בירושלמי תני ר' הושעיא עונה הוא אמן אע"פ שלא אכל ואינו אומר ברוך שאכלנו אלא א"כ אכל. ולא פליגי הא דקאמר ברוך המבורך כדאשכחן דקאמר המזמן נברך אבל אשכחינהו דענו ברוך הוא שאכלנו יענה בתרייהו אמן. כתב בהלכות גדולות ואסקינן דאשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד ואי אשכחינהו דקאמרי ברוך ולא שמע נברך אומר בתרייהו אמן. ואי הוו בי עשרה ועייל ואשכחינהו דקאמרי נברך אלהינו אומר בהדייהו ברוך אלהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד:
209
ר״יתני חדא העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח ותניא אידך ה"ז מגונה. ל"ק הא דענה אמן אחר כל סוף ברכה וברכה. והא דענה אמן בבונה ירושלים. פי' רבינו שלמה בבונה ירושלים שהיא סוף ברכותיו וכן בסוף ברכות ק"ש שחרית [וערבית] ואחר כל ברכותיו דקתני בברייתא ה"ז משובח אחר [גמר] כל ברכותיו קאמר ואחר ברכותיו דקתני ה"ז מגונה בסוף כל ברכה וברכה קאמר. וכן פי' ר"ח וכן ה"ג דל"ד נקט בונה ירושלים אלא כל ברכה מעין בונה ירושלי' העונה אמן ה"ז משובח. דליכא למימר דבונה ירושלים דוקא משום דהוי היכירא דפועלי' דהא רב אשי עני לי' בלחישא אלא ודאי סוף כל הברכות כגון ישתבח דהוי סוף ברכות דפסוקי דזמרה וכן יהללוך דסוף הלל וסוף ברכות שמנה עשרה וכיוצא בהן. והכי אי' בירוש' סוף פרק אין עומדין תני הפורס על שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אחר עצמו אמן ואם ענה הרי זה בור. ואית תניי תני ה"ז חכם אמר רב חסדא מן דמר ה"ז בור. בעונה אחר כל ברכה וברכה ומן דמר חכם בעונה בסוף. והאידנא לא נהיגין לענות אמן בהבוחר בעמו ישראל באהבה ובאוהב עמו ישראל. ואני כתבתי בליקוטיי ס"פ א"ע בירוש' אמר רב כגון אלין תלתא אדם עונה אמן אחר עצמו בהבוח' בעמו ישראל באהבה ובאוהב עמו ישראל ובבונה ירושלים בין בתפלה בין בברהמ"ז ולא מצאתי אותו בירוש' שלפני. אביי עני ליה אמן דבונה ירושלים בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וניקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא. פי' רבי' שלמה כי היכי דלשמעו פועלים וידעו שנגמר כל ברכה שהרי אין מברך עונה אמן אלא בסוף וליקומו לעבידתייהו ואי משום דקא מפקי להו מהטוב והמטיב לא איכפת לי' דקסבר לאו דאורייתא היא אלא ביבנה תקנוה על הרוגי ביתר שניתנו לקבורה. רב אשי עני לי' לההוא אמן בלחישה. ועוד דלדידן לית לן פועלי' אין לחוש להכירא דפועלי' ואפילו אביי מודה: ר' זירא חלש אמר ר' אבהו אי איתפח ר' זירא עבידנא יומא טבא לרבנן איתפח ר' זירא עביד רבי אבהו סעודה לרבנן כי מטא למשרי א"ל לר' זירא לישרי לן מר א"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר בע"ה בוצע כי מטי לברוכי א"ל ליברך [לן מר] א"ל לא סבר לה מר להא דרב הונא דאמר רב הונא בוצע מברך והוא כמאן סביר' לי' כי הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך את בעה"ב. כתב מורי רבי' יהודה בר יצחק שירליאון אורח מברך ואפי' בעה"ב גדול מן האורחין אורח מברך כדי שיברך את בעה"ב אם רוצה בעה"ב לברך מאחר שהוא גדול יברך ואם רוצה גדול ליתן רשות לאחר לברך הרשות בידו. כדאשכחן דיהיב לי' ר' רשות לרב לברך ברהמ"ז כדאמ' לעיל פ' כיצד מברכין רב ור' חייא הוו יתבי קמי' דרבי בסעודתא אמר לי' רבי לרב קום משי ידך חזי' דהוה קא מירתת א"ל ר' חייא בר פחתי עיין בברכות מזונא קאמר לך. עוד כתב שיש לקיים דברי שניהם דהיכא שבעה"ב אוכל עם האורחין בעה"ב [בוצע] כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך והיכא שאורחים אוכלים לבדם בלא בעל הבית הוא הבוצע הוא המברך:
210
רי״אעד היכן ברכת הזימון פי' שצריכין להיות שלשה וכשהן שנים לא יאמרוה רב נחמן אמר עד נברך רב ששת אמר עד הזן נימא כתנאי ברכות המזון שתים ושלש ותניא אידך שלש וארבע סברוה דכ"ע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא מאי לאו בהא קמפלגי למ"ד שתים ושלש קסבר עד הזן וכשהן שנים אין אומרי' אלא ברכת הארץ ובונה ירושלים. ולמ"ד שלש וארבע קסבר עד נברך וכשהן שנים הם אומרים שלש. הזן וברכת הארץ ובונה ירושלים וכשהן שלשה הן מוסיפין [נברך]עד ובטובו חיינו. לא רב נחמן מתרץ לטעמי' ורב ששת מתרץ לטעמי'. ר"נ מתרץ לטעמי' כולי עלמא עד נברך ולמ"ד שתים ושלש אמר לך הכא בברכות פועלים עסקי' דאמר מר פותח בברכת הזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ וברכת הארץ ובונה ירושלים כחדא ברכה ואין כאן ברכה אלא ברכת הזן וברכת הארץ וכשהן שלש מוסיף נברך הרי שלש ולמ"ד שלש וארבע פותח בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ. ורב ששת מתרץ לטעמי' כולי עלמא עד הזן מ"ד שתים ושלש שפיר ומ"ד שלש וארבע קא סבר הטוב והמטיב דאורייתא אמר רב יוסף תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פועלין עוקרין אותה אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא שהרי פותח בה בברוך [ואינו חותם בברוך] דתניא כל הברכות פותח בהן בברוך וחותם בברוך חוץ מברכת הפירות [וברכת המצות] וברכה הסמוכה לחבירתה וכו' אמר רב נחמן בר יצחק תדע דהטוב ומטיב לאו דאורייתא שהרי עוקרין אותה בבית האבל. להיכן הוא חוזר פי' מי שנצטרף לזימון ואמר לעיל אליבא דרב ששת ברכת הזימון עד הזן והוצרך זה להיות מפסיק אכילתו עד שגומר המברך ברכת הזן וחוזר זה שהפסיק לשנים (וגמרו סעודתן) [וגמר סעודתו] להיכן הוא חוזר לברך לאחר שיגמור רב זביד משמי' דאביי אומר חוזר לראש. לתחלת הזן שהרי נתחייב בזימון שבתחלה הוקבע לשלשה (ורב אסי) [ורבנן] אמר למקום שפסק לברכת הארץ והלכתא למקום שפסק. זאת היא שיטת רבי' שלמה ופירושו ופסקו רבוותא הלכתא כרב ששת באיסורי ואביי (ורב אסי) [ורבנן] נמי פליגי אליב' דרב ששת משמע דס"ל כוותי' וקבעינן נמי הלכתא למקום שפסק דהיינו לברכת הארץ דעד הזן הוי ברכת הזימון הלכך שנים שאכלו מברכין ברכת הארץ ובונה ירושלים והטוב והמטיב ואין מברכין ברכת הזן כך הי' הלכ' למעשה שיטת רבינו שלמה ופירושו. ותימה דאין אנו נוהגין כן אלא מעשי' בכל יום יחיד שאוכל מברך ברכת הזן ואינו מחסר כ"א מנברך עד ובטובו חיינו. ונראה בעיני לקיים המנהג ולומר דהלכה כרב נחמן דאמר ברכת הזימון עד נברך שאכלנו משלו והן עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ודוקא ע"כ בעי שלשה אבל מברכת הזן ואילך לא בעי שלשה אלא אפי' יחיד מברך מברכ' הזן ואילך דהא דרב ששת מתוקמא כתנאי וברייתי פליגי אהדדי מ"ד שתים ושלש סבר דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ומ"ד שלש וארבע סבר הטוב ומטיב דאורייתא ולרב נחמן לכ"ע הטוב והמטיב לאו דאורייתא. וכולהו אמוראי סברי כרב נחמן ורב יוסף ורב יצחק בר שמואל בר מרתא ורנב"י כולהו סברי דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ומפרשי לברייתות כרב נחמן כי היכי דלהוי לכולי עלמא ולא כתנאי ואביי ורב אשי נמי סברי כרב נחמן דהטוב והמטיב לאו דאורייתא דאביי עני ליה בקלא כי היכי דלישמעו פועלים דליקומו דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ורב אשי דעני לי' בלחישא כי היכי דלא לזלזלו בי' וכן פסק בפי' ר"ח דהלכה כרב נחמן. ולעיל בפ' הי' קורא תניא פועלים שהיו עושים מלאכה אצל בעה"ב ואוכלין פתן כיצד מברך ברכה ראשונה כתיקנה שני' פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ ופועלים סתמא קתני ואפי' יחיד שמעי' מינה דיחיד מברך ברכת הזן. וההיא דלהיכן הוא חוזר נוכל לפרש דאליבא דרב נחמן קמיירי רב זביד משמי' דאביי אמר חוזר לראש דהיינו שמתחיל לומר ברוך שאכלנו משלו (ורב יוסף) [ורבנן] אמרי למקום שפסק דהיינו שמתחיל הזן. א"נ כמו שפי' הרב רבינו יוסף דאורליינוש דלא איירי בהפסיק לשנים אלא בכל המברך ברהמ"ז איירי וה"פ להיכן חוזר המברך ברהמ"ז רב זביד משמי' דאביי אמר חוזר לראש פי' חוזר ומתחיל נברך שאכלנו משלו וכו' (ורב אסי) [ורבנן] אמרי למקום שפסק כלומר אינו מברך אלא ברוך הוא שאכלנו משלו וכן פי' בה"ג. וכ"פ רבינו יצחק אלפס וז"ל עד היכן ברכת הזימון רב נחמן אמר עד נברך כו' שאם אכלו שלשה והוצרך אחד מהם לצאת שיושב עד שיאמר ברוך הוא שאכלנו משלו ובטובו חיינו שזה הוא ברכת הזימון ורב ששת אמר עד הזן את הכל כו' נימא כתנאי דתניא חדא שנים ושלשה ותניא אידך שלשה וארבעה מאי לאו דכ"ע אית להו הטוב והמטיב לאו דאורייתא ובהא קמיפלגי מ"ד שנים ושלש [סבר עד הזן] ומ"ד שלשה וארבע' קא סבר עד נברך ודחינן לא רב ששת מתרץ לטעמי' ורב נחמן מתרץ לטעמי' וכו' האי שמעת' שקלו וטרו בה קמאי ז"ל ולא סלקא להו כל עיקר משום דסבירא להו דהא דתניא שנים ושלשה ברכות איתניין וקשיא להו היכי תני להו בלשון זכר ולא אשכחו בה פירוקא והך מימרא דעד היכן ברכת הזימון איפלגו בה בגמרא דבני מערבא ואותבינן התם למ"ד עד נברך מהך ברייתא דשנים ושלשה וכד מעיינת בה סלקא לה פירושא דהא שמעת' בלא גמגום וה"ג התם שלשה שאכלו כאחת ובקש אחד מהן לילך לו דבי רב אמרין מברך ברכה ראשונה והולך איזהו ברכה ראשונה דבי רב אמרי זו ברכת (המזון) [הזימון]. רבי זעירא בשם רבי ירמיה אמר זו ברכת הזן את הכל (רב ענן בשם רב) [רבי חלבו בשם רבי חנין] זו ברכת הזן את הכל מתיב רב ששת והא מתני' פליגי שנים ושלשה [שאכלו] חייבין בברכת המזון הא ארבע לא אין תאמר ברכת זימון ראשונה נתני ארבעה [אשבח תני ד' ואי תימא זו הטוב והמטיב שניא היא דא"ר הונא] (א"ר יוסף תדע דהטוב והמטיב אינו מן המקרא שהרי פועלי' עוקרין אותה רב הונא אמר) משניתנו הרוגי ביתר לקבורה הוקבעה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה. אמר רב (הונא) [חנה] תפתר כר' ישמעאל דאמר הטוב והמטיב דבר תורה כו'. נמצאת אתה אומר דשנים דקתני גברי אינון וה"פ שנים ושלשה שאכלו ואין א' מהן יודע [לברך] ברהמ"ז כולה בברכותי' אלא אחד יודע ברכה ראשונה והשני ברכה שניה והשלישי יודע ברכה שלישית וקאמר חייבין בברהמ"ז לפי שהאחד יברך ברכה שלו ונמצאת ברהמ"ז עולה משניהן או משלשתן וגמרינן מינה דברהמ"ז אינה אלא שלשה ברכות ולפיכך אינה מתחלקת אלא לשלשה אנשים בלבד ומשום הכי קתני שנים ושלשה ולא קתני ארבעה דאי איתא דברכת הזימון עד נברך ליתני ארבעה ופריק אשכח תנא דקתני ארבעה ואנא קאי כוותי'. וא"ת הך תנא דתני ארבע משום הטוב והמטיב הוא דמני לי' גברא רביעאה לית לן למימר הכי דהטוב ומטיב דרבנן הוא ולא מני לי' תנא בהדי דאורייתא. הכין פירושא דהדין גמרא דבני מערבא וחד טעמ' הוא עם גמרא דילן ובכך סליק פירושא מהא מתני' כהוגן וליכא בה קושיא כלל. וקיימא לן כרב נחמן דעד נברך [וכן עמא דבר דהא יחיד כד מברך מתחיל מברכת הזן אלמא ברכת הזימון דליתא אלא בג' עד נברך] הוא בלבד אבל ברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון. להיכן הוא חוזר אותו שאמר כבר ברוך שאכלנו משלו רב זביד משמי' דאביי אומר חוזר לראש ואומר פעם אחרת ברוך שאכלנו משלו ורבנן אמרי למקום שפסק ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו וכן הילכתא עכ"ל. וכן פי' ר"ח אע"ג דקיי"ל הלכה כרב ששת באיסורי וברכות איסורי נינהו הלכתא כרב נחמן חדא דקאי טעמא כתנאי ועוד דמדקמבעיא לן להיכן הוא חוזר המברך ברכת הזימון ואמר רב זביד חוזר לראש פי' חוזר ומתחיל נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו בא"י אלקינו מלך העולם הזן את וכו' ורבנן אמרי למקום שפסק כלומר אינו אומר נברך אלא ברוך שאכלנו משלו כו' ואסיק ממקום שפסק שמע מינה דהלכתא כרב נחמן:
211
רי״ברבה בר (רב הונא) [בר חנה] עסיק לי' לברי' בי רב (דניאל) [שמואל] בר רב קטינא קדים רבה בר (רב הונא) [בר חנה] לישב על השלחן ולשנות לבנו הלכות סעודה לפי שהחתן רגיל לבצוע והי' מלמדו האיך יעשה. וויתיב וקא מתני לי' לברי' אין הבוצע רשאי לבצוע כלו' לפרוס פרוסה מן הפת. עד שיכלה אמן מפי העונים. בתר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמרי' בכיצד מברכין צריך שתכלה הברכה קודם בציעה. ויתיב רב חסדא וקאמר מפי הרוב תנינא א"ל רמי בר חמא לרב חסדא מאי שנא רובא דלא סליק ברכה מיעוט' נמי לא סליק ברכה א"ל שאני אומר כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. שמעי' מהכא דהשומע ברכת המוציא או ברכת בפה"ג וכל כיוצא בהן שלא יצאו י"ח לא המברך ולא השומע עד שיענה השומע אמן דאף עניית אמן מן הברכה היא היינו בדברי הירושלמי דפ' שלשה שאכלו כדפרי' לעיל פ' כיצד מברכין דההיא דשאלו את ב"ז מפני מה אמרו בא להם יין בתוך הסעודה כאו"א מברך לעצמו:
212
רי״גתנו רבנן אין אומר אמן חטופה ולא אמן קטופה ולא אמן יתומה ולא יזרוק ברכה מפיו. פי' רבינו שלמה חטופה שקורין את אמן בחטף ולא בפתח קטופה שמחסר קריאת הנו"ן שאינו מוציאה בפה שתהא ניכרת. יתומה שלא שמע ברכה אלא שמע שעונין אמן. ולא יזרוק ברכה מפיו במהירות שדומה לו כמשאוי אלא שחק קבוע הוא עליו. הקשה רב ניסים גאון ז"ל מפ' החליל דתניא רבי יהודה אומר מי שלא ראה בדיופלוסטין של אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל אמרו כמין בסילקא גדולה היתה סטיו לפנים מסטיו. פעמים שהיו בה ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים והי' בה שבעים ואחת קתדריאות של זהב כנגד שבעים וא' זקנים של סנהדרין כל אחת ואחת אינה פחותה מעשרים וחמשה רבוא (דינרים) [ככרים] של זהב ובמה של עץ באמצעיתה וחזן הכנסת עומד עליה והסודרין בידו וכיון שהגיעו לעניית אמן הלה מניף בסודרין וכל העם עונים אמן והשתא האיך היו עונין אמן והלא לא שמעו הברכה והוי' לה אמן יתומה. ופי' דהא דת"ר אין עונין אמן יתומה היינו במקום שעונה אמן אחר הברכה שהי' מחויב בה ויוצא ידי חובתו בעניית אמן כגון ברכות של שמנה עשרה וברכות שלפני ק"ש ושלאחרי' וכל ביוצא בהן אבל במקום שבעניית אמן אינו יוצא ידי חובת הברכ' שלא הי' מחויב באותה ברכה התם עונה אמן אע"פ שלא שמע הברכה רק שיודע שהצבור עונין עונה הוא עמהם וההיא דהחליל לא הי' לא בברכות של שמ"ע ולא בברכות של ק"ש אלא בברכות של קריאת התורה שהשומע אינו מחויב באותה ברכה והכי אי' בפ' החליל בירושלמי ובימה של עץ באמצעיתה ועומד עליה חזן הכנסת עמד אחד מהן לקרות בתורה והי' הממונה מניף בסודרין והן עונין אחריו אמן. והכי אמר לקמן בירושלמי ס"פ אלו דברים איזהו אמן יתומה אמר רב הונא דין דמחויב ברכה והוא ענה ולא ידע מה הוא ענה מיהו בירושלמי שלפני כתב דין דיתיב מברכה ולא אתבריר לי. ונראה בעיני שכך היא גירסת אמת כאשר כתבתי. תנו רבנן בן עזאי אומר כל העונה אמן חטופה יתחטפו ימיו קטופה יתקטפו ימיו יתומה יהיו בניו יתומים וכל המאריך באמן מאריכין לו ימיו ושנותיו. פי' ולא שיאריך יותר מדאי דאין זה אלא טועה כדאמר רב חסדא לעיל אלא בכדי שיכול לומר אל מלך נאמן. ונראה דהיינו טעמא דאמן נוטריקון דידיה אל מלך נאמן. אמן קטופה דלא ענה אלא מ"ם ונו"ן. אמן חטופה דין דענה אמן עד דלא שמע ברכה. תני עכו"ם שבירך את השם (אין) עונין אחריו אמן. כיצד כגון יתרו דכתיב ויאמר יתרו ברוך י"י עונין אחריו אמן. אמר ר' תנחומא אם בירך עכו"ם לישראל עונין אחריו אמן דכתיב ברוך תהיה מכל העמים עכו"ם אחד פגע את ר' ישמעאל ברכו א"ל כבר ברכתך אמורה פגע בו עכו"ם אחר קללו א"ל כבר מלתך אמורה אמרו לו תלמידיו ר' כמה דאמרת להדין אמרת להדין אמר לון כן כתיב אורריך ארור ומברכיך ברוך. אמן בגי' הוי"ה אדנ"י:
213
רי״דרב ושמואל הוו יתבי בסעודתא על אתא רב שימי בר חייא הוה קא מסרהיב ואכיל. א"ל רב מאי דעתך לאצטרופי בהדן גמרה לן סעודתא קודם שבאת ואין אתה עוד מחייבינן בזימון. א"ל שמואל אלו מייתי (לן) [לי] ארדליי' וגוזליי' לאבא מי לא אכלינן. שמואל היו חביבין ליה ארדליי' בקינוח סעודה הן כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות. שמואל הי' קורהו לרב אבא לכבודו וא"ל מי לא אכלינן הלכך לא גמרין סעודתין ומצטרף והיינו שעדיין לא הסיחו דעתן לגמרי מלאכול בעבור כן נצטרף עמהם וחייבים בברכת הזימון אבל אם גמרו כבר סעודתן בנט"י דמים אחרונים או באמרם הב לן ונברך תו אין מצטרף עמהם לחייבם בברכת הזמון. אבל היכא שאכלו ג' ונתחייבו בזימון וגמרו סעודתן בנט"י דמים אחרונים או באמרם הב לן ונברך ושוב בא אחד ואכל כזית דגן ה"ז מצטרף עמהם ומזמן להם ומוציאם ידי חובת זימון. כעובדא דר' שמעון בן שטח דלקמן דכל זמן שלא זימנו ובירכו שלשה שאכלו כאחת קרינא בהו. ומורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שרליאון כתב בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל דההיא דשמעון בן שטח באמצע סעודה הוה. ולי אני המחבר נראה בעיני כאשר פירשתי:
214
רי״המתני' אכל טבל ומעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ומע"ש והקדש שלא נפדו והשמש שאכל פחות מכזית והעכו"ם אין מזמנין עליהן. פשיטא הב"ע בעכו"ם שמל ולא טבל כדר' חייא בר אבא דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול. וכל דלא טבל עכו"ם הוא ואשמעי' מתני' שאין לנו לזמן ע"י מאכל עבירה. וכיוצא בו בפ' הגוזל הרי שגזל סאה חטה מחבירו טחנה ועשה ממנה עיסה והפריש ממנה חלה. כיצד מברך. אין זה מברך אלא מנאץ. פסק רבינו שמואל זצ"ל שני בני אדם אחד נזהר מפת של עכו"ם ואחד אינו נזהר ואוכלין בחבור' שלשה שמזמנין יחד דאע"ג דאותו שנזהר מפת עכו"ם אינו יכול לאכול מפתו של זה שאינו נזהר כיון שזה שאינו נזהר יכול לאכול מפתו של זה שנזהר מצטרפין והביא ראיה מפ"ק דערכין דאמר התם הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים ישראלים פשיטא. ל"צ דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזה אכיל חולין סד"א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל אימא לא נצטרף קמ"ל נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל. וכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק שירליאון שרבינו יצחק ב"ר שמואל רבו פסק מההיא דערכין שאם יש כאן ג' בני אדם שמודדים הנאה זה מזה ואכלו שאין מצטרפין לזימון כיון שאסורין בהנאה זה מזה ואע"פ שיכולים לישאל על נדרם. השתא מיהו לא אתשלו על נדרייהו. ואומר אני המחבר דהיינו דוקא שכל או"א אוכל מפתו לעצמו דהואיל דכאו"א לא מצי אכיל בהדי חבריה לא מצטרפי אבל אם דם אצל בעה"ב ונתן ככר לפניהם על השלחן דהשתא כולהו אכלי מחד ככר מצטרפי:
215
רי״ומתני' נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם. אמר רב אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו והא אנן תנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם הוא דאמר כריב"ל. דאריב"ל אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושה אותו סניף ומשלימו לעשרה. פרש"י סניף חיבור לזימון עשרה. וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר. אמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה בר' אליעזר שנכנס לביהכנ"ס להתפלל ולא מצא שם עשרה שיחרר עבדו והשלימו לעשרה. שיחרר אין לא שיחרר לא. ר' אליעזר לתרי הוי צריך ושיחרר חד ושביק חד. והיכי עביד הכי והא אמר רב יהודה אמר רב כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמ' לעולם בהם תעבודו לדבר מצוה שאני. מצוה הבאה בעבירה היא. מצוה דרבים עדיף להוציא רבים ידי חובתם לקדושה: אמר ריב"ל לעולם ישכים אדם לביהכנ"ס כדי שימנה עם עשרה הראשונים שכל הנמנה עם עשרה הראשונים נותנין לו שכר כולם. תניא נמי הכי כו' שכר כולם ס"ד אלא שכר כנגד כולם. אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין א"ל ר"נ וארון גברא הוא. (אמר (רבה) [ר' אמי] שנים ושבת מצטרפין א"ל רב נחמן שבת גברא הוא) אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין אמרי לה דמכנפי כנופי. וא"ל דמבדרי בדורי אלא אמר ר' אמי שני ת"ח המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. פרש"י המחדדין זא"ז בביהכנ"ס ההלכה מצטרפת להיות שלישית. אמר (רב חסדא) [א"ר יוחנן] קטן פורח מזמנין עליו. פירוש שהביא סימנין ולא בא לכלל שנותיו. תנ"ה קטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו. ואין מדקדקין בקטן. לאתויי קטן פורח שאין מדקדקין בו אם בא לכלל שנותיו אם לא ומה הן שנותיו שלש עשרה שנה ויום אחד. ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דא"ר נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו אביי ורבא הוו יתבי בסעודתא קמי' דרבה אמר להו למי מברכין אמרו לי' לרחמנא א"ל היכי יתיב אביי אחוי כלפי טללא. ורבא נפק לברא ואחוי כלפי שמיא אמר להו תרווייכו רבנן הויתו אלא בוצינא מקטפי' ידוע פי' בוצינא דלעת. השיב ר"ת זצ"ל אשר שאלת מנין לנו להשלים קטן לעשרה ומאימתי זמן צירוף השלמתו נראה בעיני כי מצטרף אפי' אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין אלא מוטל בעריסה מצטרף לעשרה מדאמר ריב"ל אע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה דהיינו אינו יודע למי מברכין ולמי מתפללין אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה סניף היינו לברהמ"ז לעשרה בשם ולעשרה שמתפללין משום דבר שבקדושה. וכן עבד אחד משלים אבל תרי לא כדאמר ר' יהושע בן לוי [והא דקאמר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא לאו אדר' יהושע בן לוי] קאי דהא אפסקיה [באותו מעשה דר"א] ועוד דקא מסייע ליה רב נחמן (ובפרשת [תשעים ואחת] בבראשית רבה גרסי' הכי אריב"ל תינוק עושין אותו סניף לעשרה ובעי התם לשלשה מהו ופשיט' דכל דכן הוא. ופליג הא דשלשה אמימרא דריב"ל דהכא דהתם בב"ר תלתא קולי ובתלמוד דידן תלת' חומרי ועוד שפסק שם לברהמ"ז עושין אותו סניף לעשרה אבל לק"ש ולתפלה עד שיביא שתי שערות וליתא דתלמוד דידן עיקר). והא דאמר לית הלכתא ככל הני שמעתתא דארון ותשעה ושבת ומחדדין ותשעה נראין כעשרה וקטן פורח ואע"ג דתניא נמי הכי מוקמי לה אליבא דרב נחמן דאמר מזמנין על קטן היודע למי מכברכין בקטן פורח שלא הגיע לפלגות ואינו יודע למי מברכין ואי נמי באינו פורח אלא שיודע למי מברכין דבע"כ אהאי תניא נמי הכי לא קאי לית הלכתא והיינו כריב"ל דאמר קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל לתפלה ולסניף אפי' אינו יודע מצטרף ואסניף ותפלה לא פליג רב נחמן מדקאמר קטן היודע למי מברכין. אי נמי פורח מזמנין ולא בסניף עשרה ש"מ דבההיא מודה דזימון טפי חמור מסניף ותפלה כדמוכח בכולא שמעתא. ולהתפיסו ס"ת או חומש לא מוכח שמעתא. אלא בפרקי דר' אליעזר אית' גבי עיבור שנה ומתוך אותו מדרש החמירו גם בכאן אע"ג דלא דמיין אהדדי דהתם לאו משום דבר שבקדושה היא וכן פירש רב היי גאון זצ"ל דקטן עולה למנין עשרה ור"ח חולק עליו ולא מוכח הלכה אלא שכן דרכו תופס לו חומרא שלא להוציא שם שמים לבטלה הואיל ותניא כוותי' דרב חסדא לעיל גבי אין מדקדקין בקטן. ואפי' לדברי ר"ח המחמיר בזימון הוא דמחמיר אבל בסניף לעשרה לא פליג אדריב"ל דקיי"ל כוותיה. וליכא מאן דפליג. ומה שפוסק בהלכות גדולות דקטן פורח ויודע למי מברכין מצטרף. נראה בעיני דאו או קאמר או פורח או יודע. ואנא מוסיף על דבריהם אפי' מוטל בעריסה. דאכל בי עשרה שכינה שריא דכי גמרי' קדושה בעשרה מונקדשתי לא שנא גדולים ל"ש קטנים ובלבד שיהיו תשעה גדולים דטפי מחד לא כדאמר גבי עבד דליכא יקרא דשמיא כולי האי. ועבד נמי איתי' בכלל ונקדשתי דשכינה שריא אכל מחוייבי מצות ובני ברית. וה"מ דמצטרפי כשישראל גדול מברך אבל לאפוקי אינהו אחרים לא דהא אמרי' שילהי ר"ה כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח והא דסלקי עבד אשה וקטן בתורה למנין שבעה דליתנייהו בת"ת משום דס"ת לשמיעה קאי דברכתן אינה לבטלה דלא מברכינן אקבו"צ על התורה אלא אשר בחר בנו ואשר נתן לנו. וצורנו יתן לכולנו שלום:
216
רי״זעד כאן התשובה
217
רי״חוזה לשון מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון. רבי השיב אע"פ שהתיר רבינו יעקב לעשות קטן סניף לעשרה לתפלה בלא חומש בידו. הוא לא הי' נוהג כן ולא עשה מעשה. וגם שמצריכין אותו חומש בידו ואינו בשום מקום רק בפרקי דר' אליעזר לענין עיבור השנה מזכיר ספר תורה. והכי איתא התם בפ"ח בשלשה מעברין את השנה ר' אליעזר אומר בעשרה שנאמר אלהים נצב בעדת אל ואם נתמעטו מעשרה מביאין ספר תורה לפניהם ועושין גורן והקטן לפי קטנו וכו' ואין מזכיר כלל שיהא קטן אוחז ס"ת ואפי' היה בשום מקום לענין תפלה אומר ר' היינו דוקא ספר העשוי בגליון אם כתוב על זה ל"ש חומש ול"ש ספר תורה אבל חומשים כעין שלנו לא היו בימי חכמים. ומה שאומר קטן וס"ת עושין אותו סניפין בירושלמי ובבראשית רבה והוא קטן וס"ת כמו תשעה וארון בתלמוד שלנו שבמקום ארון בתלמוד שלנו מזכיר ס"ת שם ולית הלכתא הכי. ואע"פ שיש בירושלמי שראיתי כתוב בו ס"ת וקטן עושין אותו סניפין. אמר ר' יודן כיני מתני' קטן לס"ת עושין אותו סניף. משמע קצת כמנהג העולם שמא רוצה לומר לקריאת התורה מיירי שעולה למנין שבעה. אבל סניף לא הוי לעשרה ולשון הירושלמי אכתוב בסמוך וגם ראיתי ר' לעשות קטן וספר סניף לתפלה. וגם הרב ר' יוסף כתב בתוספותיו מסתברא דריב"ל קאי כרב אשי דפליג אמר זוטרא דלעיל בריש פרקין גבי קוראין לו ומזמנין עליו. דמיקל בזימון עשרה מזימון לשלשה והתם פסקי' כמר זוטרא דמחמיר בזימון עשרה לכך אין הלכה כריב"ל. והנה זה לשון הירושלמי ר' סימון בשם ריב"ל ור' (אחא) [יוסי] בן שאול בשם ר' קטן עושין אותו סניף לעשרה והא תני [אין] מדקדקין בקטן אמר ר' יוסי קיימא ר' סימון ר' חנניא ור' שמעון בשם ריב"ל לשני קטנים נצרכה שאם היה קטן עושין אותו ספק ספק עושין אותו ודאי ר' יהודה בן פזי בשם ר' (אסי) [יוסי] תשעה נראין כעשרה מזמנין מה עביד מסויימין. אלא אפי' קטן ביניהם ר' ברכיה אמר ר' יעקב בר זבדי בעי קומי ר' יוסי [בר' אלעזר] כמה דתימר קטן עושין אותו סניף לעשרה ודכוותיה יעשו אותו סניף לשלשה מה אין תמן [שמזכירין את השם עושין אותו סניף כאן שאין מזכירין את השם לכש"כ. א"ל והא אינו כ"ש] תמן ע"י שמזכירין את השם עושין אותו סניף. וכאן שאין מזכירין את השם אין עושין אותו סניף. תני קטן וס"ת עושין אותו סניף. אמר ר' יודן כיני מתניתין קטן לס"ת עושין אותו סניף. ויש ירושלמי שהיה כתוב בו קטן לס"ת מאימתי עושין אותו סניף ר' (אבהו) [אבינא] אמר אתפלגון רב הונא ורב יהודה ותרוויהון בשם שמואל חד אמר כדי [שיהא יודע בטיב ברכה] וחד אמר כדי שיהא יודע למי מברך. אמר ר' יוסי כמה זמנין אכלית עם ר' תחליפא אבא ועם ר' אינוינא (בן חכינאי) [בר סיסי חביבי] ולא זמנין עלי עד שהבאתי שתי שערות. ע"כ הירושלמי. ועל זה הגיה וכן מנהג העולם ולא כמ"ד ותלמודא דברכות. וגם ר"ח פי' לקמן במילתיה דרב נחמן דאמר קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וזהו שאמר רב נחמן מי שהוא נכנס לכלל שנת י"ג ולא הביא שתי שערות ידועות שהוא חשוב קטן אע"פ שהוא גדול. ואם יודע למי מברכין והוא בן י"ג שנה מזמנין עליו פחות מכאן לא. והא דאשכחן לאביי דנפק לברא ואחוי כלפי שמיא לאו דוקא לאזמוני עלי' אלא שיש בו בינה והוא קטן. משמע דסובר ר"ח קטן פורח דהיינו שהגיעו שנותיו אבל שערות אינן גדולות כפוף ראשו לעיקרו שכן שיעור שער שאין דרך לגדל שער עד י"ג. ורב נחמן לא אתי לרבויי אלא קטן פורח. והוא שיודע למי שמברכין אבל קטן ממש לא אמר רב נחמן דפשיטא דלא פליג אברייתא דלקמן ולעולם אין מזמנין על הקטן אם לא הגיע לכלל שנים דהיינו שנת י"ג ולא הביא שערות כשיעור שיכול לכוף ראשו לצד עיקרו. מסקנא דמלתא אין עושין סניף לעשרה לזימון ולתפלה ולשלשה עד שיביא שתי שערות כעובדא דר' יוסי בר חלפתא דירושלמי עכ"ל:
218
רי״טאמר רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין. אמר ר' זירא בעאי מני' מרב יהודה שמונה מאי. שבעה מאי. אמר לי לא שנא. ששה לא בעאי מני'. א"ל אביי שפיר קא עבדית דלא אבעיא לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא הכא נמי איכא רובא ולא היא רובא דמינכר בעינן. לפי הספרים דגרסי ולא היא משמע דתלמודא קאמר לה רובא דמינכר בעינן. אבל רש"י פי' ואיהו סבר ר' זירא שהי' קובל ומתחרט שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעי מיני' ששה לא הי' מתיר. ולפי זה הואיל ואביי פשיטא לי' ור' זירא מספקא ליה עבדינן כאביי וכן נראה בעיני דלא בעינן רובא דמינכר. דאמר בירוש' שמואל בר שילת בעי קומי רב ואית דאמרי בעון קומי' שמואל בר שילת. תשעה פת ואחד ירק אמר לון מזמנין. שמנה פת ושנים ירק אמר לון מזמנין [שבעה פת וג' ירק א"ל מזמנין] ר' אבינה בעי מחצה על מחצה מהו הן א"ל מזמנין. פי' כך השיב לו שמואל בר שילת דמחצה דגן ומחצה ירק מזמנין. עד דאנא תמן. אצרכה לי. פי' רבי אבינה אמר לו לאחר שהשיב לו דמזמנין עד שהייתי עדיין בא"י הייתי מסופק במחצה על מחצה. א"ל שמואל בר שילת מי צריך לי מינך לא שאילית כלומ' וכי אני מסופק. כלו' פשיטא לי שכך הוא כאשר השבתיך דמחצה על מחצה מזמנין שאם היה לי ספיקא וכי לא הייתי שואל ממך. והואיל ושמואל בר שילת קאי כאביי בהא דלא בעי' רובא דמינכר. כוותי' עבדינן. ול"ש לעשרה ול"ש לשלשה:
219
ר״כאכל עלה ירק מצטרף דאמר בירושלמי תנא שנים פת ואחד ירק מזמנין. מתני' ברשב"ג והוא רשב"ג דשמעתין לקמן ומוכח שמעתא דהלכתא כוותי'. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון וכן נהגו העם. ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אמר מאן יהיב לן גברא דבריך לן אמרה לי' דביתהו מאי אעביד לך דקטלת לכולהו רבנן אלא אישתבע לי דאי מייתינא לך גברא דלא מצערת לי'. איתיתיה לשמעון בן שטח אחוה אותבי' בין דידי' לדידה. אמר לי' חזי מה יקרא עבידנא לך. א"ל לאו אנת מוקרת לי אלא אורייתא היא דמוקרא לי' שנאמר סלסלה ותרוממך ובין נדיבים תושיבך. יהבו לי' כסא דחמרא א"ל בריך. א"ל מאי אברך ברוך שאכל ינאי וחביריו שתי האי כסא אייתו לי' כסא אחרינא ובריך. א"ר אבהו שמעון בן שטח דעבד לגרמי' הוא דעבד אלא הכי א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן (תנ"ה) [מיתיבי] אמר רשב"ג עלה והסב עמהם אפי' לא טיבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת ה"ז מצטרף [אצטרופי מצטרף] אבל להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן. איתמר נמי אמר רב (חמא) [חנא] בר יהודה משמי' דרבא אפי' לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן אמר רב חנא בר יהודה משמ' דרבא הלכתא אכל עלה של ירק ושתה כוס של יין ה"ז מצטרף. להוציא את הרבים ידי חובתן עד שיאכל בזית דגן. ומיירי רשב"ג אפי' בשלשה כדמוכח בירושלמי כדפי' לעיל. פרש"י אע"פ דכזית דגן שיעורא דרבנן הוא כדא' פ' מי שמתו כיון דמחוי' מדרבנן מחויב בדבר קרינן בי' ומוציא רבים ידי חובתן ואם תאמר בקטן שהגיע לחינוך הא לא אמרי' הכי ההוא אפי' מדרבנן לא מחויב. עליה דאבוה הוא דרמיא עליה לחנוכיה ובה"ג פסק דוקא דאכלו אינהו כזית או כביצה דכוותיה אבל אכלו ושבעו [לא מפיק ואי אפשר להעמידה דהא ינאי וחבריו אכלו ושבעו] ואפקינהו שמעון בן שטח ואע"ג דלגרמי' הוא דעביד טעמא משום דלא אכיל כזית דגן אבל אכל כזית דגן הכי נמי ע"כ לשונו. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון דמסקנא דמלתא הכי הוי דמצטרף לזימון אפי' בעלה של ירק או בשתי'. וקשה לרבינו שלמה דהואיל שאינו מחויב מן התורה האיך יוציא אחרים שהן מחוייבים מן התורה. ופי' רבינו יצחק ב"ר שמואל דמוצי' שפיר אע"ג דלא מחייב אלא מדרבנן כי אפי' לא אכל כלל הי' יכול להוציאו כההיא דס"פ ראוהו ב"ד דתני אבא בר ברי' דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם וברכת היין וטעמא לפי שכל ישראל ערבים זה לזה מ"מ ברכת הלחם וברכת היין הם מטעם שנהנה ואסור להנות מן העוה"ז בלא ברכה. אבל קידוש וברכת המצה שאינם אלא למצוה מוציא אע"פ שיצא וה"ה ברהמ"ז. וכזית דגן א"צ אלא שיוכל לומר שאכלנו אבל מן התורה הי' יכול להוציא אפילו בלא אכילת כזית כיון שהי' גדול ולא דמי לההיא דמי שמתו דקטן שאכל כדי שביעה והגדולים שאכלו שיעורא דרבנן אבל אם לא אכל קטן אלא כזית לא הי' מוציא גדולים שגם הם לא אכלו אלא שיעורא דרבנן כיון דבקטן איכא תרתי לפטורא שהוא קטן ושיעור כזית:
220
רכ״את"ר סדר בהמ"ז כך היא ברכה ראשונה הזן שני' ברכת הארץ שלישית בונה ירושלים רביעית הטוב והמטיב ובשבת מתחיל בנחמה ואומר קדושת היום באמצע. פי' רצה והחליצנו. אמר ר' אלעזר רצה לאומרה בנחמה אומרה בברכת הארץ אומרה בברכה שתקנוה חכמים ביבנה אומרה. וחכמים אומרים אינו אומרה אלא בנחמה בלבד ולא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם ברך יצא. חכמים היינו ת"ק. איכא בינייהו דיעבד לרבנן בתראי מהדרין לי'. פי' רבינו שלמה ובשבת מתחיל בנחמה בלבד כלו' אינו צריך לא להתחיל ולא לסיים בשל שבת אלא מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה בנין ירושלים קרי נחמה כל היכי דמתחיל בין רחם בין נחמנו עכ"ל. ופי' ר"ח בשבת בונה ירושלים בנחמה ואומר נחמנו ה' אלהינו ומסיים בנחמה ונחמנו בתוכה כי אתה בעל הנחמות ברוך א"י מנחם ציון ובונה ירושלים. וכן פי' הרב ר' יוסף דאורליינוש דרחם לשון תחנונים ונחמנו לשון נחמה כדכתי' והנחם על הרעה לעמך. וכן נראה בעיני דאמר בירוש' פרק סדר תענית כיצד רבי אחא ב"ר יצחק בשם ר' חייא רובא דצפרין יחיד בת"ב צריך להזכיר מעין המאורע מהו אומר רחם ה' אלקינו על עמך ישראל וכו' ואנו נוהגים להתפלל נחם ה' אלקינו אלא בערבית ושחרית שאינו עת נחמה אנו מתפללים רחם שהיא תפלת תחנונים ובמנחה שהיא שעת נחמה מתפללין אנו נחם ה' אלקינו. ושמעי' מינה דרחם אינו לשון נחמה אלא לשון תחנונים. וכן כתב בתשובת הגאונים הכי אמור רבנן ז"ל בת"ב ערבית ושחרית אומר בתפלה רחם ה' אלקינו עלינו וכו' וחותם בונה ירושלים לפי שהוא דומה כמי שמתו מוטל לפניו ואינו ראוי לקבל תנחומין. אבל במנחה הוא אומר נחם ה' אלקינו לפי שדומה כמו שנסתם הגולל וראוי לקבל תנחומין מיכן ואילך וכן הלכה ע"כ. הלכך בשבת דבעי להתחי' בנחמ' אל יאמר רחם אלא נחמנו וכו'. ויאמר רעינו זונינו פרנסינו כו' כההיא דירושלמי פר' אלו קשרים תני אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. ר' (יעקב) [זעירא] שאיל לר' חייא בר בא מהו מימר רעינו זונינו פרנסינו בשבת א"ל טופס ברכות כך הוא ומותר. פי' הא דתני אסור לתבוע צרכיו בשבת היינו שלא יתקן תפלות ויסדיר תחנות ויאמרם בשבת כדרך שהוא עושה בחול אבל טופס תפלה שתקנו חכמים וקבעו להתפלל בכל יום מותר להתפלל אפי' בשבת אלא דרבנן לא אטרחוה משום כבוד שבת כדאי' פי' מי שמתו וההיא דפרק אלו קשרים ירוש' דתני אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת משום הכי מצלינן שבע ולא שמנה עשרה. ההיא משום הכי ל"ג לי' ותלמיד טועה כתבו על הגליון והכתיבו הסופר בפנים. ואומר רצה והחליצנו שהוא קדוש היום והא דמברכין רצה והחליצנו במצותיך ובמצות יום השביעי השבת כו' ולא מברכינן אלהינו ואלהי אבותינו קדשנו במצותיך ובמצות יום השביעי השבת כו' מצאתי עיקרו בפסיקתא בהפטרה ותאמר ציון למען יחלצון ידידיך הושיעה ימינך וענני. אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אם אין לישראל זכות עשה להם בשביל ידידיך אברהם יצחק ויעקב וכל שאין להם זכות עשה בשביל ימינך הושיעה ימינך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע למה כל דרחים לך מטרף וכו' ע"ש מיכן קבעו חכמים רצה והחליצנו בשבת. מיהו איני יודע למה אין אנו מברכין כך אלהינו ואלהי אבותינו רצה והחליצנו וכו'. הלכך הכי מברך נחמנו ה' אלהינו בציון עירך ושמחנו מלכנו בבית בחירתך בבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו אבינו רעינו זוננו פרנסינו כלכלינו הרויחנו והרויח לנו ה' אלהינו מכל צרותינו ואל תצריכנו ה' אלהינו לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם אלא לידך הקדושה המלאה והרחבה ולא נבוש לעולם ועד רצה והחליצנו ה' אלהינו במצותיך ובמצות יום השביעי השבת הגדול והקדוש הזה כי יום זה גדול וקדוש הוא מלפניך לשבות בו ולנוח בו באהבה כמצות רצונך וברצונך הניח לנו ה' אלהינו ואל תהי צרה יגון ואנחה ביום מנוחתנו והראנו בנחמת ציון ובירושלים עיר קדשך כי אתה הוא בעל הישועות ובעל הנחמות ומלכות בית דוד משיחך תחזירנה למקומה ותבנה ירושלים בימינו בא"י מנחם ציון ובונה ירושלים שצריך להזכיר מלכות בית דוד בבונה ירושלים. תניא ר' אליעזר אומר כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ ומלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו. נחום הזקן אומר צריך שיזכור בה ברית. ר' יוסי אומר צריך שיזכור בה תורה פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בשלש בריתות וזו ניתנה בשלש עשרה בריתות. ר' אבא אומר צריך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף והפוחת לא יפחות מאחת וכל הפוחת ה"ז מגונה. פי' רש"י מלכות בית דוד בבונה ירושלים שעל ידו נתקדשה ירושלים. וצריך שיזכיר ברית בברכת הארץ שע"י ברית ניתנה לאברהם בפרשת מילה ואמר לו ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך. וצריך שיזכיר בה תורה שאף בזכות התורה ירשו את הארץ שנאמר למען תחיון ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ. וצריך שיקדים ברית לתורה כגון על בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו ועל חיים וחסד שחוננתנו. וצדיך שיאמר בה הודאה תחלה וסוף. נודך ה' אלהינו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך. הלכך מברך ברכה ראשונה בא"י אלהינו מ"ה הזן את העולם כולו בטובו בחסד וברחמים נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד בעבור שמו הגדול כי הוא זן ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא בא"י הזן את הכל. ואינו מתחיל נברך שאכלנו כשהוא מברך ביחיד. וההיא לברכת הזימון שייכא ומן נברך עד ובטובו חיינו ברכת הזימון כדפרי' לעיל. אבל המזמן חוזר ומתחיל ברוך שאכלנו משלו כדפרי' לעיל. ואינו אומר תמיד לא חיסר לנו אלא לא חסר לנו כך פי' רבינו שמואל בן רבי' מאיר זצ"ל וקאי על המקרא דכתיב לא חסרת דבר. ומברך ברכה שניה נודך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים ועל בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו ועל חיים וחסד ומזון שחוננתנו ועל כולם ה' אלהינו אנו מודים לך ומברכים לך ויתברך שמך בפי כל חי תמיד לעולם ועד ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך וזכור לנו ה' מהרה את ברית אבותינו ונקמינו מהרה משונאינו ובישועתך תרים ותגביה קרננו וכל החיים יודוך סלה בא"י על הארץ ועל המזון. ואינו אומר נודה לך אלא נודך כמש"כ רש"י. ואינו אומר אצל חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון שהרי אומר ועל בריתך שחתמת בבשרינו ועל תורתך שלמדתנו ועל חיים (חן) וחסד שחוננתנו תרתי זימני למה לי. וברית דקאמר אחר כך היינו ברית של נקמה שכרת עמנו ברית לנקמינו משונאינו והודאה תחלה וסוף היינו נודך על כולם אנו מודים לך וכל החיים יודוך סלה מעין חתימה ולאו ממניינא הוא. ומברך ברכה שלישית רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך. ועל מלכות בית דוד משיחך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו אבינו רעינו זוננו פרנסינו כלכלינו הרויחנו הרויח לנו ה' אלקינו מכל שונאינו. ואל תצריכנו ה' אלקינו לא לידי מתנת ב"ו ולא לידי הלואתם אלא לידך הקדושה והמלאה והרחבה ולא נבוש לעולם ועד ובנה ירושלים עה"ק ב"ב בא"י בונה ירושלים. ואינו אומר אבינו מלכנו רועינו אלא אבינו רועינו ואינו מזכיר מלכנו שכך כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק שירליאן שכל האומר אבינו מלכנו רועינו אינו אלא טועה. ואינו אומר רועינו. אלא רעינו רי"ש בחטף בלשון בקשה וי"א רועינו על שם ה' רועי לא אחסר. ואומר זונינו זיי"ן בשורק בלשון בקשה כלומ' זון אותנו כמו פרנסינו כלכלינו שהם לשון בקשה. (א"ר יוחנן) פליגי בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר הטוב והמטיב צריכה מלכות וחד אמר הטוב והמטיב אין צריך מלכות [מאן דאמר צריכה מלכות דרבנן ומאן דאמר אין צריך מלכות] קסבר דאורייתא. פי' רש"י מאן דאמר צריכה מלכות קסבר דרבנן. הלכך לאו ברכה הסמוכה לחבירתה היא שאינה (מברהמ"ז) [מברכת הארץ] ומ"ד אינה צריכה קסבר דאורייתא היא (ומברהמ"ז) [ומברכת הארץ] היא כדאמר לעיל אשר נתן לך זו ברכת הטוב והמטיב והוי לה סמוכה לחבירתה ומיהו פותח בה בברוך שפתיחתה היא חתימתה שכולה הודאה אחת היא ואינה הפסקה ודומה לברכת הפירות והמצות. אמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן הטוב והמטיב צריכה מלכות מאי קמ"ל כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה והא אמר ר"י חדא זימנא. אמר ר' זירא לומד שצריכה שתי מלכות חדא דידה וחדא דבונה ירושלים אי הכי ברכת הארץ נמי תיבעי. אלא ברכת הארץ היינו טעמא דלא בעיא דהויא לה ברכה הסמוכה לחבירתה. בונה ירושלים נמי לא תיבעי דהויא לה ברכה הסמוכה לחבירתה. הוא הדין דאפי' בונה ירושלים נמי לא תיבעי אלא איירי דאמר מלכות בית דוד לאו אורח ארעא דלא למימר מלכות שמים. פירש"י הלכך מהדר לה בהטוב והמטיב ואמר הכי מלך העולם והמלך הטוב והמטיב. ורב פפא אמר ה"ק צריכה שתי מלכיות לבר מדידה פרש"י כמו אבינו מלכנו אדירנו כו'. והכי קיי"ל הטוב והמטיב דרבנן כדפרישית לעיל וקיי"ל כר"פ דצריכה שתי מלכיות לבר מדידה. מורי רבינו שמחה זצ"ל משפיר"א מצא באגדה. שצריך לומר שלש טובות ושלש גמולות. ופי' דהטובות דומיא דגמולות לשעבר. והוה. ולהבא. הוא גמלנו. והוא גומלינו. והוא יגמול בעדינו וכן הטובות המטיב שבכל יום ויום הוא מטיב עמנו והוא ייטיב לנו. אבל הטוב אינו רואה שיהא מן המנין. דמשמע דהקב"ה שהוא טוב וכן היה נוהג לומר. הלכך מברך הכי. ברוך אתה ה' אמ"ה האל אבינו מלכנו אדירנו גואלינו יוצרנו קדושנו קדוש יעקב רועינו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב שבכל יום ויום מטיב עמנו לחן לחסד ריוח ורחמים הצלחה וברכה וישועה ונחמה וכל טוב. ואומר הרחמן הוא בשבת כדרך שאומר בחול כגון הרחמן הוא יצילנו מן העניות. הרחמן הוא ינקום דם עבדיו ואין בו משום שואל צרכיו בשבת כדברי רבינו אפרים זצ"ל כדפרישית בהלכות מוצאי שבת:
221
רכ״ביתיב ר' זירא אחורי דרב גידל ויתיב רב גידל קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר משמיה דרב טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ברוך אתה יי מקדש השבת א"ל ר' זירא. מאן אמרה. א"ל רב. הדר יתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של יו"ט אומר ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון ברוך א"י מקדש ישראל והזמנים. א"ל מאן אמרה. א"ל רב. הדר יתיב וקאמר טעה ולא הזכיר של ר"ח. אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ולא ידענא אי אמר בה שמחה אי לא אי אמרה משמיה דרב אי לא אי חתים בה אי לא. פרש"י ר' זירא קאמר לה האי ולא ידענא. ובירושלמי חתים בה ברוך א"י מקדש ישראל וראשי חדשים ולא קתני בה שמחה. גידל בר מניומי הוה קאי קמיה דרב נחמן וקא בריך וטעה רב נחמן והדר לרישא. א"ל מ"ט עביד מר הכי. א"ל דאמר רב שילא אמר רב טעה חוזר לראש. והאמר רב הונא טעה אומר ברוך שנתן. א"ל ולאו איתמר עלה אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב לא שנו אלא שלא פתח בהטוב והמטיב. אבל פתח בהטוב והמטיב חוזר לראש: כתב מורי רבינו יהודה בר' יצחק שירליאון. מסקנא דמלתא היכא שסיים בונה ירושלים ולא פתח בהטוב והמטיב אומר בא"י אמ"ה אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל וכו' וכן ביו"ט ובראשי חדשים ויחתום בשל ראש חודש כיון דלא איפשט ואע"פ שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה פותח בה בברוך כיון שהוא מדרבנן מידי דהוה אטוב והמטיב שהיא מדרבנן ופותח בה בברוך ועוד שאינה אלא אקראי בעלמא ומה"ט נמי שמא אם לא חתים בשל ר"ח ולא אמר בה נמי שמחה שפיר דמי כיון שאינה אלא מדרבנן. ואם שכח ולא הזכיר המאורע בסעודה שלישית של שבת אם לא היה צריך לאכול פת כי אם מיני תרגימא יצא ה"ה בסעודה ג' של שבת אם שכח להזכיר של שבת אין מחזירין אותו. אפי' אכל פת כיון שאינה חובה כמו סעודה הראשונה. ואי איקלע י"ט ושבת בהדי הדדי. או ר"ח ושבת. כולל ואומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ואת ימים טובים לשמחה ולזכרון בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים. וכשחל ר"ח בשבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית ואת ראשי חדשים לזכרון. בא"י מקדש השבת וישראל וראשי חדשים. ואישתמיטיה למורי רבינו יהודה. ההיא דירוש' דחתים בה בפירוש בדראש חודש. והיכא דפתח בהטוב והמטיב חוזר לתחלת ברהמ"ז כדאמר גבי תפלה עקר את רגליו חוזר לראש התם הוא דאיכא עקירת רגלים אבל הכא סיום הברכה הוא עקירת הרגלים הלכך חוזר לתחלת ברכת המזון. והכי אמר בירושלמי דפרקין חנן בר בא וחברייא הוון יתבין ואכלין בשובתא ומן דאכלין ומברכין [קם אזל ליה חזר לגבון אשבחון ברכין] אמר להון לא כבר ברכינן (אמר לון) [אמרו לי'] מברכינן והדר מברכינן דנשינן דשובתא לא אמר כן [ר' אבא] בשם רב הונא ר' ירמיה מטו בה בשם רב טעה ולא הזכיר של שבת אומר ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל (באהבה לאות ולברית בא"י מקדש השבת טעה ולא הזכיר יו"ט כו' טעה ולא הזכיר בראש חודש אומר ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל בא"י מקדש ישראל וראשי חדשים). פירוש ההיא עובדא הוה כעובדא דרב נחמן דגמרא דידן דפתח בהטוב והמטיב. וההוא דנפק לברא הקשה להו לחברייא כמו שהקשה גידול בר מניומי לרב נחמן. והתם במסקנא מסיק כאן שהסיח דעתו וכאן שלא הסיח דעתו. והיינו דפתח בהטוב והמטיב קרי היסח הדעת:
222
רכ״גמתני' עד כמה מזמנין עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה. מלמעלה למטה קתני וה"ה לברהמ"ז בלא זימון. אלא רבותא אשמעינן דאפי' על כזית מזמנין. ואוקמא אביי דבקראי פליגי דר' מאיר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ור' יהודה סבר אכילה שיש בה שביע' הוי אומר זו כביצה. ופסק בפי' ר"ח דהלכה כר' מאיר דאמר עד כזית. וכן פסק בהלכות גדולות. וכן פסק בשאילתות דרב אחאי בפרשת והיה עקב. וכן פסק רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל. ועוד פסק דהואיל וקיי"ל כר' מאיר בכזית קיי"ל נמי כוותיה דושבעת זו שתיה א"כ לא יתחייב מדאורייתא אלא א"כ שתה. אם הוא צריך לשתיה אבל אם אינו צריך לא אמרה תורה שישתה אלא לתיאבון. הלכך האוכל עם אחרים שאכלו ושתו והוא אכל וצריך לשתיה לא מצו למפטר אחרים שאכלו ושתו ידי חובתם דאיהו מחייב מדרבנן ואינהו מדאורייתא ולא אתי מדרבנן ומפיק מדאורייתא. והכי קיימא לן כר' מאיר עד כזית ואע"פ שלענין יוה"כ בעינן ככותבת וכן לענין שתי' אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל שיש להחמיר על היין ולברך אחריו ואפי' שתה פחות ממלא לוגמיו ואע"פ דלענין יוה"כ בעינן כמלא לוגמיו לענין ברכת היין ולאחריו לא בעי' הכי כמו שפי' לענין אכילה וכן לענין קידוש אמר בע"פ דברביעית סגי ואפילו מ"ד אכילה כביצה יכול לומר כן בשתי'. ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל דלפניו צריך לברך אפי' פחות מכזית דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה וכן פסק רבינו יצחק אלפס דאמר העלו לר' צדוק פחות מכביצה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו משמע אבל לפניו בירך ואמרי' בירושל' דפ' כיצד מברכין כל שאומר אחריו ג' ברכות אומר לפניו המוציא למ"ה הרי פחות מכזית אין אומר אחריו ג' ברכות מעתה לא יאמרו (עליו) [לפניו] המוציא אמר ר' יעקב בר אחא לשאר מינין נצרכה פי' לשאר מיני מאכל של שאר מינין כגון מעשה קדרה פת אורז ודוחן ופת הבאה בכיסנין דלא קבע סעודתיה עלי' שאין אומר אחריו ג' ברכות ואין אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ:
223
רכ״דמתני' כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך שאכלנו בשלשה והוא אומר ברכו בעשרה אומר נברך לאלהינו בעשרה והוא אומר ברכו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא במאה אומר נברך לה' אלהינו במאה והוא אומר ברכו כו' ברבוא הוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי הצבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא והוא אומר ברכו וכו' ר' יוסי הגלילי אומר לפי רוב הקהל הן מברכין שנא' במקהלות ברכו אלהים פי' לפי רוב הקהל הן מברכין כמו שאמרנו שיש חילוק בין עשרה למאה ובין מאה לאלף ובין אלף לרבוא. א"ר עקיבא מה מצינו בביהכנ"ס אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה' ר' ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך. ירושלמי אמר שמואל אל יוציא אדם עצמו מן הכלל התיבון הרי ברכת התורה הרי הוא אומר ברכו אמר רבי אבון [מכיון] דאמר המבורך אינו מוציא עצמו מן הכלל. אמר שמואל אל יוציא אדם עצמו מן הכלל. פי' אע"פ שבארבע הוא רשאי לומד ברכו טוב לו שיאמר נברך ואל יוציא עצמו מן הכלל המברכים. תנן בשלשה והוא אומר ברכו. אלמא הכי עדיף כלו' רבים אתם ואפי' איני עמכם [אימא אף ברכו כלומר] אף ברכו שפיר דמי ומיהו נברך עדיף דטוב להיות בכלל המברכים אמר רב אדא בר אהבה אמרי בי רב תנינא סייעתא לשמואל ששה נחלקין עד עשרה. פי' אם רצו ליחלק לשתי חבורות ולזמן אלו לעצמן ואלו לעצמן רשאין הן שהרי יש זימון כאן וכאן עד עשרה. אבל אם היו עשר' חלה עליה' הזכרת השם ואין נחלקים עד שיהיו עשרים. ואי אמרת ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין. אם ירצו הא הוו מעיקרא יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי. אלא ש"מ אף ברכו קאמר מתני' וכיון דמתני' אף ברכו קאמר סברא היא שטוב לאדם להיות מן המברכין וסייעתא לשמואל. תניא נמי הכי דמתני' [אף] ברכו קאמר. בין שאמר נברך בין שאמר ברכו אין תופסין אותו בכך והנקדנין תופסין אותו בכך. פי' דייקנין תופסין אותו על שהוציא עצמו מן הכלל. הלכך קיי"ל הכי כשמואל דאפי' ביותר משלשה שיכול לומר ברכו אל יאמר כ"א נברך כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל. תניא ר' מאיר אומר ובטובו חיינו ה"ז ת"ח מטובו ה"ז בור נהרבלאי מתני איפכא ולית הלכתא כוותייהו. אמר ר' יוחנן נברך שאכלנו משלו ה"ז ת"ח. למי שאכלנו ה"ז בור וא"ר יוחנן ברוך שאכלנו זהו תלמיד חכם. על המזון שאכלנו. זהו בור וכן הלכה: מתני' אמר ר' עקיבא מה מצינו בביהכנ"ס אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את השם אף כאן בברהמ"ז אחד מרובין ואחד מועטין אומר ברכו את ה' אמר (רב) [רבא] הלכה כר"ע בבהמ"ז דאחד עשרה ואחד עשרה רבוא מברכין נברך אלהינו וכבר פירשנו דהלכת' כשמואל דאל יוציא אדם עצמו מן הכלל. אמר רבא כי אכלי' ריפתא בי ריש גלותא כי הוינן בי מאה מברכינן עשרה עשרה וכי הוינן בי עשרה מברכינן תלתא תלתא פי' בי ריש גלות' מאריך בסעודה ואנן כל ג' ג' שגמרו סעודתן מזמנין בקול נמוך ויושבין אחר הברכה עד שיגמור ריש גלותא ויזמנו הוא והיושבים אצלו בקול רם. וליברכן עשרה שמע ריש גלותא ואקפד. אם היינו מזמנין עשרה הי' צריך המזמן להגביה קולו וישמע ריש גלותא ויחר לו שאנו עושין חבורה לעצמנו בפרהסיא. וליפקו בברכתא דריש גלותא איידי דאוושי עלמא לא שמעי. ואע"ג דמפקי נפשייהו מידי זימון של הזכרת השם וכי הדר מזמין ריש גלותא לא נפקי אינהו בי' כדאמר רבה תוספאה בסמוך אפי' הכי ניחא להו בהכי משום דאוושי עלמא שהיו שם מסובין רבים ואין קול המברך נשמע. הלכך יש ללמוד מכאן כגון בסעודת נישואין שיש מסובין רבים ואוושי עלמא אם יכולים לברך ולזמן בי עשרה לבד שלא יהא קפידא מן החתן ומן קרוביו יעשו אבל אם יש לחוש לקפידא יזמנו ויברכו שלשה שלשה לבד בקול נמוך וישבו שם עד שיזמן החתן והיושבים סביביו בקול רם:
224
רכ״המתני' שלשה שאכלו באחת אין רשאין ליחלק. וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקין כדי זימון לכאן וכדי זימון לכאן עד עשרה. עשרה אינן נחלקין. דאיחייבו להו בזימון של הזכרת השם אלא עד שיהיו עשרים אז נחלקין לשתי חבורות אם ירצו. מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא שלשה שאכלו כאחת חייבין לזמן אמר רבא לא נצרכא אלא (לכדרבנאי דאמר רבנאי) [כי הא דאמר ר' אבא] אמר שמואל שלשה שישבו לאכול באחת אע"פ שכאו"א אוכל מככרו אין רשאין ליחלק. אמר רב חסדא והוא שבאו משלשה חבורות של שלשה בני אדם בכל חבורה. ונתחייבו אלו בזימון ועמד אחד מכל חבורות ונצטרפו שלשה לחבורה אחת חייבין לזמן ואינן רשאין ליחלק שכבר הוקבעו ואפי' לא אכלו אלו שלשה משנצטרפו יחד שכבר גמדו סעודתן עם הראשונים. אמר רבא לא אמרן אלא דלא אזמין עלייהו בדוכתייהו אבל אזמין עלייהו פרח זימון מנייהו. פי' ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך חבורות שפרשו אלו מהן ואזמין עלייהו דהני כגון אם היו ארבעה בכל חבורה ונשאר בכל חבורה כדי זימון והפורשים הללו [היו] צריכין לצאת לשוק קודם שגמרו החבורות סעודתן אבל אזמין עלייהו דהני כגון שנצטרפו אלו עמהם לזימון כדאמר קורא לו ומזמנין עליו וברכו החבורות ואלו לא היו שם אלא כדי נברך וברוך הוא ועכשיו הם באים לברך לא מזמני דפרח מנייהו ברכ' זימון ותו לא הדר עלייהו. והרב רבינו יוסף דאורלייניש פי' דאמר רב חסדא והוא שבאו משלש' חבורות של שלש' בני אדם אף על פי (שאין) מזמנין אין רשאין ליחלק מחבורתו כל אחד מפני שמפקיען מזימון אלא ילך כ"א לחבורתו. ואמר רבא אם נועדו השלשה הפורשים משלשה חבורות וברכו בזימון פקע זימון מכל חבורה ואע"פ שחוזרין לחבורתן ואם אוכלין עמהם מיכן ולהבא מצטרפין לזימון אבל בסעודה ראשונה כיון שנחלקו וזימנו לעצמן עכשיו אין מצטרפין לאותה אכילה: ירושלמי ריש פרקין הכא את אמר אין רשאין ליחלק. וכה את אמר חייבין לזמן. שמואל אמר כאן בתחלה כאן בסוף. איזהו בתחלה איזהו בסוף תרין אמוראין חד אמר נתנו דעתן לאכול זהו בתחלה. אכלו כזית זהו בסוף. וחד אמר אכלו כזית זהו תחלה גמרו לאכול זהו בסוף. ונראה בעיני אני המחבר דבפלוגתא דר' מאיר ורבי יהודה קמיפלגי דמאן דאמר אכלו כזית זהו בסוף סבירא לי' כר' מאיר דאמר דמזמנין עד כזית ומ"ד גמרו לאכול זהו בסוף ס"ל כר' יהודה דאמר עד כביצה. ואנן קיי"ל כר' מאיר דמזמנין עד כזית כדפרי' לעיל הלכה. הלכך קיי"ל כמאן דאמ' נתנו דעתן לאכול זהו בתחל' ואין רשאין ליחלק ואע"פ שלא אכלו כזית. ויש לי ללמוד מכאן שלשה שישבו לאכול באחת אע"פ שלא אכלו עדיין אלא שנתנו דעתן לאכול באחת. אינן רשאין ליחלק. ודקתני שלשה שאכלו באחת אינן רשאין ליחלק לאו דוקא אכלו אלא נועדו וישבו לאכול כאחת. וגמרא דידן ל"פ אירושלמי אלא דפריש לי' למתני' בענין אחר ואיתא לתרוייהו דלא סתרן אהדדי אע"ג דבגמרא דידן בעינן למימר דבדאכלו עסקי' ובירושלמי בלא אכלו אלא נועדו לאכול מ"מ הסברות לא פליגי אהדדי אלא באכלו קיי"ל בגמרא דידן ובנועדו קיימא לן כירושלמי:
225
רכ״ומתני' שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד. בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו מצטרפין לזימון ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו מזמנין לעצמן. תנא אם יש שמש ביניהם שמשמש לשתיהן השמש מצרפן אע"פ שאין אלו רואין את אלו כגון כשיש יריעה פרוסה ביניהם פי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון שאע"פ ששתי חבורות בשני בתים ואין רואין אלו את אלו השמש מצרפן ואורחא דמלתא נקט במתני' שתי חבורות שאוכלו' בבית אחד דה"ה בשני בתים וכן פי' בהלכות גדולות. וכן איתא בירושלמי ר' יונה ר' בא בר זמינא בשם ר' זעירא לשני בתים נצרכה אמר ר' יונה והן שנכנס על מנת כן משעה ראשונה אלין דבית נשיא' מה את עביד להון כבית אחד או כשני בתים [נאמר] אם הי' דרכן לעבוד אלו על אלו מזמנין וא"ל אין מזמנין ר' ברכי' מוקים לאמורא על תרעא מציעא דבי מדרשא והי' מזמן על אלו ועל אלו ונרא' בעיני שיש חילוק בין בית אחד לשני בתים דבשני בתים בעינן שיהיו נכנסין משעה ראשונה על מנת כן כדי להצטרף ולזמן יחד ובבית אחד אע"פ שלא נכנסו יחד:
226
רכ״זמתני' אין מברכין על היין בפה"ג עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעז'. לפי שהי' יינם חזק מאוד ואין ראוי לשתיה בלא מים הלכך אכתי לא אשתני למעליותא ולא זז מברכתו הראשונה והרי הוא כענבים וברכתו בורא פרי העץ. וחכמים אומרים מברכין: ת"ר יין עד שלא נתן לתוכו מים מברכין בפה"ע ונוטלין ממנו לידים דשם מים עליו דמי פירות בעלמא מקרי משנתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים דשם יין עליו ואין נטילה אלא במים ד"ר אליעז' וחכ"א בין כך ובין כך מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים כמאן אזלא הא דאמ' שמואל עושה אדם כל צרכו בפת כמאן כר' אליעז'. פי' ר"ח דאין הלכה כשמואל דהא מוקמי לי' כר' אליעז' ולא כרבנן וברייתא נמי פליג עליה דת"ר ארבעה דברים נאמרו בפת אין מעבירין כוס מלא ע"ג הפת שלא ישפוך עליה ותהיה הפת בזויה ואין מניחין בשר חי ע"ג הפת ואין סומכין את הקערה בפת ואין מזרקין את הפת. קתני שאין סומכין את הקערה בפת והיינו דלא כשמואל. ולא אפשר לומר כן דע"כ קיי"ל כשמואל במידי דלא מאיס. ובהא מודה שמואל דאסו'. דאמ' בפ' בתרא דביצה א"ל אביי לרב יוסף לר' יוסי הגלילי דאמ' לכם ולא לבהמה סופלי לחיותא היכי שדינן להו ביומא טבא א"ל הואיל דחזיא להסקה התינח יבישא רטיבא מאי איכא למימ' א"ל הואיל וחזיין להיסק גדול התינח בי"ט בשבת מא"ל מטלטלינ' להו אגב ריפתא כדשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת. הא אוקמי' ר"י הגלילי כדשמואל וקיי"ל כר' יוסי הגלילי כדפסיק רבינו יצחק אלפס כדפי' התם הלכך קיימא לן נמי כשמואל. ובהלכות גדולות גבי הלכות קידוש והבדלה כתבו הלכתא כרבנן דאמרי אע"פ שלא נתן לתוכו מים מברכין עליו בפה"ג ואין נוטלין ממנו לידים ואע"ג דאמ' כמאן אזלא הא דשמואל דאמ' עושה אדם כל צרכו בפת כר' אליעז' וקיי"ל הלכתא כשמואל ה"מ במידי דלא מאיס אבל במידי דמאיס לא. הרי פסק כשמואל. אלא שרוצה לומ' דשמואל סבר דעושה אדם כ"צ בפת אפי' במידי דמאיס ובהא אין הלכ' כמותו אבל במידי (דמאיס) [דלא מאיס] הלכה כמותו. ומורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאן אומ' דמוד' שמואל במידי דמאיס דאסו'. כההיא דפ' במה טומנין דבעו מיני' מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת. פי' ליטול ידיו לפי שמי זיתים חזקים הן כדתנן או מולגן במי זיתים. אמ' להו וכי בחול מי התירו. קסבר משום הפסד אוכלין. לימא פליגא דשמואל דאמר שמואל עושה אדם כל צרכו בפת. אמרי פת לא ממאס הני ממאסי. הא למדת דמודה שמואל במידי דמאיס דאסור אלא שדר' אליעזר עדיפא מדשמואל דשמואל סבר עושה אדם כ"צ בפת במידי דלא מאיס ודמאיס אסור ור' אליעזר שרי אפי' במידי דמאיס. ושמעי' נמי מההיא סוגיא דהלכה כשמואל מדמסיק סתמא דתלמודא לימא פליגא אדשמואל. משמע דהלכתא כוותי'. מיהו ליכא למימר כשמעתא דשמואל כרבנן נמי אתיא דאמר בין כך ובין כך אין נוטלין ממנו לידים משום דממאס ובהא מודה שמואל. דטעמייהו דרבנן לאו משום ממאיס אלא דאפילו בלא מים שם יין עליו ואין נטילה אלא במים. ואמרי' בפ' במה מדליקין שלח שלמה בי מדרשא. אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים ומה אעשה. שלחו לי' חתוך נבילה והנח לפני הכלבים. ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו והיינו כשמואל הלכך הלכה כשמואל דעושה אדם כ"צ בפת במידי דלא מאיס ובמידי דמאיס אסור ובהא מודה שמואל. ומותר לסמוך את הקערה בפת היכא דלא ממאיס. ואסור לאכול דייסא בפת במקום הכף משום דממאס ואי קים ליה בגויה שלאחר שאכל הדייסא יאכל זה הפת שאכל בו הדייסא דלא ממאיס עלי' מותר. והכי איתא במס' סופרים ס"פ עושה תורה נביאי' כאחת אין נוהגין בזיון באוכלין ואין זורקין אותו ממקום למקום. לא ישב ע"ג קופה [מלאה של תמרים או גרוגרות אבל יושב הוא ע"ג קופה] מלאה קטנית או ע"ג עיגול של דבילה מפני שנוהגין כך. אין סומכין באוכלין ואין מכסין באוכלין ואין אוכלין [אוכלין] באוכלין אא"כ היו ראוים לאכילה ר' אליעזר בן יעקב אומר כל [שיש לו יד ועוקץ מותר לכסות בו רשב"ג אומר] אוכל שגמרו בידי (אדם) [אחרים] מותר לכסות בו [כו'] אין אוכלין [אוכלין] באוכלין אא"כ אוכל בבת אחת. פי' הא דקתני אין אוכלין [אוכלין] באוכלין אא"כ היו ראוים לאכילה שלאחר שיאכל בזה האוכל את אוכל אחר יהי' ראוי לו לאכילה ויאכלנו אח"כ דלא ממאיס עלי' אבל היכא דאח"כ ממאיס עלי' ולא מצי למיכלי' בהא קתני סיפא דאין אוכלין אוכלין באוכלין אא"כ אוכלן בבת אחת. והא דקתני אין זורקין ממקום למקום חיינו דוקא במידי דממאיס. אבל לא ממאס שרי כדאמר בשמעתא אמימר ומר זוטרי כריכו ריפתא בהדי הדדי אייתו לקמייהו תמרי ורמיני שקל מר זוטרי פתק לקמי' דרב אשי. א"ל לא סבר לה מר הא דתניא אין מזרקין את האוכלין א"ל ההיא בפת תניא. והתניא כשם שאין מזרקין את הפת כך אין מזרקין את האוכלין. ל"ק הא במידי דמאיס הא במידי דלא מאיס. ומשמע דוקא שאר אוכלין אבל פת אע"ג דלא מאיס אין [זורקין]. מידי דמאיס פרש"י כגון תאנים וענבים ותותים שבישלו כל צרכן. דלא ממאיס רמון ואגוז וכל דבר קשה:
227
רכ״חאמר רב יהודה שכח וזרק אוכלין לתוך פיו בלא ברכה מסלקן לצד אחר ומברך תני חדא מסלקן [ותנא אידך בולען] ותניא אידך פולטן ומברך וחוזר ואוכלן ל"ק הא דתניא בולען במשקין שא"א לסלקן [לאחד מלוגמיו] ולברך ולא לפולטן שמפסידן. והא דתניא פולטן במידי דלא מאיס [והא דתני מסלקן במידי דמאיס] דלא מאיס נמי אמאי פולטן ליסלקינהו לצד אחר ולברוך. כי איתנייהו בפומי'. תרגמא ר' יצחק קשישא קמי' דרבי יוסי בר אבין משמי' דר' יוחנן משום שנאמר ימלא פי תהלתך. מיכן יש ללמוד שלא להכניס אדם דבר בתוך פיו בשעה שהוא מברך:
228
רכ״טבעו מיניה מרב חסדא מי ששכח ואכל בלא ברכה. מהו שיחזור ויברך א"ל מי שאכל שום (ואין ריחו) [וריחו] נודף יחזור ויאכל שום אחר כדי שתהא ריחו נודף. הלכך אם נזכר באמצע סעודה יברך. אמר רבינא אפילו גמר סעודתו נמי יכול לברך. אמר רבינא מנא אמינא לה. דתנן טבל ועלה בעלייתו אומר בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה ולא היא התם מעיקרא גברא דלא חזיא הוא. הכא מעיקרא גברא דחזיא הוא ואידחי. והואיל ואדחי אדחי. פי' ר"ח דליתא לדרבינא. וכן כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון דליתא לרבינא:
229
ר״למתני' בפרק אלו דברים בא להם יין אחר המזון. אם אין שם אלא אותו הכוס ב"ש אומרי' מברך על היין ואח"כ מברך על המזון וב"ה אומרי' מברך על המזון ואח"כ מברך על היין. פי' רבינו שלמה הא פריש לה בגמ' בריש פ'. לב"ש אין ברהמ"ז טעונה כוס ולב"ה טעונה כוס. וההיא דפ' ע"פ הנכנס לביתו במוצאי שבתות מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים ואח"כ אומר הבדלה ואם אין שם אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן אחריו. ש"מ מהא מתני' תמני ש"מ המבדיל בתפלה צריך להבדיל על הכוס. וש"מ ברהמ"ז טעונה כוס וש"מ כוס של ברכה צריך שיעור וש"מ טעם מבדיל וש"מ המברך צריך שיטעום וש"מ טעמו פגמו וש"מ אומר שתי קדושות על כוס א' וש"מ ב"ש הוא ואליבא דר' יהודה. ליכא להוכיח מינה דסברי ב"ה בהמ"ז אינה טעונה כוס מדקאמר דב"ש הוא. דכולהו שבע דשמעי' מינה אית להו לב"ה אלא בהא קאמר דב"ש היא ולא ב"ה בהא דקאמרי מאור ואח"כ בשמים הלכך הכי קיי"ל. והא דקאמרי ב"ה מברך על המזון ואח"כ מברך על היין ולא אמרו דמברך על היין ואחר כך על המזון כמו כל הברכות קידוש דשבתות וי"ט ברכת נישואין ברית מילה והבדלה מפרש בירושלמי אמר ר' בא ע"י שהיא ברכה קטנה אם ברך על היין קודם שיברך על המזון שמא ישכח וישתה בהם הכא ע"י שהוא משלשלה על הכוס אינו שוכח ושותה. פי' מתוך שהם יושבים על השולחן וכבר אכלי חיישינן שמא ישכח וישתה אבל קידוש דשבתות וימי' טובים שעדיין לא אכלו ליכא למיחש שמא ישכח וישתה. ואמרי' פ' ע"פ ר' יעקב בר אידי קפיד אחצבא פגומה רב ששת בדיה דרב אידי קפיד אכסא פגומה פי' רבינו שמואל קפיד אכסא פגומה לקידוש ולהבדלה ולברכות המזון ולכל ברכות שתקנו לסדרן על היין שלא יברך על כוס פגום אבל אם רוצה לשתות יין צריך לברך בפה"ג אף אחר חבירו שבירך בו ושתה כבר מיהו אם אין לו אלא יין פגום מקדש עליו דקפיד לכתחלה משמע. מר בר רב אשי קפיד אפילו על חביתא פגומה. בכלי שמביאין יין מן החבית למזוג ממנו על הכוס אבל בחבית ששם הכניס יין לקיום לא קפיד עכ"ל. וכתב מורי רבינו יהודה בר' יצחק שירליאון בפ' אלו דברים שכדיי הוא רבינו שמואל לסמוך עליו שפי' שאם אין לו אלא יין פגום שמקדש עליו וכתב מורי רבינו אבי העזרי יש נוהגים שכל כוס ששתו ממנו מחזיקים אותו בחזקת פגום ומערין לחוץ כל מה שבכוס ומוזגין יין אחר לקדש עליו וגם לבהמ"ז עושין כן וכן נוהגין בארץ צרפת וגם ראיתי נוהג מורי רבינו אליעזר ממיץ. ומדקדקין לה מהא שמעתא שהרי מיירי דנפיש מכשיעורא כדאיתא בפ' אלו דברים ואי איתא ישפוך מעט בידים ויטעום מן הכוס ויחזור ויוסיף עליו מה שבידו ואין לומר נמי שמכשיעור צריך לטעום מדמשני דטעים ליה בידיה ש"מ דאין צריך ויש דיחוי. ובבית רבינו אבא מארי ראיתי שלא היו מערין לחוץ אלא כשהן שותין ממנו היה מוסיף עליו מעט יין או מים וכן נוהגין בכל ארץ אשכנז והמנהג שלנו נראה לי עיקר. וראיה מירושלמי פ' שלשה שאכלו דתנן אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אליעזר וחכ"א מברכין ר' זריקא בשם ר' יוסי בר חנינא מודים חכמים לר"א בכוס של ברכה שהוא נותן לתוכו מים כ"ש נהגין רבנן בהדין כסא דקידושא [כר' זריקא] פי' שהי' נותנין לתוכו מים ומסיים התם מילתא דר' יונה פליגא דר' יונה טעם כסא ומתקן לי' אין תימא שהיה מזוג והתניא השותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה דמו בראשו ואמר רבי יוחנן והוא שלנו בכלי מתכות. פי' ר' יונה לא היה רגיל בשתיית יין כדאמר בירושלמי (דזרעים) [רפסחים] אמר ר' יונה כד הוינא שתינא ארבע כסי דחמרא מחזיקנא רישא מדיבחא עד עצרתא והי' טועם מעט מלא לוגמיו מן הכוס והי' מצניעו למחרת ומתקן לי' כשהוא מוסיף עליו כשמברך. וזה שמדקדק אם כשבירך עליו מאתמול הי' מזוג א"כ איך הוה שתי למחר ומברך עליו כשהוא מוסיף עליו דהיינו תיקונו הרי מסוכן לשתות מהן שלנו הלילה ומשני ר' יוחנן לעולם היה מזוג ולא פליגא ואינן מסוכנין אלא בשלנו בכלי מתכות אבל בכלי אחר לא. מ"מ שמעינן מינה שיש תיקון בתוס' שאם צריך שיהיה כולו יין אחר היכי מדייק מינה הלא זה האחרון לא עבר עליו הלילה שאינו מזוג עדיין אלא ש"מ כדפרישית עכ"ל:
230
רל״אמדקתני הנכנס לביתו במו"ש וכו' לשון יחיד הי' מדקדק רבי' אליעזר ממיץ דאפי' יחיד שאכל צריך כוס של ברכה ואפי' תמצא לומר דאיכא חבורה גביה אכתי אם אין יחיד טעון כוס של ברכות המזון יבדילו כולם על אותו כוס ויאכל כ"א לבדו ולא יצטרכו כוס של בהמ"ז וכן כתב מורי רבינו יהודה בר' יצחק שירליאון דבהמ"ז טעונה כוס אפי' ביחיד מדקתני הנכנס דמשמע דביחיד מיירי ואמרינן נמי בפרק ע"פ והשלישי אומר עליו ברכת מזונו והתם מיירי אפי' ביחיד שתקנו ארבע כוסות אפי' ביחיד וכן היה נוהג זקינו של ר' שמואל בר' מאיר מיהו איכא למידחי כולהו דבשלשה מיירי וההיא דהנכנס לביתו לא חייבוהו לחלק מבני ביתו:
231
רל״בבפרק אלו דברים עונין אמן אחר ישראל המברך ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכ' כולה למימרא דישראל ואע"ג דלא שמע כל הברכ' עונה וכי לא שמע היכי נפיק דקס"ד דמתני' בא' מן המסובין עסקינן. אמר רב חייא בר (שילא) [רב] שלא אכל וכן אמר רבה בר אבוה שלא אכל הילכך ההיא דאין עונין אמן יתומה היינו שלא שמע ברכה כלל הא שמע מקצת ברכה אין זה אמן יתומה. אמר לי' רב לחייא בריה חטוף ובריך. פי' כשמושיטין כוס של ברכה הוי מחזר שיתנוהו לך ותברך וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך סבירא ליה כמ"ד עדיף המברך מן העונה אמן בעי מיניה שמואל מרב מהו לענות אמן אחר תנוקות של בית רבן כשלומדין ברכות מפי רבן א"ל אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקות של בית רבן הואיל ולהתלמד עשוין שאינן מתכונין לברך אלא ללמוד והני מילי בלא עידן מיפטרינהו אבל בעידן מיפטרינהו כשאומרי' הפטרה ומברכין בתורה ובנביא עונין אמן אחריהן:
232
רל״גבפרק אלו דברים מי שאכל ושכח ולא בירך ב"ש אומרים יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר: אמר רב יהודה בר אבין מחלוקת בשוכח אבל במזיד ד"ה יחזור למקומו ויברך תניא אמרו להם ב"ה לב"ש לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא בירך יחזור ויברך בראש הבירה א"ל ב"ש לב"ה לדבריכם אם שכח ארנקי של מעות לא יחזור ויטלנו לכבוד עצמו עולה לכבוד שמים על אחת כמה וכמה. משמע דב"ה מודו לב"ש שאם חזר למקום שאכל ובירך שבטוב עשה אלא שאין מטריחין עליו לחזור והכי מפרש טעמא דב"ה בירושלמי אלו פועל עושה בתוך הבור או בראש האילן שמא מטריחין עליו לחזור למקומו ויברך אלא מברך במקום שנזכר אבל בהגדת אלה הדברים מפרש דב"ה פליגי לגמרי אדב"ש דמסיק התם ב"ה אומרים יברך במקום שנזכר מה טעם שאם חזר הרי הוא כממעט את הכבוד לומ' אין לו רשות להקב"ה אלא באותו מקום בלבד ואם בירך במקום שנזכר הוא מעיד על הקב"ה שהוא שליט בעולמו ומלא כל הארץ כבודו לפיכך מתקלס בכל מקום ואגמרא דידן סמכינן דקיי"ל כב"ש דזאת הוא אחת מששה הלכות שפסק רב עמרם גאון הלכה כב"ש. וכתב רבינו יהודה בר"י שרליאון דהא דצריך לחזור למקומו ולברך היינו בדברים שטעונים ברכה לאחריהם במקומם שצריך לברך בהמ"ז אבל לא בדברים שאין טעונים ברכה לאחריהן במקומן כגון יין תאנים ורמונים שאין טעונין אלא ברכה אחת מעין שלש יברך במקום שנזכר ודלא כפי' ר' שמואל שפירש בע"פ שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהן במקומם:
233
רל״דמתני' ועד מתי חייב לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שיעור אכילה אמר ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב ורשב"ל אמר כל זמן שהוא צמא מחמת אכילתו אע"ג דשמואל סבר בירושלמי כר' שמעון בן לקיש אפ"ה קיי"ל כר' יוחנן וכן כתב מורי ר' יהודה בר' יצחק שירליאון דקיימא לן כר' יוחנן:
234
רל״הסליקא לה מס' ברכות
235
רל״ותניא בספרי בפרשה שלח לך וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ר' ישמעאל אומר שינה ביאה זאת מבל ביאות שבתורה בכל ביאות הוא אומר והיה כי תבואו והיה כי יביאך וכאן הוא אומר בבואכם ללמדך שכיון שנכנסו ישראל לארץ נתחייבו בחלה. אשר אני מביא אתכם שמה מיכן אתה אומר פירות ח"ל שנככנסו לארץ חייבים בחלה יצאו מכאן לשם ר' אליעזר מחייב ורבי עקיבה פוטר ורבי יהודה אומר פירות חוץ לארץ רבי אליעזר פוטר שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ להוציא של ח"ל ר"ע מחייב שמה שם אתה חייב חוצה לשם אתה פטו' יצאו מכאן לשם ר"א מחייב שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ בין בארץ בין בח"ל ור' עקיבא פוטר שנאמר שמה שם אתה חייב חוץ לשם אתה פטור. שמעי' מהתם דחלת ח"ל דרבנן ואמרינן בפ' כל הבשר ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת ח"ל נאכלת עם הזר על השולחן וניתנת לכל כהן שירצה א"ל אביי בשלמא אי אשמועינן חלת ח"ל בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ דאורייתא ולא גזרינן איכא למישמע מינה אלא ח"ל משום דליכא למיגזר היא. הא למדת דחלת ח"ל מדרבנן ואמר ר"פ עד כמה אמר שמואל [אין] תרומת חוץ לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצא עליו מגופו. וה"מ באכילה אבל בנגיעה לית לן בה אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה וכו' כלומר הואיל דתרומת ח"ל כנגיעה לית לן בה נדה קוצה לה חלה בח"ל שהוא דרבנן. ותנן נמי במס' חלה פ"ב פירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבי' בחלה יצאו מכאן לשם ר' אליעזר מחייכ וחכמים פוטרי'. והא דתנן פ"ק דקידושין כל מצוה שתלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים ופריך עלה בירושלמי ולמה לא תנינן אף החלה לא תנינן במתניתין אלא דברים שנוהגים בישראל ונוהגים בעכו"ם וחלה נוהגת בישראל ואינה נוהגת כעכו"ם. התם פריך אמאי לא תני שחלה נוהגת בח"ל מדרבנן כדתני כלאים שהם מד"ס. ואפי' בארץ בזמה"ז דרבנן היא כההיא דפ' יוצא דופן דאמר רב הונא ברי' דרב יהושע אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא שהרי שבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר ואמינא להו אנא אפי' למ"ד תרומה בזה"ז דאוריית' חלה דרבנן דתני' אלו נאמר כי תבואו הייתי אומר משעה שנכנסו שנים או שלשה ת"ל בבואכם בביא' כולכ' אמרתי ולא מקצתכ' וכי (כבש להם) [אסקינהו] עזרא לאו כולהו ישראל סליקו ופסק רבינו יצחק בר' אברהם זצ"ל וקיי"ל כדאמ' להו רב הונא בריה דר"י לרבנן שהרי ר' יוחנן סובר אליבא דר' יוסי פרק הערל דתרומה בזה"ז דאורייתא אלמא דסבירא ליה דתני לה וסבר לה להאי דסדר עולם וכיון דתני לה וסבר לה א"כ תקשה לך ההיא דעיסה שנדמעה דפטר ר' יוסי מן החלה דלא מתרצה אלא כדמהדר להו ר"ה בריה דרב יהושע לרבנן ואע"ג דלרשב"ל תני לה ולא סבר לה וכן לרב כהנא פרק יוצא דופן ולדידהו אין לי ראיה שתהא הלה דרבנן כ"א למ"ד תרומה דרבנן [דלמ"ד תרומה דאורייתא אפש' לומר דחלה נמי דאוריית'] מ"מ למאי דפסקי' תרומה בזה"ז דרבנן חלה כמו כן מדרבנן דבהא כולהו מודו דלר' יוסי חלה דרבנן ע"כ נראין הדברים דהילכתא כר' יוחנן לגבי תרווייהו דלית הילכתא כרשב"ל אלא כהני תלת וכן לגבי רב כהנא דהשתא רב לגבי ר' יוחנן ליתא רב כהנא מבעי' א"כ מילתא דרב הונא בריה דרב יהושע עיקר ואע"ג דאיכא שתי ברייתות פ"ב דכתובות חדא כרב הונא וחדא כרבנן מ"מ כיון דר' יוסי נמוקו עמו סבר בברייתא דרב הונא נרא' שהיא עיקר. ועוד כי אותם תירוצים היינו למ"ד אין מעלין מנשיאת כפים ואע"ג דרבא הוה בעי למימר אין מעלין דומה שדבריו נדחה וחזר בו מכח תירוצו דרב נחמן בר יצחק שהוכיח דהטעם משום דריע חזקתייהו ועיקר עכ"ל שהשיב הלכה למעשה להר' יהונתן זצ"ל מלוניל בשעה שעלה לארץ ישראל הילכך איתברר לן דחלת ח"ל דרבנן ואפי' בארץ בזה"ז דרבנן היא. הלכך השתא דפרישת דחלה בזה"ז דרבנן היא הרי היא בטילה ברוב בעלמא ואינה מדמעת כההיא דר"פ עד כמה דאמר שמואל תרומת ח"ל בטילה ברוב ופי' רבינו שלמה ומותרת לזרי' אע"ג דרבינו יצחק בר' שמואל פריך עלה מפרק ר' ישמעאל דתניא חלת נכרי נאכלת לזרים ותרומתו אינה מדמעת הא תרומת ישראל אפי' ח"ל מדמעת ומתוך כך פי' הא דאמר שמואל שהיא בטילה ברוב היינו דווקא לכהן בימי טומאתו [ולי נרא' דמותר] אפי' להאכילה לזרי' כדברי רש"י דמנ"ל למידק הא של ישראל אסור ומדמעת שאני אומר דישראל נמי אינה מדמעת והא גופא אתי לאשמועינן דתרומת עכו"ם בח"ל דוקא אינה מדמעת הא בארץ מדמעת אפילו תרומת עכו"ם ואין חילוק בין תרומת עכו"ם שהוא דרבנן לתרומת ישראל שהוא דאוריי' ובין עכו"ם ובין ישראל כח"ל אינה מדמעת ובארץ מדמעת ותדע שאין לדקדק הא דישראל מדמעת דא"כ כי פריך התם לרבא דאמר למ"ד מרוח עכו"ם אינו פוטר גלגול עכו"ם נמי אינו פוטר מדקתני ותרומתו אינה מדמעת ודייק הא תרומתו בארץ אסור' ומדמעת וקשיא לרבא דילמא אימא לך אינה מדמעת והא קמ"ל דתרומת ישראל אפי' ח"ל מדמעת אלא ש"מ דלית ליה לתלמוד' האי דיוקא וא"ת א"כ ליתני בסת' התרומ' בח"ל אינה מדמעת ובארץ מדמעת הא לאו מילת' היא דא"כ ה"א ה"מ תרומת ישראל אבל תרומת עכו"ם אפי' בארץ אינה מדמעת קמ"ל ומעתה לא קשיא לשמואל ולא מידי ושפיר מ"ל דמיירי להתירה לזרים וכ"מ בשאלתות דרב אחאי וז"ל וכהן טמא אסו' לאכול תרומה שנ' ובא השמש וטה' וגו' ותרומה שנתערבה בחולין אם יש שם מאה חולין ואחת תרומה מעלה את הא' ואומר ה"ז תרומה ושאר מותרין לזרים אבל תרומת ח"ל מבטיל לה ברוב רבה מבטל לה ברוב ואביל לה בימי טומאתו שתים חולץ ואחד תרומה נפלה תרומה לתוכו נוטל אחד ואומר ה"ז תרומה והשאר חולין ונאכל לזרים עכ"ל והיינו להדיא כמו שפי' רש"י ומה שכתב נוטל אחד ואומר ה"ז תרומה היינו כדתניא בתוספתא שתרומה צריך להרים ומפרש טעמא בידושלמי מפני גזל השבט פי' שלא יגזול בה הכהן והכי מוכח בפ' הערל וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם שני סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואמר רשב"ל והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה בשלמא לרשב"ל בדרבנן נמי בעי רבויי' והשתא אלו ידעינן בבירור שחולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה פשיטא שהיא מותר בלא ריבוייא אלא היינו טעמא דרשב"ל דקסבר שאפי' נתברר לבסוף שתרומה לתוך חולין נפלה אפי' הכי מאחר דאיכא רוב חולין שרי וש"מ דתרומה דרבנן בטילה ומי דוחקנו להעמידה בא' ומאתי' דהא והוא שרבו קתני היינו רוב בעלמ' משמע וכן השיב לי מורי רבינו שמחה בר' שמואל זצ"ל להיתר וז"ל ועל הלה שנתערבה בעיסה והבאתם מפ' ר' ישמעאל דמשמע דתרומתן של ישראל בח"ל מדמעת כך המשמעות ופי' כך חלתו בארץ ותרומתו ח"ל שהביאו לארץ אינה מדמעת הא תרומתו שגדלה בארץ אי נמי תרומת ישראל שגדלה בחוץ לארץ והביאה לארץ מדמעת אבל תרומת ישראל ח"ל אינה מדמעת ה"ל כדאמר ר"פ כל הבשר דחלת ח"ל בח"ל נאכלת עם הזר על השולחן אבל לא בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ ה"נ תרומה בח"ל מבטלה ברוב לאכלה בימי טומאתו ולא ידענא מה הועיל דבפ' אלו הן הנשרפין אלו הן שבמיתה בהן טמא שאכל את התרומה טהורה ואלו זר שאכל את התרומה לרב אינו אלא בלאו עכ"ל ושוב מצאתי שהשיב ר' יצחק בר' אברהם להרב רבינו יהונתן הכהן מלוניל כדברי וז"ל כך נראה כעיני לא מבעי' חלה שניה שלנו שאינה מדמעת אלא אפי' חלה שניה של משנה אינה מדמעת כדאמר בירושלמי עלה דההיא אורי ר' אבוה בבוצרה שהיא רובה אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה כו' עד דמסיק מתני' אמרה כן אפי' אחד באחד דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן פי' לא חיישינן אם מתחלפין זה בזה שאפי' תתחלף של חולין בה היא מותר ומה שכתבתי לעיל בשם רבי' דתרומת ח"ל אינה בטילה ברוב לאכילת זרים כ"א לאכול כהן בימי טומאתו אינו נראה בעיני דלכאורה לכ"ע מישרא שרי ואפי' לזרים דהא שמואל סתם קאמר תרומה בח"ל בטילה ברוב ולא מפליג בין זר לכהן טמא ועוד למה הוצרך לומר אח"כ אלא רבה מבטל לה ברוב כיון דבהכי איירי שמואל. ומפרק ר' ישמעאל אין אני רואה ראיה דהא כל עיקר דקתני תרומת נכרי אינה מדמעת לא נקט לפשטא דמילתא דא"כ הוי ליה למימר נאכל לזרים [אפילו לכתחלה] ולא נקט נמי לדיוקא דתרומת חוץ לארץ כי אם לדיוקא דידיה גופא כדאיתא התם ולמימר דמירוח העכו"ם אינו פוטר או דגזרינן משום בעלי כיסים ומדמע כשאר תרומה ומהשתא אין קושיא כלל הלשון דקתני תרומת נכרי אינו מדמעת דמשמע דוקא של נכרי דזה א"א לחלק בין המשמעות דהא לשון אינה מדמעת משמע בפחות ממאה ומשמע נמי בפחות מרוב כגון מחצה על מחצה אבל תרומת ישראל בחוץ לארץ אסורה במחצה על מחצה אבל בטילה ברוב ומיהו כל עיקר דיוקא נקט אלא לדיוקא דא"י דאי לדיוקא דתרומת ישראל ח"ל דווקא דבעי רוב דול"ל אינה אוסרת אפי' במחצה על מחצה ומ"מ הלשון אינו שקר אף לענין תרומת ישראל ח"ל כדפי'. הבן דימיתי לומר תחלה ולא למעשה. אבל אח"כ בפי' הקונטרס מצאתי כדברי שפי' בפי' תרומת ח"ל בטילה ברוב לאכול לזר ולא בעינן אחד ומאה הלכך נ"ל לפסוק דבין חלה שניה דמן הנהר ועד אמנם ולפנים אע"פ שהוא סמוך וכין תרומת ח"ל כיון שהוא רחוק בטילות ברוב עכ"ל:
236
רל״זחמשה דברים חייבים בחלה החיטין והשעורין והכוסמין ושבול' שועל ושיפון הרי אלו חייבים בחלה ומצטרפין זע"ז ירושלמי כתיב והי' באכלכם מלחם הארץ תרומה וגו' הייתי אומר כל הדברים יהיו חייבים בחלה ת"ל מלחם הארץ ולא כל לחם ואי מלחם ולא כל לחם אין לי אלא חטים ושעורים בלבד שאר מינים מניין ת"ל ראשית עריסותיכם ריבה ריבה דכל ר' יוסי בשם רשב"ל אזלית לקסרין ושמעית ר' אהא בר' זעירא אמר אבא הוה אמר לה בשם ר' ישמעאל נאמר לחם בפסח ונאמר לחם בחלה מה לחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ [אף לחם האמור בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ] ובדקו ומצאו שאין בא לידי מצה וחמץ אלא חמשת המינים בלבד ושאר דברים אינם באים לידי מצה וחמץ אלא לידי סירחון ר' ישמעאל בר נחמני שמע כולהון מן הדין קרייא ושם חטה שורה [ושעור'] נסמן וכוסמת גבולתו ושם חטה אלו החיטין שורה זו שבולת שועל ולמה נקר' שמה שורה שהוא עשוי כשורה ושעור' אלו השעורין נסמן אלו השיפון וכוסמת אלו הכוסמין גבולתו לחם ע"כ גבולתו של לחם ולמדין מן הקבלה א"ר סימון מן דכתיב ויסרו למשפט אלהיו יורנו כמו שהוא כתוב בתורה: חמשה דברים חייבים בחלה החטים והשעורין והכוסמין וש"ש ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זע"ז פי' מצטרפין זע"ז לשיעור חלה וזו המשנה היא שנויה בפ' ר' ישמעאל במנחות והתם בגמ' יליף לה כדיליף לה בירושלמי כדפי' לעיל. ואמר התם תנא כוסמין מין חטין ש"ש ושיפון מין שעורים ומהתם מייתי ראי' רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל דלענין חלה מתניא האי ברייתא דהאי ברייתא מייתי לה נמי בפ' כל שעה ופי' התם ר' שלמה דלענין תרומה איירי משום דאין תורמין ממין על שאינו מינו והקשה רבינו יצחק בר' שמואל דתנן בפ"ב דתרומות זה הכלל כל שהוא כלאים בחבירו לא יתרום מזה ע"ז אפי' מן היפה על הרע ותנן דפ"ק דכלאים החטין והזונין אינן כלאים זב"ז השעורין וש"ש הכוסמין והשיפון הפול והספיר אינם כלאים זב"ז והתם זוגי זוגי קתני דלא מצינו למימר דכולם אינם כלאים זב"ז דא"כ הוה קשה לשמעתין דהוה משמע דכוסמין מין שעורים ולא מין חיטין והכא משמע איפכא אלא ע"כ זוגי זוגי קתני והכי אמר התם בירושלמי לרדיא ר' יוסי בשם ר' יוחנן כולן זוגות זוגות מה על כל פירקא את אמר או על הא מילתא מן מה דאמר רב חמשה ירקות שאדם יוצא בהם בפסח כולם מותרין ליזרע בערוגה ואמר הדא דרב פליגא על ר' יוחנן הדא אמר על כל פרקין את אמרת ר' בא בשם רב כולהון זוגות זוגות אלמא דש"ש ושיפון שני מינין הם ושעורין ושיפון נמי שני מינין הם והוא הדין לתרומה כדפי' והכא קתני דמין אחד נינהו. הלכך נראה לרבינו יצחק בר' שמואל דלענין חלה איירי דאע"ג דלענין תרומה הוה שני מינין גבי חלה דניטלת מעיסה מצטרפין הואיל ועיסותיהן דומות זל"ז ולא חשיבי נמי שני מינין כשהן תבואה דהכי מוכח פ' ר' ישמעאל דתנן החטים והשעורים ועלה קתני בגמ' תנא כוסמין מין חטין אלמא גבי חלה מתנייא. מעתה קשיין אהדדי דמתני' תנן ומצטרפין זע"ז דמשמע דכולהו חמשה מצטרפין אהדדי לענין חלה ובההיא ברייתא קתני כוסמין מין חטין ש"ש ושיפון מין שעורים א"כ חטין וכוסמין מצטרפי אהדדי והני תלתא אהדדי ולא כולהו זע"ז ותנן נמי לקמן בפ' שתי נשים איזהו מין במינו החיטין אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטים משמע התם דכוסמין מצטרפין בהדי שעורים וחטין לא מצטרף בהדי חד מינייהו כ"א בהדי כוסמין ופי' רבינו יצחק בר' שמואל דה"ק כוסמין מין חטין כלומר אף מין חטין וכש"כ מין שעורים וש"ש ושיפון מין שעורים ולא מין חטין. הלכך כוסמין וש"ש ושיפון ושעורין מצטרפי אהדדי וכוסמין מצטרפי נמי בהדי חטין וחטין לא מצטרפי אלא בהדי כוסמין דוקא. וש"ש ושיפון ושעורים מצטרפי בהדי כוסמין ולא מצטרפי בהדי חטין. והשתא קשי' מתני' דקתני חמשה דברים חייבים בחלה ומצטרפין אהדדי ולא נהירא למימר דלצדדין קתני דמצטרפין וכדפרי' מדקתני הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין. ופי' רבינו יצחק בר' שמואל דמתני' איירי בכולל שכללן ועשה מהן עיסה ביחד אז מצטרפי כלהו אהדדי. ומתני' דפ' כל שעה ופ' ר' ישמעאל ומתני' דלקמן בפ' שתי נשים מיירי כגון שעשה כל אחד ואחד עיסה לבד והקיפם אהדדי ורוצה להפדיש חלה מזה על זה דאין מפריש מזה על זה אלא כדפי'. והכי מוכח ההיא דפ' שתי נשים דקתני שתי נשים שעשו שתי קבים ונגעו זה בזה אפי' הן ממין אחד פטורין ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב ושלא במינו פטור איזהו מין במינו החטים אינם מצטרפות עם הכל אלא עם הכוסמין וכו'. אלמא דבהכי איירי שעשה כאו"א עיסה לעצמו. והתם אמרו בירושלמי תמן תנינן איזהו מין במינו החטין אינם מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין וכו' ר' יוסי אמר לה סתם ר' יונה בשם ר' יוחנן תמן בנשוך ובאן בבלול. תני ר' חייא וכן כולן שבללן תבואה קמחין ובציקות מצטרפין עם ראשי עסיות אמר ר' (אסי) [יוסי] וההן נשוך לאו (במעורב) [במעורס] הוא ואת אמרת אינו מצטרף אף הכא אינו מצטרף. פי' ר' חייא הי' שונה שאם לש בצק ואין בו שיעור חלה. ולקח קמח או תבואה בעין כמו שהם ובללן עם הבצק צטרפין עם הבצק לשיעור חלה ולחייבו בחלה וקא מהדר לו ר' יוסי שאין זה אלא כמו נשוך דפרי' לעיל דאין מצטרף. ראשי עסיות כמו ראשית עריסותיכם. ונראה בעיני דקיי"ל כר' יוסי דאין מצטרפין דאמ' בפ' ר ישמעאל במנחות תנא התבואה והקמחין והבציקות מצטרפין זה עם זה. למאי הלכתא אמר רב כהנא לענין חדש. רב יוסף אמר לענין חמץ בפסח. רב פפא אמר לענין מעשר שני דאי אכיל להו חוץ לחומה לקי. רבא אמר לענין טומאת אוכלין ואלו לענין חלה ליכא מאן דאמר. הלכך כר' יוסי קיי"ל דלא מצטרפו לחלה: ירושלמי מהו שילקו על חלתו דבר תורה. ר' יונה בשם ר' יוסי ר' אבהו בשם ר' שמעון ב"ל אין לוקין על חלתו דבר תורה. אמר ר' יעקב ב"ר אחא רשב"ל כדעתי' דאתפלגון הפגול והנותר ששחקן. ר' (יונה ור') יוחנן אמרו לא בטלו זה את זה. אמר ר' יוסי תמן זה אסור וזה אסור. ברם הכא שני דברי' רבים על אחד מבטלין אותו וכבר בטלו עד שלא נעשו איסור אלו עשה חמש עיסות מחמשת המינין ועירבן ואמר רשב"ל אין לוקין על חלתו דבר תורה יאות. פי' קא מבעי' לי' היכא שלש עיסה מחמשת המינין אי לקי על חלתו אי לא ופשיט לי' דחייב בחלה דאורייתא כדתנן במתניתין דמצטרפין אלא הא מספקא ששני מינין מבטלין האחד והוה לי' התראת ספק דלא ידענא איזה בטל את חבירו ולא לקי א"ד אין מבטלין זה את זה ולקי עלה מן התורה. וארשב"ל אין לוקין עליו ומבטלין זר את זה והויא התראת ספק ולא לקי אלא מדרבנן ואמר ר' יעקב בר אחא רשב"ל לטעמיה דאמר הפיגול והנותר שבללן ואכלו פטור דבטלו זה את זה והוי' לה התראת ספק והכי מפ' לה בפ' התערובות הלכך הכא נמי בטלו זה את זה והוי לה התראת ספק. ר' יוחנן דאמר גבי פיגול ונותר לא בטלו זה את זה התראת ודאי היא ולקי מן התורה וקמהדר ליה ר' יוסי דהכא אפי' ר' יוחנן מודה כדמפרש טעמא:
237
רל״חמתני' אלו חייבין בחלה ופטורין מן דמעשר הלקט והשכחה הפאה וההפקר ומעשר ראשון שנטלה תרומתו ומעשר שני והקדש שנפדו ומותר העומר ותבואה שלא הביאה שליש ר' אליעזר אומר תבואה שלא הביאה שליש פטורה מן החלה. ירושלמי ותבואה שלא הביאה שליש מ"ט דרבנן נאמר לחם בפסח [ונאמר לחם בחלה] מהלחם האמור בפסח דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ אף לחם שנא' בחלה דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ. מאי טעמ' דר' אליעזר בתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת הגורן מפירות שהביאו שליש אף זו מפירות שהביאו שליש. ולית לי' לר' אליעזר לחם לחם אשכח תני בשם ר' אליעזר אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ירושלמי תני ר' יוחנן בן נורי אומר קרומית חייבת היא בחלה שהיא באה לידי מצה וחמץ ורבנן אמרין אינה באה לידי מצה וחמץ וניבדקה על עיקר בדיקתה הן חלוקין ר' יוחנן בן נורי אומר בדקוה ומצאו אותה באה לידי מצה וחמץ ורבנן אמרין בדקוה ולא מצאו אותה באה לידי מצה וחמץ. פי' בערוך כדאמר קרומא באגמי ובפ' כל שעה אמר מאי קדמות אמר אביי שיצניתא. א"ר [פפא] שיצניתא דמשתבחא ביני כולניתא. ובערוך שיצניתא פי' שהוא עשב עגול ככדור ובתוכו זרע. ע"א חטה דקה: בפ' כיצד מברכין אמר טרוקנין חייב בחלה. כי אתא רבין א"ר יוחנן טרוקנין פטור מן החלה ה"ג בספרים שלנו. ואומר רבינו יהודה ב"ר יצחק שירליאון גריס ע"פ הירושלמי כי אתא רבין אמר ר' יוחנן טרוקנין חייב בחלה. וכן גריס בערוך חייב בחלה. מאי טרוקנין אמר רב יוסף כובא דארעא. פרש"י עושה מקום חלל בכירה ונותן לתוכו מים וקמח כמו שעושין באילפס. בערוך פי' טרוקנין הוא גובלא שאופין על הארץ ולא בתנור. וזה לשון פי' ר"ח טרוקנין הוא כוב' דארע' גובלא בעלמא הוא שאופין אותו על הארץ אמר (רב) [ר' יוחנן] פטורה מן החלה דהא חיוב חלה מעריסה שנאמ' ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומ' עכ"ל. אמר אביי האי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא אמרי לה מירתח גביל. פי' נותנין קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכין על הכירה כשהיא ניסקת. ואמרי לה לחם העשוי לכותח. פי' שאין אופין אותו בתנור. אלא בחמה. תני ר' חייא לחם העשוי לכותחא פטור מן החלה. והתניא חייב כחלה התם כדקתני טעמא. דתניא ר' יהודה אומר מפני שמעשיה מוכיחין עליה. עשאה כעכין חייבת. ערוכה יפה ומקוטפת בגלוסקאות נאות גלי דעתיה דללחם עשאה. בלימודים פטורים. בנסרים בעלמא שלא הקפיד [על עריסתם] פי' ר"ח טריתא פטור מן החלה. ולא אתבריר לן מאי היא איכא דאמרי לחמא דהנדיקא וא"ד מירתח גביל והיינו קמח כשנותנין אותו בתוך מים רותחין. ונראין הדברים שאין נילושין בדרך עיסה. מיהו לחם העשוי לכותח אם עשאו כעכין שנושכות זו בזו ויש מפרשים כמין חלות חייבות. אם עשאו כלימודין פי' כגון עמודים ארוכים. כדגרסינן עושה לו לימודין וכו'. גלי דעתי' כיון דעשאו כלימודין לשוחקו בעי לי' ולא לאכילה קא מכוין הלכך פטור מן החלה ע"כ לשונו. תניא בתוספתא העושה עיסה לרבים חייב בחלה העושה עיסה לאוכלה בצק חייב בחלה. קמח קלי שגיבלו ועשאו עיסה חייב בחלה. ירושלמי בפ"ק תני קמח קלי שעשאו בצק חייב בחלה ר' יוסי בשם ר' יוחנן והוא שאפאן. והא דתניא העושה עיסה לרבים חייב בחלה נראה בעיני דמיירי שעושה עיסה של רבים שהם שותפים בה. אע"ג דליכא שיעור עיסה אלא בין כולם אפ"ה חייב בחלה. וקיי"ל ר"פ ראשית הגז דעיסת השותפין חייב בחלה. דאמר התם חלה אע"ג דכתיב ראשית דאיכא למימר נילף ראשית ראשית מראשית הגז מה להלן השותפין לא אף כאן דשותפין לא כתב רחמנא עריסותיכם לרבות דהשותפין. מיהו לשון הברייתא לא מיתרצת לי דהוה לי' למתני עיסת השותפין חייבת בחלה. ודוקא שאין דעתם לחלקה לעיסות. אבל אם דעתם לחלקה לעיסו' פטורה מן החלה כדמוכח לקמן גבי נחתום שעשה לחלק:
238
רל״טמתני' אלו חייבין במעשרות ופטורין מן החלה האורז והדוחן והפרגון והשומשמין והקטניות ופחות מחמשת רבעים בתבואה. פי' רבינו יצחק דסימפונ"ט זצ"ל. לע"ז אורז דוזי. דוחן מי"לא. פרגין פי' בערוך מקובי"צה בלשון כנען. ובלשון ערבי כשכ"ש. והוא ענין רמון אבל לא עגול כמוהו ומלא זרע בחרדל וכשמנענע קורא קיש קיש וכשינקב יוצא הכל מן הנקב והוא מתוק. ועושין ממנו שמן כמו משומשמין והשומשמין בלשון כנען פי' בלשון ישמעאל סמס"ם ובלעז סימס"מי [ודקטניות] זרעונין ירוקין הן: ירושלמי ופחות מחמשת רבעים בתבואה. אמר ר' אבינא הדא דאת אמר שהיו פחות מחמשת רבעים. אבל אם היו חמשת רבעים מצומצמות לא בהא אמר ר' יוסי בר בון בשם ר' אבינא לא על הדא איתאמרת אלא על הדא דאמר ר' יוחנן מדומע פטור מן החלה ספק (דימוע ו)הנאכל משום דמע חייב בחלה. ר' יוסי בר בון בשם ר' אבינא דהא דאת אמר כשהיו יותר מחמשת רבעים אבל אם היו חמש רבעי' מצומצמים פטורין מן החלה ונראה בעיני דתרווייהו לישני איתנייהו:
239
ר״ממתני' הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה הסופגנין פי' רבינו שלמה בפ' כל שעה עשויין בספוג ורבינו יצחק מסימפו"נט פי' בלשון לע"ז איספומלי. והדובשנין. פי' רבינו שלמה מטוגנין בדבש וכולו מין לחם. ורבינו יצחק מסימפונט פי' דובשנין קדא"לטא. ודאסקריטין פי' רבינו שלמה עשויין כצפיחת בדבש. דמתרגמי' איסקריטן. וחלת המסרת פי' רבינו שלמה מסרת תרגום של מחבת. פטורים מן החלה דכתיב באכלכם מלחם הארץ והני לאו לחם נינהו. והמדומע. פי' רבינו שלמה מדומע חולין שנפלה תרומה לתוכו פטור תרימו תרומה ולא שכבר היא תרומה. ירושלמי הסופגנין טרוקטא. והדובשנין מליגלא האסקריטין חליטין דשוק וחלת המסרת חליטין דמיי ר' יוחנן אמר טרוקטא חייב בחלה ואומר עליו המוציא לחם מן הארץ ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. רשב"ל אמר טרוקטא אינו חייב בחלה ואין אומר עליו המוציא לחם מן הארץ ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. ר' יוסי אומר חורי ר' יוחנן אמר כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. רשב"ל אמר כל שהאור מהלך תחתיו אינו חייב בחלה ואינו אומר עליו המוציא ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. אמר ר' יוחנן ובלבד על ידי משקה מתני' פליגי על ר' יוחנן הסופגנין והדובשנין והאסקריטן וחלת המסרת והמדומע פטורין מן החלה פתר לה בסופגנין שנעשו בחמה דתני יוצאין בסופגנין שנעשו באור ולית הדא פליג על רשב"ל פתר לה כשהי' האור מהלך מן הצד מליהון דרבנן פליג. ת"ר בספרי זוטא מלחם הארץ ולא כל לחם [פרט] למבושל הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע שפטורין מן החלה. ירושלמי כהנא שאל לשמואל לא מסתבר בדהיא דמע דתנינן תמן שרובו תרומה א"ל אף אנא סובר כן אלא כד תיסק לארעא דישראל את שאיל לה לר' יוחנן. כד סליק להתם שמע לר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' סאה אחת תרומה שנפלה לתוך תשעים ותשעה חולין פטורין כולן מן החלה. שאותה סאה של תרומה פוטרת את כולם. אמרי' בפ' ב"ש תנן התם הסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע כולן פטורין מן החלה מאי חלת המסרת אריב"ל זה חלוט של בעלי בתים. פי' אינו נעשה בתיקון לחם אמר רשב"ל הללו מעשה אילפס [הן ור' יוחנן אמר מעשה אילפס] חייבין והללו שעשאן בחמה. וקשה לר"ת דהכא משמע דלרשב"ל התנור גורם חיוב בחלה ולר' יוחנן האור גורם ואלו לקמן בפ"ג תנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטין ותטמטם בשעורין גלגלה בחטין וטמטמה בשעורין האוכל ממנה חייב מיתה הא למדת דגלגול גורם חיוב חלה ותנן נמי הכי נולד לה ספק טומאה עד שלא גלגלה תיעשה בטומאה משגלגלה תיעשה בטהרה ומייתי לה פ"ק דנדה ומפרש התם משגלגלה תיעשה בטהרה חולין הטבולין לחלה כחלה דמו. ופי' רבינו שלמה התם גלגול בחטין זהו גמר מלאכתה לחלה ותנן פ"ק דמכילתין תחלתו עיסה וסופה סופגנין תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה ובפ"ק דביצה אבוה דשמואל אמר גילגל העיסה מעי"ט אין מפרישין ממנה חלה ביו"ט. מכל אלה למדנו שגלגול גורם לחלה וכן מעשי' בכל יום שמפרישין חלה מעיסה והואיל ונתחייבה בחלה היכי פקע ממנה איסור חלה מפני שלא אפאה בתנור לרשב"ל ומפני שלא אפאה בחמה לר' יוחנן. על כן מפרש ר"ת דהא דאפלגו רשב"ל ור' יוחנן היינו כשלא באו לכלל עיסה מעולם דבההיא ודאי פטורי מן החלה כדתנן בפרקין עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה ובא רשב"ל [ואמ'] דכ"ז שלא אפא' או באילפס דומיא דתנור דהיינו שהרתיח ולבסוף הדביק לעולם פטורה מן החלה ופליג עלי' ר' יוחנן וסובר דוקא שעשאה בחמה פטורה אבל אם האור הולך תחתיו חייב ודוקא שלא ע"י משקין דהיינו שלא טיגנם בשמן אבל אם הי' ע"י משקין אף ר' יוחנן מודה דאינו חייב בחלה ואין אומ' עליו המוציא כדמוכח בירושלמי כדפרי' לעיל. ושמעי' מינה דכל היכא שלא בא לכלל עיסה. כגון שתחלתה סופגנין אע"פ שהולך האור תחתיו אם עשאו ע"י משקין בין לר"י בין לרשב"ל פטור מן החלה ומברכין עליו בורא מיני מזונות כגון מה שאנו קורין פנצו"לני ושפינו"לי. והיכא שתחלתה עיסה גמורה כגון שלשה לצורך גרמ"זילש לכ"ע חייב בחלה מיהו אין מברכין עליו המוציא דהא לית בי' תוריתא דנהמא. והיכא שלשה לצורך קרפלינש מה שאנו קורין ארבילי חייבת בחלה ומברכין עליה המוציא אע"פ שטגנן בשמן הואיל שבאו לכלל עיסה וגם הולך האור תחתיהן וגם יש כהן תוריתא דנהמא דהלכה כר' יוחנן דאמר כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא דאי כרשב"ל הוה ליה למחשבה בהדי הני תלת ר"פ החולץ. והא דקאמר ר' יוחנן ובלבד ע"י משקין היינו שלא באו לכלל עיסה אבל היכא שבאו לידי עיסה דאע"ג דע"י משקין מברכין עליו המוציא ובלבד דאיכא עלי' תוריתא דנהמא. וראי' לדבר דאמר בכיצד מברכין גבי מנחות נטלן לאוכלן מברך עליהן המוציא אע"פ שהם מטוגנין בשמן דאין לומר דמיירי דוקא במאפה תנור דהא ודאי אכולהו קאי. אלא ארבי"לי וכל כיוצא בהן שבלילתו עבה וראוים לבא לידי חיוב חלה דהיינו שלשין אותם אף על פי שטגנם בשמן במחבת חייבין בחלה ומברכין עליהם המוציא. דכל שהאור מהלך תחתיו נקרא לחם ל"ש שהדביק ולבסוף הרתיח ל"ש שהרתיח ולבסוף הדביק רק שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה ואומר עליו המוציא. ועיסה שנילושה לפניט"לטי ושפינו"לי אם טיגנם בשמן במחבת מברכין עליה' בורא מיני מזונות ואם אפאן במחבת שלא טיגנם בשמן חייבין בחלה ומברכין עליהן המוציא דזו היא ששנינו תחלתו סופגנין וסופו עיסה חייב בחלה. מיהו לענין המוציא לעולם בעינן דלהוי עלי' תוריתא דנהמא. ועיסה שנילושה לצורך גרומ"זליש חייבת בחלה ומברכין עלי' במ"מ משום דלית בהו תוריתא דנהמא. כל זאת השיטה לפי דברי ר"ת שפוסק הלכה כר' יוחנן כדפרי'. אבל רבינו חננאל פוסק דהלכה כרשב"ל דסבר אין לחם אלא שאפוי בתנור מדמסיק סתמא לא דכ"ע מעשה אילפס פטורין והכא כגון שחזר ואפאו בתנור פליגי וכו'. אלמא מעשה אילפס אפי' בלא שמן פטורין לדברי הכל. ותו מדאמר רבא מ"ט דר' יהודה דכתיב ואפו עשר נשים לחמכם בתנור אחד לחם האפוי בתנור קרוי לחם ושאינו אפוי בתנור אינו קרוי לחם. משמע לכאורה דכר' יהודה סבירא לי'. ותו דיתבי רבה ורב יוסף אחורי ר' זירא ויתי' ר' זירא קמי' דעולא. א"ל רבה לר' זירא בעי מני' מעולא. הדביק מבפנים והרתיח מבחוץ מהו וכל ההי' סוגיא אליבא דרשב"ל אתיא דא"ל רב יוסף לר' זירא בעי מניה מעולא הדביק מבפנים ואבוקה בנגדו מהו וכו'. ההי' נמי כרשב"ל אתיא דלר"י רק שמחמת האור נאפה בכל עניינים שיהי' הכל קרוי לחם אלא לרשב"ל קא מבעיא לי' דמחלק בין הרתיח ולבסוף הדביק בין הדביק ולבסוף הרתיח וקא מבעי' לי' אי הוה קפידותא בכך כאבוק' כנגדו אי לא הלכך מדשקלו וטרו אמוראי אליבי' ש"מ דכוותי' ס"ל. והלכתא כוותי'. הלכך לשיטת פי' ר"ח כל מעשה אילפס אפילו אינם מטוגנים בשמן בהדביק ולבסוף הרתיח כולם פטורים מן החלה שהיתה תחלתה סופגנין ואין אומר עלי' המוציא. אבל היכא שבאו לכלל חלה ולא נאפו בתנור חייבין בחלה ואין אומר עליהם המוציא כגון קרפלינ"ש מה שאנו קורין ארבי"לי וכש"כ פנצולנו"י ושפי"נולי. וכן הדעת נוטה כדבריו. מיהו רבי' יהודה בר יצחק כתב בפ' החולץ שדברי ר"ת הם עיקר. ורבינו יצחק אלפס כתב בפ' כ"ש ודכ"ע בין לר"י בין לרשב"ל הרתיח ולבסוף הדביק חייב בחלה דלחמא הוא כי פליגי כשהדביק ולבסוף הרתיח רשב"ל סבר כמעשה חמה הוי ופטור ור' יוחנן סבר במעשה אילפס הן ול"ש הרתיח ולבסוף הדביק ל"ש הדביק ולבסוף הרתיח נהמא הוא וחייב בחלה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. והלכתא כר' יוחנן והכי קא פסיק רב אחא משבחא במעשה אילפס כר' יוחנן ובעל הלכות אומר משמי' דמר כהן צדק הלכה כרשב"ל כשהדביק ולבסוף הרתיח ואיכא מאן דפסק כר' יהודה דאמר אין להם אלא האפוי בתנור בלבד אבל מעשה אילפס ל"ש הרתיח ולבסוף הדביק ול"ש הדביק ולבסוף הרתיח אינו קרוי לחם ואינו חייב בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואין מברכין עליו המוציא. ואשכחן עלי' פירכא מהא דגרסי' פ' החולץ האי חלוט דקא' מצה היא למאי הלכתא אמר רבינא לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אלמא אע"ג דמחלטא מעיקרא כיון דאפיה בתנור או באילפס לחם אקרי ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח עכ"ל. וזה לשון רבינו יואל ב"ר יצחק הלוי זצ"ל. שאלני ה"ר יב"ק בר מאיר על עיסת לקלצ"ינש ולגרמזיל"ש ולטגן אם חייבים בחלה בשיש בהן כשיעור כי הנשים נוהגות ליטול חלה. ולפי ראות עיני נראה לי הלכתא דרשב"ל דאמר הללו מעשה אילפס הן ופטורין ור' יוחנן פליג ומחייב ואקשי' וכו' ומוקי לה בתנאי. ומיהו לא קמה ודחינן לה דכ"ע מעשה אילפס פטורין. הלכך נ"ל דהלכתא כרשב"ל. מיהו כשהרתיח ולבסוף הדביק מודה רשב"ל והוא כמו פנכוכ"ש בל"א שמרתיחין ואח"כ מטגנין. דאפי' דר' יוחנן דפליג במעשה אילפס מודה בחלת המסרת כדפי' ריב"ל זה חלוט של בעלי בתים הואיל שמחליטין אותו ע"י מים כל צרכו אין זה קרוי אפיה אלא בישול ופטור מן החלה כדתניא בספרי מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל והסופגנין והדובשנין והאסקריטין וחלת המסרת והמדומע שפטורין מן החלה. ואחר הוא חלוט שחולטין אותו ואין מבשלין אותו בישול גדול אבל בישול גדול כמו שעושין לקלצינ"ש ולגרמזי"לש פטורין דר' יוחנן לא פליג אבריית' דספרי ובירושלמי חלת המסרת. דהא דברייתא דמותיב ר"י לרשב"ל הסופגנין והאסקריטין עשאן כאילפס חייבין ולא קתני בה חלת המסרת ש"מ דבהא מודה ר' יוחנן שפטור וכולה ההי' סוגיא דרבה ורב יוסף ור' זירא אזלא כוותי' דרשב"ל. ולפי' ר"ח ורב נתן שכתב בערו"ך חלט חלוט של בעלי בתים פי' אינן אפויות בתנור אלא על המסרת שהוא מין טיגון ואופין אותו חלות במסרת ע"י שמן ולפיכך נקראת חלת המסרת כלו' חלות האפויות במסרת לפירושם הסופגנין והאסקריטין אינן בטיגון. וכתוב בפי' ר"ח סוגיא דשמעתין סלקא דאין קרוי לחם אלא האפוי בתנור אבל מעשה אילפס פטורין וכו' עד דאשכחן בחלה ירושלמי אמר ר' יוחנן ובלבד מעשה אילפס ע"י משקין פי' שנתבשל במשקין במים. והא דתניא יוצאין בספוג מוקמה לה רשב"ל כשהאור מהלך מן הצד ואם היה האור מהלך מתחתיהם הרתיח ולבסוף הדביק שלא ע"י משקין לחם קרינ' ביה עכ"ל והוא סיוע לדברי דע"י משקין אפי' ר' יוחנן מודה דפטור וכן מוכח בירושלמי דגרסי' ר' יוסי אמר ר' יוחנן כל שהאור מהלך תחתיו חייב בחלה כו' עכ"ל:
240
רמ״אמתני' עיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה תחלתה עיסה וסופה סופגנין תחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה. פי' רבינו יצחק מסימפו"נט דרך בני אדם לשין עיסה לעשות חררה בתנור ואח"כ נמלכין לעשות סופגנין ופעמים לשין עיסה לעשות סופגנין ואח"כ נמלכין לעשות מאותה עיסה חררה חייבת בחלה. וכתב רבינו יואל ב"ר יצחק הלוי הואיל דלאפיית תנור נתכוין תחלה נתחייבה בחלה ושוב אינה פטורה אבל עשאה לעיסה לבשלה ולא לאפות בתנור פטורה כדתני' בספרי מלחם הארץ ולא כל לחם פרט למבושל. ירושלמי בינתים מהו ר' יונה בשם ר' (אבהו) [שכ"ל] בינתים כבראשונה. ר' יוסי בשם ר' שמעון בן לקיש בינתים כבאחרונה איזהו בינתים העושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומה והתרומה חייבת בחלה. ומנין שהחלה חייבת בתרומה. יצחק (בר) [בשם ר'] שמואל בר (מרתא) [אחא] משמי' דרב חלה תרימו תרומה. מנין שהתרומה חייבת בחלה מן קשי' פתרין הדין קרי' מאותה שכתב בה ראשית חלה תרימו:
241
רמ״במתני' הקנובקאות חייבות בחלה. פירש רבינו יצחק מסימפו"נט אין ידוע לנו ומסתבר עושין אותו מן [הקמח] ואופין אותו בשמש או בתנור וכשרוצה סולת כותשין אותו ונעשין סולת אפי' הכי חייבת בחלה. ירושלמי וכן הקנובקאות חייבות בחלה ר' חנינא בר עגול בשם חזקי' שקילטא שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה לסולתה תהא פטורה מן החלה. אמר ר' בא בר זבדא עיסת מברין חייבת בחלה שלא תאמר הואיל והוא עתיד להחזירה [לסולת'] תהא פטורה מן החלה. רב אמר עיסת כותח חייבת בחלה אמר ר' אבין שמא תימלך לעשותה (חלה) [חררה] לבנה:
242
רמ״גמתני' המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין החלוטה ב"ש מחייבין וב"ה פוטרין: תניא בתוספתא דמכילתן ר' ישמעאל ב"ר יוסי אומר משום אביו איזהו חלוט הנותן קמח לתוך החמין המעיסה חמין לתוך הקמח וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה הנעשין באילפס ובקדירה פטורין הנעשין בתנור חייבין. בפ' כל שעה אוקמ' לה דלא כר' יוחנן ואמר התם מאי שנא המעיסה ומ"ש החליטה. אמר רב יהודה אמר שמואל וכן אמר רב ואי תימא ר' יהושע בן לוי כמחלוקת בזו כן מחלוקת בזו ותברה מי ששנה זו לא שנה זו. חד תני המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין וחד תני החלוטה בית שמאי פוטרין ובית הלל מחייבין:
243
רמ״דמתני' נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה. פי' נחתום שעשה שאור שיעור חיוב חלה לחלקו לעיסות חייב אותו שאור בחלה. שלא בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות שמא ימצא לקוחות ועושה עיסה ומוכרה להם. נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ואין בשל אחת מהם כשיעור פטורה מן החלה. פי' אע"פ שעירבו הנחתום ויש באותה עיסה עצמה בשיעור חיוב אעפ"כ פטורה מן החלה הואיל וסופו לחלקו וליתן לכל אחת חלקה פחות מכשיעור וקיי"ל העושה עיסה על מנת לחלקה בצק פטורה אותה עיסה מן החלה. ירושלמי הממרח כרי של חבירו שלא מדעתו ר' יוחנן אומר נטבל רשב"ל אומר לא נטבל מתיב ר' יוחנן לרשב"ל והא תנינן נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור אם אין בשל אחת מהם כשיעור פטורה מן החלה ואין בשל כולהון בשיעור א"ל שניא היא שכן העושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה מן החלה. א"ל הא תנינן נחתום שעשה שאור לחלק חייב בחלה א"ל לא תתיבני נחתום [נחתום] לא בדעתו הדבר תלוי בדעת הלקוחות הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות והוא חוזר בו ועושה אותו עיסה. נראה בעיני דטעות סופר הוא וה"ג מתיב רשב"ל לר' יוחנן דאמר נטבלו דהא הכא בין כולם יש כשיעור ואפ"ה פטורה מן החלה דהוי לה כממרח כרי של חבירו שלא מדעתו דהא צרפם הנחתום לעיסות שלא מדעתם עבד וקתני פטורה מן החלה ותיובתא דר' יוחנן ושני לי' דשאני הכא שעשאה לחלק והדר פריך אהאי שינויא מנחתום דאע"ג דע"מ כן לחלק עשאה אפ"ה חייבת ושני לי' דלאו בדעתו הדבר תלוי אלא בדעת הלקוחות וקיי"ל כר' יוחנן דר' יוחנן ורשב"ל הלכה כר' יוחנן. ושמעי' משמעת' דהמגלגל עיסתו של חבירו שלא מדעת נטבלה לחלה כי היכי דהממרח כריו של חבירו שלא מדעתו דנטבל לתרומה ה"ה חלה ורמינן נמי מחלה אתרומה ומשנינן להו אהדדי ולא משנינן [דשניא] חלה מתרומה. ואשה שנתנה לנחתום לעשות לה עיסה אע"פ שיש בה כשיעור וגלגל מדעתה אעפ"כ אין הנחתום מפריש החלה עד שתתן לו רשות להפריש חלה כדתנן בפ' התורם קישות הפועלים אין להם רשות לתרום חוץ מן הדרוכות מפני שהם מטמאין את הגת מיד. פי' הבעלים ע"ה השכירו פועלים חברים לדרוך בענבים כדי להפריש תרומה בטהרה ובעבור כך רשאים לתרום עד שלא יגעו בו הבעלי' טמאים ויטמאו את הגת אבל בעלמא אין הפועלים רשאים והוא הדין דאין הפועלים רשאים להפריש את החלה דתרומה וחלה כי אהדדי נינהו. ונשים שגלגלו עיסה בשותפות אין אחת מהן רשאה להפריש חלה לכתחלה בלא דעת חבירתה ואם הפרישה חלתה חלה ונתקנה העיסה וה"מ בסתמא שלא הקפידה אבל אם הקפידה אפילו בדעבד אין חלתה חלה כדתנן בפ' התורם קישות השותפין שתרמו זה אחר זה רע"א תרומת שניהם תרומה וחכ"א תרומת הראשון תרומה ר' יוסי אומר אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה אבל אם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה ואמר בירושלמי מה אנן קיימין אם בממחין אף ר' עקיבא מודה אם בשאינן ממחין אף רבנן מודים אלא אנן קיימין בסתם. רע"א סתמן אינם ממחין רבנן אמרי סתמא ממחין שבקיאין לתרום דניחא לי' לשותף חבירו לתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי אין ניחא לי' ודאי והוה לי' כתורם שלא ברשות ומסיק שבסתם פליגי. ותו בירושלמי ההיא דר' יוסי מה כשיעור תורה דהיינו חטה אחת פוטרת את הכרי או כשיעור חברין שתקנו אחד מחמשים אין תעבדינה כשיעור תורה לית ר' יוסי כרבנן אין תעבדינה כשיעוד חברין ר' יוסי כרבנן. פי' ר"ל דהא דאמרו רבנן תרומת הראשון תרומה היינו שתרם כשיעור חברים דהיינו א' מחמשים והשתא [אם ר"י ס"ל שיעור תורה פליג אדרבנן ואי ס"ל כשיעור חכמים] ע"כ ר' יוסי מודה לרבנן כשתרם הראשון שיעורא דרבנן תרומתו תרומה וכן הלכה דהלכה כחכמים וכדר' יוסי וה"מ בדעבד אבל לכתחלה אין השותף רשאי לתרום בלא דעת חבירו בההיא דפ"ק דתרומות ירושלמי דאמר התם אתם ולא שותפין והתנינן השותפין שתרמו זאח"ז אלא כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר. כלום למדו לתרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשה. פי' פריך ממתניתין אהא דקתני אתם ולא השותפין לא דפריך מר' עקיבה דאמר תרומת שניהם תרומה דלדידי' ניחא לי' דלא קידשה אלא כ"א לפי חלקו כדפי' התם רבי' שמשון זצ"ל אלא לרבנן פריך דאמרו תרומת הראשון תרומה ומשני כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר ופריך כלום למדנו תרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כאן להלכה כאן למעשה כלומר דיעבד תרומתו תרומה דשותפין לא קפדי אהדדי וחשוב כאלו תרם מדעת חבירו. אבל לכתחלה לא יתרום גזירה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד. הלכך הכי נמי לא יפריש לכתחלה שותף את החלה בלא דעת חבירו ואם הפריש בדיעבד חלתו חלה והעיסה ניתקנה ואי שותף דקפיד הוא אפילו בדיעבד אין חלתו חלה וגם העיסה לא ניתקנה. והיכא שנתן רשות לחבירו להפריש חלה ה"ז מפריש ואם ביטל שליחותו קודם שהפריש אינו מפריש ואם הפריש אין חלתו חלה כדתנן פרק התורם קישות בד"א שלא דבר אבל הרשה את בנו או את עבדו או את שפחתו לתרום תרומתו תרומה ביטל אם עד שלא תרם בטל אין תרומתו תרומה אם משתרם בטל תרומתו תרומה. פי' בד"א הא דפליגי לעיל דלר"ע תרומת שניהם תרומה בשלא דבר כלו' שלא נטל רשות מחבירו לתרום אלא תרם מדעתו אבל הרשה שנתן רשות לבנו או לעבדו לתרום תרומתן תרומה. ביטל כגון שמינה שליח לתרום והלך לו ואח"כ ביטל שליחותו אם עד שלא תרם ביטל אין תרומתו תרומה ואם משתרם בטל לא בטלה שליחותו ותרומתו תרומה. ואמרי' בפ' הריני נזיר מן הגרוגרת דכי משוי אינש שליח במלתא דמצי עביד לי' השתא במלתא דלא מצי עביד השתא לא משוי. ומשמע משם לכאורה דאין אשה יכולה לומד לחבירתה קחי קמח ולושי לי עיסה והפרישי חלה הואיל שבשעת הצווי עדיין היא קמח ואינו ראוי לחלה דהמפריש חלתו קמח לא עשה כלום הלכך צריכה לומר לה לאחר גלגול שכבר נתחייבה בחלה ויכולה בעצמה להפריש חלה יכולה נמי לשויה שליח. ור"ת הורה שיכולה אשה לשוי' שליח להפריש החלות מכל עיסות שיהי' לה עד עולם אע"ג דהשתא לית לה עיסה ואינה יכולה להפריש חלה מ"מ כיון דכל שעה שרוצה יכולה ללוש עיסה ולגלגל להפריש חלה א"נ יכולה לקנות עיסה מגולגלת בסוף העולם שחייבת בחלה יכולה נמי לשוי' שליח. ורבי' יצחק ב"ר שמואל פי' הואיל ויכול ליתן לשליחו מעתה כל העיסות שיקנה בשבילו. לכך מפריש חלה באלו הן שלו ולא אתברר לי האי טעמא וכדברי ר"ת נראה בעיני. ולא דמי לההי' דנזיר גבי האומר לשלוחו צא ובקש וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם וקא שרי באחות גרושה שהיתה אשת איש בשעת הצווי משום דמלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח דשאני התם דאין בידו לגדש אשת חבירו אבל הכא יש כח ביד האשה ללוש עיסה מן הקמח שיש לה א"נ אין לה יש בידה כח לקנות ולגלגל ודמי לאומר פירות ערוגה זו מחוברין והביאו שליש יהיו תרומה לכשיתלשו על פירות הללו דאמר ר' יוחנן פ' האומר בקידושין דכל שבידו לא הוה מחוסר מעשה:
244
רמ״המתני' עיסת הכלבים בזמן שהרועי' אוכלים אותה חייבת בחלה ומערבין בה ומשתתפין בה ומברכין עלי' ומזמנין עלי' ונעשי' ביו"ט ויוצא בה ידי חובתו בפסח אם אין הרועים אוכלים אותה אינה חייבת בחלה ואין מערבין בה ואין משתתפין בה ואין מברכין עלי' ואין מזמנין עליה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח ואינה נעשי' בי"ט בין כך וב"כ מטמאה טומא' אוכלין: ירושלמי איזהו עיסת כלבים רשב"ל אומר כל שעירב בה מורסין פי' בזמן שלא עירב בה מורסין כל כך שהרועים אוכלים ממנה חייבת בחלה דאוכל בני אדם הוא ולחם קרינא בי' ומערבין ערובי חצירות ומשתתפין בה שיתופי מבואות ומברכין עליה המוציא. ומזמנין עלי'. פי' אם אכלו שנים לחם נאה והשלישי אבל מזו העיסה מזמנין. ונעשית בי"ט. פי' הואיל והרועי' אוכלי' אותה לחם קרינא בה. ואם אין הרועים אוכלים אותה שעירב בה כ"כ הרבה מורסין שאין הרועים יכולים לאבול ממנה אינה חייבת בחלה:
245
רמ״ומתני' החלה והתרומה חייבין עלי' מיתה וחומש ואסורה לזרים והן נכסי כהן ועולין באחד ומאה וטעונין רחיצת ידים והערב שמש ואין נטלין מן הטהור על הטמא ואין ניטלין אלא מן המוקף ומן הדבר הגמור. פי' זר האוכלן במזיד חייב מיתה בידי שמים שנאמר ומתו בו כי יחללוהו וחלה איקרי תרומה דכתיב חלה תרימו תרומה והאוכלן בשוגג משלם קרן וחומש קרן לבעלים וחומש לכל כהן שירצה. ואסורים לזרים פירש רבינו יצחק מסימפו"נט כשאוכל כזית תרומה או חלה במזיד חייב מיתה בשוגג תשלומין פחות מכזית איסור הוא דאיכא מיתה ותשלומין ליכא. ע"א אסורים לזרים משום מעשר תני לה ואשמעי' גבי מעשר דאפי' איסורא ליכא. ולא ידענא מה שייך הכא מעשר ושמא רוצה לומר דאגב דתני הכי גבי תרומה וביכורים דהתם קתני בסיפא משא"כ במעשר ואשמעינן גבי מעשר אפי' איסורא ליכא תנא נמי הכא גבי חלה ותרומה ואע"ג דהכא לא תני מעשר סמיך אההיא דתרומה וביכורים. והן נכסי כהן פי' רבי' יצחק דסימפו"נט דכתי' לך נתתים ואם נטמא מסיקו תחת תבשילו ולא לקדש בהן את האשה ונראה בעיני דט"ס הוא וכך יש להיות וכן לקדש בו את האשה דתנן בהאיש מקדש המקדש בתרומו' ה"ז מקודשת ואפי' הוא ישראל וכש"כ בהן ואמרי' נמי התם לעיל והרי חלה דכתי' תתנו לה' תרומה ותנן המקדש בחלה מקודשת. ועולין באחד ומאה. כדתנן בתרומה וחלה כתרומה. וטעונין רחיצת ידים. פי' דידים שניות נינהו ושני פוסל לתרומה. הלכך צריך ליטול ידיו לשם תרומה כל זמן דבעי אפי' לנגוע בה. ת"ר בספרי זוטא עבודת מתנה אתן את כהונתכם הקיש עבודת מתנה לכהונתכם. מה זו בנט"י. אף זו בנט"י. אי מה זו בקידוש ידים ורגלים אף זו בקידוש ידים ורגלים כו' אבל בתרומה בנטילת ידים סגי. והערב שמש. פי' בעל קרי אסור בהם עד שיטבול ויעריב שמשו. ואין נוטלין אלא מן המוקף. פי' כשהכרי צבור נוטל מתוכו ואומר זו תרומה. וכשהעיסה לושה נוטל הימנה מזו העיסה אבל לא ממקום אחר עליהן דהוי שלא מן המוקף. ומן הדבר הגמור. פי' תורם מן הפירות שנגמרה מלאכתן. והחלה מן העיסה ולא מן הקמח:
246
רמ״זמתני' האומר כל גורני תרומה וכל עיסתי חלה לא אמר כלום עד שישייר מקצת: ירושלמי עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה משום בל תחרוש. בל תזרע. בל תחסום. מפריש לקט שכחה פאה. מפריש תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני וחלה. ר' יצחק כדאתי מיסב לתרתי ידוי הוא פושט עשרתי' אצבעתיה ופריס ואמר הרי קיימתי עשר מצות. חלה על הכל תרומה על הכל. לה' זה השם המיוחד. מנין שלא עשה כלום עד שישייר מקצת ת"ל מראשית. ולא כל ראשית לא שנא חלה ל"ש תרומה. בתרווייהו כתיב בהן ראשית. ובעינן שירים הנכרין:
247
רמ״חהדרן עלך חמשה דברים
248
רמ״טפירות ח"ל שנכנסו לארץ חייבין בחלה. יצאו מכאן לשם ר' אליעזר מחייב (וחכמים פוטרין) [ור"ע פוטר] ועיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה ונאכלת בידים מסואבות. פי' רבי' יצחק מסימפו"נט דלענין חלה במחוברת דמיא וחייבת בחלה. ונאכלת בידים מסואבות דמי פירות אינם מכשירין וכן נראה בעיני דה"ג חייבת בחלה ול"ג פטורה מן החלה דאמר עלה בירושלמי ר' יוסי בר חנינא ר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא היא דתנינן תמן במס' טבול יום עיסה שהוכשרה במשקין ונילושה במי פירות ר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא משום ר' ידושע פסל את כולה ר' עקיבה אומר משמו לא פסל אלא מקום מגעו פי' הכי היכי דלר' יהושע מי פירות מחברין להיות כל העיסה א' שפסל את כולה ה"נ מחברין לענין חיוב חלה ולר' עקיבה דאמר משמו לא פסל אלא מקום מגעו דמי פירות אין מחברין ה"נ אין מחברין לענין חיוב חלה. רשב"ל מה פליגין כשהוכשרה. פי' במשקין ואח"כ נילושה שמי פירות מחוורין להכשיר אבל אם נילושה במי פירות ואח"כ הוכשרה אין מי פירות מחוורין להכשיר. פי' מי פירות אין מחברין לעיסה לחלה וה"ה שאין מחברין להכשיר הלכך עיסה שנילושה במי פירות לכ"ע פטורה מן החלה. ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא. פי' מתני' דקתני חייבת בחלה אע"ג דר' עקיבה אמר אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה ר' חייא בר בא בשם רבי יהושע בן לוי אין לך מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד. והשתא לרשב"ל לכ"ע עיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה אע"ג דקשיא לי א"כ מתניתין אמאן תרמיה. אם לא תאמר דרשב"ל פטורה קתני במתניתין והא לא מסתבר. מיהו ע"כ הכי אית לי' לרשב"ל דפטור' מן החלה אע"ג דלר' יוחנן לכ"ע חייבת בחלה ורשב"ל ליתא במקום ר' יוחנן לבד מהנהו תלת שאני הכא דר' יוסי בר חנינא קאי כוותי' דלר' עקיבה פטורה מן החלה וליתא לדר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא וקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ואפי' תמצא לומר דהיינו דוקא היכי דפליגי בסברא דנפשייהו אפ"ה קיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ואפי' יחיד במקום רבים כמו גבי כשות פ' תולין ואפי' תלמיד במקום רבו כמו ר' עקיבה במקום ר' אליעזר בכיצד מברכין גבי אביונות וקפריסין. וחלת ח"ל דרבנן היא כדפרישי' לעיל דאין לומר דהא דקיי"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל היינו דוקא בגידולי קרקע דמ"ט אימא הכי בלא ראי' ובלי סברא הלכך אתבריר לן דעיסה שנילושה במי פירות בלי מים פטורה מן החלה אפי' נילושה בששה משקין. מידו לענין הלכה למעשה נראה בעיני להחמיר כדברי ר' חייא בר בא בשם ר' יהושע בן לוי דאין לך מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד וקאי על ר' יוחנן (דהואיל) [דהוא אמר] ר' עקיבה מודה שמי פירות מחברין לחלה וקא מהדר דאין מחבר אלא שבעה משקין בלבד והם השנוים בפרק בתרא (דזבים) [דמכשירין] דתנן שבעה משקין הם הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש. אבל עיסה שנילושה בביצים ובשאר מי פירות אינה חייבת בחלה דלא אקרו משקה לא להכשיר ולא לחבר קלחי קמח להיו' שיעור לחייב בחלה כדתניא בתוספתא דשבת פ' הגוזז מנין לדם שהוא משקה שנא' ודם חללים ישתה. מנין ליין שהוא משקה [שנא' ודם ענב תשתה חמר מנין לדבש שהוא משקה שנאמר ויניקהו דבש מסלע מנין לשמן שהוא משקה] שנא' משתה שמנים משתה שמרים מנין לחלב שהוא משקה שנא' ותפתח את נאד החלב ותשקהו. מנין לטל שהוא משקה שנא' וימץ טל מן הגיזה מלא הספל מים. ותניא כתיב אשר יבוא עליו מים יטמא אין לי אלא מים. מנין לרבות הטל והשמן והיין והדבש והחלב ת"ל וכל משקה אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבוא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני ארבה את הטל היין והשמן והחלב והדבש שאין להם שם לווי ומוציא אני את מי תותים ואת מי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי אלמא לא אקרו משקה אלא הנהו שבעה בלבד לא להכשיר הזרעים ולא לחבר קלחי הקמח לשיעור חלה. בירושלמי אההיא דר' יהושע בן לוי אמר [ר' יוסי] בעי מה את אמרת לחלה או לטומאה אין תימר לחלה כש"כ לטומאה אין תימר לטומאה הא לחלה לא ר' יונה פשיט לה לחלה איתמרת כש"כ לטומאה ר' יונה כדעתי' דר' יונה תני ר' שמעון בן יוחי ריב"ל תני ר' שמעון בן יוחי [דתני רשב"י] ר' טרפון אומר נאמר כאן חלה ונאמר כאן חלת לחם שמן מה להלן עשוי' בשמן אף חלה האמורה כאן עשויה בשמן ושמן אחד משבעה משקין הוא הרי פשט ר' יונה דמלתי' דריב"ל אחלה איתמרת ויליף לה בג"ש דחלה חלה הלכך עיסה שנילושה בביצים או בשאר מיני פירות פטורה מן החלה. כך נראה בעיני אני המחב' יצחק ב"ר משה נב"ה. ושלחתי דברי אל חכמי פרי"ש הרב ר' יחיאל ב"ר יוסף והרב ר' שמואל ב"ר שלמה והשיב לי הרב יחיאל וזה לשונו על חלה שנילושה במי פירות ודאי גרסי' במתני' חייבת וכר' יוחנן קיי"ל ואף מאן דפטר דוקא מדאורייתא לאפרושי על החיוב אבל מניה וביה מיחייב וכן משמע דמדמי לי' לר' יונה כדעתיה [ומביא] ג"ש לחלת לחם שמן אבל לכ"ע מדרבנן מחייב ובשאר משקין אפשר שיש לו להפריש בלא ברכה עכ"ל. ואין נראין לי דבריו דע"כ ר' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל כדפסיק ר"ת מכח ההיא דמגילה דפ' בני העיר דאמר רב פפי משמי' דרבא מבי כנישתא לרבנן שרי מבי רבנן לכנישתא אסיר ורב פפא משמי' דרבא אמר איפכא אמר רב אחא ברי' דרבא כוותי' דרב פפי מסתברא דאמר ר' יהושע בן לוי ביהכ"נ מותר לעשותו ביהמ"ד ש"מ וקשי' לי' לר"ת דאדרבה כוותי' דרב פפא מסתברא דר' יוחנן כוותי' דכתי' ואת הבית הגדול שרף באש פליגי בה ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי ח"א מקום שמגדילים בו תורה וח"א מקום שמגדילים בו תפלה תסתיים דרבי יהושע בן לוי דאמר מקום שמגדילים בו תורה דאמר ר' יהושע בן לוי ביהכנ"ס מותר לעשותו ביהמ"ד תסתיים והשתא דאמר ריב"ל כרב פפי ור' יוחנן כרב פפא נימא דכדרב פפא מסתברא אלא אמר ר"ת דמדלא קאמר הכי ש"מ דר"י וריב"ל הלכה כריב"ל. הלכך האי דאתינא עלה נמי אין הלכה כר' יוחנן אלא כריב"ל. והאי נמי דכתב מאן דפטר דוקא מדאורייתא אבל מדרבנן חייב לא ידענא מנא לי' דמאי קשי' לי' דאימא הכי. ותו דכתב דבשאר משקין יש להפריש בלא ברכה הרי סותר את דבריו דאי מדרבנן אמאי לא יברך הא כל דרבנן בעי ברכה בפ' במה מדליקין. הלכך אין נראין דבריו כלל. והרב ר' שלמה ב"ר שמואל השיב לי וזה לשונו אמנם לפי סברתי אין הלכה כר' בא בשם ריב"ל כ"א כר' יוחנן או כר' יוסי בר חנינא דבין לרשב"ל ובין לר' בא בשם ריב"ל מפקי המשנה של מס' חלה ממשמעותה שהרי סתם משנה דמס' חלה קא מחייב עיסה שנילושה במי פירות וחייבת בחלה משמע בכל מיני פירות. ולריב"ל לא הויא חייבת בחלה כי אם בשבעה משקין בלבד וכש"כ לרשב"ל דסתם משנה דחלה לא כוותיה ולר' יוחנן ולר' יוסי בר חנינא הויא סתם משנה דחלה כמשמעותה עכ"ל. ולא ישרה תשובה זאת בעיני דמאי קשי'. דמתוקמא מתניתין לר' יהושע בן לוי בשבעה משקין דהם עיקר מי פירות. רבות כהנה בתלמוד הלכך נראה בעיני הלכה למעשה כדפרישי':
249
ר״נמתני' האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה מפני שיכולה לכסות עצמה אבל לא האיש: בברכות פ' מי שמתו מייתי לה ופירש התם רבי' שלמה אע"פ שערום אסור לברך אשה יושבת שרי שבישיבתה פני' של מטה בבושות בקרקע. אבל לא האיש מפני שבצים והגיד בולטים ונראין ואוקמה רב נחמן התם כגון שהיו פני' טוחות בקרקע דתניא התם שנים שהיו ישנים במטה אחת זה מחזיר פניו ויקרא ק"ש וזה מחזיר פניו ויקרא ק"ש ובלבד שיוציא ראשו חוץ לטלית. והא איכא עגבות. פי' דנגעי אהדדי. מסייע לי' לרב הונא דאמר רב הונא עגבות אין בהם משום ערוה נימא מסייע לי' האשה יושבת וקוצה חלתה כו' תרגמה רב נחמן כגון שהיו פני' טוחות בקרקע. פי' רבינו שלמה זצ"ל דבוקות ומכוסות כקרקע. ופי' ר"ח התם ואסיקנא דעגבות וכיוצא בהן נוגעות באחוריהן והן אברים שאין האיש רואה אותן בעת קריאתו אין בהם משום ערוה אבל רואה אותן אפי' באשתו ערוה היא ולא שרי' לי' למקרי ק"ש והא דמסייע מינה האשה יושבת וקוצה חלתה ומברכת ולא חיישינן משום ערוה אוקימנא דוקא יושבת כדי שיהי' פניה שלמטה כבושות בקרקע וערותה מתכסה ואינה נראה הכי הוא דשרי ואי ליתא הכי אסור עכ"ל. שמעי' מינה דהאשה ערומה אע"פ שיושבת אינה קוצה חלתה ומברכת אא"כ פני' של מטה דבוקות ומכוסות בקרקע ובאיש אפ"ה אסור מפני שבצים והגיד בולטים ואינם יכולים להתכסות. ונראה דוקא לענין האשה עצמה מועיל לה מה שפניה טוחות בקרקע לענין שהיא יכולה לברך אבל לענין שיוכל האיש לברך לפני' כשהיא ערומה אפי' טפח א' אפילו אשתו אסור לברך לפני' כההיא דפ' מי שמתו דאמר ר' יצחק טפח באשה ערוה ואוקמ' באשתו ובק"ש שאם טפח מגולה באשתו לא יקרא ק"ש כנגדה ואמר רב חסדא שוק באשה ערוה. ופי' רבי' שלמה שוק באשת איש ערוה להסתכל בה. וכן באשתו לק"ש וה"ה לברכה אבל האיש אפילו כולו ערום ואין ערותו נראית קורא לפניו ק"ש דאמר רב יהודה עכו"ם ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו מאי אריא עכו"ם אפילו ישראל נמי [ישראל פשיטא ליה דאסור עכו"ם] אצטריכ' לי' מ"ד הואיל וכתיב אשר בשר חמורים בשרם וגו' אימא חמור בעלמא הוא קמ"ל דלענין ערוה כתיב בהו וערות אביהם לא ראו. ופי' ר"ח התם דמיירי בערותו נראית הלכך שמעי' מהתם דאחד ישראל ערום וא' עכו"ם ערום אם עגבותיהם וערותם מכוסות אע"פ שכל גופם ערום מותר לקרות ק"ש כנגדם ומותר לברך כנגדם. מיהו אם הפרישה חלתה ערומה בדעבד חלתה חלה כדתנן פ"ק דתרומות דערום לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה ומפרש בירושלמי לכתחלה לא יתרום מפני הברכה. וכשהיא מפרשת חלה מברכת ברוך אתה ה' אמ"ה אקבו"צ להפריש חלה מעיס' כדכתב רבי' יצחק דסימפו"נט. ואמר בירושלמי בברכות פרק הרואה המפריש חלה לעצמו אומר להפריש חלה המפריש לאחר אומר להפריש חלה לשמו. מאימתי מברך משעה שהוא מפריש. ודלא כדברי האומר שמברך להפרי' תרומה כדכתיב חלה תרימו תרומה דחלה אינו אלא שם עוגה כדכתיב שתים עשרה חלות. מיהו הא דקאמר בירוש' דלאחר מברך להפריש חלה לשמו לא ידענא אי קיי"ל הכי דצ"ל לשמו דמאי לשמו שייך דהיכן מצינו הפרשת חלה שצריכה לשם בעלים. והכי קתני התם טובא דהיכא דעבדינהו לאחרים שצריך לברך בשעת עשי' לשמו כבי סובה וגבי לולב וגבי מזוזה וגבי תפלין וגבי ציצית וגבי מעקה וגבי תרומה ומעשר: ברוב מקומות מזכיר ושונה נשים אצל מצות חלה כגון הכא דקתני האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה ולעיל פ"ק נשים שנתנו לנחתום לעשות להם שאור ולקמן שתי נשים שעשו שני קבין ובפ' תינוקת תנן בראשונה היו אומרים היושבת על דם טהור רוצה לה חלה ופ' עד כמה אמר רב הונא נדה קוצה לה חלה ובפ' במה מדליקין תנן על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה [בחלה] ובהדלקת הנר. ובשוחר טוב במזמור אלי אלי למה עזבתני אמר שלש פעמים כאן כתוב אלי אלי אלהי ולמה אלא אמר מיכן אמרה אסתר לפני הקב"ה רבש"ע שלש מצות הזהרת לנו ע"י משה רבינו נדה חלה והדלקת הנר כלום עברתי על אחת מהן למה עזבתני. ובתנחומא בילמדנו דיש פ' אלה תולדות נח ולמה נצטוו נשים על מצות הללו ומפרש מצות חלה למה שאדם הי' חלתו של עולם כך שנו רבותינו כיון שהאשה נותנת מים בעיסה נוטלת חלה כך עשה הקב"ה. אמר ר' יוסי בן קצרתא כיון שנתן מים על הארץ מיד הגביה אדם חלתו מן האדמה שכן כתי' ואד יעלה מן הארץ מיד ויצר ה'. מכל אלה שמעינן דמצות חלה על הנשים הוטלה לתקן עיסה מטבלה ולהפריש חלה ומצוה שלה היא. אע"פ שעיסה משגלגלה נעשית טבל ואסורה בין לנשים בין לאנשים. מיהו מצות הפרשת חלה על האשה דמיא הלכך אע"פ שהעיסה היא של בעלה היא משוויא שליח להפריש חלה אפילו שלא מדעת בעלה דהא מצוה דירה היא וחוששני לומר שלכתחלה לא משוי שליח להפריש חלה הואיל ומצות אשתו היא:
250
רנ״אמתני' העושה עיסה קביים ונגעו זה בזה פטורין מן החלה עד שישובו. פי' רבינו יצחק דסימפונ"ט זצ"ל שעשאה קב כאן וקב כאן ונגעו זב"ז פטורין מן החלה. עד שישובו. שיתחברו העיסות אחת לחבירתה שלא תוכל להפרידן זו מזו שלמים אלא זו נוטלת מבצק חבירתה וחבירתה ממנה ככלב הנושך לאדם ונוטל מבשר אדם. ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן. אף כשרודה אותו מן התנור לסל הסל מצרפן ומחייבן בחלה. ירושלמי אמר ר' יונה אמר ר' חייא בשם ר' אחא רבי אמי בשם ר' יוחנן והוא שנשבו אית תניי תני הסל מצרפן ואין התנור מצרפן ואית תניי תני התנור מצרפן. א"ר יוחנן נשכו כאן וכאן מצטרף לא נשכו כאן וכאן אינו מצטרף ומתני' כגון אלין ריפתא דבבל. וקשיא דאוקמ' ר' יוחנן לדר' אליעזר והוא שנשבו והכי נמי מוקי לה ריב"ל באלו עוברין והא קתני ר' אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן. מדקתני אף שבא להוסיף על דברי ת"ק דלא בעינן נושכין. ואי לא גרסינן אף אתי שפיר דאיכא למימד דר' אליעזר סבר שיהיו נושכין וצרוף הסל מיהו קשה לשבש הספרים ולמחוק אף. ונראה בעיני אני המחבר דה"פ דברי ת"ק פטורין מן החלה עד שישוכו. פי' עד שיתנם לתנור ויהיו נושכין זב"ז פי' נוגעים זב"ז ויצרפם התנור לחלה כי כשנוגעים זב"ז בתנור נדבקים בתנור יחד אבל בסל שכבר נאפו אע"פ שנוגעי' זב"ז הואיל ואינם נדבקי' יחד אין הסל מצרפן לחלה ואתא ר' אליעזר למימר אף הרודה לסל הסל מצרפן ואוקמ' ר' יוחנן והוא שנשכו בעודן בתנור ורדה אותן לסל הסל מצרפן. ולת"ק אע"פ שנשכו בעודן בתנור הואיל ורדה אותם לחוץ אע"פ שחוזר ונותנם לסל שוב אין הסל מצרפן. והנהו ברייתות אוקמ' ר' יוחנן תרווייהו כר' אליעזר דקיי"ל כר' אליעזר כדפסקי' באלו עוברין. מיהו ליתא לא דר' יהושע בן לוי דאלו עובדין [ולא דר' יוחנן דירושלמי] אלא קיי"ל כר' חנינא דאוקמה לר' אליעזר באלו עוברין אפי' כעכין שאינן נושבין. בפרק אלו עוברין תנן כיצד מפרישין הלה בטומאה ביו"ט של פסח. דכשנטמאת העיסה שוב אין חלה הנטלת ראוי' לכהן הרי אינו יכול [לאפותה] מאחד שאינה ראויה לכהן לאכילה ולשהותה ולשורפה לערב א"א שלא תחמיץ. ר' אליעזר אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה תחלה. דאכתי כל חדא וחדא חזיא לי' דמפריש מכל חדא [פורתא] ולאחר אפיה אם רצה יפריש חלה שלימה על כולן כדתניא בגמ' דקסבר ר' אליעזר הסל שהוא רודה מן התנור לתוכו מצרף לחלה. בן בתירא אומר תטיל לצונן. אמר ר' יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא מפרשתה ומניחתה עד הערב אם החמיצה החמיצה תניא ר' אומר הלכה כר"א ור' יצחק אמר הלכה כבן בתירא וקיי"ל הלכה כר' מחבירו הלכך הלכה כר' אליעזר דלא תקרא לה שם עד שתאפה תחלה ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר דאמר הסל מצרפן. ואנן האידנא כל חלות שלנו לא חזיא לכהן שכל כהנים שבזמה"ז טמאי מתים ואין לנו הזאה א"כ בעינן למעבד כר' אליעזר. מיהו רבינו יצחק ב"ר שמואל אומר דאנן שרי לן לקרות לה שם קודם שתאפה דבמקום שיש כהן קטן מותר לאפותה בי"ט משום דחזיא לי' כדאמ' בבכורות פרק עד כמה אין תרומת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו. וכן פסק בהלכות גדולות. בהלכות רב כהן צדק ריש מתיבתא דאפילו ליכא כהן קטן. אי איכא כהן גדול שרי דחזיא ליה ע"י ביטול כרוב כדאמר בפ' עד כמה רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. ומיהו בלא ביטול ברוב מספקא ליה לרבינו יצחק ב"ר שמואל אי שרי משום שיכול לטבול לקריו ומותר לאכול בתרומת ח"ל שאינן מטוהרין משאר טומאות כגון טמאי מתים כדמוכח ר"פ בנות כותים מעשה הי' והטבילוה קודם לאמה כדי לסוכה שמן של תרומה. מפני שהוא מסתפק אם צריך הערב שמש לקריו. ואע"ג דבטומאת שרץ מוכח בפ' עד כמה שא"צ הערב שמש. וא"כ היה אסור לאפותה בי"ט בעבור שאינו יכול לאוכלה עד הלילה מוצאי י"ט. מיהו יש להתיר ע"י ביטול ברוב כדפרישית. והיכא דליכא כהן כלל אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל דשרי אי קיי"ל כרבה דאית ליה הואיל ומקלעי ליה אורחין. וזה לשון רבינו יצחק אלפס אבל חלת ח"ל מדרבנן היא ולא צריכה ולא מידי אלא קורא לה שם ואפי לה לכתחלה ואכיל לה כהן קטן דאמר שמואל אין חלת ח"ל אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו באיש אשר יראה קרי ובאשה עד שתראה נדה ואי ליכא כהן קטן עבדינן כר' אליעזר דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפק יומא טבא שרפינן לה וכן הלכתא. הרי התיר דוקא היכא דאיכא כהן קטן אבל אי ליכא כהן קטן אינו רוצה להתיר אי איכא כהן גדול משום דחזיא לי' ע"י ביטול וגם אינו רוצה להתיר ע"י הואיל. ותימא הוא שהרי איהו גופיה פסיק הלכתא כרבה דאמר הואיל. וכתב רבינו אליעזר ב"ר יואל הלוי דרוב הגאונים פסקו אפי' חלת האור יקרא לה שם הלה ושוב יאפנו דהא חזי' לכהן קטן אפי' לית' בעיר אמר הואיל ומקלעי לי' אורחין דהלכתא כרבה דאמר הואיל. וכן פי' ר"ח וכן שיטת ה"נ ורבינו אליעזר ב"ר נתן ז"ל. אך בזה לא הושוה לשאר גאונים דבעו שיהי' כהן קטן בעיר אבל ליכא כהן קטן בעיר שלא יצא טומאה מגופו בחלת ח"ל א"נ בחלת א"י שאסורה לבל הטמאים עבדינן כד"א דלא תקרא לה שם. והלכתא כרבה דקאי כר"א דפסקי' כוותי' ובשאר חגים אי בעי קורא לה שם מיד לדברי הכל ומצניעה בלא אפיה עד החול. וכה"ג ובהלכות קטועות כתב היכי דמשתלי ולא מפריש חלה שקיל חדא ריפתא ויהיב לכהן אפי' גדול ואכיל לה והא דתנן אין מגביהין תרומות ומעשרות ביו"ט ה"מ בתרומת דגן דאפשר לאפרושי מאתמול אבל חלה שפיר דמי דהא בעי למיכל נהמא חמימא וכדין כהן קטן שלא ראה קרי כך דין כהנת קטנה שלא פירסה נדה עכ"ל: חוזרני אההיא דלעיל דפרישת דאפי' ליכא כהן קטן אי איכא כהן גדול דשרינן לאפות חלה בי"ט משום דחזיא לי' ע"י ביטול. אבל בהא ליכא למטעי ולהתיר אפי' היכא דליכא כהן כלל משום דחזיא לישראל ע"י ביטול ברוב כדפרי' לעיל דשמא דאע"ג דאיסור דרבנן מבטלין לכתחלה ה"מ שאר איסורין אבל חלה שהיא מתנות כהונה לא שרי לי' לישראל לבטלה לכתחלה בחולין ולאוכלה ואפי' ע"מ לשלם לכהן. אבל כהן עצמו ה"נ דמבטלה לכתחלה כרבה דהוה מבטל לה ואכיל לה בימי טומאתו. אבל מה שאינם מתירין היכא דליכא כהן קטן ואיכא כהן גדול אלא משום דחזיא לי' ע"י ביטול ברוב אע"ג דכל חלות שלנו טמאות הם כי כולנו טמאים ואף הכהנים שאינם מטמאים למתים הם טמאים מחמת שנוגעים בבני אדם שהם אבות הטומאה ובכלים שנטמאו באוהל המת. מעתה כל החלות שלנו טמאות הם וגם הכהנים טמאים. אפ"ה לא חזיא להו חלה טמאה בימי טומאין כההיא דפ' האשה רבה אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים שילם חולין טמאים סומכוס אומר משום ר' מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין במזיד אין תשלומיו תשלומין וחכ"א בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין וחוזר ומשלם חולין טהורים והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין אמאי תבוא עליו ברכה דאכל מידי דלא חזי' לי' בימי טומאתו וקא משלם מידי דחזי ליה בימי טומאתו הא למדת דכהן טמא אסור לאכול תרומה טמאה הלכך אין להתיר אלא על ידי ביטול ברוב. בפרק אלו עוברין אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ וכן לחלה. שיעור עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה שהוא שיעור לעומר מ"ג ביצים וחומש ביצה כמנין חלה. וכיצד משערין אותו לוקה כלי גדול כגון יורה וממלאה מים על כל גדותיה ונותן תחתי' כלי גדול המקבל מים שיצאו ממנה ונותן לתוך היורה מ"ג ביצים ועוד והמים היוצאים הם שיעור העומד ושיעור הכלי כשיעור המים ההם. ובענין זה אית' בירושלמי פרק ע"פ תמן תנינן המוציא יין כדי מזיגת הכוס ר' זעירא בעי קומי ר' יאשי' כמה הוא שיעורן של כוסות א"ל נלמוד סתום מן המפורש דתני ר' חייא ארבע כוסות שאמרו חכמים ישנו רביעית יין האטלקי (וכמה הוא רביעית האטלקי לוג. וכמה הוא לוג שיתא ביעין. רביעית לוג ביעא ופלגא וכד את בעי משערין ללוגין את נסיב שיתא ביעין לא רבא ולא זעירין אלא מיצעין ואת נסיב קדירה אוכל מה דהוא מלא מים ומלא לי' ויהיב מלרע מנא חורן וקביל מיא ויהיב שית ביעין ואלין מייא דנפלין במנא ארעיא הוא יהיב שיעורא דלוגא בזה הוא שיעורו של כוס) אמר רב יוסף הני נשי דידן נהוג למיפא קפיזא קפיזא לפיסחא. פי' רבי' שלמה שלשת לוגין א"ל אביי מאי דעתך לחומרא כדי לשומרן מן החימוץ חומרא דאתי לידי קולא דקא מפקעי לה מחלה א"ל דעביד בר' אליעזר דתניא ר"א אומר הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' אליעזר. א"ל והא איתמר עלה דאמר רבי יהושע בן לוי ל"ש אלא ככרות של בבל שנושכות זו מזו. שהן רחבות ועגולות כעין שלנו ובשמרביקין זה אצל זה בתנור נושבות זו מזו הלכך חדא הוא אבל כעבין ארובין וקצרין ואין נושבין זו מזו לא. א"ל הא אתמר עלה אמר ר' חנינא אפי' כעכין. פי' רבינו שלמה והאידנא קיי"ל כר' אליעזר בחלה של אור דכיון שאין שורפין קדשים בי"ט ולשהותה א"א ומשיקרא לה שם אסור לאפותה דהא לאו בת אכילה היא לא קרינן עלי' שם חלה אלא עושה חררה קטנה אצל גדולה ואופה שתיהן וכשהוא רודה נותן לסל והוא מצרפן ונוטל הקטנה וקורא לה שם ומברך ומצניעה ושורפה משתחשך או למחר וכן הורה רבינו יעקב ב"ר יקר ע"כ לשונו. וסתם את דבריו אי דוקא היכא דליכא כהן קטן ולא פליג ארבותינו וכדפרי' לעיל או אע"ג דאיכא כהן קטן ופליג עלייהו. ופי' רבינו יצחק בר יהודה ה"מ בתנורים שלהם שהם קטנים איכא למיחש לחימוץ שהיו צריכין בכל עיסה ועיסה לחממו. אבל אנו שיש לנו תנורים גדולים עדיף טפי שילוש הרבה ביחד ויהיו עסוקין בעיסה תדיר שלא תכא לידי חימוץ כדתנן ר' עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל העצים ולא כל התנורים שוין זה הכלל תפח תלטוש בצונן שלא יחמיץ. וכן נוהגים האידנא שלשים הרבה ביחד. מיהו מנהג גרוע ורעוע הוא שלשים הרבה ביחד ושוהים הרבה שעה גדולה קודם שיוליכום אל התנור כי גם הגאון לא התיר אלא שיהיו תדיר עסוקין בעיסה שלא תתחמץ אבל כמו שעושין שלשין הרבה ביחד ושוהין הרבה כי האי גוונא לא התיר הגאון ויש מורים היתר מפני הבעיטות שאנו עושין כההיא דר"פ ב"ש דת"ר בש"א אין אופין פת עבה בפסח וב"ה מתירין וכמה פת עבה אמר רב הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח מתקיף לה רב יוסף אם אמרו בזריזין יאמרו בשאינן זריזין אם אמרו בפת עמילה יאמרו בפת שאינה עמילה אם אמרו בעצים יבשים יאמרו בעצים שאינם יבשים אם אמרו בתנור חם יאמרו בתנור צונן אם אמרו בתנור של מחבת יאמרו בתנור של חרס. ופי' רבי' שלמה [עמילה] בריזיר בלע"ז בכדתנן כל המנחו' טעונות שלש מאות שיפות ושלש מאות בעיטות ופת עמילה שאינה ממהרת להחמיץ שעמילתה מעכבתה. הלכך לדידן הא עבדינן כמה בעיטות כמו גבי לחה"פ [אבל נראה דלא דמי דהא גבי לחם הפנים] עוד איכא טעמא אחרינא שהכהנים היו זריזים ועצים יבשים ותנור חם ותנור של מתכת. ועוד דהתם לא היו שוהים לאחר הבעיטות לא כלום. מיהו אי נתחמם התנור כל צרכו ויש עדיין אש בתנור שאינו מניח לצאת החמימות ולהצטנן התנור אז ודאי מוטב שילושו הרבה ביחד ויתנו לתוך התנור מיד בלא איחור ושהיה וזה הוא מנהג הגון וכשר. ורבינו יצחק אלפס פסק דבימות הפסח אסור למילש יותר על חמש רבעים קמח ועוד דהיינו שיעור חלה. והיינו דאמר רבא קבא מלוגנאה לפסחא. ורבינו אבי העזרי כתב נראין הדברים הואיל ודחאה רב יוסף לרב הונא דטפח לא עבדינן אבל בציר מהכי עבדינן לפי הזריזות וכן הוא המנהג ללוש חמש רבעים קמח ועוד יחד לא יותר ולעשות עוגות דקות פחות מטפח. הלכך לדידן דאפינן בשיעור חלה לא בעינן צירוף הסל דלא איירי ר' אליעזר אלא כשאפה פחות מכשיעור שהסל מצרפן להתחייב בחלה אבל כשאפה כשיעור א"צ צירוף הסל אעפ"כ כשר הדבר ליתנם לסל ולצרפן כדי ליטול מן המוקף דאע"ג דקיי"ל בירוש' דכל דבר שאינו מקפיד על תערובתו הבית מצרף מיהו הנהיגו כן מפני שפעמים לשין רק עומר אחד ונחלק לשנים או לשלשה כך פי' אבי העזרי. וראיתי כתוב בשם רבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל דהא דאמר ר' אליעזר שהסל מצרפן היינו שרדה מן התנור ונתן לסל בעודן חמין ולא פזרן בקרקע אבל פזרן בקרקע תו לא מצרף להן הסל ודייקינן מהא דקתני הרודה ונותן לסל משמע מיד לאחר רדיה ואין דבר זה בר סמכא דהא קתני הרודה ונותן לסל משמע רודה ואחר שעה נותן לסל ותדע דלא קתני הרודה לתוך הסל. ירושלמי כיצד יעשה על דעתי' דר"א פי' דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה מעדים ואומר זה אני רוצה לאכול וזה אני רוצה לאכול ואופה את כולם וכשהוא רודה מערים ואומר זה אני רוצה ליישן ומשייר אחת. פי' וקורא לה שם לאותה שמשייר אמר ליה ר' יהושע לא נמצאת שורף קדשים ביו"ט א"ל ר"א מאליהן הן נשרפין [כו'] ע"ד דר' אליעזר יקרא לה שם וירדנה (ויקרא לה שם) אסור לטלטלה ירדנה ויקרא לה שם שמא ישכח ויאכל [וירדנה ויקרא לה שם ויוליך עמה אחרת לקרן זוית] כדתנינן תמן מטלטלין תרומה טמאה עם הטהורה ועם החולין ולא דמיא [תמן] טמאה לצורך טהורה ברם הכא חולין לצורך טמאה. חברייא בעון וישליכנה [לאשפה ויקדישנה ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו ויקדישנה וישליכנה לאשפה] ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו. שמעי' מכן דלרבי אליעזר התנור מצרף גם משמע מהכא דלא בעינן שיהא מוקף בשעה שקורא לה שם והכי נמי משמע מדפריך וישליכנה לאשפה ויקדישנה כלו' ויקרא לה שם מיהו ההוא איכא לפרש דפריך לאחר שקרא לה שם יקדישנה כדי שיבדלו ממנה דהקדש בדילי אינשי מיני' וישליכנה לאשפה ויקדישנה ומשני ויש אדם מקדיש דבר שאינו שלו אמאי דקאמר וישליכנה ויקדישנה דוישליכנה פי' יפקירנה כדמסיק אסיפא דפריך ויקדישנה וישליכנה ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו דויקדישנה זהו פי' יקרא לה שם חלה ומאחר שהשליכה לאשפה והפקירה תו לא מצי לקרוא לה שם חלה אלא ודאי דכי בעינן למימר דבשעת קריאת שם חלה לא בעינן שיהא מוקף הואיל והיו מוקפין בתנור תו לא בעינן מוקף בשעת קריאת שם חלה ומיירי שהי' בה בעיסה שיעור חלה ונתחייבה בחלה וכבר היתה מוקפת כל העיסה ביחד אי נמי שתים או שלש עיסות שלא היו מוקפין בעודן עיסות והדביק כולם בתנור אחד והוקפו ורדן לחוץ קורא לאחת שם חלה ואע"פ שאינם מוקפות ובלבד שיהיו בבית אחד דהבית מצרף לתרום מן המוקף בדבר שאינו מקפיד על תערובתו כדפרי' לעיל והא דפריך וישליכנה לאשפה ויקדישנה כלו' יקרא לה שם היינו באשפה שבבית דוקא דהבית מצרף לתרום מן המוקף אבל אשפה שבחצר לא:
251
רנ״במתני' המפריש חלתו קמח אינה חלה וגזל ביד כהן העיסה עצמה חייבת בחלה והקמח אם יש בה כשיעור חייב בחלה ואסורה לזרים דברי ר' יהושע אמרו לו מעשה הי' וקפשה זקן זר אמר להם אף הוא קלקל לעצמו ותיקן לאחרים. פי' אינו חלה דכתי' ראשית עריסותיכם. גזל ביד כהן שהקמה הנשאר ביד ישראל חייב בחלה הואיל וכן הקמח שנטל הכהן כגזל דמי. העיסה עצמה חייבת בחלה. אם יש בה כשיעור. מעשה שקפשה זקן זר לחלה של עיסה עצמה ואכלה. ירושלמי קלקל לעצמו ואכלה ואתעניש ותיקן לאחרים דאינון אכלין ותלון בי' אית תניי תני תיקן לעצמו וקלקל לאחרים תיקן לעצמו מכל מקום אכלה קלקל לאחרים דאינון סברין שהיא פטורה והיא חייבת. ת"ר בספרי זוטא ראשית עריסותיכם יכול חטים וקמח ת"ל חלה אי חלה יכול אף חלה אפויה ת"ל ראשית הא כיצד יעמיד עריסה ויפריש מן המובחר. ותימה גדולה היא שממעט חלה אפויה דמשמע שאם לא דפריש חלה מעיסה שאינו יכול להפריש מלחם שנאפה דהא קיי"ל כר"א דרסל מצרפן לחלה לאחר שנאפו. וקיי"ל נמי לר"א שהתנור מצרף ומשייר אחת לאחר שנאפת וקורא לה שם. ותניא בהגוזל קמא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חטין מחבירו טחנה לשה אפאה ודפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ דדוקא משום דגזל אבל אינש דעלמא מפריש חלה לאחר שתאפה. ותניא בספרי רבתא בפ' שלח לך הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש חלה מן הלחם ת"ל בתרומת גורן כן תרימו אותה מה תרומת גורן אחת אף חלה אחת. מכל אלה שמעי' דהיכא שלא הפריש חלה מן העיסה שיפריש מן הלחם. וכן כתבו הגאונים והיכא דאשתלי ולא אפריש לא תרומה ולא חלה א"נ אפריש תרומה ולא אפריש חלה א"נ אפריש חלה ולא אפריש תרומה שקיל חדא ריפתא ואכיל לה כהן קטן אפריש תרומה ולא אפריש חלה ואפיה לה שקיל חדא ריפתא ואכיל לה כהן גדול עכ"ל. פי' כהן גדול וטבל לקריו ושמא כמו כן העריב שמשו הלכך הכי קיי"ל שאם לא הפריש חלה מן העיסה מפריש מן הלחם ונותן אחד מן הלחמים לכהן קטן א"נ לבדן גדול שטבל לקריו א"נ שורפו א"נ פורס פרוסה מן הככר וקורא לה שם לאותה פרוסה מדדרשינן פ' כ"ש ופ"ק דנדה ופ' התודה גבי לחמי תודה אחד שלא יטול פרוסה מכלל גבי חלת עיסה דלא כתב בה אחד נוטל פרוסה וקורא לה שם שפיר דמי וההי' דספרי זוטא פי' לקמן בתשובה בסוף הלכות חלה. לעיל פ"ק פרשתי שאם לש בצק ואין בו שיעור חלה ולקח תבואה או קמח כמו שהן בעין ובללן עם הבצק ראין מצטרפין דקיי"ל כר' יוסי דפיר' לעיל והא דתניא בתוספתא פ"ב דחלה הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה מתנתה הרי זה מביא קמח ממקום אחר ומצרפן לחמשת רבעים לחייב עליו לפי חשבון התם ההוא קמח מגלגלו במים עד שנעשה בצק ומצרפן ואם תמצא לומר שמצרף הקמח כמו שהוא שאני התם שכבר היה בו כשיעור:
252
רנ״גמתני' חמשת רבעים קמח חייבים בחלה הן ושאורן וסובן ומורסנן חמשת רבעים חייבין ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן הרי אלו פטורין. פי' הקמח עם השאור ועם הסובין והמורסן שמעורב שם אם יש בכולן חמשת רבעים מצומצמים חייב בחלה: ירושלמי אמר ר' יוחנן דרך עיסה שנו כאן. אמר רשב"ל רשב"ג היא דרשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור תלמידו דר' חייא ב"ר בא בשם ר' ליליינא בשם ר' יהושע בן לוי דברי הכל היא אמר ר' מנא אע"ג דלא א"ר יוסי רבי הדא מילתא אמר דכוותה דא"ר יוחנן דרך עיסה שנו [כאן] וכאן מכיון שנטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן אין זו דרך עיסה. פי' רבינו שלמה בפ' אלו עוברין חמשת רבעים לוגין צפוריים שהן שבעת קבין ועוד מדבריים שזה שיעור העומר שהיתה עיסת מדבר שנאמרה בו חלה שנאמר ראשית עריסותיכם [כדי עריסותיכם דהיינו עיסת מדבר שהוא] עומר לגלגולת והוא עשירית האיפה והאיפה שלש סאין וסאה ששה קבין מדבריות חשוב עישור שלהן ותמצא שבעת רבעי קב וביצה וחומש ביצה כיצד חלוק שלש סאין שהן י"ח קבין ועשה מהן רבעי קב דהיינו לוגין ותמצא בהן שבעים ושנים טול עישור של שבעים הרי שבעה והשנים הנשארים י"ב ביצים הן עישור שלהן ביצה וחומש הרי שבעת רבעים ועוד דהוא ביצה וחומש ובירושלים הוסיפו על המדות שתות מלבד שהוא חומש מלגיו שנתנו שש מן הראשונות בתוך חמש אחרונות הרי ששת רבעים הראשונים נעשו חמש והרובע וביצה וחומש ביצה הנותרים נעשו רובע כשהרובע ששה ביצים עשה מהם חמשה ביצים גדולים והביצה וחומש ביצה נעשו ביצה גדולה שנתוסף חומשא מלגיו דהוא שתות מלבר הרי שש ביצים גדולים דהוא [רובע קב] גדול הרי העומד המדבר שש רבעי' ירושלמיים וסאה ציפורית עודפת על ירושלמית בשתות מלבד כדאמר בעירובין הרי העומר המדבר שהי' ששת דבעי' ירושלמיים נכנס בחמש צפוריים עכ"ל:
253
רנ״דמתני' שיעור חלה אחד מעשרים וארבעה. העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו. אחד מעשרים וארבעה נחתום שהוא עושה למכור בשוק וכן האשה שהיא עושה למכור בשוק אחד מארבעים ושמנה נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה אחד מארבעים ושמנה נטמאת מזידה אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהא חוטא נשכר. ירושלמי תני אמר ר' יהודה מפני מה אמרו בעה"ב אחד מעשרים וארבעה ונחתום אחד מארבעים ושמנה אלא הנחתום עינו רעה בעיסתו בעה"ב עינו יפה בעיסתו. וחכ"א לא משום זה הוא זה ולא מטעם זה אלא ונתתם ממנו תרומת ה' לאהרן הכהן עשה שיתננו לאהרן הכהן בכהונתו אלא הנחתום עיסתו מרובה ויש בה כדי מתנה לכהן אפי' כשמפריש אחד מארבעים ושמנה יש בה כדי מתנה לכהן ובעה"ב ע"י שעיסתו מעוטה אין בה כדי מתנה לכהן ולכך הוא מפריש אחד מעשרים וארבעה ופרכי' והא תנינן העושה עיסה לעצמו והעושה למשתה בנו אחד מעשרים וארבעה וכי עביד למשתה בנו עיסה מרובה הוא דעביד ויפריש אחד מארבעים ושמנה. ומשנינן שלא לחלוק בעיסת בעה"ב והא תנינן נטמאת עיסתה שוגגת או אנוסה מפריש אחד מארבעים ושמנה אמר ר' מני בלימודית להיות מפרשת אחד מארבעים ושמנה אבל בלימודה להיות מפרשת אחד מעשרים וארבעה אפי' כי נטמאת בשוגג מפריש אחד מעשרים וארבעה כדי שלא יהא חוטא נשכר:
254
רנ״המתני' ר' אליעזר אומר ניטלת מן הטהור על הטמא כיצד עיסה טמאה ועיסה טהורה נוטל כדי חלד מעיסה שלא הורמה חלתה ונותן פחות מכביצה באמצע כדי שיטול מן המוקף וחכמים אוסרים. בפרק כשם פריך והתניא כביצה והתם מפרש לה ירושלמי ואין הבית מצטרף דבר שהוא מקפיד על תערובתו אין הבית מצרף שאין מקפיד על תערובתו הבית מצרף. שמעי' מיכן שבית מצרף לחלה לענין דהוי מוקף וביש בכל אחד שיעור חיוב חלה כדהכא שהם שתי עיסות דסתם עיסה יש בה שיעור חלה והשתא אע"פ שאינן מוקפות ונוגעין אהדדי הבית מצרפן כאילו הן מוקפין ונוגעין אהדדי ונוטל חלה אחת מזאת על זאת. אבל אם לש פחות מכשיעור אין הבית מצרף לענין חיוב חלה אלא דוקא תנוד או סל ואפילו לענין מוקף נראה בעיני אינו מצרף אלא שבראשונה היו מוקפין והשתא נפרדו שהבית מצרפן אבל אם לא היו מוקפים מעולם אין הדבר דומה שיהא הבית מצרפן. לכאורה מסתייעא מילתא מפרק אלו עוברין ירושלמי דפריך התם אדרבי אליעזר דאמר דמשייר אחת בתנור וקורא לה שם כדפריש' לעיל בפרקין ופריך תמן אמר ר' ירמיה בשם ר' זעירא שני חצאי זתים פי' של חמץ בתוך הבית אין מצרף. בתוך הכלי הכלי מצרף והבא הוא אומר הבין. פי' שמצרף אותה שבתנור עם אותה שרדה לחוץ א"ר (ירמיה) [יוסי] תמן עד שהוא באויר הבית מצרף לחלה ואין קרקע הבית מצרף לחמץ פי' ליכא למפרך מחמץ אחלה דלענין חלה כדי לתרום מן המוקף אפי' אויר הבית מצרף ולענין חמץ אפי' קרקע הבית אינו מצרף אבל אין לפרש דקרקע הבית אינו מצרף לא לחלה ולא לחמץ ואויר הבית דוקא הוא דמצרף לחלה דהא לאותה שבקרקע התנור מונחת קורא לה שם אלא ודאי ה"ק דלענין חלה אפי' אויר הבית הוא מצרף והתם כבר היו מוקפות כולם בתנור ועלה קאמר דאויר הבית מצרף ש"מ דהא דאמרי' דהבית מצרף דהיינו היכא שכבר היו מוקפות ונפרדו הבית מצרפן לענין לתרום מן המוקף אבל היכא שלא היו מוקפות מעולם התם אין הבית מצרף. מיהו ראי' ברורה אין לי משם דאע"ג דהתם קאי אהיכא שכבר היו מוקפות בתנור דילמא ה"ה היכא שלא היו מוקפות מעולם ויש בכל אחת שיעור חיוב חלה שהבית מצרפן לענין מוקף. ולכאורה מתני' דשתי עיסות משמע הכי שלא היו מוקפות מעולם דהא אחת טמאה ואחת טהורה ונראה כמו דוחק לומר שבעוד שהיו שניהם טהורות היו מוקפות וכשנפרדו נטמאת אחת מהן. ירושלמי בעיסה תחלה פי' דראשון עושה שני בחולין שם צריך לעשות בכי האי גונא בפחות מכביצה אבל בעיסה שני' אין לשני מגע אצל טבל ויכול להסמיך כל הטהורה לטמאה מאחר שמפריש כדי חלתו מן הטהורה דהוי להו חולין ואין שני פוסל בחולין כלום. וחכמים אוסרים. פי' ליטול אפי' בכי האי גונא מי הטהור על הטמא אבל נוטל מן הטמאה חלתה ומן הטהורה חלתה. ר' טבי בשם ר' יאשי' בשם ר' (יוחנן) [ינאי] הלכה כר' אליעזר ור' יצחק ב"ר נחמן בשם ר' (יהושע) [הושעיא] הלכה כר' אליעזר ר' הונא בשם [ר'] חנינא אין הלכה כר"א ר' יוסי בר בון רב יהודה בשם שמואל אין הלכה כר' אליעזר אתי עובדא קמי ר' אמי ולא אורי אמר תרי כל קבל תרי אינון אמרין לי' והא רב (נחמן בר יצחק) [יצחק בר נחמן] אורי אפי' כן לא אורי:
255
רנ״והדרן עלך פירות חוץ לארץ
256
רנ״זאוכלין עראי מן העיסה עד שתגלגל בחטין. פי' עד שתגמור לישתה. ותטמטם בשעורין. פי' משתסתם כל העיסה ביחד שדרך קמח השעורין אינה מתחברת מהרה. גלגלה בחיטין וטמטמה בשעורין האוכל ממנה חייב מיתה פי' שכבר נטבלה. ירושלמי ושאר כל הדברים אתה מהלך בהם אחר הטמטום פי' כגון כוסמין ושבולת שועל ושיפון יש להן דין שעורין שאינה מגבהת חלתה מהם עד שתטמטם. ירושלמי אמר ר' חגי לא שנו אלא עראי אבל קבע אסור מפני שהוא מערים לפוטרו מן החלה:
257
רנ״חמתני' כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה בלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח. ירושלמי ר' יוסי בשם רשב"ל כר' עקיבה הוא דתנינן תמן הנוטל חלה מקב ר"ע אומר חלה וחכמים אומרים אינה חלה כלום אמר ר' עקיבה אלא לשעבר ואנן בתחלה קיימינן ר' יונה אמר ר' חייא בשם רשב"ל ירדו להן בשיטת ר' עקיבא אמר ר' יוחנן דברי הכל היא כיון שהיא נותנת את המים זו היא ראשית עריסותיכם הלכך כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה ובלבד שלא יהו שם חמשת רבעים קמח שלא נגעו בהן המים. פי' שאם נשאר שם מן הקמח חמש רבעים קמח יצטרך להפריש עליו עוד חלה אחרת שלא נפטר בחלה שהפריש. ירושלמי למה לי ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח א"ר מתני' קודם עד שלא למדו את הכהנות אבל משלמדו את הכהנות אפי' נשתייר שם חמשת רבעים קמח שלא נגעו בהם המים עדיין שפיר דמי. ואמר התם לעיל מה לימדו את הכהנות הרי זה חלה על עיסה זאת ועל השאור שנתערב בה ועל הקמח שנשתייר בה ועל הקרץ שניתן תחתי' לכשתעשה כולה גוש אחת תקדש זו שבידי לשם חלה:
258
רנ״טמתני' נדמעה עיסה עד שלא גלגלה פטורה שהדימוע פוטר. משגלגלה חייבת פי' כגון שהתחילה ללוש עיסתה ולא הספיק' לגלגלה פי' לגומרה עד שנתערבה בה תרומה שנדמעה פטורה זו העיסה מן החלה שהמדומע פטור מן החלה:
259
ר״סמתני' הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה חייבת. פי' שאחר שפדאת נתחייבה בחלה. משגלגלה ופדאתה חייבת שבשעת שהקדישה מחוייבת היתה הקדישתה עד שלא גלגלה וגלגל הגיזבר ואח"כ פדאתה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה. פי' דגלגול הקדש פוטר:
260
רס״אמתני' נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה. ירושלמי מה בינה לעיסת ארנונא אלו עיסת ארנונא שמא אינה חייבת בחלה תמן ברשות ישראל היא עומדת שמא ימלך העכו"ם שלא ליטלה ברם הכא לדעתו היא תלוי'. ובפ"ק דתוספתא תניא עיסת הארנונה חייבת בחלה מפני שחייב באחריותה עד שעה שימסור וזה הטעם קרוב לטעם הירושלמי. פי' ארנונא מעשר שהמלך נוטל עישור מן הבהמות ומן התבואה ופעמים נמלך שלא ליקח בזו הפעם כ"א בפעם אחרת הלכך קיימא העיסה ברשות ישראל ובאחריותו מפני שמא ימלך המלך ולא יקח העישור בזו הפעם. בפ"ק דפסחים בעו מיני' מרבא בהמת ארנונא חייבת בבכורה או אינה חייבת כל היכי דמצי מסלק לי' בזוזי לא קא מבעי' לן דחייב כי קא מיבעי' לן היכי דלא מצי מסלק לי' בזוזי אמר להו פטורה ודתניא חייבת התם דמצי מסלק לי' א"ר אמר רבא בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה אע"פ דמצי מסלק לי' בזוזי עיסת ארנונא חייבת בחלה ואע"ג דלא מצי מסלק לי' בזוזי מ"ט האי אית לי' קלא. בהמה אית לה קלי' והאי לית לי' קלא עיסה. ופי' רבינו שלמה והא דתניא חייבת בחלה בעיסה היא דתניא והקשה רבינו שמואל זצ"ל דתניא בתוספתא פרק הלוקח עובר פרתו ברמת הארנונא חייבת בבכורה ופי' דה"ג בהמות ארנונא חייבת בבכורה אע"ג דלא מצי מסלק לי' בזוזי עיסת ארנונא פטורה מן החלה אע"ג דמצי מסלק לי' בזוזי מ"ט האי אית לי' קלא כו' פי' גבי בהמה כשנולד אית לי' קול שהוא בכור ולא ידעי כ"ע דמשום ארנונא יש לו לפטר אבל עיסה לית לה קלא ולא ידעי כולא עלמא שלא הפריש חלה. ואומר ר"ת זצ"ל דבחנם הגיה הספרים דהא תניא נמי העיסת ארנונא חייבת בחלה ובירושלמי נמי משמע כדפריש' ואית דגרסי בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה והוא דלא מצי מסלק לי' עיסת ארנונא חייבת בחלה ואע"ג דלא מסלק לי' וההיא דתוספתא דתניא בהמת ארנונא חייבת [בבכורה] היינו דמסלק לי'. הלכך עכו"ם שנתן קמח לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה ועיסת ארנונא חייבת בחלה ואע"ג דלא מסלק לי'. אבל ישראל שנתן לעכו"ם לעשות לו עיסה חייבת בחלה כדאי' בירושלמי דשמעתין תני ר' חייא מלאי של ישראל ופועלים עכו"ם עושין לתוכו חייב בחלה מלאי של עכו"ם ופועלים של ישראל עושין לתוכו פטורה מן החלה פי' מלאי פת כדתנן בפ' כ"ש חנות של ישראל ומלאי של ישראל וכו' ופי' התם רבינו שלמה מלאי פת ויין וה"פ מלאי של ישראל דהיינו הקמח והעיסה של ישראל ופועלים עכו"ם לשו חייב בחלה דאין גלגול עכו"ם פוטר כעיסת ישראל ואין להקפיד על הלשון דקתני עושין לתוכו ולא קתני לשין או מגלגלין דתנא ירושלמאה ולישנא קלילאה נקט ואף על גב דמצינא לפרש מלאי של ישראל בחנות של ישראל ולשין ומגלגלין ישראל ופועלי עכו"ם עושין לתוכו כלומ' נכנסין עם הבצק שבידם לחנות ונמצא שם. אותו בצק הנמצא בחנות חייב בחלה דתלינן לי' ממלאי של ישראל. הא לא נהירא בעיני לפרש כן דא"כ לתני נכנסין ותו דליתני בצק הנמצא שם אלא ודאי נראה בעיני להביא מכאן דאי' הלכה למעשה דגלגול העכו"ם בעיסת ישראל לא פטר. ותדע דאמר עלה ההיא דר' חייא אמר ר' יוסי אף אנן נמי תנינן הדין נכרי שנתן לישראל לעשות לו עיסה פטורה מן החלה אלמא דבכי האי גונא מיידי כדפריש' כך נראה בעיני המחבר יצחק בר משה נב"ה לפסוק מכאן דגלגול עכו"ם אינו פוטר בעיסת ישראל. וכבר הי' מסופק רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל בההיא דפרק קמא דבכורות דאמר ר' שמואל בר נתן אמר רבי חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם מעשרן והן שלו [ומוקי לה] דמרחינהו ישראל ברשות העכו"ם חייב [כמעשר] ומספקא לי' אם הוא הדין נאמר להפך דאי מדחינהו עכו"ם ברשות ישראל נמי פטור והי' מסופק בדבר ולא היה מניח לשפחתו לגלגל שום עיסה משום ספק ברכה וכל מה שהיו אוכלין היתה אשתו מגלגלת או שפחתו פחות משיעור חלה. ומורי רבינו שמחה זצ"ל הי' משיב על ספיקתו דתנן פ"ב דפאה שדה שקצרוה עכו"ם פטורה ואמרינן בירושלמי מתני' כשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת והא הכא קציר עכו"ם פוטר מן הפאה כגלגול עכו"ם מן החלה ואפ"ה היכא דקצר לצורך ישראל חייבת בפאה ה"נ כשגלגל לצורך ישראל חייבת בחלה. וכן כתב הרב רבי' יעקב מקורביל הקדוש זצ"ל בפ' ע"פ וז"ל מירוח העכו"ם מאחר שאינו יכול לבוא לידי חיוב מעשר מצי למיכל אפי' אכילת קבע בלא מעשר כדמוכח פ"ק דבכורו' עלה דההיא דאמר ר' שמואל בר נתן א"ר חנינא הלוקח טבלים ממורחין מן העכו"ם מעשרן והן שלו דבעי התם אי דמרחינהו עכו"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו"ם. אלמא דמרחינהו עכו"ם מצי למיכל אפילו אכילת קבע בלא מעשר דאי לא תימא הכי לשני' לי' מעשרן אי בעי למיכל אכילת קבע. ואע"ג דבפרק ר' ישמעאל במנחות אמר דמירוח עכו"ם צריך לעשר מדרבנן גזירה משום בעלי כיסין נ"ל דההיא דהתם צריכין אנו להעמיד דוקא בתבואה של ישראל שמירחה עכו"ם וכן ההיא דקתני תורמין משל ישראל על של ישראל ומשל עכו"ם על של עכו"ם צריכין אנו להעמידה בתבואה של ישראל שמירחה עכו"ם כי היכי דלא תקשי ההי' דפ"ק דבכורות דההיא מיירי בתבואה של עכו"ם שמירחה עכו"ם ומשום הכי פטור אפילו מדרבנן ואפי' מאכיל' קבע. ומ"מ ק"ל לפי מה שפירשתי דמירוח עכו"ם דמנחות מיירי בתבואה של ישראל שמירחה עכו"ם ואזלינן אחר עכו"ם הממרח ולא אחר ישראל שהתבואה שלו [מש"ה פטור מדאורייתא] כמו כן יש לפרש גלגול העכו"ם [פוטר דקתני היינו] שהעיסה של ישראל מגלגל וזה יהי' פטור אפילו מדרבנן א"כ מנהג שלנו לא יהי' נכון שפעמים שהעכו"ם מגלגל מקצת העיסה וישראל מקצתה ומפרישין ומברכין מגלגול עכו"ם ע"י גלגול ישראל והויא ברכ' לבטלה ומהפטור על החיוב. ולפי המנהג צריכין אנו לפרש דגלגול עכו"ם אינו דומיא דמירוח עכו"ם ולא מקרי גלגול אא"כ שהעיסה של עכו"ם. אע"פ דגבי תרומה נקרא מירוח עכו"ם אע"פ שהתבואה של ישראל התם משום דכתיב דגנך בדיגון תלי רחמנא אבל גבי חלה לא כתב גלגול שיה' משמע דבגלגול תלא רחמנא אלא כתב רחמנא עריסותיכם דמשמע שבמי שהעיסה שלו תלא רחמנא עכ"ל:
261
רס״במתני' נתנה לו במתנה עד שלא גלגלה חייב משגלגלה פטור. פי' נתן העכו"ם קמח לישראל לעשות לו עיסה ושוב נמלך העכו"ם ונתנה לאותה עיסה לישראל במתנה אם עד שלא גלגלה ישראל נתנה לו העכו"ם לישראל [חייב אבל אם משגלגלה ישראל נתנה לו העכו"ם לישראל] פטורה דברשותי' דעכו"ם גלגלה ואצ"ל דאי גלגלה עכו"ם ושוב נתנה לישראל דפטורה דגלגול עכו"ם ברשות עכו"ם הוי:
262
רס״גמתני' העושה עיסה עב העכו"ם אם אין בשל ישראל כשיעור פטורה מן החלה. פי' שעשו עיסה בשותפות אם אין בשל ישראל כשיעור חיוב חלה פטורה מן החלה אבל אם יש בשל ישראל כשיעור חיוב חלה חייב ישראל להפריש חלה מעיסתו. ירושלמי ר' בון בר חייא בעי קומי ר' זעירא אפילו יש בשל ישראל בשיעור יעשה קב מיכן וקב מיכן וקב העכו"ם באמצע. א"ל ר' זעירא ואינו מעורב ע"י גידים. פי' לחוטין הנמשכין ומעורבין בעיסה קורא גידים וכו' וכיוצא בו בפרק אלו עוברין אמר רב נחמן אמר שמואל שני חצאי זיתים וחוט של בצק ביניהן רואין כל שאלו ניטל החוט וניטלין עמו חייב לבעד שהחוט מצרפו. ונדאין הדברים הא דמחייבין את ישראל להפריש מחלקו היינו דוקא שהי' קמח לישראל לבד ולעכו"ם לבד ונשתתפו ועשה עיסה דהואיל ויש בחלקו כשיעור חלה חייב להפריש אבל אם היו שותפין בקמח שקנו הקמח בשותפות דהשתא בכל פורתא ופורתא יש לעכו"ם חלק בו אע"ג שאלו חלקו השתא מיהו הואיל וגלגלה בשותפות פטורה מן החלה וכך מצאתי כתוב בשם רבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל:
263
רס״דמתני' גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ואם ספק חייב ואין חייבין עלי' חומש ר' עקיבה אומר הכל הולך אחר הקדימה בתנור. פי' גלגלה קודם שנתגייר פטורה לאחר שנתגייר חייב בחלה. ירושלמי תמן תנינן גר שנתגייר והיתה לו פרה נשחטת עד שלא נתגייר פטור משנתגייר חייב ואם ספק פטור שהמוציא מחבירו עליו הראי' תמן את אמר אם ספק פטור והבא את אמר אם ספק חייב אמר ר' חגא איתותב היא קומי ר' אמי ואמר מי יאמר לי שהוא נוטל דמים מן השבט פי' נוטל דמי חלת ספק מן השבט אמר ר' יוסי ר' יעקב בר זבדי ר' חייא בשם ר' אלעזר נוטל הוא דמים מן השבט ופריך ויפריש תמן גבי מתנו' ויטול דמים מן השבט אמר ר' יוסי חלה שהיא טבל ובעון מיתה פי' לפיכך מפריש אבל מתנות שאינו בעון מיתה אינו מפריש ופריך ויפריש חלה ולא יטול דמים מן השבט ומשני על שם המוציא מחבירו עליו הראי' ר' עקיבה אומר הכל הולך אחר הקדימה בתנור. פי' בגלגול העכו"ם אינו פוטר אלא אם הקרימו פני העיסה בתנור עד שלא נתגייר פטור ואם משנתגייר קרמו פני העיסה בתנור חייבת ואם ספק חייבת. ירושלמי חברייא בשם ר' אלעזר מודה ר' עקיבה לחכמים בעיסת הדיוט שטובל גלגולה ובעיסת הקדש משגלגלה פטורה ובגלגול העכו"ם פליגי כדאמרינן:
264
רס״המתני' העושה עיסה מן החטין ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ויוצא בה אדם ידי חובתו בפסח. ירושלמי מתני' דלא כרשב"ג דתניא רשב"ג אומר לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהי' בה דגן כשיעור ר' יעקב בר אידי בשם ר' שמעון בן לקיש הלכה כרשב"ג:
265
רס״ומתני' הנוטל שאור מעיסה שלא הודמה חלתה ונותן לתוך העיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון ואם לאו מוציא חלה אחת לכל. פי' רבינו יצחק מסימפונט כגון שנטל רובע א' מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנו לתוך עיסה שהורמה חלתה אם יש לו פרנסה ממקום אחר. פי' אם יש לו במקום אחר רבעין טבולין לחלה מוציא מהן חלה על אותו רבע שנתערב ושוב א"צ להפריש חלה לאותה העיסה שהורמה חלתה וזהו פי' פרנסה ואם אין לו פרנסה במקום אחר כאשר אמרנו מוציא חלה על דכל. פי' בשביל אותו הרבע שנתערבה שם צריך להפריש חלה על כל העיסה ההיא שכבר הורמה חלתה דנעשית כולה בטבל ואם העיסה י"א רבעים מתוקנים ורובע שנתערב שם הרי י"ב צריך להפריש חצי רובע חלה על כל העיסה עכ"ל:
266
רס״זמתני' הנוטל שאור מעיסת חטין ונותן לתוך עיסת האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה א"כ למה אמרו הטבל אוסר כל שהוא מין במינו ושלא במינו בנותן טעם. פי' הנוטל שאור מעיסת חטין שכבר נתגלגלה ונטבלה לחלה ונתנו לתוך עיסת האורז. פי' אורז כיון שאינו חייב בחלה הרי הוא כחולין מתוקנים אם יש בעיסה ההיא טעם דגן חייבת בחלה ואם לאו פטורה ואותה עיסה הטבל שנתן בה אינה אוסרת אותה וא"כ למה אמרו דטבל אוסר כל שהוא מין במינו. פי' כגון טבל עיסת חטין בעיסת חטין דחולין אז אוסר בכל שהוא ואם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציאין לפי חשבון ואם לאו נאסרת כל העיסה וצריך להפריש חלה על כל העיסה כאשר שנינו לעיל בסמוך. ושלא כמיגו כגון זה חטין באורז בנותן טעם אז נאסרה העיסה וחייב להפריש על הכל. אבל אם אין נותן בה טעם פטורה העיסה מן החלה. ובסוף מס' ע"ז מפרש טעמא דטבל אוסר בכל שהוא משום דכהתירו כך איסורו כדשמואל דאמר שמואל אפילו חטה אחת פוטרת את הכרי. הכא משמע דשאור בטל וקשיא לי דאמר פ"ק דשחיטת חולין רפרם אמר שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי וטעמא לא בטיל. לעיל ירושלמי אמר ר' בון בר חייא שני עכו"ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו חייבין שלא הי' להם שעת חובה ונפטרו שני ישראלים שעשו קבין שנים וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין שכבר הי' להם שעת חובה ונפטרו ישראל ועכו"ם שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו ניחא חלקו של ישראל חייב וחלקו של עכו"ם מהו כלום [חלקו של עכו"ם חייב לא מחמת חלקו של ישראל חלקו של ישראל] חייב וחלקו של עכו"ם פטור. ואיני יודע לפרשו ונ"ל דשיבוש הוא דקאמר בירושלמי שני עכו"ם שעשו ב' קבין וחלקו כו' דאמאי חייבין גלגול עכו"ם בעיסת עכו"ם ליכא למ"ד דחייב בחלה. ותו אי שייך בהו חיוב חלה כשהוסיפו א"כ אפילו בלא הוסיפו נמי חייבין דהא איכא בין שניהם כשיעור ואי מיירי שעשאוהו על מנת לחלקה בבצק א"כ אפילו דישראל נמי פטורה. ואי מיירי שגלגלו עיסת ישראל אמאי חייבין היינו עיסת ישראל. ותו דלישנא משמע דעיסת עצמן גלגלו וסיפא נמי דישראל ועכו"ם שעשו שני קבין וחלקו אתיא נמי בגימגום ומציעת' דאמר שני ישראלים שעשו שני קבין וכו' איכא למימר שעשאוה ע"מ לחלקה בצק אך קשה דקאמר שכבר היתה שעת חובה ונפטרו דלא היתה להם שעת [חובה] כלל מיהו איכא למימר דה"ק שכבר היתה להם שעת הראוי' להתחייב בשעת גלגול ונפטרה:
267
רס״חהדרן עלך אוכלין עראי
268
רס״טמתני' שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה אפילו הן ממין א' פטורין ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב שלא במינו פטור. פי' רבינו שמשון ב"ר אברהם זצ"ל פטורין ואין מועיל להן לא נשיכה ולא צירוף סל כיון דמקפידות אפילו לשו שני קבין בבת אחת כיון דסופן ליחלק בצק כדפריש' פ"ק גבי נחתום שעשה שאור ליחלק. ובזמן שהן של אשה אחת מין במינו חייב ובלבד שישוכו או בצירוף סל למאן דאית לי' כדפרי' לעיל פ"ב עכ"ל. ירושלמי אמר ר' יוחנן סתם אשה אחת אינה מקפדת שתים מקפידות הן אשה אחת שהיא מקפדת עשו אותה כשתי נשים שתי נשים שאינן מקפידות עשו אותן כאשה אחת אם אינה מקפדת למה היא עושה אותה בשני מקומות אמר ר' יונה כשאין לה מקום היכן ללוש מלתי' דר' יונה אמרה הי' לה מקום היכן ללוש והיא עושה אותן בשתי מקומות מקפדת היא נקי וקיבר מקפדת היא אמר ר' אלעזר שתי דעות עשו אותן כשתי נשים:
269
ר״עמתני' איזה הוא מין במינו החטין אינן מצטרפין עם הכל אלא עם הכוסמין השעורים מצטרפות עם הכל חוץ מן החטין ר' יוחנן בן נורי אומר ושאר כל המינים מצטרפין זה את זה. פי' מתני' בנשוך עסקי' אבל בבלול כולן מצטרפין כדפרי' רפ"ק וזהו חילוק בין הנשוך לבלול דאלו בלול אפי' חטין ושעורין מצטרפין ואלו נשוך חטין ושעורין לא מצטרפי ור' יוחנן בן נורי אומר ושאר כל המינין כגון הכוסמין ושבולת שועל ושיפון מצטרפין זה עם זה לענין חיוב חלה. ירושלמי אית תניי תני כל המינין מצטרפין זה עם זה. פי' אפילו בנשוך ושאל על דעתי' דהדין תנא ברא מה בין נשוך מה בין בלול אמר ר' יודן אבוי דר' מתניא כשחלקו והוסיף עליו נשוכין חייבין בלולין פטורין. פי' אם היו נשוכין מקודם וחלקו נפטרו והוסיף כ"א על חלקו לא אבל אם היו בלולין וחלקו והוסיפו עליהם פטורין כדגרסי' פ' אוכלין עראי שני ישרא' שעשו שני קבין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו פטורין שכב' היתה להם שעת חובה ונפטרו אבל במקום שהיו נשובין וחלקו והוסיפו זה על שלו וזה על שלו חייבין ולא אמרי' שכבר היתה להם שעת חובה ונפטרו:
270
רע״אמתני' שני קבין וקב אורז או קב תרומה באמצע אינן מצטרפין דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין שכבר נתחייב בחלה. פי' עיסת חטים מקב מצד זה ועיסת חטין מצד זה וקב אורז או קב תרומה באמצע אינן מצטרפין פי' להתחייב בחלה. ירושלמי ניתני אורז ולא נתני תרומה אלו תנינן אורז ולא תנינן תרומה הוינן אמרין אורז ע"י שאינו ממינו אינו מצטרף [תרומה ע"י שהיא ממינה מצטרף] הוי צריכי מתני תרומה אלו תנינן תרומ' ולא תנינן אורז הוינן אמרין תרומה ע"י שאינה נגררת אינה מצטרפ' אורז ע"י שהוא נגרר הוא מצטרף הוי צריכי מתני אורז וצריכי מתני תרומה פי' אורז נגרר לחיוב חלה בנותן טעם:
271
רע״במתני' דבר שניטלה חלתו באמצע מצטרפין שבבר נתחייב בחלה. פי' קב מיכן וקב מיכן וקב עיסה שהורמה חלתה באמצע עומד באמצע מצטרפ' שכבר נתחייב בחלה פי' והוא שנושכו' כולן זו לזו. ירושלמי קב אורז אינו מצטרף קב מדומע אינו מצטרף קב תרומה אינו מצטרף קב העכו"ם אינו מצטר' קב חדש וקב א' מן המינין וקב אשה אחרת מצטרפין וכו' ר' בון בר חייא בעי קב חלה מהו שיצטרף תני ר' חלפתא בן שאול קב הקדש מצטרף קב חלה אינו מצטרף מה בין הקדש לחלה הקדש ראוי לפדותו ולחייבו בחלה חלה אינה ראוי' לפדותה ולחייבה כחלה. שמעי' ממתניתין ומכולא שמעתא דתרומ' פטורה מן החלה והכי מוכח ביוצא דופן דתניא עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ר' יוסי ור"י ור"ש פוטרין מן החלה אלמא דתרומה פטורה וק"ל דאמר פ"ק בירוש' העושה עיסה מן הטבל חלה חייבת בתרומ' והתרומ' חייבת בחלה ושמא י"ל דשאני התם שנתחייבה בחלה קודם שקרא עלי' שם תרומה וצ"ע:
272
רע״גמתני' קב חרש וקב ישן שנשכו זה בזה ר' ישמעאל אומר יטול מן האמצע וחכמים אוסרין. ירושלמי יאות אמר רבי ישמעאל כוסמין וחטין שני מינין הן על ידי שהוא מדמה לו את אמר מצטרף חדש וישן מבעיא אמר ר' עילא טעמא דרבנן כוסמין וחטין שני מינין הן ואין בני אדם טועין לומר שתורמין ומעשרין מזה על זה אבל חדש וישן מין אחד הוא אם אתה אומר כן אוף הוא סובר מימר שתורמין ומעשרין מזה על זה. פי' רבינו יצחק דסימפו"נט כיצד יעשה אליב' דרבנן מכל מקום נטבלו לחלה ומסתבר דמייתי חדש ומשלים על החדש כדי חיוב חלה ומפריש מן החדש. ומייתי ישן ומשלים על הישן כדי חיוב חלה ומפריש מן הישן כדי חלה אחת:
273
רע״דמתני' הנוטל חלה מן הקב ר' עקיבה אומר חלה וחכ"א אינה חלה. פי' רבינו יצחק דסימפו"נט ר' עקיבה אומר חלה פי' קדושה משום חלה וה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא דבהדיא תנן לעיל בפרק פירות מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קביים ואל יעשנה בטומאה. רע"א יעשנה בטומאה ואל יעשנה קביים שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם אבל קביים אין להם חלק לשם הלכך לכתחלה אינו מפריש מפחות מכשיעור אבל אם הפריש בדעבד הוא חלה. ירושלמי הווין בעין מימר מה דאמר ר' עקיבה נוטל חלה מקב חלה מהלכה הא מדבר תורה לא מן מה דתנינן ר' עקיבה פוטר וחכמי' מחייבי' הדא אמרה אפילו מדבר תורה. ירושלמי ר' עקיבה מדמי לה לפירות שלא נגמרה מלאכתן עבר והפריש מהן תרומ' הרי זו תרומה ורבנן מדמין לה לתבוא' שלא הביאה שליש עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה אף כאן אינה תלה חזרו לומר אינה דומה לא לפירות שלא נגמרה מלאכתן ולא לפירות שלא הביאו שליש שזו הביאה שליש אלא ר' עקיבה מדמי לה לאומר הרי זו תרומה על פירות הללו לכשיתלושו ונתלשו ורבנן מדמין לה לאומר הרי זה תרומ' על פירות הללו המחוברין דלא אמר כלום:
274
רע״המתני' שני קבין שניטל' חלתו של זה בפני עצמו ושל זה בפ"ע וחזר ועשאן עיסה אחת ר' עקיבה פוטר וחכמים מחייבין. נמצא קולו חומרו. פי' ר' עקיבה פוטר דסבר איפטרת לה דשקל מנהון חלה וחכמים מחייבין פי' חלה דשקל לאו כלום הוא ועתה צריך להפריש נמצא לחכמים קילו שאמרו אינה חלה חומרו שאומרים שחייב בחלה. ירושלמי נמצא כו' אית תניי תני חומרו קולו [אית תניי תני קולו חומרו] מ"ד חומרו קולו ר' עקיבא מן דמר קולו חומרו רבנן:
275
רע״ומתני' נוטל אדם כדי עיסה של חלה מעיסה שלא הורמה חלתה לעשות' בטהר' להיות מפריש עליה והולך. פי' כגון שלש עיסה בעריס' שהיא טבולת יום ועתה אם קורא לה שם חלה בעריב' נמצאת החלה טמאה דטבול יום פוסל את התרומ' מה יעשה נוטל כדי חלה כו':
276
רע״זמתני' ישראל שהיו אריסים לעכו"ם בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהם במעשרות ובשביעית ור"ג פוטר. ר"ג אומר שתי חלות בסוריא ר' אליעזר אומר חלה אחת אחז קולא של ר"ג וקולו של ר"א חזרו לנהוג כדברי רבן גמליאל בשתיהן. ירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן לא חייב ר"א אלא בחכירי בתי אבות כגון מהלין דבית ר' ינאי. תני רבי חלפתא בן שאיל קנס קנסן [ר' אליעזר] מה נפיק מביניהן אריסים לשעה מ"ד קנס חייב מ"ד בחכירי בתי אבות פטור. פי' קנס קנסן ר' עקיבא שלא ישתקעו בסוריא ע"א שלא יהיו אריסים לעכו"ם. פי' רבינו יצחק דסימפ"נט האי דחזרו לנהוג בשתיהן כר"ג משום דתניא הרוצה לעשות כדברי ב"ה עושה כדברי ב"ש עושה כקוליהן ובחומריהון אבל העושה בקולי ב"ה ובקולי ב"ש רשע בחומרי ב"ש ובחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר הכסיל בחושך הולך. ירושלמי ר' בון בר חייא בעי וכמה דאת אמר שתי חלות בסוריא ודכוותה שתי תרומו' בסוריא אמר ר' חגי חלה אין אחריה כלום תרומה יש אחרי' כלום אם אומר אתה כן נמצא התרומה שהוא מפריש טבולה היא למעשרות. פי' רבינו יצחק בר אברהם דכיון שכבר חלה שם תרומה על הראשונה נמצאת שהשני' אין שם תרומה עלי' והרי היא טבולה למעשרות ואם לא יפריש מעשר כי אם לפי החשבון הנשאר נמצא שהוא אוכל טבל ואע"פ שהי' יכול לתקן אם הי' מפריש לפי חשבון התרומה שני' והנשאר מ"מ לא החמירו כיון שיכול לבוא לידי קלקול אם לא הי' מפריש רק לפי חשבון הנשאר. ועוד הי' יכול לבוא לידי קלקול אם יתננה לכהן מיד ועדיין לא הפריש מעשר שכן הי' דרכם כדמוכח בירוש' דמעשרות שהמעשרות ניטלין מן הבית. אבל תרומה ניטלת מן השדה דאי אפשר לגורן שתיעקר אא"כ נתרמה ממנה תרומ' גדולה זה הטעם הוא עיקר שלא תיקנו שתי תרומות כי היכי דתיקנו שתי חלות כדתנן בסמוך. אבל רבי' יצחק ב"ר שמואל הי' מפרש דהיינו טעמא שהחמירו בחלה יותר משום דחלה שייכא בכל אדם המגלגל עיסתו וחשו שלא תשכח תורת חלה אבל תרומה אין רגילה אלא בבעלי קרקעות וממרחי' תבואתם ועיקר טעמא דמלתא כדמפרש בירושלמי כדפרישת:
277
רע״חמתני' רבן גמליאל אומר שלש ארצות לחלה מא"י עד כזיב חלה אחת וכזיב עד הנהר עד אמנה שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור מן הנהר ומן אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור וטבול יום אוכלה. ר' יוסי אומר א"צ טבילה. ואסורה לזבי' ולזכות ולנדות ויולדות ונאכלת עם הזר על השלחן ונתנת לכל כהן. פי' רבינו שמשון בר אברהם משנ"ץ של אור יש לה שיעור ושל כהן אין לה שיעור. פי' שבמקום ההוא גזרו טומאה שאין יכולין לשמור עצמן ופירותיהן בטהרה מחמת שסמוך הוא לארץ העמים וחלותיהן טעונות שריפה. ולכך מפריש שתי חלות אחת לאור שהי' חלה טמאה דאורייתא שפירותיהן גדלים בא"י ואחת לכהן שלא תשכח תורת חלה ושל אור יש לה שיעור המפורש לעיל בפ' אוכלין עראי. וטעמא כדמפרש בירושלמי מפני שהיא מדברי תורה ושל כהן אין לה שיעור מפני שהיא מד"ס. והא דקאמר מן הנהר מן אמנה ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן של אור אין לה שיעור ושל כהן יש לה שיעור מפרש בירושלמי של אור אין לה שיעור מפני שהיא נשרפת ושל כהן יש לה שיעור מפני שהיא נאכלת ושתיהן מד"ס וטבול יום אוכלה פי' לאותה של כהן דאע"ג דאסור כתרומה לא החמירו בחלה. ר' יוסי אומר א"צ טבילה פי' ואפילו בעל קרי אוכלה כדמוכח בסיפא דקתני ואסור' לזבים ולזבות ולנדות וליולדות ואמר בירושלמי לר' יוסי נצרכה אע"ג דיש ספרים שכתוב בהם לר' יהודה נצרכה דומה שטעות סופר הוא ולר' יוסי גרסינן ומשמע מדלא השיב ב"ק דר' יוסי שרי בב"ק ואפי' בלא טבילה דע"כ בלא טבלו איירי מדקאמר לר' יוסי נצרכה דאי טבלו לרבנן נמי נצרכה אלא ודאי ר' יוסי היא דשרי בב"ק אפילו בלא טבילה ולרבנן בלא טבילה אסור כי טביל שפיר דמי אפילו בלא הערב שמש אע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו וכשאין טומאה יוצאה עליו מגופו כגון טמא מת שרי בלא טבילה כר' יוסי. דאי לאו הכי תקשי לך כדמקשי פ' עד כמה וכי הזאה יש לנו ומה הועילו בטבילה בטומאת מת דאע"פ שמהמת היו נזהרים מחמת כהונתם מ"מ מחרב ה"ה כחלל אפי' לענין אוהל כדמוכח פ' כ"ג ובמס' אהילות לא היו יכולים להזהר וגם לא היו צריכין לפרוש הימנו כמו מן המת הכל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' אין כהן מוזהר עלי' ובארץ העמים לא היתה להם הזאה וא"כ לא הי' להם טהרה ומה תועיל טבילה הלכך לא החמירו בחלת ה"ל שלא יוכל לאוכלה אא"כ ילך ויזה בא"י וטבול יום דקתני בב"ק איירי ועלה קאמר ר' יוסי א"צ טבילה. ונתנת לכל כהן שירצה פי' אפי' לכהן ע"ה אע"ג דתרומה אינה ניתנת אלא לכהן חבר שישמרנ' בטהרה בזו לא גזרו שמא יאכלנה בימי טומאתו. וכן משמע דומיא מה ששנינו אחר משנה זו אלו נתנין לכל כהן החרמים והבכורות ופדיון הבן ופדיון פטר חמור והזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז ושמן שריפה וקדשי המקדש והבכורים דקא חשיב מידי דלא שייך בהו איסור טומאה. מ"מ אם יש חבר וע"ה לא יתננו לע"ה כדאמרי' פרק הזרוע מנין שאין נותנים מתנות לכהן ע"ה ת"ל לתת [מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. ש"מ שאין לתת מתנות אלא לכהנים] המחזיקים בתורת ה' ולא כמו שפי' רבינו שלמה בפרק כל הבשר לכל כהן אתי לאשמעינן אפי' אינו מחזיק יתנו לו חלת ח"ל דהא משנה שאחר זו א"א לומר כן דקא חשיב בה מתנות דאמר עלייהו דאין נתנות אלא למחזיקים א"ו היכא דליכא כהן חבר מיירי הכא א"נ איכא וא"צ למתנות ויש ע"ה כהן עני שמצוה להחיותו שאם לא יתנו לו יצטרכו ליתן לו חולין. והשתא משמע הכא דא"א בחלת ח"ל בלא שתי חלות ואלו בפ' עד כמה לא משמע הכי דאמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לה בריש מסא ושריא לה בתנורא והדר מפרשת חלה אחריתי כי היכי דלא תשכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול משמע להדיא שלא החמירו להפריש חלה שני' אלא היכי דליכא בהן קטן. היינו משום דהני מקומות דמתני' הן קרובין לא"י ומתחזיא חלה דידהו בחלת הארץ טמאה וטעונה שריפה דגזרו עלי' שלא לאוכלה אפי' כהן טהור גמור מחמת שהיא טמאה. ולכך מפרישין לעולם של אור וחלה שני' שלא תשכח תורת חלה כדמפרש נמי הכא אבל בבבל שהוא רחוק מא"י לא מתחזי' חלה דידהו בחלת הארץ טמאה לא גזרו עלי' שום איסור מחמת טומאה עצמה ולכך התירוה גם לכהן קטן טמא כיון דאין טומאה יוצאה עליו מגופו וגם התירוה לבטלה ברוב והשניה אכיל לה כהן גדול אפי' זב דלא מפליג הכא כלל אע"ג דבחלה שני' דמתני' תנן אסורה לזבים ולזבו' ולנדות ויולדות אין ללמוד מהכא לההיא שבבבל ורחוקה מא"י וגם אינה קבועה להפריש אלא היכא דליכא כהן קטן ואלו במקומות דמתני' חלה שני' לעולם קביעה. ויש פי' רבינו שלמה שמונה בהן בפ' עד כמה בההיא דרבינא דהך חלה [אחריתי דהכא אין קירא עלי' שם חלה] דלית לה תורת חלה ומסתברא דאינה מדמעת אע"ג דתרומת ח"ל מדמעת כדתניא במנחות בפ' ר' ישמעאל והשתא פי' הא דקתני במתני' וטבול יום אוכלה לאותה של כהן היינו טבול יום דב"ק ולא בעי הערב שמש אע"פ שטומאה יוצאה עליו מגופו. ופי' רבינו שמשון ב"ר אברהם בפ' עד כמה בשם רבי' יצחק ב"ר שמואל דה"ה חלת האור דבבל ודידן אע"פ שאסור' למי שטומאה יוצאה עליו מגופו לא בעי הערב שמש ואין להחמיר בה יותר מחלת כהן דמתני' וראי' לדבר מפ' עד כמה דאמר מר זוטרא משמי' דרב ששת טמא שרץ טובל ואוכל בתרומת ח"ל [דאע"ג] דמחמיר בה לאוסר' לטמא שרץ שרי בה לאכלה לאחר טבילה אפי' בלא הערב שמש ומיהו אינה כ"כ ראי' פשוטה דשמא אע"ג שמחמיר בה רב ששת בטמא שרץ קודם טבילה כב"ק בטבול יום דשרץ שמא מקיל בה יותר. וכה"ג הלכות חלה אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן או מאן דטבל לקריו אבל הערב שמש לא כתב שצריך ויש לדקדק אמאי נקט רבינא ואכיל לה כהן קטן אפי' כהן גדול יכול לאוכלה אחר שיטבול ויטהר מקריו ואי משום טורח טבילה והלא גם בא"י היו כהנים טובלים לתרומתן וגם בבבל היו טובלין לתרומת ח"ל כדמשמע לעיל דלא מבטלה רבה ברוב אלא בימי טומאתו ובריש בנות כותים הטבילו' קודם לאמה לסובה שמן של תרומה. ומתוך כך פי' רבינו שמשון בשם רבי' יצחק ב"ר שמואל דאין שיעור לחלה זו ולפי שדבר מיעוט הוא נותנה לכהן קטן והכי משמע לישנא דקאמר שקלא בריש מסא שדבר מועט [הוא] אע"ג דלא מדכר לי' אלא גבי שרי לי' בתנורא מ"מ משמע דההיא נמי דניתנת לכהן קטן דבר מיעוט הוא (וגם) [וגבי] אותה שנשרפת הוצרך להזכיר בריש מסא לפי (שאז) [שבה] משליכה לתנור. אבל תרומ' שלהם שהית' מן התבוא' לא היתה כ"כ ראויה לינתן לכהן קטן אפי' לא הי' בה שיעור שהקטן היה מאבד' וכן יין ושמן ועוד יש לומר שהתרומ' יש בה שיעור כגון תרומת מעשר. ועתה פירשנו דחלת האור דידן ודבבל שריא לטבול יום ולא בעיא הערב שמש ולא בעיא נמי שיעור ותמהני דהכי סלקא שמעתתא דהיכא דאיכא כהן קטן מפריש חלה אחת ויהיב לי' א"נ אפילו לגדול שטבל לקריו והיכא דליכא כהן קטן מפריש אחת לאור ואחת לכהן והשתא יש כמה מקומות דאע"ג דאיכא כהן קטן אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ובה"ג בהלכו' חלה כתב שבא"י אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה והי' תמיה רבינו יצחק בר שמואל מנין להם להפקיע שתי חלות מאותו מקום עצמו דמכזיב עד הנהר וגם בכל א"י דומה אדרבה שיהיו מפרישין עכשיו כמו באותו מקום וכ"כ רבינו שמשון ב"ר אברהם בפ' עד כמה דעכשיו ששורפין אותה לפי שאין להם הזיה בכל א"י צריכה להפריש חלה שניה כמו מכזיב עד הנהר ומן הנהר ועד אמנה ולפנים שמפרישין חלה שני' שלא תשכח תורת חלה ואחיו רבינו יצחק ב"ר אברהם זצ"ל כתב בתשובה שהשיב להרב רבינו יהונתן זצ"ל מלוני"ל נראה בעיני שעכשיו אין מפרישין אלא חלה אחת וטעם גדול יש בדבר אפילו בארץ ישראל מקום שהיו רגילין להפריש שתי חלות עתה אין מפרישין אלא חלה אחת דעלה דההיא דייק בירוש' ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהיו אומרים ראינו תרומה טהורה נשרפת ויפריש לכהן ולא יפריש לאור שלא יהו אומרים תרומה טמאה נאכלת ולפי טעם זה אין שייך עכשיו להפריש של כהן דאין שייך לומר עכשיו ראינו תרומה טהורה נשרפת שעכשיו אין שום תרומ' טהור' בכל מקום וליכא למטעי שאז ודאי הי' ראוי לטעות ולומר תרומ' טהור' היא שאפשר להיות טהור' שהרי יש טהור' בשאר א"י כדתנן [מתניתין] מא"י עד כזיב חלה אחת אלא מפני שהיו [סמוכים] לח"ל לא היו יכולין כ"כ לשמור עצמם ופירותיהם בטהר' ומן הנהר ועד אמנם ולפנים דא"א להיות טהור' דה"ל היא כיון דמתחזיא חלה דידהו בחלת א"י הסמוכ' לה ושם יש שתי חלות מכח טעם ראשון תיקנו שם שתי חלות כמו כן דלא ליתי לאחלופי דהא משום דמחלפי החמירו בה ובבבל דאיכא שתי חלות מפרשינן ליה אי ליכא כהן קטן שקלא בריש מסא ושדיא לתנורא והדר מפרשינן חלה אחריתי כי היכא דלא תשכח שם תורת חלה פי' שלא תשבח שם תורת חלה מא"י ובמקום הסמוך לה במקום שמפרישין שתי חלות שיבוא לומר שכמו שבכאן שהיא נשרפת שאין מפריש אלא חלה אחת ה"ה גם שם ואזי יבואו לידי קלקול שיאמרו ראינו תרומ' טהור' נשרפת כדפריש' ומתוך שלא החמירו בה לאוסר' לזבים כו' כדפרי' לעיל דאפי' לזבים שריא ומן הטעם הזה אין להפריש עכשיו בשום מקום כ"א חלה אחת שכולם תלוים בטעם דמכזיב ועד הנהר ועד אמנם ומשום לתה דידה גזור בכלהו ובכלהו בני חדא בקתא נינהו ועכשיו שא"צ לה הותרו כולם מתקנת המנהג. ופי' זה נ"ל עיקר שלא להפריש עכשיו בא"י כ"א חלה אחת וכן בבבל חלה אחת אלא שבזה חלוקה חלה של בבל מתוך שהיא קלה מן השאר מחמת שהיא רחוקה שהרי היא נאכלת לקטן משא"כ בשאר וגם השני' מותרת לזבים הקילו בה נמי שאינה צריכה שיעור לא ראשונ' ולא שניה ואע"פ שאין לי ראי' ברורה על זה כיון שהי' קלה ולא מצינו בה שיעור מפורש יש לי לסמוך על המנהג וקצת משמע מן הלשון פ' עד כמה דקאמר נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא בריש מסא משמע דההיא דקאמר מעיקרא דאכיל לה כהן קטן קא שקלא לה בריש מסא משמע שהוא דבר מועט מדשקלא לי' בריש מסא עכ"ל. וזה הוא פסק הגון וברור וראוי לסמוך עליו ואני שמחתי בו כי בכל מקומותינו אין מפרישין אלא חלה אחת ושורפין אותה ואפי' איכא בהן קטן או גדול שטבל לקריו. בפרק עד כמה אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן ואי ליכא כהן קטן שקלא לי' בריש מסא ושדיא בתנורא והדר מפרשא חלה אחריתי כי היכי דלא תשכח תורת חלה ואכיל לה כהן גדול. פי' בחלת האור מיירי דאי איכא כהן קטן יכול ליתן לו לאכול אפילו חלת האור וא"צ לתרום שתי חלות אלא היכא דליכא כהן קטן אבל היכא דאיכא כהן קטן א"צ להפריש אלא חלה אחת ולהאכיל' לכהן קטן וכן נהוג ברוב מקומות בגולה שמפרישין שתי חלות היכא דליכא כהן קטן אחת לאור ואחת לכהן נותנין ואוכלין ואפי' טומא' יוצאה עליו מגופו ורגילים רבותינו לקרותה חלת האור מפני ששורפין אותה היכא דליכא כהן קטן ולא גדול שטבל לקריו. וקשה לרבינו אפרים ב"ר יצחק זצ"ל דאמאי קרו לה חכמים חלת האור הואיל ואפשר לנו בתקנה להאכיל' לכהן קטן א"נ לגדול שטבל. ועוד כש"כ בא"י הי' להם לתקן חלת האור שהיא אסורה אפילו לכהן קטן שנטמא בשרץ והי' להפריש חלה אחרת להאכיל' לטמא כי היכי דלא תשכח תורת חלה ואנו בח"ל איירי' שיש ליתן שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן. ותו דקאמר בירוש' עלה דההיא של אור יש לה שיעור שהי' דבר תורה ושל כהן אין לה שיעור שהיא מדבריהם ויפריש לאור ולא יפריש לכהן שלא יהיו אומרים ראינו תרומ' טהורה נשרפת יפריש לכהן ולא לאור שלא יאמרו תרומ' טמא' נאכלת. פי' יש בני אדם שיודעים שח"ל היא טמא' ותרומת' טמאה ואם היו רואין שאוכלין אותה יאמרו תרומ' טמא' נאכלת. משם יש לי ללמוד שחלת האור אין להאכיל' כלל אפילו לכהן קטן דאם כן יאמרו ראינו תרומ' טמא' נאכלת לכהן קטן. ופי' רבי' אפרים ב"ר יצחק דרבינא לא איירי בחלת האור אלא רבינא סבר שיש להפריש חלת האור ולשורפ' ואפי' איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו ואותה חלה אינה נאכלת כלל ושוב מפריש חלה של כהן ואותה חלה נאכלת לכהן קטן או לגדול שטבל לקריו ועל חלת כהן אמר רבינא נדה קוצה לה חלה ואכלי לה בהן קטן דבמגע לא מטמא' ואי ליכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו שדיא לה בריש מסא לתנורא ומבטל לה ברוב הלחם שבתנור. ולא לשריפה קאמר דא"כ הל"ל ישרפנה באור אלא כלומר אם הפרישתה על מנת ליתנה לכהן קטן או לכהן גדול שטבל לקריו וליכא שדיא לה בריש מסא לתנורא ומבטלה ברוב הלחם שבתנור. והא דקאמר והדר מפריש לה חלה אחריתי זה לא נמצא בספר ישן. ואומר רבינו אפרים שקדמונים הגיהו אותו שהיו סבורים דטעם שתי חלות דקתני במתני' משום דלא תשתכח תורת חלה. ולא היא אלא כדמפרש בירושלמי שלא יאמרו חלה טמאה נאכלת וחלה טהורה נשרפת כדפריש' לעיל. הלכך אין לומר והדר מפריש אחריתי שהרי רבינא איירי בשתי חלות אחת של אור ואחת של כהן לאחר שהפרישתה של אור ושרפתה כתיקון חכמים אמר רבינא על השני' נדה קוצה לה חלה וא"כ למה צריך עוד שלישית דקאמר והדר מפרשא לה חלה אחריתי. ואם תמצא לומר דגרס לי' יש לפרש דה"ק אם לאחר שהפרישתה חלת כהן ולא מצאה כהן קטן ולא גדול שטבל שדיא לי' בתנורא לבטלה נמצא שלא נתנה אלא חלת האור לפיכך תפריש עוד שלישית ותתן אפי' לכהן גדול בעל קרי שהרי אינה אלא כדי שלא תשתכח תורת חלה ואין שם חלה עלי'. אכל אותה חלה שניה של כהן אסורה לזבים ולמי שטומאה יוצאה עליו מגופו משום הכי בא"י א"צ אלא חלה אחת דהתם אין לגזור משום חלה טמאה. הרי פירשנו שיש להפריש שתי חלות אחת לאור ואינה נאכלת כלל ואחת לכהן קטן או לגדול שטבל. ובכל מקומותינו אין אנו מפרישין כ"א חלה אחת. ושורפין אותה אפי' איכא כהן קטן או גדול שטבל לקריו. נראה בעיני דשפיר עבדינן דאין מפרישין עתה כלל לכהן כדפרי' לעיל בשם רבינו יצחק ב"ר אברהם. והא דאמר במדרש כרמי שלי לא נטרתי כשהייתי בארץ לא הייתי מפרשת אלא חלה אחת ועכשיו בח"ל שתי חלות היינו מן הנהר ועד אמנה ולפנים. כי ח"ל הסמוכה לארץ ישראל. ירושלמי ר' הונא אמר כיני מתני' מכזיב ועד הנהר מכזיב ועד אמנה. תני איזה היא הארץ ואיזה היא ח"ל כל שהוא שופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל. מטורי אמנה ולחוץ חוצה לארץ. הנסין שבים [את רואה אותן כאלו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים מהחוט ולפנים א"י מהחוט ולחוץ ח"ל ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד א"י הרי הוא בא"י שנאמר וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול זה יהי' לכם גבול ים. שבצדדין מה הן את רואה אותן באלו חוט מתוח מקפלריא ועד אוקיינוס מנהל מצרים ועד אוקיינוס מן החוט ולפנים א"י מן החוט ולחוץ ח"ל:
278
רע״טסליקו לה הלכות חלה
279
ר״פמתני' החטים והזונין אינם כלאים זב"ז השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון הפול והספיר הפורקדן והטופח ופול הלבן והשעשועית אינם כלאים זב"ז. ירוש' החטים והזונין אינם כלאים זב"ז הא עם השעורים כלאים דבר שאינו אוכל הוינן מטעי ומתני כלאים א"ר בא בר זבדא שכן מקומו' מקיימין אותן ליונים א"ר בא ב"ז כר"א דתנינן תמן המקיים קוצים בכרם ר"א אומר קידש כו' מאי טעמא דר' אליעזר מכיון שמקיימין אותן במקו' אחר נאסר] מינן בכ"מ. ולא ר' בא בר זבדא כר' אליעזר אין דרך בני אדם להביא [קוצים ממקום למקום ברם הכא דרך בני אדם להביא] זונין ממקום למקום מעתה יהיו כלאים עם החטים אמר ר' יונה מין חטין הן אלא שהפירות מזנין כהדא דתני לא תזנה הארץ מיכן שהפירות מזנין ואמרינן בב"ר ר' לילייני בר טביא משום ר' יצחק אף הארץ זונת הוו זרעין לה חטין ומפקא זונין והני זונין מדור המבול הם ולא חזו לאכילה אלא ליונים דתנן במס' תרומות אם תרם מן הרע על היפה תרומתו תרומ' חוץ מן הזונין על החטין שאינו אוכל. ירושלמי ר' יוסי בשם ר' יוחנן כלהון זוגות זוגות מה על כל פרקא אתאמרת או על דא הלכתא מן מה דאמר רב חמשה ירקות שאדם יוצא ידי חובתו בפסח כולם מותרין ליזרע בערוג' ואמר הדא פליגי על ר' יוחנן הדא אמרה על כל פירקא אתאמרת רבי בא בשם רב כלהון זוגות זוגות וההיא דפר' ר' ישמעאל במנחות דתנא כוסמין מין חטין שבולת שועל ושיפון מין שעורים פירשתי בפ"ק דחלה:
280
רפ״אמתני' הקישות והמלפפון אינן כלאי' זב"ז ר' יהודה אומר כלאים ירושל' א"ר יודן בר מנשה דברי חכמים אדם נוטל מעה א' מפיטמ' של קישות ונוטעה והיא נעשית אבטיח אדם נוטל מעה א' מפיטמא של אבטיח ונוטעה והיא נעשית מלפפון ר' יהודה אומר עיקרן כלאים אדם נוטל מעה מפיטמא של אבטיח ומעה מפיטמא של תפוח ונותנן בגומא אחת מתאחין ונעשין כלאים ומשום כך צווחין לי' בלשון יון מלפפינון. פי' מעה לזרע קורין מעה כשנוטל הזרע של צד הפטמא של קישות פעמים שמשתנית צורתו ונעשית אבטיח וכן נמי כשנוטל מזרע של צד הפיטמא של אבטיח וזורעו פעמים שנשתנית ונעשית מלפפון הלכך יש לנו לחשכו מין אחד כדאמר לעיל זורעין חטין ומפקין זונין כלומר לפעמים ולא שיהי' כל שעה כן. פ"ב דתרומות תנן הקישות והמלפפין מין אחד ר' יהודה אומר שני מינין ולתרום מזה על זה מיירי רבי יהודה לטעמי' ורבנן לטעמייהו. והכי מפרש לה התם כירושלמי הקישות והאבטיח מה אמר בה ר' יהודה נשמענה מן הדא הקישות והאבטיח והמלפפינות אינן כלאים זב"ז ר' יהודה אומר כלאים נאמר הקישות והמלפפינות אינן כלאים האבטיה והמלפפינות אינו כלאים ר' יהודה אומר כלאים הקישו' והאבטיח צריכא פי' אני יכול להעמיד הברייתא דלצדדין קתני ולא תפשוט מינה הקישות והאבטיח ומדשקיל וטרי סתמא דתלמודא אליבי' דר' יהודה איכא למימר דסבר הלכה כר' יהודה ואיכא למיחש לה:
281
רפ״במתני' חזרת וחזרת גלין עולשין ועולשי שדה כרישין וכרישי שדה כוסבר וכוסבר שדה. חרדל וחרדל מצרי. ודלעת המצרי והרמוצה ופול המצרי והחרוב אינם כלאים זה בזה. בפרק כ"ש מייתי לה. ואמר רב עלה זוגות זוגות שנו חזרת וחזרת גלים לא הוו כלאים אבל חזרת ועולשין הוו כלאים וכן כולם בפרק כ"ש מפרש חזרת חסא עולשין הינדבי ובירוש' טרוכסמין וחזרת גלין ירוש' ר' חנינא אומר חסא דאגרון. גל תרגומו דגורא כלו' הגדלה בגלין. שמעון כרי' דר"א אנטיכין [וכו'] עולשי שדה עלתין דהקלא כרישין כריתין כרישי שדה קליעין כוסבר כזרע גד תרגום ירוש' כוסבר דלעת מצרית מתני ר' אילא בר נחמיה דלעת ארמית היא דלעת מצרית. כלאים עם הרמוצה והרמוצה כמין דלעת מרה היא והן ממתקין אותה ברמץ. ובתלמוד דידן לא קיימא הך מלתא דאמר פרק הנודר מן המבושל מאי הרמוצה אמר שמואל קורקזאי רב אשי אמר דלעת הטמונה ברמץ איתיביה רבינא לרב אשי ר' אילא בר נחמיה אומר דלעת המצרית כלאים עם הרמוצה תיובתא. החרוב אמר ר' יונה כמין פול מצרית פרסא הוא וקצוצוי דמיין לחרובא:
282
רפ״גמתני' הלפת והנפוץ. הכרוב והתרובתר התרדין והלעונין אינן כלאים זה בזה הוסיף ר' עקיבא השום והשומנית הבצל והבצולצל התורמוס והפליסילוס אינם כלאים זה בזה. ירושלמי תרובתר כרוב דקיק. לעונין המעמץ. בצלצול פגלג. פלוסלוס פרמוטה ובירושלמי שלפני לא מצאתי זה. תורמס מין קיטנית ושולקין אותו שבע פעמים ואוכלין אותו בקינוח סעודה כדאי' פ' אין צדין. לקמן בירושלמי מפרש הלפת והנפוץ הלכו בהם חכמים אחר העלים כלו' כלפי שעליהן דמיין אהדדי אינו כלאים זה בזה:
283
רפ״דמתני' ובאילן הגסין והקרוסטומלין והפרישין והעוזדדין אינו כלאים זה בזה. התפוח והחיזרת הפרסקין והשקדים השיזפון והרימין אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה. קרוסטמלין מין אגסין הוא ופי' בערוך תפוחים קטנים שדומין לעפצים הנקראים מילין פרישין אמר ר' יונה אספרגילין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין אילן פריש לקדרה אלא זה בלבד עוזרדין כתב רבינו שמשון מפרש פ' כיצד מברכין אמרי עוזרדין טילשי. ואמרי קורבש בלעז ופרישין קדונייץ בלע"ז. וזה אי אפשר דלא דמו אהדדי כלל ופשיטא שהם כלאים זה בזה. ירושלמי שלמן בר לוי אחוי דזבדי בר לוי בשם ר' יהושע בן לוי כולהו זוגות זוגות רב אמר כולהון מין אחד הן. מתני' פליג' על רב דתנינן אף הבכיים התיב ר' יוסי בר בון והתני הרוגיונים. וקיי"ל כר' יהושע בן לוי דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כש"כ רב וריב"ל דהלכה כריב"ל דהא קיי"ל ר' יוחנן וריב"ל הלכה כריב"ל כדפסק רבינו תם. כתב רבינו שמשון חיזרד מין תפוח [וגדל ביער] ומשליכין [פריו] לחזרים. ירושלמי בתחום אריה היו מרכיבין תפוח ע"ג חיזרד ראהו תלמיד אחד אמר להם אסורין אתם הלכו וקצצום ובאו ושאלו ביבנה אמר להם יפה אמר אותו תלמיד לא אמר אלא תפוח ע"ג חיזרד הא ע"ג אגס לא מה דהוה עובדא הוה עובדא. ירושלמי תני עכו"ם שהרכיב אגוז על אפרסקי אע"פ שאין ישראל רשאי לעשות כן נוטל ממנו יחוד ונוטע במקום אחר מה נפק מנהון קירדו פירסיקא הרכיב תרדין ע"ג חרבון אע"פ שישראל אסור לעשות כן נוטל ממנו זרע וזורע במקום אחר מה נפק מנהון ברוסלינון זרגון ולפת מה נפיק מנהון אסטפניני שומר וכרפס מה נפק מנהון פטרוסלנון לוזין ובטנין מה נפק מנהון פיסטקון. זתים ורמונים מה נפק מנהון שזפין:
284
רפ״המתני' הצנון והנפוץ והחרדל והלפסן ודלעת יוונית עם המצרית והרמוצה אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה. ירושלמי אמר ר' יונתן יש מהן שהלכו בהן אחר הפרי ויש מהן שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו אחרי הפרי הלפת והנפוס הלכו אחר העלין התיבון הרי צנון ונפוס הפרי והעלין דומין ואת אמרת כלאי' אמר ר' יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי. פי' אחר פירי להחמיר. וכן אחר העלים להחמיר. וכן אחר הטעם להחמיר:
285
רפ״ומתני' הזאב והכלב. כלב הכופרי והשועל העזים והצביים היעלים והרחלים הסוס והפרד הפרד והחמור. החמור והערוד אע"פ שהומין זה לזה כלאים זה בזה. פי' רבינו שמשון כלב כופרי קטן כעין שועל ומגדלין אותו בני הכפרים. יעלים מין חיה שדומה לרחל כדכתיב עת לדת יעלי סלע והוא אקו דמתרגמינן יעלא אבל יעל דפ' ראוהו ב"ד שופר של ר"ה של יעל פשוט ההיא פי' בערוך כשבה נקבה ולעולם הוא פשוט. ערוד חמור הבר ומין חיה היא כדתנן לקמן פ' כלאי הכרם ומצוי במדבר כדמוכח פ"ק דר"ה בשמעתא קמייתא ד"א ערוד שדומה לערוד שבמדבר כלו' כדכתי' פרא למוד מדבר והו' יהי' פרא אדם תרגום ירושלמי מידמי לערוד. ירושלמי הא כלב עם כלב כופרי אינם כלאים. מתני' דלא כר' מאיר דר' מאיר אמר כלאים אע"ג דר' מאיר אמר כלב מין בהמה מודה בכלב כופרי שהוא מין חיה הא כלב עם כלב כופרי ע"ד דר' מאיר כלאים. וקיי"ל כמתניתין דכלב עם כלב כופרי אינן כלאים ומתני' זוגות זוגות קתני וקשיא לי דאמאי לא קאמר נמי מתני' דלא כאיסי בן עקיבא דמדקתני הסוס והפרד מכלל דפרד גרידא לא הוה כלאים ומותר לרכוב עליו. מתני' דלא כאיסי דתניא בירושלמי פ' כלאי הכרם איסי בן עקיבא אומר אסור לישב ע"ג פרידה מקל וחומר מה אם בגדים שאתה מותר ללבוש זה על גב זה את אסור בתערובתן בהמה שאת אסור להנהיג זה עם זה לא כש"כ שאת אסור לרכוב עלי'. והכתיב וירכיבו איש על פרדו וינוסו אין למדין מן המלכות והכתיב והרכבתם את שלמה בני על הפרדה אשר לי ברי' מששת ימי בראשית היתה. ובתוספתא קתני אמר להו אין משיבין מתקוע אמרו הרי הוא אומר ויעש הישר בעיני ה' ולא סר מכל אשר צוהו רק בדבר אורי' החתי. תניא בתוספתא דפרקין תרנגול טווס ופסיוני אע"פ שדומין זל"ז כלאים זה בזה שור ושור הבר חמור וחמור הבר אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה. ירושלמי עוף לא תנינן. פי' במתניתין. אמר ר' יוחנן אייתות מן דבר דליי'. תרנגול עם הפסיוני או עם הטווס אע"פ שדומין זל"ז כלאים זב"ז. רשב"ל אמר משנה תמימה שנה לנו רבי וכן עוף וחיה כיוצא בהן א"ר יונה צורבא להא דאמר ר' יוחנן תנינן הכא חיה ופרשנתי' תמן תנינן הכא בהמה ופרשנתי' תמן. עוף תנינן תמן ופרשנתי' הכא אמר ר' יוסי ויאות בא להודיעך שהעוף אסור בכלאים. משנה שלימה שנה לנו רבי דתנן בפ' שור שנגח את הפרה וכן חיה ועוף כיוצא בהן ואמר ר' שמעון כאן שנה רבי תרנגול טווס תרנגול הבר ופיסיוני כלאים זה בזה פשיטא אמר ר' חנינא משום דרכו בהדי אהדדי מ"ד חד מינא הוא קמ"ל והיינו דא"ר יונה צורכא להא דר' יוחנן. ופרשנתי' תמן. פי' דהכא מיירי בין בכלאים דהרבעה בין בכלאים דחרישה וגבי חרישה כתיב שור וחמור שאר בהמה וחיה לא כתיבי והיינו ופרשנתי' תמן דשור וחמור דקרא לאו למעוטי שאר בהמה וחי' כדקתני התם אחד השור ואחד כל בהמה לנפילת הבור ולהפרשת הר סיני לתשלומי כפל ולהשבת אבידה לפריקה ולחסימה לכלאים ולשבת וכן חיה ועוף כיוצא בהן א"כ למה נאמר שור וחמור אלא שדבר הכתוב בהוה ויליף להו בג"ש. ואמר לכלאים אי כלאים דחרישה יליף שור שור משבת. אי כלאים דהרבעה יליף בהמתך בהמתך משבת והתם מפרש גבי שבת מנלן. עוף תנינן תמן דקתני וכן חיה ועוף כיוצא בהן ופרשנתי' הכא אפי' בעופות שדומין זה לזה איכא איסור כלאים כגון תרנגול טווס ופסיוני כדאשכחן הבי גבי חיה ובהמה דקתני מתני' אע"פ שדומין זה לזה כלאים זה בזה. סוף פרק הפרה אמר שמואל אווז ואווז ברא כלאים זה בזה. ואמר נמי התם גמלא פרסא וגמלא טייעא אע"ג דהאי אלים קועי' פי' עב והאי קטן קועי' פי' דק לא הוו כלאים זה בזה:
286
רפ״זמתני' אין מביאין אילן באילן ולא ירק בירק ולא אילן בירק ולא ירק באילן. ר' יהודה מתיר ירק באילן. פירוש אין מרכיבין אילן באילן אחר שאינו מינו וכן לא ירק בירק אחר שאינו מינו:
287
רפ״חמתני' ר' יהודה מתיר ירק באילן. ירושלמי מוחלפת שיטתי' דר' יהודה תמן אמר נוטל אדם מעה מפיטמא של אבטיח ומעה מפיטמא של תפוח ונותן לתוך הגומא ומתאחין ונעשין כלאים וכה אמר הכין תמן נותנן זה בצד זה ומתאחין ונעשין כלאים ברם הכא ירק באילן הוא פי' קשי' לי' הא דאסר ר' יהודה לעיל קישות ומלפפון מה"ט דעיקר מלפפון מכלאים אתו ממעה של אבטיח וממעה של תפוח דהיינו אילן וירק שזרען יחד. ירושלמי תני מנין שאין מרכיבין עץ סרק על עץ מאכל או עץ מאכל על עץ מאכל בשאינו מינו ת"ל את חקתי תשמרו. כתב רבינו שמשון משמע דעץ סרק על עץ סרק לא אסיר מדלא תני לי' ושמא היינו טעמא כיון דעץ סרק הוא אפי' מין בשאינו מינו בחד מינא חשיב. ואית ספרים דגרסי מנין שאין מרכיבין אילן סרק על עץ סרק ועל עץ מאכל עכ"ל. כל עץ שאינו עושה פירות קרוי עץ סרק והכי נמי תניא באלה הדברים רבה שלהי פ' שופטים רק עץ אשר תדע זה אילן מאכל כי לא עץ מאכל הוא זה אילן סרק [אם סופינו] לרבות את אילן סרק מה ת"ל עץ מאכל מלמד שאילן סרק קודם לעץ מאכל והא דפליגי ביה באילן סרק לקמן בפ' איזהו עריס דתנן איזהו אילן סרק כל שאינו עושה פירות ר' מאיר אומר הכל אילן סרק חוץ מן הזית ומן התאנה ר' יוסי אומר כל שאין כמוהו נוטעין שדות שלימות ה"ז אילן סרק התם במבטל תחת גפנו פליגי כדתנן התם לעיל מיני' המדלה את הגפן על מקצת האפיפירות לא יביא זרע תחת המותר ואם הביא לא קידש ואם הלך החדש אסור וכן המדלה על מקצת אילן סרק המדלה את הגפן על מקצת אילן מאכל מותר להביא זרע אל תחת המותר אם הלך החדש יחזירנו. פי' רבינו שמשון אפיפירות הם בנין של עצים מסודרים כמו סבך שתי וערב והדלה על מקצתו את הגפן אסור לזרוע תחת המותר אף על פי שאין הדלית מסבך שם ואם זרע לא קידש וכן תנינן לקמן פרק המבריך אלו אוסרין ולא מקדשין מותר אפיפירות. אם הלך החדש שגדל הגפן והוציא זמורות ומילא כל אפיפירות אסור ואילן סרק דינו כדין אפיפירות על מקצת אילן מותר. בירושלמי אמרינן מה בין אילן סרק לאילן מאכל אילן סרק אדם מבטלו ע"ג גפנו אילן מאכל אינו מבטלו [ויחזירנו למקום שהיה תחילה ויזרע המותר] והיינו דפליגי ת"ק סבר כל אילן שעושה פירות אינו מבטלו ר' מאיר סבר כל אילן פירות יש לו דין אילן סרק כי מבטלו מפני גפנו חוץ מן הזית ותאנה שאינו מבטלו. ור' יוסי סבר דכל אילנות מבטלן מפני גפנו ויש להם דין אילן סרק חוץ מכל שכמוהו נוטעין שדות שלימות שאינו מבטלו מפני גפנו אבל אילן סרק דקתני בכל מקום היינו שאינו עושה פירות:
288
רפ״טמתני' אין נוטעין ירקות לתוך סדן של שקמה. פי' סדן השקמה עד שלא נקצצה נקראת בתולת שקמה משנקצצה נקראת סדין השקמה הכי מוכח בפרק המוכר את הספינה דת"ר הלוקח אילן מחבירו בתולת השקמה מגביה ג' טפחים וקוצץ ובסדן השקמה מגביה שני טפחים וקוצץ דהיינו לאחר שנקצץ שלשה טפחים קורא סדן השקמה ובערוך פירש סדן השקמה שורש השקמה ואין מרכיבין פיגם ע"ג קידה לבנה מפני שהוא ירק באילן פיגם מין ירק כדתנן ריש עוקצין שורשי המינתא הפיגם וירקות השדה קידה לבנה מין אילן אבל סתם קידה מין ירק כדמשמע פ' בכל מערבין דאמר דהקנים וקידים ואורבנין מין ירק: אין נוטעין יחוד של תאנה לתוך החצוב שתהא מקירו. חצוב מין ירק שבו תיחם יהושע את הארץ ומקטע רגליהון דרשיעייא בפ' אין צדין מקירו מלשון קור שתהא מקררו א"נ לצורך צל להיות עליו כמין קורה מלשון המקרה במים עליותיו. אין תוחבין זמורה של גפן לתוך אבטיה שתהא זורקת מימי' לתוכה מפני שהוא אילן בירק שהאבטיה מלאה מים ונמצאת הגפן שותה מים. ירושלמי ר' זכריה חתן ר' לוי בעי בלא כך אינו אסור משום זרעים תחת הגפן אמר ר' יוסי תפתר במעמיק שורש למטה משלשה טפחים חוץ משלשה כהדא דתני שרשי פאה הנכנסין לתוך ארבע אמות שבכרם למטה משלשה טפחים מותר. פי' בלא כך שהוא תוחב הגפן לתוך אבטיח אפילו נטע אצלו אסור משום זרעים תחת הגפן דאפילו גפן יחידי בעי הרחקה ומשני כשהעמיק שרשי הגפן והאבטיח למטה משלשה טפחים ושם הכניס זה לתוך זה ובמקום שהענפים יוצאים לחוץ מן הארץ רחוקים זה מזה שלשה דאי משום זרעים תחת גפן יחידי שרי ומשום אילן בירק אסור והאי דנקט בירוש' חוץ לשלשה לרבנן דתנן לקמן פ"ו עבודת הגפן ששה טפחים לכל רוח הו"ל למנקט חוץ לששה שמא סבר לה כר"ע דאמר עבודת הכרם שלשה. אין נותנין זרע דלעת לתוך החלמות שתהא משמרתו מפני שהוא ירק בירק פי' בערוך חלמו' בלע"ז מלכא ובלשון התלמוד הרני וכתב רבינו שמשון שהוא מלשון בריר חלמו':
289
ר״צמתני' הטומן לפת וצנונית תחת הגפן אם היו מקצת העלין מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר ונטלין בשבת. פי' הטומן לפת להשתמר בקרקע שכן דרכן ובטומן אגורין מיירי כדתני ר' חייא בירושל' כגון אגודה לפת ואגודה של צנון דהיינו שלא כדרך שתילה דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. אם היו מקצת עליו מגולין לענין שבת נקט דוקא בכי האי גוונא שרי דאי אין מקצתן מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ יזיז עפר בידים ולענין כלאים ושביעית ומעשר נקטיה לרבותא דאע"ג [דמחזי] כדרך שתילה במה שמקצת העלין מגולין אפ"ה אינו חושש כיון דאגודה טמן וגליא דעתיה דלא ניחא ליה בהשרשתן ולשון אם משמע דדוקא נקטיה ולא לרבותא והיינו משום שבת. לא משום כלאים דלאו כזרועים הם ואפילו הוסיף הכרם מאתים שרי אע"ג דגבי עציץ תנן אם הוסיף מאתים אסור התם כדרך זריעה אבל הכא דאיירי באגודה לא כדרך זריעה. ולא משום שביעית דאם היא מששית ונכנסו לשביעית והוציאו ספיחים כדרך שעושין הבצלים בתלוש שמוציאין עלין אע"ג דספיחי שביעית אסור הני מותרין. ולא משום מעשרות דאם היו משנה שניה שרינה במעשר שני ונכנסו לשלישית והוציאו ספיחים לא יהבינן מעשר שני לפי שאינו רוצה בהשרשתן. וניטלין בשבת שאוחז בעלים ונוטלן דכתלושין דמו ואע"ג דמזיז עפר ממקומו טלטול מן הצד הוא וכי האי טלטול מן הצד דאינו אלא ניעור בעלמא כ"ע מודו דשרי כדמוכח ס"פ במה טומנין דמהאי משנה איתותב שמואל דאמר האי סכינא דביני אורבי דצה שלפה והדר דצה שרי ובערוך [ערך לפת] כתב אם היו קצת עליו מגולין פי' רב האיי טעות הוא זה שאם האמהות טמונין והעלין מגולין ה"ז זריעה מעולה אלא דוקא אם היו מקצתן מגולין אינו חושש משום כלאים דלאו ירק באילן הוא ולא משום שביעית דלאו זריעה הוא ולא [משום] מעשר דאי איכא התם שמונה ראשי לפתות לא מצטרפו לחייבינהו להנך במעשר וניטלים בשבת נמצא תיובתא דשמואל ורב הונא דלא קא מצריך למשלפינון ומדצינן עכ"ל. וכתב רבינו שמשון דעל חנם דחק לשבש המשנה ועוד מה שפי' דמעשר בעי צירוף לא מצינו כן בשום מקום אלא גבי מעשר בהמה דמעשר ירק פשיטא דמחייב על כל לפת ולפת:
290
רצ״אמתני' הזורע חטה ושעורה באחת ה"ז כלאים ר' יהודה אומר אינו כלאים עד שיהא שתי חטים ושעורה או חטה ושתי שעורים או חטה ושעורה וכוסמת. פי' רבינו שמשון דבקרא לא תזרע כלאים פליגי. דרבנן סברי דבשני זרעים הוי זריעה ור' יהודה לא חשיב זריעה פחות משלשה וכי האי גוונא פליגי שלהי פ' בתרא גבי כלאי בגדים דלא חשיב ר' יהודה חיבור בשתי תכיפות עד שישלש. א"נ בהא פליגי דרבנן סברי דקרקע בלא זרע מקרי שדה הלכך בשתי זרעים הוי כלאים ר' יהודה סבר קרקע בלא זרע לא מקרי שדה ובעינן שיהא כלאים בהדי שדך הלכך לא הוי כלאים אלא בשלשה זרעונים שזרע אחד משוי לי' לקרקע שדה ושני זרעונים הבאים עמו משוי להו כלאים וכסברת ר' יאשי' בכלאי הכרם כך סברת ר' יהוד' בכלאי זרעים כדאמר לקמן בפ' כלאי הכרם בירושלמי כתיב לא תזרע כרמך כלאים מלמד שאינו חייב עד שיזרע שני מינין בכרם דברי ר' יאשי'. ר' יונתן אומר אפילו מין אחד ע"ד דר' יונתן כתי' שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר כתב לא תזרע כרמך כלאים חברייא אמרין להחמיר עליו אפי' מין אחד. ע"ד דר' יאשי' כתי' שדך לא תזרע כלאים לאיזה דבר כתב כרמך לא תזרע כלאים חברייא אמרי להתראה שאם התרו בו משום שדך לוקה משום כרמך לוקה. פי' לר' יאשי' אינו חייב משום (שדך לוקה) כלאי הכרם עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומשום כלאי זרעים חייב בחטה ושעורה לחוד לפיכך דחוק לר' יאשי' קרא דכרמך ל"ל דבלא כרם איכא איסור משום זריעה ומשני דלחייבו שנים. והא דבעי ר' יאשי' שני מינין עם חרצן משום דמשמע קרא כלאים בהדי כרמך ולא דמי לשדך לכלאים. דלא אמר שני מינין בהדי שדך דקרקע בלא זריעה נקראת שדה. אבל בלא גפנים לא מקרי כרם. וההיא דפ' בתרא דבכורות דאמר התם תנן התם אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה מה"מ אמר ר' אמי אמר ר' ינאי ואמרי לה אמר ר' אמי א"ר שמעון בן לקיש כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה. אשכחן (דגן ויצהר) תירוש ויצהר תירוש ודגן דגן ודגן מנין. מקל וחומר ומה תירוש ויצהר שאין כלאים זב"ז אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן או דגן ודגן שהם כלאים זב"ז אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן היכי מייתי לה [מייתי לה הכי ומה תירוש ויצהר שאינו כלאים זב"ז אפי' על ידי דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה דגן ודגן] שהן כלאים זב"ז ע"י דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. משמע דדגן ודגן לר' יאשי' לא מחייב אלא ע"י חרצן. ואומר רבינו יצחק בר שמואל דלא איצטריך למימר ע"י דבר אחר אלא משום תירוש ודגן אבל דגן ודגן מחייב בלא דבר אחר. וקיי"ל לענין זרעים בחכמים בארץ דבתרי זרעים הוי כלאים בארץ. וכדתנן ריש פרקין החטין והזונין אינם כלאים זב"ז הא חטין ושעורין הוו כלאים. דכולה מתני' זוגות זוגות קתני כדפרי' לעיל. ואמר נמי בירושלמי דשני מינין הוי כלאים כדפרי' נמי לעיל. ואע"ג דהוי סתם ואח"כ מחלוקת הוא. מ"מ הואיל ושנאה בלשון סתמא לבד פלוגתא דר' יהודה הוי הלכתא כסתמא. ובח"ל קיי"ל כר"י דלא הוי כלאים אלא בשלשה מיני זרעוני' דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כההיא דפ' כיצד מברכין דאמר רב יהודה אמר (שמואל) [רב] צלף של ערלה בחוץ לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין. אלמא קא סבר אביונות פרי וקפריסין לאו פרי. והתנן על מיני נצפה על העלין ועל התמרות אומר בורא פרי האדמה ועל האביונות ועל הקפריסין אומר בפ"הע רב דאמר כר"ע דתנן ר"א אומד צלף מתעשר תמרות ואביונות וקפריסין דע"א אין מתעשר אלא אביונו' בלבד מפני שהוא פרי ונימא הלכה כר' עקיבה. אי אמרת [הלכה] כר"ע הוה אמינא אפי' בארץ קמ"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל. וכי תימא שאני התם דיחיד ויחיד הוא אבל הכא דר' יהודה רבים פליגי עלי' דילמא אין הלכה כמותו אפי' בח"ל לא היא. דהא בפרק תולין שלחו לי' בני בשכר ללוי כשותא בכרמא מהו. ושלח להו כשותא בכרמא עירובא. ופרכי' ולישלח להו כדר' טרפון דתנן כשות ר"ט אומר אין כלאים בכרם וחכ"א כלאים בכרם וקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל ואע"ג דרבים פליגי עליה. ותו דאמר ספ"ק דקידושין רב נחמן ורב ענן הוו שקלי ואזלו באורחא חזיוהו להדוא גברא דהוה קא זרע חטי ושערי אמר ליה ניתי מר ונשמתי' א"ל לאו חווריתו. פי' אין הלכות כלאים מחוורת לכם דקיי"ל כר' יהודה בח"ל דלא אמר אלא תלתא זרעונים. והא דפריש' דבתלתא זרעונים נוהגים איסור בח"ל משום דמספקא לי בדאמר רב יוסף מערב ביזרני וזרע א"ל אביי והא תנן כלאים אסור מד"ס א"ל ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים. כלאי הכרם שבארץ אסורים בהנאה בח"ל נמי גזרו בהו רבנן. כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה בח"ל לא גזרו בהו רבנן. הדר אמר רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי. דהא רב זרע לההיא גינתא דבי רב משארי משארי. מ"ט לאו משום עירבוב. א"ל אביי בשלמא אי אשמעינן ארבע על ארבע רוחות ערוגה ואחת באמצע שפיר ואלא הכא משום טרחא דשמעא הוא. ומספקא לי אי רב יוסף הדר בי' מחמת עובדא דרב או שמא קבל תשובת אביי ולא הדר בי' וקאי בסברתו הראשונה. דלא גזרו על כלאי זרעים בחוץ לארץ כלל. מיהו נראה ודאי דלא הדר בי' רב יוסף דהא תשובה הגוגה השיבו אביי וכ"כ רבי' יצחק אלפס ספ"ק דקידושין. נמצאו עכשיו דין כלאים בח"ל נחלק לשלשה חלקים יש מהן אסור מדאורייתא יש מהן אסור מדרבנן ויש מהן מותר. כלאי בהמה והרכבת האילן אסורין מדאורייתא כלאי הכרם אסורים מדברי סופרים וכלאי זרעים מותרים עכ"ל. הלכך נראה דכלאי זרעים מותרין לגמרי בח"ל וכלאי הכרם אסורין וקיי"ל כר' יאשיה דלא אסירי עד שתהא חטה ושעורה וחרצן במפולת יד מההוא עובדא דרב נחמן ורב ענן דחזיוה לההוא גברא דקא זרע ביני גופני א"ל ניתי מר ונשמתיה א"ל לא צהריתו מי לא קיי"ל כר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והכי אמרינן בפ' ראשית הגז אמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא בתלתא סבי וכו' עד כר' יאשיה בכלאים דתניא ר' יאשיה אומר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. וההיא דפ' אותו ואת בנו דאמר לאפוקי מדר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן [במפולת יד קמ"ל] או חטה וחרצן או שעורה נמי מחייב אע"ג דמסיק לאפוקי הוי הלכתא כוותיה דטובא לאפוקי אשכחן דהלכתא כוותיה ומדלא אמר נמי או חטה ושעורה בלא חרצן נמי מחייב ש"מ דבהא מודה ר' יאשיה וכדפריש' לעיל:
291
רצ״בהיתה שרהו זרועה חטין ונמלך לזורעה שעורין ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח"כ יזרע ואם צמחה לא יאמר אזרע ואח"כ אופך אלא הופך ואח"כ זורע וכמה יהא חורש כתלמי הרביעה אבא שאול אומר עד כדי שלא ישייר רובע לבית סאה: ירושלמי עד כמה מתלעת עד שתהא בארץ שלשה ימים במקום הטינה ולא במקום הגריד כלו' במקום שהארץ מלוחלחת ולא במקום שהיא יבישה. ויופך כלו' יהפוך הארץ ויחרוש. [ירושלמי] ואם צמחה והוריד בהמתו בתוכה וקירטמתה מותרת תני אבא שאול אומר אין מחייבין אותו להיות חורש חרישה דקה אלא כתלמי הרביעה כלו' דרך בני אדם לחרוש אחר שתרד הרביעה שחודשים עוד תלמים תלמים גדולי'. כדי שלא ישייר. קסבר אבא שאול דאין דרך לחרוש את כולה. רובע לבית סאה יש לפרש בכל הבית סאה רובע במקום אחד ויש לפרש דכשתצטרף מה שאינו חרוש לא יעלה לרובע:
292
רצ״גמתני' זרועה ונמלך לנוטעה לא יאמר אטע ואח"כ אופך אלא הופך ואח"כ נוטע. פי' היתה שדהו זרועה תבוא' ונמלך לנוטע' גפנים נטועה ונמלך לזורע' לא יאמר אזרע ואח"כ אשרש אלא משרש ואח"כ זורעו אם רצה גומם עד פחות מטפח וזורע ואח"כ משרש. גומם מלשון גומם עם השופי דפ' גיד הנשה כלו' כורת הגפן סמוך לארץ שלא ישייר טפח:
293
רצ״דמתני' היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן שאינן עושין אלא לשלש שנים. פי' רבינו אפרים ב"ר יצחק מריגנשפוד"ק זצ"ל דהכי קאמר [שאע"פ] שאינן עושין אלא לשלש שנים. פי' שאין צומחין עד שלש שנים משעת זריעה אפ"ה אין יכול לזרוע מין אחר למעל' ומתוך כך פי' הקונבס אין זה מה שקורין בל"א אנפ"א ובלשון כנען קנופ"י דההוא צומח בכל שנה ושנה אלא מין אחד הוא מה שהוא. ואותו אנפ"א בל"א וקנופ"י בלשון כנען אימר רבי' אפרים שהו' פשתן גמור שכתו' ותטמנם בפשתי העץ שהוא גדל בקנה כמו עץ אבל פשתן דק מה שאנו קורין פשתן הוא כמו ירק ואינו עץ עד שיתייבש בקמה. מיהו יש ספרים שכתוב בהם היתה שדהו זרועה קרכום ולא גרסי' קונכס כלל. ותו אפילו לפי הספרים דגרסי קונבס אין מכאן דאי' שהרי פי' רבינו שמשון הנך מינין אין מועיל להן התלע' והריש' לפי שעומדין בקרקע שלש שנים ואינם מתליעים אבל הם צומחים בכל שנה ושנה. ועוד הביא ראי' מפ"ב דזבחים דאמר התם ממאי דהאי בר כתנא הוא אמר ר' יוסי בר חנינא דבר העול' מן הקרקע בד בבד ופריך ואימא עמרא ומשני עמרא מפציל ופריך כיתנא נמי מפציל ומשני ע"י לקותא מפציל ואי קנבוס דהיינו מה שקורין אנפא בל"א ובלשון כנען קנופ"י אמאי לא פריך ואימא קנבוס כמו כן העולה בד בבד ואינו מתפצל כמו פשתן אלא ש"מ דקונבס אינו עולה בד בבד אבל העולה בד בבד הוא פשתן. והשיב לו ר"ת דהא דלא פריך ואימא קנבוס משום דבגדי כהונה א"א להיות אלא מצמר ופשתים וכל בגדים האמורים בתור' סתם היינו צמר ופשתים. וקשיא לדבריו לרבנן דלית להו בפ' התכלת דתנא דבי ר' ישמעאל דאמר כל בגדים צמר ופשתים. ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל דקונבס אינו עולה בד בבד כדפי' רבי' שלמה בד בבד קנה יחידי מכל גרעין ואין שני קנים עולין מגרעין א' ואפשר דקונבס אינו כן אלא כמו חטין שכמה שבולת מקנה אחד:
294
רצ״המתני' תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בה מינין הרבה וכן תלתן שהעלה מיני עשבים אין מחייבין אותו לגבש ואם ניכש או כסח אומרי' לו עקור או הכל חוץ ממין אחר. פי' אסטיס כמו סטיס גישרא בלע"ן שצובעין בה. ומקום הגרנות שדשין בה תבואה וקטנית. תלתן פנגרין בלע"ז. אין מחייבין אותו לנכש דסופו לעקרן בע"כ דקשו להן שאף למקום הגרנות קשים הזרעים הגדלים שם שמחלידי' את הקרקע ומלקי' אותה ולא חזי תו למקום דישה. אם ניכש או כסח אמקום גרנות קאי דכיון דניכש או כסח אותם גלי דעתי' דניחא לו באותן מינין ועוקר הכל חוץ ממין אחד משום מקיים כלאים. ניכוש שעוקר עשבים בידו עם השורש. כיסוח שחותך העלים והשורש נשאר בארץ מלשון לא תבצור דמתרגם לא תכסח וס"פ מרובה מעשרה תנאים שהתנה יהושע דמלקטין עשבים בב"מ חוץ משדה תלתן אלמא דתלתן מעלי לה עשבים ומשני לה התם:
295
רצ״ומתני' הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין ומין בש"א ג' תלמים של פתיח ובה"א מלוא העול השרוני וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו. פי' משר מלשון רב זרע לה לגינתא רבי רב משרי משרי ספ"ק דקידושין כלו' ערוגות ערוגות מינים הרבה כל ערוגה ממין אחד. שלשה תלמים של פתיח כלומר עושה המשר רחב כשיעור ג' תלמים של פתיח מלשון יפתח וישדד אדמתו. ומניח בור וזורע וכן לכל שדהו. השרוני בקעה מלשון והי' העקוב למישור. ירושלמי ר' זירא ר' לעזר בשם ר' חייא (בר בא) [רובה] עושה שני אמות על שני אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא. פי' עושה שני אמות על שני אמות כל מישר ומישר והמיצר שבינתים כל שהוא דאין צריך להרחיק. מלוא העול הוא שני אמות. א"נ כולה בהרחק' מיירי שהמשרים זה מזה שני אמות בראש האחד ואותם שני אמות הולכת ומצירות עד שכלות לראשן אחר לכל שהוא ושם המשר סמוך לחבירו וכל שעה ושעה המשר הולך ומתקרב עד כל שהוא והא דקאמר שני אמות על שני אמות לא שיהיו מרובעים אלא על אורך שני אמות שכלות עד כל שהוא:
296
רצ״זמתני' הי' ראש תור חטין נכנס לתוך של שעורין מותר מפני שהוא נראה בסוף שדהו. פי' כגון שדה חטין אצל שדה שעורין ושורה אחרונה יוצאה ממנה ונכנסת לתוך שדה שעורין מותר מפני שאותה שורה נראית בסוף שדה חיטין:
297
רצ״חמתני' שלו חטין ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך מאותו המין. פי' בעל השדה של חטין מותר לסמוך חטין אצל שדה מין אחר של חבירו ואין נראה בכלאים בשדה חבירו אלא נראה בסוף שדה חטין ל"א מותר לסמוך אצל שדה חטין שלו מאותו המין של שדה מין אחר דאין נראה ככלאי' בשדהו משום דנרא' בסוף שדה חבירו ואיני מבין למה לא יהיו תרווייהו מותרין לסמוך מטעם זה:
298
רצ״טמתני' שלו חטין ושל חבירו חטין מותר לסמוך לו תלם של פשתן ולא תלם של מין אחר. ר' שמעון אומר אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. ר' יוסי אומר אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן. ירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לבדוק אפי' באמצע שדהו מותר. אם שאינו במתכוין לבדוק למה לי שאר המינין אפי' זרע פשתן אסור. ומשני לבדוק אנן קיימין. ר' יוסי לא חייש למראית העין כלו' ולפיכך שרי באמצע שדהו. ורבנן חששי למראית העין. ר' שמעון אומר אחר זרע פשתן וכו' מפרש בירוש' משום דר' שמעון סבר אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. כלו' מתוך דלא מתסר משום חבירו. לא מתסר נמי משום דנפשי'. ור' יוסי אע"ג דאית ליה נמי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו בההיא דהמסכך גפנו מ"מ אסר הכא בשלו. ומותר לבדוק בתלם של פשתן כלו' שאינו מתכוין לקיים הפשתן שאין חושש בו אלא לבדוק אם שדה זו יפה לפשתן כדי לזרוע בה פשתן בשנה אחרת:
299
ש׳מתני' אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע. אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע. ירושלמי מהו הריע. מוריקא. ביני מתני' אין מקיפין. הא לסמוך סומכין. מתני' דר' יהודה דתני עלה אין מקיפין חרדל וחריע אלא לחסיות בלבד דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לכל מקיפין חרדל וחריע חוץ מן התבואה. ר' שמעון אומר לכל מקיפין. רשב"ג אומר ערוגות ערוגות קטנות [של ירק] מקיפין אותו חרדל וחריע. בפ' הנודר מן הירק תניא אלו הן חסיות כגון הלוף השום והבצלים. כתב רבינו שמשון. וטעמא דהני תנאי לא אתפרש:
300
ש״אמתני' סומך לבור ולניר ולדרך ולגפה ולגדר שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה ולאילן שהוא מיסך על הארץ ולסלע שהוא גבוה עשרה ורוחב ארבעה. פי' סומך לבור שאם יש בתוך שדה תבואה מקום בור בית רובע או יותר סומך שם זרע אחר. וכן ניר. מקום שנחרש מלשון נירו לכם ניר. ולדרך אם יש לו שדה אחת בעין שתי שדות שדרך היחיד מפסיק ביניהם מותר לזרוע מין אחד בזו ומין אחד בזו. ולגפה גדר אבנים בלא טיט. ולאילן המיסך על הארץ. מפרש בתוספתא שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ואם יש תחתיו זרע מותר לסמוך מבחוץ זרע אחר דכגדר דמי. ולסלע הא ודאי פשיטא דמחיצה של סלע עדיפא מכולהו. אלא אצטריכא לאשמעינן דאפי' בסלע בעינן רוחב ארבע דבפחות מכאן אין שמה מחיצה להפסיק. ורוחב ארבעה דקתני רישא גבי חריץ אגפה וגדר נמי קאי. ומיהו לא יתכן דאינן מענין אחד. דארבע דגדר לאו בעובי דגדר אלא ברוחב דגדר אע"פ שעוביו כל שהוא. אבל ארבע דחריץ אפי' ארוך כמה אמות בעי ארבעה טפחים משפתו אל שפתו. ירושלמי גדר יש בו להקל ולהחמיר. היך עבידא. פחות פחות [מבית] רובע מוקרח בתוך שדה תבואה. אסור לזרוע בו. הקיפו גדר מותר. בית רובע בבקעה מותר לזרוע בו שני מינין. הקיפו גדר אסור:
301
ש״במתני' תבואה נוטה ע"ג תבואה. וירק ע"ג ירק. תבואה ע"ג ירק וירק ע"ג תבואה. הבל מותר חוץ מדלעת יוונית. ר' אומר אף הקישות ופול המצרי. ורואה אני את דבריהם מדברי. תבואה נוטה ע"ג תבואה. פי' כגון חטין על שעורין. וכולה מתני' בזרועים כדינם. אלא שהשבולי' ועלי ירקות מתוך גודלם נכפפים ושוכבים זה על גב זה. ירושלמי מהו רואה אני את דבריהם מדברי. א"ר חנינא מה אם דלעת מצרית שמסבבת יותר מקישות את אמר מותר. קישות ופול לא כש"כ. א"ל ר' אבא מארי. לא כן אמר ר' מנא. כל הן דתני רבי קישות ופול המצרית. אף דלעת מצרית בכלל. מיהו רואה אני את דבריהן מדברי שאין כולן מסככין בדלעת יוונית:
302
ש״גכלאי הכרם אסורין מלזרוע ומלקיים ואסורין בהנאה. ירושלמי כתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא לזרוע [מקיים מניין] ת"ל כרם ולא כלאים מה כר' עקיבה דאמר המקיים עובר בל"ת. א"ר [יוסי] דברי הכל היא הכל מודים באסור שאוסר בשלא קיים על ידי מעשה [אבל אם קיים על ידי מעשה] לוקה כהדא דתני המחפה בכלאים לוקה מנין שאסור בהנאה נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן פן תוקש בו מה פן האמור להלן אסור בהנאה אף פן האמור כאן אסור בהנאה אית דבעי למימר נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן לא יהי' קדש מבני ישראל מה קדש האמור להלן אסור בהנאה אף קדש האמור כאן אסור בהנאה. אמר רב הונא ביאתו אסורה בהנייה אית דבעי מימר נשמעינה מן הדא דאמר ר' חנינא פן תקדש תוקד אש:
303
ש״דמתני' כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה. ס"פ כל הבשר אמר רב אשי מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה ת"ל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל ופרכי' כלאי זרעים לתסרו דהא תיעבתי לך הוא מדגלי רחמנא [גבי כלאי הכרם פן תוקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו ואימא] כלאי הכרם אסורים בין באכילה בין בהנאה כלאי זרעים באכילה אסירי בהנאה שרו אתקש לבהמה שנאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך דבר היוצא ממנה מותר אף שדך דבר היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופא לתסרו דהא תיעבתי לך הוא מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרו:
304
ש״המתני' כלאי בגדים מותר לכל דבר ואינן אסורין אלא מללבוש. פי' מותר לאדם לתפור כלאים כדי למכור לעכו"ם ולא דמי לכלאי הכרם ולכלאי זרעים שאסורים מלזרוע דכתיב כרמך לא תזרע כלאים שדך לא תזרע כלאים אבל כלאי בגדים לא אסיר אלא מללבוש דלא תלבש כתי' ול"ד לבישה דה"ה העלאה דכתי' כלאים שעטנז לא יעלה עליך ואמר רפ"ק דיבמות דצריכי דאי אמר רחמנא לא יעלה עליך הוה אמינא העלאה כל דהו אסר רחמנא ואפי' מוכרי כסות כתב רחמנא לא תלבש שעטנז דומיא דלבישה דאית בה הנאה ואי כתב רחמנא לא תלבש הוה אמינא דוקא לבישה דנפישא הנייתה אבל העלאה דלא נפישא הנייתה לא כתב רחמנא לא יעלה עליך. ור"פ הגוזל תניא לא ילבש אדם כלאים ע"ג עשרה בגדים אפי' להבריח בו את המכס. משום ר' עקיבה אמרו מותר להבריח בו את המכס. ואמרי' התם דבדבר שאין מתכוין פליגי ת"ק סבר דבר שאין מתכוין אסור ור"ע סבר דבר שאין מתכוין מותר. וקיי"ל כר"ע דאמר בפ' במה מדליקין ריש כנישתא דבוצרה גרר ספסילא לעילא מר' ירמי' רבה א"ל כמאן כר' שמעון. פי' דאמר גורר אדם מטה וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ. אימר דאמר ר"ש בגדולה דלא אפשר בקטנה מי אמר. מותיב רבה ר"ש אומר מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים. והצנועין מפשילין כמקל לאחוריהן והא הכא דאפשר למעבד כצנועין דבקטנים דמו וכי לא מכוין קא שרי ר"ש לכתחלה. תיובתא דר' ירמי' רבה תיובתא. וקיי"ל כר"ש דאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר ומתירין מבגד לבגד והלכה כר"ש בגרירה. הואיל והלכה כמותו לענין שבת ה"ה לענין כלאים. דחד טעמא נינהו דהא מכלאים אגרירה איתותב ר' ירמי' רבה. ספ"ק דביצה תניא לא יעלה עליך. אבל מותר להציעו תחתיך. אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך לו נימא אחת על בשרו. ואמר ר' שמעון בן פזי אמר ריב"ל אמר ר' יוסי בן שאול משום קהלא קדישא שבירושלים אפילו עשרה מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן:
305
ש״ומתני' כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינן אסורין אלא מלהרביע. פי' אבל מותר להעמיד שני מינים זכרים אצל נקבות נקבות אצל זכרים כההיא דב"מ פ' השוכר את הפועלי' דאמר רב פפא דבעו מנאי רבי פפא בר אבא. מהו להכניס מין ושאינו מינו לדיר ופשטי להו לאיסורא דלא כהלכתא דאמר שמואל במנאפים עד שיראה מנאפים בכלאים עד שיכנים כמכחול בשפופרת:
306
ש״זמתני' כלאי בהמה אסורים זה עם זה פי' כגון דנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדי' מן החמור שאבירן סוס כמ"ד אין חוששין לזרע האב בפ' אותו ואת בנו דלמ"ד חוששין כולן מותרין זה עם זה וכל מיני פרידות אחת הן. א"ד הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניא. פי' דאמר אין חוששין לזרע האב. וכתב רבינו יצחק אלפס איכא מ"ד ליתא לחנני' דא"ל ר' אבא לשמעי' כי מעיילת כודנייתא בריספק עיין בהני דדמיין להדדי [ועייל] אלמא קא סבר דאין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ותניא פ' בתרא דכתובות ר' יהודה אומר פרדה שתבעה אין מרביעין עלי' לא סוס ולא חמור אלא מינה ואמרי' יצחק ושמעון ואושעיא אמרי הלכה כר' יהודה בפרידות. והלכה כר' יהודה דחוששין לזרע האב. ואיכא מ"ד שאם מתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד. דהא אמר שמואל הלכה כחנניא ומסתבר דליתא לחנניא עד כאן לשונו. תניא בתוספתא פ' כלאי הכרם חמור שילדה מין סוס מותר עם אמו ואם הי' אביו סוס אסור עם אמו וסוס שילדה כמין חמור מותר עם אמו ואם הי' אביו חמור אסור עם אמו. עז שילדה מין רחל מותר עם אמו ואם הי' אביו רחל אסור עם אמו ורחל שילדה מין עז מותר עם אמו ואם הי' אביו עז אסור עם אמו ופסול לגבי המזבח. פי' אסור לגבי מזבח אכלהו קאי דכלאים ונדמה פסולין לגבי מזבח:
307
ש״חמתני' בהמה עם בהמה חיה עם חי' בהמה עם הי' הי' עם בהמה טמאה עם טמאה טהורה עם טהורה טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה אסורין לחרוש למשוך ולהנהיג. כולה משנה יתירה הוא. למשוך ולהנהיג גמל אורחי' במשיכה וחמור בהנהגה. פרק שנים אוחזין. ומ"מ בין בגמל בין בחמור חייב מושך ומנהיג:
308
ש״טמתני' המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעי' ר' מאיר פוטר את היושב בקרון. קא סברי רבנן דאזלא מחמתי'. כדמוכח בשנים אוחזין והתם אמר שמואל מפיך ותני וחכמים פוטרין את היושב בקרון:
309
ש״ימתני' והשלישית שהיא קשורה לרצועה אסור'. פי' כגון סוסים שהן קשורין בקרון וקשר שם חמור אע"ג דבלא חמור קא אזלי. לא חזינן לחמור כמאן דליתי'. ירושלמי בראשונה לא הי' אלא שתים דכתי' וירכיבו אותו במרכבת המשנה אשר לו. עמד פרעה ועשה שלש שנא' ושלשים על כלו. עמדה מלכות הרשעה ועשתה ארבעה. פי' פרעה קשר שלשה סוסים במרכבה כדי שילכו במהרה וירדופו:
310
שי״אמתני' אין קושרין את הסוס לא בצדי הקרון ולא לאחר הקרון. פי' דרך עגלה להיות מושכת בקרון. כדמשמע ר"פ כיצד הרגל ואם בא לקשור סוס בצידי הקרון או לאחרי' כדי ללמדו למשוך את הקרון. אע"פ שאין זה משיכה אסור. ירושלמי תני ר' מאיר פוטר. אם הי' מסייעו בין בעלי' בין בירידה הכל מודים שאסור מפני מה אמר ר' יוחנן מפני שזה נושא עצלותו של זה. וזה עצלותו של זה. רב אמר מפני שנושאין החבל שבינתים. ר' ירמי' בעי קשרו בשערו. מה אנן קיימין אם בשערו כך אני אומר אסור להרכיב בהמה ע"ג בהמה. אם כשקושרו בחבל נאמר מפני שנושאין החבל דבינתים. ר' יונה אמר איתפלגון רב ור' יוחנן ר' יוחנן אמר מפני שזה נושא עצלותו של זה וזה נושא עצלותו של זה. רב אמר מפני שנושאין החבל שבינתים. מה נפק מביניהון קשרו בשערו בין על דעתי' דרב בין ע"ד דר' יוחנן פטור:
311
שי״במתני' לא את הלובדקים לגמלים. בתחלת פרק במה בהמה יוצאה מאי לובדקים אמר רבב"ח חמרא לובא ירושלמי אית תניי תני ניבדקים. מ"ד לובדקים על שם לובא. מאן דאמר ניבדקים. אבחטס מאי אבחטס חמר סלק. ועיירים עשרה תרגום ירושלמי לברקסייא עשרא:
312
שי״גמתני' ר' יהודה אומר הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור. מותרים זה עם זה. והנולדים מן החמור אע"פ שאביהן סוס מותרין זב"ז אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה. בפרק אותו ואת בנו מפרש לה:
313
שי״דמתני' הפרוטיות אסורות. פי' פרוטיות מין פרידות הן ואין אדם יכול לברר בהן ע"י הסימנין דפ' אותו ואת בנו איזה מהן אמן חמור ואיזה מהן אמן סוס דלא מנכר בהו ולכך אסורין זה עם זה. בפרק אותו ואת בנו אמר אביי עבי קלי' בר חמרא. צנוף קלי' בר סוסיא. פי' רבינו שלמה צנוף צלול כמו צעקת סוסים. רב פפא אמר רברבן אוניה וגנובתי' בר חמרא זוטרין אוני' וגנובתי' בר סוסתא. פי' גנובתי' זנבו: ירושלמי ר' מנא מפקד לאילון דר' יודן נשיאה אין בעיתין מזבן מילוון אתון זבנין לי' דאודניהן דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור. הלובן מן האיש שממנו העצמות והמוח והגידין האודם מן האשה שממנה העור והדם והבשר. והרוח והנפש [והנשמה] של הקב"ה ושלשתן שותפין בו. ר' בא ר' יודה בשם רב מודים חכמים לר' יהודה בסוס בן סוס בן חמור עם חמור בן חמור בן סוס ר' חגי ר' זעירא בשם ר' איסא בני עזים בני רחלים אסורין זה עם זה ולא כן אנן אמרין עז בן עז בן רחל עם רחל בן רחל בן עז:
314
שי״המתני' הרמך מותר. פי' מותר זה עם זה שכולם מין אחד הם ירושלמי ר' אמי בשם ר' אלעזר רמכא דלא כלינס כמה דתימר בני הרמכים:
315
שי״ומתני' אדני השדה חיה ר' יוסי אומר מטמא באוהל כאדם. ירושלמי ר' חמא בר עוקבא בשם ר' יוסי בן חנינא טעמא דר' יוסי וכל אשר יגע על פני השדה בגדל מן השדה כלומר מין אדם הוא אמר רבי יוסי בר נש דטור הוא והוא חיי מטבורי' פסק טיבורא לא חיי ופי' רבינו שמשון בשם הר' מאיר מאשפירא זצ"ל שהיא חי' ששמה ידוע והוא ידעוני דקרא ומעצם שלה עושין כשפים וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ שבו גדילה אותה חיה ששמה ידוע כעין אותן קישואין ודלועין אלא שהידוע צורתו כצורת אדם בכל דבר בצורת פנים וגוף וידים ורגלים ומטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש ואין כל בריה רשאה ליקרב אצלה כמלא החבל שטורפת והורגת את הכל ובמלא החבל רועה כל סביבותיה וכשבאין לצודה אין אדם רשאי ליקרב אצלה אלא מורים אותה אל החבל עד שהוא נפסק ומיד היא מתה:
316
שי״זמתני' שור בר מין בהמה ר' יוסי אומר מין חיה. פי' שור בר מין בהמה וחלבו אסור ולר' יוסי מין חי' וחלבו מותר. ירושלמי רבנין אמרין מכא הוה וערק לתמן ר' יוסי אומר עיקרו מן תמן הוה ואע"ג דאמר באלו טריפות אלו הן סימני חי' כל הנהו סימנין נאמרו בשאר חיות חוץ משור הבר ואיני יודע מאי טעמא ירושלמי הוי שור עם שור הבר אינן כלאים דלא כר' יוסי דאמר כלאים ואלין דמתרגמי' ותאו וזמר תור בר אמרין כר' יוסי. ותניא בתוספתא שור ושור הבר חמור וחמור הבר אע"פ שדומין זל"ז כלאים זה בזה חמשה דברים נאמרו בשור הבר אסור משום אותו ואת בנו וחלבו אסור וקרב לגבי המזבח וחייב במתנות ונקח בבסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לבשר תאוה והרי היא כבהמה לכל דבר ר' יוסי אומר זהו תאו הנאמר בתורה מותר משום אותו ואת בנו וחלבו מותר ופסול לגבי מזבח ופטור ממתנות וניקח בכסף מעשר לבשר תאוה אבל לא לזבחי שלמים והרי הוא כחיה לכל דבר. וחכמים אומרים תאו ברי' לעצמו ושור בר ברי' לעצמו. הא דקתני הרי הוא כחי' לכל דבר. פי' רבינו שמשון לרבות לענין כיסוי הדם. ולענין כותב חייתו לבנו או בהמתו לבנו. ופרק אותו ואת בנו מפרש דרבנן סברי מדמתרגמינן תורבלא מינא דבהמה נינהו. ור' יוסי סבר כיון דחשיב לי' בהדי חיות מינא דחיות נינהו. ופי' ר"ח זצ"ל התם רבותי הגאונים נמנו עליו שמכסין את דמו לאלתר הואיל ולא אפשט. וחלבו אסור משום ספיקא וכן הלכה עכ"ל. וכן כתוב בדברי הגאונים. ולענין ברכת הדם על [כיסוי] דמו השיב רבינו חננאל הא דאמר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואין מכסין את דמו. הא בחול טרחינן ומכסינן וכד מכסין לי' אין מברכין עליו מספק. והרב ר' שמואל בר נטרונאי זצ"ל כתב דמברכין עלי'. ובפרק במה מדליקין אמר אביי ודאי דבריהם בעי ברכה. ספק דבריהם. פי' כמו דמאי לא בעי ברכה. פי' ולהכי מפריש ערום בלא ברכה. ופרכינן מיום טוב שני דספק הוא ומברכין עלי' ושני כי היכי דלא לזלזלו ביה. ורבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן ומשום כך אין צריך ברכה משמע שרוצה לומר אבל ספק דבריה' בעי ברכה. הלכך הכא נמי הואיל וספיקא הוא מברכין וכש"כ הכא דאנן ספיקא דאוריית' אית לן דמספק' לן אי כר' יוסי אי כרבנן. ואני המחבר אי לאו דמסתפינא מרבותי הגאונים. הוה אמינא דהלכה כרבנן והוה בהמה לכ"ד דאמר פרק מי שהוציאוהו ר' יעקב ור' זריקא אמרו הלכה כר' עקיבה מחבירו וכר' יוסי מחבירו והיינו משמע מחבירו ולא מחביריו. ותנן סוף פרק פסולי המוקדשין בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשתברה רגלו ה"ז ישחט ע"פ שלשה בני הכנסת ר' יוסי אומר אפי' יש שם עשרים ושלשה אינו נשחט אלא ע"פ מומחין. ואמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כר' יוסי. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מ"ד ר' יוסי נמוקו עמו. פי' והלכה כמותו ואפי' במקום רבים קמ"ל. הא למדת דבמקום רבים אין הלכה כמותו. אלא כרבנן דאמרי דה"ה כבהמה לכ"ד:
317
שי״חמתני' כלב מין חיה ר' מאיר אומר מין בהמה. תניא בתוספתא פרק כלאי הכרם מה הפרש בין ר"מ לחכמי' אלא שהכותב חייתו לבנו ר"מ אומר לא כתב לו כלב וחכ"א כתב לו כלב וה"נ איכא בינייהו המקדיש חייתו רמ"א לא הקדיש כלב וחכ"א הקדיש כלב וה"נ א"כ לנודר מן החיה דלר"מ מותר בכלב ולרבנן אסור בכלב וכן איפכא בכלהו והלכה כחכמים:
318
שי״טמתני' החזיר מין בהמה הערוד מין חי' הפיל והקוף מין חי'. ואדם מותר עם כולן לחרוש ולמשוך. ירושלמי כתי' לא תחרש בשור ובחמור יחדיו בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור עם אדם בחמור עם אדם. והכי איתא בספרי בפ' כי תצא. תנן בפ' במה בהמה יוצאה ולא יקשור גמלים זה בזה וימשוך אבל מכניס חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך ואמר רב אשי ל"ש אלא לענין כלאים. כלאים דמאן אילימא כלאים דאדם. והא תנן אדם מותר עם כולם לחרוש ולמשוך אלא כלאים דחבלים. אבל [אם] לא היה אדם מותר עם כולם הי' אסור משום כלאים אע"ג דלא עביד שום מלאכה. למדנו שהנהגה בכלאי' בלא שום מלאכה אסורה. הלכך הי' רבינו אפרים ב"ר יצחק מרגינשפורק מיכן אוסר לאותם בני אדם שקושרים כלבים קטנים באוכף שלהם לצוד בהם עופות ואע"ג דלא עבדי שום מלאכה אלא הנהגה בעלמא וגם אוסר לקשור נץ באוכף של סוס דתנן בפ' שור שנגח וכן חי' ועוף כיוצא בהם. והקשה הרב ר' שמואל כיון דהנהגה אסורה בכלאים. שור פסולי המוקדשין האיך מוליכין אותו להשקות לנהר הא אמר ס"פ אלו הן הלוקין אמר ר' יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשהו הכתוב כשני גופין. ואני המחבר מקשה. א"כ לאיסי בן עקיבה דאמר אסור לרכוב [ע"ג] פרידה כדפרי' לעיל א"כ הנהגה בלא רכיבה נמי אסור. א"כ איך היו מוליכין אותה למים להשקותה. ויש לתרץ דהנהגה בלא מלאכה דאסורה היינו דומיא דמלאכה מה מלאכה לאו לצורך בהמה אף הנהגה לאו לצורך בהמה אבל להשקותה לצורכה מותר. מיהו גופא דעובדא דאתינן עלה לא דמיא. דודאי אם יקשור הכלב כאוכף והכלב רץ אצל הסוס דא ודאי דשבת ראי' היא לאיסור. וכן אם קשר הנץ באוכף והוא פורח. אבל אם קשר הכלב והנץ באוכף והם יושבים על הסוס שהכלב אינו רץ והעוף אינו פורח למה יהי' אסור וכי יש לנו לאסור להרכיב בהמה ע"ג בהמה שאינה מינה הא אין כאן הנהגה כלל והכי אמר לעיל כירושלמי ר' ירמי' בעי קשרו בשערו פי' שקשר סוס ועגלה אהדדי בשערו ומסיק מה אנן קיימין כך אני אומר אסור להרכיב בהמה ע"ג בהמה בתמי'. פי' הא אין כאן הנהגה כלל דאותה שעל גבה אינה זזה ונראה בעיני דרבינו אפרים לא אסר אלא כגון שהכלב רץ אצל הסוס והעוף פורח אצל הסוס:
319
ש״כהדרן עלך כלאי הכרם
320
שכ״אמתני' אין אסור משום כלאים אלא צמר ופשתים יחדיו. ירושלמי כתי' לא תלבש שעטנז צמד ופשתים יחדיו הייתי אומר אינו אסור אלא מללבוש ת"ל לא יעלה עליך. אי לא יעלה עליך הייתי אומר לא יפשיל הקופה מאחוריו ת"ל לא תלבש מה מלבוש מיוחד דבר שהוא מהנה הגוף אוף אין לי אלא דבר שהוא מהנה הגוף. לאי זה דבר נאמר לא יעלה עליך. ר' יונה בשם ר' זירא שאם הי' כגד ארוך מקצתו יש בו כלאים ומונח בארץ ומקצתו אין בו לא יכסה בו מצד שני. ותניא נמי הכי בתוספתא פ' כלאי הכרם. בגד שיש בראשה אחד כלאים לא יתכסה בצד השני. אף על פי שראשו מונח בארץ. ירושלמי אי פשתן הייתי אומר אפי' פשתן שלם או קנבוס ת"ל צמר ופשתים מה צמר שאין לו שם לווי אף כ"ד שאין לו שם לווי. אמר ריב"ל כתיב ומישע מלך מואב הי' נוקד. מהו נוקד רועה. והשיב למלך ישראל מאה אלף כרים ומאה אלף אלים צמר. אין לך קרוי צמר אלא צמד אלים בלבד. פשתים שלם או קנבס. פי' רבינו שמשון יש מין אחד שקרוי פשתים שלם ומין אחר שקרוי פשתים קנבוס. ואין נקראים פשתים סתם לעולם. וממעט להו משום דיש להם שם לווי:
321
שכ״במתני' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר ואם רוב מן הרחלים אסור מחצה למחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. פי' אם רוב מן הגמלים מותר לערב עמהן פשתן וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זב"ז דאם רוב מן קנבוס מותר לטרוף עמהם צמר ואם אין רוב קנבוס אסור לטרוף עמהם צמד הלכך אותה שקורין בלשון כנען שטיט ובל"א פרשט שסורקין בה פשתן כל שעה כשירצו לסרוק בה קנבוס לתפור בו בגד צמר צריכין לנקותה מפשתן הנשאר בין אותן השערות שלא יתערבו בקנבוס ושמא באותו חוט לא יהי' רוב קנבוס ויתפור בו בגד צמר ויאסר משום כלאים. תניא בתוספתא פ' כלאי הכרם בד"א שהביא פשתן וטרף עמהם וטרפן זב"ז אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים או כולו צמר ארנבים וארג בו חוט של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן בצד זה אסור פי' רבינו שמשון כששני החוטין של צמר ושל פשתים זה אצל זה אבל אם זה בצד אחד של חלוק שכולו צמר גמלים וזה בצד אחר מותר והכי משמע כדבריו מדלא קתני וחוט אחד של פשתן בצד אחר:
322
שכ״גמתני' השיראין והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין. ירושלמי השיראין מטקסין והכלך איצבין קסרייא אמר רשב"ג חזרתי על כל מפרשי הים ואמרו לי כלכא שמו ותנן ר"פ במה מדליקין ולא בכלך ואמר שמואל שאילתינהו לכולהו נחותי ימא ואמרו לי כלבא שמו רב יצחק בר זעירא אמר גושקרא אבין ואביי הוו יתבי קמיה דרב נחמיה ריש גלותא חזו דהוה לביש מטכסא א"ל אבין לאביי היינו כלך דתנן [א"ל] אנן שירא פרנדא קרינן לה ופליג אירוש' דפי' שיראין מטקסא. (אפילו) [אבל] אסורין משום מראית העין דדמו לצמר או לפשתים. כתב רבינו שמשון זצ"ל דאין לאסור אותם לולאות שמשימין בסרבל של צמר והם של משי דהיינו שיראים דע"כ אותן בגדים של משי אין זה שיראין שבתלמוד שהרי מצוין בינינו הרבה ושיראים אינם מצוים דבעי למימר אביי דשיראין היינו שירא פרנדא ושלהי סוטה אמר משחרב ביהמ"ק בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה ולא בטלו לגמרי אלא כלו' אינם מצוים כל כך. ובתשובה אחת כתב אותם תיכי שקורין לא בלע"ז שמשימין בסרבל. שמעתי כי העיגולים הקשים עשוין מחוטי פשתן ומשי וצריכין בדיקה אבל החלולים והרחבים כולם של משי ומותרין עכ"ל:
323
שכ״דמתני' הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. כרים וכסתות עשויין לשכיבה אע"ג דפירשתי לעיל אפי' עשר מצעות וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם הכא גבי כרים וכסתות ומרדעת של חמור דלקמן כשאין בשרו נוגע לא גזור בדבר שאין דרכו בהעלאה. ירושלמי הדא דתימר מותר בריקן אבל לא במלא בנתון ע"ג איסטאווא אבל בנתון ע"ג מטה. אפי' ריקן אסור. פי' דרך הכר כשהוא מלא ושוכב עליו נכפפין הצדדין על אדם ואפי' בריקן כשמונח ע"ג מטה של חבלים או של עור נשקעת תחתיו וצדי הכר עולין עליו אבל של עץ קשה ואינו נשקע:
324
שכ״המתני' אין עראי לכלאים. פי' דלבישת עראי שמה לבישה ואסורה. ריש פרק התכלת תני' טלית שאין הקטן מתכסה בו ראשו ורובו והגדול יוצא בו עראי פטורה וכן לענין כלאים והוינן בה מאי וכן לענין כלאים אילימא וכן לענין איסורין דכלאים פי' דהיכא דאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו דאע"פ שהגדול יוצא בו עראי לית בה משום כלאים והתנן אין עראי לכלאים. אמר רב נחמן בר יצחק וכן לענין סדין בציצית. שמעי' מינה דהיכא שאין הקטן מתכסה בה ראשו ורובו והגדול יוצא בו עראי דיש בה משום כלאים:
325
שכ״ומתני' לא ילבש אדם כלאים אפי' על גבי עשרה לבושים אע"פ שאינו נהנה מהם. ואפי' לגנוב בהן המכס. ביציאת השער שנוטלים המכס שאין נותנין מכס מבגדים שאדם לבוש. קא סבר דבר שאין מתכוין אסור כדמוכח ר"פ הגוזל בתרא ופליג אמתניתין דלקמן דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני חמה ובגשמים מפני הגשמים והצנועין מפשילין במקל לאחוריהן וההיא ר' שמעון היא דקיימא לן כוותיה כדפרי' לעיל:
326
שכ״זמתני' מטפחות הידים ומטפחו' הספרים וכו'. כבר פי' במגילה פ' בני העיר:
327
שכ״חמתני' תכריכי המת ומרדעת של חמור אין בהן משום כלאים. וכבר פירשתי בהלכות אבל. ירושלמי הרי שהי' מהלך בדרך ונמצא לבוש כלאים. תרין אמוראין ח"א אסור. וח"א מותר מאן דאוסר דבר תורה. מאן דמתיר דאמר ר' זירא גדול כבוד הבריות שדוחה את המצוה בלא תעשה שעה אחת. תני אין מדקדקין במת ולא בכלאים בביהמ"ד ר' יוסי הוה יתיב מתני הוה תמן מת מן דנפיק לא אמר לי' כלום. מן דיתיב מתני לא אמר לי' כלום. ר' אמי היה יתיב מתני אמר חד לחברי' את לביש כלאים א"ל ר' אמי שלח מאנך והב לי'. פי' אין מדקדקין להחכמים במת לענין ד"ת שאסור לדבר בפני המת כדקאמר ר' יוסי הוה יתיב מתני ולא הודיעוהו שהי' שם מת עד שיצא. ולא בכלאים בביהמ"ד שכעס ר' אמי על אותו שאמר לחבירו את לביש כלאים וצוהו להפשיט בגדיו וליתן לו ללבוש. וההיא דפרק מי שמתו דאמר רב יהודה אמר (שמואל) [רב] המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק. מ"ט אין עצה ואין תבונה לנגד ה' כ"מ שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב ההיא פי' רבינו שמשון דבכלאים דאורייתא קא מיירי אבל בכלאי' דרבנן שרי וקיי"ל כעובדא דר' אמי וכן מוכחת כל הסוגיא דהתם דכל בדרבנן כבוד הבריות דוחה והא דקאמר לעיל מאן דאוסר דבר תורה. לאו דבר תורה ממש אלא לאו דלא תסור שהוא דרבנן הרי דבר תורה:
328
שכ״טמתני' ר' יוסי אומר בגדים הבאים מחוף הים וממדינת הים אינן צריכין בדיקה מפני שחזקתן כקנבוס. ירושלמי מה חוף הים ומדינת הים או מחוף הים שבמדינת הים. מן מה דתני כגון צור וחברותי' קיסרין וחברותיה. הדא אמרה מחוף הים שבמדינת הים. א"צ בדיקה הדא דתימר בדאשונה שלא היתה מצוי' פשתן בכל מקום אבל עכשיו שהפשתן מצויה בכ"מ צריכין בדיקה. הילכך צריך להזהר כשאדם נותן בגדי צמר לאומן שלא יתפור בחוטי פשתן לפי שהפשתן מצוי' בינינו וגם במלבושים הנקחים מהעכו"ם או שנתנו לישראל במתנה. ויש להתיר במקום שהקנבוס בזול מן הפשתן וטוב יותר לאומן לתפור בו. לפי שהוא חזק ואין ניתק החוט בשעת תפירה. אבל במקום שאין קנבוס מצוי אסור בלא בדיקה. ואפי' המנעלים העשוים בפנים בלבדים צריכין בדיקה שלא יהיו תפורין בפשתן:
329
ש״למתני' מנעל של זהב אין בו משום כלאים. וכבר פירשתי סוף פרק קמא דביצה:
330
של״אמתני' פיף של צמר בשל פשתן אסור מפני שהן חוזרין באריג. פי' אחר שמשלימין האורגים את הבגד עושין בשפת הבגד שלש וארבע חוטין עב כדי שיתקיים הבגד ונקרא פיף. ואם הבגד של פשתן אסור לעשות פיף של צמר מפני שחוזרין לאריג כלומד דומין הן לאריג ויש מפרשין מסבבין בהן את האריג ובערוך פי' פיף צלצול של צמר:
331
של״במתני' משיחות של ארגמן אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר. פי' משיחות של צמר צבוע ארגמן אסורות לחגור על גבי חלוק של פשתן. מפני שהוא מולל. שדרך לתופרו בחלוק במקומות או לקושרו שלא ינתק מן החלוק. השיב רבינו שמשון אמרת בני שאחי אוסר לנשים לחגור חגורה של צמר על מלבוש של פשתן. מההיא דירושלמי דפ' בתרא דכלאים. תמהני אם אמר דבר זה מעולם. ואתה לא הודעתני דאייתו ואומר אני אדרבה מוכח התם דשרי דתנן פ' בתרא דכלאים משיחות של ארגמן אסורות מפני שהוא מולל עד שלא קושר. פי' מולל כי ההיא מלילה דתניא בסוף מ"ק גבי קריעה וכולן דשאין לשוללן למוללן ללוקטן לעשות כמו סולמות. שתוחבין במחט רחוק כעין פויינץ שעושין לסרבל חדש בשט"ש בלע"ז ומשיחות הם חגורות כמו חבלים ומשיחות דפ' במה אשה וקמ"ל מתני' דאותה מלילה חשיב' חבור. דעד שלא קושר דקתני היינו עד שלא יחגור כשאדם חוגר באותה משיחה קושר שני ראשי' וכן מוכח בירושלמי דקתני עלה אית תניי תני מותרות מאן דאסר כגון אלין טרסיים דו מכפת בי' מן דמתני דו שנץ גרמי' והיא נחתא לה. פי' לא פליג אמתני' כמו שמפרש. פי' דו כמו דהוא. ומאן דאסר היינו תנא דמתני'. מכפת בי' פי' מחבר בו כדקתני מתני' מפני שהוא מולל. ומכפת לשון כפות ומחבר א"נ לשון תכיפה ובתכיפות המרוחקות כדפריש' וכש"כ במקורבות. וטרסיין הם צורפי נחושת כמו מטלית של טרסיים דפרק אלו טריפות ורגילים להניח לפניהם בגד קרוע שיש לו שנצים שלא ללכלך המלבוש שלהם כמו שעושים הנפחים ופעמים שהבגד של פשתן והשנצים של צמר או אפכא ומולל השנצים. ובשעת מלאכה קושר בה מתניו. ובפירושי זרעים כתוב מולל פי' קושר הרבה שאינה עולה החגורה ולא יורדת ואח"כ קושר שוה ודאי אסור עכ"ל. משמע שרוצה לפרש המולל היינו לשון קשירה שקושר המשיחות של ארגמן כמלבוש כדי שלא תעלה החגורה ולא תרד בשעה שהוא חגור ואח"כ קושר היינו כשחוגר מתניו. מ"מ משמע כמו שפירשתי דלא מתסר אא"כ כפות ומחובר במלבוש או בקשירה כפירושי זרעים. או על ידי תכיפות מרוחקות כמו שפירשתי. ומן דמתיר פי' היינו תנא דברייתא. דהוא שנץ גרמי' והיא נחתה לה פי' שאין המשיחה והמלבוש קשורים זה בזה שיכול לירד ולעלות דלאו מחובר בי'. א"נ רוצה לומר כשמתיר השנצים יורד המלבוש למטה דדרך מלבושים להיות מסולקים ע"י חגורת אבנט וכשמסלקין הם מרושלים ובענין זה קאי התם לעיל ומודה ר' זירא בההוא דאסר פיסקי דעמר על הכיתן דהוא שרי דהוא שנץ גרמי' והיא נחתא לה. פי' פיסקי כמו פסיקיא דתלמוד שלנו. והלכך הוה לי' באדם שלובש שני מלבושין זה ע"ג זה א' של צמר וא' של פשתן. ותניא בספרי יכול לא ילבש חלוק של צמר [ע"ג חלוק של פשתים וכו'] ת"ל יחדיו. ומי שאינו מפרש כן לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש. ופוק חזי מה עמא דבר שלובשין קוטא של צמר ע"ג חלוק של פשתן וחוגרים מלמעלה. ואי חשיב חיבור מה לי זה מה לי זה. עוד אמר התם הוא ובנו מהו שיצטרפו בכלאים היך עבידא הוא לביש מנין דעמר ובני' מנין דכיתן נסב פיסקי דעמר ועגלה על תרוויהון אמר ר' יוסי וההוא בו נשוך ר' הגי בעי הוא עצמו מה שיצטרף בכלאים. האיך עבידא הי' לביש דרדיסין דעמר בחדא רגלי' ודרדסין דכיתן בחדא רגלי' אמר ר' יוסי ההוא בו נשוך. פי' נשוך ע"י תפירה או ע"י קשירה. אבל בענין אחר לא מתסר. עוד אמר התם אבוי דרב ספרא שאל לר' זירא מהו ליתן פריטין [גו] גולתא ומקטרינון בחוט דכיתן. ומהו ליתן פריטין גו סרינא ומקטרינן בחוט דעמר. א"ל חכים רבי לרב הונא דאמר אסיר [רבינא אמר אסור] שמואל אמר מותר ר' יעקב בר אחא בשם רבי יסא אמר מותר:
332
של״גמתני' לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו אע"פ שהרצועות באמצע. מיכן הי' אוסר רבי' יהודה הכהן זצ"ל לכסות בבגד צמר עורות התפורות בפשתן ולתופרן יחד הבגד עם העור ואפילו בחוטי משי או בחוטי קנבוס ורבינו שמשון ב"ר אברהם התיר. והשיב בתשובה דלא דמי כלל דשאני התם כשחוגר בעצמו קושר שני ראשין יחדיו זה של צמר בזה של פשתן והוה לי' חיבור. וכ"ת א"כ מאי רבותי' דאע"פ שהרצוע' באמצע כיון דבשעת חגורה הדר הוה לי' יחדיו איצטריכא דסד"א דלא אסור כיון דכשמתיר חגורתו לא מיחברי אלא ע"י רצועה דבאמצע. ומיהו אשכחן בתוספת' פ' בתרא דכלאים דתניא אבל העושה חלוק שכולו צמר גמלים וכולו צמר צביים וארג בו חוט אחד של צמר בצד זה וחוט אחד של פשתן אסור. ונראה דיש משם דאי' אדרבה להתיר. דמשמע ששני החוטין ארג בצד אחד זה אצל זה. מדלא קתני וחוט של פשתן בצד אחר ש"מ דאי הוה זה בצד זה וזה בצד זה שרי. אע"פ שצמד גמלים מצרפו מאחר שמפסיק באמצע. ואין לומר שחסר מן התוספתא בצד אחד. כי בדקתי בכמה תוספתות וגם בפירושי זרעים הביאה ואין כתב בהו בצד אחד וכל עיקר הברייתא לא אתיא לאשמעינן אלא דלא מבטלא הנך שני חוטין של צמר ושל פשתן אגב חלוק שכולו צמר גמלים וארנבים משום דקתני רישא צמר גמלים ורחלים בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף עמהם וטרף זה בזה אבל העושה חלוק כו'. ונראה דההיא ברייתא קיימא אמתני' פ' בתרא דכלאי' צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלי' מות' אם רוב מן הרחלים אסור מחצה על מחצה אסור וכן הפשתן והקנבוס שטרפן זה בזה. והשתא קתני עלה בברייתא בד"א בזמן שהביא פשתן וטרף עמהם וטרפן זב"ז אבל העושה חלוק כו' וקצת יש ראי' לדברי מהא דאמר במס' שבת פרק במה אשה שלשה דברים נאמרו באסטמא אין בה משום כלאים ואינה מטמאה בנגעים ואין יוצאין בה לרשות הרבים. ומפרש בערוך דהוא מין תכשיט של מיני צבעונין ואבנים טובות ומרגליות קבועות בה ומטילה אותה על ראשה וכיון שאין הבגד עיקר כ"א אבנים טובות ומרגליות אין מטמא בנגעים ואין בה משום כלאים דאינו עשוי אלא לחבר את הזהב ואבנים טובות ביחד. והנך עורות נמי התפורי' בפשתן אין החוט עשוי כ"א לחבר העורות יחד והעורו' הם עיקר המלבוש ומיהו העור עם הבגד ודאי אסור לתפור בפשתן שהבגד כמו כן עיקר ואין תוחבין בו כלאים. ומיהו בערוך בעצמו פי' טעם אחר ולא כמו שפירשתי דפי' אין בו משום כלאים דלאו אריג הוא ואין מטמאין בנגעים דלאו שתי וערב הוא וא"ת לפירושו מאי איריא נגעים אפילו שרצים נמי לא מיטמא דבעי' טווי ואריג כדאי' פ' במה אשה וי"ל דמטמאה בשרצים כנימין וטבעות מדין תכשיט. ומיהו קשה לפי' הערוך אמאי אין בה משום כלאים והא תנן הלבדין אסורין מפני שהן שועין מיהו (כת') [ר"ת] זצ"ל דוחק להעמיד' בקשים ומחלק בין לבדים קשים לארוגים קשים והא דאורייתא והא דרבנן והא דתנן פ"ק דכלאים השק והקופה מצטרפין לכלאים ובספרי קתני מצרפין. ודריש לה מדכתיב יחדיו לא תימא דאיירי כגון שתפר בשק או בקופה מצד אחד בגדים של צמר ומצד אחד בגד של פשתן דההוא ודאי שרי כיון שיש הפסק ביניהם שאין כלאים נוהגים בו אלא הכא כגון שארג בשק שהוא מנוצה של עזים שני חוטין אחד של צמר וא' של פשתים זה אצל זה וכן בקופה העשוי' מהוצין. ואע"פ שכל הערב של חוצץ או של נוצה דלא שייך בהו איסור כלאים חשיבי לחבר את השתי של כלאים. ואל תתמהו כי אדם לובש שק או קופה דאשכחן גבי שבת הרועים יוצאים בשקים ולא הרועים בלבד אמרו וכו'. ותניא בתוספת' דשבת יוצאים בסגוס וביריעה ובחמילה מפני הגשמים אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלת מפני הגשמים והשתא אם ארג עמהם כלאים והניחם על ראשו מפני הגשמים עובר משום שעטנז לא יעלה עליך. וקצת יש ראי' לדברי מהירושלמי דאמר עלה בגמ' ר' סימון בשם ריב"ל לא שנו אלא שק אבל סל לא אשכח תני הסל והשק והקופה מצטרפין לכלאים. פי' חזר בו מתוך הברייתא שמצא והשתא אמאי ס"ד לחלק בין סל לקופה אלא משום דאריגה של קופה חשיבה אריגה וחיבור יותר מאריגה של סל לפי שאין מדקדקין בסל לתקנו להדקו כמו בקופה אבל לעולם בעינן שיהיו הצמר והפשתים רצופין בחיבורין וכן משמע בשמעתא בתרייתא דכלאים דקאמר התם אמילי טובא ההו' בו נשוך ובשיטה אחרונה עושה כלל שאומר אין לך אסור בכלאים אלא נשוך בלבד. שמשון ב"ר אברהם זצ"ל:
333
של״דמתני' אותות הגרדין ואותות הכובסין אסורות משום כלאים. פי' דרך הגרדיים והכובסים לכתוב שם הבעלים על הבגד מעשה רוקם ואם הבגד של צמר והאותות של פשתן אסורות משום כלאים:
334
של״המתני' התוכף תכיפה אחת אינו חיבור ואין בה משום כלאים והשומטה בשבת פטור. עשה שני ראשי' בצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים והשומטה בשבת חייב ר' יהודה אומר עד שישלש. פי' תכיפה אחת תפירה אחת שתחב המחט בבגד פעם אחת אינו חיבור לטומאה ולטהרה דאם נטמא זה לא נטמא זה ואם הזה על זה לא הזה על זה. ואין בה משום כלאים דאם בגד אחד של צמר ואחד של פשתן וחברן בתכיפה אחת. השומטה בשבת פטור. ולא הוה כקורע ע"מ לתפור. עשה שני ראשיה לצד אחד כגון שתחב המחט והוציאה ונשאר מן החוט וחזר והכניס ראש החוט השני ונמצא שני הראשין לצד אחד וקשרן כדאמ' גבי התופר שתי תפירות והא לא קיימא. אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן והוא שקשרן. ר"י אומר עד שישלש שיכניס ויוציא ויחזור ויכניס שלשה פעמים:
335
של״ומתני' השק והקופה מצטרפין לכלאים. פי' רבינו שמשון בר אברהם אם חתיכה של צמר מחוברת בשק וחתיכה של בגד פשתים מחוברת בקופה ותכף החתיכות זה בזה בשתי תכיפות מצטרפין אע"פ שהם שני כלים ולא אמרי' האי לחודי' קאי והאי לחודי' קאי ואינם חיבור. ובתשובה פי' בענין אחר כדפרי' לעיל בסמוך. במסכת נדה פ' האשה שהיא עושה צרכי' אמר רב אחא (בר יוסף) [בריה דרב ייבא] משמי' דמר זוטרא האי מאן דאבד לי' חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתיק ואי לא נתיק שפיר דמי מ"ט שעטנז אמר רחמנא עד שיהא שוע טווי נוז. ורבנן הוא דגזרו בי'. והאי כיון דנתקי' נתקי' מתקיף לה רב אשי ואימא או שוע או טווי או נוז. והלכתא כמר זוטרא. פי' שאבד לו חוט של פשתן שאינו טווי בתוך מקטורן של צמר כיון שאינו טווי אין בו איסור כלאים אלא מדרבנן. והלכך אי נתקו ולא ידע אי נתקו שפיר עד עיקרו או לאו. שפיר דמי. אבל אם הי' חוט טווי דהוה לי' נמי שוע ונוז. דסתם חוטין טווין ושועין הם ולא ידע אי נתקי' שפיר אי לא אסור משום כיון דאיכא תלת הוה איסור כלאים דאורייתא. והאי חוט פרטא בלע"ז כמו חוט הסרבל שכן סתם חוט יחיד על מין אחר שנתון בתוך בגד גדול של מין אחר אינו טווי אלא בעין סימן שמסמנין בבגדים הוא עשוי בבגד. והלכך אע"ג דשוע ונוז כיון דאינו טווי אין בו איסור כלאים אלא מדרבנן. מ"ט שפיר דמי. בכלאים דאורייתא אמר רחמנא שוע לשון חלק דמתרג' שעיע. כלו' שיהיו חלוקין במסרק כאו"א בפ"ע המטוה של פשתן קודם שנטוה נסרק הפשתן במסרק וכן מטוה של צמר. וטווי בפלך כל מין ומין בפני עצמו הפשתן לבדו והצמר לבדו ונוז. ואח"כ נארגו יחד. ורבנן הוא דגזור בארוג בלא שוע טווי או בשוע בלא טווי ואריג כמו בגד העשוי כמין לבד. והאי חוט כיון שאינו טווי אע"ג דשוע ואריג אין איסור כלאים אלא מדרבנן. והלכך כיון דנתקי' אע"ג דלא [ידע] אי נתקי' שפיר אי לא. שפיר דמי הואיל ואינו יודע היכן הוא. אבל אם לא אבד החוט יש לו לבדוק ולחטט עד עיקרו לידע אם ניתק לגמרי. ואי מדאורייתא הוי באחד מהן כלאים ולא בעינן תלת אלא או שוע באחד ועשוי כמו לבד או טווי ולא שוע או ארוג ולא טווי ולא שוע. והאי חוט כיון דארוג הוי כלאי' דאורייתא אמאי שפיר דמי אפי' היכא דאבד כיון דמספקא לי' אי נתקי' שפיר אי לא. והא פסק תלמודא הלכתא כמר זוטרא דרב אחא בר יוסף משמע לי' דמר זוטרא קאמר לה דמדאורייתא בעינן שוע וטווי כ"א בעצמו ונוז יחד ורבנן דגזרו חד מנייהו. הלכך כיון דאתאביד חד חוטא ולא ידע אי נתקי' שפיר אי לא שפיר דמי. ואי לא אתאביד יש לו לחטט אחריו עד שידע אם נפסק לגמרי ואם לא נתקו כלל אסור משום כלאים דרבנן. אבל היכא דהוה כלאים גמור דאורייתא דהוה שוע טווי ונוז אי מספקא ליה אי נתקי' שפיר אי לא אסור ללובשו מדאפקינהו רחמנא לשוע טווי ונוז בחד לישנא בתיבה אחת אלמא מדאורייתא לא הוי כלאים עד שיהיו שלשתן. כך שמעתיה ועיקר. ל"א שעטנז שוע יחד וטווי יחד שיהיו חלוקים יחד במסרק וטווים יחד בפתיל אחד אבל חוט אחד של פשתן שוע וטווי לבדו. ובגד של צמד שוע וטווי לבדו ונארגו יחד אין כאן איסור כלאים דאורייתא והאי חוטא דאתאביד חוט גמור הוא וטווי והאי דלא הוי כלאים דאורייתא משום דנישוע לבדו ונטוה לבדו ולא היא דא"כ למה נסמכה פרשת גדילים אחר פרשת כלאים להתיר כלאים בציצית והא אין דרך ציצית לעשות מן הבגד עצמו אלא מביא חוט מעלמא ונותן בכנף כדכתיב ונתנו על ציצית הכנף ובכי האי גוונא לא הוה כלאים דאורייתא ולמה הוצרך להזכירו. ועוד לגבי כלאים תנן התוכף תכיפה אחת אינו חיבור שתי תכיפות חבור והוה כלאים אע"ג דהאי חוט של פשתן מעלמא אתא ולא נטוה ולא נסדק עם צמר. ועוד תנן סדין בציצית ב"ש פוטרין דלא בעי למשרי כלאים בציצית ואמאי והא אפשר להביא חוט של צמר שלא נטוה עמהן פשתן ולזרוק בסדין והלכך עיקר כדפרישית לעיל. תניא בתוספתא ס"פ כלאי הכרם איספלנית מלוגמא ורטי' אין בהם משום כלאים. איספלנית פי' בערוך רטיה שעושין מן חלב ודונג כדאמר אביי אמרה לי אם אספלנית דכולהו כאיבי שב מאני תרבא וחד קירא ומנהג אלו להנתן על מטלת של בגד ואחר כך ממרחין אותן על המכה. מלוגמא פי' בערוך רפואה בפי' רבי' חננאל בכלים מלוגמא בבגד טהורה ונראה דאספלנית מלוגמא רטי' הכל ענין אחד ענין רפואה ואין בהם משום כלאים:
336
של״זסליקו להו הלכות כלאים
337
של״חמתני' הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה. פי' לסייג מלשון סוגה בשושנים שנטע אילנות לעשותן גדר לכרם סביב כדכתיב במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה. ולקורות שמגדל הנטיע' לעשות ממנה קורה לבית ולא לאכול פירותיה. ירושלמי כתיב ונטעתם כל עץ מאכל את שהוא למאכל חייב לסייג ולקורות ולעצים פטור. מעתה אותו של מאכל אפילו חישב עליו לסייג יהא חייב. פי' היכא שנטעו למאכל וחנט. אפילו לאח"כ חישב עליו לעצים חייב דבתר נטיעה אזלי' ולא בתר מחשבתו דהאידנא:
338
של״טמתני' ר' יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחיצון פטור. הפנימי פי' יחור הפנימי והחיצון יחור החיצון. ירושלמי ר' יוסי למר מתחלתו ממשמע שנא' ג' שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל וכי אין אנו יודעין שבעץ מאכל הכתו' מדבר מה ת"ל ונטעת' כל עץ מאכל אלא כל שהוא למאכל חייב פי' כגון יחוד הפנימי. לסייג לעצים ולקורות כגון יחוד החיצון פטור. ותו אמר בירושלמי לקמן בשמעתין ר' שמעון בן יקים בעי קומי רבי יוחנן נטעו צד התחתון לסייג והעליון למאכל צד התחתון למאכל והעליון לסייג. א"ל היא הדא היא הדא. פי' את של סייג פטור ואת של מאכל חייב. כיצד הוא יודע פי' כמה ידע עד היכן למאכל עד היכן לסייג. א"ר יונה מביא זמורה ומסיים פי' ומסמן עד כאן לסייג ומיכן למאכל. ר' זעירא בעי ניחא צד התחתון לסייג והעליון למאכל צד התחתון למאכל והעליון לסייג גדל מתוך איסור ואת אמרת הבין. ר' זעירא כדעתי' דאמר ר"ז בשם ר' יונתן בצל של כלאי הכרם שעקרו ושתלו אפילו מוסיף כמה אסור שאין גידולי איסור מעלין את האיסור. ירושלמי נטעו לסייג וחישב עליו למאכל בא במחשבה. למאכל וחישב עליו לסייג לא כל הימנו. פי' אבל לסייג וחישב עליו למאכל מחשבתו מחשבה וחייב כדאמר בסמוך נטעו שנה ראשונה לסייג מיכן ואילך חישב עליו למאכל מכיון שעירב בו מחשבת חיוב יהא חייב. והתנינן ר' יוסי אומר אפילו אמר הפנימי למאכל והחיצון לסייג הפנימי חייב והחצון פטור. תמן למאכל לעולם ברם הכא מכיון שעירב בו מחשבת חיוב יהא חייב. נטעו שלש שנים לסייג מיכן ואילך חשב עליו למאכל והוסיף ר' ירמי' אמר תוספ' פטור. רבא אמר תוספ' חייב אמר ר' יוסי הדא דר' ירמי' מתחמיא קשיא ולית היא אלא ניחא כהדא דתני שדה שהביאה שליש לפני עכו"ם ולקחה ישראל ר' עקיבה אמר התוספ' פטור וחכ"א התוספת חייב והכא עיקרו פטור ותוספתו חייב:
339
ש״ממתני' עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור. נטעו אע"פ שלא ביבשו חייב. ירושלמי כי תבואו ונטעתם פרט לשנטעו עכו"ם עד שלא באו לארץ (או יכול שאני מוציא את שנטעו משבאו לארץ. ת"ל כל עץ מיכן אמרו נטעו עכו"ם אע"פ שלא כבשו ישראל חייבין) ר' הונא בשם ר' אבא הדה אמרה שורש פטור פוטר:
340
שמ״אמתני' הנוטע לרבים חייב ור' יהודה פוטר. פי' כגון ברשות היחיד והיא של הרבה בני אדם כגון בירושלים. ירושלמי מיחלפי שיטתא דרבנן תמן אינון אמרין ירושלים וח"ל אינן מטמאין בנגעים (במס' נגעים פ' י"ב) וכה הוא אומר הכן. תמן אשר לו הבית פרט לירושלים שהיא לכל השבטים ברם הכא ונטעתם מכל מקום. מיחלפי שיטתא דר' יהודה תמן הוא אומר אני לא שמעתי אלא ביהמ"ק בלבד וכה הוא אומר הכן תמן שמועה דשמע אמר ברם הכא בשם גרמיה אמרה. ברייתא היא בתוספתא דנגעים ומפרש בפ' בני העיר דקא סבר ירושלי' נתחלקה לשבטי'. ושיטה אחרת בפרק כל שעה דמשמע דבקראי פליגי רבנן מרבי נטוע לרבי' מדכתי' לכם ר"י סבר דהוה ריבוי אחר ריבוי ואתי למעט נטוע לרבים. ופי' רבי' שלמה לרבים שנטע בדרך לכל עובר שבזה רבנן מחייבי ור' יהודה פוטר. ואגמרא דידן סמכינן הלכך הלכה כר' יהודה בח"ל שכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כדפרי' לעיל ואפי' יחיד כנגד רבים. תניא בתוספתא הנוטע לרבים חייב. ור' יהודה פוטר. ר' שמעון בן אלעזר אומר משמו הי' נוטע לרבים חייב בערלה. העולה מאליו לרבים פטור מן הערלה. וכמתני' קיימא לן:
341
שמ״במתני' הנוטע בר"ה חייב בערלה. בהא אפי' ר' יהודה מודה דלאו היינו נוטע לרבים. העכו"ם שנטע חייב בערלה. פי' בא"י מדכתיב כל עץ כדפרי' לעיל. וגזלן שגזל קרקע ונטעה חייב בערלה. ירושלמי ברשות הרבי' שגזל קרקע פטור ויש קרקע נגזלת אמר ר' אילא אע"פ שאין קרקע נגזלת יש יאוש לקרקע. וכולה מלתא דתמיה דהא מתני' תנן הגזלן שנטע חייב. ועוד דמשמע דאי יש יאוש פטור אדרבה כש"כ דחייב דהוי כנוטע [לתוך שלו] ברשות הרבים דגזל ונטע היינו בלא יאוש דמאן מייאש:
342
שמ״גמתני' הנוטע בספינה חייב בערלה. פי' ספינה של חרס כגון שהיא נקובה ומונחת ע"ג קרקע דאי לאו הכי תקשי לך הא דתניא בפרק' בתוספתא הנוטע בספינה ובעציץ ובראש הגג פטור נטעו בעציץ שאינו נקוב ושברו וחזר ונטעו בעציץ נקוב אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור כיצד יודע אם יכול להחיות חופר בארץ ונוטעו אם יכול לחיות חייב ואם לאו פטור והשתא קשיין אהדדי אלא האי בספינה שאינה נקובה ומתני' בנקובה ותנן פ"ב דחלה עפר ח"ל חייב במעשר ובשביעית א"ר יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת ופי' רבינו שלמה פ"ק דגיטין דבספינה של חרס איירי דאינה צריכה לינקב אם היתח מונחת בקרקע כדמוכח במנחות ולא משמע התם הכי דא"ר יוחנן עציץ נקוב ומונח על גבי יתידות באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן ואע"ג דסתם עציץ של חרס הוא כדאמר כתבו על חרס של עציץ נקוב אפ"ה בעי נקוב כדאמ' עציץ נקוב המונח על גבי יתידות וכדתניא בתוספתא נטעו בעציץ שאינו נקוב כו' אלא ודאי בנקובה איירי וה"פ עפר ח"ל שבא בספינה וזרעו וצמח בספינה נקובה ואין המים נכנסין בתוכה שרגבי אדמה כנגד הנקב וסותמין אותו וההיא דפרק כל קרבנות צבור דמשני עציץ אעציץ לא קשיא כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס י"ל דבשל עץ לא מהני נקובה אבל של חרס מהניא נקובה א"נ איפכא ואידי ואידי בשאינה נקובה ושל חרס בעי' נקובה אבל של עץ לא בעינן נקובה מתוך שהוא מלחלח יותר מן החרס שהוא יבש. והירושלמי דשמעתא פליג ובעי למימר דחרס לא בעי נקובה לאילן לזרעים בעי נקובה ר' יצחק בר חקולא בשם חזקי' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו. ר' יונה מפיק לישני' כלי חרס עומד בפני שרשים. ר' יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא בנקוב אצל האילן בנקוב [אצל הזרעים]. פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע בפרק גיד הנשה שחוזק יניקת האילן מפעפעת ועוברת. מפיק לישני'. כלו' אומרה בלשון אחר ובתמי' וכי יש כח לכלי חרס לעמוד לפני שרשים של אילן. נטע בו דלעת. פי' רבינו שמשון היינו באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת אי נימא דלעת באילן חשיב ופי' דכלי חרס לא בעי נקובה לאילן לזרעים בעי נקובה ור"ל דדוקא לדלעת לא בעי נקובה אבל לשאר זרעים בעי נקובה. מיהו לישנא דגמרא לא משמע הכי דקאמר מאחר שהוא כנקוב אצל האילן כנקוב הוא אצל זרעים דלפי דבריו הל"ל כנקוב הוא אצל הדלעת ולאפוקי שאר זרעים. אבל השתא דמסיק כנקוב הוא אצל זרעים משמע כל הזרעים. ור' יונה דנקט דלעת ה"ה שאר זרעים מיהו לא נפקי מינה ולא מידי דאגמרא דידן סמכינן דכלי חרס בעי נקובה ואפילו לאילן:
343
שמ״דמתני' העולה מאליו חייב בערלה. ירושל' תני ר' שמעון בן אלעזר אומר עלה מאליו פטור מן הערלה. ירושל' לעיל ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוצדק גפן שעלתה במקום חורשין פטורה מן הערלה. א"ר יוסי אפילו נטעה והא תנינן העולה מאליו חייב בערלה תמן כשנטעה במקום ישוב ברם הכא כשנטעה במקום חורשין. אמר ר' אלעזר הדא דאת אמר כשאינ' עושה כדי טפילתה אבל אם היתה עושה כדי טפילתה חייבת. ירושלמי לקמן ר' יוחנן בשם ר' ינאי אילן שנטעו בתוך הבית חייב בערלה ופטור מן המעשר. ירושלמי ר' הונא שאל אתרוג שנטעו למצותו מהו שיהא חייב בערלה חזר רב הונא ואמר אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה לא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה תמן ולקחתם לכם בדמים ולא מן המצוה ברם הכא כמה דאת אמר גבי שופר יום תרועה יהי' לכם מכל מקום וכה שלש שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל מכל מקום מה בינו למשמר פירותיו לעצים כשם שהוא רוצה בפריו (ואינו רוצה בעצו) כך הוא רוצה בעצו ברם הכא רוצה בפריו ואינו רוצה בעצו ועוד מן הדא דא"ר חנינא פרי אם אומר את עצו אין אדם יוצא בו ידי חובתו (בפסח) [בסוכות] מה דמי לי' זית שנטעו להדליק בו בחנוכה. אמר ר' בון זה דבר תורה וזה מדבריהם ואת אמרת [הכי] מה דמי לי' זית שנטעו להדליק בו את המנורה זה דבר תורה וזה דבר תורה:
344
שמ״המתני' אילן שנעקר והסלע עמו שטפו נהר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב. פי' האילן זקן שעברו עליו שני ערלה אם יכול להחיות מן הסלע שנעקר עמו בלא שום תיקון עפר פטור ואם לאו הרי הוא כאילן העולה מאליו וחייב. זעזעתו המחרישה או שזעזעו והניחו ועשאו כעפר שהרבה עליו עפר אם יכול להיות בלא עפר שתיקן בו פטור ואם לאו חייב:
345
שמ״ומתני' אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור וכמה יהא שורש רשב"ג אומר משום ר' אליעזר [בן יהודה] איש ברתותא במחט של מיתון. פי' בערוך יש ספרים שכתוב בהן מיתה ויש מתוח ויש מיתון והעיקר מן וימתחם באוהל לשבת וכן מנהג האורגים יש להם עץ אחד ארוך ברוחב היריעה ובראשו שני מחטין שבורים ונועצים ברוחב היריעה מיכן ומיכן כדי למשהה ולמתחה ומכלי אורגים הוא וההיא דפרק החולץ גמרא אחת בתולות התקינו לנר ולמיתוח טמאה היינו כי האי גוונא:
346
שמ״זמתני' אילן שנעקר ובו בריכה והוא חי ממנה חזרה הזקינה להיות כבריכה. פי' ובו בריכה מלשון מבריך שחופר בארץ ומבריך היחור וטומנו בעפר ומוציא ראש היחור במקום אחר ונעקר האילן והבריכה קיימת והאילן חי ממנה חזרה הזקנה דהיינו האילן שהי' זקן ועברו עליו שני ערלה להיות בבריכה ואסורה משום ערלה דבריכה כ"ז שלא נפסקה מן האילן הזקן אין בו משום ערלה וכשנפסקה בין לסוף שנה בין לסוף שנתים נעשית ערלה ומונין לה משעת שנפסקה כדקתני מתני' הבריכה שנה אחר שנה ונפסקה מונין לה משעת שנפסקה והאי אילן שנעקר שאין הבריכה [חיה ממנו אלא אדרבה השתא. הוא חי מן הבריכה] הוא תלוי בבריכה ואין הבריכה תלוי' בו ומונין לו כבריכה דכשתצא הבריכה מן הערלה יצא גם הוא ומשעה שנעקר מונין לשניהן:
347
שמ״חמתני' סיפוק הגפנים וסיפוק ע"ג סיפוק אע"פ שהבריכן בארץ מותר ר' מאיר אומר מקום שבחה יפה מותר מקום שבחה רע אסור. פי' לשון סיפוק בגפנים בלשון (הבריכה) [הרכיבה] באילן שנטל גרופית של גפן והרכיב' בנטיעה שעברו עליה שני ערלה וסיפוק ע"ג סיפוק היינו שבאותה גרופית חזר והרכיב גרופית אחרת. ושייך לשון סיפוק בדבר הקצר כשמחבר בו ד"א להאריכו. כדתנן בכלאים בפ' איזהו עדים סיפק בחבל או בגמי. ובפרק לולב הגזול איזוב הקצר מספקו בחוט. אע"פ שהבריכה בארץ שהבריך הסיפוק בארץ וטמנה בארץ דאיכא למיחש שמא ישרש בארץ קודם שנתאחה בזקינה. אפ"ה מותר. דאי' בירושלמי ילדה שסיפקה לזקינה טהרה הילדה. כגון שני אילנות הסמוכין יחד חד ילדה וחד זקינה וסיבכן זה בזה ונתאחו. א"ר חייא בר בא מתני' אמרה כן סיפוק גפנים סיפוק על סיפוק אע"פ שהבריכה בארץ מותר חש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא נתאחה לזקינה. כלו' כיון שקדמה השרשה לאיחוי אין הזקינה מתירתה ויש לאסור משום ערלה. אלא ודאי מותר בכל ענין. אמר ר' חנינא ברי' דר' הילל דר' יהודה היא דאמר ר' יהודה מתאחה היא עד שלא תשריש. ר' יוסי בשם ר' יוחנן שרשים אין בהם ממש. כלו' אפי' כשתמצא לומר בעלמא דאין זקינה מתרת ילדה מקודם שספקה אח"כ בזקינה. הכא שרי אפי' השרישה קודם דאין ממש בשרשים של גרופית זו שסיפקה. מקום שבחה יפה מותר. כלו' כשהזקינה כחה יפה מותר. אף על פי שהבריכה בארץ והוציאה שרשים לא אמרי' דסיפוק נעשה אילן ולא מכח הזקינה הוא חי. אבל כחה רע אסור דזקינה כמאן דליתה. ירושלמי מה אנן קיימין. אם דבר בריא הוא שהוא חי מכח הזקינה ד"ה מותר. אם דבר בריא הוא שהוא חי מכח הילדה ד"ה אסור. אלא מה אנן קיימין בסתם כיצד הוא יודע ר' ביבו בשם ר' חנינא אם היו העלים הפוכים כלפי הילדה דבר בריא הוא שהוא [חי] מכח הזקינה. ואם העלים הפוכים כלפי הזקינה דבר ברי' הוא שהוא חי מכח הילדה. אמר ר' (בון) [יודן] בר חנן סימנא דאכל מן חברי' בהית מסתכל בי'. כלומר אמאי נחלקו נבדוק בעלים. אמר ר' יודן אבוי דר' מתני' תפתר שנשרו העלין:
348
שמ״טמתני' בריכה שנפסקה והיא מלאה פירות אם הוסיף במאתים אסור. פי' בריכה שנפסקה מן הזקינה והיו בה פירות כל מה שגידל' עד שלא נפסקה מאביה מותר ואם אחר שנפסקה הי' תולשם מיד היו מותרין אבל מה שמוסיפין אחר שנפסקה אע"פ שלא נעקרה מן הארץ אסור התוספת משום ערלה. ואם הוסיף במאתים אסור. שהוסיף אחד ממאתים בהיתר. ומפרש בירושלמי לקמן שלהי שמעתין כיצד הוא יודע ר' ביבו בשם ר' חנינא לוקט אחד ומניח אחד מה שזה פוחת זה מוסיף. ירושלמי אמר ר' יודן לא סוף דבר בריכה אלא אפילו אילן. כלו' אילן זקן שנעקר ובו פירות וחזר ונטעו עם הפירות כך דינו. הכא משמע דהבריכה פטורה מן הערלה ותניא נמי הכי ונטעתם פרט למבריך ולמרכיב מיכן אתה אומר סיפוק גפנים וסיפוק סיפוקן אע"פ שהכריכן בארץ מותר. וההיא דפ"ק דר"ה דת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך וא' המרכיב ערב שביעית לפני ר"ה שלשים יום [עלתה לו שנה] ומותר לקיימו בשביעית פחות משלשים יום לפני ר"ה לא עלתה לו שנה ואסור לקיימו בשביעית דשמעי' מינה דיש ערלה בהרכבה. ההיא בנפסקה מאביה אבל כ"ז שלא נפסקה מאביה מותר כדמוכח מתני' ולא משכחת שתהא דרכבה אסור כשלא נפסקה מאביה אלא ילדה בילדה שלא עברו עלי' שלשה רגלים. וההיא דפרק ר' ישמעאל במנחו' דאמר ר' אבהו א"ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקינה ובה פירות אם הוסיפו במאתים אסור. היינו משום שיש בה פירות שהן של ערלה הא לאו הכי היה מותר הכל אפי' התוספת. וניחא דנקט ילדה לפי שפירות שבה של ערלה הן דאלו יחור של זקינה ובה פירות וקצצה וסיבבה בזקינה תחלתן וסופן היתר הוא. וההיא דפרק משוח מלחמה בסוטה דאמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטילה התם בדליכא פירות בילדה הלכך בטילה והתוספת מותר. וא"ת אמאי נקט ילדה אפי' זקינה נמי דכך שוה יחור של זקינה שסיבכה בזקינה אי לאו משום דבטילה הי' עליו תורת ערלה. ההיא פי' רבינו שלמה דאפי' יחור של זקינה מכיון שנתלש והסביכו [ילדה] קרי' לי' והא דלא נקט סתם יחור שסיבכו בזקינה בטלה משום דלא הוה ידעינן לענין מה בטל אם לא [היה] מפרש בהדיא לענין ערלה אבל השתא דנקט ילדה מוכחא מילתא דלענין ערלה קאמר והכי איתא בפרק משוח מלחמה גבי חוזרי מערכי מלחמה אשר נטע כרם ולא חללו פרט למבריך ומרכיב והא אנן תנן אחד הנוטע ואחד המרכיב ואחר המבריך א"ר זירא אמר רב חסדא לא קשי' כאן בהרכבת איסור וכאן בהרכבת היתר האי הרכבת היתר היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק לי' דבעי מהדר משום ילדה ראשונה אלא ילדה בזקינה והא אמר ר' אבהו ילדה שסיבכה בזקינה בטילה א"ר ירמי' לעולם ילדה בילדה וכגון שנטעה להך קמייתא לסייג ולקורות. דתנן הנוטע לסייג ולקורות פטור מן הערלה ומאי שנא ילדה בזקינה דבטלה ומ"ש ילדה בילדה דלא בטלה התם אי ממליך עלי' לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר הוא מידי דהוה אעלו מאליהן דחייבין בערלה. ושמעי' מינה דילדה בילדה אם כלו שני ערלה דקמייתא מקמי בתרייתא בטלה לה בתרייתא אע"ג דהיתה הרכבתה בתוך שני ערלה דקמייתא דאי לא תימא הכי הא דפריך תיפוק לי' דבעי מיהדר משום ילדה ראשונ' לוקמה כגון שכלו שני ערלה של ראשונ' מקמי שני ערלה דבתרייתא:
349
ש״נמתני' נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות ה"ז לא ילקוט ואם ליקט יעלו באחד ומאתים ובלבד שלא יתכוין ללקוט ר' יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים. בפרק הניזקין מייתי לה ופי' רבינו שלמה ה"ז לא ילקוט דכ"ז שהיא במקומה במחובר חשיבא ולא בטלה וכי לקיט לפירי ומבטל להו במאתים הוי מבטל איסור לכתחל' ואם ליקט ולא נמלך יעלו דהוה לי' שוגג דלא נתכוין ללקט על מנת לבטל כסבור שכבר בטלו במחובר ובלבד שלא יתכוין ללקוט בכוונת ביטול. ר' יוסי אומר אף המתכוין כו' ואמר התם אמר [רבא] (חזקי') ה"ט דר' יוסי חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת כלומר אין לך נוטע ערלה בין שאר נטיעות בלא סימן ואוסר כרמו בשביל נטיעה אחת וכיון דלא שכיחא לא אחמור בה רבנן וכן כי אתא רבין א"ד יוחנן חזקה אין אדם אוסר את כרמו בנטיעה אחת. ירושלמי מ"ט דר' יוסי שכן דרך בני אדם להיות מדל בגפנים כלו' הרואה אומד מדל הוא. ואיני יודע דמדל היינו כשהגפנים נטועים רצופים מוציא מדן מבינתים שיתגדלו השאר בריוח ויעשו גדולים אבל הכא אינו מלקט כ"א פירות ומניח הנטיעות האיך יטעו ויאמרו שהוא מידל. ירושלמי תמן תנינן סאה תרומה שנפלה לתוך מאה טחנן ופחתו כשם שפחתו החולין כך פחתה התרומ' ומותר. פי' וטחנן הכל בבת אחת לא אמרי' החולין פחתו ולא התרומ' ואין כאן אחד ומאה ואסור. מתני' ר' יוסי דאמר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים אמר ר' זעירא ד"ה היא שכן דרך הטוחנים שטוחנין המדומע בבתיהם מה נפק מבינייהו כלאי הכרם על דעתי' דר' יוסי טוחן ומתיר על דעתי' דרבנן אין טוחן ומתיר:
350
שנ״אמתני' העלים והלולבים ומי גפנים והסמדר מותרו' בערל' וברבעי ובנזיר ואסור באשירה ר' יוסי אומר הסמדר אסור מפני שהוא פירי. מי גפנים פי' בערוך היוצא מן הגפנים כשזומרין אותן וסמדר פי' בין ליבלוב לבוסר ויוצא פרח תרגו' ואפיק לבלבין. מותרין בערלה דוערלתם ערלתו את פריו כתיב והני כלהו לאו פירי נינהו וברבעי נמי כתיב יהי' כל פריו. ירושלמי מתני' דלא כר' אליעזר דתני' בפרק שלשה מינין בשם ר' אליעזר מכל אשר יעשה מגפן היין וגו' אף העלין והלולבין כמשמע [תני] ר' יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פירי. ירושלמי קשיא אם אסור בנזיר למה לי פירי אם פירי הוא יהא אסור בכל מילת' דר' יצחק אמר שזה אסור בכל (צ"ע בירוש' אחר). ואסורין באשירה דכתיב לא ידבק בידך מאומה מן החרם:
351
שנ״במתני' ר' אליעזר אומר המעמיד כשרף הערלה אסור אמר רבי יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פירי: פי' המעמיד חלב לעשות גבינה והכי אמר בפרק אין מעמידין מפני מה אסרו גבינות עכו"ם ואמר רב נחמן בר יצחק מפני שמעמידין בשרף ערלה נימא כי האי תנא דתניא ר' אליעזר אומר המעמיד בשרף ערלה אסור מפני שהוא פירי אפי' תימא רבנן ע"כ ל"פ רבנן עלי' דר"א אלא (בקינופא) דגווזא אבל (בקינופ') דפירי מודו לי' והיינו דתנן אמר ר' יהושע שמעתי בפירוש שהמעמיד בשרף העלין בשרף העיקרין מותר בשרף הפנים אסור מפני שהוא פירי. בפ"ק דנדה מוכח דאין הלכה כר' אליעזר. פגים כדכתי' התאנה חנטה פגיה והם פירות שלא נתבשלו כל צרכן:
352
שנ״גמתני' ענקוקלות והחרצנים והזגין והתמד שלהן קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזין והגרעינין אסורין בערלה ובאשירה ובנזיר ומותרי' ברבעי והנובלות כולן אסורות. ענקוקלות ירושלמי ר' זעירא וחד מן רבנן בשם רב ענבים שלקו עד שלא הביאו שליש אמר ר' יוסי בר בון אפי' לקו משהביאו שליש אמר רבי חייא בר אבא לשון נוטריקין הוא ענבים דלקו תלתיהון ובערוך בת' ענקוקלות ענבים שבראשי הגפנים כמ"ש רב אחא משבחא בשאילתות והי נינהו קטינייתא כדאמר קנוקנת גפנים עכ"ל. החרצנים והזגין. בפ' שלשה מינין תנן אלו הן החרצנים ואלו הן הזגין חרצנים אלו הן החצונים. הזגין אלו הן הפנימיים. דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג והפנימי עינבל. והתמד שלהן. פי' שעשה מהן תמד. קליפי הרמון והנץ שלו. פי' פרח שע"ג פטמא והגלעינין פי' של שאר פירות. ומוכח בערוך ערך גלען וערך גרע דגלעינין וגרעינין חדא נינהו ותנן פרק ד' דשביעית מאימתי [אין] קוצצין את האילנות בשביעית ב"ש אומרים כל האילנות משיוציאו. ובה"א החרובין משישרישו והגפנים משיגרעו ואמר בפרק כיצד מברכין א"ר אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן והא דתנן הגפנים משיגרעו בעת שיהיה בוסר ושיעורו כפול הלבן יש לו גרעינה ואז נקרא פרי ואסור לקוצצו ולהפסידו דלאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. ירושלמי ס"פ ד' דשביעית תני ר' חננא בר פפא חרובין. שלשולן הוא חנטן. גפנים משיגרעו. אמר ר' יונה. משיזחילו מים כד"א כי יגרע נטפי מים. ובריש גמרא דפ' המוציא יין איבעי' להו גראינין או גרעינין אמר רבא בר עולא ונגרע מערכך. פי' גרוע שבפירי. פ"א שהגרעינין גורעין את האוכלין. ס"א גלעינין. והנם בערך גלע עד כאן לשון ערוך בערך גרע. ובערך גלען כת' יש ספרים שכתוב בהם גרעינין ופירשתי בערך גרע. ומותרין ברבעי כדתניא בירושלמי פרי אתה פודה ואי אתה פודה לא בוסר ולא פגין. והנובלות בפ' כיצד מברכין תנן על הנובלות אומר שנ"ב ואמר בגמ' מאי נובלות ר' אלעזר ור"ז חד אמר בושלי (תמרא) [כמרא]. וחד אמר תמרא דזיקא ובפרק הקלין שבדמאי קתני ונובלות תמרה ופי' בערוך בערך כמר בושלי כמרא דפ' כיצד מברכין ועל הנובלות שהן תמרים פגים שאין נכשרין לאכילה כלל וכומרין אותו בעפר להתבשל. ותמרי דזיקא פי' בערך נבל הנושר מן הרוח ולא ילקטוהו ביד כדכתיב בנבול עלה מגפן ומאן דאמר בושלא כומרא עמד בקושיא בפרק כיצד מברכין:
353
שנ״דמתני' נוטעין יחור של ערלה. פי' שאין העץ נאסר בהנאה. ואין נוטעין אגוז של ערלה מפני שהוא פירי. בפרק כל הצלמים אמר רב יהודה אמר רב מודה ר' יוסי שאם נטע והבריך והרכיב שהוא מותר. פי' דסבר זה וזה גורם מותר בין באיסורי ע"ז בין שאר איסורין ואע"ג דאיסור יתר על היתר (עכ"ל) והכי עבד רב יוסף עובדא התם:
354
שנ״המתני' אין מרכיבין בכפניות של ערלה. פי' יחור שיש בו כפניות של ערלה. והם תמרים בעודן סמדר כדאשכחן פ' מקום שנהגו ר' אילא קץ כפנייתא. ובפרק בכל מערבין כפניות ניקחות בכסף מעשר. וה"פ אין מרכיבין אותו יחור בזקינה דלמא אתי למיכל כפניות שבו. ואמר בירושלמי לעיל אמתניתין דר' יוסי אומר סמדר אסור מפני שהוא פירי. ר' יצחק שאל מאן דתנא אין מרכיבין בכפניות של ערלה ר' יוסי. ירושלמי לעיל תני פירי אתה פודה ואי אתה פודה לא בוסר ולא פגין הורי ר' זבידא כאלין פגין תמרא שיקברו. ר' יונה בעי עבר ופדאו שמא אינו פדוי. ותימר טעון קבורה:
355
שנ״והדרן עלך הנוטע לסייג ולקורות. ושבח ותהלה ליוצר המאורות
356
שנ״זתניא בתוספתא אילן העולה בין מן הגזע בין מן השרשים פטור. פי' פטור מן הערלה פי' בערוך כל גוף האילן מן הארץ ולמעלה נראה לעין וחמה זורחת עליו זהו גזע וכל שטמון בארץ ואין חמה זורחת עליו זהו שורש ומיירי באילן זקן שעברו עליו שלש שני ערלה אבל אילן העולה מן הגזע ומן השרשים של אילן שלא עברו עליו שלש שני ערלה חייב בערלה. תניא בתוספתא דקדיש ואח"כ נטע (חייב) [פטור] בערלה נטעו ואח"כ הקדישו ופדאו מאימתי מונה לו משעת נטיעתו. עכו"ם שהרכיב עץ מאכל על גבי עץ סרק מאימתי מונה לו משעת נטיעתו. וה"נ תניא בת"כ בפרשת קדושים תהיו מאימתי מונין לו משעת נטיעתו. ותנן פרק קמא דר"ה באחד בתשרי ר"ה לנטיעה ופי' רבינו שלמה למנין שני ערלה ואפי' נטעה באב כלתה שנתה הראשונה לסוף אלול. סתם לן תנא דמשעת נטיעה מנינן הלכך הכי קיימא לן דמשעת נטיעה מנינן לא שנא נטע אגוז ושקד ל"ש אילן גדול לעולם מנינן משעת נטיעתו ובשנה הרביעית פודן ואוכלן כגון שחנטו בשנה הרביעית לאחר ט"ו בשבט דאי קודם ט"ו בשבט אסירי לעולם משום ערלה כההיא פ"ק דר"ה דת"ר אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב ערב שביעית שלשים יום לפני ר"ה [עלתה לו שנה ומותר לקיימן בשביעית פחות מל' יום לפני ר"ה] לא עלתה לו שנה ואסור לקיימן בשביעית. ופירות נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט אם לערלה ערלה אם לרבעי רבעי. ופי' רבינו שלמה כיון שהגיע יום אחד תשרי עלתה לו שנה למנין שני ערלה פחות משלשים יום לא עלתה לו שנה עד תשרי הבא אם אינה ערב שביעית. ואם ערב שביעית היא אסור לקיימו משום תוספת שביעית שמוסיפין מחול על הקודש. ופירות נטיעה זו אסורין כו' אע"פ שאמרנו למעלה עלתה לו שנה ואם חנטו בה פירות לאחר ר"ה של שנה שלישית מיד עדיין אסורין הן עולמית משום ערלה שאע"פ שתשרי ר"ה [לנטיעה ט"ו בשבט ר"ה] לאילן וזו כבר נעשית אילן לפיכך אין שנתה מתחדשת לצאת מידי ערלה עד ט"ו בשבט אבל משם ולהלן אם יחנטו בה פירות תורת רבעי עליהן ויאכלן בירושלים ובט"ו בשבט לשנה הבאה יצאו מידי רבעי פירות החנוטין בה מיכן ואילך לכך הועילו לה שלשים יום לפני ר"ה עכ"ל ואמרי' התם מה"מ א"ר חייא [בר אבא] א"ר יוחנן ומטו בה משמיה דר' ינאי אמר קרא ובשנה הרביעית יהיה כל פריו וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה פעמים שבחמישית ועדיין אסורין משום רבעי ופי' רבינו שלמה מה"מ ששנות ערלה ורבעי נמשכין לאסור פירות החנוטין קודם ט"ו בשבט לאחר שכלו שלשת שני ערלה. ובשנה הרביעית וא"ו מוסיף על ענין ראשון יהיה לכם ערלים ואף (בסוף) [בתוך] שנה רביעית. ובשנה החמישית תאכלו את פריו מוסיף על ענין הרבעי דסליק מניה. פעמים שברביעית כגון אם מהרו פירותיה לחנוט ברביעית קודם שבט ועדיין אסורין משום ערלה אסורין בהנאה עולמית. פעמים שבחמישית כגון שחנטו בה קודם שבט טעונין חילול אבל אם אחרה חניטתה עד לאחר שבט עלתה לו שנה עד כאן לשונו. וכתוב בהלכות גדולות בהלכות ערלה בסוף. ופירי דשנת הרבעי בתר דפריק להו אסור עד דנפקא רביעית ואתא חמישית. וכתב רבינו שמשון דלא יתכן כלל דתנן במסכת מעשר שני פ' כרם רבעי הצנועין מניחין את המעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על המעות האלו. משמע בהדיא דלאלתר שרי באכילה דאם לא כן מה הועילו צנועין בתקנתן. ותלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול ופשטא דקרא הטעהו דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים וכתיב ובשנה החמישית תאכלו את פריו. ואשתמיטתיה הא דדרשי' פ"ק דר"ה ובשנה הרביעית ובשנה החמישית הא כיצד פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום [ערלה ופעמים שבחמישית ועדיין אסורה משום] רבעי פי' דאזלינן בתר חנטה. הלכך אותן שחנטו בשלישית אע"פ שנלקטו ברביעית אסורין משום ערלה. שחנטו ברביעית אע"פ שנלקטו בחמישית אסורי' משום רבעי עכ"ל. ומש"כ אותן שחנטו בשלישית אע"פ שנלקטו ברביעית אסורין משום ערלה דמשמע הא אם נלקטו ברביעית מותרין משום ערלה. לא היא אלא אפילו שנת רביעית קרי לה שנת שלישית היבא שמהרו ברביעית וחנטו לפני השבט וכדפריש'. ובשנה הרביעית היכא שחנטו לאחר ט"ו בשבט שמותרין ע"י חילול אבל בלא חילול אסורין כל נטע רבעי ובעו לחילול בא"י אבל ח"ל לא בעי חילול כ"א כרם רבעי דוקא. בההיא דר"פ כיצד מברכין דאיתמר [רבי חייא] ור' שמעון ברבי חד תני נטע רבעי. וחד תני כרם רבעי. פי' כל מקום ששונה במשנה כרם רבעי כמו כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות ארמה כרם רבעי הי' מהלך לירושלים מהלך יום לכל צד כרם רבעי בש"א אין לו חומש. כיצד פודין נטע רבעי. חד מנייהו הוי תני נטע רבעי דכל נטע רבעי בכלל כל אילן וחד מנייהו הוי תני כרם רבעי. ודוקא כרם רבעי לאפוקי שאר כל נטע דבעי דלא. ופליג נמי בחילול דחד מניייהו סבר כל נטע רבעי בעי חילול וחד מנייהו סבר דוקא כרם רבעי בעי חילול לאפוקי שאר נטע רבעי דלא בעי חילול כ"א כרם רבעי דוקא. ופליגי בין בארץ בין בח"ל. ופסק רבינו יצחק ב"ר שמואל דכל נטע רבעי לא בעי חילול בח"ל כ"א כרם בלבד דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח"ל כדפרישית בהלכות כלאים. ונראה בעיני כרם רבעי נמי דבעי חילול בח"ל דוקא בשל ישראל אבל בשל עכו"ם לא בעי חילול דתנן בתרומות ס"פ התורם קישות ר' יהודה אומר אין לעכו"ם כרם רבעי וחכ"א יש לו. ואי בא"י פליגי קשיא דר' יהודה אדר' יהודה דהכא סבר יש קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר מדקאמר דלית לעכו"ם כרם רבעי. ולא בעי פדיון. ובפ' ר' ישמעאל במנחות קאמר ר' יהודה תורמין משל כל על של כל משל נכרי על של ישראל ומשל ישראל על של נכרי אלמא קא סבר אין קנין לעכו"ם להפקיע מיד מעשר. ואין בידי לחלק בין מעשר לפדיון נטע רבעי דתרוייהו תלוין בארץ. אלא האמת כמו שפי' רבינו שמשון דלא פטר ר' יהודה כרם רבעי מפדיון אלא בסוריא כדתניא בתוספתא אבל הערלה וכלאי הכרם שוין בעכו"ם בא"י ובסוריא ובח"ל אלא שר' יהודה אומר אין לעכו"ם כרם רבעי בסוריא וחכ"א יש לו אבל בארץ לר' יהודה יש לעכו"ם כרם דבעי דהא לית לי' קנין להפקיע מיד מעשר. ונראה בעיני דלא פליגי חכמים עלי' דר' יהודה אלא בסוריא דמקרבא לא"י אבל בח"ל מודו לר"י דאין לעכו"ם כרם דבעי להצריכו פדיון כדתנן פ' בתרא דמכילתין ספק ערלה בא"י אסור ובסוריא מותר ובח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא"י אסור ובסוריא מותר בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד אלמא דחמירא סוריא דמקרבא מח"ל דמדחקא. וכדתנן ספ"ק דע"ז אין משכירין להם בתים בא"י ואצ"ל שרות בסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות. ובח"ל מוכרין להם בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אף בא"י משכירין להם בתים [אבל לא שדות] ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות ובח"ל מוכרין אלו ואלו. לעולם סוריא חמירא מחוץ לארץ. הלכך נראה בעיני דמודי' חכמים לר' יהודה דאין לנכרי כרם דבעי בח"ל ולא בעי פדיון אבל בשל ישראל נוהג כרם רבעי בח"ל וכן כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק הנקרא שירלואן מפרי"ש בריש פ' כיצד מברכין אבל כרם רבעי צריך לפדותו בזמן הזה אפי' בח"ל על שוה פרוטה ושוחקה ומטילה לנהר כך פי' בשאילתות דרב אחאי עכ"ל:
357
שנ״חמתני' בפ' בתרא ספק ערלה בא"י אסור בסוריא מותר בח"ל יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט ומייתי לה ספ"ק דקידושין דבעכו"ם הלוקט מיירי דאי ישראל כמו שהוא אסור לאכול כך הוא אסור ללקוט. ושמעי' מינה דערלה נוהגת בשל עכו"ם. ותנן נמי רפ"ק עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור נטעו אע"פ שלא כיבשו חייב ותנן עכו"ם שנטע חייב בערלה. ותניא בתוספתא דתרומות אבל ערלה וכלאי הכרם שוים בעכו"ם בא"י ובסוריא ובחוצה לארץ ותניא ומייתי לה שלהי יבמות עכו"ם שהי' מוכר פירות ואמ' פירות הללו של ערלה הם של עזקה הם אינו נאמן שדברי עכו"ם לא מעלין ולא מורידין. ותנן בפרקין החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים ואמרינן בפ"ק דקידושין מאי הלכה רב יהודה אמר שמואל הלכות מדינה עולא אמר הלכה למשה מסיני. מעתה הואיל וערלה נוהגת בשל עכו"ם ונוהגת נמי בח"ל על מה אנו סומכין שאין אנו נזהרין מפירות של ערלה של עכו"ם. וי"ל דודאי אלו ידעינן דהני פירות בודאי של ערלה הם ודאי אסורין הם אלא מספק אין לאסור דא"ל [לוי] לשמואל אריוך ספק לי ואנא איכול רב אויא ורב' בר רב חנן מספקי ספוקי אהדדי אמרי חריפי דפומבדיתא אין ערלה בח"ל. שלחה רב יהודה לקמיה דרב אחא שלח לי' סתום ספיקה ואבד ודאה והכרז על פירותיהם שטעונין גניזה וכל האומר אין ערלה בח"ל לא יהי' לו נין ונכד משליך חבל [בגורל בקהל] ה'. ואינהו כמאן סברו כי הא דתניא ר' אליעזר ב"ר יוסי אומר משום ר' יוסי בן דורמסקית שאמר משום ר' יוסי הגלילי שאמר משום ר' יוחנן בן נורי שאומר משום ר' אליעזר הגדול אין ערלה בח"ל [ולא והאנן תנן רא"א אף החדש תני חדש א"ר אסי א"ר יוחנן ערלה בחו"ל] הלכה למשה מסיני א"ל ר' זירא לר' אסי והא תנן ספק ערלה בא"י אסור בסוריא מותר אשתומם כשעה חדא א"ל אימור כך נאמרה ספיקה מותר וראה אסור. הא למדת דאפי' לר' יוחנן ספיקה מותר. הלכך אנו קונים פירות מן העכו"ם ולא חיישינן לספק ערלה. אלא אי קשיא הא קשיא האיך אנו קונים יין מן העכו"ם הלא יש בהם ודאי ערלה בכרמיהם שנוהגים בכל שנה ושנה שנועצים ראשי הגפנים בארץ וחותכין אותו להבדילו מן השורש ונעשה גפן אחר שני גפנים וערלה כי האי גונא אסור דהיינו הברכה. ובשלמא אם אינם חותכים כ"א לאחר השרשה. שזה ודאי מותר דלא עדיף מאילן שנעקר וסלע עמו דאם יכול לחיות דפטור אלא אם חותכין קודם שנשרש הא ודאי ערלה דהיינו בריכה שנפסקה מאביה והוסיפה לאח"כ דאסור כדפריש' לעיל. ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל משום דהוה ספיקא שכשנותנים הענבים בכמה כלים כל אחד יש לספק שמא אין בו ענבים של ערלה ואפילו כשנותנים כל הענבים בגיגית גדולה ובחבית אחת שמא נתבטלו באחד ומאתים:
358
שנ״טמתני' החדש אסור מן התורה בכל מקום. ירושלמי מתני' דר' אליעזר דתנינן תמן כל מצוה שאינה תלוי' בארץ נוהגת בין בארץ בין בח"ל וכל שהיא תלוי' בארץ אינה נוהגת אלא בארץ חוץ מן הערלה ומן הכלאים ר' אליעזר אומר אף החדש מ"ט דר"א בכל מושבותיכם אפי' בח"ל. מאי מקיימין רבנן טעמא דר"א בכל מושבותיכם בחדש שכן יצא בח"ל ר' יונה בעי (בשם) [קומי] ר' יוסי למה לא תנינן אף חלה עמדן א"ל לא אתינן מתני אלא דברים שנוהגים בישראל ונוהגים בעכו"ם וחלה נוהגת בישראל ולא בעכו"ם דכתיב ראשית עריסותיכם ולא של עכו"ם. ושמעי' מינה דחדש נוהג בשל עכו"ם ופסק רבינו יצחק אלפס ספ"ק דקידושין דקיי"ל כר' אליעזד דחדש נוהג בח"ל הואיל וסתם לן תנא דהכא כוותי'. ותימה הואיל וחדש נוהג בח"ל ונוהג נמי בשל עכו"ם האיך אנו קונים תבואה מן העכו"ם ולא חיישינן לחדש בשלמא תבואה שנזרעה לפני העומר ונשרשה לפני העומר אתי שפיר שאנו קונין תבואה מן העכו"ם ואוכלין כדתנן פ' ר' ישמעאל משקרב העומד הותר החדש מיד ותנן החטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל ושיפון הרי אלו חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה ואסורין בחדש לפני העומר ולקצור לפני הפסח ואם השרישו קודם העומר העומר מתירן ואם לאו אסורין עד שיבוא העומר הבא. אע"פ דלית לן האידנא הבאת העומר מ"מ הרי קיי"ל דהאיר המזרח מתיר כדאמר בגמרא רב (וחזקי') [ושמואל] דאמרי תרוייהו בזמן שביהמ"ק קיים עומר מתיר בזמן שאין ביהמ"ק האיר המזרח מתיר. מ"ט תרי קראי כתיבי כתיב עד הביאכם. וכתיב עד עצם היום הזה. הא כיצד. כאן בזמן שביהמ"ק קיים כאן בזמן שאין ביהמ"ק קיים. ור' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרווייהו אפי' בזמן שביהמ"ק קיים האיר המזרח מתיר והכתיב עד הביאכם למצוה. הלכך היכא שנזרעה לפני העומר ונשרשה לפני העומר. אע"ג דחדש נוהג ח"ל ונוהג נמי בשל עכו"ם שפיר אכלינן מניה דהאיר המזרח מתיר האידנא לדברי הכל. אבל תבואה שנזרעה לאחר העומר הא ודאי אסירא עד שיבוא עומר הבא והואיל חדש נוהג בח"ל דאורייתא ונוהג נמי בשל עכו"ם דאורייתא בח"ל כדתנן החדש אסור מן התורה בכל מקום. וקא חזינן שחודשין וזורעין לאחר הפסח א"כ היכי אכלינן מינה. הא הוה לה ספיקא דאורייתא. ונראה בעיני אני המחבר לפסוק הלכה דחדש ח"ל דרבנן וספיקא דרבנן לקולא דתנן כל קרבנות הצבור והיחיד באים מן הארץ ומחוצה לארץ מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינם באים אלא מן החדש ומן הארץ. סתם לן תנא דחדש ח"ל דרבנן דאי דאורייתא הי' בא מחוץ לארץ דהא בהא תליא כדאמר בגמרא מתני' דלא כי האי תנא דתניא עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם הבאות מן הישן כשירות אלא שחיסר מצות עומר דכתי' תקריב את מנחת ביכורך ואפי' מן העליה שתי הלחם דכתיב ממושבותיכם [וכו'] ואפי' מן העלי'. והא אפיקתי' קרא תביאו אפי' מן העלי' [וכו'] והכתי' חדשה האי מבעי' לי' לכדתניא ר' נתן ור' יעקב אמרו שתי הלחם הבאות מן הישן כשירות ומה אני מקיים חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. ע"כ ל"פ אלא בחדש אבל בארץ לא פליגי דעומר ושתי הלחם מארץ אין מח"ל לא. כמאן דלא כי האי תנא דתניא רבי יוסי ב"ר יהודה אומר עומר בא מח"ל ומה אני מקיים כי תבואו אל הארץ שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ וקסבר חדש ח"ל דאורייתא הוא ממושבותיכם כ"מ שאתם יושבים משמע וכי תבואו זמן הביאה הוא וכיון דאורייתא הוא אקרובי נמי מקרבינן. הא למדת דהא בהא תליא הלכך סתם לן תנא דחדש ח"ל דרבנן ור' נתן ור' יעקב ת"ק דידהו סברי נמי הכי דרבנן. והאי סתמא עדיף טפי דתני לי' בהדי קרבנות ושתי הלחם. בההיא דפר' אחד דיני ממונות דההוא סמיא דהוה בשבבותי' דר' יוחנן דהוה דאין דיני ולא א"ל ר' יוחנן ולא מידי ופרכי' והיכי עביד הכי והא א"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הבשר לדון בשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון וא"ר יוחנן לאתויי סומא באחת מעיניו ושנינן ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. ומאי אולמא דההיא סתמא מדאי סתמא איבעית אימא סתמא דרבים עדיף. ואיבעי' אימא משום דתני לה לגבי הלכתא דדינא. הלכך הכא נמי האי סתמא עדיף דהאי עומר מנחת צבור הוא ותני לה גבי הלכות מנחות. אבל הכא בשמעתא תני אגב ערלה וכלאים ולא עדיפא כי האי סתמא. ואמרי' בפרק ר' ישמעאל רב פפא ורב הונא ברי' דר' יהושע אכלי באורתא דשיתסר נגהי שיבסר קא סברי חדש ח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן. ואי משום רבנן דבי רב אשי דאכלי בצפרא בשיבסר קסברי חדש ח"ל דאורייתא ורבן יוחנן בן זכאי מדרבנן תיקן ליום הנף ולספיקא לא תקון. ההיא לאו ראי' היא דאשכחן דלא בעי תלמוד' לסמוך על רבנן דבי רב אשי בפ' האשה שנתארמלה דאמר ר' זירא הא מילתא מר' אבא שמיעא לי ואי לאו ר' אבא דמן עכו שכחתי' שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהן צריכין שיכתובו במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי ואמר רב נחמן בר יצחק ואי [כתב שטרא דנן נפק לקדמנא] בי דינא תו לא צריך ודלמא ב"ד חצוף הוא כשמואל דאמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין אלא שנקראו ב"ד חצוף דכתי' בי' בי דינא דרבנ' אשי ודלמא רבנן דבי רב אשי [כדשמואל ס"ל דכתיב ואמר לנא רבנא אשי] הא למדת דלא בעו רבנן לסמוך על רבנן דבי רב אשי מפני שפעמים היו טועים. והא דאמר רבינא אמר' לי אם אביך לא הוה אכול אלא בשיבסר נגהי תמניסר סבר לה כר' יהודה וחייש לספיקא. ופי' רבינו שלמה זצ"ל דקסבר חדש ח"ל דאורייתא. דהיא לאו ראי' היא חדא דמצינו לפרש שפיר דסבר דרבנן ומחמיר משום דחייש לספיקא דר' יהודה בארץ. ותו דאפי' לפי' רבינו שלמה. אבוה דרבינא הכי הוי סבר אבל רבינא גופנ' שפיר אפשר דסבר דרבנן. ותו הואיל והמשניות והתנאים חלוקים בדבר וחזינן נמי אמוראים דאיכא דעבדי הכי [ואיכא דעבדי הכי] ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ואיכא שעת הדחק דאי אפשר לן שלא לקנות תבואה מן העכו"ם אית לן לסמוך על סתם משנה והתנאים והאמוראים דסברי חדש ח"ל דרבנן ולא חיישי' לספיקא. כההיא פ"ק דנדה מעשה ועשה ר' כר' אליעזר לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר' אליעזר לסמוך עליו בשעת הדחק. והוינן בה מאי לאחר שנזכר. אי לימ' לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותי'. אלא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ולאחר שנזכר דלאו יחיד פליג עלי' אלא רבים פליגי' עלי' אמר כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. הא למדת שסומכין על דברי יחיד במקום רבים בשעת הדחק. כש"כ הכא דרבים ורבים נינהו שיש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ותנן פ"ק דמס' עדיות ולמה מזכירין דברי היחיד במקום המרובים הואיל ואין הלכה אלא כדברי המרובים שאם יראה ב"ד את דברי היחיד ויסמוך עליו. פי' בשעת הדחק. ור' יהודה דאמר התם למה מזכירין דברי היחיד בין המרובין לבטלה שאם יאמר אדם כך מקובל אני אומרים לו בדברי איש פלו' שמעת. לא פליג את"ק. אלא ר' יהודה איירי שלא בשעת הדחק שמבטלין דברי היחיד ועושין כדברי המרובין. אבל בשעת הדחק מודה ר' יהודה שסומכי' על דברי היחיד אפי' במקום המרובין הואיל ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר להדיא כדברי המרובין. הלכך כש"כ הא דאתינא עלה דרבים ורבים נינהו ואיכא דעבדי הכי ואיכא דעבדי הכי ואיכא שעת הדחק דלא אפשר לן שלא לקנות תבואה ולחם מן העכו"ם. ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כש"כ דסמכי' אתנאי ואמוראי דסברי חדש ח"ל דרבנן ולספיקא לא חיישינן אלא ודאי אותם ישראלים שיש להם שדות בח"ל וחודשים לאחר הפסח וזורעים וקוצרים ההיא תבואה ודאי אסורה היא עד שיבוא הפסח לשנה הבאה ויתירנה האיר המזרח כך נראה בעיני אני יצחק ב"ר משה נב"ה:
359
ש״סבפרק ר' ישמעאל תנו רבנן וספרתם לכם שתהי' ספירה לכל אחד ואחד. שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שאתה מונה מבערב [יכול יקצור ויביא ויספור בלילה תלמוד לומד מיום הביאכם] הא כיצד קצירה וספירה בלילה והבאה ביום ותנן התם ס"פ מצותו לקצור בלילה נקצר ביום כשר ופרכי' והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטיר חלבים ואברים. זה הכלל דבר שמצותו ביום כשר כל היום דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה קתני לילה דומיא דיום מה דיום בלילה לא אף דלילה ביום לא אמר רבה ל"ק הא ר' הא ר' אלעזר ב"ר שמעון דתניא הי' עומר ומקריב את מנחת העומר ונטמאת אם יש אחרת אומר לו הבא אחרת תחתי' ואם לאו אומרי' לו הוי פקח ושתוק [דברי רבי ר' אליעזר בר' שמעון אומר בין כך ובין כך אומר לו הוי פקח ושתוק] שכל העומר שנקצר שלא במצותו פסול אמר רבב"ח א"ר יוחנן ר' אלעזר ב"ר שמעון בשיטת ר' עקיבא רבו של אביו אמרה דתנן כלל אמר ר' עקיבא כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קציר' העומר מצוה דתני' ר' ישמעאל אומר בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהיא מצוה ואי ס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי תדחה שבת נקצרי' מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול. ואומר רבינו אבי העזרי דקיי"ל כי האי סתמא דפרק הקורא את המגילה דנקצר בלילה פסול והא אתיא כר"ע דאמר כל מלאכה שאפשר לה לעשותה מע"ש אינה דוחה את השבת. ואמר בפ' ר"א דמילה אמר רב יהודה הלכה כר"ע ולא קיי"ל בסתמא דפ' העומר דקתני נקצר ביום כשר ומוכח ההיא סתמא דלא דחיא שבת. והיינו דפסק בהלכות גדולות שאם שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום מהך סתמא דמגילה. וכבר שאלו לר' יעקב ב"ר יקר זצ"ל מי ששכח ולא ברך בלילה מהו שיברך ביום ואמר שכר ספירה יהבו לי' שכר ספירה בזמנה לא יהבו לי' אבל איני יודע אם אמר למחר לברך ולספור [או] השיב להם שיספור בלא ברכה. ומורי רבינו אבי העזרי אמר דודאי כי שכח ולא ברך בלילה לא יברך ביום משום ברכה לבטלה אבל מונה למחר בלא ברכה ולולא שהוא קשה בעיניו לחלוק על הלכות גדולות הי' נראה בעיניו לומר אפי' לברך כההיא דפרק תפלת השחר טעה ולא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים ודוקא בשוכח ולא בביטל כדמשמע התם: ספ"ק דברכות אמ' פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידי' וקסבר דשיכרא הוא פתח ובידך אדעתא דשיברא וסיים בדחמרא יצא דאי נמי סיים בשהכל יצא דתנן על הכל אם אמר שהכל נהי' בדברו יצא אלא היכי דנקיט כסא דשיברא בידי' וקסבר דחמרא הוא ופתח וברך אדעתא דחמרא וסיים בדשיכרא מאי בתר פתיחה אזלינן ולא יצא או בתר חתימה אזלינן ויצא ולא אפשטא. ומיכן דקדק מורי רבינו אבי העזרי היכי דקאי בחמשה ימים וכסבור שהם ארבעה ימים ופתח וברך אדעתי' דארבעה וסיים בחמשה ימים א"נ קאי בארבעה וכסבור שהם חמשה ימים ופתח וברך אדעתא דחמשה ימים וסיים בארבעה ימים לא יצא הואיל ולא אפשוט לן אי בתר פתיחה אזלינן אי בתר חתימה אזלינן. אזלינן בה לחומרא וחיישינן דלמא בתר פתיחה אזלי' ולא יצא ידי חובתו וחוזר ומברך וסופר כהלכתו. כההיא דפרק מי שמתו דאמר רב יהודה אמר שמואל ספק קרא ק"ש וספק לא קרא אינו חוזר וקורא. ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר. קסבר ק"ש דרבנן ואמת ויציב דאורייתא הלכך חוזר ואומר ואין בו משום ברכה לבטלה. הכא נמי ספירה דאורייתא היא הלכך חוזר ומברך וסופר. ועוד כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם אינו יודע חשבון הימים ודעתו לברך ולסיים כמו שישמע מן הקהל או מן חבירו דאדעתא דהכי פתח ושהה בסיום עד ששמע מה סיימו וכן סיים אחרי כן בכי האי גונא ודאי דנפיק דפתיחה וסיום איכא: בפרק ר' ישמעאל אמר אביי מצוה למימני יומא ומצוה למימני שבועי רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי אמימר מני יומא ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא. וקיי"ל כאביי וכן מנהג בכל הקהלות שנוהגין לממני יומי ולממני שבועי ואנו נוהגין לממני כולהו יומי וכולהו שבועי אבל רבינו אפרים ב"ר יצחק זצ"ל מריגנשבורק פירש מצוה למנות הימים עד שיגיע לכלל השבוע כגון שהיום שבעה ימים שהן שבוע אחד אבל בח' ותשעה ועשרה א"צ למנות עם השבוע הבאה ימים של שבוע שעבדה אלא הכי מברך על ספירת העומר שהם שבוע אחד ויום אחד וא"צ לומר שהיום שמונה ימים שכבר מנאם בשבוע שעברה וכן לתשעה ולעשרה וכן כל הסדר אבל שבועי צריך להזכיר עם כולם אבל בתשובות מצא מורי רבינו אבי העזרי דשבועי לא צריך לממני עד סוף השבוע וכשיגיע לתשעה ימים יאמר שהיום תשעה ימים וכן כל השבוע עד שיגיע לארבעה עשר יום שהם שני שבועות וזהו איפכא: לעיל. תנו רבנן שבע שבתות תמימות תהיינה אימתי אתה מוצא תמימות בזמן שאתה מונה מבערב הלכך צריך לברך סמוך לחשכה כדי שתהיינה תמימות. וצריך להזהר שלא ידלג אפי' יום אחד מלספור כדי שתהיינה תמימות ואם תמימות לעיכובא ולא למצוה היכא שחיסר יום אחד ולא מנה שוב אינו מברך וסופר דה"ל ברכה לבטלה אבל אם תמימות למצוה ולא לעיכובא נראה שמברך וסופר מיהו בין כך ובין כך אם ירצה סופר בלא ברכה. והדעת מכרעת דהיכא שחיסר יום אחד דאינו מברך אחר כך דהא אין כאן חמשים יום ואין כאן תמימות אבל ספירה בלא ברכה סופר ולית לן בה.
360
שס״אמתני' בפרק שביעי דשביעית אין עושין סחורה לא בנבילות ולא בטריפות לא בשקצים ולא ברמשים. ירושלמי כתיב טמאים הם לכם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה וכ"ד שאיסורו מדבריהם מותר לעשות בו סחורה הרי חמור למלאכתו הוא גדל. פי' מקשה לו מחמור וגמל דאע"ג דאסור מן התורה ואפ"ה מותר לעשות בו סחורה ומתרץ למלאכתו הוא גדל כלומר לא אסרה תורה אלא בהמות העומדות לאכילה אבל שאין עומדות לאכילה דאע"ג דאסורות מן התורה אפ"ה מותר לעשות בהן סחורה. וקאמר התם. ר' אושעיא נסיב ויהיב בהדא מורייס ר' הונא נסיב ויהיב בהדא חלתיתא. פי' דברים של עכו"ם האסורין מדרבנן. כדתנן פרק אין מעמידין ואע"ג דמורייס תני לה התם גבי איסור הנאה משום דדמי ביה חמרא שמא לא היה נמכר יותר ביוקר בשביל היין ולא חשיב נהנה מן היין במשא ומתן דידי' אלא בשאר הנאה אסור כגון להריח בו. ועוד דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו. ותנן צדי חיה ועוף ודגים שנתמנו להן מינין טמאין מותר למוכרן. פי' רבינו שלמה זכר צדיק לברכה בפרק כל שעה דוקא נתמנו דלא מצרכינן להו להפקירן אבל לכתחלה אסור לחזור אחריהן. ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר ובלבד שלא תהא אומנותו בכך וחכמים אוסרין. ושלש מחלוקת בדבר. ת"ק לא שרי בנתמנו להו בדעבד אלא דוקא ציידין שהשליכו מצודה לנהר ודעתם לצוד דגים טהורים ונתמנו להם דגים טמאים שלא בכוונתם לא מחייבו חכמים להפקירן אלא מותרין למוכרן אבל שאר כל אדם סוחר אפילו בנתמנו לו שלא חיזר אחריהם אסור לו לקנות ולמכור להשתכר בהם. אפי' אם קנו לו הרבה ביחד ונמצאו בהן מינין טמאין חייב להפקירן. ר' יהודה אומר אפי' כל אדם סוחר שאינו צייד שנתמנה לו לפי דרכו שלא חיזר אחריהן אלא הביאו לו סוחרים למכור לו לוקח ומוכר ומשתכר בהם ובלבד שלא תהא אומנותו לכך. וחכמים אוסרין אף בנתמנה לו לפי דרכו לקנות לכתחלה מינין טמאין [אבל אם נזדמן לו וקנה הרבה ביחד ומצאו בהם מינין טמאין] מותר לו למכרם ואינו חייב להפקירן. ואמר בירושלמי תמן תנינן אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו אומנות אחרת אלא היא. אבל יש לו אומנות אחרת שלא היא ה"ז מותר. היכי עבידא הי' יושב ובטל ממלאכתו כל שני שבוע וכיון שבאת [שביעית] התחיל מפשט ידיו ונושא ונותן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת כשר אם לאו פסול. אבל אם הי' יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע. וכיון שבאת שביעית התחיל לישא וליתן בפירות שביעית אע"פ שאין עמו מלאכה אחרת כשר. ר' אבא בר זבדא [ר' אבהו בשם ר' לעזר הלכה כר' יהודה דמתני' איקלס ר' בא בר זבדא] דמר שמועה בשם זעיר מיני'. תני ר' (חייא) [יהודה] לחומרא. היך עבידא היה יושב ועוסק במלאכתו כל שני שבוע. כיון שהתחילה שביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבירה אם יש עמו מלאכה אחרת מותר אם לאו אסור אבל אם הי' בטל ממלאכתו כל שני שבוע ובשביעית התחיל לישא וליתן בפירות עבידה אע"פ שיש עמו מלאכה אחרת פסול לא בדא אמר ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני'. תמן אמר ר' אבא בר זבדא ר' אבהו בשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' ואקלס ר' בא בר זבדא דאמר שמועת' בשם זעירא מיני' אוף הכא כן. אמר ר' יוסי בר בון תמן אין מלכות אונסת ברם הכא מלכות אונסת. ופי' מורי רבינו שמחה ב"ר שמואל משפירא דהא דפסיק הלכה כר' יהודה לאו ארבי יהודה דמתני' דנבילות וטריפות קאי אלא אר' יהודה דשביעית דפ' זה בורר קאי. ותדע דבירושלמי בפ' זה בורר איתא להא גירסת ירושלמי שביעית דפסיק כר' יהודה אע"ג דלא אייתי דר' יהודה דנבילות וטריפות. ותו דבגמרא דידן בפ' זה בורר איתא נמי לההיא פיסקא אמר רבי אבהו אמר ר' אלעזר הלכה כר' יהודה. וגרסי' תמן א"ר בא בר זבדא ר' אבהו כשם ר' אלעזר הלכה כר' יהודה דמתני' אוף הכא כן. פי' כשם שפסק גבי שביעית דתלי טעמא כשאין לו אומנות אלא היא הכא גבי נבילות וטריפות נמי וכיון שאין לו אומנות אלא היא תלי טעמא. הלכה דמותר. א"ר יוסי בר בון תמן אין מלכות אונסת. ברם הכא מלכות אונסת. פי' גבי שביעית מקילינן כר' יהודה משום אונס מלכות. כדאמר בפ' זה בורר משרבו האנסין מאי נינהו ארנונא אבל גבי סחורת נבילות דליכ' אונס מלכות לא שדינן כר' יהודה. וכי תימא הוה לי' למימר תמן מלכות אונסת גבי שביעית. הכא אין מלכות אונסת גבי סחורת נבילות. אומר מורי רבינו שמחה דאגב שיטפת גירסת ירושלמי דזה בורר דהתם נמי מסיק הכי והתם גבי שביעית קאי וקאמר אנבילות תמן אין מלכות אונסת נקט נמי הכא לישנא. ובדוכתי טובא נמי לא מקפיד בתלמוד דידן בין הכא להתם. דמתחיל למשקל ולמיטרא בי' קרי הכא. ומשנה וברייתא דההיא מסכתא גופא דדמיא לההיא דשקיל וטרי בה. קרי התם. הלכך אין הלכה כר' יהודה דמתני' דנבילו' וטריפות אלא אפי' נתמנו לו נבילות וטריפות שקצים ורמשים חי' ועוף ודגים טמאים לפי דרכו אסור לו לקנות ולמכור. אבל מותר לקנות להאכיל לעבדיו ולשפחותיו נכרים ולכלבים שלו. ואם קנו לצורכם ולא נצטרכו להם אסור לו למכור אותם אפי' בכדי דמיהן ואין צריך לומר ביותר מכדי דמיהן כדתנן אין עושין סחורה לא בבכורות ולא בתרומות. פי' דילמא אתי בהו לידי תקלה אבל מדאורייתא שרי כדתניא בפ' כל פסולי המוקדשין בבכור נאמר לא תפדה ונמכר חי ואמ' נמי בכור באיטלז הוא דלא מזדבן הא בביתי' מזדבן. ואפי' איסורא דרבנן ליכא בשחוט דתנן לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למוכרו. פי' לקח בכור בעל מום למשתה בנו או לאכול ברגל מותר למוכרו אע"ג דמחזי כסחורה ותניא בתוספתא דשביעית [פרק] פירות [שביעית] שיצאו ח"ל לקח בכור למשתה בנו או לרגל ואין צריך לו מותר למוכרו רבי אומר אומר אני לא ימכרנו אלא בדמיו כלו' בדמיו שקנאו שלא ירויח בו כלום ור' לא פליג את"ק אלא מה שלא פי' ת"ק פי' רבי וכי האי גונא אמר בפ' שור שנגח ארבעה וחמשה אמר לי' אביי ולא פליגי והתניא שור חרש שוטה וקטן שנגחו ר' יהודה מחייב ורבי יעקב אומר חצי נזק. אמר רבא בר עולא מה שחייב ר' יהודה פירש ר' יעקב הלכך הכא נמי מה שהתיר ת"ק פירש רבי. ודוקא גבי בכור קתני שאם לקחו למשתה בנו או לרגל שמותר למוכרו בדמים שקנה מפני שסחורתו לא אסור אלא מדרבנן כדפריש' ואלו גבי נבילות וטדיפות לא קתני שאם לקחן לצורך עבדיו ושפחותיו הנכרים ולצורך הכלבים שלו שמותר למוכרם בדמים שקנה דהתם ודאי אסור מפני שסחורתם אסורה מדאורייתא כדאי' בירוש' כדפרי' ושאר כל אדם סוחר לבד מן הציידים שקנה הרבה ביחד ונמצאו בהן מינין טמאין אסור לו למכור אותם מדרבנן אפי' לפי דמים המגיעי' להם לפי מה שקנה אלא לצייר דוקא [התידו] כיון דסחורתן אסורה לכתחלה מדאורייתא יש לנו לפסוק כת"ק דמחמיר בהו במכירתן אע"ג דשריין בדיעבד כדמוכח בפ' כ"ש ולא כדבדי תנא בתרא דמיקל ושרי למוכרן. ותו דמצינו למימר דתנא בתרא סבר כת"ק ולא תקשי היינו ת"ק ואיכא למימר דלמסתמי' אתא אע"ג דת"ק שנה בלשון סתמא אעפ"כ צריך למסתמי' לאפוקי מדר' יהודה דלא תימא מסתבר טעמ' דר"י כדתנן פ' המפלת המפלת יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה רבי ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה שהזכר נגמר לארבעים ואחד והנקבה נגמרה לשמונים ואחד וחכמים אומרים אחד זכר ואחד נקבה זה וזה לאחד וארבעים ופריך בגמ' חכמים היינו ת"ק וכי תימא למסתמי' כדרבנן ויחיד ורבים הלכה כרבים [פשיטא] מהו דתימא מסתברא טעמא דר' ישמעאל דקא מסייע לי' קראי קמ"ל הלכך ה"נ איכא למימר למסתמי' אתא אע"ג דהתם קראי מסייע לי' לר' ישמעאל והכא ליכא קראי דמסייע לי' לר' יהודה הא אשכחן כי האי גוונא אע"ג דליכא קראי דמסייע לי' פ"ק דביצה דת"ר אין מולחין את החלבים ואין מהפכין בהם משום ר' יהושע אמרו שוטחן ברוח ע"ג יתידות אמר רב מתנה הלכה כר' יהושע איכא דאמרי א"ר מתנה אין הלכה כר' יהושע. בשלמא למ"ד הלכה אצטריכא סד"א יחיד ורבים הלכה כרבים קמ"ל הלכה כיחיד אלא למ"ד אין הלכה פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר טעמא דר' יהושע דאי לא שרית לי' ממנע ולא שחיט קמ"ל. הא למדת אע"ג דלא מסייע לי' קראי הוה אמינ' מסתבר טעמי' והלכה כמותו אפי' כנגד רבים והוצרך לפסוק דאין הלכה כמותו הלכך ה"נ אע"ג דהתורה אסרה לעשות בהם סחורה במינים טמאים ה"א דהיינו דוקא לחזר אחריהם מפני שנראה בעושה אנפרות והפקר בדברי תורה שעושה בהם סחורה ומחזר אחריהם אבל הכא שלא חיזר אחריהם ה"א דכי האי גוונא לא אסרה תורה לוקח ומוכר הלכך הוצרך למסתמי' לת"ק לאפוקי מדר' יהודה. הלכך שאר כל אדם לבד מן הצייד שקנה הרבה ביחד ונמצאו בהן מינין טמאין אסור לו למכור אותן אפילו בכדי דמיהן אלא חייב להפקירן:
361
שס״בירושלמי כדפרי' לעיל איקליס ר' בא דמר שמועה בשם זעיר מיני' מכאן שחייב אדם לנהוג ענוה בתלמידו ואם שמע דבר שההנהו אפי' מקטן ממנו חייב לאומרו בשמו והכי אי' בירוש' פ' כל ישראל נתנו מרועה א' אמר הקב"ה (למשה) אם שמעת מפי קטן מישראל והנייך לא יהא בעיניך כשומע מפי קטן אלא בשומע מפי גדול ולא בשומע מפי גדול אלא כשומע מפי [חכם ולא כשומע מפי חכם אלא כשומע מפי] נביא ולא כשומע מפי נביא אלא כשומע מפי רועה ואין רועה אלא משה כד"א ויזכור ימי עולם משה עמו וגו' ולא כשומע מפי רועה אלא כשומע מפי הגבורה נתנו מרועה אחד אין אחד אלא הקב"ה שנאמר ה' אחד שהקב"ה הוא אמת ודבריו אמת וכל שאומר אמת דברו של הקב"ה אומר:
362
שס״גהשיב רבינו יצחק ב"ר אברהם זצ"ל להרב רבי' יהונתן הכהן זצ"ל כתבת כלה לחי' מתי בשביעית או בשמינית כך פי' ר"ת בשמינית כדתנן עד מתי נהנין ושורפין בתבן וקש של שביעית עד שתרד רביעה שני' ואי בתבן וקש של שביעית האיך אפשר שתהא נקצר במרחשון תבואה שגדלה שליש בששית. ועוד תניא אוכלים בענבים עד הפסח ובזיתים עד עצרת ובגרוגרות עד חנוכה ובתמרים עד הפורים ואי בשביעית א"א להנות אא"כ בששית הלכך על כרחין שנת שמינית הי' ביעור כל אחד כמו שמפורש בזמנו וכן מצא בספר הרב ר' משה ב"ר מיימון זצ"ל. עוד כתבת ספק שביעית מה דינו אי בספק ערלה וכלאי הכרם לא ידעתי היכן שאלת אם בח"ל שביעית אינה נוהגת בח"ל ואע"פ שיש מקומות שהחמירו בהם לענין תרומה ומעשר כגון בבל ומקומות הסמוכים לא"י לענין שביעית לא החמירו כדאשכחן עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית ותנן נמי שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו עולי בבל מא"י עד כזיב לא נאכל ולא נעבד וכל שהחזיקו עולי מצרים מכזיב ועד הנהר ועד אמנם נאכל אבל לא נעבד ומן הנהר ומן אמנם ולפנים נאכל ונעבד ואם בא"י שאלת מאי שנא מערלה וכלאי הכרם דספיקא דידהו אסור בארץ פרק קמא דקידושין עד כאן:
363
שס״דסליקו להו הלכות ערלה ושביעית
364
שס״ה[(בכתב יד חסר ומתחיל מתיבת ופריך ונראה שענין הזה המוקף נחסר. ועיין חגיגה כא ע"ב תוס' ד"ה כעוביה. גיטין ד' טז ע"א תוד"ה הניצוק יבמות דט"ו ע"א תוד"ה עירוב ובר"ש פ"ח דטהרות מ"ע.) מתני' עירוב מקוואות כשפופר' הנוד כעובי' וכחללה בב' אצבעו' חוזרות למקומן. וקשה לר"ת זצ"ל דהכא משמע דבעינן דוקא כשפופר' הנוד והתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומא' ולא לטהרה הא טופח להטפיח חיבור ומייתי לה בגיטין] ופריך הא נמי תנינא טופח להטפיח חיבור. חיבור פי' לטומאה ולטהרה הא למדת דלענין מקוואות טופח להטפיח הוי חיבור. הלכך הנקב בעי' שיהא כשפופרת הנוד אבל מים סגי בטופח להטפיח. ורבינו יצחק ב"ר שמואל פי' דגם המים בעינן שיתמלא אותו החוד שהיא כשפופרת הנוד דתנן פ"ה דמס' פרה שתי שקתות שבאבן אחת קידש אחת מהן המים שבשני' אינם מקודשים ואם היו נקובות זו לזו כשפופדת הנוד או שהיו המים צפים על גביהן אפילו כקליפת השום קידש את האחת מהן המים שבשניה מקודשין. והשתא מדקתני סיפא או שהיו המים צפין על גביהן אפילו בקליפת השום הוי חיבור ושניהם מקודשין מכלל דברישא שהכותל שביניהם כשפופרת הנוד נקוב בעינן שיהיו גם המים כמלא החור דאי בקליפת השום סגי כש"כ על גביהן פרוצין מכל צד דסגי להו כקליפת השום וגם הלשון משמע אבל בנקב שביניהן בעינן מים מלא הנקב והוא הדין לענין מקוואות דבעי' שיהא מלא הנקב מן המים דחד טעמא הוא דתרווייהו בחיבור תליא מילתא. וההיא דמס' טהרות מפרש רבינו יצחק ב"ר שמואל דמיירי לענין השקה והשתא הוה לטהרה דומיא דלטומאה וה"פ וכן לטהרה שאם יש לו מים טמאים ורוצה להשיקו למקוה ולטהרו אם נוגעת במקוה כשיעור טופח לא הוה חיבור. אבל בטופח להטפיח הוי חיבור והוי מושקות. וה"נ מסתברא דקתני רישא מקל שהוא מלאה משקין טמאין כיון שהשיקה למקוה טהרה דברי רבי יהושע וחכ"א עד שיטבול את כולה הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה האשבורן חיבור לטומא' ולטהר' אלמא דלענין השקה נישנית דמשקה טופח לא הוה חיבור. הא טופח להטפיח הוה חיבור אבל לענין עירוב המקוה בעינן הנקב כשפופרת הנוד וגם שיהא מן המים כשפופרת הנוד. והכי מוכח סוגיא דגיטין דמסיק על ההיא דטופח להטפיח דילמא לענין מקוואות מכלל דעד השתא לא איירי לענין מקוואו'. ודוקא לעירוב מקוואות בעינן כשפופר' הנוד אבל לענין מעיין כתב מורי רבינו שמחה בפירושיו בפרשת ביום השמיני. תניא בתוספתא פרק טבלא מעין היוצא לתלמי. פי' כלי' מן התלמי לבריכת ראשונים הרי אלו פסולים מפני שהן נשאבין כיצד הוא עושה נוקבו למעיין נקבים כל שהוא הכי גורס רבינו יצחק דסימפונט ונמצאו מים מועטים מטהרין את המרובין אלמא דלענין מעיין עירוב בשפופרת הנוד אבל בנקב כל שהוא ותו תניא בפ' דבתרי' עריבה שהיא מלאה כלים והשיקה למקוה צריכה בשפופרת הנוד ומעיין כל שהוא עכ"ל. מיהו ההיא דמעיין היוצא לתלמי אינה ראי' ברורה כי רבינו יצחק ב"ר שמואל פירשה שניקבו כדי לבטלה מתורת כלי כדפרי' לעיל מיהו מסברתו של רבינו יצחק דסימפונט יש ראיה כי הוא סבר דלמעיין אין צריך כשפופרת אלא בכל שהוא סגי הואיל וגריס נקבו למעיין נקבים כל שהן והיינו [שנוקב] את הנקבים כל שהן ומחברן למעיין. ונצוק וקטפרוס לענין עירוב מקוואות לא ידענא מאי אידון בה דתניא בפ' גיסטרא שלש גממיות שבנחל העליונה והתחתונה של עשרים סאה והאמצעית של ארבעים סאה חרדלת של גשמים נכנסת לתוכן ויוצאה מהן ר' יהודה אומר מאיר היה אומר מטבילין בעליונה ואני אומר בתחתונה וחכ"א בין כך ובין כך אין מטבילין אלא באמצעית שיש בה ארבעים סאה הרי ר' מאיר וחכמים סברי דקטפרס לא הוה חיבור דהא אמרי אין מטבילין בתחתונה:
365
שס״ובב"ק פרק מרובה ובב"ב פ' המוכר את הבית אמר שהשאיבה דרבנן היא. ופי' רבינו תם שהשאיב' כולה דאורייתא היא דתניא בתורת כהנים פרשת ויהי ביום השמיני יכול אפי' מילא על כתיפו ועשה מקוה לכתחל' יהא טהור ת"ל מעיין. מה מעיין בידי שמים אף מקוה בידי שמים. ותו פי' ר"ת דהלכה למשה מסיני דשלש' לוגין מים שאובים פוסלין את המקוה. ופי' דהיינו בתחל' כשאין שם מים כלל אבל אם הי' מקוה ארבעים סאה של מים כשירין חסר קורטוב ונפלו בו שלשת לוגין מים שאובין לא פסלי לה אלא מדרבנן ועלה קאמר במרוב' ובפ' המוכר את הבית שהשאיב' דרבנן. והביא ראי' דתנן בפ"ב דמקוואות ר' אליעזר אומר רביעית מים שאובין בתחל' פוסלין את המקו' ושלשת לוגין על פני המים. וחכ"א בין בתחל' בין בסוף שיעורן שלשה לוגין מדהחמיר ר' אליעזר טפי מרבנן ש"מ דלכתחל' פוסל מדאורייתא ואתיא שפיר דגזרו על שלשת לוגין בסוף שיפסלו אטו כולה שאובה שהיא דאורייתא. ואומר רבינו יצחק בר שמואל דלא אשכחן בשום מקום שאומר ששלשת לוגין פוסלין הלכה למשה מסיני. ואפי' אשכחן בשום מקום יש לפרש דלאו דוקא קאמר הלכה למשה מסיני והא דקאמר ר' אליעזר בתחל' ברביעית משום דרביעית הוא שיעור טביל' למחטין וצינורות כבר יש פסול מקוה עליהן וההיא דתורת כהנים נמי לאו ראי' היא דאיכא למימר דאסמכתא היא כמו מעשר פירות וירק וקיטנית דרבנן נינהו ומסמיך להו אקרא וכן דימוע דריש ממקדשו ממנו ופרק יוצא דופן מוכח דדימוע דרבנן. ואומר רבי' יצחק ב"ר שמואל דאפי' (כלהו) [כולו שאוב] לא פסיל אלא מדרבנן דתניא בתוס' פ"ב דמקוואות. מקוה שהניחו ריקן, ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה מדקא מכשר לה מספק מכלל דכולו שאוב מדרבנן דאי דאורייתא הוה אזלינן בי' לחומרא והוה פסלינן לה מספק וליכא למימר דלא מיירי בכולו אלא שהיו בו מים אלא שהי' חסר. דא"כ הל"ל שהי' חסר ומצאו שלם דריקן משמע ריק לגמרי שאין בו מים כלל. ותו דתניא פ"ק דפסחים הדם והמים משקי בי' מטבחייא שנטמאו בין בכלים בין בקרקע טהורים ר' שמעון אומר בכלים טמאים בקרקע טהורין [אמר רב פפא הא דאמרן בקרקע טהורין] לא שנו אלא מים אבל דם לא ומים נמי לא אמרן אלא דהוו רביעית דחזו להטביל מחטין וצנורות אבל אין בהן רביעית טמאין. הא למדת דאפי' כולו שאוב חזו להטביל בי' דאורייתא דבכולו שאוב מיירי מדמפליג בין כלים לקרקע. וסתם משקה בי' מטבחייא נמי שאוב נינהו. ואע"ג דכולה שאיבה כשרה מדאורייתא גזרו רבנן עלייהו גזירה שמא יטבול בכלים ואין טבילה בכלים ומזתייעא לרבי' יואל זצ"ל. ובכולהו מים כשרים חסר קורטוב גזרו שפוסלין בהן ג' לוגין מים שאובין דג' לוגין חשיבי שראויין לרחיצ' כי ההי' פ"ק דשבת דאמר שבתחל' היו טובלין במי מערות סרוחין והיו שופכין עליהן ג' לוגין מים שאובין: ורבי' שמשון ב"ר אברהם אומר דאדרב' ההיא דתוספתא סייעתא היא לר"ת דאמר שאיבה פסולה דאורייתא דקתני מקוה שהניחו ריקם ומצאו מלא כשר מפני שזה ספק מים שאובים למקוה וחזקת המקוואות כשירות. פי' חזקה כשאדם עושה מקוה ממים כשרים הוא. ודוקא משום דחזקה היא מכשרינן לי' הא לאו הכי פסלינן לי' מספק אלמא דכולה שאיבה דאורייתא היא מדאזלינן בי' לחומרא. ותו דקתני סיפא צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מן מכתשת למקוה ספק מן הצנור למקוה פסול מפני שהפסול מוכיח ואם יש בו רוב מקוה כשר מפני שזה ספק מים שאובין למקוה. פי' הכא ליכא למימר חזקה מפני שהפסול מוכיח שהמכתשת בצדו ויש לחוש שנפלו מן הצנור למכתשת ונפסלו ומשם למקוה ואם יש רוב מים כשרים במקוה כשר אלא מדמכשר ביש רוב מים כשרים ופוסל כשאין רוב מים כשרים ש"מ דשאיבה דאורייתא היא ואזלינן בה לחומרא. ותו דתנן בפ"ב מקוה שיש בו שלש גומות של מים שאובין של לוג לוג אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא הגיעו לגומא השלישית כשר וא"ל פסול אלמא פסלי' לי' מספק אלמא דמדאורייתא היא. וההיא דפ"ק דפסחים דקאמר בקרקע טהורין י"ל דמיירי במי גשמים שלא היו מעולם שאובין א"נ כמו שהי' מפרש הרב ר' משה מפנס"ו אע"ג דשאיבה כולה דאורייתא בקרקע טהורין משום דסבר שאובין שהמשיכוה כולה טהורה ועזרה היתה רצפה וא"א להם למים בלי המשכה שכשנופלים מן הכלי ע"ג הקרקע א"א שלא יהיו נמשכין הנה והנה. ופי' רבינו שמשון ב"ר אברהם דכולה שאיבה ע"י כלים שאינם מקבלים טומאה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אפי' כולה שאיבה דידהו לא הויא כ"א מדרבנן והביא ראי' ממס' פרה פרק המקדש דתנן נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולין עלי קנים עלי אגוזים כשרים זה הכלל דבר שמקבל טומאה פסולין שאינן מקבל טומאה כשרים ואמר עלה בפ"ב דזבחים מה"מ א"ר יוחנן משום ר' יוסי בר אבא אמר קרא אך מעיין ובור מקוה מים יהי' טהור הויתן ע"י טהרה תהא: פי' אע"ג דההוא קרא לענין מקוה כתי' מייתי ראי' מיני' אמים חיים אל כלי דגבי פרה [משום] דמשמע קרא שכל הויות יהיו ע"י טהרה ולא ע"י דבר המקבל טומאה וא"כ ע"כ שאיבה דאורייתא היא לכל הפחות בכולו שאוב ע"י כלים המקבלים טומאה אבל בכלים דלא מקבלי טומאה כגון כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה שפוסלין את המקוה כדאי' פ"ק דשבת בשמעת' די"ח דבר היינו מדרבנן דאי מדאורייתא כיון דלא מקבלי טומאה הויא הווייתו ע"י טהרה והאי דפריך בפ' המוכר את הבית ובמרובה מכלל דשאיב' דאורייתא דמשמע דליכא שום שאיבה דאורייתא ולא מוקי לה בכולו שאוב שהוא דאורייתא היינו משום דקתני סתמא פוסל את המקוה דמשמע אפילו בשלשת לוגין בסוף:
366
שס״זבפ"ק דשחיטת חולין תנן התמד עד שלא החמיץ אינו נלקח בכסף מעשר ופוסל את המקוה. ופירש רבינו שלמה יין הוזכר לענין קיחת כסף מעשר בירושלים ומים הוזכרו לענין לפסול את המקוה בג' לוגין מים שאובין אם נפלו לתוכן קודם שהומשכו בו ארבעים סאה עכ"ל. רוצה לומר שבפחות מג' לוגין מים שאובין אין המקוה נפסל והכי מוכח ממתני' דפ' יש מעלין במס' מקוואות ומייתי לה בגמ' דתנן שלשת לוגין מים חסר קורטוב שנתן לתוכו קורטוב יין ומראיה מראה היין ונפלו למקוה לא פסלוהו שלשת לוגין מים חסר קורטוב ונפל לתוכו קורטוב חלב ומראיהן כמראה המים ונפלו למקוה לא פסלוהו ר' יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר המראה הרי לת"ק בסיפא אע"ג דמראיהן כמראה מים אעפ"ב לא פסלוהו הואיל ואין שם שלש' לוגין מים ממש ולר' יוחנן בן נורי פסלוהו דאזלינן בתר חזותא והוי כאן שלש לוגין מים. ועוד רוצה לומר רבינו שלמה דדוקא מקוה חסר פסלי שלשת לוגין מים שאובין כדפי' קודם שהומשכו בו ארבעים סאה אבל מקוה שלם לא. ותניא נמי הכי בתוספתא בפ"ק מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר קורטוב ונפלו לתוכו שלשת לוגין מים שאובין טמאין פסולין לחלה ולתרומה וליתן מהם לידים ופסול להקוות עליהן פחות משלשה לוגין אפי' כולן טמאין כגון שנפל לתוכן קורטוב אחד של מימי גשמים טהור וכשם שטהור לטבילה כך טהור לכל דבר. שמעי' מינה דדוקא חסר קורטוב נפסל ודוקא בשלשת לוגין. ותנן נמי פ' יש מעלין אלו פוסלין ולא מעלין מי כבשים ומי שלקות והתמד עד שלא החמיץ באיזה צד פוסלין ולא מעלין מקוה [שיש בו] ארבעים סאה חסר קורטוב ונפל מהם קורטוב ולא העלוהו פוסלו בשלשת לוגין. פי' נפל מהם קורטוב לתוכן ולא השלימו למ' סאה ואם נפלו ג' לוגין לתוכו פסלוהו הא למדת דדוקא מקוה חסר קורטוב נפסל. ודוקא בג' לוגין ולא בפחות דתנן בפ"ג ר' יהושע אומר כל מקוה שאין בו מ' סאה ונפלו לו ג' לוגין חסר אפי' קורטוב בשר מפני שחסרו בו ג' לוגין ושיעור קורטוב הוי אחד משמונה בשמינית הלוג כדתניא ס"פ המוכר את הספינה ולוג וחצי לוג רביעית ושמינית ואחד משמונה בשמינית וזהו קורטוב ושמינית הוי חצי ביצה ורביעית ביצה. וכן פי' ר"ת ז"ל דדוקא מקוה חסר נפסל בשלשת לוגין מים שאובים אבל מקוה שלם כל מים שבעולם אינם פוסלין אותו והכי מוכחי כל המשניות כדפריש'. ותנן פ"ב מקוה שיש בו ג' גומות של מים שאובין של לוג לוג אם ידוע שנפל לתוכו ארבעים סאה מים כשרים עד שלא הגיעו לשלישית כשר. משמע כיון שהי' שלם בב' גומות אין הגומא השלישית מצטרפת לפסול. ותנן פרק המניח מים שאובין ומי גשמים שהם מתערבים בחצר כו' עד היו מקלחין בתוך המקוה אם ידוע שנפלו לתוכו מ' סאה מים כשרים עד שלא ירדו לתוכו ג' לוגין מים כשר. ותנן פרק כל המערב שלשה מקוואות בזה עשרים סאה ובזה עשרי' סאה מים שאובין והשאוב מן הצד וירדו שלשה וטבלו בהם ונתערבו המקוואות טהורין והטובלין טהורין הי' שאוב באמצע וירדו שלשה וטבלו בהן ונתערבו המקוואו' כמו שהיו והטובלין כמו שהיו. ותנן מטהרין המקוואות העליון מן התחתון כיצד [וכו'] הי' בעליון ארבעים סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירדו לתחתון מ' סאה. ותנן פ' יש מעלין נפל לתוכו יין ומוהל ושינו מראיהן פסול וכיצד יעשה ימתין עד שירדו גשמים ויחזרו מראיהן למראה המים היו בו ארבעים סאה ממלא בכתף ונותן לתוכו עד שיחזרו מראיהן למראה המים ותניא בתוספ' אחד שיש בו מ' סאה ואחד אין בו ונפלו שלשת לוגין מים שאובין הריני אומר לתוך ארבעים סאה נפלו פי' וכשר. מכל אלה שמעי' שהמקוה שלם אינו נפסל במים שאובים ולא עוד אלא שהשאובין נטהרו בהשקה מפסול שאובין שהי' עליהן כדמוכח ההיא דפ' המערב גבי שלש מקוואות. וההי' דהיו בעליון מ' סאה. וההיא דפ' יש מעלין דתנן היו בו מ' סאה נתן סאה ונטל סאה כשר. ומייתי לה בפ' הערל ואמר רב יהודה בר שילא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן עד רובו אבל טפי מרובו פסול. אמאי הא טהר להן בהשקה. אומר ר"ת שאני התם דמיירי במי פירות שאינם כשרים לטבילה כלל כדקתני התם אבל שאר משקין הציר והמורייס והתמד משהחמיץ פעמים מעלין ופעמים אין מעלין ועלה קאי ההיא דנתן סאה ונטל סאה אבל מים הראוין וכשרים לטבילה אלא (שנפלו) [שנפסלו] מחמת שנשאבו (הנהו) [מהנדר] נתן סאה ונטל סאה כשרין עד עולם דקמא קמא נטהר ונכשר בהשקה וההיא דפ"ג דתנן בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה הימנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלשת לוגין. ותנן נמי מעיין שהעבירו ע"ג השוקת פסול ולא אמר בהני תרתי שיטהרו בהשקה פי' רבינו יצחק ב"ר שמואל דהתם בשלא הי' במי האמה ובמי המעיין ארבעים סאה קודם נשיקתן למי הבור ולמי השוקת וכיון דליכא ארבעים סאה לא מכשרי בהשקתן לשאובין לטבילת אדם וקמ"ל דאע"ג דהמעיין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעים סאה לטבילת אדם. מיהו אפי' מעיין בארבעים סאה כדאמר פ' חומר בקודש דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינן ארבעים סאה במקום אחד ולא אהנו מי האמה להכשיר מי הבור לטבילת אדם בנשיקתו כיון דבדידהו גופייהו ליכא שיעור טבילת אדם. וההיא תוספתא פ' טבלא שניתנה. דתניא מעיין היוצא לתלמי ומן התלמי לבריכה ראשוני' ראשונים הרי אלו פסולין מפני שהן נשאבין כיצד יעשה נוקבו מעין זקנו כל שהוא נמצאו מים מועטים מטהרים את המרובים. פי' רבינו יצחק ב"ר שמואל שהתלמי הוא כלי ואין במים ארבעים סאה קודם שיכנסו לכלי ואין מועיל חיבורו של מעיין להוציאן מידי שאובין והא דקתני נוקבו מעין זקנו כל שהוא כדי לבטלו מתורת כלי ואין מן המעיין לתלמי ארבעי' הלכך כשניקב התלמי כל שהוא ונתבטל מתורת כלי נטהרו מי הבריכה שהן כולן שאובין אפי' יש בהן אלף ע"י השקה של מים המועטים שמן המעיין לבריכ' שאין בהם אלא מ' סאה. וההיא דפ"ק דמכות דאמר רב יהודה אמר רב חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה א"א לשלשת לוגין שלא יהיו במקום אחד ודוקא ים הגדול דקוו וקיימי אבל נהרא בעלמא לא תנ"ה הבית מלאה מים שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה אי אפשר לשלשת לוגין שלא יהיו במקום אחד וכן כבר של תרומה שנפל שם טמא. פר"ת דלא גרסי' מים אלא יין ראי מים הוה נטהרו בהשקה והטובל שם (לא) עלתה לו טבילה ותדע דקתני סיפא וכן ככר של תרומה שנפל שם טמא ואי במים מיירי אמאי טמא אלא ודאי לענין טומאה מהניא להו השקה והא מתנייא בתוספתא בפ' גממיות וגרסי' בה יין והכי נמי יש לגרוס במלתי' דרב יהודה יין שאינו ראוי לטבילה ולא שייך בי' טהרת נשיקה. ולא מבעיא מים שאובין שנתערבו במקו' של מים בשרים דנטהרו בהשקה אלא אפי' נושקין דרך הנקב אל המקוה אפ"ה מהניא להו השקה כדמוכח ההיא דשלש מקוואות דפירש' לעיל דמועלת טבילה לשלישי שטובל בשאוב כשהוא מן הצד אע"פ שאין מי השאוב מעורבי' בתוך המקוה הכשר אלא שנושקין מבחוץ כשהמים עולים. ותניא פ"ב דביצה ומטבילין כלי אגב מימיו לטהרו דהיינו השקת מים בלא תערובות למקוה ואפ"ה סלקא טבילה לגויה דמנא וש"מ לא בעי' שיערבו ממש אלא בנשיקה בעלמא סגי ונעשו זרועים ליטהר מטומאתו. ותניא בפ' גממיות היו בו מ' סאה ונפל לתוכו (מים) יין ונשתנו מראיו של חציו הטובל בין במקום המים בין במקום היין באלו לא נפלו היה שאוב והשיקו השיק במקום [היין והזה לא טהר השיק מקום המים במקום] המים טהר מקום היין לא טהר ומיירי (לעצמו) [לענין] טבילה שטהר מפסול שאובין דאי טהר מטומאתו קאמר הל"ל הי' טמא ולא הי' שאוב. מכל הני שמעי' דאע"ג דאין השאובין מעורבין במים כשרים אפ"ה מיטהר בנשיקה. ואפי' נשקי אהדדי כשערה מטהרי מפסול שאיבה שהית' עליהם כדתנן פ"ו מטהרין את המקוואות הרחוק מן הקרוב כיצד מביא סילון של חרס או של אבר מניח ידו תחתיו עד שהוא מתמלא מים ומושכו ומשיקו אפי' בשערה ודיו. וקשיא לי אני המחבר הואיל והמים טמאים יש להם טהרה במקוה ע"י השקה א"כ אמאי אינם נעשים אב הטומאה: היכא שמילא בכתף ארבעים סאה והמשיכם למקוה דרך מדרון או דרך חריץ הרב רבי' שמואל הכהן מלוניל פוסל ורבי' יצחק בר שמואל מספקא לי' אי כשר אי פסול. דתנן בפ"ה דתרומות אין המים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ואמר בגמ' מאן תנא א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ר' אליעזר בן יעקב היא דתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא בכתף תשע עשרה סאה ופותקן למקוה והן טהורין שהשאיב' מטהרת ברבייה והמשכה פי' ברוב מי גשמים ובמיעוט שאובין שהמשיכן למקוה דרך חריץ או דרך מדרון ומותר לטבול בו מיד. והיינו לפי חשבון כשאין רוב מי גשמים. והא דשלשת לוגין פוסלין את המקוה היינו שנפלו מכלי אל תוך המקוה ופרכי' מכלל דרבנן סברי ברבייה ובהמשכה דלא אע"פ דאיכא רוב גשמים ומיעוט שאובין המשיכן אפ"ה פסולין מלטבול בהם. אלא הא דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהורה מני לא ר' אליעזר ולא רבנן דאי רבנן הא אמרי אפי' כי איכא עשרים ואחד סאה מי גשמים (אבל) [כ"ש] שאיבה שהמשיכה כולה פסול אלא אמר רב פפא לפי חשבון כלים ויוסי בן חוני הוא. ועתה צריך לפרש דלר' אליעזר בן יעקב בעינן כ"א סאה מי גשמים ולרבנן שהמשיכה כולה כשירה כי היכי דליקום רב דימי כר' יוחנן. והקשה הרב רבי שמואל הכהן מלונ"ל היכן אשכחא פלוגתא כי האי גוונא דלר' חייא בר אבא ראב"י לקולא ורבנן לחומרא ולרב דימי רבנן לקולא וראב"י לחומרא. ע"כ פי' בע"א ע"פ שאילות דרב אחאי שכתוב בהו מקוה שחסר שנפלו לתוכו ג' לוגין מים שאובין פסול ואי אמשכינהו מבראי ע"י מרזיבא שקבעו ולבסוף חקקו לא פסלי אי אזלי למקוה דכי אתא רב דימי אמר שאיבה שהמשיכה כולה טהורה. ואצטרופי מצטרפי לארבעים סאה דתניא ראב"י אומר מקוה שיש בו עשרים ואחת סאה מי גשמים ממלא תשע עשרה בכתף ופותקן למקוה והן טהורין שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה ואי אמשכינהו על ידי מרזיבא שחקקו ולבסוף קבעו פסול. ולא פסלי מים שאובין אלא לפי חשבון כדתנן אין מים שאובין פוסלין במקוה אלא לפי חשבון כלים. אמר ר"פ ויוסף בן חוני הוא ע"כ לשונו. ומדפסק כרב דימי וכר' אליעזר בן יעקב ש"מ דלא פליגי. ע"כ הוא מפרש דמעיקרא מסיק דמתני' ראב"י הוא דאמר דברבייה והמשכ' כשר לטבול בו מיד אבל אם אין רוב של מים כשרים פסול לטבול בו מיד וגם המקוה יהי' פסול שלא תועיל לו השלמה שאף כשישלימנו למ' סאה במי גשמים כבר נפסל בשאובין. והיינו כמתניתין אין המים פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ולפי חשבון פוסלין שלא יהא לו תקנה עוד אפי' במ' סאה מי גשמים. ופריך מכלל דלרבנן אפי' לרבוי' פסול לטבול בו עתה וגם אם אח"כ נתן בו מ' סאה שאובין. הוא פסול מדאוקמת למתני' דוקא כראב"י. א"כ הא דאמר רב דימי א"ר יוחנן שאיבה שהמשיכ' כולה טהורה כלו' אינה פוסלת את המקוה שאם נפלו שם מ' סאה מי גשמים יהי' כשר ולא נפסל בשאובין שהיו מתחלה בו כיון שהמשיכ' הא מני לא ר"א ולא רבנן אלא ודאי דהא דרב דימי אתיא לכול' עלמא כראב"י ורבנן ולא פסל אלא לטבול בו ע"י צירוף של שאובין לראב"י בלא רבייה ולרבנן אף ברבייה. אבל כשיהי' שם אח"כ מ' סאה של מי גשמים יהא כשר לטבול בו ולא נפסל בשאובין שבתוכו כיון שהמשיכן. וא"כ מתני' דלא כחד תנא דמשמע דלפי חשבון פוסלין המקוה שלא יהא עוד תקנה אפי' במ' סאה מים כשרים שיהא כשר א"כ אמאי פוסלין המקוה ממאי הוא פוסל עתה ממה שהי' קודם לכן. אלא ודאי קודם הי' ראוי להשלים במי גשמים ועתה שהשאובין בתוכו אינו ראוי עוד להשלים בין לראב"י בין לרבנן שאובה שהמשיכה כולה טהורה לטבול בו כשיהי' בו מ' סאה מי גשמים אבל לא יהי' בו מ' סאה מי גשמים אז פסול לכולי עלמא כדאמר רב דימי אמר ר' יוחנן. אלא אמר רב פפא לפי חשבון כלים ויוסף בן חוני הוא ע"כ סיגנון של הרב רבי' שמואל הכהן מלוניל ופירושו שפי' על פי השאילתות. הלכך לפי פירוש זה קיי"ל שאיבה שהמשיכה כולה פסולה לטבול בה. והיכא שיש במקוה כ"א סאין מי גשמים ומילא בכתף י"ט סאין והמשיכן לתוכו לראב"י כשר לטבול ולרבנן פסול. וקיי"ל כראב"י דמשנת ראב"י קב ונקי והלכה כמותו אף כנגד רבנן כדמוכח בהחולץ דתנו רבנן ראשון [ראוי] להיות כהן גדול והשני ממזר מספק ראב"י אומר אין ממזר מספק. ואמר התם דמוקמי לה דראב"י כב"ה כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא שהלכה כבית הלל הא למדת דהלכה כראב"י אפי' כנגד רבנן. ועוד הביא הרב רבי' שמואל ראי' לדבריו שהשאיבה שהמשיכה כולה פסולה מההיא דפ"ק דתעני' שהבאתי לעיל דפריך טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו ואי איתא מאי קשי' לי' נימא כגון שחממן והמשיבן ע"ג קרקע אלא מדלא קאמר הכי שמע מינה דשאיבה שהמשיכה כולה פסולה. ועוד הביא דתנן פ"ב המניח קנקנים בראש הגג לנגבם ונתמלאו מים ר' אליעזר אומר אם עונת גשמים הוא ישבר. פי' לפי שנראה שנתנם שם לקבל גשמים הוו להו שאובין והשתא מה בכך כי הם שאובין ימשיכם בקרקע ומה לו לשבר את הכלים. ועוד הביא דתנן הי' בעליון מ' סאה ובתחתון אין כלום ממלא בכתף ונותן לעליון עד שירד לתחתון מ' סאה. והשתא למה יתן השאובין בעליון ימשיכם בקרקע עד שירדו לתחתון. אלא מכל הלין שמעינן שהשאיבה שהמשיכה כולה פסולה לטבול בה. ורבינו יצחק ב"ר שמואל אומר דשפיר אתיא כדפרישנא מעיקרא דלר' חייא בר אבא א"ר יוחנן השאיבה מטהרת ברבייה והמשכה כדפרישנא לעיל. ורבנן סברי ברבייה והמשכה לא. והוי לראב"י דוקא ברובה ודמשיכה כשירה אבל כולה לא ולרבנן אפי' שאיבה שהמשיכה כולה כשירה והוי ראב"י לחומרא ורבנן לקולא. ולא תיקשי לך היכן מצינו כה"ג דלר' חייא בר אבא ראב"י לקולא ורבנן לחומר' ולרב דימי ראב"י לחומרא ורבנן לקולא דאשכחן כה"ג בפר' שמנה שרצים דתנן אין עושין הילמי בשבת אבל עושה הוא מי מלח וטובל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל. אמר ר' יוסי והלא הוא הילמי בין מרובה בין מועט איבעי' להו ר' יוסי לאיסור או להיתר [א"ר יהודה להתיר] מדלא קתני ר' יוסי אוסר א"ל רבה הא מדקתני סיפא ואלו הן מי מלח [המותרין] מכלל דלאיסו' קאמר אלא אמר רבה לאיסור. הא התם לרב יהודה רבנן לחומרא ור' יוסי לקולא ולרבה רבנן לקולא ור' יוסי לחומרא. ונראה בעיני אני המחבר דלא דמיא ההיא להכא. דהכא ר"ח בר אבא ורב דימי איפליגו וקיימי בפלוגתייהו. אבל רב יהודה הי' סבור לפרש דר' יוסי להיתר מדלא קתני ר' יוסי אוסר ואותבי' רבה מסיפא ושתיק לי' (רב') [רב יהודה] ומשמע דהדר בי'. אלא אני המחבר אומר דאשכחן כה"ג בפרק החולץ דת"ר ראשון ראוי להיות כה"ג והשני ממזר ראב"י אומר אין ממזר מספק [מאי קאמר אמר אביי ה"ק ראשון ראוי להיות כ"ג ושני ממזר מספק] הוה ואסור בממזרת ראב"י אומד אין ממזר מספק אלא ממזר ודאי ומותר בממזרת. רבא אמר הכי קאמר ראשון ראוי להיות כהן שני ממזר ודאי הוה מספק ומותר כממזרת. ראב"י אומר אין ממזר ודאי מספק אלא ספק ממזר הוה ואסור בממזרת. הא למדת דלאביי רבנן לחומרא דאסרי לי' בממזרת וראב"י לקולא ולרבא רבנן לקולא וראב"י לחומרא. וההיא דפ"ק דתענית אומר רבי' יצחק ב"ר שמואל דלאו מילתא היא דלדידי' נמי אמאי לא שני לי' כ"א סאין כשרין שהמשיך לתוכן י"ט סאין חמין וכראב"י א"נ שהי' בו מ' סאין ונתן עליהן אלף סאין (חוזרין) חמין שאובין שכיון שהמקוה כשר אינו נפסל עוד בשאובין. ואותן המשניות איבעית אימא כולהו ראב"י נינהו ואבע"א מורה לנו דינם בע"א שישבור הקנקנים שלא נתנם שם לקבלה. ובההיא דהיו בעליון מ' סאה מודה לנו דין ממלא בכתף. הלכך מספקא לי' לר' יצחק בר שמואל אי יכול לעשות מקוה שלם ממים שאובים שהמשיכו ויהי' כשר לטבול בו בלא מים אחרים כמו שמשמע פשט ההלכה או שמא אסור. שלא שרי בשאיבה שהמשיכה כולה לטבול בו עתה עד שיהי' בו מ' סאה מים שאינם שאובים כמו שמשמע בשאילתות. והרב ר' משה מפונטוויישא פי' לפי אורחי' דשאיבה שהמשיכה כולה כשירה כדפריש' לעיל באותה שמועה דשאיבה כולה אי דאורייתא אי דרבנן. הלכך שלש מחלוקת בדבר ה"ר שמואל הכהן מלוניל סבר שאיבה שהמשיכ' כולה פסולה ורבינו יצחק ב"ר שמואל מספקא לי' וה"ר משה מפונטוויישא פשיטא לי' להכשירה. הלכך אנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי ה"ר שמואל הכהן דקא מסייע לי' השאילתות. דר"ח בר אבא ורב דימי לא פליגי ולא נסמוך על דברי רבי' יצחק דהא מספקא לי'. ותו דקשה לי' ההיא דשאילתות. ולא נסמוך על ה"ר משה דלא ידענא מאי טעמא. הלכך שאיבה שהמשיכה כולה פסולה לטבול בה. ואם באו בה מ' סאה מי גשמים אח"כ כשירה: תניא בתוספתא דטהרות פ' אמר לו ר' אליעזר מקוה שאוב שהגליד טהר משום מים שאובין נמחה כשר להקוות עליו:
367
שס״חוכשמנקים את המקוה ומוציאין רפש וטיט וצרורות ומוציאים עם הצרורות כלים מלאים מים ואי אפשר להזהר בשום ענין שלא ישפכו מן הכלים מים השאובין בכלים וחוזרים ונופלים למקוה בשהוא חסר ממ' סאה. על זה כתב מורי רבינו אב"י העזרי דאע"פ ששאבו בכלי כיון שלא נתכוין לשם שאיבה שרי ובשירה מקוה זה לטבול בו. דתנן במקוואות פ"ב המסלק את הטיט לצדדין ומשכו הימנו שלשת לוגין כשר. פי' מפני שמושך ואינו תולש ממנו לגמרי. הי' תולש ומשכו ממנו שלשת לוגין פסול ור' שמעון מכשיר מפני שלא נתכוין לשאוב. והלכתא כר' שמעון אע"ג דפליגא אסתמא דתנן פ"ד ומייתי לה פ"ק דשבת בשמעת' די"ח דבר המניח כלים תחת הצנור. פי' שקבעו ולבסוף חקקו שאין בו פסול שאיבה כ"א מחמת כלים. אחד כלים גדולים ואחד כלים קטנים. פי' דלא תימא דלא חשיבי. ואפי' כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דלא חשיבי כלים לקבלת טומאה פוסלין את המקוה אחד המניח ואחד השוכח דברי ב"ש וב"ה מטהרין בשוכח. פי' רבינו שלמה זצ"ל דלא השיבה שאיבה הואיל ולא לכך נתכוין. אמר ר' מאיר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה. ומודים בשוכח בחצר שהוא טהור. ופי' ר"ש (במניח) [בחצר שלא] תחת הצנור ונתמלאו מן הנוטפין ונפלו למקוה שהוא טהור. אמר ר' יוסי עדיין מחלוקת במקומה עומדת. פי' ר"ש במניח תחת הצנור לא נמנו ורבו עלי' לבטל דברי ב"ה ולא הודו לב"ש. והלכתא כר' יוסי לגבי דר"מ דאפי' במניח תחת הצינור דאיכא מקצת כוונה ושכחו ב"ה מטהרין ולפי ראות עיני הך דב"ה עדיפא מדר' שמעון. ואמ' התם פ"ק דשבת אמר רב משרשיא (א"ר אמי) [דבי רב אמרי] הכל מודים הניחן בשעת קישור עבים ד"ה פסולין בשעת פיזור עבים ד"ה טהורין לא נחלקו אלא [שהניחם] בשעת קישור ונתפזרו וחזרו ונתקשרו מר סבר בטלה לי' מחשבתו ומ"ס לא בטלה מחשבתו. ואע"ג דחזרו ונתקשרו מטהרין ב"ה אליבא דר' יוסי דלא חשיב כוונה. ותו תנן בפ"ד המניח טבלא תחת דצנור אם יש לה לבזבז פוסלת את המקוה אם לאו אינה פוסלת זקפה לידוח בין כך ובין כך אינה פוסלת משמע כיון דכוונתו לידוח לא חשיבה. ואע"ג דתנן פ"ב המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים ר' אליעזר אומר אם עונת גשמים היא או אם יש מיעוט מים בבור ישבר. פי' דאחשבינהו מפני שצריך להם. וא"ל לא ישבר ר' יהושע אומר בין כך וב"כ ישבר או יכפה אבל לא יערה. והלכתא כר' יהושע ומה לי לנגבן ומה לי אם זקפן לידוח. ותו דר' יהושע פליג ואמר בין כך ובין כך דמשמע דאפי' אם אינה עונת גשמים ישבר כדי שימשכו על גבי הקרקע עד שלא יפלו למקוה או יכפה וישפוך המים וימשיכם בלא שבירת כלי אבל לא יערם בלא המשכה ששאובין הן (ויתן אמרין) [והא דאמרינן] בשעת פיזור עבים ד"ה טהורין י"ל ה"מ בשוכח אבל במניח אפי' ב"ה מודו ומסלק את הטיט לא דמי למניח עכ"ל. ושלח את דבריו למורי רבינו שמחה זצ"ל והשיב לו אם דינו כמו מקוה שהוא מעיין כמו מקוותינו לפי דעתי אין מים שאובין פוסלין בו אפי' אין בו ארבעים סאה דכיון דמעיין מטהר בכל שהוא יש בו לעולם שיעור שלם ותנן פ"ק למעלה מהן מי מעיין שמימיו ממועטין שירבו עליו מים שאובין משמע בתחלה. ותנן בפ״ה מעיין שהוא משוך כנדל ריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו כל שהוא. ואם אחד דן על מקוה מי גשמים והבאת מרבי שמעון דמכשיר שלא נתכוין לשאוב. לפי דעתי אינה דומה דה"פ לא נתכוין לתלוש המים כ"א הטיט. אבל כאן שמתכוין עם דמים לתלוש מודה ר' שמעון אע"פ שחזרו ונפלו בלי כוונה כדתניא בתוספתא ר"פ גיסטרא הטביל בו את הסגוס וזבו מימיו ג' לוגין במקוה כשר עקרו מתוכו פסול. ור' שמעון מתיר עד שיתכוין לתלוש. ומהמניח שהבאת טול לך מה שהבאת דמשמע אע״פ שהניחה לידוה ולא זקפה דפסול אע״פ שלא היתה כוונתו שיפלו מן הטביל' למקוה. ומה שהוכחת מהמניח [אינה ראיה] דליכא תפיסת ידי אדם בשאיבתו. ותניא בספרי דפסול מקוה תלוי בתפיסת ידי אדם. ע"כ לשון מורי רבינו שמחה זצ"ל. וכן נראה בעיני אני המחבר שהוא פסול דתניא פרק טבלא מים הנוזלין מאליהן מן הים מן הנהר והעולין באנטלייא פוסלין את המקוה. ואפי' נופלין לאחר מיכן למקוה מעצמן פוסלין אותו כדקתני העולין באנטליא. פי' אנטליא הוא הגלגל שמורידין בו הכלי למקוה ושואבין בו מי מקוה וכשמעלין את המים בכלי למעלה חוץ מן המקוה אע״פ שמעצמן נופלין המים מן הכלי למקוה אפ״ה פוסלין אותו. כדאמר סוף ויקרא רבה בפרשת אשרי משכיל העוה״ז דומה לגלגל אנטלייא דמתמלי מתרוקן מתרוקן מתמלי פי' בערוך גלגל שמשימין הבנאים על הבנין כשבונין בגובה ומשליכין על הגלגל חבל ארוך ושני ראשיו למטה וקושרין בשני ראשיו שני דליים ושמם אנטליא דמלא עולה והריקם יורד וחוזרין הלילה כן בני דעולם אחד יורד ואחר עולה. למדתי משם שאנטליא הוא גלגל השואבין בכלי. וא״ל ששואבין בו מן הים או מן הנהר שא״כ אז נופלין ממנו לים או לנהר והאיך יפסלו את המקוה אלא ודאי כי האי גוונא עסקינן שהיו מנקין את המקוה ושואבין המים בכלי והמים נופלין מן דכלי למקוה ופסלי לי' ואתי' אפי' לר' שמעון שהרי נתכוין לשאוב מים ולהוציאן לחוץ. וכבר הי' מעשה בריגונשבורק שהיו מנקין את המקוה וכשנחסר ממ' סאה נשפך מן הכלי למקוה ופסל אותו הרב ר' משה ב״ר חסדי' זצ״ל וצוה להוציא כל המים לחוץ ולסתום הנקבים מקום שהיו נובעין ולנקותן. ולא שמעתי ראי' שלו מנין. אך ע״ז אני תמי' כי המקוה שבריגונשבורק הי' מעיין ואין מים שאובין פוסלין בו כמש״כ מורי רבינו שמחה זצ״ל. ונראין לי דבריו עיקר דכיון שהוא מקוה לכלים הרי שם מקוה עליו ואינו נפסל כמו שהוכיהו מן המשניות. וגם לאדם נראה בעיני שהמעיין הוא מקוה אע״פ שאין בו מ' סאה כגון תינוק קטן שגופו עולה בפחות מארבעים סאה כדתניא בתורת כהנים בפרש' ביום השמיני אי מה מעיין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת״ל אך מעיין מעין מטהר בכל שהוא והמקוה בארבעי' סאה וההוא קרא באדם איירי שאין לנו מעיין ומקוה כתובים בתורה כי אם בהאי קרא. ותו דקתני מעיין דומיא דמקוה מה מקוה לאדם אף מעיין לאדם ותנן פ״ק למעלה מהן מקוה שיש בו ארבעים סאה שבו טובלין ומטבילין למעלה מהן מעיין שמימיו מועטין שירבו עליו מים שאובין. שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעיין להטביל בו כל שהוא משמע נמי דמעיין דומיא דמקוה מה מקוה לאדם אף מעיין לאדם והא דקתני רישא גבי מקוה שבו טובלין ומטבילין דהיינו טובלין אדם ומטבילין כלים וגבי כל שהוא דמעין קתני להטביל ולא קתני טובלין היינו משום דטובלין משמע בני אדם גדולים וא"א לו לטבול אלא בארבעים סאה. וההיא דפ"ג דתנן בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצא' ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים שלש' לוגין. לא כמו שפי' לעיל דמיירי שלא היו מי האמה מ' סאה קודם נשיקתו לבור דכיון דליכא מ' סאה לא מכשרי בהשקתו לשאובין לטבילת אדם שאע"פ שהמעיין מטהר בכל שהוא. לטבילת אדם מיהו אפי' מעיין בארבעים סאה. לא כך אלא ודאי המעיין מטהר את האדם אפי' בפחות ממ' סאה וכגון שכל גופו עולה בהן. וההוא היינו טעמא כמ"ש מורי רבינו שמחה בפירושיו בת"כ בפ' ביום השמיני דוקא נקט אמת המים דדרך זחילה אינו חיבור דקטפרס אינה חיבור. וכן פי' רבינו יצחק דסימפו"נט והאמה נכנסת כגון חרדלת גשמים עכ"ל. וההיא דתוספתא פ' טבלא דתניא מעיין היוצא לתלמי ומן התלמי לבריכה התם כדגריס רבינו יצחק דסימפונט כיצד הוא עושה נוקבו למעיין נקב כל שהוא דהיינו שנוקבו כדי לחברו למעיין ולא לבטלו מתורת כלי ובכל מעיין מיירי ל"ש יש בו מ' סאה ול"ש אין בו מטהר השאובין בחיבורו ואינו נפסל בשאובין. כאשר כתבתי כן נראה בעיני הלכה למעשה אני יצחק בר משה נב"ה המחבר. ושוב מצאתי שכתב מורי רבינו שמחה בפירושיו מעיין מטהר כל שהוא הכל לפי מה שהוא. אדם וכלים לפי מה שהן יכולין להתכסות בבת אחת כלים אפי' פחות מרביעית ותינוק אפי' פחות ממ' סאה עכ"ל:
368
שס״ט[א]
369
ש״עתנן בפ"ה ב"ש אומרים מטבילין בחרדלית וב"ה אומרים אין מטבילין ומודים שהוא גורר כלים וטובל בהן וכלים שגרר בהם לא הוטבלו. פי' חרדלית מי גשמים המקלחין מן ההר כדתניא בתוספתא פ' טבלא איזהו חרדל מי גשמים הבאים מדרון רואין אותם אם יש מתחלתן ועד סופן צרוף מ' סאה מטבילין בהם ואם לאו אין מטבילין בהם דברי ב"ש ובה"א אין מטבילין בהם עד שיהיו לפניו עוגל ארבעים סאה ומעשה בכובסים שהיו בירושלי' שהיו גודרין את הכלים וטובלין בהם. והכל מודים שכלים שגדר בהם לא הוטבלו. שהיו גודרים כלים. פי' שהיו עושים בכלים גדר בתוך החרדלית כדי שלא יקלחו ויעמדו ויהי' במקום אחד מ' סאה כב"ה דאמרי עד שיהא לפניו עוגל מ' סאה וקסבר גודרין בדבר המקבל טומאה וכר' יהודה כדפרי' (לעיל) בההיא דאבוה דשמואל דעביד לבנתי' מקוואות ביומי ניסן ולית הלכתא ככובסים דקיי"ל כר' יוסי דאמר אין מעמידין בדבר המקבל טומאה כדפרי' לקמן והיינו כדברי רבינו שלמה פ"ב דשחיטת חולין דתנן פ"ה ומייתי לה פ"ב דחולין גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין ואמרי' התם מהו דתימא לגזור משום חרדלית של גשמים ופי' רבינו שלמה חרדלית זרם של גשמים המקלחים בכח מן ההר אין טובלין בו דתנן הניצוק והקטפרס אינו חיבור ולא הוה מקוה דמ' סאה שהרי אין מ' סאה במקום אחד ואע"פ שיש הרבה למעלה ולמטה הא קתני אינו חיבור. חרדלת היינו קטפרס מדרון. ורבינו האי גאון אמר חרדלית שבאין מדליו של ההר עכ"ל. והיינו דרבא דאמר רבא פ' חומר בקודש מקוה שחלקו בסל ובגרגותני הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעי' ארבעים סאה במקום אחד:
370
שע״א[ב]
371
שע״בושיעור ארבעים סאה כדתניא ע"פ ורחץ את בשרו במים במי מקוה את כל בשרו במים שכל גופו עולה בהן וכמה הן אמה על אמה ברום שלש אמות ושיערו חכמים מקוה מ' סאה:
372
שע״ג[ג]
373
שע״דוהטובל צריך שיטבול כולו כאחד למעוטי שלא ירחץ אבר אבר. ורחץ את בשרו כולו כאחד. והטובל אל יטבול לחצאין כדתניא בתוספתא בפ' גממיות הקופץ למקוה הרי זה מגונה. והטובל במקוה פעמיים ה"ז מגונה. פי' לחצאין לא עלתה לו טבילה אלא אגב דתנא רישא מגונה תני הא נמי מגונה. האומר לחבירו כבוש ידך עלי ה"ז מגונה ר' יהודה אומר כבוש ידך עליו עד שתצא נפשו. וכתב כה"ג כי לא נפישי מייא למרמי בהו איתתא. קומתא כולה מגנדרא כי ביניתא ושפיר דמי. פי' בפישוט ידים ורגלים. ופי' ר"ת לאפוקי מדרב יוסף דאמר מיכן רמז לנדה שתשב עד צוארה במים. ויש לומר שיש לפני' עוגל של מ' סאה אלא שאין עמוקין ולא דמי לחרדלית שאין מ' סאה במקום אחד:
374
שע״ה[ד]
375
שע״ותנן בפ"ה ב"מ שיש בו מ' סאה טובלין ומטבילין. מטבילין בחריצין ובנעיצין ובפרסות החמור המעורבת בבקעה. חריצין רחבין ומרובעין כמערה ואינן מקורין אלא כל פיו פתוח נעיצין קצרין מלמטה ורחבים מלמעלה ואלו ואלו אין להם שוליים בקרקע:
376
שע״ז[ה]
377
שע״חומקוה דכלים מדאורייתא ברביעית כההיא דפ"ק דפסחים דתניא הדם והמים משקה בית מטבחייא שנטמאו בין בכלי בין בקרקע טהורין. ר' שמעון אומר בכלים טמאין בקרקע טהורין. אמר רב אשי הא דאמרת בקרקע טהורין לא שנו אלא מים אבל דם לא ומים נמי לא אמרן אלא דהוי רביעית דחזו להטביל בהן מחטין וצינורות. ופי' רבינו שלמה התם לעיל כדברי ר' שמעון דרביעית הוא מקוה דאורייתא. כי כתי' מ' סאה באדם הוא דכתי'. והאי רביעית. היינו רביעית המקוה והתם כל עשר רביעיות דקתני רביעית הלוג הם מדחשיב התם רביעית שמן לנזיר דהוא חצי שיעור של התודה דיליף לה מקרא פרק התודה וחצי לוג שמן לתודה כדתנן בפ' שתי מדות. ועוד תנן התם שבע מדות של לח היו במקדש. וקא חשיב חצי הלוג ורביעית הלוג והדר קתני רביעית מה הי' משמשת רביעית מים למצורע ורביעית שמן לנזיר ותו דחשיב התם רביעית דם דמטמא באוהל וא"א לומר רביעית הקב דהיינו לוג דבנזיר פרק כ"ג מוכח שהוא פחות מחצי לוג דקאמר זקנים הראשונים מקצתם היו אומרים חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל אלמא דרביעית הלוג היא. ופ"ב דזבחים אמר רב פפא אם קרח בו רביעית מטבילין בו מחטין וצנורו' דמהכשירה דמקוה קא אתי והמעיין מטהר מן התורה בכל שהוא כדתניא בתורת כהנים וכדתנן פרק קמא דמקוואות כדפריש' לעיל:
378
שע״ט[ו]
379
ש״פובטלו רבנן רביעית דמקוה וגזרו שגם הכלים צריכין ארבעי' סאה כההיא פ"ג דנזיר דאמר ר' אלעזר עשר רביעיות הן נקיט רב כהנא בידי' חמש סומקתא וחמש חיורתא כדמפרש התם ופריך ותו ליכא והאיכא רביעית דמקוה פי' דחזיא להטביל מחטין וצנורות ומשני בר מההיא דבטלו רבנן והצריכו לכלים כמו כן מ' סאה. והיינו דתניא בתוספתא כ"מ שאדם טובל בהם ידים וכלים טובלים בהם אין אדם (וכלים טובלים) [טובל] בהן ידים וכלים אין טובלין בהם. וההיא דפ' בתרא דע"ז דתנן הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם את שדרכו להטביל יטביל ותנא כולן צריכין טבילה בארבעים סאה מה"מ אמר רבא אמר קרא וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ההיא אסמכתא בעלמא היא ואינו כ"א מדרבנן שביטלו רבנן רביעית דמקוה דכלים והצריכו להם מ' סאה כמו לאדם. ודוקא רביעית דמקוה בטלו אבל המעיין שמטהר בכל שהוא לא בטלו רק שיוכל להכנס בהמעיין מטהר ועדיין הלכה דמעיין כמקומה עומדת. וכן פי' רבינו שמשון בפירושיו בפ"ק דאע"ג דבטלו רביעית דמקוה מ"מ כל שהוא דמעיין לא בטלו:
380
שפ״א[ז]
381
שפ״בתניא בת"כ בפרשת ביום השמיני אי מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה בזוחלין ת"ל אך מעיין המעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן. כתב מורי רבינו שמחה בפירושיו מת"כ. ממעט דוקא מעיין מטהר דרך נביעה וזחילה ולא מקוה אבל מעיין לא ממעט מלטהר באשבורן דאך לא קאי אלא אמעיין דכל הימים ממעיין הם נובעים מן המקור ואע"פ שאינם זוחלין כדתנן פ"ה דמקוואות ומייתי לה ס"פ שמנה שרצים דכל הימים במקוה ר' יוסי אומר הימים מטהרין בזוחלין וכי לית לי' דטובל בים הגדול עלתה לו טבילה. ותניא בתוספתא פרק ארץ הכותים מעשה ברבן גמליאל ואונקלוס הגר שהיו באשקלון וטבל ר"ג במרחץ ואונקלוס הגר בים. אמר ר' יוסי בן קפוסאי עמהן הייתי ולא טבל ר"ג אלא בים. ואמר פ"ק דמכות חבית שנפלה לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דא"א לג' לוגין במקום אחד. הא לאו הכי עלתה לו טבילה אע"ג דימים אינם זוחלים דקוו וקיימו עכ"ל. וכן פר"ת כדפרי' לעיל בתשובה של הרב רבינו שמואל ב"ר שלמה זצ"ל:
382
שפ״ג[ח]
383
שפ״דכתוב בה"ג מר אחא משבחא הוה הכי אמר. היכא דסבור נהרא. לא סלקא טבילה לאתתא וא"ל מר שמואל הוה מעשה דסברוה לנהרא ושרא אבא למטבל בה א"ל קטן היית א"ל גדול הייתי א"ל דלמא הוה בי' בזעא פורתא דשפכי מיא אהדדי דלעולם לייפי הדדי ולא פסקי מהדדי. ותו כתוב בהן ונהרא דסכור דאית בי' עקולא דהוה מ' סאה במקוה דמי ושפיר לטבילה. וכתב מורי רבינו שמחה זצ"ל בפירושיו מתור' כהנים. כמדומה דבעי למימר מעיין הנסכרים וקוו וקיימו בטל מהן דין מעיין הואיל ואינו טובל בהן דרך זחילתו ובעי מ' סאה ובפחות מכאן לא סלקא בי' טבילה לאיתתא אא"כ יש בהן נקב כל שהוא שמחוברין לנהר. וכמדומה דראייתו מהא דתנן בפ"ח מעיין שהעבירו ע"ג בריכה והפסיקה ה"ה במקוה כ"ז שהוא בגומא ובעי מ' סאה חזר והמשיכו לאחר שנתמלא' הגומא חזר לזחילתו ונמשך פסול לזבין דנפסל מדין מים חיים מיהו תורת מעיין עליו לטהר בכל שהוא וחוזר ומושך עכ"ל:
384
שפ״ה[ט]
385
שפ״ותנן פ"ה הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה ואפי' זב ואפילו זבה יורדים וטובלים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כל דבר שהוא מקבל טומא' אין מזחילין בו. פי' רבינו שמשון ב"ר אברהם הזוחלין כגון מי נהרות שהן זוחלין כמעיין הן לטהר בכל שהוא ובזחילה. הנוטפין כגון מי גשמים במקוה הן לטהר באשבורן דוקא ולהצריך מ' סאה. וה"ט דאבוה דשמואל בפ' במה אשה דעביד לבנתי' מקוואות ביומי ניסן שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין. ואין הנוטפין מטהרין (בזוחלין) בהזחל'. שהן כשרין. כלו' בזחילה הואיל ונוטפין מועטין. (הואיל) ואצטריך לאשמעינן אפי' במקום שאין כדי טבילה בזוחלין אא"כ נוטפין משלימין להם דאי לא תימא הכי מאי קמ"ל פשיטא דא"כ יפסלו כל הטהרות אפי' למ"ד נהרא מכיפי' מבריך. נוטפין שעשאן זוחלין כגון מקוה שפרץ על שפתו ומימיו יוצאין וזוחלין סומך אפי' מקל או קנה או זב או זבה סומכין ביד או ברגל וסותמין מקום יציאת המים ועומדין במקום אחד ונעשין אשבורן ויורד הטמא וטובל. כל דבר המקבל טומאה אפי' טהור כיון דמקבל טומאה אין מזחילי' בו כלומר אין מעמידין מקום זחילתן וטעמא דר' יוסי כדתנן במס' פרה פ"ו נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו מים לחבית פסולין דדבר המקבל טומאה פוסל. ומפ' טעמא פ"ב דזבחים דא"ק מקוה מים יהי' טהור הוייתו ע"י טהרה תהא ומיהו יתכן דאפי' ר' יהודה דפליג הכא מודה התם דהכא המקוה עשוי ושלם עכ"ל. וקיי"ל כר' יוסי ואהא פירושא סמכינן ופי' ר"ת ליתא כדפרישנא לעיל: [י]
386
שפ״זתנן פ"ז אלו מעלין את המקוה ולא פוסלין שלג וברד כפור והגליד והמלח וטיט הנרוק אמר רבי עקיבה היה רבי ישמעאל דן כנגדי לומר השלג אינו מעלה את המקוה והעידו אנשי מידבא משמו שאמר להם צאו והביאו שלג ועשו מקוה לכתחלה ר' יוחנן בן נורי אומר אבן הברד כמים. כיצד מעלין ולא פוסלין מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת ונפל מהם [סאה] לתוכו העלתו נמצאו מעלין ולא פוסלין. ואמר ספ"ק דסוכה מי איכ' דאצטרופי מצטרף והוא עצמו אינו כשר. אמר ר' יצחק בן אלישוב אין טיט הנרוק יוכיח שמצטרף לארבעים סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה. כתב בערוך כגון מקוה שיש בו ארבעים סאה מכוונות ומימיו עכורין ואין זכין ואילו רוצין להפריד מים זכים לבדו הי' כל' סאין והשאר יהי' טיט והוא הנקרא טיט הנרוק כשמריקין את המים יורק הטיט עמהם ויוצא עם המים מפני שהוא מעורב במים. הטובל במ' סאה מכוונות שיש בהם הטיט הזה תעלה לו טבילה ויטהר ואלו הי' ארבעים סאה כולן טיט הזה לא הי' כשר לטבול בו. והטובל בו לבדו לא עלתה לו טבילה. ותנן פרק ב' מקוה שיש בו ארבעים סאה מים וטיט ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט. ר' יהושע אומר במים ובטיט באיזה טיט מטבילין בטיט שהמים צפים על גביו ואם היו המים מצד אחד מודה ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט באיזה טיט אמרו בטיט שהקנה יורד מאליו. דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר מקום שאין קנה המדה עומד אבא אלעזרבן דולעאי אומר מקום שהמשקלות יורדת ר' אליעזר אומר היורד בפי חבית ר' שמעון אומר הנכנס בשפופרת הנוד ר"א ב"ר צדוק אומר הנמדד בלוג. ותנן פרק אלו חוצצין באדם טיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני איזהו טיט היון זה טיט הבורות שנאמר ויעלני מבור שאון מטיט היון. טיט היוצרים כשמו ר' יוסי מטהר בשל היוצרים ומטמא בשל מרקא גץ יוני אלו יתירות הדרכים שאין טובלין בהם ואין מטבילין בהם ושאר כל הטיט מטבילין בו כשהוא לח. פי' בערוך ר' יוסי מטהר בשל יוצרים ומטמא בשל מרקא. פי' טיט שמערב בו דברים אחרים לחזקו כדכתיב תמרוק ברע. וכתיב ובתמרוקי הנשים. והוא שער של צאן. וי"א טיט מתוקן לעושי כלי חרס שרוי בלובן ביצה לתקן הכלים שנסדקו ואין המים ממחקו. ותניא בתוספתא בפ' טבעת ר' יוסי מטמא בשל מרקא מפני ששפין בו סדקי כלים. גץ יוני אלו יתידות הדרכים כו'. תני' בתוספתא פ' טבעת אלו הן יתידות הדרכים אלו שמהלכין עליהן בימות הגשמים והן מתמעכין על הבגדים מצד אחד אינו חוצץ משני צדדין חוצץ דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר משום ר' ישמעאל אף מצד אחד ר' יוסי משום ר' ישמעאל אומר ברכין אף מצד אחד. והן מתמעכין על הבגדים. פי' בערוך והן כגון גומות מלאות מים ושפתי הגומות נקראים יתידות הדרכים. פ"א הם חפירות שעושין הבהמו' וימלאו מים בחורף ובקיץ ומזיקין רגלי ההולך עליהן וכשהן לחין נקראין גץ יוני. וכשהן יבישין נקראין יתידות הדרכים וע"כ נקראין יתידות שהן משופעין כיתידות כשייבשו. תניא בתוספתא טבעת שנתונה בלבינה של טיט טופח והטבילה טהורה ואם הי' הטיט יון וחביריו כאלו לא טבלה. לגין שהוא מלא מים שאובין ונתון על בן טיט טופח אם היו המים שקועין בטיט והטבילו טהור ואם הי' טיט היון וחביריו כאלו לא טבל: [יא]
387
שפ״חתניא בתוספתא בפ"ק למעלה מהן מי תמצית שלא פסקו שמטבילין בהן את (הכלים) [המים] ואין מטבילין בהן אדם ידים וכלים זה הכלל כ"מ שאדם טובל בהן ידים וכלים טובלין בהם אין אדם טובל בהן ידים וכלים אין טובלין בהם ואלו הן מי תמצית כל זמן שהגשמים יורדים וההרים בוצצין פסקו הגשמים וההרים בוצצין הרי הן כמי תמצית פסקו מלהיות בוצצים הרי הוא כמי גבים. החופר בצד הים בצד הנהר במקום הביצים הרי הן כמי תמצית. החופר בצד המעיין כ"ז שהן באים מצד המעיין אע"פ שפוסקין וחוזרין ומושכין הרי הן במעיין פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמצית. וההרים בוצצין פי' פולטין מים כדתנן כיצד צולין את הפסח מביא שפוד של רמון תוחבו מתוך מעיו עד בית נקובתו ואמר בירושלמי למה של רמון אמר ר' חייא כל העצים בוצצין משקין ושל רמון אינו בוצץ משקין מה אנן קיימין אם בלחין ואפי' של רמון בוצץ משקין אי ביבישין אפי' כל עצים אינן בוצצין משקין אלא כיני כל העצים יבישין מבחוץ ולחים מבפנים. רמון יבש מבחוץ ויבש מבפנים. ופי' כל העצים בוצצין משקין פי' פולטין משקין והוי לי' פסח מבושל כדפרכינן בגמרא דידן ונייתי של דקל איידי דאית בי' שיבי מפיק מיא והוה לי' כמבושל. החופר בצד הים בצד הנהר במקום הביצים הרי הן כמי תמצית פי' מי תמצית שלא פסקו. החופר בצד המעיין כל זמן שהן באים מחמת המעיין אע"פ שפוסקין וחוזרין ומושכין הרי הן כמעיין פי' דמטהר בכל שהוא אע"פ שאין בו ארבעים סאה. פסקו מלהיות מושכין הרי הן כמי תמצית אית דגרסי כמי גבים:
388
שפ״טסליקו להו הלכות מקוואות בע"ה
389
ש״צבפרשת זאת תהי' תורת המצורע כתיב ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה כל הנוגע בה יטמא עד הערב. כתוב בת"כ אשה אין לי אלא אשה גמורה מנין לרבות את הקטנה ת"ל ואשה. מיכן אמרו בת יום אחד לנדה. בת עשרה ימים לזובה. כי תהי' מן הדבור והילך. כי תהיה זבה יכול אפי' זבה מכל מקום תהי' טמאה. ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינם אלא מן המקור. וזו הברייתא מייתי לה ר"פ בנות כותים אלא שקצרה בעל התלמוד. ולמדנו מכאן שבת יום אחד הוי' נדה דאורייתא. ותו למדנו שאין דם טמא אלא מן המקור. והיכא שנעקר דם מן המקור ויצא לבית החצון ולא יצא לחוץ טמאה נדה. כדתנן פ' יוצא דופן כל הנשים מיטמאות בבית החיצון שנא' דם יהי' זובה בבשרה. [ותניא בת"כ בבשרה] מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ. הלא דין הוא מה אם הזב שהוא טעון ביאת מים חיים אינו מטמא בפנים כבחוץ נדה שאינה טעונה מים חיים אינו דין שלא תטמא בפנים בבחוץ ת"ל בבשרה מלמד שהיא מטמאה בפנים כבחוץ אבל זב תנן פ' יוצא דופן שאינו מטמא עד שתצא טומאתו לחוץ. פי' רשב"ם נדה דאורייתא אפי' ראתה ו' ימים מונה אחד והן. אם פסקה בשביעי טובלת לערב ומותרת לבעלה והיינו קולא. ואיכא נמי חומרא דאם לא ראתה אלא יום ראשון תשב שבעה. ואם לא פסקה כל שבעה הרי הטילה התורה עלי' י"א יום שבין נדה לנדה שתשמור בהם יום כנגד יום. שאם ראתה ביום ראשון תשמור עד למחרתו מעת לעת. אם פסקה הרי היא טהורה. ואם ראתה ג' ימים רצופין מאותן י"א יום הרי היא זבה ולא תטהר אא"כ תשב ז' ימים טהורין דכתי' וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. וזהו חומר שבהן שבימי נדות עולין ימי טומאה עם ימי טהרה. ובימי זיבה אין עולין לה. ויש בהן קולא מה שאינה צריכה לשמור שבעה אלא יום כנגד יום. ואלו נדה סופרת ששה והוא עכ"ל. ויש ללמוד כל דבריו מברייתות. תחלה הא דפי' אפי' ראתה ששה ימים מונה אחד והן. תניא כוותי' בת"כ גבי בועל נדה יטמא שבעת ימים. שיספור שבעה לביאה אחרונה והלא דין הוא מיטמא במת ומיטמא בנדה. מה מצינו כשהוא מטמא במת אינו סופר שבעה אלא לטומא' אחרונה אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה אחרונה. או כלך לדרך זו היא מיטמא ומטמא את בועלה מה היא אינה סופרת שבעה אלא לראי' ראשונה אף כשהוא מיטמא בנדה לא יספור שבעה אלא לביאה ראשונה. הרי לך להדיא דנדה אפי' ראתה כל ששה אינה מונה אלא מראי' ראשונה. ותניא נמי הכי ס"פ בא סימן (חמשה) [ששה] ימים טמאין וששה ימים טהורין. משמשת חמשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם. שבעה ימים טמאים ושבעה ימים טהורין. משמשת רביע ימיה מתוך עשרים ושמנה ימים. למדנו מברייתא זאת דמראי' ראשונה היא מונה. ובפרק תינוקת גמ' הזב והזבה שבדקו אמר רב ששת א"ר ירמי' בר אבא אמר רב נדה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרת למנין שבעה. ופריך נדה ספירה למה לי אפי' רואה אינה מונה אלא מיום ראשון. והא נמי דפי' דאם לא ראתה אלא יום ראשון תשב שבעה. תניא כוותי' בת"כ שבע' ימים תהי' בנדתה לא בזיבתה כל שבעה יכול עד שתהא רואה כל שבעה ת"ל תהי' אע"פ שאינה רואה אין לי אלא ימים לילות מנין ת"ל תהי' לרבות את הלילות. [יכול] בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל תהי' תהא הווייתן אחת. מנין שאינה טובלת מבע"י ת"ל שבעת ימים תהיה בנדתה. כל שבעה. הרי לך דאע"פ שאינה רואה אלא יום אחד טמאה כל שבעה. ותנ"ה ס"פ בא סימן יום אחד טמא ואחד טהור משמשת שמיני ולילו אלמא אע"פ שאינה רואה כל שבעה טמאה שבעה ימים. והא דפי' אם פסקה בשביעי טובלת לערב ומותרת לאו כגון שפסקה כל יום שביעי [אלא אפי' ראתה כל יום שביעי] ושעה אחת פסקה הרי זו טובלת לערב ומשמשת כדתניא ס"פ בא סימן יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו דהשתא שביעי הוה טמא ומשמשת לערב. ותניא שבעת ימים טמאים ושבעת ימים טהורים משמשת רביע ימי' פי' שאחר שבעת ימים טמאים היא משמשת. ותניא לעיל מה אלו נדה שלא הפרישה בטהרה מן המנחה ולמעלה לא תהא בחזקת טמא' ופרש"י אלמא כיון שראתה היום הוי' כל היום הזה בחזקת חוזרת ורואה עד גמר היום עכ"ל. ומשום כך צריכה בדיקה בין השמשות ואם בדקה ומצאה טהורה טובלת לערב ומשמשת. ובדיקה זאת אינה כ"א חששא דרבנן כדפי' רשב"ם דחיישינן הואיל ומעיינה פתוח דילמא התחילה לראות שעה אחת קודם ביהש"מ וראתה כל בין השמשות ולא פסקה עד שנכנסה בליל שמיני ומשמשת בעלה בועל נדה. הלכך אם לא בדקה בין השמשות מוחזקת בטומאה ואינה לא טובלת ולא משמשת עד למחר מיהו אפי' טומאת ספק ליכא וטהרות נוגעין בה דאינה [אלא] חששא דרבנן עכ"ל. הרי למדתי דאפי' ראתה בשביעי ולא בדקה סמוך לביה"ש בחזקת טהרה היא וטובלת ומשמשת אלא שרבנן החמירו הואיל ומעיינה פתוח והצריכוה בדיקה (ותניא) [ותנן] בהדיא פ' תינוקת נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאתה טהורה [וכו' עד ר' יהודה אומר וכו'] ה"ז בחזקת טמאה. משמע אבל אם ביהשמ"ש הפרישה ה"ז בחזקת טהורה אע"פ שבדק' שחרית ומצאתה טמאה. ובדיקה זו אינה כ"א דרבנן. ושלש מחלוקת בבדיקה. לת"ק שביעי הוא דמטהרתה ובדיקת שחרית אפי' לשני לא. לר' יהודה אפי' בדיקת שחרית לא מטהרתה עד שתפריש בין השמשות. ולרבנן בתראי אפי' בשני. ודוקא בשני. אבל ראשון לא משום דההוא יומא נפתח ואינו נסתם בו ביום ולא חשיבה הפסקה. ומוכח בגמ' בברייתא דלר' אפי' ביום ראשון מהני' בדיקה. אבל הא דפי' ואם לא פסקה כל שבעה הרי הטילה התורה עלי' י"א יום שבין נדה לנדה. דמשמע מלשונו דוקא שלא פסקה אבל אם פסקה אין נוהגין בה י"א יום הא ליתא אלא ל"ש פסקה ביום שביעי ל"ש לא פסקה משמיני מתחילין י"א יום. ואם ראתה יום אחד שומרת השני. וכן אם ראתה שלשה ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וצריכה לספור שבעה נקיים. וראי' לדבר דתניא בס"פ בא סימן יום אחד טמא ויום אחד טהור משמשת שמיני ולילו. וארבע לילות מתוך שמנה עשר. והיינו שהיתה טמאה בשביעי ולא פסקה ומשמשת ארבע לילות מפני שצריכה לשמור יום כנגד יום. והדר תני שני ימים טמאים ושני ימים טהורים משמשת שמיני ושנים עשר ששה עשר ועשרים דהיינו פסקה בשביעי ומשמשת שמיני ושנים עשר ואחד [עשר] אע"פ שהוא טהור אינה משמשת מפני ששומרת אותו לתשיעי ועשירי. הרי למדנו מזאת הברייתא דל"ש פסקה בשביעי ול"ש לא פסקה נוהגת י"א יום. ול"ש שראתה שלשה ימים רצופין סמוך לנדתה ול"ש [סוף] ימי זיבתה ול"ש תוך ימי זיבתה לעולם היא זבה וצריכה שבעה נקיים כדתניא בתורת כהנים דמייתי לה ס"פ תנוקת יכול הרואה שלשה תחלה תהא זבה. ומה אני מקיים אשה כי תהי' זבה ברואה יום אחד אבל רואה ג' ימים בתחלה תהא זבה ת"ל על נדתה אחר נדתה היא מטמאה. ואינה מטמאת בתחלה אין לי אלא סמוך לנדתה מופלג מנדתה מנין ת"ל או כי תזוב. אין לי אלא מופלג מנדתה יום אחד. שנים שלשה ארבעה חמשה. ששה שבעה שמנה תשעה עשרה מנין מה מצינו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה אף אני מרבה את כל אלו שהן כשרין לספירה וכשרין לזיבה מנין לרבות את אחד עשר ת"ל בלא עת נדתה או יכול שאני מרבה את שנים עשר. אמרת לאו ומה ראית לרבות את אחד עשר ולהוציא את שנים עשר אחר שריבה הכתוב ומיעט מרבה אני את אחד עשר שהוא בספירת בלא עת נדתה ומוצא אני את שנים עשר שאינה בספירת בלא עת נדתה אין לי אלא הרואה שלשה שהיא זבה מנין לרואה שתים שהיא זבה ת"ל ימי זובה בימי נדתה מנין לרוא' יום אחד שהיא זבה ת"ל כל ימי זובה. מנין שהיא משמרת להם יום אחד ת"ל טמא יהי' יכול כשם שהי' משמרת אחד לאחד כך תשמור שנים לשנים. ודין הוא מה אם הזב שאינו סופר אחד לאחד סופר שבעה לשנים זבה שהיא סופרת אחד לאחד אינו דין שתספור שנים לשנים ת"ל יהי' לה אין לה אלא יום אחד. כך שנוי' בת"כ וקצת היא משונה בגמרא דידן. והיכא שראתה שביעי שמיני תשיעי אינה זבה להצריכה שבעה נקיים אלא שומרת עשירי דיה. וראי' לדבר ס"פ בא סימן ג' ימים טמאין וג' ימים טהורין. משמשת שני ימים ושוב אינה משמשת לעולם. פי' הואיל שדרכה לראות שלשה ולשפות שלשה נמצא ששפתה רביעי חמישי וששי. שביעי שמיני תשיעי ראתה שומרת עשירי ומשמשת אחד עשר ושנים עשר ושוב רואה שלשה עשר וארבע עשר וחמשה עשר והוי' זבה גדולה ואינו משמשת לעולם. כי צריכה שבעה נקיים וזאת לא יעברו עליה לעולם ז' נקיים כי כל שעה רואה שלשה ושופעת שלשה למדנו משם ששביעי אינו מצטרף בהדי שמיני ותשיעי לעשותה זבה. ופי' רשב"ם ס"פ תינוקת גבי אחד עשר יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני בין סוף נדה לתחלת נדה משכלו שבעה ימי נדה אינו חוזרת להיות נדה לישב לראי' אחת ששה והוא עד שיכלו אחד עשר יום ואי חזיא בתוך י"א ימים ג' ימים לא הוי תחלת נדה לעולם עד שתספור שבעה ימים רצופים ואם ראתה בשביעי סותרת את הכל וחוזרת ומונה ז' ימים נקיים וכן לעולם לא הוי' תחלת נדה עד שתשב ז' ימים נקיים בלא שום סתירה עכ"ל. וכדבריו כן מוכח ס"פ בנות כותים גמרא וכמה היא קשוי' האמר לוי אין הולד מטהר אלא ימים הראוים להיות זבה ורב אמר אפי' לספירת זבה אמר רב אדא בר אהבה ולטעמי' דרב אפי' ימים הראוין לספי' סתירת זיבתה פי' כיון דאמר רב דהנך ימים דשייכי בתר זיבה טהרינהו רחמנא לענין קושי אף ימים הראוין לספירת : מתרמיא לה טבילת מצוה ושריא לה ואתא לאייתינהו ד' אמות ברה"ר הרי לך להדיא דטבילה בזמנה מצוה והלכה כסתם מתניתין. ונמצא בתשובות הגאונים אתתא דראתה נדה ושכיב לה שכיבא בתר הכי ואתרמי לה טבילה בתוך ז' טובלת כדרכה ואינה חוששת. אבל לשמש עם בעלה אסורה עד משלם יומי אבילות וביום שמיני טובלת במים ומותרת לבעלה ולא שמיני דבתר נקיים אלא שמיני דאבילות דלא עדיפי ז' ימי אבילות מיום הכיפורים וט"ב. דתניא לגבי יוה"כ וט"ב כל חייבי טבילות [טובלין] כדרכן בין ביוה"כ בין בט"ב. וכן נמי לענין כיבוס וחילוף דלא עדיף אבל ממועד דתנן ואלו מכבסין במועד. וכן פי' רב היי גאון זצ"ל. מיהו י"א דבט"ב אסור לטבול דאמר פ"ב דביצה בירוש' עלה דההיא כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בט"ב בין ביו"כ ר' חנינא סגן הכהנים אומר כדי הוא בית אלקינו שיאבדו עליו הכהנים טבילה פ"א בשנה. ופסיק התם כר' חנינא ורוצים לומר דה"ה לנדה שאסור' לטבול בט"ב. וי"א דוקא כהנים אסורים לטבול בט' באב שהיו עובדי עבודה אבל נדה שריא. וכמו רבי שהי' רוחץ בי"ז בתמוז ומסתבר להחמי'. ומה שפסק רשב"ם דאשה בזמה"ז לא תטבול בשמיני משום סרך בתה דאתיא לטבול בשביעי ובאה (משום) [לידי] ספק. ע"ז הקשה מורי רבינו אבי העזרי דאי איתא דאף לאחר חומרא דר' זירא שייכא הך גזירה א"כ כי א"ל רב אחא ברי' דרבא מכדי האידנא כלהו ספק זיבות נינהו לטבול ביממא דשבעה אמאי לא אהדר לי' משום סרך בתה דאתיא למטבל בששי דאף רב הדר בי' לגבי ר' יוחנן דאמר רב חייא בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה אינה טובלת אלא בלילה מפני סרך בתה. ולא הוה צריך לומר משום דר' שמעון. ופי' הלכה למעשה דבזמן הזה ליכא למיחש לסרך בתה דהואיל ואצרכוה רבנן שבעה נקיים כר' זירא אית לי' הכירא ומותרת לטבול בשמיני לכתחלה ולא חיישי' דילמא אתי' לטבול בשביעי. והא דאתקין רב אידי בר אבין בנרש בשמיני משום אונסא דאריותא דמשמע אי לאו אונסא הוה אסור בשמיני. היינו שבימיו לא פשטא חומרא דר' זירא כדאמ' לעיל היכא דאחמור אחמור והיכא דלא אחמור לא אחמור. ולא נהירא לי דהא דפריך אמאי לא תירץ דגזרינן שביעי אטו ששי (הא) דניחא לי' שביעי אטו שביעי עצמו דגזרי' טבילת שביעי אטו שמא תראה בשביעי. ותו דבשלמא אי גזרי' שמיני אטו שביעי כדפי' רשב"ם דמקצת היום בכולו וכשספרה מקצת שביעי כבר חזיא לטבילה מדאורייתא ואי טבלה בשמיני אתיא נמי למטבל בשביעי והשתא דתיקון טבילה בלילה ליכא למטעי ומתשיעי לשביעי נמי דכיון דכ"כ רחוק ליכא למטעי. אבל אי הוה גזרי' שביעי אטו ששי הא לאו גזירה היא (היכי) דתטעי מתשיעי שהיא עת טבילתה אטו ששי שהוא תוך ימי ספירתה דאלת"ה קודם חומרא דר"ז האיך נשים טובלות במוצאי שביעי ליגזר אטו מוצאי ששי. ותו הלא בימי רבא כבר פשטה חומרא דר"ז כדא"ל רב אחא ברי' דרבא לרבא מכדי האידנא כלהו ספק זבות שוינהו כו' ש"מ שכבר נהגו כחומרא דר"ז בעירו של רבא ואפ"ה אמר בסמוך רבא שרא במחוזא למטבל ביממא דתמניא משום אכילאי משמע אי לא משום אכולאי הוה אסור למיטבל בתמניא הלכך אין נראה בעיני כלל להתיר לטבול בשמיני אם לא מפני האונס כדפי' רשב"ם ומצותה לטבול בליל שמיני לאחר שהחשיך. ופי' ר"ת דאין להחמיר כל כך רק שאחר שתשוב לביתה יהי' לילה דתו ליכא למיחש שמא תבא לידי ספק דהואיל שהבת רואה את אמה שטובלת סמוך לחשיכה מרגשת ויודעת וליכא למיחש שמא תטבול מבע"י הבת שלא ראתה את אמה. ותמי' בעיני האיך התקינו לנשים בזמה"ז שהן ספק זבות שהן טובלות לכתחלה בלילה והא תניא בת"כ גבי זבה מנין שהיא טובלת מבע"י ת"ל והביאה אל הכהן אל פתח אוהל מועד כיצד היא מביאה אותם אל פתח אוהל מועד. אלא א"כ היתה מעורבת שמש. מלמד שטובלת מבע"י. ותניא ומייתי לה בפרק כל כתבי הקודש הזב והזבה והמצורע והמצורעת ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה בעל קרי טובל והולך כל היום כולו. ופ"ק דיומא כל חייבי טבילות טבילתן ביום נדה ויולדת טבילתן בלילה. ותו אמר בסמוך תני ר' חייא הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טבילתן ביום. נדה ויולדת טבילתן בלילה ובהלכה דטועה מוכח (דאע"פ) דאפי' בדיעבד אם טבלה בלילה דאין טבילתה טבילה. דפריך התם סוף שבוע קמא נטבלא פי' שהרי כבר ספרה שבעה נקיים ונטבלה ביום שביעי. ומשני חד בשבוע לא קא מיירי פי' אין ה"נ שטובלת אלא שאינה מונה אותה בכלל ל"ה טבילות. משום דבשבוע חדא לא קא מיירי. הא למדת שאע"פ שכבר טבלה אמש חוזרת וטובלת למחר ביום. ונראה בעיני דסמכי' אמתני' דתנן בפ' תנוקת הרואה יום אחד עשר וטבלה לערב ושמשה. ב"ש מטמאין משבב ומושב וחייבין בקרבן וב"ה פוטרין מן הקרבן. ופי' רשב"ם דבהא פליגי דב"ש סברי דאחד עשר בעי שימור [וב"ה סברי לא בעי שימור]. הלכך הואיל וטבלה עד שלא ספרה מקצת שביעי לא עלתה לה טבילה. ופטורה מן הקרבן. אבל מטמא משכב ומושב מדרבנן. הא למדת שזבה שטבלה עלתה לה טבילה. וההיא הלכה דטועה. שמא ה"ט דלא עלתה לה טבילת לילה משום שאע"פ שמנתה מקצת ליל שביעי אכתי קיימא תוך ימי ספירה עד שתספור מקצת יום שביעי. ודוחק הוא. מיהו לבי מגמגם דנראה בעיני דאינה ראיה ההיא דתינוקת למנהג שלנו דהתם בזבה קטנה עסקינן. וזבה קטנה לאו בת קרבן היא. והא דאמר זבה טובלת ביום היינו מהבאת קרבנותי' לעזרה ילפי' לה בת"כ. כדפריש' דלא כתי' קרבן אלא בזבה גדולה לאחר שכפרה שבעה נקיים. ותו דאם זבה קטנה טעונה קרבן. א"כ ה"ל למתניי' פ"ק דמגילה אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא שזו סופרת ז' נקיים וזו סופרת יום אחד הא לענין קרבן זה וזה שוין. כדתנן אין בין זב הרואה שתי ראיות לזב שרואה שלש אלא קרבן. ואמר בגמ' הא לענין משכב ומושב וספי' שבעה זה וזה שוין. ותו דהכא מתני' מי קתני וטובלת לערב. שטבלה קתני. ומצינו למימר דאפי' לב"ה בדעבד דוקא מהני לה טבילה. אבל לכתחלה לא תטבול אפי' זבה קטנה אלא ביום: ואשה שטבלה צריכה ליזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה שלא תשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילתה כדאמר פ"ק דשבת אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין ופי' רש"י בו ביום של טבילה וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין פי' אפי' שלא ביום טבילה. והא ליכא למימר דלא גזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין אלא דוקא בטובל לאכול בתרומה אבל בנדה לבעלה לא גזרו דההוא טעמא דגזרו בתרומה שייך נמי בנדה לבעלה דאמר לקמן מ"ט גזרו בהו רבנן אמר רב ביבי בר אביי אמר רב (אשי) [אסי] בתחלה היו טובלין במי מערות המכונסין שיש בהן ארבעים סאה והיו נותנין עליהן ג' לוגין מים שאובין התחילו ועשאו' קבע וגזרו עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין [וכו']. א"כ ה"ט שייך נמי בנדה והאיך היו מניחין מלגזור בנדה זו גזירה עצמה. ותו אי בנדה לא גזרו א"כ יאמרו כמו שבנדה אינם טמאים הוא הדין לתרומה ותו דק"ו הוא אם לאיסור מיתה חשו. דבהן טמא האוכל בתרומה במיתה. כדתניא פ' אלו הן הנשרפין לאיסור כרת לא כש"כ דנדה לבעלה בלא טבילה בכרת היא כההיא פ"ק דשחיטת חולין דאתמר נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהורה וא"ל רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה כו' איסור כרת התרת איסור מיתה מבעי'. ופרש"י דברת חמור ממיתה דימיו נכרתין וזרעו נכרת כדכתי' ערירים יהיו ואע"ג דבבועל נדה לא כתיב ערירים מ"מ הוקשו כל עריות בהיקש דר' יונה פרק הבא על יבמתו הלכך מסתבר דאפי' בנדה גזרו וצריכה ליזהר שלא ליכנס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא לשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין או יותר שלא הוזכרו שלשת לוגין אלא לומר שעל פחות מכאן לא גזרו (או) על שלשת לוגין ויותר מג' לוגין גזרו. וא"ת א"כ לא משכחת לכל נשים דהואיל שפירשנו שגזירה זו גם לענין נדה א"כ שום אשה לא תרחוץ כ"א בימי נדתה דהא גזרו על כל טהור שנפלו על ראשו ורובו ג' לוגין מים שאובין. וכשרוחצת הרי נפלו על ראשה ג' לוגין מים שאובין ואסורה לבעלה. דא לאו שאילה דכשגזרו על טהור שנפלו עליו ג' לוגין מים שאובין עשו אותו כטמא שרץ וכטמא נבילה. וכן האשה שנפלו עלי' הרי היא כטמא שרץ ומותרת לבעלה שלא עשו אותה בעבור כך אלא טמאה בעלמא. ותו דאפילו את"ל שעשאוה בנדה בכך ה"מ דרך נפילה אבל דרך ביאה ודרך רחיצה לא כדפי' ריב"א דלא גזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין דאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואי גזרו נמי על הטהור שבא ראשו ורובו במים שאובין לא הי' יכול שום אדם לרחוץ. ותדע שלא גזרו כ"א דוקא דרך נפילה אבל דרך נתינה לא שאם תאמר דרך נתינה נמי גזרו א"כ תמה על עצמך האיך תשעת קבין מטהרין בעל קרי את הטהור מטמאין את הטמא מטהרין. והא טעות הוא לומר שג' לוגין מטמאין ויותר מג' מטהרין דמסתמא על יותר נמי גזרו. ותשעת קבין לבעל קרי אמר פ' מי שמתו בברכות בפ"ק החולה שנתנו עליו תשעת קבין מים וטהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובין טהור לעצמו אבל להוציא את הרבים ידי חובתם עד שיבוא בארבעים סאה של מים חיים ר' יהודה אומר ארבעים סאה מ"מ. ולמדנו משם שתשעת קבין לבע"ק בנתינה מטהרין. ולמרנו משם ששלשת לוגין מים שאובין שנפלו על ראשו ורובו גזרו אף על החולה כדתני שטהור לעצמו ואינו מוציא את אחרים עד שיטהר בארבעים סאה ש"מ שלא לתרומה בלבד גזרו. ומורי רבינו אבי העזרי כתב בתשובה אחת דע כי רבינו שכ"ט החמיר וכתב בתוספותיו על מי שנכנס ראשו ורובו במים שאובין אחר טבילתו דלא עלתה לו טבילה. ואני כתבתי בחבורי להיתר כמו שכתבת דבעלה חולין הוא כדאיתא פרק השוחט מכלל לכתחלה טוב ליזהר עד כאן לשונו. ושוב שלחתי להרב ר' ישעי' מטרני וזה אשר השיב לי. ומאי דכתב מר שהורית הלכה למעשה על אשה שטבלה שצריכה ליזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא לשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילתה כדאמר פ"ק דשבת ואלו פוסלין את התרומה כו' ואמרת שכמו שגזרו בתרומה ה"נ שייך למגזר בנדה לבעלה. אינו נראה בעיני כלל דדוקא לתרומה גזור רבנן משום מעלת התרומה אבל בחולין [לא גזרו דהא דכי תנן ואלו פוסלין את התרומה דוקא תרומה פוסלין אבל בחולין] אינם מטמאין אם נגעו בחולין וחזרו אותן החולין ונגעו בקדשים טהורין הן. ולא אמרי' נטמאו החולין ויחזרו ויטמאו את הקדשי' ואע"ג דאיכא נמי למגזר בחולין שמא יאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין אפ"ה ל"ג כולי דאי אלא בתרומה אבל בחולין לא וטהורין החולין שנגעו בהן אפי' לקדשים וכן ה"נ נדה לבעלה דבעלה חולין הוא ולא גזרו בי' האי גזירה כ"א בתרומ' לחודי' וכמו שבזה חמורה תרומה מחולין ה"ה נמי לענין טבילה. כדאמר פ' אין דורשין נפק דק ואשכח דתניא טבל ולא הוחזק מותר בחולין ואסור במעשר וכש"כ שאסור בתרומה. ומשום הכי אמר בפ' השוחט נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה. ור' יוחנן אמר אף לביתה נמי לא טהורה. פי' דקא סבר ר' יוחנן חולין נמי בעי כוונה אמר לי' רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומ' השתא לאיסור כרת התרת איסור מיתה מבעי'. א"ל בעלה הוא וחולין לא בעי כוונה. פי' אע"ג דקים לי' לרבא התרומה בעי כוונה כדתנן פ' אין דורשין אפ"ה סבר למימר מגו דעולה טבילה זו לבעלה דהוה איסור כרת. תעלה נמי בתרומה דהוי איסור מיתה. ומתני' כגון שלא היתה נדה שטביל' זו אינה מהני כ"א לתרומ' בלבד התם תנן דאינה עולה לתרומ' בלא כוונה. אבל אם היתה נדה מגו דמהניא טבילה זו לבעלה דהוה איסור חמור מהניא נמי לתרומ' דהוה איסור קל ואפ"ה אהדר לי' רב נחמן בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כוונה. פי' דלאו בתר איסור חמור ואיסור קל אזלינן אלא בתרומ' עבוד רבנן מעלה אבל בחולין לא. ואפי' רבא דסבר למדרש ק"ו לא עלה בלבו אלא להקל גם בתרומ' שכמו שעלתה טבילה לבעל' תעלה נמי לתרומ'. אבל לאסור שנאמר אם לתרומ' שהי' איסור קל אסרו כש"כ לבעלה שהוא איסור חמור לא עלה על דעתו. הלא מה שהחמירו בתרומ' דוקא בתרומ' החמירו ולא בחולין. הלכך מה שגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובין דוקא לגבי תרומ' אבל לחולין לא ומשו"ה תנן בשלהי זבין ואלו פוסלין את התרומ' כו' ודוקא תרומה פוסל הבא ראשו ורובו במים שאובין אבל חולין לא מטמאו וקדשים הנוגעין בהן טהורין וה"ה נדה לבעלה ולא אמרי' ק"ו לאיסור קל גזור לאיסור חמור לא כש"כ שכן הדין נותן גבי תרומה עבוד מעלה וגזור בי' טומאה אבל לגבי חולין לא ואף רבא מודה בזה דדוקא להקל על התרומה עלתה על דעתו לדרוש ק"ו ולא החמיר על החולין. כ"ש רב נחמן יש להקל ולא דרש ק"ו אלא סבר בעלה חולין הוא אע"פ שהו' חמור אם הקילו בו לענין טבילה לא הקילו לענין תרומה. ישעי' בי רבנא מל"י ז"ל. ואע"פ שרבותי השיבו לי כך. נראה בעיני הלכה למעשה כאשר כתבתי יצחק בר משה המחבר נב"ה: פ"ב דחולין אתמר נדה שנאנסה וטבלה אמר רב טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהורה. פי' רבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דאע"ג דקיי"ל פ"ק דביצה דרב ור"י הלכה כר' יוחנן הכא הלכה כרב חדא דמתני' גל שנתלש אתיא כוותי'. ואע"ג דר' יוחנן מוקי לה ביושב ומצפה הנהו שנויי דחיקי נינהו ולא סמכי' עלייהו ועוד מתני' דפירות שנפלו לתוך המים אתיא כרב והוא מתני' במכשירין פ"ב. ותניא טבל ולא הוחזק מותר לחולין דהיינו כרב. וסתם לן תנא כרב דלא בעינן כוונה לשחיטה ור' יוחנן שינויא קא משני. הלכך מסתבר דהלכה כרב וכן פי' ר"ח דהלכה כרב דכיון דתניא סתמ' כוותי' דרב ש"מ הלכתא כוותי'. ותו מדרב פפא מפרש אליבא דרב לטעמא דרב נחמן ולטעמייהו דרבנן ש"מ דהלכתא כוותי' דרב. ואחרי שפירשנו דהלכתא כרב מעתה הא דקתני בגל שנתלש וכן ארבעים סאה שנפל על האדם ועל הכלים טהורים אית לן למימר דקתני אדם דומיא דכלים מה כלים דלא מכווני אף אדם דלא מכוין וש"מ דא"צ כוונה בטבילה. ואמר לקמן היכי דמי נדה שנאנסה וטבלה אילימא דאנסה חבירתה ואטבלה כוונה דחברתה כוונה מעלי' היא ובתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש להם פקחות מתקנות אותן ואוכלות אמר (רבינא) [רב פפא] לר' נתן שנפלה מן הגשר לרבנן שירדה להקר. וכבר פסקנו הלכה כר' נתן בפ"ק דחולין כדאי' בגמ' וכולן ששחטו כו' הוא תני לה והוא אמר לה הלכה כר' נתן:
390
שצ״אפרשה אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' ושלשים יום ושלשת ימים [תשב] בדמי טהרה וגו' ואם נקבה תלד וטמא' שבועים כנדתה וגו'. פרק תינוקת בההיא דאדברי' [רבא] לרב שמואל (מר) ודרש קשתה שנים ולשלישי הפילה. פסק רשב"ם זצ"ל דאנו בזמה"ז מחמרינן עלן ומחזקינן כל היולדות בין מפילות בין יולדות ולד קיימא כיולדות בזוב דילמא ראתה דם משהו בשופי קודם לידה ובו נעשי' זבה כר' זירא והלכך אין האשה טהורה לבעלה אפי' בימי נידתה עד שתפסוק שבע' נקיים חוששין שמא ילדה בזוב וטועה היא. לפיכך האשה בזמה"ז לאחר שעברו ז' ימי טומאה לזכר וי"ד ימי טומאה לנקיבה אם פסקה ז' נקיים מותרת לבעלה שאר ימים עד מלאות מ' לזכר ושמנים לנקבה ואע"פ שראתה דם קראו הכתוב דם טוהר. וכן נמי אם פסקה ז' נקיים והם הם שבעת ימי טומאה לזכר או י"ד ימי טומאה לנקבה ולא ראתה בשבעה מהן רצופין דם. טובל' בליל חמשה עשר לנקבה ובליל שמיני לזכר וטהורה היא לבעלה כל ימי טוהר של זכר שהן שלשים יום ושלשת ימים וכל ימי טוהר של נקבה שהן ששים יום וששת ימים שכך שנו חכמי' ימי לידתה שאינה רואה בהם עולין לה לספירת זיבתה. וכן אם פסקה שני ימים או שלשה מסוף שבעת ימי טומאה של נקבה מוספת עליהם שאר ימים הנקיים מימי טהרתה והיא מותרת לבעלה שאר הימים. וכן הלכה דהא רבא סבירא לי' כי ההיא מתניתא דקתני ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה כדאמר פ' בנות כותים ופסק בשאילתות דרב אחאי גאון הלכתא כרבא דבכל דוכתא אביי ורבא הלכה כרבא חוץ מיע"ל קג"ם עכ"ל. הרי לך להדיא שפסק בזמה"ז אשה יולדת מותרת לבעלה לאחר שהפסיקה ז' נקיים לזכר כדינו ולנקבה כדינה הכל כמו שפי'. וכן פי' רב סעדי' גאון זצ"ל בספרו שעשה המתחיל אספנרית וז"ל וכשאמרו חכמים אשה מותרת אחר שבעה לזכר וי"ד לנקבה דברים הללו בשנים הראשונים בימי אבותינו הקדמונים והנבונים שאף נשיהם ואימותיהם היו בקיאים בבל דקדוקי התורה וחוקיה אבל בזמה"ז אין האשה טהור' לבעלה בימי טוהר עד שתשב ז' ימים. וחוששין שמא ילדה בזוב וטועה היא לפיכך האשה בזמה"ז לאחר ז' ימי טומאת' וי"ד לנקבה אם פסקה ז' נקיים מותרת לבעלה שאר הימים עד מלאות מ' לזכר ושמנים לנקבה ואע"פ שרואה דם הכתוב קוראו דם טוהר וכן נמי אם פסקה ז' נקיים והן הן ימי טומאת' ז' של זכר וי"ד של נקבה ולא ראתה בהם דם טהורה היא לבעלה כל ימי טוהר של זכר שהם ל"ג וכל ימי טוהר של נקבה שהם ס"ו שכך שנו חכמים ימי לידה שאינה רואה בהם עולין לה לספירת זיבה. וכן נמי אם פסקה מן הדם שני ימים או שלשה מסוף ז' של זכר או י"ד של נקבה מוספת עליהם שאר הימים הנקיים והיא מותרת לבעלה שאר הימים וכן הלכה למעשה בימינו שאין לסור ממנה ימין ושמאל. וכבר הי' מעשה באשת ר' אליהו שראתה אשתו בימי טוהר שלה לאחר שטבלה מלידתה. ושאל את ר' חיים זצ"ל הלכה למעשה והשיבו שהם טוהר טהור לגמרי ומותרת לבעלה ועשה מעשה כדבריו. וגם הרב ר' יצחק זצ"ל שאל את ר"ת הלכה למעשה והשיבו שדם טוהר טהור לגמרי ומותר' לבעלה עד מלאות ימי טהרתה ועשה מעשה על פיו. אבל רבינו יצחק אלפס זצ"ל פי' דהא דא"ר זירא בנות ישראל החמירו על עצמן שאפי' רואו' טפת דם כחרדל יושבת עליו שבעה ימים נקיים דהיינו בימי דם טוהר. ונראה דהיינו טעמי' דאל"כ מאי קמ"ל (דתניא) [תנינא] דדם הנדה מטמא בכל שהוא מיהו כבר פירשתי לעיל דקמ"ל שאע"פ שא"א לחלקה לטיפה לשלש ראיות אעפ"כ מחמירות על עצמן וסופרת ז' נקיים. וזה לשון הלכות גדולות נשי דהאידנא ספק זבות נינהו ונדה דאורייתא לית לן ויולדת נמי יולדת בזוב היא קיי"ל דכל היולדות יולדות בזוב עד דפסקה שבעה נקיים אסורה אע"ג דעיילה לה בימי טהרה במה יומי א"נ שלימו לה כל ימי טהרה ולא פסקה ז' נקיים אסורה דהא זכה היא אבל ודאי פסקה לה ז' נקיים טבלה ומשתרייא ואי חזייא דם בימי טהרתה כולי' דם טוהר היא עד מ' לזכר ופ' לנקבה והיכא דלא חזייא בתוך ימי לידתה עולין לה לספירת זיבתה ע"כ ה"ג. וכה"ג אחרים דאיתי כתוב והיכא דלא חזייא בתוך ימי לידתה עולין לה לזיבתה וקיי"ל כר' יהודה דאמר דיה חדשה. הרי פירשנו שרשב"ם ורבינו סעדי' גאון זצ"ל והלכות גדולות כלהו סבירא להו דימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה וס"פ בא סימן אסיקנא דימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה. וס"פ בנות כותים תניא ר' מרינוס. אומר אין לידה סותרת בזיבה אבעיא להו מהו שתעלה אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה ורבא אמר אינה סותרת ועולה. וכתב רש"י זצ"ל בתשובה אבעיא להו מהו שתעלה הך בעיא לר' מרינוס הוא דקא מבעיא ליה מאי קאמר ולאו תלמודא באפי נפשיה קא בעי לה דאלו לקמן בפ' בא סימן בעיא ימי לידתה שאינה רואה בהן מהו שיעלו לספירת שבעה ואין שיטת התלמוד לשאול בעיא שתי פעמים בגמרא [אלא אליבא דר' מרינוס בעי מהו שתעלה דמדנקט אין לידה סותרת ולא קאמר נמי דעולה שמע מינה דהכי] (והכי) אית ליה או דילמא הא בהא תליא כיון דאינה סותרת ע"כ עולה דאם כן לא מניא רצופין ורחמנא אמר אחר אחר לכולן. אביי אמר אינה סותרת דוקא קאמר ואינה עולה. ימי לידתה אפילו אינה רואה בהן אין משלימין לספירתה אלא משלמת לאחר שבועיים ולית ליה לר' מרינוס הא דתני' לקמן ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לה דכי הדרא ומשלמא אחר שבועים אחר אחר הוא כדמפרש אביי לקמן וה"מ דלא חזיא דם בהד' לידה אבל חזיא דם לאו אחר אחר הוא ואע"ג דלאו טומאת זיבה הוא מ"מ נקיים מדם בעינן והאי דם הוא דפסיק לה וסתרה דהא אפילו דם טוהר סותר כדאמרן לעיל לרב דאמר מעיין אחד הוא וכש"כ דם לידה דימי טומאתה וטעמ' משום דגורם טומאה מקרי שפיר. (הכא) [רבא] אמר אינה סותרת ועולה וימי לידתה שאינה רואה בהן משלמת בהן נקיים של זיבתה ואינה צריכה לספור נקיי' (יותר) [אחר] שבועים אמר רבא מנא אמינא לה דכל דאית לי' אינה מותר' אית לי' עולה דתניא ואחר תטהר כו'. ע"כ ר' מרינוס לא פליג אקרא. וכן אח"כ דמייתי ראיה מקרא דוטהרה מזובה. ע"כ ר' מרינוס לא פליג אקרא. ואביי מייתי לקמן כסמוך מנא אמינא לה דאיכא תנא דפליג אברייתא דבא סימן דסברה עולין וכיון דאשכחן תנא דפליג עליה איכא למימר דר' מרינוס (סתמא) [כותיה] סבר מדלא קאמר בהדיא דעולה וה"ה דהוה מצי לאייתויי ההיא דיצאה מלאה ובאת ריקנית דלעיל דאית ליה דאין עולין אלא דאי הוה מייתי לה הוה מוקי לה רבא נמי כר' אלעזר כדמשני לקמן בשמעתין על ברייתא אחריתי ע"כ לשון התשובה. והשתא לפירושו בין אביי ובין רבא תרווייהו מצו סברי כדמסקנא דס"פ בא סימן דעולין ואליביה דר' מרינוס הוא דפליגי. וקשה לפירושו היכי דייק מנא אמינא לה מזוכה ולא מלידתה דעולין דאקרא לא פליג ר' מרינוס. הא ע"כ ר' אליעזר פליג דאמר מסתר נמי סתרי דכש"כ דאינה עולה וכדמשני רבא גופא לקמן. וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך ובכמה דוכתי בתלמוד כי האי גונא. וא"ת האיך מתוקמא ההיא דיצאה מליאה דהמפלת כר' אליעזר הא מוקמי' לה התם כר"ע דבעי ספורין בפנינו ור' אליעזר פליג עליה לעיל פ"ק ולקמן פ' בתרא וי"ל דאתיא כוותיה בחדא. אמנם ר"ת פי' דהלכתא כאביי דאמר אין עולין ומדקדק מהלכה דטועה דקאמר ש"מ תלת ולא קאמר ש"מ אין עולין לאפוקי מברייתא דס"פ בא סימן. דהלכה דטועה סוברת דאין עולין אלא אינו מונה אלא דברים של חידוש ר"ע היא ר' ישמעאל היא טבילה בזמנה מצוה אבל דא פשיטא לן דאין עולין. עוד אומר ר"ת דמאן דסבר עולין היינו רב הונא בריה דרב יהושע דמסיק הכי אבל ר"פ דחי לה התם ולא קבל תשובתו של רב הונא. ותדע דלא הדר ביה אלא סובר באביי דאמר אין עולין מדפריך בסוף סוגיין דבנות כותים וכי דנין אפשר משאי אפשר ומשני ר' אליעזר היא ורב פפא אמר על כרחך הקישו הכתוב ולמה ליה לר"פ למימר הכי הא בלא"ה אומר רבא כר' אליעזר משמע דר"פ לטעמיה דסבר אין עולין. ועוד אומר ר"ת דהיינו למ"ד של יע"ל קג"ם ולא כמו שפי' ר"ש זצ"ל דהיינו ההיא דלחי העומד מאליו בעירובין והביא ראיה מהלכות נדה דרב סעדיה גאון הכתובות אחר סידור ברכות דר"ס גאון המתחיל אספנרית. שכתב יולדת צריכה ז' נקיים שאם פסק הדם לאחר שבוע של זכר ושבועים של נקבה צריכה ז' נקיים וצריכה ליבון ואסיפה מכלל דתוך שבוע או שבועים אין עולין לה ז' נקיים. ומיהו באותו ספר עצמו כדברי חיבור הטומאה והטהרה שחיבר ר"ס כתב דלא כדברי ר"ת כדפריש' לעיל ובהדיא חולק על ר"ת. ומה שמדקדק ר"ת דלא קאמר בהלכ' הטוע' ש"מ אין עולין יש לפרש דלא חשיב אלא הנהו תלת דקאמ' (ר"ש) [ר' ישמעאל] היא ר"ע היא וטבילה בזמנה מצו' לאפוקי מדר' יוסי בר' יהודה. אבל בהא דאין עולין לא הוה מצי למימר ש"מ ר"א היא דאמר אין עולין דהא לאביי אתיא אפילו למ"ד דפליג אר"א דאמר מסתר נמי סתרא כדאמר אביי סוף בנות כותים דלר' מרינוס דאמר אינה סותרת אין עולין. וקצת הי' נראה הלכ' כאביי מהני אמוראי דלקמן פ' יוצא דופן גבי פולטת ש"ז דרוא' היא וסותרת יום אחר והיינו כאביי דאמר שלא תהא מפסקת טומאת זיבה. מיהו יש לומר דרבא נמי קפיד שלא תפסיק טומאת לידה שהיא טומאתה דומיא דזיבה אבל בטומאת פליטה שאינה סותרת כ"א יום אחד לא קפיד ולפ"ז מצי סביר דאמוראי דאמרי לקמן רואה הויא וסתרה כרבא ): כתוב בספר הישר דיולדת צריכה ז' נקיים בימי טוהר שלה ונאכלת (ע"ד אכלה ומחתה פיה) ואם ראתה דם קודם טבילה (אסורה) [אינה סותרת] אותה ראיה בטילה היא ותטבול בתוך ל"ג לזכר או ס"ו לנקבה וכן הלכה ע"כ לשונו. נראה שר"ל שאם עברו עליה ז' ימי טומאה דזכר או י"ד ימי טומאה דנקבה וספרה ז' נקיים ועד שלא טבלה ראתה שאותה ראיה בטילה היא וטובלת ומשמשת לערב ואינה צריכה לחזור ולספור עוד שבעה נקיים אחרים. וכבר נשאל ר"ת הלכה למעשה על כי האי גונא והשיב דבר פשוט הוא דא"צ לחזור ולספור עוד ז' נקיים אחרים דכיון דאלו טבלה אפילו הדם שראתה אח"כ טהור דדם טוהר הוא השתא נמי לא סתר ואע"ג דהיא עצמה כדם נדה דעלמא היא. וטהורה כשתטבול דהא לאו נדה היא כדמוכח כולה שמעתא דביומי וטבילה תלי רחמנא לרב דקיי"ל כוותיה דאלו דם נדה הוה לא היתה מותרת ואף הדם לא הוה טהור לאחר טבילה וכן כתב מורי אבי העזרי להתירא כדברי ר"ת והורה הלכה למעשה. ורבינו יצחק בר שמואל הביא ראיה להתירא דאמר בבנות כותים בפלוגתא דרב ולוי ת"ש יולדת בזוב שספרה ולא טבלה וראתה הלכו ב"ש לשיטתן פי' שמטמא לח ואינו מטמא יבש וב"ה לשיטתן פי' דמטמא לח ויבש בו' עד הכא ביולדת [נקבה] בזוב עסקי' דשבוע קמא פסקה ושבוע בתרא לא וסבר ימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לימי ספירתה והשתא מדברי ב"ש אליבא דלוי נשמע לב"ה אליביה דרב דהלכתא כוותיה לאו אמר לוי דב"ש סברי מעיין אחד והתורה טימאתו כל י"ד לנקיבה אפ"ה היכא שהפסיקה שבוע קמא אע"ג דחזיא כל שבוע בתרא הם טמא היא אפ"ה לא סתרה מה שמנתה בשבוע קמא א"כ לב"ה אליביה דרב דהלכתא כרב דסברי מעיין אחד ואפילו היכא שכבר ספרה לה ז' נקיים היא טמאה עד שתטבול דביומי וטבילה תלי רחמנא. אי לאחר ז' נקיים חזיא קודם טבילה אינה סותרת מה שמנתה וטובלת לערב ומשמשת דכל דין שיש לב"ש בשבוע שניה ה"ה לב"ה עד שתטבול. מיהו אינו נראה בעיני דשמא הואיל שעשאוהו בשל תורה שמטמא לח ויבש עשאוהו נמי כשל תורה לענין זה שתסתור כל שבעה וצריכה ז' נקיים אחרים. והכי משמע לכאורה לעיל דהא בהא תליא דתני' אמרו להם ב"ה לב"ש אי אתם מודים בנדה שלא טבלה כו' עד א"ל ב"ה יולדת בזוב תוכיח שאם טבלה וראתה טהורה לא טבלה וראתה טמאה א"ל וה"ה והוא התשובה ומוקמינא פלוגתייהו ביולדת בזוב שספרה ולא טבלה הלכו ב"ה לשיטתן וב"ש לשיטתן. הרי משמע להדיא דהיכא שב"ה מטמאין לח ויבש סברי דטמאה מיהו י"ל דטמאה טומאת ערב וגם נוכל לפרש דחומרא דר"ז נוהגת בכי האי גונא. ופ' יוצא דופן אמר ר"ז אמר רב חייא בר אשי אמר רב יולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה ונעקרה ממנה דם בירידה טמאה בעלי' טהורה ופי' רשב"ם מטומאה לטהרה אחר י"ד וקיי"ל כב"ה דאמרי בבנות כותים ביומי וטבילה תלי רחמנא דלא הוה דם טוהר אלא לאחר הטבילה ונעקר דם מן המקור ובא לבית החיצון ועמד שם יום או יומים. אם בירידה נעקר קודם שטבלה ובא לו לבית החיצון קודם הטבילה טמאה אף לאחר הטבילה כ"ז שהוא בא וכשיצא בעיא טבילה אחריתי דלא טהרתה טבילה והיינו דתניא יולדת מטמאה בבית החיצון עכ"ל. ולא טהרתו טבילה לדם שבבית החיצון וטמאה טומאת ערב כדפי' רשב"ם ורש"י להדיא שאינה טמאה אלא טומאת ערב במלתיה דר' ירמיה דא"ל ר' ירמיה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא ופי' רשב"ם ורש"י ולא דמיא לכל הנשים שמטמאות בבית החיצון דהתם משום ראיה [דמאתמול] הוא וטומא' ז' ורחמנא אמרה בבשרה מכי אתא לבית החיצון הוי ראיה אבל הכא משום נגיעה הוא וטומאת ערב דאי משום דאי' הא מאתמול נעקר ומאתמול הוה ראי' וראי' דאתמול לא מהני לה האידנא דאתמול הוה לי' ימי טומאתה והשתא הוה להו ימי טוהר עכ"ל. הרי משמע להדיא דכל ראי' שהיא רואה אפילו לאחר ז' ימי זכר וי"ד לנקבה קודם הטבילה דאינה ראי' ואינה מטמאה אלא טומאת מגע א"כ ה"ה ביולדת בזוב שספרה ז' נקיים דכ"ז שלא טבלה ימי טומאה הם ולא מהני בהו ראיה אלא בתורת מגע דכך שוה ליולדת בזוב לאחר ז' נקיים כמו ליולרת גרידא לאחר ז' או לאחר י"ד. והא דתניא בבנות בכותים אמרו להן ב"ה לב"ש אי אתם מודים בנדה שלא טבלה וראתה שהיא טמאה אית לן לפרש שטמאה טומאת ערב אבל אינה שומרת יום כנגד יום. מיהו ראייתו של רבי' יצחק שכתבתי לעיל אינה נראה בעיני דע"כ ההוא לישנא אינו עיקר דשני לוי דקא סברי ב"ש דימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לימי ספירתה דא"כ קשיא דב"ש אב"ש דבהלכה דטועה ס"פ המפלת סברי דאינן עולין. אע"כ ההיא לישנא עיקר דאמר אנא דאמרי כתנא דשוין והאי לישנא בתרא כדי נקטי' וכהנה רבות בתלמוד ועת לקצר. מיהו יש לומר דראייתו של רבינו יצחק עיקר היא שא"ת שב"ש וב"ה סברי שאינן עולין איכא למימר התם ש"מ ארבע וש"מ דאין עולין אלא יש לומר כמו שפי' ה"ר מנחם מיוני זצ"ל דלהכי לא אמר ש"מ מהך משום דאיכא למימר דספוקי מספקא ליה אי עולין אי אין עולין ואזיל לחומרא לאטבולה שבוע שלישית ביממי וכדאשכחן נמי דמספיקא מחמירינן לאטבולי דילמא אינו עולין אבל בענין ספורין לפנינו פשיטא דסברי בעינן ספורין לפנינו הלכך אפשר שתירוץ של לוי אמת הוא. מיהו אפילו את"ל דב"ש וב"ה סברי אינן עולין וקשה על תירוץ של לוי מ"מ הואיל וירד לוי לאותה סברא לומר דהיכא שספרה כבר ז' נקיים וראתה אחר כך קודם טבילה דאותה ראי' אינה סותרת ש"מ דפשיט לי' ללוי דכל ראיה שאחר ספירת ז' נקיים לא סתרה אלא יום אחר. ומורי אבי העזרי אמר לי שרבינו אליעזר ממיץ זצ"ל היה אומר שצריכה לחזור ולספור ז' נקיים אחרים ומחק מספר הישר שלו שהי' כתוב שמשמע להתירה. מיהו הואיל דר"ת ורבינו יצחק בר שמואל ומורי אבי העזרי שוים בדבר להתירה הסומך עליהם לא הפסיד:
391
שצ״בפרק יוצא דופן ת"ר הזבה והנדה ושומרת יום כנגד יום והיולדת כולן מטמאין בפנים בבחוץ בשלמא כלהו לחיי אלא יולדת אי בימי נדה נדה אי בימי זיבה זיבה כו' עד כגון שהוציא הולד ראשו ורובו חוץ לפרוסדור וכדרב הושעיא דאמר רב הושעיא גזירה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוסדור ופרש"י ואוליד וקאמר דאע"ג דראשו בפנים הוא דהיינו בית החיצון הוה כילוד וטמאה לידה וכדרב הושעיא דאמר חוץ לפרוסדור ילוד הוה דתנן פרק בהמה המקשה אשה שמת עוברה בתוך מעי' ופשטה חי' את ידה ונגעה בו החי' טמאה טומאת שבעה ואשה טהורה עד שיצא הולד והוינן בה חיה אמאי טמאה טומאה בלועה היא ואמר רב הושעיא טמאה מדרבנן גזירה שמא יוציא הולד ראשו חוץ לפרוסדור ונגע' בו דמכי נפיק הוי ילוד ולא הוה בלוע וטמא מדאוריית' משום נוגע במת אלמא חוץ לפרוסדור ילוד הוה הלכך לענין לטמא את אמו טומאת לידה נמי ילוד הוא. וכי ההוא דאתא. כלו' מהא נמי שמעי' דראשו חוץ לפרוסדור ילוד הוא עכ"ל. הלכך הוציא הולד את ראשו חוץ לפרוסדור לבית החיצון והחזירו אע"פ שלא נולד עד למחר מיום ראשון מנינן לימי לידה בין להקל בין להחמיר. ואע"ג דהכא תניא מטמאות דהוא משמע דוקא לחומרא אבל לא לענין ימי טוהר אפ"ה יהבינן לה ימי טוהר מיום שמיני להוצא' הראש לפרוסדור לזכר ומיום ט"ו לנקבה. משום דחדא דמצינו למימר דתניא מטמאות אגב נדה וזבה ושומרת יום כנגד יום [ועוד] דפ' המפלת גמ' המפלת סנדל. אמר סנדל דתנן גבי כריתות למה לי שאם תלד הולד דרך דופן וסנדל דרך רחם דמייתי קרבן אסנדל פי' שאין סנדל בלא ולד ומוקי לה כגון שיצאו כרובין. ודרך ראשיהן. ולד דאית בי' חיותא מדנפיק ראשי' ה"ל לידה סנדל עד דנפק רובי'. אלמא בלידת ראש גרידא מייתי קרבן אלמא דלידה גמורה היא דאי לאו הכי הא מייתי חולין לעזרה אלא ש"מ דלידת הראש הוי לידה אפי' לקולא דחיוב קרבן קולא קרי' ליה תלמודא כדתניא פ' תינוקת א"ל ב"ה אם הביאנוהו לידי טומאה להחמיר [לא] נביאנו לידי קרבן להקל. וה"נ משמע פ' המפלת גמ' יצא מחותך או מסורס דלידת הראש לידה גמורה היא. ור"פ יש בכור לנחלה אמר שמואל אין הראש פוטר בנפלים ואיתותב וה"נ משמע פ' הערל דבהוצאת הראש חוץ לפרוסדור הוי לידה: פרק בנות כותים אתמר רב אמר מעיין אחד הוא התורה טימאתו. התורה טיהרתו. ולוי אמר שתי מעיינות הן נפתח הטמא נסתם הטהור נפתח הטהור נסתם הטמא. מאי בינייהו [איכא בינייהו] שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ומתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר ומתוך ארבעים לאחר ארבעים ומתוך שמונים לאחר שמונים לרב רישא לקולא וסיפא לחומרא ללוי רישא לחומרא וסיפא לקולא א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב שמן מסיברא איקלע מר זוטרא לאתרין ודרש הלכתא כוותי' דרב לחומרא. והלכתא כוותי' דלוי לחומרא. רב אשי אמר הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא. דרש מרימר הלכתא כרב בין לקולא בין לחומרא. וכן הלכה. וכה"ג ראיתי כתוב שכתב דהאידנא עבדינן לחומרא ברישא כלוי וסיפא כרב ומלשון הרשב"ם אני למד דהילכתא כרב לקולא שכתב אהא דאסקי' דהלכתא כותיה דרב כו' לסוף אמוראים שסידרו את התלמוד נתנו לב לטעמי שניהם וראו טעמא של רב וקבעו בתלמוד הלכה כמותו עכ"ל. מעתה הואיל וסוף אמוראים הכריעו כרב אפילו לקולא שפיר סמכינן עלייהו. ותו דרשב"ל קאי כותיה דרב דר"פ יש בכור לנחלה אמר רשב"ל פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה ואמר בכ"מ לאתויי מאי לאתויי הא דת"ר גיורת שיצא פדחת [ולדה] בגיותה ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינ' מביאה קרבן. והשתא בשלמא אי רשב"ל וברייתא ס"ל כרב דאמר מעין אחד הוא שפיר דבלידת גיותה לא טהרו רחמנא למעיינה אלא אי ס"ל כלוי דשתי מעיינות הן ונסתם הטמא ונפתח הטהור א"כ אמאי אין נותנין לה ימי טוהר והלא המעיינות נפתחין כדרכן ונסתמין כדרכן ליולדת שלא בקדושה כמו ליולדת בקדושה (נ"ב דלא יהבינן לה ימי טוהר משום דחיישי' דילמ' אתיא להביא קרבן כדכתי' וכמלאת ימי טהרה כו'). ור' חיים כהן זצ"ל פי' דלוי סובר כי המעיין שנפתח לאחר זיי"ן לזכר ולאחר י"ד לנקבה לא טהרי' רחמנא אלא ע"י לידה שאל"כ תקשי ללוי מכל המשניות חי' ועוף וגוף אטום וטומטום שנקרע למאן דאית לי' ריבוי דטמא וטעמא דרבי הא לאו הכי לא ולידתה בגויותה נמי לאו לידה היא: כתוב בה"ג היושבת על דם טהור אסורה לשמש. וכמה אמר רבא עונה דהיכא דיתבה שלשים ושלשה לזכר וששים וששה לנקבה דיומי טהרה נינהו מן כד מטיא ליליא תלתין וארבעה או השיתין ושבע אסיר לה לשמושי ואע"ג דלא חזיא. כיון דשלימו לה ימי טהרה דאורייתא ועייל להו ימי טומאה הויא לה כתחלת נדה ומבעיא לי' למפרש חדא עונה כנדה. ובמה אמר רבא יום או לילה ע"כ הלכות גדולות. וסומך אדם על אשתו בין שאמרה לו טמאה אני בין שאמר' לו טהורה אני כדתנן פרק המדיר ואלו יוצאות שלא בכתובה. ומשמשתו נדה. ואמר בגמרא ה"ד אי דידע בה נפרוש. אי דלא ידע בה נסמוך עלה דאמר רב חננא בר כהנא אמר שמואל מנין לנדה שסופרת לעצמה שנאמר וספרה לה לעצמה. הרי למדת שסומך עלי' להקל וכש"כ היכא שאמר' לו טמאה אני שאסורה לו. והיכא שאמרה לו טמאה אני וחזרה ואמרה לו טהורה אני אם נתנה אמתלא לדבריה שיכולים לסמוך עלי' וניכרים דברי' שדברי אמת הם נאמנת וטהורה לבעלה ובעל נפש לא יעביד עובדא בנפשי' כדאמר פ' האשה שנתארמלה בעי מני' שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו. א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדברי' נאמנת תנא מני' ארבעין זמנין. (ודמיא לי' כמאן דמנה בכיסי') ואפי' הכי לא עבר שמואל עובדא בנפשי'. פי' לא מפני שאין הלכה כך אלא שרצה להחמיר על עצמו. ואפי' תמצא לומר דלא עבד עובדא בנפשי' משום דלא סביר' לי' לדרב הא קיי"ל ביש בכור לנחלה ופ' המפלת דרב ושמואל הלכה כרב באיסורי. והכי נמי משמע בירושלמי פ' האשה שנתארמל' דהלכה כרב דאמר התם היום אמרה אשת איש הייתי ולמהר אמרה גרושה אני אמרין לה אתמול אמרת אשת איש הייתי והיום אמרת גרושה אני אמרה לון מפני בת של פריצים שבאו עלי להזדוג לי. ר' אבין בשם ר' הילא מכיון שהביאה אמתלא לדברי' נאמנת כהדא שמואל בעי לאזדקוקי לאתתי' אמר' לו טמאה אני למחר אמרה לו טהורה אני. א"ל אתמול אמרת טמאה שמירון טהורה. פי' לאחר המתנה מועטת כמו ואביו שמר את הדבר. אמרה לא הייתי בחילי ההיא שעתא אתא שאיל לרב א"ל מכיון שהביאה אמתלא לדבריה נאמנת מדמייתי ראי' לנפשי' מההיא דרב ש"מ דהכי הלכתא. ואמרינן פ' ידיעות הטומאה הי' משמש עמה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב. היכי עביד אמר רב הונא משמי' דרבה נועץ צפרניו בקרקע עד שימות. ואמר בתנחומא פ' זאת תהי' תורת המצורע. אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' בלשון נקי' דברה תורה אל תתן את פיך אם אמרת לך אשתך שהיא נדה אל תחטיא את גופך ותיגע בה. ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא אל תאמר לפני המלאך הממונה על צורת הולד שוגג הייתי לא הייתי יודע וכו' למה שילקו הבנים שאת מוליד בצרעת למה יקצוף אלקים אלו הבנים שלוקין בצרעת. אמר ר' אחא אם שמש אדם עם אשתו בשעת נדתה בנים הנולדים לו לוקים בצרעת. כיצד שימש אדם עם אשתו ביום ראשון של נדתה הבן הנולד לוקה בן [עשר שנים ביום השני לוקה בן] עשרים שנה ביום השלישי הבן לוקה בן שלשים שנה ביום הרביעי הבן לוקה בן ארבעים שנה. ביום החמישי הבן לוקה בן חמשים שנה. ביום הששי הבן לוקה בן ששים שנה. ביום שביעי הבן לוקה בן שבעים שנה. ונראה בעיני לכאורה שכשם שהאשה נאמנת לומר ראיתי דם ולא ראיתי. כך נאמנת לומר ילדתי זכר או נקבה דמאי שנא. אמנם פ' המפלת בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן נאמנת אשה לומר ילדתי ולא ילדתי ואינה נאמנת לומר זכר הוא ונקיבה היא. וצריך להזהר בדבר ולהחמיר והמחמיר תבוא עליו ברכה. מיהו איני יודע מ"ט אינה נאמנת מאי שנא מדם נדות שנאמנת. ((וי"ל בנדה מיגו וצ"ל שהי"ל רשאה לשקר אחר אביו ואמו בשני עדים) אבל בלידה שאינה נאמנת סברא היא דכריסה בין שיניה ואינה רשאה לשקר. ותו אם מלין בשבת ע"פ נשים כש"כ שאם אמרה ילדתי נקבה שניתן לה ימי טוהר של נקבה כדאמר פ' אם אינם מכירים בירושלמי תמן תנינן אמר להם צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה [אם הגיע] הרואה אומר ברקאי. מהו ברקאי ברקת תמן אמרין ברק ברקא נהר מנהרא ועד אחד נאמן. שנייא היא. שאתה יכול לעמוד עליו וחש לומר עד דעאל ונפיק היא מנהרא חכימא היא מילתא. אמר עד אחד נולד בשבת מלין אותו על פיו חשיבה מ"ש מטלטלין על פיו. ר' מטלטל ע"פ דמלויתה ר' מתניא מטלטל על אבריתה ר' מל ע"פ נשים דאמרן שמשא הוית על סוסיתא. ואמר פ' עשרה יוחסין אמר רב שמואל בר יהודה אמר ר' אבא א"ר יהודה בר זבדי אמר רב יהודה אמר רב כ"ז שבשוק אביו ואמו נאמנין עליו ותו נאמנת חי' לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר כש"כ אשה שאומרת ילדתי נקבה שניתן לה ימי טוהר של נקבה שגם היא (אוכלת) [נאמנת] ואמר בירושלמי פ' חזקת הבתים ר' סימון (אמר אחורי) [אחוי] דר' יהודה בר זבדא בשם רב תינוק בן יומו כ"ז שהוא מושלך בשוק או אביו או אמו מעידין עליו נאסף מן השוק צריך שני עדים אביו ואמו נעשים לו בשני עדים אמר ר' אבהו וחשוד אדם לומר על מי שאינו בנו שהוא בנו דילמא בנכסי הגר את אמרת. א"ל הרי כל רבותי שבגולה מעידין עלינו שכך שמענוה מפי רב רבה בר אבוה אמר רב חסדא הדא דתימר בתינוק שאינו מרגיע אבל בתינוק שהוא מרגיע הדא היא (וצריך שני עדים אביו ואמו כשני עדים הם:
392
שצ״גאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים כו' עד אימור דאמר רבא בגדולה דקא חזיא קטנה דלא חזיא מאי א"ל בפירוש אמר רבא בין גדולה בין קטנה גדולה טעמא מאי משום דמחמדא קטנה נמי חמודי מחמדא. פי' רשב"ם ל"ש בתולה שהגיע זמנה ל"ש בתולה שלא הגיע זמנה כדאמר רבא בהדיא בסיפא ל"ש אלמנה ונתפייסה. נתרצית לינשא לבעל וצריכה לישב ז' נקיים קודם חופה שמא מחמת תאוה ראתה דם שכן דרך אשה לחמוד קודם חופה ימים או עשור. ולכלהו אין אנו חוששין אם ראתה דם אם לאו שהרי תוכל לטבול קודם בעילת מצוה. אבל ז' ימים הסמוכין לבעילת מצוה דהיינו ליל ראשון דחופה אנו חוששין שאם תראה בהם דם לא מהני לה טבילה דקודם בעילת מצוה. שהרי צריכה לספור שבעה נקיים. והלכך לובשת בגדים לבנים כל ז' ימים קודם חופה ופורסת סדין לבן במטתה ובודקת פעם אחת או פעמים ביום ואם לא ראתה בהם דם טובלת בליל בעילת מצוה קודם בעילה שמא ראתה דם שנה או שנתים בימי בתולי' ולא טבלה ומיטהרת עכשיו בטבילה זו ואם לא שמרה ז' נקיים קודם לכן לא תיבעל בליל ראשון עד שתשמור ז' נקיים מליל ראשון ואילך שמא ביום שלפני החופה ראתה דם מחמת חימוד עכ"ל. ונראה בעיני דאע"ג דפ' רבינו שמואל דבודקת פעם אחת או פעמים ביום. דהיינו דוק' לכתחלה מיהו אם לא בדקה כ"א ביום ראשון ויום שביעי נמי טהורה כדתנן פ' תינוקת הזב והזבה שבדקו עצמן ביום ראשון ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור ובשאר כל הימים לא בדקו ר' אליעזר אומר הרי הן בחזקת טהרה ר' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום שביעי בלבד. וקיי"ל פ"ק דהלכה כר"א אפי' זבה וודאית כש"כ נשי דידן האידנא דספק נדות וספק זיבות נינהו. והיכא שבדקה עצמה יום ראשון ויום השמיני ומצאת טהור' ושאר הימים לא בדקה איפליגו פרק תינוקת ואמר רב היא היא דכמו שהתיר ר' אליעזר כשבדקה בשביעי ה"נ בשמיני. ור' חנינא אמר תחלתן וסופן בעינן והכא תחלתן איכא וסופן ליכא. ונראה בעיני שהלכה כרב. ואפי' תמצא לומר שהלכה כר' חנינא. ה"מ בזבה ודאית. אבל הכא ספק זבה וספק נדה. ואת"ל ספק זבה סתרה ספק [נדה] לא סתרה ותו הואיל דשביעי ושמיני מצאת טהור רגלים לדבר שכולם טהורים הם ושפיר משתרייא לר"א דקיי"ל כוותי' דלא בעי ספורים לפנינו. ומזה הטעם נמי נראה בעיני דהלכה כרב אם לא בדקה כ"א בשביעי ומצאת טהור שטהורה לבעלה דאמר רב ששת אמר ר' ירמי' בר אבא אמר רב נדה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה נדה ספורין למה לה. אלא אימא זבה שהפריש' בטהרה בשלישי שלה סופרתו למנין שבעה. א"ל רב ששת לר' ירמי' בר אבא רב ככותאי אמר לשמעתי' דאמרי יום שפסקה בו סופרתו למנין שבעה א"ל כי קאמר רב לבד מיום ג' פשיטא לא צריכא כגון דלא בדקה עד יום שביעי ואשמעינן התם תחלתן אע"פ שאין סופן קמ"ל הכא סופן אע"פ שאין תחלתן דסד"א תחלתן אע"פ שאין סופן הוא דאמרי' דאוקמי' אחזקתי' אבל סופן אע"פ שאין תחלתן לא קמ"ל. ונראה בעיני דהלכה כרב מטעם ספק ספיקא כדפי'. וכן הוא האמת כמו שפירש רשב"ם דגם אלמנה שנתפייסה לינשא צריכה לישב שבעה נקיים. דהא נמי מחמדא אע"פ שהי' נבעלה כבר. וראי' לדבר דאמר בהחולץ רב כי איקלע לדרשיש אמר מאן הויא ליומא ורב נחמן כי מקלע לשכנציב אמר מאן הויא ליומא. ופריך והאמר רבא תבעוה לינשא צריכה ז' נקיים. ואי ס"ד דבאלמנה לא מחמדא שכבר נבעלה לישני לה שהיו מכריזין בעבור האלמנה שאינה מחמדת אלא מדלא שני הכי ש"מ דאלמנה נמי מחמרת. וחזינא בהלכה בשמעתין דדם חימוד טמא הוא. הלכך הא דס"פ כל היד דההיא איתתא דאתאי דם לקמי' דר' אלעזר הוה יתיב ר' אמי קמי' א"ל האי דם חימוד הוא וכו' אין לפרש דם חימוד וטהור. דא"כ תקשי מהכא. אלא חכמתו יתירה אתא לאשמועינן וכן פי' רשב"ם התם. ואת"ל דהא דא"ל ר' אלעזר לר' אמי האי דם חימוד הוא דה"ק דם חימוד וטהור אז יש לך לפרש טהור מדאורייתא וטמא מדרבנן והכא מדרבנן: פ' תינוקת רבינא איעסק לי' לברי' בי רב חביבא א"ל סבר מר למכתב כתובה לארבע' א"ל אין כי מטא לארבע' א"ל ננטר מר עד ארבעה אחריני א"ל מ"ט עביד מר הכי א"ל לא סבר לה מר להא דרבא דאמר תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב ז' נקיים. פי' רשב"ם כי מטא ההוא יומא שהי' להם לכתוב כתובה אמר לי' לרבינ' לינטר מר עד ארבע' אחרינא עד יום רביעי בשבת אחרת מיום רביעי זה עד שבעה ימים וההוא יום רביעי לכתוב כתובה בדין בתול' הנשאת ליום הרביעי א"ל רב חביבא לרבינא לא סבר לה מר להא דאמר רבא כו' בתמי' ובתולה זו שתנשא לבנך שכחה ולא שמרה ז' נקיים קודם יום זה ושמא אתמול ראתה ולא מהניא טבילה דהשתא לבעול לאורתא הלכך לינטר מר עד ארבעי אחריני ותתן אל רעתה ותשב ז' נקיי' ותיבעל בליל ראשון של חופה במשפט הבתולו' להכנס בליל ראשון לחופתן עכ"ל. משמ' לכאור' מהכא שאין לאדם להכניס נדה וצריך להמתין עד שתטהר כדי שיוכל לכונסה [ואמרי' פ"ק דכתובות הגיע זמן בא' בשבת מתוך שאינו יכול לכונסה לפיכך כו' או שפירסה נדה] אינו מעלה לה מזונות פי' שאינו יכול לבוא עליה ומדנקט שאינו יכול לכונסה משמע שלכתחלה לא יכנוס נדה עד שתטהר מפני שצריך לבעול בעילת מצוה בליל חופתה. ואמר פ"ק דכתובות והלכתא דמותר לבעול לכתחלה בשבת. ורבינו משה ב"ר מיימון זצ"ל כתב לא תנשא נדה עד שתטהר ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר. ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך עכ"ל. ואמר בפ' האומר בקידושין מה אחות אשה לא תפסי בה קידושין אף כל עריות לא תפסי בה קידושין. ופרכי' א"ה אפי' נדה נמי אלמה אמר אביי הכל מודים הבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר אמר חזקיה א"ק ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדתה תהא בה הויה והיינו משמע דיעבד תפסי בה קידושין אבל לכתחלה אין לקדשה ולא לכונסה עד שתטהר. מיהו היכא שכבר הכינו צרכי הסעודה ופירסה נדה. ה"ז כונסה לכתחלה ומקדשה ומקבלת הטבעת מידו דכיון דעדיין לא נתקדשה ואינ' מותרת לבוא עלי' לית לן בה אם יגע בידה. וכמדומה אני שכך הורה מורי רבינו שמחה ועבד עובדא בנפשי'. וכתב בשאילתות דרב אחאי גאון ובתר דמפיק סדר בתולין מחייבין לברך ברוך א"י אמ"ה אשר צג אגוז בגן עדן שושנת עמקים בל ימשול זר במעין חתום ע"כ אילת אהבים שמרה בטהרה חוק לא הפירה ברוך אתה ה' הבוחר בזרעו של אברהם:
393
שצ״דפרק תינוקת רב ושמואל דאמרי תרווייהו. הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש. מתיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ארבע לילות מתוך שנים עשר חודש. א"ל אהדורי אפירכי (ואמצרי) למה לך אותיב מן (מהניא תינוקת) מתני' והוא סבר מעשה רב. אלא לרב ושמואל קשיא. אינהו דאמור כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש. אמר עולא כי הוו בה ר' יוחנן ורשב"ל בתינוקת לא מסקי מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא ומסיימין בה הכי בועל בעילת מצוה ופורש א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב (אסי) [אשי] אלא מעתה בעל נפש לא יגמור בעילתו. א"ל א"כ לבו נוקפו ופורש. פי' רשב"ם הלכה בועל בעילת מצוה בין הגיע זמנה בין לא הגיע זמנה בין בוגרת בין אינה בוגרת. בין ראתה בין שלא ראתה. ופורש לא להרחיק ממנה באשה נדה אלא פורש מתשמיש היא בכסותה והוא ככסותו דאינה טמאה אלא דרבנן שהרי דם בתולים טהור. ומשום כבוד חתנות לא רצו להחמיר ולהרחיקו יותר. ומשמרת שבעה נקיים בזבה גמורה אע"פ שלא ראתה דם אלא בשעת בעילה ראתה דם בתולים והאי דם בתולים כדם נדה חשבי לי' דאמר לקמן בשמעתין בנות ישראל החמירו על עצמן אפי' רואות טפת דם בחרדל יושבת עליו ז' נקיים ולובשת חלוק לבן ונקי ומצעות וסדין לבן פורסת על המטה שאם תראה דם יהי' ניכר בהם ובודקת פ"א או פעמים ביום עד שיכלו שבעה נקיים וטובלת ליל שמיני ומשמשת. מיכן ואילך אינה צריכה כדאמר פ"ק דכל לבעלה לא בעי' בדיקה דא"כ לבו נוקפו ופורש וא"צ לא לבדוק ולא לפרוש עד שיגיע שעת ווסת עכ"ל. ונראה בעיני דהואיל שפי' דדם בתולים כדם נדה שווי' רבנן מעתה אינה משמשת עד ליל עשירי לבעילתה כדין כל אשה שראתה דם נדה. כדפריש' לעיל. ותו פי' רשב"ם בועל בעילת מצוה עד שיוציא דם בתולי' משהו ואם בעל ולא מצא וחזר ובעל ומצא דם בתולים אפי' למ"ד דם בתולים טהור פורש ממנה מיד דהא השתא בזמה"ז קבעי הלכתא בועל בעילת מצוה ופורש ואע"ג דטהורה דדם בתולים טהור עכ"ל. וכבר שלח רבינו אפרים זצ"ל אל הרב רבינו יואל זצ"ל שמעתי באלו מקומות חתן פורש מאשתו לאחר בעילה ג' לילות ולא יותר ותמהתי מאוד מה ראו על ככה אדרבה ג' לילות הי' מותר ואפי' ארבע לילות אם לא הי' זמנה ולאחר מיכן אסור ואלו עושין להפך ולך שתיקה ע"כ המעשה ועשית מכסה ואין דובר דבר. והשיב לו ה"ר יואל זצ"ל מה שאמרת ממנהג שחתן פורש ג' לילות כבר אסרו להו קמאי דקמן. והירא דבר ה' חדל. ומעיר אני על בית חמי רבינו אלעזר ב"ר נתן ומורי רבינו שב"ט זצ"ל שהיו נוהגים לישב שבעה נקיים כדין כל נדות וזבות ומנע רבים מדבר וכן אנו נוהגים אחריהם וגם מנהיגים לשומעים מוסר:
394
שצ״ההמפלת חתיכה אם יש עמה דם טמאה ואם לאו טהורה ר' יהודה אומר בין כך וב"כ טמאה. אוקימנא בגמ' דבאפשר לפתיחת קבר בלא דם קמיפלגי ת"ק סבר אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ור' יהודה סבר א"א לפתיחת הקבר בלא דם. ופירש"י דלרבנן כי ליכא דם טהורה ואפי' של ארבע' מיני דם. דחתיכה לאו דם הוא אלא בשר ולא אמרי' דם אחר איכא ואנן הוא דלא חזינן לי' דקסברי רבנן אפשר לפתיחת הקבר בלא דם ומשכח' לידה יבישתא. ולר' יהודה אפי' ירוקה ולבנה טמאה דודאי אתי דם בהדה. ואנן הוא דלא חזינן לי' דא"א לפתיחת הקבר בלא דם (דלא משכחת לעולם לידה יבישתא. ודם הבא בפתיחת הקבר ודאי טמא דקים להו לרבנן דהוא ממראה ארבעה דמים טמאים. וטמאה דקאמר ר' יהודה טומאת ודאי עכ"ל). וטמאה דתנן פי' רשב"ם משום נדה דקרינא בה דמה מחמת עצמה ולא משום לידה שמעולם לא הי' ולד שלם דהא ליכא שום עצם. כך פי' רשב"ם במתני'. ונראה בעיני דהלכה כרבנן דסברי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם דהא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואמרי' רפ"ק דביצה גבי שבת סתם לן תנא כר' שמעון דתנן מחתכין את הדלועין לפני הבהמה ואת הנבילה לפני הכלבים. אלמא קרי' לי' סתמא והלכתא. אע"ג דר' יהודה פליג בסיפא דתנן ר' יהודה אומר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן. וס"פ [קמא] דמכילתין מסיק סתמא דתלמודא אי בעית אימ' בלידה יבישתא אלמא סברה סתמא דתלמודא דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. והלכה כסתם התלמודא ואמרי' ר"פ תינוקת אדברי' רבא לרב שמואל (מר) ודרש קישתה שנים ולשלשה הפילה תשב ז' נקיים קסבר אין קושי לנפלים וא"א לפתיחת הקבר בלא דם ופי' רשב"ם התם דרבא סבר כמ"ד א"א לפתיחת הקבר בלא דם ומסתמא הלכה כרבא דבתראה הוא. ונראה בעיני לפרש דההיא דפ"ק דמתרץ סתמא דתלמודא איבעית אימא בלידה יבישתא היינו שהפילה בתוך ימי גמר הולד כגון שהפילה נקבה בתוך שמונים וכרבי ישמעאל דאמר שהנקבה נגמרת לשמונים ואחת דמשכחת לה שהפסיקה שתים בימי עוברה ואחת בימי מניקותה וכמ"ד אברי' מתפרקין ואין חוזרין עלי' י"ב חודש דדם נעכר ונעשה חלב ומשכחת לה שפיר שהפסיקה שלש עונות כה"ג שתים בימי עוברה ואחת בימי מניקותה. וההיא דרבא דפ' התינוקת מיירי שהפילה לאחר שמונים ואחד. דהשתא ממ"נ בין שהפילה זכר ובין שהפילה נקבה הרי נגמר הולד וכי האי גונא קיי"ל כרבא דא"א לפתיחת הקבר בלא דם שכך כתב רשב"ם כההיא דרבא בשם רב אחאי גאון דהכי הלכתא דהיכא דגמר צורתא דולד דמפתח טפי א"א לפתיחת הקבר בלא דם. וההיא דמפלת חתיכה גרע מהמפל' בתוך הארבעים. ובודאי קיי"ל כרבנן דאפשר לפתיה"ק בלא דם. והא דאמר רב נחמן בר יצחק ר"פ המפלת באפשר לפתיה"ק בלא דם קא מיפלגי ובפלוגתא דהני תנאי דתניא קשתה שנים כו'. לאו דוקא בפלוגתייהו. אלא ה"פ בענין שחכמים ור' יהושע נחלקו במפלת לאחר שמונים ואחד בענין זה נחלקו חכמים ור' יהושע אבל יכול להיות (שם כמו) [שחכמים] דמתני' יסברו כר' ישמעאל בהמפלת לאחר ארבעים או לאחר שמונים דאי אפשר לפה"ק בלא דם ולענין מסקנא דשמעתי' ודאי הכי הלכתא דהמפלת חתיכה אפי' של ארבע מיני דמים אם אין עמה דם טהורה ואפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ואפי' רבי יהושע דברייתא יכול להיות שסובר כחכמים דמתניתין. אמר לי' רב חיננא בר שלמיא לרב הא אמר ר' ישמעאל ב"ר יוסי. פי' שאמר משום אביו הפילה שפיר מלא בשר טמאה לידה. והא אמר ר'. פי' דאמר לעיל ולא שמעתי דאין הלכ' כר' יהושע דאמר שפיר שאינו מרוקם (הולד) [ולד] פי' דפליגי בהדיא לעיל בהמפלת שפיר שאינו מרוקם. הא ר' הושעיא. פי' דאמר בעכור מחלוקת כדאמר לעיל ארשב"ל אמר ר' הושעיא כו'. הא ר' יהושע בן לוי דאמר בצלול מחלוקת. כלומ' כל הני שמעתי להו דהכי סבירא להו מר כמאן סבירא לי' א"ל אני אומר אחד זה ואחד זה אינה חוששת. שמואל אמר אחד זה ואחד זה חוששת. פי' רשב"ם א"ל רב אנא כר' הושעיא אליבא דרבנן סביר' לי שאני אומר אחר זה ואחר זה א' עכור וא' צלול אינה חוששת דאין הלכה כר' (הושעיא) [יהושע] ואין לה (אלא) [לא] טומאת לידה לא ימי טוהר דודאי לאו ולד הוא הואיל ואינו מרוקם ושמואל אמר חוששת ויושבת ימי טומאה ואין לה ימי טוהר קסבר שמואל הלכה כר' יהושע כדאמרן לעיל דספוקי מספקא לי' ואליבי' דריב"ל דאמר אף בצלול מחלוקת ולית לי' לשמואל סתם מתני' דשפיר עכ"ל. וקיי"ל כרב חדא דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. כדקי"ל לעיל בפרקין ובפ' יש בכור לנחלה ותו דסתם מתני' כוותי' אתיא. דתנן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גנונים אינה חוששת לולד. וצריכין אנו לפרש דהא דאמר ריב"ל בצלול מחלוקת דאף בצלול קאמר. דהשתא לרבנן בין בצלול בין בעכור אומר אינו ולד. כי היכי דליקום ריב"ל כרב דרב ור' יוחנן הלכה כר"י וכש"כ שהלכה כריב"ל במקום רב. דהא ריב"ל ור' יוחנן הלכה כריב"ל כדמוכח ר"ת מפ' בני העיר ותו נראה בעיני דבשפיר עכור שאינו מלא מודה רב דחוששת כי היכי דליקו רבא כרב דאמר לעיל דם ומים לאו כלום הוא אלא גנונים ניחוש שמא ולד הוא ונימוח. אמר אביי כמה יין חי שתת אמו של זה שנימוח עוברה בתוך מעיה. רבא אמר מלא תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח [מחסר חסר רב אדא בר אהבה אמר גוונים תנן ואם איתא דאתמוחי אתמח] כולי' בחד גוונ' הוה קאי. פי' רשב"ם שהשפיר מלא מים או גנונים דהשת' ליכא למיחש שמא ולד הי' וכל השפיר הוא מלא בשר ולד אלא שנימוח הבשר בתוכו ונשתייר העור שלם דאי איתא כו' מחסר הוה חסר עוד שפיר ולא הי' מלא כולו מפני חלל הגוף שהי' מחזיק הרבה ועכשיו שנימוח מחזיק דבר מועט עכ"ל. הרי לך להדיא אליבי' דרבא שאם הי' מלא שהי' חוששת ואביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם:
395
שצ״ומתני' המפלת שפיר אם הי' מרוקם תשב לזכר ולנקבה. פי' מצוייר דמות הולד. ופי' רשב"ם דעל שם תוארו של אדם ואפיו הנתון בעור קרי לי'. כדמתרגם יפת תואר שפיר בחזוי. ת"ר איזהו שפיר מרוקם אבא שאול אומר תחלת [ברייתו] מראשו ושתי עיניו כשתי טפות זבוב תני ר' חייא ומרוחקין זה מזה ושני חוטמין כשני טפים של זבוב פי' נקבים שבחוטמיו [תני ר' חייא] ומקורבין זה לזה מאוד. טיפי הזבוב פי' עיני הזבוב שקטנים מאוד. ופיו מתוח כחוט השערה. וגוייתו כעדשה. אם היתה נקבה נידונית כשעורה לארכה וחיתוך ידים ורגלים אין לו ועליו מפורש בקבלה הלא כחלב תתיכני וגו' עור ובשר תלבישני וגו' חיים וחסד עשית עמדי. והתם בגמ' מפרש כיצד בודקין לידע אם זכר הוא אם נקבה ואפי' איזה מרוקם ואיזה שאינו מרוקם. תחלת ברייתו מראשו פי' רשב"ם דס"ל כמ"ד פרק עגלה ערופה מהיכן אדם נוצר מחוטמו. דהיינו אבא שאול דאמר תחלת ברייתו דהיינו אברים שבראשו והאי דקא חשיב שתי עיניו ברישא. דרך סידרן כשהן סדורין זה למעל' מזה חשיב להו מ"מ חוטם ברישא (ותוספ' גריס) [וגירס' תוספת'] לא נהירא לרבי עכ"ל וקשה דהתם ת"ק סבר תחלת ברייתו כרשון. פי' כסלעם דמתרגמי' רשונא. כלו' כך הוא קטן בתחלה. וה"ג בפר"ח ובערוך ובויקרא רבה ובתוספ':
396
שצ״זמתני' המפלת סנדל או שליא תשב לזכר ולנקבה שליא בבית הבית טמא. לא שהשליא ולד אלא שאין שליא בלא ולד. ופי' רשב"ם שליא תיק של עור שגדל עם הולד ובאותו תיק השפיר הולד מונח ובשעת לידה יוצא לחוץ עם הולד ובשליא לאחר ארבעים של עיבורה שנתעברה מטפת דם ונוצר מאותה טיפה הולד והשליא ואמר דאין שליא בלא ולד ובארבעים יום נוצר ומתרקם הולד ובבציר מארבעים יום אינו מרוקם כל צרכו ואינו ולד אבל לאחר ארבעים יום אפי' הפילה שליא תשב לזכר ולנקבה ואע"ג דכי חתכי לה לא חזינן בה שום ולד. אין שליא לאחר ארבעים בלא ולד ואיכא למימר נימוח לאחר ארבעים יום משנגמרה ריקום צורתו עכ"ל. ומפרש בגמרא היכי תהי' השליא גדולה דחיישינן לולד. דתנו רבנן שליא תחלתה דומה בחוט של ערב וסופה דומה כתורמוס וחלולה כחצוצרות ואין שליא פחותה מטפח. רשב"ג אומר שליא דומה לקורקבן של תרנגולין שהדקין יוצאין ממנה. פי' רשב"ם אין שליא חשובה לישב עליה לזכר ולנקבה כ"ז שהיא פחותה מטפח היינו לאחר ארבעים שנוצר בה הולד. וכן פי' רשב"ג נמי כת"ק אלא שמפרש טפי והא ליכא למימר דשמא שליא של בהמה חי' ועוף הוא. כדבעי לקמן ר' יוסי בן שאול מרבי המפלת עורב ושליא מהו. א"ל אין תולין את השליא אלא בדבר שיש במינו שליא:
397
שצ״חמתני' המפלת ואין ידוע מה הפילה תשב לזכר ולנקבה אין ידוע אם ולד הי' [אם לאו] תשב לזכר ולנקבה ולנדה המפלת יום ארבעים אינה חוששת לולד. יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה ר' ישמעאל אומר יום ארבעים ואחד תשב לזכר ולנדה יום שמונים ואחד תשב לזכר ולנקבה ולנדה. שהזכר נגמר לארבעים ואחד ונקבה נגמרת לשמונים ואחד וחכמי' אומרים אחד בריית זכר ואחר בריית נקבה לארבעים ואחד. פי' רשב"ם זצ"ל המפלת שליא יום ארבעים לטבילתה שטבלה ושמשה ונתעברה אינה חוששת לוולד ואם ראתה דם עמה טמאה דלאו היינו שליא שאמרו שאין שליא בלא ולד מתחלתו למחשבי' לידת נפל. ולאו היינו שפיר מרוקם ששנינו למעלה. תשב לזכר ולנקבה דודאי אכתי לא נגמרה ריקום צודתו. ואע"ג דנתעברה לא חשיב עיבור ולד שלא נגמרה צורתו עד שיכלו כל הארבעים. אבל הפילה ליום ארבעי' ואחד או לארבעים ושנים או לארבעים ושלשה תשב לזכר ולנקבה ולנדה וכל דם שתראה לאחר שבועיים הוה דם נדות מספק לתלות ולא לשרוף ולהתחייב בועלה אשם תלוי. ולא דם טוהר דילמא לאו ולד דכיון דאין נראה בריקום צורה לאו ולד הוא דלא נגמרה צורתו עדיין ומביאה קרבן ואינה טובל'. ומיהו איכא לספוקי בולד הואיל ועברו עליו ארבעים דאיכא למימר מרוקם הוא אלא שאין יכולין להכיר בו. הלכך ספק ולד ספק אינו ויושבת עליו ימי טומאה דנקבה וימי טהרה לית לה ובגמ' מפרש למה הוזכר זכר אבל היכא דנראה בו ריקוס צורתו של ולד אלא שאין מכירין אם זכר אם נקבה אינה נדה ויושבת לנקבה עכ"ל. וקיי"ל כרבנן דאחד בריית זכר ואחד בריית נקבה זה וזה לארבעים ואחד כדאמ' בגמרא חכמים היינו ת"ק וכ"ת למסתמי' כרבנן פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא מסתבר טעמי' דר' ישמעאל דקמסייעי ליה קראי קמ"ל עכ"ל. וק"ל היכא שאין השפיר מרוקם אמאי י"ד בז' ימי הטומאה תסגי דה"ל ספק ספיקא ספק ולד ספק אינו ולד ואת"ל ולד ספק זכר ספק נקבה. ובענין נדות נמי אזלינן בתר ספק ספיקא דאמר רב שמואל (בר אבא אמר ר' אבא אמר רב אשי א"ר) [משמיה דר'] יוחנן אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסת' ובא עליה ומסקנא דהוה לה ספק ספיקא. ותו דמאי שנא מכל איסור שבתורה דסמכי' אספק ספיקא: אמר ריב"ל עברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ורוב נשים ולד מעליא יולדות ומוקמי' לה כשהיא חזקה מעוברת דהיינו אחר שלשה חדשים כדאמר פ"ק וכמה הכרת העובר סומכוס אומר משום ר"מ שלשה חדשים. ופי' רשב"ם התם דר' מאיר איירי סתמא בין ביולדת [לתשעה בין ביולדת] לשבע' והכי מוכח סוגיא התם. ועתה יש ללמוד מכאן דבהאי יהבינן לה נמי ימי טוהר ויושבת י"ד ימי טומאה ומשלמת עליהן ימי טוהר דזכר ויושבת כ"ו ימי טוהר דהא מביאה קרבן ונאכל דחשבינן לה מליקת קדשים גמורים. והיכא דילדה ואח"כ הפילה שליא תולין את השליא בולד עד כ"ג ימים דאמר רבב"ח א"ר יוחנן מעשה ותלו את השליא בולד עד כ"ג ימים. ואע"ג דאמר בסמוך איפוך שמעתת' שלשים ושלשה בשליא. ה"מ למ"ד יולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין אבל לדידן דילמא קיי"ל כרבא כמ"ד יולדת לתשעה יולדת למקוטעין דלא בעינן לאפוכי שמעתתא. ודוקא בולד תולין את השליא אבל בנפל אין תולין כלל כדאמר שמואל ותלמידי דרב [ורב יהודה] הוי יתבי בעלי' ואתא רב יוסף ברי' דרב מנשיא מדויל לאפי' אמר אתא לן גברא דרמינן ליה כגילא דחיטתא ומירמא ומדחי אדהכי אתא א"ל שמואל מאי אמר רב בשליא [א"ל] הכי אמר רב אין תולין את השליא אלא בדבר של קיימא שאלינהו שמואל לכלהו תלמידי דרב אמרו ליה הכי. ודוקא באה השליא אחר הולד תולין אותה בולד אבל שליא שיצאה ואח"כ נולד הולד אפילו בלא שליא חוששת לשליא ויושבת לזכר ולנקבה ואם הרחיקה כולי האי מלידה אחרונה. דאמר רבה בר רב שילא אמר רב (נחמן) [מתנה] אמר שמואל מעשה ותלו את השליא בולד עד עשרה ימים ולא אמרו בשליא תולין אלא בשליא הבא אחר הולד ופי' רשב"ם איננו נותן טעם לדבריו אלא מילתא אחריתי באפי נפשה היא ולא אמרו תולין שליא אחד הולד אלא בשליא הבאה אחר הולד אבל יצאה קודם הולד חוששין לולד אחר שמא הי' ולד עם זה ונימוח ושליא של ולד שיצאה לאחר מיכן נמי נימוח ותשב לזכר ולנקבה דאין דרך שליא לצאת קודם ולד עכ"ל וז"ל ה"ג היכא דילידת ולא שדת שיליא ובתר כמה יומי אפילת שליא לא תימא שליא דהאיך ולד אתמוחי אתמחי לה והאי שליא דולד אחרינא הוה ואתמח ותיתיב יומי טומאה מן רישא אבל אמרי האי שליא דהאיך ולד קמא הוא דאשתהויי הוא דאשתהי דאמר מר מעשה ותלו את השליא בולד עד עשרים ושלשה ימים וה"מ כי תלינן בבני קיימא דאית ביה חיותא דאמרי' בזעא לשלי' ונפל אבל בנפל לא תלינן אם איתא דהא שליא דההוא נפל איתמחא לה והא שליא נפל אחר הוה בה ואתמח ובעיא למיתב ימי טומאה ע"כ ה"ג: כתוב בהלכות גדולות והיכא דילידת ויתיבת ימי טומאה ובגו ימי טהרה הדרת ואפילת נפל דיומי טומאה אית לה ויומי טהרה לית לה ועדיין ימי טהרה דראשון לא נפקו כיון שהפסיקו להו יומי טומאה איבדרו להו ימי טהרה דראשון וכל דם דחזיא טמא אי נמי ולד ראשון נקבה וולד שני זכר ונפקו ימי טומאה וימי טהרה דשני ועדיין דנקבה לא מלו מכי נפקו ימי טהרה דולד שני כל דם דחזיא טמא דתנו רבנן (יום) [שלשים] יכול בין רצופין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום רצוף אף שלשים כולן רצופין ע"כ הלכות גדולות. וזאת הברייתא מקומה בת"כ פ' אשה כי תזריע וכך היא שנויה התם ושלשים יום יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום כולו אחר אף שלשים כולן אחד יכול שלשים סמוכין ושלשה בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ושלשים יום ושלשת ימים מה שלשים כולן סמוכין אף שלשה כולן סמוכין וה"נ תניא התם גבי נקבה וששים יום יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל יום מה יום כולו אחד. אף ששים כולו אחד יכול ששים סמוכים וששה בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל וששים יום וששת ימים מה ששים יום סמוכין אף ששת הימים הם סמוכין. מיהו זה איני מבין מתוך הברייתא שאם הפילה תוך ימי טוהר איבדרו להו ימי טוהר דלא נזקק התנא אלא להגיד לך שלא תנהג ימי טוהר אלא סמוכין שלא תאמר תשב היום ג' או ד' ימי טוהר ושוב לאחר שבוע או שבועים תנהג ימי טוהר כפי מה שיעלה בלבה אלא סמוכין דוקא אבל זה שתאמר איבדרו להו ימי טוהר שהפילה באמצע בהא לא איירי תנא כלל. וה"נ תניא גבי שבעת ימי טומאה שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל בימי נדת דותה מה נדתה סמוכין אף לידתה סמוכין והתם לא שייך לומר קמ"ל דאיבדרו להו ימי טומאה. מידו אעפ"כ יש לסמוך על דברי ה"ג ולנהוג כדבריהם כי כל דבריהם על פי הקבלה. ותו משמע להתירא דתנן פ' בנות כותים המקשה בתוך שמונים של נקבה כל דמים שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד ופי' רשב"ם כגון שנשתהה הולד אחר חבירו והוה לה קושי ולד ל"ש מקשה ול"ש שופה ל"ש בימי נדה ול"ש בימי זבה דכל תוך מלאות הוה דם טהור עד שיצא הולד וודאי טמאה שבועים ואפי' בתוך ימי טוהר של ולד ראשון כיון דילדה לא אתו ימי טוהר דראשון ופקעי להו מטומאת לידה ע"כ לשונו. משמע שאינה נוהגת כ"א ימי טומאה של ולד שני ואי כדברי ה"ג הלא כבר בטלו ימי טוהר של ולד ראשון ואעפ"כ הואיל דנפק מפומי' דה"ג נכון להחמיר: פ"ק דב"ק אמר עולא א"ר אלעזר שליא שיצאה מקצתה ביום ראשון וכולו ביום שני מונין לה מיום ראשון מתקיף לה רבא הא חומרא דאתי לידי קולא היא דהא מטהרת לה מיום ראשון אלא אמר רבא לחוש חוששת לענין טהרה מונין לה מיום ראשון ולענין ימי טומאה מונין לה מן כד נפיק כול' שליא לחומרא: אמר רב הונא הוציא העובר את ידו והחזירו אמו טמאה לידה שנאמר ויהי בלדתה ויתן יד מתיב רב יהודה הוציא העובד את ידו אין אמו חוששת לכל דבר אמר רב נחמן לדידי מיפרש' לי מיני' דמר שמואל לחוש חוששת ימי טהרה לא יהבי' לה עד דנפיק רוביה והא אין אמו חוששת לב"ד קתני אמר אביי אינה חוששת מדאורייתא אבל מדרבנן חוששת והאי קרא אסמכתא בעלמא היא. פי' רשב"ם לחוש לולד חוששת וצריכה לפרוש מבעלה אע"פ שלא ילדה שבועים בנקבה. עד דנפיק רובו. ביוצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו. מחותך או מסורס עד שיצא מרובו כדתנן במתניתין. מיהו תלמוד' [מילתא] דפסיק' נקט. ימי טהרה לא יהבינן לה אם איחרה לידתה לאחר מיכן יותר משבועים. אם רואה דם כנדה ואם לאו טהורה. ולאחר שתלד לידה גמורה אם זכר תהא טמאה שבעה ואם נקבה שבועים ואח"כ תמלא ימי טהרה עכ"ל. ונרא' בעיני דהא דכתב ואח"כ תמלא ימי טהר' דהיינו מלידה אחרונ' שהיא ליד' גמור' אפי' לדברי ה"ג שהרי הוצאת יד אינה אלא חומרא דרבנן בעלמא:
398
שצ״טמתני' חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזג ב"ש אומרים אף כמימי תלתן וכמימי בשר צלי ב"ה מטהרין הירוק עקביא בן מהללאל מטמא וחכמי' מטהרין א"ר מאיר אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה ר' יוסי אומר לא כך ולא כך איזהו אדום כדם המכה שחור כחרת דיהה מיכן טהור וכקרן הכרכום בברור שבו וכמימי אדמה מבקעת בית כרם ומציף מים וכמזג שני חלקים מים ואחד יין מן היין השרוני. ובגמרא מפרש להו להלכות דמים על הבירור. ובעבור שבזמן הזה אין אנו בקיאין להבחין. בעבור כך לא הארכתי בפירושם שאין לנו לסמוך על ידיעתינו ולהורות בין דם טמא לדם טהור דאפילו אמוראים לא עמדו על דעתם ולא סמכו על ידיעתם בדבר זה כדאמר בגמרא ר' חנינא פלי קורטא דגרגושתא ובדיק בה לייט עלה ר' ישמעאל כר"י באסכרא ר' חנינא הוא דחכים כולי עלמא לא חכימי הכי אמר ר' יוחנן חכמתי' דר' חנינא גרים לי דלא אחזי דמא מטמאינא מטהר מטהרנא מטמא א"ר זירא טיבעא דבבל גרים לי דלא חזאי דמא אמרי בטיבעא לא ידענא בדמא ידענא למימר דבטבעא תליא מלתא והא רבא דידע בטבעא ולא ידע בדמא כש"כ קאמר מה רבא (דחזי) [דידע] בטבעא לא חזי דמא אנא אחזי. ואמרי' בירושלמי דנדה ס"פ כל היד ר' אבין ר' שמואל בשם ר' חנינא מן בגין דאנן ידעין דר' חנינא בשר בגין כן אנו סומכין עלוי ר' חנינא הוי שרי (בצלי אש) [בציפורן] והוון אתאי קומי עובדין ומפיק מן תרתן זמנין והוון ר' יוחנן ורשב"ל שריין תמן ולא הוה מצרף לון עמי' אמרין חכים הוא ההוא סבא דפרזילוי חריפין חד זמן [צרפון] עמי' אמרין מה חמא ר' משגחא עלינן יומא דין אמר לון תיתי עלי אם לא כל מעשה ומעשה שהייתי מוציא אם לא שמעתי מרבי להלכה כשערות ראשי ולמעשה שלשה פעמים והן עובדא לא אתי קומי רבי אלא תרין זמנין מן בגין כן צריפת בון עמי ילתא אייתית דמא לקמי' דרבה בר בר חנה וטמי לה לקמי' דרב יצחק ברי' דרב (יהושע) [יהודה] וטהרי. [רבי] ראה דם בלילה וטמא ראה ביום וטהור המתין שעה אחת חזר וטמא אמימר ומר זוטרא [ורב אשי] הוה יתבי קמיה [אומנא] שקלו לי' קרנא קמייתא לאמימר חזייה אמר להון אדום דתנן כי האי הדר שקלו ליה אחריתי אמר להו אשתני אמר רב אשי כגון אנא דלא ידענא בין האי להאי לא מבעיא לי למחזי. הלכך הואיל וחזינן דתנאים ואמוראים לא עמדו על הדבר אין נכון לשום אדם בזמה"ז להורות בדמי האשה לטהר אלא כל דם שתראה טמאה וא"ת חומרא דאתיא לידי קולא הוא דילמא חזיא דם טמא ומשלמתן לדם טהור דהאידנא אית לן חומרא דר' זירא דאפי' רואת דם טיפה כחרדל יושבת עליו שבעה נקיים כדפרישת לעיל. פי' רשב"ם כל הכתמים הן טמאין בין שעל בשרה בין שעל חלוקה הן לענין בגדים ולענין לקלקל את מניינה ולתלות ואינה מונה אלא משעה שראתה ומטמאה למפרע עד שעת הכיבוס או עד שעה שתאמר בדקתי עצמי ולא הי' בו כתם. מיהו האידנא לא נפק לן מינה כלום במאי דהויא מקולקלת דכל שעה צריכה ז' נקיים ולכך לא הארכתי לפרש. ורשב"ם פי' היטיב פ"ק היכי הויא מקולקלת הרואה כתם:
399
ת׳מתני' הרוא' כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמא' שלא כנגד בית התורפ' טהורה פי' תורפה אותו מקום וכדמפרש ואזיל. על עקבה ועל ראש גודלה טמאה. פי' דהיינו כנגד התורפה כי עקבה כנגד התורפה היא וראש גודלה של רגל מפרש בגמרא משום דבהדי דפסעה עביד ומתרמי. פי' רשב"ם שפעמים הולכת ועוקרת את רגלה אחד ונתנה לפני' ונמשך גופה אחריו ועדיין רגלה השני עומד במקומה נמצא ראש גודלה של אותו רגל שלא נעקר עדיין כנגד בית התורפה וקודם שתעקרנו יכול הדם ליפול מבית התורפה עליו ולכך בנמצא הכתם עליו טמאה בעי ר' ירמיה כשיר מהו כשורה מהו טפין טפין מהו לרוחב יריבה מהו ת"ש על בשרה ספק טמא ספק טהור טמא [על בשרה] לאו כי האי גונא לא דילמא דעביד כרצועה. פי' רשב"ם רצועה של דם על בשרה כנגד התורפה בעיגול כאצעדה מי מספקא בדם נדה אם לאו ואף על פי שאין לה במה לתלות דדם היורד מן המקור כמין רצועה ארוכה נחית ולא כמין טבעת עגולה. כשורה שורות שורות הרבה לאורך יריכה כזה טיפין כזה ולא איפשט ואע"ג דכתמים דרבנן וספיק' דרבנן לקולא ותנן במתני' שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל אפי' הכי הואיל ולא איפשט אזלינן בה לחומרא:
400
ת״אמתני' על שוקה ועל פרסותיה מבפנים טמאה מבחוץ טהורה על הצדדים מכאן ומכאן טהורה פי' רשב"ם על שוקה מן הארכובה ולמעלה קרי ירכי'. רגלי' כל דפוס הרגל קרוי פרסה. מבפנים בין שתי שוקים כל גובהן מן הארץ דהיינו כנגד בית התורפה. מבחוץ מיכן ומיכן לצדדין של אדם כנגד מתנים טהורה דלא הוה כנגד בית התורפה. ועל הצדדין מיכן ומיכן טהורה. צדדין אחורי השוק כל גבהו כנגד העקב ולפניו כל גבהו כנגד הרגל. ועל הצדדין אשוקה קאי ולא אפרסות קאי משום דבצדדים של רגלים טמא דצדדים היינו עקבה וראש גודלה דאמרינן טמא. וכל הנך דאמרן טמאה בבגדים בדין כתם של חלוק בכל מילי שווין אהדדי כתם בשר וכתם של חלוק עכ"ל. ופ' כל היד פי' רשב"ם דגריס היינו חצי פול. ואמר בגמרא מבפנים וכו' עד רב חייא ברי' דרב אוייא מתני לה בהדיא אמרי דבי (רב) [רבי ינאי] עד מקום חבק וחבק עצמו כלפנים. פירשב"ם שהוא קפץ הירך והשוק שקורין ייר"ט וקאמר עד מקום שהחבק מתחיל קרי פנים וחבק הוא מקום מתיחות הגידין כמו הקילקי והחבק שחובקים שם הירך בשוק יחד סמוך לאותו קפץ. מקום חבק כל כנגד אותו הגיד בלפנים וטמא. תניא בתוספתא פ' בן תשע שנים נמצא לה על קשר אצבעותיה טמאה ומוקמי' לה משום דכולה יד עבידא דנגעה ופי' רשב"ם על קשרי אצבעותיה היינו גב היד דחד מקום הוא:
401
ת״במתני' ראתה על חלוקה מחגור ולמטה טמאה מחגור ולמעלה טהורה. פירשב"ם ל"ש צדדין כולי' כנגד בית התורפה וכן חגור עד התורפה נמי טמאה אע"פ שחגור למעלה מבית התורפה משום דזימנין כופפת את ראשה וגופה לקרקע ומדלי דם ונפיק מן המקור וסליק עד החגור אבל מן החגור ולמעלה דכולי האי לא סליק דם משום כפיפה והטיה. וטעמא לאו משום חגור הוא אלא אפילו דם בין חגור לבשר דה"ה לאשה שאינה חגורה. אלא עד מקום חגור שיערו חכמים דסלקי דם למעלה מבית התורפה על ידי כפיפה והטיה וטפי לא וטהורה ואע"פ שאין לה במה לתלות עכ"ל. הא דאמר מחגור ולמטה טמאה דוקא שלא עברה בשוק של טבחים אבל עברה בשוק של טבחים אפילו למטה מחגורה כשרה כדאמר בגמרא אמר מר על בשרה ספק טמא ספק טהור [טמא] (ספק) על חלוק' ספק טמא ספק טהור טהור. היכי דמי אילימא מחגור ולמט' כו' עד [איבעית] אימא מחגור ולמטה כגון דעברה בשוק של מטבחיים על בשרה מגופה אתא דאי תימא דמעלמא אתא על הלוקה איבע"ל לאשתכוחי על חלוקה מעלמא אתא דאי תימא מגופה אתא על בשרה איבעי ליה לאשתכוחי. הא למדת דהיכא דעברה בשוק של טבחים אפילו מחגור ולמעלה טמאה כאידך לישנא דמסיק ואי מחגורה ולמעל' כגון שזקפה. על בשרה מגופ' אתי דאי מעלמא על חלוק' איבעי לי' לאשבוחי דהלכ' כשני הלשונות הואיל ששניהם אמת ואינם סותרים זה את זה:
402
ת״גמתני' ראתה על בית יד של חלוק' אם הגיע כנגד בית התורפה טמא' ואם לאו טהור' היתה פושטתו ומתכס' בו בליל' כל מקום שימצא בו דם טמא' מפני שהוא חוזר וכן בפוליוס. פי' רשב"ם כגון שנמצא בראש בית ידה סמוך לבית התורפ' פעמים שפושטתו לתוך חיקה תחת בגדים העליונים ונופל כנגד [מטה שלא כנגד] התורפ' כגון שנמצא [סמוך] לכתיפה. היתה רגילה להפשיט חלוק' בליל' ולהתכסות בו בכל מקום ואפילו מן החגור ולמעל' ובבית יד שלא כנגד בית התורפ'. חוזר. פעמים שראש החלוק נהפך כלפי פני' של מטה ואינה יודעת. וכן בפוליוס. מעפודת שמתכס' בו ראשה אורי"ל בלע"ז אם נמצא עליו כתם בשפתו אם מגיע כנגד בית התורפ' טמא' הית' פושטתו מראשה ומתכס' בו טמא' ואפילו שלא כנגד בית התורפ' עכ"ל. תניא נמצא על בית יד אונקלי שלה אם מגיע כנגד התורפ' טמא' וא"ל טהור' א"ר אליעזר ב"ר יוסי הלכ' זו הוריתי ברומי לטומא' וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי יפה הורית. משמע שעל מגיע לנגד בית התורפ' הורה. ובגמרא פי' רשב"ם דבר זה היתה פושטת ומתכס' בו בליל' וכו' והוריתי לאיסור לטמא כדקתני במתניתין. וקצת תימא אמאי לא מייתי מהא מתניתא בכתובות דאיכא הוראה לאיסור. וכל מה שפירשנו דכנגד התורפ' טמא' היינו דוקא כשאין לה במה לתלות [אבל יש לה במה לתלות] טהור' ואע"ג דכנגד התורפ'. כדתנן אמר להם מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהי' זבה דם יהי' זובה בבשרה דם ולא כתם. היינו כשתרא' האש' ודאי שהרגיש' בראיית' אלא שגזרו רבנן על הכתמים היינו ודאי שממנה יצא דם אף ע"פ שלא הרגיש' טמא' אבל לספק לא הזקיקוה הלכך היכי דאיכא למתלי לקולא תלינן אפילו כנגד התורפ' דתנן תולה בב"ד שהיא יכול' לתלות שחטה בהמ' חיה ועוף ונתעסק' בכתמים במיני צבעונים אדומים או שישבה בצד העסוק' בהם הרגה מאכולת הרי זה תולה בהם. ודוקא בספיקא אחת תולה אבל בתרי ספיקי לא כדאמר בגמרא ישבה אין לא ישבה לא תנינן להא דת"ר עברה בשוק של טבחים ספק נתז עלי' ספק לא נתז עלי' [תולה] ספק עברה ספק לא עברה אינה תולה. פי' משום דהוה להו תרי ספיקא דאת"ל עברה שמא לא נתז עלי'. ואין הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר תולה אע"פ שלא הרגה. ודוקא עד גריס תולה במאכולת דהיינו חצי פול אבל יותר מגריס אינה תולה במאכולת כדתנן עד כמה היא תולה ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר עד כגריס של פול ואף ע"ג דאיפליגו בה רב הונא ורב חסדא ואמר רב חסדא כגריס אינה תולה פחות מגריס תולה ורב חסדא תלמידיה דרב הונא הוה כדאמר ס"פ אלו מציאות בעי מיני' רב חסד' מרב הונא תלמיד וצריך לו רבו מהו א"ל חסדא חסדא לא צריכנא לך את צריכת לי עד ארבעין שנין וקיי"ל אין הלכ' כתלמיד במקום הרב ור' אבהו אמר ר' יוחנן קאי כוותי' דהלכ' כוותי' דדל מיני' רב חסדא הוי הלכ' כר' יוחנן דהלכ' כר' יוחנן במקום רב כש"כ במקום רב הונא תלמידיה דרב. ותו דר' ינאי ור' חנינא קיימי כוותי' דאתמר היו עלי' כגריס ועוד ואותו ועוד רצופה בו מאכולת ר' חנינא אמר טמא' ר' ינאי אומר טהור' ר' חנינא אומר טמא' כי תלינ' בכגריס בכגריס ועוד לא תלינן ר' ינאי אומר טמא' ה"מ דאין רצופה בה מאכולת אבל היכא דרצופ' בה מאכולת מוכחא מילתא דהאי ועוד דם מאכולת היא פש לה כגריס כיון דבעלמא תליא ה"נ תליא אלמא דר' חנינא ור' ינאי תרווייהו סברי כרב חסדא דתול' בכגריס אבל יותר מכגריס אינה תולה ובהא נמי הלכ' כרבי ינאי דיותר מכגריס תולה היכא דהמאכולת רצופה בו דכתמים דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל:
403
ת״דמתני' אם יש בה מכה והיא יכול' ליגלע ולהוציא דם ה"ז תול' בה מעש' באש' אחת שבאת לפני ר' עקיב' ואמר' לו ראיתי כתם אמר לה שמא מכה הית' ביך אמרה לו הין והייתה שמא יכול' היא להגלע ולהוציא דם א"ל הין וטיהר' ר' עקיב' ראה תלמידיו מסתכלים זב"ז אמר להם מה הדבר קשה בעיניכם שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל שנאמר ואשה כי תהי' זבה דם יהיה זובה בבשרה ולא כתם. ופי' רשב"ם ותולה היא במכה ואפילו יותר מכמה גריסין וכן כל הנך תליות דלעיל דלאו במאכולת. תניא היתה לה מכה בצווארה שיכולה לתלות תולה על כתיפה שאינה יכולה לתלות אינה תולה. פי' רשב"ם אם נמצאת מכה כנגד התורפה יכולה לתלות במכה שעל צוארה שפעמים שמטה לפניה ונופל דם המכה על תחתית חלוקה. על כתיפה. על גבה שאינה יכולה לתלות שאין דם בא מכתיפה ונופל לפני' אינה תולה. אמר רבא נמצא עליה מין אחד תולה בכמה מינין פי' רש"י מין אחד מדבר הדומה לכתם. כגון קילור או שרף ואח"כ מצאתה על חלוקה כתם אפי' אין מראיתו דומה לאותו מין תולה בו. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור. נתעסקה שאני. פי' כיון דנתעסקה במין אדום היכי תליה ביה כתם שחור [אבל נמצא עליה מין אדום תולה בה כתם שחור] דאמר כי היכי דנתז עלי' האי מין ולא ידעה הכי נמי נתז עלי' מינא אחרינא ולא ידעה. איכא דאמרי נתעסקה במין אחר תולה בו כמה מינין. מיתיבי נתעסקה באדום אין תולה בו שחור. כי קאמר רבא דאתעסקא בתרנגולין דאית בי' כמה מיני דמא. וקיי"ל כשתי הלשונות הללו להקל דהא לא סתרי אהדדי ואפשר דשניהם אמת. (אמר רבא) [ת"ר] מעשה ותלה ר' מאיר בקילור. ור' תלה בשרף שקמה. אמר רב אשי עיר שיש בה חזירים אין חוששין לכתמי'. פי' רשב"ם חזירים אוכלי' שקצים ורמשים ומתיזין דם ומשעברה בשוק איכא למימר התיזו עלי' דם ואין חוששין לכתמיה יותר מבגדים ואפי' מן החגור ולמטה ואפי' לא נתעסקה בכתמים ואפי' אין לה מכה שיכולה להגלע ולהוציא דם עכ"ל. אמר רב נחמן בר יצחק דרוקרת כעיר שיש בה חזירים דמיא. פי' רשב"ם טבחי' הרבה ואשפות ושקצים מצויין בה ותרנגולים מנקרין בהם בעיר אף על פי שאין בה חזירים. וראיתי כתוב דהאידנא אין תולין בחזירים. ולא ידענא מאי טעמא. ת"ר ארוכה שלבשה חלוקה של קצרה וקצרה שלבשה חלוקה של ארוכה. אם מגיע כנגד בית תורפה של ארוכה שניהם טמאות ואם לאו ארוכה טהורה. וקצרה טמאה. פי' רשב"ם חלוקה של קצרה ולא בדקתה קודם לבישתה ואח"כ נמצא עליו דם אם מגיע כתם כנגד בית התורפה של ארוכה טמאה אף ארוכה וכש"כ קצרה. וא"ל כגון דהוה לי' מן החגור ולמעלה טהורה הארוכה אבל קצרה טמאה שהרי כנגד בית התורפה שלה הוא מגיע. ונראה בעיני דזו הברייתא מיירי כגון ששניהם טהורות ואז כשמגיע כנגד בית תורפה של ארוכה שתיהן טמאות ואינן תולות זו בזו דמאי חזית דמקלקלת להאי תקלקל להאי. אבל אם היתה אחת מהן טהורה ואחת טמאה תולה הטהורה בטמאה כההיא דפ' האשה לקמן דת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה. ובסופרת שבעה שלא טבלה לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת. דברי רבן שב"ג רבי אומר אינה תולה. לפיכך שתיהן מקולקלות ושוין שתולה בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר. ובבתולה שדמיה טהורין. ופרש"י בדברי רשב"ג דאע"ג דמקלקלת [לה פורת' דצריכה לשמור יום המחרת] כיון דטמאה השתא לא מקלקל' כולי האי משמע אבל אם היתה טהורה אפי' רשב"ג מודה דאינה תולה בחבירתה הלכך כששניהם טהורות לכ"ע אינן תולות זו בזו ושתיהן מקולקלות. וההיא דת"ר פ' הרואה. כולי עלמא היא. ובשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמי' טהורין שוין שתולה בה דהא אינה מקלקלת אותה. לא נחלקו אלא בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה דרשב"ג סבר תולה בה. ור' סבר אין תולה בה. דהואיל דכתמים דרבנן הלכה כרשב"ג לקולא. וטהורה בחזקתה דהא בשומרת יום גופא תרווייהו סברי דמקולקלת. לא נחלקו אלא בטהורה ורשב"ג מקיל לגבה ורבי מחמיר לגבה והלכה כרשב"ג דבד"ס הלך אחר המקיל. תניא בדקה (עצמה) [חלוקה] והשאילתו לחבירתה היא טהורה וחבירתה תולה בה א"ר ששת לענין דינא תנן אבל לענין טומאה היא טהור' וחברת' טמאה. פרש"י לענין דינא דכיבוס הכתם מן החלוק תנן דחברתה תולה בה דאמר' אחרונה לא מהימנת לי דאת בדקתי':
404
ת״המתני' פר' האשה [האשה] שהשאילה חלוקה לנכרית או לנדה ה"ז תולה בה. אמר רב בנכרית הרואה. ממאי מדקתני דומיא דנדה מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא. פי' רש"י ז"ל שגדולה היא וידעינן בה שכבר ראתה וכן הלכה:
405
ת״ומתני' האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם ר"מ אומר אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. פי' שהטילה מים וראתה דם עם מי רגלים. ומוקמי' פלוגתייהו בגמ' כגון שיושבת על שפת הספל ומזנקת בתוך הספל ונמצא דם בתוך הספל דכי האי גונא מפליג ר' מאיר בין עומדת ליושבת אבל ר' יוסי מטהר בכל עניינים. שסובר שלא בא דם זה ממקום דמים אלא ממקום מי רגלים וטהור. ואמר בגמרא אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי וכן אורי ליה ר' אבא (לעולא) [לקלא] הלכה כר' יוסי דאמר בין כך ובין כך טהורה גבי אשה שהיא עושה צרכיה. וכש"כ שהלכה כר' יוסי גבי הא דתנן איש ואשה שעשו צרכיהם בתוך הספל ונמצא דם על המים ר' יוסי מטהר ור' שמעון מטמא שאין דרך של אדם להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה כש"כ שבהא הלכה כר' יוסי דספק בא דם זה מן האיש ספק מן האשה ואת"ל מן האשה ספק ממקור דמים [ספק] ממי רגלים. ותו דר' מאיר בהא קאי כר' יוסי והוה לי' ר' שמעון חד ואין דבריו של אחר במקום שנים. כדאמר בגמר' ר' יוחנן אמר כי קאמר ר' מאיר בחד ספיקא אבל בספק ספיקא לא אמר והתניא כוותי' דר' יוחנן איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל ונמצא דם על המים ר' מאיר ור' יוסי מטהרין ור' שמעון מטמ' ותו דאמר פ' מי שהוציאוהו אמר רב אשי ר' יוסי ור' שמעון הלכה כר' יוסי. פי' רשב"ם ה"ג וכן אורי לה ר' אבא לקלא. קלא שם חכם או אדם אחד שהוצרך לדבר. ר' אבא תלמידו של שמואל ובשמו כן הורה עכ"ל:
406
ת״זספ"ק בעי מני' ר' זירא מרב יהודה מהו שתבדוק עצמה לבעלה. א"ל לא תבדוק. ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש. פי' רשב"ם אשה שאין לה וסת ויש לה וסת מהו שתבדוק לבעלה אע"פ שאינה עסוקה בטהרות. כלומר מי הוה רשות בידה להחמיר על עצמה. לא תבדוק. אין לה רשות. ומה בכך. אם תרצה להחמיר על עצמה מה לנו לעכב. לבו נוקפו. הואיל וחוששת לבדוק מחזקת טומאה כ"ז הוסת. ופורש. שמא לאחר סילוק ידה תראה ויבטל מפ"ו. אבל אשה העסוקה בטהרות מיגו דבעיא בדיקה לטהרות [בעיא] נמי בדיקה לבעלה. ולבו נוקפו ליכא למימר בהכי דמידע ידע דמיגו דבעי' לטהרות בעי' נמי לבעלה. ושמעי' מהכא בין אשה שיש לה וסת בין אין לה וסת בזמן הזה דליכא טהרות לא בעיא בדיקה לא שחרית ולא ערבית ולא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש כדלקמן בסמוך ואפי' אם רצתה להחמיר על עצמה ולבדוק לפני תשמיש לא שבקי' לה דאם כן לבו נוקפו ופורש עכ"ל. וכן הוא האמת דבין לפני תשמיש בין לאחר תשמיש לא שבקי' לה לבדוק. לפני תשמיש לא כדשמעי' לה מהא דרב יהודה ולאחר תשמיש נמי לא כדאמר בסמוך בעי ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה באשם תלוי א"ל לא תבדוק. ותבדוק ומה בכך א"כ לבו נוקפו ופורש. ואמר לקמן א"ר זירא א"ר אבא בר ירמי' אמר שמואל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק כו' עד אמר רבא ש"מ קסבר שמואל כל לבעלה לא בעי' בדיקה. והא דת"ר אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה לא פירות ולא כתובה ולא מזונות ולא בלאות ויוציא ולא יחזיר עולמית דברי ר' מאיר ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר משמשת בשני עדים הן עותוה והן תקנוה משום אבא חנן אמרו אוי לו לבעלה כו' עד אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס. ובמאי אי בעסוק' בטהרות הא אמרה שמואל חדא זימנא אי כשאינה עסוקה בטהרות הא אמר כל לבעלה לא בעיא בדיקה דאמ' ר' זירא א"ר אבא בר ירמי' אמר שמואל אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש עד שתבדוק ואוקמינא בעסוק' בטהרות מאן דמתני הא לא מתני הא. פי' רשב"ם לעולם בעסוקה בטהרות ודקשיא לך למה לי תרתי רב יהודה דמתני הא משמי' דשמואל הלכה כר' חנינא לא מתני הא [דר' אבא ורבי אבא לא מתני הא דרב יהודה ואי קשיא הא] רב יהודה נמי אמרה דאמר רב יהודה לעיל גבי מתני' דקתני ובשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה ואמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא בעסוקה בטהרות כו' לאו פירכא היא (לעיל גבי מתני' דקתני) [דרב יהודה] לא אשמעינן בעסוקה מידי דממתני' הוה שמעי' בין עסוקה בין אינה עסוקה ואתא רב יהודה ואשמעי' משמי' דשמואל דשאינ' עסוקה לא בעי' [בדיקה] והכא אשמעי' דהלכה כר' חנינא. ובאותה משנה דעסוקה בעי בדיקה. ומבעי' (לי') [לי] אמאי לא תירץ הכא דחדא מכלל חבירתה איתמר כדתריץ לעיל עכ"ל. ורבינו חננאל וגם רבינו תם פירשו דה"ק לעולם בשאינה עסוקה בטהרות קאמר שמואל דהלכה כר' חנינא דבעי' בדיקה ודקשיא לך הא אמר כל לבעלה א"צ בדיקה דמתני הא דר"ח לא מתני' דיוקא דלעיל דאוקימנא בטהרות. וההיא דאמר רב יהודה אמר שמואל ל"ש אלא לטהרות אבל לבעלה מותרת. תרי תנאי אליבא דרב יהודה אמר שמואל. ומאן דמתני להא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא לא מתני לההיא דאמר רב יהודה אמר שמואל דההיא דאר"י אמר שמואל כו' והא דא"ר זירא א"ר אבא אמר שמואל כו' הנהו חדא נינהו דחדא מכלל חברתה אתמר. וכי האי גוונא אשכחנא בפ"ב דקידושין גבי קטנה שנתקדשה וספ"ק דכתובות גבי ההיא תינוקות שירדה למלאות מים מן המעיין שמסיק מאן דמתני הא לא מתני הא אפירושא דמתני' ולא אעיקר מילתא הלכך לפר"ח ולפי' ר"ת אשה בזמה"ז שאין לה ווסת צריכה בדיקה. מיהו מדבעי מיני' ר' אבא מרב הונא אשה מהו שתבדוק כו' ועד א"כ לבו נוקפו ופורש. משמע שאינה צריכה בדיקה כלל. ובה"ג כתב אתתא דלא קביע לה ווסת אסיר לה לאזדקוקי לבעלה דתניא אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש כו' אר"י אמר שמואל הלכה כר"ח בן אנטיגנוס משום שסובר בפר"ח וכפר"ת הלכך טוב להחמיר אשה שאין לה ווסת לא תשמש כי אם על ידי בדיקה. פרק כל היד איתמר אשה שיש לה ווסת והגיע שעת ווסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה אמר רב בדקה ומצאתה טמא' טמא' טהורה טהור'. ושמואל אמר אפי' בדקה ומצאתה טהורה טמא' מפני שאורח בזמנו בא. לימא בווסתות קמיפלגי מר סבר ווסתות דאורייתא [ומ"ס ווסתות דרבנן. א"ר זירא דכ"ע ווסתו' דאוריית'] כאן שבדקה עצמה בשיעור ווסת כאן שלא בדקה עצמה כשיעור ווסת. רב נחמן בר יצחק אמר בווסתות גופייהו קא מיפלגי מ"ס ווסתות דאורייתא ומ"ס ווסתות דרבנן. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל כי מיכן יש להוכיח דווסתו' דרבנן דהא רב נחמן בר יצחק דהוא בתראה מוקי פלוגתייהו בהכי ומוקי רב כמ"ד ווסתות דרבנן. וקיי"ל פרק המפלת ופ' יש בכור לנחלה דהלכתא כרב באיסורי ומדמוקי נמי ר' יהושע לחכמים דר' מאיר כמ"ד ווסתות דרבנן ש"מ דהכי הלכתא. מיהו מרבינא דאמר בסמוך גבי פלוגתייהו דרבי ורשב"ג דכ"ע ווסתות דרבנן אין להביא ראי' מדדחיק לאוקמי פלוגתייהו במקור מקומו טמא דהא איכא פלוגתא דתנאי לקמן בפ' בתרא וגם רשב"ג אית לי' מקור מקומו טמא מ"מ יש ראי' כדפי' וכן פירש רבינו חננאל. מיכן יש ללמוד דאשה שיש לה ווסת והגיע שעת ווסתה ולא בדקה ואח"כ בדקה ומצאתה טהורה טהורה ואפי' לא בדקה נמי הוי טהורה כדקאמר גבי דם הכא אפי' בימי נדתה טהורה ובעי למימר ווסתות דרבנן והתם אין לבדוק אם ראתה אם לאו שהרי היא רואה מחמת מכה וכן פסק בשאילתות דווסתות דרבנן:
407
ת״חר"פ תינוקת ת"ר הרואה דם מחמת תשמיש פי' דם נרות משמשת פעם ראשונה שני' ושלישית מיכן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שני' ושלישית מיכן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר וראתה דם [משמשת] פעם ראשונ' שני' ושלישי' מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק עצמה. פרש"י וכן פי' ר"ש דרשב"ג הוא דבעי חזקה בתלתא זימני. והא דקתני סיפא ר' אומר נאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנו יוצא דם דוקא קתני. דהא מילתא דוקא רבי היא אבל רישא רשב"ג היא. דבתלתא זימני הוה חזקה אבל לרבי בתרי זימני הוה חזקה. ולר' משמשת עם הראשון פעם ראשונה ושני' ותו לא עד שתתגרש ותנשא לאחר ומשמשת עמו פעם ראשונה ושני' ותו לא ותתגרש ואינה נשאת לשלישי עד שתבדוק עצמה. מיהו אנן קיי"ל כרשב"ג דאמר בהבא על יבמתו דהלכה כמותו בווסתות. וכן משמע לשון רב סעדי' גאון זצ"ל. והאי דאינה בודקת את עצמה בביאה שלישי של בעל הראשון אלא אמרי' תתגרש ותנשא לאחר ואינה בודקת נמי בביאה ראשונה של בעל שני עד שתנשא לשלישי משום שאין כל הבעילות שוות עכ"ל. משמע להדיא שבא לפסוק כרשב"ג דעד תלתי גברי לא הוי חזקה. ומשמע נמי מלשונו דאסור' לבעל ראשון ושני אפי' בבדיקה. וכן פי' רשב"ם בבעל ראשון ושני דאיכא למימר יש לו תקנה לבעל אחרון צריכה להתגרש אולי תפסוק לשלישי ולא התירו לה בבדיקה משום דאיכא למימר גירושין מהנו לה שתתגרש ותנשא לאחר אין אנו מתירין לה לבוא לידי ספק ולהתיר' ע"י בדיקה זו כדלקמן דזימנין לא בדקה שפיר אבל משהוחזקה בבעל שלישי דאין לה עוד תקנה על ידי שתתגרש ותנשא לאחר התירו לה לשמש על ידי בדיק' עכ"ל. וכן משמע להדיא כדלקמן א"ל רשב"ל לר' יוחנן ותבדוק בביאה שלישית של בעל ראשון א"ל לפי שאין כל האצבעות שוות ופירש"י כלומר מביאה שלישית של בעל ראשון ואילך תשמש על ידי בדיקה ולמה תתגרש. לפי שאין כל האצבעות שוות. ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה. ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבוא לירי כרת. הרי למדנו דרבינו סעדי' ורשב"ם ורש"י כלהו סבירא להו דאסור' לראשון ושני אפי' ע"י בדיקה. וגרסי' בירוש' סוף נדה ותבדוק עצמה בבעל שני. ומשני לפי שאין כל האצבעות שוות. משמע שאפי' בבדיקה אסורה לשני. וראיתי כתוב שר"ת התיר אפי' לבעל ראשון בבדיקה ומפרש הברייתא כגון שאינם יודעים לבדוק דאפ"ה משתריא לבעל (הראשון) שני ושלישי. ורוצה להביא ראי' מתוספתא דתניא עד כמה מותרת לינשא עד שלשה יותר מיכן לא תנשא עד שתבדוק. ומדלא תני עד כמה היא אסורה אפי' בבדיקה. ש"מ דבבדיקה שריא אפי' לראשון. מיהו אנו בזמה"ז לא בקיאינן בבדיקה ואסורה לעולם עד שתתקן מעצמה. אבל אם יש לה וסת שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים כגון ששימשה כל החודש ולא ראתה דם מחמת תשמיש אלא יום עשרה. יום עשרים. ויום שלשים. הרי קבעה לה ווסת מעשרה לעשרה ימים. תולה בווסתה שלא לשמש חודש שני בעשרה בו ויום עשרים ויום שלשים אלא על ידי בדיקה. ומשמשת בלא בדיקה מווסת לווסת. ואם אין לה ווסת מתגרשת. ולענין גביית כתובתה פי' מורי אב"י העזר"י שגובה כתובתה דשטר העומד לגבות כגבוי דמי ויכולה לומר דם טהור אני רואה והמוציא מחבירו עליו הראי' הלכך הואיל ואין הבעל יכול לברר שהיא רואה דם טמא גובה כתובתה. מיהו לפי דברי רבינו סעדי' ורשב"ם ורש"י שמפרשים דאסורה לראשון ושני אפילו בבדיקה מעתה אפילו רואה דם טהור אינ' גובה כתובתה דהשתא אפילו להבעל בבדיק' היטיב אסורה. ותו דאמר פ' אע"פ הגיע זמן ולא נשאו אוכלת משלו ואוכלת בתרומ' כו' ואמר עולא דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומ' ואפ"ה אמר פ"ק הגיע זמן באחד בשבת מתוך שאינו יכול לכונס' אינו מעלה לה מזונות ומפרש התם משום דאנוס בתקנתא דרבנן. הרי אתה רוא' דאע"ג דחייב במזונותי' דקניינו היא דאוכלת אפילו בתרומ' אפ"ה הואיל ואנוס בתקנתא דרבנן אינו מעל' לה מזונות א"כ ה"נ הואיל ואנוס בתקנתא דרבנן דאסור' עליו אפילו בבדיק' אינו מעל' לה מזונות ואינו נותן לה כתובת'. וכ"כ הרב רבי' יצחק הלבן זצ"ל דכל היכא דאניס בתקנת' דרבנן לא הפסיד מה שבידו מההיא דכתובו'. ותו נרא' בעיני דיש להפקיע כתובת' כי היכי דתהוי קלה בעיניו להוציא' דתנן האש' שהלך בעל' למד"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ בא בעל' תצא מזה ומזה ואין לה כתוב' מזה ומזה ואמר בגמרא טעמא מאי תקינו לה רבנן כתוב' כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא' הכא תהא קלה בעיניו להוציא' וההיא דפ"ק דת"ר אשה שאין לה ווסת אסורה לשמש ואין לה כתוב' וכו' עד משום אבא חנן אמרו אוי לו לבעל' וכו' עד אבא חנן לר"מ קאמר ומשום כתובה ופי' רשב"ם דבכי האי גונא פליגי ר"מ סבר רוב נשים יש להם ווסתות וזו לא היה לה ווסת היה לה להודיעו בשעת קידושין הוי יודע שיש עליה מום זה מדלא הודיעתו מקח טעות הוא ואיהי דמרע אנפש'. אבא חנן אומר לא זה מקח טעות דיש נשים בווסת ויש נשים בלא ווסת הי' לו לישאל את פיה אם בת ווסת היא אם לאו ומדלא שאל איהו ארע אנפשי' וחייב בכתובת' עכ"ל. הרי משמע מלשונו דע"כ ל"פ אלא כגון שקודם נישואין לא הי' לה ווסת אבל אי הוה לה ווסת בשעת נישואין משמע דלכ"ע חייב בכתובת' ולא נפקע כתובת' אע"ג דאסור' לשמש. ההיא יש לומר דבדינא דאורייתא [פליגי] אי הוי מקח טעות אם לאו אבל דרבנן לפ"ע לית לה כתוב' כי היכי דתהוי קלה בעיניו להוציא' א"נ נוכל לפרש דהאי באיבדה ווסתה תחתיו פליגי ובהא פליגי ר"מ סבר אין לה כתוב' כי היכי דתהוי קלה בעיניו להוציאה ואבא חנן לא חייש:
408
ת״טפרק כל היד אמר רב שמואל (בר אבא אמר ר' אבא אמר רב אשי אמר ר') [משמיה דר'] יוחנן אשה שיש לה ווסת בעלה מחשב ימי ווסתה ובא עליה א"ל רב שמואל בר ייבא לר' אבא א"ר יוחנן אפי' ילדה דבזיזא למטבל אמר לי' אטו ודאי ראתה מי אמר ר' יוחנן אימור דא"ר יוחנן ספק ראתה ספק לא ראתה ואת"ל ראתה אימור טבלה אבל ודאי ראתה מי יימר דטבלה הוי ספק וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי. פי' רשב"ם אדם היודע ווסת באשתו והלך לו לדרך ושהה בדרך שבעה ימים אחר ווסתה אמרי' טבלה וא"צ לישאל את פיה. אבל ביושב אצלה אפילו חישוב ימי ווסתה א"צ ואינו נמנע מתשמיש כיון דאיתי' במתא רמיא אנפשה אי מותר' לבעלה אם לאו עכ"ל. ואמרי' בירושלמי פרק כל היד אמר ר' יוחנן שונה אני אפי' אחר ג' שנים מותר. פי' אפי' אחר ג' שנים אם בא מן הדרך מותר לבוא אל אשתו וא"צ לשאול את פיה. ומסיק התם ובלבד באשה שיש לה וסת אמר ר' אבהו ובלבד ששהתה אחר ווסתה ז' ימים. וחש לומר שמא לא טבלה. אמר ר' חנינא זאת אומרת שאסור לאשה להשהות בטומאה. פי' צריכה לטבול בזמנה דטבילה בזמנה מצוה. וספ"ק תנו רבנן חמרין ופועלין והבאין מבית אבל ומבית המשתה נשיהן להן בחזקת טהרה [ובאין ושוהין עמהן בין ישנות בין ערות בד"א שהניחן בחזקת טהרה] אבל אם הניחה בחזקת טומאה לעולם היא בטומאתה עד שתאמר לו טהורה אני וכו' א"ר פפא לרבא מהו למיעבד כי הא מתנית' א"ל סודני לא דמגניא באפיה. פי' רשב"ם (דאישיטת) [דאישנות] קבעי מי בעיא תביעה או בדיקה. ל"א מהו למעבד כי הא מתניתא דלא בעיא בדיקה. דאיהו ס"ל באין מן הדרך לאו דוקא וכ"ש יושב בביתו. לא מתגניא באפי' בתמי' אם אתה מצריכה בדיק' כשהוא משמשה בעודה ישינה תמאס ותתגנה לפניו. לפיכך תרבות הוא לאדם כשבא מן הדרך שיקיצנה וכיון שתבעה אי לאו דקים לה שהיא טהור' בדקה נפשה כך נרא' לי. ולא נהירא לפרושי לא תבדוק משום דמגניא באפי' וכי משום גנות שבקינן דבר הצריך להכשיר תתגנה ותתגנה עכ"ל. ובאינו יודע ימי ווסתה עסקינן דאי יודע הא כבר פירשנו דאין צריך לשאול את פיה. מיהו בר מן דין ובר מן דין אסור לאדם לבוא אל אשתו עד שיפייסנה ותתרצה לו דדילמא בהא שעתא לא ניחא לה בתשמיש. ואמרי' ס"פ בתרא דעירובין אמר רמי בר חמא א"ר אסי אסו' לאדם לכוף את אשתו אפילו לדבר מצוה שנאמר ואץ ברגלים חוטא אמר ריב"ל כל הכופה את אשתו לדבר מצוה הויין לי' בנים שאינם מהוגנים אמר רב איקא בר חנינא מ"ק דכתיב גם בלא דעת נפש לא טוב זה הכופה את אשתו לדבר מצוה ואץ ברגלים חוטא זה הבועל ושונה איני והאמר רבא הרוצה שיהיו בניו זכרים יבעל וישנה כאן לדעת כאן שלא לדעת אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל אשה שתובעת את בעלה לדבר מצוה הויא לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותו ומוקמי' לה דלא תתבענו בפה אלא דארצויי ארצי קמיה:
409
ת״יסוף פרק האשה תני חדא ר' יהודה אוסרה לאחר ווסתה ומתירה לפני ווסתה ותני' אידך ר' יהוד' אוסרה לפני ווסתה ומתירה לאחר ווסתה ל"ק הא דרגילה למחזי בתחלת יממא והא דרגיל' למחזי בסוף ליליא פי' הא דרגילה למחזי בתחלת יממא אסור כל היום לאחר ווסתה ומותרת כל הלילה לפני ווסתה אמר רבא הלכ' כר' יהודה. פי' רשב"ם דכל י"ב שעות אסורה אם ווסתה בלילה בין בתחלת' בין באמצעית' בין בסופה כל הלילה כולה אסורה וכן אם ווסתה ביום כל היום אסור. ומי אמר רבא הכי והתניא והזרתם את בני ישראל מטומאתם א"ר יאשיה מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהם סמוך לווסתם וכמה אמר רבא עונה מאי לאו עונה אחריתי. פי' שאם ווסתה ביום אסורה כל היום וכל הלילה שלפניו ור' יהודה לא אסר אלא עונת ווסתה וקשי' דרבא אדרבא ומשני לא אותה עונה. פי' כי אמר רבא נמי ה"ק אותה עונה בין לפניה בין לאחרי' דהיינו סמוך לוסתה הלכך אשה שווסתה ביום אסורה כל הלילה ומותרת כל היום. ובה"ג כתב דרגילא דחזיא בסוף ליליא מאורתא אסיר חליף ליליא ולא חזיא ביממא שריא וכן בסוף יממא ותחלת ליליא. וכבר היו שפירשו דדוקא ביושב בביתו צריך לפרוש סמוך לווסתה עונה. אבל ביוצא לדרך לדבר הרשות אינו פורש ומשמש עמה. אבל לדבר מצוה לא מחייב לפוקדה אפי' בלא סמוך לווסתה כי היכי דלא ליטריד וימנע ממצוה. וראייתם דאמר פ' הבא על יבמתו אמר ריב"ל חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך שנאמ' וידעת כי שלום אהלך ופקדת וגו'. והא מהכא נפקא מהתם נפקא ואל אישך תשוקתך מלמד שהאשה משתוקקת על בעלה בשעה שיוצא לדרך אמר רב יוסף לא נצרכה אלא סמוך לווסתה. פי' שאפי' הכי פוקדה בתשמיש ואע"ג דאמור רבנן חייב אדם לפרוש מאשתו סמוך לווסתה וכמה אמר רבא עונה. וה"מ לדבר הרשות פי' שחייב לפוקדה כשיוצא לדרך אבל לדבר מצוה מטריד ואינו חייב לפוקדה. ופי' ר"ת דשיבוש הוא בידם דבכל הספרים הישנים גרסי' לא נצרכה אלא לאשתו נדה והם בעבור שמפרשים דהאי פקידה היינו פקידת תשמיש להכי שיבשו הספרים. ומפרש ר"ת דחד קרא משמע שחייב לפקוד את אשתו ויבוא עלי' וידבר על לבה עונה שלימה. וקרא אחרינא משמע שאפי' באשתו נדה יש לפוקדה. (וכמה אמר רבא עונה) שאע"פ שאסורה בתשמיש שמחה ותענוג הוא לה הואיל ורוצה לצאת לדרך כדאמר בעירובין הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים בה עליו הכתוב אומר ונשי עמי תגרשון מבית תענוגי' ואמר רב יוסף התם אפי' באשתו נדה. אלמא שמחה היא לה. התם נמי צריך לפוקדה אפי' היא נדה. כמה אמר רבא עונה כדקאמר פ' תינוקת מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין וכמה (אמר רבא) עונה וטובא עונה איכא בתלמוד שאינה תשמיש. ומה שהגיהו בספרים לא נצרכה אלא סמוך לווסתה שיבוש גדול הגיהו לפי שסברו דפקידה היינו תשמיש. חדא דמשבועות מוכח סמוך לווסתה דאורייתא דתניא פ' ידיעות הטומאה ומביאין אשם תלוי על עשה ועל ל"ת שבנדה וכו' עד הוי בה רבא במאי אילימא סמוך לווסתה וכו' הרי משמע דסמוך לווסתה דאורייתא. ועוד דקאמר וה"מ לדבר הרשות וכי בשביל דבר הרשות עקרי' והזרתם את בני ישראל ומוקמ' סמוך לווסתה אדרבה ידחה דבר הרשות ואל יצא לדבר הרשות סמוך לווסתה ויתקיימו שני המקראות הללו. אבל לפי' ר"ת אתי שפיר שאדם רוצה לצאת לדבר הרשות ישוב לביתו ויפקוד את אשתו אבל לדבר מצוה לא ישוב לפקוד את אשתו דילמא מטריד וממנע ולא עביד מצוה אלא ממקום שהוא שם ילך לדבר מצוה ואל ישוב לביתו לפקוד ומשום הכי מייתי בסמוך התם האוהב את אשתו כגופו ומכבדה יותר מגופו כו'. ומורי אב"י העזר״י אמר לי שרגילים לפרוש סמוך לווסתה כ"ד שעות שאם רגילה לראות ביום פורש ממנה כל הלילה שלפניו ואם רגילה לראות בלילה פורש ממנה כל הלילה והיום שלפניה. והא דע"פ דאמר שלשה דברים צוה רבי ישמעאל ב"ר יוסי את רבי עד אשתך טבלה אל תזקק עמה לילה הראשון ההיא בנדה דאורייתא ומשום חומרא דר' זירא כדאמר התם מ״ט אמר רבא הואיל והוחזק מעיינה פתוח דילמא שפעה זיבה והא בזמן הזה ליכא שהרי היא מונה ז' לבד מיום ראייתה:
410
תי״אראיתי כתוב בה״ג טבילת נדה דרבנן הוא ונ"ב שהוא טעות סופר דאמר פ"ב דשחיטת חולין אתמר נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומ' ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהורה אמר רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לעתה ואסורה לאכול בתרומ' עון כרת התרתה איסור מיתה מבעי'. מדקרי' לי' עון כרת ש"מ דאורייתא דאין כרת מדרבנן. ותו שבאות' ה"ג עצמו כתו' בסמוך ומנלן דבעיא נדה טבילה דאקשי' רחמנא לזבה מה זבה בעיא טבילה [אף נדה בעיא טבילה]. מיהו ע"ז נמי קשה דתניא בת"כ וספרה לה לעצמה שבעת ימים יכול בין סמוכין בין מפוזרין ת"ל ואחר תטהר אחר אחר לכולן ר' שמעון אומר אחר תטהר אחר המעשה תטהר כיון שטבלה טהורה להתעסק בטהרות אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שלא תבוא לידי ספיקא. מעתה הניחא לר' שמעון אלא לת"ק טבילה לזבה גופא מנ"ל. ודילמא מלשון תטהר אתי' לי'. ויש שלומדים טבילת נדה בק"ו ממשכב' דכתיב וכל הנוגע במשכב' יכבס בגדיו ורחץ במים. אם הנוגע במשכב' טעון טבילה ק"ו היא עצמה מיהו איכא למדחי דההיא לטהרות דוקא הוא דבעי טבילה אבל לחולין לא. ור"ת פי' דאתיא מדאמר ס"פ בתרא דע"ז אך במי נדה יתהטא במים שהנדה טובלת בהן אלמא דטבילת נדה דאורייתא. מיהו האמת נראה כי אסמכתא בעלמא הוא כי מי נדה היינו מי חטאת כדכתי' מי נדה לא זורק עליו. ורשב"ם פי' דשאלו מקמי' רב יהודאי גאון טבילה לנדה מנין והשיב דלא גרע משאר טמאים שטעונין טבילה לטהרתם. ותו יש ללמוד טבילת נדה דאמר במסכת שבת פרק במה אשה יוצאה גמרא יוצאה האשה בכבול ומה ת"ל והדוה בנדתה תהיה בנדתה עד שתבוא למים:
411
תי״בראיתי
412
תי״גכתוב בפסקי הלכות. נדה הנדה היולדת המפלת אסורות לקשט ולהתנאות לפני בעליהן. ונראה בעיני דליתא דתני' ומייתי לה פ' במה אשה יוצאה גמרא יוצאה בכבול והדוה בנדתה זקנים הראשונים אמרו שלא תכחול ולא תפרכס ולא תתקשט בבגדי צבעונים עד שבא ר' עקיבה ולימד א"כ אתה מגנה על בעלה ונמצא מגרשה אלא מה ת"ל בנדתה עד שתבוא למים. הרי לך שר' עקיבה מתיר להתקשט ולהתנאות וקיי"ל כר"ע דקאי רב כוותי' דאמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו לר"ה אסור לצאת בו לחצר חוץ מכבול ופאה נכרית כו' עד מאי שנא הני בשביל שלא תתגנה על בעלה כדתניא בנדתה זקנים הראשונים אמרו כו'. מדמוקי תלמודא דרב כר"ע ש"מ דהלכתא כר' עקיבה. ונראה בעיני דרבנן כב"ש ור"ע לטעמי' דתנן סוף פרק המגרש בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה עדות דבר שנאמר כי מצא בה ערות דבר [וכו']. ר' עקיבה אומר אפי' מצא אחרת נאה הימנה שנאמר והיה אם לא תמצא חן בעיניו. הלכך רבנן סברי שאין אדם יכול לגרש את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר אין לחוש אם היא מתנוולת על בעלה דבשביל זה לא יוכל לגרשה שהרי לא מצא בה ערות דבר. ור"ע דסבר שאפי' מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה אין לה לנוול בימי נדתה דשמא תתגנה על בעלה ויגרשנה הלכך אשה מתקשטת בימי נדתה. וכל ימי נדתה אינם ישנים במטה אחת אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה כדאמרי' פ"ק דשבת אבעי' להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו. ת"ש העוף עולה על השלחן עם הגבינה ואינו נאכל כדברי ב"ש וב"ה אומרי' לא עולה ולא נאכל ומסקנ' לאיסור' ולאיכ' דאמרי נמי פשיט לה לאיסורא מההיא ואל ההרים לא אכל ועיניו לא נשא אל גילולי בית ישראל ואת אשת רעהו לא טמא ואל אשה נדה לא (קרב) [יקרב] מקיש אשה נדה לאשת רעהו. מה אשת רעהו הוא בבגדו והיא בבגדה אסורה אף אשה נדה הוא בבגדו והיא בבגדה אסור. מיהו בבית אחת הוא על מטתו והיא על מטתה מותרין כדאמר בעירובין פ' הדר כל הלן בכילה שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר ונשי עמי תגרשון מבית תענוגי' אמר רב יוסף לא נצרכה אלא לאשתו נדה אשתו נדה תבוא עליו ברכה ולא היא עד האידנא מאן נטרי'. הרי למדנו שאין אדם נמנע מלישן בבית א' עם אשתו נדה הוא במטתו והיא במטתה. ודוקא שבעל מעולם אבל לא בעל מעולם אפי' הוא במטתו והיא במטתה אסור כההיא דיש פ"ק דכתובות אמר רב יוסף ברי' דרבא משמי' דרבא ל"ש אלא שלא בעל אבל בעל אשתו ישינה עמו. ומוקמי' לה דה"ק וכן מי שפירסה אשתו נדה ולא בעל ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים אבל להתייחד אסור חיישי' שמא יבוא עלי'. והא דמסיק אבל בעל אשתו ישינה עמו היינו עמו בבית. אבל הוא על מטתו והיא על מטתה. ויש מפרשים ל"ש אלא שלא בעל פי' את זאת האשה אבל בעל פי' זאת האשה. ולפי זה בעל מעולם אם לא בעל את זאת האשה אינם ישנים בבית אחד אלא הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים: ואמר פ"ק דכתובות ופ' אע"פ אמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה ורחיצת פניו ידיו ורגליו. ותרי גווני הצעת המטה איכא דאלת"ה תקשי לרב הונא ממתני' דאמר ר' יצחק בר חנינא אמר רב הונא אע"פ שאמרו ארבע יושבת בקתידרא אבל מוזגת לו כוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. והשתא תקשי לך דתנן הכניסה לו שלש אינה מצעת לו המטה וכש"כ הכניסה לו ארבע. אלא ודאי יש לך לומר כדפירש"י דהתם דהאי הצעת המטה היינו לפרוס לו סדינים לבנים דבר שאינו טורח ומשום דמילי דחיבה נינהו כדי שתתחבב עליו ולא דמי להצעת המטה דמתני' דהוי דבר של טורח. והשתא אתיא מתני' שפיר לרב הונא דאשכחן תרי גווני הצעה כדפירש רש"י. אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל הצעת המטה דאסור' נדה לבעל' היינו פריסת סדינים ומשום דמילי חיבה נינהו יש לחוש להרגל עבירה אבל הצעת מטה ממש בלא פריסת סדינים ההיא שריא אפילו בפני בעלה. אבל פריסת סדינים בפני בעל' אסור' שלא בפני בעלה שריא כדאמר והצעת המטה אמר רבא ל"ש אלא בפניו אבל שלא בפניו לא. ראיתי כתוב בפסקי הלכות נדה ואפילו במסירת המפתח או שום דבר מידו לידה הי' ר' פורש. ועוד כתב בהם הנדה והיולדת והמפלת אסורות לבעליהן ליגע באחד מאבריה ואיני מבין דמדקאסר הרחצת פניו ידיו ורגליו מכלל דנגיע' בעלמא שריא ותו אמרי' שמואל מחלפי לי' דביתהו בידא דשמאלא משמע שהי' מקבל מיד שמאל שלה. מיהו יש לומר שהי' מקבל ונזהר מליגע בה. וכן פי' הרב רבינו שמעי' שהי' רבינו שלמה נזהר שלא ליתן מפתח מידו לידה. ולכאורה ראי' לדבר מהכא (דמא) [חומא] דביתהו דאביי מנחא לי' אפומא דבוזא דביתהו דרבא אבי סדיא. פי' מראשותיו. דביתהו דרב פפא אשרשיפא. פי' על ספסל. למדנו שלא היו מקבלים מנשותיהם נדות מידו לידה. מיהו הא לאו ראי' היא דאיכא למימר דההיא במזיגת הכוס איירי שהם מילי דחיבה אבל מפתח וכיוצא בו דילמא שרי. והא דאמר פ"ב של ברכות ירושלמי כלה אסורה לביתה אסור ליטול ממנה כוס של ברכה דברי ר' אליעזר מ"ט דר"א אפש' שלא יצא דם נדה עם דם בתולים. התם מיירי באדם אחר ולא בבעל' כדאמר ריש מס' כלה שאלו את ר"א מהו לשתו' מיד כלה כ"ז שבעל' מיסב [עמה] אמר להם כל השותה מן הכלה כאלו שותה מן הזונה. ויש מביאים לאיסור מתנא דבי אליהו רבה דקתני התם גבי ההוא עובדא דמייתי פ"ק דשבת מעשה באדם א' שקרא הרבה ושנה הרבה ושמש ת"ח הרב' וכו' ששאל אליהו לאשתו שמא הבאת לו את הפך שמא הבאת לו את השמן ונגע ביך באצבע קטנה אמרה לו ח"ו אפילו באצבע קטנה לא נגע בי משמע שאסור לקבל את הפך מידה. מיהו יש לדחות דחדא דפליג אתלמוד דידן דקתני וישן עמי בקירוב בשר. ותו דמצינו לפרש שלא על הבאת הפך הי' מקפיד אלא ה"ק שמא בשעת הבאת הפך לא נזהרת יפה ונגע ביך. והכי נמי מסתברא שהשיבתו אפי' באצבע קטנה כו' אבל שלא הביאה לו את הפך לא קאמרה. מיהו מיכן משמע שאסור ליגע בה. וראי' למה שכתבתי לעיל דמשמע ששמואל הי' מקבל מיד שמאלית. י"ל שלא היה מקבל אלא תרתי הוה עבדה ליה מחלפ' ליה בידה דשמאלית ומנחא ליה אשרשיפא. אי נמי אפי' היה מקבל מידה י"ל כדפירש"י דהיינו בימי לבונה וכפי' ר"ת שהם היו רגילים לטבול לאחר ז' לראייתה כשפוסקת דלא אסירה השתא אלא מדרבנן. אבל בזמה"ז שאין רגילות לטבול עד היות ז' נקיים כך בימי ליבון כימי נדות כדאמ' פ' במה אשה בנדתה תהי' עד שתבוא במים ואמר פ"ב דשחיטת חולין גבי נדה שנאנסה וטבלה עון כרת התרת. אלמא אע"ג דהגיע עת ליבונה כ"ז שלא טבלה הויא בכרת. והא דרבא ואביי ורב פפא איירי אפי' בימי נדותה דמאחר שאינו מקבל מידה שפיר דמי ואית לן למימר דה"ה לכל דבר כגון מסירת פך ומפתח וכל כיוצא בהם אסור מידו לידה אפי' בשמאלית. דאפי' תמצא לומר דלא הקפיד אליהו ז"ל אלא אנגיעה. מיהו הואיל וקרוב הדבר לבוא לידי נגיעה ועונש גדול הי' ראוי ליזהר שלא לקבל מידה שום דבר עד שתבוא במים. ואחרי שפירשנו שאסור לקבל מידה פך ושמן ומפתח. כש"כ שאסור לאכול עמה בקערה אחת דהא אפי' מזיגת כוס אסור. מיהו על שלחן אחד הוא בקערה שלו והיא בקערה שלה מותר כדאמר פ"ק דשבת אבעי' להו נדה מהו שתישן עם בעלה היא בבגדה והוא בבגדו. ת"ש רשב"ג אומר שני אכסנאים אוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין ואתמר עלה אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל ל"ש אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור והא נמי מכירין זה את זה נינהו. פי' ותפשוט מינה דאסור ומשני הכי השתא התם ריעותא איכא שינוי ליכא. הכא איכא ריעותא ואיכא שינוי. פי' ולהכי דילמא שרי אע"ג דהתם במסקנא אפשוט לאיסור מההיא דאל ההרים לא אכל כו' ה"מ לענין שינה במטה אחת וביחד אבל הוא במטתו והיא במטתה שרי אפי' ביחוד כדפריש' לעיל. מעתה כש"כ הוא בקערתו והיא בקערתה דשרי על שלחן אחד דהא איכא שינוי ואיכא ריעותא וליכא יחוד. ובשם חכמי נרבונא כתב מורי אב"י העזר"י שאוסרים לנדה לאכול על שלחן של בעלה וזכר לדבר אשתך כגפן פורי' בירכתי ביתך וגו' מיהו ליתא כדפי'. ופסקי נדה כתבו אנו מחמירין על עצמינו ואין אנו אוכלין לא בקערה שלה ולא משירי מאכלה ולא כתב שום טעם. ואני שמעתי מטעם סכנה. ומורי אבי העזרי אמר לי שראה את רבינו אליעזר ממיץ שהי' שותה מכוס שהיתה שותה אשתו נדה אך לא הי' מקבלו מידה. וכתב בפסקי נדה כלים שנדה נוגעת בהם בזמה"ז טהורים אצל בעלה שהרי בני אדם בזמה"ז מיטמאין בקברות ובאוהל המת ובמת לא יטהרו לעולם עד שיזרקו עלינו מים טהורים לטהרנו. כך כלים שהנדה נוגעת בהם מותרים ליגע בהם ולהשתמש בם. אבל אנו מחמירין על עצמינו ואין אנו יושבים על מושבה ולא נוגעים בבגדיה ולא מקבלים שום דבר מידה אלא ע"י אחר וכל מה שנוכל להחמיר נחמיר ונרחיק ממנה. ונותנין אנו להכלים וקערות וכפות ומפתחות וסדינים וכרים וכסתו' להשתמש בימי טומאתה ולעת טהרתה מכבסת במים אותם בגדים ומעברת מהם הכתם וכל אשר ראתה יריח ויטהר. ומנהג זה יפה לישראל לנהוג מפני הרגל עבירה. אבל איסור טומאה ליכא. ויש נשים שנמנעות מליכנס לביהכ"נ ומליגע בספר. חומרא בעלמא היא ויפה הן עושות ומורי אבי העזרי אמר לי שיש נשים שאינן מתפללות אחורי הנדה ואמר לי שמצא כן בפירוש בבריית' דנדה. הרבה חומרות אמר לי שראה שם. כללו של דבר כל מה שיכול אדם להחמיר בנדה יחמיר ותבוא עליו ברכה. ואסור לאדם להרבות דברים שלא לצורך עם אשתו נדה כדתנן באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ולהרחיק מאשתו נדה שפיר דמי שמתוך כך חביבה עליו בעת טבילתה כההיא ס"פ המפלת דתניא הי' ר' מאיר אומר מפני מה אמרה תורה תהא נדה שבעה ימים שמתוך שרגיל בה קץ בה אמרה תורה תהא נדה שבעה כדי שתהי' חביבה על בעלה ביום כניסתה לחופה. ואמר בפרקי דר"א גבי ההיא דמסיק שהקב"ה נותן להן לנשים שכר לשמור ראשי חדשים על שלא חטאו במעשה עגל. ולע"ל הקב"ה מחדש אותן כעין ראשי חדשים שנא' כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' תתחדש כנשר נעורייכי תדע לך שכל חודש וחודש האשה מתקדשת וטובלת וחוזרת לבעלה והיא חביבה עליו כיום החופה. בשם שהלבנה מתחדשת בכל ראש חודש והכל מתאוין לראותה כך האשה כשהיא מתחדשת בכל חודש בעלה מתאוה עליה וחביבה עליו כאשה חדשה. ואין נכון לת"ח להיות מצוי תדיר אצל אשתו כההי' דברכות פ' מי שמתו דת"ר בעל קרי חולה שנתנו עליו ט' קבין מים טהור. נחום איש גם זו לחשה לר' עקיבה ור' עקיבה לחשה לבן עזאי ובן עזאי יצא ושנה לתלמידים בשוק. פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא. חד תני לחשה. וחד תני שנאה. טעמא דמ"ד שנאה משום ביטול פ"ו. וטעמא דמ"ד לחשה. שלא יהיו תלמידי חכמים מצוין אצל נשותיהם כתרנגולים. ואמר בירושלמי פ' מי שמתו אמר ר' יעקב בר בון כל עצמן לא התקינו טבילה זו אלא כדי שלא יהיו ישראל כתרנגולין הללו משמשין מטותיהם ויורדין ואוכלין. ואמר בכתובות פ' אע"פ עונת ת"ח אימתי אמר רב יהודה אמר שמואל מע"ש לע"ש. מיהו ההיא עובדא דמייתי בסמוך אתיא לי קצת בגמגום דמסיק התם יהודה ברי' דרבי חייא חתני' דר' ינאי הוה אזיל ויתיב בבי רב וכל בי שמשי הוה אתא לביתי' וכי הוה אתי הוה קא חזי קמי' עמודא דנורא יומא חדא משכתי' שמעתי' כיון דלא חזי ההוא סימנא אמר להו כפו מטתו שאלמלי יהודה קיים לא ביטל עונתו. הוי כשגגה שיצאה מלפני השליט ונח נפשי' משמע דמעליותא היא שהי' תדיר אצל אשתו:
413
תי״דוצריכה אשה לחוף את כל גופה בעת טבילה כדפירש רשב"ם בההיא דאמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר. ופי' שדרך נשים כשהן טובלות לנדתן חופפת את גופן ואת ראשן קודם טבילה כדי שלא יהא דבר חוצץ בה בשעת טבילה דהא כתיב ורחץ במים את כל בשרו במים כאחד ולא אבר אבר ואי איכא חציצה לא קרינא בי' כל בשרו והוא הדין לנדה ואע"ג דלא כתיבא בה טבילה כלל. דהא שאלו מקמי' רב יהודאי גאון טביל' בנדה מנין ואמר להו לא גרע משאר טמאין דאמרי' את כל בשרו את הטפל לבשרו. ומאי ניהו שערו אלמא חציצה בשער פסלה לטבילה עכ"ל. למדנו מדבריו דכל הגוף צריך חפיפה והכי משמע גבי ההיא דאמר לקמן אבעי' להו מהו שתחוף בלילה מר זוטרא שרי ור' חנינא מסורא אסר אמר לי' רב אדא סבא לרב חנינא מסורא (ואמרי לה רב [אדא] סבא לרב אבינא מסורא) לאו הכי הוה עובדא בדביתהו דאב' מרי ריש גלותא דאקפד ואזיל רב נחמן בר יצחק לפיוסה ואמר' לי' מאי איתי השת' תסגי אתי למחר וידע מאי אמרה לי' ואמר לה אטו עבדי חסרת טשטקי חסרת דודי חסרת. כלו' עבדי חסרת להסיק את האש דודי חסרת להחם בהן חמין טשטקי חסרת לישב עליהן בשעת רחיצה ולחוף ואי לחפיפת הראש דוקא כולי האי לא הוה בעיא אלא ש"מ כל הגוף בעי חפיפה. ועוד ראי' דאמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה א"צ לחוף ולטבול. ומדנקט דבר חוצץ אצל חפיפה ש"מ דכל הגוף בעי חפיפה דאי בראש מ"ש חציצה דנקט בראש טפי משאר הגוף אלא ש"מ בגוף הוא ש"מ. וכ"כ בהלכו' גדולות וכי טבלה מבעי' לעיונה בנפשה דלא מאיסה דקא הוי חציצה בין גופא למיא וצריכא למשרא מסריקא ברישא סמוך לטבילתה עכ"ל ה"ג. הא למדת שצריכה חפיפה בכל הגוף. ועוד מביאין ראי' דאמר סוף פ' כ"כ הקודש הרי שהי' לו שם כתוב על בשרו ה"ז לא יחוף אלמא חפיפה שייכא בגוף. ותו אשכחן לשון חפיפה בגוף כדאמ' (האי) משחא דחפיפותא מישחא שדרכה לחופפה על גרב וחבורה. ור"ת פי' דאין אשה צריכה חפיפה כ"א בראש דסתם חפיפה בשער כדאמר בנזיר נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק. ואמר נזיר לא יחוף את (שערו) [ראשו] ואמר פ"ב דשבת אשכחי' להלל דקא חייף ראשו. וההיא דביתהו דאבא מרי דאמר לה טשטקי חסרת אומר ר"ת דלאו היינו ספסלים אלא כמו שפי' הרב רבינו סעדיה מסריקות לסרוק את ראשה. ודודי הי' סירים קטנים להחם בהם מים לראשה. ותו מייתי ר"ת ראי' לדבריו דאמר רבא אם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. ומקשה ר"ת דתניא ומייתי לה בפ"ק משחיטת חולין טבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ אע"פ שנתעסק באותו המין כל היום כולו לא עלתה לו טבילה עד שיאמר ברי לי שלא הי' עלי קודם לכן וקתני סתמא ל"ש סמוך לחפיפה ל"ש שאינו סמוך לחפיפה אלא ע"כ דהיא בנמצא על גופו דלאו בר חפיפה הוא וש"מ דכל הגוף לא בעי חפיפה לבד משערות ראשו שצריך חפיפה משום שעשויין להתקשר זב"ז ולהדבק יחדיו. מיהו לאו ראי' מפני שר' חננאל ואמרי לה ר' יצחק בר שמואל זצ"ל מוקי לה לההיא דשחיטת חולין בטובל לתרומה דלא אצרכוהו רבנן חפיפה והכא איירי רבא באשה לבעלה דחמירא והצריכוה רבנן חפיפה. ואע"ג דלא נהירא האי שינויא דאשכחן פ"ק דנדה דאחמור רבנן בבדיקה לטהרות טפי מבעלה. מיהו הא לאו קושיא היא דלא אחמור רבנן בבדיקה לבעלה דא"כ לבו נוקפו ופורש אלא אדרבה יש להביא ראי' מההיא דרבא דצריכה חפיפה בכל הגוף כדפרי' לעיל. ותו הביא ראי' ר"ת דאין חפיפה כ"א בשיער דאמר בס"פ מרובה עשר תקנות תיקן עזרא וקא חשיב שתהא אשה חופפת וטובלת. ופריך דאורייתא היא. דתניא ורחץ את בשרו את הטפל לבשרו ומאי נינהו שערו אמרי דאורייתא לעיוני בי' דילמא מקטיר א"נ דילמא מאווס מידי משום חציצה אתא הוא ותיקן חפיפה מדקאמ' דילמא מיקטר ש"מ דוקא בשיער. מיהו לאו ראי' היא דהא נמי מסיק דילמא מאווס מידי והיינו בגופה. א"נ י"ל דנקט שיער משום דאתיא מדרשא. וכש"כ גופה דהוי דאורייתא דכתי' להדיא בשרו. ותו הביא ראי' ר"ת דאמר רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה ומדקדק דוקא קמטי' שרגיל להיות שם דבר חוצץ לפי שהוא מקבלו אבל שאר בשר לא. ואין זה ראי' דאיכא למימר דרבותא נקט דלא מבעיא שאר הבשר שצריך חפיפה אלא קמטיה אצטריכא לי' דלא תימא בית הסתרים הוא ובית הסתרים א"צ ביאת מים קמ"ל דמ"מ דבר הראוי לביאת מים בעינן מיהו מדנקט מדיחה ולא נקט חפיפה משמע דחפיפה לא שייכא אלא בשיער. מיהו הא אינו ראיה. הלכך הואיל והרב רבינו שמעי' והרב רבי' שמחה מויטרי תלמידי רבינו שלמה ז"ל פירשו בשם רבינו שלמה זצ"ל וכן רשב"ם וכן ה"ג כולם שוים שצריכה חפיפה בכל הגוף. הלכך אשה בזמה"ז חופפת כל גופה. וכשהיא חופפת לא תחוף בכל דבר המבלבל ונותק את השיער דאמר רבא אשה לא תחוף לא בנתר ולא בחול. נתר (מחטיף) [מקטף] חול (מסדיר) [מסריך]:
414
תי״הלשון אבי העזרי תנן פ' בתרא דמקוואות כל ידות הכלים שהן ארוכים ועתיד לקוצצן מטבילן עד מקום מידה ר' יהודה אומר עד שיטבול את כולו מפני החתך. ודוגמתו פרק בהמה המקשה מייתי לה וגרסי' דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כו' ומפרש התם דר' מאיר משום דכל העומד ליחתך כחתוך דמי. וקשה לאב"י העזרי כיון דמקפיד עליו לחותכן ולקוצן ה"ל במקום שרצה לקוצן מיעוטן המקפיד וקיי"ל פ' בתרא דנדה ופ' קמא דעירובין ופ"ק דסוכה ופ' הערל דגזרו על מיעוטן המקפיד משום רובו המקפיד. ונראה בעיני דיש לחלק דחציצה לא שייכא אלא בדבר שאינו מגופו ונראה לכולם כגון בצק שתחת הצפורן ומקפיד אפי' כנגד הבשר אבל צפורן עצמה בלא בצק אפי' גדולה שעתיד לחותכה ופורחת ועולה מכנגד הבשר אינה חציצה. ולר' מאיר מטביל עד מקום שעתיד לקוץ ולר' יהודה מטביל את כולו. וכן בשערו העומד ליגזז והלכה כר' יהודה. ועד"ז יש לפרש כל חציצות השנויים פ"ט ופ"י דמקוואות וכן הא דאמר בנדה פ' בתרא דעצם בין שיניה חוצץ מפני שאינן מגופה [שפיר] יתכן שנראה מבחוץ במקום שתחוב. וכן בהדחת קמטים חיישינן דילמא דבוק שם דבר חוצץ משא"כ בידות הכלים וצפורן. ואמר שמואל כחול שבתוך העין אינו חוצץ שע"ג העץ חוצץ. וצריך לפרש הא דפליגי ר' מאיר ור' יהודה כגון שהיד כתיקונה ולא נשברה אלא שארוכה ביותר בההיא דשלשלת דלי דקתני בהדיא שמפורש שיעורו אבל אם הכניס היד שלא כדרכו שהפכו ועתיד להסירו ואינו מגוף הכלי או נשבר דהשתא לא הוה מגופו וגם נראה לעיני כל חוצץ. דתנן פ' בתרא דמקוואות כל ידות [הכלים] שהכניסן כדרכן או שהכניסן שלא כדרכן ולא מרקן או שמרקן ונשברו הרי אלו חוצצין. פי' לא מרקן שלא תיקנן בתוכו כל הצורך ולא גמר. כמו יומא מיתה ממרקת. וכמו מירק אחר שחיטה על ידו. ומה שחלקתי בין נראה מבחוץ ללא ראה מסתייעא מילתא בנראה מדתנן שלהי מס' מקוואות חץ שהי' תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ. פי' דמסתמא אז מקפיד במיעוט כזה. ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו. פי' אם האדם טמא מת אע"פ שהחץ טמא מכחו טומאה בלועה לא מטמאה כדתנן לעיל מינה בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומתו ומייתי לה פ' בהמה המקשה ותניא שלהי מקוואות הנכנס לו קוץ ביריכו ר' יהודה אומר אינו חוצץ וחכ"א חוצץ בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלוע באדם ובבהמה ובחיה [ובעופות] טהורין. פי' כי בלוע לענין טומאה ולענין חציצה שוין דבפ' בהמה המקשה מוכיח דכל בלוע הוה לי' כמאן דליתא כלל שנתעכל וטריף בבית הסתרים וכן משמע בסיפא דהאי ברייתא דמסיים נכנסו צרורות וקיסמין בסידקי רגליו מלמטה ר' עקיבא אומר אינו חוצץ מפני שהוא בית הסתרים. ורבינו יצחק דסימפונט זצ"ל פי' במשניות שלו מתניתין או בשל מתכת ורבנן או בשל עץ וד"ה. וטעמא דמתכ' אינו מודבק עם הבשר הלכך עיילי בי' מיא ולא חייץ. פי' אחר מתכת לא מפיק לי' דילמא מיית הלכך לא חייץ אבל בשל עץ דקפיד עלי' לאפוקי חייץ ורבנן סברי מתכת נמי קפיד עלי' לאפוקי עכ"ל. ומיכן אני דן על השיער המדובלל [שנעשה] בליל' מחמת שד. ונקיטינן שהוא סכנת נפש לגלחו שאינו חוצץ כדנפרש לקמן. מ"מ שמעי' מינח כדפרישית דידות כלים עדיפי מחץ כיון שדבוק לגמרי והוא ממנו ודאית דבוקין של מעלה בקרימת העור לא מעכב דהוה כבית הסתרים כדתנן פ' בהמה המקשה הוציא העובר את ידו וחתכה כו' הבשר טהור ועלה פריך בגמ' טומא' בית הסתרים היא ולא מטמאה קרם העוד מלמעלה וכן לגבי בגד דמייתי עלה ותניא פ"ו דמקוואות האגד שע"ג (בהמה) [המכה] והקשקש שעל גבי השבר והשיראים והנזמים והקטלאות ארוכין חוצצין רפויין אין חוצצין ר' שמעון שזורי אומר בית הסתרים באשה חוצץ ובאיש אינו חוצץ. ותנן אלו שאין חוצצין קילקי הראש ובית השחי ובית הסתרים באיש ר' אליעזר אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. ונראה לי דהלכה כר' אליעזר שכמה משניות וברייתות מסייעין לי' ואין לך בית הסתרים גדול מידות הכלים וצפורן במקום דיבוקו אע"פ שעתיד לקוצו נ"ל דאפי' [הכי] בלוע הוי הלכך אינו חוצץ. ופ"ז דמקוואות תניא כל ידות הכלים שהכניסן כדרכן הרי אלו אינן חוצצין פי' אע"פ שתקועין לתוכו כדרך שמכניסין יד בקורדם ובמחבת ומסיים התם נתן זפת ושעוה בין במקום הנקב בין במקום הנצוק אינן חוצצין. פי' כי רגילים האומנים להשים זפת תחתיו כדי להדביקו שקורין שולדי"ר וכן עושין בשיוצקין לתוכו טבעות כדכתי' ויצוק ארבע טבעות וזה פתרון נצוק. ותניא וכל ידות הכלים שנשתכרו כגון יד המגל ויד הסכין אם משמשין מעין מלאכתן ראשונה אינן חוצצין ואם לאו חוצצין. מגל שנשבר' ידה (מטפח) ולפנים אינה חוצצת מפני שהיא כבית הסתרים (מטפח) ולחוץ אם משמשת מעין מלאכה ראשונה אינה חוצצת ואם לאו חוצצת וכו'. וטובא קתני התם דבית הסתרים אינו חוצץ ובבית הסתרים שבגוף האשה בהא פליגי ר"א ורבנן. ומן הראיות הללו דעתי נוטה כמו כן להתיר לטבול זב או זבה אם שיער שלהם מדובלל ומודבק יחד כעין לבד שקורין בל"א יילק"ש ובלע"ז פלטרי"ד ולקותא דידהו ע"י שד ונקיטנן דסכנת נפשות הוא אם יגזוז אותם. חדא כדפרי' לעיל גבי חץ של מתכת ותו דקיי"ל דשלשה נימות הקשורות אינן חוצצות דלא מיהדק ועיילו בי' מיא וכש"כ יותר מג' ואפי' אם נחלק בין מדובלל לקשור ונדונם כחדא חתיכה של לבד ה"ל בלוע ועדיף מבית הסתרים. ותו כיון דמפני הסכנה א"א לגלחם היינו רביתי' ולא חייצי כדאמר פ' הערל וכי תימא משום דר' יצחק דא"ר יצחק דבר תורה רובו ככולו והא (רב) [א"ר כהנא] ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ אפי' אם אינו מקפיד ומשני שאני עובר דהיינו רביתי' ואע"ג דלאו ירך אמו הוא ואפי' כולו אינו חוצץ ולא גזרו בי' רבנן וכש"כ שערו שאינו עומד ליגזז דרביתי' הוא וחשיב כגופי'. דע"כ ל"פ רשב"ג ורבנן בפ"ק דסנהדרין ופ' השולח בגיטין אלא בשערו העומד ליגזז [אבל שער שאינו עומד ליגזז] בין מחמת קטנותו בין מחמת סכנה לכ"ע נחשב בגופו לדין מעילה וה"ה לחציצה דהוה דכוותי' כאבר הנדבק לחבירו. וכאצבעותי' כיון שא"א לקוצן אע"ג דברצונה לא ניחא לה בהו השתא מיהא רביתי' הוא ואין בו אפי' איסור דרבנן לדונו כרובן שאינו מקפיד ולא אזלינן בתר רובא דאינשי אלא בתר דידי'. דתנן פ"ט דמקוואות ר' יוסי אומר של בנאים מצד א' ושל בור משני צדדין ומייתי לה פ' אלו קשרים עד זה דכלל כל המקפיד עליו חוצץ שאינו מקפיד אינו חוצץ. ותנן לעיל מינה ומייתי לה ר"פ במה אשה אלו חוצצין באדם חוטי צמר ופשתן והרצועות שבראשי הבנות. ר' יהודה אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים באים בהם. ורבנן לא פליגי בשל שיער דלא דמי לנימא אחת קשורה דחוצצת דקשורה שאני והיילק"ש אינם קשורים וקצת דמי לארוג. ותנן צפורן המדולדלת אינה חוצצת ובתוספתא תניא רבי (יהונתן) [יוחנן] בן יוסף אומר צפורן שפירשה רובה אינה חוצצת וליכא התם מאן דפליג עלה ויתכן דלא פליג נמי אמתניתין ורפיא בידי אמאי נקט רובה. ותניא התם כשות של גדול שאינו מקפיד עלי' והאבד והבשר המדולדלין אינם חוצצין. ופי' כשות לא אתבדר לי שפיר. וגם לרבותי מפרשי המשניות. וקמסיים התם כל החוצץ בכלים חוצצין בפרה ובגר בשעת טבילה ובחולין אינם חוצצים. פי' בטבילת פרה אדומה. והספרים שכתוב בהם בנדה טעות סופר הוא דבעלה נמי חולין הוא כדאי' פ' השוחט ופ' החולץ גרס כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנדה ולא הוזכר שם חולין. וחקרתי כי יש נשים שיש להם אותן יילקי"ש שכתבנו לעיל וטובלו' בהם והנח להן אם אינן נביאות בני נביאות הן שגדלו בין חכמי תורה וא"א שלא שאלו מהם. גם בעיר קלוניא שהיה דר אבא מרי שם נוחו עדן ושאר חכמים ידעתי בבירור שהיו טובלות בענין זה לא שמעתי פוצה פה ומצפצף ולא נתתי אז לבי לדון לפניהם ולדעת דעתם. אך עתה בזקנותי נשאלתי על זאת ונראה בעיני להתיר. ואמרי' בידושלמי אם ראית הלכה רופפתראה האיך הצבור נוהג אף כי אין זה הלכה חופפת. אבי העזרי:
415
תי״ו[א]
416
תי״זאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה בשפחתו של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. פי' רשב"ם שטבלה לנדתה לטהרות דהא שפחתו של ר' לא היתה צריכה לבעל שאינה אשת איש אלא מתעסקת בטהרות היתה. ומיהו ה"ה לשאר נשים להיות מותרות לבעליהן. ולבתולה כשהיא טובלת בשעת כניסתה לחופה צריכה לפרכס את ראשה ולנקר את שיניה כדי שלא ימצא בהם עצם ובשר ותגלחת צפורנים כרי לנקר מן הזבל שלא יהי' חוצץ בפני הטבילה. ואע"פ שאינה צריכה לפתוח את פיה ולהכניס מים בתוכו דהא בית הסתרים הוא ולא בעי טבילה. ואפ"ה חציצה פסלה בה כדר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ה"נ מקום הראוי לבוא בו מים בעינן. וליכא למימר כי אתמר הני שמעתא דחציצה לטהרות. אבל לבעלה לא כדמוכח בהחולץ ביבמות דתניא וכ"ד החוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משחרר ובנדה והאי נדה בנדה לבעלה איירי להתיר את האיסור דומיא דגר ועבד משוחרר דאי בנדה לטהרות לטהר את הטומאה וכי צריך לומר דחציצה מפסלה לטבילה והא עיקר חציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתי' ורחץ במים את כל בשרו וגבי נדה לא כתי' לא טבילה ולא חציצה כלל. אלא כולהו טבילות מהתם ילפי' לה דחציצה פסלה בהם. ועוד אי בטהרות מיירי מ"ש דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ. א"ו בנדה לבעלה מיירי אע"ג דיש ספרים דגרסי' לקמן בשמעתין ולית הלכתא ככל הני שמעתא כי [אתמר] הני לטהרות אבל לבעלה לא שיבוש גמור הוא ול"ג לה דהא מייתי סייעתא ממלתיה דרשב"ל וההיא מלתא לא דמיא מידי לכל שמעתתי דאמר לעיל אמר רשב"ל אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה ול"ג כי הא דרשב"ל. ובספרו של ר' יצחק ב"ר מנחם הגדול ל"ג לה וכן הנהיגה אחותו מרת בלט משמו את בנות עירה לחטוט שיניהן קודם טבילה עכ"ל רשב"ם. וכן השיב רבינו שלמה צריכות נשים בעת טבילתם לחצות שיניהם ואע"ג דבית הסתרים אין צריכו' ביאת מים מקום הראוי לביאת מים בעינן וכדר' זירא וכו'. והבא לומר שלא אמרו חכמים אלא לענין טהרות אבל לענין אשה לבעלה לא בגמ' בברייתא בהחולץ ליבמתו ב"ד שחוצץ בטבילה חוצץ בנדה ובגד ובעבד משוחרר והכא ודאי בנדה לבעלה עסקי' דאי לטהרות פשיטא מ"ש משאר טומאות. ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר דאין טבילתו לשום טהרות אלא לאיסור והיתר. ועוד ההי' מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ומצאה עצם בשיניה והצריכוה טבילה אחרת. וא"ת יחידאה היא ויחיד ורבים הלכה כרבים חדא דמימרא היא וליכא דפליג עלה. ועוד רבנן בתראי סמכו עלה וקבעוה דאמר דדריש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מריחה בית קמטיה כו' עד מסקנא. וכולה ההי' שמעת' מוכחא לענין נדה לבעלה דאי לטהרות מ"ש אשה. ובימי רבא לא היו טהרות שמיום שפסקו מי חטאת כולן טמאים כמתים ואין לנו טהרה עד שיבוא מקוה ישראל לזרוק עלינו מים טהורים לטהרנו. שלמה ב"ר יצחק נ"ע. וה"נ מסתברא דל"ג ולית הלכתא ככל הני שמעתא דהא כל אמוראי דלעיל בבבל הוו ולא היו עוסקים בטהרות שלא היו אוכלין תרומה חוץ לארץ. וכי תימא דלבני א"י קאמרי. והא אבוה דשמואל דעביד מפצי לבנתיה ולא היו אוכלות תרומ' וטהרות ואי לטהרות איירו שמעתתא דלעיל אמאי נקט בכולן לשון נקבה דנקט אשה גבי כלי חרס ונמל ותבשיל לבנה והפשילה בנה ועיני' פורחת. פי' פותחה עיניה עצמה עיניה. ורבינו תם פי' דגרסינן לה בפר"ח ובה"ג [ובהלכות נדה] שפי' ר' סעדיה גאון ומפרש מכלי חרס ואילך קאי לטהרות אבל בבית הסתרים מודה ר"ת לפרש"י דמקום הראוי לביאת מים בעינן וצריכ' לחצות שיניה ומייתי ראיה דהא דאמרן לעיל בית הסתרים אין צריכין שיבואו בהם מים ובמסכת מקוואות פ"ט תנן בית הסתרים שבאשה חוצצין. אע"כ התם לטהרות והכא לבעלה. ובה"ג כתב וכד טבלה צריכה למבדק נפשה בקמטין שלה דאמר רבא אשה מדיחה קמטיה בעת טבילת' והיינו כרש"י זצ"ל:
417
תי״ח[ב]
418
תי״טאמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טביל' פי' שנתנה בין חפיפה לטביל' וטבלה ונזכרה שנתנה תבשיל לבנה קודם טבילה ושמא נדבק בה מן התבשיל וחוצץ בטבילה ואף ע"ג דהשתא ליכא עלה אימור בי דראני נפל וכן אשה שהפשילה בנה לאחוריה וטבלה לא עלתה לה טבילה:
419
ת״כ[ד]
420
תכ״אאמר רמי בר אבא הני ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי ומיכן ואילך חייצי. פרשב"ם דרכו של מקום של הקזת הדם להעלות גלד עד תלתא יומי משעה שהקיז עד שלשה ימים לא הוגלד פי המכה והוא לח הלכך לא חייצי כדתני' במס' מקוואות הדם והדיו והדבש והחלב ושרף [התות ושרף] התאנה ושרף השיקמה ושרף החרוב יבישין חוצצין לחין אין חוצצין. עד ג' ימים הוי הדם לה ואין פי המכה מגליד ומתייבש אלא מג' ימים ואילך כדאמר גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות באלו טריפות הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם השחיטה כך נראה לי וישר בעיני עכ"ל:
421
תכ״ב[ה]
422
תכ״גאמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ ומאימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק. פי' רשב"ם לפלוף קצירא שבעין. יבש חוצץ דמקום הראוי לבוא בו מים בעינן. לירק להוריק מראהו קרידר בלע"ז. והשתא לשיטת רש"י ולשיטת רשב"ם כל הני חייצי אפי' בנדה לבעלה וכן כל הני שמעתתא לקמן. והקשה ר"ת דהכא מחלק מר עוקבא בין לפלוף לח ויבש ואלו במס' מקוואות פ' אין חוצצין תנן אלו שאינן חוצצין כו' עד לפלוף שבעין וקתני סתמא משמע אפי' יבש. ותו הקשה דתנן ס"פ ארץ ישראל ומייתי לה לעיל בשמעת' בית הסתרים ובית הקמטים אין צריכין שיבואו בהם מים ור"פ אלו חוצצין תנן ובית הסתרים באשה. ומפרש ר"ת דההיא משניות דמשמע דלפלוף אינו חוצץ אפי' יבש ההיא לחולין והכא בשמעתין לטהרות. והא דקתני בית הסתרים א"צ שיבוא בהם מים היינו לחולין והא דקתני דבית הסתרים באשה חוצץ היינו לטהרות ומתוך כך מקיים גר' הספרים ומפרש דההיא דאמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול וכל הלכה כולה מיירי לטהרות דוקא כי היכי דלא תקשי ההיא דמשניות דקתני לפלוף סתמא. אבל ההיא דקמטים ובית הסתרים מיירי ע"כ בנדה לבעלה כדפרי'. וההיא דקתני כל דבר שחוצץ בטבילה היינו הנהו דחשיב במס' מקוואות שחוצצין קאמר דהוי לגר ועבד ונדה. אבל הנהו דהכא מיירי לענין טהרות. ועוד אומר ר"ת דההיא דהחולץ מצא בה"ג בדוכתא אחריתי בלשון אחר והכי איתא התם וכל דבר שחוצץ בכהנים חוצץ בגר ועבד משוחרר ולחולץ אינם חוצצין. משמע דלחולין היינו לבעלה כדאשכחן פרק השוחט גמ' נפלה סכין מידו דקאמר בעלה חולין הוא אלמא יש חילוק בין טהרות לבעלה לענין חציצה. והך ברייתא דקתני לבעלה אינו חוצץ לא קאי אמתני' דמס' מקוואות דהנהו חוצצין לבעלה. ואע"ג דברייתא שמביא התלמוד בהחולץ אמתני' דמקוואות דחייצי לבעלה קיימ' מ"מ ברייתא דה"ג לא קיימא עלה. ושמא ברייתא אחרת היא ובתוספתא אין ההיא דהחולץ. מיהו יש להשיב על דבריו דלפלוף דקתני במשנה היינו לפלוף לח ולא חש התנא לפרש. והא נמי דקתני ובית הסתרים באשה י"ל דהיינו שצריכה להדיח קמטים ובית הסתרים כדי שיהא המקום ראוי לביאת מים כדאמר לעיל נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן. והיינו דקאמר ובית הסתרים באשה שאם לא היו ראוים לביאת מים חייצי. א"נ יש לפרש כדאמר לקמן האשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה כדפי' בסמוך. וה"נ מסתברא דאלת"ה תקשי לי' הא דתנן בסמוך התם אלו שאין חוצצין אי לטהרות מה בין אשה לאיש. ותקשי שמעמיד המשנה לחצאין מקצתה בחולין ומקצתה לטהרות הלכך נראה שאין חילוק בין בעלה לטהרות לענין חציצה. והא דקתני בברייתא שכה"ג ולחולין אינו חוצץ יש לפרש דמיירי בנט"י לחולין שנעשו על טהרת תרומה או קודש לנגיעה מיירי. ובענין זה תניא בתוספתא דמקוואות פרק ארץ כותים דקתני התם כל החוצצים בכלים חוצצים בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אינן חוצצין. והא דאמר בכל הבשר ב"ד שחוצץ בטבילה חוצץ בנט"י לחולין היינו לאכילת חולין וחמור ממגע. ויש מפרשים דההיא דתוספתא לנט"י לסעודה ומביאים דאי' למנהג שאין נזהרין כ"כ בחציצה לנט"י וההיא דכל הבשר מעמידים בנט"י לחולין שנעשו על טהרת תרומה או קודש:
423
תכ״ד[ו]
424
תכ״האמר שמואל בחול שבתוך העין אינו חוצץ. פי' רשב"ם דלח הוא דאי מתייבש בתוך עינו נסתם עינו ומתנקר. שע"ג העין חוצץ אם היו עיניה פורחות אפי' ע"ג העין אינו חוצץ פירש רשב"ם פותחות ועומצות תדיר בין על גבי העין בין בתוך העין אינו חוצץ לפי שפריחתה מעבידתו ואינו עב ע"ג העין ואין בו ממש. ל"א דומעות שהדמעה מלחלחת את הכחול ואינו חוצץ כך פי' לי ר'. ור' אמר לי אם עיני' פורחות ב"כ וב"כ אינו חוצץ שפריחתה אינו מנחתה להתייבש הוי לח ואינו חוצץ. אמר ר' יוחנן עצמה עיני' ביותר פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. ול"ג וה"מ לטהרות אלא הכי גרסינן:
425
תכ״ו[ז]
426
תכ״זאמר ר' שמעון בן לקיש אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן פ"ב דנגעים האיש נראה כעודר ובמוסק זיתים. והאשה כעורכה וכמניקה את בנה. פי' רשב"ם אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כלו' לא תדחוק זרועותי' על בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה אלא כדרך הילוכ' ושימוש' תמיד. ומה שנכסה וקמוט ואין מים באים בו לא אכפת לן ולא צריכה לפשט בית קמטיה וסתרי' אלא כדרכה תמיד משום דאותו מקום שנכסה וקמוט כשהיא הולכת דרך הילוכה היא נינהו בית הסתרים. דלא חשיב אלא הנכסה וקמוט דרך הילוכו ומנהגו ומעשיו של אדם דהא גבי ראיית נגעים טהר בהן הכתו' בית הסתרים כדתניא בת"כ לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים. ותנן האיש נראה נגעו לכהן כעודר [בבי' הערוה] וכמוסק זיתים בבית השחי דאם יש לו נגע בבית הערוה א"צ לכוף ולשוח יותר מדאי להראותו אלא כעודר כמעדר בשדות ובכרמים ומה שיכול בהם לראות יראה ואם לא יוכל לראות טהור דאיהו הוי בית הסתרים וטהור ובית השחי א"צ להגביה זרועותי' יותר מדאי להראותו רק כמוסק זיתים שמגביה זרועותי' ואינו (נמאס) [מאנס] עצמו ומה שיכול לראו' יראה ואם לא יוכל לראות טהור. ה"ג במס' נגעים ובתוספתא ובת"כ האשה כעורכ' וכמניקה את בנה וכאורגת בעומדים לשחין. וה"פ והאשה נראית נגעה לכהן כעורכ' עיסה טורני"ר בלע"ז. ותניא בת"כ כעורכ' בית הסתרים וכמניקה את [בנה תחת] הדד כו' אם יש לה נגע בבית הערוה א"צ לכוף ולשוה יותר מדאי אלא כופפת את עצמה כאלו מניקה את בנה דהיינו דרך גדילתה וה"ה לענין טבילה. מסיקה בזיתים כמו בצירה בענבי' עכ"ל:
427
תכ״ח[ח]
428
תכ״טאמר רבב"ח נימא אחת קשורה חוצצת. שלש אינם חוצצת. שתים איני יודע. ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת. ירושלמי ר"פ במה אשה יוצאה [רבי] זעירא בשם רבנן היתה נימא אחת קשורה חוצצת שתים ספק שלש אינם חוצצת. ר' זעירא בעי קשר נימא לחבירתה אחת היא אחת לשתים שתים הן לשלש [שלש הן] רב יהודה אמר זו שהיא יורדת לטבול לנדתה קושרת שערה כזנב הסוס לעוברה וסמיך עלוי. פי' הלכה למעשה דבר וסמכו עליו. א"ר יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ אינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד. וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום רובו שאינו מקפיד א"נ משום מיעוטו המקפיד. פי' רשב"ם שמעי' מהכא דרוב שערה קשורה אחת אחת בין מקפיד בין שאינו מקפיד חוצץ ולא עלתה לה טבילה. וצריכה לחוף ולטבול ואי נמי מיעוטו שערו מקפיד חוצץ. אבל מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ. ושאר כל דבר הנמצא על בשרה סמוך לטבילתה אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול (א"נ) [עצמה] פעם שני' וא"ל עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה דתנן במס' מקוואות זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ עכ"ל. משמע שסובר ר' יצחק דבגופה נמי איירי. אבל רש"י פי' בסוכה ובעירובין דאשערו דוקא קאי אבל בגופו ככל שהוא מקפיד הוא וחוצץ. והקשה ר"ת דאמר פ' הערל אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה אמאי א"צ טבילה וכ"ת משום דר' יצחק וכו' והא אמר רב כהנא ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ שאני עובד דהיינו רביתיה אלמא דההיא דר' יצחק איירי בגוף. מיהו יש לדחות דלרבות' נקטי' וה"ק אפי' תמצא לומר דר' יצחק איירי נמי בגוף אפ"ה תקשי דאמר רב כהנא כו'. ומקש' מההיא ס"פ דם חטאת אמר רב פשיטא לי דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ אלמא דבקפידא תליא מילתא. מיהו י"ל דבגד הוי כמו שיער אבל בגופו אפי' משהו מקפיד הוא וחוצץ. וההיא נמי דזה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ שהביא רשב"ם ההיא נמי לא קשה דההיא גבי בגדים מתנייא דתנן ס"פ אלו חוצצין מטפחות של זפתים ושל יוצרים ושל מפסלי אילנות אינם חוצצין ר' יהודה אומר אף של קייצים כיוצא בהם. זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. והואיל ואצל בגדים נשנית. איכא למימר דוקא גבי בגדים תליא מילתא בקפידא אבל בגוף אפי' משהו מקפיד הוי וחוצץ אלא נראה בעיני דההיא קשיא דתנן אלו שאינן חוצצין קיקלי הראש ובית השחי ובית הסתרים (באשה) [באיש] ר"א אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ. אלמא דאפי' בגוף בקפידא תליא מילתא. ופר"ת ופר"ח דהא דר' יצחק בגוף נמי איירי. וכן פי' רבינו יצחק ב"ר שמואל. הלכך הואיל ורשב"ם ור"ת ור"ח ורבי' יצחק עומדים כולם בשיטה אחת. דסבירא להו דר' יצחק איירי בגוף. כל דבר החוצץ הנמצא על בשרה אם מקפד' עליו חוצץ וא"ל אינו חוצץ. וראי' לדבר דתנן פ' אלו חוצצין. ואלו שאינן חוצצין צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן אלמא דלפעמים צואה שעל בשרו אינה חוצצת. והא דתנן צואה שתחת דצפורן אינה חוצצת קשה עלה מההיא דתוספתא דתניא ס"פ ארץ הכותים צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. אלמא שצואה תחת הצפורן חוצצת. ויש לפרש מתני' דקתני דצואה שתחת הצפורן אינה חוצצת היינו כנגד הבשר. ושלא כנגד הבשר חוצצת. ופי' הרב רבינו אליעזר ממיץ. דכנגד הבשר היינו כעין שחרורית הנראית בין בשר לצפורן כשחתך הצפורן בשוה לבשר. אבל אם הי' הצפורן בולט חוץ לבשר והצואה תחת הצפורן חוץ לבשר אז חוצץ שעל זה דרך אדם להקפיד. וצואה שתחת הצפורן לא שדבוק שם מאותם השנויים בתוספתא שחוצצין. שאותם חוצצין אפי' כנגד הבשר כדתני' להדיא. דטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. אלא היינו שחרורית שכן דרך כל שעה שיש שחרורית בין צפורן לבשר כההיא דר"פ הנודר מן המבושל דאמר ר' יהודה ור' יוסי חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא וא"ל דאכיל באצבעתי' לדאכיל בהוצא עד מתי אתה מאכילני רוקך. א"ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתי' עד מתי אתה מאכילני צואתך והיינו בשחרורית שבין בשר לצפורן כדפרישית:
429
ת״ל[ט]
430
תל״אתנן אלו חוצצים באדם גלד שעל המכה והרטי' שעלי' ושרף היבש וגלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולים וטיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני איזהו טיט היון זה טיט הבורות. שנא' ויעלני מבור שאון מטיט היון. ואלו שאינן חוצצין גלד שבמכה ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו. וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת. ורבינו חננאל גרס גבי חוצצין גלד שחוץ למכה וגבי אין חוצצין גלד שעל המכה. ותניא פ' ארץ הכותי' [סם] יבש שעל המכה חוצץ הדם והדיו הדבש והחלב ושרף התות ושרף התאינה ושרף השקמה ושרף החרוב יבישין חוצצין לחין אין חוצצין ושאר כל השרפין בין יבשין בין לחין חוצצין מפני (שטף) [שהן שרף] לכלוכי פירות והכחול שחוץ לעין הרי אלו חוצצין:
431
תל״ב[י]
432
תל״גתנן ס"פ כל ידות במס' מקוואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו. ותניא פ' בתרא דמס' מקוואות הנכנס קוץ ביריכו רבי יהודה אומר אינו חוצץ וחכ"א חוצץ בד"א של מתכות אבל של עץ חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלוע באדם ובבהמה ובחי' [ובעופות] טהורין. פי' רבינו יצחק דסימפונט דטעמא דר' יהוד' דאמר בשל מתכות אינו חוצץ דאינו מודבק עם הבשר ועיילי בי' מיא ולא חייץ. א"נ משום דלא מפיק לי' דילמא מיית הלכך לא חייץ אבל עץ דקפיד עלי' לאפוקי חייץ. ורבנן סברי דמתכות נמי קפיד עלי' לאפוקי. ומתני' בחץ של מתכות ור' יהודה. א"נ בשל עץ ודברי הכל. ונראה בעיני דמסתמא הלכה כרבנן דלא שני לן בין של עץ לשל מתכות. דבזמן שהוא נראה חוצץ ואם קרם עליו העור אינו חוצץ. ותניא התם סיפא דההיא הנכנס קוץ ביריכו נכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליו מלמטה ר' עקיב' אומר אינו חוצץ מפני שהוא בית הסתרים:
433
תל״ד[יא]
434
תל״התנן פ' אלו [חוצצין אלו] שאין חוצצין וצפורן המדולדלת. ונראה בעיני לפרש דהיינו שנתדלדלה ממקום חיבורה בההיא דפ' א"ט סימנים שנדלדלו ברובן. דהיינו ממקום חבורן. ואפי' נדלדלה ופירשה רובה אינה חוצצת כדתניא ס"פ ארץ הכותים כשות של גדול שאינו מקפיד עלי' והאבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצין. ר' (יונתן) [יוחנן] בן יוסף אומר צפורן שפירש רובה אינה חוצצת. כש"כ מיעוטה. ומורי אב"י העז"רי אומר דצפורן שפירשה היינו שנקרע מקצתה במקום שחותכין הצפרנים ותלוי' בצפורן ולא נהירא לי דא"כ הכי ה"ל למיתני צפורן שנקרע. אבל זה הלשון ששונה שפירשה רובה משמע שכולה פירשה ונדה ממקום חבורה עד רובה. אבל צפורן שעומד' במקומה ומחוברת במשפטה אפי' היא בולטת חוץ לבשר אינה חוצצת כדפי' לעיל גבי הא דקתני צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצצת דהיינו שהצפורן בולטת חוץ לבשר וטעמא משום שצואה תחתי'. הא אין צואה תחתי' אינה חוצצת. ותמי' אני מפני מה נהגו נשים ליטול צפרנים. דאינן צריכות כ"א להוציא הצואה שתחת הצפרנים. מידו הואיל וכבר נהגו הנשים בכך אין להתיר הדבר הזה דמנהג אבותינו תורה היא. וההיא דכשות של גדול היינו כדתנן פ' אלו חוצצין כשות של קטן לא טמא ולא מטמא. וכתב לשם רבינו יצחק דסימפינט כשות זה איני יודע מהו אלא לפי הסברא דבר לח ומודבק בו ועושין אותו לנשרפין משימין אותו על פי המכה כדי שלא תסתום המכה. ותנן (במכשירין) כשות של קישות כו' כלומ' שהכשות דבוקה לקישות וכאשר גדלה הקישות תפרוש ממנה הכשות. ואם נגע זב בכשות ההוא טהור דלאו בגופי' דמי. ולא מטמא שאם היה טהור ונגע בכשות הזה הזב כאלו לא נגע בזב. ותניא בסיפרא בבשר הזב ולא בצואה שעליו. ובנוגע בו הזב תניא בו ולא בצואה שעליו. יכול שאני מוציא את השיער ת"ל יטמא. לבטל דברי המפרשים כשות בשיער. ואנן תנן כשות לא טמא ולא מטמא. ואלו שיער מרבים מטמא דטמא וזו היא הכשות ששנינו בברייתא שאינה חוצצת. לשון ערוך פ"ט במקוואות כשות של קטן לא טמא ולא מטמא. ברפ"ק בעוקצים כשות של קישות [והנץ] שלה טהור. פי' כשם שיש לה לקישות כשות כשהן קישואין קטנים שיש להם כמין שיער קטן. וכן יש לקטן והוא הכשות. פי' כשות של קישות בלשון ישמעאל זג"ב אלנוא"ד. פי' זג"ב הוא כמין [ציצין] שהן (של) [על] צלעות הקישות שהן קטנות דומה לשער. אלנא"וור פרח הקישות הוא כמו ויוצא פרח וגו' בגמ' דפ"ח שרצים האי מאן דתליש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו שכן מפורש בגמרא דבכל מערבין דחזינן דקטלין הזמיתא ויבשא כשותא. וגאון רב היי אמר כמו כן נקרא בלשון ישמעאל כשות [והוא] כמו חוטין ירקרוקין כגון של ברקת שעיקרן בארץ ופרים על הקוצים הנקראים היזמי. ופי' עוד צמח כמו דמות זהב נמשך למעלה מן הקוצין. ורציתי להביא ראי' מיכן על השערות הנקראים בל"א צותתו"ת שלא יחוצו ואינה ראי'. ולענין נטילת צפרנים בחולו של מועד או בימי אבלה. למדנו פ' ואלו מגלחין גמ' הנזיר והמצורע דת"ר כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד דברי ר' יהוד' ור' יוסי מתיר וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר. אמר עולא הלכה כר' יהודה באבל והלכ כר' יוסי במועד ושמואל אמר הלכה כר' יוסי בזו ובזו. וכתב רבי' יצחק בר אברהם זצ"ל תימה לי [על מה] שהנשים נוטלות צפרנים [בסכין] בחולו של מועד כשרוצות לטבול ואע"ג דשרי במ"ק ליטול צפרנים מ"מ כיון דאמר התם בגניסטרי אסיר הוה לן למיסר בסכין. דה"נ משמע התם שאין לנו להתיר ליטלם אלא בשיניו מדקאמר התם דאמר רב שמן הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בחוה"מ ושקילנהו להו לטופרי' בשיני'. ואם איתא דבסכין מותר ליטלם למה הוצרך לשנות שינוי כל כך בשיניו. ונראה לי דאין זה ראי' לאסור. דאיכא למימר שלא היה מזומן בידו סכין. ואין זה דוחק דע"כ כי קאמר התם ש"מ תלת ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד. וש"מ אין בהם משום מיאוס וש"מ מותר לזורקן ואמאי לא דאמר ש"מ ארבע וש"מ דבגניסטרי אסור. אלא ש"מ שזה לא הי' יכול לומר לפי שלא הי' לו גניסטרי באותה שעה הכי נמי [יש לומר בסכין] (מסכין). ור' אומר דודאי הנשים רגילות לטלם בסכין. ויש מחמירות. וקצת הדעת נוטה לאיסור. כי נקל ליטול בסכין יותר מבמספרים. ואין לאסור כיון דמנהג להתיר אין מנהג בלא ראי'. דלכאורה ודאי משמע דוקא בגניסטרי אסור. ונטילת צפורנים כמו שמותר במועד כש"כ שכך מותר בימי אבלו ועולא קאמר דהלכה כר' יהודה במועד וכר' יוסי באבל ושמואל אמר הלכה כר' יוסי בזו ובזו ועולא קאמר התם דבגניסטרא אסור והדר מייתי דר' יוחנן דשרי אפי' בחולא דמועדא עכ"ל. ומה שכתב דעולא קאמר דהלכה כר' יהודה במועד בספר שלפני איפכא גרסי' כאשר כתבתי. וכן מוכח בירושלמי קולא בשניהם דאמר פ' ואלו מגלחין על משנת ואלו מכבסין במועד. שפה ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל (מותר) [אסור] ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר כו' מ"ד ברגל אסור כשיש שם הערמה כו'. רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שמקיל באבל וברגל ר' יעקב בר אחא ר' שמעון בר בא בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי מי שהוא מיקל באבל. רב אמר שפם בנטילת צפורנים לכל דבר. אמר ר' ירמי' ובלבד (בטניית) [בנוטות] כו' ר' יצחק בר נחמי' בשם ר' חנינא שני זוגות היו אחד מעמת (פי' מאותו מקום) וא' מידר (פי' מאותו מקום) עלה אחד בשפם ואחד בנטילת צפורנים והתיר להם ר' בהדא ר' שמואל בר אבא דמכת אחתי' והוה יתיב (מכמיר) [מצמית] טפרוי סליק רבי לעזר לגבי' ולא כסיתון סליק ר' נתן בר אבא לגבי' וכסיתון. א"ל מן קומוי ר' אלעזר לא כסיתן מן קמוי את מכסי לון. א"ל מה את סבר דאת חביב עלי כר' אלעזר:
435
תל״ו[יב]
436
תל״זוכשהיא נוטלת צפרנים אסור לזרוק אותן לרה"ר בההיא דפ' כל היד שהי' ר' שמעון בן יוחאי אומר חמשה דברים העושה אותן מתחייב בנפשו כו' עד והנוטל צפורניו וזורקן לרה"ר מפני שהאשה עוברה עוברת עליהן ומפלת. ולא אמרן אלא דלא שקיל בגנוסטרי אבל שקיל בגנוסטרי לית לן בה. ול"א אלא דשקיל דידיה ודכרעוי אבל שקיל דידיה בלחודייהו לית לן בה. ולא אמרן אלא דלא גז מידי בתרייהו אבל גז מידי בתרייהו לית לן בה ולאו מילת' היא לכולה מילתא חיישי'. והיכא דלא שכיחא אשה כגון בי מדרשא לית לן בה. א"נ אם השליכן וחזר ונטלן והשליכן למקום אחר תו ליכא למיחש כדאמר פ' ואלו מגלחין גבי שמואל דשקלינהו לטופרוי בשיני' וזרקינהו. ופריך איני והתניא ג' דברים נאמרו בצפורנים הקוברן צדיק השורפן חסיד והזורקן רשע. ומשני טעמא מאי שמא תעבור אשה עובדה ותפיל אשה בבי מדרשא לא שכיח וכי תימא זמנין דמכנשין להו ושדו להו לבראי. כיון דאשתנו אשתנו. מפרש רשב"ם שורפן עדיף מקוברן דאיכא למיחש דהדרי ומגלו ובירוש' מפרש דשורפו עדיף משום דמכחיש גופו בכך ששורף צפורניו:
437
תל״ח[יג]
438
תל״טפרק ארץ ישראל במס' מקוואות תנן נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה על גב רוקה. נתנה שערה בפיה קפצה ידה קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה. פי' רבינו יצחק דסימפונט טהרה מטומאת נדות טהורה היא. אבל טמאה ע"ג רוקה הנתלש על המעות והיא טמאה באדם הנוגע בדוק של נדה. נתנה שערה בפיה כאלו לא טבלה וכי האי גונא חציצה היא. שמעי' מהכא דאשה שנתנה מעות בפיה וטבלה טהורה לביתה ובלבד שלא קרצה והדביקה שפתותי' אלא בדרך הילוכה ומנהגה ומשפטה תמיד:
439
ת״מ[יד]
440
תמ״אאמר רב שמואל בר יצחק אשה לא תטבול בנמל. ואע"ג דהשתא ליכא עלווה אמרי' (בי דורנא) נפל. פי' רשב"ם בנמל. פור"ט בשפת הים מקום שהספינות נקבעות שמעלות טיט וחוצץ. ואע"ג דהשתא ליכא. אע"פ שכשתעל' מן הטבילה מיכן בדקה עצמה מיד ולא מצאה עלי' טיט. אפ"ה איכא למיחש שמא בשעת טבילה נדבק בה טיט בתוך המים וחוצץ והא דלא משכח אימור בי דוראני נפל טיט מעליה בתוך המים. בי דוראני אין רבי יודע לשונו. ונראה לרבי שהוא לשון שכשוך שכששכשכה רגלה במים בצאתה נפל. ויש ספרים שכתוב בהם בדדאני בשני דלתי"ן ונראה שהוא לשון ידודן ידודן. אשה מדדה את בנה עכ"ל. וכן הלכה שכך פסק רשב"ם לקמן במלתי' דשמואל וכתב דמפני חציצת הטיט נותן מחצלת בנהר שעוברת עליהן דדבר רחב הוא ולא דמי לחרס וסילתא דבעיתא ומידו אנן דטבלינן בנהרות על החול לא בעינן מפצי עכ"ל. ורבינו יצחק אלפס פי' אשה לא תטבול בנמל. מפני שמתביישת מבני אדם ואינה טובלת כהוגן. וכן יש מפרשי' דעביד מפצי ביומי תשרי דמשום צניעות הי' עושה להם כמו מחיצה ממפצי שלא יראו אותן ותבושינה לטבול. ודמי להא דאמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס משום דבעיתא. אע"ג דרבותי פירשו כך יש לנו לחוש לפי' רשב"ם ורש"י שפי' משום חציצה כי מימיהם אנו שותים. פי' ר"ח אשה לא תטבול בנמל משום דחיישא לבני אדם ולא טבלה שפיר. אבוה דשמואל עביד מפצי לבנתי' ביומי תשרי. פי' כמין גדר בנהר פרת להצניעם מפני העובדים ושבים עכ"ל פר"ח:
441
תמ״ב[טו]
442
תמ״גאבוה דשמואל עביד להו לבנתי' מקוות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי. פי' רשב"ם מקוה ביומי ניסן של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכו את מי הנהר וטובלת שם ולא הי' מניחן לטבול בנהר פרת. כדמפרש טעמא פ' במה אשה יוצאה מסייע לי' לרב דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת סבר שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. נוטפין היינו מי גשמים על הזוחלין הנובעים. וקיי"ל במס' מקוואות הזוחלין במעיין ומטהרין דרך זחילתן. והנוטפין כמקוה. ומים הנוטפין מן ההרים כגון חרדלית של גשמים ה"ה במקוה ואין מטהרין בזחילה כ"א באשבורן דקוו וקיימו. כדמשמע בפסחי'. מיהו אנו בזמה"ז לא קי"ל כשמואל ולא כאבוה דשמואל ומטבילין בכל נהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי ולא חיישינן לרביית נוטפין על הזוחלין דמלתא דלא שכיחא היא. ומפצי ביומי תשרי. שטובלת בפרת שהזוחלין מרובין אבל מפני חציצת הטיט נותן מחצלות שעוברות עליהן דדבר רחב הוא ול"ד לחרס וסילתא דבעיתו ומיהו אנן דטבלינן בנהרות על החול לא בעינן מפצי עד כאן לשונו. ואני קצרתי את לשונו. ופר"ח בניסן עביד להו מקוה דקסבר פרת לא סליק לי' טבילה בניסן דרובו שאובין נינהו. וכבר ראינו לרבותינו זולתי זה הפירוש וחזינא בה פירכא לפיכך לא כתבנוהו ע"כ פי' ר"ח. וקשה על פרש"י גבי הא דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין ומוקמינן לה פ' השוחט ביושב ומצפה דמהו דתימא לגזור משום חרדלית של גשמים קמ"ל ופרש"י התם חרדלית של גשמים זרם של גשמים המקלח בכח מן התר אין טובלין בו דתנן הנצוק והקטפרס אינו חיבור ולא [הוו] מקוה דמ' סאה שהרי אין מ' סאה במקום א' ואע"פ שיש שם הרבה למעלה ולמטה הא קתני אינו חיבור. חרדלית היינו קטפרס מדרון ורב היי גאון אומר הר דלית שבאין מדליו של ההר ע"כ לשונו. ותימה דמשמע אי הוו מ' סאה במקום א' היה מקוה כשר לטבול בו ואמאי הא קיי"ל דנוטפין אינן מטהרין כ"א באשבורן והיינו קוו וקיימו כדפירש רשב"ם. ותניא בת"כ אך מעין ובור מקוה מים וכו' עד אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין כו' עד והמקוה מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי כדאמר בפסחים דאין מטבילין במכונסים אלא משנקוו למקוויהם ונחו מזחילתן לאפוקי שאם הטביל בהם כלי דרך זחילתן כשהן נמשכין ויורדין למקוה לא עלתה להם טבילה דבור ומקוה כתיבי דקוו וקיימי הלכך יש לפרש ההיא דהשוחט מהו דתימא לגזור משום חרדלית של גשמים דפסילי משום שהן נוטפין ואע"ג דאית בהו מ' סאה. והא דתניא במקוואות ס"פ טבלה שנתנה. מעיין שהוא מושך בנדל וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה מתחלתו ואיזהו חרדלית מי גשמים הבאים מדרון רואין אותן אם יש מתחלתן ועד סופן צירוף מ' סאה מטבילין בהם ואם לאו אין מטבילין בהם עד שיהיו לפניו מ' סאה עגול. אית לן למימר דהאי מ' סאה עגול. היינו שמוקווין ועומדין במקום א' מ' סאה. ויש מפרשים דעביד להו לבנתי' מקוואו' ביומי ניסן בעין מקוואות שלנו שהם מעיין משום דהאידנא נשים שלנו ספק זבות נינהו וזבה טעונה מים חיים. ולא נהירא לרש"י ולרשב"ם דתניא בתוס' דמגילה פ"ק אין בין זבה לזב אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אין טעונה ביאת מים חיים. והקשה רבינו אפרים דתנן במקוואות פ' מעיין שהעבירו נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה אפי' זב וזבה יורד וטובל דברי ר"י. ותימה היכי זב טובל שם והא טעון מים חיים ותו מאי יורד וטובל יורדים [וטובלין] ה"ל למתני. ופי' ר"ת דה"ק נוטפין שעשאן זוחלין דהיינו שביטל נוטפין בתוך הזוחלין סומך אפי' קנה סומך את הנוטפין שיבואו לתוך הזוחלין ויבטלו בתוכם אפי' במקל אפי' בקנה אפי' זב טובל שם ע"י ביטול הנוטפין שנתבטלו בתוך הזוחלין כשרים לזב. כדתנן בסמוך העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים. מיהו קשה לפירושו דמאי האי דקתני אפי' זבה הא זבה אינה טעונה מים חיים. ותו דה"ל למתני יורדים וטובלין בו. ותו מאי רבותי' דמקל וקנה דקתני אפי' מקל אפי' קנה. הלכך נראה כמה שפי' רבינו יצחק (בר) דסימפונט סומך לפניהם עד כו' שיטביל מקל או קנה או זב או זבה ויורד וטובל שם דסבר ר' יהודה מזחילין בדבר המקבל טומאה כלו' מעמידין עכ"ל. וכך הוא רוצח לומר נוטפין שעשאן זוחלין כלומ' שנעשו זוחלין ונפסלו מלטבול בם דאין הנוטפין מטהרין כ"א באשבורן סומך אפי' מקל אפי' קנה פי' מעמיד אותו במקל או בקנה או בזב או בזבה כדי שיעמדו במקום א' ולא יהיו זוחלין ויורד וטובל שם כל שאר טמא כגון טמא שרץ וטמא מת זב וזבה נדה ויולדת חוץ מן הזב שהוא טעון ביאת מים חיים דקסב' ר' יהודה נודרים ומעמידים את המקוה כדי שלא יהיו זוחלים בדבר המקבל טומאה כדתנן בסמוך בש"א מטבילין בחרדלית ובה"א אין מטבילין ומודים שיהא גודר כלים וטובל שם. פי' גודר את הכלים וטובל במים שגררם בכלי וכלים שגדר בהם לא הוטבלו. והיינו כר' יהודה דסבר גודרין ומעמידין בדבר המקבל טומא' וכדתניא ס"פ טבלא שנתנה תחת הצנור. ומעשה (בגומות] [בכובסים] שהיו בירושלים שהיו גוררי' את הכלים וטובלין בהם והכל מודים שהכלים שגדר בהם לא הוטבלו. ואע"ג דפליג ר' יוסי במתניתין דתנן ר' יוסי אומר כ"ד שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו אפ"ה מסתבר' דהלכה כר' יהודה דהא ב"ש וב"ה קיימי כוותיה. ותו דמעשה רב ובתוספתא תניא דעבדו עובדא כר' יהודה. מיהו הא דקתני אפי' מקל אפי' קנה לא אתי שפיר דמקל וקנה לא מקבלי טומא'. ופירש ר"ת דבמקל וקנח חלולין איירי דיש להם בית קיבול ומקבלי טומאה. ותו יש לפרש בקנה של הכלים בשעה [שהוא עומד על האש] והופכו ורואה בו. ותו יש לפרש נוטפין שעשאן זוחלין. פי' שנעשו ונפסלו מלטבול בהם ורוצה להכניסן למקום האשבורן ולעשותן מכונסין סומך אפי' מקל פי' סומך מקל וקנה וממשיך מים על גביהן למקום המקוה דהואיל שאין להם בית קיבול לית בהו תורת שאובין ולא מבעיא ע"ג מקל וקנה אלא אפי' ע"ג הזב והזבה שאם השכיבם והמשיך על גבם המקוה כשר. דסבר ר' יהודה מזחילין על גבי דבר המקבל טומאה וכדתניא פרק טבלא שנתנה. מזחילין ע"ג המת דברי ר' יהודה דאמר ר' יהודה כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו. אבל במקל וקנה מודה שמזחילין בהן אבל לגדור ולהעמיד מודה ר' יוסי דגודרים ומעמידין אפילו בדבר המקבל טומאה. וההיא דתנן במס' פרה פ' המקדש ומייתי לה פ"ב דזבחים נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעבדו מים לחבית פסול ם עלי קנים ועלי אגוז כשרים זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול שאינו מקבל טומאה כשר ואמ' פ"ב דזבחים מה"מ א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן דהבאי אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור (חיותו) [הווייתו] ע"י טהרה תהי' אית לן למימר דההיא ר' יוסי היא:
443
תמ״דוהלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא. ל"ק הא דאפשר הא דלא אפשר. ופי' רשב"ם הא דאפשר לחוף ביום חופפת. כגון שאירע לה ליל טבילתה באמצע ימי החול משום הכי שפיר טפי דאי חפפה בליל טבילת' אימור דלא חייפא שפיר מתוך שממהרת לטבילת'. היכא דלא אפשר לחוף ביום כגון שאירע ליל טבילת' מוצאי יום טוב לא תחוף אלא בליל' ואם חלו שני ימים של ר"ה אחר השבת וליל טבילת' בליל שני של ר"ה דהשתא אינה יכולה לחוף ליל טבילת' ולא ביום שלפני טבילת' חופפת מע"ש דמוטב שתקדים חפיפה קודם טבילה יום או יומים יותר משתאחר לשמש את ביתה לילה אחת ותתבטל מפרי' ורבי'. ויש שמפרש דהא דאמר דהיכא דאפשר דחופפת ביום וטובלת בלילה היינו לכתחלה משום דהכי עדיף כדפרי' לעיל. מיהו אם שכחה ולא חפפה ביום חופפת בלילה וטובלת דלא אתמר פסקא דהלכתא אלא לכתחלה. וראי' לדבר מדביתהו דאבא מרי ריש גלותא דאמר לה דודי הסרת ש"מ דשרי לחוף בלילה דליכא למימר משום דלא אפשר דנתקוטטו. דא"כ היכי פשיט מינה חופפת בלילה אלא ש"מ אי הוה אסיר לחוף בלילה היכא דאפשר לחוף ביום לא שרי משום קטטה לחוף בלילה. ועוד דקאמר אשה חופפת ביום וטובלת בלילה ולא קאמר אשה לא תחוף אלא ביום. כדא' בתר הכי אשה לא תחוף אלא בלילה ש"מ אפי' היכא דאפשר שרי בלילה בדיעבד אלא דביום עדיף טפי. ובשאילתות דרב אחאי בפרשת אחרי מות מפרש דהא דאפשר לחוף בלילה כגון בימות החול קאמר לא תחוף אלא בלילה. היכי דלא אפשר לחוף בלילה כגון שחל ליל טבילתה בשבת או בי"ט אז חופפת ביום וטובלת בלילה. ולפי שיטה זו אם זמן טבילתה במוצאי שבת לא שרינן לחוף בע"ש ולטבול במ"ש דהא מוקמי' והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה בלא אפשר ולא שרינן טפי דכך היא המסקנא. ותדע דאם תתיר לחוף בע"ש ולטבול במ"ש כשחל יום (שני) [טוב] להיות במ"ש א"כ כשתאחר זמן תסרוק את ראשה תמצא שערותי' מסורבי' ובטלה טבילתה כיון שלא היתה חפיפה סמוך לטבילה כדאמ' אם סמוך לחפיפה טבלה ואפי' נתנה תבשיל לבנה או שהפשילה בגד לאחורי' אמרי' לא עלתה לה טבילה והאיך יכולה להזהר מע"ש עד מו"ש. מכמה דברים. ומיהו בשאילתות עצמן פי' דחופפת ביום וטובלת בלילה אפי' הוי יו"ט חמישי וששי וחל ליל טבילתה בשב' חופפת בטוב ברביעי ולא תבטל עונתה. כך פירש בשאילתות. וכן משמע בירוש' מגילה פ' הקורא עומד דחשיב התם תקנות של עזרא וקאמר אף הוא התקין שתהא אשה חופפת וסורקת קודם טבילה ג' ימים. ר' יוסי בשם ר' ינאי ר' בא בר כהן בשם רב הונא כדי לשבת ולשני ימים טובים של גליות ר' זעירא בשם רב יהודה [והוא שהגיע זמנה לטבול בינתים. ר' בא בשם ר' יהודה] ואפי' הגיע זמנה לטבול בסוף והוה ר' זעירא מסתכל ביה. א"ל מה את מסתכל בי מה ידעת ולא נדע תבין ולא עמנו הוא אתא ר' אחא בשם ר' תנחום בר הייא ואמר בה טעמא ואפי' שהגיע זמן לטבול בסוף אני אומר שמא מעיינה דחוק והיא מתעצלת ואינה טהורה. אלמא מאן דאסא לחוף בע"ש ולטבול במ"ש מודה דשרי היכא דחל יו"ט במ"ש שלא תבטל עונתה. ואפי' מצאה אח"כ שערותי' קשורין זה בזה או על בשרה חוצץ לא חיישינן כיון דשמרה עצמה משעת חפיפה עד שעת טבילה ה"ז כאלו סמוך לחפיפה טבלה. ויש ללמוד מתוך דברי השאילתות שאסורה לחוף ביום היכי דאפשר בלילה ולפירושם נמי אין קשה על מנהג שלנו שהנשים חופפת ביום כיון שיושבות בחמין ועוסקות בחפיפה עד החשיכ' ומיד טובלת. והכי עדיף טפי שחופפת זמן ארוך ואינן נמהרות לטבול. ועוד יש מחמירות על עצמן אע"פ שחפפו נושאות עמהן מסרק וסורקות על בית הטביל'. לשון רבינו משולם ב"ר נתן זצ"ל בעבור חפיפת יום ע"ש וטובלת בראשון ודאי זה התרתי כדאמר פ' התינוקת דרש מרימר הלכתא כרב חסדא דאמר שכן לא אמרי' אלא מודה שהאשה (טובלת ו) חופפת בע"ש וטובלת במ"ש היכא דלא אפשר וכש"כ בשבת עצמו אם הוא יום שמיני שהוא סמוך לחפיפה. אמר בסוף הלכה הלכתא אשה חופפת בלילה וטובלת בלילה קשיא הלכת' אהלכתא דקאמר הלכתא כרב חסדא ותירץ הא דאפשר הא דלא אפשר עכ"ל. והשיב ר"ת על שאמרת לחוף ע"ש ולטבול בשבת שחרית מק"ו דאשה חופפת ע"ש וטובלת במ"ש וכש"כ שחרית סמוך יותר התרת את האסור שזה ק"ו יש עליו תשובה גדולה שהרי אתה [אומר] שכן לא אמרינן אלא היכי דלא אפשר חופפת בע"ש וטובלת במ"ש שהוא יום שמיני שא"א לטבול ע"ש ולפיכך מותרת אבל זאת יכולה לטבול בליל שבת ולדבריך שאתה מתיר א"כ תחוף בערב שבת [שלפני] יום (שני) [טוב] ותטבול ביום (שני) [טוב] שחרית וזה אסור דהא בעינן סמוך לחפיפה טבילה שכן לא אמרי' ואע"פ שזו משום שיכולה לטבול וזו מפני שאינה יכולה לחוף ומה בכך. ומה שכתבת לראי' דאשה חופפת בע"ש וטובלת במ"ש דרש מרימר הלכתא כרב חסדא ואליבא דרב הונא דשכן לא אמר אבל מודה דחופפת בע"ש וטובלת במ"ש. כמה טעות גדול טעית אליבי' דרב הונא ל"ג אלא כדמתרץ רב יימר גרסינן והכי פי' הלכתא כרב חסדא דשכן לא אמרי' ואפי' הוא עצמו דשני ימים טובים של ר"ה לא אמר אלא ואליבי' דרב הונא שיבוש גמור ופירושך מוכיח שהוא ט"ס דרב חסדא אדרב הונא (פריך) [פליג] ואדרב יימר ולהכי נקט וכדמתרץ רב יימר דאית לי' שכן ולית לי' ב' ימים של ר"ה וכתירוצו של רב (הונא) [יימר] הלכתא כר"ח והלכתא לא אמרי' שכן. ועוד טעית בראי' שהבאת דאמר בשלהי שמעת' קשיא הלכתא אהלכתא ופירשת (דהלכתא) [דאהלכתא] דדרש מרימר הלכתא כרב חסדא קאי טעות גדול הוא והתרת את האסור דקשיא הלכתא אהלכתא דפריך היינו אהלכתא דמתנייא גבה והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה אלו תרתי הלכתא קשיא אהדדי ומשני הא דאפשר ולא תחוף אלא [בלילה] למעוטי דלא תחוף ע"ש ותטבול למ"ש אלא תחוף בלילה של מ"ש. הא דלא אפשר כגון שחל יו"ט במ"ש וכי הך מסקנא קיי"ל וסתם תלמודא דרבא ורב פפא קיימי הכי והכי הוה מסקנא בשלהי שמעתא ולא כההוא דדרש מרימר ורב חסדא סבר כרב חנינא מסורא דאסר חפיפה בלילה ואותביה רב אדא בר אהבה ורבא ורב פפא דמסקנא דשמעתא סברי לה כמר זוטרא דשרי דהלכתא כוותי' וכן פסק רב יודאי אשה חופפת בע"ש וטובלת למ"ש אבל היכא דאיקלע יו"ט למ"ש דלא מצי למיחף כלל מכלל דסברי כדפרי' וכן פי' רב אחאי הרי לך לקל וחומר שלך עכ"ל ר"ת:
444
תמ״האמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם באותו היום שחפפה טבלה א"צ לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול איכא דאמרי אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול ואם לאו צריכה לחוף ולטבול מאי בינייהו ל"ג לי'. ופירש רשב"ם דקיי"ל כי האי לישנא דאם סמוך לחפיפה טבלה א"צ לחוף ולטבול. ואם לאו צריכה לחוף ולטבול אבוה דשמואל עביד להו לבנתי' מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי וכבר כתבתי לעיל וכאן מקומה:
445
תמ״ודביתהו דאבא מארי ריש גלותא איקפד ואזל רב נחמן ב"ר יצחק לפיוסה ואמר' לי' מאי איתיה השתא וידע מאי אמרה לי' ואמר לה אטי טשטקי חסרת דודי חסרת עבדי חסרת. ופר"ח עבדים היית חסירה שישתמשו לך או יורות לא היו לך להחם לך חמין להטילם בצונן אם את מתיראה מן הצנה עכ"ל. משמע שרוצה לומר שמותר להשליך חמין בצונן ולטבול וכן הורה מורי אב"י העזר"י וכן הורה מורי רבי' יצחק ב"ר אברהם והשיב עליו אחיו רבי' שמשון ב"ר אברהם וזה לשונו ועוד אמרו לי שהיית רוצה להתיר למלאות מקוה מים חמין ולחברם אל הנהר בשפופרת [הנוד] ודבר זה ראוי [לאסור] יותר משאר גזירת מרחצאות כדאמ' פ' בתרא דנדה ואמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול. סבר רב כהנא למימר טעמא משום גזירת מרחצאות הא אסילתא שפיר דמי כו'. וכש"כ שראוי כאן לאסור ולגזור. ואני שמעתי ואיני יודע אם מר"ת עצמו או ממורי הקדוש שהיה כבר מקוה א' והיו הנשים מחממות יורה מלאה מים ומשליכות למקוה לחממו בימות החורף ואסר להם רבי' תם והטעם לא נאמר לי. ושמא מטעם זה אסר. ואל תשיבני מחמי טבריא שיש הפרש. וספ"ק דתענית נמי אמר אילימא בחמין [טבילה בחמין] מי איכא והא שאובין נינהו פי' דכשאובין חשיבי וכן פ' מי שמתו בברכות א"ל ר' אבא וכי יש טבילה בחמין. ואע"ג דאמר בפ' אמר להם הממונה אם הי' כהן גדול זקן או אסטניס מחמין לו חמין ומטילין לתוך הצונן כדי שתפיג צנתן. כמה דברים התירו במקדש דאסיר בגבולין מדרבנן. גבי עששיות בגמ' לפי (הספק) [הספרים] דגרסי אבל הכא צרוף דרבנן הוא ואין שבות במקדש. וכל הנהו דתנן פ' המוצא תפלין דשרו במקדש אבל לא במדינ' כש"כ בעבודת יוה"כ דתקיפי טובא. והא דתניא בתוספתא דמקוואות פ' בתרא קמקומוס שהוא מלא פחמין והטבילו טמא שפשפו או שהטבילו בחמין טהור איכא לאוקמי בחמי טבריא עכ"ל. אני המחבר איקלעתי לארץ הגר לבודן ולאוסטריגוס ויש שם חמי טבריא נובעין מן הקרקע ושאלוני אם הנשים יכולות לטבול בהן שהיו מסופקין בעבור שהן חמין והוריתי להם להיתר דאמר ספ"ק דתענית אמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא כל שהוא משום אבל כגון ת"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן וכל שהוא משום תענוג כגון תענית צבור בחמין אסור בצונן מותר [כו']. לימא מסייע לי' כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בת"ב בין ביוה"כ במאי אילימא בחמין טבילה בחמין מי איכא שאובין נינהו אלא לאו בצונן קאמר דלאו שאובין נינהו וחייבי טבילות אין. טובלין כדרכן. הא כ"ע שאינן חייבין לטבול אסורין לרחוץ בצונן. אמר רב חמא בר רב קטינא לעולם בחמין קמיירי ולא נצרכא אלא לחמי טבריא. פי' רבי' שלמה דלאו שאובין נינהו הא למדת דכל חייבי טבילות טובלין בחמי טבריא ולא גזרי' בהו משום מרחצאות אע"ג דחמין הן הואיל וחזינן דנבעו מן הקרקע. ולא דמי לההיא דפ' בתרא דנדה דאמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג ב"ח ותטבול סבר רב כהנא למימר טעמא מאי משום גזירת מרחצאות הא ע"ג סילתא שפיר דמי וכו' דדוקא התם דאיכא כלי שייך למגזר אבל הכא לא. ותדע דאפי' לרב כהנא שהי' סבור שהטעם משום גזירת מרחצאות אמר אבל אסילתא שפיר דמי. כש"כ הכא דחזינן דנבעי מן הקרקע וליכא למנזר ולא מידי. ותניא בתוספתא פ' בתרא דמקוואו' קמקומוס שהוא מלא פחמים והטבילו טמא שפשפו או שהטבילו בחמין טהור. והיינו בחמי טבריא דאי חמין דעלמא שאובין נינהו ופסולין. והא דתניא ברישא היו רגליו מלאות אבק וירד וטבל במקוה שיש בו מ' סאה. שפשף או שטבל במי חמץ טמא. נראה בעיני שר"ל שבשעה שהוא משפשף שהוא כמו לש את האבק ונדבק ביחד ויש לחוש שמא בשעת הטבילה נדבק בגופו וחצץ הלכך לא עלתה לו טבילה. וגם רוצה שהחמין מדביקין את האבק יחד ונדבק בגוף וחוצץ. לפי דרכינו למדנו דהבא לטבול במקוה ויש אבק על רגליו ועל פניו וידיו אל ישפשף כשהוא עומד במקוה אלא ישפשף תחלה ואח"כ יטבול כדתנן [מקוואות] פ"ט לא יטבול באבק שעל רגליו ולא יטבול את הקומקומס (בחמין) [בפחמין] אלא א"כ ישפשף. וההיא דברכות פ' מי שמתו דאמר להו רב הונא לרבנן רבותיי מפני מה אתם מזלזלים בטבילה אי משום צינה אפשר במרחצאות א"ל ר' אבא וכי יש טבילה בחמץ אמר ליה רב אדא בר אהבה קאי כוותך. פי' רבינו שלמה במרחצאות בחמץ. וגם פי' קאי כוותך. דבעיא טבילה זו במקוה כשאר טבילות. ההיא לא שייכא להכא. דההיא טבילה דכי נתקנה מעיקרא משום גדר שלא יבואו לדבר עבירה כדמפרש התם. דלכך סבר רב הונא אפי' בחמין ואפי' מן הכלי כרב נחמן דתקין חצבא תשעה קבין לתלמידים ויתן עליהם שחרית בתורת טבילה ור' אבא ורב אדא בר אהבה סברי דטבילה זו נמי במקוה בשאר טבילות ופליגי בה תנאי נמי בתוספתא דמקוואות פ' ארץ הכותים דתניא [מעשה] ברבן גמליאל ואונקלוס הגר שהיו באשקלון וטבל ר"ג במרחץ ואונקלוס הגר בים. אמר ר' יהושע בן קפוס אני הייתי עמהם לא טבל ר"ג אלא בים ות"ק כרב הונא ור' יהושע בן קפוס כר' אבא ורב אדא בר אהבה ואין להביא ממנה לשאר טבילה להכשירה בחמין. אבל חמי טבריא דחזינן דנבעו מן הקרקע היינו רביתייהו ולא דמו לחמי מרחצאות דשאובין נינהו והכי נמי דכשירין לכל טבילות שבתורה. כך נראה בעיני אני יצחק ב"ר משה המחבר:
446
תמ״זסליקו להו הלכות נדה
447
תמ״חהשוחט צריך לברך ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אקבו"צ על השחיטה: בירושלמי השוחט צריך לברך [אקב"ו] על השחיטה ואח"כ שוחט ואמר בתר הכי בסמוך שחיטה מאימתי מברך עליה ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן ר' יוסי בר נהוראי אמר משישחוט למה שמא תתנבל בשחיטתה מעתה משיבקר את הסימנים חזקת בני מעים כשר (ר' בא בשם רבנן) תני שחטה ואכלו זאבים בני מעיה כשרים (שחזקת מעים כשר) וחש לומר שמא ניקבו [ר' בא בשם רבנן דתמן] בני מעים היא מתניתא דר' יהודה בן פזי דאמר בחזקת כושר הן. והלכה כר' יוחנן להקדים ברכה לשחיטה. מידו אם לא ברך קודם שחיטה יוצא י"ח שכל מצוה שלא ברך עובר לעשייתן מברך לאחר עשייתן כדפי' בברכות: והאלם והערום לא ישחוט לכתחלה מפני שאינם יכולין לברך כדתנן פ"ק דתרומות חמשה לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם והשכור והערום והסומא ובעל קרי לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה. ואמרי' עלה בירושלמי יש מהם מפני הברכה ויש מהן שאינן יכולים לתרום מן המובחר האלם והערום ובעל קרי מפני הברכה. הסומא [והשוטה] והשכור שאינם יכולים לתרום מן המובחר. ואמר התם בסמוך אבא בר אבין אמר חד חסיד שאל לאליהו ז"ל ערום מהו שיקרא ק"ש. א"ל לא יראה בך ערות דבר ערות דיבור. ותני ר' חזקי' בין לקרות בין לברך. הלכך אלם וערום הואיל שאינם יכולים לברך אינם שוחטים. כי היכי דאינם תורמים בעבור כך. אבל בעל קרי שוחט ותורם דקי"ל שיכול לברך. והא מעשים בכל יום שמברך מאה ברכות דהלכה כר"י בן בתירא כדפי' בברכות. ואמר פ' עד כמה בבכורות אמר רבינא הלכך נדה קוצה לה חלה וע"כ מברכת להפריש חלה כדא' פ' הרואה בירושלמי המפריש (חלה) לעצמו אומר להפריש חלה. המפריש חלה לאחר אומר להפריש (חלה) לשמו מאימתי מברך משעה שמפריש. דהא ליכא למימר שקוצה חלתה ואחר מברך על גבה דא"כ אלם ג"כ יתרום ואחר יברך על גביו. אבל היכא ששנים שוחטים אחר מברך על שניהם כדתניא בתוספתא דברכות עשרה שהיו עושין עשר מצות אחד מברך לכולם. מיהו איני יודע אם ה"ה אלם אם יוצא בברכת אחר כששניהם שוחטים הואיל ואלם עצמו אינו ראוי לברך. והשכור שוחט ומברך אע"פ ששתה רביעית. דוקא לתפלה לא חזי משום הקריבהו נא לפחתך דתניא פ' הדר בעירובין השכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתת ב"ד ממיתין אותו. מלקות מלקין אותו. כללו של דבר ה"ה כפקח לכל דבריו. אלא שפטור מן התפלה וא"ר חנינא ל"ש אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם. ולענין שחיטה נמי כשלא הגיע לשכרותו של לוט שוחט ומברך כדאמר בירושלמי פ"ק דתרומות ר' זעירא [בעי] קומוי ר' יוסי שכור מהו שיברך א"ל ואכלת ושבעת וברכת ואפי' מדומדם. והאשה והעבד שוחטים לכתחלה כדתנן פרק כל הפסולין בזבחים ומייתי לה רפ"ק דמכילתין כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים. הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחש"ו. שנינו פ"ק דתרומות חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר. וקשה דפרש"י זצ"ל בגמ' בדברי רבינא אהא דמסיק חוץ מחש"ו דאפי' בדיעבד ויודע הלכו' שחיטה. ותימה הואיל וחרש זה אינו שומע ואינו מדבר היכי גמר הלכות שחיטה. ויש מפרשי' בפקח ומדבר ואח"כ נתחרש ונתאלם א"נ י"מ שלמד הלכות שחיטה ברמיזה. וק"ל דתנן פ' כל היד החרשת השוטה והסומא וכל מי שנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלות בתרומה. ופריך בגמ' חרשת תבדוק איהי לנפשה דתניא רבי אומר חרשת אחת היתה בשכונתנו לא דיה שבדקה עצמה אלא שחברותיה רואות ומראות לה. התם במדברת ואינה שומעת הכא בשאינה מדברת ואינה שומעת כדתנן חרש שאמרו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר. ואי איתא ה"ל לתרוצי הא והא בשאינה שומעת ואינה מדברת ומשכחת לה כגון שלמדה ברמיזה. אע"כ אית לן למימר חרש שדברו בו חכמים היינו שמעולם לא שמע ולא דבר א"נ שמע ודבר ואינו מועיל לו עתה מה שאז למד והדרא קושיין לדוכתא דהיכי גמר הלכות שחיטה. ויש לפרש הא דמסיק בגמ' שמא ישהו וכולי דמשמע אע"ג דידעי הלכות שחיטה היינו משום שוטה וקטן נקט דאי טעמא. א"נ נראה בעיני דחרש דמתני' מדבר ואינו שומע. דלא קיי"ל בכללי דרבי דאמ' בירושל' פ"ק דתרומות ובירו' פרק (החולץ) [מצות חליצה] ובירושל' פ"ק דחגיג' חברייא בשם ר' לעזר למען ישמעון [ולמען ילמדון] עד כדון [במדבר ואינו שומע חרש שומע ואינו מדבר ר' אילא בשם ר' לעזר] למען ילמדון ולמען ילמדון א"ר יונה ההיא אמרת לית כללי [דרבי כללי] דתנינן תמן חרש המדבר ואינו שומע לא יתרום וסברין מימר מדבר ואינו שומע חרש שומע ואינו מדבר אינו חרש ותנינן החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת לקטן חליצתה פסולה וא"ר יוחנן לפי שאינן יכולין לומר ואמר ואמרה ותנינן חרש שדברו בו חכמים בכ״מ שאינו שומע ואינו מדבר הדא מסייע לר' יונה דאמר לית כללי דרבי כללי. וקשה לי עלה מפ"ק דחגיגה דתנן הכל חייבים בראי' חוץ מחש"ו מה שוטה וקטן דלאו בני דעה נינהו אף חרש דלאו בני דעה נינהו קמ"ל כדתנן חרש שדברו בו חכמים בכ"מ שאינו שומע ואינו מדבר. מיהו ההיא דלאו דסמכא היא דתנן פ' הקורא את המגילה דכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו. והתם על כרחין בחרש מדבר דאי לאו למה הוצרך למעטו דאין נראה לומר דאגב שוטה וקטן נקט לי' לחרש. והא ליכא למימר הר' לא איירי אלא במקום שאין להוכיח מן המשנה. דא״כ מאי סייעתא מייתי לה פ"ק דחגיגה וההיא דחגיגה ודמגילה קשיין אהדדי טפי. וההיא דכל היד דמסיק קמ"ל כדתנן חרש שדברו חכמים כו' התם מדר' לר' מייתי ראיה: חוץ מחרש שוטה וקטן בפ"ק דחגיגה ת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו. אתמר רב הונא אמר עד שיהיו כולם בבת אחת. ור' יוחנן אמר אפי' באחת מהן והלכה כר' יוחנן. והוא דקא עביד דרך שטות. וקיי"ל פ״ק דביצה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. כלפי' דרב הונא תלמידי' דרב לב"ש: חוץ מחרש שוטה וקטן. בקטן המומחה ואינו מוחזק עסקי' דאפי' בדיעבד שחיטתו אסור. ואם אחרים ראו אותו ששחט כהוגן שחיטתו כשירה. ולכתחלה אפי' עומד על גביו לא ישחוט כדקאמר בגמר' בד"א שיודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה אבל אין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו ואם יודע לומר הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו וא"ל אסור לאכול משחיטתו. חוץ מחרש שוטה וקטן דאפי' דיעבד נמי לא. פי' דאע"ג דגמרי הלכות שחיטה מפני דמועדין הן תמיד לקלקל. וכולן ששחטו אהייא אילימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי. ואם שחטו מבעי' לי'. ה"פ אילימא אחרש שוטה וקטן דוקא קאי ואם שחטו מבעי לי'. אלא אשאין מומחין. פי' אשאין מומחין נמי קאי בבודקין אותו סגי כו'. ותנן פ' כיסוי הדם חש"ו ששחטו ואחרים רואין אותן (שחיטתן כשירה) [חייב לכסות] ופי' בשאילתות דרב אחאי פ' אחרי מות חש״ו ששחטו ואחרים רואין אותן חייבין לכסות. וא״ל אע"ג דמוחזקין דשחטו שפיר פטורין מלכסו' כדתנן חש"ו ששחטו ואחרי' רואין אותן חייבי' לכסות. בינו לבין עצמו פלוגתא דר"מ ורבנן ושלח ר' אלעזר לגולה הורה רבי כדר' מאיר ע"כ. ועוד כתב בפ' בהעלתך חש״ו אע"ג דגמרין הלכות שחיטה ומוחזקין דשחטי שפיר לא סמכי' עלייהו ולא אכלינן משחיטתן ואם אחרים רואים אותן שחיטתן כשירה עכ"ל. ותניא בתוספתא פ"ק יודע לשחוט שחיטתו כשירה. משמע דוקא דיעבד. וס"פ לולב הגזול מייתי ואמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ופי' רש"י התם אפי' אינו יודע הלכות שחיטה אלא שיודע לאמן את ידיו. ונראה בעיני דההיא בדיעבד הואיל ואינו יודע הלכות שחיטה ואע"ג דיודע לאמן את ידיו אסור לכתחלה אפילו בעומד על גביו דהכי משמע לשון תוספתא דתני שחיטתו כשירה דהיינו דיעבד הלכך מומחה ואינו מוחזק שחיטתו כשרה בדיעבד וכגון שאחרים רואים אותן. וה"ה למוחזק ואינו מומחה: וקטן מומחה ומוחזק בינו לבין עצמו שחיטתו פסולה ובעומד ע"ג שוחט לכתחלה שאע"פ שהוא מוחזק ומומחה ויודע לאמן את ידיו צריך שיעמוד גדול על גביו אע"ג דההיא דרבינא מיירי בקטן מומחה ואינו מוחזק וההיא דלולב הגזול מיירי במוחזק ואינו מומחה כדפי' רש"י זצ"ל דאיכא למימר בהנהו הוא דבעי רבינא שיהא גדול עומד על גביו אבל קטן מומחה ומוחזק ויודע לאמן את ידיו אימא לא ליבעי גדול עומד ע"ג. אפ"ה אשכחן דלא האמינו חכמים לקטן כ"א בדרבנן כדתנן פ' האשה שנתארמלה ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא כו' ומוקי לה בגמרא לכלהו דרבנן. ואמר פ"ק דפסחים בעו מיני' מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחבירו חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק כו' עד אמר רב נחמן בר יצחק תנינא הכל נאמנין להעיד על ביעור חמץ אפי' נשים אפי' עבדים קטנים כו' לעולם דחזקתו בדוק והבא במאי עסקינן במוחזק לן דלא בדוק ודקאמרי הני בדיקנא מהו דתימא לא להימנוהו רבנן קמ"ל כיון דבדיקת חמץ דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי הימנוהו רבנן בדרבנן. וכן ההיא דפ' בכל מערבין גבי השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן. הא דנאמנין גבי בדיקה אפי' בקטנותן משום דבידם לבדוק וההיא דאלו נערות אין בידם הלכך דווקא בגדלותן. ורבינו שמואל בן חפני הכהן זצ"ל כתב שאם נכנס לשנת י"ג ולא השלימה ושחט בודקין אותו לאחר שחיטה אם יודע הלכות שחיטה כשירה. והיינו דאחרים רואין אותו שהרי בקי בהלכות שחיטה להשיב וכתב מורי רבינו אליעזר ב"ר יואל זצ"ל דלא יתכנו דבריו דהא אמר אמלתי' דרבינא ואם שחט בודקין אותו כו' חוץ מחש"ו כו'. משמע דלא מהניא בהו בדיקה ואין בידי לחלק בין קטן לקטן עכ"ל. וק"ל גדול ששחט האיך נאמין לו הא אמר דפ"ק דגיטין היכא דאתחזק איסורא אין עד אחד נאמן. ואע"ג דאמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ה"מ כשנמצאת בהמה שחוטה כהוגן אלא שאין ידוע אם מומחה שחטה אם לאו אמרו רבנן זיל בתר רובא ורוב מצוין אצל שחיטה מומחים הן. אבל במקום שנתנו לו בשר לאכול ולא פרע בית השחיטה האיך מאמין לו הא קיי"ל כרב הונא דאמר לקמן בהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה וכאן לא נודע לנו ששחטה. ואימור הרגה בקופיץ. ובשלמא היכא שבעצמו אוכל. איכא למימר לא נחשד לאכול נבילות. אלא כשאין עצמו אוכל האיך יאמין לו. וא"ת משום דלא עבר על לפני עור לא תתן מכשול. ומסתמא אי לאו דשחטה שפיר לא הוה ספי לי' מיני' א"כ תקש' ההי' דפרק האשה רבה דמסיק מידי דהוה אטבל הקדש וקונמות האי טבל ה"ד אי דידי' משום דבידו לתקנו מאי קסבר אי קסבר [תורם משלו על של חבירו אינו צריך דעת בעלים משום דבידו לתקנו ואי קסבר] צריך דעת בעלים ואמר ידענא בי' דמתקן היא גופא מנ"ל. אי אמר ידענא בי' דמתקן מהימן. הל"ל דמהימן משום חזקה דלא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול: תניא בתוספתא דמכילתין פ"ק שחיטת דקוף ה"ז פסולה. שנא' וזבחת ואכלת ולא שזבח העכו"ם ולא שזבח הקוף ולא שנזבחה מאלי'. ישראל ששחט ומרק העכו"ם שחיטה על ידו שחיטתו פסולה. שחט בה שנים או רוב שחיטתה כשירה. שחט בה דבר שאינו עושה אותה טריפה וישראל בא וגמרה מותרת באכילה. ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אחד מלמטה ואחד מלמעלה שחיטה כשירה. נראה בעיני דהא דקתני שחט בה דבר שאין עושה אותה טריפה וישראל בא וגמר מותרת באכילה. היינו דוקא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. רפ"ב אמר רשב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף. ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. אמר רבה הכל מודים היכא דשחט סימן אחד עכו"ם וסימן אחד ישראל פסולה שהרי עשה בה מעשה טריפה ביד עכו"ם. ופרש"י אפי' למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ולא מקריא שחיטת נכרי מיהו שחיטת ישראל נמי לא הוה והוה לה בקוץ בעלמא ומטרפה לה. מעשה טריפה. מעשה שהוא כדי וכשיעור לטרפה בו נעשה ביד עכו"ם עכ"ל. משמע אבל למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף אפי' בפחות מכדי טריפה אם שחט בה פסולה. שאל"כ מאי אפילו. מעתה נראה בעיני היכא דשחט עכו"ם דבר שאינו עושה אותה טריפה ובא ישראל וגמרה דלרב אחא ברי' דרב איקא אסורה באכילה דתנן פ' העור והרוטב האבר והבשר המדולדלין בבהמה מטמאין טומאת אוכלין במקומן וצריכין הבשר נשחטה הבהמה הוכשרו בדמי' דברי ר' מאיר ור"ש אומר לא הוכשרו ואמר רב אחא בריה דרב איקא בנתקנח הדם בין סימן לסימן קמיפלגי מר סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף והאי דם שחיטה הוא. ומדסבר אינה לשחיטה אלא לבסוף ודאי דם מכה הוא ואמר פ' מי שהוציאוהו בעירובין איבעיא להו ר' מאיר ור' שמעון מאי. תיקו. ולא אפשוט אם הלכה כר' מאיר כלפי ר' שמעון אם לאו. מעתה אזלינן לחומרא דדילמא הלכה כר' מאיר דסבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ואסור. מידו לא קיי"ל כוותי' דברא פליג אלא כאמוראי טובא התם דמוקמו פלוגתייהו במילי אחרינא אלא אדרבה נראה בעיני דכך היא הלכה דאינה לשחיטה אלא לבסוף. ואם שחט עכו"ם דבר שאינו עושה אותו טריפה ובא ישראל וגמרה כשירה כדתניא בתוספתא. וראי' לדבר ס"פ כל הזבחים שקבל אבעי' להו הרי זו תמור' עולה ושלמים מהו לחצות מהו אמר אביי בהא ודאי מודה ר"מ. רבא אמר עדיין היא מחלוקת א"ל רבא לאביי לדידך דאמרת בדא ודאי מודה ר' מאיר הרי שחיטה דכי לחצות דמי ופליגי. א"ל מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. הרי לך דרבא סבר אינה לשחיטה אלא לבסוף. ואביי סבר ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. והלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. והא ליכא למימר דהדר בי' רבא מדא"ל אביי מי סברת אינה לשחיטה כו' ולא מהדר לי' רבא ולא מידי דמשמע דקבל דברי אביי. דאמר התם בסמוך רב שימי בר אשי מתני כדאביי רב הונא בר נתן מתני כרבא. מדמתני כוותי' ש"מ דלא הדר בי'. וא"ת היכי סבר רבא דאינה לשחיטה אלא בסוף והא רבא פ' החולץ אמר הלכת' כוותי' דרשב"ל בהני תלת כו' והכא פליגי ר"י ורשב"ל רשב"ל ס"ל דאינה לשחיטה אלא לבסוף א"כ סבר רבא דלית הלכתא כרשב"ל בהא וקשיא דרבא אדרבא. תריץ דשאני הכא דאמרה רשב"ל משום לוי סבא וה"נ מוכח פ' תמיד נשחט גבי הקדים מולים לערלים סבר דאינה לשחיטה אלא לבסוף. וק"ל דאמאי לא פריך מההיא תוספתא דקתני שחט בה דבר שאינו עושה אותו טריפה וישראל בא וגמרה מותר באכילה למ"ד ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף. ותו ק"ל דאביי דאמר פ' כל הזבחים שקבל דלר"מ ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף מ"ט לא אמר בשמעתא פרק העור והרוטב דמוקי פלוגתייהו דר' מאיר באוחז בקטן ואין גדול עולה עמו קמפלגי כו' הל"ל דבישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף קמפלגי כדמוקי לה רב אחא ברי' דרב איקא: ישראל ועכו"ם שהיו אוחזין בסכין ושוחטין אפי' א' מלמטה ואחד מלמעלה שחיט' כשירה. נראה בעיני דוקא בשני בני אדם ובסכין א' שדי ודוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור חיישינן דילמא משתלי ישראל וגמר עכו"ם את השחיטה כדאמר ס"פ השוכר בע"ז אמר להו רבא לחני שפוכאי כי שפכיתו חמרא דישראל לא תשבקו עכו"ם לסיוע בהדייכו דילמא אשתליתו ושדי עלויה וקאתי מכח עכו"ם. ובשני בנ"א בשני סכינים אפי' בדיעבד אסור חיישינן דילמא עביד עכו"ם מעשה טריפה מקמי' דשחיט ישראל רובא אלא דוקא בשני בני אדם ובסכין אחד שרי בדיעבד וכגון דקים לי' דלא אשתלי כלל עד גמר השחיטה. אע"ג דסייע עכו"ם בהדיה הא קיי"ל פ' המצניע דכל היכא דיכול ואחד מסייע בהדי' דאין ממש במסייע לפסול כדילפי התם אמוראי ממתני' ואמר רבינא אף אנן נמי תנינא קבל בימין ושמאל מסייעו עבודתו כשירה ואמאי הא קא מסייע בהדי הדדי לאו משום דאמרינן מסייע אין בו ממש. כולהו כרבינא לא אמרו. להך לישנא דאמרת מומחה אין שאין מומחה לא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. ופרש"י הלכך לא בעי למבדקינהו. הרי לך רבה בר עולא ואביי ורבא ורב אשי כלהו סבירא להו דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הן. וה"נ סברי דמוחזקין הן ולעילופי לא חיישינן. וכן הלכתא. והכי נמי לקמן גבי ההיא אמר רב נחמן [אמר רב] ראה אחד ששחט כו' פריך סתמא תלמוד' לימא רוב מצוין אצל שחיט' מומחין דם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט כו' אלמא אמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. ותו אמר התם בסמוך לעולם אין חזק' שליח עושה שליחותו. ושחיטה [א"נ] אימור אינש אחרינא שמע ואזל ושחיט רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם. ותו אמר התם רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן תנאי היא. דתניא הרי שאבדו לו גדייו כו' עד ואמר רב נחמן בר יצחק דכ"ע רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. מכל הני איכא למילף דהכי הלכתא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אפי' תמצא לומר תנאי היא מ"מ הלכה כר' חנינא בנו של ר' יוסי דא' פ' אלו מציאות ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו א"ר אמי התירוהו לו משום מציאה כר' שמעון בן אלעזר ומשום שחוטה כר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי דתניא הרי שאבדו לו גדייו כו' אלמא הלכתא כוותי'. ונראה בעיני דוקא בדעבד היכא שכבר נשחט סמכינן ארובא ואע"ג דאיכא קמן השוחט כדפירש"י זצ"ל. דרוב מצוין בשחיטה מומחין והלכך לא בעי למבדקינהו ופליגא ארבינא דאמר היכא שכבר שחט צריך למבדקי' אבל לכתחלה לא שבקינן לי' לשחוט אע"ג דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דהואיל ואיכא לברר לא סמכי' ארובא לכתחלה אלא דוקא בדעבד. וזה לשון אלפס והיכא דראה א' ששחט ואזיל לי' לעלמא ולא ידע אי גמר אי לא אותה שחיטה מותרת דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן דתניא הרי שמצא תרנגול' שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט. אלמא אמרי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. וכן הלכתא. ואיכא מרבוותא דס"ל כרבינא דאמר כלישנ' קמא אבל אם אין יודעין אם יודע הלכות שחיטה [אם לאו לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם יודע ה"ש מותר לאכול משחיטתו ואם לאו] אסור לאכול משחיטתו וקאמרי הלכתא כרבינא דבתראה הוא. ואנן לא סביר' לן הכי דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן הלכה היא. דהכי מסקנא דגמרא מן בתר רבינא. ואי קשיא לך הא דאמר רב הונא בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה [דשמעת מינה דספק שחיטה לחומרא] וקיי"ל הלכתא היא. התם כגון דאתיילידא ריעותא בסכין אבל הכא כיון דקיי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן מאי ריעותא אתייליד הלכך איתא להא ואיתא להא ול"ק אהדדי ע"כ לשונו. וזה לשון השאילתות פ' ויקרא ואלו מאן דאבד לי' גדי או תרנגולת ואזל ואשבחינהו בבית ישראל דשחוטין שרו מ"ט זיל בתר רובא ורוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן. אשכחינהו דשדו באשפה אמרי' איטרופי ושדיא לכלבא דתניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגולין ומצאן כשהן שחוטין ר' יהודה אוסר ור' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר. א"ר נראין דברי ר' יהודה כשמצאן באשפ' ונראין דברי ר' חנינא כשמצאן בבית אשתכחו בדוכתא דמטנפי ולא מטנפי בפלוגתא דר' יהודה ור' חנינא ואמר ר' אמי התירוהו לו משום שחיטה כר' חנינא ע"כ לשונו. ובפרש' בהעלתך כתב היכא דאתי חד מעלמא ושחט ולא ידעין אי גמיר אי לא גמיר אצריך לאהדורי אבתרי' למבדקי' אי גמיר הלכות שחיטה אי לא כיון דספיקא היא ואיכא למימר לא גמיר ומספיקא לא שדינן איסור או דילמא רובא דשחטין אי לא גמיר לא קרבין לגבי שחיטה ודאי מהנך דגמרין הוא. ת"ש דבעי רב דימי בר יוסף מרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט מהו. א"ל חזקתו שחוט אי נמי היכא דשחטין לרובא דסימני כמאן דשחטי לכולהי דמי עכ"ל. מכל הני ילפינן דהכי הלכתא ורוב מצוין בשחיטה מומחים הן. מיהו נראה בעיני דה"מ היכא דכבר שחט. אבל לכתחלה לא שבקינן לי' למשחט עד דבדקי' לי'. דכל היכא דאיכא לברר לא סמכי' ארובא לכתחלה. אין בין לרבינא לכלהו אמוראי אלא דיעבד דוקא. ויש שרצו לומר דהא דסמכי' ארוב מומחין והיינו באבדו דוקא אבל נגנבו שכבר באת ליד רשע אמרי' איהו לא גמיר ושחיט ואסור. ותשובה לדבריהם דתניא בתוספתא פ"ב דמכילתין נגנבה תרנגולתו ובא ומצאה שחוטה נגנבה בהמתו ובא ומצא' שחוט ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר ור' יהודה אוסר אמר ר' נראין דברי ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי שמצאן בתוך הבית אבל דברי ר' יהודה שמצא באשפה. המוצא תרנגולת שחוטה וכן מי שנתן תרנגולתו לאחר מן השוק לשחוט ואין ידוע [מה טיבו] הולכין אחר הרוב ע"כ לשון התוספתא. וז"ל פי' ר"ח רבינא אמר הכי קתני הכל שוחטין מי שהן מומחין היודעין הלכות שחיטה ואע"ג שאין מוחזקין כו' ועמד תירוץ דרבינא בשני דרכים. וכיון דתירוצא קמא דרבינא קיימא כי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה כו' כוותיה עבדינן ולא חיישינן למוחזק ולא גמיר דכיון דשהה לא ידע דפסיל הלכך לא משגחינן ולא סמכינן אלא על מאן דגמיר ע"כ פי' ר"ח. מיהו אנו קיי"ל דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כדפרי': רבינא אמר הכי קתני הכל שוחטין הכל מומחין שוחטין כו' עד וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש"ו עלה קאי ואם שחטו מבעי' לי' אלא אשאין מומחין בבודקין אותו סגי כו'. מיכן הביא ראי' חרב רבינו ברוך ב"ר יצחק זצ"ל מריגנשבורק דמי שאינו יודע הלכות שחיט' שאסור להניחו לשחוט לכתחל' באחר עומד על גביו דאי לאו הכי הל"ל אלא אשאין מומחין לכתחלה שחיט כשאחרים רואין אותו אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דאסור. וכן ראיתי כתוב בספר הגאונים וז"ל וכולם ששחטו ואחרי' רואין אותם ששחטו כהוגן שחיטתן כשירה כשאר בני דעה שאם שחט ועומד על גביו וראה ששחט כהוגן שחיטתו כשירה. וה"מ דיעבד אבל לכתחלה לא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו עכ"ל. משמע הא דחלק בין לכתחלה לדיעבד דאשאר בני דעה נמי קאי. ויש מביאין מהא דאמר רב נחמן אמר רב ראה א' ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור לאכול משחיטתו. מדקתני ראה ש"מ דיעבד אבל לכתחלה אסור. ונראה בעיני דלאו מילתא היא הא דלא נקט לכתחל' לאו משום דלכתחל' אסור אלא משום דאי הוה תני צריך שיראה מתחל' ועד סוף הוה אמרי' דוקא לכתחל' צריך לעמוד מתחלה ועד סוף אבל בא ומצאו שוחט סימן א' והאחד כבר שחט וזה שלפניו שפיר שחט ה"א שחיטה כשירה דמדהאי שפיר שחט האי נמי שפיר שחט קמ"ל שאפי' דיעבד צריך לעמוד מתחלה ועד סוף וה"ה לכתחל' סגי בהכי. וק"ל מנלן דהיכא דשחט סימן א' שפיר דל"א אידך נמי שפיר שחט דילמא לעולם אימא לך היכא דשחט חד סימן שפיר בזו הבהמה דאידך נמי שפיר שחיט ושרי ואע"פ שלא ראה. והב"ע כגון ששחט לפניו שנים שלשה פעמים שאר בהמות ושחט שפיר והאידנא ראה אותו ששחט אבל לא ידע אי שפיר שחט או לא דמהו דתימא מדאידך שפיר שחיט האי נמי שפיר שחיט קמ"ל דלא מחזקי' מבהמ' לבהמ' דהיינו משחיטה [לשחיט'] אבל מסימן לסימן דהיינו הכל חד שחיט' היא אימא דמחזקינן: אמר רבא ישראל מומר לאכול נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. וכן הלכה כרבא אע"ג דרב אשי ס"ל דאמר הכל שוחטין לאתויי ישראל מומר אוכל נבילות לתיאבון כו' עד קשיא אע"ג דעמדה בקושיא ההיא דרב אשי. משום כך לא בטלו דברי רב אשי אלא שבאותה שעה הקשו בני הישיבה לתרוצה ולבסוף מצאו לה תשובה לאותה קושיא. ותדע מדאמ' פ"ק דערכין הכל שוחטין לאתויי מאי חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר. היינו כדשני לה רבא לקמן על משנת חוץ ממגל קציר. וכן פי' רשב"ם זצ"ל דהיכא דמסיק קשיא לא נתבטלו דבריו. וכן משמע בהלכו' גדולו' שכתוב בהם ומומר אסור לאכול משחיטתו מומר לע"ז ולחלל שבתות בפרהסיא דעושה יין נסך ע"כ ה"ג. מדלא הזכיר מומר לאכול נבילות לתיאבון [ש"מ דהלכה כרבא דשחיטתו מותרת]. ובהדיא מצאתי בספר גאונים כן שהלכה כרבא וז"ל. והלכתא מומר לדבר א' כגון לאכול נבילה או חלב לתיאבון כגון שתאב לאכול בשר ולא מצא בשר כשר ומחמת רוב תאוות בשר הולך וקונה בשר מן השוק מותר לאכול משחיטתו ודוקא דבדק סכין ונתן לו ושחט לפניו אבל לא בדק סכין ונתן לו ודאי לא טרח מטרח ולא דייק. כדרבא דאמר רבא ישראל מומר כו'. והמחלל שבתות וימים טובים בפרהסיא שלא באונס כמומר לע"ז דמי ואסור לאכול משחיטתו דחמורה עכו"ם שכל הכופר בעכו"ם כאלו מודה בכל התור' כולה וכל המודה בעכו"ם כאלו כופר בכל התורה כולה. ומחלל שבת בפרהסיא ועכו"ם כי הדדי נינהו דתניא מכם ולא כלכם להוצי' כו' ומסקנ' דשמעתין חוץ מן המומר לנסך יין ולחלל שבת בפרהסי' אלמא כי הדדי נינהו ואסור לאכול משחיטתו עד כאן. והא דאמר רב ענן אמר שמואל ישראל מומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו הא איתותב מברייתא דמכם ולא כלכם:
448
תמ״טהשוחט בלילה וכן הסומא ששחט שחיטתן כשירה. גמ' דעבד אין לכתחלה לא. ופרש"י זצ"ל שמא לא תשחט רובה והוא לא ידע. ורמינהו לעולם שוחטין בין ביום בין בלילה בין בראש הגג בין בראש הספינה. א"ר פפא כשאבוקה כנגדו אמר רב אשי דיקא נמי דקתני התם דומיא דיום [והכא דומיא דסומא] ש"מ. הלכך כשאבוקה כנגדו שוחט לכתחל' ולא חיישינן שמא יכבה. וכשאין אבוקה כנגדו ושחט בדעבד שחיטתו כשירה ובלבד שיבדוק בסימנין כנגד אבוקה או למחר ביום. מיהו לכתחלה לא ישחוט בלא אבוקה שמא ינבל את בהמתו. וכן הסומא ששחט צריך שיבדוק אחר בסימנין דהא אפי' מי שאינו יודע אמר רב יהודה אמר שמואל צריך לבדוק אחר שחיטתו וכן כתב בה"ג שלהי טריפות חיותא דשחטי לה בליליא א"נ שחטה סגי נהורא אי בדקי לה ושחטה כראוי כשירה ע"כ ה"ג. ונראה בעיני דוקא סומא שראה מאורות מימיו דומיא דליליא שראה היום והלילה אינו רואה אבל סומא שלא ראה מאודות מימיו פשיט' שרוב מעשיו שבשחיטה מקולקלין ואפי' בדעבד אסור לאכול משחיטתו:
449
ת״נהשוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שמתחייב בנפשו שחיטתו כשירה. אמר רב הונא דרש חייא ברי' דרב משמי' דרב אסור' באכילה ליומא. ופרש"י זצ"ל אסורה באכילה שחיטת שבת. ליומא כל היום אפי' בא לאכול בשר חי ע"כ רש"י. ולערב נמי אסור בכדי שיעשו דהא מוקמי' להא דרב כר' יהודה דתניא המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למו"ש במזיד לא יאכל עולמית. ופרש"י ר' יהודה אומר בשוגג יאכל למ"ש ולא בשבת וה"ה לאחריני דאע"ג דשוגג חיוב סקילה ליכא (קנסו שוגג אטו מזיד) [עבירה מיהו איכא] ובעינן בכדי שיעשו דלא נמטי הנאה מעבירה ע"כ רש"י. וכולה ההיא ברייתא מפרש בזה הענין דמזיד דר' מאיר שוגג דר' יהודה ומזיד דר' יהודה שוגג דר' יוחנן הסנדלר. ולקמן מוכח דהיכא דלא היה לו חולה מבע"י כ"ע מודו בין ר' מאיר בין רבי יהודה דאם שחט אסור אפי' לאחרים בכדי שיעשו והיכא שהי' לו חולה מבע"י לכ"ע שרי כי פליגי ר"מ ור' יהודה היכא שהיה לו חולה מבע"י והבריא דלר"מ שרי בשוגג אפי' לו לעצמו ולר' יהודה אסור דהא איסור שוגג דשבת איכא דהא הבריא ודוקא ששחט ואח"כ הבריא פליגי אבל שחט לאחר שהבריא לכ"ע אסור. והיינו דאמר רב חנן בר אמי כי מורה להו רב לתלמידיו מורה להו כר' מאיר פי' דהיכא שהי' לו חולה מבע"י ושחט לו ואע"ג דאח"כ חבריא שרי וכי דריש להו בפרקי דריש כר' יהודה משום עמי הארץ. פי' דסרכי מלתא כדאמר פרק מקום שנהגו בני מדינת הים נמי כיון דלא שכיחי רבנן בגווייהו ככותאי דמו והואיל שהי' רב מורה לתלמידיו כר' מאיר ש"מ דהלכתא כר"מ ואע"ג דהבריא שרי. וז"ל ה"ג בסוף הלכות טריפות חיותא דשחיט לה בר ישראל בשבת אי בשוגג שחטה בעי לשהויי לאפוקי שבתא כשיעור משחט חיותא ושרי למיכל מינה ואי במזיד שחטה לדידי' אסור למיכל מינה לעלם אבל לאחריני שהי' כשיעור משחט חיותא ואכלין לאורתא ע"כ ה"ג. ונראה בעיני דפסק כר' יהודה במזיד והא דפסק דבעי בשוגג לשהויי בכדי שיעשו אינו נראה לי דהא מורה להו רב לתלמידיו כר' מאיר. מיהו מורי אב"י העזר"י כמו כן כתב כדברי ה"ג ואיני יודע מאיזה טעם. ובירושל' פרק כירה גמ' רב כד הוה מורה בחבורת' הוה מורה כר' מאיר בצבור הוה מורה כר' יוחנן הסנדלר. ופר"ח במרובה דבמזיד אסורה באכילה ומותר בהנאה דהיינו כר"י הסנדלר מיהו איני יודע מאין. מיהו דברי הגאונים עיקר כמו שפסקו ה"ג (ופי' ר"ח) ומורי אבי העזרי. והא דאמר בריש שמעתין דרש [חייא] ברי' דרב משמי' דרב אסורה לאכילה ליומא ונסבין חברייא למימר ר' יהודה על כרחין כשהיה לו חולה והבריא. והא דאמר רב דימי הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא היינו כשהבריא וכר' מאיר וכדרב שהי' מורה לתלמידיו כר' מאיר. המבשל בשבת לחולה אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו וכן הלכתא:
450
תנ״אהשוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשירה. גמ' השוחט דיעבד אין לכתחלה לא במה לשחוט וליזול אי בעי' אימא אאחד בעוף אב"א ארובו של אחד כמוהו. פרש"י אאחד בעוף דלכתחלה אצריכוהו רבנן תרווייהו משום הרחקה לעבירה דילמא לא אתי למעבד רובא דחד עכ"ל. אבל מדאורייתא בחד סימן סגי אפי' לכתחלה כדקתני בר קפרא זאת תורת הבהמה והעוף לכל נפש החי' הרומשת במים הטיל הכתוב לעוף בין בהמה לדגים לחייבו בשתי סימנים א"א שכבר הוקש לדגים לפוטרו בלא כלום א"א שכבר הוקש לבהמה הא כיצד הכשירו בסימן אחר. וכדדרש עובר גלילאי בהמה שנבראת מן היבשה הכשירה בשני סימנים דגים שנבראו מן הים הכשירן בלא כלום. העוף שנברא מן הרקק הכשירו בסימן אחד. הלכך חיה נמי בעיא שני סימנין דהא מן היבשה אברי. ותו דאתקשי לפסולי המוקדשין דמינה ילפי' שחיטתייהו. ותניא ר' אומר וזכחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה על הושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה. נוטריקין קא דריש כא"שר כשר אחד שנים רוב. וקיי"ל כרבי דיש שחיטה לעוף מן התורה והא דתנן פ"ק הכל שוחטין ואמר בגמרא הכל בשחיטה אפי' העוף ה"פ אפי' עוף אע"ג דאין שחיטתה מפורשת להדיא כי אם מדרשא אתייא. ולר' [יצחק בן] פנחס ולר' אלעזר הקפר ה"פ הכל בשחיטה אפי' עוף טעון שחיטה מדרבנן: אתמר רב אמר מחצה על מחצה כרוב כו' עד ת"ש הרי שהי' חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וגמרו שחיטה כשירה. ואי אמרת מחצה על מחצה כרוב טריפה היא אמר רבה שאני לענין טריפה דבעינן רוב הנראה לעינים. א"ל אביי ולא כל דכן הוא ומה טריפה שבמשהו מטרפי אמרת בעי' רוב הנראה לעינים שחיטה דעד דאיכא רובא לא מתכשרא לא כש"כ דבעי' רוב הנראה לעינים אלא לכ"ע מחצה על מחצה אינו כרוב וכי איתמר דרב ורב כהנא אפסח איתמר. למדנו מיכן דמחצה על מחצה אינו כרוב אפי' לקולא מדשריא בחצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהוא וכן הלכה דמחצה על מחצה אינו כרוב הלכך אין שחיטה כשירה עד שישחוט רוב הנראה לעינים. ירושלמי דפ"ק דעירובין רב אמר מחצה על מחצה כשירה. ומפני מה אמרי' עד שישחוט רובו שאם אתה אומר שישחוט מחצה על מחצה אף הוא שוחט פחות ממחצה. ואם אתה אומר שישחוט רובו אינו בא לשחוט פחות ממחצה משמע מירושלמי כרוב מן התורה וחולק על תלמוד שלנו. ותו דקשי' לי' לירושלמי ההיא דחצי קנה שהי' פגום:
451
תנ״בפ"ק א"ר יהודה אמר שמואל הטבח צריך שיבדוק בסימנין אחר שחיטה כו' עד לא בדק מאי ר' אלעזר בן אנטיגנוס אומר משום ר' [אליעזר בר'] ינאי טריפה ואסורה באכילה. במתניתא תני נבילה ומטמאה במשא הלכך השוחט צריך שיבדוק בסימנים אחר שחיטתו ובזה הענין תוכף האגודל על שיפוי כובע והסימנין בולטין מבית השחיטה ורואה אם יש שם רוב הנראה לעינים. והבודק בנוצה שתוחב הנוצה לפי העוף ויוצא דרך החתך שבסימנין תיפח רוחו ונשמתו מפני שמאכיל נבלות לישראל דאפי' שחט מיעוט הנוצה קורעת ויוצאה. ואשכחן דאחמור רבנן במאכיל טריפה ואסרו לעסוק בקבורתם דאמר בירושל' פ' האשה (בהלכה) [שהית' אוכלת] בתרומה מעשה בטבח בצפורי שהי' מאכיל לישראל נבילות וטריפות פ"א שתה יין בע"ש ועלה על הגג ונפל מן הגג ומת והיו הכלבים מלקקין את דמו אתו שאלו לר' חנינא מרמיתיה מן קדמיהון אמר לון כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו וזה הי' גוזל לכלבים ומאכיל לישראל ארפינון דמן דידהון אכלין:
452
תנ״גמתני' אחד בעוף. אתמר רב נחמן אמר או וושט או קנה רב אדא בר אהבה אמר וושט ולא קנה ר"נ אמר או וושט או קנה אחד דקתני כל דהו ר"א בר אהבה אמר וושט ולא קנה מאי א' מיוחד שבסימנין. וסלקא לה סוגיא דשמעתא כרב נחמן דאחד דקאמ' או האי או האי וכן פר"ח דאחד שנינו או האי או האי וכן הלכה ע"כ ר"ח: פר"ח תני בספרי דבי רב להבדיל בין הטמא ובין הטהור צריך לומר בין חמור לפרה כבר מפורש אלא בין טמאה לך לטהורה לך בין שנשחט רובו של קנה לבין שנשחט חציו וכמה בין רובו לחציו מלא שערה. אלמא לא וושט דוקא אלא וושט או קנה ע"כ פר"ח. וכן פסק רבינו יצחק אלפ"ס זצ"ל דהלכה כרב נחמן דאמר או וושט או קנה וכן עמא דבר:
453
תנ״דמתני' ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין. אמר רב חסדא לא אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחת. ותניא כוותי' דרב חסדא שחט שני חצאי סימנים בעוף פסולה ואצ"ל בבהמה ר' יהודה אומר בעוף עד שישחוט את הושט ואת הוורידין. בעי ר' ירמי' וורידין לר' יהודה שהה בהן דרס בהן מהו א"ל [ההוא סבא דכי אמר] ר' אלעזר [ואמרי לה א"ל ההוא סבא לר' אלעזר] הכי אמר רבי יוחנן וורידין לר' יהודה מנקבן בקוץ והן כשרין ובשעת שחיטה דוקא ומאי עד שישחוט עד שינקוב בשעת שחיטה. פי' הרב רבי' אלחנן זצ"ל דאם לא נקב וורידין לר' יהודה כשירה בדעבד דאי ס"ד טריפה א"כ בהמה נמי אלא מדלא אמר כ"א בעוף ש"מ חומרא בעלמא אחמור בעוף הואיל וצולהו כולו. וכן יש מדקדקי' דאמר לקמן רב פפא אמר רישא בחולין מהכא [דקתני] ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין ופליגי רבנן עלי' ואי בקדשים אמאי פליגי רבנן עלי' הוא בעצמו לדם הוא צריך ואי פסיל לי' בדיעבד אמאי לא מצו רבנן למפלג עלי' למימר דאין הזבח פסול בכך אלא ודאי לכתחלה קאמר. וקל לדחות זה הדקדוק. ותו דתניא בתוספתא ר' יהודה פוסל עד שישחוט את הוורידין משמע אפי' בדעבד פוסל. וקיי"ל כר' יהודה דאמר פ"ק דברכות אמר ר' יהושע בן לוי לבניו הזהרו בוורידין כר' יהודה דתנן ר' יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין פי' דהיינו גידי הצוואר שמקלחין את הדם. וא"ת א"כ האיך [אין] אנו נזהרים בוורידין שפעמים אנו שוחטין רוב אחד בעוף ואנו אוכלים אותו אע"ג דלא יצא דם. והא ליכא למימר דאין הלכה כר' יהודה דהוה לי' מחלוקת ואח"כ סתם. דתנן השוחט [בהמה] חי' ועוף ולא יצא מהם דם כשרים ונאכלין בידים מסואבות אלמא אע"ג דלא יצא מהם דם מותרין באכילה וי"ל כגון שחתכו אבר אבר. מיהו תימא א"כ מאי למימר' דכשרין. ופי' ר"ת זצ"ל דהלכה כר' יהודה וה"פ אף ר"י לא אמר אלא בעוף שצולהו כולו עם הראש כי אין להם לצאת אבל אנו שאנו חותכין הראש חתיכה אבר אבר [לא אמר ר"י]. וא"ת וכי צולהו עם הראש מאי הוי והא אמר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב פ' הזרוע חוטין שבלחי אסורין וכל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי בטווי' מידב דייבי א"כ ה"נ כי טווי להאי עוף מידב דייב דמא מיני'. תריץ דה"פ כי דייב מדייב על ידי החתיכה. ואיני מבין א"כ בהאי נמי כשצולהו עם הראש יחתוך החוטין ויוצא מהן דם בשעת צליה. וי"ל דחוטי צוואר אם לא ינקבם בשעת שחיטה הדם נצרר בהם ואינו יוצא לעולם:
454
תנ״הפ"ק העיד ר' חנינא בן אנטיגנוס על מוגרמת שהי' כשירה פרש"י ואפי' כולה למעלה מטבעת הגדול'. וכי אגמרי' רחמנא למשה הגרמה משיפוי כובע ולמעלה אגמרי' כדלקמן והכי הלכתא דכל עדות הלכה היא ע"כ פירש"י. אמר רב פפי משמי' דרבא פגע בחיטי טריפה. פרש"י חיטי גלנ"ץ דומין לחיטין ומונחין על הקנה אצל הכובע. אבעיא להו פגע ונגע כדכתיב ויפגע בו וימת. או דילמא פגע ולא נגע דכתי' ויפגעו בו מלאכי אלהים. פרש"י פגע ולא נגע אבל סמוך להם מאוד חתך. והא דאמר ר"פ משמי' דרבא שייר בחיטי כשירה פרש"י דשייר בחיטי הניח מקצתן לצד הראש ומקצתן לצד הקנה כגון שחתכן דהיינו פגע ונגע. מעתה לפי פירושו אלו שחט למעלה מחטי והניח כל החטי לצד הקנה פשיטא דטריפה אלא הא הוה מבעי' לי' היכא דחתכו לשנים אי כשירה וכש"כ אם הניח כולן לצד הראש דהיינו פגע ולא נגע שחתך ממש סמוך להם דאז כשירה אבל חתכן לשנים טריפה. וההי' דמר בר רב אשי ה"ג פגע בחיטי כשירה דהיינו פגע ולא נגע שייר כחיטי טריפה ולא קיימא כוותי' אלא כדפסיק תלמודא והלכתא משיפוי כובע ולמטה כשירה דהיינו שייר בחיטי ורב נחמן (אמר) [אכשר] משיפוי כובע ולמטה. וקשה דא"כ קשיא דרבא אדרבא דרב פפי משמי' דרבא אמר פגע בחיטי טריפה ועתה אם תפרש פגע ונגע דהיינו שייר כחיטי טריפה. א"כ קשה דרב פפא דאמר משמי' דרבא שייר בחיטי כשירה וכש"כ אם תפרש ההיא דר"פ פגע ולא נגע שיקשה לך. ופר"ח זצ"ל מפרש כמו כן כשיטת רש"י וקשה כדפרי'. ופירש הרב ר' אושעיא הלוי זצ"ל דה"ג אמר ר"פ משמי' דרבא פגע בחיטי כשירה איבעי' להו פגע ולא נגע כו' ופשיט לי' מדאמר ר"פ משמי' דרבא שייר בחיטי כשירה מכלל דפגע דהכא דגרס בה כשירה הוי בפגע ונגע. דאי בפגע ולא נגע קשי' דרבא אדרבא. מיהו קשה על פי' זה דא"כ פגע מתחלק לשתי לשונות דלקמן אמר במלתי' דמר בר רב אשי פגע כשירה שייר טריפה. אלמא ההוא פגע הוה בלא נגע מדקתני שייר. ושמא לפי שהוא מתחלק לשתי לשונות הוא שואל באיזה לשון הוא מדבר ר"פ משמי' דרבא. ורבינו יצחק זצ"ל אומר דה"פ פגע ונגע כשירה או דילמא פגע ולא נגע בהן אלא שחט למעלה מרן וטריפה מידי דהוה אטבעת גדולה דהשוחט בתוכה כשירה. למעלה הימנה טריפה. והשתא פשיטא לי' מדאמר ר"פ משמי' דרבא שייר בחיטי כשירה מכלל דהאי פגע דהכא היינו פגע ולא נגע דאלת"ה קשיא דרבא אדרבא ואי ר"פ אתי לאפלוגי אדרב פפי הל"ל ורב פפא אמר. ועוד אי פגע הוה נגע הל"ל שייר כמו ר"פ. ולקמן במלתי' דמר בר רב אשי גרם פגע בחיטי טריפה שייר בחיטי כשירה. והיינו נמי דרבא. מיהו לכל הפירושים לפי המסקנא אם שחט למעלה מחיטי והניח כל החיטי לצד הקנה טריפה. ואי שייר בחיטי שחתכן לשנים כשירה וכש"כ אם הניח כל החיטי לצד הראש ושחט למעלה בסמוך להם דכשירה. ומחיטי ולמטה עד כנפי הריאה הכל כשר לשחיטה דהכי תניא בתוספתא מצות שחיטה מן הטבעת ועד הריאה. הרי פרשנו הגרמה דקנה. ועתה נפרש הגרמה דוושט דאמרי' ר"פ א"ט בשמעתא דתורבץ הוושט למעלה עד כמה אמר רב נחמן עד כדי מקום תפיסת יד למטה עד כמה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו עד מקום שישעיר ופר"ח זצ"ל נתנו חכמים שיעור בקנה מהיכן היא ואמר לשחיטה מטבעת הגדולה ולמטה וכר"נ משיפוי כובע ולמטה ובאו עוד לתת שיעור לוושט ואמרו למעלה דלא חזי לשחיטה עד כמה אר"נ עד כדי תפיסת יד ולמטה דחזי לשחיטה אמר רבה בר אבוה עד כדי שישעיר וושט וזה שאמר רב טפח בוושט סמוך לכרס זו הכרס הפנימית בתורא דנפיש שערתא וכולן שיעור אחד הוא ע"כ פר"ח. ופרש"י עד כדי תפיסת יד דצריך להניח לצד (הצוואר) [הראש] בשלש אצבעות וארבע לשון מורי הזקן. ואני שמעתי אחיזת חודי צפרנים והראשון נראה דכי האי גונא לא מקרי תפיסת יד. ואמר לנא רבנא ששון שראה זקן אחד שהי' כופף אוזן הבהמה כלפי סימנין ושם הי' מתחיל לשחוט. עד מקום שישעיר. דרכו של וושט להיות בראשו הסמוך לכרם בענין שערות. והיינו ישעיר דשמעתא עכ"ל. ויש פירושים שאין בהם רבנא ששון. וראיתי כתו' בה"ג וטבחא דשחיט היותא לימשח ארבע אצבעי מתותי טבעת הגדולה ולשחוט ע"כ ה"ג והיינו שכתב רש"י בשם רבינו הזקן. ופי' הרב רבי' יצחק כן הרב רבינו מאיר דהיינו דוקא בראמים גדולים שצריך כשיעור ד' אצבעות אבל בשוורים שלנו אין השיעור גדול כל כך. ובה"ג אחרים ראיתי כתוב כדי תפיסה היינו כי היכי דתפיס לה אינש כתרתי אצבעי ע"כ לשון ה"ג. וכאלפס כת' כדי תפיסת יד ופרשי רבנן כדי שיתפוס כשתי אצבעותיו עכ"ל. וכן הי' נוהג רבינו יעקב זצ"ל הלכה וכן רבינו יצחק בן רבינו שמואל בן אחותו הי' נוהג וכתב מורי אב"י העז"רי שיחי' י"מ כדי אחיזת חודו של צפורן וליתא שהרי שוחט משיפוי ולמטה בקנה וסתמא דמלתא אינו מעקם בוושט. כ"כ למטה עכ"ל. ותו כת' שאם נגע בחיטי משהו פסולה וכן פסק רבינו שמואל זצ"ל עכ"ל ולפי דבריו כך הפי' של בעיא פגע ונגע דהיינו שחתך מהם כל דהוא א"ד פגע ולא נגע דהיינו שייר כל החיטי לצד הראש אמר ר"פ משמי' דרבא שייר כחיטי כשירה פי' ששיירן כולן לצד הראש ולא נגע בהן כלל. ולפ"ז הפי' ההיא דמר בר רב אשי ה"ג פגע בחיטי טריפה שייר בחיטי כשירה. והוא חומרא גדולה זו הסוגיא. וקשה דלקמן פ' א"ט אמר זעירא חלחולת שניקבה הואיל וירכיים מעמידות אותה כשירה. פרש"י חלחולת שניקבה כרכשא טבחייא. מעמידות אותה סותמת אותה שהרי אדוקה בהם. וכמה אמר (עולא] [רבי עילאי אר"י] מקום הדבק ברובו. מיכן ואילך במשהו (אזל רב הונא בר חיננא אמר לשמעתא) [אמרוה רבנן] קמי' דרבא משמי' דרב נחמן א"ל לאו אמינא לבו לא תתלו בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר רב נחמן מקום הדבק [אפילו] שניטל כלו כשרה ובלבד שנשתייר בו כדי תפיסה וכמה אמר אביי כמלא בטדא בתורא ופרש"י מקום הדבק שהוא דבוק בירכיים מיכן ואילך הם מדובקים בחסחוס כדי תפיסה אחיזת יד. בטדא אצבע. בתורא אפי' שור גדול סגי בכך תריץ דיש חילוק בין תפיסה לתפיסת יד. ובערוך פי' התם דהיינו ד' אצבעות:
455
תנ״ומתני' התיז את הראש בבת אחת פסולה. פי' רש"י כאדם המתיז את הקנה או דלעת דוחק הסכין בכח ופוסק והיא דרסה. גמ' מה"מ אמר שמואל אמר קרא חץ שחוט לשונם. תני דבי ר' ישמעאל ושחט אין ושחט אלא ומשך וכה"א זהב שחוט ואומ' חץ שחוט לשונם מאי ואומר וכ"ת האי זהב שחוט שנטוה כחוט הוא ת"ש חץ שחוט. למדנו מיכן דהיכא שהתיז הראש בב"א פסולה. והיכ' שהיה מוליך ומביא עד ששחט כל המפרקת לשנים משמע ללשון אחד של רש"י שפי' ר"פ השוחט דטריפה דאמ' התם ותו שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מנ"ל אלא גמירי לה שחיטה מן הצוואר נמי גמירי לה וקרא למאי אתא דלא לשווי' גיסטרא. ופרש"י שלא יחתוך המפרקת לשנים דהכי משמע הטהו הוצא את דמו ותו לא ולאידך לישנא עשה הבשר אכילתו [דהיינו הסימנין] ותו לא ל"א דלא לשווי' גיסטרא שלא ידרוס ואע"ג דהלכות שחיטה הל"מ יש שהן שנכתבו. כגון דרסה דמפקי לקמן מושחט אין ושחט אלא ומשך. וכי גמירי הלכתא אשארא. ודרסה קרי גיסטרא כדתנן הי' שוחט והתיז את הראש בב"א [אלמא דרסה לשון התזת ראש בבת אחת] קרי לי' [דהיינו] גיסטרא עכ"ל. הרי לך להדיא ללשון ראשון שאפי' אם הי' מוליך ומביא וחתך כל המפרקת לשנים שהיא טריפה וראיתי שהביאו לפני מורי אב"י העזר"י זצ"ל עוף אחד שהשוחט הוליך והביא ושחט כל העודף לשנים והטריף. ויש מפרשים דלא לשווי' גיסטרא שלא יתחיל לשחוט מן העורף דהכי משמע חטהו טהרהו מן הדם ואין הדם יוצא כ"א מן הסימנין שהוא דם הנפש והיינו גיסטרא שלא יחתוך המפרקת לשנים אם הוא מתחיל מן העורף אבל אם מתחיל ממקום שחיטה מאי איכפת לן אי שחיט כולה מפרקת כיון שהוליך והביא. מיהו י"ל טעם לפי' דשמא הטעם דמבליע דם באברים. ובפירושי הגאונים ראיתי דלא לשווי' גיסטרא שלא יחתוך הסימנים מאורך דושחט משמע מרוחב כדלקמן ע"כ לשונם:
456
תנ״זמתני' הי' שוחט והתיז את הראש בבת אחת אם יש כסכין מלא צוואר. כשירה היה שוהט והתיז שני ראשין בב"א אם יש בסכין מלא צוואר אחד כשירה בד"א בזמן שהוליך. ולא הביא או הביא ולא הוליך. אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהוא אפי' באיזמל שחיטתו כשירה. פרש"י הי' שוחט במשיכה והתיז הראש בהבאה ראשונה עד שלא הספיק להוליך או הוליך תחלה ובמשיבה הותז הראש עד שלא הספיק להביא אם יש בסכין מלא צוואר חוץ לצוואר כדמוכח בגמ' יש כאן הולכה והובאה וכשר עכ"ל: גמ' א"ר זירא מלא צוואר וחוץ לצוואר ואוקימנא מלא צוואר וחוץ לצוואר במלא צוואר. ובמתיז שני ראשין בב"א אוקימנא מלא צוואר אחר חוץ לשני צווארין והכל שיעור אחד. ודוקא שהוליך או הביא אבל אם הוליך והביא אפי' כל שהוא אפי' איזמל כשירה. ואמר רב מנשיא באיזמל שאין לו קרנים וא"ל רב אחא ברי' דרב אויא לרב אשי מחטא מאי א"ל מחטא מבזע בזע ואוקימנא דמחטא דאושכפי נמי. וזה לשון ה"ג וסכינא דשחיט בה תורא צריכא דלהוי אריכא במתיא כתרי צווארי עד כאן וז"ל [רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואסיקנא דבעינן] כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר דהוו להו בשני צוארים [וכן] הלכתא. אם הוליך והביא אפי' כל שהו ואפי' באיזמל כשירה. אמר רב מנשה ובאיזמל שאין לו קרנים ואיכא מאן דאמר ה"מ בעוף שצוארו רק אבל בהמה לא. ופי' ר"ח ופשיט מלא צוואר וחוץ לצוואר כמלא צוואר וקבלה בידינו דבבהמה בעינן כהאי גוונא. והא דתנן אפי' כל שהוא ואפי' באיזמל בעוף שצווארו דק אבל בבהמה לא. פי' איזמל לשון יוני [תער וסכין קטן וחרב הרצענים ע' ערוך] (דחזינא) [ודחינן] מאי כל שהוא איזמל ששנינו (איזמל) ופרושי קא מפרש מאי כל שהוא איזמל והודה רב אשי ואמר ה"נ מסתברא והא דקתני איזמל איצטריכא לי' ודחוי' היא ולא סמכי' עלה לאכשורי מחטא דאושכפי ונקטינן דהא דתנן כל שהן בעוף שצווארו דק בלבד עכ"ל: ופי' בערוך דהאי איזמל יש לו קרנים באמצעיתו כעין סכינים שגוררין בהן קלפים ויש להם קרניים שלא יחתוך טפי ממה שהוא רוצה אבל לא בעין איזמל שלנו שפעמים נשמט למטה ונוקב בקרנותיו ויש לחוש וכן כתב מורי רבינו אב"י העז"רי זצ"ל בשם ר"ח זצ"ל:
457
תנ״חמתני' נפלה סכין מידו והגביה' נפלו כליו והגבירן או שהשחיז את הסכין או עף ובא חבירו ושחט אם שהה כדי שחיטה אחרת פסולה. ר' שמעון אומר אם שהה כדי ביקור וקיי"ל כחכמים: גמ' אתמר אמר (רבא) [רב] כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף וכן כי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' בהמה לעוף אמרי במערבא משמי' דר' יוסי בר חנינא כדי שיגביהנה וירביצנה וישחטנה דקה לדקה וגסה לגסה. פרש"י ואע"ג דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן כיון דקם לי' ר' יוסי בר חנינא בשיטתי' דרב ואמר דקה לדקה וגסה לגסה ממילא שמעינן עוף לעוף ועבדין לחומרא עכ"ל. ופר"ח עמדו שמואל ור' יוחנן בטעם אחד ואמרו בין לבהמה בין לעוף שיעור אחד לשהיית שניהם והוא כדי שחיטת בהמה והלכתא כוותייהו עכ"ל. וכן פי' באלפס והלכה כשמואל ור' יוחנן דהוי להו תרין ואין דבריו של אחד במקום שנים עכ"ל וכן פי' בערוך כדבריהם. ולא נתפרש אליבייהו אם רב ושמואל ור' יוחנן אית להו דר' יוסי בר חנינא דלא הוה שהיה עד שישהה כדי שיגביהנה וירביצנה וישחוט דהיינו קולא א"ד כדי שחיטה לבד הוי שהיה אליבייהו ולפי' רש"י משמע דמודו כלהו בהא דלא הוה שהיה לבהמה אלא עד שישהה כדי שיעור שיגביהנה וירביצנה וישחוט ותימה דמנא לי' לפרש כך ולקולא או שמא על פי הקבלה פי' כך. אמר רבא השוחט בסכין דעה אפי' הוליך והביא כל היום כולו שחיטתו כשירה בעי רבא שהיות מהו שיצטרפו ותפשוט לה מדידי' דילמ' התם בדלא שהה. וכיון דלא אפשיט עבדי' לחומרא ואם הפסיק שתים ושלש פעמים בשחיטה אחת ושהה בין שלשתן כדי שיעור שלם טריפה:
458
תנ״טמתני' החליד את הסכין תחת השני ופסק ר' ישבב אומ' נבילה ר' עקיבא אומר טריפה. אמר רב יהודה אמר רב החליד את הסכין בין סימן לסימן ופסק פסולה תחת העוד כשירה. ואסיקנ' דקמ"ל דאפי' מלמעלה למטה דעביד דרך שחיטה הוי חלדה ואסור. בי רב אמרי תחת העוד איני יודע [כו'] תחת מטלית מהו תחת צמר מסוכך מהו תיקו פרש"י וכל תיקו דאיסורא לחומרא. כתב בה"ג עמרא עלוי אפקותא דחיותא ועייל סכינא מתחותייהו ושחט אי נמי דמדבקא בגידא או בקונדרוג או בסינדרוס ודביקא ההיא רוקעתא עלי' אפקותא דחיותא ועייל סכינא תחות ההיא רוקעתא ושחט בכל הני הוי' חלדה ואסיר למיכל מההיא חיותא ע"כ ה"ג: בעי ר"פ החליד במיעוט סימנין מהו תיקו. פרש"י החליד במיעוט סימנין לאחר ששחט רובו בהכשר מי אמרי' הא אשתחיט שפיר ברוב סימנים א"ד כולה חדא שחיטה היא והא אית בה חלדה. ובמיעוט קמא פשיטא לן דנבילה ודאי. תיקו. ולחומרא. וגבי הגרמה נמי דפרקין קמא בין שחט שליש והגרים שליש ושחט שליש בין הגרים שליש ושחט שליש והגרים שליש בין שחט שני שלישין והגרים שליש מספקא לן דילמא סבר לן כרבנן טרופאי דמטרפי בכל חדא וחדא מינייהו ועבדינן לחומרא. ואע"ג דשנינן (וכפול) לעיל שחט חצי גרגרת ושהה בה וגמרה כשירה ואוקימנא בעוף ואכשרנא ממ"נ דאי מחצה על מחצה ברוב הא עבד לי' רובא. אלמא דמכי עביד רובא בכשרות לא חיישינן לפסולא דמיעוטא. לא סמכי' אההיא שינויא דדחוי' היא דדחי' וטעמא משום דמחצה על מחצה אינו ברוב ובשחיטה קמייתא לאו מידי עבד וכי שהה בפלגא קנה לא אטריף. אבל במיעוט בתרא בין דקנה בין דוושט. ובמיעוט קמא דוושט מיטרפא. ואף בה"ג כתב והיכא דשהה במיעוט סימנין בין בתחלה בין בסוף אסור דכיון דלא אפשיט לן עבדינן לחומרא עכ"ל. ואמר לקמן בעי רב הונא ברי' דרב נתן שהה במיעוט סימנין מהו תיקו. ופרש"י תיקו לחומרא. ובמיעוט קמא [אי] דגרגרת לאו מידי עבד ולאו שהי' היא. ואי בוושט. דנקיבתו במשהו מטרף ממ"נ דהא כיון דשהה אזל לי' מעשה קמא והוה נקב בעלמא וטריפה. ונראה דהשוחט רוב סימנים והשליך מידו והעוף שוהה למות אסור לחזור ולחתוך המיעוט בתורת שחיטה מוטב שיכה על הצוואר בסכין או ימתין עד שימות עכ"ל. וכן פירשו פירושי הגאונים החליד במיעוט סימנין כגון ששחט רוב הסימנין והחליד הסכין במיעוטן קודם [גמר] שחיטה מאי. משמע דקא בעי מי אמרי' דהוי חלדה [א"ר] הואיל דלא עביד אלא מיעוט לא חשיב ולא עביד ולא מידי תיקו. ועבדינן לחומר' (אפי') [וא"כ]הויא חלדה עכ"ל. וקשה הא אפליגו בה רבנן ור' יוסי במתני' דרבנן בעו שישייר מלא החוט ע"פ כולה ור' יוסי מלא החוט ע"פ רובו [לרבנן] הוי הגרמה במיעוט בתרא ולר' יוסי לא הוי הגרמ' במיעוט בתרא. וה"ה לשהי' וחלדה. דמאי שנא. ופי' רבינו יצחק בן הרב ר' מאיר זצ"ל דקיי"ל כר' יוסי דהגרמה במיעוט בתרא לא הוי הגרמה. ואע"ג דבהגרמה הלכתא כוותי' דאם הגרים במיעוט בתרא דכשירה [אפילו] הכי קמבעי' לי' לר"פ הואיל וקיימא לן דהגרמה במיעוט בתרא כשירה אם נאמר כמו כן בחלדה במיעוט בתרא. א"ד אינו דומה. דהתם לאו מקום שחיטה היא דלאחר ששחט הרוב במקום הראוי לשחיטה ושוב מגרים הוי בחותך ברגלו לאחר שחיטה אבל הכא שלאחר שחיט' הרוב מחליד או שוהה במקום שחיטה שמא כי האי גוונא [הויא חלדה]. ור"פ דמספקא לי' בחלדה מספקא לי' בשהי' וכן רב הונא ברי' דרב נתן דמספקא לי' בשהייה מספק' לי' נמי בחלדה ותרווייהו מספקא להו בדרסה ועיקור. ושוב חזר ופי' דתרוייהו פשיטא להו בדרסה ועיקור דלקולא דהא עיקור פעמים שהבהמה בשנשחטה מעקרת סימנים ע"י פירכוסה ומה לי נתעקרו מאליהן מה לי עקרן הוא וכן דרסה. ואי אפש' לשום אדם לשחוט אם אינו דורס במיעוט ראשון קודם שיתחיל להוליך ולהביא אעפ"כ לא איכפת לן כש"כ לאחר ששחט הרוב אם דרס לא איכפת לן. מיהו קצת תימה דנילף חלדה ושהי' מדרסה ועיקור. כ"כ מורי הרב אב"י העז"רי בשם הרב רבי' יואל אביו דרס במיעוט סימנין כשירה מדאיבעי' להו או דילמא חוץ לצוואר במשהו וקאי אהוליך ולא הביא וזהו דבר ברור דבהולכה בלא הובאה או הובאה בלא הולכה אין יכול לשחוט באותו משהו הבולט בהולכה גרידה אם לא ידרוס. ואם דרס במיעוט בתרא פסולה. מאי קמבעי' לי' תיפוק לי' משום דרסה. וכן אם שחט רוב שנים וגמר עכו"ם כשירה. ושחיטת עכו"ם דרסה היא. אבל רבינו שמואל זצ"ל פסק בדרס במיעוט סימנין פסולה. ורבינו יעב"ץ פסק להתיר. והקשה ר"ת דתניא בתוספתא דמכילתין שחט אחד או רוב אחד בעוף אע"פ ששהה זמן מרובה שחיטתו כשירה אלמא אין שהי' בעוף. ותו דכולה הך שמעתא לא מיירי אלא דרך שחיטה מלמעלה למטה. ולפי מה שפי' במיעוט סימנין באחרונה אינו בדרך שחיטה ולקמן אמתני' ה"ל למיבעי'. ועוד הא אמר שחט שני שלישים והגרים שליש כשירה. ואפי' כששחט שליש והגרים שליש ושחט שליש כדרב יהודה וכר' יוחנן ודלא כרב הונא דאמר אנא לא שמיע לי. (והא דאמר ליה) [ועוד הא אמר] שחיטה כשירה ממה נפשך אי רובה עבד ושהה לאו כלום עבד אע"ג (דהיכ') דאיכא לדחויי הנך פירכו במקצת' ליתנהו ועיקר שמעתתא כדפרי'. ועוד לדברי רבינו (מקמי שמעת' דחינן מקמי שמעת') [נהי דדחינן שמעתת' מקמי שמעתתא מקמי] תיקו לא דחינן אלא נקטינן [בשמעת' דדמיא כאלו אפשטא] ליה אפי' אי הוה כדמפרש רבינו שלמה. ולפיכך מפרש ר"ת דאין לחוש במיעוט סימנין שהכניס תחת מיעוט סימנין ושחט הרוב בהליכתו אלא [היכא] שהחליד במיעוט קמא מי הוה כדחליד תחת העור וכשירה ובנקיב' הושט ליכ' למימר שחיטה היא כי היכי דלא חיישינן גבי קדשים לענין מום אם החליד תחת העור. או לא דחלדה בסימנים הוי חלדה. אפי' במיעוטייהו דלא דמי לעור. אבל אם החליד במיעוט סימנין לאחר ששחט רוב כשירה דהוה כשחט שני שלישי' והגרים שליש כדאמר לעיל גבי גרגרת שאין בה שהי' לעוף. וכן פסק בערוך בגרגרת ליכא בעוף שהי' וכדתניא בתוספתא כדפרי'. וכן תפרש לקמן בשהה במיעוט סימנין אשהיות מהו שיצטרפו קאי. ולא מצינו למפשט מדאמ' כדי בהמה לעוף. אי נמי באפי נפשה וה"ק שהה במיעוט סימנין כגון ששהה במיעוט וושט ושהה שיעור שהיה וחזר ושחט רוב העוף מהו כיון דבתורת שחיטה [שחט] ולא מפסיק שחיטה לא גמירי שהי' במיעוט אלא במידי דמנבלא בה כגון בין סימן לסימן או כגון רובא דגרגרת או רובא דוושט בבהמה אבל במידי דמטרפא בי' כגון נקובת הוושט או נקובת דקין לא נבילה לא גמירי שהי' תיקו. ומדאמר כדי שחיטת בהמה לעוף ליכא למפשט דאיכא למימר לכתחלה קאמר א"נ מדרבנן. ופסוקת הגרגרת פסולה דהא הדר בי' ר' עקיבא לגבי ר' ישבב. אבל נקובת הוושט טריפה אם [לא] ע"י שהיות מיעוט סימנים בתורת שחיטה. וכן פירשו פירושים ישנים של הרב ר' שמעי' שהה במיעוט סימנין בתחילת'. ומפי השמועה דהחליד במיעוט סימנין שייך כדאמרי' לעיל בין סימן לסימן ולא שייך תחת העור דסימן אמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים יג' מקומות שחיטתו כשירה כי אמרית' קמיה דשמואל אמר לי בעינן שחיטה מפורעת וליכא אף רשב"ל סבר בעינן שחיטה מפורעת דארשב"ל מנין לשחיטה שהיא מפורעת שנאמר חץ שחוט לשונם וגו' פי' שחתך כאן וחזר והתחיל לשחוט למטה או למעלה. מפורעת מגולה וניכרת דהיינו במקום אחר. חץ שחוט שחיטה דומיא דחץ שאינו חותך בשני מקומות. וההיא דתנן שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפי' אחד מלמטה ואחד מלמעלה שחיטתן כשירה מסייע לי' לרב דלא בעינן שחיטה מפורעת. לשמואל ולרשב"ל אתא בגמגום והוצרכו לשנות [בסכין א' וב' בני אדם ואין חוששין] שמא יטרופו והכי נמי דמותיב ר' אבין שחט את הושט למטה הוצרכו להעמידה בשחיטה העשוי' בקולמוס ולרב מסייע להדיא. וכן נמי ההיא עובדא דתורא דאשתחיט בשנים ושלשה מקומות ועל אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא נקט שקיל משופרי' שופרי' וא"ל ר' זירא למדתנו רבינו משנתינו בשני סכינים ושני בני אדם. מכל הלין שמעתא [מוכח] דהלכתא כרב דלא בעינן שחיטה מפורעת. ותו קיי״ל פ' המפלת ופ' יש בכור רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. וכן פסקו תוס' צרפתיים דהלכתא כרב וכן פסקו ה"ג וכן פסק באלפס. מיהו איני יודע אם רש"י יפרש אפי' אם שחט כאן מיעוט ולמעלה לצד הראש מיעוט או לצד החזה שבין שניהם הוי רוב דהוי שחיטה כשירה. וזה החידוש דאע"ג דאין רוב במקום אחד אפ"ה כשירה. ואהא פליגי שמואל ורשב"ל. אבל היכא ששחט כאן רוב וחזר ושחט רוב אחד אצלו בהא כ"ע מודו דשחיטה כשירה. מיהו על כרחין אפי' בכי האי גונא פליגי מדמותיב ר' אלעזר. משנים אוחזין בסכין ושוחטין שאל"כ ה"ל לשנויי התם כגון ששחט זה רוב וזה שחט רוב. אלא ש"מ דאפי' שחט רוב וחזר ושחט רוב א' אצלו למעלה או למטה פליגי שמואל ורשב"ל. והשתא מספקא לי להיפוך דדילמא אפי' רב לא שרי אלא היכא ששחט כאן רוב אחד וחזר ושחט רוב אחר אצלו למעלה או למטה אבל שחט כאן מיעוט וחזר ושחט מיעוט א' אצלו למעלה או למטה דהוי בין שניהם רוב שמא בזה אפי' רב מודה דהויא טריפה. מיהו נראה בעיני דאפי' כי האי גונא מודה רב דאמר פ"ק אמר ר' אלעזר בר מניומי שחיטה העשוי' כמסרק כשירה דהיינו כי האי גונא דשחט כאן מיעוט וחזר ושחט מיעוט אחר אצלו דהיינו בין שניהם רוב (וטעמיית') [וקמייתי] לה ובעי למפשט מינה היכא דשחט שליש והגרים שליש ושחט שליש ודחו לה דההיא דשחיטה העשוי כמסרק במקום שחיטה. ואי איתא ה״ל לשנויי כגון ששחט כאן רוב וחזר ושחט רוב אחר אצלו אלא ש"מ דשחיטה העשוי' כמסרק היינו ששחט כאן מיעוט ומיעוט אחר אצלו דאיכא בין שניהם רוב וכשירה ור"א בר מניומי בשיטת רב אמרה דאמר בשנים ושלשה מקומות שחיטתו כשירה ותסתיים מינה דהלכתא כוותי' דרב אפי' בכי האי גונא וכן פי' ריב"א אפי' בכי האי גונא דהלכת' כוותי' דרב. ובשאלתות דרב אחאי פי' בשנים ושלשה מקומות כגון שהתחיל בסימנין ונהפכו מצד אחר ושחט מעט ועוד נהפך מצד שלישי ושחט מעט שאם הי' הכל במקום א' הי' רוב הלכך אע"פ שהשלם מפסיק בינתים כשירה. ולפירושו צריך לפרש למעלה למעלה על הסימנין. למטה למטה מן הסימנין בצד המפרקת כגון שנהפך מקצת הסימן. ופסק בפ' בהעלתך דהלכתא כרב. והרי לך דרב אמר אפי' היכא ששחט מיעוט וחזר ושחט מיעוט אחר אצלו כשירה. מיהו קשה לדברי הגאון מאי מותיב ר' אלעזר לשמואל ולרשב"ל משנים אוחזין וכו' ה"ל לשנויי הכא כגון ששניהם שוחטים בצד א' אחד למעלה דהיינו מצד הראש וא' למטה דהיינו מצד החזה ושמא לפי דבריו מתרץ לו (משני לה) דאפי' לפי דעת המקשה לא אתיא בגמגום. וכבר הי' מעשה בפרגא בימים קדמונים שהתהיל הטבח לשחוט ונדח ידו מאותו מקום וגמר השחיטה למטה ושלחו לרבנא (משה) [משולם] בן רבנא יקותיאל והשיב כך קבלתי אני עם ר' אלעזר קרובי כי ביחד למדנוה לפני המאור הגדול וכן פי' בשנים ושלשה מקומות פעמי' שהיה הופך הסכין פעמים למעלה פעמים למטה עד (שיני) [שנעשה] כשיני המסרק. ומסקנא דהלכתא משנתינו בשני סכינים ובשני בני אדם הוא כמו כן שהתחיל במקום א' זה הפך סכינו למעלה וזה למטה. אבל בג' מקומות ממש אין שחיטה מפורעת גדולה מזו. ויתר היא משחיטה העשויה כקולמוס. ועוד דאמר פ"כ גבי שחיטה העשוי' [כמסרק] מהו דתימא בעינן שחיטה מפורעת וליכא קמ"ל דלא בעי' דלא ס"ל כוותי' דשמואל דבעי' שחיטה מפורעת אלא כרב דלא בעי מדסביר' לי' דרב יהודה אמרי' מכלל הא דאמר ר' אלעזר שחיטה העשוי כמסרק כשירה היינו כרב אמר לשמעתי'. ההיא דאמר רב יהודה אמר רב השוחט בשנים ושלשה מקומות כל אחת שחיטה מעלייתא בין שני ראשים כאחת בשחיטה אחת בין ראש אחד בשני שחיטות מעלייתא בין בשני סכינים ובשני בני אדם בין באדם אחד ע"כ התשובה. וכתב מורי אב"י העזר"י שיחי' שכתב רבי' שב"ט זצ"ל דלדברי רב אחאי ופי' ר"ח משמע דבשני סכינין ושני בני אדם אם שחטו בין שניהם רוב בעוף בסימן א' דמצטרפין שחיטה. דכי היכא דבשחט האחד הקנה למעלה והאחד שוחט הוושט למטה א"נ איפכא כל חד וחד לא עבד שיעור שחיטה ואפ"ה מצטרפי להו אליבי' דרב ומכשרינן לשחיטה. ה"נ בסימן א' בעוף אע"ג דהאי לא עבד שיעור שחיטה והאי נמי לא עבד שיעור מצטרפי להו ומכשרינן לה. וכתב מורי אב"י העזר"י שכבר הי' מעשה במגנצא והורה רבינו אליקים ב"ר אסף כדברי רב אחאי להתירא. וזה לשון פר"ח זצ"ל בשנים ושלשה מקומות כגון ששחט בצד ימין הוושט או רובו ובצד שמאל למטה מן המקום ששחט בימין שחט הקנה שחיטה כשירה. ואע"פ שאינה מפורעת כי מפורעת משוכה כחוט על פני כל הצואר אלא הוא כמו חתיכ' נקב מן הימין נשחט הושט וכנגדו בשמאל למטה במעט הקנה ובסוף שמעתין פי'. מיהו שמעינן כי השחיטה העשוי' כקולמוס כשירה והלכת' כרב דקיי"ל הלכתא כרב באיסורי. ועוד מתני' דייקא כוותיה. ועוד מההוא תורא דאשתחיט כו' וקיי"ל בב"מ מעשה רב ע"כ לשונו. ורב היי גאון זצ"ל כתב דהשוחט בשנים או בשלשה מקומות בין בזה אחר זה בין בבת אחת בין באונס בין ברצון שחיטה פסולה [והא] דקאמר ההוא תורא דאשתחיט בב' וג' מקומות אזל רב יצחק שקיל מני' משופרי שופרי שלא כהוגן עשה רב יצחק (אלא) דסבר שחיטה העשוי' במסרק היא וכשירה. ולא היא דהתם במסרק המוטל וסכין נכנסת אצל הראש ויוצאת כצוואר וחוזר ונכנסת אצל הראש שנעשי' שחיטה שינים שינים כמסרק המוטל (אלא כיון) [אבל כאן] ששחט בב' וג' מקומות בצוואר זו שחיט' פסולה היא דאמר רב יהודה אמר רב שחטה בב' וג' מקומות כשירה כי אמרית' קמי' דשמואל אמר בעינן שחיטה מפורעת. ומותבין תיובתא לשמואל ולרשב"ל שנים אוחזין בסכין ושוחטין כו' וסלקא לה שמעתא דבסכין א' וב' בני אדם קתני אבל בב' סכינין בב' בני אדם ה"ל שחט בב' וג' מקומות ופסולה כשמואל וכרשב"ל וכר' אלעזר וליתא לדרב. וכי נמי מותיב ר' אבין שחט את הושט למטה וקנה למעלה או ושט למעלה וקנה למטה שחיטת' כשירה וקא מפרק לה בשחיטה העשוי' בקולמוס אבל בב' וג' מקומות לא. שמעי' נמי מהא דליתא לדרב ורב יצחק שלא כהלכה עביד דאכיל מההוא תורא. ודילמא אע"ג דשקיל רב יצחק משופרי' שופרי' דההוא תורא דילמא לא אבל מן ההוא בשרא דכיון דא"ל ר"ז למדתנו משנתינו בב' סכינים וב' בני אדם וידע דקושטא א"ל ושתק רב יצחק בר שמואל לא אבל מההוא תורא ע"כ יסוד רב היי. וכן כת' רב שרירא גאון זצ"ל אביו דהשוחט בב' וג' מקומות בושט או בקנה בין בזה אחר זה בין בבת אחת בין באונס בין ברצון שחיטה פסולה והכל בשיטת רב היי בנו ובן כתב בשערי ר' שמואל בן חפני הכהן דליתא לדרב:
459
ת״ספ"ק תני רמי בר יחזקאל אין עיקור סימנין לעוף מן התורה. ופרש"י זצ"ל ולית הלכתא כוותי' דהא תניא בפרקין (לעיל) שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת [כשרה נשמטה הגרגרת ואחר כך שחט את הוושט] פסולה שחט את הושט ונמצאת הגרגרת שמוטה ואין ידוע אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה זה הי' מעשה ואמרו כל ספק בשחיטה פסולה. אלמא דיש עיקור בעוף דהא בעוף מיירי מדקתני שחט את הושט ואח"כ נשמטה הגרגרת כשירה דעוף הכשירו בסימן א'. ואי קשיא לך מתנית' אמתנית' דהא דרמי בר יחזקאל מתניתא הי'. תריץ הא כמ"ד יש שחיטה לעוף מן התורה והא כמ"ד אין לעוף שחיטה מה"ת וכיון דלא אפסיק הלכתא [קיי"ל בשל תורה הלך אחר] המחמיר ע"כ רש"י. וכן פסק בספר גאונים דקיי"ל כר' אבינא דבשחיטה יש עיקור וכן בפר"ח פסק הלכה כר' אבינא א"ל רבא בר קיסא דבשחיטה יש עיקור. וכן פסק באלפס דבשחיטה יש עיקור. ואמר פ' א"ט פתח רשב"ל ואמר ברם זכור אותו האיש לטוב שאמרו שמועה זו מפיו שמוטה ושחוטה כשירה שא"א לשמוטה שתעשה שחוטה ור' יוחנן אמר יביא ויקיף. אמר רב נחמן ל"ש אלא שלא תפס כסימנין ושחט אבל תפס בסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ופסק בפי' ד"ה דהלכה כרב נחמן. וכתב מורי אב"י העזר"י ואנו דמהדקינן בעור אחורי העורף בשעת שחיטת עופות כדי שלא ישמוטו הסימנין הנה והנה היינו נמי תפס בהם ואפשר לשמוטה שתעשה שחוטה ואסור. ואמר פ' מפנין אמר אביי האי מאן דשחיט תרנגולא ליכבשינהו לכרעי' בארעא אי נמי מידל להו דילמא מוקים להו לטופרי' בארעא ועקר להו לסימנין. ובה"ג כתב מהיכן ידע טבחא כי מתעקרא סימני חיותא ליעיין בסימנא אי חזי דעביד תותי חילפתא בגבבא דעמרא לידע דאיעקרא סימנים וטריפה ואם נעקר א' מן הסימנין לגמרי מן הלחי טריפה ע"כ ה"ג. יתיב ר' אבא אחוריה דרב כהנא [ויתיב רב כהנא] קמי' דרב יהודה ויתיב וקאמר שחט שליש וכו' עד שחט במקום נקב מהו. א"ל שחיטה פסולה אזל ר' אלעזר אמר' קמי' דר' יוחנן א"ל מ"ש א"ל שחט במקום נקב נעשה כמי ששחט עכו"ם וגמר ישראל שחט ופגע בו נקב נעשה כמי ששחט ישראל וגמר עכו"ם קרי עליה עכו"ם עכו"ם. פרש"י קרי עלי' על ר' יוחנן ואני סבור דר"י קרי עליה דר"א פי' האי טעמא. אמר רבא שפיר קרי עליה עכו"ם עכו"ם בשלמא התם מדהוה ליה לישראל למישחט כוליה ולא שחיט כי נפיק חיותא בידא דעכו"ם אלא הכא מכדי משחט שחיט מה לי שחט במקום נקב מה לי שחט ופגע בנקב. פר"ח מסתברא מדקאמר משחט שחיט אכשורי מכשר אע"פ שנגע בנקב אלא כיון דלא אתמר בהדיא כשירה מחמרינן ופסלינן בזה ובזה עכ"ל. וכתב מורי אב"י העזר"י שיש גאונים שמכשירים בזה דדמי לחצי קנה פגום וכן כתב ר"ת להתיר. וקשה דמאי קמיבעי' לי' שחט במקום נקב מהו תימה מאי בעי תנינא הרי שהי' חצי קנה פגום כו'. מיהו רוצה כ"א ברייתא ותו אפי' אם שמיע לי' דילמא הלכתא מבעי' לי'. א"נ לא נקט לה אלא כדי לכנס עמו כדי שישאלנו שחט ופגע בנקב מהו ור' יוחנן נמי ידע דעתו דבעי אחריתי למבעי ובעבור כך לא אמר לי' תנינא. וקשה לרב יהודה דפסל בהגרים ושחט והגרים מ"ש מחצי קנה פגום דכשר בתו' כל שהוא אע"פ שאין שם הרוב בשחיטה כיון דנפק חיותא בשחיטה. וי"ל דשאני היכא דהוה הנקב במקום שחיטה מהיכא דהוה שלא במקום שחיט' וכבר פסק רש"י בין שחט והגרים ושחט [בין הגרים ושחט] והגרים בין שחט שני שלישי והגרים שליש מספקא לן דילמא כרבנן דטרופאי סביר' לן ואזלינן לחומר'. ופר"ח ואע"ג דלא אפשט בעיין דבעי מרב נחמן כיון דר"נ ורב יהודה משמי' דרב נמי אמרי כשירה הלכתא כוותייהו ולא חיישי' לרב הונא דפסיל דיחידאה הוא. ותו הוא עצמו הדר בי' ואמר רב יהודה שמע מרב ואנא לא שמעית מיני' הנה לא סמך רב הונא על דברי עצמו עכ"ל. וכן כתב ר"ת זצ"ל וכן פסק הרב רבי' אליעזר ב"ר נתן זצ"ל. וכן שחיטה העשוי' כקולמוס או כמסרק ראיתי בספר גאונים שפסק בשניהם להכשיר וכן כתב מורי אב"י העזר"י כשם רב היי ואביו רב שרירא גאון זצ"ל דתרווייהו פסקו להכשי'. ובה"ג ובשערי רבינו שמואל בן חפני הכהן פסקו בשניהם להקל וכתב מורי אב"י העזר"י דאנן קיימא לן בשניהם להכשיר:
460
תס״אמתני' השוחט מן הצדדין שחיטתו כשירה השוחט מן העודף שחיטתו פסולה. פרש"י ממול עורף מוקי לה בגמ' כלו' מאחורי הצוואר שחיטתו פסולה. ובגמ' מוקי לה כשלא החזיר הסימנים אחורי העורף אלא חתך במפרקת עד שהגיע לסימנים וקודם שהגיע לסימנים נטרפה בשבידת המפרקת ואע"ג דבמליקה כשירה דאמר לקמן חותך מפרקת התם הוא דכולה מתחלה ועד סוף הוי מליקה והוי כשאר שוחט שנוקב את הושט מעט מעט עד שגומר שחיטתו. אבל שוחט מן העורף כיון דשחיטה לאו הכי גמירא לא הוה שבירת המפרקת מן השחיטה ומטרפה לה. והשוחט מן הצדדין דקתני רישא כשירה אפי' בדלא אהדר משום דקא משחטי סימנין שפיר קודם שבירת המפרקת ע"כ רש"י. משמע דהשוחט מן העודף ומחזיר הסימנים אחורי העורף כשירה. וכן כתב מורי אב"י העזר"י זצ"ל השוחט מן העורף שהחזיר הסימנים אחורי העורף שחיטתו כשירה. והכי מוכח לכאורה בגמרא דאמר מסתברא כמ"ד אף מחזיר ממאי מדקתני השוחט מן העורף שחיטתו פסולה המולק מן העורף מליקתו כשירה. דאי ס"ד מחזיר מאי איריא מולק אפי' שוחט נמי אלא ש"מ אף מחזיר ומתני' בדלא אהדר הרי לך להדי' דשחיטה מן העורף כשהחזיר הסימנין כשירה. מיהו אינה ראי' דאיכא למימר דאין ה"נ הוה מצי לשנויי דשחיטה מן העורף אפי' בהחזיר הסימנים טריפה אלא דלא חש לשנויי הכי משום דקים לי' דליתא לההיא לישנא כדקאמר לקמן מצות מליקה לוושט או לקנה:
461
תס״במתני' השוחט שני ראשים בכ"א שחיטתו כשירה. שנים אוחזין בסכין ושוחטין אפילו א' מלמעלה וא' מלמטה שחיטתו כשירה. כבר פרשתי' לזו המשנה בשמעתא בב' וג' מקומו'. והא דתנן השוחט שני ראשים אוקימנא בגמר' בסכין שיש בארכו כרחב שלשה צווארים. [מתני' השוחט את המסוכנת רשב"ג אומר עד שתפרכס ביד וברגל ר"א אומר דיה אם זינקה וכו' וחכמים אומרים עד שתפרכס ביד או ברגל או עד שתכשכש בזנבה אחד בהמה דקה וא' בהמה גסה בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בלבד בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנים הללו כשרה. גמ'] היכי דמי מסוכנת אמר רב יהודה אמר (שמואל) [רב] כל שמעמידין אותה ואינה עומדת. רב חיננא בר שלמיא משמי' דרב אמר אפי' אוכלת בקעיות. הלכך זה הדין. בהמה חולה כל היכא שיכולה לעמוד על רגליה אע"פ שאינה יכולה לעמוד כ"א ע"י אחרים ולא ע"י עצמה ואע"פ שאינה אוכלת עשב מותרת בלא שום פרכוס. ואם אינה יכולה לעמוד על רגלי' ע"י אחרים אפי' אוכלת קורות הויא מסוכנת וצריכה פרכוס ל"ש דקה ול"ש גסה. וקיי"ל כרבא דאמר פרכוס שאמרו בסוף שחיטה דבעינן שתהא היותה בסוף שחיטה. וכן מוכח בה"ג דמייתי ראי' מהא דאינה לשחיטה אלא לבסוף וכן מוכח כאלפס וכ"כ מורי אב"י העזר"י.אמר רבא הלכתא כהא מתני' בהמה דקה שפשט' ידה ולא החזיר [פסולה] בד"א ביד אבל ברגל בין שפשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה [כשרה] בד"א בדקה אבל בגס' בין ביד בין ברגל בין שכפפה ולא פשטה בין שפשטה ולא כפפה כשירה. ועוף אפי' לא ריפרף אלא בגפו ולא כשכש אלא בזנבו הרי זה פרכוס. ופר"ח דקי"ל כי הא מתני' וכן נראה מתוך ה"ג ואלפס כי אינם מביאים אלא הלכות פסוקות והואיל וכתבוהו ש"מ דכי הא מתני' סבירא להו. מיהו עוף מסוכנת לא נודע לי אם בעינן כבהמה או אפי' בפחות הויא מסוכנת וצריכה פרכוס. ודוקא מסוכנת צריכה פרכוס. אבל אם היתח בחזקת בריאה הא תנן במתני' אפי' אין בה [אחד] מכל הסימנים הללו כשירה. ואמרי' פ"ק דע"ז אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא בבהמה דקה לפרכוס. וראיתי כתוב בשם הגאונים דהני סימנים דקא מכשרי במסוכנת דוקא בבהמה דישראל משום דהקב"ה חס על ממונם של ישראל אבל במסוכנת דעכו"ם אפי' אי אית בה כל הני סימנין לא קא מכשרה עד דקיימ' בכרעתא ממילא ואזלא ארבעה גרמידי בדקה ומליא קומתה בגסה וכן כתב מורי אב"י העזר"י בשם הגאונים:
462
תס״גמתני' נפלה סכין ושחטה אע"פ ששחט' כדרכה פסולה שנאמר וזבחת ואכלת מה שאתה זובח אתה אוכל. גמ' טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה אע"ג דלא מכוין מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה אמר רבא ר' נתן היא דתנא הושעיא זעירא דמן חברייא זרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה ר' נתן מכשיר וחכמים פוסלין הוא תני לה והוא אמר הלכה כר"נ. ומסקנא דשמעתא דר' נתן לא בעי כוונה לשום חתיכה בעול' רק שיבוא הסכין מכחו קרינא בי' מה שאתה זובח אתה אוכל וכן קי"ל כר"נ:
463
תס״דמתני' השוחט לעכו"ם שחיטתו כשירה ור' אליעזר פוסל אמר ר' אליעזר אפי' שחטה שיאכל נכרי מחצר כבד שלה פסולה שסתם מחשבת נכרי לע"ז אמר ר' יוסי וק"ו הדברים ומה במקום שמחשבה פוסלת במוקדשין אין הכל הולך אלא אחר העובד. מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אין הדין שלא יהא דולך אלא אחר השוחט. ס"פ ב"ש בזבחים אמר אביי ר' אליעזר ב"ר יוסי ור' אליעזר ור' שמעון בן אלעזר כלהו סבירא להו זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה. לשיטת פר"ח זצ"ל דכל כי האי גונא שיטה היא ואין הלכה כאחד. הויא הלכה דזה עובד וזה מחשב לא הויא מחשבה כר' יוסי דאמר דאין הכל הולך אלא אחר העובד ואין הלכה כר' אליעזר דפוסל ואתי שפיר דר' אליעזר שמותי הוא פי' מדבית שמאי כך מפרש בירושלמי. ואמר בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' [יוסי] הנהו טייעי דאתו לצקוניא יהיב דכרי לטבחי ישראל אמרו להו דמא ותרבא לדידן משכא ובישרא לדידכו שלח רב טובי' בר רב מתנא לקמי' דרב יוסף כי האי גונא מאי שלח לי' הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. ואתי שפיר הא דבעי מיני' רב אויא סבא מרב הונא פ"ב דביצה בהמה חציה של עכו"ם וחציה של ישראל מהו לשוחטה בי"ט א"ל מותר וכש"כ בחול. ואי הלכה כר' אליעזר הא הויא שחיטה פסולה כדתנן אמר ר' אליעזר אפי' שחטה שיאכיל לעכו"ם מחצר כבד שלה פסולה דהא כ"ז שלא חלקו אית לי' לעכו"ם חלק בגווה אלא ודאי אהא סמכי' דאין הלכה כר' אליעזר:
464
תס״המתני' אין שוחטין לתוך ימים ונהרות ולא לתוך כלים אבל שוחט הוא לתוך עוגל [של מים] ובספינה ע"ג כלים: גמ' מ"ש לתוך ימים דלא דאמרי לשרא דמיא קא שחיט לתוך עוגל של מים נמי אמרי לבבואה דמיא קשחיט אמר רבא בעכורין שנו. פי' [שאין הבבואה] נראה ואז מותר לשחוט לתוך האוגין של מים אבל בצלולין האוגין של מים אסור משום בבואה. והא דשרינן במים עכורים היינו דוקא לתוך העוגל של מים. אבל מעיין עכור אסור לשחוט לתוכו. וכן נמי הא דאוסרין לתוך הכלים היינו דוקא בשוק או בחצר אבל בתוך ביתו מותר מפני שביתו מוכיח עליו. והשתא אתי שפיר הא דתניא בתוספתא דמכילתין אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות ולא לתוך מים עכורין אבל שוחט הוא לתוך אגן של מים ובספינה על גבי כלים ואם אין מקום בספינה (אין) שוחט לתוך הים. ואם אין רוצה לטנף את ביתו שוחט לתוך הכלי אי לתוך הגומא. ופרש"י דלתוך הכלי בתוך ביתו שרי גבי ההיא דפ"ק לעול' שוחטין בין ביום בין בליל' בין בראש הגג בין בראש הספינה. ופרש"י בראש הגג אע"ג דמקבל בכלי הכל יודעין דאי אפשר לו לטנף גגו ואין כאן חשד. והא דתניא נמי בין בראש הספינה היינו ששוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה ומדופני הספינה לתוך המים. והא דתניא אם אין מקום בספינה (אין) שוחט לתוך המים היינו שאין לו מקום לשחוט על דופני הספינה. מיהו נראה בעיני דהואיל והאידנא לא שכיחי עובדים למים ולשר של מים שמותר אפי' בפרהסיא לשחוט לתוך המים או לתוך הכלי ולתוך הגומא וכ"כ מורי אב"י העזר"י בשם רבי' שמשון בן ה"ר יוסף מיהו לתוך [הכלי] מסתברא דאסור (אם לו) [בכלי] בתוך הבית [דוקא שלא] יחשדוהו [שרוצה לאכלו] מיהו [רבנן לא חיישי להאי אלא בחשד כו"ם שיחשדוהו] שמקבל את הדם לזרוק [לכו"ם והאידנא] לא שכיחי מינים [דעבדי] כה"ג ליכא למיגזר:
465
תס״ומתני' אין שוחטין לגומא כל עיקר אבל עושה גומ' בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה (ובכולהו) [ובשוק] לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. פי' מפני שהוא חוקה מינין לע"ז לשחוט לתוך הגומא ואוקמה רבא בגמר' דהכי קתני אין שוחטין לגומא כל עיקר פי' אפי' בביתו. והרוצה לנקר חצירו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא והדם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינין. תניא כוותי' דרבא הי' מהלך בספינה ואין לו מקום בספינה לשחוט מוציא ידו חוץ לספינה ושוחט ודם שותת ויורד על דופני הספינה ואין שוחטין לגומא כל עיקר והרוצה לנקר חצירו כיצד הוא עושה עושה מקום חוץ לגומא ושוחט ודם שותת ויורד לגומא ובשוק לא יעשה כן שנאמר ובחוקותיהם לא תלכו ואם עשה כן צריך בדיקה אחריו. ופי' ר"ת זצ"ל דדוקא לגומא מנוקה שאין בה עפר אסור דא"כ אמרי' לקבל דם הוא צריך ואם יש בה עפר שיבול לבלוע הדם שפיר דמי. ורש"י אוסר בכל גומות ומסתבר כוותי'. מיהו האידנא שרי אפי' בגומא מנוקה שאין דרך המינין בזמן הזה בכך. וכן הלכה דבחצירו שרי כי האי גונא ששוחט לגומא והדם שותת ויורד לתוכה. ובשוק אפי' כי האי גוונא אסור ולית הלכתא כרב דאמר ב"מ שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור כדפי' פ"ק דע"ז:
466
תס״זפרק קמא אמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואלו הן הלכות שחיטה שהי' דרסה חלדה הגרמה ועיקור. מאי קמ"ל כלהו תנינהו ל"צ ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ושחט שפיר מ"ד הא אתחזק קמ"ל כיון דלא גמיר זמנין דשהי ודריס ולא ידע. פרש"י זצ"ל ואינו יודע שאסור לעשות כן ומאכילה לנו. ונראה בעיני דכל דשכיח טפי חשיב לה בריש' דאי לאו הכי הגרמה ה"ל לאקדומי שהיא שנוי' [ברישא]. ועיקור פרש"י דהיינו נשמטה דגרגרת ואחר כך שחט הושט. ולא נהירא [לר"י] דהא לא קרי בשום דוכתא עיקור. וניטל תורבץ הלחי חזינן דקרי לי' עיקור לקמן פרק אלו טריפות דפריך והאיכא עיקור סימנין ואיכא למימר דהיינו עיקור דהכא. ותנן לה פ' כיסוי הדם הנוחר והמעקר לפי' אמר' כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אע"פ שהוחזק אסור לאכול משחיטתו. וקיי"ל כוותי' ועוד מעשים בכל יום ולא מודו אלא כי הא שמעתא דשמואל דהלכת' כוותיה עכ"ל. ופי' ר"ת דא"צ שידע כל פסקי הלכות שבהלכות שחיטה רק אותן שהוא שונה כאן כגון שהיה דרסה חלדה הגרמה ועיקור. ויש לסיים דה"ה צריך שידע הלכות בדיקת הסכין והלכות כיסוי הדם. ופי' רבי' יצחק זצ"ל דכל אותן המצוין לבא צריך שידע. או אם חכם הוא שאם יבוא דבר שינוי לידו שילך אצל בקי דיו. פ' כלל גדול ת"ר התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב [שלש] חטאות ארשב"ל תולש חייב משום גוזז. פרש"י זצ"ל תולש את הכנף היינו נוצה גדולה מכנף העוף חי. והקוטמו לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת [והמורטו] לצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מיכן ומיכן ומשליך הקנה ונותן השער בכר וכסת עכ"ל. ומפר' תלמוד' בפ' הלוקח בהמה משום דהיינו אורחי' דכנף בתלישה דתניא פ' הלוקח בהמה ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופץ מיכן ומיכן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו וכן התולש את השער לראות את המום. ואמר רב הונא בגמ' כנגדן בי"ט מותר. היינו בבהמה שדרכה בגזיזה אבל השוחט עוף ביו"ט אסור לו לתלוש בית השחיטה מידי דהוה אכנף שדרכו בתלישה ועוד דאפשר לתלוש מעי"ט. ואמר בירושלמי ועוף שאין לו גיזה תלישתו היינו גזיזתו וחייב. וכן פסק הרב ר' אליעזר ממיץ זצ"ל ודבר זה נראה בעיני אפי' בחול אסור משום צער בעלי חיים מאן דאפשר לי' לשחוט בלא תלישה. והרב רבינו יהודה משפירא זצ"ל הי' מתיר לתלוש בית השחיטה כדי שלא יקלקל את העוף בשחיטה:
467
תס״חסליקא להו הלכות שחיטה. שבח לאשר שמים כדוק נטה:
468
תס״טמתני' שחט מאה חיות במקום אחד כיסוי אחד לכולם. מאה עוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם. חי' ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם. ר' יהודה אומר שחט חי' יכסנה ואח"כ ישחוט העוף. ובגמ' בברייתא מפרש במאי פליגי. א"ר חנינא מודה ר' יהודה לענין ברכ' שחיטה שאינו מברך אלא אחת. פרש"י לענין ברכה על השחיטה א"צ לברך לאחר כיסוי. ונראה בעיני דכך היא הסוגיא לפרש"י לא מבעיא לרבנן דאמרי שחט חי' ועוף כיסוי אחד לכולם דאינו מברך על השחיטה אלא פעם אחת. אלא אפי' לר"י דאמר שחט חי' יכסנה ואח"כ ישחוט את העוף דהשתא כיסוי חיה מפסיק בין שחיטת חיה לשחיטת עוף מודה שאינו חוזר ומברך על השחיטה כששוחט העוף דכיסוי דם דחיה שבאמצע לא הוה הפסק כדמפ' טעמא בסמוך משום דאפשר דשחט בחדא ומכסי בחדא. אלמא ברכת כיסוי ודאי חוזר ומברך. דאע"ג שבירך בשעת כיסוי דחיה כדאמר בירושלמי המכסה את הדם אומר אקבו"צ על מצות כיסוי הדם. אעפ"כ כשיחזור וישחוט את העוף ויבוא לכסות את דמו חוזר ומברך על מצות כיסוי הדם דבשלמא על השחיטה אינו חוזר ומברך כששוחט את העוף. משום שבשעה שבירך על החיה כבר הי' העוף בעין ובירך על שניהם. אבל הכא כשבירך על מצות כיסוי הדם דחיה אכתי אין דם עוף בעולם שיפטר בזו הברכה. ואין זה דומה לשוחט מאה חיות או מאה עופות דהתם כיסוי אחר לכולם וברכה אחת לכולם. ואם כי האי גונא אירע ששחט חי' וכסה דמה וחזר ושחט חי'. ודאי אומר אני שחוזר ומברך על (השחיטה) [הכיסוי] כדפרי'. וקיי"ל כרבנן. וכן פיר"ח זצ"ל דהל' כרבנן דשחט חי' ועוף כיסוי א' לכולם. וכן הלכה בפרש"י שברכה אחת על השחיטה אפי' מאה בהמות ומאה חיות ומאה עופות. ואפי' סח בינתים דברים הצריכים לשחיטה כגון תן לי עוף או חי' או בהמה או שאמר סורה מראה כל כי האי גונא לא הוי הפסק ואינו חוזר אפי' אמר הביאו לי אפר לכסות או הביאו לי משחזת להשחיז את הסכין. כל זה לא הוה הפסק. והא דאמר בהקומץ רבה סח בין תפלה לתפלה חוזר ומברך ה"מ בשיחת חולין. אבל מעין התפלין כגון הביאו לי תפלין אינו חייב לברך. וראי' לדבר דפ' כיצד מברכין אמר רבא טול בריך טול בריך א"צ לברך הביאו לפתן הביאו מלח צריך לברך ור' יוחנן אמר אפי' הביאו מלח הביאו לפתן א"צ לברך גביל לתורא גביל לתורא צריך לברך ורב ששת אמר אפי' גביל לתורא גביל לתורא א"צ לברך כדרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן לבהמתו שנא' ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת ופר"ח וגם ערוך דהלכה כרב ששת. מיהו ודאי סח בינתים דברים שאינם צריכין לשחיטה. ודאי חוזר ומברך. וכן הלכה למעשה כדפי'. ואע"ג דאמ' ירוש' פ' היה קורא כיצד הוא מברך כשהוא נותן על ידו אקבו"צ על מצות תפלין כשהוא נותן על ראשו על מצות הנחת תפלין ואינו מזכיר שם סח בין תפלה לתפלה. על כרחין אית לן לפרש כגון שסח כי היכי דלא תקשי לתלמוד' דידן. ואי משכחת לה דאיירי בלא סח ליכא למיחש אי פליג הא בברכת' גופא פליגי. ורבינו שמואל בן חפני פי' ההיא מודה ר"י שאינו מברך אלא אחת דהיינו דוקא אברכת כיסוי אבר אשחיטה מברך אכל חדא וחדא אע"ג דלא סח בינתים. וכן פי' רבינו קלונימוס מרומא. ובתשובות הגאונים מצא מורי אבי העזרי שצריך לברך על כל שחיטה ושחיטה שמא ישכח וידבר ביניהם דבר שאינו מענין השחיטה ואין [נראה זה הטעם] למורי אב"י העזרי [דאטו משום שמא ישכח יברך ברכה שאינה] צריכה ופר"ח מודה ר' [יהודה] שאע"פ שמכסה דם חיה [אבל] ברכה אחת בכיסוי פוטר את כולם וכ"ש בכיסוי אחד ובמסקנא פר"ח לית הלכתא כר' יהודה אלא בת"ק ברכת שחיטה לכל אחת וכיסוי אחד לכולן עכ"ל. ולא נהירא דחדא מנא ליה דלרבנן צריך לברך על כל אחת ואחת מאי מסיק מודה ר' יהודה מוד' למאן הלא רבנן דפליגי עליה מצרכי ברכה על כל אחת ואחת. ומורי אב"י העז"רי פי' דעל כל שחיטה ושחיטה יחזור ויברך אפי' לא סח הואיל דגופי' מחולקין והא דקאמר ר' חנינא מודה ר' יהודה דוקא בברכת כיסוי הדם קאמר מפני שבגומא אחת מוטל' הכל והוי כגוף אחד אבל בשחיטה אפי' רבנן מודו ומביא ראי' מפרק ואלו נאמרין וביומא פ' בא לו וקורא אחרי מות וגולל ס"ת ובעשור לחודש שבחומש הפקודים קורא ע"פ ופרכי' בגמ' וניתי ספר אחר ונקרי אמר רשב"ל משום ברכה שאינה צריכה. פי' שאם יביא עוד ס"ת יצטרך לברך שנית. וכי היכי דשני ספרי תורות גורמין שתי ברכות אע"ג ששתי הקריאות מענין אחד הם שמדברים מענין יווה"כ ה"נ בשני שחיטות [אפי' הוה מצוה אחת] ותפלין [נמי] הוה מצוה אחת. אע"ג דאין תפלה ש"י מעכבת של הראש. הלכך לא סח מברך אחת לפרש"י שפי' אחת על שתיהן ודמי לכיסוי. וכש"כ לדברי המפרשים מברך אחת על הראש ואחת על היד שאין לשאול מכיון דחשיבי להו שתי מצות ודכוותי' התוקע בשתי שופרות. ובעיני הי' נראה לקיים דברי רבינו שמואל זצ״ל ורבינו קלונימס זצ"ל בשני מינין כגון חי' ועוף שאז צריך לברך על כל שחיטה ושחיטה אבל חיות הרבה שמא יודו דברכה אחת לכולן. מיהו נראה בעיני לפי האמת דאפי' בהמה וחי' ועוף ברכה אחת לכולן הואיל שברכותיהן שוין שעל כולם מברכין על השחיטה. וראי' לדבר דת"ר פ' לולב וערבה היו לפניו מצות הרבה מברך אקבו"צ על המצות ר' יהודה אומר ע"כ אחת ואחת בפ"ע אמר ר"ז ואיתימא ר"ח בר פפא הלכה כר' יהורה. וא"ר [זירא ואיתימ' ר' חנינא בר פפא] מ"ט דר"י דכתי' ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין ובלילה אין מברכין אלא לומר לך תן לו בכל יום מעין ברכותיו' הרי אתה רואה דר"י לא פליג אלא דוקא בשאין ברכותיהן שוות אבל כשברכותיהן שוות אפי' ר"י מודה דברכה א' לכולן. מעתה בשוחט חי' ועוף ובהמה דברכותיהן שוות כ"ע מודו דברכה אחת לכולן. ותדע שהרי כתוב בה"ג דלא צריך למימר זמן בסוכה וכלולב דסגי בדכסא. ואמ' בירושלמי פ' הרואה בברכות ובפ' לולב הגזול גבי לולב כשהוא נוטלו אומר אקבו"צ על נטילת לולב וא"צ לברך שהחיינו ועל כרחך משום היוצא בדכסא או בסוכה. הרי אתה רואה דבשלשה זמנים יוצא בזמן אחד ה"נ בשוחט חי' ועוף יוצא בברכה אחת הואיל שברכותיהן שוות דבהא אפי' רבי יהוד' מודה. הלכך נכון לסמוך הלכה למעשה על פרש"י שפי' למעל' ועל אלו ראיות ולצאת בברכה אחת לבהמה חיה ועוף. וכן עמא דבר. ואמר בירושלמי דמס' פאה ס"פ ב"ש אמר ר' יהושע ב"ל כל הלכה שהיא רופפת בב"ד ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה איך הצבור נוהגין: בתשובת הגאונים מצא מורי אב"י הע"זרי כתוב אם שחט והזיד ולא בירך או כיסה והזיד ולא בירך אסור לו לאכול ממנו אבל לאחרים מותר. והוא חייב מלקות. ואינו נראה בעיניו אלא נראה לו דגם לו מותר אך באיסורא קאים. וז"ל ה"ג ומן קמי' דשחיט צריך לברך על השחיטה והדר משחיט. וטבח דלא בריך ואשתלי ושחיט שרי למיכל מההוא בשרא. ש"מ מדלא כתב הכי אפי' לדידי' שרי. ותו דיכול עדיין לברך לאח' שחיטה. שכל מצוה שלא ברך עובר לעשייתה מברך לאחר עשייתה ודיו כדפרי' בברכות. ואמר בירוש' פ' הרואה ברכת שחיטה מאימתי מברך עליה ר' יוחנן אומר עובר לעשייתה ר' יוסי בר נהוראי אומר משישחוט שמא תתנבל בשחיטתה. מעתה משיבקר את הסימנין חזקת בני מעים כושר. ר' בא בשם רבנן דתמן שחטה ואכלו זאבים בני מעיה כשירה שחזקת בני מעי' כושר וכו'. הרי אתה רואה דלר' יוסי בר נהוראי כך היא עיקר המצוה שישחוט ואח"כ יברך א"כ זה ששחט בלא ברכה אינה סברא שנחמיר עליו כולי האי לאסור לו הבשר. ונראה בעיני דע"כ ל"פ ר' יוחנן אלא שסובר שצריך להקדים ברכה לשחיטה אבל אי אשתלי ושחט מודה שמברך אח"כ ודיו. ומיכן דאי' דלא קיי"ל כמש"כ ר' אלדד הדני שחט בלא ברכה נבילה. ותדע שכמו כן כתב שחט בלא סודר נבילה. וכן נמצא כתוב בהלכות א"י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה ותנן להדיא שהשחיטה כשירה בנשים בפרק כל הפסולין ותו נראה בעיני דאפי' דחכם לא כתב אלא חומרא בעלמא. ונראה בעיני ע"כ ל"פ ר' יוחנן להקדים ברכה לשחיטה. אלא היכא דליכא ריעותא אבל היכא דאתייליד ריעותא הואיל ויכול לבדוק לאחר שחיטה ולברך מודה דלא אזלינן בתר חזקה אלא שוחט ובודק הריעותא ומברך. וכבר בא מעשה לפני רש"י זצ"ל ביונה אחת שנשבר אגף שלה והורה לשוחטו ולבודקו מפני שאינו יכול לבודקו מחיים וענהו השואל האיך יברך ברכה לבטלה ואמר כיון שמוציאו מידי נבילה. מעשה זו שמעתי ממורי רבינו יהודה בר יצחק. מיהו נראה בעיני שיש לו לשחוט בלא ברכה ואח"כ יבדוק ואם נמצאת כשירה יברך כדפי' ע"פ הירושלמי. ונראה בעיני דה"ט דבני נרבו"נא כששוחטים חיה אין מכסין את דמו עד שיבדוק אם טריפה היא אם לאו. שצריך לברך על מצות כיסוי הדם ותנן פ' כיסוי הדם השוחט ונמצא טריפה פטור מלכסות נמצא שבירך ברכה לבטלה. וע"כ בודק אם נמצאת כשירה מברך ומכסה ואם שכח וכסה בלא ברכה מברך אחר כך:
469
ת״עמתני' כיסוי הדם נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. פרש"י משום דבעי למתני בחולין אבל לא במוקדשין נקט לכלהו ומוקדשין חטאת העוף ועולת העוף. גמ' מוקדשים מ"ט לא אילימא מדר' זירא אמר רבא כו' עד מר בר רב אשי א"ק אשר יצוד ציד חיה או עוף עוף בחיה מה חי' אינו קודש אף עוף נמי אינו קודש. אי מה חיה שאין במינה קודש אף עוף נמי שאין במינו קודש אוציא תורין ובני יונה שיש במינן קודש לא בחיה מה חיה לא חלקת בה אף עוף נמי לא תחלוק בו. הקשה רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל הואיל דכתיב כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל מעתה עוף וחיה טמאין ליבעי כיסוי דיאכל יהנה משמע כדפי' ר"ח. דיאכל דעשה נמי יהנה משמע כמו יאכל דלאו כמו ערלים לא יאכל. והכי מוכח פ"ק דכתובות גבי מוגמר דאך אשר יאכל לכל נפש דהיינו יהנה. והא ליכא למימר דא"כ לשתוק מלא יאכל דאצטריך למעוטי אסורי הנאה:
470
תע״אמתני' נוהג בחי' ובעוף במזומן ושאינו מזומן ונוהג בכוי מפני שהוא ספק. פרש"י מזומן ושאינו מזומן משום דגבי שילוח הקן אצטריך למתני לקמן בשאינו מזומן אבל לא במזומן. מזומן דבר הגדל בבית. ולא הי' צריך לפרש כך. דת"ר אשר יצוד ציד חי' או עוף אין לי אלא יצוד ניצודין ועומדין כגון אווזין ותרנגולין מנין ת"ל אשד יצוד מ"מ אלמא דע"כ אצטריך למתני מזומן ושאינו מזומן הואיל ואצטריך מ"מ לרבוינהו מקרא:
471
תע״במתני' נוהג בכוי מפני שהוא ספק. ותנן במס' כלאים פ' כלאי הכרם שור בר מין בהמה ור' יוסי אומר מין חיה. ואמר בירושלמי האי פרקא תני שור עם שור הבר אינם כלאים דלא כר' יוסי דאמר כלאים. ואלין דמתרג' ותאו וזמר תור בר וראמנין כר' יוסי. פי' דאמר מין חיה וכלאים הוא. ותניא בתוספתא פ"ק דכלאים חמשה דברים נאמרו כשור הבר אסור משום אותו ואת בנו וחלבו אסור וקרב לגבי מזבח וחייב במתנות ונקח בכסף מעשר לזבחי שלמים אבל לא לכשר תאוה. והרי הוא כבהמה לב"ד ור' יוסי אומר זהו תאו האמור בתורה מותר משום אותו ואת בנו וחלבו מותר ופסול לגבי מזבח ופטור ממתנות ונקח בכסף מעשר לבשר תאוה אבל לא לזבחי שלמים והרי הוא כחיה לב"ד. וחכ"א תאו ברי' לעצמו שור הבר ברי' לעצמו. ופסקו הגאונים שמכסין את דמו וחלבו אסור וחייב משום אותו ואת בנו דהואיל ולא אפשט ספק בהמה ספק חיה הוא וכן הלכה ע"כ לשון הגאונים. ובפ' אותו ואת בנו פר"ח גבי שור הבר ורבותינו הגאוני' נמנו עליו שמכסין את דמו לאלתר הואיל ולא אפשיט וחלבו אסור משום ספק וכן הלכה עכ"ל. ואיני מבין דאמאי היה ספק אדרבה ודאי בהמה דמסתמ' הלכה כרבנן. או שמא שאני ר' יוסי אע"ג דיחידאה הוא קיי"ל דנמוקו עמו. ולענין ברכת כיסוי הדם דכוי ושור הבר לדברי הגאונים דמשוו להו ספק. השיב רבינו חננאל זצ"ל הא דאמר כוי אין שוחטין אותו בי"ט ואין מכסין את דמו הא בחול טרחין ומכסין כי מספקא לי' מי מברכין עלי' א"ד מספיק' לא מברכין עלי'. כך הראוני דאין מברכין עליו מספק עכ"ל. והרב רבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל כת' דמברכי' עלי' ומסתבר כוותי' דהא מברכין איום טוב שני דספק הוא. ופרק ב"מ שני אביי וודאי דבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה. פי' כמו דמאי דלא בעי ברכה ולהכי מפריש ערום ולא בעי ברכה. ופריך לי' תלמודא מי"ט שני. ושני כי היכי דלא לזלזלו בי'. רבא אמר רוב ע"ה מעשרין הן. פי' ומשום כך א"צ ברכה. משמע רוצה לומר אבל ספק דבריהם בעי ברכה:
472
תע״גמתני' ואין שוחטין אותו ביו"ט ואם שרטו אין מכסין את דמו. ותניא ר' יוסי אומר כוי אין שוחטין אותו בי"ט. ואם שחטו אין מכסין את דמו. ופ"ק דביצה פריך ליכסי' כדרב יהודה אמר רב דאמר ר"י אמר רב מכניס אדם קופתו מלאה עפר ועושה בה כל צרכו. ולטעמיך לכסי' בדקר נעוץ ובאפר כירה אלא דלית לי' [ה"נ דלית ליה] א"ה מאי איריא ספק אפי' ודאי נמי. ל"מ ודאי דלא לשחוט אלא אפי' ספק אימא משום שמחת י"ט לשחטי' וליכסיה קמ"ל כו' עד אמר רבא אפר כירה מוכן לודאי ואינו מוכן לספק [לספק] מ"ט לא דילמא עביד גומא ודאי נמי הא עביד גומא אלא כדר' אבא ה"נ כדר' אבא. אלא ספק היינו טעמא דילמא עביד כתישה ודאי נמי הא עביד כתישה. ודאי אתי עשה ודחי ל"ת. ופי' רבינו יב"א זצ"ל דמדפריך ספק מ"ט דילמא עביד גומא ולא שני הא דשרו ב"ה בדיעבד בדקר נעוץ או במכניס עפר היינו לודאי אבל לספק לא. ש"מ דגם בכוי מותר בדעבד אם שחטו מותר לכסות את דמו אם הי' לו דקר נעוץ בעפר תיחוח מערב י"ט או אם הכניס מלא קופתו עפר ויחד לה מקום מעי"ט. והאי דמסיק ספק היינו טעמא דלא דילמא עביד כתישה היינו לכתחלה שיש לירא שמא יבוא לידי זה א"נ אפי' דיעבד היכא שיש לירא שמא יש שם רגבים אבל היכא שאין שם רגבים בבירור מותר אפי' בכוי. ובמסקנא אלא אמר רבא אפר דעתו לודאי ואין דעתו לספק. ונראה (דהא) [דה"ה] במכניס עפר ובדקר נעוץ דוק' לודאי מהניא הזמנה ולא לספק וליתא לסבר' קמייתא שהי' מדמה בדיעבד ספק לודאי. ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם צפור דם צפור אסו' לכסות בו צואה נהרבלאי אמרי אפי' הכניס עפר לכסו' בו דם צפור מותר לכסות בו צואה. אמרי במערבא פליגי בה רב יוסף בר חמא ור' זירא [ואמרי לה רבא בריה דרב יוסף בר חמא ור' זירא] חד אמר כוי הרי הוא כצואה וה"א אינו כצואה תסתיים דרבא הוא דאמ' כוי ה"ה כצואה דאמר רבא הכניס עפר לכסות בו צואה כולי. ונראה בעיני דהלכה כנהרבלאי דטלטול ביו"ט מדרבנן הוא ובשל סופרי' הלך אחר המקיל וקיי"ל כוי ה"ה כצואה והמכניס עפר לכסו' בו צואה מות' לכסו' בו דם צפור דכי היכי דכוי הוה ספק ה"נ צואה ספק אם תינוק יטיל לפניו רעי בי"ט והזמנת ספק מהניא לספק אחר. תני ר' חייא לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה והי' ונתערבו דמן זב"ז אסור לכסותו בי"ט א"ר יוסי בר אסיאן ל"ש אלא שא"י לכסותו בדקירה אחת. אבל יכול (לעשותו) [לכסותו] בדקירה אחת מותר. פשיטא מ"ד נגזיר דקירה אחת אטו שתי דקירות קמ"ל. פרש"י ואפי' באפר כירה. הלכך השוחט כוי ביו"ט בדיעבד בין שהכניס עפר וייחד לו מקום מעי"ט בין שהי' לו דקר נעוץ מעי"ט בקרקע לחה בין שהי' לו אפר כירה אסור לכסות את דמו דמוכן לודאי לא הוה מוכן לספק אבל אם הכניס עפר לכסות בו צואה מותר לכסות בו דם כוי דאיהו נמי הוה ספיקא. והיכא ששחט בדמה וחיה ונתערבו דמן אסור לכסות אפי' באפר בידה אלא א"כ יכול לכסות את כל הדם בדקירה אחת ולקמן אפרש באיזה ענין נתערבו שחייבין בכיסוי:
473
תע״דמתני' שאפר כירה מוכן הוא. גמ' מאן דכר שמי' אמר רבא ה"ק ואפר בידה מוכן הוא. א"ר יהודה אמר רב ל"ש אלא שהוסק מעי"ט אבל ביו"ט אסור ואם ראוי לצלות בו כיצד מותר. פרש"י ואיידי דחזי לאפוכי בי' [מידי לצליית] ביצה שקיל לי' נמי ומנח לי' על הדם. תנ"ה כשאמרו אפר כירה מוכן הוא לא אמרו אלא שהוסק מעי"ט אבל בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. הכניס עפר לגינתו ולחורבתו מותר לכסות בו. מספקא לריב"א אם אפי' לר"ש דלית לי' מוקצה אסור כשהוסק בי"ט דהא ר"ש מודה בעפר בעלמא שאסור לטלטלו בי"ט אם לא הוכן מעי"ט דהוי כמו אבן מאחר שלא הכינו. ואינו לא כלי ולא אוכל. א"ד אליבי' דר' יהודה קאמר רב הכי ורב לטעמי' דס"ל כר"י בפ' מי שהחשיך. אבל לר"ש מותר. דלא דמי לעפר דעלמא דאסור דהואיל דהאי הוה מוכן היום בשלא הוסק והשתא נמי חזי הוא לכסוי ומותר. ונראה שיש לנו לפרש דאפי' ר"ש מודה משום דקיי"ל כרב דהא בהא תניא כוותי'. פי' ריב"א דהא דאסר רב כשהוסק בי"ט היינו לכתחלה לסמוך עליו ולשחוט אבל אם שחט כבר מותר לכסות בו אע"ג דמוקצה הוא אפי' בדקר נעוץ דאין הכנה במחובר לקרקע ולא שרו בה בדיעבד. והא דשרי לכסו' בו (בשר) [דם] אם ראוי לצלו' בו ביצה אע"ג דאינו ראוי לגדל צמחים דהא שורף הוא מה שמניחין בתוכו ותנן כל שאינו מגדל צמחים אין מכסין בו. היינו שלעולם אינו ראוי אבל הכא אם אינו ראוי היום ראוי למחר כשיכבה: אמר רב יהודה אמר שמואל מכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכו. פרש"י מכניס אדם מלא קופתו עפר בסתם ונותנה במקום אחד ועושה בה כל צרכו דאמרי' בטל לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטר. דרש מר זוטרא משמי' דמר זוטרא רבה והוא שייחד לה קרן זוית. פי' דהשתא מוכח מילתא דלצרכו קא בעי ובעפר תיהוה קאי שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה. אלא זימון והכנה. הלכך מי שיש לו עפר תיחוח תלוש וצבור מעי"ט ויחד לו קרן זוית מותר לו לשחוט לכתחלה ביו"ט לכ"ע ולכסות בו את הדם מיהו צפור שנשחט אתמול אינו מכסה דמו היום כדרבא. ואם אין לו עפר תיחוח תלוש וצבור ויש לו דקר נעוץ בקרקע לחה ורכה או יש לו אפר כירה שהוסק בעי"ט ישחוט לכתחלה ואם הוסק בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. ואם שחט בדעבד מכסה אפי' בהוסק ביו"ט. ואפי' אין ראוי לצלות בו ביצה כך פירש ריב"א זצ"ל:
474
תע״האמר ר' זירא השוחט צריך שיתן עפר למטה ועפר למעלה שנא' ושפך את דמו וכסהו בעפר עפר לא נאמר אלא בעפר מלמד שהשוחט צריך ליתן עפר למטה ועפר למעלה. פרש"י אם הקרקע קשה לא אקרי עפר תיחוח למטה. בעפר משמע שיהי' כולו נטמן בעפר. וכן קיי"ל פ"ק דביצה גמ' השוחט חי' ועוף רבה ורב יוסף תרווייהו אית להו להא דא"ר זירא אמר רב וה"נ מוכח הכא דבעי לאוקמ' למתני' כטעמי' דר' זירא. ואמ' פרק השוחט (רבה) [רבא] הוה בדיק להו גירא לר' יונה בר תחליפא ושחט בי' עופא בהדי דפרח ופריך והא בעי כיסוי וכ"ת דמכסי' לי' והא א"ר זירא אמר רב השוחט צריך שיתן עפר תיחוח למטה ועפר תיחוח למעלה ומשני דמזמין לה לעפרא דכולה פקתא. מדפריך מינה ושני לה דמזמין לה לעפר' דכול' פקתא ש"מ דהכי הלכת' וכן עמא דבר. ופירש"י עפר כל הבקעה הי' מסיע וכותש או שהי' עפר תיחוח (מזמין) [ומזמנו בפה] לכך. אע"ג דנקט לשון זה דמזמין לי' עפר לכולא פקתא אין לטעות ולומר דעפר תיחוח צריך שיזמין אותו ויהפוך בו לצורך שישחוט עליו דפשיטא דשוחט לתוך עפר תיחוח אע"פ שלא הזמינו לצורך כיסוי. והא דנקט דמזמין לי' עפר לכולא פקתא משום דסתם בקעה קרקע קשה היא ואין כח עפר תיחוח להכי הוצרך לכתישה בקעה או להזמין עפר תיחוח ממקום אחר. ואין מכסין בטיט דהיינו מתונתא כדמוכח בפ' אלו עוברין בההיא דיש חורש תלם אחר וחייבין עליה שמנה לאוין:
475
תע״ומתני' במה מכסין ובמה אין מכסין מכסין בזבל הדק ובחול הדק ובסיד ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בלבינה ולא במגופה שלא כתשן. פרש"י זצ"ל חרסית שחיקת חרסין. מגופה שעל פי החבית:
476
תע״זמתני' לא יכפה עליו את הכלי. ת"ר וכסהו יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי ת"ל בעפר אין לי אלא עפר מנין לרבות חול הדק וזבל הדק ונעורת של פשתן דקה ונסורת של חרשין דקה ושחיקת אבנים (ושחיקת חרסין) וסיר וחרסית ולבינה ומגופה שכתשן ת"ל וכסהו יכול שאני מרבה את הזבל הגס ושחיקת כלי מתכות ולבינה ומגופ' שלא כתשן וסובין ומורסן ת"ל בעפר. ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחרי שריבה הכתוב ומיעט. מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאינן מין עפר. ואימא וכסהו כלל בעפר פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט עפר אין מידי אחרינא לא אמר רב מרי משום דה"ל כלל הצריך לפרט וכל כלל הצריך לפרט אין דנין אותו בכלל ופרט. ה"ד חול הדק אמר רבב"ח א"ר יוחנן כל (דבר) שאין היוצר צריך לכתשו. איכא דמתני לה אסיפא. ה"ד חול הגס אמר רבב"ח א"ר יוחנן כל שהיוצר צריך לכתשו מאי בינייהו איכא בינייהו צריך ולא צריך דמפרך אפרוכי. פרש"י ללישנא קמא דאמר כל שאין היוצר צריך קרי חול הדק ומותר הא נמי בכלל א"צ הוא ותורת חול הדק עליו ומותר וללישנא בתרא דקרי חול הגס ואסור כל שצריך לכתשו. הא נמי בכלל שצריך הוא וחול הגס שמו ואסור. דמפרך פרוכי ביד עכ"ל. ופר"ח זצ"ל כיון דאתמר משמי' דר' יוחנן בתרתי לישני עבדינן לחומרא ובעינן דק שאין היוצר צריך לכתשו אבל צריך ולא צריך לא ואע"ג דאפריך אפרוכי עכ"ל:
477
תע״חמתני' כלל אמר רשב"ג ב"ד שמגדל צמחים מכסין בו ושאינו מגדל צמחים אין מכסין בו. רשב"ג לא פליג את"ק אלא מפרש טעמי' דת"ק דכ"ד שמגדל צמחים עפר מעליא וכל שאין מגדל צמחים אין מכסין בו אא"כ נקרא עפר כמו זהב ואפר. דרש רב נחמן בר רב חסדא אין מכסין אלא בדבר שזורעים בו ומצמיח פרש"י למעוטי ארץ מליחה. אמר רבא בורכא כלומ' בורות הוא דבר זה א"ל רב נחמן מאי בורכת' אנא אמרית' ומהא מתנית' אמרית' ניהלי' דתניא הי' מהלך במדבר ואין לו עפר לכסות (שורף טליתו ומכסה) הי' מהלך בספינה ואין לו (שוחק דינר זהב ומכסה) בשלמא שורף טליתו ומכסה אשכחן אפר דקרי עפר. אלא דינר זהב מנ"ל דאקרי עפר אמר ר' זירא דכתי' ועפרות זהב לו אלמא מדקתני הי' מהלך במדבר ואין לו עפר ש"מ דבמדבר מליחה עסקי' דאינה מגדלת צמחים. ת"ר ב"ש אומרים אין מכסין אלא בעפר ובה"א מצינו אפר שנקרא עפר שנא' ולקחו לטמא מעפר שריפ' החטאת וב"ש עפר שריפה מקרי עפר סתמא לא אקרי. לשון גאונים הא דאמרי' שורף טליתו ומכסה ואמר בתר הכי שוחק דינר זהב ומכסה אי איכא גברא דחביב עלי' טליתו מן עופא או מן חיותא א"נ דלא שוויא דינר זהב ההיא עופא או ההיא היותא היכי לעביד תקינו לי' רבנן למשחט וממצי דמא בבגדא א"נ בסנדלא ומברך על כיסוי הדם וכד מטי לדוכתא דעפרא יסחא ההיא בגדא או ההיא סנדלא דמצי בה דמא במיא ומכסה בלא ברכה. והכי תקינו רבנן לענין כיסוי הדם בין במדבר בין בים ע"כ לשון הגאונים. וקשה יניח הדם בכלי או בסנדל עד שיגיע למחר למקום עפר ויכסנו דאמר (רבא) שחט צפור מעי"ט אין מכסין דמו בי"ט הא בחול מכסין למחר ותו דתניא בתוספתא פ' כיסוי הדם השוחט בספינה כיון שהגיע ליבשה אם הדם קיים חייב לכסות. וי"ל דהבא משמע כשהדם לח בפנינו. אבל הכא דחיישינן שמא יתייבש הדם ולא יהי' ראוי לכיסוי דהכי משמע וכסהו בעפר שיכנס לתוך העפר ואם יבש אינו נכנס לתוך העפר. וקשה דאיך יברך על מצות כיסוי הדם דמאי שנא מגבבא דעמרא שכמו כן מוצה ונסחט בבגד ותניא בתוספתא פ' כיסוי הדם אין מכסין לא בתבן ולא בקש ולא בגבבא [ולא בעצם] ולא בנוצה ולא בכנפי יונה (ולא בשחולת) ולא (בגרוגרות) [בגרורות ולא בקצוצות] ולא בקמחין ולא בסלתות ולא יתן אבן ע"ג הדם ויכסהו. זה הכלל כל שהוא מין עפר ומצמיח מכסה בו. וי"ל דהתם מיירי כגון שאינו חוזר וסוחט הדם לחוץ אבל הכא מיירי שחוזר וסוחט ה"ל כיסוי מעליא וראוי לסמוך על רבותינו הגאונים. וז"ל גאון אחר לדברי האומר מכסין בשלג ומביאין ראי' ממש"כ כי לשלג יאמר הוה ארץ. טעות הוא בידם לפי שלמחר יתחמם השלג ויעשה מים ונמצא הדם מעורב במים ויבטל הכיסוי שלו אלא כיצד יעשה המהלך בדרך במקום השלג ונזדמנה לו חי' או עוף ושחט ואין לו במה לכסות ממצה את הדם בכלי וכשיגיע למקום עפר יכסה. וכן האומ' שמכסין בשחיקת ברזל ומביאין מפסוק זה ברזל מעפר יקח גם זה טעות גדול בידו משום דבעינן עפר ממש ולא ברזל הנקח מן העפר כי גם זה נמצא פסוק אחר שחולק עליו ארץ אשר אבני' ברזל ותניא בהדיא אין מכסין לא באבנים כו' ע"כ לשון גאון. תנא הוסיפו עליהן השחור והכחול ונקרת פסילין. וי"א אף הזרנוך. פירש"י השחור פחמין כתושין נקרת פסילין עפר שמנקרין מן הריחיים. הזורניך. אורפימנ"ט ע"כ רש"י ובלשון יון קורין לו סרניכ"י. ויש שפותרין דהיינו עפר שמחזיק את הצביעה שקורין בלשון לע"ז אלימ"ו. וגם יש פותרין השחור עפר של צבעין הנקר' בלע"ז אינדוקי. ובלשון יון נקרא לולאקי:
478
תע״טמתני' השוחט את הטריפה וכן השוחט ונמצאת טריפה השוחט לעכו"ם השוחט חולין בפנים וקדשים בחוץ חי' ועוף הנסקלין. ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין. השוחט ונתנבלה בידו דנוחר והמעקר פטור מלכסות. אמר ר' חייא [בר אבא] אמר ר' יוחנן ראה ר' דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו ושנאן בלשון חכמים דבריו של ר' שמעון בכיסוי הדם ושנאן בלשון חכמים. ופר" וכיון ששנה ר' דבריהם בלשון חכמים ש"מ דפסק ר' הלכה כר' מאיר באותו ואת בנו והלכה כר' שמעון בכיסוי הדם:
479
ת״פמתני' חש"ו ששחטו ואחרים רואים אותן חייבין לכסות פרש"י אותם אחרים חייבים לכסות כדתנן שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות. בינן לבין עצמן פטור מלכסות וכן לענין אותו ואת בנו ששחטו ואחרים רואים אותן אסור לשחוט אחריהם בינו לבין עצמו ר' מאיר מתיר לשחוט אחריהם וחכמים אוסרין ומודים חכמים שאם שחט שאינו סופג את הארבעים. ואמרי' בגמ' דחכמים ארישא נמי פליגי דאפי' בינו לבין עצמו חייבין לכסות ואמ' הורה ר' כר' מאיר והורה ר' כרבנן הי מנייהו דאחרייתא ת"ש כו' עד שלח ר' אלעזר לגולה הורה ר' כר' מאיר ופריך כרבנן נמי הורה אלא לאו ש"מ היא אחרייתא ש"מ. ולמדנו שהלכה כר' מאיר. תניא בתוספתא פ' כיסוי הדם השוחט לרפואה לאכילת עכו"ם לאכילת כלבים חייב לכסות. השוחט [ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר] פטור מלכסות. השוחט בשבת וביוה"כ אע"ג שמתחייב בנפשו כיון שחשכה אם הדם קיים חייב לכסות. השוחט בספינה כיון שהגיע ליבשה אם הדם קיים חייב לכסות אע"פ שאמרו לא ישחוט אדם בספינה אא"כ הי' לו עפר מוכן. השוחט וצריך לדם לא ישחוט כדרך השוחטין אלא כיצד הוא עושה או נוחרו או מולקו [השוחט] והקדיש חייב לכסות מפני שמצות כיסוי קדמה להקדש:
480
תפ״אמתני' שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות. ת"ר ושפך וכסה מי ששפך יכסה. מעשה באחד ששחט ובא חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן עשרה זהובים. פי' מורי הרב רבינו יהודה חסיד זצוק"ל שהברכה שוה עשרה זהובים שנא' ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם ותימה דמה לשון הוא זה ה"ל למכתב וישם הנזם על אפה כדלקמן ואשים הנזם על אפה והצמידים על ידיה. אלא לומר לך שלא לשם מתנה נתכוין אלא אמר העבד בלבו זאת גרמה שאני עתיד לברך את השם כדכתי' ויאמר ברוך ה' אלהי אדוני אברהם. הלכך יש לי ליתן לה עשרה זהובים שכך קבלתי מאדוני אברהם שהברכה שוה עשרה זהובים. ותדע דלקמן כתי' ואשם הנזם על אפה חסר י' להודיעך שאותה השימה לא היתה לשם מתנה אלא לפרעון הברכה. ד"א ואשם חסר י' שלא יתכן שאדם ישים בידו שום חפץ על פני אשה ועוד ואשם חסר י' ויהי' אשם להודיעך הנוגע בפני אשה באשם. ועור מביא שהברכה שוה י' זהובים מהכתו' שוחט השור מכה איש זובח השה עורף כלב מעלה מנחה דם חזיר מזכיר לבונה מברך און. פי' במקום שחיטת השור מכה איש וכן כולם עד במקום אזכרת לבונה מברך און הא אם לא ברך (מברך) און שפיר עביד. אלמא שהברכה שקולה כהזכרת קטורת וכתי' בפ' נשא כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת למה עשרה אלא כיון שהקטורת חשובה וברכה שוה עשרה זהב גם כף שהוא צריך קטורת צריך שיהא בו עשרה זהב כך קבלתי מפיו של הקדוש. והא דחייבו ר"ג עשרה זהובים ולא שיתן לו תרנגולת אחרת לשחוט ולכסות את דמה מפני שאין תשלומין לחסרון המצוה כדא' מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות זה שחביריו נמנו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם ואם איתא ימנה עם חבורה אחרת לצורך מצוה אחרת אלא ש"מ שכל מצוה שחסר מה שיעשה עתה מצוה אחרת אינה עולה לו בעבור מצוה ראשונה. וכן הדין נותן שאפי' עשה ראשונה חייב בשניה. וגבי שומר אבידה אתמר רבה אמר ש"ח ורב יוסף אמר ש"ש דקא משתכר בפרוטה דלא מבעי' לי' ליתן לענים בשעה שעוסק באבידה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. והשתא מאי שכירתו [הא] בעי למיתב לעני אחר שיזדמן לו אלא הואיל שבאותה שעה (אפשר) [מיפטר] קרי' לי' שומר שכר והאי דבעי ליתן לעני אחר היינו מצוה אחרת ואינה עולה לו בעבור מה שחסר מצוה ראשונה שלא נתן פרוטה לעני ראשון. הלכך לא הי' מועיל אם הי' נותן לו תרנגולת אחרת לשחוט ולכסות. וכבר הי' מעשה באחד שנתנו לו ילד למוהלו והקדימו אחר וברך ומל אותו. יש שרצו לדון שיתן לו תינוק אחר למולו וליתן כדפרי'. והשיב ר"ת שאינו חייב לו כלום. לפי שמלתא דלא שכיחא היא ולית בה חסרון כיס ולא עבדינן שליחותייהו ולא דיינינן לי' בבבל כדא' פ' החובל וכת' אי תפס מפקי' מניה. והא דאמ' ספ"ק דב"ק ופ' אלו נערו' השתא דאמור רבנן פלגא נזקא קנסא האי כלבא דאכיל אמרי ושונרא דאכל תרנגולא [רברבי] משונה היא ולא מגבי' לי' בבבל ואי תפס לא מפקינן מני' אומר ר"ת דהיינו כגון שתפס את הכלב או שונרא דאכלו דאלת"ה נפיק מני' חורבא דאם אחד יבייש את חבירו הלה יתפוס כל אשר לו שוב לא יחזיר לו כלום כיון דלא דיינינן לי'. מיהו הא לא משמע הכי דכל כי האי שתפס דיינינן א"נ משמתינן להו עד שירצו לדון כאן כדפרי' בפ"ק דסנהדרין. והיכא ששליח צבור קרא לראובן לקרות בתורה והקדימו שמעון. פר"ת וכן ריב"א דאין לו עליו כלום. שכולנו חייבין לקרות בתירה ומשום שקראו שליח צבור לא זכה בברכה יותר מאחריני:
481
תפ״במתני' כסהו ונתגלה פטור מלכסות. כסהו הרוח חייב לכסות. פירשה רבב"ח א"ר יוחנן כגון שחזר ונתגלה לפי שאין דיחוי אצל מצות. והא דתניא השוחט ונבלע דם בקרקע חייב לכסות אוקמה ר' זירא כשרישומו ניכר אבל אין רישומו ניכר וכש"כ שנתכסה פטור מלכסות. ופרש"י דכי אמרי' דיחוי בפסול קרבן הוא דאמרינן:
482
תפ״גמתני' דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות נתערב ביין רואין אותו כאלו הוא מים. פרש"י ואם הי' מראה דם ניכר במים כשיעור הזה חייב לכסות. נתערב בדם הבהמה או בדם החי' רואין אותו כאלו הוא מים. ר' יהודה אומר אין דם מבטל דם. פרש"י בדם החי'. בדם היקז של חי'. אין דם מבטל דם ואפי' אין מראית דם ניכרת במים כמות דם בהמה זו אין דם החיה בטל דקסבר מין במינו לא בטל. ואמר בגמ' לא שנא נפל דם במים או מים בדם לעולם אם יש בו מראית דם חייב לכסות כו' ולא אמרי' ראשון ראשון בטל לפי שאין דיחוי אצל מצות [תניא אידך ושפך וכסה במה ששפך יכסה שלא יהיו מצות בזויות עליו]. ופי' ר"ח דהא דאמרי' אבוהון דכולהון דם הכא עיקרו:
483
תפ״דמתני' דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין שם דם אלא הוא אבל אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות. ת"ר דמו וכסהו מלמד שכל דמו חייב לכסות מיכן אמרו דם הניתז וכו' כמו במתניתין. ותניא אידך דם הניתז ושעל אגפיים חייב לכסות. פי' אגפיים כותלי בית השחיטה כמו אגפי המים. אמר רשב"ג בד"א בזמן שלא כיסה דם הנפש אבל כיסה דם הנפש פטור מלכסות במאי קמפלגי רבנן סברי דמו כל דמו ר' יהודה סבר דמו [ואפי'] מקצת דמו. רשב"ג סבר דמו המיוחד. ופרש"י ושלש מחלוקת בדבר רבנן סברי כולה בעי כיסוי ולר"י אפי' דם הנפש לא בעי כיסוי אלא במקצתו כדקתני דם הניתז פטור מלכסו' ואפי' דם הנפש ובלבד שיהא שם דם אחר ולרשב"ג דם הנפש כולה בעי כיסוי עכ"ל. ופר"ח דהלכתא כתנא דידן וכדפרשה ר' יהודה דקיי"ל כ"מ ששנה ר' יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ואפי' ר' יוחנן לא חלק אלא בכמה כו' אבל באימתי מודה דא"ר יוחנן אימתי לפרש ובמה לחלוק. וזה אימתי הוא ודברי הכל מפרש דברי חכמים הלכך הלכתא כוותי' ולא כרשב"ג עכ"ל. וכן פסק ר"ת וכן רבינו יצחק אלפס וכן עמא דבר שאין מכסין דם הנתז ושעל הסכין היכא שיש דם שלא הוא ועיקר פלוגתייהו דריב"ל ור' יוחנן ס"פ חלון בעירובין ורב חסדא נמי פליג התם על ריב"ל בבמה אבל באימתי מודה. מיהו בפרק זה בורר מוכח דרמי בר חמא סבר דאימתי לחלוק וליכא למיחש דיחידאה הוא:
484
תפ״הבפרשת אחרי מות כתיב ואיש איש מבני ישראל ומן הגר וגו' ותניא בת"כ ישראל אלו ישראל דגר אלו הגרים הגר לרבות את נשי גרים בתוכם לרבות את הנשים ואת עבדים משוחררים א"כ למה נאמר איש איש לפי שנאמר אשר יצוד. ירש ולקח וניתן לו במתנה מנין ת"ל אשר יצוד. אין לי אלא הצד הנצודין כגון אווזין ותרנגולין מנין ת"ל ציד מ"מ אם כן למה נאמר יצוד לימדה תורה דרך ארץ שלא יהא אדם אוכל בשר אלא בהזמנה זאת. ונראה בעיני דמרבה נשים ונשי גדים אינו אלא אסמכתא בעלמא דפשיטא דמ"ש מכל התורה כולה דהשוה הכתוב אשה לאיש:
485
תפ״וירושלמי פ' הרואה המכסה את הדם צריך לברך על כיסוי הדם (בעפר נתקלקלה השחיטה פטור מלכסות מן הדא דתנינן השוחט ונתנבלה בידו הנוחר והמעקר פטור מלכסות):
486
תפ״זסליק הלכות כיסוי הדם
487
תפ״חאלו טריפות בבהמה נקובת הוושט. פרש"י כל נקב במשהו. ולא מטרף עד דאנקיב לבית חללו אע"ג דלא תני לבית חללו כ"א בלב התם אצטריך למתני דמהו דתימא הואיל שהוא עב והמכה גדולה לא אצטריך לבית חללו קמ"ל. אבל בוושט שהוא דק פשיטא דלא מתסר עד דאנקיב לבית חללו. אמר (רבא) שתי עורות יש לו לוושט החיצון אדום והפנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. ל"ל למימר החיצון אדום והפנימי לבן דאי חליף טריפה. פי' רבינו שלמה דאי חליף הוה כל חד כנטול ממקומו ד"א אי חליף שאם נתחלף הפנימי לאדמומית טריפה דאיכא למימר מחמת ארס בא דם אבל אם שניהם לבנים כשירה הורה המור"ה ששו"ן עכ"ל. ויש פירושי' שאין כתוב זה בהם ואיני יודע אם הסופר דילג. ומורי רבי' יהודה ב"ר יצחק זצ"ל כתב בתוספותיו שפי' לפני מורי רבי' יצחק זצ"ל דאי חליף טריפה שהלבן נהפך לאדמימות מחמת דרוסה והאדום נהפך ללבן מחמת הרקבון סופן לינקב עכ"ל. ומשמע אבל אם היו שניהם לבנים שאין לחוש לדרוסה כשרה כדברי רבינו ששון זצ"ל. אבעי' להו נקבו שניהם זה שלא כנגד זה מהו (ת"ש ד)אמר מר זוטרא משמי' דר"פ בוושט בשר בקורקבן פסול מתקיף לה רב אשי אדרבה ושט דאכלה בי' ופעיא בי' רווחא וגמדא לה ופשטא לי' זמנין דמהנדזין בהדי אהדדי קורקבן דמינח נייח כדקאי קאי. א"ל רב אחא ברי' דרב יוסף לרב אשי הכי אמרי' משמי' דמר זוטרא דאמר לה משמי' דר"פ (הלכת') כוותיך והכי א"ר נחמן לעיל ניקב זה בלא זה כשר. הלכך הכי קיי"ל בוושט פסול בקורקבן בשר היכא דניקבו שניהם זה שלא כנגד זה ואצ"ל שאם נקב הקורקבן והכיס שלו קיים דהיינו הקליפה הפנימית דכשר. ודוקא שניקב ע"י חולי ולא נמצא שם מחט דאי על ידי מחט ודאי הוה טריפה דיש לחוש דדרך הוושט נכנסה וניקבתו כך פי' מורי רבי' יהודה זצ"ל. וכן כתבו רבותינו [ואפי' אם] בחלל הגוף נמצא המחט טריפה. וקורקבן שנמצא בו מחט וניקב הכיס ולא ניקב הקורקבן כשרה אפי' למ"ד ישב לה קוץ בוושט חוששין שמא הבריא דמאן דחייש לספק דרוסה נראה דחייש לשמא הבריא. הכא גבי קורקבן לא חיישינן שמא הבריא. דוושט קל להבריא לפי שהוא דק אבל הקורקבן עב הוא ואין חוששין שמא הבריא. ותדע דאלו במחט שנמצא בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה ול"ח שמא הבריא. וכן נמי מחט שנמצא בריאה כיון דריאה קמן ולא מנקבה כשירה ה"ט לפי שהם עבים ולא דמי לוושט. ועוד יש טעם אחר דגבי וושט ודאי חיישינן שמא הבריא ומה שאין ניכר בחוץ ה"ט דאיירי דפעיא בי' חוזר המחט לאחוריו דגמרא לי' וחוזר לאחוריו אבל במחט הנמצא בעובי הכוסות וכן בקורקבן למה הי' חוזר לאחוריו אדרבה האוכלין והמשקין דוחקין אותו לחוץ ואין מחזירין אותו לאחוריו. כתוב בתשובו' מעשה בא לפני ר' בקורקבן תרנגולת שניקב והוסר ממנה ונתערבה אותה התרנגולת טריפה בכשירות והביאום לפני ר' והביאו גם הקורקבנין ורמינהו לשומן שבקרקבנין אל שומן התרנגולת של מקום חבור הקרקבנין ואידמי לגמרי והכשיר ר' את התרנגולו' אחרות ע"י כן עכ"ל התשובה. ויש לפרש שהנקב הי' שלא במקום השומן דאי במקום השומן הא קיי"ל לקמן דחלב טהור סותם לכ"ע ובקרקבן של תרנגולת ליכא חלב טמא אלא כולו טהור הלכך ניקב הקרקבן וגם הכיס והשומן סותמן כשירה: ואמר (רבא) [רבה] קרום שעלה מחמת מכה בוושט אינו קרום. פרש"י אינו קרום אם נקב ונסתם אפי' עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כדאמרי' ביבמות בכרות שפכה נקב פסול נסתם בשר וזהו פסול שחוזר להכשירו. זהו למעוטי מאי למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום דכל נקובי דטריפות לא מהניא להו סתימה דסלקא בהו לאחר זמן ול"ד לריאה שניקבה ודופן סותמתה ולסתימת כבד במרה ולסתימת יריכיים בחלחולת דלקמן דההיא סתימה מעיקרא היא עכ"ל. ואמר (רבא) [רבה] וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים למאי נפקא מינה לספק דרוסה לפי שהעור חיצון אדום ואין טיפת דם ניכרת בו. ואיכא למיחש לספק דרוסה וה"ה לספק נקובה כדפי' רבינו שלמה לעיל ולפי שאין בקיאין בבדיק' זו לא הארכתי בזו השמועה אלא כל בן עוף דאתי לקמאי כי ממסמס קועי' דמא אני מטריפו ואוסרת אמר עולא ישב לו קוץ בושט אין חוששין שמא הבריא. פי' רבינו שלמה כגון שאכלה קוצים ונתחב לתוך הוושט ואינו ניכר נקב מבחוץ וקורט דם (אינו) [אין בו] בפנים. אין חוששין שמא נקב הי' והבריא והוה לי' קרום שעלה מחמת מכה בוושט ואינו קרום. ואני שמעתי והבריא לשון נקב כמו וברא אותם בחרבותם עכ"ל אלמא קסבר אין חוששין לספק דרוס' כההיא דלקמן דפליגי בה רב ושמואל ולקמן אמר אמימר הל' חוששין לספק דרוסה א"ל רב אשי לאמימר הא דרב מאי א"ל לא שמיע לי כלו' לא ס"ל אי בעית אימא הדר בי' רב לגבי' דשמואל. הלכך הכי קיימ' לן דחיישי' לספק דרוסה וטריפה וה"מ שישב לו קוץ ונתחב לתוך הוושט דחיישי' שמא הבריא אבל נמצא קוץ כוושט ואורכו של קוץ לרחבו של וושט ולא ראינו שנתחב לתוכו אלא כך מונח כשירה וכש"כ אורכו של קוץ לאורכו של וושט כדאמ' יתיב ההוא מרבנן קמיה דרב כהנא ויתיב וקאמר נמצא אתמר אבל ישב חיישינן אמר להו רב כהנא לא תציתו לי' ישב אתמר אבל נמצא לא אצטריך לי' לעולא מ"ט דכולהו עיזי ברייתא הרועות באפר וביערים קוצי אכלין וקיי"ל כרב בהנא. אתמר תורבץ הוושט דהיינו מקום דיבוקו בלחי רב אמר במשהו. אם נקב שם ושמואל אמר ברובו רב אמר במשהו מקום שחיטה הוא אם שחט שם כשירה הלכך דינו כוושט וכי גמירי דגרמה בקנה הוא דגמירי אבל בושט לא שייכא הגרמה ושמואל אמר ברובו לאו מקום שחיטה הוא. איזהו תורבץ הוושט אמר (מרימר אמר) [מרי בר] מר עוקבא אמר שמואל כל שחותכו ומרחיב זהו תורבץ הוושט. ומרחיב. פי' רש"י נפתח פי הקנה כמין פי אמתחת והאי מרחיב לאו אחתך קאי אלא אעגול פי חלל הוושט. חותכו ועומד במקומו שהוושט רך הוא וכשחותכין אותו אינו מרחיב אבל לצד הראש מתקשה וזהו וושט עצמו. אמר רב פפי מר לא אמר הכי ומנו רב ביבי בר אביי [אלא] כל שחותכו ועומד במקומו זהו תורבץ הוושט והיכי דמי וושט עצמו כל שחותכו וכוויץ. וקס"ד השתא דבין למר ובין למר הא בהא תליא בכל היכא דמקום שחיטה ברובו. ואמרי' ההוא תורא דהוה להו לבני (מר) [רב] עוקבא אתחילו בי' שחיטה בתורבץ הוושט וגמ' בי' שחיט' בוושט עצמו אמר רבא רמינא עלי' חומרי' דרב וחומרי' דשמואל וטרפינא לי' כו' עד אמר רב טבות כולא כרב עבדא דכי אתא רמי בר יחזקאל אמר לא תציתו להני כללי דכייל יהודה אחי משמי' דרב הכי אמר רב וושט עצמו נתנו בו חכמים שיעור מדקאמר נתנו בו חכמים שיעור מכלל דתורבץ הוושט לאו מקום שחיטה היא ולא תליא הא בהא ואיכא הגרמה בוושט ואפ"ה קאמר במשהו (ושמא דלרב נמי תורבץ הוושט) והכי קיי"ל דרב ושמואל הלכתא כרב באיסורי. ותו דעבד רבא עובדא כוותי' דכולא כרב עבדי: אמר רב נחמן אמר שמואל תורבץ הוושט שניטל כולו מלחי כשר ותנא תונא ניטל לחי התחתון כשר מתקיף לה רב פפא והא איכא עיקור סימנים ולר"פ קשיא מתני'. בשלמא מתני' לר"פ ל"ק הא דאעקור אעקורי. סימנים שנעקרו מן הלחי ומן הבשר והא דאיגום איגומי מעילוי סימנין שנגמם מלחי ומן הבשר שמוטל על הסימנין בין הלחי דלאו עיקור הוא שהסימנין מעורין בבשר. אלא לשמואל קשיא דלדידיה איכא עיקור סימנין דקאמר תורבץ הוושט שניטל דמשמע שהוושט לבדו ניתק ונתלש מן הבשר. לא תימא ניטל כולו אלא אימא ניטל רובו (והאמ' שמואל ברובו ל"ק התם דאנקוב אנקובי הבא דאקפל אקפולי שנקלף מעל הבשר). והא אמר רבב"ח אמר שמואל סימנין שנדלדלו ברובן טריפה אמר רב (ששת) [שישא] ברי' דרב אידי התם דאפרוק אפרוקי. בדבר הנעקר בכח שנעקר כאן מעט וכאן מעט עד רובו ואותו מיעוט המחובר אינו ביחד מחובר הלכך לאו חבור הוא דלא הדר בריא:
488
תפ״טמתני' ופסוקת הגרגרת תנא כמה פסוקת הגרגרת ברובה מאי רובה רב אמר ברוב עובי'. פי' רבינו שלמה יש אומרים עובי רוב הדופן ואע"ג שלא הגיע לחלל ושיבוש הוא דא"כ חמור הקנה מן הוושט דאלו הוושט ניקב עוד החיצון והפנימי לא נקב כשר עד שינקב לחלל. רוב עובי' כלו' כי משערי' רובא ברוב עובי' משערינן ועובי הקנה היינו מן העור ולצוואר דאלו מן הראש ולחזה הוי אורך ולרוחב היינו רוחב הקנה ולעובי הצוואר קרי נמי עובי הקנה ובשיעור זה נמדד עובי התנוך וקודם שיגיע לחצי חלל הוי רוב עוביו עם הדפנות והחלל מפני שדופן הקנה עב מלמעלה ולצד הצוואר אינו אלא קרום דק וסתם כשנפסק הקנה מלמעלה למטה הוא נפסק ומהני עובי התנוך לאשלומי לרובא ובמיעוט התחתון הוי חצי חלל או רובו: רוב החלל. אינה טריפה עד שיפסוק רוב החלל ועובי התנוך אינו משלים לרובו. ואמרי לה ברוב חללה. אליבא דרב פליגי אמוראי. ההוא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמי' דרב סבר רב למבדקה ברוב עובי' א"ל רב כהנא ורב אסי לרב למדתנו רבי' ברוב חללה שדריה רב לקמי' דרבב"ח ובדקה ברוב חללה ואכשרה וזבין מני' בתליסר אסתרי פשיטי כשרא. והיכי עביד רבי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר שאני הכא דרב לא אסר ולא מידי דכי הוה בעי למבדקי' לא שבקוהו תלמידי'. הלכך קיי"ל כרב כהנא ורב אסי וכרבה בב"ח ולא מטרפה עד דאיכא רוב חללה דמעשה עדיף ותו דרב לא אסר ולא מידי. ופרכי' ארבב"ח והיכי זבין מההיא בשרא והא איכא חשדא שיאמרו משום דשרי' נהלי' מוזיל גבי' ותניא דן את הדין. על השדה או על טלית בין זה לזה. וכן העדים שהעידו על השדה או על הטלית כו' כולן רשאין ליקח ממנו אותו חפץ. אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. שלא יאמרו בשביל כך זיבהו לזה שיתננה לו בזול. ה"מ דמזבן בשומא אבל הכא מתקלא מוכח. הלכך האידנא נמי כגון בעירינו בווינא שמוכרין את הבשר קבר"טו וחצי קבר"טו ורביע קבאר"טו היינו כמו מתקלא ושרי למזבן מינה לת"ח וליכא חשדא אע"פ שהתירה ואפי' היכא שמוכרין בשומא שרי לת"ח למימר תן לי מזאת הבהמה ואוכל ממנה כדי לברר ולחזק הוראתו מה שהורה והתיר כההיא דספ"ק דביצה ירושלמי יצחק דהכא שאל לר' יוחנן מהו משחיק קונדיטין ביומא טבא א"ל שרי יצחק עטושיא שאל לרשב"ל מהו משחיק קונדיטין ביומא טבא א"ל שרי והב לי ואנא שתי. ולא מסתבר לי לפרש דהב לי בדמים קאמר. מיהו י"ל דדבר מיעוט קאמר ליתן לו טעימה בעלמא שבעבור זה לא הי' מתיר לו וליכא חשדא. וקשה לי האיך החזנים לוקחים טבחיא הא איכא חשדא שבשביל טבחייא הוא מכשיר. ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה בנקב משהו ולא כגרגרת ברוב. ת"ר איזהו חזה. לגבי חזה ושוק של שלמים הניתן לכהנים. הרואה את פני הקרקע למטה עד הכרס. אינו משבר מן הצלעות בגובה הצדדין כלום אלא מן השומן התחתון כמו שהוא מתפרש בחסחוס שבראשי הצלעות ולמעלה עד הצוואר וחותך שתי צלעות הקטנות העליונות עמו אילך ואילך מבין שתי דפנות אחת מיכן ואחת מיכן וזהו חזה שניתן לכהנים. ופר"ח שני צלעות מיכן ושתים מיכן:
489
ת״צמתני' ניקב קרום של מוח רב ושמואל ולוי דאמרי קרמא עלאה. המחובר לגלגולת מבפנים. ואע"ג דלא אנקיב תתאה. קרום הרך שהמוח מונח בתוכו. ואמרי לה קרמא תתאה א"ר שמואל בר נחמני (א"ר יונתן) וסימנך חייתא דמנח בה מוחא. חייתא. שק כמו חייתא דקיטרא שהמוח מונח בו והיינו קרום התחתון. כתב בה"ג כללו של דבר מוח אם לקה פסול בין שקרום העליון קיים ובין שקרום התחתון קיים ע"כ. ופיר"ח אם נמצאת תולעת בקדירה של מוח והמוח קיים והקרום התחתון אין בו רושם ולא קורט דם כשירה משמע שסובר כמ"ד קרמא תתאה וטוב להחמיר כדברי ה"ג ולטרוף בשניהם איזה שינקוב העליון בלא תחתון או התחתון בלא עליון טרפי' לי'. מעשה בא ליד מורי רבי' אב"י העזר"י זצ"ל שנמצא בתוך הקרום של מוח מים וחסר המוח קצת במקום המים כשיעור המקום שמונחים בו מים והי' המוח מקיף המים סביב סביב שלא היו מגולין כלל והכשיר. ושוב מעשה בא לידו שהיו המים מונחים בתוך שלפוחי' קטנה והיתה השלפוחית מונחת במוח והי' מקיפה המוח ולא היתה מגולה כלל אצל הגלגולת ואצל הקרום של מוח וגם זה הכשיר ושוב בדק בה"ג וראה שהתיר בענין זה שכתבתי. וכתב שכיון שהמוח מקיפו הדר בריא. אבל כשאין המוח מקיפו סביב שמגולה השלפוחית אצל הקרום והגלגולת אפי' מקצתה או שהיא מונחת בין הגלגולת (למוח) טריפה דלא הדרא בריא. והביא מורי רבי' אב"י העזר"י ראי' לדבריהם מדפריך לקמן בשמעתין מההוא גברא דטרי' לרישי' ואמר נתמזמז מוחי' דדין בדין חוט השדרה שנתמזמז ונתמסמס ונתמרך. ש"מ דחד דינא אית להו וכי היכא דהתם טריפה במוח דחוט השדרה המרבה ה"נ מוח של ראש: אמר ריב"ל משום בר קפרא מוח שבקדרה דהיינו בגלגולת עד שלא התחיל לצאת מן הקדירה לעשות חוט [נידון במוח. בנקב משהו. התחיל למשוך. לצאת מן הקדרה לצד החוט. נדון כחוט] השדרה. בפסיקת הרוב. מהיכן מתחיל למשך א"ר יצחק בר נחמני לדידי מיפרשא לי' מני' דריב"ל כמין שני פולין יש מונחין על פי הקדרה מן הפולין ולפנים כלפנים ולחוץ כלחוץ ופולין עצמן איני יודע ומסתברא כלפנים. ר' ירמי' בדק כעופא ואשכח כמין שני פולין מונחין ע"פ הקדרה ודוקא בעוף הוי כמין שני פולין אבל בבהמה הם גדולים יותר מפולין:
490
תצ״אמתני' נקב הלב לבית חללו בעי ר' זירא לבית חלל גדול דהיינו חלל האמצעי תנן. או לבית חלל קטן. כי הרבה חללים יש לו סביב וסמפון גדול עד האמצעי. מאי תיבעי' לי' מי לא תנן ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות ואמר רבא בר תחליפא א"ר (אבא בר ירמי') [ירמי' בר אבא] עד שתנקב לבית הסמפון הגדול ה"נ עד שתנקב לבית חלל גדול. הכי השתא התם לבית הסמפונות קתני דוכתא דשפכי כולי' סמפוני הכא לבית חללו קתני מה לי חלל [גדול מ"ל חלל] קטן אלא לא שנא וטריפה. קנה הלב רב אמר במשהו אם ניקב ושמואל אמר ברובו הי ניהו קנה הלב אמר (רבא) [רבה] בר רב יצחק אמר רב חלב שע"ג דפנות ופרכינן ע"ג דפנות ס"ד ומאי חיותא תלי' ביה אלא חלב שע"ג דופני הריאה. קנה שומן שיורד בין שתי ערוגות הריאה ודבוק בשדרה ומחובר (לחלב) [לחלל] הלב פי' רבינו שלמה בדק מורינו ששון בקנה הלב ומצא בו נקבי' קטנים ודנתי לפניו כדקיי"ל כרב באיסורי וקאמר רב במשהו וחזר ובדק בשאר ריאות ומצאן נקובות כענין זה ושאל לטבחי' ואמרו לו דהיינו רביתייהו והללו נקבים דרכן להיות בכל ריאות שבעול' וא"ל מה טעם הואיל וחלב כשר חופהו. וכי קאמר רב במשהו שלא במקום חלב כש' קאמר. דוקא חלב בשר חופה את הנקב דכשירה הא חלב אסור חופהו טריפה עכ"ל. אמר אמימר משמי' דר"נ תלתי קני הוה. לאחר שהקנ' נכנס לחזה מתפצל לג' חד פריש [לליכא וחד פריש] לריאה. ומתחלק בתוכה והן הן סמפונות דריאה. וחד פריש לכבדא. דריאה בי ריאה. בנקב משהו. דכבדא כי כבדא. עד שינטל כדתנן גבי כבד ולא נשתייר הימנו כלום. דליכא פליגי. מר בר חייא מתני איפכא דכבדא כי ריאה דריאה כי כבדא דליכא פליגי. פי' רבינו שלמה וכלישנא קמא מסתברא דהא קם לי' ר' יוחנן כוותי' דאמר לעיל ניקב הקנה למטה מן החזה נידון בריאה. כתב רבינו תם זצ"ל הואיל ולא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אזלינן לחומרא. חדא דמוכח ר' יוחנן בלישנ' קמא היינו לגבי ריאה כי ריאה ותו מדר' יוחנן נשמע דאפי' דכבדא כי ריאה מדקאמר ניקב הקנה למטה מן החזה נידון כריאה מדלא נתן בו שיעור למטה. וכן הלכה דבין בריאה בין בכבד בין בלב נקיבתם דקנים הללו במשהו ונדונים בריאה בחומרי דאמימר ודמר בר חייא ודר' יוחנן. גם רבינו חננאל פסק בשלשתן נקיבתן במשהו ועיקר עכ"ל ר"ת זצ"ל. ראיתי שהביאו לפני מורי אב"י העזר"י שהי' שומן הלב דבוק מאוד ואדוק בו הרבה בכח וחתך בסכין השומן מן הלב במקום שהי' דבוק ולא ראה על הלב מבחוץ שום ריעותא במקום שהיה דבוק ואח"כ חתך במקום שהי' דבוק עד החלל וראה בעובי (החלל) [הלב] ולא בחללו קצת דם שנצרר ואסר ושאלתי את פיו אם לא הי' מוצא אותו קורט דם מה הי' עושה ואמר לי שאז הי' כשר:
491
תצ״במתני' נשברה השדרה ונפסק החוט שלה. חדא היא וטריפות דידה משום חוט הוא. ונשברה השדרה דקתני אורחא דמלתא נקט דפסיקת חוט ע"י שבירת שררה היא. ת"ר חוט השדרה שנפסק ברובו טריפה דברי רבי ר' יעקב אומר אפי' נקב. הורה רבי בר' יעקב שבא מעשה לידו והורה להחמיר ולא סמך על דבריו. אמר רב הונא אין הלכה כר' יעקב. אלא כרבי קיי"ל דלא מטריף עד שיפסוק רובו. מאי רובו רב אמר רוב עורו. כי העור מחזיקו וכיון שנפסק העור סוף המוח ליפרד. ואמרי לה רוב מוחו שנפסק ונפרד המוח מבפנים אע"פ שהעור כולו קיים טריפה. מ"ד רוב מוחו כש"כ רוב עורו מ"ד רוב עורו רוב מוחו מאי ת"ש דאמר ניולי אמר רב הונא רוב שאמרו רוב עורו מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד ר' נתן בר אבין הוד יתיב קמי' דרב בדק ברוב עורו וקא בדיק ברוב מוחו א"ל כל זמן שרוב עורו קיים מוח זה אינו מעלה ואינו מוריד וכן הלכה. אמר רבב"ח אמר ריב"ל חוט השדרה שנתמרך. שנתרככה ונעשה המוח במים בתוך הקרום ונשפך מראשו לסופו ומסופו לראשו ואם היו נוקבין אותו היה יוצא דרך הנקב פסול. נתמסמס שאינו יכול לעמוד מפני שנעשה צלול אבל לא כ"כ שיהא נשפך בקיתון של מים אבל כשאוחזין אותו ומניח מקצתו למעלה מידו הוא נכפף ונופל פסול. בעי ר' ירמי' אוחזו ואינו יכול לעמוד מפני כבדו. שהוא עב וכבד אבל לא נתרכך מוחו מבפנים מאי. חולי הוא או לא. תיקו. וכל תיקו דאיסורא לחומרא. בי רב אמרי נתמסמס פסול נתמזמז שנתרוקן המוח מקצתו מאליו כשר. עד היכן חוט השררה. כחו להיות הבהמה טריפה בפסיקתו. אמר רב יהודה אמר שמואל עד בין הפרשות. כי החוט יוצא מן המוח ע"פ כל השררה והאליה עד סוף כל הזנב. עד בין הפרשות עד מקום שהו' מתפרש ומתפצל לפיצולים כנגד הירבים בעופא ר' ינאי אמר עד למטה מכנפיו הוה כח חוט השדרה דילי' ורשב"ל אמר עד כנגד בין אגפיים ותו לא. מעשה בא לפני רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל שנפסק חוט השדרה של עוף ונסתפק מהו למטה מן האגפיים אם קורין אגפיים מקום שהכנף מחובר לעוף אבל למטה משם כשר או שמא כל מה שכנגד הכנף שאינו מחובר שם לגוף העוף אלא נכפל ויושב שם כל שהוא נגד אגפיים. ומה שלמטה מזה דוקא הוא כשר שהוא למטה מן אגפיים ולא רצה להתיר אותו עוף שנפסק למטה מכנגד חיבור הכנף לגוף ולמדתי מזה המעשה דהלכה כר' ינאי:
492
תצ״גמתני' ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום הא נשתייר הימנה כלום ואע"ג דלא הוה כזית כשירה. והתנן לקמן ואלו כשירות נשתייר הימנה כזית. אמר רב (חייא) [יוסף] ל"ק הא ר' חייא והא ר' שמעון ב"ר ר' חייא זריק לי' ר' שמעון בר רבי מטביל בי' וסימנך עשירים מקמצין. ולעיל ריש פרקין אמר ר' יצחק בר יוסף א"ר יוחנן הלכה כדברי האומר בכזית וכן קיימא לן. ההוא פולמסא. דהיינו חיל השלטון. דאתא לפומבדיתא ערקו רבה ורב יוסף פגע בהו ר' זירא אמר להו ערוקאי גמירו מינאי הא מילתא כזית שאמרו. דבעינן שישתייר מן הכבד להכשיר. במקום מרה. כנגד אותו מקום שהמרה תלוי' בו. ולא במקום שהיא מחובר' לכבד. רב אדא בר אהבה אמר במקום שהיא חיה כלו' במקום שהיא (מתראה) [מעורה]. היינו במקום שהמרה מחוברת לכבד. ופירשו הגאונים בה"ג שומן יש סביב המרה וכשהכבד חסר עד מקום חבורה של מרה בא אותו שומן ומתרפא למקום החתיכות כאן וכאן כך פי' רבנא ששון זצ"ל. אמר רב פפא הלכך בעינן כזית במקום מרה ובעינן כזית במקום שהיא חי'. בעי ר' ירמי' כזית מתלקט. ולא במקום א' אלא כחצי זית כאן וחצי זית כאן מהו כמין רצועה מהו בעי רב אשי כזית מרודד מהו תיקו. בעי מיני' ר' זריקא מר' זירא נדלדלה הכבד. שעקורה במקומות הרבה. ומעורה בטרפשהון. כאן מעט וכאן מעט וכולה קיימת מהו א"ל (עירוד) [דלדול] זה איני יודע מה הוא מאן דאמר במקום מרה הא איכא ומ"ד במקום שהיא חיה הא איכא שהרי כולה קיימת:
493
תצ״דמתני' הריאה שניקבה רב ושמואל ורב אסי דאמרי קרמא עלאה ואמרי לה קרמא תתאה אמר רב יוסף בר מניומי אר"נ וסימנך כיתונא דוורדא דמנח בי' ריאה. דרב נחמן סביר' לי' כלישנא בתרא דלא הוה טריפה עד דמנקיב קרמא תתאה דתרי קדומי אית לה לריאה החיצון לבן כשנופחין אותו והפנימי אדום ואמר רב נחמן וסימנך של תחתון כיתונא דוורדא דמתנה בה ריאה כמלבוש אדום שהריאה מונחת בו. וכן הלכה כרב נחמן דאע"ג דאנקיב עלאה לא מטריף עד דאנקיב תתאה כדמסיק סתמא דתלמודא. פשיטא אי עלאה אנקיב תתאה לא אנקיב תתאה מגין תתאה אנקיב עלאה לא אנקיב מאי מגין או לא מגין פליגי בה רב אהא ורבינא חד אמר מגין וה"א לא מגין והלכתא מגין. הלכך לא מטרפא עד דאנקיבו שניהם [ואם נקבו שניהם] זה שלא כנגד זה נראה דטריפה דהואיל דריאה שואבת כל מיני משקה ומשמעת קול גמרא לי' ופשטא לי'. אמר רבא האי ריאה דאגליד. שניטל קרום העליון והופשט. כאהינא סומקא. שנשארה בקרום התחתון והיא נראית כתמרה אדומה. כשירה. אמר רב יוסף האי ריאה דאוושא. כשנופחין אותה משמעת קול כאלו רוח יוצא ממנה. אי ידעי' [מהיכא] אוושא מותבינן עלה גילא או דוקא או גדפא אי מבצבצא ההיא דוקא מחמת הנפיחה בידוע ששם נקב שהרוח יוצא משם וטריפה משום ריאה שניקבה. ואי לא ידעי' מהיכא אוושא. כי פעמים שאינו יכול להבחין לשמיעת האוזן מהיכן קול זה נשמע. מייתינן משכילתא. פי' כלי דמיא פשורי. ומותבינן לכולה ריאה בתוכה שכל מקום שיהא בו נקב יבצבצו המים. בחמימי לא דמיכווצי והנקב נסתם. ואין זה בדיקה יפה. בקרירי לא דמיטרשי לה. מקשין אותה כאבן ואם אין שם נקב בקרום העליון ויש נקב בתחתון מתקרע העליון מחמת שהוא קלוש ומים הקרים מותחין אותו כשמתקשה. אלא מותבינן לי' בפשורי ונפחינן לה אי (מבדבקא) [מבצבצא] שיבצבצו המים טריפה. ואי לא כשרה תתאה אנקיב. והרוח יוצא מבפנים דרך הנקב ואינו יכול לצאת חוץ מפני קרום העליון שמגין ונכנס הרוח לכין שני הקרומין לפיכך הוא משמיע קול וכשירה. אמר רבא ריאה שהאדימה מקצתה כשירה כולה פסולה. א"ל רבינא לרבא מקצתה טעמא מאי דהדרא בריא כולה נמי הדרא ברי'. פי' רבינו שלמה בין כולה בין מקצתה כשירה כדאמר לקמן אדומה כשירה כר' נתן. ורבינו חננאל זצ"ל פי' דבכל ענין טריפה. לפי דבריו יש לפרש ההיא דר' נתן במתלבנת ע"י נפיחה. וכי דאי גוונא כתוב בהלכות טריפות של רבי' גרשם זצ"ל. מיהו בפי' רבי' שלמה משמע טפי דבכל ענין כשירה ואפי' באינה מתלבנת ע"י נפיחה דהכי משמע לישנא מדפריך. מ"ש מקצתה דהדרא בריא כו' משמע שמחזר אחר הכשר. וכן ה"ג ורבינו יצחק אלפס זצ"ל מכשירין וכן הי' מורה רבינו אליעזר ב"ר נתן זצ"ל. אמר רבא ריאה שיבשה מקצתה טריפה ה"ד אמר ר"פ משמי' דרבא כדי שתהא נפרכת בצפורן. כתוב בהלכות גדולות אונה דריאה דיבשה קצת ואינה נפרכת בצפורן מניחין אותה במים וממשמשא בידא אי הדרא בריא כשירה או יתן אותן מים לתוך הקנה אולי תחזור לקדמותה וכשירה כשתחזור. אמר רבא האי ריאה דאסיק גילדא גילדא. פי' קליפות כעין מכות אש אוכמי אוכמי. שחורות. חזותא חזותא. פי' גוונים גוונים. פי' רבינו שלמה ודוקא הנך גוונים דלא מטרפא בהו כגון אדומה וירוקה והנך דלקמן בהלכות עכ"ל. מעשה בא לפני רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל שהיתה הריאה בהרות בהרות שחורות בדיו ושאל לרבינו תם זצ"ל והכשירה כי אומר דהא דאמרי' לקמן כדיותא טריפה היינו שהריאה כולה או רובה דמיא לדיותא אבל בבהרות שחורות כיון שאין שם רוב לא מטרפה בהכי. ומה שמפרש בה"ג אוכמי אוכמי דהיינו דמיא לכוחלא כדלקמן דמכשירין בהו וכן פי' רבינו דהיינו בגוונים דמכשירין לקמן. אומר ר"ת דהיינו דוקא דרובה הוה ככוחלא אבל אי (הבהמות) [הבהרות] כדיו כיון שאין שם רוב כשיר' ורבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל הביא ראי' לדברי ר"ת זצ"ל מדאמ' לקמן גבי נפלה לאור ונחמרו בני מעיה אם ירוקין פסולין. ואמר בגמרא שיעור ירוקתן בשיעור נקובתן מה נקובתן במשהו אף ירוקתן במשהו. ומדלא מפרש הבא דדמיא לדיותא הוה במשהו כשיעור נקובה ש"מ דהכי היא. ודן לפניו מורי רבינו יהודה בר יצחק דהא דאצטריכו לפרושי דהוה ההוא טריפות בכלל נקובה. דקתני נמי התם ניקבו הדקין אבל הכא כיון דהוי טעמא משום דסופן לנקוב לא ה"ל לפרושי דהא פשיטא דהוה במשהו ולא הודה לו רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל ואמר לו כי אין לסמוך על זו התשובה דאשינויי דחיקא כי האי לא סמכינן: אמר אמימר משמי' דרבא אין מקיפין בבועי. פי' רבינו שלמה (אע"ג דאלו אינקבה ריאה דמקיפין ה"מ שלא במקום בועי עצמו ולא) בועה שניקבה בריאה היכא דלא ממשמשא ידא דטבחא דליכא למתלי בטבחא ואין ידוע אם קודם שחיטה או לאחר שחיטה אין מביאין בועה להקיף ולקרב ולנוקבה ולראות אם מראה הנקבים שוין כדאמרי' לקמן בפרקין מקיפין בריאה. דה"מ ריאה אבל כיון שנעשית בה בועה אין מראה ניכר בה שעשוי להשתנות כל שעה ושמא מרא' אחר הוה לה ונשתנה. לשון מקיפין מקרבין זה לזה כמו אין מקיפין שתי חביות במס' ביצה עכ"ל. ואמר לקמן אינקב לה היכא דמשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן רב אחא ברי' דרבא אמר תלינן מר זוטרא ברי' דרב מרי אמר לא תלינן והלכתא תלינן. ופי' רבינו שלמה היכא דמשמשא ידא דטבחא אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדחק היה קורעת הריאה בצפורנה וכמדומה אני בכל מקום שיודע שיכול לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה מלמעלה בחזקה ואחר כך נמצא שם נקב עכ"ל: אמר רבא הני תרתי בועי דסמיכי להדדי לית להו בדיקותא חדא ומתחזיא בתרתי מייתינן סילווא ומברזינן לה אי שפכן להדדי חדא היא וכשירה ואי לא תרתי נינהו וטריפה. פי' רבי' שלמה קים לי' לרבא דאינן סמוכות אלא מחמת הנקב שהי' בריאה והעלה הנקב בועות הללו סביביו. ואם אחת היא ונראה כמין סדק באמצעיתה ודומה לשנים בזעינן באחת מצרה. ורבי' יצחק בר שמואל פי' לפי שסופן לינקב אע"פ שלא הי' שם נקב ומיירי שאין בין שתיהן כלל מן הריאה אלא הכל לקוי מפני הבועא. אבל לפי' רבינו שלמה זצ"ל יכול להיות שיש מן הריאה בין שתי בועות ואפ"ה יכול להיות שבאו שם מחמת נקב וטריפה. וצריך לנו לדעת איזה שיעור של הפסק יהי' בין שתיהן (שלא נאמר) [שנאמ'] להיות שבאו שם מחמת נקב וטריפה ואיזה שיעור של הפסק יהי' שלא נאמר שבאו מחמת נקב וכשירה. ובהלכות טריפות של רבינו גרשום זצ"ל כתב דאם יש ביניהם כחוט השיער של ריאה אפ"ה טריפה משמע שסובר אבל אם יש שם שני חוטין כשירה דאז ודאי אין לתלות בנקב. וכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל הוא הנקרא שירליאון דוקא בועי דמלאין מוגלא אבל צמחין קשין אפילו סמוכין כשירה וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל. תרתי בועי כמו פורח אבעבעות שקורין קמטוד"א בלע"ז. אבל צמחי דשכיחין שקורין בני אדם בועות לאו בועות נינהו אלא צמחין ואין לחוש אי סמיכי אהדדי וכן נראה לרבינו יעב"ץ זצ"ל דאותן שלנו זימנין סגיאין חזינן דלא שפכי אהדדי ומכשרינן. כתב בה"ג האי בועא בשיפולי ריאה טריפה. פי' בסוף הריאה בסוף האונות או בסוף האומות ומפרשי' הטעם דכל יתר בנטול דמי ולא נהירא לרבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דמאי שנא מבאמצע הריאה דמכשרינן אי חשיב לי' יתר בסוף הריאה ה"נ באמצע. ורבינו תם הי' רוצה לתלות הטעם משום דהוי כתרתי בועי דסמיכי. וגם זה אינו נראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דאי שפכי אהדדי כשירה. ויש ליתן טעם בדבר דהואיל דקיימא בסוף האומה או בסוף האונה סופה ליפסק ולינקב. וכבר הי' מעשה וטרפוה רבינו מאיר ור"ת זצ"ל הואיל ונפק מפומא דה"ג וכתב מורי רבי' יהודה ב"ר יצחק זצ"ל דכן אנו נוהגין וכן פסק רבינו גרשם דבועא בשיפולי ריאה טריפה ואי מהדר לי' הודרנ' [בשרא] כשרה. ורבינו שמואל בן חפני זצ"ל מכשיר בשיפולי ריאה מיהו רוב קהלות נוהגים לאיסור וכן הלכה. אמר רבא הני תרתי אוני דריאה דסמיכי להדדי לית להו בדיקה לאכשורי ה"מ דקיימי שלא בסדרן אבל קיימא כסדרן היינו רביתייהו וכשירה. פי' רבי' שלמה לית להו בדיקותא שהסירכא זו מחמת הנקב באה שמתוך שהריאה זו שואבת כל מיני משקין ומשקה נעשה עב בתוכה כמין גליר"א דהיינו לובן של ביצה ויוצא דרך הנקב מעט מעט ונקפה ונעשה קרום. כך מצאתי בתשובות הגאונים ואע"פ שהוא סותם הנקב ואין מוציא הרוח הא אמרי' קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו לינקב. שלא כסדרן כגון שתים החיצונות נדבקו בסירכא ממעל לאמצעית או מתחתי' אבל כסדרן היינו רביתייהו וזו מגינה ע"ז והדרא בריא שמתוך ששוכבות זע"ז אין מתפרקות והקרום הולך וחזק אבל כשרן שלא כסדרן זו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והקרום מתפרק ונסתר וכן הלכה דליכא דפליג עלי' עד כאן לשונו. והקשה רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל בכסדרן אמאי כשירה הואיל שהסירכה מחמת נקב היא באה כדפי' רש"י. וגם בתשובות רבינו יוסף טוב עלם זצ"ל כתב דסירכה מחמת נקב היא באה א"כ אמאי כשירה היא נהי דאונה זו אינה מושכת לכאן וזו אינה מושכת לכאן ואין הקרום מתפרק מהרה כ"כ. מ"מ לא יהא אלא קרום שעלה מחמת מכה בריאה דאפי' במקום שאין סביבה שום דבר ואין הקרום דבוק בשום מקום אחר אלא סותם את הנקב אמרי' דאינו קרום מפני שסופו לינקב. ה"נ סירכא שבאה כסדרן אמאי כשירה. ואם היינו מפרשים דכסדרן כשרה היינו במקום שסמוכות זו לזו ונוגעות ממש האונות זל"ז דהשתא לא הוי סתימת הנקב ממש מן הקרום אלא האונה סותמת ומגינה על נקב שבחבירתה והסירכא מקיימת חיבור האונו' ביחד אז הוה אתי שפיר. אבל משמע דבכסדרן כשירה. היינו אף במקו' שאין נוגעות זב"ז אלא שיש סירכא מזו לזו דהא דומיא דשלא כסדרן דהיינו שיש קרום מודבק מזו לזו ויש הפסק בין זו לזו משמ' דה"נ הוי כסידרן וכשירה אע"פ שאין נוגעות זל"ז. דהא לא משמ' כלל לפרושי שאפי' כסדרן במקום שאין נוגעות זל"ז מקרי שלא כסדרן. וגם אין לפרש כסדרן היינו רביתייהו שכן גדולם והסירכא באה להם בלא נקב יותר מבשאר מקומות דהא לא משמע הכי. ועוד דפי' ר"ח רביתייהו דהיינו מרביצם כמו רביעיתייהו. הלכך מפרש רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דאף בריאה שלימה שאינה נקובה כלל רגילות סירכא לבוא מחמת ששואבות כל מיני משקין. ולכך בתרי אוני שלא כסדרן מתוך שזו הולכת לכאן וזו הולכת לכאן והסירכא מתפרקת והוי כאלו הריאה נקובה כיון שסופה לינקב ואין סירכא זו מועלת לסתום כיון דהוי שלא כסדרן עומדת להתפרק ועומדת להנקב ואע"ג דעדיין לא נתפרקה טריפה אבל כסדרן כשירה שאין הסירכא עומדת כלל להתפרק וגם שלא מחמת הנקב עלתה וכשירה כיון שאין סופה להתפרק אבל ודאי קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום וכ"מ שעלתה הסירכא מחמת מכה בריאה טריפה דאותה סירכא עומדת לינקב דקרום שעלה מחמת מכה בריאה אינה קרום שאינו מתקיים אפי' בעצמו שאינו דבוק במקום אחר שיהא עומד להתפרק וליפסק ע"י כן. מיהו נראה שכך האמת כדפי' רבינו שלמה שאין סירכא בלא נקב כמו שרבותינו הקדמוני' תופסים מתוך הקבלה שאע"פ שהקרוב שעלה מחמת מכה בריאה אינו כלום אפי' כשאינו סרוך בשום מקום הסירכ' חזקה היא יותר מקרום שאינו סרוך. ולפיכך כשהיא סרוכה במקום שאינה עומדת ליפסק סותמת ומגינה יותר מקרום שאינו סרוך בשום מקום וכיון שהי' כאן נקב ודאי אין להתיר אא"כ יודע בבדיקה שנסתם הנקב לגמרי ובדקינן לה בנפיחה ומותבינן עלה דוקא אי מבצבצא טריפה א"נ בפשורי אבל בלא כלום בלא דוקא ופשורי לא מסתבר לבדוק בנפיחה גרידא ואי לא אוושא כלל תהא כשירה כיון דר' נחמי' דהוה מצריך בדיקות' הוה בדיק לה בפשורי. ומשמע דאפי' לא אוושא כלל ריאה בנפיחה מצריך פשורי. הלכך צריך ליזהר כשיש תרי אוני דסריכי להדדי לדופן במקום רביתי' וצריך לבדוק שלא יצא הרוח כך כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל. מיהו לשון (ה"ג) [הלכות טריפות] של רבינו גרשם זצ"ל משמע דלא מצריך לה בפשורי. לשון רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל וכן כת' בערוך בשם פר"ח שלא כסדרן קבלה רב מפי רב אפי' (כסדרן) [סריכי] תרי אוני באמצע ועיקרן מפרקי מהדרי טריפה וכש"כ אם דבוקות זו ע"ג זו או הראשונה עם השלישית ודאי טריפה. ורבותינו הגאונים כתבו כיון דחדא סריכא על חבירתה היא (מבצבצא ורביעתא) [מרביצה ומרבעתא] לא אכפת לן בההיא סירכ' דהיינו רביתייהו ומש"כ בשם הגאונים לא נתברר לו אם הם הלוקים עליו ולהתיר אפי' מפרקי מעיקרן או שמא לא באו [אלא] לומר שבאותו ענין שמותרות זו בצד זו היינו כי לא מפרקי מעיקרן מותרות כמו כן בסרוכות זו ע"ג זו וסוברים אפכא מקבלת פר"ח שהוא אוסר כשהן דבוקות זו ע"ג זו בשביל שחילוק של פירוק מעיקרן אינו בהלכה וחילוק זו אצל זו וזו ע"ג זו מפורש קצת בה דעל גבייהו נקראי' שלא כסדרן יותר משאם היו סרוכות זו אצל זו ומפרקי מעיקרן. על סברת הגאונים שכשדבוקות זו אצל זו לא מפרקי מעיקרן מותרות וכשסרוכות זו בצד זו ומפרקי מעיקרן אסורות ותהי' סברתן איפכא מפר"ח. או שמא אין להפך סברתן זה מזה אלא אמפורקות מעיקרן שלפר"ח כשסרוכות זו בצד זו עלה קאמר דכש"כ שסרוכות זו ע"ג זו ומפורקות מעיקרא שאסור הוא. והגאונים אומרים שאפי' סרוכות זו ע"ג זו מותר אע"ג דמפרקי מעיקרא וכש"כ זו בצד זו. מיהו מסתבר דלגמרי חולקין על קבלתו משום תימה על אות' קבלה דפר"ח. כי בהלכות טריפות של רבינו גרשם זצ"ל ובה"ג של רב יהודאי גאון זצ"ל וכן בדרב אלפס זצ"ל לא נמצא חילוק בין מיפרקן מעיקרא ללא מיפרקן. וגם מרבותי לא שמעתי מעולם וכל העולם ראיתי נוהגין היתר בדבר. וגם שמעתי שבארץ אשכנז אוכלים אותה אפילו מפרקי מהדדי מעיקרן. גם בהלכה לא מצינו חילוק בין מיפרקי מעיקרן. וגם בתשובות הגאונים שכתוב בהם ותרתי אוני דסריכי אהדדי בחוטא כסידרן ולא סמיכי לא צריכי למפרקינן אלא בדקינן להו בנפיחה בלא פירוק אי מבצבצא טריפה ואי לא מבצבצא כשירה ומשמע מפרקי מעיקרא דקאמר דסריכי בחוטי ואפ"ה מכשיר עכ"ל. פי' רבינו שלמה ואונא הסרוכה באומא והיא אצלה מעשה בא לידי ושאלתי את פי מורי רבינו יעקב בר יקר הלוי והתירה לי לאכול. ויש שאוסר והוא אמר לי טעמו וטעמם האוסרין אומ' הרי נקב יש ולא מצינו שהותר אלא באוני כדאמר רבא אבל כסדרן היינו רביתייהו אבל דאומי לא קאמר וטעמא דאוני מפני שעומדין במיצר החזה ומתחממת והדר' בריא ותדע שהרי בריאה הסמוכה לדופן באוני כשירה ובאומה טריפה כדלקמן. וטעם מורי לא מצינו אומא בתלמוד ורבא לא אמר טעמא בשביל חום דהא בכל הריאה אמרו לעיל דלא ישליט בה אדרא ורבא פי' טעמא משום דהיינו רביתייהו כלומר כך הם גדולות זו עם זו ואין מתפרקות זו מזו הלכך ל"ש אוני ול"ש אומי. ורבא דנקט אוני משום דעיקר מלתא דאורי לן דמשו' שלא כסדרן טריפה אע"ג דאי הוה אוני סריכי בדופן הויא כשירה כדאמר לקמן. אשמעינן רבא דהתם היינו טעמא כיון שחלל צר והן שוכבות תמיד אצל הדופן ואין מתפרקות אבל שלא כסדרן מתפרקות הן שהרי אמצעית מפרקתן ולא תימא דוחק הדופן מעמידה שלא יתפרקו זו מזו. אבל באונא ואומה שלא כסדרן לא אצטריך לן לאורויי דכיון דברוחב החלל עומדות מי יחזיק בה שלא יתפרק. וסייג מצאתי לדבריו בתשובות הגאונים ונכרים דברי אמת עכ"ל. וכן רבינו גרשון זצ"ל ורבינו ששון זצ"ל ורבינו שמואל זצ"ל ורבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל וגם רב שלום גאון זצ"ל כולם מכשירים אונא באימא וגם במגנצא ובפולנית נוהגים להיתר כדבריהם. ורבינו תם זצ"ל כתב בספר הישר כל המתיר אונא באומא אינו אלא טועה ומאכיל טריפות לישראל דהאי דאמר תרתי אוני דסריכן להדדי לית להו בדיקותא לאכשורי ומדקדק רבינו שלמה בתשובה אחת כי טעו הראשונים במה שאמרו דוקא תרי אוני אבל אונא באומא לא דהא אומא אינה שמה אלא אונה ובשביל שוטים שקראוה אומא לא נפסיד שם אונתינו. הא ליתא שהראשונים יפה דיקדקו ולא מטעם ששמה אומא אלא מטעם ששמה ריאה והאי דקרו לה אומה כמו אימא רבתי דאמר גבי שניות מתוך שכולם יונקות משם. וראי' לדברי מדאמר בסמוך אמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה תלתא מימינא ואב באת לדקדק לקרות הגדולות אונא א"כ שבעה אית לה לריאה אלא ע"כ הריאה היא אומא רבתי ולא אונא. דפירושא דאוני כמו אוזן קטנה והקטנה ביותר קראוהו עינוניתא דוורדא כלומ' אוזן קטנה מאוד אבל האומה גדולה והיא ריאה לא נקראת אוזן אלא ריאה וכינוי שם קראוה קדמונים להיות מורים בה הלכה להדיוטות. וכי שרו רבנן תרתי אוני כסדרן היינו דוקא באוני דהיינו רביתייהו הכי אבל אומה הריאה לא התירו. לא מקרי רביתייהו אלא גבי אוני ועיקר דברי רבא לא בא להתיר אלא לאסור דהא קאמ' לית להו בדיקות' לאכשורי. אבל התלמוד העמידה שלא כסדרן [אבל כסדרן] היינו רביתייהו ומאי דשרא שרא. ומאי דלא שרו הוה כשאר נקובי דריאה. וכן מורו בי מדרשא תשובת הגאונים וה"ג ותשובת הרב ר' משה והוא נזכר בערוך עם שאר הגאונים. וכן נוהגים לאסור בכל מקום חוץ מאותן מקומות שפשט היתר רבינו שלמה וכל רבותיו של רבינו שלמה ז"ל שווין בדבר חוץ מרבו הזקן שפילפל כן מדעתו. ומצינו באבות העולם שלא עמדו על שמועתם גם לא עמדו אלו אלא השיבום בפניהם ע"כ. וכן נוהגין בכל צרפת ובגרמיי"שא לאסור בדבריו. וכן רבינו אליעזר הגדול זצ"ל ומר רב יוסף גאון זצ"ל ורבינו יב"א זצ"ל כולם אוסרים. פי' רבינו אב"י העז"רי זצ"ל שאם נסרכו האונות זו בזו כסדרן או אונא באומא לדברי המכשירים אונא באומא. או נדבקו והעלתה צמחים נמי במקום הסירכא דכשירה מידי דהוה אריאה שניקבה ודופן סותמתה דכשירה אפי' העלתה צמחים משום שהמקום צר במקום רבית' ואין הצמחים מעכבים הסתימה להפריד סתימת הדופן ה"נ הכא מקום רבית' הוא וסותמים זה את זה כסדרן אפי' יש צמחים ומעשה בא לידו והכשיר: כתב רבינו שלמה ועינוניתא כל היכא דסריכא טריפה דכולהו גבי דידה שלא כסדרן הן: אמר רבא חמשה אוני אית לה לריאה אפה כלפי גברא תלתא מימינא. דבהמה והיא לימין דטבח כשהיא תלוי' ברגלי' ובני מעי' כלפי הטבח. ותרתי משמאלא אי חסיר או יתיר או חליף טריפה ולית הלכתא כוותיה ביתרת. ההיא יתירת' דאתאי לקמי' (דרב אחא בר יעקב) הוה יתיב רב אחא (בר ביבי) ארשא אמר לי' רב אחא לטבח כשיצא מן הבית מאי אמר לך אמר לי' אכשרה ניהלי' א"ל רב אחא לטבח הדר עייליה קמי' דילמא לא עיין בה שפיר דסבירא לי' לרב אחא הא דרבא. א"ל זיל ואימא לי' למאן דיתיב אדשא לית הלכתא כוותי' דרבא ביתרת. וה"מ דיתרת כשירה כגון דקיימא בדרא דאוני אבל ביני ביני כגון מלמטה לערוגה בעינוניתא דוורדא (או) [שהיא] בין שתי הערוגות מלמטה או באמצע האומה על גבה שלא כסדר חיתוכי דאוני טריפה. ההיא ביני ביני דאתאי לקמי' דרב אשי סבר רב אשי למטרפה א"ל (רבא) [רב הונא מר] ברי' דרב אויא לרב אשי כל הני חיווי בריית' הרועות באפר הכי אית להו. ואמרי לה ברייתא בריאות ושמנות הכי אית להו וקרו לי' טבחא עינוניתא דוורדא. וה"מ מקמה. פי' מתחת אבל מגבה אפי' בטרפא דאסא. קטנה בעלה של הדס טריפה. פי' רבינו שלמה זצ"ל מדסבר רב אשי למטרפה ש"מ לאו אורחא. ובהני דידן דאית ברובא [דידהו] אי משכחינן ריאה דלית בה עינונית' דוורדא כשירה. וי"א שאם חסרו אונות הימין מצרפינן בהדייהו הואיל ויתירת היא ובתשובות הבבלים מצאתי כן אבל לא שמעתי. ואין הדבר נראה בעיני הואיל ולא קיימא בדרי דאוני דידהו יתירת היא ואותן הראויות להיות חסרו' והוה לה חליף וטריפה. וכד משתכחין תרתי עינוניתא שמעתי מפי מורי הזקן שנחלקו בה גדולים רבינו יהודה בר ברוך וחביריו ולא פי' לי דעתו. ונ"ל שהוא טריפה דהא יתירת דביני ביני היא ולאו אורחא דבחד גופא לא הכשירו אלא משום דכל חיוא ברייתא הכי אית להו עכ"ל. ורבינו אפרים ב"ר יצחק זצ"ל היה מכשיר כי משתכחין תרתי עינוניתא. והי' אומר שבשנים מדברת הלכה שכל חיווי ברייתא הכי אית להו. אבל האחת יש לכל בהמות שבעולם דהא חזינן דאית להו. ולדבריו אם אין בבהמה שום עינוניתא דוורדא ודאי טריפה. שהרי חסירה שכל הבהמות יש להם עינוניתא. ואין נראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דהא לישנא משמע שלא היתה שם אלא אחת היתירה על האונות של ימין ושמאל דקאמר וקרו לי' טבחי עינוניתא דוורדא משמע שלא הי' שם יותר. ואל תתמה האיך נשתנו הבהמות שלנו מבהמות שבימיהם שהרי גם לענין לידה נשתנו דתנן בככורות פרה בת ג' ודאי לכהן לפי שלא ילדה ופרות שלנו הם יולדות לשנתים א"ו בדברי רבינו שלמה קיי"ל דתרתי עינוניתא הוי טריפה. פי' מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל דל"ש שתיהם בימין ול"ש שתים אחת בימין ואחת בשמאל. ול"ש עומדת מקמה לאונות או לאומות הכל טריפה. ועינוניתא אחת ובמקומה (אחת) זו יתירת הוא שהכשיר התלמוד. ופי' מורי אבי העזרי זצ"ל ע"פ הקבלה שאם נחלקה העינונית' לשנים ומחוברת מקצתה למטה כעובי אצבע שכשירה. ופי' רבינו אלעזר ב"ר נתן זצ"ל דוקא העינוניתא בצד ימין כשירה אבל בצד שמאל טריפה דהיינו חליף ויש רבותינו שמכשירין אפי' בשמאל שאומרי' שכל מקמה כשירה. וכבר הי' מעשה והכשירוה רבותינו שבשפירא. ורבינו יהודה בר קלונימוס בר משה שאל להרב רבינו יצחק הלבן זצ"ל והשיב לו אומר אני שאין להוסיף על הטריפות מדקא פליג בין מקמה למגבה ולא פליג בין צד שמאל לצד ימין וכש"כ מגבה ש"מ. ועוד מעדותו של רבינו שלמה שהעיד תרתי עינונית' דוורדא יש מכשירין והוא עצמו הטריף דתרתי ליכא לחיווי ברייתא מכלל דחדא כשירה לדברי הכל אפי' לצד שמאל. דאי אתנייהו לתרתי על כרחך שני' לשמאל. ודאי כל הנך ברייתא דוקא לצד ימין כי שינתה מקומה פורתא טריפה דלכולהו לית להו הכי ואפי' כי ליכא אלא חדא ובכה"ג יטריפו כולם. אלא ש"מ בין מקמה בין לצד ימין בין לצד שמאל בחדא כשירה. ותו לא מידי. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל השיב על עינוניתא דוורדא שנמצאת בצד שמאל אע"פ שמתוך לישנא משמע דכל ביני ביני דלאו מגבה כשירה מתוך הטעם שמפרש התלמוד דכל עיזי ברייתא הכי אית להו. יש לחלק כי נראה דלעיזי ברייתא דלדידהו מצד ימין היתה כלדידן. והא דאמר אבל מגבה כו' י"ל מצד ימין קאמר ולדכותא נקט הכי וכש"כ בצד שמאל שלא בגבה. אע"פ שבפר"ח וה"ג לא פי' שום חילוק בין שמאל לימין יש מקומות שאינם מפרשים כפסקא אלא המפורש בתלמוד וכש"כ הכא דמלתא דלא שכיחא הי' ולא אסיקו אדעתייהו שיארע לעולם. וגם ר"ת זצ"ל כתב בשם גאון אחד שאוסר להדיא וגם אני לא אתיר עד שאמצא סמך לדבר. יצחק בר שמואל זלה"ה: פי' רבינו אב"י העזר"י בשם רבינו יואל אביו זצ"ל שבאונה של ימין הסמוכה לגרגרת במיצר החזה אצל הצוואר ממש תחתונה שהיא עליונה שאפי' נמצא על גבה בטרפא דאסא (טריפה) [דכשירה]: ועוד כתב בהם ושאלנו לגאונים לענין אונה יתירה דקאמר ה"מ מקמה אבל מגבה אפי' כטרפא דאסא טריפה. היכי דמי מקמה ה"ד מגבה. והשיבו מגבה ע"ג ריאה מלעיל מקמה מלפנים [ל"ש אגב אוני] ול"ש אגב אומי אפי' כי טרפא דאסא טריפה. ועוד כתב בהם ושאלנו היכי בדקינן האי שיעורא טרפא דאסא קמי נפיח' או בתר נפיח' הואיל וסתמא קאמר לה. איכא למימר אפי' בתר נפיחה כי הויא טרפא דאסא טריפה ולחומרא. ועוד שאלנו דאי דוקא כי טרפא דאסא טריפה בציר מהכי (טרפא) כשירה. א"ד ל"ד ובציר מהכי נמי טריפה. וחשיבו הט אזנך ושמע לדברי חכמים אין לנו להוסיף על הטריפות אלא כמו שמנו חכמים ולא להוסיף ולא לגרוע הלכך כי טרפא דאסא טריפה בציר מהכי כשירה וכן הלכה עד כאן. אבל מאותה שאילה ששאלו האי טרפא דאסא אי אפי' ע"י נפיחה לא ראיתי שהשיבו. אבל רבינו אב"י העזר"י כ' שבתשובת הגאונים מפרש כי טרפא דאסא טריפה לחומרא אבל פחות מטרפא דאסא כשירה: אמר רפרם ריאה דדמיא לאופתא. פי' בקעת עצים. טריפה. אמרי לה דנפיחה כאופתא ונעשית לבנה בבקעת. פי' רבינו שלמה היכא דלא מחתכא בחיתוך הפרש גמיר וסדק כמין מראה דפרש ניכר בו כשירה. דלא שיעא כי אופתא הוה. וה"ג ופר"ח ורבינו שמואל בן חפני הכהן ז"ל כולם פירשו דשיעא כאופתא דטריפה היינו שהיא חלקה שאין בה קמט. כאשר הקיר כשטחין אותו בסיד שאין קמט נראה בו כי האי גוונא הוא דאמר דלית לי' חיתוכא דאוני. אבל בקמט מעט בשר. מעשה בריאה שהיתה בצד ימין שתי (אומות) [אונות] גדולות והשלישית ניכר בה חיתוך גמור שהוא כדי להכשיר על ידו (אם לא הי') [והיה] בריאה [עוד] (שיעור) [שינוי] אחר שיש שלש אונות מצד שמאל ואסרה רב אחד והשיב רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל לא ידעתי מה ראה לאסור (גם) [אם] לא קיבל מרבותיו דקים להו בקבלה. כי נ"ל היתר גמור. כי גם איני כדאי להכריע על דברי הרב. ולפי דעתי לא הי' החיתוך בעיניו חיתוך גמור ובלא שינוי אחר נראה לו לאסור. ואם לחשך אדם לומר טעם לאיסור מדאמ' בסוף על אלו מומי הואיל ואשתני להיות טומטום יש לחוש דאשתני לענין סריס חמה ואשתני נמי בבהמה ליהפך זכרותו לנקבותו. אין הנידון דומה לראי' דהתם ודאי הואיל ואשתני לקלקול זה איכא למיחש לקלקול אחר הרגיל להיות עמו. אבל הכא יתרת דשמאל דקיימא בדרא דאוני אין שום קלקול שיהא רגיל לגרום שלא יהא בימין אלא שתים ואפ"ה ל"ח כ"ש בשינוי של שמאל שאין בו שום קלקול שלא נחוש בשבילו לצד ימין לכלום. יצחק בר שמואל זצ"ל: אמר (רב אחא) [רבא] ככוחלא כשירה. צבע כחול שהיא כמראה לאז"ר לא ירוק לא שחור. כדיותא טריפה. קורט דיו יבש והוא שחור. ירוקה בעשבים כשירה. אדומה כשרה. דהדרא בריא אמר רב [כהנא] ריאה שמראה שלה דומה לכבד כשירה כבשרא טריפה והכי קים להו דבהאי הוי לקותא אמר רב (חמא) [סמא] ברי' דרבא האי ריאה ירוקה כגון כשותא (ירוקה) ולא כעשבים [אלא כמראה כשותא] או כגון ביעתא או כגון מוריק' כמראה כרקום טריפה. וכל אלה מין ירוק הן. אלא שזה משונה מזה אלא ירוקה כשירה היכי דמי ככרתי: אמר רבינא דאי אטום בריאה. דוכתא דמיטמטם ולא עייל זיקא בגווה. מייתינן (סילוא) [סכינא] ומכרזינן ליה אי אית בה מוגלא כשירה ואי לא מותבינן דוקא או גילא או גדפא [אי מבצבצא] כשירה דהא עייל בה זיקא ואי לא לקותא היא וטריפה. הריאה שנתקררה ואינה עולה בנפיחה מחמת כן. יתננה בפושרין עד שתתחמם ואם תעלה בנפיחה כשירה וכן פעמים שהיא חמה עדיין [והליחה סותמתה] ואינה עולה בנפיחה יהפכנה הערוגות למעלה והקנה למטה וינענע ביחד כדי שתצא הליחה שבקנה ושבסמפונות ואם תעלה בנפיחה כשירה כי פעמים שאינה עולה בנפיחה מחמת שהליחה סותמת סמפונות הריאה שאין הרוח יכול ליכנס כך קבלתי מפי מורי אב"י העזר"י זצ"ל: אמר רב יוסף קרום שעלה מחמת מכה בריאה אינו קרום שסופו ליסתר וכל סרכות דריאה קרום שעלה מחמת מכה בריאה היא הלכך אע"ג דלא נפיק זיקא טריפה: אמר עולא אמר רבי יוחנן ריאה שנשפכה כקיתון. שנימוח הבשר בתוך קרומין שלו ונשפך מראשה לסופה ומסופה לראשה בתוך הקרומין וחסרון הוא זה שמתחלה כולה מלאה ועכשיו חצי' ריקנית כשירה. אלמא קסבר עולא חסרון מבפנים לא שמי' חסרון. איתיבי' ר' אבא לעולא הריאה שניקבה או שחסרה טריפה. ה"ד אילימא אידי ואידי מבחוץ היינו ניקבה שא"א לחסירה שלא ינקב הקרום אלא דניקבה מבחוץ וחסרון מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמיה חסרון. לעולם לא שמי' חסרון ואידי ואידי מבחוץ ולא צריכא אלא לר' שמעון דאמר עד שתנקב לבית הסמפונות. ה"מ נקב שאין בו חסרון אבל יש בו חסרון אפי' ר' שמעון מודה. יש שהיו אומרים שאם חסרה מבחוץ שנראה כמין סדק וקמט וחסרון אפי' עולה בנפיחה והעור והבשר קיים טריפה. והשיב על ידם רבינו יב"א זצ"ל דטעות הוא בידם. שא"כ הל"ל לעולם אידי ואידי מבחוץ ודקאמרת היינו ניקבה. ל"צ כגון שנסדקה או ניכר חסרון מבחוץ ועולה בנפיחה והיינו חסרה דמתני' וטריפה ודברי הכל ואמאי צריך לאוקמה כר"ש. ומדלא משני הכי ש"מ דכשירה ולא הוה חסרון כה"ג ל"ש באוני ול"ש באומי ול"ש בגגן ול"ש לפניהם ול"ש בשוליהן וכ"פ רבינו קלונימוס הזקן זצ"ל. ר' חנינא חלש על לגבי' ר' (יוחנן) [נתן] וכל גדולי הדור אייתו לקמייהו ריאה שנשפכה כקיתון ואכשרוה. אמר רבא והוא דקיימ' סמפונהא שלא נימוקו דקנוקנות. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היכא עבדינן. שנדע שלא נימוקו. א"ל מייתינן צעא דקוניא פי' קערה של חרס המחופה באבר שחלקה די' ונראית יפה ושפכינן לה בגווה וקורעין דקרום והכל נשפך. אי אית בה שוריקי חיוורי טריפה שמיחוי הסמפונות הוא וא"ל כשירה. פי' מורי אב"י העזר"י דרבא סבר כעולא דחסרון מבפנים לא שמי' חסרון. וה"נ גריס רבי' שלמה לקמן מחט שנמצאת בריאה דכ"ע חסרון מבפנים לא שמי' חסרון. אבל פר"ח ושערים דרבינו שמואל ז"ל פירשו דרבא ס"ל שמיה חסרון ולהכי בעי דקיימי סמפונאה: אמר רב נחמן ריאה שנימוקה. פי' נתרוקנה מאלי' מקצתה ואינה נשפכה כקיתון אבל אין שם כלום וקרום שלה קיים כשירה דס"ל לרב נחמן דחסרה מבפנים לא שמי' חסרון. תנ"ה ריאה שנימוקה וקדום שלה קיים אע"פ שמחזקת רביעית הלוג חלל דחסרון כשירה וכן הל'. וריאה שנראית יפה אך נופלת ומתפרקת (כשמגביהין) [וכשמחתכין] אותה נמחית כעין [המסמסה] כתשובות ראיתי שכתבו שהוא טריפה מדרב הונא ברי' דרב יהושע שאמר אמילי אחרנייתא כל שהרופא גוררו ומעמידו על בשר חי הוא נקרא בשר ומה שגורר הוה כמאן דליתא ה"נ לא שנא וה"ל ריאה שחסרה חתיכה שלימה וטריפה. ולא דמי לההוא דקמט וחסרון דאכשיר רבינו יב"א כדפרי' לעיל: ניטלה שלפוחית שלה כשרה. פי' ר"ש היא אם שהולד מונח בו. ותניא בפרקין לקמן ניטל האם כשירה ותנא הי' האם היא טרפחת היא שלפוחית. ותנן פ' עד כמה בבכורות ומייתי לה סנהדרין מעשה בפרה שניטל' האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים [ביבנה] והתירו. אמר תודוס הרופא אין פרה וחזירה יוצאה מאלכסנדריא של מצרים אא"כ חותכין את האם כולה בשביל שלא תלד אלמא חיה היא. ובספר זקן כתב איזהו האם כל שהולד מונח בתוכו נימוק פסול נחתך כשר ניקב פסול נימוק הולד במעי' [טריפה] ונעשה (עצמה) [עצמות] כשירה ניקב בית מי רגלים טריפה. דהיינו שלפוחית שמי רגלים מונחים בו בין בזכר בין בנקבה טריפה. וכן פסק בשערים וכן פסק בפר"ח וכן פסק ר' יצחק אלפסי זצ"ל. ורבינו אליעזר בר נתן זצ"ל פסק להתירא שהרי מקום הדבק מעמיד את מימי רגלים ואינן נופלין וחוזרין אל חלל הגוף אלא יוצאין לחוץ כדאמ' חלחולת שניקבה או שניטלה ונשתייר כמלא [בטדי] דתורא כשירה הואיל וירכים מעמידו' אותה. והכי פי' היא האם היא טרפחת היא שלפוחית לא שהם דבר אחד אלא ששלפוחית היא (האם והכיס) [הכיס והאם] היא הרחם אלא כלומר דינם שוה להיתר כדתניא ריאה שנימוקה וכו' עד ניטלה שלפוחית שלה כשירה. אבל לפי' רבותי האם נמי נקרא שלפוחית. ובפר"ח גריס היא האום היא טרפחת ול"ג שלפוחית ולפי הברייתא נראה כגירסתנו. ולענין הלכה למעשה סמכי' על דברי רבותינו. ואסרינן לה. וכתב מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל אם ניטל כעוף המעי כמה שמונח' הביצה כשר כבהמה שניטל האום שלה. ופר"ח וכן רבינו יצחק פסקו בעוף לאיסורא כדפי' לקמן גמרא ניקב הזפק: התליע כבד שלה זה הי' מעשה ועלו עלי' בני אסיא שלש רגלים ביבנה ובשני הרגלים לא אמרו להם כלום וברגל שלישי עמדו למנין ורבו המתירין והתירוה להם: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה הסמוכה לדופן פי' דבוקה בצלעות אין חוששין לה שמא ניקבה. אלא תלינן ריעותא בדופן ואמרי' דופן זה מכה היתה בו וכשחיתה קלטה הריאה אצלה. העלתה הריאה צמחים סביבות סמיכתה לדופן הואיל וחזינן בה [ריעותא] תלינן למכה בדידיה. מר יהודה משמי' דאבימי אמר אחר זה וא' זה חוששין לה. ושקלינן וטרי' אהא דאבימי דאמר בין העלתה צמחים בין לא העלתה צמחים חוששין לה היכא עבדינן. אמר רבא רבין בר שבא אסברה לי מייתינן סכינא דחליש פומי' סכין חד ורק וחותך יפה שלא יקרע קרום הריאה במושכו אותו מן הדופן ומפרקינן לה לריאה מן הדופן אי איכא ריעות' בדופן תלינן בתר דופן וכשירה וא"ל מחמת ריאה [וטריפה]. רב נחמי' ברי' דרב יוסף בדיק לה בפשורי. לאחר שפירקה ומצא מכה בדופן מנפח לה אי מבצבצי מיא טריפה שהרי ניקבה תרתי בעי' להכשירה שתהא מכה בדופן וגם שלא יהיו המים מבצבצין. וכן הלכה כאבימי דבין שהעלתה צמחים בין שלא העלתה צמחים חיישינן ובעינן שתהא מכה בדופן וגם שלא יהיו המים מבצבצין. ופרכי' ומי אמר רב נחמן הכי העלתה צמחים חוששין לה מכלל דאי פשיטא לן דניקבה הריאה לא מהני סתימת הדופן והא [אמר] רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה ל"ק כאן במקום שהריאה והדופן גדילים וסמוכין תמיד ולא מיפרקא ההיא סירכא הלכך כשרה וכי אמר רב נחמן חוששין לה למעלה ברוחב החלל כנגד האומה הגדולה. דכיון דרחוקה הריאה מן הדופן מפרקא מההיא סתימה ואפ"ה לא העלתה צמחים אין חוששין לה דתלינן לה בדופן. ופי' כאן רבינו שלמה זצ"ל ובהא הלכתא כר"נ דליכא דפליג עליה. הלכך פי' מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל שאם האומה סרוכה בדופן ולא בחזה בין יש צמחים בריאה במקו' הסירכא [בין אין צמחי' במקום הסירכא] מביאין סכין דק וחריף ומפרידים הסירכא מן הריאה ואין מניחין מבשר הצלע כלל עם הריאה ורואין אי איכא ריעותא בדופן שיש מכה בדופן או נשכר הצלע תלינן בדופן את הסירכא ולא בריאה וכשירה. ובלבד שיתן על מקום הסירכא גילא או רוקא ואם תעלה כנפיחה אז כשירה ל"ש סביך בבישרא שבין הצלעות או בעצם או בקרום דק החופה את העצם. ואי ליכא ריעותא בדופן אין תקנה בנפיחה וטריפה ואפי' אין בה צמחים. וקיימא לן כאבימי. אבל האונות שיש ג' מימין וב' משמאל אם דבוקות בצלעות או בבשר שבין הצלעות בין בגגין בין בשיפולן ואפי' העלו צמחים ואפי' נקבו בברור חותכין הסירכא עם מעט הבשר הדבוק בו ומניחים בבשר או בקרום עם הריאה אם יעלה בנפיחה כשיתנו עליו רוק או גילא בשר ואם לאו טריפה. כך קיבל מורי רבינו אב"י העזר"י מפי אביו רבינו יואל זצ"ל וכ"פ רבינו אליעזר בר נתן זצ"ל. וכ"פ רשב"ם. וכן מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל. וי"א דבעינן שלא יהיו צמחים במקום סריכות האונות וליתא ולשון רבינו שלמה זצ"ל מוכח להתירא. מעשה בא ליד מורי רבי אב"י העז"רי באומה הסרוכה לדופן בצד ימין ולא היה ריעותא בדופן ולא הי' לריאה כ"א ב' אונות והבין בענין כי מקום הסירכא הי' ראוי להיות אונה ולא אומה ואף כי לא היתה שיעא באופתא אותו מקום (אלא) האומה וקצת חתיכה ופירוד הי' ניכר מעט מלמעלה של מקום הסירכא לאומא והכשיר. ומזה יש להבין נמי אשמאל כשאין לה אלא אחת: כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל בשם ר"ת זצ"ל הא דאמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמה כשירה דהיינו עד החוטין שמנקרין מן החזה נקרא דופן דהיינו עד סוף הצלעות. אבל משם ולמטה כלפי הקרקע נקרא חזה ולא הוה בכלל דופן לענין ריאה שניקבה ואינו סותמה. והיכא מקום רביתא היא חיתוכא דאוני שהן סמוך לצוואר במיצר החזה. וקיבל מורי רבינו אב"י העזר"י מפי רבינו יואל אביו זצ"ל הלכה למעשה כל שכנגד חיתוכה דאוני כלפי השדרה אפי' השלם שלא נחתך ל"ש החתוך ל"ש כנגד החתוך גבי האונות עד המקום המכוון כנגד השדרה גבא דאוני דינו כמו החתוך וכשר וכן מה שכנגד החתוך דאומה באומה וכן ראה שוב בה"ג. וגם בתשובת רבינו גרשם זצ"ל. אבל רבינו שמואל בן חפני זצ"ל מטיל בה גבול שתי אצבעות הסמוכות לחיתוך כלפי דופן דינו בחיתוכא דאוני וכשר והשאר הסמוך לשדרה יותר דינו באומה הסרוכה לדופן. והלכה למעשה בלשון ראשון. והאונות העליונות הסמוכות לגרגרת ודרכן להפרד מן הגרגרת אם נסרכת לגרגרת טריפה וטעמא לפי שהגרגרת קשה ואינה סותמת כדא' האי סמפונא דאנקיב לחברי' טריפה (ואי לא) [ואמר] מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל דל"ש בשל ימין ל"ש בשל שמאל. וזה לשון ה"ג ריא' דסרוכה בגרגרת או בשמנונית דגרגרת אין להם בדיקה וטריפה לא משתכחא אלא באונה עליון דימין שהיא עולה עם גרגרת. ושתי ערוגות של ריאה שהן אומה אחת מיכן וכו' וביניהן סמפון ושמנונית שהוא דבוק בשדרה ונמצא סירכה דריאה באותו סמפון אם דבוק מעיקר הלב ובא לו עד למטה אז כך נבראת ואם מפוצלת זו מזו אפי' במעט וחוזר ודבק אמרינן האי ודאי סירכה היא ואין לה בדיקה וטריפה עכ"ל ה"ג. ומורי רבינו אב"י העז"רי קיבל מפי אביו רבינו יואל זצ"ל שאם אינו יכול להכניס אצבע ביניהם ומופרד למעלה מעט מן הגרגרת שניכר החיתוך כשר שכן גידולו ואם יכול להכניס ביניהן אצבע זהו ענין סירכא וטריפה. וכ"פ רבינו אליעזר ב"ר נתן זצ"ל גבי שומן היורד בין ערוגות ששיעורו באצבע וגם רב נחשון גאון זצ"ל פסק כן. וכבר בא מעשה לידי מורי רבינו אב"י העזרי באונה שאצל שומן הלב שהיתה מקצתה למטה דבוקה לשומן הלב דרך גידולה שלא הי' יכול להכניס אפי' מחט ומכל מקום הי' דבוק יותר מבדרכו והכשיר מטעם זה והסכימו שאר רבותינו לדבר זה. ורבינו אפרים בר יצחק זצ"ל הי' מכשיר כשערוגות סרוכו' לשומן שביניהם וטעמו שחלב טהור סותם כיון שאינו מחלב העשוי ככובע היינו טרפשא דלבא וחיטי דכרכשא. ורשב"ם זצ"ל מטריף. ואם נסרכו האומות או האונות בחזה לפנים מן הגיד שמנקרין בחזה כלפי חזה טריפה. ויש שמחמירי' ואומרי' שאף על הגיד נמי ממש דינו בחזה וטריפה. וכן בשתי הצלעות התחתונות הקטנות [הנתנות] לכהן עם החזה דינו בחזה וטריפה לפי שאינו מקום רביתא שמתוך שצר יותר מדאי אין יכול לידבק שם ונשמט למעלה ומתנתק כשפושט' צווארה ורועה או כשמתגלגל' בהמה על השדרה מתפרקת הסירכה מן החזה והשומן שלו וג"כ משומן הלב וגם אם דבוק בשומן השדרה טריפה שמתנתקת כששוכבת על החזה הלכך לא הוה מקום רביתא כמו הדופן ואין לצלעות הללו דין דופן ומקום רבית'. וראי' מאהלות דלא חשיב להו בהדי צלעות ברמ"ח אברים. כך פסקו פר"ח ור"י אלפס ור"ש בן חפני הכהן ור"א בר נתן ז"ל. אך רבינו שלמה מפרש צלע מיכן מימין וצלע משמאל הוא בחזה ורבינו ר"ח פי' שתי צלעות מימין ושתי צלעות משמאל הוא בכלל חזה ולדבריו מטריף בשתים שהן ארבע ובמסכת' תמיד חשיב לדופן לבד ולחזה לבד ומשתי הצלעות אין להוכיח מתמיד: וכשהטבח מכניס ידו לבדוק יזהר פן ינתק הסרכות. אך בנחת יוליך ידו בין ערוגות ואונות ובין צלעות ואם ימצא חוטין בריאה וסמוכות בחזה או בצלעות ומתפרקין מאליהן ואין מקומן ניכר לית בהו מששא דלאו סרכות נינהו אלא רירות ויבדוק בריאה אם האומות או האונות סרוכות בחצר הכבד או בשומן הלב או בגבי הלב או בשיפולן או בגביהן אפי' בחוט השערה טריפה אין לה בדיקה לא בנפיחה לא בענין אחר. וכתוב בתשובות הגאונים פעם אחת נכנסו מר רב (יצחק) [צדוק] גאון ומר אבימי וכמה הגאונים ותלמידים עמהם זכרונם לברכה אצל מר יעקב גאון זצ"ל ואמרו שמענו עליך שאתה מתיר הסרוך לשומן הלב לפרק ולנפח ובשר. אמר להם ח"ו לא כך אני מתיר. אלא פעמים שמתוך רוב שומן הלב ושומן הבהמה נסרך לאונות ולאומות ולענינותא דורדא והתרתי לאחוז בקנה ולנענע הריאה שלש וארבעה פעמים יפה יפה אם ינתק הסירכא אז מאליה אני מכשירה. אבל לפרק ביד לא התרתי והסכימו עמו כל הישיבה והורו כן לכל ישראל. וכן מצינו בה"ג של נשיאים וגאונים וראשי ישיבות וראשי גליות זכרונם לברכה וכן בשערי רבינו שמואל זצ"ל. מעשה בבהמה אחת שהיתה שמינה ביותר והיו מובלעין ראשי האונות ומכוסין קצת ודבוקים בתוך שומן הלב מחמת רוב החלב והפריך רבינו יואל זצ"ל השומן מן האונות והי' נפרד ולא הי' נשאר כלל דלדול מן השומן לריאה והית' הריאה יפה ובריאה מאוד ועולה בנפיחה והכשירה. וכן כתב בתשובת הגאון יעקב כהנא בר מרדכי ריש מתיבתא דמתא מחסיא מהודעין אנחנו לכון משום שאילה של טרפשא דאותן שתי שאילות אמת הן ואינם סותרות זו את זו שבאו בני אדם והוציאו אותה שאלה אמת היא ואינה סותרת את חבירתה אלא למי שאינו יכול לעמוד בהן שהוא טועה וחושב בלבו שהן סותרות זא"ז ולא כן הוא כי אנחנו כתבנו שכל ריאה של בהמה שמינה שהלכה מרובה אותו חלב שבלב חופה את הריאה וכשאתה מפרקן מתפרק מיד וכשאתה נותנה במים ונופחה מן הקנה ואינם מבצבצים המים בידוע שאין שם מכה בריאה ולא ניקבה ואותה בהמה מותרת באכילה לכל ישראל ואף מר גאון מר חנינא מודה בה שהיא כשירה. וכן למדנו וקבלנו מפי רב יהודאי גאון ראש ישיבה אבל אם אחז אותו חלב בריאה אפי' בחוט אחד שכשאתה מפרקו ונוטלן ונותנן לתוך המים ומכניס הרוח בו הן מבצבצין אף אנו מורים בזה שהי' טריפה וכשם שאנו מצווים שלא להכשיר הטריפה כך אנו מצווים שלא לאסור הכשירות כדי שלא לכלות ממונן של ישראל. וכל המשנה ממה שכתבנו אינו אלא טועה. וכן הוה להו הלכות סרכות הריאה עם טרפשי דלבא מפרקינן לה אי איכא מכה בריאה שכשאתה נותנה במים ונפח לה טבחא אי מבצבצא אינקבא היא וטריפה ואי לא מבצבצא ונופחה הטיב כשירה ולית לה למיחוש ואי סריכא לה אפי' כחוט דכד שקלת ומפרק לה לההוא חוטא כל שהו' והיא מבצבצת אינקבה היא וטריפה. והדא מלתא אמרה רב יהודאי גאון ריש מתיבתא במתיבתא כד הוו קיימי קמי' רב חנינאי ומר רב סימונאי ריש כלה ומר רב נטוראי בר רב חכינאי ומאן דקא מסיק אדעתיה איסורא מ"ט קא אסר מדרב נחמן דאמר חלב העשוי בכובע אינו סותם הא תינח היכא דאיכא נקב דאינו סותם. היכא דליכא נקב מאי בעי למסתם (דאי איכא דאי לאו) [דאי איתא דאינקבה לא] הוה אתי תרבא וחפי לי' (וקא) [ודקא] מדמי לה להא דאמר דאם אין שם נקב דם זה מנין לא דמיא דהא כל חיותא שמינתא טפי דעברא תרבא יתירתא [אורחה] למחפה מן דילי' וכי אמר אם אין שם מכה דם זה מנין גבי מחט שנמצא בבית הכוסות הוא דאמר הכי דמוכחא מילתא מפני המחט שנמצא בה הלכך תלינן לאיסורא אבל היכא דלא מוכחא מלתא אין אומרים בטריפות זו דומה לזו והדא מלתא אמרה ר' מפי רב יהודאי גאון וסברוה כולה מתיבתא ר' יעקב בר מרדכי ריש מתיבתא דמתא מחסיא כתבא דנן נפק לקדמנא רברבי דמתיבתא לבי דינא דמרנא ורבנא ריש מתיבתא ברי' דמרנא ורבנא שילה. מיהו אנו נוהגין להטריף ואין אנו בודקין אותה בנפיחה דקיי"ל דאין סירכה בלא נקב כדפריש' לעיל. והא דקאמר רב נחמן דטרפשא דלבא אינו סותם. דוקא סירכא אבל דבוק ונפרד יפה בלי דלדול וסירכא כשירה ובנפיחה דרוקא או גילא. כתוב בתשובת הגאונים היכא דדבוקה כל הריאה לדופן בלא סירכה וקורין לה פלמנידא בלע"ז והוא כעין עור ורקבובית המכסה את הריאה לבד מן קדמא עלאה ותתאה של הריאה עצמה מוציאין ומפרידין אותה מן אותו העור ובדקינן לה בפשורי אי מבצבצא טריפה וא"ל כשירה וכן נמי דינא אם בעין זה דבוקה כולה או רובה. ויש מרבוותא שאין מפרידין ממנה אותו העור אלא עם העור נופחין ובודקין אותה דדייני לה כריאה הסמוכה לדופן דהויא סתימה כי סביך בבשרא. ואינו נראה למורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל וכבר הי' מעשה ופשט ה"ר שב"ט זצ"ל אותו העוד מעליה ונפחוה והכשירה:
494
תצ״האמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן ריאה שניקבה ודופן סותמתה כשירה אמר רבינא והוא דסביך בבשרא. שנסבכה ונאחזה בבשר שבין הצלעות דהויא סתימה שרירא ולא מפרקא אבל בצלע עצמו אין זה סירכה קיימת. ור"ת זצ"ל מתיר אפי' נסבכה נמי על הצלעו' שהרי גם בצלעות יש בשר הרבה ליחשב הסביבה (סביכה) [סתימה]. וכן פ' בהלכות טריפו' של רבי' גרשום זצ"ל מאור הגולה כי כתוב בהם אבל אם האונות סרוכות זל"ז כסידרן או סרוכות וסבוכות בצלעות או בבשר שבין הצלעות כשירה בנפיחה ומנפחינן לה כשהיא סבובה בצלעות א"נ גוררין הסירכ' מעל הצלעות עם הבשר אם עולה בנפיחה כשרה ע"כ לשונם. וכן אומר רשב"ם זצ"ל דה"נ כשירה אם הוה סבוכה אפי' בצלעות ועבדינן עובדא בהכי. ואפי' בדיקה הי' נראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל שלא הי' צריך כיון שסבוכה בטוב אלא הואיל דנפיק מפומייהו דרבותינו ולא כמש"כ מודי דרבי' יהודה ב"ר יצחק זצ"ל דוקא סביך אבל סריך לא דסביך וסריך חדא מילתא היא. ולא בעי למעוטי [אלא] היכא דלא סריך כלל דאז הדופן אינו סותם דאע"ג שהריאה והדופן גדילים וסמוכים תמיד אפ"ה לא הוי סתימה כ"א ע"י סירכה דאז הוי סתימה מעליא. בעי מיני' רבב"ח משמואל העלתה צמחים מהו. פי' רבינו שלמה צמחים היינו מוגלא. א"ל כשירה אלא שהתלמידי' מזדנזין בדבר דאמר רב מתנה מליא מוגלא טריפה מים זכים כשירה. א"ל כי איתמר ההיא בכוליא איתמר. ר' יצחק בר יוסף הוה קא אזיל בתרי' [דר' ירמי'] בשוקא (דרגלאי) [דטבחי] חזינהו דהוה קיימי צמחי צמחי. אמר לי' לא בעי מר אומצא. רוצה הי' לדעת אם יכשירנה אם לאו א"ל לית לי פריטי. דוחה והי' א"ל אקפן אנא א"ל ומאי אעביד לך דכי אתו לקמי' דר' יוחנן משדר להו קמי' דרבי יהודה ברי' דר' שמעון ומורי להו משמי' דר' אלעזר ב"ר שמעון להתירא ולי' לא סבירא לי' לר' יוחנן לאכשורה ומטריף נמי לא הוה טריף להו ניהלייהו דלא שמיע לי' מרבי'. אמר רבא כי הוה מסגינא בתרי' דר' (יוחנן) [נחמן] בשוק' דגלדאי. פי' רצענים ואמרי לה בשוקא דרבנן חזינהו דהוו קיימי כגדי כגדי צמחים גדולים כבדים בריאה ולא אמר להו ולא מידי. רב אמי ורב אסי כי הוו אזלי בשוקא דטבריא חזינהו דקיימי טינרי טינרי. צמחים גדולים מבגדי וכבר הקשו בסלע. פרש"י ואלו הן הרגילין למצוא בבהמות שלנו ואין מראיהן דומה לריאה אלא דומין למראה מוגלא ולאו היינו אטום בריאה דאטום בריאה אין שם צמחים ואין משתנה מן הריאה אלא אינו עולה בנפיחה עכ"ל. וקיי"ל להתירא כשמואל וכרבב"ח וכר' יהודה ברי' דר' שמעון דמורו להו להתירא משמי' דר' אלעזר ב"ר שמעון וכרב נחמן וכרב אמי ורב אסי שלא הורו בה לאיסורא: איתמר מחט שנמצאת בריאה. ואין הריאה נקובה מבחוץ ואין רוח יוצא ממנה. ר' יוחנן ור' אלעזר ור' חנינא מכשרי ור' מני בר פטיש ורשב"ל ור' שמעון בן אליקים מטרפי. ובהא קא מפלגי מר סבר סמפונא נקט ועייל. דרך הקנה נכנס ובא בסמפונות ומן הסמפונות לבשר ומ"מ קרום דחיצון לא ניקב ואע"פ שאין דרך הקנה לבלוע אפ"ה הואיל ואיתא לריאה קמן ולא חזינן דאינקב' על כרחין סימפונא נקט ועל ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן. ומר סבר נקובי נקיב דרך הוושט נכנס שאין דרך הקנה לבלוע ונקבה את הדקין ויצאת לחוץ ונקבה קרום הריאה ונכנסה לתוכה. ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא דריאה אייתוה לקמי' דר' אמי סבר לאכשורה איתבי' ר' (נחמי') [ירמיה] ואיתימא ר' זריקא הריאה שניקבה או שחסרה היכי דמי אילימא אידי ואידי מבחוץ היינו ניקבה אלא לאו דאנקיב מבחוץ וחסרון מבפנים וש"מ חסרון מבפנים שמי' חסרון הדור שדרוה לקמי' דרבי [יצחק נפחא כו' הדר שדרוה לקמיה דרבי] אמי ואסר. לאו משום הך קושיא דהא איכא לשנויי כדמשנין לעיל אידי ואידי מבחוץ ולר' שמעון אצטריך. אלא כדמפרש ואזיל אמרו לי' והא רבנן מכשרי אמר להם הם הכשירו שיודעים מאיזה טעם הכשירו שהרי באת כל הריאה לפניהם וראוה שלימה הלכך על כרחין דרך הקנה נכנסה. אנו מאיזה טעם נכשיר דילמא אם איתא דהויא ריאה כולה קמן אימור הוה מינקבה. פר"ח הלכך קיי"ל כהנך רבנן דמכשרי דהא ר' יוחנן ורשב"ל הלכה כר' יוחנן ועוד דקם לי' ר' אמי בשיטתייהו. ורב אסי נמי קם בשיטתייהו דאמר לקמן אי קופא לגיו סימפונא נקט ואתא אלמא עבידא הקנה דבלעתו ולא מחזקי' איסורא הואיל ואין נקב ניכר בה. ודוקא כי אתא כולה הריאה לקמן אבל אם נחתכה קודם שבאת הריאה לפנינו חיישי' דילמא אי הוה הריאה לקמן הוה נקובה והכי פס' ר' אמי לקמן בשמעתין עכ"ל. אמר רב נחמן האי סמפונא דריאה דאנקיב לחברי'. אצל פיצולו כשמתפצל מחבירו ניקב אצל דופן של חבירו. טריפה כיון דדופן חבירו קשה הוא עומד לעצמו ואין סותם את הנקב ואין מגין עליו. אבל ניקב לאחר פיצולו ברחוק כשר דריאה שהוא רך נכנס לנקב ומגין עליו: אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן האי הדורא דכנתא. דקין הסובבים [אותו סביב] כעגולה. דאנקיב לחברי' שניקב באותו צד שבינו לחבירו שלא ניקב חיצון שבכולן חברי' מגין עליו וחלב טהור סותם. ההיא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דריא' אתיוה לקמי' דרבנן טרופאי דהיינו ר' מני ורשב"ל ור' שמעון בן אליקים לא הורו בה כשמעתייהו דמחזקי ריעותא מספיקא חיישינן שמא דרך הוושט נכנסה תחלה ונקבה כרס או דקין ויצאתה. איסור נמי לא הורו בה כיון דבסמפונא רבה אשתכח האיך כוונה לאותו סמפון אם דרך וושט נכנס' הלכך דברים ניכרים על כרחינו דסמפונא נקט ועל דרך הקנה ובא לסמפונות דריאה ולדידן דקיי"ל בהנך רבנן דמכשרי כדפריש' לעיל הא ודאי כשירה היא. ההיא מחטא דאשתכח בחיתוכא דכבדא סבר מר ברי' דרב יוסף למטרפה א"ל רב אשי בבשרא נמי טריף מר וכי נקובת הכבד טריפה היא אלא אמר רב אשי חזינן אי קופה לגיו סמפונא נקט ועל ואי קופא לבר נקובי נקיב ועל וה"מ באלימתא מחט עבה אבל בקטינתא אע"ג דקופה לגיו נקובי נקיב ועל. וכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל וא"ת מ"ש הכא בחיתוכא דכבדא מפלגינן בין קופה לגיו לקופה לבר ולעיל גבי חיתוכא דריאה לא מפלגינן מידי בין קופה לבר לקופה לגיו. לאו קושיא דהתם לגבי חיתוכא דריאה חיישינן אפי' ראינו דדרך סמפון נקט ואתא. כי שמא אח"כ נקב הריאה בשום מקום שחזר לתוכה. והיינו דקא פריך אילו אשתכח בבשרא כהאי גוונא מי טריף מר אע"ג דבחתיכה דריאה טרפינן לעיל היינו משום דאפי' נאמר דרך סמפון נקט ואתא אפשר שקודם שבאה המחט במקום שנמצאת שם אלו הואי ריאה קמן הואי מנקבא אבל אם הריאה עומדת שלימה לפנינו אין לחוש לכך דודאי אם נקבה הריאה לא הוי מבריא ונסתם הנקב כ"כ מהר וסברא היא דדרך סמפונא נקט ואתא אבל בחיתוכא דריאה שלא ראינוה כולה יכול להיות שנקבה במקומות אחרים. אבל בכבד אפי' הוא קמן ונקבה אין לחוש בנקיבת כבד כלום כמו בנקיבת שאר בשר. וא"ת מר ברי' דרב יוסף דסבר למטרפה וכן רב אשי דטריף לה כי הוה קופה לבר מ"ש מרבנן דמכשרי היכא שכל הריאה לפנינו משום דאמרי' דרך סמפון נקט ואתא ולא מפליג בין קופא לבר לקופא לגיו. והכא גבי כבד לא אמר דדרך סמפונא נקט ועל אי קופה לבר. י"ל דלא חיישינן לומר כולי האי סמפונא נקט ועל בכבד כמו בריאה. לפי שהכבד ברחוק מן הקנה הרבה משא"כ בריאה. ועוד דקניא דפריש לכבדא דק ובית חלל שלו צר ומטעם זה יהא טורף מר ברי' דרב אידי בסמוך בסמפונא רבה דכבדא אע"ג שגם רבנן טרופאי לא היו טורפים בסמפונא רבה דריאה שבכל הספרים גרסי' סמפונא רבה. ורב אשי שמחלק בין קופא לבר לקופא לגיו באלימתא ובקטינתא טורף בכל ענין. זהו מחמת שסובר כי קטינת' מחמת שנוקבת אפי' בקופא דידה אין הוכחה במה שהקופה לגיו שבאה שם דרך סימפון. וכ"ז שאין הוכחה תוך הכבד דרך הסמפון יש לנו לומר נקובי נקיב ואתאי מן הטעם שפי' שאין דרך לבוא דרך הסמפון בכבד כמו בריאה. וכן מי שהוא מכשיר כד אשתכח בסמפונא רבה דכבדא אומר ר' כי נראה לו דבשאר סמפונות דכבדא לא הוה מכשיר אלא הי' חושש לנקובי ואתאי כיון שאין שם הוכחה. כמו בקופה מלגו לצד הסימפונו' וחודה לצד החוץ ולא לצד הסימפון. כי כיון שאין שם הוכחה דסמפונא נקט ואתאי כמו שיש בקופה מלגיו יש לנו לחוש לנקובי נקיב ואתאי וסימפונא רבה דנקיט משום דדוקא בכה"ג מכשיר המכשיר ולא לרבותא של טורף. וכן קשיית' דאשתכח במרה טריפה כיון דליכא הוכחה דדרך סמפונא נקט ואתאי ובקופה לבד באלימתא שם דוקא מכשיר רב אשי משום דאיכא הוכחה דסמפונא נקט ואתאי אבל בסמפונא דריאה אין להכשיר בקופה לגיו אפי' באה דרך הסמפון יש לחוש לנקבה בשום מקום כדפריש' עכ"ל. ההוא מחטא דאשתכח בסמפונא רבה דכבדא הונא מר ברי' דרב אידי טריף דקסבר שלא נכנסה אלא דרך הוושט ונקבה כרס או וושט או דקין ויצאת. רב (אחי) [אדא] בר מניומי מכשר אתו לקמי' דרבינא אמר להו שקילו גלימא דטרופאי: ההיא קשייתא גרעין של תמרה דאשתכח במרה אמר (להו) רב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר הא ודאי סימפון דכבדא נקט ועל. דרך הקנה נכנסה דאי דרך וושט נכנסה אינה ראוי' לנקב כלום ולצאת משם ולחזור (בהן) [וליכנס כאן] דרך הנקב. ואע"ג דלא קא נפקא שאינה יכולה לצאת בסמפונות כשרוצה להוציאה לפי שהסמפון דחוק. מירבל היא דרביל לה ע"י ניענוע שנענעה הבהמה בהליכתה ימים רבים נכנסה תמיד מעט מעט במקום דחוק שאינה יכולה עכשיו לצאת. וה"מ דדיקלא אכל דזיתא מבזע בזע במחט ומאן דטריף במחט טריף נמי בהא. אנקבה לה ריאה היכא דמשמשא ידא דטבח' פי' רבי' שלמה אני שמעתי במיצר החזה שמתוך הדחק (היא) [היד] קורע' הריאה בצפורניה וכמדומה אני בכ"מ שהוא יודע שיכול לתלות כגון נקב העשוי בסכין או שתלשה בחזקה מלמעל' ואח"כ נמצא שם נקב עכ"ל. תלי' או לא תלינן [רב אחא בר נתן אמר תלינן מר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא תלינן] והלכתא תלינן אמר רב שמואל ברי' (דרב הונא) [דר' אבהו] אבא מריש כלי דרפרם הוה ואמר תלינן אמרוה קמיה [להא] דמר זוטדא ברי' דרב מרי ולא קבל ואמר לא תלינן. אמר רב משרשיא כוותי' דאבוה דאבא דהיינו רב אחא מסתברא דהא תלינן בזאב כדאמר פ"ק בא זאב ונטל בני מעיים והחזירן כשהן נקובין [וכו']: בפ"ק אסיקנא בשמעתין דמנא הא מלתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא היכא דאפשר [אפשר] והיכא דלא אפשר לא אפשר. וכ' רבי' שלמה זצ"ל היכא דאתרמי דאתפקא ריאה ולא בדק מתאכלא דסמכי' אהא ואדרב הונא דנשחטה ה"ה בחזקת היתר ואין מפרסמין הדבר עכ"ל. ובתשובה אחת כתב לא קבלתי שום חילוק בין ספיקות ריאה לשאר ספיקי כיון דסמכינן ארובה גבי ראשה של עולה ושבירת עצם בפסח ואלי' תמימה. ה"נ סמכי' אטריפה היכא דלא אפשר. ואי נטיעה מקטע רגליהון דקצבייא היכא דלא הוציאו ריאה וטריפות שלה מיד סופו ליגלו' יש לו להמתין מעט שמא כשיוציא ריאה יהי' שום טריפות וזה שאכלה קודם נגלה למפרע שאבל טריפה אבל היכא דלא אפשר (אפשר) ואין סופן ליגלות (ולא) [לא] נחזיקנה בטריפות עכ"ל ובתשובה אחת כ' יתן מורינו לב להורות לעבדו' מקובלני הלכה רווחת היא חלב בהמה טריפ' אסור כאותה ששנינו כשירה שינקה מן הטריפה אסורה [טריפה שינקה מן הכשירה קיבת' מותרת] מפני שכנוס במעיה. ומה יאמר מורי על זאת אם שעה אחת קודם שחיטה אכלנו חלבה ולא נחוש לספק סרכי ריאה שלה. למדנו מכאן היכא דלא אפשר סמכינן ארובה. ורמי בר חמא חומרא בעלמא דבר בדבר שסופו ליגלות מיד ולא נחלק שום אדם על רב הונא. ושמעתי שהשיב רבינו לא אתמר דרב הונא [אלא] אשאר ספיקות. אפשר לומר כן והא ריעותא מינה גמרי' דאיבעי' לן היכא דמשמשא ידא דטבחא ונקבה ריאה תלינן או לא תלינן וקבעי' הלכתא תלינן דהא תלינן בזאב ומה התם דאשתכח ריעותא תלינן משום דמשמשא ידא דטבחא ולקולא היכא דהוציא עכו"ם או ישראל וממשמשו בה ידא דטבחא (היכא דכולהו אפי' נקבים נמצא) [אפי' היכא דכולה ריאה ניקבה ונמצא] בה נקבים הרבה יש לנו לתלות במשמושא ומה לי ממשמש [בכולה ומה לי ממשמש] במקצתה וכש"כ היכא דלא אשתכח בה ריעותא. ועוד אם בא זאב ונטל את הריאה מי לא תלינן בו הא אמ' בא זאב ונטל את בני מעיה וריאה בכלל ומה לי זאב ומה לי אדם עכ"ל. וכן פר"ח דהלכה כרב הונא וכן הר"ר אליעזר ב"ר יצחק זצ"ל. וראייתם דתנן פ' אין צדין בהמה מסוכנת לא ישחוט אלא כדי שיאכל ממנה כזית צלי מבע"י ר' עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה ואמר רמי בר חמא הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מיכן לימדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח לאפוקי מדרב הונא דאמר רב הונא כו' והא אנן תנן מתני' כרב הונא דתנן ר' עקיבא אומר כזית חי מבית טביחתה ממש. מדמייתי ראי' מר' עקיבא לרב הונא ש"מ דאפי' לא נבדקה ריאה דאי נבדקה מאי סיוע. ועוד מאי לאפוקי מדרב הונא הא רב הונא לא איירי אלא בשאר ספיקי אבל בריאה מודה שצריך לבודקה. אלא ש"מ דלא שני ליה לרב הונא בין ספיקי הריאה לשאר ספיקות דהכל מותר. ועוד מביאים ראי' דתנן במס' תמיד פ' לא שחט השוחט וקיבל המקבל בא לו לקרן מזרחית צפונית נתן מזרח הצפונה מערבית דרומית נתן מערבית דרומי שירי הדם הי' שופך אל יסוד דרומי לא הי' שובר בו את הרגל אלא נוקבו [מתוך ערקובו] ותולה בו הי' מפשיט ויורד עד שהגיע לחזה. למדנו משם שהזריקה קודם להפשט. ותניא בתורת כהנים (מפשיט) [מכשיר] אני בהפשט וניתוח שהם לאחר הרצאה. ואמרי' פ' טבול יום גמ' כל הקדשים שאירע בהם פסול אמר אביי מודה [רבי] שאין הפשט קודם זריקה והתם מסיק לבסוף סתמא דתלמודא אי בעית אימא אפי' תוקמה בר"א ב"ר שמעון מורה שאין הפשט קודם זריקה. ומאחר שלא הי' מפשיט קודם זריקה כש"כ שלא הי' מוציא ריאה קודם זריקה כדאי' פ' כל כתבי הקודש דת"ר י"ד שחל להיות בשבת מפשיט את הפסח עד החזה ד"ר ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא וחכ"א מפשיט את כולו בשלמא (לר' יוחנן) [לר"י בנו של ר"י בן ברוקא] דהא אתעביד להו צורך גבוה אלא לרבנן מאי טעמייהו. אמר רבב"ח [אר"י דא"ק] כל פעל ה' למענהו והכא מאי למענהו איכא. אמר רב יוסף שלא יסריח רבא אמר שלא יהיו קדשי מזבח מוטלין כנבילה. ור' ישמעאל האי כל פעל ה' למענהו מאי עביד בי' מבעי' לי' שלא יוציא אמורים קודם הפשט העור מאי טעמא אמר רב הונא ברי' דרב נתן משום נימין. אמנם רבי' יצחק בר יהודה אסר ואמר דלא דבר רב הונא כ"א בשאר ספיקי טריפה אבל לא בספקי סירכי ריאה וכן רבינו ששון המורה זצ"ל וחכמי לותי"ר הסכימו לדעתו. וכן לשון ה"ג שנכתבו בבבל והאי בר ישראל דבעי למזבן בישרא או רישא או מיזבן בישרא מן חיותא דעכו"ם כולהין צריכין לאפוקי לריאה לבראי דכי נמי בדקה טבחא מגוואי ולא הוה סירכה איכא ספיקי אחריתי כגון דיבשה או דלא אהדר לה זיקא לכולא ריאה והויא לה חסירה א"נ נימוקה או מוגלא. הלכך צריכה לה נפיקה ומבדקה בנפיחה ואי לא עביד הכי ספק טריפה היא. ואסיר למיכל מן ההיא בשרא ע"כ לשון הלכות גדולות: מורנא תולעת היוצא מן הריאה וניקבה פליגה בה אבא יוסי בן דוסתאי ורבנן חד אמר קודם שחיטה פריש מן הריאה ונוקבה וטריפה. וחד אמר לאחר שחיטה פריש והלכתא לאחר שחיטה פריש. כתב מורי רבי' אב"י העזר"י זצ"ל שיש בתשובות מעשה והביאו עוף לפני רבי' שמואל בר יהודה וקורין לו פלומאן ויש בו סימני טהרה והיו חביריו אוסרין מפני התולעים היוצאין מן הקורקבן שלו שחוששין דילמא קודם שחיטה פריש. ורבי' שמואל הכשירו והעיד על אביו שאכלו וגם רבי' אליעזר הגדול ורבי' קלונימוס הכהן היו אוכלין והראה להם הבירור דלאחר שחיטה יצאו התולעים עכ"ל:
495
תצ״ומתני' הריאה שניקבה או שחסרה ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות. ופסקי' דאין הלכה כר"ש:
496
תצ״זמתני' ניקבה הקיבה. תניא את החלב (המכסה את) [אשר על] הקרב מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף אף כל קרום ונקלף והיינו חלב שע"ג הקיבה וכש"כ חלב שע"ג הדקין דברי ר' ישמעאל ר' עקיבה אומר מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף. כשמלה הוא פרוס על הקרב וכן על הדקין בראשן אבל חלב קיבה אינו תותב אלא חתיכות היא אדוק ושעל הדקין מראשו והלאה היינו מן הכנתא כשמפרישין אותה מהן נשאר מן החלב אצלם ולא תותב הוא אלא אדוק בהם. וכן הצעה של משנה והלכה בר' עקיבה מחבירו. וכבר נחלקו בה רבותינו בהאי שמעתא רבי' אפרים ב"ר יצחק זצ"ל ורבי' יואל ב"ר יצחק הלוי זצ"ל וזה אשר כתב לו ר' אפרים זצ"ל. אשר הזקקתני להביא ראיות על החלב שהוא אסור כמדומה אני שעליך להביא ראי' שהוא מותר ואי משום כח דהתירא עדיפא קרא ומתני' ושמעתתא מסייעין לי. קרא את כל החלב אשר על הקרב ומשמע אע"פ שאינו מכסה שהמכסה כבר נאמר מן המכסה את הקרב דהיינו פריסה. ומן ואת כל מרבה חלב הקיבה. וכוף אזניך ושמע אם שעל הקרב מותר מפני שאין פריסה כאשר אמרת היכי מרבה [מואת כל] החלב שעל הדקין ושעל הקיבה הלא גם שם אין פריסה במקום שהוא בעי גרידה. ועד שהוא מרבה חלב שעל הדקין נדבה הלב שעל הקרב עצמו ואמינא קרא לחלב שע"ג הקרב אצטריך ומהיכא תיתי לן לרבות חלב שעל הדקין ושעל הקיבה. הא למדת שכל מה שעל הקרב ממשמעותיה דקרא משמע שהוא אסור אפי' הדבוק בו ממש ומשום הכי אייתר לו את כל לרבות חלב שע"ג דקין ושעל הקיבה. ואשר אמרת שלא הצריכו חכמים גרידה כ"א ריש מעיא באמתא אם היו יודעין רבותינו שאתה עתיד [לומר] לפסוק שתוק עד שאדרושך היו מפרשים לך שגם שעל הקרב צריך גרידה. ועוד שא"צ גרידה שהרי הוא נקלף בידים. ואני הראיתי עתה בליל ששי לכל קהלינו שהוא נקלף כולו מן הקרב. ועוד תמה על עצמך השתא אותו שהוא דבוק לראש מעיא שהוא צריך גרידה בסכין שהוא אסור כש"כ אותו שהוא נקלף מן הכרס. ופי' חלב המכסה את הקרב שהוא תותב קרום ונקלף כלו' מה חלב שעל הקרב תותב היינו המכסה שהוא פריסה קדום היינו שתחת המכסה והוא על החלב הנקלף ונקלף זהו חלב שתחת קרום הדבוק לכרס אף כ"מ שהוא תותב וגם יש בו קרום וגם יש בו נקלף אסור והיינו דפליגי בקיבה שיש קרום ונקלף ואינו תותב. ריש מעיא למעלה הוא תותב שהוא דבוק לחלב דמכסה את הקרב ובמקום שהוא בעי גרידה אע"פ שאין תותב הואיל והוא נקלף אסור וכש"כ שעל כרס עצמו שבעי גרידה שהוא נקלף כדי שלא ישאר מן הנקלף כלום. ואתה שאתה מפרש תותב קרום ונקלף הכל על הפריס' לדבריך אין אסור על הכרס כ"א הפריס' א"כ מהו קרום נקלף לא הי' לו לומר אלא מה חלב המכס' [שהוא] תותב. ועוד קרומין למה מסירין שתחת המכס'. ועוד תניא בת"כ יכול חלב שעל הדפנות [אסור] ת"ל חלב המכס' את הקרב הל"ל יכול לחלב שעל הקרב דבוק לו ת"ל המכס' את הקרב ואמאי נקט הדפנות השתא חלב (הקיבה) [הקרב] מותר כש"כ שעל הדפנות הא למדת שפשוט לכל ישראל שאסור כולו שעל הקרב. ועוד קרום שעל הטחול (אמרת) [אמרו] שעל (הקרב) הדר אסור וענוש כרת. ופי' רבינו שלמה מפני שהוא דבוק לחלב (ולכרס) [הכרס] אלמא שחלב הדבוק לכרס אסור שאפילו קרום של טחול אסור בגינו. ועוד אפילו אותו שאינו על הדד אסור מפני הרחקה ואין חייבין עליו ואתה לא תעשה הרחקה אפי' לחלב הדבוק לכרס. ועוד הא דאמר רב חלב טהור סותם פירש"י חלב שע"ג הדקין ושעל הכנתא (מעל) [מכלל] שעל הכרס אסור ואפי' הדבוק לכרס ואינו סותם משום דלא מהדק שפיר שהרי נקלף הוא. ומדקא בעי על חלב החיהעל כרחך על הדבוק לכרס בעי דאי עלהפרישה פשיטא שאינו סותם שהרי אינו דבוק כלל. הא למדת שהדבוק לכרס נמי אסור. ועתה אתה רואה בעיניך מה מנהג קדמוניך אם טוב אם רע. ואני העמדתי ר' יהודה הלוי על הכרס ואמרתי לו מה אתם אוכלים מן החלב שעל הכרס. והראה לי חלב הדבוק לכרס עד הטחול אנו אוכלים ומה שמצד הטחול ותחת הטחול אע"פ שהוא דבוק לכרס אמר הוא אסור. אמרתי לו מה נשתנה זה מזה הלא אין בין זה לזה אלא כמלא אצבע. ושניהם דבוקים לכרס ואינו פרישה מה ראיתם לאסור זה ולהתיר זה. וגם הטבחים היו מראין ע"כ אסור ע"כ מותר. והודו לדברי ותהו על הראשונות. ואני ידעתי כי המורים ראו בשאלתות דרב אחאי שאמר חלב המכסה את הקרב זהו חלב שעל המססובית הכוסות ומאי שנא משאר חלב שעל הכרס מפני שהוא תותב. והם סברו מדקאמר שאר חלב שעל הכרס מכלל ששאר חלב מותר. וחלילה חלילה. הגאון לא בא [אלא] לפרש אמאי א"ר יהודה אמר שמואל חלב המכסה את הקרב זהו שעל המסס ולא אותו שעל שאר הכרם ופי' משום שהוא תותב דהיינו מכסה. ונראה לי שעיקר כרס הוא המסס ובית הכוסות ומיהו כל החלב שעל הכרס אסור דאלת"ה אלא דוקא כמו שהוא אומר זהו שעל המסס וביה"כ א"כ שעל הכרס אפי' הפרישה מותר ובהא מודית שהוא אסור הלכך הכי הוא כדפרי'. ואשר אמרת אדם דן ג"ש להעמיד תלמודו זהו תלמודו דוקא ולא מנהגו. ומה שאמרת כל הלכה שהיא רופפת ראה האיך הצבור נוהג. אמת כי אינה רופפת כ"א לכם וראו האיך נוהגין בצרפת וברומ' (וכלומר בדדיאה) [ובלומברדי"אה] ובמלכותינו בדלים מחלב הכרס ועונשין עליו כרת כדין תורה. וטוב להודות לה' ועל האמת אפרים בר יצחק. [השיב רבינו יואל] התחלת לפרש מה חלב המכסה את הקרב תותב היינו מכסה שהוא פרישה קרום שתחת המכסה והוא על החלב הנקלף ונקלף זהו חלב שתחת הקדום הדבוק לכרס אף כל מקום שהוא תותב וגם יש בו קרום וגם יש בו נקלף והוא אסור והיינו דפליגי בקיבה שיש קרום ונקלף ואינו תותב. ולפירושך האיך נפרש כל תותב קדום ונקלף גבי ריש מעיא וכי יש תחת תותב קרום ותחת קרום חלב הנקלף (כי) המכסה את הקרב והא כל הני שלשה בעינן יחד דהא דמכשיר חלב הקיבה משום דאינו תותב אע"ג דקרום ונקלף הוא. דלא מצית אמרת דאו או קתני דא"כ חלב הקיבה אמאי שריתה למאן דשרי שאם בפירושך ואתה מפרש נקלף כלו' שהחלב נקלף ואינו דבוק יפה הנה חלב הקבה שאינו נקלף דהא דבוק בחוזק שאם אינו דבוק בחוזק אמאי סותם. דגרסי' בהדיא אינהו מיכל אכלו לי' ואנו מסתם נמי לא סתים לן כדין חלב טהור אלמא דדבוק הוא בחוזק וליכא לפירושך מהכא. ועוד לר' ישמעאל האיך נפרש מה חלב המכסה את הקרב קדום ונקלף אף כל כו' לפירושך הל"ל מה חלב שתחת הפרישה הדבוק לכרס יש לו קרום עליו והוא נקלף עצמו מתחת הקרום אף כל וכו' דהא לר' ישמעאל לית לי' תותב ואמאי נקט עיקר הדרשה מן המכסה את הקרב דהיינו פרישה. הלא לדבריך אין בפרישה אלא תותב ואינו קרום ונקלף כ"א מה שתחתיו והלשון משמע שכל שלשתן הן בפרישה ולא בפירושך. ומאחר דעל כרחין אפרישה קאי וכי הפרישה נקלף הוא הלא בלא קליפה נפרדת שאינה דבוקה לגמרי וקליפה משמע שדבוק קצת. ואם תפרש מה חלב המכסה קרום ונקלף דקאי אחלב הדבוק לכרס ואקרום שעליו. א"כ לא איידי קרא לגמרי בחלב הפרישה ומנלן דאסור הלא אינו קרום ונקלף כמו שכתבתי. וכי מעיינת בפי' רבינו שלמה פי' כולו בחלב המכסה את הקרב דפירש קרום ונקלף הקרום מעל דחלב שאינו אדוק בו כ"כ משמע הפרישה הוא התותב והתותב עצמו יש לו קדום ואותו קדום עצמו נקלף מעל החלב של תותב והיינו נמי חלב הקיבה שנקלף הקרום מעל החלב מיהו הוא עצמו דבוק בחוזק וסותם. ומה שאמרת למה מכירים קרום שתחת המכסה זהו מפני שחלב הקרב המכסה שוכב עליו כאשר פי' רבינו שלמה זצ"ל גבי דאייתר' שמותר לבני ישראל והא דקומצין מפני שחלב קרב שוכב עליו. ומה שהבאת מפי' רבינו שלמה אהא דאמר רב חלב טהור סותם כגון של כנתא מכלל שעל הכרס כולו טמא ואפי' הדבוק שהרי נקלף הוא ואינו סותם. וכתבת ועוד מדקא בעי חלב חי' מהו על כרחין על הדבוק לכרס בעי דאי על הפרישה הרי אינו דבוק ופשיטא דאינו סותם. ותו אדמייתית מפי' רבינו שלמה עיין בסוף דבריו שפי' חלב טמא אינו סותם כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה את הקרב אינו סתימה לפי שאינו חיבור אלא תותב אלמא דוקא תותב הוא (טמא) [אסור]שעל הכרס ושעל המסס וכל שאר הוא מותר. ואשר תמהת על חלב חיה תמה על עצמך הא דאמ' רב נחמן חלב העשוי בכובע אינו סותם ואמרי לה טרפשא דלבא הא אינו דבוק לא ללב ולא לריאה פשיטא דאינו סותם. אלא מה אית לך למימר כגון ע"י סירכה ה"נ ע"י סירכה. ותו מדקא מני ג' קרמי ולא מני להא קרמא הדבוק אל הכרס. ש"מ שהוא מותר אלא שהחמרנו על עצמינו מפני שהמכסה שוכב עליו וגם הקרום חופה אותו חלב הדבוק לכרס והוי חיפוי בשר כאשר כתב רבינו שלמה ופסק שקרום שמתפשט בכל הכסל שאסור משום חלב ותחת אותו הקרום יש חלב. ובארץ אשכנז נוהגין בו איסור וגם נראה בעיני דחיפוי בשר הוא. ותדע שכן הוא מדנקט חלב שעל המסס וביה"כ אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב וזהו ודאי דבוק לכרס הוא והאי הוא דאסור כמו שמפרש רבינו שלמה זצ"ל ולא זהו עיקר החלב המכסה את הקרב שקורין טיי"לא שהוא תותב קרום ונקלף. אבל שולי אותו החלב המכסה את הקרב דבוק לחלב שעל המסס וביה"כ דינו שוה. ועיין ותמצא שאותו חלב הדבוק לכרס אמאי אצטריך למנקט חלב הדבוק להמסס וביה"כ כש"כ הוא דאסור דהא דבוק בו התותב אלא ש"מ דוקא הוא אסור אבל השאר הדבוק מותר הואיל דמחופה הוא. ותו מדנקט בפי' ר"ש ולא זהו עיקר חלב המכסה את הקרב שקורין טיי"לא ש"מ דסבירא לי' מה שתחתיו שהוא מותר. וכי שכיבנא נפקי קדמונינו לוותי דמתרצא שמעתתא ומתני' אליבייהו. ותו בהלכה דהריאה שניקבה מייתי מ"ש מדתנן מחט שנמצא בעובי ביה"כ ופי' רבינו שלמה בסוף הכרס שקורין פנצ"א יש בו שעשוי כעין כובע ושפת דופנו כפולה שתי דפנות אדוקין זב"ז ושומן מחברן שקורין דוב"לן מדקרי לי' שומן אלמא ס"ל שמותר. וכתב בהלכה דנקב הלב בקנה הלב חלב שעל גבי דפנות כל חלב מקרי חלב בין טמא בין טהור ושומן אינו אלא לשון חכמים כגון גבי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן וכו'. יואל ב"ר יצחק זצ"ל. [השיב רבינו אפרים] חביבי הקשה על פירושי איך נמצא על הדקין תותב קרום ונקלף. תשובה ולפירושך מי ניחא וכי יש מכסה על הדקין כעין פריסה כמו שיש על הכרס ועוד אותו חלב שעל הדקין אינו נקלף שהרי בעי גרידה ותותב שעל הכרס אינו דבוק כלל הרי אינו דומה כלל לחלב שעל הדקין והיכא מרבה חלב שעל הדקין מתותב. אשר על כרחין הא דמרבה חלב שעל הדקין לאו מחלב המכסה מרבה אלא מכל חלב אשר על הקרב דדקין הסמוכין לכרס בריש מעיא באמת' קרוין קרב וכן שעל המסס וביה"כ נמי מפני שקרוין קרביים לא בעי דומיא דמכסה אלא מכל חלב אשר על הקרב אתרבו. אבל קיבה יש לה שם בפ"ע ואינה קרוי' קרב כלל. ומש"ה אצטריך לרבות חלב שלה דומיא דחלב המכסה הואיל ופרטו הכתוב מכלל כל חלב ופי' המכסה את הקרב. דומיא דהכי יש לך לרבות במקום אחר שאינן על הקרב כגון קיבה ודדמי לה. אבל היכא דאקרי קרב לא (כשתותב) [בעינן תותב] קרום ונקלף. ואשר כתבת חביבי לר' ישמעאל הוה לי' למימר מהחלב שתחת הפרישה קרום ונקלף. תשובה קשה לך דאתה מפרש הכל במכסה הואיל וכלהו תלתא אתנייהו בפרישה במכסה תותב קרום ונקלף. ולשון מכסה משמע פרישה. מה ראה ר' ישמעאל לומר קרום ונקלף ולא פרישה והלא עיקר מכסה זהו פרישה וזהו תותב א"כ לא בעי תותב אלא קרום ונקלף. מ"ש דתותב לא בעי וקרום ונקלף בעי. בשלמא לדידי דאמינא בג' מקומות ויש חלב בכרס פריסה וקרום ותחתיו נקלף היינו דקא מפלגי ר' ישמעאל ור' עקיבה בפירושא דקרא ר' עקיבה מפרש המכסה את הקרב זהו תותב והיינו פריסה ודומיא דהכי אסר בשאר מקומות דאיכא קרום ונקלף תחתיו נמי אסור. ואם אין קרום ונקלף מיהו הוא תותב אסיר שזהו עיקר. ור' ישמעאל סבר המכסה אין זה תותב אלא אפי' קרום ונקלף נמי מכסה קרוי דכ"מ שהוא נדבק חלב וקרום התם הוה מכסה מקומו. ומשום הבי חלב שעל גבי קיבה הואיל ואיכא קרום ונקלף אסור. ומזה אל תסור. ועוד אותיבך על פירושך מה ראו ר' ישמעאל ור' עקיבה ללמוד יותר מחלב המכסה את הקרב היה להם ללמוד מחלב שעל הכליות או מחלב שעל הכסלים. אמור התם נמי תמצא באותו חלב שעל הכליות תותב קרום ונקלף כפירושך. בשלמא לדידן אין שום חלב נקלף תחת הקרום ומש"ה לא ילפי מהתם לקולא. אלא מחלב שעל הכרס ולאסור אפי' חלב הנקלף תחת הקרום אלא לדידך קשיא. ועוד כתבת קרום שתחת המכסה חומרא בעלמא אתם נוהגים בו מפני שהחלב שוכב עליו והבאת ראי' מדלא מני לי' בהדי ג' קרומין דחלב. תשובה דא תברתך. תמה על עצמך מה נשתנו אלו הקרומין שתחת הכליות והכסלים. מזה הי' לך להבין ולדעת ואחרי כן לכתוב. ועוד פקח עיניך וראה דקא פריך כליות אכליות וטחול אטחול ומשני טחול אטחול ל"ק כאן כשנגד הדד. ופי' משום שהחלב שוכב עליו חייב עליו כרת כליות אכליות ל"ק הא בעלאה הא בתתאה. עליון שתחת החלב חייב עליו כרת משום שהחלב שוכן עליו ותחתון אסור מדרבנן. הלכך על כרחין הני תלתא דקא מני אותן שאסורין דרבנן. אבל אותן שחייב עליהן כרת אינו מונה ומש"ה אינו מונה קרום שתחת הפרישה שחייב עליו כרת כדפרי'. ואתה אומר משום שחלב הקרב שוכן עליו אין בו אפי' איסור דרבנן הרי אין לך לדון כלשונך כי אין בו ממש. ואשר נתלית ברבינו שלמה שאמר בחלב שעל הכסלים חיפוי בשר גמור הוא דוקא או חלב שבכסלים כמו שאומ' בגמרא ולא שבתוך הכסלים כדאמר נמי ולא בתוך הכליות משום דבשר חופהו לא משום קרום דא"כ חוץ שעל הכליות יהא מותר לדבריך שהרי קרום חופה אותו אע"כ חיפוי בשר הוא שבתוך הכסלים ושבתוך הכליות ולא חיפוי קרום כדאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר ולא אמרי' שהקרום חופה אותו. וכשהוא מונה לא שבתוך הכסלים ולא שבתוך הכליות לדבריך הי' לו לומר ולא שבתוך הכרס. אלא ש"מ שהוא אסור. והאוכלו בכרת. ואשר כתבת פי' שעל המסס וביה"כ אינו תותב אלא שהוא דבוק לתותב שעל הכרס ומש"ה מרבה לי' ואסור. ומיכן אתה דן הא שאר מותר שאם הי' על הכרס אסור כש"כ שעל המסס. כל מה שאתה מביא ראיות. הם הוויות לפירושך ולמדרשך תשובה הואיל ופי' רבינו שלמה שעל המסס וביה"כ אינו תותב קרום ונקלף ומש"ה מרבה לי' שהו' דבוק. השתא דון ק"ו לאידך גיסא. השתא אותו שאינו על הכרס מרבה כש"כ אותו שעל הכרס עצמו יש לרבות הואיל וקרא מסתברא הוה טפי לרבות שעל הקרב עצמו [יותר מן] חוץ לקרב. בשלמא לדידי דאמינא אותו שעל הכרם בכלל קרום ונקלף הוא ואסור משום מכסה את הקרב לר' ישמעאל כדאי' ליה מש"ה אייתר לי' את כל החלב לרבות אפי' חוץ לכרס דהיינו המסס וכל דדמי' לי'. אלא לדידך אדמרבה חוץ לכרס ירבה שעל הכרס עצמו. ואותו הגאון שכתב מאי שנא מדכולא כריסא לא עלתה על לבו להתיר. אלא מלתא דר' עקיבא מפרש מה ראה ללמוד מן החלב דמכסה דהוא תותב ומשאר חלב שעל הכרס אינו אומר ומפרש דהוא תותב. והאיך עלה על לב הגאון להתיר שהרי כל הגאונים מבכל הן ובתרייהו אנו נוהגין בכל דברים וחלב שעל הקיבה אוסרין בבבל אע"פ שאינו תותב א"כ ע"כ חלב שעל הכרס נמי אע"פ שאינו תותב הוא אסור דמאי שנא שעל הקיבה דמרבית מחלב המכסה אע"פ שאינו תותב אדרבה נרבה חלב שעל הקרב עצמו שהרי חלב הקיבה אינו דבוק לתותב כלל אלא שמרבה מן הפסוק וכש"כ שעל הקרב עצמו. ואיני יודע מה ראית אתה ואבותיך להתירו. ואין לך ראי' אחת להתיר אלא שאתה סותר ראיותיי בדבר שאין בו ממש כאשר הראיתיך. ואני לא הייתי צריך דאי' לאיסור כי אם לך יש להביא ואין לך על מה לסמוך. ואבותיך יצאו לקראתך ויאמרו לך נחנו פשענו בשוגג ואתה מותרה ועומד. אפרים בר יצחק: [השיב רבינו יואל] אני הקשיתי על פירושך איך נמצא על הדקין תותב קרום ונקלף. ואמרת ולפירושי מי ניחא וכי יש מכסה על הדקין כעין פרישה כמו שיש על הכרס. תמהתי אם הי' ממש בעין חלב הכרס לא איצטריך קרא לרבויי. ולפירושי ודאי ניחא דיש מכס' בראשה שעל הדקין כשיוצאין מן הקיבה מה דעל כרחין האי דמרבה חלב שעל הדקין לאו מחלב המכסה מרבה אלא מכל חלב אשי על הקרב אע״פ שאינו תותב. א"כ האיך נפרש מה חלב המכסה את הקרב תותב קרום ונקלף אף כל לאתויי מאי דהא קיבה ודקין אין בו תותב קרום לדבריך. ומה שאמרת שהדקין קרוין קרב וכן המסס וביה"כ ולא הקיבה אין אלו אלא דברי נביאות. ועוד מדקא מרבה ר' עקיבה מכל חלב אשר על הקרב חלב הקיבה ש"מ דקיבה אקרי קרב לר' עקיבה. ואין לקנתר על זה דר' ישמעאל אינו תופס בסימנין כ״א קרום נקלף ולא תותב כר' עקיבה דהכי קיבל דבר זה מרבותיו לחומרא. לפי מורי לא איירי כלל ר' ישמעאל בתותב. והוא מפרש המכסה אין זה תותב ומנ"ל דאסור. והא דלא ילפי' מחלב הכליות והכסלים משום דקרא נקיט ברישא חלב המכסה ילפי תנאי למלתייהו מהתם. והא דאמרת שהקדום שעל הכרס מותר אלא משום שהחלב המכסה שוכן עליו היינו טעמא שיונק ודבק אל הבשר דכרס ומופרד מהמכסה למעוטי הנך תלתא קרמי משום תרבא שדבוקי' ממש לחלב דלכך יש מהם שאסורי' אף מדאורייתא ותלתי קרמי דמני אפי' אותן שהן דאורייתא מני דה' קרמי [מני] מקומות יש שיש בהם קרומים יש מהם דאוריית' ויש מהם דרבנן דהא הני דמדאורייתא מני כאן ולא כדבריך על הנס אתה בא לסתור דברי אלקים חיים. והרב ר' יצחק בר משה נתווכח עמי באלו הדברים ואמר כי הי' גברא רבה ר' יצחק בביהם הזן והי' מתיר אותו שומן שטמון ממש בכפלי הכרס כמו סמוך להמסס שבשר הכרס יש משני צדדין אבל המגולה לא וכן הי' מעיד אותו גאון מפי גאוני לותי"ר ולא ידענא מה חילוק יש בדבר. וגם הוא לא הי' מפרש תותב קרום ונקלף כפירושך. יואל ב"ר יצחק הלוי:
497
תצ״חהשיב רבי' אפרים מה שכתבת לר' ישמעאל לדברי מנלן דתותב אסור. הלא כת' בהדיא המכסה את הקרב והשתא שאינו תותב אסור כש"כ תותב. ואשר כתבת דה' קרומי מני יש מדאורייתא ולא כדברי. א"כ למה אינו מונה קרום שעל הכרם שהוא דאורייתא כדתני קרום נקלף והל"ל ששה מקומות בקרומין. ואתה אומר שאני סותר דברי אלקים חיים. חיי שעה הם לאוכלי חלב הכרס ואני לא באתי אלא להתרות בך שלא תאכל ותאכיל לאחרים פן יטפח הכרס על פניך לע"ל. והנה בארץ כנען יש חכמים מחוכמים שאין אוכלין אותו. הואיל ואתה שומע כן. תשכיר רץ לצרפת ואם יתירו לך תאכלנו אחר כן. אפרים ב"ר יצחק:
498
תצ״טאמר רב חלב טהור סותם כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב כשירה. א"נ כגון נקב שע"ג קנה הלב. דודאי קנה הלב אית בי' נקובי נקובי וחלב טהור אדוק בו והוה סתימה מעליא. טמא אינו סותם. כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה את הקרב סותמו אינה סתימה. ורב ששת אמר אחד זה ואחד זה סותם. בעי ר' זירא חלב חי' המכסה את הקרב מהו שיסתום. אם נקב כרס של חיה. טעמי' דרב דמשום שהוא טהור הוא סותם והאי נמי טהור הוא א"ד משום דמיהדק והאי לא מהדק. אמר אביי מידי דמהדק בעינן והאי לא מהדק. ההוא נקב דסתמי' חלב טמא אתא לקמי' דרבא אמר רבא מאי ניחוש ליה חדא דאמר רב ששת חלב טמא נמי סותם ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל א"ל ר"פ לרבא רב ואיסורא דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על ממונן של ישראל הלכך הכי קיימא לן כרב דחלב טמא אינו סותם טהור סותם. כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל נראה לר' דחלב שנדבק בריאה לא הי' סותם כיון שאינו שוכב עלי' כל שעה דלא איירי אלא דומיא דחלב שע"ג הדקין ושיסתום נקובת הדקין לפי שמחובר להם כל שעה וכן חלב הקיבה. ואמתני' דחלב הקיבה דקיימי עלה קאי רב וחלב העשוי ככובע נמי דאמר לקמן עלה דאינו סותם מיירי שכל שעה הוא שוכב על הלב אבל ההוא דריאה לא עכ"ל. וכן הגיה ר"ת זצ"ל בספרו. וז"ל כולה הך שמעתתא לבד מריאה דבריאה לא סתים דאמתני' דדקין קאי. וטרפשא דלבא דלא סתים בנקב לב קאמר או בתלתי קני אבל בריאה פשיטא דאפי' בשר דמהדק טפי לא סתים עכ"ל. כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל נשאל ר' על מחט שהוא תחוב בקורקבן וניקב משני צדדין והשומן מגין עליו מבחוץ אם סתימה זו חשובה סתימה כשאר חלב טהור או לאו. והשיב דודאי חלב טהור סותם. וחלב טהור מיירי בין בעופות בין בבהמה. והכי משמע חלב היה מהו כל חלב טהור סותם ודאי נמי טהור ודוקא בחי' קא מבעי' לי' לפי שכנגדו טמא בבהמה אבל בעוף שאין כנגדו שחלבו טמא אפי' לר' זירא פשיטא לי' שחלבו סותם. אמר רב נחמן חלב העשוי ככובע אינו סותם. היכי אמרי לה חיטי דכרכשא. חלב שעל חלחולת המוציא את הרעי שקורין טבחיא עשר קרטין קרטין גדולים עגולין כמין כובע. וא"ל טרפשא דלבא. שומן דלב עשוי ככובע והלב נחבא בתוכו אינו סותם אם נקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו. והיינו טעמא בריאה דסרוכה בשומן הלב דאע"ג דהיינו רביתא ואצלו הוא גדל ולמטה מחיתוכא דאיני הוא טריפה דעל כרחין הריאה ניקבה שאין סירכה בלא נקב וסתימה זו אינה כלום. אמר רבא שמעית מיני' דרב נחמן תרתי. יש בחלב שעל הקיבה. חימצא ובר חימצא חד סתים. אם ניקבה הקיבה. וחד לא סתים ולא ידענא הי מנייהו. רב הונא בר חיננא ורב הונא ברי' דרב יהושע אמרי תרווייהו משמיה דרב נחמן בר חימצא סתים וחימצא לא סתים. אמר רב טבות. וסימנך יפה כח הכן מכח האב. הי חימצא והי בר חימצא ת"ש דא"ר נחמן אינהו בני א"י מיכלי אכלו לי' דקסברי חלב היתר הוא לדידן בני בבל מסתם נמי לא סתים לן נהי דלא אכלי' לי' להכי מחזיקין לי' בחלב טהור להיות סותם. ש"מ ההיא דפליגי בה בני בבל ובני א"י קרי לי' רב נחמן בר חימצא. והיינו דאייתרא חלב שבמקום היתר שהקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי דאקשתא ומבפנים לעיגול קרי דאייתרא חבל ובאייתרא פליגי כדמפרש ואזיל דאקשתא בין בני בבל בין בני א"י לא פליגי דאסור. דאפי' ר' עקיבה דאמר לעיל תותב קרום ונקלף אסור הא נמי לתותב דמי. כי פליגי דאייתרא בני בבל סברי לה כר' ישמעאל דאמר קרום ונקלף הוא ובני מערבא כר' עקיבה סבירא להו. א"ד דאייתרא כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי דאקשתא ומאן דאסר סבר תותב הוא. פי' רבינו שלמה זצ"ל ולהאי לישנא בתרא לא מתוקמא מלתא דרב נחמן דכיון דבאקשתא פליגי ובהא אמר רב נחמן דסתים כש"כ דאייתר' דלכלהו שרי א"כ מאן דלא סתים. ודרב נחמן אל שנא קמא קאי והכי מסתברא כלישנא קמא כדאמר במקום שנהגו כי אתא רבב"ח אכל דאייתרא עול לגבי' רב אויא וכסייה מקמי' משום דבני בבל קאסרי לה. ולדידן תרווייהו אסירי ומשום דבתר בני בבל גררינן ואסרינן בתרייהו דאנו נמי בני גולה אנן וכלישנא קמא לחומרא וכל היכי דאיכא תרי לישני בתלמוד אי מיירי בדאורייתא זיל לחומרא ובדרבנן זיל בתר בתרא עכ"ל. כי הא דאמר רב אויא אמר ר' אמי מקמצין. פי' רבי' שלמה דאלישנא קמא קאי. ר' אמי מערבאה ואמר מקמצין. נוטלין ממנו מעט מעט למעל' מההוא דאייתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר. וכן א"ר יוחנן משום זקן אחד מקמצין. ואמר רב אויא הוה קאימנא קמי' דר' [אמי קמצו והבו ליה ואכל. שמעיה דר' חנינא הוה קאי קמיה דר'] חנינא א"ל קמוץ הב לי ואיכול חזיי' דהוה קא מהסס א"ל בבלאה את גום ושדי. הני כולהו מערבאי אינהו אבל בני בבל סברי כר' ישמעאל ונהגו בו איסור. וזכורני כשהייתי מציק מים על יד מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל כשלמדנו הלכה זאת שאלתי לו ואמרתי בחלב הדבוק לכרס שנחלקו בו רבינו אפרים [ור"י] זצ"ל ואנו במלכותינו בארץ כנען כדברי רבינו אפרים ואתם נוהגים בו היתר כדברי רבינו יואל אם שייך בכאן לומר אינהו מיכל אכלי לי' ואנן מסתם לא סתים לן. ואיני זכור שהורה לי בדבר זה כלום על כן טוב להחמיר: תניא רשב"ג אומר בני מעים שניקבו וליחה סותמת' כשירה. ליחה מבפנים היא. מאי ליחה. א"ר כהנא שירקא דמעיא. שאדוקה בהם בפנים ומוציאין אותה מהם אגב דוחקא דסכינא. ואמר במסקנא דאין הלכה כרשב"ג בטריפות. ופי' רש"י דתלמוד' קא פסיק לה הלכך אינה סותמת וטריפה: אמר רב שימי בר חייא מקיפין בבני מעים אם נמצאו נקובין ואין אנו יודעים אם קודם שחיטה אם לאחר שחיטה. נוקבין נקב אחד בצידו ורואין אם מראיהן שוה כשירה בידוע שלאחר שחיטה ניקבו. הנהו בני מעים דאתו לקמי' דרבא אקפינהו רבא ולא אדמו אתא רב משרשיא ברי' מישמש בנקבים אחרונים ואדמו א"ל אבוה מנא לך א"ל סברא היא כמה ידי משמשו בהו מקמי' דליתי' קמי דמר הני ליכא דמשמש בהו כלל. אמר רבא חכים משרשיא ברי בטריפות כר' יוחנן [בכל מילי]. לישנא אחרינא כר' יוחנן [דרבי יוחנן חכים בטריפות: רבי יוחנן] ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו מקיפין בריאה היכא דליכא למתלי בטבחא. אמר רבא לא אמרן אלא באותה ערוגה. דופן הריאה ימנית או שמאלית אבל מערוגה לערוגה [לא והלכתא] אפי' [מערוגה לערוגה] מגסה לגסה ומדקה לדקה. אבל לא מגסה לדקה ולא מדקה לגסה. פי' רבינו שלמה אפי' בהמה אחרת דוגמתה. ל"א מגסה לגסה כגון מאומה לאומה. מדקה לדקה מאונה לאונה וזו נראית לי שאין מקילין כ"כ עכ"ל. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל לישנא דקה וגסה משמע דמיירי בבהמה וכן פיר"ח דאי באונה ובאומה מיירי הל"ל גדולה וקטנה. (רבה) [אביי] ורבא דאמרי תרווייהו מקיפין בקנה. ולא מצינא למיקם על הקפה זאת לכך לא כתבתיה: אמר זעירי חלחולת. דהיינו כרכשא דטבחייא. שניקבה כשירה הואיל וירכיים מעמידות אותה וסותמת אותה שהרי אדוקה בהם וכמה א"ר עילאי א"ר יוחנן במקום הדבק שהיא דבוקה ביריכים (בדופן) [ברובו] אפי' נקדר וניטל דופן העליון או התחתון ברובה כשירה לפי שאין דרך הרעי היוצא דרך הנקב לחזור לאחוריו וליפול לתוך חלל הגוף מפני שהמקום דחוק הוא השדרה מלמעלה ועצמות האלי' שקורין הנקא"ש מיכן ומכן מלמטה הן מחוברין בחסחוס. שלא במקום הדבק במשהו (אמ' רב הונא בר חיננא אמרית' לשמעתא) [אמרוה רבנן] קמי' דרבא משמי' דרב נחמן אמר להו רבא ולאו אמרי לכו לא תתלו בי' בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר רב נחמן מקום הדבק אפי' ניטל כולו כשר ובלבד שנשתייר כדי תפיסה אחיזת ידו. וכמה כדי תפיסה אמר אביי כמלא בטרא פי' אצבע. בתורא אפי' בשור הגדול די בכך בערוך פי' בטרא ד' אצבעות:
499
500מתני' הכרס הפנימי שניקב או שנקרע רוב החיצון ר' יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנ' ברובה. אמר רב יהודה אמר רב העיד נתן בר שילא דיש טבחייא בצפורי לפני ר' (שמעון) משום ר' נתן איזהי כרס הפנימי סניא דיבי והוא עשוי ככיס וסתום (אותו בתוכו) [בראשו] לשון סניא דיבי לפי שהוא מאוס ובחוש ואפי' זאבים שונאים לו וכל שאר הכרס קרוי חיצון ושיעורו ברוב. ל"א סניא דיבי מן הפנצ"א עצמה היא מקום שמנקבים הטבחים הכרס ומוציאין הפרש מקום שהסנוי זב. ופי' רבינו שלמה הראשון נראה עיקר. ר' (שמעון בר אבא) [ישמעאל] אמר איסטומכא דכרסא ר' אסי אמר ר' יוחנן מקום צר יש בכרס שהוא קרוי כרס הפנימי וכל שאר הכרס קרוי חיצונה. ואיני יודע איזו היא. אמר רב נחמן בר יצחק נפל כריסא בבירא הואיל ואינך יודע היכן הוא לא פרשתה ולא כלום. רב אחא ברי' דרב אויא אמר אני אפרש אותו מקום צר. מן המיצר ולמטה ממקום שהכרס הולך ומיצר לצד הוושט הוא קרוי פנימי מפני שנחבא בדופני חזה ולמטה כשהבהמ' תלוי'. ר' יעקב בר נחמני אמר שמואל מקום שאין בו מילת. מקום יש בכרס חלק שאין שם אותו צמר שגוררין ברותחין מן הכרס. רבינא אמר גניבא משמי' דרב טפח סמוך לוושט בכרס זהו כרס הפנימי. אמרי במערבא משמי' דר' יוסי בר חנינא (אמרי) כל הכרס כלו זהו הכרס הפנימי. ואיזהו כרס החיצונ' בשר החופ' את רוב [הכרס] זהו קרום עב העובר על כל החלל וקורין אותו טינפ"א וישנו מן החזה עד הידיכיים והכרס שקורין פנצ"ה מיעוטו נחבא בצלעות החזה ורובו תחת אותו קרום ורוב החיצון דקתני במתני' רואין במה יש מן הקרום כנגד אותו רוב הכרס ואם נקרע שם רובו מה שיש שם מן הקרום רבה בר רב הונא אמר מפרעתא מאי מפרעתא א"ר אויא היכי דפרעי טבחי צד [הכרס הרואה את] הקרקע הנראה מיד כשפותחין את הבהמ' להוציא בני מעים בנהרדעא עבדי כרבה בר הונא. א"ל רב אשי לאמימר כל הני שמעתתא מאי א"ל כולהו בדרב' בר רב הונא שייכו. סניא דיבי אסטמוכא ומקום שאין בו מילת. כולן באותו צד עומדין או למעל' או למטה וכי טרפת לה לכל אותו צד בנקב משהו הנמצא בו מקיימת לכולהו. דר' אסי דאמר לעיל ואיני יודע איזהו. מאי. אמריתו עלה הא איכא לספוקי בכל הכרס. א"ל כבר פירשה רב אחא ברי' דרב אויא דהיינו מן המצר ולמטה וההיא כנגד מפרעתא הוא ודר' אבינא [דאמר כרס הפנימי בוושט הוא. ורבני מערבא דאמרי כל הכרס כולו קרוי] פנימי ונידון בנקב משהו מאי א"ל הני ודאי פליגי. פי' רבי' שלמה וכיון דלא אפסיק הלכתא אנן עבדינן לחומרא בכל הכרס בנקב משהו בבני מערבא ומיהו כל הנך טריפות לא טרחי' למבדק בתרייהו כמה דלא משתבחן אזלינן בתר רובא כדנפק' לן בפ"ק מהאלי' תמימה ומקראי טובא ובסירכי הריאה משום דשכיחן בדקינן אבתרייהו עכ"ל ופר"ח פסק הלכתא כאמימר דהוא בתראה:
500
501מתני' המסס וביה"כ שנקבו לחוץ. בית הכוסות סוף הכרס שקורין פנצ"א עשוי בכובע וקרוי בית הכוסות והמסס מחובר בו וסביב לחיבורו כשאתה מבדילו יש דופן לזה ודופן לזה באמצע והן שופכין זה לתוך זה והמאכל נכנס מביה"כ להמסס ומהמסס לקיבה ומהקיב' לדקין. שניקבו לחוץ שהנקב נראה מבחוץ כגון שניקבו זה או זה שלא במקום חיבורן ולאפוקי נקבו במקום חיבורן בשתי דפנותיהם והנקב הולך מחללו של זה לחללו של זה שאז היא כשירה. ואיירי מתני' בנקב שלא ע"י מחט שלא נמצא כאן מחט הלכך לא הויא טריפה אלא בנקב הריאה מבחוץ דוקא דהיינו שהנקב מפולש ושלא במקום חיבורן. אבל היכא שנמצא המחט תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי ביה"כ מצד א' כשירה משני צדדין טריפה. ופי' רבינו שלמה בפ' לולב הגזול מצד אחד כשירה שהוא תחוב ולא ניקב נקב מפולש שהעובי סותמו ומגין משני צדדין טריפה שהנקב מפולש אבל בהמסס אפי' מצד אחד טריפה. אע"פ שלא ניקב נקב מפולש מפני שדופנו דק וטריפה מצד אחד וכל צדדין אלו דכל מיירי בדופן אחד. ונראה בעיני דאע"ג דקיי"ל דכל נקובי דמתני' נקב מפולש בעינן קמ"ל הכא גבי עובי ביה"כ דכשירה דאע"ג דלית' לדעולא גבי קוץ דלא חיישי' מפני שהוא עב וסותמה ומגין וגבי המסס שדופנו דק הוי טריפה מצד אחד ולא בעינן נקב מפולש דחוששין שמא נסתם מקרום שעלה מחמת מכה וכבר הי' הנקב מפולש ואפי' לעולא דלא חייש לעיל גבי וושט שמא ניקב ונסתם הכא במחט ועוד דק חייש. ומיירי כגון שנמצא המחט בתוך ביה"כ דאי מבחוץ בחלל הגוף פשיטא שהיא טריפה דנקובי נקיב ועייל. והא דאמר גבי עובי ביה"כ מצד אחד כשירה דוקא דליכא דם כדתניא נמצא עלי' קורט דם בידוע שהוא קודם שחיטה וטריפה. ופי' רבינו שלמה נמצא עלי' קורט דם היכא דנמצאת מצד אחד והכי מסקי' לקמן והביאו לפני ר' מחט שנמצאת בעובי ביה"כ ופי' רבי' שלמה מבפנים מצד אחד שלא היתה נראית מבחוץ והפכה לביה"כ ונמצא על המחט כנגד פיה מבחוץ קורט דם. א"ד אם אין שם מכה יוצאה לחוץ דם זה מנין וטריפה. לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהוא לאחר שחיטה וכשר. הלכך דוקא מצד אחד בעינן ק"ד אבל נקב מפולש משני צדדין לא בעינן ק"ד וטריפה אע"ג דלירא ק"ד. ומורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל כתב שקיבל מאביו רבי' יואל זצ"ל דבנקב שע"י מחט אפי' מפולש בעינן ק"ד כי הקורט הוא מודיעני שקודם שחיטה ניקב והא דתניא נמצא עלי' ק"ד בידוע שהוא קודם שחיטה קאי בין אמצד אחד בין אמשני צדדין ותדע מדפריך מאי שנא משאר נקובי דעלמא דליכא דם וכולהו נקובי דמתני' מפולשין הן ומשני התם ליכא מחט הכא כיון דאיכא מחט אם איתא דקודם שחיט' הוי מסריך הוה סריך. פי' התם ליכא מידי למסרך כשנמצא נקב בלא מחט והדם יוצא הוא מתקנח בלחלוחית הבשר והילך לפי שאין לו היכן לידבק הכא דאיכא מחט מסרך הוה סריך דם במחט. וזהו החילוק שיש מצד אחד למשני צדדין שמצד אחד בעינן שיהא הדם כנגד חודו של מחט כדפי' רבינו שלמה בעובדא דרבי דהוה הכירא שעבר המחט כל שני צדדין וחזר והיינו דקאמר ר' אם אין שם מכה דם זה מנין אבל בשני צדדין אפי' דם סביב מקום הנקב טריפה. והיכא ששטפו הכרס במים או מלחוהו עד שלא נמצא המחט מספקא לי' למורי אב"י העז"רי אי אמרי' דילמא הוה שם ק"ד כדאמ' פרק אין מעמידין גבי עורות לבובין יש עליו ק"ד אסור ומסיק ל"ש אלא שלא מלחו [אבל מלחו אסור] אימור מלח העבירתו ולא חלקו בין מלח מרובה למלח מועט. א"ד תלינן לקולא כדאמ' גבי ריאה מדתלינן בזאב אע"ג דאתיילידא בי' ריעותא ולא הכריע בדבר זה:
501
502מתני' נפלה מן הגג. פי' רבינו שלמה זצ"ל נפלה מן הגג ושחטה מיד טריפה אע"פ שאין שבר נראה בה חוששין שמא נתרסקו ונתפרקו כל אבריה. ואין טעם בטריפות שהלכה למשה מסיני הם ובגמ' מפרש אם שהתה מעל"ע כו' כדאמ' בגמרא. והלכתא היכא דנפלה מן הגנ בלא ידעה ועמדה ולא הלכה צריכה בדיקה ואינה צריכה מעל"ע ואם הלכה אפי' בדיקה נמי לא צריכה ופי' ר"ת זצ"ל ורבינו יצחק זצ"ל אחיו דהכי נמי היכא דלא עמדה שצריכ' מעל"ע וצריכ' כמו כן בדיק' כי היכי דאמרי' בעוף לקמן דרסה וטרפה בכותל ושהת' מעל"ע ושחט' שחיטת' כשיר'. ה"נ מסתמא הוי בבהמ'. דדרוסת וטרופת עוף הוי דומיא דנפילת בהמה. וכי היכי דהתם גבי עוף אמרי' שצריך בדיקה ה"נ הכא. והכי מוכח גבי בהמ' דתנן לקמן אלו טריפות בעוף דרסה וטרפ' בכותל או שריצצת' בהמה ומפרכסת ושרת' מעל"ע ושחט' כשיר'. ואמר בגמ' אמר ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום רבי אלעזר ב"ר ינאי אחת זו ואחת זו צריכ' בדיק'. פי' אחת בהמ' ואחת עוף צריכ' בדיק' לאחר שהיית' מעל"ע (או לאחר בדיק'). וכן פי' רבינו שכ"ט זצ"ל והביא ראי' מתוספתא דתניא פ' א"ט בבהמות נפלה מן הגג ונתרסקו אבריה או רצצת' חברת' ונתרסקו אבריה. אם שהתה מעל"ע ושחט' כשיר' אם עמדה מיד בין כך ובין כך כשירה. ובלשון הזה הוי גבי עוף בפ' אלו טריפות בעוף. ובתוספתא שלפני אין גבי עוף אם שהתה מעל"ע ושחט' אלא כך כתוב בה ונתרסקו ושחט' כשיר'. ט"ס הוא. אלא כך יש לו להיות אם שהת' מעל"ע ושחט' כשיר' אלמא דשוין הן בשהיית' ובעמיד' דתרווייהו בעי בדיק' וכך פסק בה"ג דבהמ' נמי בעי בדיק'. וכ"כ רבינו יואל הלוי זצ"ל מבו"ן שאם יש חילוק בין בהמה לעוף לענין שהי' קשיא הא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמ' כנגדן בעוף יתר עליהם עוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח. ואם איתא בהא נמי יתר עוף שלאחר שהייה טעון בדיק'. משא"כ בבהמ'. אלא ודאי בהמה ועוף דין אחד יש להם דבין עמדה ובין שהתה מעל"ע צריכ' בדיק' וה"ה עמדה ושהת' נמי צריכ' בדיק' והלכ' דוקא ל"צ בדיק' ולא מעל"ע. הלכך בהמה שנפל' אע"פ ששהת' מעל"ע ועמדה ולא הלכה צריכה בדיק' וכ"כ רבינו שלמה זצ"ל ואמר לנו המורה והאידנא לא בקיאינן בבדיקותא ל"ש עמדה ל"ש ננערה לעמוד מחזיקינן לה בחזקת טריפ' עד דמשהי לה מעל"ע רבינו ששון עכ"ל. ובדיק' נמי בעי' כדפרי' ואע"פ שאין שבר נראה בה צריכה בדיק' חוששין שמא נתרסקו ונתפרקו כל אבריה. כפי' רבינו שלמה במתני' כדפי' לעיל. ולקמן במלתי' דר"א בן אנטיגנוס פי' צריכה בדיקה אע"פ ששהת' מעל"ע שמא נשבר' השדר' ונפסק החוט. ובפרק המביא כדי יין בסופו מייתי הך דתנן דרסה וטרפה בכותל. ופי' רבי' שלמה צריכה בדיק' לאחר שחיטה שמא נשתברו רוב צלעותי' או נפסק חוט השדרה או אחת משאר מיני טריפות ובפירושים אחרים ישנים מצא רבינו יואל מבון הלוי זצ"ל שהי' כתוב בהן או שמא ניקב קרום של מוח: אמר אמימר משמי' דרב דימי מנהרדעא נפולה שאמרו צריכה בדיק' כנגד בני מעים שמא ניקבו הדקין או שנקרע רוב החיצונ'. אמר ליה מר זוטרא [הכי אמרינן] משמי' דר"פ צריכה בדיקה כנגד (כל) [בית] החלל כולו בין בני מעים בין בריאה צריך לבדוק משום שבירת רוב צלעותי' או עקירות רוב חוליות. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב חללה של בהמה היינו גבה וכריס' והצוואר שכל אלו נקראו חלל בהמה. הלכך נפולה [שאמרו] אע"פ שאין שבר נראה בו (שאמרו) צריכה בדיק' שמא נשתבר' השדר' ונפסק החוט או שמא נשתברו רוב צלעותי' או שמא ניקב קרום של מוח או שמא ניקבו הדקין או נקרע רוב החיצונ'. וצריך לבדוק הריאה שמא ניקבה או שמא נשתברו רוב צלעותי' או נעקרו רוב חוליות או אחת מכל מיני טריפות. וכבר הי' מעשה בנפולה בקלוניא והצריך רבינו יואל הלוי זצ"ל אביו של רבינו אליעזר זצ"ל לבדוק בכל מיני טריפות ושלחו רבותינו משפירא כדבריו דק כקרום של מוח נחלקו עליו שאמרו דלא חיישינן שמא ניקב הקרום של מוח. והרב רבינו יצחק הלבן זצ"ל שלח אף בקרום של מוח בדבריו הלכך הכל צריך בדיק' לבד מן הסימנים דאמר לי' הונא מר ברי' דרב (נחמן) [נחמיה] לרב אשי (אמר מר אפי' בסימנין) [סימנין מאי מי] צריך בדיקה שמא (נקרעו) [נעקרו] א"ל שאני סימנין שקשין הן אצל נפילה ולקמן כתב רבי' שלמה כתב בה"ג כל [היכא] דבעי בדיקה כגון נפולה ושבור' ודרוסה דמתכשר בבדיק' ה"מ בדורות קמאי דהוי בקיאי למבדק אבל אנן לא בקיאינן ולא סמכי' אנפשין ול"נ דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות ומותר לסמוך עליו דכתיב או אל השופט אשר יהי' בימים ההם. אבל הוא יזהר יפה ויביא לפניו כל הטבחים וכל הבקיאין בדבר כי היכי דלימטיי' שיבא מכשורא עכ"ל. ואומר אני יצחק בר משה נב"ה המחבר. רבינו שלמה שכתב כך לדורו הוא דכתב ולכיוצא בדורו שהיתה בהם תורה גדולה וברור' וחכמה יתירה והיו ראויים להורו' ובני דורם היו יכולי' לסמוך עליהם אבל עכשיו בימינו שבעונותינו נתמעטה התורה ואבדה החכמה. משבח אני את העצלנים שלא יסמוכו על חכמתם לבדוק ואל יורו לאחרים להקל. דקבלו שכר על הפרישה יותר מעל הדרישה:
502
503מתני' נפלה מן הגג. בפ' שור שנגח את הפרה ההוא תורא דנפל לאריתא דדלאי שחטיה מריה טרפיה רב נחמן. [אמר רב נחמן] אי שקיל מריה דההוא תורא קבא דקימחא ואזל וגמר בי מדרשא אי שהתה מעל"ע ושחטה כשירה לא אפסדיה לתורא דשוה כמה. ואמרי' דהיינו טעמא דרב נחמן סבר מכריסא דתורא לארעא כמה הוה ארבעה אריתא דדלאי כמה הוה שיתא הא עשרה אשתכח דכי קא מחבט בעשרה קא מחבט. אלא מתניתין דקא תני מה בור שהוא כדי להמית עשרה טפחים אף כל שהוא כדי להמית עשרה טפחים בשיתא נמי סגיא. ושני מתני' דאגנדורי אגנדר לבור. שמעי' מהתם דעשרה טפחים דנפילה אי נפל בדרך נפילה צריך לחשבה עשרה טפחים מכריסה ואם דרך גלגול אז צריך כל עשרה טפחים מגופה: אמר רב הונא הניח בהמה למעלה על הגג ובא ומצאה לארץ למטה. אע"פ שהגג גבוה י' טפחים אין חוששין משום ריסוק אברים. ואסיקנא טעמיה דרב הונא משום דאמרה נפשה וקפצה ואע"ג דלית לה מידי למסרך. ופי' רבינו שב"ט ואפילו לא עמדה ולא הלכה קאמר רב הונא דאין חוששין לריסוק אברים לכל ענין לא הצריכוה שהייה ולא בדיקה. דאין חוששין סתמא קאמר למימרא דאין חוששין לה לכל דבר. ואע"ג דאיכא למימר כשמצאה דילמא נפלה ולא ידעה דהשתא ליכא למימר אמרה נפשה. אפ"ה כיון דדרך הבהמות להזדקר יותר ממה שדרכן ליפול אמרינן ודאי קפצה ואמרה נפשה כדאמרינן בסמוך שיגרוניא שכיח חוט השדרה לא שכיח. ואע"פ שאנו מוצאין אותה מושכבת לארץ ונמצא דלא אמרה נפשה כראוי לה. אמרינן כיון דאמדה נפשה כשקפצה וידעה בקפיצתה אינה נופלת כ"כ בחזקה ואין לחוש לריסוק אברים: ההיא אימרתא דהוה בי (רבינא) [רב חביבא] דהוויין שריין כרעה בתרייתא. שרגליה אחרונים היו נגררין. אמר רב יימר הא ודאי שגרוניא הוא דנקט לה. מתקיף לה רבינא דילמא חוט השדר' אפסיק לה בדקוה אשתכח כרבינא ואע"ג דאשתכח כרבינא הלכתא כרב יימר ולא מזדקקינן למבדק שאר בהמות דשדרן כרעייהו מ"ט שגרוני' שכיח וחוט השדר' לא שכיח. אמר רב הונא זכרים אילים המנגחים זא"ז ואינם יכולים לזוז ממקומם אבל עומדין על רגליהן אין בהם משום ריסוק אברים. ואע"ג דמדוו וקיימי שדואגים וכואבים אמרי' צמרא בעלמא הוא דנקט לה. פי' צמרא חמימות כמו אשתא צמרתא נפול לארעא מתוך נגיחותיהן ודאי חוששין לריסוק אברים הואיל ואינם יכולים לזוז וצריכין בדיק'. אמר רב מנשיא הני דיכרי דגנבי גנבי ומשליכין אותן למעלה מכותלי החצר ונופלין לארץ אין חוששין משום ריסוק אברים מ"ט כי שדו להו אמתנייהו שדו להו כי היכי דלירהטו קמייהו ועל מתניהם נופלים ואין נהפכין על גביהן שיתפרקו חוליותיהם. ואי אהדרינהו דרך למעלה מן הכותל ודאי חיישינן דלא אכפת להו היכי דנפלי וה"מ דאהדרינהו מחמת [יראה] אבל מחמת תשובה תשובה מעלייתא עבדי: אמר רב נחמן בית הרחם אין חוששין משום ריסוק אברים. עגל שנולד היום שיצא מבית הרחם צד אין חוששין שמא נדחקו ונתרסקו אבריו וא"צ להשהותו מעל"ע ויכול לשוחטו מיד היכא דקים לי' בגוויה שכלו לו חדשיו ואע"פ שלא הפריס ע"ג קרקע ולא ננער לעמוד ולא תחב פרסותיו בקרק' ועמד: אמר רב נחמן בית המטבחיים אין בו משום ריסוק אברים ההוא תורא דנפל ואשתמע קל גנחותי'. כמו גונח מלבו שנשמע קול יללתו כשנפל. על רב יצחק בר שמואל בר מרתא ושקל משופרי שופרי אמרו לי' רבנן לא חייש מר משום ריסוק אברים אמר להו הכי אמר רב צפורניו נועץ בקרקע. כשהוא שוהה לפול כל שעה הוא מתחזק בצפורניו עד שמגיע לארץ. מעשה הי' שנפל השור ע"ג קרקע מפני שמערה רגלו ולא הלך מחמת נפילתו והורה רבינו יצחק בר שמואל כי אין לחוש לריסוק אברים דלא חיישי' לחבט בפחות מעשר' כדפרי' לעיל. ואע"ג דהכא גבי בית המטבחיים אי לאו שנועץ צפורניו הוה בי' משום ריסוק אברים אע"פ שאין בו עשרה טפחים היינו מפני שמפילו בכח וגם נופל על גביו ולא על כריסו ויכול להיות שנופל בגובה עשרה טפחים אבל הכא שנפל על כריסו שם ודאי אין לחוש לריסוק אברים וכן ההיא דלעיל דזכרים המנגחים דנופל לארץ דיש לחוש לריסוק אברים אע"פ שאין שם עשרה טפחים היינו משום שהם נופלים שם בכח לארץ וגם כח [שכנגדם הוא] דוחקם אבל באותו שור שנפל לארץ אין לחוש כלל לריסוק אברים כיון שאין שם עשרה טפחים. אמר רב אדם שאוחז בידו שבט אחד והכה על ראשה של בהמה והלכה לה השבט עד זנבה או שהכה כלפי זנבה והגיע השבט עד כלפי הראש ולא תימא שהכה על ראש וזנב שלא נגע לשדרה כלל דליכא למיחש לשום ריסוק אברים אלא אפי' הכה על שדרה באורך אפ"ה לא חיישי'. ואי שלים חוטרא אפלגי דגבה שלא הגיע המקל אלא עד אמצע גבה שלא הי' ארוך בכל השדרה חיישי' שמא בסוף המקל ניקבו בני מעים מן המכה או אפסיק חוט השדרה ואי אית בי' קיטרי במקל [שיש בו] שיורי ענפים אע"פ שהלכה מזנבה לראשה חיישי' שמא קיטרי דאית בה פסקי' לחוט השדרה. ואי מחייה אפסקיה שהכתה בהפסק כלו' לרוחב הגב חיישינן לחוט השדרה ואפי' לית בי' קיטרי. ויש מפרשים דהיכא דהכה על ראשה ועל זנבה דלא חיישי' לה דאינה צריכה לא בדיקה ולא שהי' מיהו צריכה פרכוס בשעת שחיטה כדין מסוכנת. ורבינו שב"ט זצ"ל נסתפק בדבר דאיכא למימר שכיון דאין אנו חוששין לה לריסוק אברים הרי אנו מחזיקי' אותה בחזקת בריאה ותנן בהשוחט גבי פרכוס של מסוכנת בד"א שהיתה בחזקת מסוכנת אבל אם היתה בחזקת בריאה אפי' אין בה אחד מכל הסימנין הללו כשירה: אמר רב יהודה אמר שמואל עוף שנחבט על המים. שנפל בכח על פני הנהר שלא מדעתו ואיכא למיחש לריסוק אברים כיון ששט מלא קומתו דיו וה"מ מלמטה למעלה. ששט כנגד ביאת המים כלפי מעלה דודאי מכח דידי' שייט אבל מלמעל' למטה אימור מיא הוא דקא משפילו לי'. ואי מיא דקיימין אינון ל"ש ממטה למעלה ול"ש מלמעלה למטה כשר ואי איכא קליפות עצים מושלבות בנהר וקדמי' כנף העוף לההוא ציבי ואפי' במיא דלא קיימן שרי כיון דקדמי' לציבי איהו הוא דקא סגי ושייט וליכא למיחש לריסוק אברים. גלימא מתוח ע"ג יתידות באויר ונפל העוף עליו חיישי' לריסוק אברים ובעי שהי' דכיון דמתוח שפיר קשה הוא. לא מתיח שאינו קשה שהוא עומד בפול לא חיישי' דאינה נמתחת יפה ואינה קשה. עף מיעף לא חיישינן. אוזלא דמקרבי קיטרי כלו' עוף שנפל ברשת פרוסה באויר אי מקרבי קיטרי קשרי הרשת קרובים זל"ז חיישינן משום ריסוק אברים שמא נתרסקו בקשרי'. מרחקי קיטרי לא חיישינן דאמרי' בין קשר לקשר נפל ולא נתרסקו. פר"ח זצ"ל מטוה וקשרי החוטין מהודקין יחד חיישי' לא מקרבי יחד לא חיישי'. כיתנא פשתן דדייק ונפיץ לא חיישי' דייק ולא נפיץ שאינו מנופץ עדיין במסרק ונפל עופא עליה חיישינן דקשה הוא. כיתנא דעביד ביזרי זרעים שעדיין דגבעולין שבהם מחוברין חיישינן ואי לא עביד ביזרי לא חיישינן. כיתנא דעביד בטונא בחבילות חיישינן מפני שהן קשין דלא עביד בטוני לא חיישינן. דהאי גיסא ודהאי גיסא שראשי המשאוי גדולין וגבוהין ובאמצעיתו נמוכין כיון שנעשין מודרון באמצעיתו אי נפיל עופא עלי' על צידי החביל' מיכן ומיכן בדשמט' לא חיישי' דלא נפיל בקושי אלא מתגלגל ע"ג משאוי באמצע. ואי אית בי' קיטרי. שהמשוי קשור בחבל ויש בו קשרים של חבל חיישינן. דקתא זיבורית של פשתן שמשירין את הפשתן תחלה ואינו דק כ"כ ואיכא למיחש חיישינן. דקדקתא דקה שבדק' גם הוא נעורת של פשתן ונפל עוף עליהם לא חיישינן. נברא סיב הגדל סביבות הדקלים ומייבשין אותן ונחלק לרצועות ומפשילין ממנו חבלים וכ"ז (שהוא) [שלא] נעשה רצועות הוא קשה וחיישינן. תמהתא לאחר שחלקוהו לרצועות להאי נברא כמו שעושין לקליפות העץ לא חיישינן. ובפר"ח זצ"ל פי' נברא עיקר של דקל תמחתא עלין של דקל. קיטמא נהילא מרוקד בנפה ונכבש מאליו ונעשה קשה חיישינן לא נהילא אינו נכבש לא חיישינן חול הדק לא. חיישינן דמשתריק מחליק ואינו נכבש לעולם. חול הגם אבנים גדולות שבו מרסקין עוף כשנופל עליהם חיישינן. אבק דרבים שנפל על ידם עוף חיישינן מפני שמתאסף ביחד מוטל וקשה הוא. תיבנא ועביד בזגא חבילה חיישי' אי נפל עלי' עופא משום דקשה הוא. לא עביד ביגא לא חיישינן. חיטי וכל מינייהו כגון כוסמין ושיפון אי נפל עלייהו עופא חיישינן לריסוק אברים לפי שאינם עגולים וכי נפל עלייהו עופא לא מתגנדר לשום צד. שערי וכל מינייהו כגון שבולת שועל אי נפל עלייהו עופא לא חיישינן לפי שהן חלקין ומגנדר. כל מיני קטניות שנפל עליהן עופא לא חיישינן משום דמשתרקי מהדרי ואינן נכבשין יחד ועגולין ומגנדר לבר מחימצי וחפצי חימצי מין קטנית ויש להם זויות וחפצי עדשים. ומורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל כתב חפצי עפצים ואיני יודע מה ענין עפצים אצל קטניות. כללא דמלתא כל מידי דמשריק שמחליק זה מזה ואין נכבשין יחד הנופל עלייהו נשמט והולך ואין כאן חבטה ולא חיישי'. לא משריק חיישינן. דבוקה שכך עושין ציידי עופות שנותנין דבק על גבי קלונסות וכשהעוף יושב על ידן יושב מודבקין כנפים בעץ ונופל העץ עם העוף לההוא עוף הנדבק קרי לי' דבוקה. אמימר אסר דחיישי' לריסוק אברים הואיל דנפל ורב (אסי) [אשי] שרי והלכתא [בתרי גפי] אסיר אא"כ עמד והלך. בחד גפא שרי:
503
504מתני' נשתברו רוב צלעותיה בלא שום נפילה טריפה. ת"ר אלו הן רוב צלעותיה שבהן מטרפת שש מיכן ושש מיכן דהיינו הרוב דבין כולן אינן אלא כ"ג צלעות גדולות שיש בהן מוח ויש לבהמה י"ב צלעות מצד אחד ורוב שבהן י"ב. או אחת עשרה מיכן ואחת מיכן. אמר זעירי והוא שנשתבר מחציו כלפי שדרה כלומר מחצי ואילך כלפי שדרה יותר מכלפי החזה. אמר רבב"ח א"ר יוחנן ובצלעות גדולות שיש בהן מוח. בעינן שיהא השבר (נרא' והיינו) [אבל] אותן שכלפי הכסלים שאין בהם לחלוחית כלל אם נשבר אפי' מחציו כלפי שדרה לית לן בה. אמר עולא בר זכאי אומר נעקרו. צלעות מן השדרה. ברוב צד א'. באותו צד של י"ב נעקרו דלא נשתברו לגמרי אלא ממקום שהן מחוברין בחוליא או מאותו צד של י"א נעקר ו' כלו' דכי נעקרו ברוב צד אחד מטרפא דאלו נשברו לא מטרפא אא"כ נשתברו רוב שני צדדין שמיכן ומיכן. ור' יוחנן אמר בין נעקרו בין נשתברו ברוב שני צדדין דאפי' נעקרו לא מטרפא אלא א"כ נעקרו משני צדדין. אמר רב נעקרה צלע וחוליא עמה טריפה. היינו מקום שהצלע מחוברת שכל צלע וצלע יש לה חוליא בפני עצמה בעין בוקא דאטמא ומאותן חוליות נעשית השדרה. א"ל רב כהנא ורב אסי לרב נעקרה צלע מיכן וצלע מיכן וחוליא קיימת מהו אמר להו גיסטרא קמבעי לכו כלו' כיון שנעקר' צלע מיכן וצלע מיכן תו לא אפשר לה למקיימה והוי כחתוכ' לשנים מה תיבעי' לבו ופרכי' והא רב נמי גיסטרא קאמר דכיון שנעקר' חוליא עם צלע אחת אותו צלע שמצד אחד כנגדה נמי כנעקרה דמי לפי שאין לה במה להתחבר וה"ל נמי גיסטרא. כי קאמר רב צלע בלא חוליא קאמר ולא ה"ל גיסטרא. והא בפירוש צלע (בלא חוליא) [וחוליא] קאמר רב צלע וחצי חוליא עמה קאמר וחצי חוליא עדיין קיימת דלא ה"ל גיסטרא. מכלל דרב כהנא ורב אסי אפי' צלע בלא חוליא קאמרי לי' לרב. והאמ' בן זכאי נעקרו ברוב צד אחד ובפחות לא מיטרפא אמרי התם דקאמ' בן זכאי דלא מטרפא בפחות מו' דנשתברו הצלעות זה שלא כנגד זה. אבל הכא זה שכנגד זה מבעי' להו דהא צלע מיכן וצלע מיכן שכנגד'. והא א"ר יוחנן ברוב שני צדדין דלא מטרפא בבציר מהכי וברוב שני צדדין א"א דלא קיימי חד מנייהו זו כנגד זו ומאי קא מבעי' להו. אמרי התם דקאמ' ר' יוחנן דלא מטרפא בבציר מהבי בוכנא בלא אסיתא. כל צלע קרוי בוכנא על שקבוע בחוליא שהצלע בתוך חוליא שאותו חלול של חוליא שמחובר בו קיימא. אבל הכא ביכנא ואסיתא קא מבעי' (לי) [להו] א"ה היינו דרב דאמר לעיל נעקרה צלע וחצי חוליא טריפה לא שמיע להו דרב. אמר (רבא) [רבה] בר רב שילא אמר רב מתנא אמר שמואל נעקרה צלע מעיקרה טריפה. פי' רבינו שלמה ממקום שהיא מחוברת בחוליא ובשערים פי' היינו בוכנא ואסיתא ופסק נמי כשמואל וכן בה"ג פסק כן. וכ"פ רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דמעיקרה היינו אסיתא דהכי משמע לישנא דמעיקרה אבל בלא אסיתא הי' סובר כבן זכאי או כר' יוחנן וכן פי' ר"ת זצ"ל:
504
505אמר שמואל גלגולת שנחבסה ברובה בעי ר' ירמי' ברוב גובהה או ברוב היקיפה. כתב מורי רבינו אב"י העזר"י וכן בעוף פי' רוב גובהה מן כנגד המצח ולמעלה עד יותר מאמצע גלגולת הראש:
505
506מתני' דרוסת הזאב שהכה בצפורנו ומטיל בה ארס ושורפה. ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה אבל בגסה לא אלים זיהרי' דזאב למקלייה נמי בגסה. דרוסת הנץ אשפרוו"ר בעוף הדק צפורים ויונים דרוסת הגס אישטייר בעוף הגס אווזין ותרנגולין. אמר רב יהודה אמר רב בבהמה מן הזאב ולמעלה כלו' זאב וכל שגדול הימנו כגון ארי ודוב חשיב דרוסתייהו בבהמה וטריפה. בעופות מן הנץ ולמעלה כלו' נץ וכל שגדול הימנו כגון נשר גדול בעופות. למעוטי מאי ואיזהו דבר שאין דרוסתה חשיב בבהמ'. אילימא למעוטי חתול שאינו דורם בבהמה וקטן הוא מן הזאב פשיטא אנן דרוסת זאב תנן אבל חתול לא. וכ"ת דזאב אפילו בגסה אבל חתול לא דריס אלא בדקה. והתנן ר' יהודה אומר דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה ואלו זאב בגסה לא. וכ"ת מתני' דקתני דרוסת הזאב בדקה אבל לא בגסה ר' יהודה היא אבל רבנן דפליגי עלי' סברי דזאב אפי' בגסה נמי דריס ואיכא למשמע דחתול דריס בדקה להכי אצטריך רב למעוטי חתול והא אמר רבי בנימן בר יפת אמר ר' אלעזר לא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים אלא לדברי שניהם זאב לא דריס כלל בגסה וחתול נמי לא דריס בדקה ואכתי מאי אצטריך לי' למעוטי. א"ל לעולם פליגי רבנן עלי' דר' יהודה ואליבא דרבנן ממעט לי' רב חתול ודפרכ' והא אמר ר' בנימין וכו' נברא אגברא קא רמית מ"ס פליגי ומ"ס ל"פ. הלכך לד"ה אין דרוסה לחתול אפי' בבהמה דקה אין לו דרוסה אבל בדקה שבדקה כגון טלאים וגדיים יש לו דרוסה. דאמר רב עמרם א"ר חסדא חתול נץ ונמי' דרוסה שלהם בגדיים וטלאים דהיינו דקה שבדקה דקטנים הם. ומודה רב נמי בהא כדלקמן דבעי מני' רב כהנא מרב חתול וחולדה יש להם דרוסה או אין להם דרוסה. א"ל להולד' אין דרוסה לחתול יש דרוסה ואוקימנא בגדיים וטלאים ורב חסדא נמי מודה באילים ורחלים דאין להן דרוסות במתניתי'. ודרוסות חולדות בעופות לחוד. מיתיבי דרוסת חתול נץ ונמי' עד שתנקב לחלל בקוץ בעלמא ועד שינקוב הדקין מכלל דארס שלהם אינו מזיק אפי' לעופות כש"כ לגדיים וטלאים וקשיא לרב חסדא. ומהדר רב חסדא ותסברא דהכי עיקר דאין להם דרוסה כלל והא אנן דרוסת הנץ תנן במתני' אלמא אית לי' דרוסה. תריץ הא ל"ק דהך ברייתא דקתני אין לו לנץ דרוסה. בגדיים וטלאים ומתני' דקתני דרוסת הנץ בעופות קאמר דאית לי' דרוסה אלא לרב חסדא דקאמר יש להם דרוסה אפי' בגדיים וטלאים קשיא דהך ברייתא קתני דאין להם דרוסה בגדיים וטלאים. הא ל"ק רב חסדא הוא דקאמר כבריבי דתניא בריבי אומר לא אמרו אין דרוסה לחתול אלא במקום שאין מצילין לעוף או לגדי מידו דהואיל ואין מצילין אינו כועס כ"כ ולא אלים זיהרי'. אבל במקום שיש מצילין יש דרוסה וכיון שרוא' החתול שרודפין אחריו להציל מתחת ידו מה שדורס כועס ודורס שמוציא אדם על הבהמ' והורגה. ורב חסדא דאמר דחתול יש לו דרוסה כשיש מצילין. ופרכי' ובמקום שאין מצילין אין דרוסה והא ההיא תרנגולתא דהוי בי רב כהנא דרהט שונרא בתרה ועלא לאנדרונייא ואתאחיד דשא באפה ומחייה לבבא בסיחופי' ואשתכח עלה בחמשה קורטי דמא והתם לא הוה שום אינש להצילה. ושנינן הצלת עצמה בהצלת אחרים דמי שבשביל שברח לחדר וננעל הדלת לענין כעס ה"ל כמו שנעלו לפניו. הלכך מה שאמר רב חסדא חתול נץ ונמי' יש להם דרוסה כשיש מצילין או אדם או הן עצמן. ולרבנן דלעיל דפליגי עלי' אפי' יש מצילין אין להם דרוסה סברי אית להו זיהרא ולא קלי. בעי מני' רב כהנא מרב יש דרוסה לחתול או אין דרוסה לחתול א"ל אף להולדה יש דרוסה. לחולדה יש דרוסה או אין דרוסה א"ל [אף לחתול אין דרוסה לחתול ולתולדה יש להן דרוסה או אין להן דרוסה א"ל] לחתול יש דרוסה לחולדה אין דרוסה. קשיין אהדדי ל"ק הא דא"ל אף לחתול אין דרוסה וה"ה לחולד' באמרי רברבי. בכבשים גדולים. והא דאמר אף להולדה יש דרוסה בעופות. וכש"כ לחתול וכדרב חסדא דאמר לעיל דרוסת הולדה בעופות. והא דאמ' לחולדה אין דרוסה לחתול יש דרוסה בגדים וטלאים וכדרב חסדא נמי דאמר לעיל דרוסת חתול בגדים וטלאים. בעי רב אשי שאר עופות טמאים חוץ מן הנץ והגס כגון נשר יש להם דרוסה או אין להם דרוסה. א"ל [רב הלל] לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר שאר עופות טמאין יש להם דרוסה. ותסברא והא אנן תנן דרוסת הנץ ודרוסת הגס. אמרי הנץ בדרבה מני' אפי' בבהמה גדולה הימנו אבל שאר עופות לא דרסי אלא בדכוותייהו. א"נ נץ בדכוותי' בגדולה כמותו דריס. שאר עופות טמאין בדזוטר מנייהו דרסי אבל בדכוותייהו לא דרסי. אמר רב כהנא משמיה דרב שימי בר אשי אין דרוסה לשועל. איני והא כי אתא רב דימי [אמר] מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית היני ובא מעשה לפני חכמים ואמרו יש דרוסה לשועל אמר רב ספרא ההוא חתול [דוה] דרחל. טלה הוה. א"ד אמר רב כהנא משמי' דרב שימי [בר אשי] יש דרוסה לשועל. איני והא כי אתא רב דימי אמר מעשה ודרס שועל רחל במרחץ של בית הינו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין דרוסה. אמר רב ספרא ההוא כלב הוה. אמר רב יוסף נקיטינן אין דרוסה לכלב. הלכך כל חיה שהיא למעלה מן הזאב כגון אריות ונמרים ודובים ודכוותיהו. כשרודפין בהמה גסה וחיה גסה וכש"כ דקה ועוף. טריפות. ואפי' אין ניכר הנקב אלא האדים הבשר כנגד בני מעים טריפה. ודרוסת הזאב בדקה אבל בגסה לא דקיי"ל באבימי. דר' יהודה לפרש דברי חכמים בא ולא לחלוק. ולדברי שניהם זאב לא דרס בגסה כלל. ותו מדאמר (רבא) [רבה] בר רב הונא אמר רב ארי שנכנס בין השוורים. ושבקי' לזאב ש"מ דזאב בדקה ולא בגסה. כך פסק מורי רבינו אב"י העזר"י וכ"פ בשערים. וקיי"ל כרב וכרב עמרם א"ר חסדא וכבריבי דיש דריסה לחתול נץ ונמי' כגדיים וטלאים במקום שיש מצילין והצלת עצמה בהצלת אחרים דמי וטריפה. ורבינו אליעזר ב"ר נתן זצ"ל פסק דאין לחתול נץ ונמיה דרוסה עד שתינקב. וגם פסק דלשועל ולכלב אין להם דריסה. ואינו נראה למורי אב"י העזר"י זצ"ל. ובפר"ח וה"ג פסקו דיש דרוסה לשועל דאזלינן לחומר' כיון דאיכא תרי לישני. ותו מדאמר רב יוסף נקיטינן דאין דרוסה לכלב ש"מ דלכולהו אחריני דלעיל יש דרוסה. וחולדה יש לה דרוסה בעוף הגס נמי. אבל באמרי אפילו זוטרי לית להו דרוסה. ונץ יש לו דרוסה אפי' בדרבה מיני'. ושאר עופות טמאין בדכוותייהו דוקא דאזלינן בתר לשון ראשון לחומרא. ורבינו יצחק אלפ"ס זצ"ל פסק דנץ אין לו דרוסה בגדיים וטלאים ולא קיי"ל הכי אלא יש לו. אמר אביי הא דאמרי' דיש דרוסה לנץ או לזאב או לכל הני דדרסי. לא הויא דרוסה אלא בצפורן. דכי דריס בצפורן הויא דרוסה משום דמפיק לאדם בצפורניים. לאפוקי שן דלא. שאם נשכה לבהמה לא הויא דרוסה. לפי שאין האדם יוצא אלא דרך צפורניים. ואין דרוסה בזאב וחתול וכיוצא בהם דיש להם ד' רגלים אלא ביד דלא הוי דרוסה בשום צפורן אלא בצפורן של רגלים שלפנים להנהו קרו להו ידים לאפוקי רגל שסמוך לעוקץ דלא חשיב לי' דרוסה. ואין דרוסה אלא מדעת. שמדעת מפיל עצמו בכח על הבהמה בכעס. וההוא שעתא מפיק ארס. לאפוקי שלא מדעת דלא הוה מתכוין לנעוץ צפורניו אלא בכותל ונעץ צפורניו בגבה אין משליך בה ארס. ואין דרוסה אלא [מחיים]. שכ"ז שהדורס חי הוי דרוסה. לאפוקי לאחר מיתה. וקא ס"ד שמת ארי ואח"כ נפל על הבהמה. או לאחר שמת הנץ אם נעץ הצפורן שלו בבהמה לא הוי דרוסה. ופרכי' השתא שלא מדעת אמרת אין דרוסה לאחר מיתה מבעיא ל"צ כגון דדריס ופסקו לידי' ולא הספיק לשלוף צפורניו ממנו מ"ד עד דדריס שדי זיהרי'. קמ"ל בהדי דשליף שדי זיהרי'. וקיי"ל דכל עוף טהור אין לו דרוסה מדקבעי רב אשי שאר עופות טמאין יש להם דרוסה או אין להם. מכלל דפשיטא דכל עוף טהור אין לו דרוסה. אתמר רב אמר אין חוששין לספק דרוסה. ושמואל אמר חוששין לספק דרוסה. דכ"ע ספק אם נכנס חתול לבין התרנגולין ספק לא נכנס. אימור לא נכנס. ואי חזינן דנכנס וספק לן אי כלבא או שונרא. אימור כלבא ואין לו דרוסה. ואי נכנס וידעי' ודאי דשונרא הוא וקטעי' לרישא דחד מנייהו אימור נח לי' רוגזי' ושוב לא דריס וליכא למיחש לשום דרוסה בהנך אחריני. נכנס שונרא ושתיק ולא חזינן אי עביד מידי. אלא יושב ביניהן ושותק אימור שלמא שוי ולא חיישי' לשום דרוסה. איהו קא מעוי ואינהו קא מקרקרן בעותי קא מבעתי אהדדי וליכא למיחש דילמא נגע בהן איהו קא שתיק ואינהו קא מקרקרן. מ"ס מדשתיק מעשה קא עביד ומ"ס מחמת ביעתותא הוא דקא אוושן. אמר אמימר הלכתא חוששין לספק דרוסה. וארי שנכנס לבין השוורים ונמצא צפורן בגבו של אחד מהם והיא לחה וכש"כ יבישה או נמצא מקום צפורן בגבו חיישינן באמימר. ההוא בר אווזא דהוה בי רב אשי על לבי קניא נפק ואתא בי ממסמס קועי' דמא. א"ר אשי לאו אמור רבנן התם ספק בלבא ספק שונרא אימור כלבא. ה"נ ספק קניא ספק שונרא אימור קניא מהי' וליכא למיחש לשום דרוסה. אי גרסי' לאו אמור רבנן אז מיכן ראי' דאין דרוסה לכלב בעוף דקאי אההיא דלעיל פלוגתא דרב ושמואל דאמר ספק כלבא ספק שונרא אימור כלבא. מיהו מההיא גופא איכא ראי' טובי כמו שפי' רבינו שלמה ההיא סוגיא בתרנגולין: אמרי בני ר' חייא דרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעיים. פי' הרב רבינו יצחק בן רבינו מאיר זצ"ל דוקא ספק דרוסה אבל ודאי דרוסה אזלא בדיקה דחיישינן שמא לא בדק יפה יפה. ורבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"לפי' ודאי דרוסה מהני' בדיקה מדקאמ' לקמן בדרוסה עד שיאדים כנגד בני מעים ובסימנין עד שיאדימו סימנין עצמן. משמע אע"פ שאנו רואים שהאדים הבשר כנגד הסימנין. מ"מ יש לבדוק כי שמא לא האדימו הסימנין עצמן. א"כ ה"נ כשהאדים הבשר יש לו לבדוק כנגד בני מעים. מיהו האידנא דלא בקיאינן לא בדקינן אפי' ספק דרוס' כדברי ה"ג כדפרי' לעיל. ולכך נמי לא חששתי להאריך ולפרש ענין בדיקה. במסכת זבחים פ' התערובות תנן כל החטאות שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי' אחד ברבוא ימותו כולן ואמר בגמרא מאי אפי' ה"ק כל הזבחי' שנתערב בהם חטאו' המתות או בשור הנסקל אפי' אחד ברבוא ימותו כולן. והקשה רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דתנן בסנהדרין פ' אלו הן הנשרפין רוצח שנתערב באחרים כולם פטורים. ר' יהודה אומר כונסין אותן לכיפה ואמרי' בגמרא מאן אחרים. אילימא אחרים כשרים פשיטא. ותו בהא לימא ר' יהודה כונסין אותן לכיפה. אמר ר' אבהו אמ' שמואל הכא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים שנגמר דינם עסקי'. רבנן סברי אין גומרין דינו של אדם אלא בפניו הלכך כולן פטורין ור' יהודה סבר [מפטרינהו] לגמרי נמי לא כיון דרוצחים נינהו כונסין אותן לכיפה רשב"ל אמר דכ"ע ל"פ דפטירי אלא הכא בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם עסקי' רבנן סברי כמיתת בעלים כך מיתת השור ואין גומרין דינו של שור אלא בפניו הלכך כולן פטורין. ור' יהודה סבר כונסן לכיפה. והשתא הכא גבי זבחים דרובא דהתירא ופסידא דקדשים אמר ימותו כולם. התם גבי רוצח דרובא דאיסורא ודהדיוט לכש"כ. ומתוך כך הוא גורס כמו שמצא בספר זקן בשור שלא נגמר דינו שנתערב בשוורים אחרים מעליי' עסקי'. ור"ת זצ"ל השיב לו מתני' דקתני כולם פטורין. משמע שאחרים בני חיובא. ואע"ג דברישא דשמעתא קאמר מאן אחרים אי לימא אחרים כשרים פשיטא ולא פריך פטורין פטור מבעי' ליה התם כיון דמצי למפרך מגופא לא חש למידק. ותו דרשב"ל אדר' אבהו קאי דשני רבא ברוצח שלא נגמר דינו שנתערב ברוצחים אחרים עסקי' ועלה קאי דרשב"ל ומשני וכו'. אבל נתערב בשוורים אחרים מעלייא הוה אמר רשב"ל [נכבשינהו] דניידו וכל דפריש מרובא פריש. ומתני' דשלהי ע"ז דשור הנסקל [אוסר בכל שהו] מיידי כשנסקל דליכא למימר נכבשינהו. ותדע דלא קתני שנגמר דינו. ומתני' דהכא [דקתני] ימותו כולם בנתערב בזבחים מיירי ולגבוה. וגזרי' שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ומסקי מן הקבוע למזבח. אבל בעלמ' [אמרי'] ונכבשינהו דניידו ומטעם זה התיר ר"ת זצ"ל דרוסת הזאב ברוב דמעשים בכל יום דזאבים טורפים ונושאים (זה) [שה] מן העדר ורועה מצילו ושרינן להו אע"ג דבעלי חיים חשיבי. ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל דאין להתיר אלא היכא דפריש מאליו כגון נמצא ביד עכו"ם אבל אם נאסר בתערובות ופירש לא אמרינן מרובא פריש. ואם יש בעדר ספק דרוסה כל העדר אסור. ותדע דטבעת של ע"ז שנתערבה (במאה) [ברבוא] טבעות כולן אסורות ובפירשה אחת מהן פליגי רב ושמואל כיצד אוסרות אבל בהיא גופא לא פליגי דכ"ע מודו דאסירא. וכל איסורי הנאה שפירשו מתערובתן אסירי ול"א מרוב' פריש וטעמא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ל"ש חולין ול"ש קדשים. ומיהו יש ליישב דברי ר"ת דשאני בע"ח כיון דאפשר ע"י דניכבשינהו דניניידו. מיהו טוב להחמיר והמחמיר תבוא עליו ברכה. דבי (רב פפי בר אשא) [יוסף רישבא] הוו מחו בגידא דנשיא. כשהיו רוצים להפיל בהמה כדי לשוחטה היו מכין במקל בגיד הנשה של בהמה דהיינו במקום כף הירך כדי שתפול ותהא נוחה לשחוט ולא תפרכס ואח"כ שוחטין אותה. אתו לקמי' דר' יהודה בן בתירא אמר להו וכי להוסיף על הטריפות יש. אלא אין לך אלא מה שמנו חכמים אבל הא ודאי כשירה. דבי (יוסף משכא) [רב פפא בר אבא רישבא] פי' צייד. הוו מחו בכולייתא במקל אבל לא בחץ דאיכא למיחש לפיסוק הגידין. ולנקובת הכוליא אתא לקמי' דר' אבא. א"ל וכי להוסיף על הטריפות יש אין לך אלא מה שמנו חכמים. והא קא חזינן דמייתי מחמת מכה זו גמירי דאי בדרי לי' סמא חיה:
506
507מתני' אלו כשירות בבהמה. ניקבה הגרגרת במשהו. במיעוט בלא חסרון איסר. או שנסרקה לאורכה אלא נשתייר בה חוליא אחת שלימה אחת למעלה ואחת למטה. ועד כמה תחסר הגרגרת ותהא טריפה רשב"ג אומר עד כדי איסר האיטלקי נפחתה הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח. שהעצם נפחת ורואים אנו שלא ניקב הקרום. ניקב הלב ולא לבית חללו. נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה ניטלה הכבד ונשתייר הימנה כזית. המסס וביה"כ שניקבו זה לתוך זה שהמסס ניקב במשהו ולא ניקב לחוץ וביה"כ נמי לא ניקבו לחוץ: אמר רב מתנא האי בוקא דאטמא דשף מדוכתי' טריפה רבא אמר כשירה ואי אפסיק ניבי' טריפה והלכתא אי אפסיק ניבי'. אותו גיד שבראשו שבו מחובר לעצם וקטן הוא מאוד כשירה עד דאתעכול אתעכולי שיהא נרקב ונתמסמס אותו גיד טריפה:
507
508מתני' ניטל הטחול כשירה. אמר ר' עוירא משמי' דרבא ל"ש אלא ניטל אבל ניקב טריפה. אמר (נחומי) [ר' נחוניא] שאלתינהו לכלהו טרופאי דמערבא ואמרו לי לית הלכתא כרב עוירא. אלא ניקב נמי כשירה. ולא אמרן דלית הלכתא כוותי' אלא כי ניקב הטחול בקולשי' במקום שהוא דק. אבל אם ניקב בסומכיה במקום שהוא עב טריפה. ואי אשתייר מן העובי של טחול שלא ניקב כולו לגמרי לחוץ כשיעור עובי של דינר זהב כשר. ואם פשט ידו למעיה וחתך מן הטחול בסומכי' אסורה כל הבהמה וכן פסק בה"ג וכן בשערים ועוד הוסיף בשערים נקרע או נימוק בסומכי' טריפה בקולשי' כשירה. וכתב מורי רבינו אב"י העזר"י שאם נימוק נמי ואשתייר כנגד בסומכי' כעובי דינר זהב כשירה. וכתב רבינו אליעזר בר נתן זצ"ל מעשה אירע שנקב הטחול בעוביו נקב רחב כאיסר אבל לא עבר שנשתייר בעובי דינר זהב שלא ניקב והכשירוה. וכיון דניטל הטחול כשר. אי משתכח תרתי טחלי בשר. ראיתי אני המחבר שהביאו לפני מורי רבינו אב"י העזר"י טחול של פרה שהיה נפוח באמצעיתו מאוד בראשו של תינוק עד סומכיה (כי כך אמר לי מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל מה שהוא דבוק לבטן נקרא סומכי'). וצוה וחתכו לפניו את הניפוח וכשחתכה קפצו מים זכים מן הטחול ממקום הניפוח ויצאו מים כלי גדול מלא והי' מראהו בפנים כמראה השעוה וצוה וגררו בסכין בפנים וגררו הרבה והי' מתגרד כמו מוגלא מה שקורין בלשון כנען גנו"י ובדק בפנים והי' שלם מכל צד שלא נרקב. ואמר לנו שאמר לו רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל בשם ר"ת דכ"מ שאמרו חכמים שהיא טריפה ע"י נקב שאפי' לא ניקב ובשר רע סביביו כמו מוגלא שהיא טריפה ואסיר. והכא הואיל וגרדנו [ונמצא] שלם מכל צד נראה להכשיר והכשיר. ושאלתי את פיו אם הי' מים סרוחים מה הי' מורה. ואמר לי שכמו כן היה מתיר. ואמר לי כמו כן דכל מה שהיא דבוק בכרס קרוי סומכי' ולא יותר:
508
509מתני' ניטלו הכליות כשירה. אמר רכיש בר פפא משמי' (דרבא) [דרב] לקתה בכוליא אחת טריפה ופסקי' הלכתא כוותי' לקמן ואמרי במערבא והוא דמטי לקותא למקום חריץ ומאי היא חיוורתא דמציעתא דבכולייתא דתותי מתנים. פי' רבינו שלמה אותו לובן שמסובך למתניים היינו אותו חוט שבכולי' שבו הוא תולה במקום שנראה הלב והגידין מעורין שם והי' אמצעי' הכוליא וכן הוא בפי' קדמונים ויש מפרשים כל לובן שבכוליא. ומורי רבינו אב"י העזר"י כתב שראה שסמכו רבותינו על פי' קדמונים הלכה למעשה. פי' רבי' שלמה לקתה בכוליא כגון מליא מוגלא. ונראה לפירושו דה"ה ע"י מכת חרב דינו במוגלא. ולא מטרפא עד דמטייא לקותא למקום חריץ. ובשערים דרבינו שמואל בן חפני הכהן כתב לקתה בכוליא אחת בלא מוגלא ולא הגיע למקום חריץ כשירה משמע אבל במוגלא אפי' לא הגיע למקום חריץ טריפה. דאי לאו הכי לימא לקתה סתמא דמשמע בכל ענין. וכן נראה למורי אב"י העזר"י זצ"ל. ומדאמר לעיל ר"פ יפלח כליותי ולא יחמול מי קא חיי כתמי' ש"מ שאם נבקעה לשנים שהיא טריפה. ואם אין לה אלא כוליא אחת כשירה. ואם נמצאו בה שלשה כוליות או יותר כשירה. דמאי אמרת כל יתר כניטל דמי הא תנן ניטלו הכליות כשירה. ותו מדאסר רחמנא לגבוה משום מום מכלל דלהדיוט שרי דתניא ואת שתי הכליות ולא בעל כוליא אחת ולא בעלת ארבעה וחמשה. והכוליא שניקבה כשירה. ואם יש מים זכים בכוליא כשירה. ומעשה הי' במגנצא והכשירוה אפי' הגיעו למקום חריץ. ולא אמרן דאם יש בכוליא מים זכים דכשירה אלא דצילי. שצלולין הן אבל עבידי טריפה וצילי נמי לא אמרן דכשירה אלא דלא סריחי אבל סריחי טריפה אפי' הן צלולין. וכתב בה"ג שאם הי' דם בכוליא כשירה מ"ט דהא חשבי' לכל מילי דכוליא בין מוגלי בין עכירי בין סרוחין. ואילו דם לא חשבי' לטורפה. וכוליא של איל נמצאת בשפי"רא ולא הי' בה בשר כלום כ"א מלאה [מים] צלולין רק שבמקום הלובן שלם היה והכשירוה [ובכוליא של פרה היתה שלפוחית ונכרת מקום חריץ והכשירוה] רבותינו שבמגנצא. כתוב בתשובות הגאונים אם היתה מכה על כוליא מגבה חותכין הכוליא לשנים ואם אין בה מכה מבפנים כשירה. הכוליא שהקטינה ונתמעטה מאליה מחמת חולי בדקה כגון רחל וכבש ועז. עד כפול. וכפול בשירה. פחות מכפול טריפה. ובגסה שנתמעטה עד כעגבה בינונית ובעגבה כשירה פחות מיכן טריפה. וכתוב בשערים וה"מ שהקטינה אחת מן השתים הראויות להיות אבל אם הי' שלשה או יותר והקטינו ונשתיירו שתים כהלכתן שלא הקטינו כשירה. וכת' רבינו אליעזר בר נתן זצ"ל פול סתם הוא הנקרא בלע"ז פינ"א פול הלבן הוא הנקרא פיז"ל:
509
510מתני' ניטל לחי התחתון. מעל הבשר והסימנין מחוברין בבשר כשירה. יש ספרים שכתוב בהם א"ר זעירא ל"ש אלא שיכולה להחיות ע"י הלעטה והמראה אבל אינה יכולה להחיות ע"י הלעטה והמראה טריפה. ובפסקי הגאונים כתוב כן אבל לא נזכר שם אמורא. ובפ' מי שהחשיך מפרש הלעטה מקום שיכולה להחזיר המראה למקום שאינה יכולה להחזיר וכן דין העוף שניטל חרטומו:
510
511מתני' חרותה בידי שמים כשירה. ת"ר איזהו חרותה כל שצמקה ריאה שלה בידי שמים שנתפחדה ע"י רעמים כשירה. בידי אדם טריפה. רבב"ח הוה קאזיל במדברא אשכחינהו להני דכרי וצמקי ריאה דידהו אייתינהו לבי מדרשא למשאל היכי מצי למבדק אי בידי שמים היא אי בידי אדם. אמרי לי' בקייטא אייתי משיבלי חיוורי ומלינהו מיא קרירי ואנחינהו מעל"ע. אי הדרא בריא בידי שמים היא וכשירה ואי לא טריפה בסיתווא אייתי משיכלי שחימי ומלינהו מיא פשורי ואנחינהו מעל"ע אי הדרא בריא כשירה וא"ל טריפה. פר"ח זצ"ל ורבי יצחק אלפס פסקו שהלכה כר' שמעון בן אלעזר דאף בידי כל בריות כגון אריות ודובים ונמרים טריפה וכיוצא בזה דין עופות אם תמצא חרותה:
511
512מתני' הגלודה. שניטל עורה מחמת שחין או מחמת מלאכה ולא נשתייר כלום. ר' מאיר מכשיר וחכמים פוסלין. וקיי"ל כחכמים ואם נשתייר כסלע מעורה שלא הגלידה כשירה דע"י אותו שיור מעלה ארוכה. והיכא אמר רב יהודה אמר שמואל על פני השדרה כולה. אבעי' להו כסלע דאמר רב יהודה דאריך וקטין שהעור שע"ג השדרה שלא הגליד ארוך על פני כל השדרה אבל קטין הוא דאין ברוחבה של אות' רצועה כסלע אלא כחוט אבל אי מצרפת לה בהדדי לארכו ומשוית לי' עגול הוי כסלע וכשירה. א"ד אע"ג דאריך הוא צריך שיהא ברוחב של אותה רצועה כסלע. ת"ש דפריש ר' נהוראי משמי' דשמואל ברוחב כסלע ע"פ כל השדר' כולה. רבב"ח אמר מקום ראשי הפרקים במקום שמתחברין העצמות זל"ז בכל פרק ופרק כגון פרקי חוליותיה ועצמות השוק והירך דהתם איכא חיותא טפי בבהמה אי אשתייר התם כסלע כשירה דהדרא בריא ואי לא לא. ר' אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' ינאי (בר' שמעון) מקום טיבורו. כנגד מעיה של בהמה יש חיות במקום הטבור אי אשתייר התם כסלע בשירה ואי לא לא. בעי ר' ינאי ב"ר ישמעאל ניטל מקום טיבורו וכולו קיים מהו. ניטלו ראשי הפרקים וכולו קיים מהו תיקו. אמר רב כל העור מציל בגלודה. כ"מ ששייר מן העור כסלע בבהמה מציל ומעלה ארוכה וחוזר כל העור לקדמותו ולא מייתא והדר בריא וכשירה. חוץ מן העור של בית הפרסות דאם נשאר שם מן הארכובה ולמטה ובפרסות ושאר עוד בבהמה אינו קיים אינו מציל דלא חשיב כלל עור מפני שהוא רך. ור' יוחנן אמר אף עור של בין הפרסות נמי מציל בגלודה. פר"ח פסק כשמואל וכר' ינאי דתניא בתוספתא איזהו גלודה כל שהופשט כל העור ולא נשתייר בו כדי להעלות ארוכה. וכמה רשב"ג אומר עד כאיסר האיטלקי מבית חללה ולא משאר אבריה. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב הא מתני' לא אתיא כוותייהו דהברייתא מכשרת כל היכא דנשתייר כאיסר כנגד חלל ואלו לשמואל דוקא בשדרה ובסלע ולר' ינאי בסלע על הטבור ותו שלא הובאה בתלמוד זו הברייתא ולא עדיפא ממתניתין אלו שעורותיהן כבשרן דאוקמא ר' יוחנן כיחידאה. ונראה לן דר' יוחנן ה"ל יחיד לגבי' דשמואל ור' ינאי ורבב"ח. ואע"ג דרב ור' יוחנן קיימא בחדא שיטה. ה"ל תרי לגבי תלתא. והלכתא כרבים. ואע"ג דשמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ר' יוחנן ור' ינאי הלכה כר' ינאי שהוא רבו של ר' יוחנן. הלכך אית לן ספיקא ונקיטינן לחומרא כשמואל דמחמיר מכולהו עכ"ל. וכתב מורי רבינו אב"י העזר"י רברבא סברא היא שיותר חומרא היא כסלע ע"פ כל השדרה מרבב"ח דבעי כסלע על ראשי הפרקים. ואם ניטל העור שעל השדרה כולה ושאר העור קיים אזלי' לחומרא דהא ניטל מקום טיבורו לבדו או ראשי הפרקים לבדו סלקא לן בתיקו ואזלינן לחומרא ובעוף נמי אם נגלד כל העור דינו שוה לבהמה. ואף כי אין בו כח להגן בעוף בבהמה לא מצינו היתר העוף בדבר הזה:
512
513מתני' אלו טריפות בעוף נקובת הושט ופסוקת הגרגרת הכתה חולדה על ראשה מקום שעושה אותה טריפה. דהיינו נקובת הקרום. אבל בנשבר העצם בלא נקיבת הקרום לא מטרפא הלכך צריכה בדיקה. ובגמ' מפרש היכי בדקינן לה ולפי שאין אנו עכשיו בקיאין לבדוק לא חששתי לפרש והא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדו בעוף יתר עליהם העוף נשבר העצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ההיא אוקימנא בעוף של מים הואיל וקרומו רך שהוא תדיר במים אמר רב שיזבי הני אווזי דידן הואיל דמשתכחו במים כעוף של מים דמיין:
513
514מתני נקב הקורקבן ניקבו הדקין נפלה לאור ונחמרו בני מעי' שנשתנה מראיתן מחמת האור אם ירוקין פסולין ואם אדומין כשירים. כתב מורי רבינו אב"י העזר"י דה"ה האי טריפות שייך בבהמה אם אירע כך. אלא תנא העוף משום דשכיח דנפיל לאור. וכן כתב רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל וכן כתב רבינו שמואל בן רבינו מאיר זצ"ל: אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן יהושע שיעור ירוקתן מחמת האור בשיעור נקובתן מה נקובתן במשהו אף ירוקתן במשהו. בעא מני' רבי יוסף ברי' דריב"ל מריב"ל הוריקה כבד כנגד בני מעיה מהו. א"ל טריפה ופרכינן לא יהא אלא ניטלה. אמר רבא כיון שהוריקו [כבד כנגד] בני מעים בידוע שנפלה לאור ונחמרו בני מעיה וטריפה. כתב מורי רבינו אבי העזרי ואפי' לא נפלה ממקו' גבוה עשרה טפחים או עמדה והלכה שאין לחוש לריסוק אברים אפ"ה כשהוריקו טריפה שסופן לינקב ואע"ג (שהוריק טריפה) שבכבד לא מצינו שהנקב פוסל בו מ"מ אגלאי בהתייהו וחיישינן אף ללב ולקורקבן ולמעים דכיון שהוריקה דכבד כנגדן טריפה אע"פ שעדיין לא ניכר בהם ועוד יש לחוש שמא סופו לינטל כולו. ומיכן יש סמך לדברי הגאונים המטריפין שניקב חצר הכבד דחיישינן שסופו לינטל כל הכבד מדמטריפינן כשהוריק הכבד כשיעור נקב משהו דגזרו תחלתן משום סופן עכ"ל: ההיא תרנגולתא דהוה בי ר' יהושע ב"ל אתאה לקמי' דר' אלעזר הקפר ירוקין היו ואכשרה והא אנן תנן ירוקין פסולין א"ל לא אמרו ירוקין פסולין אלא בלב וקורקבן וכבד שדרכן להיות אדומים אבל דדקין דרכן להיות ירוקין. תנ"ה באלו בני מעים אמרו בלב וקורקבן וכבד. ההיא תרנגולתא דהוה בי רב יצחק בר יוסף אתיוה לקמיה דר' אבהו אדומין היו וטרפה והתנן אדומין כשרין א"ל אדומין שהוריקו דהיינו הלב והקורקבן והכבד והירוקין שהאדימו דהיינו הדקין טריפה. ולא אמרו אדומין כשרים אלא בלב וקורקבן וכבד. אמר רב שמואל בר חייא א"ר מני ירוקין שהאדימו ושלקן וכו' יש כאן גרסות הרבה. אבל מורי רבינו אב"י העז"רי כתב הלכתא ירוקין שהאדימו ע"י האור ושלקן וחזרו והאדימו כשירה מ"ט אמרי' קיטרא בעלמא עייל בהו ומספקא לי' אי מיירי בעשן הנכנס לגופה ע"י שנפלה לאור וא"כ העוף והבהמה שוין א"ד בעשן הנכנס בעוף בכל יום מיירי שדרכו בלילה לשכון במקום עשן. וא"כ דין זה אינו נוהג בבהמה וראוי להחמיר בזה בבהמה מספק היכא דנודע שנפלה לאור. וקיי"ל אדומין שהוריקו ושלקן וחזרו והאדימו כשירה דאמרי' קיטרא עייל בהו ועוד מריבוי דם נחלה העוף והוריקו ע"י שיפעת דם שיצא ממנו חזר לקדמותו והבריא והאדומין ששלקן והוריקו או ירוקין ששלקו והאדימו טריפה מ"ט אגלאי בהתייהו פי' חרפתם עכ"ל. ועל דא אנא סמיך למעשה: ואמר רב אשי הלכך לא ליכול אינש עוף שנפל לאור אלא בשלקין ולא היא אחזוקי ריעותא לא מחזקינן והיכא דלא מינכר בה ריעותא בהדיא בלא שלקין לא טרפינן לה אא"כ מתרמי דשליק לה וחזי ריעותא. מיכן כתב מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל היכא דלא ידעינן על הבירור דנפלה לאור אפי' נשתנו המעים כשירה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן דהא הכא ידעי' בבירור שנפלה לאור אך לא נגלה עדיין ירוקתן ולא מחזקינן איסורא לאהדורי בתרי'. ה"ה היכא דנשתנו לא מהדרינן לשאול אם נפלה. אלא מחזקינן לה דלא נפלה ואנן לא תנן דשינוי פוסל אלא בנפלה לאור דוקא ועוד כתב דשיעור אדמימתו בשיעור ירוקתו במשהו:
514
515מתני' אלו כשירות בעוף ניקבה הגרגרת או שנסדקה הכתה חולדה על ראשה במקום שאינו עושה טריפה ניקב הזפק ר' אומר [אפי'] ניטל. ת"ר מעשה בר' סימון ור' יהוצדק שהלכו לעבר שנה בלוד ושבתו באונו והורו בטרפחת כר' בזפק. איבעי' להו הורו בטרפחת לאיסורא וכר' בזפק להתירא א"ר הורו בטרפחת להתירא וכר' בזפק לא סביר' להו תיקו. פסק בפר"ח בטרפחת לחומרא כיון דמספקא לן והי' תמי' רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל היכי מספקא לי' שדורה בטרפחת לאיסור והלא משנה שלימה היא בפרקין ניטלה האום שלה כשירה והיא טרפחת ותנן נמי בבכורות פ' עד כמה דפרה שניטלה האום שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים וחזר בו ר' טרפון. ופירש דהך משנה דהכא מיירי בעוף דודאי עוף שניטל טרפחת יש לטרוף ואע"פ שכשירה בבהמה משום דזוטר חיותא ודייק נמי מדמייתי הך מלתא על בבא דעוף. ויפה פסק בפר"ח לחומרא. והא דתני לוי כל טריפות שמנו חכמים בבהמה כנגדן בעוף יתר עליהן עוף נשבר עצם אע"פ שלא ניקב קרום של מוח ה"נ הוי מצי למימר טרפחת אלא תני ושייר דה"נ שייר שמוטת ירך בעוף דטריפה אע"ג דלא איעכול ניבי' ובבהמה צריך עיכול ניבי' ובזפק נמי הואיל ומספקא לן אזלינן בה לחומרא הלכך ניטל טריפה ניקב כשירה. אמר רב הונא ואיתימא ר' יוחנן ואי תימא ריב"ל גגו של זפק נידון כוושט אם ניקב במשהו היכא אמר רב ביבי בר אביי מקום שנמתח עמו. פי' רבינו שלמה מקום שהוא מתחיל למשוך היינו מן המיצר ולמעלה כדאמ' גבי מוח כל זמן שבגלגולת נידון כמוה התחיל לימשך נידון (כוושט) [כחוט] אלמא מקום הצד הוי משיכה עכ"ל. ונראה לכאורה דה"ה המעי ההולך לקורקבן הוי מקום שנמתח דינו בקורקבן בנקב משדו וקצת קשה הלשון דהל"ל מקום הנמתח מעמו דהא אזפק קאי. ונראה כמו שקבלתי אני המחבר ממורי רבינו אב"י העזר"י שקיבל מרבינו יואל אביו זצ"ל שקיבל מרבינו יצחק ב"ר מרדכי זצ"ל שקיבל מרבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל כשמושך בידו אחד הוושט ובידו השנית המעי היוצא לצד הקורקבן כל שנמתח [מן] הזפק עמו של הוושט וכן לדקין נידון כוושט ובמעי ליטרף במשהו והיינו מה שכנגדו למעלה אבל מה שתולה למטה אינו נמתח עמו והוא כעין כיס שיש לו שני שנצים שפותח וסוגר בהם שהעליון נמתח ולא התחתון ולהאי פירוש' הוי חומרא טפי:
515
516מתני' יצאו בני מעי' ולא נקבו כשירה. אמר שמואל לא שנו אלא שלא הפך בהם כשהכניסן לתוכה. אבל הפך בהן כשהכניסן לתוכה היפך עליונים תחתיהן והחליף מכמות שהיה זו למעלה וזו למטה טריפה. ראיתי אני המחבר שהביאו לפני מורי רבינו אב"י העזר"י ששחטו אווז אחד וכשקרעוהו מצאו מעים שלו שהיו מונחים בין עור לבשר ושאל להם אם הי' הולך בטוב סמוך לשחיטה דליכא למיחש לנפילה וגם חקרו אם לא הי' תפור במקום שקרעוהו וענהו שלא הי' תפור וגם שהי' הולך בטוב. והכשיר את העוף:
516
517אמר רב (יהודה) [הונא] א"ר שמוטת ירך בעוף כשירה. ופסקי' שלהי שמעתא דרווחת הלכה בישראל שמוטת ירך בעוף טריפה. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק הוא הנקרא שירליאון נראה להרב רבינו אלחנן זצ"ל דמיירי בשמוטה דלא איעכול ניבי' דמאן דמכשיר לקמן שמוטה היינו דוקא בדלא איעכול ניבי' אבל בדאיעכול ניבי' כ"ע מורו דטריפה. אפי' בבהמה היא טריפה. דמסתמא הא דפרקי' לעיל דבהמה טריפה בשמוטת ירך בדאיעכול ניבי' מתוקמא לכ"ע. ומ"ד שמוטת ירך בעוף כשירה היינו בדלא איעכול ניבי' יכול לסבור דבבהמה נמי כשירה ופליג אדרב מתנא דאמר בוקא דאטמא דשף מדוכת' טריפה כי אין סברא דבבהמה יטרוף ויחמיר יותר. ובבהמה טריפה מיירי נמי איעכול ניבי' דומיא דעוף וסבר לה כרב מתנא. מיהו קשה דר' יוחנן אדר' יוחנן. דהא ר' יוחנן קאמר לקמן דשמוטת ירך בעוף טריפה. ואי מיירי בדלא איעכול ניבי' הא ר' יוחנן גופא פסק לעיל הלכה כמשנתינו גבי כבד לפי שהיא סתם משנה ואיהו גופיה קאמר לעיל דמתני' ממעטא לההיא דרב מתנא דסביר' לי' שהיא כשירה. וכי תימא שיטרוף בעוף יותר מבבהמה א"כ תקשי אתנא דבי לוי דלא חשיב ליה. מיהו איכא למימר דתני ושייר כמו ששייר בטרפחת. למאי דפרי' לעיל כי שמא שייר הרבה טריפות בעוף שאינו מונה. ומהאי טעמא נמי מצינן למימר דרב יהודה אמר רב שמוטת ירך בעוף טריפה מיירי שפיר בדאיעכול ניבי' דוקא אבל בדלא איעכול ניבי' כשרה וטורף בעוף יותר מבבהמה כי אין להקשו' מתנא דבי לוי כדפרי'. ומיהו אי הוה מפרשי לאידך גיסא. נוכל לפרש כך דשמוטת ירך בעוף מיירי דוקא בדאיעכול ניבי' אבל בלא איעכול ניבי' כ"ע מודו דכשירה. והשתא לא הוה קשיא מידי דר' יוחנן דאמר טריפה דאיכ' לאוקמי' בדאיעכול ניבי' וההיא דלעיל בדלא איעכול ניבי'. אבל לא מסתבר הכי דמאן דמכשיר אפי' בדאיעכול ניבי' דפסקי' לעיל דהלכתא דהיכא דאיעכול ניבי' טריפה. משמע שכל העולם מודים בדבר ואין אדם חולק על אותו פסק. ועוד ק"ל דא"כ כי קאמר לקמן רבה לרב הונא דאמר שמוטת ירך בעוף כשירה והא רבנן דאתו מפומבדיתא אמרי שמוטת ירך בעוף טריפה ומאי קשיא לישני לי' כי קאמינא אנא בדלא איעכול ניבי' כי קאמרי אינהו בדאיעכול ניבי'. וי"ל שהי' יודע שאותה שמוטה שמכשיר רב הונא טורף רב יהודה. ע"כ נראה יותר כמו שפירשנו דבדלא איעכול ניבי' מיירי הכא ואפי' הכי טריפה כדפסקי' לקמן שמוטת ירך בעוף טריפה ומיירי אפי' בדלא איעכול ניבי. וכן נראה עיקר להחמיר. ולית הלכת' ככל הני שמעתתא דמכשרי שמוטת ירך בעוף. דלכך הכי קיי"ל דשמוטת ירך בעוף טריפה אפי' לא איעכול ניבי'. ושמוטת גף בעוף דהיינו פרק עליון המחובר בגבה אמר רב יהודה אמר רב דטריפה דחיישי' שמא ניקבה הריאה לפי שהריא' (נמצאת) [נחבא'] בצלעות וקרום הבשר רך ודק בין צלע לצלע וכששומט' גפה מנתקת הריאה עם הגף וחיישי' שמא ניקבה וטרפינן לה מספק. ושמואל אמר תיבדק הריאה מכניס קנה דק בגרגרת ונופח בריאה אם הרוח יוצא טריפה ואם לאו כשירה. וכן אמר ר' יוחנן תיבדק וכן הלכה. דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכש"כ הכא דשמואל קאי כוותי' ולקמן שלהי פרקין גמ' נשבר העצם פירשתי יותר. ואין ריאה לעוף לא לחמר לא לינפל דאם נפלה מן הגג דאמרן דצריכה בדיקה אין צריך לבדוק בריאה:
517
518אמר רב הונא סימן לספק טריפה י"ב חודש. אם כך הייתה בידוע שלא נטרפה. ופסקי' לקמן והלכתא בזכר ספק טריפה דידי' אי שהי י"ב חודש ודאי לא נטרף. וא"צ לבודקו תוב. כגון אם ספק דרוסה היא או נפולה או שמא ניקב קרום של מוח מחמת שראינוה שלקתה אם הייתה אח"כ י"ב חודש כשירה ואינה צריכה בדיקה:
518
519תנן התם בבכורות לענין מומין בעלת חמש רגלים או שאין לה אלא שלש ה"ז בעלת מום לגבוה. הא להדיוט שרי. אמר רב הונא לא שנו אלא שחסר ויתיר ביד שחיסור זה דבעל שלש או יתיר זה דבעל חמש ביד. שאין לו אלא יד אחד או שיש לו שלש ידי'. אבל חיסר ויתיר ברגל טריפה נמי הוה מ"ט כל יתר כניטל דמי. יתר אחד כחסר אחד והוי כבעל רגל אחד וטריפה דהוי כשמוטת ירך בבהמה. כתב רבינו אלעזר ב"ר נתן זצ"ל דאי איכא לאותו היתר הכירא כגון שהאחד עומד במקומן והשני שלא במקומן כשירה דלאו תורת רגל עליו וכן אם אינו מגיע לארץ ואינו מהלך עליו לא הוי רגל אלא גלגול בשר הוי וכשירה. ואם למטה מן הארכובה הנמכרת עם הראש יוצאים שני רגלים אפי' מגיעים לארץ כשירה דלא מטרפה בהכי אם ניטלה. אם למעלה מן הארכובה יוצאין ונוגעים בארץ ומהלכת על שתיהן כנטול דמי וטריפה. ואם אינם מגיעים לארץ גלגול בשר הוא לא רגל וכשירה עכ"ל. ההיא חיותא דאשתכח בה תרתי סני דיבי. פי' רבינו שלמה זצ"ל בודי"ל ובלשון כנען קורין לו ייליט"ו. אתיוה לקמי' דרבינא וטרפה מדרב הונא. דאמר כל יתר כנטול דמי. ואי שפכי להדדי כשירה. ההיא גובתא פי' כמין קנה בשר דהוה נפקא מכי כסי להובלילא פי' להמסס. סבר רב אשי למטרפה א"ל רב הונא מר בר חייא כל הני [חיוי] בריי' הכי אית להו. דהיא גובתא דהוה ופיק מבי כסי לכרסא אמר להו רב הושעיא אטו כולהו חדא מחיתא מחתינהו היכא דאיתמר איתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. העיד ר' נתן בר שילא ריש טבחייא דצפורי לפני רבי על שני בני מעיים שיוצאין מן הבהמה באחת דאית לה תרתי הדורא דכנתא ושניהם יוצאין מן הקיבה זה בראשה וזה באמצעיתה שהי' טריפה וכנגדו בעוף כשירה. דעוף זימנין דהוה הכי ואע"ג דלא משכח דכי קים להו. ויש מפרשים שכל עוף דרכו כן משום דמן הזפק עד הקורקבן יוצאים בני מעיים גמורים. בד"א שיוצאין משני מקומות אבל יוצאין במקום אחד סמוך זה לזה וכלה עד כאצבע וחוזרין ומתחברין בתוך רוחב אצבע כשירה. פליגי בה רב דימי ורב יוסף היכי דיוצאים במקום אחד דקתני כשירה. חד אמר והוא דהדרי וערבי. וחד אמר אע"ג דלא הדרי וערבי בשלמא למ"ד דהדרי וערבי היינו דקתני וכלה עד [כאצבע אלא למ"ד אע"ג דלא הדרי וערבי מאי עד כאצבע עד] כאצבע כלין מלמטה סמוך לנקב הרעי מתחברין כדי שיהא הרעי יוצא ממקום אחר. ובפר"ח כתב כל בהמה וחי' הדקין שלה חוט אחד נמשך ועכשיו אם יוצא ממנו מעי אחד בענף שיוצא ממנו [בר] בתוך הענף אם משני מקומות יוצאין טריפה ואם נמשכין ממקום אחד וכלין עד אצבע כשירה. ופליגי בה רב רחומי ורב יוסף חד אמר והוא דהדרי ומערבי ראשי בני מעים ומתחברים יחד ונעשים שניהם מעי אחד אבל אם אינם מתערבים כנטול דמי. מפני שהוא ביתר. והלכתא אי הדרי ערבי למטה חדא היא וכשירה. ואם לא טריפה. ורבינו גרשם מאור הגולה זצ"ל פי' שני בני מעים שני כרכשות אם יוצאים משני מקומות טריפה אבל אם יוצאים ממקום אחד ואינם הולכים עד כאצבע עד שמצטרפין זה עם זה ושופכין זה לזה כשירה. פי' כלין מלמטה קודם שיגיעו למקום הדבוק כשיעור אצבע אע"פ שפרודין זה מזה בחצי אמה במעיה כשירה. ויש גאונים אומ' באורך אצבע שלישית שנקרא אמה. ורבינו אליעזר בר נתן זצ"ל כתב אירע במגנ'צא שבא לפני רבינו אליקים חמי זצ"ל ושאר רבותינו ואני עמהם. מעי של כבש יוצא מן הדקין באורך אצבע. והיה סתום בסופו והרעי נכנס לתוכו ויוצא מתוכו אל הדקין כזה והסכמנו כולנו להתיר שאמרנו לא מצינו שהטריפו חכמי התלמוד אלא שני מעים יוצאין משני מקומות כעין בעוף שיוצאין מן הקורקבן שני דקים וחד הולך אל הזפק והשני הן הדקין אבל הכא דק היוצא מן שאר דקין הוא ואין זה כנגדו בעוף. ושוב לאחר זמן אירע כענין זה והיה דתני ה"ר שמואל בר נטרונאי יושב ודן בהלכה כיון שפירשנו יוצאים ממקום אחד ומשני מקומות זהו בקיבה כמו בעוף מן הקורקבן והתם האחר דרכו הוא והשני יתר הוא דאין דרכו אלמא כיון שנשתנה טריפה ה"נ אע"ג דאחד הוא כיון דאין דרכו להיות בדקין טריפה. ותו דלא הדר עריב. ואמרתי אני בלבי אלו היה אסור היכי מסייעא מלתא להתיר רבותינו דבר אסור. השתא בהמתן של צדיקים כו' ובדקתי וחקרתי בתרנגולין ומצאתי שלא כדברי הפירוש. ולפי מה שמצאתי יעמדו דברי רבותינו שהתירו וכוונו לשמועתן. וכנגדן בעוף לאו אקרקבן קאי אלא כן דדברי' שני מעים יוצאין מן המעי הארוך היוצא מן הקורקבן כזה וזהו שני מקומות שטריפה בבהמה כשיוצא מן הדקין וכנגדן בעוף כשירה כמו שפירשתי. אבל אם שני (מקומו') [מעי'] יוצאין ממקום א' זה אצל זה וכלין עד כאצבע דהדרי וערבי והיו למעי אחד כשר' כזה שני מעיים יוצאים ממקום [אחד] והדר ערבי. וטעמא דטריפה שני בני מעים היוצאים משני מקומות דהיינו משני צדדין דאפי' הדרי וערבי. או שנים מצד אחד ולא הדרי וערבי דכיון דשני' הן אמרי' כל יתר בנטול דמי והרי ניקבו הדקין אבל אי הדרי וערבי לא הוי יתר. מכלל דאחד היוצא אע"ג דלא הדר מערב כשר. דאין כאן יתר. ואח"כ חפשתי בהלכות גדולות ומצאתי כן בד"א כשיוצאין משני מקומות דהיינו שכנגדן בעוף חזינן למקום נקב כאלו נקב מעיא מדקאמ' חזינן למקום נקב חלל מכלל משום יתיר טריף לי' דכל יתיר בנטול דמי. והוי נקוב המעי שיוצא זה ממנו ומדקאמ' מעיא מכלל דממעיא הגדול יוצאין ולא מן הקיבה כמו שפי' דכותי' שאם כפירושם הל"ל באלו נקוב' נקיבתא. ועוד מצאתי שם כי דאי לישנא פליגי בה רב רחומי ורב יוסף חד אמר והוא דהדרי וערבי רישתייהו בהדדי מתתאי בעוף. וחד אמר אע"ג דלא הדרי ומערבי רישתייהו. בשלמא למאן דאמר והוא דהדרי וערבי היינו דקתני וכלין דשלים עיסקא דידהו והוו כלין אלא למ"ד דלא הדרי מערבי מאי כלין מי סברת כלין אלא דמערבי מתחות מעיא ולא דמערבי מעלאי מריש מעיא. מדקאמ' דמערבי רישתייהו מלמטה בעוף מכלל דבאותם שני מעים היוצאים מן המעי ארוך מיירי כמו שציירנו לעיל דהיינו שמתערבין כמו כן במקום דיבוקן זה עם זה. אבל אם יוצאין מן הקיבה מאי שכנגדו בעוף והלא אותם שנים שיוצאין מן הקורקבן אינם חוזרים ומתערבים אלא אחד פושט לזפק ואחד פושט לבני מעים למטה עכ"ל:
519
520מתני' נמרטו כנפיה כשירה ר' יהודה אומר אם ניטלה הנוצה פסולה. פי' רבינו שלמה כנפי' היינו נוצה גדולה שעל כל גופה. נוצה היא הדקה הסמוכה לבשר שאין להם קנים. מיכן אסר רבינו יואל ב"ר יצחק הלוי זצ"ל כל עופו' משום שרץ כ"ז שלא גדלה עליהם הנוצה הגדולה שעל כל גופה דאמר פ"ק דביצה בירושלמי גוזל שנולד ביו"ט מותר מפני שמתיר עצמו בשחיטה. ופרכינן לא כן תני ביצים שרוקמו וגוזלים שלא העלו כנפים אסורין משום שקץ ואין לוקין עליהן משום נבילה. ואמר רב חגי ואפי' שחטן. פי' וקשיא לך דאמרת שמתיר עצמו בשחיטה והא שקץ הוא שעדיין לא העלה כנפים. אמר ר' בון תפתר באינון דנפקין וכנפיהון עליהון וכה"ג דוקא שרינן גוזל שנולד ביו"ט. אבל הכא שלא העלה אסור משום שקץ. הלכך כל העופות שלא העלו כנפים. היינו שלא גדלה עליהם הנוצה הגדולה אסורי משום שקץ:
520
521מתני' אחוזת הדם. שאחזה דם וחלתה. והמעושנת. שנכנס עשן בגופה. והמצוננת. שחלתה מחמת צינה. ושאכלה הרדופני. או שאכלה צואת כלבים ותרנגולים. או ששתתה מים הרעים [כשרה אכלה סם המות מותרת כו' אמר שמואל הלעיטה חלתית טריפה כו' מתיב רב שיזבי אחוזת כו'] הלעיטה תיעה. תור"א בלע"ז ועשב מר הוא מאוד. או חלתית. או פלפלין. או שאכלה סם המות כשירה. הכישה נחש או שנשכה בלב שוטה. מותרת משום טריפה. ואסורה משום סכנת נפשות. קשיא חלתית אחלתית קשיא סם המות אסם המות. חלתית אחלתית ל"ק כאן בעלין דכשירה כאן בקרטין דטריפה. שהקורטין של חלתית חד הוא ונוקב את המעיים. סם המות אסם המות ל"ק כאן סם המות דאדם כאן סם המות דבהמה:
521
522ת"ר לוקחין ביצים מן העכו"ם ואין חוששין לא משום נבילות ולא משום טריפות. וליחוש דילמא מעוף טמא נינהו אמר אבוה דשמואל באומר ביצים של עוף פלוני טהור הוא ולימא של עוף טהור אי אמ' של עוף טהור אית לי' לאשתמוטי ולומר של עוף אחר אמרתי לך שאין אתה מכירו וטהור הוא. ונבדוק בסימנין (והתניא) [דתניא] כסימני ביצים כך סימני דגים. סימני דגים ס"ד סנפיר וקשקש' אמר רחמנ' אלא אימא כסימני ביצים כך [סימני] עוברי דגים. ותניא גבי ביצים אלו הן סימני בצים כל שהיא כודרת ועגולגולת. וחדא היא דאי תנא עגולגלת לחודה הוה משמע עגולה כעדשה וכגבינה להכי תני כודרת ועגולגולת ובעיגול של כדור שהיא עגולה בעובי' והדר מפרש דאשה אחד כד וראשה אחד חד טהורה דלא תימא ככדור ממש אלא משוכה לאורכה ועגולה לרחבה. שני ראשי' כדין שני ראשי' חדין טמאה. חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים טמאה חלבון וחלמון מעורבים זה בזה בידוע שהוא ביצת השרץ. הכא במאי עסקי' בחתוכות דליכא למיקם אכודרת ועגולות. ולבדוק בחלבון וחלמון. בטרופות בקערה שהכל מעורב. וכי האי גונא [מי] זבנינן מנייהו והתניא אין מוכרין ביצה של תרנגולת טריפה לעכו"ם דילמא הדר ומזבן לה לישראל אא"כ טרופות בקערה דתו לא זבין לה ישראל מיניה לפיכך התירו למכור ביצה טרופה בקערה. אלא אמר ר' זירא סימנין לאו דאורייתא והנך סימנין לאו הלכה למשה מסיני נינהו ולא סמכינן עלייהו. א"ה למאי הלכתא קתני להו תנא. ה"ק כל היכא דשני ראשי' כדין או שני ראשיה חדין או חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים ודאי טמאה. ואי אמר לו עכו"ם של עוף פלוני טהור ודאי הוא משקר. ראשה אחד כד וראשה אחד חד חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים אי אמר לו של עוף פלוני טהור הוא סמוך עלי' בסתמא לא תסמוך עלי' דאיכא דעורבא דדמי ליונה. וה"מ בבצים של שאר עופות. אבל בביצים של תרנגולי' שלנו אימר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דמותרי' הם ואין לחוש לכלום שהרי אנו יודעי' בבירור שהם של תרנגול' ואין שום ביצה דומה להם וגם אנו רואין סימניהם ולא דמיין לביצת יונה דאיכא למתלי בשל עורב דדמו לדיונה אבל ביצי תרנגולת לא מצינו אחד דומה להם. והקשה ר"ת זצ"ל דס"פ אין מעמידין אמר רב ברונא אמר רב קרבי דגים ועוברין אין ניקחין אלא מן המומחה ופרכי' למה לי מומחה לבדוק בסימנין. דתניא בסימני ביצים כך סימני עוברי דגים וכו' ומשנינן כשנימוחו. והשתא אמאי לא שני סימנין לאו דאורייתא כדשנינן הכא ולהכי בעי רב מומחה. וע"כ נראה לר"ת דסימני עוברי דגים דאורייתא ויש לסמוך מיכן ולהתיר דגים שאין להם סנפיר וקשקשת שיש להתירם ע"י סימני עובריהם דחשיב הכא. ויש לנו לומר דודאי נשרו כשבאו מן המים בעין אותן הלוט"ש בלע"ז או עתידין ליגדל לאחר זמן כך פר"ת. ואע"ג דדחי לה רבי' יצחק ב"ר שמואל כר"ת מסתברא. אמר מר חלבון וחלמון מעורבין זב"ז בידוע שהוא ביצת שרץ למאי הלכת' אמר רבינא שאם ריקמה ואכלה לוקה עליה משום השורץ על הארץ מאי איריא של עוף טמא אפי' של עוף טהור נמי דתניא כל השרץ השורץ על הארץ לרבות אפרוחין שלא נתפתחו עיניהם דברי ר' אליעזר בן יעקב מדרבנן קא אסר בטהורין אבל בטמאין שרץ גמור הוא ולוקה לדברי הכל. וכי לא ריקמה איסורא איכא ומלקות ליכא דלאו שרץ הוא אבל בטהורין אפילו ריקמה ליכא כ"א איסורא דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. הלכך הואיל וקיי"ל דאפי' ריקמה ליכא (למיחש) כי אם איסורא דרבנן ה"ה בטילה ברובא בעלמא ולא בעי' ששים דכל איסורא דרבנן ברובא בעלמא בטלה וההיא דגיד הנשה דאמר ביצה בששים ואין ביצה מן המנין א"ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבא טעמא והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמ' הב"ע דאית בה אפרוח של טמאה. ההיא לאו בריקמה מיירי אלא באפרוח שכבר נגמר כל צרכו ולהבי בעי ששים כדפירש רבינו שלמה התם אפרוח שהבשר נותן טעם ל"ש טמאה ל"ש טהורה דנבילה הוא ולהכי בעי' ששים. אבל ריקמ' בעלמא ועדיין לא נעשית בשר לא אסירא כ"א מדרבנן ובטילה ברובא בעלמא. ודוקא שנרקם ממש לגמרי אז אסור מדרבנן. שכך קבלתי ממורי רבינו אב"י העזר"י בשם רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל דאם הדם בחלמון באותו ענין שאינו ניכר בו התחלת ריקום אפרוח אז דוקא הוא אסור מתורת דם אבל אם מלא דם וניכר בו התחלת ריקום אפרוח אבל לא נרקם ממש שיהא באפרוח משום שרץ מותר דסמוך לריקומו הוי עפרא וכן נמצא בה"ג. אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן ביצת טריפה אסורה אפרוח של ביצה טריפה מותר לאחר שיצא לאויר העולם מ"ט דכמה דלא מיסרח לא מיגביל ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא גביל פי' נוצר והכי מוכח שלהי כל האסורין בתמורה דאמר התם אמר רב הונא מודים חכמים לר' אלעזר באפרוח ביצה (טמאה) [טריפה] שאסור וכו'. אדרבה איפכא מסתברא אימת קא גדל מביצה אימת דמסרח ההיא שעתא עפרא בעלמ' הוא ואשתרי' לה וכי אסורה ביצה מעיקרא הוא דאסיר' דבת אכילה היא והשתא לא אסירה אפי' ר' אליעזר מודה. ועוד הא תניא בהדיא מודה ר"א לחכמים באפרוח שיצא מביצת טריפה שמותר א"ל אי תניא תניא. וכן מצא מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל בתשובות הגאונים דהכי הלכתא וכי נרקם ממש לא מהני לי' הא דהוה מתחל' עפרא משום דדמי לשרץ ואסמכוהו אקרא ואסרוהו רבנן ולאחר שיצא לאויר העולם פקע מיני' שם שרץ ושרי ולר"א בן יעקב לאחר שנתפתחו עיניו שרי. והא דעוף טמא אסור אע"ג דכי גביל הוי עפרא גזירת מלך היא כדכתיב ואת אלה תשקצו מן העוף וגו': ת"ר גיעולי בצים מותרין. פי' רבינו שלמה ביצה טמאה שנתבשלה עם הטהור' מותרת הטהור'. דמיא בעלמא נינהו ולא יהבי טעמא באחרנייתא. ואין נראה לר"ת זצ"ל דמה שייך לאתויי הכא בשמעת' נתינת טעם של בצים טמאות הא לא שייך הכא מידי אלא בפ' גיד הנשה גבי ביצים טמאות ששלקן עם הטהור' בנותן טעם למימרא דיהבי טעמא והא אמרי אינשי במיא דביעא בעלמא ה"ל לאקשויי מברייתא דהכא. ועוד דבר הלמד מעניינא דומיא דביצים מוזרות דלא מיירי אלא בליקוי ביצים. וע"ב נראה לר"ת כדברי הלכות גדולות שפירשו שמכין התרנגולת על הרחם ויולדות ביצים שאינם גמורות בקליפה קשה ואשמעינן שאין בהם משום אבד מן החי. וגיעולי מלשון שורו עיבר ולא יגעיל פי' ששילחה אותם התרנגולת ופלטתם קודם זמנם. ביצים המוזרות שאינם של זכר ואין אפרוח קלוט בהם לעולם נפש היפה שאינו איסטניס ואין דעתו קצה בהם תאכלם ואע"פ שישבה עליהם תרנגולת ימים רבים. נמצא עליהם קורט דם זורק את הדם ואוכל את השאר. אמר ר' ירמי' [והוא] שנמצא הדם על הקשר שלה. הוא זרע התרנגול הקשור בראש הכד של ביצה ומשם יצירת האפרוח מתחלת וכיון דעדיין הוא שם לא נתפזר בשאר הביצה הלכך אוכל השאר. תני ר' דוסתאי אבוה דר' אפטוריקי לא שנו אלא שנמצא דם על חלבון שלה אבל נמצא על חלמון שלה כולה אסירא. מ"ט שדי תיכלא בכולא. נתפס הקלקול בכולה על חלבון ועל הקשר. נראה לר"ת עיסה שנילושה בביצים מותר ליקח אותה מן העכו"ם ואין לחוש שמא הי' דם בביצים דהא אזלינן בתר רובא ולוקחין ביצים מן העכו"ם ולא חיישינן לנבילות וטריפות ה"נ אית לן למיזל בתר רובא וברובא לא שכיח הדם. וגם לשל עוף טמא אין לחוש שהרי אנו רואין שאין ביצים מצויים אלא ביצי תרנגולת ואווזין שאנו יודעין שהן טהורין אבל ודאי יש לחוש לשל עוף טמא היכא דשכיחי ויכול להיות שהיו רגילים במקום התנא. והא דאמרינן דביצים טרופות אין לוקחין אותם מן העכו"ם היינו דווקא בטרופות בקערה שיש שם הוכחה של ריעותא שישראל מכרם לו כך לפי שהם מביצי טריפה אבל היכא שלש מהם עיסה יש שם היתר גמור ומי שאינו נזהר מפת של עכו"ם יכול לאכול מהם. ומעשה הי' ואכלו מהם רבינו שמואל זצ"ל ור"ת. ואמר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל כי בזקנותו הי' רוצה ר"ת לאסור מטעם ביצים דשייך בהם בישולי עכו"ם ואפי' מאן דשרי בפת של עכו"ם אוסר שם מידי דהוה אשלקות שמפרש ר"ת מאן דאסר בשלקות לא הי' יכול להתיר דגזירת שלקות קדמונית היתה והיתה הרבה קודם י"ח דבר מדקא בעי תלמודא למימר סוף פ' אין מעמידין שהיא מן התורה א"כ יש לאסור כאן משום שלקות. ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל כי אין לאסור משום ביצים דאית לן למימר קמחא עיקר כדאמר בפ' אין מעמידין גבי השלקות גבי דגים קטנים דאי עבד מינייהו כסא דהרסנא אסור משום בשולי עכו״ם ופריך פשיטא ומשני מ"ד הרסנא עיקר קמ"ל קמחא עיקר א"כ ה"נ יש להתיר ולומר דקמחא עיקר:
522
523ת"ר ממשמע שנאמר אכול את שיש לו שומע אני לא תאכל את שאין לו וממשמע שנא' לא תאכל את שאין לו שומע אני אכול את שיש לו למה נשנו לעבור עליו בעשה ולא תעש'. את זה תאכלו מכל אשר במים כו' מה ת"ל הא מאותם תאכלו דסיפא דקרא נפקא התירא ביש לו ואיסור עשה באין לו תאכלו קמא למאי אתא. הואיל והתיר הכתוב שרץ דמים בלא סימני טהרה בשני מקראות אחד סתום ואחד מפורש כדמפרש לקמן והוה אמינא ילמוד סתום מן המפורש מה כשהתיר במפורש לא התיר בלא סנפיר וקשקשת אלא שקצים הגדילים במים שבכלים כגון תולעים שבהם. ולקמן מפרש מנ"ל דמשתרו. אף כשהתיר בסתם לא התיר אלא בכלים. אבל שאר מימות כגון חריצין ונעיצין שהן נובעין ודומים לימים ונחלים האמורים בפרשה או בורות שיחין ומערות שאינן דומין להן שאינן נובעין לא התיר בהן בלא סנפיר [וקשקשת] מנין לרבות בורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן ואינו נמנע מלשתות עם התולעים הואיל ואין דומין לימים ונחלים שהסימני' אמורים בהן ת"ל תאכלו מכל אשר במים [כו'] הלכך אתרבו ימים ונחלים חריצין ונעיצין לאיסורא בלא סנפיר וקשקשת. בורו' שיחין ומערו' הן עצורין בכלים ואין להם מוצא ובא. חריצין ארוכין וקצרים נעיצין רחבים כמו אותם שעושים לביברי דגים ואין עצורין בכלים ויש להם מוצא ובא. אמר רב הונא לא לישפי אינש שיכרא של תמרים שמצוין בו תולעים בציבתא באורתא. שכן דרך שמסננין אותו דרך קשין ועצים דקין. ולא לישפי לי' הכי באורתא מ"ט דלמא פריש התולעת באורתא על הקשין ועצים ולא יראנה ומשם תפול לכלי ומחר כשיראנ' יהי' סבור שלא יצאת מן השבר לקשין ותולעת המים שבכלים מותרת כדאמרן וקא עבר משום שרץ השורץ על הארץ. אבל בחביתא אע"ג דפירשה לדופני כלי היינו רביתי' וכמי שלא פירשה מן המים היא. א"ל רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע לך את נבלתם תשקצו לרבות יבחושין שסיננן כמין יתושין דקין שנמצאין במרתפות של יין: אמר שמואל קישות שהתליע באיבה בעודה מחוברת שרץ הארץ היא ואסורה התולעת לאכול דכיון דמתהלכת בתוך הקישות והיא מחוברת בקרקע הויא כמהלכת ע"ג קרקע וקרינא בי' השרץ השורץ על הארץ אבל התליע לאחר מיכן מותרת עד שתצא לאויר. לימא מסייע לי' דתני חדא על הארץ להוציא את הזיזין שבעדשים. דמותרין דלאו על הארץ שורצים אלא בתוך העדשים. ואת היתושין שבכליסין. מין קיטנית הוא. ואת התולעים שבתמרים ושבגרוגרות. ותניא אידך כל השרץ השורץ לרבות תולעים שבעקרי זיתים ושבעיקרי תמרים. מאי לאו אידי ואידי בפרי שהתליעו זיתים ותמרים מעצמן והא דהתליע באיבה אסירי והא דלא התליע באיבה דשרו וסייעת' דשמואל. לא אידי ואידי באיבה ולא קשיא הא דהתליע פירי. ואפילו באיבה שרי דכל כמה דלא נפקא באויר לאו שרץ על הארץ הוא. והא דהתליע אילנא גופא שרץ הארץ הוא ואסיר ולא תסייע לשמואל. דיקא נמי דקתני לרבות תולעים שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים ש"מ. כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק הוא הנקר' שירליאון מפרי"ש שרבינו שלמה זצ"ל פסק לעיל בפרקין כשמואל מדאמר ר"פ לעיל ש"מ מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיבה כו' מדאתי למשרי תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא ש"מ דאליב' דהלכת' קאמר הכי וכן פוסקות שאלתות דרב אחאי וה"ג ורבי' יב"א עכ"ל. ואני המחבר בפירושים שלפני לא מצאתי האי פיסקא ומורי רבינו אבי העזרי כתב שרבינו שלמה בתשובותיו ורבינו יב"א פסקו דלית הלכתא כשמואל וכתב נמי ששאר רבותיו וה"ג ושאלתות דרב אחאי פ' ויהי ביום השמיני פ' שהלכה כשמואל. ור"ת פוסק דלית הלכתא כשמואל דקיי"ל בהאי דיקא נמי דאתא לאפוקי מדשמואל והוי תיובתא דידי' ואסיק תלמודא קישות שהתליע באיבה שריא. ולדברי רבותינו שפוסקין בשמואל י"ל דלא הוי תיובתא שיאמר דלאו דוקא נקט עיקרי דה"ה זיתים עצמן והאי דנקט עיקרי לפרושי דבמחובר מיירי דאי הוה תני שבזיתים ושבתמרים הוי משמע אפי' תלושין. בעי רב יוסף פירשה מתוך הפרי לארץ ולא ריחשה שמתה מיד בנפילתה מהו מי אמרינן כיון דלא הלכה לאו שורץ על הארץ היא. א"ד לא בעינן שריצה. שורץ. היינו רוחש ומנענע. מקצתה [מהו] מי הוי ככולה א"ד בעינן כולה לאויר העולם מהו שפירש' מן הפרי וקודם שהגיע לארץ קלטה בפיו מהו לבולעה תיקו. בעי רב אשי פירשה לגג תמרה מהו. שפירשה מתוכה לגבה מי אמרי' היינו רביתי' או דילמא בשורץ ע"ג דבר אחר. גג גרעיניתה מהו כל התולעים מגרעין הפירי הם גדלין. מתמרה לתמרה ולא שרץ על גגה אלא מזו לזו מהו תיקו. ונראין דברי רבותינו הפוסקין דלית הלכתא כשמואל בסתמא דתלמוד' דמסיק דיקא נמי ומסיק ש"מ ולא דחי לה תלמודא כדפרי' ש"מ דס"ל לתלמוד' דהכי עיקר הלכך ליתא לדשמואל ולא אסירי אלא תולעי' שבעיקר האילן ולא תולעים שבפירות ולא זיזין שבעדשים ויתושין שבכליסין ותולעים שבתמרים ושבגרוגרות. וכן כתב מורי רבינו אבי העזרי דהכי הלכתא ובלבד שלא יהא הפירי או הקטנית נקוב לחוץ דאז הוה אסור משום השרץ השורץ על הארץ. והא דאיבעיא לן פירשה לגג גרעיניתה מהו היינו לשמואל ואנו לא קיי"ל כוותיה. וכן פסק רבי' אליעזר ממיץ וכתב דאף לדבריהם אם נמצאו התולעים בתוך השומר של קטנית. הקליפה החיצונה הארוכה הנופלת ע"י דישה אסורה דכיון דסופו להקשות הוי כמין אילן דגרסי' בפ' כיצד מברכין קורא רב יהודה אמר בפה"א ושמואל אמר שהכל נהי' בדברו דכיון דסופו להקשות לאו פירא הוא ומסקי' התם דהלכתא כשמואל. הלכך לפי פסק זה תולעים שבפירות וקטניות אפי' בישלם אין צריך לשער בששים אבל אם ניקבו לחוץ צריך לשער בששים. אמר רב שישי ברי' דרב אידי קוקאני אסירי דהיינו תולעים שבכבד ושבריאה מ"ט מעלמא גבלין כלומר מעלמא אתו שבלעתן הבהמה עם האוכלין ותחלתן שרצו על הארץ מתקיף לה רב אשי א"כ לשתכחו דרך בית הרעי והלכתא קוקאני אסירי מ"ט מינם נאים ועיילין לה באוסיא כשהבהמה ישינה נכנסין בחוטמה ומשם לקנה ולריאה ולכבד הלכך לא משתכחי דרך בית הרעי. והקשה ר"ת אי בפי' רבינו שלמה דקוקאני היינו תולעים שבכבד ושבריאה אמאי צריך למיסרינהו מטעמ' דמעלמ' קאתו ולאידך לישנא היכי שרי להו הא איכא למסרינהו כדתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות הדורנים שבבהמה. ונראה לר"ת כדפי' ר"ח קוקאני הם תולעי' הגדילי' בדגים והנהו שרו אי גבלי מיני' כדמסקינן בסמוך והכי משמע לישנא דעיילי לי' באוסיה דלשון אוסיה שייך בדגים כדאמ' באגדה דהמוכר את הספינה אבל תולעים בכוורי ברור הוא לנו דמינייהו גבלי ולכך שרו ורבינא אכיל להו הלכך תולעים שנמצאו בגוף הדגים שריין ושנמצאו בחוטמן ובמעיהם אסירי מיהו איני יודע מאי דאמר לשתכחו בית הרעי מאי בית הרעי שייך בדגים מיהו תולעים שנמצאו בכבד ובריאה אסירי לכ"ע: מורנא דבישרא אסירי דכוורי שרי. פי' תולעים שהתליעו בבשר אסורין ותולעים שהתליעו בדגים מותרין אמר לה רבינא לאמי' אבלעי לי תולעים דכוורי בתוך הדגים שלא אראה אותם ואקוץ בם ואנא איכול איתיביה רב משרשיא ברי' דרב אחא (בר נפחא) לרבינא מאי שנא מהא דתניא את נבלתם תשקצו לרבות דרנים שבהמה פי' תולעים הנמצאים בין עור לבשר כשמפשיטין את הבהמה אמרי בהמה בת שחיטה היא אתי' שחיטה ושריא לה ואלו שגדלו בתוכה עד שלא נשחטה באו מאיסור אבר מן החי ושחיטת בהמה לא מהניא לדידהו שהרי יש להם חיות לעצמן ובאיסוריהן קיימו אבל דגים דלאו בני שחיטה נינהו ובאסיפה בעלמא אשתרו והני כי גבלין בהתירא גבלין. והא דאסרינן תולעים שהתליעו בבשר היינו דוקא שהתליעו מחיים וקודם שחיטה אבל תולעים שהתליעו בבשר לאחר שחיטה כתב מורי רבינו אב"י העזר"י דמותרין דאין בהם לא משום אבר מן החי ולא משום השרץ השורץ על הארץ דדיינינן לנולד כמוליד והכא הבשר המולידן אין בו בשעת לידה משום אבר מן החי וכש"כ הנמצאים בבשר דגים אפילו פירשו לגמרי שהמוליד אע"פ שהוליד ע"ג הארץ מותר. ותולעים שבגבינה כתב רבינו אליעזר בר נתן זצ"ל דאסורין. ומורי רבי' אב"י העזר"י כתב בשם רבי' יואל אביו דמותרין ואפי' פירשו לגמרי ורבי' (שלמה) [שמואל] בר נטרונאי זצ"ל נמי מתיר שבדגים אפי' פירשו לגג הדג. בבשר המתליעת מחמת החום (אבל) [אפילו] לגג החתיכה וכן שבגבינה אפי' פירשו לגג הגבינה דהיינו [רביתייהו] ולא דמי לפירשה לגג תמרה דאין דרכו להיות אלא בגרעין. אבל ודאי אם פירשו לגמרי נאסרו. ומורי רבינו אב"י העזר"י מתיר אפילו פירשו לגמרי:
523
524מתני' ובדגים כל שיש לו סנפיר. ר' יהודה אומר שני קשקשין הקבועין בו וסנפיריו שהוא פורח בהן. תנן התם כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת כל שיש לו קשקש' ויש לו סנפיר דג טהור יש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא:
524
525הדרן עלך אלו טריפות
525
526מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת או בן תשעה מת קורעו שאין צריך שחיטה. ובזה גם ר' מאיר מודה דאתרבי מכל בבהמה תאכלו דלאו חדשים איכא בבן שמונה ולאו אוירא איכא בבן תשעה מת הלכך לאו בהמה הוא. ומוציא את דמו דחלבו הוא דמותר כדקתני לקמן מה חלב ושתי הכליות האמורים באשם מוציא מכלל שליל אף כל מוציא מכלל שליל. אבל דמו לא גרע מדם האברים דקיי"ל בכריתות דם אברים עובר עליו בל"ת ומסתברא דגידו נמי מותר דהא לאו בהמה הוא:
526
527מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי טעון שחיטה. דחדשים גרמו לשוויה בהמה באנפי נפשה ולא מתרבי מכל בבהמה תאכלו וחייב באותו ואת בנו דברי ר"מ וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו דחדשים ולידה גרמו דרבנן מרבו להו להיתר מכל בבהמה תאכלו. אמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא לא הלכו בו בשליל זה להקל אלא על עסקי שחיטה דרבנן מרבו לי' להתירא מכל בבהמה תאכלו אבל לשאר דבריו מודו רבנן דבהמה מעלייתא היא. למעוטי מאי אילימא למעוטי חלבו וגידו דכיון דמצאוהו חי חדשים ואוירא גרמו לאסור חלבו וגידו והא מפלג פליגי דתניא נוהג גיד הנשה בשליל וחלבו של שליל אסור דברי ר"מ ר' יהודה אומר אין נוהג בשליל וחלבו מותר ואמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא מחלוקת בבן תשעה חי והלך ר' מאיר לשיטתו. דמשוי לי' בהמה לענין שחיטה ור' יהודה לשיטתו אלא אי אתמר דכי אתמר א"ר אלעזר א"ר אושעיא לא הלכו בו אלא על עסקי שחיטה בלבד שמותר לאכלו בלא שחיטה. ומותר לאכול חלבו וגידו למעוטי רובעו וחורש בו בכלאים בשור וחמור דודאי לוקה. ארשב"ל לדברי המתיר בחלבו מתיר בדמו לדברי האוסר בחלבו אוסר בדמו ור' יוחנן אמר אף לדברי המתיר בחלבו דהיינו ר' יהודה אוסר בדמו וקיי"ל כר' יוחנן דר"י ורשב"ל הלכה כר' יוחנן. וכתב רבינו שלמה זצ"ל בתשובותיו הלכה כר' יהודה. ועוד דסמכי' אסתמא דמתניתין דסתם לן כר' יהודה דקתני וחכמים אומרים שחיטת אמו מטהרתו. וקתני לה בלשון חכמים הלכך דל' כר' יהודה שהשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי לא נקרינן לי' כלל לא חלבו ולא גידו [כדנפקא לן] מכל בבהמה תאכלו. אבל דמו אסור כר' יוחנן. וה"מ שלא דפריס ע"ג קרקע אבל אם הפריס ע"ג קרקע מודה ר' יהודה דמדרבנן טעון שחיטה וחלבו וגידו אסור וכש"כ דמו ונקרינן לי' כשאר בהמה דתנן ר' שמעון שזורי אומר בן חמש שנים וחורש בשדה שחיטת אמו מטהרתו. ופרכי' ר' שמעון שזורי היינו ת"ק אמר רב כהנא הפריס שעמד על פרסותיו איכא בינייהו. דלת"ק היינו ר' יהודה כיון שהלך טעון שחיטה מדרבנן דאתי לאחלופי ולאכול בהמה בלא שחיטה וכן חלבו וגידו ודמו אסורין. וקיי"ל כר' יהודה כדפריס על גבי קרקע שטעון שחיטה כדאמר אדא בר חבו ה"ל ההוא בן פקוע ונפל עלי' רובא. הזאב טרפו ולא הי' יכול עוד להחיות. אתא לקמי' דרב אשי א"ל זיל שחטי' כרבנן דאמרי הפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה א"ל והאמ' זעירי אמר ר' חנינא הלכה כר"ש שזורי אמר לי' אנא כי הא סבירא לי דאמר ר' יונתן הלכה כר"ש שזורי במסוכן ובתרומת מעשר ותו לא. ופי' רבינו שלמה זצ"ל ושמעינן מינה דהפריס ע"ג קרקע טעון שחיטה. וכבר הי' מעשה במגנצא שנשחטה בהמה אחת וחתכו הבהמה והוציאו העובר והפריס ע"ג קרקע ועמד על פרסותיו. ושאלו לרבינו יהודה ממגנצא זצ"ל והצריכו שחיטה כרב אשי. וכן כתב רבי' יהודה משפירא זצ"ל דקיי"ל כרב אשי בהפריס ע"ג קרקע שטעון שחיטה. ורבי' שמרי' זצ"ל קיבל מרבו רבינו אליעזר זצ"ל בן רבינו משלם זצ"ל בן רב שרירא גאון זצ"ל אבי רב האי גאון עשה שני מעשים. התיר לכתחלה לבשל יין ולשתותו עם העכו"ם וגם בני פקועו' היו לו ולא שחט אחד מהם אלא המיתן בקופץ בין קרניהם והאכילם בחופה. מיהו אין משם ראי' להתירו בלא שחיטה דשאני התם דבחופה היה מעשה ודמי למלתא דתמיה דדכירי אינשי כההיא דאמר אביי הכל מודים בקלוט בן פקוע. אפי' רבנן דפליגי עלי' דר"ש שזורי ומצרכי שחיטה בהפריס ע"ג קרקע מדרבנן. מודו בקלוט בן פקוע שהוא מותר בלא שחיטה. מ"ט מלתא דתמיהי מדכר דכירי אינשי. קול יוצא עליו קלוט זה בן פקוע הוא מתוך שתמהין על קליטתו זוכרין את כל הדבר שהותר בשחיט' אמו ה"נ איכא למימר הכא דהואיל והיו לו בני פקוע הרבה ובעת החופה שבני אדם מתקבצין לחופה תמהין על אלו בני פקוע וזוכרין שהותרו בשחיטת אמן ולא אתו לאחלופי. ולעולם מודה רב שרירא גאון זצ"ל דבן פקוע טעון שחיטה מדרבנן כרב אשי וכן רבינו יהודה הכהן זצ"ל הצריכו שחיטה בספר הדינין. וכן הלכה למעשה דהשוחט את הבהמ' ומצא בה בן תשעה חי והפריס ע"ג קרקע ועמד על פרסותיו ה"ז טעון שחיטה וחלבו וגידו ודמו אסורין ונקרינן לי' כשאר בהמה וכן הלכה. השוחט את הבהמה ומצא בה בן שמנה חי או מת או בן תשעה מת אע"פ שהוא טריפה ההוא השליל קורעו ומוציא את דמו ומותר ולא אסור בעבור טריפות דידיה דבלא"ה מת הוא ושרי. והשוחט את הבהמה ומצא בה בן תשעה חי והפריס ע"ג קרקע ונמצא טריפה ההוא ודאי אסור בעבור טריפות דידיה דכי היכי דמצרכי לי' שחיטה ואסרי' חלבו וגידו משום דאתי לאחלופי בבהמה מעליא ה"נ אסרינן טריפות דידיה אפי' אי הוה משכחינא לי' התירא מדאורייתא אסרי' לי' מדרבנן בעבור לאחלופי כדאסרי' שחיטה וחלבו וגידו. אבל השוחט את הבהמה ומצא בן תשעה חי ולא הפריס ע"ג קרקע ונמצא טריפה בהא נחלקו רבותינו. שמורי רבינו אב"י העזר"י קבל מרבינו יואל אביו זצ"ל שהוא אסור באכילה דתנן מנין לטריפה ששחיטתה מטהרתה. בהמה טמאה אסורה באכילה וטריפה אסורה באכילה מה בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה אף טריפה לא תטהרנה שחיטתה לא אם אמרת בבהמה טמאה שלא הי' לה שעת הכושר. [תאמר בטריפה שהיתה לה שעת הכושר] טול לך מה שהבאת הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין לא אם אמרת בבהמה טמאה שכן אין במינה שחיטה וכו' ואם איתא ששחיטת אמו מכשירתו ומתירתו באכילה הל"ל נולדה טריפה מן הבטן נמי הוה לה שעת הכושר אגב אמו אם שחטה קודם לידתה. וה"נ בגמ' דבעי רב אושעיא הושיט ידו למעי בהמה ושחט בה בן תשעה חי ויצא אחר שחיטתו ואמו קיימת מהו שחיטתו מטהרתו או לא. אמר רב חנניא ת"ש הרי שנולדה טריפה מן הבטן מנין. וקס"ד דאפי' נטרפה שעה אחת קודם לידתה דלא היתה לה שעת הכושר לישחט ולא חל עלה תורת שחיטה. ואם איתא דשחיטה במעי אמו שחיטה. הרי היתה לה לטריפה זו שעת הכושר קודם שנטרפה דאי בעי עייל ידי' ושחיט לה. א"ל רבא שנוצרה טריפה מן הבטן ומשכחת לה בבעלת חמש רגלים דהאי טריפות ודאי הוה בה משעת שנוצרה. ואי איתא דבן פקוע שהוא טריפה משתרי באכילה בשחיטת אמו אכתי הוי לה שעת הכושר להאי טריפה. אם שחט את אמו והיא בתוכה. אלא ש"מ בן פקוע שהוא טריפה לא מהניא לי' שחיטת אמו להתירו באכילה ולא הותר משום כל בבהמה תאכלו ובן פסק נמי רבינו יעבץ זצ"ל. ורבינו שמואל ב"ר נטרונאי זצ"ל מתיר ואומר רבן פקוע בן תשעה חי שהוא טריפה ולא הפריס ע"ג קרקע שהוא מותר מכל בבהמה תאכלו ולא גרע מבן שמנה חי או מת או בן תשעה מת שהתירתם שחיטת אמם אע"פ שמתים הם ה"נ מתרת בו טריפות דהאי לא גרע ממיתה דהני שמתרת. והאי דלא פריך במתני' ובגמ' דרב אושעיא שיש לה שעת הכושר אגב אמה היינו כדאמ' בגמ' דתנא דידן מינא דאמי' לא פריך ונראין דבריו. אמר רבי אמי השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי לדברי האוסר בן ט' חי בכשירה עד שישחטנו מתיר את זה באכילה דשחיטתו מטהרתו לדברי המתיר בלא שחיטה בשל כשירה אוסר בשל טריפה דשחיטה דידי' לא מהניא בי' ובשחיטת טריפה לא משתרי שהרי הוא כאחד מאבריה. רבא אמר לדברי המתיר נמי מותר ארבע סימנין היתירא הוא דרבי בי' רחמנא מכל בבהמה תאכלו שאם רצה אוכלו בשחיטת אמו. אבל אם צריך הוא לשחיטת עצמו כגון שליל של טריפה שוחטו ומותר שהוא ניתר בשנים מארבע סימנים או בוושט וקנה שלו או בוושט וקנה של אמו. וכן הלכה דקיי"ל כרבא דבתרא הוא וכן כתב מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל דהכי הלכתא דארבע סימנין שרא בי' רחמנא:
527
528מתני' בהמה שנחתכו רגליה האחרונים מארכובה ולמטה כשירה מארכובה ולמעל' טריפה. וכן שניטל צומת הגידין. אע"פ שלא נחתך העצם והוא סמוך לארכובה והן אותן ג' חוטין שנוטלין מנקרי בשר מתלולית העצם. א"ר יהודה [אמר רב] אמר רבי חייא למטה למטה מן הארכובה למעלה למעלה מן הארכובה ובאיזה ארכובה אמרו בארכובה הנמכרת עם הראש. שלש עצמות הירך הן. התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת רכובה הנמכרת עם הראש ובעוף הוא התחתון שבו הקשקשים. למעלה הימנו עצם האמצעי וצומת הגידין בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש והעליון הוא קולית דתחובה באליה ובעוף הוא הרחב הדבוק לגוף ממש. ולמטה דקתני מתני' דכשירה למטה מן הארכובה סמוך לה מיד קאמ' דלא תימא רכובה דמתניתין היא רכובה השנית. שבין הקולית ועצם האמצעי [ומאי למטה דקתני כשירה למטה הימנה ומכל עצם האמצעי] שבו צומת הגידין [קאמר דלמטה ממש ליכא למימר כשירה דהא אפי' צומת הגידין] שהיא בשיפולו של עצם האמצעי קתני מתני' טריפה כש"כ בגובהו אלא למטה מן הארכובה הנמכרת עם הראש בסמוך לה קאמר כשורה כדמסיים מלתי' ואזיל דארכובה הנמכרת עם הראש [קאמר למעלה למעלה מן הארכובה] מיד בסמוך לה קאמר דטריפה דהיינו בצומת הגידים שהוא סמוך לה וכש"כ בגובהו. עולא אמר רבי אושעיא כנגדו בגמל ניכר. האי דתנא למעלה מן הארכובה טריפה כנגדו של אותו מקום דמתני' בגמל ניכר. דקסבר ר' אושעיא רכובה דמתני' היא רכובה העליונה שבין הקולית ובין העצם האמצעי ושם בולט עצם בגמל. אמר עולא (לרבא ואמרי לה) לרב יהודה בשלמא לדידי דאמינא כנגדו בגמל ניכר היינו דקתני וכן שניטל צומת הגידין משום דתני למטה מן הארכובה העליונה כשירה דהיינו נחתך עצם האמצעי אצטריך למתני וכן שניטל דאע"ג דאם נחתך בגובהו כשירה היכא דנחתך במקום צומת הגידין טריפה. אלא לדידך דאמרת רכובה תחתונ' ולמעל' דקתני למעלה מיד בסמוך משמע. היינו ניטל צומת הגידין. א"ל תנא רכובה בלא צומת הגידין כגון נשבר העצם והגידין קיימין ותנא צומת הגידין בלא רכובה א"ל והא נחתכו קתני לגמרי משמע אשתיק. ר"פ מתני לדרב יהודה הכי אמר רב יהודה (א"ר חייא) למטה למטה מן הארכובה ומעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון ודאי כשירה למעלה למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית ודאי טריפה כ"מ שיחתוך. וכן שניטל. ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה כגון בצומת הגידין. ויש מקום שהיא כשירה כגון [למעלה] מן הצומ' הגידין וארכוב' גופא איזו היא כדעולא אמר ר' אושעיא דהיינו עליונה. פי' רבי' שלמה וכלישנ' קמא דרב עבדי' לחומרא ולמעלה מן רכובה תחתונה כ"מ שיחתוך טריפה וכן שניטל צומת הגידין בלא ארכובה דלא חזינן דהדר בי' רב ולקמן פסק הלכתא הכי אפי' בנשבר העצם וכש"כ כשנחתך לגמרי עכ"ל. ורבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל פסק כעולא לקולא ונראה לרבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל כדבריו לפסוק בעולא לקולא דלא שייך הכא למימר הלך אחר המחמיר דטפי מוכח כלישנא בתרא מכמה טעמים. חדא דהא איתותב רב יהודה בלישנא קמא. ועוד דרב פפא דהוא בתראה מתני מלתא דרב יהודה עצמו כמו שאמר עולא ומוטב שנסמוך על דברי עצמו כלישנא בתרא דהיינו בעולא נמי משנסמוך על דברי רב כלישנא קמא. ומההי' דלקמן שהביא רבינו שלמה אין ראי' לכאן דהתם לא איירי כלל מה שקרוי למעלה מן הארכובה ומה שקרוי למטה מן הארכובה. וע"כ כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק הנקרא שירליאון מפרי"ש דודאי קיי"ל כעולא ור"פ אפי' נחתך הכל מצומת הגידין עם הארכובה הכל כשר. וגם רבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל העיד על רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל שהודה הלכה למעשה להיתר. ופר"ח זצ"ל נמי פסק כעולא מדלא אהדר לי' רב יהודה מידי. והיכן צומת הגידין מהיכן מתחיל ועד היכן כל חיות הגידין רבא אמר רב אסי דאגרמא ולבר. משיוצאין הגידין מן העצם ומהלכין בבשר שהעצם למעלה מן הפרק ערום הוא בלא בשר בשתים ושלש אצבעות והגידין אדוקין בו ממקום שמתפרשין ממנו ולמעלה מתחיל. וכ"ז שהן צמותין וקשורין השלשה יחד קרוי צומת הגידין [עד מקום שמתפשטין ומתפצלין זה מזה. רבה בר רב הונא א"ר אשי דאגרמא ולגיו אין נקראי' צומ' הגידין] אלא [מקום] אדיקותו בעצם ממקום שנאדקים עד הפרק. רבא ברי' דרבה בר הונא אמר רב אסי דעילוי ערקומא. עצם קטן הוא המחבר את הפרקים. ומה שיש מן הגידין למעלה הימנו עד מקום שמתפשטין קרוי צומת וכ"מ שיחתכו שם טריפה והאי שיעורא נפיש מכולהו שמתחיל מיד מן הערקום ומעלה והוא למטה מסוף העצם האמצעי [ואם] נחתך בין עצם האמצעי לאותו ערקום טריפה יתיב ההוא מרבנן קמי' דר' אבא ויתיב וקאמר דערקומא גופא. נחתכו גידין כנגד הערקום עצמו והאי (מתני) [מחמיר] טפי מכלהו אמר להו ר' אבא לא תצייתו לי'. דמחמיר טפי. הכי א"ר יהודה אמר שמואל צומת היכי דפרעי טבחי במקו' שפותחין הטבחי' להפריש הכשר מן העצם כשמנקרין אותו צינקר"ון ורוצי' ליטול אותן גידין. [א"ר יהודה אמר שמואל צומת הגידין] שאמרו מקום שהגידין צומתין ומחוברין יחד ונראין כגיד אחד. ועד כמה ארכו של צומת א"ל ההוא מרבנן ור' יעקב שמי' מקום [שהגידין צומתין וממקו' שצומתין עד מקום] שמתפשטין וכמה אמר אביי ארבעה בטרי בתורא פי' רבינו שלמה ארבע אצבעות. ופר"ח פי' ארבע בטרי ד"פ ד' אצבעות. ותימה אם כ"כ גדול. בדקה מאי אמר אביי בליטי. קודם שנבלעו בבשר הוי צומת הגידין. רכיכי. לאחר שנבלעו ונכנסו לבשר נעשו רכים לא הוי צומת הגידין. אלימי הוו צומת הגידין קטיני לא הוו צומת הגידין. חוורי הוו צומת הגידין [לא חיוורי לא הוו צומת הגידים] מר בר רב אשי אמר כיון דזיגי שהם צלולי' לבנים אע"ג דלא חיוורי. [אמר] אמימר משמי' דרב זביד (אומר) תלתא חוטי הוי צומת הגידין חד אלימי ותרתי קטיני אי פסיק אלימי הא אזדא רוב [בנין איפסק קטיני אזדא רוב] מנין מר בר רב אשי מתני לקולא אי פסיק אלימי הא איכא רוב מניינם אי פסיק קטיני הא איכא רוב בניינם. בעופא שיתסר חוטי הוו אי אפסיק חד מנייהו טריפה. אמר מר בר רב אשי הוה קאימנא קמי' (דרבה) [דאבא] ואייתו לקמיה עופא ובדק ואשכח בי' חמיסר הוה חד שני מחברי' נפציה אשכח תרי: אמר רב יהודה אמר רב צומת דגידין שאמרו ברובן מאי ברובן ברוב אחר מהם אי אפסיק רובו של אחד מהם טריפה כי אמריתא קמי' דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו כי מפסיק נמי חד לגמרי הא איכא תרי ורובו קיים. פי' רבינו שלמה וכמר בר רב אשי קיי"ל בכל דוכתא בר ממכתב אוריתא ומיפך שבועה וכן פסק בהלכות גדולות. וסדר תנאים ואמוראים מכתב יד רבינו יוסף טוב עלם זצ"ל. ופר"ח פסק הלכתא כמר בר רב אשי בכולי תלמודא בר ממיפך שבועה וחוורא. ופי' דהיינו מילתא דהכא דזיגי אע"ג דלא חוורי ומתנח בה סימנא כולו הפך לבן טהור הוא. ורבינו יהודה ב"ר נתן זצ"ל פסק דלית הלכתא כמר בר רב אשי בכולא תלמודא בר ממיפך שבועה ואוריתא ואומר כי כן מצא בתשובות הגאונים. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל הנקרא שירלאון דקיי"ל כמר בר רב אשי בכולי תלמודא כי כן פסקו רבינו שלמה ורבינו תם זצ"ל. פי' רבינו שלמה זצ"ל וכשיעור צומת הגידין אחר שנחלקו לא נתפרש הלכתא כמאן. בשל תורה הלך אחר המחמיר וטריפות דאורייתא. הלכך מעילוי ערקומא עד מקום שמתפשטין כ"מ שנחתך שם צומת הגידין אפי' רכובה קיימת ועצם קיים טריפה עכ"ל. ואין שייך צומות הגידין כ"א ברגלים אחרונים כדפי' לקמן בשמעתין. א"ד מאי ברובו רוב כאו"א כי אמריתא קמי' דשמואל אמר לי מכדי תלתא הוו הא איכא תילתא דכל חד וחד מסייע לי' לרבנאי אמר שמואל צומת הגידין שאמרו אפי' לא נשתייר מהן אלא בחוט הסרבל כשרה. והאי לישנא עיקר דלפי לישנא קמא פליגי רב יהודה ורבנאי אליבא דשמואל הלכך נראה דהכי הלכתא כי האי לישנא וכ"כ מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל דלא מטריף אא"כ נפסק רוב כל א' וא' היינו כאיכר דאמרי וכרב:
528
529מתני' נשבר העצם ולא נחתך אם רוב בשר קיים. כדמפ' בגמ' רוב עוביו ורוב הקיפו שחיטתו מטהרתו ומותר באכילה דהא שחיטתו מטהרתו. וא"ל אין שחיטתו מטהרתו ואפי' במקום שהבהמ' מותר' הוי אבר אסור משום ובשר בשדה כדאמרי' להביא האבר והבשר המדולדלין. אמר רב למעלה מן הארכובה אם נשבר העצם שם ורוב בשר שעל (הבשר) [השכר] קיים ועוד ובשר חופין את רוב העצם זה וזה אבר ובהמה מותרין וא"ל זה וזה אסורין למטה מן הארכובה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר אם לאו [אבר] אסור ובהמה מותרת ומתני' דקתני אם לאו אין שחיטתו מטהרתו דמשמע אבר אסור ובהמה מותרת אלמטה מן הארכובה קאמר ואבר אסור משום מדולדל. ושמואל אמר בין למעלה בין למטה אם רוב בשר קיים זה וזה מותר וא"ל אבר אסור ובהמה מותרת. ולשמואל מתני' בין למעלה בין למטה. שלחו מתם הלכתא כוותי' דרב דלמעלה מן הארכוב' זה וזה אסור וכן הלכתא דאמר לקמן דהדר בי' שמואל לגבי רב. ת"ר נשבר העצם ויצא לחוץ אם עוד ובשר חופין את רובו מותר וא"ל אסור וכמה רובו כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן רוב עוביו שלא יצא רוב עובי השבירה לחוץ אלא מיעוט חלל העצם נגלה ורובו נכסה. ואמרי לה רוב הקיפו. עוביו של עצם לא מעלה ולא מוריד אם רוב היקף הבשר שסביב העצם על השבר קיים אפי' נהפך חלל העצם ויצא דרך נקב קטן כשירה. ואם רוב היקף [העצם סביב השביר' מגולה אפי' כיונה בליטת ראש השבירה לצד בשר הקיים והרי כל חלל העצם נכסה אפי' הכי טריפה. אר"פ הלכך בעינן רוב עוביו ובעינן רוב הקיפו. רוב עוביו נכסה שלא יצא רוב החלל דרך נקב הבשר ושיהא רוב היקף הבשר שעל השבר קיים] וכתב מורי רבינו אבי העזרי אם נשבר העצם התחתון למטה מן הקפץ והיא ארכובה הנמכרת בבהמה עם הראש ובעוף הוא התחתון שבו קשקשים אפילו אין עור ובשר חופין את רובו כשירה הבהמה או העוף אך האבר אסור משום אבר מן החי ואם עור ובשר חופין את רובו אפי' האבר מותר וכן העצם האמצעי המחוברים בו צומת הגידים אם נשבר העצם בלא הגידים והגידים בדקנו ומצאנו שלמים וקיימין כמנין שמנו חכמים לבהמה ולעוף אם עור ובשר חופין את רובו אפי' האבר בשר ואם אין עור ובשר חופין את רובו האבר אסור ושאר הבהמ' או שאר העוף מותר והעצם השלישי הוא הקולית הנקרא בוקא דאטמא ובעוף הוא דרחב הדבק לגוף ממש גם זה שוה דינו לאלו בהא שאם עור ובשר חופין את רובו כשר אפי' האבר וא"ל האבר והבהמה הכל אסור. וסעד מצאתי לדברי כדברי רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל וגם בפיסוק רבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל. אבל יש תשובות שכתבו דהעצם הרחב הוא הבוקא דאטמא אם נשבר ויצא לחוץ אפי' עור ובשר חופין את רובו טריפה גם האבר גם העוף ולא נהירא דמה נשתנה זה העצם מן השאר כיון שאין לחוש לריאה שהרי אינה מונחת כנגדו. קצרו של דבר אם לא שף מדוכתי' ולא נפסקו הגידין כל שלשה הללו דינם שוה באבר שאם אין עוד ובשר חופין את רוב עוביו ורוב הקיפו האבר טריפה ובקולית אם אין חופה את רובו האבר והבהמה הכל אסור דהא פסקינן גבי נשבר העצם הלכתא כרב דלמעלה מן ארכובה אם אין חופה את רובו זה וזה טריפה. ותו דהדר בי' שמואל לגבי רב עכ"ל. והיינו פסק כדעולא וכדברי רבותינו שפסקו הלכה בעולא. כתב מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל צומת הגידין לא שייך אלא בשני רגלים שכלפי זנבה אבל בשני ידים לא אך כה משפטם בכל פרקיהם אם נחתך לגמרי או נשבר ויצא לחוץ ואין עוד ובשר חופין את רובו האבר אסור והשאר מותר ובלבד שלא תעבוד המכה מעבר לצלעות שאז יש לחוש לריאה שלא תינקב כדאמ' בקוץ עד שתנקב לחלל ואם עור ובשר חופין את רובו בין יצא לחוץ בין לא יצא אפי' האבר מותר. וכן בכנף העוף שנשבר בין הפרק הראשון שאינו נאכל בין האמצעי (בין) עור ובשר חופין את רובו כשיצא הכל מותר אפי' האבר. ואם אין חופין את רובו האבר לבדו אסור משום אבר מן החי וצריך לשייר מעט מן המותר עם האבר האסור כשחותך אותו וכן בבהמה. ואם הפרק השלישי סמוך לגוף נשבר או נחתך אם דחוק מעט מחבורו בדופן ככוכנא באסיתא שאין לחוש לריאה הכל שוה דינם לשנים פרקים הראשונים כאשר פירשנו. וכן משמע מתשובת רבינו שלמה. ורבינו זקני כתב אם נשבר ברחוק מחיבורו שיש לעיין בצלעות ואם נצרר הדם יש לחוש לנקובת הריאה וצריך לבודקה ואם נשבר ממש במקום חיבורו או לא נשבר אך נשמט הבוכנא מן האסיתא היינו שמוטת הגף בעוף צריך לבדוק הריאה שלא תהא נקובה. ויש גאונים שאמרו שאפי' בסמוך לגוף אין לחוש לריאה אם נשבר אבל אם נשמט אז צריך לבדוק הריאה ונ"ל דיש לחוש ולבדוק אפי' כשנשבר סמוך לגוף בחיבורו וכיצד בדיקתה יש (לנתר) [לנתח] העוף מלפניו ומניח הריאה דבוקה בצלעות כתולדתה ומביא שפופרת ומכניס בקנה ונופח ונותן על הריאה גילא או גדפי אם (מבצבצא ועולה) [עולה] בנפיחה כשירה ואם לאו טריפה ושמוטת יד בבהמה כשירה ואין לחוש לריאה עכ"ל. מעשה באווז אחר שנשבר עצם למעלה מן הארכובה בסמוך לה וחזר ונקשר ואותו עצם נשבר ולא יצא לחוץ. והשיב רבינו יצחק זצ"ל אני איני בקי בדבר זה לא לאסור ולא להתיר ודומה לי מסברא מאחר שנקשר העצם ואין ניכר אדמימות וקלקול בשר הירך כגון בשבר וסמוך לה למעלה [ולמטה] וכשחותכין שם בסכין שוה לגמרי כמראה שאר הבשר אין כאן עוד ריעותא בצומת ומותר אבל לא מלאני לבי להתיר כש"כ לעצמי לפי שאין בידי קבלה בדבר אבל כל הבא להתיר לא (אמרו הבירן) [אמחה בידו] אבל אני לא אוסר ולא מתיר וגם בשלא חתכו ובדק אם שוה לשאר בשר אם לאו ודומה בחוץ שנתרפא יפה יפה היה דומה קצת שמותר אבל מפני שאין בידי קבלה לא עשיתי מעשה מעולם לא להתיר וגם לא אסרתי מעולם. וכמדומה אני באמת ובבירור שכשהייתי בדמד"ו אחר יציאת רבי' משם קודם שהלכתי לדור כדמפי"ר פ"א הלך רבי' מטרויי"ש לדמד"ו להוציא ספריו ומטלטלין משם בערבות של למ"ד ליטרין ושחטו לצורכו אווזות בבית רבי' כי שם נתאכסן ור' אלעזר הי' דר כמו שהי' דר בו גם עכשיו. ובאותם אווזות היתה אחת שנשבר עצם הירך ונתקשר וכמדומה אני ששאלו לו ואמרתי להם לישאל מרבינו ולא שמעתי שאסר ובחזקת שאכלום הי' הדבר בידי מאותה שעה אבל [לא] חקרתי הדבר ולא שאלתי וגם לא שמעתי מעולם בדבר לא איסור ולא היתר ולא ספק. כן מעצמי חששתי כל הימים וגם אותם אווזות שאמרתי שנשחטו בבית ר' אלעזר לצורך רבינו איני זכור אם הי' השבר כנגד הצומת כמו שאילתך או למעלה הרבה מן הצומת ותמיה אני אם הוא אסור לא שמעתי מאחרים ולא מן הנשים מעולם שנוהגים לאיסור ושיהא שום רב אוסר כי אי אפשר שיהי' איסור ולא יהי' ידוע לכל והלא דבר רגיל הוא וטוב בעיני שישאלו מאחרים אז יסמכו על סברתם אם ירצו ואם ישאלו משום רב יודיעני תשובתו על יד מוקדם ושלום יצחק בר שמואל זלה"ה. וכתב בתשובות פ"א הביאו לפני רבינו קלונימוס תרנגולת אחת והי' נשבר העצם ויוצא לחוץ מקצתו בכל הקיפו [ונדבק שבר שלמעלה מן הארכובה לצד העצם במקום שלא נשבר] והבריא מאותו צד כאלו לא נשבר מעולם והשבר השני הי' יוצא מצדו בכל הקיפו ודומה בעינינו כאלו עצם אחד ולא רצה להקיף בו כלום כי אם מיד אסרו (שאמרהרי בעצם נשבר אנו רואין אע"פ שאנו רגל שלימה בלא העצם ואעפ"כ אסר):
529
530מתני' השוחט את הבהמה ומצא בה שליא נפש היפה. שאין דעתו קצה בה מחמת מיאוס תאכלנה ולא אמרי' אבר מן החי הוא שגם היא נתרת בשחיטת האם. ואינה מטמאה טומאת אוכלין דלא חשיבה אוכל ולא טומאת נבילות אם מתה הבהמה חישב עלי' לאכלה מטמאה טומא' אוכלין אם נגעה בטומאה דמחשבה משוי לי' אוכל. אבל לא טומאת נבילות דלאו בשר הוא אלא כשאר אוכל בעלמא הוא. מיכן הי' דן רבינו יואל הלוי זצ"ל על שליא של נבילה או של טריפה שנתבשלה עם בשר כשירה שאינה אוסרת דהואיל דלא מטמאה טומאת אוכלין משום דלא חשיב אוכל ש"מ דפירש' בעלמא היא אע"ג דע"י מחשבה אית לה טומאת אוכלין מיהו הואיל ומעיקרא פירשא היא שרי דלא חזי לאדם. ואשכחן בפ"ק דבכורות דיליף ענין אכילה מענין טומאה דאמר רב הונא עור הבא כנגד פניו של אדם מותר פי' מותר באכילה. אמר לי' רב חסדא לרב הונא תניא דמסייע' לך עוד הכא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור. פי' והוא הדין לאכילה הלכך כי היכי דהתם יליף היתר אכילה מטהרת טומאה ה"נ אית לן למילף הכא לענין שליא דכיון דאינה מטמאה מותר נמי באכילה. וכ"ת הא אמרי' נבילה עד לכלב היינו היכא דמעיקרא חזיא לאדם כדאמרי' בריש פ' דם שחיטה אבל היכא דמעיקרא לא חזיא לאדם לא חשיבא אכילת כלב אכילה כדמפ' התם. ואין לדמות הא לנבלת העוף טהור והחלב בכפרים שצריך מחשבה ואפ"ה איכא עלה דהתם טעמא משום דבכרכים אכלי לי' בלא מחשב' וה"נ אמרי' בפ' כל הבשר ושליא פירשא בעלמא הוא. מיהו ההיא לאו ראי' היא דהתם איירי שמואל בדם ושליא שבישלם בחלב שאינו חייב עליהם משום ל"ת גדי בחלב אמו. וכדמפ' רבינו שלמה זצ"ל התם דם ושליא לא בעי קרא למעוטינהו דהא לאו גדי נינהו ומהיכא ליתו לאיסורא. דהא דם ודאי אוכל הוא ואוסר מה שנתבשל עמו אפ"ה קרי לי' פירשא לענין בישל בחלב משום דלאו גדי הוא:
530
531הדרן עלך בהמה המקשה
531
532גיד הנשה נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין נוהג בבהמה ובחיה. השיב רבינו יצחק לויה זצ"ל לרבינו שלמה זצ"ל על (ביעור) [ניקור] יריבי חיות מצוה לנקרן כמו של שור שה ועז וכל מה שאסור בירך הבהמה אסור בחיה בכל הירך ובשוק שלמטה הימנו שלועזין צנקרי"ן וכן שומן שעל גיד הנשה וגם בכנפי העוקץ ובוקא דאטמא וכל הניקור כנגדה כמו של בהמה לפי שהגיד ראשו נכנס תחת אותו העצם ואם יש אדם שמפטפט כנגדי על דבר זה ראוי לנדות ונוטה הוא לצד מינות לפי שלא חלקו על דבר זה רבותי' בין חיה לבהמה אלא בחלבים הקרבים ע"ג המזבח אבל גיד וכל הבא מכחו אסור בשל בהמה כמו ששנינו בפסחים העצמות והגידים ישרפו לששה עשר וכו' ואמר רב אשי לא נצרכה אלא לשומנו. וגרסינן בני הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה. שד"ת יש בהן עשה ול"ת וד"ס העובר עליהן חייב מיתה. ומה ששנינו ישראל קדושים נהגו בו איסור דברי סופרים. ולכך יש עליו להחמיר הרבה עכ"ל. וזה השיב לו רבינו יצחק ב"ר יהודה זצ"ל. על ידי הי' מעשה וכבר הייתי יושב בביתו של ר' ונקרו לו איל לסעודת בתו וראיתי שלא נקרו מן הירך כי אם גיד הנשה בלבד ורבי' הי' מתעסק בדברים אחרים ולא הרגיש בדבר והי' לבי נוקף אם אומרה שלא אהי' כמורה לפני רבי. אם לא אומרה יבוא הדבר לידי תקלה. ושאלתי את רבי' בלשון שאילה איסור של שומן גיד הנשה אם נוהג בחיה ואם לאו. ואמר לי נוהג בחי' ישראל קדושים נהגו בו איסור בין בבהמה בין בחי' ושאר הגידים האסורים משום חלב א"צ ליטול מן החיה כ"א אותם משום (חלב א"צ משום) דם וצוה למנקר לנקר ירך של איל כדרך שמנקרין ירך של בהמה עכ"ל:
532
533מתני' גיד הנשה נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל. מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומר אינו נוהג אלא באחת. והדעת מכרעת של ימין:
533
534מתני' גיד הנשה אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. פולפ"א הנכרכת סביבות עצם הקולית העליונה סביב בעוגל. אבל עוף אינו כן שהבשר שעל הקולי' רחב הוא ואינו דומה לכף המתעגלת מצד אחד: א"ל אביי לרב יוסף והא קא חזינן דאית לי' א"ל אית לי' ולא עגיל. בעי ר' ירמי' אית לי' לעוף ועגיל אית לה לבהמה ולא עגיל מהו. בתר עגולי אזלינן א"ה בתר מיניח אזלינן תיקו. ופר"ח דקיי"ל כל תיקו דאיסורא לחומרא בין בבהמה בין בעוף אסורין. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק הוא הנקרא שירליאון זצ"ל דאנן לא חיישי' לה כיון דלא שכיחא היא. מיהו אי אשכחי' אסרינן בין בבהמה בין בעוף כפר"ח: השיב רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל חוטין הנמצאין ברגלי בהמה ועוף וביריכי העוף ששאל אדוני אם הם אסורין כשהם מלאים דם או מותרין. רגלי הבהמה והעוף לא ידעתי בהם חוטין שיהיו רגילים להאדים. ואם יארע באקראי דומה כי טוב ליזהר ולהשליך אותם גידים או לחותכם ולמולחם. כמו מזרקי ואומצא דאסמיק כי יש לחוש שמא הם בלועים מדם כיון שאין רגילין להיות אדומין. ואותם שנמצאים ביריכי העוף שרגילין להיות תדיר אדומים ואין רגילין העולם לנקרם ולהסירם מתוך המנהג נראה שהם מותרים דיש לומר שאין זה דם אלא גידים אדומים הם ואעפ"כ אני קשה בעיני לאוכלן כשבאין לידי והן אדומים או שחורים ונראים כמלאים דם אעפ"כ איני מצריך לנקרן קודם בישול דלא חזינן לרבנן קשישי דמצרכי הכי עכ"ל:
534
535תניא גיד הנשה שומנו מותר וישראל קדושים נוהגים בו איסור כדי לעשות סייג לתורה:
535
536אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הן הפנימי הסמוך לעצם. הוא גיד ארוך הניתן לאורכו של שופי. כשפורעין את הירך ופושט בכל הירך ראשו אחד מחובר בעצם האליה ומשם נפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך ושם הוא סמוך לעצם אסור מן התורה. וחייבין עליו מלקות. חיצון הסמוך לבשר. גיד קצר הנתון לרוחב השופי בסופו מובלע בכף הסובב את הקולית והוא נתון בצד החיצון של ירך אסור מדרבנן ואין חייבין עליו. אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא משמי' דרב לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו גידין הדקין ההולכין באורך הירך תחת הבשר בין גיד החיצון לגיד הפנימי ודם הם אסורין לפי שהם רכים ונותנין טעם אבל גיד עצמו קשה הוא ועץ בעלמא הוא. עולא אמר אע"פ שעץ בעלמא הוא התורה חייבה עליו ולא על הקנוקנות אמר אביי כוותי' דעולא מסתברא דאמר רב ששת א"ר אסי חוטין שבחלב אסורין. כמו חוטי הכסלים וגם בחלב שעל הקרב יש חוטין דקין אסורין. מדרבנן ואין חייבין עליהן כרת. אלמא חלב אמר רחמנא ולא חוטין ה"נ גיד אמר רחמנא ולא קנוקנות. ונראה דיש לומר ומינה נלמוד דכמו שחוטין שבחלב אסירי מדרבנן ה"נ קנוקנות לעולא אסירי מדרבנן. וכן פי' רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דקנוקנות לעולא אסירי מדרבנן. ומדאמר אביי כוותי' דעולא מסתברא. משמע הלכתא כעולא. ובשאלתות דרב אחאי גאון פ' וישלח יעקב כתב דמ"מ אסרינן בקנוקנות מדרבנן. גופא אמר רב ששת אמר רב אסי חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן חוטין שבכוליא אסורין ואין חייבין עליהן לובן כוליא. שבתוך (הכוליא) [החריץ] ומתפשט והולך בתוך הכוליא. רב ור' חייא חד אסר וחד שרי. רבא ממרטט לי'. משרש אחריו. ר' יוחנן ממרטט לי'. ר' אסי גאים לי' בשוה לכוליא אבל החפוי בכוליא אוכל אמר אביי כוותי' דרב אסי מסתברא דא"ר אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים ה"נ שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות. פי' רבינו שלמה חלב שהבשר חופה אותו חלב שעל הכסלים שתחת הכליות ונראה בגובה הכסלים ולמטה מאותו מקום נבלע חלב תחת בשר אדום ודק ומתפשט תחת אותו בשר בכל הכסל ומה שהבשר חופהו מותר וכשכלה למטה אותו בשר החופה יוצא ממנו קרום לבן ועב לבד קרום דק וקלוש המתפשט בכל הכסל שאסור משום חלב כדלקמן ותחת אותו קרום עב יש לובן חלב ויש שנוהגין בו איסור באותו חלב לפי שאותו קרום אינו חשוב חיפוי [בשר שרק הוא] אבל בארץ אשכנז נוהגין בו היתר וגם בעיני נראה דחיפוי בשר גמור הוא ובלובן כוליא הלך אחר המחמיר לשרש אחריו כיון דלא איתוקם הלכתא כרב אסי והמחמיר יחמיר והמונע לא הפסיד עכ"ל. וכ' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק הנקרא שירליאון זצ"ל דמדקאמר אביי כוותי' דרב אסי מסתבר' משמע דהכי הלכתא דלובן כוליא שרי וא"צ אלא לגמום מה שחוץ לכוליא ובשאלתות פ' (וישב) [וישלח] נמי הביא דברי המתיר ולא הביא דברי האוסר. ונראה דרבה ממרמט לי' ולא רבא דא"כ הלכה כרבא לגבי אביי ומיהו אין להקל כמו שכתב רבינו שלמה זצ"ל דהלך אחר המחמיר והמיקל לא הפסיד. מיהו בחלב שהבשר חופה אותו משמע מתוך פי' רבינו שלמה זצ"ל שפשוט לו שהוא מותר אע"פ שלא רצה לפסוק בהדיא שיהא מותר לובן כוליא. וצריך טעם מאי שנא זה מזה דאי דרשי' שעל הכסלים אמר רחמנא ולא שבתוך הכסלים א"כ נדרוש נמי שעל הכליות אמר רחמנא ולא שבתוך הכליות עכ"ל. מיהו אנו נוהגין לשרש אחריו וחותכין כל הלובן שבכוליא מיהו אם יארע הדבר מקצת שלא שירשו לחוץ ונצלה או נתכשל עמו לא אסרי' לי'. כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק הנקרא שירליאון אומ' רבי' כי יש שהיו רוצים לאסור שומן שעל היותרת ממה ששנינו בת"כ בפ' צו את אהרן כי כל אוכל חלב אשר יקריבו ממנו קרבן לה' אין לי אלא חלב תמימים שכשרין ליקרב חלב בעלי מומין מנין ת"ל מן הבהמה חלב חולין מנין ת"ל כי כל אוכל [חלב] א"כ למה נאמר אשר יקריבו ממנה קרבן לה' חלב שכמותו כשר ליקרב אמרתי יצא חלב דפנות שאין כשר ליקרב משמע ששומן שעל היותרת חשיב הוא חלב ואסור כיון שכשר ליקרב [ואין] נראה לר' דהא משמע הכא חלב שכתוך הכליות מותר אע"פ שקרב אלמא לא חשבינן לי' חלב. ואין לומר דהיינו משום דמיעטו קרא מדין חלב אבל אי לא הוה קרא הוה אסור כיון שקרב. דהא כיון שהיינו יכולין להעמיד מיעוט דעל הכליות לחלב שאינו כלל על הכליות ומוקי לה לחלב שבתוך הכליות ש"מ שאין לאוסרו מטעם שהוא קרב. וה"נ משמע לקמן ס"פ כל הבשר דא"ל רב מרי לרב זביד אי אלי' אקרי חלב ליתסר משמע הא אי לא אקרי חלב לא ליתסר כיון שהיא בת קרבן וקריבה לגבוה ככבש והי' לנו לאסור חלבה ככבש. אלא ש"מ שאין זה הטעם גורם לאסור. והא דאמ' בת"כ חלב שכמותו כשר ליקרב אסור היינו בחלב דוקא ששם חלב עליו אבל שומן של יותרת אין שם חלב עליו וכי יש לאסור כבד וכל בני מעים מטעם חלב והא לא שייכי מידי בחלב עכ"ל. גופא אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר איני והא אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל האי תרבא דתותי מותני אסור. זהו עליונו וגובהו של אותו חלב שפירשתי קודם שיכסהו הבשר ואותו גובה עצמו מכוסה במתנים שקורין לונבל"ש בלע"ז ובלשון כנען לדויי"נא שרוחבן מרחיב למטה מצלעות קטנות ומכסהו וכשהטבח מפרישו נראה אותו חלב. אמר אביי בהמה בחייה פרוקי מפרקא. כשהיא הולכת אבריה נעים והמתנים פעמים שהם נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכים כלפי מטה ואין החלב נכסה בהם. אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שעל המסס וביה"כ אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב. המסס וביה"כ בסוף הכרס שקורין פנצ"א ולא זהו עיקר החלב המכסה את הקרב שקורין טיי"לא שהו' תותב קרום ונקלף אבל שולי אותו חלב המכסה את הקרב דבוק לחלב שעל המסס וביה"כ. ואמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל האי תרבא דקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים. עצם קטן ומונח על עצם שקורין חנק"א ומחובר לחוליות האליה מלמעלה ועליו יש חלב תחת [ראש] המותין שקורין לונכי"ל: ואמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חוטין שביד שאנו נוטלין מן הכתף אסורין משום דם. כתב מורי רבינו יהודה הנקרא שירליאון אסורין אפי' לצלי קודם חיתוך כמו שאפרש לקמן גבי ביעי ומזרקי ואם נצלה היד עם אותן החוטין מצאתי בשם רבי' שמותר הבשר דכבולעו כך פולטו שכמו שבולע בשר מן דם כך פלטו לחוץ ואפי' קליפה נמי לא בעי אלא נטילת החוטין שהרי העור של חוטין ושל מזרקי לקמן מגין כלפי הדם ואינו חוזר ובולע הבשר וגם הדם מתייבש ואינו מלוחלח לפלוט עכ"ל. חתכיה ומלחיה אפילו לקדירה שפיר דמי ואפי' לא הוציא החוטין לחוץ: אמר רב יהודה ריש מעיא באמתא בעיא גרירה. משרקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרר חלב שעליה עד אורך אמה שמכאן ואילך הם דבקים לבנתא שקורין אנטיריל והוא שומן ומותר היתר גמור ובלבד שינקרו מן הוורידין וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו ר' ישמעאל ור' עקיבא באלו טריפות: אמר רב יהודה [חוטין] שבעוקץ אסורין. היינו חמשה חוטין דאיכא בכפלי תלתא מימינא ותרתי משמאלא תלתא מפצלי לתרי תרי ותרי מפצלי לתלת' תלת'. למאי נ"מ דאי שליף להו עד דחמימי משתלפו ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו. עד שימצא במספר הזה וראשן אחד מחובר בשדרה וראשי הפיצולין מחוברין ונדבקין תחת החזה בראשי הצלעות. אמר אביי ואי תימא רב יהודה חמשה מקומות ובהן חוטין של איסור. תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דכפלי ודטחלי ודכולייתא משום תרבא דידא ודלועא משום דמא. למאי נ"מ הנך דמשום תרבא לית להו תקנתא. וחוטין דקין הוא דקא חשיב הלכך לא תנא מזרקי הצוואר שאף הם משום דמא וחוטין של [לשון] בכלל אותו של לועא הוא שהלשון הוא בכלל לחיים לענין מתנות הכהונה. ואמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה חמשה קרמי דוה תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דכפלי דטחלי דכולייתא משום תרבא דביעי דהיינו ביצים של זכר ודמוקרא דהיינו שעל המוח משום דמא רב יהודה בר הושעי' דוה קא קליף לי' טחלא ללוי ברי' דרב הונא בר חייא חזיה דקא גאים לי' מעלאי א"ל (חתכי') [חות ביה] טפי. שלא הי' קולפו אלא בגובהו במקום עוביו שהוא מחובר שם לכרס ולחלב וא"ל קלוף ורד עד למטה. אתא אבוה אשכחי' א"ל לא צריכת הכי אמר אבוה דאמך משמי' דרב ומנו ר' ירמי' בר אבא. לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד קרום (של) [שעל] מקום עוביו. איני והא רב המנונא תנא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו. היכי דמי אילימא שעל הדד אמאי הא חלב הקרב הוא ששם מחובר לכרס ולחלב אלא לאו דכולי' של טחול כולו. א"ל אי תניא תניא. גופא אמר רב המנונא תנא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו ושעל הכוליא אסור ואין חייבין עליו והתניא חייבין עליו. טחול אטחול ל"ק. הא כנגד הדד. הא שלא כנגד הדד. כוליא אכוליא ל"ק הא בעלאה הא בתתאה. הלכך מלתי' דר' ירמיה בר אבא עומדת במקומה דקאמר לא אסרה תורה אלא חלב שע"ג הדר דהיינו להתחייב עליו. וההיא דרב המנונא דאסר ככל הטחול דהיינו דכולו אסור. מיהו אין חייבין כ"א דוקא שעל הדד. פי' רבינו שלמה עלאה חלב ממש שעל הקרום. תתאה קרום הדבוק לכוליא אסור ואין חייבין עליו. וקשה לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דהא קרום קתני. ועוד אם הוא חלב ממש דהוא אסור דהוי חלב שעל הכליות. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל דעלאה דהיינו קרום שעל החלב ושעל הכליות. ותתאה היינו סמוך לכליות שתחת החלב. ואע"ג דבטחול אין חילוק בין קרמא עלאה לקרמא תתאה. של חלב שעל גבי הדד. היינו לפי ששם חלב יותר מדאי. ודומה יותר מן החלב עצמו. ושוב מצא בפירושים רבינו שלמה אחרים כדבריו וכן כתוב בהן. עלאה חלב ממש שעל הקרום ועליו קרום דק חופה מלמעלה: ביעי חשלייאתא. פי' ביצי זכר שנתמסמסו ומעורין בגופו רב אמי ורב אסי. חד אסר. וחד שרי מאן דאסר מדלא קא בריא אבר מן החי נינהו. ומאן דשרי מדלא קא מסרחן חיותא אית בהו. א"ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא. הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול מינייהו משום שנא' אל תטוש תורת אמך. מנהג מקומך שאתה מבבל ונוהגין בו איסור דהא אפליגו בה רב אמי ורב אסי. הלכך לדידן ביעי חשלייאתא אסירן משום דאנן בתר בני [בבל] גרירן כדפי' רבינו שלמה לעיל בא"ט גבי דאייתרא. ביעי חשלייאתא פי' בערוך ביעי בהמה שנתמסמסו כמו מהדק וחשל בפ"ה בדניאל בפתרון החלום שפתר לו דניאל. אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתין יומין משנולד שרי בלא קליפת הקרום דאכתי לא נפיש דמא למבלע באברים. ול"ד גקט גדיא אלא ה"ה אמרא וכיוצא בו. מיכן ואילך אם יש בהן זרע אסורין בידוע שיש בהם דם ואי לא שריין. אומצי ביעי ומזרקי פליגי בה רב אחא ורבינא. בכל התורה כולה כל היכי דמשכחת לה רב אחא ורבינא חד אמר הכי וחד אמר הכי ולא מסיימי בכולהי ההיא דמיקל רבינא וההוא דלחומרא רב אחא והלכתא כרבינא לקולא. לבר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. והשתא מפרש פלוגתייהו. האי אומצא דאסמיק חתכי' חתיכות הרבה ומלחי' אפי' לקדירה שפיר דמי שפדיה בשפודא ותלי' בתוך התנור לצלות בלא חתכי' ומלחי' אלא כדי מליחת צלי דבר מועט מידב דייב דמא ושרי הואיל ותלי שפיר דמי. אבל הניחו אגומרי בלא שפוד פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מישב שייבי לי' גומרי לדם ושרי. וח"א מצמית צמית לי'. גומרי צמתי' לי' לבשר ואינו מוציא דמו ונצלה בתוכו ואסור. וכן ביעי וכן מזרקי דהיינו חוטי הצוואר וורידין. אומצא דאסמיק אע"פ שדם האברים מותר כ"ז שלא פירש לחוץ מ"מ כיון דאסמיק כ"כ שנאסף שם רוב דם אסור. ורבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל פי' בפסחים בשם הלכו' גדולו' אומצא דאסמיק. ע"י שנותנין אותו בחומץ ומצמית לי' ומכנס כל הדם אל מקום אחד. ומתוך רוב דם הוא מאדים ואסור. ולצלי נמי בעי חתיכה דאי אמרת לצלי לא בעי חתיכה. היו נדחין דברי ר"ת זצ"ל שאומר דכמו שנהגו העולם לבשל הכבד בקדירה אחר צליה כמו כן מותר אחר שנמלח דמליח ה"ה כרותח דצלי. ואם איתא הרי צלי מפליט יותר כדאשכחן הכא דלא בעי חתיכה בהדי צלי ובהדי מליח' בעינן חתיכה לקדירה. והא דפי' רבינו שלמה דכי תליא בשפורא שפיר דמי בלא חתיכה ומלחי'. ר"ל שלא עשה שתיהן. ולישנא דתלמודא נקט דבלא חתיכה פשיטא דלא סגי אף לצלי. רישא בכבשא. הראש של בהמה. וכשרוצין להסיר שערו נותנין עלי' מים חמין ומטמינין אותה ברמץ. כבשא פי' הטמנה. אותבי' אבית שחיטה. שבית שחיטה מלמטה. מידב דייב דמא דרך החתך ושפיר דמי. אצדדין. פי' על לחייו. מקפי קפי דמא בתוכו ואסיר. קפי כמו וכגבינה תקפיאני. אותבי' אנחירי' ונקבי החוטם למטה. אי דץ ביה בנקבי החוטם מידי שלא יסתם שרי ואי לא אסור. איכ' דאמרי אנחירי' ואבית שחיטה דאיב. אצדדין אי דץ ביה מידי שרי ואי לא אסור ומורי רבינו אבי העזרי כתב כלשון ראשון וצריך שינעץ בנקב החוטם עץ דק שיהא מקום לדם לזוב לחוץ. כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק הנקרא שירליאון רישא בכיבשא כשרוצים להסיר שערו נותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ. ויש שעושין כן למלוג תרנגולת. ולכאורה היה נראה אסור כי היכי דאסרינן ברישא משום דמקפי קפי ואסור ולא שרינן אלא אבי נחירי דמידב דייב ובתרנגולת לא דייב בשום ענין. ויש לחלק בראש הבהמה שיש עצמות ודברים המעכבים את הדם מלצאת. אבל בתרנגולת האש מידב דייב ליה לדמא ואין מתאסף בשום מקום. ועוד כתב בה"ג האי דמטוי רישא צריך לאתנוחי בי שחיטה לתתאי. כי היכי דתידוב דמא. והיכי דמשתלי ואפכיה מוקרא הוא דאסור באכילה רישא גופא שרי. משמע בהדיא דלא אסור אלא משום קרום של מוח שיש בו דם ולכך גם המוח אסור. שמתבשל בדם הקרום. ונראה (דדם) [דגם] החוטין שבלחי אסורין אם לא חתכן תחלה שגם הם אסורין משום דם כדאמר (לעיל) עכ"ל:
536
537המנקר בשר (יש בו) [ישבר] ראשי עצמות שבירך וינקר הקנוקנות וגיד הנשה כולו עם שומנו ויטול הגידין שבצנקר"ון ויטול החלב והקרום שעל הקיבה דאקשתא ודאייתרא עד אורך אמה מן המעי של קיבה דאנן בתר בני בבל גרירן דלא אכלי' ליה והטבח יפרידנו בנחת מן הכנתא שלא ינתק בכח וישאר ממנו עם הכנתא ויטול גם החלב והקרום שעל הטחול ושעל הכרם כולו ואף שדבוק בו לגמרי יטול ושעל המסס וביה"כ וישלוף הגידין שבתוך הטחול שהן משום חלב ויטול החלב והקרום שעל הכסלים והחוטין שבתוך הכסלים בכסל הימין שלשה ומתפצל כ"א לשנים ושני חוטין בכסל השמאל וכ"א מתפצל לשלשה ס"ה שנים עשר חוטין. ואי שליף להו עד דחמימי משתלפי. ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו. ויטול הקרומים שנים שעל הכליות והקרום שעל חצר הכבד של צד הכבד מפני שחלב המכסה שוכן עליו אע"פ שאינו מוזכר בתלמוד בכלל חמשה קרמי ואותו הקרום שעל חצר הכבד כלפי ריאה אין בו איסור ונהגו ליטול כולו דלא ליתי למטעי ויטול החוטין שתחת הידים כולן והחוטין שיש בראש שתחת הלשון ושבצוואר שהם משום דם וכל אלו אסורין משום כל חלב וכל דם לא תאכלו ולא נתפרשו אלא מדברי חכמי התלמוד: אתמר טבח שנמצא אחריו חלב רב יהודה אמר כשעורה ור' יוחנן אמר כזית. אמר ר"פ ול"פ כאן להלקותו בכזית וכאן להעבירו כשעורה. רב יהודה אמר בנמצא אחריו חלב בכשעורה איירי בלעברו דמעברין לי' בכשעורה אבל נמצא אחריו כזית מודה רב יהודה לר' יוחנן דמלקינן ליה דמלקות חמיר מהעברה והאי דאיירי ר' יוחנן בנמצא אחריו כזית היינו להלקותו אבל בבציר מכזית בכשעורה מעברינן ליה דהעברה לא אלימא לי' כמלקות. אמר מר זוטרא בשעורה במקום אחד וכזית אפי' בשנים ושלשה מקומות. מר זוטרא נמי אתא לפרושי דר' יוחנן ל"פ אדרב יהודה ולא רב יהודה אר' יוחנן אבל אדרב פפא מיהו פליג דקאמר ר"פ כאן להלקותו כאן לעברו ואתא מר זוטרא למימר או תרווייהו בהלקותו או תרוייהו בלעברו איירי אבל אם יש לך ליתן חילוק ביניהם היינו חילוק ולא שיחלקו זה על זה אלא רב יהודה (מאי אמר) [דאיירי] בחלב כשעורה היינו כשנמצא אחריו חלב כשעורה במקום אחד אבל חלב כשעורה בשנים ושלשה מקומות א"נ פחות מכשעורה אפי' במקום אחד לא עבדינן לי' כלום. ור' יוחנן דאיירי בחלב כזית היינו כשנמצא אחריו חלב בכזית אפי' בב' וג' מקומות אבל כשעורה אי אית' במקום אחד מלקינן לי' או מעברי' לי' אבל בב' וג' מקומות לא. ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ. דרב יהודה איירי בכשעורה במקום אחר ור' יוחנן דאיירי בכזית איירי בב' וג' מקומות הלכך לדברי ר"פ לד"ה נמצא אחריו כשעורה מעברינן לי' ולא מלקינן לי'. נמצא אחריו כזית מלקי' לי' וכש"כ דמעברינן לי' ולהאי לישנא לא שני לן בין נמצא אחריו כשעורה או כזית במקום אחד או בשנים ושלשה מקומות. ולדברי מר זוטרא נמצא אחריו כשעורה במקו' אחד מלקינן לי' או מעברינן לי' וכזית אפי' בשנים ושלשה מקומות כך השיטה לפירוש רבינו שלמה. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב וטבח שנמצא אחריו אפילו בשנים ושלשה מקומות בין כולם כזית חלב מלקין אותו ומעבירין אותו מאומנותו עד שיקבל עליו דין שמים ויתקן עוותו. ואם נמצא אחריו במקום אחד כשעורה מעבירין אותו ולא מלקין אותו עכ"ל. ושיטת רבינו שלמה לא מוכחא הכי דעבדינן בי' תרתי. אלא אפי' בכזית או מעבירין אותו או מלקין אותו מיהו סברא שלימה היא שבכזית מלקין אותו ומעבירין אותו. הלכך הלכה למעשה כשעורה במקום אחד מעבירין ליה ולא מלקינן לי'. נמצא אחריו כזית אפי' בב' וג' מקומו' מלקינן לי' וכש"כ דמעברינן לי' עד שיקבל עליו דין שמים ויתקן עוותו ע"פ תלמידי חכמי' שבעירו. ונרא' שיש להכריז בביהכ"נ שני וחמישי ושני פלוני הטבה העבירוהו מאומנותו מפני שנמצ' אחריו חלב כשעורה. ויהי' חודש ימים שלא יתעסק באומנותו. ולאחר חודש ימים יבוא אצל תלמידי חכמים שבעירו או בעיר הסמוך לעירו ויאמר כך וכך עשיתי וחטאתי ותוהא אני על הראשונות ויתנו לו הדין לפי ראות עיניהם. ואח"כ יכריזו בביהכ"נ פלוני הטבח שהעברנו אותו מפני שנמצא אחריו חלב כשעורה כבר תהה ונתחרט לפני תלמידי חכמים על המעשה הרע שבא לידו וקיבל עליו כמו שציוו (אות) עליו תלמידי חכמים ומיכן והלאה החזירוהו לאומנותו והרי הוא נאמן לסמוך עליו כבראשונה. וקודם שישמעו הכרזה זו בביהכ"נ אין לסמוך עליו ואסור לקנות ממנו בשר. ואם נמצא אחריו כזית מלקין אותו ברבים בביהכ"נ שני וחמישי ושני. ולאחר המלקות יאמר בעצמו בקול רם אני פלוני לקיתי מפני שנמצא אחרי כזית חלב והכל כמו שכתבנו. אבל אם הי' מוכר טריפות בחזקת כשירות או שהי' מוכר חלבים בחזקת שומן יש לו דין אחר. כי בכאן הקלנו עליו מפני שעשה שלא בידיעתו אלא שפשע שלא דקדק היטב. אבל התם שבמזיד. מחמי' עלי' טפי בההיא דפ' עד כמה בבכורות דההו' טבחא דהוה חשוד לזבוני תרבא דאטמא במר דכנתא פי' בחלוף של כנתא כמו במר דשחוטה דפרקין וכמו במר דפרזלא בב"ק וכמו מרקולס. קנסי' רבא לזבוני אפי' אמגוזי. א"ל ר"פ לרבא ואמרי לה רב אדא בר אהבה לרבא וא"ל רבינא לרבא כמאן כר' יהודה אפילו מים ומלח נמי דתנן החשוד למכור תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפי' מים ומלח דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו. לעולם ר' שמעון ובאיסור' גופא קנסינן לי' סתם דרדקי גרו באמגוזי ואזיל ומשבש להו לבני טבחי באמגוזי ומייתו לי' תרבא דאטמא ומזבן להו במר דכנתא. הלכך קנסי' רבא עד שיעשה דין המפורש בפרק זה בורר דההוא טבחא דנפקא טריפתא מתותי' ידי' פסלי' רב נחמן ועברי'. אזיל רבי מזי' וטופרי' סבר רב נחמן לאכשורי' א"ל רבא דילמא איערומי קא מערים אלא מאי תקנתי' כדרב אידי בר אבין דאמר רב אידי בר אבין החשוד בטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבידה מתחת ידו בדבר חשוב או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב ומשלו וכן הלכה. וכבר הי' מעשה במומר אחד שנגע ביין ואמר אח"כ שעשה תשובה בינו ובין עצמו ובא מעשה לפני חכמים. רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל התיר והוא מפני שהפקיד כיסו בשבת. ונחלק עליו רבינו שמשון אחיו זצ"ל ואסרו מההוא מעשה דההוא טבחא דזה בורר כדפרישת. הלכך המוכר טריפות בחזקת כשירות וחלב בחזקת שומן צריך לקבל דין מפי תלמידי חכמים ואע"פ שיעשה הדין לא סמכי' עלי' לאכשורי' עד שיעשה כדרב אידי כדפרישית. והרי שהי' מוכר טריפות בחזקת כשירות או שהי' מוכר חלבים בחזקת שומן ומת קודם שעשה תשובה אסור להתעסק בקבורתו. ולא עוד אלא אפי' כלבים אוכלי' את בשרו ולוקקין את דמו אסור להבריח כלבים מעליו. כההיא דמסכת תרומות דפ' האשה שהיתה אוכל' בתרומה ירושלמי מעשה בטבח בצפורי שהי' מאכיל לישראל נבילות וטריפות פ"א שתה יין בע"ש ועלה לגג ונפל ומת. והיו הכלבים מלקקין את דמו אתון שאלון לר' חנינא מהו מרמיתי' מן קדמיהון אמר לון כתיב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו. וזה היה גוזל כלבים ומאכיל לישראל ארפינון דמן דידהון אכלון. הא למדת שאפי' כלבים אוכלים את בשרו אין להבריחן מעליו. כש"כ שאין להתעסק בקבורתו. וה"מ שלא עשה תשובה [אבל עשה תשובה] אין לך דבר שעומד לפני בעל תשובה. כדאמ' בירוש' ספ"ק הרי שהי' אדם רשע גמור כל ימיו ובסוף עשה תשובה הקב"ה מקבלו מ"ט ובשוב רשע מרשעתו. א"ר יוחנן ולא עוד אלא כל עבירות שעשה נחשבין לו כזכיות מ"ט מור ואהלות קציעות כל בגדותיך. כל בגידות שבגדת בי הרי הם לך כמור ואהלות. רובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו מיעוט עבירות קלות בעוה"ז בשביל ליתן לו שכר שלם בעו"ה רובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנין לו שכר מצות קלות שעשה בעוה"ז בשביל ליפרע משלם לעתיד לבוא. אבל הפורק עול והמפר ברית והמגלה פנים בתורה אע"פ שיש בידו מעשים טובים נפרעין ממנו בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ע"ז וגילוי עריות ר' יונה ורבי יוסי חד אמר כקלות וחד אמר כחמורות. מה אנן קיימין באותו שעשה תשובה [אין כל דבר עומד בפני בעלי תשובה] אלא כן אנו קיימין באותו שלא עשה תשובה ע"כ לשון הירושלמי. הא למדת דמי שעשה תשובה אפי' עשה כל עבירו' החמורו' בתורה ועשה תשובה שלימה הקב"ה מקבלו ומכפר לו על כל עונותיו בפרה גמורה:
537
538מתני' אין הטבחים נאמנין על גיד הנשה דברי ר"מ וחכ"א נאמנין עליו ועל החלב אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן חזרו לומר נאמנין. (דאכשור) [אכשור] דרי מדקאמר חזרו לומר מכלל דמעיקרא קים להו כר' מאיר [דאמר אין נאמנים וחזרו לומר נאמנים וכי אכשור דרי בתמיה. מעיקר' דהוו סברי כר"מ] דבעי חטיטה וטריחא להו מלת' ולא מהימני וצריך לבדו' אחריה' ובסוף סברו כר' יהודה דא"צ לחטט אחריו. איכא דמתני לה אסיפא וחכ"א נאמנין עליו ועל החלב אמר ר"ה בר אבא א"ר יוחנן חזרו לומר אין נאמנין. אמר רב נחמן ובזמן הזה נאמנין אכשור דרי. מעיקרא סברוה כר' יהודה. לפיכך אמרו חכמים כר' יהודה שהן נאמנין. והדר סברוה כר' מאיר דבעי חטיטה ואמרו אין נאמנין. וכמה דהוו דכירי לה לדר' יהודה וגרירי בתרי' אמרו אין נאמנין. ובזמה"ז דאנשיוה לדר' יהודה והוחזק המנהג כר' מאיר אמרו נאמנין. הלכך הלכה כר' מאיר וצריך לחטט אחריו והכי אמר לקמן בר פיולי הוה קאי קמי' דשמואל והוה מנקר אטמא חזי' דהוה קא גאים לי'. א"ל חות ביה טפי א"ל השתא אי לא חזיתיך ספית' לי איסורא אירתת נפל סכינא מידי' (דהוה) אמר לי' דאורי לך כר' יהודה אורי לך אלמא דכר' מאיר עבד עובדא. וכן כתב מורי רבינו אב"י העזר"י דקיי"ל כר"מ דבעי חטיטה. הלכך הכי קיימא כר"מ דקיי"ל דנאמנין עליו ועל החלב. וצריך שיהא הטבח בקי הטיב בניקור שידע מנין חוטין האסורין כמה יש שצריך ליטול ושידע מנין הקרומין שצריך להסיר וליטול כדפי' לעיל. שכך כתוב בתשובת הגאונים נ"א גידין יש שאסורין בבהמ' וסימנך אל תאכלו ממנו נ"א כ"ה בצד ימין וכ"ה בצד שמאל ואחד באמצע האלי'. ב' בצד א' וג' במזרקי וג' בזרוע וג' שמתפצלין לב' ב' בכפל שהן ו' וג' באליה שהן הפרשה ב' שופי וג' בצנקרי"ן וב' בכוליא ובזכר חוט א' בשמנונית שבסוף הכפל ובכחל [בניקבה] אחד דרי כ"ה בצד אחד וכן בצד השני ואחד של עוקץ ואיני יודע חשבון זה היטיב שהרי עדיין יש חוטי הקנוקנות וחוט שתחת הלשון מ"מ בעל נפש אל יסמוך כי אם על הבקי ויודע היטיב הניקוד:
538
539מתני' שולח אדם לנכרי ירך וגיד הנשה בתוכה. ואין חוששין שמא יחזור וימכרנה לישראל ויאכלנה בגידה דכיון דשלמה היא מקומו של גיד הנשה הי' ניכר אם נחטט הימנו והלוקח מבין שלא ניטל ונוטלו. שלימה אין חתוכה לא אא"כ נטל הימנה גידה דכיון דחתוכה היא כסבור הלוקחה מן הנכרי שניטל גידה ואוכלה בגידה. במאי עסקי' אילימא במקום שאין מכריזין. שכל טבח של אותו מקום ישראל הן וכשבא טריפה לידם אין מכריזין נפלה טריפה באיטליז למכור לעכו"ם ובאותו מקום אין לוקחין מן העכו"ם בשר דשמא מכרו לו היהודים טריפה ואין אנו יודעים אם באת היום טריפה לידם חתוכה נמי לישדר לי' עם גידה דליכא למיחש שמא ימכרנה לישראל דהא לא זבני מיני' דחיישינן לטריפה. אלא במקום שמכריזין הרי מותר ליקח בשר באותו יום שלא הכריזו למאי ניחוש לי' הטבחים ישראל הן. ולטריפה ליכא למיחש דהא לא הכריזו היום שלימה נמי לא לישדר עד שיטול גידה. ואע"פ שמקומו ניכר איכא למיחש דילמא חתיך לי' העכו"ם ומזבין לי' העכו"ם לישראל וחתוכה נמי אין מקומו ניכר. אי בעית אימא במקום שמכריזין ודקא קשיא לך הואיל ולוקחין כשר מן העכו"ם שלימה נמי לא לישדר לי' עם גידה דילמא חתיך לי' עכו"ם וזבין לי' וסבור זה שניטל גידה. חיתוכא דעכו"ם מידע ידיע חיתוך העכו"ם בידך אינו עשוי כשל ישראל שהוא פורעה כדרך שהגיד מונה. אבע"א במקום שאין מכריזין ודקא קשיא לך חתוכה נמי לישדר לי' דהא לא זבין ישראל מיני' גזירה שמא יתננה לנכרי בפני ישראל ואותו הרואה שזה נתנה לו לוקחה הימנה וכסבור ניטל גידה. יש פירושי רבינו שלמה שכתו' בהן שמיכן יש להוכיח שאם אדם שולח לחבירו ירך מחוטטת מן הגיד שהישראל עושה שא"צ סימן אחר דחיתוכ' דישראל מידע ידיע [אבל באבר אחר שחיתוך עכו"ם וחיתוך ישראל שוין בו אסור עד שיהא] בו חותם. והקשה הרב רבינו אלחנן זצ"ל א"כ אמאי לא מוקי לה אפי' במקום שאין מכריזין ומ"מ לא משדרינן לי' חתוכה כיון דחיתוכא דישראל מידע ידיע אתי למוכרה לישראל. ע"כ הי' נראה דודאי היכא דידעינן בבירור שהבהמ' כשרה אז הוה חיתוכה דישראל סימן דמידע ידיע ואז אתי למזבן מיני'. כגון במקום שמכריזין. אבל במקום שאין מכריזין ולא ידוע אם הירך כשרה אם לאו אין להכשירה ע"י חיתוך ישראל. ומיהו אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל כיון ששולח ישראל לחבירו הירך אין לחוש לזה כיון שהחיתוך כך הוא דודאי עכו"ם לא הי' חותכה כך. ואין לחוש פן יחליפנה במנוקרת ואח"כ נמצאת טריפה לפי שזו טובה הימנה. דהא לא שכיח כלל שינקר אדם ירך ליטול הימנה גיד הנשה ואח"כ תמצא טריפה. אבל ודאי במקום שאין מכריזין אפי' משדרי' לי' חתוכה לא אתי למוכרה לישראל שהרי כיון שרגילות הוא פעמי' רבות יכול להיות שניקרה ישראל ואח"כ אירע לו אונס ונתנה לעכו"ם. מיהו שמא עכשיו לא הי' לנו לחוש לכך כיון שבודקין לעולם טריפה קודם ניקור הירך ואין כאן טבח ישראל העתק לשון מורי רבינו יהודה בר יצחק הנקרא שירליאון זצ"ל:
539
540אמר רב בשר שנתעלם מן העין שהיתה שעה אחת שלא ראהו ואפי' היה מונח על שלחנו אסור שמא נתחלף בנבילה דחיישי' שמא עופא שדי הך חתיכה דאיתא קמן ושקל האי דהוה מנחא דקמן שנתעלם מן העין. ת"ש מצא בה בשר אם חי הלך אחר רוב הטבחים ואם מבושל הלך אחר רוב אוכלי בשר. ומשנה היא בטהרות הב"ע בעומד ורואהו. ת"ש נמצא בגבולין אברין נבילות שכן דרך לחותכן לאברים ולהשליכן חתיכות מותרות ומשנ' [היא] בשקלים ה"נ בעומד וכולי והא דרב לאו בפירו' אתמ' אלא מכללא אתמר דרב הוה יתיב אמברא דאשתטית חזי' לההוא גברא דהוה קא מחלל רישא במיא נפל מיני' אזל אייתי סילתא שדא אפיק תרין אמר רב עבדי כי האי גונא שהמאבד חפץ אחד מוצא שנים כלומ' אחרינא הוה נמי התם ברישא אסרינהו נהלי' רב לתרווייהו א"ל רב כהנא ורב אסי לרב דאיסורא שכיח דהתירא לא שכיח האי נמי דהתירא. אמר להו דאיסורא שכיח טפי. ופרכי' וכי מכללא איתמר מאי נ"מ אי בפירוש אתמר או מכללא אתמר אי מכללא הא שפיר [שמעינן] מינה דכיון שנתעלם מן העין אסור מדאסר לראש הנמצא. ומשני איכא בינייהו דליכא למסמך אמילתא כולי האי דאיכא למימר דרב ברוב טבחי ישראל מודה דמותר אע"פ שנתעלם מן העין והכא משום דפרוותא דעכו"ם הואי נמל פור"ט ושכיח דאיסורא טפי. אלא רב (סובר) היכי אכיל בשרא. הואיל ונתעלם אסר לי'. אבע"א דלא מעלים עיני' מיניה ואב"א בציירא וחתומא. ואב"א כגון דאית ליה סימנין בפיסקי' כי הא דרבא בר רב הונא הוה קא מחתיך לי' אתלת קרנתא. בעי מיני' רב הונא מרב נתן בשר בחרוזים ונתעלם מן העין מהו א"ל אל תהי שוטה בחרוזין. בשאילה זו דודאי הוה סימן. רב חנן מנהרדעא אקלע לגבי דרב כהנא (לפומבדיתא) [לפום נהרא] במעלי יומא דכיפורי אתו עירבי שדו כבדא וכולייתא א"ל שקול ואכול האידנא דהתירא טפי שכיח דהיום רוב השוחטין ישראל הם ולספק טריפה לא חיישינן דרוב בהמות אינן טריפה. רב חייא בר אבא איתבד לי' כרכשא. פי' טבחייא. ביני דנא אתא לקמי' דרב הונא ורב הונא ס"ל כרבי' דאסר בהעלמה א"ל אית לך סימנא בגויה א"ל לא א"ל אית לך טביעת עינא בגויה א"ל אין אמר לי' אי הכי זיל שקול. רב חיננא חוזאה איתבד לי' (גפא) [גבא דבשרא] אתא לקמי' דרב נחמן א"ל אית לך טביעת עינא בגוה א"ל אין א"ל א"כ זיל שקול. פי' רבינו שלמה ולא קיי"ל כוותי' דרב בהא אלא אמתני' סמכינן נמצא בגבולין. מצא בה בשר. ואע"ג דאמרי' בעומד ורואה שינויא דחיקא הוא וכי קיי"ל הלכתא כרב באיסורא גבי פלוגתא דשמואל [הוא] דאמ' אבל גבי מתני' לא ורב כהנא קא חזינן דקאמ' ליה שקול ואכול עכ"ל. וכן פסק ר"ת זצ"ל דליתא לדרב מדקאמר סתמא דתלמוד' ואלא רב היכי אכיל בישרא משמע אבל אנן אכלינן שפיר דלא קיי"ל כוותי' דרב. ואמרי' פרק אלו מציאות ר' חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לצפורי והתירוהו לו. אמר ר' אמי התירוהו לו משום מציאה כר' שמעון בן אלעזר ומשום שחיטה כר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי. ולעיל בפ"ק תניא הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין ר' יהודה אוסר ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי כו' שמצאן בבית. אמר רב נחמן בר יצחק [כבי'] דכ"ע ל"פ דשרי באשפה שבשוק כ"ע ל"פ דאסור כי פליגי באשפה שבבי' מר סבר אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית. ומ"ס אין אדם עשוי להטיל נבלתו באשפה שבבית דאפי' מאן דאסר היינו דוקא דרגלים לדבר. אבל בבית ולמ"ד אפילו באשפה שבבית לכ"ע שרי ולא חיישי' לעורב. וההיא דפ' אלו מציאות דההוא דיו דשקיל בישרא [בשוקא] ושדאי בצניית' דבי בר מריון אתא לקמי' דאביי א"ל זיל שקול לנפשך ופרכי' והא אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור בעומד ורואהו והשתא מאי פריך מדרב הא פסקי' דליתא לדרב. ואומר ר"ת דל"ג אתא לקמי' דאביי אלא ה"ג אתא לקמי' דרב ופריך מרב אדרב והכי גרסי' בירושלמי דע"ז פרק אין מעמידין דהתם מייתי האי עובדא דר' חנינא מצא גדי שחוט דלא קיי"ל כוותי' דרב אבל בעובדא דא פריך מרב אדרב. והרב רבינו שמואל זצ"ל אומר דאפי' גרסי' אתא לקמי' דאביי אפ"ה שפיר פריך מדרב אע"ג דלא קיי"ל כוותי' וה"פ והא אמר רב כו' ונהי דליתא לדרב דחייש לעורב בהעלמה מיד. מיהו הכא דחזינן דשקל ואתי' למרחוק הוה לן למיחש אפי' ליתא לדרב. מיהו אין אנו צריכין לזה שהרי בירושלמי גרסי' אתא לקמי' דרב. ותו דיש ספרים נמי דגרסי בהא אתא לקמי' דרב. ואפי' לרב דסבר דכיון שנתעלם מן העין דאסור אי אית לי' טביעות עין שרי דהא פי' רבינו שלמה דרב הונא ס"ל כרב דאסור בהעלמה ואפ"ה שרא לי' כרכשא לר' חייא בר אבין ע"י טביעות עינא. ופי' מורי רבינו יהודה בר יצחק הנקרא שירליאון מאי דטביעות עינא שרי אפי' בעם הארץ דמסתמא בשר שנתעלם מן העין דשרי בט"ע אפי' של ע"ה ואפי' ע"ה אחר אומר שמכירו לבשר זה בט"ע נאמן כי אינו חשוד לקלקל ולהאכיל את חבירו. ואשכחן דע"ה אית לי' ט"ע כדאמ' פ' גט פשוט אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי אשה לידבר ע"ה בהדי' דילמא מחלפי לה מיני'. וה"נ מסתברא דע"י טביעות עינא שרינן אפי' לרב דהא בשר ספק חלפי' עורב ספק לא חלפי' ולא אתחזק איסורא ועד אחד נאמן בטביעת עין ואפי' הוא עם הארץ כההי' תחלת גיטין דאמרי' חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא ועד א' נאמן וקיי"ל דאפי' ע"ה נאמן. מיהו לדידן דלית לן לדרב אפי' בלא טביעת עין קיי"ל דמותר ולא חיישי' לעורב כלל כלל לא:
540
541מתני' ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה. כיצד משערין אותה כבשר בלפת. רואין כאלו הירך לפתות והגיד כבשר ואלו הי' נותן טעם בשר כשיעור הגיד בלפתות כשיעור הירך אסורה. כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל הוא הנקדא שירליאון אומר ר' דמדנקט אם יש בה בנ"ט משמע שאם יש בירך לבדה עצמה נתינת טעם אע"פ שהמים שמתבשלת בהם היו מבטלין לנתינת טעם אפ"ה אסור הירך. ומיכן הי' דאי' למה שכתוב במחזורים שכתבו תלמידי רבינו שלמה שאם יש כאן כבד שנתבשל עם חתיכ' של בשר שצריך לשער כל הקדיר' שתהא כששים מן כל החתיכה שהרי מעט הכבד נותן טעם בכולה חתיכה ואינו מתפשט ברוטב כדי לבטלו בששים אלא מתפשט בחתיכה עצמה דה"נ אמר הכא שהגיד מתפשט בידך עצמו ואין הטעם של גיד מתפשט במים. וכן משמע לקמן בפ' כל הבשר בשמעתא דטיפת חלב דתניא טיפת חלב שנפלה על חתיכה כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה דברי ר' יהודה וחכ"א עד שתתן טעם בחתיכה וברוטב ובקיפה. ואמר רבי נראין דברי ר' יהודה בשלא ניער וכיסה ודברי חכמים בשניער וכיסה. ופי' רש"י ניער שמנער הבשר ומשכשך בקדירה וכסה זו היא שמעלה רתיחות ויורדין משולי קדירה לפיה ומפיה לשוליה דאז אמרו חכמים שהטעם של איסור מתפשט בתוך הקדירה ואינו מתבשל בחתיכה עצמה [ודוקא כשנפל לתוך הקדירה כשהיה מעלה רתיחות או שניער תיכף לנפילה שאל"כ קודם הרתיחה מתפשט האיסור בחתיכ' עצמה] וכיון שנתפשט כבר האיסור בחתיכ' עצמה נעשית החתיכה נבילה וצריך שוב שיעור במי קדירה כדי לבטל כל החתיכה. מיהו אין ר' מפרש שם כשניער וכסה הכי אלא נראה לו לפרש דאפי' לא העלה הקדירה רתיחה אלא כיסה החתיכה ממי הרוטב או ניערה בקדירה כנגד מקום שנפל האיסור שם מתבטל האיסור בכל מי הקדירה ומתפשט שם מיד ואין משערין אלא באיסור עצמו. והא דנקט הכא גבי ירך הגיד אם יש בה בנותן טעם בעי למימר אם יש בקדירה שנתבשל הירך בה ויש ספרים דלא גרסי' בה. וגם לפי שיטת המחזורים תמיה היא אם נצטרך לומר שאיסור הגיד אינו מתפשט אלא בירך ולא ברוטב של קדירה דמתבשל בה עכ"ל. ולענין הלכה למעשה נראה שאם הי' הכבד דבוק בבשר כמו הגיד שהוא דבוק בירך כי אז ודאי צריך ששים. כי אם כנגד האיסור ובניער וכיסה:
541
542מתני' ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה: אמר שמואל ל"ש אלא שנתבשל בה והרוטב מעלה טעם בכל הבשר. אבל נצלה בה. טעמו נצמת לתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר וקולף ואוכל עד שמגיע לגיד כלו' חותך עליון ואוכל. ואומר רבינו יצחק בר שמואל לאו דוקא עד שמגיע לגיד אלא סמוך לו קאמר דודאי שיעור קליפה לכל הפחות מיהו אסור כדאמ' לעיל פ"ק גבי בית השחיטה רותח משום רתיתחו קליפה מיהא בעי. מיהו גבי הא דאמ' לקמן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו אחר בישולו ולא מצריכינן קליפה לפי שהדם אינו מתלחלח אלא מתייבש ולכך אם נצלה הגיד בחוטין אם הסירן מותרין וא"צ קליפה שהדם מתייבש ואינו נותן טעם בבשר כלל. מיהו ה"נ נראה שא"צ קליפה כלל כדמוכח לשון רבינו שלמה ומיהו המחמיר לקלוף תבוא עליו ברכה. ופרכי' אדשמואל איני והא א"ר הונא גדי שצלאו בחלבו שלא ניטל חלב הכליו' אסור לאכול אפי' מראש אזנו שאין שם חלב אלמא פשטה איסור בכולה שאני חלב דמפעפע. מבצבץ והולך מתפשט בכל הבשר אבל גיד לא מפעפע. ובחלב מי אסור. והא אמר רבב"ח עובדא הוה קמי' דר' יוחנן בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ושיילוהו לר' יוחנן ואמר להם קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו. ההוא כחוש הוה רב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבא הואי ושרייה משום דפסקי' קרמא. רבין בר רב אדא אמר כלכית באילפס הואי. שקץ דגים קטנים באילפס של בשר. ואתו ושאילו לר' יוחנן ואמר להו לטעמיה קפילא ארמאי נחתום עכו"ם ואשמעינן דמותר לסמוך עליו לפי תומו ולא יודיעוהו שצריכין לדבר איסור והיתר. ההיא אטמתא דבשרא פי' ירכיים דאמלחו בי ריש גלותא בגידא דנשיא רבינא אסר רב אחא בר רב שרי אתון שאלו למר בר רב [אשי] אמר להו אבא שרי. א"ל רב אחא בר (רבא) [רב] לרבינא מאי דעתך דאסרת לה דאמ' שמואל מליח הרי הוא כרותח והאמר שמואל לא שנו אלא ירך שנתבשל בה גיד הנשה אבל נצלה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד וכ"ת מאי כרותח דקאמ' כרותח דמבושל האמ' שמואל כבוש ה"ה כמבושל מכלל דרותח רותח דצלי קשיא וקיי"ל כרב אחא בר (רבא) [רב] וכמר בר רב אשי. וכתב בפר"ת ובדברי גאון אחד והלכתא כוותי' דרב הונא וכדשנינן שאני חלב דמפעפע ונבלע בכל האברים מדפריך רב הונא אדשמואל. ותו מדאמר גבי חוטי דתרבא דלית להו תקנתא עד דשליף להו ש"מ דהלכתא כוותיה. והא דאמר ר' יוחנן גדי שצלאו בחלבו קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו נדחו דבריו. חדא דאמר לי' כחוש הוה. ועוד דרב הונא בר יהודה אמר כוליא בחלבה הוה ורבין בר רב אדא אמר כילכית באלפס הוה ולדבריה' לא נדחית דרב הונא וסוגי' כוותי' עכ"ל. וקיי"ל שהמליחה בששים שאם נמלח בשר וחלב יחדיו ויש בבשר ששים כחלב שמותר וכ"כ בה"ג גידא דנשיא קיי"ל דאין בגידין בנותן טעם ל"ש נתבשל ל"ש נצלה או נמלח. אבל שמנונית דידי' כי נתבשל או נמלח אסור כל דמבשל בהדיה אלא כשיעורא דששים וכן כתב רבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל הא דאמ' רב הונא בחלב דמפעפע כגון שלא הי' ששים וכן במליחה. אבל ששים שרי וכן ראה מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל רבותיו שבשפירא שהיו מודים מליחה בששים. וכן העידו על רבינו שמריה זצ"ל שהי' מורה מליחה בששים וגם תשובת הרב רבי' יצחק הלבן זצ"ל שחשיב מליחה בששים מהנהו אטמהתא דבי ריש גלותא ולא פירש דבריו הטיב. ונראה שזהו טעמא שסובר כדברי הגאונים שפסקו הלכה כרב הונא וא"כ הנהו אטמהתא אמאי שריין על כרחך דהוה שם ששים ודרב הונא בדליכ' ששים. ומורי רבינו יהודה ב"ר יצחק הנקרא שירליאון כתב בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל שנסתפק בדבר וגילגל הרבה בדבר. ובסוף דבריו כתב שכך נראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דכל פיעפוע בטל בששים אם יש שם שיעור ששים הלכך הכי קיימא לן שבשר וחלב שנמלחו יחדיו דמשערינן בששים ואי ליכא ששים אסור ולא שרינן ביטול את מקומו. מעשה בא לידי בחתיכה שהי' דבוק בה חלב ולא היה בחתיכה ששים כחלב ונמלח עם שאר חתיכות. ולא היה בהם ששים כאותה חתיכה. וראיתי שהתירו וגם הראו לי תשובת הרב רבי' שמואל זצ"ל הנקרא מורי"ל והי' כתוב בה להתירא ואני אסרתי ושלחתי הדברים אל הרב רבי' שמואל זצ"ל וזה לשוני נראה בעיני הלכה למעשה חתיכה שדבוק בה חלב ואין בה ששים כנגד החלב ונמלחה עם שאר חתיכות כדרך שמולחין לקדירה ואין בחתיכות ששים כחתיכה זאת שדבוק בה חלב נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות וראיה לדבר מההיא זיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעוריה במאי דבלע דיקולא ופי' רבינו שלמה דיקולא קלחת ונפל לתוך הרוטב. ופי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל וכן פי' הרב רבינו ברוך זצ"ל בספר התרומה דהטעם שלא פי' דיקולא סל כמו שמשמע בכ"מ שבתלמוד משום שאם הי' מפרש דיקולא סל אז הי' מיירי בסל שנמלח בו בשר ונפל הזית על חתיכה אחת ונאסרה כולה שאין בה ששים לבטל הכזית והי' צריך ששים בחתיכות לבטל אותה לכך הוצרך לפרש שנפל לתוך יורה של רוטב שא"צ ששים רק לבטל הכזית ואתה מורי הרב יודע שמפי רבינו יצחק פירשו. הא למדת דרבינו שלמה ורבינו יצחק ומורי רבינו יהודה וה"ר ברוך זכרונם לברכה כלהו ס"ל דחתיכה שמחובר בה חלב ואין בה ששים כחלב ונמלחה עם שאר חתיכות שצריך ששים חתיכות לבטל אותה חתיכה. וכן סובר רבינו אפרים זצ"ל דאיהו מוקי לה בסל מלא בשר שנמלח ויליף מינה דבשאר איסורי לא אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא דוקא בבשר בחלב אבל אי הוה בשר בחלב הוה צריך ששים לבטל אותה חתיכה שבלעה טיפת חלב דאע"ג דאין כאן בישול כי אם מליחה. וכן סובר רשב"ם זצ"ל שההיא דכל הבשר דאמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסירי. ופי' רבינו שלמה שהדגים לבדן הן אסורין. וכתב מורי רבי' יהודה וקשי' לי' לרשב"ם א"כ הל"ל דגים שמלחן עם עופות אסורין והי' רשב"ם זצ"ל מפרש שגם העופות אסורין לפי שהדגים שנאסרו נעשי' נבילה וחוזרין ואוסרין את העופות בצירן שאסור שנאסר מחמת דם והוא נותן טעם בעופות. וכתב דלפי' רבינו אפרים שלא הי' אומר בשום מקום חתיכה עצמה נעשי' נבילה ואוסרת כל החתיכות אלא בבשר בחלב לא אתא שפיר. א"כ לדידן דלית לן דרבינו אפרים זצ"ל כמש"כ מורי רבינו יהודה בפרק ג"ה שלא רצה רבינו יצחק לסמוך על דבריו ולחלוק על הקדמונים א"כ לדידן אית לן לדרשב"ם. ומש"כ נמי גם לפירוש רבי דמפרש דלא אמרי' חתיכה עצמה נ"נ אלא [כשהדבר] האוסר חתיכה יכול מקצת טעמא הבלוע בחתיכה לפלוט ולילך ולאסור עם הטעם החתיכה ודם זה שנבלע בדגים הללו אין לו כח לעשות כן וכו' עד שלבסוף אמר מסתברא כדפי' רש"י היינו הכל מקושיא דדם. אבל דבר המפעפע כגון ציר וחלב בהך מודה בדברי רשב"ם ותוספותיו אצלך דוק ותשכח. ועובדא דה"ר יעקב ישראל שהתיר גיגית מליאה בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה מפני שהי' מפרש דמלוח ה"ה ברותח היינו כשמלח כדרך שמולחין [בההיא דכלל גדול אי ס"ל כר"ת הוה אסור א"כ] לדידן דאית לן דר"ת אסור. וכ"כ רבי' ברוך ב"ר יצחק בס' התרומה וז"ל שכתב בקצרות חתיכות הרבה בשר שנמלחו בגיגית עצים ואבנים ונמצא מקצת החתיכה בתוך הציר אותו מקצת אסור אפי' לית בי' פילי ולא סגי לי' בקליפה כיון ששורה בציר דומה לכבוש הרי הוא במבושל. אבל חצי חתיכה של מעלה אינו אסור כלל דדם אינו מפעפע אפי' יש שמנונית באותו מקצת שבתוך הציר ואע"פ שטעם השמנונית הנאסר מפעפע למעלה וחתיכה עצמה נעשית נבילה ואפילו הוא ממש נבילה או חזיר היתה אוסרת למעלה מחמת פעפוע אפילו [הכי] שלמעלה מותר כיון שאין הדם הולך ואין לו לאסור יותר מאילו הי' כולו דם שזהו דבר האוסרו ע"כ לשונו שכתב בקצרות. הא למדת דדוקא שהשמנונית נאסר מחמת דם אבל אם הי' נאסר מחמת חלב שהוא מפעפע היה אוסר כל החתיכות א"כ הא דאתינן עלה שהי' חלב דבוק בחתיכה שהוא מפעפע ונאסרה חתיכה שלא הי' בה ששים הרי היא אוסרת לכל החתיכות שהרי הוא בא לאסור מכח דבר המפעפע. ובארוכות ובמקום הראיות כתב מ"מ יש לחוש כי פעמים באותו בשר שבציר יש שמנונית והוא בולע מדם ונהי דהדם אינו הולך למעלה שמנונית מיהא שנאסר נעשה נבילה ומפעפע למעלה כמו חלב כדאמרי' גבי גדי שצלאו בחלבו דאסור למיכל הימנו אפי' מראש אוניה משום דחלבו מפעפע ומסתמא ה"ה שמנונית. ולמה לא נאסור כל החתיכה אפי' מה שאינו בתוך הציר ואותה חתיכה תאסור אחרות אלא [כיון] שהדם הבלוע בשמנונית אינו מפעפע אין השמנונית אוסר ואע"פ שמפעפע למעלה כיון שהדם האוסרן אינו הולך שם עכ"ל. אבל אם הי' חלב אוסרו הי' הכל אסור. הא למדת דחתיכה שחלב דבוק בה ואין ששים בחלב ונמלחה עם שאר חתיכות ואין בהם ששים בחתיכה הכל אסור. ומה שמדקדק רבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל מההיא דטיפת חלב שנפלה דאיסור הנבלע בחתיכ' אינו הולך חוץ לחתיכ' אלא ע"י רוטב ולמעוטי יבש שאינה פולטת ומבלעת מה שבלעה מעלמא. היינו יבישה ממש כגון שעירה רוטב חוץ לקדירה והקדרה אצל האש ונתייבשו החתיכות דאע"ג דהחתיכות הן חמות אינן מפליטות ומבליעות זה בזה מה שבלעו מעלמא (א"נ) [אבל] סל מלא בשר צלי ועדיין רותחין או כל מלוחות אין זה יבש דהא פולטין דם וציר. וכ"כ רבינו ברוך ב"ר יצחק בפירוש אבל אם חמין הן ע"י שנתבשלו או נצלו כ"א לבדו ואן חמין ע"י מליחה אין להם דין טהור מליח וטמא תפל אלא יש להם דין אחר עכ"ל. ושוב אמרו לי מורי הרב שכתב שמותר ממה נפשך שאם החלב מפעפע בכל החתיכות מהתיבה לחתיכה הרי כולם מצטרפות ומבטלין את החלב אע"פ שאין בחתיכה דדבוק בה ששים ואם אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה הרי לא נאסרה כ"א איתה חתיכה. ואני אמרתי ה"ו שמורי אמר כן שהרי כל רבותי אינם סוברים כך כדפי'. ועוד דאין שייך כאן לומר ממ"נ כלל שהרי חתיכה שהחלב דבוק בה הוא תופסה בידו ומולחה ולאחר שמלחה כל צרכה מניחה אצל שאר החתיכות הלכך הואיל וחלב דבוק בה מיד כשמתחיל למלוח מתפשט בכל דחתיכה ונאסרה זו החתיכה ושוב פולטת ומבלעת בחברתה לאחר שנאסרה ואוסרת כל החתיכות. וסננון זה כתב מורי רבינו יהודה זצ"ל בפ' ג"ה לדחות ראיית רבינו אפרים זצ"ל שמביא ראי' לדבריו מדיקולא ומוקי לה בסל מלא בשר שנמלח. ודוקא התם שייך לומר ממ"נ מפני שהחתיכות מלוחות כולם מונחות בסל זה אצל זה וזו על גב זו ורותחות מכח המלח ונפל עליהם כזית תרבא כשכבר הם רותחות שייך לומר מתפשט שכבר הם פולטות בשעת נפילת החלב. אבל הכא שהחלב דבוק והכל חתיכה אחת והוא תופס אותה ביד ומולח הכא נמי ודאי נאסרה תחלה וחוזרת ואוסרת כל החתיכות. ותו אפילו בההוא דיקולא שאין החלב דבוק בה לא ס"ל לרבינו שלמה לומר ממ"נ מדפי' דיקולא קלחת כדפירשו רבותי' לטעמי' כדפרי' לעיל. הלכך מכל פנים נראה בעיני שחתיכ' שחלב דבוק בה ואין בה ששים כחלב ונמלח' עם שאר החתיכו' ואין בהם ששים כאותה חתיכה שכולן אסורין יצחק בר משה נב"ה. ושלחתי לה"ר שמואל ב"ר שלמה זצ"ל והשיבני מה שכתבתי בראשונה למשא ומתן בעלמא כתבתי אבל לענין הלכה למעשה כשבא לידי אני מורה בו לאיסורא כדבריך כך השיבני:
542
543אמר רב נחמן ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. א"ל רב אידי בר אבין לאביי למימרא דיהבה טעמא כי בישלה בהדי אחריני. והא אמרי אינשי כמיא דביעי בעלמא דב"ע דאית בה אפרוח שהבשר נותן טעם ל"ש טמא' ל"ש טהור' דנבילה הי' אבל טמאה בלא אפרוח לא. אבל אית בה אפרוח בששים. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל דה"ה בדם בעלמא דשרי תיכלא בכולא. מספקא לי' לר"ת אם דוקא מיירי בשלימות אבל בקלופות או נקובות יש בהם נתינת טעם. א"ר לא שנא. ורבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל הי' רוצה לדקדק מדמוקי לה בשמעתין ביש בה אפרוח ולא מוקי לה בקלופה או נקובה ש"מ לא יהבא טעמא. מיהו נראה לו שאינו ראי' דלא משמע לי' לשנויי דכי משום דסתם ביצים שלימות משמע. מיהו ביש בה אפרוח ודאי אין חילוק בין שלימה לקלופה או נקובה דבכל ענין אוסרת ובעיא ששים לבר ממנה. ובמסכת תרומות בפ' בצל ירושלמי משמע שיש חילוק בין קלופות לשאין קלופות. יצחק רבה בשם רשב"ל ביצים ששלקן ונמצא בהם אפרוח בנותן טעם. ר' זעירא ר' שמעון בר בא בשם ר' יוחנן ר' זעירא אדא בר גרשם ר' ביריי ר' לוי בן פלטא זקן אחר בשם רבי ששים ואחת אסורות ששים ושתים מותרות ר' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן העיר אדא חברינו לפנינו בששים ואחד. ואמר' מי שיביא לי יותר מששים אני מכשיר אמרין לשמעון בר בא את אמרת בן והוא אמר הבן. אמר אנא מה דשמעית והיא מה דשמע שמעון בר בא אמר קומי ר' חנינא בששים אמ' גוזמא שמעון בר בא בשם ר' חנינא מעשה לפני ר"ג ברבי ואמר אבא לא מורה בארבעין ושבע ואנא מורה בארבעין וחמש. ר' חייא בשם ר' חנינא מעשה בא לפני רבי ואמר אית תמן חמשין ר' חייא בשם ר' חנינא והירק והקליפה והמים מצטרפין א"ר זעירא ואיסור מתוכן ר' הונא אומר קליפי איסור מעלין את ההיתר א"ר זעירא הדא דתימא ששלקן בקליפיהן שלוקות בשאינן שלוקות אבל שולקן ביצים קלופות בשאינן קלופות או שאינו קלופו' בקלופות שלוקות בשלוקות אבל שלוקות בשאינן שלוקות צריכות שיעור אחר עד כאן לשון הירושלמי. והיינו כגמרא דידן דלא אסרה ביצה טמאה אא"כ יש לה אפרוח דכולא שמעתא קיימא אמלתא דיצחק רבה בשם רשב"ל אבל ספיקת ר"ת זצ"ל אין להתבונן מן הירושלמי דלא מחלק בין קלופות לשאינן קלופות לענין נתינת טעם אלא לענין שיעור הביטול דמייתי לה אדרב דונא דאמר קליפי איסור מעלין את ההיתר וזה בא ר' זעירא לפרש אבל לענין נתינת טעם לא איירי כלל. הלכך יש לחוש לספיקת ר"ת וטוב לאסור הביצים שנתבשלו עם ביצה של עוף טמא קלופה או נקובה אפי' אין בהם אפרוח אם אין ששים. ואם יש שם ששים בכל ענין מותר:
543
544ההוא פלגותא דזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא. סבר מר בר רב אשי לשעורי בתלתין פלגי זיתי. משום דלא הוה כשיעור הי' מזלזל בביטולו ולא בעי ששים. א"ל אבוה לאו אמינא לך לא תזלזל בשיעורין דרבנן. כלו' אפי' מידי דלא מתסר מדאורייתא לא תזלזל בשיעורה ועוד הא מדאורייתא אסור דא"ר יוחנן חצי שיעור אסור מן התורה. הלכך אפי' חצי זית חלב או חצי זית נבילה או פחות מחצי זית בעינן ששים ולא מזלזלינן בשיעורא דרבנן. ודוקא דומיא דחלב ונבילה דעיקרייהו דאורייתא. אבל כ"ד דעיקר שיעורא דידי' דרבנן ולית בה איסורא דאורייתא אפי' בכזית וטפי מכזית בטל ברוב בעלמא ולכתחלה נמי מבטלינן לי' כדפי' בפרק בתרא דע"ז:
544
545מתני' גיד הנשה שנתבשל עם הגידין של היתר. בזמן שמכירו משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו והיא בנותן טעם ואם יש בנותן טעם בכל אלו כולן אסורין אם לאו שאינו מכירו כולן אסורין דכל אחד יש לומר זהו. מתניתין דקתני גיד אע"פ שמכירו אוסר את התבשיל מפני טעמו. דלא כי האי תנא דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם. ומשליכו והשאר מותר. ההוא דאתי לקמיה דר' חנינא הוה יתיב רב יהודה בר (רבינא) [זבינא] אבבא כי נפיק א"ל מאי אמר לך [א"ל] שרי' ניהלי' א"ל עול לגביה א"ל מאן דאי דקא מצער לי זיל אימא לי' למאן דיתיב אבבא. לא תצער לי אין בגידין בנותן טעם. כי אתא לקמי' דר' אמי משדר להו לקמי' דר' יצחק בר חלבו דמודה להו משמי' דריב"ל להתירא ולי' לא ס"ל. לר' אמי לאכשרינהו ומיהו כיון דמשמי' דריב"ל שרו להו לא מחי בידייהו. והלכתא אין בגידין בנותן טעם בין נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו ומותר ודוקא בו אבל שומנו יש בו בנותן טעם ואם לא ניטל שומנו אסור וכן אם לא ניטלו הקנוקנות אסורין מפני שהן רבים ונותנין טעם
545
546מתני' גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם וליבטיל ברובא בריה שאני:
546
547מתני' חתיכה של נבילה וחתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות בזמן שמכירה בנותן טעם ואם לאו כולן אסורות והרוטב בנותן טעם: ותיבטל ברובא שאני חתיכה הואיל ויכול להתכבד בפני האורחין. אני יצחק בר משה נב"ה המחבר סיפר לי ה"ר משלם זצ"ל דמעשה שעשה ר' יעקב צרפתי דדר בנורבורק כי שחט ג' אוויות ונתנבלה אחת ונתערבה בין שתים השחוטות ולא הובררה הנבילה וצוה להשליך אחת לחוץ ושתים לאכול וכן עשו על פיו וזרקו את אחת לחוץ ואכלו השתים. והזקיקני לכתוב את הנראה בעיני. ואומר אני כי שגגה גדולה שגג וצריך כפרה כדמוכח מתניתין דדוקא כשמכיר הגיד והחתיכה אז משליכן לחוץ ושאר הגידין והחתיכות נאכלין כשאין בהם בנותן טעם. אבל אין מכירו לא אמרינן שיקח אחת שירצה ויזרוק לחוץ ונאמר דההיא שנתערבה היא שזרק לחוץ ויאכל השאר אלא כולן אסורות. ואע"ג דאוקמה לה בגמ' בחתיכה הראוי' להתכבד בה דלא בטלה מ"מ מדאורייתא בטלה. ואפ"ה לא שרינן לזרוק אחת לחוץ. וכי פרכי' בגמ' אסיפא וליבטיל ברובא ושני גבי גיד בריה שאני. וגבי חתיכה בראוי' להתכבד אכתי ה"ל למפרך ונזרוק אחת לחוץ והשאר ניכול אלא משום דפשיטא לי' לתלמודא דליכא למשרי בהכי וטעמא שמא יקח מן הקבוע ויאכל כדאמרי' גבי ט' חניות. וכי פרכי' בהתערובות אשינוייא דרב אשי דאמר בע"ח חשיבי ולא בטלי ונמשוך ונקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש ומשנינן ה"ל קבוע וכל קבוע במחצה על מחצה דמי. ותו פרכי' ונכבשינהו דניניידו ונימא כל דפריש מרובה פריש אמר רבא גזירה שמא יבואו עשרה כהנים בבת אחת ויקריבו. הרי פריך שנקח האחד ונקריב ונאמר שהאיסור נשאר שם. אבל הא לא פריך נמשוך אחר לחוץ ונמיתנו ונאמר דהוא שנתערב הוא שמת והשאר נקריב כולם אפי' בב"א. משום דפשיטא לי' לתלמודא דאסור לעשות כך דלא אמרי' הוא שנתערב הוא שנפל אלא היכא שנפל מעצמו ודוקא שנפל לאור ונשרף או לים הגדול שאינו בעולם אבל ליקח בידים ולהשליך לאור או לים הגדול אסור. וטעמא שמא יקח מן הקבוע ויאכל דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות ונפלה אחת מהן לים הגדול הותרו כולן דאמרי' הך דאיסור נפל' דוקא דנפלה מעצמה ודוקא לים הגדול הותרו כולן דליתה בעולם דלא שייך למגזר בי' שמא יקח מן הקבוע אבל איתי' בעולם אע"ג דנפלה מעצמה לא הותרו כולם שאל"כ תקשי דרב אדרב דאמר רב יהודה אמר רב טבעת של ע"ז שנתערבה במאה טבעות אחרות ופירשו מ' למקום אחד וששים למקום אחד פירשה אחת מארבעים אינה אוסרת אחת מששים אוסרת. והשתא אמאי אוסרת והלא כל הששים הותרו דהשתא כשנפלה [א'] לחוץ הותרו כל המאה דאמרי' האסורה נפלה לחוץ כש"כ כשנפלו הארבעים לחוץ שנאמר האיסור ביניהם ויהיו כל הששים מותרין לגמרי. אלא ש"מ דלא שרינן השאר אלא דוקא דנפלה לים הגדול אבל נפלה לחוץ והיא בעולם לא שרינן השאר. ואע"ג דנפלה מעצמה. והיינו טעמא שמא יקח אחת מן הקבוע ויהנה בו. וכ"כ רבינו שמשון זצ"ל ודוקא נפלה ממילא אבל אם הפילה קנסי' שוגג אטו מזיד ודוקא לים הגדול אבל למקום אחר לא כדמוכח ההיא דפירשו ארבעים למקום אחר דלא מהניא פרישתם להתיר השאר וכן מוכח דקאמר רב כרב אליעזר עכ"ל. הרי פי' דאפי' אם הפיל בשוגג דאסור וסברא גדולה הי' לומר כדפי' דדוקא נפלה מעצמה ודוקא לים הגדול או לאור ולא מסתברא לומר אמוראי נינהו אליבי' דרב. ומדרשב"ל נמי שמעי' דוקא לים הגדול ודוקא שנפלה מעצמה דאמר רשב"ל חבית של תרומה שנתערבה במאה חביות שנפלה אחת מהן לים הגדול כולם מותרות דאמרי' הך דנפל דתרומה נפל. ואצטריך דרב נחמן ואצטריך דרשב"ל וכו'. ואם איתא לתנו רב נחמן ורשב"ל רבותא ולימא טבעת וחבית שנתערבו במאה משליך אחת מהן לחוץ והשאר מותר. וכש"כ אם נפלו מעצמן אלא משום דאסור ליקח ביד ולהשליך ואפי' אם עשה בדעבד אסור. ותו אי כל היכא דנתערבה חתיכה חשובה בין החתיכות דקיי"ל דלא בטלה ואי שרינן ליקח אחת ולהשליך לחוץ ולומר מסתמא דהאי שהשלכנו לחוץ היא שנתערבה א"כ הא דקיי"ל דחתיכה הראוי' להתכבד בה בפני האורחין אוסרת השאר היכי משכחת לה כל שעה ישליך אחת לחוץ ויאמר מסתמא היא שנתערבה שהשלכתי לחוץ דהכי פרכי' בהתערובו' דאמר ר' אלעזר חבית של תרומה שנתערבה במאה חבית. פותח אחת מהן ונוטל הימנה כדי דימועה. ויתיב רב דימי וקאמר לה להא שמעתא ואמר רב נחמן בר יצחק גמע ושתי קא חזינא הכא. ופי' רבינו שלמה כלו' א"כ דפותח לכתחלה הא דקיי"ל חביות סתומות לא בטלי ליפתחינהו. ושנינן אלא אימ' נפתח' אחת מהן נוטל הימנה כדי דימוע ושותה. מעתה ה"נ. א"כ דהוא משליך לחוץ לכתחלה. א"כ הא דקיי"ל דחתיכה חשובה לא בטלה ואוסרת השאר. היכי משכחת לה הא כל שעה יזרוק אחת לחוץ ויאכל השאר אלא ש"מ דאסור לעשות כן ואפי' עשה בשוגג אסור וכש"כ במזיד. כדפי' רבינו שמשון זצ"ל כדפרי' לעיל. ואע"ג דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואח"כ נפלו שם חולין אם שוגג מותר ואם מזיד אסור. ואמרי' בההיא פרקא ובפ"ק דחגיגה ירושל' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל האיסורין שרבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולא מתני' הוא שוגג מותר מזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים אלמא דמחלקינן בין שוגג למזיד ה"מ לענין ביטול שכבר נתבטל האיסור וכמאן דלית' דמי שהרי נתבטל (אפי') [אבל] בשיעורא דרבנן ואיכא למגזר שמא יקח מן הקבוע קנסי' אפי' שוגג ואסור. ותנן פ' נוטל ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה סאה תרומה שנפלה למאה חולין דקיי"ל דעולה מותר להעלותה בשבת ויהיו החולין מותרין ולא אמרי' מתקן הוא. ודוקא שנפלה למאה חולין מותר להעלותה והשאר נאכל שככר נתבטלה בשיעורא דרבנן דמדאורייתא בטלה ברובא ורבנן הוא דאצרוך מאה דדימוע כדפי' רבינו שלמה זצ"ל פ' יוצא דופן. והלכך נתבטלה בשיעורא דרבנן ואפי' התרומה שנתערבה שריא לזר ואי בעי למיכלה וליתן דמי הסאה לכהן ה"נ דשרי. אלא שרבנן אסרו לעשות כן שמא יאכל ולא יתן דמי הסאה לכהן ונמצא שגזל השבט. אבל סאה תרומה שנפלה לצ"ט (כי אין) [סאין] דליכא מאה וחד לא שרי ר' יהודה להעלות סאה אחת לחוץ ולאכול השאר ולומר דהי' סאה שעלתה היא סאה שנפלה. ואע"ג דאמר בגמרא דתרומה בעינא מחתא דפרכי' בגמרא והא קא מתקן ואמרי' דסבר לה כר' אליעזר דאמר תרומה בעינא מחתא דתנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ונדמעו ונפל מן המדומע למקום אחר ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי וכו'. פי' דקא סבר תרומה בעינא מחתא והיא סאה שנפלה והי' סאה שעלתה ואפ"ה מאה וחד דוקא סבר דמעלין [דנתבטלה] בשיעור' דרבנן אבל בצ"ט דלא נתבטלה בשיעורא דרבנן לא סבר דמעלין. ותו אפי' ר' אליעזר דאמר מדמעת בתרומה ודאי דכי סבר דהשתא לא הותרו בנפילתה לארץ ואפי' מעצמה נפלה מדפרכי' אימור דשמעת לי' לר"א לחומרא לקולא מי אמר ולא להוי המעלה אותה מתקן בשבת. ואי סבר ר' אליעזר דהשאר הותרו א"כ לקולא נמי קאמר ואפי' להתיר התרומה שהיא בעון מיתה כש"כ לענין שבות דרבנן דשרי אלא על כרחין לר"א לא הותרו השאר. וכ"כ רבינו שמשון זצ"ל דלר"א לא הותרו השאר. וידעתי שכבר טעו בדבר וטעו במה שפי' רבינו שלמה זצ"ל פ"ק דביצה בההיא חבילי תילתן דקתני יעלו באחד ומאתים ופי' דאם נתערב אחד במאתים יעלה אחר מהם וידלק. והשאר מותרין. ויש שמתוך כך הורו במין במינו שמתבטל ברוב להסיר ממנו כשיעור האיסור והשאר מותר. וטעו טעות גדולה. חדא דגוף פי' רבי' שלמה א"א להיות כלל דהא קיי"ל בערלה וכלאי הכרם א"צ להרים ותרומה הוא דוקא צריך להרים מפני גזל השבט כדתנן פ' ב' דערלה התרומה ותרומת מעשר של דמאי החלה והביכורים עולין באחד ומאה ומצטרפין זע"ז וצריך להרים. והערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים וא"צ להרים ופריך בירושלמי הכא את אמר צריך להרים [והכא את אמר א"צ להרים] ר' יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט. הא למדת דערלה וכלאי הכרם א"צ להרים כלל אלא יעלו דקתני זהו פירושו שהם בטלים בכך וא"צ להרים. ותו אפי' לפי' רבינו שלמה אין משם ראי' דשאני הכא שכבר נתבטל בשיעורא דרבנן באחד ומאתים להכי מהני כשמעלה האחד לחוץ. אבל הכא שעדיין לא נתבטל בשיעורא דרבנן לא מהני ולא מידי כשיעלה כשיעור האיסור לחוץ הלכך הוראה בטעות היתה. וכ"כ רבינו שמשון במסכת ערלה דא"א לפרש כן. הלכך מכל פנים אסור לעשות כדברי ר' יעקב צרפתי ותנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים כולם ידלקו ולא נאמר נשליך בגד אחד לחוץ ויהיו אחרים מותרי' ותנן האורג מלא הסיט בבגד מצמר בכור ידלק הבגד משער נזיר ומפטר חמור בשק ידלק השק. ופרכי' עלה ס"פ בתר' דתמורה וליבטל ברובו. ומשני בציפרתא שעשה מן האיסור צורת צפור דחשיב דמיפה לי' לכולי' שק. וכגון דלא ידע הי מינייהו דאיסור הלכך חשיבי ולא בטלי הלכך ידלקו. והשתא אמאי ידלקו נחתוך מלא הסיט ונשליך לחוץ ונאמר דהוא הוא דאיסור אלא ש"מ דאסור לעשות כן. ואחרי כותבי זאת דרשתי וחקרתי מה ראה על ככה להורות כן ועל מה סמך. ונודע לי כי יש לו כתוב בליקוטין מעשה בא לפני ר"ת זצ"ל בתרנגולת של איסור שנתערבה עם שאר תרנגולות וצוה להשליך אחת והתיר האחרות מדפריך פ' גיד הנשה אהא גיד שנתערב עם הגידין וכן חתיכה של נבילה שנתערבה עם החתיכות וליבטיל ברובא בריה שאני [וכן] חתיכה הראוי להתכבד בה בפני האורחין. ובריש פ' התערובות גבי חטאות המתות ושור הנסקל פריך וליבטל ברובא ומשני בע"ח חשיבי ולא בטלי. אלמא אי לאו בעלי חיים בטלי ואין זה קרוי בריה כיון שאינו חיה וגם אינה קרויה חתיכה הראוי' להתכבד בה בעוד שהיא שלימה. עד שיחתכנה לחתיכות. וז"ל מה"ר אברהם מטו"ל מעשה באחד ששחט ד' עופות. והאחרון לא בדק בסימנין ונתערבו. כמדומה לי ששמעתי מרבינו יצחק שכולן מותרין שאע"פ שאותו שלא בדק נאסר מטעם חזקת איסור שעליו. מ"מ כיון שנתערב במותרין כולהו שרו דכל חד וחד הוי ספק ספיקא ואפי' היכא שהיתה נבילה גמורה ונתערבה במותרין שמעתי בשם רבינו יצחק דבטלי דהא דבעינן ששים היינו בדבר שטעמו מתברר. אבל בדבר שאין טעמו מתברר אוקמוהו אדאורייתא. וראי' לדבר. מדפריך תלמודא גבי ג"ה ליבטיל ברוב. ואל יטעה אדם לומר דעוף אחד דבר חשוב ובריה הוא ולא בטיל דהא שור הנסקל לא חשיב ולא הוי בריה כדמוכח פ' התערובות עכ"ל ליקוטין. ורואה אני כי אלו הליקוטין. מן הדרך הישר נוטין. כי אין ממש בכל מה שכתב וחלילה וח"ו שמעולם לא הורו רבותי כך. כי תחלת דבריו שהביא מג"ה שנתערב עם הגידין ומחתיכה של נבילה שנתערבה עם התיבות. לא זו העיר ולא זו הדרך אלא אדרבה משם יש להביא ראי' דכל דבר שאינו מתבטל מדרבנן אע"ג דבטל מדאורייתא אין להשליך האחד לחוץ ולהתיר השאר ולומר דהוא שנתערב הוא שהשליך לחוץ כדפי' לעיל בתחלת כתבי. וה"נ האי אווז שלם נהי דבטל מדאורייתא דלאו בריה הוא ולא כמש"כ שאותו אווז אינו בריה כיון שאינו חי דהא טעותא הוא דטעמא דבריה לאו בחיותא תליא מלתא דהא גיד דלית בי' חיותא ושנינו גביה בריה שאני. ואמר רב גידל אכל צפור טהורה כל שהוא בחייה במיתתה בכזית. וטמאה בין במיתתה בין בחייה בכל שהיא משום עוף טמא דהוי בריה ואין לו שיעור אע"ג דלא חי. אלמא טעמא דבריה לאו בחיותא תליא אלא או בשעת הכושר דכל שלא היתה לו שעת הכושר חשיב בריה כמו גיד וצפור טמאה ואבר מן החי ונמלה מתה וחטה של טבל. או בכ"ד ששמו עליו בעורו שלם וכשאינו שלם איבד שמו קרוי בריה כדפי' רבינו יצחק זצ"ל. ומ"מ אווז נבילה לא הוי ברי' דהא אית לי' שעת הכושר גם לא איבד שמו כשאינו שלם דאפי' חתיכה אחת קורין אות' נבילה (אע"פ) [אלא ע"כ] הואיל וחשוב וראוי להתכבד בו. ולא כמש"כ דתרנגולת אינה קרוי' חתיכה הראוי' להתכבד בה בעוד שהיא שלימה דהא מעשים בכל יום כשרוצים לכבד אדם חשוב בסיום מסכתות ובחופות מעמידין לפניו תרנגולת שלימה וזהו דרך כבוד. ומותר לחותכה בסכין של ע"ז מפני שהוא מקלקל דבעודה שלימה ראוי' לדורן אדם חשוב דאמר רבא מחתך מותר באטמי דקיימא לקורבנא. נתחים [טובים] ירך וכתף שראויין לשולחן דורן לאדם חשוב וזה שחתכן הפסידן הלכך ה"ל חשיבי ולא גרעי מחתיכה חשובה דלא בטלה וחתיכה שלימה נמי לא אכלי לה אורחין עד דהדרי וחתכי לה. וחלילה וח"ו שמעולם יצאתה הוראה זו מפי הקדוש ר"ת זצ"ל אלא אי אתאמרא הוראה בביהמ"ד בתרנגולת של ספק איסור אתאמרה [טריפה] ודאית עם כשירה ודאית ונפלה אחת מרן לתוך כשירות אחרות. ולדברי רבינו יצחק זצ"ל שנתערבה אסורה ודאית עם שתי כשירות ודאות ונפלה אחת מהן לתוך הכשרות אחרות דהתם הוי ספק ספיקא ושרו כולהו. ונתכוין הגאון להחמיר וצוה להשליך אחת לחוץ אע"פ שלא הי' צריך. ובשעת הוראה דנו בהלכה לפניו וגלגלו בהלכות מכל המקומות ומעין ברי' מפני שהיו מדמין מעשה למעשה ושמעתא לשמעתא ושמע התלמיד שלא הגיע להבנה ברורה וכתב ולא הבין על העיקר וטעה וכתב כפי מה שהבין. אבל תרנגולת האסורה בודאי שנתערבה בין שאר תרנגולות חלילה לפה הקדוש שיורה בה שהיא בטילה אפילו מדרבנן דודאי חשובה היא להתכבד בה ולא בטלה. וכ"כ רבינו יצחק ב"ר ברוך בספר התרומה שלו בקצרותיו וזהו לשונו וצפור טהורה שנתנבלה או נטרפה אפי' שלימה אינה קרוי' בריה כדאי' פ' כל הבשר אפ"ה אינה בטילה אם היא דבר שבמנין או ראוי להתכבד עכ"ל. הא למדת דצפור נבילה שלימה אינה בטילה כשהי' ראויה להתכבד בה. אבל אם [אינה] ראוי' להתכבד בה בטילה. ואווז ותרנגולת הכל יודעין שראוין להתכבד בהן הלכך לא בטלי. וגבי שור הנסקל וחטאות המתות דמשמע דאי לאו בע"ח בטלי ולא הוו ברי'. לאו משום דלא היין אלא דמטעם ברי' אין לומר דלא בטיל אע"ג דחשיב אבר מן החי ברי' איסור תערובו' דשור הנסקל והחטאות המתות [לאו משום אמ"ה אלא שלא ישחוט ויאכל משום חטאת המתה] ושור הנסקל וכי שחיט להו אזיל לי' איסור אבר מן החי ואיסור חטאות המתות ושור הנסקל אפילו שלם לא חשיב ברי' מידי דהוה אחלב ודם ונבילה והתם בדאורייתא קיימי. הלכך אפי' תמצא לומר דחשיבי וראוין להתכבד בהן. בעבור זה לא אמור רבנן שנאבד את הקדשים היכא שמתו הואיל ומדאוריית' [בטלי] אוקמוה אדאורייתא משום חומרא דקדשים. הא למדת דכל מה שכתב שאינו יכול להיות כלל. ומש"כ בשם ה"ר אברהם מטול זצ"ל מעשה באחד ששחט ד' עופות והאחרון לא בדק בסימנין ונתערבו והתיר בשם רבינו יצחק זצ"ל מטעם ספק ספיקא. הא ודאי כחומץ לשינים וכעשן לעינים. וח"ו פה קדוש יאמר דבר זה חלילה. ונשתקע הדבר ולא נאמר דודאי אין כאן ספק ספיקא דהואיל ולא בדק בסימנין נבילה גמורה היא דקיי"ל כרב הונא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה. וכ"ז שלא בדק בסימנין לא נודע לן שנשחטה. ולר' אליעזר בן אנטיגנוס משום ר' אלעזר בר ינאי הוי טריפה ואסורה באכילה. ובמתני' תנא נבילה ומטמאה. ובודאי בדק הסימנין לאחר שחיטה. אבל הא דאתינן עלה שידוע בודאי שלא בדק בסימנין וגם השוחט אומר שלא בדק הרי היא אסורה ודאית ואינה ספק דקיי"ל כחזקה דרבה: דרש רבב"ח חתיכה של נבילה ושל דג טמא אינה אוסרת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. התיבה של נבילה ומכירה. אינה אוסרת בפליטתה עד שיהא בה כדי ליתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. אוקים רב אמורא עלי' ודרש והשמיע לרבים שלא ילמדו מרבב"ח. ודרש כיון שנתנה טעם בחתיכה אחת שהיתה בצידה תמיד. או שנתבשלה תחלה עמה קודם שיתן שאר החתיכות בקדירה. ולא הי' בזו ששים באיסור ונתנה הנבילה טעם בה ואח"כ נתן שאר החתיכות כקדירה. חתיכה זו שקיבלה טעם הנבילה נעשית נבילה עצמה. ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. אמר לי' רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתא כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל מאי איריא בנותן טעם אפי' לא נתנה טעם בחתיכה שבצידה לא בטלה נמי דהא נבילה גופא מינייהו היא ולא בטלה. א"ל הב"ע בשקדם וסילקו לאיסור וסילק הרוטב קודם שיתן טעם באחרות שבקדרה. הלכך נתנה טעם בראשונה ה"ז חוזרת ואוסרתן ואי לאו במאי מתסרא ואשמעינן דחתיכה עצמה נעשי' נבילה לאסור חברותי' בפליטתה. רבינו אפרים ב"ר יצחק זצ"ל מריגנשבורק פי' דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות אלא דוקא בבשר בחלב אבל בשאר איסורין לא. וטעמא דמלתא דבשר בחלב מתחלה הן שנים של היתר. וכשנתערבו יחד נאסרו שתיהן וכיון דאיכא טיפת חלב בבשר נעשית כולה חתיכה של איסור ומה שפולטת אותה חתיכה אפי' טעם בשר הכל אסור שהוא בשר בחלב ואוסרת כל החתיכות כולן אבל שאר איסורין כגון חלב ודם אם נפלה מהן טיפה על חתיכה לא הוי כנבילה שהרי אם פלטה אותה חתיכה באחרות אינה אוסר' כ"א הטיפה של חלב ודם שבלעה ולא הפליטה של גוף החתיכה כמו שאוסר גבי בשר בחלב. ומביא ראי' משמעתין דמשני כשקדם וסלקו לאיסור. הלכך דוקא אם נתנה טעם בראשונה חוזרת ואוסר' אחרות. אבל אם לא נתנה טעם בראשונה אע"פ שקיבלה טעם משהו מנבילה אינה נעשי' נבילה לאסור שאר חתיכות אע"ג דסבר רב מין במינו במשהו. ש"מ דבשאר איסורים ל"א חתיכה עצמה נעשית נבילה. לאסור כל החתיכות במינה או בשאינו מינה בששים ואע"ג דהיא גופא אסורה. אבל היכא שנתנה טעם בחתיכה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות מפני שהטעם של איסור שבתוכה אוסר שאר חתיכות כמו חתיכה דנבילה עצמה. ועוד הביא ראי' מההיא דלעיל דההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעורי' במאי דבלע דיקולא אמרו לי' רבנן לרב אשי דהתירא בלע דאיסור' לא בלע. ומפרש ההיא דיקולא היינו סל שנמלח בו בשר לא אמרי' שזית של חלב נבלע בחתיכה אחת ונעשית נבילה ומתפשט בכל החתיכות שהרי חלב מפעפע הוא ולא שייך במליח ניער וכסה אלמא דלא אמרי' בשאר איסורין דחתיכה עצמה נעשי' נבילה. ועוד הביא ראי' רבינו יצחק לדבריו דאמר לקמן בפרק כל הבשר וסבר רב אפשר לסוחטו אסור. פי' שחתיכה עצמה נעשי' נבילה. והא אתמר כזית בשר שנפל לתוך יורה של חלב אמר רב בשר אסור וחלב מותר ואי אמרת אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. ומשני לעולם קא סבר אפשר לסוחטו אסור ושאני התם דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו גדי אסור וחלב מותר דגדי אסרה תורה ולא חלב. וקשיא לי' לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל נהי דלא אסרה תורה חלב ולא חשוב בגדי לענין להצטרף לכזית. מ"מ לא יהיו אלא מים בעלמא שאם נתן הגדי טעם במים בעלמא הלא יעשו נבילה. ואם נבילה או דג טמא נותן טעם בחתיכה של היתר הלא תעשה [נבילה] א"כ גם החלב יעשה נבילה מטעם זה אע"פ שגדי אסרה תורה ולא חלב לענין להצטרף לכזית כיון (שלא) [שיש] נתינת טעם של איסור בהיתר נאמר שההיתר יעשה נבילה ע"י כן אלא ש"מ דל"א חתיכה עצמה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב לחוד. אבל בשאר איסורים ל"א הכי. ולכך כיון שאין חלב זה נעשה איסור להצטרף לא אמרי' שיעשה נבילה אע"פ שאסור. ועוד מביא ראי' לדבריו דתנן ספ"ק דתמורה אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון. פי' אם נפלה סאה של תרומה לתוך כמה סאין של חולין ואם חוזר ונופל מאותו חולין למקום אחר. אינו מדמע כאלו דכל תרומה. ואמאי נימא שהכל תרומה מטעם שחולין עצמן נעשין בתרומה מטעם חתיכה נעשי' נבילה. ואפי' לר' אליעזר דפליג בגמרא ואית לי' דמדמע בתרומה לאו משום דחשיב להו תרומה גמורה מהאי טעמא אלא משום דאיכא למימר דסאה שנפלה היא סאה שעלתה. ועוד ראי' לדבריו מיין נסך שנפל לבור של מים ואין במים עכשיו כדי לבטל טעם היין אם אחר כך יוסיף המים מותר ולא אמרי' כי הכל יהי' חשוב יין. ועוד ראי' לדבריו דתנן פרק קמא דתמורה אין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון. פי' אם נפל שאור של תרומה לתוך חולין ונתערבו וחימצה ומאותה עיסה נפל לעיסה אחרת אין מחמץ האיסור אלא לפי חשבון ולא חשבינן כולה בעיסה של תרומה. ול"א עיסה עצמה נעשית תרומה. ואפי' ר"א נמי ל"פ אלא משום דס"ל זה וזה גורם אסור כדמוכח פ' כל הצלמים ובפ' כל שעה אבל משום דחתיכה עצמה נעשי' נבילה לא אסר. ועל כל דבריו משיבין רבותינו רבינו תם זצ"ל אומר דמה שהביא משמעתין דאע"פ שקיבלה טעם משהו מנבילה אינה נעשית נבילה לאסור שאר חתיכות משום דאין (משום) [משהו] חשוב כ"כ להחשיב החתיכה לעשותה נבילה. עד שיהא שם נותן טעם. וההיא כזיתא דתרבא התם (ליכא למימר) [לא אמרינן] נעשית נבילה להצריך בשאר חתיכות ששים לבטלה אפי' מפעפע ומתפשט בכל החתיכות. לא הבנתי ראי' זו אלא יש להשיב ולומר שאינה ראי' דהיינו טעמא דפי' רבינו שלמה דיקולא קלחת ולא רצה לפרש דיקולא סל כמו כל דיקולא שבתלמוד משום דאי הוה מיירי בסל שנמלח בה בשר הוה לי' להצריך ששים בחתיכה שהכזית חלב מונח עליה. וכן משמע בערוך שסובר ברבינו שלמה דקאמר התם בערך דיקולא שהשיב הגאון. וששאלתם כי זיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבשרא וקשיא לי' למר צונן או רותח ורותח היכי נפל לדיקולא. מי סברת לדיקולא עצמה ה"ק דנפל ליורה גדולה שיש בה שיעור דיקולא. ומה שפי' רבי' שלמ' דיקולא קלחת יש דוגמתו בפ' כל שעה דיקולא דמיא היינו רתיחת המים שעל שם ורתיחות נקראת הדיקול' כן. וההיא דכל הבשר גבי אפשר לסוחטו דפי' יש לומר דודאי זה דחלב יעשה נבילה לשער בכולן כאלו כולו אסור אבל לא נחשבנו חלב אסור אצל חלב שביורה מין במינו אלא יחשב בגדי כיון שנאסר על ידו. ולהכי חשיב אצל חלב שביורה מין בשאינו מינו. וההיא דאין המדומע מדמע אלא לפי חשבון י"ל דלא אמרי' חתיכה עצמה נעשי' נבילה אלא היכא שהאיסור הוא עצמו בתוך הקדירה של היתר אבל היכא שאינו שם אלא ע"י תערובות ולא שהאיסור נכנס בתוך ההיתר ואינו אסור אלא ע"י תערובות וגם יש להוסיף מן ההיתר. התם ודאי ל"א חתיכה עצמה נעשי' נבילה. וההיא דיין שנפל לבור י"ל דאפי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר יכול להיות שאינו מותר גמור לאכול דהא כיון שנכנס בו האיסור האיך יהי' מותר עוד ע"י שום הפלטה והא לא שייכא הגעלה באוכלין אלא מותר הוה שלא לאסו' שאר אוכלין ע"י תערובות ואינו מתבטל עוד ע"י תוספת אבל יין במים מתבטל ע"י תוספת. וההיא דאין המחמץ מחמץ אלא לפי חשבון י"ל כיון שהחמוץ אינו נותן טעם מחמת בליעה של איסור ולא מחמת התערובות אלא מחמת ריח השאור לכך אין לו נתינת טעם שאין האיסור בלוע בהיתר המתחמץ מתערובות בליעת של איסור מריח חוזקו ולכך אין לו להחומץ אלא לפי חשבון. ולפי פי' רבינו אפרים זצ"ל הי' יכול להתיר חתיכה שאינה מנוקרת מן החלב שנתבשלה עם החתיכת כיון שיש שם ששים בחלב או לב או כבד הדבוק בחתיכות התרנגולת ונתבשלה עמה בשיש שם ששים בדם ואפי' לא ניער וכסה עד לבסוף. אך לא רצה רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל לסמוך ע"י ולחלוק על פירוש הקדמונים. ותו שרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מקשה על דבריו מדאוקי רבא מלתי' דרב בשמעתין ואפי' לא קדם וסילקו ולא מתסרי שאר חתיכות אלא משום חתיכת היתר קמייתא דכל מין ומינו כגון נבילה ושחוטה ודבר אחר כגון תבלה ורוטב סלק את מינו דהיתר כמי שאינו בקדרה לא מבטלו לאיסור ולא מוסיפו ונשארו הנבילה והרוטב ובטיל' דנבלה ברוטב ובקיפה הלכך נתנה טעם בראשונה תחלה בעוד שלא ירבה הרוטב עלי' ואח"כ נתן מים וקיפה וחתיכות נתוספה חתיכה הראשונה על החתיכה של נבילה ואוסרת הכל מפני שהן מינה ולא מצו חתיכות לבטלה ואע"פ שיש בהן יותר מששים והרוטב לבדו אין בו כדי לבטל שתיהן. והשתא אי בדברי רבינו אפרים זצ"ל שא"צ לבטל אלא מה שכנוס בתוכה מטעם הנבילה א"כ עדיין יבטלוהו הרוטב. שהרי אין כאן יותר מחתיכה של נבילה. וי"ל דמיירי כגון שנתמעטה חתיכה של נבילה במה שבלעה ממנה אותה של היתר ואשמעי' שאם לא נתנה חתיכה של נבילה טעם באותה של היתר א"צ רוטב אלא כדי לבטל חתיכה של נבילה שנתמעטה. אבל כיון שנתנה הבלועה טעם הרי הוא כמו בעין דצריך מן הרוטב ששים מן החתיכה של נבילה ומן הבליעה שבחתיכת ההיתר. ותו הקשה רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל מגופא דשמעתין דבשר בחלב דמשמע דאותו הדין שנוהג בחלב ודם הוא שנוהג בבשר בחלב. דתנן פ' כל הבשר טיפת חלב שנפלה בקדרה על אחת מן החתיכות ולא הגיס את הקדרה ולא נחלק טעם הטיפה אלא לאותה חתיכה לבדה. אם יש בנותן טעם באותה חתיכה. כלומ' שיעור הטיפה לאסור באותה חתיכה לבדה. מיד נאסרת אותה חתיכה. ואמר דבהא דתנן במתני' אם יש בנותן טעם באותה חתיכה לאסור את כל הקדרה קאמר דכיון שנאסרה החתיכה היא עצמה כולה נעשית נבילה. ואוסרת כל החתיכות כולן ואפי' יש בהן כדי לבטל חתיכה כולה נאסרות כולן מפני שהן מינה. הרי דוקא שנתנה טעם בכל החתיכה. אבל אי ליכא טעם בכל החתיכה אלא במקצתה לא אמרי' שיעשה אותה מקצת שנפלה החלב עליו חתיכה של נבילה. וטעמא משום דסופה להתפשט בכל החתיכה ואז לא יתן בה טעם ואינה נעשי' נבילה אבל כשיש טעם בכל החתיכה נעשית נבילה שלא יתן טעם בכל הקדירה לפי שנשאר הטעם לעולם באותה חתיכה לפי שלא תתפשט בכל אחרות. וה"נ אמרו בשמעתא גבי חתיכה של נבילה ודג טמא שאינה אוסרת עד שיהי' בה בנותן טעם. והיכי מהני שאר חתיכות לבטל שיעור החלב כיון שאין סופו להתפשט בכל החתיכות א"כ לא מהני פי' דידי' ולא מידי. כיון דאפי' בבשר בחלב לא אמרי' כי האי גונא חתיכה עצמה נעשית נבילה כיון שסופו להתפשט בכל החתיכה ואז לא יתן הטעם:
547
548הדרן עלך הלכות גיד הנשה
548
549תניא בשר בחלב נוהג בארץ ובחוץ לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין. מתני' כל הבשר אסור לבשל בחלב. חוץ מבשר דגים וחגבים. ואסור להעלות עם הגבינה על השלחן חוץ מבשר דגים וחגבים. ואמרי' בגמרא הא עוף אסור מדאורייתא כמאן דלא כר' עקיבה כו' ה"ק כל הבשר אסור לבשל בחלב יש מהן מדברי תורה כגון בשר בהמה. ויש מהן מדברי סופרים כגון חיה ועוף חוץ מבשר דגים וחגבים שאינו לא מדברי סופרים ולא מן התורה. וקיי"ל כרב אשי דאוקמא לסתמא דמתני' כר' עקיבה דחיה ועוף לא אסירי בחלב כ"א מדרבנן. ואביי נמי הכי סבירא לי' דאמר רב יוסף ש"מ בשר עוף בחלב דאורייתא דאי ס"ד דרבנן השתא אכילה גופא גזירה ליקו ולגזור העלאה אטו אכילה אלא ש"מ דאורייתא ולא כרב אשי. ומנא תימרא דלא גזרינן גזירה לגזירה דתנן חלת ח"ל בח"ל נאכלת עם הזר על השלחן וניתנת לכל כהן שירצח א"ל אביי בשלמא אי אשמעינן חלת ח"ל בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ דאורייתא ולא גזרי' איכא למשמע מינח אי לאו דאכילת עוף דאורייתא לא הוה גזר העלאתו אטו אכילתו ולא אטו העלאת בהמה אלא בח"ל טעמ' משום דליכא למגזר אטו שום איסור דאורייתא הוא אבל הכא אע"ג דלא אבעיא לן למגזר העלאתו אטו [אכילתו אית לן למיגזר העלתו אטו העלאה ואכילה] דבשר בהמה. וכן המסקנא כאביי. הרי אביי נמי כרב אשי. הלכך הכי קיי"ל דבשר חי' ועוף לא אסירי בחלב אלא מדרבנן. הלכך הא דתנן לקמן טיפת חלב שנפלה על חתיכה אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסורה דבעינן שיהי' ששים בחתיכה היינו דוקא בבשר בהמה. אבל טיפת חלב שנפלה על חתיכת חיה ועוף לא בעינן שיהא ששים בחתיכה אלא ברוב בעלמ' בטילה. והא נמי דתנן שלהי ע"ז דבשר בחלב במשהו ה"מ בשר בהמה בחלב אבל בשר חיה ועוף בחלב בטלין ברוב בעלמא. וכן סובר בה"ג דבשר עוף בחלב דרבנן דתניא פ"ק דביצה השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב. והקשה בה"ג דתנן במס' עדיות בפ"ה ביצת הנבילה אם יש כמוה נמכרת בשוק מותרת וא"ל אסורה כדברי ב"ש וב"ה אוסרין. ותירץ בה"ג דגבי בשר עוף בחלב שהוא דרבנן הקילו אלמא דסבירא להו דבשר עוף בחלב דרבנן וה"ה דהיה דקיי"ל כר' עקיבה:
549
550מתני' העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל עם הגבינה כדברי ב"ש וב"ה אומרי' לא עולה ולא נאכל. א"ר יוסי זו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. באיזה שלחן אמרו. בשלחן שהוא אוכל עליו. אבל בשלחן שהוא סודר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. ב"ש וב"ה כלהו סבירא להו דבשר עוף בחלב דרבנן. ואפ"ה גזרי בה העלאה כדאביי לעיל דגזר העלאת העוף אטו העלאתו ואכילתו דבשר בהמה. תני אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. כלו' בהפקר שאינן נזהרין בהן כדמפרש והולך. הוא תני לה והוא אמר לה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים. שאם אכל זה ובקש לאכול זה א"צ ליטול ידיו ולקנח פיו אבל בבשר בהמה צריך קינוח שלא יהי' נדבק כלום בחניכיו. ממה שפי' רבינו שלמה שאם אכל זה ובקש לאכול זה א"צ ליטול ידיו ולקנח פיו משמע ל"ש אכל עוף תחלה ל"ש אבל גבינה תחלה א"צ לא נטילה ולא קינוח דסבר בשר עוף בחלב דרבנן לא אחמור בי' רבנן כולי האי להצריך נטילה וקינוח בין עוף לגבינה. ולא אחמור אלא שלא יהיו עולין על השלחן יחד ונאכלין יחד. וכן מצא מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דמיירי כשאכל עוף תחלה. רב יצחק ברי' דרב משרשיא אקלע לבי רב אשי אייתו לי' גבינה ואכל. ואייתו לי' בשרא ואכל ולא משי ידי'. א"ל והא תני אגרא חמוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא אמר להו ה"מ בלילי' אבל ביממא הא קא חזינא ידים נקיות שאין בהן דבוק כלום. תניא בש"א מקנח. ובה"א מדיח ואוקמי' דב"ש סברי מקנח וה"ה מדיח [וב"ה אומרים מדיח וה"ה מקנח]. ופי' רבינו שלמה דתרווייהו בעינן הדחת פיו במים וקינוח פיו בפת. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכן פסק בפר"ח דתרווייהו בעינן. וכ"כ מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק דכן עיקר להחמיר ולהצריך תרווייהו הדחת פיו במים וקינוח. ובכל מילי הוה קינוח. דא"ר זירא אין קינוח הפה אלא בפת ה"מ בדחיטי אבל בדשערי לא מפני שמתפרך בתוך הפה ואינו נקשר יחד כשלועס. לפיכך אינו מקנח. ודחיטי נמי לא אמרן אלא בקרירי אבל בחמימי לא משטר קא שטר. נעשה רך ונדבק לחיך בתוך הפה. וה"מ ברכיכא אבל באקושא לא. והלכתא בכל מילי הוה קינוח הפה לבר מן קמחא תמרי וירקא כי רכין הן. וקינוח והדחה אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דהיינו כששורה הפת ביין או במים ואוכל דשפיר מועיל לקינוח הפה או אוכל שום דבר שמקנחין בו כדפרי' ושותה מים או יין אח"כ וכן נהג רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל: בעא מיני' רב אסי מר' יוחנן כמה ישהא אדם בין גבינה לבשר. א"ל ולא כלום. אבל הדחת פיו במים או ביין וקינוח פיו במידי דמקנח בעי תרווייהו. א"ר חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. משום דבשר מוציא שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו. גבינה מותר לאכול בשר וע"י קינוח והדחה. אמר לי' רב אחא ברי' דרב יוסף לרב חסדא בשר של בין השינים מהו. מי חשוב בשר. לאסור גבינה עמו עד שיטלנו. קרי עלי' הבשר עודנו בין שיניהם. אלמא בשר קרי' לי'. אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאלו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואלו אנא בהא סעודה הוא דלא אכילנא בסעודה אחריתי אכילנא. תניא מים ראשונים ואחרונים חובה ואמצעיים רשות. אמצעי' רשות א"ר נחמן ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. פי' רשב"ם בין תבשיל לתבשיל היינו בין תבשיל פולין לתבשיל כרוב ומשום נקיות בעלמא אבל בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה שלפניו חובה אפי' ביום לפי שנדבק לידים יותר מגבינה עצמה שאינה צריכה כ"א בלילה כדאמרי' לעיל אבל תבשיל גבינה שלאחריו ולא מידי שאינו יכול לאכול תבשיל גבינה אחר תבשיל בשר עד למחרת או סעודתא אחריתי כדאמרן לעיל. ואין חילוק בין תבשיל לבשר עצמו. ואין נראה לר"ת זצ"ל דמדקאמר בין תבשיל לגבינה משמע שהתבשיל קודם כדאמ' לעיל כמה ישהא בין גבינה לבשר שגבינה קודם מדהזכירה קודם לבשר א"כ משמע שהתבשיל נמי הנזכר קודם גבינה מיירי שאכלו לפני גבינה. ועוד כיון שמפר' בין תבשיל לתבשיל כרוב ופולין א"כ תבשיל של בשר מאן דכר שמי'. ועוד הל"ל אמצעים רשות ובין תבשיל לגבינה חובה ולא הל"ל לא שנו. אם לא משמעינן חידוש של היתר. וע"כ פי' ר"ת ל"ש אלא בין תבשיל לתבשיל פי' בין תבשיל בשר לתבשיל חלב דהוי רשות ליטול ידים דהוה כמו נ"ט בר נ"ט ואין כאן לא ממשות בשרא ולא ממשות חלב וגבינה אבל בין תבשיל בשר לתבשיל גבינה חובה שיש כאן ממשות בגבינה ואין כאן ממשות בשר ומותר לאכול בלא קינוח הפה וכן נמצא כתוב שהשיב רב יהודאי גאון כך. וגדולה מזו אומר ר"ת זצ"ל שאפי' אם אכל בשר. מותר לאכול גבינה מיד אחריו כיון שיעשה הדחת פיו וקינוח ונטילת ידים. ומר עוקבא שלא היה אוכל עד סעודתא אחריתי היינו היכי שלא עשה קינוח אבל אם קינח והדיח ונטל ידיו מותר לאכול גבינה מיד אחריו. א"נ מחמיר אנפשי' הוה. ואם אכל גבינה מותר לאכול אחריו בשר בהמה מיד בלא קינוח הפה שאין הגבינה כ"כ נדבקת בשינים ובחניכים והיינו דקאמר לעיל כמה ישהא בין גבינה לבשר לא כלום. דמשמע שא"צ לשהות כלום אפי' לצורך קינוח הפה. אבל נט"י צריך בלילה כדאשכחן בעובדא דרב יצחק. והא דתנא אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן היינו שאוכל העוף לפני הגבינה. אפ"ה מותר בלא קינוח הפה ובלא נט"י. לפי שבשר עוף אינו נדבק בשינים כמו בשר בהמה. ופר"ח שלא פסק כך בקעה מצא וגדר בה גדר. אבל בה"ג פי' כדברי ר"ת זצ"ל וכ"כ ר"ת. כללא דמלתא. לא בעינן קינוח אלא בין בשר בהמה לגבינה. אבל עוף אינו נדבק לא בידים ולא בשיניים. ומצוה מן המובחר היכא שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך להעביר מעל השלחן הלחם וכל המאכלים שעלו עם הגבינה על השלחן ואח"כ יביא בשר ויאכל כדאמ' בפסחים פ' אלו דברים תני חגיגה הבאה עם הפסח מתבערת עמו איתא חמי חגיגה נאכלת לשני ימים ופסח נאכל עד חצות ואת אמרת הכן. בעולה עמו על השלחן תבשילין העולין עמו על השלחן צריכין להתבער עמו. אמר ר' יוסה הדא אמרה ההן דאכל חובץ ובדעתי' למיכל קופר צריך למעברא לפיסתיה פי' מדקתני תבשילין העולין עם הפסח על השלחן צריכין להתבער עמו משם יש לי ללמוד שהאוכל חלב או גבינה ורוצה אח"כ לאכול בשר צריך להעביר חלב וגבינה ולחם וכל המאכלים שעלו עמו על השלחן ואחר כך יביא בשר ויאכל. וכן ראיתי בירושלמי זקן שהי' כולו מנוקד למעברא לפיסתה ול"ג (למעברא) [לפיסתה] אלא למעברא גרסי' שצריך דכל להעביר מעל גבי השלחן. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר משה נב"ה. והא דאמר כמה ישהא בין גבינה לבשר לא כלום. היינו שא"צ לשהות לצורך קינוח הפה ונט"י כדפי' ר"ת אבל מ"מ צריך להעביר הכל מע"ג השלחן ואח"כ יביא בשר ויאכל וכן אם אכל בשר ורוצה לאכול גבינה כדברי ר"ת שמתיר ע"י קינוח והדחה מיד לאכול צריך להעביר מע"ג השלחן הבשר וכל מה שעלה עמו על השלחן ואח"כ יביא גבינה ויאכל:
550
551מתני' צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהיו נוגעין זב"ז. וכי נוגעין זב"ז מאי הוה צונן בצונן הוא. אמר אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מיהו בעי:
551
552רשבג"א שני אכסנאים אוכלים על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין שמא יאכל זה משל זה. אמר רב חנן בר אמי אמר שמואל ל"ש אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זא"ז אסור. תנ"ה רשב"ג אומר שנים שנכנסו לפונדק אחד זה בא מן הצפון וזה בא מן הדרום זה בא בחתיכתו וזה בא בגבינתו אוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. אלמא דוקא כשאין מכירין זה את זה קאמר. ולא אסרו להעלות בשר עם הגבינה על השלחן אלא בתפיסה אחת פי' בכרך אחד. ופרכי' בתפיסה אחת ס"ד הא בלא שלחן שאוכל עליו נמי אסור אלא כעין תפיסה אחת שקרובין זה לזה. א"ל רב יימר [בר שלמיא] (לרב אשי) [לאביי] שני אחין ומקפידין זע"ז מהו כיון שמקפידין שאין זה אוכל משל זה מותר או לא. א"ל יאמרו כל הסדיקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין. ה"נ יאמרו כל האחין אסורין ואלו מותרין הלכך אסורין. הלכך לפי' רבינו שלמה שפי' אלא בתפיסה אחת דהיינו בכרך אחד וכעין תפיסה אחת יש לפרש לפירושו שקרובין זל"ז אז דוקא אסור. אתי שפיר מה שנוהגין להפסיק בין אוכל בשר לאוכל גבינה על שלחן אחד בלחם או בשום דבר שיהי' שם היכרא קצת. אבל י"מ דהא דקאמר לא אסרו אלא בתפיסה אחת קאי על הא דאמר לעיל שני אכסנאים שנכנסו לפונדק אחד כו'. וקאמר שלא אסרו אלא כשהן בהוצאה אחת כמו האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית דהיינו שהם בהוצאה אחת. ופריך תפיסה אחת ס"ד מה לי בהוצאה אחת מה לי בשתי הוצאות. אלא אימא כעין תפיסה אחת כלו' שאוכלין יחד על שלחן אחד. ולפ"ז אין ליישב מנהגינו כי וודאי יכול להיות שלא יועיל שום הפסק. ושמא מ"מ נוכל לחלק בין שלחנות שלהם שהיו קטנים מאוד לשלחנות שלנו שהם גדולים הרבה. וכן הי' נראה לחלק על מה ששנינו לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה. ונשים נדות שלנו אוכלות עם בעליהן על שלחן אחד ומחלקין בין אוכלין שניהם בקערה אחת לאוכלין על שלחן אחד. ונראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל שאין לה לאכול אצלו כ"א רחוק ממנו קצת. ואפי' הי' אסור בשלחנות שלהם. שמא יש לחלק בין שלחנות שלנו שהן גדולים לשלחנות שלהם שהם קטנות. וגם שמא צריך הפסק ניכר כל דהו. ועוד י"מ תפיסה אחת שאין הפרש ביניהם כלל ופריך תפיסה אחת ס"ד והלא אין הפסק ביניהם כלל אלא אימא כעין תפיסה אחת שיש קצת הפרש ביניהם. ובע"ז פ' ר' ישמעאל משמע דקרי תפיסה אחת היכא דליכא גובה ביני ביני ושתי תפיסות היכא דאיכא גובה ביני ביני. ואנן סמכי' על פי' רבינו שלמה ועל האי פירוש' בתרא ואוכלין על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה ואפילו מכירין זה את זה ואפי' האחין שאין מקפידין זע"ז ועושים היכרא ביניהם בשום דבר. מיהו בלחם אין מסתברא שיהא זה הכירא כי הוא הנאכל או שמא אפי' בלחם הוי הכירא וכגון שאין אוכלין מזה הלחם שיש להם לחם אחר. וכ"כ בתשובות שהי' מנהג של רבינו קלונימוס ורבינו יהודה זצ"ל שלא היו שותים באוכלם בשר וגבינה מכוס אחד ואפי' מוחלקין על השלחן אבל איסור ליכא אלא משום הרחקה הי' עושה ואם יאכלו שנים על שלחן א' זה בשר וזה גבינה צריך שיהא מפה לפני זה ומפה לפני זה להכירא:
552
553מתני' הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו ללקות לא ע״י אכילתו ולא ע"י בישולו. א"ר זירא אמר רב אינו עובר עליו מדאורייתא ומותר לכתחלה באכילה אם בישלו ולא אמרינן אסור מיהא מדרבנן דאפי' נסחט ממנו ויצא אמרי' לקמן חלב שחוטה דרבנן היא והאי כיון דמובלע ולא פירש אפי' איסור דרבנן ליכא. והא אנן תנן אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ה"ה דאיסורא נמי ליכא ואיידי דקא בעי מיתני סיפא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר ללקות דאין בו כזית. הא איסורא איכא דחצי שיעור אסור מן התורה תנא נמי רישא אינו עובר עליו לימא מסייע לי' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. הלב הוא דבעי קריעה אבל כחל לא בעי קריעה. דילמא לב הוא דסגי לי' בקריעה לאחר בישול משום שבשעת בישול לא בלע דשיע. אבל כחל שהוא רך כבר נבלע בו חלב ע"י בישול ולא סגי לי' בקריעה. א"ד א"ר זירא אמר רב אינו עובר עליו ואסור לימא מסייע לי' אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר הא איסורא [איכא בדין הוא דאיסורא] נמי ליכא ואיידי דקא בעי מיתנא סיפא הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו דהתם מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא תני נמי רישא אינו עובר עליו. ת"ש הכחל קורעו כו'. תניא כלישנא קמא דרב כחל שבישלו בחלבו מותר. קיבה של טלה או של עגל שיונקין החלב לתוך קיבתן שבשלה בחלבה אסורה ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו ומשיצא מדדי הבהמה חלב הוא. וכחל אינו כנוס. במעיו כלו' לא יצא מדדי הבהמה בחייה ולא נאסף אלא מובלע בבשר הוא ולא בא לכלל חלב ומיהו לכתחלה בעי קריעה מדרבנן. כיצד קורעו אמר רב יהודה קורעו שתי וערב וטחו בכותל. כובשו בידו לכותל כדי שיסחט חלבו. א"ל ר' אלעזר לשמעי' קרע לי כחל קודם שתצלהו ואנא איכול. מאי קמ"ל מתני' היא קורעו מתחלה ומותר דלא אמרי' בעי' שתי וערב אלא לקדירה. הכי קאמר לי' קרע לי או שתי או ערב לפי שהחלב נוטף ויוצא למטה ומשיצא הוה חלב ולא חזר אלמא לא בעי' ש"ו אלא לקדיר' דהתם ודאי צריך להוציאו כולו מתחל' לפי שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל עמו ודקתני לעיל שבישלו מותר בצלי. דצלי נמי קרי לי' בישול כדכתיב בד"ה ויבשלו (את) הפסח. אמרה לי' ילתא לרב נחמן כל מה שאסר הקב"ה התיר כנגדו בעינא למיכל בשר בחלב. אמר (לה) [להו] רב נחמן [לטבחי] שלו (זורקו) [זויקו] לה כחלא יתנו לה כחל בשפוד. והא אנן תנן הכחל קורעו ומוציא את חלבו ההיא לקדירה דכי נפיק מיניה ה"ל חלב שחוטה ואתסר וכי הדר מבלע בי' אסר לה (מדקתני) [ודקתני] לא קרעו אינו עובר עליו (ור"נ) [ר"נ] ס"ל כלישנא בתרא דרב ובריי' מוקי לה בצלי דכתיב ויבשלו (את) הפסח. והתניא שבישלו בחלבו מותר ואי בקדירה אמאי מותר הלא יצא החלב וחזר ונבלע ה"ה דאפי' לכתחל' ואיידי דקא בעי מתני סיפא קיבה שבישלה בחלבה אסורה דאפילו דעבד נמי לא תנא נמי רישא שבישלו. פסק רבינו שלמה זצ"ל והלכות כחל [כבר] למדנו [למעלה] לצלי קורעו ש"ו לא קרעו מותר אף בלא קריעה כלישנא קמא דרב דהא תניא כוותי'. ולקדירה קורעו ש"ו היינו כרב יהודה דלא מחלק בקריעה בין צלי לבישול. והא נמי דפסק דלקדירה אם לא קרעו אסור היינו מדפרכי' לרב נחמן והתניא שבישלו בחלבו מותר דיעבד אין לכתחלה לא. פי' דהא ודאי בצלי הוא מדקתני מותר דאי בקדירה אמאי מותר הא יצא חלב וחזר ונבלע. ובתשובות השיב רבינו שלמה על הכחל אני משיבו אני לא שמעתי קורעו ומוציא את חלבו להתירו עם בשר לא לכתחל' לא בדעבד אלא להתירו בפ"ע אבל כחל שנתבשל עם הבשר אוסר בששים ולא חילקו בין מניקה לשאין מניקה משום גזירה וצריך לחטט שיניו אם בא לאכול בשר אחריו עכ"ל. וקשי' על פירושו חדא דרב נחמן מיקל טפי אף מלישנא קמא דרב דלכתחלה מצריך רב קריעה לצלי כדתנן הלב קורעו ומוציא את דמו מיירי לצלי ולר"נ לכתחלה מותר לצלי בלא קריעה. ותו דכחל שבישלו מותר צריך לומר שצלאו ואע"ג דקורעו לאחר בישולו דגבי לב נמי היינו שצלאו (דכי מאי) [וכי האי] דאסיק בכיצד צולין כבולעו כך פולטו ולא נאמר שאני לב דשיע. ותו דפ' ג"ה אמר כחל בששים (ואין כחל) [וכחל] מן המנין ויש ספרים שכתוב בהן היכי דלא קרעי' ובישלוה בהדי בישרא א"כ היינו לקדירה והשתא מה מועיל אם אין בשר עמו טפי משיש בשר עמו וכמו כן בכאן יש בברייתא שבישלו בחלבו מותר כתוב במקצת ספרים היכי דבישלי' לחודיה בלא בשר וצריך לפרש דאיכא ששים במים מן החלב הנפלט. ומ"מ מאי פריך לרב נחמן והא תניא כחל שבישלו בחלבו מותר דעבד אין לכתחלה לא לישני לי' היינו לקדירה בלא בשר עמו כדאי' בספרים. ולפי' רבינו שלמה זצ"ל צ"ל דלא גרסינן לי'. ור"ת פי' דאין חילוק בין לצלי בין לקדירה ואין בשר עמו וה"פ הכחל קורעו ש"ו לקדירה עם הבשר לא קרעו כתיקונו ש"ו אלא קריעה קצת עם הבשר אינו עובר עליו. וללישנא קמא דרב מותר בדעבד אף לקדירה עם הבשר. ואם לא קרעו כלל אסור אף בדעבד עם הבשר אבל לצלי אף לכתחלה מותר בלא קריעה כלל כרב נחמן דאמר זויקו לה כחלא ורב ל"פ עלי' וה"ה לקדירה בלא בשר דמותר לכתחלה בלא קריעה כלל כמו לצלי. השתא שפיר סבר רב נחמן כלישנא קמא דרב דתניא כוותי'. והשתא אתיין שפיר כולהו הגרסאות כחל שבישלו בחלבו שלא קרעו כלל מותר היכי דבשלי' בלא בשרא ואפי' ליכא ששים דאע"ג דנפלט החלב וחוזר ונבלע שרי כיון שלא נשתנה הטעם מכמות שהי' בתחלה אבל בהדי בשרא אסור שקלט החלב טעם הבשר ונשתנה טעמו. והיינו דקאמר פ' ג"ה כחל בששים וכחל מן המנין היכי דלא קרעי' ובשלי' בהדי בשר צריך ששים לבטל טעם החלב אבל בלא בשר אפי' אין ס' מותר. והשתא פריך שפיר והתניא קורעו ההוא לקדירה כלו' עם הבשר והא דקתני כחל שבישלו בדעבד מותר היינו לקדירה בלא בשר לכתחלה לא וה"ה לצלי בעי קריעה ומשני ה"ה לכתחלה. הלכך לפי' רבי' שלמה זצ"ל בעי קריעה ש"ו לכתחלה ואם לא קרעו כלל מותר בדעבד ולקדירה בעי קריעה ש"ו וטחו בכותל לכתחלה בלא בשר עמו וכן לעשות טפילה שקורין פשטי"דא אם לא קרעו ש"ו אסור אף בדעבד ועם בשר אפי' קרעו ש"ו אסור אפי' בדעבד. ולפי' ר"ת זצ"ל שקרעו ש"ו וטחו בכותל מותר לקדירה עם הבשר אפי' לכתחלה אם לא קרעו כתיקונו אלא קריעה קצת מותר בדעבד אף לקדירה עם הבשר ואם לא קרעו כלל אסור אפילו בדעבד עם הבשר. אבל לצלי ולקדירה בלא בשר לא בעי קריעה כלל אפי' לכתחלה. וכן לעשות טפילה לא בעי קריעה כלל. והכחל שנצלה או נתבשל מותר לחותכו לכתחלה בסכין שחתכו בו בשרהרבה פעמים וכן מותר ליתן לכתחלה הכחל צלי רותח בקערה שהי' בה בשר שהרי פסקינן לקמן הלכתא בין כחלא בין כבדא עלוי בשרא בשפוד לצלי לכתחלה אסור בדעבד שרי והתם נוגעין בשפוד זה בזה ושניהם מותרין. והא דאסרינן התם לכתחלה לפי שהחלב נוטף קודם שנצלה וגם בלא קריעה. אבל לאחר שקרעו וגם נצלה מותר אף לכתחלה. והיכי שנתייבש הכחל מאוד ונתבשל בהדי בשר בדעבד שרי ול"צ ששים אף לדברי רבינו שלמה דחלב שחוטה דרבנן וכולי האי לא מחמרי' בי' כך כתב מורי רבינו אבי העזרי וכן רבינו יואל אביו זצ"ל ובתשובות הגאונים כתב נהוג במתיבתא דלא מבשלי כחל כלל אלא צלויי ליה ואי מיובש מעיקרא שרי לבשולי ליה:
553
554מתני' חלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובד עליו. פי' רבינו שלמה אינו עובר להיות בכרת ובמסכת כריתו' פ' דם שחיטה מוקים לה בלב עוף שאין בדמו כזית. אבל בבהמה חייב כרת. אם לא קרעו קורעו לאחר בישולו אבל בשרו אינו נאסר שהלב חלק ואינו בולע והכי אמרי' בפסחים שאני לב דשיע עכ"ל. וכן השיב בתשובות והלב בין צלאו בין בשלו בין תלוש בין דבוק זורקו והשאר מותר משום דשיע ולא בלע ולא פליט כדאמרי' לא קרעו קורעו אח' בישולו ומותר עכ"ל. ואמר ר"פ כיצד צולין אמר רבה האי מולייתא שרי א"ל אביי הא בלע דמא א"ל כי בלעה כך פלטה נימא מסייע לי' הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו אחר בישולו ומותר שאני לב דשיע. ואמר במסקנא האי מולייתא למאן דאסר אפי' פומא לתחת ולמאן דשרי אפי' פומא לעיל. והלכתא מולייתא שרי ואפי' פומא לעיל. מעשה בלב תרנגולת שנתבשל בקדירה של איסור והתירוהו בדברי רבי' שלמה שפי' שהלב שיע ואינו בולע ולא פולט. ור"ת אסר ואמר הא דקאמר שאני לב דשיע אינו אלא דיחוי בעלמא שאינו רוצה להוכיח משם דכבולעו כך פולטו. אבל למסקנא דקיי"ל שכך האמת דכבולעו כך פולטו הרי אמת מה שרצה לומר בתחלה הלב קורעו לאחר בישולו ומותר משום דכבולעו כך פולטו לחוץ ולא מיירי בקדירה אלא בצלי כדכתי' ויבשלו (את) הפסח והלב אסור בקדירה שמא לא פלט כל מה שבלע. ואפי' לפי דברי המתירים אין להתיר אלא הלב משום דשיע מבחוץ ולא בלע אבל אם לא נמלח הלב ונתבשל עם הבשר שנמלח בקדרה אחת אומר רבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל שאוסר הלב את הבשר מחמת הדם של לב דנהי דליכא למיסרי' מחמת דם שכנוס בתוכו דמהיכן ידא נפלט לחוץ ולא בלעי' לב גופא משום דשיע. מיהו הדם הנבלע בבשרו מיהו פולט בשאר בשר שלא נמלח ור"ל אבל אם נמלח אז אינו אוסר. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דאפי' נמלח אסור דהא דם הכנוס בו אינו פולט ע"י מליחה דהא חזינן דנשאר בו אפי' לאחר בישולו ואינו יוצא כולו כדקתני קורעו לאחר בישולו וע"י פי קנה שלו פולט הדם ואוסר כל מה שבקדירה אם אין פי קנה חוץ לקדירה כדאמ' בפרקין פי קנה חוץ לקדרה הוה ואין לומר דהא דקתני קורעו לאחר בישולו היינו בדפנו' הסתומות מכל צד ואין נפתחות לפי הקנה [אינו] יוצא ע"י בישול וה"ה ע"י מליחה דהא כולן נפתחות לפי הקנה. ועוד דבפ' דם שחיטה מוכח גבי קורעו ומוציא את דמו דהאי דם הוה דם הנפש ואתי לי' מעלמא לפי שבשעת שחיטה משריף גבי'. מתכנס. ועוד פי' רבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל דדוקא גבי דם הוא דאמרי' שאני לב דשיע אבל גבי שמנונית דאיסורא לא ולא דמי לכבד דאמ' לקמן דאפי' גבי שמנונית אוסרת ואינה נאסרת וטעם טוב יש דהתם היינו טעמא מתוך שהיא טרודה לפלוט לא בלעה ל"ש שמנונית ול"ש דם. אבל גבי לב דטעמא משום דשיע נהי דשיע לגבי דם דסמיך לגבי שמנונית דקליש ומפעפע לא שעיע. ותדע דיש דפרש דהא שמנונית דאיסורא אסור בצלי לכל הפחות כדי קליפה. וגבי דם דאמר כבולעו כך פולטו ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דיש להביא ראי' לדבריו מדלא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד ש"מ דחלוק מיני'. הלכך לדברי ר"ת הלב אוסר ונאסר ולא אמרי' שהוא שיע כלל. ולדברי רבינו יצחק ב"ר אשר הלב אינו נאסר מחמת דם כי שיע הוא בין מבחוץ בין מבפנים ולא בלע אבל משמנונית של איסור הוא נאסר דלגבי שמנונית לא הוה שיע. אבל הוא אוסר מפני שהוא פולט דם שבגוף בשרו ע"י מלח. אבל אם נמלח קודם לכן אז אינו אוסר שכבר פלט דמו ע"י מלח בשאר בשר פולט דמו ע"י מלח. ולדברי רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אע"פ שנמלח אוסר מפני שהוא פולט הדם הכנוס בו ע"י פי קנה שלו אבל פי קנה חוץ לקדירה אז אינו אוסר. ולדברי רבינו שלמה הלב אינו אוסר כלל בין צלאו בין בישלו בין תלוש בין דבוק כי אינו פולט כלל אפי' דם שבגוף בשרו מחמת שעיעותו. וכ"כ רבינו אליעזר בר נתן זצ"ל אם הלב נמצא דבוק בעוף אפי' הלב עצמו מותר לפי שהלב שעיע הוא ולא בלע מן הדם שבחללו וגם אינו פולט הדם שבתוך בשרו מחמת שעיעותו. ודם האברים שלא פירש מן האברים שרי. והדם שבבשרו אע"פ שנפלט בגוף אינו אוסרו לפי שיש בעוף יותר מששים בדם שבחלל הלב. דתנן הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובד אבל איסורא איכא. ואמר בפ' דם שחיטה ל"ש אלא לב עוף דלית בי' כזית דם. אבל לב בהמה דאית בי' כזית דם מיעבר נמי עבר אלמא מיעוט איכא בלב ומצי הלב לבטלן עכ"ל. הלכך לדברי ר"ת ורבינו יצחק ב"ר אשר ורבי' יצחק ב"ר שמואל זכרונם לברכה לב עוף שנתבשל בקדירה עם העוף אוסר את העוף וכן אם נתבשל עם הבשר אוסר את הבשר אם אין בו ששים. ולדברי רבינו שלמה ורבינו אליעזר ב"ר נתן הלב אינו אוסר כלל. אם הי' הלב דבוק בחתיכה של עוף הי' אוסר את החתיכה שאין בה כדי לבטל הדם שבחלל הלב כדמוכח מדברי ר' אליעזר ב"ר נתן דדוקא בעוף שלם מותר הוא אבל אם נצלה הלב עם שמנונית של איסור או נתבשל הלב עמו אסור מפני שהוא בולע דלגבי שמנונית ל"א שהוא שיע כדברי רבי' יצחק ב"ר אשר זצ"ל ורבי' יצחק ב"ר שמואל ואפשר שפיר שגם רבי' שלמה וראב"נ מודים לדבריהם בהא דלגבי שמנונית של איסור ל"א שהוא שיע. בפרק כיצד צולין אמר רבה האי מלייתא כמו שאנו ממלאים הטלאים והתרנגולים בין בשר לעצמות שריא ואפי' לא בישלו את הבשר שנותנין לתוכו מותר ואפי' במליחת צלי דאי נמלח לצורך קדירה פשיטא. א"ל אביי והא בלע דטלה והתרנגולת דם היוצא מן הבשר הכנוס לתוכו. א"ל כבולעו כך פולטו לחוץ ושואבו חום האור לחוץ איני והא (רבא) [רבין] סבא טפל לי' בעיסה בר גוזלא לרב מה שקורין פשטיד"א. א"ל אי מעלי טפלי ויש טעם [יפה] בלחם רב לי ואיכול וסייעתא לרבה. לעולם לא תסייע והכא בסמידא דמפרד עיסה של סולת אינה נדבקת כ"כ ונסדקת מאליה והדם יוצא ממנה. והא רבא אקלע לבי ריש גלותא וטפלו לי' בר אווזא אמר אי לאו דחזיתי' דזיג כזוזא חיוורא. שהי' לבן מראה בשר שזב בלחם כמו פשוט צרוף לבן שאין בו אדמומית כלל. לא אכלית מיני' ואי ס"ד כבולעו כך פולטו מאי איריא זיג אפי' לא זיג נמי. בחיוורא. קמח נקי' כעין שלנו כשאינה סלותה דשריר וקשה ואין פולט דם. (הלכך) [הלכתא] דסמידא. דאמרן לעיל דמפריד. בין אסמיק. מוהל שבתוך הלחם בין לא אסמיק שרי שהדם ודאי יצא ואודם זה ודאי לאו מראה דם הוא. דחיוורתא דזיג אין דלא זיג לא דשאר קמחא אסמיק אסור לא אסמיק [שרי]. והלכתא מלייתא שריא אפי' פומא לעיל שהיא תלוי' בתנור דאע"ג דעכשיו אין נקב לצאת לדם שרי דכבולעו הבשר החיצון כך פולטו וחום האור שואבו. וכגון שהטלה והתרנגולת נמלחו ושהו כדי מליחה שאל"כ שמא הפנימי הי' אסור ולא נאמר ככ"פ מפני שאין כח באור לשאוב ממנו דם שהחיצון מגין. אבל אין נראה לומר כך אלא הואיל וקיי"ל דלצלי לא בעי מליחה כלל. א"כ אפי' שניהן אינן נמלחין שרי שהאור שואב כל הדם לחוץ מפנימי ומן החיצון. ותדע דהא פסקו רבותינו שיעור מליח' כשיעור צליה וכשאנו מולחין אנו מניחין חתיכה על חבירתה ולא נאמר שתאסור העליונה את התחתונה מפני שהיא בולעת דם העליונה בעבור שהמלח מפליט לחוץ דמה וגם הדם שבלע מחבירתה. ה"נ האור שואב ומפליט דם הטלה והתרנגולת וגם הדם שבלעו מן הבשר שנותנין לתוכן הלכך המלייתא שרי אפי' שניהם אינם מלוחים. וכן אם עשה פשטידא מסולת נקיה ושם [בה] בשר שלא נמלח כלל מותר בין אסמיק בין לא אסמיק שהדם ודאי יצא ואם הוא קמח נקי' זיג אין לא זיג לא דשאר קמחא אסמיק אסור לא אסמיק שרי כן הלכה למעשה. אלא הואיל ונפיק משמי' דרבינו שלמה שנמלח במליח' צלי אין אנו רשאין להתיר בכל אלו עד שלכל הפחות יהא נמלח כמליחת צלי. אבל רבינו יצחק בר אשר זצ"ל ורבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל אינו נראה להם מה שפי' רבי' שלמה זצ"ל טפל לי' בר גוזלא דהיינו פשטידא דהאי לא מקרי טפילה דלשון טיפול היינו טיחה כמו בנות עשירות טופלות אותם בסולת וטופלות במועד ועוד היכי שייך לומר בפשטידא כבולעו כך פולטו והא קא חזינן דאינו פולט אלא במקומו בתנור הוא יבש בלי לחלוחית שומן ושום דבר. ע"כ מפרשים שרגילין לטוח סביב הבשר בעיסה שבלילתה רכה ורגילים [לעשות סביב] בבני מעים ובקורקבנים של תרנגול' שמשימין אותן בשפוד וטחין סביב בעיסה קלושה אבל בפשטידא ל"א בי' כלל ככ"פ ולא שרינן בי' עד שימלח בשר במליחת בישול וישהא במלח כל צרכו ל"ש סמידא ל"ש חיוורתא ל"ש שאר קמחא. והא דמחלקין בהו היינו דוקא בכה"ג כדפרישת. ולפי' רבינו שלמה י"ל דאע"פ שאנו רואים מקום פשטידא בתנור שהוא יבש אעפ"כ י"ל שפלטה ונבלע בתנור ונשרף ואינו ניכר ולהכי מקומו יבש:
554
555א"ל אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מנייהו כבדא מה אתון בה. מה אתם נוהגים בו מותר לבשלו בקדירה או אסור מפני שפולט דם ואע"פ שכולו דם אפ"ה לאחר שפירש ויצא הרי הוא דם ואסור. כי סליק אשכחי' לר' זריקא ובעי' מיני'. א"ל ר' זריקא אנא שלקי לי' לר' אמי הכבד ואכלו כי אתא רב ספרא לגבי דאביי. וסיפר לו מה ששמע. אמר למיסר נפשי' שיהא הדם הנפלט ממנו חוזר לתוכו ואוסרו לא קא מבעי' לי. [דפשיטא לי דכיון דטרודה היא לפלוט ולהוציא כל שעה לא בלעה כי קמבעיא לי] למיסר חבירתה. אם הדם היוצא ממנו אוסר בשר אחר המתבשל עמו. מאי שנא למיסר נפש' דלא קא מיבעי' לך דתנן הכבד אינה נאסרת למיסר חבירתה נמי לא תיבעי לך דתנן ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. א"ל דילמא התם בכבד דאיסורא כגון טריפה ומשום שמנונית קאמר דאוסרת את המתבשלים עמה לפי שבולע מן הטריפ'. ואינה נאסרת אם של היתר היא ובישלה עם הטריפה לפי שטרודה לפלוט כל שעה ואינה בולעת כלום. אבל דמא דנפיק מינה דכשירה מיבעי לי אי אסר אחריני אי לא דאיכא למימר דמא דהתירא הוא שהרי עיקרה דם וכ"ז שלא פי' פשיטא לן דמותר וכי פריש מבעיא לי. כי הדר סליק אשכחי' לר' זריקא א"ל הא נמי לא תבעי' לך דאנא ור' ינאי ברי' דר' אמי אקלעינן לבי ר' יהודה ברי' דר' שמעון בן פזי וקריבו לן קניא בקופי'. דקנה עם כל המחובר לו הריאה והלב והכבד כולן נתבשלו יחד. ואכלינן. מתקיף לה רב אשי ואי תימא רב שמואל מזרקוניא ודילמא פי קנה חוץ לקדיר' הוה. וסמפוני הכבד שופכין דרך קנה הכבד לתוך קנה גדול של ריאה ויוצא הדם דרך חללו חוץ לקדירה. וא"נ מחלט הוח חליט מעיקרא ונתבשל דמו בתוכו כדי שלא יפלוט עוד כשיבשלוהו עם אחר ודמו המובלע בתוכו מותר ב"ז שלא יצא. דרב הונא חלטי ליה בחלא. שהחומץ צומתו ושוב אינו פולט עולמית והדר מבשלי לי' עם בשר אחר. ורב נחמן חלטי לי' ברותחין. סבר רבינא קמי' דרבא למימר חלייה אסור. אותו חומץ שנצמת בו אסור דקסבר דמוציא מקצת מן הדם. א״ל אי חליי' אסור איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע מאותו חומץ עצמו דכיון שנצמת ואינו טרוד לפלוט בו חוזר ובולע. ר"ת זצ"ל אומר דכולה שמעתא איירי שלא נמלח כבד ולא נצלה כלל אבל אם נמלח הכבד יכול לבשלו בקדירה כמו אחר צלייה דהא שיעור מליחה דלקדירה מפ' ה"ג כשיעור צלי א"כ הדם פולט ע"י מליחה כמו ע"י צלי. א"כ כשמלחו שיעור צלי פלט כבד דמו ומותר לבשלו עם הבשר ומבעי' ליה לאביי אם מותר לבשלו עם הבשר בלא מליחה כלל ובלא צלייה דכיון דכבד כולו דם ומותר חידוש הוא ומות' לבשלו עם הבשר. א״ד מ״מ יש בו קצת דם ולאחר שפירש דם ממנו שמא אסור אבל בשאר בשר פשיטא שאסור בלא מליחה. וגם מפי' רבינו שלמה לא משמע שחולק די"ל [שחולק] שסובר שלאחר מליחה נמי אסור לפי שכולו דם ויש בו דם יותר מבשאר בשר ולא נפלט בטוב ע"י מליחה. מיהו למה נאמר שחולק הואיל ויכול להיות שאינו חולק. ור' זריקא דא"ל לרב ספרא דשלקי לי' לר' אמי ואכל אפשר לומר שבלא מליחה שלק וקני' בקופי' נמי אפשר לומר שלא נמלח הכבד. אבל השאר ודאי הא טעונין מליחה והם עשו כן להורות הלכה למעשה. (רבא) [רב] בר שבא אקלע לבי רב נחמן אייתו לקמי' כבדא שלוקה ולא אכל. אמרו לי' לרב נחמן בר בי רב דלגאו לא אכיל א"ל רב נחמן גאמו לשבא הגמיאוהו והלעיטוהו על כרחו לשבא על שם אביו קראו. כתנאי ר' אליעזר אומד הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת. ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר מתובלת בתבלין התבלין מרככין אותה ואוסרת ונאסרת. שלוקה הרבה מאוד. אוסרת ונאסרת לפי שלאחר שגמרה פליטתה חוזרת ובולעת. כתב מורי רבי' אב"י העזר"י זצ"ל דבשלוקה ומתובלת עבדינן לחומרא. [רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה] (רבא) בר [רב] נחמן אייתו לקמי' תלת סאוי טחאי. שלש סאין פת נקי' פניה טוחין בשמן ודבש. אמר להו מי הוו ידעיתון דאתינא אמרו לי' מי עדיפת לן מינה [דכתיב] וקראת לשבת עונג ויום שבת היה אדהכי חזי להאי כבדא דהוה בי' סמפון מלא דמא אמר להו אמאי עבדיתו הכי. אע"פ שדם הנבלע בו היתר הוא מיהו דם הכנוס בסימפונות דם הוא. אלא היכי נעביד קרעי' שתי וערב וחתכי' לתחת. חתוכו למטה כשנתנוהו בתנור לצלות כדי שיזוב הדם ויצא. וה"מ דבעי קריעה בכבדא מפני שדם כנוס לתוכו אבל טחלא שומנא בעלמא הוא ואין בו דם ולא בעי קריעה ואפי' לקדירה שרי כי הא דשמואל עבדי לי' תבשילא דטחלי ביומא דעביד מלתא הקזה. הלכך הכי הלכה שהכבד בעי קריעה ש"ו וחיתוכ' לתחת על הגחלים כדי שיזוב הדם שבסימפונות ולא מבשלינן לי' אלא לאחר צלייה או לאחר מליחה לרבינו תם זצ"ל וצריך קריעה ש"ו בשעת צלייה או בשעת מליחה ולא עבדינן חליטה כלל. דהכי שדרו במתיבתא והאידנא לא בקיאינן בחליטת כבד וספק איסורא לחומרא. והיכי שצלאה או מלחה שרי לבשלה אפי' בהדי בשרא. וכתוב בהלכו' גדולות מאן דמטוי כבד' שלימה צריך לחותכה דניזול דמא דכנוס בסימפונות דכבדא. והיכא דלא קרע לי' קורעו לאחר בישולו ומותר הא לא אמרי' הכי אלא לגבי לב. הרי פירשנו המסקנא שהכבד צריך קריעה ש"ו. ותימה על מה שנהגו העולם שלא לקרוע ש"ו אלא תוחבין בו קיסם ונוקבים בו נקבים דקים. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק שאין לשנות ממשמעות הלכה. וכן הי' נוהג רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל לקורעו ש"ו. [כתב מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל] הכבד שהוא דבוק בעוף אוסר את כל העוף אם כבד שלם ואין בו בעוף ששים בכבד ונעשה כל העוף חתיכ' איסור ואוסר את הכל אא"כ יש ששים של היתר כנגד כל העוף. ומשערים בבשר וברוטב ובעופות שכבר נהגו בר"ת דגם מין במינו בס'. ואם אין הכבד שלם אלא חתיכה של כבד דבוקה בעוף אם יש בו ששים של כבד בעוף מותר: אתמר כבדא עלוי בשרא שרי דמא מישרג שריג. בתנור היו צולין כל צלי שלהן וחודו של שפוד תלוי [למטה] וכשהכבד נתון תחלה ואח"כ הבשר נמצא הכבד עליון כשצולין אותו ודמא משרג שריג. אע"פ שירד מן הכבד על הבשר אין בכך כלום לפי שהדם ע"י צלי אין נוח ליבלע אלא מחליק ונופל. בחלא עלוי בשרא אסור חלב סרוכי מסריך נדבק ונבלע. רב דימי מנהרדעא מתני איפכא בחלא עלוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עלוי בשרא אסור דם דאורייתא דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בישרא שרי עלוי בשרא דיעבד אין לכתחילה לא. ולדידן אסור לגמרי לכתחלה לפי ששפודין שלנו שוכבין הן ולא תלויין ופעמים שמרים זנב השפוד ונמצא התחתון עליון ופעמים שמשפילו ונמצא חבירו עליון. לפיכך בין שהכבד לצד הראש בין שהוא לצד הזנב אסור לכתחלה כך פי' רבי' שלמה זצ"ל. פי' רבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל הא דאמר דם משרק שריק היינו דוקא דם הנפלט ונוטף עם הציר ע"י צליי' וה"ה ע"י מליחה. אבל אם היו שופכין דם רותח על הצלי בשעת צליי' אין להתיר א"נ אפי' דם צונן הי' אסור משום דתתאה גבר ואסר בהכי כדי נטילה או כדי קליפה. א"נ אפי' היו נותנין הצלי רותח על הדם הצונן שאינו מכונס בכלי שאינו מנוקב אלא בכלי שהוא מנוקב שהוא שריק ונופל כל שעה לחוץ הי' אסור כדי קליפה אע"ג דתתאה גבר אדמיקר ליה בלע:
555
556אמר רב נחמן אמר שמואל סכין ששחט בה אסור לחתוך בה רותח. צונן אמרי לה בעי' הדחה וא"ל לא בעיא הדחה וליתא דשמואל דאילו שמואל פי' רבינו שלמה דסבר בית השחיטה צונן דאמ' בפ"ק סכין טריפה. פי' ששחט בה טריפה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בחמין צריך להגעילה לסכין מפני שבלעה שמנונית דטריפה ח"א בצונן דקסבר בית השחיטה צונן [ולא] בלע הסכין שלא נתחמם והלכתא אפי' בצונן ואי איכא בליתא דפרסא למכפרי' לסכין ל"צ להדיחה אפי' בצונן. אלמא הכי קיי"ל אפי' גבי סבין טריפה ביה"ש צונן ול"צ אפי' הדחה בצונן כ"א קינוח בחתיכת בגד שהיא יפה לקינוח. הלכך הכי קיי"ל שהשוחט בסכין מדיחה בצונן או מקנחה בחתיכת בגד קשה וחותך בה ל"ש רותח ל"ש צונן:
556
557אתמר דגים שעלו בקערה. כשהיו רותחים נתנום לתוך הקערה שאכלו בה בשר. רב אמר אסור לאכלן בכותח לפי שבלעו מטעם בשר הנבלע בקערה. ושמואל אמר מותר לאוכלן בכותח. נ"ט בר נ"ט הוא. אם היו מבושלין עם הבשר ממש היו אסורין לאוכלן עם הכותח לפי שהבשר נותן בהם טעם ראשון הוי כבשר גמור. אבל קערה זו היא עצמה אינה בשר אלא שקיבלה טעם מן הבשר ושוב נתנה טעם בדגים הרי יש כאן נ"ט בר נ"ט. ועדיין שניהם היתר וכשיתנו הדגים טעם בכותח זהו טעם שלישי. הלכך שרי דכולי האי לא חשיב טעם לאיסורא. אמר חזקיה משמי' דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח. פסק רבינו שלמה בתשובה אחת. דוקא עלו. אבל נתבשלו אסור דבלע טובא והוי בחד טעמא. ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדירה שבישלו בה חלב ואסר לעשות מהם טפילה של בשר ואתי שפיר לדבריו ההיא דפ' כל (הבשר) [שעה] אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור. והא התם התנור קיבל טעם מן האלי' ושוב נתן טעם בפת. וכשיתן הפת טעם בחלב הוי טעם שלישי ואעפ"כ אסור. אלא משום דהוי כדגים שנתבשלו דשומן טיחת התנור בולע יותר מדאי. ואתי נמי שפיר הא דפסקי' דצנון שחתכו בסכין אסור לאכלו בכותח דאגב חורפי' בלע. ומסתמא בישול לא גרע מחורפי' דצנון. ורבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל אומר דה"ה נתבשלו. ומביא ראי' מפ' דם חטאת דאמרי' גבי שלמים בכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו. שכשהיו מקריבין שלמים כל ימות הרגל מותרין לבשל בקדירה אחת והתם איכא נ"ט בר נ"ט. שהשלמים נותנים טעם בקדירה והקדרה בשלמים של מחר ועדיין הכל היתר ולא יעשה עדיין [נותר] עד שיחשך. והלכך מותר אע"ג דנתבשלו ולא קא ממעט באכילת שלמים. ואפי' נאמר דשאני התם שהוא טעם שלישי שיש מים בקדירה שמבשלים בה השלמים. מטעם זה נמי מותרים הביצים שנתבשלו בקדרה החולבת לעשות מהם טפילה של בשר שבתוך המים שנתבשלו. מיהו אם בישל בקדרה בלא מים אין להתיר מטעם זה. וההיא דפ' דם חטאת אומר ר"ת זצ"ל דשאני התם דקינוח לא מהני דאינו מתקנח יפה והוי השומן בעין. וההיא דצנון איכא למימר בלשון שני שפי' רבינו שלמה לפי שהסכין פעמי' שהשומן עליו ואינו ניכר. וכשחותך הוי צנון בולע מן הממש ואין מיכן ראיה לפירושו. וכן נראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל הלכה למעשה דאין חילוק בין עלו לנתבשלו. אלא נתבשלו נמי שרו. וכן קיבל מרבינו תם שהודה בו הלכה למעשה: אמר חזקי' משמי' דאביי הלכתא דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח. צנון שחתכו בסכין [שחתך בה בשר] אסור לאכלו בכותח. ודוקא צנון דאגב חורפי' בלע. אבל קישות גריר לי' לבי פסקי' ואכיל ליה. פי' רבינו שלמה גבי דגים נ"ט בר נ"ט הוא דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עלי' משום מיאוס אבל סכין פעמים שהשמנונית קרוש עליו ואינו ניכר וכשחותך הצנון הוי נותן טעם הבא מן הממש ועוד דמשום חורפי' בלע טפי מדגים הרותחין. מדכתב ועוד היינו משמע שאפי' אין קרוש עליו כלום אפ"ה אסור משום חורפי'. ונראה דהאי טעמא עיקר דתלמוד' קאמר לה כדקאמר ודוקא צנון דאגב חורפי' בלע. אבל טעם שהשומן קרוש עליו לא הוזכר בתלמוד. והשתא קשיא אמאי אסור והא נ"ט בר נ"ט הוא דהא הסכין קיבל טעם מן הבשר וצנון קיבל טעם מן הסכין הרי שני נותני טעם ועדיין שניהם מותרין. וכשיתן צנון טעם בכותח זהו טעם שלישי. ואמאי אסור מ"ש מדגים שעלו בקערה שמותר. ולעיל נמי דקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח צנון שחתכו בסכין מותר לאכלו בכותח ואמרי' מ"ט ואמר אביי האי התירא בלע והאי איסורא בלע. ואמר לי' רבא וכי התירא בלע מאי הוה סוף סוף התירא דאתי לידי איסורא הוא אלא אמר רבא האי התירא בלע אפשר למטעמי' והאי לא אפשר למטעמי'. ואמאי לא קאמר דהיינו טעמא דמותר לאכול בכותח משום דהוי נ"ט בר נ"ט. אע"כ משום דחורפי' דצנון מחליא ליה שמנונית וה"ל כמקבל טעם מן הממש כדתנן פרק אין מעמידין ואלו דברים של עכו"ם אסורין ואין איסורן איסורי הנאה וכו' וקורט של חלתית. ואמרי' בגמרא מ"ט משום דמפסקי לי' בסכינא ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר אגב חורפא דחלתית' מחליא לי' שמנונית וה"ל טעם לשבח ואסיר. הלכך יש לי ללמוד מכאן שאם חתך צנון בסכין של עכו"ם שהוא אסור. דאע"ג דנותן טעם לפגם מותר וסתם כלי עכו"ם לאו בני יומן הן אפ"ה חורפא דצנון מחליא לי' לשמנונית והוה לי' נותן טעם לשבח ואסיר ואע"ג דתנן ואלו דברי' של עכו"ם אסורין ואין איסורן איסור הנאה ולא קתני וצנון שחתכן בסכין של עכו"ם ותנא ושייר ליכא למימ' דמאי שייר דהאי שייר. ותו דקתני מניינא הוי משמ' דשרי. אפ"ה אסור והאי דלא תני' לי' משום דקתני קורט של חלתית וה"ה צנון דדמי לי' דחד טעמא נינהו. ותדע דקאמ' בגמ' מניינא למעוטי מאי ולא קאמ' למעוטי צנון שחתכו בסכין של עכו"ם דשרי. מדלא קאמ' הכי ש"מ דאסיר וכולי' אסיר ולא מהני' לי' אי גריר לי' בי פסקיה כדאמ' ודוקא צנון דאגב חורפי' בלע. אבל קישות גריר לי' לבי פיסקי' ואכיל לי'. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק ב"ר משה נב"ה. מתוך כך נראה בעיני שיש לחוש לפי' רבינו שלמה ולהוראתו ולאסור דגים שנתבשלו בקדירה של בשר לאוכלן בכותח דהאי טעמא עיקר דאגב חורפא דסכינא בלע. ולא גרע בישול מחורפא דסכינא ודלא כההוא טעמ' שפי' שיש פעמי' שמנוני' על הסכין ואינו ניכר. מיהו מההי' דפ' דם חטאת בכל יום נעש' גיעול לחבירו משמע להתירא:
557
558בעא מיני' רב דימי בר יוסף מרב נחמן מהו לאנוחי כדא דמלחא גבי כדא דכמכא. פי' כותח מי חיישי' שמא יפול מן הכותח במלח והוא לא ידע וימלחו הימנה קדירת בשר א"ל אסור. דחלא מאי דרך לתת חומץ לתוך התבשיל מי חיישי' שמא יפול מן הכותח בחומץ ויחזור ויתן ממנו בתבשיל. א"ל שפיר דמי ומאי שנא לכי תיכול עלה כורא דמלחא. כשתמדוד לי כור של מלח בשכר אז אומר לך טעם בדבר. וטעמא מאי האי איתי' לאיסור' בעיני' הכותח נראה וניכר הוא כשהוא נופל במלח מפני שהוא עב. והאי ליתא לאיסור' בעיני' כותח הנופל בחומץ ליתא לאיסורא בעיני' וטעמא נמי לא יהיב כותח בחומץ. כתב מורי רבינו יהודה בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל מיכן נראה להחמיר שלא להניח שני תבשילין של בשר וחלב זה סמוך לזה בתיבה אחת שמא יתערבו יחד ולאו אדעתי' כדאמ' הכא גבי כדא דמלחא וכדא דכמכא ואפי' תמצא לומר שאצל לחם או בשר מותר לפי שהי' ניכר בשני תבשילין מיהא סברא להחמיר. ואע"פ שיש לחלק דשאני הכא דכדא דמלחא וכדא דכמכא וחלא עושין לטעם ולמשמרת לימים רבים וזמנין דנפל מהא להא ולא יהי' אדעתי' אבל בדבר שאינו עשוי להצניע אלא לפי שעה אין לחוש מ"מ נראה סברא להחמיר אם לא יכסנו היטב עכ"ל. מיהו היכא שהניח בדעבד לא מחזקינן איסורא ושרי:
558
559ההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא שרייה ר' חנינא בר פפא מפשרניא. אמר רבא מאן חכים למעבד הכי אי לאו ר' חנינא בר פפא מפשרניא דגברא רבה הוא קסבר כי אמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ה"מ היכא דאינו נאכל מחמת מולחו אבל האי כותחא נאכל מחמת מולחו הוא וה"מ חי אבל צלי בעי קליפה. ואי אית בי' פילי בקעים והוא צלי לא סגי לי' בקליפה לפי שבולע דרך הבקעים וכולו אסור אבל חי אין פילי אוסרת בו. ואי אתבלי בתבלי'. תבלין שנתבשלו עמו מרככין אותו ונוח לבלוע וכשנפל לכותח הי' צמא לבלוע ובלע ואסור. פי' רבינו שלמה דאינו נאכל מחמת מולחו כעין מליחת בשר להצניע ולפירושו אם נמלחו שחוטה ונבילה יחד לא אסי' אא"כ נמלחו כעין שמולחין לקדירה שרי. וקשה דהא מעשים בכ"י שרגילין לאסור כשנמלחו חתיכה של היתר ושל איסור יחד כעין שמולחין לקדירה וכה"ג כ' דשיעור מימלח בשר' כל שאינו נאכל מחמת מולחו ומשהי לי' כמו טוויה. ר"ל שכמו שהדם נפלט ע"י צליה כך נפלט ע"י מליחה לצורך בישול. כשישהה במלח שיעור צלי' וזה קורא שאינו נאכל מחמת מולחו. ותו דלפירושו צריכין אנו לומר כל מליחות שבתלמוד עם האיסור. היינו שנמלחו כעין שאנו עושין להצניע כגון ההיא דגיד הנשה הנהו אטמהתא דאמלח בי ריש גלותא בגידא דנשיא ומייתי עלה מליח ה"ה כרותח וכן לקמן רב מרי אמלח' לי' חתיכה דנבילה בהדי שחוטה. וגם אין מולחין בשר אלא ע"ג כלי מנוקב וכאלה רבות לא יתכן לפרש הכל שנמלחו כעין שעושין להצניען. ע"כ מפרש ר"ת דאינו נאכל מחמת מלחו היינו כעין שמולחין לקדירה כמו שמשמע בה"ג כדפרי'. ומביא ראיה מהקומץ רבה דאמר זעירא א"ר חנינא דם שבישלו אינו עובר עליו ורב יהודה אמר זעירי דם שמלחו אינו עובד עליו דמדקא' תלמודא הני תרי מילי בהדי הדדי היינו משום דחד טעמא אית להו דדם שמלחו הוה מחמת בישול דמלוח ה"ה ברותח ומליחה דהתם מיירי באינו נאכל מחמת מולחו כדתניא התם בההיא שמעתא במלח יכול תביננו ת"ל במלח ואמרי' מאי תביננו אמר רב אשי ה"ק יכול יתן בו טעם כבינה ומפ' ר"ת שימלחם מעט לאברים כדי שיהיו האברים נאכלין מחמת מולחן כמו שהבינה מיישבת את האדם לדרכי חיים ת"ל תמלח שימלחם יפה יפה והיינו דאין נאכלין מחמת מולחן. ואמר אביי התם וכן לקדירה. כלו' כשמולח בשר לקדירה ימלחנה יפה שלא תאכל מחמת מלח. הא למדת דמליחות שאנו מולחין לקדירה הוי שאינו נאכל מחמת מולחו. הלכך אם נמלחה חתיכה של איסור בעין שאנו מולחין לקדירה. נאסרה דחתיכה של היתר. ועוד האריך מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל בזו השמועה ולבסוף כתב דפי' ר"ת הוא אמת ועיקר וכ"כ מורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל כדברי ר"ת וכן מעשים בכל יום. כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק מהכא שמעי' אע"פ שהכותח נמלח מימים רבים אפ"ה הוי חשוב מליחתו כרותח אי לאו דנאכל מחמת מולחו. ע"כ יש להחמיר בבשר שיש זמן מרובה קצת שנמלח וכן גבינה מלוחה שיש לחשוב הציר והמליח שעליהם כרותח לענין דבר שיפלו עליהם או יפלו בו אע"פ שהבשר מותר לצלי בלא הדחה ולקדירה בהדחה אחר ששהתה כדי מליחת צלי מ"מ המלח והציר שעליו הוא אסור עד שיודח יפה יפה. ואותו מלח וציר שעליו חשוב כרותח. ודוקא שהבשר והגבינה הם לחים ויש עליהם לחלוחית במלח או בציר שעליהם אבל גבינה יבישה וכן בשר יבש אחר שהוא יבש בימות החורף נראה לר' דלא שייך בו מליח ה"ה כרותח כשנוגע בדבר יבש שנרא' לעינים שאין בו לחלוחית כלל אבל אם חוזר ומלחלחו ע"י מים יש לחוש וגבינים שנמלחו אחר עשייתם חושבן ר' דאין נאכלין מחמת מולחן אבל לאחר שנרחצו תו לא חשיבי לחוש אין נאכלין מחמ' מולחן עכ"ל:
559
560אמר רב נחמן אמר שמואל כבד שחתך עלי' בשר כשהוא עולה מן הצלי אסור לאכלה מפני שהדם היוצא ממנו נבלע בה. וה"מ דאסמיק שהי' הבשר אדום אבל לא אסמיק לא וה"מ דאברי' שניקב הדם את הכבד ועבר מצידו לצידו עד שנראה משני צדדין אבל לא אברי לא. וה"מ דסמיכתא שהי' אותו מוהל היוצא מן הבשר עב. אבל קלישתא שהי' צלול לאו דם הוא בפר"ח גריס וה"מ קלישתא אבל סמיכתא לא וכ"כ גם במקצת ספרים שלנו. ופי' הר"ד אלחנן זצ"ל וה"מ שחתיכה של בשר שחתכה על הכבד קלישתא דכיון שהיא דקה ואפ"ה אסמיק דם הוא. אבל סמיכתא לא דמתוך שהחתיכה עבה ויש בה רוב מוהל ונאסף ומתקבץ יחד ומדאסמיק אע"פ שאינו דם. שמואל שדי לי' לכלבא לההוא כבד רב הונא יהיב לי' לשמעי' מה נפשך אי שריא לכ"ע שריא ואי אסירא לכ"ע אסירא לעולם שריא ושאני ר"ה דאנינא דעתי'. רבא אכיל לי' וקרי' לי' חמר בשר יין הבשר. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק דרבה הוה אכיל לי' אחר שנגמרה צלייתו שעלתה תמרתו כבר וכן מוכחת הסוגיא כדפי' בסמוך:
560
561אמר רב נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר בי דוגי דלעיל עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו שיהא כל דמו כבד נפלט ממנו מנא ידעינן מר זוטרא משמי' דר"פ אמר משתעלה תמרתו. שהבשר מעלה עשן ל"א שיהיו הגחלים מעלין עשן שכ"ז שהדם שותת ויורד עליהן אינם אלא כבין והולכים [אבל] כשהשומן נוטף עליהן הן מעלין עשן. מתקיף לה ב אשי דילמא תתאה מטוי. צד התחתון של צד גחלים נצלה והעליון לא נצלה. אלא אמר רב אשי לית לי' תקנתא אלא מישדא בי' תרתי גיללי מלחא בין על הבשר בין בתוך הכלי והדם נגרר אצל המלח ובתר הכי שפי לי' כלומ' יערה השומן העליון בנחת מכלי אל כלי כדי שלא יתערב בו הדם. ופי' רבינו שלמה בשם ה"ג דדוקא נקט תרי גיללי כלו' מעט מלח אבל מלח הרבה פוסק בה הדם ועושהו כמים ומתערב עם השומן. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל בשם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאין אנו בקיאין בהני תרי גיללי ולא ידעינן לשיעוריהן ולכך לדידן אסור ליתן. כלי תחתון לקבל השומן אלא היכי דנמלח בשר והעופות כדי מליחת קדירה דהיינו אין נאכלין מחמת מולחן ושהן כדי שהיית צלי וכן מנהג בכל ישראל. אמר לי' רב אחא ברי' דרב (יוסף) [איקא] לרב אשי מי אמר שמואל הכי דמשעלתה תמרתו דאח"כ מותר המוהל היוצא ממנו. והא אמר שמואל כבד שחתך עלי' בשר אסור לאוכלה והאי [בשר] כבד נצלה שאני התם דאגב דוחקא דסכינא פליט. לעולם משתעל' תמרתו אין הדם יוצא ממנו ע"י האור ושמנונית הוא ומותר אבל כשחותכו וכובש עליו את הסכין הוא דוחקו ואם נשאר בו הוא יוצא. מיכן שמעי' דשמואל איירי שכבד נצלה כל צרכו ואפ"ה אסר דם היוצא אפי' אחר שנצלה כ"צ מודו רב הונא ורבא דאסיר והיכא שעלתה תמרתו אין זה סימן שנצלה כבר כ"צ להתיר דם היוצא ממנו דקיי"ל כרב אשי דאיכא למיחש דלמא תתאה מטוי עלאה לא מטוי אלא היכא שיודע בבירור שכבר נצלה כ"צ אע"פ שחתכוהו בסכין יוצא ממנו מוהל אדום כדם מותר כרב הונא ורבא והשתא דפרי' דקודם שנצלה דקיי"ל דאסור א"כ כשצולין בשר ופעמי' חותכין אותו בסכין למהר צלייתו לאכול ממנו ועדיין לא נגמרה צלייתו אמאי לא מתסר הסכין מפני שהוא בולע. וי"ל דבשעה שהוא [חותך] עדיין לא פירש לגמרי ודם האברים שלא פירש מותר. ומורי רבינו יהודה ב"ר יצחק כתב שאם היתה היד סולדת בו אפ"ה לא אסרינן הסכין אפי' היכא שנמצא שאינו צלוי עדיין. ושפוד שאנו צולין בו בשר תימה דאיך הוא מותר והא הבשר פולט דם. והשפוד בולע ולאחר שנפרש הדם מן הבשר בולע השפוד. ואינו דומה לסכין שהוא כובש את הבשר ודוחקו ובולע מגוף הבשר קודם שפירש. אבל הכא אחר שפירש מעצמו ע"י האור בולע השפוד. וי"ל כבולעו כך פולטו. ושפוד של עכו"ם אין להתיר מטעם זה שהוא משמנונית של איסור:
561
562אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. ל"ד עופות. דכש"כ בשר אחר שהוא קשה מבשר עופות. ואסורין הדגים לבדן מפני שהדם יוצא מן הבשר ונבלע בדגים. ה"ד אי בכלי מנוקב אפי' עופות ודגים נמי שרי ואי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי אסירי. לעולם בכלי מנוקב ודגים רפי קרמייהו עופות קמיטי בעידנא דפלטי עופות בלעי דגים מנייהו. פי' רבינו שלמה לעולם בכלי מנוקב. וה"ט דדגים אסורין. לפי שדגים רפי קרמייהו. שקרום שלהן רך. וקדמי ופלטי. ממהרין לפלוט ציר שלהן. ועופות קמיטי. צמותין כלו' אין ממהרין לפלוט וכבר נחו הדגים מלפלוט ועדיין עופות פלטי. הלכך בלעי דגים אבל בשר ובשר כמו שזה שוהה מלפלוט זה שוהה נמי מלפלוט ושניהם פולטין יחד וכ"ז שתחתון טרוד בפליטה אינו בולע עכ"ל. והקשה רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל א"כ היאך יש להתיר כשמולחין חתיכות הרבה ונותנין המלוחה ראשונה ראשונה לגיגית מנוקבת או ע"ג עצים שיהא חלל בין הכשר לשולי הגיגית. והלא הדם הנפלט מן החתיכות העליונות נופל בחתיכות תחתונות ונשאר הדם בגומות שבחתיכו' תחתונות ואין יכול להיות דמשרק שריק. ואפי' תאמר דלא אמרינן מליח ה"ה כרותח אלא בשעת פליטה אבל לאחר פליטה לא חשיב ברותח. מ"מ יש לאסור לפי שעדיין לא נגמרה פליט' העליונות שנמלחו באחרונה ופולטות דם רותח על חתיכות התחתונות ונבלע בהם כיון דלא מצי שריק והתחתונות גמרו פליטתן וכיון שאינן טרודות לפלוט בולעות. ועוד אפי' בלא שעת פליטה משמע מההוא בר גוזלא דנפל לכדא דכמכא דחשיב מליח ה"ה כרותח ואפי' אין גומות בתחתונות יש לאסור התחתונות. כיון שנמלחו תחלה ומתוך כך כלתה פליטתן בעוד שהעליונות נמלחו לבסוף פולטות עדיין והתחתונות אין טרודות לפלוט ובולעות. כיון שאין רבינו שלמה זצ"ל מתיר בשר ובשר טפי מדגים ועופות כ"א מטעם שבשר ובשר כלה פליטתן יחד ואין רוצה להתירו מטעם דדם משרק שריק משמע שסובר שאינו שריק ע"י מליחה כמו ע"י צלי. וגם לקמן בשמעתא פי' גבי רב ששת מלח לה גרמא גרמא כו' אלא ל"ש ומותר וטעמא שכ"ז שטרודין לפלוט אין בולעין וכשנח זה נח זה. ודבר תימה הוא כדפריש'. ואין לומר דלקמן גבי אלא לא שנא ה"נ אינו רוצה להתיר אלא בשמלה תחלה כל חתיכה וחתיכה בפ"ע ואח"כ נתנו זו ע"ג זו בכלי מנוקב ונתן המלוחה באחרונה למטה והראשונה למעלה. כי איך יוכל להבחין ע"י קדימת המליחה איזו חתיכה תגמור פליטה תחלה והלא פעמי' שהמלוחה לבסוף דקה היא וגמרה פליטתה קודם שתגמור אותה שנמלחה קודם לפי שהיא עבה יותר ממנה. ועוד דלישנא דאלא ל"ש משמע שמותר בלא שום שינוי. ע"כ נראה לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל כמו שקיבל מר"ת זצ"ל שהבשר ובשר אע"פ שהעליון פולט תחתון אינו נאסר משום דדם משרק שריק במליחה כמו בצלייה וכמו שבצלי מותר לכתחלה בשרא עלוי בשרא אפי' מאן דלית ליה בכיצד צולין כבכ"פ גבי מלייאתא מליח. משום דדם משרק שריק ה"ה נמי במליח בשרא ע"ג בשרא דשרי בכה"ג אע"פ שנח פליטת התחתון תחלה. ובדגים דוקא אסור משום דרפי קרמייהו כיון דרפו ורכיכי לא שריק דם מנייהו. אבל אם יש בו גומות ששם נאסף הדם. התם היה לנו לאסור מטעם דליכא למימר דם משרק שריק שהוא נאסף בגומא. ואומר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל כי שאל לרשב"ם על זה והשיב דמותר וגם בשם רבינו שלמה זצ"ל אמרו לו שהיה נוהג היתר כי אמר כיון דדם האברים דרבנן אין להטריח בדבר יותר מדאי דכיון שנעשה הדבר כתיקון חכמים שנמלח בכלי מנוקב מותר. דא"א שלא ישאר ציר מועט בין חתיכה לחתיכה. וכמו שבציר מועט לכל הפחות מותר מדאמר אלא לא שנא ה"נ מרובה דמ"ש האי מדאי. והטעם אע"פ שהתחתונות בולעות מן העליונות חוזרות ופולטות מה שבולעות. וא"ת האיך יכול להיות שפולטות מה שבולעות מן העליונות כיון שכבר גמרו פליטת עצמן קודם לעליונות. וי"ל שיש להתיר כ"ז שפולטות ציר שהיא מושבת הרבה אחר פליטת דמו הם פולטות עם הציד כל דם שדם בולעות מן העליונות. ומה שנמצא בגומא זהו ציר ולא דם. אבל בדגים אין לומר כן לפי שפליטת דם העופות מושכת אחר פליטת ציר הדגים. והרב רבינו יוסף מאורליינו"ש זצ"ל היה אומר לפי שגמרה פליטת דגים קודם התחלת פליטת העופות אינן פולטות עוד מה שבלעו מן העופות כי נסתם דרך פליטתן קודם התחלת בליעתן מן (העליון אין) העופות לכן [אינן] פולטות עוד מה שבולעות מן העופות אבל בשר ובשר כיון שלא נגמרה פליטת התחתונות קודם התחלת בליעתן מן העליון אין דרך פליטתן נסתמת לעולם שכיון שקודם גמר פליטתן מלחו ונתנו עליו הואיל ופתוח לפלוט לא יסתם עד גמר פליטת החתיכה שעליו ואם אח"כ מלחו חתיכה שלישית ונתנו עליה קודם גמר פליטתה לא תגמור התחתונה שבכולם את פליטתה עד שתגמור גם השלישית וכל מה שיתנו עליה תבלע ותפלוט כ"ז שלא נחתה רגע אחת שכ"ז שפתוחה לפלוט ולא נחתה רגע אחת לפלוט או דם עצמה או דם הנבלע בה משאר חתיכות לא יסתם לעולם מלפלוט מה שבלע. וא"ת מ"מ נאסר מחמת דם הבלוע במלח שבין חתיכה לחתיכה שמתמסמס בציר הנשאר בגומא אחר פליטת כל הדם והציר ונבלע בחתיכה משום דהוה רותח ואינו חוזר ונפלט עוד לפי שכבר כלתה כל הפליטה של חתיכות לגמרי דבשלמא בכל חתיכה מלוחה דעלמא אין דם שהמלח עליה אוסרה לפי שכבר כלתה לפי שמועט הוא ובלוע במלח ואין יכול עוד לזוז כלל אבל כאן שנתמסמס המלח של חתיכות האלו בציר שבגומא ונעשה צלול ה"ל לאסור את החתיכה לפי שהציר שמעורב בו מבליעו עמו וכיון שחשוב כרותח ה"ל לאסור כדי קליפה וי"ל שהמלח שעל הבשר מעכב את הדם הזה מליכנס בבשר כמו שהוא מעכב הדם הבלוע בו כעצמו מליכנס בבשר. אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין פרש"י אסורין הדגים לבדן. והקשה הרב רבינו שמואל בן הרב רבינו מאיר זצ"ל א"כ הל"ל דגים שמלחן עם העופות אסורין. ומתוך כך פי' שגם העופות אסורין לפי שהדגים נאסרו נעשו נבילה וחוזרין ואוסרין את העופות בצירן האסור שנאסר מחמת דם והוא אוסר את העופות. ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלא הוה מצי למימר הכי דא"כ הוה משמע שאפי' העוף תפל והרג מלוח עמו אסור כמו דג טהור שמלחו עם דג טמא דבסמוך דאיירי בטהור מליח וטמא תפל ובענין זה ודאי לא היו הדגים אסורין. ותו למה נאסור עופות למה לא נאמר דם משרק שריק שיש לנו לומר כן במליחה כמו בצלי' כדפריש' לעיל. אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחו זה עם זה אסורין ה"ד אי בכלי שאינו מנוקב אפי' עופות ועופות נמי אסירי פי' רבינו שלמה כדאמר לקמן אין מולחין את הבשר אלא ע"ג [כלי] מנוקב לפי שהדם היוצא נשאר בכלי וחוזר ונבלע בבשר. אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלכאורה משמע כי מאחר שפירש רבינו שלמה שבשעה שפולט הבשר דמו אינו בולע דם אחר לפי שטרוד לפלוט א"כ לא יאסר בשר הנמלח בכלי שא"מ עד אחר שישהא בדם שבכלי כדי פליטת כל דמו שאז חוזר ובולע ושוב אין לו תקנה לפי שאינו פולט עוד וגם לפי מאי דפריש' לעיל שגם בשעת פליטה בולע דם אחר אבל אינו נאסר על ידו אפי' היכא דלא מצי שריק לפי שכבולעו כ"פ כ"ז שפליטתו מושבת. גם לפי' זה הי' נרא' להתי' אע"פ שמשתח' אח' מליחתו בכלי שא"מ כ"ז שפליטתו [מושבת] רק יסירוה משם ויניחוהו ע"ג כלי מנוקב כדי צלייה שאז יחזור ויפלוט מה שבלע. ומיהו אין מנהג להתיר בענין זה כיון שאינו נמלח בכלי מנוקב. וגם מעשה בא לפני ר"ת זצ"ל. ואסר תרנגולת שהיתה מלוחה בכשא"מ אע"פ שלא שהה בה כדי [צלייה] גם לא הי' בא עדיין רק מעט ציר. ועוד יש ליתן טעם לאסור דאיכא למימר כיון שמשתהה מעט בדם המכונס בכלי בולע כ"כ בליעה יתירה שלא תועיל לו שום פליטה או שמא גזירה אטו אותו ששהה הרבה בתוך הדם שבכלי. מיהו אותה תרנגולת שאסר ר"ת הי' יכול להתיר מה שהי' חוץ לציר רק יסירו כדי קליפה או כדי נטילה למעלה וגם הוא בעצמו הי' רגיל להתיר בקליפה או בנטילה בחתיכה שתחתי' הי' בציר. וכן הי' נוהג רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל להחמיר כהוראת ר"ת זצ"ל ואוסר אע"פ שלא הי' בכשא"מ כדי שיעור צלי' וגם אע"פ שלא הי' רק מעט ציר. אומ' רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל שאם נפלה חתיכה עד שלא נמלחה בגיגי' שיש שם הרבה מים שרחצו בהם בשר שאינו מליח ושוב מלחו ע"ג אותה גיגית ב' ד' חתיכות ודלפה פליטת הציר לאותם מים דמותר גמור הוא דכיון שאותו ציר מעורב בהרבה מים לא הוי רותח ולא חשיב כציר באפי' נפשיה ליחשב ברותח וליחשב אינו נאכל מחמת מולחו אף על פי שקלטו המים הללו הרבה ציר. אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דהא דקיי"ל דדם עצמו מפעפע בחתיכה עצמה דרך עוביה היינו מלמעלה למטה אבל למעלה אינו עולה לאסור החתיכות העליונות כשהציר שבשולי הכלי שאינו מנוקב רבה עד ממעל לעצים שהבשר מונח עליהם כי הדם אין דרכו [לעלות] למעלה אפי' בחתיכה התחתונה יותר מן הציר. אע"פ שדבר המפעפע כגון חלב עולה למעלה ואוסר ומפעפע בכל חתיכה שעל גביו ששניהם רותחין מ"מ דם אינו מפעפע וגם בחלב עצמו אין להוכיח שיהא מפעפע למעל' כמו למטה מההוא הגדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפי' מראש אזנו. לפי שי"ל שהאוזן היה למטה מן החלב בשפוד לפי שנותנין הראש למטה כדי שיזוב הדם הטיב. והכי נמי תנן בכיצד צולין גבי פסח מביא שפוד של רמון ותוחבו מפיו עד נקובתו וגם היו רגילין להניח שפודין זקופין בתנור ולא כמו שאנו מניחין אותן שוכבין. ומסוגיא דכיצד צולין דעלא' גבר ותתאה גבר משמע שמפעפע ואוסר התחתון כל העליון בחם לתוך חם. וכן נוהגין העולם שלא לאסור החתיכה מחמת דם זה אפי' היה הבשר שמן שהיה סברא אז יותר לומר ששומן מפעפע. הדם שבתוכו אינו מפעפע כך כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל הנקרא שירליאון:
562
563רב מרי בר רחל אמליחא לי' חתיכה דנבילה בהדי שחוטה ובכלי מנוקב כמשפט המולחים בשר אתא לקמי' דרבא וקמבעי' לי' כי היכי דגבי דם ל"ח דלמא פליט עליון ובלע תחתון דאמ' כ"ז שטרודי' בפליט' שניהם אינם בולעים ושניהם נחים יחד מפליטתן ה"נ הכא או לא. א"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן וכיון דצירן אסור אתסר בשר השחוטה מחמת ציר הטריפה שהוא נוח ליבלע מן הדם. ולדברי ר"ת הואיל שהוא נוח ליבלע לא אמרי' בי' משרק שריק. ולפשוט לי' מדשמואל דאמר מליח ה"ה כרותח אי מהתם ה"א ה"מ לגבי דם ובכשא"מ דבתר דפליט הדר בלע אבל צירן זיעה בעלמא הוא ולא מתסר והכא לדם ליכא למיחש דמנוקב הוא דא"כ כשרה וכשרה נמי לתסר. קמ"ל דצירן אסור וציר נוח ליבלע הוא. מיתבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהם מלוחין וש"מ דציר נמי לא מבלע כ"ז שעסוקין לפלוט. לא כגון שהי' טהור מליח וטמא תפל דהשתא לא פליט טמא מידי. אבל שניהם מלוחין דטמא נמי פליט אסיר וכש"כ טמא מלוח וטהור תפל: אותן דפוסי גבינות שמולחין בהם העכו"ם גבינות שלהם נוהגים להגעילן כשישראל רוצה להשתמש בהם. ותמי' אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל הואיל וקיי"ל טמא תפל וטהור מליח מותר והני דפוסין אין בהם איסור בעין אלא בלוע בהם שאם היה בעין לא היתה הגעלה מועלת בהן. א"כ הדפוס שהוא טמא הוא תפל והגבינה שישראל ימלח בה הוי טהור מליח ומותר א"כ למה צריך הגעלה. כי אין לומר שהוחזק (של) מליחה שמולחין הגבינה יותר מדאי כאלו הם שניהם מלוחים שהרי המלח איזה טעם יכול ליתן בו. ע"כ הי' תמי' מה ראו להחמיר ולהגעילם ואיני יודע למה תמי' הגאון דהא דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר קתני בדעבד ואוקמינא כגון שהי' [טהור] מליח וטמא תפל והיינו בדעבד מותר ולכתחלה אסור לעשות כן והני דפוסין נמי אפשר דבדעבד שרי אפי' בלא הגעלה אבל לכתחלה אחמור להגעיל. מיהו לא דמי דגבי טמא. טהור מליח וטמא תפל אחמור לכתחלה גזירה אטו שניהם מלוחין. אבל גבי דפוסין ליכא למגזר ולא מידי. מיהו אעפ"כ אין לעשות לכתחלה משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו ואם עשה בדעבד שרי. ואפי' בדפוס בן יומו ובלבד שהדיחוהו יפה שלא הי' איסור בעין. ובשר וגבינה אם שניהם נמלחו יחד שניהם אסורין שהרי שניהם פולטין ושניהם בולעים זה מזה ואם הבשר מליח וגבינה תפל הגבינה אסורה והבשר מותר ואם הגבינה מלוחה והבשר תפל הבשר אסור והגבינה מותר וכן שני חתיכות טריפה וכשירה אם הטריפה מלוחה וכשירה תפל הכשירה אסורה. וכן שניהם מלוחים הכשירה אסורה ואם הטריפה תפל והכשירה מלוחה הכשרה מותרת (וצריך לקלוף מעט) [ומדיח המלוח במים היטב] במקום שהיו נוגעים ודיו בלי קליפה ובלי גרירה:
563
564אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אא"כ מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. הא דנקט מולחו יפה יפה מפני שצריך למלוח משני צדרין כדאמר בהקומץ רבה גבי קדשים כיצד עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח [וחוזר והופכו ונותן עליו מלח] ומעלהו אביי אמר וכן לקדירה. פי' לקדירת הדיוט שצריך כמו כן למולחו משני צדדין וצריך ליתן עליו מלח דטיב ומלוח יפה עד שלא יהא נאכל מחמת מולחו כדברי ר"ת זצ"ל שמליחות שלנו שאנו מולחין לקדירה זהו קרו' שאינו נאכל מחמת מולחו. וכן תרנגולת וטלה צריכין למולחן מבפנים ובחוץ וצריך להשהותו במלח כשיעור צלי כדבר' ה"ג שפירשו ששיעור מליחה כשיעור צלי ולאחר ששהו במלח מדיחן יפה יפה. ואתמר רב הונא אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ול״פ הא דחללי בי טבחא הא דלא חללי בי טבחא. רב הונא לא בעי הדחה ברישא בדחללי בי טבחא ובמתניתא דבעי הדחה ברישא בדלא חללי בי טבחא. ולאחר ששהו במלח כשיעור צלי מדיחן פעמיים כדאמר שמואל מדיחו יפה יפה שני פעמים הזכיר הדחה מפני שצריך להדיחו שני פעמים. הדחה ראשונה להעביר דמלח הבלוע מדם שני' להדיח הלחלוחית של מים הראשונים האסורי' שנשארו על הבשר. ואנן האירנא כשמביאין הבשר מבית הטבח שורין אותו במים שיתרכך הדם שע"ג החתיכות ויודח הטיב ואח"כ מדיחין אותו היטיב באותן מים עצמן ומניחין אותו על הדף כדי שיזובו ממנו. ומולחין אותו הטיב והופכין כל חתיכה וחתיכה ומולחין אותן משני צדדים ומשהין אותו במלח כשיעור צלי ואח"כ מדיחין אותן שלש פעמים ומשימין בקדירה. הדחה ראשונה כדפריש' להעביר המלח הבלוע מן הדם. שני' להדיח הלחלוחית של מים הראשונים האסורים שנשארו על הבשר. והדחה שלישית אנו נוהגין לטהר המים השניים שנגעו במים הראשונים. וכי האי גוונא פי' רבינו יצחק ב"ר אשר זצ"ל לעיל בפרקין גבי נטילת ידים מים ראשונים מפורש בפ"ק דסוטה אמר רב חייא בר אשי אמר רב מים ראשונים צריך שיגביה ידיו למעלה שמא יצאו חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים. מים אחרונים צריך שישפיל ידיו למטה. וכתב לפיכ' אנו נוטלין ג"פ ואין אנו חוששין. ותנן במס' ידים ראשונים מטמאים את הידים. פי' דידים תחלה וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה שניות מטהרות את הראשונים שלישית מטהרות את הידים עכ"ל. מיהו בדעבד אם לא הודחו כ"א ב"פ לית לן בה ושרי. כתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל י"א דהאי הדחה משום דדם מונח על הבשר ואם נתבשל בלא הדחה אסור לאכול דאימור חזר ובלע הדם שעליו ואוסרין בשר יבש שנתבשל בלא הדחה. ואין הדברים כן דאי משום הדם בעי הדחה אחרונה א"כ הבשר אסור לעולם דלאחר פליטתו כיון שאתה אומר דיש דם עליו ומלוח ה"ה כרותח חוזר ובולע הדם. ומעתה תאסור כל הבשר שהי' מונח יותר מכדי צליה וצריך הדחה בדקדוק תכף לשיעור צלייתו וא"א לעמוד עליו. אלא נראה דהדחה אחרונה לא מצריך אלא פעמים שימהר לבשלו עד שלא יפול ממנו טיפת דם וישימנו עמהם בקדירה ולחזור ולפלוט לא חיישינן כדמסקינן לעיל בדרב ששת דמלח גרמא גרמא אלא לא שנא. ועיקר פי' הר"ר יצחק מהרנפו"ס זצ"ל. מיהו מה שהקשה האיך אכלי' בשרא דלאחר שפלט חוזר ובולע הדם לאו מלתא היא כדפרי' לעיל שהמלח מעכב את הבשר מלהכנס בדם. ולר' נראה שאסור כדמשמע פשטא דשמעתא וקשי' שלו אינה כדפרי'. ומיהו בשר יבש כמו שאנו מייבשין לחורף לא חשיב רותח אם אינו לח קצת כדפריש' לעיל אבל אם הוא קצת לח צריך להדיחו וכן נוהגין עכ"ל. אי לאו מסתפינא. מלתא אמינא. הבשר לח שנמלה ושהה בשיעור צלייה והושם בקדירה בלא הדחה כלל שהוא מותר שהחתיכה גופא והרוטב שבקדירה מבטלין אותו הדם דנפיק מינה בששים ולא משערינן החתיכה אלא בדם דנפיק מינה דאע"ג דבחתיכה דאיסורא גרידא משערינן ולא במאי דנפיק מינה היינו חתיכה דאיסורא שלא הותרה מאיסורא קודם שהושמה בקדירה. אבל האי חתיכה שנמלחה ופלטה כל הדם לחוץ והיא היתר גמור ולא אסור אלא הדם שעלי' ודאי חתיכה גופה וכל מה שבקדירה מצטרפין לבטלו בששים ואפילו ששים יכול להיות דלא בעי דכיון דנמלח ופק לי' מתורת דם ולא בעי ששים ובטל ברוב דלא אסיר אלא מדרבנן כההיא דהקומץ רבה דא"ר יהודה אמר זעירא דם שמלחו אינו עובד עליו וכ"ד מדרבנן לא בעי ששים אלא בטל ברובא. וכן מצאתי שכתב רבינו אלעזר בר נתן זצ"ל בסוף תשובה המתחלת יפיפית מבני אדם. דבשר נגוב שבישלו בלא הדחה מותר שאם דמו זב ממנו ומיעוט נשאר על האבר דנהי דלכתחלה אין מבשלין אותו בלא הדחה דאין מבשלין איסור לכתחלה. אבל בדעבד לבטלי' במים שבקדרה ובבשר בששים ואפי' דם גמור בטל דלא עדיף מחלב וכש"כ דם זה שנמלח ובטל מתורת דם עכ"ל. ושוב מעשה בא לידו בדבר יבש שנתבשל בלא הדחה והתירו ושלח לו הרב רבי' אברהם בן ר' שמואל זצ"ל משפירא דבר חדש באת להתיר. והשיב לו לא הייתי יודע שדבר חדש הוא לכם לא הייתי יודע שמזנדז אדם בזה כ"א לפי תלמודי שלימדוני רבותי דמנפץ לי' שמנפץ המלח מעל האבר הייתי מבין שאין איסור [אלא] דם היוצא אבל במלח שלנו דנמסת על הבשר הייתי אומר כאשר יבש אין כאן לא מלח ולא דם. ולא שאלתי את פי רבותי בזה כי הייתי אומר דבר פשוט הוא זה. לכן עתה חקרתי ומצאתי לי חבר וסעד בגלילי יד הרב הלוי קרובי ר' יעקב וכן מצאתי. אני שמעתי מפי מורי על בשר יבש מלוח שהושם בקדירה ולא רוחץ אין בכך כלום. ומה שאמר מדיח ומולח ומדיח הדחה אחרונה לא מפקי דם וכל דם האברים יוצא מן המלח מה שמדיחים באחרונה כדי לרוחצו מדם שנתלחלח מבחוץ מדם שיצא ממנו. הלכך השתא שנתייבש אין בו לחלוחית דם וידעתי כי רבו המובהק הי' הרב רבינו קלונימוס. הנה ראה שכבר דבר זה הי' לעולמים. ועוד מעשים בכל יום וגם הראשונים כן שמשימין בשר יבש בפרור או בקלחת ונותנים עליו המים ומפשרים המים אפי' עד כדי שהיד סולדת בהם. ואם מחזיקים דם בבשר הי' לך לאסור להשרות בשר יבש עד שידיחוהו במים. אלא ש"מ דלא החזיקו בו ראשונים דם ולא אחרונים ולאו חדש הוא. ואני כמו כן אמרתי דכל הדם זב מעל החתיכה דדם משרק שריק וא"צ הדחה אלא משום המסת המלח שעל הבשר שלא נמס וכלה עדיין ולכשיבש כלה. עכ"ל. וכשמדיחין הבשר לאחר מליחה רגילין לתת תחלה מים בבלי אח"כ נותנין הבשר במים להדיח מיהו אם נתן הבשר תחלה בכלי ואח"כ נתן המים לא נאסר הכלי כיון שהבשר כבר שהה שיעור מליחה ופלט כבר הדם ואין נשאר הדם רק בלוע במלח שסביב הבשר. אין אדם עומד על דברי תורה אא"כ נכשל בהם. כמה פעמים נכשלתי בזה. שראיתי כשמולחין בשר לוקחין מעט בשר וצולין אותו ומיד כשיצלה אותו המעט לוקחין כל הבשר ומריחין ונותנין בקדירה ואומרי' הרי כבר שהה כשיעור צלייה. וראיתי ולא מחיתי וגם אכלתי ממנו. חלילה לעשות כן דהואיל וקיי"ל כדברי ה"ג דשיעור מליחה כשיעור צלייה. א"כ כל חתיכה צריך להשהות במלח לפי גודלה ולפי עוביה ולפי מה שהיתה נצלית לפ"ז צריך להשהות במלח. ואין משערין במעט בשר אלא כל חתיכה לפי גודלה ולפי עוביה: רב דימי מנהרדעא מלח לי' במלחא גללניתא ומנפץ ליה. פי' רבינו שלמה מלח גסה שלימה. משמע דהואיל שהיא שלימה אינה נמסת ע"ג בשר לא היה מצריך שום הדחה אלא מנפץ המלח מע"ג החתיכה ואין נשאר מן הדם כלום ע"ג חתיכה כי כולו בלוע במלח. וכן מוכח הסוגי' דמייתי אשמעתא דשמואל ורב הונא ומתנית' דאיירו בהדחה וקאמר רב דימי במלחא גללניתא מנפץ לה ולא בעי הדחה. אבל לשון רבינו שלמה משמע דבעי תרתי ניפוץ והדחה שכך כתב ומנפץ לי' למלח לאחר זמן מפני שהדם נבלע. אבל מלח דקה א"צ לנפץ מפני שהיא נמסת מעצמה עכ"ל. שאם הי' סובר דבדרב דימי ל"ב הדחה ה"ל למכתב אבל מלח דקה בעיא הדחה מדכתב א"צ לנפץ משמע דרב דימי תרתי הוה עביד מנפץ והדר מדיח והיינו דקאמ' אבל מלח דקה ל"ב ניפוץ וסגי' לי בהדחה. וסברא גדולה היא דרב דימי הדחה נמי בעי דא"א שלא יהי' קצת לחלוח ע"ג חתיכה הלכך מלח של אונגרייא"ה הוה משמע דבעי ניפוץ והדחה אלא א"כ טחנוהו והשווהו למלח דקה:
564
565אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעים ואינו בחזקת דם ליאסר אם לא נמלחו ותרגומא הדרא דכנתא. דקין שסביב הכנתא ומעיא היינו קיבה וכרכשא היינו טבחייא. אבל הכרס והלב והכבד והריאה צריכין למלוח שיש בהם דם. בספר שלפני כתוב אבל כנתא גופא אסירא פי' אם לא מלחה. ובספר רבינו גרשם מאור הגולה זצ"ל כתב אבל כנתא עצמה יש בה דם. וכן בפי' רבי' שלמה זצ"ל כתב והכנתא צריכה למלוח שיש בה דם. וכן פי' ר"ת זצ"ל דדוקא בני מעים שהן מחוברין בעוגל. אבל הכנתא גופא שזהו השומן שסביבן יש דם וצריך למולחו וכן איתא בה"ג כנתא גופא אסור משום שורייקי דמא דרוה בגוה. ומורי רבינו אב"י העזר"י זצ"ל כתב הכנתא אסורה לבשל בקדירה אף אם נמלחה כדין בשר. ורב יהודאי גזר כן משום שורייקי דאית בה שגידים דקים יש בה וא"א להוציאם ולא ידענא מאי שנא משומניה עכ"ל. הלכך המעים הדקין שהן מחוברין בעוגל והקיבה והטבחייא אם מלחן בכשא"מ אין בכך כלום וכן אם נתנן בקדירה רותחת בלא מליחה אין בכך כלום. אבל השומן עצמו שסביב הדקין וגם שאר בני מעים כגון הכרס והלב והכבד והריאה אם מלחם בכלי שא"מ אסורין גם הם גם הכלי וכן אם נתנן לתוך קדירה רותחת בלא מליחה משליכן לחוץ והשאר בששים. והמעים הדקין המחוברין בעיגול והקיבה והטבחייא אע"פ שכך האמת שאם מלחם בכשא"מ או נתנם בלא מליחה בקדירה רותחת שאין בכך כלום. מ"מ טוב ונכון להזהר שלא למולחן בקערה גם שלא ליתן בלא מליחה לקדירה רותחת לפי שאין ידוע כמה אורך הטבחייא וגם הקיבה אין ידוע אורכה וגם בני מעים העגולים אינו יכול לנקותם ולהוציא כל השומן מעליהם שלא ישאר קצת מהם וכבר פירשנו שיש בו דם. וכתב מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק בשם רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דטבחייא וקיבה ובני מעים העגולים אין למולחם עם שאר בשר דכיון שלא הורגלו בדם אינם רגילים לפלוט ומה שבלעו לא יפלוטו ע"י מליחה ומ"מ נהגו למולחם לבד עכ"ל. והרב רבינו ברוך ב"ר יצחק כתב בספר תרומות אע"פ שאין דם בטבחייא ובקיבה ובדקין אין לאוסרן למלוח עם שאר בשר שיש בו דם. וכן הוא מנהג למולחן עם שאר בשר ואין נזהרין למולחן בפני עצמן. ואע"ג דאמרי' דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין הדגים וקאמר טעמא משום דדגים לא פלטי כ"א זמן מועט וכי נייחי מלפלוט בלעי דם עופות שעדיין פולטין התם דוקא משום דדגים רפו קרמייהו ובלעי דם העופות. אבל בני מעים אע"ג דלא פלטי שאין בהם דם והבשר שאצלם פולט דם. מ"מ לא בלעו הבני מעים דם הבשר אלא משרק שריק ונפל כיון שאינו יכול ליכנס בקל כמו בדגים ע"כ וע"כ כה"ג כל המחמיר תבוא עליו ברכה:
565
566כשמולחין את הבשר על הדף צריך שיהא הדף מעט מקום מדרון כדי שיזוב הדם למטה. וצריך להזהר שלא יפול הדם לתוך הכלי שא"מ שא"כ נאסר הכלי. וגם טוב להזהר שלא יפול הדם לתוך כלי המנוקב שאע"פ שהכלי אינו נאסר מ"מ צריך לשפשף הכלי ולהדיחו מן הלחלוחית של הדם. ואם בא למולחו בכלי צריך שיהא הכלי מנוקב וגם צריך להשים כשולי הכלי עצים שיהא הפסק בין שולי הכלי לבשר כשיעור שלא יגע הציר בבשר התחתון דאמר שמואל אין מניחין בשר מלוח אלא ע"ג כלי מנוקב. ואם מלח ע"ג כשא"מ או ע"ג הדף שלא הי' מדרון הרי בשר והכלי והדף הכל אסור. דאמר רב נחמן אמר שמואל קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח לפי שהקערה אסורה. וההיא פינכא דהוה בי' ר' אמי דמלח בה בשרא ותברא פינכא. פי' קערה של חרס שאין לה היתר בהגעלה ואפי' לא שרה הבשר על הדף שאינו מידרון או בכשא"מ רק מעט שפלט מן הדם קצת בקערה הכל אסור וצריך הגעלה הכלי והדף מיהו הבשר מותר שעדיין לא נח מפליטתו ולא בלע מה שפלט ואינו נאסר עד שישהא כשיעור היינו כשיעור צליה. וזה שכתבתי צריך שיהיו עצים בשולי הכלי שיפסיקו בין שולי הכלי ובין הבשר כך כתב רבינו שמואל בן ה"ר מאיר זצ"ל בתשובתו וז"ל. היום רד מאוד וע"ש סמוך לחשיכה מיהרתי להשיב לידידי נ"ל מאחר שנמלח הבשר ע"ג כלי מנוקב שיש עצים והפסק בין שולי הגיגית לבשר כשיעור שלא יגע צירו בבשר התחתון אז מותר כל הבשר ואפי' נמצא ציר בין חתיכה לחתיכה שלא החמירו חכמים יותר בדם המובלע באברים שהוא מדבריהם שא"כ אין לך בשר מותר לעולם שכל החתיכות יש לחלוח עליהם מן הציר ואפ"ה לא אסרינן להו הואיל ונמלחו כתיקון חכמים דאין לנו לתת דברים לשיעורים. מה לי ציר מרובה מ"ל ציר מיעוט על החתיכה הואיל ונמלח בכלי מנוקב וראי' מרב ששת דמלח גרמא גרמא. ואמרי' תרי מ"ט לא דילמא פליט האי [ובלע האי חד] נמי פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא ומותר אע"ג דפליט האי ובלע האי הואיל ונמלחו יחד כעין חתיכה אחת שרי. ה"נ בציר שבין חתיכה לחתיכה י"ל בולעת והולכת ופולטת מזו לזו ומותר. ונשאתי ונתתי בדבר בפני זקני פרי"ש הגאון ר' מתתי' וה"ר יהודה בר אברהם וקרובי ר' יחיאל והרב רבי' יהודה ב"ר טוב ועמדו ולא ענו עוד. וגם נאמר לי בשם רבי' שלמה זקיני שהי' נוהג היתר בדבר אפס הנוגע בציר התחתון שאין לו מקום לפלוט עוד אסור. שמואל בן הרב ר' מאיר זצ"ל. וכן הי' מורה רבי' אליעזר ממיץ זצ"ל. וזה שכתב דהנוגע בציר התחתון שהוא אסור היינו דוקא כשמתחלה כך נמלח נוגע בציר קודם ששהה כל צרכו במלח. אבל היכא ששהה כ"צ במלח ולאח"כ הושם בכשא"מ זה הי' מעשה והתיר רבינו שלמה. וכן נמצא כתוב מעשה בבית ר' בבשר שנמלח ושהה כדי שיעור צלייה על הדף ואח"כ הושם בכלי אחר שלם שלא הי' מנוקב והי' שם כל הלילה ולמחר נמצא הכלי מלא מן מי המליחה שיצא מן הבשר. ושאלתי את ר' מהו לאכול מאותו הבשר ואמר מותר מאחר ששהה הבשר במלח כדי שיעור טרם שהושם בכלי אין אותם המים הנמצאים בכלי מדם הבשר שכבר יצא הדם אין זה כ"א מוהל הבשר ולחלחותו ומותר. מעשה זו הועתק מפסקי רבי' שלמה שסידר הר"ר שמעי' זצ"ל לפניו ומכתיבת הרב רבינו שמחה מוויטרי זצ"ל וידוע שפירשו או הוא או ה"ר שמעי' לפני רבי' שלמה זצ"ל. ולפ"ז נראה שכל מה שנהגו עכשיו כשמולחין בשר ועורכים את הנתחים בגיגית זה ע"ג זה ונותנים מתחת לבשר עצים או קנים או אבנים להגבי' הבשר משולי הגיגית כדי שיפול הציר בשולי הגיגית ולא יגע בבשר בלא הפסקה זו נמי מותר היכא דשהה כדי שיעור צלייה שוב אינו פולט דם שאע"פ שהמלח שעל הבשר אסו' שהדם מעורב בו ולכך צריך להדיח הבשר יפה יפה קודם שיתנוהו בקדירה אע"פ ששהה כדי צלייה לפי שהמלח שעל הבשר הוא אסור לפי שהדם מעורב בו. מ"מ אותו הדם שבמלח נדבק הוא במלח ומתייבש עם המלח ואין בו כח ליבלע בבשר אלא עומד במקומו ולכך אינו אוסר הכשר וכשמדיחים יפה יפה הולך לו כל הדם הנדבק במלח שעל הבשר. וכמו שאינו אוסר הבשר לפי שאינו זז מן המלח. כמו כן יש ליתן טעם אם אחר ששהה כדי צלייה פלט הרבה ציר ונפל בשר באותו הציר או נתנו בשר הפולט ציר זה בכשא"מ ונתן הבשר בתוך הציר שיצא ממנו שהוא מותר לפי שהדם מעורב במלח ונדבק בו ואין בו כח ליכנס בבשר וכן מעשים בכ"י שרגילים להתיר כשמוצאים בגיגית או בסל בשר שיש בו גומא מליאה ציר מאחר ששהה הבשר כדי שיעור צלייה מקודם לכן ומה לי גומא מליא' ציר מ"ל אם כל הבשר בתוך הציר ואע"פ שיש מזנדזין בדבר הוראה זו ומסתפקי' בה אנו נסמוך למעשה על רבי' שלמה זצ"ל ועל תלמידיו רבותינו הר"ר שמעי' זצ"ל וה"ר שמחה זצ"ל ואם באו מעשים לידינו אנו מתירים: מעשה שנתערב בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח ולא שהה עדיין כדי פליטתו והתירו רבותינו מטעם שכל הדם הנבלע עכשיו כשאינו מלוח יפלט ממנו כשימלחו אותו כמו דם של עצמו. ואומצא דאסמיק שרי לקדירה ע"י חתכי' ומלחי' אע"פ שבלע דם ממקום אחר כדפריש' לעיל שע"י חומץ מתכנס בו כל הדם למקום אחד. והכא יש להתיר במלחי' בלא חתכי' כיון שאין כאן ריבוי דם כמו באומצא דאסמיק. ויש להביא ראי' כמו כן מחתיכה אחת שמולחין אותה משני צדדין. קודם שנמלחה כולה פולט ציר המלוח ופולט ציר שאינו מלוח כדאמר גבי רב ששת דמלח גרמא כו' ואפ"ה שרי לפי שלאח"כ כשימלח צד אחד יפלוט מה שבלע מאותו צד כשיפלוט דם שבו. ועוד יש להתיר משום דדם משרק שריק ולא בלע כלל כדברי ר"ת זצ"ל כדפריש' לעיל גבי דגים ועופות שמלחן זע"ז. וכ"כ ה"ר ברוך בספר תרומות שלו להתירא. וכן התיר ר"ת בשר שכבר עבר עליו שבוע שנמלח או יותר שכבר אינו פולט לא דם ולא ציר. והתיר למלוח בשר ולהשים עליו. משום דדם משרק שריק: מעשה שנמצא חלב צונן על דגים מלוחים והתיר רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל משום טהור מלוח וטמא תפל דשרי ורבי' שלמה בר (שמחה) [שמריה] היה רוצה לומר דטהו' מליח וטמא תפל דשרי היינו כשהם שוכבים זה אצל זה אבל הכא שהחלב על הדגים יש לאסור מטעם תתאה גבר וצריך קליפה. ורבינו יצחק השיב לו דבליעת המלח [אין מכח חמימות שבמלח אלא מכח חוזק] שבמלח דוחקו לפלוט ל"ש זה אצל זה ל"ש זעג"ז דשרי:
566
567מקום שלא נמצא בו מלח כלל כתוב בשם רב היי גאון זצ"ל דהכי עבדינן מחתך לי' לבשרא וצלי לי' ואכיל לי' ואי בעי לבשולי בקדירה ליטווי' ברישא עד דדייב כול' דמא והדר מצי לבשולי' בקדיר' הרי התיר לצלות בלא מלח ולאכול. וכן פסק רבינו יצחק ב"ר שמואל בשם ר"ת דלצלי לא בעי מליחה בלל דנורא מישב שייב ומוציא כל הדם שבו לחוץ ואין לחוש שמא פירש מצד זה לצד אחר ולא יצא כולו לחוץ מההיא דלעיל דאמר רב נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליה בשר אסור לאכלה וכיון שהככר אסור גם הבשר יהי' אסור ונאמר שפירש מצד זה לצד אחר ולא יצא כולו לחוץ. אלא מדהבשר שרי ש"מ שהאור מוציא כל הדם שבו לחוץ שכל מה שפירש ע"י האור ממקומו הוא יוצא לחוץ ואינו נשאר בו כלל ואם יש בו שלא פירש כלל ממקומו אלא נצמת בתוכו אותו דם הוי המובלע באברים ושרי. וההיא דלעיל דגיד הנשה גבי אומצא דאסמיק דאנחי' אגומרי'. דחד אסר דסבר גומרי מצמית צמתי. התם ה"ט שפירש הדם מן הוורידין ומשאר מקומות ונשאר בחתיכה זו כדפריש' לעיל שצומתין אותה בחומץ. וההיא דפ"ק דביצה ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דלצלי בעי מליחה. אלא כפי רגילות העולם נקט שנוהגים למלוח לצלי. וההיא דהקומץ רבה דאמר אביי וכן לקדירה. ויש ספרי' שכתוב בהם וכן לצלי ליתא דלצלי לא בעיא מליחה כלל. כדפרי' מפני שהאור מוציא כל דמו לחוץ שכל מה שפירש ממקומו ע"י האור אינו נשאר בחתיכה כלל אלא יוצא הכל לחוץ. ואם יש בה דם שלא פירש כלל ממקומו אותו דם הוי המובלע באברים ומותר כדאמרי' לעיל רב הונא חלטי לי' כבדא בחלא רב נחמן חלטי לי' ברותחין. פי' כדי לבשלו בקדירה אח"כ. סבר רב פפא קמי' דרבא למימר חלייה אסור א"ל רבא אי חלי' אסור איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע. פי' א"ו חליה שרי דמצמית צמית לי' לדם בתוך הכבד והוי דם המובלע באברים ושרי. הלכך מותר לאכול בשר חי בלא מליחה כלל דמו המובלע ולא פירש. וכן מוכח פ' נוטל דאמר רבא אנא אי לאו דאדם חשוב אנא סכינא אבר יונה למה לי הא חזי לאומצא והיינו בשר תפל וכן ההיא דפ' מפנין דאתמר בשר תפל רב הונא אמר מותר לטלטלו רב חסדא אמר אסור לטלטלו. ופרכי' והא רב יצחק בר אמי אקלע לבי רב חסדא וחזי ההוא בר אווזא דהוה קמטלטלי לי' משמשא לטולא ואמר חסרון כיס קא חזינא הכא שאני בר אווזא דחזי לאומצא. פי' לאכלו חי כמו שהוא עכשיו אע"פ שלא נמלח. וכן ההיא דפ"ק דתנן השוחט בשבת וביוה"כ אע"פ שהוא מתחייב בנפשו שחיטתו כשירה ואמר רב הונא דרש חייא בר רב משמי' דרב אסורה באכילה ליומא לאכול אפי' בשר חי. ונסבין חברייא למימר ר' יהודה היא הא לר"מ שרי אע"פ שלא נמלח שאסור למלוח בשבת אוכלין מדרבנן משום מעבד. ולר' יהודה נמי אי לאו משום איסור שבת הוי שרי באכילה אע"פ שלא נמלח. וכן ההיא דאמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כמ"כ אע"פ שלא נמלח. מיהו הני תרתי איכא למדחי ולמימר בעבר ומלח. או שמלח עכו"ם אי נמי בהדורא דכנתא ומעיא וכרכשא דאין בהם דם. וההיא דפ"ק דכריתות דאמר רבא חמשה לאוין האמורין בדם למה אחד לדם חולין אחד לדם קדשים א' לדם כיסוי וא' לדם אברים וא' לדם התמצית התם מיירי שנפלט הדם חוץ לאברים וחוזר ונבלע אבל כ"ז שלא פירש מותר. הלכך מותר לאכול בשר חי בלא מליחה. ומותר לצלות בשר לכתחילה בלא מליחה ובמקום שאין מלח כלל יצלנו תחלה עד שיזוב כל דמו ואח"כ יבשלנו בקדירה. ואין לומר שיהא אסור לצלות לכתחלה בלא מליחה מפני שכבר נהגו למלוח לצלי כי מה שנהגו לא בעבור איסור דם אלא בעבור שיהא טעם טוב בבשר:
567
568אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה ה"ז מכביד את הבשר לפי שבשעת שחיטה היא טרודה להוציא דם וכששובר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להתאנה ולהוציא [דם] והיא נחה ושוקטת והדם נבלע באברי' ומכביד את הבשר וגוזל את הבריות כשהוא מוכרה במשקל ושוקל הדם ומבליע דם באברים. איבעי' להו היכי קאי האי מבליע דקתני כולה חדא איסור וה"ק מכביד בשר ונמצא גוזל הבריות כשהוא מוכרה משום דמבליע דם שמכביד את משקלה והבלעת דם לפרושי גוזל הבריו' נקט לה הא לדידי'. דליכא למימר משום גזל שרי לפי שהוא חוזר ויוצא ע"י מלח או דלמא לדידי' נמי אסור ותרי איסורי קא חשיב חדא דגוזל את הבריות וחדא דמבליע את הדם ושוב אינו יוצא ע"י מלח ואוכל דם מאי תיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא. כתב הרב רבינו ברוך ב"ר שמואל ראיתי ששאל מורי רבינו יהודה משפיר"א למורי רבינו יקיר זצ"ל ידע מורי כי מנהג טבחי' בכאן לאחר שחיט' קודם יציאת הנפש מקיפין צוואר בהמ' לאחורי' ותוחבין הסכין במפרקת עד חיתוך חוט השדרה וקורץ לו עריפה וכמה פעמים ראיתי כן אני ושאר בחורים בבית מורי והחרשתי כי אמרתי הא דאמר שמואל השובר מפרקתה של בהמה כו' היינו דוקא שובר כי מחמת יסורי שבירה עיכוב יציאת הנפש שורפת דם ונבלע באברים. אבל בחיתוך מפרקת לא הייתי מחזיק איסור. שהרי שנינו התיז הראש בב"א ומוקמי לה כגון שלא הוליך והביא הא הוליך והביא כשר אע"ג דחתך הסימנין והמפרקת אע"ג דהתזת הראש קרי לי' מאחר ששחט הסימנין כדתניא מנין לרבות את הראש שכבר הותז וכן נמי הותזו ראשיהן אע"פ שמפרכסין טמאין ש"מ לישנ' דמתני' מי לא משמע אע"פ שהתיז ממש כל הראש ושמואל נמי שובר קאמר ולא חותך דאי חותך אסור לשמעינן חותך כש"כ שובר. ומה שפי' רש"י דאפי' כמולחו יפה לא משתרי לא מסתבר דלא גרע מאומצא ביעי ומיזרקי. וכן נמי הרוצה שיכריא אוכל מהבהמה קודם שתצא נפשה ומולחו יפה וקודם שתצא פשיטא דנעקר הדם ולא יצא כולו ואפ"ה סגי לי' במולחו יפה ע"כ. והתשובה לא ראיתי ונראה ודאי להיתר. ובתשובת רבינו גרשם מאור הגולה מצאתי השובר מפרקת' של בהמה קודם שתצא נפשה אינה אסורה אלא לאכול ממנה באומצא ומהו באומצ' הבשר שהוא חי בלא מליחה עד כאן. ורבינו משלם בן רבינו קלונימוס השיב ושכתבתם יש במקומכם מנהג לשחוט בקצבי עכו"ם ואחר ששחט היהודי לאלתר ישים העכו"ם סכינו נגד צוואר של בהמה יש בדבר זה גמרו ביד עכו"ם או לא. אין בדבר זה שום איסור ושאמרו גמרו ביד עכו"ם אסור בזמן ששחט ישראל רוב השחיטה ונגמרה ביד עכו"ם אבל בענין זה שכתבתי אין איסור כלל:
568
569הדרן עלך פ' כל הבשר
569
570מתני' הזרוע והלחיים והקיבה נוהגין בארץ ובח"ל בפני הבית. בעודו קיים. ושלא בפני הבית בחולין אבל לא במוקדשין. ותנן נמי ראשית הגז נוהג בארץ ובח"ל בפני הבית. בעודו קיים. ושלא בפני הבית. הרי שנינו שהמתנות נוהגות בח"ל ונוהגות בזמה"ז. ואשכחן נמי אמוראים דיהבי מתנתא ושקלי מתנתא כדאמר בגמרא עולא יהיב מתנתא לכהנתא. סבר כהן ואפי' כהנתא ופסקינן הלכתא כוותי'. ורב כהנא ישראל הוה ואכיל בשביל אשתו שהיתה כהנת. וכן ר"פ אכיל בשביל אשתו. ורב (דימי) [אידי] בר אבין אכיל בשביל אשתו ואביי נמי הוה חטיף מתנתא ושקיל ליה ובפ"ק דשבת רב חסדא הוה יתיב ונקיט מתנתא. דכהן הוה כדאמר שמונים זוגות אחים כהנים היו נשואים שמונים זוגות אחיות כהנות ובדקו מסורא ועד נהרדעא לא אשכחן אלא תרתי בנתי' דרב חסדא דהוו נסיבי לרמי בר חמי ולמר עוקבא בר חמא. ואמר רב חסדא האי טבחא דלא מפריש מתנתא להוי בשמתא דה' אלקי ישראל. אמר רבא בר רב שילא הני טבחי דהוצל קיימי בשמתא דרב חסדא הא עשרין ותרתין שנין. למאי הלכתא אשמעי' רבא בר רב שילא דהא כמה שנין קיימי בשמתא. אילימא לאשמעי' דלא רמי עלן למנגדינהו אלא לשמותינהו. והתנן במה דברים אמורים שיש קצבה במלקות בארבעים במל"ת שכבר עבר עליה וא"א לחזור ובכך ענשו הכתוב. אבל מ"ע המוטלת עליו כל שעה לעשות והוא אינו רוצה מכין אותו עד שיקבל לעשות או עד שתצא נפשו. אלא להכי אשמעי' דקנסי' לי' בלא התראה מפני שמותרין ועומדין הן זה במה שנים. כי הא דרבא קניס אטמא. כל הירך לוקח מן הטבח שלא הפריש מתנות ונותנה לכהן. רב נחמן בר יצחק קניס גלימא אם אינו מוצא בשר לוקח טליתו מעליו. הא למדת שהיו נוהגין אחר חורבן הבית בח"ל להפריש מתנות א"כ על מה הם סומכים עתה שאינן נותנין. ומצאתי לדם סמך וסעד טוב שכבר שאלו לדבר זה לרבינו שלמה זצ"ל והשיב ששאלתם על זרוע והלחיים והקיבה למה לא נהגו ליתנם לכהן והרי משנה שלימה שנוהגי' בפני הבית ושלא בפני הבית ונהגו בהם אמוראי בתראי. נאמנים עלי דבריכם מי ימחה ביד הנותנים אלא כל הנותן תבא עליו ברכה. אבל נהוג העם כר' אלעי דאמר עליהם ועל ראשית הגז שאינן נוהגים אלא בארץ כדתניא בפרק ראשית הגז ר' אלעאי אומר מתנות אינן נוהגי' אלא בארץ וכן היה ר' אלעאי אומר ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ. ודקשיא למר דאמר רב נחמן בר יצחק נהוג עלמא כר' אילעאי בראשית הגז אבל במתנות לא אמר. בימי רב נחמן בר יצחק לא נהוג אכתי. השתא חזי מר דנהוג. וכי היכי דלא מיחו אמנהג דראשית הגז מלמעבד כר' אילעאי אנן נמי כי הדור נהוג במתנות סמכי' עלי' ולא מחינן. דתרווייהו חד טעמא להו דגמר נתינה נתינה מתרומה. והנותן יטול שכר שלם דכל היכא דאמר נהוג לא מבעי' דלא דרשי' בפרקי אלא אפי' אורויי לא מורינן ואי עביד לא מהדרי' להו. ובפ"ק דשבת פי' נמי הכי גבי רב חסדא דאע"ג דר"ח בח"ל הוה לאילפי' מינה שינהוג בזמה"ז. והאידנא נהוג כר' אילעאי בראשית הגז והשתא חזינן דנהוג אף במתנות. וההיא דריש פ' שילוח הקן דאמר ר' אבין ור' מיאשא חד אמר כל היכא דתנן בארץ ובח"ל שלא לצורך. דהא חובת הגוף נינהו ופשיטא שנוהגות בח"ל. לבד מראשית הגז. דנשנית לצורך. לאפוקי מר' אילעאי דאמר אין ראשית הגז נוהג אלא בארץ והשתא אמאי לא קאמר לבד ממתנות נמי. ההיא לא קשיא דהתם פי' רבינו שלמה דה"ה נמי דבמתנות נשנית לצורך והאי דנקט ראשית הגז משום דעלה אמרה ר' אילעאי בהדיא. ואיני מבין דהא תרווייהו איתנייהו בברייתא מתנות וראשית הגז: אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן אסור לאכול מבהמה שלא הורמו מתנותיה א"ר יצחק אמר רבי יוחנן כל האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים. כתב ר' יצחק אלפס ולית הלכתא כוותי' דמתנות אין בהם משום קדושה אלא חובת הטבח הן דאי לא יהיב להו הוא ניהו קאי באיסורא. אבל בשרא שרי. וגרסי' נמי בסוף הדין פרקא והרי מתנות דלא טבלי אלמא דבר ברור הוא דמתנות לא טבלי. וכן הלכתא עכ"ל:
570
571סליקא לה הלכות שחיטת חולין
571
572הלוקח עובר חמורו של עכו"ם והמוכר לו ואע"פ שאינו רשאי והמשתתף לו. שנותנין מעות בין שניהם וקונין בהמה. והמקבל ממנו. שהחמור' של עכו"ם וישראל מקבלה שיהיו חולקין בולדות. אבל גוף החמורה של עכו"ם. והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה. אם אותו עובר שקנה מן העכו"ם או שמכר בכור הוא אינו קדוש הואיל ויש לעכו"ם חלק בו או באמו שנאמ' הקדשתי לי כל בכור בישראל אבל לא באחרים דהיינו עכו"ם. סתם לן תנא שותפות עכו"ם פטורה מן הבכורה. ור' יהודה סבר בגמרא שותפות עכו"ם חייב בבכורה. וקיי"ל כמתני' כדאמר בגמרא כמה תהא שותפות לעכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה. אמר רב הונא אפי' אזנו. מתקיף לה רב נחמן [ולימא ליה] שקיל אזנך וזיל. אתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבילה ורבה אמר דבר שעושה אותה טריפה וקיי"ל כרב הונא כדאמרי' ר' אלעזר לא על לבי מדרשא אשכחי' לר' אסי א"ל מאי אמור בי מדרשא א"ל הכי א"ר יוחנן אפי' מום קל. כלומ' אפי' אין לעכו"ם שותפו' בבהמה אלא אזנו. שאם הי' נוטל לא נבילה ולא טריפה אלא מום קל בעלמא. פטורה מן הבכורה. ואמרי' דקמ"ל כרב הונא ולאפוקי מדרב חסדא ורבה. ואמ' ההיא גיורתא דהוה מסרין לה אחא חיותא לפטומא ועכו"ם הוו אתאי לקמי' דרבא. למבעיא אי מחייבין בבכורה. א"ל לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה. רב מרי בר רחל הויא לי' ההיא חיותא הוה מקנו להו לאודנייהו לעכו"ם. לאפקועינהו מבכורה. ואסר להו בגיזה ועבודה בבכורות גמורים וכלו חיותא דרב מרי בר רחל. מתו. וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני להו לאודנייהו דילמא אתי בהו לידי תקלה. שלא יגזוז ויעבו' בהן. א"ה. כיון דלטובה מתכוין. מ"ט כלו חיות' משום דקא מפקא להו מקדושתייהו. והא אמר רב יהודה אמר רב מות' אדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. התם מקדושת מזבח מפקע להו מקדושת בהן לא קא מפקע להו הכא מקדושת כהן נמי קא מפקע להו. ואיבע"א רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור פי' רבינו שלמה ליטול מעות מן העכו"ם דעכו"ם לא קני אלא בכסף. וכ"ע לא ידעי וחזי לי' אחרינא ואזיל ועבד וסבר רב מרי בר רחל מלתא הוא דעבד. בדבורא. ואינו נוטל דמים ואתי בה לידי תקלה. ומכח הלכה זו דכלו חיותא דרב מרי פסק מרנא ורבנא משה ריש מתיבתא דמתא ברי' דמרנא ורבנא יעקב דאסיר לי' לישראל לשתופי לעכו"ם בבהמתו כרי לפטור וולדות מבכורה ואפי' שותפי' בעובר נמי. אבל היכא דאקרי ואשתתף פטור מן הבכורה אבל לכתחלה אסור. מיהו במקומות שלנו נהגו להקנות לעכו"ם ולפטור מן הבכורה. ופי' ר"ת זצ"ל שאנו מקנים לעכו"ם מגוף אמו של עובר ורחוק מן הבכור ולא מחזי כמפקיע הבכור עצמו. אבל רב מרי הוה מקני לעכו"ם אוזן של עובד עצמו והוי הפקעת גוף הבכור ולהכי נקט אודנייהו לשון זכר דלא קאי אאמהות אלא אעוברים. ומדקדק ר"ת מדא' ואסרינהו בגיזה ועבודה דהיינו אעוברים קאי אאותו דאיירי בהו לעיל דהוי מקני לאזנייהו לעכו"ם משמע דתרווייהו בעובר גופא קאי. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל [כתב] דדוקא קאסר תלמודא לעשות כרב דימי משום דאפשר להפקיעו מקדושת מזבח כדרב יהודה ולינצל ע"י כך מתקלה זו. הלכך [אנו] שאין אנו בקיאין בחכמה זו להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם יכולים אנו להפקיעו ע"י הקנאה לעכו"ם וכסברא זו מוכח בפרק בתרא. הלכך על דברי ר"ת ודברי רבינו יצחק ב"ר שמואל אנו סומכין שאנו מפקיעין מן הבכורה ע"י הקנאה לעכו"ם. אלא שר"ת זצ"ל אינו מתיר אלא ע"י הקנאה מגוף האם ולא ע"י הקנאה מגוף העובר עצמו כמו שהיה עושה רב מרי. אבל רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל מתיר להקנות אפי' מגוף העובד עצמו. ונראין דבריו דהא הכא משמע דכל ענין אסרי' הקנאה לעכו"ם בין בו בין באמו הואיל ולא משכח תקנתא אלא כדרב יהודה. הלכך לרב מרי דידע לעשות כרב יהודה אסור להקנות לעכו"ם בין בו בין באמו. לדידן דלא ידעינן לעשות כרב יהודה שרי לן להקנות לעכו"ם בין באמו בין בו. מיהו צריך אתה לדעת האיך יקנה לעכו"ם רבינו שלמה פי' רב מרי ידע לאקנויי קנין גמור שידע ליטול מעות מן העכו"ם דעכו"ם לא קני אלא בכסף כדאמ' לקמן פ"ב. דסברי אינשי מלתא הוא דעבד דיבור בעלמא ואינו נוטל דמים. ולפי פירושו ולפי פי' רבינו יצחק מי שרוצה להקנות לעכו"ם יקנה לו אוזן של העובד ויקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו. מיהו מצוה מן המובחר שיקנה לו דבר שעושה אותה נבילה ובאם אבל אם הוא רוצה שלא לחוש למצוה מן המובחר. שיקנה לו אוזן העובד ומקבל דמי האוזן ודיו כך הדין לדברי רבינו שלמה זצ"ל. מיהו לדברי ר"ת דפסיק כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קינות ולעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה בעכו"ם לא קני אלא במשיכה. אם הקנה (האבר) [העובר] לעכו"ם וקבל דמיו לא קנה העכו"ם ולא פקעה קדושת בכור אלא צריך להקנו' גוף האם עצמה לעכו"ם ובמשיכ' שימשוך העכו"ם את האם. וכך מפרש ר"ת דרב מרי ידע לאקנויי קנין גמור שאוזן גוף העובד הי' מקנה לעכו"ם ובמשיכת האמהות. ובענין זה יכול להועיל קנין אפי' הקנה לו קודם שהיתר מעוברת דא"ל פרה לעוברה אני מוכר לך דהוי כמו דקל לפירותיו דחל הקנין לכ"ע וכ"ע לא ידעו לאקנויי קנין גמור אלא יאמרו אזני עוברי אני מוכר לך ויהיו סבורים שחל הקנין אפי' הקנה לו קודם העיבור כמו קניינו של רב מרי. ואותו קנין הוא כמו פירות דקל דהוה דבר שלא בא לעולם. ובין דקל לפירותיו ובין פירות דקל טעו אינשי וסברי מלתא הוא דעביד להפקיע מן הבכורה ואין לחוש באיזה לשון יאמר ואתי לידי תקלה. ודוקא בהקנאת גוף העובר יש לחוש לתקלה זו אבל בהקנאת גוף הבהמה עצמה שהיא בעין אין לחוש על שום טעות דמידע ידעו עלמא דמשיכת עכו"ם קונה לר' יוחנן או כסף לרשב"ל. הלכך שפיר עבדינן השתא בהקנאת גוף הבהמה. הלכך לדברי ר"ת אין מקנין לעכו"ם גוף העובר כלל אלא גוף הבהמה והעכו"ם יקנה במשיכה. מיהו לענין הלכה למעשה נראה בעיני אני יצחק ב"ר משה נב"ה המחבר. שמקנה אוזן העובר לעכו"ם ומקבל דמי האוזן מן העכו"ם כדברי רבינו יצחק זצ"ל שפי' דשרי לן להקנות לעכו"ם בין בו בין באמו. ואפי' לדברי ר"ת דפסק דעכו"ם במשיכה הוא דקני ולא בכסף מיהו היכא דלית לי' מה למשוך קני בכסף לר' יוחנן שהרי משיכה לעכו"ם לר' יוחנן כמו בישראל לרשב"ל. ואמ' פרק הזהב קרא ומתניתא מסייע לרשב"ל. מתני' דתניא נתנה לפרוטה של הקדש בשוגג לבלן בשכר שירחצנו בבית המרחץ מעל ואע"פ שעדיין לא רחץ. ואמר רב דוקא בלן קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא נתינת פרוטה ואינו יכול לחזור. דלא מחסרא משיכה שאין כאן מה למשוך אבל נתנה על דבר שיש לו מה למשוך לא מעל עד דמשיך. והא דמתני' דנקט בלן ולא נקט מידי דאית ביה משיכה. מסייע לי' לרשב" דאמר משיכה מפורשת מן התורה. היכא דליכא מה למשוך מעות קונות ופרכי' והא תניא נתנה לספר מעל. וספר הא בעי לממשך תספורת. פי' רבינו שלמה הא בעי לימשך האי שוכר תספורת דכל מידי דאית לי' מה למשוך לא קני עד דמשיך. הב"ע בספר עכו"ם דלאו בר משיכה הוא. הא למדת דאפי' לרשב"ל דאמר משיכה מפורשת בישראל מן התורה היכא דאין לו מה למשוך מעות קונות. ה"נ כשמקנה לו העובר הואיל ועובר לאו בר משיכה הוא ואין לו מה למשוך מעות קונות. ואע"ג דאפשר לקנותו בחליפין דמטלטלי מקנו בחליפין שכירות מרחץ נמי נקני' בחליפין ואעפ"כ מעות קונות. הלכך אתבריר לן היכא דהוכר העיבור מקני אוזן העובר לעכו"ם אפי' לר"ת זצ"ל ודיו מיהו מצוה מן המובחר להקנות מגוף האם דבר שעושה אותה נבילה והעכו"ם יקנה במשיכה ואחריו מצוה מן המובחר להקנות מגוף העובר כדברי רבינו יצחק זצ"ל ודבר שעושה אותו נבילה. ואחריו מותר להקנות לעכו"ם אוזן הבכור של העובר ומקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו ואפי' לפי מאי דפסק רבינו תם זצ"ל:
572
573מתני' פרה שילדה כמין חמור וחמור שילדה כמין סוס פטור' מן הבכורה שנאמ' ופטר חמור ופטר חמור שני פעמים עד שיהא הוולד חמור והמוליד חמור. ומה הן באכילה בהמה טהורה שילדה כמין בהמה טמאה מותר באכילה וטמאה שילדה כמין טהורה אסור באכילה שהיוצא מן הטמא טמא והיוצא מן הטהור טהור. מה"מ דת"ר אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה. יש לך שהוא מעלה גרה ומפריס פרסה ואי אתה אוכלו ואיזה זה טהור הנולד מן הטמא או אינו אלא טמא הנולד מן הטהור. ומאי ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה ה"ק דבר הבא ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה לא תאכלו ת"ל גמל טמא הוא הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור. ר' שמעון אומר גמל גמל שני פעמים אחד גמל הנולד מן הגמלה ואחד גמל הנולד מן הפרה. ורבנן האי גמל גמל מאי עבדי לי'. חד לאסור עצמו וחד לאסור חלבו. ור' שמעון לאסור חלבו מנ"ל מאת הגמל ורבנן אתים לא דרשו א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי אלא [מעתה] טעמא דלרבנן מגמל גמל לר' שמעון מאת הגמל הא לאו הכי ה"א חלב דבהמה טמאה שרי מ"ש מהא דתניא הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן וכו' הרי משמע דציר דטמאים אסור מן התורה מדפריך ל"ל קרא לאסור חלב דבהמה טמאה דשרי תיפוק לי' מהטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה. ועל כרחין לא פריך מרוטבו דהתם היינו עיקר האיסור דהתם היינו האיסור המחוי במים אבל לחלוחית היוצא מן האיסור כגון חלב של בהמה טמאה מנ"ל אלא פריך מצירן הדומה לו. וה"נ מוכח פ' העור והרוטב והא (דתנן) [דתניא] הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן ל"ל קרא ליגמר מהני חלב מהותך ומחומץ מחוי. אלמא דרשה גמורה היא ולא אסמכתא. א"כ למדנו מכאן דציר דטמאין אסור מדאורייתא. ופי' רבינו יצחק ב"ר שמואל דדוקא ציר שרצים דאורייתא כדמוכח בהעור והרוטב דמהטמאים דשרצים פריך דמסיק דאי לא כתב רחמנא בשרצים ה"א דיו לבא מן הדין להיות בנידון וה"ה ציר דבשר איסור דהוה דאורייתא כדפריך מינה בשמעתין על חלב של בהמה טמאה אבל ציר הדגים לא אסיר אלא מדרבנן דתנן בפ' בצל בתרומות דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים. ופריך עלה בפרק גיד הנשה ומי אמר ר' יהודה הכי והא אמר ר' יהודה מין במינו לא בטל. שאני ציר דזיעה בעלמא היא כלו' ולא אסיר אלא מדרבנן ולהכי שני משאר איסורים (להו לא) והכי נמי מוכח ס"פ אין מעמידין גבי ספק דגים טהורים או טמאים בין לטבל בצירן אע"פ [דבתור' כהנים] דריש גבי דגים (שרץ) [שקץ] לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן צירן אסמכתא בעלמא היא. וההיא דכל הבשר דרב מרי אמלח' לי' חתיכה דנבילה בהדי שחוטה אתא לקמי' דרבא א"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. מיתיבי דג טהור שמלחו עם דג טמא מותר מאי לאו שהיו שניהם מלוחים. אע"ג דציר דגים מדרבנן כדפריש' מ"מ הרי אסור מדרבנן והואיל דשניהם מלוחים מותר ש"מ הואיל וטרודין לפלוט לא בלעו ה"נ גבי חתיכות בשר הואיל וטרודין לפלוט לא בלעו א"כ אמאי קאסר רבא. הלכך הכי קיי"ל דציר דשרצים ונבילה וטריפה אסור מדאורייתא וציר דגים דרבנן. הלכך בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה וטריפה ושרצים אסור מן התורה דציר דידהו דאורייתא ואם ספיקא אזלינן בה לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא. ואם דג טמא נמלח עם דג טהור אסור מדרבנן. דציר דגים טמאים מדרבנן ואם ספיקא לקולא. הלכך אותם דגים מלוחים שמביאים בעגלות מאונגרי"אה לאוסטרי"נא כ"ז שאין רואין באותה עגלה דג טמא. הרי הם מותרין דספק נמלחו עם דגי' טמאים ספק לא נמלחו וספיקא דרבנן לקולא. ותו קיימא לן באלו טריפות בההיא דנחמרו בני מעיה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן אפי' היכא דאיכא לברר וכש"כ הכא דליכא לברר. ותו אפי' היכי שנמצא דג טמא ביניהם אם הוא מונח באמצע הדגים נראה בעיני שהם מותרים כולם אפי' ליכא ששים באותו דג ומשליכו לחוץ ואוכל שאר הדגים שכבר נהגו כר"ת בכל איסורין בששים ואפי' מין במינו. הלכך מר' יהודה נשמע לרבנן דהא ר' יהודה דסבר מין במינו לא בטל קאמר בציר דגים רביעית בסאתים ובטיל. לרבנן נמי דאמרי מין במינו בששים. ציד דגים דרבנן בטיל ברוב ואם יש שם ששים והוא מונח באמצע הדגים משליכו לחוץ ואוכל השאר לדברי הכל כך נראה בעיני המחבר הלכה למעשה: בעו מיני' מרב ששת מי רגלים של חמור מהו דסוסים וגמלים לא מבעי' להו דלא עבירי ולא דמו לחלב מיא עייל ומיא נפיק ושרי כי קמבעי' להו דחמור דעבידי ודמו לחלב מאי מגופה קא ממצצי ואסיר. א"ד מיא עייל ומיא נפיק. והאי דעבידי הבלא דבשרא הוא מחמת חמימות וסרחון הבשר. א"ל רב ששת תניתוה שהיוצא מן הטמא טמא ומן הטהור טהור מטמא לא אמר אלא מן הטמא. דמשמע מינו של הטמא. והני נמי [מינא] דטמא נינהו דדמו לחלב. א"ד דסוסים וגמלים לא קמבעי' להו דלא שתו אינשי. כי קמבעי' להו דחמור דשתו אינשי דמעלי לירוקנא מאי. א"ל רב ששת תניתוה היוצא מן הטמא טמא. ומן הטהור טהור והני נמי מטמא קאתו. שבתוך הטמא היו ואע"ג דלא מגופא ממצצי אסירי. הלכך לפי לשון ראשון מי רגלים דחמור אסירי דסוסים וגמלים שרי ולאיכא דאמרי דסוסים וגמלים נמי אסירי. ת"ש מפני מה אמרו דבש דבורים מותר מפני שמכניסות אותו לגופן. שאוכלות מפירחי אילנות ומהם נעשה הדבש (כמו שהם) [במעיהם] ואין ממצצות אותן מבשרן. קשיא לרב ששת דהא הכא כיון דלאו מגופייהו ממצצי שרי. רב ששת דאמר כל שהי' בתוך הטמא טמא כר' יעקב. בטעמא דדבש לאו משום שמכניסות אותו לגופן הוא אלא (דרחיצה) [דרחמנא] שריא בהדיא וגזירת הכתוב הוא דתניא ר' יעקב אומר אך את זה (לא) תאכלו מכל שרץ העוף זה אתה אוכל ואי אתה אוכל שרף עוף טמא שרץ עוף טמא כתו' בהדיא אלא שרץ עוף טמא אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ ואיזה זה זה דבש דבורים יכול אף דבש הגזין וצרעין אמרת לאו. ומה ראית לרבו' דבש דבורים ולהוציא דבש הגזין והצרעין מרבה אני דבש [דבורים] שאין לו שם לווי ומוציא אני דבש הגזין וצרעין שיש לו שם לווי. כמאן אזלא הא דתני' דבש הגזין וצרעין טהור ומותר באכילה כמאן דלא כר' יעקב. ר"ת זצ"ל פסק דלית הלכתא כר' יעקב דאסר דבש הגזין וצרעין אלא הלכה כסתם משנה דתנן בפ' בתרא דמס' מכשירין שבעה משקין הם הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים דבש צרעה טהור ומותר באכילה. והא דלא מייתי לה הכא משום דדבש הגזין אינו מוזכר בו כמו בברייתא א"כ ליתא נמי דרב ששת דאסר מי רגלים דחמור וסוסים וגמלים מפני שהוא בתוך הטמא. דלפי איכא דאמרי לא אזיל בתר מינה אלא שהי' בתוך הטמא. ורבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל תמיה האיך נאמר דליתא לדר' יעקב. הואיל ורב ששת שהוא אמורא קאי כוותי'. מיהו לא אצטריך למימר דלא כר' יעקב אלא ללישנא בתרא אבל ללישנא קמא דלא אסר בשל חמור אלא משום מינא דטמא הוא ובשל סוסים לא אסר לא קשה מידי מההיא דדבש דבורים מותר מפני שאין ממצו' אותו מגופו וכן יש לומר בדבש הגזין וצרעין. ונסמוך לענין הלכה למעשה אלישנא קמא. וכן רגיל רבינו יצחק בר אשר לומר דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון כטפל לעיקר. ואע"פ שר"ת בעצמו רגיל לומר על איכא דאמרי שבכ"מ בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המקיל כדאמ' בע"ז כ"מ שאתה מוצא שנים חלוקים זה על זה אם אחד גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו וא"ל הלך אחר המחמיר. שאני הכא דאיכא סתמא כלישנא קמא ודלא כר' יעקב. להכי פסיק הכא כלישנא קמא וליתא דר' יעקב. הלכך מי רגלים דחמור אסירי. דסוסים וגמלים שרו. ודבש דבורים וכן דבש הגזין וצרעין כולהו שרו:
573
574מתני' דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה וטהור שבלע דג טמא אסור באכילה לפי שאינו גידוליו. אלא כשהוא חי בלעו. אבל אי הוה גידוליו שרי. שהיוצא מן הטהור טהור. טעמא דחזינא דבלע דמדקתני שבלע משמע דידעי' בודאי שבלעו דאי לאו הכי ה"ל למתני דג טהור שנמצא בדג טמא. אלא ודאי דחזינא. הא לא חזינא אמרי' אשרוצי אשריץ. דג טהור שנמצא בתוך הטמא נשרץ בגופו ועוברו הוא ואסיר. דתניא דג טמא משריץ דג טהור מטיל ביצים. ויושב עליהן ומחממן עד שיוצאין מן הקליפה כעופות. א"ה כי חזינא דבלע נמי. האיך קמא איעכלא והא אשרוצי אשריץ. אמר רב ששת כגון שיוצאין דרך בית הרעי ואי עוברו הוא בבית הרחם איבעי להו לאשתכוחי. רב פפא אמר כגון שמצאו אבית הבליעה. רב נחמן בר יצחק אמר כגון שמצאו שלם. שנגמרה כל צורתו וגדול הוא. ואי עוברו לא הוה משתהי ברחם כולי האי. רב אשי אמר מתני' לאו כדחזיניה דבלע אלא שנמצא בתוכו והאי דקתני שבלע כיון דרוב דגים במינו משריצים והאי אישריץ מין אחר כמי שבלע בפנינו דמי. וקיי"ל כרב אשי דרוב דגים במינם משריצים. הלכך אותם דגים קטנים שקורין (אריג"ש) [מרנ"ש] הנמצאים בתוך דג טמא גדול שקורין בליי"נא הם מותרים אע"ג דלא חזינן דבלע ולא חיישינן דלמא אשריץ דאזלינן בתר רובא. דרוב דגים במינם משריצים ואפי' יצא לחוץ מותר והא דתניא בת"כ תאכלו לרבות [הטהור] שבמעי הטמא או יכול [אף טמא שבמעי הטהור טהור ת"ל אותם מה ראית לומר בבהמה שבמעי הטמא] טמא שבמעי הטהור טהור ובדגים אינו כן לפי שאין גידוליו דמשמע דוקא שנמצא במעי טמא מותר אבל יצא לחוץ אסיר. ל"ד נקט במעי טמא דה"ה יצא לחוץ מותר אלא אגב סיפא דקתני טמא שבמעי הטהוד אסור דהתם דלמא שרי כשיצא לחוץ משום דחשיב עיכול. ומתני' דקתני דג טמא שבלע דג טהור מותר ל"ק לרב ששת אפי' לאיכא דאמרי. דהכא פשיטא דדגים עלו ודגים נפוק: במסכת אהילות בפ' י"א תנן כלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה ר' מאיר אומר אם יש בצווארו פותח טפח מביא את הטומאה. כמה תשהה במעיו שלשה ימים מעל"ע ובעופות ובדגים [כדי שתפול לאור ותשרף דברי ר"ש ריב"ב אומ' בעופות ובדגים] מעת לעת. פי' כמה תשהה בשר המת במעיו של כלב ויחשוב כמעוכל ששוב לא יטמא ג"י מעל"ע כדאמרי' פ' מי שהחשיך דרש ר' יונה אפתחא דבי נשיאה מ"ד יודע צדיק דין דלים יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך משהה אכילתו במעיו שלשה ימים כדתנן וכמה תשהה במעיו וכו'. וכששהה במעיו קודם שמת איירי. ובעופות ובדגים. אם אכלו בשר המת כדי שתפול לאור ותשרף. יש מביאין מיכן ראי' ומתירין תרנגולת שנמצא בה חטה בפסח. אע"פ שנתבשלה עמה משום דנתעכלה החטה במעיה. ואין מכאן ראי' חדא דר' יהודה ב"ב פליג ומצריך מעל"ע. ואפילו אי ידעינן ששהתה החטה במעי תרנגולת קודם שחיטה מעל"ע. אין מיכן ראי' שיש חילוק בין בשר שהוא רך וממהר להתעכל לחטה שהיא קשה ואינה מתעכלת מהרה. כההיא דפרק ר' ישמעאל במנחות דבעי רמי בר חמא פיל שבלע חוצץ ועבדן כפיפה מי הוה עיכול ולא מקבלה טומאה. או לא הוה עיכול. תפשוט לי' מהא דאמר עולא משום. ר' [שמעון בר] יהוצדק מעשה ובלעו שני זאבים שני תינוקות בעבר הירדן ובא מעשה לפני חכמים וטיהרו את הבשר שאני בשר דרכיך. הא למדת דיש חילוק בין בשר שהוא רך להוצין שהן קשין וכן נמי חטה קשה היא כדאמ' התם לעיל חטין שבגללי בהמה לקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין. ואפי' למנחות הוו שרו אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך. ותו דקשיא מתני' דתנן דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה אלמא לא הוי עיכול ותירץ רב האי גאון זצ"ל דשאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן משום דכי אמ' באהילות דהוה עיכול. אבל הכא דאיסורא לא אמרי' דהוה עיכול הלכך אין כאן ראי' להתיר חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח. וההיא דפ' בתרא דיומא דאמר רב שיזבי א"ר יוחנן זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן ראשון משלם קרן וחומש שני אינו משלם אלא [דמי עצים לראשון בלבד] משום שכבר נתחללה דתרומ' באכיל' ראשון בההיא דפ"ק דכריתות דתניא כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל (מתעכל) [מתעגל] בו ואינו חושש. ומפרש התם משום שכבר נתחללה. ואני כבר שאלתי למורי רבינו שמחה זצ"ל על חטה שנמלגה בתרנגולת בפסח והשיבני אם היא בעין שלא נמחית ויכול לזורקה אנו מתירים אותה מההיא כשקדם וסילקו דפ' גיד הנשה אפי' לר' יהודה דאמר מין במינו במשהו. מיהו יש גאונים שאוסרים אותה עכ"ל. ונראה בעיני שאין להביא ראי' מנמלגה לנתבשלה דנתבשלה טפי פלטה טעמא:
574
575מתני' חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים נותן טלה אחד לכהן זכר ונקבה מפריש טלה לעצמו. וכיון דלעצמו הוא ל"ל לאפרושי לאפקועי לאיסורא מני' ומותר בהנאה לאחר הפרשה אלמא כל זמן דלא מפקע לאיסורא אסור בהנאה. מתני' מני ר' יהודה היא דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר. וקיי"ל כר' יהודה דפטר חמור כ"ז שלא פדאו אסור בהנאה דסתם לן תנא כוותי'. ותו דקיי"ל במי שהוציאוהו ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה והיכא שלא פדאו וערפו אפי' ר"ש מודה דאסור בהנאה כדלקמן דאמר רבא מודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור בהנאה ואסור להאכילו לכלבים. מיהו אם קידש בו את האשה אפי' מחיים קודם פדייה מקודשת אפי' לר' יהודה כר' אלעזר דאמר אשה יודעת דפטר חמור איסורא אית בי' ופרקא לי' בשה ומקדשא בהך דביני ביני ולאחר עריפה אפי' לר' שמעון אינה מקודשת וכן אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור וכן אמר רשב"ל מודה ר"ש לאחר עריפה שהוא אסור ור' יוחנן ואיתימא ר' אלעזר אמר עדיין היא מחלוקת וליתא לדר' יוחנן:
575
576תניא ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה. תרי זימני כתי' תפדה תפדה. תפדה מיד ואפי' בתוך שלשים תפדה ואפי' בשה כל שהוא. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אין פדייה פחותה משקל אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים דפדייתו בשה כ"ש וכמה אמר רב יוסף אפי' פטרוזא שה כחוש. בר דנקא קטן שאינו שוה אלא מעה שהוא שתות דינר אמר רבא אף אנן נמי תנינא קטן וגדול [פשיט'] מהו דתימ' כולי האי בר דנקא לא. א"נ נהי דקטן יכול ליתן. אבל פטרוזא שהוא כחוש לא קמ"ל. ר' יהודה נשיאה ה"ל ההוא פטר חמור שדרי' לקמי' דר' טרפון אמר לי' במה בעינא למיתב' לי' לכהן א"ל הרי אמרו עין יפה בסלע עין רעה בשקל בינונית סגיא. אמר רבא הלכתא ברגיא וכמה תלתא זוזי רגיל הכא ורגיל הכא. פחות מסלע ויותר משקל קשיא הלכתא אהלכתא הכא אמרת הלכה ברגיא ולעיל אמרת הלכה כחכמים דאפי' בר דנקא. ל"ק כאן בבא לימלך מה יתן לכהן אמרי' לי' ברגיא כאן בעושה מעצמו ונותן בר דנקא לא כייפינן ליתן טפי. הלכך כשבא לפדות בשה ובא לימלך כמה שה טוב יש לו ליתן לכהן. אומרים לו שיתן לו שה ששוה תלתא זוזי אבל אם פודהו מעצמו אפי' בשה כחוש שאינו שוה אלא מעה לא כייפינן לי' ליתן טפי: אמר ר' יצחק אמר רשב"ל מי שיש לו פטר חמור ואין לו שה לפדות פודהו בשויו למאן אילימא לר' יהודה הא אמר' לעיל הקפידה עליו תורה בשה ואע"ג דתריצנא לעיל בשויו לא קאמרינן [מיהו] האי מקשה (האי) [מאי] דס"ד מעיקרא נקט אלא לר"ש. רב אחא מתני הכי רבינא קשיא לי' ר' יהודה ור' שמעון הלכה בר' יהודה וסתם לן תנא כר' יהודה ואת מוקמת מלתיה דרשב"ל כר' שמעון אלא אפי' תימא ר' יהודה לא יהא פדיונו חמור מן ההקדש שפודהו בכסף בשויו ולא אמרה תורה בשה להחמיר עליו שלא יפדהו אלא בשה אלא להקל עליו דאם פודהו בשה יכול לפדותו בפטרוזא ר' נחמי' ברי' דרב יוסף פריק בשלקי בשויו בעשבים שלוקות אמר רב שיזבי אמר רב הונא הפודה פטר חמור של חבירו פדיונו פדוי איבעי' להו פדיונו פדוי לפודה א"ד פדיונו פדוי לבעלים. אליבא דר' שמעון לא תיבעי לך כיון דאמר מותר בהנאה ממונא דבעלים הוא ולא מצי כהן לזבוני' להאי פודה ופדיונו פדוי לבעלים וזה הניח מעותיו על קרן הצבי [כי] תיבעי לך אליבא דר"י דאמר דאסור בהנאה להקדש מדמינן לי' דרחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו משמע כל מי שיתן את הכסף יהא ההקדש שלו או דילמא כיון דקני האי פטר חמור לבעלים למאי דביני ביני דיכול לפדותו בשה אע"ג דכולי' לא קני לי' כ"ז שלא פדאו אפ"ה ממונא דידי' הוא ולא דמי להקדש. אמר רב נחמן בר יצחק ת"ש הגונב פטר חמור משלם תשלומי כפל לבעלים אע"פ שאין לו עכשיו רשות בו יש לו לאחר מיכן כשיפדהו הלכך הוי כאלו הוא השתא דידי' מני אילימא ר"ש אמאי אין לו עכשיו אלא פשיטא ר' יהודה הוא. ואי ס"ד להקדש מדמינן לי' וגונב מבית האיש אמר דחמנא ולא מבית הקדש דאין להקדש תשלומי כפל. ותו לא מידי:
576
577מתני' שתי חמורין שלא ביכרו וילדו שני זכרים. נותן שני טלאים לכהן. זכר ונקבה [או שני זכרים ונקבה] נותן טלה אחד לכהן. שני נקבות וזכר או שני זכרים ושתי נקבות אין כאן לכהן כלום אבל גבי שתי נקבות וזכר מפריש טלה אחד לעצמו וגבי שני זכרים ושתי נקבות מפריש שני טלאים לעצמו וכך היא שנוי' בתוספתא. אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו שני זכרים נותן טלה אחר לכהן. זכר ונקבה מפריש טלה אחר לעצמו. ומנ"ל דפדיון פטר חמור בשה שנאמר ופטר חמור תפדה בשה מן הכבשים ומן העזים בין שה זכר בין שה נקיבה גדול וקטן תמים ובעל מום ופודה בו פעמים הרבה אם חזר כהן ונתנו לו:
577
578מתני' אם מת פדיון פטר חמור ודאי בבית בעלים נהנה בו כהן אע"ג דלא מטי לידי' דמעידנא דאפרשי' ברשותא דכהן קאי:
578
579מתני' אין פודין לא בעגל לא בחיה צבי ואיל. לא בשה שחוט ולא בשה טריפה. שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה. ולא בכלאים. כגון תיש שבא על רחל. ולא בכוי. ר' אליעזר מתיר בכלאים מפני שהוא שה. דבין רחל בין עז קרוין שה. ואוסר בכוי מפני שהוא ספק. כל הנך אין פודין דמתני' לא בשויו קתני. דאי בשוויין הא אמרן לעיל דאפי' בשלקי פדינן. אבעי' להו מהו לפדות בבן פקוע. אליבא דר"מ לא תבעי לך. כיון דא"ר מאיר בן פקוע טעון שחיטה שה מעליא הוא. כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא דמי א"ד כיון דהשתא מיהא רהיט ואתי רהיט ואזיל שה קרינא בי'. מר זוטרא אמר אין פודין בו. רב אשי אמר פודין. א"ל רב אשי למר זוטרא מאי דעתך דילפת שה שה מפסח אי מה להלן זכר תמים וכן שנה. אף כאן זכר תמים ובן שנה תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפי' בן פקוע נמי א"כ שה שה מאי אהני לי'. מדשתיק ליה רב אשי למר זוטרא ולא מהדר לי' ולא מידי משמע שקיבל דבריו. וקיי"ל כמר זוטרא דאין פודין בבן פקוע אבל בשוויו פודין בו. אבעי' להו מהו לפדות בנדמה כגון רחל שילדה מין עז ואביו שה. ולא איפשט הלכך אין פודין בו שלא בשוויו. אבל בשוויו פודין בו:
579
580מתני' נתנו לפטר חמור לכהן אין הכהן רשאי לקיימו עד שיפריש שה תחתיו. תנינא להא דת"ר ישראל שהי' לו פטר חמור בתוך ביתו אמר לו הכהן תנהו לי ואני אפדנו ה"ז לא יתנהו לו אא"כ פדאו לפניו. אמ' רב נחמן אמר רבה בר אבהו זאת אומרת נחשדו הכהנים על פטרי חמורים:
580
581מתני' המפריש פדיון פטר חמור ומת ר' אליעזר אומר חייב באחריותו כחמש סלעים של בן. דאמרן בפ' יש בכור לנחלה דחייב באחריותו. וחכ"א אין חייב באחריותו כפדיית מעשר שני. דאם אבד אינו חייב באחריותו דההוא כסף חייבי' רחמנא לאכול בירושלי' והא אזיל לי' ובגמ' מפר' טעמי'. העיד ר' יהושע ור' צדוק על פדיון פטר חמור שמת שאין כאן לכהן כלום שאין חייב באחריותו כרבנן. מת פטר חמור לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן. ר' אליעזר אומר יקבר דהואיל והוא חייב באחריות הטלה כמאן דלא אפריש דמי ומותר ישראל בהנאתו של טלה במי שלא הפרישו. וחכ"א א"צ ליקבר דמעידני' דאפרשי' לטלה קם לי' ברשות כהן ופטר חמור פדוי וטלה לכהן. תנן התם הערכין בשעתן. שאם היה מבן חודש ועד בן חמש שנה בשעה שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שהי' בן שש שיש לו ערך אחר כדכתי' בפרשת ערכין אפ"ה אין לו ליתן אלא בשעה שהעריך. ופדיון הבן לאחר שלשים. כדכתי' ופדויו מבן חודש וגו'. ופדיון פטר חמור לאלתר. ורמינהו אין בערבין ובנזירות ובפדיון הבן ובפטר חמור פחות משלשים. אמר רב נחמן הא דקתני פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר פדוי. אבל עיקר מצות פדיה לא מקיים מכלל (רבנן) [דבנו] אם פדאו אינו פדוי והא איתמר הפודה את בנו בתוך שלשים רב אמר בנו פדוי. לאו אתמר עלה אמר רבא דכ"ע מעכשיו אינו פדוי רב ששת אמר לעולם מצות פדיה לאלתר והא דקתני אין בפטר חמור פחות משלשים. שאינו עובר עליו עד שלשים מיכן ואילך עובר. מתיב רמי בר חמא מצותו כל שלשים מיכן ואילך או פודהו או עורפו. מאי לאו מצוה להשהותו כל שלשים. כרב נחמן וקשיא לרב ששת דאמר מצוה לפדותו לאלתר לא מצוה לפדותו כל שלשים [אי הכי] מיכן ואילך או פודהו או עורפו או עורפו או עובר עליו מבעי' לי' אלא אמר רבא ל"ק לעולם מצוה להשהותו ואפי' הכי כר"נ לא מתריצנא אלא כרב ששת ול"ק הא דקתני ל' מצוה להשהותו כר' אליעזר דמקיש בכור בהמה טמאה לבכור אדם והא דקתני לאלתר רבנן דמתני' היא דלא מקשי ורב ששת כי קא מתרץ אליבא דרבנן קא מתרץ. הלכך הלכה כרבנן וכדרב ששת דמצות פדי' לאלתר ואינו עובר עליו עד שלשים. ואם לא פדאו עד שלשים עובר. ולעיל נמי דרשי רבנן תפדה תפדה מיד ולא פליג ר' יוסי בר' יהודה בהא:
581
582מתני' לא רצה לפדותו עורפו בקופץ מאחוריו וקוברו מצות פדי' קורמת למצות עריפה שנאמ' ואם לא תפדה וערפתו. תניא בתוספת' עורפו בקופץ מאחריו וקוברו ואסור בהנאה ולא ימיתנו לא במקל ולא בקנה ולא ינעול דלת בפניו בשביל שימות. ואם עשה כן ה"ז לא יצא. ותניא לעיל בכל בהמה טמאה אין לך שחייב בבכור אלא חמורה בלבד. בכל היה אין לך שאסור משום מחיר אלא כלב בלבד הי' ר' מאיר אומר כל המקיים מצות פטר חמור מעלה עליו הכתוב כאלו [מקיים מצות בהמה טמאה כולה. וכל המבטל מצות פטר חמור כאלו] ביטל מצות בהמה טמאה כולה. ותניא במכילתין פטר חמור תפדה בשה פטר חמור אתה פודה ואי אתה פודה כל בכור בהמה והיינו כההיא דתוספתא:
582
583הדרן עלך הלוקח עובר חמורו
583
584הכהנים והלוים חייבים שלא נפטרו מבכור בהמה טהורה לא נפטרו אלא מפדיון בכור אדם ופטר חמור. כדתנן פ"ק הכהנים והלוים פטורין מק"ו אם פטרו את של ישראל במדבר דין הוא שיפטורו את עצמן ואוקמה רבא דה"ק כהנים ולוים פטרו הן עצמן מפדיון הבן מק"ו אם הפקיעה קדושת פשוטי הלוים את קדושת בכורי ישראל במדבר דין הוא שתפקיע במדבר קדושת לוים של בכורי הלוים את קדושת בכורה שבהן כדאמ' התם בכורי הלוים לא הפקיעו אלא את עצמן. אשכחן אדם בהמה טמאה מנ"ל דנפטרו כהנים מפטר חמור. אמר קרא אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה כל שישנו בבכור האדם ישנו בבכור בהמה טמאה. ולדורות מנ"ל שיפטרו בכורי כהנים ולוים דמהאי ק"ו לא שמעי' אלא במדבר. א"ק והיו לי הלוים כהווייתן יהיו הלכך כהנים ולוים חייבים בבכור בהמה טהורה ופטורין מפדיון בכור אדם ופטר חמור. ובתוספתא בפ"ק שנוי' הכי בשביל שהכהנים ולוים חייבים בבכור בהמה טהורה. יכול יהיו חייבין בבכור אדם ובהמה טמאה. ת"ל באדם ובבהמה יהי' לך את שיש לך בו באדם יש לך בו בבהמה את שאין לך בו באדם אין לך בו בבהמה יצאו כהנים ולוים בלבד. וכן לויה ובהנת פטורות מחמש סלעים בההי' בפ"ק דרד אלא לכהנים בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים ועיקר מלתי' לקמן מפרש [בפ'] יש בכור. ואמר התם דאיעבר ממאן אלימא מכהן ומלוי מאי איריא לויה אפי' ישראלית נמי אלא דאיעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתי' אמר רב פפא דאיעבר מעכו"ם ולא תימא אליבא דמ"ד אין מזהמין את הולד אלא אפי' למ"ד מזהמין את הולד לוי פסול מקרי ולכך פטור מחמש סלעים. מר ברי' דרב יוסף אמר משמיה דרבא לעולם דאיעבר מישראל ושאני התם דאמר קרא פטר רחם בפטר רחם תלי רחמנא. ובפרק הזרוע והלחיים פסיק תלמודא כרב אדא בר אהבה אליבא דמר ברי' דרב יוסף. לאו למעוטי דרב פפא דמר ברי' דרב יוסף מוקי אף בנתעברה מעכו"ם משום קושיא למשפחותם לבית אבותם. ומר ברי' דרב יוסף מודה לר"פ ור"פ לא מודה לי' למר ברי' דרב יוסף. וכי פסק תלמודא בהזרוע והלחיים כרב אדא בר אהבה ואליבא דמר ברי' דרב יוסף כש"כ אליבא דרב פפא. וכן מוכח לשון רבינו שלמה זצ"ל בפ' הזרוע אליבא דמר ברי' דר"י דמוקי לה לדרב אדא בר אהבה אפי' איעבר מישראל לאפוקי מדר"פ דמוקי לה דאיעבר מעכו"ם אבל בדאיעבר מישראל בתר אב שרינן לי'. הרי כתב אפי' איעבר מישראל א"כ רוצה לומ' כש"כ בדאיעבר מעכו"ם וגם כתב לאפוקי מדר"פ דבדאיעבר מישראל בתר אב שדינן לי' משמע להדיא שר"ל דר"פ [אינו מודה למר בריה דרב יוסף ומר בריה דרב יוסף מודה לרב פפא]. הלכך לויה שילדה בנה פטור מה' סלעים ל"ש נתעברה מעכו"ם ל"ש נתעברה מישראל. דנתעברה מעכו"ם נמי שייך בי' חיוב חמש סלעים בישראל דישראל כשר הוא. כההיא דהחולץ והלכתא עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ובלויה פטור דבהן אפי' כהנת ולוי אפי' לויה וכהנת נמי דנתעברה מישראל בנה פטור מחמש סלעים כדאיתא ביש בכור. אבל נתעברה מעכו"ם בנה חייב ה' סלעים דכיון דנבעלה לעכו"ם איתחלה קדושתה והויא לה זרה. והא דקיי"ל דכהנים ולוים חייבין בבכור בהמה טהורה הלוים חייבים ליתן בכורות שלהם לכהנים אבל הכהן אינו חייב ליתן לכהן אחר אלא שחייב לנהוג בו תורת בכור ושוחטו משראוי להרצא' וזורק את הדם ומקטיר האימורים ומאכיל בשרו לכהנים כדתנן הבכור נאכל לכהנים ואינו רשאי להשהותו חי שלש רגלים כההיא דפ"ק דר"ה דת"ר בכור שעבר ג' רגלים עובר בבל תאחר ולר' מאיר אפי' רגל אחד ואסור בגיזה ועבודה וכל ענייני בכור נוהג בו ולא ענייני חולין ואינו נותנו לכהן אחר ומעכבו לעצמו שהרי בשל אחרים הוא זוכה בשל עצמו לא כש"כ כדאי' בפ' המקדיש שדהו כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו מה ת"ל מנין לכהן שהקדיש שרה חרמו שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי תהא שלי ודין הוא בשל אחרים אני זוכה בשל עצמי לא כש"כ ת"ל כשדה החרם לכהן תהי' אחוזתו וכו'. הא למדת אי לא דכתב רחמנא לכהן תהי' אחוזתו ה"א שתהא תחת ידו ה"נ אי' בתחלת ספרי בפרשת ואם אין לאיש גואל גבי גזל הגר הרי שהגזל בהן זכה בו. והדין נותן אם זכה בשל אחרים בשל עצמו לא יזכה. וה"נ לקמן בפ' יש בכור אתמר כהן שמת והניח בן חלל רב חסדא אמר הבן חייב לפדות א"ע רבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות א"ע. פי' לאחר שלשים יום שנולד מצוה בפריה דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה. זכה אביו בפדיונו דאי נמי פריק לי' האב הוה מפריש לי' ושקיל לי' לנפשי' דהא כהן הוא ולא יהיב לי' לכהן אחר ה"נ נוהג בו דין בכורה כדפרי' שקיל לי' לנפשי' ולא יהיב לי' לכהן אחר. וה"נ ס"פ האיש מקדש דאמר עולא טובת הנאה של תרומות ומעשרות ומתנות שבידו לתתם לכל מי שירצה אינה ממון ואם קידש את האשה באותה טובת הנאה שגם היא תתן לכל מי שתרצה אינה מקודשת. איתיבי' ר' אבא לעולא המקדש בתרומות ומעשרות ומתנות ה"ז מקודשת אפי' בישראל א"ל הכא בישראל שנפלו לו טבלים מבית אבי אמו בהן וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. פי' הואיל ועומדות לתרום ונגמרה מלאכתו לכך וזכה הכהן בחייו בתרומה שבו שלא הוטל עליו אלא להפרישה ולקיימה לעצמו ואף יורש זה יפרישנה וימכרנה לכהן וכך היא תמכרנה ולהכי מקודשת. הא למדת דתרומה ומעשר ומתנות דהיינו הזרוע והלחיים והקיבה מפרישן ומקיימן וכן גבי גזל הגר וגבי שדה אי לאו קרא בכלהו מפריש ומקיים לעצמו דאין בהן חייב ליתן מתנות לכהן אחר. ה"נ בכור בהמה טהורה שהכהנים חייבים לא שהם חייבים ליתן לכהן אחר אלא מקיימו לעצמו וחייב לנהוג בו כל דין הבכור כדפרי' כך נראה בעיני אני המחבר:
584
585הלוקח בהמה מן העכו"ם ואינו יודע אם ביכרה אם לא ביכרה ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר עז בת שנתה שילדה כשהיא בת שנתה כגון יום אחד בשנה שני' או שני ימים ודאי אותו ולד לכהן דקודם לכן לא ילדה מיכן ואילך ספק. רחל בת שתים ודאי לכהן מיכן ואילך ספק. פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן מיכן ואילך ספק. וירעה ויאכל במומו לבעלי' וספק של פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו. א"ל ר' עקיבה אלו בולד בלבד הבהמה נפטרת היה כדבריך אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף. ושמא טינפה בתוך שנתה והוי סי' ולד ופטורה מן הבכורה הלכך אפי' עז בת שנתה ספק הואי. ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. זה הכלל כל שיודע שביכרה אין כאן לכהן כלום וכל שלא ביכרה ה"ז לכהן ואם ספק יאכל במומו לבעלים. ת"ר עז בת שנתה ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק [רחל בת שתים ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק] פרה בת שלש ודאי לכהן מיכן ולהלן ספק וחמור' כפרה. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר חמורה בת ארבע שנים ע"כ דברי רבי ישמעאל [כשנאמרו דברים לפני ר"י א"ל צאו אמרו לו לר' ישמעאל] טעית. אלו בולד בלבד הבהמה נפטרת הי' כדבריך אלא סימן הולד בבהמה דקה טינוף ובגסה שליא ובאשה שפיר ושליא. ואני איני אומר כך כמו ששמעתי אלא עז שטינפה [בת ששה] יולדת בתוך שנתה בתוך שנים עשר חודש ממש. רחל שטינפה בתוך שנתה יולדת בתוך שתים. א"ר עקיבה אני לא באתי לידי מדה הזאת אלא כל שידוע שביכרה אין כאן לכהן כלום. וכל שלא ביכרה ה"ז לכהן ואם ספק יאכל במומו לבעלים. [לימא] קמפלגי ר' ישמעאל וגמרי' דר' יהושע בטינוף פוטר ר' ישמעאל דמשוי לי' ודאי בכור סבר דאי נמי טניף בתוך שנתה לא מפטרה ור' יהושע סבר טינוף פוטר. אמרי לא אי דחזינא דטניף כ"ע ל"פ דטינוף פוטר והכא בחוששין לטינוף קמפלגי ר' ישמעאל סבר אין חוששין לטינוף ר' יהושע סבר חוששין לטינוף. הלכך עז בת שנתה ורחל בת שתים וחמורה בת שלש כלהו הוי ספק דשמא טינפו בתוך זמנן. וליתא לדר' ישמעאל אלא הלכה כר' יהושע וכר' עקיבה. ואסיקנא דר' יהושע ור' עקיבה בחלב פוטר פליגי. שאם חולבת בתוך שנתה או שנולדה בבית ישראל ולא ראינוה יולדת [עד] לאחר שנתה והרי היא חולבת דר' יהושע סבר טינוף פוטר וה"ה חלב ואתא ר' עקיבה למימר כל שידוע שביכרה ואפי' ע"י טינוף אין כאן לכהן כלום וכל שלא ביכרה ה"ז לכהן. ואם ספק יאכל במומו לבעלים ואפי' חולבת דחלב אינו פוטר. כדתניא חלב פוטר דברי ר' יהושע ר' עקיבה אומר חלב אינו פוטר. ופסק ר"ת זצ"ל כר' עקיבה דחלב אינו פוטר דתנן בפרקין רשב"ג אומר הלוקח בהמה מניקה מן העכו"ם אין חוששין שמא בנה של אחרת היה אלא ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה. ופסק רב כוותי' ומפרש טעמא דרשב"ג בגמר' משום דלא מרחמא אא"כ ילדה. אבל מטעם חלב לחוד לא מפטרא אי לאו דאיכא וולד בהדה דמרחמא לי' ומניקתו. הלכך לכ"ע טינוף פוטר. והיכא דחזינהו דטינפו בתוך הזמן כגון עז בתוך שנתה ורחל בתוך שנתה פרה וחמורה בתוך שלש לכ"ע הולד הבא אחר טינוף לא הוה בכור. והיכא דלא ידענא אי טינפו אי לא טינפו אפי' אחר זמנו כגון עז אחר שנתה. ורחל אחר שנתים ופרה וחמורה אחר שלש ולא ידענא אי אולידו אי לאו ירעה ויאכל במומו לבעלים. ובפטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו. והיכא שהיא חולבת ולא ידענא אי טניף אי לאו אי ילדה אי לא ילדה ירעה ויאכל במומו לבעלים דחלב אינו פוטר בין בתוך זמנו בין לאחר זמנו. ובפטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו. היכי דמי טינוף אמר רבא כדאמרי רעוותא אצר חיותא נעצר רחמה ונימוק העובר. ושמואל אמר בעבועי דדמא. פולטת אבעבועות של דם וצריך להראותו לחכם לידע אם עובר הי' ותיפטר מן הבכורה. חכם מנא ידע אמר ר"פ רועה חכם. אמר רב חסדא הרי אמרו יצירת הולד באשה ארבעים דהמפלת ליום ארבעים צריכה לישב ימי טומאה וימי טוהר בציר מהכי מיא בעלמא נינהו. בעי רב חסדא בהמה במה תשהה משקיבלה זכר עד הטינוף דנימא ולד הי' ומפטרה מבכורה. א"ל ר"פ לאביי לאו היינו דזעירי דאמר אין טינוף פחות משלשים יום. דס"ד דה"ק ל' יום שוהה להבראות וביום (אחד) [ל"א] נימוק ויוצא. והכי אמר זעירי אין טינוף מעכב בלידה האחרונה שאינה מתעברת ולד אח' פחות משלשים יום. ההיא לקבל אתמר משהתחילה להתעבד אינה מקבלת זכר עד שלשים יום. אבל לענין יצירת הולד לא אמרי' ולא אפשיטא בעיא דרב חסדא. מצינו לוקח מעכו"ם מה דינו כדקתני מתני' וכדפרישת. מישראל מאי. אמר רב בכור ודאי דאי [איתא דבכרה] אשתבוחי קא משתבח לי'. המוכר ואומר קחנה [שכבר] ביכרה דלא תסתכן בלידה עוד אבל עכו"ם א"נ אמר לי' הכי אין בדבריו אמת. ושמואל אמר ספקו יאכל במומו לבעלים דשמא ביכרה והאי דלא אשכחה מוכר בהכי דסבר לשחיטה בעי לה. ורבי יוחנן אמר חולין ודאי מ"ט אם איתא דלא ביכרה כיון דאיכא איסורא אודע הוה מידע לי'. ת"כ דר' יוחנן אם לא הודיעו. בארבע פרקים בשנה מוכר שמכר פרה לשחוט ובו ביום מכר בנה לאחר לשחוט צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט ואם לא הודיעו הולך לוקח ושוחט את הבן וא"צ לחזור ולשאול אם היום נשחטה אמו. לימא תהוי תיובתא דרב ושמואל התם במוכר תליא מלתא שצריך להודיעו כדאמ' בשחיטת חולין יום אחד. יום המיוחד טעון כרוז דהיינו יום אחד דארבע פרקים בשנה מיוחדו' לכך צריך מוכר להכריז אמה מכרתי לשחוט. הכא בלוקח תליא מלתא דכתיב בקרך וצאנך. דמי שהבהמה שלו עליו להפריש בכורותיו כך יפרשו רב ושמואל דלא תקשו להו הברייתא. אבל סתמא דתלמודא סברה דכר' יוחנן אתיא ותניא כוותי' וכיון דתניא כוותי' [הלכתא כוותיה]. ותו דשמואל במקום רב ליתי' וכש"כ במקום ר' יוחנן דקיי"ל פ"ק דביצה דכל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. הלכך הלכה כר' יוחנן דהלוקח בהמה מישראל ולא אמר ליה שלא ביכרה דודאי חולין הוי. ואמ' פ' מי שהוציאוהו שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכן פסק בה"ג דהלכה כר' יוחנן:
585
586מתני' ר' אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר. פי' רבינו שלמה זצ"ל דאסורה בהנאה דשמא ולד זכר היה ונקדש בבכורה ביציאתו ונפטרה מן הבכורה ופסקי' בגמר' הלכה כמותו. וממה שפי' רבי' שלמה דשמא ולד זכר הי' א"כ ר"ל דספיקא הוא. והא דקתני ונפטרה מן הבכורה. היינו [ולד] שבא אחר חררה זו אינו חייב ליתנו לכהן אבל רעי' בעי וירעה ויאכל במומו לבעלים. והא דאמ' בגמ' תני ר' חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא ופריך מאחר שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא אמאי תקבר כדי לפרסמה שנפטרה מן הבכורה למימרא ולד מעליא הוא אמאי לא מטמאה כו' הכי פי' למימרא דספק ולד מעליא הוא:
586
587מתני' ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקו' לקופץ מכן ומיכן. מפנה את השיער ביד לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה ותולש את השער ולא אמרי' גוזז את הבכור. ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא מסובך עם הצמר מיכן ומיכן. וכן תולש את השער לראות את מקום המום להראות לחכם. וקשה לפרש"י זצ"ל שפי' מטעם חלדה דא"כ ה"ל למנקט סכין דאיכא למיחש טפי לחלדה. ועוד דבעי' היא בפ"ב דחולין תחת הצמר מסובך מהו ולא אפשיט לי'. אלא יש לפרש דנקט קופץ משום עשיית מקום טפי מסכין וצריכה מקום גדול כדי שיהא נוח לשחוט ולחתוך ומטעם זה נמי נקט בכור ולא סתם קדשים לפי שהקדשים נשחטים בעזרה ויש שם סכינים (וכן צריך) [ואין צריכים] עשיית מקום. ועוד י"ל דנקט בכור לפי שנוהג בזמן הזה ודרך להיות צמדו גדול מתוך שצריך להשהותו עד שיפול בו מום כדתנן בפ' כל פסולי המקדשין מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וצריך לעשות מקום טפי מגדיים קטנים. אמר רב הלכה כר' יוסי בן המשולם ואוקמינא דסבר רב דבר שאין מתכוין אסור כגון הכא שאין מתכוין לתלוש אלא מפנהו ומושבו אילך ואילך אם נתלש נתלש ולהכי אמר רב הלכה כר"י בבכור דתולש לאו היינו גוזז. ובי"ט ה"ט דשרי בבהמת חולין דה"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד דאין דרך מכל מקום לתלוש שיער צמר אלא לגוז. ופרכי' ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף. שתולש נוצה גדולה מן [כנף] העוף ומכל מקום. והקוטמו. לאחר שתולשו קוטם ראשו. והמורטו שמחליקה מן הצדדין ומורט מן הקנה את השער. חייב שלש חטאות. ואמר רשב"ל תולש חייב משום גוזז קוטם חייב משום מחתך. מורט חייב משום ממחק שאני כנף דהיינו אורחי'. והשתא דאוקימנ' דסבר רב דבר שאין מתכוין אסור כמתכוין והיינו טעמא דשרי משום דתולש לאו היינו גוזז. תולש דמשנתינו גבי בכור ממש תולש במתכוין ואפ"ה שרי. דתולש לאו היינו גוזז ובהמת חולין בי"ט לכתחלה שוחט דה"ל עוקר דבר מגידולו כלאחר יד. דאין דרך לתלוש שיער צמר אלא לגוז אבל אם בא לשחוט עוף בי"ט אסור לו לתלוש דהיינו גוזז מפני שדרכו בתלישה. וגם אין להתיר שיהא מפנה הנוצות ביד לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש שהרי דבר שאין מתכוין אסור. מיהו אנו קיי"ל כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר דפ' י"ט במס' ביצה ר' יהודה אומר אין מקדרין את הבהמה ביום טוב מפני שהוא עושה חבורה אבל מקרצפין. וחכמים אומרים אין מקדרין אף אין מקרצפין ואמרינן בגמרא ת"ר איזהו קידור ואיזהו קירצוף קידור קטנים ועושין חבורה קירצוף גדולים ואין עושין חבורה ושלש מחלוקת בדבר. ר' יהודה סבר דבר שאין מתכוין אסור מיהו קידור קטנים ועושין חבורה קירצוף גדולים אין עושין חבורה. ורבנן סברי דבר שאין מתכוין אסור וגזרינן קירצוף אטו קידור ורבי אלעזר בן עזרי' סבר בין קידור בין קירצוף שרי. אמר רבא אמר רב נחמן אמר שמואל ואמרי לה אמר רב נחמן לחודי' הלכה כר' שמעון דדבר שאין מתכוין מותר שהרי רבי אלעזר בן עזרי' מודה לו. א"ל רבא לרב נחמן ולימא מר הלכה כר' יהודה שהרי חכמים מודים לו א"ל אנא כר' שמעון סביר' לי. ועוד שר' אלעזר בן עזרי' מודה לו. ופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי הלכתא ואמרי' נמי בפרק כירה אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מתירין מבגד לבגד ומדליקין מנר לנר והלכה כר' שמעון בגרירה. הלכך לדידן דקיי"ל דדבר שאין מתכוין מותר אם בא לשחוט עוף מותר לו שיהא מפנה הנוצות ביד במקום שחיטה לכאן ולכאן ואם נתלש נתלש ואינו חושש דדבר שאין מתכוין מותר ואין כאן פסיק רישא אבל לתלוש ודאי אסור כדפרי'. ואמרי' בירושלמי עוף שאין לו גיזה תלישתו היינו גיזתו. והרב רבינו יהודה משפירא זצ"ל היה מתיר ביו"ט לתלוש בית השחיטה כדי שלא יקלקל העוף בשחיטה ואין לסמוך על זה אלא ודאי אסור וכן היה רבינו אליעזר ממיץ אוסר:
587
588מתני' שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים דברי ר' יהודה א"ר יוסי לא בזה התיר עקביא אלא שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ מת בזה עקביא בן מהללאל מתיר. וחכמים אוסרים ופרכי' השתא במת דאותו הצמר המחובר בו טעון קבורה שרי עקביא לאותו שמונח בחלון. שחטו דאותו המחובר בו שרי מבעיא דמונח בחלון נמי שרי אליבי' דעקביא אלא הכי קאמר לא בזה התיר עקביא וחכמים אוסרים ומשום חכמים נקיט לה שחטו דברי הכל שרי דמיגו דמהניא שחיטה לצמד המחובר בו מהניא נמי לתלוש ומונח בחלון כי פליגי במת. ולר' יהודה בשחטו פליגי ובמת ד"ה אסור. ארשב"ל מחלוקת דעקביא וחכמים כשהתירו מומחה לבכור קודם נשירת הצמר דרבנן סברי גזרי' אי שרית לצמר בהנאה אתי לשהויי כדי שתהא צמר נושר ממנו בין כך ובין כך אתי לידי גיזה [ועבודה] הלכך אע"ג דהתירו מומחה אסור ועקביא לא גזר אבל לא התירו מומחה ד"ה אסור מיתיבי התולש צמד מבכור תם אע"ג שנולד בו מום ושחטו אסור. טעמא דתם הוא הא בעל מום שרי ואע"ג דלא התירו מומחה. תנא כל היכא דלא התירו מומחה תם קרי לי' ומאי אע"פ שנולד בו מום אע"פ שנראה אח"כ לחכם ואמר מום קבוע הוא. לימא בתנאי התולש צמר מבכור תם אע"ג שנולד בו מום ושחטו ה"ז יקבר בכור בעל מום שתלש ממנו ואח"כ מת עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים [אר"י לא בזה התיר עקביא בן מהללאל אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו בזה עקביא בן מהללאל מתיר וחבמים אוסרים] א"ר יוסי מודה אבא חלפתא שהוא מן החכמים החולקי' על עקביא בזה שהוא מותר. אבל ביחוד אמרו יניחנו בחלון לשער בכור בע"מ שנשר שמא יש תקוה שיהי' מותר להנות שאם שחטו יהא מותר לדברי הכל. אבל פי' באמת ביחוד בבירור כמו ידעו ביחוד ששם הארון נגנז. על מה נחלקו על שתלש ממנו ומת עקביא ב"מ מתיר וחכמים אוסרים. ר' יוסי היינו ת"ק אלא לאו התירו מומחה א"כ דת"ק סבר אי התירו מומחה אין אי לא לא. והכי משמע מלתי' התולש צמר מבכור תם דהיינו בעל מום שלא התירו מומחה אסור לד"ה. בכור בע"מ דהיינו התירו מומחה ותלש ממנו ואח"כ מת עקביא בן מהללאל מתיר וכו' ור' יוסי סובר אע"ג דלא התירו מומחה שרי. אמר רבא לא דכ"ע אי התירו מומחה אין אי לא לא. ת"ק סבר פליגי רבנן ועקבי' במת וה"ה לשחטו מדלא אשכחן במלתי' דת"ק דלימא לשחטו ד"ה מותר והאי דקא מפלגו במת להודיעך כחו דעקביא. ור' יהודה סבר במת ד"ה אסור כי פליגי בשחטו ואתי ר' יוסי למימר בשחטו ד"ה מותר כי פליגי במת. אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה הואיל דתנן בבחירתא כוותי' דתנן עקביא בן מהללאל הוא הי' מתיר שער בכור בע"מ שנשר והניחו בחלון ואח"כ שחטו וחכמים אוסרים ומדלא קתני ואח"כ שחטו או מת ש"מ דבמת לדברי הכל אסור. הלכך בכור בע"מ שהתירו מומחה ותלש ממנו ואח"כ מת. לד"ה אותו שער אסור ויקבר. התירו מומחה ותלש ממנו ושחטו עקביא ב"מ מתיר וחכמי' אוסרים אע"פ שהתירו מומחה. והלכה כחכמים דיחיד ורבים הלכ' כרבים הלכך שער בכור בע"מ (או) שתלש ממנו בין שהתירו מומחה קודם לכן. בין שלא התירו בין מת בין שחטו אסור וטעון קבורה. ואצ"ל שער בכור תם גמור שתלשו או שנשר מעצמו דאסיר:
588
589מתני' הצמר המדובלל שנשר מן העור. אבל מסובך הוא עם שאר הצמר ושחטו [את] שהוא נרא' עם הגיזה כשגוזזין לאחר שחיטה והאי צמר המדובלל שוה עם שאר הגיזה מותר. ואת שאינו נראה עם הגיזה שיצא חוץ יותר מדאי וניכר לכל שמובדל הוא מן הגיזה אסור כמו שנשר לגמרי קודם שחיטה וסתמא כרבנן דפליגי עלי' דעקביא בשחטו ואליבי' דר' יהודה. והלכתא כוותיה:
589
590הדרן עלך הלוקח בהמה
590
591עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור בזמה"ז בבהמה דקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים. מפרש בברייתא מפני שטיפולה מרובה. פי' טורחה. ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב. ואם לא תהיה עם אמה תמות. ומזמן זה דקתני ואילך נותנו לכהן והכהן ממתין עד שיפול בו מום ויאכלנו. לקמן בפסולי המוקדשין מוכח דהלכה כר' יוסי אפי' במקו' רבים דנימוקו עמו. אי לאו דפסיק תלמודא דאין הלכה כמותו. ומספקא לי מזמן זה ואילך אם ישראל אומר לכהן קח את הבכור והכהן אומר איני רוצה ליקח אי כייפי' לי' לכהן שיקח על כרחו ויטפל בו עד שיפול בו מום הואיל וישראל אינו חייב ליטפל בו יותר. או שמא יכול כהן לומר לא זכי לי רחמנא מתנות בעל כרחי תניהו לכהן אחר. וההיא דפ' הזרוע דאמר אביי מריש הוה חטיפנא מתנות אמינא חבובא דקא מחביבנא מצוה כיון דשמענא להא דתניא ונתן ולא שיטול מעצמו מחטף לא חטיפנא מימר אמינא הבו לי. כיון דשמענא להא דתניא ויטו אחרי הבצע ר' מאיר אומר (מלאי הטילו על בעלי בתים ר' יהודה אומר) חלקם שאלו כפיהם מימר נמי לא אמינא להו אי יהבו לי שקילנא. כיון דשמענא להא דתניא בפ' טרף בקלפי הצנועין מושבין את ידיהם והגרגרנין חולקין משקל נמי לא שקילנא. אלמא דמקרי צנוע מאן דלא שקיל למתנתא אם כן משמע שאין כופין אותו:
591
592מתני' אמר לו הכהן בתוך הזמן הזה תניהו לי ה"ז לא יתננו. אמר רב ששת מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות. ת"ר הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים כדי שיתנו להם הבכורות ובבית הגרנות ובבית הטבחים אין נותנין להם תרומה ומעשרות בשכרן:
592
593מתני' ואם הי' בעל מום ואמר לו הכהן בתוך הזמן תן לי שאוכלנו מותר. דהואיל וחזי לי' לאלתר לא הוה ככהן המסייע:
593
594מתני' הבכור נאכל שנה בשנה בין תם בזמן שבהמ"ק קיים בין בע"מ בין בזמן שבהמ"ק כין שעכשיו בזמה"ז שנאמ' לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה. כלו' בתוך שנים עשר חודש שנולד וקרא דכתי' שנה בשנה בפ' ראה קאי נמי אבע"מ דסמוך ליה כי יהיה בו מום ומפרש בגמרא דלשנה דידיה מנינן ולא לשנות עולם. נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל י"ב חודש לאחר שנתו אינו רשאי לקיימו אלא עד שלשים יום. איבעי' להו היכי קאמר נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש עד שיהו שנים עשר חודש משנולד ולאחר שנתו נמי שלשים. א"ד היכא דנולד לו בתוך שנתו [רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש ותו לא והיכא דנולד לו אחר שנתו אינו] רשאי לקיימו אלא שלשים יום. ת"ש דתניא בכור בזמה"ז שאין תם ראוי לכלום עד שלא נראה להראותו לחכם שלא נפל בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים ומשנראה להראותו לחכם נולד לו בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חודש. אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי' יום א' ואפי' שעה אחת. אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו רשאי לקיימו שלשים יום. וקס"ד אנולד בו בתוך שנתו קאי [וקתני] אבל מפני השבת אבידה לבעלי' דהיינו בהן דשמא אם ביד ישראל הוי האי בכור לא משכח כהן למיתבא לי' ואי שחיט לי' יסריח הבשר אמרו רשאי לקיימו שלשים ואי לא משכח כהן שוחטו ומולחו עד שימצא כהן. אלמא שלשים יום דקאמר אנולד לו מום בתוך שנתו קאי שרשאי לקיימו עד שנים עשר חודש משנולד ולאח"כ שלשים יום. ודחינן ועדיין תיבעי ברייתא גופא איכא לספוקי דאיכא למימר האי דקתני עד שנים עשר חודש אחר שנתו וכו' אבל מפני השבת וכו' היינו אנולד בו אחר שנתו. א"ד אנולד בו מום תוך שנתו. ת"ש נולד בו מום בחמשה עשר יום בתוך שנתו משלימין לו חמשה עשר יום אחר שנתו השלמה אין מיתבא לא. ש"מ שלשי' יום דקתני מתני' אנולד בו מום אחר שנתו קאי דאי בתוך שנתו נולד המום חודש או חדשי' רשאי לקיימו עד שנתו דהא כתי' שנה בשנה ואי לאח' שנתו שנולד בו מום או קרוב לסיום שנתו יהבינן לי' שלשים יום משנולד המום. הלכך נולד בו מום בתוך שנתו חודש או חדשים רשאי לקיימו י"ב חודש ותו לא ונותנו לכהן ושוחטו ואי לא משכח כהן שוחטו ישראל ומולחו שלא יסריח הבשר וכי משכח כהן יהיב לי' האי בישרא. נולד בו מום אחר שנתו אינו רשאי [לקיימו] כ"א ל' יום ולאחר ל' יום אי משכח לי' לכהן יהיב לי' ואי לא שוחטו ומולחו עד דמשכח כהן ויהיב ליה להאי בשרא. והיכא שלא נראה להראותו לחכם דהיינו שהוא תם ולא נפל בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים. וקשה לפרש"י זצ"ל שפי' שלא נראה להראותו לחכם (שנפל) [שלא נפל] בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים מאי רשאי פשיטא על כרחו יקיימנו. וי"מ כשנפל בו מום איירי ועד שלא נראה להראותו לחכם דקתני היינו שלא נזדמן לו חכם שאין זקוק להוליכו למקום שהחכם שם ולא נהירא דעד שלא נראה משמע שהבכור עצמו מעכב שהוא אינו ראוי שיורה בו חכם מפני שהוא תם ואין בו מום. וי"מ רשאי לקיימו ואין זקוק לכונסו לכיפה אע"פ דשאר קדשים שהקדיש והחרים בזמה"ז אמרי' בפ"ק דע"ז בהמה תיעקר ונועל דלת בפניה והיא מתה מאליה. ולא נהירא דא"כ הוה משמע רשאי לקיים ואינו חייב לכונסו לכיפה הא אם רוצה לכונסו לכיפה מותר. וא"א לומר כן שלא מצינו בשום מקום שיהא מותר לכנוס הבכור לכיפה. וגם מעשים בכל יום ששומרים אותו עד שיפול בו מום. וי"ל דאגב דתנא בסיפא אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפי' יום אחד. תנא רישא רשאי לקיימו. וזה דוחק לומר דאגב קתני. אלא נראה לפרש כמו שפי' רבינו שלמה עד שלא [נראה] להראותו לחכם שהוא תם ואין בו מום רשאי לקיימו שתים ושלש שנים כלו' חייב שאם אינו מוצא כהן שרוצה ליקח אותו חייב ליטפל בו עד ב' וג' שנים עד שיפול בו מום ואין כופין הכהן ליקח אותו בעל כרחו דהצנועין מושכין את ידיהן ובע"כ לא זכי לי' רחמנא מתנית אלא אם חפץ בהם. נולד בו מום בתוך שנתו חייב לקיימו י"ב חדש עד שימצא בהן. לא מצא כהן הואיל ונפל בו מום שוחטו ומולחו עד שיבוא כהן ויטול הבשר לאחר שנתו חייב לקיימו שלשים יום מפני השבת אבידה לבעלים. ומצינו רשאי שפירושו חייב. דתנן ס"פ המקדיש שדהו כמה אדם רוצה ליתן בשור זה להעלותו עולה [אע"פ] שאינו רשאי. ופי' רש"י זצ"ל התם שאינו חייב. וכן מפרש רבינו שמשון הזקן זצ"ל בפ' אלו טרפות אמר התם אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן. וקשיא אם הוא רוצה לעשות מצוה אמאי אינו רשאי. ופי' רבינו שלמה התם דבמלאכת אחרים איירי. ורבינו שמשון הזקן זצ"ל פי' אינם רשאים אינם חייבים. כההיא דערכין כדפרי' הלכך ה"נ רשאי פירושו חייב. ורשאי דמתני' נמי פי' חייב. וע"ז הפירוש אני המחבר סומך למעשה וכל רשאי דשמעתא מתני' וגמרא פי' חייב. הלכך ישראל שיש לו בכור תם שאין בו מום ואינו מוצא כהן שרוצה ליקח אותו ממנו אחר שלשה חדשים לדקה ואחר חמשים יום לגסה חייב ישראל לטפל בו שתים ושלש שנים עד שיפול בו מום ונותנו לכהן לא מצא כהן שוחטו ומולחו. וכי אתי כהן יהיב ליה. נולד בו [מום] בתוך שנתו חייב ליטפל בו י"ב חודש מיום שנולד עד שימצא כהן לא מצא כהן שוחטו ומולחו וכי אתא כהן יהיב ליה. נולד בו מום לאחר שנתו או קרוב לסיום שנתו חייב ליטפל שלשים יום מיום שנפל בו מום עד שימצא כהן. ולאחר שלשים יום שוחטו ומולחו וכי אתי בהן יהיב ליה:
594
595מתני' השוחט את הבכור והראה את מומו לאחר שחיטה ונמצא קבוע ר' יהודה מתיר. ור' מאיר אוסר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בדוקין שבעין דכ"ע אסור. מפני שהן משתנין אע"ג דלאחר שחיטה מחזי קבוע. אי הוה חזי ליה מחיים הוה מתחזי עובר. לא נחלקו אלא במומין שבגוף. כגון נסרקה אזנו. ר"מ סבר גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין. [ור"י סבר לא גזרינן מומין שבגוף אטו דוקין שבעין] אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דקתני ר"מ אומר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור. ש"מ קנסא קא קניס ר"מ ש"מ. אבעי' להו מפני המשתנין. דכולהו משתנין. א"ד איכא דמשתני איכא דלא משתנין. למנ"מ לאכחושי סהדי. אם שחטו בלא מומחה והשתא חזינ' לי' קבוע וקיימי סהדי ואמרי דלא נשתנה ומראה זה הי' לו מחיים. אי אמרת כלהו משתני שקרי נינהו ואסור לר"ה ואי איכא דלא משתני סמכינן עלייהו ושרי. לר' יהודה דלא קניס מאי. ת"ש דארבב"ח זימנא חדא סח לי ר' יאשי' דמן אושא בוא ואראך בדוקין שהן משתנין מכלל דאיכא דמשתני ואיכא דלא משתני:
595
596מתני' מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשרט. הרי זה יקבר וישלם מביתו לימא תנן סתמא כר"מ דקתני יקבר. ואע"ג דהשתא מתחזי קבוע דלמא בדוקין שבעין וד"ה דלד"ה משתנין. פי' רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דקיי"ל כר' יהודה דר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה. ואע"ג דאמר ריש פרק אע"פ הלכה כר"מ בגזירותיו. הך דשמעתין רב נחמן בר יצחק קנסא קרי לי'. ובשאלתות דרב אחאי פי' דדוקא הלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסא. ומתוך פסקיו נראה דלית הלכתא כר"מ דאמר במעוברת חבירו ומניקת חבירו יוציא ולא יחזיר עולמית א"כ ה"נ אין הלכה כר"מ בהאי קנסא וסוגיא דשמעתין נמי כר' יהודה אתיא דאסיקנא והואיל דאיכא דלא משתני סמכינן עלייהו והיינו כר"י דלר"מ קנסי' בכולהו מפני המשתנין וסתמא דמתני' נמי אוקמי' בדוקין שבעין ור"ה ולא בעי' למימר דסתם לן תנא כר"מ וכן פסק בה"ג והביא ראי' מפ' טבול יום דאמר ר' עקיבה מדבריו למדנו שהמפשיט את הבכור ונמצא טריפה שיאותו הכהנים בעורו ואפי' בגבולין. וא"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן הלכה כר' עקיבא אף ר' עקיבה לא אמר אלא כשהתירו מומחה אבל לא התירו מומחה לא ודוקא שנמצא טריפה אבל לא נמצא טריפה יאותו בו אע"פ שנשחט שלא ע"פ מומחה ופסקו מכח ההיא דהא דקיי"ל כר"מ בגזירותיו היינו דוקא בגזירותיו אבל לא בקנסיו הלכך השוחט את הבכור שלא ע"פ מומחה ולאח' שחיטה הראה את מומו ונמצא קבוע בדוקין שבעין אסור. במומין שבגוף כגון נסרקה אזנו וכיוצא בו מותר והיכא ששחטו בדוקין שבעין שלא ע"פ מומח' והשתא חזינן לי' מום קבוע ולא ידענא אי אשתני אי לא אשתני ואמרי סהדי דלא נשתנה ומראה זה הי' לו מחיים מותר:
596
597הדרן עלך עד כמה
597
598כל פסולי המוקדשין. דהיינו קדשים שנפל בהם מום נמכרין באיטליז בשוק שיש שם קונין הרבה ונמכר ביוקר ונשחטין באיטליז ונשקלין בליטרא לימכר כדרך בשר חולין. חוץ מן הבכור ומן המעשר שהנייתן לבעלים אם נמכרין ביוקר. בכור הנייתו לכהן ומוכר הבשר לכל מי שירצה דבשר בכור נאכל לכל אדם והכהן נוטל דמיו. ולכהן קרי בעלים של בכור ומעשר בהמה בעלת מום הנאת מכירתו ביוקר לבעליו וישראל הוא ומשום הנאת הדיוטות לא מזלזלינן בקדשים לנהוג בהם מנהג חולין למוכרן באיטליז אלא בביתו ואע"פ שלא יקפצו בני אדם כל כך ואין נשקלין בליטרא אלא באומד ואם יפסיד לית לן בה. ופסולי המוקדשין הנייתן להקדש אם מוכרין אותו ביוקר. ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור שאם יש לו חתיכות בשר חולין שנשקל בליטרא יכול לשקול בשר בכור כנגדה. ירושלמי בפ' מי שהפך אמר ר' בא בר ממל אלו הי' לי מי שימנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסרו בשר בכור לישקל בליטרא אלא כדי שיהיו מוכרין אותו בזול. והן מערימין ומוכרין אותו כיוקר כלום אסרו מלאכה בחולו של מועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה. ואינון אוכלין ושותין ושוחקין. אם הי' לו מי שהי' נמנה עמו הי' מתיר ואחרי שלא מצא מי שנמנה עמו ולא התיר. שמעינן משמעתין שאסור למכור בשר בכור כדרך שמוכרין הקצבים ברחוב על השלחנות שמנקרין את הבשר ומוכרין שם ובני אדם מתקבצין שם וקונים. כי האי גונא אסור בבכור אלא ימכור בביתו. ושמעי' מירושלמי שאסור למכור בשר בכור ביוקר אלא בזול:
598
599מתני' בית שמאי אומרים לא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור בעל מום. שאם זימן כהן אורח ישראל על הכבוד בעל מום לא יאכל עמו. ובית הלל מתירין אפי' עכו"ם. מתניתין דקתני דב"ה שרי עכו"ם באכילת בכור בעל מום מני ר' עקיבה היא דתניא בכור אין נמנין עליו אלא חבור' שכולה כהנים דברי ב"ש וב"ה אומרי' אפי' זרים ר' עקיבה מתיר בשם ב"ה אפי' עכו"ם מ"ט דב"ש דכתי' בויקח קרח ובשרם יהי' לך כחזה התנופה וכשוק הימין מה התם כהנים אין ישראל לא אף הכא כהנים אין ישראל לא וב"ה ה"מ תם אבל בע"מ כתי' בפרש' ראה כי יהי' בו מום פסח או עור כל מום רע וגו' בשעריך תאכלנו הטמא והטהור יחדיו מה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים שלמים מעשר ופסח אוכל בבכור זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שאוכל [בבכור] איכא למפרך מה לטמא שכן הותר מכללו בעבודת צבור. וב"ה אטו בעבודה קאמרי' באכילה קאמרי'. ובאכילה זר עדיף מטמא. ור' עקיבה דאמר דב"ה מתירין אפי' עכו"ם מ"ט דכתיכ כצבי וכאיל מה צבי ואיל אפי' עכו"ם אף בכור נמי אפי' עכו"ם. ואידך. ת"ק דר' עקיבה אליבי' דב"ה דאסר להאכילו לעכו"ם אמר לך תלתא צבי וא"ל כתיבי בפ' ראה חד כדר' יצחק וכדר' אושעיא. כתב רבינו שלמה זצ"ל לא נתפרש היכן הם. ורבינו תם זצ"ל פי' דהיינו דפ' אלו הן הלוקין דא"ר אושעיא המרביע בשור פסולי המוקדשין לוקה. ואמר ר' יצחק המנהיג בשור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הוא ועשהו הכתוב כשני גופין שהשור בפ"ע נחשב בצבי ובאיל. והיינו שני מינין. וחד לכדר' אלעזר הקפר בפ"ב דשחיטת חולין דתניא ר' אלעזר הקפר אומר מה ת"ל אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל וכי מה למדנו מצבי ואיל מעתה ה"ז בא ללמד ונמצא למד מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשין מה פסולי המוקדשין בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף אין לו שחיטה מדברי תורה אלא מדברי סופרים. ואידך מה צבי ואיל פטורין מן הבכורה אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה. שאל החבר ר' שמואל את רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל. אם מותר בכור בעל מום להאכיל לעכו"ם כמתניתין או אסור כב"ה דברייתא כת"ק דר' עקיבה. והשיב לו דהלכה כמתניתין דקיי"ל בהחולץ סתם במתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם דמתני' וכש"כ סתם השנוי בלשון ב"ה דעדיף טפי מסתמא אחרינא כדאמ' פ' מי שהחשיך מאי אולמי' האי סתמא מהאי סתמא משום דקתני לה בלשון ב"ה. ודלמא לית לי' דר' אלעזר הקפר דמוקי חד מתלתא צבי ואיל לשחיטה דחיה ולמעוטי עוף דאין לו שחיטה מד"ת אלא לדר' עקיבה הוא דאתא להתיר בכור בע"מ באכילה לעכו"ם. ואנן ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה כסתמא דמתני' דפ' חטאת העוף בזבחים דתנן מלק בסכין מטמאה בבית הבליעה וכסתמא דתלמודא דפ' העור והרוטב דפריך נבילה נמי אשתרי מליקת עולת העוף לגבוה. וכן בה"ג בפ' כיסוי הדם כתב מאן דבעי למשחט עופא או חיותא דבעי לי' לדמא ולא בעי למירל מינה כיון דאי בעי למיכל שרי למיכל מינה מבעי' לי' לכסויי דתניא השוחט וצריך לדם חייב לכסות. כיצד הוא עושה או נוחרו או עוקרו. משמע דס"ל דבנחירת עוף לא בעי כסוי אלמא דסבר יש שחיטה לעוף מן התורה. וההיא דפ' מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו דתנן האיש מדיר את בנו לנזיר. וארשב"ל א"ר יוסי בר חנינא כדי לחנכו במצות ופרכי' בשלמא לר' יוחנן דאמר הלכה היא בנזיד אהכי כי מיטמא מייתי קרבן צפורים ואכיל כהן מליקה אלא לר' יוסי בר חנינא דאמר רשב"ל הא קא אכיל נבילה קסבר ר' יוסי ב"ר חנינא אין שחיטה לעוף מן התורה. אומר רבינו יצחק דאין להביא ראי' משם שתהא דרש דר' אלעזר הקפר עיקר דההיא דר' יוסי בר חנינא שאמר רשב"ל משמו כדי לחנכו במצות אין זה אמורא אלא תנא כדמוכח ההיא סוגיא דפריך ומי סבר ריב"ח הכי והתניא ריב"ח אומר כו'. ואפי' תמצא לומר דקיי"ל כר"א הקפר אתי שפיר דפסק כב"ה דמתני' וכר' עקיבה דאינהו נמי מצו סברי כוותי' ואע"ג דתלתא צבי ואיל כתיבי חד לכדר' יצחק ור' אושעיא וחד לכדר"א הקפר וחד לפטורי פסולי המוקדשין מבכורה אכתי אייתר לי' איל בההיא דמיתוקם לכדר"א הקפר דבההיא דר' יצחק ור' אושעיא אצטריך תרווייהו צבי ואיל לשני גופין ובההי' דפטור בכורה אצטריך למתנות דהוה מפליגו להו מבכורה מאך משום דשוים בכל כדאמ' פ"ב לעיל אבל בההיא דר' אלעזר בצבי לחודיה סגי לי'. ואי מוקמת איל למשרי לעכו"ם אתי שפיר אבל לב"ה דברייתא צריך לדחוק דאגב' אחריני דכתיב בהו צבי ואיל כתב נמי בהאי צבי ואיל. ועוד דמצבי ואיל דדרשי' מיניה פטור בכור מצינו שפיר למדרש מיני' להתיר לעכו"ם דהא התרה דחלב הוה גמרי' לעיל פ"ב אי לאו דאמעוט מאך וכן היתר שחיטת אותו ואת בנו. ודבר פשוט הוא לתלמוד ללמוד כל דבר מצבי ואיל. דאין היקש למחצה כדאמ' לעיל ספ"ק מי זוטר מאי דכתיב בהו צבי ואיל מה צבי ואיל אין פודין בהן אף פסולי המוקדשין אין פודין בהן והא דמסיק ואידך תלתא צבי ואיל כתיבי לא בא להוכיח שלא נוכל לדרוש היתר אכיל' מכצבי וכאיל דהא אע"ג דאתי לפטור בכורה שפיר נפק' לן מיני' להתיר לעכו"ם כדפרי' אלא בא לפרש שאע"פ שאינו דורש היתר אכילת עכו"ם לא קשי' לך למאי אכתבו שלשה צבי ואיל דלא תימא לר' עקיבה אליב' דב"ה דשרי להאכיל לעכו"ם אתי שפיר טפי דנכתבו שלשה צבי ואיל אלא לכ"ע אתי שפיר דלכ"ע איכא לאוקמינהו לכולהו. ואומר רבינו יצחק זצ"ל שה"ג מסייעות אותו כי פסקו שחלב מותר להאכילו לעכו"ם מטעם דאתקש פסולי המוקדשין לצבי ואיל א"כ סביר' להו שהכשר מותר להאכילו לעכו"ם מן התורה מטעמי' דר' עקיבה דבצבי ובאיל. ומה שאסרו להאכיל בשר לעכו"ם מדרבנן אין נראה לו לרבינו יצחק זצ"ל דלא מצינו שום תנא שאומר כן. וגם מה שמשמע מתוך דבריהם שמה שאוסרין (בה) [ב"ה] דברייתא זהו מדרבנן והלכה כמותם. אין נראה לו דכב"ה דמתני' קיי"ל כדפרי'. הרי פירשנו שפסק רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל ככ"ה דמתני' דבכור בע"מ מותר להאכילו לעכו"ם וכר' עקיב' דדריש אליבא דב"ה מה צבי ואיל אפי' עכו"ם אף בכור נמי אפי' עכו"ם. ופי' רבינו יצחק דאין מקיש בכור לצבי ואיל להתירו לעכו"ם אלא דוקא הנאכל לישראל אבל את שאינו נאכל לישראל כגון נבילה וטריפה לא ואתי' לי' שפיר בהכי הא דפריך רבינו אפרים זצ"ל דר' עקיבה אדר' עקיב'. דהכא שרי לי' ר' עקיב' לעכו"ם. ובפ' טבול יום א"ר עקיב' המפשיט את העור ונמצא טריפה יאותו הכהנים בעורו. משמע אבל בבשרו אל יאותו אפי' להאכילו לעכו"ם ולכלבי'. והשתא אתי שפיר דנבילה וטריפה הואיל ולא חזי לי' לישראל לא הקשו לצבי ואיל. ותנן לעיל פ' הלוקח בהמה ראב"י אומר בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ולא שרינן ליתן לכלב מידי דהוה עכו"ם. ותנן בפ' עד כמה מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט ה"ז יקבר ולא שרינן ליתן לעכו"ם ולקמן בפרקין תנן השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו לחכם יקבר ותנן בפ' בהמה המקשה בהמה המקשה לילד מחתך אבר אבר ומשליך לכלבים יצא רובו ה"ז יקבר בכולהו תנינן יקבר ולא תנינן יתננו לעכו"ם דהואיל ואינו נאכל לישראל לא הוקש לצבי ואיל. ומתוך כך נסתפק החבר ר' שמואל על חלבו של בכור אם מותר להאכילו לעכו"ם כי שמא כמו כן אסור להאכיל חלבו לעכו"ם ולא מקשינן לצבי ואיל כיון שאינו נאכל לישראל א"ד אפי' לב"ה דאסרי להאכיל בשרו לעכו"ם הכא יתירו דאינו בר אכילה כלל כיון שגם בבהמות חולין כשירה אינו בר אכילה לישראל. ושאל לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. והשיב לו דודאי לר' עקיבה מותר להאכיל חלבו לעכו"ם כמו בשרו כיון שגם בפסולי המוקדשין הי' מותר לעכו"ם מכצכי וכאיל. אי לאו מיעוטא כדאמ' לעיל בפ"ב אי מה צבי ואיל חלבו לעכו"ם מותר אף פסולי המוקדשין חלבו מותר ת"ל אך חלק. ואפי' לב"ה דברייתא נראה לו שמותר מטעם שאינו בר אכילה לישראל. וראי' מריש פרקין גבי מעשר בהמה מבליעו בעורו בחלבו בגידו ובקרניו שאע"פ שמעשר בהמה בעצמו אינו נמכר חלבו נמכר וחשיב כבשר. ה"נ אע"פ שבשרו אסור לעכו"ם חלבו מותר. ת"ר בכור בע"מ אין מאכילין אותו לנרות. וב"ה אומרים מאכילין אותו הלכך בכור בע"מ מאכילין אותו לנדות ומאכיל בשרו וחלבו לעכו"ם. עוד שלח לו החבר ר' שמואל לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל מה יעשה בעור בכור אם ימצא טריפה בבני מעים כי כמדומה אני שראיתי בפי' רבינו שלמה זצ"ל בפ' טבול יום והלכתא כחכמים בשר בשריפה ועור בקבורה ופליג על ר' יוחנן דפסיק לעיל כר' עקיבה. ולכאורה נראה דלא פליג. והשיב לו רבינו יצחק זצ"ל סברתך לא ידעתי האיך תאמר דלא פליג בין לפי מה שכתבת בשר בשריפה ועור בקבורה בין לפי מה שכתו' בספרים בשר בקבורה ועור בשריפה וגם טעם לחכמים לחלק בין עור לבשר לא ידעתי. ובסדר קדשים של ר"ת זצ"ל עיינתי וראיתי שכתוב בו הלכתא כחכמים ועשה לו קרניים לשמשו שלא לגרוס רק הלכתא כחכמים. ופירושים אין בידי. ומתוך דכתוב בספרים והלכתא כחכמים אין בידי רק לאסור ולהטעין שניהם קבורה אפילו הופשט העור קודם זריקה וכש"כ אם לא הופשט כי לא ידעתי למה בשריפה בעל מום בגבולין בין עור בין בשר. יצחק ב"ר שמואל זלה"ה: ת"ר אין מרגילין בבשר ביום טוב. להפשיט דרך דרגלים כל העור לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש שנותנים אותו בעורות כבשים המופשטים שלמים. ולא בבכור ואפי' בעל מום ולא בפסולי המוקדשין אע"פ שנפדו ושחטו לאכילה. בשלמא יום טוב דקא טרח טרחא דלא חזי לי' ביו"ט אלא בכור מאן תנא אמר רב חסדא ב"ש היא דאמרי אין מאכילין אותו לנדות דבכור בע"מ בקדושתי' קאי אפי' לאחר שחיטה כתם וכי היכא דבתם אין מרגילין ה"נ בבע"מ אבל ב"ה דאמרי מאכילין אותו לנדות ולא בקדושתי' קאי ה"נ דמרגילין בו הלכך כששחט בכור בע"מ מותר להפשיט דרך הרגלים כל העור שלם ולעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש או לכל ענייני תשמיש שירצה:
599
600מתני' בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו את הדם ואפי' במקום שאין עושין בו מום (זלזול) [דיכול] לחזור ולהתרפאות המכה דאי שרית לי' במקום שאין עושין בו מום אתי למעבד במקום מום. דברי ר' יהודה וחכ"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום שלא יחתוך ולא יסדוק את אזנו ואת ניב שפתיו שאין עתיד לחזור ולרפא ר' שמעון אומר יקיז אע"פ שהוא עושה בו מום דסבר ר' שמעון דבר שאין מתכוין מותר ת"ר בכור שאחזו דם מקיזין לו את הדם במקום שאין עושה מום. ואין מקיזין את הדם במקום שעושה מום. דברי ר"מ וחכ"א יקיז אף במקום שהוא עושה מום ובלבד שלא ישחוט על אותו מום. ר' שמעון אומר אף נשחט על אותו מום. ר' יהודה אומר אף מת אין מקיזין לו את הדם. אמר רב ששת ברי' דרב אידי אמר רב [יהודה אמר שמואל] הלכה כר"ש דברייתא דאמר אף ישחוט על אותו מום דכיון דלא היה דעתו להטיל בו מום כדי להתירו אלא כדי שלא ימות לא קנסינן ליה:
600
601מתני' הצורם אוזן בכור. פי' פוגם. ה"ז לא ישחוט עולמית דברי ר' אליעזר וחכ"א כשיולד לו מום אחר ישחוט עליו. רבינו שלמה זצ"ל כתב ובכהן מיירי וכן נראה בדבריו דאי בישראל בעליו מאי שייך קנסא. בפ"ק דשחיטת חולין אמר רב (חנא) [הונא] בר רב קטינא ארשב"ל שלש פגימות הן פגימת עצם בפסח. פגימת אוזן בבכור. פגימ' מום בקדשים. וכמה פגימתו כדי פגימת המזבח כדי שתחגור בה צפורן. שאל ר' שמואל לרבינו יצחק זצ"ל אם צרימת אוזן מום מובהק להתירו בשלשה בני הכנסת כמו סימוי עין וקטיעת יד ושבירת רגל והשיב לו שאם נפגמה פגימה קטנה וצפורן חוגרת וצריך עיון אם חוגרת אם לאו לפי שאין נכרת היטב בזה הי' ראוי לחוש. אבל אם נצרם הרבה מן הסחוס נראה לי מום מובהק. ומדנקיט בכל דוכתי צרימת אוזן הצורם אוזן בכור לא ישחוט על אותו מום צרם אוזן הבכור מהו משמע שזה מום ידוע ופשוט לכל ואפי' לעכו"ם כדתנן גבי קסרור נטל פיגיום וצרם באזנו. יצחק ב"ר שמואל:
601
602מתני' מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל. לפי שלא נגזז מעולם וראהו [קסטור] אחד. פי' ממונה אמר מה טיבו של זה. א"ל בכור אינו נשחט אא"כ הי' בו מום. נטל פיגיום. פי' רומח וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו שהדי לא נתכוין להתירו שהרי לא הי' יודע שע"י מום שיעשה בו אדם ישחט אלא א"כ יפול בו מום מאליו. ראה שהתירוהו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרו. פעם אחת היו תינוקות משחקות בשדה וקשרו זנבות טלאים זב"ז ופסקה זנבה של אחר מהם והרי הוא בכור ובא מעשה לפני חכמים והתירו ראו שהתירו והלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים ואסרו זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור. ושלא לדעתו מותר. אמר רב חסדא אמר רב קטינא ל"ש דמשתרי הבכור ע"י עכו"ם. אלא אמרו לי' אינו נשחט אא"כ הי' בו מום דמשמע שיפול בו מום מאליו דליכא למימר מדבריהם למד העכו"ם דניחא לי' שיפול בו מום אבל א"ל אא"כ נעשה בו מום נעשה ע"י אדם משמע כמאן דאמר לי' זיל עביד בי' מום אמר רבא מכדי ממילא הוא שלא היה יודע העכו"ם שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין. מה לי הי' מה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא הוא ולא שנא. שניהם מותר. וכבר הי' מעשה בעכו"ם אחר ששמע על הבכור שלא הי' נאכל אלא אם הי' נעשה בו מום וצרם את אזנו ולא נודע אם נתכוין להתירו אם לאו ושאלו לרבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל והתיר מהא דרבא דאמר דכל ממילא לא שנא הי' לא שנא נעשה מותר:
602
603מתני' זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו מותר. זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור לאתויי גרמא אם הניח דבילה ובצק ע"ג אוזן הבכור כדי שיבוא הכלב ויטלנו. שלא לדעתו מותר לאתויי מסיח לפי תומו שלא שאלם העכו"ם מה טיבו אלא הם מסיחים לפי תומם עם העכו"ם ואומרים ראה זקן זה לא ישחוט לעולם אלא ע"י מום לא נתכוונו לכך שיטיל בו מום:
603
604מתני' הי' בכור איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום ה"ז ישחוט עליו ואפי' הוא כהן לפי שלהצלתו נתכוין. אמר רב פפא ל"ש אלא שבעטו בשעת רדיפה אבל לאחר רדיפה לא פשיטא מ"ד צערי'. מה שרדפו הוא מדכר קמ"ל איכא דאמרי אמר ר"פ לא תימא בשעת רדיפה אין וכו' לאחר רדיפה נמי צערי' קא מדכר. רבינו יצחק בר אשר זצ"ל אומר דכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון בטפל לעיקר. ור"ת זצ"ל אמר דכל איכא דאמרי בשל תורה הלך אחר המחמיר כשל סופרים הלך אחר המקיל הלכך הכא לדברי שניהם הלכה כלשון ראשון דהכא בשל תורה קיימינן:
604
605מתני' כל המומין הראוין לבוא בידי אדם רועי ישראל נאמנין לומר מאליהן אירעי לו רועי כהנים אין נאמנין דנחשדו בדבר רשב"ג אומר נאמן על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ר"מ אומר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו. כולה מפרש בגמרא ר' יוחנן ור' אלעזר חד אמר מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין ה"ק רועים שהן ישראל נאמנין אפילו [הן עומדים] בבית כהנים שהבכור שלהם ללגימה לא חיישינן שמא ע"י אדם בא לו בבית הכהנים ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטנו רבו הכהן ויאכילנו עמו והא דקתני רועי כהנים אין נאמנים ה"ק רועים שהם כהנים אין נאמנים אם הבכור ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו דמימר אמר האי רועה לא שביק לי לדידי ויהיב ליה לכהן אחרינא. וה"ה כהן לכהן דחיישינן לגומלין כלו' מסברא נפקא לן דה"ה דכהן רועה אינו נאמן להעיד על בכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין דסבר אעידנו עתה והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבוא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו ואתא רשב"ג למימר נאמן הוא על של חבירו בין רבו בין אחר ואינו נאמן על של עצמו דלא נחשדו כהנים אלא על בכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל ואתא ר"מ למימר החשוד על הדבר דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות לא דנו ולא מעידו ולקמן פריך ר' מאיר היינו ת"ק. וחד אמר מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין ה"ק רועי בהמות ישראל אע"פ שהם כהנים הרועים נאמנים דמה לו לשקר מימר אמר לא שביק האי ישראל כהן צורבא מרבנן ויהיב ליה לדידיה דסתם רועה עם הארץ הוא רועי כהנים רועי בהמות של כהנים אע"פ שהרועים ישראל אין נאמנין להעיד על בכורו של רבו כהן דחיישינן ללגימא וכש"כ רועה כהן ובהמות של רבו כהן אין נאמנין דחיישינן לגומלין וללגימא ואתא רשב"ג למימר נאמן הוא על של חבירו כהן לכהן ונאמן הכהן הרועה בהמותיו של רבו כהן דלא חיישינן לא לגומלין ולא ללגימא ואתא ר"מ למימר דהחשוד על הדבר דהיינו כהנים שחשודין על הבכורות לא דנו ולא מעידו ופליג ארשב"ג דשרי אפילו כהן לכהן ופליג את"ק דאמר רועי בהמות ישראל והרועים כהנים נאמנין. בשלמא למ"ד רועי ישראל והן כהנים נאמנים היינו דאתא ר"מ למימר החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא למ"ד דתני כהנים בי ישראל אין נאמנין מאי אתא ר' מאיר [לאשמעינן] היינו ת"ק דכהן [אין] נאמן. איכא בינייהו דר' יהושע בן קופסאי דתניא ר' יהושע בן קופסאי אומר בכור בי כהן צריך שנים מן השוק להעיד עליו שנים כל שהן ואפי' כהנים אבל כהנים שבביתו לא. ת"ק אית לי' דר' יהושע בן קופסאי (ראמר) דקאמר ת"ק רועי כהנים בי ישראל אין נאמנין אבל כהנים דעלמא נאמנין. מיהו דר' יהושע קילא מדת"ק דהא לר' יהושע כהנים דשוק נאמנין אפי' אבכורות דכהנים ול"ח לגומלין. ות"ק חייש לגומלין דקאמר וה"ה כהן לכהן. אבל בהא שוו דכהנים דשוק נאמנין אבכור כ"ז שהוא ביד ישראל. ור"מ ל"ל דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכורות לא דן ולא מעיד אפי' כהן דשוק אפי' הבכור ביד ישראל. רשב"ג אומר בכור בי כהן אפי' בנו אפי' בתו מעידין עליו. ורשב"ג לטעמי' דאמר נאמן הוא על של חבירו ואביו נמי היינו חבירו דאין בהן נחשד אלא על של עצמו. ר' יהודה אומר אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו דומיא דבנו ובתו דאין נאמנין דאיכא תרתי גומלין ולגימא אבל איכא רועי ישראל בביתו נאמן. ולר' יהושע אפי' רועי ישראל אינו נאמן אלא מן השוק. כמאן אזלא הא דאמר רב חסדא אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל דשל ישראל הוא כגון רחילה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאמר לעיל בפ"ב אחד לו ואחד לכהן ואותו שלו הוי ספק בכור שמא יצא ראשון וירעה עד שיומם ואוכלו ישראל. צריך שנים מן השוק להעיד עליו שלא הטיל בו אותו מום בכוונה כמאן כר' יהושע בן קופסאי דכי היכי דבכור ביד כהן בעי שנים מן השוק ה"נ הכא. רב נחמן אמר ספק אפי' בעליו ישראל מעידין עליו דכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל דאי לא תימא הכי אלא בעלים חשודין עליו. א"כ הוי ישראל חשוד על המומין. מעשר לר"מ מי מעיד על מומו הא אמר ר"מ החשוד על הדבר לא דנו ולא מעירו אפי' לאחרים. מעשר ודאי מהימן דאי בעי שרי בי' מומא בכולי' עדרי'. אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכ"ת ה"נ דלית לי' תקנתא לר"מ [והתנן שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו] ביד כהן פטור מן המתנות כגון האי ספק בכור שהכהן נטל את אחיו פטור ישראל מן המתנות דזרוע ולחיים וקיבה דעשו את שאינו זוכה כזוכה כדאמ' בפ"ב ור' מאיר מחייב ומדמחייב לי' ר' מאיר במתני' מכלל דבר אכילה הוא אלא ש"מ בעליו מעידין עליו כהנים הוא דחשידי אמומי' ישראל לא חשידי אמומי. אתמר רב נחמן אמר (רב) הלכה כרשב"ג דאפי' בנו ובתו מעידין עליו. (ורבה) [רבא] אמר הלכה כדברי ר' [יוסי] דאפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין עליו והלכתא כרשב"ג ודוקא בנו ובתו אבל אשתו לא מ"ט אשתו כגופו דמיא. והשתא דקיי"ל דבכור בי כהן ואפי' בנו ובתו מעידין עליו. ופי' רבינו שלמה דרשב"ג לטעמי' דאמר נאמן הוא על של חבירו. הלכך קיי"ל נמי דרועים כהנים נאמנים אפי' כשהבכור ביד ישראל וכן כהן לכהן נאמן וכן רועים שהם ישראל וכן בנות כהנים נאמנים ולא חיישינן ללגימא כרשב"ג דבתו ובנו נאמנים ול"ח ללגימא וספק בכור שנולד כי ישראל קיי"ל בעליו מעידין עליו. אבעיא להו עד מפי עד מהו לעדות בכור שלא הוטל בו מום זה בכוונה. רב (אתי) [אמי] אסר רב (אתי) [אשי] שרי א"ל רב אסי לרב אשי והא תני דבי מנשה אין עד מפי עד כשר אלא לעדות אשה בלבד. א"ל תני אלא לעדות שהאשה כשירה ובעדות בכור אשה נמי כשירה דאמרי' הלכת' כרשב"ג דאמר אפי' בתו. רב יימר אכשר בעד מפי עד לבכור קרי עלי' מרימר יימר שרי בוכרי בלשון גנאי. והלכתא עד מפי עד כשר להעיד בבכור שלא הוטל בו מום זה בכוונה: אמר ר' אילעאי לא היו מוחזקין בו בטלה שהוא בכור ובא כהן בעליו ואמר בכור הוא זה ומומו עמו שלא הוטל בו מום זה בכוונה ואתי לאחזויי לחכם אי קבוע הוא אי עובד נאמן דהפה שאסר ואמר בכור הוא הפה שהתיר ואמר מומו הוא: ר' צדוק הוה לי' בוכרא רמי לי' שערי בסלי נצרים של ערבה קלופה בהדי דקא אכיל איבזע שפתי' אתא לקמי' דר' יהושע. א"ל כלום חלקנו בין בהן חבר לכהן ע"ה. דמי חשידנא כו'. והלא ר' יהושע אמר לי הן א"ל המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש עמד השואל כדאמ' פ' נערה בנדרים ירושלמי שואל הגדות והלכות מנין שבעמידה ת"ל ועמדו. ושאל כלום חלקנו בין חבר לע"ה א"ל ר' יהושע לאו א"ל ר"ג והלא משמך אמרו הן יהושע עמוד על רגליך עמד ר' יהושע על רגליו ואמר איך אעשה אלמלי אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת ועכשיו שאני חי והוא חי האיך יכול החי להכחיש את החי. הי' ר"ג יושב ודורש ור' יהושע עומד על רגליו עד שרננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ושתוק ועמד פי' ושתק. חוצפית התורגמן מעשרה הרוגי מלכות הי' ושקול כיהונתן בן עוזיאל דבשעה שהי' עוסק בתורה כל העוף הפורח עליו באויר מיד נשרף כדאמ' במדרש של עשרה הרוגי מלוכה. בספרים כת' עמוד על רגליך ויעידו בך ול"ג לי' לא הכא ולא בתפלת השחר דמה עדות שייך כאן אלא בסנהדרין בפ' כ"ג גבי עובדא דינאי גרסי' לי'. ואגב שיטפא דהתם נכתב כאן. מיהו לפי מה שמפרש רבינו שלמה זצ"ל האיך יכול החי להכחיש את החי אלא ודאי אמרתי וחוזרני בי שייך שפיר למימר ויעידו כך כלו' שישמעו כולם שאתח חוזר ויעידו כך ויקבעו הלכה לדורות. אבל א"א לומר כן שכמו כן אמ' בפ' תפלת השחר גבי תפלת ערבית. ופוסק לשם הלכה כמותו ש"מ דלא הדר בי' אלא כך הוא הפי' האיך יכול החי להכחיש את החי כלומ' סבור הייתי להעלים ואיני יכול ול"ג ויעידו כך. ופסקו רבותינו דקיי"ל כר"ג דלא חילקו בין כהן חבר לכהן ע"ה דכהן חבר נמי חשיד בההיא דיומא פ' יוה"כ אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב עמרם אמר רבב"ח שאלו את ר' אליעזר זקן ויושב בישיבה צריך ליטול רשות להתיר בכורות או אינו צריך. מאי קא מבעי' להו הכי קמיבעיא להו כי הא דאמר רב אידי בר אבין דבר זה הניחו להו לבית רבי כדי להתגרר בו מאי צריך ליטול רשות או לאו כיון דזקן ויושב בישיבה הוא [א"צ עמד ר"י בן חקולא על רגליו ואמר אני ראיתי את ר"י בן זימרא שהי' זקן ויושב בישיבה] ועמד למעלה מזקינו של זה ונטל רשות להתיר בכורות א"ל ר' אבא לא כך הי' מעשה ר' יוסי בן זמרא כהן הי' והכי קא מבעי' לי' הל' כר"מ דאמר החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו א"ר כרשב"ג דאמר נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו ופשטו ליה הלכה כרשב"ג הא למדת דכהן [חבר] נמי חשיד על הבכורות של עצמו:
605
606מתני' נאמן בהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו ובלבד שיהיו לו עדים שלא הטילו בו. אמר רב יהודה [אמר רב] נאמן הכהן לומר לחכם בכור זה נתן לי ישראל עם מום זה שבו מ"ט כל מלתא דעבידא לאגלויי שיבוא אותו ישראל ויאמר בלא מום נתתיו לו לא משקרי אינשי. אמר ר' ירמי' בר אבא מנא לי' ליהודה הא אנא קבעתי' בגידול. שניתיה לגידול. פי' שם חכם. וגידול קבעה בדידיה. והוא שנאה לרב יהודה והכי אמרי לי' לגידול נאמן ישראל לומר בכור זה נתתי לכהן במומו פשיטא ל"צ בקטן והגדיל שהי' קטן הטלה כשנתנו לו והגדיל מ"ד לא קים לי' בגוי' משום דהגדיל הטלה ושמא אחר הוא והאי בהן הטיל בו מום קמ"ל. בסורא מתנו בלישנא בתרא דנאמן ישראל אבל לא כהן בפומבדיתא מתנו כלישנא קמא דאפי' הכהן נאמן והלכתא אפילו כלישנא קמא: אמר רב יהודה אין רואין בכור לישראל אא"כ כהן עמו דשמא אם נאמר לו קבוע הוא ישחטנו ויאכלנו כיון דקבוע הוא הרי נאכל לכל אדם אלא שגזילת כהן הוא והוא לא חייש לגזילה ואכיל לי'. ומדפריך מינה לרב ששת ש"מ דקים להו לרבנן דהלכה כרב יהודה וסברא היא דמה לו להביא אצל חכם יתננו לכהן וכהן יביאנו לחכם ויאמר בכור זה נתן לי ישראל במומו אי לאו דבעי למגזלי' וליכלי'. מיהו אי ליכא כהן בעיר ושמרו כל זמנו כדפרי' לעיל רואין לו אע"ג דליכא כהן:
606
607מתני' בכור שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו ה"ז ישחט ע"פ שלשה בני הכנסת שאינם חכמים דמומין מובהקין אינון. ר' שמלאי ור' יהודה נשיאה תרווייהו משמי' דר' יהושע בן לוי אמרי [וא"ל ר' שמלאי וריב"ל] תרווייהו משמיה דר' יהודה נשיאה אמרי התרת בכור בח"ל ע"פ שלשה בני הכנסת אמר רבא ובמומין מובהקין. פי' ואפי' בזמה"ז. מאי קמ"ל תנינא בכור שנסמית עינו כו'. אי ממתני' ה"א [בחוצה לארץ] אפי' מומין שאינן מובהקין והאי דקתני מובהקין להודיעך כחו דר' יוסי קמ"ל. אמר רב יהודה א"ר ירמי' בר אבא ספק משמי' דרב ספק משמי' דשמואל שלשה מתירין את הבכור במומין מובהקין בזמה"ז במקום שאין מומחה. מאי קמ"ל תנינא ה"ז ישחוט ע"פ שלשה בני הכנסת אי ממתני' ה"א אפי' במקום שיש מומתה קמ"ל במקום שאין מומחה אין במקום שיש מומחה לא. אמר רב חייא בר אבא אמר רב עמרם שלשה מתירין את הבכור במומין מובהקין במקום שאין מומחה לאפוקי מדר' יוסי דמתני'. והאידנא אין לנו מומחה במומין וכולנו בני הכנסת לענין מומין ואין מתירין אלא בשלשה ובמומין מובהקין כגון נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו ונצרמה אזנו הרבה מן הסחוס. כדפי' רבינו יצחק זצ"ל כדפרי' לעיל. ובעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש או שרגליו קלוטות כשל חמור או עינו אחת גדולה כשל עגל ואחת קטנה כשל אווז באלו מתירין בשלשה. ואם באחד או בשתים הוי פלוגתא דר' יהודה ור' מאיר דלעיל פ' עד כמה דתנן השוחט את הבכור ומראה את מומו כו' ולעיל פרשי' לה. ושלשה בני הכנסת במומין מובהקין כחכם במומין שאינן מובהקין:
607
608מתני' ר' יוסי אומר אפי' יש שם עשרים ושלשה אינו נשחט אלא ע"פ מומחה: אמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כר' יוסי. פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים מהו דתימא ר' יוסי נימוקו עמו:
608
609הדרן עלך כל פסולי המוקדשין
609
610אתמר כהן שמת והניח בן חלל בישראל דמי וחייב בבכורה רב חסדא אמר הבן חייב לפדות את עצמו רבה בר רב הונא [אמר] אין הבן חייב לפדות א"ע כל היכי דמית האב לאחר שלשים יום שנולד דמצוה בפדיה דכתיב ופדויו מבן חודש תפדה כולי עלמא לא פליגי דאין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה אביו בפדיונו דאי נמי פריק ליה האב הוה מפריש ליה ושקיל ליה לנפשיה דהא כהן הוא וכיון דזכה האב בפדיונו מורישו לבנו עם שאר נכסים שלו. כי פליגי דמית בתוך שלשים יום רב חסדא אמר הבן חייב לפדות א"ע שלא זכה אביו בפדיונו דהא לא נתחייב האב מעולם אלא בן נתחייב לאחר מיתת אביו ומחייב למיתב לכהן אחר ורבה בר רב הונא אמר אין הבן חייב לפדות א"ע דא"ל קא אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה. שאם הי' פודה אביו אותו הי' (נותן) [נוטל] פדיון לעצמו. אתמר א"ר שמעון (בן) יאסיניא ארשב"ל כהן שמת והניח בן חלל בתוך שלשים יום הבן חייב לפדות א"ע שלא זכה אביו בפדיונו לאחר שלשים אין הבן חייב לפדות א"ע שהרי זכה אביו בפדיונו וקיי"ל כרב חסדא וכרשב"ל דכל היכא דמית האב בתוך שלשים הבן חייב לפדות את עצמו לכשיגדל ויהי' בר מצוה:
610
611מתני' מי שלא ביכרה אשתו וילדה שני זכרים נותן חמש סלעים לכהן דאחד מהן בכור. מת אחד בתוך שלשים יום האב פטור וה"ה בנו הנשאר פטור מת האב והבנים קיימין ר' מאיר אומר אם נתנו עד שלא חלקו נתנו וא"ל פטורין ר' יהודה אומר נתחייבו הנכסים לכהן. כבעל חוב וחייבין לפרוע בין שניהם. זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. דא"ל נקיבה יצאה ראשונה וכהן ידו על התחתונה דהמע"ה. דמית האב אימת אילימא אחר שלשים בהא אמר ר"מ כי חלקו פטורין הא אשתעבידו להו נכסי ובע"ח מעליא הוא אלא בתוך שלשים מאי שנא כי חלקו דאזיל לגבי האי ומדחי לי'. ואומר אין אני בכור אלא אחי. ואזיל לגבי האי ומדחי לי' כי לא חלקו נמי ליזיל לגבי האי ולדחיי' וליזיל לגבי האי ולדחי'. והא ליכא למימר דטריף נכסי משום אבוה דהא האב לא נתחייב כלום אלא בשביל הבנים טורפן ואמאי. אלא אמר רבא לעולם לאחר שלשים ואי דאיכא נכסי טובא ה"נ דשקיל אפי' חלקו אפי' לר"מ דהא אשתעבידו נכסים בחיי האב ואע"פ שהמלוה [על פה] הוא גובה מן היורשים אם יש ירושה כשיעור החוב והב"ע כגון דליכא אלא חמש סלעים ולכ"ע אית להו חמש סלעים ולא חצי חמש והכא בדרב אסי או בדרב פפא פליגי. דא"ר אסי האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ואמר רב יהודה (פפא) מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. ואמר ר"פ מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינו גובה מן הלקוחות דר"מ אית לי' דרב אסי ודר"פ והואיל ובין הכל אין שם אלא חמש לא שקיל מידי. דחמש ולא חצי חמש. ור' יהודה אית לי' דרב אסי דפלגא הוי לקוחות ול"ל דר"פ אלא ס"ל דמלוה ע"פ גובה מן הלקוחות ושקיל כלהו [אי נמי] אית (להו) [ליה] דר"פ ול"ל דרב אסי אלא כלהו הוי ירושה ושקיל כולהו. הלכך מת האב בתוך ל' בין חלקו בין לא חלקו פטורין לד"ה מת האב לאחר שלשים ואיכא נכסי טובא שקיל להו כהן לחמש סלעים אפי' חלקו ואפי' לר' מאיר ואי ליכא אלא חמש סלעים לר"מ לא שקיל להו כהן ולא מידי ולר"י שקיל להו כהן לכולהו חמש סלעים ואפי' חלקו וקיי"ל (כר"מ) [דר"מ] ור"י הלכה כר"י:
611
612מתני' שתי נשיו של אחד שלא ביכרו וילדו שני זכרים במחבא נותן עשר סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתן האב פדיון שניהם יחזיר לו ה' סלעים הואיל ומת בתוך ל' אגלאי מלתא דנפל הוא ושלא כדין שקיל. ואם לשני כהנים נתן אינו יכול להוציא מידן דכל חד וחד מדחי לי' ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי. זכר ונקבה [או שני זכרים ונקבה] נותן ה' סלעים לכהן ב' נקבות וזכר או שני זכרים וב' נקבות אין כאן לכהן כלום:
612
613מתני' אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה וילדו לו ב' זכרים במחבא ונתערבו נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' האב פטור. מת האב והבנים קיימים ר"מ אומר אם נתנו עד שלא יחלוקו נתנו וא"ל פטורין. ר"י אומר נתחייבו הנכסים זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום:
613
614מתני' שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו שני זכרים במחבא ונתערבו זה נותן ה' סלעים לכהן וזה נותן ה' סלעים לכהן מת אחד מהן בתוך ל' יום אם לכהן אחד נתנו מחזיר להם ה' סלעים ויחלוקו שני האבות אם לב' כהנים נתנו אינו יכול להוציא מידן. זכר ונקבה האבות פטורים דכל חד וחד אומר לכהן הנקבה שלי היא. והבן חייב לפדות א"ע דמ"מ בכור הוא. ב' נקיבות וזכר או ב' זכרים וב' נקבות אין כאן לכהן כלום. מאי שנא שני כהנים דאזיל לגבי האי ומדחי לי' ואזיל לגבי האי ומדחי לי'. כהן אחר נמי ליזיל האי לגבי' ולדחי' וליזיל האי לגבי' ולדחיה. אמר שמואל בבא בהרשאה והא אמרי נהרדעא לא כתבינן אורכתא אמטלטלי ה"מ היכא דכפרי' אבל היכא דלא כפרי' כתבינן:
614
615מתני' אחת ביכרה ואחת שלא ביכרה של שני אנשים וילדו שני זכרים במחבא ונתערבו זה שלא ביכרה אשתו נותן ה' סלעים זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. תני רב הונא גבי שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים ונקבה במחב' אין כאן לכהן כלום. ואע"ג דחד הוי בכור ממ"נ דאם האחת ילדה ב' זכרים האחד בכור ואם זכר ונקבה ילדה נמצאת חבירתה יולדת זכר לבדו והוא בכור ואפ"ה אין כאן לכהן כלום. דכל חד מדחי לי' שמא אשתו ילדה הנקבה ואפי' הבן אינו (יכול) [צריך] לפדות א"ע דא"ל שמא איני בכור אלא חבירי מאיש אחר. ותנא דידן כיון דבשני אנשים הוא דמשכחת לה באיש אחד ושתי נשיו לא משכחת לה דכיון דאיכא חד בכור יהיב חמש סלעים לכהן משום הכי לא תני לה דכל הנך דתני בהו אין כאן לכהן כלום שוין בין באיש אחר ושתי נשיו בין בשתי נשים של שני אנשים:
615
616מתני' מת הבן בתוך שלשים אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו ה' סלעים לאחר ל' יום אע"פ שלא נתן יתן. מת ביום שלשים ביום שלפניו דמי ואע"פ שנתן יחזיר לו ר' עקיבה אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. ואמר בפ' מי שהוציאוהו ר' יעקב ור' זריקא אומ' הלכה כר' עקיבה מחבירו וכר' יוסי מחבירו וכר' מחבירו ואמרי' בעלמא הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו וס"פ פסולי המוקדשין נמי אמרי' דאין הלכה כר' יוסי מחביריו. מעתה ה"נ הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו. הלכך הלכה כרבנן דיום שלשים כיום שלפניו דמי ואף ע"פ שנתן יחזיר לו. מת בתוך שלשים אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו. פי' רבינו שלמה דנפל הוה וה"נ פי' לעיל אם לכהן א' נתן יחזיר דהואיל ומת אגלאי מלתא דנפל הוה ושלא בדין שקיל. משמע שר"ל אבל אם היה חי וקים לי' בגוי' שכלו לו חדשיו הי' חייב לפדותו אפי' תוך שלשים ואם נתן ומת בתוך שלשים אח"כ לא יחזיר. וא"א לומר כן דהא בסמוך בפודה את בנו תוך ל' ונתעכלו המעות קיי"ל דאין בנו פדוי אע"פ שהוא חי לאחר ל' ואגלאי מלתא דלאו נפל הוא. א"ו הוא אפילו בכור דקים לי' בגוי' שכלו לו חדשיו אפ"ה אינו בר פדיון עד לאחר ל' דרבי אמר רחמנא ופדויו מבן חודש תפדה כשיהי' בן חודש אתה חייב לפדותו ולא קודם לכן אע"ג דקי"ל בגוי' שכלו לו חדשיו מידי דהוה אקרבן דאע"פ דקים ליה בגוי' שכלו חדשיו אפ"ה אינו ראוי להקרבה עד לאחר שמנה כההיא דפ' ר"א דמילה דתניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנ' ופדויו מבן חדש תפדה שמונת ימים בבהמה אינו נפל שנ' ומיום השמיני והלאה ירצה. ובפ"ק דר"ה אבעי' להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד ורב אחא בר יעקב אומר משעה שראוי להרצא' ומוקי' לה התם דקי"ל בגוי' שכלו לו חדשיו אלמא אע"ג דקי"ל בגוי' דכלו חדשיו לא הוי בר (פדיון) [הרצאה] עד לאחר (ל') [שמונה] הלכך בכור אע"ג דקי"ל בגוי' שכלו לו חדשיו לא מחייב בפדיון עד לאחר שלשים. בפ"ק דב"ק אמר עולא א"ר אלעזר בכור שנטרף בתוך ל' יום אין פודין אותו וכן תני נמי רמי בר חמא מתוך שנא' פדה תפדה יכול אפי' נטרף תוך ל' יום ת"ל אך לחלק. ופי' רבי' שלמה נטרף שנהרג ובמת מעצמו לא אצטריך לאשמעי' דאין פורץ דהא כתי' מבן חודש תפדה אבל נהרג אצטריך לאשמעי' דלא אמרי' אי לא אקטיל הוה חי ולא נפל וליפרקי'. וקשיא לר"ת זצ"ל חדא דמשמע קצת לפי' דאי קי"ל בגוי' שכלו לו חדשיו ומת הוה חייב לפדותו והא ליתא כדפרי' לעיל בסמוך. ותו דאמ' ס"פ הקומץ רבה בעי מני' פלימו מר' מי שיש לו שני ראשין באיזה מהן מניח תפלין. א"ל או קום גלי או קבל עליך שמתא אדהכי אתא ההו' גברא אמר אתיליד לי ינוקא דאית לי' תרי ראשי כמה בעינא למיתב לכהן. אתא ההוא [סבא] תני לי' חייב ליתן לו עשר סלעים. איני והא תני רמי בר חמא מתוך שנא' פדה תפדה את בכור שומע אני אפי' נטרף בתוך ל' יום ת"ל אך חלק שאני הכא דבגלגולת תל' דחמנא. והשתא אי נטרף היינו נהרג מאי מייתי מינה עלה דההיא. ותו אמ' בירוש' דקידושין פ"ק גמרא בהמה גסה נקנית במסירה רב יהודה שלח לר' אלעזר בכור (שנהרג) בתוך ל' מהו א"ל במי שמת ופטור מה' סלעים של בן ואי נטרף היינו נהרג מאי קאמ' כמי שמת. ותו אמאי קאמ' עולא נטרף אמאי לא קאמ' נהרג ע"כ מפ' ר"ת זצ"ל נטרף היינו שנעשה טריפה והשתא ניח' ההי' דהקומץ רבה דמייתי עלה מי שיש לו שני ראשי' דהוא נמי טריפה הוא הלכך שמעינן מינה דבכור אע"פ שכלו לו חדשיו ונטרף בתוך ל' יום פטור מחמש סלעים של בן אבל נטרף לאחר שלשים חייב בחמש סלעים של בן:
616
617מתני' מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה דלא עביד [אינש] דפריק עד שלשים עד שיביא ראי' שנפדה לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיביא ראי' שלא נפדה. אתמר הפודה את בנו בתוך שלשים יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי אמר רבא לכ"ע אי אמר לי' מעכשיו יהא פדוי לאו פדוי הוא אלא מתנה בעלמא היא דהא בתוך שלשים לא שייכא פדייה. ואי אמר לי' הרי לך המעות ולאחר שלשים יחול פדיון בנו ואיתנייהו למעות ביד בהן בעין לאחר שלשים ודאי פדוי כמאן דיהיב להו נהלי' השתא. כי פליגי אחר שלשים ונתעכלו המעות שאינן בעין רב אמר בנו פדוי מידי דהוה אקידושי אשה התם לאו אע"ג דנתעכלו הוו קידושין הכי נמי ל"ש ושמואל התם בידו לקדשה מעכשיו. רבא אין בידו לפדות מעכשיו. ואע"ג דקיי"ל כל היכי דפליגי רב ושמואל הלכה כרב באיסורי וכשמואל בדיני הכא הלכתא כוותי' דשמואל:
617
618מתני' הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם את בנו ר' יהודה אומר בנו קודם שמצותו על אביו ומצות בנו עליו. אמר ר' ירמי' הכל מודים כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם את בנו. מ"ט מצוה דידי' עדיף כי פליגי דאיכא חמש משעבדי וחמש בני חרי. ר' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא ודידי' אזיל וטריף ממשעבדי ובהני חמש בני חרי פריק לי' לכתי' ורבנן סברי מלוה הכתוב' בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא הלכך מצוה דידי' עדיף והלכה כרבנן. וכבר פירשתי בפ"ק דב"ק דהכי קיי"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא. הלכך מצוה דידי' עדיף דאי יהיב הני בני חרי בשביל בנו תו לא מפריק איהו דכהן לא מצי טריף לקוחות:
618
619מתני' חמש סלעים של בן במנה צורי. וקא מפרשי אמוראי למתני' בגמ' ומשמע מתוך פי' רבי' שלמה זצ"ל דפליגי אהדדי. ותו דרבי' שלמה פי' דר' חנינאתנא הוא ופליג אמתני'. ואיני יכול לדעת כלום מתוך ההלכה כמה שיעור פדיון הבן אע"פ שהלכה כרבא דבתרא הוא דאמר שהסלע עשרין מעין ה' סלעים ק' מעין ורב אשי קאי כוותי' אפ"ה איני יודע לשער פדיון הבן שאיני יודע לכוין מעות שלהן עם מעות שלנו איזה יותר גדול. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב דאיתי בתשובות דכולהו אמוראי ל"פ אלא מפרשי מתני' לבני עירם במטבע הניכר להם. במלתי' דרב אשי פי' רבינו שלמה מנה של צורי היוצא במדינת צור דהסלע ארבעה זוזים והזוז במשקל זהוב של משקל הברזל בקלו"ניא שני פשיט ומחצה למשקל הברזל. ולפ"ז ה' סלעים חמשים פשיט למשקל הברזל והפשיט של משקל הברזל בקלונ"יא פשיט קולני"ש ושמינית פשיט ומעט יותר וסך הכל עולה קרוב לחמשה דינרים קולני"ש עכ"ל. כתב מורי רבינו אב"י העזרי זצ"ל שמעתי מר' משה הכהן זצ"ל שאמר לו ר"ת. שכל הנותן תבואה לפדיון בנו לפי חשבון ד' סאין בסלע היינו עשרין סאין יוצא בבירור ידי חובתו שהרי תבואה תדיר בזול בארץ ישראל מבשאר ארצות ואמר בסוף (כתובות) נהירנא כד הוו ארבע סאין בסלע משמע שזה הי' שובע גדול נקרא כשארבעה סאין בסלע והעומר שאנו מודדין בו בפסח עשרין מהם שלש סאין כדמתרגמינן והעומד עשירית האיפה הוא ועומרא חד מן עשרא בתלת סאין הוא. והנה י"ג עומרין ומעט יותר הוו ארבעה סאין והן שוין סלע וכן תתן תבואה לכל סלע וסלע עד חמש סלעים או כשיעור הנמכרת התבואה הזאת ותן לכהן מעות. וכן יכול לשער לפי שעת הזול שרגיל להיות בזמה"ז שמסתמא אינה בזול יותר משעת הזול שבא"י ולפ"ז יתן לו מעות או תבואה ואם התבואה מתייקרת יחשוב החשבון כמה הי' עולה בשעת הזול לפי מה שפירשנו ויתן לו לפי חשבון מעות או תבואה או שויו עכ"ל. והגאונים כתבו כיצד פריק ליה מייתי ליה קמי כהן ואומר לו אבי הבן הילך אלו דמים או תכשיט זה או בגד זה ויהיה זה בני הבכור פדוי ממך ובלבד שיהיה בו שוה חמש סלעים. הסלע יש לו ר' דינרים וכל דינר ו' מעות הרי יש לסלע כ"ד מעות. המעה ב' פונדיונין הרי יש לסלע מ"ח פונדיונות. הפונדיון יש לו ב' איסרין הרי יש לסלע צ"ו איסרין איסר יש לו שני מוסמיסין הרי יש לסלע קצ"ב מוסמיסין. מוסמיס ב' קונטרקין הרי יש לסלע שפ"ד קונטרקין. הקונטריק ב' פרוטות הרי יש לסלע תשס"ח פרוטות ומשקל הפרוטה בחצי השעורה. וזו היא הפרוטה שאמרו חכמים אחת משמנה לאיסר האיטלקי עכ"ל:
619
620מתני' וכולן נפדין בכסף ובשוה בסף חוץ מן השקלים ואע"ג דאמרו בכסף ובשוה כסף אין פודין בכור אדם לא בעבדים ולא בשטרות שאם יש לו שטר על חבירו בחמש סלעים ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו אין בנו פדוי ולא בקרקעות. וכן הלכה דאנן כללי ופרטי דרשי ולא ריבוי ומיעוטי:
620
621מתני' כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים בפדיון בנו חייב ליתן לו ובנו אינו פדוי. לפיכך דאמרן חייב ליתן לו חמש סלעים אחרים אם רצה הכהן ליטלם ולהחזירם במתנה רשאי אבל תקנתא אחרית' ליכא. אמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן שהרי נתן הפדיון מה טעם אמרו אינו פדוי שלא יאמרו פודין בשטרות אפי' אין נותנין כלום א"נ בשטר שיש לו על חבירו. ותני תנא קמי' דרב נחמן בנו פדוי לכשיתן א"ל זו דברי ר' יוסי בר יהודה סתימתאה. [וא"ל זו דברי ראב"ש סתימתאה] אבל חכמים אומרים אין בנו פדוי והלכתא אין בנו פדוי:
621
622מתני' אם רצה הכהן ליתן לו במתנה רשאי. תנינא להא דת"ר נתנו לעשרה כהנים בבת אחת שהניח לפני כולם חמש סלעים והלך לו יצא. נטלו הכהן והחזירו לו יצא. וכך היה מנהגו של רבי [טרפון] שהי' כהן והי' נוטל ומחזיר [וכששמעו חכמים בדבר] אמרו קיים אף הלכה זו ר' חנינא הי' כהן והוה רגיל דשקיל ומהדר חזי' לההוא גברא דהוה קא אזיל ואתי קמיה כדי שיראנו מהלך לפניו ויחזיר לו חמש סלעים שנתן לו בפדיון בנו. א"ל לא גמרת ויהבת נתינה גמורה אלא כדי שאחזירם לך מדעם ביש עבדת דבר רע עשית. הלכך אין בנך פדוי אם אחזירם (לא) [ל"א] אפילו לא אחזירם אין בנו פדוי. בפ"ק דקידושין פסק רב אשי הילך מנח בפדיון בני על מנת שתחזירהו לי בנו פדוי ועדיף מדאי שנתן בשתיקה והראה בעצמו כאלו מתנה גמורה נתן ולא התנה והטעה את ר' חנינא שאם היה יודע שכן הי' דעתו מתחלה לא הי' מקבל שלא יהא נראה בכהן המסייע בבית הגרנות:
622
623אם הכהן צריך לחפץ אחד לדבר מצוה יכול לקבלו בפדיון הבן בעבור חמש סלעים אע"פ שאינו שוה. כההיא דפ"ק דקידושין דרב כהנא הוה שקיל סודרא בפדיון הבן אמר לדידי שוה לי חמש סלעים אני שם אותו לעצמי ומקבלו בכך. אמר רב אשי לא אמרו אלא רב כהנא דגברא רבה הוא ולא אזיל בגילוי הראש ומבעיא לי' סודרא. אבל כולי עלמא לא כי הא דמר בר רב אשי זבן סודרא מאימי' דרבא מקובי שם מקום שוה עשרה בתריסר הלכך כהן אחר אינו רשאי לשום לעצמו בפחות:
623
624מתני' דמפריש פדיון בנו ואבד חייב באחריותו שנאמר יהי' לך ופדה תפדה:
624
625הדרן עלך יש בכור לנחלה. ויאתה תהלה לנורא עלילה:
625
626קדש לי כל בכור וגו'. האי קרא מיירי בקדושת הגוף של בכור שבחר בהם הקב"ה שיהיו מקריבים קרבנות כדפי' רש"י זצ"ל לי הוא לעצמי קניתים ע"י שהכיתי בכורי מצרים. וכדכתי' בפרש' במדבר סיני כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל. וכתי' לעיל בסמוך. ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור. ופי' רבינו שלמה מהיכן זכיתי בהן מתוך בני ישראל שיהיו ישראל שוכרין אותן לשירות שלי ע"י הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם לפי שהיתה עבודה בבכורות וכשחטאו בעגל נפסלו. והלוים שלא עבדו ע"ז נבחרו תחתיהם עכ"ל. א"כ בשנה ראשונה נפסלו הבכורות מעבודה. ואיני יודע. דתנן בזבחים פ' פרת חטאת עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבוד' בבכורות משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים. ופ"ק דבכורות מפרש דבבכורות שיצאו ממצרים קא מיירי. דא"א לומר כן בבכורות שנולדו במדבר דבן שנה לא חזי לעבודה. ועתה האיך עבדו והלא נפסלו כשעשו העגל ושמא לא נפסלו אלא בכורות ישראל אבל בכורות לוים לא נפסלו שהרי שבט לוי לא עבדו ע"ז. והא דקתני עד שלא הוקם המשכן היתה עבודה בבכורות היינו בבכורות שבשבט לוי אע"פ שלא היו מזרע של אהרן שהרי עדיין לא נתכהן אהרן. משהוקם המשכן דהיינו בניסן בשנה שני' אדחו בכורות ונתכהן אהרן והיתה עבודה בו ובזרעו:
626
627אמרי' ספ"ב דבכורות דלא מקרי בכור אא"כ פטר את הרחם והוה בכור לזכרים ולנקבות ולוולדות. דהיינו שלא קדמו יוצא דופן. דת"ר מכלל הצריך לפרט ומפרט הצריך לכלל כיצד קדש לי כל בכור יכול אפי' נקיבה במשמע ת"ל זכר אי זכר יכול אפי' יצאת' נקיבה לפניו ת"ל פטר רחם אי פטר רחם יכול יצא [אחר] יוצא דופן ת"ל בכור. פרש"י מכלל הצריך לפרט. שהכלל צריך שיהיה הפרט עמו. מפרט דצריך לכלל שהפרט צריך שיהא הכלל עמו כיצד קדש לי כל בכור. הך רישא לאו פירוש' דכלל הצריך לפרט הוא אלא מציעתא וסיפא. כל בכור כלל אפי' נקבות. ת"ל זכר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר זהו כלל ופרט השנוי במדה ראשונה שבשלש עשרה מדות שהפרט בא למעט את הכלל ממשמעו ולהעמידו על הפרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט שהרי זה דומה לכלל ופרט השנוי אצל מדה ראשונה מן הבהמה כלל מן הבקר ומן הצאן פרט אין בכלל אלא מה שבפרט. אי בכור זכר [יכול אפי'] יצתה נקיבה לפניו. דרך הרחם דהכי משמע בכור זכר בכור לזכרים שלא קידמו זכר אחר הוי בכור. ואע"ג דאינו בכור ללידה ולרחמים. ת"ל פטר רחם. וזה לא פטר תחלה את הרחם. ה"ז כלל הצריך לפרט שאין אתה יכול להבין מה הכלל אומר עד שבא הפרט ופירשו לפי שיש לפרש בכור לכמה צדדין בכור לכל הוולדות או בכור לרחמי' אע"פ שאינו בכור לוולדות כגון שיצא דרך הרחם אחר יוצא דופן או בכור לזכרים אע"פ שיצתה הנקיבה לפניו דרך הרחם. בא הפרט ופירש שאין בכור קרוי אא"כ הוא בכור לרחמים שפטר ופתח את הרחם. כיוצא בזה שנינו בפ' כיסוי הדם אצל וכיסהו בעפר וכסהו יכול יכסנו באבן או יכפה עליו את הכלי ת"ל עפר מנין לרבות שחיקת חרסין ונעור' הפשתן כו' ת"ל וכסהו בעפר ומקשינן ואימא וכסהו כלל בעפר פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ומשנינן משום דהוה כלל הצריך לפרט ואין דנין אותו בכלל ופרט. לפי שיש לפרש כיסוי בשני דרכים אחד בדבר הגס כגון אבן או כלי ואחד בדבר דק. לכך בא עפר ופירש וכסהו שבדבר דק הנבלל בו ומכסהו הכתוב מדבר. אי פטר רחם יכול אפי' יצא דרך רחם תחלה אחר יוצא דרך דופן הרי פתח את הרחם תחלה ת"ל בכור. בכור לכל מילי בעינן. והיינו פרט הצריך לכלל דזכר ופטר רחם שהן פרט צריכין לבכור ורוב פרשיות שבתורה אין צריכין לכללות שעמרן כגון מן הבקר ומן הצאן לא היו צריכין שיכתב מן הבהמה וכן כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה אין צריכין לכלל אלא שבא להיות מוסיף על הפרט. עכ"ל. וכתב מורי הרב רבינו שמחה דלא נהירא פרש"י דפי' דהא דמסיק ת"ל זכר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר דאמאי שביק דתנא פרט דקרוב לכלל וכתוב בענין כגון כל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים ונקט פרט המרוחק הכתוב במשנה תורה. לדבריו לינקט נמי כלל דמשנה תורה ולדרוש הכי כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך יכול יצתה נקיבה לפניו ת"ל הזכר לכך נראה [הגירסא] דמכילתא עיקר דגרסי' התם ת"ל הזכרים עכ"ל. הרי למדנו מזו הברייתא דלא מקרי בכור אלא זכר וכגון דקדים לזכרים ולנקבות וליוצא דופן וכגון שפטר את הרחם ולא שיצא דרך הדופן ומסקנא דשמעתין כדאביי דקסבר תנא דברייתא דבכור לדבר אחר לא הוי בכור. וא"ת א"כ לא הוה הכלל הצריך לפרט [לכל דבר] דלדבריו א"א לפרש בכור אלא בצד אחד. ומיהו יש לפרש לאביי דאי לאו פרט (הא אמר') [הוה אמינא] אפילו יוצא דופן חשוב בכור כיון דהוה בכור לוולדות אע"ג דלא הוה בכור לרחמים. ורבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל פירש דלאביי בכור ופטר רחם תרווייהו כללי ותרווייהו פרטי [ותרווייהו] צריכי להדדי ובכ"א אתה מוצא כלל הצריך לפרט ופרט הצריך לכלל שכ"א סותם דבר אחד [ומפרש דבר אחד] דבכור משמע אפילו יוצא דופן ופטר רחם ממעט ליה. ופטר רחם משמע אפי' אחר יוצא דופן ובכור ממעט ליה שפיר סלקא שמעתא דבכור לדבר אחד לא הוי בכור. ומסתברא דהכי הלכתא דהא ר' טרפון מספקא ליה בכור לדבר אחד [אי] לא הוי בכור. והלכה כר' עקיבה מחבירו. ובפרק הכותב נמי קיי"ל כר"ע לגבי ר' טרפון. ואפילו ר' יוחנן לא פליג אלא בדעבד שכבר דנו כר"ט אבל לכתחלה מודה לרשב"ל שהלכה כר"ע כדפי' רש"י התם גבי הא דקאמר עשיתו כשל תורה ואמ' ואי בעית אימא חבר הוה ותו דר' ישמעאל קאי כוותי' דת"ר מכלל הצריך לפרט כו' ותו דתנן פ' יש בכור לנחלה יוצא דופן והכא אחריו שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן רש"א הראשון לנחלה והשני לחמש סלעים ומפרש בגמרא דת"ק סבר בכור לדבר אחד לא הוי בכור ור"ש סבר בכור לדבר אחד הוי בכור ושנאו לדברי תנא קמא בסתמא וכי האי גונא קרי סתמא רפ"ק דיום טוב:
627
628סליק להו הלכות בכורות
628
629והיה לאות על ידכה וגו' פרש"י והי' לך לאות יציאת מצרים תהי' לך לאות על ידך ובין עיניך שתכתו' פרשיות הללו ותקשרם בראש ובזרוע. ועל ידכה על שמאל לפיכך ידכה מלא בפרש' שני' לדרוש בי' יד שהיא כהה עכ"ל. אמרי' ס"פ הקומץ רבה וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקר' עליך ויראו ממך ותניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש ואמרי' בפ"ב של ברכות כל הקורא ק"ש בלא תפלין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כאלו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. אמר רבב"ח א"ר יוחנן כל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפלין וקורא ק"ש מעלה עה"כ כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן שנאמ' ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה'. ובספר הגאונים נמצא כתוב אמר רבא כל המניח תפלין ומתעטף בציצית וקורא ק"ש ומתפלל. מובטח לו שהוא בן עוה"ב. אביי אמר מערב אני בו שאין גיהנם שולט בו. רב פפא אמר מערב אני בו שאין יצר הרע שולט בו. אמר ר' יוחנן גדולה מצות תפלין מן התפלה. שזו תיקון חכמים וזו תיקון יוצר. ולא ידעו רבותי מקום טענה זו אך כן נמצא בדברי הגאונים. מ"מ קא חזינן שתפלין מצוה רבה וראוי לכל אדם כשר להחזיק בה כההיא דפ"ק דר"ה דאמ' פושעי ישראל בגופן ופושעי או"ה בגופן יורדין לגיהנם ונידונים בה שנים עשר חודש לאחר י"ב חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן ונעשים אפר תחת כפות רגלי הצדיקים שנא' ועסותם רשעים כי יהיו אפר וגו' עד פושעי ישראל בגופן אמר רב קרקפתא דלא מנח תפלין. הא למדת שצריך אדם להיות נזהר בתפלין. ומה שמפרשים שם רבותינו דאם עוסק בתורה כמניח דמי דאמר במכילתא העוסק בתורה פטור מן התפלין. לא נהירא לי כולי האי. דהא אמרי' בפ' שלשה שאכלו ת"ר איזהו ע"ה כל שאינו קורא ק"ש שחרית וערבית. דברי ר' אליעזר. ר' יהושע אומר כל שאינו מניח תפלין. קרי לי' ר' יהושע עם הארץ ושמא מה שאומר המכילתא שהוא פטור דוקא בשעה שעוסק בתורה. ור"ת זצ"ל פי' דמיירי כגון שמצות תפלין בזוי' בעיניו שמגונות עליו רצועות שבראשו אבל אם הוא נמנע מחמת שירא להניח מפני שצריכה גוף נקי כדאמ' ר' ינאי ר"פ במה טומנין תפלין צריכין גוף נקי באלישע בעל כנפים והוא דואג כל שעה שמא לא יוכל להזהר לשומרם בקדושה ובטהרה. הא ודאי אין עליו דין פושעי ישראל בגופן שהרי רגיל בתפילין וצריך להתנהג בקדושה ובטהרה. והא דאמר בילמדנו פ' אני פי מלך שמור. א"ר ינאי תפלין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. ומפני מה לא החזיקו בם בני ארץ ישראל מפני הרמאים. עובדא הוה בחד גברא. דהוה טעון ממונא בערובתא באפי רמשא על בי כנישתא אשכח חד גברא מצלי ותפילי ברישי' וכו' ואמר לית לי נפקד הדין ממונא אלא גבי הדין דהוא נטר מצותא דבריין נשא אפקדי' גבי' בא לאפוקי שבתא וכפר בי'. א"ל (ר') חייך לא לך הימנית אלא לההוא שמא קדישא דהוה על רישי' מכי מצלי קם ודמך לי' אתגלי אליהו ז"ל על ההוא גברא א"ל זיל אמור לאתתי' דההוא גברא ההוא סימן דהוו אכלין בלילי פסח חמיר ובלילי צומא רבה מן ההיא מינא נשאת ויהבת לי' כיון דאתא שרי חביש עלה א"ל מה לך את חביש עלי סימנא דהוא ביני לבינך יהב לי ויהבת' לך. אמר הואיל ונתפרסמנו נחזור לאיסורינו. מיכן אמרו אל תאמין בגר עד עשרים ושתים דורות. התם ה"פ מפני מה לא החזיקו בני א"י במצות תפלין מפני שחשו שלא יחשדו אותם שהם רמאים כמעשה דהאי גיורא. א"נ ה"פ מ"מ לא החזיקו בני א"י את לובשי תפלין שהם קדושים וטהורים מפני רמאים. כמעשה דההוא גיורא:
629
630חולה פטור מן התפלין
630
631אמרינן בירושלמי פרק (קמא) [ב'] דברכות ובמדרש ילמדנו פ' אני פי מלך שמור ר' ינאי היה לובשן אחר חוליו שלשה ימים כלו' שהחולי ממרק שנאמ' הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי. ר' יוחנן בן זכאי לא הוה זעין תפלין מיני' לא בקייטא ולא בסיתוא. כך נהג ר' אליעזר תלמידו אחריו. ר' יוחנן בסיתווא חזיק רישי' ולביש תרווייהו. ובקייטא לביש דאדרעי' הא למדת שהחולה פטור מן התפלין וההיא דפ' הנושא גבי אשכבתי' דרבי דאמר סליק אמתי' לאיגרא אמרה עליונים מבקשים את רבי ותחתונים מבקשים את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים כיון דחזי דעל כמה זמנים לביהכ"ס ומנח תפלי וקא מצער אמרה יהי רצון שיכופו עליוני' את התחתונים. שאני רבי שהי' מתנהג יותר מדאי בקדושה ובטהרה והי' מחמיר על עצמו כמו ר' אליעזר נמי שלבש תפלין בחוליו שמת בו סמוך למיתתו. כדאי' ס"פ ארבע מיתות שהיה מחמיר על עצמו מפני שהי' נוהג בקדושה ובטהרה:
631
632תפילין אי בעו עיבוד לשמה
632
633בפרק נגמר הדין אתמר האורג בגד למת אביי אמר אסו' ורבא אמר מותר. אביי אמר אסור הזמנה מלתא היא ורבא אמר מותר הזמנה לאו מלתא היא. ואמ' בשלהי שמעתא תנאי היא דתניא ציפן זהב או שטלה עליה' עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשירות. ואע"פ שלא עיבדן לשמן רשב"ג אומר אף עוד בהמה טהור' פסולה עד שיעבדו לשמך פירש"י ת"ק סבר הזמנה לאו מלתא היא לפיכך אע"פ שלא עיבדן לשמן כשירות דבהזמנה לא תליא מלתא ורשב"ג סבר הזמנה מלתא היא. לפיכך אינם כשירות עד שעיבדו לשמן ופסקי' התם הלכתא כרבא. ואמר בפרק התכלת אמר רב יהודה אמר רב עשאן מן הקוצין מן הנימין ומן הגרדין פסולה מן הסיסין כשירה. פי' דלא בעי עיבוד לשמה כי אמריתה קמי' דשמואל אמר אף מן הסיסין פסול דבעינן טוויה לשמה. ואמר כתנאי חיפן זהב או שטלה בו'. ומתוקם רב כתנא קמא דלא בעי עיבוד לשמה וקיי"ל רב ושמואל הלכת' כרב באיסורי הרי מוכח דהלכתא הכי דלא בעי' עיבוד לשמה ובפרש"י פ' נגמר הדין דרבא כת"ק ואביי כרשב"ג ולרבא לא בעי' עיבוד לשמה ולאביי בעי' עיבור לשמה. והכי מוכח פ' התכלת דא"ל אביי לרב שמואל בר יהודה הא תכילתא היכי צבעיתו לה א"ל מייתי' [דם] חלזון וסמנין ורמינן להו ביורה ושקלינן פורתא בביעתא וטעמון לה באודרא וכו' עד ש"מ תלת ש"מ טעימה פסולה וש"מ טעמ' פסלה וש"מ בעי' צביעה לשמה מדלא אהדר לי' ולא מידי ש"מ דקיבל מני' ומסתעיא לפרש"י. מכל אלה משמע דהכי הלכתא דלא בעי' עיבוד לשמה. מיהו לר"ת זצ"ל לא נהירא פי' רש"י. דאי אביי כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה א"כ הזמנה לאו מלתא היא [דאי מילתא היא] לא נבעיא עיבוד לשמה (בשאר) [ובשאר] הזמנות כגון חיתוך העור ושאר תיקונים קטנים סגי לשוויי לשמה ע"כ הוא מפרש כדפי' ר"ח דאביי סבר כת"ק דלא בעי עיבוד לשמה ובהזמנה סגי דהזמנא מלתא היא ורבא דסבר הזמנה לאו מלתא היא סבר בעינן עיבוד לשמה ורבא כרשב"ג הלכך הכי הלכתא דבעינן עיבוד לשמה ואע"ג דפ' התכלת רב כת"ק והלכתא כרב באיסורי שאני הכא דרבא פליג עלי'. ות"ר בהתכלת תפלין יש להם בדיקה ואינם נקחים אלא מן המומחה. ספרים ומזוזות יש להם בדיקה ונקחות מכל אדם. פרש"י יש להם בדיקה אדם יכול לבודקן אם דיקדק בהם בחסירות ויתירות אם לאו אעפ"כ אין נקחין אלא מן המומחה. היודע שצריכין עיבוד לשמן. אלמא תפלין בעו עיבוד לשמן. והא דקתני ספרים ומזוזות יש להם בדיקה ונקחות מכל אדם. על כרחך בשאר ספרים שלא בספר תורה כי היכי דלא תיקשי לן ההיא דפ' דנזקין ההוא דאתא לקמי' דר' אבהו א"ל ספר תורה שכתבתי לפ' גוילין שלו לא עיבדתים לשמן א"ל ס"ת ביד מי א"ל ביד לוקח א"ל מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ס"ת אלמא דס"ת בעי [עיבוד] לשמה. הלכך ברייתא דפ' התכלת בשאר ספרים איירי שדבר תמוה הוא לומר דהכי גמר דתפלין בעו עיבוד לשמן וס"ת לא בעי אלא ודאי תרווייהו בעי. א"נ יש לפרש דברייתא איירי אפי' בס"ת דלא בעי עיבוד לשמה בפירוש כמו תפלין אלא סתמא כלשמה דמי דההיא דפ' הנזקין איכא למימר דה"ק עיבדתים לדבר אחר בהדיא שלא לשמן כגון לעשות מהם שלהן או דולפקי' ובמלתא דאמור' לאו אורחא דתלמודא למידק דמשמע לא עיבדתים לשמן אלא סתמא אפי' אלישנא דמשניות לא סמכי' כדאמר דפ"ק דזבחים וזבחים בסתמא כשרים מנ"ל אילימא מהא דתנן כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים. ולא קתני שלא נזבחו לשמן. גבי גט נמי הא קתני כל שנכתב שלא לשם אשה ואפי' הכי סתמא פסול. אלמא לא דייקי' ולא סמכי' אמשמעו' הלשון הלכך אית לן למימר דה"ק לא עיבדתים לשמן אלא שלא לשמן להכי פסולה. אבל סתמא הי' מכשיר ר' אבהו. מיהו לא נהירא דאי בעי עיבוד לשמה בפירוש אפי' ס"ת נמי ואי סתמא כלשמה אפי' תפלין נמי. הלכך מפרשי' רבותי דודאי תפלין וס"ת בעו עיבוד לשמה בפי' דאטו קלפים וגוילין סתמא לתפלין ולס"ת קיימי הא לשאר ספרים נמי קיימי וכדשנינו רפ"ק דזבחים זבחים בסתמא לשמה הן עומדין. אשה בסתמא לגירושין עומדת. ולהכי גבי תפלין וס"ת בעי עיבוד לשמה בפירוש. והך ברייתא דתפלין יש להם בדיקה ואינן נקחין כו'. לא חייש לעיבוד שלא לשמה דהכל בקיאין בכך. והא דאין נקחין אלא מן המומחה היינו הבקי בחסירות ויתירות שיתעצל לקלקל התפירה ולבדוק ולחזור ולתפור דכיון דלאו מומחה הוא לא סגי דלא חסר או יתיר. הלכך תפלין וס"ת תרווייהו בעי עיבוד לשמה ואביי כת"ק לא קבלה מרב שמואל בר יהודה דפשיט' לי' דבעי עיבוד לשמה ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה וכן הלכה. ויש שמחלקים ומפרשים דאפי' יהא רבא כרבנן מודה בס"ת דגוילים שלו כגופה דס"ת ובעו עיבוד לשמה אבל עור של תפלין דתשמיש דפרשיות לא וטוויית דציצית נמי אע"ג דגופא דמצוה היא כעור של תפלין דמו דמצוה נינהו אבל גופא דתורה חמירא מנייהו וקשיא דתפלין נמי הא איכא שי"ן של תפלין דחשיב כגופה דתורה פ' במה מדליקין. הלכך לפרש"י תפלין לא בעו עיבוד לשמה. לפי' ר"ת ולפי' ר"ח תפלין בעו עיבוד לשמה. מיהו הני מילי דפירושי' שנחלקו בעיבוד לשמה. ה"מ בדעבד ולפסול. אבל לכתחלה פי' מורי ה"ר שמחה זצ"ל דלכ"ע לכתחלה בעי עיבוד לשמה אי מדאורייתא אי מדרבנן. דכל מצוה בעי תחלת עשייתה לשמה. דומיא דסוכה ישנה (דב"ש)[דב"ה] מכשירין וגרסי' עלה בגירס' ירושלמי תני וצריך לחדש בה דבר. אף במצה כן מצה ישנה פלוגתא דב"ש וב"ה. אמר ר' יוסי ד"ה היא מכיון שלא עשאה לשם פסח דבר ברור הוא שלא דקדק בה. ובגמ' דידן פריך וב"ה לית להו דרב יהודה אמר רב עשאה מן הקוצין ומן הגרדין ומן הנימין פסולה מן הסיסין כשרה כו' עד שאני התם דא"ק גדילים תעשה לך לשם חובך. הכי נמי חג הסכות תעשה לך לשם חובך. ההוא למעוטי גזולה ובעו למימר דציצית בעי' עשי' לשמה דאורייתא וגבי סוכה מדרבנן. ה"נ גבי תפלין בעי' עיבוד לשמה לכתחלה או מדאורייתא או מדרבנן:
633
634ענין עיבוד העכו"ם פסול
634
635פי' ריב"א זצ"ל דעיבוד העכו"ם פסול ואפי' ישראל עומד על גביו דתנן בפ"ב דגיטין הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן. ופריך בגמרא והא לאו בני דעה נינהו. אמר רב הונא והוא שהי' גדול עומד על גביו א"ל רב נחמן אלא מעתה עכו"ם וישראל עומד על גביו ה"נ דכשר וכ"ת ה"נ והתניא פסול נכרי לדעתי' דנפשי' עביד הדר אמר רב נחמן לאו מלת' היא דאמרי מדקא פסיל לי' לנכרי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר. והתניא עכו"ם פסול. ההיא ר' אליעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי והא ודאי נכרי לדעת נפשי' עביד. פי' ואפי' בישראל עומד על גביו עביד אדעתא דנפשי' דקים לי' לתלמודא דמיירי בעומד על גביו. ולהכי לא שני מעיקרא התם בשאינו עומד על גביו משום דנכרי אדעתא דנפשי' קא עביד. וההי' דפ' אין מעמידין דתניא ימול ארמאי ולא ימול כותי. פי' מפני שכותי מל לשם הר גריזים. ואנן מילה לשמה בעינן כו' כדאפכי' לה התם ומוקמינא להו כר' יהודה דבעי מילה לשמה כדאמר רב חסדא מ"ט דר' יהודה א"ק לה' המול ולא אמר אדעתי' דנפשי' קא עביד. שאני התם דסתם תינוק למילה קאי אבל סתם אשה לא קיימא לגירושין וכדשנינן דפ"ק דזבחים סתם זבחים לשמן קיימי. אבל סתם אשה לא קיימי לגירושין . איני יודע מאין לנו דתפלין בעי עיבוד לשמה בין למצוה בין לעכב ואיני יודע מאין לנו דתפלין בעו עיבוד לשמה אפי' לכתחלה אע"ג דפריש' בשם מורי הרב רבינו שמחה דבעו לשמה מידי דהוה אמצה וסוכה שאני מצה וסוכה שהם גוף המצוה. כתיבת תפלין נמי וקמטין של שי"ן דל"ת יו"ד אפשר לומר כן דהם נמי גוף המצוה. אבל עיבוד עור איני יודע מאין תיתי מדאורייתא ולרשב"ג ולרבא דפסלי אפי' בדעבד לא [ידעו] רבותינו מאין (לנו) [להם] דגבי ציצית דבעי' טוויה לשמה שאני ציצית דדרשינן פ"ק דסוכה גדילים תעשה לך לשום חובך. וכ"ת בתפלין נמי כתי' והי' לך לאות הא אצטריך כדדרשי' בהקומץ רבה לך לאות ולא לאחרים ותרתי לא דרשי' כדמשמע התם בסוכה גבי חג הסכות תעשה לך דלא דרשינן לך לשם חובך משום דאצטריך למעוטי גזולה ואי משום דתפלין אתקיש למזוזה כדאי' פ"ק דקידושין ומזוזה וס"ת ילפינן כתיבה כתיבה מגט דכתיב וכתב לה לשמה. הא בגט גופי' לא בעינן עיבוד לשמה:
635
636ענין העיבוד
636
637נראה דעקר העיבוד היינו במלח ובקמח ובעפצים בההיא דפ' דמוציא במס' שבת ובפ"ב דגיטין דא"ר חייא בר אשי משמי' דעולא שלש עורות הן מצה חיפה ודיפתרא מצה כמשמעו דלא מליח ולא קמיח ולא עפיץ חיפה דמליח (וקמיח) [ולא קמיח] ולא עפיץ דיפתרא דמליח וקמיח ולא עפיץ ואין ס"ת ומגילה נכתבין אא"כ מעובד בכולם כדתנן פ' הקורא את המגילה למפרע היתה כתובה על הדיפתרא ועל הנייר לא יצא עד שתהא כתובה [אשורית] על הספר ובדיו. ואמרי' בגמרא מנלן אתיא כתיבה כתיבה כתיב הכא ותכתב אסתר. וכתיב התם ויאמר להם [ברוך] מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר ובדיו וכש"כ ס"ת גופה שאינה נכתבת על הדיפתרא. ואמר פ"ק דגיטין אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסרנא נהלי' באפי סהדי ישראל מגבינן בי' מבני חרי והא לא ידעי למקרי בדידעי והא בעי' כתב שאינו יכול להזדייף וליכא בדעפיץ אלמא לענין שטרות נמי בעינן קלף מעופץ ותימה שאנו נוהגים לכתוב מגילה וס"ת ושטרות על הקלפים שאינן מעופצין. ואמר בפ' הקומץ רבה א"ר זעירא א"ר חננאל אמר רב קרע הכא בשני שיטין יתפור בשלשה לא יתפור כו' עד הא דאפיצן הא דלא אפיצן הא למדת שכותבין ס"ת על קלף שאינו מעופץ א"כ אינו מעובד כלל. ואומר ר"ת זצ"ל דתיקון שלנו עדיף (מעיפוץ) [כעיפוץ] שלהם הלכך תיקון שלנו בעינן שיהי' ע"י ישראל ולשם ס"ת. או לשם תפלין. ויש שכתבו בשם ר"ת דהאידנא מעבדינן בסיד. וכי האי גונא שרינן בדלא עפיצי:
637
638איזה עור כשר לתפלין
638
639בפ' שמנה שרצים ת"ר כותבין תפלין ע"ג עור בהמה טהורה. וע"ג עור חיה טהורה. וע"ג נבילות וטריפות שלהן. ונכרכות בשערותיהן ונתפרות בגידין. וזו שאילה שאל ביתוסי אחד את ר' יהושע הגרסי מנין שאין כותבין אלא ע"ג עור בהמה טהורה שנאמר למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך אלא מעתה אנבילות וטריפות אל יכתובו א"ל אמשול לך משל למה"ד לשני ב"א שנתחייבו הריגה למלכות אחד הרגו מלך ואחד הרגו אספקליטור שלו איזה מהן משובח הוי אומר זה שהרגו מלך אלא מעתה יאכלו. א"ל התורה אמרה לא תאכלו כל נבילה ואת אמרת יאכלו א"ל קאלוס. כתב מורי הרב רבינו שמחה שדחאו בקש. דא"כ שהרגה אספקליטר לפי תשובתו למה כותבין עליו. אלא עיקר הטעם כדמפר' בירושלמי פ"ק דמגילה דנבילות וטריפות אע"ג דאינו מותר בפיך מינו מותר בפיך. ועור החיצון שיש לו קמטין של שי"ן ורצועות הכל צריך מן המותר בפיך כההיא דפ' במה מדליקין דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפלין תפלין בהדיא כתיב בהו למען תהי' תורת ה' בפיך לא נצרכה אלא לשי"ן של תפלין והא אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני אלא לכורכן בשערן [ולתופרן בגידין הא נמי הלמ"מ הוא דתניא תפילין מרובעות הלמ"מ נכרכות בשערן] ונתפרות בגידין. אלא לרצועותיהן. והא א"ר יצחק רצועות שחורות הל"מ. נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי:
639
640עור של עוף טהור
640
641אמר רב הונא כותבין תפלין ע"ג עור של עוף טהור וכן המסקנא בפ' שמנה שרצים:
641
642עור של טהור:
642
643בפ' שמנה שרצים בעי מני' מר ברי' דרבינא מרב נחמן בר יצחק מהו לכתוב תפלין ע"ג עור דג טהור ולא אפשיט:
643
644תפלין נכתבין שני דפין בעור אחד אבל לא שני דפין בשני עורות
644
645אמרי' בפ"ב דגיטין ת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת וכו' בעי ר"פ בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו. פי' קמבעי' לי' כגון שאמר ה"ז גיטך על מנת שבין שיטה לשיטה שלי. ומסקי' ותיפוק לי' דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים. ומשני ל"צ דמעורה. פי' וה"ל שני דפין בעור אחר וכשר וכדתנן פ' המגרש שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה כשר. דשני דפין בעור אחד ספר אחד קרינ' בי'. וכן ההיא דפ' הי' מביא בסוטה גבי מגילת סוטה דאמר כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים התם נמי ה"פ שכתבה שני דפין בשני עורות. ויש מחלקים ואומרים דגבי גט ה"ט דכשר בשני דפין משום דעדים חתומים וחתימתם מחברת לשני עמודים יחדיו להכי חשיב ספר אחר. אבל גבי מגילת סוטה שני דפין בעור אחד חשיבי שני ספרים. א"נ גבי גט ה"ט משום דכתי' ספר דפין קרוי ספר אבל גבי סוטה דכתיב בספר משמע בספר המבורר ומיוחד למעוטי שני דפין אפי' בעור אחד. מיהו אלו חילוקים קטנים לא נהירי. אלא נראה כדפי' אלו מקרו שני ספרים (אלו) שני דפין בשני חתיכות. ובפ' הקומץ רבה גבי מזרזה אמר רב יהודה אמר שמואל כתבה על שני דפין פסולה. מיתיבי כתבה על שני דפין והניחה בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשירה. ראויה לשני סיפין קאמר. ופרש"י התם כתבה על שני דפין שהניח גויל בין דף לדף. ולפירושו יש לישב בדוחק הא דקתני הניחה בשני סיפין. אלא ה"פ כתבה בשני דפין על שני חתיכות. ואתי שפיר הא דקתני הניחה בשני סיפין ואע"ג דגבי מזוזה לא כתיב ספר יליף כתיבה כתיבה מגט ומגילת סוטה. דקא גמר כתיבה כתיבה גבי כתבה אגרת. ותפלין גמר ממזוזה כדא' פ"ק דקידושין דהוקשו תפלין למזוזה הלכך תפלין נכתבין בשני דפין בחתיכה אחת אבל לא שני דפין בשני חתיכות. והיכי שכתב בשני חתיכות וחיברן בתפירה או דיבקן בדבק ה"נ דשרי כדא' בהקומץ רבה כיוצא בו ס"ת שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהם מזוזה לפי שמורידן מקדושה חמורה לקדושה קלה הא מורידין עושין אמאי הכא סתומות והכא פתוחות. דלמא להשלים פי' אם חסירה מזוזה ד' פסוקים או ג' חותך מס"ת שבלה או מתפלין שבלו ותופרן למטה או מן הצד למזוזה אלמא בכל ענין דמיערה לא חשיב שני ספרים. ותו כמדומה לי שיש בירושלמי רפ"ק דמגילה לא יהיה כותב חציו על עוד וחציו על הקלף אבל כותב הוא חציו על עור חי' טהורה וחציו על עור בהמה טהורה היינו נמי שחיברן בתפיר' או דיבקן בדבק: ותו אמר בהקומץ רבה תפלה של יד כותבה בעור אחד ואם כתבה על ארבע עורות והניחה בבית א' יצא וצריך לדבק (אלו) [אלמא] כשמדבקן אחרי כן חשובות כעור אחד: וגרסי' בירושלמי פ"ק דמגילה ר' יהודה בן פזי אמר ריב"ל שאיל ולמה לינן אמרין יש בספרים מה שאין בתפלין ומזוזות שהספרים נכתבין בשני דפין תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא בדף אחד התיב ר' יצחק בריה דר' חייא ודרובה שהספרים בשני עורות ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא בעור אחד אמרון חברייא קומי ר' מנא אין אמר דף אחד בשני עורות ולית היא דרובה אמר לון שכן אפילו ספרים אין נכתבין כן ע"כ לשון הירושלמי. ופי' מורי הרב רבינו שמחה וז"ל נראה דה"פ ריב"ל שאל אמאי לא תני נמי במתני' שיש בין ספרים לתפלין ומזוזות שהספרים נכתבין על שני דפין בעור אחד ותפלין ומזוזות אין נכתבין אלא על דף אחד ובעור אחד מדלא תני הכי ש"מ תפלין ומזוזות כשירין על ב' דפין בעור אחד. השיב ר' יצחק ודרובה. כלומ' אפי' תמצא לומר דכשירין על שני דפין בעור אחד. אכתי תקשי לך דגדולה מזו הוה מצי למתני ואפ"ה לא תני לה. שהספרים נכתבין על שני דפין בשני עורות ותפלין ומזוזות אין נכתבין אלא בעור אחד בין על שני דפין בין על דף אחד. מדהא שייר. הא נמי שייר ולא תפשוט מינה כלום. דמצינא למימר דתפלין ומזוזות אפי' על שני דפין בעור אחד פסול. חברייא אמרין קומי ר' מנא אין נאמר. אם נאמר. דריב"ל שאל דף אחד בשני עורות. שתפלין ומזוזות אין נכתבות אלא על דף אחד. ואפי' בשני עורות כגון שהי' רוצה שהי' הדף מב' שיטין וכתב על דף קצר ט"ו שיטין והשלימו על עור אחד ה' שיטין דתחתונות ולא דיבק העורות. אבל בספרים אפי' על ב' דפין של שני עורות בשר. ובכי האי גונא הוי רבותא טפי מכולהו דאי הוי כשר דף אחר בשני עורות כש"כ דף אחד בעור אחד או שני דפין בעור אחד אמר לון הכי לא תיסק אדעתין לאכשורי בתפלין ומזוזות בשני עורות ודף אחד. דהא אפי' בספרים אין נכתבין כן:
645
646קלף דוכסוסטוס גויל
646
647פרש"י דוכסוסטוס קלף שניטלה קליפתו העליונה. פי' רב היי גאון זצ"ל דגויל קרוי אותו שמתוקן כך בלי שום קילוף ואין בו תיקון קלף אלא מעופץ ומוקלף מעט כמו אבני גויל דפרשינן אבני דלא משפיין. וקלף ודוכסוסטוס שניהם עור אחד ורגילין לעבד עור עבה בתמרי וקמחא ומייבשין אותו ואח"כ חולקין בעוביו לשנים. החיצון שהוא לצד השער ראוי לכתוב בו מצד בשר ממקום שנחלק והוא הקרוי קלף. ומצד שיער ראוי מעט ומעבדין אותו בעפצים וקרוי קלף והפנימי שהוא לצד הבשר עור מעבדין אותו וראוי לכתוב בו ממקום שנחלק והיינו צד שיער. וקרוי דוכסוסטוס. ובלשון יון המובחר קורין הכשר דוכסוס וע"כ קרוי זה כך שהוא לצד הבשר וצד השוכב על הבשר לא חזי כל כך לכתיבה. ואמר בפרק המוציא אמר רב דוכסוסטוס ה"ה בקלף מה קלף כותבין עליו תפלין. אף דוכסוסטוס כותבין עליו תפלין כו' עד דאמ' במסקנא לרב נמי לא תימא דוכסוסטוס הרי הוא כקלף אלא אימא קלף ה"ה כדוכסוסטוס מה דוכסוסטוס כותבין עליו מזוזה אף קלף כותבין עליו מזוזה ומתוקמה כר' מאיר. ר' שמעון בן אלעזר אומר [ר'] מאיר הי' כותבה על קלף מפני שמשתמרת. הלכך מזוזה נכתבת בין על דוכסוסטוס בין על הקלף ותפלין אין נכתבין אלא על הקלף ובמקום בשר. וליתא לההיא לישנא דאסקי' לעיל הא דתניא שינה בזה ובזה פסול דאידי ואידי אמזוזה. אלא הלכה כלישנא קמא דהקומץ רבה דאסיק אידי ואידי אתפלין הא דכתבינהו על קלף במקום שיער והא דכתבינהו אדוכסוסטוס במקום בשר דלא מתכשרי אלא אקלף במקום בשר. דההיא לישנא דהתם לפי מסקנא דהכא. וס"ת על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כדתנא דבי מנשה פ' המוציא כתבה על הנייר ועל המטלית פסולה. ועל הקלף ועל הגויל ועל הדוכסוסטוס כשירה ומוקמי' לה בס"ת. ותפילין על הגויל לא כתבי' כדפרכי' תפלין אגויל מי כתבינן אלא הך מספקא לי אם מזוזה נכתבת על הגויל. דהא מעיקרא דוה מוקמי' לברייתא דבי מנשה במזוזה אי לאו דפריך מזוזה אגויל מי כתבי'. א"כ לפי המסקנא דמזוזה כתבי' אקלף מתוקמא ברייתא במזוזה וכתבי' לה אגויל אמאי לא פריך מגויל למזוזה כדפריך לתפלין. אלא משמע דמזוזה אגויל כתבינן. וא"כ מזוזה נכתבת אקלף ואדוכסוסטוס כמו ספר תורה. והקלפים שלנו אומר ר"ת זצ"ל שהקלפים שלנו כמו העור החיצון שלהם שקרוי קלף שראוי משני צדדין ועיבוד שלנו יפה כעיבוד שלהם. ואשכחן שהיו כותבין ספרי תורות בדלא עפיצן כדפי' לעיל. הלכך קלפים שלנו ראוים לכתוב בם תפלין ולצד הבשר וכש"כ מזוזה וס"ת. ומיהו כולם הכשר כתיבתם לצד הבשר. ויש שסוברים שקלפים שלנו הוו דוכסוכטוס משום שמקליפין אותו מצד שיער משום שהם עבים ופוסלין ספרי תורות הללו הכתובים במקום בשר. ומכשירים לכתוב במקום שיער. ואין נראית לר"ת סברתם דדוכסוסטוס שלהם לא הי' ראוי במקום בשר כלל. ודידן טפי חזי במקום בשר מבמקום השיער. הלכך הלכה למעשה שכותבים בקלפים שלנו תפלין ומזוזות וס"ת לצד הבשר ולא לצד שיער שיש בהם דין קלף. ובמקום שמעפצים אותם שצד הבשר אינו ראוי כלל לכתוב אם קילפו ונקה אותם מצד השיער כותבין עליהם. ואם לא קילפם ואעפ"כ הוא חלק וטוב לכתוב. יש שכותבין עליהם ספרים ומזוזות אבל תפלין ודאי פסולין שקלפים שלהם כי הוו עפוצים הוו נמי חזו לצד בשר טפי ממקום שער. ובשימושא רבה של תפלין ב' אמר אביי כתבינהו אגויל שפיר דמי וכך הלכה וזה אי אפשר כדפרי' לעיל דאמר בפרק המוצא תפלין אגויל מי כתבי':
647
648עור שניקב פסול לתפלין ואם הדיו עוברת על הנקב כשר
648
649אמר אביי האי קילפא דתפילי צריך למבדקי' דילמא אית בה ריעותא ובעי' כתיבה תמה וליכא. פי' קלף של תפילין קודם שיכתוב בו צריך למבדקיה שיגביהנו כנגדו ויראה שלא יהא בו שום נקב ושיהא חלק הרבה. דכתיבה תמה בעינן. רב דימי מנהרדעא אמר לא צריך קולמסא בדיק ליה. פי' שכשהוא כותבו כשעובר עליו הקולמוס הוא יכול לידע אם יש שם נקב או שום דבר וא"צ בדיקה אחרת דס"ל דכל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב. וכן הלכה כההיא דפ' ח' שרצים דאמר רב הונא כותבין תפילין ע"ג עור של עוף טהור. ומסקנא דקיי"ל כדאמרי במערבא כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב. ואמרינן נמי פ' העור והרוטב גבי עור דחלחולי מחלחל. מתקיף לה רב אחא בר יעקב אלא מעתה תפילין היכא כתבינן. וכתבתם. הא בעי' כתיבה תמה. אשתמיטתיה הא דאמרי במערבא. כל נקב שהדיו עוברת עליו אינו נקב:
649
650תפילין ומזוזות בעו דיו
650
651אמרי' בפ' (המוציא) וכתבתם. שיהא כתיבה תמה. פרש"י [וכתבתם] דתפילין ומזוזות. תם שלם כהלכתן. שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן כו' עד או שכתבה שלא בדיו. או שכתב את אזכרות בזהב. הרי אלו יגנזו. במזוזה איירי. והוא הדין תפילין בעו דיו. ופי' ר"ת דלא מקרי דיו אלא דיו הקרוש של קוצים שעושים בצרפת. כדאמרינן פרק כל היד ר' יוסי פלי קורטא דדיותא ובדיק בה. אבל דיו של עפצים. אומר ר"ת דלא מקרי דיו כדתנן פ"ב דגיטין בכל כותבין בדיו בסיקרא בקומס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא מתקיים. ואמר בגמ' ובכל דבר שהוא מתקיים לאתויי מאי. לאתויי הא דתנא רב חנניא כתבן במי טריא ועפצא כשר מדתנן דיו במתניתין והוצרך לרבות עפצא ש"מ דעפצא לאו היינו דיו. ויש שמכשירין דיו של עפצים כדאמר פ' ב"מ אמר רב חננאל אמר רב כל השרפין יפין לדיו. ושרף קטף יפה מכולם דהיינו דיו של עפצים שנותנין לתוכו גומא. ור"ת אומר דההיא שרף לאו היינו גומא אלא לחלוחית קליפת העץ שעושין ממנו הדיו קרוי שרף. כמו זה שירפה מצוי פ"ק דנדה. דהיינו לחלוחית דמים באשה ובפ' כל שעה כל שיש לו שרף גבי ירקות. וירק אין לו גומא אלא לחלוחית. וס"ת אם צריכה דיו צריך לפרש בהלכות ספר. ומה שמפרש ההיא דהבונה בס"ת לא נהירא. (אלא) אומר ר"ת דמותר ליתן אטרימנט בדיו ואע"ג דמשמע לאיסורא. כדתנן בפ"ב דגיטין בכל כותבין בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום. ואמ' בגמ' קנקנתום א"ר אבא בר שמואל חרתא דאושכפי. ופי' רש"י זצ"ל דהיינו אטרימנ"ט. אם כן קנקנתום היינו אטרימנ"ט ואשכחן פ"ק דעירובין ובפ' [היה] נוטל כסוטה דאסיר. גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר"מ כשהייתי לומד תורה אצל ר' עקיבה הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו ולא אמר לי דבר כשבאתי אצל ר' ישמעאל וכו' עד וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו. ובפי האי לישנא אתי שפיר דהלכה כר' עקיבה דשרי אלא לפי ברייתא שני' דר' ישמעאל שרי ור' עקיבה אסיר. א"כ הלכה כר"ע דאסיר להטיל קנקנתום לתוך הדיו דהיינו אטרימנ"ט לפירש"י. אבל קצת קשיא לפירושו דתני ר' חייא כתבה באבר ובשיחור כשר. ופירש"י דשיחור היינו חרתא דאושכפי. ולא משמע הכי שלא בא ר' חייא לשנות אלא אותם שאינם שנוים במשנתינו. ע"כ אומר רבינו יצחק ב"ר שמואל דשיחור הוא אדרימנ"ט. וקנקנתום הוא חרתא דאושכפי לאו היינו אדרימנ"ט אלא כמו שפי' רבינו שמואל בפ"ק דעירובין דהיינו קרקע ירוקה שקורין בלעז וודרי"ליא וגם בערוך לועז ויטרוא"ילא. ולפ"ז לכ"ע מותר להטיל אדרימונט בדיו. וכ"כ ר"ת בתיקון ס"ת שלו שמותר ליתן אטרימנט בתוך הדיו של ס"ת לכ"ע דלאו היינו קנקנתום דאפלגו בי' ר' עקיבה ור' ישמעאל. וכן מוכח להתירא דתניא בפ' היה נוטל ר' יהודה אומר אומר הי' ר' מאיר לכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה בלבד. משום כשכבר עמד ר' מאיר על דעתו התיר להטיל קנקנתום בתוך הדיו. א"כ משמע דאפילו קנקנתום עצמו מותר להטיל בדיו:
651
652ענין שרטוט
652
653כיוצא בו ספר תורה שבלה ותפלין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה עד הא מורידין עושין הא בעי' שירטוט. דאמר רב מנימין בר חלקיה אמר רב חמא בר גוריא אמר רב כל מזוזה שאינ' משורטטת פסולה. ורב מנימין בר חלקי' דידיה אמר שירטוט של מזוזה הל"מ. תנאי היא דתניא ר' (מאיר) [ירמיה] אומר משום רבי' תפלין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב וא"צ שרטוט. והלכתא תפלין לא בעי שרטוט ומזוזה בעי שרטוט ואידי ואידי נכתבות שלא מן הכתב מ"ט מגרס גריסין. וקשה דבפ"ק דגיטין א"ר יצחק שתים כותבין. פי' בלא שרטוט. שלש אין כותבין במתניתא הני שלש כותבין וארבעה אין כותבין ופסק בה"ג כר' יצחק אע"ג דפליג אמתני' דיודע היה שאינו עיקר. מ"מ הא למדת דאפי' שלש תיבות מן הפסוק אסור לכתוב בלא שיטוט א"כ היכי שרינן לכתוב תפלין בלא שרטוט. ואומר ר"ת זצ"ל דהא דפסקי' דתפלין לא בעו שרטוט היינו בין שיטה לשיטה אבל למעלה משרטט וכותב למטה כמה שיטות שירצה. ועוד אומר ר"ת זצ"ל דאפי' אם באים להחמיר על עצמו ולשרטט בס"ת ובתפלין בין שיטה לשיטה אינו רשאי כדאמר בירושלמי פ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. ובסדר רב עמרם מייתי לה והיינו דלא (שאני) [משני] הכא במשורטטין כגון שהחמיר על עצמו ושירטט בין שיטה לשיטה בס"ת ובתפלין. מעתה ס"ת ותפלין לא בעו שירטוט ואפי' אם בא להחמיר ולשרטט אינו רשאי. וקשה דאמר ספ"ק דמגילה דברי שלום ואמת א"ר תנחום אמר ר' יוסי וא"ל א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן מלמד שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה. ופרש"י אמיתה של תורה ס"ת ממש הא למדת דס"ת בעי שרטוט. מיהו קשה להאי פי' דאמר ס"ת בעי שרטוט א"כ תיפוק מגילה צריכ' מדנקראת ספר כדאמ' בפ' הקורא את המגילה למפרע א"ר חלבו א"ר חמא בר גוריא אמר רב מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה. אלא מדיליף מדברי שלום ואמת ש"מ דס"ת לא בעיא שרטוט וההיא כאמיתה של תורה מפר' ר"ת היינו מזוזה כדפסקי' הלכתא דבעי' שרטוט וקרי לה אמיתה של תורה על שם שיש בה מלכות שמים אבל ס"ת ממש לא בעיא שרטוט. ודבר זה תמוה שתהא מזוזה חמורה מס"ת אלא ודאי נראה הלכה למעשה דס"ת בעי שירטוט. וההי' דפריך הא מורידין עושין והא בעי שרטוט. לא מס"ת פריך אלא מתפלין. אבל ס"ת ה"נ דבעי' שירטוט. והא דלא יליף דמגילה צריכה שרטוט מדנקראת ספר. פי' רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל משום דאי הוה יליף שצריכה שרטוט משום שנקראת ספר הוה צריך למצוא קולא בשרטוט משום שנקראת אגרת כדאמר התם נקראת ספר שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה וגקראת אגרת שאם הטיל בה ג' חוטי גידין כשירה. וה"נ מוכח בירוש' דמגילה דמספר [תורה] עצמו יליף כפרש"י דמסיק התם נאמר כאן דברי שלום ואמת ונאמר להלן אמת קנה ואל תמכור מה להלן צריך שרטוט [אף כאן צריך שרטוט] משמע דאיירי בכל התורה כולה דאכולה תורה כתב קרא. ועוד אמר במס' סופרים מסרגלין בקנה וכותבין בדיו. עוד אמר התם כל יריעה שאינה מסורגלת פסולה. מיהו משם אין ראי' דדלמא בשרטוט עליון מיירי דהא אפילו בתפלין בעי כדפריש'. ואמר בויקרא רבה פ' זאת תהי' קווצותיו תלתלים זה הסרגול א"כ משמע דאיירי בסרגול שבין שיטה לשיטה בלשון ערבי קורין לשרטוט סרגול. מעתה מסקנא והלכה למעשה דתפלין ל"ב שירטוט בין שיטה לשיטה. אבל למעלה משרטט שירטוט העליון וכותב למטה כמה שיטין שירצה. ואם החמיר על עצמו ושירטט בין שיטה לשיטה נקרא הדיוט אבל לא פסל את התפלין בכך. אבל מורי הרב רבינו שמחה כתב דאם שירטט בין שיטה לשיטה פסול. והיינו דלא משני בהקומץ במשורטטין דהכי גמיר דפסל אם שירטט בין שיטה לשיטה דלא שייך בזה לומר אם החמיר ע"ע נקרא הדיוט. דההיא מיירי בירושלמי פ"ב דברכות גבי חתן דפטור מק"ש לילה הראשון ואם קרא מחזי כיוהרא. ולכך נקרא הדיוט אבל בפטורין כה"ג לא איירי. וס"ת ודאי בעיא שירטוט בין כל שיטה ושיטה וכל יריעה שאינה משורטטת בין כל יריעה ויריעה פסולה. ובשירטוט עצמו נסתפק מורי הר"ר שמחה במה צריך לשרטט אם אנו מקפידים בשרטוט המתקיים וניכר לעולם שישרוט בברזל. או סגי בשרטוט הנראה לסופר בשעת כתיבה כדי שיהא הכתב שוה כגון בעופרת אע"פ שנמחקת השריטה לאחר זמן. או אם רוצה לשרטט בסיקרא או בצבע אחר המתקיים כל ימי שהכתב מתקיים. מידו שרטוט משמע לשון גומא וחריץ. וממה שאמר בויקרא רבה קווצותיו תלתלים זה הסרגול הוה משמע שצריך שרטוט המתקיים הנראה כעין תלתלים. ובה"ג בענין חליצה כתב הלכה כרבי יצחק דאמר שתים כותבין שלש אין כותבין ואי שירטט לי' בדיותא לאו כלום. והשתא דפרישנא הלכתא שאין כותבין אפי' ג' תיבות בלא שירטוט תימה על מנהג שנוהגים לכתוב לישנא דקרא בכתבים בלא שירטוט. ואומר ר"ת זצ"ל דלא אסור אא"כ מתכוין לשם דרשה כי ההיא דר' אביתר. אבל היכא שכותב לישנא דקרא בכתב שמכוין ליפות את הלשון ולכתוב לשון צח ונקי התם שרי לכתוב כמה תיבות של פסוק בלא שירטוט. וכן פי' ריב"א זצ"ל בשם רבינו אליהו זצ"ל מיהו בירוש' פ' בתרא דמגילה משמע דאפי' במתכוין ללשון צח ונקי אסיר. דקאמ' מהו לכתוב תרתין או תלת מילין מן פסיקי' ומייתי רבי (חגא) [מנא] משלח כתב לר' הושעי' ברבי ראשיתך מצער דרבה מאוד תשגא אחריתך [משמע שלא היה כותב אלא לשם אגרת שלומים ולא לדרשה] ואע"פ [כן] הי' מהפך הפסוק מר עוקב' שלח לריש גלותא [דהוה] דמיך וקאים בזמרין ישראל אל תשמח בעמים אל גיל חולק על תלמוד שלנו דקאמר פ"ק דגיטין דשירטט וכתב ועוד אמר בירוש' ר' זעירא כתב לא זכר יואש המלך ולא כתב המלך יואש משמע מהתם דבאגרת שלמא היו מקפידים שלא לכתוב בלא שירטוט. ומורי ה"ר שמחה אומר דמה שנהגו היתר לכתוב פסוק בכתבי הדיוטות בלא שרטוט משום דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב ולקמן אפרש:
653
654תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית ובלשון הקודש
654
655בפ"ק דמגילה תנן אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון. תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית. פרש"י תורה נביאים וכתובים נכתבים בכל לשון ובכל כתיבה. תפלין ומזוזות דוקא בכתב אשורית ובלה"ק ובגמ' נמי תניא תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית ומפרש טעמא דכתיב בהו והיו. ופי' רש"י בגמרא כתב אשורית היא כתב שלנו ומלשונו שפירש במתני' תפלין ומזוזות דוקא (בלשון) [בכתב] אשורית ולה"ק משמע שלשון הקודש לאו היינו לשון אשורית. והכי נמי מוכח פרק בה"ג בסנהדרין דאמר רב חסדא אמר מר עוקבא בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ובלה"ק כיון שעלו בני גולה בימי עזרא נתנה להם בכתב אשורית ובלשון ארמי ובררו להם ישראל כתב אשורי ולה"ק והניחו להדיוטות כתב עברי ול' ארמי. ומדלא קאמר ולשון אשורי משמע דלשון אשורי לאו היינו לה"ק. ובמגילה פ"ב דתנן הלועז ששמע אשורית יצא. וכן הא דאמר רב חסדא תחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי קשיא דאמר. בפ' הקומץ רבה אמר רב יהודה אמר רב בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה יושב וקושר כתרים לאותיות כו' דהיינו בכתב שלנו. ואמר נמי פ' הבונה מ"ט פשיט כרעי' דדל"ת לגבי ג' כו' דהיינו הכל דדריש התם לפי הכתב שלנו ומשמע שבכתב שלנו ניתנה תורה. ולהכי מסתבר בדברי ר' דתניא פ' בה"ג ר' אומר בכתב זה ניתנה תורה לישראל כו' ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' אלעזר בן פרטא שאמר משום ר' אלעזר המודעי כתב זה לא נשתנה כל עיקר שנאמר ווי העמודים כו'. מ"מ לענין הלכה תפלין ומזוזות אין נכתבין אלא בכתב אשורית דהיינו כתב שאנו נוהגין עתה ובלשון הקודש:
655
656תפלין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב
656
657בפ' הקומץ רבה פסקי' והלכתא תפלין ל"ב שירטוט ומזוזה בעי שרטוט ואידי ואידי נכתבות שלא מן הכתב וה"נ אמר בפ' הקורא את המגילה למפרע אביי שרי לי' (לרמי בר אבא) [לדבי בר חבו] למכתב תפלין ומזוזות שלא מן הכתב כו' מסקנא דהתם כדהכא. ופי' רבינו אליקים בפ' הקומץ רבה מגרס גריסן שכל אדם יודעו בעל פה ולא אתי למיטעי והוי כמין הכתב הלכך שרי לכותבם בע"פ אפי' שלא בשעת הדחק. אבל שאר דברים שבכתב אע"פ דשגורים בפיו הואיל ואינם שגורים בפי כל אסור לכותבו בע"פ אם לא בשעת הדחק. כההיא דפ' הקורא את המגילה למפרע דאמר רבב"ח א"ר יוחנן אסור לכתוב אות אחת שלא מן הכתב ופריך לי' מר' מאיר שכתב מגילה ע"פ דמשני שאני ר"מ דמיקיים בי' ועפעפיך יישירו נגדך. פי' שד"ת מיושרין בפיו ומוקי לה התם דוקא בשעת הדחק. וע"ז אנו סומכים שאנו קורין ק"ש ופרשת קרבנות ומזמורים ופ' ויושע בע"פ מפני שסגורין בפי הכל אע"ג דדברים שבכתב אסור לאומרן בע"פ כדאמ' בתמורה בפ' יש בקרבנות היחיד ובגיטין פ' הנזקין דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמני' דרשב"ל כתיב [כתב] לך את הדברי' האלה וכתיב כי ע"פ הדברי' האלה הא כיצד דברי' שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב. א"כ האיך אנו קוראים בכל יום דברים שבכתב על פה. ואומר ר"ת זצ"ל משום דמגרס גריסי כדאמר גבי תפלין ומזוזות ודוקא הני ששגורים בפי הכל שרי לאומרן בע"פ אבל שאר מקראות שאינם שגורים בפי הכל אע"פ ששגורים בפיו אסור לקרות ע"פ. כההיא דרפ"ק דב"ק דאייתי לקרא איך נחפשו עשו נבעו מצפוניו ואמ' מאי משמע כדמתרגם רב יוסף איכדין אתבליש עשו איגליין מטמרוהי: וכתב שם בתוספו' ריב"א להכי נקט בכל דוכתא כדמתרגם רב יוסף משום דרב יוסף סגי נהור הוה כדמוכח בהחובל ובמסכ' ברכות והיכי דהוה מטי לפסוק הוה מתרגם לי' ולא הוה קרי לשון עברית משמע דדברים שבכתב אסור לאומרם בע"פ והוה קרי כתרגום יונתן דאסור לתרגם פסוק מדעתו כדמוכח כקידושין. מ"מ הא למדת דאפי' הפסוק שגור בפיו אסור לקרותו בע"פ דהא רב יוסף דאפי' תרגום ידע בע"פ כש"כ עברי שידע ואפ"ה לא הוה קרי אלא לשון תרגום. וההיא דיומא פ' בא לו ודסוטה פ' אלו נאמרין דתנן גבי כה"ג שקורא ביוה"כ ובעשור שבחומש הפקודים בעל פה אע"פ שאין זה שגור בפי הכל כדמפ' בגמ' בפ' ואלו נאמרין דלא אפשר בענין אחר וה"ל שעת הדחק ושרי הואיל ושגור לו אע"פ שאינו שגור בפי הכל:
657
658כתיבה תמה ותיקון האותיות
658
659תנן בהקומץ רבה ארבע פרשיות שבתפלין מעכבין זה את זה ואפי' כתב אחר מעכבן ואמרי' בגמ' פשיטא אמר רב יהודה אמר רב לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד. ופריך הא נמי פשיטא. דפשיטא לי' לתלמודא דכל אות שאינה מתוקנת כהלכת' שחסירה אפי' קוץ אחד פסול כדמוכח הכא. והיכא שחסירה אפי' זיון אחר נמי פסולה כדאמר פ' הבונה תנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב והתניא פטור. הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני. הא למדת דכל אות שאינה מתוקנת כהלכתה אינה אות ולא מקרי כתב. הלכך פי' מורי הרב רבינו שמחה דע"ז סומכין שנהגו היתר לכתוב פסוק בכתבי הדיוטו' בלא שרטוט משום דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב שהרי אינו מתוקן כהוגן:
659
660תיקון יוד
660
661תנן במתניתין אפי' כתב אחר מעכבן פשיטא אמר רב יהודה אמר רב לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד. פרש"ירגל של ימין וליתא דפשיטא דאין זה אות. ורבינו אליקים פי' קוצו של יו"ד מה שמשוך מראשו כלפי מטה דהיינו כתרו של יוד וכן פי' ר"ת כדאמר מפני מה כפוף ראשו. והא דאמ' בחלק נער יכתבם דהיינו עשרה שאם השליך נער אבן בקיר ונעשה רושם נעשי' יו"ד כעין יוד קאמר מפני מה נברא העולם הבא ביו"ד מפני שצדיקים שבו מועטים ומפני מה כפוף ראשו מפני שהצדיקים שבו כפוף ראשיהם מפני מעשיהם שאין דומין זה לזה:
661
662תיקון ה
662
663דרש ר' יהודה בר אילעאי מפני מה נברא עוה"ז בה' מפני שדומה לאכסדרה שכל הרוצה לצאת יצא מ"ט תלי' כרעיה פי' שאינו מחובר אל הגג למעלה דאותה נקודה שיש לה' בפנים תולין אותה באויר שאין דבוקה לגג למעלה. דאי הדר בתשובה מעלין לי' ומ"ט אית לי' תגא אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו כתר. פרש"י תגא בסוף ה"י כזה ורבינו תם פירש בתחלת ה"י כמו תגא דדלי"ת בפ"ק דעירובין ובפרק נוטל בסוטה והרב רבינו שמשון כתב דנראה כפרש"י שהכתר לצד פתח התשובה ותגא דקו"ף כיוצא בו [דאמר] פרק הבונה מ"ט מהדר תגא דקוף בהדי ריש:
663
664תיקון ח
664
665אמר רב אשי חזינא להו לספרי דווקנא דחטרי לי' ללגגי' דחי"ת כלומר חי הוא ברומו של עולם. פרש"י שמגביה רגל שמאלית של ח' עד למעלה כזה וכן פי' רבינו אליקים זצ"ל וכן פי' בערוך ואין זה נראה לר"ת דא"כ תגא ה"ל למקרייה ולא גג. ותו דאמ' בפרק הבונה כגון שנטלו לגגו של ח' ועשה הימנו שני זיינין א"כ משמע דגגו של ח' כאמצע של חי"ת קאי ע"כ מפרש ר"ת דגגו של חי"ת כאמצע כזה כמו חטרתא דגמלא וכן נמצא בשם הגאונים:
665
666נקובי אותיות
666
667ה אמר אשיאן בר נדבך משמי' דרב יהודה ניקב תוכו של ה' כשר יריכו פסול. פי' תוכו של ה"י דהיינו אות שבתוך הה"י שניקב הקלף שם. יריכו של ה' שניטל הרגל של אחריו כזה . אמר ר' זירא לדידי מיפרשא לי' מניה דרב יהודה ניקב תוכו של ה"י כשר ואם ניקב יריכו ונשתייר כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול:
667
668ו רמי בר תמרי דהוא דמי בר דיקולי אפסיקא ליה ו' דויהרג בניקבא. פי' דויהרג שבתפלין בפרשת והי' כי יביאך. בניקבא דאתרמי נקב בקלף כנגדה ולא הי' יכול למשוך הוא"ו כל צורכה. דהיינו נקב שאין הדיו עוברת עליו כדפריש' לעיל. אתא לקמיה דר' זירא אמר זיל אייתי ינוקא דלא חכים שאינו יודע לקרות מדעתו ולא טיפש דלא ידע אלא מה דחזי אי קרי ליה ויהרג כשר אי לא יהרג הוא ופסול מיכן יש ללמוד דויהרג חסר ו':
668
669תיקון ד
669
670בפ' הבונה מ"ט פשוטה כרעי' דדלי"ת לגבי גימ"ל פי' שמשוכה קצת לצד גימל ולא לצד ה"י כזה ולא כזה :
670
671תיקון קו"ף
671
672מ"ט תגא דקוף לגבי רי"ש כמין זיי"ן שעושין בסופו של גג כזה אמר הקב"ה אם חוזר בו אני קושר לו קשר מ"ט כרעי' דקוף תליא שאינה נדבקת עם גגו כזה דאי הדר כו' הרי בפ' הקומץ רבה פי' לנו תיקון של יו"ד וה"י וחי"ת ולא פי' ד' וקו"ף ופ' הבונה פי' דל"ת וקו"ף ולא פי' יו"ד וה"י וחי"ת. והיה רוצה לומר מורי הרב רבי' שמחה דבפ' הקומץ לא בא לפר' אלא גגו של חי"ת דאח"ד וי"ה על שם הקדוש בן ד' אותיו'. אבל בפ' הבונה מפרש של כל התורה כולה ולא בעי' (דלית) [דלית] להו לכרעי' דה"א אלא ה"י דשם הקדוש דפרש' שמע וכפופה קוצה של יו"ד אלא ביו"ד שלו אבל יו"ד דכל התורה כולה א"צ כפיפה. אלא שהוקשה לו ששייר בפ' הבונה ב' דמפרש בבראשית רבה דר' אושעיא למה בב' מה ב' יש לו שני עוקצין אחד מלמעלה ואחד מלמטה ושואלין אותו מי בראך והוא מראה לדם בעוקצו שלמעלה ואומר להם זה שלמעלה בראני ומה שמו הוא מראה להם בעוקצו של אחריו ואומר ה' שמו שהוא מראה שאחד ברא בראשית כו' מדהאי שייר שייר נמי להני. ויש לפרש דקאי אחי"ת וה"י ויו"ד של כל התורה כולה. והא דמפרש פ' הכונה בכרעי' דקו"ף מאי דמפרש בהקומץ בכרעי' דה"י אומר מורי הר"ר שמחה דלא קשי' מידי כדאית' בירושלמי דתורות הראשונים לא ה"י שלהם ולא מם שלהם היו סתומים מכלל דשל אחרונים סתומים המחובר כרעי' דה"י אגגו והתם סבירא לן כתורתן של ראשונים. נראה תורתן של ראשונים קודם שבאו צופים:
672
673צריך להזהר שלא לערב האותיות
673
674אוקמינא הא דתנן אפי' כתב אחר מעכבן דהיינו כדרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב כל אות ואות שאין גויל מוקף לה מארבע רוחותיה פסולה. ואמ' במסכ' סופרי' פ"ב מניחין בין שם לשם כדי שיהיו נכרים ובאותיות כדי שלא יהיו מעורבין. בפ"ג ספר שערב בו את האות אל יקרא בו. ואמ' בירוש' בפ"ב דברכות עירב את האותיות אית תניי תני כשר ואית תניי תני פסול. ר' אדא בר שמעון בשם ר' יוחנן מ"ד כשר מלמטה ומ"ד פסול מלמעלה כגון ארצנו ותפארתנו ארצך ותפארתך צריכה. ופי' מורי הר"ר שמחה מפני שצריך להאריך כרעי' דכף פשוטה למטה מכרעי' דתי"ו וצד"י ומפסיק וחותך כרעי' דכף וצד"י כזה והדבר ידוע וניכר שהם שני תיבות. אבל ארצנו ותפארתנו אינו מפסיק וחותך האות לשנים כזה ואין ידוע ויש לטעות באות שדומה קצת. צריכה. פי' צריך לשאול כמו תיק"ו ודייק מיכן דאין להרחיק הוא"ו מן הנו"ן כזה אלא יש לכתוב בתוך הנון כזה נו:
674
675שעטנ"ז ג"ץ
675
676בפרק הקומץ אמר רבא שבע אותיו' צריכו' (שלש') שלשה זיונין שעטנ"ז ג"ץ שיש לו זיי"ן תגי מכל צד ונראה כזיי"ן מכל רוח ולא אמרו אלא בראש האחרון של שי"ן ושל ע' וראש האחרון של ט' ושל נ' ושל ז' ושל ג' וראש האחרון של צדי לפי שאותן ראשין הן שוין למעלה אין נמשכין כל דהו באלכסון לפיכך אין נכתבין לעולם כדי שיהיו בשלשה זיינין. ולהכי נקיט להו בהא סידורא ולא כמש"כ באל"ף בי"ת ג' ברישא והדר ז' והדר ט' משום דסידורא דמזוזה נקט דהכי כתיבי במזוזה ש' ועי"ן דשמ"ע וט' דטוטפות ונ' דעינ"ך כו' עכ"ל. ופר"ת שאם לא זיין פסול דלא גרע מקוצו של יו"ד וראי' קצת דאמר בהבונה הא דבעי זיוני פטור הא דלא בעי זיוני חייב. וכתב בשימושא רבה דתפלין שעטנ"ז ג"ץ ש"ע דשמע ט' דלטטפת כו'. משמע שבשאר שעטנ"ז ג"ץ לא צריך וכתב (כת') [ר"ת] דשקר הוא וכן מצא בסידור אחר דכולהו שעטנ"ז ג"צ צריך שלשה זיונין הן פשוטות הן כפופות. וציוד הזייני"ן שהם התגים יש מפרשים ג' זיונים השנים לצד השמאל אחד מלמעלה ואחד מלמטה וא' לצד ימין כזה אבל הרב רבינו שמשון זצ"ל כתב שבפירושי שבת כ"י רש"י זצ"ל צייר אחד מימין וא' משמאל ואחד מלמעלה כזה שעטנזגץ עוד פי' שם שיש עושין שלשתן למעלה כזה שעטנזגץ:
676
677ספר
677
678תנא במכילת' ומייתי לה רפ"ק דנזיר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות תפלין נאים מזוזה נאה ס"ת נאה בקלפים נאים ובדיו נאה בקולמוס נאה ובלבלר נאה. בפ' השולח בגיטין תני ר' חיננא ברי' דרבא מפשרניא ס"ת תפלין ומזוזות שכתבן מין ומסור עכו"ם ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין שנא' וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיב' וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה. וכתב בפר"ה ואוקימנ' הא דתני ס"ת שכתבו [עכו"ם] יגנז כר"ח ברי' דרבא מפשרניא וכיון דאוקמ' רב נחמן כוותי' ואוקמינא סתמא כוותי' כוותי' עבדינן. והא דתניא התם ס"ת שכתבו עכו"ם קורין בו אוקמה רב אשי בגר שחזר לסורו מחמת יראה דאמרי' דלבו לשמים. ותניא במס' סופרים אינו רשאי לכתוב אא"כ יודע לקרות. ותו פסיל התם ס"ת שכתבו גר או ממזר. ומורי הרב רבינו שמחה כתב דל"ג ממזר משום דקתני התם זה הכלל כל המוציא את הרבים ידי חובתן כותבו וממזר מוציא את הרבים ידי חובתן. ואיני יודע מאין לו שהוא מוציא את אחרים ידי חובתן דהא מההיא דמס' סופרים איכא למילף שאינו מוציא אי מדאורייתא אי מדרבנן. ואני ראיתי כתוב דממזר ה"ט דפסול שכשיגיע לפסוק לא יבוא ממזר בקהל ה' נחפז ואינו כותב אזכרה לשמה. ואפי' אמר נתכוונתי אנן סהדי שלא נתכוין. והיינו טעמא [דגר] דגר דקתני במס' סופרים היינו גר תושב אוכל נבילות לתיאבון וכשיבוא לכתוב לא תאכלו כל נבילה לגר אשר בשעריך תתננה וגו' עד כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ההוא נמי אינו כותב אזכרה זו לשמה. והא דתניא דקטן שכתב תפלין פסולין היינו אע"פ שהגיע לחינוך דליתיה בקשירה מדאורייתא אא"כ הוא בן י"ג שנה ויום אחד. וההיא דרפ"ק דערכין דתניא דכל חייבין בתפילין ואמרי' לאתויי קטן היודע לשמור תפלין כדתניא קטן היודע לשמור תפליו אביו לוקח לו תפלין ההיא פרש"י ס"פ לולב הגזול דהיינו לחנכו מדבריהם. ופי' נמי התם לשמור תפליו היינו שלא יכנס בהם לביהכ"ס דחינוך שמחנכים קטן למצות מדרבנן הוא כדאמ' בפ' מי שאמר הריני נזיר גמ' האיש מדיר את בנו בנזיר קסבר הקפת כל הראש מדרבנן וחינוך דרבנן ודחי הקפת כל הראש דרבנן. ובפ' יוה"כ גמ' תינוקת אין מענין א"ר הונא בן שמנה בן תשעה מחנכין אותו לשעות בן עשר בן אחת עשרה [משלימין] מדרבנן בן שתים עשרה מדאורייתא. ורב נחמן אמר בן תשעה בן עשר מחנכין אותו לשעות בן אחת עשרה בן שתים עשרה משלימין מדרבנן. בן שלש עשרה משלימין מדאורייתא בתינוק לכ"ע חינוך דרבנן. כתב מורי הר"י החסיד זצוק"ל שכל טוב לכל עושיהם וסמוך לו במצותיו חפץ מאוד. בתיקון נאה משום ואנוהו במצות מבחוץ למראית העין כש"כ מבפנים שהרי ביהמ"ק מבפנים שנאמר ויצפהו מפנימה זהב טהור. לכך אם יכתוב כתיבה דקה אינה יפה ונמחק מהרה הרי בשביל כבודו שיהיו קטנים. יותר טוב שימעט כבודו וירבה כבוד שמים לכתוב קצת כתיבה עבה ואינו רשאי לכתוב תפלין ומזוזות כשהוא מתנמנם שהרי לא יכתוב לשמה. ועוד כתב כשיכתוב תפלין אל יכתוב השמות עד שיבדוק שכבר הכל כהלכה שאם יכתוב השם ויטעה יבוא השם לידי גניזה. וכשיכתוב תפלין צריך שיכתוב לשם תפלין כדפרישת לעיל דאפי' העור צריך עיבוד לשמה בש"כ גוף התפלין דבעינן שתהא כתיבה לשמה. ותו דילפינן מזוזות כתיבה כתיבה מספר ותפלין הוקשו למזוזה פרק קמא דקידושין:
678
679כתיבת השם
679
680בפ' הקומץ רבה הטועה בשם גורר את מה שכתב ותולה את מה שגרר וכותב את השם על מקום הגרר. דברי ר' יהודה. פי' הטועה בשם שחסרו ולא כתבו. כגון שהי' לו לכתוב וידבר ה' אל משה לאמר ושכח ולא הטיל בו את השם. גורר את מה שכתב כגון וידבר וכותב את השם בתוך השיטה במקום שגרר לוידבר ותולה את וידבר שגרר בין השיטין. ר' יוסי אומר אף תולין את השם. ר' יצחק אמר אף מוחק וכותב. פי' את אמרת גורר. הא משמע דאין יכול לכתוב את השם אלא במקום הגרר. אבל לא במקום שנמחק. אנא אמינא אף מוחק לוידבר במים או בשום דבר וכותב את השם במקום המחק. ר' שמעון שזורי אומר כל השם כולו תולין מקצתו אין תולין. ר' שמעון בן אלעזר אומר משום ר' מאיר אין כותבין את השם לא על מקום הגרר ולא על מקום המחק ואין תולין אותו. כיצד הוא עושה מסלק את היריעה וגונזה. איתמר אמר רב חננאל אמר רב הלכה תולין את השם. רבב"ח אמר רב יצחק בר שמואל בר מרתא הלכה מוחק וכותב. ועתה אי גרסי' במלתי' דר' יוסי אף תולין את השם משמע כש"כ גורר. א"כ בין לרב חננאל בין לרבב"ח אית להו לדר' יהודה דהא גורר עדיף מתולין ותולין עדיף ממוחק. אלא בהא פליגי דלרב חננאל דוקא תולין אבל לא מוחק ולרבב"ח מוחק וכש"כ תולין. וכל שכן גורר. מיהו רבינו תם פי' דל"ג אף תולין ותולה עדיף מכולהו לר' יוסי ומאן דפסק הלכתא תולין סובר דוקא תולין ולא מוחק וגורר וכותב. וכן פוסק ר"ת הלכה. מיהו בירושל' פ"ק דמגילה מוכח דר' יצחק קאי אדר' יהודה ולא אדר' יוסי. ומשמע דתולה גרע ממוחק. מיהו אגמרא דידן סמכינן. שהרבה דברים משנה מגמר' דידן. דהא בגמ' דידן אתמר רב חננאל אמר רב הלכה תולין. ובירוש' פ"ק דמגילה ר' זעירא רב חננאל בשם רב הלכה כמי שאומר מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול. ותו בגמ' דידן ר' יהודה אומר גורר ור' מאיר מצריך גניזה לכל היריעות. ובמס' סופרים פ"ה הכותב את השם וטעה. אות אחת יתלנו למעלה ר' שמעון שזורי כו' טעה כל השם יתלנו בין השיטין דברי ר' יהודה רמ"א מוחק משלפניו וכותב את השם וחוזר וכותב כל מה שמחק. הרי החליף דברי ר' מאיר. על כן לא סמכינן אלא אגמרא דידן וכדפסק ר"ת כר' יוסי. דדוקא תולין אבל לא מוחק ולא גורר. ירושלמי פ"ק דמגילה ר' זעירא רב חננאל בשם רב הלכה כמי שאומר מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול. פי' אבל השם אין תולין. ר' זעירא רב חננאל בשם רב אם הי' כגון אני ה' אלקיכם מותר. פי' לתלות. למה מפני שהן שלש תיבות או מפני שיש בהן חול. מה נפיק מביניהון אל אלהים ה' (מן דמר) [אין תימר] שהן שלש תיבות הרי הן שלש תיבות. פי' ומותר לתלות. אין תימר מפני שיש בהן חול. הרי אין בהן חול פי' ואסור לתלות. ל"יי צריכה. ב"יי צריכה. פי' צריך לשאול אם חשובין בשני תיבות. ונפקא מינה שאם דילג והאמין בה'. שאם תחשוב בשתי תיבות. הרי מותר לתלות. שיש כאן שלש תיבות. ויש בהם חול. בפ"ב דגיטין ובפ' הנזקין ופ' הבונה תניא הרי שהי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דל"ת מעביר עליו קולמוס ומקדשו דברי ר' יהודה וחכמים אומרים אין השם מן המובחר. פרש"י מעביר עליו קולמוס לבלר לכוונת שם על כל אותיותיו כאלו הוא כותבו. פי' דכתב ע"ג כתב הוי כתב. וחכ"א אין השם מן המובחר. אי משום דכתב ע"ג כתב לא הוי כתב. אי משום דבעי' זה אלי ואנוהו כדאי' בפ"ב דגיטין. הלכך מעכבו לזה השם וכותב שם אחר. ובמסכ' סופרים איכא שלש מחלוקת בדבר. דתניא התם דכותב שני שמות של קודש מקיים את הראשון ומעכב את האחרון. ר' יהודה אומר אם הי' האחרון בראש הדף מעכב את הראשון. שני שמות של חול מקיים את הראשון ומוחק את האחרון. ר' יהודה אומר אם הי' האחרון בראש הדף מוחק את הראשון ומקיים האחרון. הכותב יהודה ולא נתן בו דל"ת יתלנו למעלה. את השם וגתב יהודה. עושה ד' ה'. ומוחק אחרון. הי' צריך לכתוב יהודה ונתכוין וכתב את השם אע"פ שלא כתב בו דל"ת מעכבו וכותב יהודה אחר. הי' צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה ולא נתן בו דל"ת מוחקו וכותב את השם. ר' יהודה אומר יחזיר עליו קולמוס ויקדשנו. אמרו לו אין זה מן המובחר. וכן היא הגירסא בירושל' בפ' הבונה. ומיהו אין הלכה כת"ק דר' יהודה. חדא שלא הוזכר בתלמוד שלנו. ותו דפריש' לעיל דקיי"ל דאין כותבין על המחק. אלא הלכה כחכמים דאמרו אין השם מן המובחר. ומעכבו וכותב אחר. ואפי' ר' יהודה לא קאמר דמעביר עליו קולמוס ומקדשו אלא דוקא בשם אחד. אבל בכל השמות לא. משום דמחזי הספר כמנומר. וסוגיא דפ"ב דגיטין ודהבונה סתרי אהדדי. וצריך לפרש:
680
681תיקון הבתים
681
682בפ' הקומץ רבה ת"ר לטטפת לטטפת לטוטפת הרי כאן ארבע דברי ר' ישמעאל. פי' מיכן לד' בתים של תפלין. ר' עקיבה אומר אינו צריך ט"ט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. ומסקנא דשמעתא שכותב ארבע פרשיות על ארבעה חתיכות ומניחן בארבעה בתים העשויות מעור אחד שלוקחין עור אחד של שליל ומניחין אותו בדפוס. שהוא כעין ד' אצבעות ומניחין אותו לייבש. ואח"כ שולפין הדפוס. (ודוחה) [ונעשה] העור לארבע בתים. אבל אינו משים אותם בארבע בתים העשוים מארבע עורות כל בית בפ"ע משום דכתיב לזכרון בין עיניך. זכרון אחד אמרתי ולא שנים ושלשה זכרונות. וגם אינו יכול להשים כל ד' פרשיות בבית אחד דבעינן ד' בתים כדפריש'. ואם כתבן על עור אחד והניחן בד' (שנים) [בתים] יצא. וצריך שיהא ריוח ביניהן דברי ר' וחכמים אומרי' אינו צריך. פי' רבינו אליקים וצריך שיהא חלק ריוח בין הפרשיות כשהוא כותבן בעור אחד כדי שיהא יכול לקפל כל אחת בפני עצמה. ומורי הרב רבינו שמחה לא מסתבר לי' האי פירוש' דהא לא פליגי רבנן. דפשיטא שצריך ריוח בין הפרשיות שתהא כל פרשה מקופלת בבית שלו. ותו ושוין אהיכא קאי. דהא ושוין אבתים קאי ולא אריוח שבין הפרשיות. אלא פי' וצריך שיהא ריוח קצת בין בית לבית. וחכמי' אומרי' א"צ וכחכמים קיי"ל דאין הלכה כרבי מחביריו. ושוין שנותנין חוט או משיחה בין כל אחת ואחת. פי' ושוין שכשמניחין בד' בתים שצריך ליתן חוט או משיחה בין כל בית ובית משום הפרש ותוכף החוט או המשיחה בעור שתחת הבתים. ואם אין חריצן ניכר היינו הפסק שבין הבתים שהוא כעין חריץ לבית עצמו קרוי חריץ. וי"מ הא דקתני ושוין שנותן חוט או משיחה היינו דוקא בכתובים בעור אחד. אבל בד' עורות לא. ויש שעושין אפי' בכתובים בד' עורות:
682
683פרשיות של תפלין וסדריהן
683
684תנן בפ' הקומץ רבה ארבע פרשיות של תפלין מעכבין זה את זה. ותניא במכילתא ארבע פרשיות של ראש. הן ד' טוטפות אלו הן קדש. והיה כי יביאך. שמע. והי' אם שמע. ואמ' בהקומץ באיזה צד סוררן. קדש והי' כי יביאך מימין. שמע והי' אם שמע משמאל. והתניא איפכא. אמר אביי ל"ק כאן מימינו של קורא. כאן מימינו של מניח. והקורא קורא כסדרן. פי' רבינו אליקים זצ"ל ל"ק הא דקתני קדש והי' כי יביאך מימין היינו לימינו של קורא. היינו זה שעומד כנגד המניח שרואה התפלין כשהן בראשו של זה ואינו קורא ממש אלא שרואה הקלף כמו שרוצה לקרות וזה שעומד כנגד המניח קיימין לי' קדש והי' כי יביאך מימין שמע והי' אם שמע משמאלו שאלו הי' רוצה לקרות הי' קורא כסדרן של פרשיות כסדר שכתובות בתורה שבתחלה כתוב קדש והי' כי יביאך ואח"כ שמע והי' אם שמע. דהיינו שמאלו של קורא. קדש והי' כי יביאך לשמאלו של מניח דהיינו ימינו של קורא וחד הוא. וכן פרש"י וכן משמע בשימושא רבה של תפלין וזה לשונו (ומשני) [ומשוי] פרשת' דקדש מימינא בבית' קמא ופרש' דסמיך לי' והי' כי יביאך בביתא תניינא ופרש' דשמע בשלישית ופ' והי' אם שמע ברביעית. וכן משמע במכילתא דקתני ארבע פרשיות של ראש אלו הן קדש והי' כי יביאך שמע והי' אם שמע וכותבן כסדרן אם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנוזו משמע כסדר ששנאן ברישא. ולא מסתבר כלל לדחו' דבכתיבת הסופר קאמר אבל אין קובען בתפלין בסדר זה אין נראה כלל לומר כן. מיהו ר"ת מקשה דאמאי פלגינהו שקורא שתים הראשונות מימין ושתים האחרי' משמאל הל"ל ראשונ' מימין וכל האחרות משמאל או איפכא דג' ראשונות מימין ורביעי' משמאל כמו גבי נר מערבי בפ' שתי הלחם דיליף דמנורה מזרח ומערב מדכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכלהו לאו לפני ה' ולא אמר חצי הנרות לפני ה' וחצי האחרון לאו לפני ה' ומפרש ר"ת קדש והי' כי יביאך מימין הקורא ומשמאל הקורא הוי שמע מבחוץ ואחרי' והיה אם שמוע מבפנים וניחא השתא מה שחלקו. וכן פי' ר"ח ס"פ אלו הן הנחנקין כל בית חצון שאינו רואה את האויר פסול כגון קדש ושמע וכן פי' רב חיי גאון זצ"ל והיה מניח סימן הויות להדדי. פי' והי' כי יביאך והי' אם שמוע פנימיות זה אצל זה וכן בתשובות הגאונים שכתב הרב רבינו יוסף טוב עלם זצ"ל. והא דקאמר הקורא קורא כסדרן לא כמו שפירש בקונטרס כסדר שכתובו' בתורה. אלא מפרש ר"ת דהוא סיום הברייתא דכיצד סודרן וקאמ' שקורין כסדר שמונחין בתפלין מימינו לשמאלו דהיינו קדש והי' כי יביאך. והיה אם שמע שמע:
684
685החליף סדר הפרשיות
685
686אמר רב חננאל אמר רב החליף סדר פרשיותיה פסולה ומסקנא לא שנא גווייאתא לבריאתא כגון ששם קדש והי' אם שמע בפנים. והי' כי יביאך ושמע מבחוץ ובריאתא לגווייאתא כגון ששם והי' כי יביאך אצל והי' אם שמע. ושמע אצל קדש בכל ענין פסולה. זהו סדר החילוף לפרש"י ולפר"ת סדר החילוף מתפרש לענין אחר. וברייתא לברייתא נמי כגון ששם קדש במקום והי' אם שמוע והי' אם שמע במקום קדש נמי פסול:
686
687כורך פרשיות בשער בהמה טהורה
687
688כשמכניס הפרשיות לבתים כורכן בשער בהמה טהורה. כההיא דפ' במה מדליקין דתניא תפלין הלכה למשה מסיני היא נכרכות בשערן. ונתפרות בגידין. פרש"י שצריך לקשור אגרות הפרשיות בשער בהמה [טהורה] ולתופרן בגיד בהמה טהורה:
688
689תיתורא של תפילין
689
690אמר רב חננאל אמר רב תיתורתא של תפלין הלכה למשה מסיני. כתב רבינו שמשון משנץ זצ"ל הוא העורף (הנכלל) [הנכפל] למטה. שמכסה פי הבתים והוא בית מושבן של תפלין ונראה בעין דף של גשר ומשמע מתוך פי' הקונטרס שהבתים והתיתורא דכל מעור אחד. ואין נוהגין כן עכ"ל. וז"ל רבינו אליקים תיתורא. גשר שלאחר שהניח ד' פרשיות בד' בתים עושה תפירה אחת מתחת על פני כל הבתים כעין של גשר כדי שלא יפלו מן הבתים לחוץ. ע"א תיתורא. היינו שתופר סביב מלמטה בריבוע שעושה שבולט באמצע בעין מושב הבית שבולט באמצע עכ"ל משמע נמי מפי' שפי' בלשון ראשון שהבתים והתיתורא הכל מעור אחד. וזה לשון מורי הרב רבינו שמחה תיתורא של תפלין הלכה למשה מסיני כופלין עור מרובע ועושה נקב בכפל העליון מרובע במדת ד' בתים ומכניס הד' בתים באותו נקב ומכסה בכפל התחתון תחתיהן של בתים הפיות ומחבר הבתים בין אותם כפלים בתפר מרובע כדתניא תפלין מרובעות הלכה למשה מסיני ואמר רבא בתפרן ובאלכסונן שיהי' לוכסון של ריבוע מכוון בתוספת ב' חומשין על הריבוע שארכן כרחבן. אבל מרובע שארכו יתר על רחבו אין האלכסון מכוון ואותו עור כפול שמו תיתורא. שמונח על פיות ד' בתים כגשר ואותה תיתורא מרחבת לכל צד יותר על הבתים ברוחב גודל או פחות ומרובע עכ"ל. ומורי הרב רבינו יהודה חסיד זצוק"ל כתב תיתורא. רצועה העליונה של תפלה של זרוע שלא תהא כטטפתא שאין [לה] אלא רצועה [אחת] אלא צריכה רצועה אחרת מורכבות זו על גב זו:
690
691מעברתא של תפלין
691
692אמר אביי מעברתא של תפלין הלכה למשה מסיני. פי' רבינו אליקים זצ"ל אית דאמרי דהיינו נמי תיתורא דהוי כגשר דמקרי מעברתא. ואית דאמרי דהיינו אותה תפירה שתופר בה השפה לשום שם הרצועה. ורבינו שמשון משנץ זצ"ל כתב מעברתא דתפלין הוא חוד הנעשה מכפילת העור כשכופלו למטה לכסות פי הבתים ומכניסין בו הרצועות. ונקרא מעברתא ע"ש שצריך שלא יהיו הרצועות [קבועו'] אלא מעבירן ומושכן לכל צד שירצה ומאריך ראש זה ומקצר ראש זה. [ובערוך ערך] מעבר. פי' מעברתא היא תיתורא. וכן גשרים נקראים מעברתא ונקראים תיתורא. ובתפלה מקום הוא שמכניסין בו רצועה ונקראת מעברתא דתפלי. ומורי ה"ר שמחה כתב אני סבור שטלאי טלוא על בית של יד ותפור למטה בתיתורא שלו כמין רצועה רחבה כמדת גגו של בית של תפלה של יד ועובר כל גובה של בית משני צדדין ועל פני רוחב הגג שאם לא נפרש כן לא מצינו אותו טלאי רמוז בתלמוד עכ"ל. וסבורני שזהו מה שפירש מורי החסיד תיתורא. ורבינו שמשון משנץ זצ"ל כתב שיש מפרשים כדברי מורי הרב רבינו שמחה. ואין נראה דאביי איירי דומיא דשי"ן שהוא בתפלה של ראש והנותנה לאותה רצועה אם אין דינה להיות פוסלן דנמצא דאין בית רואה את האויר כדאמ' מאי שנא גוויאתא לבריאתא דהך בעי' למחזי אוירא ולא קא חזיא. ומורי הרב רבינו יהודה החסיד זצוק"ל כתב בשם הגאונים. מעברתא מקום חריץ שבין כל בית ובית של ראש ובעו למעבר (גב) [בין] כל חדא וחדא תרי גידי מלעילא עד לתתא ולהדקינהו שפיר כי היכי דלא ליתפרשו (אינון) [ואינון] מעברתא ואם נפסקו ג' חוטין בתפרן פסולה:
692
693שי"ן של תפלין
693
694אמר אביי שין של תפלין הלכה למשה מסיני. פי' רבינו אליקים שי"ן של תפלין שדוחק הבתים מלמטה ביחד ומתרווחין מלמעלה ונראין בעין שין בזה ע"א שבשני הבתים החיצונים מכוין את העור ועושהו כמין שי"ן אחת בבית זה ואחת בבית זה עכ"ל. ובשימושא רבה של תפלין כתוב צורת' דשי"ן דימינא ג' רישין ודשמאלא ד' רישין ואי אפיך לית לן בה. ומורי הרב רבינו יהודה החסיד ב' [לטטפת ב'] לטוטפות ב' לטוטפות ב' הרי שש ולזכרון א' הרי שבע אלו שבע חוליות. ג' בשין אחד. וד' בשי"ן שניה. וזה לשון מורי הרב רבינו שמחה עושה בדופני בתים החיצונים הרואים את האויר. מצד בית שמאל המניח שבו פרשת קדש קומטין העור כמין שין שיש בה שני יודין כזה ומצד ימין ביו"ד אחד כזה . ויש שקובעין הבית בדפוס ועליו חקוק שי"ן בולטת ודוחקין עוד הבית על הדפוס והיא נעשית כיון ויש לה תואר שי"ן בחוליותיה ובזיונה יותר משי"ן מקומטת בעור והשי"ן בולטת כעין ציץ. דתניא פ"ב דגיטין לא הי' כתבו שוקע אלא בולט ואפי' גואי ורושמו מחרץ חריץ דלא הוה כתב לענין גט משום דכתיב בי' וכתב והאי ממילא. אבל שי"ן של תפלין (דק) [דיו] שתהא עשוי' בכל ענין בין ממילא בין בידים מסתבר דמהני. וכש"כ שדוחק מאבראי ובולט מגואי כמין ציץ דאפי' גבי גט הוי כתב בפ"ב דגיטין ומאן לימא לן שאם היו הבתים לבנים אם כתב השינ"ין דלא הוה מהני אלא כיון דהלכתא גמירי לה אין לנו אלא בקבלת זקנים שהם פירשו וגם תפליהן השי"ן שלהם עשוי מקמטין של עור. ודילמא הכי גמירי לה עכ"ל. אמר אביי שי"ן של תפלין הל"מ וצריך שיגיע החריץ למקום התפר. רב דימי מנהרדעא אמר כיון דמינכר לא צריך. פי' רבינו אליקים וצריך שיגיע חריץ שמבית לבית עד מקום התפר שהיא תיתורא. ר"ל דקאי אדלעיל דתניא גבי בתים ואם אין חריצן ניכר פסולות ואתי אביי לומר דבעי' שיהא מגיע עד מקום התפר של תיתורא. ורב דימי מנהרדעא אמר כיון דמנכר דאיכא חריץ לא צריך טפי. ואין נראה זה למורי ה"ר שמחה דא"כ ה"ל לאפלוגי לעיל אברייתא של בתים והכא בשי"ן מיירי. ונראה לו לפרש דאביי אחריץ של שי"ן קאי דחריץ של שין שהוא מקומט אותו חריץ תחתיתו של שין צריך שיגיע למקום התפר ופי' מורי ה"ר שמחה דלכתחלה עבדינן כאביי ובדיעבד לא פסלינן כרב דימי מנהרדעא:
694
695רצועות שחורות
695
696אמר ר' יצחק רצועות שחורות הל"מ. ומסקנא דה"מ מבחוץ בעי' שיהיו רצועות שחורות אבל מבפנים כלפי הראש יכולות להיות בין שחורות בין ירוקות בין לבנות אבל לא אדומות (אבל) כלפי הראש משום דזמנין דמתהפכי לי' ואיכא גנאי ודבר אחר. איכא גנאי שמא יאמרו חטטין יש לו בראשו ומחמת זה האדימה הרצועה א"נ גנאי שנראה בתכשיטי אשה. ואיכא ד"א שמא נדה בעל א"נ צרעת בראשו. והא דקתני בברייתא תפלין אין קושרין אותו אלא במינו. פי' רבינו אליקים אלא במינם ברצועות של עור. לפי פירושו נוכל לומר דלא קפיד תנא אלא שלא יעשה רצועות כלשונות של ארגמן כהורקנוס בנו של ר' אליעזר בן הורקנוס רק שיהיו של עור אע"פ שאינם צבועים בצבע הבתים. ונוכל לומר שאין לעשות הבתים אלא בעור שחור אבל רצועות יכול לעשות אפי' לבנות אפי' ירוקות ורבינו שמשון ב"ר אברהם משנ"ץ זצ"ל כתב יש שעושין בתים של תפלין מקלף לבן דלא אמרו חכמים שחורות אלא רצועות. ומורי ה"ר שמחה כתב ומסקי' ה"מ מבחוץ אבל מבפנים מצוה לצבען מין צבע שהבתים צבועים בו אם שחורות אם לבנות או ירוקות אדומות לא יעשה מפני גנאי ודבק אחר ושמעי' מינה דעור בתים יצבע כל מין צבע שירצה לבד מאדום ועכשיו שנהגו בבתים שחורים מצוה להשחיר הרצועות בין בפנים בין בחוץ עכ"ל. ואיני מבין דקדוק שלו דלא קפיד תנא אלא אמין עור כדפריש':
696
697תפלין מרובעות
697
698תנא תפלין מרובעות הל"מ אמר רבא בתפרן ובאלכסונן ופי' רבינו אליקים התפירה שתחת הבתים צריך שיעשה אותן מרובעות שיש להם אלכסון ולא עגולות. כתב רבינו שמשון בר אברהם משנץ. יש שאין מרבעין אלא מקום מושבן ושמא צריך הבתים מרובעים של ראש כשארבעתן דבוקות וכן בית של יד. וקצת הי' נראה דלא קאי מרובעות אלא אתפרן ובאלכסונן. כמו שמפרש רבא עכ"ל. ואם עשה תפילין עגולה אין בה מצוה וסכנה יש שנושא שם הקדוש שלא כהלכתו ואם עשאן מרובעות אלא שבולטין מלמטה כי אמגוזא יש סכנה פן ינקרו את מוחו:
698
699דלת של תפלין
699
700אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל בר שילת משמי' דרב קשר של תפלין הלכה למשה מסיני. כתב מורי הרב רבינו שמחה כל הפי' מפרשים דקשר של אחורי עורף היינו דל"ת וליתא חדא דא"כ הל"ל הכי דל"ת של תפלין הל"מ כדא' אביי לעיל שי"ן של תפלין. ותו דאמר בפ' במה מדליקין אלא הא דתני רב יוסף לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפלין. בהדיא כתיב בהו למען תהי' תורת ה' בפיך מן המותר בפיך. אלא לעורן והא אמר אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני. ותיפוק לי' דבעי' מן המותר בפיך משום שי"ן עד דמסיק אלא לרצועותיהן. ולא פריך רצועותיהן נמי תיפוק לי' משום דל"ת שבהן דבעינ' מן המותר בפיך וכן בפ' במה אשה פרכי' הרי תפלין דמחופין עור ומשני שאני תפלין משום שי"ן אבל בשום ספר לא תמצא משום דל"ת אלא אין לו תבנית דל"ת. ופי' קשר של תפלין שלאחורי עורף לא תאמר רשות הוא אם רוצה להניח הרצועות בלא קשר או לשנות הקשר שפיר דמי אלא הל"מ שצריך לקושרו ובפ' המוציא תפלין דעניב להו כעין קשר דידהו אלמא דמשונה קשר דידהו משאר קשרים וגם אין לשנותו מקבלה שבידינו עכ"ל. ואיני מבין ההיא דפ' במה אשה אינה דאי' שכשתירץ שאני תפלין משום שי"ן איכא למימר דנקט שי"ן וה"ה לדל"ת ולשון רש"י משמע הכי דל"ד נקט שי"ן אלא ה"ה לדל"ת ויו"ד. שפי' התם משום שי"ן שעשוי' מעור החיצון עצמו קומט בו שלשה קמטין בעין שי"ן משד"י והד' [והיו"ד] עשוי' בקשר שקושר הרצועה [אחת לצפון ואחת למזרח] כמין דל"ת ורצועה קטנה מאוד תלוי' בה ואין בה אלא כדי כפיפה במין יו"ד וכופאה בעוד העור לח עכ"ל. מדפי' נמי דל"ת יו"ד משמע שר"ל הא דנקט שי"ן ל"ד אלא ה"ה משום דל"ת (ושין) [ויוד] וההיא דפ' המוצא תפלין דמסיק דעניב להו כעין קשירה דידהו משם אין לומר שהיו קשורים משונים זה מזה. אלא ה"פ שקשר כמין דל"ת ועשה עניבה שלא הידק לגמרי. מיהו ההיא דפ' במה מדליקין ודאי ראי' הגונה דכי מסיק נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירי (אלא) ודאי משמע דאין בקשר זה תבנית דל"ת ואין בה דין אות גמורה. וכ"כ רבינו שמשון ב"ר אברהם משנ"ץ ונראה דדל"ת ויו"ד שברצועות לאו אותיות גמורות הן ולא חשיבי (משי"ן) [מן השם] של שד"י מדחשיב להו פ' בתרא דמגילה תשמישי קדושה ולא הן עצמן קדושה. דת"ר תשמישי מצוה נזרקין. תשמישי קדושה נגנזין. אלו הן תשמישי מצוה סוכה ולולב ציצית ושופר. ואלו הן תשמישי קדושה דלוסקמי ספרים ומזוזות. ותיק של ספר תורה ונרתק של תפלין ורצועותיהן ובשום דוכתא לא קרי להו אלא קשר של תפלין וה"ט שאין דומות אותיות כלל אלא כמין קשר בעלמא והא דאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך תני ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפלין של ראש לא כמו שפרש"י מפני שכתוב עליהן רוב השם שי"ן ודל"ת דדל"ת לאו אות היא כדפי' אלא משום דנראים יותר משל יד דעל ש"י אמר לקמן לך לאות ולא לאחר לאות. ואע"פ שפירשנו דקשר שברצועות אין זה דל"ת אעפ"כ אין לשנות מקשר זה שאם שינה פסל דהכי גמיר הלכ' למשה מסיני:
700
701רצועה של תפלין שנפסקה אם מותר לתופרה
701
702אביי הוה יתיב קמי' דרב יוסף. אפסיק לי' רצועה דתפלי א"ל מהו למקטרי' א"ל וקשרתם קשירה תמה פי' שלא יהא שום פיסוק ברצועה והאי מכיון דאפסיק תו לא הוה קשירה תמה. א"ל (רבא) [רב אחא] ברי' דרב יוסף לרב אשי מהו למתפרה ועיולי לתפירה לגאו. פי' שלא תראה והוי כקשירה תמה א"ל פוק חזי מה עמא דבר. פי' רבינו אליקים פוק חזי שאין נוהגין לתפור הרצועות כלומר קח אחרות ועשה קשירה תמה. וכן פירש"י לחומרא ור"ת זצ"ל פי' לקולא כי ההיא פ"ק דעירובין גבי הילמי ולחיין וכן בסוף פ' כיצד מברכין. ואמר בירושלמי דמגילה ר' ירמיה אפסקא לי' רצועה דתפלי. שאל לר' אבא בר ממל א"ל וקשרתם אף קשירה תהא תמה. ר' זעירא אפסק' גידא דרצועי שאל לרב הונא ורב קטינא ושרון לי' אפסק זמן תניינות ושרון לי' ולאו מן אולפנא. משמע בהדיא כפי' ר"ת שיכול לתפור הרצועות. ואפי' נפסק הגיד בתרי זימני שרי ור' אבא בר ממל שאסר לר' ירמי' היינו בקשירה כדקא' נמי הכי מהו למקטרי' ואסר משום קשירה תמה. והא דקאמר ולאו מן אולפנא היינו שלא היתה קבלה בידו אלא מסברא התיר. ומורי ה"ר שמחה כמו כן פי' מאי עמא דבר לקולא בההי' דירושלמי דפ"ז דפאה כל הלכה שרופפת בב"ד ואי אתה יודע מה יבה צא וראה האיך הצבור נוהג ונהוג ואנן חמי צבורא דלא מפרשין. פי' אפירות דבעי קאי דלא מפרשין מנייהו מעשר כלו' בין להקל בין להחמיר חזי מה עמא דבר:
702
703שיעור הרצועות
703
704י"א דמצות שיעור רוחב הרצועות יותר מבחטה ופחות מכשעורה ואם יותר כשר. ומורי הרב רבינו יהודה החסיד זצוק"ל כתב רפאות תהי לשריך (לשוררך לא א') [לשון] שרוך של תפלין עד הטבור. שקוי (מלמד שקוי) [לעצמותיך לשון מדה] פי' מדת רוחב השרוך רצועות תפלין לעצמותיך כשעורה שיעור אדם לענין טומאה לפיכך ועצמותיך יחליץ עכ"ל. ולענין אורך הרצועות אמר וכמה שיעורייהו פי' כמה צריכות להיות עודפות על הקשר. אמר רמי בר חמא אמר רשב"ל עד אצבע צרדה. ומסקנא מדברי' דרבינא בי דידן. פי' רבינו אליקים לא ארוכות הרבה ולא קצרות הרבה אלא עד אצבע צרדה. ופי' נמי דכולה שמעתא מיירי בתפלה של ראש וכן מצוה מן המובחר לעשות רצועות שיהיו מגיעות עד אצבע צרדה. מיהו אם עשה פחות מכאן לא פסל כרב כהנא דמחוי כפוף. שהיה אומר שצריך שיהיו עודפות הרצועות על הקשר כשיעור אויר שבין אצבע לאמה כשפושטן ולהכי קרי לי' כפוף שאי אפשר להפרישו כ"כ זה מזה. ורב אשי מחוי פשוט כשיעור אויר שבין אצבע לאגודל כשפושטן. ולהכי קרי' לי' פשוט שיכול לפושטן הטיב דתרווייהו בין גודל בין אמה צרדה דאצבע נינהו. וי"מ עד אצבע צרדה שצריך לעשות רצועות ארוכות ממקום הנחתן עד אצבע צרדה. וכפוף היינו שכופף אצבעו. ומשער הרצועה עד שם. ופשוט היינו שמשער הרצועה ממקום הנחה עד [ראש אצבע פשוטה ובתפילין של ראש משערין הרצועות שתגיע ראש האחר עד טיבורו וראש שני עד] הלב. ושמא שום מדרש יש. לפי מה שפירשנו דמיירי ברצועות של תפלה של ראש א"כ יש שיעור. רצועות של יד לא אתפרש. ומורי הרב רבינו שמחה פי' דהאי שיעור בין לתפלה של ראש בין לתפלה של יד. ובערוך בערך צרדה פי' כתוב בילמדנו בסוף בא אל פרעה ושיעור רצועה ש"י אמר רשב"ל עד אצבע צרדה. ומאי אצבע צרדה פי' אצבע ארוכה. ועוד הביא בערוך דתניא בתוספתא איזו היא אצבע צרדה זו אצבע גדולה של ימין. ובקונטרס פי' דזו אצבע הסמוכה לאגודל. ור"א הקליר יסד כפי' הערוך בסילוק של פרשת שקלים. גיא וכל עפרה בצרדה הכילו. פי' משום דכתיב וכל בשליש עפר הארץ והיינו אצבע אמצעי שהוא שלישי. ובפ"ק דיומא גבי כה"ג שמכין לפניו באצבע צרדה. הדבר ידוע שא"א להשמיע קול אלא כשמכה באמצעי. לפ"ז מחוי פשוט היינו מאגודל עד אמה. וכפוף היינו מאצבע עד אמה. ובערך כף פי' דכפוף היינו מעיקר גודל עד ראש אצבע כשהן דבוקות זו בזו [ופשוט] מראש גודל עד ראש אצבע כשהן פשוטות. ובשימושא רבה של תפילין כתוב שעושין אותן רחבים כשתי אצבעות ואי עבדינהו טפי שפיר דמי ואי פחות לא מפסלי בהכי. וקיימא לן גירדומי רצועות פסולין:
704
705נפסק עור של בתים
705
706אמר רב הונא תפלין כ"ז שפני טבלא קיימות כשירות ומסקנא אם נפסקה אחת מן הטבלאות דהיינו דופן הבתים כשירות ואם נפסקו שנים זה כנגד זה פסולות. י"מ כגון טבלא דפנימית של בית ראשון ואותה טבלא שני' הסמוכה בבית הסמוך לה ורואה אויר שלה. וי"מ אפי' בכה"ג כשירות [רק] שלא יהא הקרע מכוון זה כנגד זה כגון שנקרע בבית ראשון סמוך לגגו ודופן הסמוך לו נקרע למטה שאין הקרעים מכוונים. ורבינו שלמה פי' דכל חשוב זה כנגד זה אם לא שיהא בית שלם מפסיק ביניהן. ופי' זה לא מסתבר דא"כ מאי אצטריך למימר נפסקו שלש פסולות תיפוק לי' היכא דנפסקו שלש לא תמצא בית שלם בין כל קרע וקרע בד' בתים אלא בחמש ומוקמי' בחדתא ונפסקו מחמת קלקול העוד אבל נחלש העור מחמת יושן לית לן בה. ובפ' הקומץ מפרש היכי דמי חדתא וה"ד עתיקתא:
706
707תפלה של יד
707
708ת"ר כיצד כותבן תפלה של יד כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור אחד. פי' כל ד' פרשיות ואם כתבה על ארבע עורות והניחה בבית אחד יצא וצריך לדבק ד' עורות ביחד שנ' והי' לך לאות [על] ידך בשם שאות אחד מבחוץ שאינו נראה מבחוץ אלא בית אחד. כך אות אחת מבפנים שיהיו מדובקים יחד ד"ר יהודה ר' יוסי אומר א"צ לדבק. וכתב מורי הרב רבינו יהודה החסיד זצוק"ל תפלה ש"י אל יכתוב בעמוד אחד הכל אלא פ' קדש בעמוד אחר. והי' כי יביאך (במקום) [בעמוד] אחד וכן שמע וכן והיה אם שמע ואם אין לו קלף אחד לכתוב בו ד' פרשיות בד' עמודים כך | קדש | יביאך | שמע | והיה אם שמע יכתוב פרשה פרשה ויניח חלק בסוף העמוד באמצע וכן לכל הפרשה ויתפרם זו אחר זו כסידרן בגידין כמו שתופרין ס"ת ויזהר שלא יכסה הכתיבה בתפירה ויכפלם לתחלתם מן והיה אם שמע לקדש ויכרכם בשערן כשמכניסן לבית ויהיו האותיות פונות כנגדו. כשמרבע התפירה סביב לבית יזהר שלא יגע לבית. ומה שכתב לתופרם זו אחר זו לא שצריך לעשות כך דהא הלכה כר' יוסי דנימוקו עמו ותו דאמר רבא חזר בו ר' יהודה אלא לרווחא דמלתא כתב לתופרם:
708
709תפלה של ראש אין עושין אותה של יד
709
710אמר ר' יוסי ומודה לי ר' יהודה במי שאין לו תפלה ש"י ויש לו שתי תפלין של ראש שטולה עוד על אחת מהן ומניחה. פי' כי היכי דלהוי בית בעור אחד ומניחה בשל יד ואע"פ שאין פרשיות מדובקות בפנים. ופרכי' והא שלח רב חנניא משמי' דר' יוחנן תפלה ש"י עושין אותה של ראש ושל ראש אין עושין אותה ש"י לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה ש"ר קרי קדושה חמורה לפי שהן בגובה של ראש ונראין לכל. ומשני ל"ק הא בעתיקתא והא בחדתא. פי' היכא שכבר הונחו על הראש אין עושין אותה ליד מפני שמורידן אבל בחדתא שעדיין לא הונחו בההיא קאמר שטולה עליהן עוד ומניחן. ונראה בעיני דדוקא ע"י הדחק התירו לעשות כן כדקתני מי שאין לו תפלה ש"י ופי' מורי ה"ר שמחה דדוקא טולה על אחת מהן שמכניס ד' בתים בבית אחת אבל להוציא הפרשיות מן הבתים ולהכניסן בבית לא דאפי' למ"ד מתירין מבגד לבגד. ה"מ תשמישי מצוה אבל תשמישי קדושה לא והא דתניא ס"ת שכלה ותפלין שכלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין (או) [אבל] מס"ת לס"ת או מתפלין לתפלה דליכא הורדה עושין טעמא משום דבלו הא לא בלו אפי' מס"ת לס"ת אין עושין ולהכי נקט בלו כדא' בפ' התכלת ושוין שמביא תכלת ממקום אחר ותולה בה ובלבד שלא תהא מופסקת ש"מ מתירין מבגד לבגד דלמא דאי בלאי אלמא היכא דבלה מתירין. אבל הכא אוקמינא בחדתא נקט טולה עור על אחד מהן אבל אינו רשאי להוציאם מבית לבית. והא נמי דמסיק ולמ"ד דזמנה מלתא היא דאתני עלייהו מעיקרא. פי' ולמ"ד בפ' נגמר הדין הזמנה מלתא הי' אפי' חדתי שהזמין לראש אין מורידין לשל יד. וההיא דטולה עור על אחת מהן ומניחה היינו דאתני עלייהו מעיקרא דאי בעי עביד להו לשל יד. ההיא נמי פי' מורי ה"ר שמחה דוקא דלא לבשן מעולם אבל לבשן לא מהני תנאה דמעיקרא. דאמר בפ' קמא דיומא ילבש להביא בגדי כה"ג שכשרין לכהן הדיוט. א"ר שתי תשובות בדבר חדא בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהם קדושה קלה ואי תנאה דמעיקרא מהני היכא דנשתמש בהם קדושה חמורה להורידה אין לך תנאי גדול מזה כיון דדינו להכי מעיקרא להני אתקון אחר עבודתו של כה"ג שישתמש בהן כהן הדיוט אלא כי מהני תנאה דוקא להוציא מתורת הזמנה אבל להוציא מתורת מעשה לא מהני. והא דאמר בפ' בני העיר אבל התנו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי למשתי שיכרא. וכן בפ"ק דב"ב אמר רבה מריש לא הוה יתיבנא אציפי דבי כנישתא כיון דשמענא דשאין בני העיר לשנותן לכל מה שירצו יתיבנא דמשמע דמהני תנאה אפילו היכי דנשתמשו בהם. ה"מ בתשמישי קדושה ואין בהם אלא כמו קדושת דמים בעלמא אבל בקדושה גופא דיש בהם קדושת הגוף לא מהני תנאה דמעיקרא בתר דנשתמשו בהם:
710
711לקיחת תפלין מן המומח' ובדיקתן שלא נתקלקל כתב או קלף
711
712בפרק המוצא תפלין אמר רב חסדא [אמר רב] הלוקח תפלין ממי שאינו מומחה בודק שתים של יד ואחד של ראש וכו' ומיירי בעבר ולקח כדתניא בתוספתא דע"ז בפ' מעמידין בהמה בפונדק' של כותים אין לוקחין תפלין אלא מן המומחה לקח ממי שאינו מומחה ומצא בידו שנים ושלשה צבתים של תפלין בודק הימנו תפלה אחת של יד או של ראש מצבת הראשון וכן בשני וכן בשלישי וכן ברביעי וצריך ליישב ברייתא זו עם ההיא דפ' המוצא תפלין. מ"מ שמעינן מכאן שאין מניחין תפלין אא"כ לקוחים מן המומחה או אם לקח ממי שאינו מומחה אינו מניחם עד שיבדוק בחסירות ויתירות. ותפלין שנכתבו כדין וכבר הם ישנים אם צריכין בדיקה שמא נתקלקל הכתב או הקלף בהא אפליגו ב"ש וב"ה דתניא במכילתא נאמר כאן ימימה ונאמר להלן ימים תהי' גאולתו מה ימים האמור להלן אין פחות מי"ב חודש אף ימים האמור כאן אין פחות מי"ב חודש מגיד שצריך לבדוק תפלין [פעם אחת] לי"ב חודש דברי ב"ה ב"ש אומרים א"צ בדיקה. שמאי הזקן אומר אלו תפלין של אבי אימא. פי' שעדיין הית' התפירה קיימת ומאן דדריש ימימה בתפלין סבר כר' יוסי הגלילי דהקומץ ובירוש' דעירובין פ' המוצא תפלין נמי [תני] תפלין צריך לבודקן אחת לי"ב חודש דברי ר' רשב"ג אומר אינו צריך בדיקה הילל הזקן אומר אלו תפלין של אבי אימא. ובשימושא רבה יש דצריך לבודקן פעמיים בשבוע. ויש סעד לדבריהם ממזוזה דאמר ביומא שנבדקת פעמים בשבוע:
712
713מקום הנחת תפלין בראש
713
714תנא דבי (ר' ישמעאל) [מנשה] בין עיניך זה קדקד היכא אמרי דבי ר' ינאי מקום שמוחו של תינוק רופס. פי' במקום שקדקדו של תינוק רך דהיינו ממקום שמתחיל השיער שעל גבי המצח עד כלפי גובה הראש כשיעור שני תפלין כדת"ר בין עיניך זה גובה של ראש כו' עד מה להלן בגובה של ראש מקום שעושה קרחה אף כאן בגובה של ראש מקום שעושה קרחה. דהיינו בראש במקום שיער. ואמר נמי בפ"ב דזבחים ורפ"ק דערכין תנא שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפלין. דהיינו בתחלת השיער שהציץ הי' למעלה על המצח כלפי הראש בכשיעור שני תפלין כדאמר בפ' כל הצלמים ובר"פ המוצא תפלין אמר [רב] שמואל בר רב יצחק מקום יש בראש להניח שני תפלין. שאין לומר דהיינו לצדדין כלפי הצדעין שאין כאן בין עיניך אלא ודאי ממקום התחלת השיער שע"ג המצח עד למעלה לגבי גובה הראש כשיעור שני תפלין הוי מקום תפלין. מיהו עיקר הדבר איני יודע כמה גודל רוחב התפלין אלא יש ללמד מיכן ולומר דשיעור רחב הבתים כדי שיחזיק מקום שמוחו של תינוק רופס שני בתים. ותנן כפ' הקורא את המגילה עומד העושה תפלתו עגולה סכנה יש לו ואין בה מצוה נתנה על מצחו על פס ידו ה"ז דרך המינים ציפה אותם זהב ונתנם על בית אונקלי שלו ה"ז דרך החיצונים:
714
715בעינן שיהיו נויהן לבר
715
716אמר רב נחמן ונויהן לבר. פי' רבינו אליקים זצ"ל ונוי הקשר שעשוי כמין דל"ת אותו צד יחזיר לחוץ שלא יהא מוחזר כלפי הראש שיהא שד"י נראה. ואמר בפ' ואלו מגלחין דרב הונא אתהפיכא לי' רצועה דתפלי ויתיב עלה ארבעים תעניתא. ופירש רש"י אתהפיכא לי' רצועה דתפלי דלא הוה נויהן לבר שצריך שיהיו אותיות של שדי נראות מבחוץ בקשר של רצועה:
716
717מקום הנחת קשר של תפלין
717
718אמר רב יהודה אמר רב יעקב קשר של תפלין צריך שיה' למעלה ולא למטה. פי' אחורי הראש בראש ולא למטה בעורף שכשיקשור הקשר לאחורי ראשו צריך שיגביהנו כלפי הראש כמה שיוכל יותר וצריך שיהא כלפי פנים כדי שיהיו ישראל לפנים ולא לאחור. פרש"י ממול עורף ולא בצידי הראש [ל"א כלפי פנים] שיהא הקשר בפנים ונויהן כלפי חוץ. ורבינו אליקים פי' וצריך שיחזיר הקשר כמעט כלפי פנים כלפי פניו שלא יהא מכוון כנגד העורף אלא מצודד לצד אחד:
718
719מקום הנחת תפלין של יד
719
720ת"ר ידך זה שמאל וכן המסקנא דכולהו תנאי מודו דהנחת תפלין של יד על יד שמאל וכבר היו בני אדם שהיו רוצים לומר שמניחין תפלין בקנה שלמעלה מן היד שלפני העצל שקורין קושרא בלע"ז ובלשון כנען לוקי"ט. ופי' ר"ת זצ"ל דא"א לומר כן דה"א רפ"ב דברכות א"ר יצחק על לבבכם וקשרתם שתהא שימה כנגד הלב. ואמר נמי לקמן רב חייא [ורב אחא] ברי' דרב אויא מכוין ומנח לה להדי לבא. וזה א"א אא"כ יניחם בזרוע במקום שקורין בלשון כנען מישקא. וה"נ ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות תפלין בראשיהן תפלין בזרועותיהן. הלכך אין להניח תפלין אלא בזרוע בקיבורת כדתנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת דהיינו גובה של יד כדת"ר על ידך זו גובה של יד. אתה אומר זה גובה של יד או אינו אלא ידך ממש אמרה תורה הנח תפלין [ביד והנח תפלין] בראש מה להלן בגובה שבראש אף כאן בגובה של יד. הלכך אין להניח אלא בזרוע שהוא למעלה מן העציל שקורין קושר"א בלע"ז ובלשון כנען לוקי"ט כדתנן פ"ק דאהלות מאתים וארבעים ושמנה אברים באדם כו' עד שלשים בפיסת יד ששה בכל אצבע שנים בקנה שנים במרפק אחד בזרוע אלמא שהזרוע למעלה ממרפק. ומרפק היינו עציל שקורין לוקי"ט כדתנן פ' האומר משקלי עלי משקל ידי עלי ר' יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניסה עד מרפיקו. וקתני בגמ' ת"ר משקל רגלי משקל ידי עלי ר' יהודה אומר ממלא חבית מים ומכניס היד עד העציל קתני עציל במקום מרפק הא למדת דעציל היינו מרפק. ומשמע ממשנה דאהילות שמה שלמעלה מפיסת היד הוא הנקרא קנה ומה שלמעלה ממרפק היינו זרוע ומקום חבור הקנה עם הזרוע הוא המרפק שהוא עציל הנקרא קושר"א בלע"ז ובלשון כנען לוקי"ט והיינו דכתיב כתפי משכמה תפול ואזרועי מקנה תשבר שהזרוע מחובר בקנה שלמטה הימנו. וראי' לדבר שהעציל נקרא לוקיט דקתני במס' סופרים גבי ס"ת לא יתננו ע"ג ארכובותיו ויתן אציליו עליו וזהו מה שקורין לוקי"ט שכן דרך כל בני אדם לישען בו. וכתי' יחזקאל על כל אצילי ידי ומתרגמי' מרפק ידוי והא דכת' בירמי' שים נא בלויי הסחבים תחת אצילי ידיך היינו תחת קושר"א לוקי"ט ולא בית השחי שקורין בלע"ז איישי"לש ובלשון כנען פדוח"א. הלכך אתבריר לן דמקום הנחת תפלין שביד בזרוע בגובה הזרוע וה"נ מוכח בפ' האומד משקלי עלי דפריך אהא דת"ר מכניס ביד עד העציל וכי מקרי יד עד העציל ורמינהו קידוש ידים ורגלים במקדש עד הפרק פי' מקום חיבור הכף והזרוע אלמא יד לא הוה אלא עד הפרק דהא יד כתי' בקרא ומשני דאורייתא עד הפרק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. פי' מדאורייתא לא מקרי יד אלא עד מקום חיבור הכף והזרוע בלשוי בני אדם קרוי יד עד העציל ופריך ודאורייתא עד הפרק והא גבי תפלין דכתי' ידך ותנא דבי מנשה ידך זה קבורת ומשני דאורייתא קבורת פי' מדאורייתא מקרי עד גובה הזרוע רחוק למעלה מן העציל בנדרים הלך אחר לשון ב"א שקורין יד עד העציל. קידוש ידים ורגלים במקדש הלכתא גמירי לה שהוא עד הפרק סוף פיסת יד. הא למדת דמקום הנחת תפלין בגובה הזרוע למעלה מן העציל ובעי למימר דעל ידך כתיב היינו על הזרוע וזרוע נמי מקרי יד כדתניא בתוספתא דשבת פרק הגוזז מן הבהמ' מנין לזרוע שהוא יד שנאמר ותהיינ' העבותו' אשד על זרועותיו בפשתים אשר בערו באש וימסו אסוריו מעל ידיו וגילוי מלתא בעלמא הוא. כההוא דרפ"ק דב"ק גבי קרן וההיא דס"פ המפלת דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו מקופל ומונח בפנקס ושתי ידיו על שתי צדעיו ושני אציליו על שתי ארכובותיו ושתי עקביו על ב' עגבותיו וראשו מונח לו בין ברכיו. ופי' רשב"ם זצ"ל התם אציליו איישי"לש דהיינו פרוח"א והתם הוה ניחא טפי לפרש כך משום שאז הוא נוח להניח ראשו בין ברכיו ושמא הואיל והתינוק מקופל אפילו תאמר אצילי היינו קושר"א לוקי"ט נמי נוח לו להניח ראשו בין ברכיו ונפרש דלא כרשב"ם א"נ שמא אציל באלף הוא איישי"לש פדוח"א ועציל בעי"ן הוא קושרא לוקי"ט ואמר בפ"ב דזבחים מאי לא יחגרו ביזע אמר אביי לא יחגרו במקום שמזיעין כדתניא כשהן חוגרין אין חוגרין למטה ממתניהם ולא למעלה מאציליהן אלא כנגד אצילי ידיהם דהיינו כנגד מה שקורין קושר"א לוקי"ט ששם דרכן של ב"א לחגור דאי איישי"ליש אין לך מקום שמזיע יותר ממנו ובריש ואתה תצוה פי' ר"ש גבי אפוד אציל קושרא וראיתי כתוב בשם רב היי גאון זצ"ל דהא דאמר רב יעקב אמר רב יהודה גבי קשר של תפילין וצריך שיהיה כלפי פנים דקאי אתפלה של יד דצריך שיהא כלפי פנים כנגד הלב הלכך הלכה למעשה וכן המנהג להניח תפלה ש"י בזרוע בקבורת מה שקורין מישק"א כדר' יצחק דאמר פ"ב דברכות ובפ' הקומץ ושמתם את דברי אלה על לבבבם וקשרת' שתהא שימה כנגד הלב רב חייא [ורב אחא] בריה דרב אויא מכוין ומנח ליה להדי לבא דהיינו קבורת שמכוון כנגד הלב ובעי' נמי לקיים ההיא דר' אליעזר דאמר והיה לך לאות על ידך לך לאות ולא לאחרים לאות דהיינו קבורת שהוא מקום צנוע. ואמרי' רב אשי הוה יתיב קמיה דאמימר הוה צירי' בידי'. פי' צירי' לשון קרע כמו צרי' דחיטי ואית דאמרי דהיתה לו מכה בזרוע והי' קרוע כנגד המכה והוה מתחזיא תפלה דרך הקרע ולחוץ א"ל לא סבר לה מר לך לאות ולא לאחרים לאות א"ל במקום לך לאות אתמר. פי' והאי נמי במקום לך לאות הוא שהרי הוא במקום צנוע אלא שנקרע החלוק ואלו לא נקרע הוה שפיר לך לאות ולא לאחרים ובירושל' פ"ב דברכות גבי ההיא שהבאתי לעיל ובקייטא לביש דאדרעי' ואינו אסור משום ערוה א"ר חייא בר אבא אפיקריסין הי' לבוש מבפנים משמע הי' חוצץ כמו בזמן הזה מכנסיים. בספר חסידים כתוב מי שיש לו נתק או שחין שליחה יוצאה במקום הנחת תפילין יניח בזרוע ולא בראש ומי שיש לו (כזה) [כויה] בזרועו יניח על הראש ולא בזרוע ע"כ:
720
721גידם. איטר. שולט בשתי ידיו
721
722דכה (כיהה) [בה"י] זה שמאל אחרים אומרים ידך לרבות את הגידם. תניא אידך אין לו זרוע פטור מן התפלין אחרים אומרים ידך לרבות את הגידם. ופי' רבינו אליקים בברייתא ראשונה לרבות את הגידם שאין לו יד ויש לו זרוע לפי' משמע הא אם אין לו זרוע פטור מן התפלין. ובברייתא שני' פי' אין לו זרוע מקרי ממקום שמודד באמה אחרים אומרים לרבות את הגידם שאם אין לו מניחן במקום הקבורת. ע"א אמר רבי אם אין לו זרוע של שמאל מניח בשל ימין. א"כ בברייתא שניה אחרים מחייבין מי שאין לו זרוע. ואתי בגמגום. ואני ראיתי שכתבו רבותי' על ברייתא שני' מר אמר חדא ומא"ח ול"פ. וסבורני שכך רוצים לפרש אין לו זרוע פטור מן התפלין אבל אין לו יד ויש לו זרוע חייב. אחרים אומרים ידך לרבות את הגידם שאין לו יד ויש לו זרוע. ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ. ולכ"ע יש לו זרוע ואין לו יד חייב אין לו זרוע פטור. ור' נתן דיליף הנחה בשמאל דכתי' וקשרתם וכתבתם א"כ אייתר לי' ידך לרבות הגידם כאחרים וכת"ק דידי' ור' יוסי החורם נמי שמא קי"ל דנפקא לי' שמאל מהיכא דנפק' לי' לר' נתן. א"כ אפשר דהכי הלכה למעשה יש לו זרוע ואין לו יד חייב אין לו זרוע פטור. לפי' רבינו אליקים דמפרש דזרוע דהכא היינו ממקום שמתחיל באמה למדוד. אם אין לו קנה דהיינו שניטל לו מפיסת יד עד העציל. אע"פ שהי' יכול להניחו במקום הקבור' בזרוע פטור ואם נפרש כמו שפי' רבי' אליקים בברייתא שני' אחרים אומרים לרבות את הגידם שאם אין לו זרוע מניחם במקום הקבורת א"כ בהא פליגי דלת"ק כה"ג פטור ולאחרים חייב ומניח במקום הקבורת או בימין. ובלשון זה מפרש מורי ה"ר שמחה דפליגי דפסיק הלכה כת"ק דפטור מה הואיל ות"ק דר' נתן דרשי' לשמאל א"כ פטר את הגידם ות"ק דאחרים נמי פטר לי' וסתם להו הכא בלשון רבים דקיימא לן כוותייהו ופטור. איטר. ת"ר איטר מניח תפלין בימינו שהוא בשמאלו. פירוש. בימינו ממש שהיא ימין כל אדם. והתניא מניחו בשמאל שהיא שמאל לכל אדם. אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידיו. פי' דהא אית לי' נמי כח בימינו:
722
723תפלה שלראש ושל יד אינן מעכבות זו את זו
723
724בפ' התכלת תנן תפלה ש"י אינה מעכבת את ש"ר וש"ר אינה מעכבת את ש"י ואמר בגמ' א"ר חסדא ל"ש אלא שיש לו אבל אין לו מעכבות אמרו לו אמרת פי' אמרת דבר זה דכי אין לו מעכבו' אמר להו לאו אלא מאן דלית לי' תרי מצוה חדא מצוה נמי לא לעבד. פי' דהדר בי' משום האי טעמא דאי אמרי' אבל אין לו מעכבות דאין יכול להניח כלל איכא למימר מאן דל"ל תרי מצוה חדא מצוה נמי לא לעבד בתמי' אלא אפי' אין לו [אין] מעכבין ומעיקרא מאי סבר גזירה שמא יפשע דאי אמרת לא מעכבין (לא) פשע ולא זבין אלא חדא הלכך בין יש לו שניהם בין אין לו אלא אחת מהן בין כך וב"כ לא מעכבי אהדדי וה"נ מוכח בירושל' פ"ב דברכות ובילמדנו בההיא שהבאתי לעיל דמסיק ר' יוחנן בסיתוא דחזיק רישי' לבוש תרוויהון בקייטא לביש דאדרעי'. מיהו התם יש לו הוה וה"נ מוכח בפ"ק דערכין דמסיק הכל חייבין בתפלין כהנים לוים וישראלים פשיטא כהנים אצטריכא ליה סד"א הואיל וכתי' וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך כל דאיתי' במצוה דיד איתא במצוה דראש והני כהנים הואיל ולא איתנייהו במצוה דיד דכתי' ילבש על בשרו שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין בשרו אימא במצוה דראש נמי לא להוי קמ"ל דלא מעכב אהדדי כדתנן תפלה ש"י כו' והתם הואיל ולא אפשר להו ללבוש ש"י הרי כמי שאין לו דמי ואפי' הכי קאמר כדתנן שאינן מעכבין ומורי ה"ר שמחה כתב וכשיש לו שתיהן חייב בשתיהן ומעכבות זו את זו דתניא בתוספתא תפילין ש"י וש"ר מעכבין זא"ז ואם אין לו אלא אחת מהן הרי זה (יתן) [יניח] ורב חסדא החליף השיטה ורבי הל"ל ל"ש אלא שאין לו אבל יש לו מעכבות ולא מסתבר לי מדלא אייתי לה בגמ' דידן ולא פריך מינה לרב חסדא אלא נראה בעיני כדפרי' דבין יש לו שתים ובין אין לו אחת מהם כין כך ובין כך אינם מעכבות.
724
725אם צריך לקשור קשר של תפלין בכל יום
725
726אמר רב מנשה בר ירמי' אמר שמואל תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה פי' דכמה דלא קטרינהו היינו עובר לעשייתן מיכן הי' מדקדק רבינו אליהו מפרי"ש זצ"ל שצריך אדם לקשור תפלין בבל יום דאי לאו הכי מאי שיעורא יהבו לן אביי ורבא הלא אין קושרין אלא פעם אחת בשעת עשייתן אלא ש"מ שצריך להתירו בכל יום ולקושרו והכי מוכח פ"ק דשחיטת חולין דאמר רב יהודה אמר רב ת"ח צריך שילמוד שלשה דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנינא בר שלמיא משמי' דרבא אף קשר של תפלין וברכת חתנים וציצית ואידך הני שכיחן ופי' רבינו שלמה הני שכיחן תפלין וציצית וברכת חתנים מצוין תדיר הלכך הכל בקיאין בהן ואין צריכין תלמוד שמנעוריו בקי בהן הרי משמע מדבריו שצריך להתירו בכל יום ולקושרו דאי לאו הכי אמאי שכיחי תפלין טפי מכתב ומילה אלא ש"מ שצריך להתירו בבל יום ולקושרו ור"ת זצ"ל פי' שא"צ אלא כיון שקשר בשעת עשי' שוב א"צ ומביא מההיא דר"פ בתרא דעירובין דתני אבוה דשמואל בר רב יצחק אלו הן הרשות ואלו הן ישנות כל שיש בהן רצועו' מקושרות פי' שאסור לקושר' בשבת משום דהוה קשר של קיימא (ואצטריך) [ואם צריך] להתירו בכל יום אז לא הוה קשר של קיימא ויכול לקושרו בשבת וההיא דשחיטת חולין אומר ר"ת דלאו ראי' היא שהרי אפי' לפי' רבי' שלמה הלא ציצית לכ"ע א"צ לקושרן בכל יום אפ"ה קאמר דשכיחי ותו ע"כ שמעי' מהתם דקשר של תפלין א"צ לקושרו בכ"י מדאמר ואידך הני שכיחא קצ"ב. ואי צריך לקושרו בכ"י מאי קמ"ל רב חנינא פשיטא דאבעי' לי' למידע וע"כ מפרש ר"ת ואידך הני שכיחי כ' שחיטה ומילה צריך יותר לידעם אבל קצ"ב לא שכיחי כולי האי ולהכי א"צ כולי [האי] לידעם כדאמ' באלו מציאות תפלין בי בר חבי שכיחי. שהיה מוכרן בשוק. והא דאמר אביי ורבא משעת הנחה עד שעת קשירה ההיא קשירה היינו הידוק הרצועה. שמחזק הקשר. כדאמר בעלמא קשורה בו ככלב וכגון אם השליא קשורה בולד אין חוששין בולד אחר היינו מהודקת. בפ' המפלת ויש שמכריעין ואומרים בתפלה ש"ר כדברי ר"ת ובתפלה ש"י כדברי רבינו אליהו דכתי' בש"י וקשרתם לאות על ידך דמשמע שכל שעה שמניח צריך לקשור. תדע דלקמן בההי' שמעתא דריש ר' נתן הנחה בשמאל מדכתי' וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. [וכיון] דקשירה בימין הנחה בשמאל היא. ואם הי' קושר תחלה ואח"כ מכניס זרוע א"כ היכי דייק מינה דהנחה בשמאל. ועוד אמר פ' אין מעמידין מעשה באשה אחת שנשאת לחבר והיתה קושרת לו תפלין בזרועו. משמע דתמיד היתה עושה כן. ואפי' לספרים שכתוב בהם קומעת מ"מ ר"ל שהיתה קושרת לו כעין קמיע דלפי שאין נוח לקשור כיד אחת מסייעת לו תדע דלא קאמר שהיתה מסייעת לתפלה של ראש [דתפילין ש"ר] ודאי א"צ לקשור בכל יום דלא צותה תורה לקשור בכל שעה וקשר שלהם דל"מ וכי גמירי דלהוי קשירה גמירי. והשתא קשירה דשמעתא קשירה ממש דבשל יד מתחיל לברך. מיהו האידנא נוהגים כל רבותי שלא לקשור בכל יום אפי' של יד:
726
727משפט הנחת תפלין
727
728תנא כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ מניח ש"ר [וכשהוא חולץ חולץ ש"ר ואח"כ חולץ ש"י בשלמ' כשהוא מניח מניח ש"י ואח"כ מניח ש"ר] דכתי' וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיני. אלא כשהוא חולץ חולץ ש"ר ואח"כ חולץ של יד. מנלן אמר רבה (בר) רב הונא אסברה לי א"ק והיו לטוטפות בין עיניך כ"ז שבין עיניך דהיינו אותו ש"ר יהי' שתים טוטפות עליך. ואם הי' חולץ של יד תחלה נמצא שאינם שנים כשהן בין עיניו. ואמר בירושלמי פ' נגמר הדין גבי עובדא דבעיא מוכסא עובדא הוי בתרין תלמידין דהוו באשקלון והוו אכלין כחדא ושתין כחדא ולעין באורייתא כחדא דמך חד מנהון ולא אגמל ליה חסד שרי מצטער. אמר ווי דלמא לית לשנאיהון דישראל כלום. אתחמי לי' בחלמא דעבד חד חובא ואזיל בה מה חובא עבד ההוא תלמידא. חס לי' לא עבד חובא מן יומוי אלא פ"א הקדים תפלין ש"ר לתפלין של יד. ומיכן קשה לפרש"י בפ' אמר להם הממונה בשמעתא דאביי מסדר מערכה גבי אין מעבירין על המצות דאמר רבא ש"מ מדרשב"ל עבורי דרעא אטוטפתא אסיר כשפוגע בתפלין של יד תחלה אסור להעביר ולהניח של ראש. דאין מעבירין על המצות. והשתא מאי איריא דאין מעבירין תיפוק לי' דכך מצותו דמניח של יד ואח"כ מניח של ראש. ומפרש ר"ת בשם רבינו חננאל שאמר בשם רב היי גאון זצ"ל דאיירי בשעה שחולץ תפלין ומניח בתיק שלא יעביד של יד ויתנם בתיק תחלה ואח"כ של ראש למעלה דא"כ כשבא להניח תפלין הי' פוגע בש"ר תחלה והי' צריך להעביר על המצות משום דשל יד מניח תחלה ואח"כ ש"ר. לפיכך צריך להניח בתוך התיק ש"ר תחלה ואח"כ ש"י למעלה. ורבינו אליהו זצ"ל פי' דלענין משמוש איירי דאמר לקמן שחייב אדם למשמש בתפלין כל שעה ושעה ק"ו מציץ והשתא קאמר דבש"י ימשמש תחלה משום דפגע בהו ברישא ואין מעבירין על המצות. ושני אלו הפירושים אמת:
728
729ברכות הנחת תפלין
729
730אמר רב שמואל בר (מרי) [בידרי] אמר (רבי) [רב] ואמרי לה א"ר אחא אריכא אמר רב הונא ואמרי לה אמר רב מנשיא (בר ירמי') אמר שמואל תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתך פי' משעה שהניחן. איני והא אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן. אביי ורבא דאמרי תרווייהו משעת הנחה ועד שעת קשירה. פי' דכמה דלא קטרינהו היינו עובר לעשייתן. הרי אין לברך אלא לאחר שכבר הניח וקודם שגמר קשירותם והידוקם. אבל בעוד שהוא תופסם ביד ורוצה להניח אלא שעדיין לא התחיל להניח אין לברך. א"כ יש מכאן ללמוד שאין לברך על המצוה אלא בשעת עשייתה ולא קודם שהתחיל לעשות. וה"נ משמע בפ"ק דפסחים דמסיק כי פליגי בעל ביעור חמץ מ"ס מעיקר' משמע ומ"ס להבא משמע. מיתיבי נטלו לצאת בו אומר אקבו"צ על נטילת לולב. פי' אלמא להבא משמע. ומשני ש"ה דבעידנא דאגבהי' נפק בי' פי' לעולם על לשעבר משמע. והאי דמברך הכא על נטילת לולב היינו משום שכבר יצא דבעידנא דאגבהי' נפק בי' כלו' דלא אפשר לברך ליטול לולב אע"ג דלכ"ע מעיקרא בעינן לברוכי. ואי איתא דיכול לברך קודם שהתחיל במצוה יתקנו שיברך קודם שיקח הלולב ביד ואח"כ יגביהנו דהא לכ"ע מעיקרא בעינן לברוכי אלא ש"מ שאין לברך על המצוה אלא בשעה שעוסק בה. שאם יברך קודם שהתחיל בה דלמא פשע ולא עביד מצוה ונמצא שעשה ברכה לבטלה. וזכר לסברא בירושל' פ' כיצד מברכין תני ר' חייא אומר אין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס. אמר ר' חייא בר אבא הדא אמרה ההן דנסיב (שגלא) [פוגלא] ומברך עלוי והוא לא אתי לידי' צריך לברך זמן תניינות. ופי' מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל שרוצה להוכיח מדתני ר' חייא שאין מברכין על הפת אלא בשעה שהוא פורס שאם יפרוס קודם ברכה שמא תפול הפרוסה מידו ויצטרך לחזור ולברך ונמצא שברכה ראשונה לבטלה היתה. אבל אם אינו צריך לחזור ולברך או הי' יכול לפרוס קודם הברכה פורס ואם תפול יפרוס אחרת בלא ברכה. אלא ש"מ שצריך לחזור ולברך. הא למדת דחיישי' שלא יבוא לידי ברכה לבטלה. הלכך אין לברך (אלא) על עשיית מצוה אלא כשהוא עוסק בה. ואמ' בירושל' בפ' הרואה מצות מאימתי מברך עליהם ר' יוחנן אמר עובר לעשייתן. רב הונא אמר בשעת עשייתן אתיא דרב הונא בשמואל דאמר ר' יוסי בר בון בשם שמואל כל המצות טעונות ברכה חוץ מתקיעה וטבילה. וי"א אף קידושין בבעיל' פי' ששמואל אמר שיש לברך על המצוה בשעה שעוסק בה הלכך תקיעה וטבילה א"א לברך בשעת עשייתן פטורין מן הברכה לגמרי א"נ מברך לאח"כ. מיהו בגמ' דידן פ"ק דפסחי' אסקי' בי רב אמרי חוץ מן הטבילה וקאי אדלעיל דא"ר יהוד' אמר שמואל כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן וקאמרי בי רב חוץ מן הטבילה (ושפיר עדיף) [ושופר ופריך] בשלמ' טבילה אכתי גברא לא חזי אלא שופר מ"ט. ואי איתא הל"ל משום דלא אפשר לברך בשע' תקיעה ואנן ברכה בשעת מעשה בעינן. אלא ש"מ שיש לברך קודם שיתחיל במצוח וה"ה בשעת עשיית מצוה. וההיא דתפלין צריך לפרש: חסר כאן כמה שורות
730
731סח בין תפלה לתפלה
731
732אביי ורבא דאמרי תרווייהו לא סח מברך אח'. סח מברך שתים. פי' רש"י לא סח מברך (אחת בין ש"י לש"ר) [אש"י בלבד]. סח מברך שתים להניח תפלין על ידו. ועל מצות תפלין בש"ר. וכן פי' רבי' אליקים זצ"ל לשון שני. ול' ראשון פי' לא סח מברך אחת על של ראש במצות תפלין. שאע"פ שהן שתים הרי הן כאחת לפי מה שהוא מברך על ש"ר במצות תפלין היינו נמי מצות להניח שברך על ש"י ודמיין כחדא ברכה בשלא סח. אבל סח בינתים מברך שתים להניח תפלין ובמצות תפלין דהאי סח בינתים הפסיק הברכה שבירך להניח תפלין עכ"ל וכן פי' ר"ת שאם סח בינתים מברך שתים על ש"ר לא סח מברך אחת על ש"י ואחת על ש"ר. וכן בשימושא רבה דתפלין ובירושל' דברכות פ' היה קורא כיצד הוא מברך. כשהוא נותן על ידו אקבו"צ על מצות תפלין כשהוא נותן על ראשו אקבו"צ על מצות הנחת תפלין ואינו מזכיר שם כלל סח בין תפלה לתפלה. וכן העיר מורי הרב רבינו שמחה שראה רבותיו נוהגין דעל ש"י היו מברכין להניח ועל ש"ר במצות תפלין אפי' לא סח ובתשובת הגאונים ראה סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עלי' מעורכי המלחמה. ואם ביהא שמו הגדול מבורך או בקדושה הפסיק אין חוזרין עליה מעורכי המלחמה אלא חייב לברך על של ראש שתים. מפני שכל תפלה ותפלה צריכה שתי ברכות להניח תפלין ועל מצות תפלין. אם הניח באחת שלא דבר בינתים עולות לזו ולזו אם הפסיק אפי' בקדושה או ביהא שמי' רבה מברך בטלה וצריך לחזור ולברך שתיהן על ש"ר. והיא תמי' והא שלח רב חייא ברי' דרב הונא משמי' דר' יוחנן על תפלה ש"י אומר להניח תפלין ועל של ראש במצות תפלין. ולדבריהם והלא בין ש"י בין ש"ר צריכות שתי ברכות להניח תפלין ובמצות תפלין. וז"ל ה"ג סח חוזר ומברך שתים. משמע אע"פ שבירך על ש"י חוזר ומברך שתים. היינו כמו תשובת הגאונים. אם כן שלש מחלוקת בדבר ושיטה הישרה לפי הפשט בדברי רש"י שמימיו אנו שותים:
732
733שהחיינו בשעת עשייה
733
734בפ' התכלת מסקינן כל מצוה דעשייתה לאו גמר מצוה. כגון תפלין אע"ג דפסולות בעכו"ם בישראל א"צ לברך. פי' לעשות תפלין. מיהו מברך שהחיינו. ה"נ בתוספתא דברכות כן גבי לולב וסוכה וציצית בכולהו הני דבשעת עשי' מברך שהחיינו וכולהו עשייתן לאו גמר מצוה. אבל בירוש' דפ"ק דסוכה העושה סוכה לעצמו מברך אשר קדשנו לעשות סוכה. ובפ' לולב הגזול ירוש' העושה לולב לעצמו אומר אשר קדשנו לעשות לולב ובירוש' דפ' הרואה תנ"ה גבי תפלין ומזוזה וציצית. תלמוד ירושל' פליג אתלמוד דידן דפרק התכלת ולא סמכי' אלא אתלמוד דידן. וסברת תלמוד ירושלמי דמשום דמצוה לעשות המצוה לשמה. מברך על עשייתה:
734
735זמן הנחת תפלין וברכת לשמור את חקיו
735
736ת"ר תפלין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן באיזה צד הי' משכים לצאת לדרך ומתיירא שמא יאבדו מניחן. ולכשיגיע זמנן ממשמש בהן ומברך. פי' רבינו אליקים זצ"ל זמנן עמוד השחר. ובפ"ק דברכות מאימתי קורין את שמע בשחרין משיכיר בין תכלת ללבן וכו'. ובגמ' תניא ר' מאיר אומר כדי שיכיר בין זאב לכלב. ר' יעקב אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד. אחרים אומרים כדי שיראה את חבירו ברחוק ארבע אמות ויכירהו אמר רב הונא הלכתא כאחרים. אמר אביי (לתפלה) כאחרים. לק"ש כוותיקין למדנו דזמן הנחת תפלין כדי שיראה את חבירו ברחוק ד"א ויכירהו וכדמפ' בירושלמי אמר רב חסדא בהדא דאחרים מה נן קיימין אם [כו' כי אנן קיימין] ברגיל ושאינו רגיל כההוא דאזל לאכסניא ואתא לקיצין. והתם בפ"ק דברכות תימה דאמאי שבקי' לציצית ונקט תפלין ויש לפרש דשבקי' לציצית משום דקיי"ל דציצית מ"ע שהז"ג היא אין מצותן אלא ביום. ונקט תפלין משום דקיי"ל דלילה הוי זמן תפלין מדאורייתא אלא דאסיר מדרבנן כדאמרי' בהקומץ אמר רבינא הוה יתיבנא קמיה דרב (אסי) [אשי] וחשך והוה מנח תפלין ואמינא לי' לשמרן קא בעי להו [מר] אמר לי אין וחזיתי' לדעתי' דלאו לשמרן הואי קסבר הלכה ואין מורין כן. פי' קסבר הלכה דלילה זמן תפלין ואין מורין כן דחיישינן שלא יישן בהם הלכך דלילה זמן תפלין הא דאמר בפ' בא סימן בנדה וס"פ כיצד מברכין. בני מערבא בתר דסלקי תפלייהו מברכין אקבו"צ לשמור חוקיו. ויש שהיו מברכי' אפי' כשמסלקין ציצית שלהם לשמור חוקיו ואין נראה לר"ת זצ"ל דדוקא גבי תפלין אמרי' הכי דבחוקת תפלין הכתוב מדבר דאיכא מ"ד בירושל' בפ' הי' קורא גבי תפלין כשהוא חולץ אותן אומר אקבו"צ לשמור חוקיו. ואתיא כמ"ד בחוקת תפלין דכתוב מדבר. ברם למ"ד בחוקת הפסח הכתוב מדבר לא. א"כ לא כתב כלל גבי שאר מצות. ואפי' גבי תפלין נמי אם מסלקן מבע"י אין לברך לשמור חוקיו כיון שאותה שעה אין ראויין לסלק. ועוד דהא קיי"ל בחקת הפסח הכתוב מדבר דקיי"ל דלילה זמן תפלין היא כדפריש' מעתה אפי' כשמסלקן בלילה לא יברך על ידן כיון שאין מצוה בסילוקו. ולכך אין מנהג לברך לשמור חוקיו. לא בסילוק ציצית ולא בסילוק תפלין:
736
737חייב אדם למשמש בתפילין ולברך כל שעה שימשמשם וכל שעה שיניחם
737
738אמר רבה בר רב הונא חייב אדם למשמש בתפלין כל שעה ושעה. ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא הזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפלין שיש בו הזכרות הרבה על אחת כמה וכמה. הלכך צריך אדם כשהוא לבוש תפילין לזכור שתפלין עליו ולא להסיח דעתו מהם שלא יישן בהם ולא יפיח בהם. כי מחמת שזוכר שנושא שם הנכבד עליו אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בלבו כדאמרינן פרק אין עומדין בברכות ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' זירא חזיה דהוה קא בדח טובא א"ל והלא וגילו ברעדה כתיב א"ל תפלין קא מנחנא. פי' ומדכרנא יראה הלכך מותר לי לשמוח שהרי יראת אלקים על ראשי. הלכך כשאדם מכוין לבו בתפלתו או בהלכה שלו אין זה היסח הדעת דכש"כ דאיכא יראת השם. ואסקי' בפ' הישן דישן בהם שינת ארעי והיינו כדי הילוך מאה אמה. ובמוסר שנתו לאחרים ובמניח ראשו בין ברכיו וכגון דמחתין לי' ברישי' אבל נקיט להו בידי' לא שינת קבע ולא שינת עראי. ואי כריך עלייהו סודרא ישן בהם אפי' שינת קבע. רש"י פי' התם כגון שהניחו אצל מראשותיו דלא ניתנה תורה למלה"ש וישן בהם משמע כשהוא לבוש ובפ' לולב וערבה תניא תפלין כ"ז שמניחן מברך עליהן דברי ר' וחכ"א אינו מברך אלא שחרית בלבד ומסקנא כר' רבנן דבי רב אשי כל אימת דממשמשו בהו מברכין:
738
739נכנס לבית הכסא
739
740בפ' מי שמתו בברכות איבעי' להו מהו שיכנס אדם לביהכ"ס קבוע להשתין מים רבינא שרי ורב [אדא בר] מתנא אסר. ושאלו לרבא ואמר להו אסור שמא יפנה בהם ודוקא בבהכ"ס קבוע אסור. אבל בביהכ"ס עראי מותר להשתין ודוקא שהתפלה בראשו מותר להשתין בהם אבל אם אוחזן בידו אסור להשתין כדתניא התם לקמן ת"ר לא יאחז אדם תפלין בידו וס"ת בזרועו וישתין בהם ולא ישן בהם כדמפרש התם טעמא לקמן בביהכ"ס קבוע דליכא ניצוצות שרו לי' רבנן למנקטינהו בידי' (לא שרו) בהכ"ס עראי לאנחינהו ברישי' שרו למנקטינהו (ברישי) [בידיה] לא שרו מ"ט משום ניצוצו' פי' שמצוה לשפשף שלא יראה ככרות שפכה ואיכא בזיון של תפלין שאוחזם בידו ומשפשף. בניצוצות קטנים קרי בהכ"ס עראי וגדולים קרי קבוע. והיכא שנכנס לבהכ"ס קבוע חולצן ברחוק ד' אמות וכורכן בבגדו ואוחזן בידו בימינו כנגד לבו ונכנס ובלבד שלא תהא רצועה יוצאה טפח מתחת ידו ושמעי' מכאן דיכול אדם לעבור בבהכ"ס לפי דרכו שלא לצורך נקביו ותפלין בראשו (דלא) [אלא] שלא ליכנס במקום הטינופת אלא במקום שהריח רע יוצא מגופו משום שין העשוי מקמטין מעור שע"ג הבתים אבל משום פרשיות הכתובות ליכא קפידא מפני שהם מחופים עוד. הכי מפרש בפ' במה אשה הלכך הי' מסתפק הרב רבינו יעקב מאורלייני"ש זצ"ל אם מותר ליכנס בתפלה של יד לבהכ"ס קבוע כפי' לעיל דדל"ת ויו"ד שברצועות לאו אותיות הן:
740
741נכנס למרחץ
741
742בפ"ק דשבת תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב"א עומדים לבושים מניח תפלין ואצ"ל שאינו חולץ מקום שב"א עומדים ערומים ולבושים אינו חולץ תפלין ואינו מניח לכתחלה מקום שב"א עומדי' ערומים חולץ תפלין ואצ"ל שאינן מניחן לכתחלה ומרחץ שאמרו א"ר יוסי בר חנינא אע"פ שאין בו אדם ובמרחץ חדתי מניח שאין זימון למרחץ:
742
743נכנס לסעודה
743
744אמר ר' יצחק הנכנס לסעודת קבע חולץ תפליו ואח"כ יכנס. ופליגי דר' חייא דא"ר חייא מניחן על שלחנו וכן הדור לו ועד אימת אמר רב נחמן [בר יצחק] עד זמן ברכה. ופסק רבינו חננאל זצ"ל כל היכא דאיכא כהאי גונא בתלמוד ופליג' דפלו' דקיימא לן כחולק הלכך קיי"ל כר' חייא:
744
745שבת ויום טוב לאו זמן תפלין
745
746בפ' הקומץ רבה תניא ר' עקיבה אומר יכול יניח אדם תפלין בשבתות ובימי' טובי' ת"ל והי' (לך) לאות על ידך ולטוטפו' בין עיניך מי שצריכין אות יצאו שבתות וי"ט שהן גופן אות. פי' רבינו אליקים זצ"ל דכתי' ביני ובין בני ישראל אות היא. ע"א שהן גופן אות שנהר סמבטיון ומעלה בזכורו מוכיחין שנחין בהם. ועוד שנוכל לפרש מפני שהם אסורים במלאכה. וחולו של מועד שמותר במלאכה מה"ת לא הוה אות ומניח תפלין אע"ג דאסור [בחמץ] בפסח וחייב לישב בסוכה בחג הסכות לא מקרי אות בהכי וכבר השבתי לחייב בתפלין בחולו של מועד וזה לשוני אשר כתבתי נתתי את לבי לתור ולדרוש אם מותר ללבוש תפילין בחולו של מועד יען כי ראיתי מסתפקים בהא דתניא בהקומץ ובהמוצא תפלין ר' עקיבה אומר יכול יניח אדם תפלין כו' ומספקא להו אי בחולו של מועד הוי בכלל אות אם לאו. ותמיה אני דהאיך נאמר דחולו ש"מ יקרא אות וכי אפשר שימים שמותרים מדאוריית' במלאכה יהיו אות כדאמ' בירושלמי א"ר אבא בר ממל אלו הי' לי מי שנמנה עמי התרתי בשר בכור לישקל בליטרא והתרתי שיהיו עושין מלאכה בחש"מ כלום אסרו בשר בכור לישקל בליטרא אלא כדי שיהיו מוכרין אותו בזול והן מערימין ומוכרין אותו ביוקר כלום [אסרו] מלאכה בחש"מ אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה. ואינון אכלין ושתין ופוחזין. הא למדת אפי' דבר האסור בחש"מ לא מתסר אלא מדרבנן. ותדע שהרי מחלקים בין דבר האבד לדבר שאינו אבד בין צרכי רבים לצרכי יחיד. ואי דאורייתא הי' הכל אסור. ואע"ג שפירש"י פ"ק בההיא דמסיק תנן משקין בית השלחין במועד ובשביעית בשלמא מועד משום טרחא ופי' דנפקא לן מקרא ע"כ אסמכתא היא ומדאורייתא שרי במלאכה. ומותבי' אסברתי דאמ' רפ"ק דמ"ק ירושלמי מה בין שביעית מה בין מועד שביעית ע"י שהיא מותרת במלאכה התירו בין דבר שהוא טורח בין דבר שאינו טורח מועד ע"י שהוא אסור במלאכה לא התירו אלא דבר שהוא אבד ובלבד שאינו טורח. והשתא תמי' על עצמך דמסיק דמועד אסור במלאכה שביעית מותר והלא שביעית נמי אסורה דהא ושבתה הארץ כתי' אע"כ אית לן למימר כדמסיק בתלמוד' דידן שבשביעית בזמה"ז שריא דרבנן ור' היא א"נ כרבנן דאמרי אבות אסר רחמנא תולדות לא אסר רחמנא. והשתא יהי' כך פי' הירוש' מועד שהוא אסור במלאכה דאורייתא לא התירו רבנן אלא דבר האבד פי' דרשו והתירו אבל שביעית שהיא מותרת דאורייתא התירו שניהם והשתא שמעתי' דירושל' איפרק ואסברתך שפי' דמלאכת חוה"מ דרבנן תיקשי. מיהו לאו קושיא היא שאני אומר דה"פ מועד ע"י שאסור במלאכה. פי' שהאיסור שלו שאסרו רבנן משום טורח מלאכת ישראל חלקו בה רבנן בין אבד לשאינו אבד ובלבד שאינו טורח שא"כ עקרו' לגזירתם שביעית שאינה אסורה מטעם טורח דישראל אלא משום שבות הארץ לא חלקו בה רבנן. הלכך אחרי שפירשנו דמלאכת חוה"מ מותרת דאורייתא האיך יעלה על לב איש לומר שהוא אות ויפטר מתפלין שהם דאורייתא ואשכחן דשרו רבנן צורכי רבים אפילו שלא לצורך המועד כדאמ' בירושלמי פ"ק אבל בשל רבים אפי' שלא לצורך המועד מותר בהדה בני סבות אתפחתת במועדא ושרא לון ר' אבהו מעבדינהו וכהנה רבות אף בתלמוד דידן. וחוזרני בי ממה שפירשתי דמלאכת חוה"מ דרבנן מההיא דס"פ אין דורשין בחניגה דאיירי לענין תשלומי י"ט אסיפה בי"ט מי שרי אלא בחש"מ ופריך בחש"מ מי שרו [אלא חג הבא בזמן אסיפה ה"נ חג הבא בזמן קצירה] ופריך מכלל דתרווייהו ס"ל דחש"מ אסור במלאכה ומייתי התם ברייתות שבת"כ לאיסורא. וליכא למימר התם דאסמכתא היא דכולה שמעתא דהתם בדאורייתא איירי ובעי למימר דמלאכת חוה"מ דאוריית' ופליג אירוש' שהבאתי לעיל. והא דמחלקי' בין דבר האבד לשאינו אבד ובין צרכי רבים לצורבי יחיד היינו כדתניא באין דורשין תני' אידך ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי וכו' (רשות) [עצור וכו'] הא לא מסרן הכתוב לידרש אלא לחכמים איזה יום אסור ואיזה יום מותר איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת. מעתה אין לי ראי' להתיר תפלין בחש"מ. וללשון שני דרבינו אליקים יש להבחין ע"י נהר סמבטיון ומעלה בזכורו אם נחים בחש"מ הוא אות ולא מחייבי בתפלין ואם אינם נחים מחייבי בתפלין. ויש להבין דתנן בפ' ואלו מגלחין ר' יהודה אומר כותב אדם תפלין ומזוזות לעצמו ואי אינו לובשן עד לאחר המועד א"כ ה"ל צרכי יחיד שלא לצורך המועד ואסור דבגמ' התם ת"ר כותב אדם תפלין ומזוזות לאחרים בטובה דברי ר"מ ר' יהודה אומר מערים ומוכר את שלו וחוזר וכותב לעצמו. והשתא אא"ב שלובשם במועד היינו דמהניא הערמה דהשתא אין לו מה ללבוש והלכך כותב ולובש אבל א"ת שאסור ללבוש כי לית לי' מאי הוה ימתין עד אחר החג ויכתוב לעצמו אלא ש"מ שמותר ללבוש בחש"מ. מיהו ההיא לאו ראי' היא דאיכא למימר ר"מ ור"י לטעמייהו דאית להו ר"פ המוצא תפלין דשבת ויו"ט זמן תפלין ואנו קיי"ל כר' עקיבה דרבב"ח קאי כוותי' פ' הקומץ רבה אבל יש להביא ראי' מירושלמי פ' אלו מגלחין דאמר התם חד בר נש אובד תפלוי במועדא אתא לגבי דר' חננאל ושלחי' לגבי' ר' אבא בר נתן א"ל הב לי' תפלך וזיל כתוב לך א"ל רב איזיל כתוב ליה. מתני' פליגא על רב כותב הוא אדם תפלין ומזוזות לעצמו הא לאחר לא פתר לה בכותב להניח. פי' אבל ללבוש אפי' לאחרי' כותב ש"מ שמותר ללבוש תפלין בחש"מ. ולא נהירא למדחי דסברי כר' יהודה דשבת ויו"ט זמן תפלין. ותו דפ"ק דביצה משלחין כלים בין תפורין בין שאינן תפורין אע"פ שיש בהם כלאים והם לצורך המועד ואמ' בגמ' רב ששת שרי להו לרבנן לשדורי תפלין ביום טוב א"ל אביי והא אנן תנן כל שניאותין בו ביו"ט משלחין אותו בי"ט ה"ק כל שניאותין בו בחול משלחין אותו בי"ט. והשתא א"ת דהאי חול היינו חול ממש א"כ תקשי לך מתניתין דתנן והן לצורך המועד. אע"כ האי חול היינו חש"מ כדאמ' יו"ט שני לגבי מת כחול שוי' רבנן דהיינו כחולו של מועד. למדנו שמותר ללבוש תפלין בחש"מ:
746
747כלי שמניחין בו תפלין
747
748אמרי' בפ' מי שמתו בברכות עושה להם כמין כיס טפח ומניחן פרש"י זצ"ל התם כשהוא חולצן בביתו על מנת להצניען עד הבוקר עושה להם כיס טפח וחללו טפח דחשיב כלי אוהל להפסיק בינם לקרקע. ובכלי שהוא כליין דכיס העשוי לצורכן קרוב להיות בטל אצלם הלכך בעינן דבר הניכר שיחוץ בפניהם. מיהו משמעות השיטה אינו כך. אלא דמשמע דקאי אנכנס בבהכ"ס והכי פי' אמר רב אחא בר יעקב אמר רבא ל"ש אלא שיש שהות ביום כדי ללובשן אז אוחזן בידו כנגד לבו ונכנס אבל אין שהות ביום כדי ללובשן שלאחר שיצא מביהכ"ס כבר שקעה חמה ושוב אין מניחן מאחר שחלוצין הן בידו עושה להם כמין כיס טפח ומניחן בו ונכנס אם הוא בשדה דבתי כסאות שלהן היו עומדין בשדה ולשון השאילתות משמע כדברי שכת' בהן ה"מ לפנות דסגי להו בכיס טפח אבל תשמיש המיטה עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי אלמא משמע להו האי דבעינן כיס טפח היינו להפנות אבל כשחולצן להצניען א"צ להניחן בכיס מדאמ' התם אמר רבי חנינא אני ראיתי את רבי שהי' תולה תפליו מיתיבי כל התולה תפליו יתלו חייו דורשי רשומו' אמרו והיו חייך תלוים לך זה התולה תפליו ל"ק כאן ברצועה כאן בקציצה איבעי' אימא ל"ש רצועה ל"ש קציצה אסיר ורבי כי תלה בכיסתא תלה מ"ד איבעי לי' להניחן בס"ת קמ"ל שמעי' דוקא למתלינהו אסור בין ברצועה בין בקציצה הא לאנחינהו שפיר דמי אפי' בלא כיס עכ"ל מורי הרב רבינו שמחה ולא נהירא דאפשר שפי' כדפי' רש"י וההיא דתולה תפלין לאו ראי' כלל דלא מיירי לענין להצניען אלא ה"פ אני ראיתי את רבי שתלה את תפליו קס"ד שתלאן באצבעו ונשאן ברצועה דרך בזיון וכו' עד כאן ברצועה כאן בקציצה. פי' כשהוא אוחזם אל יאחזם ברצועה בידו. והתפלין עצמן תלוין למטה אבל בקציצה בחתיכת דפוס תפלין עצמן מותר לאוחזן אע"פ שהרצועה יוצאה מידו ותלוי' למטה דאין ברצועה קדושה כ"כ. והדר שני דאפילו ברצועה נמי איכא קדושה. ור' כי תלה בכיסתא תלה וקמ"ל דמהו דתימא תבעי הנחה ע"ג מקום מיוחד כס"ת כשמניחין באה"ק אבל לטלטלה בידו הנה והנה אפי' בכיסתא אסור קמ"ל דהיכא שהניחם בכיסתא דשרי אע"פ שאחזו בשנצות שבכיס והכיס תולה עם התפלין למטה אפ"ה שרי. וה"ה או כש"כ אפי' בלא כיס ואוחזם בידו כולם גם הרצועה גם הקציצה דשרי אבל להניחן להצניען עד הבוקר בהא לא איירי כלל. ולישנא דשאילתות אתי נמי שפיר לרבינו שלמה זצ"ל. והא דאמר' התם דבעי' כיס טפח התם אמר אביי ל"ש אלא בכלי שהוא כליין דהואיל ומיוחד להן כגופו של תפלין דמו. הלכך בעי' מעשה חשוב דאי לאו הכי כמנחי אארעא דמו אבל בכלי שאינו כליין אפי' פחות מטפח:
748
749הזמנה
749
750בפ' מי שמתו תני חדא צורר אדם תפלין ומעותיו באפיקרסותו. ותניא לא יצור. ל"ק הא דאזמנה. הא דלא אזמנה. כי הא דאמר רב חסדא האי סודרא דאזמני' למיצר בי' תפלי אסור למיצר בי' זוזי. צר בי' ולא אזמניה. אזמני' ולא צר בי' שרי למיצר בי' זוזי. וכן הלכה דקיי"ל כרבא. בפרק נגמר הדין דהזמנה לאו מלתא היא:
750
751משאוי
751
752בפ' המקבל בב"מ אמרי דבי ר' ינאי לתפלה ולתפלין ד' קבין וכדתניא הנושא משאוי על ראשו ותפלין בראשו. אם תפלין רוצצות אסור. וא"ל מותר באיזה משא אמרו במשאוי של ארבע קבין. ותני ר' חייא המוציא זבל על ראשו ותפליו בראשו ה"ז לא יסלקם לצדדין ולא יקשרם במתניו. מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. אבל קושרם בזרועו במקום תפלין. משום דבי שילא אמרו אפי' מטפחות שלהן אסור להניח על הראש שיש בו תפלין. וכמה אמר אביי רבעא דרבע' דפומבדית' ובפ' המוצא תפלין אמר רב הונא פעמים שאדם בא מן השדה וחבילתו על ראשו מסלקו מראשו וקושרם בזרועו במקום תפלין:
752
753היה בא בדרך ותפלין בראשו
753
754אמרי' ספ"ק דביצה אמר אביי תפלין הואיל ואתו לידן. נימא בהו מילתא. הי' בא בדרך ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו. הי' יושב בביהמ"ד ותפלין בראשו וקדש עליו היום מניח ידו עליהם עד שמגיע לביתו. ותניא בתוספתא דעירובין פ' בתרא מי שיצא לרה"ר ונזכר שיש בראשו תפלין מכסה את ראשו עד שיהא מגיע לביתו. הי' בבהמ"ד נוטלן ומצניען במקום המוצנע ומוקמי' התם הא דאביי דמנטרא מחמת כלבי ולא מנטרא מחמת גגבי הלכך דוקא דמחתן ברישי' [אבל] מחתו אארעא מניחן והולך לו. כיון דמנטרי מחמת כלבי. אע"ג דלא מנטרי מחמת גנבי דרוב גנבי ישראל נינהו. ולא נהגי בה מנהג בזיון. אבל היכא דרוב [גנבי עכו"ם נינהו] מנחי אארעא מכניסן זוג זוג כדתנן בפ' המוצא ואשמעינן אביי אע"ג [דרוב] גנבי ישראל נינהו מניח ידו עליהן עד שמגיע לביתו ולא יניחם שם. ואי מנטרי בבית הסמוך לחומה נמי מגנבי מניחן בבית הסמוך לחומה. ואי יש מקום צנוע בביהמ"ד דמנטר מחמת גנבי מצניען שם כדתניא בתוספתא והתם בגמ' דעירובין בסכנת עכו"ם מכסן והולך לו. ובסכנת לסטים נותנן לחבירו וחבירו לחבירו במקום שמצאן צבתים:
754
755בעל קרי ומשמש מטתו ומניח תחת מראשותיו
755
756קיי"ל בפ' הישן דבע"ק מותר להניח תפלין. ואסור לשמש מטתו כשהוא לבוש בהן. שכח ושימש מטתו בתפלין אינו אוחזו אלא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול את הידים מפני שהידים עסקניו' הם. ובפ' מי שמתו פסיק רבא כשמואל דמניח אדם תפליו תחת מראשותיו ואפי' אשתו עמו. ואוקמה ר' ירמי' דמניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו. ור"פ בא לו אייתי ההיא דפ"ק דתמיד פושטין אותן (ומקבלין) [ומקפלין] אותן (כן) [כו'] ואמר רב אשי ש"מ תפלין מן הצד שפיר דמי והכי עבד עובדא רבא במי שמתו. וס"פ מי שמתו תניא בית שיש בו ס"ת ותפלין אסור לשמש מטתו עד שיוציאם או עד שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי ל"ש אלא בכלי שאינו כליין פי' שהכלי שהתפלין בתוכו אינו מיוחד הלכך כשהוא מכוסה בכלי אחד סגי. אבל בכלי שהוא כליין אפי' עשרה מאני כחד מאנא דמי ואסור. משום דכיון דמיוחד לכך הרי הן כתפלין עצמן ומגולין הן אמר (אביי) [רבא] גלימא אקמטרי ככלי בתוך כלי דמי. פי' קמטרא ארגז המיוחד להניח בו תפלין כך פירש רב היי גאון. א"כ הא דפרישית דמניחן תחת מראשותיו איירי כגון כלי בתוך כלי ושאינו כליין או שמא הואיל ומכוסים בין כר לכסת כגלימא אקמטרי דמי ושרי. ת"ר חביבין ישראל שסיבבן הקב"ה במצות. תפלין בראשיהן. ובזרועותיהן. ציצית בבגדיהם. מזוזה בפתחיהן. ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ר' אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפלין בראשו תפלין בזרועו ציצית בבגדו מזוזה בפתחו. הכל בחוזק שלא יחטא. שנאמ' והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר חונה מלאך יי סביב ליראיו ויחלצם. ותני במכילתא המניח תפלין פטור מת"ת שנאמ' למען תהיה תורת ה' בפיך. פי' לאו פטור ממש. אלא מעלין עליו כאלו תורת ה' פיו. אפי' אינו שונה בהם כדדרשי' בשוחר טוב כ"א בתורת ה' חפצו כל מי שעוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפצו ר' אלעזר אומר אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע אנו רוצים ליגע בתורה יום ולילה אבל אין לנו פנאי אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפלין מעלה אני עליכם כאלו אתם יגעים יום ולילה. ר' יוחנן אמר מקרא מלא הוא והיה [לך] לאות על ידך ולזכרון בין עיניך וגו' ובפרק התכלת כל המניח תפלין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו:
756
757סליק הלכות תפילין
757
758אלו נשים אסורות בתו מאנוסתו כדתנן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן בתו ופרש"י דהיינו בתו מאנוסתו. ופי' רבינו יצחק ב"ר שמואל דכן העיקר כדמוכח בגמרא דמסיק אלא בתו כיון דאתיא מדרשא חביבה ליה דאמר רבא אמר לי רב יצחק בר אבדימי אתי' הנה הנה אתיא זמה זמה דכתיב בפ' אחרי מות ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה והכא לא כתיב לשון אישות ומיירי באונס אבל בתו מאנוסתו לא כתיב מק"ו לא אתיא דאין מזהירין מן הדין אלא בג"ש ילפא דכתיב הכא בקרא דאנוסתו כי ערותך הנה וכתי' גבי אישות שארה הנה זימה מה התם בתו כבת בתו אף כאן בתו כבת בתו. הלכך אסור בבתו מאנוסתו ובבת בנו מאנוסתו ובבת בתו מאנוסתו ובבתו ובבת בתו ובבת בנו ובבת אשתו שאינה בתו ובבת בתה ובבת בנה. ואסור אדם בבת אנוסתו ובאם אנוסתו ובאחות אנוסתו כדתנן ומייתי לה ס"פ כיצד ור"פ נושאין הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה. והא דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה. פי' שאם אנס אשה שמותר לו לישא את בתה או אמה הא אוקימנא ר"פ נושאין דוקא לאחר מיתה. חמותו דהיינו אשה ובתה ואם חמותו היינו בת בתה ואם חמיו היינו בת בנה. ור"פ אלו הן הנשרפין יליף לה שפיר. ואחותו בת אביו שלא בת אמו ובת אמו שלא בת אביו ואחות בת אביו שהיא בת אמו [ואחותו מאנוסת אביו] כדיליף לה פ' כיצד מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשתו ליבום והוא אחיו לכל דבר. ואמ' בגמ' לאתויי ממזר אלמא ממזר הוי אחיו אע"פ שאין כאן אישות דאין קידושין תופסין בחייבי כריתות ולר' עקיבה חייבי לאוין כחייבי כריתות. מעתה הואיל ואין כאן אישות אינה אלא מפותה וקרי' לי' אחיו אלמא אחותו מאנוסת אביו ומפותת אביו אחותו היא. ובספר המקצועות כתב ואפי' אחותו מאנוסה או מחייבי לאוין או מחייבי כריתות אחותו היא ומחייב עלי' ואע"ג דכתיב בת אשת אביך ומשמע דוקא דאית לי' לאבוה אישות בגבה כדאמר גבי אשת אב וכלה אחותו מאנוסתו לא אפשר לומר דלא מחייב עלי' דהכי אמרי' (אחורן רבו) כתי' ערות בת בנך או בת בתך (כי) [כו' פי'] דאית לי' מאנוסה ובתו אתי' הנה הנה ומדלגבי' אב בתו מאנוסה זרעיה היא ומחייב עלה בבתו מאנוסתו לגבי אחוה [נמי] כי הדדי נינהו ואחים מאנוסה אחים נינהו לכ"ד. ואחותו מחייבי לאוין נמי אחותו היא דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין דכתי' כי תהיינה לאיש כדר"פ ואפי' מחייבי כריתות דלא תפסי בי' קידושין כתב רחמנא באזהר' מולדת בית או מולדת חוץ בין שאומרי' לו לאביך הוצא בין שאומ' לו לאביך קיים אחותך היא עכ"ל. ודרשה זו בפ' כיצד ויש קצת לגמנם על מה שכתב מדלגבי אב בתו מאנוסתו זרעי' לגבי אחוה נמי דהא בתו מאשתו פשיטא לתלמודא דבתו היא אעפ"כ הוצרך לדרוש אחותו בת אביו שהיא בת אמו מאחותך היא. ומותר מן התורה באחותו בת אביו שהוליד משפחה ונכרית כדתנן פ' כיצד חוץ ממי שיש לו משפחה ונכרית וילפי' מקרא דכתיב האשה וילדי' תהי' לאדוני' פי' אלמא בנים בתר שפחה אזיל. ואמ' בגמ' ורבנן למעוטי שפחה ונכרית [כו'] דלאו אחותו היא הלכך מותר בה. מיהו לא ידענא אם שייך בה לגזור מדרבנן. וז"ל פר"ח זצ"ל בפ' כיצד אוקמינא אפי' יש לו אח ממזר זוקק אשת אחיו ליבום חוץ ממי שיש לו אח מן שפחה ומן הנכרית שנא' האשה וילדיה תהי' לאדוני' בן השפחה והנכרית אין בהם לאו כלום וה"מ שפחהשל אחרים דומיא דנכרית דאין לו בה קנין אבל שפחתו דקי"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אחיו הו' לכל דבר עכ"ל. ורבינו יצחק אלפס זצ״ל כתב כדבריו משמי' דרב נטרונאי גאון זצ"ל ותו כתב וחזינן לגאון אחרל דמספקא לי' מלתא ומתוך דבריו נקטינן בהא מלתא [לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית ליה איתתא ומית ולית ליה זרעא אלא האי דאוליד מן דשפחה נקטינן] לחומרא וחולצת ולא מתיבמת ולענין ממונא נקטינן לקילא ולא ירית לה (אלא) [אבל] איהו גופי' לא מזבני לי' [יורשין] ואי בעי למנסב בת ישראל מצריכנ' לי' גט שחרור ואי קדיש קמי גט שחרור מצריכי' לה גט מני' ואי בעי למנסיב שפחה לא שבקינן לי' עכ"ל. אחות אביו כדכתי' ערות אחות אביך לא תגלה. ותניא ר"פ רבא על יבמתו ערות אחות אביך לא תגלה בין מן האב בין מן האם [וכן אחות אמו בין מן האב בין מן האם] ואחות אשתו כדכתי' אשה אל אחותה לא תקח וגו' עלי' בחייה למעוטי לאחר מיתת אשתו דשריא אחותה כדתנן ס״פ החולץ אשתו שמתה מותר באחותה גרשה ומתה מותר באחותה נשאת לאחר ומתה מותר באחותה. ואמרי' פ"ק והאי בחייה מבעי' לי' [למעוטי] לאחר מיתה ההיא מאשה אל אחותה נפקא אי מואשה אל אחותה נפקא ה"א נתגרשה שריא כתב רחמנא בחייה כל שבחיי' דאע"ג דנתגרש' לא. ומשעה שקידש את אשתו אסור באחותה כדתנן פ' כיצד מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע לאיזו קידש נותן גט לזו וגט לזו. ותניא בפ' עריות המקדש את האשה ה"ז אוסר עליו שבע עריות אמה ואם אמה ואם אביה בתה ובת בתה ובת בנה ואחותה בזמן שהיא קיימת כולן שנאסרו עליו שעה אין להם היתר אחר איסורן חוץ מאחות אשתו שלא נאסרה עליו אלא בחייה. אשת אחיו. מהאב כשמת אחיו והניח זרע אחריו ואשת אחיו מן האם אפי' מת בלא בנים. כדתניא ר"פ הבא על יבמתו ערות אשת אחיך לא תגלה בין מן האב בין מן האם. ואשת אחיו שלא הי' בעולמו כלו' אפי' אשת אחיו מן האב לא שריא לי' אא"כ היתה להם ישיבה אחת בעולם אבל אם נולד לאחר מות אחיו אסירה לי'. ואמר בפ' כיצד אשת אחיו שלא הי' בעולמו היכא כתי' אמר רב יהודה אמר רב אמר קרא כי ישבו אחים יחדיו אחים שהיתה להם ישיבה אחת בעולם פרט לאשת אחיו שלא הי' בעולמו. וכלתו כדכתי' ערות כלתך לא תגלה ומשעת אירוסין הויא כלתו. אמו כדכתי' ערות אביך וערות אמך לא תגלה. אשת אביו כדכתי' ערות אשת אביך לא תגלה. אבל אנוסת אביו ומפותת אביו מותרת דלית הלכתא כר' יהודה דאסר באנוסת אביו ומפותת אביו. חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דה"ל סתם ואח"כ מחלוקת דסתם לן כוותי' בפ"ק כדאוקמה רב אשי דהא דקאמ' לי' ר' (לר' לוי) [ללוי כמדומה] שאין לו מוח בקרקדו משום דמתני' ר' יהודה היא דאסר באנוסת אביו ומחלוקת בפ' נושאין הלכך הוה סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם. והא דפרכי' והא ב"ש מתירין את הצרות [לאחין וב"ה אוסרין] ושנינו ב"ש במקום ב"ה אינה משנה משום דאין הלכה כב"ש א"כ כי פריך לוי לר' מאנוסת אביו ושני לי' בפלוגתא לא קא מיירי כיון דאין הלכה כר' יהודה לימא לי' ר' ללוי ר' יהודה במקום רבנן אינה משנה שאני התם דיצתה בת קול. ואשת אחי אביו כדכתי' ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דודתך היא. ואמרי' בפ' הבא על יבמתו דמן האב ולא מן האם מיהו מן האם ואשת אחי האם מן האב ואשת אחי האם מן האם נמי פשטנוה לאיסורא פ' כיצד וכלת בנו וכלת בתו ושלישי בבנו כגון בת בן בנו א"נ בת בת בנו שלישי שבבתו כגון בת בת בתו א"נ בת בן בתו ושלישי בבן אשתו בגון בת בן בנה של אשתו א"נ בת בת בנה של אשתו ובבת אשתו כגון בת בת בתה של אשתו א"נ בת בן בתה של אשתו ורביעי שבחמיו דהיינו אם אם חמיו. ורביעי שבחמותו דהיינו אם אם חמותו כל אלו הן שניות שגזרו בהן חכמים כדמפ' תלמודא פ' כיצד אבל אם חמיו ואם חמותו הוה ערוה מן התורה לדברי הכל. ר' עקיבה ור' ישמעאל בחמותו לאחר מיתה פליגי בפ' אלו הן הנשרפין וקיי"ל כרב דאמר ארבע נשים יש להם הפסק ונקט רב בידי' תלת אשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם וכלתו. פי' דלא אסרו לא אשת אחי אם האם מן האב ולא אשת אחי אבי האב מן האם ולא כלת בת בתו אבל כלת בנו ובן בנו אסורה עד סוף כל הדורות. ואית' נמי דזעירי דהוסיף אשת אבי אמו דיש לה דפסק דלא אסרו אשת אבי אבי אמו. ומסתברא דאשת אחי אם האם מן האם יש לה הפסק מכש"כ דהא ליכא צד אב. ושניות דר' חייא נמי מסתבר' דאין להם הפסק דהואיל ולא אפשיטא אזלי' לחומרא ואסור בכל יוצא חלציו של בנו עד סוף כל הדורות. וכן בבתו וכן באם אם חמותו ובאם אם חמיו אסור עד העולם. וכן באם אמו ובאם אביו ובאשת אבי אביו אין להם הפסק ואסור בהם עד סוף כל הדורות:
758
759אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו לכאורה מוכח בהחולץ גמ' החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותי' דלית הלכת' כאמימר דמסיק התם והא אמימר אכשר באשת אחי אבי אביו. אמימר מוקים לה בבר ברא דסבא מדקאמ' אמימר מוקים לה משמע הא לדידן לית לן דאמימר מיהו אין זה ראי' דה"נ אמר פ' הגוזל קמא הא את הוא דאמרת מאן דאין דינא דגרמי ר' מאיר מאי לאו ר"מ ולא סביר' לן כוותי' לא ר"מ וס"ל כוותי' ה"נ הכא אמימר מוקי לה וס"ל כוותי'. וכן פר"ח דהלכה כוותי' וכן פסק בשאילתו' דרב אחאי דהלכה כאמימר. וקיי"ל פ' ארבעה אחין דמותר אדם באחות חמותו. דתנן היתה אחת מהם אסורה על האחד איסור ערוה אסור בה ומותר באחות' והשני אסור בשתיהן. ואמר בגמ' קס"ד דנפלה חמות תחל' ואמאי ליקום חתן לייבם הך דאינה חמות וכו'. ת"ר מותר אדם באשת חמיו ובאשת חורגו ירושל' אשת חמיו ואשת חורגו מותרת ומפני מה אסורה מפני מראית העין. וא"ת [תורה] פי' אם לבך נוקפך לומר שאסורות מן התורה ע"י שום דרשה הרי דוד נשא רצפה בת איה שנאמר ואתנה לך את בת אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך משמע לי' ששאול קידש רצפה בת איה דאם היתה פלגש לא היתה ראויה. וכבר הי' מעשה באחד שרצה לישא אשת חמיו ואסר עליו ר"ת זצ"ל. ותו אמר הורג וחורגת שגדלו בבית [אחר] אסורין מפני מראית העין ר' חנניא [ברי' דר' אבהו] אמר יסבון באתר דלא חכמין לון ופליג אתלמוד דידן וליתא אלא הלכה למעשה כההיא דפ' כהן משוח בסוטה דא"ר יצחק א"ר יוחנן חורגה הגדילה בין האחין אסורה לינשא לאחין משום מראית עין דמתחזי' כאחתייהו. ולא היא קלא אית לה ויכולין להנשא זה לזה אפי' במקום שמכירין אותן. ואפשר דפליג נמי תלמוד דידן אהא דאסר בירושל' אשת חורגו משום מראית העין. מיהו מורי רבינו יהודה ב"ר יצחק זצ"ל כתב בשם רבינו יצחק [בר שמואל] זצ"ל דההיא דירושל' כגון שהחורג הוא לבדו בבית אחד וטועים עכשיו לומר שהוא בנו ולית לי' קלא אבל כשגדולים בבית אחד אז אית להו קלא ושרי. ואסור אדם בשומר' יבם של אביו כדאמ' פ' נושאין ורבנן מבעי' להו לא יגלה כנף אביו לכדרב ענן דאמ' רב ענן אמר שמואל בשומר' יבם של אביו הכתוב מדבר ומאי כנף אביו הראוי לאביו. והלכה כרבנן כדפריש' לעיל דאין הלכה כר' יהודה דאסר אנוסת אביו ומפות' אביו. וכ"כ בספר המקצועו' דליתא לדר' יהודה. ואסור אדם באשת אביו מן האירוסין כדתנן פ' ד' מיתות הבא על אשת אב חייב עלי' משום אשת אב ומשום אשת איש בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו בין מן האירוסין בין מן הנישואין ודוקא שקידש אביו אשה הראוי' לו שיש לו בה הויה דאפי' היא עליו חייבי לאוין חייבין עלי' משום אשת אב שהקידושין תופסין בחייבי לאוין אבל אם אביו קידש חייבי כריתו' וחייבי מיתות ב"ד שאין קידושין תופסין בהם אינה אשת אביו ולא מחייב עליה. ואסור אדם להחזיר גרושתו משנתארס' לאחרים כדכתי' לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה. ותניא פ"ק ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת שנאמר אחרי אשר הוטמאה וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמא' לרבות שיטה הנסתרה. וכתב רבינו יצחק אלפס וקיי"ל כרבנן דאמרי בין מן הנישואין מן האירוסין אסורה ואם החזיר הולד כשר היא תועבה ואין בניה תועבין וה"מ ישראל אבל כהן הולד חלל עכ"ל. וכן פי' ר"ח דהלכה כחכמים וכן מוכח ס"פ המגרש בגיטין גבי ההיא דשלחו ליה מבי דב לשמואל ילמדינו רבינו יצא עליה קול מראשון ובא אחר וקידשה קידושי תורה מהו שלח להו תצא והעמידו דבר על בירור וכו' עד לא העמידו דבר על בירור מהו אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא מ"ט גזירה שמא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין ור"פ האשה רבה מסקנא כחכמים. חמשים וחמשה נשים אסורות בתו מאנוסתו ובת בנו מאנוסתו ובת בתו מאנוסתו ובתו מאשתו בת בתו ובת בנו ובת אשתו שאינה בתו ובת בנה ובת בתה ובת אנוסתו שאינה בתו ואם אנוסתו ואחות אנוסתו וחמותו ואם חמותו [אם חמיו אחותו מאביו] ואחותו מאמו ואחותו מאביו ומאמו ואחותו מאנוס' אביו. אחו' אביו מן האב ואחות אביו מן האם אחות אמו מן האב [אחות אמו מן האם] ואחות אשתו מן האב ואחות אשתו מן האם אשת אחיו מן האב שיש לו זרע ואשת אחיו מן האם אפי' אין לו זרע ואשת אחיו שלא הי' בעולמו וכלתו אמו [ואשת אחי האב מן האב] ואשת אחי האב מן האם ואשת אחי האם מן האב ואשת אחי האם מן האם כלת בנו כלת בתו בת בן בנו בת בת בנו בת בת בתו בת בן בתו בת בן בנה של אשתו [בת בת בנה של אשתו בת בת בתה של אשתו בת בן בתה של אשתו] אם אם חמיו אם אם חמותו [אם אמו אם אביו אשת אבי אביו אשת אבי אמו] אשת חמיו ואשת חורגו שומרת יבם של אביו [אשת אביו מן האירוסין] גרושתו משנתארסה הרי אלו חמשים וחמשה נשים שאסורות. יש מהם מדרבנן ויש מהם שיש להן הפסק כדפריש' לעיל. ויש מהן חייבי לאוין כגון שומרת יבם של אביו ומחזיר גרושתו משנתארסה. ויש מהן חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד. שניות מדברי סופרים וחייבי לאוין תפסי בהו קידושין חייבי כריתות ומיתות ב"ד לא תפסי בהו קידושין ואע"ג דאשכחן דסתם לי תנא כר"ע פר"ג דתנן [חלץ] ועשה מאמר כו' ואמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' עקיבה. וכן המסקנא התם דר"ע היא אפ"ה אין הלכה כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין כדמוכח פ' הי' מביא בסוטה דאמר רב המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה ממאי מדקתני שומרת יבם ובנוסח אא"כ אסורה משו"ה מתני בהדה אא"א לאו אסורה היכי מתני עמה. והתנן זה הכלל כל שאלו תבעל לא תהא אסורה לו לא הי' מתנה עמה. אמרי במערב' לית הלכתא כרב המנונא אלא הא דקתני שומרת יבם וכנוסה הא מני ר' עקיבה היא דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומשוי לה כערוה. הא למדת דאין הלכה כר"ע. וכן פי' ר"ח דליתא לדרב המנונא. ומינה דליתא לדר"ע ופ' כיצד פריך סתמא דתלמודא א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי דחמנא יבמתו. ומה ראית מסתבר' חייבי לאוין תפסי בהו קידושין חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין. ופ' האומר בקידושין פרכי' א"ה שאר חייבי לאוין נמי. פי' נילף מיבמה דלא תפסי בה קידושין. אמר ר"פ חייבי לאוין (נמי) בהדי' כתיב בהו כי תהיין לאיש שתי נשים [וכו'] וכי יש אהובה לפני המקום ויש שנואה לפני המקום אלא אהובה אהובה בנישואיה שנוא' שנואה בנישואיה וקאמר רחמנא כי תהיינה פי' לומר דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין ור"ע מוקי לה באלמנה לכ"ג ולא קיי"ל כוותיה אלא כסתם מתני' רפ' האומר קיי"ל. דתנן ב"מ שיש קידושין ויש עביר' הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואיזו זו זו אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ובת ישראל לממזר ולנתין אלמא שהקידושין תופסין בחייבי לאוין. מידו יבמה לשוק אע"פ שהיא חייבי לאוין צריך לדקדק אם קידושין תופסין בה. דאמר רב יהודה אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמה שנא' לא תהי' אשת המת החוצה לאיש זר לא תהי' בה הויה לזר לחוץ וב"ש נפקא להו מלאיש זר. וחייבי כריתות ומיתות ב"ד לא תפסי בהו קידושין כדתנן בהאומ' כל מי שאין לה עליו קידושין אבל יש לה קידושין על אחרי' הולד ממזר ואיזו זו זה הבא על אחת מן העריות שבתורה וילפי' לה בגמרא מאחות אשה ובהא ליכא מאן דפליג אפי' ר' יהושע דאמ' פ' החולץ אין ממזר מחייבי כריתות מודה שאין קידושין תופסין בחייבי כריתות כמו שהוכיח רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל מההיא דהחולץ דאמר רבב"ח א"ר יוחנן הכל מודים בעכו"ם ועבד הבא על בת ישראל שהולד ממזר ומפרש מאן הכל מודים שמעון התימני דאע"ג דאמר שמעון התימני אין ממזר מחייבי לאוין. ה"מ חייבי לאוין דתפסי בהו קידושין אבל הני כיון דלא תפסי בהו קידושין כחייבי כריתו' דמי ומדלא קאמ' מאן הכל מודים ר' יהושע דאע"ג דאמר ר' יהושע אין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד בעכו"ם ועבד מודה דלא תפסי בהו קידושין באשת אב דגמר מינה רבי יהושע ס"פ החולץ חייבי כריתות דלא הוה ממזר לא דמו לאשת אב דתפסי בה קידושין. משמע דר' יהושע סבר דחייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין. וה"נ משמע דתנן חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן ואי חייבי כריתות תפסי בהו קידושין לר' יהושע א"כ יצטרך בחייבי כריתו' חליצה כדאמ' פ' כיצד מסתברא חייבי לאוין תפסי בהו קידושין ולרבי בעו חליצה חייבי כריתו' לא תפסי בהו קידושין ולהכי לא בעו חליצה. ור' יהושע לא פליג אמתני' דפ"ק. ותו דאמר בפלוגתא לא קא מיירי. וה"נ משמע ס"פ ר"ג דמסיק בשלמא לר' יוחנן אצטריך לאשמעינן דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין. אלא לרשב"ל אצטריך לאשמעינן דאין קידושין תופסין בחייבי כריתו'. אלמא מילתא דפשיט' לי' הוא לכ"ע. וה"נ מוכח פ' ד' מיתות גמרא הבא על האם דקאמר ר' יהודה אם לא היתה אמו ראוי' לאביו אינו חייב אלא על האם בלבד. ודייק אי בחייבי מיתות וכריתו' מכלל דלרבנן מחייב תרתי והא לאו בני הויה נינהו ומוקי לה בחייבי לאוין ור' יהודה סבר לה כר"ע משמע להדיא דלא משכח תנא דסבר דחייבי כריתו' תפסי בהו קידושין. וכן הי' מדקדק רבי' יהודה ב"ר יצחק זצ"ל מפ"ק דמסיק איתיבי' ר' יוחנן לרשב"ל החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחין. בשלמ' לדידי דאמינא חייבי לאוין נינהו מש"ה צריכה חליצה מן האחין אלא לדידך דאמרת חייבי כריתות נינהו אמאי צריכה חליצה מן האחין. ואי ר' יהושע סבר חייבי כריתות תפסי בהו קידושין לימא לי' הא מני ר' יהושע היא דאמר חייבי כריתות תפסי בהו קידושין. ועולין לחליצה. אלא ש"מ דמודה ר' יהושע דלא תפסי בהו קידושין. ונדה אע"ג דחייבי כריתו' היא תפסי בה קידושין. כדאיתא ס"פ החולץ ור"פ אלו נערות ובפ' האומר דאמר אביי הכל מודים בבא על הנדה ועל הסוטה שאין הולד ממזר דאמר קרא ותהי נדתה עליו ואפי' בשעת נדתה תהא בה הויה הלכך כל חייבי לאוין תפסי בהו קידושין. וכל חייבי כריתות לא תפסי בהו קידושין. לבד מנדה וסוטה דתפסי בהו קידושין. הלכך אם קידש חייבי לאוין צריכה גט מה"ת. ואם קידש חייבי בריתות וחייבי מיתות ב"ד אין צריכה גט אפי' מדרבנן. והיכא שנשא חייבי כריתות יש שצריכות גט מדרבנן כדתניא פרק האשה רבה כל העריות שאמרו אינן צריכות הימנו גט. חוץ מאשת איש שנשאת ע"פ ב"ד כדמפרש התם בר"פ דא"ר הונא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאה בלי גט. ור"ע מוסיף אף אשת אח ואחות אשה. פי' שאם נשא אשת אח ואחות אשה שצריכה גט. ומסקנא דהתם דמתני' רבי עקיבה היא והאי דקאמ' ר' עקיבה דאשת אח ואחות אשה בעיין גט היינו דוקא שנשא ארוסת אחיו או אחות ארוסתו דאיכא למטעי ולמימר דתנאי הי' בקידושין. אבל נשואת אחיו ואחות נשואתו מודה ר' עקיבה דלא בעיא גט. וז"ל רבינו יצחק אלפס זצ"ל שכתב התם אבל בנישואין דליכא למימר תנאי ה"ל בנישואין לא א"ר עקיבה דצריכה הימנו גט. הלכך הויא מתני' כוותי' וכיון דמתני' כוותי' הלכתא כוותי'. וחזינן מאן דכתב כל דאסורות לאדם איסור ערוה ובא עליהן א"צ הימנו גט חוץ מאחות אשתו ואשת אחיו ואשת איש שנשאת ע"פ ב"ד מפני שיש להן היתר אחר איסורן גזירה שמא יאמרו בהיתר נשאת ויוצאת בלא גט ולא קמפליג בין נישואין לקידושין ואנן כתבינן מאי דסבירא לן ע"כ לשונו. ירושלמי תני בר קפרא מוסיף אם אבי אמו ואם אבי אביו לאיסורא מותר אדם באלמנת בעל אמו ובבתה והא דפריך תלמודא פ' כיצד א"ה אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתו אסורה לך דמשמע שאסור אדם בבת אשת בעל אמו. התם מיירי כגון שנשא בת אלמנת בעל אמו שאסור באחותה משום אחות אשתו. והיינו דקא מסיק דלא פסיק' ליה שאינו אסור בה אלא בחייה. אבל לאחר מיתת אשתו שריא אחותה. הלכך מותר אדם באלמנת בעל אמו ובבתה באחותה ובאמה. ומותר אדם באנוסת אביו ומפותת אביו וליתא לדר' יהודה. ומותר באנוסת בנו ומפותת בנו. ומותר מן התורה באחותו מאביו שהוליד משפחה ונכרית. אלא שלבי מגמגם אם יש לגזור בה מדרבנן. ומותר באשת אחי אבי אביו ובאחות אבי אביו כדפריש' לעיל דהלכה כאמימר ומותר אדם באחות בתו מאנוסתו ובאנוס' אחיו. כדפי' רש"י גבי ההיא כיון דבתו באונסין משכחת לי'. וחורג וחורגת שגדלו בבית א' מותרים זה בזה כדפי' לעיל. ירושלמי אחי אמו מותר באשתו דהיינו אלמנת בן אחותו שמותר' ובבתו דהיינו בת בן אחותו נושא אדם אשת בן אחיו ואשת בן אחותו ובת אחיו ובת אחותו. וז"ל ספר המקצועו' אם חמותו ערוה אחותה מורדת. אם חמיו ערוה אחותה מותרת. מותר אדם באם אשת אחיו מאביו ובאם אשת אחיו מאמו ובאם אשת בנו ובאם אנוסתו לאחר מיתה ובאחו' אנוסתו לאחר מיתה ובאם אשת אחיו שלא הי' בעולמו ובאם כלתו ובאם אשת אביו ובאם אשת אחי אביו. ובאם בת בנה של אשתו שהיא אשת חורגו ואי אתה יכול לומר אם אם חמותך ואם אם חמיו ואם חמות אמו ואם אמו ואם אחות אביו מפני שהן שניות ואי אתה יכול לומר אמותיהן של שאר עריות מפני שהן עריות. מותר אדם באחות אם אמו ובאחות אם אביו ובאחו' אשת דאב מן דאם ובאחו' אשת אחי האם מן האב ובאחו' רביעי' שבחמיו ובאחו' רביעי' שבחמותו ואי אתה יכול לומר אחות שלישי' שבבתו אחות שלישי' שבבנו ובאחו' שלישי' שבבתו ובאחו' שלישי' שבבנה של אשתו ואחות שלישי' שבבתה של אשתו מפני שהן שניות עד כאן לשון המקצועות:
759
760שמנה עשר נשים פוטרות צרותיהן מן החליצה ומן היבום. וצרות צרותיהן. חמש עשרה דמתניתין ויש לך להוסיף סוטה ואמו אנוסת אביו שהיא כלת אביו. סוטה דאמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה טומאה כת' בה כעריות ולא בעי' חליצה. ומתוקמה מלתי' דרב בין אליב' דר' יוסי בן כיפר בין אליב' דחכמים וליכא דפליג אדרב. ואפי' ת"ל דרב אסי פליג אדרב כדמסיק ר'״פ אי לא ס״ל דאהדדי חדא למעוטי דחברי' כו'. מ״מ ליתא דרב אסי קמי' דרב. ותו כי אתא רבין א״ר יוחנן אחת צרת ממאנת. ואח' צר' איילני' ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות ואלו צרת סוטה לא קאמר. ש"מ דאית לי' לדרב ירודה אמ' רב צרת סוטה אסורה. וכן הלכה וצרת אמו אנוסת אביו דא״ל לוי לר' מאי איריא דתנא חמש עשרה ליתני שש עשרה. א"ל כמדומה אני שאין לו מוח בקדקדו מאי דעתך אמו אנוסת אביו פלוגתא דר' יהודה ורבנן ובפלוגת' לא קמיירי. פי' תנא דמתני' לא איידי בה משום דלר' יהודה לא אשכח שש עשרה דאסר באנוסת אביו. מיהו אנן כרבנן קיי"ל ואשכחן שפיר דיעקב אנס אשה והוליד עמה שמעון ונשאה ראובן ולו אשה אחרת ומת ראובן בלא בנים ונפלה לפני שמעון בנה דכשם שאמו אסורה לו כך צדתה אסורה לו. ותו דבדקה לוי במתניתי' וקיי"ל נמי כי הא דא"ל רב אשי לרב כהנא בלא דאי נמי משכחת לה יעקב אנס כלתו והוליד ממנה בן ומת ראובן בלא בנים ונפלה לה קמי ברה דמיגו דאיהי אסורה צרתה נמי אסורה. אבל איילונית לא פטרה צרתה. דאמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ואפי' הכיר בה ואפי' צרת בתו איילונית. ואיתא נמי לדר' יוחנן דאמר אחת צרת ממאנת ואחת צרת איילונית ואחת צרת מחזיר גרושתו כולן מותרות. ואע"ג דא"ר לילי בר ממל אמר מר עוקבא אמר שמואל צרת ממאנת אסורה. הא קיי"ל הלכתא כרב לגבי שמואל כל שכן דהלכתא כר' יוחנן דהא קיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. וצרת איילונית נמי אע"ג דאמר רב אסי צרת איילונית אסורה. הא פסיק רבא הלכתא להדיא דשריא. אבל הא מספקא לי המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מותרת לכל אדם ע"מ שלא תנשאי לפלוני כדקיי"ל ר"פ המגרש דלכ"ע שריא ולאותו פלוני אסורה דקיי"ל אלא דמתני' דהתם חוץ הוא. אבל בעל מנת מודו ליה. מעתה היכא שגירשה ע"מ שלא תינשא לראובן והלך שמעון ונשאה ולו אשה אחרת מן השוק ומת שמעון בלא בנים ונפלו שתיהן ליבום לפני ראובן ועתה הגרושה אסורה עליו משום אשת איש דהא לגבי דידי' לא נתגרשה א"כ כשם שהיא אסורה כך צרתה אסורה. או שמא הואיל שגירשה ע"מ שלא להנשא לראובן א"כ כשראובן ייבם אותה וישאנה הרי לא נתקיים התנאי ופקעי גירושי בעלה הראשון ופקעי נמי קידושי אחיו נמצא שלא היתה אשת אחיו מעולם ומתייבמת צרתה ומלשון הירוש' איני יכול להתבונן דפריך פ' המגרש התיב ר' חנני' בשם ר' פנחס ליתני שש עשרה נשים כר' אליעזר א"ל כבר אתמר טעמא תמן התורה אסרה עליו [ברם הכא הוא אסרה עליו] ואיני יודע אם נותן טעם לדבר למה אינו שונה אותה שהיא פוטרת צרתה אבל מ"מ כך היא האמת שפוטרת. או שמא רוצה לומר שלכך אינו שונה אותה שאינה פוטרת לפי שאינה דומה לאחות אשה שהתורה אסרה אותה:
760
761איילונית ודאי לא בעיא גיטא. ספק איילונית בעיא גיטא
761
762תנן [רפ"ק] כולן אם מתו או מיאנו או שנתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. פרש"י או שנמצאו איילונית שמקחו מקח טעות ולא היתה אשת אחיו. ומשמע דאיילונית לא בעיא גט. ובין לפי' ר"ת זצ"ל. ובין לפי' הד"ר אברהם מבורגיל זצ"ל איילונית א"צ גט. דמקשים מהא דר"פ בנות כותים דתניא קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי ר' מאיר. אמרו לו לר' מאיר יפה אמרת אין חולצין איש כתב בפרשה ומקשינן אשה לאיש. ומ"ט אין מייבמין אמר להם קטן שמא ימצא סריס קטנה שמא תמצא איילונית אמאי הואיל ותנן דאיילונית צרתה מותרת אלמא חשבי' קידושי אחין קידושי טעות וכאלו לא נתקדשה א"כ תתייבם ממ"נ אילאו איילונית היא שפיר קא מייבם. ואי איילונית היא א"כ לא היתה אשת אחיו ושריא לי' ופי' ר"ת ההיא דר"מ כשקבלה עליו אחיו אפי' היא איילונית דכי ה"ג אמר ר"פ בן סורר ומורה דאמר רב ירמי' מדפתי אף אנן נמי תנינא. פי' דאזלינן בתר רובא בת ג' שנים ויום אחד מתקדשת בביאה וכו' עד ואמאי לימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש. אלא לאו משום דאמרי' זיל בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית נינהו ומוקי לה דקיבלה עלי'. ומתני' בסתם. ולפירושו א"צ גט מדשריא להתייבם ואפי' גט מדרבנן לא בעי' דאי הויא בעיא גט אפי' מדרבנן היתה נראית באשתו וצרתה לא היתה מותרת ליבם אלא חולצת ולא מתייבמת כדתנן [רפ"ק] וכל שיכולה למאן ולא מיאנה צרתה חולצת ולא מתייבמת. ואמר בגמ' משום דבשעת נפילה נראית כצרת בתו והיתה צרתה אסורה. אלא ודאי לא בעי' גט כלל. והרב רבינו אברהם מבורגי"ל תירץ דאיילונית דמתניתין איירי כשנמצאת איילונית בחיי אחיו. וגילה בדעתו דלא ניחא לי' באיילונית ששילחה מביתו והא דתנן בגיטין פ' הזורק כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו הצרו' האלו ונשאו ונמצאו אלו איילונית תצא מזה ומזה דמשמע הא נמצאו איילונית קודם שנשאו לא תצא מן היבם. צריכין אנו לומר לפי' דהתם מיירי כגון שנמצאו איילונית בחיי היבם. ולפי' נמי אינה צריכה גט דאי הוציאה בגט היינו נתגרשו אלמא כנסה סתם ונמצאת איילונית לא בעי' גט. מיהו פי' ה"ר אברהם לא נהירא דבהדיא תניא בתוספתא או נמצאו איילונית בין בחייו בין לאחר מותו. מיהו אתבריר לן דכנסה סתם ונמצאת איילונית לא בעיא גט. אע"ג דפ' המדיר בכתובות גבי ההיא ע"מ שאין עליה נדרים פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דקידשה סתם ונמצאו בה מומין תצא דצריכה גט התם שאני דאיכא דמחיל אמומין. אבל גבי איילונית לא מחיל דאין אשה אלא לבנים. הלכך איילונית לא בעי' גיטא אפילו מדרבנן. וההיא דפ' אלמנה ניזונית תנן הממאנת והשניה והאיילונית אין להן כתובה ומשמע כתובה הוא דאין להם הא גיטא בעיא כדדייקינן בהמדיר אהא דתנן כנסה סתם ונמצאו עלי' נדרים תצא בלא כתובה ודייק בגמ' כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. ההיא ל"ק דדוקא התם שייך למידק דה"ל למתני כנסה סתם ונמצאו עלי' נדרים א"צ גט וממילא הייתי יודע דאין לה כתובה הואיל וא"צ גט. ומדלא תני הכי. משמע דצריכה גט. אבל התם באלמנה ניזונית אפי' אי הוה תני אינה צריכה גט אכתי הוה אמינא דאית לה פירות ובלאות. הלכך הואיל ואצטריך לי' למתני דאין לה פירות ובלאות תנא נמי דאין לה כתובה. ותו י"ל דאע"ג דאיילונית לא בעיא גט תנא דאין לה כתובה למידק לענין שני' דכתובה הוא דלית לה הא גיט' בעי' מיהו לא נהירא דלא הוה למיתני הכי כדי שלא נטעה לענין איילונית. וההיא דפ' השולח בגיטין דתנן המוציא את אשתו משום איילונית לא יחזיר. וטעמא דילמא מקלקל לה. משתנשא לאחר ויהא לה בנים יאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשך. ואם לא היתה איילונית צריכה גט מה מועיל שאמרו לא יחזיר ממילא היא מקולקלת אם הוציאה בלא גט שהרי לא היתה איילונית. אלא ודאי בהוציאה כגט מיירי דצריכה גט. ופי' רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דאיילונית ודאית ודאי לא צריכה גט. וההיא דהשולח שאינה ודאי איילונית אלא שנולדו בה סימני איילונית ואין כח ביד ב"ד לברר אם הם סימני איילונית אם לאו. הלכך צריכה גט מספק. וכתובה לית לה מיהו. דמספיקא לא מפקי' ממונא. וה"נ מסתברא דחיישי' דילמא מקלקל לה. ואי איילונית ודאי האיך יוכל לקלקל לה הא לעולם לא יהיו לה בנים דאיילונית אין לה רפואה מדלא בעיא חליצה. שאם הי' לה רפואה היתה צריכה חליצה מידי דהוה אסריס חמה כדתניא פ' הערל סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו שיש לו רפואה. אלא ודאי איילונית אין לה רפואה. וההיא דהשולח בספק איילונית כדפרי'. הלכך איילונית ודאית לא בעיא גיטא. ספק איילונית בעיא גיטא.
762
763סימני איילונית
763
764ס"פ הערל ת"ר איזו היא איילונית כל שהיתה בת עשרים ולא הביאה שתי שערות ואפי' הביאה לאחר מיכן הרי היא כאיילונית לכל דבריה. ואלו הן סימניה כל שאין לה דדין ומתקשה בשעת תשמיש. רשב"ג אומר כל שאין לה שיפועי מעים כנשים פי' כמין כף למעלה מאותו מקום כדא' פ' יוצא דופן רשב"א אומר כל שקולה עב ואינה ניכרת כין איש לאשה. הלכך היכי שידוע שהיתה בת עשרים עד שלא הביאה שתי שערות ה"ה איילונית ודאי. וכגון שנולדו בה סימני איילונית. מיהו לא איתבריר לי אם אנו מחזיקין אותה בחזקת איילונית אפי' ע"י סימן אחד. או שמא עד שיהיו בה כל הסימנין. וגבי סריס קיי"ל כר' יוחנן אפי' באחד מהן כדפסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואיני יודע אם הוא הדין באיילונית. ובספר המקצועות ראיתי כתב איזהי איילונית כל שאין לה שדים משמע שרוצה לומר אפי' באחד מהן הוי איילונית. וכן הדעת נוטה דשוין לענין אחד כי בכ"מ קתני להו גבי הדדי כדהכא. ותנן נמי פ' יוצא דופן בת עשרים שנה [ולא הביאה שתי שערות] תביא ראי' שהיא בת עשרים שנה. והיא איילונית. לא חולצת ולא מתייבמת. בן עשרים שנה שלא הבי' שתי שערות יביא ראי' שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם ואמ' בגמ' ואי' נמי ס"פ האשה רבה א"ר שמואל בר רב יצחק והיא שנולדו בו סימני סריס. פי' הא דקתני דחשבי' לי' כגדול כגון שנולדו בו סימני סריס דמוכחא מילתא דהאי דלא מייתי משום דסריס הוא. אבל כל כמה דלא חזינא בי' סימני סריס תלינן בי' קטנות וחיישי' דילמא אתו. אמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ. הלכך מתני' דקתני יביא ראי' שהוא בן עשרים והוא הסריס דוקא שנולדו בו סימני סריס. וסימנין אפי' באחד מהן. כדר' יוחנן. מעתה גבי איילונית נמי דקתני והיא איילונית. ואיתא נמי למידק דהא דקתני תביא ראי' שהיא בת עשרים והיא איילונית היינו דוקא שנולדו בה סימני איילונית. ומה גבי סריס אפילו באחת מהן אף גבי איילונית אפי' באחת מהן. ותנן נמי פ' בא סימן בא סימן התחתון עד שלא בא העליון או חולצת או מתייבמת כו' ואמ' בגמ' דכ"ע מיהא אתחתון סמכינן. מה"מ אר"י אמר רב [כו'] השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה מה איש בסימן [אחד] אף אשה בסימן אחד. ה"נ איכא למימר הכא מה סריס בסימן אחד. אף איילונית בסימן אחד. ובדיקתה ע"י נשים כההיא דפ' בא סימן דת"ר כל הנבדקות נבדקות ע"י נשים. וכן הי' ר' אליעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותה [תוך הפרק אין נשים בודקות אותן] שאין משיאין ספיקות ע"פ הנשים ר' שמעון אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן. ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל ומסקנא דהא דקתני שאינה נאמנת להקל היינו או ר' יהודה קתני לה. או ר' שמעון קתני לה אבל לר' אליעזר ור' ישמעאל נאמנת אשה אף להקל ושמא הלכה כר' אליעזר ור' ישמעאל משום דמעשה רב ואמר נמי בהחולץ גבי גיורת. אשה נשים מושיבות אותה במים עד צווארה ושני ת"ח עומדים לה מבחוץ משמע שאינם רואים אותה וסומכים בטבילתה על ראיית נשים. ואמר בירושלמי ומלין ע"פ נשים ותו נראה לומר דהואיל ונולדו בה סימני איילונית שנאמנת אשה לבודקה שלא הביאה שתי שערות אפי' לר' יהודה כדאמ' פ' בא סימן לר' יהודה לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכי' אנשים. ה"נ הואיל ואיכא סימני איילונית סמכי' אנשים לענין שערות:
764
765הממאנת א"צ גט מיאון להיתרה אבל צריכה מיאון לראי' שמיאנה
765
766תנן ואי אתה יכול לומר בחמותו ואם חמותו ובאם חמיו שנמצאו איילונית או שמיאנו. פי' רבינו יהודה ב"ר נתן זצ"ל אין אתה יכול לומר כו' שכבר ילדו מאחר קודם שנישאו לאחים הלכך לאו איילונית נינהו ומיאון נמי ליכא שהרי גדולות הן. ואין ממאנת אלא יתומה קטנה כדמפ' פ' ב"ש ואע"ג דמשכחת בה מיאון ע"י קידושי טעות כדלקמן פ' נושאין על האנוסה דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותר' ויש לך אחרת שאף על פי שלא נתפסה מותרת ואיזו זו שקידושיה קידושי טעות שאפי' בנה מורכב לה על כתיפה ממאנת והולכת לה. הכא לא איירי אלא במיאון מחמת קטנות וכתבו לה גט מיאון אבל בקידושי טעות אפי' גט מיאון לא בעי'. א"נ בפ' המדיר איכא דפליג עלה דההיא דרב יהודה דאמר רב כהנא משמי' דעולא המקרש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה הי' מעשה לפני חכמים ולא הי' כח בידם להוציאה בלא גט לאפוקי מהאי תנא דאמר רב יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפסה כו' עכ"ל. הרי פי' להדיא דממאנת צריכה גט מיאון להתירה. ובספר המקצועות בהלכות מיאון הביא ההיא דפ' התקבל דאמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו [זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים] וכנגדו בקטנה [מתקדשת] למיאון ופירש דהיכא דאית בה דעתא דכד יהבין לה צרור וזורקתו אגוז ונוטלתו ומקדשין לה אמה או אחיה מדעתה. איבעיא למיפק נפקא במיאון. פי' יתומה דלא מטיא לבגרות אי אית בה דעתא דצרור ואגוז ומקדשין לה אמה או אחי' לדעת' ובעיא למיפק בתר הכי נפקא בגט מיאון. לית בה דעתא דצרור ואגוז ושוו עלה כהדדי ומקדשי לה אמה או אחי' ובעי' למיפק לא צריכה גט מיאון ונפקא לא שנא בין דמקדשא לה לדעתה ובין שלא לדעתה ע"כ. סובר כרבי' יהודה ב"ר נתן קטנה הצריכה מיאון [צריכה נמי גט מיאון] להתירה וכבר נשאל רבי' יצחק זצ"ל אם רשאין ב"ד לכתוב לה גט מיאון שלא בפני הבעל ושלא מדעתו כי הבעל אינו רוצה לכתוב לה גט מיאון. והשיב וז"ל ידעתי כי לא הוצרך לאדוני לדבר זה. כי תלמוד ערוך ודבר פשוט כי על כרחו של בעל יכולה קטנה למאן ומותרת לאלתר לכל אדם בלא גט מיאון. ואין כותבין גט מיאון אלא ראיה ועדות להודיע ולברר הדבר לאשר לא ידעו המיאון כשאותם שמיאנה בפניהם מתו או הלכו למד"ה ותרתי בלבי כי אולי יש עמך שום אדם לפטפט בדבר ואמנם מכמה ראיות יש להוכיח כן ויקבלו המתרעמים את תשובתן על המיאון כי אמנם הקטנה שמיאנה בבעלה שלא בפניו מיאון גמור הוא וכשר דתנן פ' ב"ש בש"א בפניו. פי' דוקא בפניו ממאנת. וב"ה אומרי' בפניו ושלא בפניו וכב"ה קיי"ל. ולא מבעי' זו שמיאנה בב"ד אלא אפי' מיאנה בפני שנים הכשרים לדין ולעדות לה ולבעל הוי מיאון דפסקי' פ' ב"ש ופ' מצות חליצה הלכה כאותו הזוג שמכשירים בשנים ומשעה שמיאנה הותרה לכל אדם ואין הבעל יכול לעכב כלל. ואפי' עומד וצווח. נעשה כצווח על ביתו שנשרף וספינתו שטבעה בים. שאם תלוי ברצון הבעל ויכול לעכב היכי מצו אמוראי לפרש טעמא דב"ש פ' ב"ש שאין ממאנין אלא ארוסות לפי שאם תוכל נשואה למאן לא יחפוץ אדם לישא קטנה כי יתיירא דבעל שמא תמאן אחר נישואיה ותהא בעילתו בעילת זנות. ואית דאמרי משום פרי. דאי אמרת נשואה תמאן שמיט אכל להו שיתיירא שמא תמאן ויפסיד סעודה מה שטרח בה. ואם אינה ממאנת על כרחו למה ירא. ועוד אם הבעל יכול לעכב היכי אמר פ' ב"ש דלא אתי מיאון דחברי' ומבטל גיטא דידי' משום דאיירי דמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו אזיל ומשבש לה מאי איכפת לי' לבעל שני במאי דמשבש לה בעלה הראשון אם אינה יכולה להיות מותרת לשוק במיאונה אם לא מרצונו. ופישון הגמל דאמר פ' ב"ש דלב"ש תרי קטרי עבדו בה דשמיט ואכיל להו לנכסי מלוג שלה ומדדו לה במדה כפושה בשני דברים שהכשירו מיאון אשתו נשואה ושלא בפניו אע"ג דאין ממאנין אלא ארוסה לב"ש ואין ממאנין שלא בפניו מה הועילו בתרי קטרי שעשו נשואה כארוסה ושלא בפניו כבפניו כיון שהי' יכול לעכבה מלינשא לשוק הא לא סגי להו בהני. ולב"ה נמי משמע שמיאנה על כרחו דבהא לא פליגי אם מיאנה על כרחו אם לאו. ועוד הא דאמרי' פ' המפקיד ופ' האשה שנפלו המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה במוציא הוצאות על נכסי אחר דמי דעבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסידינהו בעבור שמתירא שמא תמאן. ואם יכול לעכבה ממה יש לו לירא עכ"ל. ואני המחבר נ"ל שכל אלו אינם ראיות להתירה בלא גט מיאון שאני יכול לומר שממאנת בעל כרחו כמו שהוכחתי. מיהו צריכה גט מיאון. ונ"מ דהיכי שמיאנה דכפינן לי' לכתוב לה גט מיאון ולהתירה מיהו כ"ז שלא כתב לה גט מיאון אע"פ שמיאנה לא משתריא לשוק. אלא נראה בעיני עיקר הראי' מההיא דפ' ב"ש דאבעיא להו נתקדשה מהו. ת"ש קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום ר' יהודה בן בתירא אמרו קידושיה הן הן מיאוניה ואי לא משתריא לשוק בלא גט מיאון האיך תפסי בה קידושין ותו דאמר רב יהודה וא"ל במתניתא תנא בראשונה היו כותבין גט לא צבינא בי' ולא רעינא ולית אנא בעי' (לי') לאתנסבא לי' כיון דהזו דנפיש דבורא אמרו אתי לאחלופי כגיטא תקינו הכי ביום פלוני מיאנה פלונית לפב"פ באנפנא. ופרש"י דאתי לאחלופי בגיטא שיכתבנו סופר בור בגט גירושין לגרש בו אשה. הא למדת דגט מיאון אינו בא לגרש אלא לראיה ועדות שמיאנה. וכן אתה למד מגט מיאון גופי' שכתוב בו ביום פלוני מיאנה פלונית דהיינו לשון עדות שמיאנה ואלו בשם הבעל אינו כתוב כלל ולא הוזכר הבעל בגט. ואי לא משתריא אלא בגט מיאון א"כ ה"ל כשאר גיטין והי' צריך לכתוב בשם הבעל שהוא מתירה. ותנן נמי פ' ב"ש הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונה. נתן לה גט הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה. ואי ממאנת בעי' גט הוי' לה גרושה. ועוד תנן נתן לה גט והחזירה ומיאנה ונשאת לאחר מן הגירושין ונתארמלה או נתגרשה מותרת לחזור לו אע"ג דאם לא החזירה ונשאת לאחר מן הגירושין ונתארמלה אסורה לראשון אפ"ה כי חזרה ומיאנה בו אתי מיאון וגלי עליה דקטנה היא. ובטלה (אפי') לגיטא ולא הוי בחזרה השני' מחזיר גרושתו שנשאת לאחר. אלמא ממאנת א"צ גט להתירה שאם צריכה היכי אתי גט אחד ומבטל גט אחר. והא דתנן פ' אלמנה ניזונית הממאנת והשני' והאיילונית אין להם לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות ואיכא למידק כתובה היא דלא בעיא הא גיטא בעיא כדדייקינן פ' המדיר כדתנן כנסה סתם ונמצאו עלי' נדרים תצא שלא בכתובה כתובה הוא דלא בעיא הא גיטא בעיא. שא"ה דה"ל למיתני אינה צריכה גט וממילא הייתי יודע שאין לה כתובה אבל הכא אפי' אם הוה תני אינם צריכות גט אכתי לא הוה ידענא דאין להם לא פירות ולא מזונות ולא בלאות הלכך אגב דתני הני תנא כתובה. ואמר בגמ' פ' אלמנה ניזונית רב תני קטנה יוצאה בגט אין לה כתובה וכ"ש ממאנת שמואל תנא ממאנת אין לה כתובה יוצאה בגט יש לה כתובה ואין לפרש תרי גוני קטנה וממאנת דקתני היינו קטנה שיש לה דעת דצרור ואגוז שצריכה גט מיאון כדפי' רב שרירא כדפי' לעיל. דהא מסיק התם מאי קמ"ל תנינא הממאנת באיש [הוא] מותר בקרובותי' והיא מותרת בקרוביו ולא פסלה מן הכהונ' נתן לה גט הוא אסור בקרובותי' כו' מדקתני נתן לה משמע דהכל בקטנה אחת איירי ולא בתרי גווני קטנה. וההיא דפ' התקבל דמסיק וכנגדה בקטנה מתקדשת למיאון. התם הכי פי' אם קדשה אמה או אחיה בזה הפרק צריכה מיאון אבל בפחות מזה אפי' מיאון אינה צריכה וכן פי' ר"ח התם. ועוד דקדק רבינו יצחק זצ"ל דתנן פ"ק דב"מ מצא שטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר דליכא למיחש לכתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנן לפי שאפי' לא ניתנו האשה מותרת ע"י חליצה ומיאון. וכיון שנכתבו ונחתמו שטרי חליצה ומיאון בפני דחתומין בשטר מותרת האשה כבר. ואינה צריכה עוד לשטר אלא לראי'. ולכך יתנו לה המוצא היכא דליכא למיחש לשני יוסף בן שמעון. כי אפי' אם החתומים או היבם מוחים ואינם חפצים שתהא מותרת ע"י השטר אין בדבריה' כלום כי כיון שהשטר אמת כבר הותרה טרם יעשה דשטר דהא אין זה כי אם שטר וראי' ועדות ואי אין אשה ממאנת מותרת אלא ע"י גט מיאון ה"ל נמי למתני גט מיאון אצל גיטי נשים ושחרורי עבדים דייתיקי מתנה ושוברין דהרי זה לא יחזיר אלא ש"מ דא"צ גט מיאון להתירה וההיא דפ"ב דיבמות מיאנה בפניו או שחלצה בפניו ישאנה אפי' למ"ד מיאון בשנים משום דעדים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא עשו חכמים לדבר זה. פירש רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דמיירי אפי' לא עשו שטרי חליצה ומיאונין שאפי' לא עשו שטר יכולין להתיר בעדותן בין במיאון בין בחליצה והאי דמדמה לה לשנים החתומים על שדה מקח ועל גט אשה לא חשו חכמים לדבר זה. ואמ' עלה פ' התקבל מעשה לא עבדי דבורא עבדי ומשמע מינה דבמיאנה לפניו נמי איכא מעשה של חתימה. לא היא אלא עדות שמעידין להתיר האשה קרוי מעשה כיון שבעדותן מותר' לאלתר. אבל ההיא דפ' התקבל דחיישי' שמא תשכור עדים לאמר לשנים מן השוק בשם הבעל לכתוב גט וליתן לאשתו לא חשיב מעשה אלא דיבור לפי שאפי' אחד שאמר לשנים מן השוק מה שצותה להם האשה לא בא לה עדיין שום היתר ע"י עדות שקר שלהם עד שיכתוב לה גט ויתן לה. ואפי' אם היינו מפרשים מיאנה או שחלצה בפניו שהוא חתום בשטר דמיאון או חליצה ולכך לא נחשדו שעשו מעשה של חתימה אבל בעדות ע"פ שלא עשו מעשה לא ישאנה אפ"ה לא היה קשה על מה שפי' שבלא שטר מותרת לינשא דנהי דלעדים לא תינשא לאחרים תינשא. מיהו אין דפי' כך אלא כדפי'. תדע דהכי הוא דליכ' למימר במיאנה לפניו שחשוב עדותו מעשה משום שחתום בשטר וחתימה היא מעשה דהא לא משמע לישנא מיאנה או שחלצה בפניו שהוא ידוע לנו שהוא חתום בשטר מיאון וחליצה אלא שמעיד לפנינו בע"פ. וא"כ עדות בע"פ חשוב מעשה. ועוד בחלצה בפניו יודו כל העולם שמותרת בחליצה בלא שטר והואיל וכן חלצה בפניו לא משמע כלל שיהא שטר ומיאנה בפניו דומי' דחליצה בע"פ ולא שטר. הלכך אתבריר לן הלכה למעשה דממאנת אינה צריכה גט מיאון להתירה:
766
767אחד מן האחין שחלץ ליבמה בין הוא ובין האחין אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת
767
768אתמר החולץ ליבמתו ואח"כ בא עליה אמר רשב"ל הוא אינו חייב על חלוצה כרת אבל האחין חייבין על החלוצה כרת. על הצרה בין הוא בין האחין חייבין על הצרה כרת. ור' יוחנן אמר בין הוא בין האחין אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת. וקיי"ל כר' יוחנן דכולא ביתא בלאו קאי כדאמר לקמן בהחולץ הלכתא כוותיה דרשב"ל בהני תלת. אבל בכולא תלמודא הל' כר' יוחנן ותו דאתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וחד אמר בכרת. מ"ד בעשה כר' יוחנן ומ"ד בכרת כרשב"ל וקיי"ל דכל היכי דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומר' ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא. הלכך קיי"ל הכי דכולא ביתא בלאו קאי. הלכך החולץ ליבמתו וחזר הוא או אחד מן האחין וקידש את החלוצה או את הצרה תפסי בהו קידושין. וצריכה גט וכן פי' ר"ח דהלכה כר' יוחנן:
768
769מחזיר גרושתו וגרושה שזינתה
769
770תניא ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר' אלעזר המחזיר גרושתו מן הנישואין אסורה מן האירוסין מותרת. שנאמר אחרי אשר הוטמאה וחכ"א אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה. ומסקנא מאי נסתרה נבעלה. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיי"ל כרבנן דאמרי בין מן הנישואין בין מן האירוסין אסורה. ואם החזיר הולד כשר דכתיב תועבה היא. היא תועבה ואין בניה תועבין. וה"מ ישראל אבל בהן הולד חלל עכ"ל. ולר' יוסי בן כיפרלאו בסוטה לית לי' שאפי' פשיטא לן דזינתה תחת בעלה לא קאי עלה בלאו. ולחכמים קאי עלה בלאו. והלכה בחכמים דלוקה אם בא על אשתו שזינתה. והא דמסיק ואפי' זניי זנויי נמי לא דהויה ואישות כתיבה בה היינו מדר' יוסי בן כיפר. אבל רר"ח כתב שגאון אמר גירסא דשמעתא הכי היא גרושה אפי' זניי זנויי לא אסורה לבעלה שגירשה מ"ט הויה ואישות כתיבי בה עכ"ל. ולפ"ז הגירסא הוי זו המסקנא אפי' לרבנן דע"כ לא קאמרי רבנן דאיכא לאו אלא במזנה תחת בעלה אבל גרושה שזינתה מותרת לחזור לבעלה וכן הלכה. דתנן פ' הי' מביא בסוטה הכל שוין שאינו מתנה עמה לא על קודם שתתארס ולא על אחר שתתגרש זה הכלל כל שתיבעל ולא היתה אסורה לו לא הי' מתנה עמה אלמא שאינה נאסרת עליו אם זינתה לאחר גירושין וההיא דמגילה גבי אסתר דדרשי' כאשר אבדתי אבדתי כאשר אבדתי מבית אבא כך אובד ממך דעד השתא באונס והשתא ברצון. אם תאמר אמאי לא גירשה מרדכי ולאח"כ יחזירנה. י"ל הואיל דגרושה צריכה עדים. הי' ירא פן יבולע למלך:
770
771צריך עיון אם הקידושין תופסין בנפל תני רב ביבי קמי' דרב נחמן שלש נשים משמשות במוך. אלו הן קטנה ומעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר. ושמא תמות ודייקינן מדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברה ולא מתה א"כ מצינו חמות ממאנת. ויש לי ללמד מיכן שהקידושין תופסין בנפל שאל"כ לימא ליה לעולם לא מצינו חמות ממאנת. והאי דקאמר שמא תמות היינו משום דספיקא שמא נתעברה בנפל ואז אינה מתה ואי בוולד קיימא נתעברה אז מתה והיינו דקאמר שמא תמות ולעולם לא מצינו חמות ממאנת. אלא מדלא שני הכי יש לי לומר משום דקסבר שקידושין תופסין בנפל והוי' לה חמות ומצינו חמות ממאנת. ואם הי' דבר זה אמת נ"מ כגון לאה שיש לה בת גדולה כבר ועתה נתעברה וקבל בה יעקב קידושין ואחר שקידש מה שבמעי לאה חזר הוא עצמו וקידש בת לאה הגדולה. ועתה אם הקידושין תופסין בנפל ה"ז א"צ הימנו גט דהוי' לה אחות אשתו ואין קידושין תופסין בה ואי אין קידושין תופסין בנפל אז זאת צריכה הימנו גט. מיהו אין נראה בעיני כלל לומר שקידושין תופסין בנפל דאע"ג דקיי"ל פ' האיש מקדש כאביי דקידושין שאין מסורין לביאה הוו קידושין היינו באשה שבאת לכלל חיים וראוי' לאישות. אבל בחתיכת בשר מה קידושין שייכי בה. ותניא פ' דאומר יתר על כן א"ר אליעזר בן יעקב אפי' אמר פירות ערוגה זו מחוברין ידיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לכשיביאו שליש ויתלשו והביאו שליש ונתלשו דבריו קיימין. אמר (רבא) [רבה] לא אמר ראב"י אלא בשחת אבל באגם לא ורב יוסף אמר אפי' באגם ואמר כמאן אזלא הא דתניא האומר לחבירו אם ילדה אשתך נקבה מקודשת לי. לא אמר כלום. וא"ר חנינא ל"ש אלא שאין אשתו מעוברת אבל אשתו מעוברת דבריו קיימין. כמאן. אי כרבה כשהוכר עוברה. אי כרב יוסף אע"פ שלא הוכר עוברה. אעפ"י שמשמע שהיא מקודשת מיד. אע"פ שלא הוכר העובר דאיכא למיחש שמא הוא נפל מ"מ הואיל שהוחזקה עוברה אזלי' בתר רוב נשים שאינם מפילות וחיישי' לקידושין מיד מיהו לא גמרי קידושין אלא כשתלד דהא מוקי לה כדרבה ורב יוסף דאפלגו אליבא דראב"י ואיהו לא קאמר שחלה תרומה אלא כשנתלשו. ואמ' בפ' המפלת בעי מני' ר' ירמי' מר' זירא לר' מאיר דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוי. קיבל בה אביה קידושין מהו למאי נ"מ לאתסורי באחותה למימרא דחיי והא א"ר יהודה אמר רב לא אמרה ר' מאיר אלא הואיל ובמינו מתקיים משמע דהואיל שאינו מתקיים לא תפסי בה קידושין והא דשמעת' דלא שנא הכי י"ל שאפי' היתה מעוברת בנפל היתה מתה. הלכך לא שנא הכי:
771
772אדם שפירש ממאכלים מחמת שנראה לו איסור יכול לסמוך על אותו שנוהג בו היתר שלא יאכילנו
772
773פשיטא לי אדם שאסר עצמו בדבר המותר לו ואחרים יודעים שהחמיר על עצמו אע"פ שידע שהוא היתר אלא שהדיר עצמו. פשיטא לי שסומך על אחרים ואין לחוש שמא יאכילהו כמו שנזיר אוכל בבית ישראל ולא חיישי' שמא שם בו ישראל יין באותו מאכל דלא עבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכן ישראל בבית כהן ל"ח שמא יאכילנו תרומה. אלא בהא נסתפקתי. (כל שעה) ראובן שפירש עצמו ממאכלים מחמת שנראה לו שאלו המאכלים אסורים לו. ושמעון נוהג בהם היתר גמור ונראה לו שראובן טועה בדבר לגמרי אם יכול ראובן לאכול בבית שמעון מי אמרי' הואיל ששמעון תופס את ראובן טועה. גם ראובן עצמו אם הי' יודע שהוא מותר היה אוכל אלא שמחמת טעותו מניח. הרי יש לחוש לראובן שמא שמעון יאכילנו וה"ל לגבי' דידי' כמו אסור דתנן פ' עד כמה החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו או דילמא לא ספי אינש לחברי' מידי דלא (סבירא) [כשירה] ליה. ויש לדקדק מההיא דאפליגו רב ושמואל דרב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם. ושמואל אמר עשו כדבריהם. ואסקינן דעשו ב"ש כדבריהם. והאי דלא נמנעו ב"ה מב"ש משום דמודעו להו ופרשי אלמא שסומך עליו ולא חיישינן דילמא ספי לי':
773
774עכו"ם שקידש בזמה"ז אין חוששין לקידושיו. אבל ישראל מומר שקידש חוששין לקידושיו
774
775אמר רב יהודה אמר רב אסי עכו"ם שקידש בזמה"ז חוששין לקידושיו שמא מעשרת השבטים הוא. והא כל דפריש מרובה פריש בדוכתא דקביעי דאמר רבי אבא בר כהנא וינחם בלחלח וחבור בלחלח זה חלזון חבור זה הדייב. נהר גוזן זה גינזק. ערי מדי זה חמרן וחברותיה כו' עד כי אמרית' קמי' דשמואל. פי' להא דרב אסי דאמר חוששין לקידושיו א"ל בנך [הבא מישראלית קרוי בנך] ואין בנך הכא מן הנכרי' קרוי בנך אלא בנה וא"ד כי אמריתי' קמי' דשמואל אמר לא זזו משם עד שעשאו' עכו"ם גמורים שנ' בה' בגדו כי בנים זרי' ילדו אלא ע"כ ל"פ אלא בדוכתא דקביעי אבל בדוכתא דלא קביעי לכ"ע אין חוששין לקידושי עכו"ם ואפי' בדוכת' דקביעי פי' ר"ח דליתא להא דרב אסי. מיהו ישראל מומר שקידש. קידושיו קידושין כדתניא ס"פ החולץ גבי גר טבל ועלה ה"ה כישראל לכל דבריו ואמר למאי הלכתא דאי הדר בי' ומקדש בת ישראל מומר הוא וקידושיו קידושין וצריכה גט דישראל רשע הוא:
775
776שומרת יבם שנפלה לפני מומר
776
777כתוב בתשובות הגאונים שומרת יבם שנפלה לפני מומר לא משתריא לעלמא עד דחליץ לה דהא אע"ג דאשתמד בקדושתי' קאי וקיי"ל דאי מקדש בת ישראל תפסין בה קידושין והכי אמר מר רב נחשון גאון בר ישראל דקדיש אשה והוה לי' אח מומר בשעת קידושין ומת ההוא בר ישראל בלא בנים אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום כיון דקדים שמדותי' דאח לקידושין ומית ההוא בר ישראל אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום מ"ט משום דנישואים הראשונים מפילים את האשה לפני יבם לחלוץ או ליבם וכן הלכתא. וכן מצאתי בספר בשר על גבי גחלים יבמה שנפלה לפני מומר זקוקה ליבם ואית עלה זיקה דאח מיהא ליבמה יבם מומר אסורה ולא משתריא לעלמא עד דחלצה מן ההוא יבם מומר מ"ט דמן כד אקדשה לבעלה חלה עלה דאמרי' נישואין הראשונים מפילים אבל כד נסבה בעל ההוא יבם הי' מומר קודם לכן לא צריכה חליצה מיניה עכ"ל. עוד מצאתי תשובת רבותינו ושכתב ידידי כי נפלא בעיניו מן היבמה שהתרנו ח"ו שעקמנו את הדרך ושבדינו מלבינו אלא שמוזהרין אנו להנהיג את בני עמינו לאסור ולהתיר במצוה מפי זקנים שנאמר ועשית הישר והטוב ע"פ אשר יגידו לך וכשבא מעשה לידינו חקרנו ודרשנו להעמיד הלכה על בירורה ומצאנוה דתליא באשלי רברבי שכבר נשאלה השאילה לפני הישיבה דמתא מחסיא והשיבו עליה כענין הזה יבמה שנפלה לפני יבם מגמר זקוקה ליבם ואית עלה זיקה דאוריי' מיהו אי קדשה בעל אכתי בקדושתי' הוה קאי זקוקה לי' דקאמרי' נישואים הראשונים מפילים אבל ודאי כי נסבה בעל ההוא יבם מומר הוה קודם לכן לא צריכ' חליצה זו היא התשובה שמצאנו בה מן הגאונים אע"ג שלא הרבו בראיות ידענו שתשובתם נכונה והגונה וכדי הם לסמוך עליהם שמהם תורה יוצאה לכל ישראל ואף אנו ראינו לקיים בעצמינו ישמע חכם ויוסיף לקח. ומה יש להקשות בה אי משום ההיא דאמר גבי גר דאי הדר בי' וקדיש ישראל מומר קרינא [בי'] וקידושיו קידושין משום דהוא עביד מעשה דאע"ג דפריש מן הצבור וכסבור שהוא כעכו"ם מקרא צווח עליו כמה שנאמר העולה על רוחכם היו לא תהי' אשר אתם אומרים נהי' בגוים אלמא אם מקדש בת ישראל ה"ה כישראל וצריכה גט מיני' וכן אם מקדש בן ישראל אשה ויש לו אח ישראל ונשתמד כיון דבשעת קידושין הוה לי' ישראל אמרי' דזקוקה לי' דכל המקדש אדעתא דהכי מקדש. ואם ח"ו מתרע מלתא תתקיים מצוה כדכתיבה ולהכי אמר נישואין הראשונים מפילים. אבל אם בשעת קידושין אותו יבם מומר הי' מי איכא למימר אדעתא דרבנן מקדש וקיימי רבנן ומתקני מלתא דאתי בה לידי תקלה ותורה שכתבה כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם וגו' יבמה יבא עליה. מי קאמר אפי' הוא מומר יבוא עליה והא כתיב דרכי' דרכי נועם אלא מקיש ישיבת אחים להדדי ומה מת אחד מהם ביהדות אף יבמה יבוא עליה ביהדות וכי תימא לא יבוא ולא תפטר מידי דהוה אמומר שקידש התם הוא דבידים ואיסור מיתה אבל הכא דממילא ואיסור לאו לא דאיכא למיחש לעיגון. ואם נפש אדם לומר הרי כבר שנינו מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשת אחיו ליבום ואחיו לכל דבר ומפרשין אותה לומר. מכל מקום. ליתני מי שיש לו אח כל עיקר אלא מאי מ"מ בין מאיסור בין מהיתר. והוא דקאי בקדושתי' ממאי מדקתני אחיו לבל דבר ואמ' למאי הלכתא ליורשו ולטמא לו. ואי במומר מי יורשו ומי מטמא לו. אלא ודאי לאו במומר קמיירי ומלתא דמומר לא פסיקא לי' דאיכא אח מומר זוקק אשת אחיו ליבום כדמפרשי רבנן דמתיבתא דקדשה אחיו כשהוא אכתי ישראל דהנהו נישואין הראשונים מפילים ואיכא אח מומר דאינו זוקק אשת אחיו ליבום כי נשתמר מקמי נישואין דאח. ואיסור דיבמה קליש לי' וקידושי מומר בידים ליכא הכא ולתקנת עגונות חיישי'. מאי אמרת דלמא הדר בי' וקא דמיא עלי' מצות יבום כיון דנישואין הראשונים לא הפילו ומיתה נמי לא הפילה דאכתי מומר הוה אי הדר בי' בתר הכי לא משגחינן דהא א"ר יהודה אמר רב כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עלי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה. ואע"פ דלא הוצרכנו לסהודי על תשובת הגאונים שכדי הוא לסמוך עליהם כתבנו לידידינו לפי מיעוט דעתינו סמך וראי' וליכא לאזוזי כלל מינה והמקום ב"ה יאיר עינינו בתורתו. ממה שכתב בזו התשובה כיון דנישואין הראשונים לא הפילו ומיתה נמי לא הפילה דאכתי מומר הוה אי הדר בי' בתר הכי לא משגחינן. משמע אבל אם הי' מומר בשעת נישואי אחיו וחזר בתשובה ואח"כ מת אחיו והיו שניהם בדת ישראל בשעת מיתה אז זוקק אשת אחיו לחליצה וליבום אע"פ שהי' מומר בשעת נישואי אחיו. וכן נראה בעיני אני המחבר ראובן ושמעון אחים והמיר ראובן ונשא שמעון אשה בשעת המדה של ראובן ואח"כ חזר ראובן בתשובה ומת שמעון הואיל ובשעת מיתת שמעון הי' ראובן מחזיק בתשובה הרי היתה להם ישיבה אחת ביחודו' וזוקק אשת שמעון לחליצה וליבום שהרי קיימא לן מיתה מפלת והוה לי' האי ראובן שחזר בתשובה כאלו נולד לאחר נישואי שמעון דאמרי' פ' ד' אחין ולרבא הניחא אי סבר לה ברב אשי זו היא למעוטי מת בלא גירש. פי' ולרבא דאמר מיתה מפלת ומסקנא על כרח' כרב אשי סבירא לי'. ופי' ר"ח והלכתא כרבא וכרב אשי וכיון דהלכת' דמיתה מפלת מעתה אפי' הי' מומר בשעת נישואי אחיו. הואיל והי' יהודי בעל תשוב' בשעת מיתת אחיו הרי מיתה מפלת וחולץ או מיבם. ואפשר שגם רב נחשון גאון וס' בשר ע"ג גחלים סוברין כן שהרי לא ראינו מפורש בדבריהם שאע"פ שחזר בתשובה קודם מיתת אחיו שאעפ"כ יבמתו יוצאה בלא חליצה אלא שכתבו שהנישואין הראשונים מפילין. ולפר"ח דפסק מיתה מפלת אפי' הי' יהודי בשעת נישואי אחיו אם הי' מומר בשעת מיתת אחיו לא חולץ ולא מייבם שהרי מיתה מפלת ובשעת מיתה לא היה יהודי:
777
778אשת מומר מתייבמת
778
779כתוב בתשובת הגאונים וששאלתם מי שהמיר ויש לו אשה בת ישראל ולא המירה ואין לו בנים ממנה ויש לו אח יהודי ומת המומר בלא בנים מישראלי'. הכי הלכתא דודאי אשתו הישראלי' צריכה חליצה או יבום ואע"פ שנשא נכרית בהמרתו וילדה לו בנים או בנות וכן פירשו הגאונים:
779
780תשובה זו מצאתי בספר המקצועות
780
781עכו"ם שבעל אמו והוליד ממנו בן ונתגייר אותו הבן מותר לבוא בקהל אע"ג דכי האי גונא הוי ממזר בישראל:
781
782אמר שמואל כרך (ויושבי) [מושכי] חידקי ודימקי אמר ר' יוחנן וכולן לפסול. פי' רש"י רובן ממזרים שנטמעו עשרת השבטים בנכריו' ובניהם הרי הם כישראל ונוהג בהם איסור ממזרות. הרי משמע בעבור שיש בהם צר ישראל על כן נוהג בהם ממזרות. אבל בעכו"ם אין ממזרו' נוהג בהם והכי נמי אמרי' פ"ב לימא קסבר רבינא נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וכן פי' רש"י התם דהולד ממזר גרסי' דלא הוי כנכרי שנתגייר אלא צד ישראל יש בו ושייך בו ממזרו'. ויש ספרים דגרסי הולד כשר וליתא דהא רבינא במלתי' דר' יוחנן אמר והוה לי' למימר ותסברא והא אמר ר' יוחנן הולד ממזר דהא פ' החולץ אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכל מודים בנכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר אלא ודאי הולד ממזר גרסי' דמדקאמר רבינא בן בתך הכא מן הנכרי קרוי בנך יש לחוש בו ממזרו' שדין ממזרו' נוהג בישראל ולא בנכריים. וההיא דפ' יש בכור לנחלה דאמר רב אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים דאיעבר ממאן אלימא מכהן ולוי מאי ארי' לויה אפי' ישראלי' נמי אלא דאעבר מישראל למשפחותם לבית אבותם כתיב. אמר רב פפא דאיעבר מנכרי ולא תימא אליבא דמאן דאמר אין מזהמין את הולד שסובר נכרי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואינו מזוהם [אלא] אפי' למ"ד הולד [פסול] ממזר והוי מזוהם כדאמרי' מפני מה העכו"ם מזוהמין לפי שהולד הולך אחרי דנכרי (הוי) [לוי] ממזר לוי פסול מקרי א"כ משמע שיותר הוי ממזר היכי דשרינן לי' בתר הנכרי התם אין לפרש כך חדא שקשה דרש"י אדרש"י. ותו דעל כרחין סוגין משמע דאין ממזרו' בעכו"ם כדפריש' אלא התם ה"פ ל"מ למ"ד אין מזהמין דאינו הולך אחרי העכו"ם והיינו מי שאומר הולד ממזר דא"כ אחר אמו שהיא לויה הולך אלא אפי' למ"ד מזהמין (דאינו הולך) [שהולך] אחרי העכו"ם דהיינו אותו שסובר הולד כשר אפ"ה פטור מחמש סלעים דלוי פסול מקרי. ותו דקיי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואמר ר"פ נושאין דרב אחא בר יעקב אפי' באחין מן האם פליג ושדא להו למנסיב נשי דהדדי הגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא הוו אחים מעולם ואע"ג דממזר מערוה הוא דהוי דעכו"ם הוזהרו על העריות בפ"ד מיתות אפ"ה כשנתגייר לא הוה ממזר דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. ותו דאין ממזרו' נוהג בעכו"ם כדפריש' אלא לישראל קדושתם נדמה להם כדכתיב ממלכת כהנים וגוי קדוש:
782
783אם ממזרים עתידים להטהר
783
784מאי הרפניא א"ר זירא הר שהכל פונין לו במתניתא תני כל שאינו מכיר משפחתו ושבטו נפנה לשם. אמר רבא והיא עמוניה משאול שנאמ' מיד שאול אפדם ממות אגאלם ואלו פסולי דידהו לית להו תקנתא. פרש"י והיא עמוקה ודעה לדבר זה יותר מגיהנם דאלו יורדי גיהנם איכא תקנתא דכתי' מיד שאול אפדם ואלו פסולי דידהו לית להו תקנתא משמע שהממזרים אינם עתידים ליטהר דאי עתידים ליטהר הרי יש להם תקנתא לעתיד. ולא נהירא לי לומר דאין להם תקנה בעוה"ז אבל לעתיד יש להם תקנה דהא דומיא דגיהנם קאמר והעולים מגיהנם זה דומה ללעתיד. הלכך דעתי נוטה שרבא סובר דממזרי' אינם טהורים לע"ל. וליתא להא דאמר שמואל הלכה כר' יוסי שממזרים טהורים לע"ל. ונפקא מינה שיש להתרחק ממשפחו' שאינם ידועות כדפי' רבי' יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דקשיא לי' התם הלכתא למשיחא. ופי' דנפקא מינה הואיל והלכה כר' יוסי שא"צ להתרחק מן המשפחו' שאינם ידועות הואיל שטהורים לעתיד ולדידי הואיל דסבירא לי דרבא פליג אדשמואל דפ' עשרה יוחסין וסבר כר' מאיר דאין טהורין לע"ל צריך להתרחק ממשפחו' שאינם ידועו':
784
785יבמתו שמתה מותר באחותה ואסור באמה ויבמה שנפלה לפני שני אחין וקידש אחד מהם את אחותה אומרים לו למקדש המתן עד שאחיך יחלוץ או יכנוס ואז יכנוס המקדש את אשתו אם כנס המקדש אין אומרים לו המתן מלבעול.
785
786תנן בהחולץ יבמתו שמתה מותר באחותה חלץ לה ומתה מותר באחותה נשאת לאחר ומתה מותר באחותה. ובפרק כיצד אמר רב הונא אמר רב שומרת יבם שמתה [מותר באמה ורב יהודה אמר שומרת יבם שמתה] מותר באחות' אבל באמה לא. ופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרב יהוד' ואמר לקמן א"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא דתנן שומרת יבם שקידש אחיו את אחות. משום ר' יהודה בן בתירא אמרו אומרים לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה ואמר שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירא. ופר"ח זצ"ל ואע"ג דאיסורא היא וקיי"ל הלכתא כרב באיסורי בהא הלכתא כשמואל דמחמיר ואמר יש זיקה ואפי' בתרי אחי. דהא רב כאמוראי קיימא ודחו מדחו לי' ומוקמינן לה כשמואל הלכך הלכה כשמואל עכ"ל. והלכך השתא דקיי"ל יש זיקה הא דקתני גבי אשת אחיו שלא היה בעולמו עשה בה מאמר ומת שניה חולצת ולא מתייבמ' איתא לדרבא דאוקמ' למתני' דאע"ג דלא עבד בה מאמר שניה מחלץ חלצה יבומי לא מיבמה דה"ל צרת אשת אחיו שלא היה בעולמו בזיקה והא דאמרינן לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה. פי' מורי רבי' יהודה ב"ר יצחק זצ"ל דוקא קידש אבל כנס אין אומרים לו המתן מלבעול דכיון שכנסה לחופה אלימי נישואין להפקיע אבל קידושין לא מפקעי זיקה כיון שלא גמר הנישואין והכי מובכח מתניתין דהחולץ דקתני חלצו לה אחין או כנסו יכנוס את אשתו. אלמא שהכניסה מפקעת זיקה ואע"ג דלא דמי דההיא כניסה של היתר אבל הכא כניסה של איסור שכנס אחות זקוקתו מ"מ מסתבר כדברי הרב שאם כנס שאין אומרים לו המתן מלבעול וכן מוכח שמעתתא לקמן דאמר קסבר ר' שמעון זיקה ככנוסה דמיא ופקעה לה זיקה מנולד קודם שייבם:
786
787יבמה שנפלה לפני שני אחין וקדש אחד מהן את אחותה אומרי' לו המתן עד שיעשה אחיך מעשה חלץ לה אחיו או כנס יכנוס את אשתו מתה היבמה יכנוס את אשתו מת היבם מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה מתה אשתו מותר ביבמתו.
787
788כתוב בספר המקצועות גירסת הירושלמי א"ר יוחנן דברי ר"ג המקדש אחות יבמתו נפטרה יבמתו מן החליצה ומן היבום בין שקידשה בחיי אחיו בין שקידשה לאחר מותו ומותרת לכהן ואם יש לו אח אחר אינה פטורה מן החליצה ומן היבום ע"כ. בפ' החולץ אמר על הא מתני' איבעי' להו מתה אשתו מהו ביבמתו. רב ור' חנינא דאמרי תרווייהו מתה אשתו מותר ביבמתו. שמואל ורב אסי דאמרי תרווייהו מתה אשתו אסור ביבמתו. פסק רבי' יצחק אלפס כרב ור' חנינא דאמרי תרווייהו מתה אשתו מותר ביבמתו. ופר"ח וקיי"ל כרב חדא דהלכתא כרב באיסורי. ועוד הא ר' יוחנן קאי כוותי' דגרסי' וכן אמר ר' יוחנן מתה שניה מותר בראשונה דהואי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתר הראשון והיינו טעמא דרב. ירושלמי אמר ר' יוחנן זו דברי ר' אליעזר אבל חכמים אומרים מתה יבמתו מותר באשתו. מתה אשתו מותר ביבמתו [אר"י דברי חכמים] כל דבר הבא מחמת [הגורם בטל] הגורם בטל האיסור ודברי ר' אליעזר אע"פ שבטל הגורם האיסור במקומו:
788
789אדם שבעל שפחה וילדה נחלקו הגאונים במשפט הולד
789
790תנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום. וחייב על מכתו ועל קללתו ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית. פר"ח בשם רב נטרונאי גאון זצ"ל הא דתנן כל מי שאין לה לא עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ונכרית. ה"מ בשפחה של אחרים דומיא דנכרית שאין לו קנין בה. אבל הבא על שפחה דידי' וילדה הימנו אע"ג דלא נקיטא גט חירות בתו היא. דהא אמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו עכ"ל. וז"ל רבינו יצחק אלפס הא דתנן ובנו לכל דבר חוץ ממי שיש לו בן מן השפחה ומן הנכרית. אמרי רבוואתא הני מילי שפחה דאחרים דומיא דנכרית דלית לי' קנין בגוה אבל שפחה דידי' לא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ואתמר משמי' דרב נטרונאי הכי [הא] דתנן וכל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמוה ואיזו זו ולד שפחה ונכרית. ה"מ שפחה דאחרים דומיא דנכרית אבל בא על שפחה דידי' וילדה ממנו בת אע"ג דלא נקיטא גט חירות מיני' בתו היא דאמור רבנן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואם בא עליה חייב משום בתו ואם בא עלי' בנו חייב משום אחותו. וחזינן לגאון אחר דמספקא לי' מלתא ומתוך דבריו נקיטנן בהא מלתא [לחומרא לגבי איסורא דהיכא דאית ליה אתתא ומית ולית ליה זרעא אלא האי דאוליד מן השפחה נקיטינן] לחומרא וחולצת ולא מתייבמת ולענין ממונא נקטינן לקולא ולא ירית ליה אלא איהו גופי' ולא מזבני ליה [יורשין] ואי בעי למנסיב בת ישראל מצרכי לה גט שחרור ואי קדיש קמי' גט שחרור מצרכי לה גיטא מיניה ואי בעי למנסב שפחה לא שבקינן לי' עכ"ל. ובדברי רב נטרונאי גאון מוכח פ' השולח בגיטין דאמר ר' זירא אמר ר' חנינא אמר רב אסי א"ר עבד שנשא אשה בפני רבו יצא לחירות. פי' דאי לאו דשחררי' לא הוה שבקי' למעבד איסורא. אמר לי' ר' יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודש' וחכ"א אינה מקודש' כדאמר (רבא) [רבה] בר שילא כשרבו הניח לו תפלין ה"נ כשרבו השיא לו אשה. פי' דאי לאו דשחררי' לא [הוה] מעביד לי' איסורא על ידיה. ופריך מי איכא מידי דלעבדי' לא מעבד לי' איסורא ואיהו עביד לי' איסורא. פי' דלעבדי' לא מעבד לי' איסורא להשיאו בת חורין אם לא ששיחררו ואיהו מעבד לי' איסורא שנושא שפחה. אמר רב נחמן בר יצחק דאמר לה צאי בו והתקדשי בו ר' מאיר סבר יש בלשון זה לשון שחרור. ורבנן סברי אין בלשון זה לשון שחרור. פרש"י אי דאמר לה התקדשי בו גרידא ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וזה יהיה לך שחרור ושטר אירוסין גלי מלתא דלא שחררה [אלא] בהאי ר"מ סבר יש בלשון [הרי את] מקודש' לי לשון שחרור דה"ק הוי ראוי' להתקדש לי בו והתקדשי בו. הא למדת דהיכא שאמר לשפחתו התקדשי לי הויא מקודש' דודאי שחררה אע"ג דליכא עידי שחרור קמן ואע"ג דליכא איסורא ועבירה. כמה שמקדש אמרי' ודאי אם לא ששיחררה לא היה מקדש אותה כש"כ היכא שבא עליה דאיכא איסורא ועביר' שיש לומר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם לא ששיחררה לא הי' בא עליה. ונראה בעיני אני המחבר דאפי' הוא אומר לא שחררתי אותה ובעילת זנות בעלתי לא מהימן דחדא דאין אדם משים עצמו רשע. בההיא דפ"ק דסנהדרין דאמר רב יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבה אמר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע. מעתה ה"נ הואיל ואמור רבנן חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והוא משים עצמו רשע לומר שבעל בעילת זנות. לאו כל כמיני' לשוויה נפשיה רשיעא אלא ודאי שחררה מעיקרא. ועוד הואיל שהכריעו חכמים דעתו לכן אינו נאמן לומר בענין אחר כדאשכחן בכמה דוכתין. פ"ק דפסחים אבעי' להו המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק. מהו מי הוה כמקח טעות או לא ת"ש דאמר אביי לא מבעי' באתרא דלא יהבי אגרא ובדקי [דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בגופיה אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא ובדקי] דניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בממוניה. הרי התם אע"ג דשוכר קאמר אדעתא דהכי לא שכרתי והוי מקח טעות אעפ"כ לא סמכי' אדבורי'. אלא אדעת חכמים כמו שהכריעו חכמים את דעתו. ואמר בשמעתא קמייתא דמנחות א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי אי חריבה לשם בלולה מאי אמר ר' שמעון א"ל לשם בילה בעלמא וכו'. ועתה נשיילי' לכהן אי לשם מנחה בלולה קאמר אי לשם בילה בעלמא קאמר. אלא חכמים הכריעו את דעתו דלשם בילה בעלמא קאמר ואפי' קאמר בהן לשם מנחה בלולה קמצתי אין בדבריו כלום אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. מיהו איכא למדחי כגון דקאמר כהן נתכוונתי כמו שמשמע לשון בני אדם כמו שפי' שם רבינו יצחק כי היכי דלא ליפשט מינה דמחשבת קדשים במחשבה בעלמ' בלא דבור. אבל יש לי להביא ראי' דתנן בפ' הקומץ זוטא פיגל בקומץ ולא בלבונה בלבונה ולא בקומץ. ר' מאיר אומר פיגול וחייבין עליו כרת וחכמים אומרים עד שיפגול בכל המתיר. ואמרי' בגמרא אמר רב מחלוק' שנתן את הקומץ בשתיקה ואת הלבונה במחשבה. אבל נתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה דברי הכל פיגול. שכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ושמואל אמר עדיין הוא מחלוקת וכן אר"י עדיין הוא מחלוקת אלמא דפליגי בהא היכא שנתן את הקומץ במחשבה ואת הלבונה בשתיקה אי על מחשבה ראשונה נתן את הלבונה אי לאו ונשיילי' אלא ודאי לא סמכי' אדבורי' אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. ואמ' נמי ריש פ"ק דזבחים הא לשם פסח וסתמא כשר אלמא סתמא כלשמו דמי. ודחינן דילמא שאני התם דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה. ואע"ג דכהן קאמר לא נתכוונתי לדעת ראשונה אלא סתמא שחטתי אפי' הכי אמרי' על דעת ראשונה (שחטתי) [שחט] ולא סמכינן אדבורי'. ותנן בשבת המצניע לזרע ולדוגמא ולרפוא' והוציאו בשב' חייב עליו בכל שהוא. ופרכינן למה לי למתני המצניע ליתני המוציא לזרע ולרוגמא ולרפואה חייב עליו בכל שהוא. אמר אביי הכא במאי עסקינן כגון שהצניעו ושכח על מה הצניעו. והשתא קא מפיק סתמא מהו דתימא בטולי בטלה מחשבתו קמייתא קמ"ל כל העושה על דעת ראשונה עושה הרי התם בשכח מחשבתו הראשונה עסקי' ופשיטא דקאמר לא נתכוונתי על דעת הראשונה שהרי שכח דעתו הראשונה אעפ"כ הכריעו חכמים את דעתו דעל דעת הראשונה קא מפיק. ואמרי' פ' האיש מקדש המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל. ודייקינן הא קטנות בכלל וכו' עד לא צריכי דשויתי' שליח מהו דתימא כי מקבל קידושין אדעתא דידה קא מקבל קא משמע לן לא שביק אינש מידי דאית לי' הנאה מיני' ועביד מידי דלית לי' הנאה מיני' אבל לדידי' לא שיילינן לי' ולא סמכי' אדבורי' לשם איזו קיבל קידושיה אלא אפי' אמר לא קבלתי אלא לזו או לא נתכוונתי לשום אחת מהם אלא בסתם אפי' הכי לא סמכינן אדבורי' אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. ותו בההיא פרקא לעיל אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת. אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון. ואמ' טעמא מאי אמר רב אהא ברי' דרב איקא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושין וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ולא שיילינן לי' אי נתרצה אי לא נתרצה. ולקמן בההיא שמעתא הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל. שקל חד מנייהו כסא דחמרא ויהיב לי' לחברי' ואמר לי' מיקדשא ברתך לברי. אמר רבינא אפי' למאן דאמר חוששין שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן. אמרו לי' רבנן לרבינא דילמא שליח שוויה אמר להו לא חציף אינש נפשי' לשווי' לאבוה שליח. והשתא יש לומר הואיל ואי ידעינן בבירור דשווי' לאבוה שליח הוי שליח ומקודשת כההיא דרבין חסידא ר"פ האומר דשוויה בריה שליח כדמוכח סוגיא דפריך איבעי' לי' לאודועי לבריה להוציא עצמו ממנהג רמאות. ועוד שדבר פשוט הוא שאם עשה את אביו שליח לקדש הוי שליחו ומקודשת. מעתה נשיילי' לברא אם עשה את אביו שליח אם לאו אלא ודאי לא סמכי' אדבורי'. אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. ולא נהירא לי כלל לומר כגון שמת הבן או הלך למדינת הים. וכן נמי לעיל דליתי' לאב דלישיילי' אי נתרצה במה שנתקדשה בתו שלא לדעתו. ותנן בפ' ואלו מותרין בנדרים סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. כיצד אמר הרי עלי כבשר מליח וביין נסך אם של שמים נדר אסור אם של ע"ז נדר מותר אם סתם אסור. והתם ע"כ כגון דקאמר לא נתכוונתי לידור בשל שמים דא"כ פשיטא דאסור [אלמא] הכריעו חכמים את דעתו שבשל שמים נדר ואסור. והא דתנן התם בסמוך נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים שמותר היינו משום שלא נתכוין כלל לידור ולא אחית נפשי' לענין נדר כלל. ואמרי' סוף פ"ק דנדרים בעי רמי בר חמא הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו ומסיק כגון דמחית זבחי שלמים ומחית דהתירא גבי' ואמר זה בזה [מאי] בעיקרו קא מתפיס או בהתירא קא מתפיס. ועתה מאי קמבעי לי' לרמי בר חמא אי אתא האי גברא לקמן לאיתשולי אנדרי' לימא ליה היכי נדרת. אלא שמע מינה דליכא למסמך אדבורי' אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. מיהו פ' שבועות שתים בתרא אמרי' גמר בלבו להוציא פת חיטין והוציא פת שעורין וכן ס"פ תמיד נשחט המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר ובפ' המצניע בעי רבא הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה ונמלך עליה לאכילה ותנן המתכוין להוציא לפניו ובא לו לאחריו. ובפרק הזורק נתכוין לזרוק ארבעה וזרק שמונה וכהנה רבות במאי ידעינן שכך נתכוין אם לא על פיו. מיהו שאני התם שבא להשאל בב"ד וקאמר לפני ב"ד כך עשיתי וכך הי' כוונתי. אבל במקום שהמעשה לפנינו ודאי אינו נאמן אלא כמו שהכריעו חכמים את דעתו. הלכך הכא שאמרו חכמים אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. ודאי אפי' אמר לא שחררתיה ובעילת זנות בעלתיה אינו נאמן אלא ודאי שיחררה כדברי רב נטרונאי גאון זצ"ל. מיהו הואיל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל בשם רבוואתא לחומרא לענין הלכה למעשה נעשה כדברי רבי יצחק אלפס זצ"ל כדפריש' לעיל:
790
791מי שמת והניח בן כשר או בת או בן ממזר או בת ממזרת אשתו פטורה מן היבום
791
792תנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום ואמר בגמרא מכל מקום לאתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר. מ"ט דא"ק ובן אין לו עיין עליו וכשם שהבן פוטר מן היבום כך הבת פוטרת מן היבום כדאמ' בשמעתא קמייתא דיש נוחלין כיון דלענין יבום בן ובת כי הדדי נינהו לענין נחלה נמי בן ובת כי הדדי נינהו. והטעם שהבת פוטרת מן היבום הי' מפרש הרב רבינו יהודה בר קלונימוס בר משה זצ"ל שאם תאמר שהבת אינה פוטרת נמצא שהיבם כשמייבם קם תחתיו לנחלה וכתיב אם אין לו בן ונתתם את נחלתו לבתו. ונראה לו דוחק לומר דהא דכתי' יקום על שם אחיו לנחלה היינו דוקא כשלא יהי' לו זרע כלל דקרא סתם כתב. ורבינו אפרים ב"ר יצחק זצ"ל הביא ראי' דבת פוטרת מן היבום. דתניא בספרי פרשת כי ישבו אחים יחדיו מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל פרט לסריס שאם רצה להקים שם אינו יכול. ר' יהודה אומר נאמר כאן שם ונאמר להלן שם מה שם האמור להלן נחלה אף שם האמור כאן נחלה ומה שם האמור להלן זרע אף שם האמור כאן זרע. ונראה לו לרבינו אפרים דה"פ מה שם האמור להלן על שם אחיהם יקראו בנחלתם זרע כלומר שגם בת קרויה זרע לירש במקום שאין בן אף שם האמור ביבם זרע כלו' אף הבת קרוי' זרע במקום שאין בן לפטור את היבום. ובה"ג פי' דבת פוטרת את היבום נפקא לן מעיין עליו דהכא. ובספר המקצועות כתוב תאני כי ישבו אחים יחדיו אין לי אלא בן. בן הבן ובת הבן ובן בת הבן ובן [בת] הבת ובת בן הבן ובן הבת ובת הבת מנין ת"ל אין לו עיין עליו. אי לאו אין לו. בת לא הוה פטרא מיבום כדאשכחן בבן סורר ומורה דדוקא בן. לענין יבום כתי' אין לו עיין עליו ע"כ לשון המקצועות. הרי משמע שיש ברייתא שנוי' בפירוש דבת פוטרת מיבום ודרשינן לה מאין לו עיין עליו בדברי הלכות גדולות:
792
793[א]
793
794בן יום אחד שכלו לו חדשיו זוקק את אשת אחיו ליבום ופוטר את אמו מן היבום ואפי' הוא גוסס.
794
795[ב]
795
796והיכא דלא ידענא אי כלו חדשיו אי לאו ומת בתוך שלשים או ביום שלשים צריכה חליצה
796
797[ג]
797
798ואם נתקדשה בלא חליצה אם ישראל קידשה חולץ לה היבם וכונס אותה המקדש. ואם כהן קידשה שאסירה בחליצה מקיימה בלא חליצה.
798
799[ד]
799
800ואם נשאת ויש לה בנים לא תצא ומקיימה בלא חליצה. מידי דהוה אכהן שקידשה שמקיימה בלא חליצה דסמכי' אדרבנן.
800
801[ה]
801
802מיהו היכא שהיבם קמן שמא חולצת או שמא אפ"ה מקיימה בלא חליצה כדי שלא להוציא לעז על בניה כך היא הלכה לפי גירסת רש"י וכן רבינו יצחק זצ"ל.
802
803[ו]
803
804אבל רבינו תם זצ"ל אומר דוקא שמת ביום שלשים. אבל אם מת בתוך שלשים אפי' קידשה כהן חולצת ואם נשאת בלא חליצה אפי' יש לה בנים תצא:
804
805תנן פרק יוצא דופן תינוק בן יומו זוקק ליבום ופוטר מן היבום. פי' אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו זוקק את אשת אחיו ליבום ופוטר מן היבום אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת. ומוקי לה בגמרא דקים לן שכלו לו חדשיו. וה"ד כלו לו חדשיו כבר פי' רבותי ע"י מעשה שאם היתה אמו מונה עליו ט' חדשים מלאים מטבילתה עד יום לידתה כה"ג לא קים לן בגוי' שכלו לו חדשיו ואינו פוטר את אמו מן החליצה דלשון דקים לן משמע שדבר ברור ופשוט הוא כאור וכצהרים דכלו לו חדשיו. וזו שמנין טבילתה בידה אין זה ברור שמא לא נתעברה סמוך לטבילתה עד סמוך לוסתה דאשכחן דאפליגו בה סוף פ' המפלת דאמר ר' יצחק אמר ר' אמי אין אשה מתעבר' אלא סמוך לווסתה שנא' הן בעון חוללתי. ור' יוחנן אמר סמוך לטבילת' שנא' ובחטא יחמתני אמי. ולא אתבריר לן הלכתא בהא ושמא איתא למר ואיתא דמר וכן מעשים בכ"י שהנשים משנות ווסתן פעם קרוב ופעם דחוק. מעתה אימור הרחיקה ווסתה ואשתכח דלא כלו לו חדשיו אלא ה"ד דקים לן בגויה כגון שבא עלי' סמוך לטבילתה ושוב פירש ולא בא עלי' עד חודש ולסוף ב' חדשים לביאה שני' הוכר העיבור הרי הדבר ידוע שמשעת ביאה ראשונה נתעברה והוכר לג' חדשים כמשפטו. אע"ג דאסקי' בפ' החולץ רוב היולדת לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה. משמע הא מיעוט יולדת לט' אינו ניכר לשליש ימיה מ"מ פחות משליש ימיה לגמרי אינו ניכר לעולם. מעתה זה שניכר לאחר ב' חדשים לביאה שניה בידוע שמביאה ראשונה נתעברה. ורבי' שמשון ב"ר אברהם זצ"ל כתב דקים לן בגוי' שכלו לו חדשיו כגון שבא עליה ופירש ממנה ושוב לא בא עליה וילדה למאתים ושבעים ושלשה ימים. והכי אמרי' פ' בנות כותים אמר שמואל אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד או למאתים ושבעים ושנים או למאתים ושבעים ושלשה הלכך כה"ג משכחת לה דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו. מעתה הואיל ואתבריר לן דבן יום אחד שכלו חדשיו הוי כגדול לזקוק ליבום ולפטור מן היבום. הלכך אפי' בן יום אחד גוסס נמי זוקק ליבום ופוטר מן היבום. כדתנן פ"ק דאהילות ואיתא נמי במס' שמחות אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו אפילו מגוייד אפי' גוסס זוקק ליבום ופוטר מן היבום. ואפי' מגוייד כמו גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב זוקק ליבום וכ"ז שהוא גוסס יבמתו אסורה להנשא. ופוטר מן היבום. דאם מת והניח בן גוסס אשתו פטורה מן החליצה ומן היבום דהואיל דבן יום אחד שכלו חדשיו חשבינן לי' בגדול לזקוק [ולפטור] מן היבום אין בידי לחלק בין גוסס קטן לגוסס גדול.
805
806[ב] ?
806
807אבל היכא [דלא] קים לן בגוי' אי כלו חדשיו אי לא. הא אמר ר"פ החולץ אמר רב אשי אמר לי רב יהושע ברי' דרב אידי התם תנן רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. פי' ופוטר את אמו מן החליצה ומן היבום הא לא שהה ספיקא הוה פי' וחולצת ולא מתייבמת וכגון דמספקא לן אי כלו לו חדשיו. אבל אי קים לן בגויה דכלו לו חדשיו אפי' בן יום א' זוקק ופוטר כדתנן ביוצא דופן וכדפרישת
807
808[ג]
808
809ואתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה אמר רבינא משמי' דרבא אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת. פי' אם זה שקידשה בהן הוא שאם תחלוץ תאסר עליו אינה חולצת וסמכינן אוולד רב שרביא משמי' דרבא אמר אחת זו ואחת זו חולצת. ומסקנא כרבינא דאם אשת כהן היא אינה חולצת וכן פסק רבינו יצחק אלפס דהלכה כרבינא. וכן פסק פי' ר"ח דהלכה כרבינא.
809
810[ד]
810
811ולדברי ר"ת שמדמה היכא שנשאת ויש לה בנים לאשת כהן יש ללמוד מיכן לגירסת רש"י זצ"ל דנשאת תוך שלשים ויש לה בנים דלא תצא אלא דאיכא לאסתפוקי כדפרישת לעיל בפסק הלכה.
811
812[ו] ?
812
813וז"ל ר"ת זצ"ל וששאלת על דבר יבמה שהמליטה זכר ומת בתוך ל' יום אם יש לסמוך על ה"ג שאומר שאם יש לה בנים לא תצא. נ"ל שאין לסמוך שהרי שנינו גבי יבמה שהלך בעלה למד"ה ובאו ואמרו לה מת בעליך בו' תצא מזה ומזה והולד ראשון ואחרון ממזר וקמפ' בגמ' זו דברי ר' עקיבה וכו' אבל חכמים אומרים אין ממזר מיבמה ואיכא למירק ממזר הוא דלא הוי הא מיפק נפקא אע"ג דאיכא בן וכן מפרש בתלמוד ירושלמי ופר"ח מייתי למילתא דתלמודא ירושלמי בהזורק בגיטין דפסקי' תצא וכן נראה דהיכא דאיתמר חילוק בין בנים ללא בנים איתמר והיכא דלא איתמר לא איתמר. ואם תאמר לא תצא מההיא דהחולץ מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה כו' ופסק הלכתא אם אשת כהן היא אינה חולצת אלמא לא מפקי' לה. והאי דחלצה באשת ישראל להעמיד' תחתיו ולא לאפוקה וספ"ק אמרי' דאינן חולצות נשואות משום דרכיה דרכי נועם. התם כשכנסום בהיתר אבל הכא הרי כנסה בחשש ותתגנה. ומהכא ליכא למשמע דלא תצא דגיד' דשמעתא לאו הכי איתא אלא ה"ג מת ביום ל' ועמדה ונתקדשה ודוקא ביום ל' דקסבר רבינא יום ל' ספיקא הוי כר"ע דאמר בבכור ספיק' היא דתנן פ' יש בכור לנחלה מת ביום ל' כיום שלפניו ר"ע אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן ומפרש טעמא בגמ' דרבנן גמרי חודש חודש ממדבר ור"ע מספקא ליה ודוקא מת ביום ל' קאמר רבינא דלא תצא והיינו דקאמר תלמוד' כיון דאיכא רבנן דשרו היכא דלא אפשר עבדינן כותייהו כלומר כיון דאיכא רבנן דשרו אפי' בתוך ל' כדאי הם לסמוך עליהם בשעת הדחק ביום ל' דהוי ספיקא לר"ע ואפי' מת ביום ל' לא שרינן אלא היכא דעבדו ז' חדשים דאמרי' אשתהי אבל היכא דליכא למימר דאשתהי במעי אמו כדאמ' בהערל גבי מילתא אחרית' תצא דנפל הוא ואפי' עבר שבעה נמי לא אמרן אלא כגון שנפל מן הגג או אכלו ארי אבל פיהק ומת דברי הכל נפל כדאמרי' בשבת פר"א אם לא הביא ויום שלשים גרסי' בפר"ח ובה"ג למי שמדקדק בהם ובספרים ישנים ביבמות ובשבת פר"א אם לא הביא. וכן עיקר דבתוך ל' שיבוש הוא דהואיל ופסקי' הלכה כרשב"ג ואיסורא דאורייתא איכא היכי סמכי' בשעת הדחק ארבנן הא אמרי' פ"ק דנדה מעשה ועשה רבי כר' אליעזר וכו' והוינן בה מאי לאחר שנזכר אילימא דלאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כותיה אלא דלא איתמר הלכת' לא כמר ולא כמר וכו' והכי סלקא שמעתא שפיר צרופ' כזהב אופיר עכ"ל ר"ת זצ"ל. מיהו ברוב ספרים גרסי' בשמעתין תוך שלשים וכן גורס בשאילתות פ' וירא וכן כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בשם רבינו יצחק בר שמואל דבתוך ל' גרסי' ול"ג ביום ל' דמה לי יום ל' מה לי תוך ל' כיון שאין חילוק בין יום שלשים לתוך שלשים דתנן פ' יש בכור דיום שלשים כיום שלפניו וא"כ פליגי רבנן ורשב"ג ביום שלשים כמו בתוך שלשים ואין לומר דמשום דרבי עקיבה אית ליה דיום שלשים ספק כיום שלאחריו חשיב ליה לרבנן הכא חי ביום שלשים דאם כן אפילו לר' שמעון בן גמליאל נמי ועוד ר"ע נמי ספיקא משוי ליה. והיכא שזקוקה ליבום בודאי דליכא לאיסתפוקי במאי ונשאת בלא חליצה בהא נחלקו הגאונים. וזה לשון אלפס פ' האשה רבה ואיתמר משמיה דמר רב יהודאי גאון זצ"ל שומרת יבם שנישאת בלא חליצה אם אין לה בנים תצא מזה ומזה מבעל בגט ומיבם בחליצה ואסורה להם עולמית משום דמיחלפה באשה שהלך בעלה למדינת הים אבל אם נתקדשה ולא נישאת אם היה יבמה ישראל נותן לה המקדש גט ומותרת ליבם ומי שקדשה אסורה לו עולמית כדי שלא יהא חוטא נשכר נשאת והיו לה בנים אם היה בעלה ישראל חולץ לה היבם ויושבת תחת בעלה ואפוקי לא מפקינן לה דכיון ראשה שהלך בעלה למדינת הים ונישאת הולד ממזר מזה ומזה אם אתה אומר תצא אתה מוציא לעז על בניה ואם היה בעלה כהן ויש לה בנים ממנו אינה חולצת אלא פורש ממנה ואסור לו לבוא עליה כל ימי חייו של יבם ואם מת היבם מותרת לבעלה ואם מתו בניה בלא זרע בחיי היבם תצא מבעל בגט ומיבם בהליצה אלה הדברים שנאמרו משום רב יהודאי גאון זצ"ל. ואיכא מאן דאמר דהני מילי לאו דסמכא הן דליתנין בגמרא ועוד דגרסי' בהדיא בתלמוד ארץ ישראל בזה המקום ומסכת גיטין פרק הזורק יבמה שנישאת בלא חליצה ר' ירמיה אומר זה חולץ וזה מקיים ור' יוחנן אמר תצא ור' אילא אמר תצא א"ר זבידא מתנית' מסייע לר' יוחנן דכונס את יבמתו וצרתה נישאת לאחר ונמצא' זו איילוני' תצא מזה ומזה ושלשה עשר דבר בה והא מתני' בשיש לה בנים הוא דקתני והולד ממזר מזה ומזה שמעי' מינה דאפי' יש לה בנים א"ר יוחנן תצא מזה ומזה מדאמרי' מתני' מסייע ליה ואסיקנא אילו דברי ר"מ משום ר"ע רביה וחכ"א אין ממזר מיבמה הא לצאת מזה ומזה ד"ה תצא וא"ר יוחנן תצא. ר' יוסי שאל לר' פנחס היך רבי סבר א"ל כר' ירמיה דאמר זה חולץ וזה מקיים א"ל חזור בך ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. השתא [דתניי] לא אפרישו בין יש לה בנים בין אין לה בנים אלא סתם שנינו תצא ור' יוחנן אמר תצא מנ"ל להתיר מספק. ומסתברא דלא א"ר ירמיה זה חולץ וזה מקיים אלא בשיש לה בנים וברור הוא אילין מילי דאשכחן למקצת רבואתא ומילי דסברא נינהו ולא שבקינן תלמוד ערוך ואזלינן בתר סברא ודאי אי איתנהו להני מילי דמר רב יהודאי גאון זצ"ל לא הוה שתיק גמרא מיניה עכ"ל אלפס פ' האשה רבה וכן סובר ר"ת זצ"ל כמו שהכריע אלפס כמו שמפורש לעיל בתשובה שלו. אבל מה שכת' רב יהודאי גאון שאם נתקדשה ולא נישאת אם היה יבמה ישראל נותן לה המקדש גט ומותרת ליבם ומי שקדשה אסורה לו עולמית כדי שלא יהא חוטא נשכר נראה בעיני שאין להקשות עליו מהא דאמר בהחולץ אם אשת ישראל היא חולצת פי' שהיבם חולץ [והבעל] כונס ולא קנסינן ליה להמקדש לאוסרה עליו עולמית דשאני התם. שהיה ולד וכסבור שפטר אותה מחליצה אבל היכא שבודאי זקוקה ליבום התם שמא שייך קנסא ואיפשר שפיר דאיתנהו לדברי רב יהודאי גאון זצ"ל:
813
814[א]
814
815החשוד על השפחה ונשתחררה או על (הגיורת) [הנכרית] ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו.
815
816[ב]
816
817החשוד על אשת איש ע"י קלא דפסיק והוציאה בעלה בעבור אותו הקול הרי חשוד זה לא יכנוס לכתחילה ואם כנס לא יוציא. ואע"ג דאין לה בנים מן הראשון.
817
818[ג]
818
819אבל אם היה חשוד עליה ע"י קלא דלא פסיק הרי ב"ד מוציאין אותה מבעלה עבור זה הקול והחשוד לא יכנוס ואם כנס יוציא עבור זה הקול.
819
820[ד]
820
821אם אין לה בנים מן הראשון אבל אם יש לה בנים מן הראשון לא תצא.
821
822[ה]
822
823ואם יש כאן עידי טומאה על קול הראשון שראוה שזינתה אפי' יש לה כמה בנים מן הראשון תצא ואפי' הוציאה ע"י קלא (דלא) דפסיק תצא כשבאו עידי טומאה כך הלכה לשיטת רש"י מיהו לא קיי"ל דכי אלא כפר"ח ור"ת זצ"ל וה"ג.
823
824[ו]
824
825שלעולם אין מוציאין אשה מבעלה ע"י שום קול אלא עד שיראו כמנהג המנאפים כדברי פר"ח וכדברי ר"ת.
825
826[ז]
826
827והיכא שהבעל הוציאה ע"י קלא דפסיק ה"ז דחשוד לא יכנוס ואם כנס לא יוציא אע"ג דאין לה בנים מן החשוד
827
828[ח]
828
829ואם באו עידי טומאה אע"ג דיש לה בנים תצא
829
830[ט]
830
831אבל אם הוציאה ע"י קלא דלא פסיק אפילו אם כנס החשוד ה"ז יוציא אם אין לה בנים מן החשוד אבל אם יש לה לא תצא.
831
832[י]
832
833ואם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים מן החשוד תצא. והיכי דמי קלא דלא פסיק כגון שהיה הקול יוצא יום וחצי שלא יצא באותו יום וחצי קול אחר לומר שקר הוא הלעז וכגון דליכא אויבים אבל אם יצא קול אחר להכחיש את הלעז שלא מחמת יראה או אם איכא אויבים אם כנס לא יוציא כדין קלא דפסיק:
833
834[א]
834
835תנן דנטען על השפחה ונשתחרר' או על הנכרית ונתגיירה ה"ז לא יכנוס ואם כנס אין מוציאין מידו פי' לכתחילה לא ישאנה משום לעז שלא יאמרו אמת היה קול ראשון.
835
836[ב]
836
837תנן הנטען על אשת איש והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא. אמר רב ובעדים פי' הא דתנן יוציא זה החשוד שכנסה כגון שבאו עדים על קול הראשון שראוה שזינתה. אבל אם לא באו עידי טומאה והוציאה הבעל מחמת זה הקול לכתחילה לא יכנוס אע"ג דאפסקיה אחר לקלא ואם כנס לא יוציא כדשנינן ברייתא דרב ששת מיתיבי בד"א כשאין לה בנים אבל יש לה בנים לא תצא ואם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא. פירש"י בד"א דאם כנס הנטען יוציא כשאין לה בנים מן הראשון. אבל יש לה בנים מן הראשון לא תצא דכי מפקי' לה קא מחזקינן לקלא קמא ועבדי' להו ממזרים [ואם באו כו'] אלמא אין לה בנים בלא עדים נמי מפקינן. ושנינן דתני מתנייתא רבי הוא דתניא רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא רוק למעלה מן הכילה א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא מנעלים הפוכים תחת המיטה א"ר הואיל ומכוער דדבר תצא ופירש"י ואיבעית אימא בלא בנים לא נפקא בלא (בנים) [עדים] והני מתנייתא דאמרי' (בפ"ק) [נפקא] ר' אמרינהו דמפיק אשה מבעלה בקול כל דהו ואסקי' הלכתא כותיה דרב בקלא דפסיק פי' דלא מפקינן אשה מבעלה ואם כנסה הנטען מוציאין אותה הימנו אע"ג דיש לה בנים מן הראשון אבל אם היה קלא דפסיק ולא באו עדים והוציאה דבעל מעצמו הרי הנטען לא יכנוס ואם כנס לא יוציא אע"ג דאין לה בנים מן הראשון
837
838[ג]
838
839והלכתא כותיה דר' כקלא דלא פסיק דאע"ג דליכא עדים מוציאין אותה מבעלה ואם כנס הנטען יוציא
839
840[ד]
840
841כשאין לה בנים מן הראשון אבל יש לה בנים מן הראשון לא תצא
841
842[ה]
842
843ואם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים תצא זו שיטת רש"י
843
844[ו]
844
845אבל רבי' חננאל זצ"ל פי' דלעולם לא מפקי' אשה מבעלה בעבור שום קול של כיעור אלא עד שיבואו עדים ויעידו שראו כמנהג מנאפיס כדגרסי' בהשוכר את הפועלים ובמסכת מכות פ"ק ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר במנאפים משיראו מנהג מנאפים.
845
846[ז]
846
847אבל אם היה קלא דפסיק והוציאה בעלה בעבור האי קלא בהא קי"ל כרב דאם כנסה דנטען לא תצא אע"ג דאין לה בנים מן הנטען
847
848[ח]
848
849ואם באו עידי טומאה אע"ג דיש לה כמה בנים מן הנטען תצא וכן פיר"ת זצ"ל כל הסוגיא בפר"ח וכן בה"ג מיהו מה שפי' בה"ג דאין מוציאין אשה מבעלה עד שיראה כמכחול בשפופרת הא לא קיימא הכי אלא כשיראו מנהג מנאפים מוציאין אשה מבעלה כדפרי' לעיל:
849
850 [ט]
850
851והא דפסקי' הלכה כרבי בקלא דלא [פסיק] היינו שהוציאה בעלה מעצמו ע"י קלא דלא פסיק הרי נטען לא יכנוס ואם כנס מוציאין מידו אם אין להכניס מן הנטען אבל יש לה בנים מן הנטען לא תצא אפי' בקלא דלא פסיק.
851
852[י]
852
853ואם באו עידי טומאה אפי' יש לה כמה בנים מן הנטען תצא מן הנטען והיכא דאפסקיה אחר לקלא וכנסה דנטען אע"ג דאין לה בנים מן הנטען לא תצא אם לא באו עידי טומאה
853
854אשה שנסתרה ואמרה נטמאתי כרצוני פיר' מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בשם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שנאמנת לאסור עצמה על בעלה. ואשה שהלכה בדרך עם יהודי אחד ואח"כ נלוה עליהם יהודי אחר ואמרה האשה שהאחד תקפה והשני טמאה באונס זה הי' מעשה והתירה לבעלה מורי רבינו אליעזר בר יואל זצ"ל וצריך אדם להזהר בזמן הזה שלא יאמר לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני. ס"פ בתרא דנדרים אמרי' דהוא נואף דהוה מיהרזק בביתא הוא ואינתתא אתא מרא דביתא פרטיה ההוא נואף (לברא) [להוצא] וערק אמר רבא אינתתא שריא דאם איתא דעבד איסורא ההוא גברא אירכוסי הוה מירכס. דהוא נואף דעל לגבה דההיא איתתא אתא גברא סליק נואף ויתיב בכלאי בבא ורוו מחתן תחלי תמן וטעמינון חויא בעא מרא דביתא למיכל מהנך תחלי בלא דעת' דאינתתיה א"ל ההוא נואף לא תיכול מנהון דטעמינון חויא אמר רבא אינתתא שריא אי איתא דעבד איסורא ההוא נואף ניחא ליה דניכול ההוא ולימות דכתיב נאפו ודם בידיהם. וקשה ליה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל טעמא דאיכא הני טעמי דלא אירכס וכהאי עובדא דלא ניחא ליה דלימות להכי שרינן הני נשי למרייהו הא ליכא להני טעמי הוה אסרינן להו אגברייהו אמאי הא קיי"ל דאין אוסרין על היחוד פ' עשרה יוחסין וכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל שפי' רבינו יצחק בר שמואל דבהנהו תרי עובדא איירי כגון שאומרת טמאה אני שנתרציתי לו שע"מ כן נסתרתי עמו א"נ כגון ששואלין לה אם נטמאת לו והיא שותקת הלכך אי לאו הני טעמי בעובדא קמא דלא אירכס ובהאי עובדא דאודעיה דטעמינון הויא הואיל שאומרת טמאה אני הוה אסרי' לה על בעלה דמתוך שמפסדת כתובתה נאמנת לאסור עצמה על בעלה וההיא דפרק עשרה יוחסין שאין אוסרין על היחוד היינו כשאינה אומרת טמאה אני. וכתב מורי רבינו יהודה שמתוך כך פוסק רבינו יצחק שאשה שנסתרה ברצונה ואמרה טמאה אני שאסורה על בעלה דמתוך שנאמנת להפסיד כתובתה נאמנת לאסור עצמה על בעל כדאמרי' דמתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת ואין נראה לרבי' יצחק לדחות ולפרש דהנהו עובדי באשת כהן עסקי' ובאומרת אנוסה אני שאנוסה אסורה לכהן הלכך אי לאו האי טעמא דלא אירכס הוה מהימנא ואסורה אבל באשת ישראל שאינה אסורה אלא ברצון אע"פ שנסתרה לא תהא נאמנת לומר שנטמאת ברצון אע"פ שמפסדת כתובתה זה אינו נראה לרבינו יצחק דמ"מ למה נאסר אותה כיון שאין כאן [אלא] יחוד ומה שאומר' שנאנסה עיניה נתנה באחר אפי' אירכוסי מירכס אין לאסור אלא ודאי נראה לרבי' יצחק דבאשת ישראל איירי ובאומרת טמאה אני ברצוני שע"מ כן נסתרתי דכל כה"ג אוסרים על היחוד וההיא דעשרה יוחסין באומר' לא נטמאתי הלכך אי לאו (דלא) דאירכוסי אירכס ותו דאודעיה דטעמינון חויא הוה אסרינן להו אגברייהו הלכך אשה שנסתרה כרצונה ואמרה נטמאתי הרי זו אסורה על בעלה ויוצאה בלא כתובה ולקמן אפרש שיעור סתירה:
854
855מעשה שבאת אשת איש לפני רבותי' וסיפרה לפניהם שהיתה מחזרת אחר מזונותיה והלכה עם יהודי בדרך יחידה כי לא מצאה חבורה ויהי כאשר הלכה עמו יומים בא חבירו ביום ג' והלך עמהם וכשבאו ביער ישבו לנוח והלך השני ותקפה והראשון טמאה והית' הולכת וצועקת ובוכה וקובלת לעוברים ושבים כך היא מספרת ולא נודע הדבר כי אם מפיה שקבלה בכפר לפני דייני סדום ונתפסו והיו אותם שנים במשמר והיא היתה הולכת יחידה בכפר עד ששלח השופט אחר יהודי אחד והוציאם ע"י שוחד אותו יהודי והם הלכו למלכותם והיו מרבותי מתירין אותה לבעלה ומורי ה"ר שמחה אוסר ושלח דבריו למורי רבינו אליעזר בן רבינו יואל זצ"ל הלוי והשיב לו להתיר וזאת תשובתו הנני המשיב למורי הרב על המעשה הרע אשר אירע. נ"ל לפענ"ד מאחר דליכא עידי יחוד כי אם על פיה דפה שאסר הוא הפה שהתיר כההיא דפ"ק דכתובות. ועל שהלכה עם שני פריצים בדרך והיה לה לחוש ליחוד כדאיתא פרק בתרא דקדושין בזה לא הפסידה מגו שלה דאטו כולהו נשי דינא גמירי כדאמר פ"ק דקדושין גבי ההוא גברא דקדיש בציפתא דאסא ומבטלינן הקדושין בהך סברא ושריא אשת איש כ"ש הכא דחששא בעלמא אע"ג דמסיק אתון דשמיע לכו דרב הונא בריה דרב יהושע חושו לה התם הוו קדושין גמורין ולא גרע מקלא בעלמא דחיישינן. וא"נ הך דינא דהיכא דנתן לה קידושין דאינם באים לידה בתורת פקדון דהו"ל למישדינהו אי לא ניחא ליה בקידושא כולהו נשי או רובייהו גמירי הלכך קאמר חושו לה אבל כה"ג שבכל יום ויום הולכות נשים עם שנים או שלשה אנשים ורואות שבעלי תורה אין מוחים בידם לא ידעו דאסור דאין בידם להחזיק בני אדם כפריצים כדאמרי' אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן וסבורות כל אדם כשר עד שיחזיק לבו כפריץ או כגנב לענין ממון ותלמודא מדמה גניבה לפריצות דאמר התם א"ר יהודה [אמר רב] לא שנו אלא בכשרים אבל בפריצים לא מעשה היה והוציאוה עשרה במיטה א"ר יוסף תדע דמחברי בי עשרה וגנבי כשורא ולא מיכספי מהדדי ואל תתמה שטועות בכך שהרי רב יהודה נמי שגה בבה"ג דאמרי' רב ורב יהודה הוה קאזלי באורחא הוה קא אזלא דהיא איתתא קמייהו א"ל רב לר"י דל כרעך מגיהנם א"ל והא מר הוא דאמר בכשרים שפיר דמי והשיב לאו כגון אנא ואת אלא כגון ר' חנינא וחביריו ונ"ל דרב יהודה הוה ס"ל דכל אדם מחזקינן בחזקת כשר עד שיודע לנו בפריץ אפי' אינו כרב ורב יהודה דמדמי ליה לגניבה כדפרי' ורב [ס"ל] דיצרא דעבירה תקיף כדאמרי' פ' בתרא דע"ז אמר רבא זונה נכרית וישראל מסובין [אצלה] חמרא שרי נהי דיצרא דעבירה תקיף יצרא דיי"נ לא תקיף זונה ישראלי' ועכו"ם מסובין חמר' אסיר מ"ט הואיל וזיל' עלייהו בתרייהו גרירה וגבי יחוד בעלמא עם ישראל לא זילא עלייהו דרוב עכו"ם פרוצים בעריות ולא רוב ישראל ואפי' אם אסורה לייחד ועברה ונתיחדה לא אסירא לבעלה. וקיי"ל כר"א דאמר אין האשה נאסרת כו' אלא בשור שחוט לפנינו דאיכא מעשה מוכיח כגון פתת פתוח מצאתי או דברים מכוערים כההיא דרוכל דיבמות לפירש"י דפירש תצא מן הבעל. וקצת מוכיח בפ' דמדיר בירושלמי וזה לשון הירושלמי תמן תנינן נשים שאמרו חכמים יוצאות בלא כתובה צריכה דתראה אם לא התרה בהן יוציא ויתן כתובה ותו מצאתי בירושלמי והיוצאת משום שם רע אין לה בלאות מהו מיסב פורנן דירה פי' פורנן כתובה ר' זעירא אמר נסבה ר' אילא אמר לא נסבה ר' אילא עביד לה כדמית' ר' אלעזר בשם ר' חנינא אמר ראוה חוגרת בסינר ורוכל יוצא מתוך ביתה ביאור הדבר תצא רוק ע"ג המיטה ביאור הדבר תצא טפחת יריכה כיאור הדבר תצא מעלין זא"ז מן הבור או שניהם יוצאים ממקום אפל כיאור הדבר [תצא] ר' חנינא בר איקא בשם ר' יהודה וכולם אם הביאה אמתלא לדבריה נאמנת רב אדא בשם רב מעשה בא לפני רבי ואמר מה בכך. נ"ל פי' אפי' לא נתנה אמתלא לדבריה אין לאסור בכך. בעון קומוי אפי' ראו אותו נותן פיו על פיה [אמר כזה באת מעשה באחד שראו אותו נותן פיו על פיה] אתא עובדא קומי ר' יוסי אמר תיפוק בלא פרן פי' בלא כתובה. הוון ערעין ואמרין אי סוטה היא תצא בלא פרן ואי לא תיסב פרן שלם. פי' היו ערעין למה איבדה כתובה הרי אינה סוטה ודאי. א"ל ר' מנא אייתו פירנא נקרינה אייתון פורנא ואשכחון כתוב בגווה אין הדא פלניתא תסני להדין פלן בעלה ולא תצבי בשותפתי' תיסב פלגו פרן פי' אם תעשה זאת האשה שינוי כנגד בעלה ורוצה לישוק לאחרים תאבד חצי כתובה א"ר אבין מכיון שקיבלה עליה שיתן פיו על פיה כמאן דסנית ליה ולית לה אלא פלגו פרן (הוא חובה והוא לא חובה) סוטה מגפפין סוטה מנשקין סוטה תרעא (קריק) [טריק] סוטה. מגף צריכה. ע"כ ירושלמי. ומשמע היכא דאיכא אמתלא ואפי' ליכא אמתלא אין לאסור על הסתירה וגם אינה מאבדת כתובתה אפי' בנשיקות פיו על פיה כל זמן שלא התרה בה. והאי דפסקי' הילכתא פ"ב דיבמות בההיא הואיל ומכוער הדבר תצא לא אמרי' אלא דגבי רוכל הוא דיהבינן חילוק בין יש לו בנים בין אין לו בנים אבל הבעל עצמו לא מפקא לה מיניה אלא בעידי טומאה בין יש לה בנים בין אין לה בנים כדגרסי' בקידושין אשתו זינתה וכו' אין דבר שבערוה פחות משנים עדים. וה"ד עידי טומאה כדאמרי' פ"ק דמכות במנאפים עד שיראו כמנהג מנאפים ונ"ל דהכי הילכתא וכן מקובלני וכן פסק בספר המקצועות דרבי' חננאל פ"ב דיבמות וכן פסק ר"ת אע"פ שפסקו בה"ג דלא מפקי' לה מבעלה עד דחזו סהדי כמכחול בשפופרת אין נ"ל דלא קיי"ל כר"ט ור"ע אלא כרבנן ספ"ק דמכות וכ"ש האשה הזאת שיש בה אמתלות דלא אסרינן לה איחוד הזה כדאמרי' פ' בתרא דקידושין דאין אוסרין על היחוד. וראיה לדברי דלא מחזקינן בפריצים דגרסי' פ"ק דכתובות מיתבי זה עדות שהאשה כשרה לה וכו' עד מדברת היינו שבויה פי' מדברת נסתרה בעדים דהא איתותב רב אסי מינה וא"ל ר"ג ור"א שאני שבויה דרוב עכו"ם פרוצי' בעריות הן ואמר להו ר' יהושע דא נמי כיון דאסתתר אין אפוטרופוס לעריות והילכתא כר"ג ואפי' ברוב פסולין אצלה דיעבד כשר כדאמרי' גבי ההוא ארוס וארוסתו ומכשרי' בה ובבתה דקיי"ל כר' יהושע [בן לוי] וכר' יוחנן. ולא אמרי' מעלה עשו ביוחסין ולית הלכתא כר' יהושע וכר' יוחנן. מ"מ שמעינן מינה דאפי' נסתרה נאמנת ולא הורע כחה בסתירה וההוא עובדא דרב יוסף מההוא ארוס וארוסתו משמע להיתרא מעשה רב ואפי' איסור' דרבנן לא (חשיבה) [חשו בה] ובבתה וע"כ ההיא (כר"א] [דר"א] דאמר אין האשה נאסרת וכו' אפי' מדרבנן שריא ואם כדבריך שמן התורה אינה נאסרת אלא מדרבנן א"כ היה לו לר' אליעזר לפרש כדאמר בריש מסכת גיטין על הא דאר"נ היה ר"מ אומר אפילו מצאו באשפה וכו' דמסיק וכי תימא אנן מדאוריית' מתנינן אי הכי אומר היה ר"מ דבר תורה מבעי ליה שדרך אמורא לפרש דבריו. ובכל דבריך לא ראיתי ראיה מן התלמוד בבלי לאסור רק דההיא אני טהורה וחבירתי טמאה ואתא עד אחד ואמר לה את טמאה וכו' וכיון [שכן] שמא יבוא העד ויעיד כי שנים היו עמה ודאחד אנסה והאחד סייע ידי עובדי עבירה לתפוס אותה וזו אינה ראיה חדא דאפי' יבוא ויעיד גם הוא חשוד ביחוד והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו ותו עדים בצד אסתן ותיאסר וכן אני רגיל לפרש קודם המעשה א"ל (ר') [לר'] חנינא דא איכא עדים במדינת הים כו' פי' דא אמרי אינשי איכא סהדי התם וקול רינון בעלמ' והשיב על רינון זה לא נאסרת דעדי' בצד אסתן ותיאסר וכן הגיר' ס"פ יש נוחלין והא אמרי אינשי וכו' ולא דמיא להך דקידושין וגבי להך קול דהבר' כההי' דסוף גיטין פלו' מהיכ' שמע מפלו' וכו' לא דמי אלא באנו מעצמינו לתלות שמא יבואו עדים זה לא נחוש כלל וכן יש לפרש ההיא דירושלמי שהבאת ולא דמי הך עובדא לההיא דפרק נערה אילו מנפשייהו ודאי אסור' דהתם מקודם הורגלו עם הגנבים הילכך חיישי' נמי השת' לריצוי זה שחוזרות אליהם כההיא דסוף קידושין דמשנינן שאני רב ביבי דשושבינתיה הוה וגיסא [ביה] אבל ביחוד בעלמ' אינה נאסרת. ומ"מ הך דרב ביבי לא מיירי לאוסרה אלא שלא ליחד לכתחילה וכן פ"ב דכתובות ההוא ארוס וארוסתו דאתי לקמיה דרב' אוקי רבא שליח בינייהו ומסקנ' קא חזינ' להו דגייסי אהדדי למדנו שהכל לפי הענין וכל מעשה העלובה הזאת מוכיח שאנוסה היא שלא פרסם אדם דבר כי אם היא וצעקה עד שנלכדו ואילו נתרצית היתה מחפה עליהם והיתה חוששת לכבודה ואין ראוי למורי לעגנה על ככה ודע כי תשובה יש בידי שנשאל אבא מרי על אשה ישראלית שהלכה מרצונה עם העכו"ם ושהתה שם ג' ימים בביתם והוציאוה משם ע"י שוחד ונשאל עליה אם היא מותרת לבעלה והשיב להתיר והביא כל אותם ראיות שהבאת והירושלמי רפ"ק דכתובות שהבאת אבל לקיימה אינו רשאי ובספר חפץ נמי הביא הירושלמי על ההיא דר"א פ"ק דכתובות ולא כתב איסמכי' עלה אי לא ומורי אבי אמר דפליג ירוש' אגמרא דידן ואני אומר דלא פליג. תחילה אכתוב לשון הירושלמי מן הסכנה ואילך נהגו לשאת בשלישי ולא מיחו חכמים בידם בשני אין שומעין לו ואם מפני האונס מותר מהו מפני האונס מפני הכשפים מה יש בין שני לשלישי לא דומה משתה' יום אחד למשתרא ב' ימים [וישתהא ב' ימים] שלא יערב עליו המקח ויערב עליו המקח לית יכיל [דמר] ר' אילא בשם ר' לעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימנה משום ספק סוטה. וחש לומד (שאינה) [שמא] אנוסה היא. קול יוצא לאנוסה. ואפי' תחוש לה משום אנוסה לא ספק אחד הוא. ספק אנוסה ספק מפותה ספק מד"ת להחמיר א"ר יוסי ואפי' תחיש לה משום אנוסה שני ספיקות הן ספק אנוסה ספק מפותה ספק משנת ארסה ספק עד שלא תתארס ב' ספיקו' מד"ת להקל קידש' בחופה לית לן באילין קנסיי' ותו גרסי' התם ר' יונה בשם ר' [קריספא] בוגרת כחבית פתוחה הד"א שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואתייא כי הך ר' חנינא אמר מעשה באשה אחת שלא נמצאו לה בתולים ובאת לפני רבי וא"ל איכן הן אמרה לו מעלותיו של אבא היו גבוהין ונשרו והאמינה רבי הדא דתימא שלא להפסידה כתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואתיא כי הך דתנינן תמן כתולה ואלמנה גרושה וחלוצה מן האירוסין כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים [כו' ע"ש] הד"א בכתוב' מנה מאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואתיא כדתנינן תמן האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שהוא מתיחד עמה הדה דתימ' לכתוב' מנה מאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואתיא כדתנינן תמן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני וכו' דהא דתימ' לכתוב' מנה מאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ותיי כי דתנינן היא אומרת מוכת עץ אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את כו' הדה דתימ' לכתוב' מנה מאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק טומאה וכלהון מן ההוא דא"ר אילא בשם ר' יוחנן מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום סוטה עכ"ל הירושלמי ופתרונו כך הוא בעיני הא דאמר בכל הני בבי ה"מ לענין מנה מאתים שאם רצונה לעגנו דסברה דבמה דאגיד בה לא יהבי ליה אחרנייתא ובכך רוצה לכופו שיוציא ויתן כתובה או יתנהג עמה בשימוש עונה במשפט הבנות כדאמרי' האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה והבעל רוצה לגרשה בלא כתובה משום חשש ספק סוטה דחבר הוא או בעל נפש אהא (דאמר) [קאמר] בירושלמי דנאמנת לעגנו או יוציא ויתן כתובה אבל אם אמר הבעל קודם שאתן הכתובה לה אקיימנה ואני בבגדי והיא בבגדה שאין מאכילין את האדם דבר האסור לו והאשה אומרת לא כי אלא או ישמש מיטתו או יוציא ויתן כתובה אינו רשאי לקיימה פי' אינו חייב לקיימה כמשפט הבנות או תהיה אצלו ויעגנה עד שתתרצה לצאת בלא כתובה וכולהו מן הדא דר' אילא בשם ר' יוחנן דאמר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה. פי' כולם למדו מהך דר' אילא דכי היכי דמחמרינן התם בהדא ספיקא כדמוקי לה בגמרא דידן באשת כהן או באשת ישראל וכד קבל בה אביה קידושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד הכא נמי אע"ג דלאו חדא ספיקא היא דנאמנת מ"מ לא כפינן ליה לקיימו אם בעל נפש הוא אבל אם חפץ לקיימה הרשות בידו ונפלאתי עליכם ועל שאר רבותי שלא דקדקתם הלשון דבכולהו ל"ג אסור לקיימה אך בההיא דר' אילא א"ר יוחנן. ואל יפלא בעיניך מה שפי' אינו רשאי אינו חייב הדא דלישנא קלילא נקט כדאמרי' פ' ארבע אבות וכ"ש שמצינו דוגמתו בגמ' דידן אין בעלי אומניות רשאין לעמוד וכו' (פירש"י אין חייבין ועסוקין במלאכת אחרים ואע"פ שיש להשיב על פירושו מפ"ק דקידושין מ"מ) למדנו דלשון רשאין ס"ל חייבין ועוד ראיה מערכין דתנן מחרים אדם את קדשיו אע"פ שאינו רשאי פי' אינו חייב. ולפי דברי רבותי' דמשמע להו דנאמנת לכתובה אבל אסור לקיימה וכופה להוציא תשובה לדבריהם מפרק ארוסה ושומרת יבם דאיבעיא להו עוברת על דת צריכ' התראה להפסידה כתובתה או א"צ ת"ש ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה מישתא הוא דלא שתיא הא קנויי מקני לה מאי לאו להפסידה כתובתה אמר אביי לא לאוסרה עליו פי' לאוסרה עליו בעיא קינוי אבל כתובה תפסיד בלא קינוי כיון שנתיחדה עמו אלמא דטפי מקילין גבי איסור קיומה מלהאמינה לגבות כתובתה הפך סברת הירושלמי דנאמנת לכתובה ולקיימה יהא אסור. אלא ש"מ כדפרישית ואפי' תדחה דקנסוה אפ"ה מוכחא כדפרישית. וסוגיא מסקנא דהתם דעובר' על דת ורצה הבעל לקיימה מותרת ובעל שמחל על קינויו מחול קודם סתירה ולא לאחר סתירה וכן פסקו פר"ח ורב אלפס. והיכא דלא קינא לה אפי' לאחר סתירה יכול למחול אך אם בעל נפש הוא יכול להחמיר ע"ע וכ"כ נמי באלפס במסכת קדושין גבי אשתו שזינתה בעד אחד דמסקנ' דאין דבר שבערוה פחות משנים ואם רוצה הבעל להאמינו כבי תרי רשאי ומשפט גביית כתובתה אם הוא רוצה לעגנה או היא רוצה לעגנו פי' לעיל שיטת הירושלמי. ובדקתי בדברי רבי' שב"ט ומצאתי שכתב כדברי וז"ל היכא דלא קינא ונסתר' יכול לקיימה והא דתנן בהמדיר אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת לא שכופין אותו להוציא אלא שאם רצה לגרשה בלא כתובה הרשות בידו וכן ראיתי בפר"ח פ' אע"פ שכתב כל היכא דתנן יוציא ויתן כתובה וכל כה"ג אי לא תנן בהדיא כופין אותו להוציא לא כייפינן ליה אלא אמרי' ליה הוציאנה והוכיח דבריו מהירושלמי. מיהו אין נ"ל דבריו בזה דיש מקום שאין כופין ויש מקום שכופין כי הא דתנן בסוטה מי שקינא לאשתו ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח ואינו חפץ להשקותה יוציא ויתן כתובתה והתם כופין שהרי נאסרה עליו ועוד כהנה רבות וכן משמע בסוף נדרים דאינו אסור לקיימה ותמיהני מאוד שהבאת משם לאיסור. ומטיבותי' דמר אכתוב לשון הירושלמי ופירושו חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. [הא] אם לא הביאה ראיה לדבריה פשיטא שהיא מותרת לביתה א"ר אילא לא מסתברא אם היה חבר יחוש. אם היה כהן אסורה לאכול בתרומה [אתא עובדא קמי דר' חנינא והתירה לוכל בתרומה] א"ר חגא אנא ידע רישא וסיפא איסטרטיאות נכנסו לעיר ובאת אשה ואמרה איסטרטי חבקני והטיל ש"ז על ברכי והתיר' לאכול בתרומה אתא עובדא קומי ר' יצחק בר טבלאי באשה אחת ואמרה הביהם שלי פתני א"ל אין הביהם אוסר ואסרה [הכא את אמר ואסרה] ורבא את אמר והתירה תמן באתה לאסור עצמה והתירה ברם הכא באת להתיר עצמה ואסרה עכ"ל הירושלמי וה"פ לפי ראות עיני פשיטא שהיא מותרת לביתה ולא מהימנא לחוב בעלה בלא ראיה אם אינו מאמינה. ומשני אם היה חבר או בעל נפש יחוש אם ירצה. וחבר נקט סתמא דמילתא מחמיר אעצמו ומדנקט חבר ש"מ דלכ"ע שריא דהא מותרת לביתה קא (משני) [משוי] לה. א"נ אצטריך לאשמועינן דאע"ג דאם היה אסורה לאכול בתרומה משום חומרא אפ"ה לביתה מותרת. אתא עובדא כו' התירה לאכול בתרומה וכ"ש לבעלה וקמיפלגי בפלוגתא דרב ששת ורבא דגרסי' ס"פ אלו נדרים איבעיא להו אמרה לבעלה טמאה אני מהו שתאכל בתרומה רב ששת אמר אוכלת שלא להוציא לעז על בניה רבא אמר אינה אוכלת אפשר דאכלה חולין אמר רב' ומודה רב ששת שאם נתארמלה או נתגרשה שאינה אוכלת כו' ורב חגי נמי סבר אסור' לאכול בתרומה אם בא עליה אך לא כך היה המעשה אלא מרוב תאוות החיבוק הטיל ש"ז על ברכיה בלא ביאה ולכך התירה לאכול א"נ איכא למימר דלא פליגי והך דאסורה לאכול בתרומה בנתארמלה או נתגרשה וכולה כרב ששת וכו' עד הביהם שלי פתני פי' שדלני בדברים ואמר שהוא בעלי וחקרתי שהביהם שלי רועה בהמותי היה והנה אין לך אונס גדול מזה ובאתה להתיר עצמה וא"ל אין הביהם אוסר כלומר כך הביהם ככל אדם אע"ג דאונס הוא ואין ראיה לדבריה ואסורה את לאכול בתרומה כדפרי' לעיל ואפי' לפי שמתירה לעיל לאכול בתרומה התם באת לאסור עצמה ולכך התירה לאכול בתרומה אבל בסיפא לא. אבל לעולם לבעלה מותרת. כיון שבלא קינוי נסתרת. כך השיטה נפטר'. ולבבלי היא נחברת. בלי מחסורת ויתרת. ולך אדוני גולת הכותרת. תזכה לעטרת. ולשבת ע"ג מרומי קרת. כנפש אוהבך אליעזר בן רבי' יואל הלוי זצ"ל. והסכימו כולם לדבריו והתירו האשה לבעלה:
855
856[א]
856
857צריך אדם להזהר בזה"ז שלא יאמר לאשתו בפני שנים אל תסתרי עם פלוני שאם תסתר בפני שנים אין לה תקנה בזה"ז ואסורה עליו עולמית דליכא האידנא מי סוטה למיבדקה ואם אמר לה ימחול לה קודם סתירה דאילו לאחר סתירה או שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה אינו יכול למחול.
857
858[ב]
858
859ואפי' בינו לבינה לא יקנא לומר אל תסתרי עם פלוני שמא איתא לדר"ח סוראה ודרשב"ל.
859
860[ג]
860
861והיכא שקינא לה ואיכא נמי עידי סתירה ואמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא ע"פ שני עדים אפי' עבד אפי' שפחה נאמנת לאוסרה ולהפסיד לה כתובתה אבל חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה נאמנות לאוסרה אבל לא להפסידה כתובתה.
861
862[ד]
862
863ומי שלא קינא לאשתו וא' לו עד אחד שאשתו זינתה אי מהימן עליה כבי תרי ושותק הרי אשתו אסורה אבל אי מכחישו או אומר איני יודע אע"ג דמהימן עליה כבי תרי אשתו שריא כדברי ר"ת זצ"ל:
863
864תנן רפ"ק דסוטה המקנא לאשתו רא"א מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ אחד ר' יהושע אומר מקנא לה ע"פ שנים ומשקה לה ע"פ שנים. פי' ר"א סובר הואיל ואיכא עידי קינוי אע"ג דליכא שני עידי סתירה אלא עד אחד או אפי' הוא עצמו מעיד ואמר ראיתיה שנסתרה אחר שקינאתי לה נאסרת בסתיר' עד שתשת' ור' יהושע אמר דאינ' נאסר' על פיו ולא ע"פ עד א' עד שיהיו שני עדים שנסתרה ופר"ח דקיי"ל כר"י דבעי תרי בקינוי ותרי בסתירה וכן מסתבר דר"א שמותי מדב"ש הוא ובקינוי מודו לכ"ע שהקינוי ע"פ שנים וליתא לברייתא דתניא ר' יוסי בר' יהודה אומר משום ר"א המקנא לאשתו מקנא לה ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו דסמי ברייתא מקמי מתני'. ואע"ג דרשב"ל סבר שהקינוי ע"פ עצמו אנן קיי"ל כרב יימר בר שלמיא משמיה דאביי שהקינוי ע"פ שנים.
864
865[א]
865
866הלכך אדם שקינא לאשתו בפני שנים בזה"ז דליכא מיא למבדקה ימהר למחול הקינוי קודם סתירה שאם תסתר בפני עדים שוב אין לה תקנה כי לאחר סתירה אינו יכול למחול כההוא דפ' ארוסה ושומרת יבם דאיבעיא להו בעל שמחל על קינויו קינויו מחול או אין קינויו מחול ופשטי' שבעל שמחל על קינויו קודם סתירה קינויו מחול לאחר סתירה אינו מחול הלכך היכא שנסתתר' אין לה תקנה להתירה לבעלה. ול"מ דאי איכא עידי סתירה שנאסרה אלא אפי' איכא עדים שנשאו ונתנו מוזרות בלבנה ה"ז אסורה כדתנן מי שקינא לאשתו ונסתרה אפי' שמע מעוף הפורח יוציא ויתן כתובהדברי ר"א ר' יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה פי' כלומר סתירה שאין בה עדים אינה נאסרת עליו. ור' יהושע לטעמיה דאמר משקה ע"פ שנים עדים. מיהו כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה בפריצותא מכוער הדבר ותצא דהא אפי' מיא תו לא בדקי כדתניא פ"ק וטהורה היא ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה פי' היא ולא הניצלת מן המים ע"י שהיה קלקולה מפורסם לכל שכבר היו נושאות ונותנות לדבר בה מוזרות בלבנה הא למדת דהיכא שקילקלה ויש לה עדים שנתפרסם קלקולה שהיא אסורה.
866
867[ב]
867
868ואף ע"פ שאיתבריר לן דאין קינוי אלא ע"פ שנים אעפ"כ טוב לאדם ליזהר שלא יאמר לאשתו אפי' בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני דאר"ח מסורא לא לימא איגש לאינשי ביתיה בזה"ז לא תסתרי בהדי פלוני דילמא קיי"ל כר' יוסי דאמר קינוי ע"פ עצמו ומסתתר' וליכא האידנא מי סוטה למבדקה וקאסר לה עלויה איסור' דלעולם ותו דרשב"ל נמי סבר קינוי ע"פ עצמו מיהו כתובתה לא הפסידה כמו שפירש"י אם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובה. שהסתירה בלא השקה אוסרת ואינה מפסדת כתובתה.
868
869[ג]
869
870אבל היכא דאיכא שני עדים שקינא לה ואיכא נמי שני עדים שנסתרה ואמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה ה"ז נאמן לאוסרה ולהפסיד לה כתובתה כדתנן אמר עד אחד אני ראיתיה שנטמאת לא היתה שותה ולא עוד אלא אפי' עבד ואפי' שפחה הרי אלו נאמנין אף לפוסל' מכתובתה. חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה [ובת בעלה] הרי אלו נאמנות ולא לפוסלה מכתובתה [אלא שלא תשתה] פירש"י אני ראיתיה שנטמאת באותה סתירה שהיא ע"פ שני עדים לר' יהושע או לר"א ע"פ עוף הפורח באויר. לא היתה שותה. דעד אחד נאמן בה אף להפסיד לה כתובתה שרגלי' לדבר.
870
871[ד]
871
872והיכא שלא קינא לה ואמר לו עד אחד אשתו זינתה אי מהימן עליה ככי תרי ושתיק אשתו אסורה אבל אם מכחישו או אומר איני יודע אע"ג דמהימן עליה בבי תרי אשתו שריא כמו שפי' ר"ת זצ"ל בפ' הנזקין דת"ר היה עושה עמו בטהרות וא"ל טהרות שעשיתי עמך נטמאו היה עושה עמו בזבחים וא"ל זבחים שהייתי עושה עמך נתפגלו נאמן א"ל טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו זבחים שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו שורת הדין אינו נאמן מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר אביי כל שכירו נאמן ורבא אמר כגון דאשכחיה ולא א"ל לא מידי ולבתר הכי אשכחיה וא"ל. והקשה רבינו תם דפ' האומר פליגי אביי ורבא באשתו זינתה בעד אחד והלה שותק ומשמע התם דתרווייהו מודו בא"ל עד אחר נטמאו טהרותיך והלה שותק דנאמן וכן א"ל עד אחר אכלת חלב ושורך נרבע אע"ג דאין בידו ומרבא נמי קשה אע"ג דמהימן ליה הכא בשאין בידו היינו משום שהיה בידו תחילה אבל היכא שלא היה בידו מעולם לא. ופיר"ת דההיא דהנזקין במכחישו או דאמר א"י אבל התם בדאומר בשותק דכהודאה דמיא וכן מוכח בפ' האשה דבעי למיפשט מינה דע"א נאמן באיסורין ודחי ודילמא שאני הכא משום דאישתיק ושתיקה בהודאה דמיא וגבי אשתו זינתה נמי פליגי בשותק ועובדא דההוא סמיא שותק הוי ומהני לאביי בע"א כשר דלאו גזלנא הוא ולרבא אין דבר שבערוה פחות משנים אא"כ מהימן ליה בבי תרי אבל במכחישו או אומר א"י לא מהימן אפי' מהימן עליה כבי תרי דדוקא בשותק משום שתיקותו דמודה דדברים ניכרים הוא דחזא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואביי לאו משום דל"ל אין דבר שבערוה פחות משנים דבריש סוטה ילפי' דבר דבר מממון ולא מיתסרא בעד אחד אלא בקינוי וסתירה כדפרי' לעיל אלא אביי מוקי לה במכחישו או באומר א"י ורבא מוקי לה אפי' בשותק ובמהימן אחר בבי תרי היינו מדרבנן א"נ הא דאמר אביי אפי' לא מהימן כב"ת [אסורה] היינו מדרבנן והא דדייק גבי אכלת חלב טעמא דאמר לא אכלתי הא אישתיק מהימן אי אמר א"י באומר לא אכלתי דמי ולישנא דלא אכלתי נמי שפיר משמע לא ידעתי שאכלתי ובפ' י' יוחסין גבי נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי כו' בד"א שלא קרא (עליו) [עליה] ערעור ודייק אי [לימא ערער] חד והאר"י אין ערעור פחות משנים ע"כ באומר א"י במכחישו דמי דהתם אין יכול להכחישו דאין יכול לידע הילכך מסקנא א"י במכחישו בפירוש ולא מהימן אא"כ בידו ולרבא אע"ג דאין בידו עכשיו הואיל והיה בידו מעיקרא וכגון דקא"ל בזימנא קמייתא דאשכחיה וגבי שותק מהימן אע"ג דלא היה בידו מעולם ולגבי אשתו זינתה אי מהימן עליה כבי תרי ושותק אשתו אסורה ואי לא מהימן עליה כב"ת אשתו שריא אע"ג דשותק דאין דבר שבערוה פחות משנים [והכי הלכתא] דאביי ורבא הלכה כרבא:
872
873[א]
873
874המביא גט ממדה"י ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו משום דעליה סמכי' אבל המביא מא"י דלאו עליה סמכי' ישאנה.
874
875[ב]
875
876ועד המעיד לאשה על בעלה ואמר מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא.
876
877[ג]
877
878החכם שאסר את האשה על בעלה בנדר שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאת לחכם להתיר לה ולא מצא פתח לחרטה ואסרה לא ישאנה משום חשד.
878
879[ד]
879
880וכולן החכם והמביא גט והמעיד באש' להשיא' שאסרנום ליש' אם היו להם נשים בשע' מעש' ומתו לאח"ז מותרות אלו להנשא להם דהשת' ליכא חשד שהרי בשעה שהבי' גט או העיד בה העד או אסרה חכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוון.
880
881[ה]
881
882וכן אם היו להם נשים בשעת מעשה ונתגרשו אח"כ מותרות אלו להנשא להם. וכגון דהוו להו קטטה מקמי הכי ואי ארגיל הוא קטטה שהוא התחיל להקניט את אשתו אסור ואי היא ארגילה קטטה שרי.
882
883[ו]
883
884וכולם שאסרנום לישא אם כנסו לא יוציאו.
884
885[ז]
885
886וכולם הנשים הללו שנשאו לאחרים כשאסרה חכם או כשהעיד עד במיתת בעלה ומתו בעלים שניים [או גירשו מותרות להנשא להם וכולן] מותרות לבניהם ולאחיהם של אלו המתירים אותם ואין אסורות אלא להם לבדם
886
887[ח]
887
888החשוד על האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה דחיישי' שמא לאחר שישא את אמה או את בתה תזנה זו עמו. ולא אתבריר לי בהא אם כנס אם מוציא אם לאו.
888
889[ט]
889
890וה"מ בחשוד באשה בעלמא אבל היכא שהיתה אשתו ובא על אמה או על אחותה אפי' במזיד אשתו מותרת לו.
890
891[י]
891
892והיכא שהלך בעלה למדינת הים ונשאת בין ע"פ ע"א בין ע"פ שני עדים [ואח"כ בא בעלה] תצא מזה ומזה.
892
893[יא]
893
894שנים שהיו נשואים שתי אחיות והלכה אשתו וגיסו וא"ל שמתה אשתו וגיסו ונשא אחות אשתו ואח"כ באו אשתו וגיסו ל"ש אשתו וגיסו ל"ש ארוסתו וגיסו אשת גיסו אסורה ואשתו שריא. מיהו בארוסתו מסתבר לאסור כדפריש' לקמן.
894
895[יב]
895
896והיכא שנישאת ע"פ ב"ד ואח"כ יצא קול שבעלה חי ולפנינו לא בא לא חיישי' לההוא קלא:
896
897[א]
897
898תנן המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו אוקימנא בגמ' דוקא ממדינת הים מפני שצ"ל בפ"נ ובפ"נ כדמפ' בגיטין טעמא מפני שאין בקיאין לשמה הלכך לא ישא את אשתו הואיל ועל דבריו סמכי' אבל בארץ ישראל שא"צ לומר שהכל בקיאין לשמה דלאו עליה סמכי' ה"ז ישאנה מיהו מסתבר לי דהאידנא אפי' המביא גט ממדינה למדינה בבבל או ממדינה למדינה בא"י ואצ"ל מבבל לא"י או מא"י לבבל בכל אלו לא ישאנה דהא רבה אית ליה דרבא ולכ"ע בעינן לקיימו והאידנ' מתיבתא לא שכיחי וליכא נמי עולי רגלים הלכך צריך שיאמר בפני נכתב ובפ"נ וסמכי' עליה ולא ישאנה:
898
899[ב]
899
900תנן מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ר"י אומר הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו וכת"ק קיי"ל דמת הרגתיו הרגנוהו דהוא ניהו לא ישא הא לאחר תנשא וליתא דר"י דפליג בהרגתיו דלא תנשא לאחרים דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דשקלינן וטרינן להעמיד רב מנשה ורב יוסף אליבא דרבנן אליבא דהלכתא:
900
901[ג]
901
902תנן החכם שאסר את האשה בנדר על בעלה ה"ז לא ישאנה פי' שנדרה הנאה מבעלה ולא הפר לה ובאת לחכם להתיר ולא מצא פתח חרטה לא ישאנה משום חשד:
902
903[ד]
903
904תנן וכלן שהיו להם נשים ומתו מותרות לינשא להם פי' וכולן החכם והמביא גט והמעיד באשה להשיאה דתנן בהו לא יכנוס שהיו להם נשים בשעת מעשה ומתו לאחר זמן מותרות אלו להנשא להם דהשתא ליכא חשד שהרי בשעה שהעיד בה העד או שאסרה חכם היתה אשתו קיימת ולא לישא את זו נתכוין.
904
905[ה]
905
906ודייקו בגמ' מתו אין נתגרשו לא א"ל ר' (אבהו) [הלל] לרב אשי והתניא אפי' נתגרשו ל"ק הא דהואי קטטה [הא דלא הואי קטטה] פי' הא דקתני אפי' נתגרשו כגון דהוה להו קטטה מקמי הכי דעדיין לא נתן דעתו על זאת איבעית אימא הא והא דלא הואי קטטה הא דארגיל הוא הא דארגילה היא פי' הא דקתני נתגרשו לא בדארגיל הוא קטטה שהוא התחיל להקניט את אשתו הא דקתני אפי' נתגרשו דארגילה היא קטטה שהיא הקניטתו [תחילה] ואיתנהו לתרוייהו לישני.
906
907[ו]
907
908ואמרי' בגמ' אבעיא להו כנס מהו שיוציא פי' המביא גט או העד שהתירה לינשא או חכם שאסרה על בעלה שאסרנו להם לישא משום חשד אם כנסו מהו שיוציאו רב כהנא אמר כנס מוציא רב אשי אמר אינו מוציא תנא להו רב זוטי דבי רב פפא כדברי האומר בנס אינו מוציא וכן הלכה אם כנסו לא יוציאו כדיליף לה רב אשי מהנטען על השפחה ונשתחררה נכרית ונתגיירה דאם כנס לא יוציא ולא דמי לנטען על אשת איש דהתם הואיל והוציאה בעלה מפני זה והלך זה ונשאה הדבר מכוער הלכך אם כנס מוציא.
908
909[ח]
909
910מיהו בהא דתניא ס"פ כיצד ור"פ נושאין הנטען מן האשה אסור באמה ובבתה ובאחותה לא אתבריר לי אם כנס אם מוציא אם לאו אם יש לחלק ברננות אם לאו.
910
911[ט]
911
912והני מילי שאמרנו שאסור באמה ובבתה ובאחותה היינו אסור בבתה שאינו אשתו בשעה שיצא עליו הקול אבל היכא שהיתה אשתו ובא על אמה או על אחותה אפי' במזיד לא אסרה אשתו עליו כההיא דפ' האשה רבה א"ר יהודה לא נחלקו ב"ש וב"ה בבא על חמותו שפסל את אשתו ועל מה נחלקו בבא על אחות אשתו שבש"א פסל ובה"א לא פסל א"ר יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה בבא על אחות אשתו שלא פסל ועל מה נחלקו בבא על חמותו שבש"א פסל ובה"א לא פסל לפי שמתחיל' הוא מותר בכל הנשים שבעולם והיא מותרת בכל אנשים שבעולם קידשה הוא אוסרה והיא אוסרתו מרובה איסור האוסרה מאיסור שאוסרתו שהוא אוסרה בכל אנשים שבעולם והיא לא אסרתו אלא בקרובותיה והלא דין הוא מה הוא שאוסר' ככל אנשים שבעולם שגגה באסור לה לא נאסרה במותר לה היא שלא אסרתו אלא בקרובותיה שגג באסור לו אינו דין שלא נאסר במותר לו והדין לשוגג למזיד מנין ת"ל אותה אותה שכיבתה אוסרתה ולא שכיבת אחותה אוסרתה. הרי לר' יוסי בבא על אחות אשתו לכ"ע לא פסל את אשתו ובא על חמותו לב"ש פסל ולב"ה לא פסל והלכה כב"ה וכר"י קיי"ל ולא כר' יהודה דאר"י אמר שמואל אין הלכה כר' יהודה. ותו דההי' דעבד איסורא בחמתי' אתא רב יהודה ונגדיה א"ל אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כר' יהודה אסרתה עלך איסורא דלעולם ומדנגדיה ש"מ דבמזיד עבד הלכך הבא על חמותו או על אחות אשתו אפי' במזיד לא פסל את אשתו ואשתו שריא ליה:
912
913[י]
913
914מי שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך בין שנשאת ברשות ב"ד על פי עד אחד בין שנשאת שלא ברשות ב"ד ע"פ שני עדים תצא מזה ומזה כדאמרי' ר"פ סבר למיעבד עובדא במאי הוה לה למיעבד ורצה להחזיר לבעלה אשת איש שניסת בעדים. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לר"פ והתניא הני מתנייתא. פי' דלא אמרי' מאי הו"ל למיעבד כולהו דמייתי להו התם בשמעתא א"ל ולא שנינהו א"ל אנן אשינויי ניקום ונסמוך כלומר אם זה דוחק ומתרץ לדחות התשובה אנן ממילא שמעינן דלא אמרי' מאי הוה לה למיעבד. ופירש"י ופסק ולא עבד עובדא ופר"ח פי' דמדשתיק ליה רב פפא לרב הונא בריה דרב יהושע ש"מ דבין נישאת ע"פ שני עדים ובין נשאת ע"פ ב"ד תצא מזה ומזה בגט ואסורה לחזור להם לעולם עכ"ל.
914
915[יא]
915
916והואיל ואתבריר לן דע"פ עדים נמי תצא מזה ומזה הוה מסתבר למימר דהא דאר"י אמר שמואל הלכה כר' יוסי. דאדר' יצחק נפחא קאי ולא אדר' אמי דר' יוסי אליבא דר' אמי סבר ע"פ עדים מותרת לחזור לבעלה הראשון וא"כ ליתא לדשמואל דאמר הלכה כר' יוסי. אלא אדר' יצחק נפחא דתנן מי שהלכה אשתו למדינת הים ובאו ואמרו לו מתה אשתך ונשא את אחותה ואח"כ באת אשתו מותרת לחזור לו ר' יוסי אומר כל שהוא פוסל ע"י אחרים פוסל ע"י עצמו ומפרש בגמ' דת"ק סבר דאע"ג דאזל אשתו וגיסו למדינת הים [דאהני] הני נשואין דקא מיתסרא אשת גיסו אגיסו אפ"ה אשתו שריא ול"א מתוך שנאסרה אשת גיסו אגיסו תיאסר אשתו עליו ואליבא דר' יוסי שקלינן וטרינן מאי קא"ר יוסי ואוקמה ר' יצחק נפחא דה"ק הא דאזל אשתו וגיסו הא דאזל ארוסתו וגיסו דת"ק סבר ל"ש אשתו וגיסו ל"ש ארוסתו [וגיסו אשת גיסו אסורה] ואשתו שריא א"ל ר' יוסי אשתו וגיסו דליכא למימר תנאה הוה ליה בנישואין דאינו פוסל ע"י אחרים אינו פוסל ע"י עצמו ארוסתו וגיסו דאיכא למימר תנאה הו"ל בקדושין ופוסל ע"י [אחרים פוסל אף ע"י] עצמו פי' לעולם אסיפ' כדנקיט ואזיל סידרא דמתני' בנשאת בע"א ומאי פוסל ואינו פוסל איכא חדא דאזיל אשתו וגיסו למדה"י וחדא דאזיל ארוסתו וגיסו. וקא"ל ר"י אשתו דליכא למימר תנאה הוה ליה להאי כאשתו הראשונה וכ"ע ידעי דנשואי שנייה טעות הן ולא אתו למימר גירשה בעלה ונשאה זה דהא אפי' גירשה בעלה אסור' להאי ומידע ידעו דאטעינהו סהדי אינו פוסל ע"י גיסו כשאר אשה הנשאת בעד אחד. דהתם הוא דאתו למימר גירשה זה כו' ואם מחזירה אמרי זה מחזיר גרושתו מן הנשואין אבל הכא לא הלכך אינו פוסל ע"י עצמו אבל היכא דהואי קמייתא ארוסתו דאיכא למימר תנאה הו"ל בקדושין [סברי אינשי דנשואי שנייה נשואין גמורין ואמרי גירש' בעלה ונשא זה ואי משום אחות אשה תנאה הו"ל בקידושין] הראשונים ולא נתקיים ואי הדרא אשת גיסו לבעלה אמרי אינשי מותר להחזיר גרושתו משנשאת הלכך פוסל הוא ע"י אחרים והואיל ואהנו מעשיו פוסל נמי ע"י עצמו ולת"ק טעמא דהנשאת בעד אחד אסורה לחזור לאו משום דלא לימרו זה מחזיר גרושתו משניסת אלא משום דקנסוה רבנן משום דלא דייקא שפיר. ואפשר דבנשאת ע"פ עדים נמי אסור' לר' יוסי ולא פליגא פסקא דשמואל אעובדא דרב הונא ברי' דרב יהושע ור"פ. וקיי"ל כר' יוסי דהיכא דאזל אשתו וגיסו דאשת גיסו נמי שריא. והיכא דאזל ארוסתו וגיסו ארוסת' נמי אסירה ליה. מיהו רבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב דהואיל דמספקא לן אי אליבא דר' אמי קאמר אי אליבא דר' יצחק נפחא קאמר ולא אתבריר לן כמאן מנייהו פסק לא שרינן לאשת גיסו אגיסו מספיקא ולפי דברי הגאון נמי לא שרינן ארוסתו לבעלה דדילמ' כדר' יוסי פסק מיהו אפי' את"ל דאדר' אמי קאי אפ"ה לא נחזיר אשה הניסת בעדים לבעלה הראשון דסמכי' לאסו' אעובד' דר"פ ורב הונא בריה דרב יהושע ואת"ל דאדר' יצחק נפחא קאי לא שרינן ליה ארוסתו:
916
917[יב]
917
918והיכא שנשאת ע"פ עדים או ע"פ ב"ד ואח"כ יצא הקול שבעלה חי לא מפקי' לה מבעלה דא"ר אשי ולקלא לא חיישי' פירש"י אם נשאת בב"ד ואח"כ יצא קול שבעלה חי ולפנינו לא בא לא חיישי' לההוא קלא. וא"ת ואי ליתא לדר' יוסי דשמואל אדר' אמי קאי ולא אדר' יצחק נפחא א"כ אית לן דאיכא תנאי בנשואין ותקשי לן דקיי"ל כר"ע דאין תנאי בנשואין כדפרי' לעיל גבי נשא חייבי כריתות או קידש. הא לא קשיא דודאי קיי"ל דאין תנאי בנשואין אלא בהא לא קיי"ל כר' יוסי דאיהו סבר טעמא דתצא מזה ומזה משום שלא יאמרו גירש זה ונשא זה וליתא אלא טעמא [מפני] שלא דקדקה ונישאת. מיהו הא קשיא דאי שמואל אדר' יוסי קאי א"כ סביר' אין תנאי בנשואין ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וה"ט דאין תנאי בנשואין כדפירש"י לעיל במילתיה דר"ע. מעתה קשיא דשמואל אדשמואל מפ' המדיר דאיתמר קידשה על תנאי וכנסה סתם רב אמר צריכה הימנו גט ושמואל אמר אינה צריכה הימנו גט ואמר אביי לא תימא היינו טעמ' דרב כיון דכנסה אחולי אחלי' לתנאיה אלא ה"ט לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות פי' לא תימ' קסבר רב אחליה לתנאיה וכתובה בעי למיתב לה אם מגרשה. אלא ה"ט דרב לענין גט דקסבר אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קדושין ואפי' היו עלי' נדרים אבל לענין ממונא בתנאיה קאי שאם ימצא עליה נדרים תצא בלא כתובה. אבל שמואל סבר עושה אדם בעילתו בעילת זנות ויש תנאי בנשואין. והכי פריך התם בהמדיר אליבא דשמואל מ"ש כתובה דלא דאמר אי אפשי באשה נדרני' א"ה גט נמי לא תבעי פירש"י דהא שמואל לי' ליה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אלמא לשמואל יש תנאי בנשואין וקשה דשמואל אדשמואל וי"ל דהיכא דידעינן דודאי הוה תנאה סבר שמואל דיש תנאי בנשואין ואדם עושה בעילתו בעילת זנות והא דפסיק שמואל כר' יוסי באשתו וגיסו לאו משום דלא מהני תנאה בנישואין אלא משום דליכא למיגזר הכא שמא יאמרו גירש זה ונשא זה. דספק הוה ליה תנאה ספק לא הוה ואפי' תימצי לומר דהוה אימור מחיל תנאו וכשנשא אשת גיסו דהיינו אחות אשתו ידעי עלמא דנישואין טעות היו לו בה ואליבא דר"א מעיקרא לא קשיא כלום דא"ר עולא בר אבא אר"א המקדש במלוה ובעל על תנאי ובעל פחות משוה פרוטה ובעל ד"ה צריכה הימנו גט פי' לא פליגי רב ושמואל אלא בכנסה ולא בעל ולענין הלכה למעשה הכי קיי"ל דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ואין תנאי בנשואין דא"ר כהנא משמי' דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט ופר"ח וכן הלכה לעולם צריכה הימנו גט:
918
919נראה בעיני דכל היכא שגירש מחמת שהיתה אסורה לו כגון הני דפרישית דתצא מזה ומזה וכגון אלמנ' לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט וכל כיוצא בהן חייבי לאוין שהקדושין תופסין בהם שאפי' גירש מן האירוסין אפ"ה ה"ז לא ידור עמה לא באותו חצר ולא באותו מבוי דאמרי' בירו' דגיטין פ' הזורק המגרש את אשתו לא תדור עמו לא באותו חצר ולא באותו מבוי אם היה חצר של אשה איש [מפנה ושל איש אשה] מפנה של שניהם מי מפנה. אשה מפנה מפני האיש. ואם יכולים הם זה פותח לכאן וזה פותח לכאן בד"א בזמן שנישאו הא לא נישאו לא. ובכהנות אפי' לא נשאר וארוס' שביהודה כנשואה היא החולץ ליבמתו אע"פ שעשה בה מאמר ה"ז לא יפנה שאין מאמר קונה קנין גמור עד כאן לשון הירושלמי. פי' במה דברים אמורים שלא ידור עמה לא באותו חצר ולא באותו מבוי בזמן שנישאו ונתגרשו מן הנשואין אבל לא נישאו ונתגרשו מן האירוסין לא. אין צריך כלל לפנות ודר עמה בחצר אחר שהרי אין לבם גס זה בזה. ובכהנות שהגרושה אסורה לו לכהן וקיימא לו עליה בלאו אפי' לא נשאו ואין לבם גס זה בזה אחמור רבנן שלא ידור עמה לא בחצר ולא במבוי דהא מ"מ הואיל שהיו ארוסים זה לזה אע"ג שאין לבם גס אהדדי כולי האי חיישי' שלא יתקרבו זה לזה ויעברו בלאו. והיינו דתניא ס"פ האשה שנתארמל' המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי [אע"פ] שפנויה היא והיא גרושת כהן לא תדור עמו במבוי דמדשני בלישניה דקתני רישא לא תנשא וסיפא קתני לא תדור ש"מ דבגרושתו פנוייה עסקינן וקתני לא תדור באותו מבוי וארוסה שביהודה שהיה דרכם ליחד אותם כדא' פ"ק דכתובו'האוכל אצל חמיו ביהודה אינו יכול לטעון טענת בתולים מפני שמתיחד עמה ולבם גס זה בזה כנשואה היא ואם גירש' לא ידור עמה לא באותה חצר ולא באותו מבוי אפי' היא גרושת ישראל הא למדת דכהן שגירש אפי' מן האירוסין לא ידור עמה לא באותה חצר ולא באותה מבוי הואיל שאסורה לו וקיימא עליה בלאו אחמור רבנן א"כ כל היכא שגירש מחמת שאסור' לו אפי' מן האירוסין לא תדור עמו לא באותה חצר ולא באותו מבוי. ולא מסתבר לי כלל לומר דהא דאמרי' גבי כהן לא תדור עמו לא באותה חצר ולא באותו מבוי משום דמעלה עשו בכהני'. דאין שייך לומר כאן מעלה אלא בעבור חשש אחמור רבנן כמו שאסרו לגרושת כהן להפרע ממנו ע"י עצמה משום חשש איסור אבל לישראל שהרי גרושתו מותרת לו לא אסרו לה להפרע ע"י עצמה כדפירש"י כל הסוגיא בכהן. מיהו היכא שנישאו לאחרים אפי' אשת כהן וכל הני שנתגרשו מותרין לדור עם המגרש שלהם אפי' באותו מבוי ובלבד בבית רביעי אבל לא בשלישי [כ"ש] בשני שאצל בית שהמגרש דר בו כדתניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואמרי' ספ"ק דע"ז תנא אין שכונה פחותה מג' בנ"א ואמר פ"ק דגיטין רב ששת מצריך משכונה לשכונה ופרש"י התם סתם שכונה שלשה בתים שאין נ"ל בזה לחלק כין כהן לישראל שהרי כיון שנישאת קיימ' עליה דמגרש בלאו אפ"ה שרי לה להנשא באותו מבוי חוץ לשכונה דהיינו בבית רביעי כדפרי' אבל בבית שלישי שאצל המגרש אם היה חצר שלו היא נדחה [מפניו ואם היה חצירה הוא נדחה] מפניה אבל אם היה של שניהם או שהיו שוכרים אותו היא נדחית מפניו ואם אפשר להם לעשות מחיצה באמצע הבית וזה יפתח פתח למבוי זה והיא למבוי זה מותר כדאיתא בירושלמי כדפרישי' לעיל. והיכא שלוה הימנה בעוד שהיא תחתיו מנכסי מלוג שלה ולא פרע לה עד שגירשה אם היתה גרושה מן הנשואין לא תפרע ע"י עצמה כדי שלא יתקרבו בדברים. ואי אתו לקמן לדינא ע"י עצמן לרב ששת לא מיזדקקינן להו לרב פפא משמתינן להו לרב הונא בריה דרב יהושע מנגדינן להו אבל אם היתה גרושה מן האירוסין ה"ז נפרעת ע"י עצמה ואי חזינן דגייסי אהדדי אפי' מן האירוסין לא תפרע ע"י עצמה כי ההוא דארוס וארוסה דאוקי רבא שליחא בינייהו דחזא דגייסי בהדי הדדי והכי משמע בגרושת כהן כמו שפירש"י ס"פ האשה שנתארמלה כל הסוגיא באשת כהן ואם היתה גרושת ישראל אפי' גרושה מן הנשואין תפרע ע"י עצמה לפירש"י דאקראי בעלמא היא וליכא איסור לאו לא חיישינן דלא דמי לדרים בחצר א' או באותו מבוי שתדיר מצויים ויש לחוש שלא יתקרבו וה"מ בגרושת ישראל שלא נישאת דלא קיימא עליה בלאו שרינן להפרע ע"י עצמה אבל אם נשאת לאחר (אפי' שנאסר' עליו משום א"א אפי' בגרושת כהן מפני שבעל' זה משמרה וליכא למיח' ליחוד דגריר' בתר בעלה של עכשיו) [שנאסר עליו משום אשת איש אף ע"פ שבעלה זה משמרה וליכא למיחש לייחוד היכא שבעלה עמה הכא שאני] דהא אמרי' סוף פרק עשרה יוחסין רב ביבי איקלע לבי רב יוסף בתר דכריכו ריפת' אמר שקילו דרגא מתותי ביבי והא"ר בעלה בעיר אין חוששין לה משום יחוד שאני רב ביבי דשושבינתיה הואי וגיסא ביה אלמא חיישי' ליחוד היכא דגיסא ביה ואע"ג דבעלה בעיר הלכך גרושת ישראל כשנישאת לאחר הואיל ונאסרה עליו לא תפרע ע"י עצמה היכא שנתגרשה מן הנשואין או אפי' מן האירוסין אי חזינן דגייסי אהדדי. הלכך ההיא דבראשית רבה פ' ויזכור אלקים את נח דמסיק כשהן מחלקין צדקה לעניים ראו אדם א' נותן מעות לגרושתו אתון לגביה ואמרון ליה ר' מה אתון יתבין הכא ועבירה הכא אמר להם מה ראיתם א"ל ראינו איש פלוני נותן מעות לגרושתו שלח בתריהון ואייתי יתהון לגו צבורא א"ל מה היא לך זו אמר ליה גרושתי היא מפני מה נתת לה מעות א"ל רבי כי ראיתי אותה בצרה ונתמלאתי עליה רחמים ואף אתה דרשת כן באותה שעה הגביה ר' תנחומ' ידיו למעלה אמר רבש"ע ומה אם זאת שאין לה עליה מזונות ראה אותה ונתמלא עליה רחמי' אתה שכתוב בך חנון ורחום ה' ואנו בניך בני ידידיך בני אברהם יצחק ויעקב עאכ"ו שתתמלא עלינו רחמים מיד ירד הגשם ונתרווח העולם. ההיא גרושת ישראל שלא נשאת הואי. ובתשובות כת' הכי אמר מר רב חנילאי גאון זצ"ל לענין שאילתא דהאי בר ישראל שגירש את אשתו והיו לו ממנה בנים קטנים והיו אצלה והיה מעלה להם ולה מזונות ובלאות אם ע"י שליש היה נותן להם כסות ומזון ולא נתיחדה עמו ודאי אינה צריכה גט הימנו דלשם שמים היה נותן לה הואיל ואינו חייב לתת לה ונתן לה ואם ע"י עצמו נתן לה וראוה מדבר' ומתיחד' עמו ודאי צריכה הימנו גט שני ואם נשאת הולד ממזר וצריכה גט מאחרון עכ"ל התשובות. וראיה לדברי הגאון שאין למחות ביד מי שמעלה מזונות לגרושתו ע"י אחר דאמר בירושלמי פ' אלמנה ניזונית ר' יעקב [בר אחא] בשם ר"י ר' הילא בשם ר"א כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך אדם חס על כבוד גרושתו דא"ר יעקב בר אחא בשם ר"א בן עזריה ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו בהדא איתתיה דריה"ג הוות מעיקא ליה סגין סליק ראב"ע לגביה א"ל שבקה דלית היא אייקרך א"ל לית לי דאתן לה פורנא [א"ל אנא יהיב לך פורנא יהיב ליה פרנה] ושבקה אזלת ונסיבת לסרדייט' דקרתא מן דנסבה איתעביד סגי נהור והות מחזרא על כל קרתא ומדברה ליה חד זמן חזרתיה על כל קרתיה ולא איתייהב ליה כלום אמר לה לית הכא שכונת חורן אמרה ליה אית הכא שכונה דמשבקי ולית בחילי עייל לה לתמן שרי חביט לה עבר ריה"ג ושמע קלון מתבזי בשוקא נסבון ויהבון בגו חד ביתא מן דידיה והוה מסיק לון מזונין כל יומין דהוו בחיין על שם ומבשרך אל תתעלם זו גרושתו אלמא דשפיר דמי להספיק מזון וכסות לגרושתו ואית לן למימר דדוקא ע"י אחר היה מעלה להן מזונות כך נ"ב אני המחבר יצחק בר' משה נב"ה:
919
920[א]
920
921שתי אחיות שנפלו לפניו משני אחיו וכל אחת צרתה עמה וחלץ לאחיות לא נפטרו צרותיהן אלא יחלוץ לצרות ויפטרו אחיות.
921
922[ב]
922
923נפלו לפניו שתי יבמות מאח אחר ונתן יבם גט לאחת מהן שוב אין חליצתה הוגנת כ"כ דקלישא זיקתה ואם חלץ לה לא נפטרה צרתה אלא יחלוץ לצרה ותיפטר בעלת הגט.
923
924[ג]
924
925ואם עשה מאמר באחת מהם ואח"כ חלץ לא נפטרה צרה אלא יחלוץ לצרה ויתן גט לבעלת מאמר ואם עשה מאמר באחת מהם ולשניי' נתן גט חולץ לאיזו שירצ' ויתן גט לבעל' מאמר.
925
926[ד]
926
927וחליצ' פסולה נראה דקיי"ל כשמואל דסבר א"צ לחזור על כל האחין מיהו מורי רבי' אב"י העזר"י זצ"ל עשה הלכה למעש' והצריך חליצה פסולה לחזר על כל האחין:
927
928אמר רבה בר רב הונא א"ר שלש אחיות יבמות שנפלו לפני שני אחין יבמין זה חולץ לאחת וזה חולץ לאחת ואמצעית צריכה חליצה משניהם פי' משום דקסבר דחליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין כלומר גרועה שאם רצה לייבם אינו יכול דאחו' חלוצתו היא הלכך לאו חליצ' מעליית' היא וצריך לחזר על כולן דלא מיפקעה זיקא דתרוייהו בחליצה דחד משום דאלימא זיקא ורמיא אתרוייהו ואוקימנא מילתיה דרב דאי נפל בבת [אחת] כלומר שאם באו לחלוץ באחת שלא הספיק' הראשונ' לחלוץ עד שנפלה גם השנייה והשלישית צריכות כולן לחזר על כל האחין. כי קאמר רב דאמצעי דוקא צריכה לחזר כגון דנפיל זו אחר זו נפלה חדא חלץ לה ראובן וחליצה כשירה היתה שאם רצה יכול לייבם. נפלה אידך חלץ לה שמעון וגם זו כשירה שאם רצה מייבם ואין כאן אחות זקוקה שכבר חלצה אחותה קודם נפילת זו. נפלה שלישית אי בעי ליבומי לא מצו דאחות חלוצת שניהם היא וכולא כלום נמי לא נפקא דאחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים לקמן פ' החולץ הלכך חליץ האי חליצה כל דהו ולאו מעלייתא היא שאם חפץ לא מצי לייבם ומיהו חליצתו וזיקתו שוות שתיהן לגירוע ופקעה זיקתו בחליצתו וחליץ האי ומיפקע זיקה ואוקימנא מילתיה [אליבא] דשמואל דסבר יש זיקה והויא לה חליצה פסולה וצריכה לחזר. ושמואל אמר אחד חולץ לכלן ואוקימנא מאי א' חולץ לכולן דקאמר אאמצעית שחלץ ראובן לראשונה וחלץ שמעון לשנייה ועשה השלישית על שניהם אחות חלוצה ושניהם שוים בה אעפ"כ חולץ לה שמעון ואינה צריכה לחליצת ראובן. ופירש"י דסבר שמואל דחליצה פסולה א"צ לחזר על כל האחין. ואי בעית אימא כי אמר שמואל חליצה מעליא בעינן למיפטר צרתה אבל נפשה פטרה פי' הלכך אחד חולץ לשלשתן והלכך היכא דנפול בבת אחת אליבא דתרי לישני אחר חולץ לכולן כי אין כאן חליצה מעליא וחליצה פסולה א"צ לחזר על כל האחין והיכא דנפול בזו אחר זו ללישנא קמא אע"ג דסבר שמואל דחליצה פסולה א"צ לחזר על כל האחין מ"מ הואיל ויכול שמעון לחלוץ לה חליצה מעליא לשנייה לא חליץ לה ראובן חליצה גרועה ולאידך לישנא ליכא קפידא אלא אע"ג דמצי שמעון לחלוץ לה חליצה מעליא חליץ לה ראובן ולא איכפת לן.
928
929[א]
929
930ושמואל דאמר חלץ לאחיות לא נפטרו צרות אליבא דנפשיה קאמר דסבר יש זיקה והו"ל חליצת אחיות חליצה פסולה ולא נפטרו הצרות שיבול לחלוץ להן חליצה מעליא דלא אמרי' דהויא לח צרת אחות אשה בזיקה כדרב אשי דאמר דלא אלימא זיקה לשויה לצרה בערוה הלכך חליצת הצרות חליצה מעליא היא ואם חלץ לצרות נפטרו אחיות.
930
931[ב]
931
932וחלץ לבעלת גט לא נפטרה צרה משום דאין חליצתה הוגנת כ"כ דקלישה זיקתה.
932
933[ג]
933
934וחלץ לבעלת מאמר לא נפטרה צרה שחליצה זו אינה פוטרת בעלת מאמר לגמרי שעדיין צריכה גט למאמרו הלכך שמואל דסובר יש זיקה והויא לה חליצה פסולה דהא קיי"ל כשמואל דיש זיקה כדפרי' לעיל ואפ"ה סבר דא"צ לחזר על כל האחין.
934
935[ד]
935
936הלכך הכי הלכתא דחליצה פסולה א"צ לחזר על כל האחין וראיה לדבר דאיבעיא להו בעלת הגט ובעלת מאמר איזו מהן קודמת פי' אחיו שמת ולו שתי נשים ועשה זה מאמר בזו וגט לזו ושוב אסור לייבם וקם ליה בלא יבנה כיון שהתחיל לגרש איזו מהן הגונה לחלוץ ולפטור צרתה. א"ר אשי ת"ש ומודה ר"ג שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט אי גט עדיף לא ליהני מאמר אבתריה ואי מאמר עדיף לא ליהני גט אבתריה ש"מ כי הדדי נינהו ש"מ. פירש"י כי הדדי נינהו. ותפשוט בעיין שהאחת פוטרת חבירתה ויחלוץ לאיזה שירצה שחליצת שתיהן גרועה. אלמא דרב אשי סבר דחליצה פסולה פוטרת חבירתה ואינן צריכות שתיהן לחלוץ הלכך יש לן לסבור נמי דחליצה פסולה א"צ לחזר על כל האחין אלא חליצת א' מהם מפקעה זיקת כל האחין הלכך נראה בעיני דהכי הלכתא דחליצ' פסולה אינה צריכה לחזר על כל האחין מיהו מורי רבי' אב"י העזרי עשה מעשה והצריך חליצה פסולה לחזר על כל האחין ואיני יודע מאיזה טעם דהא בזיקא גופה [פסק] לית הלכתא כשמואל. ופי' מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל דלא מיקריא חליצה פסולה להחזירה על כל האחין שנחלקו בה רב ושמואל אלא היכא דאיקליש לה זיקה ודמיא כחלוצה כבר כגון צרת בעלת גט דדמיא כבר בחלוצה וחלוצה אין בה זיקה וכן צרת בעלת מאמר שהרי אין בה זיקה דע"י מאמר ככנוסה דמיא וכן אחות זקוקה ואחות חלוצה שהן דומות לאחות אשה וכן סוטה דרבנן שאמר ר"ש בהאשה רבה ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה וקרי ליה בירושלמי חליצה פסולה הא נמי דמיא להני דאיקלשא לה זיקה לפי שדומה לסוטה דאורייתא וחשובה כאחת מן העריות דטומאה כתיב בה ולהכי לא פטרה חליצתה צרתה וצריכה לחזר על כל האחין אבל היכא שאין חליצה פסולה משום דדמיא דפקעה לה זיקה כגון חליצה דחייבי עשה דלא שייך התם יבום וכן חליצה דצרת מחזיר גרושתו דשנינן פ"ק דאי היא או צרתה חולצת דלא שייך בה יבום אין כאן קלישות זיקה כלל ופטרה חליצתה פסולה את צרתה ופי' מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דה"נ אם טעו בדין חליצה שאינה חליצה כלל ולא איקלשא זיקה ע"י כן אלא היא לגמרי פסולה ויכול לחזור ולחלוץ ואין חליצה פסולה כזו צריכה לחזר על כל האחין אפי' לרב אלא כחליצה אריכתא דמיא: מורי רבי' אב"י העזרי כתב ומקובלני שצריכה שלא תרוק כלל לפני היבם ולפני הדיינין קודם חליצתה דיש לחוש להא דאמ' יבמה שרקקה תחלוץ שכבר נפסלה על האחין וכיון שמקודם נפסלה הו"ל חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין ואע"פ שיש להשיב טוב הדבר להזהר בכך ומורי ה"ר אליעזר ממיץ היה נוהג להתיר חרם ליבם לישא ב' נשים כדי שלא יהא חליצה פסולה וצריכ' לחזר על כל האחין והיה אומר שבמקום מצוה לא נגזרה הגזירה והשתא היא עולה ליבום ולחליצה ואחרי החליצה תעמוד הגזירה במקומה ושאר רבותי לא נהגו כן עד כאן לשונו:
936
937[א]
937
938ארבעה אחין שנים מהם נשואין שתי אחיות ומתו הנשואות את האחיות בבת אחת כגון שהותזו ראשיהן באחת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו.
938
939[ב]
939
940ואי בזה אחר זה מתו ולא ידעינן איזה מהן מתה ראשונה ואיזו נפלה בראשונה הרי אלו חולצות ואם קדמו וכנסו הכונס בראשונה מוציא והכונס באחרונה מקיים.
940
941[ג]
941
942אבל אי ידעי' איזו נפלה בראשונה [אחד חולץ לשני' תחלה והשני מייבם לראשונה] ואם חלץ לראשונה השנייה אסורה להתייבם אלא חולצת גם היא.
942
943[ד]
943
944היתה אחת מהם אסורה על אחד מהם איסור ערוה כגון שהיתה חמותו אסור בחמותו ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן וכגון שנפלה הך דאינה חמות תחילה ואם נפלה חמות תחלה חתן מייבם הך דאינה חמות ואידך מייבם חמות:
944
945אמר רב הונא א"ר שתי אחיות יבמות שנפלו לפני יבם אחד חלץ לראשונה הותרה חלץ לשנייה הותר' מתה ראשונה מותר בשנייה ואצ"ל מתה שנייה מותר בראשונה דהוי יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתרה הראשון ור"י אמר מתה שנייה מותר בראשונה אבל מתה ראשונ' אסור בשנייה מ"ט שכל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא באשת אח שיש לה בנים ואסורה ופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כר"י דכל רב ור"י הלכה כר"י פ"ק דביצה הלכך הכי קיי"ל דמתה ראשונה אסור בשנייה מתה שנייה מותר בראשונה דחזרה להיתיר' ראשונה ומותיב ר' יוסי בר חנינא לר' [יוחנן] דתנן ד' אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ומתו הנשואין את האחיות הרי אלו חולצות ולא מתיבמות ואמאי ליקו חד מנייהו וליחלוץ לה לשנייה ותיהוי ראשונה לגבי אידך ביבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירה הראשונה א"ל אחיות איני יודע מי שנאן כלומר זה אינה משנה. ופרכי' ולימא ליה דנפול בבת אחת וריה"ג [היא] דאמר אפשר לצמצם ומשני לא סתם לן תנא כריה"ג פי' וא"א שיפלו בבת אחת ולהכי אינה משנה. ומיהו אנן קיי"ל דאפשר לצמצם בידי אדם דסברי אמוראי [הכי] פ"ב דחולין ופ"ק דעירובין הלכך לדידן זו משנה היא
945
946[א]
946
947הלכך אע"ג דקיי"ל דיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתיר הראשון אע"פ כן מתני' לאו משבשתא היא דאיכ' לאוקומ' דנפול בבת אחת שהותזו ראשיהם כאחד. כדפי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם הלכך מתני' בבת אחת ולהכי חולצות ולא מתיבמות ואם קדמו וכנסו יוציאו כדפר"ח זצ"ל שנינו גבי שתי אחיות אם קדמו וכנסו יוציאו וכן הלכה ולא חיישי' לדאבא שאול ולא לר"ש דאמרי יקיימו.
947
948[ג]
948
949אבל אי נפיל בזו אחר זו ה"נ דחד מנייהו חליץ לשנייה ואידך מייבם ראשונה.
949
950[ב]
950
951ואי לא ידעינן הי נפל ברישא וקדמו וכנסו הכונס תחילה מוציא והכונס באחרונה מקיים מדפרכי' ולימא ליה דלא ידעי' הי נפיל ברישא דלימא ליה חלוץ לשנייה ולהכי שניהם חולצות ומשני א"ה היינו דקתני קדמו וכנסו יוציאו בשלמא לראשון א"ל מאן שריא לך אלא שני אמר חבירי שנייה ייבם אנא ראשונה מייבם היינו דקא"ל אחיות איני יודע מי שנאן פי' א"ה משום דלא ידעינן הוא הא אי הוה ידעינן מייבמא ראשונה. היינו דקתני כלומר הא דקתני יוציאו אמאי בשלמא לראשון א"ל אפיק דודאי באיסור אתא לידך דא"נ ראשונ' היא מאן שריא לך הלא אחותה זקוקתך היתה בודאי בשעת כניסה ובאיסורא כנסת בודאי. אלא שני לימא אחי שייבם ראשונה שנייה אירעה לחלקו והואי ראשונה יבמה שהותרה ונאסרה. וחזרה והותרה ואע"ג דלכתחילה לא היה לו [לכנוס] דהו"ל למיחש שמא שנייה היא וקא פגע באחות זקוקה מ"מ הואיל וכבר כנס ואין כאן אלא ספק זיקת אחות אינו מוציא כדתנן פ' כיצד מי שקידש אחת משתי אחיות ואין ידוע לאיזו קידש מת והיו לו שני אחין אחד חולץ ואחד מייבם קדמו וכנסו אין מוציאין מידם פי' משום דליכא אלא ספק פגע באחות זקוקה ואסקי' היינו דקא"ל אחיות איני יודע מי שנאן כלומר דאי מתני' סוברת יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתר הראשון לא הו"ל למתני יוציאו [שאין] השני מוציא. הלכך לדידן דאית לן דר' יוחנן דהכי הלכתא הכונס תחילה מוצי' הכונס באחרונה מקיים.
951
952[ד]
952
953והא דתנן היתה אחת מהן אסורה על האחד איסור ערוה אסור בה ומותר באחותה והשני אסור בשתיהן אוקמה ר"פ כגון דנפלה הך דאינה חמות תחילה אבל אי נפלה חמות תחילה תתן מייבם הך דאינה חמות ואידך מייבם חמות וכן הלכה:
953
954שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות או אשה ובתה או אשה ובת בתה או אשה ובת בנה הרי אלו חולצות ולא מתייבמות ור"ש פוטר תניא ר"ש פוטר בשתיהן מן החליצה ומן הייבום שנאמר ואשה אל אחותה לא תקח לצרור בשעה שנעשות צרות זו לזו לא יהיו לך ליקוחין אפילו באחת מהן ופר"ח דהלכה כרבנן ולית הלכת' כוותי' דר"ש:
954
955שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד מופנה מת אחד מבעלי אחיות ועשה בה מופנה מאמר ואח"כ מת אחיו השני בש"א אשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשתו ובה"א מוציא את אשתו בגט וחליצה ואשת אחיו בחליצה זו היא שאמרו אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו. והלכה כבית הלל ואמרי' בגמ' זו היא למעוטי מאי למעוטי הך דר' יהושע דלא עבדינן כותיה אלא אי כרבן גמליאל אי כר"א פי' דתנן פ' ב"ש שני אחין נשואים לשתי אחיות קטנות ומת בעלה של אחת מהן תצא משום אחות אשה וכן שתי חרשות גדולה וקטנה מת בעלה של קטנה תצא משום אחות אשה מת בעלה של גדולה ר"א אומר מלמדין את הקטנה שתמאן בו ר"ג אמר אם מיאנה [מיאנה] ואם לאו תמתין עד שתגדיל ותצא הלזו משום אחות אשה ר' יהושע אומר אי לו על אשתו ואי לו על אשת אחיו מוציא את אשתו בגט ואשת אחיו בחליצה והיינו דקתני הכא זו היא למעוטי דר' יהושע דלא עבדינן כותיה אלא אי כר"ג אי כר"א. ולא קיי"ל כר"ג דטעמיה דר"ג מפרש בפ' כיצד משום דקסבר אין זיקה ואילו אנן קיי"ל דיש זיקה ולהדיא פסקי' פ' ב"ש כר"א דאמר ר"י אמר שמואל הלכה כר"א וכן אר"א הלכה כר"א:
955
956שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעלי אחיות וכנס הנשוי נכרית את אשתו ומת ראשונה יוצאה משום אחות אשה ושניה משום צרתה עשה בה מאמר ומת הנשוי נכרית שנייה חולצת ולא מתייבמת. ואמרי' בגמ' טעמא [דעבד] בה מאמר הא לא עבד בה מאמר [נכרית] יבומי נמי מייבמה אר"נ זאת אומרת אין זיקה אפי' באח אחד. פי' דאי יש זיקה משמת בעל אחות ונפלה לייבום הוזקקה לנשוי נכרית לבדו דהא על בעל אחות לא דמיא ונעשית נכרית זו צרתה בזיקה וכשמת תיאסר הנכרית על הנשאר משום צרת אחות אשה בזיקה ומדסבר דמתיבמת ש"מ דאין זיקה אפי' בחד וליתא לדר"נ אלא כרב אשי קיי"ל דיש זיקה אפי' בתרי אחי ומתני' ה"ה אע"ג דלא עבד בה מאמר נכרית מיחלץ חלצה יבומי לא מיבמ' והא דקתני מאמר לאפוקי מדב"ש דאמרי מאמר קונה קניין גמור קמ"ל דלא כב"ש:
956
957יבמה שאינה ראויה בשעת נפילה ליבום ל"ש דאידחיא מהאי ביתא לגמרי כגון שנפלה לפניו אחות אשתו ואין כאן אח אלא הוא דאין עליה זיקת אח כלל ושריא לשוק ל"ש דאיכא אח אחד דלא אידחייא מהאי ביתא [לגמרי] ול"ש מתה אשתו קודם שכנסה אח אחד ל"ש שמתה אשתו אחד שכנסה אח אחד ומת בכל האי גוונא אסורה על בעל אחות עולמית:
957
958אמר רב יהודה א"ר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה הרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה ופרכי' מאי קמ"ל תנינא שלשה אחין שנים מהן נשואין שתי אחיות ואחד נשוי נכרית מת אחד מבעלי אחיות וכנס נשוי נכרית את אשתו ומתה אשתו של שני ואח"כ מת נשוי נכרית הרי זו אסורה עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת מהו דתימא ה"מ היכא דלא איחזיא ליה בנפילה ראשונה. שכל זמן נפילה ראשונה היתה אשתו קיימת שהיא אחותה. אבל היכא דאיחזיא ליה בנפילה ראשונה כגון שמתה אשתו אחר מיתת אחיו ולא כנסה נשוי נכרית. אימא תשתרי קמ"ל דאפ"ה אסורה ותו פרכי' הא נמי תנינא שני אחין נשואין שתי אחיות ומת אחד מהם ואח"כ מתה אשתו של שני ה"ז אסור' עליו עולמית הואיל ונאסרה עליו שעה אחת מ"ד התם היא דאידחי' לה מההיא ביתא לגמרי. משנפלה אין כאן אח אלא זה בעל אחותה נידחית ונפטרה לשוק ואין עליה עוד זיקה אבל היכא דלא אידחייא מהאי ביתא לגמרי. בשעת נפילה שהיה שם נשוי נכרית וזקוקה ליבום אימא מיגו דחזיא לנשוי נכרית עדיין זיקתה עליה כי מתה אחותה ועודה בנפילה ראשונה חזיא נמי להאי ותייבם להאי קמ"ל רב דאפי' הכי אסורה מיהו ה"מ דאסור' לרב היכא שבשעת נפילה היה לפניה איסור דאורייתא כגון איסור אחות אשה אבל היכא דלא אתחזיא ליה בשעת נפילה מחמת זיקה דרבנן כי האי גוונא לרב לא אסור' עולמית אלא חוזרת להיתיר' הראשונה כדא"ר לעיל מתה ראשונה מותר בשנייה מיהו בהא לא קיי"ל כרב אלא כר"י דאמר מתה ראשונה אסור בשניה שכל יבמה שאין אני קורא בשעת נפילה יבמה יבוא עליה ה"ה כאשת אח שיש לה בנים ואסיר' ואע"ג דלא מיתסרא אלא מחמת זיקה דרבנן:
958
959שלשה אחין נשואין שלש נשים נכריות ומת אחד מהן ועשה בה השני מאמר ומת הרי אלו חולצות ולא מתיבמות שנאמר יבמה יבוא עליה שעליה זיקת יבם אחד ולא שעליה זיק' שני יבמין. פי' דכל זמן שלא כנסה זה עדיין זיקת ראשון עליה וניתוספה עליה זיקת מאמרו הרי כשמת זה ניתנו עליה זיקת שניהם ואילו כנסה הוה פקעה זיקא דקמא וכי מאית לא הות עלה אלא זיקת שני א"נ אי לא עבד מאמר לא הואי עלה אלא זיקת ראשון אבל השתא שעשה בה מאמר יש עליה זיקת שתיהם. רש"א מייבם לאיזו שירצה וחולץ לשנייה ומפרש טעמיה פ' כיצד דתניא א"ל ר"ש לחכמים אם מאמרו של שני [מאמר אשת שני הוא בועל ואם מאמרו של שני] אינו מאמר אשת ראשון הוא בועל. ופרכי' בגמ' אליבא דרבנן ואי זיקת שני יבמין דאורייתא חליצה נמי לא תבעיא ומשני אלא מדרבנן וגזירה שמא יאמרו שתי יבמות הבאות מבית אחד מתייבמות. אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה אבל היא אסורה דמיחלפא בבעלת גט. פירש"י אמתני' קאי שאם נתן זה העושה מאמר גט למאמרו ולא לזיקתו ואח"כ מת הותרה אשתו הראשונה שהיא צרתה להתייבם לשלישי דמאמר דעבד שקליה ולאו צרות נינהו והשתא לא אתי למימר בשתי יבמות מבית אחד חדא חלצה וחדא מייבמא דהכא לאו מבית אחד מיחזו. אבל היא אסורה. ולא משום דקם ליה בלא יבנה לפוסלה על אחיו הנשאר שהרי לא נתן גט לזיקה אלא משום דאתי לאיחלופי בבעלת הגט היכא דעבד גט למאמרו ולזיקתו דההיא ודאי מידחיא [אבל] גט למאמרו ודאי לא דחי אלא מאמר ונשארה זיקה ראשונה במקומה. איכא דאמרי אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא לשלישי בשימות שני. מאי דעבד שקליה. והוה כמי שלא נעשה בה מאמר ומתייבמת לשלישי [מחמת] זיקת אחיו הראשון ודוק' שפירש למאמרו ולא לזיקתו אבל סתמא קיימא בלא יבנה אכולהו אחין והכי מוכח מילתא בפר"ג דלמאמרו ולא לזיקתו קאמר ולא אתבריר לי אי הלכה בתנא דשמעת' דאסר לייבומי צרתה של בעלת מאמר דאיכא תנא דפליג ס"פ האשה רבה דתנן בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו ומשהגדיל נשא אשה אחרת אם לא ידע את הראשונה משהגדיל השנייה חולצת ומתייבמת הראשונה חולצת ולא מתייבמת פי' דזיקת שני יבמין עליה הואיל ולא ידעה משהגדיל ולא יצאת מידי נפילה ראשונה. ופריך בגמ' ויעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול ותדחה צרה מן הייבום פי' ויעשו ביאת כן ט' כמאמר בגדול. לדחות אשתו גמורה מן היבום כי ההיא דר' אחין כרפרי' לעיל דקתני הרי אלו חולצות ואפי' אשתו גמורה נדחית מפני שהיא צרת בעלת [זיקת] שני יבמין ואמאי קתני מתני' שנייה חולצת ומתייבמת. ואמר רב לא עשו ביאת בן תשע במאמר בגדול ושמואל אמר עשו ועשו וכן אר"י עשו. ופריך ויעשו. כלומר ואמאי מייבמה שנייה. [ומשני] תנאי היא תנא דד' אחין ס"ל עשו וגזר משום צרה ואשמעי' בגדול וה"ה בקטן והאי דקתני גדול משום דבגדול קאי והאי תנא דהכא ס"ל עשו ולא גזר משום צרה ואשמעי' בקטן וה"ה בגדול והאי דקתני קטן משום דבקטן קאי וקיי"ל רב ור"י הלכה כר"י וכ"ש הכא דשמואל קאי כר"י וסבר דתנא דפ' האשה רבה סבר דצרתה של בעלת מאמר מתייבמת מעתה אין כידי לידע האיך הלכה למעשה ובפר"ח משמע דההיא דד' אחין עיקר דכתב אההיא דאמר רבא נתן גט למאמרו הותרה צרתה ופר"ח הותרה אשתו שהיא צרתה אבל בעלת מאמר אע"ג דנתן לה גט אסורה משום דמיחלפה בבעלת הגט חיישי' דילמא יהיב לה אחד מן האחין גט וכיון דיהיב לה גט נאסרה לכולהו אחי ואי אמרת תתיבם זו אתי למימר חזינן בעלת גט מתיבמת ואע"ג דלישנא בתרא אמר רבא נתן גט למאמרו הותרה אפי' היא מאי דעבד שקליה לא סמכי' עלה דחיישי' דילמא כל"ק היא הילכך עבדינן בה לחומרא עכ"ל הרי פסק בלישנא קמא דרבא אליבא דתנא ארבע אחין:
959
960אשת ישראל שנבעלה לאחר וכסבורה שהוא בעלה אע"פ שברצונה נבעלה הואיל ואנוסה בזה שהיתה סבור' שהוא בעלה הויא לה אנוסה ושריא לבעלה ומפרישין אותה מבעלה ג' חדשים שמא מעוברת היא מזה שנבעלה לו ואם היתה קטנה שאינה ראויה לילד וכן אם קודם שנבעלה לזה היתה תדיר משמשת עם בעלה ולא ידעה אם היתה מעוברת מבעלה אם לאו דהשתא ליכא להבחין ותלינן בבעלה להכשיר מחזירין אותה מיד ואם מת בעלה אסור' לכהונה וכ"ש אם היתה אשת כהן שנאסרה עליו:
960
961תנן שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו של זה לזה ושל זה לזה הרי אלו חייבין משום אשת איש ואם היו אחין אף משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום ואשה אל אחותה ואם היו נדות אף משום נדה ומפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן ואם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותם מיד ואם היו כהנות נפסלו מן הכהונה. ואוקמה רב יהודה למתני' תני הוחלפו שטעו כסבור שהיא אשתו וכסבורה היא שהוא בעלה דהשתא אנוסים הם ואונס בישראל מישרי שרי ואע"פ שהותרו לבעליהן מפרישין אותן ג' חדשים מבעליהן היכא שהן גדולות וראויות לילד דחיישי' שמא מעוברות הן והוולדות ממזרים ובעינן הבחנה בין זרע פסול לזרע כשר שמא יתלו העובדים בבעליהן אבל אם היו קטנות שאינן ראויות לילד מחזירין אותן מיד ודווקא בהני גדולות מפרישין אותן לפי שעדיין לא נבעלו לבעליהן ויש להבחין אבל היכא שנבעלו כבר וליכא להבחין מחזירין אותן מיד והולד כשר דאזלינן בתר רובא ורוב בעילות אחר הבעל כדאמרי' ס"פ ארוסה ושומרת יבם והלכתא ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה דתני רב תחליפא [בר מערבא] קמיה דר' אבהו אשה מזנה בניה כשרין רוב בעילות אחר הבעל. ואם מתו הבעלים הנשים פסולות לכהונה דאמרי' ס"פ א"ר עמרם הא מילתא אמר לן רב ששת אשת ישראל שנאנסה אע"פ שמותרת לבעלה פסולה לכהונה ואצ"ל אם היו נשי כהן שאסורות כדתנן אם היו נשי כהן פסולות לכהונה:
961
962אנוסה ומפותה ושבויה שנפדית וקטנה שנתגרשה צריכות להמתין ג' חדשים אבל הגיורת שנתגיירה והשפחה שנשתחרר' או שיצתה בשן ועין וקטנה שזינתה א"צ להמתין ג' חדשים וכן קטנה שמיאנה:
962
963ס"פ ארבעה אחין כתוב בפר"ח ואסיקנא כל הנשים צריכות להמתין ג' חדשים אפי' אנוסה ומפותה וקיי"ל כר"י עכ"ל: ורבינו יצחק אלפס כתב חזינא למקצת רבואתא [דפסקי] הלכתא בהא כר' יהודה דתניא אנוסה ומפותה צריכה להמתין ג' חדשים דברי ר"י ור' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד ואנן לא ידעינן מהיכן גמרי לה להאי פיסקא דקיי"ל ר' יוסי ור' יהוד' הלכה כר' יוסי ואי משום דקאי ר' יהודה כסתם מתני' דקתני ומפרישין אותן ג' חדשים שמא מעוברות הן דהא רבא אנוסות הן וקתני מפרישין ליכא למימר דכי דבהא אפי' ר' יוסי מודה דמפרישין דל"ק ר"י אלא באשה מזנה [דידעה] דמזנה היא ומתהפכת שלא תתעבר אבל הא מי ידעה דמזנה היא כדי שתתהפך והא אוקימנא בהוחלפו למימרא דבטעות הוה מילתא ואי משום דקתני פ' החולץ וכן שאר כל נשים לא יתארסו ותניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה כו' הני כולהו לא שייכי בהו לא אנוסה לא מפותה הלכך קשה לן האי פסקא ולא קמנן אעיקרא דמילתא מהיכ' גמירי לה עכ"ל. ונראה בעיני אני המחבר דיש לסמוך על פר"ח לענין הלכה למעשה ופשטא דהלכתא מוכחא כותיה דאמרי' ל"א אמרי לה אמר שמואל וכולן צריכות להמתין ג' חדשים חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה פי' כולן בנות ישראל גדולות שנבעלו ואפי' אנוסות ומפותות צריכות להמתין ג' חדשים דגזר בגדולה בת ישראל זנות אטו נישואין חוץ מגיורת ומשוחררת גדולה שאינן צריכות להמתין כדמפר' טעמא לקמן ודייקי' [הא קטנה בת ישראל א"צ להמתין ג' חדשים] ובמאי אי במיאון פשיטא דהא אמר שמואל דלא בעיא אי בגט האמר שמואל דבעיא דאמר שמואל מיאנה א"צ להמתין ג' חדשים פי' דליכא למיגזר משום גדולה דאין גדולה יוצאה במיאון נתן לה גט צריכה להמתין ג' חדשים פי' גזור רבנן קטנה אטו גדולה אלא בזנות דזנות בקטנה לא שכיחא. והאי לישנא עיקר דאיסתייעא ממתני' ולא צריכ' לשנויי מתני' בהוראת שעה ופרכי' גיורת ומשוחררת דשכיחא בהו זנות נגזור פי' שימתינו כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה ושנינן הוא דאמר כר' יוסי דתנן הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו או שנתגיירו או שנשתחררו צריכות להמתין ג' חדשים דברי ר"י ר' יוסי מתיר ליארס ולינשא מיד פירש"י הוא דאמר כר' יוסי דלא גזר כדמפרש טעמא דאשה מזנה מתהפכת כדי שלא תתעבר ומיהו בישראלי' גזר שמואל זנות אטו נישואין שמתעברת ולא ס"ל כר' יוסי דלא גזר כדקתני לקמיה באנוסה ומפותה אבל בגיורת לא גזר זנות שבכותית אטו נישואין דבכותית דאפי' גיורת נשואה מכיון דדעתה לאיגיורי מתהפכת נמי כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרעה בקדושה כדלקמיה עכ"ל. הרי פי' להדיא דשמואל קאי כר' יהודה באנוסה ומפותה ויש לי לומר דה"ה בשבויה אוסר שמואל דהא נמי אנוסה היא וגזר אטו נשואה אבל בגיורת ושפחה משוחררת קאי שמואל כר' יוסי ויוצאה בשן ועין נמי שריא לר' יוסי כדפירש"י דהואיל ואוקימנא במתהפכת אף יוצאה בשן ועין נמי ליכא השתא למיפרך כיון דהיפוך קל הוא לה ואין בו טורח מתהפבת דכל אשה מזנה אינה רוצה להתעבד. וההיא דפ' החולץ דתניא גר וגיורת צריכה להמתין ג' חדשים הי' מפרש מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל דאתיא אפי' לר' יוסי דלא איירי ר' יוסי אלא בגיורת שאין לה בעל דאינה רוצה להתעבר ורוצה להנשא לישראל אחר גירותה מיד אבל זו שיש לה בעל והוא יקיימנה בגירותה אינה מתהפכת ואינה חוששת כ"כ להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שנזרע שלא בקדושה ולא הודה לו רבו רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אלא מעמידה כר' יהודה ולא כר' יוסי ויש אומרים שיש במדרש גר וגיורת שנישאו יחד בכותייתם לא יתקיימו יחד בגירות פן יחזרו לסורן ומעשה היה והפרידום זה מזה ולא ידע רבינו יצחק למה הוצרך לעשות כן דהכא משמע להדיא דשרי וגם מרבי' שמואל מ"כ שמע שמותר:
963
964כל הנשים אחת בתולות ואחת בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן הארוסין בין מן הנשואין שהיתה רגילה לילך לבית אביה ועת סמוך למיתת בעלה עמדה בבית אביה זמן מרובה דליכא למימר מעוברת היא או שהיה לה כעס לילך מבית בעלה ולא שימשה או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא חולה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין והמפלת לאחר מיתת בעלה או שהיתה עקרה שנעקר רחמה וניטל האם שלה וקטנה ואיילונית ושאינה ראויה לילד מחמת סם ושנשאת בת עשרים ומת בעלה לאחר ארבעים וששהתה אחר בעלה ראשון עשר שנים ולא הי' בדעת' להנשא כולן צריכות להמתין שלשה חדשים חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתארסה בו:
964
965תנן בהחולץ וכן שאר כל הנשים לא יתארסו ולא ינשאו עד שיהו לה ג' חדשים אחת בתולות ואחת בעולות ואחת אלמנות ואחת נשואות ואחת ארוסות רבי יהודה אומר הנשואות יתארסו והארוסות ינשאו חוץ מן הארוסה שביהודה שלבו גס בה ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול. ואמר בגמ' הי נינהו בתולות הי נינהו ארוסות הי נינהו בעולות הי נינהו נשואות אר"י ה"ק אחת בתולות ואחת בעולות שנתארמלו או שנתגרשו בין מן האירוסין בין מן הנשואין. ר"א לא על לבי מדרשא אשכחיה לר' אסי א"ל מאי אמור בי מדרשא א"ל הכי א"ר יוחנן הלכה כר' (יהודה) [יוסי] מכלל דיחידאה פליג עליה אין והתניא הרי שהית' רדופה לילך לבית אביה או שהיה לה כעס לילך מבית בעלה או שהיה בעלה זקן או חולה או שהיתה היא חולה או שהיה בעלה חבוש בבית האסורין והמפלת לאחר מיתת בעלה או שהיתה עקרה וזקנה וקטנה ואיילונית ושאינה ראויה לילד צריכו' להמתין ג' חדשים דר"מ ר' יהודה מתיר ליארס ולהנשא מיד א"ר חייא בר אבא חזר בו ר' יוחנן. פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כר"מ חדא דהא ר' יוחנן דאמר הלכה כר"י הדר ביה ועוד דקיי"ל בר"מ בגזירותיו דגרסי' פרק אע"פ א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו. וכן פר"ח דהלכה כר"מ כדפסקי' פ' אע"פ ואע"ג דאמר פ' מי שהוציאוהו דילמא לאפוקי מדר"נ אמר שמואל דחייא היא ולא חיישי' לה ותנא דמתני' היינו ר"מ. הלכך כולהו ל"ש נתארמלו מן האירוסין ל"ש מן הנשואין ל"ש שנתארסו ל"ש שנישאו כולן צריכות להמתין ג' חדשים כדפסקי' לקמן והלכת' צריכה להמתין ג' חדשים חוץ מיום שמת וחוץ מיום שנתארסה בו. שאינה ראויה לילד פירש"י מחמת סם כדביתהו דר' חייא דשתיא סמא דעקרתא. ורבינו יצחק אלפס פי' ששרתה עשר שנים אחר בעלה ולא היה בדעתה להנשא כההי' ס"פ ד' אחין דאר"נ אמר שמואל כל ששהתה אחר בעל' עשר שנים ונישאת שוב אינה מתעברת כי אתא רבין אר"י ל"ש אלא שאין דעתה [להנשא אבל דעתה] להנשא מתעברת א"נ כגון שנישאת לאחר ארבעים וכן פר"ח פ' אע"פ כההיא דפ' יש נוחלין דאר"ח ניסת פחותה מבת עשרים יולדת עד ששים בת עשרי' יולדת עד ארבעים בת ארבעים שוב אינה יולדת. ואם קידש תוך שלשה אלמנת חבירו או גרושת חבירו אפליגו בה אמוראי ר"פ החולץ דאיתמר קידשה תוך שלשה וברח פי' שקידש תוך שלשה שום אלמנה או גרושה פליגו בה רב אחא ורפרם חד אמר משמתינן ליה וחד אמר ערוקיה מסתייה ולא בעי למיכפייה למיכתב גיטא דגלי דעתיה דלא בעי לכנוס עד זמנו. ופסק רבינו יצחק אלפס דכן הלכה דערוקי' מסתייה אבל פר"ח כתב עבד רפרם [עובדא ואמר] ערוקיה מסתייה ולא שמעי' מינח דהילכתא הכי דאיכ' למימר רפרם הוא דאמר ערוקיה מסתייה ורב אחא פליג עליה עכ"ל. ומסתבר דהכי הלכתא דמעשה רב מיהו הדעת נוטה דדוקא בברח מעצמו דגלי דעתיה שבשקיד' לא היה בדעתו לכנוס עד זמנו אבל אם קידש תוך ג' ולא ברח אינו מועיל אם אנו נכריח אותו וצריך למכפייה ליתן גט דהואיל ולא ברח ה"ז דעתו לכנוס וצ"ע:
965
966[א]
966
967אסור לאדם לישא או לארס מעוברת חבירו ומניקת חבירו עד שימתין ב"ד חודש מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ואם נשא לא סגי ליה בהפרשה אלא מוציא בגט ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס ואם כהן הוא מוציא בגט ואינו מחזיר עולמית.
967
968[ב]
968
969ואם אירס ולא נשא זה [היה] מעשה והודה ה"ר יוסף דאורלינ"ש דסגי ליה בהפרשה וא"צ להוציא בגט ור"י בר שמואל זצ"ל מצריך גט וכן בשאלתות דרב אהאי מצריך גט.
969
970[ג]
970
971ואם היתה גרושה והיא מניקה בזה הורה ה"ר שמשון שמותרת להנשא אחר ג' חדשים ושאילתות דרב אחאי ורבינו תם זצ"ל ור"י בר שמואל אוסרים.
971
972[ד]
972
973נתנה בנה למניקה אסורה להנשא
973
974[ה]
974
975מת בנה מותרת להנשא גמלתו אסורה להנשא:
975
976[א]
976
977תניא בפ' החולץ לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזי' עולמית דר"מ וחכ"א יוציא ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס פירו' דהיינו לאחר כ"ד חודש וכדפסק לקמן גמ' אחד הבתולות כו' והלכת' מניקה צריכה להמתין כ"ד חודש [חוץ] מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו ופר"ח דהלכה כחכמים ואע"ג דקיי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו ה"מ בדגזר הני אטו הני כדתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה כו' אבל הכא קנסא קניס ולית הלכתא כותיה בקנס עכ"ל וכ"פ בה"ג כחכמים וכן משמע סוגיא דליתא לדר"מ מדבעי רב יהושע בריה דרב אידי מרב אשי מעוברת חבירו ומניקת חבירו דאינסיבא לכהן מאי מי עבוד רבנן תקנתא לכהן או לא ומהדר לי' דלא עבוד וע"כ שקלו וטרו אליבא דרבנן דאי אליבא דר"מ מאי קא מיבעיא ליה הא אפי' גבי ישראל קא"ר מאיר יוציא ולא יחזיר עולמית כ"ש כהן אלא ודאי אליבא דרבנן קא בעי דהילכתא כרבנן ומסקנא דלא עבוד תקנתא לכהן אלא מוציא ואסורה עליו עולמית כרבנן דאמרי יוציא וא"ר ולדברי חכמים יוציא בגט פי' לא סגי ליה בהפרשה ואמר מר זוטרא דיקא נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש ש"מ.
977
978[ב]
978
979והקשה ה"ר יוסף דאורלינ"ש זצ"ל מפ' ארוסה ושומרת יבם דאמר חתם מעוברת חבירו ומניקת חבירו לא שותה ולא נוטלת כתובה דר"מ פי' שאם נשא מעוברת חבירו ומניקת חבירו וקינא לה ונסתר' לא שותה דכתיב תחת אישה והאי לאו אישה הוא דהא אסורה לו. דר"מ שהיה ר"מ אומר לא ישא אדם מעובר' חבירו ומניקת חבירו ואם נשא יוציא ולא יחזיר עולמי' וחכ"א יכול הוא להפרישה ולהחזירה לאחר זמן אלמא לרבנן בהפרשה בעלמא סגי וקשיא אמסקנא דידן דאוקימנא דלרבנן יוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה וי"ל דיוציא משמע דוקא בגט אבל להפרישה משמע הכי והכי ומר זוטרא הכי דייק מדלא קתני וחכ"א יפריש שהייתי יכול לפרש בלא גט וקתני מוציא ש"מ דדוקא בגט וההיא דפ' ארוסה דקתני יכול להפרישה היינו בגט א"נ י"ל דלהפרישה משמע דווקא בלא גט ואפ"ה לא תקשי דשאני התם דהואיל וקינא לה ונאסרה עליו מן התורה וגם אם בא עליה קודם השקאה הי' אוסרה עליו עולמית לא חיישי' כולי האי שמא יבוא עליה ודיו בהפרשה בעלמא אבל הכא בשמעתין דלא אסיר' עליה אלא מדרבנן וגם אם בא עליה לא נאסרה עליו עולמית לא סגי ליה בהפרשה דחיישי' שמא בא עליה. וכבר היה מעשה באחד שקידש מניקת והורה ה"ר יוסף דאורלינש שא"צ להוציאה בגט לא לר"מ לא לרבנן אלא סגי ליה בהפרשה בעלמא דאע"ג דבקידש אלמנת חבירו וגרושת חבירו תוך ג' צריך להוציא בגט אם לא ברח הכא לא אחמור כולי האי אלא כמו שאמרו חכמים גבי סוטה דיכול הוא להפרישה אפי' בלא גט כדפרי'. וע"כ האי לישנא דפרי' דלרבנן מפרישה בלא גט עיקר דאז שותה לרבנן דתחת אישה קרינן בה הואיל וא"צ גט דאי לרבנן בעיא גט א"כ אינה שותה כמו לר"מ אלא ודאי הואיל ואסירא עליה שקינא לה ונסתרה לא חיישי' שמא יבוא עליה ודיה בהפרשה הכא נמי כשקידש מניקת חבירו הואיל ואסורה עליה דקיי"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה בנדה לא חיישי' שמא יבוא עליה קודם נשואין ודיה בהפרשה ואע"ג דגבי סוטה איכא איסורא דאורייתא והכא איסורא דרבנן הא לא קשיא דגבי סוטה עבד איסורא כבר שכבר בא עליה דאי ארוסה קיי"ל דאינה שותה אבל הבא לא עבד איסורא אלא קידושי' בעלמא הלכך כך יש לי איסורא דרבנן היכא דלא עבד איסורא כמו איסורא דאורייתא היכי דעבד איסור' ושפיר ילפו מהדדי ואף על גב דבנשא מינקת חבירו נמי לא עשה אלא איסורא דרבנן ואפילו הכי צריך להוציא בגט שאני התם שכבר עשה איסורא שכבר בא עליה והוא הדין לנשא ולא בא עליה שצריך להוציא בגט דסתם נישואין לביאה. ועוד הביא ראיה מפ' אף על פי דאמר התם אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי א"ל מהו לארס בחמשה עשר חודש א"ל חדא דר"מ ור"י הלכה כר"י [ועוד] ב"ש וב"ה הלכה כב"ה ואמר עולא הלכה כר"י ואמר מר עוקבא לי התיר ר' חנינא לישא אחר חמשה עשר חודש כ"ש את דלארס כי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל רב ושמואל דאמרי תרווייהו צריכה להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו רהט בתריה תלתא פרסי וא"ד פרסא בחלא ולא אדרכיה ולא מצינו בשום מקום בתלמוד שהצריכו להוציא. מיהו לכתחילה ודאי כשם שאסור לישא כך אסור לארס כדאמר בפ' אע"פ ת"ר מניקה שמת בעלה בתוך כ"ד חודש ה"ז לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חודש. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אוסר ומצריך להוציא בגט שכשם שכלה בלא ברכה אסורה לבעלה מדרבנן כן מינקת חבירו דנשוא' לו אסורה מדרבנן ואפ"ה מוציא בגט ולא סגי ליה בהפרשה ואין נראה לי לחלק דשאני הבא שכבר עשה איסורא שכבר בעל וההיא דאע"פ אינה ראיה כי טורח היה לתלמוד לכתוב כל המעשה כמו שהיה. וההוא דת"ר מניקה שמת בעלה ה"ז לא תתארס ולא תנשא עד כ"ד חודש לכאורה היה משמע משם דבקידש אינו מוציא בגט מדקתני לא תתארס ולא תנשא דאי בנתארסה מפקי' מיניה בגט למאי הילכתא קתני ולא תנשא אבל אי לא מפקי' לה מיניה שפיר קתני לא תתארס ואם נתארסה מפרישין אותה ולא תנשא עד זמנה מיהו הא לאו ראיה היא דחדא דיש ספרים דגרסי' בהו לא תנשא ולא תתארס ולא זו אף זו קתני ועוד אפי לפי הספרי' דגרסי' בהו לא תתארס ולא תנשא איכא למימר דתנא לא תנשא משום דר' יהודה היא דמתיר בי"ח חודש אפילו להנשא. ובשאלתות דרב אחאי זצ"ל פ' וירא כתוב היכא דעבד ואנסיב או אקדיש מפקי' לה בגיט' מיניה. הלכך נראה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דמוציאה בגט ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס דהלכה כחכמים כדפרי' לעיל. מיהו אם קידש מינקת חבירו ומעוברת חבירו [וברח] ערוקי' מסתייה כדברי רבי' יצחק אלפס כדפי' לעיל גבי קידש תוך שלשה. תניא בתוספתא מניין שלא ישא אדם מעוברת חבירו שנאמ' ובשדה יתומים אל תבוא. פסוק כמשלי ואסמכתא היא דלא אסיר אלא מדרבנן כדמפרש בהחולץ
979
980[ג]
980
981והיכא שנתגרשה והיא מניקה בזה הורה ה"ר שמשון זצ"ל זקינו של רבי' שמשון דשנ"ץ זצ"ל שמותרת להנשא אחר ג' חדשים והביא ראיה מפ' אע"פ דתניא נדרה מלהניק את בנה ב"ש אומרים שומטת דד מפיו ובה"א כופה ומניקתו נתגרשה אינו כופה אלמא דגרושה לא מיחייבא להניק. מותרת להנשא אחר ג' חדשים. דדוקא גבי אלמנה שהיא חייבת להניק את בנה אסירא לה להנשא עד כ"ד חודש מפני שבושה [לבוא] לב"ד והורגת את בנה אבל גרושה דלא מיחייבא להניק את בנה מותרת להנשא אחר ג' חדשים ואפי' מכירה התינוק שהיא להנשא דאע"ג דאם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה היינו דוקא כופה בב"ד מיהו כ"ז שלא כפוה בב"ד שריא להנשא. ושאילתות דרב אחאי אוסרין אפי' בגרושה שכך כתוב בשאילתות פ' וירא איתתא דפטרה גברא בגיטא או שכיב גברא ומיעברא או קא מניקה אסורה לה לאינסובי עד מישלם מניקותה והיכא דעבר ואינסיב או אקדיש מפקי לה בגיטא מניה עכ"ל השאלתות וכן פוסק ר"ת זצ"ל דאפי' גרושה מניקה אסורה עד כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארס' בו ומביא ראיה מפ' החולץ גמ' וכן שאר כל הנשים כו' דפריך היכא [דקים] לן דמעוברת היא תנשא פי' תנשא בתוך ג' חדשים אלמה תניא לא ישא אדם מעוברת חבירו ומניקת חבירו ומשני שמא תעשה עוברה סנדל והאי טעמא שייך בין באלמנות בין בגרושות ובתר רבי קאמר אלא סתם מעוברת למניקה קיימא פי' כשתלד זה שנתעבר' מן הראשון עומדת היא להניקו ודילמא בתוך הזמן נתעבר' מבעל' שני זה שהיא תחתיו ומיעכר חלבה וקטלה ליה כדאוקמ' אביי מפני שהיא בושה [לבוא] לב"ד ולתבוע יורשים ליתן לה בצים וחלב והורגת את בנה פי' מת מעצמו מחמת חלב עכור שהיא מניקתו ולא מפליג בין גרושה לאלמנה ש"מ דמיירי בתרוייהו דהאי טעמא שייך בתרוייהו ואדרבה שייך בגרושה יותר שבושה לבא לב"ד ולישאל מבעלה כדאמרי' פ"ב דכתובות דאין נזקקין להם ורב פפא [הוה משמית להו ורב הונא ברי' דר"י] הוה מנגיד להו כשבאין לפניו גרושה עם בעלה לב"ד. מיהו רש"י פי' סוגיא דכתובו' בגרושת כהן. ותו דאינה ראיה כ"כ די"ל דוקא אלמנה שחייבת להניק ואינה יכולה להסתלק מלהניק אסרי' לה להנשא דהואיל שע"כ חייבת להניק ויש לחוש דילמא מיעברא וקטלה לה לברה אבל גרושה הרי יש בידה להסתלק ולהחזיר הבן לאביו ועליו חובה לחזר אחר מניקה לבנו. מיהו גם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אוסר אפי' בגרושה ומשיב על דברי ה"ר שמשון שהתיר בגרוש' אפי' במכיר' דכיון שיכול לכופה להניק כ"ש דלא תנשא. ועוד אפי' אינו מכירה מ"מ אנו רוצים שיוכל התינוק למצוא מניקה דשמא לא יוכל הבעל למצוא מניק' אחרת אלא היא או שמא לא יהא לו ממסמסא בבצים וחלב. ועוד דאלמנה קיי"ל אם תבעה כתובת' אינה חייבת להניק את בנה שהרי פטורה היא מו' מלאכות כדתנן כתובות אלמנה ניזונית מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם דמעש' ידיה שתיקנו לבעל תחת מזונות הוו ליורשין ואמרי' ס"פ נערה שנתפתת' ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא בדרב יהודה אמר שמואל דתובעת כתובת' בב"ד אין לה מזונות והואיל ואין לה מזונות אינה חייבת במלאכות. וההיא דר"פ אלמנה ניזונית דא"ר יוסי בר חנינא כל מלאכות שהאש' עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשין היינו כ"ז שלא תבעה כתובתה ואפ"ה קיי"ל דכל אלמנות לא ינשאו מדלא מפליג תלמודא בין תבעה כתובתה ללא תבעה. הא למדת דאפי' אלמנה שאינה חייבת להניק אסורה להנשא הלכך גרושה נמי אע"פי שאינה חייבת להניק אסורה להנשא עד כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארס' בו:
981
982[ד]
982
983בפרק אע"פ ת"ר נתנה בנה למניקה גמלתו או מת מותרת להנשא מיד פי' מניקה זו שמת בעלה נתנה בנה למניקה אחרת בתוך הזמן מותרת להנשא מיד וא"צ להמתין כ"ד חודש רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע סבור למיעבד עובדא כי הא מתני' אמר' להו ההיא סבתא בדידי הוה עובדא ואסר לי' ר"נ איני והא ר"נ שרא לדבי ריש גלותא שאני דבי ר"ג מכי יהבי בנייהו למניקת' לא הדרי בהו פי' אלמנ' מניקה של בי ריש גלותא שנתנה בנה למניק' אותה המניק' יריאה לחזור בה לפי שבנ"א מאויימים הם אבל באינשי אחריני לא דילמא הדרא בה המניק' ויחזור הבן אצל האם ויסתכן אמר להו רב פפי ואתון לא תסברו' מהא דתניא הרי שהיתה רדופה לילך לבית אביה כו' כולן צריכות להמתין ג' חדשים דר"מ. פי' אי לאו עובדא דר"נ לא הייתם יודעי' ללמוד מתוך ברייתא זו שאסור' דתניא הרי שהית' רדופ' לילך בו' וא"ר נחמן אמר שמואל הלכה כר"מ בגזירותיו פי' בכל מקום שהוא מחמיר מדרבנן אע"ג דאין כאן משום להבחין בין זרע ראשונ' לשני דהא לא מיעברא לא פלוג בתקנת גזיר' שלהם בין אשה לאשה וגזרו סתם שתמתין כל אשה ג' חדשים והכא נמי לא פלוג רבנן במניק' שמת בעלה בין שהיא מניקתו בין שאינה מניקתו. אמרו ליה לאו אדעתין כלומר לא הוזכרנו מאותה הברייתא והורו לדבריו. הלכך הלכה למעש' מניק' שמת בעלה אע"ג דנתנה בנה למניק' אחרת בתוך הזמן צריכ' להמתין ב"ד חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארס' בו.
983
984[ה]
984
985ואמרי' התם בפ' אע"פ והלכת' מת מותר גמלתו אסור פי' שגמלתו מחמת שרוצה להנשא מר בר רב אשי אמר אפי' מת נמי אסור דילמא קטלה ליה ואזלא ומינסבא הוה עוברא וחנקתי' ולא היא ההיא שוטה הואי ולא עבדי נשי דחנקי לבנייהו. ופר"ח חזינא רבואתא עמודי עלמא דקא פסקין הילכתא שאם מת מותרת והילכך לא היא דמר בר רב אשי אלא סוגיין כהלכת' שאם מת מותרת והלכת' מת הבן בתוך כ"ד חודש מותרת להנשא מיד גמלתו אסור' ואע"ג דאמר מר בר רב אשי אפי' מת אסורה נדחית דאסיקנ' ולא היא ההיא שוטה הואי עכ"ל:
985
986בפרק אע"פ ת"ר הרי שנתנו לה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה לא בן חבירת' פר"ח שנתנו לה להניק בשבירו' הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חבירת' וכן הלכה. פסקה לאכול קימעא אוכלת דרבה ומסקנא א"ר ששת משלה פירש"י פסקו ליתן לה מזונות מועטין אוכלת הרבה משלה כדי שיהיה לה חלב הרבה ולא תמיתנו. ובפר"ח כתב פי' קימעא אם היה בה חולי וקשה לה לאכול הרבה והיו חוששים אם אכלה הרבה יותר ממה שהוא יפה לה שהוא דע ליונק ופסקו עמה שתאכל קימעא כדי צורכ' והיא כחוליה מצטערת אם לא תאכל דרכה כתאוות'. אינה חייבת לעשות כמו שפסקו עמה אלא שאם פסקו מזונות עמה כפי צורכה אין לה לתבוע אותם ממה שהיא מתאוה אלא שהיא אוכלת משלה ואע"פ שמוסיף חוליה (פסק' קימעא ועתה אינם מספיקים אלא מעט ורוצה עכשיו יותר ואוכלת הרבה משלה) עכ"ל פר"ח. ת"ר נתנו [לה] להניק לא תאכל עמו דברים הרעים לחלב א"ר כהנא כגון כשות וחזיז פי' עשבים של זרע תבוא' דגים קטנים מלוחים ואדמה אביי אמר אפי' קרא וחבושה פי' קורייני"ץ רב פפא אמר קורא פי' רך הגדל על הדקל מה שנוסף על הענף בשנה זו. וכופרא פי' תמרים קטנים בקטנותם רב אשי אמר אפי' כמכא פי' כותח והרסנ' פי' דגים מטוגנים בחומץ וציר שלהן. מנייהו פסקי חלב' יש מהם בדברים הללו שפוסקין חלב האשה ומנייהו עבדי חלבא פי' ויש מרס שאינן מפסיקין אלא עוכרין:
986
987תנן החולץ ליבמתו הוא אסור בקרובותי' והיא אסורה בקרוביו הוא אסור באמה ובאם אמה ובאם אביה בבתה ובבת בתה ובבת בנה ובאחות' בזמן שהיא קיימת והאחין מותרין והיא אסורה באביו ובאבי אביו בבנו ובבן בנו ובאחיו ובבן אחיו ואיבעי' להו גזרו שניות בחליצ' או ל"ג כגון כל אותן שהן שניות באשתו כדאיתא פ' כיצד כדפרי' לעיל ומסקנא דגזרו שניות בחליצ' וכל השניות באשתו אסורות בחלוצתו וארבע מד"ס דתני ר' חייא בגמ' כגון אבי אביו ואבי אמו בן בנו ובן בתו כולהו משום חולץ ולא משום מיתנא:
987
988והחולץ למעוברת והפילה קיי"ל כרשב"ל דחליצת מעוברת לא שמה חליצה וצריכ' חליצה אחרת ויחלוץ לה או הוא או אחד מן האחין ואין חליצה פסול' בזו צריכה לחזר על כל האחין אפי' לרב כדפרישי' לעיל דלא אמרי' חליצה [פסולה צריכה] לחזר על כל האחין אלא היכא דנפסלה חליצה ע"י חלישת זיקה אבל הכא שטעו בדין חליצה עצמה שחלצו למעוברת וכשחוזר וחולץ לה דמיא בחליצ' אריכתא מיהו אעפ"כ אסור בקרובי' מדרבנן כדתנן אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובותי' והיא אסור' בקרוביו ופסלה מכהונ' ואוקמ' רשב"ל מדרבנן. וביאת מעוברת נמי לא שמה ביאה [ואם בא] על יבמתו מעוברת והפילה צרתה לא הותרה לשוק בזו הביאה והיא נמי אותה שבא עליה אם בא להוציא' בגט לא [הותר' בו אלא] חוזר ובא עליה לאחר שהפיל' ומוציא' בגט כדאמ' איתיבי' רשב"ל לר"י אין הולד של קיימא יקיים בשלמ' לדידי דאמינ' [חליצת מעובר' לא שמה חליצ' ביאת מעובר' לא שמה ביאה היינו דקתני יקיים] יחזור ויבעול ויקיים דלא סגי בלאו הכי פי' דלא מיפטרא בלא ביאה לאחר שהפיל' אלא לדידך רצה יוציא רצה יקיים מבעי ליה פי' רצה יוציא בגט רצה יקיים מבעי ליה. הא למדת דלרשב"ל דקיי"ל כותיה צריך לחזור ולבעול לאחר שהפיל' והותר' צרתה להנשא אבל בזו הביאה שבא עליה כשהית' מעובר' לא הותר' צרתה להנשא כדתניא הכונס את יבמתו ונמצאת מעובר' ה"ז לא תנשא צרתה. מיהו לא אתבריר לי אם חלץ לצרה או אם חלץ אותה שבעל אם הותרה בחליצת' אע"פ שלא חזר ובעל לאחר שהפיל':
988
989[א]
989
990היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה ג' חדשי' מיום מיתת בעלה ואפי' בשאינ' ראויה לילד צריכה להמתין דהלכה כר"מ כדפרי' לעיל.
990
991[ב]
991
992חלצו לה אחין בתוך ג' חדשים שמת בעלה צריכה להמתין ג' חדשים משמת בעלה. חלצו לה לאחר שלשה חדשים א"צ להמתין ג' חדשים משעת חליצה אלא הולכת ונישאת מיד.
992
993[ג]
993
994היבמה שכנסה היבם ואמר' לא נבעלתי ואין גט יוצא מתחת ידה בין בתוך שלשים בין לאחר שלשים כופין אותו ליבם ולבעול ואפי' למ"ד מצות חליצה קודמת הכא לכ"ע כופין אותו ליבם ולבעול הואיל שכבר כנסה אבל אם הגט יוצא מתחת ידה שנתן לה גט לזיקתו ואסרה ע"ע עולמית מדרבנן ואמרה תוך ל' לא נבעלתי כופין אותו לחלוץ ואפי' אמר בעלתי א"צ גט לביאתו דהיא מהימנא שלא בעל דעד תלתין יומין מוקי אנפשי' ולאחר ל' אם הוא מודה שלא בעל אפי' לאחר י"ב חודש כופין אותו שיחלוץ לה ואם הוא אומר בעלתי מבקשין ממנו שיחלוץ לה וצריכ' גט וחליצ'.
994
995[ד]
995
996אמרה לאחר שלשים שנבעל' והוא אומר לא בעלתי ה"ז יוצאה בגט וא"צ חליצה אבל צריכה גט לבד מגט הראשון שנתן לה לזיקתו.
996
997[ה]
997
998והיכא ששניהם מודים שלא נבעלה אפי' לאחר ל' דיה בחליצ' ואינה צריכ' גט.
998
999[ו]
999
1000הוא אומר לאחר ל' בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכ' גט לביאתו וצריכ' חליצה.
1000
1001[ז]
1001
1002יבמה שכנס' היבם ונפטר' צרתה ואמר' יבמה לאחר זמן לא נבעלתי צרתה לא מיתסר' בהכי מיהו אם שניהם מודים שלא בעל מסתבר' דאסיר' צרתה:
1002
1003[א]
1003
1004תנן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהו לה ג' חדשים פי' מיום שמת בעלה ואסקי' בגמ' דאפי' יבוא אליהו דאמר דלא מיעבר' לא משגחינן ביה ולא מיבמינן לה.
1004
1005[ב]
1005
1006ת"ר יבמה שחלצו לה אחין בתוך ג' חדשים שמת בעלה צריכ' להמתין ג' חדשים משמת בעלה אחר ג' חדשים א"צ להמתין ג' חדשים פי' משעת חליצה אלא הולכת ונשאת מיד וכן הלכה.
1006
1007[ג]
1007
1008תנן בפ' ב"ש היבמה שאמר' תוך ל' יום לא נבעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר שלשים מבקשין ממנו שיחלוץ לה ובזמן שהוא מודה אפי' לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה. פי' היבמ' שכנס' היבם ואמר' בתוך שלשים לא נבעלתי לו ליבם והוא אומר בעלתיך כופין אותו לחלוץ ופרכינן בגמ' ועד שכופין אותו לחלוץ ניכפנו לייבם אמר רב בשגיטה יוצאה מתחת ידה. פי' מתני' איירי שאמר' לו תוך ל' יום לכניס' שכנס' לא נבעלתי וגט יבמין יוצא מת"י וקס"ד גט גמור שגירש' ואומרת לו לא נבעלתי וצריכ' אני חליצה להתיר אותי לשוק והוא אומר בעלתיך ודייך בגט כדאמ' ובעלה מלמד שמגרש' בגט כיון שבא עליה כופין אותו לחלוץ דהיא נאמנת דעד תלתין יומין מוקי אינש אנפשי' מלבעול לאחר שלשים לא מוקי נפשיה והוא נאמן שבעל הלכך לא כפינן ליה מיהו מבקשין ממנו והואיל שאמרה שלא בעלה שויתה לנפש' חתיכ' דאיסורא אכולי עלמא הילכך מבקשין הימנו שיחלוץ לה. מיתיבי יבמה שאמר' תוך ל' יום לא נבעלתי בין שהוא אומר בעלתי בין שהוא אומר לא בעלתי כופין אותו שיחלוץ לה לאחר ל' יום מבקשין הימנו שיחלוץ לה היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי ה"ז יוצאה בגט הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה. פי' מדקאמר צריכה גט מכלל דאין לה גט עסקינן ואמאי קתני רישא כופין אותו לחלוץ נכפנו לייבם. א"ר אמי צריכ' חליצה עם הגט. פי' לעולם שגיטה בידה וה"ק צריכ' חליצה עם גיטה ואע"פ דקתני אמבקשין קאי וה"ק אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי דאיכא למימר כופין הואיל והוא מודה אפ"ה אין כופין דסמכי' אדיבורי' קמא הואיל ולאחר ל' הוא והא דקתני היא אומר' נבעלתי והוא אומר לא בעלתי ה"ז יוצאה בגט פי' דיה בגיטה שכבר קבלה. רב אשי אמר הכא גט לביאתו התם גט לזיקתו ונפסל' עליו לפיכך לא נכפינן לייבם וכיון דאמר בעלתי צריכ' גט לביאתו דיש ביאה אחר הגט והשתא מסתבר אע"פ [דקתני וה"ק אע"פ] שחזר ואמר לא בעלתי ואיכא למימר לא תבעי גט אלא חליצה אפ"ה בעיא גט הילכך רישא דקתני כופין אותו שיחלוץ לה משום שכבר נפסלה עליו שנתן לה גט לזיקתו ואפי' אמר בעלתי א"צ גט לביאתו דהיא מהימנא לומר תוך ל' שלא נבעלה לאחר ל' אם הוא מודה שלא בעל ולא אמר מעיקר' בעלתי אלא מתחיל' ועד סוף מודה שלא בעל אפי' לאחר יב"ח כופין אותו שיחלוץ לה. ובפר"ח אפי' לאחר יב"ח אם הוא אומר בעלתי צריכ' גט לביאתו ואין כופין אותו לחלוץ דהוא נאמן לאחר ל' אלא מבקשין הימנו שיחלוץ לה להתיר' הואיל ושויה נפשה חתיכה דאיסורא.
1008
1009[ד]
1009
1010היא אומרת [לאחר ל'] נבעלתי והוא אומר לא בעלתי ה"ז יוצאה בגט דלאחר ל' היא נאמנת ואינה צריכ' חליצה אבל צריכה גט לביאתו לבד מגט הראשון שנתן לה לזיקתו.
1010
1011[ה]
1011
1012אבל אם היו שניהם מודים מתחיל' ועד סוף שלא נבעלה אפי' לאחר שלשים א"צ גט אלא חליצה כדפירש"י הנהו שניהם מודים דאתו לקמיה דרבא פי' לאחר שלשים לכניסה ושניהם היו מודים שלא נבעלה וגט לזיקתה יוצא מתחת ידה א"ל רבא חלוצו לה ושרו לה תיגרא א"ל רב שרביא לרבא והתניא צריכ' גט וחליצה א"ל איתניא תניא פי' והצריכם גט וחליצה ופירש"י ומעיקרא אמר לא בעלתי משמע אבל אם היו מודים מתחיל' ועד סוף א"צ גט אלא חליצה אפי' לאחר שלשים וכן פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל ופר"ח דכן הלכה.
1012
1013[ו]
1013
1014הוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכ' גט וחליצ' דלאחר שלשים הוא נאמן אע"פ שחזר ואמר לא בעלתי דאיכא למימר לא תיבעי גט אפ"ה סמכינן אדיבורא [קמא] שאמר בעלתי וצריכה גט לביאתו לבד מגט הראשון שנתן לה לזיקתו וחליצה נמי בעיא דהא קאמ' דלא נבעלה.
1014
1015[ז]
1015
1016בעא מניה הון ברי' דרב נחמן מר"נ צרתה מהו פי' יבמה שכנסה היבם ונפטר' צרתה ואמ' יבמה לאחר זמן לא נבעלתי מהו ליאסר צרתה מפני דיבורה של זו א"ל וכי מפני שאנו כופין ומבקשין נאסרה צרה פי' מפני שאנו כופין ומבקשין לצורכה דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא נאסרה צרה. צרתה ודאי לא נאסר' דחזק' כונס את האש' בועל לאלתר הילכך הצרה לא מיתסרא:
1016
1017היכא שמת היבם ג' חדשים אחר מיתת הבעל פסק ר"ת שצריכה להמתין ג' חדשים ממיתת היבם:
1017
1018היכא שמת היבם ג' חדשים אחר מיתת הבעל השיב עליה ר"ת פשוט בעיני ומורה אני ובא שצריכה להמתין שקרובה לביאה יותר מארוסה ואע"ג דאמר פ' ב"ש ובאלו דברים בפסחים יבמתו בזיז מיניה אשתו לא בזיז מינה ה"מ כגון גבי שלשים דאוקומי נפשיה אבל לענין גזירת שמא ישא אחותו כו' כדמפרש בהחולץ טעמא דהמתנת ג' חדשים. קרובה לביאה טפי ולא מצינו אלא מפורשות כגון חלוצה וממאנת קטנה דא"צ דחליצתה ומיאונה מוכיחין שלא נתעברה וגם לא גדלה אבל בכל קטנות דעלמא דארוסות ושומרות יבם איכא למיגזר דליכא הוכחה לכ"ע אלא למכירין. וקצת איכא למילף אע"ג דלא צריך תלמוד ממאי דת"ר בהחולץ היבמה שחלצו לה אחין אחר ג' חדשים א"צ להמתין משמע הא שומרת יבם שמת יבמה אחר ג' חדשים צריכ' להמתין מדנקט שחלצו וא"ת משום מיתת הבעל נקטיה שהתלמוד נקטיה מ"ש מגט כו' אבל ודאי נקט דוקא חליצה שחליצה אחר ג' הוכחה היא שלא נבעלה תוך ג' חדשים וכן שנוי בתוספתא וכולן לא ינשאו עד שיהו להם כו' היבמה שחלצו לה כו' אבל שומרת יבם פשיטא שצריכה ויש לך לדונם כאלו גדלו בתוך הבית ואין חילוק בין קרובות לרחוקות לארוסות ונשואות ואם אמר יבם לאחר שלשים בעלתי מהימן כדפרי' לעיל:
1018
1019[א]
1019
1020הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה ולא נתכוונה לפטור עצמה ממנו לאחר מיתת בעלה אלא שהיה להם כעס זה עם זה כופין את היבם שיחלוץ לה. לאחר מיתת בעלה הואיל והיא אסרה עצמה עליו לעקור מצות יבום מבקשין הימנו שיחלוץ לה ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה כגון שנדרה בשעה שהיה בעלה גוסס מבקשין הימנו שיחלוץ לה.
1020
1021[ב]
1021
1022והיכא שאמרה נטולה אני מן היהודים כלומר נדורה אני שלא איבעל לשום יהודי בין שהיה לה בנים בשעה שאמרה בין שלא היה לה בנים מותרת ליבם וא"צ הפרה אבל הבעל מיפר חלקו ומשמשתו כל זמן שהיא תחתיו:
1022
1023[א]
1023
1024תנן ס"פ ב"ש המודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה פי' לא נתכוונה לפטור עצמה הימנו לאחר מיתת בעלה אלא שהי' להם כעס זה עם זה ומחמת כעס הדירה עצמה ממנו. כופין אותו שיחלוץ לה הואיל ולא נתכוונה לעקור את הייבום כי היבם אינו יכול להפר דהא אפי' בעל עצמו אינו מיפר בקודמין. לאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה פי' אבל אין כופין הואיל והיא אסרה עצמה עליו לעקור מצות יבום הלכך לא כפינן ליה ואם נתכוונה לכך אפי' בחיי בעלה פי' שבשעה שהיה בעלה גוסס נתכוונה לידור הנאה ממנו כדי שלא תתייבם לו מבקשין ממנו שיחלוץ לה פי' אבל אין כופין ופי' רבינו יהודה בר נתן דהא דתנן דכופין אותו שיחלוץ לה משום דנדרים חלין על דבר מצוה ולא שבועה כדאמרי' בשבועות א"נ י"ל באוסרת כל הנאותיו עליה דכה"ג מיתסרא אפי' על בעלה כדאמרי' בכתובות באומרת הנאת תשמישך עלי. והא נמי דתנן לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה פי' רבינו יהודה דאתיא כמ"ד פרק ד' אחין יבם אינו מיפר ונראה בעיני להעמיד משנתינו בתרי אחין ומשום דאין ברירה דהא אנן קיי"ל דיש זיקה אפי' בתרי אחי וכ"ש בחד יבם הילכך היכא דנפלה לפני יבם אחד דמיפר נדריה דהא קיי"ל כר' יהושע דאמר לאחד מיפר לשנים אינו מיפר דאע"ג דיש זיקה אין ברירה וליתא לדב"ש דאמרי מאמר קונה א"נ נ"ל לומר דמתני' אפי' בחד אח וכגון שאינו רוצה להפר דלא כפינן ליה להפר כי היכי דלא כפינן ליה לחלוץ אבל ברישא כופין אותו דוקא לחלוץ דלא מצי להפר בקודמין.
1024
1025[ב]
1025
1026ואמר בגמ' איבעיא להו נטולה אני מן היהודים כלומר נדורה אני שלא אבעל לשום יהודי ועתה נאסרה אכ"ע ואבעלה נמי נאסרה וכגון דאמרה הנאת תשמישם עלי וקיי"ל שהבעל יפר חלקו כלומר יפר את נדרה כ"ז שתהא תחתיו תהא משמשתו אבל כלפי שאר יהודים אינו מיפר דאין הבעל רשאי להפר בנדרי אשתו אלא דומיא דנדרי עינוי נפש כגון שלא אתקשט כדי שלא תתגנה עליו וכ"ש נדר זה האסורה עליו לגמרי אבל בלא הפרה אי אפשר הלכך מיפר וקמבעיא לן היכא שבכה"ג נאסר' על בעלה ליבם מאי כלו' מאי אסורה ליבם מפני נדר זה שנדרה בימי בעלה או לא מי מסק' אדעת' דמית בעלה בלא בנים ונפלה קמי יבם ונדרה נמי אדעת' דידיה בכלל שאר יהודים ובעל לא הפר לה אלא חלקו ויבם נמי לא מצי מיפר שאפי' בעל אינו מיפר בקודמין ואסורה לו ליבם. או לא אסקא אדעת' דידיה בכלל שאר יהודים ולא נדרה זו אלא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע"י גירושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצ' לגרשה אבל איבם שאסורה לו ועומדת [אפי'] לאחר גירושין לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעל' ולא גירשה. רב אמר יבם אינו בבעל פירש אדעתא דבעל נדרה וצריך הוא להפר אבל ליבם מותרת בלא הפרה דלא מסקא אדעתה דנפלה קמי יבם ומסקנא והלכתא כרב דמותרת ליבם בלא הפרה בין שהיה לה בנים כשאמרה בין שלא היה לה בנים כשאמרה לעולם שריא ליבם בלא הפרה:
1026
1027[א]
1027
1028יבמה ג' חדשים הראשונים למיתת בעלה נזונית משל בעלה מיכן ואילך אינה ניזונית לא משל בעלה ולא משל יבם.
1028
1029[ב]
1029
1030עמדה בדין לאחר ג' חדשים שתבעתו או כנוס או פטור ונתרצה ליבם וברח מחמתה או מחמת ממון או מחמת מרדין או חלה או הלך למדינת הים ניזונית משל יבם אבל אם לא נתרצה ליבם וברח [אינו] ניזונית משל יבם כדפי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ונראה לפי פירושו דה"ה אם לא ברח ותבעתו לדין אם נתרצה ליבם מעלה לה מזונות ואם לאו אינו מעלה לה מזונות והיכא שנתרצה ליבם אע"פ שלא עשה בה מאמר חייב במזונותיה.
1030
1031[ג]
1031
1032נפלה לפני יבם קטן ג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה מיכן ואילך אינה ניזונית לא משל בעלה ולא משל יבם משמיא קנסוה:
1032
1033[א]
1033
1034בפרק החולץ ת"ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה מיכן ואילך אינה ניזונית לא משל בעלה ולא משל יבם עמדה בדין וברח ניזונית משל יבם פי' ג' חדשים הראשונים שאינה יכולה להנשא מחמת בעלה. ניזונית משל בעלה שכך כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר ארמלותיך בביתי מיכן ואילך אינה ניזונית לא משל בעלה ולא משל יבם ואינה דומה לשאר אלמנה דהתם כל זמן שאינה נישאת לאחר ואומרת מחמת פלוני בעלי שכבודו עלי גדול יש לה מזונות אך הך אגידא ביה ביבם לפיכך אין לה על נכסי בעלה מזונות ולא משל יבם עד שתיכנס לו לחופה.
1034
1035[ב]
1035
1036עמד בדין. שתבעתו לדין או כנוס או פטור וברח ניזונית משל יבם. וכתב רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בשם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דוק' שנתרצה ליבם ניזונית משל יבם אבל לא נתרצה לא כדאמר פ' שני דייני גזירות דיבמה מעשה ידיה לא משעבדא ליה ליבם והואיל שאין לו מעשה ידיה אין לה מזונות ממנו דהא קיי"ל תיקנו מזונות תחת מעשה ידיה אבל היכא שנתרצה ליבם חייבוהו רבנן במזונות בין ברח בין לא ברח והיכא שלא נתרצה ליבם הואיל ואין לו מעשי ידיה אין לה מזונות בין ברח בין לא ברח והאי דנקט וברח לאשמעינן דהיכא שנתרצה ליבם וברח שב"ד יורדין לנכסיו וזנין אותה דקיי"ל כרב והלכת' דפוסקין מזונות לאשת איש ותו דאפי' שמואל מודה בהא כדמפרש התם ועוד כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בשם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהאי דקתני וברח לאו דוקא בשביל' אלא אפי' מחמת ממון או מחמת מרדין כדמשמע פ' שני דייני גזירות דפריך מינה לשמואל דחייש לצררי ומשני למאי ניחוש לה אי לצררי צררי ליבמה לא מתפיס דלא מיקרבא דעתי' לגבה ולמה לי האי טעמא תיפוק לי שלא ברח כל עיקר אלא בשבילה אלא ש"מ שברח מחמת ד"א ואפ"ה קנסי' ליה הואיל שלא כנסה מיד כשעמד בדין ונתרצה ופי' רבינו יצחק בר שמואל דלאו דוקא ברח אלא ה"ה חלה או הלך למדינת חים וכן פר"ח וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל והכי אמרי' בירושלמי (ואע"פ) [פרק אע"פ] חלה כמי שברח דמי הלך למדה"י כמי שברח דמי ובכולהו חד טעמא איכא דהואיל ולא כנסה מיד והמתין עד שהלה או הלך למדינת הים קנסינן ליה וניזוני' משלו ולא דמי לההיא דרפ"ק דכתובות דאמר לפיכך חלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות דהתם מיירי שלפני שהגיע זמן היה חולה וכשהגיע זמן נמי אבל הכא כשהגיע זמן ונתרצה היה לו לכנוס מיד ומה היה לו להמתין הלכך אע"ג דחלה ניזונית משלו כן פר"ח. תוספת' בכתובות יבמה אם נתחייב הבעל לזונה ניזונית ממנו ואם לאו אין היבם חייב בין כך ובין כך ירושתה ומציאתה לעצמה.
1036
1037[ג]
1037
1038ואסקי' בהחולץ נפלה לפני יבם קטן מיבם לית לה מבעל מאי פי' לאחר ג' חדשים פליגי בה רב אחא ורבינ' ח"א אית לה וח"א לית לה ואסקינן והלכתא לית לה משמי' הוא דקנסוה:
1038
1039[א]
1039
1040הכונס יבמתו תוך ג' חדשים ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וא"צ לא גט ולא חליצה וחייבין בקרבן שבעל אשת אח שלא במקום מצוה.
1040
1041[ב]
1041
1042אם אין הולד של קיימא יקיים ויחזור ויבעול לשם יבום ולאחר שיבעול אם רצה מקיימה אם רצה מגרש' בגט.
1042
1043[ג]
1043
1044אבל אם בא לגרשה ולא בעל לאחר שהפילה צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו הכי הילכתא אי קיי"ל כמתני'.
1044
1045[ד]
1045
1046אבל אי קיי"ל כר"א אפי' אין הולד של קיימא אסור לו לקיימה ומוציא בגט ולא בעיא חליצה כדברי רש"י.
1046
1047[ה]
1047
1048וה"ר יצחק בן ה"ר מאיר זצ"ל מצריך אף חליצה עם הגט ואם לאחר ג' חדשים כנסה והולד של קיימא יוציא וא"צ לא גט ולא חליצה ופטורין מן הקרבן אם אין הולד של קיימא יקיים אף לר' אליעזר וכדפרישית:
1048
1049[א]
1049
1050תנן בהחולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן דהרי אסירא עליה משום אשת אח וחייבין בקרבן וכגון שכנס תוך שלשה חדשים דהוי שוגג ומזיד נמי לא הוי דלא ידע שהיתה מעוברת אבל אי כנס לאחר ג' פטור מקרבן דהואיל ורוב נשים הובכר עוברן לשליש ימיהן וזו לא הוכר עוברה מאי הו"ל למיעבד הו"ל אנוס ואנוס פטור מקרבן כדת"ר פ"ג דשבועות האדם בשבועה פרט לאנוס ונעלם פרט למזיד ואמרי' ס"פ ידיעות הטומאה דשלא בשעת וסתה אנוס הוי ותו אי לאחר ג' חדשים לא הוה פליג ר"א אמתני' למיקנסיה להוציא בגט אע"כ תוך ג' חדשים איירי מתני' הילכך היכא שהולד של קיימא אסורה עליה משום אשת אחיו וביאה שבא עליה אינה אלא בעילת זנות ולא צריכה לא גט ולא חליצה. ואע"ג דקתני יוציא ואמרי' בגמ' גבי מעוברת חבירו ומניקת חבירו אמר רבא ולדברי חכמים יוציא בגט ואמ' מר זוטרא דיק' נמי דקתני יוציא ולא קתני יפריש שאני התם דהוה מצי למיתני יפריש ולכשיגיע זמנו לכנוס יכנוס דכל היכא שמותר לו לאחר זמן להחזיר שייך למתני יפריש ואפ"ה קתני יוציא ש"מ דלהכי תני יוציא משום דבעינן שיוציא בגט. אבל במתני' ע"כ יוציא בעי למיתני דלא מצי למיתני יפריש דהא אסיר' עלי' עולמית. ותו איכא למימר דאגב דתני סיפא יקיים תני רישא יוציא ואע"ג דתנינן בגמ' דתני סיפ' אטו רישא היינו לר"י אבל לרשב"ל וקיי"ל כותיה מצינן לשנויי דתנא רישא אטו סיפא ולעולם יוציא דמתני' בלא גט ובלא חליצה דכיון דהולד של קיימא הוא אינה אלא בעילת זנות.
1050
1051[ב]
1051
1052אם אין הולד של קיימא יקיים פי' יחזור ויבעול ויקיים כרשב"ל דקיי"ל כותיה דביאת מעוברת לא שמה ביאה הלכך לא קיים מצות יבום עד שיחזור ויבעול לאחר שהפילה ולאחר שיחזור ויבעול רצה מקיים אותה דכיון שחזר ובעל הרי היא באשתו לכל דבר רצה מגרשה בגט ולא בעיא חליצה.
1052
1053[ג]
1053
1054אבל אם בא להוציאה קודם שחזר ובעל לאחר שהפילה צריכה חליצה וגט נמי בעיא דהא מ"מ בא עליה.
1054
1055[ד]
1055
1056תנא משום ר"א אמרו יוציא בגט פירש"י קנסי' ליה דיוציא בגט משום דנכנס לספק איסור אשת אח ואע"ג דהשתא איגלאי מילתא דיבום מעלייא הוה ומיהו בגט בלא חליצה סגי עכ"ל הרי פי' דר"א אסיפא פליג. ולא בעי למימר דארישא קאי ומצריך גט מדרבנן כדי לאוסרו בקרובותיה וכ"פ רבי' יהוד' בר נתן ר' אלעזר פליג אסיפא דמתני' דקאמר אין הולד של קיימא יקיים וקאמר איהו אע"ג דאין הולד של קיימא קנסינן ליה הואיל ונכנס לספק איסור אשת אח ובא עליה כשהיא מעוברת יוציאנה בגט כדי שלא יחזירנה עולמי' דבגט בלא חליצה סגי זה שמעתי ועיקר. ל"א תנא משום ר"א אמרו יוציא בגט ארישא קאי בזמן שהולד של קיימא דהואיל דבר קיימא הוא מחמרינן עלי' משום דעבד בה ביאה באיסורא ואמרי' דיוציאנה בגט כדי שיהא אסור בקרובותיה עכ"ל. הרי גם הוא פי' כדפרש"י שם העיקר. מיהו יש לי לומר דר"א לא פליג אלא דוקא היכא שכנס תוך שלשה אבל אי לאחר שלשה ודאי לא קניס ליה ר"א דהא בהיתר כנס הואיל ולא הוכר עוברה מאי הו"ל למיעבד ולכ"ע היכא שכנס לאחר ג' ונמצאת מעוברת בזמן שהולד של קיימא יוציא וא"צ לא גט ולא חליצה ופטורין מן הקרבן אם אין הולד של קיימ' יקיים לכ"ע.
1056
1057[ה]
1057
1058ומ"ש רש"י וכ"פ ריב"ן זצ"ל בדברי ר"א דבגט בלא חליצה סגי דאיגלאי מילתא דיבום מעליא הוא לא נהירא ליה להריצב"ם זצ"ל דאסיקנא דהילכת' כר"ש ב"ל ולדידיה לאו ביאה כלל וע"כ פי' דצריכה גט וחליצה דכיון דביאתה לאו שמה ביאה צריכה אף חליצה ויוציאה אף בגט קאמר דקנס קנסוה רבנן להצריך גט. ולא איתבריר לי אי קיי"ל כמתני' אי כר"א וממאי דקאמר רבא ר"א ור"מ אמרו דבר אחד הוה משמע כי היכי דאין הלכה כר"מ כדפרי' לעיל ה"ג אין הלכה כר"א אלא שאביי דחאה לדרבא:
1058
1059יבם ויבמה שרוצים שניהם להתייבם אין מוחין בידם ואין כופין אותם לחלוץ ואם היבם רוצה ליבם והיבמה אינה רוצה להתיבם מחמת שנותנת אמתלא לדבריה אי מצינן לאטעויי ליה שנאמר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן ליה ואי לא כפינן ליה וחליץ כדפירש"י זצ"ל וכן ריב"ן זצ"ל. והוסיף שאם לא נתנה אמתלא לדבריה והיבם רוצה ליבם והיא אינה רוצה להתייבם שאין כופין אותו כלל וכן סובר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל בזה"ז שאם רוצים שניהם להתייבם שאין מוחין בידם והיכא שהוא רוצה והיא אינה רוצה אע"ג דנתנה אמתלא לדבריה אין כופין אותו לחלוץ כלל ור"ת זצ"ל פסק דבזה"ז מצות חליצה קודמת ואפי' שניהם רוצים להתייבם והם סתם בנ"א ולא אתבריר לן ולא קים לן בגווייהו שמתכונים לשם מצוה כופין אותן במילי ומבקשים אותם [להתרחק] מן היבום אבל אי הוה בריר לן וקים לן בגויה שמתכוונים לשם מצוה כגון ר' יוסי בן חלפתא וכגון ההוא שכנס י"ב יבמות אם רוצים ליבם אין מוחין בידם ואם רוצים לחלוץ אע"ג דבריר לנו וקים לן בגוייהו שמתכונים לשם מצוה אפ"ה אין כופין אותם ליבם ומניחין אותם לחלוץ:
1059
1060אסקינן בפ' החולץ תנן התם מצות יבום קודמ' למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשום מצוה [עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה] אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום א"ר ואין כופין. פירש"י תנן התם. במסכת בכורות. אמר רב ואין כופין. אי ניחא להו לתרוייהו ליבומי אין כופין אותו לחלוץ דנימא דלאו למצוה מכוני ופגע בערוה אלא אי בעי ליבם מיבם ומיהו היכא דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הניכרים אי מצינן לאטעויי [ולומר ליה] חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז מטעינן לי' ואי לא כפינן ליה וחליץ דא"ר ששת מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה לפניו שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים יחדיו ולא תימא מוכה שחין דוקא אלא כל אמתלא שתתן לדבריה דאמר בהמדיר מעשה בציידן בבורסי שמת ולו אח בורסי ואמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל ועוד פסקי' הלכת' פרק אע״פ כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ומכל הלין טעמי כייפינן ליה וחליץ ושקלה כתובתה וכל הני אין כופין דהכא היכא דתרוייהו ניחא להו עכ"ל רש״י וכן פי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל הכל כרש"י והוסיף דאי בעי מיבם אע"ג דאיהי לא בעיא ליה דתנן פ' ב"ש הנודרת הנאה מיבמה לאחר מיתת בעלה מבקשין ממנו שיחלוץ לה ולא קתני כופין כ"ש היכא דלא נדרה הנאה ממנו דלא כפינן ליה למיחלץ ואי בעי מיבם ומיהו היכא דהוא צבי ליבומי ואיהי אמרה לא בעינא ליה ואמרה דברים הניכרים וכו' וסיים הכל כמו רש"י. הרי פי' להדיא דהיכא שלא נתנה אמתלא לדבריה ואמרה לא בעינא ליה שאין כופין אותו לחלוץ אלא שבקינן ליה ומיבם. משמע פירש"י דדוקא היכא שנתנה אמתלא לדבריה שקלה כתובת' וכן פי' רבינו יהודה בר נתן ושקלה כתובתה כשתתן אמתלא לדבריה ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כמו כן סובר שאם שניהם רוצים להתייבם שאין מוחין בידם והיכא שהוא רוצה ליבם והיא אינה רוצה להתייבם אע"פ שנתנה אמתלא לדבריה אין כופין אותו כלל לחלוץ ומפרש דהא דאמר רב הכא אין כופין דמיירי בכל ענינים דאין כופין כלל לחלוץ ומדקדק מכל הני עובדי דפרק מצות חליצה כגון ההיא דאתיא לקמיה דרחב"א אמר לה בתי עמודי אמר' ליה אימא ישיבתה זו היא עמידתה אמר לה [ידעת ליה אמרה ליה אין ממונא הוא דחזא לה וקבעי למיכליה מיד אמר לה] לא ניחא לך אמרה ליה לא אמר ליה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחלץ לה א"ל השתא מינך איפסלא לה זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא וכן ההוא עובדא דהתם דא"ל חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז מה צורך היה להם להטעות הוו להו למיכפינהו מיהו י"ל שכך היא תקנת חכמים להטעות ואם לא יוכלו להטעות אז יכפוהו מיהו תימא אם יכולין לכוף מה צורך בטעות. מיהו גם לרבינו יצחק ע"כ יותר טוב להטעותו מלכופו הלכך גם לרש"י ניחא בהכי שמהדרינן לכתחילה להטעותו אם נוכל כי כן יותר טוב ואם לאו אז נכפנו. ומה שהביא ראיה ממוכח שחין ובורסי אומר ר"י דאין מיכן ראיה לשאר אמתלות דשאני התם דהוו מהנך שכופין אותו להוציא כדתנן בהמדיר אלו שכופין אותו להוציא מוכח שחין ובעל פוליפוס והמצרף נחושת והמקמץ והבורסי. ומה שהביא ראיה מפ' אע"פ דא"ר טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אומר רבינו יצחק דלאו ראיה היא דהתם אין כותבין אפי' בלא אמתלא משום דחליצה קודמת כדאוקימנא התם כמסקנא הא דשמואל כמשנה אחרונה דאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום וא"כ לדברי רש"י זצ"ל שמביא ראיה משם דכפינן ליה לחלוץ לדבריו אפי' בלא אמתלא הול"ל דכופין אלא ודאי לאו ראיה היא ואדרבה אומר רבינו יצחק דיש להוכיח משם דאין כופין דאי בר כפייה היא ל"ל למימר דאין [כותבין] אגרת מרד עדיפא מניה הול"ל דכופין אותו לחלוץ מיהו י"ל דלא קאמר כופין משום דליכא אמתלא. מיהו רבינו יצחק סובר דאין כופין כלל לחלוץ אפי' יהבה אמתלא לדבריה ור"ת זצ"ל פוסק דאם הם סתם בנ"א דלא קים לן בגוייהו ולא בריר לן שמתכוונים לשם מצוה אפי' שניהם רוצים להתייבם מבקשין מהם ומרחקין אותן מן היבום וכופין אותן במילי שלא יתייבמו זה לזה אבל אם הם בנ"א דקים לן בגוייהו שמתכוונים לשם מצוה כגון ר"י בן חלפתא וכגון ההוא שיבם י"ב יבמות אם הם רוצים להתיבם אין מוחין בידם ואם הם רוצים לחלוץ אע"ג דקים לן בגוייהו ובריר לן שמתכוונים לשם מצוה אפ"ה אין כופין אותם לייבם ומניחים אותם לחלוץ דתניא לקמן בשמעתין אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות לשום דבר [אחר] כאילו פוגע בערוה וקרוב לי בעיני להיות הולד ממזר וחכ"א יבמה יבוא עליה מ"מ ופסק ר"ת הלכה כאבא שאול ומביא ראיה מרפ"ק דפרכי' וליתני מן היבום ומן החליצה ושנינן הא מני אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום אלמא סתם לן תנא כאבא שאול וההיא סתמא נמי דפ"ק דבכורות דמייתי הכא בשמעתין נמי באבא שאול ולקמן פ' ב"ש תני בר קפרא לעולם ידבק אדם בשלשה דברים בחליצה כאבא שאול דתניא אבא שאול אומר הכונס את יבמתו לשם נוי לשם אישות כו' ואמרי' פ' אע"פ א"ר פדת א"ר יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו ליבם אין נזקקין לו משמע דמצות חליצה קודמת לר' יוחנן וההיא דלעיל בשמעתין דאיתמר ביאת קטן וחליצת גדול ר"י וריב"ל חד אמר ביאת קטן עדיפא וחד אמר חליצת גדול עדיפא וכו' עד דאיכא דאמרי בביאה כ"ע ל"פ דביאת קטן עדיפא אלמא דלר"י מצות יבום קודמת דהא אפי' ביאת קטן עדיפ' מחליצת גדול. אומר ר"ת דההיא באותן בנ"א שקים לן בגוייהו וברור לנו שמתכוונים לשם מצוה כגון ההיא דריש פ"ק דיבמות ירושלמי ר' יוסי בר חלפתא יבם את אשת אחיו חמש חרישות חרש וחמש נטיעות נטע ודרך סדין בעל אילו הן ר' ישמעאל בר' יוסי [ר' לעזר בר' יוסי ר' מנחם בר' יוסי] ר' חלפתא בר' יוסי ר' אבדימס בר' יוסי וכגון ההוא שייבם י"ב יבמות כדאמרי' בירושלמי דיבמות מעשה באחד שנפלו לפניו י"ב יבמות ביחד ולא רצה ליבמם אמר מי יפרנס כל אלה אתי לקמיה רבי אמרה כל אחת אני אפרנס חדשי אמר מי יפרנס חודש העיבור א"ר אני אפרנס חודש העיבור ויבמם ונתעברו היבמות כולם תאומים בחודש העיבור באו כולם לבית רבי והיה ר' יושב בעליה ושמע ר' צעקת הנערים הקטנים אמר מה קול צעקה באזני א"ל הנשים וילדיה' אשד נדרת לכלכלם חודש העיבור מיד הביט רבי מן החלון והכירם וצוה וכלכלם חודש העיבור. דווקא כל הני קאמר ר"י דביאה עדיפא מחליצה אבל בסתם בנ"א סבר דמצות חליצה קודמת למצות יבום והא נמי דאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל כותבין אגרת מרד על ארוסה ואין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם אוקימנא במסקנא במשנה אחרונה שאמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום ותו כי משני התם פ' אע"פ [כאן במשנה ראשונה] כאן במשנה אחרונה לישני ליה דכולהו כמשנה אחרונה והא כאבא שאול והא כרבנן. אלא ש"מ שרוצה להעמידן כולן כאבא שאול דהלכתא הכי. והא דאמר בהחולץ א"ר אמי בר אבא א"ר יצחק חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה לא קיי"ל כותיה ובשל תורה הלך אחר המחמיר. ומהני עובדי דלקמן פ' מצות חליצה שהיו מטעין היבם לחלוץ אין להביא ראיה שמצות חליצה קודמת היכא שרוצים שניהם להתייבם די"ל דשאני התם שהיבמה אינה רוצה להתייבם ולכך מטעים אותו לחלוץ וזו היא עצה הוגנת שמצריכין לו לחלוץ על כרחו כיון שאינה רוצה להתייבם כגון ההיא שנפלה לפני יבם שאינו הגון לה וכ"כ בפר"ח פ' אע"פ וסוגיא דשמעתא כשמואל סלקא משמע שבא לפסוק דמצות חליצה קודמת והכא בהחולץ כתוב בפר"ח השתא קיי"ל כרבה דאוקמה למתני' כרבנן דאמרי על איזה דרך שכנסה קיים מצות יבום א"כ רוצה לומר דאין הלכה כאבא שאול אלא כרבנן דאמר מצות יבום קודמת וכ"כ באלפס דקיי"ל כרבנן דאמרי יבמה יבוא עליה מ"מ וליתא לפיסקא דהחולץ דרבה לא בא לפסוק הלכה כרבנן אלא פליג אדרב יצחק בר אבדימי דפי' ברייתא כאבא שאול דוקא ובא רבה לומר דמיתוקמא אפי' כרבנן. וא"ת הואיל דפרישית דאפי' שניהם רוצים להתייבם מוחין בידם מאי האי דקאמר רב ואין כופין אדרבה כופין לחלוץ כדפי' לעיל. ומפר"ת זצ"ל דארישא קאי דקתני מצות יבום קודמת למצות חליצה ואמר רב דאם רוצים לחלוץ אין כופין אותו לייבם ואע"ג דגבי פדייה ויעידה פשיטא דאין כופין כדתנן פ"ק דבכורות מצות פדיה קודמת למצו' עריפה שנאמר אם לא תפרה וערפתו מצו' יעידה קודמת למצו' פדיה שנאמר אם לא יעדה והפדה מצות יבום קודמת למצו' חליצה כו' דאע"ג דגבי פדיה ויעידה פשיטא דאין כופין הכא גבי מצות יבום הוה ס"ד דכופין משום דכתיב להקים לאחיו שם בישראל קמ"ל רב דאפ"ה אין כופין ליבם היכ' שרוצ' לחלוץ. ואע"ג דלא קיי"ל כמשנה ראשונ' הוצרך לומר רב דאין כופין דאיכא נפקותא אף למשנ' אחרונ' כגון באותן שאנו יודעים בבירור שמתכונים לשם מצוה כגון ר"י בן חלפת' וכגון ההיא שייבם י"ב יבמות דפרי' לעיל דאפ"ה אין כופין אותם לייבם אלא אמרי' להו אי צבית לייבם ייבם אי צבית לחלוץ תחלוץ. והיינו דאסקינן ואף רב יהודה סובר דאין כופין לייבם אפי' במתכוין בודאי לשם מצוה מדאתקין רב יהודה בגיטא דחליצת' ואמרנ' ליה אי צבית לייבם ייבם ואי לאו איטלע ריגלא דימינא משום דמסתמ' מיירי באותן [שבאו] לפנינו [לחלוץ] דאז אנו יודעים שאין מתכוונים אלא לשם מצוה ולא לשם נוי ואישות וממון ולהכי אמרי' להו אי צבית ליבומי יבם מיהו בסתם בנ"א דלא קים לן בגוייהו ולא בריר לן שמתכוונים לשם מצוה אפי' שניהם רוצים להתייב' מבקשין מהן לחלוץ ומרחיקין אותם מן היבום וכופין אותם במילי שלא יתייבמו וכ"כ מורי רבינו יהודה בר יצחק פ' החולץ שכופין אותו במילי לחלוץ וכ"כ רבינו שמשון פ' אע"פ כופין אותו במילי לחלוץ רק אין כותבין עליו אגרת מרד אם תבעה לחלוץ ואינו רוצה כן פוסק ר"ת ואין הלכה כחזרו לומר וה"נ אשכחן פ' גיד הנשה גבי אין הטבחים נאמנים דאין הלכה כחזרו לומר. וכן משמע בפר"ח שסובר דארישא קאי וזה לשונו. תנן התם בכבורו' פ"ק מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה [ועכשיו שאין מתכונים לשם מצוה] אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה ולא תימא כיון דקודמת כופין אותו לייבם אלא אמר רב אין כופין וכי הוו אתו לקמיה דרב אמר להו בדידך תלא רחמנא אי ניחא לך ליבם ייבם ואי [לא] ניחא לך לייבם חלוץ עכ"ל הרי פי' כפיר"ת מילתא דרב ארישא מיהו מ"ש בפר"ח חזרו לומר כו' פי' משובש הוא שאין זה מן המשנה אלא לפרש ארישא דמשנה קאי. מיהו בזה"ז אם היבם נשוי הרי אינו יכול לייבם משום תקנת רבינו גרשון שגזר על שתי נשים וכתב ה"ר יצחק הלכן זצ"ל דפ"ק דכתובות בההיא דמסיק ואיכא דבעו לה מיבעיא חלה מהו התם טעמא מאי משום דאניס הכא הא אניס א"ד התם אניס בתקנתא דתקינו לה רבנן וכתב ה"ר יצחק הלבן מיכן אני מדקדק דכל האנוס בתקנתא דרבנן אין לו להפסיד מה שבידו ועכשיו שאם יאמר יבם איני רוצה לחלוץ ליך עד שתתן לי כך וכך דוחקין אותו שיחלוץ דהשתא כמו תקנתא דרבנן היא שאינו יכול לישא אשה אחרת. וגדולה מזאת שנינו ביבמות פ' ב"ש המודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו שיחלוץ לה אע"פ שכמו מקצת פשיעותא היא וכ"ש כה"ג ואין מניחין את היבם לדוחקה לשום דבר אלא כופין אותו ויחלוץ עכ"ל. ונראה בעיני אני המחבר דכופין אותו בשוטים לחלוץ וגם כפייה דרש"י היכא שנתנה אמתלא לדבריה כדפרי' לעיל נרא' בעיני שכופין אותו בשוטים דהא כיון שאינו יכול לייבם שאסור בשתי נשים משום תקנת ר"ג זצ"ל וגם היכא שנתנה אמתלא לדבריה שאינה יכולה להתייבם לו ודאי כופין אותו בשוטים ורדינן ליה בשוטים עד שיחלוץ. דאי במילי ופירש"י פ' דמדיר במילי היינו שמיסרים אותו בדברים מאי איכפת לן באותה כפייה כדאמ' התם בדברים לא יוסר עבד. אבל כפייה דר"ת דפרישי' לעיל במילי מאי סברא היא. ונראין הדברים דמאחר שהוא אומר שאינו מתכוין לשום נוי ולא לשום אישות ולא לשום ממון אע"ג דאין אנו מניחין אותו לייבם משום דלא קים לן בגויה ולא בריר לן לשם מה מתכוין מ"מ מאיזה טעם נרדהו בשיטים אלא ודאי כופין אותו במילי שמיסרין אותו בדברים ומבקשין אותו ואין לומר דכופין במילי היינו שמתא דשמתא עדיפא משוטים כדאר"פ מקום שנהגו דבמערב' מימנו אנגדא דבי רב ולא מימנו אשמתא אלא כדפירש"י פ' המדיר במילי היינו שמיסרים אותו בדברים:
1060
1061[א]
1061
1062היבם שיבם יבמתו וירש נכסי המת כתובתה על נכסי המת ויכול היבם למכור בנכסיו בלא רשותה אבל אם לא היו נכסים למת ולא ירש היבם כנכסי המת אז כל נכסי היבם משועבדים ליבמתו ואינו יכול למכור בלא רשותה כשם שאינו יכול [למכור] בלא רשות אשתו.
1062
1063[ב]
1063
1064והיכא שחלץ לה מחמת שנתנ' אמתלא לדבריה לדברי רש"י שקלה כתובתה וכ"ש היכא שרוצה להתייבם והוא אינו רוצה ליבמה וחלץ לה כ"ש דשקלה כתובתה.
1064
1065[ג]
1065
1066אבל היכא שלא נתנה אמתלא לדבריה ואינה רוצה להתייבם וחלץ לה לא שקלה כתובתה.
1066
1067[ד]
1067
1068לדברי ר"ת דפסק דאפי' שניהם רוצים להתייבם חולצין ולא מיבמין יש לה כתובה:
1068
1069[א]
1069
1070תנן בהחולץ כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובת' על נכסי בעלה הראשון ואמרי' בגמ' מ"ט אשה הקנו לו מן השמי' פי' רש"י אשה הקנו לו מן השמים ולא שיעבד נכסיו לכתובתה ויכול למוכרן בכל עת שירצה. ואי לית לה מראשון תקינו לה משני מ"ט כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה פי' הא דאמרי' כתובת' על נכסי בעל' הראשון היינו כגון שירש מנכסי המת כדתנן בהחולץ הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו שאז כתובת' על נכסי בעלה על אותם נכסים שירש את אחיו אבל נכסי עצמו אינם משועבדים לה ויכול למוכרם בלא רשותה אבל אם לא ירש נכסים מאחיו הרי היא כאשתו גמור' וכל נכסיו משועבדים לה וא"י למוכרם בלא רשותה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציא'.
1070
1071[ב]
1071
1072והכא שחלץ לה מחמת שנתנ' אמתל' לדברי' פירש"י וכן ריב"ן זצ"ל דשקלה כתובת' ולא פירשו אי מנכסי בעלה דווקא אי מנכסי החולץ היכא דלית נכסים למת או שמא החולץ לגמרי פטור מכתובת' שאין שייך כאן לומר שלא תהא קלה בעיניו להוציא' וכל חולצת לא שקלה כתובת' אלא דוקא מנכסי בעלה הראשון שמת ואם כך הוא היכא שאינה רוצה להתייבם בלא שום אמתלא מ"ט דפסיד' כתובת' מנכסי בעלה הראשון וכי מפני שאינה חפיצה להתייבם לזה תפסיד כתובת'. ובספר המקצועות בהלכות יבום וחליצ' כתוב
1072
1073[ג]
1073
1074וכי אמרה לא ניחא לי ביבם לית לה כתוב' דכי אמרי' אית לה כתוב' הנ"מ כי נפלה קמי יבם דהוי מוכה שחין דלא חסמינן לה אבל אי לאו מוכה שחין הוא חסמינן לה ואי לא מייבמ' פקעה כתובת'.
1074
1075[ד]
1075
1076ואית לרבנן דפליגין ואמרין מ"מ מבעי ליה למיתב לה כתובת' בין דנפלה קמי מוכה שחין בין דלא נפלה קמי מוכה שחין עד כאן לשון המקצועו':
1076
1077שאילה זו לפני אדונינו ורבינו נתן בריה דרבינו אדונינו חנניא גאון אדם שנשא אשה והכניס' לו ק' דינרין בנידוניא שלה אע"פ שאינו שוה מאוד באין השושבינין ואבי הנערה ומעלין אותה בשומא יותר ממה ששוה ועל כל זאת כופלין כתובת' חוץ מעיקר כתובה וחשבי דינרי תוספת. היכא שמת בעל ולא הניח לא בן ולא בת ונפלה לפני יבם קטן דבעיא למינטר תליסר שנין ומזוני לית לה לא מבעל ולא מיבם מהיכא מיתזנא אם תאמר ממעש' ידיה לא ספקה מה תהא עלה [מי] אמרי' כיון דנידוניא בחזקת יבמה קיימא מפקינן מנכסי בעלה נידוניא שהכניס' לו ומוקמינן לה שליש ומיתזנא מנידוניא שלה ואם תימצי לומר מפקינן מנידוניא דווקא ההיא דעיילא ליה וכפילה הוי בחזקת יבם עד דחליץ לה או עד דמיבם לה או דילמא בין קרנא בין כפילא תהוי בחזקת יבמה ומפקי' כוליה ויהבינן ביד שליש יליף מר לתלמידו כך ראינו פ' החולץ ת"ר יבמה ג' חדשים הראשונים ניזונית משל בעלה כו' עד משמיא הוא דקנסוה. ועוד אמרו חכמים אפי' פירות אין לה דתנן פ' האשה שנפלו הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולא מצינו מזונות לאשה יבמה מ"מ אבל מצינו שאם מתה שהנכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב דתנן פרק החולץ ופ' האשה שנפלו מתה מה יעשו בכתובת' ובנכסים הנכנסים והיוצאים עמה בה"א נכסים בחזקתן דכתובה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב וכ"ש שאם היתה יבמה בחיים שיהו בחזקת' אפי' נכסי בעלה הרי דן בחזקת' ואם מכר היבם או יורשין מנכסי אחיהם אין מכירתן מכירה דאמר רב יוסף אף על גב דזבין לא הוי זביני' זביני ותניא מי שמת והניח שומר' יבם והניח נכסים במאה מנה אע"פ שכתובת' אינה אלא מנה לא ימכור שכל נכסיו אחראין לכתובת' וחכ"א פירות המחוברים לקרקע שלו ורשב"ל תני שלה. וכיון שהוחזק בידינו שהנכסים בחזקת יבמה הן עומדין הלכך אם [תרצה] מקצת ממון מנידוניא שלה ונתנה עליהם ערב נותנין לה ע"י ערב או לתגרין שיהו נושאין ונותנין בהם בשביל מזונותי' עד שלא יגדל הנער אם הוא מייבם אותה יחזיר הממון למקומו ואם יחלוץ אותה תגבה ממנו כל מה שכתב לה בין מעט בין הרבה עד גמירא. וצריכ' יבמה שבועה אמרו חכמים פ' השולח איך פלנית' בת פלניתא קבילת גיטא מידי (דאבא) [דאחא] בר הדיא דמתקרי איה מרי ואסרת עלה כל הפירות שבעולם כו' וא"ר אשי ההוא גט יבמין הוה. ועוד כך באה אלינו שאילה מראש ישיבה שיבמה אינה גובה כתובת' מן היתומים אלא בשבוע' כשאר כל הנשים ועושין לה תקנה כשם שעושין לנכסי שבוי ולנכסי יתומין דאמר רב אשי מפקינן אינש דשפי נכסי ומעלי ושמע דינא דאוריית' ולא מקבל שמתא דרבנן ויהבינן ליה. תשוב' זו העתקתי מס' המקצועות:
1077
1078והיכא שהיבם מיבם יבמתו חייב לכתוב לה כתובה וזה נוסח הכתוב' כתיקון רבותי' הגאונים עליהם השלום. ביום פ' זמן כו' איך פ' בר פ' דמן מתא פ' צבי ברעות נפשיה ואמר קדמנא דפ' בר פ' אחי דמן אבי שכיב וחיי לרבננא ולכל ישראל שביק. ברא וברתא וירית ומחסין ומוקים שמא בישראל לא שבק ושבק איתתא חדא דשמה פ' בת פ' ואנא פ' בר פ' חזינא ליבומי ולמיזן יתה ולפרנס יתה ולמיעל עלה כמה דכתיב בספר אורייתא דמשה יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה וצביאת פ' הא ואתייבמת לפ' בר פ' אחי בעלה כמה דיבעי יתה בדיל לאוקומי לאחוהי מיתנא שמא בישראל במה דכתיב והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו דמת ולא ימחה שמו מישראל וצביתי אנא פ' בר פ' וכתבית לה לפלונית בת פ' דא יבמתי בכתוב' מאתים זוז מוהר' דחזו לה מדאורייתא דהוו כתיב בכתובת' דכתב לה פלוני אחי בעלה קדמאה ודין נידוניא דהנעלת ליה כך וכך וצביתי והוספתי לה מדילי כך וכך ואנא אפלח ואוקיר ואפרנס יתה בהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא וקבלתי עלי אנא פ' אחריות כתובת' דא כחומר כל שטרי כתובות דנהוגין בכנתא דישראל דלא כאסמכת' ודלא כטופסי דשטרא וקנינא מן פ' דנן לפ' דא אינתתיה ככל מה דכתיב ומפורש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה ואם מת בעלה הראשון כשהיא ארוסה קודם שיכתוב לה כתובה כתב הכין וכתבית לה לפ' בת פ' דא יבמתו בכתובת' מאתים זוז מוהרה דחזי לה מן אורייתא דהוי חזי אחי ארוס דילה למיכתב לה בכתובת' וצביתי והוספתי לה כך וכך:
1078
1079[א]
1079
1080החולץ ליבמתו ה"ז לא דפסיד חלקו בנכסי אחיו שמת וחולק בשוה עם שאר אחיו ואם אביהם של מת ושל יבם חי דנכסים של אב כדתנן ביש נוחלין דאב קודם לכל יוצאי יריכו.
1080
1081[ב]
1081
1082הכונס את יבמתו זכה בכל נכסי אחיו המת אע"פ שאביהם של מת ושל היבם קיים ואפי' גרשה לאחר מיכן.
1082
1083[ג]
1083
1084והיכא שכנס את אשת אחיו דבכור כתב מורי ה"ר שמחה בר שמואל זצ"ל שנוטל פי שנים בנכסי אביו שמת לאחר היבום אבל בה"ג כתב דהוי ראוי וכן משמע בפר"ח כדברי ה"ג:
1084
1085[א]
1085
1086תנן בהחולץ החולץ ליבמתו הרי הוא כאחד מן האחין בנחלה ואם יש שם אב נכסים של אב ומפרש בגמ' דאיצטריך לאשמעינן דסד"א דהואיל שהחולץ אפסדינהו לאחיו מן היבום שנפסלה בחליצה זו על דאחין נקנסיה קמ"ל. אם יש שם אב דנכסים של אב דאמר מר האב קודם לכל יוצאי יריכו.
1086
1087[ב]
1087
1088הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו פירש"י ואפי' גירשה למחר. ומפרש בגמ' מ"ט יקום על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם ר"י אומר בין ובין כך אם יש שם אב דנכסים של אב ואיפלגו בגמ' איכא למ"ד הלכה כר"י ואיכא למ"ד [אין הלכה כר"י]. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיי"ל כרבנן וליתא לדר"י וכ"פ בספר המקצועות דאב במקום יבם לא ירית היכא שיבם היבם וכ"כ בפר"ח זצ"ל הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו ואמרי' מ"ט [יקום] על שם אחיו אמר רחמנא והרי קם וכן הלכה. ואע"ג שיש שם אב. המיבם יורש אחיו המת דיבם בנכסי [המת כבן המת בנכסי] המת הוא לכל מילי ואע"פ שאמ' עולא ור"י נפחא הלכת' כר"י דאמר בין כונס בין חולץ הנכסים של האב נדחו דבריהם ואין הלכה כר"י אלא כחכמים דאמרי הכונס את יבמתו זכה בנכסי אחיו וכן הלכה עכ"ל. ויש ללמוד מלשונו ממה שכתב דיבם בנכסי המת כבן המת בנכסי המת הוא לכל מילי א"כ היכא שמת אביהם לאחר היבום הו"ל ראוי וכ"כ בה"ג דהוי ראוי ואין היבם יורש חלק בכורתו של המת.
1088
1089[ג]
1089
1090וכבר היה מעשה וכתב מורי ה"ר [שמחה בר] שמואל זצ"ל על היבם שיבם אשת אחיו הבכור שמת בחיי אביהם ולאחר זמן מת אביהם ובאו האחים לחלוק ותבע היבם חלק אחיו המת שיבם את אשתו והאחין טענו ראוי היה לבן נחלוק בשוה. לפי שיטת יש בכור לנחלה משמע דהוי מוחזק בנכסי האב והוי כאילו בא בהרשא' מכח אחיו המת ועומד במקומו. ורק מה שחשוב ראוי לגבי אחיו המת חשוב נמי אצלו ראוי כגון נכסי דאבא דאב' כדאמ' התם אבל נכסי אבי המת ואבי היבם הוי מוחזק ולא חשבי' ליבם כאילו הוא בן המת דליהוי לגביה נכסי אבא דאבא. דאמר אביי התם ל"ש אלא בשבח ששבחו נכסים בין מיתה ליבום אבל דבין יבום לחלוקה שקיל וההיא מיירי בנכסי האב שיש לאחיו בהם חלוקה. ומדמפליג אביי בשבח ש"מ דבגוף השדה שקיל פי שנים בנכסי האב. ודוחק הוא לדחות דההיא מיירי בשמת האב בחיי הבן שמת וזכה הבן שמת מחיים בגוף הקרקע דא"כ בשבח נמי ליזכי דקרקע דידיה אשכח מ"ש משאר נכסי המת שהשביחו לאחר מיתה דשקיל ליה יבם וקרקע זו אצל האח שמת כמו בין יבום לחלוקה דשקיל פי שנים. והא דאמר בפ' האשה שנפלו לימא אח אני יורש ואשתו אין אני קובר לא דק בלישניה דאינו (בא) [בנו] ליורשו אלא כלומ' בירושה של אחי אני זוכה וכל נכסי המת קרוי ירושה. ובפ' יש בכור נמי לענין חזרת יובל קרי ליה נמי ירושה מיהו לא מכח אחיו המת קריי' רחמנא ירושה. והא דאמר פ' החולץ מ"ט דר"י דאמר בין כך ובין כך הנכסים של אב א"ק והיה הבכור [כבכור] מה בכור אין לו בחיי האב אף יבם נמי אי מה בכור לאחר מיתה שקיל פי שנים אף יבם נמי ומשמע דלא שקיל פי שנים בנכסי האב [יש לומר דלא] שקיל וטרי כלל אנכסי האב אלא אנכסי האח שהיה היבם ראוי לירש וקדם האב וירש כבן משום דבכור קריי' רחמנא ואין לבכור בחיי האב כך לא יזכה היבם בנכסי אחיו המת בחיי אביו. וקדייק ויזכה בהם בנכסי אחיו אם הם בעין לאחר מיתת האב כמו והיה הבכור שזוכה לאחר מיתת האב בחלק הבכור' כך יחזרו נכסי האח ליבם לאחר מיתת האב ולא יהיה לאחיו חלק בהם כאילו לא זכה בהם האב מעולם. ומ"מ בנכסי האב עצמו שלא ירש מבנו יטול פי [שנים] שהרי במקומו עומד ומשני מידי יקום על שם אביו כתיב על שם אחיו כתיב וכיון שאביו ירש לאו נכסי המת הם הלכך אחיו זוכין עמו כמו בשאר נכסי האב שהיבם נוטל פי שנים והשאר נוטלין האחין. וזה לשון הירושלמי מאי טעמא דר"י והיה הבכור מקישו לבכור מה בכור אינו יורש בחיי אביו אף זה אינו יורש בחיי אביו אי מה בכור יורש לאחר מיתת אביו אף זה יורש לאחר מיתת אביו א"ר זעירא ומינה מה בכור לא ירש בשעה שהוא ראוי לירש שוב אינו יורש [אף זה כיון שלא ירש בשעה שראוי לירש שוב אינו יורש] פי' מה בכור אם מת אביו ונטלה אמו הנכסים בכתובת' ומתה אמו שוב לא תחזור לו חלק בכורה אף יבם הואיל ולא באו לו חלק הנכסים אחר מיתת אביו אלא מירושת אביו אינו נוטל כולן אלא אחיו זוכין עמו כמו בשאר נכסי האב. לפי סברתינו היה לנו כך ליישב השמועות אבל מאחר שה"ג פירשו דנכסי האב הוי ראוי ליבם ועשו אותו כאילו הוא בנו של אחיו המת לפי דבריה' מה שאומר פ' יש בכור לאיתויי נכסי אבא דאבא משום בכור נקט ליה דלגבי דיבם הוי נכסי האב כמו [נרסי אבא] דאבא דחשיב כאילו הוא בן אחיו המת. וההיא דאמר אביי לא שנו אלא בשבח כו' צ"ל כיון שלא נתברר חלקו בחייו ולא השביח בחייו הוי אצל [היבם] כמו ראוי ואינו נוטל. וההיא גמ' ירושלמי דאייתי רבי' שמואל זצ"ל גבי בנו' צלפחד י"ל דרשב"ל לא פליג אלא בא לפרש שהרי ברייתא היא בתוספתא דב"ב ובתוספת' דביכורים ולאו כל כמיניה למיפלג אברייתא ובשלהי מי שמת אמר מכח אבוה דאבא קאתינא ובמקום אב קאימנא עכ"ל מורי ה"ר שמחה. ומורי רבי' אליעזר בן רבי' יואל זצ"ל כתב ואני מחלק לפי פי' רבי' שמואל שפי' ביש נוחלין בין יבם שייבם אשת אחיו המת הבכור ובין יבם שייבם אשת אחיו פשוט אם הפי' בכור קרייה רחמנא דחשיב בכור בן אחיו המת ולפי שיטת שאר רבותי אין חילוק והוי ראוי. מפר' בכור בעלמא קרייה רחמנא א"כ לעולם הוי אף לפי שיטת רבי' שמואל זצ"ל:
1090
1091הכונס את יבמתו ונמצאת עקרה פסקו הגאונים דמשהינן לה גביה עשר שנין.
1091
1092בספר המקצועות וששאלתם הכונס את יבמתו ונמצאת עקרה מהו לקיימה הואיל ולאו בת אולודי היא אין אני קורא בה והיה הבכור אשר תלד יקום ע"ש אחיו המת ומגרשה לאלתר או דילמא משהינן לה גביה עשר שנין כשאר כל הנשים ובתר הכי אי לא ילדה מגרש לה הלכתא מאי. הכין חזינן דמשהינן לה גביה עשר שנין דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מפריה ורביה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ותקח שרי את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען ותתן אותה לאברם אישה לו לאשה ל"ש יבמה ל"ש שאר נשים עכ"ל התשובה. ולפי זו התשוב' דוקא בארץ ישראל היכא ששהה עמה עשר שנים צריך להוציא' אבל בחוצה לארץ אפי' לאחר עשר מקיימה הואיל והביא זו הברייתא לראיה דהכי מסיים עלה בהבא על יבמתו ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין:
1092
1093[א]
1093
1094מותר אדם באחות צרת חלוצתו ואסור בצרת אחות חלוצתו וה"ה שהוא אסור בצרת אם חלוצתו ובצרת בת חלוצתו.
1094
1095[ב]
1095
1096וצרת חלוצתו דאסירא היינו שהיתה צרת חלוצתו מאחיו אבל אם לאחר שחלץ לה ונישאת חלוצה זו לאחר ולו אשה אחרת ומת אותה צרת חלוצה מותרת כמו צרת אמו שהיא נישאת לאחר דלא אסרי' צרת ערוה אלא במקום מצוה כך פי' מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל בשם רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל.
1096
1097[ג]
1097
1098ואחות חלוצתו שנשאה אחיו ומת חולצת ולא מתייבמת ואחות גרושתו שנשאה אחיו ומת ועדיין גרושתו קיימת ה"ז יוצאה בלא חליצה.
1098
1099[ד]
1099
1100אבל אם מתה גרושתו ואח"כ מת אחיו ה"ז או חולצת או מתייבמת והבא על צרת חלוצתו אין הולד ממזר:
1100
1101תנן בהחולץ מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו פי' כגון שנשא ראובן לאה וזלפה ומת וחלץ שמעון לזלפה שהית' לאה צרתה מותר שמעון ברחל שהיא אחות לאה שהיתה לאה צרת זלפה חלוצתו ואסור בצרת קרובת חלוצתו אם חלץ ללאה אסור ברחל אחותה ובצרת רחל שהיא רחל אחות לאה חלוצתו ואמר בגמ' מ"ש רישא ומאי שנא סיפא הא דאזלא בהדה לבי דינא גזרו בה רבנן הא דלא אזלא בהדה לבי דינא ל"ג בה רבנן פירש"י מ"ש רישא קרובת צרת חלוצב דשריא ומ"ש סיפא צרת קרובת חלוצה ששתיהן נכריות היא וצרתה ונשואות לנכרי וקתני אסור. הא דאזלא בהדה לבי דינא כשלאה חולצת מולכת אחותה עמה לב"ד וכ"ע לא ידעי הי מנייהו יבמתו ואיכא דסברי דלרחל חלץ וכי נסיב [צרת] רחל היינו צרת קרובת חלוצתו אמרי צרת חלוצתו נסיב דאינהו סברי שרחל וצרתה נשי אחיו היו שהרי חלץ לרחל. הא דלא אזלא בהדה לבי דינא כשהיבמ' חולצת אין צרתה הולכת עמה לב"ד הלכך כי נסיב אחות הצרה לא אמרי אחות חלוצה נסיב וכן פר"ח כדברי רש"י ונראה בעיני דכי היכי דאסור בצרת אחות חלוצתו משום שמוליכה אחותה עמה ה"נ אסור בצרת אם חלוצתו ובצרת בת חלוצתו דאמה ובתה נמי אזלא בהדה לבי דינא ומתני' נמי צרת קרובת חלוצתו סתמא קתני. ואע"ג דבגמ' דהחולץ ופ' ד' אחין לא הוזכרה אלא אחותה מסתבר דה"ה צרת אמה וצרת בתה וכן העתק מלשון מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל דה"ה אמה ובתה. והקשה רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דתנן שלהי החולץ חלץ לה ומתה מותר באחותה ואמאי השתא צרת אחות חלוצה אסירה משום דמיחלפה כדפרי' כ"ש שאחות עצמה אסורה שהרי כסבורים שהיא היא החלוצה ותנן נמי בהחולץ והאחין מותרין בקרובת חלוצתו ואמאי כיון דאזלא בהדה לבי דינא יאמרו חלוצת אחיו נשא ותנן בפ' כיצד מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע לאיזו קידש נותן גט לזו וגט לזו מת ולו [אח אחד חולץ לשתיהן היו לו] שנים אחד חולץ ואחד מיבם ואמאי והלא יאמרו שחלוצת אחיו ייבם ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל הא דאזלה בהדיה לבי דינא גזרו בה רבנן הא דלא אזלא בהדיה לבי דינא לא גזרו בה רבנן וה"פ כיון שהולכת החלוצה עם היבם לחלוץ לה בב"ד ודמיא לגרושה שהיא אסירא [ואסרו] גם צרת קרובתה הא דלא אזלא בהדיה לבי דינא פי' הצרה שלא הלכה עם היבם לחלוץ לה בב"ד ולא נעשה בה מעשה ולא דמיא לגרושה מותרת קרובת' ואינו כלל מטעם איחלופי דלא דברה לא אחותה ולא אמה עמה אלא משום דדמיא לגרושה גזרו בה והכי משמע לישנא מ"ש הא ומאי שנא הא שכתוב בספרים ישנים דקאי אצרה ואחלוצה וגם יש ספרים דגרסי הכא הא דלא אזלא לבי דינא ול"ג לא בהדיה ולא בהדה ומתחילה כי פריך מ"ש הא ומ"ש הא אדר' יוחנן קאי דאמר לעיל פ"ק דאיהי שליחותא דצרה קעבדה וא"כ יש לחושבה כחלוצה עצמה וא"כ למה אסרו קרובת חלוצה ולא קרובת צרה אבל לרשב"ל אתי שפיר דכיון דלאו שליחותא דצרה קא עבדה אין לחושב' כחלוצ' ולא מיחלפא בגרושה.
1101
1102[ב]
1102
1103ופי' מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בשם רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהא דקיי"ל דצרת חלוצה אסורה היינו דוקא שהיתה צרת חלוצתו מאחיו כגון רחל ולאה נשי אחיו ומת אחיו וחלץ ללאה אסור ברחל אבל אם לאחר שחלץ ללאה ונישאת לאחד מן השוק ולו אשה אחרת ומת ההיא צרת לאה שריא ליה מידי דהוה אצרת אמו דשרי' לי' דלא אסרינן צרת ערוה אלא במקום מצוה.
1103
1104[ג]
1104
1105תנן החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת [חולצת ולא מתייבמת וכן המגרש את אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת] ה"ז פטורה ואמרי' בגמ' מאי וכן אימא אבל המגרש וכו' פטורה ארשב"ל כאן שנה רבי אחות גרושה מדברי תורה ואחות חלוצה מד"ס. פירש"י פטורה מן החליצה דיוצאה משום אחות אשה דהואיל ואשתו קיימת דאחות גרושה מד"ת דכתיב עליה בחייה כל שבחייה. משמע שר"ל דוקא שהיתה גרושתו קיימת בשעת מיתת אחיו אבל אם מתה גרושתו ואח"כ מת אחיו אחות גרושתו שריא וחולצת או מתייבמת ואע"ג דבשעת נשואי אחיו לא חזיא ליה דהא הוות אחות גרושתו אפ"ה הואיל ובשעת מיתת אחיו כבר מתה גרושתו אחותה שריא ליה וחולצת או מתייבמת וכן מסתבר דהא קיי"לר כרבא פ"ק דאמר לא זו אף זו קתני וקסבר מיתה מפלת ופ' ד' אחין כתב בפר"ח דקיי"ל כרבא וכרב אשי הלכך הואיל וקיי"ל דמיתה מפלת אע"ג דלא איחזיא ליה בשעת נשואין הואיל ואיחזיא ליה בשעת מיתת אחיו או חולצת או מתיבמ'.
1105
1106[ד]
1106
1107ואסקי' בגמ' על משנת מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו א"ר טובי בר קיסנא אמר שמואל הבא על צרת חלוצתו הולד ממזר מ"ט באיסורה קיימ' וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דליתא לדשמואל דגרסינן פ"ק איתמר החולץ ליבמתו ואח"כ בא עליה אמר רשב"ל הוא אינו חייב על חלוצה כרת אבל האחין חייבין על חלוצה כרת ובין הוא בין האחין חייבין על הצרה כרת ור"י אמר בין הוא בין האחין אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על הצרה כרת. ותו גרסי' בההיא שמעתא איתמר הבא על יבמתו וחזר הוא או א' מן האחין ובא על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא ח"א בעשה וח"א בכרת מאן דאמר בעשה כר"י ומ"ד בכרת כרשב"ל וקיי"ל הלכה כרבינא לקולא וכ"ש הכא דקאי ר"י כותיה הילכך ליתא לדשמואל דאמר הולד ממזר:
1107
1108[א]
1108
1109ארבעה אחין נשואין ד' נשים שמתו אם רוצה א' לייבם את כולם ויש לו במה לפרנס אותם שבקי' ליה לייבם ואין מיעצים לו שלא ייבם אותם ואם אין לו במה לפרנס אותם מייעצין לו שלא לייבם.
1109
1110[ב]
1110
1111ואם היבמות מקבלות כ"א לפרנס חדשה או דאדם דעלמא מקבל ע"ע לפרנס כולן אין מייעצין לו שלא לייבם.
1111
1112[ג]
1112
1113ואם נפלו לפניו יותר מארבע יבמות אע"ג דיש לו במה לפרנס מייעצין לו שלא לייבם ואם אינו שומע עצתינו אין מוחין בידו דהא אשכחן בעובדא דפרי' לעיל [באחד] שייבם י"ב יבמות.
1113
1114[ד]
1114
1115ואפי' היכא שאין לו במה לפרנס לבי אומר לי אני המחבר שאם אינו שומע עצתינו שאין מוחץ בידו הואיל שמתכוין לשם מצוה.
1115
1116[ה]
1116
1117מי שנפלו לפניו שתי יבמות מבית א' אינו חולץ לשתיהן ואינו מייבם את שתיהן אלא או חולץ או מייבם לאחת מהן וצרתה פטורה ומותרת לשוק.
1117
1118[ו]
1118
1119היתה מאותן שתים שנפלו לפניו אחת כשירה לכהונה ואחת פסולה לכהונה כגון שנגרתה מאיש אחד קודם שנשאה אחיו אם היה חולץ חולץ לפסולה ולא יחלוץ לכשירה כדי שלא יפסול אותה לכהונה ואם היה מייבם מיבם איזו שירצה:
1119
1120[א]
1120
1121תנן בהחולץ ד' אחין נשואין לד' נשים ומתו אם רצה הגדול שבהם לייבם את כולם הרשות בידו ואמ' בגמ' ד' אחין ס"ד פי' כיון דלא הוו אלא ארבעה וכולן מתו כדקתני ומתו מאן מייבם אימא ארבעה מאחין הרשות בידו ומדקתני במתני' הגדול שבהם משמע אע"ג דאיכא שאר אחין אין מוחין ביד הגדול לייבם את כולם ופרכי' ושבקי' ליה פירש"י בתמיה ובמה יפרנס את כולם "פ וכיוה שבקי' ליה לייבם כל ארבעתם ואין מייעצין לו שלא לייבם והתניא וקראו לו הן ולא שלוחן ודברו אליו מלמד שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקינה הוא זקן והיא ילדה אומרי' לו [מה לך אצל ילדה] מה לך אצל זקנה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אלמא שמייעצים לו עצה ההוגנת לו אע"ג שמבטלים היבום בעצתם א"כ הכא נמי נייעץ שלא לייבם שאם ייבם במה יפרנס את כולן. ומשני לא צריכה בדאפשר ליה שעשיר הוא ויכול לזונן הלכך שבקי' ליה ואין מייעצין לו שלא לייבם.
1121
1122[ב]
1122
1123וה"ה שאם הוא אינו עשיר ולא אפשר לו לזונן והיבמות עצמן מקבלות עליהן לזונן כל אחת חדשה או אדם אחר מקבל על עצמו לזון את כולן ה"נ שבקי' ליה לייבם את כולן ואין מייעצים לו שלא לייבם בההיא עובדא די"ב יבמות שקבלה כל אחת לזון את כולן חדשה ורבי קבל ע"ע חודש העיבור. ופרכי' אי הכי מאי איריא ר' אפי' טובא נמי פי' הואיל ועשיר הוא ואפשר לזון ולפרנס את כולן אמאי נקט ארבע דשבקי' ליה ואין מיעצין לו שלא לייבם אפי' טובא נמי הואיל ועשיר היא.
1123
1124[ג]
1124
1125ושנינן עצה טובה קמ"ל ארבעה אין טפי לא כי היכי דנמטינהו עונה בחודש כל אחת שבת בחודש דעונה של ת"ח מערב שבת לערב שבת וזהו אשר פריו יתן בעתו בב"ק ובכתובות מיהו אם אינו שומע עצתינו מניחין לו לייבם אפי' טובא כדאשכחן בההיא עובדא שייבם י"ב יבמות.
1125
1126[ד]
1126
1127וכן נמי נראה בעיני שאם אין לו במה לפרנס ואינו שומע עצתינו שמניחין לו לייבם הואיל ומתכוין לשם מצוה ואין לומר דה"פ ושבקינן פי' וכי אנו מניחין אותו לייבם ד' נשים וכי אין מוחין בידו והתניא וקראו לו כו' ומשני בדאפשר ליה ומשום דכי אין מוחין בידו שאז היה משמע אבל אם אינו עשיר מוחין בידו. ע"כ אין הפי' כך שא"כ מה מקשה לו מן הברייתא והא קתני משיאין לו עצה משמע עצה בעלמא ומאין הוכחה מזו הברייתא שמוחין.
1127
1128[ה]
1128
1129תנן בהחולץ מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת ביאתה או חליצתה של אחת מהם פוטרת צרתה ואמר בגמ' ונייבם לתרווייהו א"ר חייא בר אבא אר"י א"ק אשר לא יבנה את בית אחיו בית אחד הוא בונה ואינו בונה שני בתים וניחלוץ לתרווייהו א"ר זוטרא בר טובי' א"ק בית חלוץ הנעל בית אחד חולץ ואינו חולץ לשני בתים ונחלוץ לחדא ונייבם לחדא א"ק אם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם כל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה ועוד שלא יאמרו בית מקצתו בנוי ומקצתו חלוץ.
1129
1130[ו]
1130
1131תנן היתה אחת כשירה ואחת פסולה אם היה חולץ חולץ לפסולה ואם היה מייבם מייבם לכשירה פי' היתה אחת כשירה לכהונה ואחת פסולה כגון שנתגרשה מאיש אחר אם בא יבם לחלוץ חולץ לפסולה ולא יפסול את הכשיר' לכהונה כדאמר רב יוסף כאן שנה רבי לא ישפוך אדם מי בורו ואחרים צריכים להם ואע"ג דהוא א"צ להם. ואם בא לייבם מייבם לכשירה פי' אף כשירה אם ירצה לייבם או אם ירצה מייבם הפסולה לכהונה דהא לדידיה כשירה היא אלא אגב דתני אם היה חולץ [חולץ] לפסולה דוקא לפסולה ולא לכשירה תני מייבם לכשיר' דאף כשירה אם ירצה לייבם הרשות בידו מיהו בדיעבד אם (לא) חלץ לכשירה חליצה מעלי' היא דלא אמור רבנן אלא לכתחילה כדי שלא יפסלנה לכהונה:
1131
1132הרי שהי' ראובן חולה ורצה לגרש את אשתו כדי שלא תצטרך לייבום ומיחה בידו שמעון אחיו ומת ראובן ורוצה שמעון לייבם אין מניחין לו לייבם אלא כופין אותו לחלוץ:
1132
1133כתוב בספר המקצועות הכי אמר רבי' צמח בר שלמה דיינא דבבא זצ"ל על ראובן שהי' חולה ומסוכן והיה לו אח ונכנסו הקהל לבקרו וראו נקיי הדעת כי הוא מסוכן למיתה וא"ל פטור אשתך בגט כדי שלא תפול לפני אחיך לייבום ורצה לפוטר' ומיחה בידו אחיו ומת ובסוף י"ב חדשים ראו כי קשה מב"ד שילכו אצל היבם ותחלוץ לו ולא רצה היבם לפוטרה בחליצה אלא מבקש לכונסה ושאלנו אם היא מותרת לו ואם לאו. והודה ואמר שאסורה לו הואיל והיה בדעת אחיו המת לגרשה שלא תפול לפניו והוא מיחה בידו גילה בדעתו שהיה רוצה לכונסה והו"ל נותן עיניו באשת אחיו בחיי אחיו ואסרה לו משום אשת אח דתניא אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשום נוי לשום עושר כאילו פוגע בערוה וקרוב אני לומר הולד ממזר. ותנן מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונים לשם מצוה [עכשיו שאין מתכונים לשם מצוה] אמרי מצות חליצה קודמת למצות יבום. וכיון דגלי דעתיה בחיי אחוהי דבדעתי' למינסב' ולא שבקיה לאחוהי לפוטרה כגט אסורה לו לכונסה אלא יחלוץ לה ואם אינו רוצה לחלוץ בדין הוא לנדותו עד שיחלוץ לה ואפי' בעל כרחו דקיי"ל חליצה מעושה כשירה וכן הלכתא ע"כ לשון המקצועות:
1133
1134נראה בעיני יבמה שנתקדשה צריכה גט מספק ואם נשאת הולד ספק ממזר כך נ"ב אני המחבר אבל בתשובות משמע שהיא כפנוי' גמורה וצריכה גט בודאי ובנה כשר גמור:
1134
1135בפרק האשה רבה א"ר יהודה אמר רב מנין שאין קידושין [תופסין ביבמה] שנא' לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר לא תהי' בה הויה לאיש זר ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט מספקא ליה לשמואל האי לא תהיה אי ללאו הוא דאת' אי דלא תפסי בה קידושי הוא דאתא. פי' מתוך עניות דעתינו שאין אנו יודעים פי' המקרא אי ללאו הוא דאתא והרי היא כשאר חייבי לאוין ותפסי בה קידושין או שמא יבמה לשוק אין בה כ"א עשה דכתיב יבמה יבוא עליה ולא אחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ולא תהי' ללא תפסי בה קידושי הוא דאתא הלכך אם נתקדש' צריכה גט מספק ואם בא אחר וקידשה צריכה גט מזה ומזה ואם נשאת בלא חליצה הולד ספק ממזר ואסור בממזרת ונראה בעיני דהכי הלכתא דקיי"ל כשמואל ולית' לדרב דאע"ג דקיי"ל רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ותו דר' ינאי ור"י קיימי כותיה דא"ר ינאי בחבורה נמנו וגמרו אין קידושין תופסין ביבמה וא"ל ר' יוחנן רבי לא משנתינו היא זו ופרק קמא נמי משמע דב"ש וב"ה אית להו דרב אפ"ה הכא קיי"ל כשמואל שצריכה גט מספק דהא א"ל רב מרי בר רחל לרב אשי הכי אמר אמימר הלכה כשמואל [וא"ר אשי השתא דאמר אמימר הלכת' כותי' דשמואל] אם היה יבמה ישראל נותן לה שני גט והותרה לו אלמא דרב אשי סבר כשמואל. ואע"ג דיש ספרים דגרסי' אמר רבא השתא דאמר אמימר מ"מ מרבא נמי יש ראיה לפסוק כשמואל וס"פ החולץ אביי מספקא לי' אי כרב אי כשמואל והואיל דמספקא ליה ע"כ צריכה גט וההיא דפ"ק אינה ראיה דכי מסיק התם לב"ה מבעי' לכדרב יהודה אמר רב מנין שאין קידושין כו' ה"ה דמצינן למימר דמבעי להו לכדשמואל וחדא מנייהו נקט. ובתשובות שבספר המקצועות משמע שצריכה גט בודאי והולד כשר גמור. וזה לשון התשובה הכין חזינא דהוו ביה רב ושמואל דאמר ר"י אמר רב מנין שאין קידושין תופסין ביבמ' שנאמר לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר אין הויה לאיש זר עליה ושמואל אמר בעניותנו צריכה גט א"ל רב מרי בר רחל לרב אשי הכי אמר אמימר הלכה כשמואל אלמא תפסי בה קידושי וכיון דתפסי בה קידושי אין הולד ממזר. והא שמואל בעניותנו קאמר למימר דספוקי מספקי ליה אלא מהא אמן שלא סטיתי ארוסה ונשואה ושומרת יבם וכנוסה וא"ר המנונא שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה אלמא כאשת איש דמיא לגבי עלמא ממאי מדקתני שומרת יבם וכנוסה ואי ס"ד שריא ליבם והתנן זה הכלל כל שתיבעל לא תהא אסורה לחזור לו לא היה מתנה עמה ואמרי במערבא לית הלכתא כרב המנונא אלא שרי' ליבם אלמא בפנויה דמיא ותפסי בה קידושי ודאי לעלמא ואין הולד ממזר. ומתני' ר"ע היא ואנן ס"ל כרבנן דתניא זו דברי ר"ע אבל חכמים אומרי' אין הולד ממזר מיבמה ותניא אחריתי ושוין בבא על הנדה ועל הסוטה ועל שומרת יבם שאין הולד ממזר וכן הילכתא. ומר רב יהודאי גאון אמר שומרת יבם שנתקדשה אם לא נישאת צריכה גט כשמואל ומותרת ליבם ואסורה למי שנתקדשה לו עולמית עד כאן לשון התשובה:
1135
1136[א]
1136
1137יבם שנפלו לפניו שתי יבמות ונתן גט לזיקת' לאחת מהן אסור בשתיהן.
1137
1138[ב]
1138
1139עשה בה מאמר באחת מהן מותר בה ואסור בצרתה.
1139
1140[ג]
1140
1141נתן גט לזו וגט לזו אסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהם.
1141
1142[ד]
1142
1143וכן שני יבמין ליבמה אחת.
1143
1144[ה]
1144
1145נתן לה גט אחד מהם נאסרה על שניהם והנותן גט אסור בקרובותי' והשני מותר בקרובותיה.
1145
1146[ו]
1146
1147עשה בה אחד מהם מאמר הוא מותר בה והשני אסור בה. נתנו לה שניהם גט אסורים בקרובותיה.
1147
1148[ז]
1148
1149עשו בה שניהם מאמר צריכה גט משתיהן וחליצה:
1149
1150אמרי' ר"פ ר"ג מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני גט אמרי גט להוציא וחליצה להוציא מהגט לא מהני חליצה נמי לא מהני ואתי למבעל אחר חליצה. פי' מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני למיקם עלה בלא יבנה ושוב לא יוכל לייבם הא מדאורייתא חליצה היא דכתיב' ומשום גט לא קרינא ביה כיון שלא בנה. משום דמהני בעלמא בכל הנשי' להתגרש ואי אמרת הכא לא מהני ואם רצה לכונסה אחר הגט יכנוס אמרי אינשי גט מוציא וחליצה נמי להוציא והואיל שלאחר הגט כונס אחר חליצה נמי יכנוס וקא עבר בלאו הלכך מה"ט נמי אסור בצרת בעלת הגט דאי שרית ליה ליכנוס צרת בעלת הגט אתי נמי למיכנס צרת חלוצה ופ"ק נמי קיי"ל כר' יוחנן דבין היא בין האחין אין חייבין לא על חלוצה כרת ולא על צרה כרת דאיהו שליחות' דאחין עבד ואיהי נמי שליחותא דצרה קעבדא ומיתסרו כולהו כי הדדי ואסור נמי בקרובות שתיהן שהרי ע"כ צריך לחלוץ לצרה כדאמר שמואל פ' ד' אחין חלץ לבעלת דגט לא נפטרה צרה לצרה נפטרה בעלת הגט ופסק רבי' יצחק אלפס דהלכה כשמואל הלכך חולץ לצרה ואסור בקרובותיה ואסור נמי בקרובת בעלת הגט.
1150
1151[ב]
1151
1152עשה באחת מהן מאמר מותר ליבמה דהיינו מצותה מקדש ואח"כ בועל ואסור בצרתה כדפרכי' בדברי ר"ג מכדי קסבר ר"ג אין מאמר אחר מאמר ראשונה נמי תתייבם גזירה דילמא אתי ליבומי לשניה. הא למדת דצרת בעלת מאמר אסיר' הלכך חולץ לצרה כדשמואל ונותן גט לבעלת מאמר למאמרה ואסור בקרובות שתיהן.
1152
1153[ג]
1153
1154ת"ר כיצד אר"ג אין גט אחר גט ב' יבמות שנפלו לפני יבם אחר ונתן גט לזו וגט לזו ר"ג אומר חולץ לראשונה ואסור בקרובותיה ומותר בקרובות שנייה וחכ"א אסור בקרובות שתיהן וחליצה לא' מהן.
1154
1155[ד]
1155
1156וכן אתה אומר בב' יבמין ויבמה אחת פי' שאם נפלה יבמה אחת לפני שני יבמין ונתן זה גט וזה גט אליבא דרבנן שניהם אסורין בקרובותיה.
1156
1157[ה]
1157
1158והיכי נמי שאחר נתן לה גט והשני לא נתן אפ"ה שניהם אסורין בה והכי אמרי' בפרק האשה שנפלו לה נכסים ההוא גבר' דנפלה ליה יבמה במתא מחסיא בעא אחוה למפסלה בגיטא מניה הלכך אותו שנתן לה גט חולץ ואסור בקרובותיה והשני מותר בקרובותיה כדאר"ג היכא ששניהם נתנו לה גט והשני מותר בקרובותיה משום דאין גט אחר גט א"כ הכא שלא נתן לה השני כלל גט מותר בקרובותיה לכ"ע כיצד אר"ג אין מאמר אחר מאמר שתי יבמות שנפלו לפני יבם אחד ועשה מאמר בזו ומאמר בזו ר"ג אומר נותן גט לראשונה וחולץ לה ואסור בקרובותי' ומותר בקרובות שנייה וחכ"א נותן גט לשתיהן ואסור בקרובות שתיהן וחליצה לאחת מהם.
1158
1159[ו]
1159
1160וכן אתה אומר בשני יבמין ויבמה אחת.
1160
1161[ז]
1161
1162עשה בה זה מאמר וזה מאמר זה נותן גט וזה נותן גט וחולצת ופסק רבינו יצחק אלפס דליתא לדר"ג דקיי"ל כרבנן:
1162
1163[א]
1163
1164נתן גט ליבמתו וחלץ לה וחזר וקידשה צריכ' גט.
1164
1165[ב]
1165
1166שתי יבמות מבית אחד שנפלו לפני ב' אחין ובא א' מהן על אחת וחזר הוא או אחיו וקידש את צרתה צריכה הימנו גט.
1166
1167[ג]
1167
1168החולץ ליבמתו וחזר וקידשה בין שקידשה לשם אישות בין שקידש' לשם יבמות צריכה הימנו גט כל זה פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל:
1168
1169[א]
1169
1170תנן נתן גט וחלץ אין אחר חליצה כלום וכתב באלפס א"ר יהודה א"ר זו דברי ר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין אבל חכ"א יש אחר חליצה כלום כלומר אם חזר וקידשה לאחר חליצה צריכ' הימנו גט תנ"ה א"ר אין דברים הללו אמורים אלא לדברי ר"ע שהיה עושה חלוצה בערוה אבל חכ"א יש אחר חליצה כלום ואני אומר אימתי בזמן שקידשה לשם אישות וכנסה לשם אישות אבל קידשה לשם יבמות אין אחר חליצה כלום תניא אידך החולץ ליבמתו וחזר וקידשה ר' אומר אם קידשה לשם אישות צריכה הימנו גט וחכ"א בין קידשה לשם אישות בין קידשה לשם יבמות צריכה הימנו גט. והא נמי דתנן אבל לא לאחר הבעילה כלום ותנן נמי הבעילה בזמן שהי' בתחילה אין אחרי' כלום אליבא דהאי תנא הוא אבל לרבנן הבעילה נמי יש אחריה כלום.
1170
1171[ב]
1171
1172כגון שתי יבמות הבאות מבית אחר שנפלו לפני שני אחין ובא אחד (מהן) מן האחין על אחת מהן וחזר הוא או אחד מן האחין ובא על צרתה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר בעשה וח"א בכרת וקיי"ל כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל. וכבר ביררנא לנא בפרקא קמא האי פלוגתא דרבי ורבנן בהחולץ ליבמתו וחזר וקידשה קא טרינן בגמ' לפרושי טעמייהו ואיתמרו בה כמה מימרי וחד מנייהו מימרא דרב שרביא דאמר בחליצה פסולה קמיפלגי דרבי סבר חליצה פסולה פוטרת ורבנן סברי אינה פוטרת וקשיא להו לרבואתא היכי אמור רבנן חליצה פסולה אינה פוטרת הא כולה פירקא חליצה פסולה פוטרת [כו'] וקא פרישו לה פירושי דלא מסתברי דכולהו אית להו [פירכא ולהכי לא כתבינן להו ואנן פרישנ' לה פירושא] בריר' ונהירא והכין פירושא רב שרביא סבר דר' ורבנן בפלוגתא דרב ושמואל קמיפלגי דאיפלגו בה פ' ד' אחין דמ"ד הכא אינה פוטרת ס"ל כרב דאמר חליצה פסולה צריכה לחזר על כל האחין [וכיון דצריכה לחזר על כל האחין] אם חזר וקידש' לשם יבמות קודם חליצת אחין צריכ' הימנו גט דהא עדיין אגידא באחין ולא איפטרא (בההיא פ"ק) [בההיא] חליצה פסולה לגמרי ומ"ד פוטרת סבר לה כשמואל דאמר חליצה פסולה א"צ לחזר על כל האחין דלא בעינן חליצה מעולה אלא למפטר צרה אבל נפשה פטרה וכיון דפטרה נפשה ואינה צריכה לחזר על כל האחין אם חזרה וקידשה לשם יבמות אינה צריכ' הימנו גט דהא קא פרחה מניה זיקת יבמין ואידחיא (ליה) [לה] מההוא ביתא לגמרי האי פירושא דהאי מימר' דרב שרביא בלא קושיא ובלא ספק וכולהו טעמי דאיתמרו בהאי פלוגתא דר' ורבנן לא סמכי' עלייהו דלאו אליבא דהלכתא נינהו אלא אוקמאתא בעלמא נינהו וליתא לדר' דקיי"ל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו.
1172
1173[ג]
1173
1174הלכך בין שקידשה לשם אישות בין שקידשה לשם יבמות צריכה הימנו גט כרבנן עכ"ל אלפס:
1174
1175[א]
1175
1176מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל.
1176
1177[ב]
1177
1178וכיצד הוא מקדש נותן לה פרוטה או שוה פרוטה או כותב לה על הנייר או על החרס אע"פ שאין בו ש"פ הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת לי ואם בא עליה בלא קידושין קנה.
1178
1179[ג]
1179
1180והבא על יבמתו בין בשוגג שהוא סבור שהיא אשה אחרת בין במזיד שנתכוין לשם זנות ולא לשם מצוה ואפילו הוא שוגג והיא מזידה או הוא מזיד והיא שוגגת דתרווייהו לא נתכוונו למצוה אפ"ה קנה ואפי' אנוס כגון שנתקשה לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עלי'
1180
1181[ד]
1181
1182ואפי' שניה' אנוסי' כגון שנתקשה לאשתו ותקפו' עכו"ם ודבקו' זה בזה אפ"ה קנה.
1182
1183[ה]
1183
1184הוא ישן והיא ערה לא קנה היתה היא ישינה והוא ער או שהיה מנמנם כגון שהיה נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו לי' ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו לי' מדכר קנה.
1184
1185[ו]
1185
1186נפל מן הגג ונתקע ביבמתו לא קנה.
1186
1187[ז]
1187
1188נתכוין להטיח בכותל והטיח ביבמתו [לא] קנה
1188
1189[ח]
1189
1190והעראה קונה והעראה היינו הכנס' העטרה אבל נשיקה אינה קונה. ויש צדדין היאך קונה ה"ר שמשון פי' דהיכא שהערה ולא עשה יותר קני בהעראה וכי גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה. וה"ר יצחק בן רבי' מאיר מ"כ פי' שרוצה לקנות בהעראה קונה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ולא קני אלא בגמר ביאה וכן פר"ח בהבא על יבמתו לשון שני ורבי' יעקב פי' העראה קונה בכל ענין.
1190
1191[ט]
1191
1192וביאת שוגג ביבמה אינה מאכלת בתרומה אלא ביבמתו מן הנשואין דקיימ' [לן] כרב אליבא איכא דאמרי:
1192
1193[א]
1193
1194פרק ר"ג א"ר הונא מצות יבמה מקדש ואח"כ בועל ואם בעל ועשה מאמר קנה. אם בעל ועשה מאמר פשיטא דהא קנייה בביאה אלא אם בעל בלא מאמר קנה והתניא לוקה מבת מרדות מדרבנן והאי תנא דאמר לוקה ס"ל כרב דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה
1194
1195[ב]
1195
1196ת"ר כיצד מאמר נתן לה כסף או שוה כס ושטר כ' לה על הניי' או על החרס אע"פ שאין בו ש"פ הרי את מקודשת לי הרי את מאורסת [לי] הרי זו מקודשת. כ' רבי' יצחק אלפס והאי אליבא דב"ש אבל לב"ה נותן לה פרוטה או שוה פרוטה.
1196
1197[ג]
1197
1198תנן הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון אפי' הוא שוגג והיא מזידה הוא מזיד והיא שוגגת הוא אנוס והיא לא אנוסה היא אנוסה והוא לא אנוס קנה פירש"י שוגג. כסבור שאשה אחרת היא. מזיד לשם זנות ולא לשם מצוה. ואמר בגמ' מאי אפי' לא מיבעיא קאמר לא מבעיא הוא שוגג והיא קמכוונא למצוה אלא אפי' הוא שוגג והיא מזידה דתרוייהו לא מכווני למצוה אפ"ה קנה.
1198
1199[ד]
1199
1200והא נמי דקתני במתני' הוא אנוס והיא לא אנוסה ה"ה שניהם אנוסים כדתני ר' חייא שניהם שוגגין שניהם מזידים שניהם אנוסים והא דנקט והיא לא אנוסה דמשמע שמתכוונת למצוה משום דנקט לעיל הוא שוגג והיא מזידה נקט נמי הכא תרי לישני א"נ והיא לא אנוסה אלא אי שוגגת או מזידה דהיינו כשניהם אנוסים דר"ח כך פי' מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל מפי רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל ואסקי' אנוס דמתני' כגון שנתכוון לאשתו ותקפתו יבמתו ובא עליה. שניה' אנוסי' דר' חייא [היכי דמי] כגון שנתכוון לאשתו ותקפום עכו"ם ודבקום זה בזה ובא עליה. נתכוון לאשתו מפרש רש"י נתקשה לאשתו. ואין לטעות ולומר דבשניהם אנוסים דר' חייא היכי דמי דמשמע לר' חייא דוקא אבל אנן [לא ס"ל] לדר' חייא כדמפרשי' גבי אלא ר"מ היכי אכיל בשרא וגבי ולרב הונא דאמר חופה קונה מק"ו דהכא לא מסיק ולר' חייא דאמר שניהם אנוסים דהוה משמע ולר"ח ולא לדידן כדמשמע ולרב הונא אלא קאמר שניהם אנוסים דר"ח משום דר"ח איירי בה בפירוש ומתני' נמי אית לה דר"ח כדפרי' ותו דאסקי' להדיא דאפי' תרווייהו לא מיכווני למצוה דאפ"ה קני.
1200
1201[ה]
1201
1202אמר רב יהודה ישן לא קנה ביבמתו דא"ק יבמה יבוא עליה עד דמכוון לה. בפר"ח ואסיקנא אפי' מתנמנם ולא מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרי ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה ואומרים לו כך וכך דברת או כך וכך עשית מדכר ובא על יבמתו והוא מתנמנם ולא מתנמנם קנאה אבל היא לא חיישי' בין ערה בין ישינה.
1202
1203[ו]
1203
1204אמר רבה נפל מן הגג ונתקע חייב בד' דברי' וביבמתו לא קנה.
1204
1205[ז]
1205
1206אמר רבה נתכוון להטיח בכותל והטיח ביבמתו לא קנה פי' שלא נתכוון לביאה. להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה דהא קא מתכוון לשום ביאה בעולם. פר"ח דביאה דבהמה שמה ביאה דהא מיחייב עלה.
1206
1207[ח]
1207
1208תנן אחד המערה ואחד הגומר קנה וילפי' בגמר' דיבמה לבעלה אתיא ביאה ביאה אשה לבעלה אתיא קיחה [קיחה] ואמר שמואל העראה זו נשיקה משל לאדם שמניח אצבעו על פיו אי אפשר לבשר שלא ידחק הבשר כי אתא רב שמואל בר יהודה א"ר יוחנן העראה זו הכנסת העטרה גמר ביאה [גמר] ביאה ממש מיכן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור ופליגא אדשמואל פי' דשמואל לנשיקה קרי ליה העראה. וליכא דשמואל דהא הלכתא כרב לגבי שמואל כ"ש הלכתא כר' יוחנן דרב ור' יוחנן הלכה כר"י. והקשה רב נסים גאון זצ"ל דאמרי' פ"ק דקידושי' איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקיבלה קידושיה מאחר אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה מאי אמר אמימר משמי' דרבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה פי' ולא קני בהעראה. ותירץ דהכא מיירי בביאה של אחר קידושין לשם נשואין כדאמרי' פרק נערה שנתפתתה סתם חצר דידה ללון סתם חצר דידיה לנשואין וסגי בהעראה. וכן הקשה ותירץ רבינו יצחק אלפסי והוסיף ואמר דומי' דיבמה אית ליה ליבם זיקה אף אשה לבעלה דאית לה קנין מעיקרא אבל הך דלית להו קנין מעיקרא אלא השתא הוא דבעי למקני לה לא סגי אלא בגמר ביאה דכל הבועל דעתו על גמר ביאה. וקשיא לפירושם דקיחה קיחה גבי קידושין כתיבה ולא מיירי בחופה כלל. וה"ר שמשון זקינו של רבינו שמשון משנ"ץ תירץ רבי אמר העראה קונה היינו שלא עשה כי אם העראה ופירש מיד דלא שייך דעתו אגמר ביאה אבל בקידושין איירי כשגמר ביאתו דאז ודאי דעתו על גמר ביאה ולכך נקט כל הבועל ולא נקט כל המערה. וה"ר יצחק בן ה"ר מאיר פי' דבמפרש קונה בהעראה אבל בסתם דעתו אגמר ביאה ושני טעמים הללו קרובים להיות אחר. ורבינו חננאל פי' [דאין] הלכה כדאמר אמימר משמי' דרבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה אלא בהעראה קונה דפשיטא לה בג"ש בזה המקום. ובזה המקום עיקר זה הדין דתנן בפ' זה במשנתינו אחד המערה ואחד הגומר קנה ולא פי' דיש מי שאומר אם אמר התקדשי בביאה דעתו אגמר ביאה דהיינו כסברת הריצב"ם זצ"ל. ורבינו יעקב זצ"ל פי' דמאחר שנתרבתה העראה בגמר ביאה א"כ בכל מקום שמזכיר ביאה היינו העראה ומשום דחשיבה כביאה קרי ליה ביאה וה"ק תחילת העראה קונה או סוף העראה קונה ולמ"ד העראה זו הכנסת העטרה איירי ששייך בה תחילה וסוף. והא דקאמר נפקא מינה כגון שהערה בה היינו שהתחיל להערות בה ופשיט' שצריך לגמור הערתו לקנותה אלא מבעיא ליה אם מתחיל הקנין מתחילת העראה כשנגמר' לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחילתו כשנגמרה לבסוף יכול כה"ג לקדש בביאה ואי סוף העראה [קונה] אין יכול לקדש בביאה אפי' בהעראה שכבר השיר בתולים קודם גמר העראה שאז חל הקנין. והקשה ה"ר שמואל דא"כ הא דאמרינן בפ' כיצד ופ' הבא על יבמתו ופרק כה"ג בסנהדרין גבי אלמנה ליבם כהן גדול אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי לא תעשה מאי קושיא מן האירוסין נמי אין כה"ג יכול לקנות יבמתו בביאה כמו שאין יכול לקדש ומן האירוסין נמי איכא עשה ול"ת כמו מן הנשואין. ולשאר לישני דפרישית אתי שפיר דכיון דקני בהעראה יכול לקדש בביאה כדמפרש דהשרת בתולים והקניין בהדי הדדי קאתן ושרי אבל לפיר"ת קשה וי"ל דסוגיא דקידושין כמאן דאמר העראה זו הכנסת העטרה והך דפרק כיצד כמ"ד זו נשיקה דבנשיקה אינו משיר בתולים כדמוכח פ' בן סורר ומורה ואע"ג דרבא דאמר בקידושין דעתו על גמר ביאה משני פ"ב דיבמות גבי כה"ג מן האירוסי' גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה מ"מ לא אצטריך לשנויי אלא למ"ד זו נשיקה.
1208
1209[ט]
1209
1210תנן אחד המערה ואחד הגומר קונה ואמרינן בגמ' מאי קנה אמר רב קנה לכל פי' באחת מן הביאות גרועות הללו קנאה לכל דבר ואוכלת בתרומה מיד אם כהן הוא ואפי' הלך למדינת הים ולא בא עליה ביאה גמורה. ושמואל אמר לא קנה אלא לדברים האמורים בפרש' לירש בנכסי אחיו ולפטור את אשת אחיו מן היבום פי' האמורה בפרשת יבמה שכתוב בה מקרא זה יבוא עליה דדרשי' ליה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. לירש דכתיב יקום על שם אחיו המת. ולפוטרה מן היבום דאם מת ולו בנים מאשה אחרת מותרת אחריו לשוק או אם הוציאה בגט ולא בעיא חליצה [או] אם היתה [לה] צרה נפטרת בביאתה של זו. ואמ' היכא דנפלה לפניו מן הנשואין שכבר אכלה בחיי אחיו וכשמת ובטל הקנין פסקה מלאכול דכ"ע ל"פ דקניא לה הך ביאה גרועה להאכילה. אלא כי פליגי מן האירוסין רב אמר אוכלת דהא רבי רחמנא ביאת שוגג במזיד ושמואל אמר כי רבי רחמנא לאוקומ' במקום בעל פי' שבמקום שהיתה אוכלת בחייו תאכל בשביל זה אבל לאלומי מבעל דבחיי הבעל לא אכלה דאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה האי נמי לא אלים מניה [ודוקא בביאה בלא דעת קנין] אבל בביאה גמורה אשתו היא ואוכלת אפי' לשמואל. א"ד מן האירוסין ד"ה לא אכלה דהא לא אכלה בחיי בעלה כ"פ מן הנשואין רב אמר אוכלת דהא הוה קאכלה מעיקרא ושמואל אמר אינה אוכלת וכי רבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד לדברי' האמורי' בפרשה אבל לתרומה לא ועל האי לישנא כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וקיי"ל כל היכא דפליגי רב ושמואל הלכת' כרב באיסורי ולשון ראשון לא הוזכר באלפס שלפני:
1210
1211[א]
1211
1212סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו סריס חמה לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מיבם ולא מיבמין את אשתו.
1212
1213[ב]
1213
1214ואלו הן סימנין של סריס חמה כל שאין לו זקן ושערו רך ובשרו חלק כבשר אשה ואין מי רגליו מעלין רתיחה והמטיל מים ואינו עושה קילוח ארוך למרחוק וכל שאין מי רגליו מסריחין כששוהין בכלי וכל ששכבת זרעו אינו קשור אלא צלול כמים וכל שאין בשרו מעלה הבל חמימות כמין עשן וכל שקולו לקוי ואינו ניכר בין אשה לאיש.
1214
1215[ג]
1215
1216כל היכא שהביא שתי שערות בתוך עשרים לא הוי סריס עד שיהא בו כל אלו הסימנים והיכא שנולדו מקצת אלו סימנים ואפי' אחד מהן אין עושין בו מעשה להחזיקו בגדול וסריס עד שיהא בן עשרים ולא הביא ומי"ב שנה עד עשרי' מצפים לו אם יביא הרי קטן היה עד עכשיו ואם לאו גדול הוא וסריס הוא ואפי' הביא לאחר מיכן ה"ה כסריס לכל דבריו.
1216
1217[ד]
1217
1218והיכא שלא נולדו בו סימני סריס נידון כקטן עד ששה ושלשים שנה דהיינו רוב שניו.
1218
1219[ה]
1219
1220והני סימני זימנין דנתרי מחמת כחישותא זימנין דנתרי מחמת בריאותא הלכך אי כחוש הוא אברינן ליה אי בריא הוא אכחשינן ליה.
1220
1221[ו]
1221
1222מי שנפצעה לו אפי' ביצה אחת ה"ז אינו מוליד ומי שאין לו אלא ביצה אחת והשנייה ניטל' בידי אדם ה"ז מוליד וצריכים להזהר כשחותכים ביצת אדם שלא יחתכו של ימין:
1222
1223[א]
1223
1224תנן בפ' הערל א"ר יהושע שמעתי שהסריס חולץ וחולצין לאשתו והסריס לא חולץ ולא חולצין לאשתו ואין לי לפרש א"ר עקיבה אני אפרש סריס אדם חולץ וחולצי' לאשתו שהיתה לו שעת הכושר [כו'] ור"א אומ' לא כי אלא [כו'] סריס אדם [לא] חולץ ולא חולצין לאשתו שאין לו רפוא' העיד ר' יוסי בן בתירה על בן מגוסת שהיה בירושלי' סריס אדם ויבמו את אשתו לקיים דברי ר"ע וקיי"ל כל עדות הלכה היא הלכך הלכ' כר"ע דאמר סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו ומיבמין את אשתו ותנן נמי הסריס לא חולץ ולא מייבם וכן איילונית לא חולצת ולא מתייבמת קתני סריס דומיא דאיילונית מה איילונית בידי שמים אף סריס בידי שמים וסתמ' כר"ע דאמר בידי אדם אין בידי שמים לא וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שמעינן מינה דהלכתא כר"ע והו"ל מחלוקת ואח"כ סתם והלכתא כסתם.
1224
1225[ב]
1225
1226ת"ר איזהו סריס כל שהוא בן כ' ולא הביא שתי שערות ואפי' הביא לאחר מיכן ה"ה כסריס לכל דבריו ואלו הן סימנין כל שאין לו זקן ושערו לקוי פי' רך. ובשרו מחליק חלק כבשר אשה רשב"ג אומר משום ר' יהודה בן יאיר [כל] שאין מימי רגליו מעלין רתיחות וי"א כל המטיל מים ואינו עושה כיפה פי' קלוח ארוך למרחוק. וי"א כל ששכבת זרעו דיהה פי' שאינו קשור אלא צלול כמים. ורבינו יהודה בר נתן זצ"ל פי' לשון אחר דיהה אין מראיתו כשאר ש"ז ופר"ח כתב דיהה כלובן ביצה המוזרת וי"א כל שאין מימי רגליו מחמיצין פי' מסריחין כששוהין בכלי. אחרים אומרים כל שרוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הכל פירוש חמימות כמו עשן. רשב"א אומר כל שקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. פי' איזהו סריס חמה דלא חולץ ולא מיבם כל שהוא בן עשרים ולא הביא שתי שערות ואפי' הביא לאחר מיכן ה"ה כסריס דלא אמרינן כיון דהשתא אייתי קטן היה עד עכשיו. ואלו הן סימני'. דבלא סימנין לא אחשבינן ליה כסריס כדאמרן והוא הסריס סריסות בעינן דליהוו עליה משנולד כדי שיתברר לנו שהיה לקוי ממעי אמו הלכך דיכ' שנולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות עד שהיה בן עשרים אפי' הביא לאחר מיכן ה"ה כסריס לכל דבריו.
1226
1227[ג]
1227
1228ואיתמר סימני סריס רב הונא אמר עד שיהו כולם פי' לא חשבי' ליה סריס היכא דלא הביא שתי שערות בתוך עשרים עד שיהיו בו כל אלו הסימנין דפריש' ור' יוחנן אמר אפי' באחד מהן פי' אפי' באחד מסימנין הללו חשכי' ליה סריס היכא דלא הביא שתי שערות בתוך עשרים ופסק בפר"ח דהלכ' כר"י וכ"פ רבינו יצחק אלפס. והיינו דקאמר ר' אבהו סריס אין עושין בו מעשה עד שיהא בן עשרים ופירש"י זכר שהיו בו סימני סריס אין עושין בו מעשה להחזיקו כגדול וסריס עד שיהא בן כ' ולא הביא ומי"ב ועד כ' מצפין להם אם יביאו ה"ה קטנים עד עכשיו ואם לא יביא גדול הוא וסריס הוא אפי' הביא שתי שערות לאחר כ' הרי הוא כסריס לכ"ד כיון שלא הביא בתוך כ' הואיל ונולדו בו מקצת סימני סריס אבל אם הביא שתי שערות בתוך עשרים קיי"ל דלא הוי סריס עד שיהא בכולן כדא' היכא שהביא שתי שערות בזקן כ"ע לא פליגי דעד שיהו בכולן פי' היכא דיש לו קצת זקן כ"ע ל"פ דאין נעשה סריס עד שיהו בו כל סימני סריס והיכא דיש לו מקומות מקומות שיער בזקנו לא הוי סריס עד שיהו בו כל סימני סריס כדאמר להו רבה בר אבוה לרבנן עיינו ביה בר"נ אי בשרו מעלה הבל איתיב ליה ברתי כמאן כרב הונא לא ר"נ סיכי דיקנא הוה ליה. פירש"י איתיב ליה ברתי אלמא כיון דליתנהו כולהי סימני סריס דבציר ליה האי [לא] מחזקינן ליה בסריס. סיבי דדיקנא יתירות זקן כלומר מקומות מקומות היו לו בזקנו שיער. כלומר דבהא כ"ע מודו כיון דאית ליה זקן דאינו נעשה סריס עד שיהו בו כל הסימנין ופר"ח דקיי"ל כרבה. ירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן זו דברי ר"ע ור"א ור' יהושע אבל חכמים אומרים אחד סריס אדם ואחד סריס חמה לא מייבם ולא חולץ וכן האחין לא חולצין ולא מייבמין את אשתו מיהו אנן קיי"ל כר"ע כדפרי'.
1228
1229[ד]
1229
1230והיכא שלא נולדו בו סימני סריס ולא הביא שתי שערות מחזקי' ליה בחזקת קטן עד ל"ו שנים כדא' ס"פ האשה רבה וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה פי' עד כמה תלינן ליה בקטן דחיישי' דילמא אתו תני ר' חייא עד רוב שנותיו פי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל עד רוב שבעים שנה ופר"ח עד ל"ו שנה והם רוב שנותיו.
1230
1231[ה]
1231
1232והני שערות פעמים שהם נושרים מחמת שמנינותו של אדם ופעמים שהם נושרים מחמ' כחישותו הלכך אם היה שמן מכחישים אותו ובודקים אותו אם היה כחוש משמנים אותו ובודקים אותו כדאמרי' ס"פ האשה רבה וכי אתו לקמי' דר' חייא אמר להם אי כחוש זיל אבריוה אי בריא זיל אכחושוה דהני סימנין זימנין דנתרי מחמת כחישותא זימנין דנתרי מחמת בריותא.
1232
1233[ו]
1233
1234תנן בפרק הערל איזהו פצוע דכה כל שנפצעו בצים שלו ואפי' אחת מהן. וקשה דאמר בגמרא אר"י בר' יוחנן בן ברוקה שמעתי בכרם ביבנה מפי חכמים כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו אלא סריס חמה וכשר ופריך סריס חמה ס"ד פי' והלא סריס חמה בידי שמים הוא מחמת חולי אלא אימא כסריס חמה וכשר וליכא למימר דמתני' בידי אדם ולכך אינו מוליד והאי דר' ישמעאל בידי שמים ולכך מוליד דע"כ דר' ישמעאל בידי אדם איידי כדפרכינן סריס חמה ס"ד פי' והלא סריס חמה בידי שמים והאי דר' ישמעאל בידי אדם ועוד הא קא חזינן כמה בנ"א שכורתין ביצה אחת ומולידין ולא מסתבר לומר צא וחזור על בניהם מאין דם ואומר ר"ת זצ"ל שיש חילוק בין נטילה לפציעה דיותר מוליד כשניטלה כולה כדאמרי' נמי גבי לקתה בכוליא טריפה ניטלה כשירה וכן גבי טחול דניקב בסומכיה טריפה ואם ניטל כשר. ומסתמא הלכה כר' ישמעאל בנו של ריב"ב כיון דהיא מתנית' דכרמ' כדאמרי' בהחולץ ממתני' דכרמא הדר ביה. והביא ה"ר אלחנן זצ"ל בן רבינו יצחק מירושלמי דמסיק א"ר יסא שמעתי הלכה כר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה ולית אנא ידע ממאן שמעית א"ר אמי לא היה ר' יוסי שמע לה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבוא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו [ר' חונאה אמר דו] סבר כר' ישמעאל בנו של ריב"ב א"ר יודן בר חנן ובלבד שלימין פי' ה"ר אלחנן שלימין שלא נפצעו מתחילה כלל כשניטל' האחת אבל אם נפצעה מתחילה ואח"כ ניטלה אינו כשר כדפרי' אבל רבינו יצחק אביו אומר כי יותר נראה לפרש שהם שתי תיבות ובלבד של ימין משמע שר"ל דשל ימין אל יחתוך וע"כ היה טוב להזהיר הרופאים שלא יחתוך של ימין אלא של שמאל:
1234
1235נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה ובא לגרשה בלא כתובה מחמת שטוען ואומר יודע אני שעכבת בנים מחמת' ולא אתן כתובה והיא אומרת בדידיה קיימא שאינו מוליד ואם בא לגרשני יתן כתובתי ויגרשני חייב ליתן את כתובתה כך פסק רבי' יצחק אלפס והיכא ששהו ביחד ולא הולידו ואין הבעל תובע לגרש אלא האשה תובעת להתגרש ובאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה וטוענת שידוע לה שלא תבנה ממנו שום אשה ואיכא נמי רגלים לדבר כופין אותו להוציא וליתן כתובה כך הורה מורי רבי' אליעזר בן רבי' יואל הלוי זצ"ל הלכה למעשה וכן עשו:
1235
1236אמרי' ס"פ הבא על יבמתו הוא אומר מינה והיא אומרת מיניה א"ר אמי דברים שבינו לבינה היא מהימנא מ"ט איהי קים לה ביורה כחץ איהו לא קים לי' ביורה כחץ פירש"י מינה. יודע אני שבשבילה היא שאין לה בנים ולא אתן כתובה. איהי קים לה ביורה כחץ כל ש"ז שאינו יורה כחץ אינה מזרעת כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל חזינן לגאון דקאמר הא דא"ר אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת לדברי משנה ראשונה היא ולא עבדינן עובדא דתנן בראשונה היו אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה וחדא מנייהו [האומרת] השמים ביני לבינך [והא אידחיא לה דתנן חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה אלא האומר' השמים ביני לבינך] יעשו דרך בקשה ואנן לא ס"ל הכי דלא אתי ר' אמי לאשמעינן דין משנה ראשונה אלא דר' אמי אמתניתין דהכא אמרה דתנן נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ותני עלה יוציא ויתן כתוב' וקמיבעיא לן היכא דשהה עמה עשר שנים ולא ילדה וקאמר מינה הוא דלאו בת אולידי היא ולית לה עלי כתובה ובעינא לאפוקא דהא שהאי גבה עשר שנים ולא אולידה והיא אמרה ממך הוא דאינך יורה כחץ הלכך [אי בעית לאפוקי הב לי כתובתי מאי וקאמר רבי אמי דברים שבינו לבינה היא נאמנת דאיהי קים לה כיורה כחץ הלכך] לא מצי לאפוקה עד דיהב לה כתובתה. וליכא למיחש בכה"ג שמא עיניה נתנה באחר דהא אנן מפקינן לה בעל כרחה אבל משנה ראשונה לאו על הדין עיקר אמורה אלא במי [שלא] שהתה עם בעלה עשרה שנים ואתיא למיתבעה לאפוקה ולמיתן לה כתובה ואיהו לא בעי כלל לאפוקה למשנה ראשונה דלא [חיישינן שמא עיניה נתנה באחר יוצאה ונוטל' כתובתה ולמשנה אחרונה] דחיישי' שמא נתנה עיניה באחר יעשו דרך בקשה עכ"ל. וכן פר"ח דקאי אנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה וכסברת רבי' יצחק אלפס כך סברת רבי' אליעזר בן רבי' יואל זצ"ל. וכבר היה מעשה באשה אחת שתבעה להתגרש מחמת שאומרת שאין שום אשה ראויה ליבעל מבעלה ובאה מחמת טענה ושאלו לו והשיב:
1236
1237וזו השאילה
1237
1238נחנו בית דין חתומי מטה הולכים אחר ב"ד יפה. רואה וצופה החזק והרפה. משים פה ללמד תועי דרך. ולבות המורך. אורחות מוסר ודרך הישר ואיזה יכשר. ומשם הוראה ואורה יוצאה מעין המשפט לדלות ולהשקות נפשות שוקקות. והסך נסכים ממימיו הברוכים. כי צורך השעה דוחקת להשיב על שאלתנו ואם נכנסנו בלא בר ובלא דבר ירבה ענוותו ויורה צדקתו ועל פיו נחיה. כי בהיות רבי' כאן בוועד קהילות שאלנוהו על אודות האשה העלובה צעקה על בעלה ששהתה עמו י"ו שנים ואינה יכולה לסבול יותר כי דרך נשים אין לו ונשבעת שלעולם לא תבנה אשה ממנו ובאה מחמת טענה שאין לה לא בנים ולא קרובים שתוכל להשען עליהם לעת זקנתה והרבה נענית תחתיו כי כמה פעמים נתקרבו ונתרחקו שלא ידענו מה היה להם. גם מאז היה רבינו פה החמיצו את דינה בבקשה ופיוסים כדי להטיל שלום ביניהם ולא הועלנו וכל רז לא אנס לך. לכן נגרע שיחה. וידע רבי' כי הבעל יוצא בלא חתימת זקן שאין לו לא שיער ולא גומות בזקן כלל וכל הגאונים פסקו כר' יוחנן שהוא סריס. ועוד ידע רבינו כי יצא לו קול זה ימים מדומי מתא שלא יראה זרע כי אמתו אינה של בנין ומקולקל באצבע חסר גם זה סייג שהוא מיניה. ורבי' יברר לנו הכל ויעמיד הדבר על בוריו כי אחרי דבריו לא נשנה ואת זה השבנו עדיך. כי יש כאן עיכוב תפילות. ותורה לנו אם כדי לעשות סייג לדבריה אם יש לנוולו ולבודקו באמתו או אין לנוולו הכל יבאר לנו רבי' כי ה"ג רוצים אפי' אית לה בני ובאה מחמת טענה אית לה כתובה ואם בעקור מדברת ההלכה יורה אם זה סריס חשיב כר' יוחנן ושאל לתלות במורי ה"ר שמח' נכתוב לך סוף דעתו אומר שיש בחור שאין לו שיער בזקן ויש לו בנים א"כ אין אנו בקיאים בדבר והשבנו לו שיחזר על בניו מאין או שמא יש אחד מאלף שמתרפא כר' אליעזר ואנן קיי"ל כר"ע והשיב זה וז"ל מדעת נוטה יש רגלי' לדברי' מאומד הדעת והגון להטיל פשרה ביניהם ולתת לה קצת כפי השגת ידו ומכח הסכמת הקהילות לנדותו עד שיגרש שלא תתעגן זאת ולא לדחות העגונה בשתי ידים במקום שיש אמתלא לדבריה ורגלים לדבר שאינה מבקשת תואנה ולא נתנה עיניה באחר תפרד חבילה עכ"ל. ומן השמים יוסיפו לך אורך ימים ושנות חיים ושלום. נתן בר יצחק זלה"ה. אלעזר בר שמעון זצ"ל:
1238
1239וזאת התשובה לרבותי ה"ר אלעזר וה"ר נתן מורי וקרובי ולאדוני ר"א בר שמעון אני משיב ידעתי כי קטנכם עבה ממתני אך להקל קורתכם עשיתוני סניף מה ידעתי ולא תרעו עמכם ארון הברית כך דעת תלמידכם נוטה לדרך האמת דההיא דנדרים מיירי בבאה מחמת טענה שאל"כ מ"ט דמשנה ראשונה והיא תובעת אותו להוציאה לכן חששה משנה אחרונה לתולה עיניה באחר ולא כופין ליה לגרשה אפי' מוחלת לו כתובתה אלא יעשו לו דרך בקשה אבל הך דיבמות מיירי דהיא אמרה מיניה ואעפ"כ איני תובעת לגרשני ואם הוא כופני לקבל גט יתן לי כתובתי והוא אמר מינה הדבר ולא אתן לה כתובתה בהא אמר דאיהי מהימנא דקים לה ביורה כחץ טפי מיניה והשתא אין לחושדה בתולה עיניה באחר והלכה כמשנה אחרונה והיכא דאין לחושדה כייפי' ליה לגרשה ולומר רוצה אני כדמוכח ס"פ אע"פ וכותבין עליו אגרת מרד ואפי' אם מודה שמתקשה ויכול לבוא עליה מהימנא לומר אינו יורה כחץ ולא יוליד ואם תובע הוא לגרש יוציא ויתן כתובה והך דנדרים שהיא תובעתו לגרש וכן משמע בנדרים בגמ' דמשנה אחרונה אמרה נמי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע משום הכי משקרא כשתובעת היא לגרשה מכלל דאם אין לו לחושדה כדפרי' לעיל איהי מהימנא אפי' ידע בביא' וגם מודה לו. ובעובדא דשאילנא קדמיכון היה לנו לחושדה בתולה עיניה באחר כיון שהיא תובעת [לגרשה] אך מאחר שנראים דברים אמיתים שכתבתם שאין לו גומות ולא שיער כלל בזקנו העליון וקולו כאשה והלכה כר' יוחנן מה יש לנו עוד צדקה לסוב אך נ"ל שיוציא ויתן כתובה וכ"ש אם מוחלת לו כתובה מה לי עקר מה לי סריס כיון שבאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה וכדברי ה"ג שכתבתם כן פסקו נמי שאר גאונים. ומה ששאלתם אם יש לנוולו ולבודקו באמתו או לא נ"ל שאם היה שום נפקותא בדבר וזכות. לינוול כדאמ' פ' שמת בעובדא דבני ברק. וכן אם היה לו זכות בדבר ורוצה להתנוול. אך קים להו לרבנן דאי אפשר בבדיק' ולכן אמרו איהי מהימנא דאפי' אם מתקשה ומוציא זרע אמרה אינו יורה כחץ כדפרי' לעיל ואפי' אם יש לו זקן התחתון לא מהני לענין סריס דסתם זקן שבתלמוד הוא זקן העליון דבי' שייך למימר גובי וסיבי דדיקנא כדאית' בהערל וקיי"ל כחכמים דאמ' פ' בא סימן אפשר לתחתון לבוא עד שלא בא העליון ול"ח שמא נשרו בדבר שנראה תמיד ואפי' בתחתון שחשו חכמי' דוקא באיסור' ולחומרא במיאון וחליצה. ונשאתי ונתתי בדבר זה עם בעלי תריסין אצלינו והסכמנו שיוציא ויתן כתובה וצור ישראל יצילנו מעונש הדין אב"י העזרי. הרי פי' הכל הלכה למעשה כסברת רבי' יצחק אלפס זצ"ל אלא שרבי' יצחק אלפס מוקי הא דר' אמי דאמר איהי מהימנא דוקא בדשהה עמה עשר שנים ולא ילדה ומורי רבי' אבי העזרי סתמ' השיב ולא הזכיר בתשובתו שהה עשר שנים ואע"פ דעובדא שהשיב עליה שהו ביחד י"ו שנים מ"מ הואיל ולא הזכיר בתשובתו שהיית עשר שנים [משמע אף בלא שהה עשר שנים] וכן בה"ג ובשאלתות דרב אחאי גאון מוקי לה בדלא שהה עשר שנים וז"ל בהל' קידושין והיכי דלא שהה עשר שנים ולית ליה בני והיא אמרה מיניה דאינו יורה כחץ והוא אומר מינה א"ר אמי דברים שבינו לבינה נאמנת מ"ט היא קים לה ביור' בחץ איהו לא קים ליה ואלא הא דקתני השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה אלמא לא מהימנא. לא היא לא משום דלא מהימנא אלא משום דאמור רבנן לא מיתבעי למיעבד הכי וה"מ היכא דאינה באה מחמת טענה אבל היכא דבאה מחמת טענה נאמנת ואע"ג דבראשונה לא שנינן הכי לפי מאי דקשינן (שנתן) שנינן ולעולם מסקנא הכי עכ"ל ה"ג. ומה שכתבו אע"ג דלא שנינן הכי נראה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהיינו הא דפריך בנדרים לרב המנונא דאמר האשה שאמר' לבעלה גירשתני נאמנת מההיא דיעשו דרך בקשה והא הכא דידעה דבעלה ידע בה וקתני דלא מהימנא קסבר רב המנונא ה"נ היא גופה אמרה נהי דבביאה ידע ביורה כחץ מי ידע ומשום הכי משקרא. וה"ג ושאלתות דרב אחאי פירשו שנאמנת וזהו שכתבו לפי שסובר המקשה דמשקרא מתרץ לפי סברתו אבל לעולם היא נאמנת ולא נהירא לי' לרבי' יצחק האי פירושא דמדקתני חזרו לומר שלא תהא האשה נותנת עיניה באחר משמע דאכל ג' נשים קאי מיהו י"ל דהיכא דבאה מחמת טענה אוקמוה אדין משנה לא נאמר דעיניה נתנה באחר כיון שיש לה טענה מעלייתא כל כך דבעיא חוטרא לידה ויש לה כתובה והא דקתני יעשו דרך בקשה היכא שיש לה קרובים או עבדים שישמשוה לעת זקנתה וכן מעמידה בשאלתות פרשת ואלה תולדות מיהו מה חוששת כיון שיש לה עבדים ואינה באה מחמת טענה וי"ל כיון שאינו יורה בחץ אין לה הנאת תשמיש כל כך ולהכי קפדא א"נ מ"מ בעיא בני דמי שאין לו בנים חשוב כמת שנאמר ואם אין מתה אנכי. ורבינו אפרים בר' יצחק זצ"ל היה מפרש הא דר' אמי כגון שהיא רוצה שלא יגרשנה לכן אומר' מיניה ולא יועיל אם יגרשנה ואם ישא אשה אחר' כמו כן לא יוליד דהא אינו יורה כחץ ולא משום שלא זכו ליבנות ואנישאת לשלישי קאי ויש לו ליתן כתובה והא דקאמר לעיל אין לה כתובה כגון שאינה תובעת מיניה אלא אומרת לא זכה ליבנות ממנה ורבינו שמואל היה מפרש דהכא בשהתה עם השלישי עשר שנים וכרשב"ג דאמר בתלתא זימני הויא חזקה ואע"ג דברייתא דלעיל מיתוקמא כר' מ"מ סוגיא דבתר הכי דאחזוקי בנפלי איירי בסמוך אליבא דרשב"ג והשתא אתי שפיר הוא אמר מינה בתלתא זימני והיא אמרה מיניה ולא הוחזקה. מיהו לענין הלכה למעשה נסמוך אדרבי' יצחק אלפס ואדרבי' אבי העזרי זצ"ל וכן הלכה למעשה כדבריהם:
1239
1240[א]
1240
1241נשא אשה בארץ ישראל ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל מן הבנים אלא או יגרשנה ויתן לה כתוב' או ישא אחרת עמה ואם אינו [רוצה] לגרשה כופין אותו בשוטים לגרשה.
1241
1242[ב]
1242
1243וליתן כתובתה מנה מאתים ולא תוספת כך פר"ח וכן פי' ר"ת אבל מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל כתב דתוספת נמי יש לה וכן משמע בדברי רבינו יצחק אלפס זצ"ל דתוספת נמי יש לה ואפי' אמרה היא דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקי' ליה אלא כופין אותו להוציא וליתן כתובה כך פסק רבי' יצחק אלפס.
1243
1244[ג]
1244
1245גירשה מותרת להנשא לאחר ולא אמרי' עקרה היא דשמא ראשון הוא דלא זכה להבנות ממנה.
1245
1246[ד]
1246
1247גירשה שני לא תנשא לשלישי אא"כ יש לו בנים נשאת למי שאין לו בנים והכיר בה תצא בכתובת' ואם לא הכיר בה תצא בלא כתובה.
1247
1248[ה]
1248
1249אבל נשא אשה בחו"ל אע"פ ששהתה עמו שנים מרובו' ולא ילדה אין כופין אותו להוציא דשמא משום חו"ל הן עקורין וכן אם שהה עמה בארץ ישראל עשר שנים ובאותם עשר שנים הוא היה חולה או שהיתה היא חולה או שהיו חבושים בבית האסורים אינם עולים לו מן המנין עד שישהה עמה עשר שנים בשופי ולא ילדה ואם הפילה בתוך עשר שנים מונה משעה שהפילה וסותרת את שלפניה.
1249
1250[ו]
1250
1251ובשאנו באים לכופו להוציא והוא אומר הפילה בתוך עשר ועדיין אין זמן להוציא דהא מונה משעה שהפילה והיא אומרת לא אפילית אלא עקרה ואינה תובעת להתגרש ובאה מחמת טענה דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה היא נאמנת וכופין אותו להוציא וליתן כתובה.
1251
1252[ז]
1252
1253הפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים בג' זימני ויוציא ויתן לה כתובה וא"צ לשהות עשר אבל בתרי לא כך פי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל.
1253
1254[ח]
1254
1255הוא אומר הפילה תרי זימני ולא אוציא והיא אמרה אפילית תלת היא מהימנא וכופין אותו להוציא וליתן כתובה ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פריה ורביה כך פירש"י וה"ה אם תובעת גירושין ובאה מחמת טענה וכ"מ בפירושי רבינו יהודה זצ"ל.
1255
1256[ט]
1256
1257ויש לי ללמוד דכ"ש אדם פנוי שיש עלינו לכופו לישא אשה לקיים פו"ר. והיכא דלא שהה עשר שנים בא"י או שהה עשר שנים בחו"ל והיא תובעת להתגרש והוא אינו רוצה לגרשה אין כופין אותו ואם באה מחמת טענה דבעי' חוטרא לידה ומרא לקבורה כופין אותו לגרש וליתן כתובה מנה מאתים וכן פר"ח ורבי' יצחק אלפס דכל היכא דמחייבתו לבעל ליתן כתובה מחמת תביעת האשה דווקא מנה מאתים אבל תוספת לא:
1257
1258[א]
1258
1259תנן בפ' הבא על יבמתו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים אינו רשאי ליבטל פירש"י אלא או יגרשנה או יקח אשה אחרת עמה וס"ל כרבא דאמ' בגמ' נושא אדם כמה נשים והוא דאפשר ליה למיקם בסיפוקייהו וכן פר"ח ורבי' יצחק אלפס דהלכה כרבא מיהו לדידן אסור אע"ג דאפשר לי' למיקם בסיפוקייהו שכבר פשטה עלינו גזירת רבי' גרשום זצ"ל ואמרי' ס"פ המדיר א"ר יהודה א"ר אין מעשין אלא לפסולות כי אמריתה קמיה דשמואל אמר כגון אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר אבל נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אין כופין אותו להוציא ורב תחליפי בר אבימי אמר שמואל אפי' נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו להוציא ופסק רבי' יצחק אלפס דקיי"ל דכופין אותו להוצי' אפי' בשוטים ופסק נמי דאפי' אמרה דיירנא בהדיה בסהדי לא שבקינן לי' אלא יוציא ויתן כתוב' כדגרסי' פ' המדיר:
1259
1260[ב]
1260
1261ת"ר [פרק] הבא על יבמתו נשא אשה ושהה עמה עשר שנים (וילדה) [ולא ילדה] אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה וכתב בפר"ח לקמן בשמעתין גבי הפילה וחזרה והפילה דדוקא מנה מאתים ולא תוספת ולקמן אכתוב לשונו וכן סובר ר"ת אבל מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל כתב דהאי דלא חשיב ר"פ אע"פ תנאי כתובה בכתובה לנשא אשה ושהה עמה עשר שנים דיש לה כתובה משום דמילת' דפשיטא הוא דיש לה תוספ' כתובה כמו איילוני' דאמרי' ס"פ אלמנה ניזונית דיש לה תוספת כתובה דהא הכא מה יכולה לעשות אם כופין אותו חכמים להוציא. ואין נראה לרבי' תם דהא איילונית אין לה כתובה משום דארעתא דהכי לא קידשה כלל אבל תוספת יש לה דמתנה דיהיב כגון שיודע שהיא איילונית וכן ממאנת וחברותיה דס"פ אלמנה ניזונית ולא אתבריר' לי תשובה זו. וכן משמע בדברי רבי' יצחק אלפס שסובר דיש לה תוספת נמי שהרי כתב גבי הפילה וחזרה והפילה ובהני כולהו יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה ליבנות ממנה ולקמן בעובדא דר"נ כתב שכתובה דמחייבין לבעל בתביעת האשה מנה מאתי' אבל תוספת לא משמע אבל היכא שאין האש' תובעת להתגרש אלא שהוא מעצמו בא לגרשה או שב"ד כופין אותו לגרש חייב ליתן לה גם התוספת.
1261
1262[ג]
1262
1263ותנן במתני' גירשה מותרת להנשא לאחר ורשאי השני לשהות עמה עשר שנים פי' ולא אמרינן עקר' היא דשמא ראשון הוא דלא זכה להיבנות ממנה.
1263
1264[ד]
1264
1265אבל לשלישי לא תנשא אא"כ יש לו בנים כדדייקי' בגמ' שני אין שלישי לא פי' שאם נשאה ראשון ושהה עמה עשר שנים וגירשה ונשאה שני ושהה עמה עשר שנים וגירשה לא תנשא לשלישי דקיי"ל לעניין נישואין כר' דבתרי זימני הוי חזקה והוחזקה שהיא עקרה דא"ל רב יוסף בריה דרבא לרבא בעאי מיניה מרב יוסף הלכתא כר' וא"ל אין הלכה כרשב"ג וא"ל אין אחוכי קא אחיך בי א"ל לא סתמא הוא ופשט לך נשואין ומלקיות כר' וסתות ושור המועד כרשב"ג נשואין הא דאמרן. פי' דסתם לן תנא דידן כר' דקתני רשאי השני שני אין שלישי לא ואע"ג דמתני' לענין אחזוקי עקרות היא קרי ליה נשואי' משום דקתני מותרת לינשא לאחר ות"ר נשאת לראשון ולא היו לה בנים לשני ולא היו לה בנים לשלישי לא תנשא אלא למי שיש לו בנים ואם נשאת למי שאין לו בנים תצא בלא כתובה פירוש וכגון שלא הכיר בה [אבל הכיר בה] חייב לה מנה מאתים וגם התוספת. וכן פירש רבינו יצחק בר שמואל דהכא מיירי בנישאת לשלישי ולא הכיר בה וקאמר שיגרשנה לאלתר שאינו רשאי לשהותה כדתנן ורשאי השני להשהותה עמו עשר שנים ואיכא למידק שני אין שלישי לא ורבי הוא דאמר בתרי זימני הויא חזקה וכן משמע בתוספתא דקתני נשאת למי שאין לו [אשה ובנים] תצא שלא בכתובה מפני שנישואיה נישואי טעות.
1265
1266[ה]
1266
1267והני מילי שאמרנו שחייב להוציאה כששהה עשר שנים ולא ילדה הני מילי בא"י אבל בח"ל אפי' שהה עמה שנים מרובות אינו חייב להוציאה (דתנינן) [דתלינן] דבעון חו"ל הן עקורין כדת"ר נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי ליבטל ויוציא ויתן כתוב' שמא לא זכה ליבנות ממנה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין פי' מקץ עשר שנים בא על הגר והאי דלא נסיב לה בהנך שני קמאי עד שלא בא לארץ כנען שהיו שם שנים מרובות בפדן ארם ללמדך שאין ישיבת חו"ל עולה לו דשמא משום בעון חו"ל הם עקורין. וסיום הברייתא לפיכך היה הוא חולה או שחלתה היא או שהיו שניהם חבושי' בבית האיסורין אינו עולה לו מן המנין פי' לפיכך הואיל וקא חזינן שאין ישיבת חו"ל מן המנין דתלינן בכל דבר המונעה מן ההריון. אפילו בא"י היכא שחלו או שהיו חבושים בבית האיסורין אינו עולה לו מן המנין ואין כופין אותו להוציא ומסתבר לי דאפי' לדידן דאית לן גזירת רבי' גרשום זצ"ל שאינו יכול לישא אשה אחרת אפ"ה אין כופין אותו להוציא דהואיל דבעון חו"ל תלינן ואין שייך כאן לומר לא זכה להבנות מזאת דוקא.
1267
1268[ו]
1268
1269ותנן אם הפילה מונה משעה שהפילה פי' נשא אשה בא"י ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה ובתוך אותם עשר שנים הפילה מונה משעה שהפילה וסותרת את שלפניה. ואמרי' בגמ' הוא אומר אפילת בנו עשר והיא אמרה לא אפילת א"ר אמי אף בזו היא נאמנת אם איתא דאפיל נפשה בעיקרתא לא מחזקה פי' היכא ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה ואנו באים לכופו להוציא והוא אומר הפילה בתוך עשר עדיין אין זמן להוציא דתנן מונה משעה שהפילה והיא אמרה לא אפילית אלא עקרה אני הוחזקה לנפלים הוציא ויתן כתובה דשמא לא זכה להבנו' ממנה. ויש לפרש וכגון שאינה תובעת להתגרש א"נ כמו שפי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל שאמרה לא אפילי' והרי אתה זקוק להוציאני ואנשא לאחר ונהי דלא מיפקד' אפו"ר אפ"ה רוצה לפרוש הימנו דבעיא חוטרא לידה ומרא לקבורה דאמ' לקמן כי הא ודאי כפינן. ובספר המקצועות משמע דאפי' תובעת להתגרש ואינה באה מחמת טענה נאמנת שכך כתב היכא דהוא אומר אפילה והיא אומרת לא אפילי' א"ר אמי הוה עובדא ואמור במדרשא דהאי גוונא הימנוה מהימנא מ"ט אע"ג דאיכא למימר עיניה נתנה באחר אם איתא דאיעבר ואפיל לא הוה מחזקא נפשה בעיקרתא דחיישן לה אחריני ולא נסבין לה עכ"ל ואי שאינה תובעת להתגרש פשיטא דלא נתנה עיניה באחר ואי בבאה מחמת טענה בלא טעמא דחיישן ולא נסבין לה אחריני מהימנא דכל באה מחמת טענה נאמנת כדאי' לקמן.
1269
1270[ז]
1270
1271הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזקה לנפלים פי' רבי' יהודה בר נתן הוחזקה לנפלים (בתרי) [כתלתא] זימני כרשב"ג ויוציא ויתן כתוב' דשמא לא זכה להיבנות ממנה וא"צ לשהות עשר אבל בתרי לא ואע"ג דסתם לן תנא דידן כר' בנישואין בנפלים לית הלכתא כותיה עכ"ל וכן בספר המרצועות. והיכא דאיעבר ואפילה תלתא זימני הוחזקה בנפלים ונפקי' לאלתר ולא צריך למישהי בהדה עשר שנין דת"ר הפילה וחזרה והפילה וחזרה והפילה הוחזק' בנפלים וכי הוחזק' בנפלים לדידיה דאמר שמא לא זכה ליבנות הימנה אבל כתובה אית לה עכ"ל.
1271
1272[ח]
1272
1273הוא אומר אפילה תרי זימני והיא אמרה תלתא א"ר יצחק בן אלעזר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו היא מהימנא דאם איתא דלא אפילה נפשה בניפלי לא מחזקא פי' הוא אומר אפילה תרי זימני ולא אוציא היא מהימנא. וכופין אותו ופירש"י ולא שהיא תובעת גירושין אלא שעלינו לכופו לקיים פרי' ורבי'. משמע מדבריו אבל אם היתה תובעת גירושין לא מהימנא. ורבינו יהודה בר נתן פי' והיא אמרה אפילי' תלת ורוצה לפרוש הימנו ולהבנות מאחר משום חוטרא לידא ומרא לקבורה ותרווייהו אמת.
1273
1274[ט]
1274
1275ויש לנו ללמוד מיכן דכ"ש אדם פנוי בן עשרים שמצוה עלינו לכופו לישא אשה דהשתא אנו כופין אותו לגרש את זאת כדי שישא כדאשכחן פ"ק דקידושין דא"ל רב הונא לרב המנונא חזי דלא חזית לאפאי עד דנסבת ואמר רב הונא בן כ' שנה ולא נשא אשה כל ימיו בהרהור עבירה ותנא דבי ר' ישמעאל עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם אימתי ישא אשה כיון שהגיע ב' ולא נשא אומר תיפח עצמותיו ואר"ח האי דעדיפנא מחבירי דנסבי בשיתסרי ואלמלי נסיבי בארביסר הוה אמינא לי' לשטן גירא בעינך. מיהו י"ל דוקא לכופו לגרש מצוה דכל זמן שנשוי זאת לא ישא אחרת אבל אדם פנוי אם לא ישא בשנה זאת ישא בשנה אחר' ולא יבטל מפו"ר הלכך אין כופין אותו לישא. שא"ת כופין אותו לישא עד שאנו כופין אותו [לגרש] נכפהו לישא אחרת דהא קיי"ל כרבא דאמר נושא אדם כמה נשים ובלבד שיוכל לעמוד בסיפוקייהו מיהו נ"ל האמת שמצוה עלינו לכופו לישא. וכל היכא דקתני גבי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה דכופין אותו להוציא היינו פי' דכופין אותו להוציא או כופין אותו לישא אחרת וכן פי' מורי (אמ' רש"י) במתני'. אסקינן ס"פ הבא על יבמתו מאי הוי עלה פי' עלה דאיתת' מיחייבא בפו"ר או לא ת"ש דאמר רבי אחא בר חנינא עובדא הוה בבי כנישתא קמי' דר"י בקסרי ואמר יוציא ויתן כתובה ואי ס"ד לא מפקדה כתובה [מאי עבידתה] תיפוק אבל אנן אמאי כפינן לאפוקי ולמיתן כתובה מה לנו ולגירושין כיון דלא מיפקדא תעמוד כל הימים תחתיו ושנינן דילמא באה מחמת טענה. פי' לעולם אימא לך לא מיפקדא והאי דכפינן ליה בבאה מחמת טענה כההיא דאתאי לקמי' דר' אמי פי' ותבעה להתגרש משום דלית ליה בני אמר לה לא מיפקדת אמר' ליה מסיבו דילי מאי תיהוי עלה דהך איתתא אמר כי הא ודאי כפינן ההיא דאתאי לקמיה דר"נ אמר לה [לא מיפקדת אמר' ליה] לא בעיא הך איתתא חוטרא לידה ומרא לקבורה כי הא ודאי כפינן. פי' ר"י בר נתן זצ"ל בעובדא דר' יוחנן ואי ס"ד לא מיפקרא אמאי כפינן לאפוקי ולמיתן כתובה ומשמע דלא קפיד תלמודא אלא מה שכפאו ליתן כתובה אבל על מה שכפאו לגרש לא קפיד אע"ג דאכתי ס"ד דלא היתה באה מחמת טענה. א"כ היה משמע לפי פירושו היכא שאינה תובעת כתובה כי אם גט כופין אותו לגרש אע"פ שאינה באה מחמת טענה ואין זה נראה כלל דהא הואיל ומודה בביאה מדלא אמרה השמים ביני לבינך וגם מחמת טענה אינה באה ואפרי' ורביה לא מיפקדה אמאי כפינן לגרשה. ורש"י פי' לא מיפקד' ואם רוצה את לצאת אין ליך כתובה וכפייה להוציא וליתן כתובה לא הזכיר בפירושיו הלכך י"ל שנתרצה לה מעצמו לגרשה כשתבעתו [אבל] לא היה רוצה לגרש כלל והי' אומר לה לא מיפקד' אינו חייב לגרש ובמסקנא דאוקימנ' דבאה מחמת טענה אתי שפיר שכופין אותו אפי' לגרש. וכבר היה מעשה באדם אחד ששהה עם אשתו ולא היה יכול ליזקק לה ועשה רבי' יצחק בר' אברהם הוראה בתשובה שמתחלת (ישעו) [ישען] על (כי) [ביתו] ולא יעמד יחזק בו ולא יקום שאם באה מחמת טענה כפינן ליה כדאיתא לכולה ס"פ הבא על יבמתו ואם אינה באה מחמת טענה לית כאן כפייה והו"ל שלא כדין ואינו גט. ופי' רבי' יהודה בר נתן בעובדא דר"י לאחר ששהתה עשר ואין נראה בעיני אני המחבר כלל דר' יוחנן ור' אמי בארץ ישראל ואי הנהו עובדי דידהו לאחר ששהתה עשר מאי איריא דבאה מחמת טענה אפי' אינה באה מחמת טענה ואינה רוצה להתגרש כלל אנו כופין להוציאה וליתן כתובת' ועוד כך יש לי לאחר עשר בבבל שהוא חו"ל כמו תוך עשר בארץ ישראל ור"נ בבבל בחו"ל אמר כי הא ודאי כפינן הלכך נ"ב דכל הנהו עובדי תוך עשר הוו. ובספר המקצועות כתב והיכא דהוא אית לי' בני מאתתא אחריתי והיא לית לה בני ואמר' שהיי לי עשר שנין ובעינא למיפק לאינסובי לגבר דהוו לי' בני תצא שלא בכתובה מ"ט דאיהי לא מיפקדא אפו"ר ואי ודאי באה מחמת טענה והיא דאמרה לאו משום פו"ר אלא בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה טענתה טענה ושומעין לה ומיחייב לאיגבוייה כתיבה והוא דשהה עשר שנין עכ"ל. ונראה בעיני בדוחק לפרש בדבריו דהואיל והוא אית ליה בני והיא לית לה הרי רגלים לדבר שעכבת בנים מחמתה א"כ אפי' כשבאה מחמת טענה מאיזה טעם נוציא ממון ממנו. ולהעמיד ולפרש כגון שהיו לה ומתו כל זה דוחק ואכתי מאיזה טעם נוציא ממנו ממון. וכתב בפר"ח לעיל ויש מי שאומר דכתובה דמחייבין ליה לבעל מנה מאתים וראייתו מהא דגרסינן בתחילת פרק אע"פ א"ר אייבו א"ר ינאי תנאי כתובה ככתובה דמי למאי נפקא מינה למוכרת למוחלת וכו' וחשיב להו לכולהו דדינם תנאי כתובה ככתוב' והיא התוספת והא לא חשיב לה בהדייהו ואומדן דעתא היא דכי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא דלימא אפקה והב לה כתובה לא אקני לה. ואי קשיא לך הממאנת וחברותיה שאין להם כתובה מנה מאתים ולש להם תוספת התם בהריא קתני לה מכדי ידע דקטנה היא דילמא גדלה ומיחרטא ונפקא אמאי כתב לה אלא רצה לזלזל בנכסיו וכן בחברותיה שעומדות לצאת ה"ה והיא הראיה וגם זו סיוע היא למה שאמרנו שלא כל מי שיש לה כתובה יש לה תוספת אלא שיש נשים שיש להם תוספת בלא כתובה כך יש כתוב' בלא תוספת ומחייב כתובה ותוספת בזה צריך ראיה ברורה דמכללא לא מפקי' ממונא עכ"ל וכ"כ אלפס הכל כלשון פר״ח אלא שכתב יש מי שאומר שכתובה זו שמחייבין לבעל בתביעת האשה מנה מאתים אבל תוספת לא וכו' כלשון פר"ח ומשמע שר"ל דוקא בתובעת להתגרש אין לה ב"א מנה מאתים אבל כשהוא מגרשה או כ״ד כופין אותו לגרש גובה גם התוספת:
1275
1276[א]
1276
1277אשה שהכניסה שום נכסי צאן ברזל לבעלה ושמתה לו בכתובתה והיו בהם כלים ודבר המסויים וגירשה ובאה לגבות כתובתה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן כמו שקבלתים עלי בשומא הדין עמה ונוטלת כליה ואם רוצה הבעל למכור אותם כלים לא ימכור דשמא מת או יגרשנה והיא תוציא מן הלקוחות וכן אם הכניס לה שום משלו לא ימכור מכר אחד מהם בלא דעת חבירו הבעל מוצי' מיד הלקוחות.
1277
1278[ב]
1278
1279ואפי' מכרה היא (אותה הוא) [ומתה היא] הבעל מוציא מיד הלקוחות ופסק בפר"ח שאם כלו ופחתו אי משמשי מעין מלאכתן נוטלתן האשה ואינו משלם דמי פחתייהו.
1279
1280[ג]
1280
1281ורבי' יצחק אלפס פסק דמשלם פחתייהו אלא שאין (רבים) [דנים] אלא כפי המנהג שנוהגים:
1281
1282[א]
1282
1283ר"פ אלמנה לכה"ג איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטל והוא אומר דמים אני נותן הדין עם מי רב יהודה אמר הדין עמה משום שבח בית אביה דידה הוה ר' אמי אמר הדין עמו כיון דאמר מר אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו ברשותי' קיימי ובדידי' דמו פי' המכנסת שום נכסי צאן ברזל ששמה לו בכתובתה והיו בהם כלים ודבר המסויים וכשגירשה ובאה לגבו' כתובת' היא אומרת כלי אני נוטלת כו' דמים אני נותן כמו שקבלתי' עלי בשומא ומאז הם באחריותי ושלי הם הדין עמה ותטול כלים משום שבח בית אביה. פי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל דאין הדבר מתקבל שיהא כח בית אביה כלים שהביאה מבית אביה ביד אחר הלכך איהי שקלה להו בדמי כתובת' ומשום חינא. תניא כותיה דר' אמי תניא כותי' דר"י תניא כותיה דר' אמי עבדי צאן ברזל יוצאין בשן ועין לאיש אבל לא לאשה תניא כותי' דרב יהודה המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפי' הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה היה מעשה לפני (ר"ג) [רשב"ג] ואמר הבעל יוציא מיד הלקוחות פי' לא ימכור שמא יגרשנה ותטול כליה. מכרו שניהם או זה או זה לפרנסה. אורחא דמילתא נקט שאין אדם מוכר כלי תשמישו אלא למזונות. הבעל מוציא לא מיבעיא אם מכר הוא בלא דעתה ומת או גירשה שהיא מוציאה מיד הלקוחות אלא אפי' מתה היא מוציא מיד הלקוחות דמכירה לאו מכירה היא כל זמן שהיא קיימת וכתב רבי' יהודה בר' נתן זצ"ל שכך נמצא בתשובות רבי' גרשום זצ"ל דמכרו שניהם זה בלא זה ורבי' יצחק אלפס כתב והאי מכרו שניהם לפרנסה דקאמר רשב"ג הבעל מוציא מיד הלקוחות לא איפשט שפיר דניעבד בה מעשה וכ"כ בפר"ח.
1283
1284[ב]
1284
1285אמר רבא אר"נ הלכה כרב יהודה א"ל רבא לר"נ והתניא כותי' דר' אמי [אע"ג דתניא כותי' דר' אמי] מסתבר טעמ' דרב יהודה משום שבח בית אביה פר"ח מדקתני במתני' בעבדי צאן ברזל ה"ה בנכסי צאן ברזל אם מתו מתו לו ולא קתני אם פחתו פחתו לו ש"מ דוקא בעין מתו ממש דלא משמשי מעין מלאכתן כלל דכמאן דליתנהו דמו וחייב באחריותן ומשלם דמי. אבל אי איתנהו אע"ג דכלו טובא ופחתו אי משמשי מעין מלאגתן נוטלתן האשה ואינו משלם דמים שדין עבדי צאן ברזל ונכסי צאן ברזל דינם אחד הוא בדין אלו כך דין אלו עכ"ל.
1285
1286[ג]
1286
1287ורבינו יצחק אלפס כתב ואנן לא חזינן להאי דיוקא דהא מקשינן בגמ' למ"ד כל היכ' דמחייב באחריות' אכלה תרומה מהא דתנן כהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה וקא מפרקינן ותסברא נהי דמיחייב באונסים בכחישה וביתירות דמיה מי מיחייב מדקא מפרקי' הכי גבי שכירות פרה מכלל דלגבי צאן ברזל מיחייב אפי' בכחישה וביתירות דמיה ולהכי אכלו בתרומה וש"מ דלית' להאי דיוקא דדקו קמאי אלא מיהו אע"ג דדינא דגמרא הכי לא מחייבינן ליה לבעל השתא בכחיש' וביתירות דמיה דכיון דלא נהיגי עלמא דכי כל מאן דמקבל נכסי צאן ברזל וכתב להו עלי' אדעתא דמנהגא היא דמקבל להו עליה הלכך לא מיחייב אלא לפום מנהגא עכ"ל. בפירש"י ובפר"ח וכן רבי' יהודה בר נתן זצ"ל כולם פירשו גבי מכנסת שום לבעלה וכשגרשה היא אומרת כלי אני ניטלת וכו' ולאו דוקא נתגרשה אלא ה"ה מת נוטלת כליה אלא משום דמסיק והוא אומר דמים אני נותן דהיינו ע"כ בגרושה. והיכא שמת ולא הספיקה ליטול כליה עד שנגנבו או נאבדו היורשין חייבים לשלם כדמסיק בסמוך (מאי לאו) [מי לא] מודה רב יהודה כיון דמחוסר גוביינא ברשותיה קאי:
1287
1288אשה שהכניסה לבעלה שני כלים ושמו אותם באלף זוז והשביחו ועמדו בשני אלפים ומת או נתגרשה אחד נוטלת בכתובת' ואחד נותנת דמיה ונוטלת׃
1288
1289ר"פ אלמנה לכה"ג אמר רב יהודה הכניסה לו שני כלים באלף זוז והשכיחו ועמדו בשני אלפים אחד נוטלתו בכתובתה ואחד נותנת דמיה ונוטלתו משום שבח בית אביה פי' דמאי דאשבוח ברשות הבעל אשבוח פר"ח וכן הלכה וכ"פ אלפס. ירושלמי אלמנה לכה"ג שלא עלה על דעתה שישתמשו אחרים בכליה:
1289
1290[א]
1290
1291הבא על ארוסתו בבית חמיו ומודי' שניהם שבא עליה הולד כשר.
1291
1292[ב]
1292
1293אבל ארוסה שעיברה ואין ידוע ממי עיברה אי דימא מארוסה ולא דימא מעלמא בתריה שדינן לה והולד כשר ואי דימא מארוסה ודימא נמי מעלמא בדקי' לי' לאמיה אי אמרה לארוסי נבעלתי נאמנת ואי אמרה לא ידענא הולד ספק ממזר ואסור בממזר'.
1293
1294[ג]
1294
1295ולא אתבריר לי באומרת לארוסי נבעלתי והוא מכחישה אי מהימנא אי לאו.
1295
1296[ד]
1296
1297ולא אתבריר לי נמי היכא דדימא מעלמא ולא דימא מארוסה אי מהימנא למימר לארוסי נבעלתי אע"ג דליתיה לארוסה קמן ואינו מכחישה:
1297
1298[א]
1298
1299בפ' אלמנה לכה"ג איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי פירש"י אע"פ ששניהם מודים שבא עליה חיישינן הואיל ופרוצה היא אחר נמי בא עליה ואיעברא מניה. ושמואל אמר הולד שתוקי ספק ממזר דהא מספקא לן אי מארוס הוא וכשר או מאינש אחרינא הוא הלכך ממזר ספק הוא.
1299
1300[ב]
1300
1301איכא דאמרי בבא עליה כ"ע ל"פ דבתריה דידיה שדינן ליה והולד כשר והכי איתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי והכי קיי"ל כי האי לישנא דכל היכא ששניהם מודים שבא עליה דבתריה דידיה שדינן ליה והולד כשר כדאמ' פ"ק דכתובות ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיני' והוא אמר אין מיני אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודו אלמא דסמכי' אהודאה של שניהם ומכשרינן ליה לולד. וה"נ משמע בפרק עשרה יוחסין דהלכה כא"ד דתנן התם ר' אלעזר אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור ואמ' בגמ' א"ר יהוד' א"ר הלכה כר"א ומסיק ורמי דרב אדרב ודמי דשמואל אדשמואל דאיתמר ארוסה שעיבדה רב אמר הולד ממזר ומותר בממזרת ושמואל אמר הולד שתוקי ואסור בממזרת ושקיל וטרי התם טובא אליבא דההוא לישנא ש"מ דלישנא דאיכא דאמרי עיקר דהיכא שמודים שניהם שבא עליה או שנתברר לנו ע"פ עדים כ"ע מודו דבתר דידיה שדינן ליה והולד כשר והכי איתמר ארוס' שעיברה רב אמר הולד ממזר פירש"י רב אמר הולד ממזר ודאי דבתר רובא דעלמא שדינן ליה ושמואל אמר שתוקי ואוקמה אביי לפלוגתייהו בדדיימא [מעלמא ודיימא נמי מיניה אבל דיימא מיניה ולא דיימא] מעלמא הולד כשר לד"ה כדאסקי' אילימא דדיימא מיניה ולא דיימא מעלמ' צריכה למימר דתיכול הרי פשיטא ליה לתלמוד' דכל כה"ג בתרי' שדינן ליה ולא צריך למבדקה ולמישאל פיה אי לכשר נבעלה או לאו דנבעל תלינן ליה לולד אלא פלוגתייהו בדדיימא מעלמא ודיימא נמי מיניה דבהא אמר רב הולד ממזר ושמואל אמר שתוקי. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי א"ד בבא עלי' כ"ע ל"פ דבתרי' דידיה שדינן ליה אלא כי איתמר הכי איתמר ארוסה שעיברה אמר רב הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי הא שמעתא קא הוינן בה טובי בפ' עשרה יוחסין ואסקי' הכי רב אמר הולד ממזר לאו ממזר ודאי הוא אלא ספק ממזר הוי ואסור בממזרת ושתוקי דאמר שמואל בדוקי הוא שבודקין ליה לאמיה ואי אמרה לכשר נבעלתי דהוא ארוס נאמנת והלכתא בהא כשמואל דקם ליה כאבא שאול דתנן אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ואמרי' מאי בדוקי דבדקי' ליה לאמיה [ואי אמרה לבשר נבעלתי נאמנת ואמר רבא הלכה כאבא שאול הלכך הלכת' כשמואל דקאי כותיה אבל ודאי אי בדקינן לה] ואמרה לא ידענא הולד ממזר ספק הוה ובהא לא פליג שמואל עכ"ל. וכן פירש"י פ' עשרה יוחסין דאי אמרה לכשר נבעלתי דהיינו ארוס.
1301
1302[ג]
1302
1303מיהו לא אתבריר לי היכא דאמרה לארוסי נבעלתי והוא מכחישה אי מהימנא שיש להסב הסוגיא לשני צדדין שי"ל היכא ששניהם מודים שבא עלי' שהולד כשר והיכא דליתי' קמן ולא אתבריר לן ממי נתעברה ושאלנוה ואמרה מארוסתי נאמנת אבל אי איתיה לארוסה קמן ומכחישה ואומ' לא בעלתיה מעולם לא מהימנא או שמא אפ"ה מהימנא לשמואל או כ"ש דהא אינה מעיזה לשנות הידוע.
1303
1304[ד]
1304
1305והא נמי לא אתבריר לן היכא דדיימא מעלמא ולא דיימא מיניה אי מהימנא למימר לארוסי נבעלתי אע"ג דלית לארוסה לקמן ואינו מכחישה דשמא כשם דשדינן ליה בתריה דידיה היכא דדיימא מניה ולא דיימא מעלמא כדפרי' לעיל ה"נ שדינן ליה בתר רובא דעלמא היכי דדיימי מעלמא ולא דיימא מניה ולא מהימנא או דילמא לא דמי דגבי ארוסה היתרא היא ולגבי עלמא איסורא:
1305
1306משפט האשה שזינתה וילדה ואמרה לכשר נבעלתי ולאחר הגירושין
1306
1307מעשה ביהודי אחד שהביא בכתבו שאמו היתה מינקת בבית יהודי אחד ונתעברה הימנו וילדה והיתה אומרת לכשר נבעלתי והוא הביא עדים שקודם שנתעברה אמו ממנו זמן גדול היתה אמו בחזקת גרושה מבעלה וגם בחזקת שמת אך אין העדים מעידים שראו לא הגירושין ולא המיתה אלא קול הברה בעלמא שהיתה בחזקת פנויה ובחזקת מותרת וגם מכח אותה חזקה נשאת לבעל השני אחר המעשה ולכל זה לא חשש ה"ר יצחק הלבן זצ"ל והחמיר ואמר שמא לא דקדקו או שמא אחרי כן בא הגט לידה:
1307
1308והשיב ה"ר חיים כהן זצ"ל פליאה היא בעיני על החכמה כיוצא בפרגא שלא דקדקו והניחו לעשות נישואין באשה ידועה אשת איש אם לא ידעו בבירור שהיתה בחזקת היתר או ע"י גירושין או ע"י מיתה. הרי היה לה לזאת האשה חזקת האיסור מבעלה הראשון והתיר אחרי כן הרי אותה חזקה שהיו מחזיקים בה קודם מעשה חזקה היא. ולפי ראות עיני האשה שנתגרשה בגט שאין בו זמן וזינתה יכולה שתאמר האשה כבר הייתי מגורשת בגט זה זמן גדול ואינה נהרגת ולא נאמר תביא ראיה אימת מטא גיטא לידה ולא נעמידנה על חזקתה וראי' לדבר מפני מה תקנו זמן בגיטין. ואין קשה כלום מההיא דיבמות דקאמר להצלה דידה קאתי דמשמע אי אין בו זמן אין כאן הצלה והורגין אותה זה אינו עי עך הפי' מההיא דגיטין מפני מה תקנו זמן בגיטין כדי שתהא אשה יריאה כיון שיודעת שבעל לא יוכל לחפות שהרי לא ימצא שיחתומו בלא זמן ולרמאית אין אנו חוששין כי היא תסבור בעלי לא יעשה זאת א"כ לא יתן הבעל גט מאחר שיודע שאינו יכול לסייע' והיא לא תזנה על סמיכה שתהא נאמנת לומר גרשתני. שהיא יריאה שמא לא יודה לה בעל ויאמר שקר הוא והיא אינה מעיזה ויריאה לזנות ואות' דיבמו' ה"פ תמחוק לזנות אחר נתינת הגט (ולמה). ולמה תמחוק בשלמא זמן קידושין מחקה כדי לזנות דאמר' פנויה הייתי. אלא בגט הצלה דידה הויא כדי שלא ירננו עליה. וגט שכתוב בו שבוע שנה דהוי גט כשר ואפי' תזנה בתחילת שנה ויוכל להיות שלא בא גט לידה כ"א בסוף שנה מ"מ אין לה חזקת איסור הכא נמי ל"ש מאחר שהיתה לה חזקת היתר קוד' נשואין ואין אנו יודעין מאימת התחיל היתר קודם נשואין ובתר בסוף אזלינן כרבא דאמר במי שמת הלכה כר' נתן וכרב דאמר הרי היא בוגדת ולא קשה מההיא דנגע באחד בלילה כו' דאמר במקום מציאתן ובשעת מציאתן אבל שלא במקום מציאתן לא. דחילק רב דההיא בריית' ברה"ר והרי זאת האשה אומרת מאותה שעה גרושה היא דהיא נאמנת אפי' ברוב פסולין לגבי ולד זה דהלכה כאבא שאול וכר"ג וכר"א ולא קשה כלל מפ"ק דב"מ דאמר אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידה וכתב הרב בכתבו וגם יש עדים שכמה שנים קודם לכן שלח לה בעל' גט אך אינם יודעים מתי הגיע הגט לידה או שמא לא הגיע ידעתי שכך רוצה לומר בשל תורה אין חזקת שליח עושה שליחותו כרב נחמן בעירובין ולחומרא אמרי' לקולא לא אמרי' כר' יוחנן בגיטין הדין עמו. אבל מה שהוכיח דהלכה כר"נ בעירובין ולא כרב ששת מר' יוחנן דגיטין זה אינו דהתם מודה רב ששת שאין שליח גדול מעד אחד בעלמא דהוי דבר שבערוה ואינו פחות משנים ורב ששת לא אמר אלא בתרומה שחיטה וקרבן שהשליח סובר זה סומך עלי ויאכל איסור אבל בגט איזה איסור יבוא לבעל אם השליח לא יעשה שליחותו אבל אם יש להוכיח כר"נ (מחולק) [מחולין] יש להוכיח והכא לא נפקא לן מידי מ"ש הרב אבל מזה שיבואו שני עדים ודאין האחד העיד בפני הובא לה הגט קודם המעשה לפני הקהל זמן גדול והותרה לינשא על ידו והאחד העיד שראה ביד האשה קודם מעשה גט והית' מראה לכולם ואומרת בזה נתגרשתי ולא היה אדם מכחישה אך היא עצמ' לא ידע' לקרותו אבל כל מי שראה אותו היה מודה לדבריה זה נראה בעיני הרבה עדות כי אין פחות משטרא פרסאה דמקרינן לשני עכו"ם זה שלא בפני זה ואפי' לא היה יותר כ"א זה כ"ש שיש חזקה והיא שאמרה גרושה הייתי ור' אושעיא בכתוב' ורב הונא בהמגרש סברי אפי' שלא בפניו אינה מעיזה ור' חנינא ור' יוחנן בירושלמי דכתובות ועדות האם דבר גדול לגבי ולד שהרי אסופי כ"ז שהוא בשוק אביו ואמו נאמנין עליו נאסף מן השוק צריך ב' עדים ובירושלמי קדושין אביו ואמו כשני עדים הרי לך אב לבדו אינו נאמן אם לא האם עמו עתה האם כעד אחד לגבי ולד ואפי' לר' אליעזר דאמר ודאן בספיקן אסור ולית ליה ממזר ספק יבא ולית ליה דרבא בעשרה יוחסין האם כעד אחד להכשיר הולד דהא רב אית ליה דר"א ורב סבר בירושלמי די' יוחסין דאם כעד אחד להכשיר הולד. ועל זה שאמר הרב שנראה לו הלכ' כרבא דאמר ספק ממזר כשר לבוא בקהל אינו נראה דרבא לא אמר אלא לדברי ת"ק דאמר ספיקן בודאן מותר א"כ ע"כ יש להם לדרוש דרשה אבל לר' אלעזר אינו רוצה לומר ספיקן בודאן אסור מן התורה כדמוכח בהחולץ ועוד הכא ס"ל כרב ורב כר' אלעזר ומעמיד דראב"י כר"א כי היכי דלא תקשי הלכתא אהלכתא. ומה שאומר הרב שהוא ספק ספיקא ספק מגורשת ספק אינה מגורשת את"ל אינה מגורשת שמא מעכו"ם נבעלה אינו נראה דרוב מצוין אצלה ישראל הן ומגו אין כאן מגו דאי בעי אמרה מעכו"ם היה שהרי היא טוענת טענה מעולה שהיא גרושה ומישראל דאין מגו כיוצא בזה ויותר נ"ל מיגו דאי בעי' אמרה בעלי בא עלי וזה מצוי שלפעמים הוא בא ולא יראו אותו כמו שאנו אומרים ניחוש שמא פייס בכמה מקומות ולגמלא פרחא חיישי' כ"ש הכא שלא הרגישו עד ג' חדשים לכל הפחות וזה לא דדחיק כ"כ שלא יכול ללכת ולבוא כמה פעמים זה היה נקל מכל מה שאמרה ודבר גדול אמר ברבה תוספאה דאמר אשתהי תריסר ירחי שתא והיינו מיעוט שאינו מצוי כלל ולא פסלינן הולד ועוד אני תמיה במקום שיכול לבוא כל שעה שירצה כיוצא באותן מקומות אפי' היא אומרת על העיבור שהוא ממזר אין לנו להאמינה כדאמ' פ' עשרה יוחסין ועוד עד אחד מעידה שהיא גרושה ודאי כן היתה מסתמא אותו שבא עליה לפי דבריה ידע שהיתה מותרת שהרי לא היה עובר איסור אשת איש לגבי ולד כאילו מעיד על הולד שהרי אם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי כשר לכל. האב ואם בשני עדי' לגבי ולד ולד' יהושע נמי דאמר לא מפיה אנו חיין כשהארוס מודה לארוסה הולד כשר דאם ואב כשני עדים לגבי ולד. ע"כ תשובת רבינו חיים כהן זצ"ל ויצא הדבר להיתר והתירוהו כדבריו:
1308
1309אשה שיש לה בנים מבעלה הראשון ומת ונשאת לשני ומת בעלה השני בלא בנים אע״פ שיש לה בנים מן הראשון הואיל ואין לה מן השני ה״ז חולצת או מתייבמת:
1309
1310ס"פ יש מותרות ת"ר ושבה אל בית אביה פרט לשומרת יבם בנעוריה פרט למעובר' והלא דין הוא מה במקום שלא עשה הולד ממזר מן הראשון כולד מן השני לפוטרה מן היבום וכו'. פי' אשה שנשאת לראשון וילדה בנים ומת בעלה ונשאת לשני ומת השני בלא בנים אין אומרים כיון שיש לה בנים מן הבעל הראשון פטורה היא מן היבום אלא כיון שאין לה מן השני אע"פ שיש לה מן הראשון ה"ה זקוקה לייבום וחולצת או מתייבמת:
1310
1311ביאת בן תשע ויום אחד פוסלת ע"י אחין בין קודם שעשו בה אחיו מאמר בין לאחר שעשו בה אחיו מאמר אבל מאמרו לש בן תשע ויום אחד אינו פוסל אלא דוקא במקום קודם שעשו בה אחיו מאמר אבל מאמר אחין פוסל ע"י בן תשע ויום אחד אפי' לאחר מאמר של בן תשע ויום אחד ואפי' לאחר ביאתו של בן תשע ויום אחד פוסל בגט ע"י אחין אבל אין לו גט לאחר גט ליאסר בקרובותיה וחליצת בן ט' ויום אחד פוסלת ע"י אחין וצריכה חליצה:
1311
1312תנן בפ' האשה רבה בן תשע שנים ויום אחד הוא פוסל ע"י אחין והאחין פוסלין על ידו אלא שהוא פוסל תחילה והאחין פוסלין תחילה וסוף כיצד בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו פוסל ע"י אחין ואם באו עליה אחין ועשו בה מאמר ונתנו גט וביאה וחליצה אחר מאמר [פוסלין על ידו]. ופרכי' בגמ' בן ט' שנים ויום אחד הוא תחילה פסיל ולבסוף לא פסיל והתני רב זביד בריה דרב אושעיא העושה מאמר ביבמתו ואח"כ בא אחיו שהוא בן ט' שנים ויום אחד עליה פסלה ומשנינן ביאה פסיל אפי' לבסוף מאמר תחילה פסיל ולבסוף לא פסיל ופרכי' וביאה אפי' בסוף והא קתני הוא פוסל תחילה ומפרש ביאה לאלתר אלמא אביאה קאי. (דקתני) [הכי קתני] סיפא הוא פוסל תחילה והן פוסלין תחיל' וסוף בד"א במאמר אבל ביא' פוסל אפי' בסוף כיצד בן ט' ויום אח' הבא על יבמתו [פסל ע"י אחין] פי' פסל ע"י אחין שעשו בה מאמר תחילה דהא כיצד אבסוף קאי איתמ' [נמי] אר"י אמ' שמואל יש לו גט פירש"י יש לו גט לפסול ע"י אחין. דקמה עלייהו בכיון שלא בנה שוב לא יבנה. תנ"ה יש לו גט ויש לו מאמר דברי ר"מ ואסקינן א"ר הונא ברי' דרב יהושע אית ליה [וזוטר] לר"ג דאמר אין גט אחר גט ה"מ בגדול אחר גדול אבל בגדול אחר קטן מהני לרבנן דאמרי יש גט אחר גט ה"מ בגדול אחר גדול אבל קטן אחר גדול לא מהני וכבר פי' לעיל פלוגתייהו וגם שהלכה כרבנן ולא כר"ג והא נמי דתניא ורמ"א עשו חליצת בן ט' כגט בגדול פירש"י עשו חליצת בן תשע לדחות כגט [בגדול] שפוסל ע"י אחין וצריכה [חליצה בן חליצת] (דחליצת) בן תשע אינה לפטור אלא לפסול ומשמע בפר"ח דאיתא לר' מאיר:
1312
1313תנן בהאשה רבה בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו ואח"כ בא אחיו שהוא בן ט' שנים ויום אח' עליה פסל על ידו רש"א לא פסל פירש"י פסל על ידו דהו"ל במאמר אחר מאמר דשניהם תופסין בה וכיון דבעיא גט משני קם כולי ביתא עליה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה. רש"א לא פסל כדתניא בגמ' א"ל ר"ש לחכמים אי ביאת ראשון ביאה ביאת שני אינה ביאה ופירש"י וכגון דבביאת שני שגגה דאי במזיד הא קיי"ל ביאתו ביאה ונהרגת עליו משמע שר"ל דלא פליג ר"ש אלא בביאת שוגג אבל בביאת מזיד אפי' ר"ש מודה שפסל על ידו ורבינו יהודה בר נתן זצ"ל פי' רבי' שמעון לא פסל דס"ל כר"ג דאמר אין מאמר אחר מאמר כדאמרו פר"ג ומסתמא לא פליג אדרבי' שלמה רבי' זצ"ל דאוקמה לפלוגתייהו בשוגג דוקא אפ"ה פי' דר' שמעון אתיא כר"ג הלכך בין שבעל אחיו במזיד בין שבעל בשוגג פסל על ידו דהא ליתא לדר"ג כדפי' לעיל:
1313
1314בן ט' שנים ויום א' שבא על יבמתו ואח"כ בא על צדתה פסל ע"י עצמו רש"א לא פסל. פי' רבינו יהודה בר נתן פסלה לראשונה ע"י עצמו כ"ש לשנייה דבית אחד הוא בונה ולא שני בתים וכיון דאין ביאתו בראשונה קנין גמור מהניא ביאת שנייה להצריכה גט וכיון דיהיב גט קם כולי ביתא עליה בלא יבנה וא' בגמרא תניא א"ל ר"ש לחכמים אי ביאה ראשונה ביאה ביאת שנייה אינה ביאה אי ביאה ראשונה אינה ביאה ביאת שנייה נמי אינה ביאה ופי' רבי' יהודה בר נתן דה"ט נמי באידך בבא גבי יבם אחד ושתי יבמות דלר"ש אין מאמר אחר מאמר בין ביבם אחד ושתי יבמות בין ביבמה אחת לשני יבמין ומתוך פירושו למדתי דבהא נמי ליתא לדר"ש (בהא) [דהא] ליתא לרר"ג:
1314
1315[א]
1315
1316בן תשע שנים ויום אחר שנשא נשים ומת הרי אלו פטורות מן החליצה ומן היבום.
1316
1317[ב]
1317
1318בן ט' שנים ויום אחד שבא על יבמתו אם בא עליה לאחר שגדל נותן לה גט ופוטרה אבל אם לא בא עליה לאחר שגדל צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו:
1318
1319[א]
1319
1320תנן בפ' האשה רבה בן ט' שנים ויום אחד נשא אשה ומת ה"ז פטורה פירש"י נשא אשה שאינה יבמתו ומת ולו אחין ה"ז פטורה אע"ג דביאתו ביאה קידושיו אין קידושין ואין קניין קטן כלום עד שיביא שתי שערות וביבמה אינו כן הואיל וזקוקה לו שויה רבנן כמאמר עכ"ל. ואמר בגמ' תנינא להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו הרי אלו פטורות מן החליצה ומן הייבום. ל"ג חרש דאשת חרש חולצת כדאיתא לקמן בפ' חרש.
1320
1321[ב]
1321
1322תנן בפרק יוצא דופן בן תשע שנים ויום אחד שבא על יבמתו קנאה ואינו נותן גט עד שיגדיל ופרכי' בגמ' ולכשיגדיל בגט סגי ליה והתניא עשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול מה מאמר בגדול צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו אף ביאת בן תשע צריך גט לביאתו וחליצה לזיקתו אמר (רבא) [רב הכי קאמר] לכשיגדיל יבעול ויתן גט אבל אם לא יבעול לכשיגדיל צריכה גט לביאתו וחליצה לזיקתו וכ"כ בפר"ח ואסיקנא התם אם לא בא עליה משהגדיל צריכה גט וחליצה שביאת בן ט' כמאמר בגדול אבל אם בעל משהגדיל קנאה קנייה גמורה עכ"ל:
1322
1323סליקו להו הלכות יבום וקדושין
1323
1324[א]
1324
1325מצות חליצה בשלשה ואם חלץ בשנים חליצתו פסולה והאידנא נהגו רבנן בחמש' כדי לפרסומי מילתא
1325
1326[ב]
1326
1327מיהו אם חלצה בג' חליצת' כשירה.
1327
1328[ג]
1328
1329וג' שאמרו צריך שיהא אביו ואמו מישראל.
1329
1330[ד]
1330
1331ואפי' שלשתן הדיוטות כשירין ובלבד שידעו להקרות כעין דיינין. וצריך שלא יהו הדיינין קרובים זה לזה לא ליבם ולא ליבמה וסומא בשתי עיניו פסול וסומא באחת מעיניו כשר וצריכ' דייני למחזי דוקא כי נפיק מפומא דיבמה וצריכין הדיינים לקבוע מקום לשם חליצה ויאמרו נלך למקום פלוני כדי לחלוץ שם. וצריכין הדיינין להיות מסדרין לשם כך כדי לחלוץ בפניהם:
1331
1332תנן מצות חליצה בג' ר' יהודה אומר בחמשה ואמר רבא אר"נ הלכה מצות חליצה בג' הואיל וסתם לן תנא כותיה וכן מסקנא דשמעתא כדאמרי' דהדר ביה ר' יהודה ממה שהיה אומ' חליצה בה' ומודה לרבנן דהויא חליצה בג'. ותנן נמי חלצה בשנים או בשלשה ונמצא אחר מהן קרוב או פסול חליצתו פסולה ר"ש ור"י הסנדלר מכשירין וא"ר יוסף בר מניומי אר"נ אין הלכה כאותו הזוג. הא אמרה ר"נ חדא זימנא דאמר רבא אר"נ הלכה מצות חליצה בג' הואיל וסתם לן תנא כותיה צריכ' דאי איתמר הך קמייתא הו"א ה"מ לכתחילה אבל דיעבד תרי נמי קמ"ל פי' קמ"ל אין הלכה כאותו הזוג דאע"ג דדיעבד הוא כדקתני חלצה בשנים וקתני מכשירין ואי איתמר בהא הו"א ה"מ דיעבד פי' הו"א ה"מ דסגי בתלת דיעבד כדקתני חלצה בג' ונמצא אחד מהן קרוב או פסול פסולה הא כולן כשרין חליצתה כשירה אבל לכתחילה ליבעי חמשה כר' יהודה (גט) קמ"ל דאפי' בג' לכתחילה סגי. הלכך איתבריר לן דמצות חליצה בג' בין לכתחיל' בין בדיעבד. ופי' רבי' יב"ן זצ"ל והשתא נהיג עלמא לאהדורי אחמשה וטעמא מאי משום פרסומי מילת' כי הני עובדי דלעיל ר"פ ור"ה ברי' דרב יהושע [כו'] לפרסומי מילתא א"ר כהנא הוה קאימנא קמיה דרב [יהודה] אמר לי פוק תא לזירדא דקני למלוי חמשה לפרסומי מילתא פי' לפרסם הדבר דחלוצה היא ולא לינסבה לכהן א"נ דליתו אינשי ולקפצו עלה.
1332
1333[ב]
1333
1334מיהו אסלא חלץ כ"א בשלשה חליצתה כשירה דהא מלינן חמשה אפי' בפסולין לחליצה כההיא עובדא דרב שמואל בר"י הוה קאי קמיה דרב יהודה אמר(סליקת) [סק ותיב] לזירזא דקני (א"ל ל"ל) א"ל תנינא ב"ד של ישראל ולא ב"ד של גרים (ואמר) [ואנא] גר אנא א"ל לפרסומי מילתא.
1334
1335[ג]
1335
1336הא למדת דמלינן חמשה אפי' בפס. לי' לחליצה דקיי"ל כרבא דאינו כשר לחליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל הלכך ג' צריכין להיות ב"ד שיחלצו בפניהם ומוסיפין עוד שנים אצלם כדי לפרסם הדבר שהיא חלוצתו.
1336
1337[ד]
1337
1338אותם ג' כשרין אפי' הן הדיוטות ובלבד שידעו להקרות כדתנן מצות חליצה בג' דיינין ואפי' שלשתן הדיוטות ואמר בגמ' מאחר דאפי' שלשתן הדיוטות דיינין למה לי הא קמ"ל דבעינן ג' שידעו להקרות כעין דיינין תנינא להא דת"ר מצות חליצה בג' שיודעין להקרות כעין דיינין והא דתנן מעשה שחלצה בינו לבינה בבית האסורין ובא מעשה לפני ר' עקיבה והכשיר ואוקמה רב יהודה אמר שמואל ועדים רואין אותן מבחוץ לית' לדר"ע כדאמרי' (רבא) [רבה] בר חייא קטספאה עבד עובדא במוק ביחידי בלילה אמר שמואל כמה רב גובריה דעבד כיחידאה פירש"י בלשון גנאי אמרה ואמר מאי (היא) [קשיא] אי מוק סתמא תניא אי לילה סתמא תניא אלא יחידי קא קשיא לי' היכי עביד ביחידי דיחידאה קתני לה דתנן חלצה בשנים או בג' ונמצא אחד מהן קרוב או פסול חליצתה פסולה ור"י הסנדלר ור"ש מכשירין מעשה שחלצה בינו לבינה ובא מעשה לפני ר"ע והכשיר פר"ח כיון דמכשרי ר' יוחנן הסנדלר ור"ש אפי' בשני' ונמצא אחד מהן קרוב או פסול נמצאת החליצה באחד כשר בלבד ורבנן פסלי והני מכשרי באחד אמרי' והיכי שבק סתמא ועבד כי הני דאינון ביחידאה ואינו נראה דהואיל דר' יוחנן הסנדלר ור' שמעון ור"ע כולהי מכשרי מ"ט קרי להו יחידאה ונראה כדפי' ריב"ן זצ"ל וכן רש"י דלא פליגי אלא אג' ונמצא א' מהן קרוב או פסול דהויא לה חליצה בשנים ויחידי דקאמר אדר"ע קאי שהכשיר חליצה בינו לבינה: בלשון שני שתפור ממש בפשתן עכ"ל. ושגג כי רבינו שלמה בדין פירש דכיון דהלבד בתוך המנעל ואין העור נוגע בבשר הרגל אין כאן חליצת נעל מע"ג הרגל ומחופה עור דקאמר אביי היינו שמחופה עור בפנים שאין העץ נוגע בבשר הרגל אלא העור וכן נמי הא דאמר אבוה דשמואל דמחופה עור ודברי הכל היינו שמחופה בפנים. ופירש רבי' יעקב זצ"ל שצריך המנעל מבהמה טהורה דומיא דתחש ולא מעור סוס וכלב אע"פ שגם מהם רגילים לעשות מנעלים ותימה מנין לו זה דכיון דתחש לאו דוקא דמשום דנעל נעל ריבה א"כ מכל עוד נמי ומ"מ כיון דנפק מפומיה יעשו לחומרא כדבריו מבהמ' טהור' דאפשר דנעל נעל ריבה דומיא דתחש שהיה טהור. סנדל של שעם [ושל סיב] פירש"י (טוי) [נמי] וקשה ומגין הוא (וסנדל של). בקב הקיטע פי' שנקטעה רגלו עושה כמין דפוס רגל ויש בה בית קיבול קטן ומכניס שם ראש שוקו ואינו נסמך עליו והוא קרוי קב ולמשענת הליכה יש לו אשקי"נא קשורה בשוקיו ומשענת לארץ. במוק קילצו"ן של לבד קשה ומגין. בסמיכות הרגלים מי שמהלך בידיו וגורר את רגליו עושה להם סמיכה מתחתיהן של עץ או של עור ומכניסן לתוכו. סמיכות הידים שעושה לידיו בתים של עור מפני שמכניסן בטיט וסומך עליהן הגורר את רגליו. כל אלו וכן סנדל של עץ ששנינו במשנה אם אין מחופין עור מבפנים לצד הרגל לא יחלוץ בהם ואם חלץ חליצתו פסולה אבל אם הם מחופין עור בפנים לצד הרגל לכתחילה לא יחלוץ ואם חלץ חליצתו כשירה כדאביי דאוקמה לברייתא אליבא דרבנן דדייקי ואנעלך תחש אפ"ה מכשרי בדיעבד במחופה בעור מבפנים לצד הרגל ורבא לא פליג אאביי בהא דמכשיר במחופה ואפי' מאן דדייק ואנעלך תחש אלא דלא מיתוקמא ליה מתני' אליבא דרבנן משום דא"כ ליפלוג וליתני בדידה והא נמי דתנן במתני' חלצה בסנדל של עץ חליצתה כשירה אוקמ' אבוה דשמואל במחופה עור ודברי הכל:
1338
1339[א]
1339
1340חלצה באנפיליא של עור חליצתה כשירה באנפיליא של בגד חליצתה פסולה.
1340
1341[ב]
1341
1342מי שרגלו הפוך שאינו דורס במקום מדרס רגלו אלא מגב הרגל הוא דורס פסיל לחלוץ ולא חליץ.
1342
1343[ג]
1343
1344ופי' ריב"ן אבל מייבמה ואח"כ הרשות בידו להוציאה בגט.
1344
1345[ד]
1345
1346מי שנחתך רגלו מן הארכובה ולמטה כשר לחלוץ מן הארכובה ולמעלה פסול לחלוץ כך היא הלכה אליבא דרבי' שלמה וריב"ן ופר"ח בשם הגאון.
1346
1347[ה]
1347
1348ואפשר לפי דבריהם שאם המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה פסול לחלוץ בו:
1348
1349[א]
1349
1350תנן חלצה באנפיליא חליצתה פסולה פי' רבי' שלמה קלצ"ה של בגד פסולה מידי דמגין בעינן דכתיב נעלו ונעל מידי דמגין הוא דכתיב ואנעלך תחש. ובגמרא דמינן מתני' אהדדי ואוקמה רבא למתני' באנפיליא של בגד אבל באנפיליא של עור מנעל הוא וחולצין בו אף לכתחילה והא דמתני בברייתא באנפיליא של עוד כשירה דמשמע דיעבד אגב אחריני תני לה בלשון דיעבד ותו משום דתני סיפא באנפיליא של בגד פסול' אפי' דיעבד. ואם היתה אנפיליא מבחוץ של בגד ומבפנים של עוד חליצתה כשירה כדאוקמה אביי לברייתא במחופה עור מבפנים ואליבא דרבנן דדרשי ואנעלך תחש ואפשר דאפי' הי' האנפיליא הזאת ארוכה עד למעלה מארכובה שכשירה לחלוץ בה ולא קרינן בה מעל דמעל לפי' רבי' שלמה דתנן מן הארכוב' ולמטה חליצתה כשירה מן הארכובה ולמעלה חליצתה פסולה.
1350
1351[ב]
1351
1352והא דאמר אמימר האי מאן דסגי לעיל לליחתא דכרעיה לא חליץ פירש"י שרגלו הפוך ודורס בעליונו של רגל כלומר שאינו דורס במקום מדרס רגלו.
1352
1353[ד]
1353
1354ואע"ג דתנן מן הארכוב' ולמטה כשיר' התם הוא דכי נחתך רגלו קם ליה שוק ורחמנא אמר מעל רגלו דהיינו שוק אבל האי לאו רגל הוא עכ"ל. וכן פי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל והוסיף ואמר עוד מעל רגלו כתיב והאי מתחת הרגל הוא שהרי פיסת הרגל מלמעלה מעתה לפ"ז לא איירי מתני' באורך המנעל כלל ואפשר שהמנעל כשר אפי' הוא ארוך למעלה מן הארכובה.
1354
1355[ה]
1355
1356וגם יש לי ללמוד מיכן מי שנחתכה רגלו למטה מן הארכובה שחולץ בשוק אע"פ שנהפכה רגלו. ודורס ע"ג הרגל פסול לחלוץ כמו שפירש רש"י וחילק ביניהם. וזה לשון פר"ח כתב גאון מכדי אם נקטעה רגלו חליצתה מן השוק למטה מן הארכובה כשרה כ"ש מי שרגלו קיימת והפוכה מפני שאומר אמימר מאן דמסגי אליחתא דכרעיה חליצתה פסולה ושמעינן פירוק אהא טעמא מאי צריך לתרץ כרעיה דעל גבה הוא לתחת ולתחת דיליה הוא לעיל וכיון דאיתא לכרעי' ולא תרצה הו"ל כמי שאין ראוי לבילה שבילה מעכבת בו אבל היכא דהוו תריצן כרעיה מעיקרא ואי לא הוו פסקין הוה יכיל למתרצינן אע"ג דאיפסק חליץ מן הארכובה דהוי ראוי לבילה שאין בילה מעכבת בו ואנן עדיין צריכין לעייוני בה עכ"ל. הא סובר כמו רש"י שאם נהפכו רגליו פסול לחלוץ ואם נחתכו למטה מן הארכובה כשר לחלוץ ואפשר שאם המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה שחליצתו כשירה. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לא אתבריר ליה פירש"י שפי' שאם נחתך רגלו למטה מארכובה שחולץ בשוקו דלא עדיף מאבין וקיפוף דאתהפיך כרעייהו דאמר רב אשי למאי דקאמר אמימר לא בר אבין חולץ ולא בר קיפוף חולץ ומה שחילק רבי' שלמה לא נהירא ליה ופי' דמתני' לא איידי כלל בנחתך רגלו דנחתך רגלו אפי' למטה מארכובה פסול אלא מתני' במנעל ארוך איירי שצריך שלא יהא המנעל ארוך עד למעלה מן הארכובה משום דכתיב מעל ולא מעל דמעל אבל למטה מן הארכובה כשר דהשוק אינו קרוי מעל דמעל ואע"ג דפריך בגמרא מרגלים פרט לבעלי קבין דמיירי בנחתך על מתני' דלמטה מארכובה כשר מ"מ פריך שפיר אלמא דאינו קרוי רגל בשוק וא"כ כי היכי דפסלת כשהמנעל גבוה וארוך עד למעלה מן הארכובה משום דלא אקרי רגל א"כ למטה נמי ומשני גבי חליצה כתיב מעל רגלו ובלבד שיהא רגל שלם הרי פי' שאם נחתך הרגל אפי' למטה מן האדבובה פסול לחלוץ בו. מיהו בל דבותי' רבינו שלמה וכן הגאון שכתב בפר"ח וכן רבינו יצחק כולהו ס"ל דאיתא לדאמימר דהא שקלי וטרו ליישב סתמא דמתני' עם מילתא דאמימר דאמר האי מאן דסגי לעיל לליחתא דכרעי' לא חליץ ואמר רב אשי למאי דקאמר אמימר לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוף חליץ משום דאחלשוה לדעתי' דרב אשי בפ' ואלו מגלחין.
1356
1357[ג]
1357
1358ופי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל וכל הנך דאמרן דאין ראויין לחליצה אבל מייבמי ואח"כ הרשות בידם להוציאה בגט. גם הוא סובר דאיתא לדאמימר. אבל בפר"ח כתב יש מי שאומר לית הלכתא כאמימר מדאמר רב אשי למאי דקאמר אמימר מכלל דהוא לא ס"ל מיהו הרי כתב בשם הגאון דמשמע שהגאון סובר דאיתא לדאמימר. וזה לשון רבי' יצחק אלפס איכא מ"ד ליתא לדאמימר מדא"ר אשי למאי דקאמר מכלל דאיהו לא ס"ל ועוד דהא תנן מארכוב' ולמעלה חליצתה פסולה מהארכוב' ולמטה חליצת' כשירה ואנן לא ס"ל הכי דאי אית' להאי סברא הוה ליה אמימר מיפליג אמתני' וליכא למימר דפליג אמימר אמתני' [ועוד אי פליג אמתניתין] הוה מותבינן ליה תיובתא מינה ומדלא אותבינן עליה מינה ש"מ דמתני' טעמא לחוד ואמימר טעמא לחוד דס"ל לאמימר דבעי לתרוצי רגלי' על ארעא וחליץ כדקאמר בהדיא מאן דחליץ צריך למידחסיה לכרעיה והאי דמסגי אלוחתא דכרעא לא מצי לתרוצי רגליה על ארעא הלכך לא חליץ ומתני' דקתני מן הארכוכה ולמטה חליצתה כשירה לאו דנקטע' רגלו אלא כגון שקשר רצועות הסנדל למטה מן הארכובה וש"מ דשוקו נמי מעל רגלו קרינא ביה וכיון שהתירתן יבמה (משום) [משם] מעל רגלו קרינא ביה וה"ג בירושלמי ביני מתני' בקושר מן הארכובה ולמטה וגרסי' נמי התם עיקר חליצה התרת רצועות וכיון דהתרת מעל שוקו מקום מצוה היא דמעל רגלו אמר רחמנא ושוקו מעל רגלו היא הלכך לא קשיא לדאמימר ולא מידי דליכ' בין מימרא דידיה ובין מתני' דקתני מארכוב' ולמטה חליצתה כשירה פלוגתא. דמתני' טעמא לחוד וטעמא דאמימר לחוד והאי דקאמר רב אשי נמי למאי דקאמר אמימר לא שמעינן מינה דלא ס"ל [דאי לא הוה ס"ל] כאמימר הוה אמר בהדיא ולית הלכתא כאמימר ומדלא אמר הכי לא מצינן למידחי שמעת' דאמימר בכי האי מילתא הלכך איתא לדאמימ' עכ"ל. הרי פי' הכל בפי' ר"י שאם נקטעה רגלו שפסול לחלוץ וגם מנעל ארוך למעלה מן הארכובה פסול לחלוץ בו ופי' נמי דאית' לדאמימר וכן הלכה דאיתא לדאמימר:
1358
1359[א]
1359
1360מנעל שנפרם דהיינו שנקרע דרך תפירה בגב המנעל ונתגלה רגלו אע"פ שחופה את רוב הרגל מלמטה לא יחלוץ בו לכתחילה ואם חלצה חליצתה כשירה ואם אינו חופה את רוב הרגל מלמטה חליצתה פסולה כך הלכה לפי' ריב"ן זצ"ל.
1360
1361[ב]
1361
1362והיכא שנקרע בגב המנעל במקום שלם שלא במקום התפירה לא אתבריר לי כמה שיעור הקריעה שיהא מנעל פסול אפילו בדיעבד. והמנעל צריך שיהא גבוה עד שיכסה את אסתוירא מה שקורין בלשון כנען גליז"ט כך הלכה לפירו' ריב"ן מיהו אם חופה את רוב הרגל בדיעבד כשר:
1362
1363[ג]
1363
1364ומצות חליצה צריך לכתחילה שיהא המנעל עשוי למידת רגלו של חולץ מיהו בדיעבד אפי' שאינו עשוי למידת רגלו כיון שיכול להלך בו שאינו נופל מרגלו מחמת שהוא גדול חליצתו כשירה וכן אם המנעל קטן וחופה את רוב רגלו בדיעבד חליצתו כשירה.
1364
1365[ד]
1365
1366והמנעל שאין לו עקב שול"א בלע"ז ובלשון כנען פט"א אלא כנגד חוטי אצבעות רגליו יש עור מעט שהוא נסמך ומהלך בו פסול אפי' בדיעבד.
1366
1367[ה]
1367
1368ואם היה נעול שני מנעלים זה ע"ג זה וחלצה את שניהם חליצתה כשירה וצריך שיהא המנעל של היבם ובשאול לא יחלוץ לכתחילה ואם חלצה חליצתה כשירה.
1368
1369[ו]
1369
1370ואם הקנה לו אחד את מנעלו מתנה ע"מ להחזיר חולץ בו לכתחילה ובלבד שיחזיר המנעל למי שהקנה לו:
1370
1371[א]
1371
1372אמרינן בגמ' ומ"ד מנעל לכתחילה לא מ"ט ואסיקנ' משום מנעל מרופט ותניא לקמן חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל חליצתה כשיר' במנעלה נפרם שאינו חופה את רוב הרגל חליצתה פסולה פי' וחופה את רוב הרגל גזרי' לכתחילה אטו שאינו חופה דפסיל אפי' בדיעבד. ופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל נפרם נקרע דרך תפירה של פנתא ונתגלה רגלו והיינו מנעל מרופט שחופה את רוב הרגל מלמטה עכ"ל. ולעיל פי' פנתא גב המנעל הלכך לעיל דאסיקנא גזירה משום מנעל המרופט היינו שאינו חופה את רוב הרגל דגזרי' כל המנעלים שלא לחלוץ בהם אמטו דידיה וכ"ש שיש לגזור נפרם שחופה את רוב הרגל אטו דידיה לכתחילה. ורבינו שלמה פי' כמו כן הנפרם לשון תפרומו הלכך מנעל שנקרע גבו במקום התפירה וחופה את רוב הרגל מלמטה בשר בדיעבד:
1372
1373[ב]
1373
1374אבל היכא שנקרע גב המנעל במקום שלם שלא במקום התפירה איני יודע אי מהני ליה לאכשורי היכא שחופה את רוב הרגל מלמטה דשמא י"ל דוקא במקום התפר מכשרין ליה אבל במקום שלם לא דא"כ לתני מנעל הנקרע ורש"י פי' לעיל מרופט קרוע מלמעלה וכיון דרכיך אע"נ דקריע מייתיב ליה אכרעיה ואפשר דמייתיב ליה אפי' בשאינו חופה את רגלו ולהכי שמא פסלינן בקרוע במקום שלם אפי' בחופה את רגלו ולא אתבריר לי ורבי' חננאל פי' מנעל מרופט מרופרף שנופל מן הרגל (כגון) [כמו] שפתי זקני' שמתרפטים ואסיקנא נמי מנעל לכתחילה לא גזירה משום חצי מנעל ופי' רבי' יהודה בר נתן שיש מקומות שאין אותן מנעלים מגיעים עד חצי הרגל למעלה ופסולים הם לחליצה משום דלא מגין עכ"ל. והרגל קרוי למעלה עד אסתוי"רא היינו מה שקורין גליז"ט. דאר"פ ש"מ האי אסתוירא עד ארעא נחית דאי ס"ד מיפסק פסיק הו"ל איהו מעל ושוקא מעל דמעל. פי' האי אסתוירא קביל"א בלע"ז שבין השוק והרגל. עד ארעא נחית. כולה מן הרגל היא ונחית עד הקרקע ואין עוד פרק אחר למטה הימנו בעקב. דאי ס"ד אבר בפ"ע הוא א"כ איך חולצין בשוק למי שנקטע רגלו הא הויא ליה אסתוירא מעל ושוק מעל דמעל. הרי למדת דמאסתוירא ולמטה הוי הכל רגל אע"ג דדחי לה רב אשי ואמר אפי' תימא מיפסק פסק כל דבהדי כרעא ככרעא דמי פי' השוה ועומד למול עובי כף הרגל לאו מעל הוא וככרעא דמי. אפ"ה אשינויא לא סמכי' אלא מצריכינן שיהא ארוך עד שיכסה איסתוי"רא מיהו בדיעבד אם חופה את רוב הרגל בשר אבל חצי המנעל אפי' בדיעבד פסול כדפירש ריב"ן דפסולין הם לחליצה:
1374
1375[ג]
1375
1376ומצות חליצה צריך שיהא המנעל עשוי למדת רגלו של חולץ כדאמר בגמ' א"כ מה ת"ל נעלו נעל הראוי לו פי' שיהא עשוי למיד' רגלו. פרט לגדול שאינו יכול להלוך בו פי' שנופל מרגלו בשעה שמהלך בו מיהו אם יכול להלך בו שאינו נופל מרגלו אע"פ שהוא גדול לו הואיל ואינו נופל מרגלו בדיעבד חליצתו כשירה כדתנן חלצה בגדול שהוא יכול להלך בו חליצתה כשירה וכן מנעל קטן שאינו חופה את רוב רגלו חליצתו פסולה כדת"ר פרט לקטן שאינו חופה את רוב רגלו [אבל חופה את רוב רגלו] בדיעבד חליצתו כשירה כדתנן או בקטן שהוא חופה את רוב רגלו חליצת' כשירה:
1376
1377[ד]
1377
1378תנן חלצה בסנדל שיש לו עקב בשר שאין לו עקב פסול פי' ריב"ן זצ"ל עקב שול"א בלע"ז שאין לו עקב אלא כנגד חודי אצבעות רגליו יש עור מעט שהוא נסמך ומהלך בו עכ"ל:
1378
1379[ה]
1379
1380בעא מיניה [ר'] נחמיה בן ברוך מרבא שני מנעלים זה ע"ג זה [מהו] ה"ד אי לימא דשלפתיה לעילאי וקאי תתאי מעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל לא צריכא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי וקאי עילאי מאי חליצה בעינן והא איכא או דילמא גלוי כרעא בעינן והא ליכא ופי' רבי' שלמה זצ"ל לעיל גבי למ"ד מנעל לכתחילה לא אהא דמסיק אי לימא משום דהו"ל פנתא מעל וארקתא מעל דמעל ומעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל א"ה אפי' דיעבד נמי ופירש"י אלא מדאמר חליצתו כשירה ש"מ גלויי כרעא בעינן ואפי' שני מנעלים זה ע"ג זה כי שלפא לתרוייהו שפיר דמי כדאמרי' לקמן שני מנעלים זה ע"ג זה מהו וע"כ לא מבעיא ליה אלא דקרעתי' לעילאה ושלפתיה לתתאי אבל שלפתינהו לתרוייהו שפיר דמי עכ"ל. וכן פי' רבי' יהודה בר נתן. הלכך היה נעול שני מנעלים זה ע"ג זה ושלפתיה לעילאי וקאי תתאי לא הויא חליצה דמעל אמר רחמנא ולא מעל דמעל ואם חלצה שניהם חליצתה כשירה דגלויי כרעא בעינן והא איכא והיכא דקרעתיה לעילאי ושלפתיה לתתאי וקאי עילאי לא אפשיט. ופר"ח וקאי עילאי נשאר תלוי והואיל דלא איפשיט אזלינן בה לחומר' וחוזרת וחולצ'. בעי ר' ינאי שרפתו מהו קרעתי' מהו גלויי כרעא בעינן והא איכא או דילמא חליצה בעינן וליכא תיקו פירש"י הניחה גחלת על הסנדל כשהוא ברגלו ושרפתו ופר"ח ועלתה בתיקו ועבדינן לחומרא דחליצה איסורא דאורייתא היא.
1380
1381[ו]
1381
1382וצריך שיהא המנעל של היבם ואם השאילו לו המנעל לא יחלוץ בו ואם חלץ בו בדיעבד חליצתו כשירה ואם נתן לו אחד במתנה או שהקנה לו במתנה ע"מ להחזיר ה"ז חולץ בו לכתחיל' ובלבד שיחזיר המנעל לבעליו. ת"ר נעלו אין לי אלא נעלו נעל של כל אדם מנין ת"ל נעל מ"מ אביי הוה יתיב קמיה דרב יוסף אתאי יבמה לחלוץ א"ל הב ליה סנדלך יהיב ליה סנדלא דשמאלא. פי' הב ליה סנדלך ליבם ותחלוץ בו. יהב ליה דשמאלא דלא ס"ל לאביי סנדל שאינו שלו [מותר] לכתחילה א"ל רב יוסף אימור דאמור רבנן במתני' של שמאל בימין חליצתה כשירה דיעבד לכתחילה מי אמור. א"ל [אי הכי סנדל שאינו שלו נמי אימור דאמור רבנן דיעבד לכתחלה מי אמור א"ל] הכי קאמינא לך זיל הב ליה ואקני ליה פי' שיהא שלו במתנה. הרי יהודה רב יוסף לאביי שבסנדל שאול לא יחלוץ לכתחילה אלא בדיעבד חליצתו כשירה ואם נתן לו אחר במתנה חולץ בו לכתחילה וכן אם נתן לו במתנה ע"מ להחזיר חולץ ומחזירו לנותנו לו דמסתמא רב יוסף לא אמר לאביי ליתן את סנדלו ליבם לגמרי אלא על מנת להחזיר ותו דקיי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. ותו אמר לקמן בשמעתין דסנדלא דבי דינא פירוש סנדל שהיה לו לב"ד ומיוחד לחליצה והשתא הואיל וקיי"ל דאין חולצין במנעל שאול לכתחילה ע"כ אית לן למימר שהיו נותנים לו אותו על מנת להחזיר וכ"פ ריב"ן לקמן סנדל שיש להם לב"ד ומיוחד לחליצה כדאמרי' בסנהדרין (סיפורא) [שופרא] וסנדלא ונותנין אותו לבל הבא לחלוץ על מנת להחזיר ומתנה על מנת להחזיר שמה מתנה עכ"ל:
1382
1383חלצה בשמאל חליצתה פסולה ור' אליעזר מכשיר. פי' שהיבם (חלץ) [נעל] מנעל של שמאל ברגל שמאל וחלצה לו רבנן פסלי ור"א מכשיר וקיי"ל ברבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים. ותו דר"א שמותי מדב"ש הוא וכ"כ ה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל בספר תרומות דהלכה כרבנן והא דתנן לעיל בסמוך בסנדל של שמאל בימין חליצה כשירה פי' שהיבם נעל מנעל של שמאל ברגל ימין חליצתה כשירה בדיעבד ההוא לכ"ע כשירה הואיל שרגל ימין נחלץ מיהו לכתחילה לא דבעינן מנעל של ימין ברגל ימין ואם נעל מנעל של ימין ברגל שמאל והלץ פסול אפי' בדיעבד כרבנן דילפי רגל רגל ממצורע דבעינן רגל ימין. וכתב ה"ר ברוך בר יצחק בספר תרומות וצריך שיהא במנעל רצועות ארוכות תלויות וראשיהן תפורות למנעל ויכרוך אותם סביב המנעל ברגלו ויקשור שתיהן יחד שני קשרים כדאמ' האי דידן אע"ג דאית בה חומרתא פי' קרסים קטרינן בה מיתנא פי' רצועות וכן פנתא וארקתא אלמא רצועות צריך במנעל. תהא האשה מתרת קשר הרצועות בימין ואח"כ תחלוץ. ותהא שומטת המנעל מן הרגל בימין ולא תהא שמאל מסייעתה כלל ולא כמו שפי' בספר הישר שולפתו בימין ושמאל מסייעתה (כלל) ולא היא אלא צריך הכל בימין התרת רצועות הקשר ושמיטת העקב הכל בימין ובלא סיוע שמאל וכן איתא בירושלמי כיצד הוא עושה קושרו כדי שיוכל להלך בו ובתר הכי קא"ר חנינא בריה דר' הלל עונבו כדי שתוכל להתיר באחת מידה כיצד היא עושה מתירתו בימין ותופסתו בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררת בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין ויש שעושין קשר ועניבה על הקשר לקיים דברי הירושלמי וטוב יותר לעשות שני קשרים זה על זה דמה שאומר בירושלמי עניבה היינו כדי שתוכל להתיר בקל בידה אחת בימין. ויש שעושין קשר מן הרצועות תלויות קשורות שני קשרים זה על זה. ועוד שני קרסים בלולאות מלבד שני קשרים של הרצועות וזה טוב יותר כדי לעשות חליצה אלימתא כדאמר פ' מצות חליצה האי דידן אע"ג דאית ביה חומרתא קטרינן ביה מיתנא חומרתא היינו קרסים מיתנא היינו רצועות. ונראה מדרבנן הוא מה שצריכה האשה לחלוץ בימין דמי כתיב וחלצה ביד דנילף יד יד ממצורע הלא אפי' גידמת חולצת בשיניה עכ"ל. אמר רב יהודה [אמר רב] התרת יבמה לשוק בשמיטת רוב העקב פי' ריב"ן זצ"ל התרת יבמה לשוק כלומר דלפוסלה על האחין סגי לה בהתרת רצועה לחודה כדלקמן דקרי ליה חליצה פסולה פוסלת על האחין כדאמר פ' ג' דגיטין כל מקום ששנו חכמים חליצתה פסולה. פסולה ופוסלת על האחין אבל התרתה לשוק לא הוי אלא בשמיטת רוב העקב כיון ששמטה רוב העקב מן הסנדל אע"פ שלא חלצתו כולו הותרה עכ"ל. מיתיבי התיר הוא רצועות מנעל וסנדל או ששמט רוב הרגל חליצתה פסולה טעמא דשמט הוא הא שמטה היא חליצתה כשירה. רוב הרגל אין רוב העקב לא [לא] היינו רוב הרגל היינו רוב העקב ומאי קרי ליה רוב הרגל דכולא חילא דכרעא עליה דחיס. פי' התיר הוא רצועות אע"ג דשמטה היא או ששמט הוא אע"פ שהתיר' היא חליצתה פסולה. מסייע ליה לר' ינאי פי' הא דקתני התיר הוא הרצועות ושמטה היא או ששמט הוא והתירה היא פסולה מסייע לר' ינאי דאמר בין שהתיר הוא ושמטה [היא] בין שהתירה היא ושמט הוא חליצתה פסולה עד שתתיר היא ותשמיט היא. וכן המסקנ' דלא הותרה לשוק עד שתתיר היא ותשמיט היא רוב העקב וכ"פ ר"י אלפס זצ"ל. והא דפי' ריב"ן זצ"ל דבהתרת רצועה לחודה נפסלה על האחין היינו שהתירה היא ושמט הוא דבהתרת [רצועה] בלא שמט אין כאן חליצה כלל ור"פ כל הגט איפלגו בה אמוראי דאמר כל מקום ששנו חכמים גט פסול ופוסל חליצה פסולה ופוסלת מן האחין במערבא אמרי משמיה דר' אלעזר שמאל ולילה פסולה ופוסלת קטן ואנפיליא פסולה ואינה פוסלת ופירש"י גבי שמאל ולילה דשם חליצה עליה אלא שלא נעשית בהכשירה. קטן ואנפיליא לאו חליצה נינהו כלל. הרי משמע דר' אלעזר סבר דאין חליצה פסולה פוסלת על האחין אלא היכא שנעשית חליצה גמורה אלא שדבר אחר גורם לה ליפסל כגון שמאל ולילה אבל [קטן] ואנפיליא אין כאן חליצה דאיש ומנעל בעינן ויש לי לומר דכ"ש היכא שהתירה רצועות ולא שמטה דאין כאן חליצה כלל דהא אין באן לא חליצה ולא גלוי כרעא ואפי' שמואל אפשר שיסבור בה"ג לא פסלה וגרעה חליצה זו מקטן ואנפיליא דיש שם גלוי כרעא וחליצה. ושמיטת היבם לא דמיא לשמיטת מן הקטן דאתי לכלל התירת חליצה. מיהו הואיל ורבי' יהודה פוסל אם בא מעשה לידנו לא נחלוק עליו מיהו היכא שהתיר הוא ושמט' היא מסתבר דאפי' ר' אלעזר יסבור דפוסלת על האחין:
1383
1384חלצה בלילה חליצתה כשירה ור' אליעזר פוסל. וקיי"ל כר"א דאמר בגמ' רבא בר חייא קטספאה עבד עובדא במוק ביחידי בלילה אמר שמואל כמה רב גובריה דעבד כיחידאה ופירש"י וכן ריב"ן דבלשון גנאי קאמר לה כלומר שחולק וסובר דחלץ בלילה חליצתה פסולה ואסקינא דאכולהו פליג שמואל דכולהו כיחידאה עבד דתניא א"ר ישמעאל בר' יוסי אני ראיתי את ר' שמעון בן אלישיב שחלץ במוק ביחידי בלילה. וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל למימרא דלית הלכתא כותיה ופ' כל הגט אמרי' במערבא אמרי משמיה דר' אלעזר שמאל ולילה פסולה. ובתשובות הגאונים שבספר המקצועות כתוב וצריכי ב"ד למיקבע דוכתא ביממא דלית הלכתא בהאי מתני' דקתני חלצה בלילה חליצתה כשירה אלא כר"א דפסל עכ"ל. ובפר"ח ואיבעית אימא הני כולהו יחידאה מכשרי בהו לכתחילה דתניא א"ר ישמעאל בר' יוסי אני ראיתי כו' משמע דלא פליג שמואל אלא לכתחילה ועל זה הקפיד על רבא בר חייא קטספאה שעשה לכתחילה אבל בדיעבד מכשיר שמואל מיהו מסתבר שאפילו בדיעבד אם חלץ בלילה חליצתה פסולה והא דאמר פ"ק דנדה אר"י אמר שמואל הלכה כר"א בארבע אסקינן התם דה"מ בסדר טהרות אבל בשאר סידרי איכא מיהו התם אמרי' דלית הלכתא כותיה בשאר סידרי אלא היכא דאיכא דקאי כותיה אבל הכא מאן קאי כותיה דליהוי הלכתא כותיה:
1384
1385[א]
1385
1386מצות חליצה בא הוא ויבמתו לפני ב"ד והן נותנין לו עצה ההוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקינה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקינה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך.
1386
1387[ב]
1387
1388ומקרין ליבמה בלשון הקודש מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ומקרי' ליה ליבם לא חפצתי לקחתה.
1388
1389[ג]
1389
1390ודוחק היב' את רגלו בקרקע כדי שתחלוץ ע"י הדחק ותהא חליצה מעולה.
1390
1391[ד]
1391
1392והיבמה מתרת רצועת מנעלו בימין ושומטת המנעל בימין מרגלו הימנית:
1392
1393[ה]
1393
1394ורוקקת בפני היבם וצריכי' ב"ד לראות הרוק כשיוצא מפיה.
1394
1395[ו]
1395
1396וצריך דימטי הרוק לקדם אפיה דיבם:
1396
1397[ז]
1397
1398ומקרינן לה ליבמה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל:
1398
1399[ח]
1399
1400וכל דיתבי התם עונין חלוץ הנעל תלתא זימנין.
1400
1401[ט]
1401
1402חלצה ורקקה ולא קראו והם אינם אלמים חליצתה כשירה ואם היו אלמים חליצתה פסולה ומיבם ומוציא בגט.
1402
1403[י]
1403
1404קראתה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש אפי' לפוסלה על האחין ובן רקיקה לחודה פוסלת על האחין.
1404
1405[יא]
1405
1406חלצה וקראתה ולא רקקה חליצתה כשירה:
1406
1407תנן מצות חליצה בא הוא ויבמתו לפני ב"ד והן נותנין לו עצה ההוגנת לו שנאמר וקראו לו זקני עירו והיא אומרת מאן יבמי עד לא אבה יבמי והוא אומר לא חפצתי לקחתה ובלשון הקודש היו אומרים לו ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וגו' וירקה בפניו רוק הנראה לב"ד וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ע"כ היו מקרין וכשהקרא ר' הורקנוס תחת האלה בכפר (עכן) [עיטם] גמר כל הפרשה התקינו שיהו מקרין כל הפרשה עד ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל מצוה בדיינים ולא מצוה בתלמידים ר' יהודה אומר [מצוה] על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל חלוץ הנעל. פי' אפי' רוצים שניהם להתייבם ומתכוונים לשם מצוה אעפ"כ מצוה על ב"ד ליתן לו עצה ההוגנת לו כדתניא ריש פרקין וקראו לו הן ולא שלוחן ודברו מלמד שמשיאין לו עצה דהוגנת לו שאם היה הוא ילד והיא זקינה הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל ילדה מה לך אצל זקינה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה בתוך ביתך.
1407
1408[ב]
1408
1409נתרצו לחלוץ וכן כל הבאים לחלוץ היבם נועל מנעל של ימין ברגל ימין וקושר רצועות מנעל ומקרין ליבמה בלה"ק כדילפינן לה בפרק ואלו נאמרין בג"ש דעניה עניה ומקרין לה ליבמה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ומקרין ליה ליבם לא חפצתי לקחתה.
1409
1410[ג]
1410
1411ודוחק היבם את רגלו בקרקע כדי שתהא חליצה מעולה דאמר אמימר האי מאן דחליץ צריך למידחסי' לכרעי' א"ל רב אשי לאמימר והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה [אימא] ולעולם דדחיס ליה לכרעיה פי' למידחסי' לדחוק רגלו בקרקע ופריך ליה רב אשי דמוטה חליץ ומוטה לאו אורחיה למידחס ושני אפי' הוא מוטה לעולם כגון דדחיס לכרעיה.
1411
1412[ד]
1412
1413והיבמה מתרת רצועות מנעלו בימין וחולצת מנעלו בימין מרגלו הימנית כדפרי' לעיל.
1413
1414[ה]
1414
1415ורוקקת בפניו וצריך שיראו ב"ד את הרוק דאמר רבא צריכי דייני למחזי דוקא כי נפיק מפומה דיבמה דכתיב לעיני הזקנים וירקה. פי' בעוד שהיא רוקקת והרוק יוצא מפיה צריך שיהא לעיני הזקנים.
1415
1416[ו]
1416
1417וצריך דימטי הרוק להדי אפיה דיבם דאמר אביי רקקה וקלטתו הרוח לא עשה ולא כלום. (הילכת') [הלבך] הוא ארוך והיא גוצא וקלטתו הרוח איכא בפניו היא ארוכה והוא גוץ בעינן עד דימטי להדי אפיה והדר אי אזיל לית לן בה.
1417
1418[ז]
1418
1419ומקרינן לה ליבמה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל כדר' הורקנוס שהקרא כל הפרשה.
1419
1420[ח]
1420
1421וכל העומדים שם אומרי' ג"פ בית חלוץ הנעל פי' ריב"ן זצ"ל. וכשהקרא. מאחר מעשה זה שהקרא ר' הורקנוס את כל הפרשה כולה ליבמה מקרא שלאחריו ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל הוחזקו ב"ד כו' ולא שמצוה בן שהרי פשוטו של מקרא לא בא אלא ללמדינו שב"ד קורין אותו בית חלוץ הנעל. מצוה בדיינין ולא מצוה בתלמידים תלמידים היושבים שם אין צריכין לקרותו בית חלוץ. מצוה על כל דיינים העומדים שם לומר חלוץ הנעל ג' פעמים גרסינן כדי שתהא קריאת שם גמורה בג' פעמים כאו"א ולמורי נראה בית חלוץ הנעל בעינן למיגרס עכ"ל.
1421
1422[ט]
1422
1423כך מצות חליצה כדפרישית קוראה מאן יבמי גו' וקורין לא חפצתי גו' וחולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש גו' מיהו הקריא' אינה מעכבת כדתנן חלצה ורקקה ולא קראה חליצתה כשירה ואוקימנא ביודעין לקרות ואינם אלמים וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אבל אם היו אלמים הקריאה מעכבת דכל שאין ראוי לבילה הבילה מעכבת ל"ש פקחים ולבסוף נתחרש ול"ש בחדשים מעיקרא הקריאה מעכבת דאיתותב רבא בפ' בית שמאי וליתא לסברתיה דאמר חרשת מעיקרא קריאה לא מעכבא אלא כאביי קיי"ל וכרב יוסף דאפי' חרשת מעיקרא הקריאה מעכבת. ופרש"י בגמרא אמתני' דהחרשת שחלצה חליצתה פסולה ופי' דאין לה תקנה אלא ביבום ואם רצה להוציא יוציא בגט ותנן פ' חרש שני אחין פקחין נשואין שתי נכריות אחת פקחות ואחת חרשת מת פקח בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס אם רצה להוציא יוציא ואמרי' פ' בית שמאי כונס אין חולץ לא משום דהקריאה מעכבת. הא למדת שאינה בת חליצה וזו היא תקנתה שכונסה ואח"כ מוציאה בגט מיהו אם היתה פקחת אשת אחיו פקח והוא חרש ה"ז כונס ואינו מוציא לעולם ברתנן פ' חרש ותניא בברייתא.
1423
1424[י]
1424
1425קראתה ולא רקקה ולא חלצה אין כאן בית מיחוש פי' רבינו שלמה וכן ריב"ן זצ"ל אין כאן בית מיחוש דאפי' על האחין לא מיפסלא קראתה ורקקה ולא חלצה חליצתה פסולה על האחין דקיי"ל פ' כל הגט כ"מ ששנו חכמים חליצתה פסולה [פסולה] ופוסלת על האחין ורקיקה לחודה נמי פוסלת על האחין כדאמרי' שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ מכלל דאיפסלה לה מאחין מני אילימ' לר"ע כו' ומסקנא דאליבא דר"ע נמי פסלה רקיקה לחודה על האחין.
1425
1426[יא]
1426
1427חלצה וקראתה ולא רקקה חליצתה כשירה דתנן חלצה וקראתה ולא רקקה ר"א אומר חליצתה פסולה ורע"א חליצתה כשירה א"ר אליעזר ככה יעשה לאיש כל דבר שמעשה מעכב א"ל ר"ע משם ראיה ככה יעשה לאיש כל דבר שמעשה באיש. וקיי"ל כר' עקיבה דר"א שמותי מדב"ש הוא ואמרי' בגמרא א"ר עקיבה [רקיקה] לא פסלה ופי' ריב"ן בשם רבינו שלמה זצ"ל דמדקאמר ר"ע רקיקה לא מעכבא אלמא לא חשיבא מידי למיפסלה על האחין ואם רקקה קודם שחלצה לא פסלה ומשום הכי עקרינן להא דשלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה מיפסלה לאחין ובמסקנא כי מסיק אלא לאו אחין פי' רבינו יהודה בר נתן לאשמועינן דאיפסלה מאחין ש"מ דרקיקה פסלה ולעולם הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה תחלוץ דאיפסלא מאחין ר' עקיב' היא. ולמדתי מפירושו שהלכה כר"ע דרקיקה לא מעכבא דהואיל דאי לא הוה אתיא כר"ע הא דשלחו ליה לאבוה דשמואל הוה עקרינן לה אבל השתא דאתיא כר"ע לא עקרינן לה ש"מ איתא כר"ע וכן הלכה דחלצה וקראה ולא רקקה כשירה ובמסקנא מפרש טעמיה דר"ע מ"ש קריאה דלא פסלה מ"ש רקיקה דפסלה:
1427
1428וסדר חליצה קוראה וקורא וחולצת ורוקקת וקוראה ופרכי' מאי קמ"ל מתני' היא ושנינן הא קמ"ל מצוה היא ואי אפיך לית לן בה תניא נמי הכי בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדים רקיקה לחליצה מה שעשה עשוי ולעיל אמר דהיא דאתאי לקמיה דר' אמי הוה יתיב ר' בא בר ממל קמיה רקקה מקמי דתחלוץ א"ל ר' אמי זיל חלוץ לה ושרי לה תיגרא א"ל והא בעיא למירק הא רקקה לה ותיהדר ותירוק אמרי רקיקה קמייתא לית בה מששא ואתי למשרי חליצה לאחיו והא בעינן כסדרן לא מעכב' הוא סבר דחויי קא מדחי ליה נפק דק ואשכח דתניא בין שהקדים חליצה לרקיקה בין שהקדי' רקיק' לחליצה מה שעשה עשוי. אמר אביי האי מאן דמקרי גיטא לא ליקרי לדידה לא לחוד ואבה לחוד דמשמע אבה יבמי אלא לא אבה יבמי בבת אחת לא ליקרי לדידיה (אבל) [לא] לחודיה חפצתי לחודיה דמשמע חפצתי לקחתה (אבל) [אלא] לא חפצתי לקחתה בבת א' רבא אמר (אפוקי) [אסוקי] מילת' הוא (ואפוקי) [ואסוקי] מילתא לית לן בה. רב אשי אשכחיה לרב כהנא דקא מצער מקרי לה לא אבה יבמי אמר לי' לא סבר לה מר להא דרבא א"ל מודה רבא בלא אבה יבמי פי' ריב"ן ז"ל דמקרי גט חליצה המקרא את האשה בשעת חליצתה מקראות שהיו קוראין הוא והיא והיא קרוי גט חליצה. אסוקי מילתא היא גרסי' סיום דבר הוא ואפי' קרי לא לחודיה משמע דאבה יבמי מניה סליק ועליה קאי חפצתי לקחתה. דהוה מצטער מתעסק וטורח להקרותה לא אבה יבמי כאחת. מודה רבא בלא אבה יבמי. דבעינן שלא יפסיק דאי מפסיק משמע דהאי לא ארישא קאי דאמרה מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא כלומר לא מאן אלא אבה יבמי אבל בלא חפצתי שהיא פתיחת קריאתו ליכא למימר האי לא לעיל קאי הלכך אי מפסיק לית לן בה דלא אמרינן אדיבורא דירה סמיך למחות מה שהיא אומרת לא אבה יבמי וקאמר איהו לא כשהיא אומרת אלא חפצתי לקחתה. כר' זירא רבתב בספרים היינו דאמרן לעיל הראוי לבילה אין הבילה מעכב' ולא גרסי' ליה עכ"ל. ובפר"ח גרס ליה ומפרש ליה אמילתא דרבא הכא ולא אתבריר ליה הלכך בלא חפצתי לקחתה לא קפדינן לאקרוייה בבת אחת אבל בלא אבה יבמי טרחינן לאקרוייה בבת אחת כעובדא דרב כהנא וכן הלכה:
1428
1429[א]
1429
1430גידמת חולצת בשיניה.
1430
1431[ב]
1431
1432יבמה שרקקה דם אם היתה מוצצת הויא חליצה מן המובחר ואם בשותת לא הויא חליצה מן המובחר מיהו חליצה כשירה היא והותרה לשוק דרקיק' לא מעכבא כדפרי' לעיל דהלכה כר"ע.
1432
1433[ג]
1433
1434וכן היכ' שלא חלצה ולא קראה אלא רקקה דם אם היתה מוצצת נפסלה על האחין ואם בשותת לא נפסלה על האחין כך היא הלכה לפירש"י וכן רבי' יהודה בר נתן זצ"ל. אבל פר"ח איפכא במוצצת לא הויא חליצה מן המובחר ולא נפסלה מן האחין ובשותת הויא חליצה מן המובחר ונפסלה על האחין.
1434
1435[ד]
1435
1436אכלה שום וירקה אכלה גרגישתא וירקה אין כאן חליצה מן המובחר ולא נפסלה על האחין:
1436
1437[א]
1437
1438לוי נפק לקירייתא בעו מניה גידמת מהו שתחלוץ יבמה שרקקה דם מהו אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת וכי איכא כתב דלא אמת הוא לא הוה בידי' אתא ושייל בי מדרשא א"ל מי כתיב וחלצה נעלו ביד מי כתיב וירקה רוק. פי' רבינו שלמה וכן רבינו יהודה בר נתן מהו שתחלוץ בשיניה הרי הבעיא היתה אם חולצת בשיניה א"כ כי מסיק מי כתיב (וירקה רוק] [וחלצה ביד] הרי פשט שחולצת בשיניה והא איתא בירושלמי בהדיא בני סימוניא אמרין לר' [בעא תתן לן] בר נש דריש דיין [וחזן] וסופר (מאן תניא) [מתניין] דעביד לן כל צורכין יהב לון לוי בר סיסי שאלון ליה גידמת במה חולצת רקקה דם מהו לא אגיבון [כו'] שלח ר' אייתיה א"ל גידמת במה היא חולצת א"ל מי כתיב וחלצה ביד חולצת בשיניה רקקה דם מהו א"ל [מי] כתיב וירקה רוק אם יש בו ציחצוחי רוק כשר. אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת אם אמת למה רשום אם רשום למה אמת א"ל עד שלא נחתם גזר דין רשום משנחתם גז"ד אמת א"ל הנה הן בידך אלא אמאי לא אגיבתונין א"ל עשו לי בימה גדולה והושיביני עליה וטפח דוחי עלי ונתקיים בי אם נבלת בהתנשא מי גרם לי להתנבל על שנתנשאתי בהם אם זמותה יד לפה. הא למדת הלכה למעשה שהגידמת חולצת בשיניה.
1438
1439[ב]
1439
1440וכן נמי הא דמסיק רקקה דם מהו פירש"י וכן ריב"ן זצ"ל מי הוה חליצתה מעליא. אבל זה לא פירשו מי הויא חליצה כשירה אם לאו דפשיטא דחליצה כשירה היא כדפרי' לעיל דהלכה כר"ע דרקיקה לא מעכבא. אלא מבעיא להו אי הוי חליצה מעלייתא כלומר מצוה מן המובחר ואפי' תימצי לומר דמיבעיא להו אי הויא חליצה כלל אי לאו איכא למימר דאליבא דר"א קמבעיא להו דסבר דרקיקה מעכבא ולדידן נפק' לן מינה דאי לר"א הויא רקיקה היכא דלא חלץ אלא רקק' דם רקיקה פסלתה על האחין. ומסקנא מי כתיב וירקה רוק ופירש מי כתב וירקה רוק דליהוי משמע שלא יהא שם אלא רוק וירקה סתמא כתיב אפי' רוק ודבר אחר הכא נמי אי אפשר בלא צחצוצי רוק פי' והויא חליצה מעליא. והיכא נמי שלא חלצ' אלא רקקה דם איפסלא לה מאחין והכי אמרי' לקמן שלחו ליה לאבוה דשמואל יבמה שרקקה דם תחלוץ לפי שא"א לדם בלא צחצוחי הרוק פי' רש"י תחלוץ ולא תתייבם עוד דאיפסלא עלייהו מיתיבי יכול יהא הדם היוצא מפיו ומפי אמה טמא ת"ל זובו טמא הוא ואין דם היוצא מפיו ומפי אמה טמא אלא טהור פי ' ואי אמרת א"א לדם בלא צחצוחי הרוק דם היוצא מפי זב נמי אמאי טהור והא יש בו רוק הזב שמטמא בכל שהו. ל"ק כאן במוצצת כאן בשותת ופי' רש"י וכן ריב"ן זצ"ל מוצצת דם מבין שיניה ממשכת רוק עם הדם ואי אפשר להם בלא צחצוחי רוק וגבי זב עסקי' בשותת דם מפיו דליכא המשכת רוק הואיל ויורד מאיליו. הלכך לפי דבריהם יבמה שרקקה את הדם ומוצצת הויא חליצה מן המובחר ורקיקה כזו פוסלת על האחין שלא תתייבם עוד אבל אם רקקה את הדם ולא מצצה אלא שהיה דם שותת מאליו אין כאן חליצה מן המובחר מיהו חליצה כשירה לדידן דקיי"ל כר"ע דאמר רקיקה לא מעכבא.
1440
1441[ג]
1441
1442ורקיקה כזו לא פסלתה על האחין ומתייבמת או חולצת. אבל בפר"ח כתב להיפך כי תניא ההיא במוצצת דהתם ודאי כולי' דם הוא וליכא רוק וכי קאמר בשותת מן החניכים עכ"ל א"כ לדידיה במוצצת הוי הרוק פסול ואינה פוסלה מלהתייבם ובשותת הוי הרוק כשר ופוסלה מלהתייבם והא דמכשרינן רקקה דם למר במוצצת ולמר בשותת משום דלא אפשר בלא צחצוחי הרוק אע"פ שהרוק אינו נראה לעיני הדיינים כ"א הדם אעפ"כ הואיל שרואי' הרקיקה וידעינן בודאי שיש בו צחצוחי הרוק רוק הנראה לעינים קרינן ביה. וההיא דפ' היה מביא את מנחתה דת"ר ג' צריכין שיראו עפר סוטה ואפר פרה ורוק יבמה והתם פי' צריך שיהא ניכר עפר סוטה בתוך המים א"כ היה נראה לפרש צריך שיהא הרוק ניכר בתוך הדם דומי' דעפר סוט' ואפר פרה מיהו רבי' שלמה ופר"ח פירשו התם דוק יבמה דכתיב לעיני הזקנים וחלצה וירקה ואינם רוצים לפרש שיהא הרוק ניכר בתוך הדם דומיא דעפר שניכר בתוך המים וקשיא לי אני המחבר ויבטל רוק בדם ונ"ל הואיל ורביתיה דהאי רוק הכי שבאו שניהם מפיו ביחד אין שייך בו ביטול שאין שייך ביטול אלא בדבר שהיה זה לבד וזה לבד ונתערבו.
1442
1443[ד]
1443
1444אמר רבא אכלה תומא וירקה אכלה גרגישתא וירקה לאו כלום הוא מ"ט וירקה מעצמה בעינן וליכא פי' שום ממשיך ומרבה הרוק וכן גרגישת' ארזיי"לא במעבה האדמה מתרגמינן גרגישתא הלכך אכלה כל דבר שידוע שמרבה הרוק וירקה אין כאן חליצה מעלייתא ולא אפסילא בה על האחין כדקאמר לאו כלום היא וה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל כתב בספר תרומות וצריך לחלוץ קודם שתאכל האשה מפני הרוק פן תאכל דברים הגורמים רוק. והיכא שאכלה דברים המביאים לידי רוק לא אתבריר כמה תשהה אח"כ שיהא הרוק שלה כשר. אמרי' ס"פ זה בורר היבמה הולכת אחר היבם להתירה א"ר אמי אפי' מטבריא לצפורי א"ר אבהו מאי קרא וקראו לו זקני עירו ולא זקני עירה:
1444
1445[א]
1445
1446אין האיש והאשה כשרים לחלוץ עד שיבואו לכלל שנותיהם ויביאו שתי שערות בבית הערוה.
1446
1447[ב]
1447
1448ויהיו הגומות בעקרן של שערות.
1448
1449[ג]
1449
1450ושתי השערות האלו צריך שיהיו שניהם במקום אחד.
1450
1451[ד]
1451
1452ושיעור אורך השערות כדי (שתי שערות) [שיהו ניטלים בזוג] הכל כדפרי'.
1452
1453[ה]
1453
1454ודוקא שהביאו שערות לאחר שהגיעו לכלל שנותיה' [אבל אם הביאו עד שלא הגיעו לכלל שנותיהם] אע"פ שלאחר כך הגיעו לכלל שנותיהם אפ"ה קטנים הם עדיין ולא חולצין והשערות שומא נינהו עד שיביאו שערות אחרות.
1454
1455[ו]
1455
1456והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם ולא בדקנו אותם קודם שהגיעו לשנותיהם אם הביאו שערות אם לאו כי אם עתה בדקנו אותם והביאו השערות הרי אלו גדולי' וחולצי' ולא חיישי' שמ' מקודם הביאו אותם ושומא נינהו אלא ודאי אמרי' עתה הביאו אותם וחולצין.
1456
1457[ז]
1457
1458והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם והביאו אלא שאין אנו יודעים אם יש גומות קטנות במקום יניקת השער מן הבשר פסק רבינו יצחק בר"ש זצ"ל הואיל שאין בקיאין להכיר בגומות. אם יש רבוי שער וגם גדולות באיש ואשה סגי ואם ירצה יבדוק אשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא.
1458
1459[ח]
1459
1460ובדיקת האש' אם הביאה שערות אינו יכול להיות על פי נשים [אע"פ] שהגיעו לכלל שנותיהם כך פס' דבינו חננאל אבל רבינו יצחק אלפס וכן ר"ת זצ"ל פסקו שהנשים בודקות אותם הואיל והגיעו לכלל שנותיהם.
1460
1461[ט]
1461
1462והיכא דמספקא לן אם הגיעו לכלל שנותיהם (מן) [אין] האב והאם נאמנים להעיד עליהם שהגיעו כדי שיהו כשרים לחליצה כך פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ורבינו יואל בר יצחק הלוי מבון זצ"ל.
1462
1463[י]
1463
1464ואם יצא קול על היבמה שהגיעה לכלל שנותיה חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכנותיה שהגיע' לכלל שנותיה והוחזקה והגיעה לסימנין בשכנותיה א"צ בדיקה כ"פ ר"ת זצ"ל:
1464
1465[א]
1465
1466תנן בפ' מצות חליצה החולצת מן הקטן חליצתה פסולה קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ואמ' בגמרא מאן תנא א"ר יהודה א"ר זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש אכל חכמים אומרי' איש כתיב בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה מאן חכמים ר' יוסי היא כו' וקיי"ל כר"מ דאע"ג דקיי"ל ס"פ התקבל ר' יוסי נמוקו עמו וקיי"ל נמי פ' מי שהוציאוהו ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי ואע"ג דעבד רבי עובדא כר' יוסי אפ"ה קיי"ל כר' מאיר דמקשינן אשה לאיש ואינם כשירים לחליצה עד שיגיעו לכלל שנותיהם שיהא האיש בן י"ג שנה ויום אחד ויביא שתי שערות והאשה בת י"ג שנה ויום אחד ותביא שתי שערות שאע"פ שהוא בן י"ג שנה ויום אחד אם לא הביא שערות קטן הוא כההיא דפ' מי שמת דאר"נ אמר שמואל בודקין לחליצה ולמיאונין פי' בודקין אם הביא שתי שערות והיינו אע"פ שהוא בן י"ג שנה ויום אחד. דאי לאו. שערות הני שומא נינהו ולא סימן ואמרי' פ' יוצא דופן האי לאחר זמן ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא פי' לאחר זמן לאחר י"ג שנה ויום אחד ותו אמר התם בסמוך איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאע"פ שאינו יודע להפלות נדריו קיימין היכי דמי אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא בן י"ג שנה ויום אחד הוא דהוי ליה איש והכי מוכחא כולא סוגיא דהתם לא הוי איש עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד ומביא ב' שערות הלכך קיי"ל כשמואל דבודקין לחליצה ואינו כשר לחלוץ עד שיהא בן י"ג שנים ויום אחד ויביא שתי שערות וקיימ' לן נמי כר"מ דמקשי' אשה לאיש בההיא דפ' יוצא דופן דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין ואסקי' דחזקה למיאון שאינה יכולה למאן אבל לחליצה בעיא בדיקה אע"פ שהגיעה לכלל שנותיה שהיא בת י"ג שנה ויום אחד (אע"פ) שאינה חולצ' עד שנבדוק אותה ונראה שהביאה שתי שערות שאז היא גדולה וחולצת דהיינו כר"מ דמקשי' אשה לאיש וההיא דפ' התקבל דאמר רבא ג' מידות כקטן וכו' עד שהגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר והקדשו הקדש וכנגדו בקטנה חולצת פירש"י וכנגדו בקטנה שהגיע' לעונת נדרים והיינו שהיא בת י"א ויום אחד והביאה סימנין חולצת שאז היא גדולה ומקשי' אשה לאיש אבל קודם לכן השערות שומא נינהו וקשיא דרבא אדרב' ופירש"י בתשובה דרבא כייל כללי אע"ג דלא ס"ל הכי ועיקר שמועה כההיא דפ' יוצא דופן ולא הויא גדול' עד שתהא בת י"ב שנה ויום אחד ותביא הסימנין ורבינו שמואל פי' ההיא דגיטין הכי הגיעו לעונת נדרי' דהיינו שהם בני י"ב שנה ויום אחד שהם סמוכים לאיש וכנגד' בקטנה שהיא בת י"ב שנה ויום אחד שכבר היא גדולה וחולצת והיינו כדאמר רבא בפ' יוצא דופן ואינו נראה לר"ת זצ"ל מדמסיק וכנגדן בקטנה א"כ משמע דבקטנה איידי ולא בגדולה ופיר"ת דמיירי לדברי ר' יוסי דאמר פ' מצות חליצה קטנה חולצת כדאמר התם (א"ר יוסי לדברי ר') א"ר אמי מדברי של בר'] קטנ' חולצ' בפעוטות מיהו אכתי קשה דרבא אדרב' דאמר התם ס"פ מצות חליצה רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרי' וי"מ דהא דמסיק בתר הכי והלכתא עד שתביא שתי שערות דהיינו מדברי רבא וה"פ אע"ג דלר' יוסי כשתגיע לעונת נדרים חולצת דהיינו בת י"א שנה ויום אחד אפ"ה הלכה למעשה כר"מ שאינה חולצת עד שתהא בת י"ב שנים ויום אחד ותבי' שתי שערות וכענין זה מתרצים דרב אשי אדרב אשי בההיא דפ' כל שעה דאמר רב אשי פרזלייהו בנורא וקשיא דאמרי' שלהי ע"ז דהשפודין של נותר מגעילן. ומפרש רב אשי טעמא משום דהיתרא בלע לא צריכי ליבון וגבי חמץ אמר פרזלייהו בנורא אע"ג דהיתר' בלע אלא הא דמסיק פ' כל שעה הלכתא אידי ואידי ברותחין הוי מדברי רב אשי וה"ק לדידי שאני מחמיר פרזלייהו בנורא אבל הלכה למעשה אידי ואידי ברותחין והכי מתרצים דשמואל אדשמואל פ"ק דכתובות א"ל שמואל לרב חנה בגדתאה זיל אייתי לי עשרה ואימא לך באנפייהו המזכה לעובר קנה ופ' אע"פ פסיק כר"י הסנדלר גבי מקדיש מעשה ידי אשה דהמותר חולין ומפרשים דהאי דמסיק פ"ק והלכתא דהמזכה לעובר לא קנה דהיינו מדברי שמואל. ורבינו יצחק בר שמואל כתב דהתם בהתקבל מסיק ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן כ' ובפ' מי שמת איתמר קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו רב הונא בר חיננא אר"נ עד שיהא בן כ' רבא אמר ר"נ בן י"ח ויש ספרים שם שמחליפי' הגירסא דברי רבא לרב הונא אבל אין הסוגיא מוכחת כן וגם בפר"ח ל"ג הכי הלכך [בפרק] התקבל רבה גרסי' ול"ק מידי מההיא דיוצא דופן דההיא הלכתא היא דאע"ג דהגיעה לכלל שנותיה בעיא בדיקה הילכך אין האיש חולץ עד שיהא בן י"ג שנה ויום אחד ויביא שתי שערות.
1466
1467[ב]
1467
1468וצריך שיהיו הגומות במקום יניקת (בשר מן השער) [השער מן הבשר] בההיא דפ' בא סי' ר' חלבו א"ר הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות.
1468
1469[ג]
1469
1470וצריך שיהו אלו שתי שערו' במקו' א' כי ההיא דפ' בא סימן דאר"י אמר שמואל שתי שערות אפי' אחת על הכף וא' ע"ג בצים תנ"ה שתי שערות שאמרו אפי' אחת בגבה ואחת בכריסה [א' ע"ג קשרי אצבעותיה של יד] ואחת על קשורי אצבעותי' של רגל דברי ר"ש ורבנן א"ר אסי עד שיהיו ב' שערות במקום אחד ופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה בחכמים דבעינן ב' שערות במקום אחד וכן פסק בספר התרומות וקיי"ל דאפי' ב' שערות בגומ' אחת דא"ר אשי א"ל מר זוטרא קשי בה רב חנינא מסורא לא לישתמיט תנא לאשמעינן גומות דאי אשמעינן גומות הוה אמינא עד שיהיו שתי שערות בשתי גומות קמ"ל דאפי' ב' שערות בגומא אחת.
1470
1471[ד]
1471
1472וצריך שיהו השערות ארוכות כדי שיהיו ניטלות בזוג דהיינו יותר ארוך מכדי לכוף ראשן לעיקרן דתנן בפ' בא סימן שתי שערות האמורות בפרה ובנגעי' והאמורות בכ"מ כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי ר' ישמעאל ור"א אומר כדי לקרוץ בצפורן ר' עקיבה אומר כדי שיהיו ניטלות בזוג ופי' רש"י דהיינו שיעורא רבה דכולהו ואר"ח אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר פירש"י משנקרצת בצפורן לא ממאנה שמא גדולה היא לענין חליצה עד דאיכא שיעורא רבא דכולהו עכ"ל מדפי' דלא חלצה עד דאיכא שיעורא רבה דכולהו ופי' נמי דשיעור' רבה דכולהו היינו שתהא ניטלת בזוג הא למדת אע"ג שהשערות הם כל כך ארוכים שיכול לכוף ראשן לעיקרן אפ"ה לא חלצה עד שיהו ארוכים שיהו ניטלין בזוג ורלא כספר תרומות שפסק דשיעור שערות כדי לכוף ראשן לעיקרן.
1472
1473[ה]
1473
1474והשערות לא מהני עד שיגיעו לכלל שנותיהם שיהא האיש בן י"ג שנה ויום אחד והאשה בת י"ב שנה ויום אחד אבל קודם לכן אע"ג דהביאו שערות בשיעורן אפ"ה שומא נינהו כדתניא פ' יוצא דופן איש כי יפליא מה ת"ל איש לרבות בן י"ג שנה ויום אחד שאפי' אינו יודע להפלות דבריו קיימין ה"ד אי דלא אייתי שתי שערות קטן הוא אלא לאו דאייתי שתי שערות וטעמא בן י"ג ויום אחד הוא דהויא ליה איש הא תוך זמן כלפני זמן ואיתותב מ"ד תוך זמן כלאחר זמן ותו דאר"נ בר יצחק כתנאי וכו' עד לא דכ"ע תוך זמן כלפני זמן ואמר רבא הלכתא תוך זמן כלפני זמן הלכך הכי הלכתא תוך זמן כלפני זמן והשערות שומא נינהו ואם יהיו אותם שערות קיימין עד שיגיעו לכלל שנותיהן אפ"ה שומא נינהו וקטנים הם עד שיביאו שערות אחרות כדאמרי' ר"פ בא סימן בשלמא לפני הפרק בעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו וה"נ אסקי' התם בסמוך אליבא דר"ש. והשתא יש לדקדק הואיל ואתבריר לן דכל שערות שבאו קודם הפרק דשומא נינהו אפי' לאחר הפרק א"כ צריכין בדיקה פעמיים קודם הפרק ולאחר הפרק כדי לידע שאלו השערות לא באו קודם הפרק כ"א לאחר הפרק וסימן הם.
1474
1475[ו]
1475
1476ופסק רבינו יצחק בר שמואל שלכתחילה ודאי בעיא בדיקה קודם הפרק כדי לברר ולידע על האמת שלא באו אלו השערות עד לאחר הפרק אבל היכא שלא בדקו קודם הפרק ולאחר הפרק הביאה השערות אמרי' ודאי גדולה היא ול"ח שמא מקודם לכן באו ושומא נינהו וראיה לדבר מפ' מצות חליצה דא"ל ר' לאבדן זיל בדקה והתם לא בדקוה מקודם לכן. מיהו יש לדחות שא"ל לבודקה בדדין אם הטו שזהו סימן העליון ואי אפשר עד שבא התחתון אבל יש להביא ראיה מפרק מי שמת בעובדא דבני ברק שמכרו בנכסי אביהם ומת וערערו עליו בני המשפחה לומר קטן הוא ובאו ושאלו לר"ע מהו לבודקו אע"ג דהתם לא בדקוה מקודם לבן מיהו גם זה יש לדחות ולפרש דה"ק מהו לבודקו ולסמוך על הסימנין עם חזקה דרשב"ל דאמר אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה גדול דה"ה שאין חותמין עד שיהא המוכר גדול. אבל יש להביא מר"פ בא סימן דקתני נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ ועכשיו קאמר שהיא נאמנת להעיד שלא תחלוץ. משמע הא אי אמרה גדולה היא חולצת הלא אפי' אמרה גדולה היא אינה חולצת כדקתני סיפא אבל אינה נאמנת לומר קטנה היא שתמאן גדולה היא שתחלוץ אלא אומר ר"י בר שמואל דהא דקתני שהיא נאמנת לומר קטנה היא (שתחלוץ) [שלא תחלוץ] מיירי כגון שבדקוה אנשים לאחר הפרק ומצאו בה שערות והכשירוה לחלוץ ועתה האשה אומרת שאותם שערות ראתה קודם הפרק ושומא נינהו ונאמנת היא בכך להעיד עליה שהיא קטנה אבל אם לא היתה היא מעידה שראתה בה אלו שערות מקור' לכן היינו (סימנין) [סומכין] על השערו' ומכשירי' אותה לחלוץ אע"פ שלא בדקנוה קודם הפרק.
1476
1477[ז]
1477
1478והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם והביאו השערות אלא שאין אנו יודעים אם יש גומו' קטנות במקום יניקת השער מן הבשר פסק רבי' יצחק בר' שמואל הואיל שאין אנו בקיאין להכיר בגומות. אם יש ריבוי שיער וגם גדולות באיש ובאשה סגי. ועוד פסק שאם ירצה יבדוק האשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה היא ותנן בא סימן התחתון עד שלא בא העליון או חולצת או מתייבמת בא העליון עד שלא בא התחתון אע"פ שאי אפשר רמ"א לא חולצת ולא מתייבמת וחכ"א או חולצת או מתייבמת מפני שאמרו אפשר לתחתון לבוא עד שלא בא העליון וא"א לבוא העליון עד שלא יבוא התחתון ופסק ר"י אלפס דהלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכ' כרבי'. ושיעור סי' העליון כדתנן פ' יוצא דופן משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל פגה עודה תינוקת בוחל אלו ימי נעורים בזו ובזו אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר' נדריה צמל [כיון] שבגרה אין לאביה רשות בה איזו היא סימניה [ר' יוסי הגלילי אומד משיעלה הקמט תחת הדד] ר"ע אומר משיטו הדדין בן עזאי אומר משתשחיר הפטמית ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו (או) על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור. פירש"י פגה כל זמן שאין לה סימן לא בדדין ולא בשערות. בוחל כשהפרי גדול קצת כמו התאנים שביחלו כך יש להם סימן קצת דדים בידוע שהביאה ב' שערות ונערה היא. צמל מפרש לה בגמ' לשון נוטריקון. איזו היא סימניה. אצמל קאי קמט שגדלו דדיה קצת עד שיכפול דדיה קצת על החזה ונראה כקמט. משיטו גדולים יותר. הפטמית. ראש הדד כמו ניטלה פיטמתו. עוקץ כמו עוקצי האגסין חודו של דד שהתינוק יונק ופיטמית היינו סביבות העוקץ עכ"ל. לפי פירש"י שפי' דלא פליגי אלא בסימני בגרות שפי' דאצמל קאי א"כ כסימני נערות מודים כ"ע שכשיש להם סימן דדים קצת בידוע שהביאה שתי שערות ונערה היא וחולצת או מתייבמת. מיהו קשה דת"ר בגמ' אלו הן סימני בגרות ר"א בר' צדוק אומר משיתקשו הדדים ר' יוחנן בן ברוקה אומר משיכסיף ראש החוטם ר' יוסי אומר משתקיף העטרה ולפי' רש"י שפי' דבמתני' בסימני בגרות פליגי קשיא דר' יוסי אדר' יוסי דבמתני' יהיב שיעורא אחרינא לסימני בגרות דאמר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ והוא שוקע ושוהה לחזור וצריכין אנו לומר לפירושו דהא והא חד שיעורא הוא ודוחק הוא זה. ונראה לרבינו יצחק לפרש דבמתני' בסימני נערות פליגי ובברייתא בסימני בגרות ולא תקשי דר' יוסי אדר' יוסי הלכך כתב בסה"ת בשם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאם ירצה יבדוק האשה בדדין ואם הטו הדדין גדולה דהיינו כפי' זה שפירשנו דבמתני' בסימני נערות פליגי ודלא כפירש"י. מיהו לא ידענא מנין לו שהלכה כר"ע דאמר במתני' משיטו הדדין דמסתבר דשיעורא דר' יוסי עדיף משיעורו דר"ע. והיכא שהוא בן י"ג שנה ויום אחד וכן היא בת י"ב שנה ויום אחד ולא נולדו בו בזכר סימני סריס וסימני איילונית בנקיבה ממתינין להם עד שנת ב' ואם לא הביאו אז השערות הרי הזכר סריס והנקבה איילונית ולא חולצין ולא מייבמין כההיא דתנן פ' יוצא דופן בת כ' שנה שלא הביאה שתי שערות [תביא ראיה שהיא בת כ' שנה והיא איילונית לא חולצת ולא מתייבמת בן ב' שנה ולא הביא שתי שערות] יביא ראיה שהוא בן כ' והוא סריס ולא חולץ ולא מייבם אלו דברי ב"ה וב"ש אומרים זה וזה בן י"ח ור"א אומר הזכר כדברי ב"ה והנקבה כדברי ב"ש שהאשה ממהרת לבוא לפני האיש. ואמרי' בגמ' ורמינהו אחד בן ט' שנים ואחד בן כ' שנים שלא הביא שתי שערות פי' שניהם דין אחד להם וביאתו כמאמר בגדול אלמא קטן [הוא ו] בעי אמתוני ושנינן א"ר שמואל בר רב יצחק [אמר רב] והוא שנולדו בו סימני סריס פי' מתני' דפ' יוצא דופן כגון שנולדו לו סימני סריס המפורש בהערל כדפרי' לעיל אמר רבא דיקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ וה"נ איכא למידק גבי איילונית דהא קתני נמי התם והיא איילונית הלכך כל היכא שנולדו סימני סריס בזכר וסימני איילונית בנקבה והם בני עשרים הרי הזכר סריס והנקבה איילונית לא חולצין ולא מייבמין ונשאת האשה לשוק לכל מי שהיא רוצה. ושנת עשרים שאמרנו אין צריך שנה שלימה מעת לעת אלא כיון שיצאו ממנה שלשים יום ה"ז שנה שלימה דאמר רב הלכה בכולי פרקין מעל"ע. ועולא אמר דתנן תנן ודלא תנן [לא תנן] פירש"י היכא דתנן יום אחד כגון בת ג' שנים ויום א' וכולהי דמתני' בר מסיפא דקתני בת כ' שלא הביאה שתי שערות התם לא בעינן כ' שנים שלימות אלא משנכנס יום אחד בשנת כ' עכ"ל. וקיי"ל כעולא כדמסיק סתמא דתלמודא בשלמא לעולא היינו דעד הכא קתני יום אחד והכא לא קתני אלא לרב ליתני ועוד תניא ר' יוסי בן כיפר אומר משום ר"א שנת עשרים שיצאו ממנה ל' יום ה"ז כשנת כ' לכל דבריה וכן הורה ר' בלוד שנת י"ח שיצאו ממנה ל' יום הרי הוא בשנת י"ח לכל דבריה בשלמא דר' ודר' יוסי בן כיפר לא קשיא הא כב"ש והא כב"ה אלא לרב קשיא תנאי הוא דתניא שנה האמורה בקדשים שנה האמורה בבתי ערי חומה שתי שנים שבשרה אחוזה שש שבעבד עברי וכן שבבן ושבבת כולן מעת לעת הרי מתני' דייקא בעולא כדמסיק בשלמא לעולא דאתיא מתני' כותיה ותו דא"ר יצחק בר נחמני אר"א הלכה כר' יוסי בן כיפר שאמר משום ר"א ומסקנא דמסתברא כותיה קאמר הלכך הלכה כעולא דלא בעינן שנת כ' שנה שלימה מעת לעת וכ"פ רבינו יצחק אלפס דהלכה כעולא. מיהו מה שפירש"י משנכנס יום א' בשנת עשרי' לא אתבריר לי דבין ר' ובין ר' יוסי בן כיפר בעו ל' יום ובפ"ק דר"ה פליגי ר"מ ור"א דר"מ סבר יום א' בשנה חשוב שנה. והיכא שלא נולדו סימני סריס בזכר ובנקיבה סימני איילונית מחזקינן להו בחזקת קטנים עד שש ושלשים שנה כההיא דס"פ יוצא דופן וס"פ האשה רבה וס"פ מי שמת בבבא בתר' דאסקי' וכי לא נולדו בו סימני סריס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו כי אתו לקמי' דר' חייא אי כחוש אמר להו אבריוה אי בריא אמר להו אכחשוה דהני סימנין זימנין דאתו מחמת כחישותא וזימנין דאתו מחמת בריותא:
1478
1479[ח]
1479
1480והיכא שהגיעו לכלל שנותיהם ולא ידענא אם הביאו השערות פר"ח זצ"ל שאין האשה נאמנת להעיד על הקטנה שהביאה שתי שערות אע"ג שהגיעה לכלל שנותיה וקיי"ל כר"ש ואוקימנ' הא דתניא פ' יוצא דופן נאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל אליבא דר"ש ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא. וז"ל רבינו יצחק אלפס זצ"ל פ' בא סימן ת"ר כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים וכן היה ר' אליעזר מוסר לאשתו ור' ישמעאל מוסר לאמו ר' יהודה אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן תוך הפרק אין נשים בודקות אותן שאין משיאין ספיקות ע"פ נשים רש"א אף תוך הפרק נשים בודקות אותן ונאמנת אשה להחמיר אבל לא להקל כיצד גדולה היא שלא תמאן קטנה היא שלא תחלוץ אבל אין נאמנת לומר קטנה היא שתמאן גדולה שתחלוץ. אמר מר ר"י אומר לפני הפרק ולאחר הפרק נשים בודקות אותן בשלמא לפני הפרק בעי' בדיק' דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו אלא לאחר הפרק למה לי והאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה [סימנין] כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה תוך הפרק אין נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלאחר הפרק לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא סמכי' אנשים ובדקי הנשים תוך הפרק דליכא חזקה דרבא לא סמכי' אנשים ולא יבדקו נשים ר' ישמעאל אומר אף תוך הפרק נשים בודקות אותן קסבר תוך הפרק כלפני הפרק ובעיא בדיקה דאי משתכחי לאחר הפרק שומא נינהו. ונאמנ' אשה להחמיר אבל לא להקל הא מאן קתני לה אב"א ר' יהודה ואתוך הפרק ואב"א ר"ש ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא. אשכחן לחד מרבואתא דכתב הכי קיי"ל [בהא כר"ש דסבר תוך זמן כלפני זמן דסוגיין דפסקינן הילכתא תוך זמן כלפני זמן וכיון דר"ש דקיי"ל] כותיה דחי חזקה דרבא ש"מ הא חזקה דחויה היא ולא סמכי' עלה ותו האר"נ אמר שמואל בודקין למיאונין וקיי"ל כותיה. אלו דבריו של מפרש זה. ואנן לא ס"ל הכי חדא דהאי חזקה דרבא הילכתא היא וליכא לדחויה דהא קא מותבינן מינה תיובתא [לדר"י ופריק כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה ואי לאו הלכה היא לא הוה מותבי' מינה תיובתא] ועוד דהא קיי"ל דר"י ור"ש הלכה כר' יהודה וכיון דר' יהודה אית ליה חזקה דרבא ממילא שמעינן דחזקה דרבא הילכתא היא וכ"ש דסתם מתני' היא ור"א ור"ש ור"י כולהי קיימי בחדא שיטתא וס"ל דנשים בודקות אותן לאחר הפרק דאיכא חזקה דרבא והוה ליה ר"ש יחיד אצל רבים וקיי"ל דאין הלכה כיחיד אצל רבים הלכך ליתא לדר"ש אלא לענין תוך זמן בלבד ול"א כיון דהלכתא כותיה בהא הויא הלכתא כותיה נמי בהא דלאו מילי דתליין בהדדי נינהו אלא כל מילתא מנייהו קיימא באפי נפשה ולא שייכא בחברתה תדע דהא רבא הוא דאמר קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיקה חזקה הביאה סימנין והוא דפסק הלכתא דתוך זמן כלפני זמן הואיל וכך ליכא למשמע מהאי סברא דס"ל דתוך זמן כלפני זמן למידחי חזקה דרבא וטעמא פריכא היא וליכא למסמך עלה אלא ודאי מרר"י אית ליה חזקה דרבא [וקיי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י ש"מ דחזקה דרבא] הלכה היא וכ"ש דלא אתבריר דר"ש לית ליה חזקה דרבא [אלא בדרך אפשר יש לומר דהא דאמרי' לית ליה חזקה דרבא דהכי] קאמרי' הא מאן קאמר לה אב"א ר"י ואתוך הפרק ואב"א ר' שמעון ולאחר הפרק ולית ליה חזקה דרבא וכיון דאפשר דר' יהודה קתני לה אתוך הפרק לא אתבריר דר"ש לית ליה חזקה דרבא ומ"מ בין דס"ל לר"ש חזקה דרבא בין לא ס"ל חזקה דרבא הלכה היא מהני טעמי דאמרן. הלכך כל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים הלכה היא בין לחליצה בין למיאון דסמכי' אחזקה דרבא והא דאר"נ אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולחליצה ולמיאון ודאי איכא לאקשויי אדרב' דאמר קטנה שהגיע' לכלל שנותיה א"צ בדיק' חזק' הביא' סימני' דאמרי' הכי (אר"נ) [הא דאר"נ] אמר שמואל בודקין למיאון היכי משכח' לה [אי קודם זמן ותוך זמן הא קיי"ל דשומא נינהו ולא עבדינן בהו עובדא ואי לאחר זמן הא אמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה א"צ בדיק' חזקה הביאה סימנין ואע"ג דבדקנוה לאחר זמן ולא אשכחן בה מידי הא איפסקא הילכת' דחיישי' שמא נשרו וא"כ הא דאר"נ א"ש בודקי' למיאונין היכי משכחת לה] ואנן עיינינן בה ואשכחן פירוקא בסייעתא דשמיא והדין הוא פירוקא דהאי קושיא האי דאיפסק' הילכתא דחיישי' שמא נשרו לא אפסיקא הכי אלא היכא דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן דהו"ל [ספיקא דאורייתא כדכתבינן לעיל אבל היכא דלא בעל אחר זמן דהוו להו] נישואין דרבנן לא אמרי' חיישי' שמא נשרו ולא אמר דבא דלא בדקינן לה דלא אמר רבא חזקה הביאה סימנין אלא לענין איסור דאוריית' דעברינן לחומרא ולא בדקי' שמא (נשרף) [נשרו] אבל בספיקא דרבנן בדקי' ואי משכחינן שתי שערות לא ממאנה דהויא לה גדולה ואי לא משכחינן שתי שערות ל"ח שמא נשרו אלא אמרי' קטנה היא וממאנה והיינו דאר"נ אמר שמואל בודקי' למיאונין היכא דקדיש תוך זמן או לפני זמן ובעל תוך זמן ולא בעל אחר זמן דלאו נישואין דאורייתא נינהו אלא נשואין דרבנן נינהו ואיפרק קושיא כהוגן הדין הוא סברא דילן וסברא תריצא היא עכ"ל. וכ"פ ר"ת זצ"ל דהיכא שהגיעו לכלל שנותיהם שנבדקות ע"פ נשים.
1480
1481[ט]
1481
1482והיכא דלא ידענא אם הגיעו לכלל שנותיהם דהיינו שאין אנו יודעין אם יש לזכר י"ג שנה ויום אחד ולנקבה י"ב שנים ויום אחד פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שאם הם גדולים הרבה או יש להם שערות הרבה בבית הערוה או בזקן אז אין להסתפק וחולצין ואם לא ויש ספק בדבר אומר רבי' יצחק בר שמואל שהאב ואם אינם נאמנים להעיד עליהם שהגיעו לכלל שנותי' כדתניא בפ' האומר בקדושין בני זה בן י"ג שנה ויום אחד בתי זו בת י"ב שנה ויום אחר נאמנים לנדרים לערכין לחרמים ולהקדישות אבל לא למכות ולא לעונשין. פי' אינו נאמן להחזיק שערות שלהן בחזקת (שאין) [גדול] ללקות ולהעניש. ואומר רבינו יצחק דמסתמא כשם שאינו נאמן למכות ועונשין כך אינו נאמן לחליצה דהוי דבר שבערוה ואינו נאמן. וכבר היה מעשה שהיה האב מעיד על בנו שהיה בן י"ג שנים ויום אחד כדי שיהא ראוי לחליצ' ויש שהיו אומרים שהוא נאמן דתנן בהאומר קדשתי את בתי וא"י למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן וא"ר (נחמן) [נאמן] ליתן גט ואינו נאמן לכנוס נאמן ליתן גט אין אדם חוטא ולא לו. הכא נמי האב נאמן דאינו חוטא ולא לו. ושאלו את רבי' יואל בר' יצחק הלוי זצ"ל מבון והשיב להם שאין האב נאמן אא"כ יצטרף עד אחר עמו. ומההיא דאין אדם חוטא ולא לו ליכא ראיה שא"כ עד אחד דקיי"ל דאינו נאמן באיסורא היכא דאתחזק איסורא ואינו בידו לתקנו אמאי והא אין אדם חוטא. ותו דשרינן אשת איש ע"פ ע"א משום דדייקא ומינסבא ומשום חומר שהחמרת עליח בסופה ואמאי צריכין להני טעמי הואיל ואין אדם חוטא ולא לו כדהכא. הכא לא שייך דייקא ומינסבא דקטנה היא ולא ידעה. ועוד (כפל את) [בפלוגת'] דר' ור' נתן היכא דמוחזק לן באחי ולא בבני ופליגי דר' סבר מה לי לשקר כי עדים דמי ועקריה לחזקת איסור. בלא מה לי לשקר נימא אין אדם חוטא ולא לו וה"נ לר"נ איכא לאקשויי. ותו בפ' יש נוחלין ההוא דהוה שכיב ואמרו ליה איתתיה למאן ואמר להו חזיא לכהנא רבא ואמר ליה רבא לרב נתן בר אמי חוש לה אלמא אפי' היכא דאיכא מה לי לשקר ועוד אין אדם חוטא ולא לו אינו נאמן להוציאה מחזקתה דמוחזק לן באחי. והכי עיקרא דמילתא כדמפרש בירושלמי רב אמר נאמן לכנוס ושמואל אמר נאמן ליתן גט ור' יוחנן אמר נאמן לכנוס ואין למדין הימנו מהו ואין למדין הימנו אחד משדותי מכרתי ואיני יודע למי מכרתי ובא אחר ואמר אני לקחתי' לא כל הימנו [אף בקידושין כן אחת מבנותי קידשתי וא"י למי קידשתיה ובא אחד ואמר אני קידשתיה לא כל הימנו] מתני' פליג' אדרב המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפ"נ לא ישא את אשתו תמן הוחזקה אשת איש בפני הכל בדם הכא [לא] הוחזקה אשת איש אלא בפני שנים לכשיבואו שנים ויאמרו זהו שקידשה. והיינו משמע כל היכא דאתחזק איסורא כאשת איש לא שרינן לה בעד אחד. אבל ההיא דקידושין נאמן ליתן גט התם בחזקת פנויה קאי ונהי דאב נאמן לאוסרה מדאורייתא אע"פ שאין עדים לנו אין ברור בה חזקת איסור והשתא כשנותן לה גט זה מעמידה על חזקת' דפנויה היתה. אבל הכא דהוחזק בקטן לא שרינן לה לחליצה עד שיעידו עליו שני עדים שהגיע לכלל שנותיו. והא דפסקי' פ' החולץ והלכתא גלויי מילתא בעלמא היא אפי' קרוב אפי' אשה פי' מעידים עליו שהוא אחי המת וחולץ לה ומתירה פי' רבי' יצחק בר שמואל דשאני התם משום דמירתתי דמילתא דעבידי לגלויי היא. ועוד פי' ר"י בר' שמואל זצ"ל דאפי' ראינו שעמד להתפלל לפני התיבה והשלים לעשרה בביהכ"נ אין בכך כלום דשמא ע"פ האב עשו שנאמן לנדרים ולהקדשות וכ"פ רבי' יואל הלוי זצ"ל שאם ראינו שקרא בס"ת שאין זה ראיה דהא קיי"ל קטן עולה למנין שבעה:
1482
1483[י]
1483
1484והיכא שהוהזקו ע"י השכנים שהגיעו לכלל שנותיהם כתב ר"ת זצ"ל בסדר חליצה שלו דסמכי' אחזקה. וזה לשונו. אם יצא קול שהגיעה יבמה לכלל שנותיה חשבינן לה בהכי הוחזקה בשכינותיה שהגיע' לכלל שנותיה והוחזקה והגיעה לסימנין בשכינותיה אינה צריכה בדיק' כדאמרינן מלקין וסוקלין על החזקות ואע"פ שאין שורפים תרומה התם חומרא בעלמא הוא והוחזקה היינו שיצא עליה קול שעברו עליה י"ב שנה ויום אחד וגם יוצא עליה קול שיש לה סימנין עד כאן לשונו וכן פירש רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל. והא דתניא דאינו נאמן למכות ולעונשים מיירי כגון שלא הוחזקו על ידי שכינותיה שלא נולדו באותו מקום שאין אנו יודעים כי אם ע"פ האב. אבל אם הוחזקו שהגיעו לכלל שנים על פי השכנים אז אפי' השערות שהרי הוחזק' נדה בשכינותיה בעלה לוקה עליה ובירושלמי דקדושין דאיש ואשה שעומדים בבית אחד ל' יום בחזקת שהיא אשתו הויא חזקה ותו פי' דברייתא דאין אב נאמן מיירי דאין כאן שערות והאב מעיד שהגיעו לכלל שנים והביאו שערות ונשרו ולכך אינו נאמן אבל היכא דאיכא שערות שמא הוא נאמן למכות ולעונשין ורבי' יואל בר יצחק הלוי זצ"ל מבון לא נהירא לי' פסק ר"ת זצ"ל. וזה לשונו. ועל דברי רבי' אנו אומרים אין משיבין את הארי לאחר מיתה ומאן יהיב לן מעפריה ורמינן בעיינין ומיהו תמיהני אם עשה הלכה למעשה דהא דאמרי' מלקין וסוקלין על החזקו' לא מיירי ע"י קול דקול לא חוי חזקה אבל מעשה הוי חזקה ובדבר שלא הוחזק מתחילה איסור ברור לן ולא היתר ברור כמו הוחזקה נדה בשכינותיה שעושה מעשה ולובשת בגדי נדות ומתחילתה אין עומדת אלא בספק נדה הלכך סמכי' אחזקה להחמיר והכי נמי באשה שתינוק מורכב לה על כתיפ' דאיכ' מעשה ומסיק לא מפני שבנה ודאי אלא מפני שכרוך אחריה וזהו מעשה וכן כולם לחומר' ומתני' דאמר בכרוכין אדריה דהמני' ליוחסין התם נמי לא הוחזקו הבנים לפסול הלכך סמכי' אחזקה דמעשה דכרוכין אבל לענין תרומה אין שורפין על החזקות לר' יוחנן והלכתא כותיה משום דעיסה בחזקת טהר' ואע"ג דאיכא מעשה שהתינוק בצד עיסה. אלמא כל דבר שיש חזקה לטהרה לא מפקינן ליה מחזקתו הראשון וכ"ש דבר שהוא עומד בחזקת ודאי איסור כי האי נעד או קטנה לענין חליצה דלא מפקינן להו מחזקתן אפי' ע"י חזקה כ"ש ע"י קול. ועוד דהא תוך הפרק ליכא חזקה לא סמכי' אנשים להקל אע"פ שמעידות דאינו הסימנים כ"ש כשמעידים שיצא עלי' הקול שעבדו עליה י"ב שנים ויום אחד ואינן יודעות האמת שאינן כלום. ותו דתנן בגיטין יצא שמה בעיר מקודשת ה"ז מקודשת ואמר לא הוי קול הברה אלא כדי שיהו נרות דולקות ומיטות מוצעות ובנ"א וכו'. אלמא דאפי' להחמיר לא חשבינן קלא אא"כ יש מעשה מוכיח וכ"ש להקל ופירש"י התם מגורשת ה"ז מגורשת דוקא לישב תחתיו דאילו מגורשת להקל ולהנשא לשוק ליכא לפרושי דמשום יציאת קול לא שרי' א"א לעלמא עכ"ל. כל הני פירכי שהקשה ה"ר יואל על ר"ת ליתנהו דמה שהזכיר רבי' קול בפי' שלו זהו כמו קול ברור דזו היא החזקה דבענין אחר לא משכחת לה להך חזקה אלא ע"י הקול שאמר האב קודם לכן שהיה בנו גדול ומה לו לשקר. ומה שהקשה על רבינו ופי' דלא סמכי' אחזקה ללקות עליה משום נדה אלא משום דמעיקרא ספק נדה ספק טהורה התם הוא דסמכי' אחזקה דשכינות אבל היכא דאיכא חזקה דדבר כי הכא שהיה תינוק בחזקת קטן לא אתיא חזקת קול ושכינות מפקא מיניה והביא ראיה מדר' יוחנן דאמר אין שורפין על חזקה משום דעיסה בחזקת טהרה עומדת. שרא ליה מריה וכי סבור הוא שחזקת נרות וכריכות דומה ממש לאותה חזקה דעיסה. איברא אינם דומות אלא בשם דחזקת העיסה. דומה לחזקת דבית דילפינן מינה כל החזקות פ"ק דחולין ולדבריו שמדמה אותם ליקשי ליה השתא לגבי נפשות דהקילה תורה עליהם אתה מחמיר להרוג כ"ש שריפת תרומה דאיסור עשה. ומה שפירש שזו היא חומרא שאנו הורגים הנפש אדרבה קולא היא ועוד ספק נפשות להקל. ותו שכן פי' בקידושין פדק בתרא דחזקת קטנות לאו חזקה היא הואיל וממילא אזלא לה כשהוא גדל. ועוד מתירוצו של מורי ר"צ דפ"ק דחולין דלא שייך למימר למפרע אוקמה אחזקה אלא בדבר שהחזקה לפנינו עכשיו. ותו לדבריו מי לא עסקינן דאע"ג דאמש בחזקת טהרה היתה והיום ילקה עליה בעלה וכי תימא ה"נ דלא אמר הכי. הא ליתא דהא אמרי' דנדה סופרת לעצמה ואפי' דאתה לפנינו וכ"ש ללקות עליה אפי' טהורה ודאית היתה קודם לכן לחומרא כיון שאומרת שהיא טמאה והתורה האמינתה ואין דומה לקול קידושין משום דאין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שאמר נמי שאין קריאתו בתורה ראיה ומדמה לה לעבד דפ"ב דכתובות אין הנדון דומ' לראיה דהתם עבד ניחא ליה שיחזיקוהו בתורת משוחרר אבל הכא מאי ניחותא. ותדע דיש חילוק דהא בכמה עובדי דהתם אמר מוחזקני בזה שהוא בהן מה ראית שקרא ראשון אלמא קה"ת חזקה היא היכא דקרא ראשון לגבי כהונה ה"נ גבי עבד הכי הוה לן למימר אם לא משום טעמא כדפרי'. ומה שאנו אומרי' הכל עולין למנין שבעה אפי' עבד היינו שקורין אותו בשם חזקת עבד ובשם קטן כי היכי דלא ליתי בהו לידי תקלה להחזיקו בגדול ומשוחרר ותו פוק חזי מה עמא דבר שאין קורין אותו האידנא למנין שבע' אפי' היכא דליכא אחרינא וחינוך לא שייך במקום שיבוא לטעות בו כדפרי'. ואם יש לחסם על פי' רבי' תם בך יש לי לחסם דלמה יש לנו לסמוך אחזקת שכינות וקריאת התורה במקום שיש לבדוק ונבדוק אם יש לו שערות רוב המביאים שערות פשיטא דלאו שומא נינהו ואם לא הביא תיגלי מילת' דחזקה וקול לאו מילתא היא דאפי' למ"ד חיישינן שמא נשרו היינו לחומרא דוקא ולכל הפחות נ"ל דחזקה וקול בהדי השערות בחזקת גדול מחזקינן ליה: אליעזר בר' יהודה:
1484
1485[א]
1485
1486חליצה מוטעת כגון שאמרו לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה פסולה אבל חליצה מוטעת כיון שאמרו לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז חליצתה כשירה אע"פ שלא תתן לו כלום אבל חייבת ליתן שכר טרחו בעלמא והיכא שחלץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז ולא נתנה כלום א"נ על תנאי אחר ולא נתקיים התנאי הרי זו חליצה כשירה ופקעה הזיקה לגמרי ואם חזרה וקדשה במאמר יבמין א"צ גט אפי' מדרבנן כך הלכה לפר"ח אבל לפיר"ת ולפי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל צריכה גט (אפי') מדרבנן:
1486
1487ת"ר חליצה מוטעת כשירה איזהו חליצה מוטעת ארשב"ל כל שאומרים לו חלוץ לה ובכך אתה כונסה א"ר יוחנן אני [שונה] בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצת' פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחד ואת אמרת חליצתה כשירה ואלא איזהו חליצה מוטעת בל שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז. פי' ריב"ן זצ"ל אע"ג דלא יהבה ליה חליצתה כשירה כדמפרש פ' המדיר בכתובות דכל [תנאי] מבני גד ובני ראובן גמרי' תנאה דאפשר לאתנויי ע"י שליח כי התם דהו"ל ע"י שליח לתת להם את ארץ גלעד הוי תנאיה תנאה וכל תנאה דלא אפשר ע"י שליח כגון חליצה אין תנאי מועיל בה וזהו טעמו של דבר עכ"ל וכן פירש"י בהמדיר דלא הוי תנאה לבטל החליצה והלכה כר' יוחנן ואין הלכה כרשב"ל ורשב"ל גופיה אית ליה דר' יוחנן אלא שבא להוסיף על דברי ר' יוחנן שאפי' אמרו לו לחלוץ לה ובכך אתה כונסה חליצתה כשירה ולא קיי"ל כותיה הואיל ור"י פליג עליה ותניא נמי כותיה דרבי יוחנן. והכי מוכחא עובדא דר' חייא בר אבא שאמר לו בראשונה חלוץ לה ובכך אתה כונסה לבתר דחליץ לה אמר ליה השתא מינך איפסלא לה זיל חלוץ לה חליצה מעליא כי היכי דתשתרי לעלמא. וגבי בת חמוה הר"פ שא"ל אביי חלוץ ובכך אתה כונסה ואהדריה ר"פ מדר' יוחנן. ומורי ה"ר שמחה בר' שמואל זצ"ל הביא מירושלמי דאמר בירושלמי אתא עובדא קומי ר' הונא ועבד כרשב"ל כד שמע ר' יוחנן פליג עליה חזר וכפייה וחלץ לה זמן תניינות אתא עובדא קומי ר' חייא בר אבא א"ל (כגון) [בני] האשה הזאת אינה רוצה להנשא לך דרך יבום אלא חלוץ לה ועקור זיקתה ממנה והיא נשאת לך דרך נשואין. פי' היינו כרשב"ל חלוץ לה ובכך אתה כונסה והיינו הא עובדא גופא דמייתי בגמרא דידן דאתא לקמיה דד"ח בר אבא והכי מסקנא בירושלמי מן דחלץ לה א"ל אם אתי משה ושמואל לא שריי לה פי' אפי' אם יעמדו משה ושמואל להתירה בחליצה זו של טעות דבכך אתה כונסה הוא לא היה מתירה. וכתב מורי ה"ר שמחה שחייבת ליתן לו שכר פעולתו שהרי קצבה עמו במאתים זוז מ"ש האי מכל פועל אלא משום דא"ל משטה אני בך ואין לו אלא שכרו. ומסתבר לי טעמיה היכא שהיבום קוד' והטעתו לחלוץ אבל היכא שהחליצה קודמת הרי מוטל עליו לחלוץ ולית ליה אפי' שכר טרחו דלא דמי (למעוברת) [למעבורת] דאית ליה שכר טרחו משום דאין מוטל עליו להעבירו. מיהו אתבריר לן דחליצ' מוטעת על תנאי כשירה ואין תנאי בחליצה וכן פר"ת דאין תנאי בחליצה וכ"פ רבינו יצחק דאין תנאי בחליצה וכן פר"ח בהמדיר דמכל פנים אין תנאי בחליצה. וההיא דפר"ג דרבינא אמר דכ"ע יש תנאי כחליצה פר"ח בהמדיר דההיא דרבינא שנויא הוא ולא סמכי' עלה אלא קיי"ל אין תנאי בחליצה והותרה לשוק וגם פקעה הזיקה לגמרי שאפי' הזר וקדשה לשם יבמות אינה צריכה גט אפי' מדרבנן. אבל רבינו תם ורבי' יצחק נראה להם דוחק לומר דליתא לדרבינא דהוא בתראה וקיי"ל כותיה וגם קשה לומר דרבינא פליג אההיא דהמדיר ואכולהו עובדי דפרק מצות חליצה גמרא דידן וירושלמי כדפרישית לעיל. ותו דפריך רבינו תם (בין) לרב אשי דמוקי פלוגתייהו דר' ורבנן ביש תנאי כפול מאי איריא דפליגי בהחולץ ליבמתו וחזר וקידשה ליפלגו בלהתירה לשוק בעלמא. הלכך נראה לר"ת ולרבינו יצחק בר' שמואל דרבינא אית ליה שפיר דאין תנאי בחליצה ולכ"ע בין לרבי בין לרבנן כל היכא שחלץ על תנאי אע"פ שלא נתקיים התנאי הותרה לשוק ולא פליגי אלא לענין יבם שחזר וקידשה דוקא ואוקי רב אשי פלוגתייהו ביש תנאי בחליצה ופקעה זיקה לגמרי שאפי' חזר וקדשה לשם יבמות אינה צריכה גט אפי' מדרבנן וחכמים סברי דאע"ג דאין תנאי בחליצה לאוסרה לשוק אלא מותרת לשוק אפ"ה לענין יבם יש תנאי שאם לא נתקיים התנאי וחזר וקדשה לשם יבמות צריכה גט מדבריהם בין לר' בין לרבנן הלכך כל היכא שחלץ על תנאי ולא נתקיים התנאי חליצתה כשירה והותרה לשוק ואם חזר היבם וקידשה לשם יבמות צריכה גט לכולי עלמא אליבא דרבינא. ואליבא דרב אשי לר' א"צ גט ולרבנן צריכה גט והלכה כרבנן דהלכה כר' מחבירו ולא מחביריו:
1487
1488הבא לחלוץ צריך לבטל מודעא
1488
1489ת"ר חליצה מוטעת כשירה וכו' עד ה"ק חליצה מוטעת [לעולם] כשירה וגט מוטעה לעולם פסול חליצה מעושה וגט מעושה זימנין כשר וזימנין פסול ולא קשיא לך הא דאמר רוצה אני הא רלא אמר רוצה אני דתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול על כרחו ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומתני' היא ס"פ האומר משקלי עלי ואמר התם בגמ' א"ר ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשייה ואירצי מ"ד בטולי בטליה קמ"ל א"כ ליתני עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעיה הלכך הואיל וחזינן בשמעתא דחליצה וגט דינו שוה כי היכי דבעינן גבי גט שיבטל מודעא ה"נ גבי חליצה כשבא לחלוץ צריך לבטל מודעא דחיישי' דילמא מסר מודעה אחליצה דכי היכי דגבי גט מודעיה מודעה ה"נ גבי חליצה מודעיה מודעה וצריך לבטל ותניא בתוספתא חליצה המעושת בב"ד של ישראל כשירה בב"ד של עכו"ם פסולה ובעכו"ם חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל פלוני אומר לך וכן כתב מורי ה"ר שמחה שצריך לבטל מודעא כשבא לחלוץ ואני יצחק בר משה המחבר הייתי במעמד כשחלצו לפניו וראיתי שצוה לו לבטל המודעא קודם שחלץ:
1489
1490[א]
1490
1491יבם ויבמה שבאו לחלוץ אין ב"ד נזקקין להם עד שיכירוהו שהוא אחיו מן האב לפיכך העדים שבאו לכתוב גט חליצה כיון שיודעים שחלצה כותבין לה אע"פ שאין מכירין שהוא אחיו:
1491
1492[ב]
1492
1493וגט חליצה אינו בא להתירה שכבר התירתה חליצה אינו בא אלא לראיה שחלצה:
1493
1494[א]
1494
1495אמר רבא א"ר חונא א"ר סחורה חולצין אע"פ שאין מכירין ממאנין אע"פ שאינן מכירין לפיכך אין כותבין חליצה אא"כ מכירין ואין כותבין גט מיאון אא"כ מכירין חיישי' לב"ד טועין ורבא דידיה אמר אין חולצין אלא א"כ מכירין ואין ממאנין אא"כ מכירין לפיכך כותבין גט חליצה אע"פ שאין מכירין וכותבין גט מיאונין אע"פ שאין מכירין ול"ח לב"ד טועין. פי' אין ב"ד נזקקין לחלוץ לפניהם עד שיכירוהו שהוא אחיו של המת מצד אביו לפיכך העדים שראו אותה שחלצה כותבין בפנינו חלצה פלונית זו בבית דינו של פלוני ואע"פ שאינן יודעין כי החולץ אחיו של בעלה המת או לא שכבר דקדקוהו בבית דין שחלצה לפניהם ונתברר הדבר להם. ומפרש טעמא בפרק יש נוחלין משום דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי הלכך אם היו נזקקין לחלוץ אע"פ שאין מכירין אתי לידי חורבה שיהו ב"ד שבאת לפניהם לינשא ע"פ חליצה זו יהיו סבורין שב"ד הראשון דקדקו שפיר ונתברר להם הדבר שהוא אחיו של מת מחמת שאין דרכם לדקדק אחר [ב"ד] הלכך תקנו רבנן שלא יזקקו לחלוץ עד שיתברר להם הדבר שהוא אחיו של מת מחמת אביו. ופסק רבינו יצחק אלפס דהלכה כרבא והכי מוכחא סוגיא דפרק יש נוחלין דבעי סתמא דתלמודא לדרבא אליבא דהלכתא וכ"כ מורי ה"ר שמחה דהלכה כרבא וכ"ב ה"ר ברוך בר' יצחק בספר תרומות דהלכה כרבא. וההיא דהחולץ דאתקין רב יהודה בגיטא דחליצה ואישתמודעינוהי דהדין פלוני אחוא דמיתנא מן אבוהי הוא דהיינו משמע כרב הונא דאין כותבין גט חליצה אא"כ מכירין פי' מורי ה"ר שמחה דהאי דכותבין ואישתמודעינוהי משום שסומכין על ב"ד שחלצו לפניהם שלא נזקקו לחליצה עד שהכירוהו שהוא אחיו של המת מן אביו. וכתב מורי ה"ר שמחה זצ"ל דכיון שחליצה כשירה נמי בב"ד הדיוטות גמורין יש לחוש נמי דב"ד לא היו בקיאין וחלצו אע"פ שאין מכירין הלכך אין כותבין אלא אם כן מכירין. מיהו בשעת הדחק שהיבם היה רוצה לילך למדינת הים ולא מצאו עדים המכירים סומכים אדרב הונא וחולצים אע"פ שאין מכירין ואח"כ תחזור אחר העדי' המכירין עכ"ל. ולפי דבריו נוכל לומ' הא דאתקין רב יהוד' ואישתמודעינוהי היינו מהאי טעמא דחיישי' לב"ד הדיוטות ולא משום דסבר כדרב הונא.
1495
1496[ב]
1496
1497וכתב רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דשטר חליצה לא בא להתירה אלא לראיה שחלצה ואפי' לא כתבו שטר חליצה מעידין עליה שחלצה ונשאת ע"פ עדותם. ומורי ה"ר שמחה כתב וגט חליצה אינו בא להתירה שהרי חלצה ולא בעיא אלא לאינסובי ביה ולמגבי ביה כתובתה מנכסי בעלה המת. בשנים אוחזין תנן מצא אגרות [שום] ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין וכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר כולן לראיה ומיהו כולן לראיית ממון בר משטר מיאונין דאינו אלא לאנסובי ביה דהא יוצאה במיאון אין לה כתובה. אלא שטרי חליצה בין לאנסובי ביה בין למיגבי ביה כתובה כמו הוציאה גט ואין עמו כתובה דגובה כתובתה ואם יש לה עדים סגי בהכי ומינסבא וגביא כתובתא כמו בשאר נשים שגובות בעידי מיתה ובעידי גירושין ולא בעיא גיטא דחליצתא עכ"ל: וזהו טופס גט חליצה כאשר כתב רבינו יצחק אלפס וכדכתב גט חליצה צריך לסרגליה במסרגלא ולא בדיותא וצריך למיכתב במותב תלתא כחדא הוינא ומיחתם עליה תלתא ובלבד שיודעין להקרות: ודין הוא גט חליצה. ביום פלוני דהוא יום כדין לירח פלוני כדין וכדין לבריאת עולם למנין דרגילנא למימני במתא פלניתא אנחנא דיינא דמקצתנא חתימין לתתא במותב תלתא כחדא הוינא יתבין בי דינא וסלקת קדמנא פ' בת פ' [ארמלת פלוני] והקרבת קדמנא גבר די שמיה פ' בר פ' וכן אמרה לנא פ' דא פ' בר פ' אחוה דפ' דנא מאבוה הוינא נסיבנא ליה ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ובר וברת ירית ומחסין ומקיים שמא בישראל לא [שבק] והדין פ' אחוהי חזי לייבומי יתי (בעו) [כען] רבנן דייני אמרו ליה אי צבי ליבומי יתי ייבם ואי לא ליטלע קדמיכון ריגליה דימינא ואשרי סיניה מעל ריגליה ואירוק באנפוהי [ואישתמודענוה לפלונית דא דהויא אינתתיה דפלוני מיתנא] ואישתמודעינוהי לפ' דנא דאחוהי לפ' מאבוה הוא ואמרנא ליה אי צבית לייבומי יתה יבם ואי לא לטלע לה קדמנא ריגלך דימינא ותשרי סינך מעל ריגלך ותירוק באנפך ואמר לית אנא צבי ליבומי יתה מיר אקרנוה לפ' דא מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי ואף להאי פ' אקרינא ליה לא חפצתי לקחתה ואיטלע לה ריגלא דימינא ושרת סיניה מעל ריגליה ורקת באנפוהי דוקא דאתחזי לנא מפומה על ארעא ותו אקריניה לפלונית דא ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו ותוב אקרינה ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל ואנחנא דיינא וכל דהוו יתבין קמן ענינא חלוץ הנעל תלתא זימני ומדאתעביד עובדא דנא קדמנא שרינוה לפ' דא למדך להתנסב' לכל מאן דיתיציבי ואינש לא ימחה בידה מן יומא דנן ולעל' ובעת מיננא פלניתא דא גיטא דחליצתא דא וכתבנא וחתמנא ויהיבנא לה לזכו כדת משה וישראל. וחתמין תלתא עליה ולא בעיא לאמתוני בתר חליצה תלתא ירחי אלא שריא לאלתר לאינסובי לכל מאן דבעיא ואין אומרין דבריו אלא בעמידה עכ"ל. וכתב מורי ה"ר שמחה ואם בא לכתוב כתיבה מזויינת בהלכתה ולא קטועה אלא ככתב הגט צריכה שירטוט ואם בכתיבה קטועה א"צ שירטוט ומיהו אי לא איכתיב ביה במותב תלתא הוינא אלא בסתם אנחנא דיינא וחתימי למטה וחתימין למטה תלתא א"נ אפי' לא כתב אנחנא דייני אלא כתיב בסתמא חתימי למטה וחתימי לתחתא תלתא כל חד וחד פ' בר פ' דיין שפיר דמי כדאמר בהשולח גבי פרוסבול ל"ש כתב בלשון דיינא וחתימי בלשון עדים ל"ש כתב בלשון עדים וחתימי בלשון דיינין שפיר רמי ולא צריך במותב תלתא אלא היכא דלא חתימי אלא תרי דצריך למיכתב במותב תלתא הוינא חד ליתוהי כדאיתא פ' זה בורר ופ"ב דכתובות וכל שטר שכתוב ומעיד על קיום מצוה כיון גט אשה ושטר חליצה אנו כותבין במקום שריר וקיים כדת משה וישראל אבל גיטי ממון ושיעבוד לא שייך בהו אלא לישנא דשריר וקים עכ"ל:
1497
1498יבם שנשבע שלא לחלוץ
1498
1499תשובה מספר הדינים יבם שנשבע שלא לחלוץ בין קבע זמן בין לא קבע זמן אם מקובל על היבמה נייבם ושפיר דמי ואם אינו מקובל לא נייבם דהא לא כייפינן לה דא"ר יוחנן תבע לחלוץ נזקקין לו לייבם אין נזקקין לו הויא לה חליצה מצוה קבוע מדלא אפשר בייבום לוקה וחליץ לאלתר. וא"ת לישהו עד זמן שקבע לא ס"ד דאיכא בטול פריה ורביה ואין נשבעין לבטל את המצוה ואין לך מצוה גדולה מזו ועוד דחיישי' לעיגונה וקיי"ל דאין מעבירין על המצות ולא גרע האי מהאומר שבועה שלא אישן ג' ימים שמלקין אותו וישן לאלתר וגם זה מסקנא של תשובה ששאלת יבמה שנפלה לפני מי שאינו מוכה שחין כל כמינה שתמאן א"כ תהא כל אחת תולה בעצמה בעכו"ם ותמרוד. כך נראה שמורדת אין בה כח לתלות בעכו"ם שחליצה מעושת פסולה אלא מטעין אותו ולכופ' אי אפשר שאין מאכילין לאדם דבר שנפשו קצה עליו ואמור רבנן לח ים ניתנה ולא לצער:
1499
1500סליק הלכות חליצה
1500
1501קטנה יתומה מאב שקבלו אחיה ואמה קידושי' לדעת' כגון שהיו עושי' לה כילת חתני' ומלבישי' אותה תכשיטין של כסף וזהב ומזכירי' לפניה בעל או שקבלה היא בעצמה קידושיה ה"ז יוצאה במיאון. וזה שאמרנו שבקבלתה או בקבלת אמה ואחיה צריכה מיאון היינו דוקא שיכול' לשמו' קידושיה היינו שמבחנת בין [צרור לאגוז] לגירס' רבינו שלמה אבל לגירס' רבינו חננאל דוקא שתהא בת שית ובת שבע אבל פחות מיכן אפי' מבחנת בין צרור לאגוז א"צ מיאון. והיכא שקבלו אמה ואחיה קידושין שלא לדעתה כגון שהיו עושים לה כילת חתנים ומלבישים אותה תכשיטי' של כסף וזהב ולא היו מזכירי' לפניה בעל ה"ז א"צ למאן. ופסק בפר"ח דתינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה וקדשוה אמה ואחיה שתהא בפנוי' ואם לא נבעלה כלל שריא לעלמא ואפי' גדלה:
1501
1502תנן איזה היא קטנה שהיא צריכה למאן כל שהשיאתה אמה ואחיה לדעתה השיאוה שלא לדעתה א"צ למאן ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה אינה צריכה למאן פי' לת"ק לא בעינן שתהא יודעת לשמור קידושיה אבל לדעתה בעינן ומפרש בירושלמי איזהו לדעתה עבדין לה גננא ומלבישין אותה גוזמיזין ומדכרין לה גבר שלא לדעתה עבדין לה גננא ומלבישין לה גוזמיזין ולא מדכרין לה גבר ופירש ד"ח וגם בערוך גוזמיזין בלשון יון עדיין של זהב נתונין על הענק ותלויין על חזה שלה גננא פי' בערוך כחתן יוצא מחופתו תרגומו כחתנא נפיק מגנוניה. ור' חנינא בן אנטיגנוס פליג וסבר דבעינן דעתה וגם שיכולה לשמור קידושיה ואמרי' בגמרא א"ר יהודה אמר שמואל הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. ובגיטין פ' התקבל אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון. ופי' רבינו שלמה וכנגדו בקטנה חשיב לה יודעת לשמור קידושיה מתקדשת בקידושי אמה לדעתה או בקבלת עצמה אם יתומה היא. למיאון. שצריכה למאן ואינה יוצאת בלא מיאון דתנן ביבמות כל תינוקת שאינה יכולה לשמור קידושיה א"צ למאן וזו יודעת לשמור היא עכ"ל וגירסתו. וכן גירסת אלפס. ובפר"ח גריס בהתקבל הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והוא כבר שית כבר שבע כו' וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון פי' אם קדשוה אמה או אהיה בזה הפרק צריכה מיאון אבל בפחות מזה אפי' מיאון אינה צריכ' עכ"ל. משמע אבל בפחות מזה אינה צריכה מיאון כלל אפילו מבחנת בין צרור לאגוז אבל שלא לדעתה אפילו יודעת לשמור גיטה אינה מקודשת כלל ויוצאה בלא מיאון. וכתב בפר"ח ודייקינן מינה דתינוקת שאינה יודעת לשמור קידושיה וקדשוה אמה ואהיה מדקאמר ר' חנינא בן אנטיגנוס אינה צריכה למאן ש"מ דהיא בפנויה ואם לא נבעלה כלל שריא לעלמא ואפי' גדלה דאי לא תימא הכי מאי איכא בין דברי ר"ח בן אנטיגנוס לדברי ר' יהודה ב"ב דקאמר רב יהודה אמר שמואל בתרווייהו הילכתא כוותייהו עכ"ל. ויש להשיב על דברי הגאון:
1502
1503[א]
1503
1504ממאנין ארוסו' ונשואות וממאנין בבעל וביבם והממאנת ביבם לא בעיא חליצה.
1504
1505[ב]
1505
1506והממאנת בזה מותרת לזה.
1506
1507[ג]
1507
1508וממאנין בין בפניו בין שלא בפניו והממאנת שלא בפניו צריכה למאן בפני ג' הדיוטות ואם מיאנה בפני ב' בדיעבד מיאונה מיאון.
1508
1509[ד]
1509
1510וממאנת והיא קטנה אפי' ד' וה' פעמים כגון שמיאנה בראשון ונשאת לשני ועדיין היא קטנה וכן לשלישי ולרביעי ולחמישי:
1510
1511[א]
1511
1512ב"ש אומרים אין ממאנין אלא ארוסות ובה"א ארוסות ונשואות בש"א בבעל ובה"א בבעל וביבם א"ר אושעיא ממאנת במאמרו ואינה ממאנת בזיקתו פי' לב"ה דאמרי ממאנת ביבם לא אמרו ממאנת אלא שאם עשה בה מאמר ממאנת ועוקרתו שלא תהא צריכה גט למאמרו אבל חליצה שהיא משום זיקה לא עקרה במיאונה וצריכה חליצה. עולא אמר אף ממאנת לזיקתו מ"ט נשואין קמאי קא עקרה פירוש ואפי' חליצה לא בעיא ופסקו רבינו יצחק אלפס וכן פר"ח דהלכה כעולא ושריא לעלמא ולא בעיא חליצה:
1512
1513[ב]
1513
1514אמר רב מיאנה בזה אסורה לזה פי' מיאנה יבמה באחד מן האחין יבמין אסורה לכולן. ושמואל אמר מיאנה בזה מותרת לזה רב אסי אמר מיאנה בזה מותרת אפי' לו. לעצמו. כי אתא רבין אר"י מיאנה בזה מותרת לאחין ולא הודה לו ר' אושעיא. פי' מדקאמר ר' יוחנן מותרת לאחין אע"ג דאיהו גופיה [נמי] במשמע מיהו אי איכא אחין אין דהו"ל מיאון לחצי זיקה אבל בחד יבם דמיאנה בזיקה (בשל יבם) [שלימה] אסירא ולר' אושעיא אפי' בחד יבם נמי שריא דאין מיאון לזיקה ואמרי לה (לרב) [רב] אסי נמי לא הודה לו וכ"ש ר' אושעיא דר' יוחנן דוקא לאחין אמר ולא ליה. וכת' רבי' יצחק אלפס והלכתא בשמואל דקאי ר' יוחנן כותיה ובפר"ח כתב ויש מי שאומר כיון דר"י מתירה לאחין לית הלכתא כותיה דרב דאסר דקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ואע"ג דאמר רבין ור' אושעיא אינו מודה לו הא אוקימנא לית הלכתא כותיה ורב אסי מוסיף הוא עכ"ל. וצריך ליישב הואיל ופסקו רבוותא כר"י א"כ מותרת אפי' לעצמו לפי ההוא לישנא דר' אושעיא לא הודה לו אבל רב אסי הודה לו ומותרת לאחין דקאמר ר' יוחנן הוא עצמו בכלל ולל"ק הוה מצי נמי למימר מאי לא הודו לו שמואל דאילו שמואל אוסרה לעצמו ור"י מתיר אפי' לעצמו. וגם מורי ה"ר שמחה זצ"ל כתב דמותרת אפילו לעצמו להך לישנא דר"י אית ליה דרב אסי דבשל סופרים הלך אחר המיקל:
1514
1515[ג]
1515
1516בש"א בפניו ובה"א בפניו ושלא בפניו ב"ש אומר בב"ד ובה"א בב"ד ושלא בב"ד ותניא בגמרא בית שמאי אומרים בב"ד ובה"א בב"ד ושלא בב"ד אלו ואלו מודים שצריך שלשה פי' אפי' ב"ה דאמרי שלא בב"ד היינו שלא בב"ד מומחין אבל ג' הדיוטות בעי ר' יוסי בר יהודה וראב"ש (אומרים) [מכשירים] בב' וא"ד יוסף אר"נ הלכה באותו הזוג. פר"ח זצ"ל וקבלנו מרבוות' הא דאמרן הלכה כאותו הזוג דיעבד אבל לכתחילה לא ודייקי מדתני מכשירים ש"מ דיעבד עכ"ל. וכתב מורי ה"ר שמחה ומסתבר אפי' לא מיאנה אלא בינו לבינה ומודה בעל דמיאנה בו דמיאונה מיאון ביון דמיאונין בשנים דלא בעינן ב"ד אלא משום עדות. ולשון הירושלמי מוכח קצת ר' בא בשם ה' חייא בר אשי מעשה בתינוקת שירדה לכבס בנהר אמרין לה הא ארוסך עבר אמרה תלך אמה ותנשא לו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין לך מיאון גדול מזה משמע שלא מיאנה אלא בפני נשים על גב הנהר שעומדו' לכביסה ומסתמא אין אנשים מצויין שם שצריכים להעצי' עיניהם עכ"ל:
1516
1517[ד]
1517
1518תנן אמרו להם ב"ה לב"ש ממאנת היא קטנה אפי' ד' וה' פעמים א"ל ב"ש אין בנות ישראל הפקר אלא ממאנת (וממאנת) [וממתנת] עד שתגדיל ותמאן ותנשא ולא קיי"ל כב"ש ואע"ג דפליגי רב יהודה אמר שמואל ועולא אליבא דב"ש היינו לפרש ולהסביר טעמייהו דב"ש משום דקשיא להו והא מיאנה חדא זימנא אבל לעניין הלכתא כבית הלל קיימא לן:
1518
1519קטנה שנתקדשה שלא בפני אביה אפי' מיאון א"צ ואם היתה יתומה בחיי אביה קידושין בקטנותה ונתגרשה ונתקדשה לדעתה צריכה מיאון בפרק האיש מקדש איתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון אמר קרנא דברים בגו אם גט למה מיאון ואם מיאון למה גט א"ל הא מר [עוקבא] ובי דיניה בכפרי אפכוה ושדרוה לקמיה דרב אמר להו האלקים צריכה גט וצריכה מיאון וחס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דלימא הכי טעמא מאי [אמר] רב אחא בריה דרב אילא צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושיה וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה ויאמרו אין קידושין תופסין באחותה עולא אמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפי' מיאון אינה צריכה ואמרי' לקמן הנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מינייהו כסא דחמרא ויהב ליה לחבריה א"ל מיקדשא ברתך לברי אמר רבינא אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרו ליה רבנן (לרבא) [לרבינא] ודילמא שליח שווייה אמר ליה לא חציף אינש לשווייה לאבוה שליח ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק א"ל רבה בר שימי בפירוש לא סבר לה מר להא דרב ושמואל. פי' רבינו שמשון בר' אברהם זצ"ל שכך הלכה כרבינא ורבה בר שימי דבתראי נינהו ואפי' מיאון אינה צריכה דלא הצריכו רב ושמואל מיאון אלא משום דהצריכו גט דמחמת גט חיישינן שלא יאמרו אין קידושין תופסין באחותה. ופ"ק דמכילתין בשמעתא דייעוד אירוסין עושה או נישואין עושה אמר אין מוכרה לקרוביו משום ר"א אמרו מוכרה לקרוביו ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט האי אלמנה ה"ד אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרית לה בתמיה ש"מ דלא בעיא אפי' מיאון ומדקאמ' סוגיא דתלמודא כותיה ש"מ דהלכתא כותיה אע"פ שמצינו רפ"ב דכתובות דפריך נמי הלך אחר רוב נשים אע"ג דקי"ל כשמואל דאמר אין הולכין בממון אחר הרוב התם מתרץ אליבא דרב שלא תקשי המשנה וכ"כ בה"ג בסוף הלכות קידושין וקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה לא צריכה לא גט ולא מיאון עכ"ל וזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל ומדאשכחי' לרבינא דהוא בתראה ולא סבר להא דרב ושמואל שמעי' דלית הלכתאכרב ושמואל וכולהו רבוותא קמאי הבין פסקו כגון רב אחא (מסברא) [משכחא] ובעל הלכות פסוקות ובה"ג ורבינו האי בתשובותיו הני כולהי פסקי כרבינא ודחו להא דרב ושמואל בין בקטנה בין בנערה היכא דקדישה קטנה או נערה נפשה בלא דעת אבוה דלא הוו קידושיה קידושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. ואיכא מאן דחש לה להא דרב ושמואל משום דאשכחן לאביי ורבא דשקלי וטרי אליבא דרב ושמואל [דאמרי אמרה איהו לקריבאי] אמר איהו לקרובי כפתיה ואמר תיהוי לקרובך אדאכלו ושתו אתא קריביה באיגרא וקידשה אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב [רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי בינייהו איכא בינייהו] דלא טרח ואנן מסתבר' לן דלא שייכי הא דאביי ורבא אליבא דרב ושמואל אלא ה"ק אע"ג דלא אמר תיהוי לקרובי לא חיישינן שמא לדעת אביה נתקדשה וקא משדר קידושי' בחשאי לאביי כדאית ליה ולרבא כדאית ליה אלא אפי' תימא בדרב ושמואל שייכא הא רבינא דהוא בתרא לא ס"ל הא דרב ושמואל וקיי"ל הלכתא כבתראי עד כאן לשונו. וזה לשון רב אהאי גאון זצ"ל בפרשת ואלה המשפטים ברם צריך היכא דקדשה נפשה בלא דעת אביה מי (האשה) [חיישינן] שמא נתרצה האב בקידושיה או לא קטנה לא תיבעי לך דודאי לא נתרצה כי תיבעי לך היכא דשדיך מאי כיון דשדיך מעיקרא הא אתנחא ליה א"ד כיון דקדיש בלא דעתיה לא ת"ש [הנהו] בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל כו' עד אמר להו רבה בר שימי [לרבינא] בפי' אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל דאמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה כי שדיך צריכה גט ומיאון אמרי' כיון דשדיך הו"ל כמאן דארצי קמיה ושתיק וכיון דשתיק מינח ניחא ליה והלכתא כרבינא עכ"ל. ונראה שהוא גורס במילתייהו דרב ושמואל נערה אבל בספרינו כתב קטנה וגם משמע שסובר רב אחאי דאפי' בר שדיך לא חייש רבינא לרב ושמואל דאם כן הו"ל למיחש דילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק וקשה על דבריו דא"כ אמאי מתמ' תלמודא ואפי' שידכו בתמיה על מילתיה דעולא אפי' מיאון א"צ ומשני דמתני הא לא מתני הא ומאי קושיא אי אמר עולא אפי' בשידכו הא רבינא נמי הכי סבירא ליה וקיי"ל כותיה. ומיהו לפי הספרים דגרסי באיכא דאמרי [דאמר] עולא ואע"ג דשדיך ואפ"ה א"צ גט מיאון אין להקשות על השאלתות ממאי דמקשינן ואע"ג דשדכו בתמיה דע"כ כי מקשי הוה מצי לשנויי אין הכי נמי אע"ג דשדכו. והיכא שקידשה אביה וקבל בה קידושיה ונתגרשה ונשאת לאחר בקטנותה ה"ז יוצאה במיאון דמתיב רב כהנא וכולן מתו או מיאנו וכו' תיובתא דעולא הוא מותיב לה והוא מפרק לה כגון שנעשה בה מעשה (מעשה) יתומה בחיי האב ותנן נמי פ' ב"ש קטנה שהשיאתה אביה ונתגרשה והיא כיתומה בחיי האב:
1519
1520באיזה לשון ממאנת
1520
1521ת"ר איזהו מיאון דאמרה אי אפשי בפלוני בעלי אי אפשי בקידושין שקדשוני אמי ואחי יתר ע"כ א"ר יהודה אפי' יושבת באפריון והולכת מבית אביה לבית בעלה ואמרה אי אפשי בבעלי זה מיאון. פי' דהיינו רבותא דאע"ג דאיכא למימר אי לא בעיא ליה תיחות ותיזול אפ"ה הוי מיאון. יתר ע"כ א"ר יהודה אפי' אורחין מסובין בבית בעלה והיא עומדת ומשקה עליהן ואמרה אי אפשי בפלוני בעלי זה הוא מיאון. פי' רבותא אפי' ליכא ב"ד ותו דהני מישתק שתקי ולא מודעי. יתר ע"כ א"ר יהודה אפי' שיגרה בעלה אצל חנוני להביא חפץ משלו ואמרה אי אפשי בפלו' בעלי אין לך מיאון גדול מזה. פי' רבי' יהודה בר נתן זצ"ל דליכא אלא חנוני ואיכא למימר משום דאטרחה הוא. משמע דמיאון הוי אפי' ביחיד שלא בפניו ומסייע לה"ר שמחה כדפרי' לעיל דאפי' בינו לבינה הוי מיאון כדאמר בירושלמי ר' בא בשם ר' חייא בר אשי מעשה בתינוקת שירדה לכבס בנהר אמרין לה הא ארוסך עבר אמרה תלך אמה ותנשא לו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו אין לך מיאון גדול מזה משמע שלא מיאנה אלא בפני נשים על גב הנהר שעומדות לכביסה מסתמא שאין האנשים מצויין שם שצריכין להעצים עיניהם שמעי' מינה אפי' לא דברה אלא לפי תומה שגלתה דעתה בדבור' הוי מיאון חשוב וכההיא עובדא דכלתיה דאבדן אמרוד שדר ר' זוגא דרבנן למיבדקינהו אמר להו נשי חזו גברייכו דקא אתו אמרי להו הני ליהוו גברייכו דידכו א"ר אין לך מיאון גדול מזה. מיהו שאני התם דאימרוד מעיקר' וברחו מהם מיהו חזינן התם דמרד לא חשיב מיאון אם לא שיוציאו בפה:
1521
1522קטנה שלא מיאנה עומדת ונתקדשה
1522
1523תנא קטנה שלא מיאנה ועמדה ונתקדשה משום ריב"ב אמרו הן הן קידושיה הן הן מיאוניה ואסקי' הלכתא כר"י בן בתירה אפילו בנשואין דקמאי:
1523
1524עד מתי הבת ממאנת
1524
1525בפרק בא סימן ת"ר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות דר"מ ר"י אומר עד שירבה שחור על הלבן ר' יוסי אומר עד שתקיף העטרה בן שלקות אמר עד שתכלכל וא"ר שמעון מצאני חנינא בן חכינאי בצידן ואמר לי כשאתה מגיע אצל ר"ע אמור לו עד מתי הבת ממאנת ואם יאמר לך עד שתביא שתי שערות אמור לו והלא בן שלקות העיד במעמד כולכם ביבנה עד שתכלכל ולא אמרתם לו דבר כשבאתי אצל ר"ע אמר לי כלכול זה א"י בן שלקות איני מכיר עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות. ופר"ח ולית הלכתא כר' יהודה בהא אלא כר"מ ולא חיישי' להא דא"ר אבהו א"ר אלעזר הלכה כר"י דהא ר"ע רביה קאי כותיה. וגרסינן במי שמת אר"נ בודקין למיאונין לאפוקי מר' יהודה דאמר עד שירבה שחור על הלבן עכ"ל. וההיא דקידושיה טעות דר' ישמעאל דאייתי לה פ' המדיר ובפ' נושאין ובפ' בא סי' דאר"י א"ש [משום רבי ישמעאל] והיא לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת [ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת] ואי זהו שקידושיה קידושי טעות שאפילו בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה בפ' המדיר פסק רבי' אלפס דליתא לדר' ישמעאל דא"ר כהנא משמיה דעולא המקדש על תנאי ובעל צריכה הימנו גט זה היה מעשה ולא היה כח בחכמים להוציאה בלא גט לאפוקי מהאי תנא דא"ר יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל והיא לא נתפשה וכו' וכתב שם רבי' יצחק אלפס אלמא ליתא לדר' ישמעאל. וגרסי' פרק בא סימן תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר' יהודה אומר עד שירבה השחור א"ר אבהו א"ר אלעזר הלכה כר' יהודה ומודה ר' יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן חברייה דרב כהנא סבור למיעבד עובדא כר' יהודה ואע"ג דנבעלה אמר להו רב כהנא לא כך היה מעשה בבתו של רבי ישמעאל שבאת לבית המדרש למאן ובנה מורכב על כתיפה ואותו היום הוזכרו דבריו של ר' ישמעאל ורבתה בכייה גדולה בביה"מ אמרו דבר שאמר אותו צדיק יכשל בו זרעו דא"ר יהודה אמר שמואל משום ר' ישמעאל וכו' ונמנו וגמרו עד מתי הבת ממאנת עד שתביא ב' שערות פירוש ולא עבוד עובדא עכ"ל מיהו משם אין ראיה דהתם פ' בא סימן פר"ח שקידושי' קידושי טעות כגון קטנה שנתקדשה והיא יתומה והשיאתה אמה ואהיה כיוצא בה אפי' בנה מורכב על כתיפה ממאנת והולכת לה ועל כי האי גוונא יש להביא משם שאין הלכה כר' ישמעאל אבל היכא שקידשה על תנאי ולא נתקיים התנאי אין משם (התנאי) [ראיה] שלא תוכל למאן דבכה"ג נמי מיירי ר' ישמעאל כמו שפירש רבינו יצחק בר' שמואל. וגם פר"ח פירש בפ' נושאין קידושיה קידושי טעות דר' ישמעאל היינו כגון שקידשה על תנאי ולא נתקיים התנאי מיהו מפ' המדיר משמע דליתא לדר' ישמעאל אפי' בקדשה על תנאי ולא נתקיים התנאי כדפרי' וכל ענין השערות פירשתי לעיל בהלכות חליצה:
1525
1526בנים הרי הן כסימנים
1526
1527פ"ק דיבמות תני רב ביבי קמיה דרב נחמן ג' נשים משמשות במוך ואלו הן קטנה ומעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ושמא תמות וכו' עד דמדקאמר שמא תתעבר ושמא תמות מכלל דאיכא קטנה דמיעברא ולא מתה א"כ מצינו חמות ממאנת וכו' עד אלא לעולם שמא תתעבר ושמא תמות אלא קשיא א"ר ספרא בנים הרי הם כסימנים. פי' הלכך אין יולדת ממאנת ואפי' היא קטנה ופי' מורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל דמשעת הריון נעשית גדולה ואינה ממאנת והוכיח מפ' אלו נערות דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה או דילמא אין בגר בקבר דאבוה הוי ומי מיעברא והא תני רב ביבי קמיה דר"נ ג' נשים משמשות במוך קטנה וכו' וכ"ת דאיעברה כשהיא קטנה וילדה כשהיא גדולה והא אמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד פירו' הרי בגרה קודם שילדה ומאי קשיא ליה הא אוקימנא הכא דשמא תמות ואיכא דלא מתה מעתה לוקמה בעיא דרבא כגון שנתעברה כשהיא קטנה וילדה כשהיא גדולה ומתה קודם שבגרה אלא ש"מ דמשעת הריון נעשית גדולה. הלכך לא אפשר דמשעת הדיון עד ו' חדשים נעשית בוגרת ואכתי לא ילדה. ותו הביא מפר' נושאין דאמר שמואל עשרה כהנים עומדים ופירש אחד מהם ובעל הולד שתוקי ואוקימנא שמשתקים אותו מדין כהונה ובזנות ופרכי' ובזנות מי גזור והתנן מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים וניסת וילדה מאי אחר בעלה אילימ' אחר מיתת בעלה אימא סיפא הוא אונן עליהם והן אוננין עליו בשלמא הוא אונן עליהן משכחת לה בנשואין [דשני] וליקוט עצמות דקמ' אלא הן אוננין עליו היכא משכחת לה קמא מיית ליה ואלא בגרושה ומאי אחר בעלה אחר גט בעלה אימא סיפא הוא אינו מטמא להם והם אין מטמאין לו בשלמא הן אין מטמאין לו לחומרא דכל חד וחד אמר דילמא לאו בריה הוא אלא הוא אין מטמא להם בשלמא לשני לא ליטמא ליה אלא לראשון ליטמא ליה ממ"נ אי בריה הוא שפיר קא מטמא ליה אי בר בתרא הוא חלל הוא אלא לאו בזנות ומאי אחר בעלה אחר בועלה וקתני סיפא עולה במשמרו של זה ושל זה ואינו חולק ותיובתא דשמואל א"ר שמעיה בממאנת פי' לעולם בזנות לא מיתוקמא דפסול הוא לעבודה ולא מצי למתני עולה במשמרו של זה ושל זה אלא היכי משכחת דרואה במיתת שניהם ואין מיטמא להם וכהן כשר הוא בממאנת יתומה שמיאנה בבעלה ולא שהתה ג' חדשים ונשאת. וממאנת מי ילדה והתני רב ביבי קמיה דר"נ כו' עד משכחת לה בקידושי טעות וכו' ואי איתא דלא הויא גדולה אלא בשעת לידה דווקא לוקמה כגון שמיאנה בקטנותה ולא שהתה ג' חדשים וניסת לשני וילדה לז' דהשתא [ספק] בן תשעה לראשון וספק בן שבעה לאחרון דאיכא דלא מתה כדאוקימנא פ"ק וממ"נ כהן כשר הוא דמיאונה מיאון כשר הלכך שפיר קתני בסיפ' דעולה במשמרו של זה ושל זה אלא ש"מ דמשעת הדיון הויא גדולה ולא אתבריר לי זה הראיה וכ"כ מורי ה"ר שמחה זצ"ל דמשעת הדיון הויא גדולה מההי' דאלו נערות:
1527
1528קטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יורשה
1528
1529תניא ר"א אומר קטנה אין בעלה זכאי לא במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה ואינו יורשה כללו של דבר אינו כאשתו לבל דבר אלא שצריכ' מיאון ר' יהושע אומר יש מעשה קטנה כלום ובעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפר נדריה יורשה ומיטמא לה כללו של דבר הרי היא כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון. פר"ח וקיי"ל כר' יהושע חדא דר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ועוד שמואל דהלכתא. כותי' בדיני קאי כותיה ומפורש בכתובו' פ' אלמנה ניזונית בסופו ותרווייהו רב ושמואל דחו להא דר"א ורב מוקי להא דר' יהושע כותיה ואמר ע"כ לא קאמר ר' יהושע אלא מדידה לדידיה כלומר הוא יורשה. ותו גרסי' בגמ' דהאשה רבה בענין ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה מאימתי אדם יורש אשתו קטנה בש"א משתעמוד בקומתה בה"א משתכנס לחופה ר"א אומר משתבעל ויורשה ומטמא לה ואוכלת בגינו בתרומה וכו' עד והא הכא מדאורייתא ירית לה אב ורבנן אמרי ירית לה בעל ופרקי' הפקר ב"ד הפקר דא"ר יצחק מנין שהפקר כו' ותנן נמי בפ' הנזקין העיד ר"י בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שיוצאה בגט ועל קטנה בת ישראל שנישאת לכהן שאוכלת בתרומה ואם מתה בעלה יורשה שמעינן מהני כולהו דקטנה שניסת ולא מיאנה ומתה בעלה יורשה וכן אמרו רבותינו הגאונים רב היי ורב שרירא קטנה שלא מיאנה ומתה בעלה יורשה. וכ"כ באלפס הכל בלשון פר"ח זצ"ל:
1529
1530קטנה שנתקדשה אי בעל אחר שגדלה קנאה קנייה גמורה ואי לא בעל ספיקא הוי
1530
1531איתמר קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה [ונשאת] רב אמר אינה צריכה גט משני ושמואל אמר צריכ' גט משני ואוקימנא כשבעל. פר"ח ומסקנא דקטנה שנתקדשה אי בעל אחר שגדלה קנאה קנייה גמורה ואי לא בעל ספיקא הוי דהא תניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין ואע"ג דשנינן לה אשינויי דחיקי לא סמכי' ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה אבל תורת מיאון אחר שהביאה שתי שערות אין בה כלל עכ"ל וזה לשון רבינו יצחק אלפס ואוקימנא להא דאמר רב א"צ גט משני כשבעלה הראשון אחר שגדלה אצלו אבל אם לא בעלה הראשון אחר שגדלה אצלו קידושי קטנה לאו כלום היא וצריכה גט משני ושמואל סבר אע"ג דבעלה הראשון אחר שנתגדלה אצלו צריכה גט משני שכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ואותבינן עלה דרב מהא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין מאי קידושיה תלויין לאו דכי גדלה גדלו בהדה אע"ג דלא בעל ופריק לה מילתא דקטנה מיתלא תליא וקיימא אי בעל אין אי לא לא ולא איפסקא הילכתא הכא בהדיא וחזינן מאן דכתב דהא מילתא ספיקא היא ועבדינן בה לחומרא דהא תניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין ואע"ג דשנינן אשינויי לא סמכי' ואי לא בעל וגדלה ונתקדשה לאחר צריכה גט מזה ומזה והאי סברא מעליא [הוא דגרסי'] בהדי' פ' יוצא דופן בענין שתי שערות של בת אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו והני מילי היכא דקדיש תוך זמן ובעל לאחר זמן דאיכא ספיקא דאורייתא אבל מעיקרא לא כגון תוך זמן [ולא בעל לאחר זמן] לא חיישינן שמא נשרו אלא בדקינן לה אי אתיאת שתי שערות אמרי' גדולה היא ולא ממאנה ואי לא אשכחינן שתי שערות אמרי' קטנה היא עדיין ותצא במיאון משום דנשואי קטנה דרבנן נינהו והוה ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא ושמעי' מינה דקטנה שלא מיאנה והגדילה אע"פ שלא נבעלה לאחר שגדלה אינה יוצאה [במיאון] אלא שצריכה גט מדרבנן וכיון דמדרבנן הוא דצריכה גט תפסי בה קידושי שני וצריכה ממנו גט ומסתברא לן שאם השני רוצה לכנוס מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרשה שני ונושא ראשון לא כי ההוא דפרק המגרש ולא מצאו בה (עדות) דבר על בוריו [מה] הוא אמר רב הונא מגרש ראשון ונושא שני אבל מגרש שני ונושא ראשון לא גזירה דילמא אתו [למימר] מחזיר גרושתו מן האירוסין והא נמי כיוצא בה ודווקא היכא דלא בא עליה קודם גירושי ראשון אבל בא עליה קודם גירושי ראשון אסירא לתרווייהו וצריכה גט מתרוייהו דהויא לה כאשה שהלך בעלה למדינת הים שהיא אסורה (זעג"ז) [על זה ועל זה] וצריכה [גט מזה] ומזה אבל ממזר לית בה דנישואי דרבנן נינהו ולא נשואי תורה והיכ' דבעל לאחר שגדלה קנאה קנין גמור מדאורייתא וא"צ גט משני כרב וליתא לדשמואל דאמר כל הבועל דעתו על הנשואין הראשונים והא דתניא המקדש את הקטנה קידושיה תלויין מ"מ הויא תיובתא דשמואל עכ"ל אלפס זצ"ל:
1531
1532אם מותר להשיא יתומה קטנה הראויה למאן
1532
1533ר"פ ב"ש כתוב בפר"ח אמר גאון תמיד נהגינן אנן ואבהתנא כד אתא לקמן יתומה לקדושה תבעינן דאיה דבוגרת היא כדי שיתרחקו מן המיאונין כדאמור רבנן ודיינא דמנסיב יתומה קטנה מובהינן ליה (וטפייפנבא) [ונזפינא] ליה מיהו לא (מעקינן) [מפקינן] לה מן בעלה עכ"ל ולא נהירא למורי ה"ר שמחה זצ"ל דהא דאמר לעולם יתרחק אדם מן המיאונין היינו כדמפרש תלמודא דילמא גדלה ומיחרט' אבל שלא להשיא יתומה שלא תבוא לידי מיאון לדבר זה אין ראיה משם וכתב מורי ה"ר שמחה דמסתבר דכיון דתקינו לה רבנן קידושין ונישואין אנן אביהן של יתומה לקדש' להגון לה קודם שיקדמנ' אח' וכן עמא דב':
1533
1534זהו טופס גט מיאון כתיקון שטרות
1534
1535הזמן איך פלנית' בת פל' את' לקדמנא לבי דינא וכך אמר' (פל') פלניתא אמה ופל' אחא אטעו יתי וקדוש יתי לפלוני בר פלוני ואנא ינוקתא הוינא ולא הוה ידענא ומכען לא ניחא לי למיהוי ליה להדין גברא לא רעינא ביה ולא צבינא (ולית' ולביצבי ממזר) [ולית אנא בעיא] לאתנסבה ליה ובדקנא בפלניתא דא ועודה קטנה היא וכיון דחזינא דאמרת פ' דא בהדין ענינא כתבנא לה גט מיאון דנן למהך להתנסבא לכל גבר דיתייצבייין כדת משה וישראל וחותמין ונותנין לה. ואומר רבינו יצחק דטעות היא דאמר רב יהודה ואמרי לה במתניתא תנא בראשונה היו כותבין גט מיאון לא צבינא ביה ולא רעינא ביה ולית אנא בעיא להתנסבא ליה כיון דחזו דנפיש דיבורא אמרי אתו לאחלופי בגיטא תקינו הכי ביום פ' מיאנה פלונית לפ' בר פ' באנפנא. הלכך אומר רבי' יצחק שאין להוסיף כלום אלא כמו שיש בספר. ובפר"ח כתוב ביום פ' לחודש פ' בשנת פ' מיאנה פ' בת פ' בבעלה פ' באנפנא וכ"כ מודי הרב ר' שמחה שאין להוסיף בו טפי ממה שתיקנו בו חכמים. והא דאמר דאתי לאיחלופי פי' רבי' יהודה בר נתן שיכתבנו סופר בור בגט גירושין לגרש בו אשה. ופר"ח פי' דאתי לאיחלופי בגיט' ואמרי קרובותיה אסורות לו והיא נמי אסורה בקרוביו. וכבר פי' דפ"ק דגט מיאון אינו בא להתיר ואינו בא אלא לראיה שכבר מיאנה וכ"כ מורי הר' שמחר לכך צריכה גט מיאון לראיה שתנש' בו אפי' לכשתגדיל שאינה ראויה למאן מדרבנן ותניא בתוספתא האשה שאמר' הלצתי תביא ראיה לדבריה מיאנתי תביא ראיה לדבריה:
1535
1536האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה שלום בעולם באתה ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם קטטה בינו לבינה ושלום בעולם ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ר' יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אלא [א"כ] באתה בוכה ובגדיה קרועים א"ל אחת זו ואחת זו תנשא. פי' ושלום בעולם שאין שעת חירום דתימא בדדמי מאומד לבה אם פירש הימנה חודש או חדשים ודאי הואיל ולא חזר הרגוהו ליסטים דהואיל ולאו שעת [חירום] אי לא חזיתיה דמית חיישא (לקולא) [לקלקולה] שמא יבוא לאחר שנישא' ותהא מקולקל' כדאמר בהאש' רבה. קטטה בינו לבינה לא מהימנא י"ל [מתוך] ששונאתו היא רוצה לאסור עצמה עליו. וטעמא דמלחמה כדאמר בגמ' אמר רבא מ"ט דמלחמה משום דאמרה בדדמי. מאומד לבה ואע"ג דלא חזיתיה דמית וכדפרישית דסברה ס"ד בכל הני דאיקטיל איהו (פליגי) [פליט] ואת"ל דכיון דשלום בינו לבינה נטרה וחזיא זימנין דמחו ליה בגידא או ברומחא וסברא השתא ודאי מיית ליה ואיכא דעבדי לה סמטרי וחיי. אמר רבא רעבון גרוע ממלחמה דאילו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה הוא דלא מהימנא הא מת על מיטתו מהימנא ואילו רעבון עד דאמרה מת וקברתיו. מפולת. שנפל הבית עליו או רוח סערה היה מפיל כל בתי העיר. הרי הן במלחמה ואמרה בדדמי ולא מהימנא. שילוח נחשים ועקרבים ה"ה כמלחמה ואמרה בדדמי ולא מהימנא. דבר. אמרי לה כמלחמה ואמרה בדדמי ואמרי לה אינו כמלחמה דסמכת אדאמרי אינשי שב שני הוי מותנא ואינש בלא שניה לא אזל ולא אמרה בדדמי ומהימנא וכתב בפר"ח וספיקא הוא ולחומרא עבדינן והרי הוא כמלחמה עכ"ל: איבעיא להו החזיקה היא מלחמה מהו פי' שלא היינו יודעים שיש מלחמה בעולם אלא [מפיה] מי אמרי' מה לי לשקר דאי בעיא אמרה שלום בעולם ומהימנא השתא נמי מהימנא או דילמא הכא ליכא למימר מה לי לשקר דאיהי גופה לא מיכוונא לשקורי אלא כיון דאיתחזק מלחמה אמרה בדדמי וסבורה היא שמת. ולא איפשטא בעיין ואזלינן בה לחומרא ולא מהימנא. והקשה רבינו יהורה בר נתן זצ"ל תיפשוט ליה ממתני' דקתני שלום בעולם הא (אפי' מלחמה בעולם אמרי' לעיל) כי אמרה [מת] בעלי במלחמה קאמרה דאי על מיטתו מאי איריא שלום בעולם אפי' מלחמה אמרו לעיל כי אמרה על מיטתו מהימנא אלא ודאי מת במלחמה איצטריך לאשמעינן והיינו החזיקה היא מלחמה בעולם ותירץ מתני' דאמרה מת סתמא ואשמעינן מתני' דהואיל ושלום בעולם אע"ג דלא אמרה על מיטתו בהדיא מסתמא מת על מיטתו קאמרה ובזמן שיש מלחמה בעולם מסתמא מת במלחמה קאמרה עד דאמרה על מיטתו מת וכי קא מבעי ליה לרבא כגון שיש שלום בעולם ואמרה היא מת במלחמה. אמרה הציתו עלינו בית באש ונתמלא עשן אני ברחתי והוא נשאר שם ומת אינה נאמנת אמרה נפלו עלינו [עכו"ם נפלו עלינו] לסטים הוא מת ואני נצלתי נאמנת כדרב אידי דאמר רב אידי אשה כלי זיינה עליה. איבעיא להו עד אחד במלחמה מהו עד ת"ש מעשה בשני ת"ח שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי בספינה וכו' עד הכא במאי עסקינן כגון דאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנין דלא עלייהו סמכינן כי קא סמכי' אסימנין הוא דסמכינן ופר"ח ש"מ אשה ועד אחד בספינה שנטבעה והכירוהו מת לא מהימני וכ"ש עכו"ם ואפי' מסל"ת עכ"ל. וז"ל רבינו יצחק אלפס ולא איפשט בעיין אלא מידו כיון דאמרי' בפרקין דלקמן ההוא גברא דקא טבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא דשביסתנא ואנסבה רבה לדביתהו אפומיה דשושביני' לבתר ה' יומי. שמעי' דע"א במים שאל"ס נאמן ודווקא היכא דאמר אסקוהו לקמאי וחזיתיה לאלתר ואישתמודענא ליה דאיהו פלוני (ואסקינא) [וכדאסיקנ'] מעשה בשני חכמים שהיו באים עם אבא יוסי בן סימאי וכההיא גברא דטבע בדיגלת ואסקוהו אגישרא והוא דמי לע"א במלחמה דאמר מת וקברתיו ואי לא מסהדי הכי ואפי' תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש עד אחד ואשה דחיישי' דילמא בתר אומדן דעתא קא מסהדי וכן הל' עכ"ל: קטטה בינו לבינה ד"ד קטטה בינו לבינה אר"י אמר שמואל באומרת לבעלה גירשתני בפני פ' ופ' ושיילינהו ואמר להד"ם איבעיא להו עד אחד בקטטה מהו ולא איפשיט. ר' יהודה אומר לעולם אינה נאמנת אלא א"כ באתה ובגדיה קרועים. פר"ח ולית הלכתא כר' יהודה אלא כרבנן דאמרי אחת זו ואחת זו תנשא:
1536
1537בש"א תנשא ותטול כתובה פי' אשה שאמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובה על פיה בה"א תנשא ולא תטול כתובה א"ל ב"ש התרתם ערוה חמורה לא תתירו את הממון הקל א"ל ב"ה מצינו שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה א"ל ב"ש והלא מספר כתובה נלמד שהוא כותב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתב ליך חזרו ב"ה להודות כדברי ב"ש והלכ' כב"ש. אמר ר"ח נתייבמה יבמה נכנס לנחלה על פיה הן דרשו מדרש בתוכה אנו לא נדרוש מדרש תורה יקום על (אשת) [שם] אחיו המת אמר רחמנ' והרי קם והא דאמרי ב"ה שאין האחין נכנסין לנחלה על פיה היינו קודם שלא נתייבמה: אמר רב נחמן באת לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני להנשא מתירין אותה לינשא ונותנין לה כתובה והיינו כר"ח. תנו לי כתובה אף לינשא אין מתירין אותה מ"מ אדעת' דכתובה אתאי. איבעיא להו התירוני לינשא תנו לי כתובתי מהו כיון דאמרה כתובה אדעתא דכתובה אתאי או דילמא כל מילי דאית ליה לאינש אמר להו לבי דינא את"ל כל מילי דאינש א"ל לב"ד תנו לי את כתובתי והתירוני לינשא מהו הכא ודאי אדעתא דכתובה אתאי או דילמא משום דלא ידעא בהי מינייהו משתריא תיקו: ז"ל פר"ח זצ"ל אבעיא להו (התירוה) [התירוני] לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה ונותנין לה כתובה [תנו לי כתובתי] והתירוני לינשא איבעי' ולא אפשיט ועלתה בתיקו ועבדינן לחומרא. משמע דווקא תנו לי את כתובתי והתירוני לינשא עלתה בתיקו אבל התירוני לינשא ותנו לי כתובתי מתירין אותה ונותנין לה כתובה משמע שר"ל דהלכ' (אם תמצי) [כאם תמצי לומ'] וכן פי' בשור שנגח ד' וה' בההיא דאת"ל איתא לדר"פ נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל דקיי"ל כל את"ל הלכה היא:
1537
1538הכל נאמנין להעיד על אשה שמת בעלה להתירה להנשא חוץ מחמותה ובת חמותה וצרת' ויבמת' ובת בעלה שאינן נאמנות מפני ששונאות אותה ומתכוונות לקלקלה. חמותה שונאתה שאומרת בלבה זו תאכל כל יגיעי ועמלי וכן בת חמותה אומר' תירש כל עמל אבי ואמי ואני אידחה ויבמתה יריאה שמא סופה להיות צרתה בת בעלה אומרת זאת באה במקום אמי ואוכלת כל עמלה ובת חמיה מבעיא לן בגמ' ולא אפשיט הלכך אזלינן בה לחומרא ולא מהימנא ואשת אב וכלה נמי לא מהימנו להעידה כדתניא בגמ' וחמות הבאה לאחר מיכן מבעיא לן בגמ' ולא איפשט הילכך אזלינן בה לחומרא פי' חמות הבאה לאחר מיכן אם יבמה היא ולא אם בעלה ושמא סופה להיות חמותה אינה נאמנת לומר [מת] בעליך והתייבמי לבני או חלצי והנשאי לאחר דמסקה הך אם יבם אדעתה דילמא מיית בעלה ונפל' קמי יבם ברי וקאכלה לגירסאניי ומתכוונת לקלקלה מעכשיו כדי שלא תתייבם עוד לבנה וכן פר"ח לשון אחד לשון שני פר"ח יעקב יש לו שתי נשים לאה ורחל ויש לו בנים ראובן מלאה ויוסף מרחל וראובן נשוי אשה וחמותה לאה הלה אומרת אשת ראובן אם ימות בעלי ראובן יכניסנה יוסף אחיו מאביו ותבוא רחל אמו ותצערני אלא אומר' שמת יעקב ותנשא רחל וכשיבוא יעקב וימצא אותה שנישאת לאח' תיאסר עליו ותצא מזה ומזה ואם ימות ראובן בעלי ויכניסני יוסף לא תמצא זו בבית יעקב לצערני:
1538
1539מעשה בלאה שבאת לפני ב"ד ואמרה ראובן אמר לי שמת בעלה ושלחו ב"ד אחריו וכחש ואמר לא ידעתי וגם לא אמרתי לה והיא אומרת באמת אמר לי לשם עדות ולא בלשון השטאה. וכתב מורי רבי' אבי העזרי אע"פ שאינו מודה עתה אומר אני דהיא נאמנת כדאמרי' ביבמות ובכתובו' ובסוטה עד אומד מת ועד אומד לא מת וכו' ועד מפי עד כשר בעדות אשה והאשה עצמה נאמנת ואין לחלק ההכחשות וראיה ברורה מדאמרי' פ' שבועת העדות אר"פ הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דא"ל לדידה ולא דא"ל לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא כו' פי' אין הפסד כפירת ממון של הכתובה בכפירת עדותו שהיא נאמנת עדיין להעיד שא"ל שמת וכיון דגביא כתובה מותרת לינשא כדא' לכשתנשאי לאחר טלי מה שכתוב ליכי ואמשביע עד אחד פלוגת' דראב"ש ורבנן קאי והיינו מושבע מפי אחרים היינו דוקא בפני ב"ד בין לר"מ בין לרבנן כדתנן התם במתני' וא"כ ע"כ השביעתו בב"ד. ולא א"ל לב"ד שכחש בדבר. ואפ"ה איהי מהימנא לומר דא"ל שמת דאי לא מהימנא איכא כפירת ממון בשבועתו וא"א לפרש שהנשבע שלא בב"ד קודם ומפי עצמו ולא א"ל לב"ד כלום (שמא) [שלא] בא לפניהם דהא אמשביע עד אחד קאי והיינו מפי אחרים והיינו דוקא בב"ד וגם אין לפרש שבב"ד לא רצה לומר כלום מפני שכבר אמר לה דאם נאמן הוא להכחישה יכופוהו ב"ד לומר הן או לאו ודמי ללא מבטלינן קלא דסוף גיטין וחומרא דהתם הוי כאן קולא וכיון שהאמינו כאן אשה להתיר אזלינן בביטול קול להקל כי היכי דאמר התם דמ"ד לא מבטלינן ס"ל אפי' מפי נשים והיינו חומרא בקידושין ה"נ הכא להיפך לקולא לכ"ע: וגרסי' בפ"ב דכתובות ת"ר אמרה נשבתי ויש לי עדים כו' ואח"כ באו עדים ואמרו לא ידענו וזאת הראיה יש לדחות אבל ההיא דשבועות נ"ל ראיה וצ"ע לעשות מעשה עכ"ל. ושלח דברים למורי ה"ר שמחה והשיב לו דדמי לההיא דפרק המדיר משמשתו נדה אע"ג דהתורה האמינתה וספרה לה מלמד שסופרת לעצמה וכשאומרת איש פלוני טיהר לי את הדם היא נאמנת וכי אזול ושיילי' ואשתכח שיקרא הוא נאמן ולא היא וכן גבי מאכילתו שאינו מעושר ומה שהביא מורי מפ' שבועת העדות הכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לה לדידה ולא אמר לב"ד אני סבור שפירושו הוא אמר לה בינו לבינה דמת בעלה אף [על פי] כן לא היתה צריכה להשביעו בב"ד שהרי היא נאמנת בלא העד לינשא וליטול כתובה ומה שמשביעתו בלא צורך אין כאן כפירת ממון דבשעת שבועה היה כפירת דברים בעלמא ואילו השביע עידי ממון במקום שהלוה מודה והיה מזומן לפרוע ונשבעין שאין לו עדות וכי היו חייבין אין לך מודה בעיקר יותר מזה עכ"ל רבי' שמחה זצ"ל:
1539
1540בן חלוצה לאו דוקא דאינה אסורה מן התורה לכהן כדמובח פ"ב דיבמות. אין אומרין יעשה זה. נקט ליה בלשון יחיד לישנא דקרא ועשיתם לו כאשר זמם. אין אומרים יעשה זה בן גרושה פירש"י אם בן כהן הוא מיהו י"ל אפי' הם ישראלים אין אומרים יפסל ומדין כהונה שלא יודל ליקח הכהן מהן וא"ת אמאי לא נקט במתני' ממזר ששוה [בכל] משום [דקאי אזוממי בת כהן] כדאמר בגמרא נקט הכא פסול לכהונה. וא"ת בסיפא דקתני מעידני באיש פלוני שחייב גלות אמאי לא [נקט] ממזר י"ל גם גלות שייך בענין כהונה שחוזר במות כה"ג. וא"ת והלא יש כאן תשלומין שהפסידו לו תרומה ממכירי כהונה שהיו נותנים לו א"נ תרומה שבביתו י"ל לכך אין משלמין דאין מוזמים למחצה מאחר שאין אנו יכולין לפוסלם כדאמר בגמרא. וא"ת מאחר שאין אתה יכול להזימן דאין נעשין בן גרושה א"כ אמאי הוה עדותן עדות וי"ל כיון שלוקין הרי יכול להזימן קרינא ביה: וא"ת פ' היו בודקין אמר פלוני בא על נערה המאורסה והוזמו אין נהרגין מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו ופריך וכיון דאינהו לא מיקטלי הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ומאי קושיא דהא כיון שלוקין אתה קורא אותה עדות שאתה יכול להזימה י"ל שאני התם דבעינן נפש תחת נפש וכיון שנהרגת אין אתה יכול להזימה והשתא שלא בפני ב"ד נמי כיון שלוקין הויא שפיר עדות שאתה יכול להזימה י"ל אין לוקין דגברא קטילא הוא א"נ אפילו לוקין אין זה קרי יכול להזימה כיון שבאין להורגו כדא' לעיל. וא"ת פ' מרובה לעיל מגמרא דגנב והקדיש ואח"כ טבח דאתו בי תרי ואמרו גנבת ואמר איהו אין גנבתי וטבחתי ומיהו שלא בפניכם אלא בפני פלוני ופלוני ואתו סהדי ואזמינהו להנך בתראי פלוני ופלוני וקרי ליה עדות שאי אתה יכול להזימה משום דלא משלמי מאי דמודה דגנב בפניהם ודמוד' בקנס היה קודם העדות ואי חייבינן מלקות אמאי קרי לה עדות שאי אתה יכול להזימן. י"ל דהתם כיון דמודה לו אינן לוקין ואפילו היו לוקין לא הוה מיקרי עדות שאתה יכול להזימה דהא הם מחייבים אותו ממון ואינהו פטירי מממון ואין כאן עדות שאתה יכול להזימן שחייב גלות משמע אבל לא הוזמו חייב גלות ואמאי הלא יכול לומר מזיד הייתי דתנן א"ל שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי פטור דמתרץ דיבוריה דיכול לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד י"ל בפנינו נשמט הברזל מקתו ונפל על חבירו והרגו א"נ בפנינו נשבר הסולם ונפל על חבירו דאין כאן מזיד. וא"ת מהא דתנן השונא אינו גולה משמע אבל האוהב גולה וע"כ מיירי בלא השמט' קתו אלא בשאר זריק' דאי בהשמטת קתו א"כ אפילו השונא היה גולה דאנן סהדי דאינו מזיד והשתא כמו שהשונא אינו גולה בך האוהב יכול לומר מזיד הייתי. י"ל ודאי אי אמר לא הרגתי ה"נ הוה מצי לתרץ דבוריה והב"ע כגון ששותק ולכך אינו חייב ואינו מכחיש וא"ת ר"פ האשה רבה קאמר דילמא משום דאמרי' שתיקה בהודאה דמיא תדע דשנים אמרו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי אין נאמנין ומוכח התם מיניה דשתיקה כהודאה דמיא היכא דחד אמר אכלת חלב ומחייבת חטאת והלה שותק דחייב משום הודאה והשתא והלא בשנים עדים הוי טעמא דנאמנת ודאי דבשמעת' מפרשי' דמסתמא כיון שזה שותק דודאי נאמנין הן ולא מטעם הודאה י"ל גבי חלב אי לאו משום דאמרינן שתיקה בהודאה דמיא:
1540
1541דין אדם שנהרג להעיד עליו על סימני גופו להתיר את אשתו
1541
1542השיב ר"ת זצ"ל על פי' דהך משנה הכי וזכורני שכך דנתי לפני רבי' שמואל זצ"ל והתרנו את אשת אחיו של רבי' שלמה זצ"ל בת ר' בנימין אחיו של ר' יצחק מקרשמאיט אין מעידין [אלא] על פרצוף של פנים עם החוטם אדם שנהרג ולא נשאר כי אם פרצופו וחוטמו ופדחתו כדתניא בגמ' מעידין עליו ואם חסר אחד משלשתן אין מעידין עליו ואע"פ שיש סימנין בגופו ובכליו אי ליכא פרצוף ופדחת וחוטם אין מעידין עד שתצא נפשו ואפי' ראוהו מגויד או צלוב וחיה אוכלת בו אין מעידין עליו בפרצוף בפדחת וחוטם ואפי' (בהכרה גמורה) [במת גמור] אין מעידין עד ג' ימים לא קאי אאדם ידוע חי וניכר למעיד דאפילו עד ק' ימים מהני כיון שיודעים שזהו אותו אלא ע"כ באין ידוע לאחר ג' ימים כ"א ע"י סימני פרצוף ופדחתו וחוטם וראשו מקום שיער ושפתו דצוארו וסנטרו ובקומתו וברגליו אינו ניכר ותמה על עצמך איך ניכר בתוך ג' ע"י פרצוף פדחת וחוטם וכיון דכולהו ליתנהו אלא שהתורה התירתו שהעד בקי בסימני פרצוף פדחת וחוטם אבל בטביעת עין אפי' לאחר יב"ח מת ניכר: והרב הקדוש ר' שמעון כשהגיד עליו בעל החלום לאחר חצי שנה ניכר באלו הוא חי אבל בפרצוף פדחת וחוטם כיון שאין בו ט"ע שמאבד טביעת עין כיון שלא נשאר רק מעט אבל בטביעת עין דראש כולו או טביעת עין בגופו עם ראשו מעידין עליו וכן בטביעת עין דרובו וראשו תדע דקתני אע"פ שיש סימנין בגופו אבל בט"ע עדיף ומעידין עליו שהרי אדם חי אם נחתך חוטמו מעידים עליו בט"ע אפי' יכחישם ויאמר לא הוא והלשון מוכיח דקאמר אין מעידין אלא על פרצוף פנים כמו אין מעידין על השומא שעל הפרצוף מעיד שדומה לפרצוף פלוני ועל השומא מעיד כך וכך היא אבל אילו על האדם מדברת המשנה היה לתנא לשנות אין מעידין אא"כ ראה פרצוף פנים עם החוטם ועוד אם נהרג ונחתך לאלתר חוטמו לא יהיה לו עוד טביעת עין זאת לא תהיה. הלכך יש ליישב לישנא דמתני' כדמוכח דעל פרצוף פנים מעיד ולא על טביעת עין שלו שבטביע' עין שוה לאלתר ועשרה ימים ועשרים יום והכי איתרמי לישנא דמתני' וההוא דאנסבוה לבתר חמש' יומי אפומא דשושבינתיה לא היה בו ט"ע אלא בסימן פדחתו וחוטמו אע"ג דלא ניכר לבתר דנח נפשי' אכלוהו כוורי א"נ תפח היה מעיד עליו אבל לא היה לו ט"ע אלא במו מדמה מילתא ואע"פ ששושבינו היה וט"ע לא היה לו חשדו בכך: וכן כתב בה"ג אמרו רבנן גבי אשה דיהבי עדים סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנים שלו כך כתב רב יהודאי גאון זצ"ל אבל בט"ע גמור שישנו רובו שלם וראשו מעידין עליו אפי' לזמן מרובה אבל בסנטירו ופיו ושפתותיו ופניו וצוארו ושערו נשחת וגופו ושררתו או נחתך ליכא ט"ע בפרצוף פנים ופרחת וחוטם אלא כמו סיוע בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף פנים ופדחת פלוני כמו סימן מובהק לד"ה דאורייתא אבל טביעת עינא ליכא. אבל אי איכא טביעת עינא לית דין ולית דיין דמעידין עליו אפי' אחר כמה שנים ופרצוף פנים כדמסיק פ' יש בכור לנחלה עד בחוטם ואע"ג דאיכא שינויא אחרינא מיהו תלמודא דשני הכי קושטא וכי דעתך לומר שאם אין אדם רואה אלא פרצוף פנים עד החוטם וחוטם וכולי שאר ליתא אין זה טביעת עין אלא סימנא בעלמא שאומר זאת חתיכה של פרצוף פנים עד החוטם וחוטם נראית כחתיכה של פרצוף פנים עד החוטם וחוטם של פלוני אבל בענין אחר אינו יכול לומר ולהעיד אבל טביעות עינא היינו ידענא ביה והאי דקמן פלניא הוא אע"פ דלא ידע בסימניה ועל דא אנא סמיך וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא ואין כאן חשש איסור ולא משום עיגונא פירשתי כן אלא משום אמיתה של תורה ע"כ:
1542
1543דין להשיא אשה ע"פ עדות עכו"ם
1543
1544רבי אלכסנדרי וחתנו היו דרים במבצר ויינא תחת הפחה מוויינא ויהי בהיות המלחמה בין המלכים בפולמוס השני ויחן חיל המלך ויליפש על נהר מושלא ועד שלא בא שם המלך ויליפש וחילו לקופלונץ שב המלך אושא ולא המתין כי שמע חיל וצבא רב עמו ולא נלחמו אז כלל כאשר עשו בפולמוס הראשון בשנה הראשונה שאז נלחמו יום אחד וברחו התחתונים אבל הריגת הבחור אירע בשנה השנייה שחזרו התחתונים מעצמן בלא מלחמה כי לא היה להם לחם ומספוא והמלך ויליפש רכב לו בקרוב לאייש וחזר בלא מלחמה והנהר הגדול רינום הוא מפריד בין קופלינץ למבצר וויינא אף כי רחוק ויינא מקופלניץ קרוב לב' פרסאות וגם במחוז הפחה מויינא מעבר לנהר ריינוס גם בפולמוס הראשון לא היתה מלחמה שם כלל ורגלים שלא נשרף ונחרב שם כלום בעת ההיא כאשר עשו בכל מקום שעברו האויבים ואף כי השלטון הלנכדינ"א היה אוהב הפחה ונדר למלך ויליפש בפולמוס השני שיביא את הפחה מויינא אליו וישלים עמו ויהי בהיות מחנה המלך אצל קופלינץ על נהר מושלא ויקם הבחור ויקח בידו מעות וישם פניו ללכת לעבור הרינוס ולבוא לקופלינץ אולי ימצא דבר לקנות ולהרויח והניח בתי שוקיו בביתו ונעל מנעלים נמוכים כי היה סבור ללכת לבטח במחוז של הפחה והנה לא שב לביתו וגם לא ראוהו בקופלינץ ולא נודע עד הנה מה היה לו זה קרוב לשנה וחצי והנה יום אחד היה עובר חמיו באותו הדרך ויאמרו לו עכו"ם לפי תומם שהיו מכירים הבחור בחייו ואמרו לו שראוהו הרוג וחקר שוב מהם ואמרו שבתוך ג' יום שנהרג ראוהו והכירוהו יפה כי היה צף על שפת הנהר לצד ויינא מעבר לרינוס הנהר וגם עוד אומרים סימנים שמצאוהו בלא בתי שוקים במנעלים נמוכים וגם חמיו אומר שעוד בתי שוקיו בידו וגם כן העיד ר' אפרים ממגנצא שכך שמע מפי עכו"ם מסל"ת כאשר דיבר חמיו כי הוא הלך עם חמיו ויש עכו"ם שאומר ששמע דק קולו כשנהרג שהיה מבקש על נפשו שיקח המעות ובגדיו ויניחהו והרוצח אכזרי לא אבה פן יקבול לפחה. ונתתי לבי לתור ולדרוש בדברים הללו ויהיה רצון שלא נכשל בדבר ואם יסכימו רבותי נראה בעיני להתירה להנשא [והנני דן] לפניהם בקרקע. שנו רבותינו שלהי מסכת יבמות מתוך הדברים נזכר שנהרגו הרוגים בתל ארזא והשיא ר"ג נשותיהם על פי עד אחד והוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ומפי הקרובים ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה והכי הלכתא ותנן לעיל מינה ובעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותן עדות ופליגי בה ר' יהודה ורשב"ל בגמרא ומסקנא דעכו"ם נאמן כמסיח לפ"ת. ההוא דהוה קאזיל ואמר מאן איכא בי חיואי [מאן איכא בי חיואי] שכיב חיואי ואנסבה רב יוסף לדביתהו פי' ומסל"ת רק שיתחיל העכו"ם (יתחיל) מעצמו הדברים אפי' אם לאחר מיכן ישראל שואל לו הדברים וחוקר לידע העיקר כדפרכינן והא איה חבירנו קאמר ומשני התם כיון דחזיתינהו (בבת) [בכיא] אמרו לה איה חבירנו וא"ל מת וקברתיו וכ"כ האלפסי בדברי כיון דמתחיל עכו"ם מצינא למיהדר וליגלויי ליה ולברר הדבר שפיר ומשיאין על פיו. וא"ת אמאי איצטריך למימר מת וקברתיו הא אפילו במלחמה לא צריך למימר הכי אלא גבי רעבון כדאמר בפ' האשה שלום י"ל מעשה שהיה כך היה וקבלה בידם שכן היו הדברים: ובירושלמי דיבמות גרסי' איזהו מתכוין ר' יוחנן או' כל שמזכירין לו אשה ר' שמעון בן לקיש אמר כל ששואלין אותו והוא משיב א"ר חגי לריב"ל זכור רבי בל' שנים שהיו מתריסים כנגד ר' הושעיא כדי לעשות כרשב"ל והוא לא קבל עליו ובגמרא דידן משמע דר' יוחנן מחמיר ולא מכשר אלא במסל"ת ורשב"ל מקיל ולא פסל לעכו"ם אלא בנתכוון להתיר לכן צריך לפרש הירושלמי שלרבי יוחנן אפי' אין שואלין לו אלא שמזכירין לו שם האשה שמת בעלה לא הוי מסל"ת ומיהו בבוכת והן אמרו איה חבירנו מודה ר' יוחנן דהוי עדות ולרשב"ל ב"ש דאתי שפיר טפי הא דפריך והא איה חבירנו קאמר אבל בירושלמי גבי מעשה דפונדקית גרסי' ר' יוחנן אמר עשו אותה כחיה שנאמנה על (יותר) [אתר] ר' שמואל בר סיסרטא אמר עשו אותה כעכו"ם שמסיח לפ"ת חד אריסטוון בעי קומי ר' מנא לית הדא פליגא על רשב"ל דאמר כל ששואלין אותו והוא משיב פי' ראיה חברינו היו שואלין אותו והיינו מתכוין להעיד דאינו עדות א"ל כההיא דר' שמואל בן סיסרטא אית לן בהם בההיא דר' יוחנן דאמר עשו אותה כחיה שנאמנת על (יותר) [אתר] פי' דרבי יוחנן אפי' שואלין אותו איה חבירנו דלא הוי מסל"ת נאמנת דומיא דהיה דנאמנת כדאיתא פי' בתרא דקידושין וטעמא משום שהיתה מראה פנים לדבריה במקלו ובתרמילו ובגמרא דידן אוקימנא לפונדקית במסל"ת והיינו כר' שמואל בר סיסרטא. ואם יבוא אדם לערער משום דעת המלחמה היתה בין המלכים ותנן האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בינו לבינה שלום בעולם ובאת ואמרה מת בעלי תנשא מת בעלי תתייבם שלום בינו לבינה ומלחמה בעולם [קטטה בינו לבינה ושלום בעולם] באה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ומסיק בגמרא משום דאמרה בדדמי דמסקה אדעתה בכל הני דאיקטול איהו פליט ואת"ל כיון דשלום בינו לבינה נטרה עד דחזיא זימנא דמחו ליה בגירא או ברומחא וסברא השתא ודאי מיית ליה ואיכא דעבדי ליה סמתרי וחיי ואיבעיא להו עד אחד במלחמה מהו וסלקא בתיקו ופסק פר"ח ורבינו זקיני מ"כ דאזלינן לחומרא בספיקא דאורייתא: מיהו נ"ל אם נשאת לא תצא מדמדמי לה תלמודא למים שאין להם [סוף] דפסקינן בגמרא דידן בהדיא בדיעבד אין לכתחילה לא. [ועוד נראה לי] מדאמרינן בירושלמי עד אחד במלחמה מהו שיהא נאמן נשמעינה מן הדין חד בר נש אתא ביומא דרבי אמר [הן] ההוא פלן אמר לון מית [הן] ההוא פלן א"ל מית א"ל וכולהו מתים א"ל אילו הוויין בחיים לא הוו מתים פי' וכי לא היו באים. תרגום לבוא למיתי. ר' [ירמיה] בשם ר' חנינא מעשה בא לפני ר' ואמר מאן דניסת ניסת ומאן דלא ניסת לא תנשא א"ר אייבו בר נגרי בשעת מלחמה היתה הדה אמרה שעד אחד נאמן בשעת מלחמה ולא תנשא לכתחילה והיא היא. מעתה אם לבך נוקפך הלא עת מלחמה היתה לאו מילתא היא כלל הדא שבפולמוס השני כשנהרג לא הית' שם מלחמה כלל כמו שכתבתי לעיל ותו דלישנא דגמרא מוכח שהישראל בעלה הלך להלחם כמו שניהוג עדיין בארץ ספרד שישראלי' הולכי' עם המלך להלחם מדקאמר בכל הני דאיקטול איהו פליט משמע שהיה הולך להרוג או ליהרג ועוד ניהוג הוא שבנ"א ההולכים בלי בלי זיין לראות המלחמה שאין מקפידין עליהם הלכך לא אמרה בדדמי ועוד לא אמרה מת במלחמה אלא א"כ מת או נהרג במקום שהיתה המלחמה כדאמרינן בהאשה דאלו מלחמה כי אמרה מת בעלי במלחמה [הוא דלא מהימנא אבל אם אמרה מת על מיטתו מהימנא אלמא דוקא מת במלחמה קאמר] (קיימינן) ואם מת או נהרג ברחוק במקום שלא היתה המלחמה היינו במת על מיטתו והכא בארץ שלום שהיה בוטח נהרג לפי מה שהעידו והסיחו ושריא להנשא ופשוט הדבר לכל יודעי דת ודין שאם באנו לומר ושלום בעולם בכל מלכות אחד או באגמוניא אחת נתתה דבריך לשיעורין ותפסת מרובה לא תפסתה ואין לעגן בת ישראל כל ימיה בדברי הבאי. וכאשר דנתי האיר צורי עיני בתלמוד ירושלמי בהאשה שלום וז"ל מה בין שלום בעולם למלחמה בעולם [מלחמה בעולם] סבורה שמת ולא מת. פי' אמרה בדדמי. עד כדון שהיתה מלחמה בצפון ובאת מן הצפון בדרום ובאת מן הדרום היתה מלחמה בצפון ובאת מן הדרום והיא אומרת מן הצפון באתי ואינו מן הדרום באתה. סבורה להתיר עצמה. ונ"ל דה"פ בשהיתה מלחמה בצפון ובאת מן הצפון ואמרה שבצפון נהרג דבר זה פשיטא לן דלא מהימנא ודכוותה בדרום ובאת מן הדרום [אבל בצפון ובאתה מן הדרום] ואמרה מן הצפון באתי ואינו אמת כי ידענו בבירור שממקום שלום מן הדרום באת ודכותה להיפך מאי ופשיט ליה סבורה להתיר א"ע פי' אע"ג דהוה לן למימר שויתה לנפשא חתיכה דאיסורא ונאמנת ע"ע יותר ממאה עדים כדאיתא במסכת קידושין אפ"ה שריא והקילו בה משום עיגונא ואמרי' סבורה היתה להתיר עצמה בזה שאמרה שממקום מלחמה באת טועה וסבורה שיותר יאמינוה לומר מת במלחמה מפני ששם מצוי מיתה והרג יותר מבדרום שהוא מקום שלום אפ"ה מהימנא לומר מת ולא מהימנא במה שאמרה ממקום מלחמה באתי ופלגינא דיבורא הכי לכ"ע אזלינן בתר אומדנא. ואפי' אם נדחוק לפרש סבורה להתיר א"ע ואינה נאמנת מה שאין הלשון משמע כן מ"מ שמעינן מינה שאפי' מלחמה בצפון ובאת מן הדרום היא או עד אחד ואמרה בדרום שנאמנת. ובעובדא דאתינן עלה אפילו אי חשבינן מקום קופלינץ במקום חניית חיל מקום מלחמה אפ"ה המלחמה היתה בדרום נהר רינוס והעדות שנהרג ברחוק משם בצפון לנהר רינוס ובאו מן הצפון ושרינן בעדות עכו"ם מסל"ת וכ"ש הכא שלא היתה שם מלחמה כלל שריא. ותו גרסינן התם היא אומרת על מיטתו מת והוא אומר למלחמה הלך סבורה להתיר את עצמה ואם הגירסא כמו שכתובה צריך לפרש סבורה להתיר את עצמה דאינה נאמנת כיון שעד מכחישה שבמלחמה מיהו אם התירוה להנשא על פיה לא תצא מהתירה הראשון כדעולא ומת על מיטתו אמרינן בגמרא דידן דמהימנא. וטפי נראה דגרס היא אומרת במלחמה ואינו על מיטתו מת סבורה היא להתיר א"ע והיינו דומיא דרישא ולישנא דסבורה משמע שאנו מאמינים אותה לומר מת כיון שידענו שממקום שלום באת כ"ש הכא דשריא כמ"ש לעיל. ועוד יש להתירה כיון דדברים מוכיחים וסימנים קאמר דהא במלחמה אי אמרה מת על מיטתו מהימנא ואע"ג דהו"ל למיחש מיגו דאמרה בדדמי מערמת לומר בכל ענין שיאמינוה אקילו בה רבנן דדבריה מוכיחין ביון שלא אמרה ממש [דאיבעיא להו] מת במלחמה מהו ופשיט ליה ממעשה שני ת"ח שהיו באים בספינה וכו' והשיא ר' נשותיהם ע"פ נשים ומדמי מים שאל"ס למלחמה ועד אחד כמאה נשים דמי ודחינן לעולם לא מהימנא לא במלחמה לא במשאל"ס אלא הכא ב"ע בגון ראמרי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנא דלא עלייהו סמכי' אלא אסימנא סמכינן ש"מ דאסימנין סמכינן במלחמה [ומלחמה] ומשאל"ס הכל אחד ובתרווייהו נמי אמרינן כי ליכא סימנא לכתחילה לא תנשא ובדיעבד לא תצא. ובפ' אלו מציאות גרסי' את"ל סימנין דאורייתא סימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתיה דמי ומשמע נמי כי אמר סימנין דרבנן הוו להו סימנין כע"א ואע"ג דאמר כי הוו סימנין דרבנן [בעי] סימן מובהק כדמשמע גבי אין מעידין על השומא התם ובפ' בתרא דיבמות נראה דהוי סימן מובהק שאומר שהיה בלא בתי שוקים ובמנעלים נמוכים היה וחלוק רחב ודק ולא דמי לחוורי ואובמי. ואת"ל דלאו מובהקין נינהו אכתי כיון שאומר שהכירוהו בחייו ובמותו בתוך ג' ולא היה עת שעשוי להשתנות אין לך סימן גדול מהכרת פניו וט"ע פרצוף פנים עם החוטם והאי דקאמר וקאמרי סימנין שיכירוהו יפה יפה מפני שעשוי להשתנות במים ואינו ניכר כל כך כדפירש רש"י ומה שהזכיר רש"י סימנין לישנא דגמרא נקט. ורבינו האלפסי כתב עד אחד במלחמה מהו וכו' עד דלא עלייהו סמכינן אלא אסימנים וליכא למיגמר מינה דסמכינן אנשים וה"ה לע"א במלחמה ולא אפשיט בעיין אלא מיהו כיון דאמרינן בפרקין [דלקמן] ההוא גברא דטבע ואנסבה רבא וכו' שמעינן דע"א במשאל"ס נאמן ודוקא היכא דקאמר אסקוהו לקמאי וחזיתיה לאלתר ואישתמודענא ליה דאיהו פלוני כדאסקינן גבי מעשה בשני ת"ח וגבי ההוא דטבע בדיגלת וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו ואי לא מסהדי הכי ואפילו איכא תרי סהדי לא סמכינן עלייהו וכ"ש ע"א או אשה דחיישינן דילמא באומדן דעתא קא מסהדי וכן הלכתא וכן כתב רבינו משה בר' מיימון זצ"ל עד אחד שאמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת או שטבע בים הגדול ומת וכיוצא באילו דברים שרובו למיתה אם לא אמר קברתיו לא תנשא עכ"ל. ומדכתב רבינו ואשתמודענא ליה ולא הזכיר סימנין ש"מ רק שיכירוהו יפה יפה שהרי יש בנ"א שאין להם שומא וסימנין בגופו כ"א טביעת עין הכרת פניהם והיינו שכתב אלא מיהו. דלא בעינן סימנין גמורין. וכלל דבר מה שצריך סימן היינו היכא שאין מכירין אותו אלא ע"י סימן והא דכתב הרב וה"ה לעד אחד במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו לרבותא נקט מת וקברתיו דאפ"ה צריך שיכירוהו יפה יפה אבל וקברתיו לא צריך אלא גבי רעבון כראמרי' בריש האשה ואע"פ שהקשה רבי' שלמה זצ"ל גבי החזיקה היא מלחמה ממתני' ותירץ מתני' דאמרה מת סתם ואשמעינן מתני' דהואיל ושלום בעולם אע"ג דלא אמרה מת על מיטתו בהדיא מסתמא מת על מיטתו קאמרה ומשמע מדבריו שאם היתה מפרש' בשעת שלום נהרג לא מהימנא זה אינו דקדוק כלל דהא פי' רבי' לבסוף וכי היה מיבעיא ליה לרבא כגון שיש שלום בעולם ואמרה היא מת במלחמה אלמא דדוקא מת במלחמה אתא למעוטי תדע דהא הרוגי תל ארזא השיאום ע"פ נשים. ועוד כיון ששמע עכו"ם קולו כשצעק כשנהרג מותרת כדאמרי' מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו והכא הכירוהו ומשום שעת מלחמה ליכא למיחש כדפרישית ולא דמי לההוא דפ' כל הגט היוצא ליהרג דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דהתם מיירי שרוצים לדון ולהורגו ואפשר דמזכו ליה בדין וכמה הקילו חכמים משום עיגונא דאפי' מצאו כתוב בשטר איש פלוני נהרג או מת משמע בירושלמי דאיכא מ"ד מותרת וכ"ש היכא דאיכא הוכחות כמה וכמה שלא נעגן בת ישראל כל ימיה לעולם ולא נדחה בשתי ידים וחומרא דאתי לידי קולא הוא וחלילה לנו לעשות סניגור להרבות פסולים אך כי נראה בעיני פשוט להתי' ובה"ג בדקתי ולא הזכיר משאל"ס ואסקינהו קמן אלא וקאמרי סימן אע"פ שבעל התלמוד הזכיר ואסקינהו קמן דלא חש הגאון אלא באיזה ענין שיהיה רק שיכירנו יפה ואע"פ שבתב סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו או זה או זה קאמר ומיהו בשאלתו' דרב אחאי פרש' והיה עקב תשמעון הזכיר ואסקינהו לאלתר והוא ניהו ולא הזכיר הסימנין משמע רק שיכירנו ובתוספתא תניא בסוף יבמות אין מעידין עליו עד שיכירו שמו [ושם אביו שמו] ושם עירו אבל אמרו אחד שיצא מעיר פלוני ופשפשו באותה העיר אם לא [יצא] משם אלא הוא תנשא אשתו פי' כשפשפשו לא היה חסר אלא אחד תלינן דהיינו ההוא שנהרג וכ"ש הכא כמה וכמה הקילו משום תקנת עגונות ותו לא מידי. ואחר שדנתי דברים הללו להתיר בדקתי בתשובות הגאונים וראיתי כתוב שאירע מעשה דומה לזה בשעת מלחמה והתירו ע"י עכו"ם מסל"ת והנני מעתיק את התשובה לפנים בסוף דברי ולא עמדתי ע"ד רבינו כי אם עד אחד במלחמה ולא איפשיט ליה ואזלינן לחומרא אלא ע"כ טעם הרב כמו שכתבתי לעיל דלא הוי מת במלחמה אלא כגון שנלחם בעצמו אי נמי נהרג ברחוק מעט ממקום המלחמה דומיא דההיא דירושלמי שכתבתי. ושוב בא בחור אחד מוריטשלר ואמר שבא שם עכו"ם אחד וביקש מיהודי אחד שם לתת לו ב' פשיטים ולא רצה ואמר לו אילו הייתי עמך מחוץ לעיר היית נותן לי ואם לאו הייתי עושה לך כדרך שעשיתי לאלכסנדרי מאנדרנכ"א שלא רצה לתת לי והרגתיו. ונראה בעיני שזו אינה עדות כלל כי אם לאיים עליו אמר כדאמ' ביבמות ההוא עכו"ם דאמר לישראל [קטול] אספסתא ושדי להיותא ואי לא קטילנא לך בפלניא ישראל דא"ל בשיל לי קדירה בשבתא ולא בשיל לי וקטלתיה ומסקי' התם דלא הוי עדות כלל. ועוד אמר לנו ר' אפרים אחיו של הבחור שנהרג בי בחג הסוכות אחר שאירע אותו מעשה ב' שבועות היה הולך עם אביו ר' שמואל בחצר כומר אחד בקולוניא והנה בא שמה גולייר אחד מן המוזלא ושאלוהו מאין הוא ואמר אני עבד מן הפחה מוינא וידעתי שאתם חוקרים עבור הבחור שנהרג אלכסנדרי אמר אביו הכרת אותו מימיך אמר יפה אני הייתי מכירו כי היה מוכר יין חדש שקורין מושט בויינא ושתיתי ממנו כמה פעמים אצלו ואמר העכו"ם זה היה יין חדש הראשון שנמכר שם דעו כי בבירור לא תראו עוד כי נהרג. ומכל עדיות הללו נראה לי שמותרת להתייבם או לחלוץ ומותר' להנשא לשוק דאפי' אם היה בא אחד ואומר שהוא חי אזלינן בתר רוב דיעות גבי פסולי עדות וחילוקים של עירי הכחשה איני צריך להאריך כי אין צורך לנו בזה ואף כי מבוררים בתשובה זו של רבי' גרשום מאוד הגולה מהמועתקת לפנים. אב"י העזר"י:
1544
1545אני גרשום בר' יהודה נשאלה שאילה זו לפני ראובן היה רגיל ללכת למקומות הרבה ולכרכין הרבה קרובין לעיר דירתו מהלך יום ויומים ודרכו למכור להם ולקנות מהם אל המערופיא שליטי הכרכים וכאשר אין הזוזים בידם מצויים שמים משכונות בידו מן הכסף ומן הזהב ופעמים היה מחליף בידם פרקמטיא עם בהמה ששוללים איש מעל אויבו והיה עולה דמי הבהמות בידו ומביאם לדירתו ומוכרם ביוקר ומתרוח בכך והרגיל בענין זה שנים שש ושבע ומדאיב בני הכפרים הנשללים ולב השרים ואדוניהם בכך אשר היו אומרים זה היהודי מסית אויבנו עלינו אשר הוא מזומן לקנות השלל ע"כ הם נהוגים לעשות כדבר הרע הזה והם הולכים לבטח. ועוד יש מן השליטים האלה רבים המתקוטטים עמו כמה פעמים על משכנותם הנרהנים בידו ובעלילה היו חוטפים ומגזמים אותו תמיד ומן המשכונות היה מוכר פעמים ופעמים שלקחוהו והוליכוהו לפדיון וניצל ופעמים שלקחוהו יהודי' אחרים לפדיון ונפסדו ממונם בשבילו ופעם לקחו מבניו והוליכוהו ונוצלו ובסכנה הזאת היה יוצא ובא הוא והאחרים עד זמן אחד אחר שבא מלך עם חיילותיו וחיילי בורגנא עמו לסייעו ויש שם כרך אחד במצור קרוב לעירו מהלך חצי יום ורגילים בני עירו ללכת שמה בתוך החיל למכור להם הוצאה ולקנות מהם השלל וזה ראובן הלך שמה במחוז ההוא קודם לכן כמנהגו ויעכב שמה החיל כמשלש חדשים ואנשי החיל היו שוללים בכל ערמה שמצאה ידם והקרובים לכרכיהם היו שולחים את השלל לבתיהם ובחזירתם נרשים מן המלך שלל רב עמהם הביאו מותר. מן השרים האלה השוללים היו שונאים של ראובן וקודם החזרת השרים יצא שם בעירו כי נאסר בבית האסורים אשר מצאוהו אויביו והוליכוהו ואחרים באים ואומרים נשבה במקום רחוק כי עוד שמה מן אויביו הרחוקים ועוד אומרים כי נהרג ולאח"כ באו אנשים ואמרו לקרוביו אני ידעתי המקום שנהרג שם ראובן ברו לכם איש אחד וירד אלי ותנו לי שכר ואני אראנו הרוג וזה אומר ראו כל מה שזה אומר שיראהו לשלוחכם כזב הוא מדבר ואינו אומר כי אם להוציא מכם זוזים וידוע לכם כי לעולם לא ימצא ממנו סימן במלכות הזה ובמה שלוחים נשלחו על דבר הזה ולא בא סימן ואות לא נראה ועוד שני יהודים מקרוביו הלכו לבקשו ולא נמצא עד שנצרפו דמי פרוטות השלוחים לחשבון גדול ובאו בשמועות האלה בשיעור שנה תמימה עד שבא שמעון וקפץ על אשתו ושאלה לקרובים ואירסה והרבה זה מוהר ומתן ושם זמן קרוב לנישואין ועתה אין ידוע במי לישען בכל השמועות הללו ויש בקהל אנשים אשר להם דבר זה מוטל בספק אם היא מותרת לינשא בענין זה הואיל ולא נשמע הדבר בבירור ולא נראה סימן ממנו בעדים אפי' ביד עכו"ם מסל"ת ולא ישראל מסל"ת וסימן לא נראה ממנו ולא נשמע אפי' לראיה בעולם והכל יודיע לשואלים באר היטב לפי מה שכתוב בשאילה: כך דעתי נוטה לפי מה שלימדוני רבותי שבדבר הזה הקילו חכמים משום תקנת עגונות ושלא תצא לתרבות רעה ומשום דמיתה שכיחא והוחזקו להיות משיאין על פי עד אחד ועד מפי עד ומפי אשה ואשה מפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ואפי' מפי עכו"ם מסל"ת ולענין מעשה זה אחד הסיח לפי תומו ואמר איש פלוני נהרג ועכו"ם אחד אומר לא נהרג תנשא אשתו דתנן ע"א אומר מת וניסת ובא אחר ואמר לא מת ה"ז לא תצא והוינן בה טעמא דנישא' הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תודה עד אחד הרי כאן שנים ואין דבר של אחד במקום שנים ומשנינן ה"ק ע"א אומר מת והתירוה לינשא לכתחילה [ובא אחד ואמר לא מת לא תצא מהיתרה הראשון] ואם עכו"ם אחד לפי תומו אמר איש פלוני נהרג ושני עכו"ם אומרים לא נהרג אף על פי שנשאת תצא [דתנן עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא] ואמרינן פשיטא אין דבריו של אחד במקום שנים ואמרינן לא צריכא בפסולי עדות כר' נחמיה דתניא ר' נחמיה אומר כ"מ שהאמינה [תורה] ע"א הלך אחר רוב דיעות ועשו שתי נשים באשה אחת כשני אנשים באיש אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים [אבל שתי נשים באיש אחד] כי פלגא ופלגא דמו: ואם שני עידי עכו"ם אומרים נהרג איש פלוני ואחד אומר לא נהרג אע"פ שלא נשאת תנשא ואמר מאי קמ"ל בפסולי עדות דאזלינן בתר רוב דיעות [היינו הך מהו דתימא כי אזלינן בתר רוב דיעות] לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל ואם שני עכו"ם אומרים לפי תומם לא נהרג [ושני עכו"ם אומרים נהרג] אין לה תקנה דת"ר שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא ר' מנחם בר' יוסי אומר [אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ נשאת אבל נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא] ואמר מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ומשני רב ששת כשנישאת לאחד מעידיה היא גופה באשם תלוי קיימא באומרת ברי לי והכא כיון שהנושאה אינו עד והיא אין הדבר ברור לה תרווייהו באשם תלוי קיימי הלכך לא אפשר לה להנשא עד שיתברר הדבר אבל אם תוכלו לברר דברי העכו"ם המסל"ת שאין מכחישין זא"ז כגון שאלו שאומרים נשבה או נחבש באחד בשבת וזה שאומר נהרג בשני בשבת שי"ל לומר אחר שנשבה או נחבש נהרג התירוה להנשא ובלבד שלא יתכוונו לא להתיר אשה להנשא ולא להעיד אלא במסיחים לפי תומם ובן הדין: גרשום בר' יהודה:
1545
1546ששאלתם שני אחים יתומים קטנים היו גדלים עם קרובים ועמד חירום בארץ והלכו הקרובים והעמידום אצל עבו"ם אחד בכפר להיות שמורים אצלו כי שמעו כי חיל בא עליהם והיו שם ימים ונדרו לו הקרובים שכר על השמירה לסוף באו הקרובים לפדותם לשלם השכר לעכו"ם שנדרו לו וכראות העכו"ם אותם אמר להם הנערים שלכם אחד מת והשני הנה עומד לפניכם והלכו להם וגדל הנער עמהם עד שנשא אשה ולא שהה עמה כ"א חודש ימים עד שמת וחיים לכל ישראל הניח ובאותו הפעם נקרא שם אחד מבני קהלינו ופלוני שמו עד שהן יושבין על המת התחיל שואל ודורש על המת היש לו אח או בן וענהו אחד מן היושבין ואמר אדוני קרובה היה והיו שנים אחים ובעת החירום שהיה בפלנ"ו שללנו שובים מן העיר פרימוט ואז אותם שנים היו ונשללו וכשהוציאום מן העיר אל השדה השליכום בשדה וכשהוציאו וגם אותו עקוד ידים ראינו שניהם מושלכים על פני השדה בוכים ומתאנחים וראינו כנען אחר והכרתיו ובקשתי ממנו להכניסנו וגם אותם הנערים ואם ירחמו עלינו מן השמים ויוציאונו מן השבי אכבדנו ושכרו יהיה מוכן עלי וכן עשה ונעשה לי נס ויצאתי מן השבי ובאתי אל בית הכנען ההוא לבקש על הנערים ואמר לי אחד מן הנערים מת והשני הנה הוא לפניך ולקחתיו והבאתיו לביתי אחר זמן שמענו כי הביאו עכו"ם נער אחד בפרגא למכור והיה אומר כי מעיר פרימוט נשבה ונשמט ליהודי יווני ועוד משוחרר אחד אשר בא מארץ כנען יוון אמר אני ראיתיהו בקושטנטינא ועתה יורה לנו הרב משפט האלמנה אם לאסור אם להתיר. עיינתי בדברי השאלה וחקרתי על כל צדדיה ולא מצאתי לאשה זו צר איסור ומותרת היא להנשא לכל מי שתחפוץ שכך שנינו במשנתינו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם והניחוהו בפונדק ובחזירתן אמרו לפונדקית איה חבירנו ונומת להם מת וקברתיו והשיאו את אשתו אף זו תנשא אם חייבי מיתות ב"ד הותרה חייבי לאוין לא בל שכן ואם תאמר זה שהגיד עכו"ם היה פונדקית נמי עכו"ם היתה דתנן א"ל לא תהא כהנת כפונדקית ואמרינן בגמרא מאי גריעותא דפונדקית וא"ר כהנא פונדקית עכו"ם היתה. וא"ת מסל"ת בעינן. עכו"ם זה נמי מסל"ת היה משו"ה מותרת ואין לחוש לדברי הבטלה שנשמעו לכם אחרי כן ואין בהם ממש ואשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ואין לאוסרה מספק הלכך תנשא:
1546
1547תשוב"ה ז"ו מספ"ר הדיני"ם ש"ל רבינ"ו יהוד"ה הכהן זצ"ל:
1547
1548הלכה רווחת היא בישראל דכל המסל"ת כשר לעדות אשה בין עכו"ם בין ישראל ומוסיף ישראל על העכו"ם אפי' כמתכוין להתיר ולהעיד כדאיתא פ' שלום ופ' בתרא דיבמות וכדאיתא בהגוזל גבי נחיל של דבורים א"ר אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד מסקי' התם דבדרבנן מהימנא אבל דאורייתא לא רק באשה בלבד וטעמא משום עיגונא ומשום דדייקי ומינסבה. ואגב דאתא לידן תמיהני על הא דפריך בירושלמי על משנה ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן בגודלן אין בקוטנן לא והא תנן א"ר יוחנן [בן ברוקה] נאמנין אשה וקטן לומר מיכן יצא נחיל זה ומשני נחיל של דבורי' אין (גזילה) [גזילו] מן התורה (לא) [במפריח לא בשובו] הי' לו לתרץ התם (בשלחו) דכתובה שגם היא דרבנן כדאיתא התם היינו במתכוין להעיד ולכך דוקא בגודלן אבל גבי נחיל דמסל"ת לכך אפי' עוד קטן דכתובה מדכר ר' יוחנן ב"ב דנחיל עם המעידים בקוטנן מה שראו בגודלן. ונראה דירושלמי בעי למימר דגרוע אפי' משאר מילי דרבנן המנויין בכתובה דאין בה רק דרכי שלום: נחזור לעניין ראשונה דגם פשטה הוראה דאפי' עד מפי עד ואפי' עבר ואפי' שפחה נאמנין א"כ בזה הנידון שלפנינו שיש עכו"ם מסל"ת שראוהו צף ע"ג המים והכירוהו בטביעת עין והיכר גמור בהכרת פנים עם החוטם בעת לא צוננת ולא חמה מתוך הלכה פסוקה נראה לנו להתיר אשתו ואין לפקפק בדבר אך אשר הרבה להעמיק [אדונינו] ומורינו כי היתה מלחמה בצד זה של רינוס במקום שלא נמצא חלל ואדוננו התיר משום דמלחמה בצפון והוא נמצא בדרום ומן הירושלמי. זאת הסברא אינה נראית לנו לומר בכאן כי ידוע כי הגדורים היו פושטים בכל עברי רינוס לשלול ולהביא טרף לחוריהם וכל היוצא יטרף אמנם נראה לנו כי אינך צריך לכל זאת ואפילו תימצי לומר עת מלחמה היא ולא שלום אין לאסור משום ההוא בעיא דאיבעיא להו מת סתם זהו שנתכוון להעיד איתמר נמי ארשב"ל ל"ש אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות א"ל ר' יוחנן לא כך היה מעשה בהושעיא ברבי שהתריס כנגד שמונים וחמשה זקנים ואמר להם לא שנו אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות ולא הודו לו חכמים ופרכינן אלא מתניתין דקתני ובעכו"ם אם היה מתכוון [אין] עדותו עדות הא לא נתכוין עדותו עדות היכי משכחת לה אמר במסל"ת שלא נתכוון לא להתיר ולא להעיד וכן המסקנא לר' יוחנן דלא שרינן לה ע"פ העכו"ם אלא בכי האי גונא שלא היה מתכוין לא להתיר ולא להעיד ולשמואל ולר"ש נתכוין שאמר סתם שרינן על פיו והמסקנא כר' יוחנן ותו דרב ור' יוחנן הלכה כר"י וכ"ש לגבי שמואל דהלכתא כותיה ותו דכל הני עובדי כר' יוחנן וכן פר"ח דעכו"ם מסל"ת כשר ואמרי' בירושלמי איזהו מתכוין ר' יוחנן אמר כל שמזכירין לו אשה ורשב"ל אמר כל ששואלין לו והוא משיב דר' יוחנן לקולא ורשב"ל לחומרא וקבלתי ממורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל שירליאון שאין להקפיד אם הירושלמי מחליף אמורים או תנאים מגמרא דידן מקולא לחומרא או מחומרא לקולא ולא סמכינן בהא אלא אתלמוד דידן ומחלפינן סוגיית ירושלמי בתר סוגיית גמדא דידן ולא בעינן לשנויי בהו אלא אגמרא דידן סמכינן הלכך ה"ג בירושלמי כמו בגמרא דידן ר' יוחנן [אמר] כל ששואלין אותו והוא משיב (רשב"ל) הוי מתכוין והיכי רמי לפי תומו כגון שהתחיל מעצמו להגיד שלא שאלוהו כלום אלא שמעצמו התחיל להגיד שמת ולא הזכירו אשה וכ"פ מורי רבי' אבי העזרי דכיון שהתחיל העכו"ם מעצמו הדברים אפי' אם ישראל שוב חוזר הדברים ושואלו לידע העיקר הוי מסיח לפי תומו וכגון שאינו מזכיר אשה וכ"פ רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכ"כ בה"ג גבי אשה עד דיהבי עדים סימני פדחתו וחוטמו ושאר סימנין שלו וכ"כ רב יהודאי זצ"ל הלכך האי איתתא שריא: יצחק בר' משה:
1548
1549ירושלמי שלהי יבמות מצאו שטר כתוב מת פלוני או נהרג פלוני ר' ירמיה [אמר] משיאין את אשתו [ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו] מתני' מסייע לר' ירמיה על פי שנים עדים ולא על פי מתורגמן ולא ע"פ עד אחד ולא על פי עד מפי עד ועכשיו אין משיאין עד מפי עד פי' בתמיה וכי אין משיאין חשתא ע"פ עד מפי עד מתני' מסייעא לר' בון דתני יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני או נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פ' או נהרג פלוני אין משיאי' את אשתו. ונראה בעיני אני המחבר דה"פ מצאו כתוב בשטר אני ראובן עד שמת שמעון ר' ירמיה אומר משיאין אשתו מתוך עיגונא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילה ומייתי לה תלמורא מברייתא דמד"ת אין משיאין עד מפי עד ואפ"ה נהגו להשיא ע"פ עד מפי עד משום עיגונא ה"ה שיש לנו להשיא ע"פ זה השטר אע"ג דלא ידע ממנו ראובן החתום על השטר דמד"ת לא שרינן לה אפ"ה משום עיגונא התירו. מתני' מסייעא לי' לר' בון בר כהנא דתניא יפה כח עדים מכח השטר וכו' ונראה בעיני דהלכה כר' בון בר בהנא דהואיל והברייתא מיתניא בפירוש כותיה וברייתא דר' ירמיה לא מסייעא ליה אלא מדיוקא ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב ס"פ י"ג בהלכות גיטין מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פ' או נהרג פלוני ונודע שזה כתב ישראל ה"ז תנשא אשתו עכ"ל. ונראה בעיני שדעתו שכתב להתירה מפני עיגונא מיהו אם בא מעשה לידי איני מתיר' לינשא אבל איני אוסרה להנשא מפני שנראה בעיני הלכה בר' בון בר כהנא ותניא כותיה בפירוש אבל ברייתא דר' ירמיה לא מיפרשא לי כולי האי ודילמא איכא למידחייה ואע"ג דלא דחי לה תלמודא אעפ"כ מניחין את הסתום ותופסין את המפורש וגם א"י מ"ש ונודע שהוא כתב ישראלי אם הוא שלנו פשיטא שישראל כתבו וכי מפני מה נאמר שהעכו"ם כתבו אלא הואיל שהוא כתוב כתיבה שלנו פשיטא שישראל כתבו. או שמא אם הוא בא להתיר אפי' הוא כתכ ככתב עכו"ם וכיון שנודע שישראל כתבו וא"כ הוא הרי יש כאן עד אחד ישראל שמעיד עליו שמת ופשיטא שאשתו מותרת דכיון שאנו יודעין שישראל כתבו וכי דמשום שכתב בלשון עכו"ם גרע דמה לי אם עד אחד מעיד עליו בלשון הקודש שמת ומה לי אם מעיד עליו לשון לעז אלא בכל לשון שמעיד נאמן הלכך נראה בעיני כדפרי' והלכה כר' בון כך נראה בעיני יצחק בר' משה נב"ה:
1549
1550תנן (בפ"ב) [בפ"ק] דר"ה זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה אף הן אין כשרים לה ואמרי' כגמ' הא אשה כשירה לה אף הן כשרין לה א"ר מנשיא זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה וכתב עלה בפר"ח שלהי יבמות ש"מ דגזלן דאורייתא פסול לעדות אשה וכ"ש אם הוא משומר לכל התורה כולה שפסול עכ"ל. ורבינו יצחק אלפס כתב שלהי יבמות מת הרגתיו לא ישא את אשתו הוא ניהו לא ישא את אשתו אבל לאחר תנשא אשתו ולא אמרי' רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד דקיימא לן כרבנן דאמרי אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ושמעי' מינה דרשע פסול לעדות אשה [וגרסי' בר"ה בפ"ק א"ר מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה] ובפרק כיצד אשת אחיו נמי אקשינן מינה וקאמר רב מנש' גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה [גזלן דר"ת פסול לעדות אשה ושמעינן מינה דפסול מד"ת הוא דפסול לעדות אשה] אבל פסול מדרבנן כגון המשחק בקוביא וחביריו [כשרין] לעדות אשה ומסתברא לן דפסול מד"ת מסל"ת משיאין אשה על פיו דלא גרע מעכו"ם עכ"ל. ומורי אבי העזרי כתב שלהי דיבמות דרפיא בידיה דכיון דיודע בטיב ישראל דילמא איערומי קמערים וכוונתו להעיר: פסק רבי' אליעזר בר נתן דקטן המסל"ת לאלתר כשר כדתנן ר' יהודה אומר אפי' שמע מן התינוקות הרי אנו באים מלספוד ומלקבור את איש פלוני וכו'. אבל לאחר זמן לא כדתנן הוחזקו להיות משיאין מפי אשה ולא קתני מפי קטן ולא ע"פ קטן אלמא בעינן מסל"ת בקטן ולאלתר הוא דכשר ובפ' הגוזל בתרא גרסינן א"ר אשי אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד מסקנא דבאיסורא דרבנן מסל"ת כשר ולא באיסורא דאורייתא אלא בעדות אשה דמשום עיגונא אקילו בה רבנן וכן בשבויה אקילו בה רבנן דמסל"ת ל"ש גדול ול"ש קטן ואפי' עכו"ם או נכרית. ומורי רבי' אבי העזרי בן בתו אומר דאפי' לאחר זמן סמכי' אקטן בעדות אשה ומילי דרבנן [כדמייתי] להו תלמודא בפ' הגוזל ומייתי תרי עובדי התם במסל"ת וכו' ש"מ דל"ש ור' יהודה חדא מנייהו נקט ומה שדקדק מדלא קתני מפי עבד ושפחה וקטן התם במתכונים להעיד מיירי הלכך לא סמכי' אקטן ל"ש בעודו קטן ל"ש להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן בעדות אם לא במסיח לפ"ת משא"כ בשאר מילי דרבנן דבעודן קטנים הימנינהו רבנן כדרבנן כדאמ' בפ"ק דפסחים אפי' להעיד וגם בגודלן כדתנן בפ"ב דכתובות ואלו נאמנין בגודלן להעיד מה שראו בקוטנן וקחשיב בהדייהו תחומין דרבנן ותרומה דרבנן. וההיא דהגוזל דנקט בתרומה דרבנן קטן ומסל"ת מעשה שהיה כך היה והוא הדין אם בא להעיד ופרק כיצד מעברין דקתני אפי' עבד אפי' שפחה נאמנין לומר ע"כ תחום שבת ולא קתני בהדייהו קטן משום דלא מהימן אם לא יאמר ע"כ הרי אנו באין בשבת וכל הני דבפ"ב דכתובות ע"י מעשה זכור וכן כשאומר בדקתי את החמץ וכן כשהיה איש פלוני יוצא מבית הספר לאכול בתרומתו ואוקימנא בכתובות בתרומה דרבנן והך דהגוזל מעשה שהיה כך היה והוא הדין אם אינו מסיח לפי תומו:
1550
1551סליק הלכות עגונה
1551
1552נהגו העולם לשרטט הגט י"ב שיטין משום דגט בגי' י"ב הוי ורב סעדיה גאון פי' בשם רב היי גאון משום דכתיב ספר כריתות ואמרי' פ"ק דב"ב בין ספר לספר ד' שיטין הרי בין ד' ספרים הראשונים ג"פ ד' שיטין והם י"ב שיטין אבל בין וידבר למשנה תורה לא קא חשיב שאינו אלא חוזר ושונה התורה לכך נהגו לעשות כמנין כריתות שיש בין ד' ספרים. ומ"מ לא אשכחן בשום מקום שיצטרך הגט שירטוט. ובמדרש זה ספד תולדת אדם אפי' סירגול הספר למד אדם וגט נמי קרוי ספר וזה בגי' י"ב וכה"ג אמרי' בפ' בתרא דהוריות גבי שמן המשחה זה בגי' י"ב לוגין הוי. וכתב מורי רבי' אבי העזרי דכיון דלא הוזכרו י"ב שיטין בגט בתלמוד אין לפוסלו אי חסר אי יתר מי"ב שיטין. וה"ר יצחק בר' אשר הלוי משפירא [כתב] מה שכתבו רבותינו על סיום הגט השיטה (הא) [האחרונה] שאינה שלימה אנו אין בידינו ראיה שצריך י"ב שיטות שלימות ומי שבא לפוסלו בכך עליו להביא ראיה:
1552
1553המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם. מ"ט רבה אמר לפי שאין בקיאין לשמה רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו פירש"י בדברי רבה כשאמר השליח בפ"נ ובפ"נ שיילינן ליה אי כתוב לשמה והוא אומר אין ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דא"צ השליח לומר יותר רק בפ"נ ובפ"נ דאי צריך א"כ כי לא שיילינן ליה אי נכתב לשמה ואמר אין הוי פסול כיון דבדיבורו לא משמע כלל לשמה והא לא אשכחן בשום דוכתא דליהוי פסול אי לא שיילינן ליה ותו כי היכי דלרבא משמע שפיר בפ"נ לשון קיום בלא תוספת דיבור ולא שיילינן ליה שמא בפניו זייפו הבעל וחתמו דאי שיילינן ליה אם החתימו הבעל הוה לרבה למיפרך לרבא א"כ ליתני בפני החתימו הבעל כי היכי דפריך רבא לרבה ליתני בפ"נ לשמה ה"נ משמע לרבה בפ"נ ובפ"נ שכתבו הבעל וחתמו לשמה. ותו אי שיילינן בתר הכי אי נכתב לשמה ואמר אין הול"ל דהא נמי איכא בינייהו דלרבה שיילינן ליה בתר הכי ולרבא לא שיילינן ליה אלא ודאי בפני נכתב משמע שפיר נכתב לשמה אך משום דבפני נחתם לא משמע לגמרי לשמה כמו שמשמע בלא זיוף להכי פריך בסמוך לכתוב בפ"נ לשמה: רבא אמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו פי' אין שיירות מצויות משם לכאן שאם יבוא הבעל לומר ויערער לא כתבתיו שיהו עדים מצויין להכיר חתימת העדים והאמינוהו לשליח בין לרבא בין לרבה משום עיגונא. ואמרינן לקמן דבה אית ליה דרבא ואלא מאי בינייהו איכא בינייהו דאתיוהו בי תרי וא"נ באותה מדינה במדינת הים רבה מצריך לומר בפ"נ ובפני נחתם ורבא לא מצריך. כת' רבי' יצחק אלפס וסוגיא כרבא דהיכא דאיכא עדים דמקיימו ליה לא צריך לומר בפ"נ ובפ"נ [אבל] היכא דליכא עדים דמקיימי ליה צ"ל בפ"נ ובפני נחתם עכ"ל: בר הדיא בעא לאתויי גיטא אתא לקמיה דר' (יוסי) [אחי] דהוה ממונה [אגיטי] פי' רש"י דקיי"ל כל שאינו יודע בטיב גיטין [וקידושין] לא יהא לו עסק עמהן והוו ממנו גברא רבא לאורויי היכי ניעבד. א"ל צריך אתה לעמוד על כל אות ואות אתא לקמייהו דר' אמי ור' אסי אמרו ליה לא צריכת פי' אלא בשיטה אחת וכ"ת אעביד לחומרא אתה מוציא לעז על גיטין הראשוני'. פר"ח ש"מ דכל היכא דאיכא חששא דכה"ג לא עבדינ' לחומרא. רבה בב"ח אייתי גיטא פלגיה [איכתב קמיה פלגא] לא אכתיב קמיה אתא לקמיה [דר"א] ואמר אפי' לא כתב בו אלא שיטה אחת שוב אינו צריך רב אשי אמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגילתא פרש"י תיקון הקולמוס והקלף שמע כשתקנוהו כשחותכין אותו ומחליקין אותו ולי נראה קן קולמסא קול הקולמס כשהוא כותב אותו קול היריעה שהוא נשמע כמי שאומר קן קן עכ"ל. פר"ח אפי' שמע שאמר הבעל כתוב גט לאשתי פלוני' שאני מגרשה וראה שלקח הסופר המגילה והקולמס לכתוב בה הגט לשמה דיו. ורבינו היי פירש שמע קול קולמוסא שמע חיתוך הקולמוס וחיתוך המגילה שחותך הספר לכתוב בה הגט שכן בלשון ערבי חיתוך הקולמוס קורין קמ"ע קל"ס וחיתוך המגילה קנו"ע אלר"ק עכ"ל והני לישני כולהי לא פליגי ולא סתרי אהדדי ויכול להיות שכולם אמת ואיזה מהם שיהיה דיו וקיי"ל כרב אשי דהא תניא כותיה וכן פסק רבינו יצחק אלפס כרב אשי:
1553
1554איתמר בפני כמה נותנו לה השליח ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים וח"א כפני ג' תסתיים דר' יוחנן [הוא דאמר בפני שנים דרבין בר רב חסדא אייתי גיטא לקמיה דר' יוחנן] א"ל זיל הב לה באפי תרי ואימא להו בפ"נ ובפ"נ ואסקינן דב"ע בעינן לקיימו בתלתא והכא בשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי מ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה דיין ופרכי' והא קיי"ל בדרבנן עד נעשה דיין. הכי גריס רבינו שלמה הא קיי"ל דבדרבנן עד נעשה דיין כגון גבי קיום שטרות בפ' האשה שנתארמלה. אלא הכא בהא קמיפלגי מ"ס כיון דאשה כשירה להביא גיטה אי מכשרת בשנים זימנין דמייתא לה אשה וסמכינן עלה לאכשורי בגט זה ור' יוחנן סבר לא חיישי' מידע ידעי ולא סמכינן עלה. וכתב רבינו יצחק אלפס והלכתא כר"י דתניא כותיה דתניא המביא גט ממדינת הים נתן לה ולא אמר לה בפ"נ ובפ"נ יוציא והולד ממזר דר"מ וחכ"א אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתן לה בפני שנים ויאמר בפ"נ ובפ"נ. ור"מ משום דלא אמר לה בפ"נ ובפני נחתם יוציא והולד ממזר פי' והא גט כשר ובפניו נכתב ומשום דלא אמר הוי הולד ממזר. אין ר"מ לטעמיה דא"ר המנונא משמיה דעולא אומר היה ר"מ כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר. פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל האי כיצד מצי קאי לר"מ קודם שנישאת כיצד יעשה שלא יבוא לידי ממזר יטלנו וכו' ואמר אם נשאת תצא ואין לה תקנה ולרבנן קאי אף משנשאת כיצד יעשה אף משניסת יתקן הגט יטלנו וכו' ואי גרסי' אלא כיצד יעשה לא מצי קאי אלא אר"מ ואקודם נישאת ולא אדרבנן. דמדקאמר אלא. משום דאתא למימר אלא כיצד יעשה שלא יהא הולד ממזר יטלנו הימנה ובספר שלפני אינו כתוב בו אלא גם באלפס ובפר"ח אין כתוב בהם אלא. וכ"נ דלא גרסי' אלא ואתרוייהו קאי כיצד אדר"מ ואדרבנן כדפרישית והלכה כרבנן דאף משניסת יטלנו הימנה ויחזור ויתן לה בפני שנים ויאמר לה בפני נכתב ובפני נחתם. וכן כתב רבינו משה בר מיימון זצ"ל שליח שהביא גט בחוץ לארץ ונתנו לה בינו לבינה או שנתנו לה בפני שנים ולא אמר בפ"נ ובפ"נ אף על פי שניסת נוטלו הימנה וחוזר ונותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם בפ"נ ובפ"נ ואם [לא] נטלו ממנה ה"ז פסול עד שיתקיים בחותמיו עכ"ל. מיהו אע"פ שלא נטלו הימנה אין הולד ממזר לרבנן דקיי"ל כותייהו כדמסיק ור"מ משום דל"א בפ"נ ובפ"נ הולד ממזר אין ר"מ לטעמיה וכו' דלא מתמה תלמודא אלא אר"מ דשוייה ממזר בהכי אבל לרבנן לא מתמה ולא מידי דאינהו סברי דלא הוי ממזר בהכי ותו דמסיק אומר היה ר"מ מכלל דרבנן פליגי עליה בהכי ולא הוי ממזר. ובפר"ח זצ"ל יש אומרים דקיי"ל כר"מ בהמשנה ממטבע דהא לא חלקו עליו חכמים אלא בהא דהא קיימי סהדי ואינהו בנפשייהו דאייתו ליה גיטא וכדר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ביה עכ"ל. בא לפסוק הלכה בעלמא כר"מ דהמשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר ובהא כרבנן משום דקיימי עדים קמן וישכירם לומר עדיין בפ"נ ובפ"נ. ומדמייתי עלה דר' זירא משמע לכאורה דסבר דלרבנן א"צ ליטלו ממנה ולחזור ולומר בפ"נ ובפ"נ. מיהו י"ל דה"ק כר' זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו הלכך לא מיפסל הגט במאי דלא קאמר בפ"נ ובפ"נ ויש לו תקנה ויטלו ממנה אפילו לאחר שנישאת ויחזור ויאמר לה בפ"נ ובפ"נ. והא דכת' בפר"ח לקמן גמרא ר' מאיר אומר עכו כא"י לגיטין ירושלמי ר' יעקב בשם ר' לעזר הלכה כר' מאיר בגיטין אפי' יחיד כנגד רבים. אין ללמוד משם שיהא כאן הלכה כר"מ ולא מהני שיחזור ויטלנו הימנה וכו' אלא קודם נשואין. וגם אם לא נטלו הימנה וחזר ואמר שיהא הולד ממזר [דהא] קיימא [לן] (ולקולא) [דלקולא] קאמר דתנן רמ"א עכו כארץ ישראל לגיטין ואצ"ל בפ"נ ובפ"נ והכי איתא בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם ר' לעזר הלכה כרבי מאיר בגיטין והוה ר' זעירא מסתכל ביה א"ל למה את מסתכל בי ויאות אמר הלכה כדברי מי שהוא מקיל בד"ס סברין מימר ביחיד אצל יחיד אצל רבים לא (אוף) הכא אפי' יחיד אצל רבים דהיינו דפסק כר"מ דעכו בא"י לגיטין ואצ"ל בפ"נ ובפ"נ אבל לחומר' לא פסיק כותיה. הלכך הכי קיי"ל כדפרישית דהלכה כרבנן דאף משניסת יטלנו ממנה ויחזור ויאמר לה בפני נכתב ובפ"נ ואם לא נטל וחזר ואמר הגט פסול מיהו אין הולד ממזר. תניא בתוספתא המביא גט ממדינת הים (ולא) נתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ ה"ז נוטלו הימנה לאחר כמה שנים ונותנו לה ואומר לה בפ"נ ובפ"נ עכ"ל תוספתא. מיהו אין להתבונן משם אי אפי' לאחר נשואין או דילמא דוקא קודם נישואין וכשנותן הגט צ"ל בפ"נ ובפ"נ לאחר נתינה ובעבור כך אמר דחוזר ונוטלו הימנה ואומר בפ"נ ובפ"נ ואינו אומר בעוד הגט בידה. והכי אמרי' לעיל כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומד בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש דמשמע דלאחר נתינה אומר בפ"נ ובפ"נ ואו' רבי' יצחק בר שמואל דצ"ל כן בתוך כדי דיבור לאחר נתינה: [רב חנין משתעי] רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא אי מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרבא א"ל צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא צריכנא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל מערער לא אשגחינן ביה. פר"ח סוגיא דשמעתא שהמביא גט מבבל לבבל ומא"י לא"י אצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואי אמר בפ"נ ובפ"נ מהני ליה דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה ועירעורו בטל אלא אם יביא ראיה שזה הגט מזוייף הוא ועל זה הדרך שמועה זו סלקא עכ"ל. כתב רבינו משה בר מיימן זצ"ל שליח שהביא גט ממקום למקום בא"י אע"פ שלא ראה כתיבת הגט ולא ידע מי הם עדיו אלא נתן לו הבעל גט ואמר תן גט זה לאשתי ה"ז נותנו לה בפני שנים אע"פ שאין עדיו ידועין אצלינו ותהיה מגורשת ותנשא בו בא הבעל וערער ואמר לא גרשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת אבד הגט ה"ז ספק מגורשת לפיכך נשים שחזקתן שונאות זא"ז אינן נאמנות להביא גט בא"י זו לזו שמא מזוייף הוא ותתכוין לקלקל אותה כדי שתנשא ותיאסר על בעלה ואלו הן הנשי' שחזקתן שונאות זו את זו חמותה ובת חמותה וצרתה ואפי' היתה הצרה נשואה לאחר וצרתה אפי' היתה אחותה. ובת בעלה. אבל שאר כל הנשים כשירות ושליח שהביא גט ממקום למקו' בחו"ל או מא"י לח"ל [או מח"ל] לא"י אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו ה"ז אומר בפני שנים בפ"נ ובפ"נ ואח"כ ינתן לה בפניהם ותתגרש בו אע"פ שאין עדיו ידועין אצלינו ואפי' היו [שמות] עדיו כשמות העכו"ם אין חוששין להם בא הבעל וערער אין חוששין לו אין משגיחין בו לפיכך אף הנשים ששונאות זו את זו נאמנות להביא גט זה ולומר בפ"נ ובפ"נ וכן שליח שהביא גט בא"י ואמר בפ"נ ובפ"נ אע"פ שא"צ אם יבוא הבעל ויערער אין משגיחין בו ואם אין השלח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה אא"כ נתקיים בחותמיו [ויש לשליח להיות מכלל הג' שקיימו אותו בחותמיו] אם לא נתקיים ונתן לה ה"ז פסול עד שיתקיים ואם בא הבעל וערער לא נתקיים אינה מגורשת עכ"ל: ת"ר עבד שהביא גטו ממדינת הים וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויים לך. וצריך לומר בפ"נ. עצמו קנה. דנאמן הוא על שיחרורו לומר בפ"נ וא"צ עדים לקיימו. נכסים לא קנה. דבעי עדים כשאר קיום שטרות. איבעיא להו כל נכסיי קנויים לך מהו מי אמרי' עצמך ונכסי תרי דיבורי נינהו אבל כל נכסי כיון דבחד דיבורא אתו ליה שיחרור עצמו ומתנת נכסים קנה. אמר אביי מתוך שקנה עצמו קנה נכסים א"ל רבא בשלמא עצמו קנה מידי דהוה (אקיום שטרות דעלמא) [אגט אשה] אלא נכסים לא ליקני מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא אלא אמר אביי מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו א"ל רבא בשלמא נכסים לא ליקני מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא אלא עצמו ליקני מידי דהוה אגט אשה אלא אמר רבא אחד זה ואחד זה עצמו קנה נכסים לא קנה א"ל רב אדא בר מתנה לרבא כמאן כר"ש דאמר פלגינן דיבורא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין. שאף הוא בכלל נכסים וכל שאר נכסים נמי קנה. שייר קרקע כל שהיא לא יצא בן חורין דבשלמא רישא לא גלי דעתיה דנחת לשיורא אנן לא אמרינן דשייר אבל היכא דנחת לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר וכי קאמר כל נכסי נתונין לך אשאר נכסים קאמר ולחנופי ליה קאתי ולא שחרריה כיון דלא אמר ליה עצמך ונכסי ולאו דוקא קרקע כדמוכח פ' מי שמת רש"א לעולם הוא ב"ח. דמאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא גלי. עד שיאמר סתם כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא [ולא יפרש מה הוא משיי' דהתם אמרינן דאחד מרבוא] דקאמר היינו עבד ואיהו לא חשיב ליה אלא אחד מרבוא בנכסים אע"ג דשוה טפי. ומדקאמ' ר"ש לעולם הוא בן חורין אשמעינן ל"ש היכא דקנה שאר נכסים עמו כגון שפירש השיור חוץ מקרקע פלוני דהשתא קנה עצמו ושאר נכסים חוץ מן השיור ל"ש היכא דלא קנה שאר נכסים כגון שלא הזכיר שם הקרקע ששייר דכתב ליה חוץ מבית כור קרקע דהשתא לא קנה שום קרקע דבכל חד וחד איכא למימר היינו ההוא דשייר אפ"ה הוי בן חורין דהוא לאו קרקע הוא ולא שייריה עד שיאמר בזה הלשון א' מרבוא שבהן אלמא פלגי' דיבורא דהא כל נכסי קאמר ליה ולא קנה אלא א"ע ואת נמי דקאמרת עצמו קנה נכסים לא קנה כר"ש סבירא לך. והאמר רב יוסף בר מניומי אר"נ אע"פ שקילס ר' יוסי את ר"ש הלכה כר"מ דלא יצא לחירות דתניא כשנאמרו דברי' לפני ר' יוסי קרא עליו המקרא הזה שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ומי אר"נ הכי דלא פלגינן דיבורא והא א"ר יוסף בר מניומי אר"נ ש"מ שכ' כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסי' ואינו חוזר בעבד [כו'] שהרי יצא עליו שם בן חורין ואסור להשתעבד בו עוד אלמא פלגינן דיבורא א"ר אשי התם היינו טעמא [דלאו כרות גיטא הוא. התם] דאר"נ הלכה כר"מ [טעמא לאו משום דלא פלגינן דיבורא הוא דהא כי נמי הזכיר שם שיור קרקע פלוני קאמר ר"מ] דלא יצא לחירות אלא טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא דגבי אשה כתיכ ספר כריתות ושיחרורי עבדים גמר לה לה מאשה דכתיב חופשה לא ניתן [לה] וכתי' וכתב לה ובעינן בהו כריתות וכיון דאיכא למימר דשייריה דהא נחת לשיורא והוא לא הוזכר בתוך המתנה דלא כתב עצמך ונכסיי קנויים לך לאו כריתות גמור הוא ור"ש סבר דבכי האי הוי גט כריתות עד שיכתוב לו חוץ מאחד מריבוא שבהן אבל היכא דלא שייריה כי הכא הוי כריתות לצאת עליו שם ונשתחרר שעה אחת כל זמן שלא חזר ושוב אינו יכול לחזור שקידשו השם וגבי מילתא דרבא נמי העבד שהביא גטו כריתות גיטא הוא ונהי דנכסים לא קנה דבעינן קיום אבל עצמו קנה דפלגינן דיבורא. והלכה כרבא והלכה כר"נ בשכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד שחוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד וכו':
1554
1555מתני' המביא גט בא"י א"צ שיאמר בפ"נ ובפ"נ ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו ערער כמה אילימא ערער חד והאר"י דברי הכל אין ערער פחות משנים ואלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אלא ערער בעל עיקר. מילתא דר' יוחנן בפ"ב דכתובות גמ' ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה על פי עד אחד בירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן אין ערער פחות משנים:
1555
1556מתני' המביא גט ממדינת הים ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו: אוקמה רב יוסף כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ [עד שנתחרש]:
1556
1557מתני' אחד גיטי נשים ואחד שיחרורי עבדים שוו למוליך ולמביא לומר בפ"נ ובפ"נ:
1557
1558מתני' כל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים. כלומר כל שטר חוץ מגיטי נשים בגמרא מפרש טעמא. מעשה והביאו לפני ר"ג לכפר עותני גט אשה והיו עדיו עדי כותים והכשיר. כתב רבינו יצחק אלפס והאידנא כל עד כותי פסול בין בגיטי נשים בין בשאר שטרות דגרסינן בשחיטת חולין פ"ק לא זזו משם עד שעשאום כעכו"ם גמורים בין לשחיטה בין לנסך יין בין ליתן רשות ולבטל רשות דינם כעכו"ם. והלכתא עידי גט אין חותמין אלא זה בפני זה מאי טעמא א"ר אשי גזירה משום כולכם עכ"ל:
1558
1559מתני' כל השטרות העולין [כערכאות של] עכו"ם כשירין חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים רש"א אף אלו כשרין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט פי' רבי' שלמה שנעשו השטרות ע"י ב"ד האומות ופרכי' והא לאו בני כריתות נינהו א"ר זירא ר"ש ירד לשיטתי' דר' אלעזר דאמר עידי מסירת הגט הוא דכרתי כדאמרינן בפ' בתרא אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים ור"ש נמי בהכי מכשר שימסרנו בעידי ישראל והא"ר אבא מורה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שפסול דאע"ג דאר"א גט שאין עליו עדים כשר דוקא שאין עליו עדים אבל יש בו עדים פסולין פסול מדרבנן וה"ט דפסולין דילמא אתי למימסריה באנפייהו ומסמך עלייהו. הב"ע בשמות מובהקין דעכו"ם דלא שכיחי ישראל דמסקי בהנהו שמהתא דתו לא אתא למיסמך עלייהו דמידע ידיעי דעכו"ם הם. פר"ח יש מי שאומר מדמוקמי' לי' לר"ש כר"א דהלכת' כותיה בגיטין אי מזדמן ליה כרבי שמעון לא פסלינן ליה עכ"ל:
1559
1560שאלני ה"ר אביגדור הכהן והשבתי לו. זו התשובה והשאילה
1560
1561ואשר כתבת כי באותם מדינות פעמים הורגלו לעשות שטרות של עכו"ם בין יהודי לחבירו והנה בא דין לפנינו בעסק בית אחר שהלוקח טוען מכרת לי והנה הוא דר בו עכשיו על [פי] ערכאות של עכו"ם אבל לא דר בו שני חזקה בלא ערעור והלה אומר לא מכרתי לך מעולם והלוקח הוציא לפנינו שטרות של עכו"ם על המכירה ועל זה אנו שואלים מלפני רבותי' מה אדון בהון שהרי שנינו פ"ק דגיטין כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשידין ואמרי' בגמ' קא פסיק ותני ל"ש מכר ל"ש מתנה בשלמא מכר כו' אלמא משמע דלא מכשרינן אלא הנהו דעבידי ע"פ דיינין נאמנין דלא מרעי נפשייהו אבל הנהו דעבידי בכינופיא דארמאי כגון סופר עכו"ם המאסף עידי עכו"ם וכותב שטרות על מה שעושה לפניו מספקא לן מה דינם משום דשכיחי בדני ספרי דאיכא דמרעא נפשייהו ואע"ג דסלקי בערכאות של עכו"ם לפני הדיינין הקבועין שלהן ודייני בהו ע"כ לשונך. והבנתי מתוך לשונך כי זה השטר לא נעשה על פי ערכאות אלא ככינופיא דארמאי אלא שלאחר כך הובא זה השטר כערכאות לפני הדיינין הקבועין שלהן (ותו) [ודנו] על פי זה השטר (והחזיקו) [והחזיקוהו] בבית על פי זה השטר וא"כ הוא נראה כעיני דההיא שטרא חספא בעלמא הוא ולית ביה מששא מדאמר פ"ק דגיטין רבינא סבר (לה) לאכשורי בכינופיא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן ופי' רבינו שלמה זצ"ל סבר לאכשורי [שאר] שטרות בכינופיא דארמאי שאינם ערכאות ואהדריה רפרם ולא עבד עובדא. הא למדת דשטר שנעשה בכינופיא שלא על ידי ערכאות דלאו כלום הוא. והכי נמי אמרי' בירושלמי דפרקין שטר יצא בבית שאן והיו עדיו עכו"ם ר' אסי אמר איתפלגון ר"י ורשב"ל חד אמר כשר וח"א פסול ר' אבהו מפרש ר' יוחנן אמר פסול רשב"ל אמר כשר וקיי"ל ר"י ורשב"ל הלכה כר"י בר מהני תלת דהחולץ. ואי משום דהובא זה השטר לפני הדיינין הקבועין שלהן והחזיקוהו בבית על פי השטר בהא לית ליה שום זכותא ואע"ג דיש לבעל דין להשיב ולומר מדפרכי' אלא מתנה במאי קני בהאי שטרא חספא בעלמא הוא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אלמא אע"ג דהאי שטרא חספא בעלמא הוא מ"מ הואיל ונעשה על פי ערכאות גבי ביה הכא נמי אע"ג דהאי שטרא לאו כלום הוא הואיל והובא לפני הדיינין הקבועין שלהן והחזיקוהו בבית ע"פ זה השטר גבי ביה. לא היא דשאני התם שהשטר מתנה זה נכתב בערכאותם ע"פ ערכאות ומלכא אמר דכל שטר שיכתב ע"פ ערכאות על הקרקע אפי' כי האי גבי ביה דדינא דמלכותא דינא דהואיל וגזירתא דמלכותא היא הכי קיבלו עלייהו כדפי' רבי' שמואל זצ"ל בפרק חזקת הבתים דינא דמלכותא כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם. דינא שכל בני מלכות מקבלים עליהם ברצונם חוקי המלך ומשפטיו הלכך דין גמור הוא. הלכך הכא נמי הואיל ומצות המלך [היא] כדפסיק ותני כל השטרות ואפי' שטר מתנה ואוקמה שמואל [משום] דינא דמלכותא ה"נ הוי דינא. אבל שטר שנכתב בכינופיא ולא בערכאות אע"ג דדנו ערכאות על פיו לא אשכחן דמלכא אמר דגבי ביה דלא שייך הכא למימר דלא מרעי אנפשייהו הואיל ואינם מעידים כ"א דנים לפי מה שרואים כתוב בשטר ואין לנו שום כח להוציא הבית מחזקת בעלים הראשונים וכ"ש לפי לשון שני דאיבעית אימא תני חוץ מבגיטי נשים דהואיל והשט' חספא בעלמא הוא לא זכה במתנה ולא אמרינן דינא דמלכותא דינא. מעתה הכא נמי אע"ג דדנו הערכאות והחזיקוהו בבית הואיל והשטר לאו כלום הוא לא אמרי' דד"ד וכי האי לישנא קיי"ל. דפר"ח זצ"ל אוקימנא למתני' חוץ (מגיטי) [מכגיטי] נשים ושחרורי עבדים ודייקי' מינה דמתנה כמותם. וכן פסק הרמב"ם זצ"ל דשטרי מתנה שחותמין עכו"ם שהן כחרם ולית בהן מששא: ועוד אומר אני דאפי' נכתב זה השטר ע"פ הדיינין הקבועין שלהן אפ"ה פסול דאין אלו ערכאות ששנינו במשנתנו שכ"כ פר"ח זצ"ל ערכאות מושב קבוע לדון לשרים ולשופטים. ולקמן כי שנינן אליבא דר"ש בשמות מובהקין פר"ח זצ"ל שמתרחקין מדבר שקר ומקבלת שוחד כגון פ' ופ' שהיו באותו זמן במרה הזאת ודווקא בערכאות דמושב השופט דהוא כמו שאמרנו ואם לאו (בגיטי נשים) פסולין כ"ש בגיטי נשים עכ"ל וכן כתב רבי' יצחק אלפס בההיא דא"ל רפרם ערכאות תנן דוקא ערכאות דלא מקבלי שוחדא אבל דיינים הקבועים שלהם אין אלו ערכאות ששנינו דלא קים לן בגוייהו דלא מקבלי שוחדא וזה לשון ה"ר משה בר מימון זצ"ל כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי החוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתוב השטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או דמי החוב והוא שיהו עשרין בערכאות שלהן אבל במקום קיבוץ פלילים בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום וכן עידי ישראל שיעידו על אלו עכו"ם שהן עידי השטר ועל זה השופט שלהן שקיים עדותן שאינן (יודעין) [ידועין] בקבלנות שוחד ואם חסרו (שוטרי) [שטרי] העכו"ם דבר מכל אלו הרי הוא כחרס וכן שטרי הודאות ומפשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אע"פ שיש בהן כל [הדברים] שמנינו הרי הן כחרס עד כאן לשונו. הרי פסק דבעינן שנדע בהם שאינן מקבלין שוחד וגם פסק כלישנא אחרינא דשנינן חוץ מכגיטי נשים ולא הוי משנתינו מטעם דינא דמלכותא דינא [הרי תלתא קראי דסמיכי פר"ח ורבינו אלפס ורבי' משה בר מיימון דכולהו פסקי דערכאות דמתניתי' דקים להו בגווייהו דלא מקבלי שוחדא הא לא קים לן בגווייהו הא שטרא דאיתעביד אפומייהו חספא בעלמא הוא ופסקי נמי פר"ח וה"ר משה בר מיימון כלישנא אחרינא דשנינן תני חוץ מבגיטי נשים ולא הויא טעמא דמתניתין כדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא] ואע"ג דקיי"ל בשמואל דאמר דד"ד כדפר"ח זצ"ל דרבא קאי כותיה בהגוזל בתרא מ"מ שמואל לא אמר זה (ממתני') [אמתני'] דשטרות העולין כערכאות של עכו"ם אלא תלמודא שני הכי ולישנא אחרינא שני חוץ מכגיטי נשים ופסק רברבתא כלישנא אחרינא כדפרי' והשתא דאיתבריר לן דטעמא דמתני' לא מטעמא דדינא דמלכותא דינא אלא משום אי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעין נפשייהו וכותבין לו שטרא הלכך מה"ט משוינן להו כישראלים ומפקינן ומוקמי' אפומייהו מיהו טפי מישראלים לא הוו ובעינן שיהא השטר כתוב כהלכתו כדפרכי' והא בעינן שיחזור מעניינו של שטר בשיטה אחרונה וליכא ומשני בדמהדר וכההיא דר"פ גט פשוט דא"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מ"ט א"ר עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה ופי' רבי' שמואל זצ"ל דזהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פב"פ ככל מה דכתוב ומפורש לעיל כו' ופי' טעמא משום זיופא דאי לא כתב הכי מצי מזייף. מעתה הואיל ובשטר שכתבו ישראלים חיישינן לזיופא אי לא הדר וכתב וקנינא כ"ש היכא שנכתב בערכאות של עכו"ם דאיכא למיחש לזיופא דגריעי מישראלים ולא עדיפי מישראלים. ושבח והלולים לאין כמוהו באלים. הלכך נראה בעיני דהאי שטרא חספא בעלמא הוא ולית ביה מששא ולא מידי דחששא. יצחק בר משה נב"ה המחבר:
1561
1562מתני' האומר תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור דר"מ וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשיחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו שאם רצה שלא לזון את עבדו [רשאי ושלא לזון את אשתו] אינו רשאי אמר להן הרי הוא פוסל את עבדו מן התרומה כשם שפוסל את אשתו מן התרומה א"ל מפני שהוא קנינו. אר"י התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה כגון אדם מן השוק שתפס מטלטלי בנכסי ראובן לצורך נכסי שמעון שהוא בעל חובו והב בתפיסתו ללוי דהוא נמי בעל חוב דראובן לא קנה שמעון. וא"ת משנתנו דשמעי' מינה דקנה דשליח זה תופס לעבד וחב לבעלים. כל האומר תנו כאומר זכו דמי. ואין זה כשאר תופס אלא בעל עשאו שליח לזכות בו ואע"פ שהעבד לא ידע זכין לאדם שלא בפניו. אבל בעלמא אע"ג דעשאו שליח לא קנה כדמוכח פרק הכותב כדפרי' פ"ק דב"מ וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל בשמעתי' שמעינן מינה שהתופס לבעל חוב במקום שאינו חב לאחרים קנה:
1562
1563מתני' אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו. וה"מ לחזרה דלא מצי למיהדר ביה אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דימטי גיטא לידיה דתנן האומר (תן) [תנו] גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה וש"מ דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל למיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידיה ואשכחן זכיה כה"ג כדאמר לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר כך כתב רבי' יצחק אלפס. גרסינן בפ' האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים שלום בעא מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא ליה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו או דילמא כיון דזימנין דרחמא ליה ליבמה חוב הוא לה ואין חבין לאדם שלא בפניו א"ל תניתוה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתייבמת א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאית לה קטטה בהדיה זכות הוא לה או דילמא צוותא דגופה עדיף לה ת"ש דארשב"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. השיב רבינו שלמה זצ"ל נראה בעיני האשה שמנתה שליח [לפני] עדים במקום אחד ואמרה בפניהם הריני ממנה את פלוני שבמקום פלוני שליח לקבל גטי והודיעו את השליח ונתרצה ששליחותו הוגנת וכ"ש אשה זו שנטמא' בעכו"ם ונאסרה עליו. שליחותה כשר מכמה טעמים. האחד מאחר שנאסרה עליו זכות הוא לה שיוצאה מתחתיו ואפי' לא מינתה השליח (איסור) [ימסור] הבעל הגט ליד מי שירצה ויאמר כלשון הזה זכה בגט זה לאשתי פלונית וה"ה מגורשת מיד בקבלתו של זה דתנן האומר לשלוחו תן גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי רצה לחזור בשניהם יחזור ד"ר מאיר וחכ"א בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים שזכין לו לאדם כו' והא עבד דגמר לה לה מאשה כיון דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו מקבלין אע"פ שלא מנהו העבד שליח וה"ה לאשה היכא דזכות הוא לה. דעבד לא קיימא לן ביה טעם שליחות אלא דגמר מאשה דכתיב בה שליחות וקתני כה"ג הוי שליחות ועוד דבעא מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כו' מי אמרי' כיון דסניא ליה כלומר איכא דרחמא ואיכא דסניא הלכך כי זכה לה ע"י אחר שלא מדעתה מספקי' לה ומגורשת ואינה מגורשת ואם מת חולצת ולא מתייבמת שמעי' מינה דהיכא דודאי זכות לה כי הכא מצי בעל לזכויי לה בלשון זכייה ואפי' לא מינתו ואפי' לשאר נשים שגירושן חובתן כיון שאמרה בפני עדים פלוני יהיה שלוחי לקבל גילתה את דעתה שהיא חפיצה בגירושין מחמת איבה שביניהם ומעתה זכות הוא לה ושלוחה גמור הוא מאחר שנתרצה לעשות שלוחה דלמאי ניחוש לה דילמא כיון דלא ידעה ביה אי צבי אי לא צבי לא סמכה דעתה ולא הוי שליח סתמא דמילתא לא משויא אלא מאן דידעא ביה דעביד אי משום דרחים לה אי משום מצוה דכה"ג אשכחן טובי גכי שלוחי הולכה דההוא דשדר גיטא לדביתהו א"ל שליח לא ידענא לה א"ל זיל הבה ניהליה לאבא בר מניומי דהוא ידעה וליתבה ניהליה אלמא נעשה אבא שלוחו של זה הבעל אע"פ שלא נדבר עמו פה אל פה והוי שליח וטעם האוסרין איני יודע. מכל מקום ילמדו המגרש לומר לשונות הללו שתיהן התקבל וזכה בגט זה לאשתי פלונית דהוי שליח ממ"נ. וצורנו יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר' יצחק:
1563
1564מתני' שאם ירצה [וכו'] שמעית מינה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ומסקנא ת"ש הקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו ש"מ יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך ש"מ. [שבתו פשיטא רפואתו אצטריכא ליה] רפואתו דידיה היא דבעי אתסויי בה לא צריכא דאמרוהו לחמשי יומי ועבדו ליה סמא חריפא ואיתסי בתלתא יומי מהו דתימא צערא דידיה היא קמ"ל דההיא טופיינא לרביה הוא. הנהו גינאי דעביד חושבנא בהדי הדדי פש חמש אסתירי זוזי גבי חד מנייהו א"ל הבינהו ניהליה למרי ארעא באפי מרי ארעא וקנו מיניה לסוף עבד חושבנא בין דיליה לנפשיה לא פש גביה לא מידי אתא לקמיה דד"נ א"ל מה אעביד לך חדא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ועוד הא קנו מינך א"ל רבא אטו האי מי קאמר דלא יהיבנא דליכא גבאי קאמר א"כ קניין בטעות הוא וכל קניין בטעות חוזר. פר"ח זצ"ל וכיון שנתברר אצל רב נחמן שטעו בחשבון מפי עדים או בהודאת בעלי הדין דן לחזור ואמר כל כה"ג קנין טעות הוא וכל קנין בטעות חוזר אבל אם אין ראיה ובעלי הדין מכחישין אותו או הלכו למדינת הים ואין הנתבע יבול לברר הטעות בראיה או בהודאת בעלי הדין אין בדבריו ממש. ירושלמי הכותב שטר לחבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו אינו חייב לו כלום בתחילת פ' אע"פ עכ"ל. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דאי לא תימא הכי כל שטרי דעלמא נמי נימא דבטעות הויא מילתא וניפטור אלא ש"מ דהא מילתא מימרא מעלייתא ותריצא היא. וכן פיר"ת זצ"ל ואע"ג דאית ליה מגו דאי בעי אמר חזרתי ופרעתי וכן משמע מהא דתנן מנה לי בידך א"ל הן למחר א"ל תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב ובפ"ק דב"ב מפרש טעמא כל האומר לא לויתי באומר לא פרעתי דמי ואמאי לא מהימן לומר אין לך בידי שטעיתי שהייתי סבור להיות חייב לך ואיני חייב לך כלום מיגו דאי בעי אמר פרעתי אח"כ אלא ש"מ דלא מהימן לומר שטעה. והקשה רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מההיא דסוף פרק גט פשוט דאמר רבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנין ומשמע דיתומין הוא דאין נאמנין במה שחזר ואמר האב פרעתי וטעה במה שאמר תנו אבל איהו גופיה הוה מהימן לומר טעיתי מיגו דאי בעי אמר אח"כ פרעתי. ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאי איתא דאיהו הוה מהימן א"כ יתומים נמי ליהמנו בהאי מיגו דאי בעו אמרי פרענו אחרי כן או שאבינו פרע אח"כ אלא ש"מ האי דשכיב מרע גופיה הוה מהימן אי הוה ידעינן שחזר ואמר שטעה לא מטעם מיגו אלא דשכיב מרע גופיה אין דעתו צלולה עליו ורגיל לטעות אבל אינש אחרינא אין יכול לטעון ולומר שטעה אפי' במגו מאחר שכבר הודה הלכך לא מהימן אפי' בשבועה אלא א"כ נתברר בראיה ברורה שטעה ע"י עדים או ע"י הודאת בעל דין: איתמר הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב המשלח באחריותו אם יאנסו מיד שליח זה ואם בא לחזור ולומר החזירם לי שמא יאנסו ממך בדרך אינו חוזר ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו [אם בא לחזור חוזר לימא בהא קמיפלגי דמר סבר הולך כזכי דמי] הלכך אינו חוזר ומיהו חייב באחריותו שהמלוה לא צוהו לתת לזה ומ"ס הולך לאו כזכי דמי. דכ"ע הולך כזכי דמי כלומר בעלמא הולך כזכי דמי ואם היה כמתנה דליכא אחריות מודה שמואל דאינו חוזר והבא בהא קמיפלגי מ"ס מיגו שחייב באחריות אם בא לחזור חוזר ומ"ס לא אמרינן מיגו תניא כותיה דרב הולך מנה לפלוני שאני חייב [לו תן מנה] לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר פקדון לימא האי משלח אין רצונו של מפקיד שיהא פקדונו ביד אחר א"ר זירא כשהוחזק משלח זה כפרן בפקדון דאנן סהדי דניחא ליה לבעליו שיצא מידו. פר"ח זצ"ל דקי"ל כרב הואיל ותניא כותיה. וכתב רבינו יצחק אלפס וכי קאמרינן הולך כזכי הנ"מ במלוה א"נ בפקדון כשהוחזק כפרן אבל במתנה הולך לאו כזכי דקי"ל כאביי ר"פ השולח לקמן דאמר נקיטינן דשליח מתנה כשליח הגט בשם ששליח הגט הולך לאו כזבי [כך שליח מתנה הולך לאו כזכה] ואי בעי למיהדר מצי הדר ביה עכ"ל. ולא קי"ל במתנה כרב ושמואל דסברי הולך כזכי אף במתנה כדמוכח פי' רש"י ושלהי פרקין נמי פסקי' הלכה כר"ש דאמר ע"י היה מעשה ואמרו יחזרו ליורשי משלח דהולך לאו כזכי במתנה. וכן פי' ר"ת זצ"ל דלא אמרי' תן כזכי ולא הולך כזכי לא במתנה ולא במציאה אלא בחוב ופקדון דוקא שיש לו להחזיר בע"כ וכן נמי גבי גט שיחרור וטעמא משום דאי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה והוי כמו חוב. וא"ת בשלמא הולך לאו כזבי לענין מתנה שמעינן משלהי פרקין דפסיק רב יוסף כר"ש הנשיא ומדאביי ר"פ השולח כדפרישית אלא תן דלא הוה כזכי לענין מתנה מנלן. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאי איתא דבמתנה הוי תן כזכי כיון דתני גבי מלוה ופקדון דהולך כזכי למה ליה למתני תן מנה לפלוני שאני חייב לו דהוי כזכי הא תני כבר דהולך כזכי גבי פקדון ומלוה אע"ג דלאו כזכי לענין מתנה (דהוי כזכי). כל שכן תן דהוה כזכי לענין מתנה דהוי כזכי לענין פקדון ומלוה ולא מסתבר לומר דזו ואין צריך לומר זו קתני אלא ודאי במתנה תן נמי לאו כזכי ולהכי איצטריך למיתני גבי פקדון ומלוה כזכי ועוד הביא ראיה דא"ל רב לרב אחא ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלניא באפיה קאמינא לך דלא הדרנא פי' דדברים הללו לא ניתנו לחזרה משום דהוי מעמד שלשתן הא לאו הכי לא הוה אמינא תן כזכי אע"ג דאמר יהביה לפלוני. לא מסתבר לדחות ולומר דמלוה היתה וסבר דאפי' כמלוה לא הוי תן כזכי ולא מסתבר נמי למימר שלא היה ברשות רב אחא ברדלא אלא הפקידו לאחר דכ"ז דוחק והאי דלא אמר לו זכה בו לפ' בלא מעמד שלשתן היינו כדי שיזכה בו רב אחא לפלוני בע"כ. ועוד הביא ראיה דתניא בתוספתא האומר תן מנה זו לפלוני שאני חייב לו [או פקדון] שיש לו בידי אם רצה לחזור לא יחזור וחייב באחריותו עד שיקבל האיש את שלו תן מנה זה לפלוני הולך מנה זו לפלוני תן שטר מתנה זו לפלוני הולך שטר מתנה זו לפלוני אם רצה לחזור יחזור הלך ומצאו שמת יחזור לנותן ולא יתן ליורשיו זכה במנה זה לפלוני התקבל מנה זה לפלוני זכה בשטר מתנה זו לפלוני התקבל שטר מתנה זו לפלוני אם רצה להחזיר לא יחזור הלך ומצאו שמת יחזיר ליורשין ואם לאחר מיתה זכה יחזיר שאין זכין לו למת לאחר מיתה שא מנה זה לפלוני טול מנה זה לפלוני יהא מנה זה לפלוני רצו יורשין לכופו אין יכולין ואצ"ל באומר זכה לו והתקבל לו קתני מיהא תן מנה זה לפלוני אם רצה לחזור יחזור אלמא תן לענין מתנה לא הוי כזכי: מעשה בא לידי אני המחבר זה כשלשים שנה שהייתי ב"ד בין ראובן לשמעון שטען ראובן על שמעון מנה לי בידך ששלחתי לך ביד שלוחי מבהם לריגנשבורק השיב שמעון על ידי אותו שליח ששלחת לי החזרתי לך אמר ראובן רצוני היה שיהיה מופקד בידך עד בואי לריגנשבורק ועכשיו שנאנס בדרך אתה חייב לפרוע לי והייתי דן לחייב את שמעון כדתניא הולך מנה לפלוני פקדון שיש לו בידי חייב באחריותו ושאלתי למורי רבינו שמחה זצ"ל והשיבני אם ראובן אמר קודם לכן שמור לי מנה שאשלח לך והחזירו שמעון לשליח ונאנס בדרך שמעון חייב אם לא שכתב לו ראובן המפקיד התקבלתי או אקני ליה אגב אסיפא דביתא. ואם אבדו השליח בעיר ולא בדרך סבורני שהנפקד פטור בשבועה דאפי' למ"ד שומר שמסר לשומר חייב הכא פטור בין למ"ד אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר בין למ"ד [אנת] מהימן לי בשבועה היאך לא מהימן לי בשבועה דהא הכא הימניה מפקיד לשליח מעיקרא דומיא דשומר דאפקיד גבה דההיא סבתא ואפי' אם נאנס מן השליח בדרך אם אין עדים שנאנס ממנו פטור (המפקיד) [הנפקד] דמצי אמר איני מאמין לשליח שנאנס הימנו ואפי' ישבע אנת הימנת ליה מעיקרא לדידי לא מהימן לי בשבועה ואם לא ביקש המפקיד מן הנפקד לשמור לו המנה אלא השליח מסר לו ואמר שמור מנה זה לראובן והחזירו הנפקד לשליח סבורני שהנפקד יאמר לאו בעל דברים דידי את לא הייתי שומר שלך פלוני מסר לי מנה שומר שלו הייתי אע"פ ששלך היה המנה לא הייתי חושש של מי היה או שלו או של אחר לא קבלתי שמירת שום אדם עלי כי אם מי שמסרו לי שכל שומר שמסר לשומר ואומר שומר הראשון לשני שמור מנה לפלוני וכי לא היה להחזירו לשומר ראשון עכ"ל. ואין נראה בעיני דכיון שהשליח אומר לשמעון ראובן שלח לך זה המנה שתשמור וקבלו שמעון מן השליח כדי לשמור לראובן הרי ודאי שמירת ראובן קיבל עליו ונפקד של ראובן הוא לכל הלכות נפקד דכי אמרינן שומר שמסר לשומר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה היינו שהשומר מסר בסתם לשומר אחר וגם שהמפקיד לא צוהו ליתן לשומר אחר ולא קיבל עליו שומר שני אלא שמירת שומר ראשון אבל הכא שראובן שלח על יד שליחו לשמעון שישמור לו וקיבל שמעון מן השליח כמו שאמר לו השליח שמור מנה זה לראובן הרי ודאי נפקד של ראובן הוא לכל הלכות הנפקד. ונראה בעיני דהואיל וקי"ל דאם בא לחזור אינו חוזר אם החזיר השליח ללוה או לנפקד שהמלוה או המפקיד חוזרים על השליח וגובין ממנו דלא היה לו להחזיר הלכך ההיא שעתא דהחזיר גזלינהו הלכך רצו גובין מן השליח רצו גובין מן הנפקד או מן המלוה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הולך מנה לפלוני הלך ובקשו ולא מצאו יחזרו למשלח מת משלח אי בריא הוה חזינן אם מת מקבל בחיי נותן יחזרו ליורשי משלח דקיי"ל הולך בבריא לאו כזכי ואי מת נותן בחיי מקבל יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיי"ל מצוה לקיים דברי המת ואי שכיב מרע הוה חזינן אי איתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי מי שנשתלחו לו דקיי"ל (מצוה לקיים) דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי ואי ליתיה למקבל בשעת מתן מעות יחזרו ליורשי משלח דקיי"ל דאין קנין למת וכן הלכה עכ"ל:
1564
1565הדרן עלך המביא קמא
1565
1566המביא גט ממדינת הים ואמר בפ"נ אבל לא בפ"נ בפני נחתם אבל לא בפני נכתב פסול:
1566
1567מתני' בפני נכתב חציו בפני נחתם כולו פסול. הי חציו אילימ' חציו ראשון והאר"א אפי' לא נכתב אלא שיטה אחת לשמה פי' שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן שוב אינו צריך אלא אמר רב [אשי] חציו אחרון. פר"ח זצ"ל ואוקמה רב אשי בחציו אחרון אפי' לשמה פסול אבל בתחילתו אפי' שמע קן קולמסא או קן מגילתא כשמעתי' וכ"ש שכתב לשמה שיטה אחת בראשונה כר"א דכשר עכ"ל:
1567
1568מתני' בפני נכתב כולו בפני נחתם חציו. אר"ח ואפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול פי' רבינו שלמה זצ"ל רב חסדא לאו לפרושי מתני' אתא ולאוקומי מתני' בהכי אלא סברא דידיה מוסיף ואמר רבותא דאפי' שנים מן השוק מעידים שהם [מכירים] חתימת יד עד השני פסול. מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים בעדות שליח שהאמינוהו חכמים בשנים. מתקיף לה רבא מי איכא מידי דאילו אמר חד שליח אני מכירה כשר ואע"פ שלא אמר בפני נחתם כדאמר בשמעתא קמייתא בפ"ק השתא דאיכא תרי פסול אלא אמר רבא אפי' הוא השליח ואחד מן השוק מעידין על חתימת ידי שניהם פסול מ"ט אתי לאיחלופי כקיום שטרות דעלמא וקא נפיק נכי רבעא דממונא אפומא דחד סהדא מתקיף לה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דבוריה כשר השתא דאיכא אחר בהדיה פסול אלא אמר רב אשי אפי' הוא אומר אני עד שני פסול מ"ט או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים והלכה כרב אשי וליתא לדרב חסדא ורבא אלא בדידהו כשר וכן פסק ר"י אלפס זצ"ל. ירושלמי אחד אמר בפ"נ בפ"נ כעד אחד ואני הוא עד השני פסול נעשה כנוגע בעדותו. פר"ח זצ"ל וזהו טעמו של רב אשי: ירושלמי היה מחותם בארבע ואחד אומר בפ"נ בפ"נ בשני עדים ואילן תרין אוחרן לית אנא ידע מה עסקיהון תפלוגתא דר"י ורשב"ל דאיתפלגון אמר לעשרה חתומו בגט זה וחתמו מקצתן היום ומקצתן למחר רשב"ל אמר כשר והשאר על תנאי ר"י אמר עד שיחתמו בו ביום וקיי"ל כר"י ומה שכתוב בירושלמי אצל זו המימרא א"ר אמי מאי פליגין כיוצא מתחת ידו אבל ביוצא מתחת ידי אחר אף רבנן מודו שהוא כשר לא קאי אפלוגתא דר"י ורשב"ל אלא אמתני' אפלוגתא דחכמים ור' יהודה:
1568
1569מתני' אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול שנים אומרי' בפנינו [נכתב] ואחד אומר בפני נחתם פסול ור' יהודה מכשיר אחד אומר בפ"נ ושנים אומרי' בפנינו נחתם כשר א"ר שמואל בר יהודה א"ר יוחנן לא שנו אלא שאין גט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר וכו' אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם וכו' לישנא אחרינא א"ר שמואל בר יהודה א"ר יוחנן ואפי' גט יוצא מתחת ידי שניהם פסול וכו' פר"ח זצ"ל כיון דאיתמר משמיה דר' יוחנן תרי לישני וכיון דא"ל ר' אמי לר' יוחנן אלא מעתה שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ור' יהודה מכשיר טעמא דאין גט יוצא מתחת ידי שניהם הא אם היה הגט יוצא מתחת ידי שניהם מכשרי רבנן א"ל אין והא זימנין לא אמרת לן הכי א"ל יתד היא שלא תמוט כלומר הדרי בי קיי"ל כל"ק דר' יוחנן ודייקינן מיניה שנים שהביאו גט ממדינת הים אצ"ל בפ"נ ובפ"נ עכ"ל. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל דשנים שהביאו גט ממדה"י א"צ שיאמרו בפ"נ ובפ"נ הלכך הכי קיי"ל שנים שהביאו גט ממדה"י א"צ לומר בפ"נ ובפ"נ ומותרת להנשא מיהו אם בא הבעל וערער צריכין לקיימו שכך פי' רבי' שלמה לא שנו אלא שאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם שאין שניהם שלוחים בהבאתו דלא הוו שנים שהביאו גט אלא אחד הביאו וצריך המביא לומר בפ"נ ובפ"נ וזה לא אמר. אבל גט יוצא. בב"ד. מתחת ידי שניהם. ששניהם אדוקים בו ושניהם שלוחים. כשר אע"ג דלא כלום קאמרי דלחד אצריכוה לומר תרוייהו דלא ליחלפו בקיום שטרות דעלמא. וקסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים א"צ שיאמרו בפנינו נכתב ובפ"נ דטעמא משום שאין העדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויין לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הם מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם והרי עדים מצויין לקיימו לא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מילתא ואם באת להכשיר את זה יכשירו את זה אבל כששניהם הביאו מילתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה רבנן עכ"ל. הרי פי' הואיל שהם שנים שעדים מצויין לקיימו וכן פי' בתחילת פ"ק דמסיק איכא בינייהו דאתיוהו בי תרי לרבא לא בעי לומר שהרי שנים הן ואם יערער הבעל הרי הם מצויין לקיימו עכ"ל. הלכך שנים שהביאו גט ממדינת הים א"צ לומר בפני נכתב ובפני נחתם ומותרת להנשא ואם נשאת ובא הבעל וערער ואמר מזוייף הוא צריכה לקיימו ואם לא קיימוהו תצא מיהו הא דפי' ששניהם אדוקין בו לאו דוקא דא"צ שיהו שניהם אדוקים ואוחזין בגט אלא ששניהם אומרים הבעל עשה שניהם שלוחים על כך שאמר הבעל שניכם הוליכו גט לאשתי ונותנו האחד במעמד שניהם כדא' ס"פ התקבל כולכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולם. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב שנים שהביאו גט בחו"ל אע"פ שלא נכתב ונחתם בפניהם הואיל ונתנו להם הבעל ליתנו לאשתו הרי אילו נותנים לה ותהיה מגורשת שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אף על פי שאינו מקויים שהרי שלוחיו הן עדיו שאילו א"ל שנים בפנינו נתגרשה ה"ז מגורשת אע"פ שאין שם גט בד"א בזמן שהגט יוצא מתחת ידי שניהם אבל אינו יוצא מתחת ידי [שניהם] צריכין לומר בפ"נ ובפ"נ עכ"ל: ירושלמי ר' יוסי בעי אמר [בפני] נכתב ובפ"נ אלא נתייחד ברשות הבעלים בין כתיבה לחתימה נשמעינה מן הדא אחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפני נחתם פסול מפני שאחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפני נחתם הא אם אמר בפ"נ ובפ"נ אלא שנתייחד ברשות הבעלי' שעה אחת בין כתיבה לחתימה כשר [כו'] אמר רבי יוסי בבליא אין כשר אלא זה ר' בא לא אמר כן אלא אחד אומר בפ"נ בפ"נ בעד אחד ואני הוא עד השני פסול נעשה כנוגע בעדותו:
1569
1570מתני' נכתב ביום ונחתם [ביום בלילה ונחתם] בלילה בלילה ונחתם ביום כשר. דהיינו חד יומא ואין כאן גט מוקדם. ביום ונחתם בלילה פסול. דמוקדם הוא דמשמע מההיא יומא איגרש ולא איגרשא עד למחר. ור"ש מכשיר שהיה רש"א כל הגיטין. של מכר של מתנה והלואה. שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין. דאתו למיטרף לקוחות מיומא דכתיבה ושלא כדין. חוץ מגיטי נשים. דלאו לגובייני עבידי. איתמר מפני מה תקנו זמן בגיטין. כיון דלאו שטרא דגוביינא היא. ר"י אמר משום בת אחותו. שהיא אשתו שמא תזנה ויחפה עליה כדאי' בירושלמי בפ' השולח רב הונא אמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין מפני מעשה שאירע מעשה אירע באחד שהיה נשוי את בת אחותו וזינתה עד שהיא אשת איש והלך והקדים זמנו של גט אמר מוטב שתדון כפנויה ואל תדון כאשת איש פי' לא שכתב זמן בגט והקדימו אלא הגט כתב סתם בלא הזמן ואמר בעל פה שקודם שזינתה כבר גירשה קודם לכן. רבי שמעון ב"ל אמר משום פירות. שמזמן כתיבת הגט ואילך אם ימכור הבעל הפירות נכסי מלוג היא תגבה מיד הלקוחות שאם לא היה בו זמן היה מוכר והולך וכשתתבענו לדין היתה ידה על התחתונה שיאמר לה קודם הגירושין מכרתי. ורשב"ל מ"ט לא אמר כר' יוחנן אמר לך זנות לא שכיחא ור"י מ"ט לא אמר כרשב"ל קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה. הלכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטא לידה. ורשב"ל סבר אין לבעל פירות משעת כתיבה ופרכי' והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין לפירות ר' יוחנן אמר משעת נתינ' רשב"ל אמר משעת כתיבה. פר"ח זצ"ל וקיי"ל כר' יוחנן ויש מי שאומר משעת כתיבה כמו מנין ג' חדשים. ורבינו יצחק אלפס כתב איכא מ"ד הלכה כר"י ואיכא מ"ד הלכתא כרשב"ל דאמר משעת כתיבה כדקיי"ל לענין ג' חדשים והא לאו מילתא היא דהתם [לענין] מאימתי מונין לגט ביחוד תליא מילתא וכיון דאינו מתיחד עמה משעת כתיבה מונין משעת כתיבה אכל הכא לענין פרי בפרקונה תליא מילתא כדאמר תקנו פרקונה תחת פירות וקיי"ל דלא פקע פרקונה מיני' עד דמטי גט לידה הלכך כל כמה דמיחייב בפרקונ' אית לה פירי וש"מ דהלכת' כר"י דאמר יש (להן) לבעל פירות עד שעת נתינה עכ"ל. מאימתי מונין לגט. שלשה חדשים שהאשה צריכה להמתין. רב אמר משעת נתינה ושמואל אמר משעת כתיבה מתקיף לה רב נתן בר הושעיא לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר של אדם אחד שפירש לים ומסר שני גיטין לשתי נשיו בו ביום אלא שזה קדם לזה בכתיבתו חודש ולשמואל זאת תנשא לסוף שני חדשים וזו לסוף ג' חדשים ויתמהו בנ"א ויאמרו זו אסורה וזו מותרת. א"ל אביי זו זמן גיטה מוכיח עליה [וזו זמן גיטה מוכיח עליה] תניא כותיה דרב השולח גט ונשתהה שליח בדרך ג' חדשים משהגיע גט לידה צריכה להמתין ג' חדשים ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה. לקמן תנינא דאין אדם מגרש [בגט] ישן ואיזהו גט ישן כל שנתייחד עמה מאחר שכתבו לה. תניא כותיה דשמואל המשליש גט לאשתו וא"ל אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים משנתנו לה מותרת לינשא מיד ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה רב כהנא ורב פפי ורב אשי עבדי משעת כתיבה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי משעת נתינה והלכתא משעת נתינה: אמר שמואל כתובה במעשה ב"ד דמיא מה מעשה ב"ד נכתבין ביום ונחתמין בלילה אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה פירש"י כמעשה ב"ד דמיא דתנאי ב"ד הוא. מה מעשה ב"ד. חיוביה משום (ספק) [פסק] דין הוא ואע"ג דלא איחתים הלכך אין שם הקדמה ונכתבים ביום ונחתמים בלילה. אף כתובה. משעת כתיבה דנכנסה לחופה דקירוב חתנות הוא חייל שיעבודיה ואע"ג דלא איחתום עכ"ל. כתובתיה דחייא בר רב איכתיב ביממא ואיחתים בליליא הוה רב התם לא אמר להו ולא מידי לימא כשמואל ס"ל עסוקין באותו ענין הוה. מכתיבה עד חתימה ואפי' בשאר שטרות כשר. תניא אר"א בר' צדוק לא שנו. דשטרות הנכתבין ביום ונחתמין בלילה פסולין אלא שאין עסוקין באותו ענין [אבל עסוקין באותו ענין] כשרין. וכתב מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל בפירושו מכתובה דאנן כשמואל קיי"ל דהלכתא כותיה בדיני דאע"ג דאין עסוקין באותו ענין ועל דא סמכי בני מלכותינו ארץ (ששוניא) [שפנייא] ובפרגא שכותבין כתובה ערב שבת וחותמין במוצאי שבת כדפי' רבי' שלמה זצ"ל אף כתובה משעת כתיבה דנכנסה לחופה דקירוב חתנות היא חייל שיעבודיה ואע"ג דלא איחתום ומהני נמי לענין תוספות דגמר והקנה משעה שנכנס לחופה דקירוב חתנות הוא וכדאמר בפרק הנושא נבי כמה אתה נותן לבנך בך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך אגב דמיתחתני גבי אהדדי גמרי ומקני להדדי והכל יודעין שאין כתובה בלא תוספת ויש לה קול לתוספת כמו לעיקר כתובה כי אין רגילות עתה לכתוב מנה ומאתים בלבד אלא אין לך כתובה שאין לה תוספת. וכן כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל בתוספותיו בשמעתין ראיתי בארץ כנען דאין חותמין בשטר כתובה עד מוצאי שבת ופי' הטעם משום דכתובה כמעשה ב"ד דמיא. מיהו טוב להנהיג כששואלים בע"ש מן החתן כמה לכתוב בכתובה שיקנו ממנו בקנין ואח"כ יכתבו כי הקנין יש לו קול וגבי שפיר ממשעבדי גם התוספת משעת הקנין כדתנן לקמן בהנזקין אין מוציאין לאכילת פירות מנכסים משועבדים ואמרי' מ"ט אמר עולא אמר רשב"ל לפי שאין כתובין ר' חנינא אמר לפי שאין קצובין מתיב רב הונא בר מנוח הנושא את האשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים וגירשה בתוך חמש ונישאת לאחר ופסקה עמו כמו כן חייב לזונה חמש שנים (ואח"כ) [אחד] זנה ואחד נותן לה דמי מזונות מתו בנותיהן ניזונות מנכסי' בני חורין כדקתני מתניתין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדי'. והיא אותה בת אשתו ניזונית מנכסים משועבדים מפני שהיא כב"ח אלמא כיון דקציצי חמש שנים ואע"ג דלא כתיבי גביא ממשעבדי כדר' חנינא וקשי' לעולא הכא במאי עסקינן כשקנו מידן פירש רבינו שלמה כשקנו מידן וסתם קנין לכתיבה עומד כלומר דהואיל והאי קניין לכתיבה עומד יש לו קול אע"פ שעדיין לא נכתב חל השיעבוד משעת הקניין. ועוד ראיה מגט פשוט דא"ל רבא בר רב שילי להנך דכתבו שטרי אקנייתא כי כתביתו שטרי אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה [כי היכי ד]לא מתחזי בשיקרא ופר"ח זצ"ל שמעי' מינה דשטרא דכתיב בההיא יומא דקנו מניה ובתר כמה יומי אסהידו עלה הני סהדי קמאי שפיר דמי מדקאמר אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואע"ג דחתימי עליה האידנא שפיר דמי דלא אשכחן דבעי חתימה בההוא יומא אלא בגט אשה בלבד דתנן בגט נכת' ביום ונחתם בלילה פסול וכן הלכה עכ"ל. ואע"ג דרבי' שמואל זצ"ל פליג עליה כדפרי' התם כדאי הוא פר"ח זצ"ל ורב יצחק בר מרדכי זצ"ל לסמוך עליהם ולקיים מנהג אבותינו נוחי נפש שהיו בעלי תורה ומעשים טובים. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב שטר שנתאחרה נתינתו זמן מרובה אם ידעו יום שקנו ממנו כותבין בשטר זמן הקנין אע"פ שאינו זמן חתימתו עכ"ל שכתב ולא חילק בין שטרי מתנה ושל מקח וממכר לשטרי הלואה ובין יש בהם אחריות לאין בהם ודלא כדברי רבי' שמואל זצ"ל שמחלק:
1570
1571איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי א"ר יוחנן שנים נתכוין לחתום בו לשם עדים. וכולן. השאר לא החתים בו אלא לביישה ברבים ותנאי גמור הטיל בגט זה דלא ליהוי גיטא אא"כ חותמין כולן. ורשב"ל אמר כולן משום עדים נתכוון להחתימן. ה"ד אילימא דלא אמר להו כלכם הא תנן לקמן בפ' התקבל אמר לעשרה כתבו [ותנו] גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמין. וקשיא לתרווייהו דאמרי כולם צריכין לחתום. אלא דאמר להו כולכם. דלא שווייה גיטא עד דחתימו כולהו. מאי בינייהו. בין משום תנאי בין משום עדים כולן צריכין לחתום דהכי נמי תנן בסיפא מההיא כולכם כתבו גט לאשתי אחד כותב וכולן חותמין. איכא בינייהו [דחתום בי תרי מנייהו] ביומיה ואינך מיכן ועד עשרה ימים. וקודם שנתנו לה חתמו כולם. מ"ד משום תנאי כשר מ"ד משום עדים פסול. דלא הוי עדות שלימה עד שיחתמו כולן וכיון דכולן לא חתמו ביום כתיבתו הו"ל מוקדם. א"נ כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול וקיי"ל אפי' מאה עדים ונמצא אחד קרוב או פסול עדותן בטילה הלכך מ"ד משום תנאי כשר מ"ד משום עדים פסול וקיי"ל ר' יוחנן ורשב"ל הלכה כר' יוחנן וכן פסק רבינו יצחק אלפס הלכה כר' יוחנן. מיהו נראה בעיני דלא עבדינן עובדא כר"י אלא או בשעת הדחק כגון שהלך זה לדרכו או ניסת כבר בגט זה אבל לכתחילה כרשב"ל עבדי' דקיי"ל כריב"ל דההוא דאמר להו לעשרה כלכם כתבו גט לאשתי חתום בי תרי מנייהו ביומיה ואינך מיכן ועד עשרה [ימים] אתא לקמיה דריב"ל אמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו. כדאי הוא ר"ש דמתני' דאמר נכתב ביום ונחתם בלילה כשר לסמוך עליו בשעת הדחק פירש רבינו שלמה שהלך זה לדרכו או ניסת כבר בגט זה. והאמר רשב"ל לא הכשיר ר"ש אלא לאלתר אבל מיכן ועד עשרה ימים לא. בההיא כר"י ס"ל לריב"ל. והאר"י שנים משום עדים וכולן משום תנאי ואין כאן הקדמה דתנאי נינהו ואפי' לרבנן כשר ואמאי קאמר כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו. בההיא כרשב"ל ס"ל ולא אשכח לאכשורי אלא אליבא דר"ש וכר"י אבל בהא כרשב"ל ס"ל דאמר כולן משום עדים. הלכך האומר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי וחתום בי תרי מנייהו ביומיה ואינך מיכן ועד עשרה ימים לכתחילה אין מתירין אותה לינשא בזה הגט. ואם היה שעת הדחק שהלך הבעל לדרכו או שניסת כבר בגט זה סמכינן אדר"י ואדר"ש דמתניתין ושרינן לה בזה הגט לינשא דקיי"ל ר"י וריב"ל הלכה כריב"ל כדפסק ר"ת זצ"ל מההיא דמגילה ורבינו משה בר מיימן זצ"ל כתב שנים שחותמין בתחילה הן משום עדים והשאר משום תנאי לפיכך אם היו השאר פסולין או חתמו זה היום וזה למחר ואפי' לימים הרבה ה"ז כשר מת אהד מהם קודם חתימה ה"ז גט בטל עכ"ל פוסק כר"י ואפי' לכתחילה. ולי אני המחבר נראה בעיני דהלכה כריב"ל כדפרישי': אי חתום בתחילה קרוב או פסול אמרי לה פסול ואמרי לה כשר אמרי לה כשר דתנאי הוא אמרי לה פסול אתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא. פי' רבינו שלמה בשנים הראשונים חתם קרוב או פסול וכולן חתמו בו ביום. אמרי לה כשר. למאן דאמר משום תנאי דאע"ג דאיחתים ברישא [קרוב או פסול] העדות תתקיים בראויין לעדות והוא יחשב לתנאי דמסתמא את הכשרים מינה לשם עדות והקרוב לתנאי. אתי לאיחלופי בשטרות דעלמא. דכיון דחתם ברישא אתו למימר זה ודאי לשם עדות חתם ויכשירו קרוב בכל שטרות עכ"ל. וכתב רבינו משה בר מיימן זצ"ל היה אחד משנים הראשונים פסול ה"ז גט פסול שמא יאמרו עד פסול כשר בשאר שטרות בעת שיהו העדים רבים ולא הכשירוהו בגט שעריו רבים אלא מפני שעירי מסירה הם העיקר עכ"ל ולענין שאר שטרות כתבתי בגט פשוט:
1571
1572מתני' בכל כותבין בריו בסם בסיקרא בקומוס ובקנקנתום ובכל דבר שהוא מתקיים. דיו דיותא. סם סמא פי' או פימנט סיקרא אמר רבב"ח סקרתא שמה צבע אדום מיניד"ו קומוס קומא שרף האילן קנקנתום אמר רבא בר שמואל חרתא דאושכפי אדרמינ"ט. ובכל דבר שהוא מתקיים לאתויי מאי לאתויי הא דתני ר' חנינא כתבו במי טריא ואפיצא כשר מי טריא פי' מי גשמים ל"א מי טריא מים ששורין פרי שהוא כעין עפצים. ואפצא גל"ש בלע"ז. תני ר' חייא כתבו באבר בשחור ובשיחור כשר פי' באבר. ששף העופרת במים ומשחירין. בשחור. פחמים. ובשיחור. חרתא דאושכפי. פר"ח זצ"ל אבר. עופרת. שחור. ברזל כדתנן השחור והזוג של ספרים שנחלק ורושם על המגילה. שיחור. גחלת כבויה. עכ"ל:
1572
1573מתני' אין כותבין לא במשקין ולא במי פירות ולא בכל דבר שאינו של קיימא. בעי מיניה ר' שמעון בן לקיש מר"י עדים שאין יודעים לחתום מהו שיכתבו להו בסיקרא ויחתומו כתב עליון [כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב כו'] (או) ושמה בגט ואם לא הזכיד פסול ותנן בפרק השולח התקין ר"ג הזקן שיהא כותב איש פלוני וכל שום שיש לו מפני תיקון העולם ופירש"י שלא יוציא לעז על בניה לומר לא גירשה בעלה שאין זה שמו ומעתה היכא שלא הזכיר שמה כלל הרי איכא לעז שיאמרו לאחרת נכתב ולא לה ותו דאמר בגמרא ההוא דהוו קרו לה רובה מרים ופורתא שרה אמרי נהרדעי מרים וכל שום דאית לה ולא שרה וכל שום דאית לה. ואי איתא דהיכא דלא הזכיר שמה כלל כשר. ליכתוב הרי את מותרת סתמא דהכי עדיף טפי דלא אתי למטעי כלל אלא ש"מ דלא סגי שלא יזכיר שמה כלל. וגם רבי' שלמה פירש מרים צריך לכתוב בגט שהוא עיקר הא למדת דלא סגי שלא יזכיר שמה בגט שהרי פי' מרים צריך לכתוב בגט הלכך אתבריר לן דגט אשה שלא הוזכר שמה בגט פסול והבנים ממזרים דאורייתא: גופא שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה בשר אמר רב אשי אף אנן נמי תנינא על העלה של זית. ואע"פ שאינו שוה כלום. דילמא שאני עלה של זית דחזי לאיצטרופי. עם עלים הרבה לשכב עליהם או למאכל בהמה ואע"ג דלא שוה פרוטה אבל איסורי הנאה לא. תניא רבי אומר כתבו על איסורי הנאה כשר. לוי דרשה [משמיה] דרבי ולא קילסוה. משום דאמר לה משום יחידאה. משמיה דרבים וקילסוה פי' דרשה זימנא אחריתא משמיה דרבים דליקבלוה מיניה וקילסוה. אלמא מדטרח כולי האי דליקבלוה מניה אלמא הלכתא כותיה וכן הלכה וכן פסק רבינו יצחק אלפס: ת"ר וכתב ולא חקק פי' בטבלא בסכין. למימרא דחקיקה לאו כתיבה היא ורמינהו עבד שיצא (לחירות) בכתב שעל גבי טבלא פי' דף ופינקס. פי' בעין אותם של גלחים שחוקקים עליהם בעט. יצא לחירות. אבל לא בכתב שע"ג כיפה ואנדוכתרי פי' כיפה כעין כובע של צמר ונותנין אותו נשים תחת צעיף קישוריהן כדאמר בכמה אשה יוצאה אנדוכתרי תכשיט ורוקמין עליו צורות במחט ואם ריקמו עליהן אותיות הגט אינו כתב לפי שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד ושני ראשיו תחובין. אמר עולא אמר רבי אלעזר לא קשיא הא דחק תוכות של אותיות וצידיהן והאותיות בולטות אינו כתב לפי שלא צייד את האותיות אלא חקק סביבותיהם כמו שהיה בדפוס האותיות מאליו. הא דחק יריכותיהן. של אותיות דהיינו ממש ששיקע דכתב זו היא כתיבה. מיכן פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מי שכתב גט ונפלה לו טיפת דיו מן הקולמוס בתוך חלל האות כגון בתוך חלל האות בית ונעשית פ' או באות אחרת כיוצא בה שאין עתה שמה עליה ומחק הטיפה מתוך האות זהו חק תוכות שנעשית האות ע"י מחיקת תוכה ופסול או פעמים שכותב מ' פתוחה ונדבק החרטום שמאל אל משך התחתון ועשאו סתום ואמר פ' הבונה וכתבתם שלא יעשה פתוחין סתומין אע"ג דאיכא תנא התם דמכשיר איכא נמי דפסיל. ומוחק דדביקות בסכין כדי לעשות פתיחה זהו חק תוכות ופסול וצריך לחזור ולכתוב גט אחר לכתחילה ואע"ג דחק תוכות מיקרי כתיבה להתחייב בשבת בההיא דפ' הבונה נטלו לגגו של חית ועשאו שני זיינין חייב שאני התם דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ואם העביר עליה קולמוס לאחר שתיקנה וחק תוכה פי' ה"ר ברוך זצ"ל בספר דתרומה דאינו מועיל כלום: ת"ר ה"ז גיטך והנייר שלי אינה מגורשת. פי' כל הנייר אני מעכב לעצמי אינה מגורשת דכיון דכל הנייר שלו לא נתן לה כלום ונמצאו אותיות פורחות באויר. ע"מ שתחזירי לי את הנייר ה"ז מגורשת ותחזיר המתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה. בעי רב פפא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו פי' אמר נייר שבין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה יהא שלי מהו ופרכי' ותיפוק לי דספר א' אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לא צריכא המעורה במקצת. שהיו בו אותיות אדובות המגיעין משיטה לשיטה בראשי כל תיבה ותיבה הלכך הוה לי' כפר אחד דדוקא כשאינו מעורה ואינו נותן לה אלא מקום השיטין והתיבות ומקום שבין השיטין והתיבות שלו הוה ליה שני ספרים אבל עכשיו שהיא מעורה אפילו כשיקח לעצמו הנייר שבין שיטה לשיטה צריך להניח לה מקום שהוא מעורה והוה ליה שני דפין בעור אחד ומקרי שפיר ספר אחד והכי נמי בעור אחד דשני דפין בעור אחד ספר אחד קרינא ביה. ובפר"ח זצ"ל כתב שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני כגון דפי ספר תורה והעדים מלמטה בדף השני כשר עכ"ל. משמע שרוצה לומר שני דפין בשני עורות דומיא דס"ת שיש הרבה דפין בהרבה עורות ואפי' הכי קרוי ס"ת דמשמע ספר אחד ולפי דבריו י"ל דבשמעתין קרי שנים ספרים משום דשל שני בנ"א הוא שלו ושלה. שלו בין השיטין ובין התיבות ושלה מקום השיטין ומקום התיבות. ואין נראה זה כלל. אלא עיקר הלכה למעשה בדברי רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דדוקא שני דפין בעור אחד קרינא ביה ספר אחד אבל שני דפין בשני עורות הו"ל שני ספרים ופסול וכן הפירוש ההיא דהקומץ רבה והניחה בשני סיפין פסולה הא בסף אחד כשירה ראויה לשני סיפין קאמר פי' דהיינו בשני עורות שהיא פסולה ואע"ג דהניחה בסף אחד. ורבי' שלמה פירש התם כתבה על שני דפין שהניח גויל חלק בין דף לדף ולפירושו יש ליישב בדוחק הא דקתני הניחה בשני סיפין אלא העיקר כדפרישית. וכן נמי ההיא דפ' היה מביא דאמר התם גבי מגילת סוטה כתבה על שני דפין פסולה ספר אחד אמר רחמנא ולא שנים וג' ספרי' דהיינו שני דפין בשני עורות שהיא פסולה ובהלכו' תפילין הארכתי בזו השמועה. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב שני גיטין בשני דפין זה למעלה מזה והעדים בין שני הגיטין שנמצאו בסוף הראשון ולמעלה משני אם היה יוצא מתחת יד זו שהעדי' נקראים בסוף גיטה ה"ז מגורשת וזו שהעדים נקראין בראש גיטה למעלה אינה מגורשת שהעדים שחתמו בראש הדף של גט או מצדו או מאחריו אינו גט ואם נמסר לה בעדים כשר הקיף ראש דף זה לראש דף זה והעדים באמצע נמצאו העדים בראש שני הגיטין שניהם בטלים ואם נמסרו לה בעדים שניהם כשרים שייר מקצת הגט וכתבו בדף השני והעדים מלמטה בסוף הדף השני כשר והוא שיהיה ניכר במגילה שלא נחתכה ושלכך נתכוון הסופר שישלים בדף השני עכ"ל. וזו היא משנה דהמגרש (דהפריש) [דפרישית] ומשמע שמפרש כדברי רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שמיירי כגון שכתבו שני דפין בעוד אחד דומיא דרישא דשני גיטין בשני דפין זה למעלה מזה דמיירי בדף אחד ודוקא כה"ג כשר אבל שני דפין בשני עורות סבר דפסול שאל"כ היה לו לפרש ולכתוב שייר מקצת הגט בעור זה וכתבו בעור אחרת כי כן דרכו בכל מקום לפרש ולבאר אלא ש"מ מדלא כתב הכי ש"מ דסבר דכל בשני עורות פסול מיהו אם תפר שני עורות יחד או חיברן בדבק וכתב הגט עליהן שמא הוא כשר ודבר זה צ"ע. כתב ר"ת זצ"ל בתיקון סדר הגט ששלח לבני פרי"ש ונהגו לכתוב כתיבה גסה ובשירטוט בעין ספר וי"ב שורות והתיבות שלימות שלא יכתוב ישר' חסר עכ"ל. ואע"פ שכתב נהגו מנהג תורה היא שכל אות שאינה כתובה בכתיבה גסה ואין גויל מקיף אותה אינה קרויה אות ופסולה כדתנן בהקומץ רבה ד' פרשיות שבתפילין מעכבין זא"ז ואפי' כתב אחד מעכבן ואמרי' בגמ' פשיטא א"ר יהודה א"ר לא נצרכה אלא לקוצו של יו"ד ופיר' רבי' שלמה דהיינו רגל של ימין וליתא דפשיטא דאין זה אות ופי' רבינו אליקים זצ"ל קוצו של יוד היינו מה שמשוך מראשו כלפי מטה דהיינו כתרו של יוד וכן פיר"ת זצ"ל כדאמר מפני מה כפוף ראשו והא דאמר בחלק נער יכתבם דהיינו עשרה שאם השליך נער אבן בקיר ונעשה רושם נעשית יו"ד לאו יו"ד ממש קאמר אלא כעין יו"ד אבל יו"ד קיי"ל דקוצו מעכב והיינו מה שמשוך מראשו כלפי מטה. ובכתיבה דקה מה שקורין משטי"ט אינו עשוי כן הלכך פסול. ומעשה היה בגט חירות שנכתב כתיבה דקה מה שקורין משטי"ט ופסלוהו רבותינו דילפי' לה [לה] מאשה דכתי' וכתב לה ואין זה קרוי כתיבה. ופי' מורי רבינו שמחה זצ"ל דעל זה סומכי' שנהגו היתר לכתוב פסוקי' בכתבי הדיוטות בלא שירטוט משום דכתיבה דקה מה שקורין משטי"ט שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשיב כתב שהרי אינו מתוקן כהוגן. ותו פרכי' התם בפ' הקומץ הא נמי פשיטא לכאידך דרב יהודה דא"ר יהודה א"ר כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה פי' שאינה קרויה אות. ויש מרבותינו שרצו להביא ראיה משמעתא ולהכשיר מדמסיק בין שיטה לשיטה יהא שלי מהו ופריך ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ושני לא צריכא דמעורה ומשמע שהאותיות של שיטה זאת נוגעו' באותיות של שיטה תחתונה וכשר אע"פ שאין הגויל מקיף. ואומר רבי' יצחק בר"ש זצ"ל דלאו דוקא מעורה שנוגעין זב"ז אלא כגון שראשו של ל' של שיטה התחתונה נכנס בתוך אויר של חי"ת בשיטה של מעלה או דגל נ' פשוטה של שיטה עליונה נכנס בתוך אויר של טית או באויר של עין של שיטה תחתונה ולא נגעי בלל אהדרי ולעולם כל אות שאין גויל מקיף אותה אינה קרויה אות ופסולה כדאיתא בהקומץ רבה. ואין לחלק ולומרד דדוקא בתפילין (כעין) [בעינן] שתהא אות מוקפת גויל אבל לא בגט דהא כתיבה כתובה בו ואין זו כתיבה. ומעשה בא לפני מורי אב"י העזרי זצ"ל בגט שלא הקיף גויל את האות ופסלו. ורבינו יצחק בר אברהם זצ"ל היה מצריך לעשות זיונין בגט כמו בס"ת והיה אומר שכל אות שאינה מזויינת בתגין של שעטנ"ז ג"ץ כדין ס"ת אינה קרויה אות כההיא דשלהי הכונה דתנא נתכוין לכתוב אות אחת ועלו בידו שתים חייב והא תניא פטור לא קשיא הא דבעי זיוני והא דלא בעי זיוני פי' דלא בעי זיוני פטור דלא מיקריא אות עד שיזיין אות' ומדלשבת לא הויא אות ולא מיחייב לענין גט נמי לא הויא אות ופסול. ואינה ראיה דאיכא למימר דמיירי בכותב ס"ת שאותיותיה צריכות זיון א"נ בכותב בספר אחר ונתכוון לכתוב כמשפט אותיות של ס"ת שצריכות זיון דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. וה"נ מסתברא דקאמר הא דבעי לזיוני הא דלא בעי לזיוני משמע דהכי קאמר הא דבעי הכותב לזיוני ולא קאמר הא באותיות שצריכות זיון הא באותיות שאין צריכות זיון. הלכך אין כאן ראיה להצריך זיון לאותיות של גט ואין לומר וליזיינו לאותיות ומה בכך שא"כ אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים שכבר נהגו קדמונינו ורבותינו שלא לזיין. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב וצריך שיהי' מבואר היטב באותו הכתב שיכתוב בו עד שידעו לקרותו הקטנים שמכירין אותו הכתב שאינן לא סכלים ולא נבונים אלא בינונים ולא יהיה הכתב מעוקם ומבולבל שמתדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה היה בו משמע עניינות או שהיה בכתבו עיקום או בלבול עד שאפשר שיקרא ממנו ענין אחר הואיל ונקרא לענין גירושין ויש בו משמע גירושין ה"ז פסול עב"ל. ונראה בעיני שט"ס הוא וכך אני סבור שיש כך להיות הואיל ונקרא לענין אחר אע"פ שיש בו משמע גירושין ה"ז פסול. מ"מ הרי הקפיד אפי' על כתב מעוקם וכ"ש על כתיבה דקה מה שקורין משטי"ט שאינה כתיבה כלל:
1573
1574מתני' על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה ועל היד של העבד ונותן לה את העבד. בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד [שהוא] שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה. שהביאתו לפנינו ואומרת בעלי נתן לי העבד הזה וגירשני בו. מהו. מי מהימנא בלא עידי מסירה הואיל ועכשיו הוא ברשותה או דילמא איהו מנפשיה אזיל. אמר רבא ותיפוק לי דכתב שיכול להזדייף הוא. ודילמא תנאה הוי בגיטא ומחקתיה והדר כתבתיה. ולרבא קשיא מתני' על היד של עבד. בשלמא מתני' לא קשיא בעידי מסירה שקראוהו. ור' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי. ואי אפשר לגט בלא עידי מסירה. אלא לרמי בר חמא קשיא. לרמי בר חמא נמי לא קשיא בכתובת קעקע שאינה נמחקת עולמית והשת' דאתית להבי מתני' לרבא נמי לא קשיא בכתובת קעקע מאי הוה עלה ת"ש דארשב"ל הגודרות אין להם חזקה פי' אדם שתפסן אינו נאמן לטעון לבעליהן מכרתם לי דאיכא למימר מעצמן הלכו אצלו הלכך אינה מגורשת אא"כ תביא עידי מסירה שנתן לה בעלה עבד זה וגירשה כן. ואע"פ דפרי' דכתיבה דקה שקורין משטי"ט פסולה בגט ליכא להקשות מכתוב' קעקע דאפשר שפיר שיעשנה כתיבה גסה. הלכך אם היה גט חקוק על יד העבד בכתיבת קעקע והיה יוצא מתחת ידה והיו העדים חקוקין על ידו הרי זו מגורשת אע"פ שאין לה [עידי] מסירה שהרי אינו יכול להזדייף וכ"כ רבי' משה בר' מיימון זצ"ל. ואם היה הגט כתוב בדיו על ידו של עבד והרי הוא יוצא מתחת ידה אם יש לה עידי מסיר' מגורשת ואם לאו אינה מגורשת דומיא דגודרו' שהבעלי' מוציאין אותו מיד מי שתפס. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כתב שהיא ספק מגורשת דשמא מסרו לה או שמא מעצמו נכנס ולי נראה שאינה מגורשת כלל. בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא [שלה] וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו שהוא בא לגרש' מהו מי אמרינן אקנויי אקני ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי ולא גמרה ומקנה דבר שאין בלבה לתת מתנה גמורה ולא גרשה אלא בשלה ואנן בעינן ונתן וליכא. ופשטה רב אשי מהכא אשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל והדר יהב לה ניהלה. הלכך הכא נמי הא מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו שהוא בא לגרשה ה"ז מגרש בה דאמרי' הקנה לו את הטבלא דלא מספקא לן אי הקנה לו אי לאו אלא הא מספקא לן אי ידעה לאקנויי אי לא ופשטה רב אשי דידעה לאקנויי הלכך מגרש בה ומוסר לה הטבלא בפני עדים ואם הטבלא יוצאה מתחת ידה וכתוב הגט בדיו ואין עידי מסירה קמן אינה מגורשת דזהו כתב שיכול להזדייף. וכתב רבי' משה בר מיימן זצ"ל הי' הגט חקוק על הטבלא והעדים עליו והוא יוצא מתחת ידה אע"פ שהן מוחזקין בטבלא שהיא שלה ה"ז מגורשת שהאשה עצמה כותבת גיטה שאין קיום הגט אלא בחותמיו אם אין שם עידי מסירה עכ"ל ושמעינן משמעתין דבעינן שיהא הקלף והדיו משל בעל ואמרי' נמי לעיל אר"ח יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטא דעלמא א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב [וכתב] והאי איהי קא כתבה ליה ונותנת שכר הסופר ודילמ' אקנויי אקני ליה רבנן. אבל בקולמו' אין לחוש אפי' אינו של בעל דאין כאן חסרון הניכר במה שכותב בו גט כך כתב ה"ר ברוך בר יצחק זצ"ל בספר תרומות ור"ת זצ"ל כתב בסידור הגט שלו ששלח לבני פרי"ש וצריך שיהא הדיו והקולמוס והקלף משל בעל דלא ליהוי גזל דונתן בעינן ואם אין לו יתנו לו אחרים במתנה ויתנם לסופר ויכתוב עכ"ל. ותנן בפ' גט פשוט כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ושובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירם והבעל נותן שכר פי' על הגט קאי ואמר בגמ' מ"ט וכתב ונתן. והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא נשהייה פי' והקנו לה רבנן השכר שהיא נותנת לסופר לבעל כדאמר לעיל וכת' רבי' משה בר מיימן זצ"ל האשה נותנת שכר הסופר בכל מקום:
1574
1575מתני' כותבין על העלה של זית. ותניא בתוספתא פ"ב כתבו בדם הקרוש בחלב הקרוש על עלה זית על עלה חרוב על עלה דלעת ועל כל דבר שהוא של קיימא [כשר על עלי חוזרין על עלי כרשין על עלי בצלים על עלי ירקות על כל דבר שאינו של קיימא פסול זה הכלל כתב דבר שהיא של קיימא ע"ג דבר שאינו של קיימא או דבר שאינו של קיימא ע"ג דבר שהוא של קיימא] פסול עד שיכתוב בדבר של קיימא על דבר של קיימא המקרע על העור כתבנית כתב פסול הרושם על העור בתבנית כתב כשר ותניא בהאי פירקא כתבו על יד עצמה ה"ז אינה מגורשת. ושלח מורי רבי' שמחה זצ"ל למורי רבי' אבי העזרי מה בין זה לכתבו על איסורי הנאה שהרי אינו נותן לה נייד אלא אותיות והשיב לו דחוקים הם כי היכי דדחינן ומפלגינן בין איסורי הנאה לעלה של זית משום דחזי לאצטרופי אע"ג דהשתא מיהו לאו שוה פרוטה היא הכי נמי איכא לפלוגי דאיסור הנאה איכא נתינה דיכול להוליך הנאה לים המלח ויש שמותר בביטול או ברוב ואיכא נתינה מה שאין כן ביד המתגרשת דאין כאן נתינה:
1575
1576מתני' על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על היד של עבד ונותן לה את העבד. בשלמא יד עבד לא אפשר למקצייה אלא קרן של פרה ליקצייה וליתנה ניהליה אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוס' כתיבה קציצה ונתינה ותני' בתוספת' בפ"ב כתבו על קרן של צבי חתמו ונתנו לה פסול שנאמר וכתב ונתן מה נתינה בתלוש אף כתיבה בתלוש והיינו בשלא נתן לה את הצבי אלא לאחר הכתיבה קצצו ונתנו לה ומוכח בירושלמי דדוקא כתבו וחתמו ואח"כ קצצו פסול אבל כתבו וקצצו וחתמו כשר וליכא קפידא אלא בחתימה אבל בכתיבה בלא חתימה ליכא קפידא דאמרי' בירושלמי בפרקין [כתבו] על קרן הצבי (גררו) [גררו] וחתמו ונתנו לה כשר הא אם חתמו ואח"כ (גררו) [גדדו] לא ר' (אחא) [בא] בשם ר' מיישא והוא שכתב על זכרותו של קרן אבל אם כתב על נרתיקו כפרוש הוא והוא כשר. ונראה בעיני אני המחבר דההיא דירושלמי ר"מ הוא דאמר עידי חתימה כרתי וכי כתיב וכתב אכתיבה דגט הוא דכת' הכי נמי דקפיד אכתיבה במחובר אפי' בלא חתימה (ואנן קיי"ל כר"א) הלכך בעינן שתהא כתיבת הגט בתלוש וכ"כ רבי' משה בר מיימן זצ"ל כתבו במחובר אף על פי שחתמו בו עדים אחר שתלשו ונתנו לה אינו גט: ופר"ח זצ"ל ש"מ אפי' נייר אם מחוסר בו קציצה אחר הכתיב' פסול וכל שכן זולתו עכ"ל. וכן כתב ר"ת זצ"ל בסידור הגט ששלח לבני פרי"ש וצריך שיחתוך הקלף קודם כתיבת הגט ואם קוצצו אח"כ פסול. וכן כתב בה"ג מאן דכתב גיטא ליפסק מגילתא ואי פסק ליה בתר דכתביה מיפסל גיטא דכתיב וכתב לה ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה עכ"ל. הלכך אם כתב הגט על קלף גדול ואח"כ חתכו פסול. וכבר היה מעשה לפני רבינו יצחק בר' מנחם זצ"ל ופסל וכתב ה"ר יוסף בן ה"ר יום טוב זצ"ל שנחלקו עליו גדולי הדור וגם כתב שרבינו שלמה מכשיר גם רבי שמואל זצ"ל מכשיר פי' דדוקא בהני כגון בע"ח ומחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו חשוב מחוסר קציצה והביא ראיה דאמרי' לקמן כתב על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהב ליה ניהליה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהב ליה ניהליה רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום אבל בשאינו נקוב אפי' רבא מודה דכשר שאפי' יקטום כשר דהואיל ואינו יונק מן הקרקע אינו מחובר ולא מקרי מחוסר קציצה וכן פי' ה"ר שמעיה זצ"ל בפירושיו. ור"ת אומר דאדרבה משם ראיה לפסול מדקאמר כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ויהב ליה ניהלה משמע דאי תבר ליה לעציץ ויהיב לה החרס פסול דחשבינן ליה מחוסר קציצה ואע"פ שאינו מחובר לקרקע והא דלא גזר ביה רבא דילמא תבר לה לעציץ משום דאין רגילות לשבור העציץ וליתן לה חתיכת החרס אלא נותן לה כל העציץ כדתנן על קרן של פרה ונותן לה את הפרה ולא גירינן שמא יקצוץ משום שאין רגילות אבל בעלה גזור שמא יקטום שכן דרך בני אדם לקטום עלים וה"ה דגזר רבא בשאינו נקוב והא דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי דמכשר אפי' בנקוב דכח דהיתרא עדיף ואע"ג דלית הלכתא כותיה כההיא דפ' מי שאחזו בברייתא דפליגי רבי וחכמים במהיום ולאחר מיתה דפריך ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי וליפלגו בעל מנת ולהודיעך כחן דרבנן ומשני דכח דהתירא עדיף ליה ואף על פי שאין הלכה כרבי מחבירו. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מכריע כדברי רבותינו הפוסלים דאמרי' ס"פ כיסוי הדם א"ר זירא אמר רבה בר אבוה אמר שמואל מכסין בעפר עיר הנדחת אמאי איסורי הנאה נינהו א"ר זירא לא נצרכא אלא לעפר עפרה דכתיב ואת בל שללה תקבוץ אל תוך רחובה מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה יצא זה שמחוסר תלישה וקביצה ושריפה. ונראין הדברים דחיבור הגט המחובר בקלף גדול הוי חיבור טפי מחיבור עפר עיר הנידחת והוי ודאי מחוסר קציצה וכן מוכח בפ' נגמר הדין דת"ר עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר ת"ל כי קבור ר' יוסי אומר מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחובר תלישה וקבורה ורבנן תלישה לאו כלום הוא הרי לר' יוסי אע"ג דהאי קורה אינה מגוף הקרקע אלא שנעוצה בקרקע קרי לה מחוסר תלישה כ"ש קלף שכלו גוף אחר שקרוי מחוסר קציצה ואפי' רבנן לא פליגי אלא משום דהאי קורה אינה מגוף הקרקע אלא שנעוצה בקרקע אבל בקלף שהכל גוף אחד הוא מודו שפיר דהוי מחוסר קציצה: הלכך הכותב גט צריך שיחתוך הקלף קודם כתיבת הגט ואם קצצו אחרי כן פסול. ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דה"מ אם קצצו אחרי כן פסול היינו דוקא שחותך את הגט מקלף גדול הוא דחשיב קציצה משום דמה שנחתך מן הגט [הוא דבר חשוב] אבל אם אח"כ חותך מן הגט דבר מועט כדי להשוותו ולייפותו לא מיקרי בהכי מחוסר קציצה כדאמרינן לעיל בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו ופרכינן ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אבל לא משום מחוסר קציצה והיינו משום דלא חשיב חלק הבעל מגוף הגט ולא מיקרי מחוסר קציצה הלכך הכותב גט צריך שיחתוך הקלף כשיעור הגט מקלף גדול קודם כתיבה כתבה ואח"כ קצץ פסול אבל אם כתב הגט על הקלף ואח"כ חתך סביביו כדי לייפותו ולנאותו לית לן בה וכן הכותב גט וטעה ורוצה לחזור ולהתחיל לכתוב גט אחר באותו קלף יחתוך תחילה הראשון המוטעה כך כתב ה"ר ברוך בר' יצחק זצ"ל בספר התרומה:
1576
1577מתני' אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר לקרקע תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ר' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש. כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין א"ר יהודה אמר שמואל סיפא דקתני כשר והוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר תלישה תורף גילויו של גט מקום האיש והאשה והזמן וכן א"ר אלעזר וכן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא. מתני'. דאמר עידי מסירה כרתי דבעי כתיבה בתלוש דדרש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת עדים והכי קאמר אין כותבין טופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכת' לתורף ונתנו לה כשר רשב"ל אמ' חתמו שנינו בסיפ' דמתני' ור"מ [היא] דאמר עידי חתימה כרתי וה"ק אין כותבין תורף גזירה שמא יחתום כתבו לתורף תלשו וחתמו ונתנו לה כשר וקיי"ל כשמואל ור"י דמוקמי למתני' כר"א וקיי"ל כר"א דאין כותבין טופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר וכתב רבי' משה בר מיימון זצ"ל אין כותבין במחובר לקרקע טופס הגט כתב את הטופס במחובר ותלשו ואח"כ כתב שם האיש ושם האשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם וחתמו ונתנו לה כשר עכ"ל והיינו כשמואל דאמר לקמן בפ' כל הגט צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם ופי' רבי' שלמה זצ"ל שגם זה עיקרו של גט:
1577
1578מתני' אין כותבין לא על הנייר מחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף. נייר המחוק יכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכותבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומין וכן דיפתרא אין מחק שלו ניכר ובגמ' מפרש דיפתרא עוד דמליח וקמיח ולא עפיץ. וכתב רבינו משה בר מיימון זצ"ל כותבין על דבר שיכול להזדייף והוא שיתנו לה בעידי מסירה כיצד כותב על הנייר המחוק ועל הדיפתרא ועל החרס ועל העלים ועל ידו של עבד ועל קרן של פרה ומוסר לה העבד או הפרה או הנייר המחוק וכיוצא בהם בפני עדים עכ"ל תניא בתוספתא פ' בתרא דמכילתין גבי שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול ושלא מגופו כשר בך היא שנויה הברייתא בשני תוספתות שלפני ואינו מסיים בהם ואם החזירו למטה אפי' מגופו כשר אבל בתוספתא דבבא בתרא פ' בתרא תניא שטר שיש בו מחק או תלוי מגופו פסול שלא מגופו כשר ומסיים התם ואם החזירו למטה אפי' מגופו כשר ופי' מחק היינו שטעה וכתב התיבה של טעות ומחקה ופי' תלוי היינו שדילג תיבה וכתבה ביני חיטי אפי' אם החזירו למטה היינו כההיא דפרק גט פשוט דאמר רבי יצחק בר יוסף אמר ר"י כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהן (דאנו) [דהיינו] שאנו כותבין [תיבה] פלוני' דעל המחק או תיבה פלוני שמחקתי או תיבה פלונית דביני חיטי והיינו דקתני מגופו פסול פי' מורי רבי' אבי העזרי היינו עיקרו של גט דהיינו תורף וכן תורף של שאר שטרות ומורי רבי' אבי העזרי זצ"ל כתב נמי בהאי (גיטא) [דגיטין] דמסיים בה ואם החזירו למטה אפי' מגופו כשר. ויש לי ללמוד ממנה דבטופס הגט ושאר שטרות לא החזירו למטה אפ"ה כשר. ובה"ג כתב והיכא דכתב גיטא ואית ביה גיחטא או מחקה (או טפט את) [אם בטופס הגט בשר אם] בתורף הגט פסול ובשאר [שטרות] כשר ורבי' משה בר' מיימון זצ"ל כתב גט שמחק בו אות או תיבה או שתלה בין השיטין (או מטופט) [אם מטופס] הגט ה"ז כשר אם מתורף כשר בשאר שטרות תרוייהו פסלי בתורף דגט ומכשרי בטופס ובשאר שטרות מכשרי אפי' בתורף ולא פירשו את דבריהם אם בהחזירו למטה אם לא. ורבינו דוד בר קלונימוס זצ"ל ממינצבורק פי' שיש חילוק בין מחק למחק כי ודאי מחק או תלוי כי סבור הסופר לכתוב כראוי וטעה והשמיט תיבה או שתים וכשנזכר תלאה ביני חיטי או שכתב תיבה יתירה ואח"כ מחק וכתב על המחק אפי' מגופו של גט כגון הרי את מותרת לכל אדם וכיוצא בו והחזירו למטה וקיימיה כהוגן כשר בין בשטרות בין בגיטין כדתניא לענין גיטין בתוספת' דב"ב. אבל אם נכתב בגט פסול מדעת אפי' לאחר התורף כרבא בפ' המגרש דקיי"ל כותיה אע"פ שחזר ומחקו פסול שהרי אדעתא דפסול נכתב ושויא חספא בעלמא ושוב לא יחזור להכשירו ודמי לביטול גט דהשולח דאינו חוזר ומגרש בו. ותדע שכן הוא דכשנכתב אדעתא דפסול דאין לו תקנה כההיא דהמגרש דתנן אם כתבו בתוכו [אע"פ שחזר ומחקו פסול ואמר רב ספרא כתבו בתוכו] תנן פשיטא דכתבו תנן מהו דתימא ה"מ לאחר התורף אבל לפני התורף אפי' על פה פסול וקיי"ל כרבא אלמא אע"ג דכתב כל הגט בהכשר הואיל וכתביה אתנאי דעל פה פסול ופי' דמשום גזירת מחק כי האי החמירו בכל המחקין כולן ומיהו בדיעבד כשר ואיני מבין דהתם כשכתב התורף אתנאי דעל פה דין הוא שהוא פסול שכל הכשר הגט תלוי בתורף אבל תופס שאין הכשר תלוי בו למה יהא פסול. מיהו זאת ודאי אמת סברא היא שאם כתב בגט פסול מדעת בתורף שהוא פסול גמור ואין מועיל לו שום קיום:
1578
1579מתני' אין כותבין לא על נייר מחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירין. מאן חכמים כלומר מאן נינהו חכמי' ומ"ט מכשרי א"ר אלעזר ר' אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי פי' רבי' שלמה וחתימת הגט אינה מן התורה ולא סגי למיתבה בלא עידי מסירה דאינהו הוא דעבדי כריתות דע"כ עדי' בעינן דילפי' ערוה דבר דבר מממון והלכך לא חיישי' לדילמא מזייפא [דהא] אמרן צריכי למקרייה ואי הוה ביה תנאה אינהו ידעי ומ"ד עידי מסירה עיקר הבאה להנשא ע"י הגט צריכה להביא עדים שנמסר לה הגט לפניהם עכ"ל. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהא דפי' רבי' שלמה זצ"ל דהבאה להנשא ע"י גט שצריכה להביא עדים שנמסר לה הגט לפניהם דהיינו דוקא דהבאה להנשא בגט כזה שנכתב על דבר שיכול להזדייף אבל בגט שנכת' על דבר שאינו יכול להזדייף וחתומי' בו עדי' יכול' להנשא ע"י הכרת חתימת העדי' אפי' לר"א כדתנן פ' השולח העדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם [ואמרי' בגמ' שם] דאוריי' היא וכתוב בספר וחתום והעד עדים אמר רבה לא צריכה לר"א דאמר עידי מסירה כרתי תקינו רבנן עידי חתימה דזימנין דמייתי סהדי מסירה א"נ דזימנין דאזלין למדינת הים ומערער הבעל לא גירשתיה הלכך השתא דתקון עירי חתימה אפי' אתי בעל ומערער לא גירשתיה לא משגחינן ביה דסמכי' אעידי חתימה. הא למדת דאפי' לר"א סמכי' על הכרת עידי חתימה אע"ג דליכא עידי מסירה קמן דכיון שהגט יוצא מתחת ידה אמרי' מסתמא בא לידה כמצוותו כיון שהוא כתוב על דבר שאינו יכול להזדייף. ואע"ג דרב יוסף אמר אפי' תימא ר"מ התקינו שיהו עדים מפרשי' שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם כדתניא בראשונה היה כותב אני עד חתמתי אם היה כתב ידו יוצא ממקום אחר כשר ואם לאו פסול ארשב"ג תקנה גדולה התקינו שיהו מפרשים שמותיהן בגיטין מפני תיקון העולם והשתא איכא למימר דמתניתין ר"מ היא ולא ר"א ואין מיכן ראיה דלר"א סמכי' על הכרת חתימת העדים אלא בעינן שיבואו עידי מסירה לפנינו. הא לאו מילתא היא דאפילו תימצי לומר דרבה ורב יוסף פליגו אהדדי דרבה סבר מתני' ר"א ולא ר"מ ורב יוסף סבר מתני' ר"מ ולא ר"א הא קיי"ל דרבה ורב יוסף הלכה כרבה לבר משדה ענין ומחצה דהלכה כרב יוסף ותו דמצינן למימר דרב יוסף לא פליג אדרבה אלא סבר דמתני' ר"מ נמי היא וחותמין היינו שמפרשי' שמותיהן ולר"א הוי תיקון העולם בחותמין גרידא אפי' בלא מפרשי' וכגון שכתב ידן יוצא ממקום אחר מיהו לא עבדינן בה עובדא אלא בגטה יוצא מתחת ידה ועדים חתומין בו ומפורשין שמותיהן ובמכירין שהוא כתב ידן או שכתב ידן יוצא ממקום אחר וכגון שהוא כתוב על דבר שאינו יכול להזדייף אז אנו מתירין אותה לינשא אע"פ דאין עידי מסירה קמן. ורבינו יצחק אלפס כתב בהשולח. מהא שמעינן דלא צריכינן לעידי מסירה אלא היכא דליכא עידי חתימה אבל היכא דאיכא עידי חתימה סגי בלא עידי מסירה והוא דנפק גיטא מתותי ידה. ואם תאמ' הא איתמר בפני כמה נותנו לה ר' יוחנן ור' חנינא חד אמר בפני שנים [וחד אמר בפני שלשה] התם משום דבעינן לקיימו ועוד לכתחיל' בעינן עידי מסירה וכי קאמרינן אנן דיעבד עכ"ל. ולא הזכיר דברי רב יוסף כלל ומשמע שר"ל אפי' ידעינן דמסרו לה שלא בעדים נישאת ע"פ עידי חתימה שבו בדיעבד הואיל שכבר מסרו לה שלא בעדים מיהו לכתחילה בעי למימסר לה בעדים ויש לפרש דבריו כמו כן וכגון שהגט כתוב על דבר שאינו יכול להזדייף. ורבינו משה בר מיימון זצ"ל כ' שליח שהביא גט כשהוא נותנו [לה נותנו] בפני עדים שנים ואותן השנים צריכין לקרותו ואח"כ ינתן לה בפני שנים שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שתחתיו הוא קם לפיכך אם נתנו השליח לה ולא קראוהו עידי מסירה ונטלתו וזרקתו לים הרי זו ספק מגורשת עבר השליח ונתן גט בינו לבינה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ואם מת הואיל והגט יוצא מתחת ידה מקוים בחותמיו ה"ז כשר עכ"ל. ופר"ח זצ"ל כתב בהשולח מתני' העדים חותמין על הגט אוקימנא מפרשין שמותיהן בגט כדתניא ארשב"ג תקנה גדולה התקינו כו'. א"כ ר"ל דרב יוסף עיקר דאוקימנא למתני' ר"מ ולא ר"א ואין לנו ראיה שתוכל להנשא בגט שערים חתומים בו ואנו מכירי' חתימתם אא"כ יבואו עידי מסירה לפנינו מיהו ליתא אלא אדרבה סמכינן דהלכתא כותי' לגבי רב יוסף ואע"ג דתניא דהתקינו שיהו מפרשין שמותיהן הא לא מסייעא לרב יוסף דמתני' דהשולח בהכי איירי אלא אפשר שפיר דלא איירי במפרשין אלא בחתימה ור"א היא וכדאוקמ' רבה. אמר ר"א לא הכשיר ר' אלעזר אלא לאלתר שהביאתו לב"ד ביום שנמסר לה להודיע שהיא גרושה ויתירוה להנשא. אבל מיכן ועד עשרה ימים לא חיישי' דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה ור"י אמר אפי' מיכן ועד עשרה ימים אם איתא דהוה ביה תנאה עדים מידכר דכירי. ואר"א לא הכשיר ר' אלעזר אלא בגיטין דאינן עשוין אלא להתיר ויכולה להביאו לב"ד לאלתר ויתירוה ושוב א"צ לגט דכיון דהותרה בב"ד יש זכרון וקול לדבר. אבל בשטרות דקיימי לגוביינא ודילמא לא מפיק ליה עד זמן ארוך וישכחו עידי מסירה את הדבר וסמכי' אעידי חתימה והוא מזייף כתב העליון וחותם העדים עומד במקומו. ור' יוחנן אמר אפי' בשטרות והכתיב למען יעמדו ימים רבים אלמא בעינן דבר הראוי לעמוד ולהתקיים והאי קרא בירמיה בשטר מכר כתיב. התם עצה טובה קמ"ל פר"ח זצ"ל וקיי"ל כר"י ולא תימא בגיטין לבד אלא אפי' בשטרות ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב הני מילי בגיטין אבל בשאר שטרות בעינן כתב שאינו יכול להזדייף:
1579
1580מתני' הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי' חש"ו האשה כותבת גיטה [והאיש כותב את שוברו] שאין קיום הגט אלא בחותמיו. והא לאו בני דיעה נינהו. ולא ידעי לכתוב לשמה. א"ר הונא והוא שהיה גדול עומד ע"ג ואומר לו כתוב לצורך פלוני דסבר רב הונא דמתני' ר' אליעזר היא דבעי כתיבה לשמה וסיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עידי מסירה דרוב גיטין נמסרין בפני החתומין ואמציעתא קאי דקתני האשה כותבת גיטה ולא ארישא לאכשורי כתיבת חרש (אלא בגדול) [בלא גדול] עומד על גביו א"ל רב נחמן אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו ה"נ דכשר וכי תימא הכי נמי והתניא נכרי פסול נכרי לדעתא דנפשיה עביד דהא גדול הוא ויש בו דעת ואע"פ שזה אומר לו כן שמא הוא בלבו חושב לשם אחר אבל קטן אין בו דעת אלא למה שזה מצווהו. הדר אמר ר"נ לאו מילתא היא דאמרי אלא מעתה נכרי וישראל עומד כו' דהוא ס"ל דפסול דודאי כשר הוא ואפי' אין ישראל עומד על גביו וגבי חש"ו נמי ליתא לררב הונא דאע"ג דאין גדול עומד על גביו נמי כשר דמתני' ר"מ היא דלא בעי כתיבה לשמה ודריש וכתב דקרא אחתימת עדים. דמדקא פסיל לנכרי. בסיפא דמתניתין לענין הבאה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין ואין אדם נעשה שליח לדב' שאינו שייך בו וגבי כתיבה שיירי' ש"מ בכתיבה כשר כדקתני טעמא שאין קיום הגט אלא בחותמיו. והא [תניא] נכרי פסול ההיא ר"א היא דאמר עידי מסירה כרתי ובעינן כתיבה לשמה הא ודאי נכרי לדעתא דנפשיה קעביד. הלכך חש"ו כשרין לכתוב את הגט וכגון שגדול עומד על גביו ומראהו ומצוהו כתוב לשם פ' אבל נכרי אע"פ שעומד על גביו ומראהו ומצווהו כתוב לשם פ' אפ"ה פסול דכיון דגדול הוא חושב בלבו לר"א ואין משים לבו למה שזה מראהו ומצוהו דקיי"ל כר"א דע"כ לא פליגי רב הונא ורב נחמן אלא דרב הונא מוקי למתניתין כר"א ור"נ מוקי לה כר"מ אבל בהא תרוייהו [מודו] דסברת ר"א היא כדפרישי' ומודו נמי דהלכה כר"א ובפר"ח כתב כיון דקיי"ל הלכתא כר' אלעזר נכרי בין בכתיבה בין בהבאה פסול עכ"ל וכן סובר רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כר"א וכרב הונא שכתב דברי רב הונא ודברי ר"נ לא הזכיר כלל וה"ה אם כתבוהו לגט חש"ו ואין גדול עומד ע"ג ושיירו מקום התורף דהיינו שם האיש ושם האשה ומקום הזמן ומקום הרי את מותרת לכל אדם וכתב בן דעת ה"ז גט כשר להנשא לכתחילה דאמר שמואל והוא ששייר חש"ו מקום התורף וכתב בן דעת את התורף ולא בעי לאוקמוה כשגדול עומד על גביו וכן א"ר הונא משמיה דעולא והוא ששייר מקום התורף וקיימא לן הכי שאם שיירו מקום התורף ובא בן דעת וכתבו שהוא כשר:
1580
1581מתני' האשה כותבת את גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו פירש רבינו שלמה כותבת גיטה ומקנהו לבעל וחוזר ומוסרו לה לגירושין דבעינן שיהא הדיו והקלף משל בעל וכדברי ר"ת זצ"ל בעינן שיהא גם הקולמוס משל בעל כדפרי' לעיל:
1581
1582מתני' הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו והסומא והנכרי. כתב בה"ג דרב יהודאי גאון זצ"ל [נכרי] דאייתא גיטא וכריך ויהיב במנא בדיעבד כשר ולכתחילה לא עכ"ל ה"ג. ובתשובות הגאונים כתוב בעו רבנן קמי מר רב חנינאי גאון זצ"ל אמרינן נכרי לא הוי שליח להולכה מהו למיכרכייא לגיטא בחד מנא למימר לעכו"ם אמטי האי מנא לישראל פ' וניתיביה לאיתתיה ואמר דודאי לא מהני מידי. ובתשובות רבי' שלמה זצ"ל כתוב מעשה באחד שרצה לשלוח גט לאשתו על יד עכו"ם או לעשות קבלן ואומר ר' דלא מהני אא"כ אומר לו לישראל לך קבל לי גיטי או לך לפלוני ואמור לו לקבל לי גיטי והוא השיב ביד ישראל אני אקבל דלא סמכינן אדעתיה בדאורייתא ועכו"ם פסול לכך כדתנן חוץ מחש"ו ונכרי הלכך אין גיטה גט הלכך אם אומר לו סמכינן עליה עכ"ל. ואין להתבונן מדבריו אם בא לפוסלו דוקא להיותו שליח לתת הגט מידו לידה אבל להוליכו לישראל שלוחו שיתן לה לא או שמא אפי' כה"ג פסיל ליה. וכבר היה מעשה בקולוניא בגט אחד שנכתב ונחתם ע"פ הבעל והבעל מינה בעדים שליח את ה"ר ברוך בר שמואל זצ"ל שיקבל הגט מיד העכו"ם אשר השכיר להביאו למגנצ"א שיקבל מיד העכו"ם ויתננו לאשתו בעידי מסירה וכתבו מורי רבינו אבי העזרי ואביו רבינו יואל הלוי זצ"ל דהאי גט כשר והגון הוא דהא דנכרי פסול היינו להביאו וליתנו לידה ולפוטרה והאריכו הרבה בדבריהם להכשיר. ועוד מצאתי כתוב אומר אני במקום שב"ד ירצו לעשות שליח שלהן על הגט שבא לידם על יד שליח שהעיד לפניהם בפ"נ ובפ"נ שיכולין ב"ד לשולחו על יד עכו"ם כה"ג אל יד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני וכשר:
1582
1583מתני הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו והסומא והנכרי. בשלמא חש"ו דלאו בני דיעה נינהו נכרי נמי לאו בר היתרא הוא פי' רבינו שלמה דאין להם קידושין ואין גיטין נוהגין בהן ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למיעבד שליחות לאחריני והכי אמרינן רפ"ק דקידושין בירושלמי ר' שמואל ר' אבהו בשם ר' אלעזר בשם ר' חנינא בן נח שבא על אשת איש שלא כדרכה נהרג ודבק באשתו והיו לבשר אחד ששניהם עושים בשר אחד ר' יוסי בעי הערייה בזכור מהו הערייה בבהמה מהו כל העריות לא מן הנדה למדו זכור מינה בהמה מינה עד כדון ישראל. בעכו"ם א"ר מנא מינה ולא מינה ודבק באשתו ולא באשת חבירו כל שהוא ודכוותה לא בזכור ולא בבהמה אפי' כל שהוא. הרי למדנו שאין להם לעכו"ם קידושין מהו שיהא להם גירושין ר' יהודה בר פזי ור' חנן בשם ר' הונא רובא דצפורין או שאין להם גירושין או שניהם מגרשין זה את זה ר' יוחנן דצפרין א"ר אחא ר' חיננא בשם ר' שמואל בר נחמני שנאמר ה' צבאות אלהי ישראל בישראל נתתי גירושין ולא באומות ר' חיננא בשם ר' פנחס כל דפרשה כתיב ה' צבאות וכאן כתיב אלהי ישראל שלא ייחד הקב"ה שמו [בגירושין] אלא בישראל בלבד מילתיה דר' חייא רובא אמרה עכו"ם אין להם גירושין דתני ר' חייא בן עכו"ם שגירש את אשתו והלכה ונישאת לאחר וגירשה ואח"כ נתגיירו שניהם אני קורא עליהם לא יוכל בעלה הראשון וגו' ותני כן מעשה [בא] לפני ר' והכשיר פי' הא דמסיק למדנו דאין לעכו"ם קידושין משום דדרש ודבק באשתו פי' כשדבק בה בעלה אז היא אשתו אבל אם קדשה ולא בא עליה אינה ארוסתו מפני שאין להם קידושין וכההיא דפ' ד' מיתות דתני רב חנניא בעולת בעל יש להן נכנסה לחופה ולא נבעלה אין להן וכדאמר ר' יוחנן התם דנערה המאורסה לית להו. ואתיא שפיר ההיא דפ"ק דקידושין דת"ר וראית בשביה בשעת שביה אשת אפי' אשת איש דמדהוצרך להתיר אשת איש יפת תואר ש"מ דיש להם אשת איש והיינו כדתני רב חנניה דבעולת בעל יש להן וההוא דפ' אלו הן הנשרפין דכי אתא רב דימי אמר בית דינו של חשמונאי גזרו הבא על הנכרית חייב עליה משום נשג"א כי אתא רבין אמר חייב עליה משום נשג"ז נידה שפחה גויה זונה אבל אישות לית להו ואידך נשייהו ודאי לא מפקרי. התם תרווייהו אית להו דרב חנניה דבעולת בעל יש להם היכא שהיא מיוחדת לבעלה ואינה מזנה תחתיו אלא בסתם נשותיהם פליגי דרבין סבר אישות לית להו בסתם נשותיהם שסתם נכרית מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה ולא דמיא לאשת איש ורב דימי סבר סתם נשותיהם לא מפקרי ומיוחדות הן לבעליהן ודמי לאשת איש:
1583
1584מתני' הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו וסומא ונכרי קיבל הקטן והגדיל חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה עכו"ם ונתגייר פסול אבל פקח ונתחרש וחזר ונתפקח פתוח ונסתמ' וחזר ונתפתח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר להביא את הגט. [וכ' רבינו יצחק אלפס ושמעינן מינה דפתח ונסתמא דמצי אמר בפ"נ ובפ"נ דכשר להביא את הגט] ודייק רב אשי מדקתני זה הכלל כל שתחילתו וסופו בדעת כשר ולא קתני כל שתחילתו וסופו בכשרו' [כשר] ש"מ עכ"ל וכ"כ מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל דפתוח ונסתמא כשר להביא את הגט. א"ר אסי א"ר יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין: ירושלמי עבר וקבל ר' יעקב בשם רב הושעיא מעשה היה וכהנת היתה ולא חשו חכמים משום ריח הגט. א"ר יוחנן נראין הדברים שהעבד מקבל גט לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו ואם לחשך אדם לומר שנינו האומר לשפחה הרי את שפחה וילדיך ב"ח אם היתה עוברה זכתה לו הא מני ר' היא דאמר המשחרר חצי עבדו קנה וקסבר עובר ירך אמו ונעשה כמי שהקנה לה אחד מאיבריה ופליגי רבנן עליה דר' לקמן בפ' השולח וכתב רבינו יצחק אלפס דליתא לדר' וכ"כ מורי רבי' אבי העזרי דהלכתא כרבנן אבל ראב"ן זצ"ל כתב דהלכה כרבי וכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל דאין נראה לו אלא אין הלכה כרבי נראה לו:
1584
1585מתני' אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גיטה חמותה ובת חמותה צרתה ויבמתה ובת בעלה מה בין גט למיתה שהכתב מוכיח. ותניא כשם שאינם נאמנות לומר מת בעלה כך אינם נאמנות להביא גיטה ואוקמה אביי למתני' בחוצה לארץ וברייתא בארץ ותניא כותיה ורב אשי נמי דייק כותיה הלכך הלכה כדאביי וכ"כ רבי' יצחק אלפס וכן נמי מורי רבינו אב"י העזרי זצ"ל:
1585
1586מתני' האשה עצמה מביאה גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ובפ"נ. ופרכי' אשה מכי מטיא לידה מיגרשה ואוקימנא דאמר לה הוי את שליח להולכה עד דמטית לבי דינא דפלניא וכי מטית התם אמרי קמי בי דינא בפ"נ ובפ"נ ולישוו אינהו שליח וליתבוה ניהלך וכ"פ רבי' יצחק אלפס זצ"ל וכן מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל:
1586
1587הדרן עלך המביא תניין
1587
1588כל הגט שנכתב שלא לשם אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרים. פי' כותבי גיטין. מקרין איש פלוני מגרש אשה פלונית ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו יתר מיכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו וא"ל שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו יתר מיכן [היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה יתר מיכן] אמר ללבלר כתוב איזו שארצה אגרש פסול לגרש בו. אלא רישא במאי א"ר פפא בסופרים העשויים להתלמד עסקינן שהגדולים מקרין לתלמידי' כשיבואו לפניכם לכתוב להם גט כך וכך תכתבוהו. ירושלמי מהו מקרין. מלמדי תינוקות ואמר רב כולן פוסלין מן הכהונה אם נתגרשה בו חוץ מן הראשון שלא נכתב לשם גירושין כלל ושמואל אמר אפי' ראשון נמי פוסל מן הכהונה שמואל לטעמיה דאמר שמואל כ"מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל זעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון וכן א"ר אסי כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון ור' יוחנן אמר אף האחרון אינו פוסל. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והלכתא אין פוסלין חוץ מן האחרון דכולהו סבירא להו דאחרון פוסל וליכא מאן דפליג אלא ר' יוחנן והו"ל ר' יוחנן יחיד במקום רבים וקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ושמואל נמי דאמר אף ראשון פוסל יחיד הוא ולית הלכתא כותיה ולגבי אמצעיים אע"ג דרב ושמואל תרוייהו ס"ל דפסלי כיון דזעירי ור' אסי ואפי' ר' יוחנן כולהו ס"ל דלא פסלי הו"ל רב ושמואל מיעוט והלכה כרבים הלכך לא פסיל אלא אחרון בלבד עכ"ל ומורי רבי' אב"י העזר"י כתב וכן נ"ל דהא בכל דוכתא קיי"ל כר' יוחנן לגבי דרב ושמואל ובאחרון רפיא בידי דזעירי תלמיד הוא לגבי ר' יוחנן עכ"ל מיהו הואיל ורב ושמואל ור' אסי קיימי כזעירי לגבי אחרון כותייהו עבדינן:
1588
1589מתני' הכותב טופסי גיטין. שסופר הוא ונוטל שכר ורוצה שיהו מזומנים לו פעמים שאדם בא לשוכרו והוא יהיה טרוד. צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום הלוה ומקום המלוה ומקום המעות ומקום הזמן שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר ומקום השדה ומקום הזמן מפני התקנה ור' יהודה פוסל בכולן ואפי' הניח מקומות הללו ור"א מכשיר בכולן ובלבד שיניח מקומות הללו חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה לשמה. אמר רב יהודה אמר שמואל צריך שיניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם פי' רבינו שלמה שגם זה עיקרו של גט ונראה בעיני דהכי הלכתא דמוקמינן לה כר"א דאמר עידי מסירה כרתי וקיי"ל כותיה ורפ"ק דזבחים דייק מינה סתמא דתלמודא אליבא דרבא דסתמא בגיטין פסול ורבותינו כתבו בכל דוכתא משמע שכותבין זה הלשון בגט כדתנן נמי פ' בתרא גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ואמרי' נמי התם דכתוב ביה הרי את מלמטה ומותרת מלמעלה. הלכך רבינו תם הנהיג לכתוב זה הלשון ושמא אעפ"כ אין להוציא לעז על גיטין הראשונים שהרי מאריכין כמה לשונות של שופרא דשטרא דחשיבי כמו הרי את מותרת לכל אדם: אמר ר' זירא א"ר אבא בר (עולא) [שילא] א"ר המנונא סבא א"ר אדא בר אהבה א"ר הלכה כר"א קרי רב עליה דר"א טוביינא דחכימי. א"ר פפי משמיה דרבא האי אשרתא דדייני. קיום השטר שהעדים מעידי' על כתב ידיד' בב"ד וב"ד כותבין במותב תלתא הוינא ואתו פ' ופ' ואסהדי אחתימת ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי. דמיכתבא מקמי דליסהוד סהדי אחתימת ידייהו פסולה משום דמיחזי בשיקרא וליתא מדר"נ דא"ר נחמן אומר היה ר' מאיר אם מצאו לגט באשפה ולא נכתב לשם אשה חתמו ונתנו לה כשר ואפי' רבנן לא פליגי עליה דר"מ אלא בגיטי נשים דבעינן כתיבה לשמה אבל בשאר שטרות לא דאמר ר"י שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה (גובה) בו ואפי' ביום מלוה ראשונה לאחר פרעון דליכא למיחש למוקדם. שכבר נמחל שיעבודו. כשפרעו ובטל השטר ואין הקרקעות משועבדות שוב למלוה בשנייה שלא נחתם שטר זה והוה ליה מלוה על פה. טעמא דנמחל שיעבודו אבל משום שיקרא לא חיישינן. אם היה נכתב על מלוה זו אע"פ שנכתב קודם הלואה כשר אם בו ביום נכתב. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הלכתא וכ"כ מודי רבינו אבי העזרי באביאסף בפ"ב דכתובות דליתא לדרב פפי ולא דמי לההיא דגט פשוט דא"ל רב הונא לספרי כי כתביתו שטר אקנייתא אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתיבו ואי לא כתיבו יומא דקיימיתו ביה ואי לא מחזי כשיקרא דההיא שקר גמור הוא משא"כ הכא עכ"ל. ביבמות בפר"ג אמר רמי בר חמא הרי אמרו אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט מפני שבידו לגרשה ולאשה מעלמא אינו גט מפני שאין בידו (לקדשה) [לגרשה] בעי רמי בר חמא ליבמתו מהו כיון דאגידא ביה כארוסתו דמייא או דילמא כיון דלא עבד בה מאמר לא תיקו:
1589
1590מתני' המביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהי מצא גיטי נשים ושיחרורי עבדים דייתיקי. פי' צואת ש"מ [דא תהא] למיקם ולהיות. מתנות. מתנת בריא. ושוברין. ה"ז לא יחזיר לא לזה ולא לזה שאני [אומר כתובין היו] ונמלך עליהן שלא ליתנן: הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה אמר רבא לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ואפי' במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ר' זירא רמי מתני' אברייתא ומשני תנן המביא גט ואבד הימנו וכו' ורמינהי מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ואפי' לזמן מרובה ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות איכא דאמרי (אע"ג) [והוא] דהוחזקו לא ליהדר והיינו כרבה ואיכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא ליהדר ופליג אדרבה. ר' ירמיה אמר כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון פי' רבי' שלמה ר' ירמיה אמר לא מתני' קשיא [ולא ברייתא קשיא] דכל הנך דאמרי' יחזיר לזמן מרובה כגון דאמרי עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של שם זה ואותו חתמנו לאיש הזה התובעו עכ"ל ופירשו רבותינו שצריך לסיים פירושו כגון שלא ראו עדים חתימתם בגט אי נמי דאו ואין יודעים אם היא חתימתם. שאם מכירין שהוא כתב ידן בזה לא היה שום חידוש לאשמעינן שיחזיר. רב אשי אמר כגון דקאמרי עדים נקב יש בצד אות פלונית ודוקא בצד אות פ' אבל נקב בעלמא לא [וכתב רבי' יצחק אלפס והלכה כרב אשי דהוא בתרא הלכך לא מהדרי' גט לזמן מרובה במקום שהשיירות מצויות אלא כגון דאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון דהא מילת' לית בה ספיקא א"נ כדאמרי נקב יש בצד אות פלונית דהוה לי' סימן מובהק כרב אשי אבל נקב בעלמא לא] עכ"ל וכ"כ מורי רבי' אב"י העזרי זצ"ל:
1590
1591מתני' מצאו לאלתר וכו'. ת"ר איזהו לאלתר ר' נתן אומר כל שלא שהה כדי שתעבור שיירא ותשרה רשב"א אומר כדי שיהא אדם עומד ורואה שלא עבר אדם שם. כתב רבי' יצחק אלפס ראינו לגאון שפסק [הלכה] שלא (נזהד) [שהה] אדם שם ומסתברא לן דכי הא מילתא דהיא איסורא עבדינן [לחומרא] שלא עבד אדם שם [אבל אם עבד אדם שם] והוחזקו שני יוסף בן שמעון חיישינן שמא ממנו נפל וצריכין אנו ליתן סימן מובהק כרב אשי או שיאמרו עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון כדאמרי' לעיל עכ"ל. ירושלמי בשמעתין ושלהי יבמות איזהו על אתר ר' יוחנן אמר כל שלא עבר שם ברייה ר' יעקב בר אילא א"ר שמעון בר בא בשם ר' יהושע בן לוי כל שלא עברו שם שלשה בני אדם וקיי"ל כריב"ל כלפי ר' יוחנן כדפסיק ר"ת מיהו הואיל ולא הוזכר בגמ' דידן לא סמכינן עלה. ירושלמי בשמעתין ושלהי יבמות עבד עכו"ם מהו נשמעינה מן הדא אבא בר בר חנה אייתי גיטא ואבד מניה אשכחיה חד סירקאי אתא עובדא קומי רבנן ואכשרון הדא אמרה עבר עכו"ם כשר. פי' שאין לידא שמא נפל מן העכו"ם שאין שולחין את הגט על יד עכו"ם ופריך ונימר סימן הוה ליה ביה פי' סימן היה לו בגט לאבא בב"ח ולכך הכשירוהו הא לאו הכי לא הוו מכשרי ליה דחיישינן שמא מן העכו"ם נפל ולעולם עבר עכו"ם אסור ופריך ולא כן תני אין סימן בגיטין ומשני בההוא דאמר תרתי תלת שורין שנותן סימן כמה שורות יש בו שאין זה סימן מובהק ברם הכא הא שלו היה נקוד שזה סימן מובהק ולכך החזירוהו לו אבל אם לא היה סימן מובהק לא היו מחזירין לו ולעולם אם עבר עכו"ם פסול דחיישי' דילמא נפל מניה דשולחין הגט על יד עכו"ם. ולמדתי מיכן שני דברים ששולחין הגט על יד עכו"ם כדפרי' לעיל וגם אין להקפיד אם יחסר מי"ב שורות בגט או יוסיף עליהם מדבעי למימר שמנין השורות הוי סימן אי לאו דבעינן סימן מובהק. ירושלמי ר' זעירא בעא קומי ר' מנא הכא למה הוא פסול אני אומר אחר היה שם והיה שמו בשמו. הגע עצמך שבדקו אותו מקום ולא מצאו אחר ששמו בשמו אלא משום חומרא הוא בעריות והא תנינן הלכו ולא מצאו שם אדם והשיאו את אשתו [הלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו א"ל ר' מנא כן] א"ר שמואל בר אחא בשם רבי שמעון בר חייא האיש הזה שני גיטין היו בידו אחד כשר ואחד פסול אבד את הכשר והשליך את הפסול בשעה שמצא אני אומר הפסול מצא:
1591
1592מתני' מצאו בחפיסה או בדלוסקמא ומכירו כשר. בפירושים שלפני כתוב מצאו בחפיסה כלי ויש סימן בכלי שהיא שלו אם מכירו כשר ע"כ. משמע דתרתי בעינן שידע ע"י סימן שזהו הכלי שלו וגם שיכיר את הגט בטביעות עין ואין לומר דאו או קתני או שיכיר את הגט ובתוספתא כך היא שנויה מצאו בחפיסה בדלוסקמא אם מכירו כשר. מאי חפיסה ארבב"ח חמת קטנה מאי דלוסקמא (אמר רבה בר שמואל) טליקא דסבי:
1592
1593מתני' המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזק' שהוא קיים. אמר רבה ל"ש אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא. פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל בגוסס לחומרא ורבי' אבי העזרי כתב נותן לה בחזקת שהוא קיים דרוב חולים לחיים אבל גוסס לא דרוב גוססין למיתה ובזקן שהגיע לגבורות אזלינן לחומרא וזקיני פסק לקולא בתרוייהו ואין נ"ל עכ"ל. ירושלמי תני בר קפרא אפי' הניחו בן מאה שנה ועשה בדרך עוד מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים וליתא לפי פסק רבותי' שפסקו לחומרא:
1593
1594מתני' שלשה דברים א"ר אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום. פי' מצור. ועל ספינה המטורפת בים ועדיין לא טבעה ועל היוצא לידון שהן בחזקת קיימין אבל עיר שכבשוה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. כתב מורי רבי' אבי העזרי והלכתא כותיה. ירושלמי איזהו כרקום ר' בא בשם ר' חייא בר אשי כגון זוגין ושלשלאות וכלבי' ואווזין ותרנגולין ואיסטרטיות מקיפין את העיר. ירושלמי ועוד שלשה הוסיפו עליהן את שגררתו היה ואת ששטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל לא תאכל בתרומה. תניא שמע מב"ד ישראל שהיו אומרים איש פלוני נהרג איש פלוני מת ישיאו את אשתו מקימנטריסין של עכו"ם איש פ' מת איש פ' נהרג אל ישיאו את אשתו דמילתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שקרייהו ולא דמי למסל"ת. רבי' יצחק אלפס ורבי' אבי העזרי שניהם כתבו זו הברייתא כך ולמעשה. קומנטריסין פי' רבי' שלמה ממונין להרוג:
1594
1595מתני' המביא גט בא"י. שאין צריך לומר בפנו"נ. וחלה ה"ז משלחו ביד אחר. פי' רבי' שלמה זצ"ל ועושה שליח מאליו ושלא בב"ד. ואם אמר לו הבעל לשליח. טול הימנה חפץ פ' כשתתן לה את הגט. לא ישלחנו ביד אחר. שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. א"ר כהנא חלח תנן פשיטא חלה קתני מ"ד ה"ה אע"ג דלא חלה והאי דקתני חלה אורחא דמילת' קתני קמ"ל היכי דמי אי דא"ל הולך אע"ג דלא חלה נמי ואי א"ל את הולך אפי' חלה נמי לא ואי רשב"ג אפי' חלה נמי לא ואע"ג דלא א"ל את הולך (ותניא) [דתניא] הולך גט זה לאשתי ה"ז משלחו ביד אחר אתה הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר רשב"ג אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח אי בעית אימא הולך והוא דחלה אי בעית אימא אתה הולך וחלה שאני ואיבעית אימא רשב"ג היא וחלה שאני. כתב רבי' יצחק אלפס יש מי שאומר הולך גט זה לאשתי [משלחו ביד אחר ואע"ג דלא חלה את הולך גט לאשתי] לא ישלחנו ביד אחר אא"כ חלה כרבנן דברייתא ויש מי שאומר אפי' הולך גט זה לאשתי לא ישלחנו ביד אחר אא"כ חלה או נאנס כרשב"ג דמסקנא דסתם מתני' כותיה ולא איכפת לן במחלוקת דברייתא וכן הדעת נוטה עכ"ל. כתב מודי רבי' אבי העזרי זצ"ל חלה וה"ה אונס אחר הידוע:
1595
1596מתני' המביא גט בא"י וחלה הרי זה משלחו ביד אחר. ורמינהו אמר לשנים תנו גט לאשתי ולא נתן להם גט פי' עשאן עדים או לשלשה כתבו גט ותנו לאשתי הרי אילו יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא אמר אביי התם טעמא מאי משום בזיון דבעל. פי' שעליו לכתוב את הגט ואינו רוצה שידעו רבים שאינו יודע לכתבו הכא בעל לא קפיד רבא אמר משום דמילי נינהו שלא מסר להם אלא הדברים ואין בדברים כח להיות חוזרים ונמסרים לאחר דמילי לא מימסרן לשליח מאי בינייהו איכא בינייהו שליח מתנה שאמר בעה"ב (לכולי) [לב'] עדים כתבו שטר מתנה לפלו' מ"ד משום בזיון דבעל מתנה לית ביה בזיון שאין עליו לכותבו מ"ד מילי לא מימסרן לשליח מתנה נמי מילי נינהו ובפלוגתא [דרב ושמואל] רב אמר מתנה אינה בגט ושמואל אמר מתנה הרי היא כגט פר"ח וקיי"ל דהלכתא כשמואל בדיני ש"מ דשמואל אליבא דרבא דמתנה נמי מילי נינהו ולא מימסרן לשליח ומסתברא דמתנה נמי לית להו לסהדי לומר לאחריני ויכתבו אלא הם בעצמן כענין זה עכ"ל וכן פסק רבינו יצחק אלפס לקמן בפ' התקבל וכ"כ רבינו שמואל זצ"ל בן רבי' מאיר זצ"ל מיכן הנותן מתנה בשטר ואמר לשנים כתובו יכתובו הם ולא אחר דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ועוד דרבא נמי קאי כותיה דמילי לא מימסרן לשליח אבל לשלשה הו"ל בי דינא ויכולין לעשות שליח עכ"ל וכ"כ ה"ר משה בר מיימן זצ"ל המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים לשליח כיצד אמר לשלשה אמרו לפלוני ופלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה ויתנוהו לפלוני אין זה כלום ואם אמרו לאותן העדים וכתבו ונתנו למקבל לא קנה עכ"ל וכן כתב מודי רבי' אבי העזרי דקיי"ל כשמואל. מיהו לבי מגמגם דדילמא הני מילי במקום שנותן לו מתנה בשטר כגון שכותב לו שדי נתונה שקונה השדה בשטר דומיא דגט שהאשה מתגרשת אבל כגון שטרות שלנו שהם שטרי ראיה שמעידים שנתנו לו דילמא ה"נ דשפיר דמי או שמא ל"ש. ולשון (מורי) ה"ר משה בר מיימן זצ"ל משמע דלא שנא שכתב אמרו לפלוני שיכתבו ויחתמו בשטר מתנה דהיינו משמע כמו שאנו כותבין בשטרות:
1596
1597תשובה לה"ר אביגדור הכהן
1597
1598אני מה יכול. להשיב לאשכול. והוא הדעת מחונן. עוקר הרים וטוחנן. שליו בתורתו ושאנן. והוא גדול הדור. ימצא בקעה וגדר יגדור. מורי ה"ר אביגדור הכהן. פאר יכהן. אחריך אחריך אדבר. ולא כמתגבר. כי נעמה תורתך. ומתקה שאלתך. וגברו סברותיך וראיותיך. ואיך לבי יערב. לקרב אל הרב. והוא גבור מזויין. משיב כענין ושואל כהלכה. תיכף לזכרך ברכה. שמורה וערוכה. ברמ"ח איבריך. ומטיבותך אשיבך לך ריכא בר ריכא:
1598
1599כך נראה בעיני הלכה למעשה שאין שום יבמה גובה כתובתה עד שתחלוץ וההיא דהשולח דמסיק ההיא גט יבמין הוה ופירש"י יבמה היתה ונתן לה יבם גט לפוסלה על האחין והיא באה לגבות כתובתה מנכסי בעלה הראשון וכתבת אלמא כיון דמיפסלא ומתסרא עליה מדרבנן ותו לא קיימא להתייבם גביא כתובתה אף קודם חליצה. אין הענין כך אפי' לפי דעתך שאתה סובר שהגבוהה כתובתה קודם חליצה אין מיכן ראיה לעלמא שהרי דמדהוצרך לפוסלה על האחין ש"מ שרצתה להתייבם וגם אחיו רצה ליבמה ועשו לה שלא כהוגן שפסלוה לפיכך עשו לו שלא כהוגן והגבורה כתובתה קודם חליצה כלל אלא הכי שלחו מתם הואיל ופסלת' אותה מן הייבום תחלצו לה והגבוהה כתובתה ואינכם צריכים להדירה כי כבר הדרנוה בכאן א"נ הכי שלחו להו דעו לכם שכבר חלצה בכאן והגבו מאותו אח שהיה לשם והגבוהה כתובתה. וכן מוכח מלשון רבינו תם שהוא סובר שכך היה מעשה לפי פירש"י שהקשה בזה הלשון א"כ אמאי קאמכ וקבלית גיטא מה לנו ולגיטא הו"ל למימר (והלכה) [וחלצה] בב"ד א"כ משמע בפי' שסובר שלפי שיטת רש"י משמע שחלצה כ"ש לשיטת ר"ת שאין מכאן הוכחה כי מתוך ההיא קושיא שאין אשה גובה כתובתה קודם חליצה פי' פירוש אחר. ומה שכתבת שזו לא היתה לה שעת הכושר מעולם ואין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה והרי היא כאשת אח שיש לה בנים ואסורה ומכח זה באת לומר להגבות כתובתה קודם חליצה מאיזה כח תאמר כך ומה סברא תתן לדבר. ועוד מה שכתבת שאין אני קורא בשעת נפילה לא איסור ערוה ולא איסור לאו אלא איסורא דרבנן קורא אני בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה והאי דאמור רבנן מצות חליצה קודמת חששא דרבנן היא שחשו חכמים שמא היו מתכווני' לנוי או לממון ואם באו להתייבם שניהם ואומרים שמתכונים לשם מצוה כופין אותם במילי ומבקשים אותם שלא יתייבמו ואם נתייבמו אין מפרידין אותם אפי' לדברי ר"ת הלכך מכל פנים אין שום יבמה גובה כתובתה עד שתחלוץ ואין לה שום חלק לא בנכסי בעלה הראשון ולא בנכסי היבם עד שתחלוץ הלכך הואיל ואין לה שום כח בנכסים הא דאתינן עלה ודאי אמנה בטעות היתה וחוזרת כדפרישית בכתב הראשון. ומה שכתבת שהיתה בחזקת קטלנית איני יודע מאי נפקא מינה שכתבת זה כי בעבור כך אינה אסורה עליו אלא חששא בעלמא היא דכי קבעינא הילכתא בהבא על יבמתו הלכתא כר' דלשלישי לא תנשא ה"מ לחששא בעלמא ולא לאיסורא דאי לאיסורא אביי היכי עביד עובדא בנפשיה ועבר אדרבנן. ולא לודאי חששא אלא לספק חששא שיש שמת ויש שאינו מת דאי בודאי מת אביי היכי מסר נפשיה למיתה ועוד מעשים בכל יום שאנו רואים שנשאת לשלישי ומאריכים ימים ומולידים בנים ובנות ועוד אפי' לפי דבריך שקטלנית היא בחזקת איסורא לא יכניסנה אלא יחלוץ לה אבל שהיא תגבה כתובתה קודם חליצה מנא לך הא ועליך החיים והשלום כחשקי. יצחק בר משה נב"ה:
1599
1600השיב אבא מרי שיחי' תשובה לה"ר אביגדור וה"ר אלעזר אחיו
1600
1601מצות רבותי ה"ר אביגדור וה"ר אלעזר אחיו. עלי להתבונן בשאילתם. ויראתי מלמנוע את דעתי הפחותה אף כי כבד עלי הדבר מפני כובד עיני ואף כי טרוד אני בעניני סוכה וערב שבת ויום טוב:
1601
1602אשר כתבת' שומר' יבם שמתה ופרע לה היבם כתובתה לפני מותה מנכסי בעלה הראשון שלא היה חפץ לייבם כי הוא נשוי ולו בנים וגם היא לא היתה רוצה ליבם ואף לא להנשא עוד לאחר לפי שהיתה זקינה וע"כ לא חששה לחלוץ. גם במדינה זו נהגו כדברי ר"ת שפוסק כאבא שאול עכ"ל. כך נרא' בעיני שלא זכתה היבמה באותם הנכסים שנתן לה היבם כי אין היבמה נוטלת כתובת' מנכסי בעלה אלא משע' חליצה זוכה בכתובת' ולא קוד' לכן כדתנן בה"א כתובת' בחזק' יורשי הבעל. ואין לחלק בין זקינה לבחורה דתרוייהו חולצות או מתייבמו' ואפי' עקרה כדתניא בתוספתא. ומורי רבי' שמחה זצ"ל עבד עובדא בזקינה הלכך הואיל והיתה ראויה לייבם או לחלוץ ומתה בלא חליצה לא זכתה בנכסים בכתובתה וזה שנתן לה היבם בתורת פרעון הכתובה מתנה בטעות היתה שהיה סבור שהיה לה כתובה ואפי' הקנה לה בקניין קנין בטעות הוא ואין בו ולא כלום בההיא דספ"ק דגיטין גבי הנהו גינאי דעבוד חושבנא ודחזקת הבתים דרב ענן שקיל בידקא בארעא דאסיקנא דמחילה בטעות לא הויא [מחילה] הלכך הכא נמי שנתן לה כתובתה בשסבור שיש לה כתובה קודם חליצה ואי הוה ידע דלית לה לא הוה יהיב לה. והמשיכה שמשכה הנכסים שנתן לה לא הויא כלום אלא כל מה שנתן לה חוזר היבם וגובה. והא (לתקפו בהו) דדייק' הא מסר (לה) [לו] זכה והכא נמי הואיל ומסר לה זכתה. לא דמי כלל דהת' ספק בכור ספק פשוט ולא הכריעו בו חכמים זכותו של בעל הספק אבל הכריעו בכתובתה ואמרו כתובתה בחזקת יורשי הבעל. ועוד כשמת ראובן מיד שמעון ירש את נכסיו והזקינה מתייבמת. עכשיו שגזר הגאון על שתי נשים ופשטה הגזירה והיה שמעון ברצון מייבם אלא שהוא אנוס בתקנתא דרבנן כסבור אני שאין לה כתובה אפי' חלצה דהואיל ואניס בתקנתא דרבנן שאינו יכול לייבם אין להפסיד מה שבידו מה שירש מאחיו. ולמדתי זה מדברי ה"ר יצחק הלבן זצ"ל שכתב בתחילת כתובות אהא דמסיק חלה הוא מהו התם טעמא מאי משום דאניס הכא נמי הא אניס או דילמא התם אניס בתקנתא דתקינו ליה רבנן וכתב ה"ר יצחק הלבן מיכן אני מדקדק דכל אניס בתקנתא דרבנן אין לו להפסיד מה שבידו ועכשיו שאם יאמר יבם איני רוצה [לחלוץ] ליך עד שתתן לי כך וכך דוחקין אותו עד שיחלוץ דהשתא כמו תקנתא דרבנן היא שאינו יבול לישא אשה אחרת וגדולה מזו שנינו ביבמות פ' ב"ש המודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דכופין אותו שיחלוץ לה אע"פ שכמו מקצת פשיעותא היא וכ"ש בכה"ג דאין מניחין את היבם לדוחקה לשום דבר אלא כופין אותו שיחלוץ עכ"ל. הכא נמי הואיל ואניס בתקנתא דרבנן שאין יכול לייבם אין לו להפסיד מה שירש מאחיו. מפני ערב שבת ויום טוב לא יכולתי להאריך לפי כבודכם ועליכם החיים והשלום בחשקי: יצחק בר' משה נב"ה:
1602
1603תשובה לה"ר אהרן וה"ר יחזקאל זצ"ל בנתינת הגט ובלבד שיביא שטר עדות שעשתה אותו לקבלה
1603
1604אשתדל שיהא כתוב בכתב בתיקון של רב יהודאי גאון זצ"ל. כי זה שטר עדות שהביא עתה. מתחילתו ועד סופו לא נכתב כהלכה כי תחילתו נכתב בשני בשבת וזה טעות הוא וכך היה לו להתחיל זכרון עדות דהאי שטר עדות שכך כתוב איך רבקה בת ר' משה אמרה לנו הוו עלי עדים וכל שטר עדות תקון רבנן לכתוב להתחיל בל' זכרון עדות [בההיא] דס"פ יש נוחלין אלא בדוכרן פתגמא דהוה קדמנא פליגי וכההיא דפ' זה בורר דמסיק דהיא אודיתא דהוה כתוב בה דוכרן פתגמא כו'. והא דלא כתבינן בשטר כתובה זכרון עדות למדני הגאון מורי אב"י העזרי זצ"ל דמשום שהיא במעשה ב"ד מה מעשה ב"ד נכתבין ביום ונחתמין בלילה אף כתובה נכתב ביום ונחתמת בלילה וכן כתב בתיקון שטרות של רב יהודאי גאון בפ' השולח גט לאשתו ושולח קידושין לאשתו בלשון זכרון עדות. ועוד שכתב בו ביום ל' לירח סיון ומנה ר"ח דאשון תמוז לסיון. ואין נכון לעשות כן כי אע"פ שלפירש"י היה כשר בכך כדתנן זה אומר בשנים בחודש כו' ופי' רש"י זה שאומר בשנים ידע שחודש שעבר היה מלא והיו שני ימים ר"ח ונמנה ראשון לחודש שעבר אעפ"כ אין לעשות כן כמו שהוכיח רבי' אליעזר ממיץ זצ"ל דקשיא ליה האיך נמנה אותו לשעבר הא עבדינן ליה ר"ח בתפילה ובהלל ובקריאת התורה ובברכת המזון. ופי' דאין ר"ח נמנה לשעבר אלא לענין מועדות דווקא אבל לשאר מילי כגון לשטרות ולכתובות להבא נמנה ומניה מנינן כדמוכח בנדרים דפריך משטרות אנדרים ש"מ חד טעמא אית להו וקיימא לן בנדרים הלך אחר לשון בני אדם והכא כולי עלמא קרו ליה ריש ירחא ואף הנשים נמנעות מלעשות בו מלאכה ביום ראשון. ויש לחוש לדבריו כי מכח הלכות הוא בא. ואע"פ שיש להסב הדברי' מ"מ ירא שמים יחוש ויצא ידי חובתו והיה לכתוב בכאן זכרון עדות בשני בשבת בר"ח ראשון של תמוז. ועוד שאין כתוב בו לבריאת עולם שלא הכשיר רבי' יצחק שטר שאין כתוב בו לבריאת עולם אלא דוקא בדיעבד כגון אם נשאת בכתובה שאינו כתוב בו לב"ע שמותר לו לקיימה:) או אם (גבה) [נדר] על דעת רבים כי לא מצינו ע"ד רבים אלא בנשבע או נדר לקיים הדבר כהלכתו וכדינו וכמשפטו וכשאומר הריני נודר לעשות דבר זה אין לו התרה כי כל ישראל הסכימו עמו. מכל מקום כשיתחרט לדבר מצוה יש לו התרה כי כשם שהסכימו כל ישראל לנדרו ולשבועתו כך מסכימים להתרתו כי גם זה לדבר מצוה היא. ואשר כתוב בבכורות ובגיטין ובמכות ע"ד רבים היינו ע"ד שלשה ומפני שהשלשה לא במהרה יסכימו לדעת אחת. שיבוש הוא כי מ"מ הרי אפשר שהיום או למחר יסכימו לדעת אחת ויש לו התרה ודבר זה נתברר ונסתיים ע"י שני גאוני עולם רבי' חיים כהן צדק ז"ל ורבי' אליעזר ממיץ [דלא אמרינן נדר] על דעת רבים כי אם בדבר שהוא כדין באותו דפשע (בינוהי) [בינוקי] ובנושא נשים בעבירה ובמקדיש ומעריך דכולהו אלו דברים מסכימים (מה) [שהוא] דומה לשבועה שהשביע משה את ישראל על דעתו ועל דעת המקום כי היכי דלא ליהוי לו התרה ולהיות שבועה על דעת רבים (כי) וכן נדר על דעת רבים מאחר שהוא כדין רבים מסכימים והסכימו. ואם לא בהסכמ' כל העולם אינו ניתר אם אינו לדבר מצוה שמסתמא מסכימים כל העולם. וזהו הטעם שעל דעת רבי' אין לו התרה וגם אם נדר על דעת אחר אין מתירין אלא מדעתו ומרצונו כמו אם נדר על דעת רבים שזה הסכימו כל העולם ולא יוכל להתיר אם לא על פי כל העולם וגם ליחיד לא יוכל להתיר אם לא על פיו וברצונו. ובשביל זה הטעם אמר רב הונא בגיטין (אמר ר"ה) שלא שנו [אלא] שלא נישאת כו'. שמא יכול להיות נדר ע"ד רבים שלשם אינו דין שכל העולם יסכימו שעל הבעל יש להזהר שלא לאסור לה מאחר ששטר בידו איהו הוא דאפסיד אנפשיה. וחנותי לך לחזור ולהודות לאיסור ואין ליבוש שהרי כמה רבותינו חזרו והורו ולא בושו וזאת הודאה חדשה ולקולא הוא ונודע לכל ויראתי פן יקבלו הודאתו ויהיה קולר תלוי בצואר שונאו עכ"ל. הרי נתברר הדבר שאין שייך ע"ד רבים כ"א לדבר מצוה ולדבר שהוא כדין ולא לדבר שלא כדין. הוראת ה"ר יעקב כהן שהורה לעצמו ועבד עובדא לנפשי' שלא כדין הוא ולבטל דברי רב ושמואל בא. ע"כ רבותי שבכל מקום הקבצו והאספו ותכופוהו להוציאה ולא יבטלו דברי חכמים. בימינו הדבר תלוי מאוד במורינו ה"ר אהרן כי רק הוא לבדו נשאר בדור כי יש בו תורה וזקנה וגדולה וראוי הוא לקנאות לכבוד הצור ולכבוד תורתו וכולנו נחתום אחריו ואני קראתי כתבו של ה"ר יעקב כהן ולא מצאתי בו דבר שניתן להשבון ועתה בא לידי תשובה של גאון אחד מגאוני צרפת וז"ל חזרנו על כל צדדין ולא מצינו לה היתר בשום ענין וכר"נ קיימא לן דאסר ואפי' נתנה בנה למניקה אין להתיר על ידי שנתנה המניקה ערבון גדול שלא תחזור בה ולדמותה ע"י זה לדבי ריש גלותא דלא מבעיא מניקה נכרית שיש לחוש שמא תכניס עצמה בחשד שפיכות דמים ולא יניחוה עוד להניק (מדאגת דבר זה שתהיה) פטורה מן הערבון או תפטור עצמה בחוזק בדיני עכו"ם שידם תקיפה על עצמן אלא אפילו מניקת ישראלית [אם תתן כמה ערבונות] אין לדמות' לבי ריש גלותא כי דבי ר"ג ידועים ונכרים לכל שהכל יראים מהם ולא הדרו בהו ואין לגזור בהן אטו שאר בני אדם [כי החילוק שבינם לשאר בני אדם מפורסם וידוע לכל אבל שאר בני אדם] אין להתיר ע"י שום עירבון דלאו כ"ע ידעי באותו הערבון ויבואו להתיר בלא ערבון ושאני דבי ר"ג כו' הכי פירושא שאני דבי ריש גלותא שידוע לגל דלא הדרי בהו ולא אתי בהכי למישרי בעלמא עכ"ל: ומורי רבינו יהודה בר יצחק שירליאון זצ"ל כתב בפ' אע"פ בלא רדיפה הוה מצי פריך האיך תהיה מותרת להנשא בשביל שנתנה בנה למניקה הא דילמא הדרא בה וי"ל דפריך הכי ואתון לא תסברוה דאפי' לא מציא הדרא בה כגון שנתנה עירבון או (משטטת) [משבעת] דלא תנשא דאיכא למיגזר באחריני והתניא הרי שהיתה רדופה אלמא גזרינן בהו אטו אחריני ומעיקרא קאמר א"ל ההוא סבתא בדידי הוה עובדא ולא מציא מניקה למיהדר בה ואסר לה ר"נ משום גזירה אטו אחריני והא ר"נ שרא לה לבי ריש גלותא דלא מציא הדרה בה ולא גזר אטו אחריני שאני דבי ר"ג דלא הדרי בהו פי' ליכא למגזר בהו אטו אחרים שהעולם יודעים דלא הדרי בהו מיכן שאין להתיר ע"י ערבון ובטוח ממנה דלא הדרא עכ"ל. הרי כל רבותינו שוין שאין שום היתר בדבר כי אם להמתין כ"ד חודש חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו והוא הורה הוראה חדשה והקיל לעצמו ועבד עובדא בנפשיה וסמך על השבועה שהשביעה ולא שם אל לבו דכי פסיק תלמודא הלכתא מת מותר גמלתו אסור ולא פסיק השביעה מניקתה על דעת רבים מותר ולא מוקי נמי ברייתא דנתנה בנה למניקה. ולי נראה בודאי דאשה שנשבעה על דעת רבים אפילו היה שייך ביה על דעת רבים מה שאינו כדפרישית אילו באת לפני חכם ואמרה נשבעתי ע"ד רבים להניק כ"ד חודש ושלא להנשא ועכשיו מתחרטת אני כי יריאה אני שאבוא לידי זימה דסבור' הייתי שיכולתי לסבול כ"ד חודש בלא בעל ועתה איני יכולה לסבול דיותר משהאיש רוצה (להנשא) [לישא] כו' מתירין לה כי בודאי לדבר מצוה הוא זה ולא כמו שכתב ה"ר יעקב כי ר"נ לא מצא מניקת שהיתה רוצה לישבע דמ"ט נימא הכי דבר שאין בו לא ריח ולא טעם ועל מה נסמוך והיכא מצינו רמז לדבר שיש לסמוך על השבועה בעל דעת רבים הלכך נראה לי דעל כל ביאה וביאה מתחייב מלקות. ע"כ רבותי אל תתרשלו בדבר והוציאוה ממנו בכל ענין שתוכלו כי בודאי תדעו שפירצה זאת תתפשט בכל המקומות ויעקרו לדרב ושמואל ואני כבר מחיתי בג' מקומות שלא יעשו כן כי אמרתי להם רוצים כל רבותי לגזור עליו בחרם שיוציאה בגט ובטורח שמעו לי ואם תתקיים זאת בידו לא נוכל למחות ביד שום אדם יותר מלעשות כן וע"כ רבותי ראו הנולד ועשו סייג לתורה (ועל כן) [ועליכם] מורינו ה"ר אהרן וישיבתו ועל ה"ר יחזקאל החיים והשלום: יצחק בר משה בן הרב ר' יצחק נב"ה: ושוב מצאתי תשובת ה"ר משה ב"ר חסדאי זצ"ל וזו התשובה
1604
1605ששאלת דין אחד שקידש מניקת חבירו בתוך כ"ד חודש והולד אין לו רק י"ט חודש בגמ' דהחולץ מביא ג' דברים הדומין זה לזה אם עבר על דברי חכמים וקידש ונשא היבמה שמת בנה בתוך ל' לרשב"ג דאמר כל שלא שהה ל' יום באדם אינו בר קיימא והיבמה לא נפטרה מן הייבום. ולרבנן דפליגי עליה ואזלי בתר רובא הוי ולד ופטורה וקיימא לן כרבן שמעון בן גמליאל וכן בבהמה כל שלא שהה (חסד) [ח'] יום אסור (למיסיה) במסכת שבת אע"ג דנהיגי עלמא דאין מתאבלין על פחות משלשים אף על גב דהולד נגמר ולא חיישי' לרובא משום שזה המיעוט יכול להיות והשתא אם היבמה שמת בנה בתוך ל' יום עמדה ונתקדשה לשוק אם נתקדשה לכהן אינה חולצת ליאסר עליו דסמכי' ארבנן דאזלי בתר רובא והוי ולד מעליא ופטורה מן החליצה כדדייקי' בשבת דפליגי רבנן על רשב"ג. אבל אם נשא מינקת חבירו התם יוציא בגט ואפי' כהן ותיאסר עליו דכ"ע דצריך להוציא בגט דשמא גם ערוק' לא יועיל דע"כ לא קאמר עירוקי' מסתייה אלא בנתקדשה תוך ג' חדשים לשאר כל אדם והוא גזירה משום דבר קל לשמואל כדי להבחין בין זרעו של ראשון ואפי' לרבא דאמר שמא ישא אחותו מאמו שזהו מיעוטא דמיעוטא ואין הדבר רגיל שלא ישא כי אם זאת והתם הוא דעירוקיה מסתייה אבל הגזירה שלא לישא מינקת חבירו בשביל שמא תתעבר והחלב נעכר ותהרוג את בנה והצריכו לגרש אפי' לכהן ותיאסר עולמית. התם לא נאמר עירוקיה מסתייה. ויגרש ואם הוא ישראל יחזיר לאחר כ"ד חודש. או שמא כיון שהביא בגמרא זו דקידשה בתוך ג' חדשים שדינה היה להיות בסוף הפרק אצל פלוגתא דתנאי והביאה בשמעתין דמניקת חבירו ופסק בה עירוקיה מסתייה. שמא גם במניקת חבירו דין זה. וכ"ת א"כ אמאי לא אשמעינן גבי מינקת חבירו דשמתינן ליה לגרש או עירוקיה מסתייה ונלמוד גם דין זה במקדש בתוך ג' חודש אחר מיתת בעלה וי"ל משום דהוה אמינא דוקא במינקת חבירו עבדינן בו דחמירא כדפרי' לעיל אבל בנתקדשה בתוך ג' חודש לא מחמרינן לשמותיה קמ"ל בקילתא וכ"ש בחמירתא. מיהו נראה לומר דמה שיש לו לכהן לגרש בנושא אשה מינקת היינו שנשאה קודם ט"ו חודש דצריך לגרש לכ"ע אבל לאחר ט"ו חדשים או לאחר י"ח לא היה כהן מגרש שהרי יש כאן נמי לסמוך ארשב"ג ואר' יהודה שעד שם נקראת מניקה אבל לאחר כן לא כדאיתא בפ' אע"פ. ומיהו שמא לישראל היה צריך לגרש אם נשאה אפי' לאח"כ דפסקי' שם דאסור לישא מינקת חבירו קודם כ"ד לולד. עתה דקדקנו לחומרא. ועוד יש לדקדק לקולא כי נראין הדברים האי דשמתינן ליה לגרש היינו שקידש במזיד או שנשא במזיד אבל אם היה שוגג שהיה סבור שאינה מניקה או עם הארץ שאינו יודע שמניקת חבירו אסורה קודם ב"ד חודש התם [לא] שמתינן ליה לגרש. והכא אין שייך לומר קנסו שוגג אטו מזיד כי הנהו דפ' הניזקין כי בזה איכא פלוגתא דר"מ ור' יהוד' התם וטעמא יהיב כל חד וחד אבל [הכא] איכא תקנתא בהפרשה בלא גט. ותדע דאפי' אם קידש במזיד עירוקי' מסתייה ואין כאן גזירת גירושין. עוד קצת ראיה כי בפ' אע"פ כשהתיר אביי לאריסי' לארס בט"ו חודש מניקת חבירו וא"ל רב יוסף דרב ושמואל מצרכי להמתין לקדש עד כ"ד חודש רהט אביי בתריה תלתא פרסי ולא (אהדר ביה) [אדרכיה] כדי שלא יהיה מקדש אותה וכיון שהלך וקידש מה שעשה עשוי ולא מצינו שהצריכו לו לגרש והיינו משום שהי' אנוס ושוגג בהוראתו של אביי וגם שלא היה רוצה לישאנה עד לאחר כ"ד חודש. ומיהו אין נראה שיכול לומר ברח מיכן ותנצל מגירושין שאם היה יכול לעשות תקנה א"כ כהן שנשא מניקת חבירו אמאי יגרש בעל כרחו ואסור בה. והשתא נבריחנו ויבוא לאחר כ"ד חידש. אין עלינו להכריחו אלא א"כ הוא בעצמו ברח. וזה קשה בלאו הכי יש לו תקנה בבריחה אמאי כהן מגרש ואינו בורח ואמאי התלמוד לא הזכיר תקנה זו וההיא דקידש בתוך ג' חודש דעירוקי' מסתייה פי' הריב"ן מסתייה ולא בעי למיתב גיטא דגלי בדעתיה דלא בעי לכנוס עד זימניה ע"כ. משמע דלא משמתינן למיתב גיטא אלא היכא דחיישי' דנסב לה תוך זמן אבל היכא דלא חיישי' לכך התם לא מחמרינן לשמותיה (ולשאינה) עד (זייגו) [זמנו] שלאחר ב"ד חודש אף ע"ג דשמא היו שניהם בעיר אחת. ועוד יש לתמוה אמאי בפ' החולץ קתני לא ישא אדם מינקת חבירו ואם נשא מוציא ולא יחזיר עולמית ולרבנן מוציא ומחזיר לאחר ב"ד חודש. לא תנשא ולא תיארס. ולא קתני שם גירושין לומר דאם נתארסה תצא בגט לכך נראה כי במניקת לא קנסינן להוציא בגט אלא בנושאה (לכך) כי מיד יש סכנת נפשות דילמא מיעברא וקטלה לה לברה ולמסמוסי ליה בבצים וחלב לא שביק לה בעלה כי (מפיריה) [מדידיה] קאכלה ולבך קנסינן ליה לגרש אפי' לכהן וכשיגרשנה אפי' אי מיעברא כבר דמדידה קאכלה תמסמס ליה בבצים וחלב אבל גבי קידושין לכתחיל' נמי אסור לקדש כדתני' פ' אע"פ מ"מ אם קידשה אכתי לית סכנה לברה כי לא תנשא עד כ"ד חודש ודי בהפרשה בעלמא. כי מה יש לומד שמא יקדשנה ויבוא עליה אכתי ליכא סכנה לברה כי לא תנשא עד כ"ד חדשים ואז היא אוכלת משלה כי בעלה אינו חייב במזונותיה עד שתיכנס לחופה ותמסמס ליה בבצים וחלב מדידה וליכא הכא סכנת נפשות אבל קידשה בתוך ג' חדשים התם איכא קנס גירושין כיון שאותה גזירה קלה היא כדפרי' לעיל ועוד אם לאחר קידושיה יבוא עליה בבית אביה ותתעבר ושמא יש חששא טעמא דרב ושמואל. ע"כ צריך להוציא מקידושין אבל ברח הוי עירוקיה מסתייה ולא חיישי' שמא יבוא עליה. ומיהו במניקת חבירו שנשאת התם אינו מועיל לו אפי' עירוקיה וצריך לגרש בע"כ. והשתא לכך אייתו לה נתקדשה בתוך ג' חדשים לאחר מניקת חבירו לומר דוקא [כאן] אפי' קידש משמתינן ליה אבל לא בקידש מניקת חבירו כך הוא דתקנתיה בערוקיה אבל אם נשא מניקת חבירו בתוך כ"ד חודש לית לה תקנתא בעירוקיה אבל אם ישראל הוא יגרשנה ויחזיר ואם כהן הוא יגרשנה ואסורה לו:
1605
1606תשובה לה"ר יונה זצ"ל
1606
1607יושב השערה. ארי שבחבורה. גבור בתורה. גבור בתורה. והשיטה ישרה וסברא ברורה. תתברך בכל פינה. ה"ר יונה. יברכך שוכן מעונה. על ערובי תבשילין אשיבך מלין.
1607
1608על מעשה שלכם שלא עירבו תבשילין ויום טוב של ר"ה היה דליכא תקנתא להתנות וגם לא היה שם אחרים שערבו אמנם אילו היה שם מי שעירב לא הייתם צריכים להקנות לו קמחכם אלא אע"פ שלא הקניתם לו היה מותר לו ליאפות לכם ולבשל ולהטמין ולצלות כל צרכיכם דהא דתניא כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו היינו ברשע שפשע כמזיד ולא הניח דאפ"ה משום שמחת יו"ט התירו לו ע"י הקנאה לאחרי' כדאמרי' איבעיא להו עבר ואפה מאי ת"ש מי שלא הניח עירובי תבשילין כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו כו' ת"ש מי שהניח ע"ת ה"ז אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל ה"ז לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא אחרים אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא ליו"ט ואם הותיר תותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם העדים אסור אמר (מר בר) רב אשי הערמה קאמרת שאני הערמה דאחמירו בה רבנן טפי ממזיד פירש"י לעולם [עבר] ואפה מותר והערמה אינה ראיה לכאן דשאני הערמה דאחמור בה רבנן טפי ממזיד דאילו מזיד רשע הוא לעבור על דברי חכמים ואין אחרים למדין הימנו והוא עצמו פעמים משיב אל לבו ושב הילכך לא מיעקרא תורת עירוב אבל מערים כסבור לעשות בהתירא הלכך לא ישיב אל לבו לחזור בו ואחרים למדין הימנו ומיעקרא תורת עירוב הלכך קנסוהו רבנן. משמע דעבר ואפה דקא מיבעי' ליה היינו ברשע שעבר במזיד על דברי תורה ולא הניח עירובי תבשילין ועלה מייתי ההוא דמקנה קמחו לאחרים למיפשט מינה. ש"מ הא דבעי לאקנויי קמחו לאחרים היינו דוקא ברשע שעבר על דברי חכמים ולא חשש להניח. וכן כתב רבי' יצחק ב"ר אשר כשעשה איסור בשוגג פשיטא ליה דלא קנסינן ליה באכילה אלא כשעשה במזיד קמיבעיא ליה וכולה שמעתא במזיד איירי אבל בשוגג משמע להיתר. ולרב נחמן בר יצחק דאמר הא דקתני ואם הערים אסור חנניה הוא אליבא דב"ש דשמעינן ליה דאחמיר בעירובי תבשילין אליבא דב"ש הא לב"ה אם העדים מותר ואפילו במזיד מיהו בשוגג משמע לב"ה דשרי בדיעבד. הלכך אתבריר לן דהא דקתני מקנה קמחו לאחרים דלית ליה תקנתא אלא בהקנאה היינו דוקא ברשע ועובר על דברי חכמים במזיד ואפ"ה משום שמחת יום טוב התירו לו ע"י הקנאה דהא איבעיא לן עבד ואפה מאי ומייתי עלה ההיא דמקנה קמחו לאחרים. אבל לדידכו שלבכם לשמים ומה שלא ערבתם היינו מפני אונס טירדא שהייתם טרודים בשום [דבר] או מפני אונס שכחה ששכחתם ולבכם לשמים בודאי לא נאסר קמחכם. מיהו אעפ"כ אתם בעצמיכם נאסרתם לאפות לבשל ולהטמין אבל קמחכם לא נאסר ואחרים שעירבו אופין ומבשלין לכם כל צרכיכם אלו היה שם מי שעירבו. אבל עכשיו שלא היה שם מי שעירבו היה לכם לכל אחד ואחד לאפות ולבשל כדי חייכם היינו לשובע נפשיכם מאכל אחד ולא להרבות במאכלים על השבע בדרך שעושים בימים טובים שמחים במאכלים על השבע כדתנן שלשה דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין מיום טוב לשבת ואוקמה רב (כו') [הונא] למתני' כשלא הניח וכדי חייו שרו ליה רבנן ורב הונא לטעמיה דאמר מי שלא הניח עירובי תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדירה אחת ומדליקין לו את הנר משום רבי יצחק אמרו אף צולין לו דג קטן ותניא נמי הכי (ורב) [ורבא] דאוקמה בשהניח ושניא הטמנה לא פליג אדרב הונא אלא [פירושי קא מפרש ל] מתני' אבל בגוף מתני' לא פליג ומיירי בשלא הקנה קמחו לאחרים כי כל דיני צדדין פירשו חכמים איזה הדין בשהקנה ואיזה הדין בשלא הקנה ולאו דווקא אופין לו וטומנין לו אחרים ואפי' הוא בעצמו והכי איתא בירושלמי לא ערבו לו אחרים ר' יצחק אומר צולה לו דג קטן ר' הונא אומר מחמם לו חמין שמואל אומר מדליק לו את הנר פי' בעצמו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. והני שמעתתא מיירי אפי' בפושע במזיד שהתירו לו שלא [למונעו] משמחת יו"ט וההיא דר"פ שלחו מנות לאין נכון לו וא"ר חסדא למי שלא הניח עירובי תבשילין קיימא לן כלשון שני דאר"ח למי שלא היה לו להניח עירובי תבשילין פי' שמותר לשלוח לו מנות כדרך ששולחין בימים טובים איש לחבירו מנות מיני תפנוקי'. אבל היה לו להניח ולא הניח פושע הוא ואסור לשלוח לו מנות ומיני תפנוקים אבל פת אחת וקדירה אחת מותר. ומ"ש מקנה קמחו לאחרים אם דוקא לאחרים שעירבו או אפי' לעבדו ולשפחתו אמר הדבר כי דוקא לאחרים שערבו דאיכא עירוב בעלמא ואיכא הכירא בין לרבא דאמר כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליו"ט בין לרב אשי דאמר כדי שיאמרו אין אופין מיו"ט לשבת ק"ו מיו"ט לחול היינו דוקא כשפשע והקנה קמחו לאחרים שעירבו או אפי' דלא הקנה היכא שלא פשע דהואיל ואפו ומבשלו אותם שעירבו והוא שלא עירב לא אפה ומבשל איכא היכרא בין לרבא בין לרב אשי אבל עבדו ושפחתו דליכא עירוב כלל וליכא שום היכרא הרי נמי דאסור. ועל החבית שהיתה בת שנתה והוגעלה ברותחין יפה יפה ונתן בה יין מאן יהב לן מיניה ושתינן ליה כדתניא הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה [כיצד הוא עושה הרפין והלולבין והעדשין מדיחן העקלים של נצרים ושל בצבוץ מנגבן של שיפא ושל גמי מיישנן י"ב חודש] (חסר סיום התשובה):
1608
1609מעשה בלאה שכתבת שהיתה נשואה ליעקב וילדה לו שתי בנות ומת יעקב ולא הניח נכסים כשיעור כתובת לאה בין מטלטלין בין מקרקעות ולאחר מיתת בעלה רצתה לאה להנשא לשמעון ובאו קרובי יעקב ומיחו בידה עד שכפו אותה שהמטלטלין לקחה לעצמה והקרקעות נתנה לשתי בנותיה בלא קנין ונישא' לאה לשמעון והולידה עמו בת והשיאו בנות יעקב לבעליהן (והשיבה) [והשיאה] בת שמעון ללוי ונתנה הבית משועבד בכתובה מיעקב ללוי בנידונייתא אחר בת שמעון וכתבו לה שטר על הבית ועתה באו בעליהן של בנות יעקב וערערו על השטר ואמרו כי נתנה אותו הבית לנשותיהן בנות יעקב. לאה אמרה כי המתנה אינה מתנה כי בע"כ נתנה כי לא הניחו לה להנשא עד שהוצרכה ליתן להם ע"כ וגם לא עשתה שום קנין על המתנה ומכח זה רוצה לוי לזכות בבית ע"כ לשונך. ולא פירשת אם נשבעה על כתובתה קודם שניסת לשמעון כי בזה תלוי הכא שאם נשבעת על כתובתה קודם שניסת מתנת קרקעות שנתנה לב' בנותיה מיעקב אינה מתנה [אם] יש עדים שהיה כח בידם למחות בידה מלהנשא אם לא שהיתה נותנ' להם הקרקע ואפי' היתה המתנה בקנין ואפי' החזיקו בקרקע שכך פסק רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל דאע"ג דקיי"ל תליוה וזבין זביניה זביני תליוה ויהיב לא הוה מתנה ואפי' לא מסר מודעה אי ידעי עדים באונסיה לא הויא מתנה ולאו דוקא תליוה דאפי' בלא יסורין אלא אונס ממון בההיא דפרדיסא חשוב אונס וזה שלא היו מניחים אותה להנשא עדיף טפי מאונס ממון דצער הגוף הוא ודמי ליסורין הלכך אי איכא עדים שהיו מוחים בידה והיה כח בידם למחות לא הויא מתנה כלל אלא אם [לא] היה בידם בה למחות והיתה יכולה להנשא על כרחם ואעפ"כ נתנה להם את הקרקע מפני שחששה ברצון לדבריהם אין זה אונס והויא מתנתה מתנה אם אמרה להם לבנות לכו וחזקו והלכו והחזיקו על פיה קודם שכתבה שטר ללוי. כך הוא אם נשבעה על כתובתה קודם שנשאת לשמעון. אבל אם לא נשבעה וניסת אפי' לא נתנה הקרקע לבנות יעקב אפ"ה זכו בקרקע מכח יעקב אביהם וירשוה ואפי' הוא צועקת נעשית כצוחת על ביתה שנשרף שכך פסקו הגאונים דאלמנה שלא נשבעה על כתובתה ונישאת שאבדה כתובתה ואינה יכולה לשבע וליטול דביון דנישאת בלא שבועה ומסרה הממון לבעל הרי היא גזלנית ופסולה לשבועה וכן פסק ה"ר מנחם מוורמשא ואם בנות יעקב יתבעו לדין את שמעון בעל אמם על דבר המטלטלין שמא יתחייב להן להחזיר אבל לא אכתוב זה בזה הפעם כי לא ירדו לב"ד בזה:
1609
1610תשובה לה"ר יחזקיהו וה"ר יצחק זצ"ל
1610
1611שלום שלום יכפילו לכם מן השמים רבותי. ה"ר יחזקיהו וה"ר יצחק שתחיו.
1611
1612אשר כתב ה"ר יחזקיהו זה לשון העדות שסיפר יודמן הכהן שראה אותו מקום שנהרג יהודי סמוך לעיר טוליטילא וברור לו שהוא אותו ר' אברהם התנה של זו שהיה עמה בעיר ובצאתו מן העיר נהרג ובאו עכו"ם והגידו שם במקום פלוני שוכב יהודי אחד נהרג ולא היה שום אכסנאי בעיר שיצא מן העיר באותו יום רק הוא אבל [לא ידע אם זהו] הרוג עצמו ועוד דיבר לי שאלמנתו אומרת ברי לי שנהרג בעלי ע"פ הקול דלא פסיק אבל עדות ברורה אין לה הרי בהדיא הולך ומסיים עדותו מחמת מה ברור. דהיינו שהעכו"ם אמר לו כן וגם שלא היה שום יהודי באותו יום בעיר עכ"ל. ונחלקתם אתם רבותי בזה המעשה. וכתבתם כל אחד מכם דעתו. אומר אני אלו ואלו דא"ח והלכה כדברי ה"ר יחזקיהו והואיל והעכו"ם לא אמר איש פלוני הרוג ואני מכירו בודאי דהוא איש פלוני וגם יודמן הכהן לא ראהו בעיניו מת בודאי אין כאן שום עדות להתירה דלא אקיל רבנן בעדות אשה משום עיגונא בתחיל' עדות אלא בסוף עדות כההיא דפ' יש בכור לנחלה דאמר רשב"ל פדחת פוטרת בכ"מ חוץ מן הנחלה ואמרי' ת"ש פדחת בלא פרצוף פנים פרצוף פנים בלא פדחת אין מעידי' עד שיהיו שניה' עם החוטם ואמרי' שאני עדו' דאחמירו בה רבנן ופרכינן ומי אחמירו והתנן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד ומפי אשה ומפי עבד ומפי שפחה ושנינן כי אקיל בסופה בתחילה לא אקול ופירש"י לאחר שדקדקו יפה שזה הוא הקילו חכמים בסוף עדותו להחזיקו אפי' בעבד ושפחה אבל בתחילת העדות דהיינו (דאמרה דמת) [ראיית המת] לא אקול עד שיכירוהו יפה עכ"ל הא למדת דבתחיל' העדות בעינן שיעידו שבבירור מת אבל בסוף העדות להחזיק העדות מחזקינן אפי' ע"פ אשה ועבד ושפחה ועכו"ם מסל"ת. והיינו תחילת העדות שיעידו שבודאי מת וסוף עדות שאנו מאמינין לאלו. הלכך הא דאתינן עלה שהעכו"ם לא נתן שום סימנים באותו יהודי שאומר שראהו מת בודאי אין כאן עדות כלל דנהי דאפשר שהוא נאמן לומר שהוא [יהודי] דאין ערביים וגבעונים בינינו שנימולים ונולד מהול נמי לא שכיח מ"מ יש לומר שיהודי אחר הוא זה שראה ולא אותו ר' אברהם. ויודמן הכהן נמי אחרי שלא ראהו מת מעתה מאי דאמר ברור לי בדדמי הוא דאמר כמו שאומר שהעכו"ם אמר שראה יהודי מת וגם מפני שלא היה באותו שעה שם שום יהודי אחר שיצא מן העיר בו ביום הלכך אין כאן עדות כלל ואין על מה להתירה. ואע"ג דאיכא התם לשון אחר כדמסיק ואי בעית אימא יכיר לחוד והכרת פנים [לחוד] לאו דהיינו דהדר ביה מסברא קמייתא דשני ליה בין תחילת עדות לסופו אלא כלומר דמתחילה ליכא פירכא כלל דיכיר לחוד אבל האמת דבתחילת דינא לחומרא אזלינן. ותדע דכל אמר בדדמי ליה לא שרינן לה כדאמרי' דאיכא דעבדי ליה סמתרי וחיי ואסרי' לה אעלמא: וההוא גברא דבשלהי הלולי איתלאי נורא בי גנניה אמרה להו דביתהו [חזו גבראי חזו גבראי אתו] חזו גברא חריכא דשדי ופיסתא דידא דשדא סבר רב חייא בר אבין [למימר היינו עישינו כו' אמר רבא מי רמי וכו' ורב חייא בר אבין] גברא חריבא דשדיא אימא אינש אחרינא אתי לאצוליה ואכילתיה נורא ופסתא דידא דשדיא נורא אתלייה ביה ואיתיליד ביה מומא ומחמת כיסופא ערק ואזל לעלמא הלכך אסירא להנשא. הא למדת כמה חומרות החמיר רב חייא בר אבין בתחילת העדות שתולה באדם שבא מעלמא ונשרף והאי דהוה בי גננא ניצול ולא חש משום עיגונא. ואע"ג דכתב מורי אבי העזרי דהלכה כרבא דשריא היינו כמו שכתב בעצמו משום דאמרה להם חזו גברא אבל הוא מודה שבעיקר העדות מחמירינן ולא חיישינן לעיגון. וז"ל אשר כתב בתשובתו שהשיב לה"ר אלעזר מוורונא זצ"ל ולמורי ה"ר אברהם מריגנשבורק היכא שע"פ עדות הברור להם באנו להתיר הקילו והתירו ע"פ פסול וע"פ עכו"ם המסל"ת סמכו אעדות כל דהו דאשה דייקא ומינסבה דכיון דיש קצת עדות ברורה דייקא וחוזרת אחר עדות טפי שסבודה כמו שזה יודע גם אחרים יודעים וחוששת לקילקול אבל בשאין כלל עדות או סימנין ברורין מחמירין כדאמר בהדיא פ' יש בכור שאני עדות דאחמירו בה רבנן ופריך ומי אחמור והתנן הוחזקו להיות משיאין וכו' ומשני כי אקילו בסופה פי' אחר חקירות עדות או בטביעות עין או בע"א כפי מה שפירשו חכמים אבל בתחילה לא אקילו פי' בגוף העדות לא מקילינן אבל יש שם עדות אפי' פסולין (דיו) שמעידים דבר ברור מקילינן כדפרישית. הרי פי' ופסק דבתחילת העדות דהיינו גוף העדות שמעידים שמת אנו מחמירין לברר הדבר וכ"כ מורינו רבי' שמחה זצ"ל בתשובה שהשיב על אותו יהודי שנטבע ברינוס סמוך לויינא. ומה שפסק מורי רבי' אבי העזרי כרבא נראה לי משום דמסיק בהאי לישנא סבר רב חייא בר אבין למימר דמשמע סבר ואהדריה רבא מיהו הואיל ואח"כ דאמר ליה רבא מי דמי חוזר ומפרש רב חייא בר אבין שפיר אפשר למימר דלא הדר ביה ולא קיבל מרבא ובפר"ח ורבי' יצחק אלפס תרוייהו כתבו האי עובדא ולא פסקו לא כרבא ולא כרב חייא בר אבין. ונראה דהלכה הוי כרב חייא בר אבין דתנן בטהרות פרק הרוטב והגריסין תינוק שנמצא בצד הקברות ושושנים בידו ואין השושני' אלא ממקום הטומאה [טהור] שאני אומר אחר לקטן ונתנן לו דהיינו לגמרי דמיא לחייא בר אבין. ואם בסברא זו אני מתיר טהרות ומוקמינן להו בחזקת היתר כ"ש שבסברא זו נחמיר גבי אשת איש דחמירא טפי דקיי"ל דבתחילת העדות בעינן עדות ברורה כדפסקי רברבתא כדפרי' וכדמוכח גמ' דידן ההיא דיש בכור ואמרה בדדמי ואיכא דעבדי לי' סמתרי ותו דתלינן ואמרי' דנסים נעשו לו כדי להחמיר עליה כדי לאוסרה כדאמרי' עשינו עלינו מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת דא"ל כי היכי דנעשו לך נסים לדידיה נמי נעשו נסים ואסורה. ותנן אפילו ראוהו מגוייד וצלוב וחיה אוכלת בו אין מעידין אלא עד שתצא נפשו ואמרי' עלה בירושלמי אפי' ראוהו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוה וחייה וצלוב על הצליבה אני אומר מטרונא עברה עליו ופדאתו והחיה אוכלת בו אני אומר נתרחמו עליו מן השמים נפל לבור אריות אין מעידין עליו אני אומר נעשה לו נס כדניאל נפל לכבשן האש אין מעידין עליו אני אומר נעשה לו נס כחמ"ו נפל לבור נחשים ועקרבים אין מעידים עליו ר' יהודה בן בבא אומר אומר אני חבר היה נפל ליורה בין של מים בין של שמן אין מעידין עליו ר' (אחא) [אבא] אומר של שמן מעידין של מים אין מעידין עכ"ל הירושלמי. הרי אתה רואה שאנו תולין ואומרים שנעשו לו נסים גדולים ואסרינן לה הלכך אתבריר לן דבתחילת העדות דהיינו גוף העדות שמעידין שמת בעינן לברר הדבר ולדעת האיך הם יודעים אם בטביעות עין שמעידים שיש שם טביעות עין בזה האדם ומכירין בו שזהו שמת או על פי הסימנים כמו שאמרו חכמים וכשיתברר כה"ג אפי' הן פסולין המעידין שרינן לה משום עיגונא ומשום דדייק' ומינסבה כדפריש' לעיל. הלכך הא דאתינן עלה שהעכו"ם אמר שראה יהודי אחד הרוג שמת ולא העיד מי הוא היהודי. ויודמן הכהן שאמר שבברור לו שזה ר' אברהם שיצא היום מן העיר כי לא היה שם שום אכסנאי בעיר שיצא היום כי אם הוא הא ודאי בדדמי קאמר ואין בדבריו כלום. הלכך האי איתתא אסירא להנשא והאי דאמרה ברי לי שמת בעלי על פי קלא דלא פסיק היינו מחמת עדות יודמן קאמרה ואין בדברי שניהם כלום הלכך האי איתתא אסורה. ועוד חוזרני לפרש דבודאי הכי קיי"ל דבעינן בתחילת העדות עדות ברורה דפרכי' בעובדא דר"ט לא בעי דרישה וחקירה והתניא מעשה כו' ושנינן תנאי היא ואליבא דר"ט דתניא אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה דברי ר"ט ר"ע אומר בודקין פי' לברייתא קמייתא פליגי ר"ט ור"ע דלר"ט אין בודקין ולר"ע בודקין וברייתא אחרינא לא נחלקו ר"ע ור"ט בדבר זה אלא לדברי הכל בודקין [הלכך הכי הלכתא דבודקין] ואפי' לברייתא קמייתא דקיי"ל כר"ע לגבי ר"ט דהלכה כר"ע מחבירו ור' טרפון חבירו הוה בפרק הכותב כך פסקו פר"ח ורבי' יצחק אלפס בפ' האשה שלום דהלכה כר"ע מחבירו לגבי ר"ט מההיא דהכותב וכן פסק מורי אבי העזרי דהלכה כר"ע לגבי ר"ט הלכך הכי קיימא לן דבודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ופירש"י דרישות בדיקות כי האי גונא לכוין דבריו כמו שבדק ר"ט ברייתא שנייה בדיקות באיזה יום באיזו שעה הא למדת שצריכין שיהו דבריו מכוונים וגם שידע באיזה יום מת ובאיזו שעה. מיהו קשיא לי שלא ראיתי בכל רבותי מי שהיה מחמיר כולי האי אפי' בתחיל' העדו'. ונ"ל כי בפר"ח פסק הכא דקיי"ל כת"ק דפליגו אליבא דר"ט הילכך א"צ דרישה וחקיר' וא"ת הא איהו גופי' פסיק דר"ע ור"ט הלכ' כר"ע הא לא קשיא דה"מ היכי דלא פסיק תלמודא כר"ט ולא מוכחא סוגיא דתלמוד' כותיה אבל היכא דפסיק תלמודא ומוכחא סוגיא כר"ט ודאי הלכה כמותו והכא איכא סייעת' לפר"ח מירושלמי דכל היכא דלא פליג ירושלמי אגמ' דידן עבדינן כותיה הילכך הואיל ולא איתמר הכא הלכה כר"ע סמכי' אירושלמי דתנן ר' יהודא בן בבא אומר בישראל עד שיהא מתכוון ובעכו"ם אם היה מתכוין אין עדותו עדות ואמרינן בירושלמי עלה רב יהודה בשם רב אין הלכה כר"י בן בבא בישראל ומיליהון דרבנן אמרין כן דמר ר' שמואל ר' אבהו ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא אין בודקין עידי מיתה בדרישה וחקירה ומייתי התם מעשה דר"ט שבדק וכן במסקנא התם דליתה לההיא ברייתא דר"ט דבעי דרישה וחקירה והיינו דפסק פר"ה הכא כברייתא הראשונה. הלכך ממה שר"ט בברייתא שנייה ור"ע סברי דבודקין עידי מיתה בדרישה וחקירה וחקרי' להו שיהו דבריהם מכוונים יש לי ללמוד דמחמרי' בתחילת העדות דהיינו גוף העדות שמעידין שמת שיהו דבריה' מבוררין שזהו שאנו מסופקים עליו שמת ע"י טביעת עין ולא ע"י סימנים כמו שפירשו חכמים וההיא דקולר של בני אדם ומעשה דששי' בני אדם התם העכו"ם מסל"ת ומזכירם בשם ואומר פ' ופ' שאני מכירם בטוב מתו וקברתים וכ"כ בפר"ח מעשה בקולר של בנ"א שהיו מהלכי' כו' וכן הלכתא עכו"ם מסל"ת כשר לעדות אשה והוא שאומר דאינוהו שמת ודאי ואנו מכירין אותו עכ"ל. הלכך האי איתתא דאתי עלה אסיר' להנשא. ואחרי כותבי זה הראה לי החבר ר' יעקב בההיא דלעיל דרבא ורב חייא בר אבין דאית דגרסי ופסתא דידיה דשדיא פי' היו מכירין בטביעות עין פס ידו של חתן ולהכי אהדר ליה רב חייא דהאי פס ידו של חתן איכא למימר נורא איתליא ביה ולהכי רבא אכשר ורב חייא בר אבין אפ"ה אסר. יצחק בר משה נב"ה:
1612
1613לקחנו חכמי העיר הזאת ונשאנו ונתננו בדברים והסכמנו כולנו לדברי מורי' הרב ר' יצחק כאשר כתב לכם דכל היכא דאיכא דמסייע לה אמרה בדדמי דמה לי רעב ומלחמה מה לי עדות עכו"ם בלא הכרה וישראל מפיו ועל פיהם יצא קול ואמרה בדדמי. ועל בני בליעל הנקובים שהחרמתם לדעתכם עד שיתקנו עותתכם כאשר (תירום) [תרצו] ושאר התקנות נחמרים עלינו אבל יש הרבה מהם שנהגו בהם היתר בארץ הזאת וראיותיהם הלא הם כתובים אשרי מטיבי צעד ואיך (נתקו) [תקנו] רבותינו במה שאנו מקילים תילי תלים ואשריכם שהקטנים נשמעין לגדולים ועליכ' החיי' והשלו'. יהוד' בן רבי' משה הכהן זצ"ל:
1613
1614תשובה לה"ר אביגדור הכהן
1614
1615ראיתי מעין המתגבר. עוקר הרים ומשבר. המסביר סבר ומשביר שבר. במאמר יושר ודבר פשר מפרש ומישר. מאושר באושר ומעולה בעושר. התורה וסברא ברורה ושיטה ישרה ושמו ה"ר אביגדור הכהן שיחיה:
1615
1616עשיתי כאשר צויתני והתבוננתי בדבריך ומטיבותיך ולא מנזיזותיך אכתוב מיעוט דעתי פעם שנית על המעשה אשר כתבת וז"ל. בפנינו ח"מ בא ברוך בר הושעיא ואמר קדשתי את בלנדא בת דודי ר' עזריה והביא שטר אחד לפנינו וחתומים שנים עליו וזה לשון השטר בפנינו ח"מ בששי בשבת בששה ימים לירח כסליו שנת חמשת אלפים לבריאת עולם קידש ברוך בר הושעיא את מרת בלנדא בת ר' עזריה בד' תפוחים גדולים וכך אמר לפנינו תרצה להתקדש לי באלו תפוחים גדולים ואילו יהיו עדים ואמרה לו הן אני רוצה להתקדש לך באלו דתפוחים ונתנם לה מידו לידה וכך אמר לה בפנינו הרי את מקודשת לי באלו התפוחים כדת משה וישראל ואתם עדים וקיבלה אותם לשם קידושין אליה בר יוסף. משה בר' ישראל ע"כ לשון השטר. ואנחנו לא ידענו אם הוא זה כתב ידם של החתומים אם לאו ואחר שבוע חזר ברוך הנזכר והודה בפני הקהל כי כל מה שאמר שקר הוא והשטר הנזכר הוא פלסתר גמור כי מעולם לא קידשה והזמין עצמו לישבע. על כן נראה בעצמו כי אין מקום (לשכן) [לישען] עליו ועוד אמר ברוך בר הושעיא כי מעולם לא אמר לכתוב שטר זה אלא אביו נתנו לו כך כתוב וחתום עליו אלישע לבא וגם אביו אמר כן. ועל החתום השני אמר ברוך הנזכר שהזקיק אותו לחתום שקר וחתם. והחתומים באו לפנינו ושאלנו את פיהם על חתימת שמותם שבשטר אם הוא כתב ידם והם ענו ואמרו שאין זה כתב ידינו ומעולם לא ראינו שקידשה ועוד הזקקנו אותם לכתוב לפנינו חתימת ידם אריש מגילתא והקפנו לחתימת שמותם שבשטר ולא נתברר לנו הדמיון יפה ור' עזריה אמר כי בתו הנזכרת אומר' שלא נתקדשה לו מעולם לברוך זה הנזכר. וגם אחרי כן שאלנו את פי האשה עצמה ואמרה שלא קידשה ברוך מעולם ועוד גזרו ב"ד בפרגא ובמנטואה ובוורונא על כל איש בין קרוב לעדים החתומים בין רחוק המכיר חתימת השטר שיבוא ויעיד האמת ולא נמצא מכיר לחתימות הללו. אך אחיו של אלישע לבדו העיד על חתימת אחיו שהוא מכירה שהיא חתימתו. כללו של דבר הרבה דרשנו וחקרנו ולא מצאנו לחתימות הללו מכירים לא בפרגא ולא במנטואה ולא בוורונ' ולא בציבדד. אך אחיו של אלישע לבד הוא העיד על חתימת אחיו ואין אחר אתו ע"כ לשונך. והנני כותב לכבודך כי כן דעתי כאשר כתבתי אליך בבתבי הראשון שאין כלל כח ביד ב"ד לפוטרה בלא גט דארפ"ק דגיטין ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצוים לקיימו ליבעי תרי ושנינן בדין הוא דקיום שטרות נמי לא לבעי כדרשב"ל דאמר רשב"ל עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרוך והכא משום עגונא אקילו בה רבנן והתירו בעד אחד שמעינן מהכא דכל היכא דחתימי סהדי בשטרא אי אתי האי ומערער ואמר לא היו דברים מעולם לא משגחינן ביה מד"ת כלל ואע"ג דקיימא בחזקת איסור אשת איש שרינן לה להנשא אלא דאחמור רבנן ואצרוך קיום בתרי והכא משום עיגונא אוקמוה אדאורייתא ושדו בחד לקיומיה. משם יש לי ללמוד לכל שטר שהעדים חתומים עליו שהוא כשר בין באיסורא בין בממונא אע"פ שלא נתקיים בחותמיו אלא דמדרבנן בעי קיום משום דנקל לכל אדם לחתום שני בנ"א. וה"נ אמרי' לקמן בפלוגתא דר' יוחנן ור"ח דבפני כמה נותנו לה דבשליח נעשה עד ועד נעשה דיין קמיפלגי דמ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד ועד נעשה דיין ופרכי' והא קיי"ל דאין עד נעשה דיין ושנינן ה"מ בדאורייתא אבל בדרבנן עד נעשה דיין פי' כגון קיום שטרות ותו פרכי' הא ודאי בדרבנן בקיום שטרות עד נעשה דיין. והני מילי נמי אמרינן פ"ב דכתובות הנח לעדות דר"ח דאורייתא וקיום שטרות דרבנן וכן פר"ח רפ"ק וז"ל בדין הוא דקיום [שטרות נמי] לא מיבעי כדרשב"ל דאמר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומדרבנן הוא. דאפי' בחד סגי בכל השטרות ורבנן הוא דאצרוך קיום בכל השטרות דעלמא והכא משום עיגונא אקילו רבנן שיהא עד אחד נאמן בגיטין דייקינן מינה דקיום שטרות דרבנן דאי דאורייתא השטר בחזקתו והטוען בו עליו להביא הראיה מידי דהוה אעדים בעלמא וכל ישראל כשרים בו והטוען כי הוא פסול עליו להביא הראיה עכ"ל. והא דפריך תלמודא דפ"ק דגיטין בתר דאוקמה כרשב"ל האי לקולא היא חומרא היא דאי מצרכת ליה תרי לא אתי בעל ומערער ופסיל ליה חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה והשתא אי איתא לדרשב"ל היכי מצי פסיל ליה. ההיא לא קשיא דה"נ פרכי' לעיל לרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה. ופר"ח התם האי חומרא הוא דאי אתא בעל ומערע' ואמר לא לשמ' כתבתי ומייתי סהדי בהאי ופסיל ליה לגט ואילו שנים היו מעידים מתחילה בפנינו נכתב ונחתם לא היה יכול לפוסלה עכ"ל ה"נ יש לפרש בדברי רבא דהכי פריך דמייתי סהדי ופסיל ליה. ורבינו יצחק פירש דהא דמסיק חד אתי בעל ומערער ופסיל ליה לאו פסיל ליה ממש דאמרי' לקמן בפרקין [רב חנן משתעי] רב כהנא אייתי גיטא ולא ידענא אי מסורא לנהרדעא אי מנהרדעא לסורא אתא לקמיה דרב אמר צריכנא למימר בפ"נ ובפ"נ או לא צריכנא א"ל לא צריכת ואי עבדת אהנית ואי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה. אלא ה"פ חד אתי בעל ומערער ויוציא לעז על הגט לומר פסול הוא אבל בתרי לא אתי לערער שיודע שלא יאמינוהו העולם הלכך אתבריר לן דכל היכא דחתימי תרי אגיטא או אשטרא ואע"ג דצוח ואמר להד"ם לא משגחינן ביה ולא מידי מדין תורה כלל אלא דמדרבנן בעי קיום וכי אצרוך רבנן קיום לחומרא כגון גבי גט שלא להנשא בלא קיום או גבי שטרא דלא ליגבי בלא קיום אבל בשטר קידושין דלהתיר אשת איש היכא דחתימי בי תרי אשטר קידושין ולא הוחזקו בשמותיהן ובשמות אבותיהן לא אקיל רבנן לומר דלא ליהוי מקידשת בלא קיום. ואתה אדוני כתבת בכתבך זה השני. וז"ל דכל היכא דאיתמר בתלמוד קיום שטרות דרבנן מיידי שאין נתבע טוען מזוייף אלא פרוע ומודה בשטר שכתבו צריך לקיימו (דאין) [דאי] טוען מזוייף מדאורייתא נמי בעי קיום ולמ"ד א"צ לקיימו משכחת לה קיום מדרבנן כגון דליתיה ללוה ובא להוציא מלקוחות ומיתומים א"נ מחיים ובא ליפרע מנכסיו שלא בפניו עכ"ל. ומטובתך נראה בעיני שהיא בשגגה שיוצאה מלפני השליט מדפרכינן ולרבא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו ליבעי תרי ושנינן דבדין הוא דקיום שטרות נמי לא ליבעי כדרשב"ל. והא התם קאמר לא היו דברים מעולם וטעין דמזוייף הוא ואפי' אם שנינן לה כדרשב"ל. דכי עבדינן תקנתא היינו לבי אתי בעל ואמר מזוייף הוא לא כתבתי מעולם ושנינן שאפי' אם יבוא ויאמר כך לא נשגיח בו (דרשב"ל) דהיינו פלוגתייהו דלרבה לא חיישינן שמא יערער ויאמר לא כתבתי כלל אלא שמא יאמר לא כתבתי לשמה ורבא אמר שמא יבוא הבעל ויערער לומר לא כתבתיו כלל שיהיו העדים מצויין להכיר חתימת ידי עדים ועלה שנינן כדרשב"ל ומסקנא רבה אית ליה דרבא אפי' אם תרחוק עצמך לפרש אם שיטתך לרבא דאמר לפי שאין עדים מצויים לקיימו כגון שמודה שכתב הגט אלא שלא לשם זאת. הא ליתא כלל דא"כ היינו דרבה ועוד אכתי ניחוש שמא יבוא ויערער ויאמר לא כתבתיו כלל וזיוף הוא וליבעו תרי אלא ליתא כלל למה שכתכת אלא אמת הדבר דאפי' טוען מזוייף לא בעי קיום כ"א מדרבנן:
1616
1617ואעידה לי עדים נאמנים את רבי' שלמה זצ"ל ואת רבי' שמואל זצ"ל ואת רבי' שמשון בשם רבי' יצחק זצ"ל רבי' שלמה פירש בתחילת גיטין בדברי רשב"ל נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד דלא חציף אינש לזיופיה עכ"ל. ורבי' שמואל פי' בפ' גט פשוט ואיבעית אימא במודה מערער שכתבו לשטרו שביד זה (פלוני) [פליגי] ואמר מערער לא מסרתיו לך וממני נפל השטר ומצאתו א"צ לקיימו דלא דמי לשאר דינין דהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואפי' אם היה זה מערער ואמר לא כתבתיו לא היה לנו לחשוד את הלוקח בכך שלא נחשדו ישראל על כך לעשות שטרות מזוייפים אלא שהחמירו חכמים להצריך קיום היכא דמערער עליה עכ"ל. ובפ' מי שהיה נשוי בההיא דאמר אביי ראובן שכר שדה לשמעון באחריות ואתא בע"ח דראובן וקא טריף לה מניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי אמר ליה את לאו [בעל] דברים דידי את וקשיא ליה לרבינו יצחק מאי נ"מ שיטעון עמו ראובן ולא שמעון. בההיא שמעתא כתב רבי' שמשון לפום אורחיה וז"ל ור' מדקדק דאי בעל חוב אינו יכול למצא עדים לקיים שטרות ואמר דראובן יכול לטעון מזוייף לפי שהוא יודע בברור אם הוא מזוייף אבל שמעון מספק אינו יכול לטעון מזוייף הוא אז נ"מ טובא וכן היורשין מספק אינם יכולים לטעון מזוייף הוא על שטר שהוציאו על אביהן אע"פ שאין בע"ח יכול לקיימו. ואל תתמה א"כ לא שבקת חיי לכל ברי' שהרי מן התור' אין שום שטר צריך קיום העדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ואפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר א"צ קיום דלא אמרינן החתים עדים שאינו מעצמו דאע"פ שהוא חשוד על הממון מירתת לכתו' שטר מזוייף פן יכירו ב"ד זיופו הלכך כי תקון רבנן קיום כנגד טענת מזוייף ה"מ כי אמר לוה דקים ליה בגויה אבל (בני) [יתמי] ולקוחות כנגד טענתם של זיוף לא הצריכו חכמים עידי קיום הואיל ולא קים (ליה) [להו] בגויה אם מזוייף הוא אם לאו עכ"ל הרי כתב דאפי' גזלן מוחזק שהוציא שטר א"צ קיום אפי' טוען האי מזוייף הוא אע"ג דלא נשאר זה הפירוש היינו מקושיא דפ' המוכר את הבית אבל זאת הסברא נשארה ברורה הלכך איתבריר לן בין בגיטי נשים דהוא איסור ערוה בין בשטרי ממונא דאפי' אי טען מזוייף הוא ולא היו דברים מעולם א"צ שום קיום מד"ת אלא מדרבנן בעי קיום הלכך איתבריר לן דכל היכי דחתימי תרי אשטרא ולא הוחזקו שוי' בשמותיהן ובשמות אבותיהן אי גט הוא שרינן להנשא בלא קיום ואי שטר חוב הוא מפקינן ממונא אפומיה ואפי' האי צוח ואמר לא כתבתיו מעולם לא משגחינן ביה מדין תורה אלא מדרבנן אחמור רבנן לקיומ' וגט משום עיגונא שדו בחר. הלכך הא דאתינן עלה שאותו ברוך שהביא שטר קידושין לפניכם והעדים חתומים בו מיד כשנקרא השטר בב"ד הוחזקה מקודשת מדין תורה דנהי דאחמור רבנן דאצריך קיום בגט ובשטר גוביינא שלא להנשא לשוק ולא להוציא ממון עד שיקיים הגט או השטר אבל להקל ולהתיר אשת איש הואיל ומדין תורה מקודשת ואסירא לשוק לא אקילו רבנן לאצרכוה קיום ואי לא מקיים תשתרי הלכך ודאי בעיא גיטא ואי משום דקאמרי (סברי) [סהדי] אין זה כתב ידינו בהא לית לן להתיר' הואיל שהובא השטר בב"ד וקראוהו ב"ד והוחזק בב"ד שוב לאו כל כמינייהו לימא לא חתמנו מעולם דלא אתי על פה ומרע לשטרא. וראיה לדבר אני מביא בפרק בתרא דשביעית שטרי חוב המוקדמין פסולין מפני שהוא מייפה את כחו והמאוחרין כשרין מפני שהוא מגרע את כחו ואמרי' עלה בירושלמי מי מודיע לנו שהוא מוקדם. שמעון בר בא בשם ר' יוחנן החתומים בשטר: ופרכינן לא כן אמר רשב"ל עשו דברי החתומים בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד. פי' והאיך מגידין וחוזרין ומגידין. ומשני תמן אותן שאמרו לא חתמנו כל עיקר. פי' שהן עוקרין גוף העדות אז אינם נאמנים. ברם הכא הוא על זה חתמנו. וע"ז לא חתמנו. הא למדת דעדים החתומים על השטר ובאו ואמרו אין זה חתימתינו שאינם נאמנים דלא אתי על פה ומרע לשטרא ויש לי ללמוד משם דרשב"ל איידי אפילו באין כתב ידן יוצא ממקום אחר שאל"כ מאי פריך מניה לר"י הו"ל לשנויי דלא איירי רשב"ל אלא היכא שכתב ידן יוצא ממקום אחר אז ודאי החתומים אינם נאמנים שהוא מוקדם. כי אמר ר' יוחנן בשאין כתב ידו יוצא ממקום אחר ונאמנים לומר אפי' לא חתמנו מעולם וכ"ש מוקדם אלא מדלא משני הכי (אלא) ש"מ דקים ליה דרשב"ל איירי אפי' באין כ"י יוצא ממקום אחר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ותו לא מהימני לומר לא חתמנו אבל לדידי דפרישנא דדוקא שהוחזק בב"ד איירי רשב"ל ליכא למיפרך אמאי לא אוקי דר"י בשלא הוחזק בב"ד דמסתמא הוחזק בב"ד דקתני שטרי חוב מוקדמין פסולין דמאן קא מגבי ביה ומאן קא פסל ליה אלא בי דינא. ואתה אדוני כתבת דה"ק לא חתמנו כל עיקר כלומר לא חתמנו באמת כל עיקר השטר אבל על השקר חתמנו ונפלאתי מי הזקיקך לפרש כך ומאי קשיא לך דתימא הכי דאפי' היתה בידך ראיה בע"א ממקום אחר לא היה לסמוך ע"פ זה באיסור דאשנויי לא סמכינן. ורבינו שמשון לא פי' כך בפירושיו וזה לשונו פי' קשיא ליה מי מודיענו שהוא מוקדם ורוצה לתרץ שערים עצמן החתומים על השטר נאמנים לומר שהוא מוקדם ופריך מדר' שמעון בן לקיש דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אפי' מדרבנן היכא דכתב ידן יוצא ממקום אחר (דאין) [דאי אין] כתב ידן יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו כדמוכח בפ"ב דכתובות ומשני ההיא דרשב"ל כשאומרים לא חתמנו דאין נאמנין דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל כאן מודים שחתמו ואין עוקרין עדותן להעיד שנכתב ונחתם ביומו עכ"ל. הרי פירש שאומרים לא חתמנו ולא פי' כדבריך שאומרים לא חתמנו אמת אלא שקר ואע"ג דפי' דלא כוותי דמוקי מילתיה דרשב"ל כשכתב ידן יוצא ממקום אחר אפ"ה ראיה היא לדברי דפי' דהיכא דכ"י יוצא ממקום אחר אפי' מדרבנן נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד אבל אין כ"י יוצא ממקום אחר נאמנין לפוסלו מדרבנן אבל מדאורייתא לא אפי' לא חתמנו כלל ושמעינן נמי מדפריך מרשב"ל לר' יוחנן דהלכתא כר"י. מיהו מזה יש לי לומר משום דבעי לפרושי לדידיה נמי למתני'. מיהו אתבריר לן דהלכתא בדשב"ל כדפרי' לעיל מההיא דגיטין וכתובות ואיירי נמי אפי' אין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ושוב אינם נאמנים לומר לא חתמנו הלכך כל היכא דחתימי תרי אשטרא או אגיט' וכ"י יוצא ממ"א או אפי' אין כ"י יוצא ממ"א וקראוהו ב"ד הרי הוחזק ואין החתומים נאמנים לומר לא חתמנו. וראיה לדבר אני מביא דאמרי' בפ"ב דכתובות ירושלמי וכן העדים שהעידו בין לטמא בין לטהר בין לקרוב בין לרחוק בין לאסור בין להתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרי מכורין היינו הרי אלו נאמנין פי' מדלא קתני מבדין היינו אלא מבודין היינו משמע שאומר מעושין היינו מתחיל' לשקר משנחקר' עדות' בב"ד אמרי מבודין היינו אינן נאמנין רשב"ל אומר עשו עדים החתומי' על השטר כמי שנחקר' עדותן א"ר יוסי מתני' אמרה כן אם יש עדים שהוא כתב ידן [או שהי' כתב ידן] יוצא ממ"א אינם נאמנים פי' הא דקתני כמי שנחקרה עדותן היינו שנחקרה עדותן ונמצאת מכוונת שאינם מכחישין זה את זה. דאי נחקרה דקתני שהעידו האמת פשיטא שאינם יכולים לומר מבודין היינו וה"פ משנחקרה עדותן בב"ד שהיא מכוונת ששניהם מכוונים ואינם סותרים זה את דברי זה. ואמר מבודין היינו מה שהעדנו אינם נאמנים אבל קודם לכן נאמנים מיגו דאי בעו הוו מכחשי אהדדי ונמצאת עדותן בטילה מאליה ואתא רשב"ל למימר דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ונמצאת מכוונת ואינם נאמנין לומר שוב מבודין היינו ואע"פ שאין כ"י יוצא ממ"א וגם אין עדים שהוא כ"י (יוצא ממקום אחר) כדמשמע לכאורה מדקאמר ר"י מתני' אמר' כן אם יש [עדים כו'] כ"י יוצא ממ"א כו' א"כ רשב"ל מתני' קאמר אלא ודאי כשאין כ"י יוצא ממ"א איירי רשב"ל והיינו דקאמר ר' יוסי מתני' אמרה כן דכל היכא דהוחזק השטר תו לא מצו לומר מבודין היינו ותנא דמתני' דהוחזק ע"י כתב או ע"י עדי' ואתא רשב"ל להוסיף על מתני' ואע"ג דליכ' לא כתב ולא עדים אלא שהובא לב"ד וקראוהו ב"ר וליכא למיחש לאחריני ששמותן בשמות של אלו הרי הוחזק בב"ד ותו לא מהימני. לומר מבודין היינו אבל היכא דליכא כ"י יוצא ממקו' אחר וליכא סהדי אחריני דמסהדי אחתימייהו. ולא הובא לב"ד וקראוהו בה מודה רשב"ל שיכולין לומר מבודין היינו ויכולין כמו כן לומר לא חתמנו מעולם כההיא דפ"ב דכתובות דתנן העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו קטנים היינו פסולי עדות היינו הרי אלו נאמנין אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כ"י יוצא ממ"א אינם נאמנין ואמר רמי בר חמא לא שנו שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנין א"ל רבא כיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד וכ"ת ה"מ בעל פה אבל בשטר לא האמר רשב"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד אלא אי איתמר ארישא איתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי בר חמא ל"ש אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות אבל אמרו אנוסים היינו מחמת ממון אין נאמנין לפי שאין אדם משים עצמו רשע. והשתא דארשב"ל עדים החתומים על השטר וכו' הו"ל מגיד ואכתי תקשי כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא התם מיירי כשלא הובא השטר לב"ד ולא נקרא לפני ב"ד כי עדיין לא הוחזק בב"ד לכך נאמן לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות מיגו דאיבעי אמרי לא חתמנו מהימנא אפ"ה לא מהימני למימר דאנוס מחמת ממון ואע"ג דאיכא מיגו. הלכך איתבריר לן דכל תרי דחתימי אגיטא או אשטרא דממונא או דקדושין ורובא השטר לב"ד אפי' האי מערער צוח ואמר להד"ם לא משגחינן ביה מד"ת ואפי' אמרי סהדי לא חתמנו לא מהימני. הלכך הא דאתינן עלה נראה כעיני הואיל והובא שטר קידושין לפניכם וחתימי תרי וליכא למיחש לשמותיהן שוין וקראתם אותם הרי הוחזק שטר קידושין לפניכם שאתם ב"ד והאי דקאמרי שאין זה חתימתם לא משגחינן בהו ובעיא גיטא דאורייתא וההיא דשלהי יבמות ירושלמי מצאו שטר כתוב מת פלוני או נהרג פלוני ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו ר' בון בר כהנא אמר אין משיאין את אשתו מתני' מסייעא לדין מתני' מסייע לדין מתני' מסייע לר' ירמיה ע"פ שנים עדים ולא ע"פ כתבם ולא ע"פ מתורגמן ולא ע"פ עד אחד ולא ע"פ עד מפי עד ועכשיו אין משיאין עד מפי עד [דכוות' ע"פ כתבן וע"פ תורגמן משיאין] מתני' מסייעא לר' בון דתני' יפה כח העדים מכח השטר שהעדים שאמרו מת פלוני או נהרג פלוני משיאין את אשתו וכו'. [פירוש] מצאו כתוב בשטר (אפי') [אני] ראובן מעיר שמת שמעון ר' ירמיה אמר משיאין את אשתו משום עיגונא דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה ומייתי לה תלמוד' מברייתא דמדין תורה אין משיאין עד מפי עד אפ"ה נהגו להשיא עד מפי עד משום עיגונא התירו. מתני' מסייעא לר' בון בר כהנא דתניא יפה כח העדים מכח דשטר שהעדים שאמרו מת פלו' או נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני או נהרג אין משיאין את אשתו דכולי האי לא אקיל רבנן והלכה כר' בון בר כהנא דאין משיאין ודוקא על השטר בה"ג שייך לומר מפיהם ולא מפי כתבם אבל עדות הבא בשטר וחתום בו חנוך בן ראובן והכיר לסהדותא ולא אתנשי (לביה) [ליתא] בהא (לא) מפיהם ולא מפי כתבם ואין בזה להאריך כי דברים ידועים הם. הלכך מכל פנים הא דאתינן עלה נראה בעיני דבעיא גיטא מד"ת. אך לבי מגמגם מ"ש בה"ג אמרי משמיה דמר יהודאי דסהדא דחתים על השטר ואמר אין חתימתי היא מיהו לא קים לי כמאי דכתיב מהימן ואקשו רבנן קמיה אלא מעתה האי שטרא דקאתי מעלמא ואוקמי' ליה בחתימת ידי סהדי דחתימי עליה היכי מוקמי דילמא אי הוו סהדי הוה אמרי לא קים לן במאי דכתיב ביה. והדר להו לכתחילה לא אמרינן אי אמרי אינהו דלא קים להו מהימנו וכ"כ ה"ר משה בר מיימון זצ"ל שטר שיצא לב"ד ובאו שנים ואמרו כתב ידינו זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו יודעים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר הרי הוא כחרס עד שיתברר עדותן א"כ הא דאתינן עלה אפי' היו אומרים חתמנו אבל לא ראינו שקידשה היו נאמנים לומר שלא ראו הקידושין כ"ש השתא דאמרי שאין זה חתימתן דמהימני אם לא נאמר דהיא גרע טפי דהא חזינן להו דחתימי ואמרי לא חתמנו אבל התם לא ידעינן אם ראו המלוה או המבר אם לא מיהו בלאו הכי לא נהירא לי דמר רב יהודאי וה"ר משה מיימן דתנן פ' ב' דכתובות זה אמר זה כתב ידי [וזה אמר זה כתב ידי] צריכין לצרף עמהם עוד אחר ד"ר וחכ"א א"צ לצרף עמהם אחר אלא נאמן אדם לומר זה כתב ידי. ואמר בגמ' כשתימצי לומר לדברי ר' על כתב ידן הם מעידים לדברי חכמי' על מנה שבשטר הם מעידים פירש"י אנחנו ראינו דמלוה וחתמנו הלכך בתרי סגי ואר"י אמר שמואל הלכה כחכמים הלכך כל האומר זה כתב ידי הרי העיר שראה ההלואה או המכר. מעתה שוב אינו נאמן לומר לא ראיתי ההלואה ואפי' מר יהודאי גאון וה"ר משה בר מיימן לא אשכחן דאית להו האי סברא אלא בממונא אבל באיסורא לא. הלכך מכל פנים נראה בעיני דהא דאתינן עלה שאין כח ביד ב"ד לפוטרה בלא גט. ואשר כתבת כי באותם מדינות פעמים הורגלו לעשות שטרות של עכו"ם בין יהודי לחבירו והנה בא דין לפנינו בעסק בית אחד שהלוקח טוען מכרת לי והנה הוא דר בו עכשיו ע"פ ערכאות של עכו"ם אבל לא דר בו שני חזקה בלא ערער והלה אומר לא מכרתי לך מעולם והלוקח הוציא לפנינו שטרו' של עכו"ם על המכירה ועל זה אנו שואלים מלפני רבותינו מה אדון בהון שהרי שנינו פ"ק דגיטין כל השטרות העולים בערכאות של עכו"ם כשרים ואמרי' בגמ' קפסיק ותני ל"ש מכר ל"ש מתנה בשלמא מכר כו' אלמא משמע דלא מכשרינן אלא הנהו דעבידי ע"פ דיינים נאמנים דלא מרעי נפשייהו אבל הנהו דעבידי בכינופיא דארמאי כגון סופר עכו"ם המאסף עידי עכו"ם וכותב שטר על מה שנעשה בפניו מספקא לן מה דינם משום דשכיחי כהני ספרי דאיכא דמרעי נפשייהו ואע"ג דסלקי בערכאות של עכו"ם לפני הדיינין הקבועין שלהן ודייני בהו עכ"ל והכנתי מתוך לשונך כי זה השטר לא נעשה ע"פ ערכאות אלא בכינופיא דארמאי אלא שלאחר כך הובא זה השטר בערכאות לפני הדיינין הקבועין שלהן ודנו ע"פ זה השטר והחזיקוהו בבית ע"פ זה השטר וא"כ הוא נראה בעיני דההיא שטרא חספא בעלמא הוא ולית ביה מששא מדאמרי' פ"ק דגיטין רבינא סבר לאכשורי בכנופיא דארמאי א"ל רפרם ערכאות תנן ופירש"י סבר לאכשורי שאר שטרות בכינופיא דארמאי שאינם ערכאו' ואהדריה רפרם ולא עבד עובדא. הא למדת דשטר שנעשה בכינופיא שלא ע"י ערכאות דלאו כלום הוא והכי נמי אמרי' בירושלמי דפרקין שטר יצא בבית שאן והיו עדיו עכו"ם ר' אסי אמר אתפלגון ר"י ורשב"ל ח"א כשר וח"א פסול ר' אבהו מפרש ר"י אמר פסול רשב"ל אמר כשר וקיי"ל ר"י ורשב"ל הלכה כר"י בר מהני תלת דהחולץ ואי משום דהובא זה השטר לפני הדיינין הקבועין שלהן והחזיקוהו בבית ע"פ זה השטר בהא לית ליה שום זכותא ואע"ג דיש לבעל דין להשיב ולומר מדפרכינן אלא מתנה במאי קני לה בהאי שטרא שטרא חספא בעלמא הוא [אמר שמואל דינא דמלכותא דינא אלמא אע"ג דהאי שטרא חספא בעלמא הוא] מ"מ הואיל ונעשה ע"פ ערכאות של עכו"ם גבי ביה הכא נמי אע"ג דהאי שטרא לאו כלום הוא הואיל והובא לפני הדיינין הקבועין שלהן והחזיקוהו בבית ע"פ זה השטר גבי ביה לא היא דשאני התם שהשטר מתנה זה נכתב בערכאות ע"פ ערכאות ומלכא אמר דכל שטר שיכתב על פי ערכאות על הקרקע אפי' כי האי גבי ביה דדינא דמלכותא דינא דהואיל וגזירתא דמלכא היא הכי קבלו עלייהו כדפירש רבינו שמואל בחזקת הבתים דינא דמלכותא כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם. דינא. שכל בני דמלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו הלכך דין גמור הוא. הלכך הכא נמי הואיל ומצות המלך הוא כדפסיק ותני כל השטרות אפי' שטר מתנה דאוקמה שמואל משום דינא דמלכותא הכי הוה דינא אבל שטר שנכתב בכינופיא ולא בערכאות אע"ג (דתנן) [דדנו] ערכאות על פיו לא אשכחן דמלכא אמר גבי ביה דלא שייך הכא למימר דלא מרעי נפשייהו הואיל ואינם מעידים כ"א דנים לפי מה שרואים כתוב בשטר ואין לנו שום כח להוציא הבית מחזקת בעלים הראשונים וכ"ש לפי לשון שני דאיבעית אימא תני חוץ מבגיטי נשים דהואיל והשטר חספא בעלמא לא זכה במתנה ולא אמרינן דינא דמלכותא דינא [מעתה הכא נמי אע"ג דדנו הערכאות והחזיקוהו בבית הואיל והשטר לאו כלום היא ל"א דינא דמלכותא דינא] וכי האי לישנא קיי"ל דפר"ח זצ"ל אוקימנא למתני' חוץ (מגיטי) [מכגיטי] נשים ושיחרורי עבדים ודייקינן מינה דמתנה כמותם וכן פסק ה"ר משה מיימון דשטרי מתנה שחותמיהן עכו"ם שהן כחרס ולית בהן מששא. ועוד אומר אני אפי' נכתב זה השטר ע"פ הדיינין דקבועין שלהן אפ"ה פסול דאין אלו ערכאות ששנינו במשנתינו שכך כתב בפר"ח פי' ערכאות מושב קבוע לדון לשרים ולשופטים ולקמן כי שנינן אליבא דר' שמעון בשמות מובהקין פר"ח שמתרחקין מדבר שקר ומקבלת שוחד כגון פלוני ופלוני שהיו באותו הזמן במידה הזאת ודווקא בערכאות במושב השופט שהוא כגון שאמרנו ואם לאו בגיטי ממון פסולין כ"ש בגיטי נשים עכ"ל וכ"כ רבינו יצחק אלפס בההיא דא"ל רפרם ערכאות תנן דוקא ערכאות דלא מקבלי שידדא אבל דיינים הקבועים שלהם אין אלו ערכאות ששניני דלא קים לן בגוייהו דלא מקבלי שוחדא וז"ל ה"ר משה בר מיימין כל השטרות שחותמיהן עכו"ם הרי אלו פסולין חוץ משטרי מקח וממכר ושטרי החוב והוא שיתן המעות בפניהם ויכתבו השטר בפנינו מנה פלוני לפלוני כך וכך דמי המכר או מעות החוב והוא שיהו עשויין בערכאות שלהן אבל במקום קבוץ פלילים בלא קיום השופט שלהם לא יועילו כלום וכן עדי ישראל שיעידו על אלו עכו"ם שהן עידי השטר ועל זה השופט שלהם שקיים עדותן שאינם (יודעים) [ידועים] בקבלנות שוחד ואם חסרו (שוטרי) [שטרי] העכו"ם דבר מכל אלו הרי הן כחרס וכן שטרי הודאות ומתנות ופשרות ומחילות שהן בעדים שלהן אע"פ שיש בהן כל הדברים שמנינו הרי הן כחרס עכ"ל. הרי פסק דבעינן שנדע בהם שאינם מקבלים שוחד וגם פסק כלישנא אחרינא דשנינן חוץ מכגיטי נשים ולא הויא משנתנו מטעם דד"ד. הרי תלתא קראי דסמיכי פר"ח ורבינו אלפס וה"ר משה בר מיימן דכולהו פסקי דערכאות דמתני' דקים להו בגווייהו דלא מקבלי שוחדא הא לא קים לן בגוייהו הא שטרא דאיתעביד אפומייהו חספא בעלמא הוא ופסקי נמי פר"ח וה"ר משה בר מיימן כלישנא אחרינא דשנינן תני חוץ מכגיטי נשים ולא הויא טעמא דמתניתין כדשמואל דאמר דד"ד ואע"ג דקיי"ל כדשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא כדפר"ח (דרבה) [דרבא] קאי כותיה בהגוזל בתרא מ"מ שמואל לא אמר זה אמתני' דשטרות העולין בערכאות של עכו"ם אלא דתלמודא שני הכי ולישנא אחרינא שני חוץ מכגטי נשים ופסקי רברבתא כל"א כדפרישית והשתא דאתבריר לן דטעמא דמתניתין לאו מטעמא דדינא דמלכותא דינא אלא משום אי לאו דיהיב זוזי קמייהו לא הוו מרעין נפשייהו וכותבין להא שטרא הלכך מה"ט משוינן להו כישראלים ומפקינן ומוקמי' אפומייהו מיהו טפי מישראלים לא הוו ובעינן שיהא השטר כתוב כהלכתו ובעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה [כדפרכינן והא בעינן שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה] וליכא ומשני בדמהדר וכההיא דר"פ גט פשוט דא"ר יצחק בר יוסף א"ר יוחנן צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה מ"ט א"ר עמרם לפי שאין למדין משיטה אחרונה ופי' רבינו שמואל דזהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פב"פ ככל מה דכתוב ומפורש לעיל כו' ופי' טעמא משום זיופא דאי לא כתב הכי מצי מזייף. מעתה הואיל ובשטר שכתבו ישראל חיישי' לזיופא אי לא הדר וכתב וקנינא כ"ש היכא דנכתב בערכאות של עכו"ם דאיכא למיחש לזיופא דגריעי מישראלים ולא עדיפי מישראלים. ושבח והלולים. לאין כמוהו באלים. הלכך נראה בעיני דהאי שטרא חספא בעלמא הוא ולית ביה מששא ולא מידי דחששא: ואשר כתבת על (ענין) [בנין] שבבית הכנסת העשוי בנין אבנים בתוך החומה מזרחית ומפני שהיו מתקלקלים ס"ת המונחים בתוכו מחמת ליחלוח הקרקע עשו ארון עץ תלוש והוציאום מתוך הישן ונתנום בחרש ומתקיימים בו יפה ושאל השואל אם מותר להרוס את הראשון ולגנוז את אבניו כדין תשמישי קדושה כי מאחר שאין משמשין בו אלא בארון של עץ מה צורך בשני ארונות הללו ופשיעותא אין שייך כאן והמקום צר לעמוד זה בפני זה עכ"ל. הרי לא שאלת [אלא] אם מותר להרוס את הראשון אבל פשיטא לך דיש בי משום תשמישי קדושה כך נראה בעיני דאין בו משום תשמישי קדושה ואע"ג דאין בידי להתירו מטעם מחובר שאינו נאסר כההיא דנגמר הדין דקבריה דרב הוו שקלי מניה עפרא לאשתא בת יומא אתו א"ל לשמואל אמר להן שפיר עבדי קרקע עולם היא וקרקע עולם אינה נאסרת דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קברי העם לעכו"ם מה עכו"ם במחובר לא נאסר ה"נ במחובר לא נאסר דלא דמיא לההיא דפ' ר' ישמעאל כדפרשי רברבתא. מ"מ שמעינן מינה דקבר ועכו"ם דאינון איסורי הנאה במחובר לא איתסרי וההיא דהחוצב קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר ה"ז לא יקבר בו עולמית אוקימנא בקבר שאינו מחובר א"כ הכא נמי אם חומה מזרחית היא סלע שהיא מחוברת מעיקרא לא מיתסרא משום תשמישי קדושה. וכההיא דפרק דנהנה מן ההקדש דת"ר אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע. אבל אם היא בנין בידי אדם אין בידי להתיר מטעם מחובר דאמר רבא בהכל שוחטין פשיטא תלוש ולבסוף חברו לענין עכו"ם היה תלוש דאמר רב המשתחוה לבית אסרו ובפ' האומר משקלי תניא המשכיר בית לחבירו והקדישו המשכיר הדר בו מעלה שכר להקדש אלמא דמצי מקדיש ליה ומצי נמי למיסריה. אעפ"כ נראה בעיני הא דאתינן עלה לית ביה משום תשמישי קדושה ואף על גב (ומאי) [דארון ודאי] יש בו משום קדושה דאמר רבא בפרק בני העיר מריש הוה אמינא האי פריסא תשמיש דתשמיש הוא כיון דחזינן דעייפי ליה ומנחו לספר תורה וכו'. פירש רש"י פריסא יריעה שפורסין סביב הארונות מבפנים. תשמיש דתשמיש הוא תשמישו של ארון אלמא דארון גופיה תשמיש דספר תורה הוא ובפרק במה מדליקין נמי קרי ליה ארון הקוד' כדתניא רשב"א אומר בעון שני דברים עמי הארץ מתים על שקורין לבית הכנסת [בית] עם ולארון הקודש ארנא אלמא ארון הקודש אתקרי וש"מ תשמישי קדושה היא אפ"ה הא דאתינן עלה נראה בעיני דלית ביה משום ארון הקודש שאני אומר שאין אה"ק אלא עשוי כמין ארגז ולכבוד ולא לשמירה. ותדע דרבא קרי ליה תיבה דאמר רבא האי תיבותא דאירפט מעבדי' תיבותא זוטרתי שרי ופירש"י שנתקלקל ונפרד מחיבורו אלמא דבכה"ג מקרי ארון הקודש. אבל זה שהוא עשוי בבנין דחומה לשמירה הוא עשוי ולא לכבוד ס"ת ההיא לית ביה משום תשמישי קדושה ותדע דאמר רבא הני זבולי רחומשא וקמטרי דספרי תשמישי קדושה נינהו ונגנזין ופירש"י זבולי כמין דלוסקמי קמטרי ארגזין אשקרין ופרכי' פשיטא ושנינן מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידי לנטורי בעלמא הוא דעבידי כאינדרונא בעלמא דמיא קמ"ל פי' קמ"ל דלאו לנטורי בעלמא עבידי אלא לכבוד עבידי הלכך יש בהם משום תשמישי קדושה. הא למדת דכל היכא דלנטורי עביד לית בי' משום תשמישי קדושה. הלכך הא דאתינן עלה שהוא בנוי בחומה קבוע' וסגרי ליה במסגר ההוא לנטורי עביד ודין אינדרונא אית ליה ולית ליה [דין] ארון הקודש לטעון גניזה. ואע"ג דיש בידי לפרש דה"ק מהו דתימא הני לאו לכבוד עבידי לנטורי עבידי הלכך הואיל ולנטורי עבידי לית בהו משום קדושה קמ"ל [אע"ג] דלא עבידי לכבוד אלא לנטורי אית כהו משום קדושה. וכיוצא בזה אשכחן דבעינן כה"ג לפרש בפ' אלו מציאות דאמר מר השואל ס"ת מחבירו לא ישאלנו לאחר ופרכי' מאי אריא ס"ת אפי' כל מילי נמי דארשב"ל כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר ושנינן ס"ת אצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וקיימא לן דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה [בממוניה קמ"ל דהתם ע"כ הפי' מהו דתימא הואיל וקיי"ל דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה] ישאלנו לאחר קמ"ל דאע"ג דניחא ליה לא [ישאלנו] משום דדילמא לא מהימן ליה ההוא אחרינא. דאי פרשת קמ"ל דלא ניחא ליה לקיים מצוה בממוניה קשיא ההיא דפ"ק דפסחי' דאמר התם לא מבעיא באתרא דלא יהבי אגרא דניחא ליה לאינש לקיים מצוה בגופיה אלא אפי' באתרא דיהבי אגרא ניחא ליה לאינש דליקיים מצוה בממוניה. אעפ"כ הכא לא ניחא לי לפרש כך דלא משמע לישנא הכי כלל. ותו מאי קשיא לי הכא דאימא מילתא להוציא הלכה ממשמעותא דהניחא התם דחקה ליה שמעתא למיפק ממשמעותה משום קושיא דפסחים אבל הכא מאי קשיא לן דניפוק הלכתא ממשמעותא. ותו נראה בעיני דהואיל שהיו מתקלקלין ס"ת המונחים בתוכו א"כ לא היה ראוי לתשמישי קדושה ולא חלה עליו שום קדושה דהאי לא מקרי תשמיש דידיה אלא מזיק דידיה הואיל שהוא מקלקלן: ואשר כתבת על המביא גט ממדינת הים אם צריך ליזהר שלא יתננו לה בלילה כיון דהוי דין שהרי שליח מצטרף עם השנים להיות שלשה לקיום הגט וקיום שטרות הוי מעשה ב"ד כדמוכח בכתובות ובחזקת הבתים גבי קנין בפני שנים אצ"ל כתובו דמעשה ב"ד בעי תלתא. או שמא כיון דקיום שטרות דרבנן יכול ליתנו לה אף בלילה אע"ג דאמרי' ביש נוחלין ובסנהדרין שלשה שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין אלמא כל מעשה ב"ד אפי' מדרבנן אין לעשות בלילה דמתנת שכיב מרע מדרבנן כר"נ בפ' מי שמת יש להעמידה במתנת שכיב מרע במקצת שיש בה קנין וכמ"ד מתנת ש"מ דאורייתא אבל קיום שטרות דרבנן אפשר דכשר בלילה דהוי כגמר [דין] כמו חליצה למאן דמכשר בפ' מצות חליצה ומפרש התם טעמא דבגמר דין דמיא ע"כ לשונך. נפלאתי על חכם כמותך שאתה מביא מקיום הגט שהוא דרבנן על נתינת הגט מידו לידה או מיד שלוחו לידה שהוא דאורייתא המתירה לשוק ופוסלה לכהונה למיקם עליה בלאו דגרושה. ונראה בעיני דאשה שקבלה גיטה בלילה שאינה מגורשת דתחילת דין שפטינן ביום ולא בלילה כדתנן פ' אחד דיני ממונות דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה ואמרי' בגמרא מנא הני מילי א"ר אחא בר פפא דאמר קרא ושפטו את העם בכל עת וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחילת דין ולילה לגמר דין. ואין לומד דמצוה בעלמא קתני מיהו אם התחיל בדינו בלילה בדיעבד כשר דינו. דהא ר"א מפסיל חליצה בדיעבד משום דסבר חליצה בתחילת דין דמיא. הא למדת דאם התחיל בדינו בלילה דאפי' בדיעבד דיניה לאו דינא הלכך נתינת הגט בלילה לא הויא נתינה ואינה מגורש' דמשפט כתיב ביה כההיא דפ' המגרש דאביי אשכחיה לדב יוסף דהוה קא מעש' אגיטא א"ל הא אנן הדיוטו' (תנן) [אנן] ותני' אר"ט כ"מ שאתה מוצא אגוריאות של עכו"ם אע"פ שדיניהם דין אי אתה רשאי להזדקק לפניהם שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות (אלא) [אלמא] דהאי קרא דאלה המשפטים מיירי נמי בגיטין ומשפט פסול בלילה (אבל) [אפי'] בדיעבד כדפרי' וא"ת האי קרא דושפטו את העם מוקמי' לה בליל' הלכך נתינת הגט בלילה שהוא תחילת הדין פסול אפי' בדיעבד מידי דהוה אחליצה דקיי"ל שהיא תחילת הדין דתנן בפ' מצות חליצה חלצה בלילה חליצתה כשירה ר' אליעזר פוסל ואוקמינן דבהא פליגי דר"א [סבר] חליצה כתחילת דין רמיא ות"ק סבר חליצה בגמר דין רמיא ופי' ר' יהודה בר נתן זצ"ל בתחילת דין דמיא דע"י חליצה קא מתחלא למתבע כתובתה ולמ"ד כגמר דין דמיא ע"י חליצה דכגמר דין כתובתה כגבויה דמיא וה"נ יש לי לומר דפליגי בנתינת הגט דעל ידו גובה כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה לר' אליעזר על ידו קא מתחלא למיתבע כתובתה ולרבנן ע"י גט כתובתה כגבויה דמיא וקיי"ל כר"א דחליצה בתחילת דין מדאמר ר' אבא בר חייא קטוספאה עבד עובדא במוק ביחידי בלילה ואמר שמואל כמה רב גובריה דעבד כיחידאה פירש"י וכן ריב"ן (דלגבותא) [דלגנותיה] קאמר שמואל כלומר שחולק על רבי אבא בר חייא דמכשיר בלילה וסובר דחליץ בליליא חליצתה פסולה ואסיקנא אב"א כולה נמי יחידא' קתני לה דתניא אר"י בר יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק ביחידי בלילה והכי קיי"ל וכ"מ באלפס וז"ל אמר שמואל כמה רב גובריה דעביד ביחידאה דתניא א"ר ישמעאל בר יוסי אני ראיתי את ר' ישמעאל בן אלישע שחלץ במוק וביחידי בלילה למימרא דלית הלכתא כותיה עכ"ל אבל לישנא קמא לא הזכיר ש"מ דכי האי לישנא ס"ל ותו דכתב בפירוש למימרא דלית הלכת' כותיה ואמרי' נמי ר"פ כל הגט במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה פסולין ופוסלין ובתשובות הגאונים שבספר המקצועות כתב וצריכין ב"ד למקבע דוכתא ביממא דלית הלכתא כי האי מתני' דקתני חלצה [בלילה] חליצתה כשירה אלא כר"א דפסיל עכ"ל ובפר"ח כתב אי בעית אימא הני כולהו מכשר בכולהו לכתחילה דתניא א"ר ישמעאל בר' יוסי כו' משמע דלא פליג שמואל אלא לכתחילה וע"ז דקפיד על (רב) [ר' אבא] בר חייא קטוספאה שעשה לכתחילה אבל בדיעבד משמע מלשונו דמכשיר שמואל. מיהו לא מסתבר לי אלא כדברי (דאתי') [רבותי'] דפסלי אפי' בדיעבד וכן פסק ה"ר משה בר מיימן דחליצה בלילה פסולה. וכ"כ רבי' אלפס בסידור חליצה שלו ברישא צריכין בי דינא למיקבע דוכתא ביממא הלכך אתבריר לן דחליצה בלילה פסולה הלכך נתינת דגט בלילה [נמי פסול] דחד טעמא היא כדפרישית. ותו נראה בעיני דאפי' למ"ד חליצה כגמר הדין מודה בנתינת [הגט] דהיא תחילת דין. שאני אומר דהא דפליגי לענין חליצה לאו מטעם כתובה אלא ר"א דסבר שהוא תחילת דין מפני שיבמה לשוק בלאי והשתא הוא דמתחיל להתירה ולת"ק דאמר שהיא כגמר הדין מפני שבחיי בעלה היתה באיסור מיתה לשוק מת בעלה פקעה מיתה ועדיין איסור לאו מורכב עליה חלץ לה פקע לה איסור לאו הלכך דמי לגמר דין אבל נתינת [גט] מכי יהיב לה גיטא פקעה לה כל האיסור ואין שייך בהו תחילה וסוף ולד"ה בתחילת הדין. הלכך נתן לה גיטא בלילה לאו כלום הוא ולא מיגרשא אפי' נתן לה מידו לידה וכ"ש שלוחו שצריך קיום שאם נתן לה בלילה לאו כלום הוא. הלכך נראה בעיני אשה שקבלה גיטא בליליא ל"ש מידו לידה ל"ש מיד שלוחו ל"ש באותה מדינה ל"ש בבא ממדינת הים אחרת לאו כלום הוא ואינה מגורשת כלל. והא דתנן בהקורא למפרע כל היום כשר לקרות את המגילה וכו' ולא קתני ולנתינת הגט הא לא קשיא דה"נ לא תני חליצה ודינין דלא קתני אלא מצות עשה דחובה וזמן קבוע. ודבר זה לא כתבתי לסמוך עלי בשעת מעשה עד שאשמע דעת רבותי מה יאמרו אע"פ שנראה בעיני כמו שהוכחתי מחליצה מדכתיב ביה משפט. ואע"ג דמייתי לה אעישוי גט ולא אשכחן דמייתי ליה אנתינת גט אפ"ה ליכא למימר דדוקא אעישוי כתיב ואלה המשפטים ולא אנתינה. וראיה לדבר בהחולין דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן גר צריך שלשה מ"ט משפט כתיב ביה ופירש"י וכן רבינו יהודה בר נתן זצ"ל דה"ט דאין מטבילין גד בלילה ואע"ג דלא אשכחן דכתיב משפט אטבילת גר אלא באמור [אל] הכהנים כתיב גבי מברך את השם וגבי מכה נפש אדם ונפש בהמה משפט אחר יהיה כגר כאזרח יהיה ובשלח לך אנשים גבי קרבנות תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם ובכי תצא כתיב לא תטה משפט גר. דהיינו שהוא תובע אחרים ממון או אחרים תובעין אותו (אלא) [אבל] בטבילת גר לא אשכחן דכתיב משפט דלא כתיב טבילת גר בתורה אלא דילפינן לה מאבות דהא כתיב ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. אפ"ה לא אמרינן דמשפט דכתיב בגר היינו דוקא לענין מברך ומכה וקרבנות ודיני ממונות ולא לענין טבילה דלא כתיבא באורייתא אלא מוקמינן ליה אבל עניני גר ואפי' אטבילת גר אע"ג דלא שייך בטבילתו שום דיני ממונות שאינו גובה שום ממון ע"י טבילתו ופסקינן הלכתא דאין מטבילים גר בלילה. מעתה יש לי ללמוד מיכן אפי' אי הוה כתב ואלה המשפטים בפירוש (אכל) אעשוי אין לומר דדוקא אעישוי קאי ולא אנתינת גט בק"ו מטבילה שאינה גובה ממון ק"ו נתינת גט שהיא [גובה] כתובתה ובלאותיה ואין הבעל יורשה ואינו אוכל פירות בנכסי מלוג ופטור מקבורתה ומפרקונה ושייך ביה דינא טובא כ"ש דמוקמינן ביה המשפטים. ושפיר ילפינן מינה דאין נותנין גט בלילה דמשפט כתיב ביה אלא ביום דווקא. וכי תימא לבעי נתינת גט תלתא ולא אשכחן דהוזכרו תלתא אלא במביא גט ממדינת הים משום גקיום שטרות בשלשה וגבי ביטול גט בהשולח ואמאי הואיל ונתינת גט משפט כתיב ביה לבעי תלתא כדא"ר יוחנן גר צריך שלשה משום דכתיב ביה משפט. לא היא דע"כ תלתא דקאמר ר"י היינו מדרבנן ואפי' בדיני ממונות גופייהו דא"ר חייא בר אבא אר"י לית ליה עירוב פרשיות לית ליה תלתא אלא ע"כ תלתא דקאמר מדרבנן היא דקאמר והא נמי דדייקי' מדרב ספרא ש"מ מדצריך שלשה היינו מדרבנן ואפי' בדיני ממונו' חד כשר דאוריית' דקיי"ל כרב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא חד נמי כשר דשמואל קאי כותיה כדאוקימנא דאית ליה דשמואל ולשמואל ה"ה אפי' חד אלא קמ"ל דאפי' שנים נקראו ב"ד חציף ופסיק כה"ג כשמואל אע"ג דרבא פליג עליה משום דרב נחמן קאי כותיה דאמר כגון אנא דגמירנא וסבירנא דייננא אפי' יחידי הלכך גר אע"ג דכתיב ביה משפט חד סגי מדאורייתא. מיהו טבילה ודאי ביום בעי מידי דהוה [אמשפט] דדוקא ביום אע"ג דסגי בחד הלכך נתינת גט נמי אע"ג דכתיב ביה משפט לא בעי תלתא ובפני חד שיודע להקרות סגי אלא דבעינן תרי שימסור הגט לפניהם. דלא מיבעיא לר"א דאמר עידי מסירה כרתי אלא אפי' לר"מ דאמר עידי חתימה כרתי פסקו הגאונים דבעי מסירה [בתרי] דאין דבר שבערוה פחות משנים הרי קיימא לן שצריך למסור לה הגט בפני שנים ואותם שנים שמוסר לפניהם בעינן שידעו להקרות את הגט דאמר מרימר משמיה דרב דימי מנהרדעא הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייהו ופירש"י דהיינו עדי מסירה הלכך הואיל ויהבו לה באפי תרי שיודעין להקרות הן הן עדי' הן הן דיינין דהואיל ויהיב ליה להאי גיטא ביממא שהוא כשר לדון כל כי האי גוונא עד נעשה דיין אפי' בדאורייתא כההיא דפ' החובל דר"י נשיאה עד ודיין הוה ואפיק מיניה מנה צורי ופלוגתייהו דר"ט ור"ע אוקי שראו בלילה שאינו ראוי לדין [אבל ביום] עד נעש' דיין אע"ג דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה ותנן בפ' ראוהו ב"ד ראוהו בית דין בלבד יעמדו שנים ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש מקודש ופרכי' לא תהא שמיעה גדולה מראיה אר"ז כגון שראוהו בלילה ופרכי' לימא מתני' דלא כר"ע ושנינן אפי' תימא ר"ע ע"כ לא קאמר ר"ע התם אלא בדיני נפשות וכו' אבל הכא אפי' ר"ע מודה. שמעינן נמי מהתם דהיכא דראה ביום שהעד נעשה (בלילה) [דיין]. ואע"ג דסתרין אהדדי דהחובל ודראוהו מ"מ שמעינן מינה דהיכא דראה ביום שהעד נעשה דיין. הלכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה. ומגמגם מה שאומר משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ולא אכתוב עד אראה מה שישיבני רבותי על הגט. ונראה בעיני דקיום שטרות אפי' בלילה וכן קיום הגט אף ע"ג דאין נתינתו כ"א ביום מדאמר בפרק האשה שנתארמלה גבי שלשה שישבו לקיים את השטר ש"מ עד נעשה דיין ופרכינן מראוהו שלשה והן ב"ד וכו' ושנינן הנח עדות החודש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן ותימא דפריך לה מינה והא אוקימנא שראוהו בלילה ואילו שלשה שישבו לקיים את השטר ע"כ ביום עסקינן אם אין קיום שטרות בלילה. אלא יש לי ללמוד מיכן דקיום שטרות אפי' בלילה ורב הונא סתמא קאמר שלשה שישבו לקיים את השטר ואפי' בלילה ופריך שפיר מראוהו ב"ד דאוקמה בלילה. הלכך לא היה לך (להדיא) [להביא] מקיום הגט על נתינת הגט ותלתא דבעינן בקיום הגט לאו משום דמעשה ב"ד אלא משום שיהו נראים בב"ד שלא יהא עד מפי עד כדפירש רבינו שמואל בחזקת הבתים: ואשר כתבת דשם האיש ושם האשה אם הם מגופו של הגט אם לאו כך נראה בעיני דודאי גופו של גט ועיקרו הוא וכל שלא נכתב בו שם האיש ושם האשה פסול גמור הוא מדאורייתא דתנן הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום שם האיש ומקום שם האשה ומקום הזמן שטרי מלוה צריך שיניח מקום מלוה והלוה ומקום המעות ומקום הזמן שטרי מקח צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר [מקום המעות מקום השדה ומקום הזמן] מפני התקנה ר' יהודה פוסל בכולן ר' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים שנאמר וכתב לה ואמרינן בגמרא מאי מפני התקנה א"ר יוחנן מפני תקנת הסופר ורבי אלעזר היא דאמר עידי מסירה כרתי ובדין הוא דאפי' טופס נמי לא לכתוב ומשום תקנת סופר שרו ליה רבנן ר' יהודה פוסל בכולן גזר טופס דגט אטו תורף דגט וגזר שטרות אטו גיטין ר' אלעזר מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים טופס דגט אטו תורף דגט גזר שטרות אטו גיטין לא גזור ופירש"י דגזירה לגזירה היא א"כ טופס דגט אטו תורף דגט חדא גזירה היא וש"מ דתורף היינו שם האיש ושם האשה דאורייתא ובדברי ר' יוחנן נמי דקאמר דמשום תקנת סופר שרו ליה רבנן פי' ובלבד שישייר תורף לכותבו לשמה בעי דהא כי כתיב וכתב לה אתורף הוא דכתיב ופי' רש"י אתורף כתיב ובקרא כתיב כריתות דהיינו תורף. הא למדת דתורף הוי עיקר הגט דאורייתא דהיינו שמו ושמה כך פי' רש"י בפ"ב בההיא דתנן אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ופירש"י גילויו של גט מקום האיש והאשה והזמן. ואין לומר כלל דתורף דשמעתין דאמרי' דגזר טופס אטו תורף דהיינו הרי את מותרת לכל אדם דהא אמתני' קיימינן ובמתני' לא קתני הרי את מותרת לכל אדם אלא שם האיש והאשה ותו מדשני שמואל בלישניה דהכא קאמר הרי את מותרת והתם קאמר תורף ש"מ לאו היינו הרי את מותרת אלא שם האיש והאשה שהוא פסול מדאורייתא וכ"כ בערוך [ערך] טופס מקום האיש והאשה ומקום הזמן זהו תורף והשאר טופס וכ"כ ה"ר משה בר מיימן. ותו אמרינן בירושלמי ר' ירמיה בשם ר' זעירא מפסולו אתה למד הכשירו ואלו כתב [כולו] לשמה ושם האיש והאשה שלא לשמה דשמא כשר ודכוותא כתב כולו שלא לשמה ושם האיש ושם האשה לשמה כשר. הא למדת דאפי' כתב הרי את מותרת לכל אדם שלא לשמה הואיל וכתב שם האיש ושמה לשמ' דכשר דהא כולו קתני. ואילו שמו ושמה שלא לשמה אע"ג דכתב הרי את מותרת לכל אדם לשמה פסול ואי שמו ושמה אינם עיקר הגט וכשר מדאורייתא כי כתבם שלא לשמה מאי הוי והתניא אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורים והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר לפיכך לא פסלה בהו מחשבה ורמינן ומייתינן מקדשים אגיטין כדפריך רבא סתמא דגיטין אסתמא דקדשים וקרו להו רב פפא מילי מעלייתא. ורבינו יואל הלוי זצ"ל כבר דיבר בזה והביא מפ"ב דההוא גברא דעל לבי כנישתא שקל ספר תורה ויהב לה לדביתהו ואמר לה הא גיטך אמר רב יוסף למאי ניחוש לה וכו' עד הא בעינן שמו ושמה ושם עירה אלמא אפי' בדיעבד פסלינן היכא שלא כתב שמו ושמה שם עירה ושם עירו מיהו אינה ראיה דאיכא למימר מדרבנן הוא דפסול ותדע דהא פריך נמי מעירו ומעירה והא ודאי מדרבנן הוא אם לא נאמר דכדי נסבה אגב שמו ושמה. מיהו ע"כ מעירו ומעירה נמי פריך דהא קיי"ל שינה שמו ושמה שם עירו ועירה הולד ממזר אפי' לחכמים אם לא נאמר שיותר הוא רע כששינה שמות דהוי כמזוייף. מיהו ראיה שלימה היא לפסול מדרבנן. וההיא דכל הגט שכתבת אינה ראיה כלל להתיר מן התורה דהא בהנהו גיטי שמות כתיבי בהו דהא כתבו לשם הגדולה ואיכא כריתות ועידי מסירה כי לידה מסר הרי מיד כשבא לידה הותרה לשוק דכל שני יוסף בן שמעון הם חששא (וטענות) [וטעיות] והכא כיון דידע דכתב לשם הגדולה ומסר לידה תו לא חיישינן שמא לא לזו ניתן אלא לחבירתה. אך מ"מ נראה בעיני דכל גט שלא נכתב בו שם האיש ושם האשה דפסול מדאורייתא כדפרי' מהכותב טופסי גיטין ומירושלמי. וכן כתב מורי רבינו שמחה ופסק בפירוש שאם לא הזכיר שם האיש ושם האשה פסול ופי' דלא דמי למגילת סוטה שא"צ להזכיר שמה משום דסתמא כשר היכא דאיכתיב לשם אלות ולא אינתקא לשם אשה אחרת דהיינו שינה שמה שלא כתב לשמה כמו זבחים שנזבחו שלא לשמן פסולין אבל סתמן כשר אבל גט סתמא פסול כך פי' בסדר עולם שלו הרי פי' דמשום דסתמא פסול בעינן שמו ושמה הא לא כתב שמו ושמה פסול מדאורייתא. וכן האמת בעיני. ואתה אדני בנאי. לשם הבורא קנאי. ואני קיימתי צווייך וכתבתי דעתי ומה שיכתובו רבותי שבריינוס ושבצרפת ע"ז נסמוך הלכה למעשה: יצחק בר משה נב"ה:
1617
1618תשובה לה"ר שמואל בר שבתי נ"ע חתן המחבר
1618
1619אמת כי נעמו אותותיך. והוצק חן בשפתותיך. ברורה תורתך. ישר יחזו פניך. נעימות בימינך. גלגל עיני. חתני. החבר רבי שמואל בר שבתי נ"ע. אמת תורתך. ואמת דינך.
1619
1620כי אין כח ביד ב"ד להוציא מכחך ואפי' היה בידם כח להוציאו מאצלך. הממון אין כח בידם להוציא מידך שכך כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל איתמר משמיה דרב צמח גאון זצ"ל מעות קטן ממנין עליהן אפיטרופא אפי' קרוב דאמרי' מעיינינן אינש דמעלי ושפו נכסיה ולא פלוג רבנן בין קרוב ובין רחוק ואף רב הונא דאמר לא קרוב בנכסי קטן במקרקעי קאמר ולא במעות הלכך מעות יהבינן להו אפי' לקרובים עכ"ל וקרובים שכתב היינו הראויין ליורשו הלכך אין כח ביד ב"ד להוציא הממון מידך ואפי' לפי שגגת בית דין שלך שדימו לחוש משום רציחה וחלילה לא זו העיר ולא זו הדרך. אלא הכי סוגיא דשמעתין ופירושה דתנן אל יאמר הראשון לכשתבוא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה במקום שאמה פי' שאם אינה רוצה להיות אצלו אז אין כופין אותה אלא זנה בבית אמה ואמר רב חסדא זאת אומרת הבת אצל האם פירש"י הבת הניזונית מן האחין זנין אותה ואין כופין [אותה] לדור אצלם ופרכי' ממאי דבגדולה עסקינן ואין כופין דילמא אימא לך דבגדולה בופין אותה להיות אצל האחין והכא בקטנה עסקינן ומשום דציחה דאיכא למיחש שמא יהרגוה בשביל עישור דידה משום מעשה שהיה דתניא מי שמת והניח בן קטן אצל אמו יורשי הבן אומרים יגדל הבן אצלינו ואמו אומרת יגדל בני אצלי מניחין אותו אצל אמו ואין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו ומעשה היה ושחטוהו ערב הפסח ושנינן א"כ דיש חילוק בין גדול' בין קטנ' (לאיני) [ליתני] מוליך מזונותי' למקום שהיא דמשמע לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא מאי למקום שאמה דקתני [שמע מינה] מילתא דפסיקא היא כל בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה שאם אינה רוצה להיות אצל האחין אין כופין אותה אלא דרה בבית אמה ומוליכין מזונותיה לבית אמה שכן טוב שתגדל הבת אצל אמה הא אם הבת חפיצה להיות אצל האחין ה"נ שדרה אצל האחין ולרציחה לא חיישינן במתני' ואפי' בברייתא גופא דחיישה לרציחה היינו דוקא היכא שהבן אינו חפץ להיות אצל האחין כדמוכח בתוספתא פרק אלמנה דתניא בן שמת אביו ואמו אומרת יתגדל בני אצלי והיורשין אומרים יתגדל אצלינו אין כופין אותו שיתגדל אצל מי הראוי ליורשו מעשה באחד ושחטוהו ערב הפסח מדקתני אין כופין אותו משמע הא אם חפץ הוא ה"נ שהוא דר אצל האחין ולא חיישינן לרציחה. וגמרא דידן דקתני ואין מניחין אותו אצל מי הראוי ליורשו ולא קתני אין כופין אגב דתני רישא מניחין אותו אצל אמו תני נמי סיפא אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו הלכך כיון שאחיך נכנס לרשותך מדעתו ומרצונו אין לחוש ולא מידי. ותו אומר אני דאפי' ברייתא דחיישא לרציחה היכא שהבן אינו רוצה להיות אצל הראוי ליורשו ה"מ שראוי ליורשו וכשר להעידו שאין רחמיו מרובין עליו [אבל הראוי ליורשו שפסול להעידו רחמיו מרובין עליו] ולא חיישינן לרציחה כלל וכופין אותו לדור אצלו משום [חסר תיבה] או משום שמלמדו תורה ומדריכו [בדרך] ישרה מפני שלבו דוה עליו שהרי (לכל האם לבב מן הדק יש להעלות על לבו דקתני מי שראוי ליורשו ולא קתני אחיו ותו מאי לישנא דהראוי ליורשו אי לאו למעוטי פסול להעידו וכ"ש אחיו והאי דשני ליה למקום שהיא ה"נ דהוה מצי למימר ולטעמיך נהי דלא חיישינן לרציחה הני מילי בראוי ליורשו וכשר להעידו אכל באחיו מי חיישינן אלא דניחא ליה מניה [שני ליה] ורבות כהנה בתלמוד. ותו נראה בעיני דלא מיתוקמא שמעתין וברייתא אלא בחשידי על שפיכות דמים דקשיא לי האי דפריך דילמא בקטנה משום רציחה משום מעשה שהיה וכו' וכי מפני שוטים אלו ששפכו את הדם אנחנו נחזיק כל ישראל בחזקת שופכי דמים [כדאמרי' בחולין] וכי מפני זה השוטה שעשה שלא כהוגן נאסר כל המקולין ורפ"ק דמכות אמר ההיא איתתא דאייתית סהדי ואישתקור הדור אייתי סהדי ואישתקור אזלה אייתי סהדי [אחריני דלא אשתקור] ארשב"ל הוחזקה זו א"ר אלעזר אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו זימנין הוו יתבין קמיה דר' יוחנן אתא כי הא מעשה ארשב"ל הוחזקה זו א"ל ר' יוחנן אם הוחזקה היא כל ישראל מי הוחזקו והלכה כר' יוחנן לבר מהני תלת דהחולץ וסתמא דתלמודא בפ' [כל הנשבעין] ולא אמרן אלא זה אמר לקוחין הן אבל גנובין לא אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ואע"ג דאיכא כמה גנבי בישראל וכ"ש דלא מחזקינן להו בחזקת רצחנים ושופכי דמים ואם באת לומד דאין מניחין אותו אצל הראוי ליורשו משום חשש רציחה (שבאת) [שוב אתה] מחזיק אותו בחזקת רוצח ושופך דמים כי ההוא דיום הכיפורים דא"ל לר"מ מ"ט לא אשלים ליה מר כיסיה א"ל כידור שמיה וכתיב כי דור תהפוכות המה אמרי ליה מאי טעמא לא אמר מר א"ל אימור דאמרי חששא אחזוקי מי אמרי הא למדת שאם היה אומר להם שלא להפקיד בידו משום חשש כפירה היו מחזיקו בכפרן ה"נ אם נמחה בידו להיות אצל הראוי ליורשו משום רציחה אנו מחזיקים אותו בחזקת רוצח דאנן קיימא לן דאפי' בגנבי דקיל לא מחזקינן להו לאינשי כ"ש ברוצחנים דחמיר וכי תימא [דמשום] חביבות דממונא רצח והא קיי"ל בשנים אוחזין מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא לא אמרי' כ"ש דלא חשיד ארציחה אפי' חשיד אממונא וכ"ת דשאני שבועה דחמיר עונשה כדאיתא בשבועת הדיינין דאמת הדבר דרציחה חמורה להו לאינשי טפי. ותו הא קיי"ל דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן דלא עבר אלא לאו דלא תגנוב משום חביבות' דממונא אע"ג דקיל כ"ש דלא עבר (אלא) [אלאו דלא תרצח] מעתה האיך [נחזיק] לכולי עלמא בחזקת רצחנים ושופכי דמים בעבור מעשה של שוטים שהיה. הלכך נראה בעיני דהכי פריך דילמא בקטנ' עסקי' ומשום רציחה ובחשידי אש"ד משום מעשה שהיה פי' והיו חשודים והכי מיפרשא שמעת' וברייתא ומכל פנים אין כח בידם להוציא אחיך מכחך מרשותך ואפי' אם היה כח בידם אין לתת הממון ביד אמך הואיל ונשאת (ובעונות) [ורשות] אחרים עליה מה [תעשה] אם תוציא ותאכל ובעלה יאמר אין רצוני שתתבזה אשתי בב"ד נמצאו באים לידי דיני [דינים] ושוכן מעונים. יתן לך חן וחינונים. כחשקי יצחק בר משה נב"ה:
1620
1621על דבר הריבה שנאנסה והיא ארוסה
1621
1622השיב ר' לא לחלוק על ישיבת רבותי אני בא כי איני כדאי כי מפיכם אני חי ומימיכם אני שותה אך באתי לדון בדבר הלכה בשעת מעשה לפני רבותי הנקובים בשם. הכהן מורי ה"ר יהודה בן ה"ר משה הכהן זצ"ל והישיש הנכבד מורי ה"ר משולם בן רבי' דוד זצ"ל והגבור בתורה מורי ה"ר דוד בן ה"ר דוד בן רבינו ה"ר שאלתיאל זצ"ל על דבר המעשה שבא ליד רבותי על זאת דוה לבנו וכדיי להצטער ולהתאבל על הצדיקים אשר נהרגו בוורנקבורט ואשריהם ואשרי חלקם שקדשו בגופם את ה' הנכבד והנורא וטוב לנפשותם כי גמלו לעצמם טובה והבחורות והצנועות נאנסו ולבם לגבוה כאשר הוכיח סופם על תחילתם ואסור לספר בגנותם ומצוה לספר בשבחן והנני דן לפני רבותי במשפט התלמיד הדן בקרקע לפני רבותיו ואל יחשבו לי רבותי עון בדבר (והכי) [וה'] בוחן לבות יודע כי ללמוד תורה מפיכ' אני בא. ונראה בעיני שאין כח ביד ב"ד לכוף את זה יעקב לכנוס ארוסתו ונאמן עלי הדיין כי לא לחובת הבחורה ולא לגנותה אני מתכוין כי איסורא גדולה לדבר בגנותה ועונש גדול יש על המבקש חובתה. כי דעו רבותי אני הוא שמחיתי ביד זה יעקב לארס כי היטב חרה לי הדבר כשדברו לי כמה וכמה פעמים כי אמרתי הלילה מהיות בדבר הזה ובעצה הזאת אלא תמתינו עד אשר יעזור לה הבורא שתצא מן העכו"ם ואז תיועץ ברבותינו ובקהלות כי אין נכון לעשות דבר גדול כזה בלא דעת רבותינו ובלא דעת הקהילות וכשהביאו אחיה תשובותיכם ואיגרותיכ' חיליתי פניהם להראות לי שרציתי להתבונן בהם ולחברם בחיבורי ולא רצו בשום ענין עד בטורח גדול שהראום לי בשבת קודם אכילה שעה קטנה שקריתי קריאה בעלמא ולא יכולתי להתבונן בהם כלום ומאז נתתי לבי על הדבר. ונראה בעיני כי אין כח ביד רבותי מד"ת לכוף את זה יעקב לכנוס ארוסתו שאסורה לו ואיני מוצא לה שום היתר. ועל כן באתי להציע דברי לפני רבותי ומחלה אני מכבודכם שתכתבו לי דעתכם באר היטב. תנן בפ' האשה שנתארמלה האשה שנחבשה ביד עכו"ם ע"י ממון מותרת לבעלה ע"י נפשות אסורה לבעלה ופי' רבי' שמואל בפ' אין מעמידין דהא דקתני ע"י נפשות אסורה לבעלה היינו באשת כהן דאסיר' אפי' באונס אבל באשת ישראל דלא מיתסרא באונס אלא ברצון לא חיישי' דילמא נתרצית ושריא לבעלה אפי' ע"י נפשות כמו בן דינאי כדמפרש לה תלמודא בפ' האשה. מעתה יש לי ללמוד מדבריו דהא דאתינן עלה דאסיר' ליה. דדוקא כגון בן דינאי דהוא ניהו נגמר דינו להריגה ואשתו לא נגמר דינה להריגה אלא שהיא הפקר לכל אדם הן להרוג הן לשבי ואפשר שיחיו אותה והיא יודעת דאפשר שיחיו אותה. התם הוא דבאשת ישראל שריא דהואיל ויודעת דאפשר שתנצל מספיקא אינה מתרצה. אבל הא דאתינן עלה שראתה שהרגו כמה וכמה מהם ומרדו במלך ושרפו היכלו ובהיכל המלך הרגום והיא עומדת ליהרג ונאנסה לקבל דתם אית לן למימר דאע"ג דלבה לשמים נתרצית לביאה כדי להציל נפשה מן המיתה דאע"ג דאינה נהנית מביאה זו כי לא מחמת תאות הביאה נתרצית ואין לה שום הנאה מאותה ביאה כדפרכי' פ' מצות חליצה גבי יעל והא קמתהניא מעבירה וא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ואסיקנא משום דשדי בה זוהמא אלמא לא מהניא. אפ"ה כיון שנתרצית לו לבוא עליה לעשות לו רצונו אסירא מידי דהוח אאסתר שלא נתרצית לאחשודוש מחמת תאות הביאה כי היתה מצטערת על הדבר כדכתיב כאשכ אבדתי אבדתי אלא נתרצית לו לעשות רצונו לבוא עליה מחמת אונס גדול בעבור ההצלה הכא נמי נתרצית לו לעשות רצונו עבור הצלת עצמה הלכך אסירא. ולא מסתבר לי למימר דהואיל וקיבלה התם הרי היו נוהגים בה דין עכו"ם ולא זילזלוה להפקירה דהא סתם עכו"ם נכריות מפקירות ואינם בושים ואדרבה משקיבלה דתם היו גסים בה והיא כל שעה יריאה למרוד בהם ומטנפים בה. ותו דקודם שנתרצתה לקבל דתם טינפוה דיש פנאי לבעול אפי' כשבאים להשחית ולחבל כדאוקימנא מתני' דכבשה כרקום בכרקום של מלכות אחרת שמשחיתים ומחבלים ואפ"ה יש פנאי לבעול ובשעה קטנה מיתסרא כההיא דפ"ק דסוטה דת"ר כמה שיעור סתירה כדי טומאה כדי ביאה כדי העראה עכו"ם ודאי בעל הלכך אפי' לפירוש רבי' שמואל נראה בעיני [דאסורה]. כ"ש לפי האמת דמתני' ע"י נפשות דאסירא איירי אף באשת ישראל כדפי' רש"י בפ' אין מעמידין וזה לשונו ואית דמוקי לה באשת כהן דמיתסרא באונס וראשון עיקר דבכתובות מוכח דבאשת ישראל קאי עכ"ל. וכן פיר' רבי' שמשון בשם רבי' יצחק הזקן זצ"ל ע"י נפשות אסורה לבעלה אפי' לבעלה ישראל דחיישי' שמא נתרצית כדי למצוא חן שלא יהרגנה דאי באשת כהן דוקא מיירי ולבעלה בהן קאמר שמא נאנסה אבל לבעלה ישראל לא א"כ הול"ל אסורה לכהונה דלבעלה משמע דווקא לבעלה וע"י ממון מותרת דקתני אפי' לבעלה כהן דלא חיישי' אפי' לאונס דמירתת מהפסד מעותיו וכן מוכח בגמ' וכן פיר"ת דרישא אפי' באשת כהן וסיפא אפילו באשת ישראל כך כתב רבי' שמשון משמו. וכן כתבו כל רבותינו שפירשו התלמוד לפני רבי' יצחק הזקן זצ"ל דרישא אפי' באשת כהן וסיפא אפי' באשת ישראל וכן פר"ח רישא אף באשת כהן מיהו סיפא לא הזכיר במה איירי הלכך איתבריר לן ע"פ רבותינו באשת ישראל אסורה ע"י נפשות ואמרי' בגמ' ע"י נפשות כגון נשי דגנבי ופירש"י שבעליהן ניתלין ודין המלכות להפקיד ביתם ונשיהם כגון אשתו של בן דינאי שהיה רוצח ואמר חזקי' והוא שנגמר דינו להריגה ור"י אמר אע"פ שלא נגמר דינן להריגה ופר"ח דקיי"ל כחזקיה דהוא רבו דר' יוחנן. ורואה אני שהדברים ק"ו ומה בן דינאי דהוא ניהו דנגמר דינו להריגה ואשתו לא נגמר דינה אלא שהיא הפקר לכל הן לשבי הן להרג ואפשר שיחיוה ואפשר שיהרגוה אעפ"כ אסירה דמיתרצה אפי' במקום ספק סכנת נפשות. הא דאתינן עלה שנגמר דין עצמה להריגה ועומדת להריגה כ"ש וכ"ש שמתרצית ואסירא וכל היכא דאיכא סכנה מתרצה אפי' מעצמה ואע"ג דלא תבע לה כדתנן פ' אין מעמידין לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות ולא יתיחד אדם עמהם מפני שחשודים על שפיכות דמים ופרכי' בגמר' גבי אשה תיפוק לי משום ש"ד א"ר ירמיה באשה חשובה דמירתתי מינה עסקינן רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה פי' אין העכו"ם הורג אשה אלא הוא בא עליה הא למדת דעכו"ם הורג את האיש ואינו הורג את האשה מפני שבא עליה וגם היא מתרצה לו כדי להציל עצמה ואפי' בפה תובעתו בעבור הצלת עצמה הכי מוכח לכאורה בירושלמי דפריך התם ואין האשה בכלל שפיכות דמים א"ר מנא תיפתר בבריאה א"ר בון אפי' תימא בתשה יכולה היא להטמין עצמ' ולומר נכרית אני ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר עכו"ם אני משמע דר' מנא דומיא דר' בון כמו ר' בון שהיא פותחת בהצלת עצמה כשבאין להורגה פותחת ואומרת מעצמה [נכרית אני כך ר' מנא כשבאין להורגה תובעתו מעצמה] ומתרצה לביאה ונראה בעיני דר' מנא אסר לה לומר נכרית אני ולהכי מוקמ' בבריא' דוקא שיכולה לסבול התשמיש. הלכך מסתבר לי דאסירא ליה. לא שאני חפץ ושמח שתיאסר עליו כי באמונת שמים שיותר נוח לי שתהא מותרת משתהיה אסורה וגם רבותי אעפ"כ יעשו הטוב בעיניהם אלא שכותב אני לפני רבותי הנראה בעיני שכך דעתי נוטה לאיסור. וגם מורי אב"י העזר"י כתב בתוספותיו בפ' האשה שאין נראה לו אותו הפירוש שמפרשים ע"י נפשות אסורה לבעלה היינו דוקא לכהן אלא נראה לו דמיירי אף באשת ישראל שמא נתרצית לאחת מן הביאות הרי כל רבותי דעתם נוטה לאיסור ולא דמי לההיא דנערה שנתתפתתה דאמר רב יהודה (אמר שמואל) הני נשי דגנבי גנבי שריין לגוברייהו פי' שליסטים גונבין אותם מתחת בעליהם. שריין לגברייהו מפני שבאונס הם באים עליהם. דהתם לצורך ממון או לצורך ביאה גנבום ולית לה כלל סכנת נפשות ואינה מתרצה כלל כדתנן על ידי ממון מותרת לבעלה ותנו רבנן שבויי מלכות הרי הן כשבויין פירש"י נשים ששבה המלך לתשמיש הרי הן כשבויין ומותרות לבעליהן כדתנן ואותבינך לי לאינתו. גנובי ליסטים אינם כשבויים והתניא איפכא מלכות אמלכות לא קשיא הא במלכות אחשורוש הרי הן כשבויין שלפי שמלך גדול הוא ויודעת שלא ישאנה ובעילתה באונס. והא במלכות בן נצר. שהי' ליסטים ולכד עיירות ומלך עליהם ונעשה ראש לליסטים ובדידיה תנן שבויי מלכות אינם בשבויין ואסורות לבעליהן דסברא מינסב קא נסיב לי ונבעלת ברצון אבל בליסטים בעלמא אינה מתרצה ושריא ואדם דעלמא שאינו ליסטים ה"נ דמתרצה דסברא דמינסב קא נסיב לי אע"פ שלא ע"י נפשות א"כ הא דאתינן עלה שקיבלה מחמת האונס התם לא יכלו להוציאה עד חודש ימים. איכא למימר שנתרצית לאחד מהם דסברא מינסב קא נסיב לי אם לא נאמר יוכיח סופה על תחילתה שלבה לשמים. מיהו לא נהירא להתיר מטעם יוכיח סופה על תחילתה דהא בבן נצר ואדם דעלמא לא שרינן לה מטעם יוכיח סופם על תחילתם דהא בסופם יצאו או ע"י פדיון או שברחו ולא אמרינן יוכיח שלא נתרצו להנשא. ותו נראה בעיני דכל ע"י נפשות באשת ישראל אסירא. דרבנן שיערו דעתה של אשה שבודאי היא מתרצה כדי להציל עצמה ואינה נאמנת לומר שלא נטמאת אלא בעדות ברורה ולא דמי לשבוייה דמקילינן בה ותלינן לקולא בכל מה שנוכל לתלות דגבי שבויה הוא דהואיל ואינה נשבית אלא לשם ממון או לשם ביאה תלינן לקולא בעדות דיודעת ובטוחה שלבסוף תצא ויודעת בודאי שאינה נהרגת להכי תלינן לקולא בכל מה שנוכל לתלות אבל ע"י נפשות שיערו רבנן דעתה של אשה שבודאי מתרצה ועכו"ם ודאי בעיל לה דחביבה עליה אפי' בהמתן של ישראל. הלכך הא דאתינן עלה שהיה ע"י נפשות נראה בעיני דבעינן עדות ברורה ואע"ג דאחותה מעידה עליה שלא נטמאת וטהורה היא נראה בעיני דאין לסמוך על עדותה ותדע דהא תנן ע"י נפשות אסורה לבעלה עיר שכבשוה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות ואם יש עמהם אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנים ואילו גבי ע"י נפשות לא תני אם יש עמהם אפי' עבד אפי' שפחה משום דהתם צריך עדות ברורה ואם יש עמהם עדות ברורה לא צריך למיתנייה דפשיטא דמהני. והא דתניא בגמ' זו עדות (אשת איש) [איש ואשה] תינוק ותינוקת או אביה ואמה אחיה ואחותה מעידין אותה אבל לא בנה ובתה עבדה ושפחתה. ההיא דפר"ש זו עדות של שבויה וסבר דוקא בשבויה הקילו בעדותה אבל לא בנחבשה ע"י נפשות אע"ג דפריך מינה אגט ישן היינו משום דהתם חששא בעלמא דרבנן היא וכמו גזירה לגזירה היא דלא תתייחד עמו שמא יבוא עליה והוה ליה גט ישן וגט ישן נמי דפסיל שמא יאמרו גיטה קודם לבנה וה"נ מסתברא דקתני זו עדות מאי אתא למעוטי אי לא נחבשה ע"י נפשות. ובירושלמי נמי מוכח דבשבויה עסקינן דמסיק התם ר' אמי בשם ר' יוחנן אמר אפי' קטן אפי' קרוב אפי' קטן וקרוב נשמעינה מן הדא חנניה קרתיה אישתבאו הוא ובניה ואתתיה אתון לגבי ר' חנינא ולא קבלון אתון לגבי ריב"ל וקבלון הדא אמרה אפי' קטן וקרוב אלמא אשבוייה מייתינן עובדא וההיא עובדא כדתניא אידך הכל כשרין להעידה חוץ [מהימנה ובעלה] ועוד אומר אני דאפי' בשבויה לא מהני גבי שתי אחיות שנישבו ומעידות זו על זו אומר אני דאינם נאמנות ואע"ג דתניא אחיות נאמנות ותנן נמי דגומלות נאמנות כדתנן שתי נשים שנשבו זאת אומרת נשביתי וטהורה אני וזאת אומרת נשביתי וטהורה אני אינם נאמנות ובזמן שמעידות זו את זו הרי אלו נאמנות ואמרינן בגמ' דקמ"ל דלא חיישינן לגומלין ומוקי לה בפי' בירושלמי ואפי' יש עדים שנשבית וא"כ הא דאתינן עלה אם היו שבויות ע"י ממון או לצורך ביאה הוה משמע לכאורה דנאמנות וטהורות. אומר אני דלא אשכחן שתי קולות בשבויה שיהיו נאמנות אחיות אע"פ שהם גומלות זא"ז ומעידות זל"ז דכי שרינן אחיות דוקא במקום שאינם גומלות אבל אחיות וגומלות לא שרינן והבא לומר דשרינן אחיות אפי' גומלות ובא לכוף את זה יעקב לכנוס עליו להביא ראיה מאיזה כח יכוף אותו הלכך נראה יותר בעיני שאין כח ביד רבותי לכוף את זה יעקב לכנוס דבע"י נפשות אזלינן לחומרא ולא שרינן אלא בעדות ברורה כדפרי' ואפי' גבי שבויה פרכי' לחומרא לפי פר"ש דפרכי' כרקום של אותו מלכות נמי א"א דלא ערק חד מנייהו ובעיל מיהו ליתא אלא כדגריס ר"ת אי אפשר דלא ערקא חדא מנייהו והוה לן למישרינהו לכולהו ולתלות לקולא דבשבויה הקילו כדאמר בסמוך אם יש שם מחבואת אחת מצלת על הכהנות כולן מיהו ה"מ בשבויה פרכי' לקולא אבל בעל ידי נפשות פרכי' לחומרא דשיערו רבנן דעתא דאשה שבודאי היא מתרצה ולא שרינן לה אלא בעדות ברורה. ושמעתי שזו הבחורה היא בתולה ואם תמעך האצבע לפני הנשים ותראה בתוליה נראה בעיני דאיכא למשרי אם אינה בוגרת לפר"ח דסבר דדמיה כלים אי העראה היינו הכנסת העטרה שיש בה להשיר בתולים בפ' בן סורר: יצחק בר משה נב"ה
1622
1623תשובה לה"ר שמואל בן ה"ר ברוך זצ"ל
1623
1624רבים אמרו חכמתם בראשם עטרה. אך ענותך למאוד גברה. ואתה הוא ארי שבחבורה. ותורתך ברורה. חכמה מפוארה. ערוכה ושמורה. ושיטה ישרה. בפלפול וסברא. מפנינים יקרה. צהלה ואורה. מורי ה"ר שמואל בן ה"ר ברוך זצ"ל. ידעתי כי תלמודך בפיך ערוך. ואחריך אני כרוך. ואית בך צרוך.
1624
1625כתבת מורי הרב וזה לשונך איך אנו נוהגים בפת כומרים אחר פסח אם אנו נפרעים שמונת ימי החג אע"פ שלא התנינו מעיקרא הואיל ויכול ליקח ממנו קמח אפי' בתוך הפסח נמצא דלאו שליחות דידיה קא עביד עכ"ל. כך נראה בעיני שהוא היתר גמור הואיל וישראל לא זכה באותו חמץ קודם הפסח הו"ל חמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח שהוא מותר באכילה ואע"ג שהעכו"ם חייב לו מ"מ כ"ז שלא זכה בו ישראל באחריותיה דעכו"ם הוא ואותו חמץ שנותן לו לאחר הפסח לא היה (בא) [כח] ביד ישראל להוציאו מן העכו"ם בפסח שהעכו"ם אומר לו לא אתן לך פת זה אלא פת אחר דנמצא דאין בו לישראל שום כח ולא שום זכייה ולמה יהא אסור הלא מיואש ועומד הוא ממנו כל ימי הפסח ואפי' חמץ של ישראל שכבר הוא בידו קודם הפסח והפקירו קודם הפסח מותר לו לישראל לאחר הפסח לזכות בו ולאוכלו הואיל והפקירו קודם הפסח ויצא מרשותו קודם הפסח. וראיה לדבר אני מביא דתנן במסכת שביעית פ' הפיגם כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן הבית ואמרי' בירושלמי תני והלכה כדבריו וחזקי' אמר מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא אתא עובדא קומי ר' יוסי ואורי בחזקי' אמר לא דאנא סבר כותיה אלא מה דאנא חמי רבנן סברי כותיה ר' יצחק בר רדופה הו"ל עובדא אתא שאיל לר' ירמיה א"ל מה אריותא קמך ואת שאיל לתעלייא אתא שאיל לר' יאשיה א"ל חמי לך תלת רחמין ומבקרה קדמיהון אתון קפודאי דציפרין שאלון לר' אמי כגון דלית לאילן (נורא) [עמא] רחים ולא שאיל שלם היך צורכא מיעבד א"ל כד תחמון רגלא צללא תהוון מפקין ליה לשוקא ומבקרין לית וחזרין וזכיין ביה פי' רבי' שמשון קפודאי בני [אדם] קפדנים שלא היו להם אוהבים ואם יפקירו יזכו בהם ולא יחזירו להם והורה להם ר' אמי דכשיראו השוק פנוי מבני אדם יפקירו ואחר כך יזכו הא למדת שהמפקיר ע"מ לחזור ולזכות בו הוי הפקר אע"פ שיחזור ויזכה בו ולא מיתסרי משום פירות שביעית הכא נמי ישראל שיש לו חמץ והפקירו קודם הפסח מותר לזכות בו אחר הפסח ולאכלו וכ"ש הא דאתינן עלה שהישראל לא זכה בו מעולם וממילא הוא מיואש ממנו כל ימי הפסח כ"ש וכ"ש דשרי. ואע"פ שיש בידי לדחות ולומר דאדחזקי' קאי דאמר מכיון שהתחיל באוצר כמבוער הוא ור' יאשיה ור' אמי לא רצו לסמוך על חזקיה ולהקל לגמרי כדבריו בהתחיל באוצר אלא הורו שבהפקר כי האי שחוזר וזוכה בו סגי בהתחיל באוצר אבל הכא שלא התחיל באוצר אינו חוזר וזוכה בו ואם חזר וזכה בו לא הוי הפקר אע"פ שיש בידי כח לומר. אין נראה לי דאי איכא דחוזר וזוכה בו לא הוי הפקר א"כ לא עבוד ולא כלום ואפי' בהתחיל באוצר לא מהני אלא ודאי הכי בעו למימר דכל היכא דהפקיר אפי' חוזר וזוכה בו הוי הפקר ל"ש לענין פירות שביעית ל"ש לענין חמץ וה"נ לענין מעשר תניא ר"פ הגוזל קמ' הפקיר כרמו והשכים לבקר ובצרו חייב בפרט ובעוללות ובשכח' ובפיאה ופטור מן המעשר אע"ג דחזר וזכה בו איפטר לית ממעשר ובהנהו חייב משום תעזוב יתירא. ובירושלמי דפאה אמרי' הדא אמר' שאם אדם מפקיר חוזר וזוכה בו. מבל אלה למדתי שאם אדם הפקיד אע"פ שחוזר וזוכה בו הוי הפקר ול"א הואיל וחזר וזכה בו פקע הפקירו למפרע אלא הוי הפקר גמור כל זמן שלא חזר וזכה בו. הלכך נראה בעיני הלכה למעשה אדם שהפקיר חמצו קודם הפסח מותר לו לחזור ולזכות בו לאחר הפסח ולאוכלו ואפי' לכתחילה מותר לעשות כן כדמוכחא ההיא דירושלמי דשביעית כדפרי' לעיל וכ"ש האי דאתינן עלה שלא זכה בו ישראל מעולם וממילא מיואש הוא כל ימי הפסח כ"ש שהיתר גמור הוא ליקח הפת מן העכו"ם לאחר הפסח. והכי מוכח בירושלמי פ' כל שעה להתירא דאמר התם הפקיר חמצו בי"ג לאחר הפסח מהו ר"י אמר אסור רשב"ל אמר מותר אר"י לרשב"ל אין את מודה לי משש שעות ולמעלה שהוא אסור א"ל תמן איסורו גרס לו הכא מאי אית לך למימר א"ר יוסי לר' פנחס נהיר את כד (הוה) [הוינן אמרין] אתיא דר' יוחנן כר' יוסי ודרשב"ל כר"מ אינה כן אלא רבי יוחנן חשש על הערמה רשב"ל לא חשש על הערמה פי' ר"י חייש על הערמה ויאמר הפקרתי קודם הפסח אע"פ שלא הפקיר ורשב"ל לא חייש על הערמה ושרי לאחר הפסח הלכך אפי' ר' יוחנן דחייש להערמה הני מילי בחמץ שבידו חייש שמא לא יפקירנו ולא יוציאנו מרשותו ויאמר הפקרתי. אבל הא דאתינן עלה שהחמץ ביד עכו"ם ולא זכה בו ישראל וממילא אתיאש מניה כל ימי הפסח ה"נ דשרי. ותו דר' יאשיה ור' אמי קיימי כרשב"ל ולא חיישי להערמה. ורואה אני הדברים ומה במקום שהחמץ שלו בידו הוא והפקירו [קודם] ימי הפסח חוזר וזוכה בו לאח' הפסח במקו' שהחמץ אינו שלו ולא זכה בו ואינו שלו לכ"ש שיזכה בו לאחר הפסח ויאכלנו. ונראה בעיני דרשב"ל שרי לכתחילה והא דקתני הפקיר בעבור ר' יוחנן דאסר אפי' בדיעבד דאע"ג דכח התירא עדיף איסורא בדרבנן ניחא ליה לאשמעינן ואפי' תמצי לומר דדוקא בדיעבד שרי נראה בעיני דקיי"ל כר' יאשיה ור' אמי דשרו אפי' לכתחילה. ומצאתי און לי דאמרינן בע"ז ר"פ דשוכר דבי ר' ינאי יזפי פירי מעניי בשביעית ופרעי להו בשמינית דהתירא אתו לקמיה דר' יוחנן אמר יאות הן עבדין פי' דכיון דלא יהבו להו לאלתר בשביעית אלא בשמינית לא מחזי כסחורה. וכתב רבי' שמואל זצ"ל מיכן לפורע חמץ לאחר הפסח למי שהלוהו לפני הפסח שהוא מותר. והא דאתינן עלה עדיפא מההיא דמלוה מעיקרא הוא דהא לא זכה בו ישראל מעולם והא דתניא בתוספתא (בפ"ק) [בפ"ב] דפסחים ואיתא נמי בירושלמי ישראל ועכו"ם שהיו באים בספינה והיה חמץ ביד ישראל ה"ז מוכרו לנכרי ונותנו במתנה למי שירצה וחוזר ולוקח הימנו אחר הפסח ובלבד שיתננו לו במתנה [גמורה אומר הוא ישראל לעכו"ם עד שאת לוקח במנה בוא וקח לך במאתים] שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח משכיר ישראל בהמתו לעכו"ם להוליך עליה חמץ ממקום למקום. הא למדת שמותר ליתן חמץ לעכו"ם קודם הפסח ולחזור וליקח הימנו ואפי' בחנם אם יתן לו העכו"ם לאחר הפסח מותר לו לקבל ובלבד שיתן לו מתנה גמורה לעכו"ם שאם העכו"ם היה רוצה היה מעכבו לעצמו הכי נמי היכא דהפקירו קודם הפסח הפקר גמור שאם היה זוכה בו אחר אם היה רוצה לא היה מחזיר לו ה"נ דשרי לזכות בו אחר הפסח ואפי' לכתחילה שרי לעשות כן ומשום שהחמץ שלו בעינן שיתן לו מתנה גמורה או יפקיר הפקר גמור כדי להוציאו מרשותו ומכחו ולהפקיע זכותו ממנו שהיה לו בו כח כל ימי הפסח [כל שכן הבא] שלא היה לו בזה הפת מעולם שום זכות ושום כח הלכך נראה בעיני היתר גמור לקבל ולפרוע מן הכומרים פת של כל ימי הפסח. וצורנו עלינו יפסח: ואשר כתבת מורי אדם נתערב לחבירו אם לא יבא פלוני אתן לך זקוק ונתן לו אמונתו על זה והנה לא בא וזה פוטר עצמו מטעם אסמכת' והערב טוען אם לא יאמר לו פטור אתה מאמונתך אתן לו כמו שנשבעתי אם יש לכוף התובע לפוטרו מאמונתו הואיל וזה אינו חייב כלום עכ"ל. כך נראה בעיני שאם אמר לו כך אם לא יבוא פלוני אתן לך זקוק והילך אמונתי ותקע לו כפו שאפי' תימצי לומר שזה פטור מדין אסמכתא כדמוכח לכאורה מההיא דאכפול לך כי יש צדדין בדבר. אפ"ה נראה בעיני כי תקיעת כף שבועה היא וחמור' משבועה ורבי' יצחק בר שמואל כתב בשם רבי' תם שהיה מחמיר בה יותר משבועה והיה מורה שאין לה התרה והיה דורש מן הפסוק ובזה אלה להפר ברית והנה [נתן] ידו (בכל) [וכל עושה] אלה לא ימלט וגם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל נשאל והשיב שאין להתיר אם לא שהיה (בן פל'). הרי לא בא ונתחייב ליתן לו ואפי' הוא עשיר למי שנשבע ליתן כדאמר בפ' שבועות (העדות) [שתים] אחד דברים של עצמו ואחד דברי' של אחרים אחד שיש בהם ממש ואחד שאין בהם ממש כיצד אמר שבועה שאתן לאיש פלוני ושלא אתן וכו' ואמ' בגמ' מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתון תתן לו אלא מתנה לעשיר הא למדת דהנשבע ליתן מתנה לעשיר חיילא שבוע' עליה הואיל ותלה שבועתו באם לא יבוא וזה לא בא נתקיים התנאי ונתחייב לקיים השבועה מידי דהוה אנדר דתנן בפ' הנודר מן הירק קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם את הולכת לבית אביך עד החג אם הלכה לפני הפסח אסורה בהנאה עד הפסח הכא נמי כשאמר שבועה שאתן לך מנה אם לא יבוא פלוני אם לא בא חייב ליתן לו ונראה דאין נשאלין על שבועה בזאת מדמייתי עלה קרבן ואפי' תימצי לומר דנשאלין הרי פסק ר"ת דאתקיעת כף אין נשאלין ותו דאפי' בלא תקיעת כף נ"ל דאע"ג דקיי"ל פ"ד נדרים דיש שאלה בשבועה הני מילי שבועה שאוכל ולא אוכל אבל שבועה שאתן לפלוני מנה נראה דאין נשאלין עליה ואפי' לא נשבע אם חוזר בו מחוסר אמנה הוא דקיי"ל כר' יוחנן דאמר דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מיהו היינו דוקא במתנה מועטת דסמכה דעתיה דהאי מיהו ה"מ דברים בעלמא אבל בנותן לו אמונתו נראה דסמכי דעתיה אפי' במתנה מרובה דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. אך לבי מגמגם כי קאמר בפ' הזהב הכי נמי מסתברא דא"ר אבהו אמר ר' יוחנן ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי בן לוי לעשות תרומת מעשר על מקום אחר אא"ב לא מצי הדר ביה וכו' אמאי לא מוקי בתקיעת כף שתקע לו כפו ליתן לו אותו כור מעשר או באמונתו אפי' בלא תקיעת כף או באמונת שמים ולא מצי הדר ביה. מיהו הא לאו הוכחה דלא מסתבר ליה לאוקומה בהכי הלכך נראה בעיני שחייב ליתן לו ועליך מורי הרב החיים והשלום כחשקי מכודנך תלמידך: יצחק בר משה נב"ה
1625
1626תשובה לחתנו ה"ר שמואל בר שבתי זצ"ל
1626
1627מפיך לא ימוש ספר התורה חתני ר' שמואל בר שבתי. על האמת עיינת. לסוף דעתו של רבי' יצחק ירדת.
1627
1628כי כך פי' [רבי'] יצחק דההיא שלהי מעילה דקתני נתנו על הקוף והוליכו ע"ג הפיל והוליכו ה"ז עירוב דהתם מיירי בעומד ורואה ויודע להיכן מוליכו והוליכו במקום שזה רוצה לקנות השביתה וההיא דעירובין דקתני אין זה עירוב מיירי כשאינו רואהו שהניחו וקס"ד דאין רואהו כלל להיכן מוליכו ולהכי פריך אסיפא דקתני ואם אמר לאחר לקבל הימנו ה"ז עירוב ודילמא לא ממטי ליה הקוף לאותו אחר ואר"ח אמר רב בעומד ורואהו לקוף שמוליכו למקום השליח אבל הקוף אינו מוליכו למקום השביתה וגם אינו רואה שנותנו הקוף ליד השליח ולהכי פריך ודילמא לא מקבל ליה מיניה ואמר רב יחיאל חזקה שליח עושה שליחותו הלכך בודאי קיבל מיניה והוי עירוב אבל אם היה רואה את הקוף שהוליכו למקום השביתה והניחו במקום השביתה הוי עירוב כההיא דשלהי מעילה וא"ת ליפלוג וליתני בדידה נתנו לפיל והוליכו לקוף והוליכו אין זה עירוב בד"א שלא ראהו שהניח במקום השביתה [אבל ראהו שהניחו במקום השביתה] הוי עירוב אה"נ דהו"ל למיתני הכי אלא הא עדיפא ליה לאשמעינן דחזקה שליח עושה שליחותו אפי' בדרבנן עוד פי' רבינו יצחק דההוא דמעילה דקתני ה"ז עירוב מיירי שמחמר אחריו וההיא דעירובין מיירי שהולך מעצמו ואפי' ראהו שהניחו במקום שהיה רוצה לקנות השביתה לא הוי עירוב ותדע דבמעילה קתני נתנו על הקוף נתנו על הפיל דמשמע שנתנו עליו ומחמר אחריו ובעירובין קתני נתנו לפיל נתנו לקוף משמע משנתנו לו נסתלק הימנו. אך בתוספתא קתני בתרוייהו על הפיל. והצור קמיך לפניך יפיל. כחשקי חמיך יצחק בר משה נב"ה:
1628
1629אשר שאלת על דבר השידוכין שבינך ובין ר' טוביה מבתך לבנו לא רצית לעשות עד שיתן לבנו ק' זקוקים (לפנים) [לפנינו] לבד מירושה ושוב בקשו (שהיתה) [שתהיה] לוקח ע' זקוקים ואמר לך ר' טוביה אני רוצה לשלוה לך ר' משה ור' יוסף וושולט וכל מה שיאמרו לך. ממני ע"ז תסמוך ותאמין להם ואותו יום עצמו באו אליך ר"מ ור' יוסף וושולט ואמרו לך ר' טוביה שלחנו אליך וכן אמר לך ר' טוביה שאותו פקדון שלו שיש בידך תתפוס בע' זקוקים ואל תחזיר לו עד שיתן לך ע' זקוקים והולכת אותם לפני ה"ר שמואל ודברו לפניו כדברי' האלה ואמר ה"ר שמואל שתוכל בטוב לסמוך על אותו משכון וסמכת על אותו משכון ותפסת אותו. ועתה שמעת שרוצים לטעון עליך ולהוציא מידך המשכון אחרי שר' טוביה לא אמר לך בעצמו (תראה) [תסמוך] על אותו משכון ואתה אומר שאמר לך להאמין לרבי משה ור' יוסף וושולט והם אמרו לך משמו ועוד הם מודים שכך היה. ע"כ דבריך שכתבת במכתבך. הנני משיבך הואיל והבאת אותם שלוחים את ר"מ ורי"ו לפני ה"ר שמואל ואמרו לך לפניו וגם ה"ר שמואל אמר לך לסמוך עליהם ועל שליחותם אע"פ שלא אמר לך ר' טוביה בעצמו אעפ"כ המשכון נתפס בע' זקוקים ואינם יכולים להוציאו מירך דהן שלוחיו של ר' טוביה והם עדים כההיא דהאיש מקדש דאיתמר רב אמר אין שליח נעשה עד דבי ר' שילא אמרי שליח נעשה עד ופסקי' הלכתא שליח נעשה עד וה"ה בממונא דשליח נעשה עד דבכל התורה קיי"ל שלוחו של אדם במותו לבד מדבר עבירה הילכך בין קידושין דהיינו איסורא בין בממונא שלוחו של אדם כמותו. והכי אמרינן בירושלמי בהאיש מקדש א"ר בא אתא עובדא קומי רב ועשה שליח עד חד בר נש אפקיד [גרבוי] גבי [קרפיפא ד]חבריה א"ר פנחס אתא עובדא קומי ר' [ירמיה] ועשה שליה עד וחייבו שבועה אלמא דבממונא קיימא לן דשליח נעשה עד. ואיתמר נמי בגמרא דידן אמר רבא אר"נ האומר לשנים צאו וקידשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ואוקימנא דקסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים ומיגו דיכלי לומר אהדרינהו ללוה יכלין למימר נמי פרענוהו ודווקא התם בעו מיגו למימנינהו. משום דנאמנין בעדותן דקיי"ל הן הן שלוחיו הן הן עדיו בההיא דידרושלמי דעבד שליח עד כדפרי'. הלכך ר' משה ור' יוסף הן הן שלוחיו של ר' טוביה והן עדים שעשאן שליח וקיבל על עצמו לתפוס המשכון בע' זקוקים כמו שהשליח נעשה עד על המקדש שעשאו שליח לקדש וכ"ש הכא שה"ר שמואל קיבל עדותן ושליחותן ואי משום שר"מ פסול לעדות שהרי הוא דודו אעפ"כ אין כח בידם להוציא המשכון מידך מיגו דאי בעית אמרת [אבד] המשכון מידך ומהימנת בשבועה מהימנת נמי למימר שאמר לך ר' טוביה לסמוך עליהן על ר"מ ור"י שהם אמרו לך לסמוך על אותו פקדון בע' זקוקים כההיא דס"פ המוכר את הבית דבעא מניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר ואמר לו החזרתיו לך מהו מיגו דאי בעי אמר נאנס הוא מהימן השתא נמי מהימן או דילמא א"ל שטרך בידי מאי בעי א"ל מהימן ואסקינן דמהימן בשבועה ואע"ג דאית שטר כ"ש הכא דמהימנת למימר שר' טוביה אמר לך לסמוך עליהם וגם שהם אמרו לך ואע"ג דכי משבעת לאו לצורך דידך מישתבעת אלא לצורך בתך וחתנך בהא ליכא קפידא מידי דהוה אשליש שנשבע לצורך המשליש לדברי רבותי' דשליש דמהימן בשבועה הוא דמהימן (חסר שני תיבות) משביעך אני שאינך יודע לי עדות. ותו נראה בעיני דהואיל דמהימנת בשבועה דהשתא דאיכא עד אחד דמסייע לך שהרי ר' יוסף הוא כשר להעיד ואתה תופס אתה פטור משבועה דכל היכא דמיחייב שבועה ואיכא חד דמסייע ליה פטור משבועה כדפיר"ת רפ"ק דב"מ בההיא דליחזי זוזי ממאן נקיט והכי פסק מורי ר' שמחה זצ"ל מדאמר עד אחד קם לשבועה אפי' לאורועי חזקה כ"ש שפוטר משבועה לאוקומי ממונא אחזקתיה. וכבר בא מעשה לידו ודן הכי וחבי מיסתבר לי מדפרכי' דפ"ק דב"מ ומה ע"א שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבים אותו ממון א"ד שיחייבו שבועה ומדלא קאמר ומה עד אחד שאין (מחייבו ממון) פוטרו משבועה מחייבו שבועה עדים שפוטרים אותו משבועה (אינן) [אינו דין] שמחייבין אותו שבועה דהכי עדיף טפי למיפרך משבועה על שבועה אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דע"א נמי פטר משבועה. הלכך הואיל ואת מהימנת בשבועה השתא דאיכא עד אחד דמסייע לך מהימנת אפי' בלא שבועה לומר שר"ט התפיס לך המשכון בע' זקוקים ואם קידש אשר את בתך נתקיימו התנאים וחייבי' ליתן ע' זקוקים דאמר רב גידל אמר רב כמה אתה נותן לבנך כך וכך [כמה אתה נותן לבתך כך וכך] ועמדו וקידשו הן הן הדברים הנקנין באמיר' חזקה שקידש ואמרי' בירושלמי ר"פ אע"פ כיון שקדש' זכתה הבת בין הבנות אבל לא קידשה לא מחייבי שהרי אם היה ר' טוביה חי היה יכול לחזור בו שאין התנאים מתקיימים עד שיקדש וכל זמן שלא קידשה יכול לחזור בו הלכך הואיל אם היה ר' טוביה חי היה יכול לחזור בו עכשיו שמת ונפלו נכסי קמי יורשי' יכלי למימר לא ניחא לן במאי דפסק לך אבוך ויכולין להוציא מידך המשכון דמנה אין כאן משכון אין כאן דכיון דלא מיחייב יכול לחזור ביה משכון נמי לא משתעבד כההיא דפ"ק דקידושין דאמר רבא אר"נ האומר לאשה התקדשי לי במנה והניח משכון עליה אינה מקודשת מ"ט מנה אין כאן משכון אין כאן. ואשר שאלת על היתום שבביתך ואינו עושה שום דבר אלא אוכל ושותה ולומד או אם ילוה בחנם או זקוק לשנה בחצי רביע בהיתר כאשר פסקו רבותינו ולעכו"ם אינו מלוח כלל אם חייב לתת מס אם לאו. כך נראה בעיני מד"ת דהא ומה צדקה דרבנן מיחייבי בה. יתמי פטורי. כרגא דרבנן פטורי כש"כ דיתמי פטורי. ואם (היה) [הוא] יתום שבא מעלמא והממון הרויח במקום אחר והשתא בא לדור בביתך ואינו מלוה לשום עכו"ם ח"ו כי שום אדם יחייב אותו מס ואפי' אדם גדול שאינו יתום כה"ג פטור. וראיתי בקהלות חשובות שאין גובין מס מן היתומין עד שיגדלו וינשאו זהו דין תורה. יצחק בר משה נב"ה:
1629
1630ואשר שאלת אדם שיתן נידוניא (אחר בתו) [להתנו] ויסיר מידו ויתן לאדם אחר להרויח וחתנו דר אצלו אם הוא חייב ליתן מס מאותו כסף וכולם דרים בעיר אחת או לאו וחתנו עדיין לא נשא בתו אלא אירס אותה אם הממון הוא עדיין ברשותו ויש לו ליתן מס אם לאו או אם יש לחתנו ליתן או לאותו שמלוה ומרויח וגם ממה יש ליתן אם משלם או מחצי עד כאן לשונך. כך הוא הדין מכיון שקידשה נתקיימו התנאים הואיל ופירש בשעת השידוכין שאותו ממון הוא שלהם או שפירש לאחר מיכן יצא מרשותו לענין מס ואינו חייב האב ליתן מהם מס כלל אלא המלוה חייב ליתן מס מהממון ואם הוא מלוה הכל לצורך החתן שיהא כל הריוח לצורך החתן חייב ליתן מס מן הכל ואם יש לו למחצית שכר אינו חייב כי אם מן החצי דהא עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומשלם מפלגא דמלוה כדברי רבי' שלמה ור' יעקב ז"ל ואם החתן מבני העיר ודר בעיר ורוצה להשתקע שם משלם מן הכל:
1630
1631ואשר שאלת יתום שבא ממקום לליפסק ואין דעתו לדור שם אך לומד ואוכל ושותה ואינו מלוה כלל בעיר אך נתן לשמור פקדונו בעיר וגם דעתו לצאת בח' שבועות או עד הסוכות כי אם רוצים לעשו' נישואין (בחל) ואם בתוך [הזמן] יבאו פרשים בעלי חובים של אב היתום ויבקשו מן היתום זמן לכסף שהיו חייבים לאביו אם היתום רשאי ליתן להם זמן בריבית אם לאו אם הוא חייב ליתן מזה מס והיתום אמר לקהל בבית הכנסת כל מי שידור כספי שרוצה לקבל ערבים שלי שידרו להם וילוו להם כסף באותו ריבית עצמו ברצון אקח כסף מן היהודים וגם אמר יותר כל מי שאומר [שיחזיר לי] כספי אני אמתין לו ג' שבועות או ד' בלא ריוח רק שיוציא כספו מיד עכו"ם ובטורח גדול ובשוחד עשה שרוצים לפרוע לו ליתום מה שהלוה אביו עכ"ל. פליאה היא בעיני מה הוצרכת זו לישאל כי בודאי אין שום בה שיחייב אותו ליתן מס אחרי שאינו מלוה כלום בעיר כי אם מקבל חובותיו ומרויח להם זמן החוב שכבר הלוה אביו כשהיה חי ודר במקום אחר ואם מפני שמוסיפין לו מעט יותר משום הרווחת זמן בהא ליכא שום חיובא עליו ותו דאנן סהדי שלא היה חפץ באותו רבית כלל ע"מ שהיו פורעים לו מיד כמו שדיבר להם בבית הכנסת כמו שכתבת אטו ניחא להו להרויח לעכו"ם שיניח לו זמן בלא ריוח כללא דמילתא אין שום חכם שיחייב אותו מס בזה הענין שכתבת:
1631
1632ואשר שאלת אם יאמר אדם לחבירו טמא מטומא אם עבר על החרם אם לאו. אין בזה שום חרם כי כולנו טמאי מתים ובעלי קריין וטמאי שרץ אך מ"מ הואיל ודרך קטטה אמר ונתכוין לגנאי נכון הדבר שיתחרט ויבקש לו מחילה ודיו. ואשר שאלת אם יאמר אדם לחבירו כפרת בתחיית המתים או שאמר לו משומד לכל התורה. גם בזה לא שמעתי שום חרם כי אין חרם אלא בדבר שיש בו פסול משפחה כמו ממזר ועבד אבל כפר בתח"ה ונשתמד אין זה שום פסול לבניו אלא גנאי ובזיון הוא שבניו מגונים ומבוזים מחמת כן וע"כ יש עליו דין לפי ראות עיני דייני העיר כי הכל לפי המבייש והמתבייש ולפי הקינטור שקינטרו והכעיסו עד שאמר לו הגידופין הללו: ואשר שאלת ראובן שהלוה לשמעון כסף ל' זקוק או יותר והם שני אחים ואין לו מה לשלם לו כ"כ וראובן לא נתייאש מאותו כסף מצפה כשיהיה לו אז ישלם לו ושמעון רצה לעשות פשרה עמו בו' זקוק או בח' שיהיה מוחל לו השאר ורצה ליתן לו כסף מיד וראובן לא רצה ליקח כך מעט ממנו אם חייב ראובן ליתן מס מזה הכסף אם לאו ע"כ לשונך. גם זה דין פשוט הוא בכל ישראל כי הכל תלוי בשעת פריעת המס אם בשעת פריעת המס יכול לקבל החרם ע"ז שכבר נתייאש מאותו החוב לגמרי הרי הוא פטור ואם לא נתייאש ועדיין הוא בטוח ומצפה לו תדיר אז הוא חייב לפרוע מן הכל ואם ממקצתו נתייאש וממקצתו בטוח ומצפה שיפרע לו ממה שהוא בטוח חייב לפרוע ויש להחדרים ולהשביעו בפירוש ולפרש לו על מה משביעים אותו כדי שידע להתבונן ולהזהר: יצחק בר משה נב"ה
1632
1633תשובה לה"ר פסח זצ"ל
1633
1634שאלותיך מתקו. גברו חיל ועתקו. בר נשקו. התהללו וצדקו. יושר חבקו. בלבי דבקו. בלוחותי נחקקו. צריכים לפנים. דברים אופנים. כנים נאמנים. יקרים מפנינים. עמיתי ורעי. יברכך רועי. אחוך דעי. הה"ר פסח איש נבון וסבר. מפולפל ונבר. נושק בר.
1634
1635כך נראה בעיני דקטן שהגיע לחינוך עולה למנין שלשה ואפי' לא הגיע לחינוך אין בידנו מכח הלכה לפוסלו מעלות לשלשה כדתנן קטן קורא בתורה התם קטן משמע אפי' לא הגיע לחינוך וכן הדעת נוטה דהא שלשה ושבעה דקרו אינם אלא כנגד בעלמא דהא בלאו הכי איכא עשרה בני י"ג כדתנן אין קורין בתורה פחות מעשרה ואמרי' במסכת סופרים עד שיהו בני י"ג והני שלשה אינם אלא כנגד בעלמא ואפי' חד היכא דליכא דידעי לקרות בתורה תניא בתוספתא דיחיד קורא ויושב ועומד וקורא עד ז' פעמים לשלומי מנין רואי פני המלך וכל היכא דקתני קטן מיירי בקטן שלא הגיע לחינוך עד דפריש תלמודא דבהגיע לחינוך מיירי כמו קטן דראיה וקטן דזימון וקטן דמעכבין לתקוע וקטן דסוכה קטן דלולב קטן דציצית קטן דתפילין קטן דטמא מת קטן דקידוש קטן דמגילה וקא פסיק ותני קטן קורא בתורה ל"ש בב' וה' ל"ש בשבתות כדקאמרי' קא פסיק ותני ל"ש בור ברה"י ל"ש בור ברה"ר ואמרי' גבי לולב הגזול קא פסיק ותני ל"ש ביו"ט ראשון ל"ש ביו"ט שני ואמרי' נמי גבי אלמנה לכ"ג קא פסיק ותני ל"ש אלמנה מן האירוסין ל"ש אלמנה מן הנשואין הכא נמי פסיק ותני קטן קורא בתורה ל"ש ב' וה' ל"ש שבת שחרית ומנחה והא דת"ר הכל עולין למנין שבעה אפי' אשה אפי' קטן דסד"א הואיל וכבוד שבת חמירא ותו דאיכא כינופיא דהכל בטלים ממלאכתם ובאים לבית הכנסת משום כבוד שבת וכבוד ציבור דרבים הם לא יהא קטן עולה קמ"ל אבל שעולה למנין ג' ל"צ ליה למתני ותו דאגב דתני אשה אינה עולה מפני כבוד צבור בעי למיתני דקטן עולה ולא פסלינן משום כבוד צבור. הלכך נ"ב דאפי' קטן שלא הגיע לחינוך עולה בין למנין ג' בין למנין ז' וראיה לדבר אני מביא במ"ס בפ' מפסיקים בברכות דאמרי' התם קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע לומר יוצר אור וקתני התם בסמוך קטן שאמרו מבן י"ב ולמעלה פורס את שמע ובן י"ב היינו קטן שהגיע לחינוך כדפי' רש"י שלהי הקורא את המגילה כדאמר ביומא הא למדת דקטן שהגיע לחינוך פורס את שמע א"כ דהיא דלעיל דקתני דקורא בתורה אבל אינו פורס על שמע מיירי בשלא הגיע לחינוך הא למדת דקטן דקורא בתורה דקתני היינו בשלא הגיע לחינוך ואין לומר הא דקתני מבן י"ב ולמעלה פורס את שמע היינו דאשרי יושבי ביתך כדאמר התם לעיל המפטיר בנביא פורס את שמע באיזו שמע אמרו בשמע של ס"ת היכי פתח אשרי יושבי ביתך (ומאי) [והאי] אפי' בקטן שלא הגיע לחינוך. ואין ראיה דלעיל הא ליכא למימר מבן י"ב קתני דהיינו שהגיע לחינוך כדפרישית אבל מפטיר בנביא מעשים בכל יום דקטן ממש מפטיר ותו מדקאמר באיזו שמע אמרו ומפרש אשרי יושבי מכלל דהתם שמע היינו יוצר אור כדקתני בסמוך וילפי' מינה שפיר דקטן דקורא בתורה דקתני לעיל היינו שלא הגיע לחינוך קורא בתורה ועולה בין למנין ג' בין למנין ז' ואצ"ל קטן שהגיע לחינוך דודאי עולה מדפורס על שמע לומר יוצר אור ותו דאמר שלהי הקורא את המגילה למפרע דקטן שהגיע לחינוך קורא את המגילה אפי' לכתחילה ואפי' להוציא אחרים. הלכך הואיל ופורס על שמע לומר יוצר אור וקורא את המגיל' להוציא אחרים כ"ש שעולה למנין ג' שאינו אלא כנגד בעלמא:
1635
1636[ב]
1636
1637ואשר שאלת על ראובן שאמר נאמן עלי עכו"ם פלוני ופלוני וכיון שראה שהעכו"ם עוזר לשמעון אמר חוזרני בי. סתמת דבריך ולא פירשת אם בבית דין אמר או חוץ לבית דין ואם קנו מניה או לא קנו מניה אם לדון ואם להעיד ונתתי את לבי לבאר את הענין. תנן בזה בורר נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך פי' בין לדין בין לעדות. נאמני' עלי שלשה רועי בקר פי' לדין אע"פ שאין מומחין אבל לעדות כשירין הן רמ"א יכול לחזור בו וחכ"א אינו יכול לחזור בו ארשב"ל מחלוקת לפני גמר דין אבל לאחר גמר דין ד"ה אינו יכול לחזור בו ורבא טעמא דנפשיה קאמר וס"ל דכי פליגי רבנן בלאחר גמר דין אבל לפני גמר דין מודו אבל לר"י בין בזה בין בזה מחלוקת הלכך ג' מחלוקת בדבר לרשב"ל לרבנן בין לפני גמר דין [בין לאחר גמר דין] אינו יכול לחזור בו (בין) לר"מ לפני גמר דין יכול לחזור בו לאחר גמר דין אינו יכול לחזור בו לר"י בין לפני גמר דין בין לאחר גמר דין לר"מ יכול לחזור לרבנן אינו יכול לחזור. ולרבא לפני גמר דין לכ"ע חוזר בו ולאחר גמר דין לר"מ חוזר ולרבנן אינו חוזר. ופסק רבי' יהודה בר נתן זצ"ל דהלכה כדפסיק רבא דהוא מאמוראי בתראי ותו דשלח ליה ר"נ בר רב חסדא לר"נ בר יעקב ילמדנו רבינו לפגי גמר דין מחלוקת או לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כחכמים פי' אבל לפני גמר דין לכ"ע חוזר דהיינו כרבא רב אשי אמר הכי שלח ליה באתן לך מחלוקת או במחול לך מחלוקת והלכה כדברי מי שלח ליה באתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים ופסק רבי' יצחק אלפס בהני תרי לישני דרב נחמן בר יעקב הלכך את בריר דהיכא שקיבל עליו קרוב או פסול לפני גמר דין חוזר. א"כ הא דאתינן עלה שכתבת שכיון שראה ראובן שהעכו"ם עוזר לשמעון אמר חוזרני בי ש"מ קודם גמר דין חזר בו הלכך אמת דינו של שמעון ושפיר מצי למיהדר ביה דהלכה כרבא דלפני גמר דין יכול לחזור בו כדפרישית ואפי' אם אמר כך לאחר ג"ד חוזרני בי או אם היתה הקבלה לעדות (ונכר העד כשהעיד או גמר דין) אפי' הכי יכול לחזור בו אם לא קנו מיניה קודם הג"ד או קודם שהעיד דבדיבור דעלמא שאמר נאמן עלי עכו"ם פלוגי אין זה כלום אפי' בישראל קרוב דבדברים לא משעבד נפשיה בההיא דפ' השוכר את הפועלים דתני מתנה שומר חנם להיות בשואל ופרכינן במאי בדברים אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפי' בשלא קנו בההיא הנאה דהוא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה הא למדת דקבלה בדברים לאו כלום הוא ואפי' ר' יוחנן לא פליג אלא משום דבההי' הנאה דקא משוי ליה אינש מהימנא גמר ומשעבד נפשיה אבל האי דאתינן עלה מאי הנאה אית ליה דנימא משעבד נפשיה אלא ודאי אמירה דידי' שאמר נאמן עלי עכו"ם פ' לאו כלום הוא ומצי למיהדר ביה אפי' לאחר גמר דין או אפי' לאחר שהעיד דמה שנתרצה בדברים אין זה כלום כדפרכי' ר"פ השותפין וכי רצו מאי הוי הא הדרו בהו א"ר (יוסי) [אסי] אמר ר"י שקנו מידו וכ"כ רבי' יצחק אלפס דהיכא דקיבל עליו קרוב או פסול כבי תרי וקנו מניה (ליה) [לא] מצי הדר ביה. נמי (כבר) [מוכח] דדוקא בקנין מועלת הקבלה הלכך הכא הואיל ולא קנו מניה ה"ז חוזר אפי' לאחר גמר דין או לאחר שהעיד. עוד שייך כאן להאריך אבל אין פנאי ואתה בנאי. לשמים קנאי:
1637
1638[ג]
1638
1639על הפשרה. דנתה כשורה. כך אני נראה בעיני דפשרה בשלשה לא בעיא קנין דא"ר אשי ש"מ פשרה אינה צריכה קנין דאי ס"ד צריכה קנין למ"ד תלתא למה לי תסגי בתרי וליקנו מניה פי' רש"י תסגי בתרי וליקנו מניה כיון דקנו מיניה למה לי ב"ד לא תהא אלא מתנה בעלמא ומדעתו דרי היא מתקיימת אלא להכי בעינן תלתא לייפות כח ב"ד דאף ע"ג דלא קנו מניה לא נהדר. והלכתא פשרה צריכה קנין ופירש רש"י זצ"ל ואפי' נעשית בג' הא לפירושו מסקנא דשמעתא דאפי' ב"ד ג' שעשו פשרה צריכה קנין וקשה לי דמ"ט נימא דשביק לסברא קמייתא דבפני ג' לא בעי קנין ונראה בעיני לפרש והלכתא פשרה צריכה [קנין] דוקא בפני שנים לאפוקי מדיוקיה דרב אשי דבעי למימר דאפי' בתרי לא (סגי) [בעי] פשרה קנין אלא ודאי בתרי בעיא קנין והא דבעינן למ"ד תלתא בפשרה לאו כי היכי דלא ליבעי קנין אלא משום דמקיש פשרה לדין אבל בשנים בעיא קנין ובשלשה לא בעא קנין בסברא קמייתא דרב אשי וכן פסק בה"ג דפשרה צריכה קנין דוקא בשנים אבל בפני שלשה לא בעיא קנין ולזאת דעתי מסכמת:
1639
1640[ד]
1640
1641ואשר שאלת על ראובן שטוען על גיסתו שפסקו לו מלבושים כך וכך לאשתו וביום כניסתו לחופה אמר ראובן החתן לא אכניסה אם לא יהיה כל הענין הפסוק לי ואמרה גיסתו שבאה מעיר אחרת דע גיסי כי אותו מלבוש הוא בידי זכיתי בו לך והרי הוא בכיתי אלא ששכחתי לקחתו ע"כ עמוד והכנס ארוסתך לחופה ואני בבואי לביתי אתן לך המלבוש ודבר זה העידו כל הקהל שעמדו שם והחזן עמהם וכשבאת לביתה אמרה שהמלבוש בידי אבל הוא מושכן לי בכך וכך מאבי ודנו הדיינים שיכולה לחזור בה (אדא) [מדין] דערב דבתובה לא משתעבד ועוד דערב שלא בשעת מתן מעות בעי קנין ע"כ לשונך. כך נראה בעיני שאותה גיסתו חייבת ליתן לו אותו מלבוש כי נראה בעיני דערב דנידוניא משתעבד אפילו אם היה כאן דין ערכות דכי פסקי' בגט פשוט ובהנזקין בערב דכתובה דאע"ג דאית ליה לא משתעבד מ"ט מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסר' היינו דוקא בערב דכתובה מבעל לאשה דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מרב הונא בריה לכלתו ואע"ג דרבי' יואל בר יצחק הלוי זצ"ל היה אומר דל"ש מבעל לאשה ל"ש מאשה לבעל והוי גריס לאו מידי חסריה וכך היה סובר חמיו רבי' אליעזר בר נתן. וכבר היה מעשה שנתערב לחתן רבי' יעבץ על נידוניא שקצב לו ופטר עצמו משום דלאו מידי חסריה דעיקר הטעם משום דמצוה קא עביד אעפ"כ לענין הלכה למעשה דערב דנדוניא מאשה לבעל נראה בעיני משתעבד שכך פי' רשב"ם אע"ג דלית ליה נכסי מצוה הוא דעבד המשדך בזיווג ואין דעתו לפרוע הערבות אבל מתכוון לזווגן שע"י ערבות זה מתרצין ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו ולטובתה נתכוון עכ"ל. הרי פי' להדיא דלאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיתב טן דו משמע דמשום דטב לה למיתב טן דו לא מידי חסרה הא לאו הכי חסרה. א"כ לבעל דליכא טעמא דטן דו וחסורי מחסריה חייב וכן פירש"י בהניזקין לאו מידי חסרה אלא שמלשונו משמע שבזה הדבר תלוי שלא הוציאה כלום משלה על סמך ערבותו. מיהו תרוייהו גרסי נמי לאו מידי חסרה (ולמגרסי) [ולא גרסי] חסריה משמע נמי לשון הגמ' דדווקא דומיא דמשה בר עצרי שנעשה ערב לכלתיה דלא חסרה דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו דאיתת' בכל דהו ניחא להו אבל אם ערב לחתן בנידוניית אשתו משתעבד וכן קיבל מורי רבי' אבי העזרי מרבו רבי' אליעזר ממיץ ז"ל שהוא קיבל מרבותיו כך. ולזאת דעתי מסכמת דטעמא רבה איכא למימר מבעל לאשה דטב למיתב טן דו וגם לא הוציאה כלום משלה ולא חסרה מידי על סמך ערבותו ותו דבשמתערב מבעל לאשה איכא למימר לא נתכוין לטובת הבעל כדי לפרוע בעבורו אלא נתכוון לטובתו להביאו לידי מצוה דפרו ורבו ולא תוהו בראה אלא לשבת יצרה ולאשה נמי לא הזיקה ולא חסרה כלום כי בשעה שנתערב לה בכתובת' לא הוציאה על סמך ערבותו כלום ולא חסרה כי בההיא שעתא שנתערב לא היתה ראויה לגבות כתובתה שאין הכתובה ניגבית אלא לאחר מיתת בעלה או לאחר גירושי' ואשה הנישאת בשעת נישואיה אינה מצפה לא למיתת בעלה ולא לגירושיו ותו דילמא היא מייתא בראשונה לא אתיא לידי כתובה כלל הלכך לא חסרה אבל ערב דנידוניא שמתכוין לטובת אשה ומתערב בעבורה ליכ' למימר דמתכוון לטובתה להביאה לידי מצוה דהא אתתא לא מיפקדא ואי משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר כל כבודה בת מלך פנימה ואי משום שיהי' לה חוטרא לידה ומרא לקבורה הא לאו מצוה היא הלכך ליכא למימר נתכוון לטובתה להביאה לידי מצוה אלא ודאי נתכוון לטובתה לפרוע בעבורה דהא חסריה לבעל הנידוניא דאי לאו דנתערב לא היה כונסה עד שהיתה נותנת לו הנידוניא ואי אביה פסק או כנוס או פטור בגט היה נושא אחרת עם הנידוני' ואי אביה פסק היתה יושבת עד שתלבין ראשה כדברי אדמון אשתכח דחסריה ממון דבשעת ערבותו בשעה שהכניסה לחופה היה ראוי לגבות הנידוניא הלכך הואיל וליכא למימר דלהביאה למצוה נתכון ותו דחסריה לבעל ממון שהיה ראוי לגבות בשעת ערבותו ע"כ צריך אתה לומר דלטובתה נתכוון לפרוע בעבורה לבעל כי היכי שלא יתחסר הבעל ולטובת שניהם לרווח ביתא. הלכך נראה בעיני שגיסתו חייבת ליתן אותו המלבוש לגיסה אפי' אם היה כאן דין ערבות. אבל נראה בעיני שאין כאן דין ערבות שערבות היינו מחייב עצמו ומשעבד נפשיה לפרוע מדידיה אבל הכא לא חייבה עצמה לפרוע מדנפשה כלום אלא דין הודאה יש כאן שהודית שהמלבוש בידה ושזכתה בו לצורכו איכא למימר שקנאו בהודאה שבהודאת ראובן קונה שמעון בההיא דפ' מי שמת דאיבעיא להו שכיב מרע [שהודה] מהו ת"ש דאיסור גיורא הו"ל תריסר אלפי זוזי בי רבא ורב מרי בריה (הרי הן) [הורתו] שלא בקדושה הוה אמר רבא במאי קני להו רב מרי להנהו זוזי וכו' מתקיף לה רב איקא בריה דרב אמי לודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון אדהכי והכי נפיק אודיתא מבי איסור שמע רבא איקפד א"ל קא גמרי טעותא לאינשי ופי' רבינו יצחק בר"ש ש"מ שהודה מהו פי' שהודה שיש לפלוני מנה בידו אע"פ שהן מוחזקין בו שאין לו מי אמרי' יקנה במתנת ש"מ ואם עמד חוזר או דילמא קונה לגמרי ואם עמד אינו חוזר ופשיט מאיסור גיורא דקנה לגמרי מתנת בריא ע"י (הודאת ודאי) [הודאתו דאי] במתנת ש"מ האיך קנה והאמרינן כל מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת דשכיב מרע כו' א"כ במתנת בריא הוא ואינו חוזר הא למדת דאפי' הכא בהני זוזי דפשיטא לן [דלאו] דמרי הוו אפי' הכי כי הודה איסור דרב מרי אינון הויא הודאתו הודאה כי כך הדין שראובן קונה בהודאת שמעון. הלכך האי דאתינן עלה יש לך לומר שזה החתן זכה במלבוש בהודאת גיסתו. מיהו לבי נוקפי דמ"ט נימא הכי שיזכה ואנן ידעינן דלאו דידיה אינון הא ודאי הלכתא בלא טעמא היא ומ"ט לא חשיב לה בהדי תלתא הלכתי בלא טעמי. ונראה בעיני שאין זה הדין אלא דוקא בשכיב מרע לצורך הגר כזה דהואיל שלא היה יכול להקנות לו בע"א כי אם כך אמור רבנן דקני כי היכי שלא יטרוף דעתו עליו דגר כזה שהוא יורש ליתיה במתנה אבל גר דעלמא שאינו יורש איתיה שפיר במתנת ש"מ הלכך האי גר שהוא יורש הואיל וליתיה במתנת שכיב מרע אמרו רבנן דליקני בהודאה אבל בריא דאיתיה במתנה ה"נ דלא קני בהודאה וראיה לדבר מעובדא דמרוני דתניא אמר להם ר"א לחכמים מעשה במרוני אחד שהיה בירושלים והיו לו מטלטלין הרבה וביקש ליתנם במתנה א"ל אין לו תקנה עד שיקנה ע"ג קרקע והלך ולקח בית סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות אמרו לו משם ראיה מרוני בריא היה. והשתא ויהיה בריא מ"מ יודה לכל אחד מאה צאן ומאה חביות אלא ש"מ דהודאה בבריא לא מהניא וכי פרכת לן ולטעמיך לר"א דמוקי לה בש"מ ובש"מ קיי"ל דהודאה קניא א"כ אמאי לא יודה לכל אחד ויקנה בהודאה הא לא קשיא דלר"א לית ליה נמי הודאת שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמי אלא משפט ש"מ כמשפט הבריא הלכך לית ליה נמי הודאה בשכיב מרע ושפיר ילפינן מהתם דבבריא הודאה לא קניא מיהו לפום מאי דדייקינן דהודאה לא קניא בבריא מדלא הודה מרוני קשיא לי אם כן גבי איסור גיורא דקאמר אי אגב קרקע לית ליה קרקע אמאי לא קנה קרקע ויקנה אגב קרקע מיהו דילמא תקיף ליה עלמא דש"מ הוה ולא חולה בעלמא הלכך נראה בעיני דלא קניא הודאה אלא בשכיב מרע ובגר כזה שהיה יורש אבל גר בעלמא וכ"ש בבריא אין דהודאה קנין א"כ האי דאתינן עלה שגיסתו בריאה היתה אע"פ שהודית שאותו מלבוש היה שלו כבר לא קנתה מ"מ חייבת היא ליתן המלבוש לחתן שאין כאן הודאה כהודאת של איסור שהודה ואמר שאלו המעות שביד רבא של רב מרי הן דכה"ג ודאי לא קניא בבריא אבל הודאה כזאת שהחתן היה תובע המלבוש והיא הודית ואמרה לפני הקהל שהוא בידה וזכתה בו לצורכו וכשאמרה כך לפני הקהל אז סמך על אמונתה ועל הבטחתה וכנס את אשתו ודאי זכה במלבוש ואינה נאמנת לומר יותר שהוא מושכן לה כההיא דהשולח דת"ר האומר פלוני עבדי עשיתיו בן חורין והוא אומר לא עשיתי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר האומר נתתי שדה לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו על ידי אחר פי' וזכה העבד בעצמו וזכה המקבל מתנה במתנה ולא מצי האי למיהדר ביה הלכך זאת גיסתו נמי הואיל והורית ברבים והיתה מוסרת דבריה שהחתן לא רצה להכניס עד שיתנו לו המלבוש והיא מסרה דבריה ברבים ואמרה לו להכניס ולסמוך עליה שאותו מלבוש הוא בידה וזכתה לו בו ודאי חייבת ליתן לו המלבוש:
1641
1642(ה)
1642
1643ואשר שאלת על בכור שמסרו ישראל לשומר עכו"ם והודיעו כי הוא בכור ולו משפט מות לקוברו שלם בעורו ועכו"ם חוקרים הענין ויודעים כי במומו כשר וסופו מוכיח כי השומר בא במרמה לבעל הבכור ואמר דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין העכו"ם כי נאות הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי לבית העכו"ם וראה העגל שאינו מסורס ושתק וכראות העכו"ם כן הלך וסרסו אחרי כן מיד ע"כ לשונך. אותו הבכור היתר גמור הוא ומאן יהיב לן מבשריה ואכלינן דתנן מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסדור אחד ואמר מה טיבו של זה וא"ל בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום נטל פיגם וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו ואר"ח א"ר קטינא [לא שנו] דמותר הבכור ע"י עכו"ם אלא א"ל לקסדור אינו נשחט אלא [א"כ] היה בו מום וליכא למימר מדבריהם למד עכו"ם דניחא להו שיפול בו מום אבל א"ל אא"כ נעשה בו מום כמאן דאמר ליה זיל עביד ביה מומא דמי ואסור דנעשה משמע ע"י אדם אמר רבא מכדי ממילא הוא שלא היה יודע העכו"ם שיהא מותר על ידו ולא להתירו נתכוין מה לי היה ומה לי נעשה אלא נעשה נמי ממילא ול"ש והכל מותר. הא למדת דאפי' היכא דא"ל דאינו נשחט אא"כ דנעשה בו דקרוב הדבר הוא להבחין דניחא להו אפ"ה שרי כ"ש האי דאתינן עלה שלא היה כאן שום דבור ולא הזכיר לו ישראל שום שחיטה לעכו"ם לא בלשון היה בו מום [ולא בלשון נעשה בו מום] כ"ש וכ"ש דשרי. מיהו היכא שהפיל בו העכו"ם מום והתירו על ידו וחזר והפיל מום בבכור אחר ההוא ודאי אסור שכבר יודע דניחא להו במאי דעבד ואסור כדתנן ראהו שהתירו והלך וצרם באזני בכורות אחרים אסור:
1643
1644(ו)
1644
1645ואשר כתסת דיש מורים הוראות אשר לא כדת להקנות לעכו"ם לא פירשת היאך הם עושים לכן נתתי לבי לכתוב לך ולבאר הדבר. תנן הלוקח עובר חמורו של נכרי והמוכר לו אע"פ שאינו רשאי והמשתתף לו והמקבל ממנו והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל ולא באחרי' סתם לן תנא שותפות עכו"ם [פטורה מן הבכורה ורבי יהודה סבר בגמ' שותפות עכו"ם] חייבת בבכורה. וקיי"ל במתני' דאמר בגמ' וכמה תהא שותפות של עכו"ם ותהא פטורה מן הבכורה א"ר הונא אפי' אזנו מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקול אוזנך וזיל איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותו נבילה ורבה אמר דבר שעושה אותו טריפה וקיימא לן כרב הונא כדאמרי' ר' אלעזר לא על לבי מדרשא אשכחיה לרב אסי א"ל מאי אמור בי מדרשא א"ל הכי אר"י אפי' מום קל כלומר אפי' אין לעכו"ם שותפות אלא אותו שאם היה נוטל חלקו אינה לא נבילה ולא טריפה אלא מום קל בעלמא פטורה מן הבכורה ואמר דקיי"ל כרב הונא. ואמרינן ההיא גיורתא דהוו מסרין לה אחא חיותה לפטומה אתאי לקמיה דרבא א"ל לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות עכו"ם חייבת בבכורה דרב מרי בר רחל הויא ליה ההיא חיותא הוי מקנה לאונייהו לעכו"ם [לאפקעינהו מבכורה ואסר להו בגיזה ועבודה בבכורות גמורים ויהיב להו לכהנים וכלו חיותא דרב מרי בר רחל ומתו וכי מאחר דאסר להו בגיזה ועבודה ויהיב להו לכהנים אמאי מקני להו לאודנייהו לעכו"ם] דילמא אתי בהו לידי תקלה אי הכי מ"ט עלו (חפצא) [חיותא] משום דמפקא להו מקדושתייהו והא אמר רב יהודה אמר רב מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם התם מקדושת המזבח מפקע ליה מקדושת בהן לא מפקע ליה הכא אפי' מקדושת כהן מפקע ליה ואי בעית אימא רב מרי בר רחל ידע (ואין נמי) [לאקנויי] קנין גמור וכ"ע לא ידעי לאקנויי קנין גמור וחזי ליה אינש אחרינא ואזל ועבד סבר רב מרי בר רחל מילתא הוא דעבד ואתי בה לידי תקלה. ומכח הלכה זו דכלו חיותא דרב מרי פסק מרנא ורבנא משה דיש מתיבתא [דמתא מחסיא] (ומההיא) בריה דמרנא ורבנא יעקב דאסיר ליה לישראל לשיתופי לעכו"ם בבהמתו כדי לפטור וולדות מן הבכורות ואפילו שתפיה בעובר נמי. אבל היכא דאיקרי ואישתתף פטור מן הבכורה אבל לכתחיל' אסור. מיהו במקומות שלנו נהגו להקנות לעכו"ם ולפטור מן הבכורה ופיר"ת שאנו מקנים לעכו"ם מגוף אמו של עובר ורחוק מן הבכור ולא מחזי במפקיע הבכור עצמו אבל רב מרי הוה מקני לעכו"ם אוזן של עובר עצמו והוי הפקעת גוף הבכור ולהכי נקט אונייהו לשון זכר דלא קאי אאמהות אלא אעוברים. ומדקדק ר"ת מדקאמר ואסרינהו בגיזה ועבודה דהיינו אעוברים קאי אותן דאיירי בהו לעיל דהוי מקני לאונייהו לעכו"ם. משמע דתרוייהו בעובר גופיה קאי. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דדוקא קאסר תלמודא לעשות כרב מרי משום דאיפשר להפקיע מקדושת מזבח כדרב יהודה ולינצל ע"י כך מתקלה זו הלכך אנו שאין אנו בקיאין בחכמה זו להטיל בו מום קודם שיצא לאויר העולם יכולין אנו להפקיעו ע"י הקנאה לעכו"ם ובסברא זאת מוכח פ' בתרא הלכך על דברי ר"ת ורבי' יצחק בר שמואל אנו סומכין שאנו מפקיעין מבכורה על ידי הקנאה לעכו"ם אלא שר"ת אינו מתיר אלא ע"י הקנאה מגוף האם ולא ע"י הקנאה מגוף העובר עצמו. ונראין דבריו דהא הכא משמע דבכל ענין אסרינן הקנאה לעכו"ם בין בו בין באמו הואיל ולא משכח תקנתא אלא כדרב יהודה הלכך לרב מרי דידע לעשות כרב יהודה [אסור להקנות בין בו בין באמו לדידן דלא ידעינן לעשות כרב יהודה] שרי לן להקנות לעכו"ם בין בו בין באמו. מיהו צריך לדעת איך מקנה לעכו"ם. רבי' שלמה [פירש] רב מרי ידע לאקנויי קנין גמור שידע ליטול מעות מן העכו"ם דעכו"ם לא קני אלא בכסף כדאמרי' לקמן בפ"ב וסברי אינשי מילתא היא דעבד דיבור בעלמא ואינו נוטל דמיה ולפי פירושו ולפי פירוש רבי' יצחק הרוצה להקנות לעכו"ם יקנה לו אוזן של העובר ויקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו מיהו מצוה מן המובחר שיקנה לו אבר שעושה אותו נבילה ובאם. אבל אם הוא רוצה שלא לחוש למצוה מן המובחר מקנה לו אוזן העובר ומקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו כך הדין לדברי רש"י. ומיהו לדברי ר"ת דפסיק כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ולעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה וכסף בעכו"ם לא קני אלא משיכה אם הקנה האבר לעכו"ם וקיבל. דמיו לא קנה העכו"ם ולא פקע קדושת בכור אלא צריך להקנות גוף האם עצמה לעכו"ם ובמשיכ' שימשוך העכו"ם את האם. וכך מפרש ר"ת דרב מרי ידע לאקנויי קנין גמור שאזני גוף העובר היה מקנה לעכו"ם ובמשיכת האמהו' ובענין זה יכול להועיל קנין ואפי' הקנה לו קודם שהית' מעוברת דא"ל פרה לעוברה אני מוכר לך דהוי כמו דקל לפירותיו דחל הקניין לכ"ע וכ"ע לא ידעי אקנויי קנין גמור אלא יאמרו אזני עוברי אני מוכר לך ויהיו סבורין שחל הקניין אפי' הקנה לו קודם העיבור כמו קניינו של רב מרי ואותו קנין הוא כמו פירות דקל דהוא דבר שלא בא לעולם ובין דקל לפירותיו ובין פירות דקל טעו אינשי וסברי מילתא הוא דעבד להפקיע מן הבכורה ואין לחוש באיזה לשון יאמר ואתי לידי תקל' ודוקא בהקנאת גוף העובר יש לחוש בתקלה זו אבל בהקנאת בהמה שהיא (שעה) בעין אין לחוש על שום טעות דמידע ידעי עלמא דמשיכה בעכו"ם קונה לר' יוחנן או כסף לרשב"ל הלכך שפיר עבדינן השתא בהקנאת גוף הבהמה הלכך לר"ת אין מקנים לעכו"ם גוף העובר כלל אלא גוף הבהמה והעכו"ם יקנה במשיכה. מיהו לענין הלכה למעשה נראה בעיני שמקנה אוזן העובר לעכו"ם ומקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו כדברי רבי' יצחק דפי' דשרי לו להקנות לעכו"ם בין ביה בין באמיה. ואפי' לדברי ר"ת דפסיק דהעכו"ם במשיכה הוא דקני אבל לא בכסף מיהו היכא דלית ליה מה למשוך קני בכסף אפי' לר' יוחנן שהרי משיכה בעכו"ם לר' יוחנן כמו לרשב"ל בישראל ואמר פ' הזהב אמר רבא קרא ומתני' מסייעי לרשב"ל מתני' דתנא נתנה לפרוטה של הקדש בשוגג לכלן בשכר שירחצנו בבית המרחץ מעל ואע"פ שעדיין לא רחץ ואמר רב דוקא כלן קתני דמעל הנותן משום דשכירות גמורה היא בנתינת פרוטה ואינו יכול לחזור דלא מיחסרה משיכה שאין כאן מה למשוך אבל נתנ' על דבר שיש לו מה למשוך לא מעל עד דמשיך והא מתני' דנקט כלן ולא נקט מידי דאית ביה משיכה מסייעא ליה לרשב"ל (הא למדת דאפי' לרשב"ל) דאמר משיכה מפורשת מן התורה היכא דליכא מה למשוך מעות קונות ופרכינן והתניא נתנה לספר מעל וספר הא בעי למימשך תספורת פירש"י הא בעי למימשך דאי שוכר תספורת דלכל מידי דאית ליה מה למשוך לא קני עד דמשיך הב"ע בספר עכו"ם דלאו בד משיכה היא. הא למדת דאפילו דשב"ל [דאמר] משיכה בישראל מפורשת מן התורה היכא דאין לו מה למשוך מעות קונות הכא נמי כשמקנה לו העובר הואיל ועובר לאו בר משיכה הוא ואין לו מה למשוך מעות קונות ואע"ג דאפשר לקנותו בחליפין דמטלטלי מקנו בחליפין שכירות מרחץ נמי ניקנית בחליפה ואעפ"כ מעות קונות. הלכך איתבריר לן דהיכא דהוכר העובר מקני אוזן העובר לעכו"ם אפי' לר"ת ודיו מידו מצוה מן המובחר להקנות מגוף האם דבר שעושה אותה נבילה והעכו"ם יקנה במשיכה ואחריו מצוה מן [המובחר] להקנות מגוף העובר כדברי רבי' יצחק ודבר שעושה [אותו נבילה] ואחריו להקנות לעכו"ם אוזן הבכור העובר ומקבל דמי האוזן מן העכו"ם ודיו אפילו לפום מאי דפסיק ר"ת:
1645
1646[ז]
1646
1647ואשר כתבת דיש עכו"ם אחרי לידת בכור מחזיקים בו בהנאת יהודי ועובדים בו והרי הוא בידם לגיזה ועבודה. דבר זה הוא עון גדול על בעל הבכור לא מבעיא בבכור אלא אפי' בבעל מום שפדאו מכהן אסור למכור אותו לעכו"ם ולעבוד בו דתנן כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורות ובמתנות ויוצאין לחולין להגזז וליעבד וולדן וחלבן מותר [לאחר] פדיונן והשוחטן בחוץ (מותר) [פטור] ואין עושין תמורה ואם מתו יפדו חוץ מן הבכור ומן המעשר פי' שאפי' במומן חלה עליהם קדושה חמורה דבכור רחם מקדשו ובמעשר כתיב בין טוב ובין רע דמשמע בין תם ובין בעל מום קדוש. טוב תם רע בעל מום. שמעינן מינה דבכור ומעשר אע"ג דקדם מומן להקדישן כגון דנפק בכור מרחם אמו פסח או עוד דאשתכח דמומו דקדם להקדישו דבכור רחם מקדש ליה דפטר רחם כתב דחמנא. אפ"ה חמיר משאר קדשים דאילו שאר קדשים כי קדם מום קבוע להקדישן אם מתו יפדו ואילו בכור אם מת יקבר וה"ה נמי דאינו יוצא לחולין להגזז ולהעבד אפי' בקדם מומו להקדישו וכ"ש בקדם דקדישו את מומו ונפדה דאסור בגיזה ועבודה דאפי' שאר קדשים שקדם הקדישן את מומן או מום עובר להקדישן ולאחר מיכן נולד להם מום קבוע ונפדו תנן במתני' דאינם יוצאים לחולין להגזז ולהעבד ואמרי' בגמ' מנא הני מילי דתנו רבנן תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך מיכן שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים [איכא דאמרי תזבח ואכלת אין לך בהן היתר אכילה אלא משעת זביחה ואילך אכל פודין את הקדשים להאכילן לכלבים] (הכי נמי דאמרי' )ע"כ לא פליגי הני תרי לישני אלא בפודים ואין פודים אבל מחיים דקדשים מורו תרוייהו לישני דאין היתר בקדשים לא לגיזה ולא לעבודה ולא למוכרן לעכו"ם והאי תזבח ואכלת בפסולי דמוקדשין כתי' וכ"ש קדושת בכור דאלימא דאפי' היכי דסגי להו לקדשים בפדייה דקתני אם מתו יפדו וגבי בכור קתני אם מתו יקברו הלכך אין היתר בבכור בעל מום שפדאו לא לגיזה ולא לעבודה אלא לאכילה בלבד וכן השיב מרנא ורבנא משה דיש מתיבתא דמתא מחסיא בריה דמרנא ורבנא יעקב דבכור שנפל בו מום ופדאו מכהן דאסור בגיזה ועבוד' ואסור למוכרו לעכו"ם ואין בו אלא היתר אכילה. הלכך אותם בנ"א שמניחין לעכו"ם לעבוד בבכוריה' שהוממו ופדאום מכהן עבירה גדול' היא בידם וכן עוברים בגיזתם ואצ"ל בתם למחות ביד עכו"ם שלא יגזזנו ולא יעבוד בו:
1647
1648[ח]
1648
1649ואותם בנ"א שמתו בכוריהם בלא פדייה חייבין לפדותן לאחר מיתת כדתנן מת הבן תוך ל' אע"פ שנתן לכהן יחזיר לו ה' סלעי' לאחר שלשים אע"פ שלא נתן יתן ואם אינו רוצה ליתן הרי הוא גוזל את השבט וכהן שתפס הימנו חמש סלעים זכה דאפי' בספק בכורות בעינן למימר דאם תקפו כהן אין מוציאין מידו ואפי' לרבא דאמר מוציאין בספק בודאי אין מוציאין ותוקף לכתחיל' ואע"ג דתניא בהזרוע ונתן ולא שיטול מעצמו ה"מ בגברא דבעי למיתן אבל האי דבעי לגזול את השבט תוקף הימנו אפי' לכתחילה:
1649
1650[ט]
1650
1651ואשר כתבת שאודיעך סמך לאותם שוטים מקידוש של בהכ"נ אחרי שאין יכולין לצאת באותו הקידוש ואורחין אין כאן יצר (לימלך) [לי עליך] והיטב חרה לי כי נתת את פיך להחטיאך. ותמיה אני על חכם ונבון כמוך שהייתה רשאי להוציא דבר מפיך הלא ידעת במה גאוני גאונים וקדושי עליון רבותינו שבמגנצ"א ושבוורמש"א ושבשפיר"א הלא משם יצאת תורה לכל ישראל הלא נהגו מיום שנוסדו כל הקהילות שברינוס ושבכל ארץ אשכנז ומלכיות שלנו נהגו אבותינו ואבות אבותינו צדיקי' קדושי' חכמים מחוכמים ועתה אתה כותב עליהם שוטים והלכה אומרת ואתם מכיון שנהגו אבותינו נוחי נפש אל תשנו ממנהג אבותיכם כי לא דבר רק הוא ואם הוא רק מחסרי הבינה ומריקני המוח הוא ריק. שאבותינו נהגו כדין וכתורה כי תקנת התנאים והאמוראים הוא לקדש בע"ש ובעי"ט לקדש את השבת ולהעיר עליו בקידוש זה שיום קדוש הוא ושיום טוב הוא. לא נתקן עיקרו כלל בעבור האורחי' בין לרב בין לשמואל אלא לקידוש היום ברבים נתקן כדאמרי' בירושלמי בפ' אילו דברים אמר ר' זעירא מדברי שניהם מבדילין בלא יין ואין (מבדילין) [מקדשין] אלא על היין [היא] דעתיה דר' זעירא [דר' זעירא] אמר מבדילין על השכר ואזלין מן אתר לאתר משמע קידושא פי' לשמוע קידוש על היין א"ר יוסי ב"ר נהיגין תמן במקום שאין יין ש"צ [עובר] לפני התיבה ואומר ויכולו השמים והארץ גו' ואומר ברכה אחת מעין [שבע] מגן אבות בדברו וחותם במקדש (השם) [ישראל ואת יום השבת]. הא למדת דוקא היכא דליכא יין היה אומר ש"צ ויכלו אבל היכא דאיכא יין היה אומר קידוש על הכוס במקום ויכלו ואחר הקידוש ברכה אחת מעין שבע אבל ויכולו לא היה אומר ש"צ בקול רם אלא בלחש בתפילה בלבד כמו כל יחיד שאומר בתפילה בלחש כההיא דכתבי הקודש דאיירי בתפילת לחש ושוב נהגו לומר ויכלו בקול דם אע"פ דאיכא יין וקידוש על הכוס בביהכ"נ וטעמא מפרש בשוחר טוב משום תלתא אשר כתיבי בויכולו וכשיאמר תלת' זימני ויכולו תלתא אשר כנגד תלתא אשר דכתיבי בפרשת פרה אדומה דכשם דפרה מכפרת כך השבת מכפרת. אבל מעיקרא לא תקון לומר ויכולו אלא היכא דליכ' יין מפני שקידוש היין שתקנו היינו לכבוד שבת ולקבלת שבת והיכא דליכא יין דליכא קידוש תקנו ויכלו לומר במקום הקידוש אבל כדי להוציא אורחין לא נתקן כלל אלא לקידוש היום כמו קידוש דראש חודש כשהיו מקדשין החודש במסכת סופרים וכמו ז' ברכות דחתן וכלה שתקנו על הכוס כדאיתא בירושלמי דסוטה דפ' כשם אע"ג דאינה באה לצורך אכילה כלל כמו כן הכא קידוש על היין שבערבי שבתות וימים טובים שתקנו לא לצורך אכילה אלא לצורך היום ואע"ג דקידשו בביהכ"נ תקנו לקדש בבית כמו הבדלה דאע"ג דהבדיל בתפלה תקנו להבדיל על הכוס בבית והא דפרכי' אלא לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא ה"פ למה לי לקדושי בבי כנישתא כדי להוציא הואיל ואין קידוש אלא במקום סעודה ומשני לאפוקי אורחין דאכלי ושתי בבית [הכנסת] ואע"ג דעיקרו לאו להכי אתא מ"מ דאי נתכוין לצאת בו מאן דלא אפשר ליה שיהא יוצא. אבל עיקר תקנה דתקון מעיקרא לקדש בבית הכנסת על היין לא לצאת בו קידוש שבבית אלא לקידוש היום ולכבוד היום כדפרישי' כך נראה בעיני כאשר פירשתי ועיקר. ויש מפרשים דאע"ג דמעיקרא תקנו בעבור האורחים והשתא ליכא אורחים אעפ"כ הואיל ונהגנו בו הוי עלינו חובה מידי דהוה אמגן אבות דמעיקרא איתקן בעבור המזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן ביישוב וחשו למשתהה יהידי ותקנו זו הברכה בעבורה אעפ"כ אע"ג דהשתא בתי כנסיות שלנו בעיר וליבא למימר האי טעמא אפ"ה אנו מתפללים ולא אמרי' דברכה לבטלה היא הכא נמי אע"ג דמעיקרא בעבור האורחין נתקן והשתא ליכא אורחים אעפ"כ הואיל ונהגנו בה נעשית עלינו חובה וליכא משום ברכה לבטלה. ועוד שמעתי שיש בירושלמי לשמואל למה לי לקדושי בבי כנישתא כדי לזכות את התינוקת פי' שירצו לשמוע ברכה ויענו אמן ויטעמו מן הברכה. ואתה איש נכון וחכם תיכף לזכרך ברכה. שמורה וערוכה. ברמ"ח איברך ותהי' דעתך נמוכה. נגד רבותיך נוחי נפש. למען תאריך ימים ושנים בעסק התורה ובקיום המצות בחשקי אוהבך כלבך: יצחק בר משה נב"ה
1651
1652שאלות ששאל רבינו המחבר מה"ר ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב
1652
1653לה לימא בהא קמיפלגי דמר סבר טעם לפגם אסור כדפירש רש"י בפ"ק דפסחי' גבי קדיר' ורבב"ח סבר נט ל"פ מותר ודכ"ע סתם בלי עכו"ם לאו בני יומן אי נמי דכולי עלמא בית השחיטה רותח ודכ"ע נטל"פ מותר אלא דרב סבר סתם כלי עכו"ם לאו בני יומן לא אמרינן ורבה בר בר חנה סבר אמרי':
1653
1654פרק השוחט מאי אין מחשבה פוסלת [בחולין] אילימא דלא פסלה כלל כו' אמאי לא שני דה"ק ומה במקו' שמחשבה פוסל' בקדשי' דהיינו מחשב' גרידתא בלא דיבור אין הכל הולך אלא אחר העובד מקום שאין מחשבה פוסלת בחולין אלא עד שידבר אינו דין שלא יהא הולך אלא אחר שוחט ומדלא שני הכי אומר אני ש"מ דגם מחשבת קדשים לא הויא מחשבה עד שידבר:
1654
1655ג' שאילות הראשונות שהם הלכה למעשה אתחננה פני הרב להשיב לי בכתב ידו ואילן פטטייא יאמר הרב דרך טיולו לאחד מתלמידיו הקטנים ויכתוב ולו אכרע ולו אשתחוה כי דיעת הרב לי יחוה. ואורך ימים הצור יצוה. על הרב ועל כל שלטובתו מקוה: יצחק בר משה נב"ה
1655
1656תשובה שהשיב ה"ר ישעיה לרבינו המחבר
1656
1657מופת הדור הרב המובהק רבינו יצחק בר משה זצ"ל שלום שלום יכפילוך. ובעיני בי מלכים ימלכו. ותפקד בפקודת אהבה ואחוה שלום וריעות מאחיך הרשום בכתב אמת. על החותמת
1657
1658על גלילי ידך אשר שלחת אלי בצוויך לחוות לפני כבודך. דעתי כאשר נ"ל בעיני (השר) [בשר] ואם סר ויחסר ומוסר. בו אפסר המוסר. השר הטפסר. ירבה טובו. ובעיני לבבו. יסכית ניבו. מאי דכתב מר אם יכול אדם לספר אחר מיתת אביו ואמו בתוך יב"ח הלכה רווחת היא בפ' ואלו מגלחין על כל המתים מספר לאחר שלשים ועל אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו ופי' כל כך הוא מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו. והמדקדקי' דוקא אם גערו בו הוא מותר הא אם לא גערו בו אסור עד יב"ח אלו הם דברי הבאי דאטו הגערה מתרת אותו. השיעור הוא שמתירו שאם שהה שיעור הראוי לגעור בו חבירו אע"פ שלא גערו הן יכול לספר וא"צ יב"ח. דא"כ הוה ליה למתניה כדתני כסיפא על כל המתים הולך לבית השמחה לאחר ל' יום אם על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חודש. ומאי דכתב מר דגרסי' בירושלמי עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו ואמרת שזה חילוק יש בין אביו ובין אמו לשאר המתים דעל שאר המתים מגלח ל' יום על אביו ועל אמו יום או יומים אחר ל' יום כדי שיתקיים שלוח פרע או אם רצ' להחמיר בעבור כבוד אביו ואמו יחמיר עד שיגערו בו חביריו. אינו נראה לי זה הפירוש כלל ואע"ג דתני במסכת שמחות ועל אביו ועל אמו אסור עד שישלח פרע ויגערו בו חביריו אין לסמוך על אותה הגירסא שכל הברייתות שמביא התלמוד באלו מגלחין על מדחה מיטתו ועל חולץ ועל ממעט בעסקו ועל מספר ועל הולך לבית השמחה בולן הן שנויו' שם במסכת שמחו' כך בשינוי ממה שהן שנויות בתלמוד ואין לסמוך עליהן [כי] הספרי' נשתבשו מידי סופרים הדיוטות שכתבום ולא נכנסו בישיבה לתקנן ומשום הכי אמרי' כל מתני' דלא מיתניא בדבי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה תיובתא מפני שהיו משובשות ואין לסמוך עליהם. והנה התלמוד שלנו שאנו עסוקים בו תמיד כמה גירסות משונות יש בו כ"ש ברייתות וידושל' שאין אנו עסוקין בו ואפי' תוספתא דר' חייא וספרא וספרי אנו רואין שבכמה מקומות מביאן בתלמוד ומשנה גירסתו ומחסר בהן ומייתר בהן לפיכך אין לסמוך על שום ברייתא או על שום ירושלמי אם הן כנגד התלמוד שלנו כי התלמוד נכתב להוראה כדאמרי' רבינא ורב אשי סוף הוראה ובכמה מקומות חולק ירושלמי על הבבלי ואין לסמוך אלא על תלמוד בבלי שלנו. אמנם טוב הוא להביא אדם סעד מן הברייתות ומן הירושלמי לבאר דבר שהוא סתום ונעלם בתלמוד אבל לסתור דברי התלמוד אין סומכין לא על הברייתות לא על ירושלמי דאמרינן או טעות סופר הוא או אם תמצי לומר שהן דוקא הויא פלוגתא ועל כיוצא בזה אומר הרבה בתלמוד ההיא ר' פלוני היא ואלו הובאה בתלמוד שמא היו משבשים או מעמידין אותה כיחידאה לפיכך אין לסמוך כי אם על התלמוד. וכבר כתבו על אביו ועל אמו מגדל פרע עד שיגערו בו חביריו והכל הוא דבר אחד ולא או זה או זה כדכתב מר: ומאי דכתב מד על נכרית שסיפרה לפי תומה לראובן שמתה אחותו אם הוא חייב להתאבל על פיה והורית דנאמנת להחמיר מההיא דאמרי' שלהי פרק בתרא דיבמות עכו"ם שהיה מוכר פירות בשוק כו' אלא להשביח מקחו. משמע אי לאו האי טעמא נאמן (א"ח) [א"כ] הכא שהנכרית הזאת סיפר' לפי תומה ואין לה שום ריוח בדבר פשיטא דנאמנת וחיילא עליה אבילות. דבר זה אינו נראה בעיני כלל שיהא העכו"ם נאמן בעדותו בין להקל בין להחמיר ולא האמינוהו חכמים אלא במסל"ת ובעדות אשה משום טעמא דהיא גופא דייקא ומנסבה כדאמרינן מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה הקלת עליה בתחילתה אבל בכל האיסורין שבתורה אע"פ שעד אחד נאמן בהן [אין עכו"ם נאמן בהן] אפי' מסל"ת. ואע"פ שאין צריך להביא ראיה בזה דבכל מקום העכו"ם פסול חוץ מעדות אשה אפ"ה יש לנו להביא ראיה ממאי דאמרינן פ' החולץ מעשה באחד שבא לפני ר' יהודה וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי אמר לו יש לך עדים א"ל לאו יש לך בנים אמר לו הן א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואין אתה נאמן לפסול את בניך ומקשינן וסבר ר' יהודה דלא מהימן והתניא יכיר יכירהו לאחרים מיכן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכורי וכשם שאדם נאמן לומר זה בני בכורי כך אדם נאמן לומר זה בני בן גרושה בן חלוצה וחכ"א אינו נאמן ואר"נ בר יצחק הכי קא"ל לדבריך עכו"ם אתה ואין עדות לעכו"ם ואמרינן התם והלכתא כותיה דרב נחמן בר יצחק אלמא אע"ג דאר"י דכל אדם נאמן לפסול את בניו העכו"ם אינו נאמן. ומסיק טעמא שאין עדות לעכו"ם. אלמא בשום עדות אין העכו"ם נאמן ובעובדא דידן נמי אע"ג דעד אחד נאמן באיסורין עכו"ם לא מהימן דלאו בר עדות הוא. ובשלהי פרק האשה שנתארמלה אמרינן ת"ר נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו פסולה משפחה זו כשירה ואכלנו בקצצה של בת פלוני ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפ' כהן ע"י עצמו לא ע"י אחר וכולן אם היה עכו"ם ונתגייר עבד ונשתחרר אינן נאמנין ר' יוחנן בן ברוקה אומר נאמנין ואמרינן במאי קמיפלגי ת"ק סבר כיון דעכו"ם הוה לא הוה דייק וריב"ב סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק אלמא [אין] העכו"ם נאמן לעדו' אפי' להחמיר ואפי' ריב"ב לא מהימן ליה אלא בשנתגייר אבל בעדו' עכו"ם לא. ומאי דאמרי' בשלהי יבמות שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו דקא דייקת מדטעמא דנתכוין להשביח הא לאו הכי הוה נאמן אין זו ראיה דהתם מעיד על פירותיו כי הן אסורין באכילה דאי לאו דאמרי' שלא נתכוין זה לאסור פירותיו אלא להשביח מקחו היו אסורין מפני טעם זה אינו נאמן. אבל כשמעיד על אחר בודאי אינו נאמן והתם נמי אמרינן ההוא עכו"ם דא"ל לבר ישראל קטול אספסתא ושדי לחיותא בשבתא ואי לא קטילנא לך (כפלה ברישא) [כפלוני בר ישראל] דאמרי (בה) [ליה] בשיל לי קידרא בשבתא ולא בשיל וקטלתיה ואתיא דביתהו לקמיה דאביי ופשט רבא מהא מתני' דלא מהימן. דהתם נמי בעדות אשה האמינוהו חכמים ומשום דאמרי' דנתכוין להטיל אימה על ההוא האיש אמר רבא לא מהימן אבל בכל עדויות דעלמא בודאי כי העכו"ם אינו נאמן בין מתכוין להעיד בין מסיח לפ"ת וכל דבריו הן בטלים שעליהם נאמר אשר פיהם דבר שוא וגו': ומאי דכתב מר על אחד שנשא אשה ושהה כשלש שנים ולא יכול לבוא עליה אם יש לכופו ליתן לה גט וכתבת אלי כי תפסו את הבחור ונתנוהו בכבלי ברזל ושמוהו בבית הכלא ואחר בך הוליכוהו לעיר כו' עד אם כנים כשרים לבוא בקהל אם לאו. לא הודעתני זה האיך היה הענין שלא היה יכול לבוא אליה אם הוא בריא אם לאו ואם בא מחמת סריסות או מחמת מכה שיש בגופו או מחמת שהוא קשור ע"י כשפים או שהיה בריא ועיכב מלבוא אליה מחמת שלא יוכל לכובשה כאשר ימצאו רבים בעולם ששוהין לשכב עם נשותיהן גם לא הודעתי אם דנין על הכתובה כי אם על הגט אם הוא בר כפייה ואם הגט מחמת כפייתה כשר ותנשא בו אם לאו. את אשר בלבבי אודיעך. ל"מ שיש לה טענה גדולה וטענה ברורה שאינו יכול להזקק אליה והכל מבקשים תפקידם והיא רוצה עונתה ואין לך טענה גדולה מזו שאין אדם רשאי לעגן את אשתו בעונתה ואם [נדר] מתשמיש המיטה (שכח) [שבת] אחת יוציא ויתן כתובה ואמרו חכמים רוצה אשה בקב ותיפלות מט' קבין ופרישות וזאת שנתעגנה ג' שנים הדין עמך שתצא אלא אפי' בלא כל זאת אם היא מורדת על בעלה ואינה חפיצה בו אע"פ שאינו דין מכח הלכה לכוף את בעלה ליתן לה גט ואין צריך עכשיו להאריך במשפט המורדת מ"מ גאוני הישיבות של בבל רבנן סבוראי שהיו אחר ההוראה תקנו שיכופו את הבעל ליתן גט למורדת מיד וכ"כ בה"ג וכך כתבו גם רב היי ורב שרירא וכל הגאונים שיותר מג' מאות שנה היה בימיהם שנתקנה זו התקנה ואין לזוז ממנה וכ"כ גם רב אלפס הפסק ואין מי שיכול לעקור תקנת ב"ד הגדול שבבבל הלכך גיטה של זו גט כשר הוא ואין לפרכס עליו וכ"ש שיש לה טענה גדולה שאינו יכול להזקק אליה וכיון שנתרצה ליתן גט אפי' ע"י עישוי גיטו גט דיש כאן מצוה לשמוע דברי חכמים תקנת ב"ד הגדול וטענה גדולה שיש לה. ועוד שיש כאן נתינת ממון דאמרי' בחזקת הבתים דאגב זוזי גמר ומקני בתליוה וזבין. וכן בתליוה וקדיש משמע דאי איכא מתן מעות אמרי' התם דהוו קידושי דאגב מתן מעות גמרה ואקני נפשה אי לאו משום דעשה שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושיה וכשר הוא גט זה ויכולה להנשא בו בתחילה. ומאי דכתב מר שאין לכופו דשמא יתרפא ויאמר אלו הייתי יודע שהייתי מתרפא לא הייתי מגרשה אפי' נותנים לו מאה מנה וכן היה בדעתו בשעת גירושין ונמצא גט בטל והבנים ממזרים כדאמור רבנן בהשולח גט גבי מוציא את אשתו כו' וה"נ אמרי' בשלהי פ"ק דנדה גבי אשה שיש לה וסת כו'. אינו נראה לי שאם באת לחוש לזה יש לדבר תקנה להודיעו שלא יחזיר לעולם כדאמרי' התם ושוב אינו יכול לקלקל. ועוד נ"ל לומר שאפי' להודיעו שלא יחזיר לעולם אינו צריך. דהיכא אמרינן הכי היכא דריעותא הויא מחמת אשה כגון דמוציאה משום שם רע שיצא עליה או שחושש שמא היא איילונית או שאין לה ווסת קבוע התם ודאי יבול לקלקל אם תיבטל אותה הריעותא דמצי למימר מחמת אותה הריעותא גירשתיה ואם הייתי יודע שאינה (מעותה) [ריעותא] לא הייתי מגרשה. אבל כשהאשה מורדת מפני שום דבר מום שיש בגופו אינו צריך להודיעו שאינו יכול לקלקל ולומר אילו הייתי יודע שאתרפא מאותו מום לא הייתי מגרשה מ"מ האשה דוחקת אותו מפני המום ואינה רוצה להמתין לראו' אם יש לו רפואה. ותדע דהכי הוא דהא באלו שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס לאתנן בהו דלא יחזיר עולמית שמא יתרפא דקלקל שאפי' אם יתרפא אינו יכול לקלקל שאין האשה מתרצה להמתין ולראות אם יכול להתרפאות ואין העכבה ממנו אלא ממנה. ואע"פ שאני אומר כי הדין לכופו וגיטו בשר יש לחקור ולראות שמא היה העישוי ע"י עכו"ם אפי' כדין הגט פסול שאין מצוה לשמוע דבריהם אך אם עישו אותו וא"ל עשה מה שישראל אומרים לך. הרבה הייתי רוצה להאריך במשפט המורדת ובגט מעושה מה שיש עליהם בעיני בשר אשר לנו. ובנחץ השליח שהיה דוחק אותי ולא יכולתי להאריך כ"ש שלחכם כמוך אין צריך להאריך. ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמר בריש פרק בנות כותים קטן וקטנה לא חולצין ולא מייבמין דברי ר"מ א"ל לר"מ כו' עד כי היכי שלא יחזיק בנחלה תמהתי על חכם כמוך להקשות כדברים האלה אטו לר"מ דאמר דאין מייבמין אם נפלה לפני יבם קטן אינה צריכה להתעגן עד שיגדיל ומי יכול לפוטרה עד שלא יגדיל היבם ואז או יחלוץ או ייבם כי היכי דמיעגנא לרבנן דאמרי מייבמין ה"נ מיעגנא לר"מ ויותר היא מתעגנא לר"מ דלרבנן אם הוא רוצה יכול לייבמה קודם י"ג ויום אחד ולר"מ לא מצי עד שיגדיל. ומאי דאמר מר נימא להו טעמא דידי משום נחלה אטו בכה"ג קאמרי מייבמין שנכוף את היבמה גדולה להתייבם ליבם קטן מי לית להו לרבנן נותנין לו עצה ההוגנת לו היה הוא ילד והיא זקינה היא ילדה והוא זקן אומרי' לו מה לך אצל זקינה מה לך אצל ילדה כלך אצל שכמותך ואל תכניס קטטה לתוך ביתך אלא הכי אמרי רבנן אם מתרצים שניהם ורוצה היבמה להתייבם לקטן אי נמי קטנה ליבם גדול מניחין אותן ואין מוחין בידם ור"מ סבר אין מניחים אותם להתייבם שמא ימצאו סריס או איילונית ונמצאו פוגעין בערוה דחייש למיעוטא ורבנן לא חיישי למיעוטא. ומאי דאמר מר הואיל ואמרו לו יפה אמרת שאין חולצין נימא אין מייבמין נמי דכל שאינו עולה לחליצה אינו עולה לייבום מי לא אמרי' בפ' שני דיבמות אמר רב גידל אמר רב אמר קרא ועלתה יבמתו השערה שאין ת"ל יבמתו ומה ת"ל יבמתו יש לך יבמה אחרת שעולה לחליצה ואינה עולה לייבום ואיזו זו חייבי לאוין ואימא חייבי בריתות נמי אמר קרא ואם לא יחפוץ האיש הא חפץ ייבם וכל העולה לייבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה לייבום אינו עולה לחליצה א"ה חייבי לאוין נמי הא רבי רחמנא יבמתו ומה ראית מסתברא חייבי בריתות לא תפסי בהו קידושי חייבי לאוין תפסי בהו קידושי. ומאי דכתב מר ותו דהכא מודו ליה רבנן שאין חולצין ומקשינן אשה לאיש ואילו בפ' מצות חליצה תנן קטנה שחלצה תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצתה פסולה ואמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר"מ דאמר איש כתיב בפרשה ומקשינן אשה לאיש ודילמא לדבריו דר"מ קאמרי רבנן הא אמרי' התם מ"ד ר' יוסי כו' דוקא ר' יוסי לחוד פליג אר"מ ומכשר חליצת קטנה ולא מקיש אשה לאיש כולהו רבנן מודו ליה לר"מ דמקשה אשה לאיש כדתנן בפ' בא סימן תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה וחולצת או מתייבמת וכן תינוק לא פליג עלי' ר' יהודה כדפליג בסיפא תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן ר"י אומר עד שירבה השחור ואמרי' בגמ' כיון דתנא דחייבת בכל מצות האמורות בתורה חולצת ומתייבמת למה לי לאפוקי מדר' יוסי דאמר איש כתי' בפרשה אבל אשה בין גדולה בין קטנה קמ"ל דאי אייתי שתי שערות אין ואי לא לא מ"ט מקשינן אשה לאיש: ומאי דקשיא ליה למר על האי דאמרי' בפרק יוצא דופן איבעיא להו אותו מקום של אשה בלוע הוי או בית הסתרים הוה למאי נפקא מיניה כו' אמאי לא קאמר נפקא מינה להא דאמר ר' חייא בר אשי אמר רב יולדת שירדה לטבול מטומא' לטהרה כו' כדא"ל ר' ירמיה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא. אמת כי גם זה (לשאול) [נפקא מינה] בין בלוע לבית הסתרים אבל זה הוא מילתא דלא שכיחא שיעקר הדם קודם הטבילה ולעמוד בה עד לאחר טבילה ועוד דאיכא למימר נמי מיגו דמהניא טבילה לדם תהני נמי להאי כדאמרי' התם להכי נקט כגון שתחבה לה חברתה כזית נבילה באותו מקום שהוא דבר שיכול להיות תדיר. וכשנשאלה שאלה זו במדרש לא היו עסוקים בזו של רבי חייא בר אשי שבאותה של ר' חייא בר אשי יש לחלק כי אקשי ר' ירמיה לר' זירא בירידה אמאי טמאה טומאה בלועה היא ולומר לו מי סברת בלוע הוי בית הסתרים הוי ומיטמאה האשה במשא אלא שר' זירא לא רצה להרחיק לכך כי הוא מעמיד דברי רב לאחר שיצא הדם לחוץ ומטמא אפי' במגע ואינו צריך להרחיק ולומר בית הסתרים הוא: ומאי דקשה ליה למר על מאי דאמר רבא בפ"ק דפסחים ש"מ מדר"ע תלת ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וש"מ לא אמרי' הואיל והותרה הבערה כו' מאי נפקא מינה דסבר דלחלק יצאת הא יו"ט לית ביה אלא לאו ואכתי לוקמה ביו"ט וליתי עשה ולידחי לא תעשה ותו אי סבירא ליה ללאו יצאת הוה מוקי לה ביו"ט והא יו"ט עשה ודחי את ל"ת ועשה. הכי פירושא אי אמרת הבערה לחלק יצאת א"כ [הויא] מלאכה וחשוב כשאר ל"ט מלאכות דשבת אבל אי אמרת ללאו יצאת א"כ אינה אב מלאכה ואינה חשובה מלאכה בשאר כל מלאכות וביו"ט כתיב לא תעשו מלאכה דוקא החשובה מלאכה אצל שבת לוקה עליה ביום טוב אבל אינה חשובה מלאכה אצל שבת אין לוקין עליה ביו"ט דבשבת כתיב כל העושה בו מלאכה מות יומת אלמא אינה חשובה מלאכה אלא שחייבין עליה מיתה ואם אין בהבערה בשבת אלא לאו אין חייבין עליה ביו"ט מידי דהוה (אלא דמחמיר) [אלאו דמחמר] שאין לוקין עליו ביו"ט אלא ע"כ ש"מ דהבערה לחלק יצאת ס"ל לר"ע ולקו עליה ביו"ט ומשום הכי אין שורפין חמץ ביו"ט דיוו"ט הוא עשה ול"ת ואין עשה דוחה את ל"ת ועשה: ומאי דכתב מר בין למ"ד הבערה ללאו יצאת ובין למ"ד לחלק אימא ללמד על הכלל יצאת דאע"פ שמקלקל חייב ודלא כמאן דפטר אטו קים ליה למר דהאי הבערה לקלקל היא ודילמא כדאמרינן בהמניח חובל בצריך [לכלבו] מבעיר בצריך לאפרו ואע"פ שמבעיר אצטלית שוה מאה מנה בעבור אפרה ששוה פרוטה מתקן קרי ליה כיון שצריך לו ולצורכו הוא מבעיר שאף השוחט את השור לאכילה שהוא חייב מקלקל הוא אצל דמיו שיותר שמין דמיו (לדידיה) [לרידיא] כדאמר בריש הכל שוחטין אלא כיון שעושה מחשבתו במה שצורך לו חייב. ומאי דכתב מר ותו אמאי לא קאמר וש"מ חמץ בפס' אסור בהנאה דאי שרי לוקמיה ביו"ט ויסיקנו תחת תבשילו. מאן שרא ליה לשהויי עד שיתקן תבשילו והלא עובר עליו בבל יראה ובל ימצא אם לא ישרפנו מיד משום הכי לא מצי למישמע מניה הכי: ומאי דכתב מר הפלא ופלא מה סברא לומר מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך מאין יסוד ומאין רגלים לדבר מילתא בלא טעמא. נ"ל לפרש בשני ענינים נאמר מתוך שהותרה כו' לאחר שאנו מתירין כל דבר הצריך לגופו לכתחיל' אע"פ שאינו צורך אוכל נפש (ואחר) [ואמר] אפי' דבר שאינו צורך לגופו שלכתחילה (אע"פ) שאינו צורך אסור אבל אם עשה אינו לוקה ותרוייהו משום האי טעמא דהואיל והותרה לצורך הותרה שלא לצורך כדאמרי' בביצה פ' [קמא] השוחט עולת נדבה ביו"ט לוקה והמבשל גיד הנשה ביו"ט לוקה משום מבשל ומשום הבערה ומוקמי' להו כב"ש דאמרי לא אמרינן מתוך אבל לב"ה דאמרי מתוך בכולן אינו לוקה וכן נ"ל ליתן טעם לדבר מתוך שהותרה לצורך והוקלש האיסור הוקלש נמי דאפי' שלא לצורך אין לוקה עליו. ודומה למאי דאמרי' בפ' יום טוב ובפ' אלו עוברין האופה מיו"ט לחול רב חסדא אמר לוקה ורבה אמר אינו לוקה דאמר הואיל ומיקלעין ליה אורחין חזיא ליה השתא נמי חזיא ליה אלמא הואיל והוקלש האיסור היכא דאית ליה אורחין הוקלש נמי היכא דלית ליה אורחין לא לקי ורבה ור"ח לא ס"ל דטעמ' דב"ה דמוציאין קטן וס"ת לרה"ר טעמא דמתוך דא"כ אמאי אר"ח לוקה ורבה נמי מה צריך לטעם הואיל והא אמרינן התם דלב"ה אין לוקין בעולת נדבה ובגיד הנשה וה"ה האופ' מיו"ט לחול על ידי מתוך אלא ודאי לית להו. אלא סברי טעמא דב"ה דהתם דאין עירוב והוצאה ליו"ט והכי נמי אמרי' התם מתקיף לה רבה ממאי דב"ש וב"ה בהך פליגי במתוך שהותרה דילמא בעירוב והוצאה פליגי דב"ש סברי עירוב והוצאה לשבת ועירוב והוצאה ליו"ט וב"ה סברי עירוב והוצאה לשבת ואין עירוב והוצאה ליו"ט פי' ודווקא בהוצאה שרו ב"ה אבל בשאר מלאכות לא והשוחט עולת נדבה ביו"ט והמבשל גיד הנשה לוקה והאופה מיו"ט לחול דפטר רבה ממלקות משום הואיל. ודוקא הכא איכא הואיל אבל בעולת נדבה וגיד הנשה ליכא הואיל ולקי. והטעם שהיה נותן רבה דלית ליה מתוך האופ' מיו"ט לחול הוא הטע' שנותן מאן דס"ל מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך ופטור ממלקו' אפי' בעול' נדבה וגיד הנשה ע"י טעם זה שכיון שהוקלש האיסור לצורך הוקלש נמי שלא לצורך ואינו לוקה (ורבא) [ורבה] האי טעמא לית ליה למיפטר ממלקות בכ"מ כ"א במקום שיוכל לעשות בהיתר ע"י אורחים שרי שזהו אשר יאכל לכל נפש אלא ודאי טעם הדבר הוא מפני שהוקלש האיסור והאי דשרי לכתחילה כל שהוא לצורך אדם אע"פ שאינו לצורך אוכל נפש כדאמרי' התם להוציא את הקטן וס"ת לרה"ר אפי' למ"ד דיש עירוב והוצאה ליום טוב כדאמרי' התם מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה הוציא אבנים לב"ה ה"נ דלא מחייב אלא מדלא מיפלגי באבנים ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי פי' שלא לצורך אוכל נפש כדאמרינן התם אבל הוא צורך גופו. ונראה לי שזהו טעם הדבר לא מתוך שהותר זה אלא כלומר כמו שהותר זה הותר זה וטעם הדבר הוא כר' יהודה דדריש לכם לכל צורכיכם (ומתוך) [ומתיר] גם מכשירי אוכל נפש כדאמרינן פ' אין צדין ומשום טעם זה היה מתיר ר' יהודה בכל צורכי גופו של אדם כגון לכבות את הנר מפני ד"א ולכבות את הבקעת לא בשביל לחוס עליה אלא כדי שלא יתעשן הבית והקדירה ולכבות את הדליקה משום איסור ממון ולמיכחל עיניו ביו"ט אפי' היכא דליכא סכנה בסוף אוכלא לפצוחי עינא כדאמר בפ' יום טוב דבכולהו שרי ר' יהודה משום דקסבר לכם לכל צורכיכם ובפ' אין צדין פסק רב חסדא ורבא הלכהכר' יהודה ומטעם זה אנו מתירין כל המלאכות שלא לצורך אוכל נפש אך אם הם לצורך גופו: ומאי דקשה ליה למר על מאי דאמרינן בפרק קמא דמנחות אמר רב זר שקמץ יחזיר כו' עד וכיון דקרא סתמא כתיב מה לי שמאל ומה לי שאר פסול. אדרבה הואיל דקרא סתמא כתיב אוקמיה דוקא בשמאל דאית ליה הכשירה כדאמרי' הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותר' מכללו. לא קשיא דהכא דאפשר שיחזיר ויחזור ויקמוץ בכשרות כיון דקרא סתמא כתיב וקמץ משם דמשמע ממקום שכבר קמץ בפסול בכל פסולין דעלמא קאמר דאית להו תקנה בחזרה אבל גבי ציץ שהוא מרצה בלא שום תקנה יש לנו לחלק שאינו מרצה על עון טומאה שהותרה מכללה: ומאי דקשי' ליה למר על מאי דאמרי' בהקומץ רבה הא אינו נושא אלא עון טומא' שהותר' ולמ"ד טומאה דחויה היא איזו עון נושא. אטו מ"ד דחויה היא לא [מודה] דקרא הותרה נמי (דמדהדרינן) [דמה דמהדרינן] בתר טהורין משום דטומאה שהותרה בציבור בקושי ובדוחק הותרה וכל מה דאפשר להדורי אטהרה מהדרינן אבל מ"מ אי לא מצינן למיעבד בטהרה (לא) עבדינן בטומאה הרי שהותרה הטומאה בציבור: ומאי דקשיא ליה למר וכי פריך אימא עון יוצא שהותר בבמה הא אסיקנא פרק קמא דמבמה לא ילפינן. היכא אסקינן דמבמה לא ילפינן היכא דליכא קרא דנסמוך עלויה אלא בעינן אנו למילף מבמה אבל היכא דאיכא סמך דקרא ילפינן מבמה דהכי אמרינן התם ונילף מבמה וכ"ת מבמה לא ילפינן והתניא מנין ליוצא שאם עלה לא ירד שהרי יוצא כשר בבמה ומהדר תנא אוזאת תורת העולה ריבה סמך אלמא היכא דאיכא סמך דקרא ילפינן מכמה וה"נ התם אמרי' מכי דריש וקמץ משם אמרינן מה לי שמאל ומה לי שאר פסולין ומכשרינן אפי' זר משום דכשר בבמה והכא נמי כיון דכתיב קרא ונשא אהרן את עון הקדשים אימא גם עון יוצא שהותר בבמה: ומאי דתמיה ליה למר אימא עון שלא לשמו בקדשי קדשים שעלו לבעלים לשם חובה דהא הותר מכללו במנחות בפ"ק לר' (ישמעאל) [שמעון] לא רצה להקשות לו מר' שמעון לרבנן: ומאי דכתב מר ותו אימא עון שחיטת דרום בקדשי קדשים שהותר בקדשים קלים א"נ עון שחרית בפסח שהותר בתמיד של שחר יש לומר דשחיטת דרום פסולה בק"ק דטובי קראי כתיבי צפון ולא דרום לעכב כדאמרי' בר"פ איזהו מקומן ופסח נמי בשחרית כתיבי תרי קראי בין הערבים וכתיב נמי שם תזבח את הפסח בערב לעכב שאם שחטו קודם לחצות פסול וכי היכי דעון פיגול ונותר אינו מרצה משום דכתיב בהו לא ירצה ולא יחשב וגם עון בעל מום נמי משום דכתיב בהו כי לא לרצון יהיה לכם וה"ה נמי דרום בק"ק ושחרי' דפסח דשנה בהן (דכתיב לעשה) [הכתוב לעכב]: ומאי דכתב מר וכי מסיק רב אשי עון הקדשים כו' אדרבה עון המקדישים דמהיכא ילפת לה מאיש נדחה ואין צבור נדחה והתם עון המקדישים הוא. אמת ודאי דהתם טומאה דמקדישין היא וטומא' הקדשים נמי אתיא ממילא דכיון דמקדישי' טמאים אף קדשים טמאים אבל מיהו גבי ציץ כתיב עון הקדשים דמשמע עון הקדשים הוא נושא ולא עון המקדישים דאע"פ שנמצא עון המקדישים הותר מכללו הרי הכתוב ממעטו בפירוש שלא ירצה הציץ אלא עון המקדישים: ומאי דכתב מר דבתורת כהנים אדם לרבות את (העכו"ם) [הגרים] ובעולה קיימי ולא יהא אלא עכו"ם ומאיש איש נפקא. ותו כיון שנתגייר בקטן ישראל שנולד דמי. מאי דמרבה גרים מאדם לאו לקבולי קרבן מנייהו דאפי' מעכו"ם נמי מקבלין אלא שיהא דינם כישראל כי קרבן עכו"ם אינו טעון סמיכה כדתני ברישא בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ומאדם ריבה שקרבן גרים יהא טעון סמיכה כקרבן ישראל ומכם מיעט המומרים שלא נקבל מהם כלל: ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמרינן בפ"ק דשחיט' חולין ותיפוק לי משום שמנונית ולוקמה בסכין חדשה שהשתחו' לה. בודאי כי יפה היה יכול להעמיד' בסכין והשתחו' לה אלא הוא מחזר לתרץ (דהרי) [דברי] רבה בר אבוה שאמר סכין של עכו"ם ומשמע תשמישי עכו"ם ולא שהיא עצמ' עכו"ם דא"כ הוה ליה למימר סכין שהיא עכו"ם ומשום הכי שקיל וטרי ומוקי למילתיה בחדשה דפסק בה גוזא לעכו"ם או שלבנה באור: ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמרי' התם לימא בהא קמיפלגי דמ"ס בית השחיטה רותח אמאי לא שנה דכ"ע בית השחיטה רותח ובהא פליגי דרב סבר נותן טעם לפגם אסור ורבה בר בר חנה [סבר] דנטל"פ מותר. הדחה למה לי ומה מועלת הדחה שכבר נבלע האיסור ופשט בבית השחיט' משום דהוא רותח ובלע בודאי. א"ת צונן כל האיסור עומד למעלה למעלה ונפיק בהדחה והא מותר בלא הדחה ומדמצריך ליה הדחה ש"מ שהיה סובר דפליטת הסכין אסורה ובית השחיטה צונן ונפיק בהדחה בעלמא: ומאי דקשיא ליה למר על מאי דאמרינן בפרק השוחט מאי אין מחשבה פוסלת אילימא דלא פסלה כלל וכו' אמאי לא שני דה"ק ומה אם במקום שהמחשבה פוסלת במוקדשין דהיינו מחשבה גרידתא בלא דיבור אין הכל הולך אלא אחר העובד במקום שאין המחשבה פוסלת בחולין אלא עד שידבר אינו דין שיהיה הכל הולך אחר השוחט ומדלא שני הכי אומר אני ש"מ דגם מחשבת קדשים לא הויא מחשבה עד שידבר. גם עתה בדבריך כן הוא דודאי לא הויא מחשבה עד שיוציא בשפתיו ויגלה מחשבתו בחוץ אבל אם גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אינו כלום ואילו היתה מחשבה פוסלת בקדשים בלא דיבור הייתי פוסל נמי גם בע"ז בלא דיבור ומנא לך לחלק ביניהם אלא ודאי כל המחשבות שפוסלות בקדשים בין חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושלא לשמו אין פוסלת אלא כשיוציא בפיו. השם ירבה גבולך בתלמידים ותזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולהרביץ תורה בישראל בחפצו וחפץ לבי. אני החתום ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב:
1658
1659(תשובה) [שאלה] לה"ר אלעזר בן רבי' שמואל זצ"ל ודבי' ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב.
1659
1660בעבור שריבוי דברים מביא לידי משגה לכן אסתיר אותי ונפשי בכפי שמתי ואבוא בתפילה ותחינה לפני רבותינו אולי השב"ה ישים בלבם וירחמו את תלמידם ועבדם ויתנו לב להשיבני על שאלותי לברור הלכה למעשה שני מלכי ישראל רבי' אלעזר בן רבי' שמואל שיחיה ורבי' ישעיה בן רבנא מלי זכור לטוב.
1660
1661[א]
1661
1662חתיכה שנאסרה ע"י תיקו ככל הני דא"ט אם נתערבה בחתיכות אחרות אם היא בטלה אם לאו משום שמא יבוא אליהו ז"ל ויטהרנה או שמא נמצא בה טעם להתיר והו"ל דבר שיש לו מתירין או שמא אין שייך לומר דבר שיש לו מתירין אלא היכא שבודאי עתיד להיות מותר אבל הכא שמא יתברר לאיסור וקצת דמי לנדרים דספק ימצא חרטה ויתיר לו חכם וספק לא ימצא וקרי ליה שיש לו מתירין:
1662
1663[ב]
1663
1664וכשדורכין יין בימות הבציר ופעמים מניחים גיגית מליאה ענבים דרוכים ובשבת זב מענבים עתה הוא משמע שאותו יין שבגיגית כולו אסור דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמם אסורין. מיהו אפ"ה נראה בעיני דשרי כל היין שבגיגית בשתיה בשבת דאפי' תמצי לומר דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה יש לומר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו היינו הזגין וחרצנין מבטלין אותה. כדרבא דהלכתא כותיה דאמר בתר שמא אזלינן. והכי אמרינן בירושלמי דתרומות פ"ה (ד' ביעי) [רב ביבי בעי] טינופות של תרומות מהו שתצטרף עם החולין להעלות את התרומה ופשיט מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מעלין את ההיתר להתיר ואע"ג דקיי"ל דכל דשיל"מ אפי' באלף לא בטיל ה"מ מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע"ג דיל"מ אפ"ה בטל כדאמרי' בירושלמי זה הכלל שהיה ר' ישמעאל אומר בשם ר' יהושע כל דשיל"מ כגון טבל מעשר והקדש וחדש לא נתנו חכמי' שיעור במין ומינו כל שהוא ושלא במינו בנ"ט:
1664
1665[ג]
1665
1666והלכה למעש' על אשה שטבל' שצריכ' להזהר שלא תכנוס למרחץ ביום טבילת' וגם שלא תשפוך על עצמה ג' לוגין מים שאובין ביום טבילת' כדאמר פ"ק דשבת אלו פוסלין את התרומה האוכל אוכל ראשון והאוכל אוכל שני והשותה משקין טמאין והבא ראשו ורובו במים שאובין ופי' רש"י בו ביום של טבילה וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובין פירוש אפילו שלא ביום הטבילה. והא ליכא למימר דלא גזרו על הבא ראשו ורובו במים שאובין אלא דוקא לתרומה אבל נדה לבעלה לא גזרו דהא ההיא טעמא דגזרו בתרומה שייך נמי בנדה לבעלה דאמר לקמן מ"ט גזרו בהו רבנן א"ד ביבי בר אביי א"ר (אשי) [אסי] בתחילה היו טובלים במי מערות המכונסין שיש בהם מ' סאה והיו נותנין עליהן ג' לוגין מים שאובים התחילו ועשאום קבע וגזרו עליהם טומאה מאי קבע אמר אביי שהיו אומרים אלו ואלו מטהרין אמר רבא מאי נפקא מיניה הא קא טבלי בהנך אלא אמר רבא שהיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין. א"כ האי טעמא נמי שייך בנדה והאיך היום מניחים מלגזור בנדה זו הגזירה עצמה. ותו אי בנדה לא גזרו א"כ יאמרו כמו שבנדה איכא טמאים ה"ה לתרומה דק"ו הוא אם לאיסור מיתה חששו דכהן טמא האוכל תרומה טהורה במיתה כדתניא פרק אלו הן הנשרפין לאיסור כרת לא כל שכן דנדה לבעלה בלא טבילה בכרת היא כההיא דפ"ק דשחיטת חולין דאיתמר נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה ואמר ליה רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה איסור כרת התרתה איסור מיתה מבעיא ופירש"י דכרת חמור ממיתה שימיו נכרתין וזרעו נכרת כדכתיב ערירים יהיו ואע"ג דבבא על הנדה לא כתיב ערירים מ"מ הא הוקשו כל עריות בהיקש דר' יונה פ' הבא על יבמתו הלכך ודאי מסתבר דאפי' בנדה גזרו וצריכה להזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילתה וגם שלא תשפוך על עצמה שלשת לוגין מים שאובים או יותר שלא הוזכרו שלשת לוגין אלא לומר שעל פחות מיכן לא גזרו אבל על שלשת ויותר משלשת לוגין גזרו וא"ת א"כ לא משכחת לכל הנשים דהואיל שפירשנו שגזירה זו גם לענין נדה א"כ שום אשה לא תרחוץ כ"א בימי נדתה דהא גזרו על כל טהור שנפלו על ראשו ורובו שלשת לוגין מים שאובין וכשהיא רוחצת הרי נפלו עליה ג' לוגין מים שאובין. הא לאו שאילה כי שגגה היא דכשגזרו על טהור שנפלו שלשת לוגין מים שאובין הרי היא כטמא שרץ [וכן האשה שנפלו עליה ה"ה כטמא שרץ] ומותרת לבעלה שלא עשו אותה נדה בעבור כך אלא טמאה כעלמא ותו דאפי' תימצי לומר שעשאוה נדה בכך ה"מ דרך נפילה אבל לא דרך ביאה ודרך רחיצה כדפי' ריב"א דלא גזרו על טהור הבא על ראשו ורובו מים שאובים דאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה ואי הוו גוזרין נמי על שבא ראשו ורובו במים שאובים לא היה יכול שום אדם לרחוץ:
1666
1667[ד]
1667
1668וגט חירות שכתב בו (גט) ושחררית מני ומיוסף ומיקר אחי שהרשוני לשחרר אותך אנת אוברש בר אברהם אבינו וכל שום וחניכה דאית לך ולאבהתך דהות עבדנא מן קדמת דנא נראה בעיני שהוא פסול דלאו כל כמיניה לשחרר עבד של אחיו וכי מפני שהרשהו משחררו והא קיימא לן דהלכתא שליח שויה וגט אשה אילו נכתב בשם השליח [היה] חוכא ואיטלולא. ולה לה מאשה ילפינן שאין כותבין גט אחד לשני עבדים וע"פ זה דגט נשא ישראלית וזה הגט נכתב על פי ע"א ושמו ר' יעקב ואין כח בידי למחות:
1668
1669[ה]
1669
1670ועוד התיר ביו"ט שני להוליך את המת מעיר לעיר אחרת ע"י יהודים והמת לא צוה ובעיר שמת בה הי' בית הקברות ולעיר שהוליכוהו שם לא נקברו אבותיו של מת. ודבר זה נראה בעיני אפי' בחול אסור כי בזיון המת הוא וגם צער הוא לו שמטלטלים אותו ממקום למקום. צא ולמר ממת מצוה דאמור רבנן דקנה מקומו ואין בעל השדה יכול לעכב עליו מלקוברו בשדהו מפני שצער הוא לו שמטלטלין אותו ואינו נקבר מהרה במקום שמת וכאילו שופך דמים [דכל המוליך את המת כאילו שופך דמים כל שכן] המוליך את המת מעיר שיש בה בית הקברות כדתניא א"ר עקיבה תחילת תשמישי לפני חכמים השכמתי ומצאתי הרוג אחד הייתי מטפל בו בשלשה תחומי שבת עד שהבאתיו למקום הקבורה וקברתיו [וכשבאתי] והרציתי דברים לפני חכמים אמרו לי על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע כאילו היית שופך דמים פי' מפני שהיה לו לקוברו במקום שנמצא כדתניא לעיל בסמוך מצאוהו בין שדה בור לבין שדה ניר קוברו בשדה בור ותניא אין מפנין את המת ואת העצמות מקבר מכובד למכובד ולא מן בזוי למכובד ואצ"ל מן המכובד לבזוי ובתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי ערב לאדם שיהא נוח אצל אבותיו והא בחול מיתניא כדמוכח בשמחות. הא למדת דאפי' אם היה כבודו של אותו המת באותה עיר יותר מעיר שמת בה אין מפנין אפי' עצמות כ"ש שאין מוליכין אותו בשהוא שלם דאיכא בזיון טפי כדתניא א"ר אלעזר בר' צדוק כך אמר אבא בשעת מיתתו בני בתחילה קברוני בבקעה ולבסוף לקטו עצמותי ותנום בדלוסקמא וכו' הא למדת שצוה שלא להוליך אלא כשיהיה עצמות. וכל מת לענין קברות עידו כמת מצוה לענין מקומו אפי' את"ל שבחול מותר ביו"ט שני ודאי אסור דאמר רבא מת ביו"ט שני יתעסקו בו [ישראל] ופי' בשאלתות דרב אחאי גאון דלא שדי רבא לאיעסוקי ביה) [ישראל אפי' ביו"ט שני אלא היכא דלא שכיחי עכו"ם ואע"ג דבפ' תולין גבי עובדא דהוי קמי ר' יוחנן בכנישתא דמעון לא מוכח הכי מ"מ פרהסיא כי האי ל"מ ביו"ט שני דאסור אלא אפי' בחוש"מ כדתניא פ"ק דמו"ק רשב"ג אומר אף מביא עצים ומנסרן בתוך ביתו]:
1670
1671תשובה להמחבר מה"ר ישעיה זצ"ל
1671
1672כבוד אדוני ה"ר יצחק בר משה זצ"ל ושלום תורתו יגדל לעד מה שבאת אדוני לתהות בקנקן מלא קוסס לא נאה ומעופר בעפר את אשר השיגה ידי בדלי דלות בעיני בשר שבי לפי קוצר בזניתי אציע לפני כבודך.
1672
1673[א]
1673
1674מאי דכתב מר על חתיכה שנאסרה ע"י תיקו בכל הני דא"ט אם נתערבה בחתיכות אחרות אם היא בטילה אם לאו משום שמא יבוא אליהו ז"ל ויטהרנה או שמא נמצא בה טעם להתיר והוה ליה דשיל"מ. אין לחכם כמוך לשאול שאילה כזו דאפי' את"ל שיקרא בעבור זה שיל"מ כ"ש שיהא בטל שאם יתירהו אליהו נמצא שלא היה אסור ולמה נחמיר ע"ז שלא יהא בטל אפי' באלף יותר מאותו שהוא אסור בבירור. לא החמירו חכמים בדשיל"מ אלא בדבר שהיום אסור בבירור ולמחר יהא מותר כגון ביצה שנולד' ביו"ט ועצים שנשרו ביום [טוב] מן הדקל שהיום אסורין ולמחר מותרין וכן החדש שלפני העומר אסור ולאחר העומר מותר התם אמרו חכמים דלא ליבטל איסור דידיה כיון דאית ליה שריותא למחר [לא אמרו] ביה לבטוליה וכן נמי הטבל כיון שיש לו מתירין (שטבל) [שיכול] לתרום ולעשר עליו ממקום אחר ומתירו ואוכלו ולא נבטל האיסור לאוכלו טבל בלא (תיקו) [תיקון] אבל זו החתיכה למה לא (נבלעה) [נבטלה] אפי' אי קים לן דאתי אליהו מחר תתבטל ממ"נ שאם יאמר כי אסורה היתה הרי בטלה ברוב כדין כל האיסורין ואם יתירנה כל שכן דאיגלאי מילתא שהכל היה היתר ואין שם תערובות איסור ודשיל"מ מונע האיסור מהתבטל (אפי') [אבל] זה אם יש (לומר) [לו] מתירין אין כאן שום איסור שיהא צריך להתבטל:
1674
1675[ב]
1675
1676ומאי דכתב מר כשדורכין יין בימי בציר ופעמים מניחים גיגית מלאה ענבים דרוכים ובשבת הוא זב מן הענבים. עתה הוא משמע שאותו היין שבגיגית הוא אסור בשתייה דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסורין מיהו אפ"ה נראה בעיני [דשרי] כל היין שבגיגית בשתיה בשבת. דאפי' את"ל דגם בדרבנן מין במינו לא בטל אפ"ה י"ל סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו דהיינו הזגין וחרצנין מבטלן כו' למה ליה למר למימר דהא בזתים וענבים לכ"ע אם יצאו מעצמן אסורין והא לא פליגי אלא היכא דהכניסן לאוכלין אבל הכניסן למשקין גם ר' יהודה מורה שאם יצאו מעצמן אסורין דתנן בפ' חבית שנשברה אין סוחטין [פירות] להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין ר"י אומר אם לאוכלין היוצא מהן מותר ואם למשקין היוצא מהן אסור וענבים שבגיגית למשקין נדרכו וליכא מאן דפליג כשהכניסן למשקין ומאי דאמר שמואל מורה היה ר"י לחכמים בזתים וענבים ורב אמר חולק היה ר"י אף בזתים וענבים דוקא כשהכניסן לאכיל' אבל שהכניסן למשקין ליכא מאן דפליג דאם יצאו מעצמן אסורין. אבל מיהו אילו נפיק חמרא מנייהו בשבתא ואת"ל ביה דמין במינו לא בטיל אינו נ"ל להתירו מכח הזגין והחרצנים שמבטלין אותו כדסבר מר ואע"ג דאמרי' בפ' כל הבשר אמר רבא קסבר ר' יהודה כל שהוא מין במינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו אין הנידון דומה לראיה דהתם ודאי הרוטב שאינו מינו מבטל את טעם חתיכה דאיסור' ומבטל אותו בששים וכיון דבטל טעם חתיכה דאיסורא בששים שאינו מינו אין בו כח לאסור החתיכות אע"פ שהן במינו שכבר הותרה פליטת חתיכה דאיסורא אבל הכא נהי נמי דבלע הזגין והחרצנים מן היין היוצא מן הענבים וחיסרו אותו [אי] איפשר שהכל שתו ולא נשאר ממנו כלום. אותו המיעוט שנשאר שלא שתו הוא אסור ואוסר כל היין שבגיגית דמין במינו לא בטיל ואוסר בכ"ש שהחרצנים והזגין אינן יכולין לבטל כל היין אותו שלא בלעו כמו שאין הרוטב מבטל גוף החתיכה כי אם טעמה דתנן בפ' גיד הנשה גיד הנשה שנתערב בגידין בזמן שמכירו בנ"ט ואם אינו מכירו כולן אסורין והרוטב בנ"ט אף על פי שהרוטב מבטל טעם הגיד אינו מבטל גוף הגיד בשאינו ניכר וכיון דהוי בריה חשוב ואינו בטל ברוב הגידין דהתיר'. והכא נמי אין כח בחרצנים ובזגים לבטל כל היין דמה שבלעו ממנו בלעו ומה שלא בלעו ממנו נשאר באיסורא ואוסר כל היין. בודאי אם היו מים מתערבין בגיגית התם ודאי הוה אמינא סלק כל יין הגיגית של היתר כמי שאינו וישאר היוצא מן הענבים שהוא אסור עם המים ויתבטל כולו בששים ושוב אין לו כח לאסור יין הגיגית שכבר הוא מבוטל כל טיפה שבו היא מעורבת ומבוטלת במים אבל החרצנים והזגין לא ביטלו היין שלא שתו אלא באיסורו [הוא עומד]. אבל נ"ל שיין הגיגית מותר בשתיה מפני שכיון שהענבים הדרוסות עומדות בתוך הגיגית והגיגית מלאה יין אין היין מתמצה מהן מפני שהן עומדות על היין ושביעות מן היין ואינן פולטות מיינו ואי י"ל שהיוצאים מעצמן אסורים כשעומדים בצד אחד ומשקין מתמצין מהן לצד אחר אבל משוקעין לתוך המשקין אין המשקין מתמצין מהן ואפי' אם תרצה לרחוק ולומר אי אפשר שלא יצא מהן אפ"ה יין הגיתית מותר מפני שבטל בששים כדהויא פלוגתא דרב ושמואל ור"י ור"ל בפ' השוכר דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנ"ט [ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו כל איסורי' שבתור' בין במינן בין שלא כמינן בנותן טעם] חוץ מטבל ויין נסך שבמינו במשהו ושלא במינו בנ"ט וקיי"ל בל היכא דפליגי רב ושמואל ור"י הלכה כר"י כ"ש הכא דקאי ר"ל כותיה ורבא דהוא בתרא ס"ל כר"י דהכי אמרינן בפ' התערובות אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור [רבנן] בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא זהו ד"ת להיות מין במינו בטל ברוב אבל רבנן אחמור דגם מין במינו לא יהא בטל אלא בנ"ט דהיינו בס' כדאמרי' בפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' מין ושא"מ דהתירא בטעמא כגון קדירה שבישל בה תרומה וחזר ובישל בה חולין מין ושא"מ דאיסורא כגון קדירה שבישל בה בשר וחזר ובישל בה חלב בקפילא מין במינו דלא יכול למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה א"נ מין ושא"מ היכא דליכא קפילא דטעים ליה בששים אלמא דרבא ס"ל כר"י דבין מב"מ ובין שא"מ בנ"ט. והאי דאיפלגו אביי ורבא בפ' השוכר בחמירא דחיטי ובחמירא דשערי (ובחמירא) [ובוזלא] דחמרא (בחמרא) [וחלא] דשיכרא דתרוייהו סברי דמב"מ בכל שהוא התם בטבל ויי"נ מיירי דגם ר"י מודה בהא דאמר חוץ מטבל ויי"נ. הרבה דברים כתובים יש לי על אלה הדינים ואי אפשי עכשיו להאריך בהם כי ידעתי כי כל רז לא אנס לך:
1676
1677[ג]
1677
1678ומאי דכתב מר שהורית הלכה למעשה על אשה שטבלה שצריכה להזהר שלא תכנס למרחץ ביום טבילת' כו' עד ואלו פוסלין את התרומה כו' ואמרת שכמו שגזרו בתרומה אין ה"נ שייך למיגזר בנדה לבעלה. אינו נ"ל כלל דדוקא לתרומ' גזור רבנן ומשום מעלת התרומ' אבל בחולין לא גזרו דהא הכי תנן ואלו פוסלין את התרומ' דוקא תרומ' פוסלין אבל חולין אינן מטמאין ואם נגעו בחולין וחזרו אותן החולין ונגעו בקדשים טהורין הן ולא אמרי' נטמאו החולין ויחזרו החולין ויטמאו הקדשים. ואע"ג דאיכא למגזר נמי בחולין שמא יאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין אפ"ה לא גזרו כולי האי אלא בתרומה אבל בחולין לא וטהורין החולין שנגעו בהן אפי' לקדשים ואה"נ נדה לבעלה דבעלה חולין הוא ול"ג בה האי גזירה כ"א בתרומ' בלחוד וכמו שבזה חמורה תרומה מחולין ה"ה נמי לענין טבילה כדאמרי' פרק אין דורשין נפק דק ואשכח דתניא טבל ולא הוחזק מותר בחולין ואסור במעשר וכ"ש שאסור בתרומה ומשו"ה אמרינן בפרק השוחט נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהור' לבית' ואסורה לאכול בתרומה ור"י אמר אף לביתה נמי לא טהרה פי' דקסבר ר"י חולין נמי בעי כונה א"ל רבא לרב נחמן לרב דאמר טהורה לביתה ואסורה לאכול בתרומה השתא לאיסור כרת התרת לאיסור מיתה מיבעיא א"ל בעלה חולין הוא וחולין לא בעי כונה פי' אע"ג דקים ליה לרבא דתרומה בעיא כונה כדתנן פרק אין דורשין אפ"ה סבר למימר מיגו דעולה טבילה זו לבעלה דהוי איסור כרת תעלה נמי לתרומה דהויא איסור מיתה ומתניתין כגון שלא היתה נדה שטבילה זו אינה מהני כ"א לתרומה בלבד התם תנן דאינה עולה לתרומה בלא כונה אבל אם היתה נדה מיגו דמהניא טבילה זו לבעלה דהוי איסור חמור מהניא נמי לתרומה דהוי איסור קל אפ"ה אהדר ליה ר"נ בעלה חולין הוא וחולץ לא בעי כונה פי' דלאו בתר איסור חמור ואיסור קל אזלינן אלא בתרומה עבוד רבנן מעלה אבל בחולין לא עבוד רבנן מעלה ואפי' רבא דסבר למדרש ק"ו לא עלה בלבו אלא להקל גם בתרומה שכמו שעלתה טבילה לבעלה תעלה נמי לתרומה אבל לאסור שנאמר אם לתרומה שהוא איסור קל אסרו כ"ש לבעלה שהוא איסור חמור לא עלה על דעתו אלא מה שהחמירו בתרומ' דוקא בתרומה החמירו [ולא] בחולין הלכך מה שגזרו טומאה על הבא ראשו ורובו במים שאובים דוקא לתרומה אבל לחולין [לא] ומשו"ה תנן בשלהי זבים ואלו פוסלין את התרומה כו' דדוקא תרומה פוסל הבא ראשו ורובו במים שאובין אבל חולין לא מטמאו וקדשים הנוגעים בהם טהורין הן וה"ה נדה לבעלה לא אמרי' ק"ו השתא לאיסור קל גזרו לאיסור חמור לא כ"ש שכך הדין נותן גבי תרומה עבוד מעלה וגזרו ביה טומאה אבל גבי חולין לא ואף רבא מודה בזה דדוקא להקל על התרומה עלתה על דעתו לדרוש ק"ו ולא להחמיר על החולין כ"ש ר"נ (יש) להקל לא דריש ק"ו אלא סבר בעלה חולין הוא אע"פ שהוא חמור אם הקילו בו לענין טבילה לא הקילו לענין תרומה. (ואע"פ שרבותי כך השיבו לי נראה בעיני הלכה למעשה כאשר כתבתי יצחק בר משה נב"ה):
1678
1679[ד]
1679
1680ומאי דכתב מר על הגט הידות שכתוב בו ושחררית מני ומיוסף ומיקר אחי שהרשוני לשחרר אותך שהוא פסול דלאו כל כמיניה לשחרר עבד וכו'. נ"ל שצריך לראות שטר ההרשאה שכתבו לו אחיו לשחררו ואם כתוב בו שזיכוהו בקנין לעשות ממנו מה שהוא רוצה במו שהוא יבול למוכרו לאחרים בקנין זה שזיכוהו כך יכול נמי לשחררו שהרי אם הרשה אדם את חבירו למכור ביתו או שדהו וזיכוהו בקנין שכל מה שיעשה יהא עשוי אינו יכול למוכרו גם העבד נמי כן אבל אם לא הקנוהו לו הקנין אלא אמרו לו לך תמכרהו ושחררו בדיבור בעלמא בדבר שלך אין כח בידו לא למוכרו ולא לשחררו שבדיבור בעלמא לא נסתלק רשותו מעליו ולא קנאו השליח ואין מעשהו כלום ואין יכול למוכרו אע"פ שהרשוהו למכור שאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ה"ה שא"י לשחררו שכ"ז שהוא השליח לא קנאו אינו יכול להקנותו לאחרים וגם לא לשחררו אמנם שיכול הרב להרשות שלוחים לכתוב גט שחרור לעבדו על שמו ויתנהו לו דומיא דגט דבעל אבל שיאמר לשליח שחררהו אתה על שמך לא עד שיקנהו לו בחליפין שזכה בו השליח ואין עושה ממנו חפצו בין למכור בין לשחרר כלל או משהקנהו לו בקנין להיות יכול למוכרו ולשחררו אבל אם לא הקנהו לו בקנין להיות שלו אע"פ שהקנה לו בקנין לשחררו אינה כלום דדוקא כשהקנה גופו שיכול למוכרו אז יכול לשחררו דמה לי להקנותו [לאחרים ומה לי להקנותו] לעצמו אבל אם לא קנה גופו שיוכל למוכרו אינו יכול לשחררו שאין השיחרור נעשה על יד שליח אך אם יכתוב השיחרור בשם הרב דומיא דגט אשה שכותב השליח גט בשם הבעל:
1680
1681[ה]
1681
1682ומאי דכתב מר שהתירו להוליך את המת ביו"ט מעיר לעיר. כל מה שכתבת יפה כפתור ופרח אף על גב דאמור רבנן יום טוב שני לגבי מת בחול שויוהו רבנן ה"מ לצורך המת אבל שלא לצורך המת כולי (עלמא) [האי] לא שרו רבנן להקל ביום טוב שני:
1682
1683[ו]
1683
1684ומאי דכתב מר על מאי דגרסי' בירושלמי פ"ק דביצה שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן ביו"ט רב ור' חנינא תרויהון אמרי אסורין ור' יוחנן אמר מותר ואמרינן התם רב חסדא בעי מחלפא שיטתיה דרב תמן הוא עבד ליה שתי קדושו' פי' דרב פסק בפ' בכל מערבין כד' זקנים ואליבא דר"א דאמר שבת ויו"ט שתי קדושות הן והכא הוא עביד ליה קדושה אחת. וכתב ה"ר ברוך שא"צ להחליף פלוגתייהו ולא תקשי דרב אדרב טעמא דרב דאסר שירי פתילה משבת ליו"ט לא הוי משום דקדושה אחת הן אלא טעמא הוי משום הכנה [דרבה דהכבוי קרוי הכנה] שיותר הן טובות להדליק כשנדלקות וכבות תחילה אבל רב חסדא מחליף ומפיך דברי רב משום דסבר דטעמא דרב דאסר קדושה אחת הן ורב חסדא לטעמיה דלית ליה הכנה דרבה פ' בכל מערבין ודוגמת פירכא דשירי פתילה כבר פריך ר"ח בפ' בכל מערבין רב חסדא רמי דרב אדרב מי אמר רב הלכה בארבעה זקנים ואליבא דר' אליעזר דשתי קדושות הן והאמר רב שבת ויו"ט ביצה שנולדה בזה אסורה בזה ומתרץ רבה טעמיה דרב משום הכנה ה"נ מתרץ משירי פתילה ולא פריך ולא נחליף הדברים. כל אלה דברי ה"ר ברוך נ"ל רחוקים ביותר ואין הלב מקבלם שתקרא הכנה הדלקת השמן והפתילה והעצים אצל יום טוב: ומה שהשבת עליו דאדרבה מדשביק רבה לרב חסדא בר פלוגתי' ולא שני ליה מטעם הכנה כדשני ליה בפ' בכל מערבין ש"מ דהודה רבה לרב חסדא דמיחלפ' שיטתיה דרב ותו דאין דרך הכנה בכך דאין הכנת פתילה [כי] אם היבהוב כו'. אלה הדברים נראין לי נכוחים שאין לתלות טעם שירי השמן והפתילה והמדורה בעבור הכנה כלל חדא שאין זה סברא כלל לחשבם הכנה ועוד תלמוד ירושלמי אוסר משום קדושה אחת ואין שום אמורא שישיב לרב חסדא דלא מיחלפא שיטתיה דרב וטעמא משום הכנה ואנן ניקום ונימא מילתא מה דלא מסתבר לאמוראי הלכך בודאי דלא אסר רב אלא משום קדושה אחת דכיון שהדליקו לשבת הוקצו מחמת איסור שכל זמן שהן דולקין אסור לכבותן וכשכבו מאליהן אסור ליהנות מהן כל יום השבת דמיגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי (לכ"ע) [לכולי יומא] וכי היכי דאתקצאי לכל יום השבת אתקצאי נמי ליום טוב שלאחריה משום דקסבר רב שבת ויו"ט קדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו ומה שנאסר בשבת נאסר ביו"ט וקשיא לי לפי דברי הירושלמי שאוסר אותם ביו"ט מפני שהוקצו בשבת מחמת איסור א"כ אם היו דולקים בין השמשות של מוצ"ש אסורין ביו"ט אפי' למ"ד שתי קדושות הן ולא ביומא אריכא דמו דהא אתקצאי לבין השמשות משום דהוי ספק שבת וקיי"ל דכל דאתקצאי לביה"ש אתקצאי [לכולי יומא] וכדאמרי' גבי נויי סוכה שהן אסורין עד מוצאי יו"ט האחרון מיגו דאתקצאי לבין השמשות דהוי עדיין ספק שביעי אתקצאי לכולי יומא וא"כ יו"ט שחל להיות אחר השבת אל נשחוט בהמה חיה ועוף שהרי הוקצו לביה"ש מחמת איסור שהוא ספק שבת ואסור לשחוט ויהיו אסורין כל היום לשחוט כיון שהוקצו לבין השמשות. ונ"ל לתרץ דאע"ג דאסירי למישחט ביה"ש מותר לשחוט ביום טוב דיו"ט לגבי שחיטה כחול הוי שכך מותד לשחוט כחול וכמו שבמוצאי שבת מותר לשחוט לחול [ואף ע"פ שבין השמשות הי' אסור לשחוט משום שמלאכה זו מותרת בחול] כך נמי במוצאי שבת ליו"ט מותר לשחוט שבשבת אסור לשחוט משום מלאכה אבל ביו"ט מלאכה זו מותרת כאלו היה חול אבל נר שכבה בשבת אסור בכל היום [משום מוקצה וכמו שנאסר בכל היום] (גם) נאסר [גם] ביום טוב שלאחריו דקדושה אחת הן וכיומא אריכא דמו וכמו שנוהג איסור כבוי בשבת כך נוהג ביו"ט שאסור לכבות הנר והעצים כדי לחוס עליהן ואע"פ שהן צריכין לו ביו"ט עצמו הלכך איסור מוקצה של שבת הוא מושך ביום טוב שלאחריו ודוקא כשכבו בשבת שנאסרו משום מוקצה אז אסורין ביו"ט אבל אם היו דולקין בין השמשות של מוצ"ש מותרין ביו"ט שהדליקה מותרת ביו"ט ויו"ט גבי הדלקה בחול הוי וכמו שהן מותרין במוצ"ש לחול כך הן מותרין במוצ"ש ליו"ט כמו שאמרתי גבי שחיט'. כלל הדבר כל שנאסר בשבת משום מלאכה כגון נר הדלקה ובהמה בחייה מותרין ביו"ט דיו"ט גכי מלאכה זו כחול הוי וכל שנאסר בשבת משום מוקצה נאסר גם ביו"ט שלאחריו למ"ד קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמי ויפה אר"ח דמיחלפא שיטתיה דרב [כי היכי דלא תקשי הא דרב] ממאי דפסק הלכה בפ' בכל מערבין דשתי קדושות (רב) [הן ופסק הלכה] הוא כדפסק גבי עירובין דשתי קדושות [הן] וביצה שנולדה בשבת אסורה ביו"ט משום הכנה. וזו הלכה של שירי פתילה לא הוזכרה בתלמודנו כלל כ"א בירושלמי מביא אותה ואפי' אם איתא דרב אמרה. הלכה בזו שאמר בעירובין והדר ביה מההיא והלכך שירי שמן ושירי פתילה ושירי מדורה שדלקו בשבת מותרין ביו"ט דשתי קדושות הן ולא כיומא אריכא דמו. ובלא דברי ירושלמי יש להקשות דרב אדרב דבפ"ק דביצה אמרינן שני י"ט של ר"ה רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה אלמא קדושה אחת הן ובפרק בכל מערבין מודים חכמים לר"א בד"ה שהיה ירא שמא תתעבר שמערב אדם שני עירובין ואומר עירובי ראשון למזרח והשני למערב כו' עד ור"י אוסר וכיון דרב פסק התם הלכה כר"א ביו"ט ושבת השתא י"ל ביו"ט ושבת דפליגי רבנן עליה דר"א פסק רב [שהן] שתי קדושות בד"ה דמודים רבנן לר"א לא כ"ש דסבר שהן שתי קדושו'. ונ"ל לתרץ שאין טעם שתי קדושות דר"ה דומה לטעם שתי קדושות דשבת [ויו"ט דב' ימים טובים של ר"ה הן שתי קדושות סבר] דמספקא עבדי תרי יומי וחד מנייהו חול הלכך אין קדושתו שוה שהאחד קודש והאחד חול בשני י"ט של גליות וביצה שנולדה בזה מותרת בזה ומ"ד קדושה אחת הן סבר לאו משום ספיקא עבדי להו שהרי אם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש אע"פ שידוע בבירור שהוא חול ולמחר קודש א"כ חומרא דרבנן היא לעשות שני ימים ונולדה בזה אסורה כזה דכיומא אריכתא דמי אבל שבת ויו"ט אין לומר אחד מהן חול ששניהם קודש אלא בהא קמיפלגי רבנן ור"א דרבנן סברי כיון דאין חול מפריד ביניהן קדושה אחת הן וכיומא אריכא דמי אינו יכול להניח שני עירובין כ"א עירוב אחד לשני הימים ור"א אע"ג דשניהם קדושה ואין חול מפריד ביניהם מ"מ זה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו שזה יקרא שבת וזה יקרא י"ט ושתי קדושות הן לא כאריכא דמי ויכול לערב שני עירובין לשני הימים שכל יום עומד בפני עצמו ובזה פסק רב הלכה כר"א דשתי קדושות הן ויכול לערב שני עירובין וגם הביצ' שנולדה בזה מותר' בזה אי לאו משום הכנ' דרבה אבל גבי ר"ה דסבר ר"א דשתי קדושות הן אע"פ שחכמים מודים לו לא ס"ל לרב כותייהו דטעמא דידהו משום דקסברי שהאחד מהן חול ומשום הכי יכול לערב שני עירובין ורב ס"ל בהא כר' יוסי דאמר קדושה אחת הן וכיומא אריכתא דמו ואם נולד' בזה אסורה בזה (אלמא) [ולא] בעבור ספק ניתקנו מתחילה ואם נפשך לומר נהי דאחמור רבנן (מאי נפשך) [ועשו] שניהן קודש [מי] אלימא קדושתו משבת ויו"ט הסמוכים זה לזה ולמה שם היה סובר רב נולדה בזה מותרת בזה (אלא) [אי לאו] משום הכנה דרבה (והוא) [והכא] הוא אומר נולדה בזה אסורה בזה. תשובה שבת ויו"ט הם שתי קדושות שזה קדוש לעצמו וזה קדוש לעצמו וס"ל כר"א שאין זה נמשך ונגרר אחר זה אלא כל אחד לעצמו עומד שזה יו"ט וזה שבת אבל שני ימים טובים של ר"ה כלום אתה יכול לומר שיהא זה קדוש לעצמו וזה לעצמו יום אחד הוא ר"ה ולא שני ימים הלכך כשהחמירו חכמים ואמרו ששניהם קודש לא שיהו חלוקים זה מזה אלא כיומא אריכא (ממ"נ) [דמי] שיום השני נמשך ונגרר אחר יום ראשון ומשו"ה אמר רב נולדה בזה אסורה בזה: שלומך יכפילו מן השמים בשלום רבנן דאיקרו מלכי שנאמר בי מלכים ימלוכו. ישעיה בי רבנא מלי זכור לטוב:
1684
1685שאלה מרבו הראבי"ה זצוק"ל
1685
1686פתחון סגרון. שלטון ואטרון. חכם ואיש ישרון. נבון ובר סברון. אל תרבה חרון. לבא בלב שברון. לבקש לך פתרון. ויתרון לחסרון. ומשפט לזכרון. בתורת אדירירון. הענק צנה. משען ומשענה. בתורת שוכן מעונה. דעה ובינה. ברינה דאורייתא. קמייך אתא. בחיל ואימתא הנה נא צמאה נפשי בידו לסעדו לעבדו בלי למעלו. בדינים עמוקים. ואלה החוקים. גוזר ומקים. צוה לבאים וליריאים. לבא לכהן לעוטה אורה. לעמל בתורה. להמציא כפרה לדעת קצרה. מבין ביושר. ודבר פשד. כמוני הבא היום הצמא לשתותת מי מעין חיים. הנובעים מפי חי וקים. נורא ואיום יתברך שמו. הבוחר בעמו. לגדלו ולרוממו. במשפטים הישרים. הנני מבאר המשפט הבא לידינו. לפני מורינו ה"ר אליעזר בן. רבי' ה"ר יואל זצוק"ל:
1686
1687כי דאובן תקף את שמעון לדין ובבואו לפני ב"ד טען ואמר לשמעון בתי תובעת אותך שתצא מרביע בית שהבי' שאתה דר בו רביע הקרקע ורביע הבית שלי הוא ענה שמעון ואמר לראובן הלא אתה בעצמך מכרת לי אותו רביע הקרקע והבית שאתה טוען שלי הוא מחמת בתך כי שלך היה ולא של בתך וקבלת ממני המעות וכתבת לי שטר המכירה ועוד שהשטר בידי והעדים החתומים בו קיימים והעידו העדים כדברי שמעון שמכר לו וגם כל הקהל יודעים כי מכר לו ענה ראובן ואמר אמת כי מכרתי לך אך מה שלא היה שלי לא מכרתי לך כי קודם שמכרתי לך נתתי לבתי במתנה והא שטר מתנתה ענה שמעון ואמר א"כ תחזיר לי מעותי ענה ראובן ואמר לא אחזיר לך כי אתה חייב לי ממקום אחר ולא יכולתי [לגבות] מידך בענין אחר כי אם כך ושמעון אומר היה לך לתבוע אותי בב"ד וראובן אומר תבעתיך והיית אלם ואין עדים בדבר שהיית אלם. והנני דן לפני רבינו כתר תורה וכתר ישראל לפסול המתנה ולהכשיר המכירה דאמרינן ר"פ שבועת העדות מנין לדיין שיודע דין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל ועדים מעידים לפני אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר עדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק ופירש"י שלמד מתוך דברי עדים שאין עדותן אמת. והכא אין רמאות גדול מזה כי הוא עצמו מכר לו וקבל ממנו דמי המקח והוא עצמו נעשה אפטרופוס כדי להוציא מיד לוקח ועושה מה שהוא רוצה. רגלים לדבר מה שנתן לבתו המתנה לא היתה כ"א להוציא מיד שמעון הלוקח ולא דמיא לההיא דאיזהו נשך דקם אקנייה לבנו קטן והדר זבנה ניהליה דאמר התם דלא הוה זביני משום דהקנה לבנו קטן דהתם אנוס הוה כמכירתו שהיה מגזם לו לומר לקוחה היא בידי. ועוד דהתם היה השטר כתוב בדין שהיה כתוב בו וכך אמר לנו כתבוה בשוק וחתמוה בברא אבל האי דלקמן חדא שלא בירר אונסו שהיה אנוס במכירתו לשמעון. ותו דבשטר מתנת בתו אינו כתוב וכך אמר לנו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא ודמיא לההיא דחזקת הבתים דאמרי' היכי דמי מתנה טמירתא אמר רבי יוסף דאמר להו לסהדי זילו [איטמרו] וכתבו לי ואיכא דאמרי אמר רב יוסף דלא אמר להו תיתבו בשוקא (במתנה) [ובברייתא] ותכתבו מאי בינייהו איכא בינייהו סתמא פי' רשב"ם (בשוקא). איכא בינייהו סתמא שאמר להם כתובו סתם ולא אמר להם איטמרו וגם לא צוה לכתוב בשוקי ברייתא לל"ק דרב יוסף כשירה ולל"ב פסולה דצריך לומר להם כתבוהו בשוקא וחתמוה בברא ובפר"ח גרסי' דאמר להו לא תיתבו בשוקי ברייתא ואי אפשר לומר כן דמשתי לשונות דרב יוסף משמע סתמא בשירה (דאמר). [ואמר] במסקנא סתמא מאי רבינא אמר לא חיישינן והלכתא חיישינן פי' רשב"ם סתמא מאי משום דתרי לישני אמר רב יוסף לעיל ואיכא בינייהו סתמא חד פסל וחד מכשיר הלכך בעי הכא אמאי סמכי' אי א"ל סתמא בתוכו ולא אמר תיתבו בשוקא ובברייתא ולא אמר להו נמי איטמרו מי הויא טמירתא. לא חיישינן. דאינה טמירתא אלא כשירה: חיישי' לטמירתא ולא מגבינן בה הלכך צריך לכתוב בתוך השטר וכך אמר לנו כתבוה בשוקא והתמוה בברא ואע"ג דלא אמר אלא כתבו לו סתם עכ"ל. למדנו משם דכל שטר מתנה שאינו כתוב בו (וכדאמר) [וכך אמר] לנו כתבוה בשוקא וחתמוה בברא הוי מתנה טמירתא ולא מגבינן ביה ולא הויא נמי מודעא לחבירתה דאמר רבא והויא מודעא לחברתה אמר ר"פ הא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההוא גברא (דאמר) [דאזל] לקדושי איתתא אמר' ליה אי כתבת לי כולהו נכסין הוינא לך ואי לא לא הוינא (אמר) [אזל] כתבינהו לכולי נכסי אתא בריה קשישא א"ל וההוא גברא מה תהא עליה אמר להו לסהדי זילו איטמרו בעבר ימינא וכתובו ליה אתו לקמיה דרבא א"ל לא מר קנה לא מר קנה מאן דחזא סבר משום דהויא מודעה לחבירתה ולא היא התם מוכחא מילתא דמחמת אונסא הוא דכתב לה אבל הכא מר ניחא ליה דליקני ומר לא ניחא לי' דליקני פירשב"ם אלא מכללא איתמ'. וטעות הוא. אתא בריה קשישא. קוד' כתיכ' שטר לאשה. א"ל לסהדי. קודם כתיב' שטר לאשה. לא מר קנה הכן משום דהויא טמירת'. ולא מר קנה. האשה משום דטמירתא הויא מודעה לחבירתה. ולא היא. דמתנה טמירתא כמאן דליתיה דמי ולא הויא מודעה. דמחמת אונסא שאינה חפיצה בו אלא א"כ יכתוב לה הלכך [לא] גמר בלבו להקנות לה אלא עד שישאנה ויחזור בו הלכך התם הוא [דהויא] במקום מודעה. אבל הכא. דליכא טענת אונס בבתרייתא לא הויא מתנה [טמירתא] הא קמייתא מודעה לבתרייתא שהיא עשויה כתיקונא לבטלה דבקמייתא לא ניחא ליה דליקני הואיל ועבידא טמירתא אבל (אחרים) [אחרון] שנעשית לו שטר ראוי ניחא ליה דלקני עכ"ל למדנו משם דהאי שטר מתנה שכתב לבתו הויא מתנה טמירתא הואיל ואין כתוב בו וכך אמר לנו כתבוה בשוקא וכתבוה בברא וכבר למדנו דלא הויא מודעה למקח של שמעון הואיל שלא היה ראובן אנוס במכירתו לשמעון הלכך נראה בעיני לפסול שטר מתנה ולהחזיק שטר המכירה. ויש שמשיבין לי כי מה שאין גובין בשטר מתנה טמירתא היינו היכא שהנותן אומר לא נתכוונתי ליתן לך אבל הכא ראובן מודה שנתן לבתו מתנה גמורה ע"פ השטרי ואני משיבם דאם נתכוון לה מפני מה עשאו טמירתא ותו אי משום הודאתו לאו כל כמיניה להודות להפסיד דחיישי' לקנוניא כההיא דפרק (בתרא) [שני] דכתובות דאר"י א"ר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דקאמר מאן וכו' עד אלא דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן כו' אלמא דכל היכא שחב לאחרים אין הודאתו כלום וכהנה רבות ועת לקצר. ותו יש לי קצת נדנוד פסול בשטר מתנה דעד אחד החתום על שטר מתנה היה נשוי אחות הנותן מתנה והוליד עמה (הנותן) ועדיין הבן קיים ותנן היה קרוב ונתרחק הרי זה כשר ר' יהודה אומר אפי' מתה בתו ויש לו בנים ממנה ה"ז קרוב א"ר תנחום א"ר נחוניא אמר רב הלכה כר"י אר"נ אין הלכה כר"י ועתה לפ"ז פשיטא לי שאין הלכה כר"י דאמר פ"ק דביצה רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן אבל לפי איכא דאמרי דר' יוחנן אדר' יוסי הגלילי קאי מספקא לי אי הלכה כר' יהודה או לא משום דקיי"ל אין הלכה כתלמיד במקום רבו ורב נחמן תלמידו דרב הוה כדאמרי' בכמה דוכתי אר"נ אמר רב או כלך דהלכתא כרב נחמן בדיני. ונראה בעיני שאין זה בדיני שאין שייך לומר הלכתא כר"נ בדיני אלא היכא שחלוק בסברא אבל הכא דבאיסור קורבה הדבר תלוי זה כשאר איסורי דקיי"ל הלכתא כותיה דרב באיסורא וכן פר"ח גבי אונאה ושביעית דאיסורי נינהו ולא דיני. וה"נ אמר מר עוקבא לבני חמוה פסילנא לכו לדינא אע"ג דאמר להו אטו בקבא דקירא אידבקו היינו דחויי קא מדחה להו. ותו נ"ל שלא נתקיימה המתנה דנראה בעיני דכל שטר מתנה שעכשיו היא שטרי הראיה שכך כותבין זכרון עדות שהיתה לפנינו כו' עד איך פלוני אמר לנו הוו עלי עדים שנתתי לו זה אינו שטר מתנה אלא שטר ראיה [כדאמרי' בפרק מי שמת ראיה] במאי (רבא) [רב הונא] אמר ראיה בעדים רב (ששת אמר) [חסדא ורבה בר רב הונא אמרי] ראיה בקיום השטר אלמא דראי' קרי ליה שטר אבל שטר מתנה היינו כדתניא כיצד בשטר כתב לו על הנייר שדי מכורה לך שדי נתונה לך ה"ז מכורה ונתונה וזו היא ששנינו נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה דמכי מטא שטרא לידיה קנה את הקרקע בכל מקום שהוא אבל זה השטר אינו אלא שטר ראיה כדאמרי' פ"ק דקידושין ושטר ראיה בעלמא הוא ובשטר אינו מפורש האיך נתן לה אם בשטר שכתב לה שדי נתונה ותו דאנן ידעינן שלא כתב כך כי אין רגילות. ואם בחזקה הקנה לה א"כ [לאו] קנייה טובה היא דהא לא החזיקה כי שמעון הלוקח היה דר בבית זה במה שנים קודם כל זה המעשה ועדיין דר בו והאיך יכולה להחזיקה ותו ליכא עידי חזקה וגם אינה אומרת שהחזיקה הלכך שטר מתנה אינו כלום. ואחר כל זאת אפי' אם היה שטר מתנה קיים נראה בעיני שחייב (לו) להחזיר לו מעות ראובן המוכר לשמעון הלוקח כההיא דאיזהו נשך דע"כ לא קמיבעיא ליה אלא אי כמלוה בשטר דמי וגובה מנכסים משועבדים אי במלוה ע"פ דמי וגובה מנכסים בני חורין אבל זוזי פשיטא דהדרי ואי משום שראובן טוען אתה חייב לי ממקום אחר הרי שמעון משיבו איני חייב לך כלום ולהד"מ שהייתי חייב לך כלום אלא שבמרמה אתה בא עלי לגזול לי ממוני. ונראה בעיני שחייב להחזיר לו מעותיו ואח"כ יתבענו לב"ד אם יגבה דר"פ שור שנגח את הפרה אר"נ אמר רבה בר אבוה מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחילה שנאמר מי בעל דברים יגש ופירש"י כגון ראובן שאמר לשמעון מנה לי בידך ושמעון משיבו תפסת משלי החזיר לי מה שתפסת או משכון היה לי בידך ונפחת מדמיו שנשתמשת בו בתחילה נזקקים לטענת ראובן ומוציא לו מנה משמעון ואח"כ נזקקין לטענת שמעון [לדון] ע"ד התפיסה והמשכון עכ"ל. ומורי ה"ר שמחה בר שמואל שיהיה הביא ראיה לדברי רש"י דאמר בירושלמי פרק האיש מקדש חד בר נש קם עם חבריה בשוקא א"ל הב לי קיתונא דאית לי גבך א"ל הב לי דינר דאית לי גבך א"ל הב לי קיתונא וסב דינרא אתא עובדא קומי ר' מנא א"ל את אודית ליה בדינר והוא לא אודי לך בקיתונא זיל והב ליה דינר דהיינו כרש"י וההוא דאטרחוה לבי דינא תרי זימני לא מטרחינן דפ' המקבל לא קשיא ועת לקצר: לפי' ריב"א דפי' נזקקין לקבל עדים כי מעיינת ביה שפיר אתיא בגמגום אם יטעון המוכר אין לי מעות הנסדר לו ברש"י או יגביה מגלימא דעל כתפיה כר"ת הואיל שבא במרמה וגזלו. ואין פנאי להאריך בראיותיהם הידועים לי. וכ"ש לך גאון ויסוד העולם. אשר לך צפון כל נעלם. יצחק בר משה נב"ה:
1687
1688תשובה מהנ"ל
1688
1689אדדה כל שנותי. מרוב בכיותי וצרותי. וכהו הרואות בארובותי. לכן בקשתי אחד מחברי לכתוב לך החבר ה"ר יצחק בר משה ואני קורא מפי והוא כותב על הספר ואשיבך בקצרה:
1689
1690דעתי נוטה ששטר המתנה המוקדמת לשטר המכירה המתנה מוקדמת וכשירה בעדים החתומים עליה ואע"פ שדילג הסופר ולא כתב ואמר לן כתבוה בשוקא וכו' אפ"ה כשירה לפר"ח כמו שכתבת לעיל לשונו וגירסתו ואע"ג דאיבעיא לן סתמא מאי לא קאי אלא על דהויא מודעה לחבירתה דלפי' רבי' שמואל לא היה לו לתלמוד לעשות בעיא במה שדיבר כבר איכא בינייהו סתמא אלא רק היה לו לפסוק והלכתא חיישינן זה קשה לפירושו. ואומר אני לפי פירושו שפירש דבסתמא חיישינן ה"מ בימי חכמי התלמוד שלא היו רגילין לכתוב דאמרינן בפ' חזקת הבתים אמר (רבא) [רבה] אקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי גבי מטלטלי אר"ח והוא דכתב דלא כאסמכתא דלא כטופסי דשטרא אלא כחומר כל השטרות משמע מדקאמר והוא דכתב ש"מ לפעמים לא היו רגילים לכתוב. ודכוותה אמרי' בגט פשוט דכתב ביה שריר וקיים ובטופסי שטרות דרב יהודאי דרגיל לכתוב הכל לאפוקי נפשין מפלוגתא ומספיק' דחשש לב"ד טועין. ועתה שהכל כותבין כטופסי שטרות דרב יהודאי וקבלתי עלי שטר מתנה זו כחומר כל שטרי מתנו' א"כ אפי' אם לא כ' וחתמוה בברא כו' כשר השטר מתנה ועוד נ"ל שאם העדים קיימים בפנינו עדיין יכולין לכתוב שטר מתנה אחר מזמן המתנה (ואי כתב) [ויכתוב] בו כתבוה בברא וחתמוה בשוקא אחרי שסתם קנין לכתיבה עומד בכל שופרי דשטרי אין הפסד במה שדילגו שהרי בכל שטרי מתנות שלנו כתוב בהן קניין וקנינא מיניה כו' עד במנא דכשר למקניא ביה וכל כמה דלא כתבו שטר מתנה ההגונה לא עשו העדים שליחותם כי רגילות המקנים לומר כתבו וחתמו כתיקון השטרות כמו שאנו רגילין לכתוב בשטרות:
1690
1691לבנו ונתתיה לו. ונראה בעיני דנאמן ר' יצחק לומר שבתורת נידוניא גמורה קיבל עליו ולא בתורת פקדון דאיתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן מתיב (רב אדא) [ר' אבא] הודאת בעל דין כמאה עדים דמי ושליש נאמן משניהם באיזה צד זה אומר כך [וזה אומר כך] שליש נאמן ומשני שאני ממון דאתייהיב למחילה פירש"י שאם מחלו מחול הלכך שליש נאמן דכיון שהאמינו ומסרו לידו נתרצה בהבטחתו למחול על ממונו ולהאמין על כל שיאמר. א"כ ה"נ בעובדא דידן מאחר שזה שלמה הודה שעשאו שליש הרי האמינו לכל מה שיאמר ואין בידי לחלק בין שליש קרוב לשליש רחוק כדתנן נאמן עלי אבא ואע"ג דהכא סותר דבריו לגמרי שזה שלמה אומר לפקדון מסרתיו ור' יצחק אומר לנידוניא גמורה קבלתי ה"נ גבי גט בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וסותר דבריו לגמרי ואפ"ה אומר רב חסדא שליש נאמן דהא הימניה ופסק אלפס דהלכתא כרב חסדא והכי מוכחא סתמא דתלמודא דפריך ולהימניה לשליש מעתה כ"ש דהלכה כר"ח לענין ממון כדמסיק סתמא דתלמודא שאני ממון דאתייהיב למחילה ומאחר שהאמינו ועשאו שליש אפי' שבועה לא בעי. מ"מ אמרנו להחרים סתם בבית הכנסת על כל מי שעשה עולה לשלמה שישא עונו כי כן אמר ה"ר משה מיימן בכמה מקומות. ועוד טען שלמה שפחה אחת היתה לי והיא עתה בידך ובבר תבעתיך בב"ד עבורה ופסקו לי הדין שאתה חייב להחזיר לי אותה ועתה תנה לי אותה ור' יצחק השיב תראה הפסק דין או עדים שפסקו ולא היו ביד שלמה לא עדים ולא פסק דין ונתרצו וטענו לפנינו וטען שלמה על יצחק שפחה אחת היתה לי וגנבה לי ממוני וברחה ממני לבין העכו"ם ונשתמדה ושוב חזרה בה ולא הייתי רשאי לתפוס אותה אצלי ואמרתי לה שתלך לירקא אצל אהובי אחד עד שישתכח הדבר ולקחוה משם שני יהודים ומכרוה לך ועתה תן שפחתי. ור' יצחק חשיב שפחה שלך הלכה והפקיעה עצמה ממך והפילה עצמה ביד שר גדול שהיה משנה למלך ולא היה בידך כח להצילה להוציאה ואח"כ כשראתה שהיו נוהגים בה מנהג הפקר ומכבידים עולה ברחה מן השר ליהודים לירקא והיתה שם עד שנודע והיתה נטמנת עד שהביאוה אצלי שני יהודים ומכרוה לי ועוד שהיה בידם שטר מאשתך שנתנה להם אותה במתנה וקניתי מהם והחזקתי בה כבר עשר שנים בלא שום מחאה ואותו שמכרה לי אותה אמר לשלמה לפניך צות' אשתך לכתוב לי שטר מתנה ואתה שתקת כשכתבו לי השטר והודה בזה ר' שלמה ששתק ע"כ טענותיהם. עתה אציע לפני רבותי כאשר דנתי כי אמת שהקרקע והעבדים אינם נגזלים ולעבדים יש יאוש כההיא דהשולח. ולקרקעות יש יאוש כאשר קבלתי ממורי ה"ר שמחה שיחיה כאשר אפרש. תנן הגוזל שדה ונטלוה מסיקין אם מכת מדינה היא אומר לו הרי שלך לפניך ותנן לקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית מקחו בטל סתם לן תנא דאין קרקע נגזלת והכי מוכח בהנהו אוונברי וה"ה דאין עבדים נגזלים דאמר רב הלכה כר"מ ופסקו הגאונים דהלכה כרב דפסק כר"מ דאין עבדים נגזלים דהוקשו לקרקעות. מעתה יש ללמוד ולומר הואיל ואין עבדים נגזלים משום דהוקשו לקרקעות א"כ קרקעות נמי הוקשו לעבדים לענין גזילה שיש יאוש בגזילתם שכשם שיש יאוש לעבדים ה"נ יש יאוש לקרקעות וכן שמעתי מפי מורי ה"ר שמחה שיש יאוש לקרקעות מההיא דכלאים דתנן מאימתי נקרא אונס משישקע ואומר בירושלמי דש קרקע נגזלת א"ר אילא יש ייאוש לקרקע וכ"כ ה"ר שמשון בר' אברהם דיש יאוש לקרקע. וההוא דאוונכרי ה"פ אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי כי זבניתו אסא מן העכו"ם לא תגזו אתון אלא ליגזו אינהו וליתבו לבו מ"ט סתם עכו"ם גוזלי שדות נינהו פי' מישראל והקרקע אינה נגזלת פי' קיימא לן כרב אסי דבעכו"ם מסתמא לא מייאש אלא ליגזו אינהו וליתבו לכו כי היכי דליהוי לכו ייאוש בעלים בידיהו פי' דנהי דבעכו"ם סתמא לא מייאש היינו מגוף הקרקע (אלא) [אבל] מדבר הנתלש ונאבד ודאי סתמא מייאש. ותו יש מקיימים פירוש רש"י דהכי אמר להו רב הונא וקרקע אינה נגזלת אפילו ע"י ייאוש היינו לענין מצוה אחמור רב הונא וראיה לדבר מהגוזל דאמר אביי ר"ש בן יהודה [וב"ש] ראב"י ורשב"א כולהו ס"ל שינוי במקומו עומד כו' עד ב"ש מאי היא דתנן נתן לה חטים (במתנה) [באתננה] ועשאתן סולת כו' עד ב"ש אוסרים וב"ה מתירין ר"א בן יעקב מאי היא דתניא ראב"י אומר הרי שגזל סאה של חטין כו' עד אמר רבא ממאי דילמא ע"כ לא קאמר ב"ש אלא משום דמאיס לגבוה וע"כ לא קאמר ראב"י אלא משום דמצוה הבאה בעבירה ה"ג סבר רב הונא דאע"ג דיש יאוש לקרקע לדבר מצוה אחמור ומיהו בדבר הנתלש ממנה לא אחמור כולי האי א"נ הכא אחמור דאצרוך שינוי רשות ואע"נ שזה לא שייך למעשה דידן הוצרכתי לשאול בעבור כי מעשים בכל יום באים. מיהו הא ודאי אמת דעבד יש לו ייאוש כדאמר ריב"ל נתייאשתי מפלוני עבדי מהו אמר להם אין לו תקנה אלא בשטר ופירש"י אין לו תקנה בבת ישראל ולא בשפחה שהרי משוחרר הוא [קצת ואינו גמור] ואמר רב שמן בר אבא אר"י עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות הא למדת דיש יאוש לעבדים. ובהאי דקמן בידוע שנתייאש הימנה אע"ג דאין עדים דאמר וי לי לחסרון כיס. מ"מ הואיל והפילה עצמה ביד משנה למלך כשנתים ועוד ומעולם לא חפש אחריה בידוע שנתייאש הימנה דליכא למימר דלא נתייאש מפני שהיא תברח אצל אדונה מן השר חדא דמסתמא לקטלא לא מסרה נפשה ועוד הואיל ששהתה כשנתים ודאי נתייאש שאין לומד שהיה בלב אדונה שלא להתייאש מפני שהיה [חושב] שמא תשוב בתשובה דהא אמרו רבותינו אל תאמן בגר עד כ"ב דורות וכ"ש בגר משומד שלא תאמץ בו שישוב הלכך ודאי בידוע שנתייאש הימנה ומאחר שנתייאש הרי יצאה לחירות וכן טוענין ללוקח לומר שנתייאש וכדשלח ר' אמי מני אמי בר נתן תצא תורה לישראל עבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדא"ה יטול את דמיו וכו' פי' דהואיל דאינו יכול להוציאו כלל ש"מ שכבר נתייאש ומותר ליטול את דמיו שאין כאן משום מפקיעו ממצות שהרי מופקע ועומד הוא דהואיל ואין יכול להוציאו הרי נתייאש ויצא מרשות. כל אלה אני אומר שהשפחה יצתה מרשות שלמה ואין לו בה שום כח ולא שום דין ואין ר' יצחק חייב לענות לו כלום בה. ורבי' יצחק אלפס פסק כחכמים אליבא דרבא דלאחר יאוש בין לשום עבד בין לשום בן חורין לא ישתעבד לרבו ראשון וא"ת הואיל שברחה זהו כמו לשם ב"ח. דלא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לא היא דבזה גם שלמה מודה שכשברחה ע"מ להשתעבד ברחה וקיי"ל דלשום עבד ישתעבד לרבו דפסק אלפס כחכמים אליבא דרבא ואין לומר דהלכה כרשב"ג מההיא כללא דכל מקום ששנה דהא אמוראי נינהו בפ' המפקיד וכן פסק אלפס בכמה מקומות דליכא לההוא כללא וכ"פ רבי' יצחק בר אברהם בתשובה שהשיב לה"ר יונתן מלוניל הלכך נראה בעיני שאין שום זכות לשלמה בשפחה. ועוד אומר אני אפי' תמצי לומר דהואיל שאין עדים שאמר בפירוש ויי ליה לחסרון כיס לא אמרינן שנתייאש והשפחה של שלמה היתה כשברחה מ"מ הואיל ור' יצחק קנאה והחזיק יותר מעשר שנים בשופי בלא שום ערעור והוא עצמו כ"פ ראה אותה בביתו באיזה כח יוציאנה מידו גם אותם שמכרוה לא היו מוחזקים ונהגו בה מנהג שפחות והיא השפחה מודה להם שהם אדוניה ומנחת להוליך עצמה כל מקום שיוכלו למוכרה הרי טוענין ללוקח ששלמה נתנה להם למכור ועוד שטר מתנה היה בידם ושלמה הודה ששתק כשאמרה אשתו לכתוב שטר מתנה הרי שתיקה כהודאה דמיא. הלכך נראה בעיני דבר פשוט שהשפחה של ר' יצחק ואם יעלה על לב דבותי לפסוק שהשפחה של שלמה יתנו לב על הוולדות שנולדו בבית ר' יצחק ועל הדמים שקנאה בהם: יצחק בר משה
1691
1692תשובה מרבי' שמחה בר שמואל זצ"ל
1692
1693מאשר יקרת בעיני נכבדת ונחמדת נזקקתי לדבריך חברי ה"ר יצחק בר' משה יש לי להשיב על דין שלישות שכתבת אילו היה שליש יפה כיוונת כגון אילו אבי הכלה אמר על תנאי מסרתי לך ולא נתקיים והחתן אומר קיימתי התנאי אבי החתן היה נאמן משניהם בלא שבועה מפני שמודה שירד בתורת שלישות אבל הוא כופר שלא ירד לתורת שלישות אלא קיבל בתורת פרעון ועוד אין הפקדון בידו כדאמרי' אטו מי נפק גיטא מתותי ידיה דלהימניה ובענין בעל מקח נאמן לומר לזה מכרתי לזה לא מכרתי בד"א בזמן שמקחו בידו. אבל בנידון זה אינו אלא כנפקד בעלמא וצריך שבועה והאי דפריך נמי מהאשה שאמרה התקבל לי גיטי כו' וליהמניה לשליש התם נמי הוא אומר שהיה שליח וגם הוא מודה לו וגם הבעל אומר שהיה סרסור ביניהם ואילו היה גט יוצא מתחת ידו היה נאמן בשתי עדים. ועל מה שכתבת שהאלפס פסק כרב חסדא בפר"ח פסק כרב הונא וראיית (השליש) ולהמניה לשליש מצי למימר דמיירי שאין הבעל עמה בעיר דבהא מודה רב הונא ומשמע דמיירי בשליח להולכה דאי בשליח לקבלה מה צריכה לומר נתן לי ומסתמ' לא היה בעיר ביון שעשה שליח להולכה ועיקר דמילת' דאתא לאשמעינן היכא דליכא שלישות דבעינן שני עדים. גם ידעת שאנו רגילין לפרש שכשהסוגיא הולכת כאחר מהן שדרך התלמוד להקשות בהניחא הניהא למ"ד וכו': על השפחה כיון שנשתמדה ודאי נתייאש ממנה ואפי' למ"ד של גזלן אין מחשבה מטמאה משום דלא מייאש ה"ט סבר כיון דידע מאן גזליה למחר תבענא לי' בדינא אבל משומד א"א להוציא בדיינין וכן דין יאוש עבדי' כל היכא דמעוכב גט שיחרור הואיל ולא יצא לחירו' ולא כא לכלל ישראל הוא ברשות רבו כ"ז שלא זכה בו אחר[אבל זכה בו אחר] זכייתו זכייה ויצא מכח רבו הראשון כדאמר רבא לעולם לאחר ייאוש לשום עבר ישתעבד לרבו שני ונידון זה דומה לעבד שהפיל עצמו לגייסות ואין רבו יכול להוציאו לא בדיני ישראל לא בדא"ה מותר ליטול דמיו שלו אע"פ שנתייאש הימנו כל זמן שלא זכה בו אחר ואינו כמוכרו לעכו"ם שהרי בלאו הכי אינו יכול להוציאו משם וכל ייאוש היינו הפקר וקיי"ל המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שיחרור אבל כל היכא דאינו מעוכב גט שיחרור יצא מעצמו וקנה עצמו ב"ח כדתניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו בין גדולים בין קטנים קנו עצמן בני חורין כו' אבל בנידון דידן כיון דמעוכבת גט שחרור ובאת ליד ר' יצחק לאחר ייאוש ונשתעבד בה זכה בה מכח הפקר ולא מכח המוכרים אפי' אם הם לא זכו בה הוא זכה בה ע"י זכייתו הופקעה מרבה הראשון. ומיהו בנידון זה שברחה קיי"ל כר' יוחנן דא"ר יוחנן עבד שברח מבית האיסורין יצא לחירות ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שיחרור אם מפקיעין אותו מיד רבו כל שכן שלכתחילה לא יזכה בו אחר וכבר זכה בעצמו כדאמר בפסחים בפרק [האשה] מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו אבל משל עצמו יאכל כו' משנה ראשונה כופין את רבו לעשותו בן חורין וכן לענין חיוב בראייה חשיב בן חורין דחייב בראיה כמי שאין לו ארון. הלכך שפחה זו לא ישתעבד בה לא ר' שלמה ולא ר' יצחק וכופין את ר' שלמה לכתוב לה גט שיחרור ומעשה ידיה אינו של ר' שלמה כי נתייאש ממנה כדאמ' בגמרא ממונא מייאש ומוקמי' מילתיה דר' יוחנן כדברי הבל. ולפי שכתבת הואיל ושתק הודה במכירת אשתו ולא מבעיא אם השפחה היתה של ר' שלמה אין לה חלק בה לא בגופה ולא במעשה ידיה שמא היה לו לצווח הרי כנכרית אצלו אלא אפי' אם הכניסה לו השפחה הוי כנכסי מלוג דאמר האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה בעל מוציא מיד הלקוחות וא"ת מפני ששתק מכירתה מכירה אפי' לשמואל דאמר בפ' יש נוחלין במחלק לפניה והיא שותק' דוקא ששייר לה קרקע כל שהוא ומטעם נמי דעשאה שותף בין הבנים אמרי' מחלה אבל הכא לא שייכי הני טעמי. ומה שכתבת מטוענין ללוקח אינו כדאי להזכיר. וייאוש קרקע שפירשנו כך פירושו חילוק זה יש בין ייאוש קרקע לייאוש מטלטלין ייאוש קונה ונותן לו דמים ואם הוכחשו אינו יכול [לומר] הרי שלך לפניך אלא למ"ד ייאוש לא קני א"נ שינוי במקומו עומד אם כחש [יכול] לומר הרי שלך לפניך אבל קרקע הואיל ואינה נגזלת אפי' למ"ד יאוש קני אם נשרפה או שטפו נהר אומר לו הרי שלך לפניך לא מהני יאוש אלא לענין כלאים שחשוב הקרקע של אנס ולא [אמרינן] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן לענין ערלה. ומה שכתבת מן הוולדות בירושלמי בפ' השולח גרסי' בניו מה הן א"ר מנא היוצא בשן ועין בניו עבדים והיוצא משום ייאוש בניו בני חורין פי' אם היא שפחה א"ר יוסי בר בון לא מסתברא אלא חילופא היוצא בשן ועין הואיל ושחררתו תורה בניו בני חורין והיוצא משום ייאוש הואיל ולא שחררתו תורה בניו עבדים וה"נ אמרינן בגמ' גבי שפחתי עשתה לו קורת רוח אי אתה מודה שבניה עבדים ונראה דעבדות בניו תלוי בעיכוב גט אם צריך גט בניו עבדים ובהא פליגי ר' יוסי ור' מנא דכל היכא דלא פקע איסורא עבדות כדקאי קאי ואינו חייב במצות ומותר בשפחה מן התורה ואם שפחה היא בניה עבדים ואסור בבת ישראל ופסול לעדות דכל כמה דצריך גט שיחרור קרינא ביה או חופשה לא ניתן לה וקיימת ג"ש דלה לה מאשה [ועד כאן] לא קמיבעיא לן מעוכב גט שיחרור אלא לענין קנס דכתיב לאדוניו כיון דאינו רשאי לשעבד בו איקרי אדון או לא ולענין תרומה אי מקרי קנין כספו או לא אבל לענין להתירו בבת ישראל ועבדות בניה כל כמה דלא פקע איסורא צריכה גט שיחרור כעבד גמור. ומן הדמים אין לר' יצחק דין אלא על מי שמכרה לו דהוי כמו הכיר בה שאינה שלו דלכל הפחות מעות יש לו כדאיתא פ' שנים אוחזין: שמחה בר שמואל
1693
1694תשובה מרבינו שמחה בר שמואל
1694
1695נפשי עגומה. ושפתי אטומה. ואין בידי להשיב מה. כי נפרדה חבילה. ואין דעתי צלולה. כי נפלה עטרת זהב גדולה. מורי הקדוש רבי' אברהם על זאת נפשי עצובה. דאובה כאובה. ואני עני אנא בא. על כל זאת אדון לפניך מן הבא בידי ולא אחזיר פניך כי מאוד נפלאת אהבתך עלי וזה חסדך אשר תעשה עמדי שתבוא תדיר בכתביך למשש את כלי. חבירי ה"ר יצחק בר משה:
1695
1696מה אשיבך על הסבלונות זכורני עובדא ממורי רבי' יב"א ששידך בתו לבן אחיו שסבר שהיה פקח ונמצא להיפך ולא רצה לכונסה והצריכה מורי רבי' יהודה גט מפני סבלונות ששלח מ"מ מכח ההלכה אין בידי כי אביי דחה דוקיא דמתני' לשני צדדין וגם לפר"ח משמע דנאמנים לומר שלא היו הקידושין כמו שכתבת נידון לפירש"י היכא דמקדשי והדר מסבלי במה מקודש' הואיל ולא פירש לשם קידושין ולא היו עסוקין בענין אית לן למימר כיון דהני סבלונות לא לשם מתנה ולא לשם פקדון נתנו אלא כל הסבלונות נתונין לשם חתנו' ושדיך בה מעיקרא כאילו פירש בפירוש וא"ת אפי' אם פירש אם לא קידש בעדים אין חוששין לקידושיו אפי' אם שניהם מודים איכא למימר מידי דהוה אקידשה על תנאי וכנסה סתם דאמרינן גמרו בעל לשם קידושין ומעשים בכל יום המקדשין יתומות קטנות שאין אנו מצריכין אותם לקדשה פעם אחרת בגדולתן ואפי' ליכא עידי יחוד. בדבר זה דנתי כבר לפני מורינו הקדוש זצ"ל כי מאוד היה לבי נוקפי בדברי זה עד שאני סבור שהאיר ה' עיני בדבר זה שכל חזקה שאינה פוסקת עומדת במקום עדים בין בממון בין בדבר ערוה כי כל חזקה שאינה פוסקת היא באה מכח רוב כגון חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו רוב בנ"א אין עושין כן חזקה אין העדים חותמין על השטר אא"כ נעשה (גדול) [בגדול] וכן החזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכל בעילת אישות כאילו פירש לפנינו לשם קידושין חזקה פוסקת היא אשה זו בחזקת פנויה עומדת או בחזקת אשת איש עומדת ואורחא דנרש והרבה הוכחות בידי מזה אפי' בדיני נפשות סמכי' אחזקה שאינה פוסקת. ה"נ אית לן למימר חזקה כל השולח סבלונות לאחר השידוכין הואיל והם דרך חתנות ודאי בתורת קידושין שולח ואנן סהדי דהכי הוא כאילו קדשה בפנינו וסבורני דה"ה או כ"ש אם שידך ושוב קדשה בלא עדים ושניהם מודים דהוו קידושין מעליא כל היכא דקים לן דעתו בלא אמירתו סמכי' אחזקה ואמרי' נמי פ"ק דקידושין דשידך מילתא היא אבל אם שניהם מודים אין חוששין לקידושין היינו בלא שידוכין אפי' ראינוהו נכנס אצלה ובידו חפץ שוה פרוטה ונתן לה ולא שמענו שנתן לה לשם קידושין ליכא חזקה ודאי לשם קידושין נתן לה ולא לשם מתנה ולא לשם פקדון ואפי' קידשה בפירוש ושניהם מודים כיון דליכא עדים אין חוששין לקידושין. והא דס"ד הכא למיחש למיעוט ולפר"ח משמע דודאי חיישינן למיעוט והא לא קיי"ל הכי בחששת קטן וקטנה אנן מפרשים אותה הכי דאשה זו בחזקת פנויה עומדת נסמוך מיעוטא לחזקה כרשב"ג פ' הלוקח בבכורות ואפי' לפר"ת דפסק דקיי"ל הכי דחיישי' למיעוט היינו דחזקה מסייעא לן לא תקשי לפרש"י דודאי לקולא מודי ר"ת דלא סמכינן אמיעוט דחזקה ועוד שרוב זה גרוע משאר רובא דרובא דתלי בידי שמים כגון איילונית וסריסות מיעוט שלהם בידי שמים ורוב תינוקות מטפחין בדעת זו נבראו רוב תינוקת אבל רוב התלוי במנהג שיש מקום שנוהגין עצמן לקדש ואח"כ לסבל רובא דעלמא אין חוששין בדבר כיון דליכא רובא דעלמא ועוד שחזקה מסייע למיעוט אפי' רבנן מודו חזקה עדיפא מהאי רובא לפר"ח והכי מסתבר א"נ לפירש"י אפ"ה לקולא לא אמרינן. ומה שכתבת דר"מ לא חייש לקולא הא ליתא דבבכורות אמרינן בין לקולא בין לחומרא ותו מאי הא דקאמר פסח וקדשים מאי איכא למימר לימא לקולא לא חייש:
1696
1697ועל חלה שנתערבה בעיסה והבאת מפרק רבי ישמעאל דמשמע דתרומה של ישראל חוצה לארץ מדמעת כך המשמעות ופירושו כך חלתו בארץ ותרומה בחוצה לארץ שהביאה לארץ אינה מדמעת הא תרומתו שגדלה בארץ א"נ תרומת ישראל שגדלה חוצה לארץ והביאה לארץ מדמעת אבל תרומת ישראל בחוצה לארץ אינה מדמעת חוצה לארץ כדאמרי' ר"פ כל הבשר דחלת חוצה לארץ בחו"ל נאכלת עם הזר על השלחן אכל לא בארץ דאיכא למגזר משום חלת הארץ ה"נ תרומת חו"ל בחו"ל מבטלה (בארץ) אבל לא תרומת חו"ל בארץ וכן השבתי למורי ה"ר אליעזר הלוי נתאכסן עמי ואמר לי אני מתיר להגעיל קדירות חרס במקום שבלעו איסור דרבנן דגרסי' פ' בתרא דתרומות בגמ' תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה בחמין ודיו א"ר (יוסי) [בא] אין למדין הימנה לענין נבילה א"ר יוסי קשיתיה קומי ר' בא תרומה בעון מיתה ונבילה בלא תעשה ותימר כן א"ל כמ"ד מאליהן קבלו [עליהן] את המעשר. והשבתי לו והגעלה למה לי אפי' תרומה שהיא בעין ונתערבה בטילה ולכתחילה מבטלה כ"ש פליטת קדירה אלא מאי אית לך למימר הואיל והוא בארץ ישראל שהיה בה תרומה ועתיד לנהוג בה תרומה דאורייתא החמירו שלא לבטלה בתחילה ומיהו כיון דלא משכחת בה איסורא דאורייתא שהרי בטלה קדושתה ולא אתי לאחלופי באיסורא דאורייתא הקילו להתירו בהגעלה אבל שאר איסור דרבנן דאתי לאחלופי בדאורייתא אין למדין הימנה ומה שמבטלה ברוב לכתחילה בחוצה לארץ אבל מה שפירשו מי מבטלה ברוב לאוכלה (בידי) [בימי] טומאתם לא ידענא מה הועילו דפרק אלו הן הנשרפין אלו הן שבמיתה בהן טמא שאכל תרומה טהורה ואילו זר שאכל את התרומה לרב אינו אלא בלאו: ומה שהוכחת מההיא דבכורות הלוקח טבלים ממורחים מן העכו"ם דגלגול דנאסר פרק ר' ישמעאל מיירי בעיסה של ישראל דגלגלה עכו"ם איני מבין כלל והא כולה סוגיא דפרק ר' ישמעאל קיימא אמתני' דמייתי התם גר שנתגייר והיתה לו עיסה נעשית עד שלא נתגייר פטור אלמא דבעיסה דעכו"ם מיירי ומה דקאמר בבכורות דמרחינהו מאן אילימא דמרחינחו עכו"ם דגנך אמר רחמנא ולא דגן עכו"ם מ"ד מירוח העכו"ם פוטר כ"ש גלגול עכו"ם פוטר. וכתב לי שנית דיוקך שבאת להוכיח משם דגלגול שפחותינו פוטרות עיסותינו מחלה כי היכי דלא תקשי מבכורות למנחות איני מבין לא קושיא ולא הוכחה מורינו רבי' אליעזר ממיץ היה מדייק מדקאמר דמרחינהו ישראל ברשות עכו"ם דחייב א"כ איפכא נמי אי מרחינהו עכו"ם ברשות ישראל נמי פטור היה מסופק בדבר ולא היה מניח לשפחתו לגלגל שום עיסה מפני ספק ברכה כל מה שהיו אוכלין היתה אשתו מגלגלת או שפחתו פחות משיעור חלה (ואי' אי') [ואיני יודע] אם השבתי לו פה אל פה או [ע"י] אחרים מצאתי תשובה לדבריו דקציר עכו"ם פוטר מן הפיאה כמו גלגול עכו"ם מן החלה ותנן קצרוה (מים) [עכו"ם] וכו' ומפרש בגמ' מתני' כשקצרוה לעצמן אבל קצרוה לישראל חייבת ותנינא אין שוכרין פועלי עכו"ם מפני שאינן בלקט ושכחה ופאה אלמא דקציר עכו"ם לישראל אינו פוטר: חסר כאן
1697
1698ועל מה שכתב מורי הרב ר' שמחה לכוף אותו שנסתמא יודע למורי הרב שאני מחיתי מלכוף אותו מפני שכתבו לך המעשה להיפך לא כמו שהיה כי כשקדש אותה היה רואה היטב ואח"כ בחצי שנה נסתמא ושלחו אלי והשבתי להם שלא לכוף כאשר אני דן עתה. ואחר שאדון לפני מורי הרב מה שתכתוב נקיים. דתנן פ' המדיר האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רשב"ג בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא ואמרינן בגמרא רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו מאן דתני נולדו שאין כופין כ"ש היו פי' היו שידעה שהיו וסברה וקבלה הלכך בשניהן אין כופין ומאן דתני היו אבל נולדו כופין וכתב ה"ר משה בר מיימן כמ"ד נולדו כי כן דרכו שכותב פסקיו דרך קריאה וכתב כך האיש שנולדו בו מומין אין כופין וה"נ משמע (דאין הלכה) [דהלכה] כמ"ד נולדו וכ"ש היו כדמסיק סתמא דתלמוד' בשלמא למ"ד נולדו היינו דקתני בד"א במומין קטנים כו' וכיון דלמ"ד דתני נולדו אתיא מתני' בדרך סיוע ולמאן דתני היו אתיא באתקפתא וצריכה שנויא ואשינוייא לא סמכי'. וכה"ג פסק פר"ח (ריש בתיבות) [ריש כתובות] כל"ק דהכא אין אונס בגיטין משום דאתיא ליה מתני' בסיוע ולל"ב אתיא באתקפתא אע"פ שפעמים דרכו לפסוק ולומר מדשקיל וטרי אליביה ש"מ דהלכתא כותיה. ויכולני לפרש (כלומר) [ולומר] דרבא אר"נ דפסק הלכה כחכמים דאין כופין קסבר כמאן דתני נולדו כ"ש היו ואף ר' יוחנן דפסק כרשב"ג מצי סבר כמאן דתני אליבא דחכמים נולדו וכ"ש היו ומדשקלי וטרו רב יהודה וחייא בר רב אליבא דחכמים ש"מ דסבירא להו דהלכה כחכמים כההוא דשבת. מיהו ההיא דשבת אינה דאיה מדפרשי מילתייהו ולא ס"ל כותיה מיהו איכא נמי למימר דס"ל כותיה הלכך בדבר כזה שהוא חייב כרת דמיתה וממזרות יש לפרש לחומרא ולומר דמאן דתני נולדו סבר דהלכה כחכמים פסיק בנולדו וכ"ש היו ור"נ נמי דפסיק כחכמים פסק בנולדו וכ"ש היו. וההיא עובדא דירושלמי ההיא אליבא דר' יוחנן דסבר הלכה כרשב"ג ולא סמכי' עלה אלא אתלמוד דידן סמכי' כרבא אר"נ דהלכה כחכמים וכן פסק ה"ר משה מיימן וספריו אצלינו וכתב בפי' האיש שנולדו בו מומין אין כופין אותו להוציא וכן פסק פר"ח דקיי"ל כרבא אר"נ וכן פסק אלפס דקיי"ל כרבא אר"נ כי יש אצלינו פירושיו סדר ישועות וסדר נשים וכ"פ רבי' יצחק בר אברהם מדנפיר דהלכה כרבא אר"נ בתשובה שהשיב לה"ר נתן מלוניל המתחלת עיניך תחזינה והוא בידי ראיה ברורה [שלא] לכוף אותו. והייתי סבור לומר דהא דפליגי רבנן ורשב"ג היינו בנסמית עינו אחת דוקא אבל בשתי עיניו מודו אפי' רבנן דכופין ומיהו אין כח בידי לומר כך דדילמא ה"ה בשתי עיניו פליגי והא דנקט עין אחת להודיעך כח דרשב"ג דאפי' בעין אחת מתיר לכוף דכח דהתירא עדיף ותו כי קתני זו שכופין אותו להוציא לתני נמי והסומא בשתי עיניו לדברי הכל או אם הלכת דבנולדו כופין נתני נמי והנסתמא אפי' כעין אחת ותנא ושייר ליכ' למימר דקתני אלו. ותו דלא שני דכי בגמרא. ולהשיאה לסומא אין זה עיגון כי ראוי לביאה ואשכחן אהבת נשים לבעליהן סומין כמו גבי גרושת ר' יוסי הגלילי. כללו של דבר אינו נראה בעיני כלל להתיר לכוף אותו. אעפ"כ מצות רבותי אשמע כי מצוה לשמוע דברי חכמים לכן מחיתי מלכוף עד שאשמע דעת רבותי ויתנו רבותי לב להעמיד דבר על האמת כי יש כאן חיוב מיתה כרת וממזרות. ועל מה שיאמר רוצה אני כשיכופו אותו אם הכפייה שלא כדין אין אותו דיבור מועיל כלום אלא בכפייה שהוא כדין כדתנן [בפ'] האומר משקלי עלי חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותו ואע"פ שאין מתכפר לו עד שיתרצה לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמ' רוצה אני (מדמינן) [מדמדמינן] לה לעול' ש"מ דבכפיי' כדין בעי למימר רוצה אני. וש"מ דשלא כדין אפי' אמר רוצה אני לא מהני והכי מוכחא ההיא דחזקת הבתים תליוה וזבין זביניה וכו' עד אלא מסיפ' וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ודחינן דילמא התם נמי סבר מצוה לשמוע דברי חכמים פי' כגון הא דתנן ואלו שכופין אותו להוציא סבר כיון שתקנו חכמים מצוה לשמוע דבריהם וגמר ומגרש ש"מ שאין כופין אותו לומר רוצה אני אלא בהנהו דתנינן במתני' אכל בכפייה שלא כדין אע"ג דאמר רוצה אני אין בו אפי' ריח הגט וכל זה יבאר מורי באר היטב: יצחק בר משה נב"ה:
1698
1699תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר
1699
1700רבי וחברי ה"ר יצחק בר' משה. ענינך דברים לגבב. ובהלכות לסבב. באורך. פעמים בלי צורך. דרך קצרה. הוא דרך ישרה. לברור הסולת. ולהניח הפסולת:
1700
1701מה שהשבתי לכוף לרווחא דמילתא בעלמא כי לענ"ד אפי' גט לא היתה צריכה אם לא ידעה מום זה שבבחור קידושי טעות הן אע"פ שלא היו דקידושין בתנאי ובררתי דברי ע"פ ההלכה. חס ושלום לא נחשדו ישראל על דבר זה לשנות המעשה לקלקל בת ישראל גם לפי דבריך שכתבת שלאחר אירוסין אירע בו מום זה א"כ הנידון שבפנינו בנולדו ופסק ר' יוחנן כרשב"ג דכופין. הרי בין לחייא בר רב בין לר' יוחנן כופין בנולדו. ואף לרב נחמן דאמר דלכה כדברי חכמים דילמא ס"ל דבהא פליגי אפי' נולדו אפי' לרבנן כופין ואפי' דב יהודה דאמר בנולדו פליגי דילמא ס"ל הלכה כרשב"ג הרי אין מחלוקת ברורה בידך שיאמר בפי' בנולדו אין כופין. ומן הירושלמי הוכחתי כדברי דגרסי' התם רב יהודה בשם רב (ביבי) [כיני] מתני' כשהיו אבל בנולדו כופין להוציא ואע"ג דרב יהוד' תני בגמ' דידן נולדו הא דידיה הא דרביה דרב סבר בהיו פליגי אבל בנולדו אפי' רבנן מודו דכופין ר' אבא בר כהנא בשם ר' יוחנן הלכה כרשב"ג אתא עובדא קמי ר' (יוחנן) [ירמיה] בכיפח וכפפו פי' וכפאו. כיפח הוא (ואם) [מין] שחין בבכורות ואפ"ה סמכו אדר' יוחנן וכפו להוציא בו ואתיא דרשב"ג בשנולדו. פי' כיון דמספקא לן במתני' אי בנולדו אי בהיו כשהיו בו עבדינן כרבנן אבל בנולדו עבדינן כרשב"ג וכל היכא דחזינן פלוגתא בגמ' דידן ועובדא בירושלמי סמכינן אירושלמי וכ"ש בנידון זה שלא תוכל לברר מגמרא דידן דאיכא פלוגת' בנולדו ולא כמו שכתבת דלא סמכי' אירושלמי. וקרוב בעיני לומר אפי' בהיו כופין. אמרת שאין כאן עיגון אין לך עיגון גדול מזה כי שמא קודם היתה יושבת כל ימיה בלא בעל ממה שהיתה נשאת לסומא. שמחה בר שמואל:
1701
1702שאלה מהמחבר לה"ר שמחה זצ"ל
1702
1703מורי ה"ר שמחה. יזכה למנוחה. כי דעתו נוחה. להשיב תלמידו. מעשה שהיו לראובן שני חתנים ונתן להם לכאו"א קרקע ובנין והיו כל הבתים זה אצל זה ושוב מת בנו ונשאת כלתו לאחר והיה בעלה במקום בנו והחצר של כולם היד אחורי הבתים כי כך הענין בוינא אין חצירות לפני הבתים כ"א לאחורי הבתים וכל תשמישי החצר הם בחצר שאחרי הבתים. דנה באו לבנות בית הכסא והיה ראובן החיצון סמוך למבוי ושמעון פנימי הימנו ולוי משניהם והיה לוי חפץ לבנות במקום שנראה לו ואמרו שמעון וראובן אין אנו חפצים לבנות בזה המקום כי לך קרוב ולנו דחוק עד שבסוף נתרצו כל שלשתם ובררו דמקום השוה לכולם ובנו בית הכסא והיה סמוך לבית ראובן וכן החיצון והתנו ביניהם שלא יהיו רשאין לבנות במקום אחר וכשיתמלא כולם יפנוהו וכן נעשה שנתמלא והיה רוצה בן לוי לבנות אחר מפני (שדחוה) [שרחוק] מביתו עומד וכפאו ראובן בע"כ לפנותו מפני אותו התנאי שהתנו ביניהם וכן עשה ונתן מעותיו עם מעות ראובן שפינוהו. ועתה עלה בדעתו ובנה בתים והרחיב ביתו יותר ממה שהיה קודם לכן עד שמגיע אל בית דכסא בסמוך ועתה נתמלא שוב ביה"כ ואומר בן לוי נפנה אותו גם עתה [כאשר] רחקתני לפנותו גם בראשונה וראובן אומר לא כי אלא נחפור אותו (יותר) [אחר] בתוך [החצר] ובן לוי אומר הלא אבי התנה עמך בזה המקום והחזיק בו וגם אני החזקתי כמה שנים וגם כשרציתי לבנות במקום אחר רחקתני בע"כ לפנותו עבור התנאי שריה בינך ובין אבי ועוד שאז [לא היד] בית הכסא [סמוך] כלום אלא שעתה הרחבת הבנין עד שקרבת לבית דכסא וזה דבנין עצמו שלא כדין עשית וראובן אומר מעולם לא היה בינינו שום תנאי אלא יש לי רשות לבנות ביה"כ בכל מקום שארצה בהדיא הנאה שיש לך דרך עלי ומה שאמרתי כשפנינו אותו שהיה לנו תנאי כדי שתתרצה לפנות. ועתה יורה הרב הדין עם מי וישקיט מריבה גדולה וידע הרב כי יותר מעשר שנים שנבנה ביה"כ ולא ערער עליו ראובן עד עתה מפני שהרחיב ביתו וקירבו סמוך לביה"כ וגם ביה"כ היה חפור בקרקע ומכוסה ב"א חלון הצריך מגולה. ועוד טענה אחרת בין לוי ובין ראובן כי שער החצר הפתוח למבוי היה סמוך לבית ראובן מפני שהוא החיצון לוי הוא היה הפנימי ובית שמעון האמצעי היה עומד שמם כי מת ויורש החצר היה קטן והנה עלה בדעת ראובן לבנות ביתו סתם שער ההצר ממקו' שהיה בראשונה ובנה עליו בנין גדול גם כי הכניס הבנין לתוך החצר וכעת שהיה ראובן בונה בא בן לוי ומיחה בו בעדים ואמר לו אני מוחה בידך שלא תבנה כי החצר של כולנו לתשמיש ועוד הלא בחיי לוי אבי רצית לבנות ומחה בידך והוצרכת להסתלק מהבנין גם עתה אני מוחה בידך גם מכח אבי גם מכח עצמי שכבר דחזקתי בתשמיש החצר אחרי מות אבי זה יותד מג' שנים ואין לך דשות לא לסתום שער החצר ולא לבנות שם בנין בחצר ובאו עדים והעידו שלוי מחה בראובן מלבנות ונסתלק מבנין בעבור מחאתו וראובן משיב אמת שאביך מחה בידי אך אלמות עשה לי ושלא בדין מחה בידי ובן לוי אומר אבי מעולם לא היה אלם ולא יצא עליו מעולם שם אלמות ועתה יורנו הרב הדין עם מי. ועוד יכתוב לנו הרב כי אחרי שראה בן לוי שאינו יכול לעמור כנגד ראובן כי יבוא עליו בעקיפין אמר בן לוי לראובן וכי אינך מודה שכשנתן זקיני דבתים לך ולאבי בזה התנאי נתן לכם שיהיה לאבי דרך השער למבוי דרך החצר שלכם ולכם יהיה רשות להשתמש בכל החצר אפי' כנגד בית אבי וכל התנאי שכל זמן שיחפוץ אבי בדרך השער הסמוך לביתך לא תהיו רשאים למחות בידו אבל אם לא יחפוץ אבי להסתלק מן הדרך אז יכול לגדור חצירו בע"כ והודה לו ראובן בזה לבן לוי ועתה רצה בן לוי לגדור החצר שכנגד ביתו וראובן אומר אין לך חצר שכנגד כל ביתך אלא מראה לו כנגד חצי ביתו וכן הוא הענין שבן לוי רוצה לגדור כל החצר שאחר הבתים כרחב כל ביתו של בן לוי כי אומר כנגד רחב ביתי זהו שלי וראובן אומר אין כל חצר שכנגד כל רחב ביתך שלך אלא ע"כ שלך ולא יותר ובן לוי אומר מאין לך זה שאין שלי כל רחב ביתי ועוד הלא כשבנה אבי את הבית הכניס את הבית לחצר שלא היה שלו וראובן אומר אמת ששלא כדין עשה ובאלמות עשה כי שמעון שהיד ביתו בין בית אביך ובין ביתי מת ויתום קטן נשאר ועשה בגזל מה שעשה ובן לוי אומר חלילה לאבי לגזול את היתום מעולם לא יצא על אבי שם גזילה:
1703
1704ועוד מעשה שהיה לוי עשיר גדול והיה לו בן והלך ללמוד תורה למלכות אחרת ובתוך כך מת לוי ולקח הדוכוס כל אשר לו וכשחזר בן לוי הי' דואג מאוד כי לא היה לו כלום ואמרה לו אמו אל תדאג כי עוד יש בידי שתוכל בטוב להתפרנס ושלחה אמו אחרי אחותה ואמרה מה שיש לי בידך תן לזה לבני ונתנה לו י' זקוקים של זהב ושוב חזר ונתנם לה לשמור כי לא היה רשאי להראות עצמו שהיה לו פחד מן הדוכוס ושוב היתה אחות אמו משיאה בתה והיתה צריכה לזהב לתקן תכשיטין לבתה ואמרה לו אקח מזהב שלך ואתן לה ואח"כ אפרע לך ואמר לה כן תעשי גם הגידה לו שנתנה ממעותיו ליהודית אחת י"ב ליטרין בחצי ריוח וליהודית אחת כך וכך ואח"כ מתה פתאום ולא צותה את בתה והלך בן לוי אצל בעלה ואמר דע לך יש לי זהב ביד אשתך וענה לו בעלה אם אתה יודע שהם שלך תקח ונחסר מן הזהב ה' רבעים ושוב אמר בן לוי לבעלה אותם י"ב ליטרין שביד פלונית הם שלי וענה לו טוב הרבר אם אתה יודע שהם שלך תקח והלך אצל האשה וענתה לו אמת היא הלוותה לי אבל לא אמרה לי שהם שלך אלא כך בסתמא נתנה לי ועתה בעלה אינו רוצה ליתנס לו ובן לוי אמר בזה תדע שהם שלי שלא היה יודע בהן שום אדם שהם ביד אותה אשה כי אם אני. יצחק בר משה נב"ה:
1704
1705תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר
1705
1706אני מה אורה. שבח לבורא. עליך אני קורא. מי כמוהו מורה. חבירי ה"ר יצחק בר משה.
1706
1707לפי מיעוט דעתי חזקה שלוי טען על ראובן בקרקע לצורך בית הכסא אין בטענותיו כלום חדא דחזקה שאין עמה טענה היא כל חזקה צריך לטעון אתה מכרת לי אתה נתת לי וזה [אינו] טוען אלא תנאי בעלמא ועוד דקיימא לן בחזקת הבתים כל"ב אין חזקה לנזקין וביה"כ אפי' שתק עשר שנים כדמוכח עובדא דרב יוסף פ' לא יחפור. על בן לוי שמיחה ביד ראובן שלא למחות בנינו בחצירו ולא ידע מה כח יש לבן לוי בחצירו של ראובן למחות בידו הא אמרינן בכל שותפין מעכבין זא"ז היינו כגון שלא חלקו מה שיש להם בזה החצר אבל חלקו ונתברר חלקו של ראובן או בן לוי [אינו] יכול למחות בידו אע"פ שיש לו תשמיש ודריסת הרגל בחצירו של ראובן ועכשיו ממעט ראובן בתשמיש החצר מחמת בנינם ומעקם הדרך דרך כניסה ויציאה יכול לומר לו ראובן לא עדיפת מדידי בדרך שאני נכנס ויוצא ומשתמש בחצר כן תעשה גם אתה. והא דאמרי' בפ' המוכר פירות מי שהיתה דרך הרבים עוברת דרך שדהו וכו' התם גוף הדרך היתה שלהם ומצד שהחזיקו רבים אסור לקלקלו אבל יחיד שאין לו דרך מיוחדת אלא דריסת רגל בעלמא לכנוס ולצאת לא שיעבד ליה חצירו מלבנות בתוכו כל צורכו רק שלא ימחה בידו תשמיש החצר ודריסת הרגל מלכנוס ולצאת דרך החצר למבוי אפי' עקם עליו הדרך. ועל בן לוי שרצה לגדור כנגד כל רחב ביתו וכו' מה שהכניס לוי אמתים לחצר וראובן אומר ששלא כדין עשה לאו כל כמיניה [כדתנן בפרק חזקת הבתים] לקח [חצר] ובה זיזין וגזוזטראות הרי היא בחזקתה דטוענין ללוקח ה"נ דטוענין ליורש דילמא פייסיה בדמים אם נתן להם חצירות שלשתן ביחד ולא פי' כ"א יקח בעד ביתו עשאם שותפין בחצר וחולקין בשוה ואם קדמו המתנות זה לזה לפלוני חתני לוי אני נותן הבית פנימי עם החצר מסתמא כנגד כל רחב חבית שלו שאל"כ היה לו לפרש איני נותן לך אלא כנגד חצי בית: ועל הזהב שנחסר לבן לוי ה' רבעים וראובן לא ידע אנה לקחה הזהב לתקן תכשיט מסתמא מזה הזהב לקחה ישבע לוי שנחסר לו ה' רבעים ויטול. אם הבעל תיקן תכשיט לבתו נראה דנאמן בלא שבועה אין לך משיב אבידה גדול מזה כי לוי לא הפקיד אצלו ואעפ"כ הודה לו. ועל הי"ב ליטרין שאמר לו תקח מיד הנפקדת ושוב חזר בו אע"ג (דתנן) [דת"ר] קיבל מן האשה יחזיר לבעלה ואפי' אמרה בשעת מיתתה של פלוני הן איכא דאמרי יעשה פירוש לפירושו כל זה מיירי שאין שם תובע אבל אם יש שם תובע אם הוא אמיד יחזירם לתובע וסבורני דהני תרי לישני דחזקת הבתים פי' הכי אי מהימנא לך אם אין שם תובע אלא על פיה יש לך להחזיר כו' ואיכא דאמרי אם אמידי לך פי' אם הן תובעין אותך ואמידי כי הואיל והוא ציותה והם תובעים יחזירם להם ואי לא אמידי וגם לא מהימני יעשה פי' לפירושו וה"מ דלא יהיב סימנא התובע [אבל אי יהיב סימנין] מהדרינן בסימנין אפי' מיתמי דאמרי' בפרק איזהו נשך דוקא דהבא אבל דבר המסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתא מריה ויהיב סימנא ושקיל להון ופר"ח ש"מ דעל ידי סימנין מפקינן אפי' מיתמי ועיקרו בכתובות בפ' הכותב ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתי ציירן בסדינא בי ר' מייאשא שכיב ר' מייאשא ולא פקיד אתא לקמיה (דר"נ) [דרבי אמי] אמר חדא ידענא דלא אמיד ותו הא יהיב סימנא אלמא דמנין הוי סימן אפי' להחזיר פקדון אע"ג דהתם הוה אמר דציירן בסדיניה הא נמי שאמר כך וכך ביד פלוני ונמצאו דבריו אמת כיון דליכא מאן דתבע ליה ולא דמי לההוא עובדא דשומשמי פ' האשה דאמר אתרמויי אתרמי דהתם הנפקד כופר וטוען שלי הם ושלך החזרתי לך. וירבה מזלך. ותצליח בתורתך. כחשקי שמחה בר שמואל:
1707
1708שאלה מהמחבר לה"ר שמחה זצ"ל
1708
1709השב"ה יחזיר מאור עיניך מורי ה"ר שמחה והאמת כי עד מאוד לבי דוה על מאור עיניך ודמעותי זולגות בזוכרי אותך יהי רצון מלפני רחום וחנון לפקוח עיניך ולהטיב אחריתך מראשיתך כי טוב אתה לישראל מטיפת גשמים במעשים עצומים ונעלמים. כי אין על מי להשען ולסמוך בעת הזאת.
1709
1710מעשה ביהודי אחד הדר בירקא ששידך בת יהודי אחד הדר בניטרא לבנו ואחרי השידוכין שלחה אם הבחור מירקא חגור אחד למשודכ' על יד ראובן במתנה והבחור המשודך שלה ע"י ראובן זה עצמו טבעת לקדש לו המשודכת ויהי כבוא ראובן לגיטרא ונתאכסן בבית שמעון בבית וילך שמעון אל רחוב העיר ויקח את שני היהודים ויביאם אל בית המשודכת וגם ראובן הלך עמהם ויהי כבואם אל בית המשודכת כולם ראובן שהוא שליח הבא מירקא ושמעון בעל ביתו ושני יהודים שהביא מרחוב העיר והנה ביד שמעון החגור ששלחה אם הבחור למשודכת וגם הטבעת ששלח הבחור לקדש בו משודכתו ביד שמעון וביד ראובן הבא מירקא לא ראו כלום ויאמר שמעון למשודכת הנה החגור ששלחה אם הבחור קחהו ולא רצתה לקחתו וגם כי כסתה פניה מהביט בהם ותקבל אשה אחרת העומדת אצל משודכת את החגור מיד שמעון ואח"כ הוציא שמעון טבעת ואמר למשודכת היליכי הטבעת ששלח הבחור לקדש אותך ולא ענתהו המשודכת דבר כי כסתה פניה מהבט בהם ותקבל האשה האחרת את הטבעת מיד שמעון כאשר קבלה החגור ולא שמע שום אדם שאמרה לשמעון לתת בידה. כדברי' האלה סיפר לפנינו אחד מאותם שנים שהביא מרחוב להיות עדים והשני כבר מת ושמעון כמו כן עדיין חי וכמדומה לנו שגם הוא יעיד כך כאשר כתבנו. ועי"ז המעשה יצא לה שם בעירה ובשאר עיירות שהיא מקודשת והוחזקה בחזקת מקודשת ואותו ראובן שבא מירקא לא היה בידו שטר שעשאו הבחור שליח לקידושין וגם ראובן לא עשה את שמעון שליח בעדים לקדש. ע"כ סדר המעשה כאשר הי'. ועלה לי זה המעשה לכמה ספיקו'. תחילה שלא היה ביד ראובן שטר שעשאו הבחור שליח לקדש ובספרי הגאוגים וגם בתיקון שטר כתוב שצריך שטר וגם על ידי היה מעשה לפני מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל. מיהו נרא' בעיני שלא נהגו כך כ"א לרווחא דמלתא שמא יאמר הבעל איני חפץ שתתקדש לי אשתי על ידיך ולא עשיתיך שליח לקידושין מעולם אבל מסתמא ממקום שיודע בראובן שחפץ ברחל והלך אחד מן השוק וקדשה לראובן בממון ראובן או בממון עצמו שזכה לו ה"ז מקודשת מדאורייתא אע"פ שלא עשאו שליח כדתנן שזכין לאדם שלא בפניו והכא הואיל דידעינן ביה שחפץ בה הרי זכות הוא לו כההיא דפ' האיש מקדש הני בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל שקל חד מנייהו כסא דחמרא והב ליה לחבריה ואמר מיקדשא ליה ברתך לברי אמר רבינא אפי' למ"ד חיישי' שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרי ליה רבנן לרבינא ודלמא שליח שוייה לא חציף אינש לשוייה לאבוה שליח ודלמא ארצויי ארצי קמיה ושתק פירש"י דילמא האב הרצה דברים בפני הבן וראה דעתו שחפץ בה והלך וקידשה לו שלא מדעת הבן משום דקי"ל זכין לאדם שלא בפניו וזה הואיל שגילה דעתו שחפץ בה זכות הוא לו שמתקדשת לו עכ"ל והכי נמי משמע גבי ההיא דבעי מניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו זימנין כו' אלמא אילו ידעינן בבירור שהיתה חפיצה בגט היה מקבל לה גט שלא מדעתה אף ע"ג דקי"ל שהאשה עושה שליח לקבלה אבל לא האיש ואומר בירושלמי פ' האומר לא הוחזק השליח בעדים הוא אומר לעצמי קדשתי והיא אומרת לראשון השני באומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני והיא כאומרת לראשון קדשתני והוא אומר לא קדשתיך משמע להדיא דאי לא סתרי אהדדי נאמן הבעל לומר שעשאו לשליח לקבל לקדש. (וכבר שאלתי ממורי ה"ר שמחה בדבר זה והודה לדברי והוסיף להביא ראיה מירושלמי פ"ב דקידושין דא"ר זעירא א"ר אלעזר אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו ואינו מפריש שלא מדעתו ובפרק האשה בפסחים ומייתי לה בעירובין בפרק כיצד משתתפין משמע דאדם שוחט פסחו על אשתו בלא מינוי שליחות וסגי בגילוי דעת בדידה הלכך מה שלא היה לו שטר לראובן מן הבחור גם מה שלא עשה שמעון שליח לקדש נראה בעיני דבהא ליכא קפידא כלל אחרי שידוע שהבחור חפץ במשודכתו הרי זכין לאדם שלא בפניו כדפרי'. אלא נראה בעיני דמאחר שלא קיבלה המשודכת טבעת של קידושין בידה אינה מקודשת כדתנו רבנן התקדשי לי כמנה תנם לפלוני אינה מקודשת וכ"ש הכא שלא אמרה כלל ליתן לאותה אשה שקיבלה מיהו שמא היינו דוקא כי לא שדיך ובלא נתרצית להתקדש קודם לכן אבל הכא ששידכו ונתרצו קודם לכן להתקדש שמא אותה קבלת קידושין שקיבלה האשה הויא זכות למשודכת מידי דהוה אקבלת גט היכא דניחא לה דזכין לה שלא בפניה מיהו בזה לא דקדקנו היטב אם המשודכת עצמה נתרצית באלו השידוכין אם לאו). ותו דיצא לה שם בעיר דמקודשת ותנן בהמגרש יצא לה שם בעיר מקודשת ה"ז מקודשת וזה יבאר מורי אם קידושין או אינן קידושי' אי מבטלינן קלא בה"ג אם לאו אם שייך כאן לומר קמו בה רבנן במילתא ולא הוו קידושיה קידושין דהכי מוכח גבי הא דשלחו ליה מבי רב לשמואל דמבטלי קלא דאי מיגליא מילתא דקידושין לאו קידושין מבטלי קלא. ועוד שהעד החי מעיד שכך אמר שמעון בעת נתינת הטבעת הנה הטבעת ששלח פלוני לקדש פ' ולא אמר בלישנא הזה הרי את מקודשת לפלוני בטבעת זאת אלא אותה האשה קיבלה הטבעת מיד שמעון כאשר קיבלה גם חגור של מתנה: יצחק בר משה נב"ה
1710
1711ועל מעשה השידוכין סבורני דאין כאן בית מיחוש אפי' היה מדבר עמ' על עסקי קדושיה ולא רצתה לקבל וקיבלה אחריני דמודי ר"י דלא אמרי' (דא) [דיו] כ"ש הכא שלא היה שלוחו של בעל והמקבלת לא היתה שלוחה דאין כאן בית מיחוש אם תוכלו לפייסה להתקדש לו מוטב ואם בדעתה להנשא לישראל תקבל גט ממגו לרווחתא דמילתא ואם לאו אין טוב לאוסרה לכהונה ואין קול זה צריך ביטול שאינו אלא קול הברה בעלמא. שמחה בר שמואל:
1711
1712תשובה מה"ר שמואל זצ"ל בענין הנ"ל
1712
1713אני איני כדאי אך אחרי שהזכרתני דעת תלמידך נוטה ככתב מורי ושיטתו ולעדות השליחו' א"צ ראיה מההיא גופה דילמא שליח שווייה אלמא שלא הוציא האב לא שטר ולא ראיה ולא הזכיר שליחות אך אם כופר בשליחות כאילו לא קדשתיך נאמן והזכייה ניתנה לדחייה אפי' לפירש"י (כשאני) [דשאני] גבי (כן) [בן] הואיל ואי אפשר בשליחות משום חוצפא ניחא ליה בזכייתו אבל אינש בעלמא כיון דמצי לשוויה שליח מדעתו ורצונו ולא עשה מאן לימא לן דניחא ליה למתסר בקרובותיה וכ"ש עכשיו למתסר בכל נשים שבעולם ובכל דהו אמרינן דליכא זכייה כי ההיא דאותו ואת בנו בזיכה לו ע"י אחר אע"פ שכל העולם קופצים וקונים שמא לדידי' ניחא ליה בצמצום הואיל ולא פירש ה"נ הכא הדעת מכרעת הואיל והעד גופיה מודה שלא הוזכרו קידושין ולא נתקבלו מדעתה אין כאן בית מיחוש אפי' על הקול כי כן רגילות מיד כשמשדכין יוצא הקול פלונית נתקדשה נתבטלו השידוכין נתבטל הקול וידוע הואיל ולא נתפרסמו הקידושין נתבטלו השידוכין ובטל הקול כי ההיא דהמגרש ושלום מורי ה"ר יצחק יגדל כחשקי שמואל בן רב' זצ"ל:
1713
1714תשובה מה"ר מנוח אליהו זצ"ל בענין הנ"ל
1714
1715מה יענה כבד פה ולשון. למרבה שמן ששון. ועמוק מנהר פישון. ואיך אכניס ראשי בין ההרים. למקום מים אדירים. ואף כי איני כדיי. אך פן יאמרו מגאוה ולא מענוה אמרתי אענה חלקי אל ה"ר יצחק ובקוצר כי די לחכימא ברמיזה כי ידעתי כי הוא למד במלכות ויודע טכס.
1715
1716על תחילת שאלתך על הקידושין שלא נתנו אף בלשון קידושין וגם לא באו ליד המתקדש לא ידעתי מה יש לי להסתפק חדא שהרי העדים מעידים על הקידושין שלא היו. נמצא הקול אינו קול ותו לאו כל כמיניה לאחזוקי אמתלא אבל עדים פשיטא דמהימני ועוד מאחר שמיאנה לקבל קידושין מאן לימא דמשום כיסופא הוא ואפי' תאמר לכך נתכוונתי כיון שבאותה שעה לא בריר לן (אבל) [הוה] לה דברים שבלב כדאיתא בקידושין בכולן אם אמרה בלבי היה להתקדש לא אמרה ולא כלום ולא דמי לההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק ולא איתדיר דההוא אנן סהדי דלהכי איכוון והוי כאילו פיר'. כן משמע כל הסוגיא. ותו כיון שלא עשה שליח מעיקרא אע"ג דאח"כ גליא דעתה ואמרה ניחא לה לאו כלום הוא תדע מדקאמר ודילמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק מעיקרא אבל השתא לאו כלום ואין חילוק בין שדיך ללא שדיך. ועוד דבר זה הייתה רוצה לדון מפרש"י דלא בעי רק גלוי דעת גדולה מזה א"ר שלמה סוף ד' אחין גבי בבת אחת היכי משכחת לה כגון שפגע שליח בשליח ושופעת דם מתוך י"ג לאיחיובי אינהו נמצא מעתה) וכן פי' ר"ת ורבינו ר' יצחק בר שמואל. ותשא שלום מאת ה' אתה וכל לני צלך כנפש הצעיר. מנוח אליהו בר' יעקב הלוי זלה"ה:
1716
1717תשובה לה"ר יוסף זצ"ל
1717
1718פגעתי בבחור מזויין וכלי זיינו בידו ה"ר יוסף בן הנדיב ר' מזל כבודו יגדל. ולא ידל. ועל החלה אשיבך הלכה למעשה כך נראה בעיני דעיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה לבד מז' משקין. תנן פ"ב דחלה עיסה שנילושה במי פירות חייב' בחלה ושמעתי שיש גירסא פטורה מן החלה משום דאמ' בירושלמי את שחייב עליה משום חמץ חייב בחלה וההיא דפ"ק דתנן הסופגנין והדובשנין דפטירי משום דלא איקרו לחם לרשב"ל כדאית ליה ולר' יוחנן כדאית ליה בפ' כל שעה הא אי הוו לחם חייבים ההיא בשנילושו בדבש ובמים מיהו נראה בעיני דירושלמי במיני עיסה מיירי וה"פ את שחייבין עליו משום חמץ כגון חיטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון חייבין בחלה את שאין חייבין עליו משום חמץ כגון אורז ודוחן ופרגין ושומשמין וקטניות אין חייבין בחלה אבל במה נילושה עיסה בזה לא איירי כלל. מיהו אין עתה ירושלמי בידי לא דפסחים לא דחלה. ואומר אני דע"כ חייבת בחלה גרסינן. דאמר עלה בירושלמי ר' יוסי בר' חנינא דר"א בן יהודה איש ברתותא היא דתנינן תמן במסכת טבול יום עיסה שהוכשרה במשקין ונילושה במי פירות ונגע בה טבול יום ר"א בן יהודה איש ברתותא אומר משום ר' יהושע פסל את כולה ר"ע אמר משמו לא פסל אלא מקום מגעו פי' דכי היכי דלר' יהושע מי פירות מחברין להיות כל העיסה אחד לענין שפסל את כולה ה"נ מחברין לענין חיוב חלה ולר"ע דאמר משמו לא פסל אלא מקום מגעו דמי פירות אין מחברין ה"ג אין מחברין לענין חיוב חלה רשב"ל אמר מה פליגי כשהוכשרה פי' במשקין. ואח"כ נילושה שמי פירות מחברין להכשיר אבל אם נילושה במי פירות ואח"כ הוכשרה אין מי פירות מחברין להכשיר. פי' כי מי פירות אין מחברין לעיסה לחלה וה"ה שאין מחברין להכשיר הלכך עיסה שנילושה במי פירות לכ"ע פטור מן החלה. ר' חייא בשם ר' יוחנן אמר דברי הכל היא פי' מתני' דקתני חייבת בחלה אע"ג דר' עקיבה אמר תמן אין מי פירות מחברין לטומאה מודה הוא הכא שמי פירות מחברין לחלה ר' חייא ר' בא בשם ר' יהושע בן לוי אין לך מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד. והשתא לרשב"ל לכ"ע עיסה שנילושה במי פירות פטורה מן החלה אע"ג דקשה לי א"כ מתני' אמאן תרמייה אם לא תאמר דרשב"ל פטורה קתני במתני' והא לא מיסתבר. מיהו ע"כ הכי אית ליה לרשב"ל דפטורה מן החלה אע"ג דלר"י לכ"ע חייבת בחלה ורשב"ל ליתיה במקום ר"י לבד מהנהו תלת שאני הכא דר' יוסי בר חנינא קאי כותיה דלר"ע פטורה מן החלה וליתא לדראב"י איש ברתותא דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו. ואפי' אם תמצי לומר דהיינו דוקא היכא דפליגי בסברא דנפשייהו אפ"ה קיי"ל דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל ואפי' יחיד במקום רבים כמו גבי כשותא פ' תולין ואפי' תלמיד במקום רבו כמו ר"ע במקום ר"א בכיצד מברכין גבי אביונות וקפריסין וחלת חו"ל דרבנן כדתנן פרק בתרא דחלה דנאכלת עם הזר על השלחן וכדמפרש לה בכל הבשר ואפי' בארץ בזה"ז נראה בעיני דרבנן היא כדרב הונא בריה דרב יהושע במסקנא דיוצא דופן דאין לומר דהא דקיי"ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל היינו דוקא בגידולי קרקע. דמ"ט אימא הכי בלא ראיה ובלא סברא הלכך אתבריר לן דעיסה שנילושה במי פירות בלא מים פטורה מן החלה אפי' נילושה בששה משקין מיהו לענין הלכה למעשה נראה בעיני להחמיר כדברי ר' חייא בר בא בשם ריב"ל דאין לך מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד וקאי על ר' יוחנן דהוא אמר אפי' ר"ע מודה שמי פירות מחברין לחלה וקא מהדר ליה דאין מחבר אלא שבעה משקין (הם) [והם] הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש אבל עיסה שנילושה בבצים ובשאר מי פירות אינה חייבת בחלה דלא איקרו משקה לא להכשיר ולא לחבר קלחי קמח להיות שיעור לחייב בחלה כדתניא בתוספתא דשבת בפ' הגוזז מנין לדם שהוא משקה [שנאמר] ודם חללים ישתה מנין ליין שהא משקה שנאמר ודם ענב תשתה חמר מניין לדבש שהוא משקה שנ' ויניקהו דבש מסלע מנין לשמן שהוא משקה שנא' משתה שמנים משתה שמרים מנין לחלב שהוא משקה שנאמר ותפתה את נאד החלב ותשקהו מנין לטל שהוא משקה שנאמר וימץ טל מן הגיזה מלא ספל מים ותניא בת"כ אשר יבוא עליו מים יטמא אין לי אלא מים מנין לרבות הטל והשמן והיין והדבש והחלב ת"ל וכל משקה אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבוא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי אף אני ארבה את הטל היין והשמן והחלב והדבש שאין להם שם לווי ומוציא אני מי תותים ואת מי רמונים ושאר כל מיני פירות שיש להם שם לווי הלכך עיסה שנילושה בבצים בלי מים ובשאר (מיני) [מי] פירות אומר אני שפטורה מן החלה וכן אני מורה ובא: יצחק בר משה נב"ה
1718
1719פירושי מקלות
1719
1720אומרים רבים טוב מי יראנו. בפרשת יעקב אבינו. על מחשוף הלבן טעם יביננו. אולי יש אשר לזכות ידידנו. וראיתי כי כולנו כצאן טעינו. כי לא כן כאשר דמינו. אשר פצל בשל לבן והפקיע ממונו ממנו אלא איש תם חסידות למדנו. מה' ומישראל לנקותנו. ומן הכיעור ומן הדומה להרחיקנו. שלא להחשד. כי אומר אני כי יעקב אבינו ידע שלבן רמאי ובעל תחבולות היה וחשב איך יעשה שלא יחשוד אותו לבן ויעליל עליו להוציא שכר טרחו מידו והתנה עם לבן שכל שה נקוד וטלוא בכשבים וטלוא ונקוד בעזים אשר יולד בעדר לבן יהיה שכרו של יעקב וגם אשר כבר נולד נקוד וטלו' בכשבים וטלוא ונקוד בעזים יהיה שכרו ויטול מיד ככתוב אעבור בכל צאנך היום הסר משם כל שה נקוד וטלוא וגו' וענתה בי צדקתי וגו' כלומר יודע אני שהבורא ישלח ברכה בחלקי שמא תאמר כי גנבתי מחלקך זה התנאי יהיה בינינו כל אשר איננו נקוד וטלוא גנוב הוא אתי ושלך הוא ועלי לשלם לך פי שנים ככתוב שנים ישלם ויאמר לבן יהי' כדבריך (גרמה) [נדמה] לו דבר מועט וקבל על עצמו ויסר ביום ההוא את התישים העקודים והטלואות ואת כל העזים הנקודות והטלואות ויתנם יעקב ביד ראובן ושמעון בניו וישם דרך שלשת ימים בין עדרו של יעקב הרועים בניו ובין עדרו של לבן הרועה יעקב שלא יאמר לבן שבאו מעדרו ויקח לו יעקב מקל לבנה לח ולוז וערמון ויפצל וגו' ויצג את המקלות אשר פצל גו' ברהטים בשקתות המים של עדר יעקב בהרועים ראובן ושמעון בניו ויחמו הצאן של יעקב אל המקלות ותלדנה הצאן עקודי' נקודי' וטלואים והכשבים נקודים וטלואים הנולדי' בצאן לבן הפריד יעקב לבד כי זהו שכרו כאשר התנה עמו וישת לו עדרים לבד ולא שתם על צאן לבן שלא יאמר לבן בעבור שרואים עקודים ונקודים יולדי' כמותם. ובהעטיף הצאן היינו המכוסים של לבן שכולם שחורים או כולם לבנים והם של לבן לא ישים שלא להפקיע ממונו של לבן והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב ולא יכול לכן לחשוד את יעקב כי עמד באמונתו וענתה בו צדקתו. כך נראה בעיני אני יצחק בר משה בן ה"ר יצחק בן החבר ר' שלום זכר צדיק לברכה:
1720
1721מכירת הלואה
1721
1722תניא בתוספתא דב"מ פ' המוכר פירות יש דברים שהן ריבית ואינם ריבית לוקח [אדם] הלוואתו של חבירו כגון ראובן שחייב לשמעון מנה ליתן לו בתשרי מותר ללוי שיתן חמשים לשמעון בניסן ויקבל מנה מראובן בתשרי שאין כאן הלואה כלל אלא מכר גמור שהרי בשעה שקיבל שמעון חמשים מלוי נסתלק לגמרי מחוב שיש לו על ראובן וזכה בו לוי במעמד שלשתן שאמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי ואין כאן אגר נטר כלל שהרי אם ראובן לא יתן ללוי אינו חוזר על שמעון כי לא סמך עליו כלום ועדיפא מדרבא דאמר שרי ליה לאינש למימר לחבריה הילך ארבע זוזי ואוזפיה (לשמונים) [לפלניא] זוזא לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה דהתם איכא אגר נטר דבההיא הנאה דנטר מעותיו מהאי מקבל ארבע זוזי מהאי אבל הכא אין לו עם שמעון כלום. ואע"פ שיש בידי לדחות לפרש ההיא דתוספתא דאיירי שיש ספק אם יפרעו לו דהו"ל צד אחד בריבית מותר לא מסתבר לי דמאי קשי' לי דנוקמה בצד [אח'] הואיל ובריית' סתמא קתני. וקשיא לי דתניא בתוספת' ספ"ק דע"ז אבק רבי' לא ישא אדם ויתן בהלואתו של חבירו מפני אבק ריבית וקשיין אהדדי וצריך אני לומר ההיא דב"מ בצד אחד וההיא דע"ז בחוב ברור וא"נ ההיא דב"מ דאורייתא וההיא דע"ז (דתנן) [דרבנן] וא"כ אסור לאדם ליקח הלואתו של חבירו בפחות. ונראה בעיני דהא והא בחוב ברור והא והא אפי' מדרבנן והא דע"ז כגון ראובן שלוה מנה משמעון ואח"כ לקח מנה אחר או אותו מנה עצמו וזכה אותו לשמעון ע"י אחר אסור לו לראובן לישא וליתן להרויח באותו מנה לשמעון מפני שנראה כריבי'. ודוקא במעמד שלשתן יכול למכור אדם הלוואתו בעל פה לחבירו אבל לא בחליפין כך נראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה:
1722
1723עוד האריך רבינו יצחק במכירת הלואה בעל פה בתשובה של רבית
1723
1724שאלה מרבינו יצחק בר שלמה נ"ע
1724
1725מפני שהשעה נחוצה. אבוא לאדוני במרוצה. אשר בו עצה. ותושיה בלבבו רבוצה. ואמרתו נמרצה. ומי כמוהו נמצא. מורה דרך תרוצה. לחסרי בינה ועניי הדעת כמוני אני עבדך החתום למטה. באתי לשאול את פיך מורי מאורי הגדול ה"ר יצחק בר משה.
1725
1726את אשר טען ראובן הלויתי לשמעון כך וכך ליטרין למחצית שכר והוא רכב בעגלה ונער קטן עמו ומעות שלי ושלו היו בידו ובא עליו לסטים אחד שאינו מזויין בלא קשת ובלא דומה ומצאו יושב בעגלה וישן והנער יושב על הסוס ומנהיג ולקח הלסטים החרב שלו מן העגלה וראה שהוא נרדם שלף חרבו וחבל בו כמה חבלות וגזל לו כל מה שהיה בידו ופשעת במעותי שרכבת לבדך ועוד שישנת והדרך הוא דרך היעד ואילו היית ער לא היה רשאי להזיקך ושמעון משיבו אע"פ שהוא דרך היעד הנה עד הנה לא (הזיק) [הוזק] בו לא רוכב לא רוגל לא עגל לא חמר לא יחיד ולא רבים ובאותו בטחון ישנתי וקראני אונס. ואתה מורי מאורי הבינני והורני הדין עם מי על הבירור וע"פ הראיות ובזה אדע כי מצאתי הן בעיניך. אני עבדך ואחריתך מאוד ישגא. מדוק ועד גיא. בחשקי אני הקטן יצחק בר שלמה נ"ע:
1726
1727תשובה מרבי' המחבר
1727
1728כשחר יבקע אורך. ואל יכבה לעד נרך. ותהדר עלך הדרך. ותהא בעסק התורה מבורך. והיו מים מי בורך. וחזקת ולבך אל ירך. בפלפול התורה. ארי בחבורה. אדוני ה"ר יצחק בר שלמה.
1728
1729הנני משיבך על אשר שאלת כך נראה בעיני שחייב שמעון לפרוע לראובן כל מה שהלוהו דכל מחצית שכר הויא מחצה מלוה מחצה פקדון דקיי"ל האי עסקא פלגא מלוה פלגא פקדון כדאמר בהמקבל אמרי נהרדעי האי עסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון הלכך האי הלואה שהלוהו למחצי' שכר כשהלוהו דעת שניהם היתה כדין תודה בהתירא ולא באיסורא הלכך ע"כ פלגא באגר ופלגא בהפסד היה דעתם ודינא ליטול שכרו כי היכי דלא תהוי רבית מאי דטרח בפלגא דפקדון בשכר המתנת פלגא דמלוה א"נ דעתם היה כדפירשה רבא לשטרא דרב (שילש) [עיליש] דאי פלגא יקבל המלוה באגרא יקבל עליו אחריות ההפסד תרי תלתי ואי הלוה רוצה ליטול תרי תלתי אגר יקבל עליו חצי ההפסד הלכך ע"כ יש כאן קצת מלוה וקצת פקדון. ועל הפקדון שומר שכר הוא הלכך פלגא דמלוה הוא חייב ואפי' הוא אנוס גמור כדין כל הלואה דמכי הלוהו נתחייב לו ואפלגא דפקדון הוי שומר שכר וחייב בגניבה ואבידה ופטור באונסין. ואע"ג דנראה בעיני דליכא למחייביה מטעם שרכב יחידי בדרך הואיל ורגילים לרכוב באותו יעד ואינם נגזלים נראה בעיני דלא מצי למימר ליה ראובן היה לך למצוא חבורה חזקה הואיל ולא שכיח היזקא כההיא דשלהי הזהב בני העיר ששלחו את שקליהם ונאבדו או שנאנסו ונגנבו אם משנתרמה התרומה נשבעין לגיזברין ואם לא נשבעין לבני העיר ובני העיר שוקלין אחרים תחתיהן ואמר שמואל הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין לטול שכרן ואמר רבא נגנבו בלסטים מזויין אבדו שטבעה ספינתו בים ונשבעו שלא פשעו ונוטלין שכרן וע"כ בדלא שכיחי לסטים הוה דאל"כ הרי הוליכו למקום גדודי היה ולסטים וחייב אלא בדלא שכיחי ליסטים ונשבעין ונוטלין שכרן ולא מצי בני העיר למימר להו אכתי פשעתם שהלכתם יחידים או שלא מצאתם שיירא חזקה ואין לכם. עלינו שום שכר אלא כיון דלא שכיחי לסטים הוה והלכו כדאזלי שאר אינשי הא נטרי כדנטרי אינשי ולא פשעי ונטלי אגרייהו. דלא מסתבר למימר כגון דהני שלוחי אזלי בהדי שיירא חזקה ואפ"ה איתניסו ולעולם הרוכב יחידי אע"ג דלא שכיחי לסטים הוי פושע וחייב דמ"ט אימא הכי ואעמיד סוגיא דשמעתין בשינויי דחיקי אלא הואיל ולא קשי לי ולא מידי לא אפיק שמעתא ממשמעותה אלא הואיל ודרך בני אדם לילך ולשוב בההיא יער יחידים ודאי נטר בר נטרי אינשי ולא הוי פשיעה אלא אונס. וה"נ מוכח בפ' האומנין. דתניא הלוקח כלים מבית האומן על מנת לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותן ממני אני נותן לך [דמיהן ואם לאו אני נותן לך] לפי טובת הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור פי' פטור מאונסין מפני שהוא בחזרה כנושא שכר ולא מצי למימר ליה האומן פשעת במאי דלא אזלת בשיירא חזקה הואיל ואזל כדאזלי אינשי. הלכך נראה בעיני דהאי שמעון ליכא למיחייביה במאי דרכב יחידי בההיא יער הואיל ותדיר רכבי ואזלי ביה יחידים ולא מיתזקי ולא מיאנסי. מכל מקום נראה בעיני דחייב שמעון לפרוע (אבל) לראובן הואיל ופשע וישן דהא ודאי פשיעותא היא כההיא דשלהי הפועלין דההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שריגא חדא מנייהו ונפלת (לימא) [במיא] אתא לקמיה דרכה ופטריה אמר מאי הוה ליה למיעבד הא נטר כדנטרי אינשי א"ל אביי אלא מעתה גנא פורתא בעידנא דגני אינשי ה"נ דפטור א"ל אין ואמרי' שלהי שמעתין רב חסדא ורבה בר רב הונא לא ס"ל הא דרבה דא"ל להכי יהבי ליה אגרא לנטורי נטירותא מעלייתא אבל רבה סבר דלא מיחייב למינטר נטירותא מעלייתא ולרבי מהדר ליה לאביי דאי גנא פורתא בעידנא דגנו אינשי דפטור ואביי סבר דחייב כדפריך ליה דרך פשיטותא גנא בעידנא דגנו אינשי ה"נ דפטור ורב פפא נמי עבד עובדא דלא כרבה הלכך (לר"ת) [ליתא] לרבה דאמר גנא פורתא בעידנא דגנו אינשי דפטור אלא ודאי פשיעה הויא. הלכך זה שישן בעגלה פשיעותא גמורה היא דליכא למימר דשינה גופא אונסא היא כההיא דפר' הישן דת"ר אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה ואין ישינים שינת עראי חוץ לסוכה מ"ט אמר רב יוסף שמא ירדם וא"ל אביי אלא הא דתניא ישן אדם בתפילין שינת עראי ולא שינת קבע ניחוש שמא ירדם א"ר (יצחק) [יוסף] בריה דרב עילאי במוסר שנתו לאחרים מתקיף לה רב משרשיא ערביך ערבא צריך [אלא] אמר רבב"ח אר"י במניח ראשו בין ברכיו והשת' מדקאמ' במוסר שנתו לאחרי' מסתמא לאדם עד מסר לה ואפ"ה מתקיף רב משרשי' ערביך ערבא צריך דדילמא איהו נמי (תקפחנו) [תחטפנו] שינה אלמא שינה אונס הוה. לא היא דהתם ודאי איכא למיחש שמא ישן דלאו שכיר הוא מקבל להיות עד ולא מיחייב להקיץ וחיישי' שמא ישן. אבל הכא שהוא ש"ש חייב למינטר נטירותא מעלייתא מיחייב לזרוזיה נפשיה שלא ישן כל פחות משלשה ימים כדר' יוחנן דא"ר יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר דא"א לאדם להקיץ שלשה ימים אבל כל פחות מג' ימים אפשר לו להיות בלא שינה הלכך הואיל ואפשר והאי גבר' שומר שכר הוא ומיחייב לנטורי נטירותא מעלייתא מיבעי ליה למינטר נפשיה משינתא מידי דהוה אפועל דאמרי' בירושלמי דזרעים שאסור לו למלמד ליקץ בלילה יותר מעונתו מפני שלמחר עצל ללמוד וה"ה כל פועל הלכך האי שמעון הוה ליה לישן כל צורכו קודם שיצא לדרך כדי שלא יהיה ישן בדרך כדי שיתן עיניו לשמור בטוב בההיא דפ' אלו טריפות דא"ר חנה פתוראה עילא מנאי הוה קאי בר נפחא ובעי מנאי דינרא קורדיגאה לשעורי ביה טריפה ובעאי למיקם מקדמוהי ולא שבקני וא"ל שב בני [שב] אין בעלי אומניות רשאין לעמוד בפני ת"ח בשעה שעוסקין במלאכתן ופירש"י אין בעלי אומניות העוסקים במלאכת אחרים והוא שולחני היה ומשתכר בשל אחרים למחצית שכר וצריך ליזהר ולתת עיניו שם ולהשתדל עם בל העוברים לשאול מה צריכים והכי תניא בתוספתא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר היה אומן לא יתעסק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שיתעסק באומנותו. הא למדת כמה החמירו עליו רבנן שלא יתבטל מן הריוח כ"ש שצריך שיהו עיניו תדיר על הפקדון שבידו שלא יגנב. הלכך נראה בעיני הואיל וישן הוי פושע וחייב לשלם דאי הוה ער לא היה רשאי הליסטים לבוא עליו מפני חרבו שהיה [לו] ואע"ג דהלסטי' מסר נפשו והאי לא מסר נפשי' כההיא דשלהי הפועלים דאיבעיא להו לסטים מזויין ורועה מזויין מהו מי אמרי' אוקי גברא בהדי גברא או דילמא האי מסר נפשיה ודאי לא מסר נפשיה והוי אונס היינו היכא שהתחיל הלסטים להכות עליו ולחבול עליו ולא נמנע מפני חרבו דלא מיחייב רועה למימסר נפשיה לקטלא והוי אונס אבל להיות ישן ולהביא עצמו לידי זה שיבוא עליו הא ודאי פשיעותא היא ואפי' מי שאינו לסטים כשראהו ישן מלאו לבו לבוא עליו הפרצה קוראה לגנב ואפי' אי לא הוה פושע אלא אונס משום דלא מסר נפשיה ע"כ כשישן פשע לענין גנבי דהא גנב לו חרבו ואפי' היה חגור ארנקי אכתי כשישן פשע לענין גנבי דהא הרבה כ"פ מתירין לאדם כיסו כשהוא ישן והנער היה יושב על הסוס ועיניו לפניו ולאחוריו לעגלה לא היה רואה מה נעשה כעגלה הלכך תחילתו בפשיעה לענין גנבי וסופו באונס לענין חובל וגוזל ובא האונס ע"י פשיעה זו וחייב דקיי"ל תחילתו בפשיעה וסופו באונס כל כה"ג שהאונס בא מחמת פשיעה חייב שהרי אע"פ שהיה ישן לא היה רשאי לחבול בו עד שגנב חרבו. הלכך מכל פנים נראה בעיני שחייב שמעון לפרוע לראובן כל מה שהלוהו. ועוד נראה בעיני דאם דין העכו"ם כך הוא כשאדם הולך בדרך ובא חבול ואמר איש פלוני חבל בי וגזל לי ארנקי ואותו איש פלוני הודה בחבלות וכפר בארנקי אם הדין של עכו"ם הוא כך שהנחבל נשבע ומוציא מיד החובל נראה בעיני שחייב שמעון לפרוע לראובן אפי' אם היה ער ואפי' היה מזויין וחרבו בידו הואיל והוכר הלסטים כאשר כתבת בכתבך שהודה בחבלות וכפר בממון ושמעון יחזור על החובל ויוציא מידו כההיא דשלהי הפועלים (דאביי) [דאיבו] אפקיד כיתנא לגבי בי דוניא אזל שבו שמטיה הימנו ולסטים מזויין היה לסוף הוכר הגנב אתא לגביה דר"נ חייביה לשלם הואיל והוכר הגנב [ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחר הגנב עד שיוציא מידו. לימא פליגא דר"ה בר אבין דשלח רב הונא בר אבין נגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב] אם שומר חנם הוא רצה נשבע רצה עושה עמו דין פי' פורע אם שומר שכר הוא עושה עמו דין ואינו נשבע והיינו פליגי דהא רוניא שומר חנם הוי וחייביה ר"נ אמר רבא התם גברא דפרמוסקא פי' אנשי שלטון הוו קיימי אי רמי קלא הוו אתו ומצלי ליה ולפיכך חייביה ר"נ וההיא דרב הונא בר אבין דאמר אם שומר חנם הוא רצה נשבע רצה פורע בדליכא גברי דפרמוסקא הלכך אי דינא דעכו"ם הוא דהאי שמעון משתבע ושקיל מן החובל חייב שמעון לפרוע לראובן ושמעון יחזר אחר הלסטים ויוציא מידו ואף ע"ג דעבדי ליה דייני סדום שיקרא אפ"ה לא מיפטר דעליו למטרח עד דעבדי ליה דינא ומפקי מניה ויהבי ליה. ואתה תתגבר ותתעלה כחשקי חבירך יצחק בר משה נב"ה:
1729
1730תשובה מה"ר יחיאל בר יוסף זצ"ל להמחבר
1730
1731שפתים ישק. אשר חשק. משיב דברים נכוחים. משוחים בשמן רוקח מרקחת שמן משחת קודש. כזה ראה וקדש. איש אמונה מימיו מן המקדש משיתיהו ידיד נפשי מקדם ידעתיו ה"ר יצחק בר משה.
1731
1732על אודות החליצה אשר כתב הרב יבמה שרקקה צריכה לחזר. לא ירדנו לסוף דעתו כאשר דנתה כי אף ס"ל כל"ק דאף ר"ע מודה דפסולה לאחים שמא יאמרו רקיקה אחר חליצה היא מ"מ ודאי כדבריך הוא דקיי"ל כשמואל יש זיקה וא"צ לחזר במסקנא דהתחיל ולא דתחיל וס"ל השתא יש זיקה אף כי לא אמר אלא וכותיה מוכחא סוגיא דפר"ג ולא כרב אשי ולא בעי שמואל חליצה מעולה רק למפטר צרה אבל לעצמה פטרה שפיר הלכך הכא הואיל ובכולהו (גריעא) [גרירא] כאחת סגי בחד אף כי לא שמענו חיזור מחמת רקיקה דלא אתעבידא מעשה באיש ויפה דנת לפי הנוכח אך אין לי פנאי להאריך לך כי אם לפי שעה הראה לי הרץ כתבך ונחפז ללכת: על המקוה כתבת ששותת מן ההר בב' וג' מקומות ועשו בנין אבנים תחת ההר והמים שותתין דרך חלון כמין צנור למקוה וזוחלין המים על המקוה דרך חלון אחר כנגדו לחוץ ובאת לדמותו למעין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו שאין מטהר בזוחלין אלא במקום שהיה מהלך בתחילה ועוד שהם בב' וג' מקומות הוי כרגלי הנדל וריבה עליו והרחיבו שאינו מטהר בזוחלי' אלא עד מקום שהיה יכול להלך מתחילתו ואמרת לסתום חלון אחד המוציא ועוד פעמים שהגשמים נוטפים בכח ובאין למקוה והמקוה זוחל ואין הנוטפין מטהרין בזוחלין ופעמים אפשר שיש שם מ' סאה נוטפין במקוה והטובל שם לא עלתה לו טבילה כי ההיא דפ"ק דמכות הבית של מים שנפלה לים הגדול והכא כים הגדול שאינו זוחל לחוץ כי אם מעט זהו ענין סיגנון אשר (אמת) [אמרת]. ונפלאתי כי לא פירש אותו מקוה של בנין אם יש עליו תורת כלי כמו שוקת דמתני' לפי דבריך שחשבת תורת שאיבה לאותם מים כי ההיא דחבית דמכות אף כי טעות אותה גירסא של מים כי למה לא תועיל להם השקה שנפל למקום הים שיש בו מ' סאה ומקוה מטהר במ' סאה ומיד הכל ראוי אף השאובים להטביל בהם אף אם השאובים מן הצד כי לייפי למקוה ביתר טופח ע"מ להטפיח וכ"ש זה שבאמצע הים היא לכל צד ואין לי פנאי להאריך בזה כי יש תשובות חבילות וג' חבית של יין כיון דקוו וקיימי הוה ליה כטובל במי פירות ומ"מ מחשבותיך שחשבת המקוה ככלי א"כ אף דרך זחילתו אין מועיל טבילה כי ההיא דאין מטבילין כלי בתוך כלי ודמיא לההיא דנדה אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס כמו שפי' שם ולא כמו שפי' בקונטרס ואף בקבוע משום גזירת מרחצאות וכן פי' שוקת דמתני' במחובר לקרקע אך נחקק בתלוש וחברו אבן אחת מוקפת ד' רוחות אבל האי בניין אין שם רק ד' מחיצות לעכב המים לעשות שם גומא ובלשונך לא עמדתי כי דרך חלון שותת כמו צנור אם יש שם חקק מד' מחיצות בתלוש שחקקו ולבסוף קבעו או יש באמצעו כמו חטיטה ברי לקבל צרורות כדתנן ואם אין באותו בנין תורת כלי שלא נעשה בתלוש הקרקעית והמחיצות לפני הבנין כי זה לא מצינו בבנין אבנים הרבה רק כדרך הבונים על יד בקרקע והלכך לא מצינו שאיבה כלל רק במו בריכה בקרקע ודמי להעבירו ע"ג בריכה דתנן הפסיקו הרי הוא כמקוה כלומר להצריכו מ' סאה חזר והמשיכו פסול לזבין דוקא דבעינן מים חיים והני פסק היותן עד שיודע לך שיצאו הראשונים אבל לכל דבר דינו כנהר וכל הני שהבאת עשוי כנדל לא דמו להאי שנמשך בב' וג' מקומות כי כל המקומות יורדים למקוה ומתאכפים יחד בבנין אבל עשוי כנדל יש הרבה זחילות כמרבה רגלים לצפון וכן לדרום כמו שמפרש רבינו תם והזחילות קצרים והרחיבו בבריכות שנמצאו הצדדין דין מקוה. ההרחבה ומקום זחילתו שמתחילתו לבד מקרי זחילה ובתוך הבנין אין שם זחילה רק דרך חלון זה לצפון וזה לדרום אפי' הוי זה כנגד זה שמקום זחילתו מכוון הוא לכל הצדדין סתומים הם בכותל בנין והוי אישבורן ואי משום ניענוע המים בתוך כותלי הבנין בכל אגמי נפש לעולם המים נדין בכח והמקוה אחר שבצד הנהר אשר דמית לחופר בצד הים במקום (הבינים) [הביצים] התם כולהו (במקום) [במקוה] נידונים דבסמוך תניא החופר בצר המעיין אף על פי שפוסקין הרי הן כמעיין ואי משום דזימנין דגדלי מי נהר שם. כך האמת המעיין מטהר אף בזוחלין ויש כמה ראיות ואין לי פנאי:
1732
1733על כלי עצם לא יכולתי להאריך כי לא מצינו לו בליעה ואיסור: ועל חלה שנילושה במי פירות ודאי גרסינן במתני' חייבת וכן הוא בידינו מכבר בירושלמי וכר' יוחנן קיי"ל ואף מאן דפטר דוקא מדאורייתא לאפרושי על החיו' אבל מיניה וביה מחייב וכן משמע דמדמה לר' יונה כדעתיה ומביא [נ"ש] לחלת לחם ושמן אבל לכ"ע מדרבנן מיחייב ובשאר משקין אפשר שיש לו להפריש בלא ברכה ):
1733
1734ועל הלואת חבירו דלוקח אדם בפחות כדתניא בתוספתא יפה דנת וכן הוא אמת הואיל ואין שם רק שיעבוד בעלמא לא שייך שם זילזול וריבית מידי דהוה אשאר מטלטלין אם קונה בפחות וההוא תוספתא דע"ז ישא ויתן הוי כמו למחצית שכר דהוה פלגא מלוה ופלגא פקדון ומחזי כי ריבית שמתעסק בשבילו להרויח מפני המתנת מעותיו. ואשר תמהת במה יקנה הלואה. אמת הוא כמו שאמרת במעמד שלשתן או כתב ליה שטרא בשמיה או בהודאה כי ההיא דאיסור או כדברי שכיב מרע שנתנם לו וכל עיקר התוספתא שאין בו רבית. ושלום וחיים יוסיף לך השם וצר לי כי לא היה פנאי להשיב לך על כל קוץ וקוץ. כי מיד הביאם לי והלכתי מיד לדבר מצוה ושלום שלום כאוותי צעיר עם. יחיאל בר יוסף נב"ת אוהבך נדבה:
1734
1735תשובת מורי ה"ר יצחק לאורך ימים
1735
1736אשר שאלתני על דבר היין שבאו עליכם עכו"ם גנבים דרך מרתף ולקחו לכם כל מה שהיה ושאלת עבור היין אם הוא כשר כך נראה בעיני שהוא כשר ומותר בשתייה דתנן בלשת שנכנסת לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך דטרידי במלחמה ה"נ בגניבה אינם פנוים לנסך ואע"פ דיש לי לחלק ולומר דשאני טרידת מלחמ' שבאין להרוג או ליהרג וטרידי בטרד' נפשו' הלכך לא יהבי דעתייהו אבל גנבים שאין (בהן) [באין] להרוג ה"נ דמנסכי אפ"ה לא נהירא לי למימר הכי אלא כיון שבאו על עסקי ממון ודאי לא מנסכי כההוא דלעיל דאמר הנהו [גנבי] דסליקו לפומבדיתא פתוח חבייתא טובא אמר רבא חמרא שרי משום דרוב גנבי ישראל נינהו הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומא' בשדה פלוני ואמר (אחר) הלכתי במקום הלז וא"י אם נכנסתי לשדה זו אם לאו ר"א מטהר וחכמים מטמאין שהיה ר"א אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טמא ושנינן כיון דמיפתחי טובי לשם ממונא הוי ספק ספיקא ופירש"י כיון דאיכא דפתיחי חביות לשם ממונא וכיון דמרחי דחמר' הוא פרשי דבגניבתייהו הן טרודין ולא מנסכי. הוי ספק ספיקא ספק ישראל מפק עכו"ם ואת"ל עכו"ם ספק נגע ספק לא נגע ובהא אפי' רבנן מודו דשרי. ואומר אני דוקא התם בעינן ספק ספיקא משום דריעותא קמן דפתוח חבית ונתעסקו בחבית. אבל בהאי עובדא דלקמן דליכא ריעותא ולא ידעינן אי נגעו ביין אם לאו ה"נ אפי' בחד ספיקא שרי דסתם יינן דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא. ותו אומר אני דק"ו היא ומה התם שברור פתחו את החביות ואפ"ה כיון שהריחו שהוא יין אמרי פרשי ולא מנסבי דטרידי בגנבתייהו כדפירש"י. כ"ש בעובדא דידכו דלא ידעינן אם נתעסקו אם לאו שיש לומד דודאי טרידי בנניבתייהו ולא מנסכי וה"נ אמרינן התם גבי ההוא פולמוסא דסליק לנהרדעא פתוח חבייתא כי אתא רב דימי אמר עובדא הוי קמיה דר' אלעזר ושרא ואסיקנא כיון דמיפתחי טובי אדעת' דממונא פתחו ובספק ביאה דמו פרש"י זצ"ל דכיון דמיפתחי טובי הרבה מכדי שתייתן מוכחא מילתא דאדעתא [דממונא] פתוח ובגניבתייהו טרידי ודמי לבולש' הלכך ביון דמוכחא מילתא אע"ג דספק מגע [הוא] בספק ביאה דמי. כ"ש הכא דודאי ידעינן דאדעתא דממונא אתו ולאו אדעתא דניסוך ולאו אדעתא דשתייה ואיכא נמי ספק מגע דהא לא ידעיתו אי נגעו ביין אי לאו כ"ש וכ"ש דהאי חמרא כשר ואפי' לנסכו ע"ג המזבח. וכ"כ מודי אב"י העזרי הורה רבי' יעקב זצ"ל הלכה למעשה על היין שהיה במרתף ובאו גנבים ופרצו בה פרצות ונטלו מן הממון והיה שם יין בחביות ובקופות שלפניהם והורה ר"ת שאין להם לחוש שמא נסכו העכו"ם שהרי לא באו אלא לגנוב ולא היה להם פנאי לנסך ואמרי' בהשוכר ההוא פולמוס דאתו לנהרדעא פתוח חבייתא טובא ואמרי' אדעתא דממונא פתחו עכ"ל הלכך אתבריר לן דחמרא דידכו שרי ואע"פ שיש לדחוק ולומר כל מה שכתבתי היינו כשנכנסו הגנבים התחילו לעסוק בגניבה משעה שנכנסו ועד שעה שיצאו הלכך לא היה להם פנאי לנסך אבל בעובדא דידכו שמעתי שנכנסו ממרתף לחדרך א"כ קודם שהלכת לישן שלא נתעסקו בגניב' הי' להם שהות לשתו' ולנסך אע"פ (שהיין) [כן היין] שלך מותר דהא בנתפס עליו כגנב דלי' לי' לעכו"ם סכנת נפשות שרי כדתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר כ"ש בעובדא דידכו דאית להאי גנב סבנת נפשות דאי תפסינן ליה תלינן ליה ואתם מסתפקין ממרתף שלכם יין ושכר וכל שעה אתם ושמשים שלכם נכנסים ויוצאים כדקיי"ל בפ"ק דפסחים דאין קבע לשתייה כ"ש דהאי גנב מירתת להתעסק בחביות של יין (שלא) [שלכם] דהא לא אתא אדעתא דיין אלא אדעתא דממון ותו דלא עדיף האי גנב מאם היה מלוה על יין שלכם הוי שרי הואיל ולא מצאתם אותו סמוך ליין בתוך פישוט ידים ורגלים דתנן פרק ר' ישמעאל נכרי שנמצא בצד הבור של יין אם יש לו מלוה עליו אסור אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין וכן אוקמה רב אשי וכן המסקנא בגון שיש לו מלוה על אותו יין דאז דווקא אסור ואמרי' בידו' והוא שיש לו [מלוה] על אותו הבור בתוך פישוט ידיו ורגליו פי' שיש לו מלוה על אותו הבור שהוא עומד אצלו כך שיכול ליגע בו בתוך פישוט ידיו ורגליו [אבל אם אינו יכול ליגע בתוך פישוט ידיו ורגליו] אע"ג דאית ליה מלוה ולא מירתת דאינו נתפס עליו כגנב שרי [מ"ד והוא שיהא לו עליו מלוה בתוך לפישוט ידים] מ"ד שאין לו מלוה על אותו הבור חוץ לפישוט ידים ורגלים פי' מי שסובר דמתניתין איידי אפי' במלוה בעלמא שאינה על אותו הבור ומחמיר ואוסר איהו נמי מחמיר ואוסר אפי' נמצא חוץ לפישוט ידים ורגלים אבל מי שסובר על אותה הבור דוקא סובר נמי בתוך פישוט ידים ורגלים. ואסיקנא לא כן א"ר [בא] בשם רב ששת כשם שניתנו פישוט ידים בטהרות כך ניתנו פישוט ליי"נ אלא מ"ד והוא שיש לו מלוה על אותו הבור בתוך פישוט מ"ד אע"פ שאין לו מלוה על אותו הבור חוץ לפישוט ידים והפי' כמו שפירשתי לעיל. הלכך אנן דקיי"ל כשמואל ורב אשי דוקא שיש לו מלוה על אותו הבור קיי"ל נמי שנמצא בתוך פישוט ידים ורגלי' אע"פ שיש [לו] עליו [מלוה] דאינו נתפס כגנב ולא מירתת חמרא שרי כ"ש בעובדא דידכו דהאי גנב מירתת מחייו ולא מצאתם אותו סמוך ליין בתוך פישוט ידים ורגלים כ"ש וכ"ש דשרי. ותנן בפ' השוכר היה אוכל עמו על השלחן והניח לגין על השלחן לגין על הדולבקי ויצא שעל השלחן אסור שעל הדולבקי מותר ופירש"י שעל השלחן אסור דמימר אמר העכו"ם ישראל זה זמנני לאכול ולשתות עמו ונגע עכ"ל כלומר ואינו מירתת מליגע ואמרי' עלה בירוש' את שעל השלחן אסור בתוך פישוט ידים והא התם לא מירתת ונגע (והיינו) [דהיה] מוכן לסעודה ואפ"ה (לא) [דוקא] בתוך פישוט ידים ורגלי' וכ"ש בעובדא דידכו דמירת' דלא חזינן ליה ואי תפסינן ליה תלינן ליה ולא נמצא בתוך פישוט ידים ורגלים כ"ש דשרי ותניא במסכת טהרו' בפ' ר' ישמעאל) הגנבים שנכנסו לבית כל הבית כולו טמא דר"מ וחכ"א אינו טמא (עליו) [אלא] עד מקום שהן יכולין לפשוט ידים ורגלים ממקום הגניבה רשב"ג אומר כל הבית כולו טמא מפני שידם ממשמשת כל חפצי הבית ורואין איזה הטוב בעיניהם לגנוב ונגעי בכל הלכך כל מה שבבית טמא דר"מ וחכמים סוברים מתחילה כשבאין לגנוב אדעתא דחפץ שנתנו עיניהם בו באים והואיל ואנו רואים חפץ פלוני שהוא מונח במקום פלוני שנלקח ושאר חפצים מונחין תלינן לטהר כל שאר חפצים שבבית ואמרי' דלא אתו אלא אדעתא דחפץ פלוני ולא נגעו (בו) [בהם] הלכך אינו טמא אלא אותו מקום ועד מקום שיכול ליגע בפישוט ידים שאין מתעסקין אלא במידי דאתו אדעתיה. רשב"ג אומר כל הבית כולו טמא ע"פ הגנבים פי' כל חפצי הבית ממין הגניבה כולם טמאין דהואיל ואדעתא דההיא מין חפץ אתו כל היכא דחזו מין דהאי חפץ ממשמשי ביה עד דמשכחי ביה המוטב בעיניהם ונסבו ליה הלכך כל חפצי הבית שהן ממין הגניבה כולם טמאין ורבי מטהר דלא אתו אלא אדעתא דחפץ ולא מתעסקי בשאר חפיצים אפי' במיניה הלכך קיי"ל כחכמים וקיי"ל כרבי מחבירו הלכך הכי קיי"ל דגנבים לא מתעסקי אלא במידי דמעיקרא אתו אדעתיה. הלכך גנבים שלכם שבאו על עסקי ממון לא נתעסקו דקיי"ל בדרך שאמרו בטהרות כך ביי"נ ואמרי' השתא טהרות טהורין יין נסך מיבעיא ותנן במסכת טהרות בפרק הרוטב והגריסין תינוק שנמצא בבית הקברות ושושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטומאה טהורות שאני [אומר] אחר לקחן ונתנן לו והשתא ומה התם דאיכא תרתי לריעותא שאין השושנים אלא ממקום טומאה וזהו דהתינוק בצד הקברות מוכחא מילתא דאיהו לקחן וטמא אפילו הכי תלינן באדם שבא מעלמא ולקחן ונתן לו ב"ש בעובדא [דידכו] דליכא שום הוכחה (לאו) [לאיסורא] דודאי מוקמינן האי יין בחזקת התירא הלכך נראה בעיני דיין שלך מותר גמור הוא והבי מוכח גבי מדף ומאן יהיב לן מיניה ושתינן ליה:
1736
1737סליקא תשובת מורי הגדול ה"ר יצחק בר משה נ"ע
1737
1738תשובה לה"ר אהרן זצ"ל
1738
1739ירון צדיק וישמח. יצמח צדיק ויגדל טובו ושמו בל ימח. ולב אויביו יסולה ברומח. בחור המורם מעם. הנדיב ר' אהרן.
1739
1740הנה נתתי לבי להשיבך על הענין ששאלתני ששדכת בנך לבתו של בסא ולא היו קידושין כלל וגם הסבלונות נשתלחו שלא מדעת בנך ודחקת אותו הרבה שיהיה מתרצה בדבר ולא הועיל כלום ולא נתרצה ואין דעתו לכנוס כלל א"כ בדבריך נראה בעיני שאין כאן בית מיחוש ולא בעיא גיטא אף כי לא ידעתי ניהוג מקומכם אי מקדישתו והדר מסבליתו. איתמר רב הונא אמר חוששין וכן אמר (רבא) [רבה] פירש"י מי ששידך באשה ונתרצית ושילח סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון ואמרי' במסקנא מאי הוה עלה באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן פירש"י כיון דאורחייהו לקדושי ברישא חיישינן דילמא שדר הני לשם קידושין. מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן. ופרכי' מקדשי והדר מסבלי חיישי' פשיטא לא צריכא דרובא מקדשי והדר מסבלי ומיעוטא מסבלי והדר מקדשי מהו דתימ' ניחוש למיעוטא פי' ונימא דאינה מקודשת קמ"ל וכי תימא היכי הוה ס"ד דניחוש למיעוט לקולא י"ל כיון דשלח סבלונות סתם ולא פי' מסתמא לא לשם קידושין שלחם. אבל היכא דמקדשי והדר מסבלי אע"ג דשלח סתמא ולא פי' לשם קידושין הויא מקודשת דמסתמא לשם קידושין שלחם ושדיך מעיקרא ונתרצית הלכך אם יש לכם מנהג קבוע שרוב קהלכם מקדשי והדר מסבלי ויש עדים שנשתלחו סבלונו' צריכ' גט אעפ"כ הואיל וליכא עדים שבנך נתרצה בדבר וליכא עדים שבנך שלח סבלונות מעצמו ליכא חששא כלל דליכא למימר דנתרצה בנך מהנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי בבבל כו' אמר רבינא אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצ' האב כו' אמר להו רבה בר שימי לרבנן (בפירקא) [בפירוש] שמיע לי משמיה דמר דלא סבר להא דרב ושמואל פי' רש"י ודילמא ארצויי ארצי קמי אב וגילה דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה שליח וזבין לאדם שלא בפניו. בפירוש שמעתי משמיה דרבינא דלא סבר להא דרב ושמואל דאמר חוששין שמא נתרצה האב וכ"ש שמא עשאו בן שליח אלא א"כ שמענו עכ"ל. והא התם שהאב קידש אותה בפי' לבנו ובפני עדים דאי ליכא עדים לאו כלום הוא אעפ"כ לא אמרינן נתרצה הבן כ"ש הכא שלא הוזכרו הקדושין בפירוש אלא בסבלונות הוזכרו כ"ש דל"א שמא נתרצה הבן. והא ליכא למימר דשאני התם דלא ידע הבן בשעת קידושין הלכך לא חיישינן אבל הכא דידע בעת שילוח הסיבלונות איכא למימר דשמא נתרצה הואיל ושתק ולא מיחה הא ליכא למימר מדפירש"י דלא חיישינן שמא עשאו בן שליח אא"כ שמענו בפירוש שעשאו שליח אבל אלא א"כ ידע בדבר לא פירש. ש"מ ל"ש ידע [ל"ש לא ידע] לעולם לא חיישינן שמא עשאו עד שנשמע בפירוש שעשאו שליח וכ"ת הני מילי היכא דלא שדיך אבל היכא דשדיך וידע שידוכין איכא למימר דנתרצה במה ששלח אביו סבלונות. הא ליכא למימר דהא ההיא רב ושמואל גבי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דאמר רב ושמואל דצריכה גט שמא נתרצה האב ואמרי' עלה דרבינא לא סבר לה בפירוש ההיא בדשדיך מיידי כדאיתא בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים כו' אילו היכא דקדישא נפשה בלא דעתא דאביה מי חיישי' שמא נתרצה האב וקידושיה קידושי אי לא. קטנה לא תבעי לך דודאי לא נתרצה כי תבעי לך היכא דשדיך מאי כיון דשדיך מעיקרא הא איתנהו או דילמא כיון דאיקדיש בלא דעתיה לא ת"ש דהנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי כו' דאמר להו רבה בר שימי לרבנן בפי' [כו'] לא סבר לה מר הא דרב ושמואל דאמרי נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כי שדיך צריכה גט וצריכה מיאון אמרי כיון דשדיך הוה ליה כמאן דארצי קמיה ושתיק כיון דשתיק בשעת קידושי אמרי' מינח ניחא ליה והלכה כרבינא ע"כ לשונם. הא למדת דאפי' בשדיך ונתרצה [ליתא] לדרב ושמואל אלא קיימא לן כרבינא דאע"ג דשדיך ונתרצה האב אפילו הכי הואיל ונתקדשה שלא לדעתו אינה צריכה גט. כ"ש הא דאתינן עלה שבנך מיום עמדו על דעתו לא נתרצה באלו שידוכין וגם הסבלונות שלא מדעתו נשתלחו כ"ש וכ"ש דאין כאן בית מיחוש וקיי"ל כרבינא דאע"ג דשדיך כדמסיק בשאלתות כדפרישית. וכן כתב רבי' יצחק אלפס מדאשכחינן לרבינא דהוא בתראה לא סבר לה להא דרב ושמואל שמעינן דלית הלכתא כרב ושמואל וכולהו רבוותא קמאי הכי פסקי כגון רב אחא משבחא ובה"ג ובעל הלכות פסוקות ורב היי בתשובותיו הכי כולהו פסקי דהלכה כרבינא עכ"ל. ואם לכם מנהג קבוע שרוב קהלכם [לא] מקדשי והדר מסבלי אלא רובא מסבלי והדר מקדשי הא ודאי אפי' נתרצה לאחר שעמד על דעתו ואפי' שלח בעצמו סבלונות לאו כלום הוא ואין בית מיחוש כלל וכן אם אין לכם מנהג קבוע לא לקדש והדד לסבל לא לסבל והדר לקדש אלא כל חד עביד מה דבעי לית כאן חששא כלל עד שיהיה מנהג שרוב העיר מקדשי והדר מסבלי ונתרצה בשידוכין ואז אפילו נשתלחו סבלונות שלא מדעתו צריכה גט ומקודשת מדין עבד כנעני כדרבא דאמר רבא הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ואף לדברי פר"ח דפסק דבאתרא דמיעוטא מקדשי והדר מסבלי חוששין לסבלונות אף לדבריו נראה בעיני שאין כאן בית מיחוש. וזה לשונו ואין שם עידי קידושין כלל אבל יש עדים מעידים ששלח סבלונות בזו אמר רב הונא חוששין שמא קידש קידושין מעליא ולפיכך שיגר אלו הסבלונות ופירשה ר"פ לא אמרינן חוששין לסבלונות אלא באתרא דמיעוט מקדשי והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשי מ"ד לא ניחוש למיעוטא קמ"ל דחיישינן למיעוט ואמרינן אילולי דקדיש קידושי מעליא לא הוה משדר סבלונות וכ"ש אי רובא מקדשי והדר מסבלי דחיישינן לסבלונות עכ"ל. הרי פי' דהסבלונות עצמן אינן קידושין כלל בשום מקום אלא חיישינן שמא קודם לכן קידש קידושין מעליא א"כ נאמן לומר [שלא] קידש דלא דמי לפירש"י דפי' הסבלונות עצמן הם הקידושין דהואיל דיש עדים ששלח סבלונות אינו נאמן לומר ששלחם שלא לשם קידושין עד שיפרש בפירוש ששולח לשם (קידושין) [סבלונות] דחכמים הכריעו דעתו שלשם קידושין שלחם הואיל ושדיך ונתרצית מסתמא לשם קידושין קיי"ל אבל לפר"ח שהסבלונות עצמן אינן קידושין ובסתמא אינה מתקדשת אלא דחוששין שמא קודם הסבלונות קידש קידושי' מעליא ודאי [נאמן] לומר שלא קידש כלל וחוששין לסבלונות דקאמר היינו היכא דליתיה דנשייליה. וכבר שאלתי למורי רבינו שמחה זצ"ל והשיבני דוראי לפר"ח נאמן לומר שלא קידש ואין לומר דהכא נמי הכריעו חכמים את דעתו שאם לא היה מקדש לא היה שולח סבלונות דדוקא במקום שעשה מעשה שייך לומר הכריעו חכמים את דעתו שכך היתה כוונתו באותו מעשה אבל הכריעו חכמים את דעתו שמסתמא עשה היכא דליכ' איסורא לא אמרינן הלכך מכל פנים נראה בעיני דלית כאן בית מיחוש ולא בעיא גיטא כלל: ועל דבר הדין שהזמינך למיידבורק לפני ה"ר אין בדבריו כלום כי יש בעירך ה"ר יעקב כהן שהוא מומחה לרבים ואפילו אם לא היה בעירך כבר נהגו בכל מקומות ששוכרין להם בעלי טענות ושולחים במקום ששניהם חפצים הלכך ירונו לפני ה"ר יעקב כי כן הדין או תבחרו מקבלי טענות ותשלחו במקום ששניכם חפצים וכן הנהיג רבינו שמשון זצ"ל מפני הרמאים. ותסגא שלותך. ויגדל אחריתך. על ראשיתך. לטובה ולרוחה. עם בנך הנעים ר' אליעזר. המנוזר. נזר התורה. וכתר ועטרה. בחשקי אוהבך יצחק בר משה נב"ה:
1740
1741תשובה מה"ר שמחה זצ"ל להמחבר
1741
1742גלגל עיני החבר יצחק בר משה. מאוד ערבים. עלי דברי דודים. ולא היית צריך להעמיד סרסור ביני לבינך.
1742
1743[א]
1743
1744מותר לשלוח לעכו"ם על יד עכו"ם ביו"ט אם ישלח אחריו אבל לא על יד ישראל דקיי"ל יש עירוב והוצאה ליום טוב והוי אב מלאכה כמו שחיטה אפייה לישה ובישול שאסורין לעשות בשביל עכו"ם:
1744
1745[ב]
1745
1746משכונות אנו אוסרין להחזיר דמיחזי במשא ומתן אם לא ע"י הדחק לאלם אנו מתירין ע"י ארמאי:
1746
1747[ג]
1747
1748ושעטנז אינו אסור לטלטל דתורת כלי עליו מידי דהוה אסנדל המסומר דאסור לנועלו ומותר לטלטלו בפ"ק דביצה ומדקא שקיל וטרי אכלאי' למאי והא לא חזו לא למילבש ולא למימך תותיה שמע מינה שמותר לטלטל:
1748
1749[ד]
1749
1750בני מעים שמצאו בהם חלב נהגו בהם איסור לכתחילה אפי' לא נמלח עם החלב מפני שהוא חמוץ שהרי מעמידים בו:
1750
1751[ה]
1751
1752וחיטה שנמלגה בתרנגולת [בפסח] אם היא בעין שלא נמחית ויכול לזורקה אנו מתירין אותה מההיא דקדם וסלקו בפ' גיד הנשה אפי' לר' יהודה דאמר מין במינו במשהו מיהו יש גאונים שאוסרים אותה ):
1752
1753[ו]
1753
1754ועירוי ג' ימים שלא רצופין מעל"ע סבורני דשפיר דמי. מבאב עיני לא יכולתי להאריך כל הצורך. ומן השמים יאריכו ימיך ושנותיך כחשקי: שמחה בר שמואל
1754
1755ושוב מצאתי תשובת רש"י חלב הנמצא [קרוש] בעור הקיבה כשמולחין אותה בעורה בין שנותנין עמה חלב בין שמולחין אותו עמה נראה בעיני איסור גמור וכבב"ח ממש לאסור הגבינה ואין בידנו כח להתיר אותה. ויש שמתירין ומביאין ראיה מדגים שעלו בקערה ודאי כמו נ"ט בר נ"ט הוא שחלב הקיב' לא נאסר אלא מחמת נתינת הטעם וכי הדר יהיב טעמא (בגניבה אהליה) [בגבינה הוי ליה] נ"ט בר נ"ט וטעות בידם דהתם גבי דגים עדיין הכל היתר אבל הכא חלב הנמצא קרוש ומולחין אותו בעוד הקיבה בין שנותנין עמו חלב אחר בין שמולחין אותה בחלב של קיבה עצמה דקיבה עצמה נ"ג וכל טעם היוצא מן הקיבה בין טעם בשר בין טעם חלב שבו כולו אסור לפי שכולו נבילה וכשמתערב חלב זה עם הגבינה הו"ל מין ומיגו חלב נבילה וחלב היתר וכבר פסקנו חענ"נ ואוסרת כל החתיכות [כולן ולא אמרינן בר נ"ט הוא מפני שאף טעם החלב שבו שהיה מתחילה נעשה כולו נבילה וכן הלכה כרב וגם פסקנו בפסחים הלכה דמין במינו] במשהו ואני הייתי נוהג בו היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו חלב אחר וטועה הייתי בדבר שהייתי סבור מדאמ' גבי [קבת] עולת כהן שדעתו יפה שורפה חיה ש"מ פירשא בעלמ' היא ולא מיתסרא ולא היא חלב גמור הוא כדתנן כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ש"מ חלב הוא ותני' נמי לעיל קיבה שבישלה בחלבה אסור וקיבת עולה שריא דלאו גופא היא אלא שינקה מאמה והו"ל כנוס במעיה [כנתון בקערה ומותר כדתנן טריפה שינקה מן הכשירה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה] ודאייתי בע"ז דאיסורי הנאה פירשייהו שרי וגבי [עגלי] ע"ז דאסור פרשייהו ש"מ לאו משום דפירשא חשיבא לענין עיכול אלא הכי מייתי ראיה מדאסר ש"מ פירשייהו אסור:
1755
1756כך נראה בעיני הלכה למעשה חתיכה שדבוק בה חלב ואין בה ששים כנגד חלב ונמלחה עם שאר חתיכות בדרך שמולחין לקדירה ואין בחתיכו' [ששים נגד] חתיכה זאת כך נ"ב דנאסרו כל החתיכות מפני שזאת החתיכה שדבוקה בה החלב נ"נ ואוסרת כל החתיכות וראיה לדבר מההיא כזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא סבר רב אשי לשעורי במאי דבלע דיקולא ופירש"י דיקולא קלחת ונפל לתוך הרוטב ופי' מורי רבי' יהודה בר יצחק וכ"פ ה"ר ברוך בסה"ת דהטעם שלא פי' דיקולא סל כמו שמשמע בכל מקום בתלמוד משום שאם הוה מפרש דיקולא סל אז היה מיירי בסל שנמלח בו בשר ונפל הזית על חתיכה אחת ונאסרה כולה שאין בה ס' לבטל הכזית והיה צריך ס' חתיכות לבטל אותה לכך הוצרך לפרש שנפל לתוך יורה של רוטב שאין צריך ס' אלא לבטל הכזית. ואתה מורי כתב יודע שמפי' רבי' יצחק פידשו סל. הא למדת דרש"י ורבי' יצחק ורבי' יהודה וה"ר ברוך כולהו (לא) ס"ל דחתיכה שמחובר בה חלב ואין בה ס' בחלב ונמלחה עם שאר חתיכות שצריך ס' חתיכות לבטל אותה חתיכה וכן סובר רבי' אפרים זצ"ל דאיהו מוקי לה בסל מלא בשר שנמלח ויליף מיניה דבשאר איסורין ל"א חענ"נ אלא דוקא בב"ח אבל אי הוה בב"ח היה צריך ס' לבטל טיפת חלב אע"ג דאין כאן בישול כי אם מליחה. וכן סובר רשב"ם בההיא דכל הבשר אר"נ אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין ופירש"י שהדגים לבדן הן אסורין וכתב מורי רבי' יהודה וקשיא לרשב"ם א"כ היל"ל דגים שמלחן עם עופות אסורין והיה (רש"י) [רשב"ם] מפרש שגם העופות אסורין לפי שהדגים שנאסרו נ"נ וחוזרין ואוסרין את העופות בצירן שאסור שנאסר מחמת דם והוא נ"ט בעופות וכתב דלפי' רבי' אפרים שלא היה אומר בשום מקום חענ"נ ואוסר' כל החתיכות אלא בב"ח לא בשאר איסורין לא אתי שפיר א"כ לדידן לית לן דרבי' אפרים כמ"ש ר"י בפ' גיד הנשה שלא רצה ר' יצחק לסמוך על דבריו לחלוק על הקדמוני'. א"כ לדידן אית לן דרבי' שמואל. ומה שכתב נמי לפי' רבי' [אפרים] דמפרש דלא אמרינן חענ"נ אלא כשהדבר האוסר חתיכה יכול מקצת טעמו הבלוע בחתיכה לפלוט ולילך ולאסור עם הטעם החתיכה ודם זה שנבלע בדגים הללו אין לו כח לעשות כן וכו' עד שלבסוף אמר מסתברא כדפי' רש"י היינו הכל מקושיא דדם אבל דבר המפעפע כגון ציר וחלב בהך מודי כדברי רשב"ם ותוספותיו אצלך דוק ותשכח. ועובדא דה"ר יעקב ישראל שהתיר גיגית מלאה בשר שחוטה שנמלח עם בשר נבילה מפני שהיה מפרש מלוח הרי הוא כרותה היינו שמלח כדרך שמולחין [להצניע] בההיא דכלל גדול אי ס"ל כר"ת הוה אסור א"כ לדידן דאית לן כר"ת אסור. וכן כ' ה"ר ברוך בספר התרומה וז"ל שכתב בקצרות חתיכות הרבה בשר שנמלחו בגיגית של עצים ואבנים ונמצא מקצת חתיכה בתוך הציר אותו מקצת אסו' ואפי' לית ביה פילי לא סגי בקליפה כיון ששורה בציר דומה לכבוש ה"ה כמבושל אבל חצי חתיכה שלמעלה אינו אסור כלל דדם אינו מפעפע ואפי' יש שמנונית באותו מקצת שבתוך הציר ואע"פ שטעם השמנונית הנאסר מפעפע למעלה וחתיכה עצמה נ"נ ואפי' היא ממש נבילה או חזיר והיה אוסרת למעלה מחמת פיעפוע אפ"ה שלמעלה מותר כיון שאין הדם הולך לא יהא לו כח כו' שכתב בקצרות. הא למדת דדוקא שהשמנונית נאסר מחמת דם אבל אם היה נאסר מחמת חלב שהוא מפעפע בו [היה] אוסר כל החתיכות א"כ הא דאתינן עלה שהיה חלב דבוק בחתיכה שהוא מפעפע ונאסרה החתיכה שלא היה בה ס' והרי היא אוסרת כל החתיכות שהרי היא באה לאסור מכח דבר המפעפע ובארוכות במקום הראיות כתב מ"מ יש לחוש כי פעמים באותו מקצת בשר שבציר יש שמנונית והוא בלוע מדם ונהי דהדם אינו הולך למעלה שמנונית מיהא שנאסר נעשית נבילה ומפעפע למעלה כמו חלב דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור למיכל מניה אפי' מריש אוניה משום דחלבו מפעפע ומסתמא ה"ה שמנונית ולמה לא נאסור כל החתיכה ואפי' מה שאינו בתוך הציר ואותה החתיכה תאסור אחרות אלא [כיון] שהדם הבלוע בשמנונית אינו מפעפע אין השמנונית אוסר ואע"פ שמפעפע למעלה כיון שהדם האוסרו אינו הולך שם עכ"ל אבל אם היה חלב אוסרו היה הכל אסור הא למדת דחתיכה שהחלב דבוק בה ואין בה ס' בחלב ונמלחה עם שאר חתיכות ואין בהם ס' בחתיכה הכל אסור. ומה שדקדק רבי' יצחק מההיא טיפת חלב שנפלה דאיסור הנבלע בחתיכה אינו הולך חוץ לאותה חתיכה אלא ע"י רוטב ולמעוטי יבש שאינו פולטת ומבלעת מה שבלעה מעלמא היינו יבישה ממש כגון שעירה רוטב חוץ לקדירה והקדירה אצל האש ונתייבשו החתיכו' דאע"ג דהחתיכות הן חמות ורותחות אינ' מפליטות ומבליעות זה בזה מה שבלעו מעלמא א"נ סל מלא בשר צלי ועדיין רותחין אבל מליחות אין זה יבש דהא פולטין דם וציר וכן כתב רבי' ברוך בר יצחק בפירוש אבל אם חמין הן ע"י שנתבשלו או נצלו כל אחד לבדו (ואותם) [ואינם] חמין ע"י מליחה אין להם דין טהור מליח וטמא תפל אלא יש לדם דין אחר עכ"ל ושוב אמרו לי מורי הרב שכתבת שמותר ממ"נ שאם החלב מפעפע בכל החתיכות מחתיכה לחתיכה הרי כולם מצטרפות ומבטלין את החלב אע"פ שאין בחתיבה הדבוק בה ס' ואם אין מפעפע מחתיכה לחתיכה הרי לא נאסרה כ"א אותה חתיכה ואני אמרתי ח"ו שמורי הרב אמר כן שהרי כל רבותי אינם סוברי' כך כדפרי' ועוד דאין שייך כאן לומר ממ"נ כלל שהרי החתיכה שהחלב דבוק בה היא תופסה בידו ומולחה ולאחר שמלחה כל צורכה מניחה אצל שאר חתיכות הלכך הואיל והחלב דבוק בה מיד שמתחיל למלוח מתפשט בכל החתיכה ונאסר' זו החתיכ' ושוב פולטת ומבלעת בחתיכה לאחר שנאסרה ואוסרת כל החתיכה ובסיגנון זה כתב מורי ר' יהודה בפ' גיד הנשה לדחות ראיית רבי' אפרים שמביא ראיה לדבריו מדיקולא ומוקי לה בסל מלא בשר שנמלח ודוקא התם שייך לומר ממ"נ מפני שהחתיכות מלוחות כולם מונחות בסל זה אצל זה וזה ע"ג זה ורותחות מכח המלח ונפל עליהם כזיתא כשכבר רותחות הם שייך לומר מתפשט שכבר הם פולטות בשעת נפילת החלב. אבל הכא שהחלב דבוק והכל חתיכה אחת והוא תופס אותה ביד ומולח ה"נ דודאי היא נאסרה תחילה וחוזר' ואוסרת כל החתיכות ותו דאפי' בההיא דדיקולא שאין החלב דבוק בה לא סביר' לרש"י לומר ממ"נ מדפריש דיקולא קלחת כדפי' רבותי' לטעמי' כדפרי' לעיל. הלכך מכל פנים נראה בעיני שחתיכה שחלב דבוק בה ואין בה ששים בחלב ונמלחה עם שאר החתיכות ואין בהם ששים באותה חתיכ' שכולם אסורות: יצחק בא משה נב"ה
1756
1757תשובה לרבי' שמואל הלוי זצ"ל
1757
1758כפתור ופרח. מנחה ירח. כשחר יבקע אורך. ואל יכבה לעד נרך. ובברכת השלום תתברך. אדוני ה"ר שמואל הלוי.
1758
1759אשיבך אשר עם לבבי על אשה שהיא עתים שוטח עתים חלומה והיא בוגרת ונשואה ואפי' נערה ונשואה לית לה תקנה להתגרש כלל לא על ידי עצמה לא ע"י אביה דא"ר יצחק דבר תורה שוטה מתגרשת מידי דהוה אפיקחת בע"כ. ומה טעם אמרו אינה מתגרשת שלא ינהגו [בה] מנהג הפקר ואוקימנא ביודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה וקיי"ל כותיה דחיישינן שלא ינהגו בה מנהג הפקר דאביי קאי כותיה דאמר אביי דיקא נמי דקתני גבי דידה נשתטית לא יוציא וגבי דידיה לא יוציא עולמית מ"ש הכא דקתני עולמית מ"ש הכא דלא קתני עולמית אלא לאו ש"מ הא דאורייתא הא דרבנן ש"מ. ור"פ נמי קאי כותיה בפ' מי שאחזו ולא אשכחן מאן דפליג אדר' יצחק דחייש שלא ינהגו בה מנהג הפקר. ובאלפס נמי מוכח דסבר דהלכתא בר' יצחק ולא כתב דאיכא דפליג עליה. ודלא כדברי מורי רבי' שמחה שכתב דר"י דאמר בפ' מי שאחזו חלוקין עליו חביריו על רשב"ג לית ליה דר' יצחק דחייש למנהג הפקר אלא ס"ל דל"ג בה רבנן ומוקי למתני' כחביריו דרשב"ג דמוקמי עולמית דקתני גבי דידיה פ' חרש היינו אף ע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב ולא תדוק מינה סייעת' דר' יצחק. הא ודאי ליתא דר' יצחק דחייש למנהג הפקר לאו מכח עולמית דקתני גבי דידיה אלא מסברת נפשיה או בקבלת רבותיו הלכך אפי' מדלית לה לסייעתא דאביי אכתי דר' יצחק מיתוקמ' שפיר. וכ"פ מורי אבי העזרי דהלכתא כר' יצחק וליכא מאן דפליג עליה [וכתב] על דברי רבי' שמחה דלדבריו קשיא אדאביי דאביי מסייע ליה לר' יוחנן בפרק מי שאחזו דחלוקין עליו חביריו ארשב"ג ומוקי עולמית אע"ג דיכול לדבר מתוך הכתב ובפ' חדש מוקי עולמית כדר' יצחק דחייש למנהג הפקר אלא ע"כ כולהו אית להו דר' יצחק ור' יצחק נמי אית ליה דמשמע ליה עולמית אע"ג דיכול לדבר מתוך דכתב ובהא פליגי דאביי שמע מלשון עולמית דתרוייהו דר' יצחק ור' יוחנן. ור"פ דחי לה דדילמא כר' יצחק גרידא וכ"כ רבי' שמשון בר' אברהם דקיי"ל כר' יצחק ואביי דייק מעולמית דר' יוחנן ור' יצחק כך כתוב בתשובה שהשיב להחבר ר' מנחם בן החבר ר' יצחק המתחלת רוב תבואות ועושר. הלכך השתא דאיתבריר לן הלכה בר' יצחק וביודעת לשמור גיטה ואינה יודעת לשמור עצמה דאינה מתגרשת כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר. האי דאתינן עלה שהיא עתים שוטה ועתים חלומה הרי כשהיא שוטה אינה יודעת לשמור עצמה ומה תועלת לה אם יודעת לשמור עצמה שבוע זאת ובשבוע אחרת ינהגו בה מנהג הפקר דהאיך נדע שהיא יודעת לשמור עצמה כמו שכתבת הלא כבר (מנהג) [מעשה] בא לפני מורי רבי' שמחה בשוטה אחת (ופי') [והיתה] יודע' לשמור גיטה וכתב דלא ידענא במה יש להבחין אם יודעת לשמור עצמה ובעבור כך דחק לומר דר' יצחק לאו דכ"ע ואנו האיך נעמוד על הדבר והאיך נדע מה קרוי לשמור עצמה הואיל ועתים שוטה היא לא מתגרשה כלל כההיא דירושל' בפ' חרש נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרי מפני גרירה ר' זעירא ור' [אילא] תרויהון אמרי שאינה יכולה לשמור גיטה רבי נחמיה בשם רב יוסף אמר תלת עבר וגירש מאן דמר מפני גרירה אסור מאן דאמר שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה אב יכולה לשמור גיטה פעמים [שוטה] ופעמים חלומה מאן דמר מפני גרירה אסור מ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה עתים יכולה לשמור גיטה ופי' מורי רבי' יהודה בר' יצחק בשם ר' יצחק בר שמואל שיש חסר בראשו וכך יש לו להיות תלת עבר וגירש מ"ד מפני גרירה מותר מ"ד שאינה יכולה לשמור גיטה אסור פי' תלתא מיני איכא בינייהו אם עבר על דברי משנה שאמר לא יוציא וגירש מ"ד מפני גרירה מותר ומגורשת דלא יוציא הוא מדרבנן ומ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה אינה מגורשת וכו' ושוב מצאתי בספר שהובא מספרד כן ר' נחמיה בר עוקבא בשם ר' יוסי תלת עבר וגירש מ"ד מפני גרירה [אסור] מ"ד מפני שאינה יכול לשמור גיטה יש לה אב יכולה לשמור גיטה פעמים שוטה פעמים חלומה מ"ד מפני גרירה מותר מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה אסור עכ"ל. הלכך אפי' לפי מאי (דאפיק) [דאפיך] גירסת ירושלמי אפ"ה לכתחיל' אסור' להתגרש מיהו הך גירסא לא נהירא דהואיל ועתים חלומה הרי יודעת לשמור גיטה אלא ה"ג עתים שוטה ועתים חלומה מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה יש לה עתים יכולה לשמור (מ"ד מפני שאינה יכולה לשמור גיטה) הלכך (לכתחילה) עתים שוטה ועתים חלומה לכתחילה לכ"ע לא מיגרשא ואם עבר וגירש מ"ד שא"י לשמור גיטה בעת חלימתה יכולה לשמור גיטה מ"ד מפני גריר' אסור אפי' בדיעבד אם עבר וגירשה. ופי' מורי רבי' יהודה בר יצחק דמפני גרירה דאמר היינו שנוהגים בה מנהג הפקר שנגררת אצל כל בני אדם ואין לפרש נגררת דקאמר היינו שמשלחה (ואינה חוזרת) [וחוזרת] דא"כ לא הוי למימר אסור אלא אינו גט אלא מפני גרירה דקאמר היינו שנוהגים בה מנהג הפקר דהיינו כר' יצחק ואפי' בדיעבד אינה מגורשת וכך פירשו רבותי' רבי' שמחה ורבי' אב"י העזרי שניהם גורסים בתשובותיהם עתים שוטה ועתים חלומה מ"ד מפני גרירה אסורה מ"ד מפני שאינה יודעת לשמור את גיטה יש לה אב יודעת לשמור גיטה. וכבר בא מעשה לפני רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל המפרש בתוספות באשה שרגילה להיות דעתה מטורפת חודש אחד או שנים ואח"כ נתרפא' לגמרי ובעת שקיבלה את גיטה שאלוה אם היתה יודעת מהו גט וענתה על ראשון ראשון וגם מתחילה מיאנה מלקבל הגט שהחותמות שהחזיר לה בעלה הי' ביד אמו פן תעכב אותם האם והשיב רבי' שמשון בתשובה המתחלת רוב תבואו' ועושר דודאי עתה צילות' (ודוה) [דדעתא] לה ואפי' בין גיטה לדבר אחר השיבה יודעת לשמור גיטה פ' התקבל אלא היכא דאינה יודעת לשמור עצמה אפי' שיודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת מדרבנן ועתים שוטה ועתים חלומה כך דינה כדמוכח בירושלמי פ' חרש ואין אני רגיל להפך את הגירסא אלא ליישבה על מכונה וכך פירשתיה מעולם אלא שדילג הסופר יכולה לשמור את גיטה שראה כתוב לפניו שני פעמים יכולה לשמור את גיטה וחשב בלבו שאחד טעות וכך היא הגירסא מ"ד מפני גריר' אסור מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה יכולה לשמור גיטה יש לה אב יכולה לשמור גיטה פעמים שוטה פעמים חלומה מ"ד מפני גרירה אינו גט ולאידך הוי גט ואלו הן השלשה חדא אינה יכולה לשמור גיטה ואת עצמה ויש לה אב והיא קטנה ארוסה ואידך עתים שוטה ועתים חלומה וקיי"ל כמ"ד מפני גרירה דהיינו ר' יצחק ור' ינאי שהביא דבריהם בתלמוד ודברי ר' זעירא לא הובאו בתלמוד לחלוק עליו והאי עובדא דקא אתינן עלה אם רגילה כך שעתים שוטה ועתים חלומה אינה מתגרשת אבל אם באקראי בעלמא נשתטית ונתרפאת ונשתטית ושוב נתרפאת הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי עניינין כה"ג לא מקרי עתים חלומה ועתים שוטה עכ"ל. הרי פסק עתים חלומה ועתים שוטה לא מיגרשא ואפי' בדיעבד ואתה כתבת שזאת היא עתים שוטה ועתים חלומה ותו דעדיין לא נתרפאית ואם זאת היא ענינה כך יש לה עת קבוע לחלימתה ועתים קבוע לשטיותה ועדיין לא נתרפאית ודאי אינה מתגרשת אפי' בדיעבד ואם ענינה הוא כך שפעמים יום או יומים חלומה ופעמים יום או יומים שוטה או פעמים שבוע חלומה ושבוע אחת שוטה ואין לה עתים קבועים מספקא לי אם זאת קרויה חלומה הואיל ואין לה וסת לימי חלומתה ולשון ירושלמי משמע כן דקתני עתים חלומה דמשמע עתים קבועים וגם צריך ליזהר שבימי חלימתה לא יהא בה אחד מסימני שטות דקיי"ל כר' יוחנן פ"ק דחגיגה דת"ר איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסותו איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפי' באחת מהן וקיי"ל כר' יוחנן והוא דקעביד להו דרך שטות. ומיהו בעת שטיותה אע"ג דאית בה סימנים הללו אם היא חכמה לשמור את גיטה ואת עצמה מתגרשת לכתחילה. לשמור את גיטה ולא א"ע לא מיגרשא אפי' בדיעבד ואפי' עתים חלומה ובבדיקת שמירת עצמה לא ברירא לי הואיל וכתב מורי רבינו שמחה דלא ידע בדיקת שמירת עצמה. הלכך הא דאתינן עלה נראה בעיני דלא מיגרשא אע"ג דאית לה אב הואיל והיא נשואה ויצאת לא אפשר לה להתגרש אפי' על ידי אביה ואפילו לא נישאת הואיל ובגרה וכך פי' ר"ת דההיא דחרש מיידי באין לה א"נ ביש לה אב וגדולה וכ"כ מורי אבי העזרי דגדולה והיא שוטה אינה מתגרשה בקבלת אביה. ואתה אב לחכמה. ותורתך תמימה. יבדכך שוכן דומה. כחשקי מכודנך. יצחק בר משה נב"ה:
1759
1760שמחתי בתורתך. וששתי בשאלותיך. כי שפתיך נופת תטופנה. מישרים תדברנה. כי לשונך ופיך נכונה. מלא דעה ובינה. גבור מזויין בזיונה. של תורה. הולך בדרך ישרה. איש ישרון. ובעל פתרון. רב יצחק בר סיברון. מתקיף ביתרון. תיומי תאומי ה"ר יצחק בר משה נ"ע:
1760
1761אשר שאלת על הכשר חבית של שכר לפי דברי ר"ת שמפרש דבית שאור אין לו הבשר ולבי נוקפי שהשמרים חשובים כשאור א"כ חשיבי כבית שאור שגם בשמרי יין מחמיצים את העיסה ע"כ מקצת לשונך. ונראה בעיני ומורה אני הלכה למעשה חבית של שכר מדיחה במים יפה ומנגבה קודם הפסח ונותן לתוכה יין ודבש לכתחילה לצורך הפסח ושותהו בפסח שהשכר הפולט מן החבית לתוך היין או לתוך הדבש בטל בששים דקיימא לן היתר בהיתר בטל כדפסיק רבי' יצחק בר שמואל דתנן בפ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה עם זה אם רוב גמלים מותר פי' להביא פשתן לשם אלמא אע"ג דאיסור כלאים הוי במשהו אפי' נתערב חוט אחד של פשתן בבגד שלם של צמר כיון שכבר נתבטל צמר רחלים בשל גמלים ברוב אינו חוזר וניעור אח"כ עם הפשתן לאסור במשהו אע"ג דמשהו בכלאים דאורייתא וכ"ש במשהו דחמץ דרבנן שאינו ניעור בפסח אחר שנתבטל (רב שם) [דכשם] שצמר רחלים וצמר גמלים אע"פ שהם מותרין זה בזה מבטלים זה את זה שכר ויין נמי אע"פ שהם מותרים זה בזה מבטלין זה את זה ואין שייך כאן לומר אין מבטלין איסור לכתחילה הואיל דבשעת נתינת היין ודבש לחבית מותר גם השכר: ועוד נראה בעיני להביא מהקומץ רבה דא"ר [יוחנן] ושניהם מקרא אחד דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר רבנן סברי מיכן לעולין שאין מבטלין זה את זה וד"י סבר מיכן למין במינו שאינו בטל והשתא הניחא היתר בהיתר ותרוייהו שוין לענין ביטול מעתה לדידן דקיי"ל מין במינו בטל בששים כדפיר"ת ל"ש היתר בהיתר ל"ש איסור בהיתר בטל הלכך חמץ שנתערב בששים לפני הפסח מותר באכילה בפסח ולדברי רש"י דפסיק מין במינו במשהו שכר ויין בשאינו מינו הוא. ועוד נראה בעיני להביא ראיה (מהקומץ רבא) [מפרק כל הזבחים] דאמר רשב"ל הפיגול והנותר והטמא שכללן זע"ז ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמה התראה הא למדת דאיסורין מבטלין זה את זה ומ"ל איסור באיסור ומ"ל היתר בהיתר ואע"ג דפליגא דר"א אדרשב"ל. אדרשב"ל סמכינן דר"א תלמיד הוא כלפי רשב"ל והלל דיליף מיניה ר"א לא פליג ומצי סבר כרשב"ל דלא יליף איסורין ממצות ור"א אית ליה דהלל [והלל] לית ליה דר"א ואע"ג דבירו' דחלה מוכחא לכאור' דר"י פליג אדרשב"ל ליכא למיחש הואיל ולא הוזכרה בגמ' דידן הלכך ל"ש איסור באיסור ל"ש [היתר] בהיתר הכל בטל ותדע דאילו כהן טהור שנתערבה לו תרומה טהורה בחולין שניהם הוא התירא גביה ואחד מהן ניטמא דשדיא ליה והיינו דומיא דחמץ שנתערב קודם הפסח שיהא כמו כן מותר בפסח. וכשהרצתי דברים לפני מורי רבי' אבי העזרי השיבני כלשון זה שאם לא היה מותר אז היה להם לאסור כל יינות שסביב קולוניא. ולמורי רבי' שמחה זצ"ל כמו כן שאלתי והשיבני גם הוא להתירא הלכך [חבית] של שכר מדיחה במים ומנגבה ונותן בה יין ודבש קודם הפסח ושותהו כי שכר הנפלט מן החבית לתוך יין ודבש בטל בששים ואי משום שמרים שכתבת כך נראה בעיני הלכה למעשה ששמרים של שכר גופייהו מותר לאוכלם בפסח אי לית בהו כלל צחצוחי שכר דא"ר זביד האי דורדיא דחמרא בתר תריסר ירחי שתא שרו וה"ט שכבר נתייבשו וכלה מהם טעם יין וצחצוחו וא"ר אחא (בר רבא) [בריה דרב איקא] האי פורצני דארמאי פי' פסולת של ענבים בתר תריסר ירחי שתא שרו ורמי בר תמרי דהוא דמי בר דיקולי עבד בה עובדא בפרק כל הבשר ואמר בירושלמי פ"ק דדמאי שמרי עכו"ם שמא אין אסורין בהנאה הא שמרים שייבשו אינם נאסרים בכלל יי"נ ואפי' באיסור ניסוך לע"ז דחמיר כ"ש באיסור שכר בפסח דקיל. או ה"ה דשמרים אינם אלא טינופות בעלמא כדמוכח בפ' סאה תרומה בירושלמי אין טינופ' תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל טינופת חולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה לוג יין צלול שנפל למאה לוגין יין עכור אתה מוציא שמרים (שכן) [שבו] פי' שאינו מצטרף לאסור שאינו כ"א טינופת בעלמא הא למדת דשמרי יין אינם בכלל יין לא לענין תרומה לא לענין הנאת עכו"ם וה"ה שאינו בכלל שכר לענין חמץ הלכך לפי מאי דסליק אדעתך לדמותו לבית שאור שאין הגעלה מועלת לו ואינו נפלט ליכא למיחש למידי דטינופת בעלמא הוא והואיל שהשכר כולו נפלט אע"פ שהשמרים אינם נפלטים לא חיישי' ולא מידי ותו נראה בעיני שהשמרים שמחמיצים לאו משום דהוו חמץ כמו שאור כדפרישית שאינם כ"א טינופת בעלמא אלא מחמת קיוהא דאית בהו מחמיצים דהא כמהין ופטריות שקורין בלשון כנען נוביצ"י מחמיצים את החלב ושרו בפסח משום חמץ ותפוח דאכלינן בפסחא מחמיצין את העיסה כדאיתא בפ' כל המנחות באות מצה הלכך נראה בעיני כדפרישית דחבית של שכר שהדיחה וניגבה ונתן בה יין או דבש קודם הפסח מותר בשתיה בפסח דטעם הנפלט בטל בס' ואפי' היכא דליכא ס' או אפי' נתן כתובה בפסח מורה אני ובא דשרי משום שהמשקה של שכר הנפלט לתוך היין או לתוך הדבש נותן טעם לפגם הוא דכל הנבלע בכלי ולן ונפלט פוגם (מרי) [מי] מכניסני לאותה דיעה או מאי קשיא לי (דאי נמי) [דנימא] משקין אינם נפגמין בלינה ובפליטה אלא כל הנבלע ולן ונפלט מפגים הלכך האי שכר ושמריו שבו שנבלעו ונפלטו מפגימין את היין ואת הדבש שבחבית ושרו שכך פסק רבי' שמשון וה"ר אלעזר מביהם זצ"ל דנטל"פ בפסח שרי. ואני ראיתי בפרי"ש בחג הפסח לאחר שיצאנו מבית הכנסת שהתיר מורי רבי' יהודה זצ"ל הנקרא שירליאון נטל"פ בפסח וה"ר יחיאל הנקרא שיריויש היה באותו מעמד. ואתה אהוב ונחמד. בתורה נצמד. ירבו ימיך ושנותיך בנעימים כחשקי אוהבך כלבך. יצחק בר משה בן ה"ר יצחק נב"ה:
1761
1762על דבר המעין הנובע מן הנהר בב' וג' מקומות ועשו מקוה של אבנים תחת ההר ועשו חלון שהמים נכנסים דרך אותו חלון למקוה ועשו חלון אחד בכותל אחר כשהמקוה מתמלא יוצא לחוץ ופעמים כשהגשמים גדולים באה חרדלית של גשמים בכח ונכנסין מי גשמים הנוטפין למקוה ועוד מקוה אחר בנוי כהלכתו חפור בקרקע עד המים והוא סמוך לנהר ויש בו חלון וכשהנהר גדול באים המים דרך חלון למקוה ועתה נסתפקת מקוה של אבנים העשוי תחת ההר לפי שהמים שותתין במקום מדרון דרך החלון העשוי בכותל כמין צנור למקוה ומצד אחר דרך חלון העשוי בכותל אחר שותת לחוץ וזוחלין המים מן מדרון ההר למקוה ומן המקוה לחוץ ועתה הו"ל זוחלין במקוה שדרך זחילתן טובלין במקוה לפי שיוצא לחוץ דרך חלון העשוי בכותל אחר ותניא בת"כ המעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן ותנן הזוחלין כמעיין והנוטפין כמקוה הם לטהר באשבורן דוקא ותניא בתוספתא פ"ק דמקוואות מעיין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו שעשה בריכה לפני המעיין ונתמלאה הבריכה מים והמים זוחלין במקום שלא היו זוחלין מתחילה ועתה אותה בריכה שעשה מקוה אינה כשירה אלא באשבורן אך במקום שהיה מתחילה מטהר אף בזוחלין א"כ אנו רואים לשם אע"ג שהבריכה שעש' לפני המעיין נתמלאת ממי הנהר שאין זוחלין מ"מ דין נוטפין יהבינן להו ואין מטהרין אלא באשבורן אותו בנין שעשוי של אבנים תחת ההר היינו בריכה שנעשית לפניו וגם הם זוחלים במקום שלא היו זוחלין מתחילה ולכך דעתך לומר שצריך לסתום החלון שבכותל אחר שלא יצאו המים לחוץ מצד אחר והוה להו אשבורן לפי דבריך אותם נהרות גדולים כשגדלים הנהרות בימות הגשמים ומתפשטים המים בשדות למרחוק ויש בריכות בשדות שמתמלאים ממי הנהרות שגדלים והמים מכסים כל השדות. והבקעה. והרכסים. והבריכות. וכי אינם יכולים לטבול בשרעת' דנהרא ומה בין זה לריבה והרחיבה וגם מאיזה טעם יהיה להם דין נוטפין אחרי שמן המים שכנהר שהן זוחלין נתמלאו הבריכות וכי גרע מה שהמשיכו מבריכה ומה בין המשכה ובין כשהנהר גדל מאליו. אמנם ודאי הוצרכנו לפרש פי' התוספתא בע"א מעין שמימיו מועטין וריבה עליהן והרחיבו כלומר שעשה בריכה לפני המעין ומילא בכתף מים שאובין ונתן בבריבה (דנעשים) ע"י כן נתמלא הבריכה מן השאובים שמילא בכתף ממי המעין שהן זוחלין ונתערבו יחד הזוחלין של נהר והשאובין שבבריכה התחתונה לפי שמילא בכתף משאובין בבריכה הו"ל נוטפין ואע"ג שמימי הנהר שהן זוחלין באים בבריכה אינו כשר בזוחלין אלא מקום שיכול להלך בתחילתו אבל אותו מקוה שלכם שכולו מתמלא ממי הנהר שהן זוחלין בשר בין באשבורן בין בזוחלין כן נ"ל וא"צ לסתום החלון שבכותל אחר ואם דעתך לסתום טוב הדבר:
1762
1763ועל מה שפעמים שהגשמים יורדין הנוטפין מקלחין ובאין למקוה והנוטפין אין מטהרין אלא באשבורן אין לחוש שהלכה כשמואל דאמר נהרא מיכיפה מתבריך ואין לך טפח שיורד למעלה שאינו יורד טפחים למטה. ועל אותו מקוה שסמוך לנהר וכשהנהר גדל נכנסין מי הנהר אל המקוה דרך חלון וקוו וקיימי וטבלי וע"ז שלחת אנן תנן הזוחלין כמעין לטהר בזחילה ופי' בזחילה דוקא ולא (בעי עבור) [באשבורן] ר"ת פי' דוקא מקוה (ממעיין) [ממעט] מדין זוחלין אבל מעיין מטהר אפי' באשבורן דה"ט דמקוה ממעט מזוחלין משום דמקוה משמעותה אשבורן מה לשון דקוו וקיימי ואתא אך למימר דמקוה אינו מטהר כ"א באשבורן דקוו וקיימי אבל מעיין משמעותו לא משמע כלל טפי זוחלין מאשבורן וליכא למעוטי אשבורן מאך ועוד מיעוטא דאך במעין כתיב אך מעין והכי משמע פשטיה דקרא אך מעין דוקא מעין בזוחלין ולא מקוה בזוחלין וכך מוכח פרק אמר להם הממונה דתנן חמש טבילות בו ביום טובל על גג הפרוה ואותם מים היו באין ממעין כדמוכח בגמרא מכלל דמעין מטהר באשבורן:
1763
1764סליק חלק ראשון. ברוך נותן ליעף כח. ולאין אונים עצמה ירבה.
1764