אור זרוע, חלק א, הלכות צדקהOhr Zarua, Volume I, Laws of Charity

א׳בפרשה וירא כתיב גבי אברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו:

ב׳בבראשית רבה ר' אחא בשם ר' אלכסנדרי זה האבריא פי' שהי' מבריא את העולם העוברים ואת השבים דרך (דורש) [ארצו] ורבנן אמרי זה בקור חולים ר' עזרי' אמר בשם ר' יהודה בר' סימון בתחלה צדקה ולבסוף משפט הא כיצד אברהם הי' מקבל העוברי' והשבים ומשהיו אוכלים ושותים אמר להם ברכו אמרין לי' מה נאמר אמר להם ברוך מלך העולם שאכלנו משלו אם מקבל עליו ובריך הוה אכיל ושתי ואוזיל לי' ואי לא קבל עלי' אמר לי' הב מה דעלך ואמר מה אית עלי והוה אמר חד דסיט דחמרא פי' מדה של יין בעשרה פלרין חד [ליטרא] דקופר בעשרה פלרין חד עיגול מן ריפתא בעשרה פלרין פי' ככר לחם אחת תרגו' ירושלמי עיגול דלחם חד. מאן יהיב לך חמרא במדברא מאן יהיב לך קופר במדברא מאן יהיב לך פיתא במדברא. מאן דהוה חמי עקתיה הדין הוה בריך ברוך מלך העולם שאכלנו משלו:

ג׳כתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. אמר ר' אלעזר גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות כולם שנא' עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח. הכל בכלל זבח חטאת ואשם עולה ושלמי' כולם זבח הן. כתי' זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. א"ר אלעזר גדולה גמ"ח. דהיינו הטורח שהוא החסד שמוליכה לביתו או טורח שתעלה לו לברכה לרווחה כגון נותן לו פת אפוי בגד ללבוש או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעות לאיבוד והיינו חסד. שהוא נותן לבו ודעתו לכך. וגדולה גמילת חסד זו יותר מן הצדקה דהיינו הנתינה בלבד ואינו נותן דעתו לכך. זרעו לכם לצדקה קצרו לפי חסד. קרא הכתוב זריעה לצדקה ואת החסד קרא קציר. וטובה קצירה מזריעה. כדמפרש והולך אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל קוצר ודאי אוכל. וא"ר אלעזר אין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה. וא"ר אלעזר כל העושה צדקה ומשפט. כאלו מלא כל העולם חסד. שנא' אוהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ. שמא תאמר כל הבא לקפוץ לעשות צדקה וחסד קופץ ומספיקין בידו וממציאין לו מהוגנין לבך. ת"ל מה יקר חסדך אלהים. צריך לתת לבו לטרוח ולרדוף אחרי' לפי שאינה מצוי' תמיד לזבות בה למהוגנין. ובפ"ק דבתרא א"ר יצחק מ"ד רודף צדק' וחסד ימצא חיים צדקה כו' משום דרודף צדקה ימצא צדק' אלא הקב"ה ממציא לו מעות כדי לעשות מהם צדקה. רב נחמן בר יצחק אומר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנין לעשות בהם צדקה כדי לקבל מהם שכר לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא מ"ד יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם אמר ירמי' לפני הקב"ה רבש"ע אפי' בשעה שכופין את יצרם לעשות צדקה הכשילם בב"א שאינם מהוגנין כדי שלא לקבל עליהם שכר. ורבי נמי קאמר התם אוי לו שנתן פתו לעם הארץ. ושלהי פ"ק דב"ק א"ר יוחנן משום רשב"י מ"ד אשריכם זורעי על כל מים כל העוסק בתורה ובג"ח יזכה לנחלת שני שבטים שנאמ' אשריכם זורעי ע"כ מים. ואין זריעה אלא צדקה שנא' זרעו לכם לצדקה. ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים. משלחי רגל השור והחמור. זוכה לנחלה כיוסף דכתיב בי' בכור שורו הדר לו. זוכה לנחלה כיששכר דכתיב ביה יששכר חמר גרם. איכא דאמרי אויביו נופלים לפניו כיוסף דכתיב ביה עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ וזוכה לבינה כיששכר שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. (ושלהי) פ"ק דע"ז א"ר יוחנן משום ר' בנאה מ"ד אשריכם זורעי על כל מים אשריהם לישראל בזמן שעוסקים בתורה ובג"ח ויצרן מסור בירם ולא הן מסורים ביר יצרם שנא' אשריכם זורעי ואין זריעה אלא צדקה שנא' זרעו לכם לצדקה ואין מים אלא תורה שנא' הוי כל צמא לכו למים. בפ"ק דב"ב א"ר אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת שלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ואמר רב אסי שקולה מצות צדקה כנגד כל המצות כולן שנא' והעמדנו עלינו מצו"ת וגו'. אמר רבי אלעזר גדול המעשה יותר מן העושה שנא' והי' מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. מעשה הצדקה טורח המעשים את חבריהם מדלא כתי' והיה הצדקה שלום. אמר להו רבא לבני מחוזא עושו אהדדי כי היכי דלהוי לכו שלמא אמר רבא הא מילתא אישתעי לי עולא משגש אורחתא דאמי' משמי' דר' אלעזר מ"ד וילבש צדקה כשריון מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ומדרש אגדה אומר שעושים לו לעוה"ב מן הפרוטות מלבוש שאוחזין זו בזו בעין טבעות השריון. ושלהי המנחות והנסכים א"ר יצחק מה נשתנה מנחה שנא' בה נפש אמר הקב"ה מי דרכו להביא מנחה עני מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו לפני. ובפרק [קמא] דגיטין דרש ר' עוירא זמנין אמר לה משמי' דר' אמי וזימנין א"ל משמי' דר' אסי מ"ד כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהן צדקה וכש"כ בשהן מרובים וכן נגוזו ועבר תנא דבי רבי ישמעאל כל המגיז מנכסיו ועושה מהם צדקה ניצול מדינה של גיהנם משל לשתי רחלות שהן עוברות במים אחת גזוזה ואחת שאינה גזוזה הגזוזה עוברת ושאינה גזוזה אינה עוברת. ועניתך לא אענך עוד אמר מר זוטרא אפי' עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה לא אענך עוד תני רב יוסף שוב אין מראין לו סימני עניות. ואמר בפ' מציאות האשה דכי מתלין מתלא בירושלים מלח ממין חסר ואמרי לה חסד ובפ"ק דב"ב א"ר אלעזר בזמן שביהמ"ק קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו ועכשיו באים אוה"ע ונוטלין אותו בזרוע אם זכה למז"ט הלא פרוס לרעב לחמך לא זכה ועניים מרודים תביא בית הרשות שצועקים תמיד הבו שאנו צריכים כמו אריד בשיחי אמר מר עוקבא אעפ"כ נחשב לו לצדקה שנא' ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה. ובפסיקתא אל גנת אגוז ירדתי למה נמשלו ישראל לאגוז א"ר לוי האגוז הזה יש בו שלשה מינים אגוזי פרך ובינונים וקנטרונים של פרך שנפרכים מעצמם והבינוני אתה מקיש עליו ושוברו והקנטרונים אפי' אתה שוברו אעפ"כ אין ממנו תוחלת כך ישראל יש בהם בני אדם שעושים מצות מעצמם אלו של פרך ויש בהם שאתה תובעם למצוה ומיד הם נותנים ויש בהם שאפי' אתה מקיש עליהם במה פעמים אינו מועיל כלום אלו הקנטרונים אעפ"כ א"ר לוי הפתח שאינו פתוח למצוה פתוח לרופא:

ד׳בפ"ק דב"ב ת"ר קופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה מפני שאין עושין שררות על הצבור פחות משנים שממשכנים על הצדקה ומתחלקת בשלשה מפני שהיא כדיני ממונות שצריך לעיין ולתת לכל אחד כפי הטפלים התלויין בו. שררות הוא דלא עבידנא יחיד להיות גיזבר הא הימוני מהימנא מסייע לי' לר' חנינא דא"ר חנינא מעשה ומינה רבי שני אחים על הקופה ושני אחים לגבי הימנותא כחד דמיין הילכך מוקמינן שני אחים גבאי צדקה דהא יחיד נמי מהימן ומוקמי' לי' ובלבד שיהא אדם חשוב וירא שמים לפי הדור דלית לן בדורינו כר' חנינא בן תרדיון מיהו בירוש' מוכח דאין מעמידין (שני אחים) כ"א שלשה ומוכח נמי דאין מעמידין שני אחים כההיא דפרק בתרא דפאה ר' חלבו בשם ר' בא בר זבדא אין מעמידין פרנסין פחות משלשה פי' גבאי צדקה אנא חמי דיני ממונות בשלשה דיני נפשות לא כש"כ ופריך ויהיו עשרים ושלשה פי' הואיל ודיני נפשות הם יהיו עשרים ושלשה כמו דיני נפשות ושני עד דהוא מצמית להו הוא מסתכן כלו' מן הדין הי' צריך עשרים ושלשה אלא פעמים לא היו יכולים להקבץ עד שהי' העני מסתכן לכך אמר שלשה בדיני ממונות אבל תרי לא ר' אסי בשם ר' יוחנן אין מעמידין שני אחין פרנסין פי' גבאי צדקה ר' אסי עבד חד מן תרין אחין עאל ואמר קומיהון לא נמצא לפלוני דבר עבירה אלא שאין מעמידין שני אחין פרנסין הלכך נכון להעמיד שלשה גבאי צדקה ובלבד שלא יהיו בהם שני אחין מיהו כבר נהגו בכל המקומות להעמיד גבאי אחד והטוב בעיני שיעמידו שני בני אדם להיות גבאי צדקה:

ה׳אדם שהצבור חפצים בו למנותו גבאי של צדקה יש לו לקבל על עצמו להיות גבאי של צדקה ואמר בירושל' פ' בתרא דפאה ר' יוסי על לכפר' בעי מוקמין לון פרנסין פי' גבאי צדקה ולא קבלון עליהון על ואמר קומיהון בן בבי ממונה על הפקיע מה אם זה שנתמנה על הפתילות זכה להמנות עם גדולי הדור אתם שנתמנים על חיי נפשות לכש"כ ר' חגי כד הוה מקים פרנסין פי' גבאי הצדקה הוה מטעים להון אורייתא לומר שכל שררה מתורה ניתנה שנא' בי מלכי' ימלוכו ואדם שהוא גבאי של צדקה אם עניים יחרפו אותו אין לו לחוש על זה כי יותר טוב לו ממה שהיו מברכי' אותו כי יותר זכותו גדול בכך כדאמר בירוש' פ' בתרא רפאה ר' אלעזר הוה פרנס פי' גבאי של צדקה חד זמן נחת לביתא אמר לון מה עבריתון אמרין לי' אתת חדא סיעא אכלון ושתון וצלון עלך אמר לון ליכא אגר טב נחת זמן תניינות אמר לון מה עבדיתון אמרין לי' אתת חדא סיעא חורי אכלון ושתון ואקלונך אמר לון כדין איכא אגר טב הרי אתה רואה כשברכוהו לא הי' שמח וכשחרפוהו שמח מפני שמקבל יותר שכר טוב:

ו׳בפ"ק דב"ב ת"ר קופה של צדקה נגבת בשנים מפני שאין עושין שררות על הצבור פחות משנים מאי שררות אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה אפי' בערב שבת שיש פתחון פה לבעה"ב לומר טרוד אני איני והכתיב ופקדתי על כל לוחציו וא"ר יצחק בר שמואל בר מרתא משמי' דרב אלו גבאי צדקה ל"ק הא דאמיד הא דלא אמיד היכי דלא אמיד אין ממשכנין אותו אבל היכי דאמיד ולאו דוקא עשיר אלא אפי' שיש ספק בידו ליתן ממשכנין אותו כדתנו רבנן רשאין בני העיר להסיע על קיצתם לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיע מדעת דין תורה כי הא דרבא כפיי' לרב נתן בר אמי ושקל מני' ארבע מאה זוזי לצדקה וקשה דאמר בפ' בל הבשר כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' והכא כתי' פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניך וכתי' כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך ופר"ת זצ"ל דהאי כפייה בדברים הכדאשכחן שלהי נערה שנתפתתה דרב פפא איעסיק לי' לברי' בי אבא סוראה אזל למכתב לי' כתובה שמע יהודה בר מרימר נפק לאפי' ואתא אתחזי לי' כי מטא לפתחא הוה קא מפטר מני' א"ל ניעול מר בהדאי חזייה דלא הוה קא ניחא לי' אמר לי' מאי דעתך משום דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתא אפי' מברא בישא לברא טבא וכש"כ מברא לברתא וכו' עד אכפיי' ועל דהיינו אכפיי' בדברים וקשה ע"ז הפי' דמסיק דממשכנין (כי) היכי דאמיד כי הא דרבא אכפיי' לרב נתן אלמא כפי' גמורה הות התם ועוד הי' מפרש רבי' תם זצ"ל דודאי אין בני העיר יכולין לכוף אחד לצדקה ולא לכל דבר שאינו תקנת העיר והא דכפיי' רבא לרב נתן בר אמי היינו שהי' כבר קצבה ותנאי ביניהם ונתרצו בה מעיקרא ועתה לא רצה לקיים הקצבה לפיכך אכפייה ופעמים הי' רבי' תם זצ"ל מפרש שקבלו עליהם בני עירו של רב נתן בר אמי שיהא רשות לגבאים לכוף אותם לפיכך כפה אותו רבא. ור' יצחק בר אברהם זצ"ל השיב הלכה למעשה שאם אדם אינו רוצה ליתן בקופה של צדקה שיכולין בני העיר לכוף אותו כדאשכחן דרבא אכפיי' לרב נתן בר אמי ואפיק מני' ר' מאה זוזי לצדקה דאע"ג דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה נראה לו כמו שפי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דמצות ל"ת היא כדכתי' לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך ולעצמו נראה לו לפרש וגם ר' שמשון אחיו זצ"ל פי' בדבריו דאפי' מ"ע שמתן שכרה [בצדה] כופין אלא שאין נענשים בדבר אם לא יכופו ויחזרו ויכופו עד שתצא נפשו כמו סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל דמכין אותו עד שתצא נפשו והיינו אין מוזהרין עלי' ואין נענשים עלי' והכי אי' בירוש' פרק המוכר את הספינה מאזני צדק אבני צדק וגו' מכאן אמרו חכמים כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה כתי' יהי' לכם מנה אגרדאים על כך ואת אמרת הכן א"ר בון בר חייא כיני מתני' כל מ"ע שמתן שכרה כתובה בצדה אין ב"ד של מטה נענשים עלי' פי' אבל מוזהרים הם לכפות כדדרשי' מן יהי' לכם שימנה אגרדאים על כך והא דאמ' בפרק כל הבשר גבי ההוא גברא דלא מוקיר אבוה ואמי' כפתוהו ובתר הכי קאמר שבקוהו משום דכל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עלי' ההיא לא פליגא אירוש' דהכי קאמר שבקוהו דכיון שכפתתם אותו אין אתם צריכים לטרוח יותר ואם ישמע ישמע ואם לא ישמע אינכם נענשים כמו בשאר מ"ע ופי' אחרים כתב דלא נכונו בעיניו:

ז׳בפ"ק דר"ה אמר רבא וצדקה מיחייב עליה לאלתר משום בל תאחר מאי טעמ' דהא קיימי עניים פשיטא מהו דתימא כיון דבעניינא דקרבנות כתיבא לענין בל תאחר כקרבנות דמיין ולבעי ג' רגלים קמ"ל דעבר עלי' לאלתר ופי' רבותינו בתשובות דהא קיימי עניים או בכאן או חוץ לחומה לנו שהרי עניי העיר מחלקין להו מע"ש לע"ש וקיימי עניים דקאמר אעניי עולם קאי שצריכין לתמחוי או לככר בפונדיון ויש ספרים שמסיים בהם קמ"ל דשכיחי עניים והיינו דשכיחי עניים שמצויין עוברים ושבים כל שעה ושעה ואע"ג דגבי פאה היכא דליכא עניים אמרי' לעני תעזוב ולא לעורבים ולא לעטלפים התם קודם שיבואו עניים היה נפסד ואפי' כשיבואו לא ידעו שהוא לקט ושכחה ופאה ולא שייך התם לומר שכיחי עניים ופי' בתשובות דהא דקאמר רבא וצדקה עובר עליה לאלתר דהיינו משתבע הגבאי ולא משעה שנדר דאיהו אין בידו לחלקן ולא פסדי עניים אבל גבאי תובע ומחלק וממשכן כדבריהם ז"ל ממשכנין על הצדקה ואם מונע משכון או מעות עובר לאלתר והביא ראי' לדבריו רבי' תם מפ"ק דערכין האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת' ליד גבאי מותר לשנותה ומשבאתה ליד גבאי אסור לשנותה וטעמא על כרחין משום פסידא דעניים דקיימי כדמוכח דפריך והא ר' ינאי יזיף ופרע שאני ר' ינאי דעניים ניחא להו דכמה (משתעי) [דמשהי] מעשה ומייתי להו ואיכא רווחא לעניים הא למדת שמותר לשנות קודם שבאתה ליד גבאי דבידו לחלק [אבל משבאת לידו] אסור לשנותה משום פסידא דעניים דקיימי ולא יהיו המעות מזומנים אבל אם הגבאי בר עשויי כרבי ינאי מותר הא למדת שהנודר יש בידו לשנות ולאחר עד שיתבע הגבאי לא שנא יום אחד ול"ש שנה שלימה דא"כ נתת דבריך לשיעורין ולדבריו היכי שנדר כדי ליתן למי שירצה עובר לאלתר דהא קיימי עניים ויש בידו ליתן להם דלאו כדי ליתן לגבאי נדר ואין לומר שאינו עובר משום שיכול לומר איני רוצה ליתן לאלו אלא לאחרים שיבואו דא"כ כך יפטור עצמו לעולם מיהו היכי שנדר ליתן לפלוני ודאי לא עבר עד שיבוא אותו פלוני והיכא שברכו ש"צ בביהכ"נ ליתן צדקה הואיל ושמע הגבאי ויודע שהו' צדקה לא עבר עד דתבע לי' גבאי והיכא שנדר נדר ליתן ביד גבאי והגבאי אינו יודע שיתבע אותו א"כ לעולם לא עבר ומסתבר דחייב להודיע לגבאי שהוא חייב לו צדקה דדוקא היכי דידע הגבאי לא עבר עד דתבע לי' משום דהואיל ויודע ואינו תובע אותו הרי אינו צריך ואין לומר קיימי עניים שהוא עובר דאי קיימי הוה תבע לי' אבל היכי דלא ידע הגבאי שהוא חייב צדקה דאי הוה ידע דילמא הוה תבע מסתבר דחייב להודיע לגבאי ואי לא אודעיה עבר:

ח׳בפ"ג דשבועות מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל בל נדיב לב פי' רבי' שלמה זצ"ל גבי נודר להביא קרבן כתיב דהיכי דגמר בלבו נדר או נדבה לקרבן שחייב להדיא אע"פ שלא הוציא בפיו ובריש פ' האיש מקדש נמי פריך סתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנן במחשבה הילכך מכאן פסק בתשובות שהגומר בלבו ליתן צדקה חייב כאלו הוציא בפיו ואע"ג דבפ"ג דשבועות קאמר דתהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד פי' בתשובות דצדקה כנדרים ונדבות דמי הילכך גמר בלבו ליתן צדקה אע"פ שלא הוציא בפיו חייב ולקמן בסי' ל"ב הארכתי בו ופירשתי היטב. בפ"ק דערכין אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה (אמר רב) האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה סבור מינה לעצמו אין לאחר לא א"ר אמי א"ר יוחנן בין לעצמו בין לאחר א"ר זירא לא שנו אלא דאמר עלי אבל אמר (זה אותביה בעיניה) [הרי זו בעינא בעי למיתביה] מתקיף לה רבא איפכא מסתברא אמר זה לישתמש בה כי היכי דלחייב באחריותו אמר עלי לא אלא לא שנא. ושניהם מותר לשנות. תניא כוותי' דרבא נדר צדקה ואין הקדש צדקה לא נדר צדקה ולא הקדש צדקה. לאו דכי קאמר צדקה הרי היא כנדר לבל תאחר ואינה כהקדש דאלו דקדש אסור לאשתמושי בה ואלו צדקה מותר לאשתמושי בה. אמר רב כהנא אמריתי' לשמעתא קמי' דרב זביד אמר לי אתון הכי מתניתו לה ואנן הכי מתנינן לה א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה מותר לשנות בין לעצמו בין לאחר בין אמר עלי בין אמר זה. בפ"ק דערכין ת"ר האומר סלע זה לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה ומשבאת ליד גבאי אסור לשנותה איני והא ר' ינאי יזיף ופרע שאני ר' ינאי דניחא להו לעניי' דכמה (דמשתעי) [דמשהי] מעשה ומייתי לה. וההיא דפ"ק דב"ב דת"ר קופה לעניי העיר תמחוי לעניי כל אדם ורשאים בני העיר לעשות קופה תמחוי לחלק לעניי עולם אם ירבו עליהם. ותמחוי קופה לשנותן למה שירצו פי' רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל בני העיר ודאי רשאין אבל גבאים שגבו קופה או תמחוי אינם רשאים לשנות אפי' לדבר מצוה והני מילי דבני העיר רשאין לשנות לדבר מצוה אבל לא לדבר הרשות וההיא דפרק המקבל דאמר התם מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו אא"כ התנה במעמד אנשי העיר ומשמע דוקא לפורים אבל לשאר מצוה לא היינו גבאי דוקא כיון שגבה מגבת פורים מן בני העיר אינו יכול לשנותה למצוה אחרת וכן אם גבה לבני העיר אינו יכול הגבאי לשנותה וליתן לעניי עיר אחרת אבל (לבני) [בני] העיר (יכול) [יכולין] לשנות מגבת פורים לדבר אחר ובלבד שיהא לדבר מצוה דומיא דקופה ותמחוי שרשאין בני העיר לשנותם דדבר מצוה נינהו וה"נ רשאין בני העיר ליתן מגבת פורים לעניי עיר אחרת ויש ספרים דגרסי בהמקבל ולא יקח מהם רצועה לסנדלו אלא כו' משמע דאגבאי קאי שכבר הם ביד הגבאי וההיא דפ"ק דערכין דת"ר ישראל שהתנדב מנודה או נד לביהכ"נ אסור לשנותה ומסקנא דלדבר מצוה מותר לשנותה אומר רבינו יצחק זצ"ל דוקא נדבת ביהכ"נ אבל בנדבת העניים אין הגבאי יכול לשנותה אפי' לדבר מצוה אלא ר' ינאי ודכוותי' דאיכא רווחא לעניים והא דעבדינן האידנא שנותנין מן הצדקה לכל צרכי צבור פי' רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל משום דלב ב"ד מתנה עליהם כשפוסקין בני העיר הצדקה בינייהו עושין על דעת שיעשו הגבאים כל מה שירצו:

ט׳מעשה באחד שנדר להשיא יתומה אחת והקצה מעות לצורכה והרויח הרבה באותם מעות ועד שלא השיא אותה מתה היתומה ובאו יורשיה ותבעו את המעות מן הנודר וטענו הואיל והקצה המעות לצורכה בפירוש הרי לא הי' רשאי לשנותם לדבר אחר א"כ שלה היו וזכינו בהם אנו כשמתה כי אנו יורשיה והשיב להם הנודר לא אתן לכם כלום כי אני נדרתי אותם המעות להשיאה בהם ולשם מצוה הפרשתים ואתם מה לכם עלי ופסק להם רבי' חיים כהן צדק זצ"ל דאין חייב ליתן ליורשים כלום שלא נדר אותם המעות אלא ע"מ (לכונסה) [להשיאה] וראי' לדבר דתנן בפ' אע"פ דנתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל ר"א בן עזרי' אומר מן הנישואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה ופסק בגמרא הלכה למעשה כר"א בן עזריה ופי' דקיי"ל כוותי' דאע"ג דאתו לידה לא גביא אלא מנה ומאתים מעתה ה"נ לא נדר אלו מעות אלא על מנת להשיאה בהם ואין בהם ליורשים כלום. ומורי רבי' אליעזר בן רבינו יואל זצ"ל אומר כיון דאמר פ' הזהב א"ר יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך יכול לחזור בו ואוקימנ' מותר לחזור בו שאין בו משום מחוסר אמנה ומודה ר' יוחנן במתנה מועטת אסור לחזור בי' דסמכא דעתי' וגרסי' בירוש' אמר ליתן לחבירו מתנה מרובה מותר לחזור בו הדא דתימ' בעשיר אבל לעני נעשה נדר פי' והוי כנודר צדקה ליתן לו זכה בה מעתה זכו בו יורשים כדתניא שלהי נגמר הדין מותר המתים למתים מותר המת ליורשיו כיצד גבו למת סתם זהו מותר המת למתים גבו למת זה הוא מותר המת ליורשיו. ר' מאיר אומר לא יגע בהם עד שיבוא אליהו ר' נתן אומר יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו ומפרש אביי דלכולי עלמא הזמנה מילתא היא ת"ק סבר דחזי לי' תפיס דלא חזי לי' לא תפיס ור' מאיר מספקא לי' אי תפיס אי לא תפיס הילכך לא יגע בהן עד שיבוא אליהו ור' נתן פשיטא לי' דתפיס הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו ועד כאן לא פליגי אלא משום תפיסה דאיסורי הנאה הא לאו הכי לכ"ע ליורשין ורבא מפרש דלכ"ע הזמנה לאו מילתא היא ת"ק סבר איחולי אחיל זילותי' לגבי יורשין ור"מ מספקא לי' אי מחיל אי לא מחיל הלכך לא יגע בהם עד שיבוא אליהו ור' נתן פשיטא לי' דלא מהיל הלכך יעשה דימוס על קברו או זילוף לפני מטתו ע"כ ל"פ אלא מטעמא דבזיונא הא לאו הכי לכ"ע ליורשין כיון שנקבר בכבוד כדרך כל האדם אלמא אע"פ שלא נתנו הנותנים והגובים לא גבו לצורך היורשים אפי' הכי זכו בהם מכח המת וההיא דאע"פ אינה ראי' דאין כל האומדנות שוין:

י׳נראה בעיני אני המחבר כדברי רבי' חיים זצ"ל דאין ליורשים כלום דאומדן דעת גדול הוא שלא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה אבל לא לצורך הרשות שיאכלו היורשים וההיא דירוש' שהביא מורי רבי' אב"י העזר"י זצ"ל אבל לעני נעשה נדר לאו ראי' היא דודאי נדר הוא ולא מצי הדר בי' שלא ליתן לאותו עני שנדר לו אבל אם מת אותו עני קודם שנתן לו אין ליורשים כלום וההיא דנגמר הדין לאו ראי' היא דשאני התם שנעשית מצוה במעותיהם שכשגובין לצורך מת זה ונתן כ"א כנדבתו נעשו שותפין וכשנקבר במעותיהם נעשה בהם מצוה וגמרו ומקנו לי' לגמרי הכל וזכה בכולם וזכו נמי יורשים בהם מכח המת אבל הכא שהקצה לצורך היתומה להשיאה בהם ומתה היתומה ולא נעשית בהם מצוה כלל ודאי לא נדר על דעת שיאכלום היורשים ואין להם כלום. ומיהו הא מספקא לי אני המחבר אי מצי לעכב אותם לעצמו או שמא חייב להשיא בהם יתומה אחרת ומסתבר לי דהואיל ולשם מצוה הפרישום ולכבוד שמים אינו רשאי לעכב לעצמו וגם אינו רשאי לעשות בהם מצוה פחותה אלא ישיא בהם יתומה אחרת או יעשה מצוה שלמעלה הימנה. ומורי רבי' שמחה זצ"ל אומר דאם אמר ליתומה זו אין ליורשים כלום אלא יקח לעצמו ואם אמר ליתומה סתם בשעת הפרשה ולאחר מיכן נתרצה ליתן ליתומה זו ומתה יתן ליתומה אחרת דגרסי' בתוספתא ספ"ק דשקלים מותר עניים לעניים ומותר שבויים לשבויים ואם אמר לעני ולשבוי זה מותר שלו פי' של הנודר שאם לא כן הל"ל מותר העני לעני מותר השבוי לשבוי הא למדת דשל הנודר הוה ואני המחבר אומר דאין זה ראי' כדפרי' דשאני דתם שנעשי' מצוה בממונו הילכך השאר והמותר על צורך המצוה היא שלו אבל היכא דהפריש לצורך יתומה [זו] (אחרת) ומתה היתומה ולא נעשית מצוה בממונו חייב להשיא בהם יתומה אחרת מיהו ההיא דשקלים קשיא אההיא דנגמר הדין דהתם קתני מותר השבוי של הנודר ע"כ הי' נ"ל לפרש דשלו דקתני בשקלים היינו של עני ושל שבוי וכדפריש' דהואיל ונעשה מצוה בממונו גמר והקנה לו דכל גם המותר על המצוה:

י״אמעשה באחד שנתן מקצת נכסיו לצדקה בעת מותו לימים ירדו קרוביו מנכסיהם והיו רבותי שבביה"ם נוחם עדן אומרים שיש ליתן אותה צדקה לקרוביו שידדו מנכסיהם דתניא בפ' יש נוחלין הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרי' ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה בידוע שאלו היה בנו קיים לא הי' כותבו ואמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא אלמא דהכי הילכתא דאזלי' בתר אומדנא ה"נ אומדן דעתו שאלו היה יודע שקרוביו ירדו מנכסיהם לא הי' מניח קרוביו ונותן לאחרים הילכך יהבינן לקרוביו. ואין נראה בעיני אני המחבר דאדרבה אומדן דעתי' שאפי' אם הי' יודע שעתידים לירד מנכסיהם הוה יהיב צדקתו לעניים דמידי הוא טעמא דיהיב אלא כי היכי דתהוי לי' כפרה והלך צדקתו לפניו והשתא דקרוביו עשירי' ימנע מלעשו' כפרה לנפשו (לעצמו) וימתין עד שירדו קרוביו מנכסיהם ועד התם יהא נידון אלא ודאי הואיל ובהאי שעתא עשירים הוו אין להם באותה צדקה אלא כשאר עניים. ועוד היו מביאי' משלהי דגוזל קמא דאמ' אביי ש"מ כסף מכפר מחצ' דאי לא מכפר ניהדר ליורשין מאי (דעתך) [טעמא] דאדעת' דהכי לא יהיב ולית' כדפריש' אלא הא ודאי נראה בעיני שאם היו קרוביו עניים ומקבלי צדקה בההיא שעתא כשנתן הצדקה שזכו בה באותה הצדקה קרוביו העניים והא ענייך קודמין לעניים אחרים וחייב כל אדם ליתן צדקה שלו לקרוביו ואח"כ לאחרים הלכך מיד כשנתן נכסיו לצדקה זכו בהם קרוביו העניים ואם יש כאן מותר על צרכיהם יתפרנסו בהם עניים אחרים הכל כפי דעת חכמי העיר אבל אם הי' מחלק בין קרוביו העניים ונתן לכל אחד ואחר כרצונו ואחר כך נתן הצדקה בסתם כיון דנתן לכל א' לבד כמו שרצה הרי גילה דעתו שאין רצונו שיהי' להם באותה צדקה לקרוביו אלא כאחד משאר עניים:

י״בבנדרים בפרק ר' אליעזר תנן פותחין לאדם שהדיר את חבירו מנכסיו אומרים לו אלו היית יודע שאתה עובר על וחי אחיך עמך היית נודר דשמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו ואומר אלו הייתי יודע שהוא כן לא הייתי נודר הרי זה מותר ואמר לי' רב הונא בר רב קטינא לרבא ולימא לי' כל דמיעני עלי נפיל מאי דמטי לי בהדי גבאי לפרנסו בהדי כול' עלמא מפרנסנא לי' א"ל שאני אומר כל הנופל אינו נופל לגבאי תחלה ופי' ה"ר אליעזר ממיץ זצ"ל שמא יעני ואין זו פתיחה דבשביל כך לא יתחרט דנימא הנודר כל דמעני עלי נפיל בתמי' וכי עלי מוטל לפרנס כל דמעני בשביל כך לא הייתי מונע מלנדור לימנו לי' גבאי בהדי כולא עלמא מפרנסא לי' פי' ימנו הגבאי לצורך כל עניי העיר ואתן חלקי עמהם ויתנו חלקי לשאר עניים שלא הדרתי וחלק אחרים לזה ומפרנסא לי' מכיס של צדקה שנתתי חלקי ובהיתר שלא (יהיה) [יתנו לזה שנדרתי מחלקי] לישנא אחרינא ועיקר לימנו לי' גבאי ואתן לגבאי חלקי והוא מותר כדתנן שלהי אין בין המודר היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והוא מותר בה ובשביל כך לא יתחרט שהרי לא עבר על מש"כ [בתורה] ומתרץ ודאי יעבור שאני אומר כל הנופל בעוני וצריך למזונות אינו נופל ליד גבאי תחלה ואינו מוטל על הגבאי לפרנסו אלא הקרובים מחויבים לפרנסו ועליהם מוטל עשה דוחי אחיך תחלה עד שיעיינו ב"ד אם אין ספק לקרובים אבל לאחר שיעיינו שאין ספק לקרובים מוטל על הגבאי ומתני' במדיר קרובו הילכך בשביל כך יתחרט אע"פ שאפשר לו לפרנסו ע"י מתנת אחר בושת וטורח הוא לו [אבל ליתן ליד גבאי ליתן לו אין טורח ובושת] עכ"ל שמעי' מהכא דעני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי חייב לפרנסו אע"ג שגם קרובים נותנים בכיס כמו שמשמע לפי' ראשון ושמעי' נמי מהכא דאדם שנתן צדקה לסתם עניים שקרוביו עניים זבו בה הואיל והגבאי אינו חייב לפרנסם ועליו מוטל עשה דוחי אחיך הרי הם זוכים בה כדפריש' לעיל:

י״גבמסכת מגילה בפ' בני העיר אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן חוזרין מביאין אותה עמהם ומפרנסין בה עניי עירם פי' רבי' שלמה זצ"ל נותנין אל גבאי העיר כדי שלא יחשדום הפוסקין דאין נותנין וכשהן באים לחזור למקומם תובעין אותו מן הגבאי ומפרנסין בה עניי עירם תני' נמי הכי בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה נותנין וכשהן חוזרין מביאים אותה ומפרנסין בה עניי עירם ויחיד שהלך לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה נותן לעניי אותה העיר רב הונא גזר תעניתא על לגבי'. רב חנא בר [חנילאי] וכל בני מאתיה רמו עלייהו צדקה ויהבו כי באו למיתי א"ל (ליתבינה ניהלך) [ליתבינהו מר ניהלן] ניזול ונפרנס בה עניי מאתין אמר להו תנינ' בד"א כשאין שם חבר עיר אבל יש שם חבר עיר תינתן לחבר עיר וכש"כ דעניי דידן ועניי דידכו עלי סמיכו פי' רבי' שלמה זצ"ל חבר עיר חכם המתעסק בצרכי צבור נראה בעיני דוקא שגזרו עליהם צדקה מחמת שגזרו תענית מפני הבצורת או מפני משלחת חיות רעות או מפני השמד וגזרו על עצמן צדקה וגזרו נמי על בני העיר דאתו לגבייהו ליתן צדקה כדי לבטל רוע הגזירה בתשובה ותפלה וצדקה אז צריכין ליתן לגבאי העיר כדי שלא יחשדום וצריכים נמי ליתן לחבר העיר היכא דאיכא חבר עיר ולא לחזור וליקחנה מן הגבאי להוליכה לעירן אבל צדקה שרגילין כל שעה והוא חק קבוע בכל המקומות שאפי' היו אותן בני העיר שבאו הנה בעירם לא היו נמנעים מלתת אותה אע"פ שעתה באו לכאן אינם צריכין ליתן לא לגבאין כדי שלא יחשדום אותם ולא לחבר עיר לגמרי אלא מוליכים אותם לביתם הלכך אותם בני הישובים שבאים לקהלה בר"ה ויוה"כ ומזכירין נשמות ונודרים צדקה הואיל וחק קבוע הוא בכל המקומות שמזכירים נשמות ונודרים צדקה אין כאן חשדא כלל כי בודאי יתנוה וגם אין נותנין לחבר עיר כי אין זאת הצדקה באה מכח גזירת זאת העיר אלא מכח חק ומנהג שבכל המקומות הילכך מוליכין צדקה שלהם לישוביהם ועושים בה כרצונם וכש"כ עיר שאין בה חבר עיר חכם המתעסק בצרכי צבור אלא הגבאים שאינם עוסקים בתורה תדיר. שיוליך צדקה שלו עמו לביתו כך נראה בעיני. והא דתניא בתוספתא בהגוזל האומר תנו מאה דינרים לכנסת (זו) ס"ת לכנסת יתנו לביהכ"נ הרגיל בה ואם הי' רגיל בשניהם יתנו לשניהם האומר תנו מאה דינרים לעניים ינתנו לעניי אותה העיר ר' אחא אמר לעניי כל ישראל בן האוכל משל אביו ועבד האוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל שכך נהגו בעלי בתים נראה בעיני הא דקתני ינתנו לעניי אותה העיר היינו כגון שהיה דר באותה עיר ולא תיקשי להאי דקתני כשהן חוזרים מביאים אותה עמהם ומפרנסים בה עניי עירם. ובברייתא דבן עזאי מצינו אורחין הנכנסים אצל בעה"ב אינן רשאי ליתן מלפניהם כלום לא לבנו של בעה"ב ולא לעבדו ולא לשלוחו אלא אם כן יטול רשות מבעל הבית:

י״דמעשה באחד שהיו נושים בו מנה ונצטרך לבריות ושט אחר פרנסתו עד שהביא מאתים ותבעו הנושה והשיבו הלוה לא ריחמו עלי כ"א לפרנס בני ביתי ולא לפרוע את חובי ופטרו מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל דתניא בתוספתא דפאה מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב ואין משלמין ממנו גמולין ואין פודין ממנו שבוים ומורי רבינו שמחה זצ"ל חייב אותו שצדקה אינה אלא במתנה בעלמא לעשיר לגבות ממנה חוב וכיון דנכסוהי דאינש אינון ערבין בי' [חייב] אם לא שיתנה הנותן על מנת שלא יהא רשות לפלוני בעל חובך בהם ולאו כל כמיני' להפקיעו מידי שיעבוד ודמי לאין קנין לאשה בלא בעלה בפ"ק דקידושין למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' והא דתניא בתוספתא דמגילה ר' אלעזר בר"ש משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית רבנן פליגי עליה פ' השוכר את האומנין ופ' המקבל דלית להו המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן ולאו דוקא בצדקה דקתני רישא הלוה מעות לחבירו ליקח בהם פירות ולקח בהם כלים אסור מפני שגונב דעתו של בעה"ב והא דגרסי' בירוש' פ"ק דמגילה אהא דמגבת פורים אין משנין במעות פורים הא בשאר מעות משנין [אלא] כל המעות עד שלא ניתנו לגזברין רשאי לשנותן משניתנו לגזברין אי אתה רשאי לשנותן ואי' נמי פ"ק דערכין ובתוספ' דמגילה כולהו מיירי שאין הבעלים או הגזברין רשאין לשנותם אבל משבאו ליד עניים הרי הן כשאר נכסים הואיל ויצא הנודר כבר ידי נדרו ותנן בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש מחלקן עליהם [מפריש עליהם] בחזקת שהם קיימין ופריך בגמ' ואע"ג דלא אתו לידי' מכלל דאי אתא לידי' דעני מגבי לי' שפיר בחובו דהכי שפיר טפי ושמואל דמוקי לה נמי במזכה לו ע"י אחר איכא למימר דחוזר המלוה וגובה מאותו אחר מדר' נתן ואע"ג דבמעשר עני כתי' ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שבעו אלא אע"ג דעיקרו לא ניתן אלא לאכילה וכדתניא בספרי אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וכו' שיעור מזון שתי סעודות כדאי' פ' בכל מערבין ואפי' הכי בע"ח גובה אותו בחובו ולא תימא דוקא כשהלוון על מנת כן להפריש עליה' מחלקן אבל הלווהו סתם לא דגרסי' התם בירוש' אתא עובדא קומי ר' אמי בבן לוי שהי' חייב לישראל מעות ואמר לי' הפרש עליהו מחלקי אמר לי' לא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש כשהלוון ע"מ כן הא לא הלוון ע"מ כן לא אמר ר' זעירא אפי' לא הלוון ע"מ בן חיילי' דר' זעירא מן הדא (אמר ר' זירא מן הדא) וכן בן לוי שהי' חייב לישראל מעות וכו' שנוי' בתוספתא דדמאי. וההיא דתוספתא דפאה דתניא מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב פי' מורי רבינו שמחה זצ"ל דמיירי בבעה"ב קודם שבא לידו של עני משום דכתיב ביה נתינה ואפי' אם דעתו של עני לפרוע לא יצא בעה"ב ידי נתינה אא"כ תבוא ליד העני תחלה והיינו דקא מתמה בפ' כל הגט ואע"ג דלא מטא לידי' לא עדיף משאר ממונו. והרב ר' דור ממינצבורק זצ"ל הכריע כדברי מורי הרב ר' שמחה זצ"ל שהרי תרומה ובכורים קדישי טפי ממעשר שני ואמרי' בפרק הזרוע דנכסי בהן בעל חוב נוטלן בחובו ואשה בכתובתה ואמר שלהי מס' בכורים ושלהי מס' פאה ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמני הוו פרנסין והוו יהבין לר' חמא אבוה דר' אושעיא חד דינר והוא הוה יהיב לחורנא אלמא דרשאי ליתן מתנה לאחרים וה"ה לבעל חובו מיהו ההוא איכא למדחי דכיון דדעת הנותן לעניים היה מה לי עני זה מה לי עני אחר אבל לעשיר אימא לא ולי אני המחבר אע"פ שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים נראה בעיני כדברי מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה שקיבל מאחרים דהא ודאי אנן סהדי דאדעתא דהכי דיהיב מעותיו לעשירים לא הוה יהיב לי' ואי הוה ידע האי הנותן שהנושה יגבה ממנו לא הוה יהיב דאומדן דעת גדול הוא זה שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של עני ותו דכי היכי דהאי הנותן חייב לזכות בו בהאי עני נמי ההוא הנושה העשיר חייב לזכות בו כיון דעני הוא האי הלוה וכש"כ היכי דגלי' דאדעתא דאשתו ובניו נמי יהבו לי' שגם הם יתפרנסו מזו הצדקה כגון אותם שמוליכים כתבים ומראים בכל מקום שבאים וכתוב בהם שצריך לפרנס' ביתו דתלו בי' טפלי שאפי' אם יכול לשנות וליתן לבעל חובו ורוצה ליתן לו יכולין אשתו ובניו למחות בידו כיון שהם לא לוו ממנו ואין חייבין לו כלום שהרי כשקבל זו הצדקה אדעתא דאשתו ובניו קבל וזכו בהם בקבלתו ולאו כל כמיני' ליתן ממונם לבעל חובו ולא דמי למעשר ותרומה וביכורים שהם מתנה משלחן גבוה ולא תליא בדעת הנותן ולא זכו בהם נמי אשתו ובניו:

ט״ופ"ק דר"ה ת"ר הרמים והערכין והחרמי' וההקדשות חטאות ואשמות עולות ושלמים צדקות ומעשרות בכור ומעשר ופסח לקט שכחה ופאה כיון שעברו עליהם שלשה רגלים עובר בבל תאחר. ותנו רבנן מוצא שפתיך זו מצות עשה תשמר זו מצות ל"ת ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך כאשר נדרת זה נדר לה' אלהיך חטאות ואשמות עולות ושלמים נדבה כמשמעו אשר דברת אלו קדשי בדק הבית בפיך זו צדקה ואמר רבא וצדקה מיחייב עלי' לאלתר אי לא יהיב מ"ט דהא קיימי עניים מכאן יש ללמוד שהנודר צדקה אינו יכול לחזור בו מדררשינן בפיך זו צדקה דאי אמרת בשלמא אינו יכול לחזור בו היינו דקאמר בפיך זו צדקה שמכיון שהוציא בפיו שוב אינו יכול לחזור בו וצריך לקיים מה שהוציא בפיו אבל אם יכול לחזור בו מאי קאמר בפיך (הרי) זו צדקה ותו מדקאמר רבא וצדקה מחייב עלי' לאלתר ש"מ דלא מצי הדר בי' דאי מצי הדר בי' אמאי עבר בבל תאחר הא אי בעי לא יהיב כלל והא ליכא למימר דכל כמה דלא הדר בי' עבר בבל תאחר ולעולם אי בעי מצי למהדר בי' דא"כ היכי יליף מבפיך זו צדקה כדפרי' ותו הואיל דבעניינא נדרים ונדבות כתיבא ש"מ דלא מצי הדר בי' דומיא דנדרים ונדבות. ובתשובות הגאונים פסק שאם גמר בלבו ליתן צדקה אע"פ שלא הוציא בפיו חייב מההיא דפ"ג דשבועות מוצא שפתיך תשמור אין לי אלא שהוציא בשפתיו גמר בלבו מנין ת"ל כל נדיב לב ופי' רבי' שלמה זצ"ל גבי נודר להביא קרבן כתי' דילפי' מכל נדיב לב דהיכי דגמר בלבו נדר או נדבה להביא קרבן שחייב להביא אע"פ שלא הוציא בשפתיו וריש פ' האיש מקדש נמי פריך כתמא דתלמודא אקדשים ותרומה מה להנך שכן ישנם במחשבה הא למדת דמחייב אמחשבה כאלו הוציא בפיו וצדקה נמי התם כתיבא אף על גב דפ"ג דשבועות קאמר דתהוי תרומה וקדשים שני כתובים הבאים כאחד [הא] פי' בתשובות דצדקה כנדרים ונדבות דמי הלכך גמר בלבו ליתן צדקה אע"פ שלא הוציא בפיו חייב ואמר בירושלמי אמר (להביא) [ליתן לחבירו] מתנה מרובה מותר לחזור בו הדתמר לעשיר אבל לעני נעשה נדר פי' והוי כנודר צדקה ואסור לחזור בו ותו אמר בירושלמי רב הוה מפקד לשמשא בר אמינא לך הב דינרא לפלוני אי עתיר הוא תא אימליך בי אי עני הוא לא תמלך בי כלו' אם רוא עשיר אע"פ שאמרתי לך ליתן לו דינר תתיעץ בי פעם שני' קודם שתתן לו שמא אחזור בי אבל אם הוא עני אל תתיעץ בי אלא תן לו כי איני יכול לחזור בי מפני שהוא נדר ודוקא שיש בידו בשעה שנודר כפי מה שנדר ליתן צדקה הוי נדר ולא מצי הדר בי' אבל אם אין בידו כפי מה שנדר מצי הדר ממה שלא הי' בידו דאין הנדר חל עליו ראי' לדבר מההיא דריש שור שנגח ארבעה וחמשה דההוא גברא דתקע לי' לחברי' שלחה רב טובי בר מתנא לקמי' דרב יוסף הא דתנן התוקע לחבירו נותן לו סלע. סלע צורי תנן או סלע מדינה תנן פשטוה מהא דאמר רב יהודה אמר ר' אבא כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. א"ל ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזי הוא לא בעינא ניתבי' לעניי הדר א"ל הביי' ניהלי איזול אברי בי נפשאי א"ל רב יוסף כבר זכו בי' עניי ואע"ג דליכא עניי הכא דמזכו בי' אנן [יד] עניי אנן ובו' ואע"ג דבעלמ' תנהו לפלוני בלא מעמד שלשתן לא קני הכא במעמד שלשתן דמי הא אנן יד עניי אנן ותימא בלא מעמד שלשתן נמי לא מצי הדר בי' כדפרי' ופי' רבי' יצחק בר' שמואל זצ"ל דהיינו בדבר שבידו שכשנדר היה בידו בפי נדרו וגם מה שנדר הי' בידו כבר אע"פ שעתה אין בידו כגון שהלוה לאחרים אבל מה שלא בא לידו מעולם ולא זכה בו אע"פ שחייב לו אין הנדר של צדקה חל עליו וכש"כ אם אין שום אדם חייב לו בפי נדרו אשר נדר לצדקה ובידו נמי אין לו שאין הנדר של צדקה חל עליו וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל ואפי' אם הי' נדר או הקדש בכי האי גונא אינו חל דנעשה כאומר כשיבוא לידי יהי' קודש:

ט״זבפ"ק דתענית א"ר יוחנן מ"ד עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. ר' יוחנן אשבחי' לינוקא דר' שמעון בן לקיש אמר לי' אימא לי פסוקך אמר לי' עשר תעשר א"ל (ר') מ"ד עשר תעשר אמר לו עשר בשביל שתתעשר א"ל ומי שרי לנסויי קוב"ה והכתי' לא תנסו את ה' אלקיכם א"ל הכי א"ר אושעיא חוץ מזו שנא' הביאו את כל המעשר אל בית האוצר כו' ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לבם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די מאי עד בלי די אמ' רמי בר חמא אמר רב עד שיבלו שפתותיכ' מלומר די למדנו שמצו' לאדם לעשר את ממונו וכל מה שמרבה במעשרות מרבה בעושר והמרבה בצדקה יותר מן המעשרות ה"ז משובח ובלבד שלא יבזבז יותר מחומש כההוא דפ' נערה שנתפתתה דא"ר אילא באוש' התקינו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. תנ"ה המבזבז אל יבזבז יותר מחומש ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניחו חבירו ומנו ר' ישבב ואמרי לה ר' ישבב ולא הניחו חבירו ומנו ר' עקיבא אמר רב נחמן בר יצחק מאי קרא וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. והא לא דמי עישורא בתרא לעשורא קמא אמר רב אשי אעשרנו לבתרא כי קמא ודוקא מחיים אל יבזבז יותר מחומש אבל בשעת מיתה יבזבז כל מה דבעי ולית לן בה כדאמר בפ' מציאות האשה בעובדא דמר עוקבא ואמרי' בירוש' פ"ק דפאה גבי אלו דברים שאין להם שיעור וגמילות חסדים הדא דתמר בגופו אבל בממונו יש לה שיעור ואתיא כיי דמר ר' שמעון בן לקיש בשם ר' יוסי בר' חנינא באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה ר"ג בר אינונא בעי קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה א"ל בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר:

י״זבפ' בתרא דפאה תנן מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה פאה ומעשר עני היו לו ר' חסר דינר אפי' אלף (דינרים) נותנים לו כאחת ה"ז יטול פי' מאתים זוז שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאה לשנה במזונות ובמלבושים וכן במשרה אשתו ע"י שליש פ' אע"פ שנותן לה שני קבין חטין בכל שבוע והוא שליש הדינר שעולה לי"ז דינרים לשנה וכלים של נ' זוז וזוג מנעלים ושאר פירות יכול לעלות לק' זוז לשנה והני מאתים זוז דהכא דהיינו לאשתו ולו ומיהו לא יתכן דגבי קופה ותמחוי לא כייל אשתו בהדי' כך פירש ר' שמשון בר' אברהם זצ"ל:

י״חשאל ר' קלונימוס בר' משה זצ"ל בשאלה המתחלת הן קלותי את ר' אפרים בר' יצחק זצ"ל מי שיש לו מאתים זוז אם יכל לקבל צדקה אם יש לדמות ללקט שכחה ופאה ומעשר עני או שמא אינו דומה כי בהני גוזל את העניים הוא דבעה"ב לא יתן להם עוד ונמצא שנטילתן גזל הוא אבל צדקה אינו גוזל בזה את העניים דאם נתן לו בעה"ב חייב ליתן גם לאחר ואם ממעט את מתנתם שע"י מתנתם ימעט מתנדב אחר אין בזה משום גזל וגם לקט שכחה ופאה של עניים הוא אבל מעות שהוא נוטל אינם של עניים. והשיב לו דודאי מי שאינו צריך ונוטל גוזל עניים שהרי אותו בעה"ב שנתן לו לא יתן לעני אחר שאומר כבר נתתי לאחר נמצא אותו שלקח גזלו לזה ומה שאמר' מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת ביתו דהא אשכחן דהוו מזלפין יין היו כופלין ארבע מאות זוז לפי מה שרגיל ומיהו אם הוא יחיד לא יטול דהא אפי' מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול. עד כאן תשובתו:

י״טואומר אני המחבר דודאי אין חילוק בין לקט שכחה פאה ומעשר עני לשאר צדקה דהא מעש' בתלמיד שהי' לו מאתים חסר דינר ובעי רבי למזכי בי' מתנה גדולה אתא ההוא מרבנן ואשלמי' למאתים שמע רבי אמר מכת פרושים נגעה בו אמר לחד מרבנן זיל חסרי' וחסרי' והב לי' רבי ההוא מתנה הא למדת מי שיש לו מאתים זוז לא יטול מכיס של צדקה והכל לפי פרנסתו וכפי פרנסת ביתו כדפי' רבי' אפרים זצ"ל וכך אני מפרש הא דפרכי רבותי אההיא דרבא על יבמתו דת"ר המלוה סלע לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה ובפ"ק דחגיגה אמרי' אז תמצאינה אותו רעות רבות וצרות ואמר שמואל זה הממציא מעות לעני בשעת דוחקו. ונראה בעיני אני המחבר דההיא דחגיגה כגון שהי' לו מאתים זוז חסר דינר ורצו ליתן לו אלף דינרים ושמע והמציא לו דינר והשלים לו מאתים כדי להפסיד לו אלף שרצו ליתן לו התם ודאי תמצאינה אותו רעות רבות וצרות שהפסיד לעני זה אלף דינרים אבל המלוה לעני בשעת דוחקו ודאי ההוא יקרא וה' יענהו כי לטובתו נתכוין ואפי' הי' לו מאתים חסר דינר וזה הלוה לו דינר והשלים לו למאתים עם זה הדינר אכתי יקרא וה' יענה הואיל ואין זה דינר שלו וחייב לפורעו אכתי לית לי' מאתים דידי' ושרי ליטול מכיס של צדקה ותדע דבפ"ק דחגיגה נקט הממציא מעות לעני בשעת דוחקו שהמציא לו אותם מעות שיהיו שלי ויהיה לו מאתים זוז ואסור לקבל מכיס של צדקה והכא המלוה סלע לעני שנתכוין להנאותו בהלואה וזוכה ויקרא וה' יענהו:

כ׳בפ' בתרא דפאה תנן מי שיש לו ר' זוז לא יטול לקט שכח' ופא' ומעשר עני היו לו מאתים חסר דינר אפי' אלף נותני' לו כאחד ה"ז יטול היו ממושכנים בכתובת אשתו או לבעל חובו ה"ז יטול אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו פי' רבינו שמשון זצ"ל היו ממושכנים לכתוב' אשתו ואפי' נשואה כדמוכח בירושל' דאמר עד כדון בעל חוב שהו' דוחק אפי' בבע"ח שאינו דוחק נשמעינה מן הדא היו ממושכנין בכתוב' אשתו או לבעל חובו ודא אשה לאו כבעל חוב שאינו דוחק היא. ירושלמי א"ר חנינא כלי רגל וכלי שבת אין מחייבין אותו למכור ובפ' מציאות האשה פריך אמתניתא מהא דתניא הי' משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף [בכלי כסף] ישתמש בכלי נחושת ומשני במחרישא דכספ' כלי שעשוי להתגרד בו כדאשכחן בסוף חבית רב שמואל בר יהודה עבד' לי' אמיה מגררת' דכספ' ורב פפא משני לאחר שבא לידי גבאי שמתפרנס מקופה של צדקה אז מחייבין אותו למכור אפי' כדי ליטול לקט אבל קודם שבא לידי גבאי שמפרנסין אותו בצנעה ולא מיד גבאי נוטל לקט שכחה ופאה אע"פ שהי' לו מאתים זוז אם הי' מוכר כלי תשמישו ויש לשונות אחרים וכמה שפירשתי עיקר. ירושלמי הי' משתמש בכלי זהב נותנים לו כלי כסף כלי כסף נותני' לו כלי נחושת כלי נחושת נותני' לו כלי זכוכית א"ר מנא כלי כסף וכלי זכוכית בגופיהון והא תני הי' משתמש בכלי מילת נותנין לו כלי מילת באן בגופו כאן בשאין בגופו חד מן אילן דנשיותא איתנחת מן נכסוי והוון זביין ליה במאני דחסף והוא אכיל ומותיב א"ל אסיא עיקר תבשילא לא מן גו לפסא הוא אכול מן לפצא:

כ״אמתני' מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם ה"ז לא יטול ירוש' הדא אמרה חמשין דעבדין טבין ממאתים דלא עבדין כלו' ממאתים חסר דינר דהתם יטול והכא לא יטול דהיינו כל אדם שיש בידו כדי שיכול להרויח ולהתפרנס לא יטול מכיס של צדקה:

כ״בראיתי שנסתפק רבינו יהודה בר' קלונימוס בר' משה זצ"ל על אדם שהוא נודר למרחקי ארץ להביא טרף לביתו ונתנו לו מאתים זוז בעיר אחת אם צריך לחזור לביתו ולהוציאם הואיל ויש לו כבר מאתים ושוב ירחיק נדודיו עד שיהי' לו מאתים וכן כל שעה והרב ר' שלמה הכהן הגרסן זצ"ל הי' אומר שכשאדם נודד למרחקי ארץ להביא טרף לביתו כל זמן שלא ישוב לביתו הוי כפעם אחת ובעיני נראה עד מקום שחישב להתנודד ולהתרחק הוי כפעם אחת:

כ״גמתני' כל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות וכל מי שהוא צריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו וע"ז נאמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' בירוש' אמר ר' המא בשם ר' חנינא כיני מתני' כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל ה"ז שופך דמים ואסור להתרחם עליו על נפשיה לא חס כש"כ על הורגין משמע דפליג אמתניתין ויש לפרש דההיא בשאינו יכול להספיק במעשה ידיו ומסגף עצמו בחיים רעים ומתניתין במספיק ע"י שדוחק עצמו במלאכה קודם שיתפרנס מאחרים ועל זה נאמר והי' ה' מבטחו:

כ״דבפרק הפאה ניתנה במחובר לקרקע במס' פאה תנן מי שליקט את הפאה ואמר ה"ז לאיש פלו' עני ר' אליעזר אומר זכה לו וחכ"א יתננה לעני הנמצא ראשון ומייתי לה בפ"ק דב"מ ובפ"ק דגיטין ואוקמה עולא דמעשיר לעני פליגי דר"א סבר אמרי' תרי מיגו מיגו דאי בעי מפקיר לנכסי' והוה עני וחזי לי' ומיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ורבנן סברי חד מיגו אמרי' תרי מיגו לא אמרי' אבל מעני לעני דברי הכל זכה לו ורב נחמן אוקמה דאפי' מעני לעני לא זכו לי' רבנן ופי' רבי' שלמה זצ"ל התם דמי שליקט את הפאה באדם בעלמא איירי שאינו בעל השדה ואי בעל השדה לא א"ר אליעזר זכה לו דליכא למימר מגו דזכי לנפשי' דאפי' הוא עני מוזהר הוא שלא ללקט פאה משדהו כדאמ' בשחיט' חולין לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו שמעינן מדבריו דכל היכא שהו' מוזהר שלא לזכות בו לעצמו אינו יכול לזכות בו לאחרי' הלכך נראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה המחבר ללמוד מפירושו שכל אדם עשיר שהפריש מעותיו לצדקה שאם רוצה לזכות בה או במקצתה לעני שאינו יכול הואיל ועשיר הוא ומוזהר שלא לקבל צדקה ולא מצי למזכי בה לנפשי' לא מצי נמי למזכי לעני בעלמא וכן כל אדם שאינו בר קבולי צדקה אינו יכול לזכות בשום צדקה לעני. מיהו רבי' שמשון בר' אברהם זצ"ל הקשה בפירו' המשניות על פי' רבי' שלמה זצ"ל דתנן לקמן בפרק גדיש שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו א"ר אליעזר וכי האיך העני הזה מחליף דבר שלא בא לעולם ברשותו ואמר עלה בירוש' ר' אבוה משם ר' יוחנן מחלפת שטתי' דר' אליעזר תמן הוא אומר זכה לו וכה הוא אומר כן ומסיק דלדבריהם קאמר להו משמע להדיא דבעל השדה גופי' יכול לזכות בשביל עני אע"פ שהוא מוזהר על לקט שדהו שלא ללקט לעצמו אעפ"כ הואיל ואי בעי ומפקיר לנכסי' והי' ראוי ללקט דעלמא זוכה אפי' בזה הלקט לעני מ"מ היטב יש ללמוד משמעתי' על אדם עשיר שאינו יכול לזכות בצדקה לרבנן דתרי מגו ל"א ולר"נ אפי' מעני לעני לא זכה ואי קי"ל כרב נחמן דאמר המגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו אז אפי' עני אחד אינו זוכה לעני אחר בצדקה דהא רמינן ממציאה אפאה דהיינו צדקה ובפ"ק דב"ב פירשתי אי קי"ל כרב נחמן או לא ורב חסדא נמי אוקמא לפלוגתייהו בפ"ק דגיטין בתופס לבע"ח ואפי' מעני לעני ואמימר ואי תימא ר"פ דחי ואוקי טעמא דרבנן דכתי' לא תלקט לעני ולר' אליעזר להזהיר עני על שלו ודיחויא הוא:

כ״הבפרק הפאה במס' פאה תנן חורי הנמלים שבתוך הקמה הרי דן של בעה"ב שלאחר הקוצרים העליוני' לעניים והתחתונים לבעה"ב ר' מאיר אומר הכל לעניים שספק לקט לקט. פי' רבי' שמשון זצ"ל חורי נמלים בסוף הזרוע מייתי לה דרך הנמלים להכניס תבואה בחוריהם כדכתי' אגרה בקציר מאכלה. שבתוך הקמה חורים עד שלא התחילו לקצור. שלאחר הקוצרים כלו' אחר שהתחילו לקצור שמא הביאו שם הנמלים מן הלקט הילכך העליונים כלו' חטים העליונים שבחורים או שבלים העליוני' לעניים דיש שם מן הלקט אבל חטים התחתונים לבעה"ב דמן הקמה היו ויש לברר הדבר כדמפ' בירושלמי רב יהודה בשם שמואל העליונים לעניים בלבני' והתחתונים לבעה"ב בירוקים שכשהתבואה יבישה ומתלבנת קוצרים אותה. שספק לקט לקט מפרש בירוש' טעמא דר"מ משום דא"א לגורן בלא ירוקין ואין לברר הדבר והוי ספק ולרבנן יש לברר ולא הוה ספק אבל אי הוי ספק גם רבנן היו מודים שינתן הכל לעניים שספק לקט לקט כדתניא בת"כ בפ' קדושים מנין שספק לקט לקט ספק שכחה שכחה ספק פאה פאה ת"ל לעני ולגר תעזוב אותם ומהאי קרא לא נפקא כולהו דהאי קרא גבי לקט ופאה כתי' וגבי שכחה כתי' קרא אחרינא בפ' כי תצא ותניא בספרי ומנין שספק לקט לקט וספק שכחה שכחה וספק פאה פאה ת"ל לגר ליתום ולאלמנה יהיה ובכל חד וחד מזכיר התנא שלשתן אע"ג דלא נפקי מחד קרא שכן דרכו של תנא. ירושלמי מנין שספק לקט לקט ר' שמואל בר נחמני משום ר' יונתן עני ורש הצדיקו הצדיקוהו במתנותיו ר' שמעון בן (לוי) [לקיש] אמר בשם בר קפרא לא תטה משפט אביונך בריבו בריבו אי אתה מטהו אבל אתה מטהו במתנותיו א"ר יוחנן מה היא ששנה לנו רשב"ל תעזוב הנח לפניהם משלך א"ר לא כתיב לגר ליתום ולאלמנה יהיו בין דידך בין דידיה הב לי' פי' ר' יוחנן מייתי קרא דת"כ [ור' לא] מייתי קרא דספרי הילכך הואיל דקיי"ל ספק לקט לקט ספק שכח' שכחה ספק פאה פאה יש לי ללמוד מיכן דהכי נמי ספק צדקה צדקה דכולהו מתנות עניים נינהו ותו כי היכי דדריש ר"ש בר נחמני משום ר' יונתן הצדיקוהו במתנותיו ה"נ הצדיקוהו בצדקותיו וצדקה נמי מתנה היא וכי היכי דדריש רשב"ל בשם בר קפרא אבל אתה מטהו במתנותיו ה"נ איכא למדרש אבל אתה מטהו בצדקותיו דצדקה היינו כמתנה הילכך אומר אני המחב' מי שיש בידו כיס של מעות ונסתפק לי' אם הוא של צדקה אם לאו חייב ליתן אותו לצדקה:

כ״ובפ"ק דפסחים ומי אזלינן בתר רובא והתניא ר' יוסי בר' יהודה אומ' תיבה שנשתמשו בה מעות של חולין ומעות מעשר שני אם רוב חולין חולין. אם רוב מעשר מעשר ואמאי ניזול בתר בתרא א"ר נחמן ב"ר יצחק לעולם אזלינן בתר בתרא כו' והב"ע כגון שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר ואינו יודע איזה מהן בסוף אזלינן בתר רובא. רב זביד אמר לעולם אזלינן בתר בתרא והב"ע כגון שנשתמשו בה צבורין צבורין של מעשר בזוית זו ושל חולין בזוית זו וביום אחד דליכא למיזל בתר בתרא ואזלינן בתר רובא ר"פ אמר כגון דאשתכח בגומא דליכא למיזל בתר בתרא דאי הוה התם קמאי הוו שקיל להו משום דשמא בגומא נטמן ולא ראוהו ובפ' אלו מציאות נמי הכי המסקנא דאזלי' בתר בתרא הילכך אומר אני ה"ה לענין מעות הצדקה תיבה שנשתמש בה מעות חולין ומעות הצדקה בזה אחר זה אי ידע בהי מנייהו אשתמש באחרונה זיל בתר בתרא ואי לא ידע זיל בתר רובא וכן אם נשתמש בה צבורין צבורין של מעות הצדקה בזוית זו ושל חולין בזוית זו ביום אחד נמי אזלינן בתר רובא והיכי דאשתכח בגומא אפי' נשתמש בזה אחר זה אזלינן בתר רובא וכגון דאין דרך לבדוק באותה גומא כשמשתמשין בה חולין וצדקה בזה אחר זה דכי האי גוונא עסקינן דכשמשתמשין בה חולין ומעות הצדקה בזה אחר זה ומסירין אותה דרך הוא לכבד ולבדוק דומי' דשוקי ירושלים שדרכן לבדוק ובהאי גומא דאשתכח בה אין דרך לבדוק כי היכי דלא תיקשי ההיא דפרק דם הנדה דאמר התם דאי אמר' חזקתו בדוק מאן דבדק בגומא נמי בדק ומשבח אבל אם היתה גומא שדרך לבדוק בה נמי אזלינן בה בתר בתרא: בפ' זה בורר לו אחד אמר הרי שראו אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלו' הן של מעשר שני הן אם במוסר דבריו קיימין פי' אם נראה להם במוסר דבריו לבניו באמת בלשון צוואה דבריו קיימין אם כמערים שהוא מתיירא שלא יטלום בחייו או שלא יחזיקוהו בעשיר להוסיף על יציאותיו לא אמר כלום הרי שהי' מצטער על המעות שהניח לו אביו. פי' ולא אמר לו היכן הם. בא בעל החלום ואמר כך וכך הם במקום פלו' הם של מעשר שני הם זה הי' מעשה ואמרו דברי חלומות (הן) לא מעלין ולא מורידין ונראה בעיני דכל זה הדין במעות של צדקה. ואם מצא הכיס עם המעות בתיבתו וכתוב עליו שהוא של צדקה סמכינן אכתיבה [כי היכי דסמכינן אכתיבה] לענין פקדון ולעניין יין נסך כדפי' פ' המפקיד בשם הרב רבי משה בר מיימון זצ"ל ובשם מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל:

כ״זמעשה ביהודית אחת שנפטרה ואמר הרב ר' אליעזר ממיץ זצ"ל ליורשי' שנדרה ס' דינר לצדקה והיה בידו קצת ממונה שהחזיק בשלה לאחר שנפטרה לא רצה להחזיר ליורשים אלא ליתן לצדקה והיורשים אומרים שאינם יודעים מזו הצדקה כלום ושאלו לרבי' יצחק ב"ד שמואל זצ"ל והשיב שאין להרב ר' אליעזר זצ"ל להחזיק בממון היורשים על מה שנדרה ודין מצוה לקיים דברי המת אין מוטל עליו כיון שלא השלישתן ואפי' יטעון הר' רבי אליעזר זצ"ל שהוא גבאי ויד עניים הוא ורוצה לעכב הצדקה בידו ויתננה למי שיחלק הצדקות שנותנין בעירו אף עפ"כ אין נראה לי שיהא לו כח להחזיק בממון על כך לחלק אותה הצדקה לדעתו (אחר) [יותר] מלדעת יורשי' אפי' אם יש לו מיגו להיות נאמן ע"י שנדרה צדקה זו ואע"ג דתניא בתוספתא דב"ק האומר תנו מאתים דינרים לעניים יתנו לעניי אותה עיר ר' אחא אמר לעניי כל ישראל אין לכוף את היורשים ליתן לעניי אותה העיר אפי' אם תמצא לומר שהלכה כת"ק ולא כר' אחא כי כך מנהג שהרבה עשירים נפטרו בצרפת ובשאר מקומות והיו נודרים לצדקה דבר גדול ולא היו נותנין אותה לעניי העיר אלא היו מחלקין לכאן ולכאן כמה שהי' נראה בעיניהם לפי שהדבר ידוע עכשיו שלעניים מועטים שבאותה העיר אין מתכוונין ליתן הכל ולא לאורחין הבאי' לעיר ואז היו ישראל מרובים בעיר אחת והיו הרבה עניים בעיד שמחלקים להם הצדקה יותר מעכשיו ועוד מי יודע אם נתנתם מחיים או הפקידתם בידו שוב ליתנה שכך דאינו שעשו אחרים לתת אחר פטירתם וכש"כ זאת שלא היתה יודעת למי מנחת הממון ואם יעשו צוה אותם שיבוא הממון בידם ועוד אין נראה שיהא נדרה נדר כי היא לא נשבעה על כתובתה ושמא כל הממון של ר' יוסף בעלה ולכך אין על הרב ר' אליעזר זצ"ל אלא להחזיר להם הממון אלא שיש לו להודיע להם שכך וכך נדרה ובעצתו יתנו (ליורשי') [יורשי] רחל ס' דינר אלו שאמר הר' ר' אליעזר זצ"ל שנדרה כי נאמן הוא בעיני על כך וגם עדיין לחקור מאחרים כי מסתמא הוא לבדו לא שמע אבל יורשי ר' יוסף בעלה אין להם ליתן כלום לצדקה כי אינם יורדים לממון מכחה ואדרבה היא היתה חייבת לשלם הכל אם היתה קיימת כי הפסידתם כמה וכמה ואיך יהי' הגון וראוי להם לשלם נדרה יצחק ב"ר שמואל זלה"ה:

כ״חבפרק זה בורר ת"ר אמר להם אחד אני ראיתי את אביכן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני דם של מע"ש הם בבית לא אמר כלום בשדה דבריו קיימים כללו של דבר כל שבידו ליטלן דבריו קיימין כל שאין בידו ליטלן לא אמר כלום הלכך בשדה דבריו קיימין דמה לו לשקר אם רצה הי' נוטלן ונותנן לאותו שהוא מעיד עליו והתם בזה בורר הארכתי לפרש ונראה בעיני דה"ה במעות של צדקה כמו מעות מע"ש והיינו שכת' ר' יצחק זצ"ל בתשובה שבסמוך אפי' יש לו מיגו להיות נאמן על ידו שנדרה צדקה זו ובזה בורר בררתי השמועה:

כ״טבמס' פאה פ' מאימתי תנן מדה זו אמורה בכהנים ולוים וישראלים הי' מציל נותן מחצה ונוטל מחצה הי' לו דבר מועט נותן לפניהם והם מחלקים ביניהם פי' מדה זו שאמרנו לעיל דאין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וכו' אמורה בין בכהנים עניים בין בלוים בין בישראל עניים הי' מציל כגון שבאו עניים ואין רוצה לחלק להם כל מעשר עני שבידו ורוצח להציל ממנו לקרוביו עניים נותן מחצה לעניים ונוטל מחצה ואמרינן בירושל' ר' יונה פתר מתני' ביותר מכשיעור הי' מציל נוטל מחצה ונותן מחצה אבל בכשעור נותן לפניהם ומחלקי' ביניהם ר' חזקיה פתר מתני' בכשיעור בקש להציל נוטל מחצה ונותן מחצה שמתוך שהוא נוטל מחצה ונותן מחצה נעשה דבר מועט והוא נותן לפניהם והן מחלקין ביניהם. פי' ר' שמשון ב"ר אברהם זצ"ל מתני' ביותר מכשיעור דלאחר שקבלו העניים שבאו שיעור הקצוב להם במתני' אי איכא מותר יכול להציל והא דנקט ר' יונה מחצה לאו דוקא אי נמי דאיכא תנא בתוספתא דשרי להציל שני חלקים ור' חזקי' סבר דמתני' בכשיעור דמכשיעור נמי יכול להציל מחצה ומחצה מחלקין ביניהן דדייק לישנא דמתני' דקתני ומחלקין דאין שייך לשון זה על כשיעור שבעל הגורן מחלק להם והא דתניא בתוספתא אבא יוסי בן דוסאי אומר משום ר' אליעזר אם רצה נותן לפניהם שליש ושתי ידות לקרוביו נראה שיש לישבו בין לחזקי' בין לר' יונה וההיא דתוספתא דפ"ק דפאה דתניא א"ר שמעון מפני ד' דברים אמרה תורה לא יתן אדם פאה אלא לבסוף מפני גזל עניים כיצד שלא יראה שעה שאין אדם ויאמר לקרובו עני טול פאה זו לך נרא' בעיני היינו שלא (אמר לך) [יאמר] טול לך כל פאה זו אבל עד מחצה או עד שתי ידות נמי שרי ולא פליג אתנאי דירושלמי. ומכאן אני המחבר למד על אדם שעישר את ממונו או נתן כך ממונו לצדקה שיכול ליתן לקרוביו מאותה צדקה או מאותו מעשר עד מחצה כדאשכחן גבי מעשר עני דלר' חזקי' אפי' מכשיעור מציל עד מחצה ולאבא יוסי בן דוסאי משום ר' אליעזר אפי' שני חלקים מציל לקרוביו ממעשר ורואה אני שהדברים ק"ו ומה מעשר עני שהתורה זכתה לעניים וחייב בעל השדה לעשר אפי' הכי נותן לקרוביו. הצדקה שאדם נותן מדעתו לא כש"כ שיתן לקרוביו עד חצי. ונראה בעיני דוקא שהפריש הצדקה כדי לחלק בין עניי העיר או בין עניים דעלמא אז לא מצי ליתן לעניי קרוביו אלא למר מחצה ולמר שני חלקים אבל אם הפריש הצדקה בסתם ולא גילה בדעתו בשעת הפרשה שיש דעתו לחלקה בין עניי העיר ובין עניים דעלמא זכו בה קרוביו עניים כי מסתמא כל הנותן צדקה על דעת התורה נותן והתורה אמרה ענייך קודמין לעניים אחרים ועוד הואיל והוא עשיר קרובים העניים אינם מוטלים על הגבאי שבעיר לפרנסם כי אם עליו כדפרי' לעיל נמצא שזו הצדקה שלהם היא הלכך הם זכו בה כך נראה בעיני אני המחבר:

ל׳השיב רבי' יצחק ב"ר אברהם זצ"ל נראה בעיני שאם יש לאדם קרוב בעיר אין רשאי ליתן צדקה שלו לקרובו לבדו אלא לגבאי העיר יתננה והם יחלקוה כראוי לכאו"א דאפי' בני העיר שהלכו לעיר אחרת ופסקו עליהם צדקה אין מביאין אותה עמהם אם יש שם חבר עיר אלא תנתן לחבר עיר כדאי' בפ' בני העיר וכש"כ זה שאינו רשאי ליפרד מעיקר העיר ופרנסי' ואמר נמי בתוספת' דמגילה הפוסק צדקה עד שלא זכו בה פרנסים [רשאי לשנותה לד"א משזכו בה פרנסים] אינו רשאי לשנותה לד"א אלא מדעתם משמע דלדעת פרנסים צריכה להתחלק וכש"כ אם קרובו חוץ לעיר שאינו רשאי ליתנה לו כדאי' התם יחיד שפסק צדקה (לעיר אחרת) [בעירו] נותנה לעניי עירו ע"כ והיינו שפסק צדקה עם בני העיר שאינו יכול לשנות מדעת בני העיר כדפרי' אבל יחיד שהתנדב צדקה מעצמו יש בידו ליתנה [לכל מי שיחפוץ] כדפרי':

ל״אבפרק הדר עם הנכרי אמר ר' אבא בר (כהנא) [זבדא] כל הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם שנא' עירא היאירי הי' כהן לדוד לדוד הוא דהוה כהן לכולי עלמא לא אלא שהי' משגר לו מתנותיו וכתיב בתרי' ויהי רעב בימי דוד ר' אלעזר אומר מורידין אותו מגדולתו מיכן למדו רבותיי שאין לאדם ליתן כל צדקותיו לקרובו אחד ולהניח שאר קרוביו וגם לא לאדם אחד ולהניח שאר בני אדם והמחלק צדקה צריך ליזהר שלא ירבה לקרובו משאר בני אדם כההיא דפרק כל כתבי הקודש דאמר ר' יוסי יהא חלקי מגבאי צדקה ולא ממחלקי צדקה ופי' רבי' שלמה זצ"ל דהמחלק מרבה לקרובו וגוזל שאר עניים:

ל״בבפרק גדיש במס' פאה תנן בעה"ב שהי' עובד ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני ה"ז יטול וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים עני הי' באותה שעה פי' ופטור מלשלם. מיכן אני למד דעשיר שאינו יכול ליקח מנכסיו באיזה ענין שיהי' או שהי' עובר ממקום למקום או שהי' לו אונס אחר הרי זה לוקח מן הכיס ופטור מלשלם דהלכה כחכמים:

ל״גבפרק גדיש במס' פאה תנן שנים שקבלו את השדה באריסות זה נותן לזה חלקו מעשר עני וזה נותן לזה חלקו מעשר עני פי' רבינו שמשון בר' אברהם זצ"ל שנים שקבלו והם עניים ונעשים בבעה"ב כדאמ' פ"ק דגיטין להזהיר עני על שלו ודוקא על חלקו נעשה בבעה"ב ולא על חלק חבירו לפיכך מותרין ליתן זה לזה. ירושלמי תני אב ובנו איש וקרובו שני אחין שני שותפין פודין זה לזה מעשר שני ונותנין זה לזה מעשר עני אמר ר' יודה (תנא) תבוא מאירה למי שנותן לאביו מעשר עני אמרו ומנין אם היו שניהם עניים [כו'] פודין מע"ש זל"ז בלא חומש משום שנא' אם גאל יגאל איש ממעשרו על שלו מוסיף חומש ולא על של חבירו אמרו לו ומנין כלומ' ומנין לך דתבוא לו מאירה והלא (הם יפרנסו אותו ממעשר עני) [הבריית' מתיר ליתן לאביו מעשר (שני) [עני] והוא השיב אב ובנו דקאמר אם הי' תרוייהו עניים אבל אם הבן עשיר תבוא מאירה לו אם מאכיל לאביו מעשר עני] (כן הוא במרגמ"ר פ"ק דב"ב) אלא יפרנס אותו מנכסיו בכבוד. מיכן אני המחבר למד דאדם עשיר שהפריש מנכסיו לצדקה ויש לו אב עני אל יפרנסהו מצדקה שהפריש בשם שלא יפרנסהו ממעשר עני כי היכי דלא תבוא לו מאירה אלא יפרנסהו מנכסיו בכבוד ומיכן אני למד על שני בני אדם עניים שחייבים ליתן צדקה כגון בעבור החולים או שהזכירו הנשמות כמו שאנו נוהגים שיכולין כ"א ליתן צדקה שלו לחבירו ולא אמרי' דהוי כלוין ופורעין זה לזה מידי דהוה אמעשר עני שנותנין זל"ז ולאו דוקא נקט איש וקרובו דהוא הדין לכל עני אלא אורחא דמילתא נקט ודוקא צדקה גמורה אבל צדקה הבאה מכח קנס כגון בני העיר שתיקנו ביניהם מי שיעשה כך וכך יתן כך וכך לצדקה לא מצי ליתן כאו"א לחבירו הואיל ועבור דתקנה קנסו אותם אם יתנו כ"א לחבירו לא ימנעו מלעשות שוב. ועל שאני לומד צדקה ממעשר עני קשיא לי דאשכחית בתוספתא דנדה בפ' בן תשע דתניא כל הנוטל צדקה נוטל מעשר עני ויש שנוטל מעשר עני ואינו נוטל צדקה והואיל ויש שנוטל מ"ע ואינו נוטל צדקה מעתה מה ראיה ממעשר עני לצדקה. ונראה בעיני דההיא מיירי בחבר עיר כדתניא בתוספתא דפאה בפ' בתרא מעשר עני נותנים אותו לחבר עיר בטובה פי' חבר עיר היינו חכם המתעסק בצרכי צבור כדפירש"י זצ"ל בפ' בני העיר שמחמת כן בני העיר מפרנסין אותו מחמת טובה שעושה להם שמתעסק בצרכיהם נותנין לו מעשר עני בטובה שולחין לו בחזקת דורון בכבוד אבל אין שולחין לו צדקה מן הכיס כי גנאי הוא לו וגם לבני העיר לפרנס חכם המתעסק בצרכיהם מן הצדקה אבל מעשר עני ששולחין לו מן הגורן לא מנכרא דמעשר עני הוא (אליו) [אלא] מחזי כמנחה ודורון דרך כבוד כך נראה בעיני אני המחבר:

ל״דבפרק מציאת האשה בכתובות תנן המשיאין את היתומה לא יפחתו לה מחמשים זוז ואם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה אמר אביי חמשים זוזי פשיטי ממאי מדקתני אם יש בכיס מפרנסין אותה לפי כבודה ואמרי' מאי בכיס אמר רחבה ארנקי של צדקה ואי ס"ד חמשים זוז ממש אם יש בכיס כמה יהבינן לה אלא לאו ש"מ חמשים זוזי פשיטי ש"מ: ירושלמי כיני מתני' וכן פרנסין המשיאין את היתומה אמר ר' חנינא זאת אומר' שאומרי' לפרנסים ללוות דו פתר לה כשאין בכיס ללוות עד חמשים אבל אם יש בכיס מוסיף פי' ר' חנינא דייק ממתני' שגבאי צדקה [צריכים] ללוות לצורך עניים כשנחסר להם בקופה של צדקה דו פתר לה כו' פי' ר' חנינא מדייק כך ממתני' מפני שהוא סובר דמתני' איירי כשאין בכיס כלום אז נותנים לה חמשים ממה שמלוים מעלמא אבל אם יש בכיס יתנו לה לפי כבודה. א"ר יוסי זאת אומרת שאין אומרי' לפרנסים ללות פי' ר' יוסי מדקדק ממתני' שאין גבאי צדקה מחויב ללות כשנחסר מקופה לצורך עניים דו פתר לה כשיש בכיס אבל אם (אין) בכיס פחות פי' אם אין בכיס חמשים אלא ארבעים או שלשים או עשרים כך יתנו לה אבל לא ילוו כלום כהדא ילדא אתי' קמי' דרבי אמי שישיאוה והי' חסר בקופה ואמר ישתבקון למועדא. המתינו עד שיבוא עת גביית הצדקה אבל אין עתה חייבים ללוות. א"ל ר' זעירא ודמות יפסיד אלא יתכול דמרי' דמועדא קיים כלומר לדידך אם ימות הגבאי קודם זמן גביית הצדקה יפסיד זו המצוה שלא השיא זו היתומה אלא יתכול כלו' תכלה המצוה וילוה וישיא אותה ויסיים המצוה כמו ותכל עבודת. דמרי' דמועד' קיים הקב"ה יהי' אותו בזכות זאת המצוה. אתיא דר' חנינא כר' זעירא ודר' יוסי כר' אמי שר' זעירא סובר שחייב הגבאי ללוות ור' אמי סובר שאין חייב ללוות ומדשתיק ר' אמי משמע דעביד עובדא כר' זעירא וש"מ דהכי הילכתא שאומרי' לגבאי צדקה להלוות לצורך עניים כשנחסר בכיס של צדקה כך נראה בעיני אני המחבר. וכתב מורי רבינו אלעזר בן רבינו יואל הלוי מבון זצ"ל דמדקרי לי' הלוואה ש"מ שנפרעין מכיס של צדקה כשימצא בו לאחר זמן ואין צריך ליטול רשות מן הנותנים בכיס אבל אדם המלוה על הצדקות ומעשר שרגיל ליתן וליטול כשיבוא לידו ואינו גבאי צדקה דמי להא דתנן פ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהם וכו' עד מת צריך ליטול רשות מן היורשים ואם הלוום לפני ב"ד א"צ ליטול רשות מן היורשים ותניא ר' אליעזר בן יעקב אומר מתו מפריש עליהם בחזקת אותו השבט מת העני מפריש בחזקת עניי ישראל משמע לכאורה דלא יפסיד המלוה או המפריש וכש"כ המלוה על כיס של צדקה שאינו מיוחד לעני אחד אלא לכל עניים דלעניים גופייהו ניחא להו בהכי כדאמרי' בפ' שנים אוחזין גבי ילקט בנו אחריו והוצרכתי להאריך כי יש מרבוותא שהיו מביאין מפ' כל הגט שלא יחזור ויגבה מן הכיס אם לא בדעת הקהל שנותנים בו (הלוה) לתת לעניים ואין נ"ל. וגרסי' התם בירוש' המלוה מעות את העני והעשיר אין מפרישין עליהן שאין מפרישין על האבוד וזכה העני במה שבידו ר' נחמי' אשאלון פרוטייא לצבורא אתא עובדא קמי רבנן ואמרין לית צבור כולא עתיר לית צבור כולא מיענו פי' סומך על מקצת עניים שבהם שאין לחוש לומר העשירו כולם ואפי' בעני אחד תנן אין חוששין שמא העשיר אבל אם ייחד לעני אחד ושוב ידע שהעשיר ויתר וזכה העני במה שבידו עכ"ל:

ל״השלהי פ' החובל אמר ההיא ארנקי דצדקה דאתאי לפומבדיתא אפקרה רב יוסף לגבי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייבי' רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו ולשמור הוא פרש"י זצ"ל קיץ להו כך וכך לשבת לכל א' וא' והוה לי' כמו שהפקידו עניים עצמן וקרינן בהו לשמור. הלכך שמעי' מהכא דהפושע במעות צדקה ונגנבו פטור מלשלם ואם היתה להם קצבה בעיר כך וכך לשבוע או ליום חייב לשלם. וכבר נשאל רבי' שמשון זצ"ל וזאת תשובתו וששאלתם ישראל שהי' לו מעות של צדקה בפקדון ונאנסו בתפיסת השלטון אם חייב לשלם אם לא התניא בהדיא בפ' החובל לשמור ולא לחלק לעניים חוץ מהיכא דמיקץ קייץ כדקאמר התם גבי ארנקי של צדקה דאפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא וגנבוה וחייבי' רב יוסף משום דעניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא אבל היכא דלא קייץ להו פטור אפי' פשע בה כרמוכח התם וא"ת ותיפוק לי' משום דהוי ממון שאין לו תובעין כדפרי' בריש הזרוע גבי מתנות כהונה שאכלן וי"ל דהתם ממון שיש לו תובעין דרב יוסף גבאי הוה ותבע מההוא גברא מה שהפקיד אצלו הלכך היכי דלא קייץ להו הי' חייב אי לא משום דכתי' לשמור ולא לחלק לעניים ושלום שמשון בר' אברהם זצ"ל:

ל״וומיכן דקדק מורי רבי' יואל הלוי זצ"ל דמעות של צדקה אסור להלוותם ברבית מדחייבי' רב יוסף לההו' גברא לשלומי אלמא צדקה דין הדיוט יש לה דאי דין הקדש אמאי חייביה לשלומי הא תנן בפ' הזהב גבי הקדש שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם אלמא ש"מ דצדקה דין הדיוט יש לה ואמר בפ' הזהב בגמ' רבית ואונאה להדיוט ואין רבית ואונאה להקדש הא למדת דאסור מעות של צדקה להלוות ברבית. ואני המחבר יצחק בר' משה נב"ה קודם שידעתי זאת התרתי להלוות מעות של צדקה ברבית כי מצאתי בירושלמי דפ' בן סורר ומורה דאמר ר' יצחק לווין ברבית לחבורת מצוה ולקידוש החודש ונראה בעיני הוא הדין לכל דבר מצוה אלא אגב דנקט לענין בן סורר ומורה שאם גנב ואכל בחבורת מצוה וקידוש החודש אינו נעשה בן סורר ומורה נקט נמי לענין רבית חבורת מצוה וקידוש החודש ומעות של צדקה הם גוף המצוה הילכך מותר להלוותם ברבית ולא נהירא לי לאוקמי' ברבית דרבנן דא"כ הל"ל לחבורת מצוה ולקידוש החודש לוין בקרוב לשכר ורחוק מהפסד דהיינו צד אחד דרבנן בההיא דאיזהו נשך דאמר רבה בר רב שילא אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמ' רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותם בקרוב לשכר ורחוק להפסד אלא הכא (רבותא) [רבית] נקט וסתם רבית קצוצה דאורייתא. וראייתו של מורי רבי' אב"י העזרי זצ"ל אומר אני אינה ראי' דמשבאת הצדקה לעני שוב אינה קרוי' צדקה אלא ממון הדיוט גמור הוה והיכי דקייץ להו הוי לי' כאלו באת לידם כדפי' רש"י זצ"ל דהוה לי' כמי שהפקידו עניים עצמן והכי נמי דאסור להלוות ברבית אבל היכי דלא באת הצדקה ליד עניים ולא קייץ יש לה דין הקדש שפטור עלי' ואפי' פשע בה הלכך יש לי ללמד אדרבה מהכא דכל היכי דלא קייץ להו ולא באת ליד עני דדין הקדש יש לה ואין לה רבית הלכך אותם בני אדם שנודדים כספם ונותנים שהקרן יהי' קיים והריוח יחלקו לעניים ודאי אותו קרן הצדקה דין הקדש יש לה ומותר להלוות ברבית קצוצה דאורייתא והא דתנן ומייתי לה בפ' שני דייני גזירות מותר [שירי לישכה] מה היו עושין בה לוקחין בה פירות בזול ומוכרין אותו ביוקר והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל ר' עקיבה אומר לא משתכרין בשל הקדש ולא בשל עניים של הקדש מ"ט דאין עניות במקום עשירות של עניים נמי דילמא מצטריך לי' זוזא ולית לי'. היינו משמע דצדקה העומרת ליחלק אין להשתכר בה אפי' בלא רבית כמו לקנות בזול ולמכור ביוקר אבל צדקה שאינה עומדת ליחלק כגון שנתנה שהקרן יהי' קיים והריוח יחלקו לצדקה ההוא קרן משתכרין בו ומלוין אותו ברבית קצוצה דהואיל ואינו עומד ליחלק יש לו דין הקדש ואין רבית להקדש. ומותיבנא אסברתי מפ' שום היתומים בערכין דאמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ופרכי' לי' דתנן שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבוקר ובערב במאי עסקי' אילימא בבע"ח עכו"ם עכו"ם מי ציית אלא פשיטא בבע"ח ישראל ואי דקא אכיל רבית מי שבקינן לי' אלא דלא קאכיל רבית וקתני נזקקין וקשיא לרב אסי ואוקימ' לעולם בבע"ח עכו"ם שקיבל עליו לדון בדיני ישראל א"ה רבית נמי לא לשקול שקיבל עליו לזה ולא קיבל עליו לזה והשתא אמאי מוקמי בשינוייא דחיקא לוקמא כגון שאבי היתומים לוה מעות הצדקה שנתנה שיהא הקרן קיים ואשכחן שפיר שתהא רבית אוכלת בהן בנכסי יתומים בבע"ח ישראל. ושנינא דהא לא קשי' דהכי נמי הוה מצי לאוקמי' שלווה אביהם מעות הקדש דאין רבית להקדש אלא דניחא לי' לאוקמי' במעות חולין שיש להם רבית:

ל״זבפרק אחד דיני ממונות אמר רבי אלעזר כל תענית שמלינין בו את הצדקה באלו שופך דמים שנאמר צדק ילין בה ועתה מרצחים והני מילי בריפתא ותמרי אבל זוזי חיטי ושערי לית לן בה. פרש"י זצ"ל רגילין היו בלילי תענית לחלוק הצדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצא עניים רעבים שנשענו על כך והני מילי במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי דבר המוכן לאכילה אבל זוזי או חיטי ושערי לא נשענו העניים עליהם לאותו הלילה ולית לן בה עד למחר:

ל״חסליק להו הלכות צדקה