אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא בתראOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Batra
א׳[דף ב' ע"א]
השותפין שיש להם חצר בשותפות ובתי שניהם פתוחים לתוכו ורצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. זה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל וכן זה. סברוה מאי מחיצה גודא כדתנן קרי תנא לגודא מחיצה מחיצת הכרם שנפרצה אומ' לו גדור נפרצה אומ' לו גדור. נתיאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. וטעמא דרצו לבנות כותל מדעת שניהם הוא חייבום חכמים שיבנה בין שניהם הא לא רצו שניהם שהאחד אומר דיי לחולקה במסיפת של יתידות עץ תקועים בארץ נמוכים לא כייפינן ליה ואין זה יכול לומר איני חפץ שתראה את עסקיי אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק:
השותפין שיש להם חצר בשותפות ובתי שניהם פתוחים לתוכו ורצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע. זה נותן מחלקו חצי מקום עובי הכותל וכן זה. סברוה מאי מחיצה גודא כדתנן קרי תנא לגודא מחיצה מחיצת הכרם שנפרצה אומ' לו גדור נפרצה אומ' לו גדור. נתיאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. וטעמא דרצו לבנות כותל מדעת שניהם הוא חייבום חכמים שיבנה בין שניהם הא לא רצו שניהם שהאחד אומר דיי לחולקה במסיפת של יתידות עץ תקועים בארץ נמוכים לא כייפינן ליה ואין זה יכול לומר איני חפץ שתראה את עסקיי אלמא היזק ראיה לא שמיה היזק:
1
ב׳[דף ג' ע"א]
איכא דאמרי מאי מחיצה פלוגתא כדכתיב ותהי מחצת העדה מן הצאן. וכיון דרצו שניהם לחולקה בכותל אבנים בונין את הכותל בעל כורחן אלמא היזק ראיה שמיה היזק. ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפי' לא דצו נמי. אמר ר' יוסי א"ר יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה. במאי אוקימתה בשאין בה דין חלוקה וכי רצו פלגי. וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו א"ר אסי א"ר יוחנן כשקנו מידו. וכי קנו מידו מאי הוי ליה קנין דברים בעלמא הוא ואין חליפין קונה אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין . שקנו מידו ברוחות זה בורר חלק מזרחי וזה חלק מערבי וקנו מידו ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו . רב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו דדפק ביה פורתא וקרקע נקנה בחזקה אחד אשר רצו בשעת חזקה וזה הלך בעצמו והחזיק דהוה ליה כמי שקנו מידו ברוחות:
איכא דאמרי מאי מחיצה פלוגתא כדכתיב ותהי מחצת העדה מן הצאן. וכיון דרצו שניהם לחולקה בכותל אבנים בונין את הכותל בעל כורחן אלמא היזק ראיה שמיה היזק. ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפי' לא דצו נמי. אמר ר' יוסי א"ר יוחנן משנתינו כשאין בה דין חלוקה. במאי אוקימתה בשאין בה דין חלוקה וכי רצו פלגי. וכי רצו מאי הוי ליהדרו בהו א"ר אסי א"ר יוחנן כשקנו מידו. וכי קנו מידו מאי הוי ליה קנין דברים בעלמא הוא ואין חליפין קונה אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין . שקנו מידו ברוחות זה בורר חלק מזרחי וזה חלק מערבי וקנו מידו ומעתה נקנה חלק מזרחי לזה ואין לזה חלק בו וכן השני לחבירו . רב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק בחלקו דדפק ביה פורתא וקרקע נקנה בחזקה אחד אשר רצו בשעת חזקה וזה הלך בעצמו והחזיק דהוה ליה כמי שקנו מידו ברוחות:
2
ג׳רבינו יצחק אלפס זצ"ל לא הביא לישנא קמא דהיזק ראיה לא שמיה היזק אלא לישנא בתרא כתב באלפס דהיזק ראיה שמיה היזק ש"מ דסבירא ליה דהכי הילכתא דהיזק ראיה שמיה היזק. וכן כתב הרב ר' ברוך זצ"ל מאדץ יון בפירושיו. והילכתא היזק ראיה שמיה היזק ועל המזיק לסלוקי היזקא. ואע"ג דקיימא לן הילכתא כר' יוסי דאמר על הניזק להרחיק את עצמו. מודה ר' יוסי בגיריה דידיה דמזיק בעי לסלוקי כדאמרי' בהבית והעלייה וראיה גירי דידיה הוא נינהו. והילכך על המזיק להרחיק נזקו עכ"ל. כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל תימא מה בא ר' יוסף להוסיף אטו מי איצטריך לאשמועינן דחזקה מועלת כמו קנין. ונראה לר"י דהא קמ"ל דאע"ג דאמרי' לקמן בחזקת הבתים בפניו לא צריך למימר ליה לך חזק וקני שלא בפניו צריך לומר לו לך חזק וקני הכא כיון שאמרו אתה קח רוח צפוני ואני אקח רוח דרומי והלך זה בתוך שלו והחזיק וזה הלך בתוך שלו והחזיק זה שלא בפני זה נעשו כמי שקנו מידו ברוחות אע"פ שלא אמרו זה לזה לך חזק וקני עכ"ל. מתני' מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפסים לבנים בונים:
3
ד׳[שם]
תנא גויל אבני דלא משפיין. גזית אבני דמשפיין כדכתי' כל אלה אבנים יקרות כמירת גזית מגורדות במגירה. כפסים ארחי חצי לבינה והלבינה ג' טפחים והאריח טפח ומחצה. ועובי הכותל אריח מכאן ואריח מכאן וטפח באמצע שנותן שם טיט לחבירו . לבנים ליבני לבינות שלימות לבינה לעובי הכותל. מתני' בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים שעובי הכותל של גויל ששה טפחים. בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה שעובי הכותל גויל חמשה טפחים. בכפסים זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים שעוביו של כותל כפסים ארבעה טפחים. בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה שעוביו של כותל לבנים שלשה טפחים:
תנא גויל אבני דלא משפיין. גזית אבני דמשפיין כדכתי' כל אלה אבנים יקרות כמירת גזית מגורדות במגירה. כפסים ארחי חצי לבינה והלבינה ג' טפחים והאריח טפח ומחצה. ועובי הכותל אריח מכאן ואריח מכאן וטפח באמצע שנותן שם טיט לחבירו . לבנים ליבני לבינות שלימות לבינה לעובי הכותל. מתני' בגויל זה נותן שלשה טפחים וזה נותן שלשה טפחים שעובי הכותל של גויל ששה טפחים. בגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה שעובי הכותל גויל חמשה טפחים. בכפסים זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים שעוביו של כותל כפסים ארבעה טפחים. בלבנים זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה שעוביו של כותל לבנים שלשה טפחים:
4
ה׳[שם ע"ב]
איבעיא להו הני שיעורי דמתני' עם עובי הסיד קא חשיב להו או דילמא מקום האבנים הוי דאפותח לבד ממקום הסיד. אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא הן וסידן. דאי ס"ד הן בלא וסידן ליתנייה :
איבעיא להו הני שיעורי דמתני' עם עובי הסיד קא חשיב להו או דילמא מקום האבנים הוי דאפותח לבד ממקום הסיד. אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא הן וסידן. דאי ס"ד הן בלא וסידן ליתנייה :
5
ו׳כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דאסיקנא הן וסידן. וכן כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו דקיימא לן כרב נחמן בר יצחק. מתני' הכל כמנהג המדינה:
6
ז׳[דף ד' ע"א]
הכל לאיתויי מאי. לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא דהיינו לולבי דקלים. ודפנא דהיינו ענפי עץ ערמונים שקורין לוז ופריש לן קורי' בייש בלע'. ותימא לרבינו תם זצ"ל מאי בעי לאיתויי מנהג יעשו כל המקומות כמו שנהגו. ופי' דוקא הוצא ודפנא אבל בפחות אפי' נהגו מנהג של שטות הוא. וכן מפרש ההיא דהשוכר את הפועלים דתנן מקום שנהגו לזון יזון ומפרש בגמ' לאתויי באתרא דנהיגי למיכרך ריפתא ולמישתי אנפקא. ומוכיח מיכן שיש מנהג שאין לסמוך עליו אפי' היכא דתנא הכל כמנהג המדינה. ולא ידענא איזה מנהג שאין סומכין עליו:
הכל לאיתויי מאי. לאיתויי באתרא דנהיגי בהוצא דהיינו לולבי דקלים. ודפנא דהיינו ענפי עץ ערמונים שקורין לוז ופריש לן קורי' בייש בלע'. ותימא לרבינו תם זצ"ל מאי בעי לאיתויי מנהג יעשו כל המקומות כמו שנהגו. ופי' דוקא הוצא ודפנא אבל בפחות אפי' נהגו מנהג של שטות הוא. וכן מפרש ההיא דהשוכר את הפועלים דתנן מקום שנהגו לזון יזון ומפרש בגמ' לאתויי באתרא דנהיגי למיכרך ריפתא ולמישתי אנפקא. ומוכיח מיכן שיש מנהג שאין לסמוך עליו אפי' היכא דתנא הכל כמנהג המדינה. ולא ידענא איזה מנהג שאין סומכין עליו:
7
ח׳ונראה בעיני דאפי' פחות מיכן הוי מנהג דהולכין בממון אחר המנהג כדפרישי' בבבא מציעא בפ' השוכר את הפועלי' ובפ' המקבל גבי אריס אומר למחצה ירדתי והכא קמ"ל שאם נהגו לבנות ולחוץ בהוצא ודפנא שאינו יכול את חבירו לבנות כפסים וליבני. כשם דהיכא שנהגו לבנות כפסים שאינו יכול לכופו לבנות גזית וגויל ואם הוצא ודפנא עדיפי מכפסים וליבני קמ"ל שאינו יכול לכופו לבנות הוצא ודפנא היכא דנהגו לבנות כפסים וליבני. מתני' לפיכך הואיל ובתחלת הבנין חייבום חכמים לבנות בין שניהם. אם נפל הכותל לאחר זמן שנים רבות המקום והאבנים של שניהם:
8
ט׳[שם]
פשיטא לא צריכא דנפל לרשות דחד מינייהו. אי נמי דפנינהו (ד)חד מינייהו ברשותיה מהו דתימ' להוי דחד מינייהו ואידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דלא:
פשיטא לא צריכא דנפל לרשות דחד מינייהו. אי נמי דפנינהו (ד)חד מינייהו ברשותיה מהו דתימ' להוי דחד מינייהו ואידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דלא:
9
י׳כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שמעינן מהא [ד]מילתא דידיעא לתרי שותפי אע"ג דאיתיה השתא ברשותיה דחד מנייהו לא נפקא מחזקה דאידך מאי טעמא שותפין לא קפדי אהדדי הילכך לית להו חזקה חד על חבריה אלא בראיה. אי נמי לאחר חלוקה עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל בהבית והעלייה . מתני' וכן בגינה מחייבין את שניהם לבנות במקום שנהגו לגדור באמצע אבל בבקעה דהיינו שדה הלבן מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו אלא אם רצה כונס לתוך שלו ובונה. ועושה לו חזית מבחוץ לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים שלו:
10
י״א[שם]
הא גופא קשיא אמרת וכן בנינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו הא סתם אין מחייבין אותו. אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא סתמ' מחייבין אותו. השתא סתם גינה אמרת לא אע"פ שהיזק ראייתה קשה סתם בקעה מיבעיא. אמר רבא הכי קאמר וכן בגינה סתם מקום שנהגו לגדור כבקעה דמי ומחייבין אותו אבל בבקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו אלא אם רוצה וכו':
הא גופא קשיא אמרת וכן בנינה מקום שנהגו לגדור מחייבין אותו הא סתם אין מחייבין אותו. אימא סיפא אבל בבקעה מקום שנהגו שלא לגדור אין מחייבין אותו הא סתמ' מחייבין אותו. השתא סתם גינה אמרת לא אע"פ שהיזק ראייתה קשה סתם בקעה מיבעיא. אמר רבא הכי קאמר וכן בגינה סתם מקום שנהגו לגדור כבקעה דמי ומחייבין אותו אבל בבקעה סתם כמקום שנהגו שלא לגדור דמי ואין מחייבין אותו אלא אם רוצה וכו':
11
י״ב[שם]
מאי חזית אמר רב הונא דכייף ליה קרנא מלבד ראשי הכותל יכוף לצד חבירו. ור' יוחנן אמר שייע ליה באמתא מלבד יהא טח בטיט אמה בראש הכותל מבחוץ. הוצא אם עשו מחיצה נצרים כיצד יעשו חזית. אמר רב נחמן סניף ליה דיכי מלבד ראשי ההוצא יסוב לצד חבירו ושריק ליה בטינא. אביי אמר הוצא לית לה תקנתא אלא בשטרא. מתני' ואם עשו מדעת שניהם בונים את הכותל באמצע ועושה לו חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל המקום והאבנים של שניהם. אוקמא רבינא בהוצא ודפנא ולאפוקי מדאביי דאמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטר קמ"ל בהוצא סניף ליה דיכי מלבד דבחזית סגי:
מאי חזית אמר רב הונא דכייף ליה קרנא מלבד ראשי הכותל יכוף לצד חבירו. ור' יוחנן אמר שייע ליה באמתא מלבד יהא טח בטיט אמה בראש הכותל מבחוץ. הוצא אם עשו מחיצה נצרים כיצד יעשו חזית. אמר רב נחמן סניף ליה דיכי מלבד ראשי ההוצא יסוב לצד חבירו ושריק ליה בטינא. אביי אמר הוצא לית לה תקנתא אלא בשטרא. מתני' ואם עשו מדעת שניהם בונים את הכותל באמצע ועושה לו חזית מכאן ומכאן לפיכך אם נפל המקום והאבנים של שניהם. אוקמא רבינא בהוצא ודפנא ולאפוקי מדאביי דאמר הוצא לית ליה תקנתא אלא בשטר קמ"ל בהוצא סניף ליה דיכי מלבד דבחזית סגי:
12
י״ג[שם ע"ב]
מתני' המקיף את חבירו משלש רוחותיו שקנה שלש שדות סביב שדה חבירו לשלשת מצריו וגדר את שלשתן נמצא שדהו של אמצעי זה מוקף משלש רוחותיו אין מחייבין אותו כלום כדאמרי' דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא. ורבינו שלמה זצ"ל פי' דטעמא משום דאכתי לא מהני ליה מידי שהכל יכולים ליכנס מרוח רביעי אבל אם גדר רביעי מחייבי' אותו כדאמ' בגמרא ואע"ג דאמ' לעיל דסתם בקעה במקום שנהגו שלא לגדור ה"מ בין בקעה לבקעה וכותל גבוה ארבע אמות. ושלם הוא דלא בעינן משום דליכא היזק ראיה. אבל בשביל היזק בהמות שלא יכנסו בשדה צריך לגדור גדר של עשרה טפחים גובה המונע מלהיכנס בהמות. ואע"ג דחלולות ומנוקבות המחיצות ואין גבוהות ארבע אמות דאיכא היזק ראיה דלהיזק ראיה דבקעה לא חיישינן. ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לתת חלקיו בשלש הראשונות דכיון דגדר את הצד הפתוח גלי דעתיה דניחא ליה במאי דגדר חבריה:
מתני' המקיף את חבירו משלש רוחותיו שקנה שלש שדות סביב שדה חבירו לשלשת מצריו וגדר את שלשתן נמצא שדהו של אמצעי זה מוקף משלש רוחותיו אין מחייבין אותו כלום כדאמרי' דסתם בקעה מקום שנהגו שלא לגדור הוא. ורבינו שלמה זצ"ל פי' דטעמא משום דאכתי לא מהני ליה מידי שהכל יכולים ליכנס מרוח רביעי אבל אם גדר רביעי מחייבי' אותו כדאמ' בגמרא ואע"ג דאמ' לעיל דסתם בקעה במקום שנהגו שלא לגדור ה"מ בין בקעה לבקעה וכותל גבוה ארבע אמות. ושלם הוא דלא בעינן משום דליכא היזק ראיה. אבל בשביל היזק בהמות שלא יכנסו בשדה צריך לגדור גדר של עשרה טפחים גובה המונע מלהיכנס בהמות. ואע"ג דחלולות ומנוקבות המחיצות ואין גבוהות ארבע אמות דאיכא היזק ראיה דלהיזק ראיה דבקעה לא חיישינן. ר' יוסי אומר אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לתת חלקיו בשלש הראשונות דכיון דגדר את הצד הפתוח גלי דעתיה דניחא ליה במאי דגדר חבריה:
13
י״ד[שם]
איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר בכל יציאות שהוציא בהן הראשון יחזיר לו מחצה. וחייא בר רב אמר דמי קנים בזול דא"ל לדידי סגי לי בגדר קנים ואי איפשי ביציאה של גדר אבנים. תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וכו' בשלמא לרב הונא דאמר הכל דר' יוסי כמו שגדר הוא היינו דאיכא בין ת"ק לר' יוסי דת"ק דלא נקט לישנא דהכל סבר דמי קנים בזול הוא דמחייבינן ליה ור' יוסי סבר הכל כמה שגדר אלא לחייא בר רב מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי. איכא בינייהו ראשונה שניה ושלישית דת"ק סבר דמי רביעית אין ראשונה ושניה ושלישית לא ור' יוסי סבר אפי' ראשונה ושניה ושלישית נמי יהיב ליה. ואיבעית אימא דמי קנים בזול איכא בינייהו ת"ק סבר אגרא נטרא אין דבר מועט שהיה צריך ליתן לשומר בכל שנה ושנה כשהיו בקמותי' דמי קנים בזול לא ור' יוסי סבר אפי' דמי קנים בזול. ואיבעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו ת"ק סבר לא שנא מקיף ולא שנא ניקף אם עמד וגדר מגלגלין עליו את הכל. ור' יוסי סבר טעמא דעמד ניקף מגלגלין עליו את הכל אבל עמד מקיף אין נותן לו אלא דמי רביעית:
איתמר רב הונא אמר הכל לפי מה שגדר בכל יציאות שהוציא בהן הראשון יחזיר לו מחצה. וחייא בר רב אמר דמי קנים בזול דא"ל לדידי סגי לי בגדר קנים ואי איפשי ביציאה של גדר אבנים. תנן המקיף את חבירו משלש רוחותיו וכו' בשלמא לרב הונא דאמר הכל דר' יוסי כמו שגדר הוא היינו דאיכא בין ת"ק לר' יוסי דת"ק דלא נקט לישנא דהכל סבר דמי קנים בזול הוא דמחייבינן ליה ור' יוסי סבר הכל כמה שגדר אלא לחייא בר רב מאי איכא בין ת"ק לר' יוסי. איכא בינייהו ראשונה שניה ושלישית דת"ק סבר דמי רביעית אין ראשונה ושניה ושלישית לא ור' יוסי סבר אפי' ראשונה ושניה ושלישית נמי יהיב ליה. ואיבעית אימא דמי קנים בזול איכא בינייהו ת"ק סבר אגרא נטרא אין דבר מועט שהיה צריך ליתן לשומר בכל שנה ושנה כשהיו בקמותי' דמי קנים בזול לא ור' יוסי סבר אפי' דמי קנים בזול. ואיבעית אימא מקיף וניקף איכא בינייהו ת"ק סבר לא שנא מקיף ולא שנא ניקף אם עמד וגדר מגלגלין עליו את הכל. ור' יוסי סבר טעמא דעמד ניקף מגלגלין עליו את הכל אבל עמד מקיף אין נותן לו אלא דמי רביעית:
14
ט״ו[דף ה' ע"א]
רוניא אקפיה רבינא ארבע שדות היו לרבינא סביבות ארבע מצריו של רוניא וגדרן א"ל הב לי כמה דגדרי כרב הונא אליבא דר' יוסי דאמר הכל כמה שגדר לא יהיב ליה. הב לי דמי קנים בזול לא יהיב ליה. הב לי אגרא נטרא לא יהיב ליה. יומא חד הוה קא יתיב וקא גדר דיקלי אמר ליה רבינא לאריסיה זיל אייתי לי קיבורא דאהיני אשכול תמרים משל רוניא ובפניו אזל לאתויי רמא ביה קלא רוניא באריסיה דרבינא אמ' שבקוה א"ל רבינא לרוניא גלית דעתך דניחא לך במה דגדרי אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה במאי דאיפייס ואי לא דיינינא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר הכל במה שנדר:
רוניא אקפיה רבינא ארבע שדות היו לרבינא סביבות ארבע מצריו של רוניא וגדרן א"ל הב לי כמה דגדרי כרב הונא אליבא דר' יוסי דאמר הכל כמה שגדר לא יהיב ליה. הב לי דמי קנים בזול לא יהיב ליה. הב לי אגרא נטרא לא יהיב ליה. יומא חד הוה קא יתיב וקא גדר דיקלי אמר ליה רבינא לאריסיה זיל אייתי לי קיבורא דאהיני אשכול תמרים משל רוניא ובפניו אזל לאתויי רמא ביה קלא רוניא באריסיה דרבינא אמ' שבקוה א"ל רבינא לרוניא גלית דעתך דניחא לך במה דגדרי אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה במאי דאיפייס ואי לא דיינינא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר הכל במה שנדר:
15
ט״זפי' הרב ר' ברוך מארץ יון בפירושיו מהא שמעינן דליתנהו לשינויי דחייא בר רב מדרבינא אמר לרוניא הב לי מה דאפיקי למימריה דרבא ש"מ בין גדר מקיף את הרביעית בין ניקף מגלגלין עליו את הכל לפי מה שנדר עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל דהילכתא כר' יוסי. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל אם עמד וגדר את הרביעית מגלגלין עליו את הכל לא שנא עמד מקיף לא שנא ניקף. וכן כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל בשם ר' יצחק בר שמואל זצ"ל דהילכתא כר' יוסי מדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס משמע דמן הדין היה ליתן יותר אם לא שכבר נתפייס. וכי האי גוונא אשכחן בפ' כל שעה אמר רב קדירות בפסח ישברו. ושמואל אמר לא ישברו משהי ליה להו עד לאחר פיסחא. ומסיק ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו כנדייכו וזבינו ואי לא דרישנא לכו כר' שמעון אלמא היכא דמסיק כי האי לישנא הכי סבירא ליה. א"כ רבא נמי דקאמר דיינינא לך כר' יוסי הכי סבירא ליה. ואע"ג דבפ' לולב הגזול אמר שמואל להנהו דמזבני אסא אשוו אסייכו ואי לא דרישנא לכו כר' טרפון. ומשמע התם דלהפחידם אמר ולא משום דסבירא ליה דהכי הילכתא. מ"מ הכא לרבא על כרחך כרבא סבירא ליה כדפריש ומדקאמר ליה זיל פייסיה במאי דאיפייס. וכן כתב הרב יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר הכל כפי מה שגדר:
16
י״ז[שם]
מתני' כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות דבהכי סגי להיזק ראיה. אם אמר האחד לאחר שבנאו אני עשיתיו משלי שלא רצה זה לסייעיני ותובעו חצי היציאה וזה אומר נתתי חלקי בחזקת שנתן עד שיביא התובע ראיה שתבעו ולא נתן דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה זה בונהו משלו. מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו. אם לאחר שבנאו האחד למעלה מארבע אמות הרבה ולא רצה חבירו לסייעו בהגבהתו וסמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת התקרה מכותל לכותל אע"פ שלא נתן עליו עדיין התקרה מגלגלין עליו את הכל דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהאיך. אם בא הראשון ותובעו לדין לאחר שסמך את כותלו לכותל ראשון ואומ' תן לי חלקך כמה שהגבהתי וזה אומר נתתי חלקי. בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה בעדים שנתן שאין משפט זה גלוי לכל אדם עד שיחייבוהו ב"ד אינו עשוי ליתן. הא דאמר רשב"ל הקובע זמן לחבירו וכו'. והא דאיבעיא להו תבעו לאחר זמנו וכו' פירשתי פ' אלו מציאות:
מתני' כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות דבהכי סגי להיזק ראיה. אם אמר האחד לאחר שבנאו אני עשיתיו משלי שלא רצה זה לסייעיני ותובעו חצי היציאה וזה אומר נתתי חלקי בחזקת שנתן עד שיביא התובע ראיה שתבעו ולא נתן דכיון דחובה עליו לסייעו ומשפט זה לכל גלוי לא היה זה בונהו משלו. מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו. אם לאחר שבנאו האחד למעלה מארבע אמות הרבה ולא רצה חבירו לסייעו בהגבהתו וסמך השני כותל אחר כנגד כותל זה כדי לסכך ולתת התקרה מכותל לכותל אע"פ שלא נתן עליו עדיין התקרה מגלגלין עליו את הכל דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהאיך. אם בא הראשון ותובעו לדין לאחר שסמך את כותלו לכותל ראשון ואומ' תן לי חלקך כמה שהגבהתי וזה אומר נתתי חלקי. בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה בעדים שנתן שאין משפט זה גלוי לכל אדם עד שיחייבוהו ב"ד אינו עשוי ליתן. הא דאמר רשב"ל הקובע זמן לחבירו וכו'. והא דאיבעיא להו תבעו לאחר זמנו וכו' פירשתי פ' אלו מציאות:
17
י״ח[דף ו' ע"א]
אמר רב הונא סמך לפלגא שלא היה כותל החדש ארוך ככותל הראשון אלא כחציו או בגובהו לא הגביהו בגובה הראשון סמך לכולה וחייב ליתן חלקו בכותל הראשון כאילו סמך כותל שני כנגד כל הראשון דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה ויעשה עלייה על גבי תקרה ויצטרך לו כותל שהגביה חבירו. ותנן אע"פ שלא נתן עליו עדיין את התקרה נותן מיד. ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך. למאי דלא סמך לא סמך:
אמר רב הונא סמך לפלגא שלא היה כותל החדש ארוך ככותל הראשון אלא כחציו או בגובהו לא הגביהו בגובה הראשון סמך לכולה וחייב ליתן חלקו בכותל הראשון כאילו סמך כותל שני כנגד כל הראשון דכיון דהתחיל סופו לגמור ויתן תקרה ויעשה עלייה על גבי תקרה ויצטרך לו כותל שהגביה חבירו. ותנן אע"פ שלא נתן עליו עדיין את התקרה נותן מיד. ורב נחמן אמר למאי דסמך סמך. למאי דלא סמך לא סמך:
18
י״טכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרב נחמן. ומודה רב נחמן באפריזא ובאקבועי בשיורי לענין הגובה דקאמר רב נחמן דלמא דלא סמך לא סמך. מודה הוא שאם עשה הוא הכותל שסמך מקום הנחת ראשי קורות העלייה על פני כולו שסופו להגביה עוד כשיעור גובה עלייה וניחא ליה בגובה דכותל ראשון ונותן חלקו בכל גובהו. אפריזא עץ ארוך ועב שנותן על פני כל אורך דכותל להניח עליו ראשי הקורות ומגין עליהן שלא ירקבו מחמת ליחלוח הכותל. ובלשון משנה קרוי אלטיסין דמי שאין לו אותו עץ עב עושה חורים בכותל ונותן נסרים קטנים למעלה ולמטה ולצדדין ומניח בתוכו ראשי הקורות והיינו אקבעתא דכשורי:
19
כ׳[שם]
אמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה. שמעון שהגביה כותל החולק בחצר למעלה מד' אמות ועשה בו חלונות בצד חצר ראובן להניח דאשי הקורות כדפרישית לא הויא חזקה לגבי ראובן לומר לו סייעתיך להגביהו שאילולי סייעתיך לא היית עושה לי הנחת ראשי הקורות שאם אבוא לסמוך לו כותל אחר לאחר זמן שאתן עליהם התקרה ואע"ג דמיתנח ביה הימלטא נסרים קטני' עבים שנותנים בצידי החורים להגין על ראשי הקורות לא מצי למימר ראובן אי לאו דסייעי בהדך לא טרחת כי האי טירחא. דא"ל לכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי. אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לו כותל אחר ולתת תקרה ותפייסני בממון במה שהגבהתי ולא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורים להניח בו ראשי קורותי :
אמר רב נחמן בי כוי לא הוי חזקה. שמעון שהגביה כותל החולק בחצר למעלה מד' אמות ועשה בו חלונות בצד חצר ראובן להניח דאשי הקורות כדפרישית לא הויא חזקה לגבי ראובן לומר לו סייעתיך להגביהו שאילולי סייעתיך לא היית עושה לי הנחת ראשי הקורות שאם אבוא לסמוך לו כותל אחר לאחר זמן שאתן עליהם התקרה ואע"ג דמיתנח ביה הימלטא נסרים קטני' עבים שנותנים בצידי החורים להגין על ראשי הקורות לא מצי למימר ראובן אי לאו דסייעי בהדך לא טרחת כי האי טירחא. דא"ל לכי מפייסת לי לא תתרע אשיתאי. אמרתי בלבי שמא תמלך לסמוך לו כותל אחר ולתת תקרה ותפייסני בממון במה שהגבהתי ולא אצטרך לקלקל כותלי לנקוב בו חורים להניח בו ראשי קורותי :
20
כ״א[שם]
אמר רב נחמן אחזיק להורדי ראשי רהיטי דקים להניח על כותל חבירו לא אחזיק לכשורי להניח עליו קורות כבדים תחת אלו. לכשורי אחזיק להורדי דאמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי היתה לו חזקה בחצר חבירו שטיפטף גגו מי גשמים לתוכו על פני כל אורך גגו בלא מרזב אחזיק לשפכי אם רצה עושה מרזב ויקלח כל מי גשמים מן הגג במקום אחר דהא עדיפא ליה לבעל החצר. לשפכי לא אחזיק לנטפי:
אמר רב נחמן אחזיק להורדי ראשי רהיטי דקים להניח על כותל חבירו לא אחזיק לכשורי להניח עליו קורות כבדים תחת אלו. לכשורי אחזיק להורדי דאמר רב נחמן אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי היתה לו חזקה בחצר חבירו שטיפטף גגו מי גשמים לתוכו על פני כל אורך גגו בלא מרזב אחזיק לשפכי אם רצה עושה מרזב ויקלח כל מי גשמים מן הגג במקום אחר דהא עדיפא ליה לבעל החצר. לשפכי לא אחזיק לנטפי:
21
כ״ב[שם]
איכא דאמרי אמר רב נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. לכשורי אחזיק להורדי. אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי. לשפכי אחזיק לנטפי. אבל לצריפי לצריפא דאורבני לא. גג של צריף בורדיל בלעז שמכסין אותו בענפי ערבה והיינו אורבני. ומתוך שהטיפין סמוכין מאד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהן. ורב יוסף אמר אפילו לצריפא דאורבני עבד רב יוסף עובדא אפי' לצריפא דאורבני:
איכא דאמרי אמר רב נחמן אחזיק להורדי אחזיק לכשורי. לכשורי אחזיק להורדי. אחזיק לנטפי אחזיק לשפכי. לשפכי אחזיק לנטפי. אבל לצריפי לצריפא דאורבני לא. גג של צריף בורדיל בלעז שמכסין אותו בענפי ערבה והיינו אורבני. ומתוך שהטיפין סמוכין מאד אין בעל החצר יכול להשתמש תחתיהן. ורב יוסף אמר אפילו לצריפא דאורבני עבד רב יוסף עובדא אפי' לצריפא דאורבני:
22
כ״גרבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב לישנא דאיכא דאמרי ולישנא קמא לא הזכיר ופסק הלכה כרב יוסף. וכן כתב בה"ג והילכתא כרב נחמן כלישנא בתרא והילכת' כרב יוסף בצריפ' דאורבני. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב בפירושיו אבל צריפא דאורבני לא פי' אם היתה לו צריפא של ערבה סמוך לחצר חבירו לא יוכל להעמיד במקומו בנין לשפוך מימיו בחצר מאי טעמא בי הצריף עשוי במודרון מוסמך לקרקע. וכשיורדין מימיו אינן חופרין קרקע החצר והגג הגבוה דלפי וחפר לקרקע. ויש אומרים טעם אחר כי המטר כשיורד על אותו צריף יורד ממנו טיפין טיפין דקים כשיעור משך העצים הדקים שבה. אבל גג הבנויין יותר עבה יורד המטר. ורב יוסף אמר אפי' צריפא דאורבני. עבד רב יוסף עובדא בצריפא דאורבני כשמעתיה. והילכתא כרב נחמן. עכ"ל:
23
כ״ד[שם ע"ב]
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה. בית ארוך מאד וחלוק מתוכו להרבה קיטוניות והשכיר לזה אחת מהן הרי זה משתמש בכתליה בחורי הכתלים על פני ארכה אף שלא כנגד ביתו ובזיזים היוצאים מכתלים עד ארבע אמות ובעובי הכותל בראשו כגון אם השכיר לו בה עלייה במקום שנהגו. אבל בתרביץ אפדני לא. דרך בונה בירה חשובה להניח לה דרך כנגד פתח טרקלין החשוב בה כעין גגה ועולים בה רשאים יפה מראה לעינים. ושם אין רשות לזה לתלות בכתלים כלום שאינו עשוי ליכנס לתוכו. ורב נחמן דידיה אמר אפי' בתרביץ אפדני. אבל רחבה שאחורי בתים לא. כל היקף של אחורי הבתים קרוי רחבה. ושלפני הבתים קרוי חצר. אין רחבה מושכרת לו להשתמש. ורבא אמר אפי' רחבה שאחורי בתים:
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה. בית ארוך מאד וחלוק מתוכו להרבה קיטוניות והשכיר לזה אחת מהן הרי זה משתמש בכתליה בחורי הכתלים על פני ארכה אף שלא כנגד ביתו ובזיזים היוצאים מכתלים עד ארבע אמות ובעובי הכותל בראשו כגון אם השכיר לו בה עלייה במקום שנהגו. אבל בתרביץ אפדני לא. דרך בונה בירה חשובה להניח לה דרך כנגד פתח טרקלין החשוב בה כעין גגה ועולים בה רשאים יפה מראה לעינים. ושם אין רשות לזה לתלות בכתלים כלום שאינו עשוי ליכנס לתוכו. ורב נחמן דידיה אמר אפי' בתרביץ אפדני. אבל רחבה שאחורי בתים לא. כל היקף של אחורי הבתים קרוי רחבה. ושלפני הבתים קרוי חצר. אין רחבה מושכרת לו להשתמש. ורבא אמר אפי' רחבה שאחורי בתים:
24
כ״הכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והילכתא כרבא:
25
כ״ו[שם]
אמר רבא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה לבתר תלתין יומין הויא חזקה. ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומין לא הויא חזקה לבתר שבעה יומין הויא חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה. פירש"י זצ"ל דאם סמכה על כותל חבירו ולא מיחה בתוך שלשים לא הויא חזקה לטעון ולומר פייסתיך במעות עד עולם דכל תלתין לא קפיד אינש ולא מחי סבור חבירי זה צריך לזה ולימים מועטים יטלנו משם. ואי סוכה דמצוה היא לבתר שבעה הויא חזקה דכיון שבקיה עלה יותר מן הצורך הוה ליה למחויי. מדלא מיחה איכא למימר דזה פייסיה במעות עד עולם. שכן היה דרכן לקבוע סוכתן לצורך כל השנים. והילכך מיד לאחר שבעה הויא חזקה. דלא דמי לסוכה דמטללתא דלא הוי חזקה עד תלתין. דההיא לצל בעלמא הוא דעבידא אבל סוכה זו לצורך כל ימי החג שבכל שנה עשאה. רבינו תם זצ"ל פי' האי חזקה כי ההיא דלעיל בי כוי לא הוי חזקה דאמתני' קאי בחזקת שלא נתן הכא נמי אמתני' קאי ואתא לאשמועינן דאפי' לאחר שיניח תקרה בחזקת שלא נתן עד ל' יום. אע"ג דקתני אע"פ שלא נתן עליה תקרה מגלגלין עליו את הכל. היינו שמתחייב בב"ד. מיהו בחזקת שלא נתן הוי אפי' לאחר שנתן תקרה עד ל' יום משום טעמא דאמ' לעיל מי יימר דמחייבו לי רבנן. ולפיכך דוחק עצמו לפרש כן. דאי בחזקה ממש לענין במקום שטרא כדפי' בקונט' בהך פרקין לא מיירי בחזקתו. והא דאייתי הנך לעיל דהורדי ודנטפי ודשפכי היינו משום דרב נחמן מעיקרא אמר בי כוי לא הויא חזקה אמתני' ואגב הכי מייתי נמי אמר רב נחמן אחזיק לאורדי כו' אמר רב נחמן אחזיק לנטפי כו' והשתא אפסיק למילתייהו דרב נחמן ומהדר אחזקה דמתני'. ואין מתיישב לרבינו יצחק בר מרדכי דא"כ אמאי נקט מטללת' הוה ליה למימר נתן עליה תקרה עד ל' יום לא הויא חזקה. ואי סוכה דמצוה כו' לפי' רבינו תם זצ"ל אם סמך כותל לצורך סוכה דמצוה לאחר שבעה בחזקת שנתן שכבר גמר ימי תשמישתו. ולפרש"י זצ"ל תימא לרבינו יצחק בר מרדכי אמאי הוי חזקה לאחר ל' יום וז' ימים מאי שנא מכל חזקות שבעולם דבעי' ג' שנים. פירש"י ז"ל כל חזקות הללו דשמעתין מחזיק לאורודי וכו' אינן חזקות ג' שנים דלא שייך ג' שנים אלא חזקה דקרקעות שמחזיק בשדה חבירו ואומר לו לקחתיו ממך אבל הכא בחזקת תשמישתן בעלמא מיירי שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שמשתמש בפניו ושותק הויא חזקה. כדמוכח מהא דאמ' ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה. וטעמא משום דאמר לא שביק אינש לאשתמושי תוך שלו תשמיש של קביעות בלא רשותו וכיון דמשתמש זה בפניו ושותק יש לומר דנטל רשות או נתן לו ממון ומכר לו תשמיש זה. וה"מ דהויא חזקה כגון שטוען הוא מכר לי או נתן לי במתנה. אבל אם טוען נשתמשתי בפניו ושתק אינה חזקה. כדתנן לקמן בחזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה כו' ובכל חזקות מיירי לא שנא חזקות של ג' שנים לא שנא חזקות יום אחד כי הכי עכ"ל:
אמר רבא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הויא חזקה לבתר תלתין יומין הויא חזקה. ואי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומין לא הויא חזקה לבתר שבעה יומין הויא חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה. פירש"י זצ"ל דאם סמכה על כותל חבירו ולא מיחה בתוך שלשים לא הויא חזקה לטעון ולומר פייסתיך במעות עד עולם דכל תלתין לא קפיד אינש ולא מחי סבור חבירי זה צריך לזה ולימים מועטים יטלנו משם. ואי סוכה דמצוה היא לבתר שבעה הויא חזקה דכיון שבקיה עלה יותר מן הצורך הוה ליה למחויי. מדלא מיחה איכא למימר דזה פייסיה במעות עד עולם. שכן היה דרכן לקבוע סוכתן לצורך כל השנים. והילכך מיד לאחר שבעה הויא חזקה. דלא דמי לסוכה דמטללתא דלא הוי חזקה עד תלתין. דההיא לצל בעלמא הוא דעבידא אבל סוכה זו לצורך כל ימי החג שבכל שנה עשאה. רבינו תם זצ"ל פי' האי חזקה כי ההיא דלעיל בי כוי לא הוי חזקה דאמתני' קאי בחזקת שלא נתן הכא נמי אמתני' קאי ואתא לאשמועינן דאפי' לאחר שיניח תקרה בחזקת שלא נתן עד ל' יום. אע"ג דקתני אע"פ שלא נתן עליה תקרה מגלגלין עליו את הכל. היינו שמתחייב בב"ד. מיהו בחזקת שלא נתן הוי אפי' לאחר שנתן תקרה עד ל' יום משום טעמא דאמ' לעיל מי יימר דמחייבו לי רבנן. ולפיכך דוחק עצמו לפרש כן. דאי בחזקה ממש לענין במקום שטרא כדפי' בקונט' בהך פרקין לא מיירי בחזקתו. והא דאייתי הנך לעיל דהורדי ודנטפי ודשפכי היינו משום דרב נחמן מעיקרא אמר בי כוי לא הויא חזקה אמתני' ואגב הכי מייתי נמי אמר רב נחמן אחזיק לאורדי כו' אמר רב נחמן אחזיק לנטפי כו' והשתא אפסיק למילתייהו דרב נחמן ומהדר אחזקה דמתני'. ואין מתיישב לרבינו יצחק בר מרדכי דא"כ אמאי נקט מטללת' הוה ליה למימר נתן עליה תקרה עד ל' יום לא הויא חזקה. ואי סוכה דמצוה כו' לפי' רבינו תם זצ"ל אם סמך כותל לצורך סוכה דמצוה לאחר שבעה בחזקת שנתן שכבר גמר ימי תשמישתו. ולפרש"י זצ"ל תימא לרבינו יצחק בר מרדכי אמאי הוי חזקה לאחר ל' יום וז' ימים מאי שנא מכל חזקות שבעולם דבעי' ג' שנים. פירש"י ז"ל כל חזקות הללו דשמעתין מחזיק לאורודי וכו' אינן חזקות ג' שנים דלא שייך ג' שנים אלא חזקה דקרקעות שמחזיק בשדה חבירו ואומר לו לקחתיו ממך אבל הכא בחזקת תשמישתן בעלמא מיירי שמשתמש בשל חבירו ובשעה אחת שמשתמש בפניו ושותק הויא חזקה. כדמוכח מהא דאמ' ואי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה. וטעמא משום דאמר לא שביק אינש לאשתמושי תוך שלו תשמיש של קביעות בלא רשותו וכיון דמשתמש זה בפניו ושותק יש לומר דנטל רשות או נתן לו ממון ומכר לו תשמיש זה. וה"מ דהויא חזקה כגון שטוען הוא מכר לי או נתן לי במתנה. אבל אם טוען נשתמשתי בפניו ושתק אינה חזקה. כדתנן לקמן בחזקת הבתים כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה. כיצד אמר לו מה אתה עושה בתוך שלי שלא אמר לי אדם דבר מעולם אינה חזקה כו' ובכל חזקות מיירי לא שנא חזקות של ג' שנים לא שנא חזקות יום אחד כי הכי עכ"ל:
26
כ״זוכן פי' רבינו שמואל זצ"ל בחזקת הבתים במתני' דכל חזקה שאין עמה טענה. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל פליג לקמן בפ' לא יחפור גבי הנהו תאלי דרב יוסף:
27
כ״ח[שם]
אמר אביי שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה מיכן לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו. זה שלא כנגד זה ומעדיף זה סותם גגו לצד צפון וזה לצד דרום ומעדיף משך המעקה יותר מחצי הגג כדי שיהא במקצת כנגד סתימתו של זה ומתוך כך לא יראה להדיא בגגו של חבירו. מאי איריא רשות הרבים אפי' רשות היחיד נמי. רשות הרבים איצטריכא ליה. סד"א אמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנעי מבני רשות הרבים. קמ"ל דא"ל בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי. את כי יתיבינא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי מעיינו חזו לי כי לא מעיינו לא חזו לי ואת ממילא נמי חזית לי. זה שלא כנגד זה פשיטא דהאי פלגא והאי פלגא. לא צריכא דקדים חד ועביד דידיה מהו דתימא א"ל שקול אוזינקא פי' יציאה ועבדיה כוליה קמ"ל דאמר ליה את מאי טעמא לא עבדת סברת לא תתדע אשיתך מכובד הבנין שמכבידין על חומה טיט ממהרת ליפול אנא נמי לא מרענא אשיתאי. פי' הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון. יש אומ' זו מימרא דאביי אע"ג דאיניש לא פליג עלה אינה הלכה. דהא בהדיא קיימ' דאין בגג היזק ראיה. ויש אומ' הכי קאמר אביי באתרא דנהיג לקבוע תשמישתן בגגין ויש לומר כי היה כל אחד ואחד מזיק בראיה חבירו עכ"ל. ורבי' תם זצ"ל פי' דדוקא נקט דמפסיק ביניהם רשות הרבים או רשות היחיד דפעמים יהיה חבירו בגגו ולאו אדעתיה דהאי משום דרחוק ממנו ולא מיזדהר מיניה ועביד מילי דצניעותא ואיהו חזי ליה אבל אם שני גגין זה בצד זה דהואיל וידע ליה כל שעה כשהיה בננו מיזדהר מיניה ולא עביד בההיא שעתא מילי דצניעותא הואיל ולא קביע תשמישתיה בגג אלא לפעמים ובההיא שעתא ימנע ויעשה פעם אחרת. ולא דמי לחצר דתשמיש קבוע וצריך לעשות תשמישתן בכל שעתא ושעתא בהא מודי אביי דבגגין לא שמיה היזק ולא פליג אביי אדרב נחמן אמר שמואל . וכתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל דהכי מסתבר כפירושו מדלא מותיב ליה לאביי מהך דקא מותיב לרב נחמן היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו ולא הוה מצי אביי לשנויי ולא מידי דבההיא משמע מינה דבגגין לא הוי היזק ראיה שמיה היזק:
אמר אביי שני בתים משני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה מיכן לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו. זה שלא כנגד זה ומעדיף זה סותם גגו לצד צפון וזה לצד דרום ומעדיף משך המעקה יותר מחצי הגג כדי שיהא במקצת כנגד סתימתו של זה ומתוך כך לא יראה להדיא בגגו של חבירו. מאי איריא רשות הרבים אפי' רשות היחיד נמי. רשות הרבים איצטריכא ליה. סד"א אמר ליה סוף סוף הא בעית איצטנעי מבני רשות הרבים. קמ"ל דא"ל בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי. את כי יתיבינא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי מעיינו חזו לי כי לא מעיינו לא חזו לי ואת ממילא נמי חזית לי. זה שלא כנגד זה פשיטא דהאי פלגא והאי פלגא. לא צריכא דקדים חד ועביד דידיה מהו דתימא א"ל שקול אוזינקא פי' יציאה ועבדיה כוליה קמ"ל דאמר ליה את מאי טעמא לא עבדת סברת לא תתדע אשיתך מכובד הבנין שמכבידין על חומה טיט ממהרת ליפול אנא נמי לא מרענא אשיתאי. פי' הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון. יש אומ' זו מימרא דאביי אע"ג דאיניש לא פליג עלה אינה הלכה. דהא בהדיא קיימ' דאין בגג היזק ראיה. ויש אומ' הכי קאמר אביי באתרא דנהיג לקבוע תשמישתן בגגין ויש לומר כי היה כל אחד ואחד מזיק בראיה חבירו עכ"ל. ורבי' תם זצ"ל פי' דדוקא נקט דמפסיק ביניהם רשות הרבים או רשות היחיד דפעמים יהיה חבירו בגגו ולאו אדעתיה דהאי משום דרחוק ממנו ולא מיזדהר מיניה ועביד מילי דצניעותא ואיהו חזי ליה אבל אם שני גגין זה בצד זה דהואיל וידע ליה כל שעה כשהיה בננו מיזדהר מיניה ולא עביד בההיא שעתא מילי דצניעותא הואיל ולא קביע תשמישתיה בגג אלא לפעמים ובההיא שעתא ימנע ויעשה פעם אחרת. ולא דמי לחצר דתשמיש קבוע וצריך לעשות תשמישתן בכל שעתא ושעתא בהא מודי אביי דבגגין לא שמיה היזק ולא פליג אביי אדרב נחמן אמר שמואל . וכתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל דהכי מסתבר כפירושו מדלא מותיב ליה לאביי מהך דקא מותיב לרב נחמן היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו ולא הוה מצי אביי לשנויי ולא מידי דבההיא משמע מינה דבגגין לא הוי היזק ראיה שמיה היזק:
28
כ״ט[שם]
אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות משום היזק ראיה אבל בין גג לא צריך. כדאמ' בשמעתא דקמייתא חצר קביעא תשמישתא וגג לא קביעא תשמישתא ולא ידענא בהי עידנא סלקת דאצנעת מינך. ורב נחמן דידיה אמר אין זקוק לו בין גג לגג לארבע אמות גבוה. אבל זקוק לו למחיצה עשרה. למאי אי (לה) להיזק ראיה ארבע אמות בעינא אי לנתפס עליו כגנב במסיפס בעלמא סגי. אי לגדיים וטלאים בכדי שלא יזדקר הגדי סגיא. לעולם לנתפס עליו כגנב ובעשרה לא מצי למשתמיט ליה בציר מעשרה משתמיט ליה לומר חפץ נפל מידי לגגו ונכנסתי ליטלו. היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו שהיה קרקע החצר גבוה מקרקע הבית אין זקוק לו בעל החצר לעשות מחיצה גבוה ארבע אמות בין חצר לגג אבל זקוק למחיצת עשרה:
אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות משום היזק ראיה אבל בין גג לא צריך. כדאמ' בשמעתא דקמייתא חצר קביעא תשמישתא וגג לא קביעא תשמישתא ולא ידענא בהי עידנא סלקת דאצנעת מינך. ורב נחמן דידיה אמר אין זקוק לו בין גג לגג לארבע אמות גבוה. אבל זקוק לו למחיצה עשרה. למאי אי (לה) להיזק ראיה ארבע אמות בעינא אי לנתפס עליו כגנב במסיפס בעלמא סגי. אי לגדיים וטלאים בכדי שלא יזדקר הגדי סגיא. לעולם לנתפס עליו כגנב ובעשרה לא מצי למשתמיט ליה בציר מעשרה משתמיט ליה לומר חפץ נפל מידי לגגו ונכנסתי ליטלו. היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו שהיה קרקע החצר גבוה מקרקע הבית אין זקוק לו בעל החצר לעשות מחיצה גבוה ארבע אמות בין חצר לגג אבל זקוק למחיצת עשרה:
29
ל׳[שם]
איתמר שתי חצירות זו למעלה מזו שקרקעות האחת גבוה מחברתה אמר רב הונא התחתון בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקע של חבירו ואחר כך מתחיל זה לסייעו ונותן חלקו מכנגדו ומעלה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון. ורב חסדא אמר שעליון מסייע לו מלמטה ובונה. תניא כוותיה דרב חסדא שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה. היתה חצירו מלמעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו:
איתמר שתי חצירות זו למעלה מזו שקרקעות האחת גבוה מחברתה אמר רב הונא התחתון בונה משלו מלמטה עד שמגיע לגובה קרקע של חבירו ואחר כך מתחיל זה לסייעו ונותן חלקו מכנגדו ומעלה ולא יהא עליון נפסד בשפלות קרקעיתו של תחתון. ורב חסדא אמר שעליון מסייע לו מלמטה ובונה. תניא כוותיה דרב חסדא שתי חצירות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע מלמטה ובונה. היתה חצירו מלמעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו:
30
ל״א[שם]
הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי כשחלקו האחין נטל זה בית וזה עלייה איחבס תתאי נטבעו הכתלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העליה ואין התחתון יכול ליכנס לביתו אלא א"כ שוחה א"ל תתאי לעילאי תא ליבנייה בא ונסתור את כל הבית ונבננו. א"ל אנא שפיר קא דיירנא. איבנייה אנא משלי א"ל עליון לית לי דוכתא דדיירנא ביה. אוגרנא לך לא מצינא למיטרח. לא קא מיתדר לי א"ל חוק בארעך או שוף אכריסך ועול ושוף אכריסך ופוק:
הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי כשחלקו האחין נטל זה בית וזה עלייה איחבס תתאי נטבעו הכתלים התחתונים בארץ עד ששפלה תקרת העליה ואין התחתון יכול ליכנס לביתו אלא א"כ שוחה א"ל תתאי לעילאי תא ליבנייה בא ונסתור את כל הבית ונבננו. א"ל אנא שפיר קא דיירנא. איבנייה אנא משלי א"ל עליון לית לי דוכתא דדיירנא ביה. אוגרנא לך לא מצינא למיטרח. לא קא מיתדר לי א"ל חוק בארעך או שוף אכריסך ועול ושוף אכריסך ופוק:
31
ל״ב[דף ז' ע"א]
אמר רב חמא דינא קאמר ליה וה"מ דלא מטא כשורי קורות העליונה למטה מעשרה. אבל מטי כשורי למטה מעשרה רשותא דתתאי היא. וה"מ דלא אתני בהדי אהדדי. אבל אי אתני בהדי אהדדי כשחלקו שאם תשפל העלייה יסתרו הבית ויבנוהו סתרי ובני. וכי אתני בהדי אהדדי עד כמה תשפל העלייה ויכוף את העליון לסתור ולבנות אמר רב נחמן כדדיירי אינשי. עד כמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע כדנקיט איניש איסוריתא דמחוזא והדר. חבילות קנים ארוכים ומחזיר עצמו לכל צדדיו:
אמר רב חמא דינא קאמר ליה וה"מ דלא מטא כשורי קורות העליונה למטה מעשרה. אבל מטי כשורי למטה מעשרה רשותא דתתאי היא. וה"מ דלא אתני בהדי אהדדי. אבל אי אתני בהדי אהדדי כשחלקו שאם תשפל העלייה יסתרו הבית ויבנוהו סתרי ובני. וכי אתני בהדי אהדדי עד כמה תשפל העלייה ויכוף את העליון לסתור ולבנות אמר רב נחמן כדדיירי אינשי. עד כמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע כדנקיט איניש איסוריתא דמחוזא והדר. חבילות קנים ארוכים ומחזיר עצמו לכל צדדיו:
32
ל״גכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו והילכתא כרב חמא בכולה שמעתא:
33
ל״ד[שם]
ההוא גברא דהוה בני אשיתא אחורי כוי דחבריה אמר לי' קא מאפלת עילואי אמר ליה סכרנא לך הכא ועבידנא לך כוי מלעיל. מרעת לי אשיתאי. סתרנא לך עד הכא ובנינא לה ועבידנא לך כוי מלעיל. אשיתא. פלגא חדתא ופלגא עתיקא לא קיימא. סתרנא לה לכולא ובנינא לה ועבידנא לך כוי מלעיל. אשיתא חדא וכולא ביתא עתיקא לא קיימא. סתרנא לך לכולה ביתא ובנינא לה ועבידנא לך כוי מלעיל. לית לי דוכתא דדיירנא ביה. אוגרנא לך לא מצינא דאיטרח. אמר רב חמא דינא קאמ' ליה הא תו למה לי צריכא ואע"ג דקא משתמש ביה בתיבנא ובציבי ואין הוא דר בתוכו בעצמו. מצי אמר ליה לא מצינא דאיטרח להוציא העצים והתבן:
ההוא גברא דהוה בני אשיתא אחורי כוי דחבריה אמר לי' קא מאפלת עילואי אמר ליה סכרנא לך הכא ועבידנא לך כוי מלעיל. מרעת לי אשיתאי. סתרנא לך עד הכא ובנינא לה ועבידנא לך כוי מלעיל. אשיתא. פלגא חדתא ופלגא עתיקא לא קיימא. סתרנא לה לכולא ובנינא לה ועבידנא לך כוי מלעיל. אשיתא חדא וכולא ביתא עתיקא לא קיימא. סתרנא לך לכולה ביתא ובנינא לה ועבידנא לך כוי מלעיל. לית לי דוכתא דדיירנא ביה. אוגרנא לך לא מצינא דאיטרח. אמר רב חמא דינא קאמ' ליה הא תו למה לי צריכא ואע"ג דקא משתמש ביה בתיבנא ובציבי ואין הוא דר בתוכו בעצמו. מצי אמר ליה לא מצינא דאיטרח להוציא העצים והתבן:
34
ל״ה[שם]
הנהו בי תרי אחי דפלגי חד מטייה איספלידא טרקלין יפה וחד מטייה תרביצא גנה שבצד הטרקלין שהיתה מאירה לתוכו. אזל מרא דתרביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלירא א"ל קא מאפלת עלאי א"ל בדנפשאי קא בנינא. אמר רב חמא דינא קאמר ליה. פי' רש"י זצ"ל בשלי אני בונה ואתה אין לך עלי חזקת אורה של שלש שנים דהשתא הוא דפלגינן:
הנהו בי תרי אחי דפלגי חד מטייה איספלידא טרקלין יפה וחד מטייה תרביצא גנה שבצד הטרקלין שהיתה מאירה לתוכו. אזל מרא דתרביצא וקא בני אשיתא אפומא דאספלירא א"ל קא מאפלת עלאי א"ל בדנפשאי קא בנינא. אמר רב חמא דינא קאמר ליה. פי' רש"י זצ"ל בשלי אני בונה ואתה אין לך עלי חזקת אורה של שלש שנים דהשתא הוא דפלגינן:
35
ל״ו[שם ע"ב]
אמר ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו רב חמא מנהרדעא הוא אזיל לטעמיה דנהרדעי דאמר רב נחמן אמר שמואל דהוא מנהרדעא האחין שחלקו ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביהם רגיל להכנס דרך זה לתוך זה אינו יכול לטעון דרך לי עליך. ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים להביאה מן דרך שדהו של זה לתוך שלו. ורב אמר יש להם. ופירש"י זצ"ל ולא חלונות לערער על סתימת האורה והיינו לטעמייהו. ותימא דלעיל בסמוך גבי ההוא דקא בני אשית' אחורי כוי דחבריה וא"ל קא מאפלת עילואי קאמר רב חמא דינא קאמר ליה קשיא דרב אדרב חמא. ותנן נמי לקמן בפ' לא יחפור החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות. ותני מכנגדן שלא יאפיל. וקשיא לרב חמא דאמר דינא קאמר ליה דבשלו הוא בונה. ופי' רבינו תם זצ"ל דהני חלונות דאיספלירא לאו לאורה עשויין אלא לאויר היו עשויים להביט למרחוק דרך אותן החלונות אבל לאורה פשיטא דלא מצי לסתום דהכי נמי מפרש ההיא דרב נחמן אין להם חלונות זה על זה היינו כגון שהיה רואה שדותיו דרך אותן החלונות אחיו. והשתא הוי דומיא דאין להם דרך זה על זה ולא סולם ולא אמת המים זה על זה. ולא נהירא פי' זה לרבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל דקא מאפלת משמע על האורה. ועוד דמסיק ולימא ליה עד האידנא איספלירא והשתא אינדרונא משמע בחדר שאין בו אורה. ועוד מאי שנא אויר מאורה אם לאו לסתום לאורה משום טענה דאנא דדיירנא בה כדיירי אבהתאי. הכי נמי לסתימת אויר יטעון. ומדלאויר לא מצי טעין לאורה נמי לא מצי טעין. ונראה לו לפרש כפירש"י זצ"ל לעיל דלענין אורה קא מיידי והכי נמי האי דאמר רב נחמן אמר שמואל ולא חלונות זה על זה היינו שיכול לסתום חלונות והיינו טעמא דאחין או שותפין שחלקו חשבינן להו כאילו מוכרין ולוקחין זה מזה וחזקת אביהן לא מהניא דלא סבירא להו לנהרדעי הך טענה דדיירנא בה כדדרו אבהתיי והרי הוא עתה כאילו עתה בא להחזיק וסבירא להו דיכול לסתום ולבנות כותל כנגדו משום דמוכר בעין יפה הוא מוכר וכל אחד לא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו ואינו יכול למונעו מלבנות כותל בכל מקום שירצה בחלקו. והיינו טעמא דכולהו דאין להם דרך ולא סולם זה על זה דאין לכל אחר שום תשמיש בחלק חבירו כלל. ולא תטעה להקשות הואיל דסבירא להו מוכר בעין יפה הוא מוכר אמאי אין להן דרך זה על זה. הא המוכר בית ושייר חצר אמר מכר לו עם הדרך למאן דאית ליה בעין יפה הוא מוכר. דלא דמי דהכי כולהו מוכרין ולוקחין הן ואם זה מכר לו בית וזה מכר לו חצר ואם היה מכר חצר ומשייר בית היה צריך ליקח לו דרך מבעל חצר משום הכי כמו מוכרין ולוקחין זה מזה חשיבו וסילק עצמו כל אחד מחלק חבירו ולא שייר בו כלום ואינו יכול לשמש בשל חבירו כלום אבל משמש בשלו ויכול לעשות כל מה שירצה ואין חבירו יכול לעכב עליו. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל הקשה לפי רבי' תם זצ"ל מהא דאמר ליה רבינא לרב אשי מאי שנא מהא דתנן האחין שחלקו אחד נטל שדה כרם ואחד נטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה לבן שעל מנת כן חלקו. דמאי פירכא התם ודאי יש לו ארבע אמות לפי שהם צורך הכרם לעבודת הכרם. אבל הכא זה לא היה לצורך איספלידא ופי' דודאי היה גוזל לו האורה. מיהו כי קפדינן אאורה ה"מ שהוא מאפיל כנגד הבית. אבל הכא עדיין היה בו אור גדול אלא שלא היה בו כמו שצריך לאכסדרה ומשום הכי קרי ליה אינדרוניא דלגבי אכסדרה אינדרוניא הוא:
אמר ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי נהרדעי לטעמייהו רב חמא מנהרדעא הוא אזיל לטעמיה דנהרדעי דאמר רב נחמן אמר שמואל דהוא מנהרדעא האחין שחלקו ונטל זה שדה לצפון וזה לדרום והיה אביהם רגיל להכנס דרך זה לתוך זה אינו יכול לטעון דרך לי עליך. ולא חלונות זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא אמת המים להביאה מן דרך שדהו של זה לתוך שלו. ורב אמר יש להם. ופירש"י זצ"ל ולא חלונות לערער על סתימת האורה והיינו לטעמייהו. ותימא דלעיל בסמוך גבי ההוא דקא בני אשית' אחורי כוי דחבריה וא"ל קא מאפלת עילואי קאמר רב חמא דינא קאמר ליה קשיא דרב אדרב חמא. ותנן נמי לקמן בפ' לא יחפור החלונות בין מלמעלן בין מלמטן בין מכנגדן ארבע אמות. ותני מכנגדן שלא יאפיל. וקשיא לרב חמא דאמר דינא קאמר ליה דבשלו הוא בונה. ופי' רבינו תם זצ"ל דהני חלונות דאיספלירא לאו לאורה עשויין אלא לאויר היו עשויים להביט למרחוק דרך אותן החלונות אבל לאורה פשיטא דלא מצי לסתום דהכי נמי מפרש ההיא דרב נחמן אין להם חלונות זה על זה היינו כגון שהיה רואה שדותיו דרך אותן החלונות אחיו. והשתא הוי דומיא דאין להם דרך זה על זה ולא סולם ולא אמת המים זה על זה. ולא נהירא פי' זה לרבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל דקא מאפלת משמע על האורה. ועוד דמסיק ולימא ליה עד האידנא איספלירא והשתא אינדרונא משמע בחדר שאין בו אורה. ועוד מאי שנא אויר מאורה אם לאו לסתום לאורה משום טענה דאנא דדיירנא בה כדיירי אבהתאי. הכי נמי לסתימת אויר יטעון. ומדלאויר לא מצי טעין לאורה נמי לא מצי טעין. ונראה לו לפרש כפירש"י זצ"ל לעיל דלענין אורה קא מיידי והכי נמי האי דאמר רב נחמן אמר שמואל ולא חלונות זה על זה היינו שיכול לסתום חלונות והיינו טעמא דאחין או שותפין שחלקו חשבינן להו כאילו מוכרין ולוקחין זה מזה וחזקת אביהן לא מהניא דלא סבירא להו לנהרדעי הך טענה דדיירנא בה כדדרו אבהתיי והרי הוא עתה כאילו עתה בא להחזיק וסבירא להו דיכול לסתום ולבנות כותל כנגדו משום דמוכר בעין יפה הוא מוכר וכל אחד לא שייר לעצמו כלום בחלק חבירו ואינו יכול למונעו מלבנות כותל בכל מקום שירצה בחלקו. והיינו טעמא דכולהו דאין להם דרך ולא סולם זה על זה דאין לכל אחר שום תשמיש בחלק חבירו כלל. ולא תטעה להקשות הואיל דסבירא להו מוכר בעין יפה הוא מוכר אמאי אין להן דרך זה על זה. הא המוכר בית ושייר חצר אמר מכר לו עם הדרך למאן דאית ליה בעין יפה הוא מוכר. דלא דמי דהכי כולהו מוכרין ולוקחין הן ואם זה מכר לו בית וזה מכר לו חצר ואם היה מכר חצר ומשייר בית היה צריך ליקח לו דרך מבעל חצר משום הכי כמו מוכרין ולוקחין זה מזה חשיבו וסילק עצמו כל אחד מחלק חבירו ולא שייר בו כלום ואינו יכול לשמש בשל חבירו כלום אבל משמש בשלו ויכול לעשות כל מה שירצה ואין חבירו יכול לעכב עליו. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל הקשה לפי רבי' תם זצ"ל מהא דאמר ליה רבינא לרב אשי מאי שנא מהא דתנן האחין שחלקו אחד נטל שדה כרם ואחד נטל שדה לבן יש לו לבעל הכרם ארבע אמות בשדה לבן שעל מנת כן חלקו. דמאי פירכא התם ודאי יש לו ארבע אמות לפי שהם צורך הכרם לעבודת הכרם. אבל הכא זה לא היה לצורך איספלידא ופי' דודאי היה גוזל לו האורה. מיהו כי קפדינן אאורה ה"מ שהוא מאפיל כנגד הבית. אבל הכא עדיין היה בו אור גדול אלא שלא היה בו כמו שצריך לאכסדרה ומשום הכי קרי ליה אינדרוניא דלגבי אכסדרה אינדרוניא הוא:
36
ל״זהילכך הלכה כפי' רבינו שלמה זצ"ל דלענין אורה קמיירי. ולדברי רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דין אורה כדין אויר והאחין והשותפין שחלקו כל אחר בונה בשלו וסותם אורה לחבירו. ומאד נראין דבריו בעיני:
37
ל״ח[שם]
ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עילויה שובר שהוא פרוע לאביהם. אמר רב חמא לאגבויי לא מגבינן ביה דהא נפק תברא עילויה ולא מקרע קרעינן ליה דדילמא לכי גדלי יתמי מייתי ראיה ומרעי ליה לשובר שמא עידי שקר הם. שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא הילכתא מאי שלח ליה בכולהו הילכתא כרב חמא באיספלירא ובי תיבני ובי ציבי ועילאי ותתאי לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשקרנותא לא מחזקינן. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הילכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליתא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון:
ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עילויה שובר שהוא פרוע לאביהם. אמר רב חמא לאגבויי לא מגבינן ביה דהא נפק תברא עילויה ולא מקרע קרעינן ליה דדילמא לכי גדלי יתמי מייתי ראיה ומרעי ליה לשובר שמא עידי שקר הם. שלחה רב אחא בר רב לקמיה דרבינא הילכתא מאי שלח ליה בכולהו הילכתא כרב חמא באיספלירא ובי תיבני ובי ציבי ועילאי ותתאי לבר מתברא דאחזוקי סהדי בשקרנותא לא מחזקינן. מר זוטרא בריה דרב מרי אמר בהא נמי הילכתא כרב חמא דאם איתא דתברא מעליתא הוא איבעי ליה לאפוקי בחיי אבוהון:
38
ל״טופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרב חמא:
39
מ׳[שם]
מתני' כופין את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות לחצר בית שער להיות שומר הפתח לישב שם בצל ומרחיק לבני רשות הרבים מלהציץ בחצר. ודלת השער לנועלו בו. רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית השער. למימרא דבית שער מעליותא היא והא ההוא חסיד דהוה אליהו משתעי בהדיה בנה בית שער לביתיה ולא אישתעי אליהו בהדיה. לא קשיא הא מגואי לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק את הקול. והא מבראי אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו. ואיבעית אימא הא והא מבראי הא דאית ליה דלת הא דלית ליה דלת. ואבע"א הא והא דאית ליה דלת הא דאית ליה פותחת הא דלית ליה פותחת. ואבע"א הא והא דאית ליה פותחת הא דאית ליה פותחת מגואי הא דפותחת דידיה מאבראי. תניא רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער. ורבנן זמנין דרחקי בני רה"ר ועיילי בה:
מתני' כופין את בן החצר שאינו רוצה לסייע את בני החצר לבנות לחצר בית שער להיות שומר הפתח לישב שם בצל ומרחיק לבני רשות הרבים מלהציץ בחצר. ודלת השער לנועלו בו. רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית השער. למימרא דבית שער מעליותא היא והא ההוא חסיד דהוה אליהו משתעי בהדיה בנה בית שער לביתיה ולא אישתעי אליהו בהדיה. לא קשיא הא מגואי לחצר גריעותא הוא לפי שדלת החצר נעול והעני צועק ובית שער שבפנים מפסיק את הקול. והא מבראי אינו מפסיק בפניו שהרי נכנס לתוכו. ואיבעית אימא הא והא מבראי הא דאית ליה דלת הא דלית ליה דלת. ואבע"א הא והא דאית ליה דלת הא דאית ליה פותחת הא דלית ליה פותחת. ואבע"א הא והא דאית ליה פותחת הא דאית ליה פותחת מגואי הא דפותחת דידיה מאבראי. תניא רשב"ג אומר לא כל החצרות ראויות לבית שער אלא חצר הסמוכה לרשות הרבים ראויה לבית שער ושאינה סמוכה לרשות הרבים אינה ראויה לבית שער. ורבנן זמנין דרחקי בני רה"ר ועיילי בה:
40
מ״א[שם]
מתני' כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח. רשב"ג אומר לא כל עיירות ראויות לחומה. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל עיירות ראויות לחומה. אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה. ורבנן זימנין דמקרו ואתו גייסא:
מתני' כופין אותו לבנות לעיר חומה דלתים ובריח. רשב"ג אומר לא כל עיירות ראויות לחומה. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר לא כל עיירות ראויות לחומה. אלא עיר הסמוכה לספר ראויה לחומה ושאינה סמוכה לספר אינה ראויה לחומה. ורבנן זימנין דמקרו ואתו גייסא:
41
מ״ב[שם]
בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן כשהן גובין לחומת העיר לפי שבח הממון הן גובין או לפי נפשות הן גובין. א"ל לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר ברי קבע בה מסמרות הזהר לדון כך ואל תזוז הימנה. איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין בית הסמוך לחומה צריך לחומת העיד יותר מן הרחוק א"ל לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר ברי קבע בה מסמרות. להך לישנא פשיטא דלפי ממון הן גובין אלא הא מיבעיא ליה אי אף לפי קירוב בתים גובין כגון אם הם עשירים בשוה ויש מהם שבתיהם קרובים לחומה אם יגבו מהם יותר מאותן הרחוקים וקא מהדר ליה דלפי קירוב בתים גובין:
בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן כשהן גובין לחומת העיר לפי שבח הממון הן גובין או לפי נפשות הן גובין. א"ל לפי שבח ממון הן גובין ואלעזר ברי קבע בה מסמרות הזהר לדון כך ואל תזוז הימנה. איכא דאמרי בעא מיניה ר' אלעזר מר' יוחנן כשהן גובין לפי שבח ממון הן גובין או לפי קירוב בתים הן גובין בית הסמוך לחומה צריך לחומת העיד יותר מן הרחוק א"ל לפי קירוב בתים הן גובין ואלעזר ברי קבע בה מסמרות. להך לישנא פשיטא דלפי ממון הן גובין אלא הא מיבעיא ליה אי אף לפי קירוב בתים גובין כגון אם הם עשירים בשוה ויש מהם שבתיהם קרובים לחומה אם יגבו מהם יותר מאותן הרחוקים וקא מהדר ליה דלפי קירוב בתים גובין:
42
מ״גופסק רבינו תם זצ"ל דהילכתא כתרוייהו לישני שהרחוקים מן החומה נותנים העשירים יותר מן העניים. והעשירים והעניים הקרובים לחומה בשוה נותנים העשירים יותר מן העניים. והיכא שהם עשירים בשוה או עניים בשוה הקרוב לחומה יותר הוא נותן יותר. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל דלפי קירוב בתים הן גובין:
43
מ״דתניא בתוספתא דבבא מציעא בפ' הבית והעלייה מי שיש לו פתח למבוי אין בני המבוי כופין אותו לעשו' הימנו דלת למבוי שיכול לומר רצוני שאכנוס בחבילתי על פתחי . כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט לא ספר לא בורסי ולא אחד מכל בעלי אומנות ולשכינו אינו כופהו. רשב"ג אף לשכינו כופהו. מי שיש לו בית בחצר אחרת בני חצר משעבדין אותו לעשות עמהם דלת נגר ומנעול לחצר ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי באותה חצר משעבדין אותו על הכל. מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים ושאר כל הדברים אין משעבדין אותו ואם היה שרוי עמהם באותה העיר משעבדין אותו על הכל. כופין בני מבוי זה את זה לעשות לחי וקורה למבוי:
44
מ״הכופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ:
45
מ״וכופין בני העיר זה את זה לבנות להן בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה נביאים וכתובים:
46
מ״ז[שם]
מתני' כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי לשאת עמהם בעול שנים עשר חדש:
מתני' כמה יהא בעיר ויהיה כאנשי לשאת עמהם בעול שנים עשר חדש:
47
מ״ח[דף ח' ע"א]
ורמינהי שיירא של חמרים או של גמלים העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים יום הן בסייף וממונם אבד. אם לאו הם בסקילה כדין שאר יחידים וממונם פלט. אמר רבא לא קשיא הא לבני מתא הא ליתבי מתא בשלשים יום. וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר. ורמינהי שלשים לתמחוי כיון ששהה שם שלשים יום גובין ממנו גבאי תמחוי מאכל לעניים. שלשה חדשים לקופה לתת מעות לקופה של צדקה. ששה לכסות עניי העיר. תשעה לקבורה לקבור עניי העיר שהיא יציאה יתירה. שנים עשר חדש לפסי העיר. אמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיד תנן. ואמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן הכל לפסי העיר אפי' מיתמי:
ורמינהי שיירא של חמרים או של גמלים העוברת ממקום למקום ולנה בתוכה והודחה עמה אם נשתהו שם שלשים יום הן בסייף וממונם אבד. אם לאו הם בסקילה כדין שאר יחידים וממונם פלט. אמר רבא לא קשיא הא לבני מתא הא ליתבי מתא בשלשים יום. וגבי עיר הנדחת כתיב יושבי העיר. ורמינהי שלשים לתמחוי כיון ששהה שם שלשים יום גובין ממנו גבאי תמחוי מאכל לעניים. שלשה חדשים לקופה לתת מעות לקופה של צדקה. ששה לכסות עניי העיר. תשעה לקבורה לקבור עניי העיר שהיא יציאה יתירה. שנים עשר חדש לפסי העיר. אמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן כי תנן נמי מתני' לפסי העיד תנן. ואמר ר' יוסי אמר ר' יוחנן הכל לפסי העיר אפי' מיתמי:
48
מ״טכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ושמעינן מינה דכל הני חיובא נינהו ומפקינן מינייהו בעל כרחן דדמיין דפסי העיר עכ"ל. כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פסי העיר יש מפרשים מלשון עושין פסין והוא לענין חיזוק חומת העיר. תניא בתוספתא דסוטה פ' משוח מלחמה בנה בית חדש וחנכו ולא שהה י"ב חדש. נטע כרם וחללו ולא שהה שנים עשר חרש. אירס אשה ולקחה ולא שהה שנים עשר חדש. מנין שאין זזין ממקומם ת"ל כי יקח איש אשה חדשה אף זה היה בכלל ולמה יצא להקיש אליו מה זה מיוחד שאירס אשה ולקחה ולא שהה שנים עשר חדש שאינו זז ממקומו אף בנה בית חדש וחנכו ונטע כרם וחללו ולא שהו שנים עשר חדש אין זזין ממקומן וכו' עד יש מהן חוזרין ויוצאין ואין חוזרין. ויש מהם שאין יוצאין כל עיקר. כל אלו שאמרו יוצאין וחוזרין נותנין פסי העיר ומספיקין מים ומזון למלחמה ומתקנין הדרכים. כל אלו שאמרו אין יוצאין כל עיקר בנה בית וחנכו נטע כרם וחללו אירס אשה ולקחה ולא שהו שנים עשר חדש אלו אין יוצאין כל עיקר ואין נותנין פסי העיר ואין מספיקין מים ומזון למלחמה ואין מתקנין את הדרכים. אמר רב פפא לשורא פי' לתיקון החומה. לפרשא פרש סביבות העיר לשומרה ולידע מה היא צריכה. ולטור זיינא שומר כלי זיין של העיר ויושב בבית אצל השער אפי' מיתמי. כללא דמילתא כל מידי דאית להו נטירותא ליתמי רמינן עלייהו:
49
נ׳[דף י"א ע"א]
מתני' אם קנה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד לשאת עמהם בעול. מתני' דלא כרשב"ג דאמר אם קנה בה קרקע כל שהו הרי הוא כאנשי העיר מיד מדקתני כל שהוא משמע אע"ג דלא חזי לדירה. ורמי דידיה אדידי' דתניא רשב"ג אומר אם קנה בה קרקע הראויה לדירה הרי הוא כאנשי העיר. תרי תנאי אליבא דרשב"ג:
מתני' אם קנה בית דירה הרי הוא כאנשי העיר מיד לשאת עמהם בעול. מתני' דלא כרשב"ג דאמר אם קנה בה קרקע כל שהו הרי הוא כאנשי העיר מיד מדקתני כל שהוא משמע אע"ג דלא חזי לדירה. ורמי דידיה אדידי' דתניא רשב"ג אומר אם קנה בה קרקע הראויה לדירה הרי הוא כאנשי העיר. תרי תנאי אליבא דרשב"ג:
50
נ״אכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והלכה כסתם מתניתין:
51
נ״ב[שם]
מתני' אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. אמר ר' יוסי א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים חצר של שנים שני בתים פתוחים לתוכו ולפני הפתח ארבע אמות צורך הפתח לפרק משאו מעל חמורו וחוץ מאותן ארבע אמות צריך שיהא ארבע אמות לשאר תשמישיו. תניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח' אמות לזה ולזה ח' אמות. והא אנן תנן ארבע אלא ש"מ כדר' אסי א"ר יוחנן ש"מ. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ה"מ שאין אחד מכיר חלקו שכל אחד ואחד יש לו רשות להשתמש בכולה. אבל אם כל אחד ואחד מכיר חלקו ואין לו רשות להשתמש בחלקו של חבירו חולקין אע"ג שאין שם ח' אמות לזה וח' אמות לזה. ממאי מדאמרי' ריש פרקין ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפי' לא רצו נמי פלגי. א"ר יוחנן משנתינו בשאין בה דין חלוקה ואי לית בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי ליהדרו בהו. ופריק בשקנו מידם ברוחות. רב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק. שמעינן מינה מתני' דקתני רצו כשאין כל אחד ואחד מכיר את חלקו הוא. הילכך כיון דקנו מידם ברוחות אי נמי החזיק כל אחד ואחד מנייהו במנתיה איסתלק ליה רשותיה ממנתיה דחבריה ופלגי ולא מצו מעכבי אהדרי אע"ג דלית בה דין חלוקה דהא ליכא לכל חד וחד מינייהו רשותא במנתא דחבריה עכ"ל. ירושלמי א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו לא שהן לו קנין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו:
מתני' אין חולקין את החצר עד שיהא בה ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. אמר ר' יוסי א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו חוץ משל פתחים חצר של שנים שני בתים פתוחים לתוכו ולפני הפתח ארבע אמות צורך הפתח לפרק משאו מעל חמורו וחוץ מאותן ארבע אמות צריך שיהא ארבע אמות לשאר תשמישיו. תניא נמי הכי אין חולקין את החצר עד שיהא בה ח' אמות לזה ולזה ח' אמות. והא אנן תנן ארבע אלא ש"מ כדר' אסי א"ר יוחנן ש"מ. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ה"מ שאין אחד מכיר חלקו שכל אחד ואחד יש לו רשות להשתמש בכולה. אבל אם כל אחד ואחד מכיר חלקו ואין לו רשות להשתמש בחלקו של חבירו חולקין אע"ג שאין שם ח' אמות לזה וח' אמות לזה. ממאי מדאמרי' ריש פרקין ואי היזק ראיה שמיה היזק מאי איריא רצו אפי' לא רצו נמי פלגי. א"ר יוחנן משנתינו בשאין בה דין חלוקה ואי לית בה דין חלוקה כי רצו מאי הוי ליהדרו בהו. ופריק בשקנו מידם ברוחות. רב אשי אמר כגון שהלך זה בעצמו והחזיק וזה בעצמו והחזיק. שמעינן מינה מתני' דקתני רצו כשאין כל אחד ואחד מכיר את חלקו הוא. הילכך כיון דקנו מידם ברוחות אי נמי החזיק כל אחד ואחד מנייהו במנתיה איסתלק ליה רשותיה ממנתיה דחבריה ופלגי ולא מצו מעכבי אהדרי אע"ג דלית בה דין חלוקה דהא ליכא לכל חד וחד מינייהו רשותא במנתא דחבריה עכ"ל. ירושלמי א"ר יוחנן ארבע אמות שאמרו לא שהן לו קנין אלא שיהא מעמיד בהמתו לשעה ופורק חבילתו:
52
נ״ג[שם]
אמר רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה היתה לו חצר ובה שני בתים אחד מהן פתוחין לו שני פתחין לחצר ולבית השני אין פתוח לחצר אלא פתח אחד וחילק נכסיו על פיו ונתן האחד לראובן בנו והשני לשמעון אם באו לחלוק החצר זה שיש לו שני פתחים נוטל שני חלקים בחצר ואחד נוטל חלק אחר. ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות להלן מן הפתח כנגדו והרוחב כפי רוחב הפתח והשאר חולקין בשוה. תניא כוותיה דרב חסדא פתחים שבחצר יש להם ארבע אמות לכל פתח ופתח. היה לזה פתח אחד ולזה שני פתחים זה שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות וזה שיש לו שני פתחים נוטל שמונה אמות והשאר חולקין בשוה. היה לו פתח רוחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות באורך החצר דהיינו כנגד רוחב הפתח וארבע אמות ברוחב החצר להלן מן הפתח כנגדו:
אמר רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה היתה לו חצר ובה שני בתים אחד מהן פתוחין לו שני פתחין לחצר ולבית השני אין פתוח לחצר אלא פתח אחד וחילק נכסיו על פיו ונתן האחד לראובן בנו והשני לשמעון אם באו לחלוק החצר זה שיש לו שני פתחים נוטל שני חלקים בחצר ואחד נוטל חלק אחר. ורב חסדא אמר נותן לכל פתח ופתח ארבע אמות להלן מן הפתח כנגדו והרוחב כפי רוחב הפתח והשאר חולקין בשוה. תניא כוותיה דרב חסדא פתחים שבחצר יש להם ארבע אמות לכל פתח ופתח. היה לזה פתח אחד ולזה שני פתחים זה שיש לו פתח אחד נוטל ארבע אמות וזה שיש לו שני פתחים נוטל שמונה אמות והשאר חולקין בשוה. היה לו פתח רוחב שמונה אמות נוטל שמונה אמות באורך החצר דהיינו כנגד רוחב הפתח וארבע אמות ברוחב החצר להלן מן הפתח כנגדו:
53
נ״דכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והלכ' כרב חסד' דתני' כוותי':
54
נ״ה[שם]
אמר אמימר האי פירא דסופלי מי שיש לו חפירה בחצר שנותנין לו גרעיני תמרים למאכל בהמה יש לה ארבע אמות בחצר לכל סביבותיה ולא אמרן דלא מייחד ליה פיתחא אבל מייחד ליה פיתחא שהיה לו פתח לסוף ביתו אצל החפירה דדרך אותו פתח הוא רגיל להשליך הגרעינין וליטלן אין לו בחצר בשביל החפירה אלא ארבע אמות שלפני אותו הפתח:
אמר אמימר האי פירא דסופלי מי שיש לו חפירה בחצר שנותנין לו גרעיני תמרים למאכל בהמה יש לה ארבע אמות בחצר לכל סביבותיה ולא אמרן דלא מייחד ליה פיתחא אבל מייחד ליה פיתחא שהיה לו פתח לסוף ביתו אצל החפירה דדרך אותו פתח הוא רגיל להשליך הגרעינין וליטלן אין לו בחצר בשביל החפירה אלא ארבע אמות שלפני אותו הפתח:
55
נ״ו[שם ע"ב]
אמר רב הונא אכסדרה שיש לה פתח לחצר אין לה ד' אמות בחלוקת החצר טעמא מאי אמור רבנן שיש לה פתח בית ארבע אמות בחצר משום פירוק משאו שיפרוק שם משאו מעל חמורו לפי שסתם בית אינו פנוי מכלים ואי אפשר להכניס חמור עם משאו בבית לפרק שם. הכא באכסדרה כיון דאין לה דפנות איפשר דמעייל בגווה ומפרק. מתיב רב ששת אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות יש להם ארבע אמות. כי תניא ההיא באכסדרה דבי רב אכסדרה דבי רב אינדרונא מעליא היא שדפנות סביב לה אלא שמוקפת חלונות אלא באכסדרה דומיתא שמוקפת דפנות נמוכות שאין מגיעות לתקרה:
אמר רב הונא אכסדרה שיש לה פתח לחצר אין לה ד' אמות בחלוקת החצר טעמא מאי אמור רבנן שיש לה פתח בית ארבע אמות בחצר משום פירוק משאו שיפרוק שם משאו מעל חמורו לפי שסתם בית אינו פנוי מכלים ואי אפשר להכניס חמור עם משאו בבית לפרק שם. הכא באכסדרה כיון דאין לה דפנות איפשר דמעייל בגווה ומפרק. מתיב רב ששת אחד שערי בתים ואחד שערי אכסדראות יש להם ארבע אמות. כי תניא ההיא באכסדרה דבי רב אכסדרה דבי רב אינדרונא מעליא היא שדפנות סביב לה אלא שמוקפת חלונות אלא באכסדרה דומיתא שמוקפת דפנות נמוכות שאין מגיעות לתקרה:
56
נ״ז[שם]
ת"ר בית שער דהיינו בית קטן שלפני פתח טרקלין ואכסדר' מרפסת דהיינו שהרבה פתחי עליות פתוחין לו וכולן עולין דרך סולם אחד יש להם ארבע אמות היו ארבע וחמשה בתים פתוחין למרפס אין להם אלא ד' אמות בין כולם ואצל רגלי הסולם:
ת"ר בית שער דהיינו בית קטן שלפני פתח טרקלין ואכסדר' מרפסת דהיינו שהרבה פתחי עליות פתוחין לו וכולן עולין דרך סולם אחד יש להם ארבע אמות היו ארבע וחמשה בתים פתוחין למרפס אין להם אלא ד' אמות בין כולם ואצל רגלי הסולם:
57
נ״ח[שם]
בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי לול של תרנגולים דהיינו בית קטן שמגדלין בו תרנגולין ויש לו פתח לחצר יש לו ארבע אמות בחצר או לא א"ל טעמא מאי יהבינן ארבע אמות משום פירוק משאו הכא מטפס ויורד ומטפס ועולה התרנגול מטפס ופורח ועולה דרך ראש הכותל לתוך הלול ואין לו ד' אמות. ירוש' תני חוליית הבור יש לו ארבע אמות. בעא מיניה רבא מרב נחמן בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה יש לו ד' אמות או אין לו ד"א א"ל אין לו ד"א לא מיבעיא קירויו כלפי פנים דהחצי שאינו מקורה לצד החצר ואין לו ארבע אמות בחצר דהא אפשר דמעייל חמור במשאוי ומפרק שם שאין דרך לתת כלים בחצר שאינו מקורה אלא אפילו מקורה כלפי חוץ וגלוי כלפי פנים נמי אין לו ארבע אמות אפשר דמעייל חמור עד הגילוי ומפרק. ופ"ק דסוכה ת"ר בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין האחין והשותפין חולקין בה. ופרכינן טעמא דלית ביה ארבע אמות על ארבע אמות הא יש בו ד' אמות על ד' אמות חולקין. והתנן אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. אימא לית בה דין חלוקה בחצר ואמ' רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה וכו' בית דלמיהוי קאי יהבינן ליה חצר בית דלמיסתר קאי לא יהבינן ליה חצר:
בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי לול של תרנגולים דהיינו בית קטן שמגדלין בו תרנגולין ויש לו פתח לחצר יש לו ארבע אמות בחצר או לא א"ל טעמא מאי יהבינן ארבע אמות משום פירוק משאו הכא מטפס ויורד ומטפס ועולה התרנגול מטפס ופורח ועולה דרך ראש הכותל לתוך הלול ואין לו ד' אמות. ירוש' תני חוליית הבור יש לו ארבע אמות. בעא מיניה רבא מרב נחמן בית חציו מקורה וחציו אינו מקורה יש לו ד' אמות או אין לו ד"א א"ל אין לו ד"א לא מיבעיא קירויו כלפי פנים דהחצי שאינו מקורה לצד החצר ואין לו ארבע אמות בחצר דהא אפשר דמעייל חמור במשאוי ומפרק שם שאין דרך לתת כלים בחצר שאינו מקורה אלא אפילו מקורה כלפי חוץ וגלוי כלפי פנים נמי אין לו ארבע אמות אפשר דמעייל חמור עד הגילוי ומפרק. ופ"ק דסוכה ת"ר בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות אין האחין והשותפין חולקין בה. ופרכינן טעמא דלית ביה ארבע אמות על ארבע אמות הא יש בו ד' אמות על ד' אמות חולקין. והתנן אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה. אימא לית בה דין חלוקה בחצר ואמ' רב הונא חצר מתחלקת לפי פתחיה וכו' בית דלמיהוי קאי יהבינן ליה חצר בית דלמיסתר קאי לא יהבינן ליה חצר:
58
נ״טומהתם שמעינן דכל ארבע אמות דשמעתין ארבע אמות על ארבע אמות. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל דכל ארבע אמות דשמעתין הן ארבע על ארבע כההיא דסוכה דפרישית:
59
ס׳[שם]
בעא מיניה רב הונא מר' אמי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר כגון בית שבין שתי מבואות בני מבוי האחד שאינו רגיל אצלם מעכבין עליו או אין מעכבין עליו. אמר ליה אין מעכבין עליו:
בעא מיניה רב הונא מר' אמי אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר כגון בית שבין שתי מבואות בני מבוי האחד שאינו רגיל אצלם מעכבין עליו או אין מעכבין עליו. אמר ליה אין מעכבין עליו:
60
ס״אכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל וכן הלכה: עוד בעא מיניה אכסניא לפי בני אדם מתחלקת או לפי פתחים מתחלקת. אמר ליה לפי בני אדם מתחלקת. פירש"י זצ"ל אכסניא של מלך המוטל על בני העיר לתת להם אכסניא בבתיהם או לפי בני אדם הדרים בבית. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב יש שפירשו אכסניא זה הוא אכסנאי של המלך או של עבדיו כשגובין אותה גובין לפי בני אדם ולא לפי פתחים:
61
ס״בויש שפירשו זבל של אכסנאי וגולפי ושדריא שדרך האכסנאים להניחן חולקין אותן בעלי אכסניא לפי בני אדם. וכלשון הזה פי' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ופסק שכן הלכה. דתניא נמי הכי הזבל שבחצר מתחלק לפי פתחים לזבל השדות לפי שדרך הפתחים השליכוהו שם עד שנעשית אשפה. אכסניא מתחלקת לפי בני אדם. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא דאמרינן בני מבוי מעכבין עליו ה"מ בני מבוי שאינו מפולש מפני שמרבה עליהן את הדרך אבל מבוי מפולש אין מעכבין עליו דהוה ליה רשות הרבים עכ"ל. וכן פר"ת זצ"ל:
62
ס״ג[שם]
אמר רב הונא אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך פירש"י זצ"ל שביקש לסתום כנגד פתחו להקיף מחיצות סביב ארבע אמותיו שיש לו במבוי כנגד פתחו. בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהם הדרך ההולך מראשו לצד סופו צריך להקיף סביב המחיצה. וקשה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלא מצינו שיהו ארבע אמות לפתח במבוי. ונראה לפרש כפר"ח זצ"ל כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי וביקש לסתום כנגד פתחו כל רוחב המבוי והוא פנימי לכולם שהמבוי סתום לצד א' ופתוח לצד אחר שאינו מפולש והוא עומד אצל הסתימה. והשתא קאמר ר"ה שמעכבין עליו בני המבוי אע"פ שהם חיצונים מפני שמרבה עליהם את הדרך פי' רגל בני אדם שיכולים לומר בני המבוי עד עכשיו כשהיו רבים בני אדם במבוי היו דוחקים ונכנסים עד סוף המבוי ועכשיו שסתמת הרבית עלינו בני אדם הדורכין במבוי. ואין לתמוה על לשון מרבה עליהן את הדרך דבענין זה מצינו בתוספתא דמגילה דמכילתין פ"ק דתניא יש לו חנות ברשות הרבים וביקש לפתחה לחצר השותפים יכולין לעכב על ידו מפני שמרבה עליהן את הדרך פי' שבני אדם מרבין ונכנסין דרך חנותו. אלמא מרבה עליהם את הדרך היינו רגלי בני אדם. ותנן בפ' חזקת הבתים לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין. ואמרי' בגמ' מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך והיינו רגלי בני אדם. וכפירוש זה פי' רבינו הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו. מיתיבי חמש חצרות הפתוחות למבוי זה אצל זה לארכו וסתם מבואות סתומין הן בסופו ואחד מקצותיו פתות לרשות הרבים וכל שיש לו דרך יש לו תשמיש שאינו מעכב דרך המבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה. כנגדה באורך המבוי אבל לא כנגד חברותיה שאין לה עליהן דרך והשאר כולן משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לבדה לעצמה קשיא לרב הונא דאמר כולן מעכבין עליו ואפי' החיצונים מעכבין על הפנימיים. תנאי היא דתניא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו. היה סתום שהיה לו מקום פתח פתוח וסתמו ולאחר זמן נמלך לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי חצרות מאן דכר שמייהו חסורי מיחסרא והכי קתני חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר כולן משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשות עם החיצונה נמצאת הפנימי' משתמש' עם כולן ומשתמשת לעצמה דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומ' חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות בכל המבוי ואפי' החיצונה עם הפנימית. ורב הונא כר' שמעון בן אלעזר:
אמר רב הונא אחד מבני מבוי שביקש לסתום כנגד פתחו בני מבוי מעכבין עליו מפני שמרבה עליהן את הדרך פירש"י זצ"ל שביקש לסתום כנגד פתחו להקיף מחיצות סביב ארבע אמותיו שיש לו במבוי כנגד פתחו. בני מבוי מעכבין עליו שמרבה עליהם הדרך ההולך מראשו לצד סופו צריך להקיף סביב המחיצה. וקשה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלא מצינו שיהו ארבע אמות לפתח במבוי. ונראה לפרש כפר"ח זצ"ל כגון שיש לראובן חצר בסוף המבוי וביקש לסתום כנגד פתחו כל רוחב המבוי והוא פנימי לכולם שהמבוי סתום לצד א' ופתוח לצד אחר שאינו מפולש והוא עומד אצל הסתימה. והשתא קאמר ר"ה שמעכבין עליו בני המבוי אע"פ שהם חיצונים מפני שמרבה עליהם את הדרך פי' רגל בני אדם שיכולים לומר בני המבוי עד עכשיו כשהיו רבים בני אדם במבוי היו דוחקים ונכנסים עד סוף המבוי ועכשיו שסתמת הרבית עלינו בני אדם הדורכין במבוי. ואין לתמוה על לשון מרבה עליהן את הדרך דבענין זה מצינו בתוספתא דמגילה דמכילתין פ"ק דתניא יש לו חנות ברשות הרבים וביקש לפתחה לחצר השותפים יכולין לעכב על ידו מפני שמרבה עליהן את הדרך פי' שבני אדם מרבין ונכנסין דרך חנותו. אלמא מרבה עליהם את הדרך היינו רגלי בני אדם. ותנן בפ' חזקת הבתים לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין. ואמרי' בגמ' מאי טעמא מפני שמרבה עליהן את הדרך והיינו רגלי בני אדם. וכפירוש זה פי' רבינו הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו. מיתיבי חמש חצרות הפתוחות למבוי זה אצל זה לארכו וסתם מבואות סתומין הן בסופו ואחד מקצותיו פתות לרשות הרבים וכל שיש לו דרך יש לו תשמיש שאינו מעכב דרך המבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה. כנגדה באורך המבוי אבל לא כנגד חברותיה שאין לה עליהן דרך והשאר כולן משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשת עם החיצונה נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן ומשתמשת לבדה לעצמה קשיא לרב הונא דאמר כולן מעכבין עליו ואפי' החיצונים מעכבין על הפנימיים. תנאי היא דתניא אחד מבני מבוי שביקש להחזיר פתחו למבוי אחר בני מבוי מעכבין עליו. היה סתום שהיה לו מקום פתח פתוח וסתמו ולאחר זמן נמלך לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומר חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות במבוי חצרות מאן דכר שמייהו חסורי מיחסרא והכי קתני חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות עם החיצונה והחיצונה משתמשת לעצמה והשאר כולן משתמשות עם השניה והשניה משתמשת לעצמה ומשתמשות עם החיצונה נמצאת הפנימי' משתמש' עם כולן ומשתמשת לעצמה דברי רבי ר' שמעון בן אלעזר אומ' חמש חצרות הפתוחות למבוי כולן משתמשות בכל המבוי ואפי' החיצונה עם הפנימית. ורב הונא כר' שמעון בן אלעזר:
63
ס״דכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקם ליה רב הונא כר' שמעון בן אלעזר וליתא לדרב הונא דהא פליג רבי על ר"ש בן אלעזר וקיימא לן הלכה כרבי מחבירו. וכן כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל דלית הילכתא בהא כרב הונא דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו:
64
ס״ה[שם]
אמר מר היה סתום וביקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו אמר רבה לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו כשסתם פתחו לא סילק את מזוזותיו ומשקופו ומפתנו דגלי דעתיה דלא סילק נפשיה וסופו לפותחו לאחר זמן. אבל פרץ פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. א"ל אביי לרבה תניא דמסייע לך בית סתום שהיה לו פתח לחצר וסתם יש לו ארבע אמות בחלוקת החצר אם באו לחלוק כאילו היה פתוח פרץ פצימיו אין לו ארבע אמות דהואיל וסייעיה אביי מברייתא ש"מ דהילכתא כרבה:
אמר מר היה סתום וביקש לפותחו אין בני מבוי מעכבין עליו אמר רבה לא שנו אלא שלא פרץ את פצימיו כשסתם פתחו לא סילק את מזוזותיו ומשקופו ומפתנו דגלי דעתיה דלא סילק נפשיה וסופו לפותחו לאחר זמן. אבל פרץ פצימיו בני מבוי מעכבין עליו. א"ל אביי לרבה תניא דמסייע לך בית סתום שהיה לו פתח לחצר וסתם יש לו ארבע אמות בחלוקת החצר אם באו לחלוק כאילו היה פתוח פרץ פצימיו אין לו ארבע אמות דהואיל וסייעיה אביי מברייתא ש"מ דהילכתא כרבה:
65
ס״ו[דף י"ב ע"א]
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבואות המפולשין לדרך עיר אחרת ובאו בני העיר שהמבואות בה לסותמן מאחריהן בני אותה העיר אחרת מעכבין עליהן שכבר הוחזקו לקצר דרכן דרך אותן המבואות. ולא מיבעיא כי ליכ' דירכא אחרינא דמעכבי אלא אפי' כי איכא דירכא אחרינא נמי מעכבי משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מצד שהוחזקו בו רבים אסור לקלקלו:
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבואות המפולשין לדרך עיר אחרת ובאו בני העיר שהמבואות בה לסותמן מאחריהן בני אותה העיר אחרת מעכבין עליהן שכבר הוחזקו לקצר דרכן דרך אותן המבואות. ולא מיבעיא כי ליכ' דירכא אחרינא דמעכבי אלא אפי' כי איכא דירכא אחרינא נמי מעכבי משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מצד שהוחזקו בו רבים אסור לקלקלו:
66
ס״ז[שם]
אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרשות הרבים וביקשו בני מבואות להעמיד דלתות בני רשות הרבי' מעכבין עליהן משום דכי דחקי בני רשות הרבים מסתלקי לתוך המבוי. סבור מינה הני מילי בתוך ארבע אמות של ראשי המבוי הסמוכות לרשות הרבים מעכבין מלהעמיד דלתות שם דאמר ר' זירא א"ר נחמן ארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דמיין. ולא היא התם לענין ספק טומאה ברשות הרבים אבל הכא אפילו רצו להעמיד' לפנים מארבע אמות מעכבין עליהן דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. מתני' אין חולקין את השדה עד שיהא תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה ר' יהודה אומר תשעת חצאי קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה. ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר' עקיבה אומר בית רובע. ולא פליגי מר כאתריה ומר כאתריה. פי' רבינו תם זצ"ל באתריה דת"ק לא היתה קרקע קשה והיה חודש ביום ט' קבין ובאתריה דר' יהודה היתה קרקע קשה ולא היו יכולין לחרוש ט' קבין כי אם ט' חצאי קבין. ולא נהירא דא"כ דבהאי תלו טעמא מה שפועל יכול לחרוש ביום אחד מאי קא בעי בבבל מאי פשיטא דמה שפועל יכול לחרוש ביום אחד כי היכי דמשערינן בארץ ישראל הכי נמי משערי בבבל. ומאי קא בעי פרדיסא מאי פשיטא דשיעור פעול' יום אחד. הילכך נראה כפר"ח זצ"ל דפי' באתריה דת"ק היתה קרקע כחושה לפיכך לא היתה חשובה כי אם ט' קבין על ט' קבין אבל באתריה דר' יהודה היתה קרקע שמינה לפיכך אמר ט' חצאי קבין ובזה היה די לו לאדם להתעסק בהם כההיא דשילהי דכתובות. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל פי' איוקרא וזולא דבאתריה דר' יהודה הוה יקירי ארעתא והוה ט' חצאי קבין חשוב שדה ובאתריה דת"ק הוו זילי ארעתא ולא הוו חשיבי שדה אלא ט' קבין שלימים והיינו דאיבעיא ליה בבל מאי דמפלוגתא דת"ק ור' יהודה לא מצי למיפשט אלא הכל לפי המקום. וגם מגינה נמי מוכיח דהכי אית לן לפרש דבחצי קב וברובע הקב לא הוי שיעור יומא לרפוקי אלא בעל כרחך משום לפי חשיבותא יהבי שיעורייהו ובבל הוו אזלי בתר בי דרו יומא לשיעורא. בבל מאי אמר רב יוסף כי דרו יומא פי' בית חרישת יום אחד. לא תחרוש תרגום לא תירדי בי דרו יומא מאי אי בי דרי יומא דזריעה לא הוו תרי יומא כרבא אי בי דרי יומא כרבא ולא הוי יומי דזריעה. איבעית אימא יומא דכרבא והיכי דמי דעביד להו כהדורי שהארץ קשה ויש בה מעלות ומורדות ויש טורח בשעת הזרע בשעת הניר. ואית אימ' יומא דזרעא דכריב ותני:
אמר רב ענן אמר שמואל מבואות המפולשין לרשות הרבים וביקשו בני מבואות להעמיד דלתות בני רשות הרבי' מעכבין עליהן משום דכי דחקי בני רשות הרבים מסתלקי לתוך המבוי. סבור מינה הני מילי בתוך ארבע אמות של ראשי המבוי הסמוכות לרשות הרבים מעכבין מלהעמיד דלתות שם דאמר ר' זירא א"ר נחמן ארבע אמות הסמוכות לרשות הרבים כרשות הרבים דמיין. ולא היא התם לענין ספק טומאה ברשות הרבים אבל הכא אפילו רצו להעמיד' לפנים מארבע אמות מעכבין עליהן דזימנין דדחקי בני רשות הרבים ועיילי טובא. מתני' אין חולקין את השדה עד שיהא תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה ר' יהודה אומר תשעת חצאי קבין לזה ותשעת חצאי קבין לזה. ולא את הגינה עד שיהא בה חצי קב לזה וחצי קב לזה ר' עקיבה אומר בית רובע. ולא פליגי מר כאתריה ומר כאתריה. פי' רבינו תם זצ"ל באתריה דת"ק לא היתה קרקע קשה והיה חודש ביום ט' קבין ובאתריה דר' יהודה היתה קרקע קשה ולא היו יכולין לחרוש ט' קבין כי אם ט' חצאי קבין. ולא נהירא דא"כ דבהאי תלו טעמא מה שפועל יכול לחרוש ביום אחד מאי קא בעי בבבל מאי פשיטא דמה שפועל יכול לחרוש ביום אחד כי היכי דמשערינן בארץ ישראל הכי נמי משערי בבבל. ומאי קא בעי פרדיסא מאי פשיטא דשיעור פעול' יום אחד. הילכך נראה כפר"ח זצ"ל דפי' באתריה דת"ק היתה קרקע כחושה לפיכך לא היתה חשובה כי אם ט' קבין על ט' קבין אבל באתריה דר' יהודה היתה קרקע שמינה לפיכך אמר ט' חצאי קבין ובזה היה די לו לאדם להתעסק בהם כההיא דשילהי דכתובות. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל פי' איוקרא וזולא דבאתריה דר' יהודה הוה יקירי ארעתא והוה ט' חצאי קבין חשוב שדה ובאתריה דת"ק הוו זילי ארעתא ולא הוו חשיבי שדה אלא ט' קבין שלימים והיינו דאיבעיא ליה בבל מאי דמפלוגתא דת"ק ור' יהודה לא מצי למיפשט אלא הכל לפי המקום. וגם מגינה נמי מוכיח דהכי אית לן לפרש דבחצי קב וברובע הקב לא הוי שיעור יומא לרפוקי אלא בעל כרחך משום לפי חשיבותא יהבי שיעורייהו ובבל הוו אזלי בתר בי דרו יומא לשיעורא. בבל מאי אמר רב יוסף כי דרו יומא פי' בית חרישת יום אחד. לא תחרוש תרגום לא תירדי בי דרו יומא מאי אי בי דרי יומא דזריעה לא הוו תרי יומא כרבא אי בי דרי יומא כרבא ולא הוי יומי דזריעה. איבעית אימא יומא דכרבא והיכי דמי דעביד להו כהדורי שהארץ קשה ויש בה מעלות ומורדות ויש טורח בשעת הזרע בשעת הניר. ואית אימ' יומא דזרעא דכריב ותני:
67
ס״ח[שם]
דוולא אם יש להם בור שממנו משקין שדה אמר רב נחמן כי דלו יומא עד שיהא בו כדי להשקות שדה כדי פעולת יום לזה וכדי פעולת יום לזה משום שכר פועל:
דוולא אם יש להם בור שממנו משקין שדה אמר רב נחמן כי דלו יומא עד שיהא בו כדי להשקות שדה כדי פעולת יום לזה וכדי פעולת יום לזה משום שכר פועל:
68
ס״ט[שם]
פרדיסא אמר אבוה דשמואל שלשת קבין. תניא נמי הכי האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות משלשת קבין א"ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות פרש"י זצ"ל בלא טעם. בבבל מאי אמר רבינא בר קיסי תלת אוצייתא בני תריסר תריסר גופני בי היכי דדפיק גוברא בחד יומא שלשה עשר גפנים קרי אוצייתא:
פרדיסא אמר אבוה דשמואל שלשת קבין. תניא נמי הכי האומר לחבירו מנת בכרם אני מוכר לך סומכוס אומר לא יפחות משלשת קבין א"ר יוסי אין אלו אלא דברי נביאות פרש"י זצ"ל בלא טעם. בבבל מאי אמר רבינא בר קיסי תלת אוצייתא בני תריסר תריסר גופני בי היכי דדפיק גוברא בחד יומא שלשה עשר גפנים קרי אוצייתא:
69
ע׳[שם ע"ב]
פשיטא חלק בכור וחלק פשוט שני חלקים שהבכור נוטל אחד משום בכורה וא' משום פשיטות יהבינן ליה אחד מיצר זו אצל זו שהרי שניהם חלקו הם והרי הם לו כחלק אחד. יבם מאי דמייבם את אשת אחיו ויקם תחתיו לנחלה ונוטל שני חלקים מאי מי מצי אמרי ליה הואיל ומכח אחרינא קא אתית לא יהבינן להו ניהלך אחד מיצרא זו אצל זו אי לא מעלית גבן בדמי או לא. אמר אביי היא היא מאי טעמא בכור קרייה רחמנא. רבא אמר אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור:
פשיטא חלק בכור וחלק פשוט שני חלקים שהבכור נוטל אחד משום בכורה וא' משום פשיטות יהבינן ליה אחד מיצר זו אצל זו שהרי שניהם חלקו הם והרי הם לו כחלק אחד. יבם מאי דמייבם את אשת אחיו ויקם תחתיו לנחלה ונוטל שני חלקים מאי מי מצי אמרי ליה הואיל ומכח אחרינא קא אתית לא יהבינן להו ניהלך אחד מיצרא זו אצל זו אי לא מעלית גבן בדמי או לא. אמר אביי היא היא מאי טעמא בכור קרייה רחמנא. רבא אמר אמר קרא והיה הבכור הוייתו כבכור ואין חלוקתו כבכור:
70
ע״אכתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל הלכה כרבא וכן כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל דהכי קיימא לן. וכשבא יבם לחלוק יש לחלוק לג' חלקים וליקח ג' גורלות ולהטיל כאילו היה אחיהן מת ומניח בן כמו שהיו חלוקים לג' חלקים הכי נמי השתא ופעמים שיבואו לו שני חלקים ביחד ופעמים לבד כפי מה שיפול הגורל:
71
ע״ב[שם]
ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשי פי' רש"י זצ"ל קנה קרקע אצל שדות אחיו כי מטא עם אחיו בנכסי אביו א"ל פליגו לי אמיצרא. אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום זה נהנה וזה לא חסר. מתקיף לה רב יוסף אמרי אחי מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון שהיו מעולות:
ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשי פי' רש"י זצ"ל קנה קרקע אצל שדות אחיו כי מטא עם אחיו בנכסי אביו א"ל פליגו לי אמיצרא. אמר רבה כגון זה כופין על מדת סדום זה נהנה וזה לא חסר. מתקיף לה רב יוסף אמרי אחי מעלינן ליה כנכסי דבי בר מריון שהיו מעולות:
72
ע״גותיובתא כרב יוסף. ויש מפרשים אמיצרא דבי נשי אצל נכסיו של חמיו שנפלו לירושת אשתו. וכן פי' רבינו ברוך זצ"ל. ולפי פי' זה יש לגרוס אמרי אחוותא מעלינ' כו' דהא לית ליה בני. ויש מפרשים בר מריון עשיר הוה ולא היה מוכר קרקעותיו אלא א"כ היו מעלין אותם בדמים יקרים. פי' רש"י זצ"ל ומסתברא הא דרב יוסף בשדה בית הבעל שיכולים לומר פעמים שזו מתברכת משאר שרות. וכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דלא נהירא דמאי שנא בית השלחין משדה הבעל דהכי נמי בית השלחין פעמים מתברכת יותר מחברתה כמו בית הבעל:
73
ע״ד[שם]
תרי ארעתא אתרי ניגרי אם בית השלחין היא ויש לשני אחין לחלוק שתי שדות ולכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל אחת מהן ורוצה שיתן לו אחיו זאת הסמוכה לשלו. אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום דהא לקרקע שניה גם היא יש לה יאור להשקות ממנו. מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל דרך היאורים ליבש כשנהר שהם נמשכין ממנו מתמעט ופעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומרים לו טול חלקך בשתיהן דלאו מידת סדום היא או תן לו עילוי בדמים:
תרי ארעתא אתרי ניגרי אם בית השלחין היא ויש לשני אחין לחלוק שתי שדות ולכל אחת יש לה יאור להשקות ממנו וזה קנה שדה אצל אחת מהן ורוצה שיתן לו אחיו זאת הסמוכה לשלו. אמר רבה כגון זו כופין על מדת סדום דהא לקרקע שניה גם היא יש לה יאור להשקות ממנו. מתקיף לה רב יוסף זימנין דהאי מידויל והאי לא מידויל דרך היאורים ליבש כשנהר שהם נמשכין ממנו מתמעט ופעמים שזה יבש וזה אינו יבש ואומרים לו טול חלקך בשתיהן דלאו מידת סדום היא או תן לו עילוי בדמים:
74
ע״הוהילכתא כרב יוסף:
75
ע״ו[שם]
תרי ארעתא יש להם לחלוק על חד ניגרא ואחד מהן קנה קרקע אצל האחת אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת כיון דאחת ניגרא נינהו שתיהן שוות. מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא לאפושי אריסי. טוב לי שיהיו לך שתי שדות אחת מיכן ואחת מיכן ואחת באמצע כדי שתרבה לך אריסין ותהא שדה שלי משתמרת יפה:
תרי ארעתא יש להם לחלוק על חד ניגרא ואחד מהן קנה קרקע אצל האחת אמר רב יוסף כגון זה כופין על מדת כיון דאחת ניגרא נינהו שתיהן שוות. מתקיף לה אביי מצי אמר בעינא לאפושי אריסי. טוב לי שיהיו לך שתי שדות אחת מיכן ואחת מיכן ואחת באמצע כדי שתרבה לך אריסין ותהא שדה שלי משתמרת יפה:
76
ע״זוהילכתא כרב יוסף אפושי אריסי לאו מילתא היא:
77
ע״ח[דף י"ג ע"א]
חד גיסא אניגרא וחד גיסא אנהרא שדה של שני אחין שיש נהר על פני מזרחה ונגר על פני צפונה פלגי לה בקרנזול לפי שהנהר טוב מן הנגר והסמוך למים טוב מן הרחוק ואם תחלקנה מן המזרח למערב יהיה לחד נהר על פני מזרח ונגר על פני צפונה ולשני אין לו אלא נהר מזרחו לפיכך יחלקוה לשמונה חלקים לפניהם בשוה סמוך לנהר ולנגר וכאשר ירחק זה ירחק זה. כתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל וראינו רבינו חננאל זצ"ל שכתב הכי. ארעא חד גיסא ניגרא וחדא גיסא אנהרא פלגי לה בקרנזול פי' שדה אשר מזרחה וצפונה מושך עליה נהר ומערבה ודרומה מושך עליה ניגרא חולקין זו השרה בקרנזול נוטל האחד חציה מזרחה וצפונה והאחד נוטל מערבה ודרומה נמצאת שנחלקה באלכסון לשני חצאין ולכל אחר טרינין כלומר יש בה זויות לכל אחת מהן נהרא וניגרא שאם יבש ניגרא ישקה מן נהרא והא דקאמר חד גיסא דשדה קאי אלא כל היכא דסמיך נהרא חד גיסא קרי ליה וכיוצא בו ניגרא. אני ברוך בר שמואל וצ"ל אנן קרנזול קרינן ולא אלכסון וטרינון. וס"ר אמ' חד ארעא דקיימא אניגרא פלגי לה בקרנזול. ויש מי שהוקשה לו כי זה של ראובן אשר בקרן מערבית דרומית אין לו מים ואמ' כי כל אחד מהם כדי שישתה כולו ונמצא מגיע חלקו בלא ריבוע ואיכא למיפלג כי היכי דליהוו לכל חד וחד מנייהו מיא לראובן גדה"ב לשמעון לז"ח משקה ראובן גד"ה מהניגר' ושמעון יז"ח מהנהר ואפי' הכי קשי דשמעי דמשקה מהנהר עדיף. מיהו אי אפשר בעניינא אחריתי עכ"ל: מתני' לא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא בית השלחים ולא את המרחץ ולא בית הבד עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה. אימתי בזמן שאין שניהם רוצים ליחלק אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מיכן יחלוקו. זה הכלל כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין:
חד גיסא אניגרא וחד גיסא אנהרא שדה של שני אחין שיש נהר על פני מזרחה ונגר על פני צפונה פלגי לה בקרנזול לפי שהנהר טוב מן הנגר והסמוך למים טוב מן הרחוק ואם תחלקנה מן המזרח למערב יהיה לחד נהר על פני מזרח ונגר על פני צפונה ולשני אין לו אלא נהר מזרחו לפיכך יחלקוה לשמונה חלקים לפניהם בשוה סמוך לנהר ולנגר וכאשר ירחק זה ירחק זה. כתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל וראינו רבינו חננאל זצ"ל שכתב הכי. ארעא חד גיסא ניגרא וחדא גיסא אנהרא פלגי לה בקרנזול פי' שדה אשר מזרחה וצפונה מושך עליה נהר ומערבה ודרומה מושך עליה ניגרא חולקין זו השרה בקרנזול נוטל האחד חציה מזרחה וצפונה והאחד נוטל מערבה ודרומה נמצאת שנחלקה באלכסון לשני חצאין ולכל אחר טרינין כלומר יש בה זויות לכל אחת מהן נהרא וניגרא שאם יבש ניגרא ישקה מן נהרא והא דקאמר חד גיסא דשדה קאי אלא כל היכא דסמיך נהרא חד גיסא קרי ליה וכיוצא בו ניגרא. אני ברוך בר שמואל וצ"ל אנן קרנזול קרינן ולא אלכסון וטרינון. וס"ר אמ' חד ארעא דקיימא אניגרא פלגי לה בקרנזול. ויש מי שהוקשה לו כי זה של ראובן אשר בקרן מערבית דרומית אין לו מים ואמ' כי כל אחד מהם כדי שישתה כולו ונמצא מגיע חלקו בלא ריבוע ואיכא למיפלג כי היכי דליהוו לכל חד וחד מנייהו מיא לראובן גדה"ב לשמעון לז"ח משקה ראובן גד"ה מהניגר' ושמעון יז"ח מהנהר ואפי' הכי קשי דשמעי דמשקה מהנהר עדיף. מיהו אי אפשר בעניינא אחריתי עכ"ל: מתני' לא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא בית השלחים ולא את המרחץ ולא בית הבד עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה. אימתי בזמן שאין שניהם רוצים ליחלק אבל בזמן ששניהם רוצים אפי' פחות מיכן יחלוקו. זה הכלל כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין:
78
ע״ט[שם]
אין בהן כדי לזה וכדי לזה מאי איתמר רב יהודה אמר אית דינא דגוד או איגוד וזה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה או קוץ לי דמים וקנה לך חלקי אני אקוץ לך דמים ואתן לך בחלקך שאי אפשי בשותפותך. ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או איגוד שזה יכול לומר לא שלך אקנה ולא שלי אמכור אלא שותפין נהיה בה:
אין בהן כדי לזה וכדי לזה מאי איתמר רב יהודה אמר אית דינא דגוד או איגוד וזה שרוצה לחלוק אומר לזה שאינו רוצה או קוץ לי דמים וקנה לך חלקי אני אקוץ לך דמים ואתן לך בחלקך שאי אפשי בשותפותך. ורב נחמן אמר לית דינא דגוד או איגוד שזה יכול לומר לא שלך אקנה ולא שלי אמכור אלא שותפין נהיה בה:
79
פ׳[שם]
אמר אמימר הילכתא אית דינא דגוד או איגוד. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל איכא מאן דאמ' לא אמ' אית דינא דגוד או איגוד אלא היכא דכל חד מינייהו אית ליה דמי למיגד ביה אבל דכל חד מינייהו לית ליה דמי לא אמ' דינא דגוד או איגוד וקא גמר לה מדאקש' מהא דתנן שני אחין חד עני וחד עשיר שהניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאו לשכר השכר לאמצע. עשאו לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד ש"מ לית דינא דגוד או איגוד ואקשי' לר' יהודה. ופרקיה התם שאני התם דגוד איכא למיגוד ליכא וקאמר ש"מ דלא מיתוקם דינא דגוד או איגוד אלא בזמן שביד שניהם משנת לקנות ואנן לא סבירא לן הכי אלא כדאמר תובע לנתבע או גוד או איגוד א"ל דינא קאמר לך ולא איכפת לן בנתבע בין אית ליה בין לית ליה ומתני' דשני אחין אילו אמר ליה עשיר גוד או איגוד הוה דינא למימר ליה אי אית לך למיגד ואי לא איגוד ליה לאחוך אי לא כיון דעשיר לא בעי למיגד ולא לאיגודי לאחוה דעני הוא תובע ולא יכול למימר לעשיר גוד או אנא איגוד משום דלית ליה למיגד בהו משום הכי איבטיל ליה דינא דנוד או אינוד דלא קיימא דינא דגוד או איגוד אלא כדאמר תובע לנתבע גוד או איגוד אבל אמר תובע גוד ולא אמר איגוד או אמר איגוד ולא אמר גוד לא כייפינן ליה לאידך:
אמר אמימר הילכתא אית דינא דגוד או איגוד. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל איכא מאן דאמ' לא אמ' אית דינא דגוד או איגוד אלא היכא דכל חד מינייהו אית ליה דמי למיגד ביה אבל דכל חד מינייהו לית ליה דמי לא אמ' דינא דגוד או איגוד וקא גמר לה מדאקש' מהא דתנן שני אחין חד עני וחד עשיר שהניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאו לשכר השכר לאמצע. עשאו לעצמו הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד ש"מ לית דינא דגוד או איגוד ואקשי' לר' יהודה. ופרקיה התם שאני התם דגוד איכא למיגוד ליכא וקאמר ש"מ דלא מיתוקם דינא דגוד או איגוד אלא בזמן שביד שניהם משנת לקנות ואנן לא סבירא לן הכי אלא כדאמר תובע לנתבע או גוד או איגוד א"ל דינא קאמר לך ולא איכפת לן בנתבע בין אית ליה בין לית ליה ומתני' דשני אחין אילו אמר ליה עשיר גוד או איגוד הוה דינא למימר ליה אי אית לך למיגד ואי לא איגוד ליה לאחוך אי לא כיון דעשיר לא בעי למיגד ולא לאיגודי לאחוה דעני הוא תובע ולא יכול למימר לעשיר גוד או אנא איגוד משום דלית ליה למיגד בהו משום הכי איבטיל ליה דינא דנוד או אינוד דלא קיימא דינא דגוד או איגוד אלא כדאמר תובע לנתבע גוד או איגוד אבל אמר תובע גוד ולא אמר איגוד או אמר איגוד ולא אמר גוד לא כייפינן ליה לאידך:
80
פ״אהילכך כי קאמר תובע לנתבע גוד או איגוד לא איכפת לן בנתבע אי אית ליה אי לית ליה אמרינן ליה איגוד ליה לחברך עכ"ל. וכן פסק רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל:
81
פ״בעוד כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל דיכול להעלות בדמים בכל מה שירצה ולומר או תן לי אתה אלו דמים בחלקי או אני אתן לך בחלקך ואינו יכול להשיב לו אתן לך בחלקך כמו שישומו בני אדם שהוא שוה או אהיה שותף עמך ולא תוכל לכופיני שאתן לך חלקי שהרי אין לך גוד או איגוד שאני רוצה לגוד כמו שהוא שוה דהואיל שזה נותן עליה כך הרי היא שוה ואם נראית בעיניו יקרה יתן לו את חלקו. וגם כתב ששאל את פי רבינו תם זצ"ל ונראה לו כן. מתני' ובכתבי הקודש אע"פ ששניהם רוצים לא יחלוקו:
82
פ״ג[שם ע"ב]
אמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחר אבל בשתי כריכות חולקין אע"פ דתרוייהו צריבי להאי ותרויי' צריכי להאי. תרגמה רב שלמן כששניהם רוצים. כתב רבי' ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון בפירושיו. אמר אמימר הילכתא אית דינא דגוד או איגוד. והא דרב נחמן לא סבירא ליה. והנהו תרתי אמהתא דחדא הוה ידעא לאפות ולבשל והשניה תומכת בפלך ואורגת פרכות דאמר רבא בהו לית דינא דגוד או איגוד שאני התם דמר ניחא ליה בתרוייהו ומר ניחא ליה בתרוייהו כלומר ניחותייהו הוא דעבד רבא ולא דינא:
אמר שמואל לא שנו אלא בכרך אחר אבל בשתי כריכות חולקין אע"פ דתרוייהו צריבי להאי ותרויי' צריכי להאי. תרגמה רב שלמן כששניהם רוצים. כתב רבי' ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון בפירושיו. אמר אמימר הילכתא אית דינא דגוד או איגוד. והא דרב נחמן לא סבירא ליה. והנהו תרתי אמהתא דחדא הוה ידעא לאפות ולבשל והשניה תומכת בפלך ואורגת פרכות דאמר רבא בהו לית דינא דגוד או איגוד שאני התם דמר ניחא ליה בתרוייהו ומר ניחא ליה בתרוייהו כלומר ניחותייהו הוא דעבד רבא ולא דינא:
83
פ״דוהילכתא כל דבר הראוי ליחלק ממה שנתנו בו חכמים שיעור. או דבר כשיחלק יעמדו על כל חלק שם הראשון חולקין בעל כרחו של מעכב. והיכא דלית בה דין חלוקה ונתרצו חולקין. והיכא דאמר חד מינייהו טול אתה שיעור ותן לי פחות שומעין לו דאי לא בעי אפסודיה ואמר גוד או איגוד דינא הוא לא שנא מקרקעי ולא שנא מטלטלי. עכ"ל:
84
פ״ה[דף י"ז ע"א]
ת"ר שבעה שלא שלטה בהן רימה ותולעה. אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן ומרים ובנימין בן יעקב. אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל. משה ואהרן דכתיב על פי י"י. ומרים כדלעיל דאמר ר' אלעזר מרים נמי בנשיקה מתה דאתיא שם שם ממשה ומפני מה לא נאמר על פי י"י שגנאי הדבר. בנימין דכתיב לבנימין אמר ידיד י"י ישכון לבטח. ויש אומרים אף דוד דכתיב אף בשרי ישכון לבטח. ואידך רחמי הוא דבעי. פי' רש"י זצ"ל באברהם כתיב בירך את אברהם בכל. ביצחק כתיב ואוכל מכל. ביעקב כתיב כי יש לי כל. וכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל ויש אומרים וכל אשר תתן לי. ולא נהירא:
ת"ר שבעה שלא שלטה בהן רימה ותולעה. אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן ומרים ובנימין בן יעקב. אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל. משה ואהרן דכתיב על פי י"י. ומרים כדלעיל דאמר ר' אלעזר מרים נמי בנשיקה מתה דאתיא שם שם ממשה ומפני מה לא נאמר על פי י"י שגנאי הדבר. בנימין דכתיב לבנימין אמר ידיד י"י ישכון לבטח. ויש אומרים אף דוד דכתיב אף בשרי ישכון לבטח. ואידך רחמי הוא דבעי. פי' רש"י זצ"ל באברהם כתיב בירך את אברהם בכל. ביצחק כתיב ואוכל מכל. ביעקב כתיב כי יש לי כל. וכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל ויש אומרים וכל אשר תתן לי. ולא נהירא:
85
פ״והילכך יש לומר בברכת המזון כמו שנתברכו אבותינו בכל מכל כל:
86
פ״זהדרן עלך פרק השותפין
87
פ״חפרק לא יחפור
88
פ״ט[שם]
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ומערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד:
לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ולא שיח ומערה ולא אמת המים ולא נברכת הכובסין אלא אם כן הרחיק מכותלו של חבירו שלשה טפחים וסד בסיד:
89
צ׳[שם ע"ב]
פתח בבור וסיים בכותל הוה ליה למיתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאילו מכותלו כותל הבנוי על גבי קרקע משמע. אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו. וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים. הא קמ"ל דכותל דבור שלשה טפחים למאי נפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכתליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים:
פתח בבור וסיים בכותל הוה ליה למיתני אלא אם כן הרחיק מבורו דאילו מכותלו כותל הבנוי על גבי קרקע משמע. אמר אביי ואיתימא רב יהודה מכותל בורו שנינו. וליתני אלא א"כ הרחיק מבורו של חבירו שלשה טפחים. הא קמ"ל דכותל דבור שלשה טפחים למאי נפקא מינה למקח וממכר כדתניא האומר לחבירו בור וכתליה אני מוכר לך צריך שיהא מקום הכותל שלשה טפחים:
90
צ״א[שם]
איתמר הבא לסמוך בורו תחילה בצד המצר ולחבירו אין שם בור אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך. בשדה העשויה לבורות כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר דברי הכל אינו סומך כי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות רבא אמר אינו סומך דא"ל כי היכי דאת מימלכת וחפרת אנא נמי מימלכנא וחפרנא. איכא דאמרי בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך כי פליגי בשדה העשוי' לבורות אביי אמר סומך אפי' לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמשה אמות התם הוא דבעידנא דקא נטע איתיה לבור אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתיה לבור. רבא אמר אינו סומך אפי' לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ה"מ התם דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשי' דמזקי ליה לבוד אבל הכא א"ל כל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעאי. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כרבא ואע"ג דקיימא לן כר' יוסי ראמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הא קיימא לן דמודה ר' יוסי בגיריה דידיה והא גיריה הוא:
איתמר הבא לסמוך בורו תחילה בצד המצר ולחבירו אין שם בור אביי אמר סומך ורבא אמר אינו סומך. בשדה העשויה לבורות כגון בית השלחין שצריכה להשקות תדיר דברי הכל אינו סומך כי פליגי בשדה שאינה עשויה לבורות אביי אמר סומך דהא אינה עשויה לבורות רבא אמר אינו סומך דא"ל כי היכי דאת מימלכת וחפרת אנא נמי מימלכנא וחפרנא. איכא דאמרי בשדה שאינה עשויה לבורות דברי הכל סומך כי פליגי בשדה העשוי' לבורות אביי אמר סומך אפי' לרבנן דאמרי מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמשה אמות התם הוא דבעידנא דקא נטע איתיה לבור אבל הכא בעידנא דקא חפר ליתיה לבור. רבא אמר אינו סומך אפי' לר' יוסי דאמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ה"מ התם דבעידנא דנטע ליתנהו לשרשי' דמזקי ליה לבוד אבל הכא א"ל כל מרא ומרא דקא מחית מרפית לה לארעאי. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כרבא ואע"ג דקיימא לן כר' יוסי ראמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו הא קיימא לן דמודה ר' יוסי בגיריה דידיה והא גיריה הוא:
91
צ״בורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתב ר"ח זצ"ל כללא דמילתא אע"ג דשנויי דשנינהו רבא ליתנהו ודחיית' נינהו. מיהו הכא בבור קיימא לן כוותיה דהא בהדיא קיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם דהילכת' כאביי והא ליתא מכלל יע"ל קג"ם. ותו הא קיי"ל מודה רבי יוסי בגירי דידיה. והא דאמ' בלישנא בתרא דכל מרא ומרא דמחית ליה למיחפר מרפית לה לארעאי גירי נינהו ואפי' ר' יוסי מודה דהא לא פליג ר' יוסי ואמר זה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו אלמ' גבי בור ואילן והתם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי אבל בכוליה פרקין מודה להו ר' יוסי לחכמים. הלא תראה כששנינו מרחיקין את הסולם אמ' לימא מתני' דלא כר' יוסי ואוקימנא אפילו תימא ר' יוסי בכוליה לא אמ' לימא מתני' דלא כר' יוסי לאו משום דפשיטא להו לרבנן דגמרא דמודה ר' יוסי לרבנן בכוליה פרקין ובהא איסתפיקו להו ואמרו נימא מתני' דלא כר' יוסי ודקדקו ואוקמוה להא נמי כר' יוסי הילכך בגיריה כולי עלמא לא פליגי והא גירי נינהו. אומר רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל הא שמעתא כולה צריכה עייונא דרבינו חננאל זצ"ל לא סגיא דהא אוקימנא דר' יוסי מתיר בחרדל בסבריה ולא איתוקמא דרבא אלא אליבא דרבנן דסברי על המזיק להרחיק ואפסיק דהילכתא כאביי. ולא תקשי ליה יע"ל קג"ם דבכמה דוכתי אמרי' הילכתא כרב יוסף בשדה ענין ומחצה. ואפ"ה בכמה דוכתי אחריני הילכתא כוותיה. עכ"ל:
92
צ״ג[דף י"ט ע"א]
מתני' ולא נברכת הכובסין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן דהיינו נברכת ששורין בה בגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין אבל מן הנדיין דהיינו נברכת שכובסין ומשפשפין בה משום שהמים ניתזין למרחוק צריך להרחיק ד' אמות:
מתני' ולא נברכת הכובסין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא מן המחמצן דהיינו נברכת ששורין בה בגדים יום או יומים בצואת כלבים עד שמחמיצין ומסריחין אבל מן הנדיין דהיינו נברכת שכובסין ומשפשפין בה משום שהמים ניתזין למרחוק צריך להרחיק ד' אמות:
93
צ״ד[שם]
מתני' וסד בסיד. איבעיא להו וסד בסיד תנן או סד בסיד תנן כלומר או ירחיק סד ולא איפשיט. מתני' מרחיקין את הגפת. פסולת זיתים שנתעצרו בבית הבד ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים אבנים שהאור יוצא מהן מכותלו של חבירו שלשה טפחים כותל לבינים של טיט הבנוי על גבי קרקע שכל אלו קשים לחומה שמוציאים הבל. וסד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים:
מתני' וסד בסיד. איבעיא להו וסד בסיד תנן או סד בסיד תנן כלומר או ירחיק סד ולא איפשיט. מתני' מרחיקין את הגפת. פסולת זיתים שנתעצרו בבית הבד ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים אבנים שהאור יוצא מהן מכותלו של חבירו שלשה טפחים כותל לבינים של טיט הבנוי על גבי קרקע שכל אלו קשים לחומה שמוציאים הבל. וסד בסיד. מרחיקין את הזרעים ואת המחרישה ואת מי רגלים מן הכותל ג' טפחים:
94
צ״ה[שם ע"ב]
תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו שלשה טפחים. בד"א בכותל לבנים אבל בכותל של אבנים בכדי שלא יזיק. וכמה טפח ובצונמא מותר. מתני' מרחיקין את הריחיים מן השכב שלשה שהן ארבעה מן הרכב:
תניא לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חבירו אלא א"כ הרחיק ממנו שלשה טפחים. בד"א בכותל לבנים אבל בכותל של אבנים בכדי שלא יזיק. וכמה טפח ובצונמא מותר. מתני' מרחיקין את הריחיים מן השכב שלשה שהן ארבעה מן הרכב:
95
צ״ו[דף כ' ע"ב]
מאי טעמא משום טיריא שהקרקע מרעיד בגלגולו. אלא הא דתניא ושל חמור שלשה מן האצטרובל שהן ארבעה מן הקלת פי' ריחיים של חמור. איצטרובל הוא כל מושב של הריחיים שבתוך קליפת העץ שקורין צרקא. קלת אפרכסת שקורין טרימוייא. התם מאי טיריא איכא הא ריחיים קטנים וקלים הם ואין הקדקע מרעיד בגלגולו. משום קלא יש מפרשים קול הנהנת חמור ויש מפרשים קול הריחיים. כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון. ר"ח זצ"ל אין חמור טוחן בו אלא נקראת ריחיים של חמור על שם העצים הנושאים אותה כי העצים שהיא מוטלת עליהם נקראים חמור כמו עץ שהמיטה מוטלת עליו נקרא חמור. כדתנן נקליטי המטה וחמור טהורין וכו' כך היא עשויה כמין כסא ועליה הריחיים וזהו איצטרובל ואדם יושב כנגדה במקום גבוה ורגליו מתוחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ליה טיריא אלא קול בלבד עכ"ל. מתני' מרחיקין את התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה פי' תנור של כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדירות ופיו למעלה והבא לקובעו בארץ עושה בנין טיט ואבנים שיהיו לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת הקרקע ואותו בנין עשוי בשיפוע רוחב מלמטה וקצר מלמעלה כמדת התנור תחתון קרוי כליא ועליונו קרוי שפה כלו' שפת הכליא שפתה העליונ' ולפי שהכלי של תנור קשה לכותל צריך להרחיקו. כליא לשון יון בטן. וכן פר"ח זצ"ל שהוא לשון יון:
מאי טעמא משום טיריא שהקרקע מרעיד בגלגולו. אלא הא דתניא ושל חמור שלשה מן האצטרובל שהן ארבעה מן הקלת פי' ריחיים של חמור. איצטרובל הוא כל מושב של הריחיים שבתוך קליפת העץ שקורין צרקא. קלת אפרכסת שקורין טרימוייא. התם מאי טיריא איכא הא ריחיים קטנים וקלים הם ואין הקדקע מרעיד בגלגולו. משום קלא יש מפרשים קול הנהנת חמור ויש מפרשים קול הריחיים. כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון. ר"ח זצ"ל אין חמור טוחן בו אלא נקראת ריחיים של חמור על שם העצים הנושאים אותה כי העצים שהיא מוטלת עליהם נקראים חמור כמו עץ שהמיטה מוטלת עליו נקרא חמור. כדתנן נקליטי המטה וחמור טהורין וכו' כך היא עשויה כמין כסא ועליה הריחיים וזהו איצטרובל ואדם יושב כנגדה במקום גבוה ורגליו מתוחות למטה ומסבב הגלגל ברגליו וטוחן ולית ליה טיריא אלא קול בלבד עכ"ל. מתני' מרחיקין את התנור שלשה מן הכליא שהן ארבעה מן השפה פי' תנור של כלי חרס הוא צרוף בכבשן כשאר קדירות ופיו למעלה והבא לקובעו בארץ עושה בנין טיט ואבנים שיהיו לו לבסיס ומושיבין אותו עליו שלא יצטננו שוליו מחמת הקרקע ואותו בנין עשוי בשיפוע רוחב מלמטה וקצר מלמעלה כמדת התנור תחתון קרוי כליא ועליונו קרוי שפה כלו' שפת הכליא שפתה העליונ' ולפי שהכלי של תנור קשה לכותל צריך להרחיקו. כליא לשון יון בטן. וכן פר"ח זצ"ל שהוא לשון יון:
96
צ״ז[שם]
אמר אביי ש"מ כיליא דתנור טפח נפקא מינה למקח וממכר שאם מכר לו תנור בכיליא צריך שיהא עוביה טפח:
אמר אביי ש"מ כיליא דתנור טפח נפקא מינה למקח וממכר שאם מכר לו תנור בכיליא צריך שיהא עוביה טפח:
97
צ״ח[שם]
מתני' לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו חלל גובה ארבע אמות מפי התנור עד התקרה שלא יאחז האור בתקרה. היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים אישטרייך בלשון אשכנז טיט קרקע שלשה טפחים. [אמר המעתיק לדאבון לבנו יחסר מכת"י מן תוך דברי ענין הזה. ויתחיל בתוך ענין מסוף פ' חזקת הבתים. וחבל על דאבדין דברי פז על ענינים יקרים כאלה]:
מתני' לא יעמיד אדם תנור בתוך הבית אלא אם כן יש על גביו חלל גובה ארבע אמות מפי התנור עד התקרה שלא יאחז האור בתקרה. היה מעמידו בעלייה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים אישטרייך בלשון אשכנז טיט קרקע שלשה טפחים. [אמר המעתיק לדאבון לבנו יחסר מכת"י מן תוך דברי ענין הזה. ויתחיל בתוך ענין מסוף פ' חזקת הבתים. וחבל על דאבדין דברי פז על ענינים יקרים כאלה]:
98
צ״טפרק חזקת הבתים
99
ק׳[דף נ"ז ע"א]
קרינא ביה על פי שנים עדים ודוקא במקום שראובן העיד על חתימת עצמו אז קרוביו אינם מקיימין חתימת שמעון. אבל היתה כתיבת ידו של ראובן יוצאה ממקום אחר שאין ראובן צריך להעיד על חתימת עצמו. או אפי' ראובן עצמו מעיד על חתימת עצמו. כההיא דפרק האשה שנתארמלה דאמר רב יהודה אמר רב שנים שהיו חתומים על השטר ומת אחד מהם צריכין שנים מן השוק להעיד עליו. ואי ליכא שנים מן השוק אלא חד מאי אמר אביי ליכתוב חתימת ידא אחספא ושדי ליה בבי דינא דחזו ליה בי דינא ומחזקי ליה דלא צריך איהו לאסהודי אחתימות ידיה ואזיל איהו והאי סהדי אחרינ' ומסהדי אאידך. אבל היכא שאין כתב ידו של ראובן יוצא ממקום אחר דבעי ראובן לאסהודי אחתימות דנפשיה אז קרובי ראובן לא מסהדי אחתימה דשמעון. ואע"ג דקרוב לוה ומלוה מסהדי אחתימה דסהדי ומקיימי ליה לשטרא משום דלא מסהדי אמנה שבשטר דגילוי מילתא בעלמ' הוא. כדפרי' בהגוזל שאני הכא הואיל ונפיק פלגו ממונא אפומיה בסהדותא ברורה פסלינן ליה אפילו בגלוי מילתא בעלמא. ובפר"ח כתב ס"פ האשה שנתארמלה וזה לשונו וגר' בפ' אחד דיני ממונות אמר רב שונה אדם לתלמידו דרך קצרה ודן עמו דיני נפשות. מתיבי הטהרות והטמאות אב ובנו ודרב ותלמידו מונין להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ועיבור שנים אין מונין להם אלא אחד. יש מי שאומ' כיון דלא תני קיום שטרות בהני תניא שמעינן מינה דקיום שטרות בקרובים כשר ולא היא דאין קיום שטרות כשר בקרובי' אלא הא דתנינא בהדיא נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של אחי. והוא שיש אחר עמו רחוק. אבל אם יהו דיינין קרובין זה לזה או קרובין למלוה או ללוה פסולין . הן דאינון בכל דיני ממונות. וכיון דתנן דיני ממונות בכללן ודיני קנסות וקיום שטרות וכיוצא בהן דכולהו בכלל דיני ממונות שייכי וכן הדין עכ"ל. ועל כרחיה ליתא למה שכתב שאין אדם נאמן לומר זה כתב ידו של אבא אלא א"כ יש אדם רחוק עמו כדפי' רבינו שמואל זצ"ל דכי חשבת לאחי כעד אחד נמצא דעד אחד מגבי ג' חלקים דהיינו עד החתום בשטר שחוזר ומצטרף עם אחיו על חתימת השני אבל כשאחי שמעון מעידים על חתימת שמעון כולהו כעד אחד דמו ונפיק פלגא ממונא אפומייהו ופלגו ממונא אחר על פי עד אחר הכתוב בשטר. ותו דבכל הספרים כתוב אמר רב הונא ברי' דרב יהושע והוא שיש עמו גדול ולא גר' אחר רחוק אלא גדול והיינו משום דקטן לאו בר דיעה הוא כשראה כתב אביו הצריך רב הונא שיהא אחר עמו גדול שהוא בר דיעה כשראה כתבו כדתנן בפ' המביא תנינ' הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן ופרכינן בגמרא הא לאו בני דיעה נינהו. אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב כמו כן בפ' האשה שנתארמלה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שהיה גדול על גביו כלומר מעיד עמו עכ"ל. אבל אחר רחוק לא כתב. אלא ש"מ גדול עומד על גביו ואפי' קרוב וטעמא דמילתא כדפרישית בהגוזל:
קרינא ביה על פי שנים עדים ודוקא במקום שראובן העיד על חתימת עצמו אז קרוביו אינם מקיימין חתימת שמעון. אבל היתה כתיבת ידו של ראובן יוצאה ממקום אחר שאין ראובן צריך להעיד על חתימת עצמו. או אפי' ראובן עצמו מעיד על חתימת עצמו. כההיא דפרק האשה שנתארמלה דאמר רב יהודה אמר רב שנים שהיו חתומים על השטר ומת אחד מהם צריכין שנים מן השוק להעיד עליו. ואי ליכא שנים מן השוק אלא חד מאי אמר אביי ליכתוב חתימת ידא אחספא ושדי ליה בבי דינא דחזו ליה בי דינא ומחזקי ליה דלא צריך איהו לאסהודי אחתימות ידיה ואזיל איהו והאי סהדי אחרינ' ומסהדי אאידך. אבל היכא שאין כתב ידו של ראובן יוצא ממקום אחר דבעי ראובן לאסהודי אחתימות דנפשיה אז קרובי ראובן לא מסהדי אחתימה דשמעון. ואע"ג דקרוב לוה ומלוה מסהדי אחתימה דסהדי ומקיימי ליה לשטרא משום דלא מסהדי אמנה שבשטר דגילוי מילתא בעלמ' הוא. כדפרי' בהגוזל שאני הכא הואיל ונפיק פלגו ממונא אפומיה בסהדותא ברורה פסלינן ליה אפילו בגלוי מילתא בעלמא. ובפר"ח כתב ס"פ האשה שנתארמלה וזה לשונו וגר' בפ' אחד דיני ממונות אמר רב שונה אדם לתלמידו דרך קצרה ודן עמו דיני נפשות. מתיבי הטהרות והטמאות אב ובנו ודרב ותלמידו מונין להם שנים דיני ממונות ודיני נפשות ודיני מכות ועיבור שנים אין מונין להם אלא אחד. יש מי שאומ' כיון דלא תני קיום שטרות בהני תניא שמעינן מינה דקיום שטרות בקרובים כשר ולא היא דאין קיום שטרות כשר בקרובי' אלא הא דתנינא בהדיא נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא וזה כתב ידו של אחי. והוא שיש אחר עמו רחוק. אבל אם יהו דיינין קרובין זה לזה או קרובין למלוה או ללוה פסולין . הן דאינון בכל דיני ממונות. וכיון דתנן דיני ממונות בכללן ודיני קנסות וקיום שטרות וכיוצא בהן דכולהו בכלל דיני ממונות שייכי וכן הדין עכ"ל. ועל כרחיה ליתא למה שכתב שאין אדם נאמן לומר זה כתב ידו של אבא אלא א"כ יש אדם רחוק עמו כדפי' רבינו שמואל זצ"ל דכי חשבת לאחי כעד אחד נמצא דעד אחד מגבי ג' חלקים דהיינו עד החתום בשטר שחוזר ומצטרף עם אחיו על חתימת השני אבל כשאחי שמעון מעידים על חתימת שמעון כולהו כעד אחד דמו ונפיק פלגא ממונא אפומייהו ופלגו ממונא אחר על פי עד אחר הכתוב בשטר. ותו דבכל הספרים כתוב אמר רב הונא ברי' דרב יהושע והוא שיש עמו גדול ולא גר' אחר רחוק אלא גדול והיינו משום דקטן לאו בר דיעה הוא כשראה כתב אביו הצריך רב הונא שיהא אחר עמו גדול שהוא בר דיעה כשראה כתבו כדתנן בפ' המביא תנינ' הכל כשרין לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן ופרכינן בגמרא הא לאו בני דיעה נינהו. אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב כמו כן בפ' האשה שנתארמלה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע והוא שהיה גדול על גביו כלומר מעיד עמו עכ"ל. אבל אחר רחוק לא כתב. אלא ש"מ גדול עומד על גביו ואפי' קרוב וטעמא דמילתא כדפרישית בהגוזל:
100
ק״א[שם]
מתני' אלו דברים שיש להם חזקה פי' רבינו שמואל זצ"ל דאמרי' לקמן שאדם משתמש בשל חבירו שאם נשתמש שלש שנים ולא מיחה בו חבירו יש לו חזקה לזה המחזיק ויכול לטעון אתה נתת לי לתשמיש זה במתנה או אתה מכרתו לי כגון תשמישין קבועין כדמפרש לקמן שאדם מקפיד עליהן אם עושין שלא ברשותו. הילכך בשלש הויא חזקה דומיא דבורות שיחין וסעדות ובית השלחין וכל הנך דלעיל דכיון דקביעות דתשמיש הוא כמחזיק גוף הקרקע של חבירו דמי והויא חזקה בג' שנים. ור' חנני' פי' אלו דברים שיש להם חזקה כאשר כבר פירשנו. ולא נהירא אלא לקמיה קאי. דאי לעיל קאי ומסקנא דלעיל דמתני' היא אריכות לשון שלא לצורך הוא. ועוד דאכתי תנינא לקמן יש להם חזקה טובא. כללא דמילתא כל הני יש להם חזקה דתנן במתני' עד סוף פרקין בחזקת שלש שנים מיירי כדמוכח בברייתא בא לפני ר' חייא אמר לו יגעת בני יגעת. עכ"ל:
מתני' אלו דברים שיש להם חזקה פי' רבינו שמואל זצ"ל דאמרי' לקמן שאדם משתמש בשל חבירו שאם נשתמש שלש שנים ולא מיחה בו חבירו יש לו חזקה לזה המחזיק ויכול לטעון אתה נתת לי לתשמיש זה במתנה או אתה מכרתו לי כגון תשמישין קבועין כדמפרש לקמן שאדם מקפיד עליהן אם עושין שלא ברשותו. הילכך בשלש הויא חזקה דומיא דבורות שיחין וסעדות ובית השלחין וכל הנך דלעיל דכיון דקביעות דתשמיש הוא כמחזיק גוף הקרקע של חבירו דמי והויא חזקה בג' שנים. ור' חנני' פי' אלו דברים שיש להם חזקה כאשר כבר פירשנו. ולא נהירא אלא לקמיה קאי. דאי לעיל קאי ומסקנא דלעיל דמתני' היא אריכות לשון שלא לצורך הוא. ועוד דאכתי תנינא לקמן יש להם חזקה טובא. כללא דמילתא כל הני יש להם חזקה דתנן במתני' עד סוף פרקין בחזקת שלש שנים מיירי כדמוכח בברייתא בא לפני ר' חייא אמר לו יגעת בני יגעת. עכ"ל:
101
ק״ב[שם]
ואלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר וכן תנור וריחיים וכיריים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה. פי' רבינו שמואל זצ"ל דכל הני דברים המטלטלי' הן ואינם תשמיש של קביעות ואין בעל החצר מקפיד ד' וה' שנים ולכך אין לו חזקה. אבל עשה מחיצה בחצר לבהמתו גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכיריים וכן לריחיים הרי זו חזקה בכל מקום מקום תוך המחיצות שעשה יכול לטעון לקוח הוא בידי. הכניס תרנגולים לתוך ביתו של חבירו עשה מקום לזבלו עמוק שלשה כדי שלא יתפזר או מחיצה גבוה שלשה הרי זו חזקה. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר עולא כל אלו שבנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו נמי לא קנה. כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו נמי קנה כלומר הויא חזקה שלש שנים. מיהו הקנין על ידי מעות או על ידי מתנה. מתקיף לה רב ששת כללא הוא והרי (נמי) ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה. והרי אכיל פירות דבנכסי הגר לא קנה ובנכסי חבירו קנה. אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר שותפין עסקינן דבהעמדה נמי לא קפדי אמחיצה קפדי. ופרכי' ובהעמדה נמי לא קפדי והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר:
ואלו דברים שאין להם חזקה היה מעמיד בהמה בחצר וכן תנור וריחיים וכיריים ומגדל תרנגולים ונותן זבלו בחצר אינה חזקה. פי' רבינו שמואל זצ"ל דכל הני דברים המטלטלי' הן ואינם תשמיש של קביעות ואין בעל החצר מקפיד ד' וה' שנים ולכך אין לו חזקה. אבל עשה מחיצה בחצר לבהמתו גבוהה עשרה טפחים וכן לתנור וכן לכיריים וכן לריחיים הרי זו חזקה בכל מקום מקום תוך המחיצות שעשה יכול לטעון לקוח הוא בידי. הכניס תרנגולים לתוך ביתו של חבירו עשה מקום לזבלו עמוק שלשה כדי שלא יתפזר או מחיצה גבוה שלשה הרי זו חזקה. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר עולא כל אלו שבנכסי הגר לא קנה בנכסי חבירו נמי לא קנה. כל שאילו בנכסי הגר קנה בנכסי חבירו נמי קנה כלומר הויא חזקה שלש שנים. מיהו הקנין על ידי מעות או על ידי מתנה. מתקיף לה רב ששת כללא הוא והרי (נמי) ניר דבנכסי הגר קנה בנכסי חבירו לא קנה. והרי אכיל פירות דבנכסי הגר לא קנה ובנכסי חבירו קנה. אלא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הכא בחצר שותפין עסקינן דבהעמדה נמי לא קפדי אמחיצה קפדי. ופרכי' ובהעמדה נמי לא קפדי והתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר:
102
ק״ג[שם ע"ב]
אלא אמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן מתני' ברחבה שאחורי הבתים עסקינן ואינו מקפיד כל כך הילכך אהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי. אבל חצר לפני בתים הוא וצריך שיהא מקום פנוי לביאה ויציאה הילכך קפדי אהעמדה כדי. רב פפא אמר אידי ואידי מתני' דהכא ודנדרים בחצר השותפין חייב דקפיד אהעמדה כדי והיכ' דלא קפיד. גבי ממונין לענין חזקה יש לנו לילך לקולא ולומר שאין מקפידין השותפין זה על זה ומותר להעמיד בהמות בחצר כל זמן שאין חבירו מקפיד עליו ומעכב והיינו קולא שאנו מתירין לזה להעמיד שם בסתמא אע"פ שלא נטל רשות מחבירו. והילכך לא הויא חזקה ובאיסורא דשותפין שנדרו לחומרא. רבינא אמר לעולם אידי ואידי לא קפדי שותפין בהעמדה כדי כדתנן דלא הויא חזקה. וגבי נדרים נמי מותרין ליכנס לחצר והא דקתני אסורין ר' אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה. אמר ר' יונתן משום ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה פי' רבינו שמואל זצ"ל בכל תשמישין הקבועים בחצר דומיא דהעמדת בהמות תנור וכיריים שממעטין אויר חצר יכולים לעכב אם האחד רוצה לבדו לעשות וחביריו אינם רוצים חוץ מן הכביסה שתקנו לו חכמים שיעשה בחצר בעל כרחן של שותפין חביריו. עכ"ל:
אלא אמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן מתני' ברחבה שאחורי הבתים עסקינן ואינו מקפיד כל כך הילכך אהעמדה כדי לא קפדי אמחיצה קפדי. אבל חצר לפני בתים הוא וצריך שיהא מקום פנוי לביאה ויציאה הילכך קפדי אהעמדה כדי. רב פפא אמר אידי ואידי מתני' דהכא ודנדרים בחצר השותפין חייב דקפיד אהעמדה כדי והיכ' דלא קפיד. גבי ממונין לענין חזקה יש לנו לילך לקולא ולומר שאין מקפידין השותפין זה על זה ומותר להעמיד בהמות בחצר כל זמן שאין חבירו מקפיד עליו ומעכב והיינו קולא שאנו מתירין לזה להעמיד שם בסתמא אע"פ שלא נטל רשות מחבירו. והילכך לא הויא חזקה ובאיסורא דשותפין שנדרו לחומרא. רבינא אמר לעולם אידי ואידי לא קפדי שותפין בהעמדה כדי כדתנן דלא הויא חזקה. וגבי נדרים נמי מותרין ליכנס לחצר והא דקתני אסורין ר' אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה. אמר ר' יונתן משום ר' בנאה בכל שותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכביסה שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על הכביסה פי' רבינו שמואל זצ"ל בכל תשמישין הקבועים בחצר דומיא דהעמדת בהמות תנור וכיריים שממעטין אויר חצר יכולים לעכב אם האחד רוצה לבדו לעשות וחביריו אינם רוצים חוץ מן הכביסה שתקנו לו חכמים שיעשה בחצר בעל כרחן של שותפין חביריו. עכ"ל:
103
ק״ד[דף נ"ח ע"ב]
מתני' המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. פי' רבינו שמואל זצ"ל מרזב צנור קטן ורנילין לתלותו בסוף צנור גדול ההולך על פני כל אורך הגג ורגילין להופכו לכל ראש שירצו ומרחיק קילוח המים מן הכותל והילכך אין לו חזקה ואין דבר קבוע ואם החזיק בו בעל הגג שלש שנים ותלה בו אויר חצר חבירו אינו יכול לטעון החזקתי דכיון דלאו מילתא דקביעותא היא לא קפיד בעל חצר ושתיק שנתים שלש. המזחילה יש לה חזקה. הוא צינור גדול המחזיק כל אורך הגג. ומילתא דקביעותא היא הילכך יש לה חזקה דלא עביד אינש דשתיק אלא קפיד ומדשתיק איכא למימר הדין עם המחזיק דודאי נתרצה עמו בדמים או במתנה. מאי המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המרזב אין לו חזקה מרוח אחת. אם המרזב מונח בראש דרומי של מזחילה ושפך שם מים והחזיק בו ג' שנים אינה חזקה ואם צריך בעל חצר להשתמש שם צריך לעקור מרזבו מיכן ולהניחו בראש השני של מזחילה ראין בעל הגג מפסיד בכך כלום והילכך אין כאן קביעות להיותו מונח לעולם לרוח זה. והילכך לא חשש בעל חצר למחות אבל יש למקומו חזקה באחת משתי רוחותיו או צפוני או דרומי שאם יעקרנו מצד זה יניחנו בצד זה ואין בעל חצר יכול לעוקרו לגמרי מן החצר שהרי החזיק מיהא בתוך החצר דלגבי אחד משתי רוחותיו הוי מרזב מילתא דקביע דסתם בית אי אפשר בלא מרזב. ר' חנינא אמר המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו שאם היה ארוך יותר מכדי צורכו והופכו באויר חצר הרבה מקצרו והיינו אין לו חזקה לאורכו אבל יש למקומו שהוא מונח שם חזקה דלא יעקרנו ממקומו כלל ואפילו מצד זה לזה אלא באותו רוח שהחזיק ובאותו מקום הויא חזקה. רב ירמיה בר אבא אמר המרזב אין לו חזקה שאם רצה בעל חצר לבנות תחתיו בונה בנינו עד שמניע למרזב ולא מצי טעין בעל הגג כי היכי דאחזיקי במקום המרזב אחזיקי נמי במה שתחתיו. ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו ולהגביה בנינו ממקום שהיה המרזב אינו יכול לעוקרו דלמקומו מיהא יש לו חזקה:
מתני' המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה. פי' רבינו שמואל זצ"ל מרזב צנור קטן ורנילין לתלותו בסוף צנור גדול ההולך על פני כל אורך הגג ורגילין להופכו לכל ראש שירצו ומרחיק קילוח המים מן הכותל והילכך אין לו חזקה ואין דבר קבוע ואם החזיק בו בעל הגג שלש שנים ותלה בו אויר חצר חבירו אינו יכול לטעון החזקתי דכיון דלאו מילתא דקביעותא היא לא קפיד בעל חצר ושתיק שנתים שלש. המזחילה יש לה חזקה. הוא צינור גדול המחזיק כל אורך הגג. ומילתא דקביעותא היא הילכך יש לה חזקה דלא עביד אינש דשתיק אלא קפיד ומדשתיק איכא למימר הדין עם המחזיק דודאי נתרצה עמו בדמים או במתנה. מאי המרזב אין לו חזקה ויש למקומו חזקה המרזב אין לו חזקה מרוח אחת. אם המרזב מונח בראש דרומי של מזחילה ושפך שם מים והחזיק בו ג' שנים אינה חזקה ואם צריך בעל חצר להשתמש שם צריך לעקור מרזבו מיכן ולהניחו בראש השני של מזחילה ראין בעל הגג מפסיד בכך כלום והילכך אין כאן קביעות להיותו מונח לעולם לרוח זה. והילכך לא חשש בעל חצר למחות אבל יש למקומו חזקה באחת משתי רוחותיו או צפוני או דרומי שאם יעקרנו מצד זה יניחנו בצד זה ואין בעל חצר יכול לעוקרו לגמרי מן החצר שהרי החזיק מיהא בתוך החצר דלגבי אחד משתי רוחותיו הוי מרזב מילתא דקביע דסתם בית אי אפשר בלא מרזב. ר' חנינא אמר המרזב אין לו חזקה שאם היה ארוך מקצרו שאם היה ארוך יותר מכדי צורכו והופכו באויר חצר הרבה מקצרו והיינו אין לו חזקה לאורכו אבל יש למקומו שהוא מונח שם חזקה דלא יעקרנו ממקומו כלל ואפילו מצד זה לזה אלא באותו רוח שהחזיק ובאותו מקום הויא חזקה. רב ירמיה בר אבא אמר המרזב אין לו חזקה שאם רצה בעל חצר לבנות תחתיו בונה בנינו עד שמניע למרזב ולא מצי טעין בעל הגג כי היכי דאחזיקי במקום המרזב אחזיקי נמי במה שתחתיו. ויש למקומו חזקה שאם בא לעוקרו ולהגביה בנינו ממקום שהיה המרזב אינו יכול לעוקרו דלמקומו מיהא יש לו חזקה:
104
ק״ה[דף נ"ט ע"א]
אמר רב יהודה אמר שמואל צינור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו בעל חצר מעכב עליו דא"ל כי היכי דאתקניא לך מצד דידי למישדא ביה מייך לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך:
אמר רב יהודה אמר שמואל צינור המקלח מים לחצר חבירו ובא בעל הגג לסותמו בעל חצר מעכב עליו דא"ל כי היכי דאתקניא לך מצד דידי למישדא ביה מייך לדידי נמי קני לי מיא דאיגרך:
105
ק״ו[שם]
איתמר ר' אושעיא אמר מעכב על בעל הגג ר' חמא אמר אין מעכב אזול ושיילוה לר' ניסא א"ל מעכב קרי עליה רמי בר חמא החוט המשולש לא במהרה ינתק זה ר' אושעי' בר חמא בנו של ר' ניסא :
איתמר ר' אושעיא אמר מעכב על בעל הגג ר' חמא אמר אין מעכב אזול ושיילוה לר' ניסא א"ל מעכב קרי עליה רמי בר חמא החוט המשולש לא במהרה ינתק זה ר' אושעי' בר חמא בנו של ר' ניסא :
106
ק״זכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון והילכתא כרבי אושעיא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל צינור של שותפין . מתני' סולם המצרי אין לו חזקה פי' רבינו שמואל זצ"ל קטן הוא הילכך אין לו חזקה דכיון דלאו מילתא דקביעות היא לא קפיד ולא חשש למחות הילכך אם נתן סולמו בחצר חבירו לעלות לגגו ולשובכו אינה חזקה. ולצורי יש לו חזקה דסולם גדול הוא:
107
ק״ח[שם]
היכי דמי סולם המצרי אמרי דבי רבי ינאי כל שאין לו ארבע חווקים:
היכי דמי סולם המצרי אמרי דבי רבי ינאי כל שאין לו ארבע חווקים:
108
ק״ט[שם]
מתני' הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות פי' מי שיש לו כותל סמוך לחצר חבירו והוציא זיז טפח בולט מכותלו לחצר חבירו הויא חזקה ויכול למחות על הבא להוציא זיז טפח לכתחילה:
מתני' הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות פחות מטפח אין לו חזקה ואינו יכול למחות פי' מי שיש לו כותל סמוך לחצר חבירו והוציא זיז טפח בולט מכותלו לחצר חבירו הויא חזקה ויכול למחות על הבא להוציא זיז טפח לכתחילה:
109
ק״י[שם ע"ב]
אמר ר' יוסי א"ר מני ואמרי לה אמר ר' יעקב א"ר מני החזיק בטפח החזיק בארבעה. מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר המחזיק בזיז שהוא רחב טפח באורך ארבעה טפחים בולט מן הכותל ולחוץ החזיק נמי בזיז שהוא רחב ד' על ד' אורך דכיון דהניח לו אורך של מקום חשוב נתרצה לו נמי ברחבו דאין מקום חשוב פחות מד' על ד'. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דה"ה שאם החזיק ברוחב טפח במשך עשרה לא החזיק כי אם ברוחב ד' אבל אם החזיק ברוחב טפח במשך ששה לא החזיק ברוחב שלשה אלא מה שהחזיק החזיק ולא יותר:
אמר ר' יוסי א"ר מני ואמרי לה אמר ר' יעקב א"ר מני החזיק בטפח החזיק בארבעה. מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר המחזיק בזיז שהוא רחב טפח באורך ארבעה טפחים בולט מן הכותל ולחוץ החזיק נמי בזיז שהוא רחב ד' על ד' אורך דכיון דהניח לו אורך של מקום חשוב נתרצה לו נמי ברחבו דאין מקום חשוב פחות מד' על ד'. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דה"ה שאם החזיק ברוחב טפח במשך עשרה לא החזיק כי אם ברוחב ד' אבל אם החזיק ברוחב טפח במשך ששה לא החזיק ברוחב שלשה אלא מה שהחזיק החזיק ולא יותר:
110
קי״א[שם]
אמר רב הונא לא שנו דאין יכול למחות אלא בעל הגג שהוא בעל הזיז בבעל חצר דאין יכול למחות בו ולומר אל תשמש בזיז שלי אבל בעל חצר יכול למחות בבעל הגג שלא יוציא זיז פחות מטפח לכתחילה. אי נמי שלא ישתמש בהן בזיז שהוציא כבר. ורב יהודה אמר אפי' בעל חצר בבעל הגג אינו יכול למחות:
אמר רב הונא לא שנו דאין יכול למחות אלא בעל הגג שהוא בעל הזיז בבעל חצר דאין יכול למחות בו ולומר אל תשמש בזיז שלי אבל בעל חצר יכול למחות בבעל הגג שלא יוציא זיז פחות מטפח לכתחילה. אי נמי שלא ישתמש בהן בזיז שהוציא כבר. ורב יהודה אמר אפי' בעל חצר בבעל הגג אינו יכול למחות:
111
קי״בפסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכה כרב הונא. כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל הזיז עד טפח יש לו חזקה ויכול למחות בין בעל הגג בבעל החצר בין בעל החצר לבעל הגג דאי כפי' הקונט' שפי' דיכול למחות בעל חצר בבעל הגג אבל בעל הגג בבעל חצר אינו יכול למחות מאי איכא בין טפח לפחות מטפח לענין מחאה לרב הונא דמפרש בגמרא דקתני סיפא אינו יכול למחות היינו בעל הגג בבעל חצר אבל בעל חצר לבעל הגג יכול למחות גבי פחות מטפח אינו יכול למחות משמע שיש חילוק. על כן נראה דטפח אפילו בעל הגג יכול למחות בבעל חצר לפי שיש בו טפח תשמיש החשוב יותר ופעמים שתולה דברים גדולים שמכבידים על הכותל או מניח עליו כלי מלא מים ונשפך ומזיקים מים לכותל. ובעל חצר יכול למחות בבעל הגג משום היזק ראיה. דלמאי דסליק אדעתין בגמ' דרב יהודה לית ליה היזק ראיה מ"מ כשישים עליו כלי מלא מים פעמים שיפול ויטשטש כל החצר או פעמים יפול על ראשו של בעל חצר. והאי מספקא. יכול למחות דקתני בזיז טפח או בתוך שלש מיירי או לאחר שלש דמצינא לפרש דהיינו בתוך שלש קודם שהחזיק אבל לאחר שהחזיק אינו יכול למחות בעל חצר בבעל הגג אי נמי דלאחר שלש הוא יכול למתות בעל הגג בבעל חצר ולא מהנך טעמי דפרישית אלא משום דיש לו תשמיש לבעל הגג על הזיז ולא יניח את בעל החצר להשתמש שלא יגזול לו תשמישו שהוא רוצה להשתמש בו כל שעה דאין יכול למחות בו בעל חצר בבעל הגג כיון שהחזיק. אבל בתוך שלש כל זמן שלא החזיק יהיה זיז טפח כמו פחות מטפח. והא דמפליג השתא בין טפח לפחות מטפח הא בהא תליא דבטפח דמהניא ביה חזקה יכול למחות בעל הגג לבעל חצר אבל פחות מטפח אין יכול למחות משום דלא מהניא חזקה. עכ"ל:
112
קי״ג[שם]
מתני' לא יפתח אדם חלונות לחצר שיש לו שותפות בה משום היזק ראיה וכ"ש לחצר חבירו כדמפ' בגמרא. לקח בית בחצר הסמוך לזה החצר לא יפתחנו לחצר השותפין דאע"ג דיש לו חלק בחצר אינו יכול להרבות עליהן אכסניא ודיורין לטרוח לבני חצר. בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנו לחצר השותפין שהרי מוסיף דיורין בחצר ומטריח לבני החצר שמרבין עליהן דריסת הרגל אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה על ביתו דכיון דדרך פתח ביתו יוצאין לחצר אין כאן טורח לבני החצר שאינו מרבה עליהן דיורין. וכמוסיף בגמרא שלא הוסיף עליהן כלום אלא חלקו שנים שהרי כל ביתו יכול למלאות אכסנאים אם ירצה. ת"ר מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין והיה טוען שעשה ברשות בני חצר בא לפני ר' ישמעאל בר יוסי ואמר לו החזקת בני החזקת סבירא ליה לאלתר הויא חזקה דכיון דבפניו החזיק ושתק אם איתא שלא ברשות עשה היה לו למחות בא לפני ר' חייא א"ל יגעת בני ופתחת לך ויגע וסתום דלא הויא חזקה עד שלש שנים:
מתני' לא יפתח אדם חלונות לחצר שיש לו שותפות בה משום היזק ראיה וכ"ש לחצר חבירו כדמפ' בגמרא. לקח בית בחצר הסמוך לזה החצר לא יפתחנו לחצר השותפין דאע"ג דיש לו חלק בחצר אינו יכול להרבות עליהן אכסניא ודיורין לטרוח לבני חצר. בנה עלייה על גבי ביתו לא יפתחנו לחצר השותפין שהרי מוסיף דיורין בחצר ומטריח לבני החצר שמרבין עליהן דריסת הרגל אלא אם רצה בונה חדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה על ביתו דכיון דדרך פתח ביתו יוצאין לחצר אין כאן טורח לבני החצר שאינו מרבה עליהן דיורין. וכמוסיף בגמרא שלא הוסיף עליהן כלום אלא חלקו שנים שהרי כל ביתו יכול למלאות אכסנאים אם ירצה. ת"ר מעשה באחד שפתח חלונותיו לחצר השותפין והיה טוען שעשה ברשות בני חצר בא לפני ר' ישמעאל בר יוסי ואמר לו החזקת בני החזקת סבירא ליה לאלתר הויא חזקה דכיון דבפניו החזיק ושתק אם איתא שלא ברשות עשה היה לו למחות בא לפני ר' חייא א"ל יגעת בני ופתחת לך ויגע וסתום דלא הויא חזקה עד שלש שנים:
113
קי״דכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון וקיימא לן כר' חייא. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
114
קי״ה[דף ס' ע"א]
אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הויא חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. פי' רבינו שמואל זצ"ל אם החזיק בחלון ג' שנים בחצר השותפין ובא חבירו וסתמו שבנה כותל שכנגדו והוא שתק לאלתר הויא חזקה לזה הסותם שלא יפתח עוד חבירו אלא ברשותו וחזקת שלש שנים שהיה חלונו פתוח אינו כלום מאחר ששתק כשסתמו זה שאין אדם עשוי שסותמין אודו בפניו ושותק ומדשתיק אודויי אודי ליה דשלא כרין החזיק מעיקרא עכ"ל. הא פי' אם החזיק בחלון ג' שנים בחצר השותפין לאו דוקא בחצר השותפין אלא ה"ה בחצר חבירו:
אמר רב נחמן ולסתום לאלתר הויא חזקה שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק. פי' רבינו שמואל זצ"ל אם החזיק בחלון ג' שנים בחצר השותפין ובא חבירו וסתמו שבנה כותל שכנגדו והוא שתק לאלתר הויא חזקה לזה הסותם שלא יפתח עוד חבירו אלא ברשותו וחזקת שלש שנים שהיה חלונו פתוח אינו כלום מאחר ששתק כשסתמו זה שאין אדם עשוי שסותמין אודו בפניו ושותק ומדשתיק אודויי אודי ליה דשלא כרין החזיק מעיקרא עכ"ל. הא פי' אם החזיק בחלון ג' שנים בחצר השותפין לאו דוקא בחצר השותפין אלא ה"ה בחצר חבירו:
115
קי״ווכן כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל אמר רב נחמן והיכא דמחזיק אדם בחלונותיו לחצר ועמד בעל החצר וסתמו לפניו לאלתר הויא חזקה. וכן הלכה. עכ"ל:
116
קי״ז[שם]
מתני' לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין מאי טעמא מפני שמרבה עליהם את הדרך. אימא סיפא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך והלא מרבה עליהם את הדרך. אמר רב הונא מאי חדר שחלק לשנים ומאי עלייה אפתא. שחלקו בגובהו ועולה ארובה מן החדר לההיא עלייה דהיינו אפתא ועולה בצידי הבית מאחוריו:
מתני' לקח בית בחצר אחרת לא יפתחנו לחצר השותפין מאי טעמא מפני שמרבה עליהם את הדרך. אימא סיפא אם רצה בונה את החדר לפנים מביתו ובונה עלייה על גבי ביתו ופותחה לתוך והלא מרבה עליהם את הדרך. אמר רב הונא מאי חדר שחלק לשנים ומאי עלייה אפתא. שחלקו בגובהו ועולה ארובה מן החדר לההיא עלייה דהיינו אפתא ועולה בצידי הבית מאחוריו:
117
קי״ח[שם]
מתני' לא יפתח אדם לחצר השותפין אפילו היכא דיש לו חזקה פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה וטעמא משום צניעותא. היה קטן לא יעשנה גדול סבר רמי בר חמא למימר דאי הוה פתח בר ארבע אמות רוחב לא ירחיבנו שמונה דקא שקיל תמני אמות בחצר כנגד כל הפתח באורך ארבע אמות רחוק מן הפתח. כדאמרי' בפ"ק היה רוחב שמונה נוטל שמונה אמות באורך החצר כנגד כל רוחב הפתח. ואילו מעיקרא לא הוה שקיל אלא ד' אמות אבל כוי לישוייה בר ארבעי דבר תרתי שקיל נמי ארבע אמות בחצר כבר ארבעי. א"ל רבא מצי א"ל בפתחא זוטרא מצינא לאיצטנועי מינך בפתחא רבא לא מצינא דאיצטנע מינך:
מתני' לא יפתח אדם לחצר השותפין אפילו היכא דיש לו חזקה פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון אלא משהו ירחיק זה שלא כנגד זה וטעמא משום צניעותא. היה קטן לא יעשנה גדול סבר רמי בר חמא למימר דאי הוה פתח בר ארבע אמות רוחב לא ירחיבנו שמונה דקא שקיל תמני אמות בחצר כנגד כל הפתח באורך ארבע אמות רחוק מן הפתח. כדאמרי' בפ"ק היה רוחב שמונה נוטל שמונה אמות באורך החצר כנגד כל רוחב הפתח. ואילו מעיקרא לא הוה שקיל אלא ד' אמות אבל כוי לישוייה בר ארבעי דבר תרתי שקיל נמי ארבע אמות בחצר כבר ארבעי. א"ל רבא מצי א"ל בפתחא זוטרא מצינא לאיצטנועי מינך בפתחא רבא לא מצינא דאיצטנע מינך:
118
קי״ט[שם]
מתני' אחד לא יעשנה שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישוייה כבר תרתי תרתי דינא שקיל תמני בחצר. אבל בר תמני לישוייה בני ארבעי ארבעי. א"ל רבא מצי א"ל בחד פיתחא מצינא דאיצטנע מינך בתרתי פיתחא לא מצינא דאיצטנע מינך:
מתני' אחד לא יעשנה שנים סבר רמי בר חמא למימר בר ארבעי לא לישוייה כבר תרתי תרתי דינא שקיל תמני בחצר. אבל בר תמני לישוייה בני ארבעי ארבעי. א"ל רבא מצי א"ל בחד פיתחא מצינא דאיצטנע מינך בתרתי פיתחא לא מצינא דאיצטנע מינך:
119
ק״כבהנהו תרי פסק רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון דהלכה כרבא:
120
קכ״א[שם]
מתני' אבל פותח הוא לרשות הרבים כנגד פתח וחלון כנגד חלון דא"ל סוף סוף הא קא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים שרואים בביתך דרך פתח הבית ורוכבי סוסים וגמלים רואים בתוך חלונותיו. תוספתא בפ' שני דמכילתין. אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצירו של חבירו. שלא יהא רואה מה שבחצר של חבירו אלא זה פותח לרה"ר וזה לרה"ר:
מתני' אבל פותח הוא לרשות הרבים כנגד פתח וחלון כנגד חלון דא"ל סוף סוף הא קא בעית לאיצטנועי מבני רשות הרבים שרואים בביתך דרך פתח הבית ורוכבי סוסים וגמלים רואים בתוך חלונותיו. תוספתא בפ' שני דמכילתין. אבא שאול אומר לא יפתח אדם חנות כנגד חצירו של חבירו. שלא יהא רואה מה שבחצר של חבירו אלא זה פותח לרה"ר וזה לרה"ר:
121
קכ״ב[שם]
מתני' אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות אע"ג דמקבל עליה כל ההיזק דאתי מחמתיה שאין רצונם של בני אדם ליזוק ולירד לדין על עסקי ממונם. רבי אליעזר מתיר אלא שיכסוהו כסוי חזק כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת ורבנן דאסרי משום דזימנין דמתליע מתוכו ומיפחית ולאו אדעתיה דעובר ברשות ויעבור ויפול:
מתני' אין עושין חלל תחת רשות הרבים בורות שיחין ומערות אע"ג דמקבל עליה כל ההיזק דאתי מחמתיה שאין רצונם של בני אדם ליזוק ולירד לדין על עסקי ממונם. רבי אליעזר מתיר אלא שיכסוהו כסוי חזק כדי שתהא עגלה טעונה אבנים מהלכת ורבנן דאסרי משום דזימנין דמתליע מתוכו ומיפחית ולאו אדעתיה דעובר ברשות ויעבור ויפול:
122
קכ״ג[שם]
מתני' אין מוציאין זיזין (וגזוזטראות) דהיינו קורות קטנות וגזוזטראות דהיינו קורות גדולות הבולטות לחוץ לרשו' הרבים דאיכא למיחש פן יכשלו בהם בני רשות הרבים. וכל בני רשות הרבים ליתנהו גביה דלמחלו אלא א"כ כונס לתוך שלו הכותל ומניח מקרקעו ולחוץ כשיעור הוצאת זיז ומוציא. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל איכא מאן דאמר ה"מ למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מגמל ורוכבו מוציאין. רבא דהוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה והמבוי מקום הילוך כל בני החצרות הוא. הוה ההוא גברא דהוה ליה זיזא דהוה מפיק ליה לרשות הרבים הוו קא מעכבי עליה אתו לקמיה דרבא א"ל זיל קוץ. מר נמי אית ליה. א"ל דידי למבואה נפיק ומחלי בני מבואה והאי לדידך לרשות הרבים נפיק מאן מחיל גבך. ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה. אתא לקמיה דר' ינאי א"ל זיל האידנא ותא למחר שדר קצייה ההוא דידיה למחר אתא לקמיה א"ל זיל קוץ. א"ל מר נמי אית ליה א"ל זיל חזי אי לאו דקוץ לא תיקוץ. מעיקרא סבר ר' ינאי ניחא להו לבני רשות הרבים ביטוליה כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה:
מתני' אין מוציאין זיזין (וגזוזטראות) דהיינו קורות קטנות וגזוזטראות דהיינו קורות גדולות הבולטות לחוץ לרשו' הרבים דאיכא למיחש פן יכשלו בהם בני רשות הרבים. וכל בני רשות הרבים ליתנהו גביה דלמחלו אלא א"כ כונס לתוך שלו הכותל ומניח מקרקעו ולחוץ כשיעור הוצאת זיז ומוציא. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל איכא מאן דאמר ה"מ למטה מגמל ורוכבו אבל למעלה מגמל ורוכבו מוציאין. רבא דהוה ליה זיזא דהוה נפיק למבואה והמבוי מקום הילוך כל בני החצרות הוא. הוה ההוא גברא דהוה ליה זיזא דהוה מפיק ליה לרשות הרבים הוו קא מעכבי עליה אתו לקמיה דרבא א"ל זיל קוץ. מר נמי אית ליה. א"ל דידי למבואה נפיק ומחלי בני מבואה והאי לדידך לרשות הרבים נפיק מאן מחיל גבך. ר' ינאי הוה ליה אילן הנוטה לרשות הרבים הוה ההוא גברא דהוה ליה נמי אילן הנוטה לרשות הרבים הוו קא מעכבי עילויה. אתא לקמיה דר' ינאי א"ל זיל האידנא ותא למחר שדר קצייה ההוא דידיה למחר אתא לקמיה א"ל זיל קוץ. א"ל מר נמי אית ליה א"ל זיל חזי אי לאו דקוץ לא תיקוץ. מעיקרא סבר ר' ינאי ניחא להו לבני רשות הרבים ביטוליה כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה:
123
קכ״ד[שם]
מתני' אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיחזור ויוציא לאחר זמן. ר' יוחנן אמר כנס מוציא ורשב"ל אמר כנס אינו מוציא. אמר ליה ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך להוציא כ"ע לא פליגי דמוציא כי פליגי להחזיר כתלים למקומן ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ורשב"ל אמר מחזיר ה"מ היכא דליכא רווחא. הכא איכא רווחא כשיחזיר הכתלים למקומן. אכתי איכא כל רוחב רשות הרבים וסתם רשות הרבים מרווח הוא. אבל מיצר שבין שתי שדות שהחזיקו בו רבים אסור לקלקל דליכא רווחא:
מתני' אלא אם רצה כונס לתוך שלו ומוציא. איבעיא להו כנס ולא הוציא מהו שיחזור ויוציא לאחר זמן. ר' יוחנן אמר כנס מוציא ורשב"ל אמר כנס אינו מוציא. אמר ליה ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא אסברה לך להוציא כ"ע לא פליגי דמוציא כי פליגי להחזיר כתלים למקומן ואיפכא איתמר ר' יוחנן אמר אינו מחזיר משום דרב יהודה דאמר רב יהודה מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו ורשב"ל אמר מחזיר ה"מ היכא דליכא רווחא. הכא איכא רווחא כשיחזיר הכתלים למקומן. אכתי איכא כל רוחב רשות הרבים וסתם רשות הרבים מרווח הוא. אבל מיצר שבין שתי שדות שהחזיקו בו רבים אסור לקלקל דליכא רווחא:
124
קכ״הפי' רבינו שמואל זצ"ל דמוקמי' לר' יוחנן כרב יהוד' דהילכתא כוותיה. וקיימא לן כרב יהודה בהך. וכן כתב רבי' ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון דהילכתא כר' יוחנן. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כר' יוחנן:
125
קכ״ו[שם]
מתני' לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות בולטות לרה"ר הדי זה בחזקת' דטענינן ללוקח ואומרים אימור כונס לתוך שלו היה אבל המוכרה לו שהוציא הזיזין הוא היה צריך להביא ראיה בעדים שכנס לתוך שלו או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי. והויא לה חזקה שיש עמה טענה אבל לוקח לא צריך למיטען מידי אלא כך לקחתיה ואין צריך לטעון היאך הוציא המוכר הזיזין לרה"ר דטוענין ליורש וטוענין ללוקח. אמר רב הונא נפלה חוזר ובונה אותה להוציא זיזין כבתחילה:
מתני' לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות בולטות לרה"ר הדי זה בחזקת' דטענינן ללוקח ואומרים אימור כונס לתוך שלו היה אבל המוכרה לו שהוציא הזיזין הוא היה צריך להביא ראיה בעדים שכנס לתוך שלו או שיטעון שני חזקה החזקתי וכנסתי לתוך שלי. והויא לה חזקה שיש עמה טענה אבל לוקח לא צריך למיטען מידי אלא כך לקחתיה ואין צריך לטעון היאך הוציא המוכר הזיזין לרה"ר דטוענין ליורש וטוענין ללוקח. אמר רב הונא נפלה חוזר ובונה אותה להוציא זיזין כבתחילה:
126
קכ״זהדרן עלך פרק חזקת הבתים
127
קכ״חפרק המוכר את הבית
128
קכ״ט[דף ס"א ע"א]
המוכר את הבית סתם לא קנה את היציע אע"פ שהיא פתוחה לתוכו של בית ולא את החדר אע"פ שהוא לפנים מן הבית ופתוח לתוכו ודריסתו על הבית דכיון דאין תשמישו בשל בית שאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כעין תיבה הילכך אינו בכלל בית. ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשדה טפחים דהוי חשוב בפני עצמו לגבי בית ר' יהודה אומר אם יש לו צורת הפתח אע"פ שאינו גבוה עשרה טפחים אינו מכור. מאי יציע הכא תרגימו אפתא פי' בנין נמוך אצל הבית מצידו או מאחריו. ר' יוסף אמר ברקא חלילא מאן דאמר ברקא חלילא פי' רבי' שמואל זצ"ל איהו נמי כעין אפתא סמוך לבית אלא שעשוי חלונות חלונות לגוי והוא לשון חלילה על שם שכותלו חלול כל סביביו מ"ד אפתא כ"ש ברקא חלילא. מ"ד ברקא חלילא אבל אפתא מזדבנא. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וסוגיין כרב יוסף. כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל אפתא פי' כגון שחילק את הבית במחיצה ולא יגיענה עד התקרה אלא יניחנה חלל ויקרה אותו חלק דהוה ליה בית תוך בית פעמים פתחו לבית פעמים לאחורי הבית. ויש אומרים כך דמותו מכניסין קורות בחצי רום כותל הבית ומקרין עליהם ועושה לאותה תקרה מחיצות מגיעות לתקרת הבית שנמצא משתמש בכל קרקעית הבית ומתרוח באותה..... עלייה שעשה באוירו וזהו העיקר. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב אפתא כגון עלייה על גבי הבית ואין לה פתח מבחוץ ועושין לה ארובה במעזיבה שעל גבי הבית שהיא קרקעיתה של אותה עלייה וממנו נכנס ויוצא וזהו פתחה. אמר מר זוטרא הא דתנן לא מכר את היציע הוא דהויא ארבע אמות חשיב בפני עצמו. ואי לא לא חשיב דיציע ובית חדא תשמיש הוא ולא חשוב מקום דירא ובטל לגבי בית:
המוכר את הבית סתם לא קנה את היציע אע"פ שהיא פתוחה לתוכו של בית ולא את החדר אע"פ שהוא לפנים מן הבית ופתוח לתוכו ודריסתו על הבית דכיון דאין תשמישו בשל בית שאינו עשוי אלא להצניע שם חפציו לשמור כעין תיבה הילכך אינו בכלל בית. ולא את הגג בזמן שיש לו מעקה גבוה עשדה טפחים דהוי חשוב בפני עצמו לגבי בית ר' יהודה אומר אם יש לו צורת הפתח אע"פ שאינו גבוה עשרה טפחים אינו מכור. מאי יציע הכא תרגימו אפתא פי' בנין נמוך אצל הבית מצידו או מאחריו. ר' יוסף אמר ברקא חלילא מאן דאמר ברקא חלילא פי' רבי' שמואל זצ"ל איהו נמי כעין אפתא סמוך לבית אלא שעשוי חלונות חלונות לגוי והוא לשון חלילה על שם שכותלו חלול כל סביביו מ"ד אפתא כ"ש ברקא חלילא. מ"ד ברקא חלילא אבל אפתא מזדבנא. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וסוגיין כרב יוסף. כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל אפתא פי' כגון שחילק את הבית במחיצה ולא יגיענה עד התקרה אלא יניחנה חלל ויקרה אותו חלק דהוה ליה בית תוך בית פעמים פתחו לבית פעמים לאחורי הבית. ויש אומרים כך דמותו מכניסין קורות בחצי רום כותל הבית ומקרין עליהם ועושה לאותה תקרה מחיצות מגיעות לתקרת הבית שנמצא משתמש בכל קרקעית הבית ומתרוח באותה..... עלייה שעשה באוירו וזהו העיקר. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב אפתא כגון עלייה על גבי הבית ואין לה פתח מבחוץ ועושין לה ארובה במעזיבה שעל גבי הבית שהיא קרקעיתה של אותה עלייה וממנו נכנס ויוצא וזהו פתחה. אמר מר זוטרא הא דתנן לא מכר את היציע הוא דהויא ארבע אמות חשיב בפני עצמו. ואי לא לא חשיב דיציע ובית חדא תשמיש הוא ולא חשוב מקום דירא ובטל לגבי בית:
129
ק״ל[שם]
מתני' ולא את החדר שלפנים הימנו. השתא יציע שתשמישו שוה לגמרי לשל בית אמרת לא חדר שעשוי לשמירת ממונו ואין תשמישו דומה לשל בית כ"ש. לא צריכא דמצר ליה מוכר ללוקח בשטר מכירה מצרים החיצונים שחוץ לחדר סד"א מכר לו את החדר קמ"ל:
מתני' ולא את החדר שלפנים הימנו. השתא יציע שתשמישו שוה לגמרי לשל בית אמרת לא חדר שעשוי לשמירת ממונו ואין תשמישו דומה לשל בית כ"ש. לא צריכא דמצר ליה מוכר ללוקח בשטר מכירה מצרים החיצונים שחוץ לחדר סד"א מכר לו את החדר קמ"ל:
130
קל״א[שם ע"ב]
וכדרב נחמן דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו. היכי דמי אילימא דקרו ליה לבית בית ולבירה בירה פשיטא בית זבין ליה בירה לא זבין ליה אלא דקרו ליה לבירה נמי בית קרו ליה כולה זבין ליה לא צריכא דאיכא דקרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא נמי דקרו לבירה נמי בית. מהו דתימא כולה זבין לה קמ"ל רב נחמן דלא אמרינן הכי משום דהוה ליה למיכתב למוכר ולא שיירית בזבינייא אלין שבתוך מצרים הללו קאמ' כלומר שהרי כך תקנו חכמים לכתוב. בשביל שיש בני אדם שמרחיבים המצרים בשטר המכירה ואינן מוכרים כל מה שבתוך המצרים ואיהו לא כתב ליה ש"מ שיורי שייר. כמאן אזלא הא דאמר רב מרי ברה דבת שמואל משמיה דאביי האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה צריך למיכתב ליה ולא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום כמאן כרב נחמן אמר רבה בר אבוה משום דסבירא לי' דאמרי' בעלמא מצרים הרחיב לו. הילכך תקנו לכתוב כן דלא ליטעון מוכר מצרים הרחבתי וסימנתיו לך ויפסיד לוקח:
וכדרב נחמן דאמר ר"נ אמר רבה בר אבוה המוכר בית לחבירו בבירה גדולה אע"פ שמצר לו מצרים החיצונים מצרים הרחיב לו. היכי דמי אילימא דקרו ליה לבית בית ולבירה בירה פשיטא בית זבין ליה בירה לא זבין ליה אלא דקרו ליה לבירה נמי בית קרו ליה כולה זבין ליה לא צריכא דאיכא דקרו לבית בית ולבירה בירה ואיכא נמי דקרו לבירה נמי בית. מהו דתימא כולה זבין לה קמ"ל רב נחמן דלא אמרינן הכי משום דהוה ליה למיכתב למוכר ולא שיירית בזבינייא אלין שבתוך מצרים הללו קאמ' כלומר שהרי כך תקנו חכמים לכתוב. בשביל שיש בני אדם שמרחיבים המצרים בשטר המכירה ואינן מוכרים כל מה שבתוך המצרים ואיהו לא כתב ליה ש"מ שיורי שייר. כמאן אזלא הא דאמר רב מרי ברה דבת שמואל משמיה דאביי האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה צריך למיכתב ליה ולא שיירית בזביני אלין קדמאי כלום כמאן כרב נחמן אמר רבה בר אבוה משום דסבירא לי' דאמרי' בעלמא מצרים הרחיב לו. הילכך תקנו לכתוב כן דלא ליטעון מוכר מצרים הרחבתי וסימנתיו לך ויפסיד לוקח:
131
קל״בוכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל דהילכתא כרב נחמן: ההוא דא"ל לחבריה ארעא דבי רבי חייא מזביננא לך פי' שקניתי מר' חייא. הואי תרתי ארעתא דהוה מיקריא דבי ר' חייא. אמר רב אשי חדא אמר ליה ויטול הפחותה שבשתיהן דיד בעל השטר על התחתונה. ואי א"ל ארעתא סתמא מיעוט ארעתא שתים כל ארעתא יהיב ליה כל ארעתא דאית ליה לבד מגנות וכרמים. ואי א"ל זיהרי כל קרקעות קרויין כן ויהיב ליה אפי' בוסתני ופרדסאי דהיינו גנות וכרמים לבר מבתי ועבדי. ואי א"ל נכסיי אפי' בתי ועבדי:
132
קל״ג[דף ס"ב ע"א]
מצר לו המוכר שדה לחבירו בשטר המכירה מצר מערבי ארוך מאה אמה ומצר מזרחי כנגדו קצר חמשים אמה שלא הגיע אלא עד חצי השדה ומצר של צפון ודרום מצד של ימין מן המזרח עד המערב. אמר רב לא קנה אלא כנגר הקצר כנגד מצר מזרחי קנה דהיינו חצי שדה ומצר מערבי שהוא מצרים הרחיב לו דמצר שלם הוצרך לכתוב לו בשטר. א"ל רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור. כלומר הא איכא למימר דדוקא כתב לו מצר מערבי ארוך ומצר מזרחי קצר כדי לקנות מצר מערבי מאה אמה באורך המיצר ומיצר מזרח חמשים אמה. והיכי דמי כגון שיקנה כל השדה באלכסון כנגד ראשי השורות של מיצר מזרחי. ומודה רב היכא דאיכא מיצר ראובן ושמעון מצר מזרח ומצר לוי ויהודה כנגדן במערב ורוחב השדה ק' אמה והוי מצד לוי כנגד ראובן נ' אמה וכן מצר יהודה כנגד שמעון נ' אמה וכתב לו בשטר מצר ראובן ושמעון מן המזרח דהיינו מצר מערבי קצר ולוי לא הכא מודה רב דקנה כנגד ראש תור דאי הוי בעי מוכר להקנות כנגד הקצר הכי הוי ליה למיכתב ושמעון כנגד יהודה כלומר מצר מזרחי שהוא ארוך לא יקנה אלא יהודה כנגד שמעון דהיינו חצי השדה ומדלא כתב הכי ש"מ כנגד ראש תור קאמר ליה אבל לעיל במילתיה דרב איירי כגון ראובן מצד זה ושמעון מצד זה דהיינו אחד ארוך ואחד קצר התם לא קנה אלא כנגד הקצר. דבעל כרחו מצר המערב הרחיב לו שלא יכול לפרש ושמעון כנגד חצי יהודה שאין כותבין חצי מיצר והוצרך לכתוב מיצר שלם. פי' רבינו שמואל זצ"ל ומודה רב מקמי דאישתיק. אבל בתר דאישתיק אודי בתרוייהו והכי מוכח בפרק איזהו נשך דהיכא דשתיק לה ואודי להו דאמ' ספינה אגרא ופגרא. א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא שתיק רב. אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל כו'. אלמא דמשום דלא ידע לאהדורי שתיק ומודה:
מצר לו המוכר שדה לחבירו בשטר המכירה מצר מערבי ארוך מאה אמה ומצר מזרחי כנגדו קצר חמשים אמה שלא הגיע אלא עד חצי השדה ומצר של צפון ודרום מצד של ימין מן המזרח עד המערב. אמר רב לא קנה אלא כנגר הקצר כנגד מצר מזרחי קנה דהיינו חצי שדה ומצר מערבי שהוא מצרים הרחיב לו דמצר שלם הוצרך לכתוב לו בשטר. א"ל רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור. כלומר הא איכא למימר דדוקא כתב לו מצר מערבי ארוך ומצר מזרחי קצר כדי לקנות מצר מערבי מאה אמה באורך המיצר ומיצר מזרח חמשים אמה. והיכי דמי כגון שיקנה כל השדה באלכסון כנגד ראשי השורות של מיצר מזרחי. ומודה רב היכא דאיכא מיצר ראובן ושמעון מצר מזרח ומצר לוי ויהודה כנגדן במערב ורוחב השדה ק' אמה והוי מצד לוי כנגד ראובן נ' אמה וכן מצר יהודה כנגד שמעון נ' אמה וכתב לו בשטר מצר ראובן ושמעון מן המזרח דהיינו מצר מערבי קצר ולוי לא הכא מודה רב דקנה כנגד ראש תור דאי הוי בעי מוכר להקנות כנגד הקצר הכי הוי ליה למיכתב ושמעון כנגד יהודה כלומר מצר מזרחי שהוא ארוך לא יקנה אלא יהודה כנגד שמעון דהיינו חצי השדה ומדלא כתב הכי ש"מ כנגד ראש תור קאמר ליה אבל לעיל במילתיה דרב איירי כגון ראובן מצד זה ושמעון מצד זה דהיינו אחד ארוך ואחד קצר התם לא קנה אלא כנגד הקצר. דבעל כרחו מצר המערב הרחיב לו שלא יכול לפרש ושמעון כנגד חצי יהודה שאין כותבין חצי מיצר והוצרך לכתוב מיצר שלם. פי' רבינו שמואל זצ"ל ומודה רב מקמי דאישתיק. אבל בתר דאישתיק אודי בתרוייהו והכי מוכח בפרק איזהו נשך דהיכא דשתיק לה ואודי להו דאמ' ספינה אגרא ופגרא. א"ל רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא שתיק רב. אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל כו'. אלמא דמשום דלא ידע לאהדורי שתיק ומודה:
133
קל״ד[שם]
המוכר שדה לחבירו ורוצה לכתוב לו מצריה ויש לשכינו ראובן שתי שרות אחת במזרח ואחת במערב. ולשמעון נמי יש שדות מצפון ודרום לא יכתוב לו סתם שדה זו שאני מוכר לך הרי היא בתוך שדות ראובן ושמעון דאתי למפלג ליה באלכסון נמצא שנוטל אצל מצר ראובן ושמעון אלא יכתוב מצד ראובן רוחין תרתין ומצר שמעון רוחין תרתין והרי ד' רוחות וכ"ש אם יכתוב לו בפירוש מצר ראובן מזרח ומערב מצר שמעון צפון ודרום דשפיר דמי:
המוכר שדה לחבירו ורוצה לכתוב לו מצריה ויש לשכינו ראובן שתי שרות אחת במזרח ואחת במערב. ולשמעון נמי יש שדות מצפון ודרום לא יכתוב לו סתם שדה זו שאני מוכר לך הרי היא בתוך שדות ראובן ושמעון דאתי למפלג ליה באלכסון נמצא שנוטל אצל מצר ראובן ושמעון אלא יכתוב מצד ראובן רוחין תרתין ומצר שמעון רוחין תרתין והרי ד' רוחות וכ"ש אם יכתוב לו בפירוש מצר ראובן מזרח ומערב מצר שמעון צפון ודרום דשפיר דמי:
134
קל״ה[שם]
איבעי להו סיים להו את הקרנות שהיו שדות הרבה של בני אדם מקיפין אותן ולא כתב אלא ד' שדות של ד' קרנות השדה אבל ארכה ורחבה לא מצר כלל מי אמרי' אין דרך למכור קרנות השדה אלא כל השדה שבתוך הקרנות מכר לו ומשום הכי סיים לו קרנותיו או דילמא לא מכר לו אלא תלם באלכסון מקרן אל קרן שתי וערב. מהו. כמין גאם אות יונית ודומה לכף כגון שמצר לו קרן דרומית מזרחית וקרן צפונית ומערבית נמצא שמצר לו תחילה לכל רוח אם סיים לו אם תימצי לומר גבי סיים לו את הקרנות דלא קנה אלא כנגד הקרנות היינו משום דהתם לא סיים לו את הרוחות. אבל הכא כשמצר לו תחילה כל הרוחות כמי שמיצר כולן דמי וקנה הכל או דילמא לא קנה אלא באלכסון. בסירוגין מהו כגון שהיו מקיפין אותו שמונה בני אדם לכל רוח ראובן ושמעון מן מן המזרח לוי ויהודה מן הצפון יששכר וזבולן מן המערב. יוסף ובנימין מצד דרום. אם תימצי לומר כמין גאם לא קנה אלא באלכסון היינו משום דדרך למכור תלם אחד בין שתי שדות אבל אין דרך למכור בסירוגין ורגלים לדבר דטורח היה לו לכתוב כולם ודילג בסירוגין ליתן מצר לכל ד' רוחות. או דילמא הכי נמי לא קנה אלא כנגד אותו שמצר ובאלכסון מהו תיקו:
איבעי להו סיים להו את הקרנות שהיו שדות הרבה של בני אדם מקיפין אותן ולא כתב אלא ד' שדות של ד' קרנות השדה אבל ארכה ורחבה לא מצר כלל מי אמרי' אין דרך למכור קרנות השדה אלא כל השדה שבתוך הקרנות מכר לו ומשום הכי סיים לו קרנותיו או דילמא לא מכר לו אלא תלם באלכסון מקרן אל קרן שתי וערב. מהו. כמין גאם אות יונית ודומה לכף כגון שמצר לו קרן דרומית מזרחית וקרן צפונית ומערבית נמצא שמצר לו תחילה לכל רוח אם סיים לו אם תימצי לומר גבי סיים לו את הקרנות דלא קנה אלא כנגד הקרנות היינו משום דהתם לא סיים לו את הרוחות. אבל הכא כשמצר לו תחילה כל הרוחות כמי שמיצר כולן דמי וקנה הכל או דילמא לא קנה אלא באלכסון. בסירוגין מהו כגון שהיו מקיפין אותו שמונה בני אדם לכל רוח ראובן ושמעון מן מן המזרח לוי ויהודה מן הצפון יששכר וזבולן מן המערב. יוסף ובנימין מצד דרום. אם תימצי לומר כמין גאם לא קנה אלא באלכסון היינו משום דדרך למכור תלם אחד בין שתי שדות אבל אין דרך למכור בסירוגין ורגלים לדבר דטורח היה לו לכתוב כולם ודילג בסירוגין ליתן מצר לכל ד' רוחות. או דילמא הכי נמי לא קנה אלא כנגד אותו שמצר ובאלכסון מהו תיקו:
135
קל״וכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון וסלקו תלתיהון בתיקו ולקולי עבדינן דתיקום ארעא בחזקת מרה והמוציא מחבירו עליו הראיה. ושטר שכתובי' בו כל המצרים רק שכתובי' בו להפך. מצאתי פסק בש' ר' יצחק בר אשר זצ"ל דכשר מטעם דתלינן בטעות סופר ואין לומר כמין גאם מיצר לו:
136
קל״ז[שם ע"ב]
מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומיצר שלישי ומיצר רביעי לא מיצר לו אמר רב קנה כל מה שמובלע בתוך שלשת המצרים חוץ ממיצר רביעי דהיינו התלם עצמו של מצר רביעי לא קנה. ושמואל אמר מצר רביעי קנה דהאי דלא כתביה משום דלא צריך. ורב אסי אמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה אצל ג' המצרים כמין ח סבר לה כרב דאמר שיורי שייריה ועדיפא דרב אסי מדרב וסבר מדשיורי ביה שייר נמי לכולה שדה שכנגד המיצר. ומיהו אותם ג' מצרים שכתב לקנות פורתא דהיינו תלם אחד אצל המצרים:
מצר לו מצר ראשון ומצר שני ומיצר שלישי ומיצר רביעי לא מיצר לו אמר רב קנה כל מה שמובלע בתוך שלשת המצרים חוץ ממיצר רביעי דהיינו התלם עצמו של מצר רביעי לא קנה. ושמואל אמר מצר רביעי קנה דהאי דלא כתביה משום דלא צריך. ורב אסי אמר לא קנה אלא תלם אחד על פני כולה אצל ג' המצרים כמין ח סבר לה כרב דאמר שיורי שייריה ועדיפא דרב אסי מדרב וסבר מדשיורי ביה שייר נמי לכולה שדה שכנגד המיצר. ומיהו אותם ג' מצרים שכתב לקנות פורתא דהיינו תלם אחד אצל המצרים:
137
קל״ח[שם]
אמר רבא הילכתא קנה הכל חוץ ממצר רביעי ולא אמרן דלא קנה מיצר רביעי אלא דלא מיבלע בתוך שני המצרים שמיכן ומיכן אלא הולך על פי שניהם אבל מיבלע קנה דכל מה שיש בתוך המצרים הכתוב' בשטר קנה וכי לא מיבלע נמי לא אמרן אלא דאיכא ריכבא דדיקלי אי נמי הוי תשעת קבין אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין אף על גב דלא מיבלע נמי קנה. מכלל דכי מיבלע אע"ג דאיכא ריכבא דדיקלא אי נמי הוי תשעה קבין קני. איכא דאמרי אמר רבא הילכתא קנה הכל ואפי' מיצר רביעי ולא אמרן אלא דמבלע אבל לא מיבלע לא קני. וכי מיבלע נמי לא אמרן אלא דאיכא עליה ריכבי דדיקלי ולא הוי ט' קבין. אבל איכא עליה ריכבא דדיקלי והוי נמי ט' קבין לא קני אע"נ דמיבלע. מכלל דכי לא מיבלע אע"ג דליכא עליה ריכבא וליכא נמי ט' קבין לא קני. ושמעינן מהני תרי לישני דרב דבארעא לא שייר ולא מידי. ושמעינן נמי היכא דמיבלע וליכא עליה ריכבא ולא הוי ט' קבין קני. ושמעינן נמי היכא דלא מיבלע ואיכא נמי ריכבא דדיקלי והוי נמי ט' קבין לא קני. מיבלע ואיכא עליה אי נמי לא מיבלע וליכא עליה דהיינו חדא לטיבותא וחדא לריעותא אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. אליבא דרבא ללישנא קמא קנה וללישנא בתרא לא קנה. וקא פסיק תלמודא שודא דדייני. לעיל בחזקת הבתים פירשתי שודא דדייני. והכי פי' רבינו שמואל זצ"ל וקא פסיק תלמודא שודא דדייני השלכת הדיינין דמאחר דמספקא לן כי עביד שודא הכל לפי הענין שידעו הדיינין ויראו ויכירו המוכר עינו יפה או רעה הכל לפי אומד דעתם. מיהו בשאר מקומו' דמספקא לן בתרי לישני הילכתא כמאן לא אמרינן שודא דדייני עד שיפרש התלמוד כי הכא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. עכ"ל:
אמר רבא הילכתא קנה הכל חוץ ממצר רביעי ולא אמרן דלא קנה מיצר רביעי אלא דלא מיבלע בתוך שני המצרים שמיכן ומיכן אלא הולך על פי שניהם אבל מיבלע קנה דכל מה שיש בתוך המצרים הכתוב' בשטר קנה וכי לא מיבלע נמי לא אמרן אלא דאיכא ריכבא דדיקלי אי נמי הוי תשעת קבין אבל ליכא עליה ריכבא דדיקלא ולא הוי תשעת קבין אף על גב דלא מיבלע נמי קנה. מכלל דכי מיבלע אע"ג דאיכא ריכבא דדיקלא אי נמי הוי תשעה קבין קני. איכא דאמרי אמר רבא הילכתא קנה הכל ואפי' מיצר רביעי ולא אמרן אלא דמבלע אבל לא מיבלע לא קני. וכי מיבלע נמי לא אמרן אלא דאיכא עליה ריכבי דדיקלי ולא הוי ט' קבין. אבל איכא עליה ריכבא דדיקלי והוי נמי ט' קבין לא קני אע"נ דמיבלע. מכלל דכי לא מיבלע אע"ג דליכא עליה ריכבא וליכא נמי ט' קבין לא קני. ושמעינן מהני תרי לישני דרב דבארעא לא שייר ולא מידי. ושמעינן נמי היכא דמיבלע וליכא עליה ריכבא ולא הוי ט' קבין קני. ושמעינן נמי היכא דלא מיבלע ואיכא נמי ריכבא דדיקלי והוי נמי ט' קבין לא קני. מיבלע ואיכא עליה אי נמי לא מיבלע וליכא עליה דהיינו חדא לטיבותא וחדא לריעותא אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא. אליבא דרבא ללישנא קמא קנה וללישנא בתרא לא קנה. וקא פסיק תלמודא שודא דדייני. לעיל בחזקת הבתים פירשתי שודא דדייני. והכי פי' רבינו שמואל זצ"ל וקא פסיק תלמודא שודא דדייני השלכת הדיינין דמאחר דמספקא לן כי עביד שודא הכל לפי הענין שידעו הדיינין ויראו ויכירו המוכר עינו יפה או רעה הכל לפי אומד דעתם. מיהו בשאר מקומו' דמספקא לן בתרי לישני הילכתא כמאן לא אמרינן שודא דדייני עד שיפרש התלמוד כי הכא אלא המוציא מחבירו עליו הראיה. עכ"ל:
138
קל״ט[שם]
אמר רבה ראובן ושמעון שהיה להם שדה בשותפות ומכר ראובן את חלקו לאינש מעלמא וכתב לו כן פלגא דאית ליה בארעא כלומר החצי שיש לי בשדה זו אני מוכר לך. פלגא כלומר כל חצי השדה מכר ולא שייר לעצמו כלום. אבל אם כתב לו פלגא בארעא דאית לי אני מוכר לך. ריבעא זבין ליה דהיינו חצי חלקו. א"ל אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי דאישתיק . אמר אביי אנא סברי מדשתיק קבולי קבל' ולא היא דחזייה להנהו שטרי דנפקי מבי מר וכתב ביה הכי פלגא דאית לי בארעא פלגא הוה מוכיח בסופו שפלגא היה מוכר לו שכן היה כתוב וקנה פלוני מפלוני השדה בכך וכך ממון פלגא בארעא דאית לי ריבעא שהיה (היה) כתוב בסופו שקנה זה הלוקח רביע השדה:
אמר רבה ראובן ושמעון שהיה להם שדה בשותפות ומכר ראובן את חלקו לאינש מעלמא וכתב לו כן פלגא דאית ליה בארעא כלומר החצי שיש לי בשדה זו אני מוכר לך. פלגא כלומר כל חצי השדה מכר ולא שייר לעצמו כלום. אבל אם כתב לו פלגא בארעא דאית לי אני מוכר לך. ריבעא זבין ליה דהיינו חצי חלקו. א"ל אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי דאישתיק . אמר אביי אנא סברי מדשתיק קבולי קבל' ולא היא דחזייה להנהו שטרי דנפקי מבי מר וכתב ביה הכי פלגא דאית לי בארעא פלגא הוה מוכיח בסופו שפלגא היה מוכר לו שכן היה כתוב וקנה פלוני מפלוני השדה בכך וכך ממון פלגא בארעא דאית לי ריבעא שהיה (היה) כתוב בסופו שקנה זה הלוקח רביע השדה:
139
ק״מכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל הלכה כרבה. שמעינן מהכא דיכול שותף למכור קודם חלוקה וממכרו מכר ודלא כדברי רבינו שמואל זצ"ל שפי' לקמן ביש נוחלין שאינו יכול ולכשאגיע שם אפרש בע"ה:
140
קמ״א[שם]
אמר רבה מצר ארעא דמינה פליגא פלגא. ראובן שהיה לו שדה ומכר מקצתו לשמעון לצד מערב ומצד מזרח עיכב לעצמו. ולא פי' כמה מכר וכמה שייר לעצמו. אלא כך כתב המצרים שדה זו שאני מוכר לך פל' מצד מערב לוי ומצד מזרח אדעא דמינה פליגא ארעא עצמה שהיא שלי שחלוקה ממני שמכרתי זו היא מצד מזרחי שלה פלגא מכר לו. דהא קאמר מינה פליגא דמשמע חלוקה לחצאין. מצר ארעא דמינה פסיק' תשעת קבין דלשון דמינה פסיק משמע שדה הראויה ליפסק מקרקע אחרת דהיינו חתיכה והיינו לכל הפחות ט' קבין לזה וט' קבין לזה א"ל אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי אישתיק סבור מיניה לאביי אידי ואידי פלגא ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיא לדידי מיפרשא לי מיניה דאביי בין מצד ארעא דמינה פליגא בין מצר ארעא דמינה פסיק' אי אמ' ליה אלין מצרנאה מצר מזרח ארעא דמינה פליגא מיצר מערב פלוני. וכן הולך וחושב כל המצרים פלגא מכר לו. לא א"ל אלין מצרנאה תשעת קבין מכר לו:
אמר רבה מצר ארעא דמינה פליגא פלגא. ראובן שהיה לו שדה ומכר מקצתו לשמעון לצד מערב ומצד מזרח עיכב לעצמו. ולא פי' כמה מכר וכמה שייר לעצמו. אלא כך כתב המצרים שדה זו שאני מוכר לך פל' מצד מערב לוי ומצד מזרח אדעא דמינה פליגא ארעא עצמה שהיא שלי שחלוקה ממני שמכרתי זו היא מצד מזרחי שלה פלגא מכר לו. דהא קאמר מינה פליגא דמשמע חלוקה לחצאין. מצר ארעא דמינה פסיק' תשעת קבין דלשון דמינה פסיק משמע שדה הראויה ליפסק מקרקע אחרת דהיינו חתיכה והיינו לכל הפחות ט' קבין לזה וט' קבין לזה א"ל אביי מאי שנא הכי ומאי שנא הכי אישתיק סבור מיניה לאביי אידי ואידי פלגא ולא היא דאמר רב יימר בר שלמיא לדידי מיפרשא לי מיניה דאביי בין מצד ארעא דמינה פליגא בין מצר ארעא דמינה פסיק' אי אמ' ליה אלין מצרנאה מצר מזרח ארעא דמינה פליגא מיצר מערב פלוני. וכן הולך וחושב כל המצרים פלגא מכר לו. לא א"ל אלין מצרנאה תשעת קבין מכר לו:
141
קמ״ב[דף ס"ג ע"א]
פשיטא שכיב מרע כל המחלק נכסיו על פיו שאמר פלוני יחלק בנכסיי פלגא שקיל. תנו חלק לפלוני בנכסיי מהו. אמר רבינא בר קיסי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור של מים מכונסין אי נמי בבור של יין. סומכוס אומר אין פחות מרביע. ואם אמר תנו חלק לפלוני בבור למלאות חבית דהיינו להשקות בהמותיו אין פחות משמונה. ואם אמר תנו חלק לפלוני בבור לקדירה לצורך תיקון מאכלו אין פחות משנים עשר. לטפיח כלי קטן לשתות בו בני אדם אין פחות מששה עשר בבור. הילכך גבי תנו חלק לפלוני בנכסיי יטול רביע:
פשיטא שכיב מרע כל המחלק נכסיו על פיו שאמר פלוני יחלק בנכסיי פלגא שקיל. תנו חלק לפלוני בנכסיי מהו. אמר רבינא בר קיסי ת"ש דתניא האומר תנו חלק לפלוני בבור של מים מכונסין אי נמי בבור של יין. סומכוס אומר אין פחות מרביע. ואם אמר תנו חלק לפלוני בבור למלאות חבית דהיינו להשקות בהמותיו אין פחות משמונה. ואם אמר תנו חלק לפלוני בבור לקדירה לצורך תיקון מאכלו אין פחות משנים עשר. לטפיח כלי קטן לשתות בו בני אדם אין פחות מששה עשר בבור. הילכך גבי תנו חלק לפלוני בנכסיי יטול רביע:
142
קמ״גכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא דמ"ד תנו חלק לפלוני סתם יהבינן ליה ריבעא. פי' רבינו שמואל זצ"ל סומכוס לטעמיה דאמר ממון המוטל בספק חולקין. והכא נמי מספקא לן אי פלגא קאמר אי חלק משהו קאמר. ופי' דקיימא לן כסומכוס דכתב לן תנא כוותיה בפ' שור שנגח את הפרה. וכן פר"ח זצ"ל דסומכוס לטעמיה. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתב אני ברוך האי סברא דרבינו חננאל זצ"ל דחויה מכמה אנפי חדא דקיימא לן דלית הילכתא כסומכוס אפי' בשמא ושמא והיכי פשיט בעיי ממידי דלית הילכתא כסומכוס. ותו מאי אין פחות. ותו דאמר דאם איתא שמא ושמא אין טעין קונה דפלגא יהיב ליה לטעון יורש חלק ממאה יהב לך מאי דוחקין למיטען ריבעא כרב דהא מילתא דברי הכל היא. וליכא למיתליה אטעמא דשיעורי דרבנן ומה דקים להו לאו למיתלי אטעמי. והכין היא מילתא דהיכא דנותן לו חלק בבורו סתם דמשמע בין לשתות בין לכבס בין לבשל בין לבהמה קים להו לרבנן דכל הני מילי לא ספק להו בבציר מריבעא. אבל אם מיעט בתשמישו ואמר לו לשום בחביתו מיעט בכביסתו ובהמתו וסגי ליה בחצי אותו שיעור. ואי אמר לקדירתו מיעט השתיה ואי אמר לטפיח שתיתו מיעט התבשיל. מיהו יותר הוא צריך התבשיל מצורך השתיה והכי פשטו מינה דכל חלק סתם ריבעא הוא. ויש ספרים שכתוב בהן בבור בחבית בקדירה בטפיח. ומשמע חלק נתן בהם. ויש מן הגאונים ז"ל זה הבור בור של יין וחבית דנא של יין והקדירה יין מבושל בקדירה והטפיח כלי שמריק ממנו לקדירה:
143
קמ״דכתב רבינו תם זצ"ל דהני שמעתתא דרבה והא מתני' דסומכוס בהקניית מתנה דייקי' אין למידין מהם לדינים אחרים. אבל במקח וממכר בענין הזה דמים מודיעים עכ"ל. וכן כתב רבינו שמשון זצ"ל דלית הילכתא כסומכוס. וכבר כתבתי בבבא קמא. וההיא דרבה פי' רבינו שמואל זצ"ל במוכר. וכן כתב רבי' שמשון זצ"ל אגב אורחיה במוכר. כתב רבינו יצחק אלפס פי' בור זה של מים הוא אם אמר תנו חלק לפלוני בו סתם ולא אמ' לא לחבית ולא לקדירה ולא לזולת' יהבינן ליה רביע שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביע. אבל אם אמר תנו חלק בו לחבית נותנין לו חלק אחד משמונה חלקים. ואם אמר חלק לקדירה. נותנין לו חלק אחד מי"ב חלקים. ואם אמר תנו חלק לטפיח נותנים לו חלק מי"ו חלקים. והני שיעורי דמיפרשי בהאי תניא לענין חבית וקדירה וטפיח לא קיימי' על טעמייהו שפיר. הילכך לא גמרי' מינייהו לדינא אחרינא. אבל האי מאי דאמ' תנו חלק לפלוני סתם בכך וכך ולא פי' כמה הוא החלק נותנין לו רביע כדגמרינן מאי טעמא תניא ואף על גב דחזינן בהאי דינא טעמא אחרינא האי טעמא דכתבינן טעמא תריצא הוא ולית בה ספיקא עכ"ל:
144
קמ״ה[שם]
אמר רשב"ל המוכר בית לחבירו על מנת שדיוטא העליונה שלו דיוטא העליונה שלו. למאי הילכתא ר' זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רצה לבנות על גבה בונה. פי' רבינו שמואל זצ"ל דיוטא העליונה היא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה דאמ' במתני' דאינו מכור עם הבית ותנאי זה אינו מועיל. דבלאו הכי נמי הרי הוא של מוכר למאי הילכתא קאמר רשב"ל דאהני תנאי למיהוי דיוטא עליונה שלו הא בלאו הכי שלו רב זביד אמר שאם רצה המוכר להוציא זיזין מדיוטא העליונה כנגד חצר של לוקח שמכר לו זה הבית והחצר מוציא דלהכי אהני תנאיה ודוקא הוא אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לו ולבנו. רב פפא אמר כולי האי לא אהני תנאיה אלא להכי אהני תנאי שאם רצה לבנות דיוטא זו אם תפול על גביו בונה. ואי נפיל הדר בני לה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא אם רצה להוציא בה זיזין מוציא. וכ"ש אם רצה לבנות על גבה דגרס בפ' מי שמת אמר רב נחמן אמר רבא אם תימצי לומר בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטא הוי שיור. ואליבא דרב זביד דאמר אם רצה להוציא בה זיזין מוציא עכ"ל: כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל לפי' הקונט' לא אתי שפיר דפי' דשייר מקום המוכר להוציא זיזין. דיש לנו לפרש שיור במה שלא מכר ונזכר שלא הזכיר בתנאו. וגם מה שפי' דיוטא גג גבוה עשרה טפחים. א"כ הא דמסיק לקמן בשמעתא בסוף א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דאמר ר' שמעון בן לקיש זאת אומ' כו'. ואי ס"ד בסתמא לא קני למה לי על מנת כו'. הוה ליה לאסוקי אלא מאי קני ואפילו הכי תיקשי לך דאע"פ שקנה עומקא ורומא אפילו הכי גג גבוה עשרה טפחים אינו בכלל ולמה לי על מנת אלא מאי אית לך למימר דאם נפלה הדר בני לה הכא נמי הדר בני לה אם נפלה. ומדלא מסיק הכי משמע דדיוטא אינה גבוה עשרה. ונראה למורי לפרש דיוטא היינו שורה העליונה של יסוד הבית בעצמה כמו היו שניהם בדיוטא אחת במסכת שבת דפירושו בשורה אחת וכן אחד אומר בדיוטא עליונה בגג עליונה דהיינו בשורה עליונה של בנין הבית. ופריך ליה למאי הילכתא כלומר למאי שייר אותה שורה הא לסתור אותה שורה וליקחנה לא התנה דא"כ לא יהיה בית מכור. וקאמר רב זביד שאם בא רוצה להוציא לאויר הבית כנגד אותה שורה עליונה מוציא והיינו אויר שיור בפני עצמו. שאם לא התנה לא היה לו להוציא אויר הבית בעצמו ואפי' הוה קני רומא ועומקא כמו שפירש נכרי מהקדוש זצ"ל. ואו מפרש שאם רוצה להוציא זיזין היינו להושיב ראשי הקורות על הגג ואהני תנאו שיכול להכביד על גגו. ואין נראה הלשון כפי'. ורב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה. מורי מפרש כגון באויר על גבי עמודים הנעוצים בקרקע שלא יכביד על בנין הבית והיינו דלא הוי שיור. מקום לא שייר אלא אויר ואפי' אמר מסתמא עומקא ורומא לא קני משום הכי מקשי ליה שפיר מאי זאת אומרת עכ"ל. ונראה בעיני דלא קשה מירי לפי' רבינו שמואל זצ"ל שהרי הוא מפרש שמכר לו הבית והחצר והוי שפיר שיור במה שמכר. והאי דלא מסיק אלא מה קני. ואפי' הכי תיקשי לך. ואע"ג שקנה עומקא ורומא אפי' הכי גבוה י' טפחים אינו בכלל ולמה לי על מנת הא נמי לא קשיא דרבות כהנה בתלמוד דמצי לאסוקי ולטעמיך ולא אסיק. ועוד דמשמע בזה בורר דדיוטא היינו גג דאמ' התם אחד אומר בדיוטא עליונה ואחד אומר בדיוטא תחתונה. אמר ר' חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן דהיינו משמע דדיוטא היינו תיקרה אבל שורת החומה לא משמע כלל דהאיך הלוה לחבירו על שורת החומה. ואין נראה לדחוק ולפרש בתקרה שהוא אצל דיוטא העליונה. ותו ראיה לדבריו דתנן שני דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עזקה ומקצתן לא עשו עזקה את שעשו עזקה מותרין ואת שלא עשו עזקה אסורין וההיא אין לפרש כלל שורת החומה אלא תקרה. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתב ראובן שמכר בית לשמעון בחצירו של ראובן ואמר ליה על מנת שדיוטא עליונה שלי פי' כל למעלה מן הבית הדיוטא של ראובן למאי הילכתא היא שלו רב זביד אמר שאם רצה להוציא זיזין בו כדי להשתמש בהן בחצירו יוציא. רב פפא אמר שאם רצה לבנות על גגה בונה ס"א לבנות עלייה על גבה בונה עכ"ל. והיינו כפי' רבי' שמואל זצ"ל בדיוטא אך בתנאי השימוש הוא דלא כוותיה:
אמר רשב"ל המוכר בית לחבירו על מנת שדיוטא העליונה שלו דיוטא העליונה שלו. למאי הילכתא ר' זביד אמר שאם רצה להוציא בה זיזין מוציא רב פפא אמר שאם רצה לבנות על גבה בונה. פי' רבינו שמואל זצ"ל דיוטא העליונה היא גג שיש לו מעקה גבוה עשרה דאמ' במתני' דאינו מכור עם הבית ותנאי זה אינו מועיל. דבלאו הכי נמי הרי הוא של מוכר למאי הילכתא קאמר רשב"ל דאהני תנאי למיהוי דיוטא עליונה שלו הא בלאו הכי שלו רב זביד אמר שאם רצה המוכר להוציא זיזין מדיוטא העליונה כנגד חצר של לוקח שמכר לו זה הבית והחצר מוציא דלהכי אהני תנאיה ודוקא הוא אבל בנו אין לו רשות להוציא זיזין עד שיפרש לו ולבנו. רב פפא אמר כולי האי לא אהני תנאיה אלא להכי אהני תנאי שאם רצה לבנות דיוטא זו אם תפול על גביו בונה. ואי נפיל הדר בני לה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא אם רצה להוציא בה זיזין מוציא. וכ"ש אם רצה לבנות על גבה דגרס בפ' מי שמת אמר רב נחמן אמר רבא אם תימצי לומר בית לאחד ודיוטא לאחד לא הוי שיור חוץ מדיוטא הוי שיור. ואליבא דרב זביד דאמר אם רצה להוציא בה זיזין מוציא עכ"ל: כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל לפי' הקונט' לא אתי שפיר דפי' דשייר מקום המוכר להוציא זיזין. דיש לנו לפרש שיור במה שלא מכר ונזכר שלא הזכיר בתנאו. וגם מה שפי' דיוטא גג גבוה עשרה טפחים. א"כ הא דמסיק לקמן בשמעתא בסוף א"ל רבינא לרב אשי ת"ש דאמר ר' שמעון בן לקיש זאת אומ' כו'. ואי ס"ד בסתמא לא קני למה לי על מנת כו'. הוה ליה לאסוקי אלא מאי קני ואפילו הכי תיקשי לך דאע"פ שקנה עומקא ורומא אפילו הכי גג גבוה עשרה טפחים אינו בכלל ולמה לי על מנת אלא מאי אית לך למימר דאם נפלה הדר בני לה הכא נמי הדר בני לה אם נפלה. ומדלא מסיק הכי משמע דדיוטא אינה גבוה עשרה. ונראה למורי לפרש דיוטא היינו שורה העליונה של יסוד הבית בעצמה כמו היו שניהם בדיוטא אחת במסכת שבת דפירושו בשורה אחת וכן אחד אומר בדיוטא עליונה בגג עליונה דהיינו בשורה עליונה של בנין הבית. ופריך ליה למאי הילכתא כלומר למאי שייר אותה שורה הא לסתור אותה שורה וליקחנה לא התנה דא"כ לא יהיה בית מכור. וקאמר רב זביד שאם בא רוצה להוציא לאויר הבית כנגד אותה שורה עליונה מוציא והיינו אויר שיור בפני עצמו. שאם לא התנה לא היה לו להוציא אויר הבית בעצמו ואפי' הוה קני רומא ועומקא כמו שפירש נכרי מהקדוש זצ"ל. ואו מפרש שאם רוצה להוציא זיזין היינו להושיב ראשי הקורות על הגג ואהני תנאו שיכול להכביד על גגו. ואין נראה הלשון כפי'. ורב פפא אמר שאם רצה לבנות עלייה על גבה בונה. מורי מפרש כגון באויר על גבי עמודים הנעוצים בקרקע שלא יכביד על בנין הבית והיינו דלא הוי שיור. מקום לא שייר אלא אויר ואפי' אמר מסתמא עומקא ורומא לא קני משום הכי מקשי ליה שפיר מאי זאת אומרת עכ"ל. ונראה בעיני דלא קשה מירי לפי' רבינו שמואל זצ"ל שהרי הוא מפרש שמכר לו הבית והחצר והוי שפיר שיור במה שמכר. והאי דלא מסיק אלא מה קני. ואפי' הכי תיקשי לך. ואע"ג שקנה עומקא ורומא אפי' הכי גבוה י' טפחים אינו בכלל ולמה לי על מנת הא נמי לא קשיא דרבות כהנה בתלמוד דמצי לאסוקי ולטעמיך ולא אסיק. ועוד דמשמע בזה בורר דדיוטא היינו גג דאמ' התם אחד אומר בדיוטא עליונה ואחד אומר בדיוטא תחתונה. אמר ר' חנינא מעשה בא לפני רבי וצירף עדותן דהיינו משמע דדיוטא היינו תיקרה אבל שורת החומה לא משמע כלל דהאיך הלוה לחבירו על שורת החומה. ואין נראה לדחוק ולפרש בתקרה שהוא אצל דיוטא העליונה. ותו ראיה לדבריו דתנן שני דיוטות זו כנגד זו מקצתן עשו עזקה ומקצתן לא עשו עזקה את שעשו עזקה מותרין ואת שלא עשו עזקה אסורין וההיא אין לפרש כלל שורת החומה אלא תקרה. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתב ראובן שמכר בית לשמעון בחצירו של ראובן ואמר ליה על מנת שדיוטא עליונה שלי פי' כל למעלה מן הבית הדיוטא של ראובן למאי הילכתא היא שלו רב זביד אמר שאם רצה להוציא זיזין בו כדי להשתמש בהן בחצירו יוציא. רב פפא אמר שאם רצה לבנות על גגה בונה ס"א לבנות עלייה על גבה בונה עכ"ל. והיינו כפי' רבי' שמואל זצ"ל בדיוטא אך בתנאי השימוש הוא דלא כוותיה:
145
קמ״והילכך נראה הדברים כדברי רבינו שמואל זצ"ל הילכך אם שייר בדבר הנמכר עם הבית כשמכר לו בית וחצר אהני תנאה לגופיה דשיורא הוי שיור ואינו מוציא זיזין לחצר הלוקח שמכר לו זה עם הבית:
146
קמ״ז[שם ע"ב]
אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ביתא לחבריה ומכר לו גם את הבור והדות צריך לכתוב בשטר המכירה כן. אע"ג דכתב ליה בשטר עומקא ורומא של בית אני מוכר לך לא קנה בור ודות דלא אהני מה שכתב עומקא ורומא אלא למיקני עומקו של בית כגון גוף הקרקע עצמו לחפור תחת קרקעות הבית אם ירצה שאם לא כתב לו לא הוה מסתמא אלא הרי הוא של מוכר לחפור בורות שיחין ומערות מתחת קרקעי' הבית אלא שלא יזיק לו לבעל הבית. גם אהני ליה רומא למיקני כגון שיש לו מעקה גבוה עשרה שאינו מכור מסתמא עם הבית כדקתני מתני' וגם לקנות כל האויר עד לרקיע שאם ירצה לבנות בונה דמסתמא לא הוי קני ליה לוקח אלא הרי הוא של מוכר להוצאת זיזין או לבנות באויר וכגון שלא יכביד על ביתו של לוקח אבל למיקני בור ודות שאין תשמישו שוה לבית הילכך אינו בכלל עומקו של בית לא קני עד דכתב ליה מארעית תהומא משולי התהום עד לרקיע ואהני האי מארעית תהום למיקני בור ודות ומחילה. והאי עד רום רקיע לא מהני מידי דמשכתב לו עומקא ורומא קנה עד רום רקיעא ולא איצטריך כלל אלא סוף דיבור הוא דלא מצי אמר מארעית תהומא עד שיפולי ביתא דמשמע לא זבין ליה משיפולי הבית ולמעלה כלום. ה"ג מאי טעמא עומקא ורומא מסתמא לא קני ועד דמפרש עומקא ורומא לא קני ליה. והילכך לא אהני עומקא למיהוי ייתור לשון למיקני בור ודות דלגופיה איצטריך:
אמר רב דימי מנהרדעא האי מאן דזבין ביתא לחבריה ומכר לו גם את הבור והדות צריך לכתוב בשטר המכירה כן. אע"ג דכתב ליה בשטר עומקא ורומא של בית אני מוכר לך לא קנה בור ודות דלא אהני מה שכתב עומקא ורומא אלא למיקני עומקו של בית כגון גוף הקרקע עצמו לחפור תחת קרקעות הבית אם ירצה שאם לא כתב לו לא הוה מסתמא אלא הרי הוא של מוכר לחפור בורות שיחין ומערות מתחת קרקעי' הבית אלא שלא יזיק לו לבעל הבית. גם אהני ליה רומא למיקני כגון שיש לו מעקה גבוה עשרה שאינו מכור מסתמא עם הבית כדקתני מתני' וגם לקנות כל האויר עד לרקיע שאם ירצה לבנות בונה דמסתמא לא הוי קני ליה לוקח אלא הרי הוא של מוכר להוצאת זיזין או לבנות באויר וכגון שלא יכביד על ביתו של לוקח אבל למיקני בור ודות שאין תשמישו שוה לבית הילכך אינו בכלל עומקו של בית לא קני עד דכתב ליה מארעית תהומא משולי התהום עד לרקיע ואהני האי מארעית תהום למיקני בור ודות ומחילה. והאי עד רום רקיע לא מהני מידי דמשכתב לו עומקא ורומא קנה עד רום רקיעא ולא איצטריך כלל אלא סוף דיבור הוא דלא מצי אמר מארעית תהומא עד שיפולי ביתא דמשמע לא זבין ליה משיפולי הבית ולמעלה כלום. ה"ג מאי טעמא עומקא ורומא מסתמא לא קני ועד דמפרש עומקא ורומא לא קני ליה. והילכך לא אהני עומקא למיהוי ייתור לשון למיקני בור ודות דלגופיה איצטריך:
147
קמ״חכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון הילכתא כרב דימי דהא רב אשי נמי קאי כוותי' ומתני' נמי דייקא כוותיה דקתני דא"כ למה נכתב לו. עכ"ל:
148
קמ״ט[דף ס"ד ע"א]
מתני' לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא כדאוקמא רב דימי בגמרא לעיל דעומקא ורומא בסתם לא קני ואהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא ולא למיקני בור ודות. יתיב רבינא וקא קשיא היינו בור היינו דות. א"ל רבה תוספאה לרבינא תניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין:
מתני' לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקא ורומא כדאוקמא רב דימי בגמרא לעיל דעומקא ורומא בסתם לא קני ואהני עומקא ורומא למיקני עומקא ורומא ולא למיקני בור ודות. יתיב רבינא וקא קשיא היינו בור היינו דות. א"ל רבה תוספאה לרבינא תניא אחד הבור ואחד הדות בקרקע אלא שהבור בחפירה והדות בבנין:
149
ק״נ[שם]
מתני' וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך לבור ולדות שלו דברי ר' עקיבה וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאלו פי' חוץ מבור ודות שאין צריך ליקח לו דרך דתנאי שלא לצורך הוא שהרי אינו בכלל הבית אלא לטפויי מילתא קא אתי ושייר לו דרך ולרבנן לרווחא דמילתא אמר כן. מכרו בור ודות לאחד והבית עיכב לעצמו רע"ק אומר אין צריך הלוקח ליקח לו דרך לבור ודות שקנה וחכמי' אומרי' צריך ליקח לו דרך. ואוקימנא דר' עקיבה סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר:
מתני' וצריך המוכר ליקח לו דרך מן הלוקח לילך לבור ולדות שלו דברי ר' עקיבה וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאלו פי' חוץ מבור ודות שאין צריך ליקח לו דרך דתנאי שלא לצורך הוא שהרי אינו בכלל הבית אלא לטפויי מילתא קא אתי ושייר לו דרך ולרבנן לרווחא דמילתא אמר כן. מכרו בור ודות לאחד והבית עיכב לעצמו רע"ק אומר אין צריך הלוקח ליקח לו דרך לבור ודות שקנה וחכמי' אומרי' צריך ליקח לו דרך. ואוקימנא דר' עקיבה סבר מוכר בעין יפה מוכר ורבנן סברי מוכר בעין רעה מוכר:
150
קנ״א[דף ס"ה ע"א]
איתמר אמר רב הונא הלכה כדברי חכמים. ורב נחמן אמר שמואל הלכה כדברי ר' עקיבה. א"ל רב נחמן לרב הונא הילכתא כוותי או הילכתא כוותייכו א"ל הילכתא כוותייכו דמקרביתו לבי ריש גלותא דשכיחי דייני דרב נחמן חתנאה דבי נשיאה הוה ורגיל במקום הדיינין דדאה מעשים בכל יום היאך דנין:
איתמר אמר רב הונא הלכה כדברי חכמים. ורב נחמן אמר שמואל הלכה כדברי ר' עקיבה. א"ל רב נחמן לרב הונא הילכתא כוותי או הילכתא כוותייכו א"ל הילכתא כוותייכו דמקרביתו לבי ריש גלותא דשכיחי דייני דרב נחמן חתנאה דבי נשיאה הוה ורגיל במקום הדיינין דדאה מעשים בכל יום היאך דנין:
151
קנ״ב[שם]
איתמר שני בתים זה לפנים מזה ודריסת הפנימי על החיצון לרשות הרבים שניהם במכר שמכרם ביחד לשני בני אדם או שניהם במתנה ביחד לשני בני אדם אין לו דרך הפנימי על החיצון דכי היכי דלפנימי זבין ויהב בעין יפה לחיצון נמי בעין יפה יהב וזבין. וכ"ש חיצון במתנה ופנימי במכר דודאי לא תהיה עינו יפה אצל לוקח ורעה אצל מקבל מתנה דלההיא דיהיב לי' לדידי' רחים ליה. חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה אין לו דרך כיון דלשניהם מוכרו נותן אינו רע לזה וטוב לזה. ולא היא מי לא תנן בסוף פרקין בד"א דפליגי רבנן ואמרי דצריך לוקח ליקח דרך אבל מוכר לא צריך משום מוכר אבל בנותן מתנה מודו דבעין יפה נותן ויהי... את הדרך אלמא רבנן סברי דמוכר בעין רעה מוכר וגבי נותן בעין יפה נותן. הילכך הכא לא מיבעיא לרבנן דיש דרך לפנימי על החיצון דגבי חיצון שמכר לו הוי עין יפה וגבי פנימי שנותן לו מתנה הוי עין יפה. אלא אפי' לר' עקיבה דאית ליה עין יפה גבי מוכר גבי נותן מיהא איכא עין יפה טפי והילכך יש לו דרך לפנימי על החיצון דמוכחא מילתא דעינו יפה אצלו טפי מחיצון דקא יהיב ליה מתנה:
איתמר שני בתים זה לפנים מזה ודריסת הפנימי על החיצון לרשות הרבים שניהם במכר שמכרם ביחד לשני בני אדם או שניהם במתנה ביחד לשני בני אדם אין לו דרך הפנימי על החיצון דכי היכי דלפנימי זבין ויהב בעין יפה לחיצון נמי בעין יפה יהב וזבין. וכ"ש חיצון במתנה ופנימי במכר דודאי לא תהיה עינו יפה אצל לוקח ורעה אצל מקבל מתנה דלההיא דיהיב לי' לדידי' רחים ליה. חיצון במכר ופנימי במתנה סבור מינה אין לו דרך כיון דלשניהם מוכרו נותן אינו רע לזה וטוב לזה. ולא היא מי לא תנן בסוף פרקין בד"א דפליגי רבנן ואמרי דצריך לוקח ליקח דרך אבל מוכר לא צריך משום מוכר אבל בנותן מתנה מודו דבעין יפה נותן ויהי... את הדרך אלמא רבנן סברי דמוכר בעין רעה מוכר וגבי נותן בעין יפה נותן. הילכך הכא לא מיבעיא לרבנן דיש דרך לפנימי על החיצון דגבי חיצון שמכר לו הוי עין יפה וגבי פנימי שנותן לו מתנה הוי עין יפה. אלא אפי' לר' עקיבה דאית ליה עין יפה גבי מוכר גבי נותן מיהא איכא עין יפה טפי והילכך יש לו דרך לפנימי על החיצון דמוכחא מילתא דעינו יפה אצלו טפי מחיצון דקא יהיב ליה מתנה:
152
קנ״גכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון וכן הילכתא:
153
קנ״ד[שם]
מתני' המוכר את הבית סתם מכר את הדלת אבל לא את המפתח. מכר את המכתשת הקבועה בקרקע אבל לא את המטלטלת. מכר את האצטרובל עגול שסביב הריחיים ודבר קבוע הוא ואין מזיזין אותו ממקומו והוא מושב הריחיים אבל לא את הקלת האפרכסת ומטלטלת היא ולא את התנור ולא את הכיריים (ולא את הריחיים) . כללא דמילתא כל תשמישי בית הקבועים מכורין בכלל בית והמטלטלין אין מכורין הנך תשמישין המטלטלין אבל שאר מאני תשמישתיה לא מזדבני. ואע"ג דא"ל כל מה שבתובו אני מוכר לך לא דיבה בלשון זה אלא תשמישין המיוחדין לבית זה שאין רגילין להשאילן מפני כבידן:
מתני' המוכר את הבית סתם מכר את הדלת אבל לא את המפתח. מכר את המכתשת הקבועה בקרקע אבל לא את המטלטלת. מכר את האצטרובל עגול שסביב הריחיים ודבר קבוע הוא ואין מזיזין אותו ממקומו והוא מושב הריחיים אבל לא את הקלת האפרכסת ומטלטלת היא ולא את התנור ולא את הכיריים (ולא את הריחיים) . כללא דמילתא כל תשמישי בית הקבועים מכורין בכלל בית והמטלטלין אין מכורין הנך תשמישין המטלטלין אבל שאר מאני תשמישתיה לא מזדבני. ואע"ג דא"ל כל מה שבתובו אני מוכר לך לא דיבה בלשון זה אלא תשמישין המיוחדין לבית זה שאין רגילין להשאילן מפני כבידן:
154
קנ״ה[שם ע"ב]
ת"ר המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר דהיינו בריח וקבוע בכותל ואת המנעול בדלת אבל לא את המפתח. מכר את המכתשת החקוקה כגון סלע היוצא מן הכותל וחקק שם מכתשת אבל לא את הקבועה שהיתה חקוקה ועשויה ואחר כך קבעוה בקרקע. ר' אליעזר אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אמכתשת קבועה פליג. ומתני' ר' אליעזר היא. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר את הבור דאינו מתוכו של בית אלא בנין בפני עצמו הוא. ולא את הדות ולא את היציע דבנינים בפני עצמן הם:
ת"ר המוכר את הבית מכר את הדלת ואת הנגר דהיינו בריח וקבוע בכותל ואת המנעול בדלת אבל לא את המפתח. מכר את המכתשת החקוקה כגון סלע היוצא מן הכותל וחקק שם מכתשת אבל לא את הקבועה שהיתה חקוקה ועשויה ואחר כך קבעוה בקרקע. ר' אליעזר אומר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע אמכתשת קבועה פליג. ומתני' ר' אליעזר היא. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר את הבור דאינו מתוכו של בית אלא בנין בפני עצמו הוא. ולא את הדות ולא את היציע דבנינים בפני עצמן הם:
155
קנ״ו[דף ס"ו ע"ב]
שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטי לנהרדעא בי אתיא הך איתתא קמך אגבי עישור נכסי מאיצטרובלי. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא מגבי' עישור נכסי מעמל' דבתי. פי' רבינו שמואל זצ"ל עישור נכסי שהבת נוטלת מנכסי אביה בשביל פרנסת הבעל להנשא בו. וקיי"ל בכתובות לפרנסה שמין באב. והיכא שאין אנו יודעים דעתו נוטלת עישור נכסי ממקרקעי אבל לא ממטלטלי כדאמרינן בכתובות אפילו מאיצטרובל כר' אליעזר דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ופי' רבינו חננאל זצ"ל וקיי"ל הכי דהא לית מאן דפליג עליה ולדברי הכל פרנסה דהיא עישור נכסי ממקרקעי ולא ממטלטלי הוא אפי' בזמן הזה דהא פסק רבא בפ' מציאת האשה הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה אע"ג דעבוד רבותינו הגאונים ז"ל תקנה לגבות כתובה ממטלטלי גובין גם מזוני אפילו ממטלטלי דהא קיי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי. וה"מ בכתובה ומזוני אבל לפרנסה אינה תנאי כתובה הילכך במקומה עומדת וממקרקעי גביא ולא ממטלטלי:
שלח ליה רב נחמיה בריה דרב יוסף לרבה בריה דרב הונא זוטי לנהרדעא בי אתיא הך איתתא קמך אגבי עישור נכסי מאיצטרובלי. אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא מגבי' עישור נכסי מעמל' דבתי. פי' רבינו שמואל זצ"ל עישור נכסי שהבת נוטלת מנכסי אביה בשביל פרנסת הבעל להנשא בו. וקיי"ל בכתובות לפרנסה שמין באב. והיכא שאין אנו יודעים דעתו נוטלת עישור נכסי ממקרקעי אבל לא ממטלטלי כדאמרינן בכתובות אפילו מאיצטרובל כר' אליעזר דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ופי' רבינו חננאל זצ"ל וקיי"ל הכי דהא לית מאן דפליג עליה ולדברי הכל פרנסה דהיא עישור נכסי ממקרקעי ולא ממטלטלי הוא אפי' בזמן הזה דהא פסק רבא בפ' מציאת האשה הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לכתובה בין למזוני בין לפרנסה אע"ג דעבוד רבותינו הגאונים ז"ל תקנה לגבות כתובה ממטלטלי גובין גם מזוני אפילו ממטלטלי דהא קיי"ל תנאי כתובה ככתובה דמי. וה"מ בכתובה ומזוני אבל לפרנסה אינה תנאי כתובה הילכך במקומה עומדת וממקרקעי גביא ולא ממטלטלי:
156
קנ״זשמעינן מינה דסוגיא דשמעי' כר' אליעזר סלקא דסבר כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. וכן פר"ח זצ"ל והכי פסקא אליבא דהילכתא וכן עיקר. מעמלא דבתי. משבח בתים דכמקרקעי חשיב ליה דשכר מקרקעי כמקרקעי עכ"ל. וכן כתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון ומיהא שמעינן דסוגיין כרבי אליעזר. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מעמלא דבתי איני יודע היכי דמי אם היו מושכרין בחיי אביהן דמה עומד בזה שע"י קרקע נעשת מלוה וכי אם מכר קרקע אביהם והניח להם אביהם מעות יחשבו כקרקע ואם לאחר מיתת אביהם הושכרו פשיטא. ומו' מפרש כגון שהשכיר אביהן לשנה ומת בתוך חצי שנתו. והא קמ"ל הואיל ושכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לא חשבינן כאילו חצי שבחיי אביהן נעשת מטלטלין. עכ"ל:
157
קנ״ח[דף ס"ז ע"א]
מתני' המוכר את החצר סתם מכר את הבתים הפתוחים לחצר בורות שיחין ומערו' שבתוך הבית אע"ג דהמוכר את הבית לא מכר בורות שיחין ומערות. לנבי חצר מיהא בטלי ונמכרים בכלל חצר אבל לא את המטלטלין תשמישי בית שאינן קבועים כל הנך דאמרן לעיל דאינן מכורין בכלל בית. וכ"ש בשאר מטלטלין שאינן תשמישי בית ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין המטלטלין תשמישי בית כולן דאיקרו מטלטלין כדאמרי' לקמן במי שמת מאני תשמישיה איקרו מטלטלי ולא חיטי ושערי בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את הבד שבתוכה דאינו בכלל חצר:
מתני' המוכר את החצר סתם מכר את הבתים הפתוחים לחצר בורות שיחין ומערו' שבתוך הבית אע"ג דהמוכר את הבית לא מכר בורות שיחין ומערות. לנבי חצר מיהא בטלי ונמכרים בכלל חצר אבל לא את המטלטלין תשמישי בית שאינן קבועים כל הנך דאמרן לעיל דאינן מכורין בכלל בית. וכ"ש בשאר מטלטלין שאינן תשמישי בית ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכה הרי כולן מכורין המטלטלין תשמישי בית כולן דאיקרו מטלטלין כדאמרי' לקמן במי שמת מאני תשמישיה איקרו מטלטלי ולא חיטי ושערי בין כך ובין כך לא מכר לא את המרחץ ולא את הבד שבתוכה דאינו בכלל חצר:
158
קנ״טכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל המוכר את החצר מכר בתים ובורו' כו' פי' כשא"ל מארעית תהומ' עד רום דקיע:
159
ק״ס[שם]
ת"ר המוכר את החצד מכר בתים הפנימיים ובתים החיצוני' הפתוחים לחצר אבל לא בתי החולסאות ופי' חולסאות סלעים בצונמא. וכן משמע לשון רבינו שמואל דה"ג אבל לא את החולסאות. וזה לשונו פר"ח חולסאות קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית. הילכך מקום הוא בפני עצמו עכ"ל. הרי משמע דלא מכר את החולסאות אע"ג דפליגי בפי' חולסאות בהא שרו דלא מכר גר'. חנויות פתוחות לתוכה שאין מוכרין בהן אלא לבני חצר זה נמכרות עמה שאין פתוחות אלא לתוכה לרשות הרבי' אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה. ר' אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסא של חצר פי' אוירו. אמר מר פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה והתני ר' חייא אין נמכרות עמה לא קשיא הא דרוב תשמישיה לגאו וההיא דר' חייא דרוב תשמישיה לבר פתח של חיצון פתוח יותר להשתמש בו מפתח הפנימי:
ת"ר המוכר את החצד מכר בתים הפנימיים ובתים החיצוני' הפתוחים לחצר אבל לא בתי החולסאות ופי' חולסאות סלעים בצונמא. וכן משמע לשון רבינו שמואל דה"ג אבל לא את החולסאות. וזה לשונו פר"ח חולסאות קרקע שעפרו חול שמוציאין ממנו זכוכית. הילכך מקום הוא בפני עצמו עכ"ל. הרי משמע דלא מכר את החולסאות אע"ג דפליגי בפי' חולסאות בהא שרו דלא מכר גר'. חנויות פתוחות לתוכה שאין מוכרין בהן אלא לבני חצר זה נמכרות עמה שאין פתוחות אלא לתוכה לרשות הרבי' אין נמכרות עמה פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה. ר' אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא מילוסא של חצר פי' אוירו. אמר מר פתוחות לכאן ולכאן נמכרות עמה והתני ר' חייא אין נמכרות עמה לא קשיא הא דרוב תשמישיה לגאו וההיא דר' חייא דרוב תשמישיה לבר פתח של חיצון פתוח יותר להשתמש בו מפתח הפנימי:
160
קס״א[שם]
מתני' רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירו של חצר אבל בתים ובורות לא מכר כלל וכלל פי' רבינו שמואל זצ"ל ודמים מודיעים ליכא למימר דאין אונאה לקרקע. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דנהי דאין להו אונאה ביטול מקח יש להן אלא נראה לו דגבי קרקעות לא שייך הודעת דמים שאדם קונה קרקע יותר כפלים ממה שהוא שוה כמו שמצינו בפרק מי שהיה נשוי . ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בע"ח וטרפא חדא מינייהו והדר אתא וקטריף לאידך שקל אלפא זוזי ואתא לגביה א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואיסתלק. (א"ל)... א"ל רבא כל היכא דא"ל דירתא שאמר לו מוכר ללוקח דירה זו אני מוכר לך בלשון הזה מכר לו את החצר שלא אמר לו חצר זו אני מוכר לך לבד וכו' כי פליגי דא"ל דרתא חצר מתרגמי' דרתא ר' אליעזר סבר תרביצא משמע אויר כאילו אמר לו חצר זו אני מוכר לך דאויר לבד קרוי חצר ורבנן סברי בתי משמע דרתא ודירתא אחת הם ולשון שניהם דירה הם להאי לישנא משמע דהיכא דא"ל חצר זו אני מוכר לך הכל מודים דלא מכר אלא אוירא של חצר. איכא דאמרי אמר רבא כל היכא דא"ל דרתא כולי עלמא דבתי משמע דגם הוא לשון דירה כי פליגי דא"ל חצר מר סבר חצר אוירא משמע ומר סבר כחצר המשכן משמע כדכתיב אורך החצר מאה באמה. ובכלל אלו מאה אמה קדש קדשים ואהל מועד שהם כמו בתים וקראם הכתוב חצר מיכן שהבתים נמכרים בכלל חצר. פי' רבינו שמואל זצ"ל ומסתברא כי האי לישנא בתרא וכדא"ל חצר פליגי דהכי תני מתני' והילכך לא שנא א"ל דירתא לא שנא א"ל דרתא לא שנא א"ל חצר מכר הבתים. אמר רב נחמן מכר לו חולסית ומצולה פי' קרקעית הנהר שמוצאין בו כסף וזהב החזיק בחולסית לא קנה מצולה החזיק במצולה לא קנה חולסית ואף על פי שסמוכין זה לזה. איני והאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. התם אידי ואידי חדא תשמישתא הכא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. איכא דאמרי אמר רבא א"ר נחמן מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה החזיק במצולה קנה חולסית פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. מהו דתימא התם אידי ואידי חדא תשמישתא הוא הכא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד קמ"ל:
מתני' רבי אליעזר אומר המוכר את החצר לא מכר אלא אוירו של חצר אבל בתים ובורות לא מכר כלל וכלל פי' רבינו שמואל זצ"ל ודמים מודיעים ליכא למימר דאין אונאה לקרקע. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דנהי דאין להו אונאה ביטול מקח יש להן אלא נראה לו דגבי קרקעות לא שייך הודעת דמים שאדם קונה קרקע יותר כפלים ממה שהוא שוה כמו שמצינו בפרק מי שהיה נשוי . ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הוו ליה תרי אפדני זבנינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בע"ח וטרפא חדא מינייהו והדר אתא וקטריף לאידך שקל אלפא זוזי ואתא לגביה א"ל אי שויא לך אלפא זוזי לחיי ואי לא שקיל אלפא זוזי ואיסתלק. (א"ל)... א"ל רבא כל היכא דא"ל דירתא שאמר לו מוכר ללוקח דירה זו אני מוכר לך בלשון הזה מכר לו את החצר שלא אמר לו חצר זו אני מוכר לך לבד וכו' כי פליגי דא"ל דרתא חצר מתרגמי' דרתא ר' אליעזר סבר תרביצא משמע אויר כאילו אמר לו חצר זו אני מוכר לך דאויר לבד קרוי חצר ורבנן סברי בתי משמע דרתא ודירתא אחת הם ולשון שניהם דירה הם להאי לישנא משמע דהיכא דא"ל חצר זו אני מוכר לך הכל מודים דלא מכר אלא אוירא של חצר. איכא דאמרי אמר רבא כל היכא דא"ל דרתא כולי עלמא דבתי משמע דגם הוא לשון דירה כי פליגי דא"ל חצר מר סבר חצר אוירא משמע ומר סבר כחצר המשכן משמע כדכתיב אורך החצר מאה באמה. ובכלל אלו מאה אמה קדש קדשים ואהל מועד שהם כמו בתים וקראם הכתוב חצר מיכן שהבתים נמכרים בכלל חצר. פי' רבינו שמואל זצ"ל ומסתברא כי האי לישנא בתרא וכדא"ל חצר פליגי דהכי תני מתני' והילכך לא שנא א"ל דירתא לא שנא א"ל דרתא לא שנא א"ל חצר מכר הבתים. אמר רב נחמן מכר לו חולסית ומצולה פי' קרקעית הנהר שמוצאין בו כסף וזהב החזיק בחולסית לא קנה מצולה החזיק במצולה לא קנה חולסית ואף על פי שסמוכין זה לזה. איני והאמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. התם אידי ואידי חדא תשמישתא הכא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד. איכא דאמרי אמר רבא א"ר נחמן מכר לו חולסית ומצולה החזיק בחולסית קנה מצולה החזיק במצולה קנה חולסית פשיטא דהא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן. מהו דתימא התם אידי ואידי חדא תשמישתא הוא הכא תשמישתא לחוד והא תשמישתא לחוד קמ"ל:
161
קס״בכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון וקיימא לן כלישנא בתרא:
162
קס״ג[שם ע"ב]
מתני' המוכר את בית הבד מכר את הים ואת הממל. והיינו בד עצמו דקא מפרש ואזיל ואת הבתולות אבל לא עממין ולא את הגלגל ולא את הקורה וכל הנך דכת' דקתני בהן מכר קבועין הן ואינך דאינן מכורין בכלל בית הבד מטלטלין הן ובזמן שא"ל הוא הבית של בד וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ודווקא הני דצריכי לבית הבד אבל שאר תשמישת' שהיו מונחים בתוכו להשמר אינן מכורין. ר' אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה. מאי ים טלפחא היא עריבה שקורין מייט עגולה כעדשה ועדשה קרי לה בברייתא במסכת ע"ז עדשין מתרגמי' טלופחין. מאי ממל. אמר ר' אבא בר ממל מפרכת' אבן נקובה שמכבסין בה עץ ומפרכין בה את הזיתים בבית הבד דהיינו דומיא דמכתשת. ויש מפרשים דהיינו עץ עצמו שמפרכין בו את הזיתים ולפי שהוא עיקר תשמישי בית הבד הוא מכור בכלל בית הבד ואע"ג דמיטלטל. בתולות א"ר יוחנן כלונסות של עץ שנעוצין בארץ בראש הגת מיכן ומיכן ונקובים זה כנגד זה ונתונים בריחיים מזה לזה ומעמידין על הבריחיים עבידין כיבשי נסרים נתונים על הזיתים בבית הבד שמורידים הקורה עליהן לכובשו ומשום דמיטלטלי לא מזדבני. גלגל חומרתא שמגלגלין בה את הקורה להעלותה ולהורידה. קורה דמתניתין היינו קורה במשמע שגם בכל קורים לה כן:
מתני' המוכר את בית הבד מכר את הים ואת הממל. והיינו בד עצמו דקא מפרש ואזיל ואת הבתולות אבל לא עממין ולא את הגלגל ולא את הקורה וכל הנך דכת' דקתני בהן מכר קבועין הן ואינך דאינן מכורין בכלל בית הבד מטלטלין הן ובזמן שא"ל הוא הבית של בד וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין ודווקא הני דצריכי לבית הבד אבל שאר תשמישת' שהיו מונחים בתוכו להשמר אינן מכורין. ר' אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה. מאי ים טלפחא היא עריבה שקורין מייט עגולה כעדשה ועדשה קרי לה בברייתא במסכת ע"ז עדשין מתרגמי' טלופחין. מאי ממל. אמר ר' אבא בר ממל מפרכת' אבן נקובה שמכבסין בה עץ ומפרכין בה את הזיתים בבית הבד דהיינו דומיא דמכתשת. ויש מפרשים דהיינו עץ עצמו שמפרכין בו את הזיתים ולפי שהוא עיקר תשמישי בית הבד הוא מכור בכלל בית הבד ואע"ג דמיטלטל. בתולות א"ר יוחנן כלונסות של עץ שנעוצין בארץ בראש הגת מיכן ומיכן ונקובים זה כנגד זה ונתונים בריחיים מזה לזה ומעמידין על הבריחיים עבידין כיבשי נסרים נתונים על הזיתים בבית הבד שמורידים הקורה עליהן לכובשו ומשום דמיטלטלי לא מזדבני. גלגל חומרתא שמגלגלין בה את הקורה להעלותה ולהורידה. קורה דמתניתין היינו קורה במשמע שגם בכל קורים לה כן:
163
קס״ד[שם]
ת"ר המוכר את בית הבד מכר את הנסרים הנתונים סביב הזיתים בבית הבד כדי שלא יתפזרו אנה ואנה בהכבד הקורה עליהם ומכובדים וקבועים הם. ובתוספתא גרסי' מכר את היצרים ונראה דנצרים גרסי' והיינו עקל בית הבד שקושרין בהן את הזיתים שלא יתפזרו ואת היקבים היינו ים שחקוקה ועשויה כמין יקב כדכתיב והשיקו (את) היקבים תירוש ויצהר. והשיקו לשון הומה ורעש שהיין עושה כשנופל מן היקב. ואת המפרכות היינו ממל דמתני'. מכר את הריחיים התחתונה הקבועה היא וטוחנת בה זיתים שבתחלה מפרכין אותם במפרכות היינו ממל דמתני' ואח"כ טוחנים בריחיים ואחר כך עוצרין אותו בבית הבד. אבל לא את העליונה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. ה"ג באלפס בין כך ובין כך לא מכר את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקודה ולא את הסקין ולא את המרצופין. ולפי גירסא זו פליגא אמתני'. שקין ומרצופין לשאת בהן זיתים לבית הבד אלא שהמרצופין הם של עור ושקים מנוצה של עזים. ר' אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה שלא נקרא בית הבד אלא ע"ש הקורה:
ת"ר המוכר את בית הבד מכר את הנסרים הנתונים סביב הזיתים בבית הבד כדי שלא יתפזרו אנה ואנה בהכבד הקורה עליהם ומכובדים וקבועים הם. ובתוספתא גרסי' מכר את היצרים ונראה דנצרים גרסי' והיינו עקל בית הבד שקושרין בהן את הזיתים שלא יתפזרו ואת היקבים היינו ים שחקוקה ועשויה כמין יקב כדכתיב והשיקו (את) היקבים תירוש ויצהר. והשיקו לשון הומה ורעש שהיין עושה כשנופל מן היקב. ואת המפרכות היינו ממל דמתני'. מכר את הריחיים התחתונה הקבועה היא וטוחנת בה זיתים שבתחלה מפרכין אותם במפרכות היינו ממל דמתני' ואח"כ טוחנים בריחיים ואחר כך עוצרין אותו בבית הבד. אבל לא את העליונה ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. ה"ג באלפס בין כך ובין כך לא מכר את העבידין ולא את הגלגל ולא את הקודה ולא את הסקין ולא את המרצופין. ולפי גירסא זו פליגא אמתני'. שקין ומרצופין לשאת בהן זיתים לבית הבד אלא שהמרצופין הם של עור ושקים מנוצה של עזים. ר' אליעזר אומר המוכר את בית הבד מכר את הקורה שלא נקרא בית הבד אלא ע"ש הקורה:
164
קס״ה[שם]
מתני' המוכר את בית המרחץ בית שעשוי בו לרחוץ ושלשה בתים הן זה לפנים מזה. כדאמרי' בפ"ק דשבת פנימי לרחיצה. חיצון שעומדין שם במלבושים. בינוני שפושטין שם בגדיהם. ובתוספתא קתני שם בהדיא המוכר את המרחץ מכר בתים הפנימיים ובתים החיצונים לא מכר את הנסרים הנתונים ע"ג קרקע של מרחץ ועומדין עליהם הרוחצין שלא יכוו רגליהם מחום הקרקע אי נמי שלא יטנפו רגליהם ומשום דמיטלטלי לא מזדבני. ולא את הספלים לתת בהם מים לרחוץ. והרב רבינו ברוך מארץ יון כתב ולא את הספסלים שעליהם מפשיטין בני אדם בגדיהם ולא את הוילאות מסך כנגד הפתח אי נמי בגד שמסתפגין בו דהיינו אלונטית. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את המגזרות שלמים דהיינו ברכות מים שנותנים מים למרחץ ולא את האוצר של עצים שהיו לחמם בהם את המרחץ דהיינו טעמא אלו תשמישין מיוחדין למרחץ כי הנך דלעיל:
מתני' המוכר את בית המרחץ בית שעשוי בו לרחוץ ושלשה בתים הן זה לפנים מזה. כדאמרי' בפ"ק דשבת פנימי לרחיצה. חיצון שעומדין שם במלבושים. בינוני שפושטין שם בגדיהם. ובתוספתא קתני שם בהדיא המוכר את המרחץ מכר בתים הפנימיים ובתים החיצונים לא מכר את הנסרים הנתונים ע"ג קרקע של מרחץ ועומדין עליהם הרוחצין שלא יכוו רגליהם מחום הקרקע אי נמי שלא יטנפו רגליהם ומשום דמיטלטלי לא מזדבני. ולא את הספלים לתת בהם מים לרחוץ. והרב רבינו ברוך מארץ יון כתב ולא את הספסלים שעליהם מפשיטין בני אדם בגדיהם ולא את הוילאות מסך כנגד הפתח אי נמי בגד שמסתפגין בו דהיינו אלונטית. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את המגזרות שלמים דהיינו ברכות מים שנותנים מים למרחץ ולא את האוצר של עצים שהיו לחמם בהם את המרחץ דהיינו טעמא אלו תשמישין מיוחדין למרחץ כי הנך דלעיל:
165
קס״ו[שם]
ת"ר המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים שמצניעין בו את הנסרים לאחר הרחיצה ואת בית היקבים . יש מפדשים חדר שמצניעין בו גיגיות שמשימין בה מים חמין. וי"מ יקבים הוא כעין סודר שמעטפין בו ראשם מפני חום המרחץ. ואת בית הספלים. אי נמי ספסלים. ואת בית הוילאות. וכל הני בתים מיחברי למרחץ אבל לא את הנסרים עצמן דמיטלטלים ולא יקבים עצמן ולא ספלים עצמן א"נ ספסלים ולא הוילאות עצמן. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את הבריכות המספקות לו מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים ולא את בית כניסת עצים לא מכר לו את הבית ולא את העצים. ואם א"ל מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין. וכל תשמישיו לטפויי אתא בריכו' ואוצרו' של עצי' דהוו תשמיש למרחץ פורת' וכדמפ' לקמן שכתב לו מצרי' החיצוני' והנך בתוך מצרי':
ת"ר המוכר את המרחץ מכר את בית הנסרים שמצניעין בו את הנסרים לאחר הרחיצה ואת בית היקבים . יש מפדשים חדר שמצניעין בו גיגיות שמשימין בה מים חמין. וי"מ יקבים הוא כעין סודר שמעטפין בו ראשם מפני חום המרחץ. ואת בית הספלים. אי נמי ספסלים. ואת בית הוילאות. וכל הני בתים מיחברי למרחץ אבל לא את הנסרים עצמן דמיטלטלים ולא יקבים עצמן ולא ספלים עצמן א"נ ספסלים ולא הוילאות עצמן. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין בין כך ובין כך לא מכר לא את הבריכות המספקות לו מים בין בימות החמה בין בימות הגשמים ולא את בית כניסת עצים לא מכר לו את הבית ולא את העצים. ואם א"ל מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין. וכל תשמישיו לטפויי אתא בריכו' ואוצרו' של עצי' דהוו תשמיש למרחץ פורת' וכדמפ' לקמן שכתב לו מצרי' החיצוני' והנך בתוך מצרי':
166
קס״ז[דף ס"ח ע"א]
ההוא דא"ל לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הוה ההוא חנותא אבראי דהוו שטחי בה שומשמי לייבשן כדי לעשות בהן שמן בבית הבד אתא לקמיה דרב יוסף. א"ל תניא אם א"ל מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין ואפי' אוצרות של עצים וה"ה לחנותאה . א"ל אביי הא תני ר' חייא אין כולן מכורין. אלא אמר רב אשי חזינן אי א"ל בית הבד וכל תשמישיו ואלין מצרנאה והני בכלל הנהו מצרנאי קנה ואי לא לא קנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל וסוגיא דא הכי סלקא וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא. שמעינן מינה בזמן שא"ל בית המרחץ וכל מה שבתוכו אני מוכר לך אע"ג שמיצר לו מצרים החיצוני' לא קנה בריכות של מים ולא בית כינוס העצים. וקיי"ל מצרים הרחיב לו הכא לא אמרי' הכי. דכיון דחזי הך ביתא קצת לתשמיש בית הבד והוא בתוך המיצר ודאי מכרו לו. ולכך תיחם את המיצר חוצה לו. ולשון אחר כתוב בספרים. אי א"ל בית הבד וכל תשמישיו ואלין מצרנאי לא קני. והשתא לא קאי האי ואלין מצרנא' אתשמישיו אלא אבית הבד הוא דקאי. הילכך תשמישיו נאמר מצרי' הרחיב לו. אבל אם אמר ואלין מצרני בית הבד וכל תשמישיו קני והשת' אתרוייהו קאי וכמ"ד ואלין מצרני בית הבד ומצרני תשמישין דמי. ולא נהירא דלא שנא הכי ולא שנא הכי אתרוייהו קאי. וראשון עיקר. עכ"ל:
ההוא דא"ל לחבריה בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך הוה ההוא חנותא אבראי דהוו שטחי בה שומשמי לייבשן כדי לעשות בהן שמן בבית הבד אתא לקמיה דרב יוסף. א"ל תניא אם א"ל מרחץ וכל תשמישיו אני מוכר לך הרי כולן מכורין ואפי' אוצרות של עצים וה"ה לחנותאה . א"ל אביי הא תני ר' חייא אין כולן מכורין. אלא אמר רב אשי חזינן אי א"ל בית הבד וכל תשמישיו ואלין מצרנאה והני בכלל הנהו מצרנאי קנה ואי לא לא קנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל וסוגיא דא הכי סלקא וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא. שמעינן מינה בזמן שא"ל בית המרחץ וכל מה שבתוכו אני מוכר לך אע"ג שמיצר לו מצרים החיצוני' לא קנה בריכות של מים ולא בית כינוס העצים. וקיי"ל מצרים הרחיב לו הכא לא אמרי' הכי. דכיון דחזי הך ביתא קצת לתשמיש בית הבד והוא בתוך המיצר ודאי מכרו לו. ולכך תיחם את המיצר חוצה לו. ולשון אחר כתוב בספרים. אי א"ל בית הבד וכל תשמישיו ואלין מצרנאי לא קני. והשתא לא קאי האי ואלין מצרנא' אתשמישיו אלא אבית הבד הוא דקאי. הילכך תשמישיו נאמר מצרי' הרחיב לו. אבל אם אמר ואלין מצרני בית הבד וכל תשמישיו קני והשת' אתרוייהו קאי וכמ"ד ואלין מצרני בית הבד ומצרני תשמישין דמי. ולא נהירא דלא שנא הכי ולא שנא הכי אתרוייהו קאי. וראשון עיקר. עכ"ל:
167
קס״חוכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל כגירסת רבינו שמואל זצ"ל וכן פר"ח זצ"ל. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתב אם אמר לו בית הבד וכל תשמישיו אני מוכר לך ואלין מצרנאה ומצר לו חוץ לחניות דהבליען בתוך המצר קנה:
168
קס״ט[שם]
מתני' המוכר את העיר מכר את הבתים ובורות שיחין ומערות ומכר את החצרות לא איצטריך למתני דהיינו עיקר עיר דעיר משמע אויר העיר. ומכר את המרחצאו' ואת השובכו' ובית הבדים ובית השלחין שחוץ לעיר וסמוכה לעיר. אבל לא את המטלטלין מאני תשמישתיה כגון תנור וכיריים. וכל הנך מטלטלין דאמרן לעיל דאמרי' בהו לא מכר וכ"ש חיטי ושערי. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמה ועבדים הרי כולן מכורין וכ"ש חיטי ושערי וכסף וזהב. רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר. מאי סנטר הכא תרגימו בר מחונייתא עבד הממונה להגיד ולאחוויי תחומי השדות של מי זה ושל מי זה והוא עבד לשר העיר בלא אותו. ורבינו חננאל זצ"ל פי' סנטר הוא שומר העיר לשון נוטרה את הכרמים. שמעון בן אבלוטוס אומר באגי שדות שסביב המדינה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וליתא לדרשב"ג:
מתני' המוכר את העיר מכר את הבתים ובורות שיחין ומערות ומכר את החצרות לא איצטריך למתני דהיינו עיקר עיר דעיר משמע אויר העיר. ומכר את המרחצאו' ואת השובכו' ובית הבדים ובית השלחין שחוץ לעיר וסמוכה לעיר. אבל לא את המטלטלין מאני תשמישתיה כגון תנור וכיריים. וכל הנך מטלטלין דאמרן לעיל דאמרי' בהו לא מכר וכ"ש חיטי ושערי. ובזמן שאמר לו היא וכל מה שבתוכה אפילו היו בה בהמה ועבדים הרי כולן מכורין וכ"ש חיטי ושערי וכסף וזהב. רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר. מאי סנטר הכא תרגימו בר מחונייתא עבד הממונה להגיד ולאחוויי תחומי השדות של מי זה ושל מי זה והוא עבד לשר העיר בלא אותו. ורבינו חננאל זצ"ל פי' סנטר הוא שומר העיר לשון נוטרה את הכרמים. שמעון בן אבלוטוס אומר באגי שדות שסביב המדינה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וליתא לדרשב"ג:
169
ק״ע[שם ע"ב]
תניא ר' יהודה אומר סנטר אינו מכור אנקלומוס מכור הוא סופר המלך לכתוב מספר השדות והבתים ואנשים לתת מס של כל אחד לשר העיר:
תניא ר' יהודה אומר סנטר אינו מכור אנקלומוס מכור הוא סופר המלך לכתוב מספר השדות והבתים ואנשים לתת מס של כל אחד לשר העיר:
170
קע״א[שם]
מתני' המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה ואת הקנים שבכרם שהן לצורכה. וממילא שמעינן דהמוכר את השדה מכר את הכרם שכל אילנות בכלל שדה אחד גפנים ואחד כל האילן. ואת התבואה המחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שפחותה מבית רובע. חיצת קנים פי' קנים הרבה וגדילים בקלח אחד כשהיא פחותה מבית רובע בטלה אגב שדה. ואת השומירה פי' סובת נוצרים שאינה עשויה בטיט פי' טוחה בטיט. ואת החרוב שאין מורכב דהיינו בבחרותו אבל כשמזקין ומתגבר מרכיבין אותו ויש לו שם בפני עצמו ולא בטל לגבי שדה. אבל שאר אילנות בכל שדה ואת בתולת השקמה בבחרותה קודם שחתכו ענפיה. אבל כשמזקין גדל הרבה וקוצצין הענפים ובאים אחרים במקומם ונקראים סדן השקמה. אבל לא מכר את האבנים שאינן לצורכן ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכן ולא את התבוא' התלוש' מן הקרקע ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהוא בית רובע ולא שומרה העשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה שכל אלו חשובין שדה בפני עצמו והרי הוא כמו שמוכר לחבירו שתי שדות וכל מה שבתוכו אני מוכר לך דאין שדה השלישית שביניהם מכור אף כאן שדה אחת מכר לו ולא שתי שדות וחיצת הקנים וסדן השקמה וחרוב המורכב חשובין בפני עצמן שדה:
מתני' המוכר את השדה מכר את האבנים שהן לצורכה ואת הקנים שבכרם שהן לצורכה. וממילא שמעינן דהמוכר את השדה מכר את הכרם שכל אילנות בכלל שדה אחד גפנים ואחד כל האילן. ואת התבואה המחוברת לקרקע ואת חיצת הקנים שפחותה מבית רובע. חיצת קנים פי' קנים הרבה וגדילים בקלח אחד כשהיא פחותה מבית רובע בטלה אגב שדה. ואת השומירה פי' סובת נוצרים שאינה עשויה בטיט פי' טוחה בטיט. ואת החרוב שאין מורכב דהיינו בבחרותו אבל כשמזקין ומתגבר מרכיבין אותו ויש לו שם בפני עצמו ולא בטל לגבי שדה. אבל שאר אילנות בכל שדה ואת בתולת השקמה בבחרותה קודם שחתכו ענפיה. אבל כשמזקין גדל הרבה וקוצצין הענפים ובאים אחרים במקומם ונקראים סדן השקמה. אבל לא מכר את האבנים שאינן לצורכן ולא את הקנים שבכרם שאינן לצורכן ולא את התבוא' התלוש' מן הקרקע ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכו הרי כולן מכורין. בין כך ובין כך לא מכר לא את חיצת הקנים שהוא בית רובע ולא שומרה העשויה בטיט ולא את החרוב המורכב ולא את סדן השקמה שכל אלו חשובין שדה בפני עצמו והרי הוא כמו שמוכר לחבירו שתי שדות וכל מה שבתוכו אני מוכר לך דאין שדה השלישית שביניהם מכור אף כאן שדה אחת מכר לו ולא שתי שדות וחיצת הקנים וסדן השקמה וחרוב המורכב חשובין בפני עצמן שדה:
171
קע״ב[דף ס"ט ע"א]
מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפי לאחר שקצרו העומרים מניחין אותן בשדה לייבשן ומניחין אבנים עליהם שלא יפזרם הרוח. עולא אמר אבנים הסדורות בתוך השדות לעשות גדר לשדה. אמר מר אבני דאכפי לר' מאיר דאמר מכר כרם מכר תשמישי כרם כיון דמתקנן ומזומנות לצורך העומרים דאע"ג דלא מחתן שאינן מונחות בתוך השדה אלא חוץ לשדה. לרבנן דאמרי לא מכר כל תשמישי כרם אין נמכרין אלא עד דמנחן בתוך השדה דלעולא דאמר אבנים הסדורות לגדר לר' מאיר דאמר מתקנן אע"ג דלא סידרן לרבנן דסדורין:
מאי אבנים שהן לצורכה הכא תרגימו אבני דאכפי לאחר שקצרו העומרים מניחין אותן בשדה לייבשן ומניחין אבנים עליהם שלא יפזרם הרוח. עולא אמר אבנים הסדורות בתוך השדות לעשות גדר לשדה. אמר מר אבני דאכפי לר' מאיר דאמר מכר כרם מכר תשמישי כרם כיון דמתקנן ומזומנות לצורך העומרים דאע"ג דלא מחתן שאינן מונחות בתוך השדה אלא חוץ לשדה. לרבנן דאמרי לא מכר כל תשמישי כרם אין נמכרין אלא עד דמנחן בתוך השדה דלעולא דאמר אבנים הסדורות לגדר לר' מאיר דאמר מתקנן אע"ג דלא סידרן לרבנן דסדורין:
172
קע״ג[שם]
מתני' ואת הקנים שבכרם שהן לצורכן. קנים מאי עיבדתייהו אמרי דבי ר' ינאי קנים המחולקי' מפוצלים שמעמידים תחת הגפנים כדי שיהיו הגפנים זקופים והאשכולות תלויין באויר שלא יתקלקלו בקרקע לר' מאיר כיון דמשייפן ומתוקנין לכך אע"ג דלא מוקמי שאינן זקופין ונעוצין עדיין בקרקע לרבנן והוא דמוקמן. מתני' ואת התבואה המחוברת לקרקע אע"ג דמטאי למקצר דסד"א כל העומר ליקצר כקצור דמי. ואפי' הכי לגבי מכירה מכורין בכלל השדה ובדלא מטאי למחצד לא איצטריך למתני מכר דמילתא דפשיטא היא שהרי שדה מכר עכשיו לגמרי וזה הלוקח לא יניח למוכר לבשל כאן פירות' ללקוטה השתא לא חזו הילכך פשיטא ודאי מכר. מתני' ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואע"ג דאלימי דבתר תפיסת הקרקע אזלינן. מתני' ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואע"ג דלא קביעה בקרקע. ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה ואע"ג דאלימי. מתני' אבל לא מכר את האבנים שאינם לצורכה מאי ניהו הכא תרגימו אבני דאכפי. ועולא אמר אבנים הסדורות לגדר לר' מאיר דלא מתקנן. דהשתא אינה תשמיש שדה כלל. לרבנן דלא מחתן דלא הוי תשמיש קבוע וחשוב. ולעולא דאמר אבנים הסדורות לגדר לר' מאיר דלא מתקנן ולרבנן דלא סידרן. מתני' ולא היצת הקנים שבכרם לר' מאיר דלא משפיין לרבנן דלא מוקמן. מתני' ולא את התבואה התלושה מן הקרקע אע"ג דצריכא לארעא לשוטחה בשדה לאחר קציר' להינפח התבואה מריח הקרקע ולהתייבש. מתני' ולא את חיצת הקנים אע"ג רקטיני קנים קטנים. אמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן ולא חיצת הקנים בלבד אמרו אלא אפילו ערוגה קטנה של בשמים שאין בה בית רובע ויש לה שם בפני עצמה אין נמכרות עמה. א"ר פפא והוא דקרו לה בי וורדא דפלניא. מתני' ולא את השומירה העשויה בטיט ואע"ג דקביעא השומירה בקרקע כיון דטוחה בטיט אינה מטלטלת עוד וחשיבא ויש לה שם בפ"ע:
מתני' ואת הקנים שבכרם שהן לצורכן. קנים מאי עיבדתייהו אמרי דבי ר' ינאי קנים המחולקי' מפוצלים שמעמידים תחת הגפנים כדי שיהיו הגפנים זקופים והאשכולות תלויין באויר שלא יתקלקלו בקרקע לר' מאיר כיון דמשייפן ומתוקנין לכך אע"ג דלא מוקמי שאינן זקופין ונעוצין עדיין בקרקע לרבנן והוא דמוקמן. מתני' ואת התבואה המחוברת לקרקע אע"ג דמטאי למקצר דסד"א כל העומר ליקצר כקצור דמי. ואפי' הכי לגבי מכירה מכורין בכלל השדה ובדלא מטאי למחצד לא איצטריך למתני מכר דמילתא דפשיטא היא שהרי שדה מכר עכשיו לגמרי וזה הלוקח לא יניח למוכר לבשל כאן פירות' ללקוטה השתא לא חזו הילכך פשיטא ודאי מכר. מתני' ואת חיצת הקנים שהיא פחותה מבית רובע ואע"ג דאלימי דבתר תפיסת הקרקע אזלינן. מתני' ואת השומירה שאינה עשויה בטיט ואע"ג דלא קביעה בקרקע. ואת החרוב שאינו מורכב ואת בתולת השקמה ואע"ג דאלימי. מתני' אבל לא מכר את האבנים שאינם לצורכה מאי ניהו הכא תרגימו אבני דאכפי. ועולא אמר אבנים הסדורות לגדר לר' מאיר דלא מתקנן. דהשתא אינה תשמיש שדה כלל. לרבנן דלא מחתן דלא הוי תשמיש קבוע וחשוב. ולעולא דאמר אבנים הסדורות לגדר לר' מאיר דלא מתקנן ולרבנן דלא סידרן. מתני' ולא היצת הקנים שבכרם לר' מאיר דלא משפיין לרבנן דלא מוקמן. מתני' ולא את התבואה התלושה מן הקרקע אע"ג דצריכא לארעא לשוטחה בשדה לאחר קציר' להינפח התבואה מריח הקרקע ולהתייבש. מתני' ולא את חיצת הקנים אע"ג רקטיני קנים קטנים. אמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן ולא חיצת הקנים בלבד אמרו אלא אפילו ערוגה קטנה של בשמים שאין בה בית רובע ויש לה שם בפני עצמה אין נמכרות עמה. א"ר פפא והוא דקרו לה בי וורדא דפלניא. מתני' ולא את השומירה העשויה בטיט ואע"ג דקביעא השומירה בקרקע כיון דטוחה בטיט אינה מטלטלת עוד וחשיבא ויש לה שם בפ"ע:
173
קע״ד[שם]
בעי ר' אלעזר המוכר בית לחבירו מלבנות של פתחים שעושין סביב המזוזות מלמעלה ומלמטה שהדלת שוקף עליהם מהו מכורין הן בכלל בית או לא היכא דמחברי בטינא לא תיבעי לך דכיון דמחוברין בכותל אבנים בטיט ודאי מכורין הן כי תיבעי לך דנקיטי בסיכי פי' ביתידות ונוח לפורקן ולא מיחברא בטינא מאי תיקו. בעי ר' זירא מלבנות של חלונות מהו. אם תימצי לומ' מלבנות של חלונות דנקיטי בסיכי מכורין הן בכלל בית דהיינו משום דלחיזוק עבידן אבל מלבנות של חלונות דנקיטי בסיכי מהו מי אמרי' לנוי בעלמא הוא דעבידי ולא מיזדבני. או דילמא כיון דמיחברי בסיכי הא מיחברי ונמכרין מאי תיקו. אבל אי מיחברי בטיט לא קא מיבעיא לן. בעי ר' ירמיה מלבנות של כרעי המטה מהו חתיכות עץ היו נותנים תחת כרעי המטה כדי שלא ירקבו בקרקע את"ל גבי פתחים וחלונות דמזדבני היינו משום דמחברי מיהא בסיכי אבל הכא דלא מיחברי למטה כלל מהו מכורין בהדי המטה או לא כל היכא דמטלטלי בהדה שמחוברין במסמרות או בסיכי לא תיבעי לך דלא מטלטלי בהדה ומכורין כי תיבעי לך דלא מטלטלי בהדה מאי לא ידעי' תיקו:
בעי ר' אלעזר המוכר בית לחבירו מלבנות של פתחים שעושין סביב המזוזות מלמעלה ומלמטה שהדלת שוקף עליהם מהו מכורין הן בכלל בית או לא היכא דמחברי בטינא לא תיבעי לך דכיון דמחוברין בכותל אבנים בטיט ודאי מכורין הן כי תיבעי לך דנקיטי בסיכי פי' ביתידות ונוח לפורקן ולא מיחברא בטינא מאי תיקו. בעי ר' זירא מלבנות של חלונות מהו. אם תימצי לומ' מלבנות של חלונות דנקיטי בסיכי מכורין הן בכלל בית דהיינו משום דלחיזוק עבידן אבל מלבנות של חלונות דנקיטי בסיכי מהו מי אמרי' לנוי בעלמא הוא דעבידי ולא מיזדבני. או דילמא כיון דמיחברי בסיכי הא מיחברי ונמכרין מאי תיקו. אבל אי מיחברי בטיט לא קא מיבעיא לן. בעי ר' ירמיה מלבנות של כרעי המטה מהו חתיכות עץ היו נותנים תחת כרעי המטה כדי שלא ירקבו בקרקע את"ל גבי פתחים וחלונות דמזדבני היינו משום דמחברי מיהא בסיכי אבל הכא דלא מיחברי למטה כלל מהו מכורין בהדי המטה או לא כל היכא דמטלטלי בהדה שמחוברין במסמרות או בסיכי לא תיבעי לך דלא מטלטלי בהדה ומכורין כי תיבעי לך דלא מטלטלי בהדה מאי לא ידעי' תיקו:
174
קע״ה[שם ע"ב]
מתני' ולא את החרוב המורכב ולא סדן השקמה. מנא הני מילי א"ר יהודה אמר רב אמר קרא ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו' מי שצריך לגבול יצאו אלו שאין צריכין לגבול סביב על ידי קניית השדה סתם קנה גם את כל האילנות שבטלין אגב שדה. והאי אשר גבולו קרא יתירה הוא דמצי למיכתב וכל העץ אשר בשדה דהיינו בתוך גבולי שדה אלא למידרש אתא מי לגבול אותן אילנות קנה שצריכין להיות להן סימן גבול סביב שלא יערער אדם עליהן לומר בתוך שלי נטועים ושלי הם דהיינו כגון אילנות דקים שאין להם שם והדבר מוכיח שכיח מי נטעם ולפיכך צריך לעשות להם גבול סביב וסימן. אבל סדן השקמה וחרוב המורכב גדולים וחשובים ואוושא מילתייהו וידוע של מי הם ובקרקע של מי הם נטועים ואין צריכין גבול הילכך אין בכלל שדה סביב. אמר רב משרשיא מיכן למצרים מן התורה שהקונה את השדה קנה את המצרים עצמם וכל האילנות הנטועים במצר דמצרים בכלל שדה דהכי משמע סביב כל האילנות שנטועים בקרקע המיצר שהוא סביב השדה קנה אברהם:
מתני' ולא את החרוב המורכב ולא סדן השקמה. מנא הני מילי א"ר יהודה אמר רב אמר קרא ויקם שדה עפרון אשר במכפלה וגו' מי שצריך לגבול יצאו אלו שאין צריכין לגבול סביב על ידי קניית השדה סתם קנה גם את כל האילנות שבטלין אגב שדה. והאי אשר גבולו קרא יתירה הוא דמצי למיכתב וכל העץ אשר בשדה דהיינו בתוך גבולי שדה אלא למידרש אתא מי לגבול אותן אילנות קנה שצריכין להיות להן סימן גבול סביב שלא יערער אדם עליהן לומר בתוך שלי נטועים ושלי הם דהיינו כגון אילנות דקים שאין להם שם והדבר מוכיח שכיח מי נטעם ולפיכך צריך לעשות להם גבול סביב וסימן. אבל סדן השקמה וחרוב המורכב גדולים וחשובים ואוושא מילתייהו וידוע של מי הם ובקרקע של מי הם נטועים ואין צריכין גבול הילכך אין בכלל שדה סביב. אמר רב משרשיא מיכן למצרים מן התורה שהקונה את השדה קנה את המצרים עצמם וכל האילנות הנטועים במצר דמצרים בכלל שדה דהכי משמע סביב כל האילנות שנטועים בקרקע המיצר שהוא סביב השדה קנה אברהם:
175
קע״ו[שם]
אמר רב יהודה האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך דיקלין שגדלו כל צרכן ותאלין נטעים בחורים הוצין וציצין טוענין פירות. ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני אפי' הכי שופרא דשטרא הוא דאי אתי לפני ב"ד טועין יהבי ליה שהרי מפורשין בתוך השטר. א"ל לבר מדיקלא פלניא. חזינן אי דיקלא טבא הוא שיורי שייריה לחודיה אי דיקלא בישא הוא כ"ש הנך. א"ל מוכר ללוקח ארעא ודיקלא מזביננא לך שני מכירות הן שדה זו אני מוכר לך וקנה את השדה ואת הדקלים שבתוכו ודיקלא נמי מזביננא לך במקום אחד אי אית ליה דיקלא יהיב ליה תרי דיקלי לבד אותן שבשדות המכורין בכלל שדה דמכירה אחרת היא זו ומיעוט דיקלי שנים ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי לצותו של זה שלא יהא מחוסר אמנה שכך התנה לו אני מוכר לך אילנות שאקנה לצורכ' או יחזיר מן המעות כנגד שני דקלים דמי ואי אית ליה משעבדי פריק ליה שני דיקלי. ארעא בדיקלא שאמר לו שדה זו עם דקלים שבתוכו אני מוכר והיינו אי אית ביה דיקלי זביני' זביני ואי לא מקח מעות הוא דעבד בה והדרי מעות. ארעא בי דיקלא מקום הראוי לדקלים אי אית בה דיקלי קנה. ואי לא לא יהיב ליה מאי טעמא ארעא דחזיא לדיקלי קאמר ליה. אמר ליה מוכר ללוקח שדה אני מוכר לך לבד מאילני חזינן אי אית בה שאר אילנות כגון זיתים ותאנים וכל שאר אילנות חוץ מדקלים וגפנים שאינן נקראים אילנות לבד מהנהו אילנות מכר לו את השדה אבל האילנות אינן מכורין שהרי הוציאם מכלל שדה ושיירם לעצמו. ואי אית ביה דיקלי בההוא שדה ואין בו שאר אילנות ואיהו א"ל לבר מאילני ודאי מדיקלי מכר לו מכר השדה והנהו דקלים שייר לעצמו ואע"ג דאין סתמא קרויין אילנות אלא רגילין היו לקרותן דקלי' מתוך חשיבותן מתוך שהיו רוב האילנות שלהן דקלים כיון דאין כאן שאר אילנות אלא דקלים האי דקאמר לבר מאילני אדקלים קאי. ואי אית ביה גופני בההוא שדה והמוכר את השדה מכר את הגפנים וכיון דאמר לבר מאילני ובשדה זו אין בו אלא גפנים לבד מגופני קאמר. ואם יש בשדה זו אילני וגופני ואיהו אמר לבד מאילני הכל מכר אפי' הגפנים לבד מאילני דגפנים אין קורין להם אילנות דעלי' דידי' דמוכר דמיא מילתא לגלויי אם הגפנים שייר לעצמו. הילכך יד הלוקח על העליונה. אילני ודיקלי לבר מאילני הכל מכר לבר מאילני שהדקלים אין קוראין להם אילני. ואי א"ל לבר מאילני ואין בשדה אלא גפנים ודקלים הדקלים מכר והגפנים שייר דגפנים לגבי דקלים נקראים אילני ובכלל אילני הם טפי מדיקלא:
אמר רב יהודה האי מאן דמזבין ליה ארעא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך דיקלין שגדלו כל צרכן ותאלין נטעים בחורים הוצין וציצין טוענין פירות. ואע"ג דכי לא כתב ליה הכי קני אפי' הכי שופרא דשטרא הוא דאי אתי לפני ב"ד טועין יהבי ליה שהרי מפורשין בתוך השטר. א"ל לבר מדיקלא פלניא. חזינן אי דיקלא טבא הוא שיורי שייריה לחודיה אי דיקלא בישא הוא כ"ש הנך. א"ל מוכר ללוקח ארעא ודיקלא מזביננא לך שני מכירות הן שדה זו אני מוכר לך וקנה את השדה ואת הדקלים שבתוכו ודיקלא נמי מזביננא לך במקום אחד אי אית ליה דיקלא יהיב ליה תרי דיקלי לבד אותן שבשדות המכורין בכלל שדה דמכירה אחרת היא זו ומיעוט דיקלי שנים ואי לית ליה זבין ליה תרי דיקלי לצותו של זה שלא יהא מחוסר אמנה שכך התנה לו אני מוכר לך אילנות שאקנה לצורכ' או יחזיר מן המעות כנגד שני דקלים דמי ואי אית ליה משעבדי פריק ליה שני דיקלי. ארעא בדיקלא שאמר לו שדה זו עם דקלים שבתוכו אני מוכר והיינו אי אית ביה דיקלי זביני' זביני ואי לא מקח מעות הוא דעבד בה והדרי מעות. ארעא בי דיקלא מקום הראוי לדקלים אי אית בה דיקלי קנה. ואי לא לא יהיב ליה מאי טעמא ארעא דחזיא לדיקלי קאמר ליה. אמר ליה מוכר ללוקח שדה אני מוכר לך לבד מאילני חזינן אי אית בה שאר אילנות כגון זיתים ותאנים וכל שאר אילנות חוץ מדקלים וגפנים שאינן נקראים אילנות לבד מהנהו אילנות מכר לו את השדה אבל האילנות אינן מכורין שהרי הוציאם מכלל שדה ושיירם לעצמו. ואי אית ביה דיקלי בההוא שדה ואין בו שאר אילנות ואיהו א"ל לבר מאילני ודאי מדיקלי מכר לו מכר השדה והנהו דקלים שייר לעצמו ואע"ג דאין סתמא קרויין אילנות אלא רגילין היו לקרותן דקלי' מתוך חשיבותן מתוך שהיו רוב האילנות שלהן דקלים כיון דאין כאן שאר אילנות אלא דקלים האי דקאמר לבר מאילני אדקלים קאי. ואי אית ביה גופני בההוא שדה והמוכר את השדה מכר את הגפנים וכיון דאמר לבר מאילני ובשדה זו אין בו אלא גפנים לבד מגופני קאמר. ואם יש בשדה זו אילני וגופני ואיהו אמר לבד מאילני הכל מכר אפי' הגפנים לבד מאילני דגפנים אין קורין להם אילנות דעלי' דידי' דמוכר דמיא מילתא לגלויי אם הגפנים שייר לעצמו. הילכך יד הלוקח על העליונה. אילני ודיקלי לבר מאילני הכל מכר לבר מאילני שהדקלים אין קוראין להם אילני. ואי א"ל לבר מאילני ואין בשדה אלא גפנים ודקלים הדקלים מכר והגפנים שייר דגפנים לגבי דקלים נקראים אילני ובכלל אילני הם טפי מדיקלא:
176
קע״ז[דף ע' ע"א]
אמר רב הונא דא"ל לבר מאילני כל שעולין לה בחבל ללקט פירות' חשוב אילן והוי שיור שגבוה הדבה ופירותיו בראשו. ודייני גולה אמרי כל שהעול כובשו חורשים היו בבקר סביב האילנות ואם העול כופף את האילן ועובד השור לדרכו ואין האילן מעכב לא חשיב ולא הוי שיור וכל שאין העול כובשו הוי שיור. מיהו אם אין האילנות גדולים בשדה אלא אילן הוי שיור ולא פליגי הא בדיקלי מילתיה דרב והא באילני שהעול כובשו:
אמר רב הונא דא"ל לבר מאילני כל שעולין לה בחבל ללקט פירות' חשוב אילן והוי שיור שגבוה הדבה ופירותיו בראשו. ודייני גולה אמרי כל שהעול כובשו חורשים היו בבקר סביב האילנות ואם העול כופף את האילן ועובד השור לדרכו ואין האילן מעכב לא חשיב ולא הוי שיור וכל שאין העול כובשו הוי שיור. מיהו אם אין האילנות גדולים בשדה אלא אילן הוי שיור ולא פליגי הא בדיקלי מילתיה דרב והא באילני שהעול כובשו:
177
קע״ח[שם]
בעא מיניה רב אחא מרב ששת חוץ מחרוב המורכב פלו' חוץ מסדן השקמה פלו' והיו בה חרובין וסדנין מהו דאי הוה שתיק לא היו מכורין בכלל שדה. אבל עכשיו ששייר אחד איכא למימר דשאר חרובין מכר לו וקנה או דילמא שיורי לא יגרע מכחו ואפילו שאר חרובין נמי לא קנה א"ל לא קנה. ואיכא דאמרי בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת חוץ מחצי חרוב פלוני. חוץ מחצי סדן פלוני שאר חרובין ודאי לא קני מה ששייר באותו חרוב קני או לא קני אמר ליה לא קנה. איתיבי חוץ מחרוב פלוני חוץ מחצי סדן פלוני לא קני מאי לאו שאר חרובין הוא דלא קני הא מה ששייר באותו חרוב קנה. א"ל לא קני תדע דאילו אמר ליה שדי מכורה לך חוץ מחצי שדה פלוני הכי נמי דההוא הוא לא קנה הא אידך פלגא קני. אלא לא קני הכי נמי לא קני ולא גרסי' אלא לדמי הכא נמי לדמי. לא בלישנא קמא ולא באיכא דאמ' אלא לא קנה כלל. ולהאי לישנא פשיטא ליה דחוץ מסדן פלוני לא קני נמי שאר סדנין. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון האריך באותה גירסא הכתובה בספרים אלא לדמי הכא נמי לדמי. וכתב בסוף דבריו כך ואמ' לי המורה דהאי לישנא דלדמי לאו דוקא כל כך אלא האי לישנא אחרינא מסתברא שפיר דכת' אלא לא קני הכא נמי לא קני:
בעא מיניה רב אחא מרב ששת חוץ מחרוב המורכב פלו' חוץ מסדן השקמה פלו' והיו בה חרובין וסדנין מהו דאי הוה שתיק לא היו מכורין בכלל שדה. אבל עכשיו ששייר אחד איכא למימר דשאר חרובין מכר לו וקנה או דילמא שיורי לא יגרע מכחו ואפילו שאר חרובין נמי לא קנה א"ל לא קנה. ואיכא דאמרי בעא מיניה רב אחא בר הונא מרב ששת חוץ מחצי חרוב פלוני. חוץ מחצי סדן פלוני שאר חרובין ודאי לא קני מה ששייר באותו חרוב קני או לא קני אמר ליה לא קנה. איתיבי חוץ מחרוב פלוני חוץ מחצי סדן פלוני לא קני מאי לאו שאר חרובין הוא דלא קני הא מה ששייר באותו חרוב קנה. א"ל לא קני תדע דאילו אמר ליה שדי מכורה לך חוץ מחצי שדה פלוני הכי נמי דההוא הוא לא קנה הא אידך פלגא קני. אלא לא קני הכי נמי לא קני ולא גרסי' אלא לדמי הכא נמי לדמי. לא בלישנא קמא ולא באיכא דאמ' אלא לא קנה כלל. ולהאי לישנא פשיטא ליה דחוץ מסדן פלוני לא קני נמי שאר סדנין. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון האריך באותה גירסא הכתובה בספרים אלא לדמי הכא נמי לדמי. וכתב בסוף דבריו כך ואמ' לי המורה דהאי לישנא דלדמי לאו דוקא כל כך אלא האי לישנא אחרינא מסתברא שפיר דכת' אלא לא קני הכא נמי לא קני:
178
קע״ט[שם]
בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר שכתוב בו כמה הפקיד לו וחתמו עדים ואמ' לו החזרתי לך מהו מי אמרי' מיגו דאי בעי ואומ' נאנסו מהימן השתא נמי מהימן. או דילמא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי. א"ל מהימן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי. וליטעמך אי א"ל נאנסו מי מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי. א"ל סוף סוף אי א"ל נאנסו לאו שבועה בעי. מאי נאנסו נמי דקאמ' בשבועה:
בעא מיניה רב עמרם מרב חסדא המפקיד אצל חבירו בשטר שכתוב בו כמה הפקיד לו וחתמו עדים ואמ' לו החזרתי לך מהו מי אמרי' מיגו דאי בעי ואומ' נאנסו מהימן השתא נמי מהימן. או דילמא מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי. א"ל מהימן ולימא ליה שטרך בידי מאי בעי. וליטעמך אי א"ל נאנסו מי מצי אמר ליה שטרך בידי מאי בעי. א"ל סוף סוף אי א"ל נאנסו לאו שבועה בעי. מאי נאנסו נמי דקאמ' בשבועה:
179
ק״פ[שם ע"ב]
לימא הא דרב חסדא כפלוגת' שטר בים היוצא על היתומים ראובן שנתן מעות לשמעון למחצית שכר ונתן וכתב לו שטר כמה נתן לו ומת שמעון. והוציא ראובן אותו שטר על היתומים לתבוע מהם פקדונו והיתומים טוענין שמא אבינו החזיר לך. אי נמי טענו טענת ברי ואילו היתה מלוה בעלמא שהלוה ראובן לשמעון ומת שמעון כולי עלמא מודו דנשבע דאובן וגובה כל השטר מן היתומים דלית לאבוהון שום טענה גבי מלוה ולא מצי טעין נאנסו אלא היה נשבע שלא נתקבל מן הלוה כלום. וכגון שהיה טוענו לוה אישתבע לי דלא פרעתיך כדאמרי' בשבועות וגבי יתמי דידיה דלא ידעי למיטען אנן טענינן ליה ונשבע וגובה חובו משלם אבל השתא דלא הוי מלוה כולו אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון כדין כל מעות הנתונות למחצית שבר פליגי. דייני גולה דהיינו קרנא אמרי נשבע וגובה כולו. ודייני ארץ ישראל אמרי דהיינו ר' אמי ור' אסי נשבע וגובה מחצה ודכולי עלמא אית להו דנהרדעי דאמרי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון קמיפלגי וכדרב חסדא דפלגא מלוה הכל מודים דנשבע וגובה אותו דאפילו היה אבוהון קיים לא מצי למימר החזרתי דאם כן שטרך בידי מאי בעי ומיגו ליכא למימר דאפי' אם נאנסו צריך להחזיר דהא מלוה היא גביה הילכך נשבע וגובה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אלא בפלג' דהוי פקדון קמיפלגי וכדרב חסדא דדייני גולה דאמרי דנשבע וגובה כולו לא סבירא ליה הא דרב חסדא דאמר נחמן . אלא אי הוה אבוהון קיים לא הוה נאמן לומר החזרתי לך. הילכך נשבע וגובה כולו מן היתומים אפי' פלגא דפקדון. ודייני ארץ ישראל אמרי וסברי לה כרב חסדא דאילו הוה אבוהון קיים הוה מצי למימר החזרתי לך וטענינן נמי הכי ליתמי ומשתבעי יתמי שבועת יורשין כדאיתא בשבועות שלא פקדנו אבא. הילכך נשבע וגובה פלגא מלוה אבל פלגא דפקדון לית ליה לא דבולי עלמא אית להו דרב חסדא. והכא בהא קמיפלגי דייני גולה סברי בעלמא סבירא לן כרב חסדא דנאמן לומר החזרתיו לך אבל גבי יתמי ליכא למימר הכי דכיון דאיכא שטרא בידיה נותן ואיהו לא קא (מצי) טעין פרעתיך אנן נמי לא טענינן ליתמי. דאם איתא דפריעת מימר הוה אמר בשעת שמת. והשתא דאיכא שטרא ביד נותן וגם לא צוה בשעת מיתה. הילכך נשבע וגובה כולו. ודייני ארץ ישראל סברי מלאך המות הוא דאנסיה ולא הספיק לצוות:
לימא הא דרב חסדא כפלוגת' שטר בים היוצא על היתומים ראובן שנתן מעות לשמעון למחצית שכר ונתן וכתב לו שטר כמה נתן לו ומת שמעון. והוציא ראובן אותו שטר על היתומים לתבוע מהם פקדונו והיתומים טוענין שמא אבינו החזיר לך. אי נמי טענו טענת ברי ואילו היתה מלוה בעלמא שהלוה ראובן לשמעון ומת שמעון כולי עלמא מודו דנשבע דאובן וגובה כל השטר מן היתומים דלית לאבוהון שום טענה גבי מלוה ולא מצי טעין נאנסו אלא היה נשבע שלא נתקבל מן הלוה כלום. וכגון שהיה טוענו לוה אישתבע לי דלא פרעתיך כדאמרי' בשבועות וגבי יתמי דידיה דלא ידעי למיטען אנן טענינן ליה ונשבע וגובה חובו משלם אבל השתא דלא הוי מלוה כולו אלא פלגא מלוה ופלגא פקדון כדין כל מעות הנתונות למחצית שבר פליגי. דייני גולה דהיינו קרנא אמרי נשבע וגובה כולו. ודייני ארץ ישראל אמרי דהיינו ר' אמי ור' אסי נשבע וגובה מחצה ודכולי עלמא אית להו דנהרדעי דאמרי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון קמיפלגי וכדרב חסדא דפלגא מלוה הכל מודים דנשבע וגובה אותו דאפילו היה אבוהון קיים לא מצי למימר החזרתי דאם כן שטרך בידי מאי בעי ומיגו ליכא למימר דאפי' אם נאנסו צריך להחזיר דהא מלוה היא גביה הילכך נשבע וגובה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים אלא בפלג' דהוי פקדון קמיפלגי וכדרב חסדא דדייני גולה דאמרי דנשבע וגובה כולו לא סבירא ליה הא דרב חסדא דאמר נחמן . אלא אי הוה אבוהון קיים לא הוה נאמן לומר החזרתי לך. הילכך נשבע וגובה כולו מן היתומים אפי' פלגא דפקדון. ודייני ארץ ישראל אמרי וסברי לה כרב חסדא דאילו הוה אבוהון קיים הוה מצי למימר החזרתי לך וטענינן נמי הכי ליתמי ומשתבעי יתמי שבועת יורשין כדאיתא בשבועות שלא פקדנו אבא. הילכך נשבע וגובה פלגא מלוה אבל פלגא דפקדון לית ליה לא דבולי עלמא אית להו דרב חסדא. והכא בהא קמיפלגי דייני גולה סברי בעלמא סבירא לן כרב חסדא דנאמן לומר החזרתיו לך אבל גבי יתמי ליכא למימר הכי דכיון דאיכא שטרא בידיה נותן ואיהו לא קא (מצי) טעין פרעתיך אנן נמי לא טענינן ליתמי. דאם איתא דפריעת מימר הוה אמר בשעת שמת. והשתא דאיכא שטרא ביד נותן וגם לא צוה בשעת מיתה. הילכך נשבע וגובה כולו. ודייני ארץ ישראל סברי מלאך המות הוא דאנסיה ולא הספיק לצוות:
180
קפ״א[שם]
שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן. ושטר כיס היוצא על היתומין נשבע וגובה הכל. תרתי. בתמיה דסתרן אהדדי וכיון דנאמן אמאי נשבע וגובה הכל. הא מצי אבוהון למיטען החזרתי לך פלגא פקדון ואנן נמי ניטעון נמי ליתמי שאני התם דאי איתא דפרעיה מימר הוה אמר. רבא אמר הילכתא נשבע וגובה מחצה פלגא מלוה אבל פלגא פקדון לא מצי גבי דטעני' ליתמי אביהם החזיר לך ומישתבעי שבועת יורשין ופטורין אמר מר זוטרא הילכתא כדייני גולה. א"ל רבינא למר זוטרא האמר רבא גובה מחצה א"ל כדייני גולה איפכא מתנינן דייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה דהיינו נמי כדרבא:
שלח רב הונא בר אבין המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתיו לך נאמן. ושטר כיס היוצא על היתומין נשבע וגובה הכל. תרתי. בתמיה דסתרן אהדדי וכיון דנאמן אמאי נשבע וגובה הכל. הא מצי אבוהון למיטען החזרתי לך פלגא פקדון ואנן נמי ניטעון נמי ליתמי שאני התם דאי איתא דפרעיה מימר הוה אמר. רבא אמר הילכתא נשבע וגובה מחצה פלגא מלוה אבל פלגא פקדון לא מצי גבי דטעני' ליתמי אביהם החזיר לך ומישתבעי שבועת יורשין ופטורין אמר מר זוטרא הילכתא כדייני גולה. א"ל רבינא למר זוטרא האמר רבא גובה מחצה א"ל כדייני גולה איפכא מתנינן דייני גולה אמרי נשבע וגובה מחצה דהיינו נמי כדרבא:
181
קפ״בהילכך המפקיד אצל חבירו בשטר וא"ל החזרתי לך נאמן ובשבועה. ושטר כיס היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה מלוה מחצה פקדון משתבעי יתמי שבועת יורשין ופטורין וכשהוא נשבע על פלגא מלוה. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל משתבעי יתמי שבועת יורשין ופטורין שיש לו לישבע שבועה שיש לי בידם ואין לי בידם פחות ממחצה כי היכי דלא מרע לרבוריה כההיא דשנים אוחזין . והא דפסקינן הכא דהמפקיד אצל חבירו בשטר נאמן לומר החזרתיו לך קשיא אההיא דריש פרק כל הנשבעי' דאמר רב מנשי' בר זביד אמר רב לא שנו אלא ששכרו בעדים אבל לא שכרו בעדים. מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. אמר רמי בר חמא כמה מעליא הא שמעתא א"ל רבא מאי מעליותא אם כן שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר לא היה דברים מעולם יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בשטר מכלל דתרווייהו סבירא להו דהמפקיד חבריה בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים בשטר צריך להחזיר בשטר קשיא דרבא אדרבא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דהאי דקאמר מכלל דתרוייהו סבירא להו לא קאי אלא אמפקיד את חבירו בעדים אבל אמפקיד בשטר לא קאי ואי נמי קאי לאו דוקא דהא מדרמי בר חמא דשני לרבא דאפקיד ליה בשטר איכא למידן דסבירא ליה לרמי בר חמא הכי אבל מדשתיק רבא ליכא למידן דהאי דשתיק משום דלפי סברת רמי בר חמא דסבירא ליה דאמפקיד בשטר צריך להחזיר לו ליכא לאקשויי תו. מיהו רבא אכתי בקושי' קאי דלא מעלי' ההיא שמעתא כדפסיק הילכך נשבע וגובה מחצה ואין צריך להחזירו לו בעדים עכ"ל. ורבינו תם זצ"ל פי' ההיא דכל הנשבעין דהמפקיד אצל חבירו בשטר צריך להחזיר לו בשטר. אי לאו בעי לאישתבועי. ופר"ח זצ"ל דהא דקאמר צריך להחזיר לו בשטר לאו דוקא בשטר אלא ה"ה בעדים. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כתב דהתם אהיכא דאי לאו הוה טענת מיגו דנאנסו מסיק צריך להחזיר לו בעדים. דלעיל אמר רב שבועת שומרים דחייב רחמנא היכי משכחת לה מתוך שיכול לומר החזרתיו לך יכול לומר נאנסו דאפקיד ליה בשטר הוא חייב שבועת שומרים דנאנסו שאז אין לומר מתוך שיכול לומר החזרתי והיה נאמן בלא שבועה שהרי המפקיד חבירו בשטר צריך להחזיר בעדים היה מן הדין ואפילו בשבועה לא היה לו להיות נאמן מן הדין שהרי שטרא בידיה מאי בעי אילולי משום דמיגו דטענת נאנסו מהימנינן ליה בשבועה. הכי אתיא סוגיא לשם משום הכי אין להקשות משם כלום עכ"ל. הילכך לדברי הכל סמכינן אמאי דפסק הכא נשבע וגובה מחצה. וכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל ואי תיקשי הא אביהן אם היה טוען החזרתי או נאנסו היה חייב שבועה דאורייתא ואמאי לא אמרי' הוה ליה מחוייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. תריץ דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא היכא דבאין להוציא ממון ואין יכולים לישבע שבועה שהיה חייב אביהן אוקי מסונא בחזקת מריה. אבל היכא דיורשי הלוה או הנפקד מחוייבין שבועה על ידי אביהן ואינן יכולין לישבע לא אמרינן ישלמו מתוך שאין יכולין לישבע דהא מוכח בשבועות דמותבי' אדרב ושמואל דאמרו לא שנו אלא שמת לוה בחיי מלוה כו' מדתנן יפה כח הבן מכח האב שהבן גובה בין בשבועה בין לא בשבועה והאב אינו גובה אלא בשבועה היכי דמי אי דמית לוה בחיי מלוה וקתני שהבן גובה בשבועה שבועת יורשים בו' ומשני אמר רב יוסף הא מני ב"ש היא דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דמי היינו משמע התם דהואיל וכגבוי דמי בהא מודו רב ושמואל דנשבעין שבועת יורשין ונוטלין ולא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו. וכן נמי אמרינן התם שבועת י"י תהיה בין שניהם ולא בין היורשין ואוקימנא כדאמרי בני מלוה לבני לוה מנה לאבא ביד אביכן וא"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ומשמע התם דאע"ג דאביהם היה מחוייב שבועה כי האי גוונא כדר' אבא פטר קרא את היורשין. הרי לשם מוכיח דגבי יתומים לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם. עכ"ל:
182
קפ״ג[דף ע"א ע"א]
מתני' לא את הבור שבשדות ולא את הגת ולא את השובך אעפ"י שאמר לו כל מה שבתוכה בין חריבין בין יושבין וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבה וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך. מכרן לאחר והשדה עיכב לעצמו ר' עקיבה אומר אין צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך. בד"א כל הני לא מכר בפרקין במוכר דאפי' למ"ד מוכר בעין יפה מוכר ה"מ במה דמפרש במכירתו מכר הכל ולא עיכב לעצמו כלום ממה שמכר לו כגון גבי בית ושדה שלא עיכב בהן דרך לבורו ולדותו ולגינתו. אבל למכור יותר ממה שפירש לגבי הכי לא הוי עין יפה למכור בכלל שדה דברים אחרים שאינן בכלל שדה. אבל בנותן מתנה נתן את כולה כל הני דאמרן לא מכר ואפי' הנהו דאינן בכלל כל מה שבתוכה כגון חרוב המורכב וסדן השקמה ובור ודות וגת ושובך וטעמא משום דנותן בעין יפה יותר מדאי נותן. ואפי' מאי דלא הוי בכלל שדה הואיל וקבוע בתוך השדה. ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך לתנא דמתני' להזכיר ולומר לא ינהוג זה הדין ולא מכר משום דמילתא דפשיטא הוא דאינה עשויה בכלל שדה כלל וכלל לאו אדעתיה דנותן לאקנויי בהם למקבל מתנה:
מתני' לא את הבור שבשדות ולא את הגת ולא את השובך אעפ"י שאמר לו כל מה שבתוכה בין חריבין בין יושבין וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבה וחכמים אומרים אין צריך ליקח לו דרך ומודה ר' עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאין צריך ליקח לו דרך. מכרן לאחר והשדה עיכב לעצמו ר' עקיבה אומר אין צריך ליקח לו דרך וחכמים אומרים צריך ליקח לו דרך. בד"א כל הני לא מכר בפרקין במוכר דאפי' למ"ד מוכר בעין יפה מוכר ה"מ במה דמפרש במכירתו מכר הכל ולא עיכב לעצמו כלום ממה שמכר לו כגון גבי בית ושדה שלא עיכב בהן דרך לבורו ולדותו ולגינתו. אבל למכור יותר ממה שפירש לגבי הכי לא הוי עין יפה למכור בכלל שדה דברים אחרים שאינן בכלל שדה. אבל בנותן מתנה נתן את כולה כל הני דאמרן לא מכר ואפי' הנהו דאינן בכלל כל מה שבתוכה כגון חרוב המורכב וסדן השקמה ובור ודות וגת ושובך וטעמא משום דנותן בעין יפה יותר מדאי נותן. ואפי' מאי דלא הוי בכלל שדה הואיל וקבוע בתוך השדה. ומיהו אם יש מעות בשדה או תבואה תלושה שאינה צריכה לקרקע או כל דבר שלא הוצרך לתנא דמתני' להזכיר ולומר לא ינהוג זה הדין ולא מכר משום דמילתא דפשיטא הוא דאינה עשויה בכלל שדה כלל וכלל לאו אדעתיה דנותן לאקנויי בהם למקבל מתנה:
183
קפ״ד[שם]
מתני' האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולה אפי' בור וגת ושובך קנה שכיון שזה נותן שדה אחת וזה שדה אחת כנגדו להסתלק זה משל זה נתכוונו ומהיות להיות לו לפנימי דרך על החיצון איכא למימר דאית ליה כדפרישנא טעמא דא"ל אידור בשדה שלי כי היכי דדרו בה אבהתיי כדכתי' תחת אבותיך יהיו בניך:
מתני' האחין שחלקו זכו בשדה זכו בכולה אפי' בור וגת ושובך קנה שכיון שזה נותן שדה אחת וזה שדה אחת כנגדו להסתלק זה משל זה נתכוונו ומהיות להיות לו לפנימי דרך על החיצון איכא למימר דאית ליה כדפרישנא טעמא דא"ל אידור בשדה שלי כי היכי דדרו בה אבהתיי כדכתי' תחת אבותיך יהיו בניך:
184
קפ״ה[שם]
מתני' המחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולו אפי' בחרוב וסדן. ואע"ג דחשיבא ליה בגמ' כשתי שדות וגבי שתי שדות ומצר אחד ביניהם והחזיק באחת מהן על מנת לקנות אותה ואת חברתה אמרי' בחזקת הבתים אותה קנה ואת חברתה לא קנה. אפי' הכי קנה דנהי נמי דשתי שדות חשיבי לשדות ולחרוב המורכב מיהו ליכא מצד ביניהם וכשתי שדות ואין מצד ביניהם דמו. ההוא דאמר הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי בקרקע רוחב ואורך הבית יכולים לסדר מאה חביות דהיינו י' חביות אורך על י' חביות רוחב ואישתכח דהוה מחזיק מאה ועשרים ולא היה לו בית אחד של מאה. אמר מר זוטרא מאה א"ל מאה ועשרים לא א"ל. ויטול בבית חמשה חלקים וחלק ששי דהיינו כ' חביות יפסיד. א"ל רב אשי למר זוטרא מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולו אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה נותן הכא נמי בעין יפה יהיב כל הבית כולו. והא דקאמר דמחזיק מאה גולפי סבור היה שלא היה מחזיק יותר ולשם א"ל חשיבות דמתנה גדולה כזאת נתן לו:
מתני' המחזיק בנכסי הגר החזיק בשדה החזיק בכולו אפי' בחרוב וסדן. ואע"ג דחשיבא ליה בגמ' כשתי שדות וגבי שתי שדות ומצר אחד ביניהם והחזיק באחת מהן על מנת לקנות אותה ואת חברתה אמרי' בחזקת הבתים אותה קנה ואת חברתה לא קנה. אפי' הכי קנה דנהי נמי דשתי שדות חשיבי לשדות ולחרוב המורכב מיהו ליכא מצד ביניהם וכשתי שדות ואין מצד ביניהם דמו. ההוא דאמר הבו ליה לפלניא ביתא דמחזיק מאה גולפי בקרקע רוחב ואורך הבית יכולים לסדר מאה חביות דהיינו י' חביות אורך על י' חביות רוחב ואישתכח דהוה מחזיק מאה ועשרים ולא היה לו בית אחד של מאה. אמר מר זוטרא מאה א"ל מאה ועשרים לא א"ל. ויטול בבית חמשה חלקים וחלק ששי דהיינו כ' חביות יפסיד. א"ל רב אשי למר זוטרא מי לא תנן בד"א במוכר אבל בנותן מתנה נותן את כולו אלמא מאן דיהיב מתנה בעין יפה נותן הכא נמי בעין יפה יהיב כל הבית כולו. והא דקאמר דמחזיק מאה גולפי סבור היה שלא היה מחזיק יותר ולשם א"ל חשיבות דמתנה גדולה כזאת נתן לו:
185
קפ״וכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון וכן הלכה. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
186
קפ״ז[שם]
אמר רב הונא אע"ג דאמרי רבנן במתניתין דהמוכר את הספינה הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע ביניהם וחוצה להן. וגם אם נותן אין לו קרקע ליטע אחרים במקומן דבעין יפה מכר לו קרקע. ואפי' מוכר בעין יפה מוכר ה"מ גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אבל גבי אילנות דמכחשי אי איתא דלא שייר לימא ליה לוקח למוכר עקור אילנך שקול וזיל:
אמר רב הונא אע"ג דאמרי רבנן במתניתין דהמוכר את הספינה הקונה שני אילנות בתוך של חבירו הרי זה לא קנה קרקע ביניהם וחוצה להן. וגם אם נותן אין לו קרקע ליטע אחרים במקומן דבעין יפה מכר לו קרקע. ואפי' מוכר בעין יפה מוכר ה"מ גבי בור ודות דלא מכחשי בארעא אבל גבי אילנות דמכחשי אי איתא דלא שייר לימא ליה לוקח למוכר עקור אילנך שקול וזיל:
187
קפ״חהדרן עלך פרק המוכר את הבית
188
קפ״טפרק המוכר את הספינה
189
ק״צ[דף ע"ג ע"א]
המוכר את הספינה סתם מכר את התורן ואת הנס ואת העוגן ואת כל המנהיגין אותה. תורן איסקריא שפורסין עליו את הוילון בראש הספינה. נס הוא אדרא הוילון שפורסין על התורן להוליך הספינה ברוח. עונין אלו עיגונין שלה והם של ברזל ומשליכין במים להעמיד הספינה במקום אחד. המנהיגין א"ר אבא אילו המשוטות שלה שמשוטטין בהם את הספינה דסד"א חבלים שמושכין בהם את הספינה ליהוו עיקר מנהינין אבל משוטות לא ליזדבני קמ"ל. ת"ר המוכר את הספינה מכר את האסכלא פי' כבש של ספינה שעולין בה ולשון יון הוא כך פי' רבינו שמואל זצ"ל. ורבינו חננאל זצ"ל ודב האיי זצ"ל ורבי' ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתבו שהוא לוח ונקוב באמצעיתו נתון בצד הספינה לשבות בו להפנות ויש אומרים סולם קטן שעולין בו לספינה וכן קורין בל' אדום. ואתמהא דרבינו שמואל זצ"ל קרי ליה בלשון יון. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל דיוונאה הוא קרי ליה בל' אדום. ובערוך כתב שהוא כבש בלשון לעז אסכלא:
המוכר את הספינה סתם מכר את התורן ואת הנס ואת העוגן ואת כל המנהיגין אותה. תורן איסקריא שפורסין עליו את הוילון בראש הספינה. נס הוא אדרא הוילון שפורסין על התורן להוליך הספינה ברוח. עונין אלו עיגונין שלה והם של ברזל ומשליכין במים להעמיד הספינה במקום אחד. המנהיגין א"ר אבא אילו המשוטות שלה שמשוטטין בהם את הספינה דסד"א חבלים שמושכין בהם את הספינה ליהוו עיקר מנהינין אבל משוטות לא ליזדבני קמ"ל. ת"ר המוכר את הספינה מכר את האסכלא פי' כבש של ספינה שעולין בה ולשון יון הוא כך פי' רבינו שמואל זצ"ל. ורבינו חננאל זצ"ל ודב האיי זצ"ל ורבי' ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתבו שהוא לוח ונקוב באמצעיתו נתון בצד הספינה לשבות בו להפנות ויש אומרים סולם קטן שעולין בו לספינה וכן קורין בל' אדום. ואתמהא דרבינו שמואל זצ"ל קרי ליה בלשון יון. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל דיוונאה הוא קרי ליה בל' אדום. ובערוך כתב שהוא כבש בלשון לעז אסכלא:
190
קצ״א[שם]
ואת בור המים שבתוכה ששותין בו מים מתוקין לפי שמי הים מלוחין. ר' נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית. אמר רבא היינו ביצית היינו דוגית שהיא ספינה קטנה שקושרים לספינה גדולה וכשרוצים לעלות ליבשה נכנסים באותה קטנה שהגדול' אינה יכולה לקרב אל שפת הנהר מפני עומקה. ר' נתן דבבלאה הוא דקרי ליה דוגית כדאמרי אינשי ביציתא דמישן שם הנהר סומכוס אומר דבארץ ישראל הוא דקרי ליה דוגית כדכתי' ואחריתכן בסירות דוגה ומתרגמי' ובנתכון בדגוגית ציידין:
ואת בור המים שבתוכה ששותין בו מים מתוקין לפי שמי הים מלוחין. ר' נתן אומר המוכר את הספינה מכר את הביצית סומכוס אומר המוכר את הספינה מכר את הדוגית. אמר רבא היינו ביצית היינו דוגית שהיא ספינה קטנה שקושרים לספינה גדולה וכשרוצים לעלות ליבשה נכנסים באותה קטנה שהגדול' אינה יכולה לקרב אל שפת הנהר מפני עומקה. ר' נתן דבבלאה הוא דקרי ליה דוגית כדאמרי אינשי ביציתא דמישן שם הנהר סומכוס אומר דבארץ ישראל הוא דקרי ליה דוגית כדכתי' ואחריתכן בסירות דוגה ומתרגמי' ובנתכון בדגוגית ציידין:
191
קצ״בכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ולית הילכתא כוותייהו:
192
קצ״ג[שם ע"ב]
איתמר המוכר את הספינה לחבירו מאימתי תהא קנויה ללוקח שלא יוכל לחזור בו מוכר. רב אמר כיון שמשך כ"ש קנה דהיינו טפח או חצי טפח. ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה שיבא סוף הספינה במקום שהיה דאשה עומד דהיינו שנעקרה ממקומה כולה:
איתמר המוכר את הספינה לחבירו מאימתי תהא קנויה ללוקח שלא יוכל לחזור בו מוכר. רב אמר כיון שמשך כ"ש קנה דהיינו טפח או חצי טפח. ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה שיבא סוף הספינה במקום שהיה דאשה עומד דהיינו שנעקרה ממקומה כולה:
193
קצ״דכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון דהלכה כשמואל וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל. כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל מדנקט ספינה ולא מטלטלין סתם משמע דבספינה דוקא (קאמר) פליגי אבל שאר מטלטלין במשיכה כל שהו קני אפי' לשמואל:
194
קצ״ה[דף ע"ו ע"א]
תניא ספינה נקנת במסירה דברי ר' וחכמים אומ' לא קנה עד שימשכנה או שישכור את מקומה ואוקימנא ברשות הרבים והוא דא"ל לך ומשוך וקני דרב סבר מראה מקום הוא לו וקני במסירה ורבנן סברי קפידא הוא ולא קני אלא במשיכה. אבל אי א"ל לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני במסירה. ומאי עד שימשכנה עד שימשכנה מדשות הרבי' לסימטא אבל משיכה ברשות הרבים לא קניא דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר של שניהם משיכ' קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום ואפילו ברשות המיוחד למוכר לבדו. סימטא הוא מקום המיוחד לעומדים שם באותה חצר וכחצר של שניהם דמי. פי' רבינו שמואל זצ"ל כל היכ' בעל הספינה ללוקח לך וחזק והוא לקחה ואחז בה דהיינו מסירה ב"ע לא לא פליגי דקני דודאי ספינה נקנית ברשות הרבים. תניא אותיות נקנות לגבות הלוקח את החוב מן הלוה במסירה שהמלוה מסר לו את השטר ולא מצי למיטען ליה לצור על פי צלוחיתו הוא מכרו לו דברי רבי וחכמים אומרים כתב לו מוכר ללוקח שטר מכיר' על שטר זה ומסר לו שטר מכירה אבל לא מסר לו עדיין שטר המלוה או שמסר לו שטר המלוה ולא כתב לו שטר המכירה לא קנה עד שיכתוב וימסור דמצי למימר ניירא בעלמא זביני לך. ובשטר לחוד נמי לא קני דאין נקנה בשטר אלא קרקע ועבדים:
תניא ספינה נקנת במסירה דברי ר' וחכמים אומ' לא קנה עד שימשכנה או שישכור את מקומה ואוקימנא ברשות הרבים והוא דא"ל לך ומשוך וקני דרב סבר מראה מקום הוא לו וקני במסירה ורבנן סברי קפידא הוא ולא קני אלא במשיכה. אבל אי א"ל לך חזק וקני כולי עלמא לא פליגי דקני במסירה. ומאי עד שימשכנה עד שימשכנה מדשות הרבי' לסימטא אבל משיכה ברשות הרבים לא קניא דאביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר של שניהם משיכ' קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם. והגבהה קונה בכל מקום ואפילו ברשות המיוחד למוכר לבדו. סימטא הוא מקום המיוחד לעומדים שם באותה חצר וכחצר של שניהם דמי. פי' רבינו שמואל זצ"ל כל היכ' בעל הספינה ללוקח לך וחזק והוא לקחה ואחז בה דהיינו מסירה ב"ע לא לא פליגי דקני דודאי ספינה נקנית ברשות הרבים. תניא אותיות נקנות לגבות הלוקח את החוב מן הלוה במסירה שהמלוה מסר לו את השטר ולא מצי למיטען ליה לצור על פי צלוחיתו הוא מכרו לו דברי רבי וחכמים אומרים כתב לו מוכר ללוקח שטר מכיר' על שטר זה ומסר לו שטר מכירה אבל לא מסר לו עדיין שטר המלוה או שמסר לו שטר המלוה ולא כתב לו שטר המכירה לא קנה עד שיכתוב וימסור דמצי למימר ניירא בעלמא זביני לך. ובשטר לחוד נמי לא קני דאין נקנה בשטר אלא קרקע ועבדים:
195
קצ״ו[שם ע"ב]
אמר רב פפא האי מאן דמזבין שטרא לחודיה צריך למיכתב ליה קני וכל שיעבודא. ולפרושי אהא דהלכה כחכמים וגם בא לפרש היאך יכתוב מכירה. אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי טעמא דכתב הכי הא לא אמר הכי לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו אמר ליה אין לצור ולצור:
אמר רב פפא האי מאן דמזבין שטרא לחודיה צריך למיכתב ליה קני וכל שיעבודא. ולפרושי אהא דהלכה כחכמים וגם בא לפרש היאך יכתוב מכירה. אמר רב אשי אמריתא לשמעתא קמיה דרב כהנא ואמר לי טעמא דכתב הכי הא לא אמר הכי לא קני וכי לצור על פי צלוחיתו אמר ליה אין לצור ולצור:
196
קצ״ז[דע"ז ע"א]
הכי גריס רבינו שמואל זצ"ל אמר אמימר הילכתא אותיות נקנות במסירה כר'. אמר לי' רב אשי לאמימר גמרא או סברא א"ל גמרא. א"ר אשי סברא נמי אותיות מילי נינהו ומילי מילי לא קניא. ור"ת גריס הילכתא אין אותיות נקנות במסירה. ומפרש מילי במילי לא מי קניא כלומ' המסירה לא מהניא לאותיות שהרי אותיות מילי דשעבודא בעלמא נינהו דאין בהם ממש ואינו מוסרו לו ונמצא שעיקר קנייתו אינו אלא על ידי דברים בעלמא שאמר לו בשעת מסירה הריני מקנה לך במסירה זו כל השעבוד שבו והני מילי במילי לא מיקניא לפיכך צריך שיכתוב לו עדיין שטר על השיעבוד. ולהאי לישנא אתי שפיר האי דפריך לקמן מאם קדם מוכר וכתב את השטר כו' דהתם נמי משמע מילי במילי הוו דאגבי קרקע הוי קניית כמו קניית במסירה. ובשלהי זה בורר פירשתי:
הכי גריס רבינו שמואל זצ"ל אמר אמימר הילכתא אותיות נקנות במסירה כר'. אמר לי' רב אשי לאמימר גמרא או סברא א"ל גמרא. א"ר אשי סברא נמי אותיות מילי נינהו ומילי מילי לא קניא. ור"ת גריס הילכתא אין אותיות נקנות במסירה. ומפרש מילי במילי לא מי קניא כלומ' המסירה לא מהניא לאותיות שהרי אותיות מילי דשעבודא בעלמא נינהו דאין בהם ממש ואינו מוסרו לו ונמצא שעיקר קנייתו אינו אלא על ידי דברים בעלמא שאמר לו בשעת מסירה הריני מקנה לך במסירה זו כל השעבוד שבו והני מילי במילי לא מיקניא לפיכך צריך שיכתוב לו עדיין שטר על השיעבוד. ולהאי לישנא אתי שפיר האי דפריך לקמן מאם קדם מוכר וכתב את השטר כו' דהתם נמי משמע מילי במילי הוו דאגבי קרקע הוי קניית כמו קניית במסירה. ובשלהי זה בורר פירשתי:
197
קצ״ח[שם]
אמר רבא בר יצחק אמר רב שני שטרות הן אם אמר בשדה זו לפלוני וכתבו לו שטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. על מנת שתכתבו בשטר חוזר בין בשטר בין בשדה. פי' רבינו שמואל זצ"ל שני שטרות הן חלוקין זה מזה וכו' בשרה זו לפלוני אני מקנה לכם שדה זו בסודר זה לצורך פלוני והם קנו לאותו פלוני כאשר צוה להם חוזר בשטר ואפי' אמר כתבו ותנו דכל זמן שלא בא לידו של מקבל מתנה יכול זה לעקור שליחותו דאין עושין שטר בעל כרחו של נותן ואם יפה כחו במתנה בעל פה לא ניחא ליה דתהוי מתנה בשטר. ואף על גב דאמרי' בחזקת הבתים קנין בפני שנים אין צריך לומר כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ סתם אבל היכא דמחי לא כתבינן בעל כרחו. ואינו חוזר בשדה שכבר זכו וזכין לאדם שלא בפניו על מנת שתכתבו כו'. הכי קאמר לא יזכה עד שיבא השטר לידו. עכ"ל. סבירא ליה לרבינו שמואל זצ"ל דאיירי הא בשטרי מתנה בין בשטרי מקח וממכר דהא מייתי עלה מקנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ואיהו גופיה פירש בחזקת הבתים דמיירי בקנין סודר בכל דבר. מיהו איכא למימר דאע"ג דמיירי בקנין סודר בכל דבר מ"מ מקנין דמתנה הוא דקא מייתי ולעולם דוקא בשטר מתנה מיירי. וכן פירש ר"ת זצ"ל דוקא בשטר . וזה לשון רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מורי מפרש דוקא בשטר מתנה איירי ואע"פ ששטר מתנה אין בו אחריות מ"מ חוזר בו דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דכולי עלמ' לא ידעי הך מאי שטרא הוי. וסברי דשטר חוב כותב לו עליו ואם יצטרך לכתוב נכסיו מתוך כך יזלזלו נכסיו שיאמרו דחוק הוא לפרוע חובותיו אי נמי סבר דשטר מכר הוא וכותב ומשעבד נכסיו וכל אדם שידע ששיעבד נכסיו לא יקנה ממנו אחר כך ברצון מפני השעבוד שיתירא פן יגבו ממנו אבל בשטר מכר כשזכו לו בשדה מסתמא אדעתא דכתיב ליה אחריות זכו ואין יכול לחזור בו:
אמר רבא בר יצחק אמר רב שני שטרות הן אם אמר בשדה זו לפלוני וכתבו לו שטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. על מנת שתכתבו בשטר חוזר בין בשטר בין בשדה. פי' רבינו שמואל זצ"ל שני שטרות הן חלוקין זה מזה וכו' בשרה זו לפלוני אני מקנה לכם שדה זו בסודר זה לצורך פלוני והם קנו לאותו פלוני כאשר צוה להם חוזר בשטר ואפי' אמר כתבו ותנו דכל זמן שלא בא לידו של מקבל מתנה יכול זה לעקור שליחותו דאין עושין שטר בעל כרחו של נותן ואם יפה כחו במתנה בעל פה לא ניחא ליה דתהוי מתנה בשטר. ואף על גב דאמרי' בחזקת הבתים קנין בפני שנים אין צריך לומר כתובו דסתם קנין לכתיבה עומד ה"מ סתם אבל היכא דמחי לא כתבינן בעל כרחו. ואינו חוזר בשדה שכבר זכו וזכין לאדם שלא בפניו על מנת שתכתבו כו'. הכי קאמר לא יזכה עד שיבא השטר לידו. עכ"ל. סבירא ליה לרבינו שמואל זצ"ל דאיירי הא בשטרי מתנה בין בשטרי מקח וממכר דהא מייתי עלה מקנין בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ואיהו גופיה פירש בחזקת הבתים דמיירי בקנין סודר בכל דבר. מיהו איכא למימר דאע"ג דמיירי בקנין סודר בכל דבר מ"מ מקנין דמתנה הוא דקא מייתי ולעולם דוקא בשטר מתנה מיירי. וכן פירש ר"ת זצ"ל דוקא בשטר . וזה לשון רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מורי מפרש דוקא בשטר מתנה איירי ואע"פ ששטר מתנה אין בו אחריות מ"מ חוזר בו דלא ניחא ליה דליפשו שטרא עילויה דכולי עלמ' לא ידעי הך מאי שטרא הוי. וסברי דשטר חוב כותב לו עליו ואם יצטרך לכתוב נכסיו מתוך כך יזלזלו נכסיו שיאמרו דחוק הוא לפרוע חובותיו אי נמי סבר דשטר מכר הוא וכותב ומשעבד נכסיו וכל אדם שידע ששיעבד נכסיו לא יקנה ממנו אחר כך ברצון מפני השעבוד שיתירא פן יגבו ממנו אבל בשטר מכר כשזכו לו בשדה מסתמא אדעתא דכתיב ליה אחריות זכו ואין יכול לחזור בו:
198
קצ״טאבל מורי רבינו יב"א זצ"ל היה מפרש בשטר מכר דוקא דמסתמא אית ליה פסידא בכתיבת השטר אחריו' נכסיו ואע"פ שכבר זכו בשדה ונתרצו בכתיבת השטר כל זמן שלא נכתב יכול לחזור בו דקנין של שדה לא מהני בכתיבת השטר מלחזור בו. אבל בשטר מתנה הואיל ואין בו אחריות נכסים וכבר זכו בשדה שאינו יכול לחזור בו. אמאי לא יכתוב השטר למקבל מתנה לראי' שלא יכפור בו בעל כרחו אטו תקנתא לרמאי עבדינן. ונראין לי דבריו דכל היכא דליכא למיחש לפסידא דלקוחות ממש או פסידא דמוכר ממש בכתיבת השטר כי האי חששא שמא יטעו בני אדם ויאמרו אינו שטר מתנה אלא שטר מכר אל מלוה ויזלזלו נכסיו לא מצינו בשום מקום דהא בגט פשוט אמר מי שבא ואמר אבד שטר חובי אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין ונותנין אפילו בלא אחריות וטעמא דחיישינן שמא פרע לו והחזיר לו שטר או נקרע ורוצה לגבות ממנו פעם שניה. אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריו' שבו דהואיל דליכא פסיד' דלקוחו' לא כתבינן אחריות וליכא למיחש דדילמא טריף והדר טריף משום אפושי שטרי לא חיישינן דהכי משמע התם הא דאמרי' אין כותבין שתי שטרות על שדה אחת דדוקא באחריות משום דלא טריף והדר טריף אבל בלא אחריות משמע דכתבינן ואפילו לרשב"ג דפליג התם ואמר בשטרי מקח וממכר אין כותבין אפי' בלא אחריות היינו משום דקסבר אותיות נקנות במסירה וחייש לדילמא חוזר בו המוכר ולקחה הימנו בחזרת השטר ועתה רוצה שיכתבו לו שטר מכר אחר ורוצה לכפור ולומר למוכר שחזר ולקחה הימנו להד"מ. ולא החזרתי לך את השטר ואותו שטר שאתה מוציא מזוייף הוא. ואי נמי נפל ממני ומצאתו ואחר נכתב לי וזה יש לי שטר. אבל אילולי זה היינו כותבין ולא היינו חוששין לאפושי שטרות לשמא לא ידעו בני אדם ששני פעמים נכתב על שדה אחת אלא יאמרו מכר שדה אחרת או יאמרו לוה הימנו ומתוך יזלזלו נכסיו. הרי לשם משמע דלא חיישינן להא אבל בשטר מכר מיירי אע"פ שזכו לו כבר בשדה ואפי' בקנין ונתרצה בשטר בשעת הקנין יכול לחזור בו בכתיבת השטר דקנין לא מהני בשעבוד אחריות בלא כתיבה וכל זמן שלא נכתב השטר לא נגמר קנין השעבוד לפיכך יכול לחזור בו. והא דאמ' קנין בפני שנים אין צריך לומד כתובו היינו לענין לאימלוכי ביה דאע"פ שלא הזכיר הכתיבה בשעת הקנין כאילו אמר כתובו דמי. אבל אם חזר בו קודם כתיבה ואמר אל תכתבו יכול לחזור בו. וכן ההיא דכתובות פ' אע"פ אמר כתובו וחתומו והבו ליה וקנו מיני' לא צריך לאימלוכי ביה לא קנו מיניה פסקינן הילכתא צריך לאמלוכי ביה עכ"ל. ועוד כתב כשחוזר בו המוכר מלכתוב שטר אחריות גם הלוקח יכול לחזור בו ולומר מאחר שאין אתה כותב לי אחריו' איני רוצה לעמוד במקח וידו על העליונה שאם רוצה לעמוד במקחו בלא אחריות הרשות בידו ואין המוכר יכול לחזור בו ואם רוצה לחזור בו חוזר בו. עכ"ל:
199
ר׳והשתא דפריש רבינו שמואל זצ"ל דבמתנה איירי ור"ת זצ"ל פי' דוקא במתנה איירי ולא במכר. ורבינו יצחק בר אשר הלוי זצ"ל וכן רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מפרשים דדוקא בשטר מכר ולא במתנה. אנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל שכבר מעשה בא לפניו והורה כדברי ר"ת זצ"ל כדפרישי' בפ' זה בורר. וההיא דגט פשוט אינה ראיה שכבר נתרצה בכתיבת השטר ונכתב השטר ולא מיחה בהם מלכתוב הרי גלי בדעתיה דלא חייש לאפושי שטרות דאפי' לדברי רבינו יב"א זצ"ל אם חוזר בו המוכר מן השטר גם הלוקח אם ירצה יחזור בו מן המקח כמו שכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כדפרישי':
200
ר״א[שם]
ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן. תרי הא דאמרן. אידך אם קדם המוכר וכתב את השטר ללוקח כגון שצריך למעות וצריך למכור מנכסיו לחבירו. ופעמים שמוצא סופר וכותב שטר מכירה כדי שיהא מזומן ליתן ללוקח כל שעה.
ורב חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן. תרי הא דאמרן. אידך אם קדם המוכר וכתב את השטר ללוקח כגון שצריך למעות וצריך למכור מנכסיו לחבירו. ופעמים שמוצא סופר וכותב שטר מכירה כדי שיהא מזומן ליתן ללוקח כל שעה.
201
ר״ב[שם ע"ב]
כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח זה בקרקע נקנה השטר שנכתב קודם המכירה לזה הלוקח כל מקום שהוא שהרי דעתו של מוכר להקנות השטר ללוקח וקני ליה השטר אגב הקרקע כדין כל מטלטלין. וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה:
כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אף על פי שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח זה בקרקע נקנה השטר שנכתב קודם המכירה לזה הלוקח כל מקום שהוא שהרי דעתו של מוכר להקנות השטר ללוקח וקני ליה השטר אגב הקרקע כדין כל מטלטלין. וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה:
202
ר״גמתני' אבל לא מכר את העבדים המשמרים ומנהיגים את הספינה ולא את המרצופין היינו שקים גדולי' שבהם משימי' הפרקמטיא ולא האנתיקי. ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שבתוכ' הרי כולן מכורין. מאי האנתיקי אמר רב פפא העיסק' דבגווה:
203
ר״ד[שם]
מתני' מכר את הקרון לא מכר את הפרדות המושכות בקרון. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות א"ל והא אנן תנן לא מכר. א"ל איסמייה א"ל לא תתרגם מתניתך באדוקין בו שמוחזקין וקשורין יחד בשעת מכירה הילכך הכל מכר:
מתני' מכר את הקרון לא מכר את הפרדות המושכות בקרון. מכר את הפרדות לא מכר את הקרון. תני רב תחליפא בר מערבא קמיה דר' אבהו מכר את הקרון מכר את הפרדות א"ל והא אנן תנן לא מכר. א"ל איסמייה א"ל לא תתרגם מתניתך באדוקין בו שמוחזקין וקשורין יחד בשעת מכירה הילכך הכל מכר:
204
ר״ה[שם]
מתני' מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד. ר' יהודה אומר הדמים מודיעים כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז. הדבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז. וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. היכי דמי אילימא דקרו ליה לצימדא צימדא ולבקר בקר צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה אלא דקרו ליה לבקר נמי צמר כולא זבין ליה. לא צריכא באתרא דאיכא דקרו ליה לצימדא צימדא ולבקר בקר ואיכא דקרו ליה נמי לצימדא בקר. ר' יהודה סבר הדמים מודיעי' שהוא מן הקרויין לבקר צמד ובקר מכר עם הצמד. ורבנן סברי כיון דיש שקוראים לבקר בקר ולא קרו ליה צמד. אלא לעולם דילמא האי מינייהו הוא ולא מכר את הבקר דיד הלוקח על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אמרי' הדמים אלא היכא דכל בני העיר קורין גם לבקר צמד. ופרכי' נהי נמי דאין הדמים ראיה ומכר את הצמר ולא מכר את הבקר. הצמד לרבנן מיהא אמאי מכור דקתני לא מכר את הבקר משמע אבל צמד מכור. ואמאי ליהוי ביטול מקח ויחזור לו דמיו ויטול צמדו. ושנינן מאי אין הדמים נמי דקא אמרי רבנן דהוי ביטול מקח. ואיבעית אימא כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה חמש בשבע או שוה שש בשמונה הילכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שהדעת טועה במתני' דצמד ששוה פשוט אין קונים אותו במאתים לא אימור במתנה הוא דיהיב ליה:
מתני' מכר את הצמד לא מכר את הבקר מכר את הבקר לא מכר את הצמד. ר' יהודה אומר הדמים מודיעים כיצד אמר לו מכור לי צמדך במאתים זוז. הדבר ידוע שאין הצמד נמכר במאתים זוז. וחכמים אומרים אין הדמים ראיה. היכי דמי אילימא דקרו ליה לצימדא צימדא ולבקר בקר צמד זבין ליה בקר לא זבין ליה אלא דקרו ליה לבקר נמי צמר כולא זבין ליה. לא צריכא באתרא דאיכא דקרו ליה לצימדא צימדא ולבקר בקר ואיכא דקרו ליה נמי לצימדא בקר. ר' יהודה סבר הדמים מודיעי' שהוא מן הקרויין לבקר צמד ובקר מכר עם הצמד. ורבנן סברי כיון דיש שקוראים לבקר בקר ולא קרו ליה צמד. אלא לעולם דילמא האי מינייהו הוא ולא מכר את הבקר דיד הלוקח על התחתונה דאוקי ממונא בחזקת מריה ולא אמרי' הדמים אלא היכא דכל בני העיר קורין גם לבקר צמד. ופרכי' נהי נמי דאין הדמים ראיה ומכר את הצמר ולא מכר את הבקר. הצמד לרבנן מיהא אמאי מכור דקתני לא מכר את הבקר משמע אבל צמד מכור. ואמאי ליהוי ביטול מקח ויחזור לו דמיו ויטול צמדו. ושנינן מאי אין הדמים נמי דקא אמרי רבנן דהוי ביטול מקח. ואיבעית אימא כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח בכדי שהדעת טועה וסבור בלבו שכך שוה כגון שוה חמש בשבע או שוה שש בשמונה הילכך בטל מקח דמקח טעות הוא אבל בכדי שהדעת טועה במתני' דצמד ששוה פשוט אין קונים אותו במאתים לא אימור במתנה הוא דיהיב ליה:
205
ר״וכתב רבינו שמואל זצ"ל מסתברא כלשון אחרון וראשון שינויא הוא:
206
ר״ז[דף ע"ח ע"א]
מתני' המוכר את החמור לא מכר את כליו. נחום המדי אומר מכר חמור מכר את כליו. ר' יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים שאין מכורין. כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו וא"ל מכור לי חמורך זה כולן מכורין חמורך הוא אין כליו מכורין דהכי משמע אם זו היא חמורך מכור אותה לי דהיינו במוכר חמור בסתם וסבירא ליה לר' יהודה דאין כליו מכורין אפילו בעודן עליו. אמר עולא מחלוקת דת"ק ונחום המדי בכלים העשויין למשאוי חמור כגון שק ודיסקא שעשויין לטעון בתוכו משאוי ולתת על החמור וכומני דהיינו מרכבת דנשי וגם הוא כמשאוי שהאשה יושבת כמשאוי. דת"ק סבר סתם חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשאוי. ונחום המדי אומר סתם חמור למשאוי עומד וקנה. אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין דקיימי בין לרכיבה בין למשאוי. איבעיא להו בעודן עליו האי שק ודיסקא וכומני בשעת מכירה מחלוקת אבל בשאין עודן עליו מודה הוא נחום לרבנן דאין מכורין ואפי' אוכף ומרדעת אין מכורין אם אינן עליו או דילמא בשאין עודן עליו מחלוקת ואפ"ה אוכף ומרדעת קנה אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום המדי דכולן מכורין:
מתני' המוכר את החמור לא מכר את כליו. נחום המדי אומר מכר חמור מכר את כליו. ר' יהודה אומר פעמים מכורין ופעמים שאין מכורין. כיצד היה חמור לפניו וכליו עליו וא"ל מכור לי חמורך זה כולן מכורין חמורך הוא אין כליו מכורין דהכי משמע אם זו היא חמורך מכור אותה לי דהיינו במוכר חמור בסתם וסבירא ליה לר' יהודה דאין כליו מכורין אפילו בעודן עליו. אמר עולא מחלוקת דת"ק ונחום המדי בכלים העשויין למשאוי חמור כגון שק ודיסקא שעשויין לטעון בתוכו משאוי ולתת על החמור וכומני דהיינו מרכבת דנשי וגם הוא כמשאוי שהאשה יושבת כמשאוי. דת"ק סבר סתם חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשאוי. ונחום המדי אומר סתם חמור למשאוי עומד וקנה. אבל אוכף ומרדעת דברי הכל מכורין דקיימי בין לרכיבה בין למשאוי. איבעיא להו בעודן עליו האי שק ודיסקא וכומני בשעת מכירה מחלוקת אבל בשאין עודן עליו מודה הוא נחום לרבנן דאין מכורין ואפי' אוכף ומרדעת אין מכורין אם אינן עליו או דילמא בשאין עודן עליו מחלוקת ואפ"ה אוכף ומרדעת קנה אבל בעודן עליו מודו ליה רבנן לנחום המדי דכולן מכורין:
207
ר״חכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל. או דילמא בין בזו ובין בזו מחלוקת. ולא איפשיט הילכך בין בזו ובין בזו אין מכורין שהמוציא מחבירו עליו הראיה. עכ"ל:
208
ר״ט[שם ע"ב]
אמר אביי ר' אלעזר ורשב"ג ור' מאיר ור' נתן וסומכוס ונחום המדי כולהו סבירא להו דכי מזבין אינש מידי איהו וכל תשמיש זבין. ר' אלעזר דתנן ר' אלעזר אומ' המוכר את הבד מכר את הקורה. רשב"ג המוכר את העיר מכר את הסנטר. ר' מאיר דתנן ר' מאיר אומר מכר את הכרם מכר תשמישי כרם. ר' נתן וסומכוס ביצית ודונית דריש פרקין . נחום המדי הא דאמרן. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והני כולהו שיטה נינהו. ולית הילכתא כחד מינייהו:
אמר אביי ר' אלעזר ורשב"ג ור' מאיר ור' נתן וסומכוס ונחום המדי כולהו סבירא להו דכי מזבין אינש מידי איהו וכל תשמיש זבין. ר' אלעזר דתנן ר' אלעזר אומ' המוכר את הבד מכר את הקורה. רשב"ג המוכר את העיר מכר את הסנטר. ר' מאיר דתנן ר' מאיר אומר מכר את הכרם מכר תשמישי כרם. ר' נתן וסומכוס ביצית ודונית דריש פרקין . נחום המדי הא דאמרן. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והני כולהו שיטה נינהו. ולית הילכתא כחד מינייהו:
209
ר״י[שם]
מתני' המוכר את החמור מכר את הסיח בנו של חמור. מכר את הפרה לא מכר את בנה. היכי דמי אילימ' היא ובנה אפילו פרה ובנה נמי. ואי דלא א"ל היא ובנה אפילו חמור ובנה נמי לא. אמר רב פפא כל היכא דזבין חמור ופרה סתם פשיטא ליה למתני' דאין הבנים מכורין. והכא במאי עסקינן דא"ל חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך. הילכך בשלמא פרה בדין הוא דלא מכר את בנה כדין המוכר את פרה סתם דהאי דאמר ליה מניקה לאו לאיתויי פרה קא אתי אלא לחלבה קאמר דאי לאו הוה לה חלב הוי מקח טעות והילכך אין בנה מכור עד שיפרש. אלא חמור שאין צריך בחלבה האי קאמר ליה מניקה שיש לה ולד קאמר ועם מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא הוא ובנה דמי. תוספתא דפרקין המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה אפי' הן מאה אבל לא מכר לו את השיריים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקלטאות שבצוארה. שפחה ומה שעליה אני מוכר לך הרי כולן מכורין. שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד. שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. עכ"ל הברייתא וכך היא כתוב' באלפס ואיני יודע מאי שנא שפחה מחמור מניקה. ובתוספתא אחרת עיינתי ואין כתוב בה זה שפחה כלל. ואיני יודע אם הוא טעות הסופר ודלוגו.
מתני' המוכר את החמור מכר את הסיח בנו של חמור. מכר את הפרה לא מכר את בנה. היכי דמי אילימ' היא ובנה אפילו פרה ובנה נמי. ואי דלא א"ל היא ובנה אפילו חמור ובנה נמי לא. אמר רב פפא כל היכא דזבין חמור ופרה סתם פשיטא ליה למתני' דאין הבנים מכורין. והכא במאי עסקינן דא"ל חמור מניקה ופרה מניקה אני מוכר לך. הילכך בשלמא פרה בדין הוא דלא מכר את בנה כדין המוכר את פרה סתם דהאי דאמר ליה מניקה לאו לאיתויי פרה קא אתי אלא לחלבה קאמר דאי לאו הוה לה חלב הוי מקח טעות והילכך אין בנה מכור עד שיפרש. אלא חמור שאין צריך בחלבה האי קאמר ליה מניקה שיש לה ולד קאמר ועם מוכרה לו וכמאן דפריש בהדיא הוא ובנה דמי. תוספתא דפרקין המוכר שפחה לחבירו מכר לו כלים שעליה אפי' הן מאה אבל לא מכר לו את השיריים ולא את הנזמים ולא את הטבעות ולא את הקלטאות שבצוארה. שפחה ומה שעליה אני מוכר לך הרי כולן מכורין. שפחה מעוברת אני מוכר לך מכר את הולד. שפחה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. פרה מניקה אני מוכר לך לא מכר את הולד. עכ"ל הברייתא וכך היא כתוב' באלפס ואיני יודע מאי שנא שפחה מחמור מניקה. ובתוספתא אחרת עיינתי ואין כתוב בה זה שפחה כלל. ואיני יודע אם הוא טעות הסופר ודלוגו.
210
רי״אולענין הלכה למעשה נסמוך כמו שהיא כתובה באלפס:
211
רי״ב[שם]
מתני' מכר אשפתו מקום שהוא עמוק שלשה או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו מכר זיבלה. מכר בור של מים מכונסים מכר מימיו. מכר כוורת מכר דבורים. מכר שובך מכר יונים שבו ושבאין לתוכו. פי' רבינו שמואל זצ"ל בכל הני שמעתתא דחשיבי דבטילי לגבי הני דקביעי. אבל מכר זיבלו לא קנה אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו. וכן כולם. דמילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני. ובתוספתא גריס נמי מכר יונים מכר שובך. מכר דבורים מכר כוורת. והיינו טעמא דאין רגילין למכור כל היונים וכל הדבורים בלא שובך וכוורת. ואם אמת כדברי הברייתא. מאי דשייר בברייתא קתני התם שכן הוא דרך בכל מקום שהמשנה מקצר' והברייתא מפרשת יותר. עכ"ל:
מתני' מכר אשפתו מקום שהוא עמוק שלשה או גבוה שלשה שרגיל לתת שם זבל בהמותיו מכר זיבלה. מכר בור של מים מכונסים מכר מימיו. מכר כוורת מכר דבורים. מכר שובך מכר יונים שבו ושבאין לתוכו. פי' רבינו שמואל זצ"ל בכל הני שמעתתא דחשיבי דבטילי לגבי הני דקביעי. אבל מכר זיבלו לא קנה אשפתו מכר מימיו לא מכר בורו. וכן כולם. דמילתא דפשיטא היא ולא איצטריך למיתני. ובתוספתא גריס נמי מכר יונים מכר שובך. מכר דבורים מכר כוורת. והיינו טעמא דאין רגילין למכור כל היונים וכל הדבורים בלא שובך וכוורת. ואם אמת כדברי הברייתא. מאי דשייר בברייתא קתני התם שכן הוא דרך בכל מקום שהמשנה מקצר' והברייתא מפרשת יותר. עכ"ל:
212
רי״ג[דף פ"א ע"א]
מתני' המוכר פירות שובך לחבירו מפריח בריכה הראשונה. כגון שאמר לו בניסן כשמתחילין לילך מכור לי פירות שנה זו מה שילדו כל חודש אבל האמהות לא קנה ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חודש זכר ונקיבה חוץ מחודש אדר שאין יולדים והנה וולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין וולדות בכל חודש וכל שני וולדות קרויי' בריכה זכר ונקיבה. מפריח הלוקח בריכה הראשונה עם האם שאותה לא מכר ללוקח מסתמא. שכן דרך המוכרין פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא לא מכר. הילכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עיכב עם השובך דזו היא קיום השובך. והתניא בריכה ראשונה ושניה. אמר רב כהנא לא קשיא הא לה והא לאמה האי שניה אבריכה ראשונה קאי שמפריח גם בריכה ראשונה שתלד ההיא בריכה ראשונה לסוף שני חדשים כמו שיהו צוות לאימן בריכה ראשונה:
מתני' המוכר פירות שובך לחבירו מפריח בריכה הראשונה. כגון שאמר לו בניסן כשמתחילין לילך מכור לי פירות שנה זו מה שילדו כל חודש אבל האמהות לא קנה ודרך היונים לעשות שני ולדות בכל חודש זכר ונקיבה חוץ מחודש אדר שאין יולדים והנה וולדות גם הם לסוף שני חדשים עושין וולדות בכל חודש וכל שני וולדות קרויי' בריכה זכר ונקיבה. מפריח הלוקח בריכה הראשונה עם האם שאותה לא מכר ללוקח מסתמא. שכן דרך המוכרין פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאמהות להתקיים השובך פן יברחו האמהות והוא שובכו לא לא מכר. הילכך מסתמא גם בריכה ראשונה של שנה זו עיכב עם השובך דזו היא קיום השובך. והתניא בריכה ראשונה ושניה. אמר רב כהנא לא קשיא הא לה והא לאמה האי שניה אבריכה ראשונה קאי שמפריח גם בריכה ראשונה שתלד ההיא בריכה ראשונה לסוף שני חדשים כמו שיהו צוות לאימן בריכה ראשונה:
213
רי״ד[שם]
מתני' המוכר פירות כוורת נוטל שלשה נחילים ומסרס. פי' שמכר פירות כוורת של שנה אחת הדבורים הנולדים מן הכוורת נוטל ג' נחילין ג' חבורות הנולדי' ראשונ' בשלשה ימים תשעה (ירחים) או עשרה אחר זה שכן דרך הכוורת בתחילת ימות הקיץ יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים וולדות שילדו האמהות ויושבין על ענף אילן ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה וכן סוף ט' או י' ימים יוצא נחיל דבורים אחר ומביא כוורת אחרת ריקנים ומכניסן לתוכן וכן השלישי. ויש שעושין עד שבעה ושמונה פעמים במלכות יון. ובמלכות צַמְפַן עושין רובן שלשה פעמים והשלישי גרוע מכולן. דאחרון אחרון גרוע. הילכך דיי בשלשה נחילים הראשונים שהם חשובים ומיכן ואילך יגרום להם המוכר שיסתרסו מאיליהן ולא יעשו עוד פירות וולדות אלא יהו טרודים ועסוקים לעשות דבש וכל זמן שעושין דבש אין עושין וולדות ואותו הדבש הוי של מוכר. במה מסרסן אמר רב יהודה אמר שמואל בחרדל. מאכילן חרדל. אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא לא חרדל מסרסן אלא מתוך שפיהם חד ומר אוכלות דובשנן ומתוך שטרודות לאכול דבש שביעתן בטילות מפריה ורביה וחוזרות ונעשות דבש. ורבינו חננאל זצ"ל פירש אוכלות דבש שבניקבי חלות וחוזרות ומגדלות בנקבים ואיכא למימר דלשנה הבאה יוולדו אותן דבורים ויהיו של מוכר ר' יוחנן אמר נוטל שלשה נחילים ומסרס לאו בסירוס זכרות מיירי אלא האי סירוס דילוג כמו כמו קראה סירוס במגילה ירוש' והכי קאמר מתניתין נוטל שלשה נחילים על ידי דילוג ראשון ושלישי וחמישי והמוכר יטול השאר שיהיה לשניהם מן הטובים ומן הכחושים שכן דרך סתם מוכרי כוורת. במתני' תנא שלשה בזה אחר זה מיכן ואילך נוטל אחר ומניח אחד לצורך המוכר. פי' רבי' שמואל זצ"ל והכי הילכתא דברייתא עיקר וגם לשון המשנה דקתני ומסרס כן משמע שתחילה נוטל שלשה נחילים רצופין ואחר כך מסרס זה נוטל אחד וזה נוטל אחד:
מתני' המוכר פירות כוורת נוטל שלשה נחילים ומסרס. פי' שמכר פירות כוורת של שנה אחת הדבורים הנולדים מן הכוורת נוטל ג' נחילין ג' חבורות הנולדי' ראשונ' בשלשה ימים תשעה (ירחים) או עשרה אחר זה שכן דרך הכוורת בתחילת ימות הקיץ יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים וולדות שילדו האמהות ויושבין על ענף אילן ומביא כוורת חדשה ומכניסן לתוכה וכן סוף ט' או י' ימים יוצא נחיל דבורים אחר ומביא כוורת אחרת ריקנים ומכניסן לתוכן וכן השלישי. ויש שעושין עד שבעה ושמונה פעמים במלכות יון. ובמלכות צַמְפַן עושין רובן שלשה פעמים והשלישי גרוע מכולן. דאחרון אחרון גרוע. הילכך דיי בשלשה נחילים הראשונים שהם חשובים ומיכן ואילך יגרום להם המוכר שיסתרסו מאיליהן ולא יעשו עוד פירות וולדות אלא יהו טרודים ועסוקים לעשות דבש וכל זמן שעושין דבש אין עושין וולדות ואותו הדבש הוי של מוכר. במה מסרסן אמר רב יהודה אמר שמואל בחרדל. מאכילן חרדל. אמרי במערבא משמיה דר' יוסי בר חנינא לא חרדל מסרסן אלא מתוך שפיהם חד ומר אוכלות דובשנן ומתוך שטרודות לאכול דבש שביעתן בטילות מפריה ורביה וחוזרות ונעשות דבש. ורבינו חננאל זצ"ל פירש אוכלות דבש שבניקבי חלות וחוזרות ומגדלות בנקבים ואיכא למימר דלשנה הבאה יוולדו אותן דבורים ויהיו של מוכר ר' יוחנן אמר נוטל שלשה נחילים ומסרס לאו בסירוס זכרות מיירי אלא האי סירוס דילוג כמו כמו קראה סירוס במגילה ירוש' והכי קאמר מתניתין נוטל שלשה נחילים על ידי דילוג ראשון ושלישי וחמישי והמוכר יטול השאר שיהיה לשניהם מן הטובים ומן הכחושים שכן דרך סתם מוכרי כוורת. במתני' תנא שלשה בזה אחר זה מיכן ואילך נוטל אחר ומניח אחד לצורך המוכר. פי' רבי' שמואל זצ"ל והכי הילכתא דברייתא עיקר וגם לשון המשנה דקתני ומסרס כן משמע שתחילה נוטל שלשה נחילים רצופין ואחר כך מסרס זה נוטל אחד וזה נוטל אחד:
214
רי״הכתב רבינו ברוך בר שמואל מארץ יון ז"ל הלוקח פירות כוורת כלומר בולדו' נוטל המוכר שלשה נחילים לצורכו דהכי קים להו דבג' נחילים הוי צוות ולא יפריחו האמהות מרשות המוכר. נחילין אלו הבריכות של דבורים קרי להו נחילין. ומסרס כלו' אפי' אם רוצה המוכר לסרסן כדמפרש בגמרא רשאי לסרסן ולא מצי לעכב לוקח על ידו ולומר הואיל שמכרת לי הוולדות אם אתה מסרס לאלו מאין האמהות שיהו לו הוולדות. עכ"ל:
215
רי״ו[שם]
מתני' חלות דבש מניח שתי חלות הכוורת לאחר שעשו הפירות ויצאו הנחילין לוקחין את הדבש והוא עשוי חלות חלות ויש בו עשר חלות או שבעה זה בצד זה והמוכר חלות הכוורת לא מכר את הכוורת דמסתמא דרוצה הוא להכניסה בימות הגשמים להצניעה לשנה הבאה לעשות פירות והילכך מסתמא שייר שתי חלות דאלו הן קיום הכוורת. להתפרנס בהם הדבורים בימות הגשמים:
מתני' חלות דבש מניח שתי חלות הכוורת לאחר שעשו הפירות ויצאו הנחילין לוקחין את הדבש והוא עשוי חלות חלות ויש בו עשר חלות או שבעה זה בצד זה והמוכר חלות הכוורת לא מכר את הכוורת דמסתמא דרוצה הוא להכניסה בימות הגשמים להצניעה לשנה הבאה לעשות פירות והילכך מסתמא שייר שתי חלות דאלו הן קיום הכוורת. להתפרנס בהם הדבורים בימות הגשמים:
216
רי״ז[שם]
מתני' זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות ענפים חוזר וצומח. כדאמרינן בבראשית רבה . ויטע כרם לא היה לו ליטע לא איחור אחת ולא גרופית אחת הכניס עמו זמורות ונטיעות אחרים ייחורים לתאינים וגרופיות לזיתים:
מתני' זיתים לקוץ מניח שתי גרופיות ענפים חוזר וצומח. כדאמרינן בבראשית רבה . ויטע כרם לא היה לו ליטע לא איחור אחת ולא גרופית אחת הכניס עמו זמורות ונטיעות אחרים ייחורים לתאינים וגרופיות לזיתים:
217
רי״ח[שם ע"ב]
ת"ר הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ והדר יצמח ואע"ג דלא אנח שום גרופית. בתולת השקמה שלא נקצצה מעולם שלשה טפחים. סדן השקמה שכבר נקצץ פעם אחת וגדל שני טפחים בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזעו מחליף אם יניח ממנו חוץ לקרקע הואיל ונקצץ בראשו:
ת"ר הלוקח אילן מחבירו לקוץ מגביה מן הקרקע טפח וקוצץ והדר יצמח ואע"ג דלא אנח שום גרופית. בתולת השקמה שלא נקצצה מעולם שלשה טפחים. סדן השקמה שכבר נקצץ פעם אחת וגדל שני טפחים בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה בדקלים ובארזים חופר ומשרש לפי שאין גזעו מחליף אם יניח ממנו חוץ לקרקע הואיל ונקצץ בראשו:
218
רי״ט[דף פ"א ע"א]
מתני' הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו הרי זה לא קנה קרקע סביביו ואפי' מקום האילן והרי הוא כמי שקנאן לפירותיהן שכשיתיבשו יעקרנו וילך ר' מאיר אומר קנה קרקע דחשיב להו שדה אילן. הגדילו והרחיבו הענפים הרבה לו לא ישפה אותם בעל הקרקע אע"פ שהצל רע לבית השלחין דכיון דאין לו קרקע לבעל האילן הרי שיעבד לו שדהו לצורך האילנות כל צורכו שעל מנת כן לקחן. והעולה מן הגזע של בעל האילן דמגוף אילנו רבי ומן השרשים של בעל הקרקע כיון דמתחת הקרקע יוצא מקרקעו גדל. ואם יבשו אין לו קרקע ליטע אחר במקומו:
מתני' הקונה שני אילנות בתוך שדהו של חבירו הרי זה לא קנה קרקע סביביו ואפי' מקום האילן והרי הוא כמי שקנאן לפירותיהן שכשיתיבשו יעקרנו וילך ר' מאיר אומר קנה קרקע דחשיב להו שדה אילן. הגדילו והרחיבו הענפים הרבה לו לא ישפה אותם בעל הקרקע אע"פ שהצל רע לבית השלחין דכיון דאין לו קרקע לבעל האילן הרי שיעבד לו שדהו לצורך האילנות כל צורכו שעל מנת כן לקחן. והעולה מן הגזע של בעל האילן דמגוף אילנו רבי ומן השרשים של בעל הקרקע כיון דמתחת הקרקע יוצא מקרקעו גדל. ואם יבשו אין לו קרקע ליטע אחר במקומו:
219
ר״כ[דף פ"ב ע"א]
היכי דמי גזע היכי דמי שרשין א"ר יוחנן כל הרואה פני החמה מן הגזע דהיינו כל האילן חוץ מן הקרקע ושאינו רואה פני החמה מן השרשין דהיינו מתחת הקרקע. וכיון דאמרת מן הגזע היינו כל שרואה פני החמה ואפי' סמוך לקרקע של בעל האילן ליחוש דילמא מסקא [שירטון] ויגביה קרקע וקדחי בה תאלי ומיחזי בתלתא בדי אילנא וא"ל תלת אילני זבנת לי ואית לי ארעא. אמר רב מתני' דקתני היוצא מן הגזע שלו לא שיניחנו כן ויגדל. אלא הרי אלו שלו על מנת לקוץ ולשרוף. וכן אמר ר' יוחנן יקוץ. מתני' קנה שלשה קנה קרקע דחשיבי שדה אילן דהואיל ושלשה הן קרויין שדה אילן הגדילו חוץ לקרקע שלהם ישפה המוכר דכיון דאינן נטועין בשל מוכר כי אם הקרקע של לוקח המוכר לא שיעבד לו קרקע שלו אין מניחן ליכנס בשלו כיון דמזיקים לו. והעולה מן השרשין שלו ואם יבשו יש לו קרקע ליטע אחרים במקומן. וכמה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הרי זה קנה עיקר תחת האילנות הנופות וביניהן קרקע המגולה שבין נופות אילן זה וחוצה להן סביב האילנות ממקום שכלים נפות האילן ולחוץ כמלא אורה המלקט וסלו בידו ללקט פירות הנופות החיצונות. ואורה כמו וארוה כל עוברי דרך . אריתי מורי . ואותו אורה וסלו אין זה וזה רשאין לזורעו:
היכי דמי גזע היכי דמי שרשין א"ר יוחנן כל הרואה פני החמה מן הגזע דהיינו כל האילן חוץ מן הקרקע ושאינו רואה פני החמה מן השרשין דהיינו מתחת הקרקע. וכיון דאמרת מן הגזע היינו כל שרואה פני החמה ואפי' סמוך לקרקע של בעל האילן ליחוש דילמא מסקא [שירטון] ויגביה קרקע וקדחי בה תאלי ומיחזי בתלתא בדי אילנא וא"ל תלת אילני זבנת לי ואית לי ארעא. אמר רב מתני' דקתני היוצא מן הגזע שלו לא שיניחנו כן ויגדל. אלא הרי אלו שלו על מנת לקוץ ולשרוף. וכן אמר ר' יוחנן יקוץ. מתני' קנה שלשה קנה קרקע דחשיבי שדה אילן דהואיל ושלשה הן קרויין שדה אילן הגדילו חוץ לקרקע שלהם ישפה המוכר דכיון דאינן נטועין בשל מוכר כי אם הקרקע של לוקח המוכר לא שיעבד לו קרקע שלו אין מניחן ליכנס בשלו כיון דמזיקים לו. והעולה מן השרשין שלו ואם יבשו יש לו קרקע ליטע אחרים במקומן. וכמה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן הרי זה קנה עיקר תחת האילנות הנופות וביניהן קרקע המגולה שבין נופות אילן זה וחוצה להן סביב האילנות ממקום שכלים נפות האילן ולחוץ כמלא אורה המלקט וסלו בידו ללקט פירות הנופות החיצונות. ואורה כמו וארוה כל עוברי דרך . אריתי מורי . ואותו אורה וסלו אין זה וזה רשאין לזורעו:
220
רכ״א[שם ע"ב]
וכמה יהא ביניהם דנימא דקנה כל מה שביניהם הרי קרובים יותר מדאי לא מיצטרפי ולא מיקרו שדה אילן. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לכל הפחות בין כל אילן ואילן שתהא ראויה המחרישה לחרוש בינתים ועד שמונ' אמות ולא שמונה בכלל. ורבה א"ר נחמן אמר שמואל משמונה עד שש עשרה:
וכמה יהא ביניהם דנימא דקנה כל מה שביניהם הרי קרובים יותר מדאי לא מיצטרפי ולא מיקרו שדה אילן. אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל לכל הפחות בין כל אילן ואילן שתהא ראויה המחרישה לחרוש בינתים ועד שמונ' אמות ולא שמונה בכלל. ורבה א"ר נחמן אמר שמואל משמונה עד שש עשרה:
221
רכ״ב[דף פ"ג ע"א]
תניא נמי הכי כמה יהא מקורב' ארבע אמות כמה יהא מרוחק' לשש עשרה אמה כלו' ולא שש עשרה בכלל הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהם לפיכך יבש האילן או נקצץ יש לו קרקע ליטע אחר במקומן. פחות מיכן או יתר על כן או שלקחן בזה אחר זה לא קנה את הקרקע ולא את האילנות שביניהם לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. בעי ר' ירמיה כשהוא מודד ממקום חצר דהיינו מגובה גזע האילן הוא מודד שש עשרה אמות או דילמא ממקום רחב סמוך לקרקע שהוא עב הוא מודד א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש דמבינוני הוא מודד הרכובה שבגפן שגפן בחור מרכיבין בזקן כשהוא מודד ד' אמות בינתים כדי שיהו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב מעיקר השני הוא מודד פרק שני כדתניא בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה אבל לא מעיקר הראשון שרחב יותר ולא מן השלישי שקצר הרבה אלא מן הבינוני והוא הדין לאילנות:
תניא נמי הכי כמה יהא מקורב' ארבע אמות כמה יהא מרוחק' לשש עשרה אמה כלו' ולא שש עשרה בכלל הרי זה קנה את הקרקע ואת האילנות שביניהם לפיכך יבש האילן או נקצץ יש לו קרקע ליטע אחר במקומן. פחות מיכן או יתר על כן או שלקחן בזה אחר זה לא קנה את הקרקע ולא את האילנות שביניהם לפיכך יבש האילן או נקצץ אין לו קרקע. בעי ר' ירמיה כשהוא מודד ממקום חצר דהיינו מגובה גזע האילן הוא מודד שש עשרה אמות או דילמא ממקום רחב סמוך לקרקע שהוא עב הוא מודד א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש דמבינוני הוא מודד הרכובה שבגפן שגפן בחור מרכיבין בזקן כשהוא מודד ד' אמות בינתים כדי שיהו שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב מעיקר השני הוא מודד פרק שני כדתניא בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה אבל לא מעיקר הראשון שרחב יותר ולא מן השלישי שקצר הרבה אלא מן הבינוני והוא הדין לאילנות:
222
רכ״ג[שם]
בעי ר' ירמיה מכר לו אילן אחד שיש לו ג' בדין מרוחקין זה מזה ארבע אמות והעלית קרקע שירטון ונראין בשעת מכירה כג' אילנות מי אזלינן בתר גוף האילן דמצי קא רבי ואין לו קרקע או דילמא כיון דנשרשו כל אחד בקרקע קנה קרקע ואע"ג דמחברי מתחת לקרקע. א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש המבריך שלשה גפנים פירות כופף אמצעית הגפן בקרקע ומכסהו בקרקע אמצעיתו וכשנשרש באמצעיתו חותכין עיקר הראשון ונעשין שני גפנים. שלשה גפנים שהוברכו בקרקע נעשו ששה והוי כרם דבכל ששה הוי ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב ועכשיו המבריך שלשה גפנים ועיקריהם נראין כלומר שהושרשו ר' אלעזר בר צדוק אומר אם יש ריוח ביניהם מד' אמות ועד שמונה מצטרפין ואע"ג דכל שני גפנים ינקי משורש אחד ואם לאו אין מצטרפין וה"ה לג' בדי אילן דקנה קרקע. אבל מכר לו שלשה בדין משלשה אילנות ושייר לעצמו רוב כל האילן ואילן שייר גם הקרקע לעצמו:
בעי ר' ירמיה מכר לו אילן אחד שיש לו ג' בדין מרוחקין זה מזה ארבע אמות והעלית קרקע שירטון ונראין בשעת מכירה כג' אילנות מי אזלינן בתר גוף האילן דמצי קא רבי ואין לו קרקע או דילמא כיון דנשרשו כל אחד בקרקע קנה קרקע ואע"ג דמחברי מתחת לקרקע. א"ל רב גביהה מבי כתיל לרב אשי ת"ש המבריך שלשה גפנים פירות כופף אמצעית הגפן בקרקע ומכסהו בקרקע אמצעיתו וכשנשרש באמצעיתו חותכין עיקר הראשון ונעשין שני גפנים. שלשה גפנים שהוברכו בקרקע נעשו ששה והוי כרם דבכל ששה הוי ב' כנגד ב' ואחת יוצאה זנב ועכשיו המבריך שלשה גפנים ועיקריהם נראין כלומר שהושרשו ר' אלעזר בר צדוק אומר אם יש ריוח ביניהם מד' אמות ועד שמונה מצטרפין ואע"ג דכל שני גפנים ינקי משורש אחד ואם לאו אין מצטרפין וה"ה לג' בדי אילן דקנה קרקע. אבל מכר לו שלשה בדין משלשה אילנות ושייר לעצמו רוב כל האילן ואילן שייר גם הקרקע לעצמו:
223
רכ״ד[שם]
בעי רב פפא מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר מי הויא הפלגה ולא מיצטרף ולא דמי לשדה אילן ולא קנה קרקע או"ד מיצטרף וקנה קרקע ואת"ל דקנה שנים בתוך שלו וא' בתוך של חבירו מהו כגון שיש לו שני אילנות בקצה שדהו ויש לו עדיין אילן אחר שלקח בשדה חבירו בסמוך לאילנות הללו ויש לו גם קרקע עם האילן מהו תיקו:
בעי רב פפא מכר לו שנים בתוך שדהו ואחד על המצר מי הויא הפלגה ולא מיצטרף ולא דמי לשדה אילן ולא קנה קרקע או"ד מיצטרף וקנה קרקע ואת"ל דקנה שנים בתוך שלו וא' בתוך של חבירו מהו כגון שיש לו שני אילנות בקצה שדהו ויש לו עדיין אילן אחר שלקח בשדה חבירו בסמוך לאילנות הללו ויש לו גם קרקע עם האילן מהו תיקו:
224
רכ״ה[שם ע"ב]
בעי רב אשי אם תימצי לומר דהנך אין מפסיקין משום דליכא שום הפסק בינתיים אבל אם יש בור של מים מכונסין מן הג' אילנות מהו שיפסיק. ואם תימצי לומ' דאין מפסיק דהא לא מיתחזו המים מאבראי אבל אמת המים מהו. ואם תימצי לומר דלא מפסיק. רשות הרבים ד' אמות ועד י"ו אמות ולא י"ו בכלל מהו שיפסיק. ריכבא דיקלא מהו הרכבת דקלים הרבה ביחד דדמי להפסקה טפי מכולהו מהו תיקו:
בעי רב אשי אם תימצי לומר דהנך אין מפסיקין משום דליכא שום הפסק בינתיים אבל אם יש בור של מים מכונסין מן הג' אילנות מהו שיפסיק. ואם תימצי לומ' דאין מפסיק דהא לא מיתחזו המים מאבראי אבל אמת המים מהו. ואם תימצי לומר דלא מפסיק. רשות הרבים ד' אמות ועד י"ו אמות ולא י"ו בכלל מהו שיפסיק. ריכבא דיקלא מהו הרכבת דקלים הרבה ביחד דדמי להפסקה טפי מכולהו מהו תיקו:
225
רכ״וכתב רבינו ברוך בר שמואל מארץ יון זצ"ל דכל הני בעיות כולהו סלקו בתיקו ראית ליה קרקע. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דכל תיקו דממונא לחומרא לתובע וקולא לנתבע:
226
רכ״ז[שם]
בעא מיניה הילל מר' עלה ארז ביניה' לאחר מכירה מי הוי הפסק ולא יקנה קרקע עלה ברשות לוקח קאי דכיון דמעיקרא לא היה שום הפסק קנה קרקע וכיון דקנה קרקע ארז שלו דבקרקע שלו גדל. אלא היה ארז ביניהם בשעת מכירה א"ל קנה וקנה וגם הארז קנה לו כדתני לעיל ואת האילנות שביניהם. כיצד היו עומדין נטועין הג' אילנות שביניהם מד' אמות עד י"ו דקנו קרקע רב אמר כשורה והוי ד' אמות עד י"ו בין כל אחד ואחד. ר' יוחנן אמר כחצובה פי' קנקן שיש לו ג' רגלים אחד כנגד אויר שתים. מ"ד כשורה כ"ש כחצובה דאין קרקע ראוי לחרישא ולא שייר לעצמו ומ"ד כחצובה אבל כשורה לא מ"ט משום דמזדרעא. מתקיף לה רב המנונא ולמ"ד כחצובה אלא מעתה זבין תלתא היני רומיית' הכי נמי דיש לו קרקע הואיל ולא מזדרעא ביניהם פי' סנאים גדלים כחצובה ואי נמי כשורה נמי לא מיזדרעי בינתיים שדואגים ללכת בסמוך להם מפני שנועצים בגוף ומכאיב. א"ל מי דמי הנך היני דומיית' לא חשיבי ואנן תרתי בעינן חשיבותא דאילנות והוא דלא מיזדרעא:
בעא מיניה הילל מר' עלה ארז ביניה' לאחר מכירה מי הוי הפסק ולא יקנה קרקע עלה ברשות לוקח קאי דכיון דמעיקרא לא היה שום הפסק קנה קרקע וכיון דקנה קרקע ארז שלו דבקרקע שלו גדל. אלא היה ארז ביניהם בשעת מכירה א"ל קנה וקנה וגם הארז קנה לו כדתני לעיל ואת האילנות שביניהם. כיצד היו עומדין נטועין הג' אילנות שביניהם מד' אמות עד י"ו דקנו קרקע רב אמר כשורה והוי ד' אמות עד י"ו בין כל אחד ואחד. ר' יוחנן אמר כחצובה פי' קנקן שיש לו ג' רגלים אחד כנגד אויר שתים. מ"ד כשורה כ"ש כחצובה דאין קרקע ראוי לחרישא ולא שייר לעצמו ומ"ד כחצובה אבל כשורה לא מ"ט משום דמזדרעא. מתקיף לה רב המנונא ולמ"ד כחצובה אלא מעתה זבין תלתא היני רומיית' הכי נמי דיש לו קרקע הואיל ולא מזדרעא ביניהם פי' סנאים גדלים כחצובה ואי נמי כשורה נמי לא מיזדרעי בינתיים שדואגים ללכת בסמוך להם מפני שנועצים בגוף ומכאיב. א"ל מי דמי הנך היני דומיית' לא חשיבי ואנן תרתי בעינן חשיבותא דאילנות והוא דלא מיזדרעא:
227
רכ״חכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון דהילכתא כר' יוחנן וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהילכת' כר' יוחנן:
228
רכ״ט[שם]
מתני' המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה לא מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה. הקנה היא הריאה ונקראת על שם קנה שלה. אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה. תני בתוספתא המוכר את הראש לא מכר את הלחי ואם היה טבח בהן הרי זה מכור:
מתני' המוכר את הראש בבהמה גסה לא מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה לא מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה. הקנה היא הריאה ונקראת על שם קנה שלה. אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים מכר את הרגלים לא מכר את הראש. מכר את הקנה מכר את הכבד מכר את הכבד לא מכר את הקנה. תני בתוספתא המוכר את הראש לא מכר את הלחי ואם היה טבח בהן הרי זה מכור:
229
ר״ל[שם]
מתני' ארבע מידות במוכרין מכר לו חיטין יפות ונמצאו רעות. הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו. רעות ונמצאו רעות. יפות ונמצאו יפות אין אחר מהן יכול לחזור בהן. שחמתית ונמצאת לבנה. לבנה ונמצא שחמתית. עצים של זיתים ונמצאת של שקמה. של שקמה ונמצאת של זיתים. יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהן.
מתני' ארבע מידות במוכרין מכר לו חיטין יפות ונמצאו רעות. הלוקח יכול לחזור בו רעות ונמצאו יפות המוכר יכול לחזור בו. רעות ונמצאו רעות. יפות ונמצאו יפות אין אחר מהן יכול לחזור בהן. שחמתית ונמצאת לבנה. לבנה ונמצא שחמתית. עצים של זיתים ונמצאת של שקמה. של שקמה ונמצאת של זיתים. יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהם יכולים לחזור בהן.
230
רל״אפי' רבינו שמואל זצ"ל התנה לו למכור חיטין יפות ונמצאו רעות אין זה מקח טעות שיוכלו שניהם לחזור בהן שהרי החיטים התנה לו למכור וחיטין מכר לו ואי משום דרעות נינהו אין לו אלא אונאה כעין אונאת שתות ויכול הלוקח לחזור שהרי נתאנה אבל מוכר שלא נתאנה לא יוכל לחזור אפי' הוקר השער דבשעת מכירה לא נתאנה אלא לוקח. ותנן בהזהב מי שהוטל' עליו אונאה ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותיי או תן לי מה שאוניתני והכא נמי מה שנתאנה יכול לחזור. ואע"ג דלית הילכתא כי ההיא משנה דהא פסק רבא בהזהב הילכתא שתות קנה ומחזיר אונאה ואין יכול לומר תן לי מעותיי וההיא משנה מוקי לה כר' יהוד' הנשיא ואיהו סבירא ליה כר' נתן אפי' הכי נמי גבי יפות ונמצאו רעות כולי עלמא מודו דיכול לחזור שהרי הטעהו ולא היה דעתו ליקח רעות אבל גבי אונאה שתות שקנה מה שרוצה לקנות וליכא שום טעות אלא מכירת יוקר התם מחזיר אונאה משום דכתיב אל תונו איש את עמיתו אבל המקח קיים כר' נתן כדפסקיה רבא. רעות ונמצאו יפות מוכר נתאנה והילכך יכול לחזור מוכר ולא לוקח ואפי' אם הוזל השער. ואין אחר יכול לחזור בו ואפי' אם הוקר השער ונתאנה מוכר או הוזל ונתאנה לוקח דסד"א היכא דהוזל השער ורוצה לוקח לחזור מצי טעין גבי רעות ונמצאו יפות אני ליפות נתכוונתי לקנות והא דאמרי לך רעות הן לאו משום דנתחרטתי אלא משום דרע רע יאמר הקונה וכן מוכר נמי מצי טעין גבי יפות ונמצאו יפות אני רעות הייתי סבור למכור והאי דאמרי יפות משום דטוב טוב יאמר המוכר קמ"ל דתרוייהו לא מצו הדרי הואיל ונמצא כמו ששניהם אמרו וה"ה במוכר סתם שלא פירשו לא רעות ולא יפות דאין אחד מהם יכול לחזור. שחמתית אדומה על שם חמה שמאדימה ונמצאת לבנה שניחם טעו דכיון דהתנה לו למכור שחמתית חפץ היה לעכב לבנה וגם הלוקח לא היה חפץ בלבנה כי אם בשחמתית וכן כל הנך דקתני ואזיל דהוו שני מינין ואיכא דניחא ליה בהאי הילכך הוי מקח טעות ושניהם נתאנו הילכך שניהם חוזרין אע"פ ששוה יפה מה שקנה מיהו אין חפיצים במכירה זו. אבל גבי חיטים יפות ורעות כולי עלמא ניחא להו ביפות ולא ברעות ורצון מוכר לעכב היפות ולמכור הרעות ורצון הלוקח ביפות ולא ברעות. יין ונמצא חומץ אין זה יפות ונמצא רעות דאיכא דניחא להו בחלא טפי ואיכא דניחא להו בחמרא טפי כדמפרש בגמ'. עכ"ל:
231
רל״ב[שם]
אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש ונתאנה לוקח שתות מעות והוקרו ועמדו על שמונה והשתא לבסוף נתאנה מוכר אפי' ביותר משתות דהוי ביטול מקח ורוצה מוכר לחזור בו עתה משום שעדיין לא נתקיים המקח לגמרי כל זמן שהלוקח יכול לחזור דעדיין לא הראה לתגר או לקרובו. הילכך הואיל ובתוך כך נתאנה גם הוא רוצה לחזור שהרי עתה נתאנו שניהם אפי' הכי אינו חוזר דאי נתאנה מעיקרא בשעת מכירה לוקח הילכך לוקח יכול לחזור בו כל שעה שירצה בתוך זמן הקצוב לו אבל לא מוכר שהרי הוא היה המאנה וידו על התחתונה. ואע"פ שלא נתקיים המקח עדיין כשחזר ונתרצה גם הוא משום דא"ל לוקח למוכר אי לאו אונאתן משעת מכירה היה הוה מתקיים המקח ולא הוה מצית הדרת בך שהוקרו אחרי כן השתא מצית הדרת בתמיה. וכי בשביל שאוניתני ויפו חכמים את כחי לחזור בי אם ארצה ינחינו ידי על העליונ' א"כ מצינו חוטא ונשכר. ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו אבל לא מוכר. ועמדו על שמונה רבותא נקט. ביטול מקח. וה"ה דהוה מצי למימר ועמדו על שבעה:
אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש ונתאנה לוקח שתות מעות והוקרו ועמדו על שמונה והשתא לבסוף נתאנה מוכר אפי' ביותר משתות דהוי ביטול מקח ורוצה מוכר לחזור בו עתה משום שעדיין לא נתקיים המקח לגמרי כל זמן שהלוקח יכול לחזור דעדיין לא הראה לתגר או לקרובו. הילכך הואיל ובתוך כך נתאנה גם הוא רוצה לחזור שהרי עתה נתאנו שניהם אפי' הכי אינו חוזר דאי נתאנה מעיקרא בשעת מכירה לוקח הילכך לוקח יכול לחזור בו כל שעה שירצה בתוך זמן הקצוב לו אבל לא מוכר שהרי הוא היה המאנה וידו על התחתונה. ואע"פ שלא נתקיים המקח עדיין כשחזר ונתרצה גם הוא משום דא"ל לוקח למוכר אי לאו אונאתן משעת מכירה היה הוה מתקיים המקח ולא הוה מצית הדרת בך שהוקרו אחרי כן השתא מצית הדרת בתמיה. וכי בשביל שאוניתני ויפו חכמים את כחי לחזור בי אם ארצה ינחינו ידי על העליונ' א"כ מצינו חוטא ונשכר. ותנא תונא יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו אבל לא מוכר. ועמדו על שמונה רבותא נקט. ביטול מקח. וה"ה דהוה מצי למימר ועמדו על שבעה:
232
רל״ג[דף פ"ד ע"א]
ואמר רב חסדא מכר לו שוה שש בחמש דהיינו שתות מקח וה"ה לשוה שבע בשש דהוי שתות מעות והוזלו לאחר זמן מרובה ועמדו על שלש ורוצה לוקח לחזור בו דהא אכתי לא קיים המקח דהא מוכר לעולם חוזר כדאמ' בהזהב מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו אבל לא לוקח דא"ל אי לאו דאוניתני לא מצית הדרת השתא קא מהדרת. ותנא תונא רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו אבל לא לוקח. מאי קמ"ל מתני' היא. אי ממתני' הוה אמינא דרב חסדא תרוייהו הדרי בהו ומתני' היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה כלומר דרב חסדא דאיכא אונאה תרוייהו הדרי הואיל ונתאנה המאנה לבסוף בתוך הזמן המתאנה יכול לחזור דכיון דלא נתקיים המקח לגמרי עד דנתאנה גם המאנה תרוייהו הדרי ומתני' בדליכא אונאה כלל אלא בשויין מכרו ועכשיו טוען אינו חפץ באלו. הילכך מכר יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו דא"ל יפות בקשתי ומקחי טעות אבל אם בא מוכר לחזור ולומר גם אני אחזור ומקח הטעות הוא והלוקח אומר אינו טעות שאף אני בחזקת רעות לקחתים דרע רע יאמר הקונה. וסיפא נמי רעות ונמצא יפות דהמוכר חוזר דאמר טעיתי ולא היה בדעתי למכור אלו. אבל אם בא לוקח לחזור בעלילה זו מפני שהוזלו חיטים ורוצה לומר לו לא אילו מכרתה לי. אומר לו אם אתה בחזקת רעות לקחתם ואני מודה לך. אבל גבי אונאת שתות דרב חסדא שאין אדם יודע שויו של מקח עד שיראה לתגר. התם ליכא למימר רע רע יאמר הקונה ויודע היה שקונה ביוקר ואי הוה ידע לא הוה זבין אלא בשויו אימא תרוייהו ליהדרי בהו קמ"ל מי שנתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה ואע"ג דנתאנה לבסוף. כך היה סוגיית רבינו שמואל זצ"ל וגירס' . ולפי זה איתא לדרב חסדא וקיימ' לן כוותיה. ויש ספרים דגרסי הכי ממאי דילמא כדרב חסדא בתרוייהו הדרי בהו ומתני' היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה ולהאי גירסא משמע דלכאורה דליתא לדרב חסדא וכן גריס רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל וכתב דלית הילכתא כדרב חסדא. ורבינו יצחק אלפס נמי גריס הכי ואעפ"כ פסיק כרב חסדא. וזה לשונו חזינן לגאון דמוקים להא דרב חסדא לענין קבולי מי שפרע וכמעיינת בה בשמעתא לא סלקא בהאי סברא כל עיקר כלל. ומסתברא לן אנן דלא קיימא לן הא דרב חסדא ליתא דהא קא פסיק רבא הילכת' שתות קנה ומחזיר אונאה אלא מיהו כי ליתא לדרב חסדא בשתות הוא דליתא אבל בביטול מקח איתא כגון שמכר לו שוה ארבע בחמש ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבע לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך. ואע"ג דדחינן ואמרינן ממאי דילמא האי דרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו ומתני' האי טעמ' משום דרע רע יאמר הקונה לא בטילה הא דרב חסדא דלא חזינן מימרא בדילמא וטעמא דרב חסדא טעמא דמסתבר הוא. עכ"ל:
ואמר רב חסדא מכר לו שוה שש בחמש דהיינו שתות מקח וה"ה לשוה שבע בשש דהוי שתות מעות והוזלו לאחר זמן מרובה ועמדו על שלש ורוצה לוקח לחזור בו דהא אכתי לא קיים המקח דהא מוכר לעולם חוזר כדאמ' בהזהב מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו אבל לא לוקח דא"ל אי לאו דאוניתני לא מצית הדרת השתא קא מהדרת. ותנא תונא רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו אבל לא לוקח. מאי קמ"ל מתני' היא. אי ממתני' הוה אמינא דרב חסדא תרוייהו הדרי בהו ומתני' היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה כלומר דרב חסדא דאיכא אונאה תרוייהו הדרי הואיל ונתאנה המאנה לבסוף בתוך הזמן המתאנה יכול לחזור דכיון דלא נתקיים המקח לגמרי עד דנתאנה גם המאנה תרוייהו הדרי ומתני' בדליכא אונאה כלל אלא בשויין מכרו ועכשיו טוען אינו חפץ באלו. הילכך מכר יפות ונמצאו רעות לוקח יכול לחזור בו דא"ל יפות בקשתי ומקחי טעות אבל אם בא מוכר לחזור ולומר גם אני אחזור ומקח הטעות הוא והלוקח אומר אינו טעות שאף אני בחזקת רעות לקחתים דרע רע יאמר הקונה. וסיפא נמי רעות ונמצא יפות דהמוכר חוזר דאמר טעיתי ולא היה בדעתי למכור אלו. אבל אם בא לוקח לחזור בעלילה זו מפני שהוזלו חיטים ורוצה לומר לו לא אילו מכרתה לי. אומר לו אם אתה בחזקת רעות לקחתם ואני מודה לך. אבל גבי אונאת שתות דרב חסדא שאין אדם יודע שויו של מקח עד שיראה לתגר. התם ליכא למימר רע רע יאמר הקונה ויודע היה שקונה ביוקר ואי הוה ידע לא הוה זבין אלא בשויו אימא תרוייהו ליהדרי בהו קמ"ל מי שנתאנה יכול לחזור בו ולא המאנה ואע"ג דנתאנה לבסוף. כך היה סוגיית רבינו שמואל זצ"ל וגירס' . ולפי זה איתא לדרב חסדא וקיימ' לן כוותיה. ויש ספרים דגרסי הכי ממאי דילמא כדרב חסדא בתרוייהו הדרי בהו ומתני' היינו טעמא משום דרע רע יאמר הקונה ולהאי גירסא משמע דלכאורה דליתא לדרב חסדא וכן גריס רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל וכתב דלית הילכתא כדרב חסדא. ורבינו יצחק אלפס נמי גריס הכי ואעפ"כ פסיק כרב חסדא. וזה לשונו חזינן לגאון דמוקים להא דרב חסדא לענין קבולי מי שפרע וכמעיינת בה בשמעתא לא סלקא בהאי סברא כל עיקר כלל. ומסתברא לן אנן דלא קיימא לן הא דרב חסדא ליתא דהא קא פסיק רבא הילכת' שתות קנה ומחזיר אונאה אלא מיהו כי ליתא לדרב חסדא בשתות הוא דליתא אבל בביטול מקח איתא כגון שמכר לו שוה ארבע בחמש ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרובו עד שהוקרו ועמדו בשבע לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך. ואע"ג דדחינן ואמרינן ממאי דילמא האי דרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו ומתני' האי טעמ' משום דרע רע יאמר הקונה לא בטילה הא דרב חסדא דלא חזינן מימרא בדילמא וטעמא דרב חסדא טעמא דמסתבר הוא. עכ"ל:
233
רל״דהילכך לענין הלכה למעשה נסמוך על גירסת רבי' שמואל זצ"ל והלכה כרב חסדא וכדפסיק רבי' יצחק אלפס זצ"ל. ותו שגם רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל גופיה כתב לישנא אחרינא כגירסת רבינו שמואל זצ"ל הילכך הלכה למעשה כרב חסדא וכדפסיק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. ירוש' בפ' הזהב מכר לו שוה שש בחמש... ולא הספיק לישא וליתן עד שהוקיר המטבע ר' יעקב ורב אבהו בשם ר' יוחנן כשם שבטל מקח מאצל זה כך בטל מאצל זה:
234
רל״ה[שם ע"ב]
מתני' המוכר פירות סתם לחבירו ופסק לו דמים כשער הידוע כל איפה ואיפה בכך וכך ומשך כגון בסימטא ובחצר של שניהם קנה ואע"ג שלא מדד דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גילוי מילתא בעלמא כמה מכר לו. אבל לא פסק אע"פ שמשך ומדד לא קנה כדאמרי' בגמרא ולא סמכא דעתייהו שעדיין המוכר יכול להעלות דמיהן כל מה שירצה וזה יכול לומר לא אקנם אלא בזול. מדד ולא משך לא קנה וכגון שמדד בכליו של מוכר והניח על גבי סימטא. אבל מדד ונתן לכליו של לוקח קנה כדאמ' בגמרא. ואם היה פקח הלוקח שוכר את מקומו אם ברשות בעלים הם כדאמרי' בגמרא ובשליפי רברבי מוקי לה בגמרא הילכך קתני בהו משך דאין דרכו בהגבהה דלא שייכא משיכה אלא במידי דלאו בר הגבהה הוא כדאמ' בגמרא:
מתני' המוכר פירות סתם לחבירו ופסק לו דמים כשער הידוע כל איפה ואיפה בכך וכך ומשך כגון בסימטא ובחצר של שניהם קנה ואע"ג שלא מדד דמדידה לא מעכבא דאינה אלא גילוי מילתא בעלמא כמה מכר לו. אבל לא פסק אע"פ שמשך ומדד לא קנה כדאמרי' בגמרא ולא סמכא דעתייהו שעדיין המוכר יכול להעלות דמיהן כל מה שירצה וזה יכול לומר לא אקנם אלא בזול. מדד ולא משך לא קנה וכגון שמדד בכליו של מוכר והניח על גבי סימטא. אבל מדד ונתן לכליו של לוקח קנה כדאמ' בגמרא. ואם היה פקח הלוקח שוכר את מקומו אם ברשות בעלים הם כדאמרי' בגמרא ובשליפי רברבי מוקי לה בגמרא הילכך קתני בהו משך דאין דרכו בהגבהה דלא שייכא משיכה אלא במידי דלאו בר הגבהה הוא כדאמ' בגמרא:
235
רל״ו[שם]
מתני' ואם היה פקח שוכר את מקומו מילתא באפה נפשה היא לאשמועינן דיש מקום שאם יהיה פקח ישכור רשות בעלים כדי לקנות מקום. ומשפטי קנייה בא להשמיענו דבמשיכה קונה ושכירות מקום והגבהה גבי פשתן כדתנן לקמן:
מתני' ואם היה פקח שוכר את מקומו מילתא באפה נפשה היא לאשמועינן דיש מקום שאם יהיה פקח ישכור רשות בעלים כדי לקנות מקום. ומשפטי קנייה בא להשמיענו דבמשיכה קונה ושכירות מקום והגבהה גבי פשתן כדתנן לקמן:
236
רל״ז[דף פ"ה ע"א]
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם לוקח קונה לו בכל מקום אפי' ברשות מוכר אם פסק דמים וכגון דא"ל בהדיא קני לך כליך כדאמ' לקמן בשמעתין (אבל) אבל בסתמא מיבעיא לן לקמן ולא איפשיט. חוץ מרשות הרבים שאפי' אמר לו קני לך כליך לא קנה וה"ה לחצר שאינה של שניהם כדמוכח לקמן בברייתא דארבע מידות. ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו אפילו רשות הדבים אמר רב פפא לא פליגי כאן ברשות הרבים הא דרב ושמואל. כאן בסימטא הא דר' יוחנן ור' שמעון ב"ל. סימטא פי' רבי' שמואל זצ"ל לעיל אית דאמרי שביל של יחידים. ואני שמעתי כניסה בולטת מרשות הרבים ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפיצים שלהם עכ"ל. ואמאי קרו לו רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד. הכי נמי מסתברא דאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו כגון סימטא וחצר שותפין ורשות מוכר וכגון דא"ל זיל קני כדלקמן דהיינו יש לו רשות אין. אין לו רשות כגון רשות הרבים לא ש"מ. ה"ג בתוספ' ארבע מידות במוכרין עד שלא נתמלאת מידה למוכר משנתמלאה מידה ללוקח. בד"א במידה של שניהם אבל אם היתה מידה של אחר מהם ראשון ראשון קנה. בד"א ברה"ר או בחצר שאינה של שניהם. ברשות לוקח שקיבל עליו המוכר לא קנה עד שיגביה או עד שיוציא מרשות בעלים. ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכוד את מקומו. וה"ה ארבע חילוקין של דינין שחלוקין זה מזה ואלו הן מידה שאינה של שניהם דאמ' בה עד שלא נתמלאת למוכר משנתמלאת ללוקח הרי אחת. מידה של אחד מהם ראשון ראשון קנה הרי שנים. רשות לוקח מיד כשיקבל מוכר קנה הרי שלשה. רשות מוכר ונפקד דקא מפרש בהו דין הגבהה והוצאה קבלה ושכירות הרי ארבע. עד שלא נתמלאת המידה למוכר שאם נשפך היין או השמן או אם הוקיר למוכר ויכול לחזור בו דמוקי לה לקמן במידה שהשאילוה לשניהם הילכך כל זמן שלא מילא את המידה הרי הוא ברשותו דמוכר ומשנתמלאת הרי הוא בדשות לוקח לקהתה וליטול בה מקחו עד שיצניענו או יניחנו בכליו דלזכות השאילום להם לזה למדידה ולזה להצניע את שלו. וכל זמן שעסוק במדידה למלאות המידה הרי היא ברשות דמודד היינו המוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו דמוכר כל זמן שלא משך או שלא הגביה משנתמלאת המידה ללוקח כדפרי' שעכשיו נעשית של לוקח דלדעת כן נשאלה לו בד"א במידה שאינה של שניהם וכדפרישנא טעמא. אבל אם היתה מידה של אחד מהם או של לוקח או של מוכר ראשון ראשון קנה שנותנין לתוך המידה קנה בעל המידה שאם המידה של המוכר אע"פ שנתמלאת המידה הרי היא של מוכר ולא קנה לוקח. ואע"פ שפסק הדמים לא קנה עד שימשוך דבכליו של מוכר ברשות הרבים. אי נמי בסימטא לא קני לוקח. דהא אפי' ברשות לוקח נמי אמ' לקמן דלא קנה לוקח כל זמן שהפירות בכליו דמוכר עד שישפכם לקרקע. ואם המידה של לוקח אע"ג דלא נתמלאת נמי ראשון ראשון קני דדמי למשך אע"פ שלא מדד דקתני מתני' דקנה דכליו של לוקח קונה לו. ברשות הרבים וכחצר שאינה של שניהם וכגון שלא נתן להם בעל החצר רשות למדוד שם דקתני דומיא דרשות הדבים. אבל אם היו מודדים בדשות מוכר לא קני אע"פ שהמידה שלו דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אע"פ שפסק ומשך ומדד דמשיכה לא מהניא בי מוכר עד שיגביה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציא במשיכה מרשותו של לוקח לסימטא או עד שצירף ידו למטה משלשה ברשות הרבים סמוך לאיסקופה הניח וקבלה. ברשות לוקח שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח כיון שקיבל עליו המוכר שנתרצה ואמר כל תבואה זו קנוייה לך בכך וכך כל סאה וסאה קנה לוקח מיד אע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו ואע"פ שהמידה של מוכר דהכלי בטל אצל הרשות מיהו לקמן מוקי לה במידה דלא גרע ממשך ולא מדד דקתני מתני' דקנה. המופקדין אצלו שהפקיד שם המוכר פירותיו הקנה לו לנפקד המפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד בביתו כדרך כל הנפקדים עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשותו ללוקח למכור באשר שם או שישכור וה"ה נמי גבי רשות מוכר שייך קבלה דשכירות והכא נמי שייר הגבהה והוצאה אלא תנא אורחא דמילתא קתני. דסתם מוכר כשמוכר רוצה הוא לפנות את ביתו:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם לוקח קונה לו בכל מקום אפי' ברשות מוכר אם פסק דמים וכגון דא"ל בהדיא קני לך כליך כדאמ' לקמן בשמעתין (אבל) אבל בסתמא מיבעיא לן לקמן ולא איפשיט. חוץ מרשות הרבים שאפי' אמר לו קני לך כליך לא קנה וה"ה לחצר שאינה של שניהם כדמוכח לקמן בברייתא דארבע מידות. ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו אפילו רשות הדבים אמר רב פפא לא פליגי כאן ברשות הרבים הא דרב ושמואל. כאן בסימטא הא דר' יוחנן ור' שמעון ב"ל. סימטא פי' רבי' שמואל זצ"ל לעיל אית דאמרי שביל של יחידים. ואני שמעתי כניסה בולטת מרשות הרבים ויש רשות לבני אדם להעמיד שם חפיצים שלהם עכ"ל. ואמאי קרו לו רשות הרבים לפי שאינה רשות היחיד. הכי נמי מסתברא דאמר ר' אבוה אמר ר' יוחנן כליו של אדם קונה לו בכל מקום שיש לו רשות להניחו כגון סימטא וחצר שותפין ורשות מוכר וכגון דא"ל זיל קני כדלקמן דהיינו יש לו רשות אין. אין לו רשות כגון רשות הרבים לא ש"מ. ה"ג בתוספ' ארבע מידות במוכרין עד שלא נתמלאת מידה למוכר משנתמלאה מידה ללוקח. בד"א במידה של שניהם אבל אם היתה מידה של אחר מהם ראשון ראשון קנה. בד"א ברה"ר או בחצר שאינה של שניהם. ברשות לוקח שקיבל עליו המוכר לא קנה עד שיגביה או עד שיוציא מרשות בעלים. ברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכוד את מקומו. וה"ה ארבע חילוקין של דינין שחלוקין זה מזה ואלו הן מידה שאינה של שניהם דאמ' בה עד שלא נתמלאת למוכר משנתמלאת ללוקח הרי אחת. מידה של אחד מהם ראשון ראשון קנה הרי שנים. רשות לוקח מיד כשיקבל מוכר קנה הרי שלשה. רשות מוכר ונפקד דקא מפרש בהו דין הגבהה והוצאה קבלה ושכירות הרי ארבע. עד שלא נתמלאת המידה למוכר שאם נשפך היין או השמן או אם הוקיר למוכר ויכול לחזור בו דמוקי לה לקמן במידה שהשאילוה לשניהם הילכך כל זמן שלא מילא את המידה הרי הוא ברשותו דמוכר ומשנתמלאת הרי הוא בדשות לוקח לקהתה וליטול בה מקחו עד שיצניענו או יניחנו בכליו דלזכות השאילום להם לזה למדידה ולזה להצניע את שלו. וכל זמן שעסוק במדידה למלאות המידה הרי היא ברשות דמודד היינו המוכר ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו דמוכר כל זמן שלא משך או שלא הגביה משנתמלאת המידה ללוקח כדפרי' שעכשיו נעשית של לוקח דלדעת כן נשאלה לו בד"א במידה שאינה של שניהם וכדפרישנא טעמא. אבל אם היתה מידה של אחד מהם או של לוקח או של מוכר ראשון ראשון קנה שנותנין לתוך המידה קנה בעל המידה שאם המידה של המוכר אע"פ שנתמלאת המידה הרי היא של מוכר ולא קנה לוקח. ואע"פ שפסק הדמים לא קנה עד שימשוך דבכליו של מוכר ברשות הרבים. אי נמי בסימטא לא קני לוקח. דהא אפי' ברשות לוקח נמי אמ' לקמן דלא קנה לוקח כל זמן שהפירות בכליו דמוכר עד שישפכם לקרקע. ואם המידה של לוקח אע"ג דלא נתמלאת נמי ראשון ראשון קני דדמי למשך אע"פ שלא מדד דקתני מתני' דקנה דכליו של לוקח קונה לו. ברשות הרבים וכחצר שאינה של שניהם וכגון שלא נתן להם בעל החצר רשות למדוד שם דקתני דומיא דרשות הדבים. אבל אם היו מודדים בדשות מוכר לא קני אע"פ שהמידה שלו דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה אע"פ שפסק ומשך ומדד דמשיכה לא מהניא בי מוכר עד שיגביה דהגבהה קונה בכל מקום או עד שיוציא במשיכה מרשותו של לוקח לסימטא או עד שצירף ידו למטה משלשה ברשות הרבים סמוך לאיסקופה הניח וקבלה. ברשות לוקח שהביא המוכר תבואתו למכור בבית לוקח כיון שקיבל עליו המוכר שנתרצה ואמר כל תבואה זו קנוייה לך בכך וכך כל סאה וסאה קנה לוקח מיד אע"פ שלא מדד דקני ליה רשותו ואע"פ שהמידה של מוכר דהכלי בטל אצל הרשות מיהו לקמן מוקי לה במידה דלא גרע ממשך ולא מדד דקתני מתני' דקנה. המופקדין אצלו שהפקיד שם המוכר פירותיו הקנה לו לנפקד המפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד בביתו כדרך כל הנפקדים עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד ליחד לו רשותו ללוקח למכור באשר שם או שישכור וה"ה נמי גבי רשות מוכר שייך קבלה דשכירות והכא נמי שייר הגבהה והוצאה אלא תנא אורחא דמילתא קתני. דסתם מוכר כשמוכר רוצה הוא לפנות את ביתו:
237
רל״חהילכך קתני התם הגבהה והוצאה דאינו חפץ לא להשאיל ולא להשכיר רשותו וגבי נפקד שייך קבלה ושכירות דכי היכי שהיה הנפקד של זה הראשון הכי נמי ישמור פקדונו של שני. ורבותא נקט הכא קבלה ושכירות כ"ש הגבהה והוצאה ומאן דמוקי לקמן במאני דמוכר בי מוכר ומאני לוקח בי לוקח. איכא לאוקמי נמי במאני דמופקד בי מופקד. והילכך לא קני לוקח בכליו דנפקד:
238
רל״ט[שם ע"ב]
מאי לאו רשות הרבים ממש. ואפילו הכי קתני אם היתה מידה של אחד מהן ראשון ראשון קנה אלמא כלים של לוקח ברשות הרבים קני וקשיא למ"ד חוץ מרשות הרבים ולר' אבוה ור' יוחנן לא סימטא והא דומיא דחצר שאינה של שניהם דקתני דלאו כוליה למר ולא כוליה למר אלא לתרוייהו חצר השותפין. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל האי דקתני אם היתה המידה של אחד מהן ראשון ראשון קנה ואע"פ שלא נתמלאת המידה אוקימ' כשהיו שנתות במידה. וכן הלכה עכ"ל. ולקמן אפרש. תנן משך חמריו ופועליו והכניסן לוקח לתוך ביתו והתבואה על גבן בין פסק בין עד שלא מדד. בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בהן:
מאי לאו רשות הרבים ממש. ואפילו הכי קתני אם היתה מידה של אחד מהן ראשון ראשון קנה אלמא כלים של לוקח ברשות הרבים קני וקשיא למ"ד חוץ מרשות הרבים ולר' אבוה ור' יוחנן לא סימטא והא דומיא דחצר שאינה של שניהם דקתני דלאו כוליה למר ולא כוליה למר אלא לתרוייהו חצר השותפין. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל האי דקתני אם היתה המידה של אחד מהן ראשון ראשון קנה ואע"פ שלא נתמלאת המידה אוקימ' כשהיו שנתות במידה. וכן הלכה עכ"ל. ולקמן אפרש. תנן משך חמריו ופועליו והכניסן לוקח לתוך ביתו והתבואה על גבן בין פסק בין עד שלא מדד. בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בהן:
239
ר״מ[דף פ"ו ע"א]
פירקן בין מוכר בין לוקח והכניסן לרשותו דיש כאן הנחה ברשות לוקח פסק עד שלא מדד אין יכולים לחזור בהן. מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בהן. ודייקי מינה מדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה כלומר שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן ללוקח כדקתני פירקן ופסק קנה דקני רשות הלוקח קודם מדידה. ואע"פ שעדיין הפירות בתוך שקיו של מוכר דכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר להוציאם מרשות מוכר. כ"ש דלוקח נמי ברשות מוכר בטל הרשות את הכלי של לוקח שלא להוציאם מחזקת מוכר שמוחזק בהם עד עתה. ואוקמה מר בר רב אשי לעולם כליו דמוכר ברשות מוכר קנה מוכר מעכב על רשות הלוקח שלא לקנות הלוקח. והכא באסכלי בתומי עסקינן בחבילות שומים דליתנהו בשקים ומכי פירקן הונחו ברשות לוקח וקני ליה רשותא מיד כשקיבל עליו המוכר ולעולם כליו דמוכר ברשות לוקח קנה מוכר. א"ל הון בר מר זוטרא לרבינא מכדי פירקן קתני מה לי פסק ומה לי לא פסק א"ל פסק סמכא דעתי' לא פסק לא סמכא דעתיה. וכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון והילכתא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה ואפי' בסתמ' דלא א"ל מוכר זיל קני כמר בר רב אשי מיהו אינה ראיה דמר בר רב אשי דחויי קא מדחי ליה. ותו אפי' לדברי מר בר רב אשי אין ראיה לכליו של לוקח מכליו דמוכר. תנן התם פ"ק דקידושין נכסים שיש להם אחריות דהיינו קרקעות שקיימים לעולם ניקנין בכסף במתן מעות ובשטר אם כתב שדי מכורה לך או נתונה לך ומסר לו את השטר. ובחזקה נעל גדר ופרץ כל שהו. ושאין להם אחריות דהיינו מטלטלי אין ניקנין אלא במשיכה שמושכן לרשותו או לרשות שיש להם חלק בו כגון בסימטא וחצר השותפין. בסורא מתני לה משמיה דרב חסדא. בפומבדיתא מתני לה משמיה דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה שכבדין הילכך אפי' משיכה קונה וכ"ש דהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר דמשמגביה הניחה ברשותו. אבל דברים שדרכן להגביה כגון דברים קלים בהגבהה קני להו במשיכה לא קני להו:
פירקן בין מוכר בין לוקח והכניסן לרשותו דיש כאן הנחה ברשות לוקח פסק עד שלא מדד אין יכולים לחזור בהן. מדד עד שלא פסק שניהם יכולים לחזור בהן. ודייקי מינה מדכליו דמוכר ברשות לוקח לא קנה כלומר שאין כליו של מוכר מעכב על רשות הלוקח לקנותן ללוקח כדקתני פירקן ופסק קנה דקני רשות הלוקח קודם מדידה. ואע"פ שעדיין הפירות בתוך שקיו של מוכר דכיון דאהני רשות לוקח לבטל כליו של מוכר להוציאם מרשות מוכר. כ"ש דלוקח נמי ברשות מוכר בטל הרשות את הכלי של לוקח שלא להוציאם מחזקת מוכר שמוחזק בהם עד עתה. ואוקמה מר בר רב אשי לעולם כליו דמוכר ברשות מוכר קנה מוכר מעכב על רשות הלוקח שלא לקנות הלוקח. והכא באסכלי בתומי עסקינן בחבילות שומים דליתנהו בשקים ומכי פירקן הונחו ברשות לוקח וקני ליה רשותא מיד כשקיבל עליו המוכר ולעולם כליו דמוכר ברשות לוקח קנה מוכר. א"ל הון בר מר זוטרא לרבינא מכדי פירקן קתני מה לי פסק ומה לי לא פסק א"ל פסק סמכא דעתי' לא פסק לא סמכא דעתיה. וכתב רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון והילכתא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה ואפי' בסתמ' דלא א"ל מוכר זיל קני כמר בר רב אשי מיהו אינה ראיה דמר בר רב אשי דחויי קא מדחי ליה. ותו אפי' לדברי מר בר רב אשי אין ראיה לכליו של לוקח מכליו דמוכר. תנן התם פ"ק דקידושין נכסים שיש להם אחריות דהיינו קרקעות שקיימים לעולם ניקנין בכסף במתן מעות ובשטר אם כתב שדי מכורה לך או נתונה לך ומסר לו את השטר. ובחזקה נעל גדר ופרץ כל שהו. ושאין להם אחריות דהיינו מטלטלי אין ניקנין אלא במשיכה שמושכן לרשותו או לרשות שיש להם חלק בו כגון בסימטא וחצר השותפין. בסורא מתני לה משמיה דרב חסדא. בפומבדיתא מתני לה משמיה דרב כהנא ואמרי לה משמיה דרבא לא שנו אלא דברים שאין דרכן להגביה שכבדין הילכך אפי' משיכה קונה וכ"ש דהגבהה קונה בכל מקום ובכל דבר דמשמגביה הניחה ברשותו. אבל דברים שדרכן להגביה כגון דברים קלים בהגבהה קני להו במשיכה לא קני להו:
240
רמ״א[שם ע"ב]
אמר ליה רבינא לרב אשי ת"ש בהמה גסה ניקנית במשיכה והדקה בהגבהה וחכמים אומרים בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה בת הגבהה היא וקני לה רבנן במשיכה. א"ל שאני בהמה דמסרכא. מיסתרכת ומידבקת ברגליה בקרקע ולא אפשר בהגבהה כי אם בקושי הילכך אורחא במשיכה:
אמר ליה רבינא לרב אשי ת"ש בהמה גסה ניקנית במשיכה והדקה בהגבהה וחכמים אומרים בהמה דקה במשיכה והא בהמה דקה בת הגבהה היא וקני לה רבנן במשיכה. א"ל שאני בהמה דמסרכא. מיסתרכת ומידבקת ברגליה בקרקע ולא אפשר בהגבהה כי אם בקושי הילכך אורחא במשיכה:
241
רמ״בתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא:
242
רמ״ג[שם]
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' במאה אחרונה צריך היה למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוון שיהא קונה פחות מכור או יותר מכור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יותר. הילכך אפי' אם משך אע"פ שפסק ואפי' ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכוד מדוד כולו. דהכא מדידה מעכבא הואיל ומקפיד במכיר' פחות מכור ויותר מכור. ומשו"ה יכול לחזור בו אבל המכירה אפילו כשמדד לו כ"ט סאין חוזר בו כל זמן שלא נמדדה סאה אחרונה. ומתני' דקתני משך ולא מדד קנה דהיינו כשמקנה לו כל החבילה כמות שהיא. והמדידה גילוי מילתא בעלמא הוא להודיע כמה מכר. כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה שכל אחד מכיר' בפני עצמו היא וכגון דהויא מידה דלוקח ובסימטא דקני ליה כליו. אי נמי ברשות מוכר. וכגון דא"ל מעיקרא יקנה לך כליך ברשותי. ת"ש אם היתה המידה של אחד מהם ראשון ראשון קנה אע"ג דלא נתמלאת המידה. הב"ע דא"ל הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכדאמ' רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות היו במידה כעין בליטה יוצאין מדופני הכלי מתוכו לסימנין כיון שהגיע השמן או היין בכל בליטה ידוע שהוא לוג וכיון שהגיע לבליטה נתמלאת המידה קדינן ביה. ודמיא נמי לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דקנה כל סאה וסאה. הכא נמי כל לוג ולוג קני כשמגיע על סימן. הא דאמ' ראשון ראשון קנה. כתב רבינו יצחק אלפס משכחת לה בסימטא. אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר. דאי ברה"ר הא קיימא לן דכליו של לוקח אינו קונה לו ברשות הרבים. ואי ברשות מוכר הא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח. ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא קיימא לן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח אע"פ שלא מדד. הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרי'. עכ"ל:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו אפי' במאה אחרונה צריך היה למעות כנגד דמי הכור ולא נתכוון שיהא קונה פחות מכור או יותר מכור אלא כור בצמצום מקנה לו לא פחות ולא יותר. הילכך אפי' אם משך אע"פ שפסק ואפי' ברשות לוקח ובכליו של לוקח לא קנה עד שיהא הכוד מדוד כולו. דהכא מדידה מעכבא הואיל ומקפיד במכיר' פחות מכור ויותר מכור. ומשו"ה יכול לחזור בו אבל המכירה אפילו כשמדד לו כ"ט סאין חוזר בו כל זמן שלא נמדדה סאה אחרונה. ומתני' דקתני משך ולא מדד קנה דהיינו כשמקנה לו כל החבילה כמות שהיא. והמדידה גילוי מילתא בעלמא הוא להודיע כמה מכר. כור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה שכל אחד מכיר' בפני עצמו היא וכגון דהויא מידה דלוקח ובסימטא דקני ליה כליו. אי נמי ברשות מוכר. וכגון דא"ל מעיקרא יקנה לך כליך ברשותי. ת"ש אם היתה המידה של אחד מהם ראשון ראשון קנה אע"ג דלא נתמלאת המידה. הב"ע דא"ל הין בי"ב סלעים לוג בסלע אני מוכר לך וכדאמ' רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות היו במידה כעין בליטה יוצאין מדופני הכלי מתוכו לסימנין כיון שהגיע השמן או היין בכל בליטה ידוע שהוא לוג וכיון שהגיע לבליטה נתמלאת המידה קדינן ביה. ודמיא נמי לכור בשלשים סאה בסלע אני מוכר לך דקנה כל סאה וסאה. הכא נמי כל לוג ולוג קני כשמגיע על סימן. הא דאמ' ראשון ראשון קנה. כתב רבינו יצחק אלפס משכחת לה בסימטא. אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו דמוכר. דאי ברה"ר הא קיימא לן דכליו של לוקח אינו קונה לו ברשות הרבים. ואי ברשות מוכר הא קיימא לן דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח. ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו דמוכר הא קיימא לן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח אע"פ שלא מדד. הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרי'. עכ"ל:
243
רמ״דמיהו משכחת לה כדפי' רבינו שמואל זצ"ל בכליו של לוקח ברשות מוכר וכגון דא"ל מעיקר' וקנה לך כליך ברשותי:
244
רמ״ה[דף פ"ז ע"א]
מתני' הלוקח פשתן מחבירו דהיינו שליפי זוטרי כדאמרי' בגמ' הרי זה לא קנה במשיכה עד שיטלטלם ממקום למקום. ואורחא דמילתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך. ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהו קנה. משום דתלש ממנה כל שהו קנה. אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דא"ל לך יפה לד' קרקע כל שהוא וקנה לך כל מה שעליה כלו' לך והחזק בקרקע לקנות הפשתן המחובר בה דקרקע ניקנית בחזקה וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתני' לאשמועי' דחזקת הקרקע מהניא לפשתן אע"ג דלא זבין לארעא. ואשמועינן נמי חזקה קלה דבקליטת הפשתן מקצתן יכול לקנות השאר המחובר וכגון דא"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתיפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה דכי האי גוונא הויא חזקה כדאמרי' בחזקת הבתים האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני. הכא נמי אם ליקט מן הפשתן עצמו קצת ונתכוון לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה:
מתני' הלוקח פשתן מחבירו דהיינו שליפי זוטרי כדאמרי' בגמ' הרי זה לא קנה במשיכה עד שיטלטלם ממקום למקום. ואורחא דמילתא נקט דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך. ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהו קנה. משום דתלש ממנה כל שהו קנה. אמר רב ששת הכא במאי עסקינן דא"ל לך יפה לד' קרקע כל שהוא וקנה לך כל מה שעליה כלו' לך והחזק בקרקע לקנות הפשתן המחובר בה דקרקע ניקנית בחזקה וכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע. ואתא מתני' לאשמועי' דחזקת הקרקע מהניא לפשתן אע"ג דלא זבין לארעא. ואשמועינן נמי חזקה קלה דבקליטת הפשתן מקצתן יכול לקנות השאר המחובר וכגון דא"ל המוכר לקט מן הפשתן עצמו קצת ויתיפה הקרקע ויהיה נקי לחרישה דכי האי גוונא הויא חזקה כדאמרי' בחזקת הבתים האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דארעא קני אדעתא דציבי לא קני. הכא נמי אם ליקט מן הפשתן עצמו קצת ונתכוון לקנות הקרקע קני לה לקנות כל מה שעליה:
245
רמ״ווהרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון כתב קני כל מה שעליה בשכרך דבההיא הנאה דעביד ליה אקנייה מקום הפשתן:
246
רמ״ז[שם]
מתני' המוכר יין ושמן לחבירו וה"ה שאר פירות והוקרו או הוזלו אחר פיסוק דמים אם עד שלא נתמלא' המידה למוכר דבמידה שאינה של שניהם ובסימטא מיירי. משנתמלא' המידה הוקרו ללוקח והשתא הוי כליו וקני בסימטא ובחצר שאינ' של שניה'. ואם היה סרסור ביניהם והמידה שלו היא ודרך הסרסור לקנו' מבעל הבית ומוכר לאחרים ומרויח וקני ליה כליו של סרסור הואיל ולעצמו מודד ואחר כך מודד ללוקח. הילכך נשברה החבית נשברה לסרסור וחייב להטיף לו שלשה טיפין. הרכינה והטה על צדה לאחר שעירה ממנה היין או השמן והטיף ג' טיפין ללוקח ומיצת שניתוסף מיצוי המידה לשולי המידה הכלי במקום אחד הרי הוא של מוכר ולא של לוקח דמתייאש כבר והמוכר חייב להטיף לו ג' טיפין מן הדבוק בדופני המידה לכליו של לוקח לאחר שעירה הימנו את היין ואת השמן לכליו של לוקח. חנוני אינו חייב להטיף לו ג' טיפין שטרוד הוא שמוכר כל שעה ולא הזקיקוהו להטיף ג' טיפין דאין לו פנאי. ר' יהודה אומר ערב שבת עם חשיכה פטור ואסיפא קאי ולחומרא כדמפרש בגמ'. כתב הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון ואם היה סרסור ביניהם נותן לחבית ועד שהוא מודד בחבית ביד הסרסור נשברה החבית נשברה לסרסור דשומר שכר הוא. ויש מפרשים דחבית של מידה אם נשברה יפסיד דאין אחד מהם חייב לשלם לו דמי הכלי והמודד שמן או יין או שאר משקין לחבירו חייב לדקדק אחר המידה שלא ישאר בה כלום שיעמוד ידו אחת הריקה עד שיטיף ג' טיפין ואחר כך אם הרכינה על צדה ומיצת הרי הוא התמצית למוכר. עכ"ל:
מתני' המוכר יין ושמן לחבירו וה"ה שאר פירות והוקרו או הוזלו אחר פיסוק דמים אם עד שלא נתמלא' המידה למוכר דבמידה שאינה של שניהם ובסימטא מיירי. משנתמלא' המידה הוקרו ללוקח והשתא הוי כליו וקני בסימטא ובחצר שאינ' של שניה'. ואם היה סרסור ביניהם והמידה שלו היא ודרך הסרסור לקנו' מבעל הבית ומוכר לאחרים ומרויח וקני ליה כליו של סרסור הואיל ולעצמו מודד ואחר כך מודד ללוקח. הילכך נשברה החבית נשברה לסרסור וחייב להטיף לו שלשה טיפין. הרכינה והטה על צדה לאחר שעירה ממנה היין או השמן והטיף ג' טיפין ללוקח ומיצת שניתוסף מיצוי המידה לשולי המידה הכלי במקום אחד הרי הוא של מוכר ולא של לוקח דמתייאש כבר והמוכר חייב להטיף לו ג' טיפין מן הדבוק בדופני המידה לכליו של לוקח לאחר שעירה הימנו את היין ואת השמן לכליו של לוקח. חנוני אינו חייב להטיף לו ג' טיפין שטרוד הוא שמוכר כל שעה ולא הזקיקוהו להטיף ג' טיפין דאין לו פנאי. ר' יהודה אומר ערב שבת עם חשיכה פטור ואסיפא קאי ולחומרא כדמפרש בגמ'. כתב הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון ואם היה סרסור ביניהם נותן לחבית ועד שהוא מודד בחבית ביד הסרסור נשברה החבית נשברה לסרסור דשומר שכר הוא. ויש מפרשים דחבית של מידה אם נשברה יפסיד דאין אחד מהם חייב לשלם לו דמי הכלי והמודד שמן או יין או שאר משקין לחבירו חייב לדקדק אחר המידה שלא ישאר בה כלום שיעמוד ידו אחת הריקה עד שיטיף ג' טיפין ואחר כך אם הרכינה על צדה ומיצת הרי הוא התמצית למוכר. עכ"ל:
247
רמ״חורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כתב נראה לי היה סרסור ביניהם ומדד להם כדרך הסרסורים שמודדין בשכר שנותנים להם. ונשברה החבית ע"י מדידה נשברה לסרסור. וכגון שלא היה בה אונס אלא על ידי שלא נזהר יפה במדידה נשברה. ולפי' הקונט' דפי' שהסרסור קונה מזה ונותן לזה. אמאי נקט ונשברה ושבק אקרא וזולא דרישא. אלא נראה כדפרי' אע"פ שהוא תימ' קצת דמאי הוה ליה הכא למיתני חיובי הפועלים. וגם הלשון סרסור ביניהם אינו משמע כפי' הקונט' שהיה לוקח לעצמו. אלא הכי משמע שהם היו לוקחים זה מזה והוא עשה סרסור ביניהם. עכ"ל:
248
רמ״ט[שם ע"ב]
מתני' השולח את בנו אצל חנוני ופונדא' בידו שהן שני איסרין להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו שמן באיסר ונתן לו לתינוק איסר אחר להביא לאביו השמן והאיסר ושיבר התינוק את הצלוחית ונשפך השמן ואיבד האיסר החנוני חייב לשלם לו הצלוחית והשמן והאיסר. ר' יהודה אומר פטור שעל מנת כן שלחו האב לבן. ומודים חכמים לר' יהודה כל זמן שהצלוחית ביד התינוק וחנוני מודד לתוכה חנוני פטור. בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי האיסר שנתן החנוני לתינוק והשמן שבצלוחית רבנן סברי לאודועי לחנוני שצריך לשמן שדריה האב לבן כדי שישלח לו החנוני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח. דר' יהודה לאתויי שדריה אלא צלוחית אמאי חייב חנוני לשלם אבידה מדעת היא דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשומר' הפקר הוא זה:
מתני' השולח את בנו אצל חנוני ופונדא' בידו שהן שני איסרין להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו החנוני וכן עשה מדד לו שמן באיסר ונתן לו לתינוק איסר אחר להביא לאביו השמן והאיסר ושיבר התינוק את הצלוחית ונשפך השמן ואיבד האיסר החנוני חייב לשלם לו הצלוחית והשמן והאיסר. ר' יהודה אומר פטור שעל מנת כן שלחו האב לבן. ומודים חכמים לר' יהודה כל זמן שהצלוחית ביד התינוק וחנוני מודד לתוכה חנוני פטור. בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי האיסר שנתן החנוני לתינוק והשמן שבצלוחית רבנן סברי לאודועי לחנוני שצריך לשמן שדריה האב לבן כדי שישלח לו החנוני מה שישלח לו על ידי שלוחו פקח. דר' יהודה לאתויי שדריה אלא צלוחית אמאי חייב חנוני לשלם אבידה מדעת היא דכי מסרה לתינוק שאינו יודע לשומר' הפקר הוא זה:
249
ר״נ[דף פ"ח ע"א]
אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמינא ומנו ר' זירא הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני מיד התינוק למוד בה לאחרים דהוה ליה שואל שלא מדעת ובהא פליגי רבנן סברי גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שישיב לבעלים עצמן והשבה ליד התינוק אינה השבה ור' יהודה סבר שואל הוי ויחזיר למקום שהשאילוהו ודיו. הילכך משהחזירה לתינוק פטור. וסיפא הכי קתני ומודים חכמים לר' יהודה שאם לא נטלה על מנת למוד בה לאחרים ולא להוציאה מרשות בעלים אע"פ שנטלה למוד בה הרי הוא כאילו הצלוחית ביד תינוק דהא לא אפקה מרשות בעלים ופטור מן הצלוחית:
אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמינא ומנו ר' זירא הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני מיד התינוק למוד בה לאחרים דהוה ליה שואל שלא מדעת ובהא פליגי רבנן סברי גזלן הוי וקנייה להתחייב בה עד שישיב לבעלים עצמן והשבה ליד התינוק אינה השבה ור' יהודה סבר שואל הוי ויחזיר למקום שהשאילוהו ודיו. הילכך משהחזירה לתינוק פטור. וסיפא הכי קתני ומודים חכמים לר' יהודה שאם לא נטלה על מנת למוד בה לאחרים ולא להוציאה מרשות בעלים אע"פ שנטלה למוד בה הרי הוא כאילו הצלוחית ביד תינוק דהא לא אפקה מרשות בעלים ופטור מן הצלוחית:
250
רנ״א[שם]
אמר שמואל הנוטל כלי מבית האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי הוא דקיצי דמיה שכבר קצר ופסק דמיו קודם שנטלו. אי נמי כגון כלים קטנים הנמכרים לעולם באיסר איסר ששער שלהם ידוע קדירות או ריחיים של פלפלין שדמיהם קצובים מסתמא ובמס' נדרי' בפ' ארבע נדרים מוקי לה להא דשמואל בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא. ואע"ג דתניא התם כוותיה בברייתא דקתני ונאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר. לאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונסין אלא בגניבה ואבידה וטעמא מאי משום דקיצי דמיה וזבינא חריפא הוא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור אי נמי כמו שואל שכל הנאה שלו שחייב באונסין דכיון חריפא אין כאן הנאה למוכר כלל בנטילתו של זה שהרבה לוקחים ימצא הילכך הוה ליה מוכר כמו משאיל דלית ליה הנאה כלל:
אמר שמואל הנוטל כלי מבית האומן על מנת לבקרו ונאנס בידו חייב. והני מילי הוא דקיצי דמיה שכבר קצר ופסק דמיו קודם שנטלו. אי נמי כגון כלים קטנים הנמכרים לעולם באיסר איסר ששער שלהם ידוע קדירות או ריחיים של פלפלין שדמיהם קצובים מסתמא ובמס' נדרי' בפ' ארבע נדרים מוקי לה להא דשמואל בזבינא חריפא דהנאת לוקח היא. ואע"ג דתניא התם כוותיה בברייתא דקתני ונאנסו בהליכה חייב ובחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר. לאו דוקא נושא שכר דא"כ לא ליחייב באונסין אלא בגניבה ואבידה וטעמא מאי משום דקיצי דמיה וזבינא חריפא הוא הרי הוא בנטילה זו כמו לוקח גמור אי נמי כמו שואל שכל הנאה שלו שחייב באונסין דכיון חריפא אין כאן הנאה למוכר כלל בנטילתו של זה שהרבה לוקחים ימצא הילכך הוה ליה מוכר כמו משאיל דלית ליה הנאה כלל:
251
רנ״בכתב הרב רבי' ברוך זצ"ל מארץ יון הא דשמואל הילכתא היא דהא אמר לעיל לימא דשמואל תנאי היא. ורבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל כתב וה"מ דקיצי דמיה רבותא אשמעינן אפי' לא פסק הדמים עדיין אי קייצי דמים כגון שהשער יוצא חשיב כאילו פסק הדמים וכגון בזבינא חריפא דוקא דכל הנאה דלוקח הויא ולא של מוכר כדמוקי לה בנדרים וה"מ בהליכה אבל בחזירה כשביקרו ולא נתקבל בעיניו ופטור מאונסין וחייב בגניבה ואבידה כשומר שכר והיינו דקתני התם בברייתא ונאנסו בהליכה חייב בחזרה פטור מפני שהוא כנושא שכר אחזרה קאי מפני שהוא כנושא שכר. והכי מוכח בהדיא בהשוכר את האומנין. והא דפירש בקונט' לא דוקא בנושא שכר לאו מילתא דדוקא דוקא קתני עכ"ל. וכבר פירשתי בפ' האומנין:
252
רנ״ג[שם]
מתני' הסיטון שקונה חיטין הרבה ויין ופירות הרבה ומוכר לחטונים. מקנח מידותיו אחד לשלשים יום בשביל שנקבץ היין והשמן ונקרש לתוכו ומתמעטת המידה. בעל הבית שאינו מוכד תדיר כסיטון אחד לשנים עשר חדש שאינו נדבק בו כל כך. ורשב"ג אומר חילוף הדברים סיטון א' לשנה דכיון דמוכר תדיר אין מתייבש המשקה בתוכו כל כך. אבל בעל הבית מקנח כל שלשים דמתוך שאינו מוכר תדיר מתייבש בו השמן שנשאר בכלי ומתמעט' המידה. חנוני מקנח מידותיו פעמים בשנה . דברי הכל היא לפי שהחנוני אינו חייב להטיף ג' טיפין ללוקח. הילכך מה שמשתייר בכלי נדבק בו. ומשתייר הרבה הילכך צריך לקנח תדיר. אבל סיטון ובעל הבית צריך להטיף ג' טיפין ואין משתייר בכלי. וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת. וממחה ומקנח כמו מחה דמעה מעל כל פנים. משקלותיו אבני משקל ששקל בהם לח כגון בשר. ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל כל פעם שהוא שוקל שנדבק בו הדבה יותר ממשקל' הילכך על כל ליטרא וליטרא שהוא שוקל צריך לקנח מאזנים. אמר רשב"ג בד"א כל קינוחים הללו בכלי הלח ביין ושמן אבל ביבש פירות כגון כמון ופלפלין אינו צריך:
מתני' הסיטון שקונה חיטין הרבה ויין ופירות הרבה ומוכר לחטונים. מקנח מידותיו אחד לשלשים יום בשביל שנקבץ היין והשמן ונקרש לתוכו ומתמעטת המידה. בעל הבית שאינו מוכד תדיר כסיטון אחד לשנים עשר חדש שאינו נדבק בו כל כך. ורשב"ג אומר חילוף הדברים סיטון א' לשנה דכיון דמוכר תדיר אין מתייבש המשקה בתוכו כל כך. אבל בעל הבית מקנח כל שלשים דמתוך שאינו מוכר תדיר מתייבש בו השמן שנשאר בכלי ומתמעט' המידה. חנוני מקנח מידותיו פעמים בשנה . דברי הכל היא לפי שהחנוני אינו חייב להטיף ג' טיפין ללוקח. הילכך מה שמשתייר בכלי נדבק בו. ומשתייר הרבה הילכך צריך לקנח תדיר. אבל סיטון ובעל הבית צריך להטיף ג' טיפין ואין משתייר בכלי. וממחה משקלותיו פעם אחת בשבת. וממחה ומקנח כמו מחה דמעה מעל כל פנים. משקלותיו אבני משקל ששקל בהם לח כגון בשר. ומקנח מאזנים על כל משקל ומשקל כל פעם שהוא שוקל שנדבק בו הדבה יותר ממשקל' הילכך על כל ליטרא וליטרא שהוא שוקל צריך לקנח מאזנים. אמר רשב"ג בד"א כל קינוחים הללו בכלי הלח ביין ושמן אבל ביבש פירות כגון כמון ופלפלין אינו צריך:
253
רנ״ד[שם ע"ב]
וחייב להכריע לו המאזנים כיצד הבשר טפח. היה שוקל עין בעין בצמצום כגון במקום שלא נהגו להכריע נותן לו לבד המשקלות גירדומיו אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש. ורישא במקום שנהגו להכריע תחת גירדומיו דאחר מדידה ואתא לאשמועינן דאותה הכרעה ליהוי טפח:
וחייב להכריע לו המאזנים כיצד הבשר טפח. היה שוקל עין בעין בצמצום כגון במקום שלא נהגו להכריע נותן לו לבד המשקלות גירדומיו אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש. ורישא במקום שנהגו להכריע תחת גירדומיו דאחר מדידה ואתא לאשמועינן דאותה הכרעה ליהוי טפח:
254
רנ״הופי' רבינו שמואל זצ"ל דלפחות מליטרא לא בעי' הכרעה טפח דנפיש יותר מדאי הכרע טפח בדבר קל. מנא הני מילי דצריך ליתן גירדומיו אמר רשב"ג אמר קרא צדק צדק תרדוף צדק משלך ותן לו. וכמה גירדומיו א"ר אבא בר אבא אמר רב אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרא דהיינו חלק אחד ממאה:
255
רנ״ו[שם]
מתני' אחד מעשרה בלח וכו'. איבעיא להו הכי קתני וכן אחד מעשרים ביבש דהיינו חלק אחד לארבע אמות חלקים. או דילמא האי שיעורא דאחד מעשרה קאי נמי אעשרים דיבש וה"ק אחד מעשרה לעשרה דלח וה"ה לעשרים דיבש שנוטל אחר מעשרה במידה כשיש עשרים מידות דהיינו חלק אחד ממאתים. תיקו:
מתני' אחד מעשרה בלח וכו'. איבעיא להו הכי קתני וכן אחד מעשרים ביבש דהיינו חלק אחד לארבע אמות חלקים. או דילמא האי שיעורא דאחד מעשרה קאי נמי אעשרים דיבש וה"ק אחד מעשרה לעשרה דלח וה"ה לעשרים דיבש שנוטל אחר מעשרה במידה כשיש עשרים מידות דהיינו חלק אחד ממאתים. תיקו:
256
רנ״ז[דף פ"ט ע"א]
ת"ר היה מבקש ממנו עשרים ליטרא לא יאמר לו שקול לי אחת אחת והכרע אלא שוקל לו כלם בבת אחת והכרע אחת לכלם. מתני' מקום שנהגו למוד בדקה בקב לא ימוד בגסה במאה דחזי הפסדא דלוקח דאין לו מששת קבין אלא הכרע אחד ואיבד חמש הכרעות ואפי' במקום שמוחקין נמי אי אפשר למוחקו כל כך בצמצום. בגסה לא ימוד בדקה דמפסיד מוכר. למחוק את המידה לגדוש לא ימחוק. תנו רבנן מנין שאין גודשין במקום שמוחקין ואין מוחקין במקום שגודשין ת"ל איפה שלימה. ומנין שאם אמר הריני גודש במקום שמוחקין להוסיף על הדמים והריני מוחק במקום שגודשין לפחות לו מן הדמים מנין שאין שומעין לו ת"ל איפה שלימה וצדק יהיה לך:
ת"ר היה מבקש ממנו עשרים ליטרא לא יאמר לו שקול לי אחת אחת והכרע אלא שוקל לו כלם בבת אחת והכרע אחת לכלם. מתני' מקום שנהגו למוד בדקה בקב לא ימוד בגסה במאה דחזי הפסדא דלוקח דאין לו מששת קבין אלא הכרע אחד ואיבד חמש הכרעות ואפי' במקום שמוחקין נמי אי אפשר למוחקו כל כך בצמצום. בגסה לא ימוד בדקה דמפסיד מוכר. למחוק את המידה לגדוש לא ימחוק. תנו רבנן מנין שאין גודשין במקום שמוחקין ואין מוחקין במקום שגודשין ת"ל איפה שלימה. ומנין שאם אמר הריני גודש במקום שמוחקין להוסיף על הדמים והריני מוחק במקום שגודשין לפחות לו מן הדמים מנין שאין שומעין לו ת"ל איפה שלימה וצדק יהיה לך:
257
רנ״חכתב הרב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון לאו דאסור לעשו' כן אם היה על תנאי אלא כגון שהיה קונה סתם במקום שמוחקין ואמר גדוש לי. אי נמי קנה סתם במקום שגודשין ובא למחוק. ויש אומרים דאפי' בתנאי אסור לעשות כן. ומנין שאם אמר הריני מוחק וכו' ת"ל אבן שלימה וצדק כלומר שקבלו הוא הצדק עכ"ל. ת"ר מנין שאין מעיינין לשקול לו עין בעין דהיינו בצמצום במקום שמכריעין טפח ואין מכריעין במקום שמעיינין ת"ל אבן שלימה וצדק ומנין שאם אמר הריני מעיין במקום שמכריעין לפחות לו מן הדמים או שאמר הריני מכריע במקום שמעיינין להוסיף לו על הדמים שאין שומעין לו ת"ל אבן שלמה וצדק:
258
רנ״טהדרן עלך פרק המוכר את הספינה
259
ר״ספרק יש נוחלין
260
רס״א[דף קט"ו ע"א]
בפ' יש נוחלין תנן. סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו בן קודם לבת פי' ראובן קודם לדינה אחותו לירש יעקב. וכן כל יוצאי יריכו של ראובן אם מת ראובן קודמין לדינה לירש את יעקב. כגון אם מת ראובן חנוך בנו קודם לדינה אחות לירש את יעקב ובנו של חנוך ובן בנו עד אלף דורות כולם קודמין לדינה. בת קודמת לאתין אם יש למת בת קודמת לאחיו של מת כל יוצאי יריכה של בת קודמת לאחין. אחין קודמין לאחי האב כל יוצאי יריכו של אחין קודמין לאחי האב. ואם יש לאב אחות הן קודמין לאחות והאחות קודמין לאחי האב. כך פי' רשב"ם זצ"ל. זה הכלל כל הקודמין לנחלה ומתו יוצאי יריכו קודמין ועומדין במקומו לירש אותו נחלה ולא שאר קרובי המת יורשין אע"פ שקרובין למת יותר מיוצאי יריכו של אלו. האב קודם לירש בנו או בתו שמתו לכל יוצאי יריכו דהיינו אחי המת. ותניא בריש פרקין ונתת את נחלתו לשארו הקרוב אליו זה האב של מת. ואשמעינן קרא שהאב פעמים יורש את בנו ושארו היינו אמו כדכתיב כי שאר אביך היא וכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ללמד שהאב של מת קודם לאחיו של מת. כגון שאם מת ראובן בלא בנים יעקב יורשו ולא שמעון אחיו יורשו יכול יהא קודם לבן כלו' יכול יהא יעקב קודם לחנוך בן ראובן. אפילו היכ' דהניח ראובן זרע יירש יעקב ולעולם לא ירש בן ראובן אלא היכא דאין יעקב קיים ת"ל הקרוב אליו קרוב קרוב למת יותר קודם בנחלה ליורשו. והבן של מת כגון חנוך בן ראובן קרוב הוא לראובן יותר מיעקב אביו. מה ראית לרבות את הבן של מת שיהא קודם לאבי המת ולהוציא את האח ולומר שהאב קודם לאת מרבה אני את הבן שבן קם תחת אביו לידיעה ולשדה אחוזה:
בפ' יש נוחלין תנן. סדר נחלות כך הוא איש כי ימות ובן אין לו בן קודם לבת פי' ראובן קודם לדינה אחותו לירש יעקב. וכן כל יוצאי יריכו של ראובן אם מת ראובן קודמין לדינה לירש את יעקב. כגון אם מת ראובן חנוך בנו קודם לדינה אחות לירש את יעקב ובנו של חנוך ובן בנו עד אלף דורות כולם קודמין לדינה. בת קודמת לאתין אם יש למת בת קודמת לאחיו של מת כל יוצאי יריכה של בת קודמת לאחין. אחין קודמין לאחי האב כל יוצאי יריכו של אחין קודמין לאחי האב. ואם יש לאב אחות הן קודמין לאחות והאחות קודמין לאחי האב. כך פי' רשב"ם זצ"ל. זה הכלל כל הקודמין לנחלה ומתו יוצאי יריכו קודמין ועומדין במקומו לירש אותו נחלה ולא שאר קרובי המת יורשין אע"פ שקרובין למת יותר מיוצאי יריכו של אלו. האב קודם לירש בנו או בתו שמתו לכל יוצאי יריכו דהיינו אחי המת. ותניא בריש פרקין ונתת את נחלתו לשארו הקרוב אליו זה האב של מת. ואשמעינן קרא שהאב פעמים יורש את בנו ושארו היינו אמו כדכתיב כי שאר אביך היא וכתיב כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ולאביו ללמד שהאב של מת קודם לאחיו של מת. כגון שאם מת ראובן בלא בנים יעקב יורשו ולא שמעון אחיו יורשו יכול יהא קודם לבן כלו' יכול יהא יעקב קודם לחנוך בן ראובן. אפילו היכ' דהניח ראובן זרע יירש יעקב ולעולם לא ירש בן ראובן אלא היכא דאין יעקב קיים ת"ל הקרוב אליו קרוב קרוב למת יותר קודם בנחלה ליורשו. והבן של מת כגון חנוך בן ראובן קרוב הוא לראובן יותר מיעקב אביו. מה ראית לרבות את הבן של מת שיהא קודם לאבי המת ולהוציא את האח ולומר שהאב קודם לאת מרבה אני את הבן שבן קם תחת אביו לידיעה ולשדה אחוזה:
261
רס״ב[שם]
ת"ר בן אין לו אין לי אלא בן. בן הבן ובת הבן במקום שאין שם בן הבן ובן של בת הבן וה"ה לבת של הבת הבן מנין ת"ל אין לו עיין עליו על מת אם יש לו בן או בא מכחו של בן כגון יוצאי יריכו. בת אין לי אלא בת בת הבת ובת הבן ובת של בת הבת וה"ה של בן הבת מנין ת"ל אין לו עיין עליו אם יש לו בת כלל. וכיון דיוצאי יריכה עובר ירך אמו הוא הא כיצד כלומר הא ודאי כי היכי דאמרינן עליו עיין עליו למטה ה"נ אמרינן עיין עליו למעלה שאם כלה זרעו לגמרי העבירנה ליורשי האב למעל' הא כיצד אתה מוצא בכל מקום עיין עליו נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן שאם אין לו לא אב ולא אח לא בן אח לא אחות ולא בן אחות ולא בני בניהם עד עולם. ולא אבי האב ולא אחי האב ולא אחות האב ולא בני אחות האב מחזרין למטה ולמעלה על קרובי אבותיו עד ראובן ולא יתנוהו לקרובי האם:
ת"ר בן אין לו אין לי אלא בן. בן הבן ובת הבן במקום שאין שם בן הבן ובן של בת הבן וה"ה לבת של הבת הבן מנין ת"ל אין לו עיין עליו על מת אם יש לו בן או בא מכחו של בן כגון יוצאי יריכו. בת אין לי אלא בת בת הבת ובת הבן ובת של בת הבת וה"ה של בן הבת מנין ת"ל אין לו עיין עליו אם יש לו בת כלל. וכיון דיוצאי יריכה עובר ירך אמו הוא הא כיצד כלומר הא ודאי כי היכי דאמרינן עליו עיין עליו למטה ה"נ אמרינן עיין עליו למעלה שאם כלה זרעו לגמרי העבירנה ליורשי האב למעל' הא כיצד אתה מוצא בכל מקום עיין עליו נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן שאם אין לו לא אב ולא אח לא בן אח לא אחות ולא בן אחות ולא בני בניהם עד עולם. ולא אבי האב ולא אחי האב ולא אחות האב ולא בני אחות האב מחזרין למטה ולמעלה על קרובי אבותיו עד ראובן ולא יתנוהו לקרובי האם:
262
רס״ג[דף קט"ז ע"א]
בעי רמי בר חמא אבי אביו של מת ואחי האב של מת כלומר זקינו ודודו. היכא דליכא למת לא בן לא בת לא אח ולא אחות איזה מהן קודם כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו. אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי יריכו נמצא אברה' יורש את יצחק מקמי ישמעאל והרי הוא כאילו ירש יצחק את עשו וחוזר אברהם ויורש את יצחק בנו כדאמ' בריש פירקין שהאב קודם לאחין דכי היכי דדרשינן אם אין לו בן עיין עליו. הכי נמי דרשינן בכל הקרובים וגבי מת אבי הבן נמי דרשינן ואם אין לו אב ונתתם את נחלתו לאחיו עיין עליו שאם יש לו ליצחק שום יורש שראוי ליורשו ובא במקומו והיינו אברהם שקודם לישמעאל:
בעי רמי בר חמא אבי אביו של מת ואחי האב של מת כלומר זקינו ודודו. היכא דליכא למת לא בן לא בת לא אח ולא אחות איזה מהן קודם כגון אברהם וישמעאל בנכסי עשו. אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי יריכו נמצא אברה' יורש את יצחק מקמי ישמעאל והרי הוא כאילו ירש יצחק את עשו וחוזר אברהם ויורש את יצחק בנו כדאמ' בריש פירקין שהאב קודם לאחין דכי היכי דדרשינן אם אין לו בן עיין עליו. הכי נמי דרשינן בכל הקרובים וגבי מת אבי הבן נמי דרשינן ואם אין לו אב ונתתם את נחלתו לאחיו עיין עליו שאם יש לו ליצחק שום יורש שראוי ליורשו ובא במקומו והיינו אברהם שקודם לישמעאל:
263
רס״דופסק רבי' שמואל זצ"ל דכן הלכה:
264
רס״ה[שם ע"ב]
בעי רמי בר חמא אבי האב והאחין של מת דהיינו זקינו ואחיו כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו איזה מהם קודם. אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי יריכו ויעקב מיוצאי יריכו של אברהם הוא הילכך אברהם קודם לו בנכסי עשו. ורמי בר חמא אמר לך משום הכי מספקא לי משום דאיכא למימר יוצאי יריכו משמע יוצאי ידך שלו דהיינו בניו מאשתו ולא יוצאי ירך בנו הכי נמי מסתברא דיעקב קודם לאברהם בנכסי אביו. דקתני רישא כל הקודם בנחלה ואיננו כגון יצחק שקודם לאברהם בנכסי עשו אילו היה קיים השתא דליתיה ליצחק יוצאי יריכו קודמין דהיינו יעקב שיורש זכות אביו יצחק שכן הוא הדין. שהרי אם מת יצחק אחר עשו היה יעקב יורשו ולא אברהם דהבנים קודמין לאב כדאמרינן בריש פירקא ה"ה כשמת יצחק מקמי עשו יעקב יורש את זכותו ולא אברהם:
בעי רמי בר חמא אבי האב והאחין של מת דהיינו זקינו ואחיו כגון אברהם ויעקב בנכסי עשו איזה מהם קודם. אמר רבא ת"ש האב קודם לכל יוצאי יריכו ויעקב מיוצאי יריכו של אברהם הוא הילכך אברהם קודם לו בנכסי עשו. ורמי בר חמא אמר לך משום הכי מספקא לי משום דאיכא למימר יוצאי יריכו משמע יוצאי ידך שלו דהיינו בניו מאשתו ולא יוצאי ירך בנו הכי נמי מסתברא דיעקב קודם לאברהם בנכסי אביו. דקתני רישא כל הקודם בנחלה ואיננו כגון יצחק שקודם לאברהם בנכסי עשו אילו היה קיים השתא דליתיה ליצחק יוצאי יריכו קודמין דהיינו יעקב שיורש זכות אביו יצחק שכן הוא הדין. שהרי אם מת יצחק אחר עשו היה יעקב יורשו ולא אברהם דהבנים קודמין לאב כדאמרינן בריש פירקא ה"ה כשמת יצחק מקמי עשו יעקב יורש את זכותו ולא אברהם:
265
רס״וופסק דבי' שמואל זצ"ל דכן הלכה: וזה פסק של רבינו שמואל זצ"ל והשתא שמעי' מפרקין שסדר נחלות כך הוא. ראובן שמת חנוך ופלוא וחצרון וכרמי בניו יורשין אותו. ואם מת אחד מהן מן הבנים קודם ראובן. ואם אותו הבן הניח בן או בת או בן בת או בת בת עד מאה דורות יורש במקום אביו בנכסי אביו ויטול כאחד מבני ראובן. ואם אין לראובן בנים ולא בני בנים ואף לא בנות בנים אז יורשות בנות ראובן את ראובן ואם לראובן בנות ולא בני בנות ולא בנות בנות עד מאה דורות אז יורש יעקב את ראובן בנו. ואם אין יעקב קיים ונתתם את נחלת ראובן לאחיו בני אביו שמעון לוי ויהודה יוסף ובנימין. ואם אינם קיימין ונתתם את נחלת ראובן לבני שמעון ולוי. ואם אין להם בנים ולא בני בנים תתנו לבנותיהם או לבנות בנותיהם דבכל מקום יורשין הזכרים וקודמין לנקיבה כדאמ' מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. ואם אין לראובן לא בנים ולא בני אחין שמתו אחיו בלא בנים או שלא היה לו אח מעולם. ונתתם את נחלתו לדינה בת יעקב אחותו מן האב (אחותו מן האב) או לבניה או לבני בניה או לבנות בנותיה עד עולם. ואם אין לראובן אחות ולא בני אחות מן האב ונתתם את נחלתו לאבי אביו דהיינו יצחק. ואם אין יצחק קיים ונתתם את נחלתו של ראובן לעשו בן יצחק שהוא אחי אביו של ראובן. ואם אין עשו קיים ונתתם את נחלת ראובן לאליפז בן עשו או לבניו או לבני בניו. ואם אין בנים לעשו ונתתם את נחלת ראובן לבנות עשו ולבנות בנותיו. ואם אין אחים לאביו של ראובן ונתתם את נחלתו לבנות יצחק דהיינו אחות אביו או לבניהם ולבני בניהם או לבנותיהם ולבנות בנותיהם. ואם אין לאביו של ראובן לא אחים ולא בני אחים לא אחות ולא בנות אחות ונתתם את נחלת ראובן לאברהם לאבי אבי אביו ואם אין לאברהם ונתתם לישמעאל אחי אבי אביו או לבניו של ישמעאל ולבני בניו או לבנותיו ולבני בנותיו. ואם אין ישמעאל ולא בניו קיימין ונתתם את נחלתו לתרח אבי אברהם. ואם אין תרח ונתתם לנחור ולחרן בניו של תרח או לבניהם או לאחותם וליוצאי יריכם וכן לעולם עד אדם הראשון. האב קודם לעולם לאחי האב . ואח ואחות האב קודמין לאבי האב. ואבי האב לאחי אבי האב. האב ולאחותו ואחי אבי האב ואחותו קודמין לאבי אבי האב וכן לעולם. עכ"ל:
266
רס״ז[דף קי"א ע"א]
תנן האיש את אמו נוחל ולא מנחיל. מנא הני מילי דת"ר כל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל. היאך בת יורשת שני מטות מישראל (שני מטות מישראל). אלא איזו זו זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן שאי אתה מוצא קרובים לה שתקבל נחלה מהן יותר מאביה ואמה וכגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון. וכשנישאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו שירשו נחלת אביהן. דליכא היסבת נחלת אם משמעון לאביה מראובן בשעת נשואין דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין תהיה ראויה לירש בנכסי אביה. מיהו ואחר כך מתו אחיה ואחר כך מתו אביה ואמה ולא היה להם כי אם בת זו וירשתו. נמצאת ירושת שני מטות נחלת אביה ממטה שמעון ונחלת אביה ממטה ראובן. ואין לי אלא בת. בן מניין שיורש את אמו דאיכא למימר בהכי קפיד קרא הבן יירש את האב והבת תירש את האם. אמרת ק"ו ומה הבת שהורע כחה בנכסי האב דבן קודם לה יפה כחה בנכסי האם שיורשת את האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם. וממקום שבאת מה להלן בן קודם לבת אף כאן בן קודם לבת. ר' יוסי בר ור' אלעזר בר יוסי אמרו משמיה דר' זכריה בן הקצב אחד הבן ואחד הבת שווין בנכסי האב מאי טעמא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ות"ק אמר קרא מטות מקיש מטה האב למטה האם מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת:
תנן האיש את אמו נוחל ולא מנחיל. מנא הני מילי דת"ר כל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל. היאך בת יורשת שני מטות מישראל (שני מטות מישראל). אלא איזו זו זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר ומתו וירשתן שאי אתה מוצא קרובים לה שתקבל נחלה מהן יותר מאביה ואמה וכגון שאביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון. וכשנישאת אמה לאביה היו לה אחין לאמה של בת זו שירשו נחלת אביהן. דליכא היסבת נחלת אם משמעון לאביה מראובן בשעת נשואין דלא קפיד קרא אלא שבשעת נשואין תהיה ראויה לירש בנכסי אביה. מיהו ואחר כך מתו אחיה ואחר כך מתו אביה ואמה ולא היה להם כי אם בת זו וירשתו. נמצאת ירושת שני מטות נחלת אביה ממטה שמעון ונחלת אביה ממטה ראובן. ואין לי אלא בת. בן מניין שיורש את אמו דאיכא למימר בהכי קפיד קרא הבן יירש את האב והבת תירש את האם. אמרת ק"ו ומה הבת שהורע כחה בנכסי האב דבן קודם לה יפה כחה בנכסי האם שיורשת את האם. בן שיפה כחו בנכסי האב אינו דין שיפה כחו בנכסי האם. וממקום שבאת מה להלן בן קודם לבת אף כאן בן קודם לבת. ר' יוסי בר ור' אלעזר בר יוסי אמרו משמיה דר' זכריה בן הקצב אחד הבן ואחד הבת שווין בנכסי האב מאי טעמא דיו לבא מן הדין להיות כנדון. ות"ק אמר קרא מטות מקיש מטה האב למטה האם מה מטה האב בן קודם לבת אף מטה האם בן קודם לבת:
267
רס״ח ניתאי שם חכם סבר למיעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב דהבן והבת יחלוקו בשוה בנכסי האם א"ל כמאן זכריה בן הקצב אפס זכריה כלומר בטלו דבריו שאין הלכה כמותו. ר' טבלא סבר למיעבד כר' זכריה בן הקצב א"ל ר' נחמן מאי האי א"ל דאמר רב חנינא בר שלמיא משמיה דרב הלכה כר' זכריה בן הקצב א"ל זיל אהדר עובדא למריה ואי לא מפיקנא לך לרב חנינא בר שלמיא מאוניך. כלומר משמתינא לך ולא יסייע לך ר' חנינא בר שלמיא. רב הונא בר חייא סבר למיעבד עובדא כר' זכריה בן הקצב א"ל רב נחמן מאי האי א"ל דאמר רב הונא בר חייא אמר רב הלכה כר' זכריה בן הקצב. א"ל אשלח ליה לרב הונא ואודיעו שאתה אומר כן בשמו ואדע אם אמת הוא שאמר רב הונא כן. איכסוף דשמא חזר בו רב המנונא או לא היה סומך על שמועתו. אמר ליה איכו השתא נח נפשיה דרב הונא איתריסת' לקיבלי ולא הייתה הוזד בך. ואיהו רב נחמן כמאן סברוה כי הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אין הלכה כר' זכריה בן הקצב. ור' ינאי נמי סבר בסמוך שהבן קודם לבת בנכסי האם:
268
רס״ט[שם ע"ב]
תנן האיש יורש את אשתו מנא הני מילי. דת"ר ונתתם את נחלתו לשארו. שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה מלמד שהוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו:
תנן האיש יורש את אשתו מנא הני מילי. דת"ר ונתתם את נחלתו לשארו. שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה מלמד שהוא יורש אותה ואין היא יורשת אותו:
269
ר״עפי' רבינו שמואל זצ"ל שהאיש יורש את אשתו ואפי' היכא דאיכא בן שהרי הבעל אינו קרוב לה כשאר קרובים שלה שקרובים לה ממשפחתה ואפי' הכי אמרי' שהוא יורש את אשתו. הילכך ודאי לכל הקרובים שלה אמרי' דבעל יורש ולא הם וקודם אפי' לבן. וכן פי' רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל כדבריו. ועוד דקדק מהא דכתיב ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו ודרשינן לקמן בסוף שמעתי' נחלה הראויה לו וירשה בנו אלמא הא דגרס' דראוי היה משום הכי ירשה בנו ובנה אבל מוחזק איהו הוה קדים ליה לפנחס. ופי' רבינו שמואל זצ"ל לקמן דקיימא לן שהבעל יורש את אשתו ואם אין בעל קיים בנה יורשה ואם אין בנה. בתה יורשתה בכל הסדר שכתבנו בפסק שלמעלה עד אדם הראשון:
270
רע״א[דף קי"ג ע"א]
אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי ומטו בה משמיה דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק. בראוי כגון שמתה אשתו ואחר כך מת אביה דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת מנין שלא ירשה הבעל אלא קרוביה מצד האב או בנה יירשנה שהבן יורש את זקינו כדכתיב ואם אין לו בת עיין עליה שבן הבת יורש אביה. כבמוחזק. ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם מיתתה כגון שמת אביה ואחר כך מתה היא. מנין שלא יירש שנאמר וסגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד . מנין ליאיר שלא היה לו לסגוב אלא מלמד שנשא סגוב אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה יאיר ולא סגוב אביו. לפי שאין הבעל נוטל בראוי הוא היה יורשה ולא יאיר בנה שהאב קודם לבנו בירושת אשתו. וירשה יאיר לאשתו נחלה הראויה לו וירשה בנו. ואומר אלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו אשר נתן לו בגבעת אפרים. מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר. אלא מלמד שנשא אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה פנחס אשר נתן לו בהר אפרים קא דייק ומשמע שבאו לדין אלעזר ופנחס על עסק ירושה זו לפי שהיתה ראויה לאלעזר וניתנה בב"ר לבנו לפי שאין הבעל נוטל בראוי. מאי ואומר וכי תימא יאיר הוא דאינסיב אינתתיה ומתה וירשה. ת"ש ואלעזר בן אהרן מת. וכי תימא דנפלה ליה משדה חרמים. ת"ש בגבעת פנחס בנו אשר נתן לו נחלה הראויה לו וירשה בנו. והא ליכא למימר דפנחס זבן מיזבן כדאמרי' לעיל דא"כ נמצא' שדה חוזרת ביובל נמצאת אותו צדיק קבור בשאינו שלו. ואע"ג דהשתא נמי של בנו הוי הא לאו זילזול הוי דבשל בנו הוא קבור:
אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן אמר ר' ינאי ומטו בה משמיה דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל שאינו נוטל בראוי כבמוחזק. בראוי כגון שמתה אשתו ואחר כך מת אביה דנחלה זו ראויה לה אילו היתה קיימת מנין שלא ירשה הבעל אלא קרוביה מצד האב או בנה יירשנה שהבן יורש את זקינו כדכתיב ואם אין לו בת עיין עליה שבן הבת יורש אביה. כבמוחזק. ירושה שהיא מוחזקת כבר קודם מיתתה כגון שמת אביה ואחר כך מתה היא. מנין שלא יירש שנאמר וסגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד . מנין ליאיר שלא היה לו לסגוב אלא מלמד שנשא סגוב אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה יאיר ולא סגוב אביו. לפי שאין הבעל נוטל בראוי הוא היה יורשה ולא יאיר בנה שהאב קודם לבנו בירושת אשתו. וירשה יאיר לאשתו נחלה הראויה לו וירשה בנו. ואומר אלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו אשר נתן לו בגבעת אפרים. מנין לפנחס שלא היה לו לאלעזר. אלא מלמד שנשא אשה ומתה בחיי מורישיה ומתו מורישיה וירשה פנחס אשר נתן לו בהר אפרים קא דייק ומשמע שבאו לדין אלעזר ופנחס על עסק ירושה זו לפי שהיתה ראויה לאלעזר וניתנה בב"ר לבנו לפי שאין הבעל נוטל בראוי. מאי ואומר וכי תימא יאיר הוא דאינסיב אינתתיה ומתה וירשה. ת"ש ואלעזר בן אהרן מת. וכי תימא דנפלה ליה משדה חרמים. ת"ש בגבעת פנחס בנו אשר נתן לו נחלה הראויה לו וירשה בנו. והא ליכא למימר דפנחס זבן מיזבן כדאמרי' לעיל דא"כ נמצא' שדה חוזרת ביובל נמצאת אותו צדיק קבור בשאינו שלו. ואע"ג דהשתא נמי של בנו הוי הא לאו זילזול הוי דבשל בנו הוא קבור:
271
רע״בתנן בני אחיות נוחלין ולא מנחילין את אחות אמן שהרי הוא בא מכח האם ואילו מתה דודתו בחיי אמו אמו יורשתה גם הוא יורש את אמו נמצא שבאו לידו נכסי דודתו. ולא מנחילין דכשמת הבן אינו מנחיל לאחות אמו אלא לקרובי אביו דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. ועוד דאחות אמו היאך תירשנו. הלא היא באה מכח אחותה שהיא אמו של זה ולא האם יכולה ליורשו כדאמרינן האיש נוחל את אמו ולא מנחיל ק"ו שהיא לא תירש את בן אחותה ובאחיות מן האב מיירי. אבל אחיות מן האם אין נכדה בן אחותה יורש אותה דמשפחת אם הוא. לישנא אחרינא ובני אחיות בני אחותו של ראובן כגון בני דינה נוחלין אותו. שהרי דינה יורשת את אחיה ראובן ובניה באין מכחה. אבל לא מנחילין לראובן שהרי ראובן אחותו דינה בא לירש אותו והלא דינה עצמה אין יורשתו כדאמ' דהאם אינה נוחלת את בניה דמשפחת אב יורש' ולא משפחת האם:
272
רע״ג[שם ע"ב]
תנא בני אחיות ולא בנות אחיות למאי הילכתא אמר רב ששת ליקדם שקדמו בנים לבנות לירש את דודיהם דתני ר' שמואל בר יצחק קמיה דרב אחא וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה הכתובה תחילה קודמין לכל היורשים שהבן קודם לכל היורשים שבעול' דכתי' אם אין לו בן. ואם אין לו אחים וכן כולם ו"ו מוסיף על ענין דאשון אף ירושה שניה וה"ה עשירית דבן קודם לבת דאחין קודמין לאחות לירש בנכסי האח והאחות קודמות לאחי האב של מת ואחי האב קודמין לאחות האב. והאחות האב קודמות לבני אחיותיהם. אבל אם שני אחי האב ולזה בנים ולזה בנות אלו יורשין חלק אביהם ואלו יורשות חלק אביהם:
תנא בני אחיות ולא בנות אחיות למאי הילכתא אמר רב ששת ליקדם שקדמו בנים לבנות לירש את דודיהם דתני ר' שמואל בר יצחק קמיה דרב אחא וירש אותה מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה מה ירושה ראשונה הכתובה תחילה קודמין לכל היורשים שהבן קודם לכל היורשים שבעול' דכתי' אם אין לו בן. ואם אין לו אחים וכן כולם ו"ו מוסיף על ענין דאשון אף ירושה שניה וה"ה עשירית דבן קודם לבת דאחין קודמין לאחות לירש בנכסי האח והאחות קודמות לאחי האב של מת ואחי האב קודמין לאחות האב. והאחות האב קודמות לבני אחיותיהם. אבל אם שני אחי האב ולזה בנים ולזה בנות אלו יורשין חלק אביהם ואלו יורשות חלק אביהם:
273
רע״דוכן פסק רבינו שמואל זצ"ל: תנן האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. האחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין:
274
רע״ה[דף קי"ד ע"ב]
האשה את בנה למה לי למיתני מנחל' ולא נוחלת היינו רישא דקתני האיש את אמו נוחל ולא מנחיל. והאשה את בעלה נמי דקתני האיש את אשתו. ואחי האם נמי דקתני דמנחילין לנכדם בני אחותם ולא נוחלין היינו נמי רישא דקתני בני אחות של איש נוחלין את דודם ולא מנחילין. ולמ"ד נמי בני אחיותיהם הך סיפא נמי היינו בני אחיות דכי היכי דהאיש נוחל את דודו ואינו מנחיל הכי נמי נוחל את דודתו ואינו מנחיל. הא קמ"ל דהאשה את בנה דומיא דהאשה את בעלה כלו' להכי תני הך בבא יתירא לאקושי האשה את בנה להאשה את בעלה דבאותו ענין שהאשה מנחלת לבעלה מנחלת נמי לבנה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לו ממורישיה בשהיא בקבר אלא בניה יורשה ואם אין לה בן הקרוב למורישה יותר קודם אף האשה את בנה אינה מנחלת לו בראוי לה את לאחר מיתתה כדי שינחיל הוא לקרוביו שמצד אביו ולא מצד אמו כגון שאם מת הבן ואחר כך מתה אמו אין זה הבן שהוא כבר מת ונתון בקבר מקודם מיתת אמו יורש עתה את אמו להנחיל לאחיו מאביו. אלא יורשי אביה יורשין אותה. וסברא היא דכיון דמת בנה מקמי דידה פקע ליה כחו בירושת אמו. ומיהו להכי איצטריך לאשמועינן דלא ירית כשהוא בקבר את אמו. דסד"א לא תסוב כתיב תרי זימני תרוייהו בסיבת הבן. חד למתה אמו מקמי דידית לה. ואידך לאשמועינן דאפילו היכא דמית איהו ברישא. ומת הבן אחריו דהוסבה נחלה לאחיו או לקרוביו מן האב קמ"ל משנה יתירא דלא ירית בראוי וקראי לכדדרשי' לעיל . ובספר גאונים הנקרא ספר חפץ כתב ואם מת ראובן תחילה ואחר כך מתה אמו אם יש לו בן עומד במקום אביו להנחיל אחיו מאביו. אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בר שמעון אשה יורשת את בנה דבר תורה דאמר קרא מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב יורש את בנו אף מטה האם אשה יורשת את בנה. וליתא אלא כמתני' קיימא לן:
האשה את בנה למה לי למיתני מנחל' ולא נוחלת היינו רישא דקתני האיש את אמו נוחל ולא מנחיל. והאשה את בעלה נמי דקתני האיש את אשתו. ואחי האם נמי דקתני דמנחילין לנכדם בני אחותם ולא נוחלין היינו נמי רישא דקתני בני אחות של איש נוחלין את דודם ולא מנחילין. ולמ"ד נמי בני אחיותיהם הך סיפא נמי היינו בני אחיות דכי היכי דהאיש נוחל את דודו ואינו מנחיל הכי נמי נוחל את דודתו ואינו מנחיל. הא קמ"ל דהאשה את בנה דומיא דהאשה את בעלה כלו' להכי תני הך בבא יתירא לאקושי האשה את בנה להאשה את בעלה דבאותו ענין שהאשה מנחלת לבעלה מנחלת נמי לבנה מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בנחלה הבאה לו ממורישיה בשהיא בקבר אלא בניה יורשה ואם אין לה בן הקרוב למורישה יותר קודם אף האשה את בנה אינה מנחלת לו בראוי לה את לאחר מיתתה כדי שינחיל הוא לקרוביו שמצד אביו ולא מצד אמו כגון שאם מת הבן ואחר כך מתה אמו אין זה הבן שהוא כבר מת ונתון בקבר מקודם מיתת אמו יורש עתה את אמו להנחיל לאחיו מאביו. אלא יורשי אביה יורשין אותה. וסברא היא דכיון דמת בנה מקמי דידה פקע ליה כחו בירושת אמו. ומיהו להכי איצטריך לאשמועינן דלא ירית כשהוא בקבר את אמו. דסד"א לא תסוב כתיב תרי זימני תרוייהו בסיבת הבן. חד למתה אמו מקמי דידית לה. ואידך לאשמועינן דאפילו היכא דמית איהו ברישא. ומת הבן אחריו דהוסבה נחלה לאחיו או לקרוביו מן האב קמ"ל משנה יתירא דלא ירית בראוי וקראי לכדדרשי' לעיל . ובספר גאונים הנקרא ספר חפץ כתב ואם מת ראובן תחילה ואחר כך מתה אמו אם יש לו בן עומד במקום אביו להנחיל אחיו מאביו. אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בר שמעון אשה יורשת את בנה דבר תורה דאמר קרא מטות מקיש מטה האם למטה האב מה מטה האב יורש את בנו אף מטה האם אשה יורשת את בנה. וליתא אלא כמתני' קיימא לן:
275
רע״וושילהי מי שמת לקמן אסיקו רב ששת ורב אחא בר מניומי ואביי שאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. הילכך הכי הילכתא:
276
רע״ז[דף קי"ד ע"א]
איתמר קנין עד אימתי חוזר. ה"ג עד אימתי וכן בפר"ח זצ"ל בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע במקצת שנותן מקצת ומשייר קצת דאית בה קנין מיירי. וקא בעי עד אימתי יכול לחזור בו מקנינו ולבטלו דהא לא גמר ומקני מיד שלא לקיים התנאים שיפרש אחריכם או אם ירצה לחזור בו מיד שיוכל לחזור דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני אינש שיתן ללבו אחרי כן וידע אם אפשר בקנין זה לעשותו קנין גמור. רבה אמר כל זמן שיושבין דאדעתא דהכי אקני ליה על מנת שאם לא יחזור בו באותו מעמד אבל אם יחזור יבטל. ורב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו ענין של אותה מתנה. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ובמתנת שכיב מרע במקצת ובקנין מיירי דאינו יכול לחזור. ואי ס"ד כל זמן שיושבין ניחוש דילמא הדר ביה ואמאי קאמר רצו עושין דמשמע באותו מעמד ואע"פ שיושבין עדיין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוי דין. אלא ש"מ כל זמן שעוסקין באותו ענין. א"ל רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ולרב יוסף מי ניחא ניחוש דילמא הדר ביה. אלא מאי אית לך למימר דסליק מעניינא לעניינא שפסקו מאותו ענין ודברו בענינים ובמעשים אחרים ואז אם רצו עושין דין אבל כל זמן שעוסקין באותו ענין אין עושין הכא נמי דקמו הדור :
איתמר קנין עד אימתי חוזר. ה"ג עד אימתי וכן בפר"ח זצ"ל בין במתנת בריא בין במתנת שכיב מרע במקצת שנותן מקצת ומשייר קצת דאית בה קנין מיירי. וקא בעי עד אימתי יכול לחזור בו מקנינו ולבטלו דהא לא גמר ומקני מיד שלא לקיים התנאים שיפרש אחריכם או אם ירצה לחזור בו מיד שיוכל לחזור דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני אינש שיתן ללבו אחרי כן וידע אם אפשר בקנין זה לעשותו קנין גמור. רבה אמר כל זמן שיושבין דאדעתא דהכי אקני ליה על מנת שאם לא יחזור בו באותו מעמד אבל אם יחזור יבטל. ורב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו ענין של אותה מתנה. אמר רב יוסף כוותי דידי מסתברא דאמר רב יהודה אמר רב שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין ובמתנת שכיב מרע במקצת ובקנין מיירי דאינו יכול לחזור. ואי ס"ד כל זמן שיושבין ניחוש דילמא הדר ביה ואמאי קאמר רצו עושין דמשמע באותו מעמד ואע"פ שיושבין עדיין עושין דין גמור ואמאי הא כיון דיכול לחזור בו ויבטל הדין לא הוי דין. אלא ש"מ כל זמן שעוסקין באותו ענין. א"ל רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא ולרב יוסף מי ניחא ניחוש דילמא הדר ביה. אלא מאי אית לך למימר דסליק מעניינא לעניינא שפסקו מאותו ענין ודברו בענינים ובמעשים אחרים ואז אם רצו עושין דין אבל כל זמן שעוסקין באותו ענין אין עושין הכא נמי דקמו הדור :
277
רע״ח[שם ע"ב]
והילכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה. בפ"ק אמר רב יוסף מצי א"ל מעלינ' לך בנכסי דבי בר מריון. ענין הא דאמרן. ומחצה לקמן בפ' מי שמת ההוא דאמר לדביתהו נכסיי ליך ולבריך ואמר רב יוסף קנאי פלגא דדרש והיתה לאהרן ולבניו :
והילכתא כוותיה דרב יוסף בשדה ענין ומחצה. בפ"ק אמר רב יוסף מצי א"ל מעלינ' לך בנכסי דבי בר מריון. ענין הא דאמרן. ומחצה לקמן בפ' מי שמת ההוא דאמר לדביתהו נכסיי ליך ולבריך ואמר רב יוסף קנאי פלגא דדרש והיתה לאהרן ולבניו :
278
רע״ט[דף קט"ז ע"ב]
תנן שהיה צלפחד בכור והיה ראוי ליטול פי שנים עם אחיו בנכסי חפר. ואף על פי שאין הבכור נוטל בראוי ארץ ישראל מוחזקת ליוצאי מצרים כדאמ' בגמ' ובמי שהחזיק חפר בחלקו דמי. ואפי' אם מת צלפחד בחיי חפר נמצא צלפחד יורש פי שנים בכל אשר ימצא לחפר כי הוא ראשית אונו ואע"פ כשמת חפר לא היה צלפחד קיים אפילו הכי בנותיו היו יורשות חלק בכורת צלפחד בנכסי חפר כי היכי דיורשות חלק פשיטו' בנכסי חפר כדתניא בהדיא בתוספתא דבכורות כיצד אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואין נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. כגון יעקב שמת בחיי יצחק הרי ראובן הבכור נוטל בנכסי יעקב פי שנים אבל לא בנכסי יצחק זקינו. שהרי אפי' אם היה קיים כשמת יצחק לא היה יעקב נוטל פי שנים שהרי פשוט הוא. הילכך ראובן הבא לירש מכח יעקב בנכסי יצחק לא יטול אלא חלק פשיטותו של אביו. ואם היה אביו בכור אף הוא נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו. שאם היה יעקב בכור אע"פ שמת בחיי יצחק הרי בא ראובן ונוטל בכורת חלק יעקב אביו בנכסי אביו יצחק שהבן במקום האב עומד בין לחלק בכורה בין לחלק פשיטות. וה"ה לבנות צלפחד בנכסי חפר. והכי נמי מיתניא בהדיא בירושלמי ואמרי' נמי התם רשב"ל אמר בשם אבא כהן בר רבא נאמר משפט גבי כפילא ונאמר משפט גבי לענין פשיטה מה משפט לענין פשיטה אתה רואה את הבן לקיים ליטול פשיטת אבא אף לענין כפילא אתה רואה הבן כאילו קיים ליטול כפילת אבא:
תנן שהיה צלפחד בכור והיה ראוי ליטול פי שנים עם אחיו בנכסי חפר. ואף על פי שאין הבכור נוטל בראוי ארץ ישראל מוחזקת ליוצאי מצרים כדאמ' בגמ' ובמי שהחזיק חפר בחלקו דמי. ואפי' אם מת צלפחד בחיי חפר נמצא צלפחד יורש פי שנים בכל אשר ימצא לחפר כי הוא ראשית אונו ואע"פ כשמת חפר לא היה צלפחד קיים אפילו הכי בנותיו היו יורשות חלק בכורת צלפחד בנכסי חפר כי היכי דיורשות חלק פשיטו' בנכסי חפר כדתניא בהדיא בתוספתא דבכורות כיצד אין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק. מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים מנכסי אביו ואין נוטל פי שנים מנכסי אבי אביו. כגון יעקב שמת בחיי יצחק הרי ראובן הבכור נוטל בנכסי יעקב פי שנים אבל לא בנכסי יצחק זקינו. שהרי אפי' אם היה קיים כשמת יצחק לא היה יעקב נוטל פי שנים שהרי פשוט הוא. הילכך ראובן הבא לירש מכח יעקב בנכסי יצחק לא יטול אלא חלק פשיטותו של אביו. ואם היה אביו בכור אף הוא נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו. שאם היה יעקב בכור אע"פ שמת בחיי יצחק הרי בא ראובן ונוטל בכורת חלק יעקב אביו בנכסי אביו יצחק שהבן במקום האב עומד בין לחלק בכורה בין לחלק פשיטות. וה"ה לבנות צלפחד בנכסי חפר. והכי נמי מיתניא בהדיא בירושלמי ואמרי' נמי התם רשב"ל אמר בשם אבא כהן בר רבא נאמר משפט גבי כפילא ונאמר משפט גבי לענין פשיטה מה משפט לענין פשיטה אתה רואה את הבן לקיים ליטול פשיטת אבא אף לענין כפילא אתה רואה הבן כאילו קיים ליטול כפילת אבא:
279
ר״פמפירושי רבינו חננאל זצ"ל למדתי זאת וכן הלכה. כך פי' רבינו שמואל זצ"ל. ובספר גאונים הנקרא ספר חפץ. כתב פסק דינא דמר רב יהודאי גאון ראובן הוו ליה בני ובת קטנה שכיב בכור בחיי אבוהי ושבק בני וברת ושבק ראובן אבוהון וקא תבעין בני בריה ראובן חלק בכורה דאבוהון. דינא הוא דשקלין בני דבריה חלק בכורה ואע"ג דשכיב אבוהון בחיי דראובן ובת בכור אין לה עישור נכסי אלא בנכסי אביה ואי בעאן מסלקין ליה בזוזי ויהבין לבעלה בדמי נסבא. עכ"ל הגאון ז"ל:
280
רפ״אלמדנו מכאן שראוי שאין הבכור נוטל פי שנים היינו שראוי לבוא למוריש לבכור כגון שהיה ראוי לבוא ליעקב המוריש את ראובן בכורו. אבל מת הבכור בחיי אביו ואחר כך מת אביו. הואיל שאבי הבכור היה מוחזק כשמת בכורו הרי בן הבכור נוטל פי שנים בנכסי אבי הבכור. ותנן בפ' יש בכור לנחלה הבכור נוטל פי שנים מנכסי האב ואינו נוטל פי שנים מנכסי האם ואינו נוטל בשבח ולא בראוי בבמוחזק. ופרש"י זצ"ל בנכסים שלא היה אביהם מוחזק בהן בשעת מיתתו אבל ראויין הן ליפול לו בירושה ונפלו להן לאחר זמן אין הבכור נוטל בהן פי שנים. ותנן נמי התם בסיפא ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ולא היבם. כולן אין נוטלין בשבח ולא בראוי כבמוחזק ואמרי' בגמ' לאתויי מאי נכסי דאבא אבא. ופרש"י זצ"ל התם אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהן והיו נכסים ראויים ליפול להם כשימות. אע"ג דודאי עתידין ליפול להן ואפי' יש לו בן אחר הסיבו לו חלק אביהן וסד"א כבמוחזק דמי וקמ"ל סיפא דראוי הוי דאי מרישא הוה אמינא דאוי דקתני רישא דאין הבכור נוטל בו כגון שנפלו להם נכסי אחי אביהם שהיו לו בנים בשעת מיתת אביהן של אלו ומתו בניו ואחר כך מת הוא דנכסים לא היו ראויין להם בשעת מיתת אביהם אלא מספק. עכ"ל. ומדלא אוקי בגמ' יתורא דסיפא כגון שאם היה יעקב בכור ומת בחיי יצחק אביו שוב מת יצחק שאין ראובן פשוטו של יעקב נוטל פי שנים בנכסי יצחק. ש"מ דכל כי האי גוונא שקיל פי שנים כפי' רבינו שמואל זצ"ל. כך נראה בעיני:
281
רפ״ב[דף קכ"ג ע"ב]
ת"ר בכור בן כהן נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה. היכי דמי אי דאתא ליד אבוהון פשיטא ואי דלא אתא ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. אמרי במכרי כהונה ולויה עסקי' ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. פי' רבי' שמואל ז"ל שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהם מיד כשנשחטו קודם שנפרשו מן הבהמה בחיי אבוהון ודאי כמאן דאתו לידיה בטיבלייהו דאמרי' בשחיט' חולין פ' הזרוע דקנו להו כהן אי אתו לידיה בטיבלייהו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. והכא נמי ביון דאישתחיט בחיי אבוהון והם מכיריו של בהן זה ומרעיו ומאוהביו אע"פ שלא הופרשו עדיין הרי הם כאילו באו לידו שאלו אוהביו גמרו ומקנו לי' המתנות כשהן עדיין בתוך הבהמה ודאי כמי שהחזיק בהן בחייו עכ"ל. וקצת לבי מגמגם בלשונו שבתחילה פי' שמזכין לו זיכוי גמור משמע שאינו נוטל פי שנים אלא א"כ זיכו לו לאביו זיכוי גמור. ושוב פירש כיון שהן אוהביו וריעיו ויודעיו ומכיריו גמרו ומקנו ליה משמע מסתמא הקנו לו אע"פ שלא עשו זיכוי גמור. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל הביא מפ' כל הגט דתנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן. ואוקימנא בגמ' במכרי כהונה ולוייה ואע"ג דלא מטי לידיה משמע דיכול להקנות. והתם אע"ג דלא הופרשו עדיין. מיהו היכא דוקא דאישתחיט בחיי אבוהון דאי לא שחיט הדי מת . וכן נמי אמרי' בהזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשות תרומת מעשר על מקום אחר ומוקי לה אע"ג דלא נטלו עדיין וטעמא משום דכל מתנות כהונה מועטת היא ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא. ואע"פ שאם היה חוזר בו בדיעבד היה יכול. מיהו כל זמן שלא חזר בו יכול לסמוך עליו שיכול להפריש לעשות תרומת מעשר כאילו כבר באו לידו משום דשארית ישראל לא יעשו עולה להיות חוזר במקום שאסור לחזור בו. וכן הכא הואיל ונשחטו בחייו חשבינן ליה כאלו בא לידו להיות מוחזק להחזיק חלק בכורה לבכור. ותימא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ולרבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דמאי שייך הכא למימר כמי שהורמו דמיין לענין זרוע והלחיים והקיבה דמבוררין הן וכמפורשין דמו לגבי תרומות ומעשרות הוא דשייך למימר הכי דכל זמן שאינו מבורר מה יתן לכהן וכל זמן שלא הופרשו אין שם תרומה חלה עליהם אלא שם טבל משום ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אינו זוכה בתרומה ומעשר שבהן כמי שהורמו כי ההיא דפ' האיש מקדש . ותו קשיא לי אני המחבר דאוקימנא להא ברייתא אליבא דרבי והתם בהאיש מקדש תניא הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי כולו דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו משלא אלא דמי חולין שבו. ואסקי' התם לחד לישנא לכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי והכא בדשמואל קמיפלגי דאמר חיטה אחת פוטר' את הכרי וכו' . מעתה קשיא דר' אדר'. ומתוך זאת הקושיא מיתרצא לי תמיהא דכוות' ופיר' סוגייתי' דאע"ג דסבר ר' לענין תרומות דמתנות שלא כמי שלא הורמו דמיין. (וכן) הני מילי התם משום דאין מבוררין. אבל זרוע והלחיים והקיבה דמבוררין וכמפורשין דמו ודאי כמי שהורמו דמיין. וכן לכולהו תנאי סברי לענין תרומ' ומעשר לאו כמי שהורמו דמיין ולהכי איצטריך הכא למיתני בבריית' דסברי כמי שהורמו דמיין:
ת"ר בכור בן כהן נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה. היכי דמי אי דאתא ליד אבוהון פשיטא ואי דלא אתא ליד אבוהון ראוי הוא ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק. אמרי במכרי כהונה ולויה עסקי' ודאשתחיט בחיי אבוהון וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. פי' רבי' שמואל ז"ל שאנשי העיר קרוביו ומכיריו של כהן זה ומזכין לו זיכוי גמור במתנות בהמותיהם מיד כשנשחטו קודם שנפרשו מן הבהמה בחיי אבוהון ודאי כמאן דאתו לידיה בטיבלייהו דאמרי' בשחיט' חולין פ' הזרוע דקנו להו כהן אי אתו לידיה בטיבלייהו דמתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין. והכא נמי ביון דאישתחיט בחיי אבוהון והם מכיריו של בהן זה ומרעיו ומאוהביו אע"פ שלא הופרשו עדיין הרי הם כאילו באו לידו שאלו אוהביו גמרו ומקנו לי' המתנות כשהן עדיין בתוך הבהמה ודאי כמי שהחזיק בהן בחייו עכ"ל. וקצת לבי מגמגם בלשונו שבתחילה פי' שמזכין לו זיכוי גמור משמע שאינו נוטל פי שנים אלא א"כ זיכו לו לאביו זיכוי גמור. ושוב פירש כיון שהן אוהביו וריעיו ויודעיו ומכיריו גמרו ומקנו ליה משמע מסתמא הקנו לו אע"פ שלא עשו זיכוי גמור. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל הביא מפ' כל הגט דתנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי להיות מפריש עליהן. ואוקימנא בגמ' במכרי כהונה ולוייה ואע"ג דלא מטי לידיה משמע דיכול להקנות. והתם אע"ג דלא הופרשו עדיין. מיהו היכא דוקא דאישתחיט בחיי אבוהון דאי לא שחיט הדי מת . וכן נמי אמרי' בהזהב ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי רשאי לעשות תרומת מעשר על מקום אחר ומוקי לה אע"ג דלא נטלו עדיין וטעמא משום דכל מתנות כהונה מועטת היא ואסור לחזור בו ואפילו בדברים בעלמא. ואע"פ שאם היה חוזר בו בדיעבד היה יכול. מיהו כל זמן שלא חזר בו יכול לסמוך עליו שיכול להפריש לעשות תרומת מעשר כאילו כבר באו לידו משום דשארית ישראל לא יעשו עולה להיות חוזר במקום שאסור לחזור בו. וכן הכא הואיל ונשחטו בחייו חשבינן ליה כאלו בא לידו להיות מוחזק להחזיק חלק בכורה לבכור. ותימא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ולרבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דמאי שייך הכא למימר כמי שהורמו דמיין לענין זרוע והלחיים והקיבה דמבוררין הן וכמפורשין דמו לגבי תרומות ומעשרות הוא דשייך למימר הכי דכל זמן שאינו מבורר מה יתן לכהן וכל זמן שלא הופרשו אין שם תרומה חלה עליהם אלא שם טבל משום ישראל שנפלו לו מבית אבי אמו כהן אינו זוכה בתרומה ומעשר שבהן כמי שהורמו כי ההיא דפ' האיש מקדש . ותו קשיא לי אני המחבר דאוקימנא להא ברייתא אליבא דרבי והתם בהאיש מקדש תניא הגונב טבלו של חבירו משלם לו דמי כולו דברי רבי ר' יוסי בר יהודה אומר אינו משלא אלא דמי חולין שבו. ואסקי' התם לחד לישנא לכולי עלמא מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמי והכא בדשמואל קמיפלגי דאמר חיטה אחת פוטר' את הכרי וכו' . מעתה קשיא דר' אדר'. ומתוך זאת הקושיא מיתרצא לי תמיהא דכוות' ופיר' סוגייתי' דאע"ג דסבר ר' לענין תרומות דמתנות שלא כמי שלא הורמו דמיין. (וכן) הני מילי התם משום דאין מבוררין. אבל זרוע והלחיים והקיבה דמבוררין וכמפורשין דמו ודאי כמי שהורמו דמיין. וכן לכולהו תנאי סברי לענין תרומ' ומעשר לאו כמי שהורמו דמיין ולהכי איצטריך הכא למיתני בבריית' דסברי כמי שהורמו דמיין:
282
רפ״גושמעינן נמי דלענין הזרוע והלחיים והקיבה כולי עלמ' כמי שהורמו דמיין וש"מ דהכי הילכתא. הילכך בכור בן כהן נוטל פי שנים בזרוע והלחיים והקיבה וכדאוקי' במכרי כהונה:
283
רפ״דויש לי ללמוד מיכן על אדם שעישר ממונו או נתן ממונו לצדקה כך בלא עישור וזכה לעני ואחר כך מת העני. בכור בן עני נוטל פי שנים אם היה קרובו או ריעו או אוהבו שהיה רגיל ליתן לו כל שעה צדקה ומעשר מכיון שהפריש מעותיו לצדקה או למעשר זכה העני זה בחלקו שהיה רגיל ליתן לו ואע"פ שלא בא לידו דהא אינו יכול לחזור בו. כך נראה בעיני:
284
רפ״ה[שם]
ת"ר הניח להן אביהן פרה ביד אחר מושכרת למחצי' שכר או מוחכרת בדבר קצוב עד זמן פלוני או שהיתה רועה באפר פי' באחו וילדה בכור נוטל פי שנים בהאי ולד הואיל ושבחא דממילא הוא. ודמי כאילו הוחזק בהן אביהן. אבל הני בתים ונטעו כרמים דהאי שבח על ידי יתומים הוא ולאו ממילא אין הבכור נוטל פי שנים. ואוקימנא דמוחכרת ומושכרת ביד אחר בשבא דממילא קא מיירי שאין היתומים מעלין לה מזונות דומיא דרועה באפר שהוא שבחא דממילא שמתפרנסת מעשב השדה:
ת"ר הניח להן אביהן פרה ביד אחר מושכרת למחצי' שכר או מוחכרת בדבר קצוב עד זמן פלוני או שהיתה רועה באפר פי' באחו וילדה בכור נוטל פי שנים בהאי ולד הואיל ושבחא דממילא הוא. ודמי כאילו הוחזק בהן אביהן. אבל הני בתים ונטעו כרמים דהאי שבח על ידי יתומים הוא ולאו ממילא אין הבכור נוטל פי שנים. ואוקימנא דמוחכרת ומושכרת ביד אחר בשבא דממילא קא מיירי שאין היתומים מעלין לה מזונות דומיא דרועה באפר שהוא שבחא דממילא שמתפרנסת מעשב השדה:
285
רפ״ו[דף קכ"ד ע"א]
ומנו ר' היא דסבר הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים ממילא לאחר מיתת אביהן. ופליגי רבנן עליה. אבל כשהשביחו הנכסים יורשין הכל מודים שאין הבכור נוטל פי שנים. אמר רב פפא הניח להם אביהם דיקלא קטן ואלים שנתעבה אחרי כן וכן הניח להם ארעא ואסקא אחרי כן שירטון וזבל ונתיפתה דכולי עלמא בין ר' ובין רבנן לא פליגי דשקיל בה בכור פי שנים ועדיין שמן עליהן. כי פליגי בחבורה שהניח להם שחת ונעשו אחרי כן שבלים טובים. וכן הניח להם שלופפי דקלים שהפריח פירות ונעשו אחרי כן תמרים דר' סבר שבחא דממיל' הוא ושקיל. ורבנן סברי אישתני העשב להיות חיטים והפרחים להיות תמרים ודבר אחר ושם אחר הוא ולא שקיל. אמר רבא והילכתא אסור לעשות כן כדברי ר' ואם עשה עשוי:
ומנו ר' היא דסבר הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים ממילא לאחר מיתת אביהן. ופליגי רבנן עליה. אבל כשהשביחו הנכסים יורשין הכל מודים שאין הבכור נוטל פי שנים. אמר רב פפא הניח להם אביהם דיקלא קטן ואלים שנתעבה אחרי כן וכן הניח להם ארעא ואסקא אחרי כן שירטון וזבל ונתיפתה דכולי עלמא בין ר' ובין רבנן לא פליגי דשקיל בה בכור פי שנים ועדיין שמן עליהן. כי פליגי בחבורה שהניח להם שחת ונעשו אחרי כן שבלים טובים. וכן הניח להם שלופפי דקלים שהפריח פירות ונעשו אחרי כן תמרים דר' סבר שבחא דממיל' הוא ושקיל. ורבנן סברי אישתני העשב להיות חיטים והפרחים להיות תמרים ודבר אחר ושם אחר הוא ולא שקיל. אמר רבא והילכתא אסור לעשות כן כדברי ר' ואם עשה עשוי:
286
רפ״זפי' רבינו שמואל זצ"ל אהאי הילכתא לא סמכי' אלא הילכתא כרב פפא דהוא בתראה לקמן בשמעתין:
287
רפ״ח[דף קכ"ה ע"ב]
אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי. ופי' רבי' שמואל זצ"ל בראוי ממש כגון לירש את הבעל את אשתו בקבר בנחלה שנפלה לה לאחר מיתתה אתא רב פפא לאשמועינן דלא ירית דהא כולי עלמא מודו דלא ירית דילפינן מקראי בפרקין דלעיל . אבל בראוי דפליגי ביה רבי ורבנן כגון חפורה והוו שובלי שלחופי והוו תמרי לא אתא לאשמועינן דאין הבעל נוטל אלא ודאי הבעל נוטל שהרי כשמתה היא יורש הוא את כל נכסיה שהיתה היא מוחזקת בהם וכי גדלי פירי ברשותיה גדלי דנהי דפליגי רבנן בבכור. התם היינו טעמא כדאמ' לעיל לתת לו מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה נמי עד דאתיא לידיה. אבל גבי בעל ליכא למימר הכי ועוד דאפי' בכור בכי האי גוונא היכא דליכא יורש אחר אלא הוא יורש כל נכסי אביו הכל מודים שיורש ואפילו שבח הראוי דהא כי אשבח ברשותיה אשבח. ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כרבנן כגון שלחופי והוו תמרי שנשתנה שמו ע"י שבח ששבח אחר מיתת אביו. אבל דיקלא ואלים וארעא ואסקא שירטון שהרי עדיין שמן עליהן הכל מודים דשקיל חלק בכורה. אבל ענבים ובצרום לא שקיל בכור פי שנים אפילו לר' ואפי' שעדיין לא נשתנה שמן מפני שבח שהשביחו יתומים הכל מודים דלא שקיל בכור פ"ש:
אמר רב פפא הילכתא אין הבעל נוטל בראוי כבמוחזק ואין הבכור נוטל במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות ובמלוה שעמו פלגי. ופי' רבי' שמואל זצ"ל בראוי ממש כגון לירש את הבעל את אשתו בקבר בנחלה שנפלה לה לאחר מיתתה אתא רב פפא לאשמועינן דלא ירית דהא כולי עלמא מודו דלא ירית דילפינן מקראי בפרקין דלעיל . אבל בראוי דפליגי ביה רבי ורבנן כגון חפורה והוו שובלי שלחופי והוו תמרי לא אתא לאשמועינן דאין הבעל נוטל אלא ודאי הבעל נוטל שהרי כשמתה היא יורש הוא את כל נכסיה שהיתה היא מוחזקת בהם וכי גדלי פירי ברשותיה גדלי דנהי דפליגי רבנן בבכור. התם היינו טעמא כדאמ' לעיל לתת לו מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דאתיא לידיה אף חלק בכורה נמי עד דאתיא לידיה. אבל גבי בעל ליכא למימר הכי ועוד דאפי' בכור בכי האי גוונא היכא דליכא יורש אחר אלא הוא יורש כל נכסי אביו הכל מודים שיורש ואפילו שבח הראוי דהא כי אשבח ברשותיה אשבח. ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כרבנן כגון שלחופי והוו תמרי שנשתנה שמו ע"י שבח ששבח אחר מיתת אביו. אבל דיקלא ואלים וארעא ואסקא שירטון שהרי עדיין שמן עליהן הכל מודים דשקיל חלק בכורה. אבל ענבים ובצרום לא שקיל בכור פי שנים אפילו לר' ואפי' שעדיין לא נשתנה שמן מפני שבח שהשביחו יתומים הכל מודים דלא שקיל בכור פ"ש:
288
רפ״ט[שם]
ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואפי' בשטר בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. דלאו האי קרקע ולאו הני מעות שביק להו אבוהון והוו להו ראוי. ואי תפשי עלה משכון אפי' לרב פפא בכור שקיל פי שנים. דקיי"ל בע"ח קונה משכון. ובמלוה שעמו שהבכור נתחייב לאביו פלגי חלק בכורה בינייהו. איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא דהוה ליה ממון המוטל בספק דחולקין דאין ידוע אי חשיב מוחזק לאביו שהבכור רוצה לשעבד נכסיו לגמרי ובעין גמר ומקני ליה לאביו נכסיו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים או דילמא לא שנא משאר מלוה הילכך פלגי. ומסתברא לי היכא דתפש עלה משכון ושקיל בכור פי שנים אפי' ברבית דהואיל וקונה המשכון הרי נשתעבד לו גם לריבית. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אלא שקיל בעל מלות אשתו אפי' מנכסי מלוג שלה כשהיא תחתיו כדמוכח בשור שנגח ד' וה' דאינו יורש נזקי אשתו משום דהוי כמלוה. דתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק צעד לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו ואין האשה נותנת ליורשיה ואוקמ' רבה ורב נחמן בגרושה. ופרכינן למה להו לרבה ולרב נחמן לאוקמי בגרושה לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה לעיל בשמעתין נוקמ' רבה כגון שגבו בית דין מעות מן המזיק לשלם לה נזק וצער דאע"פ שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר דאמר רבה גבו יורשין מעות מן הלוה שהלוה לו אביהן אין הבכור נוטל פי שנים דקרקע לא הניח להן אביהן והוי ראוי. ושנינן ה"מ דאיפליגו רבה ורב נחמן לעיל בשמעתין אליבא דבני מערבא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ולא בריבית ואוקי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי דאמ' אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דאי ר' אפילו בריבית נמי שקיל דשבחא דאתי ממילא הוא וכי מוקמי' בגרושה אליבא דר'. הא למדת דלרבנן דהילכתא כוותייהו אינו יורש נזקי אשתו אליבא דרבה כשגבו מעות ואליבא דרב נחמן כשגבו קרקע. מיהו לית הילכת' כתרוייהו אלא כדפסיק רב פפא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות הילכך יורש נזקי אשתו משום דהוי כמלוה דאפי' שאם היו באים לידה בחייה היה עליה תורת נכסי מלוג כדתנן בפ' מציאת האשה גבי בושתה ופגמה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות הילכך אין הבעל יורש מלות אשתו. אע"פ שאם היתה באה לידה בחייה היה לה דין נכסי מלוג. והא דנקט הכא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ושבק הבעל דאיירי ביה לאו משום דסבירא ליה שהבעל שקיל במלוה דהא ודאי לא שקיל כדפרי'. אלא להכי נקט בכור גבי פיסקא דמלוה משום דלגבי בכור איפלגו בה אמוראי לעיל בשמעתין ולא איצטריך נמי למיתני דבכור אינו נוטל בראוי דמתני' היא בפ' יש בכור לנחלה . אבל בעל שאינו נוטל בראוי לא מצינו לא משנה ולא ברייתא בשום מקום אלא מימר' היא דלעיל ר' אבהו א"ר יוחנן א"ר ינאי משמיה דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל חוב שאינו נוטל בראוי כבמוחזק:
ואין הבכור נוטל פי שנים במלוה ואפי' בשטר בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. דלאו האי קרקע ולאו הני מעות שביק להו אבוהון והוו להו ראוי. ואי תפשי עלה משכון אפי' לרב פפא בכור שקיל פי שנים. דקיי"ל בע"ח קונה משכון. ובמלוה שעמו שהבכור נתחייב לאביו פלגי חלק בכורה בינייהו. איהו מעכב פלגא ונותן לאחיו פלגא דהוה ליה ממון המוטל בספק דחולקין דאין ידוע אי חשיב מוחזק לאביו שהבכור רוצה לשעבד נכסיו לגמרי ובעין גמר ומקני ליה לאביו נכסיו כדי שיהא אביו מוחזק בהך מלוה ויטול בה פי שנים או דילמא לא שנא משאר מלוה הילכך פלגי. ומסתברא לי היכא דתפש עלה משכון ושקיל בכור פי שנים אפי' ברבית דהואיל וקונה המשכון הרי נשתעבד לו גם לריבית. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אלא שקיל בעל מלות אשתו אפי' מנכסי מלוג שלה כשהיא תחתיו כדמוכח בשור שנגח ד' וה' דאינו יורש נזקי אשתו משום דהוי כמלוה. דתניא הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק צעד לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו ואין האשה נותנת ליורשיה ואוקמ' רבה ורב נחמן בגרושה. ופרכינן למה להו לרבה ולרב נחמן לאוקמי בגרושה לוקמה מר כדאית ליה ומר כדאית ליה לעיל בשמעתין נוקמ' רבה כגון שגבו בית דין מעות מן המזיק לשלם לה נזק וצער דאע"פ שנתחייב לה מחיים לא עדיף ממלוה בשטר דאמר רבה גבו יורשין מעות מן הלוה שהלוה לו אביהן אין הבכור נוטל פי שנים דקרקע לא הניח להן אביהן והוי ראוי. ושנינן ה"מ דאיפליגו רבה ורב נחמן לעיל בשמעתין אליבא דבני מערבא דשלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה ולא בריבית ואוקי' אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי דאמ' אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דאי ר' אפילו בריבית נמי שקיל דשבחא דאתי ממילא הוא וכי מוקמי' בגרושה אליבא דר'. הא למדת דלרבנן דהילכתא כוותייהו אינו יורש נזקי אשתו אליבא דרבה כשגבו מעות ואליבא דרב נחמן כשגבו קרקע. מיהו לית הילכת' כתרוייהו אלא כדפסיק רב פפא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה בין שגבו קרקע בין שגבו מעות הילכך יורש נזקי אשתו משום דהוי כמלוה דאפי' שאם היו באים לידה בחייה היה עליה תורת נכסי מלוג כדתנן בפ' מציאת האשה גבי בושתה ופגמה ילקח בהן קרקע והבעל אוכל פירות הילכך אין הבעל יורש מלות אשתו. אע"פ שאם היתה באה לידה בחייה היה לה דין נכסי מלוג. והא דנקט הכא דאין הבכור נוטל פי שנים במלוה ושבק הבעל דאיירי ביה לאו משום דסבירא ליה שהבעל שקיל במלוה דהא ודאי לא שקיל כדפרי'. אלא להכי נקט בכור גבי פיסקא דמלוה משום דלגבי בכור איפלגו בה אמוראי לעיל בשמעתין ולא איצטריך נמי למיתני דבכור אינו נוטל בראוי דמתני' היא בפ' יש בכור לנחלה . אבל בעל שאינו נוטל בראוי לא מצינו לא משנה ולא ברייתא בשום מקום אלא מימר' היא דלעיל ר' אבהו א"ר יוחנן א"ר ינאי משמיה דר' יהושע בן קרחה מנין לבעל חוב שאינו נוטל בראוי כבמוחזק:
289
ר״צנראה לר' יצחק בר שמואל זצ"ל שהאשה גובה כתובתה ממלוה אע"פ שאינה נוטלת לא בשבח ולא בראוי. כדתנן בבכורות אפי' הכי ממלוה גובה כדתנן בהכותב מי שמת והניחו בעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהם ר' עקיבה אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה ואמ' בגמ' מאי לכושל שבהן. ר' יוסי בר חנינא אמר לכושל שבראי' ר' יוחנן אמר לכתובת אשה משום חינה. ואפי' לר' יוסי בר חנינא מודה דאם היתה אשה כושל שבראיה נותנין לה. ואפי' לר' עקיבה לא פליג אלא משום דכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה הא אי לאו דצריכין שבועה היתה גובה והויא המלוה מוחזקת לענין כתובה ולא ראוי. מיהו רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל אין נראה לו ראיה ברורה מהתם דלעולם אם גבו היורשין את המלוה בין קרקע בין מעות אינה גובה מהם משום דהוה ליה ראוי. וכשהמלוה ביד אחרים יפה כחה לגבות אע"פ שהוא ראוי כי היכי דיפה כח המלוה והאשה לגבות אע"פ שהם מטלטלי דיתמי. ואע"ג דמטלטלי דיתמי והם ביד יתמי לא משתעבדי לבעל חוב ולכתובת אשה אעפ"י שהפקדון ביד אחרים או מלוה בעל חוב ואשה גבו מהם משום דמלוה אינו גובה מן היורשין יפו כחן לגבות ממטלטלי שהן מלוה או פקדון ביד אחרים. גבי כתובת אשה נמי יפו כחה לגבות מן המלוה שהם ביד אחרים אע"פ שהוא ראוי אבל גבו היתומין את המלוה הכי נמי דלא גביא כתובתה מינייהו בין שגבו קרקע בין שגבו מעות. ונראה בעיני דלא דמי דודאי מטלטלי דיתמי שזכו בהם היתומים לא משתעבדי לכתובתה ולבעל חוב אבל מטלטלי שלא זכו בהן היתומים והם מלוה או פקדון ביד אחרים היורשים והאשה ובעל חוב כולן שוין בהן. הילכך איפלגו ר' טרפון ור' עקיבה למי ינתנו. אבל לענין דין ראוי הואיל ותנן בפרק יש בכור לנחלה שאין אשה נוטלת בראוי או מלוה ראוי היא. היאך היא גובה מן הלוה ומה יפוי כח שייך כאן הואיל ואין לה זכייה מן התורה בזו המלוה. אלא ודאי ש"מ דמלוה לענין כתובת אשה מוחזקת היא ולא ראוי הילכך גובה כתובתה ממלוה לא שנא מן הלוה ולא שנא מן היתומין שגבו מן הלוה. ועוד יש להביא מהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה יתומין שגבו קרקע בחובת אביהם בעל חוב חוזר וגובה אותה מהן. ומפרש רבא טעמא בפרק כל שעה משום דכי היכי דמשתעבד לאבוהון משתעבד נמי לבעל חוב מדר' נתן והאי טעמא נמי שייך בכתובה. ולא נהירא לי למימר דאקילו רבנן בכתובה שלא תגבה כדאמ' בפ' יש בכור דקתני שאין האשה נוטלת בכתובתה בשבח. ופרכי' והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. אמר ר' אבא מקולי כתובה שנו כאן דאטו בחדא מחתא מחתינהו. אלא נראה דהלכה למעשה כדברי רבי' יצחק זצ"ל שהאשה גובה כתובתה ממלוה לא שנא מן הלוה לא שנא מן היתומים שגבו. ונראה לרבי' שמשון בר אברהם זצ"ל שלפי דברי רבי' יצחק זצ"ל שאומר שהאשה גובה כתובתה ממלוה ולא חשיבא דאוי לגבי כתובה אלא מוחזק השתא דתקון רבותינו הגאונים זצ"ל שגובין אשה ובעלי חובין ממטלטלי של יתומין כיון דנעשו מטלטלי כמקרקעי א"כ בין גבו קרקע בין גבו מעות גובה מהן כתובתה. וא"ת היכי גביא כתובתה ממלוה שביד אחרים והא תניא בפ' האשה שנפלו לה נכסים הרי שהיה נושה בחבירו מנה והניח שומרת יבם לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי אלא מוציאין מידו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות. ואמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחומי זו היא משנה. ואמ' מאי טעמא אילימא משום דהוה ליה מטלטלי ומטלטלי לא משתעבדי לכתובה דילמא ר' מאיר היא דאמר ואלא משום דאמר לה לאו בעלת דברים דידי את דילמא ר' נתן היא דתניא ר' נתן אומר מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת"ל ונתן לאשר אשם לו. ולא אשכחן תנא דמחמיר תרי חומרי בכתובה שימכור מטלטלי משתעבדי לכתובה וגם שמוציאין מזה ונותנין לזה. אמר רבא היינו דשמעינן ליה לאביי דאמר זו אינה משנה אלא ודאי אין מוציאין מידו. א"כ מהאי נמי לא תגבה כתובת אשה ממלוה שביד אחרים:
290
רצ״אואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דשאני רבא דבשעת מיתת הבעל מיד באת לידי גיבוי כתובתה ואין הלוה והנפקד מוחזקים בהם מפני שיש בידה מיד לישבע על כתובתה וליטול ואין זה נקרא מוציאין מיד זה ונותנין לזה מידי דהוה אהניח פירות תלושין דקתני בהכותב כל הקודם בהם זכה. אבל גבי יבם שלא באתה לידי גבייה שאין לה לגבות כתובה עד שיחלוץ לה לא גביא ממטלטלי אלא מדר' נתן הילכך לא גביא. דלא עבדינן תרי חומרי בכתובה. ותו דהתם אין היורשין מוחזקין מן הפקדון והמלוה. אבל היבם הרי הוא מוחזק במלוה שהרי הוא חייב ואפילו היו אחרים חייבים חשיבנא ליבם מוחזק דבמקום אחין קאי ואחיו היינו חושבין לו כמוחזק דדוקא היכא דמית קתני שיתנו לכושל שבהן המלוה והפקדון דלא חשבינן יורשין במוחזקין אבל לא מת חשבינן לדידיה במוחזק ממה שחייבים לו וכן היבם לכך צריך מדר' נתן:
291
רצ״בתנן ירשו שטר חוב דהיינו מלוה בשטר בכור נוטל פי שנים דכיון דמוחזק בשטר וע"פ השטר גובין את המלוה הרי הוא כאילו השטר השביח ורבי היא ולא רבנן וליתא. יצא עליהם שטר חוב שהיה אביהם חייב לאחרים בכור נותן פי שנים מילתא באנפי נפשה היא ודברי הכל ואפילו לא ירשו שטר חוב מיידי בכור נותן פי שנים כי היכי דנוטל פי שנים שאותם הנכסים נשתעבדו כולן למלוה. ואם אמר איני נוטל פי שנים מכל ירושת אבי שהריני מוחל חלק בכורה ואטול חלק כפשוט ולפיכך לא אשלם למלוה פי שנים אלא כנגד מה שאני נוטל וכשתובעו זה המלוה לדין אין הב"ד יכולין לכופו לפרוע אלא חלק פשיטותו ונפקא מינה שצריך זה המלוה לתבוע את אחיו של זה בדין. ואם אין יכול לכופו מפסיד אם הלכו למדינת הים אין מורידין לבעל חוב בקרקע עד דשמעינן ב"ד טענת האחין דמה ידעין איזו טענה יש להם דשמא יטענו פרענו לו או שמא שטר פרוע:
292
רצ״גורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דנפקא מינה אם היתומים קטנים ואין יכול לדון עמהם הבעל חוב ולא קאמר איני נוטל שמוחל לגמרי דא"כ תפשוט מהא כמ"ד לקמן יש לו לבכור קודם חלוקה הואיל ויכול למחול אלא אינו רוצה עכשיו ליטול חלק בכורה עד פעם אחרת כשירצה ליטול. ופי' רבינו שמואל שיש מפרשי' ואם אמר איני נוטל פי שנים שיש בשטר חוב שיש לאבי על אחרים וגם איני נותן בשטר חוב היוצא עליו פי שנים רשאי. ושיבוש גמור הוא. שהרי השטר היוצא על אביהם אין דינו לגבות על אחרים דבר דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב אלא ממקרקעי הוא דגבי. הילכך אף על פי שמחל חלק בכורה מן השטר של אביו כיון דבקרקעות הוא נוטל פי שנים חייב להחזיר לו למלוה פי שנים:
293
רצ״ד[תניא אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסי' לאחר מיתת אביהן אבל לא בשבח שהשביחו יתומים לאחר מיתת אביהם מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי שנים מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטיא לידיה אף חלק בכורה עד דמטי' לידיה ורבי אמר קרא פי שנים מקיש חלק בכורה לחלק פשוט מה חלק פשוט אע"ג דלא מטא לידיה אף חלק בכורה אע"ג דלא מטיא לידי'] ורבנן נמי הא כתיב פי שנים ההוא דיהבי' ליה אחד מיצרא:
294
רצ״הפי' רבינו שמואל זצ"ל שני חלקים שלו יטול במקום אחד בחלק פשוט אם יטול בלא גורל חלק פשוט שהוא חלק א' במקום אחד נוטל. ונפקא מינה דכל מקום שנפל לו הגורל בחלק פשוט שם יטול בלא גורל חלק בכורה. ואם הם שני אחין ושלש שדות לא יפילו שלשה גורלות שנים לבכור ואחד לפשוט שהרי אם יפול חלק הפשוט בשדה אמצעי לא יזכה בו דנמצא הבכור בשני מקומות אלא שני גורלות יפילו ויטילו שני שדות החיצונות ואיזה שיעלה לבכור יקח ויטול גם האמצעי שאצלו עמו. וכן הלכה:
295
רצ״ו[שם]
ההוא דאמר להו נכסיי לסיבתי לזקנתי אני נותן כל נכסי אם אביו או אם אמו ובתרה לירתיי כלומר אחר מות זקנתי לא ירשו יורשיה בנה או בתה או אביה או אחיה אלא יורשים שלי כגון בני או בתי או אחי. הויא ליה לההוא גברא חד ברתא דנסיבא ושכיבא בחיי בעלה ובחיי סיבתא. בתר דשכיב' אתא בעל וקתבע לפי שבשעת צוואת המת היתה בתו קיימת וכמי שאמר כל נכסיי לסיבתא ובתראה לבתי דמי דהיינו ירתיי והיה הבעל רוצה לירש זכות אשתו. אמר רב הונא לירתיי ולירית ירתיי. ורב ענן אמר לירתיי ולא ירתי ירתיי. דהכי קאמר לאותם יורשים שהיו לי בעולם בשעת שתמות הזקינה אני נותן כל נכסיי כגון אם היתה בתו קיימת או אחיו או אביו. אבל היכא דליכא ירתיי אחר מות הזקינה נשארו הנכסים ביד יורשי הזקינה. שלחו מתם הילכת' כרב ענן דבעל לא ירית ולא מטעמיה דאילו לרב ענן סבר דאע"ג דהוה ליה ברא וברתה דהוה לי ירתי ירתיי קאמר רב ענן. דההוא ברא לא ירית ונשארו הנכסים ביד יורשי הזקנה. ולא היא אילו הוה לה ברא לברתא ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית דהוה ליה ראוי ולא משום דהוה ליה ירית ירתיי. וטעמא דרב הונא פי' ר' אלעזר דכל לאחריו כאומר מעכשיו דמי. וכיון דאמר ובתרה לירתיי דהיינו לבת דהיינו כמי שאמר מיד אני נותן גוף הקרקע לבתי אלא שזקינתי תאכל פירות בחייה ואחר כך תקח בתי או הבא מכחה את הנכסים דחשיב ליה רב הונא לגבי בת במתנה מהיום ולאחר מיתה הילכך הויא גם זו הבת מוחזקת בחייה בהני נכסים וכי קא ירית בעל שפיר קא ירית במוחזק. אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דחשיבי להו ראוי לגבי בת ולא מוחזק דהא אי קדים וזבנה זביניה זביני. וכשתמות הזקינה אפי' אם תהיה הבת קיימת לא תטול כלום כדאמרי' לקמן בפרקין נכסיי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר ואין לשני אלא מה ששייר הראשון ואם לא שייר כלום לא שקיל מידי. הילכך בעל לא ירית דאשתו לא הוחזקה כלל בהני נכסים בחיי הזקנה היתה יכולה למוכרה לגמרי (שהרי) מה שאין בן במתנה מהיום ולאחר מיתה. נמצא שהגוף של קרקע לא הוחזק לבת בחיי הזקנה:
ההוא דאמר להו נכסיי לסיבתי לזקנתי אני נותן כל נכסי אם אביו או אם אמו ובתרה לירתיי כלומר אחר מות זקנתי לא ירשו יורשיה בנה או בתה או אביה או אחיה אלא יורשים שלי כגון בני או בתי או אחי. הויא ליה לההוא גברא חד ברתא דנסיבא ושכיבא בחיי בעלה ובחיי סיבתא. בתר דשכיב' אתא בעל וקתבע לפי שבשעת צוואת המת היתה בתו קיימת וכמי שאמר כל נכסיי לסיבתא ובתראה לבתי דמי דהיינו ירתיי והיה הבעל רוצה לירש זכות אשתו. אמר רב הונא לירתיי ולירית ירתיי. ורב ענן אמר לירתיי ולא ירתי ירתיי. דהכי קאמר לאותם יורשים שהיו לי בעולם בשעת שתמות הזקינה אני נותן כל נכסיי כגון אם היתה בתו קיימת או אחיו או אביו. אבל היכא דליכא ירתיי אחר מות הזקינה נשארו הנכסים ביד יורשי הזקינה. שלחו מתם הילכת' כרב ענן דבעל לא ירית ולא מטעמיה דאילו לרב ענן סבר דאע"ג דהוה ליה ברא וברתה דהוה לי ירתי ירתיי קאמר רב ענן. דההוא ברא לא ירית ונשארו הנכסים ביד יורשי הזקנה. ולא היא אילו הוה לה ברא לברתא ירית ובעל היינו טעמא דלא ירית דהוה ליה ראוי ולא משום דהוה ליה ירית ירתיי. וטעמא דרב הונא פי' ר' אלעזר דכל לאחריו כאומר מעכשיו דמי. וכיון דאמר ובתרה לירתיי דהיינו לבת דהיינו כמי שאמר מיד אני נותן גוף הקרקע לבתי אלא שזקינתי תאכל פירות בחייה ואחר כך תקח בתי או הבא מכחה את הנכסים דחשיב ליה רב הונא לגבי בת במתנה מהיום ולאחר מיתה הילכך הויא גם זו הבת מוחזקת בחייה בהני נכסים וכי קא ירית בעל שפיר קא ירית במוחזק. אמר רבה מסתברא טעמא דבני מערבא דחשיבי להו ראוי לגבי בת ולא מוחזק דהא אי קדים וזבנה זביניה זביני. וכשתמות הזקינה אפי' אם תהיה הבת קיימת לא תטול כלום כדאמרי' לקמן בפרקין נכסיי לך ואחריך לפלוני אם קדם הראשון ומכר מה שמכר מכר ואין לשני אלא מה ששייר הראשון ואם לא שייר כלום לא שקיל מידי. הילכך בעל לא ירית דאשתו לא הוחזקה כלל בהני נכסים בחיי הזקנה היתה יכולה למוכרה לגמרי (שהרי) מה שאין בן במתנה מהיום ולאחר מיתה. נמצא שהגוף של קרקע לא הוחזק לבת בחיי הזקנה:
296
רצ״זוכן הלכה כבני מערבא:
297
רצ״ח[דף קכ"ו ע"א]
אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה:
אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה:
298
רצ״טפי' רבינו שמואל אע"ג דאוקימנא לדברי הכל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח שהשביחו לאחר מיתת אביהן. מיהו אם לא מיחה ואמר אל תשביחו חלקי אלא נחלוק מיד ואשביח אני שני חלקים שלי ואטולכל שבחו. ואם נתיאשו מלחלוק והשביחו הנכסים הרי מיחה בהם ויטול פי שנים. אמר רבה מסתברא טעמא דרב אסי ויטול הבכור פי שנים בשבח ששבחו יתומים בשביל מחאתו כשמיחה בענבים מחוברים ובצרום ולא רצו לחלוק או זיתים היו מחוברים כשמיחה בהם ומסקום והשביחו היתומים בבצירה ובמסיקה. אבל דרכום על מנת לזכות הם בשבח דריכה לא שקיל בכור פי שנים. ורב יוסף אמר אפילו דרכום ואוקימנא דנותנין לו דמי היזק ענבה קודם שנשפך היין או נתקלקל שאין שוה בדמי ענבים שנוטל פי שנים בדמים שהיו שווים ענבים דכיון דמיחה בהם לא הוה להו לדרוך ענבים שלו ומשלמין לו דמי ענבים ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי:
299
ש׳[שם]
אמר רב הונא בכור שנטל חלק אחד מן השדות כאחד מאחיו חלק פשיטות ויתר ומחל חלק בכורה. רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה קסבר אין לו למכור קודם חלוקה בחלק בכורה לא לתת ולא למכור ומאי דאתא לידיה חלק מאותה שדה מצי מחיל ואידך לא אחיל דלא מצי מחיל. רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולן קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה ואנן סהדי דמחיל בהא אחיל נמי בהא. ופסקינן והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ואם מכר או מחל או נטל חלק אחד בפשוט ויתר בכל הנכסים כולם משום דמתנה קרייה רחמנא וכשמת האב נתונה לבכור:
אמר רב הונא בכור שנטל חלק אחד מן השדות כאחד מאחיו חלק פשיטות ויתר ומחל חלק בכורה. רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר באותה שדה קסבר אין לו למכור קודם חלוקה בחלק בכורה לא לתת ולא למכור ומאי דאתא לידיה חלק מאותה שדה מצי מחיל ואידך לא אחיל דלא מצי מחיל. רב פפא משמיה דרבא אמר ויתר בכל הנכסים כולן קסבר יש לו לבכור קודם חלוקה ואנן סהדי דמחיל בהא אחיל נמי בהא. ופסקינן והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה. ואם מכר או מחל או נטל חלק אחד בפשוט ויתר בכל הנכסים כולם משום דמתנה קרייה רחמנא וכשמת האב נתונה לבכור:
300
ש״א[שם ע"ב]
מר זוטרא מרישנא פלג בצנא דפלפלי בהדי אחוה סל מלא פלפלין חילק עם אחיו בשוה אתא לקמיה דרב אשי א"ל הואיל ויתרתה במקצתה ויתרתה בכל הנכסים כולן. והשתא דקיימא לן יש לבכור קודם חלוקה בכור שמכר כל השדה קודם חלוקה חלק בכורתו מכור לו חלק פשיטתו ולא חלק אחיו. וכ"ש אם מכר חלק בכורתו בפי' דהוי מכור כדמוכח בעובדא דההוא בכור דזבין נכסי דידיה ודפשוט מקמי דנפלוג בהדי אחוה. וא"ת היכי פסקינן דיש לו לבכור קודם חלוקה והא פסקי' לעיל דמלוה הויא ראוי והיינו כרבנן דאי ר' הא אמר לעיל בכור נוטל פי שנים במלוה ורבנן סברי דאינו נוטל בשבח דמתנה קרייה רחמנא עד דמטיא לידיה אלמא דאין לבכור קודם חלוקה:
מר זוטרא מרישנא פלג בצנא דפלפלי בהדי אחוה סל מלא פלפלין חילק עם אחיו בשוה אתא לקמיה דרב אשי א"ל הואיל ויתרתה במקצתה ויתרתה בכל הנכסים כולן. והשתא דקיימא לן יש לבכור קודם חלוקה בכור שמכר כל השדה קודם חלוקה חלק בכורתו מכור לו חלק פשיטתו ולא חלק אחיו. וכ"ש אם מכר חלק בכורתו בפי' דהוי מכור כדמוכח בעובדא דההוא בכור דזבין נכסי דידיה ודפשוט מקמי דנפלוג בהדי אחוה. וא"ת היכי פסקינן דיש לו לבכור קודם חלוקה והא פסקי' לעיל דמלוה הויא ראוי והיינו כרבנן דאי ר' הא אמר לעיל בכור נוטל פי שנים במלוה ורבנן סברי דאינו נוטל בשבח דמתנה קרייה רחמנא עד דמטיא לידיה אלמא דאין לבכור קודם חלוקה:
301
ש״בפי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דעיקר טעמייהו דרבנן מבכל אשר ימצא לו כדתניא רב נחמן בשאר ספרי דבי רב בכל אשר ימצא לו פרט לשבח נכסים ששיבחו לאחר מיתת אביהם. דאי לא כתב אלא לתת גרידא ה"א דאתא למימר שאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי. ואי לא כתב נמי אלא בכל אשר ימצא לו הוה מוקמי' ליה לאפוקי שבח שהשביחו יורשי' השתא דכתיבי תרוייהו ממעטי דבר שאינו מצוי דקרייה רחמנא מתנה. אבל דבר המצוי לא ממעטי דשפיר הוי ברשו' קודם חלוקה. וא"ת וכשנטל חלק כפשוט אמאי ויתר בכל הנכסים ואפי' מחל בפירוש באמירה בעלמא בלא קנין במאי קני. י"ל דלהכי קרייה רחמנא מתנה דבאמירה בעלמא אם אינו רוצה לקבלה יכול להסתלק. אי נמי קיימא לן מחיל' אינה צריכה קנין:
302
ש״ג[שם]
מתני' האומר איש פלוני בני שהוא בכור לא יטול פי שנים אי נמי איש פלוני בני פשוט לא יירש עם אחיו אין שומעין לו שהתנה על מה שכתוב בתורה. לימא מתניתין דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הא אמר בדבר שבממון תנאו קיים. דתניא האומר לאשה התקדשי לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. פי' רבינו שמואל זצ"ל ואנן קיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. אפי' תימא ר' יהודה עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא דקא מחלה שעל מנת כן קיבלה הקידושין ובההיא [הנאה] דמקדש לה מחלה ליה דכיון דקיבלתו לקידושין מיני' נתרצית למחול. אבל הכא מי מחיל מה הנאה לבן שימחול ואע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו ולא גרסי' מי ידע דמחיל. עכ"ל:
מתני' האומר איש פלוני בני שהוא בכור לא יטול פי שנים אי נמי איש פלוני בני פשוט לא יירש עם אחיו אין שומעין לו שהתנה על מה שכתוב בתורה. לימא מתניתין דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הא אמר בדבר שבממון תנאו קיים. דתניא האומר לאשה התקדשי לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בדבר שבממון תנאו קיים. פי' רבינו שמואל זצ"ל ואנן קיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. אפי' תימא ר' יהודה עד כאן לא קאמר ר' יהודה אלא דקא מחלה שעל מנת כן קיבלה הקידושין ובההיא [הנאה] דמקדש לה מחלה ליה דכיון דקיבלתו לקידושין מיני' נתרצית למחול. אבל הכא מי מחיל מה הנאה לבן שימחול ואע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו ולא גרסי' מי ידע דמחיל. עכ"ל:
303
ש״דהילכך הלכה כמתני'. ומשמע מלשונו אבל אם מחל הבן בפירוש הויא מחילה וכפי זה צריך לו לומר דבבכורה קמיירי שיכול הבן למחול משום דמתנה קרייה רחמנא וכשמת האב נתונה לבכור ויכול למחול כדפי' רבינו שמואל זצ"ל לעיל גבי בכור שנטל חלק כפשוט. מיהו מעיקרא פריך מפני שהאב מתנה אבל בירושה ליכא למימר דמיירי דאפי' הוה מחיל הבן בפירוש ומתנה שלא יירש לא הויא מחילה כההיא דלעיל בחזקת הבתים דא"ר כהנא נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא יירשנה וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. ופרשב"ם כלומר באיזו נחלה מועיל לו התנאי בנחלה הבאה בתקנת חכמים כדרבא דנחלה דאורייתא כגון דין ודברים אין לי בירושת אבי כשימות לא יועיל לו התנאי דבעל כרחו שלו יהיה אלא אם כן יתתנו לאחרים בלשון מתנה וכן פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל התם דלהכי מייתי כדרבא. ותנן נמי בהכותב כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן ובפירות פירותיהן בחייך ובמותך אינו יכול בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יירשנה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה ואמרי' בגמרא דקסבר ירושת הבעל דאורייתא. אבל קשיא לי מאי שנא מכסות לר' יהוד' שהוא דאוריי' שדבריו קיימים והתם לא קרייה רחמנא מתנה:
304
ש״ה[שם]
אמר רב יוסף האומר איש פלוני בני בכורי הוא מהימנינן ליה לאב ויטול פי שנים בני בכור לא יטול פי שנים דילמא בוכרא דאימא הוא. פי' רבינו שמואל זצ"ל דאפילו לרבנן דפליגי אדר' יהודה לקמן בשמעתין ואמרי אינו נאמן ה"מ דמוחזק לן דלאו בכור הוא אבל בדלא מוחזק לן מודו דנאמן כדאמרי' לקמן אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכרה. אבל אמר איש פלוני בני בכור ולא אמר בכורי לא יטול פי שנים דדילמא בוכרא דאימי' קאמר והוי בכור לנחלה אבל לא לכהן דלא הוי ראשית אונו ומספיקא לא יהבינן ליה פי שנים. ואפי' אם תפס מפקינן מיניה דלא קרינן ביה יכיר לאחרים דהא אכתי מספקא לן. עכ"ל:
אמר רב יוסף האומר איש פלוני בני בכורי הוא מהימנינן ליה לאב ויטול פי שנים בני בכור לא יטול פי שנים דילמא בוכרא דאימא הוא. פי' רבינו שמואל זצ"ל דאפילו לרבנן דפליגי אדר' יהודה לקמן בשמעתין ואמרי אינו נאמן ה"מ דמוחזק לן דלאו בכור הוא אבל בדלא מוחזק לן מודו דנאמן כדאמרי' לקמן אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכרה. אבל אמר איש פלוני בני בכור ולא אמר בכורי לא יטול פי שנים דדילמא בוכרא דאימי' קאמר והוי בכור לנחלה אבל לא לכהן דלא הוי ראשית אונו ומספיקא לא יהבינן ליה פי שנים. ואפי' אם תפס מפקינן מיניה דלא קרינן ביה יכיר לאחרים דהא אכתי מספקא לן. עכ"ל:
305
ש״וסובר דתפיסה בספק לא מהניא. ותנן נמי ספק בכורה אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה בין טמאין בין טהורין המוציא מחבירו עליו הראיה. ואמר עולא בפ"ק דב"מ דאם תקפו כהן מוציאין אותה מידו. וההיא דהשואל גבי משכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה וא"ל בשנים עשר זהובים מדינר זהב לחדש יחלקו חדש העיבור. ואמר שמואל בבא באמצע החדש עסקינן אבל בא בתחלת החדש כולו למשכיר בא בסוף החדש כולו לשוכר. השתא הואיל כשבא בתחלת החדש כולו למשכיר ש"מ ברשות משכיר קיימא. א"כ בא בסוף החדש אמאי כולו לשוכר הא הואיל ועל השוכר להביא ראיה אמאי בסוף החדש שלו. ההיא פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהואיל ולא בא המשכיר עד סוף החדש אודויי אודי ליה לשוכר. וההיא דפ"ב דכתובות דת"ר שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים מן השוק ואמרו ידענו שכתב ידן הוא זה אבל אנוסים היו קטנים היו פסולי עדות היו הרי אלו נאמנים. אם יש עדים שהוא כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שקרא עליו ערעור והוחזק בב"ד אין נאמנין. ופרכינן ומגבינן ביה ואמאי תרי ותרי נינהו ואוקמה רב נחמן דאוקי תרי בהדי תרי ואוקמא ממונא בחזקת מריה ופרש"י זצ"ל והא דקתני בברייתא אין נאמנין לאו דליהוי שטרא מעליא למיגבי ביה אלא דלא קרעי' ליה ואי תפיס מדידיה והדר אתי האי תבע מיניה לא מפקינן מיניה והשתא אמאי לא מפקינן דכיון דמן הדין המוציא מחבירו עליו הדאי' דאוקי ממונא בחזקת מריה כי תפיס אמאי לא מפקי' מיניה. מאי שנא מספק בכורות. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי כשתפס מעיקרא קודם בואם לדין דאכתי לא נולד הספק. אי נמי לפי שהוא טוען ברי דחייב לו ואפי' תפס לאחר שבאו לב"ד:
306
ש״ז[שם]
ההוא דאתא לקמיה דרבא בר חנן וא"ל מוחזק אני בזה בכור א"ל מנא ידעת א"ל דהוו קרו ליה בוכרא סוכלא ודילמא בוכרא דאימא הוא דכל בוכרא דאימא סוכלא קרו ליה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ועד אחר עמו. בוכרא סוכלא בכור שוטה ולא משום שטותו אלא לפי שאינו בכור גמור כמו הדס שוטה שאינו כשר. ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא א"ל מוחזק אני בזה שהוא בכור א"ל דכי הוו אתו לקמיה דאבוה החוששים בעיניהם אמר להו זילו לגבי שכחת ברי דבוכרא הוא ומאסי רוקיה. ודילמא בוכרא דאימיה הוא גמירי בוכרא דאבא מאסי רוקיה בוכרא דאימא לא מאסי רוקיה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ועד אחר היה עמו:
ההוא דאתא לקמיה דרבא בר חנן וא"ל מוחזק אני בזה בכור א"ל מנא ידעת א"ל דהוו קרו ליה בוכרא סוכלא ודילמא בוכרא דאימא הוא דכל בוכרא דאימא סוכלא קרו ליה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ועד אחר עמו. בוכרא סוכלא בכור שוטה ולא משום שטותו אלא לפי שאינו בכור גמור כמו הדס שוטה שאינו כשר. ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא א"ל מוחזק אני בזה שהוא בכור א"ל דכי הוו אתו לקמיה דאבוה החוששים בעיניהם אמר להו זילו לגבי שכחת ברי דבוכרא הוא ומאסי רוקיה. ודילמא בוכרא דאימיה הוא גמירי בוכרא דאבא מאסי רוקיה בוכרא דאימא לא מאסי רוקיה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ועד אחר היה עמו:
307
ש״ח[שם]
אמר רב אמי בכור שנולד טומטום ולאחר זמן נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים מאי טעמא דאמר קרא והיה הבן הבכור עד שיהא בן משעת הוויה. פי' רבינו שמואל זצ"ל וכ"ש אנדרוגינוס:
אמר רב אמי בכור שנולד טומטום ולאחר זמן נקרע ונמצא זכר אינו נוטל פי שנים מאי טעמא דאמר קרא והיה הבן הבכור עד שיהא בן משעת הוויה. פי' רבינו שמואל זצ"ל וכ"ש אנדרוגינוס:
308
ש״ט[דף קכ"ז ע"א]
[אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה] ויש שם ששה מנים סמי מכאן טומטום הבכור נוטל פי שנים ד' מנים כפשוט נמצא חלק בכורה ב' מנים וחוזרים וחולקים הד' מנים הנותרים שלשתם. נמצא הבכור נוטל ג' מנים ושליש מנה והפשוט והטומטום נוטלים כל אחד מנה ושליש. אבל אי הוה ממעט לא היה נוטל בכורה אלא ג' מנים פי שנים כנגד כל אחד מאי טעמא וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה. אמר אביי הילכתא כוותיה דר' אמי. והיה הבן ולא טומטום הבכור ולא ספק. בשלמא הבן ולא טומטום כדר' אמי אלא הבכור ולא ספק לאפוקי מאי. לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים של איש אחד שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה. א"ל רב פפא לרבא והא שלח רבין באגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותיי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה. הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברי' שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן האחין אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שהרי נתן לי חלקו. ופסקינן לעיל יש לבכור קודם חלוקה ויכול למוכרה וליתנה לחלק בכורה לכל מי שירצה. לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה:
[אמימר אמר אף אינו ממעט בחלק בכורה] ויש שם ששה מנים סמי מכאן טומטום הבכור נוטל פי שנים ד' מנים כפשוט נמצא חלק בכורה ב' מנים וחוזרים וחולקים הד' מנים הנותרים שלשתם. נמצא הבכור נוטל ג' מנים ושליש מנה והפשוט והטומטום נוטלים כל אחד מנה ושליש. אבל אי הוה ממעט לא היה נוטל בכורה אלא ג' מנים פי שנים כנגד כל אחד מאי טעמא וילדו לו בנים עד שיהא בן משעת לידה. אמר אביי הילכתא כוותיה דר' אמי. והיה הבן ולא טומטום הבכור ולא ספק. בשלמא הבן ולא טומטום כדר' אמי אלא הבכור ולא ספק לאפוקי מאי. לאפוקי מדדרש רבא דדרש רבא שתי נשים של איש אחד שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה. א"ל רב פפא לרבא והא שלח רבין באגרתיה דבר זה שאלתי לכל רבותיי ולא אמרו לי דבר ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה. הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש דברי' שאמרתי לפניכם טעות הן בידי ברם כך אמרו משמיה דר' ינאי הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין הרשאה זה לזה ואתי חד מינייהו ותבע חלק בכורה מן האחין אם בכור אני תנו לי בשביל עצמי ואם לאו תנו לי בשביל אחי שהרי נתן לי חלקו. ופסקינן לעיל יש לבכור קודם חלוקה ויכול למוכרה וליתנה לחלק בכורה לכל מי שירצה. לא הוכרו ולבסוף נתערבו אין כותבין הרשאה זה לזה:
309
ש״יפי' רבינו שמואל זצ"ל שמעינן מהכא דהכי הילכתא דאם הוכרו ולבסוף נתערבו דכותבין רשות זה לזה:
310
שי״אבפרק יוצא דופן תנן תינוק בן יום אחר נוחל ומנחיל. וכתב בספר חפץ למאי הילכתא אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא לומר שהוא ממעט בחלק בכורה היכי משכחת לה כגון דאית ליה לראובן בכור ופשוט וילדה איתתיה ברא בצפרא ושכיב ראובן לאורתא ושכיב ההוא ינוקא למחר לא תימא דהני נכסי דראובן בכור שקיל ליה חולקין ופשוט חד חולקא אלא כיון דחיה דההוא בתר אבוהי חדא שעתא אחזוקי אחזיק ליה בנכסי וכי מייתי ירתוהי תרוייהו לחולקה. כיצד פלגי להו לנכסיה לארבעה חולקין שקיל נמי פלגא ופשוט ריבעא ואידך ריבעא פלגי תרוייהו בשוה. ודוקא ילוד אבל עובר במעי אמו לא דכתי' וילדו לו אין שאין ילוד לא. ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת האב אינו ממעט חלק בכורה מאי טעמא וילדו לו בנים וליכא היכי משכחת לה כגון דהוה ליה בכור ופשוט ושכיב כדמעבריה איתתי' ובתר דשכיב יליד בן האי בן דאתיליד אחר מיתת אביו אינו ממעט חלק בכורה. כיצד שבק אבוהי מאה וחמשין זוזי שקיל בכור חמשין זוזין בחלק בכורתו והנך מאה זוזי פלגי לה בתלתא חולקין שוה בשוה ביניהם. ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד אחר מות אביו אינו נוטל פי שנים מאי טעמא בעינן יכיר וליכא והיכי משכחת לה כגון שהיו לו שתי נשים מעוברות ושכיב וילידא חדא מינייהו מקמי אידך לענין חמש סלעין מיחייב דבפטר רחם תלה רחמנא אבל לענין פי שנים לא שקיל. עכ"ל:
311
שי״בואסקינן בפ' יוצא דופן והילכתא ככל הני לישני דמר ברי' דרב יוסף משמיה דרבא. לעיל בפרקין תנו רבנן לתת לו פי שנים פי שנים כאחד וכן המסקנא דפי שנים כאחד שקיל כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו שם חמשה אחין חולקין הנכסים בששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהם. ותנן לעיל שהבן נוטל פי שנים בנכסי האב ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. ויליף לה רבא לעיל גמ' דהא יורש את אמו דאמר קרא ולו משפט הבכורה לאיש ולא לאשה. ואלמון שנשא בתולה. כתוב בספר חפץ ואלמון שנשא בתולה וילדה ממנו בכור חייב לפדותו דפטר רחם תלה רחמנא אבל פי שנים אינו נוטל בבכורה דכתי' ראשית אונו ולא ראשית אונה:
312
שי״ג[שם]
שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל היו מוחזקין בו שהוא בכור ולאו בעדים שראו שנולד קודם לאחין דא"כ אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו לעיל דהוו קרו ליה בוכרא ואמר אביו על אחד מן הבנים שהוא בכור מהו מי מהימנינן לאב במקום חזקה שמכחשת את דבריו או לא. שלחו ליה כותבין הרשאה זה לזה משום דמספקא ליה אי כר' יהודה אי כרבנן:
שלחו ליה בני אקרא דאגמא לשמואל היו מוחזקין בו שהוא בכור ולאו בעדים שראו שנולד קודם לאחין דא"כ אין האב נאמן אלא בקול בעלמא כעין שאמרנו לעיל דהוו קרו ליה בוכרא ואמר אביו על אחד מן הבנים שהוא בכור מהו מי מהימנינן לאב במקום חזקה שמכחשת את דבריו או לא. שלחו ליה כותבין הרשאה זה לזה משום דמספקא ליה אי כר' יהודה אי כרבנן:
313
שי״ד[שם ע"ב]
דתניא יכיר יכירנו לאחרים מיכן אמר ר' יהוד' נאמן אדם לומר זה בני בכור אע"פ שמוחזק' בבכור אחר. וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בני בן גרושה הוא ובן חלוצה הוא. וסברא היא מדכתי' יכיר מה לי בכור ומה לי לדבר אחר וחכמים אומרים אינו נאמן לא בבכור ולא בחלל וכגון שמוחזקים באדם שהוא בכור. א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לר' יהודה היינו דכתי' יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי. בצריך היכרא כגון שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין באחר מהן מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן. כך פירש רבינו שמואל זצ"ל:
דתניא יכיר יכירנו לאחרים מיכן אמר ר' יהוד' נאמן אדם לומר זה בני בכור אע"פ שמוחזק' בבכור אחר. וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן אדם לומר זה בני בן גרושה הוא ובן חלוצה הוא. וסברא היא מדכתי' יכיר מה לי בכור ומה לי לדבר אחר וחכמים אומרים אינו נאמן לא בבכור ולא בחלל וכגון שמוחזקים באדם שהוא בכור. א"ל רב נחמן בר יצחק לרבא בשלמא לר' יהודה היינו דכתי' יכיר אלא לרבנן יכיר למה לי. בצריך היכרא כגון שבאו מחדש לכאן ואין מוחזקין באחר מהן מי הבכור ומי הפשוט התם ודאי אב מהימן. כך פירש רבינו שמואל זצ"ל:
314
שי״ההילכך לפי דבריו כל היכא דלא ידעי' ביה אי בכור הוא ואם לאו וליכא לא עדים ולא קול נאמן עליו האב לכולי עלמא. אבל היכא דאיכא קול שזה בכור ואמר האב על אחר שהוא בכור בהא פליגי דלר' יהודה נאמן האב ולרבנן אינו נאמן. והא דת"ר לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ואמר ר' אבא שהוא נאמן היו מוחזקים שאינו בכור ואמר אביו בכור הוא אינו נאמן. ואמרי' רישא ר' יהודה וסיפא רבנן דבמקום חזקה לא מהימני לאב. יש לפרש רישא ר' יהודה נמי וסיפא רבנן דוקא. ורבינו שלמה זצ"ל פי' בפ' בתרא דקידושין דרבנן לא פליגי אדר' יהודה אלא בבן גרושה או בבן חלוצה אבל בבכור מודו ליה דנאמן אדם לומר זה בני בכור משמע דרבנן פליגי עליה דר' יהודה דוקא קאמר ליה ומשמע נמי לישנא דוכשם שנאמן אדם לומר כו' דכי היכי דנאמן לומר שבן קטן הבכור אע"פ שעושה אחרים ממזרים על ידי כך הכי נמי נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכמים אומרים אינו נאמן לפסול בניו כלל. והוא הדין נמי לר' יהודה שהיה נאמן לפסול האחרים בלא דכרת הבכור כדתנן בעשרה יוחסין האומר זה בני ממזר אינו נאמן ר' יהודה אומר נאמן ואמרי' בנמ' כדתניא יכירנו לאחרים מיכן אמר ר' יהודה. והתם במתני' לא איירי בבכור כלל. ומשמע נמי דנאמן נמי לפסול בניו מדכתי' יכיר כדפי' רבינו שמואל זצ"ל. והרב ר' אליהו זצ"ל פירש כיצד שנואה בנישואיה כגון חייבי לאוין. ומשמע ליה קרא הכי כי את הבכור בן השנואה יכיר שהוא בן השנואה דהיינו בן גרושה. מיהו לישנא דכשם משמע דמנאמנות בכור יכיר נפיק. ותו קשה דקאמר אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך הכרה. דהשתא תירץ דאיצטריך יכיר על הבכור עצמו. אבל על מה שהוא בן שנואה דהיינו בן גרושה לא תירץ כלום לרבנן. ויש לומר שאינו חושש אלא ליישב למה לי יכיר כלל. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מביא ראיה להרב ר' אליהו זצ"ל דאמרי' בירושלמי בפ' עשרה יוחסין גבי האומר זה בני ממזר תמן תנינן האומר זה בני בכור ר' אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו ולא ליקח ממנו. תמה ר' יוסי לא מתני' היא אפילו שניהם אומרים על עובד שבמעיה ממזר הוא אינה נאמנת. דילמא על ר' יהודה איתמרת דר' יהודה נאמנין עליו ר' אבהו בשם ר' יוחנן לתת לו אבל לא ליקח ממנו. אמר ר' חזקיה עוד היא מתני' בכור יכיר בן השנואה יכיר. ומפרש הכי שתמיהת ר' יוסי על דברי ר' יוחנן שדרש לתת לו אבל לא ליקח הימנו. (אמר ר' חזקיה עוד היא מתני' בכור יכיר בן השנואה יכיר. ומפדש הכי שתמיהת ר' יוסי על דברי ר' יוחנן שדרש לתת לו אבל לא ליקח הימנו) פירוש לגרע כחו ולפוסלו ולומר שהוא ממזר או בן גרושה או בן חלוצה מה חידוש משמעינן ר' יוחנן והלא משנתי' היא זו אפי' שניהם. ומתרץ על ר' יהודה איתמר מילתיה דרבי יוחנן להקשות על דברי ר' יהודה שאמר שהוא נאמן לפוסלו ועל זה מביא ר' יוחנן מן הפסוק שאין לו להיות נאמן. ור' חזקיה מתרץ דברי ר' יהודה שלא יקשה לו מן הפסוק ויאמר עוד היא מתני' פי' עוד יש ברייתא מלבד דברי ר' יהודה שמפרש טעמא של ר' יהודה אי נמי ה"פ עוד היא מתני' דמילתיה קיימת כי יש לתרץ דלא ליקשי ליה קרא מדכתי' בכור יכיר בן השנואה יכיר:
315
שי״וופסק ר"ת זצ"ל והלכות גדולות דקיי"ל כר' יהודה מדקאמר לקמן שלח ליה ר' אבא לר' יוסף בר חמא האומר על תינוק בין הבנים נאמן. ור' יוחנן אמר אינו נאמן כרבנן. דאמ' התם הילכתא כדשלח ר' אבא לר' יוסף בר חמא ולאפוקי מדר' יוחנן. אלמא הלכה כר' יהודה דנאמן לומר על תינוק בין הבנים שהוא בכור וממילא נעשים הגדולים ממזרים על כך. ודוקא כי האי גוונא נאמן לפסול בניו. אבל היכא שאומר זה בני ממזר בלא הכרת בכור. או שאומר זה בני בן גרושה בן חלוצה בלא הכר' בכור בהא ודאי אין הלכה כר' יהודה. ואפי' לפי הירוש' יש ליישב זה הפסק ולומר בן השנואה יכיר דוקא ע"י הכרת בכור. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דהלכה כר' יהודה דנאמן לפסול את בנו בלא הכרת בכורה כדאמ' בהחולץ מעשח באחד שבא לפני ר' יהודה ואמר לו נתגיירתי ביני ובין עצמי אמר לו נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול בניך. ופריך והתניא ר' יהודה אומר יכיר יכירנו לאחרים וכו'. ואמר רב נחמן בר יצחק ה"ק לדבריך גוי אתה ואין עדות לגוי משמע הא אם היה עדות לגוי היה נאמן לפסול את בניו ולומר שהם מגוי אע"פ שלא היה פוסלם ע"י בכורה:
316
שי״זוכן פסק בשאלתות דרב אחאי בפרשה וארא וזה לשונו. מהכא איכא למישמע דהלכה כר' יהודה דנאמן אבריה. מדפסיק הלכה כרב נחמן דאמר אין עדות לגוי הא לגוי גוי מהימן. והרב ר' אלחנן זצ"ל היה אומר כי יש לדחות דפסול דהכא שייך לענין הכרת בכורה שהיה נאמן לפוסלו לענין שלא יטול חלק בכורה. והילכך כיון דשייך עדות האב לענין בכורה איכא למימר נמי דנאמן לפסול בניו בעדות תינוק בין הבנים. וממילא נאמן גם לפוסלם מאחר שאנו מאמינים שנתגייר בינו לבין עצמו לענין בכורה. ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל אומר דלא דמי לתינוק בין הבנים דהתם הוא עושה האחד בכור. אבל הכא אינו עושה בכור לא זה ולא זה. הילכך לא היה לו להיות נאמן כאן. אי לאו דקאמר טעמא דנאמן בלא הכרת בכור. ופי' רבינו שמואל זצ"ל בההוא נאמן על תינוק בין הבנים נאמן כר' יהודה ואע"ג דמוחזק לן באחד שהוא בכור אפילו הכי אב נאמן. והכי הילכתא דהא פסקינן לקמן הילכתא כדשלח ר' אבא דאמ' לקמן לאפוקי מדרבי יוחנן. וש"מ אם הוחזק אחד מן הבנים בבכורה בחיי האב אע"פ שלא אמר אביו זה בני בכור נוטל פי שנים שלא נחלקו ר' יהודה וחכמים אלא במוחזק שאחד בכור ואמר אביו על המוחזק בפשוט שהוא בכור והתם אמר ר' יהודה נאמן אדם לבטל החזקה. אבל אם לא אמר האב על אחד שהוא בכור אפי' ר' יהודה מודה שהחזקה קיימת. דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר הכי ר' יהודה אומר כל בכור שלא הכירו אביו ואמו זהו בכורי אינו נוטל פי שנים אלא מדלא תני הכי ש"מ כדאמרי' עכ"ל. ופרכי' אדרבנן דאוקמו ליכיר בצריך הכרה כדפי' לעיל ופרכי' למאי הילכתא אי למיתבא ליה פי שנים אמאי צריך יכיר סברא הוא דנאמן מיגו דאי בעי יהיב ליה מתנה ומוקמי' בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס. פי' רש"י זצ"ל מתנה ונכסים איצטריך יכיר שיטול בהם פי שנים דבהנהו ליכא מיגו אפי' לר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ נכסים שנופלים לו בשעה שיש לו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אינו יכול לדבר ואין בו כח ליתן. והילכך לא מצי אקנינהו מקמי דאתי לידיה דהא אפי' כשבאו לידו אינו יכול להקנותם וכ"ש מקודם לכן עכ"ל. ורבינו חננאל פי' בנכסי' שנפלו לו כשהוא גוסס שאז הוא אינו יכול להקנותם לפי שרוב גוססין למיתה וכמת הוא חשוב ולענין בכורה מוחזק הוא. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דזה הפי' לא יתכן כי על כרחין טעמ' דרוב גוססין למיתה אין לו לבעל המתנה ונתינת הגט. דהא שחוט ומגוייד בצומת הגידין קרוב למיתה לרבנן כמו גוסס ואין לחיים אפי' מיעוט כמו מגוססין אלא כולן למיתה ואפי' הכי נותנין גט כדאיתא במי שאחזו . והרב ר' יואל בר יצחק הלוי מבון זצ"ל הקשה לפי' רבינו שמואל זצ"ל שפי' מפני שאינו יכול לדבר א"כ אמאי לא נקט חולה שנשתתק ואינו מכוין לומר ג' פעמים על לאו לאו ועל הן הן כשבודקין אותו למשאות ולמתנות. ומתוך כך היה נראה לי שמתנת גוסס לא הויא נתינה שהוא חשוב כמת כפר"ח זצ"ל והיה רוצה לפסוק שגוסס אינו נותן גט אפי' דעתו מיושבת. ומילולו נכון. ומשיב עליו הרב ר' אלחנן זצ"ל דסמוך למיתה מיבעי ליה למינקט שדעתו משתנה אחרי כן כי באותו (שרוצה) שסופו להשתפות יש מינו ולא צריך קרא דיכיר וסתם גוסס שאינו יכול לדבר ולרמז כן הוא כי מתוך אותו הטירוף הוא מת. אבל שנשתתק או בריא שנשתטה אין משמע שלא ישתפה אחר כך כי אין סתמא שלא להשתפות ולכך יכול להקנות שנפלו לו אז. ועוד תירץ רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שאפילו לא היה סתם משתטה ומשתתק שאינו יכול ליבדק סופו להשתפו' עדיף ליה למינקט גוסס דשכיח מחמת מיתה ככל סתם בני אדם אבל שתוק ושטות שאין סופו יכול ליבדק שאינו מחמת מיתה אינו מצוי רק במועטין:
317
שי״חהילכך נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שהגוסס שדעתו מיושבת עליו ומילולו נכון שנותן מתנה ונותן גט. וכן השיב רבינו יהודה בר קלונימוס בר מאיר זצ"ל והרב ר' מאיר אחיו זצ"ל שהגוסס ודעתו מיושבת עליו ומילולו נכון שנותן גט. וכן השיב הרב ר' אליעזר ממיץ זצ"ל מדאמ' שחט בו שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו וינתנו ואין לך בברור למות יותר מזה. ואם ברמיזתו כותבין כ"ש באמירתו. ובתוספתא תניא ראוהו מגוייד או צלוב ואמר כתבו גט לאשתי כותבין ונותנין כל זמן שהנשמה תלויה ובנכסים שנפלו כשהוא גוסס אין לטעות כלל שהתלמוד דבר בהווה שגוסס אינו ראוי לתת שאינו מדבר ובגוסס דתקיף ליה עלמא טובא מיירי שאינו יכול לא לדבר ולא לרמז ואע"פ שיש גוסס ראוי לתת במדבר או רומז התלמוד שרצה לומר באינו בר דיבור ורמיזה אפקיה בלשון גוסס. עכ"ל:
318
שי״טאעפ"י שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. נראה בעיני אני המחבר שהגוס מגרש דתנן פרק התקבל בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו וינתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירא ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן ומייתי לה בהקומץ ובפ' בהמה המקשה ובפ' אע"פ ושם פרש"י זצ"ל המסוכן הגוסס הא למדת שהגוסס מגרש. ותו מיהא הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתו אסורה לאכול בתרומה מיד ואין לך שאינו גוסס סמוך ליציא' הנשמה שעה אחת. ואעפ"כ הוי גט ש"מ שהגוסס מגרש. דאע"ג דמסר לה בעוד שהיה בריא מ"מ לא היה מועיל אם גוסס כמת כשם שאין גט לאחר מיתה. אפי' בא לידו בעודו בריא. הילכך הגוסס שדעתו מיושבת עליו ומילולו נכון הרי זה נותן מתנה ומגרש אשתו בגט:
319
ש״כ[שם]
אמר רבי יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא בין תוך כדי דיבור בין לאחר זמן אינו נאמן. אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן מאי טעמא שיש לפרש דבריו דהאי דקרי בראשון עבד דמשמש ליה כעבדא. היה עובד על בית מכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן דמעיקרא הוו קרי ליה בני משום יראת המכס. עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן דאילו היה בנו לא הי' אומר למוכסים שהוא עבדו. מיתיבי היה משמשו כבן מלביש ומנעיל מכניס ומוציא אבל לא עבודת עבד ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. וקשיא לר' יוחנן מסיפא. אמר רב נחמן בר יצחק התם בברייתא כגון דקרי ליה עבדא מצרמאה מאי עבדא מצרמאה מצר עבדא מאה זוזי כלומר עבד גמור הוא לו שסמוכין הוא לו עליו מאה דינרין כלומר ששוה מאה דינרין:
אמר רבי יוחנן אמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא בין תוך כדי דיבור בין לאחר זמן אינו נאמן. אמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא נאמן מאי טעמא שיש לפרש דבריו דהאי דקרי בראשון עבד דמשמש ליה כעבדא. היה עובד על בית מכס ואמר בני וחזר ואמר עבדי נאמן דמעיקרא הוו קרי ליה בני משום יראת המכס. עבדי וחזר ואמר בני אינו נאמן דאילו היה בנו לא הי' אומר למוכסים שהוא עבדו. מיתיבי היה משמשו כבן מלביש ומנעיל מכניס ומוציא אבל לא עבודת עבד ואמר בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן. היה משמשו כעבד ואמר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן. וקשיא לר' יוחנן מסיפא. אמר רב נחמן בר יצחק התם בברייתא כגון דקרי ליה עבדא מצרמאה מאי עבדא מצרמאה מצר עבדא מאה זוזי כלומר עבד גמור הוא לו שסמוכין הוא לו עליו מאה דינרין כלומר ששוה מאה דינרין:
320
שכ״אבפ' עשרה יוחסין ת"ר נאמנין היו לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר. בד"א שלא קרא עליו ערעור אבל קרא עליו ערעור אינן נאמנין ואוקימנא ערעור תרי ואבע"א ערעור דחד הואיל וליכא חזקה דכשרות. ופסק בספר חפץ דקיימא לן עד חד:
321
שכ״באמר רב נחמן שלשה נאמנין על הבכור אלו הן חיה אביו ואמו. חיה לאלתר. אמו כל שבעה. אביו לעולם. כדתניא יכיר יכירנו לאחרים. מיכן אמר רב יהודה . בבכורות תנן יש בכור לנחלה ליטול פי שנים ואינו בכור לכהן לתת פדיונו לכהן ה' סלעין. בכור לכהן ואינו לנחלה. יש בכור לנחלה ולכהן. ויש שאינו בכור לא לכהן ולא לנחלה. איזהו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. הבא אחר הנפלים אע"פ שיצא ראשו של נפל חי. כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחר שכלו לו חדשיו והוציא את ראשו חי והחזירו ובא חבירו וקדמו ויצא זה האחרון בכור הראשון לא הפסידו אע"ג דראש שהוציא חשובה לידה מעולה מאי טעמא דגבי נחלה כתיב ראשית אונו מי שלב אביו דוה עליו מת. יצא נפל שהוציא ראשון ראשון דלאו כילוד דלאו בר קיימא הוא ואין לבו דוה עליו. אבל לענין בהן פטור האי ולד אחרון דבפטר רחם תליא רחמנא והאי ראשו פטר את הרחם. ובן תשעה שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו. הרי אחיו בכור לנחלה דהא ראשון לא חשיב שאין לבו דוה עליו. ולענין כהן פטר רחם הוא. אבל יצא ראשו בן תשעה חי ואחר כך החזירו ומת בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו. ושמואל דאמר בגמ' אין הראש פוטר בנפלים והבא אחריו בכור לכהן. איתותב וליתא. וה"ה אם יצא הנפל כולו הבא אחריו בכור לנחלה. אמר רשב"ל פדחת פוטרת בכל מקום שחשובה לדיה מיציאת פדחת חוץ מן הנחלה. שאם בן תשעה חי הוציא פדחתו והחזירו הבא אחריו הוי בכור לנחלה עד שיוציא את ראשו. ור' יוחנן אמר אף לנחלה דפדחת נמי הוי הכירא והבא אחריו לא הוי בכור לנחלה:
322
שכ״גוקיימא לן כר' יוחנן דכל ר' יוחנן ורשב"ל הלכה כר' יוחנן. ותו דשקיל וטרי לביה :
323
שכ״דמתני' המפלה כמין בהמה חיה ועוף הבא אחריהן בכור לנחלה ואין הלב דוה אחריהן. אבל פטר רחם מיהא הוי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לא חשיב פטר רחם עד שיהא בו מצודת האדם והבא אחריו בכור אף לכהן. המפלת סנדל שאין לו צורת איברים או שיליא שאין שיליא בלא ולד אלא שנימוק. או שפיר מרוקם עור של ולד. והיוצא מהותך הבא אחריהן בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ודוקא מחותך אברים הוי פטר רחם אבל ראש מחותך לא פטר. מי שהיה לו בנים ונשא אשה שכבר ילדה בכור לנחלה ואינו בכור לכהן לענין נחלה תלא רחמנא באב דכתיב ראשית אונו ולענין כהן תלא בפטר רחם. אפי' עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחרה עכשיו או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה הוי נמי בכור לנחלה. שהרי זה לא היו לו בנים. ולכהן לא ראינו פטר רחם. ר' יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן רבנים הנולדו לה בגיות' לא פטרי פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם בישראל:
324
שכ״האיתמר היו לו בנים ונתגייר ר' יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה דהא הוה ליה בני. ורשב"ל אמר יש לו בכור לנחלה. והלכה כר' יוחנן:
325
שכ״ומתני' מי שהיו לו בנים ונשא אשה שלא ילדה נתגיירה מעוברת ובעליה עמה הוי אותו ולד בכור לכהן דפטר רחם הוא בישראל ולא לנחלה ולידתו שלא בקדושה ולא בר לנחלה דזרע עובד אלילים רחמנא אפקריה דכתיב זרמת סוסים זרמתם. נשתחררה והיא מעוברת ילדה והיא כהנת או היא לויה. דלויה נמי פטורה מה' סלעים או היא ואשתו שכבר ילדה . וכן מי שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונשאת וילדה. ואין ידוע אם תשעה לראשון או בן שבעה לאחררון בכור לכהן ואינו בכור לנחלה. ובגמרא מפרש היכי שקיל כפשוט. ואיזהו בכור לנחלה ולכהן המפלת שפיר מלא מים מלא דם מלא גניני"ם. המפלת כמין דגים וחגבים שקצים ורמשים. המפלת ליום ארבעים שנתעברה דמיא בעלמא נינהו והבא אחריהם בכור לנחלה ולכהן. יוצא דופן והבא אחריו דרך רחם שניהם אינם בכור לא לנחלה ולא לכהן. ובגמ' מפרש טעמא:
326
שכ״זמעשה בראובן שהיה לו שתי בנות ונישאו. ואחר מות ראובן תפשו האלמנה הנכסים. והיתה משופעת בעושר. ואחר מות ראובן נשתמרה הבת האחת ושוב מתה האלמנה ולא נשבעה על כתובתה ונתנה הכל במתנת שכיב מרע לבת שבישראל. ושוב מתה המשומרת ובעל המשומרת תבע לאחות אשתו על דבר הירושה לדין כי לא להם אח. ונשאל מורי רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל אם יורש לאשתו המשומרת אי מיקריא שארו כיון שזינתה ואסורה לו. והשיב וזה לשונו נראה לי שיורשה ומעת שמעת שמת אמה זכתה בנכסים ואז היתה ישראלית. אפי' לדברי הגאון שפי' שהמשומד אינו יורש את אביו היא יורשת את אביה. והבעל למה קנסינן כמו שהאב יורש לבנו המשומד הכי נמי הבעל יורישנה אע"פ שאינה ראוי' לקיימה. דפ' יש מותרות בירוש' אמרי' לגבי שניות תני יורשה ומטמא לה דתני ר' חייא מטמא אדם לאשתו כשירה ואינו מטמא לפסולה. ופי' מאחר דמדאורייתא אינה פסולה הויא כאשתו. ואפי' אי אמ' דהא דאמור רבנן מקנין על ידי גוי ואמ' התם והא אסורה עליה וקיימא דהוי איסורא דאורייתא אף לגבי גוי מוהיא נתפסה שאפי' גוי במשמע. ולגבי אסתר דרשינן כאשר אבדתי אבדתי שנאסרה לבעלה. מיהו כל קנסות דפ' האשה רבה חס לגבי דידה ולא לגבי דידיה אע"ג דאיסורא דאורייתא הוא לבר ממציאתה שמפורש שם הטעם כי היכי דתהוי ליה איבה ומעשה ידיה כדי שלא תמות ברעב שפעמים ענייה ואין לה מזונות ממנו ושארו מיקריא מלגבי טומאה דאיכא קרא לא יטמא בעל בעמיו ודרשינן יש בעל מיטמא ויש בעל שאינו מיטמא הא לאו הכי שארו מיקריא לטומאה וכן לירושה תדע דלא קנסו לבעל מדפרכי' בהאשה רבה יורשי כתובה מאי עיבדתה ומשני כתובת בנין דיכרין. מהו דתימא איהי דעבדא איסורא קנסו רבנן זרעא דלא עבדו איסור' לא קנסו רבנן קמ"ל. פי' משום דתנאי כתובה ככתובה דמי כדאמרינן בפ' אע"פ דלא עדיפי אינהו מדידה כיון שמכחה היא באין אבל הבעל למה יפסיד כח ירושתו אם ממזר יורש את אביו ואח ממזר יורש לאחיו וגם מיטמא לו כדאי' בפ' בתרא דיבמות ולא אמרי' לאח כשר מיטמא ולא לפסול כדאיתא התם ולא גמרי' טומא' מטומא' כ"ש דירושה לא גמרינן מינה ובנו לכל דבר. והבעל לא דמי לזרעא דידה למה יפסיד. דמיא למורדת שכל זמן שלא גירשה אם מתה יורש אותה כמו שפסקו דגאונים. וההיא דתותרנית דפרק מי שמת נראה כדברי המפרשים דבארוסה מיירי. ואפי' אם נפרש בנשואה התם הוא פושע שתותרנית אינה ראויה להוציא על מום זה לכן יפסיד הפירות אבל הכא דמי להא דאמר בפרק האשה רבה מציאתה ומעשה ידיה דמדידה לדידיה לא קניס כתובה ומדידיה לדידה קניס ות"ק דקניס טעמא כדפרי' לעיל אבל ליורשה לא לישתמיט תנא דפ' האשה וליתני זה וזה אין יורשין אותה כיון דתנא ירושת בנין דיכרין והא לא קתני ש"מ דהבעל יורשה. ותנא הוא דגרסינן בירושלמי בהאשה רבה ולא זה וזה מיטמא לה הדא היא דתני ר' חייא מיטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מיטמא לאשתו פסולה. אית תנא דתני הכא תונא בשלש' עשר דבר פי' שלשה עשר קנסוה והם שנויים כולם בהדיא במשנה האשה רבה . ואית תנא תני ארבעה עשר מאן דתני שלשה עשר עביד מציאה ומעשה ידיה חדא ומאן דתני ארבעה עשר עביד כל חדא וחדא חד ואם אינה יורשה נפישי להו. ופ' יש מותרות לא קתני גבי אלמנה לכהן גדול ושניות אינו מטמא להו ואלמנה לכהן גדול יש לה כתובה כמו שמפורש שם הטעם. ואמ' התם איכא בינייהו שוטה ודאי קצרו של דבר רואה אני שהבעל יורשה. ע"כ תשובתו:
327
שכ״חבפ"ק דקידושין אמר ר' חייא בר אבין א"ר יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר. ודילמא ישראל משומד שאני אלא מהכא כי לבני לוט נתתיה ירושה:
328
שכ״טהשיב הגאון מאור הגולה כך הראוני מן השמים שהמשומד אינו יורש את אביו מ"ט כיון דאישתמד נפק ליה מקדושתיה דאבוה ולא מיקרי זרעיה דכתי' לך לאלהים ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאין מתירם אחר אביו ומנלן דלא ירית דהכי אשכחן באברהם ויצחק אע"ג דאמר לו הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך את כל ארץ כנען וגו' וכתי' ביום ההוא כרת י"י את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ. ואומר את הקיני ואת הקניזי וגו'. והוו ליה לאברהם הדין בנין יצחק וישמעאל לא ירית ישמעאל ובניו מכל ארץ כנען. ושאר אומות העולם שא"ל הקב"ה לאברהם נתתי לך וגו' אלמא לאו זרעיה איקרי ולא ירית נכסיה. וכן אשכחן ביצחק אבינו דא"ל הקב"ה כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות ואע"ג דהוה ליה תרין בנין יעקב ועשו לא אשכחן דירית עשו מנכסי יצחק אלא וישב עשו בהר שעיר ובבני יעקב כתי' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וגו'. לכם לירושה ולא לבני עשו. וכן מצינו פריעת החוב דכתי' ידוע תדע כי גר יהיה זרעך. ולא פרע חובו לא לבני ישמעאל ולא לבני עשו אלא יעקב ובניו דכתי' יעקב ובניו ירדו מצרים. אלמא לא מיקרי זרעיה אלא מי שמתיחס אחר אבוה והאי משומד עם אחר הוא ואינו יורש את אביו דלאו בנו מיקרי. ואי איכא דקשיא ליה הא דאמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן גוי יורש את אביו דבר תורה דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר דמשמע דעשו ירש את הר שעיר מיצחק אלמא משומד יורש את אביו. התם ה"ק גוי יורש את אביו גוי דבר תורה שכן מצינו בבני עשו שירשו את עשו אביהם שנאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר להורישו לבניו. אבל עשו לא ירש את יצחק שהרי הר שעיר לא של יצחק היה אלא של עשו שנאמר ואתן לעשו לרשת אותו. הילכך האי משומד אינו יורש את אביו ראובן -גרשום בר יהודה זצ"ל. וכן פסק מר רב צדוק גאון זצ"ל כדבריו. וכן פר"ח זצ"ל כי לבני לוט נתתי ירושה להורישם לבניהם. ורבינו יצחק בר אשר הלוי זצ"ל אומר שהמשומד יורש את אביו שמצינו בחזקת הבתים שיצחק זכה בהר שעיר מכח אברהם דאמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר דהן הן שבעת עממים הכתובים בכל מקום לאפוקי קיני וקניזי וקדמוני שניתנו לאברהם בין הבתרים לא יתחייבו במעשר לעתיד לבוא. ופליגי תנאי בפירושא דקיני וקניזי וקדמוני דר' מאיר אומר נפתוחאה ערבאה ושלמאה ר' יהודה אומר שעיר עמון ומואב ר' שמעון אומר עירסקין אסיא ואספמיא אלמא אליבא דר' יהודה דהילכתא כוותיה ניתן לאברהם אבינו הר שעיר וירש יצחק את אברהם וירש עשו את יצחק. הא למדת שהמשומד יורש את אביו. וכן כתב מורי ר' אליעזר בן ר' יואל הלוי זצ"ל. כשם שהוא מוריש לבניו כך יורש את אביו. דאע"פ שחטא ישראל הוא. אך יש כח ביד חכמים להפקיד ממונו דהפקר ב"ד הפקר כדאמרי' בפ"ב דכתובות יהבי' לה קנס ואזלא ואכלה בגיותה אתמהא אע"פ שיש לחלק בין קנס לירושה. מידו בכל ענין דאוי לקונסו דהבא על הכותית קנסוהו כדאי' בפ' שור שנגח ובירוש' פ"ק דע"ז גרסי' להלין כותאי דקסרי מותר להלוותן בריבית מפני שקלקלו מעשיהם ופי' דסבר כותים גירי אמת הן אלא מפני קלקולם קנסום כדקניס ר' מאיר שלא יטמעו בהם. ואף על גב דלר' מאיר גירי אמת הן. והא דאמרי' בפ' אין מעמידין אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המשומד. מיירי במשומד אוכל טרפות לתיאבון ולא במשומד להכעיס. ואפי' לדברי הגאונים:
329
ש״לנראה למורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שהאב ישראל יורש את בנו שהוא משומד שהרי למה יקנסו את האב. וכדבריו כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל וזה לשונו ישראל שמשתמד יורש את קרוביו הישראלים. ואם ראו ב"ד לאבד את ממונו ולקונסו שלא יירש כדי שלא לחזק יד הרשעים הרשות בידם. ואם יש לו בנים בישראל תנתן ירושת אביהן המשומד להם וכן המנהג תמיד במערב עכ"ל. ומורי הרב ר' שמחה בר שמואל זצ"ל אומר דאפי' לדברי הגאונים שפסקו דמשומד אינו יורש את אביו. בן המשומד יורש את זקינו מדברי תורה מכח דאבוה אבא קא אתינא כההיא דפרק מי שמת דשלחו מתם בן שמכר בנכסי אביו ומת בחיי אביו בנו של מוכר מוציא מיד הלקוחות. וזהו שקשה בדיני ממונות ולימרו ליה אבוך זבין ואת מפקת ומאי קושיא דילמא דאמר להו מכח דאבוה אבא קאתינא תדע דכתי' תחת אבותיך יהיו בניך. ואע"ג דבמסקנא אידחי מ"מ דקאמר וזו היא שקשה בדיני ממונות ש"מ דהכי הילכתא שהבן מוציא מיד הלקוחות דשלחו מתם סברי דמכח אבוה דאבא קא אתי אלא שקשה הוא מדיני ממונות שאין ראיה מן התורה דקרא איכא לאוקמי בברכה. ואמרי' נמי בירושלמי אם לבנו יעדנה לבנו הוא מיעדה ואינו מיעדה לבן בנו. ר' בעי קומי דר' זעירא גבי נחלה את עביד בן הבן כבן וכה אתמר הכין. ואם בן ראובן בא מכח ראובן ויורש בראוי לראובן דוקא א"כ אינך עושה חנוך לענין נחלה באילו הוא בנו ויעקב אלא בנו של ראובן. מיהו הא דפריך אבל לענין דינא לא והתנן נפל הבית עליו ועל אביו וכו' אתי' ליה בגימ' וכולה סוגיא משמע דזו היא קשה בדיני ממונות הויא כמילתא בלא טעמא. ודוקא במכר הבן בנכסי האב שהבן מוציא מיד הלקוחות:
330
של״אוכן השיב רבינו שלמה זצ"ל שקרובי המשומד יורשים את המשומד. וזה לשונו ששאלתם משומד לע"ז שהפקיד פקדון ביד ישראל קרובו ותבעו המשומד לאחר זמן ולא רצה להחזירו לו ומת המשומד. וקרוביו הקרובים לירושה תובעים הפקדון וגם השליח שהביאו ליד זה מביא עדים גוים שנתן לו המשומד אותו ממון מתנה אחר זמן. דעתי נוטה שאין בדבר השליח כלום שאין עדות גוים עדות והראיה ליורשו את הפקדון ואם אין לזה עדים שתבעו משומד בחייו והוא אמר לא אתן זכו קרובים בממון וראויים לירש שלא מצינו שבטלה תורת ירושה מן הרשעים דכתי' כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר וכ"ש שהן יורשין כשרים יכין רשע וצדיק ילבש. ואם שלח בו יד ראובן בחיי המשומד או שיש לו עדים שתבעו הימנו ואומר אני זוכה בו אין לך שליחות יד גדול מזה. ונראה בעיני שאין כח בדיינין להוציאו. דאיתמר ממון מסור רב הונא ורב יהודה חד אמר מותר לאבדו ביד לא יהא ממונו חמור מגופו דתניא המינין והמסורות מורידין לבור אבל לא מעלין. למדנו שגופו הפקר וכ"ש ממונו. וחד אמר אסור לאבדו דילמא נפיק מיניה ברא מעליא דכתי' יכין רשע וצדיק ילבש ומשומד לע"ז מין הוא וגופו הפקר וממונו וכל טעמי מסור יש בו בין לאיסור בין להיתר וכיון דלא איפסיק הילכתא לא כמר ולא כמר הרי זכה בחיי המשומד מן ההפקר ואין לנו כח להוציאו. ואם לא שלח ידו בחייו של משומד אין כאן זכייה. ואם יאמר ראובן שיש בני משומד כמותו ודוחים אותם הקרובים לאמר לאו בעלי דברים דידי אתם לי אין בדבריו כלום שישראל הבא על הנכרית והוליד ממנה בן אינו בן דתנן מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן החליצה ומן היבום וחייב על מכתו ועל קללתו חוץ מי שיש לו מן הנכרית. וצורינו יאיר עינינו בתורתו. שלמה בר יצחק. מיהו אם בן המשומד יורש את זקינו אבי המשומד מזה לא כתב בתשובה זו כלום:
331
של״ב[שם]
שלח ליה רבבא לרב יוסף בר חמא. עבדי גנבת מה טיבו אצלך. אתה מכרתו לי ואתה נתתו לי במתנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ונאמן הוא בטענה זו. דאע"ג דאמרי' בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ה"מ לאלתר אבל לאחר ג' שנים יש להם חזקה. והכא נמי כגון שהחזיק בו ג' שנים או בקטן המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה:
שלח ליה רבבא לרב יוסף בר חמא. עבדי גנבת מה טיבו אצלך. אתה מכרתו לי ואתה נתתו לי במתנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ונאמן הוא בטענה זו. דאע"ג דאמרי' בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ה"מ לאלתר אבל לאחר ג' שנים יש להם חזקה. והכא נמי כגון שהחזיק בו ג' שנים או בקטן המוטל בעריסה דיש לו חזקה לאלתר או בעבד שלא ראה אותו בעדים זה המערער בביתו של זה:
332
של״ג[דף קכ"ח ע"א]
רצונך השבע וטול רבותא הוא דקא"ל האי מוחזק למערער שהרי פטור לגמרי זה המערער מכל השבועות שבעולם כדקיי"ל אין נשבעין על העבדי' בשבועו' ואינו מחוייב שבועה כלל. וגם זה התובע אין שבועה מועלת לו לגבות לו מזה דאין נשבעין דכל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו השבועה לישבע וליטול. ונשבע זה התובע. ואינו יכול זה המוחזק לחזור לו ולומר משטה אני בך שהרי פטור הייתי וגם אתה לא נתחייבת שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו השבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי. והא דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הפכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר אני נשבע ואפטר. אלא אפי' עבדים דלא שייכי בהו שבועה אפילו הכי כיון דהשביעו לא מצי הדר ביה. עכ"ל:
רצונך השבע וטול רבותא הוא דקא"ל האי מוחזק למערער שהרי פטור לגמרי זה המערער מכל השבועות שבעולם כדקיי"ל אין נשבעין על העבדי' בשבועו' ואינו מחוייב שבועה כלל. וגם זה התובע אין שבועה מועלת לו לגבות לו מזה דאין נשבעין דכל הנשבעים שבתורה נשבעין ולא משלמין אם לא מרצונו של זה שמטיל עליו השבועה לישבע וליטול. ונשבע זה התובע. ואינו יכול זה המוחזק לחזור לו ולומר משטה אני בך שהרי פטור הייתי וגם אתה לא נתחייבת שבועה כדי לישבע וליטול דאין אדם נשבע ונוטל ולא הקניתי לך בקנין לתת לך העבד אם תשבע עליו אלא כיון דעל פיו נשבע ובצוואתו לתת לו העבד דכיון דהטיל עליו השבועה הא הימניה בשבועה וכמאן דאודי ליה שהוא עבדו של זה הנשבע דמי. והא דנקט עבדי גנבת רבותא נקט דלא מיבעיא שאר מטלטלין שהנתבע חייב שבועה כדי שלא ישלם והוא הפכה על שכנגדו דלא מצי הדר ביה ולמימר אני נשבע ואפטר. אלא אפי' עבדים דלא שייכי בהו שבועה אפילו הכי כיון דהשביעו לא מצי הדר ביה. עכ"ל:
333
של״דמדפי' כיון דהשביעו רוצה לומר דוקא נשבע כבר התובע אז הנתבע אינו יכול לחזור בו. אבל כל זמן שלא נשבע מצי הדר ביה והיינו כדפרי' בזה בורר. וכן הילכתא בכולהו כדשלח ר' אבא כדפסקינן בסיפא דשמעתין:
334
של״ה[שם]
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הילכתא גובין מן העבדים. לוה שמת בעל חוב גובה מן היתומים מן העברים. ורב נחמן אמר אין גובין. ולקמן מתרצינן דאין גובין שלח ליה וכן אמר רב נחמן דאין גובין. והא נמי הילכתא היא. מיהו בזמן הזה הילכתא היא דגובין מן העבדים ואפי' ממטלטלי גמורים גובה אשה כתובתה מיתמי. וכן בעל חוב גובה חובו מטלטלי מיתמי. שכך כתב רב שרירא גאון זצ"ל בכתבו וקם בתריה מר בר רב הונא ומר בר רב יהודאי גאון עד מר בר רב יצחק דהתקינו לבע"ח וכתובה למיגבי מיתמי ממטלטלי. ויש מרבותינו שדימו לומר שעל פי גזירתם נהגו כהילכתא בלא טעמא. ויש שרצו לומר שמטלטלי משתעבדי לכתובה מההיא דפ' מציאת האשה דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פורנה מהם. ופירש זצ"ל שהם ככספים שהבעל מוסיף שליש. ולא נהירא לר"ת זצ"ל דא"כ הוה לי' למימר הרי הן ככספים כדאמר ר' ינאי בשמים של אנטוכיא הרי הם ככספים. ונראה לר"ת דבכתובה מיירי שהאשה גובה כתובה מהן דאסמכתינהו עילוייהו דומיא דהא דאמר רבא ארנקי דמחוזא אשה גובה פורנה מהם. ופר"ש זצ"ל גופיה לענין כתובה. וכן הא דאמר רב אשלי דקחמוניא אשה גובה פורנה מהם הילכך מטלטלי דידיה נמי הכי הוו ואשה ובעל חוב גובים מהם . ואינו נראה לר"ת זצ"ל דהנהו כקרקע דמו ואם מכרן הבעל תוציאם האשה מיד הלקוחות לאחר מותו ולדבריהם בטלה תקנת השוק:
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא הילכתא גובין מן העבדים. לוה שמת בעל חוב גובה מן היתומים מן העברים. ורב נחמן אמר אין גובין. ולקמן מתרצינן דאין גובין שלח ליה וכן אמר רב נחמן דאין גובין. והא נמי הילכתא היא. מיהו בזמן הזה הילכתא היא דגובין מן העבדים ואפי' ממטלטלי גמורים גובה אשה כתובתה מיתמי. וכן בעל חוב גובה חובו מטלטלי מיתמי. שכך כתב רב שרירא גאון זצ"ל בכתבו וקם בתריה מר בר רב הונא ומר בר רב יהודאי גאון עד מר בר רב יצחק דהתקינו לבע"ח וכתובה למיגבי מיתמי ממטלטלי. ויש מרבותינו שדימו לומר שעל פי גזירתם נהגו כהילכתא בלא טעמא. ויש שרצו לומר שמטלטלי משתעבדי לכתובה מההיא דפ' מציאת האשה דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן גמלים של ערביא אשה גובה פורנה מהם. ופירש זצ"ל שהם ככספים שהבעל מוסיף שליש. ולא נהירא לר"ת זצ"ל דא"כ הוה לי' למימר הרי הן ככספים כדאמר ר' ינאי בשמים של אנטוכיא הרי הם ככספים. ונראה לר"ת דבכתובה מיירי שהאשה גובה כתובה מהן דאסמכתינהו עילוייהו דומיא דהא דאמר רבא ארנקי דמחוזא אשה גובה פורנה מהם. ופר"ש זצ"ל גופיה לענין כתובה. וכן הא דאמר רב אשלי דקחמוניא אשה גובה פורנה מהם הילכך מטלטלי דידיה נמי הכי הוו ואשה ובעל חוב גובים מהם . ואינו נראה לר"ת זצ"ל דהנהו כקרקע דמו ואם מכרן הבעל תוציאם האשה מיד הלקוחות לאחר מותו ולדבריהם בטלה תקנת השוק:
335
של״ואלא נראה לר"ת זצ"ל דמטעמא של הלכה תיקנו כן. דאמר רבה בחזקת הבתים דקני ליה מטלטלי אגב מקרקעי גבי מקרקעי וגבי מטלטלי. ואמר רב חסדא והוא דכתב ליה דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי ולכן כותבים בכתובה כך נכסין ראית להון אחריות ודלית להון אחריות וכו' וחומר שטר כתובת' דא קבילית עלי כחומר כל השטרות וכו' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. ובשטרי חוב נמי כותב ונתתי לו ד' אמות בחצרי ואגבן הרשיתיו והשלטתיו על כל נכסי כו' דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי. וא"ת אמאי לא תקנו אגב דא"כ לא היה יכול לישא וליתן שוה פרוטה אלא בלוקח מן האשה תחילה וגם אם כן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה. הילכך אהני דלא כאסמכ' לשוויינהו למטלטלי כמקרקעי לגבותם לבעל חוב ולכתובת אשה מיתמי. ואהני דלא כתבי' אגב כתובה לשוויינהו כמטלטלי שלא תטרוף מן הלקוחות. וכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל בפי' כתובה שראה בתשובת רש"י זצ"ל דספרי' נמי יכול למכור וליתן בלא רשות אשתו שדינם כמטלטלין. ואמרי' בפ' הכותב א"ל רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת דפריעת בע"ח מצוה אמר לא ניחא לי למיעבד מצוה מאי. א"ל תנינא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון אומ' לו עשה סוכה ועשה לולב ואינו רוצה מכין אותו עד שתצא נפשו. ופר"ת התם וכן דין היתומים שירשו מטלטלין דקיי"ל מצוה לפרוע חובות אביהם. ונראה בעיני שפסקו לפי תקנת רבותי' סבוראי שתקנו שבע"ח וכתובת אשה גובין ממטלטלי דיתמי כדפרישית ולא תיקשי ליה דקיימא לן מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. ואי כפינן להו מאי נפקא מינה. אלא ודאי מתקנת סבוראי פירש כן. ואמרי' בערכין בפ' שום היתומים אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין ב"ד לנכסי היתומים למוכרם אלא א"כ היתה ריבית אוכלת בהם שהיו מחוייבין מעות בריבית. ור' יוחנן אמר או לשטר שיש בו ריבית או לכתובת אשה משום מזוני דכל זמן שאינה גובה כתובתה ניזונית משלהן והוי פסידא דידהו ולהכי מגבינן כתובה מנכסי דיתמי. ואמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמעי' להא דאמר הונא חברין משמיה דרב דיתמי דאכלי לאו דידהו ליזיל בתר שבקייהו ימותו כאביהם שהניח להם ממון זה מיכן ואילך מזדקיקנ'. מעיקרא מאי טעמא לא. אמר רב פפא פריעת בע"ח מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו דקטנים הם אלא ימתין עד שיגדלו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה. אביהן נתן (מעות) לבע"ח מעות או כסף או זהב משכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול השטר מידו. מאי בינייהו איכא בינייהו כשחייב מודה. לרב הונא בריה דרב יהושע נזקקין ולרב פפא אין נזקקין. א"נ דשמתיה ב"ד לאביהן על שאינו פורע לזה ומית בשמתא דהשתא ליכא למיחש לצררי דלא הוה פורעו אלא בב"ד כדי שיתירו לו נידותו:
336
של״זשלחו מתם בר שמתיה ומית בשמתא מיתוקמא כל הנך מתני' לעיל דאמ' נזקקין. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע דהיכא דלא שמתיה דחיישינן לצררי. אמר רבא הילכתא אין נזקקין לנכסי יתומין ואם אמר אביהן תנו נזקקין. ואם אמר תנו שדה זו לפלוני בחובו או מנה זו נזקקין ליתן לו ואין צריך להעמיד אפיטרופוס ליתומין על כך. שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס ליתומין לברור להם חלק יפה ולהגבות את זה מזבורית. אבל שדה שנמצאת אחת ביד היתומים שלא היתה של אביהן אלא גזלה נזקקין להוציא גזילה מידם ואין מעמידין אפוטרופוס. אמרין נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמיד אפוטרופוס. אבל שדה זו ומנה זו בר מנמצאת שאינה שלו דאין צריך אפוטרופוס אלא מוציאין אותם מידם דאחזוקי סהדי המעידין על הגזילה בשקר לא מחזקינן:
337
של״ח[שם]
אמר רב אשי הילכתא אנן איזדקוקי לא מיזדקיקנן דהא אמר רבא הלכת' אין נזקקי' ואי מיזדקיקנן מוקמי' אפוטרופוס דהא אמ' נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ואמרי' שילהי גט פשוט ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמי דלאודיעינהו ליתמי. אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה וכו'. כדאיתא בפרק שום היתומים ופי' רבינו שמואל זצ"ל אבוהון דיתמי לוה מבחוץ וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו הערב מקמי דתבעינהו ליתמי פרע משלו ולא משל היתומים שלא הספיק לתובען והשתא חוזר עליהן לתובען:
אמר רב אשי הילכתא אנן איזדקוקי לא מיזדקיקנן דהא אמר רבא הלכת' אין נזקקי' ואי מיזדקיקנן מוקמי' אפוטרופוס דהא אמ' נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. ואמרי' שילהי גט פשוט ההוא ערבא דיתמי דפרעיה ללוה מקמי דלאודיעינהו ליתמי. אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה וכו'. כדאיתא בפרק שום היתומים ופי' רבינו שמואל זצ"ל אבוהון דיתמי לוה מבחוץ וזה נעשה ערב למלוה בשבילו ולאחר מותו הערב מקמי דתבעינהו ליתמי פרע משלו ולא משל היתומים שלא הספיק לתובען והשתא חוזר עליהן לתובען:
338
של״ט[שם]
אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה הערב עתה נעשה בעל חוב ומלוה על פה היא ומצוה לפורעה אך יתמי פחותין מי' לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי גדל מישתעי דינא בהדייהו כדאמ' בחזקת הבתים גבי עובדא דרבה בר שרשום. רב הונא בריה יהושע אמר לעולם יתמי בני מיעבד מצוה כדאמ' בפ' שום היתומים דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזיל בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא דלא גבי ערב מיתמי עד דגדלי וידעי לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא למימר אימור צררי אתפיס אביהם בחייו למלוה לפרוע את הערב. הילכך כל מלוה על פה איכא למיחש דילמא פרעיה אבוהון בחייו אע"ג דקיימא לן לקמן בפרקין מלוה על פה גובה מן היורשים ה"מ דשמתי' ומית בשמתיה. אי נמי כשחייב מודה דפסקינן לקמן הילכתא כרב הונא בריה ררב יהושע דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא בעל חוב שאנו יודעים שלא פרע אביהן בחייו או שאין אנו יודעין א"ל אמר אביהן תנו נותנין כדפסקי' בערכין ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ורבא נמי דפסיק הילכתא בערכין דאין נזקקין לנכסי דיתמי אלא א"כ ריבית אוכלת בהם ואם אמר תנו נותנין. נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא בריה דרב יהושע כיון דחייב מור' כמ"ד תנו דמי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורב הונא איירי בשחייב מודה אע"ג דלא אמר תנו . דאע"ג דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח בזמן הזה דינו לגבות ממטלטלי דשביק להון אבוהון כמו שתיקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקי' הילכת' ממקרקעי ולא ממטלטלי אעפ"כ נהגו לגבות ממטלטלי היכא דידוע לנו שאביהם היה חייב לזה. וכן הלכה למעשה דהא אמרי' לקמן מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואי מטלטלי שבק אבוהון ולא גבי אין לך נעילת דלת גדולה מזה דהא לא שכיחא לן מקרקעי עכ"ל. הרי פירשנו היכא שידוע לנו שאביהן חייב או אפילו אין (אנו) ידוע לנו אלא שאביהם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומין להגבות לבע"ח את חובו. אבל היכא שאין ידוע דלא אמר תנו אין נזקקין עד דגדלי וידעי לטעון. מיהו דלא ידענא מתי הוו גדולים דנזקקין לנכסיהון. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' בפ' שום היתומין דהא דאין נזקקין ביתומים קטנים מיירי דאילו הגדילו תנן בפ' כל הנשבעין ומייתי לה בחזקת הבתים בעובד' דרבה בר שרשום מהכא מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשבוע' מיהא נפרעים מן היתומין. ובההיא דפ' שום היתומין משמע דאפילו בשבועה היכא דאין ריבית אוכלת בהם קאמר דאין נפרעין. דאי בלא שבועה קאמר אבל בשבועה שפיר דמי א"כ מאי פריך לי' התם מתני' דילמא מתני' בשבועה איירי. ועוד דמתני' היא בשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו בשטר קאמ' אלא ודאי בקטנים איירי וטעמא משום דילמא צררי אתפסיה. הילכך עד דגדלי יתמי ומישתעי דינא בהדייהו. והשתא לא ידע מתי הוו גדולים. ובפ' חזקת הבתים בעובדא דרבא בר שרשום פי' רבינו שמואל זצ"ל דכי גדלי יתמי שיהיו בני מיעבד דינא דהיינו מבן י"ג שנה ואילך דהוי חייב במצות אישתעי דינא בהדייהו על שטר חובך שיש לך על אבידתו דתשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דכל זמן שהם קטנים אין ב"ד יורדין לנכסיהם לגבות מהם דלאו בני מצוה נינהו כדאמרי' בפ' שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם וכדפסק רבא התם. הילכך ממתין עד דגדלי דהיינו מבן י"ג שנה ואילך כדמוכח התם. והא דאמרי' בפ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ה"מ מוכד לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביו מוכר בבית דין מבן י"ג שנה ואילך. ואי נמי מלוה על פה הא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול כדפסיק רב פפא שלהי מכילתין הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין. והני מילי שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פירש לו ויטול. עכ"ל:
אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה הערב עתה נעשה בעל חוב ומלוה על פה היא ומצוה לפורעה אך יתמי פחותין מי' לאו בני מיעבד מצוה נינהו וכי גדל מישתעי דינא בהדייהו כדאמ' בחזקת הבתים גבי עובדא דרבה בר שרשום. רב הונא בריה יהושע אמר לעולם יתמי בני מיעבד מצוה כדאמ' בפ' שום היתומים דיתמי דאכלי דלאו דידהו ליזיל בתר שיבקייהו אלא היינו טעמא דלא גבי ערב מיתמי עד דגדלי וידעי לטעון ולחזור אחר דינם דאיכא למימר אימור צררי אתפיס אביהם בחייו למלוה לפרוע את הערב. הילכך כל מלוה על פה איכא למיחש דילמא פרעיה אבוהון בחייו אע"ג דקיימא לן לקמן בפרקין מלוה על פה גובה מן היורשים ה"מ דשמתי' ומית בשמתיה. אי נמי כשחייב מודה דפסקינן לקמן הילכתא כרב הונא בריה ררב יהושע דלא חיישינן למימר יתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו אלא בעל חוב שאנו יודעים שלא פרע אביהן בחייו או שאין אנו יודעין א"ל אמר אביהן תנו נותנין כדפסקי' בערכין ואין ממתינין עד דגדלי כדשלחו מתם דהילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע ורבא נמי דפסיק הילכתא בערכין דאין נזקקין לנכסי דיתמי אלא א"כ ריבית אוכלת בהם ואם אמר תנו נותנין. נראה בעיני דלא פליג אדרב הונא בריה דרב יהושע כיון דחייב מור' כמ"ד תנו דמי דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ורב הונא איירי בשחייב מודה אע"ג דלא אמר תנו . דאע"ג דקיי"ל מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח בזמן הזה דינו לגבות ממטלטלי דשביק להון אבוהון כמו שתיקנו הגאונים בכתובת אשה דפסקי' הילכת' ממקרקעי ולא ממטלטלי אעפ"כ נהגו לגבות ממטלטלי היכא דידוע לנו שאביהם היה חייב לזה. וכן הלכה למעשה דהא אמרי' לקמן מלוה על פה גובה מן היתומים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ואי מטלטלי שבק אבוהון ולא גבי אין לך נעילת דלת גדולה מזה דהא לא שכיחא לן מקרקעי עכ"ל. הרי פירשנו היכא שידוע לנו שאביהן חייב או אפילו אין (אנו) ידוע לנו אלא שאביהם אמר תנו נזקקין לנכסי יתומין להגבות לבע"ח את חובו. אבל היכא שאין ידוע דלא אמר תנו אין נזקקין עד דגדלי וידעי לטעון. מיהו דלא ידענא מתי הוו גדולים דנזקקין לנכסיהון. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' בפ' שום היתומין דהא דאין נזקקין ביתומים קטנים מיירי דאילו הגדילו תנן בפ' כל הנשבעין ומייתי לה בחזקת הבתים בעובד' דרבה בר שרשום מהכא מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשבוע' מיהא נפרעים מן היתומין. ובההיא דפ' שום היתומין משמע דאפילו בשבועה היכא דאין ריבית אוכלת בהם קאמר דאין נפרעין. דאי בלא שבועה קאמר אבל בשבועה שפיר דמי א"כ מאי פריך לי' התם מתני' דילמא מתני' בשבועה איירי. ועוד דמתני' היא בשבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואפילו בשטר קאמ' אלא ודאי בקטנים איירי וטעמא משום דילמא צררי אתפסיה. הילכך עד דגדלי יתמי ומישתעי דינא בהדייהו. והשתא לא ידע מתי הוו גדולים. ובפ' חזקת הבתים בעובדא דרבא בר שרשום פי' רבינו שמואל זצ"ל דכי גדלי יתמי שיהיו בני מיעבד דינא דהיינו מבן י"ג שנה ואילך דהוי חייב במצות אישתעי דינא בהדייהו על שטר חובך שיש לך על אבידתו דתשבע ותטול כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים דכל זמן שהם קטנים אין ב"ד יורדין לנכסיהם לגבות מהם דלאו בני מצוה נינהו כדאמרי' בפ' שום היתומים אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן ריבית אוכלת בהם וכדפסק רבא התם. הילכך ממתין עד דגדלי דהיינו מבן י"ג שנה ואילך כדמוכח התם. והא דאמרי' בפ' מי שמת ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים ה"מ מוכד לצורך הוצאה אבל לפרוע חוב אביו מוכר בבית דין מבן י"ג שנה ואילך. ואי נמי מלוה על פה הא כי גדלי יתמי לישתעי דינא בהדייהו וישבע ויטול כדפסיק רב פפא שלהי מכילתין הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין. והני מילי שיש עדים שהלוהו וישבע שלא פירש לו ויטול. עכ"ל:
339
ש״מולא אתבריר לי מה שפירש עד שיהא בן י"ג שנה שיהא בר מיעבד מצוה דהיינו כרב פפא. ואנן פסקינן הילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. ונראה אם הוא בן י"ג שנים ויודע בטיב משא ומתן נזקקים לו ואפי' במלוה שאינה ידועה ויורד עמו בב"ד. וכן סובר רבינו יהודה בר נתן כדפרי' בפ' זה בורר גבי ההוא ינוקא דתבעוה (קמיה) בדינא קמיה דרב נחמן וחייביה רב נחמן:
340
שמ״א[דף קכ"ח ע"ב]
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים . אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מיכן. פירש רבינו שמואל זצ"ל וקיבלה שנתרצית כדלקמן בפרקין. אי נמי לבד כתובה נותן לה חלק בנכסיו. ובשכיב מרע מיירי דדבריו ככתובין וכמסורין אי נמי בבריא ועל ידי קנין ובנכסים של עכשיו דאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אינה נוטלת כי אם באותו שהיו לו בשעת אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' לר' מאיר נמי דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ במפרש אבל בסתם אין אדם מעלה על דעתו לדבר הראוי לו לבוא ולהקנותו אלא לדבר שהוא מוחזק בו. הילכך האי אשה ידה על התחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהיו לו באותה שעה ובבנים הבאים לאחר מיכן כלו' לא לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותטול חלק גדול. אלא אף לפי חשבון הנולדים לאחר מיכן דלא נתכוון זה למעט בנים אשר יוולדו להם אלא לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה. ונראה בעיני דאפילו אם היו עכשיו הבנים מרובים ונתמעטו בחיי האב דשקלא חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאים לחלוק בנכסי האב לאחר מיתתו דהא תטול כאחד מן הבנים קאמר ולשעת חלוקה איכוון דלפום ההיא שעתא תטול לא שנא נתרבו לא שנא נתמעטו דהא נוטלת אשה כאחד מן הבנים קאמר ר' אבא עכ"ל:
שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא האומר תטול אשתי כאחד מן הבנים . אמר רבא ובנכסים של עכשיו ובבנים הבאים לאחר מיכן. פירש רבינו שמואל זצ"ל וקיבלה שנתרצית כדלקמן בפרקין. אי נמי לבד כתובה נותן לה חלק בנכסיו. ובשכיב מרע מיירי דדבריו ככתובין וכמסורין אי נמי בבריא ועל ידי קנין ובנכסים של עכשיו דאם נתרבו הנכסים בשעת חלוקה אינה נוטלת כי אם באותו שהיו לו בשעת אמירה דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואפי' לר' מאיר נמי דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ במפרש אבל בסתם אין אדם מעלה על דעתו לדבר הראוי לו לבוא ולהקנותו אלא לדבר שהוא מוחזק בו. הילכך האי אשה ידה על התחתונה דמסתמא לא נתן לה אלא נכסים שהיו לו באותה שעה ובבנים הבאים לאחר מיכן כלו' לא לפי חשבון הבנים שיש לו עכשיו לבד תחלוק לאחר מותו ותטול חלק גדול. אלא אף לפי חשבון הנולדים לאחר מיכן דלא נתכוון זה למעט בנים אשר יוולדו להם אלא לפי חשבון כל הבנים של שעת חלוקה נתן לה. ונראה בעיני דאפילו אם היו עכשיו הבנים מרובים ונתמעטו בחיי האב דשקלא חלק גדול כחשבון מיעוט הבנים הבאים לחלוק בנכסי האב לאחר מיתתו דהא תטול כאחד מן הבנים קאמר ולשעת חלוקה איכוון דלפום ההיא שעתא תטול לא שנא נתרבו לא שנא נתמעטו דהא נוטלת אשה כאחד מן הבנים קאמר ר' אבא עכ"ל:
341
שמ״בובספר חפץ גרסי' האומר תטול בתי כאחד מן הבנים וכו' והא נמי הילכתא היא:
342
שמ״ג[שם]
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה ומחצה אני חייב והעדים מעידים שפרע כולו נשבע הלוה שפרע מחצה כדין כל מודה מקצת. ופי' רבינו שמואל זצ"ל וכגון דמקמיה עדים דאסהידו דפרע כולה הודה לו דלא הוי כמשיב אבידה וגובה המלוה מחצה מנכסים בני חודין ולא מצי למיפטר נפשיה בהעדאת עדים לא משבועה ולא מתשלומין דהודאת בעל דין עדיפא מהעדאת עדים אבל ממשעבדי לא גבי דאמרי לקוחות אנן אגב עדים סמכינן ואתון קינוניא עבדיתו. וא"ת היכי דמי אם ידוע שיבואו עדים ויעידו שפרע הכל א"כ אית ליה מיגו ומשיב אבידה הוא מתוך שיכול לכפור הכל. ואם אינו ידוע שיבואו עדים למה הוא נשבע וגובה המלוה מחצה הכל יפרע כי למה יש להאמינו בשבוע'. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי ודאי שידוע שיבואו עדים שיעידוהו כגון שדיבר להם מקודם לכן שיעידוהו שפרע הכל. מ"מ ליכא מיגו כדמפרש טעמא ואזיל משום דאיכא עדים אירתותי מירתת כי סבור הוא שלא יבואו עדים להעיד כדבריו שיחזרו בהם ויבושו לשקר דסהדי שקרי אאגרייהו נמי זילי וגם לא ידונו לשקר ולכך אין לנו מיגו במה שיכול לכפור הכל מ"מ הוא נאמן בשבועה שלא יפרע אלא מחצה כי אע"פ שהוא מחצה מכחיש את השטר מ"מ כיון שהעדי' כאן ומרעי ליה לשטריה הוי כמו מלוה על פה כי אם היה שותק היה השטר פסול מכל וכל ואינו גובה מחצה אלא על ידי הוראה שטוען שלא פרע מחצה. אבל אם היה שותק היה נפסל השטר לכך הוא נאמן בשבועתו במה שפרע מחצה ולא אמרי' כיון שהכחיש את העדים הוי כאילו השטר הוי שטרא מעליא אלא חספא בעלמא הוא ולא דמי להא דאמרי' באיזהו נשך מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. אע"ג דאילו הלך למדינת הים היינו טוענין ללקוחות וליורשים שהוא מזוייף אפי' הכי גובה מנכסים משועבדים משום דכל קיום שטרות אינו אלא מדרבנן ואין כאן שום הכחשה לשטרא כי הכא שהעדים מכחישין את השטר. ומיהו קשה מדאמ' פרק שבועת הדיינין ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה דאוזיפתך א"ל להד"מ אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי פי' ונאמן הוא להכחיש את העד א"כ הכא נמי אמאי אינו נאמן להכחיש את העד שאומר שלא פרע אלא מחצה כיון דמכחיש ליה לעדים א"כ השטר הוא טוב ואיך הוא נאמן עוד על ידי שבועתו. ואומר ר' דלא דמי דהתם מיירי שהם מעידים שלוה והוא מכחישם מכל וכל שאומר שלא לוה. אבל כאן אינם מכחישם לגמרי שהרי מן המחצה מודה שפרע ומאותו דבר שמודה להם אין העדים מוכחשים כלל. ולכן יש לנו לומר שאין לנו להאמין לגמרי השטר אלא כמלוה על פה חשיבא. ומהאי טעמא נמי נוכל לפרש אפי' אין ידוע שיבואו עדים כלל יהא נאמן להכחיש את השטר כיון דאתו עדים ומרעי ליה לשטריה:
שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב על חבירו מלוה אומר לא נפרעתי ולוה אומר פרעתי מחצה ומחצה אני חייב והעדים מעידים שפרע כולו נשבע הלוה שפרע מחצה כדין כל מודה מקצת. ופי' רבינו שמואל זצ"ל וכגון דמקמיה עדים דאסהידו דפרע כולה הודה לו דלא הוי כמשיב אבידה וגובה המלוה מחצה מנכסים בני חודין ולא מצי למיפטר נפשיה בהעדאת עדים לא משבועה ולא מתשלומין דהודאת בעל דין עדיפא מהעדאת עדים אבל ממשעבדי לא גבי דאמרי לקוחות אנן אגב עדים סמכינן ואתון קינוניא עבדיתו. וא"ת היכי דמי אם ידוע שיבואו עדים ויעידו שפרע הכל א"כ אית ליה מיגו ומשיב אבידה הוא מתוך שיכול לכפור הכל. ואם אינו ידוע שיבואו עדים למה הוא נשבע וגובה המלוה מחצה הכל יפרע כי למה יש להאמינו בשבוע'. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי ודאי שידוע שיבואו עדים שיעידוהו כגון שדיבר להם מקודם לכן שיעידוהו שפרע הכל. מ"מ ליכא מיגו כדמפרש טעמא ואזיל משום דאיכא עדים אירתותי מירתת כי סבור הוא שלא יבואו עדים להעיד כדבריו שיחזרו בהם ויבושו לשקר דסהדי שקרי אאגרייהו נמי זילי וגם לא ידונו לשקר ולכך אין לנו מיגו במה שיכול לכפור הכל מ"מ הוא נאמן בשבועה שלא יפרע אלא מחצה כי אע"פ שהוא מחצה מכחיש את השטר מ"מ כיון שהעדי' כאן ומרעי ליה לשטריה הוי כמו מלוה על פה כי אם היה שותק היה השטר פסול מכל וכל ואינו גובה מחצה אלא על ידי הוראה שטוען שלא פרע מחצה. אבל אם היה שותק היה נפסל השטר לכך הוא נאמן בשבועתו במה שפרע מחצה ולא אמרי' כיון שהכחיש את העדים הוי כאילו השטר הוי שטרא מעליא אלא חספא בעלמא הוא ולא דמי להא דאמרי' באיזהו נשך מודה בשטר שכתבו גובה מנכסים משועבדים. אע"ג דאילו הלך למדינת הים היינו טוענין ללקוחות וליורשים שהוא מזוייף אפי' הכי גובה מנכסים משועבדים משום דכל קיום שטרות אינו אלא מדרבנן ואין כאן שום הכחשה לשטרא כי הכא שהעדים מכחישין את השטר. ומיהו קשה מדאמ' פרק שבועת הדיינין ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה דאוזיפתך א"ל להד"מ אייתי סהדי דאוזפיה ופרעיה ואמר רבא כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי פי' ונאמן הוא להכחיש את העד א"כ הכא נמי אמאי אינו נאמן להכחיש את העד שאומר שלא פרע אלא מחצה כיון דמכחיש ליה לעדים א"כ השטר הוא טוב ואיך הוא נאמן עוד על ידי שבועתו. ואומר ר' דלא דמי דהתם מיירי שהם מעידים שלוה והוא מכחישם מכל וכל שאומר שלא לוה. אבל כאן אינם מכחישם לגמרי שהרי מן המחצה מודה שפרע ומאותו דבר שמודה להם אין העדים מוכחשים כלל. ולכן יש לנו לומר שאין לנו להאמין לגמרי השטר אלא כמלוה על פה חשיבא. ומהאי טעמא נמי נוכל לפרש אפי' אין ידוע שיבואו עדים כלל יהא נאמן להכחיש את השטר כיון דאתו עדים ומרעי ליה לשטריה:
343
שמ״דהעתקתי לשון רבינו שמשון זצ"ל. והא נמי הילכת' היא וליתא לאתקפתא דמר בר רב אשי:
344
שמ״המתני המחלק נכסיו על פיו דהיינו צוואת שכיב מרע דאינה צריכה קנין ולא שטר ולא משיכה אלא בדיבור פיו בעלמא וכגון שמצווה מחמת מיתה כדאמרי' לקמן בפ' מי שמת ריבה לאחד ונתן לו כפליים במתנה ומיעט לאחד. זו היא שהשוה להם את הבכור בלשון מתנה דבריו קיימין. ואם אמר בלשון לא אמר כלום. כתב בין בתחילה בין בסוף בין באמצע משום מתנה דבריו קיימין. הך מתני' דלא כר' יוחנן בן ברוקה:
345
שמ״ו[דף ק"ל ע"א]
האומר איש פלוני ירשנו אפי' הוא אחיו במקום שיש לזה המצווה בת או בתי תירשני ויש לו בן לא אמר ולא כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ועקר את הירושה ממקומה ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ואוקימנא בגמ' דכולה ר' יוחנן בן ברוקה היא וחסורי מיחסרא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני לא אמר ולא כלום הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין דברי ר' יוחנן בן ברוקה שר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. פי' רבינו שמואל זצ"ל דהלכה כר' יוחנן וכדמשמע סתמ' דמשמע דבבן בין הבנים קאמר כדייק' לעיל וכדאוקי' דכולה ר' יוחנן בן ברוקה היא. ואיכא נמי למידק מדלא קאמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אפי' אחיו במקום בת ובת במקום בן. וטעמיה דר' יוחנן כדמפרש לקמן מביום הנחילו את בניו משמע דבן בין הבנים נמי קאמר לעיל נמי הכי אמרי' האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסיי נאמ' כר' יוחנן בן ברוקה מכלל דהוה סבירא להו דלא פליג אלא בבן בין הבנים. והילכך לא שנא אם אמר פלוני בני יירש חצי נכסיי לא שנא אם אמר כל נכסיי דבריו קיימין. ואפי' אם כתב כן דלא שנא אומר לא שנא כותב כרמוכח לקמן בפרקין אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטל משום ירושה. ואמר רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אימא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דשמעתין כר' יוחנן בן ברוקה אזלא. והא דאמרי' לקמן אמר שמואל הילכתא הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ה"מ דכתב לה לשון מתנה דלכבדו נתכוון להפנות לו כל נכסיו אלא לשום ירושה קנה הכל כדין התורה כדנפקא לן לקמן מביום הנחילו את בניו דבשלמא לשון מתנה איכא למימר דהקנה לו הני נכסים להיותן בחזקתו כדין אפוטרופוס שגם כשעשאו אפוטרופוס נתקיימה מתנתו שיש שנותן מתנה גמורה. ויש נותן מתנה אפוטרופא. אבל ירושה אינה יכולה להיות אלא א"כ קונה הנכסים קנין גמור דלשון ירושה משמע שקם תחת המוריש לקנות נכסיו לגמרי ולהיות מוחזק בהן להיותם שלו אבל אם אינו אלא אפטרופא נמצא שלא הוריש לו כלל. וגם מצאתי בה"ג סייג לדבריו :
האומר איש פלוני ירשנו אפי' הוא אחיו במקום שיש לזה המצווה בת או בתי תירשני ויש לו בן לא אמר ולא כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה ועקר את הירושה ממקומה ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין ואוקימנא בגמ' דכולה ר' יוחנן בן ברוקה היא וחסורי מיחסרא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני לא אמר ולא כלום הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין דברי ר' יוחנן בן ברוקה שר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה. פי' רבינו שמואל זצ"ל דהלכה כר' יוחנן וכדמשמע סתמ' דמשמע דבבן בין הבנים קאמר כדייק' לעיל וכדאוקי' דכולה ר' יוחנן בן ברוקה היא. ואיכא נמי למידק מדלא קאמר שמואל הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אפי' אחיו במקום בת ובת במקום בן. וטעמיה דר' יוחנן כדמפרש לקמן מביום הנחילו את בניו משמע דבן בין הבנים נמי קאמר לעיל נמי הכי אמרי' האומר על תינוק בין הבנים יירש כל נכסיי נאמ' כר' יוחנן בן ברוקה מכלל דהוה סבירא להו דלא פליג אלא בבן בין הבנים. והילכך לא שנא אם אמר פלוני בני יירש חצי נכסיי לא שנא אם אמר כל נכסיי דבריו קיימין. ואפי' אם כתב כן דלא שנא אומר לא שנא כותב כרמוכח לקמן בפרקין אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטל משום ירושה. ואמר רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אימא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דשמעתין כר' יוחנן בן ברוקה אזלא. והא דאמרי' לקמן אמר שמואל הילכתא הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס ה"מ דכתב לה לשון מתנה דלכבדו נתכוון להפנות לו כל נכסיו אלא לשום ירושה קנה הכל כדין התורה כדנפקא לן לקמן מביום הנחילו את בניו דבשלמא לשון מתנה איכא למימר דהקנה לו הני נכסים להיותן בחזקתו כדין אפוטרופוס שגם כשעשאו אפוטרופוס נתקיימה מתנתו שיש שנותן מתנה גמורה. ויש נותן מתנה אפוטרופא. אבל ירושה אינה יכולה להיות אלא א"כ קונה הנכסים קנין גמור דלשון ירושה משמע שקם תחת המוריש לקנות נכסיו לגמרי ולהיות מוחזק בהן להיותם שלו אבל אם אינו אלא אפטרופא נמצא שלא הוריש לו כלל. וגם מצאתי בה"ג סייג לדבריו :
346
שמ״זוה"מ כשאין שם בכור אז יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מהם אבל אם יש שם בכור אינו יכול להנחיל חלקו לאחד מהם כדנפקא לן לקמן מלא יוכל לבכר. עכ"ל:
347
שמ״ח[דף קל"א ע"א]
בעי רבא בבריא היאך מי אמרי' כי קאמר ר"י בן ברוקה שמנחיל לבניו כל מה שירצה ה"מ בשכיב מרע דבר אוריתו הוא וקרוב למות וקרינן ביה ביום הנחילו שראוי להורישם לאלתר אבל בריא לאו או דילמא לא שנא ולא איפשטא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל שילהי שמעתין והשתא לא איפשיט לן אי איירי נמי ר' יוחנן בן ברוקה בבריא או לא. והילכך מספקא לן ומי שתפס תפס. עכ"ל:
בעי רבא בבריא היאך מי אמרי' כי קאמר ר"י בן ברוקה שמנחיל לבניו כל מה שירצה ה"מ בשכיב מרע דבר אוריתו הוא וקרוב למות וקרינן ביה ביום הנחילו שראוי להורישם לאלתר אבל בריא לאו או דילמא לא שנא ולא איפשטא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל שילהי שמעתין והשתא לא איפשיט לן אי איירי נמי ר' יוחנן בן ברוקה בבריא או לא. והילכך מספקא לן ומי שתפס תפס. עכ"ל:
348
שמ״טובספר החפץ כתוב ת"ר ר' יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין על מי שאינו ראוי ליורשו אין דבריו קיימין. כיצר אם אמר על בת הבן בין הבנים ועל בן הבת בין הבנות דבריו קיימין אמר על בת בין הבנים ועל האח בין הבנות לא אמר ולא כלום עכ"ל. והילכתא כל תוך דיבור כדי דיבור דמי לבד מע"ז וקידושין פי' רבינו שמואל זצ"ל כל שני דברים שאדם מוציא מפיו זה אחר זה ובתוך כדי דיבור שסיים דיבור הראשון התחיל דיבור האחרון לא חשבינן ליה נמלך הרי הוא כאילו אמר שני דברים כאחד. ואם שניהם יכול לתפוס כגון זה הרי זה תמורת עולה תמורת שלמים תמכר ויביא בדמיה חציה עולה וחציה שלמים דהא לשניהם נתכוון אלא שאין יכול להוציא שני דברים כאחד ואם האחד יש בו כח לתפוס והאחד אינו כלום יתפוש האחד והאחד כמאן דליתיה כגון ירושה ומתנה לאחר לשון ירושה בעל לשון מתנה קונה. ואם שניהם סותרים זה את זה כההיא דפ' בית כור כגון מידה בחבל הן חסר הן יתר וכגון איסתר' מעי כגון משכיר מרחץ בשני עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש. יש מהם שאומרים תפוס לשון ראשון ויש שאומרים תפוס לשון אחרון. ויש שמספקא ליה ואומר יחלוקו ויש שהולך אחר המוחזק. והיכא דחזר ביה בהדיא בתוך כדי דיבור ואמר חוזרני בי הכל מודים דהוי חזרה לבד מע"ז שאם התפיס או קצה דבר לע"ז וחזר בו בתוך כדי דיבור ואפי' הכי נאסר משום חומר' דע"ז וכדאמ' נמי בע"ז שקץ תשקצנו אע"ג דאתי מדינא להיתירא אסור וקידושין שאם קידש אשה בפני עדים וחזר ואמר בתוך כדי דיבור ליהוי מתנה ולא קידושין אין שומעין לו ומקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תנשא לאחר בלא גט עכ"ל. וקיימא לן תוך כדי דיבור דהיינו כדי שאילת תלמיד לרב שלום עליך ר' כדאמ' ספ"ק דמכות גמרינן על פי שנים או על פי שלשה ובפ' שבועת העדות גמ' השביע עליהם חמשה פעמים. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא מכדי תוך כדי דיבור כמה הוי כדי שאילת תלמיד לרב והיינו שלום עליך ר' וכן פי' רבי' שמואל זצ"ל בשמעתין תוך כדי דיבור היינו כדי שאילת תלמיד לרב. מעתה הכי קיימא לן דהילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי אפי' בכרי שיאמר שלום עליך ר'. מיהו דאמ' לבד מע"ז וקידושין דתוך כדי דיבור לאו כדי דיבור דמי לא איתרי' לי אם דוקא בכדי שאילת תלמיד להרב לא הוי דיבור אלא בכדי שאילת הרב לתלמיד הוי דיבור או דילמא לא שנא. ופר"ת זצ"ל שלפיכך אמרו חכמים כל תוך כדי דיבור כדיבור דמי דהיינו כדי שאילת תלמיד להרב דהייינו שלום עליך ר' לפי שכשאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה לו את רבו או מי שגדול הימנו לא יוכל להשלימו. ואם יאמר לו שלום עליך וירצה לחזור לו לא יוכל שוב לחזור לו וכן מפרש גבי תמורת עולה ושלמים. וכן גבי נזירות מייתי לה בפ"ג דנזירות ורצו חכמים שיוכל ליתן שלום לרבו ואחר כך יחזור בו וההיא דפרק בתרא דנדרים דתניא מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואחר כך מת לא יצא ידי קריעה ואמר ר' שמעון בן פזי א"ר יהושע בן לוי משום בר קפרא לא שנו אלא שמת לאחר כדי דיבור. אבל בתוך כדי דיבור אינו חוזר. וקורע אף על גב דלא שייך התם האי טעמא לא פליגי רבנן. ובפ' בתרא דנדרים נמי פסק כן וחשיב בהדייהו מגדף ומגרש ולא פליג אשמעת' אלא מגדף היינו ע"ז ומגרש היינו בכלל קידושין ופי' רבינו שמואל זצ"ל לענין ע"ז לא נהירא לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהתפשתו לא שייכא מידי לע"ז. כדאמ' בפרק כל הצלמים האומר בית זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז. ואמ' נמי בתמורה בפרק כל האסור' דאין דאין מוקצה לע"ז אלא לשבע שנים שנאמר ואת הפר השני שבע שנים או עד שימסרנו לכומרים ויאכילנו כרשיני ע"ז. והתם לא שייך תוך כדי דיבור. וי"ל דאם מסרו לכומר על מנת לפטמו שבע שנים הוי מוקצה שפיר ואם חזר בו אפילו תוך כדי דיבור לא מהני מידי. ורבי' יצחק בר שמואל זצ"ל פי'..........
349
ש״נ[דף ק"ל ע"ב]
ת"ר אין למידין הלכה לא מפי תלמוד לא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה. שאלו ואמר לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה בטריפות. א"ל רב אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה ניזיל וניעביר מעשה. א"ל לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה פי' רבי' שמואל זצ"ל אין למידין לעשות כן לא מפי התלמוד [לא מפי גמרא שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר. ולא מפי מעשה אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותה מעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרינן והא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר וטעה בסברא עד שיאמרו הלכה למעשה דכיון דשאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו בי' דלא ידע. ובמקום אחר אמרינן אין למדין הלכה מתוך משנה כגון שזה] שכתבו במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במס' נדה א"ר אלעזר ארבע נשים דיין וכו' עד אבל הלכה כדבריו. ותנן עוד זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ונמצאו טהורין וכו' והלכה כדבריו. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אלעזר בארבע. ואקשי' מאי אתא לאשמועינן בכולהו תנא בהו הלכה במתני' ופרקינן אין למידין הלכה מפי תלמוד ולולי שאמר שמואל הלכה כר' בהני לא מיתוקמא ממתני'. כיוצא בהם ביבמות איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו. ולולי שאמר בגמרא הילכתא כוותיה לא סמכינן אמאי דפסיק הילכתא כדבריו במתניתין נמצאינו למידין כל היכא דפליגי יחיד אצל רבים כי הני לא סמכינן אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמרא. אבל אפסק דגמר' סמכינן דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר ואמר לתלמידיו שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדילמא הדר ביה מההוא פסק שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו. מיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות כמה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה:
ת"ר אין למידין הלכה לא מפי תלמוד לא מפי מעשה עד שיאמר לו הלכה למעשה. שאלו ואמר לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה בטריפות. א"ל רב אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה ניזיל וניעביר מעשה. א"ל לא תעבידו עד דאמינא לכו הלכה למעשה פי' רבי' שמואל זצ"ל אין למידין לעשות כן לא מפי התלמוד [לא מפי גמרא שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר. ולא מפי מעשה אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותה מעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרינן והא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר וטעה בסברא עד שיאמרו הלכה למעשה דכיון דשאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו בי' דלא ידע. ובמקום אחר אמרינן אין למדין הלכה מתוך משנה כגון שזה] שכתבו במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במס' נדה א"ר אלעזר ארבע נשים דיין וכו' עד אבל הלכה כדבריו. ותנן עוד זב וזבה שבדקו עצמן יום ראשון ונמצאו טהורין וכו' והלכה כדבריו. אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' אלעזר בארבע. ואקשי' מאי אתא לאשמועינן בכולהו תנא בהו הלכה במתני' ופרקינן אין למידין הלכה מפי תלמוד ולולי שאמר שמואל הלכה כר' בהני לא מיתוקמא ממתני'. כיוצא בהם ביבמות איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת בידי שמים והלכה כדבריו. ולולי שאמר בגמרא הילכתא כוותיה לא סמכינן אמאי דפסיק הילכתא כדבריו במתניתין נמצאינו למידין כל היכא דפליגי יחיד אצל רבים כי הני לא סמכינן אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמרא. אבל אפסק דגמר' סמכינן דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר ואמר לתלמידיו שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדילמא הדר ביה מההוא פסק שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו. מיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות כמה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה:
350
שנ״אוכ"ש אנו יש לנו לסמוך על ההלכו' הכתו' בתלמוד כמו שסידר רב אשי דהא קיימא לן בבא מציעא רבינא ורב אשי סוף הוראה ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות דקתני עד שיאמר לו הלכה למעשה. הא אין אדם רשאי לחדש דבר מעתה אלא הכל כמו שפסקו האחרונים. נעשה:
351
שנ״בבתחלת פיאה ירושלמי ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למדין לא מהלכות ולא מהגדות לא מתוספו' אלא מן התלמוד כלומר מדברי האמוראים ולא מפי מעשה הכתובה במשנה ובברייתא וכגון דרבים פליגי עליה עד שיאמרו לו הלכה למעשה כלומר הלכה כן והלך ועשה כן. אי נמי שיאמר לו הלכה כדי לעשות מעשה שיבא וישאל לחכם מעשה בא לידי היאך כדי לעשות וא"ל הלכה כפלוני אע"פ שאמרו לו סתם היינו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה כל ימיו יעשה עוד כך ולא יהא צריך לשאול לכל מעשה ומעשה שיבא לידו. עכ"ל:
352
שנ״ג[שם]
אמר רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסק דינא דידי קמייכו וחזיתון ביה פירכא לא תיקרעוה עד דאתיתו לגביה אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי וה"מ מחיים אבל לאחר מיתה מיקרע לא תקרעוניה דאי הוה אמינא ביה טעמא מיגמר לא תגמרו מיניה שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
אמר רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסק דינא דידי קמייכו וחזיתון ביה פירכא לא תיקרעוה עד דאתיתו לגביה אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי וה"מ מחיים אבל לאחר מיתה מיקרע לא תקרעוניה דאי הוה אמינא ביה טעמא מיגמר לא תגמרו מיניה שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות:
353
שנ״דפי' רבינו שמואל זצ"ל פסק דינא שדנוהו הדין וכתבוהו להתקיים כך (ו)[כ]הלכה למעשה דמי למילף דמי :
354
שנ״ה[דף קל"א ע"ב]
אמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו ולא שייר לבניו כלום לא עשאה אלא אפוטרופא דלהכי כתב לה שיהיו בניה מחלקין לה כבוד משום דאוקי אבוהון לנכסיה ברשותה לפרנסם מהם כפי אומר דעתה ויהיו כפופים לה. ולקמן בפ' מי שמת אמר מר זוטרא דהילכתא בלא טעמא היא. ובהלכה דשייר קרקע כל שהו אוקמה רבא אמר רב נחמן דוקא שכתב כל נכסיו דליכא שיור מידי לא במקרקעי ולא במטלטלי אבל איכא שיור קנתה ודוקא אשתו. אבל אחר שכתב לו שכיב מרע כל נכסיו קיימא לן לקמן במי שמת שאם מת קנה הכל כיון דלא שייר מירי צוואת שכיב מרע היא זו שירא למות ויהיו דבריו ככתובין וכמסורין רמי:
אמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאשתו ולא שייר לבניו כלום לא עשאה אלא אפוטרופא דלהכי כתב לה שיהיו בניה מחלקין לה כבוד משום דאוקי אבוהון לנכסיה ברשותה לפרנסם מהם כפי אומר דעתה ויהיו כפופים לה. ולקמן בפ' מי שמת אמר מר זוטרא דהילכתא בלא טעמא היא. ובהלכה דשייר קרקע כל שהו אוקמה רבא אמר רב נחמן דוקא שכתב כל נכסיו דליכא שיור מידי לא במקרקעי ולא במטלטלי אבל איכא שיור קנתה ודוקא אשתו. אבל אחר שכתב לו שכיב מרע כל נכסיו קיימא לן לקמן במי שמת שאם מת קנה הכל כיון דלא שייר מירי צוואת שכיב מרע היא זו שירא למות ויהיו דבריו ככתובין וכמסורין רמי:
355
שנ״ו[שם]
ופשיטא דאם כתב כל נכסיו לבנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופא דלכבודו נתכוון. בנו קטן מאי. איתמר אמר רב חנילאי בר רב אידי אמר שמואל אפילו בנו הקטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוטרופא. כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ורבינו חננאל זצ"ל וקשה לי הכא אמר הכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופא. והתם אמרינן הילכתא כר' יוחנן בן ברוק' שאם אמר על אחד מבניו יירשני דבריו קיימין וקנה הכל. וטעם מפורש לא מצינו. מיהו יש לומר נקטינן פשוטה של מתני' דבריו באמירה דתנן האומר איש פלוני יירשני כו' וקנה הכל. והא דשמואל בכתיבה כדפירש ליה הכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרו' ותרוייהו בשכיב מרע דבאמירה מיקנו וקאמר שמואל אי הוה כוונתו לאקנויי לאשתו ולבנו באמירה הוה מיקני ליה ולא איכוון לאקנויי להו בכתיבה אלא אמדינן דעתיה דלאפוקי קלא דפלוני כתב בל נכסיו לאשתו או לבנו הוא דעבד הכי שיהיו שאר בניו יראים מאחיהם ומאמם דניחא ליה דליקבלון מילייהו ואפטרופא הוא שעשאם וקיימא לן דאומדן דעתא מילתא היא. אבל היכא דליכא אומדן דעתא כגון שכתב כל נכסיו לאדם אחר ליכא למימר אפטרופא עשאו אלא קנה הכל. עכ"ל:
ופשיטא דאם כתב כל נכסיו לבנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופא דלכבודו נתכוון. בנו קטן מאי. איתמר אמר רב חנילאי בר רב אידי אמר שמואל אפילו בנו הקטן המוטל בעריסה לא עשאו אלא אפוטרופא. כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ורבינו חננאל זצ"ל וקשה לי הכא אמר הכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופא. והתם אמרינן הילכתא כר' יוחנן בן ברוק' שאם אמר על אחד מבניו יירשני דבריו קיימין וקנה הכל. וטעם מפורש לא מצינו. מיהו יש לומר נקטינן פשוטה של מתני' דבריו באמירה דתנן האומר איש פלוני יירשני כו' וקנה הכל. והא דשמואל בכתיבה כדפירש ליה הכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרו' ותרוייהו בשכיב מרע דבאמירה מיקנו וקאמר שמואל אי הוה כוונתו לאקנויי לאשתו ולבנו באמירה הוה מיקני ליה ולא איכוון לאקנויי להו בכתיבה אלא אמדינן דעתיה דלאפוקי קלא דפלוני כתב בל נכסיו לאשתו או לבנו הוא דעבד הכי שיהיו שאר בניו יראים מאחיהם ומאמם דניחא ליה דליקבלון מילייהו ואפטרופא הוא שעשאם וקיימא לן דאומדן דעתא מילתא היא. אבל היכא דליכא אומדן דעתא כגון שכתב כל נכסיו לאדם אחר ליכא למימר אפטרופא עשאו אלא קנה הכל. עכ"ל:
356
שנ״זורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב דוקא הכותב אבל אם יירשני פלוני בני שפיר רמי וירית ליה דקיימא לי כר' יוחנן בן ברוקה ואי קשיא לך ההיא דלקמן דאמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלו משום ירושה ואי לא נוטלו משום מתנה. וא"ל רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא כר' יוחנן בן ברוקה וכו' דשבועת מינה דר' יוחנן בן ברוקה אפי' בכתיבה נמי למי שראוי ליורשו דבריו קיימין ההוא בשאר יורשין כגון בת בין הבנות ואח בין האחין. אבל בן בין הבנים בכתיבה לא עשאו אלא אפוטרופוס כדאמר שמואל ורב הונא לא פליג עליה. ולא פליגא נמי אדר' יוחנן אלא כל חדא וחדא קיימא באנפי נפשה ולא פליגי אהדדי. ואי אמרת בנו מאי טעמא לא קני בכתיבה אלא אמ' אפוטרופוס הוא דשוויה וכולהו יורשין קני הא מילתא כבר אמרה עלה בגמרא דהילכתא בלא טעמא הוא אלא מאי דאמר רבנן עכ"ל:
357
שנ״ח[שם]
פשיטא בנו ואחר אחר משום מתנה ובנו משום אפוטרופוס. כתב הרב רבי' ברוך מארץ יון זצ"ל והיכא דכתב כל נכסיו לבנו ולאחר נכרי נמי מעלמא קנה הכל מה שכתב לו דכיון דלא גיס ביה לא קריב ליה דעתיה מתנה היא ואיכוון ובנו אפוטרופא שוויה עכ"ל: ורבינו שמואל זצ"ל כתב פשיטא לי דהנותן כל נכסיו לבנו שקרוב לו מכל קרוביו ורוצה בכבודו יותר. או הכותב כל נכסיו לאחר דלא חייש לכבודו כלל בהני שנים פשיטא לי דאחר במקום בנים משום מתנה דלכבודו לא חייש אלא להנותן ליתן לו מתנה ואם לעשותו אפוטרופוס נתכוון בשביל בניו שאין יודעין בטיב משא ומתן היה לו לומר בפי' אני אעשה אותך אפוטרופא ולא היה לכתוב לשום מתנה ובנו במקום הבנים משום אפוטרופא. ויש מפרשים בנו ואחר שיתן להם ביחד לשניהם כל נכסיו. ואין נראה בעיני דא"כ אמאי בנו משום אפוטרופוס והלא הוא נותן מחצה לזה ומחצה לזה. וההוא אחר היאך יזכה בכל הנכסים כי אם במחצה. ובנו למה יהיה אפוטרופוס והלא לא כתב לו כל נכסיו. ואם יש לפרד שניהם במתנה הכי הוא דמפרשי אחר משום מתנה וזכה במחצית הנכסים שכתב לו . דכיון דליכא שיור לבנים שהרי לאחר נותן מחצית הנכסים ולא נשאר לפניו כי אם מחצה שכתב לו הרי נמי שכתב לו כל נכסיו שיש לו ולא עשאו אלא אפוטרופוס. ומיהו לא נהירא לי כלל דלא דמי לסיפא דאמר אשתו ארוסה אשתו גרושה במתנה דההיא ודאי או קתני. וה"ה להך. ומיהו הדין כך נראה בעיני כתב לאשתו במקום בנו בההיא קאמר שמואל בהדיא לא עשאה אלא אפוטרופוס. כתב לבנו במקום אשתו חזינן אם יש לזה הבן אחים לא עשאו אלא אפוטרופוס כדי שיכבדוהו אחיו כדאמרן לעיל אפילו קטן המוטל בעריסה ואפילו במקום אשתו דהיינו אמם קאמר ואם אין לו אחים ודאי משום מתנה כתב לו דליכא למימר משום אפוטרופוס דאינו רוצה שתכבד האם את הבן דאדרבה רוצה הוא שיכבדנה האם כדאמ' בהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא עכ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל דלא גרסי' אשתו ובניו אשתו משום מתנה ובניו משום אפוטרופא דהא אמר שמואל כל הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס באשה במקום בנים הוא דאיירי:
פשיטא בנו ואחר אחר משום מתנה ובנו משום אפוטרופוס. כתב הרב רבי' ברוך מארץ יון זצ"ל והיכא דכתב כל נכסיו לבנו ולאחר נכרי נמי מעלמא קנה הכל מה שכתב לו דכיון דלא גיס ביה לא קריב ליה דעתיה מתנה היא ואיכוון ובנו אפוטרופא שוויה עכ"ל: ורבינו שמואל זצ"ל כתב פשיטא לי דהנותן כל נכסיו לבנו שקרוב לו מכל קרוביו ורוצה בכבודו יותר. או הכותב כל נכסיו לאחר דלא חייש לכבודו כלל בהני שנים פשיטא לי דאחר במקום בנים משום מתנה דלכבודו לא חייש אלא להנותן ליתן לו מתנה ואם לעשותו אפוטרופוס נתכוון בשביל בניו שאין יודעין בטיב משא ומתן היה לו לומר בפי' אני אעשה אותך אפוטרופא ולא היה לכתוב לשום מתנה ובנו במקום הבנים משום אפוטרופא. ויש מפרשים בנו ואחר שיתן להם ביחד לשניהם כל נכסיו. ואין נראה בעיני דא"כ אמאי בנו משום אפוטרופוס והלא הוא נותן מחצה לזה ומחצה לזה. וההוא אחר היאך יזכה בכל הנכסים כי אם במחצה. ובנו למה יהיה אפוטרופוס והלא לא כתב לו כל נכסיו. ואם יש לפרד שניהם במתנה הכי הוא דמפרשי אחר משום מתנה וזכה במחצית הנכסים שכתב לו . דכיון דליכא שיור לבנים שהרי לאחר נותן מחצית הנכסים ולא נשאר לפניו כי אם מחצה שכתב לו הרי נמי שכתב לו כל נכסיו שיש לו ולא עשאו אלא אפוטרופוס. ומיהו לא נהירא לי כלל דלא דמי לסיפא דאמר אשתו ארוסה אשתו גרושה במתנה דההיא ודאי או קתני. וה"ה להך. ומיהו הדין כך נראה בעיני כתב לאשתו במקום בנו בההיא קאמר שמואל בהדיא לא עשאה אלא אפוטרופוס. כתב לבנו במקום אשתו חזינן אם יש לזה הבן אחים לא עשאו אלא אפוטרופוס כדי שיכבדוהו אחיו כדאמרן לעיל אפילו קטן המוטל בעריסה ואפילו במקום אשתו דהיינו אמם קאמר ואם אין לו אחים ודאי משום מתנה כתב לו דליכא למימר משום אפוטרופוס דאינו רוצה שתכבד האם את הבן דאדרבה רוצה הוא שיכבדנה האם כדאמ' בהכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא עכ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל דלא גרסי' אשתו ובניו אשתו משום מתנה ובניו משום אפוטרופא דהא אמר שמואל כל הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופוס באשה במקום בנים הוא דאיירי:
358
שנ״טכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והיכא דכתב כל נכסיו לאשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפוטרופוס וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל אשתו ארוסה או אשתו גרושה מודה שמואל דבמתנה יהב לה דכיון דלא גיס בהו לא חשש בכבודו אלא מתנה ביקש ליתן להן:
359
ש״ס[שם ע"ב]
איבעי' להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל מהו. הכי גריס רבי' שמואל זצ"ל אמר רבינא משמיה דרבא כולהו הנך חמש נשי לא קני לבד מאשתו ארוסה ומאשתו גרוש'. ור' עוירא משמי' דרבא אמר הנך חמש נשי קני לבד מאשה אצל האחין. ואשה אצל בני הבעל ובסברא בעלמא פליגי. ובת אצל הבנים לבדה איכא בינייהו לרבינא לא קניא לרב עוירא קניא:
איבעי' להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל מהו. הכי גריס רבי' שמואל זצ"ל אמר רבינא משמיה דרבא כולהו הנך חמש נשי לא קני לבד מאשתו ארוסה ומאשתו גרוש'. ור' עוירא משמי' דרבא אמר הנך חמש נשי קני לבד מאשה אצל האחין. ואשה אצל בני הבעל ובסברא בעלמא פליגי. ובת אצל הבנים לבדה איכא בינייהו לרבינא לא קניא לרב עוירא קניא:
360
שס״א[דף קל"ב ע"א]
בעי רבא בבריא שכתב כל נכסיו לאשתו ולכל הני מי איירי שמואל שאם כתב להם במתנה מהיום לגמרי. אי נמי מהיום ולאחר מיתה מי אמ' מתנה גמורה היא דאי משום כבודה הא קאי הוא ויכבדוה מאימתו או דילמא בבריא נמי ניחא לי' דלישתמע מיליה מהשתא לפי שיודעים שעתידין להיות כפופים לה. תא שמע הכותב פירות נכסיו לאשתו במתנה שעכשיו בעין. אי נמי דאקני לה קרקע לפירותיה גובה כל כתובתה מן הקרקע. ואם כתב קרקע ופירותיה לגמרי מחציתו או שליש או רביע גובה כתובתה מן השאר משלם. הכותב כל נכסיו לאשתו קס"ד במקום בנים ויצא עליו שטר חוב שקדם למתנה זו ומיהו לכתובה לא קדם. ר' אליעזר אומ' תקרע כתובתה ותעמוד על כתובתה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. ולאו דוקא תקרע כתובתה לגמרי דאי קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרי' לקמן שהרי כי כן כתב לה דאקנאי ודעתיד אנא למיקני. אלא מהנהו נכסי דיהב לה מחלה שיעבוד כתובתה. אמר רב יהודה הנחתום מעשה אירע בבת אחותי כלה שכתב לה בני כל נכסיו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא עליו שטר חוב קניא ולא אמרינן עשאה אפוטרופוס. במאי אי בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אפטרופא אלא לאו בבריא וש"מ דבבריא קניא ולא עשאה אפטרופא. לא לעולם בשכיב מרע. רב עוירא מוקי לה בכולהו פי' רבינו שמואל זצ"ל רב עוירא מוקי לה בכולהו כדאמ' לעיל בכולהו קני דהיינו בת אצל בנים ואשתו ארוסה ואשתו גרושה. והכא נמי הך אשתו ארוסה או גרושה. ומיהו בת אצל הבנים ליכא לאוקמי דהא אשתו קתני. ואי קשיא הא רבינא נמי באשתו ארוסה או באשתו גרושה קאמר לה כדמפרש לקמן וא"כ אמאי קאמר תלמודא רב עוירא מוקי לה בכולהו לימא רב עוירא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה דהא ליכא בינייהו אלא בת אצל הבנים לחוד כדפרי' לעיל. תריץ משום דאמרי' לעיל רב עוירא משמיה דרבא אמר כולהו קני כו' הילכך נקט הכא נמי כי האי לישנא דלעיל. וה"ג רבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה. עכ"ל:
בעי רבא בבריא שכתב כל נכסיו לאשתו ולכל הני מי איירי שמואל שאם כתב להם במתנה מהיום לגמרי. אי נמי מהיום ולאחר מיתה מי אמ' מתנה גמורה היא דאי משום כבודה הא קאי הוא ויכבדוה מאימתו או דילמא בבריא נמי ניחא לי' דלישתמע מיליה מהשתא לפי שיודעים שעתידין להיות כפופים לה. תא שמע הכותב פירות נכסיו לאשתו במתנה שעכשיו בעין. אי נמי דאקני לה קרקע לפירותיה גובה כל כתובתה מן הקרקע. ואם כתב קרקע ופירותיה לגמרי מחציתו או שליש או רביע גובה כתובתה מן השאר משלם. הכותב כל נכסיו לאשתו קס"ד במקום בנים ויצא עליו שטר חוב שקדם למתנה זו ומיהו לכתובה לא קדם. ר' אליעזר אומ' תקרע כתובתה ותעמוד על כתובתה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. ולאו דוקא תקרע כתובתה לגמרי דאי קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרי' לקמן שהרי כי כן כתב לה דאקנאי ודעתיד אנא למיקני. אלא מהנהו נכסי דיהב לה מחלה שיעבוד כתובתה. אמר רב יהודה הנחתום מעשה אירע בבת אחותי כלה שכתב לה בני כל נכסיו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו תקרע כתובתה ותעמוד על מתנתה ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. טעמא דיצא עליו שטר חוב הא לא יצא עליו שטר חוב קניא ולא אמרינן עשאה אפוטרופוס. במאי אי בשכיב מרע הא אמרת לא עשאה אפטרופא אלא לאו בבריא וש"מ דבבריא קניא ולא עשאה אפטרופא. לא לעולם בשכיב מרע. רב עוירא מוקי לה בכולהו פי' רבינו שמואל זצ"ל רב עוירא מוקי לה בכולהו כדאמ' לעיל בכולהו קני דהיינו בת אצל בנים ואשתו ארוסה ואשתו גרושה. והכא נמי הך אשתו ארוסה או גרושה. ומיהו בת אצל הבנים ליכא לאוקמי דהא אשתו קתני. ואי קשיא הא רבינא נמי באשתו ארוסה או באשתו גרושה קאמר לה כדמפרש לקמן וא"כ אמאי קאמר תלמודא רב עוירא מוקי לה בכולהו לימא רב עוירא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה דהא ליכא בינייהו אלא בת אצל הבנים לחוד כדפרי' לעיל. תריץ משום דאמרי' לעיל רב עוירא משמיה דרבא אמר כולהו קני כו' הילכך נקט הכא נמי כי האי לישנא דלעיל. וה"ג רבינא מוקי לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה. עכ"ל:
361
שס״בואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל זה התירוץ כי דוחק הוא מאד. על כן נראה בעיניו כגירסת ר"ח זצ"ל דגרס ורב עוירא משמיה דרבא דאמר כולהו קני לבד מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. אבל אשה אצל האחין קניא לרב עוירא. והשתא אתי שפיר הא דקאמר רב עוירא מוקי לה בכולהו שהרי הוא מוסיף אשה אצל האחין דקניא. וכן כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל וזאת הגירסא עיקר. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ורב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קנו לבד מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל. והילכתא כרבינא עכ"ל. ולענין בריא לא איפשיט:
362
שס״ג[שם]
אמר רב נחמן הילכתא תקרע כתובתה ותעמוד על כתובת' ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. אלא תטרוף כתובתה מהני נכסים אע"פ שקדמה לבע"ח שהרי מחלה שיעבודם אצלם מיהו אם קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרי' לקמן:
אמר רב נחמן הילכתא תקרע כתובתה ותעמוד על כתובת' ונמצאת קרחת מיכן ומיכן. אלא תטרוף כתובתה מהני נכסים אע"פ שקדמה לבע"ח שהרי מחלה שיעבודם אצלם מיהו אם קנה נכסים אחרי כן תגבה מהן כתובתה כדאמרי' לקמן:
363
שס״ד[שם]
תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה בשביל שאני סבור שמת בני אני נותן מתנה זו ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים בידוע לא היה כותבו. ואע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי:
תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה בשביל שאני סבור שמת בני אני נותן מתנה זו ר' שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים בידוע לא היה כותבו. ואע"פ שלא פירש כמי שפירש דמי:
364
שס״האמר רב נחמן הלכה כר' שמעון בן מנסיא. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הלכה:
365
שס״ו[שם]
הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו ולא פירש אם לפרעון כתובתה או לשם מתנה דאי לפרעון כתובתה הרי היא כפי שאי פרע לה קצת כתובתה ולא נתן לה כלום. וכולי עלמא מודו שמתנתו שנתן לבניו אינה כלום שהרי נכסיו היו משועבדים לה בכתובת האשה ולא נתן לה כלום ולא עבד לה מידי דניח נפשה במידי דתמחול שיעבוד כתובתה מהני נכסי אלא כתב לה קרקע כל שהו בסתם איבדה כתובתה מהני נכסי שאם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה. ופרכי' משום דכתב לה קרקע כל שהו איבדה כתובתה. אמר רב במזכה להם על ידה עסקי' דמוכחא מילתא דנתרצית להם במתנה זו ומחלה להם השיעבוד שעל נכסים הללו. ושמואל אמר אפי' אם לא מזכה על ידה אלא שהיתה שם בשעת שכתב נכסיו לבניו והיא שתקה דכיון כתב לה כל שהו קרקע נתרצית בשתיקתה וכהודאה דמיא אבל אם לא נתן לה כלום שתיקתה אינו אלא נחת רוח לבעלה. ר' יוסי בר חנינא אמר אפי' לא היתה שם ולא חילק בפניה אלא שאמר לשון זה כשכתב לה ההוא קרקע כל שהו טלי קרקע זו בכתובתיך והיא לא עירערה ודאי מחלה משאר הנכסים ואחרון אחרון מקיל מקולי כתובתה שנו כאן דשאר בעלי חוב לא איבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלים השעבוד שעל הנכסים:
הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו ולא פירש אם לפרעון כתובתה או לשם מתנה דאי לפרעון כתובתה הרי היא כפי שאי פרע לה קצת כתובתה ולא נתן לה כלום. וכולי עלמא מודו שמתנתו שנתן לבניו אינה כלום שהרי נכסיו היו משועבדים לה בכתובת האשה ולא נתן לה כלום ולא עבד לה מידי דניח נפשה במידי דתמחול שיעבוד כתובתה מהני נכסי אלא כתב לה קרקע כל שהו בסתם איבדה כתובתה מהני נכסי שאם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה. ופרכי' משום דכתב לה קרקע כל שהו איבדה כתובתה. אמר רב במזכה להם על ידה עסקי' דמוכחא מילתא דנתרצית להם במתנה זו ומחלה להם השיעבוד שעל נכסים הללו. ושמואל אמר אפי' אם לא מזכה על ידה אלא שהיתה שם בשעת שכתב נכסיו לבניו והיא שתקה דכיון כתב לה כל שהו קרקע נתרצית בשתיקתה וכהודאה דמיא אבל אם לא נתן לה כלום שתיקתה אינו אלא נחת רוח לבעלה. ר' יוסי בר חנינא אמר אפי' לא היתה שם ולא חילק בפניה אלא שאמר לשון זה כשכתב לה ההוא קרקע כל שהו טלי קרקע זו בכתובתיך והיא לא עירערה ודאי מחלה משאר הנכסים ואחרון אחרון מקיל מקולי כתובתה שנו כאן דשאר בעלי חוב לא איבדו בכך עד שיאמרו בפירוש אנו מוחלים השעבוד שעל הנכסים:
366
שס״ז[שם ע"ב]
רבי יוסי אומר אם קיבלה עליה אע"פ שלא כתב איבדה כתובתה. וסיפא דהך במסכת פיאה היא מכלל דת"ק כתיבה וקבלה בעי שמחלה להם השעבוד בפי' וקשיא לכולהו וכי תימא כולהו ר' יוסי היא ואשמעינן רישא דכתיבת קרקע כל שהו איבדה כתובתה דאו או קתני. והתניא ר' יהודה אומר בד"א שהיתה שם וקבלה עליה אבל היתה שם ולא קיבלה עליה אלא היתה שותקת או שקיבלה עליה ולא היתה שם לא איבדה כתובתה מדרבי יהודה שמעי' דת"ק כתיבה וקבלה בעי תיובתא דכולהו תיובתא. אמר לי' רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל הא ר' יוסי בר חנינא מר מאי סבירא ליה א"ל שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים שכתב לה קרקע כל שהו מחלה וסגי לה בחדא או קבלה או כתיבה. איתמר נמי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה:
רבי יוסי אומר אם קיבלה עליה אע"פ שלא כתב איבדה כתובתה. וסיפא דהך במסכת פיאה היא מכלל דת"ק כתיבה וקבלה בעי שמחלה להם השעבוד בפי' וקשיא לכולהו וכי תימא כולהו ר' יוסי היא ואשמעינן רישא דכתיבת קרקע כל שהו איבדה כתובתה דאו או קתני. והתניא ר' יהודה אומר בד"א שהיתה שם וקבלה עליה אבל היתה שם ולא קיבלה עליה אלא היתה שותקת או שקיבלה עליה ולא היתה שם לא איבדה כתובתה מדרבי יהודה שמעי' דת"ק כתיבה וקבלה בעי תיובתא דכולהו תיובתא. אמר לי' רבא לרב נחמן הא רב הא שמואל הא ר' יוסי בר חנינא מר מאי סבירא ליה א"ל שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים שכתב לה קרקע כל שהו מחלה וסגי לה בחדא או קבלה או כתיבה. איתמר נמי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה:
367
שס״ח[שם]
בעי רבא בבריא היאך בריא שכתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו מהו מי אמרי' שכיב מרע הוא ואיבדה כתובתה שעל נכסים הללו דאע"ג דלית נכסים יותר וקא מחלה אבל בריא סברה הדר קני נכסים היום ולמחר אגבה מחם או דילמא השתא מיהא לית ליה. תיקו:
בעי רבא בבריא היאך בריא שכתב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו מהו מי אמרי' שכיב מרע הוא ואיבדה כתובתה שעל נכסים הללו דאע"ג דלית נכסים יותר וקא מחלה אבל בריא סברה הדר קני נכסים היום ולמחר אגבה מחם או דילמא השתא מיהא לית ליה. תיקו:
368
שס״ט[שם]
ההוא שכיב מרע שהיו לו שתי בנות וחילק להן כל נכסיו מקרקעי ואמר פלגא לברא ופלגא לברת ותילתא לאיתת בפירי איקלע רב נחמן לסורא עול לגבי רב חסדא ורבה בר רב הונא בעו מיניה כי האי גוונא דלא כתב לאשתו קרקע כל שהו אלא פירי מאי מי מתלה שעבוד שיש לה על הנהו מקרקעי או לא. אמר להו הכי אמר שמואל אפי' לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו לא איבדה כתובתה. אמרו ליה מי דמי התם אקני לה בגופ' דארעא דהא יניקת הקרקע אקני לה הכא פירא בעלמא הוא דהא פירות תלושין מיבעיא לן. אמר להו מטלטלין קאמריתו מטלטלי לא קאמינא ולא איבדה שיעבודא:
ההוא שכיב מרע שהיו לו שתי בנות וחילק להן כל נכסיו מקרקעי ואמר פלגא לברא ופלגא לברת ותילתא לאיתת בפירי איקלע רב נחמן לסורא עול לגבי רב חסדא ורבה בר רב הונא בעו מיניה כי האי גוונא דלא כתב לאשתו קרקע כל שהו אלא פירי מאי מי מתלה שעבוד שיש לה על הנהו מקרקעי או לא. אמר להו הכי אמר שמואל אפי' לא הקנה לה אלא דקל אחד לפירותיו לא איבדה כתובתה. אמרו ליה מי דמי התם אקני לה בגופ' דארעא דהא יניקת הקרקע אקני לה הכא פירא בעלמא הוא דהא פירות תלושין מיבעיא לן. אמר להו מטלטלין קאמריתו מטלטלי לא קאמינא ולא איבדה שיעבודא:
369
ש״ע[שם]
ההוא שכיב מרע דאמר תילתא לברא ותילתא לברתי השניה ותילתא לאשתי והיינו עשאה שותף בין הבנים ומן הדין איבדה כתובתה מהני תרי תילתי שנתן לבנות. שכיבא חדא מבנתא וירשה האב סבר רב פפא למימר לית לה אלא תילתא דיהב לה בעל דמהאי תילתא יירש הבעל לית לה ולא מידי. א"ל אילו חזר וקנה הבעל נכסים אחרים בתר הכי מי לא שקלה השתא נמי שקלה:
ההוא שכיב מרע דאמר תילתא לברא ותילתא לברתי השניה ותילתא לאשתי והיינו עשאה שותף בין הבנים ומן הדין איבדה כתובתה מהני תרי תילתי שנתן לבנות. שכיבא חדא מבנתא וירשה האב סבר רב פפא למימר לית לה אלא תילתא דיהב לה בעל דמהאי תילתא יירש הבעל לית לה ולא מידי. א"ל אילו חזר וקנה הבעל נכסים אחרים בתר הכי מי לא שקלה השתא נמי שקלה:
370
שע״אפי' רבינו שמואל זצ"ל וכן הלכה:
371
שע״ב[דף קל"ג ע"א]
ההוא דפלגינהו לנכסיה לאיתתיה ולבניה. כל נכסיו חילק לאשתו ולבניו בצוואת שכיב מרע היינו עשאה שותף בין הבנים שייר חד דיקלא לא פירש למי סבר רבינא למימר לית לה ממותר כתובתה אלא ההוא דיקלא. א"ל רב יימר לרבינא אי לית לה כתובתה מחלק הבנים משום דידעא דלית ליה נכסי אחריני ומחלת להו משום בשביל שעשאה שתוף ביניהם אי הכי דיקלא נמי לית דהא ידעא ליה להאי דקל ומחלה להו ליורשין דכל כתובה מחלה מהנך נכסי אלא מאי אית לך למימר מאיזה טעם נחתא אדקל לטרוף ממנו משום דלא מחלה כתובתה שהרי הניח לה קצת מקום לגבות הימנו כגון האי דקל שלא רצה לחלק לבניו ומיגו דנחתא אדקל נחתא נמי אחלק הבנים דלא הויא שתיקה דידה אלא היכא דמחלק כל הנכסים ולא שביק לה כתובתה מידי. כתב רבי' שמואל זצ"ל שמעינן מהכא דשכיב מרע הכותב כל נכסיו אי מחלק לבניו לפני אשתו וגם לה נתן קרקע כל שהו ושתקת ולא עירערה. וה"ה אם כתב כל נכסיו לאחרים ולה כתב קרקע כל שהו קנו שהרי מחלה להם שיעבודה ולא תטרוף מהם כדרב נחמן דאמר הואיל ועשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה דבעשאה שותף תליא מילתא לא שנא עם אחרים. וה"מ כשחילק כל נכסיו לאשתו וליורשיו אבל שייר אפי' דקל אחד דהיינו קרקע כל שהו דהיינו שלא פירש למי דמיגו דהדרא אדיקלא הדרא ונחתא מכולהו נכסי ולא מחלה מידי. ודוקא כשכתב לה כל שהו. אבל אם נתן לה מטלטלין ולא קרקע לא מיקריא שותף בין הבנים ולא מחלה פירי ונחתא אכולהו נכסי כדאמר רב נחמן מטלטלי לא קאמינא. וה"מ דאיבדה כתובתה מהנהו נכסי שכתב אבל אי הדר קני בתר הכי נכסי אחריני ואפי' מהנהו נכסי עצמן שחילק לבניו כגון שמת אחד מבניו בחייו הדרא גביא מיניה מותר כתובתה שכך כתב לה ודעתיד אנא למיקני. ודוקא שכיב מרע כדאמרי' לעיל אבל בריא שחילק נכסיו לבניו וכתב גם לה קרקע כל שהו הא איבעיא ליה לרבא אי מחלה להו שיעבודא שעל אותן נכסים או לא ואוקימנא בתיקו. והילכתא כיון דמספקא לן אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו אשה דבכל תיקו מאן דתפיס תפיס. מיהו אי הדר קני אית לה עכ"ל. והרב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל כתב הא דבעי רבא בבריא היאך סלקא בתיקו ומספיקא לא מבטלי כתובתה. ויש אומ' כיון דבתיקו סלקא ספיקא הויא ופלגי. עכ"ל:
ההוא דפלגינהו לנכסיה לאיתתיה ולבניה. כל נכסיו חילק לאשתו ולבניו בצוואת שכיב מרע היינו עשאה שותף בין הבנים שייר חד דיקלא לא פירש למי סבר רבינא למימר לית לה ממותר כתובתה אלא ההוא דיקלא. א"ל רב יימר לרבינא אי לית לה כתובתה מחלק הבנים משום דידעא דלית ליה נכסי אחריני ומחלת להו משום בשביל שעשאה שתוף ביניהם אי הכי דיקלא נמי לית דהא ידעא ליה להאי דקל ומחלה להו ליורשין דכל כתובה מחלה מהנך נכסי אלא מאי אית לך למימר מאיזה טעם נחתא אדקל לטרוף ממנו משום דלא מחלה כתובתה שהרי הניח לה קצת מקום לגבות הימנו כגון האי דקל שלא רצה לחלק לבניו ומיגו דנחתא אדקל נחתא נמי אחלק הבנים דלא הויא שתיקה דידה אלא היכא דמחלק כל הנכסים ולא שביק לה כתובתה מידי. כתב רבי' שמואל זצ"ל שמעינן מהכא דשכיב מרע הכותב כל נכסיו אי מחלק לבניו לפני אשתו וגם לה נתן קרקע כל שהו ושתקת ולא עירערה. וה"ה אם כתב כל נכסיו לאחרים ולה כתב קרקע כל שהו קנו שהרי מחלה להם שיעבודה ולא תטרוף מהם כדרב נחמן דאמר הואיל ועשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה דבעשאה שותף תליא מילתא לא שנא עם אחרים. וה"מ כשחילק כל נכסיו לאשתו וליורשיו אבל שייר אפי' דקל אחד דהיינו קרקע כל שהו דהיינו שלא פירש למי דמיגו דהדרא אדיקלא הדרא ונחתא מכולהו נכסי ולא מחלה מידי. ודוקא כשכתב לה כל שהו. אבל אם נתן לה מטלטלין ולא קרקע לא מיקריא שותף בין הבנים ולא מחלה פירי ונחתא אכולהו נכסי כדאמר רב נחמן מטלטלי לא קאמינא. וה"מ דאיבדה כתובתה מהנהו נכסי שכתב אבל אי הדר קני בתר הכי נכסי אחריני ואפי' מהנהו נכסי עצמן שחילק לבניו כגון שמת אחד מבניו בחייו הדרא גביא מיניה מותר כתובתה שכך כתב לה ודעתיד אנא למיקני. ודוקא שכיב מרע כדאמרי' לעיל אבל בריא שחילק נכסיו לבניו וכתב גם לה קרקע כל שהו הא איבעיא ליה לרבא אי מחלה להו שיעבודא שעל אותן נכסים או לא ואוקימנא בתיקו. והילכתא כיון דמספקא לן אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו אשה דבכל תיקו מאן דתפיס תפיס. מיהו אי הדר קני אית לה עכ"ל. והרב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל כתב הא דבעי רבא בבריא היאך סלקא בתיקו ומספיקא לא מבטלי כתובתה. ויש אומ' כיון דבתיקו סלקא ספיקא הויא ופלגי. עכ"ל:
372
שע״גכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ופירשה רב נחמן כיון שעשאה שותף עם הבנים איבדה כתובתה כגון שהיתה שם וכתב לה וקיבלה עליה אותן שכתב לה פי' וקיבלתו ולא מיחתה ובדין היה שלא תאבד דמציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי מיהו כיון שעשאה שותף עם הבנים והניח לה שארית אמרי' ודאי ניחא לה בהכי ומחלה ודוקא כתב לה דלא מבטלא לה כתובתה אלא בכתב ודוקא היתה שם ואי לא אע"ג דכתב לה וקיבלה לא איבדה כתובתה דמציא למימר לא חשבתי כי היה כבר בחליו אלא סברתי שיקום מחליו ויקנה נכסים אחרים. מפרש בתוספתא דפיאה הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו איבדה כתובתה א"ר אסי בד"א שקיבלה עליה לשם כתובתה מה שנתן נתן וגובה כתובתה משאר נכסים. יש מפרשים טעם המשנה בקבלה שלא לשם כתובתה דשייכ' בההיא דאמ' תקרע כתובתה וכו'. וקבעי ת"ק שתהא לשם כתובתה שאם לא תהיה יכולה לומר כי חשבתי שלא נתן לאדם כלום ומתנה בעלמא הוא דנתן לי וכי איתא לשם שיכתוב לה דלא בטלה כתובתה אלא בכתב ובעינן שתקבל היא הדבר אלא לשם כתובתה ובדין הוא שלא תאבד כתובתה ותטעון איני חוששת ממה שנתן לבניו מיהו כיון שעשאה שותף בין הבנים ודאי ניחא לה בהא ומחלה. ר"ח ז"ל. עכ"ל. ופליגא אדרבינו שמואל זצ"ל דפי' ושייר קרקע כל שהו ולא פי' אי לשם מתנה או לפרעון כתובתה כדפרי' לעיל ופליג עליה נמי בהא שכתב דוקא כתב לה. ורבינו שמואל זצ"ל פירש בעשאה שותף בין הבנים דסגי לה בחדא בקבלה או בכתיבה והא נמי דפי' רבינו שמואל זצ"ל עשאה שותף בין הבנים שכתב לה קרקע כל שהו. רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דעשאה שותף בין הבנים היינו שנתן לה לאשה חלקה בין הבנים כמו חלק הבנים אז ודאי מחלה כתובתה ולא דמי למתני' דלא כתב לה אלא קרקע כל שהו להבי בעינן קבלה וכתיבה אבל בשעת שותף לא בעי' קבלה בעלמא. והשתא הואיל ורבינו שמואל זצ"ל מפרש דבקיבלה עליה לשם כתובתה מתנה שנותן לבניו ואינה כלום ואם קיבלה בסתם מתנתו לבניו מתנה. ורבינו ברוך זצ"ל מפרש בשם ר"ת ז"ל דבקיבלה עליה לשם כתוב' דוקא הוי מתנתו מתנה הא בסתם לא הוי מתנתו מתנה. אנו על מי נסמוך בואו ונסמוך על דברי רבינו ברוך זצ"ל הואיל ותניא הכי להדיא במסכת פיאה:
373
שע״דוכן הדעת נוטה לענין הלכה למעשה לענין עשאה שותף עם הבני' כדברי רבי' יצחק בר שמואל וכדברי ר"ח זצ"ל:
374
שע״ה[שם]
אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים בסתם ולא פירש לא לשם מתנה ולא לשם ירושה אם אותו שמקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלו משום מתנה ולקמן מפרש מאי נפקא מינה אם נוטלן משום ירושה או משום מתנה א"ל רב נחמן לרב הונא גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר' יוחנן בן ברוקה [אימא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דהא שמעתתיך כר"י בן ברוקה] קאזלא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין דילמא כי הא קאמרת דההוא דהוה [קא שכיב] וא"ל נכסיה למאן דילמא לפלו' אמר להו אלא למאן ואמרת עלה אם ראוי ליורשו נוטלו משום מתנה והיינו שכתב דקאמר' מה לי כתב ומה לי אמר. א"ל אין הכי קאמינא סבר רב אדא קמיה דרבא למימר ולפרש מאי נפקא מינה וה"ק אם ראוי ליורשו אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו [אם לאו אין אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו]. א"ל רבא מיגרע גרעא השתא ומה בירושה דאורייתא אמרי' ניזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כ"ש. כתב רבי' שמואל זצ"ל ומהכא שמעי' דהא דקיימא לן דמזון האשה והבנות לא טרפי ממשעבדי הא מתנה גמורה בקנין זו"ז מכר גמור אבל מתנת שכיב מרע אלמנתו ניזונת מנכסי מתנה וה"ה לבנות. עכ"ל. הרי פי' דמתנה גמורה מפקעת מזון האשה והבנות והיינו מתנת בריא. וה"ה דמפקעת כתובה. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואי קשיא לך הא דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. והכא קאמר אלמנתו ניזונת מנכסיו ההוא ממשעבדי מחיים כגון בריא מתנת שכיב מרע דלא קניא לאחר מיתה כדאמרי' מתנת שכיב מרע אימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה והלכה כרבא. לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונות אשה ומתנת שכיב מרע תרוייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי אהדדי קאתו לאחר גמר מיתה הילכך לא דחיא חד מינייהו לחברתה ותרוייהו קנו. האי [סברא דילן חזינן למקצת רבוואתא דסמכי' להו אהאי נוסחא דלית בה השתא ומה] קמפרשי ליה הכי אטו יורש מיגרע גרע אבל בין משום ירושה בין משום מתנה אין אלמנתו ניזונת מנכסיו ומסייעי ליה למילתא מדתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ואנן הא קא ברירנא לה ופרישנא טעמא בסייעתא דשמיא. עכ"ל:
אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים בסתם ולא פירש לא לשם מתנה ולא לשם ירושה אם אותו שמקבל מתנה ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים נוטלו משום מתנה ולקמן מפרש מאי נפקא מינה אם נוטלן משום ירושה או משום מתנה א"ל רב נחמן לרב הונא גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר' יוחנן בן ברוקה [אימא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דהא שמעתתיך כר"י בן ברוקה] קאזלא דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין דילמא כי הא קאמרת דההוא דהוה [קא שכיב] וא"ל נכסיה למאן דילמא לפלו' אמר להו אלא למאן ואמרת עלה אם ראוי ליורשו נוטלו משום מתנה והיינו שכתב דקאמר' מה לי כתב ומה לי אמר. א"ל אין הכי קאמינא סבר רב אדא קמיה דרבא למימר ולפרש מאי נפקא מינה וה"ק אם ראוי ליורשו אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו [אם לאו אין אלמנתו של מת ניזונת מנכסיו]. א"ל רבא מיגרע גרעא השתא ומה בירושה דאורייתא אמרי' ניזונת מנכסיו מתנה דרבנן לא כ"ש. כתב רבי' שמואל זצ"ל ומהכא שמעי' דהא דקיימא לן דמזון האשה והבנות לא טרפי ממשעבדי הא מתנה גמורה בקנין זו"ז מכר גמור אבל מתנת שכיב מרע אלמנתו ניזונת מנכסי מתנה וה"ה לבנות. עכ"ל. הרי פי' דמתנה גמורה מפקעת מזון האשה והבנות והיינו מתנת בריא. וה"ה דמפקעת כתובה. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואי קשיא לך הא דתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. והכא קאמר אלמנתו ניזונת מנכסיו ההוא ממשעבדי מחיים כגון בריא מתנת שכיב מרע דלא קניא לאחר מיתה כדאמרי' מתנת שכיב מרע אימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה והלכה כרבא. לא דחיא תקנתא דרבנן דמזונות אשה ומתנת שכיב מרע תרוייהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי אהדדי קאתו לאחר גמר מיתה הילכך לא דחיא חד מינייהו לחברתה ותרוייהו קנו. האי [סברא דילן חזינן למקצת רבוואתא דסמכי' להו אהאי נוסחא דלית בה השתא ומה] קמפרשי ליה הכי אטו יורש מיגרע גרע אבל בין משום ירושה בין משום מתנה אין אלמנתו ניזונת מנכסיו ומסייעי ליה למילתא מדתנן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ואנן הא קא ברירנא לה ופרישנא טעמא בסייעתא דשמיא. עכ"ל:
375
שע״ווכן סובר רבינו תם זצ"ל כי הוסיף על מה שפי' ר"ח זצ"ל בכאן על הא דאמר רבא בין זה ובין זה ניזונת ולא היא דבהדיא תנינן אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם ועל זה הגיה ר"ת זצ"ל וכן היא והא דאין מוציאין כו'. ועד למזון האשה והבנות אלא מנכסים בני חורין במתנה דאורייתא אבל במתנת שכיב מרע בכולה בלא קנין עשאוה דניסת הבת ומת הבת דניזונית מן הבעל בשילהי פירקין משמע שסובר בהדיא דמתנת בריא מפקעת מזונות. וכן סובר רש"י זצ"ל דמתנת בריא מפקעת מזונות דאמ' פרק נערה בכתובות א"ר עילא אמר רשב"ל באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן. מתקיף לה ר' זירא ואיתימא ר' שמואל בר נחמני גדולה מזו אמרו אלמנתו ניזונית מנכסיו הוא ואשתו מבעי' דשלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנתו ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו ניסת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו ופי' רש"י זצ"ל הוא ואשתו ניזונין מהם. ואפי' כתב מעכשיו ולא מן הדין אלא תקנת חכמים היא. גדולה מזו אמרו כגון אלמנה ובת וניסת הבת שאע"פ שהוא מת והנכסים נשתעבדו ללוקח דרבנן כגון בעל בנכסי אשתו וקיימא לן אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדין אפי' הכי היכא דלית למיחש לתיקון כגון כי האי לוקח שלא הוציא מעות שוויוה רבנן כיורש ואמרי' תיזון האלמנה מנכסי בעלה כי הא דשלח רבין באגרתיה כו'. ניסת הבת אע"ג דלרבנן בעל בנכסי אשתו לוקח הוי וקיימא לן אין מוציאין למזון האשה מנכסים משועבדי'. הכא שוויוה רבנן כיורש משום פסידא דאלמנה והכי מפרש ביש נוחלין הוא ואשתו קיים ואלו בניו הם ולא הוציא מעות אלא מתנה בעלמא מיבעי' ואע"ג דמתנה כמכר לענין שעבוד התם הוא דאי לא דעביד ליה נייח נפשא לא הוה יהיב ליה מתנה אלא בגו ליכא למימר הכי עכ"ל. משמע שסובר בהדיא דמתנת בריא מפקעת. וכן כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל בההיא שמעתא דבמתנה דאורייתא אינה ניזונת. והקשה הרב ר' אלחנן בן רבינו יצחק זצ"ל לפי מה דפריש' דמתנת בריא מפקעת דשיעבוד כתובה ומזונות טפי מירושה. מאי פריך ליה גדולה מזו אמרו מאי ענין ירושה למתנת בריא הלא כך הוא הדין דירושה דאורייתא אינה מפקעת מזונות אבל מתנת בריא מפקעת. הילכך הוה משמע דאפי' מתנת בריא אינה מפקע' מזונו'. והאי דנקט הכותב נכסיו לבניו משום דהוא ניזון מהם אבל משום אשתו לא איצטריך למינקט בניו דה"ה אחריני:
376
שע״זוהשיב לו רבינו יצחק אביו דסבירא ליה לתלמודא כיון דמשום פסידא דאלמנה שויוה רבנן כיורש אע"ג דלענין הבעל מוציא מיד הלקוחות הוי כלוקח סברא הוא דכ"ש דכותב נכסיו לבניו שלא תוכל מתנתו להפקיע מזונות אשתו. וה"נ משמע בפ"ק דבבא מציעא דמתנת בריא מפקעת דתנן מצא שטרי חוב אם יש בהם אחריות נכסים פי' שיעבוד קדקעות לא יחזיר שב"ד נפרעין מהן. אין בהן אחריות נכסים יחזיר שאין ב"ד נפרעין מהן פי' מן הלקוחות. ואי מתנת בריא אינה מפקעת שיעבוד אכתי אמאי יחזיר ניחוש דילמא נתנם במתנת בריא ואתי למיטרף מיניה אלא ש"מ דמתנת בריא מפקעת השעבוד הילכך יחזיר דלא מצי למיטרף מיניה אע"ג דשטר מתנתו מאוחר. וההיא דכתובות דפרק מציאת האשה דתלא ליה רב לרבי ביני חיטי האחין ששיעבדו מהו הוה יתיב ר' חייא קמיה א"ל מכרו או משכנו א"ל מאי נפקא לך מינה בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות משמע דלא מיבעיא ליה אלא או מכרו או משכנו אבל נתנו במתנה פשיט' ליה דמוציאין למזון האשה והבנות. י"ל דאף במתנה הוה פשיטא ליה לענין מזונות דאין מוציאין וכן לענין הפרנסה דמיבעיא ליה התם. אבל הבעיא היא לענין הפרנסה אם מוציאין במכרו או במשכנו אבל במתנה פשיטא ליה דאין מוציאין לפרנסה אבל מזונות פשיטא ליה דבין במכר בין במתנה בין במשכנו מפקיעין השעבוד. השתא פרישנא מזונות וכתובה אלימ' מתנת בריא להפקיע תרוייהו טפי מירושה. וההיא דפ' נושאין על האנוסה דת"ר יש מוכר את אביו להגבות אמו כתובתה כיצד ישראל שלקח מן השוק עבד או שפחה ולהם בן שיחרר את השפחה ונשאה ועמד וכתב כל נכסיו לבנה נמצא זה מוכר את אביו להגבות לאמו כתובה כולה ר' מאיר היא. אי' אי' קמ"ל מטלטלי משתעבדי לכתובה. ואי' אי' קמ"ל עבדא כמקרקעי דמי. הא למדת דגובה כתובתה ממטלטלי דמתנה לר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה ההיא כגון שכתב כל נכסיו לבנה במתנ' ש"מ איירי דגריעא מירושה דאורייתא ולהכי גביא מינה כתוב' וה"ה בע"ח שגובה ממטלטלי דמתנת שכיב מרע וא"ת היאך ישתחרר הבן במתנת שכיב מרע הא לא קניא אלא לאחר מיתה כדאמרינן לקמן בפרקין דאין גט לאחר מיתה. תריין שיחרור מיהא הוי מחיים ואפי' עמד אינו חוזר כדאמרי' פ"ק דגיטין שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד משום דיצא עליו שם בן חורין. והרב ר' יצחק בר ברוך זצ"ל הורה ממתנת שכיב מרע ולא ממתנ' בריא דודאי אינה מפקעת לא כתובה ולא מזונות כי מדקדק מלשון רבינו תם זצ"ל שפי' שעל ידי שתקנו הגאוני' לכתוב בכתובה ובשטרי חוב כל נכסי דקנאי ודקנינא דאית להון אחריות ודלית להון אחריות יהון אחראין וערבאין כו' דלא כאסמ' ודלא כטופסי דשטרי שעל ידי כן נעשו משועבדין המטלטלין לגבותן מיתמי כאילו משעבדי ליה מטלטלי אגב מקרקעי דלהכי מהני שאין בהם אגב בשטרות שלא לטרוף מן הלקוחות מטלטלין והרי הן לענין לקוחות כמו בימי חכמי התלמוד שלא לטורפם מן הלקוחות והוו הלקוחות מאוחרין כמו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה דקיימא לן בערכין מה שקדם וגבה במטלטלין כדפר"ח זצ"ל במי שהיה נשוי אע"פ שפר"ח זצ"ל תפס לו ר"ת זצ"ל את זה ומתוך פי' רבינו שדימה אותם לבע"ח מאוחר מדקדק הרב דוקא דומיא דבע"ח מאוחר שנותן דמים אבל מקבל מתנה לא דפקיע שעבודם של מטלטלין. ואין נראה זה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל כי איך תעלה על דעת אדם לומר דדוק' נקט בערכין בע"ח מאוחר שקדם וגבה ממטלטלין כפר"ח זצ"ל מה שגבה גבה ולא מקבל מתנה הוא זה לא יותר מפקעת מתנה דאורייתא שעבוד מירושה כדמוכח הכא וכ"ש ממטלטלין שאין כלל שעבוד עליה לפי התלמוד דלא מיגבו אפי' מיורשים משום דלא שייך עלייהו בע"ח שאין ניגבין מקבל מתנה דאורייתא לאפקועי שיעבוד דירושה א"כ על כרחך אם יאמר התלמוד במטלטלין בעל חוב מאוחר שקדם וגבה גבה לאו לאפוקי מתנה קאמר. דודאי מטלטלין מה שנתן נתן אפילו קדם לוה קודם לכן. על כן נראה שבימי חכמי התלמוד מתנת מטלטלין דאורייתא מפקעת שיעבודו כמו מכר כל זמן שלא נתייחדו לאפותיקאות כן גם עכשיו כי לא מצינו שישנו הגאוני' דין מטלטלין ממה שהיה בתחלה רק לגבות מיתמי אבל לענין לגבות ממקבל מתנה דעדיף מיתמי להפקיע שיעבוד כדמשמע הכא בשמעתין לא מצינו שאמרו אלא ש"מ דמתנת בריא מפקעת שיעבוד מזונות וה"ה דכתובה דמאי שנא. וא"ת א"כ בטלת כתובת בנות ישראל שיפקיעוה ע"י מתנת בריא. לא קשיא מידי דהא הכא נמי יפקיעוה על ידי מכר שיכתבו עליהם או יודו שמכרום:
377
שע״חוכבר היה מעשה ונשאל רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. והשיב וזאת היא תשובתו. ראיתי את העשוקים ודמעתם ואין להם מנחם כי בא אצלי הבחור הזה ר' שמואל ובידו אגרת מנדיבי קינו וכתוב בה כי אלמנה אחת תבעה לדין את ראובן ממון שהיה בידו משל בעלה כי לא נתקבלה מזונות וכתובה ותגבה לשם. וראובן טוען כי כשהיה בעלה חולה מאותו חולי שמת בו נתן הממון ללוי קרובו והוא מבקשו ממנו ועל כן הוא מעכבו וכתוב באיגרת כי מתנת שכיב מרע היה ובראותי אמרתי לאשר אצלי השתא בירושה דאורייתא אלמנה גובה ממטלטלי מתקנת נאונים מתנת שכיב מרע דרבנן לכ"ש דכי האי גוונא אמרינן גבי מזונות ביש נוחלין ואף הוא הוציא כתב הרב ר' יוסף מתוך אפונדתו שכך כתוב רק אם נתן מתנת בריא בזה אמ' ששוב לא תגבה ממטלטלים כדמשמע התם דדוקא מתנת שכיב מרע. והרב ר' יצחק בר ברוך זצ"ל הורה במתנת שכיב מרע שאינה מפקעת שיעבוד כתובה ומזונות ממטלטלין אבל במתנת בריא שתפקיע שיעבוד הכתובה מהמטלטלין לא הודה לו כי מדקדק מרבי' תם זצ"ל שפי' שעל ידי שתיקנו לכתוב בשטרות דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי דעל ידי כך נעשו מטלטלין משועבדים לכתובה לגבותה מיתומים כאילו שיעבד ליה מטלטלי אגב מקרקעי. ולהכי אהני מה שאין בהן אגב בשטרות שלא יטרוף ממטלטלי מן הלקוחות והרי הם לענין לקוחות כמו בימי חכמי התלמוד שלא לטורפם מלקוחות והוו להו לקוחות מאוחרים כבעל חוב מאוחר שקדם וגבה דקיימא לן בערכין מה שגבה גבה במטלטלין כדפר"ח זצ"ל. עוד פי' אחר תפס לו רבינו תם זצ"ל את זה. ומתוך פי' רבינו שפירש שדימה אותם לבעל חוב מאוחר מדקדק הרב רבי' יצחק זצ"ל דדוקא דבעל חוב מאוחר שקדם וגבה במטלטלין כדפר"ח זצ"ל מה שגבה גבה ולא מקבל מתנה. ואין נראה יותר שהרי הלא יותר מפקעת מתנה דאורייתא שעבוד דירושה כדאשכחנן פרק יש נוחלין גבי מזון אלמנה שמקרקעות יורשים ניזונית וממקבל מתנה דאורייתא משמע שאינה ניזונית וכל שכן מטלטלין שאין להם שיעבוד כלל לפי התלמוד דלא מיגבו אפילו מיורשים משום דלא סמיך בעל חוב עלייהו שאין ניגבין ממקבל מתנה דאורייתא דעריפא לאפקועי שיעבודא מיורשים. א"כ על כרחך אם יאמר התלמוד במטלטלי בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה לאו לאפוקי מתנה קאתי דודאי מטלטלי מה שנתן נתן אפילו לוה קודם לכן. ועל כן נראה לי שבימי חכמי התלמוד מתנת מטלטלין דאורייתא מפקעת שיעבודן כמו מכר כל זמן שלא נתיחדו לאפותיקאות כי גם עכשיו שלא מצינו שישנו הגאונים דין מטלטלין ממה שהיה בתחילה רק לענין לגבות מיתמי אבל לענין לגבות ממקבל מתנה דעדיף מיתמי להפקיע השיעבוד כדמשמע ביש נוחלין לא מצינו שאמרו מיהו בעשה שורו אפותיקי דומה דוקא מכרו אבל נתנו בע"ח גובה ממנו דמשמע אין ללמד כלא עשאו אפותיקי דליהוי נמי דינא הכי שעל ידי אפותיקאות דוקא סומך בעל חוב על המטלטלין דעשה עבדו אפותיקי ומכרו בעל חוב גובה הימנו ואם לא עשאו אינו גובה. אפילו המלוה בשטר שיש לה קול דלא סמיך עליה. ומה שכותבים דאית להון אחריות ודלית להון אחריות אע"פ שמועיל לגבות מיתמי כדברי רבי' תם זצ"ל אינו חשוב כיחד שורו לאפותיקי שהרי אין סברא שתגבה אשה עכשיו מעבדא שמכר בעל הבית כי למה תגבה בהם יותר משור וממטלטלין אע"פ שמייחדם לאפותיקי שלא לסלקם ממטלטלי אחרים היתה גובה מלקוחות. ואין נראה זה לי לדחות דברי זה ולומר דההיא דיש נוחלין לאו טעמא משום דמתנה חשובה כמכר להפקעת שיעבוד טפי מירושה אלא משום דפיר' לא שייכא הפקעת שיעבוד מזונות כלל שעיקר תקנת מזונות הוא את תהא יתבא בביתי ומיתזנא כו' שהרי נראה דמשועבד' דגבי קרקע ושבח קרקעות ומזון האשה והבנות שוה הוא וכמו שלגבי מזונות חשיבא מתנה דאורייתא שיעבוד ה"ה נמי לפירות ולשבת דמיתמי גבי ולא ממקבל מתנה וגם שיעבוד דאמ' ודאחין לענין מזונות. נראה לי שווים דבין אחים ובין אב בין מכרו בין משכנו בין נתנו מתנת בריא אין מוציאין למזונות והאי דנקט במציאת אשה מכרו או משכנו משום דעיקר גבי פרנסה איתשיל. ור' חייא דקבעי מכרו או משכנו הוה פשיטא ליה לענין מזונות דאין מוציאין דקסבר דליכא לאיסתפוקי אלא לענין פרנסה ובמכר או במשכן אבל מתנה הוה פשיטא דמוציאין לפרנסה. ואפילו אם נפשך לומר דהאחין שנתנו מוציאין למזונות לפי שכבר זכו בנות ליזון מהנכסים ולא אלימא מתנת אחין להפקיע מזונות כמו מתנת האב מ"מ משועבדים לענין פירות ושבח אפילו מתנת בריא בשיעבוד האב במזונות ונראה לי כמו שפי' דהאחין נמי אפי' אם כתבו אין מוציאין למזונות אע"ג דפרי' דמתנה חשיבא לענין שעבוד במכר טפי מירושה מותבינן אשמעתין. מההיא דנושאין על האנוסה דאמ' יש מוכר את אביו להגבות את אמו כתובה. ומשמע התם שגובה כתובתה ממטלטלי דמתנה לר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה. ונראה לי לתרץ דהתם דקתני ועמד וכתב כל נכסיו לבניו במתנת שכיב מרע איירי דגריעא מדאוריית' ולהכי גביא כתובה מינה. וה"ה בעל חוב שגובה ממטלטלי דמתנת שכיב מרע - יצחק בר שמואל זלה"ה:
378
שע״טועוד השיב על מה שכתבתי שמתנת בריא במטלטלי מפקעת מהן שיעבוד כתובה אל ישיבני אדם שא"כ בטלתי כתובות בנות ישראל שיפקיעוה בענין זה. דדל נמי האי טעמא תיקשי לך שיפקיעוה על ידי שטר מכר שיכתבו עליהם או יורו שמכרום וקצת הוא רפה בידי משום קושייתו דכשמוכ' את אביו שצריך להעמידה לאותה ברייתא לפי דבריי במתנת שכיב מרע. מיהו נראה הדברים כן דמתנת שכיב מרע למקבל מתנה כח יותר מעל היתומים מיירי דאע"ג דאם לא נתן (לא) היתה גובה מן היתומים כשנתן מיהא מתנת שכיב מרע יש כח למקבל מתנה יותר מעל היתומין. והכי משמע דמחמת מיתה כתב ומת ולכך לא הוצרך לפרש שמת או גירש דמת חייב לתת לה כתובה אם לא על ידי מיתה או גירושין דכיון דנתן מתנת שכיב מרע אם כן מת ומדאמ' נמי פרק נערה שנתפתתה באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהן. נראה לי להביא ראיה דמתנת בריא דמפקעת מזונות דמשמע דוקא לבניו אבל לאחר אין ניזונין מהן לא הוא ולא אשתו. וגם רש"י זצ"ל פי' פ' נערה שנתפתתה גבי הכותב נכסיו לבניו אף על גב דמתנה לאחר מפקעת מזונות אשתו כמכר היינו משום דאי לא עבד ליה נייח נפשי' לא יהיב ליה מתנה ולהכי מפקעת כמכר. אבל בבנו לא שייך למימ' הכי. וגם כתב ר"ת זצ"ל בפר"ח זצ"ל שלו בבבא בתרא שמתנת בריא מפקעת שיעבודא במכר. וגם רבינו תם זצ"ל ורבינו שמואל זצ"ל שווין בדבר בבבא בתרא ביש נוחלין מדאמ' מצא שטרי חוב שאין בהן אחריות נכסים לא יחזיר שאין ב"ד נפרעין מן הלקוחות וליכא למיחש לקינוניא יש להביא ראיה נמי דמתנת בריא מפקעת מידי שיעבוד יותר מירושה מדלא חייש שמא יעשו קינוניא על המקבל מתנה. שמעינן מינה דלא גבי שטר שאין בו אחריות ממקבל מתנה המאוחר לו אע"ג דגבי מיורשין דאפילו מלוה על פה גובה מן היורשין כ"ש שטר שאין בו אחריות דאי הוה ממקבל מתנה הוה לן למימר לא יחזיר דהוה ליה למיחש אפסידא דמקבל מתנה כדחיישינן בבא מציעא ס"פ שנים אוחזין גבי מתנות ודייתיקאות - יצחק בר שמואל זלה"ה:
379
ש״פ[שם]
שלח רב אחא בר אויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ולאחריך לפלוני אם היה ראשון ליורש ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לך הפסק פי' רבי' שמואל אם הראשון ראוי ליורשו נוטלה משום ירושה ואין לשני אחריו כלום דכיון דעשאו יורש וזכה בדין תודה כי קאתו ואחריו לפלוני הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאינו יכול לעקור תורת ירושה מאותו שירש כבר. ואפי' אם פי' אני מורישך על תנאי שיטול האי שני אחריך הוי מתנה על מה שכתב בתורה והוי המעשה מעשה דהיינו הירושה והתנאי בטל שלאחריך בטל דהא ירושה אין לך הפסק והוי מתנה על מה שכתוב בתורה והוי המעשה מעשה והתנאי בטל. והכי הילכתא כדשלח רב אחא בר אויא דהא חזינן עובדא דכוותיה בסמוך עכ"ל. זהו פי' רבי' שמואל זצ"ל כגון שכיב מרע שאמר אלא למאן ואחריו לפלוני רואין וכו'. וכן כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל נראה לי וכגון דא"ל סתם נכסיי לך ולא אמר נתונים לך דומיא דאלא למאן דלעיל דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אבל אם לא מזכיר לשון מתנה לא הוה מצי לאסוקי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. עכ"ל:
שלח רב אחא בר אויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ולאחריך לפלוני אם היה ראשון ליורש ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לך הפסק פי' רבי' שמואל אם הראשון ראוי ליורשו נוטלה משום ירושה ואין לשני אחריו כלום דכיון דעשאו יורש וזכה בדין תודה כי קאתו ואחריו לפלוני הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דאינו יכול לעקור תורת ירושה מאותו שירש כבר. ואפי' אם פי' אני מורישך על תנאי שיטול האי שני אחריך הוי מתנה על מה שכתב בתורה והוי המעשה מעשה דהיינו הירושה והתנאי בטל שלאחריך בטל דהא ירושה אין לך הפסק והוי מתנה על מה שכתוב בתורה והוי המעשה מעשה והתנאי בטל. והכי הילכתא כדשלח רב אחא בר אויא דהא חזינן עובדא דכוותיה בסמוך עכ"ל. זהו פי' רבי' שמואל זצ"ל כגון שכיב מרע שאמר אלא למאן ואחריו לפלוני רואין וכו'. וכן כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל נראה לי וכגון דא"ל סתם נכסיי לך ולא אמר נתונים לך דומיא דאלא למאן דלעיל דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי אבל אם לא מזכיר לשון מתנה לא הוה מצי לאסוקי שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה. עכ"ל:
380
שפ״א[שם ע"ב]
מתני' הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רשב"ג אומר אם היו בניו נוהגים שלא כשורה זכור לטוב. איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתיה אפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא מאי טעמא דלא ידעת מאי זרעא נפיק מיניה אלמא פליגי רבנן עליה מדקאמר שמואל הכי דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן. ופי' רבינו שמואל זצ"ל והכי הילכתא כרבנן דקם שמואל כוותייהו. ואע"ג דאמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתי' הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. שמואל לית ליה האי כללא. וגם רבא דאמר במסכת ע"ז הלכה כרשב"ג לית ליה נמי האי כללא:
מתני' הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רשב"ג אומר אם היו בניו נוהגים שלא כשורה זכור לטוב. איבעיא להו מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא ת"ש דאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי בעבורי אחסנתיה אפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא מאי טעמא דלא ידעת מאי זרעא נפיק מיניה אלמא פליגי רבנן עליה מדקאמר שמואל הכי דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן. ופי' רבינו שמואל זצ"ל והכי הילכתא כרבנן דקם שמואל כוותייהו. ואע"ג דאמר ר' יוחנן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתי' הלכה כמותו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה. שמואל לית ליה האי כללא. וגם רבא דאמר במסכת ע"ז הלכה כרשב"ג לית ליה נמי האי כללא:
381
שפ״בהילכך כל כללות שבתלמוד כגון הלכה כסתם משנה הלכה כר' עקיבה מחבירו כר' מחבירו כר' יוסי מחבירו כרשב"ג במשנתינו. ר' אליעזר ור' יהושע הלכה כר' יהושע. ר"י ור' שמעון הלכה כר' יהודה וכן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהוד'. כולהו קיימא לן הכי בר מהיכא דמפרש תלמודא דלית הילכתא הכי. עכ"ל. ירוש' אמר רב אבא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח בניו [אמר המעתיק הרב בעל העיטור באות מ"ם מצווה מחמת מיתה כתב ז"ל. ומסתברא דוקא בניו ודוקא שלא שייר להם אבל שייר ונתן במתנה לעניים ולעשירים זכור לטוב. עכ"ל] עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם:
382
שפ״ג[דף קל"ד ע"א]
מתני' האומר זה בני נאמן למאי הילכתא אמר רב יהודה א"ש ליורשו ולפטור את אשתו .
מתני' האומר זה בני נאמן למאי הילכתא אמר רב יהודה א"ש ליורשו ולפטור את אשתו .
383
שפ״ד[שם ע"ב]
ליורשו פשיטא. לפטור את אשתו מן הייבום אצטריכא ליה. הא נמי תנינא בקידושין בפ' האומר מי שמת ואמר בשעת מיתה יש לי בנים נאמן יש לי אחין אינו נאמן התם דלא מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי הכא אע"ג דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי. פי' רבינו שמואל זצ"ל ליורשו פשיטא דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא ויירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מיכן אתא לאשמועינן דאע"ג דאינו יכול להקנותו נאמן. הא לאו מילתא היא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימר מיגו. ואע"ג דדרשינן בפרקין דלעיל יכיר יכירנו בצרי' ואוקי' דהאב נאמן אפי' בנכסים הבאים לאחר מיכן אי נמי כשנפלו לו כשהוא גוסס. ה"מ גבי חלק בכורה דאנן ידעינן דבנו הוא נאמן לומר בני זה הבכור אבל היכא דלא ידעינן אם בנו הוא או לאו לא מהימנינן ליה אלא בנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למימר מיגו. עכ"ל:
ליורשו פשיטא. לפטור את אשתו מן הייבום אצטריכא ליה. הא נמי תנינא בקידושין בפ' האומר מי שמת ואמר בשעת מיתה יש לי בנים נאמן יש לי אחין אינו נאמן התם דלא מוחזק לן בגויה דאית ליה אחי הכא אע"ג דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי. פי' רבינו שמואל זצ"ל ליורשו פשיטא דמיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה כי אמר נמי בני הוא ויירשני נאמן ואי משום נכסים הבאים לאחר מיכן אתא לאשמועינן דאע"ג דאינו יכול להקנותו נאמן. הא לאו מילתא היא דודאי אינו נאמן דהא ליכא למימר מיגו. ואע"ג דדרשינן בפרקין דלעיל יכיר יכירנו בצרי' ואוקי' דהאב נאמן אפי' בנכסים הבאים לאחר מיכן אי נמי כשנפלו לו כשהוא גוסס. ה"מ גבי חלק בכורה דאנן ידעינן דבנו הוא נאמן לומר בני זה הבכור אבל היכא דלא ידעינן אם בנו הוא או לאו לא מהימנינן ליה אלא בנכסים שיש לו עכשיו משום דאיכא למימר מיגו. עכ"ל:
384
שפ״ה[דף קל"ה ע"א]
ההוא דהוה שכיב והיו לו אחים לא בנים דמיחזקא ליבם א"ל איתתיה למאן זקוקה ליבם או מותרת לשוק. א"ל חזיא לכהנא רבא כלומר מותרת לכל אדם ואינה זקוקה ליבם. אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן והאי נמי הכי קאמר גירשתיה ונאמן הוא דאי בעי מגרש לה. א"ל אביי והא כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן. א"ל ולא שנינן הבא למפרע אינו נאמן וכאן להבא נאמן דאי בעי מגרש לה בפנינו א"ל אשינויא ליקו ונסמוך. א"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה כאביי ותאסר לשוק:
ההוא דהוה שכיב והיו לו אחים לא בנים דמיחזקא ליבם א"ל איתתיה למאן זקוקה ליבם או מותרת לשוק. א"ל חזיא לכהנא רבא כלומר מותרת לכל אדם ואינה זקוקה ליבם. אמר רבא למאי ניחוש לה האמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן והאי נמי הכי קאמר גירשתיה ונאמן הוא דאי בעי מגרש לה. א"ל אביי והא כי אתא רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן. א"ל ולא שנינן הבא למפרע אינו נאמן וכאן להבא נאמן דאי בעי מגרש לה בפנינו א"ל אשינויא ליקו ונסמוך. א"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה כאביי ותאסר לשוק:
385
שפ״ופי' רבינו שמואל זצ"ל ומהכא שמעינן דבעל שאמר גרשתי את אשתי אינו נאמן. וכן כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל דהדר ביה רבא. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב דבעל שאמר גירשתי את אשתי אינו נאמן ואם מת חולצת ולא מתיבמת. עכ"ל:
386
שפ״ז[שם]
ההוא דהוה מוחזק לן בגויה דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו דלית ליה אחי. אמר רבא למאי ניחוש לה חדא דהא מוחזק לן בגויה ועוד הא אמר בשעת מיתתו דלית ליה אחי. אמר רבא למאי ניחוש לה ואע"פ שאין לו בנים כיון דאמר אין לי אחין נאמן להתירה. א"ל אביי והא אמרי' דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. א"ל השתא מיהא ליתנהו קמן. לאו היינו דר' חנינא דא"ר חנינא עדיה בצד אסתן ותאסר. א"ל אם היקלו בשבויה נקיל באשת איש. א"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה כאביי ולא תינשא בלא חליצה:
ההוא דהוה מוחזק לן בגויה דלית ליה אחי ואמר בשעת מיתתו דלית ליה אחי. אמר רבא למאי ניחוש לה חדא דהא מוחזק לן בגויה ועוד הא אמר בשעת מיתתו דלית ליה אחי. אמר רבא למאי ניחוש לה ואע"פ שאין לו בנים כיון דאמר אין לי אחין נאמן להתירה. א"ל אביי והא אמרי' דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אחי. א"ל השתא מיהא ליתנהו קמן. לאו היינו דר' חנינא דא"ר חנינא עדיה בצד אסתן ותאסר. א"ל אם היקלו בשבויה נקיל באשת איש. א"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה כאביי ולא תינשא בלא חליצה:
387
שפ״ח[שם]
מתני' האומר זה אחי אינו נאמן להורישו עם אחיו ויטול עמו בחלקו כגון אם שנים הם לבד הספק ויש להם לחלוק ג' שדות זה גוטל שדה ומחצה וזה נוטל שדה ומחצה ונותן זה המעיד על הספק שהוא אחיו החצי שדה. מת הספק יחזרו אותן הנכסים שנתן לו זה מחלקו למקומו כלו' למי שנתנם לו. נפלו לו נכסים לספק בחייו ממקום אחר שירש או שקנה יירשו אחיו של מעיד עמו דהא קא מודה להו שאחיהם הוא. ואינהו מאי קאמרי אילימא דקאמרי אחינו הוא ומשום הכי קתני גבי נפלו לו נכסים ממקו' אחר דכולם יורשים אותו אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא הלא עם כל אחיו יש לו ליטול. ואי דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו ממקום אחר יירשו אחיו עמו אמאי הא אמרי לאו אחינו הוא. לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעים הילכך לא שקיל מינייהו מידי דאמרי ליה אייתי ראיה וכשמת הן יורשים אותו מכח אחיהן החי שמודה להם שאותו הספק אחיהם היה:
מתני' האומר זה אחי אינו נאמן להורישו עם אחיו ויטול עמו בחלקו כגון אם שנים הם לבד הספק ויש להם לחלוק ג' שדות זה גוטל שדה ומחצה וזה נוטל שדה ומחצה ונותן זה המעיד על הספק שהוא אחיו החצי שדה. מת הספק יחזרו אותן הנכסים שנתן לו זה מחלקו למקומו כלו' למי שנתנם לו. נפלו לו נכסים לספק בחייו ממקום אחר שירש או שקנה יירשו אחיו של מעיד עמו דהא קא מודה להו שאחיהם הוא. ואינהו מאי קאמרי אילימא דקאמרי אחינו הוא ומשום הכי קתני גבי נפלו לו נכסים ממקו' אחר דכולם יורשים אותו אמאי יטול עמו בחלקו ותו לא הלא עם כל אחיו יש לו ליטול. ואי דקאמרי לאו אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו ממקום אחר יירשו אחיו עמו אמאי הא אמרי לאו אחינו הוא. לא צריכא דקאמרי אין אנו יודעים הילכך לא שקיל מינייהו מידי דאמרי ליה אייתי ראיה וכשמת הן יורשים אותו מכח אחיהן החי שמודה להם שאותו הספק אחיהם היה:
388
שפ״ט[שם]
אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע פטור. פי' רבינו שמואל זצ"ל ופלוגת' היא בכמה מקומות בתלמוד דרב הונא ורב יהודה חייב ור"נ ור' יוחנן פטור:
אמר רבא זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומ' איני יודע פטור. פי' רבינו שמואל זצ"ל ופלוגת' היא בכמה מקומות בתלמוד דרב הונא ורב יהודה חייב ור"נ ור' יוחנן פטור:
389
ש״צוקיי"ל דפטור דהילכתא כר' יוחנן מחבירו וכרב נחמן בדיני אלא שישבע שבועת היסת שאינו יודע. עכ"ל:
390
שצ״א[שם ע"ב]
אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי שהספק עצמו אינו יודע ואינו יכול לטעון ודאי וספק הוא הילכך אוקי ממונא בחזקת מריה אבל האח טוען בשביל הספק מנה לאחי בידכם הילכך א"ל לאו בעל דברים דידי את. אלא דקאמרי לא אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו אמאי הא אמרי לאו אחינו הוא:
אביי אמר לעולם אימא לך חייב ושאני הכא דכמנה לאחר בידך דמי שהספק עצמו אינו יודע ואינו יכול לטעון ודאי וספק הוא הילכך אוקי ממונא בחזקת מריה אבל האח טוען בשביל הספק מנה לאחי בידכם הילכך א"ל לאו בעל דברים דידי את. אלא דקאמרי לא אחינו הוא אימא סיפא נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו אמאי הא אמרי לאו אחינו הוא:
391
שצ״בוכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל והשתא מה יהא בחלקו נראה דמונחין עד שיבוא אחד מן היורשין שלו מן האב דלאותו אח שאומר אחינו הוא לא יהבינן אלא חלקו שהוא מודה שאין לו בהם יותר. וגם הפקד לא הוי שאין לך בישראל שאין לו גואלים ואינו מנכסי הגר לפיכך כשיבא אחר מקרוביו לבר מקורבת אחוה הקודם אחר ינתן לו שלו אותו יבא מן הדין דהואיל ושכבר יצאו אלו הנכסים מכלל ירושת אחין הרי הן בחזקת הבאין אחריו. אבל זה מספקא לי אם יבא אחר מקרוביו דודאי בדאי אפי' הוא שעל ידי קורבת אחוה אם לא נוציא מיד זה שאומר אחי הוא גם את חלק שנטל הוא דכל כמיניה לומר אחי הוא במקום שיש לו קרובים אחרים בראיה והא דמיא לקריביה דרב אידי בר אבין שכיב ושבק דיקלא כו' בחזקת הבתים דאוקמ' רב חסדא בידיה משום דאייתי סהדי דאיהו קריב ואע"ג דלא הוו ידעי אי הוו קריב טפי או לא והאי דקא מהימנינן ליה הכא היינו נראה בשאין שם ערעור קרוב אחרים. עכ"ל:
392
שצ״ג[שם]
מתני' מת יחזרו נכסים למקומן. בעי דבא בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך כגון שנתן לו זה לספק מחלקו קרקע ריקנית וטרח בה זה הספק לחרוש ולזרוע הרי היא כשחוזרת לו לנותן מליאה פירות לא תיבעי לך דהא ודאי כולהו מחלקין בהאי שבח דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי דהא לא קרינא ביה יחזרו הנכסים למקומן שהרי לא נתן לו פירות אלא קרקע ריקנית. אלא כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים דלא נשתנה שמו מכבתחילה ארעא ואסקא שירטון מעצמה שלא זיבלה הספק ולא טרח מידי בכך. תיקו:
מתני' מת יחזרו נכסים למקומן. בעי דבא בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך כגון שנתן לו זה לספק מחלקו קרקע ריקנית וטרח בה זה הספק לחרוש ולזרוע הרי היא כשחוזרת לו לנותן מליאה פירות לא תיבעי לך דהא ודאי כולהו מחלקין בהאי שבח דכי נפלו לו נכסים ממקום אחר דמי דהא לא קרינא ביה יחזרו הנכסים למקומן שהרי לא נתן לו פירות אלא קרקע ריקנית. אלא כי תיבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים דלא נשתנה שמו מכבתחילה ארעא ואסקא שירטון מעצמה שלא זיבלה הספק ולא טרח מידי בכך. תיקו:
393
שצ״דוכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל הואיל וסליק בתיקו יחלוקו:
394
שצ״ה[שם]
מי שמת ונמצאת דייתיקי פי' שטר צוואת שכיב מרע קשורה לו על יריכו הרי זה אינו כלום. שאפילו אם החזיק באותו שטר אחר מיתתו אותו שנכתבה לו המתנה לא אע"ג דצוואת שכיב מרע מתנתו קונה אחר מיתה. ה"מ שלא תטרף דעתו עליו. אבל כח השטר לא עדיף מצוואתו שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה. ורבותא נקט על יריכו דליכא למימר אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת. זיכה בה השכיב מרע לאחר מחיים אע"פ שנכתב שלא לשם אותו האיש אלא כך אמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת שטר זה שתקבל ממני הרי זה קנה דלא גרע מצוואת פיו ורבותא קתני. לאחר גרסי' בסדר המשנה בין שהוא מן היורשים בין שאינו מן היורשים דבריו קיימין וקני לאחר מיתה בלא קנין דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:
מי שמת ונמצאת דייתיקי פי' שטר צוואת שכיב מרע קשורה לו על יריכו הרי זה אינו כלום. שאפילו אם החזיק באותו שטר אחר מיתתו אותו שנכתבה לו המתנה לא אע"ג דצוואת שכיב מרע מתנתו קונה אחר מיתה. ה"מ שלא תטרף דעתו עליו. אבל כח השטר לא עדיף מצוואתו שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה. ורבותא נקט על יריכו דליכא למימר אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת. זיכה בה השכיב מרע לאחר מחיים אע"פ שנכתב שלא לשם אותו האיש אלא כך אמר לו נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת שטר זה שתקבל ממני הרי זה קנה דלא גרע מצוואת פיו ורבותא קתני. לאחר גרסי' בסדר המשנה בין שהוא מן היורשים בין שאינו מן היורשים דבריו קיימין וקני לאחר מיתה בלא קנין דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי:
395
שצ״ו[שם]
ת"ר איזהו דייתיקי פי' איזו היא מתנת שכיב מרע שגובה לאחר מיתה אע"פ שאינו כתוב בה מהיום [כל שכתוב בה] דא תהא למיקם ולהיות. [ואיזו היא מתנת בריא] (מתנה) כל (מה) שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. טעמא דכתב בה מהיום ולאחר מיתה הוא דקני הא לאו הכי לא קני הלא קל וחומר הוא דהויא מתנה גמורה מעכשיו שהרי נתן לו גוף ופירות מהיום. אמר אביי הכי קאמר איזו היא מתנת בריא דלא קניא אלא לאחר מיתה פי' דלא קניא פירות אלא לאחר מיתה דומיא דמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. מיהו בהכי עדיפא משכיב מרע דמתנת שכיב מרע יכול לחזור בו וליתן לאחר כדאמרי' לקמן דייתיקי מבטלת דייתיקי אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול עוד למכור את הגוף אלא הפירות כל ימי חייו. כך פי' רבינו שמואל זצ"ל וקשה לפירושו דהא לא שייך מידי למתנת שכיב מרע דהא כיון שאומר מהיום ולאחר מיתה פשיטא שאינו רוצה שתהא מתנה עד לאחר מיתה מן הפירות וכל מה שנתן נתון הוא מעכשיו:
ת"ר איזהו דייתיקי פי' איזו היא מתנת שכיב מרע שגובה לאחר מיתה אע"פ שאינו כתוב בה מהיום [כל שכתוב בה] דא תהא למיקם ולהיות. [ואיזו היא מתנת בריא] (מתנה) כל (מה) שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. טעמא דכתב בה מהיום ולאחר מיתה הוא דקני הא לאו הכי לא קני הלא קל וחומר הוא דהויא מתנה גמורה מעכשיו שהרי נתן לו גוף ופירות מהיום. אמר אביי הכי קאמר איזו היא מתנת בריא דלא קניא אלא לאחר מיתה פי' דלא קניא פירות אלא לאחר מיתה דומיא דמתנת שכיב מרע שאינו קונה אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. מיהו בהכי עדיפא משכיב מרע דמתנת שכיב מרע יכול לחזור בו וליתן לאחר כדאמרי' לקמן דייתיקי מבטלת דייתיקי אבל מתנת בריא דמהיום ולאחר מיתה אינו יכול עוד למכור את הגוף אלא הפירות כל ימי חייו. כך פי' רבינו שמואל זצ"ל וקשה לפירושו דהא לא שייך מידי למתנת שכיב מרע דהא כיון שאומר מהיום ולאחר מיתה פשיטא שאינו רוצה שתהא מתנה עד לאחר מיתה מן הפירות וכל מה שנתן נתון הוא מעכשיו:
396
שצ״זופי' ר"ת זצ"ל שהוא במתנת שכיב מרע שרוצה לומ' מהיום ולאחר אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה תהא המתנה מתנה ואם אחזור בי לא תהא המתנה מתנה והשתא היא כמתנת שכיב מרע לענין חזרה. ובהכי אתי שפיר הא דאמרי' ספ"ק דבבא מציעא דייתיקי מתנה טעמא דלא אמר תנו הא אמר תנו נותנין ורמינהי מצא אפותיקאות ודייתיקאות ומתנות אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה א"ר אבא בר ממל לא קשיא הא בבריא והא בשכיב מרע וכו' מתקיף לה רב זביד והא אידי ואידי דייתיקאו' קתני אלא אמר רב זביד הא והא בשכיב מרע וכו'. ותימה השתא נמי ליפרוך הא אידי ואידי מתנות קתני דלא מיירי אלא בבריא אלא ש"מ דמתנות משמע שפיר שהוא כעין דייתיקאות שאינו אלא לאחר מיתה אם לא אחזור בי. אבל לפירוש רבינו שמואל זצ"ל הרי היא כמתנת בריא לגמרי א"כ הוה ליה למיפרך והא אידי ואידי מתנות קתני:
397
שצ״ח[שם]
יתיב רבה בר רב הונא באכסדרה דבי רב ויתיב וקאמר משמיה דר' יוחנן שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת השכיב מרע קודם שכתבו ונתנו לו השטר למקבל מתנה אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין. וכן אמר אבה אמר ר"נ הלכה כותבין ונותנין. ולקמן בפ' מי שמת רמינן שמואל אדשמואל ואוקימ' להא דשמואל במיפה את כחו:
יתיב רבה בר רב הונא באכסדרה דבי רב ויתיב וקאמר משמיה דר' יוחנן שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת השכיב מרע קודם שכתבו ונתנו לו השטר למקבל מתנה אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. רב יהודה אמר שמואל הלכה כותבין ונותנין. וכן אמר אבה אמר ר"נ הלכה כותבין ונותנין. ולקמן בפ' מי שמת רמינן שמואל אדשמואל ואוקימ' להא דשמואל במיפה את כחו:
398
שצ״טכתב רבינו שמואל הלכה כותבין ונותנין לאחר מיתה במיפה את כחו כר' יוחנן דאמר תיבדק ואמרי' בפ' מי שמת היכי דמי במייפה את כחו כגון דכתב ביה וקנינא מיניה מוסיף על מתנתו דא. כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל יש אומ' שכיב מרע כגון שגמר והקנה ויפה כחו ואמר אף כתבו וחתמו והבו ליה. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואוקימנא בפ' מי שמת במייפה כחו והיכי דמי מייפה כחו דאמר אף כתבו וחתמו ותנו לו ואי לא אמר חיישינן דלא גמר להקנות א"ל בשטר ואין שטר אלא לאחר מיתה. עכ"ל:
399
ת׳[שם]
בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין. וכתב רבינו שמואל זצ"ל אע"פ שמייפה את כחו כעין יפוי שכיב מרע דקאמר תנו אף כתבו אפי' הכי אין כותבין ונותנין לאחר מיתה דבבריא אמרי' משום דדבריו אינן ככתובין הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנות לו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הרי פי' שאין יפוי כח מועיל בבריא:
בריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין. וכתב רבינו שמואל זצ"ל אע"פ שמייפה את כחו כעין יפוי שכיב מרע דקאמר תנו אף כתבו אפי' הכי אין כותבין ונותנין לאחר מיתה דבבריא אמרי' משום דדבריו אינן ככתובין הוצרך לזכות לו בשטר ולא גמר להקנות לו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. הרי פי' שאין יפוי כח מועיל בבריא:
400
ת״אוהרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' יפוי כח מועיל בבריא כרב חסדא:
401
ת״ב[דף קל"ו ע"א]
מתני' הכותב כל נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מית' ד"ר יהוד' ר' יוסי אומ' אינו צריך.
מתני' הכותב כל נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מית' ד"ר יהוד' ר' יוסי אומ' אינו צריך.
402
ת״גפי' רבינו שמואל זצ"ל בריא שרוצה לישא אשה ואינו [רוצה] לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשתו ראשונה ורוצה לכתוב [להם] נכסיו לאחר מותו אלא שיאכל פירות בחייו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דמשמע דמהיום יהא קנוי לך הגוף לבדו ולאחר מיתה תהא נגמרת המתנה שתאכל הפירות לאחר מיתתו אבל בלא מהיום לא נתן לו כלום דאין מתנה לאחר מיתה דבההיא שעתא אין לו חלק בהם שיוכל להקנותם. עכ"ל:
403
ת״ד[שם]
רבה בר אבוה חלש עול לגביה רב הונא ור"נ. א"ל רב הונא לרב נחמן בעי מיניה הלכה כר' יוסי או אין הלכה כר' יוסי. א"ל טעמא דר' יוסי לא ידענא הלכה איבעי מיניה א"ל את הלכה בעי מיניה וטעמא אנא אמינא לך. בעי מיניה א"ל הכי אמר רב הלכה כר' יוסי בתר דנפק א"ל היינו טעמא דר' יוסי זמנו של שטר שכתוב בו בתחילתו בכך וכך בשבת אמר לנו פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני לפלוני בני לאחר מיתתי מוכיח עליו שמאותו היום התחילה המתנה דאי לא תימא הכי זמן שנכתב בשטר בחנם נכתב אלא ודאי לקנות מאותו היום נכתב. בעי מיניה רבא מרב נחמן בשטר שכתוב בו קנין מי פליג ר' יהודה ומצריך לכתו' מהיום או לא א"ל באקנייתא אינו צריך. ורב פפא [אמר] איכא אקנייתא דצריך ואיכא אקנייתא דלא צריך אקנייה וקנינא מיניה לא צריך. זהו שכותבים בכל שטר שיש בו קנין שני קנינין אחר בתחלת השטר וכך אמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו והיינו אקנייה שהקנה לעדים בקנין סודר לזכות בו למקבל מתנה [ואחד] (ו)בסוף השטר וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתוב כו' קנינא מיניה ואקנייה צריך שאם כתוב בראש השטר וקנינא ובסופו משמע קנין אחר. מתקיף לה רב חביבא מסורא מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי ידעי דאמ' לכך נתכוונו ולא צריך למיכתב מהיום. אין ושאלו לספרי דאביי וידעי ולספרי דרבא וידעי. רב הונא בריה דרב יהושע אמר [בין] אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיני' ואקנייה לא צריך ובדוכדן פתגמא דהיינו שטר עדות בלא קנין זכרון דברים ולא זכרון קנין פליגי. אמר רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביר מנהרדעא אמר לי אתון הכי מתניתו לה ואנן הכי מתנינן לה. אמר רבא אמר רב נחמן בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך בדוכרן פתגמא דתני באנפנא פליגי. הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב פי' דוכרן פתגמי שכתב בשטר זכרון דברי' שהיו לפנינו הקנה לפלו' כך וכך לאחר מיתה:
רבה בר אבוה חלש עול לגביה רב הונא ור"נ. א"ל רב הונא לרב נחמן בעי מיניה הלכה כר' יוסי או אין הלכה כר' יוסי. א"ל טעמא דר' יוסי לא ידענא הלכה איבעי מיניה א"ל את הלכה בעי מיניה וטעמא אנא אמינא לך. בעי מיניה א"ל הכי אמר רב הלכה כר' יוסי בתר דנפק א"ל היינו טעמא דר' יוסי זמנו של שטר שכתוב בו בתחילתו בכך וכך בשבת אמר לנו פלוני הוו עלי עדים וקנו ממני לפלוני בני לאחר מיתתי מוכיח עליו שמאותו היום התחילה המתנה דאי לא תימא הכי זמן שנכתב בשטר בחנם נכתב אלא ודאי לקנות מאותו היום נכתב. בעי מיניה רבא מרב נחמן בשטר שכתוב בו קנין מי פליג ר' יהודה ומצריך לכתו' מהיום או לא א"ל באקנייתא אינו צריך. ורב פפא [אמר] איכא אקנייתא דצריך ואיכא אקנייתא דלא צריך אקנייה וקנינא מיניה לא צריך. זהו שכותבים בכל שטר שיש בו קנין שני קנינין אחר בתחלת השטר וכך אמר לנו הוו עלי עדים וקנו ממני וכתבו וחתמו והיינו אקנייה שהקנה לעדים בקנין סודר לזכות בו למקבל מתנה [ואחד] (ו)בסוף השטר וקנינא מן פלוני לפלוני ככל מה דכתוב כו' קנינא מיניה ואקנייה צריך שאם כתוב בראש השטר וקנינא ובסופו משמע קנין אחר. מתקיף לה רב חביבא מסורא מי איכא מידי דאנן לא ידעינן וספרי ידעי דאמ' לכך נתכוונו ולא צריך למיכתב מהיום. אין ושאלו לספרי דאביי וידעי ולספרי דרבא וידעי. רב הונא בריה דרב יהושע אמר [בין] אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיני' ואקנייה לא צריך ובדוכדן פתגמא דהיינו שטר עדות בלא קנין זכרון דברים ולא זכרון קנין פליגי. אמר רב כהנא אמריתה לשמעתא קמיה דרב זביר מנהרדעא אמר לי אתון הכי מתניתו לה ואנן הכי מתנינן לה. אמר רבא אמר רב נחמן בין אקנייה וקנינא מיניה בין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך בדוכרן פתגמא דתני באנפנא פליגי. הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב פי' דוכרן פתגמי שכתב בשטר זכרון דברי' שהיו לפנינו הקנה לפלו' כך וכך לאחר מיתה:
404
ת״הכתב רבינו שמואל זצ"ל והכי קיימא לן דאפי' לר' יהודה לא צריך למיכתב מהיום בשטר שיש בו קנין. כתב רבינו שמואל זצ"ל והכי הילכתא כר' יוסי דאם כתב לאחר מיתה קנה אע"ג דלא כתב מהיום דהאמר רב הלכה כר' יוסי ואע"ג דאמרי' בפ' המגרש אתקיף רב בגיטי מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו הואיל ולא איתמר בהדיא. התם בגיטין הדר ביה רב מהא דאמר הלכה כר' יוסי אלא אתקין אית לך למימר לגבי גט אשה הואיל ואין בו זכר קנין משום הא אתקין לרווחא דמילתא משום חומרא דעריות אבל גבי ממונא הלכה כר' יוסי כי יש לומר כי לא אמר רב הלכה כר' יוסי אלא בשטר שיש בו קנין וגט אין בו קנין. וראינו בדברי רבותינו הגאונים ז"ל שאמרו הכי נהיגי במתיבתא כר' יהודה אפי' בממון כתקנה רב בגיטין. ואילו היתה קבלה בידם כי הלכה כר' יהודה לא היו מניחים הלכה ומפרשים המנהג ועוד לא אמ' כי הלכה אפי' בממון כתקנת רב בגיטין אלא נהגו. וי"ל כיון דראו דסוגיא דשמעתין לקמן כר' יהודה נהגו כוותי' כן פי' רבינו חננאל גאון זצ"ל ותפס ר' יוסי גבי ממון דהא רב נחמן קאי כוותיה דהלכה כוותיה בדיני הוא דבעייה מרבה בר אבוה אלמא סבירא ליה לרב נחמן הכי עכ"ל. והכל בלשון הזה כתב הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון בפירושיו הכל כלשון רבינו שמואל זצ"ל. מיהו מה שכתבו דכיון דסוגיא דשמעתין לקמן כר' יהודה נהגו כוותי'. רבינו יצחק בר מרדכי כתב שרבינו תם זצ"ל פי' בהא דבעי בהקנאה מהו דלתרוייהו בעי בין לר' יהודה לר' יהודה אם צריך מהיום ולר' יוסי אומר אם צריך בשטר זמן או אפילו בלא נכתב הזמן בשטר הואיל שהקנין כתוב בו מסתמא קנין שהוא מועיל בכתב והיינו מהיום עכ"ל. ולפי זה לא הויא סוגיא דשמעתין כר' יהודה. מיהו בספרים שיש כאן כתוב בפירוש בעא מיניה רבא מרב נחמן אליבא דר' יהודה בהקנאה מהו והיינו משמע דאליבא דר' יהודה אזלא סוגיא דשמעתין. ובפ' המגרש כתב רבינו חננאל זצ"ל אתקין רב בגיטי מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ומשום דצריך שיגיע גט לידה מחיים דבעל חייש רב ואתקין הכי בגיטי נשים ולא משום דדחה דברי ר' יוסי לגמרי דהא איהו דאמר הילכתא כר' יוסי בפרק יש נוחלין ובפרק מי שאחזו ובפ' יש נוחלין סוגיא דשמעתין כר' יהודה והגאונים אמרו נהגו כר' יהודה ואפילו בשטר שצריך לכתוב מהיום ולאח"מ עכ"ל. ורבי' יצחק אלפס כתב ואשכחן בגיטין בפ' המגרש דאתקין רב בגיטי מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו וקשיא לן דרב אדרב הכא קא פסיק הלכה כר' יוסי והתם אתקין מן יומא דנן לאפוקי מדר' יוסי וחזינן במקצת רבוותא דשניין לא דמיא מהנה לגט דהכא ממונא והכא איסורא. וטעמא דמסתבר הוא כי היכי דלא תיקשי דרב אדרב. ורב נחשון גאון פליג ואמר הכי נהגו במתיבתא כר' יהודה כתקנת רב בגיטין. עכ"ל:
405
ת״וורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פי' דהלכה כר' יוסי בין בממונא בין בגיטין כדמוכח בפ' מי שאחזו דתנן הרי זה גיטך אם [מתי. זה גיטך מחולי זה. זה גיטך לאחר מיתה] לא אמר כלום. אמר רב הונא אם מת חולצת. והא מדסיפא חולצת מכלל דרישא יבומי נמי מיבמא מני מתניתין רבנן היא. רב הונא [דאמר כרבי יוסי] דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. ואי ר' יוסי חליצה נמי לא תיבעי וכי תימא מספקא ליה לרב הונא אי הלכה כר' יוסי או אין הלכה כר' יוסי ומי מספקא ליה והא רבה בר אבוה חלש על לגביה רב הונא ורב נחמן וכו'. אלא כי מספקא ליה אי ר' יוסי בעל פה אי לא וכו'. הרי משמע להדיא דרב הונא דהכא קיבלה מיניה מרבה בר אבוה דהלכה כר' יוסי בין בממונא בין בגיטין אלא מאי דתקין בגיטין היינו לשופרא דשטרא ולרווחא דמילתא בעלמא הוא דתקין הכי הילכך הלכה למעשה כר' יוסי. בתוספתא דכתובות בפ' אע"פ א"ר יהודה הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אינו צריך מפני שזמנו של שטר מוכיח עליו. א"ל רבי יהודה והלא אין זמנו מוכיח עליו אלא משעה שנכתב. הכותב נכסיו לבנו וחזר וקנה נכסים אחרים כל שלא היה בכלל המתנה הרי הם של יורשיו:
406
ת״ז[שם]
מתני' הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו דהיינו מהיום ולאחר מיתה וה"ה לאחר. האב אינו יכול למכור לגמרי גוף ופירות מפני שכתובין לבן הגוף מעכשיו והפירות לאחר מיתה והבן אינו יכול למכור לגמרי בחיי האב מפני שהן ברשות האב לאכול פירות אלא (מן) שניהם יכולין למכור מעכשיו שהאב ימכור פירות והבן ימכור הגוף מכר האב סתמא מכורין פירותיהן ללוקח עד שימות האב אבל לכשימות האב יטול הבן גם הגוף גם הפירות אז הוא או הבא מכחו לא שנא מת האב בחיי הבן לא שנא מת הבן בחיי האב שהפירות מכר האב אבל הגוף קנוי לגמרי לבן משעת שכתב לו האב וכשמת הבן ואחר כך האב ויש לו בנים לאותו הבן הם יורשים את כחו. מכר הבן בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב שהרי הוא כבן:
מתני' הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו דהיינו מהיום ולאחר מיתה וה"ה לאחר. האב אינו יכול למכור לגמרי גוף ופירות מפני שכתובין לבן הגוף מעכשיו והפירות לאחר מיתה והבן אינו יכול למכור לגמרי בחיי האב מפני שהן ברשות האב לאכול פירות אלא (מן) שניהם יכולין למכור מעכשיו שהאב ימכור פירות והבן ימכור הגוף מכר האב סתמא מכורין פירותיהן ללוקח עד שימות האב אבל לכשימות האב יטול הבן גם הגוף גם הפירות אז הוא או הבא מכחו לא שנא מת האב בחיי הבן לא שנא מת הבן בחיי האב שהפירות מכר האב אבל הגוף קנוי לגמרי לבן משעת שכתב לו האב וכשמת הבן ואחר כך האב ויש לו בנים לאותו הבן הם יורשים את כחו. מכר הבן בחיי האב אין ללוקח פירות עד שימות האב שהרי הוא כבן:
407
ת״ח[שם ע"ב]
איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח אפי' לכשימות האב ור' שמעון בן לקיש אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי
איתמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח אפי' לכשימות האב ור' שמעון בן לקיש אמר קנה לוקח קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי
408
ת״טוהילכתא כרשב"ל דהא רבא פסיק כוותיה בפ' החולץ:
409
ת״י[דף קל"ז ע"א]
תניא נכסיי לך ואחריך לפלוני ירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות אחר שימות הראשון דקנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון דקנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי. לרבי יוחנן ולרשב"ל טעמא משום דאחריך שאני. ורמינהי נכסיי לך ואחריך לפלוני יורד ראשון מוכר ואוכל דברי רבי רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד קשיא דר' אדרבי קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. דר' אדר' לא קשיא הא לגופה הא קמייתא דקאמר ר' השני מוציא ה"מ היכא דמכר את הגוף שאין לראשון כי אם פירות והך בתרייתא דקאמר יורד ראשון ומוכר אפירות קאי. [דרשב"ג] אדרשב"ג לא קשיא הא לכתחילה קאמר ר' שמעון אין לו למכור תחילה את הגוף אלא אכילת פירות הא קמייתא דיעבד שאין לשני אלא מה שמשייר ראשון. אמר אביי איזהו רשע [ערום] זה המשיא עצה למכור ראשון בנכסים כרשב"ג. כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומורה רשב"ג אע"ג דאמר אין לשני אלא מה שמשייר ראשון אם נתנו אותו ראשון במתנת שכיב מרע כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא עשה ולא כלום והשני מוציא אי נמי כשהיה שכיב מרע נתנה דשתי מתנות הללו שווין כדאמרי' לעיל איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע. מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע אימת קניא לאחר מיתה כבר קדמו אחריך דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד. אבל האי מקבל מתנה מראשון לא קני עד לאחר גמר מיתה. ומי אמר אביי הכי דמתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה והא איתמר מתנת שכיב מרע אימתי הוא קונה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה. הדר ביה מההיא:
תניא נכסיי לך ואחריך לפלוני ירד ראשון ומכר ואכל השני מוציא מיד הלקוחות אחר שימות הראשון דקנין פירות דראשון לאו כקנין הגוף דמי דברי רבי רשב"ג אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון דקנין פירות דראשון כקנין הגוף דמי. לרבי יוחנן ולרשב"ל טעמא משום דאחריך שאני. ורמינהי נכסיי לך ואחריך לפלוני יורד ראשון מוכר ואוכל דברי רבי רשב"ג אומר אין לראשון אלא אכילת פירות בלבד קשיא דר' אדרבי קשיא דרשב"ג אדרשב"ג. דר' אדר' לא קשיא הא לגופה הא קמייתא דקאמר ר' השני מוציא ה"מ היכא דמכר את הגוף שאין לראשון כי אם פירות והך בתרייתא דקאמר יורד ראשון ומוכר אפירות קאי. [דרשב"ג] אדרשב"ג לא קשיא הא לכתחילה קאמר ר' שמעון אין לו למכור תחילה את הגוף אלא אכילת פירות הא קמייתא דיעבד שאין לשני אלא מה שמשייר ראשון. אמר אביי איזהו רשע [ערום] זה המשיא עצה למכור ראשון בנכסים כרשב"ג. כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן הלכה כרשב"ג ומורה רשב"ג אע"ג דאמר אין לשני אלא מה שמשייר ראשון אם נתנו אותו ראשון במתנת שכיב מרע כגון דאמר מהיום ולאחר מיתה לא עשה ולא כלום והשני מוציא אי נמי כשהיה שכיב מרע נתנה דשתי מתנות הללו שווין כדאמרי' לעיל איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע. מאי טעמא אמר אביי מתנת שכיב מרע אימת קניא לאחר מיתה כבר קדמו אחריך דאחריך עם גמר מיתה משמע דמשעה שאין הראשון צריך לנכסים הללו זיכהו הנותן לזה השני אחריו מיד. אבל האי מקבל מתנה מראשון לא קני עד לאחר גמר מיתה. ומי אמר אביי הכי דמתנת שכיב מרע לאחר גמר מיתה והא איתמר מתנת שכיב מרע אימתי הוא קונה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה. הדר ביה מההיא:
410
תי״א[שם]
אמר ר' זירא אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ואפילו היו בהן עבדים והוציאן ראשון לחירות. פשיטא מהו דתימא מצי אמר ליה למיעבד איסורא לא יהבי לך דהמשחרר עבדו עובר בעשה קמ"ל. אמר רב יוסף הלכה כרשב"ג ואפילו עשאו תכריכים למת דאסירי בהנאה פשיטא מהו דתימא לשווינהו איסורא [הנאה] לא יהבינן לך קמ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל לא תיקשי לך הילכתא אהילכתא דהא פסקינן הלכה כרשב"ג בפרק החולץ דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובהא אחריך לפלוני קיימא לן כרשב"ג דאין לשני אלא מה שמשייר ראשון כדפסקינן הילכתא לקמן ולא פליג ארשב"ל על ההוא פסק דקא פסק ר' יוחנן לקמן ומדאביי נמי איכא למישמע דהכי קיימא לן. דאמר אביי איזהו רשע ערום כו'. ולקמן נמי ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כו'. אזל איהו אקנייה לבנו קטן כרשב"ג כו' עד אפילו רשב"ג לא קאמר כו' מהתם נמי שמעינן והילכתא כרשב"ג. והילכתא בעינן לפרושי דרשב"ג נמי סבירא ליה כרשב"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והכא [היינו] טעמא דאחריך שאני ולא תיקשי הילכתא אהילכתא. עכ"ל:
אמר ר' זירא אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ואפילו היו בהן עבדים והוציאן ראשון לחירות. פשיטא מהו דתימא מצי אמר ליה למיעבד איסורא לא יהבי לך דהמשחרר עבדו עובר בעשה קמ"ל. אמר רב יוסף הלכה כרשב"ג ואפילו עשאו תכריכים למת דאסירי בהנאה פשיטא מהו דתימא לשווינהו איסורא [הנאה] לא יהבינן לך קמ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל לא תיקשי לך הילכתא אהילכתא דהא פסקינן הלכה כרשב"ג בפרק החולץ דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובהא אחריך לפלוני קיימא לן כרשב"ג דאין לשני אלא מה שמשייר ראשון כדפסקינן הילכתא לקמן ולא פליג ארשב"ל על ההוא פסק דקא פסק ר' יוחנן לקמן ומדאביי נמי איכא למישמע דהכי קיימא לן. דאמר אביי איזהו רשע ערום כו'. ולקמן נמי ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעא דרב ביבי בר אביי כו'. אזל איהו אקנייה לבנו קטן כרשב"ג כו' עד אפילו רשב"ג לא קאמר כו' מהתם נמי שמעינן והילכתא כרשב"ג. והילכתא בעינן לפרושי דרשב"ג נמי סבירא ליה כרשב"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי והכא [היינו] טעמא דאחריך שאני ולא תיקשי הילכתא אהילכתא. עכ"ל:
411
תי״בכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל גרסי' בהאי פירקא בענין ההוא דאמר נכסיי לסיבתא וברתא לירתה הויא ליה ברתא דהות נסיבא ושכיבא בחיי סיבתא ואמ' בסיפא אמר רבא מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדים סיבתא וזבנינא זבינה זביני. ושמעי' מינה דהילכתא כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר הראשון בלבד. ואיכא דאמרי דלית הילכתא כרשב"ג דקאי כר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי והא דפסק ר' יוחנן דהילכתא כוותיה משום דסבירא ליה קנין פירות כקנין הגוף. ואנן לא סבירא לן הכי דא"כ קשיא ממעשה דההיא סיבתא אלא דרשב"ג היינו טעמא דסבר אחריך שאני דהיכא דאמר נכסיי לך ואחריך לפלוני אין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון ולא אמר פירא לחד וגופא לחד אלא דאמר מעכשיו ובהא מודה רשב"ג שאם מכר ראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות דהיינו מתני' דתנן מכר האב מכורין עד שימות האב ולא פליג אדשב"ג ודקא מוקים רב נחמן בר יצחק לרבי ולרשב"ג דבקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי לא קשיא לן מידי דלא עדיף מהא דאמר רב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי דהוה ליה פירות לזה והגוף לזה וכבר אידחיא ליה ממעשה דההיא סיבתא עכ"ל:
412
תי״ג[שם ע"ב]
ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי כל אימת דהויא אזלא למיגזריה הוה קא קפיד עילוה אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקניה לבנו קטן. א"ר הונא ברי' דרב יהושע משום דאתון ממולאי אמריתו מילי ממולייתא אפי' לרשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא. פי' רבי' שמואל זצ"ל אקניתיה ניהליה כל ימי חייו דרב ביבי ואחריו יחזיר לה וליורשיה אקנייה לבנו קטן כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה שמשייר ראשון אע"ג דרשב"ג לכתחילה אסר ה"מ כשאומר לו אחריך לפלוני דבעינן שישתייר לאותו פלוני אחריו קצת אבל הך איתתא כיון דיהבת לה לגמרי ולא פירשה לו לתת אחריו לאדם אחר אלא לעצמה לקורת רוח של רב ביבי נתכוונ' ואפי' ליתנו לכתחילה לכל מי שירצה. ומאי דאקני ליה לבנו קטן היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו. אי נמי לפי שסמוך על שולחנו שיאכל רב ביבי הפירות תחת המזונות בנו. ונראה בעיני דלא גרסינן לבנו קטן אלא לבנו גרידא. וכן כתב בפר"ח זצ"ל ואגב דכתבי הכי בשאר מקומות בתלמוד כתבו נמי גם בכאן. אלא לאחר. אבל כשאומר ואחריו לעצמו בי הך איתתא דלא אקניתה לך אלא לימי חייך ורוצה שאחריך יהיה לה אפילו רשב"ג מודה דלא אקנייה לך אלא לפירות. עכ"ל:
ההיא איתתא דהוה לה דיקלא בארעיה דרב ביבי בר אביי כל אימת דהויא אזלא למיגזריה הוה קא קפיד עילוה אקניתיה ניהליה כל שני חייו אזל איהו אקניה לבנו קטן. א"ר הונא ברי' דרב יהושע משום דאתון ממולאי אמריתו מילי ממולייתא אפי' לרשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא. פי' רבי' שמואל זצ"ל אקניתיה ניהליה כל ימי חייו דרב ביבי ואחריו יחזיר לה וליורשיה אקנייה לבנו קטן כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה שמשייר ראשון אע"ג דרשב"ג לכתחילה אסר ה"מ כשאומר לו אחריך לפלוני דבעינן שישתייר לאותו פלוני אחריו קצת אבל הך איתתא כיון דיהבת לה לגמרי ולא פירשה לו לתת אחריו לאדם אחר אלא לעצמה לקורת רוח של רב ביבי נתכוונ' ואפי' ליתנו לכתחילה לכל מי שירצה. ומאי דאקני ליה לבנו קטן היינו כדי שלא תוכל האשה לחזור ולקנות ממנו. אי נמי לפי שסמוך על שולחנו שיאכל רב ביבי הפירות תחת המזונות בנו. ונראה בעיני דלא גרסינן לבנו קטן אלא לבנו גרידא. וכן כתב בפר"ח זצ"ל ואגב דכתבי הכי בשאר מקומות בתלמוד כתבו נמי גם בכאן. אלא לאחר. אבל כשאומר ואחריו לעצמו בי הך איתתא דלא אקניתה לך אלא לימי חייך ורוצה שאחריך יהיה לה אפילו רשב"ג מודה דלא אקנייה לך אלא לפירות. עכ"ל:
413
תי״דורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון כתב ה"מ דאי יהיב וזבין לאחר אבל בנו קטן כעצמו דמי. הילכך הדרא ריקל' לאיתתא וכן הלכה עכ"ל. וכן גריס רבינו יצחק אזל וקנייה לבנו קטן. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כתב אבל לעצמו לא כלומר הא דאמר רשב"ג אלא היכא דלא שייר הגוף בעצמו אלא לאחריך נתן. אבל היכא דשייר הגוף לעצמו ואינו נותן אלא פירות. לא אמר שיהיו לו כח למכור הגוף בשביל פירות עכ"ל. הרי רבינו שמואל זצ"ל ורבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל שוים. וכן רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כתב בתשובה שהשיב לר' מאיר כהן. והנה התשובה והשאלה:
414
תי״השאל ר' מאיר כהן. השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קרוב לכל קראיהם אליו מורי הרב ר' יצחק כי לו איים יקוו אז הקרב ויאתיון ללמוד חוקים צדיקים ומשפטים יחיו בהם. וגם אני באתי לשבור בתוך הבאים ומתורתו ילמדנו שנים או שלשה דברים קטנים. הנה רחל היתה מוחזקת ברוב נכסי יעקב בעלה בתים שדות וכרמים וספרים והיתה טוענת עליהם כי בעלה נתנם לה בחייו מהיום ולאחר מיתה והיתה טוענת עליהם כי היה [לה] שטר מתנה על זה. וראובן ושמעון הבאים לירש בנכסי יעקב אביהם הזמינו אותה לדין על הנכסים עד אשר נתפשרו בב"ד שהיא עיכבה מקצת הנכסים לעצמה ומקצת מחלה ונתנה להם מתנת בריא מעכשיו וקנו ממנה ב"ד גם בניה מחלו לה אותם נכסים שעיכבה לעצמה ובלבד שתמחול להם הכתובה וכן עשתה וב"ד כתבו בשטר מתנה ובקניינה ופירשו מה היא נותנת ומה היא מעכבת ובשטר לא היה בו זמן אך כך היה כתוב בו כך וכך היא נותנת רחל לבניה מעכשיו וכך וכך משיירת לעצמה ולאחר מיתה יהא שלהם הכל ועתה היא נותנת מנכסים לאחרים והבנים מערערים ואומרים כי לא נתפשרו עמה כדי שתוכל ליתן נחלת אביהם רק לעכב הנכסים לעצמה כל ימי חייה לפרנסה ולמזונות כי האשה זקינה באה בימים ואינה צריכה כי אם לכסות ולמזונות. ועוד שכתב השטר מוכיח כן כי כתב בשטר לאחר מיתה יהיה הכל שלהם. ועוד יורינו הרב מה נעשה לאלה היום כי קיי"ל זמנו של שטר מוכיח עליו בממונא ואין צריך לכתוב מהיום ולאחר מיתה והאי שטרא נמי אע"ג דלא כתב ביה מהיום התחיל' המתנה מהיום אע"ג דטעמא דר' יוסי משום זמן הכתוב בשטר שמוכיח שהמתנה מתחלת מאותו היום הכתוב בו ובזה השטר אין כתוב בו זמן דיש לומר דלא גמר להקנות אלא לאחר מיתה שמא היינו טעמ' דר' יוסי דלאחר מיתה לא מהני כיון שאינו נותן שום דבר מעכשיו שנוכל לומר שתחול המתנה מחיים. אבל זאת האשה שנתנה מקצת נכסים לבניה מעכשיו כמו כן תחול על הנשאר לגבי גופה. ועוד אחרת כי בזה השטר כתוב בו קנין ומסקנא דשמעתין דיש נוחלין סלקא דבין אקנייה ובין אקנינא מיניה ובין קנינא מיניה ואקנייה לא צריך לא זמן לר' יוסי ולא מהיום לר' יהודה דהא דבעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו לתרוייהו קא בעי. וכן היה מפרש מורי' רבינו יעקב או שמא הא דמהני קנין לר' יוסי בלא זמן ה"מ במתנה רק הנקנית על ידי חזקה או שטר מתנה כגון שדי נתונה לך שאז הקנין שנכתב בו בחנם כי אם לקנות מחיים אבל זאת המתנה שלא נגמרת אלא על ידי קנין שאין בה שלא לצורך. שמא אותו קנין לא מהני לקנות המתנה מחיים בלא זמן. והרב יהיה עלי נאמן:
415
תי״ותשובה אין אשכל לאכול. ומה אשיב לאשכל הכופר. ואנכי עפר ואפר. ולא ידעתי ספר נותן אמרי שפר. ואיך אומר אחכמה והיא רחוקה ממני ומאין תמצא. אמרי עמוקות מני חשך ותעלומות יוציא. אחרי כבה אורו של עולם ונגנז לזאת יחרד לבי דמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבו לוחות הברית. וצורנו יחמול על השארית ויתן לנו תקנה ואחרית בזכות הרחמן ובזכות רבינו הקדוש לפקוח עינים עורות יאיר עינינו במאוד תורתו להשיב אמרים נכוחים ידעתי כי לא הוצרך לקטני החתום אכן לחדודי הוא רבעי. על דבר הקנין אשר עשתה רחל לבניה. נראה לי כיון שיש קנין בשטר אם יש במשמעות בשטר שעונה על הקנין גם על המתנה שלאחר מיתה מועיל בין קניינה וקנינא מיניה וקנינא מיניה לא קנייה ודבר זה יש לברר מתוך לשון השטר אפילו בלא קנין אם אין ידוע שבעלה נתן לה הקרקעות והספרים לאו כל כמיניה להפקיע זכות יורשי' כמו שטוענת שהיה לה שטר מתנה עד שיתברר. ואפילו כתבו לה יורשים שמחלו לה מה ששיירה לעצמה כאשר כתב אדוני לא קנתה בכך שאין לשון מחילה שייך כאן אלא לשון מתנה ואפי' נתנו לה לימי חייה ולאחר מיתה יהיה להם שיירו הגוף לעצמה ולא נתנו לה אלא פירות בחייה ואפי' לרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ה"מ לאחר שאמר אחריך לפלוני אבל לעצמו לא כדמוכח ביש נוחלין בההוא דהוה לי' דיקלא בארעיה דרב ביבי ואין לה כח וזכות בנכסים אלא מה שנתנו לה. ואולם אם דבר ידוע שנתן לה בשטר זכתה מה שנתן לה במתנה ואין היורשים יכולין למחות מעשות בהם כל חפצה כיון שלא הקנתה להם אלא לאחר מיתה ובשטר לא נכתב לא זמן ולא קנין. יצחק בר שמואל זצ"ל:
416
תי״זבפרק מי שהיה נשוי בסופו אמר אביי נכסיי לך ואחריך לפ' ומכרה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מיד הבעל ולוקח מיד אחריך ומוקמ' להו בידא דלוקח ואין ב"ד נזקקים לבעל בפעם אחרת אם [בא] להוציא מיד הלקוחות שאין הפעם הזאת דומה לראשונה מתחילה כשנכנס להם לוקח זה מכח מכירת האשה ומיד האשה יכול הבעל לטעון אני לקחתי ראשון אבל כזה שהוציאו מיד אחריך שלא היה הבעל זוכה אצלו בדין אין ב"ד נזקקים לבעל. אזל רפרם אמריתה לשמעתיה קמיה דרב אשי מי אמר אביי הכי והאמר אביי נכסיי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונישאת בעל לוקח הוי ואין לאחריך במקום בעל כלום. א"ל התם דאמר לה כשהיא פנויה הכא דאמר לה כשהיא נשואה מאי קאמר לה אחריך ליקני בעל לא ליקני:
417
תי״ח[שם]
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה [אי] אפשי בהם קנה ואפילו עומד וצווח איני חפץ במתנה זו ר' יוחנן אמר לא קנה ורשב"ל אמר קנה:
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה [אי] אפשי בהם קנה ואפילו עומד וצווח איני חפץ במתנה זו ר' יוחנן אמר לא קנה ורשב"ל אמר קנה:
418
תי״ט[דף קל"ח ע"א]
אמר ר' אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו מתחילה כשמסר לו זה את השטר התחיל לצווח הילכך לא קנה שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו דחוב הוא לו כדכתיב שונא מתנות יחיה כדאמרינן בהכל שוחטין כאן בשותק ולבסוף צווח קנה דכיון דקיבל השטר בשתיקה נתרצה במתנה ומאחר שזכה בה אין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאומר אי אפשי במתנה זו עד שיתנם בלשון מתנה לאחרי' או עד שיפקירם. כך פי' רבינו שמואל זצ"ל ולפי דבריו איירי במתנת בריא שנקנית בקבלת השטר. אבל רבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב האי דינא בשכיב מרע הוא דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. וכיון ששתק כמי שנמסרו לו דמי אבל מתנת בריא לא קניא עד דמסר שטרא לידיה עכ"ל. ואומר אני דודאי לא פליגי לענין הילכתא דעובדא דדין מתנת שכיב מרע בדיבורא כדין מתנת בריא בקבלת השטר שכשמקבל השטר במתנת בריא קיבל המתנה. וכששותק במתנת שכיב מרע זכה במתנה. הילכך כששתק בשכיב מרע או קיבל השטר בבריא וצווח מעיקרו בתוך כדי דיבור לשתיקה או לקבלת השטר לא קנה. אבל נשתק מעיקרו ולבסוף צווח לאחר כדי דיבור קנה כמו שכתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל כששתק ולבסוף צווח וכגון דלאחר תוך כדי דיבור. דאי בתוך כדי דיבור יכול לחזור בו המקבל כמו הנותן עכ"ל. ופי' רבינו שמואל זצ"ל בצוות מעיקרו לא תחזור המתנה לנותן שהרי סילק עצמו מהן אלא הפקר הן וכל המחזיק בהן זכה בהם כדאמ' בכריתות בפ' המביא אשם תלוי בתחילתו אמר רשב"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. ואסקינן התם כרשב"ל. אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר בפניו והוא שתק כשמסרו השטר או הקנו בסודר לאחריו לצורכו וכשבאו למסור לו השטר התחיל צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב כל נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי איפשי בהן [אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהם] וכבר זכו בהן יורשיו. ופרכינן והא דת"ק אפילו עומד וצווח. אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן הכל מודים עומד וצווח מתחילה ועד סוף כולי עלמא לא פליגי [דלא קני שתק ולבסוף צווח כולי עלמא לא פליגי] דקנה כי פליגי כגון שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח ורבנן סברי מדשתיק קננהו והא דקצווח מיהדר הוא דקא הדר ביה ורשב"ג סבר מוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח סבר דכי [לא מטי] לידי אמאי אצווח:
אמר ר' אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרו מתחילה כשמסר לו זה את השטר התחיל לצווח הילכך לא קנה שאין מזכין לו לאדם בעל כרחו דחוב הוא לו כדכתיב שונא מתנות יחיה כדאמרינן בהכל שוחטין כאן בשותק ולבסוף צווח קנה דכיון דקיבל השטר בשתיקה נתרצה במתנה ומאחר שזכה בה אין מועיל כלום להוציאה מרשותו מה שאומר אי אפשי במתנה זו עד שיתנם בלשון מתנה לאחרי' או עד שיפקירם. כך פי' רבינו שמואל זצ"ל ולפי דבריו איירי במתנת בריא שנקנית בקבלת השטר. אבל רבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב האי דינא בשכיב מרע הוא דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. וכיון ששתק כמי שנמסרו לו דמי אבל מתנת בריא לא קניא עד דמסר שטרא לידיה עכ"ל. ואומר אני דודאי לא פליגי לענין הילכתא דעובדא דדין מתנת שכיב מרע בדיבורא כדין מתנת בריא בקבלת השטר שכשמקבל השטר במתנת בריא קיבל המתנה. וכששותק במתנת שכיב מרע זכה במתנה. הילכך כששתק בשכיב מרע או קיבל השטר בבריא וצווח מעיקרו בתוך כדי דיבור לשתיקה או לקבלת השטר לא קנה. אבל נשתק מעיקרו ולבסוף צווח לאחר כדי דיבור קנה כמו שכתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל כששתק ולבסוף צווח וכגון דלאחר תוך כדי דיבור. דאי בתוך כדי דיבור יכול לחזור בו המקבל כמו הנותן עכ"ל. ופי' רבינו שמואל זצ"ל בצוות מעיקרו לא תחזור המתנה לנותן שהרי סילק עצמו מהן אלא הפקר הן וכל המחזיק בהן זכה בהם כדאמ' בכריתות בפ' המביא אשם תלוי בתחילתו אמר רשב"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי איפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. ואסקינן התם כרשב"ל. אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו על ידי אחר בפניו והוא שתק כשמסרו השטר או הקנו בסודר לאחריו לצורכו וכשבאו למסור לו השטר התחיל צווח באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דתניא הכותב כל נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי איפשי בהן [אם היה רבן שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשב"ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהם] וכבר זכו בהן יורשיו. ופרכינן והא דת"ק אפילו עומד וצווח. אמר רבא ואיתימא ר' יוחנן הכל מודים עומד וצווח מתחילה ועד סוף כולי עלמא לא פליגי [דלא קני שתק ולבסוף צווח כולי עלמא לא פליגי] דקנה כי פליגי כגון שזיכה לו על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח ורבנן סברי מדשתיק קננהו והא דקצווח מיהדר הוא דקא הדר ביה ורשב"ג סבר מוכיח סופו על תחילתו והאי דלא צווח סבר דכי [לא מטי] לידי אמאי אצווח:
419
ת״כפי' רבי' שמואל זצ"ל ורשב"ג לא סבירא ליה הא דרשב"ל דאמ' בכריתות בפ' המביא דאמר הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה וסבירא ליה לרשב"ג דאדעתא דהכי יהב ליה דאי לא בעי לה מקבל מתנה מיהדר ליה והכי מפרש בכריתות. ומיהו הלכה כרשב"ל. ובהך פלוגתא הלכה כרבנן דהא דקיימא לן כרשב"ג במשנתינו היינו משנה אבל ברייתא [לא אבל היכא דאמרינן משנה היינו נמי ברייתא] כדאמרינן בעלמא משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ומשום הכי קיימא לן כוותיה בין במשנה בין בבריי' עכ"ל. וס"פ השוחט פסקינן להדיא כרבנן:
420
תכ״א[שם]
ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומ' כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב קודם שקיבלו המעות. אי נמי דהני מאתים זוז וג' מאות זוז שדות נינהו ששוות כך דמים. הילכך אפי' אחר שגבו גובה בעל חוב מהם דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שוויה רבנן לקמן במי שמת. ומטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב וגובה מכולן שהרי לכולן נתכוון אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד. וכגון שלא שתק בינתיים דהיינו נמלך במי שמת הילכך גובה מן כולן מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה. כגון אם בא בעל חוב לטרוף תשעה דינרין גובה מן המאתים ב' דינרין ומן הג' מאות ג' דינרין ומן הד' מאות ד' דינרין. והאי דנקט כי האי סידרא ב' מאות נ' מאות ד' מאות רבותא הוא דנקט משום סיפא דקתני אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא שטר חוב עליו גובה מן האחרון אין לו כדי החוב גובה המותר משלפניו ואם אין לו גובה משלפני פניו דהיינו רבותא דאע"ג שהאחרון שכיב מרע אהבו יותר ליתן לו מתנה מרובה ואפי' הכי אחרון אחרון נפטר. ופי' רבינו שמואל זצ"ל וכגון שלא שייר אחריהם כלום דאי שייר מידי שלא חילק להם אע"ג דמית לא קנו אלא א"כ הקנה להם בקנין סודר כדפסקינן לקמן במי שמת דמתנת שכיב מדע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית. עכ"ל:
ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומ' כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא עליו שטר חוב קודם שקיבלו המעות. אי נמי דהני מאתים זוז וג' מאות זוז שדות נינהו ששוות כך דמים. הילכך אפי' אחר שגבו גובה בעל חוב מהם דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שוויה רבנן לקמן במי שמת. ומטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב וגובה מכולן שהרי לכולן נתכוון אלא שאין אדם יכול להוציא שני דברים כאחד. וכגון שלא שתק בינתיים דהיינו נמלך במי שמת הילכך גובה מן כולן מן המעט ימעיט ומן הרב ירבה. כגון אם בא בעל חוב לטרוף תשעה דינרין גובה מן המאתים ב' דינרין ומן הג' מאות ג' דינרין ומן הד' מאות ד' דינרין. והאי דנקט כי האי סידרא ב' מאות נ' מאות ד' מאות רבותא הוא דנקט משום סיפא דקתני אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם יצא שטר חוב עליו גובה מן האחרון אין לו כדי החוב גובה המותר משלפניו ואם אין לו גובה משלפני פניו דהיינו רבותא דאע"ג שהאחרון שכיב מרע אהבו יותר ליתן לו מתנה מרובה ואפי' הכי אחרון אחרון נפטר. ופי' רבינו שמואל זצ"ל וכגון שלא שייר אחריהם כלום דאי שייר מידי שלא חילק להם אע"ג דמית לא קנו אלא א"כ הקנה להם בקנין סודר כדפסקינן לקמן במי שמת דמתנת שכיב מדע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמית. עכ"ל:
421
תכ״בכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל הא דקתני יצא עליו שטר חוב גובה מכולן לפי ממון הוא גובה שהנוטל מכל אחד ואחד גובה לפי מה שנוטל דאזלינן בתר דעתא דנותן דכיון דיהיב ליה [לחד] מינייהו ארבע מאה ולחד תלת מאה ולחד מאתן הרי איתברר לן דדעתיה דנותן למישקל בעל ארבע מאה חדא ותילתא במאי דשקיל בעל תלת מאה ותרתי במאי דשקיל בעל מאתים ולהכי פלגי לפום ממונא דכל חד דהכין הוא דעתא דנותן ובתר דעתא דידיה אזלינן. והדין דינא נמי דאמ' בדלא אישתכח כללא דממונא כוליה פלגי . דמאי דאישתכח לפוס הדין חושבנא דאזלינן בתר דעתיה ולפום תפקידתיה פלגינא בממוניה. אבל בעלי חובות פלגי לפום שיעבודא ולא לפום ממוניה כדברי דן בדין מי שהיה נשוי שלש נשים עכ"ל. אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני כו' פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ואחריו ג' מאות לפלו' אבל אם היה אומר תנו מאתים לפלו' ומאתים לפלו' ומאתים לפלו' אע"פ שלא אמר אחריו אמרי' כל הקודם בשטר זכה מדלא קאמר תנו שש מאות זוז לפלו' ופלו' ופלו' דהיינו לכל אחד מאתים:
422
תכ״ג[שם]
ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' בני בבכורתו כראוי לו נוטלו ונוטל את בכורתו [אם אמר] בבכורתו ידו על העליונה רצה בכורתו נוטל רצה מאתים זוז נוטל דהאי כראוי לישנא יתירא הוא ליפוי כח שנתן לו הני מאתים זוז לבד בכורתו. ואי לא הוה אמר כראוי לו הוה נוטלן בבכורתו. רצה בכורתו נוטל אם היה יותר ממאתים. רצה מאתים נוטל אם בכורתו פחותה ממאתים זוז:
ת"ר שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלו' בני בבכורתו כראוי לו נוטלו ונוטל את בכורתו [אם אמר] בבכורתו ידו על העליונה רצה בכורתו נוטל רצה מאתים זוז נוטל דהאי כראוי לישנא יתירא הוא ליפוי כח שנתן לו הני מאתים זוז לבד בכורתו. ואי לא הוה אמר כראוי לו הוה נוטלן בבכורתו. רצה בכורתו נוטל אם היה יותר ממאתים. רצה מאתים נוטל אם בכורתו פחותה ממאתים זוז:
423
תכ״דפי' רבינו שמואל זצ"ל וה"ה אם אמר תנו מאתים זוז לפלו' [בני סתמא] ולא אמר בבכורתו דידו על העליונ' כדפרכי' לקמן ודילמא כראוי לו בחובו. ומשנינן לה ר' עקיבה היא דדייק לישנא יתירא. אלמא אם לא אמר כראוי לו הוה אמינא דבחובו או בבכורתו קאמר דיטול מאתים זוז. והאי דנקט הכא בבכורתו לאשמועי' אתא אע"ג דפריש בהדיא בבכורתו אפילו הכי יטול כל בכורתו. אם היא יותר ממאתים זוז דידו על העליונה עכ"ל. שכיב מרע שאמ' תנו מאתים זוז לפלו' אשתי כראוי לה נוטלתן ונוטל' כתובת'. בכתובה ידה על העליונ' רצתה נוטל' מאתים זוז רצתה נוטלת כתובתה פי' רבי' שמואל זצ"ל ידה על העליונה. וכגון שלא מחלה לו בכך:
424
תכ״ה[שם ע"ב]
שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל חובו בחובו ידו על העלינה רצה נוטלן רצה נוטל חובו ופרכי' ודילמא נוטל כראוי לו בחובו קאמ'. אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיבה היא דדייק לישנא יתירא. דתנן לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקו ורומו. וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבה וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך. ומודה רבי עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך. אלמא כיון דלא צריך וקאמ' לטפויי מילתא קא אתי. ה"נ כיון דלא צריך לטפויי מילתא קא אתי:
שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי כראוי לו נוטלן ונוטל חובו בחובו ידו על העלינה רצה נוטלן רצה נוטל חובו ופרכי' ודילמא נוטל כראוי לו בחובו קאמ'. אמר רב נחמן אמר לי הונא הא מני ר' עקיבה היא דדייק לישנא יתירא. דתנן לא את הבור ולא את הדות אע"פ שכתב לו עומקו ורומו. וצריך ליקח לו דרך דברי ר' עקיבה וחכמים אומרים אינו צריך ליקח לו דרך. ומודה רבי עקיבה בזמן שאמר לו חוץ מאלו שאינו צריך ליקח לו דרך. אלמא כיון דלא צריך וקאמ' לטפויי מילתא קא אתי. ה"נ כיון דלא צריך לטפויי מילתא קא אתי:
425
תכ״ופי' רבינו שמואל זצ"ל דרבנן נמי מודו דכל לישנא יתירא לטפויי כי הכא בהך ברייתא. והאי דאמר הא מני רבי עקיבה היא לאו דוקא דה"ה לרבנן אלא משום דאשכחן כר' עקיבה בהדיא דדריש לישנא יתירא מוקי לה כר' עקיבה עכ"ל. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל נמי כתב דהכי הילכתא:
426
תכ״ז[שם]
ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין מה ששומעין. זכרון עדות שהיתה בפנינו שאמר פלו' שכיב מרע שפלוני חייב לו מנה ומה ששמענו כתבנו וחתמנו. אע"פ שאין מכירין את הלוה ואינן יודעין אם נתחייב לו אם לאו. לפי שנתנו חכמים רשות לעדים לכתוב מה ששמעו אע"פ שאין יודעין אם אמת אם שקר צריכים היתומים להביא ראיה ולגבות מאותו פלו'. דעדים הללו מה ששמעו מפי השכיב מרע כתבו ולא חקרו אם ממש בדבריו אם לאו. אמר רב נחמן אמר לי הונא ר' מאיר אומר אין כותבין וחכמים אומרים כותבין. ואף ר' מאיר לא אמר אלא משום דחוששין לב"ד טועין שיהיו סבורים שהעדים לא כתבו אא"כ הכירו ולא יצריכו ליורשים להביא ראיה. אמר רב דימי מנהרדע' הילכתא אין חוששין לב"ד טועין אלא כותבין אע"פ שאין מכירין כרב נחמן אליבא דרבנן:
ת"ר שכיב מרע שאמר מנה יש לי אצל פלוני העדים כותבין מה ששומעין. זכרון עדות שהיתה בפנינו שאמר פלו' שכיב מרע שפלוני חייב לו מנה ומה ששמענו כתבנו וחתמנו. אע"פ שאין מכירין את הלוה ואינן יודעין אם נתחייב לו אם לאו. לפי שנתנו חכמים רשות לעדים לכתוב מה ששמעו אע"פ שאין יודעין אם אמת אם שקר צריכים היתומים להביא ראיה ולגבות מאותו פלו'. דעדים הללו מה ששמעו מפי השכיב מרע כתבו ולא חקרו אם ממש בדבריו אם לאו. אמר רב נחמן אמר לי הונא ר' מאיר אומר אין כותבין וחכמים אומרים כותבין. ואף ר' מאיר לא אמר אלא משום דחוששין לב"ד טועין שיהיו סבורים שהעדים לא כתבו אא"כ הכירו ולא יצריכו ליורשים להביא ראיה. אמר רב דימי מנהרדע' הילכתא אין חוששין לב"ד טועין אלא כותבין אע"פ שאין מכירין כרב נחמן אליבא דרבנן:
427
תכ״חכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל לפיכך כשהוא גובה צריך להביא ראיה דלא חשיבא כמלוה בשטר אע"פ שיקיים חתימת העדים שהרי אינו כתוב בשטר שהודה לפניה' אלא ששמעו ששכיב מרע אמר שהודה לו ואין זה עדות. לפיכך ישבע זה שמוציאין עליו שטר שלא הודה ויפטר עכ"ל. אבל אין לו עדים שאמר שכיב מרע כך. אפי' להשביעו אינו יכול:
428
תכ״ט[שם]
מתני' האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה. ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קאי דאקני ליה גופא מהיום ופירות לאחר מיתה והילכך מאכיל האב בחייו לכל מי שירצה. אבל מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו אף על פי שעומד ליתלש הרי הוא של מקבל מתנה. ופרכינן תולש אין מחובר לא.
מתני' האב תולש ומאכיל לכל מי שירצה. ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו קאי דאקני ליה גופא מהיום ופירות לאחר מיתה והילכך מאכיל האב בחייו לכל מי שירצה. אבל מה שהניח מחובר לקרקע בשעת מיתתו אף על פי שעומד ליתלש הרי הוא של מקבל מתנה. ופרכינן תולש אין מחובר לא.
429
ת״ל[דף קל"ט ע"א]
והתניא בתוספתא דכתובות מכר הבן ומת האב אם יש מחוברין לקרקעות שמין לו. ולעיל מיניה קתני הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. ופי' הכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה לבנו. והלך אותו הבן ומכר נכסים הללו בחיי אביו ואחר כך מת האב זכה הלוקח במה שמכר לו הבן בגופה של קרקע. ואם יש בנכסים פירות מחוברין לא זכה הלוקח [אלא] בגופה של קרקע. אבל בפירות אף על גב דמחוברות הן ליורשין. לפיכך שמין אותן ללוקח ונותן דמיהן ליורשין:
והתניא בתוספתא דכתובות מכר הבן ומת האב אם יש מחוברין לקרקעות שמין לו. ולעיל מיניה קתני הכותב נכסיו לבנו צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה. ופי' הכותב נכסיו מהיום ולאחר מיתה לבנו. והלך אותו הבן ומכר נכסים הללו בחיי אביו ואחר כך מת האב זכה הלוקח במה שמכר לו הבן בגופה של קרקע. ואם יש בנכסים פירות מחוברין לא זכה הלוקח [אלא] בגופה של קרקע. אבל בפירות אף על גב דמחוברות הן ליורשין. לפיכך שמין אותן ללוקח ונותן דמיהן ליורשין:
430
תל״אאמר עולא לא קשיא מתני' שכתב לבנו ולא מכרן לאחר בחיי האב דדעתו של אדם קרובה אצל בנו דלדעת כן אקני ליה גופא אחר מיתה עם הפירות המחוברין. דליזכי בהו איהו גופיה. ולא לדעת כן שיזכה בהם הלוקח מבנו בחייו אי נמי הבן עצמו לא אקני ללוקח דהוא אחר אלא הגוף ולא הפירות אף על גב דמחוברין כמו באחד שמכרן הבן לאחר בחיי האב וה"ה אם כתבן האב לאחר מהיום ולאחר מיתה שאין לו חלק במחוברין:
431
תל״ב[שם]
מתני' הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים לבוש וכסות על הקטנים ולא הקטנים ניזונין מזונות ממש על הגדולים ולפי שפרנסת גדולים מרובה מפרנסת קטנים. ומזון הקטנים וטיפולן מרובה משל גדולים לכך הוצרך לומר שהקטנים מעכבין על הגדולים מלהתפרנס והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון מתפוסת הבית אלא חולקין בשוה ויתפרנס ויזון כל אחד מחלקו ולאו בכותב נכסים מיירי. נשאו גדולים נשים ועשו צורכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהם קודם חלוקה ישאו גם הקטנים קודם חלוקה כמו כן. ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן:
מתני' הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסים לבוש וכסות על הקטנים ולא הקטנים ניזונין מזונות ממש על הגדולים ולפי שפרנסת גדולים מרובה מפרנסת קטנים. ומזון הקטנים וטיפולן מרובה משל גדולים לכך הוצרך לומר שהקטנים מעכבין על הגדולים מלהתפרנס והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון מתפוסת הבית אלא חולקין בשוה ויתפרנס ויזון כל אחד מחלקו ולאו בכותב נכסים מיירי. נשאו גדולים נשים ועשו צורכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהם קודם חלוקה ישאו גם הקטנים קודם חלוקה כמו כן. ואם אמרו הקטנים הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן:
432
תל״ג[שם]
אמר רבא האי גדול אחי שנושא ונותן בנכסים ילבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד דאיכא הנאה ליתמי כי היכי דלישתמען מילי דידיה ולא יעלו כנגדו. ופי' רבינו שמואל זצ"ל. ומיהו לכתחילה אין לו לבזבז ממון אחיו לבד . ורבינו יצחק בר מרדכי כתב דלאו דוקא נקט האי לישנא מאי דעבד עבד. ופרכינן והא אנן תנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים. מתניתין בשרכא אדם בטל שאין להם ריוח כלל בדבר. שרכא פשיטא מהו דתימא ניחא להו דלא ליתזיל קמ"ל:
אמר רבא האי גדול אחי שנושא ונותן בנכסים ילבש ואיכסי מביתא מאי דעבד עבד דאיכא הנאה ליתמי כי היכי דלישתמען מילי דידיה ולא יעלו כנגדו. ופי' רבינו שמואל זצ"ל. ומיהו לכתחילה אין לו לבזבז ממון אחיו לבד . ורבינו יצחק בר מרדכי כתב דלאו דוקא נקט האי לישנא מאי דעבד עבד. ופרכינן והא אנן תנן אין הגדולים מתפרנסים על הקטנים. מתניתין בשרכא אדם בטל שאין להם ריוח כלל בדבר. שרכא פשיטא מהו דתימא ניחא להו דלא ליתזיל קמ"ל:
433
תל״דהרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב שרכא אם באין ללבוש מן האמצע בגדי משובחים שאין דרכן ללבוש אין שומעין להם. ע"א אדם בטל כדפרי'. וגם רבינו יצחק אלפס זצ"ל פי' שניהם ובכל הספרים נר' שרכא בריש. ובערוך גרס שרכא בדל"ת והוא לשון שקט כמו ותשקוט הארץ מתרגמי' ושריכת ארעא ואדם בטל הוא שלו ושקט ואינו עוסק בדברים. וכן ויהי עשו איש יודע ציד מתרגמי' גבר נח שירכן יש לגרוס נח שידכן בדל"ת מלשון שדוכת ארעא שהיה נח שקט ובטל. ואני המחבר שמעתי נחש ירכן שהיה מנחש בירך כשהיה יוצא לצוד:
434
תל״ה[שם]
מתני' ואם אמרו קטנים כו'. מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם ישאו קטנים לאחר מיתת אביהם. אבל נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן:
מתני' ואם אמרו קטנים כו'. מאי קאמר אמר רב יהודה הכי קאמר נשאו גדולים לאחר מיתת אביהם ישאו קטנים לאחר מיתת אביהם. אבל נשאו גדולים בחיי אביהם ואמרו קטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם אין שומעין להם אלא מה שנתן להם אביהם נתן:
435
תל״ו[שם]
מתני' הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות. ולא הקטנות ניזונות על הגדולות אלא חולקין בשוה. נשאו גדולות ישאו קטנות פי' שהניח בנות ולא בנים וכולא מיפרשא כדפרי' לעיל גבי בנים. וזה חומר בבנות מבנים שהבנות ניזונות מן הבנים. כדתנן בפרקין דלקמן [הבנים ירשו והבנות יזונו] ואינן ניזונות מן הבנים . שלח ליה אבות בר גניבא לרבא ילמדינו רבינו לותה ואכלה ועמדה וניסת והכניסוה כל נכסיה לבעלה מאי בעל לוקח הוי או יורש הוי. לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין. אמר ליה תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנו' מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל חלק המגיעם אלמא יורש הוי. לא נשאו גדולות לבעל ינשאו קטנות לבעל מממון אביהן המונח ועומד עדיין בתפוסת הבית כנגד אותו ממון שלקחה הגדולה. והתני ר' זירא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל אלמא יורש הוי. שאני פרנסה דאית לה קלא כלומר לעולם לוקח הוי ושאני פרנסה דנישואין דאית לה קלא וכמלוה בשטר דמיא ולעולם לוקח הוי ולענין לותה ואכלה וניסת לא גבינן מבעל. אמר ליה רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת והכניסה הנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסיו. מתה הבת וירשה בעלה א"ר יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר יהודה על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו אי אמרת בשלמא בעל בנכסי אשתו אפי' בחייה יורש הוי משום הכי ניזונת מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי ניזונת והתנן בהניזקין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. א"ל אביי ואי לאו דשלח רבין באיגרתיה אנן לא הוה ידעינן והתנן בבכורות אלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו. מפרש התם קסבר ירושת הבעל דאורייתא ואי לוקח משעה שנשאה אפילו לאחר מיתה לא נפק מכלל מקח וממכר ותהדר ביובל:
מתני' הניח בנות גדולות וקטנות אין הגדולות מתפרנסות על הקטנות. ולא הקטנות ניזונות על הגדולות אלא חולקין בשוה. נשאו גדולות ישאו קטנות פי' שהניח בנות ולא בנים וכולא מיפרשא כדפרי' לעיל גבי בנים. וזה חומר בבנות מבנים שהבנות ניזונות מן הבנים. כדתנן בפרקין דלקמן [הבנים ירשו והבנות יזונו] ואינן ניזונות מן הבנים . שלח ליה אבות בר גניבא לרבא ילמדינו רבינו לותה ואכלה ועמדה וניסת והכניסוה כל נכסיה לבעלה מאי בעל לוקח הוי או יורש הוי. לוקח הוי ומלוה על פה אינו גובה מן הלקוחות או דילמא יורש הוי ומלוה על פה גובה מן היורשין. אמר ליה תניתוה נשאו גדולות ישאו קטנו' מאי לאו נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל חלק המגיעם אלמא יורש הוי. לא נשאו גדולות לבעל ינשאו קטנות לבעל מממון אביהן המונח ועומד עדיין בתפוסת הבית כנגד אותו ממון שלקחה הגדולה. והתני ר' זירא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל אלמא יורש הוי. שאני פרנסה דאית לה קלא כלומר לעולם לוקח הוי ושאני פרנסה דנישואין דאית לה קלא וכמלוה בשטר דמיא ולעולם לוקח הוי ולענין לותה ואכלה וניסת לא גבינן מבעל. אמר ליה רב פפא לרבא לאו היינו דשלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת והכניסה הנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסיו. מתה הבת וירשה בעלה א"ר יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר יהודה על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו אי אמרת בשלמא בעל בנכסי אשתו אפי' בחייה יורש הוי משום הכי ניזונת מנכסיו אלא אי אמרת לוקח הוי אמאי ניזונת והתנן בהניזקין אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. א"ל אביי ואי לאו דשלח רבין באיגרתיה אנן לא הוה ידעינן והתנן בבכורות אלו שאין חוזרין ביובל הבכור והיורש את אשתו. מפרש התם קסבר ירושת הבעל דאורייתא ואי לוקח משעה שנשאה אפילו לאחר מיתה לא נפק מכלל מקח וממכר ותהדר ביובל:
436
תל״ז[שם ע"ב]
א"ל רבא והשתא דשלח רבין באיגרתיה מי ידעינן והא א"ר יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אי אמרת בשלמא לוקת הוי משום הכי מפיק אלא אי אמרת יורש הוי אמאי מפיק. אלא אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש ושויוהו כלוקח הכא דטבא ליה עבדו ליה ורבא דטבא ליה עבדו ליה. גבי יובל שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דיליה דלא תהדר ביובל למשפחת אשתו. גבי ר' יוסי בר חנינא שויוהו רבנן כלוקח משום פסידא דילי'. גבי דרבין אע"ג דאיכא פסידא דאלמנה שויוהו רבנן כיורש דמאחר שקדם תנאי מזונותיה לנישואין לא טוב לנו להפסידה בידים. והא גבי דר' יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ושויוהו רבנן כלוקח. התם אינהו דאפסידו אנפשייהו דכיון דידעי דאית לה גברא לא איבעיא להו למזמן מאיתתא דיתבא תותי בעלה וראוי ליורשה לכשתמות ואלו הערימו להוציאה מידו הילכך יפסידו. פי' רבינו שמואל זצ"ל ולענין שאלתא דשאילנא פר"ח זצ"ל ורואה אני את דבריו. לותה ואכלה ועמדה וניסת מסתברא דכיורש הוי משום פסידא דמלוה. וכן סוגיא דשמעתא סלקא דכל היכא דאיכא פסידא כגון פסיד' דאלמנה דליכא למימר איהו הוא דאפסיד אנפשיה שויוהו רבנן כיורש עכ"ל. וכן כתב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון ומסתברא דלענין לותה ואכלה רבעי אבות כיורש שויוהו רבנן כי היכי דלא ליפסיד מלוה. חדא דלא הוה ליה מאי ליזהר ותו שלא תנעול דלת בפני לווין עכ"ל. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב ולא איפשטא בעיין הילכך מלוה ע"פ לא גביא מיניה דבעי ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה ליה לאוזופי בלא שטרא. עכ"ל:
א"ל רבא והשתא דשלח רבין באיגרתיה מי ידעינן והא א"ר יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אי אמרת בשלמא לוקת הוי משום הכי מפיק אלא אי אמרת יורש הוי אמאי מפיק. אלא אמר רב אשי בעל שויוהו רבנן כיורש ושויוהו כלוקח הכא דטבא ליה עבדו ליה ורבא דטבא ליה עבדו ליה. גבי יובל שויוהו רבנן כיורש משום פסידא דיליה דלא תהדר ביובל למשפחת אשתו. גבי ר' יוסי בר חנינא שויוהו רבנן כלוקח משום פסידא דילי'. גבי דרבין אע"ג דאיכא פסידא דאלמנה שויוהו רבנן כיורש דמאחר שקדם תנאי מזונותיה לנישואין לא טוב לנו להפסידה בידים. והא גבי דר' יוסי בר חנינא דאיכא פסידא דלקוחות ושויוהו רבנן כלוקח. התם אינהו דאפסידו אנפשייהו דכיון דידעי דאית לה גברא לא איבעיא להו למזמן מאיתתא דיתבא תותי בעלה וראוי ליורשה לכשתמות ואלו הערימו להוציאה מידו הילכך יפסידו. פי' רבינו שמואל זצ"ל ולענין שאלתא דשאילנא פר"ח זצ"ל ורואה אני את דבריו. לותה ואכלה ועמדה וניסת מסתברא דכיורש הוי משום פסידא דמלוה. וכן סוגיא דשמעתא סלקא דכל היכא דאיכא פסידא כגון פסיד' דאלמנה דליכא למימר איהו הוא דאפסיד אנפשיה שויוהו רבנן כיורש עכ"ל. וכן כתב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון ומסתברא דלענין לותה ואכלה רבעי אבות כיורש שויוהו רבנן כי היכי דלא ליפסיד מלוה. חדא דלא הוה ליה מאי ליזהר ותו שלא תנעול דלת בפני לווין עכ"ל. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב ולא איפשטא בעיין הילכך מלוה ע"פ לא גביא מיניה דבעי ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעי ליה ליה לאוזופי בלא שטרא. עכ"ל:
437
תל״חולענין הלכה למעשה נסמוך אהני תלתא קראי פר"ח זצ"ל ורבינו שמואל זצ"ל ורבינו ברוך זצ"ל. ותו דמסתבר טעמייהו וכן הלכה:
438
תל״טהדרן עלך פרק יש נוחלין
439
ת״מפרק מי שמת
440
תמ״א[דף קל"ט ע"ב]
מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים ירשו והבנים ניזונות מזונות ופרנסת נישואין עד דתיבגרן או עד דתינסבן לגוברין. כדתנן בכתובות בזמן שהנכסים מועטין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומ' בשביל שאני זכר הפסדתי אלא לא אפסיד וניזונין יחד. אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון פי' רבינו שמואל זצ"ל והכי הילכתא כאדמון דאמ' בפ' בתרא דכתובות כל מקום שאמר ר"נ רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל כתב לקמן בשמעתין אע"ג דגרסי' בשני דייני נזירות א"ר ירמיה בר אבא שני דברים שאמ' חנן הלכה כמותו ושקלינן וטרינן ואסי קנא דהכי קאמ'. חזינן כולהו רבנן גאונים ודבתרייהו ז"ל דסמיכי אסוגיין דהכא דרהטא כרבנן. חדא דאמר שמואל זו דברי ר"ג. ואידך כולהו בעיי דבעינן. ואידך הא דאמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת וכו'. ואמר מר רב נטרונאי גאון ז"ל אין הלכה כאדמון ואין אנו עושין מעשה חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד רבנן אמורי פסקי כת"ק דמתני' דקאמ' יתיב ר' ירמיה קמיה ר' אבהו וכו' עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ולית הילכתא כאדמון. ואע"ג דגרס בשני דייני גזירות אמר רב יצחק משמיה דחזקיה כל מקום ששנה אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. בהא לית הילכתא כוותי' דסוגיא דשמעת' כת"ק סלקא עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל וה"ג פסקו כרבנן ולא כאדמון דהכא משום דשמעת' כוותייהו אזלא. ור"ת זצ"ל היה אומר דאדמון לא פליג ארבנן אלא תמיה על תקנתם שתקנו בנכסי' מועטים זו התקנה. אבל מ"מ כרבנן סבירא ליה . מיהו לא משמע הכי מיהו איהו סבר נמי דהלכה כרבנן. הילכך הלכה כרבנן. ורישא דקתני בנכסים מרובים הבנים ירשו והבנות יזונו כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כלום כל הנכסים בחזקת ירושת בנים ואין לבנות עליהם כי אם מזונות. והא דפי' בקונט' מזונות ופרנסת נישואין אין נראה דמה ענין פרנסת נישואין אצל מזונות בכל מקום שמזכיר מזונות בתלמוד היינו אכילה ושתיה ובנות אבל פרנסת נישואין היינו בכלל עישור נכסים. כדאמרי' בפ' מציאת האשה אמר שמואל לפרנסה שמין באב מיתיבי הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומ' אילו היה אביהן קיים כו' מאי לאו פרנסת הבעל אמר ר"נ בר יצחק לא בפרנסת עצמה. הא ניזונות ומתפרנסות קתני מאי לאו אחר פרנסת הבעל ואחר פרנסת עצמה. לא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה ושתיה הא בלבושא וכיסויא. אלמא מזונות לחוד ופרנסת הבעל לחוד. ועוד הלא הבנות אינן ניזונו' אלא עד שיבגרו ואפי' לא נישאו. נמצא שאין פרנסת נישואין בכלל מזונות עכ"ל. מיהו כדברי רבינו שמואל זצ"ל קיימא לן דתניא להדיא בתוספתא דכתובות כדפרי' לקמן. וכמה הם מרובים אמר רב יהודה אמר רב כדי שיזונו אלו ואלו מהם עד שנים עשר חדש כי אמריתה קמיה דשמואל אמר זו דברי ר"ג ברבי אבל חכמים אומרים כדי שיזוגו אלו ואלו מהם עד שיבגדו. פי' רבינו ברוך זצ"ל זו דברי ר"ג ברבי דקם ליה בשיטת ארמון לסיועי זכרים. איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה כדי שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגרו הן הן נכסים מרובים פחות מיכן נכסים מועטין. ואי ליכא עד שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגרו שקלו לה בנות כולהו בתמיה:
מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובים הבנים ירשו והבנים ניזונות מזונות ופרנסת נישואין עד דתיבגרן או עד דתינסבן לגוברין. כדתנן בכתובות בזמן שהנכסים מועטין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. אדמון אומ' בשביל שאני זכר הפסדתי אלא לא אפסיד וניזונין יחד. אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון פי' רבינו שמואל זצ"ל והכי הילכתא כאדמון דאמ' בפ' בתרא דכתובות כל מקום שאמר ר"נ רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל כתב לקמן בשמעתין אע"ג דגרסי' בשני דייני נזירות א"ר ירמיה בר אבא שני דברים שאמ' חנן הלכה כמותו ושקלינן וטרינן ואסי קנא דהכי קאמ'. חזינן כולהו רבנן גאונים ודבתרייהו ז"ל דסמיכי אסוגיין דהכא דרהטא כרבנן. חדא דאמר שמואל זו דברי ר"ג. ואידך כולהו בעיי דבעינן. ואידך הא דאמר רב אסי עשו אלמנה אצל הבת וכו'. ואמר מר רב נטרונאי גאון ז"ל אין הלכה כאדמון ואין אנו עושין מעשה חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד רבנן אמורי פסקי כת"ק דמתני' דקאמ' יתיב ר' ירמיה קמיה ר' אבהו וכו' עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ולית הילכתא כאדמון. ואע"ג דגרס בשני דייני גזירות אמר רב יצחק משמיה דחזקיה כל מקום ששנה אמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. בהא לית הילכתא כוותי' דסוגיא דשמעת' כת"ק סלקא עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל וה"ג פסקו כרבנן ולא כאדמון דהכא משום דשמעת' כוותייהו אזלא. ור"ת זצ"ל היה אומר דאדמון לא פליג ארבנן אלא תמיה על תקנתם שתקנו בנכסי' מועטים זו התקנה. אבל מ"מ כרבנן סבירא ליה . מיהו לא משמע הכי מיהו איהו סבר נמי דהלכה כרבנן. הילכך הלכה כרבנן. ורישא דקתני בנכסים מרובים הבנים ירשו והבנות יזונו כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כלום כל הנכסים בחזקת ירושת בנים ואין לבנות עליהם כי אם מזונות. והא דפי' בקונט' מזונות ופרנסת נישואין אין נראה דמה ענין פרנסת נישואין אצל מזונות בכל מקום שמזכיר מזונות בתלמוד היינו אכילה ושתיה ובנות אבל פרנסת נישואין היינו בכלל עישור נכסים. כדאמרי' בפ' מציאת האשה אמר שמואל לפרנסה שמין באב מיתיבי הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומ' אילו היה אביהן קיים כו' מאי לאו פרנסת הבעל אמר ר"נ בר יצחק לא בפרנסת עצמה. הא ניזונות ומתפרנסות קתני מאי לאו אחר פרנסת הבעל ואחר פרנסת עצמה. לא אידי ואידי בפרנסת עצמה ולא קשיא הא באכילה ושתיה הא בלבושא וכיסויא. אלמא מזונות לחוד ופרנסת הבעל לחוד. ועוד הלא הבנות אינן ניזונו' אלא עד שיבגרו ואפי' לא נישאו. נמצא שאין פרנסת נישואין בכלל מזונות עכ"ל. מיהו כדברי רבינו שמואל זצ"ל קיימא לן דתניא להדיא בתוספתא דכתובות כדפרי' לקמן. וכמה הם מרובים אמר רב יהודה אמר רב כדי שיזונו אלו ואלו מהם עד שנים עשר חדש כי אמריתה קמיה דשמואל אמר זו דברי ר"ג ברבי אבל חכמים אומרים כדי שיזוגו אלו ואלו מהם עד שיבגדו. פי' רבינו ברוך זצ"ל זו דברי ר"ג ברבי דקם ליה בשיטת ארמון לסיועי זכרים. איתמר נמי כי אתא רבין א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רבה בר בר חנה כדי שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגרו הן הן נכסים מרובים פחות מיכן נכסים מועטין. ואי ליכא עד שיזונו אלו ואלו מהן עד שיבגרו שקלו לה בנות כולהו בתמיה:
441
תמ״ב[דף ק"מ ע"א]
אמר רבא מוציאין מהן מזונות עד שיבגרו והשאר לבנים והאי דקתני ישאלו על הפתחים היינו משהוציאו אותו השאר בהוצאות מזונות מכאן ואילך הבנות יזונו עד שיבגרו והבנים ישאלו על הפתחים דקיי"ל שמואל כחכמים דאמ' עד שיבגרו דר"ג ברבי דאמר עד שנים עשר חדש כאדמון סבירא ליה וכבר פרישנא דליתא לדאדמון:
אמר רבא מוציאין מהן מזונות עד שיבגרו והשאר לבנים והאי דקתני ישאלו על הפתחים היינו משהוציאו אותו השאר בהוצאות מזונות מכאן ואילך הבנות יזונו עד שיבגרו והבנים ישאלו על הפתחים דקיי"ל שמואל כחכמים דאמ' עד שיבגרו דר"ג ברבי דאמר עד שנים עשר חדש כאדמון סבירא ליה וכבר פרישנא דליתא לדאדמון:
442
תמ״גהלכך הכא דאיכא נכסי כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו הן הן נכסים מרובין וכל הפחות מיכן נכסים מועטין הן ומוציאין מהן מזונות לבנות עד שיבגרו והשאר לבנים וכדפרי'. וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וה"מ במקרקעי אבל במטלטלי כיון דבתקנתא דבתראי היא הוא דמתזני אע"ג דמועטין נינהו ניזונין אלו ואלו דלא תקינו להו רבנן אלא למיהוי כבנים אבל למיהוי יותר מבנים ולמישקל הכל לא עכ"ל. ירושלמי שמואל אמר זו דברי ר"ג ברבי אבל דברי חכמים עד שיבגרו או עד שינשאו אית בה לקולא ואית בה לחומרא פעמים שהן סמוכות לבגר ופעמים שהן דחוקות מבגר. ולפי זה לא אתיא שפיר הא דפריך דקם ליה רבן גמליאל ברבי בשיטתיה דאדמון לסיועי זכרים:
443
תמ״דבמציאת האשה מפרש גבי בת הניזונת מן האחין דשקלא כל חדא וחדא עישור ניכסי:
444
תמ״הפשיטא מרובין ונתמעטו שבשעת מיתה היו מרובים ועכשיו הוקרו מזונות או נתקלקלו הנכסים וחכרו ואין בהם כדי מזון אלו ואלו עד שיבגרו כבר זכו בהם יורשים בשעת מיתת אביהם דקרי' בה בנכסים מרובין ויקחו בנות חלקם המגיעם כפי שומא של שעת מיתת אביהן והבנים ירשו חלקם שהיה מניעם באותה שעה. וכל מה שחסרו הנכסים חסרו לבנים ולבנות לכל אחד כפי חלקו הראוי לו אלא מועטין ונתרבו שהוזלו מזונות מהו אי מטי רווחא לבנים ויטלו מותר הנכסים העודף מכדי מזונות בנות דעד שיגברו או לא. ת"ש דאמר רב יאסי אמר ר' יוחנן יתומים שקדמו קודם שהעמידום בנות בדין ומכרו אפי' בנכסים מועטין מה שמכרו מכרו דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים. ת"ש בנכסים מרובים. כדאמ' בכתובות האחין ששיעבדו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות ש"מ כיון שאם מכרו מכירתן מכירה יש להם חלק בהם וזכותם בהם עומדת. מה שפי' רבינו שמואל זצ"ל ברישא כו'. עד כפי חלקו הראוי לו. ורוצה לומר שאין הבנות ניזונות בנכסים לאחר שנתמעטו. עד שיכלו כל מה שנשאר מן הנכסים. אלא שמין כפי מה שהיה חלק הבנים מרובה על הבנות בשעה שהיו הנכסים מרובין על מזונות של אלו ואלו כך יתרבה חלקם לאחר שיתמעטו שאין בהם כדי שיזונו אלו ואלו עד שיבגרו. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל וזה אינו שהרי כל הנכסים שהניח משועבדים למזונות הבנות עד זמן שיבגרו ואין להם לירש בנכסים. אלא אם ישתייר יותר על כדי מזונותיהם שהרי תנאי כתובה ככתובה דמי לענין נכסים בני חורין ואילו נתמעטו הנכסים לא נתמעטה כתובתה לגבות מן המותר הכי נמי מזונות שהם תנאי כתובה לא נתמעטו בשביל מיעוט הנכסים מליזון מן הנשאר כל זמן שיש בו. אלא הכי אית לפרש כבר זכו בהן יורשין זכו שלא ניתן לבנות נכסים כולן והם ישאלו על הפתחים. אלו ואלו יזונו עד שיכלו אי לא מועטין ונתרבו מאי שהוקרו הנכסים או הוזלו מזונות. האי דפי' בקונט' אין נראה דהא פשיטא שהמותר לבנים הוי דאין להם זכייה בנכסים אלא מזונות. אלא להא קא מיבעי ליה אם חזרו ונתמעטו מי אמ' הואיל ונתרבו יזכו בהן יתומין ויקראו נכסים מרובים שאם יתמעטו שום לא יהיה בהם זכות לבנות יותר מן הבנים עכ"ל. ומה שפי' רבי' שמואל זצ"ל יתומים שקדמו קודם שהעמידום הבנות בדין ומכרו וכו'. רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דאפילו תפסו הבנות. או הגבו להם ב"ד יכולים האחין למכור בנכסים מועטין והכי משמע לכאורה ביבמות פ' אלמנה לכהן גדול ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו הבת מאכלת והבן אינו מאכיל. מאי שנא בן דלא מאכיל מפני חלקו של עובר בת נמי לא תאכל מפני חלקו של עובר. אמר אביי הכא בנכסים מועטין עסקי' וכגון דאיכא בן בהדה. דהא בת ממה נפשך אי האי דמיעברא בן הוא הא לא עדיף מהאי דקאי אי בת היא במאי אכלא בתקנתא דרבנן כל מה דלא נפקו לאויר העולם לא תקינו לה רבנן. ופריך במאי אוקימתא בנכסים מועטים אימא סיפא שאם ימצא עובר זכר אין לבנות במקום הבן כלום. אדרבה נכסים מועטין דבנות נינהו. [סיפא אתאן לנכסים מרובים. ונכסים מועטים דבנות נינהו] והא אמר רב אסי א"ר יוחנן יתומים שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. ומאי קושיא לוקמא כגון דתפסו בנות כבר בנכסי' מועטים למזונותיהם או כבר הגבו להם ב"ד לכך אין יכולין למכור אלא ש"מ דלעולם יכולים למכור. מיהו קצת יש לדחות שאין ב"ד יכולין להגבות להם נכסים מועטים אלא למזונותי'. ונהי שיכולים להגבות חלק הבת העומדת. מ"מ לא היו יכולים כל הנכסי' להגבות מפני חלקו של עובר דשמא בת היא ואין יכולים להגבות חלקה עד שתצא לאויר העולם. מיהו אין נראה לי לדחות כן. ועוד מביא דאי' מפ' הנושא דאמר רב נחמן יתומים שמכרו מדור אלמנה לא עשו ולא כלום. מאי שנא מהא דאמר רב יוסף א"ר יוחנן יתומים שמכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. התם לא משתעבדי לה מחיים הכא גבי מדור משתעבדי. ויש ספרים דגרסי הכי וכן פר"ח זצ"ל סתם לא תפסי מחיים גבי נכסים מועטים שאין הבנות ניזונות מחיים דאבוהון דתנאי ב"ד בהדי' דלאחר מיתה . הכא גבי מדור תפיסה מחיים. ומשמע כיון דלא תפסו מחיים ואפילו תפסו לאחר מיתה לא היה מועיל כלום אלא מה שמכרו מכרו. ואע"פ שיש לדחות בין נראה לרבינו יצחק בר שמואל לדחות'. מיהו רש"י זצ"ל פי' התם בהנושא וקדמו קודם שיבואו לב"ד ומכרום כדפי' רבי' שמואל זצ"ל הכא וההיא דפ' נערה דת"ר אחד נכסים שיש להם אחריות ואחד נכסים שאין להם אחריות מוציאין למזון האשה והבנות דברי ר' ר' שמעון בן אלעזר אומר נכסים שיש להם אחריות מוציאין למזון האשה והבנות מן הבנים ולבנים מן הבנות [בנכסים מרובים] אבל לא לבנים מן הבנות בנכסים מועטין. אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאע"ג דאין מוציאין מ"מ אם קדמו ומכרו מה שמכרו מכרו. אע"פ שהוא ביד הבנות. וא"ת חילוק יש בין נכסים מרובים לנכסים מועטים כיון שיכולין למכור אפי' תפסו בב"ד. בשלמא אם לא היו יכולין למכור יש הרבה חילוקים דגבי נכסים מועטים מהניא תפיסת ב"ד. אבל גבי נכסים מרובים לא מהניא כלל. אבל כיון דלא מהניא בנכסים מועטין מאי כי אין נראה לומר שיהא מותר למכור בנכסים מרובים ולהפקיע מזונותיהם. יש לומר שיש חילוק דבנכסים מרובים יוכלו למכור לצורך גדול אבל בנכסים מועטים אינם יכולים למכור כלל. ועוד דבמרובים ונתמעטו יזונו הבנים כמו הבנות ובנכסים מועטים לא יזונו כלל. והשתא למאי דפרי' דבקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו אתי שפיר הא דנקט הכא מועטין ונתרבו מאי אי אמרי' דזכו בהן יורשים או לא ופשיט ליה דזכו מדמכרו ולא מפליג מידי בנתרבו אחר שגבאום ב"ד להתפיסם לבנות במזונותיהם שלא נחשבם בזכו בהם יורשים. ורבינו יצחק בר מרדכי כתב איני יודע אם נפרש דוקא האי שקדמו קודם שהעמידום לפני ב"ד ועמדו ומכרו. התם הוא דאמרי' מה שמכרו מכרו. אבל לאחר שהעמידום לפני ב"ד והוציאו הנכסים מרשותן ונתנו ליד הבנות אז אין יכולים הבנים למכור ואם מכרו אין מכירתן מכירה. ואם כן הרי הוא פושט מועטין ונתרבו אם נתרבו עד שלא עמדו בדין נתרבו לבנות. ואם נפרש שקדמו לאו דוקא אלא לשם זריזות ואפי' אחר שעמדו בדין תמצי לומר א"כ מאי תקנתא דאמרו הבנים ישאלו על הפתחי' והלא בידו למכור ולא ישאלו על הפתחים. ואם תאמר האי דקאמר מה שמכרו מכרו לגבי הא שאין מקחו בטל להוציא הבנות מיד הלקוחות אבל הדמים חייבין להחזיר לבנות אז היה בטוב. אבל אין נראה למורי דקדמו משמע לשום הרווחה ואם היו מחזירין המעות מה היו מרויחים. וא"ת מה לי דמיהן מה לי נכסים עצמן משום דמזון האשה והבנות ממקרקעי ולא ממטלטלי. והרי כשמכר' נעשו הדמים מטלטלי וגם בפ' מציאת האשה אמרי' האחים שמכרו או שמשכנו מוציאין לפרנסה ואין מוציאין למזונות. גימ' . עכ"ל:
445
תמ״וונראה בעיני לענין הלכה למעשה כדברי רש"י זצ"ל וכדברי רבינו שמואל זצ"ל דפירשו אם קדמו ומכרו קודם שהעמידום הבנות בב"ד והגבו להם ב"ד לבנות אם מכרו האחין אינה מכירה שאל"כ היאך תמצא שישאלו על הפתחים הואיל שבידם למכור. דלא מסתבר למימר שישאלו משום דאסרו עליהם למכור דדינא קאמינא ולא איסורא. והכי מוכחא ההיא דפ' נערה דבנכסים מועטין אין מוציאין מן הבנות לבנים. וא"ת מה שמכרו מכרו הרי מוציאין. וההיא דפ' אלמנה לכהן גדול איכא למידחי כדפרי'. וההיא דפ' הנושא משום דמשתעבד לה מחיים. הילכך נראה בעיני שכן הלכה למעשה כדפי' רש"י זצ"ל ורבינו שמואל זצ"ל:
446
תמ״ז[שם]
יתיב ר' ירמיה קמיה דרב אבוה ויתיב וקא בעי מיניה אלמנתו מהו שתמעט בנכסים מי שמת והניח בנים ובנות. והניח נמי אלמנתו וצריכה נמי מזונות כל ימי מיגר ארמלו' ואין כאן נכסים אלא כדי מזון הבנים והבנות עד שיבגרו. מי אמ' כיון דאית לה מזוני ממעטא ולא מיקרו נכסים מרובין. ומפרישין מהנכסים מזון האשה והבנות עד שיבגרו והמותר לבנים דהא מועטים נינהו ואחרי שיוציאו המותר אם ישאלו על הפחתים או דילמא כיון דאילו מינסבא לבעל לית לה מזוני לא ממעטא וכמאן דליתא דמיא ומוציאין מן הנכסים לבנות כדי שיזונו עד שיבגרו. וכל השאר ירשו הבנים כמנכסים מרובים דהא אלמנה לא ממעטא להו. וקרינא בהו הבנים ירשו והבנות יזונו. ומחלק הבנות תזון האלמנה עמהם והיינו דאיכא בין ממעטא בין לא ממעטא דאי ממעטא הבנים ישאלו והאלמנה תזון ואי לא ממעטא יזונו יחד האלמנה והבנים. אבל הבנות אין להם להפסיד מזונותיהם כלל בין ממעטא בין לא ממעטא דהא בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין תנן הבנות יזונו. אי נמי ממעטו מיקרו נכסים מרובין. ואף על פי שנתעכב היום ומחר מלינשא. הרי הוא כמרובין ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים. ויזונו שלשתן יחד בנים ובנות ואלמנה. בת אשתו מהו שתמעט בנכסים מי שקיבל עליו בשעת נישואין לזון בת אשתו מאיש אחר לחמש שנים ומת ומוטל על היורשים לזונה. כיון דאע"ג דמינסבא (ו)אית לה עד חמש שנים מן היורשין שהרי חוב הוא שנתחייב להם אביהם ממעטא ויזונו היא והבנות והבנים ישאלו על הפתחים. או דילמא כיון דאילו מתה לית לה ממעטא ומיקרו מרובין בשעת מיתה ונתמעטו אחרי כן וכבר זכו יורשין מאביהן והבנות יזונו עד בגר ואותה הבת תיזון עמהם. בעל חוב מהו שימעט בנכסים אם אין שם נכסים אלא כדי החוב [ו]מזון הבנות מי אמרי' כיון דאילו מת נמי אית ליה ממעט והבנות יזונו והבנים ישאלו מיד על הפתחים. או דילמא כיון דמחוסר גוביינא לא ממעט ויזונו הבנים עד שעת טריפת בעל חוב:
יתיב ר' ירמיה קמיה דרב אבוה ויתיב וקא בעי מיניה אלמנתו מהו שתמעט בנכסים מי שמת והניח בנים ובנות. והניח נמי אלמנתו וצריכה נמי מזונות כל ימי מיגר ארמלו' ואין כאן נכסים אלא כדי מזון הבנים והבנות עד שיבגרו. מי אמ' כיון דאית לה מזוני ממעטא ולא מיקרו נכסים מרובין. ומפרישין מהנכסים מזון האשה והבנות עד שיבגרו והמותר לבנים דהא מועטים נינהו ואחרי שיוציאו המותר אם ישאלו על הפחתים או דילמא כיון דאילו מינסבא לבעל לית לה מזוני לא ממעטא וכמאן דליתא דמיא ומוציאין מן הנכסים לבנות כדי שיזונו עד שיבגרו. וכל השאר ירשו הבנים כמנכסים מרובים דהא אלמנה לא ממעטא להו. וקרינא בהו הבנים ירשו והבנות יזונו. ומחלק הבנות תזון האלמנה עמהם והיינו דאיכא בין ממעטא בין לא ממעטא דאי ממעטא הבנים ישאלו והאלמנה תזון ואי לא ממעטא יזונו יחד האלמנה והבנים. אבל הבנות אין להם להפסיד מזונותיהם כלל בין ממעטא בין לא ממעטא דהא בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין תנן הבנות יזונו. אי נמי ממעטו מיקרו נכסים מרובין. ואף על פי שנתעכב היום ומחר מלינשא. הרי הוא כמרובין ונתמעטו כבר זכו בהם יורשים. ויזונו שלשתן יחד בנים ובנות ואלמנה. בת אשתו מהו שתמעט בנכסים מי שקיבל עליו בשעת נישואין לזון בת אשתו מאיש אחר לחמש שנים ומת ומוטל על היורשים לזונה. כיון דאע"ג דמינסבא (ו)אית לה עד חמש שנים מן היורשין שהרי חוב הוא שנתחייב להם אביהם ממעטא ויזונו היא והבנות והבנים ישאלו על הפתחים. או דילמא כיון דאילו מתה לית לה ממעטא ומיקרו מרובין בשעת מיתה ונתמעטו אחרי כן וכבר זכו יורשין מאביהן והבנות יזונו עד בגר ואותה הבת תיזון עמהם. בעל חוב מהו שימעט בנכסים אם אין שם נכסים אלא כדי החוב [ו]מזון הבנות מי אמרי' כיון דאילו מת נמי אית ליה ממעט והבנות יזונו והבנים ישאלו מיד על הפתחים. או דילמא כיון דמחוסר גוביינא לא ממעט ויזונו הבנים עד שעת טריפת בעל חוב:
447
תמ״ח[שם ע"ב]
ואיכא דבעי לה להך גיסא בעל חוב מהו שימעט בנכסים. בת אשתו מהו. אלמנתו מהו. אלמנתו ובת. מי שמת אלמנתו ובת ואין כאן אלא מזון אחת מהן ושניהם תובעות מזונות בתנאי כתובה הילכך כיון דתרוייהו בתקנתא דרבנן אכלי איזו תקדום א"ל זיל האידנא ותא למחר. כי אתא א"ל פשוט מנייהו חדא אלמנתו ובת. דאמר רבא אמר רב אסי עשו אלמנתו אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטין [מה בת אצל האחין] הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים אף אלמנתו אצל הבת אלמנתו תיזון והבת תשאל על הפתחים:
ואיכא דבעי לה להך גיסא בעל חוב מהו שימעט בנכסים. בת אשתו מהו. אלמנתו מהו. אלמנתו ובת. מי שמת אלמנתו ובת ואין כאן אלא מזון אחת מהן ושניהם תובעות מזונות בתנאי כתובה הילכך כיון דתרוייהו בתקנתא דרבנן אכלי איזו תקדום א"ל זיל האידנא ותא למחר. כי אתא א"ל פשוט מנייהו חדא אלמנתו ובת. דאמר רבא אמר רב אסי עשו אלמנתו אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטין [מה בת אצל האחין] הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים אף אלמנתו אצל הבת אלמנתו תיזון והבת תשאל על הפתחים:
448
תמ״טכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אלמנתו מהו שתמעט בנכסים כו'. בהך מסקנא משמע דהא פשיטא ליה שאם הניח אלמנה ובנים בלא בנות דאין שייך לומר באלמנה נכסים מועטים לומר האלמנה ניזונת והכניס ישאלו על הפתחים והיינו טעמא משום דאין שיעור קצוב לאלמנה פעמים ניסת לזמן קרוב. פעמים לזמן רחוק. ואין ליתן קצבה עד אימת הוו מרובין ואימת מועטין כשם שיש קצבה לבנות עד שיבגרו ואפילו לר' יוסי דאמר לקמן עשו אלמנתו אצל הבת כבת אצל האחין בנכסים מועטין היינו לאחר שנעשו בנכסים מועטין אצל הבנות או עשו אלמנה מוחזקת יותר באותן הנכסים מן הבנות. ואע"פ שעל ידם נעשו מועטין. ואין לתמוה על כך דהואיל שכבר יצאו הנכסים מחזקת יתומים שנעשו מועטין. ואין להם כבר ליתומים אלא אילו אשה ובנות..... עליהם וכולן בתנאי כתובה אמרו חכמים הואיל שאין בנכסים כדי שיזונו היא והם עד שיבגרו מוטב שהנכסים יהיו בחזקתה ליזון כל זמן שלא ניסת או עד שתמות ואם ישאר מהם יטלו הבנות ועד אותו הזמן ישאלו על הפתחים. משום דזילותא דאיתתיה עדיפא מזילותא דבנותיו אבל כשלא נעשו מועטין על ידי הבנות והנכסים בחזקת יתומים מתורת ירושה ממש. והאשה באה בתנאי כתובה להוציא מהן ואין קצבה לדבר לעשותן נכסים מועטין לפיכך אלו ואלו ניזונין מהן עד שיכלו. והשתא אתיא מסקנא כולה שפיר. אלמנתו מהו שתמעט כלומר אם הניח אשה ובנים ובנות ואין בנכסים כדי שיזונו כולם עד שיבגרו הבנות ויש בהם כדי שיזונו הבנים והבנות לבד מן האשה ויוָתר עדיין אלא שאינו מספיק לכולם עד שיבגרו מי אמ' הואיל דאית לה מזוני ואין בהם כדי שתהא גם היא ניזונת עמהם עד שיבגרו נעשו מועטין לגבי בנות. ומתוך שנעשו מועטין נוציא כולן מיד היתומין וניתן אותן לאשה ולבנות שיזונו מהם אף העודף על מזות הבנות עד בגרותם שכולם נעשו מועטין על ידי אלו הבנות והבנים ישאלו על הפתחים או דילמא כיון דאילו מינסבא לית לה לא ממעטא. ולא יעשו מועטין הואיל ויש בהן לבנות עמהן עד שיבגרו ויעמדו הנכסים בחזקת הבנים ויהיו ניזונים כולם כל זמן שלא יכלו. ואין נראה כפי' הקונט' דפירש או דילמא לא ממעטא. ומוציאין מן הנכסים לבנות כדי מזונ' עד שיבגרו. וכל השאר ירשו הבנים כדין נכסים מרובין ומחלק הבנים תיזון האלמנה עמהם והיינו דאיכא בין ממעטא ולא ממעטא. דאי ממעטא הבנים ישאלו והאלמנה תיזון. ואי לא ממעטא יזונו יחד האלמנה והבנים אבל הבנות אין להם להפסיד מזונותיהם כלל בין ממעטין בין לא ממעטין דהא בין בנכסים מרובין בין בנכסים מועטין תנן הבנות יזונו. והיכן מצינו שיפה כח הבת מכח האלמנה. והאמר ר' יוסי לקמן דאלמנה עדיפא מבת. ונהי דלהך מסקנא דהאי לישנא קמא לא שמיעא ליה דר' יוסי כדמפרש לקמן. מיהו הא לא שמיעא ליה דעדיפא מבת אבל מ"מ בת עדיפא מאלמנה ליכא מ"ד אלא שתיהן שוות ומה שאין נכסים מועטין נעשין על ידי אלמנה אלא על ידי הבת לאו משום דעדיפא אלא משום דליכא למיהב שיעורא כדפרי'. או דילמא כיון דמחוסר גוביינא לא ממעט כלומר הואיל דבההיא שעתא כשבאין לדיין מחוסר גוביינא אפי' סופו לגבות באין ספק הוו להו כמרובין ונתמעטו דמו. ואיכא דבעי לה להך גיסא כו'. השתא מאי נפקא מינה בין ההוא לישנא להך. נראה לי הך בעיא בתרייתא אלמנתו ובת איזו מהן קודמת איכא בינייהו דבלישנא קמא לא מסיק ומשמע דפשיטא ליה דאין אלמנה קודמת ולא ליה הא דרב אסי:
449
ת״נ[שם]
בעל חוב מהו שימעט האי דפי' בקונט' או לא ממעט ויזונו הבנים והבנות עד שעת טריפת בעל חוב לכשיטרוף אם יש מותר יזונו בנות עד בגר לא נהירא אלא אף לאחר שיטרוף אם יש מותר יזונו הכניס עמהם שהרי כבר אמרנו מרובים ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין והא נמי הואיל דלא ממעט הרי הן בחזקת מרובין עד שיכלו. פשוט מיהא חדא דאמר רבבא א"ר אסי עשו אלמנתו אצל הכת היינו משמע דליכא למיפשט אינך כולהו בעיי מהך דרבבא א"ר אסי דאע"ג דעשו כח האלמנה יפה יותר מכח הבת בנכסים מועטין אכתי איכא למיבעי אלמנתו מהו שתמעט בנכסים וזה מוכיח דפירושינו של מעלה דהא פשיטא ליה שהנכסים אינם נעשין מועטין על ידי אלמנה בלא בנות. עכ"ל:
בעל חוב מהו שימעט האי דפי' בקונט' או לא ממעט ויזונו הבנים והבנות עד שעת טריפת בעל חוב לכשיטרוף אם יש מותר יזונו בנות עד בגר לא נהירא אלא אף לאחר שיטרוף אם יש מותר יזונו הכניס עמהם שהרי כבר אמרנו מרובים ונתמעטו כבר זכו בהן יורשין והא נמי הואיל דלא ממעט הרי הן בחזקת מרובין עד שיכלו. פשוט מיהא חדא דאמר רבבא א"ר אסי עשו אלמנתו אצל הכת היינו משמע דליכא למיפשט אינך כולהו בעיי מהך דרבבא א"ר אסי דאע"ג דעשו כח האלמנה יפה יותר מכח הבת בנכסים מועטין אכתי איכא למיבעי אלמנתו מהו שתמעט בנכסים וזה מוכיח דפירושינו של מעלה דהא פשיטא ליה שהנכסים אינם נעשין מועטין על ידי אלמנה בלא בנות. עכ"ל:
450
תנ״אכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והנך כולהו לא איפשיטו. ולקולא עבדינן ולא ממעטי דנכסי בחזקת בנים קיימי ולא מפקנא מינייהו אלא בראיה עכ"ל. בתוספתא דכתובות תניא מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים ירשו והבנות ניזונות ומתפרנסות כיצד הבנים ירשו אין אומרים אילו היה אביהם קיים היה נותן להם כך וכך אלא [רואין את אחר כאלו אביהם נותן להם כיצד הבנות ניזונות ומתפרנסות אין אומרים אילו היה אביהן קיים היה נותן להן כך וכך אלא רואין] את שכנגדן מתפרנסו' ונותן להם רבי אומר כל אחת ואחת נוטלת עישור נכסים ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשניה כדרך שנתן לראשונה. אמר לו יש כאן שמשיא בתו ונותן אחריה מעות. מיכן ראיה לפירו' רבינו שמואל זצ"ל דפי' דבנכסים מרובין הבנות ניזונות ומתפרנסות פרנסת נישואין:
451
תנ״ב[שם]
מתני' הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים זכרים דוחין אותו אצל נקבות ליזון ולא לירש. נכסי' מועטין נקבות דוחין אותו אצל הזכרים. דוחין אותו ושקיל כבת בתמיה והא קתני לקמן ילדה טומטום אינו נוטל כלום לא כבן ולא כבת דבריה בפני עצמה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה וה"ה לענין ירושה. אמר אביי דוחין אותו ואין לו עם נקבות כלום שגם הם ידחוהו אצל זכרים. רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו ממה נפשך דספק זכר ספק נקבה הוא ויטול כפחות שבהם דלאו בריה הוא וסיפא דמקשית לי מינה אתא לרשב"ג דתנן בתמורה בפ' כיצד מערימין רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהן דברי' הוא ואינו לא זכר ולא נקבה. מיתיבי טומטום יורש כבן וניזון כבן בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטין כאחד מן שלא יטול כלום ניזון כבת בנכסים מרובין אלא לאביי מאי ניזון כבת. אמר לך אביי וליטעמיך לרבא מאי יורש כבן אלא [ראוי] לירש ואין לו ה"נ ראוי לירש ואין לו:
מתני' הניח בנים ובנות וטומטום בזמן שהנכסים מרובים זכרים דוחין אותו אצל נקבות ליזון ולא לירש. נכסי' מועטין נקבות דוחין אותו אצל הזכרים. דוחין אותו ושקיל כבת בתמיה והא קתני לקמן ילדה טומטום אינו נוטל כלום לא כבן ולא כבת דבריה בפני עצמה הוא ואינו לא זכר ולא נקבה וה"ה לענין ירושה. אמר אביי דוחין אותו ואין לו עם נקבות כלום שגם הם ידחוהו אצל זכרים. רבא אמר לעולם דוחין אותו ויש לו ממה נפשך דספק זכר ספק נקבה הוא ויטול כפחות שבהם דלאו בריה הוא וסיפא דמקשית לי מינה אתא לרשב"ג דתנן בתמורה בפ' כיצד מערימין רשב"ג אומר ילדה טומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהן דברי' הוא ואינו לא זכר ולא נקבה. מיתיבי טומטום יורש כבן וניזון כבן בשלמא לרבא יורש כבן בנכסים מועטין כאחד מן שלא יטול כלום ניזון כבת בנכסים מרובין אלא לאביי מאי ניזון כבת. אמר לך אביי וליטעמיך לרבא מאי יורש כבן אלא [ראוי] לירש ואין לו ה"נ ראוי לירש ואין לו:
452
תנ״גכתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל והלכה כרבא וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל לקמן בשמעתין:
453
תנ״ד[שם]
מתני' האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה. ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים. אם זכר מנה אם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים. ילדה טומטום אינו נוטל כלום. אם אמר כל מה שתלד אשתי הרי זה יטול אם אין שם יורש אלא הוא הרי זה יורש הכל:
מתני' האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה. ואם נקבה מאתים ילדה נקבה נוטלת מאתים. אם זכר מנה אם נקבה מאתים ילדה זכר ונקבה זכר נוטל מנה נקבה נוטלת מאתים. ילדה טומטום אינו נוטל כלום. אם אמר כל מה שתלד אשתי הרי זה יטול אם אין שם יורש אלא הוא הרי זה יורש הכל:
454
תנ״הפי' רבינו שמואל זצ"ל מחלק נכסיו היה ומצוה לקיים דברי המת. אי נמי בריא וזיכה לו על ידי אחר ואע"ג דאמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה הא פרכינן ליה ממתני' ולא מיתרצא ליה. אם ילדה אשתי זכר יטול מנה אותו זכר לכשיוולד מעשה שילדה זכר יטול מנה נוטל מנה כדאמר אביו. נקבה מאתים זכר ונקבה זכר נוטל מנה ונקבה מאתים. יש מפרש שילדה שניהם ביחד הזכר והנקבה ולמ"ה שהרי לא אמר האב אם ילדה זכר ונקבה ולא אסיק אדעתיה בלידת תאומים וכיון דהכי הוא לא יטול הבן והבת כלום אם נולדו תאומים כדאמרי' בגמ' והא זכר ונקבה קאמר שמא לא היה חפץ בלידת תאומים אי נמי אין לידת תאומים בכלל אם זכר אם נקבה. אלא ה"פ האומר אם ילדה אשתי זכר יטול אותו העובר מנה. אם נקבה ילדה אשתי יטול מאתים וילדה זכר ונקבה כלומר או זכר או נקבה כדאמר האב זכר נוטל [מנה] אם יוולד אם יהיה העובר נקבה נוטלת מאתים. ולאשמועי' אתא שאילו לא פירש אלא אחד מהם כדקתני ויש אומר זכר ולא נקבה או נקבה ולא זכר וילדה אשתו שלא אמר לא יטול העובר כלום אלא השתא שגילה דעתו על לידת זכר ועל לידת נקבה כל מה שתלד האשה יטול בין זכר בין נקבה. ומיהו אם ילדה זכר ונקבה תאומים לא יטול כלום כדמוכח בגמ' וכדפריש לעיל. ילדה טומטום אינו נוטל דבריה חשיב ליה לא זכר ולא נקבה כדמפרש בגמ' הרי זה יטול הטומטום. ואם אין שם יורש אלא הוא אותו הטומטום יורש את הכל ואע"ג דבריה הוא. ה"מ היכא דאיכא בנים ובנות דדוחין אותו הבנים אצל הבנות. ובנות אצל בנים. ואין לו לא כבן ולא כבת כדאמר אביי לעיל משום דבריה הוא. אבל היכא דליכא יורש אלא הוא לא נפיק מכללא . עכ"ל:
455
תנ״ו[דף קמ"א ע"א]
אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה זכר נוטל ששה דינרין של זהב דהיינו מנה וחצי. לפי שהמנה הוא ב"ה סלעים שהם ק' זוזי כסף ודינר זהב נמכר בכ"ה דינרי כסף כדתנן בפ' שור שנגח ד' וה' במשנה . נמצא הששה דינרין ק"ה זוז שהן מנה וחצי. ונקבה נוטלת שני דינרין דהיינו חצי מנה. היכי משכחת לה. אמר רב אשי אמריתה לשמעת' קמיה דרב כהנא במסרס תנאים זה למפרע מזה. שהתנה על לידת תאומים אם יצא הזכר תחילה ואחר כך הנקבה יטול הזכר מאתים והנקבה לא תטול כלום וחזר וסירס תנאו להתנות לידת מפרע. ואם נקבה תחילה מנה ואחריה זכר מנה. וילדה זכר ונקבה ולא ידעי' הרי הוה ברישא זכר נוטל מנה ממה נפשך אפי' נולד אחריה ואידך ממון המוטל בספק. אם זכר נולד תחילה יטלנו כולו ואם נקבה תחיל' תטלנו. הילכך ממון המוטל בספק חולקין. נמצא הזכר נוטל שלשה דינרין. אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה היכי משכחת לה.
אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה זכר נוטל ששה דינרין של זהב דהיינו מנה וחצי. לפי שהמנה הוא ב"ה סלעים שהם ק' זוזי כסף ודינר זהב נמכר בכ"ה דינרי כסף כדתנן בפ' שור שנגח ד' וה' במשנה . נמצא הששה דינרין ק"ה זוז שהן מנה וחצי. ונקבה נוטלת שני דינרין דהיינו חצי מנה. היכי משכחת לה. אמר רב אשי אמריתה לשמעת' קמיה דרב כהנא במסרס תנאים זה למפרע מזה. שהתנה על לידת תאומים אם יצא הזכר תחילה ואחר כך הנקבה יטול הזכר מאתים והנקבה לא תטול כלום וחזר וסירס תנאו להתנות לידת מפרע. ואם נקבה תחילה מנה ואחריה זכר מנה. וילדה זכר ונקבה ולא ידעי' הרי הוה ברישא זכר נוטל מנה ממה נפשך אפי' נולד אחריה ואידך ממון המוטל בספק. אם זכר נולד תחילה יטלנו כולו ואם נקבה תחיל' תטלנו. הילכך ממון המוטל בספק חולקין. נמצא הזכר נוטל שלשה דינרין. אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה היכי משכחת לה.
456
תנ״ז[שם ע"ב]
אמר רבא במבשריני דתניא המבשריני במה נפטר רחמה של אשתי. אם יבשריני שילדה זכר יטול המבשר מנה. לפיכך אם ילדה זכר יטול המבשר מנה כדאמר האב. אבל על בשורת הבת לא יטול כלום. דהא לא קאמר אם כה יאמר. אם נקבה מנה כלומר אם יבשרני שילדה אשתי נקבה יטול מנה. ואירע מעשה שילדה נקבה נוטל המבשר מנה אבל על בשורת זכר לא יטול כלום דהא לא קאמר אב מידי. אם זכר מנה ואם נקבה מנה ילדה זכר נוטל מנה ילדה נקבה נוטל מנה שהרי קאמר אם כה יאמר. ילדה זכר ונקבה תאומים אין לו אלא מנה. ופרכינן והא זכד ונקבה לא קאמר דעל לידת תאומים לא אסיק האב על דעתיה. ולא אמר שיטול המבשר כלום אלא על זכר לבדו או על נקב' לבדה. ומשני דאמר נמי הכי אם זכר ונקבה ביחד יטול מנה. אי הכי למעוטי מאי כיון דבכל בשורות יטול המבשר מנה למעוטי מאי. למעוטי נפל. ההוא דאמר לדביתהו נכסיי להאי דמיעברת אמר רב הונא האי מזכה לעובר והמזכה לעובר על ידי אחר לא קנה לכשיולד. איתיביה רב נחמן לרב הונא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה. א"ל משנתינו איני יודע מי שנאה:
אמר רבא במבשריני דתניא המבשריני במה נפטר רחמה של אשתי. אם יבשריני שילדה זכר יטול המבשר מנה. לפיכך אם ילדה זכר יטול המבשר מנה כדאמר האב. אבל על בשורת הבת לא יטול כלום. דהא לא קאמר אם כה יאמר. אם נקבה מנה כלומר אם יבשרני שילדה אשתי נקבה יטול מנה. ואירע מעשה שילדה נקבה נוטל המבשר מנה אבל על בשורת זכר לא יטול כלום דהא לא קאמר אב מידי. אם זכר מנה ואם נקבה מנה ילדה זכר נוטל מנה ילדה נקבה נוטל מנה שהרי קאמר אם כה יאמר. ילדה זכר ונקבה תאומים אין לו אלא מנה. ופרכינן והא זכד ונקבה לא קאמר דעל לידת תאומים לא אסיק האב על דעתיה. ולא אמר שיטול המבשר כלום אלא על זכר לבדו או על נקב' לבדה. ומשני דאמר נמי הכי אם זכר ונקבה ביחד יטול מנה. אי הכי למעוטי מאי כיון דבכל בשורות יטול המבשר מנה למעוטי מאי. למעוטי נפל. ההוא דאמר לדביתהו נכסיי להאי דמיעברת אמר רב הונא האי מזכה לעובר והמזכה לעובר על ידי אחר לא קנה לכשיולד. איתיביה רב נחמן לרב הונא האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר נוטל מנה. א"ל משנתינו איני יודע מי שנאה:
457
תנ״ח[דף קמ"ב ע"ב]
אמר ר' יצחק א"ר יוחנן המזכה לעובר לא קנה. אם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר והקנה בכל לבו אבל לעובר לא קנה. א"ל שמואל לרב הונא בגדתאה פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באפייהו המזכה לעובר קנה. והילכתא המזכה לעובר לא קנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל כר' יוחנן וכגון שאין בנו. אבל המזכה לעובר שבמעי אשתו קנה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. עכ"ל:
אמר ר' יצחק א"ר יוחנן המזכה לעובר לא קנה. אם תאמר משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר והקנה בכל לבו אבל לעובר לא קנה. א"ל שמואל לרב הונא בגדתאה פוק ואייתי לי בי עשרה ואימא לך באפייהו המזכה לעובר קנה. והילכתא המזכה לעובר לא קנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל כר' יוחנן וכגון שאין בנו. אבל המזכה לעובר שבמעי אשתו קנה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. עכ"ל:
458
תנ״טכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והילכתא המזכה לעובר לא קנה אית מדרבנן דמוסיף לה. אם אמר לכשתלד קנה עכ"ל. וכן פסק פר"ח זצ"ל וה"ג דאצל בנו המזכה לעובר קנה. כתב הרב ר' יצחק בר מרדכי זצ"ל והילכתא המזכה לעובר לא קנה. מיהו דוקא במתנה אבל בירושה נראה דהלכה כר' יוסי דתנן עובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר' יוסי. דהכי מוכח ביבמות פ' אלמנה. עכ"ל:
459
ת״ס[שם ע"א]
אמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה ואם אמר לכשתלד קנה. רב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה. רב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. וקיימא לן כרב נחמן דהילכתא כרב נחמן בדיני:
אמר רב נחמן המזכה לעובר לא קנה ואם אמר לכשתלד קנה. רב הונא אמר אף לכשתלד לא קנה. רב ששת אמר אחד זה ואחד זה קנה. וקיימא לן כרב נחמן דהילכתא כרב נחמן בדיני:
460
תס״א[שם]
תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והחזיק כל אחד במה שמצאו ושמעו בו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר. החזירו הכל ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו וחזרו ישראל והחזיקו בנכסיו החזיק בשניה אחר שמת הבן או העובר קנה דהשתא ליכא עוד שום יורש בראשונה לא קנה דאיגלאי מילתא שהיה לו בן או עובר. ואע"ג דסוף סוף מת העובר ולא יצא לאויר העולם כיורש גמור חשיב ליה. ומרע למחזיקי ראשונה. ופירשה אביי דאף על גב דהמזכה לעובר לא קנה ירושה הבאה מאליה שאני. ורבא אמר אף ירושה הבאה מאליה לא קנה ושאני התם דמעיקרא כשהחזיקו רפויי מרפיא בידייהו. כשמת הגר ובזבזו נכסיו והחזיקו לא נתכוונו להחזיק לגמרי דהא מספקא להו אם יש להם יורשים אם לאו. מאי בינייהו בין אביי לרבא איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואחר כך מת כלומר גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והחזיקו ואחר כך שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אחרי כן שמת העובר ועדיין היו מוחזקין. אי נמי שהחזיקו אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת בשעה ששמעו אלא אחר כך מת. לאביי דאמר דעובר יורש משום דהויא ירושה הבאה מאליה. המחזיקים ראשונה קודם מיתת העובר לא החזיקו אלא מחזיקי שניה אחר מיתתו. ולרבא דתלי טעמא בריפוי המחזיקים ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה. ואע"פ שנודע לבסוף שעדיין לא מת מ"מ לא מרפייא בידייהו כיון דשמעו בו שמת העובר ולא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש. דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר העולם והמחזיקים בשניה לאחר מיתת העובר לא הויא חזקתן חזקה:
תניא גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והחזיק כל אחד במה שמצאו ושמעו בו שיש לו בן או שאשתו מעוברת חייבין להחזיר. החזירו הכל ואחר כך שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו וחזרו ישראל והחזיקו בנכסיו החזיק בשניה אחר שמת הבן או העובר קנה דהשתא ליכא עוד שום יורש בראשונה לא קנה דאיגלאי מילתא שהיה לו בן או עובר. ואע"ג דסוף סוף מת העובר ולא יצא לאויר העולם כיורש גמור חשיב ליה. ומרע למחזיקי ראשונה. ופירשה אביי דאף על גב דהמזכה לעובר לא קנה ירושה הבאה מאליה שאני. ורבא אמר אף ירושה הבאה מאליה לא קנה ושאני התם דמעיקרא כשהחזיקו רפויי מרפיא בידייהו. כשמת הגר ובזבזו נכסיו והחזיקו לא נתכוונו להחזיק לגמרי דהא מספקא להו אם יש להם יורשים אם לאו. מאי בינייהו בין אביי לרבא איכא בינייהו ששמעו בו שמת ולא מת ואחר כך מת כלומר גר שמת ובזבזו ישראל נכסיו והחזיקו ואחר כך שמעו שאשתו מעוברת ושמעו אחרי כן שמת העובר ועדיין היו מוחזקין. אי נמי שהחזיקו אחר ששמעו בו שמת ולא היה מת בשעה ששמעו אלא אחר כך מת. לאביי דאמר דעובר יורש משום דהויא ירושה הבאה מאליה. המחזיקים ראשונה קודם מיתת העובר לא החזיקו אלא מחזיקי שניה אחר מיתתו. ולרבא דתלי טעמא בריפוי המחזיקים ראשונה ששמעו בו שמת הויא חזקתן חזקה. ואע"פ שנודע לבסוף שעדיין לא מת מ"מ לא מרפייא בידייהו כיון דשמעו בו שמת העובר ולא יצא לאויר העולם ולא זכה לירש. דלרבא אינו יורש עד שיצא לאויר העולם והמחזיקים בשניה לאחר מיתת העובר לא הויא חזקתן חזקה:
461
תס״בלפי מאי דפרי' לעיל דהלכה כר' יוסי בירושה הבאה מאליה ה"נ הלכה כאביי. מיהו רבינו יצחק אלפס זצ"ל פסק בפרק אלמנה דלית הילכתא כר' יוסי אלא כרבנן דאמר אין זכיה לעובר ואין לו חלק עד שיוולד:
462
תס״ג[שם ע"ב]
ההוא דאמר לדביתהו נכסיי לבניי די יהוו ליכי מינאי ולא היתה אשתו אתא בריה קשישא מאשתו ראשונה וקא קביל קמיה א"ל מה תהוי עילויה דההוא גברא. א"ל זיל קני כחד מינייהו העתידים להוולד. ר' אבין ור' מיאשא ור' ירמי' אמרי אית חולק לטליא במקום בניא. ר' אבהו ור' חנינא ור' יצחק נפחא אמרי לית חולק לטליא במקום בניא. ומסקנא דפליגי בקני כחמור דקאמר ליה קני כאחד מן הבנים שיהיו לי. כי היכי דאינהו לא קנו שהרי לא היו עדיין אפי' עובד בשעת מתנה שלא היתה אשתו מעוברת. ואין כאן שייך לומר דעתו של אדם קרובה אצל בנו. איהו נמי לא קנה. דאיתמר קני כחמור לא קנה. וה"נ מסקנא דשמעתא כאינהו דאמרי לא קנה וכן הלכה:
ההוא דאמר לדביתהו נכסיי לבניי די יהוו ליכי מינאי ולא היתה אשתו אתא בריה קשישא מאשתו ראשונה וקא קביל קמיה א"ל מה תהוי עילויה דההוא גברא. א"ל זיל קני כחד מינייהו העתידים להוולד. ר' אבין ור' מיאשא ור' ירמי' אמרי אית חולק לטליא במקום בניא. ר' אבהו ור' חנינא ור' יצחק נפחא אמרי לית חולק לטליא במקום בניא. ומסקנא דפליגי בקני כחמור דקאמר ליה קני כאחד מן הבנים שיהיו לי. כי היכי דאינהו לא קנו שהרי לא היו עדיין אפי' עובד בשעת מתנה שלא היתה אשתו מעוברת. ואין כאן שייך לומר דעתו של אדם קרובה אצל בנו. איהו נמי לא קנה. דאיתמר קני כחמור לא קנה. וה"נ מסקנא דשמעתא כאינהו דאמרי לא קנה וכן הלכה:
463
תס״ד[דף קמ"ג ע"א]
דאיתמר קני כחמור לא קנה. את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה רב המנונא אמר לא קנה ולא כלום. רב ששת אמר קנה הכל:
דאיתמר קני כחמור לא קנה. את וחמור רב נחמן אמר קנה מחצה רב המנונא אמר לא קנה ולא כלום. רב ששת אמר קנה הכל:
464
תס״הוכתב רבינו שמואל זצ"ל וקיימא לן כרב נחמן בדיני דאת וחמור קנה מחצה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל כרב נחמן. וכן כתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל דהלכה כרב נחמן דאמר קנה מחצה. כתב רבינו שמואל זצ"ל נכסיי לבראי די יהווי ליכי מינאי לא היתה אשתו מעוברת והילכך לא קני כדלקמן דבכי האי גוונא לא אמרי' דעתו של אדם קרובה אצל בנו אלא היכא דמזכה לעובר שבמעי אשתו כבר. ושוב מצאתי כן בפר"ח זצ"ל עכ"ל:
465
תס״ו[שם]
ההוא דאמר לדביתהו נכסיי ליך ולבניך. אמר רב יוסף קנאי איתתא פלגא כנגד כל הבנים היא מחצה והם מחצה. אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא ר' אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו:
ההוא דאמר לדביתהו נכסיי ליך ולבניך. אמר רב יוסף קנאי איתתא פלגא כנגד כל הבנים היא מחצה והם מחצה. אמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא ר' אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו:
466
תס״ז[שם ע"ב]
והילכתא כרב יוסף בשדה קנין ומחצה. ההוא גברא דשדר פיסקא דשיראי לביתיה פי' חתיכת מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו. אמר ר' ינאי הראוי לבנים מלבושי זכר לבנים. לבנות לבנות. ולא אמרן אלא דלית לי' כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר. ולא אמרן אלא דאנסיבא ברתיה שאינה מוטלת עליו אבל לא אנסיבא ברתיה לא שביק אינש ברתיה ושדר לכלתיה:
והילכתא כרב יוסף בשדה קנין ומחצה. ההוא גברא דשדר פיסקא דשיראי לביתיה פי' חתיכת מעיל וסתם שלח לחלק לבני ביתו. אמר ר' ינאי הראוי לבנים מלבושי זכר לבנים. לבנות לבנות. ולא אמרן אלא דלית לי' כלתא אבל אית ליה כלתא לכלתיה שדר. ולא אמרן אלא דאנסיבא ברתיה שאינה מוטלת עליו אבל לא אנסיבא ברתיה לא שביק אינש ברתיה ושדר לכלתיה:
467
תס״חכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל הלשון משמע לכלתיה ולא לבנתיה. אבל אי לא נסיבא בנתיה לא שביק אינש ברתיה ושדר לכלתיה האי נמי משמע לבנתי' ולא לכלתי'. וכ"ש אי אית ליה בנתא אחריתי דאינסבא דלא שקלי עכ"ל. ירוש' בפ' שני דייני גזילות מי ששלח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבניי. בנותיו בכלל. ואם בשעת מיתה אמר אילו לבניי אין הבנות בכלל. כך כתב רבינו שמואל זצ"ל. ורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל מי ששלח כו'. אבל בירוש' שלפניי כתוב הרי שהיה נתון במדינת הים ואמר אילו לבניי וכו' והיא היא:
468
תס״ט[שם]
ההוא דאמר להו בשעת מיתה נכסיי לבניי ולא היה לו אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו. ובעי תלמודא מי קרו אינשי לברא יחידאה בנאי בלשון רבים וא"כ כל נכסיו לבנו ואין הבנות בכלל או לא ויחלקו הבנות עמו. אמר אביי ת"ש ובני דן חושים אלמא בן אחד מיקרי לשון רבים א"ל רבא מאי קושיא הא כדתני דבי חזקיה דתנא דבי חזקיה שהיו בנים מרובים כחושים של קנה. אלא אמר רבא מרבא ובני פלוא אליאב. ורב יוסף אמר מהכא ובני איתן עזריה. כתב דרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ופשטי' דקריה אינש לבן אחד בניי ואין לבת כלום אלא א"כ פירש עכ"ל. וא"ת כיון דקרו אינשי לברא בניי למה הוצרך לומר נכסיי לבנו פשיטא שהוא לבנו. י"ל דאיצטריך לאשמועינן שאם תצא דייתיקי עליו היום או למחר שלא יהא בה כלום. כך פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל:
ההוא דאמר להו בשעת מיתה נכסיי לבניי ולא היה לו אלא בן אחד זכר וגם בנות היו לו. ובעי תלמודא מי קרו אינשי לברא יחידאה בנאי בלשון רבים וא"כ כל נכסיו לבנו ואין הבנות בכלל או לא ויחלקו הבנות עמו. אמר אביי ת"ש ובני דן חושים אלמא בן אחד מיקרי לשון רבים א"ל רבא מאי קושיא הא כדתני דבי חזקיה דתנא דבי חזקיה שהיו בנים מרובים כחושים של קנה. אלא אמר רבא מרבא ובני פלוא אליאב. ורב יוסף אמר מהכא ובני איתן עזריה. כתב דרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ופשטי' דקריה אינש לבן אחד בניי ואין לבת כלום אלא א"כ פירש עכ"ל. וא"ת כיון דקרו אינשי לברא בניי למה הוצרך לומר נכסיי לבנו פשיטא שהוא לבנו. י"ל דאיצטריך לאשמועינן שאם תצא דייתיקי עליו היום או למחר שלא יהא בה כלום. כך פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל:
469
ת״ע[שם]
ההוא דאמר להו נכסיי לבניי והוה ליה ברא ובר ברא מי קרו אינשי לבר ברא ברי ולפיכך אמר נכסיי לבניי לשון רבים ויחלוקו בין שניהם או לא קרו ליה ברא והאי דקרי ליה לשון רבים כדאמרינן לעיל ובני פלוא אליאב. רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא בני. מר בר רב אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא ברי. תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים:
ההוא דאמר להו נכסיי לבניי והוה ליה ברא ובר ברא מי קרו אינשי לבר ברא ברי ולפיכך אמר נכסיי לבניי לשון רבים ויחלוקו בין שניהם או לא קרו ליה ברא והאי דקרי ליה לשון רבים כדאמרינן לעיל ובני פלוא אליאב. רב חביבא אמר קרו אינשי לבר ברא בני. מר בר רב אשי אמר לא קרו אינשי לבר ברא ברי. תניא כוותיה דמר בר רב אשי המודר הנאה מן הבנים מותר בבני בנים:
470
תע״אכתב רבי' ברוך מארץ יון זצ"ל וכן הילכתא כמר בר רב אשי. וכתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל ודוקא דלא הוה ליה אלא חד ברא ואיהו אמר לבניי לשון רבים אבל הוה ליה תרי בני אז לא קמיבעיא ליה דלא הוה בר ברא בכלל. אבל זה קשיא תניא כמר בר רב אשי המודר הנאה מבנים כו' מאי סייעתא אית ליה אם נפרש כמו שפירשנו שבזה לא נחלקו היכא דאית ליה בנים ובני בנים ואמר נכסיי לבניי דלא אמר על בני בנים. ומורי מפרש דמיבעיא ליה אף בברי בני. ומורי שכתב זה ר"ת זצ"ל:
471
תע״ב[שם]
מתני' הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לב"ד או בציבור ראו מה שהניח לנו אבינו ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו הרי אנו עושין ואוכלין ונתעצלו ב"ד לחלוק השביחו לעצמן. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל אורחא דמילתא נקט וה"ה אם גדולים כולם והשביחו מקצתן אין חילוק כדמוכח בגמ' גבי רב ספרא דהתם כולהו גדולים הוו השביחו באמצע ואפילו בעדים לא יהבי' להו במה שטרחו בחלק הקטנים. דמסתמא בחנם היה דעתם לטרוח להם הואיל דלא פירשו. אם אמרו גדולים ראו מה שהניח כו' אין נראה לפרש כדפי' בקונט' ראו מה שהניח לנו אבינו מזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו כו' ורוצה לפרש שלא השביחו בכל הנכסים אלא בחלק המגיעם שהרי גבי רב ספרא בכל הנכסים הוה וגם פשטא דמתני' מיירי בכל הנכסים ודוחקו לפרש כן משום דקשה לו למה השביחו לעצמם במה ששבחו בחלק הקטנים אמאי לא הוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתו'. אי נמי בעדים בשדה העשויה ליטע ונראה למורי לפרש האי דקתני השביחו לעצמן היינו נמי דשמין בעדי' אבל הל' השבי' לאמצע משמע כל השבח וגם רב ספרא לשם מאי שיימי' בזוזי. מיהו התם נמי מצינו לפ' שכר טורחן. ועוד אפילו בחלקם אמאי לא אמר מאן פלג לכו כדאמרי' בשאר שותפי באיזהו נשך ובאלו מציאות שצריך להביא עדים שחלק בפני שלשה. אבל נראה שיש להשיב חילוק שבכאן מן הדין השביחו לעצמם הכל אפי' במה שהשביחו בחלק הקטנים. משום דהכא כל זמן שלא חלקו יש להם רשות להשתכר בתפוסת הבית. ולא חשיב שלא ברשות דמאי איכפת להו לקטנים אם ישתכרו הגדולים בחלקם. וכמו זה נהנה וזה לא חסר הוי. שהרי בלא זה היו משתכרים בהם. וכ"ש אם הם כולם גדולים הואיל ולא מיחו כשאמרו קצתם הרי אנו משביחים לעצמינו הרי הוא כאילו מוחלים להם. דהכי מוכח טעמא בפ' המפקיד גבי מרי בר איסק אתא לי' אחאי מבי חוזאי דאמ' התם הואיל דשלא ברשות ירד וקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. פלג ליה מפרדיסי ובוסתני דכותל ולא יהבינן ליח אפי' בעדים במה שטרח בחלקו. ואע"פ שמסתמא כשטרח לדעת עצמו טרח שהרי לא ידע שאחיו היה וכאילו אמר אני משביח לעצמי. ועוד ששבחו נכסים מחמת עצמן היו הפרדיסי ובוסתני דשתל ואפי' הכי הואיל דשלא ברשות ירד לא שקיל מכלל דהך מתני' משמע התם דהיינו טעמא הוי דברשות הן משביחין ולא דמו נמי לשותפין דהתם נשתתפו כדי להרויח ומקפידין על הריוח שאינם רוצים שישתכר אחד יותר מחבירו ושניהם קיבלו כדי להשתכר לאמצע. משום הכי פלג בלא דעתא דחבריה שלא בפני ב"ד בדבר שצריך שומא לא הויא פלוגתא והוי השכר לאמצע אפי' אמר הריני משתכר לעצמי. עכ"ל:
מתני' הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים ואם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לב"ד או בציבור ראו מה שהניח לנו אבינו ומזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו הרי אנו עושין ואוכלין ונתעצלו ב"ד לחלוק השביחו לעצמן. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל אורחא דמילתא נקט וה"ה אם גדולים כולם והשביחו מקצתן אין חילוק כדמוכח בגמ' גבי רב ספרא דהתם כולהו גדולים הוו השביחו באמצע ואפילו בעדים לא יהבי' להו במה שטרחו בחלק הקטנים. דמסתמא בחנם היה דעתם לטרוח להם הואיל דלא פירשו. אם אמרו גדולים ראו מה שהניח כו' אין נראה לפרש כדפי' בקונט' ראו מה שהניח לנו אבינו מזומנין אנו לחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו כו' ורוצה לפרש שלא השביחו בכל הנכסים אלא בחלק המגיעם שהרי גבי רב ספרא בכל הנכסים הוה וגם פשטא דמתני' מיירי בכל הנכסים ודוחקו לפרש כן משום דקשה לו למה השביחו לעצמם במה ששבחו בחלק הקטנים אמאי לא הוי כיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דשמין לו וידו על התחתו'. אי נמי בעדים בשדה העשויה ליטע ונראה למורי לפרש האי דקתני השביחו לעצמן היינו נמי דשמין בעדי' אבל הל' השבי' לאמצע משמע כל השבח וגם רב ספרא לשם מאי שיימי' בזוזי. מיהו התם נמי מצינו לפ' שכר טורחן. ועוד אפילו בחלקם אמאי לא אמר מאן פלג לכו כדאמרי' בשאר שותפי באיזהו נשך ובאלו מציאות שצריך להביא עדים שחלק בפני שלשה. אבל נראה שיש להשיב חילוק שבכאן מן הדין השביחו לעצמם הכל אפי' במה שהשביחו בחלק הקטנים. משום דהכא כל זמן שלא חלקו יש להם רשות להשתכר בתפוסת הבית. ולא חשיב שלא ברשות דמאי איכפת להו לקטנים אם ישתכרו הגדולים בחלקם. וכמו זה נהנה וזה לא חסר הוי. שהרי בלא זה היו משתכרים בהם. וכ"ש אם הם כולם גדולים הואיל ולא מיחו כשאמרו קצתם הרי אנו משביחים לעצמינו הרי הוא כאילו מוחלים להם. דהכי מוכח טעמא בפ' המפקיד גבי מרי בר איסק אתא לי' אחאי מבי חוזאי דאמ' התם הואיל דשלא ברשות ירד וקטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. פלג ליה מפרדיסי ובוסתני דכותל ולא יהבינן ליח אפי' בעדים במה שטרח בחלקו. ואע"פ שמסתמא כשטרח לדעת עצמו טרח שהרי לא ידע שאחיו היה וכאילו אמר אני משביח לעצמי. ועוד ששבחו נכסים מחמת עצמן היו הפרדיסי ובוסתני דשתל ואפי' הכי הואיל דשלא ברשות ירד לא שקיל מכלל דהך מתני' משמע התם דהיינו טעמא הוי דברשות הן משביחין ולא דמו נמי לשותפין דהתם נשתתפו כדי להרויח ומקפידין על הריוח שאינם רוצים שישתכר אחד יותר מחבירו ושניהם קיבלו כדי להשתכר לאמצע. משום הכי פלג בלא דעתא דחבריה שלא בפני ב"ד בדבר שצריך שומא לא הויא פלוגתא והוי השכר לאמצע אפי' אמר הריני משתכר לעצמי. עכ"ל:
472
תע״גוכן נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כדבריו שכל השבח מכל הנכסים שהשביח הוא שלו. ולא דמי ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דאין לו אלא שכר טורחו או בעדים או בהוצאתו דהתם היו שותפין ויכולים להרויח זה כמו זה ואינם בני מחילה. אבל הני קטנים דהכא הוו בני מחילה שאם לא ירויחו הגדולים הקטנים לא ירויחו בהם וכן צריך לומר באחי דרב ספרא דקטנים הוו. ואע"ג דאמרי' באלו מציאות גבי תמרי דזיקא דיתמי לאו בני מחילה נינהו. הכא כיון שלא הפסידו כלום ולא בא לידם הויא מחילה ומחלי ליה שפיר. ור"ת זצ"ל פי' דלאו לגמרי דידיה הוא. אלא מזה הוא שלו שנוטל שכר טורחו. וברישא לא שקיל אפי' שכר טורחו. ולא נהירא. עכ"ל:
473
תע״ד[שם]
אמר רב חביבא בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו הא דקתני רישא דהשביחו לאמצע אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים הם לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו הנכסים אבל שבחו מחמת עצמן שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן:
אמר רב חביבא בריה דרבא משמיה דרבא לא שנו הא דקתני רישא דהשביחו לאמצע אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים הם לא טרחו ולא הוציאו משלהם כלום אלא מנכסי אביהם שכרו פועלים והשביחו הנכסים אבל שבחו מחמת עצמן שחפרו ונטעו ושכרו משלהם ולא משל אביהם אז השבח לעצמן:
474
תע״ה[דף קמ"ד ע"א]
איני והאמר ר' חנינא אפי' לא הניח להם אביהם אלא אודייני. פירות בור וכיסויו ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו השבח לאמצע הוא והא אודייני מחמת עצמן הוא שמשמרין אותו וצריך לשומרים. שני אודייני דאפילו קטן מצי נטורי בה וחשיב להו שבח מחמת נכסים. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים כלומר שהשביחו הנכסים בגופן שעכשיו הם מוטבים ממה שהיו בשעת מיתה כגון שהקרקע היתה כמה שנים והם העלוה שירטון ע"י עידור וזיבול. אי נמי נטעה כדמים שעתה היא שוה יותר ע"י שהושבחה ואפי' טרחו בגופן זהו נקרא מחמת נכסים. וכגון שהיה בתפוסת הבית מעות שהיה יכול לקנות צורכי השבח ולשכור פועלים. אבל אם לא היה אלא הם הוציאו בממונו זהו דבר אחר. אבל שבחו מחמת עצמן כגון שהנכסים הם כמו שהיו מעולם אלא שעל ידם נשתכרו. כגון שהיו בתים ונשתכרו בהם ולא היו מצויים בני אדם להשכיר אלא שהם טרחו אחר הצריכים. אי נמי ריחים וטרחו בהם ונשתכרו. אי נמי בית המרחץ ורחצו בני אדם בשכירות. אי נמי בהמות עצמן שהם טרחו אחר בני אדם. וגם טרחו בטחינה וגם בעשיית בית המרחץ מה שהקטנים אינם יכולים לעשות והנכסים עצמן כמו שהיו מעולם. והיינו דקא פריך ליה מאודיינא שהבור נמי לא משביח בגופו. וחשיב ליה מחמת עצמן הואיל שהבור לא הושבח בגופו אלא שהן טרחו לשמרו מלדלות ממנו בלא שכירות. ומשני שאני אידיינא שאותו טורח הם עצמן היו עושין אם היה אומ' להם. לפיכך כאילו בלא טורחו נעשה אותו שבח ממילא. ואין להם לגדולי' יותר מן הקטנים. ואע"פ שהשבח אינו בנכסים עצמן. והשתא אית לן לפרש ואם אמרו ראה מה שהניח לן כו' אפי' מה ששבחו מחמת נכסים הואיל שלא רצו לטרוח אלא על מנת שיהיה לעצמן הרי הוא לעצמן עכ"ל. ור"ת זצ"ל פי' מחמת נכסים כגון בוסתני ופרדיסי דשתל מרי בר איסק. ומחמת עצמן כגון שהניח להם אביהם מתכות ועשו מהן כלים. ועורות לעבדן. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לחלק בין בוסתני ופרדיסי דשתיל מרי בר איסק למתכות ועשאן כלים ועורות לעבדן. כתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל ששבחו נכסי' מחמת נכסים כגון שהיו להם שתי שדות שוה ד' דינרים הוציא האחת והוציאו הדמים על השנית והשביחוה ששוה שלש מאות דינרין. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן כגון שהוציאו עליהם ממונן שהיה קנוי להם או ירושה מעלמא אע"ג דלא פירשו השביחו לעצמן עכ"ל. אידייני פי' רבינו שמואל זצ"ל בור וכיסויו. ורבי' תם זצ"ל פי' שהוא כלי גבוה שעומדים עליו שומרי שדות וכרמים לראות עליו מרחוק וגם ראוי הוא לישן עליו כדאמרי' בפ' בתרא דמועד קטן ישן ע"ג המטה על גבי אודייני. ויש ספרים דגרסי אודווני והוא מלשון דוי להכא ודוי להכא . ומה שכתוב במס' שמחות הישן על גבי ספסל או על גבי מטללתא דכרמא. דאודייתא חייב בכפיית המטה טעו' סופר יש לשם ואין זה לשון ברייתא אלא פי' בספרים אלא גרסי' ואודייתא והוא אודייני דהכא ודמועד קטן:
איני והאמר ר' חנינא אפי' לא הניח להם אביהם אלא אודייני. פירות בור וכיסויו ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו השבח לאמצע הוא והא אודייני מחמת עצמן הוא שמשמרין אותו וצריך לשומרים. שני אודייני דאפילו קטן מצי נטורי בה וחשיב להו שבח מחמת נכסים. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים כלומר שהשביחו הנכסים בגופן שעכשיו הם מוטבים ממה שהיו בשעת מיתה כגון שהקרקע היתה כמה שנים והם העלוה שירטון ע"י עידור וזיבול. אי נמי נטעה כדמים שעתה היא שוה יותר ע"י שהושבחה ואפי' טרחו בגופן זהו נקרא מחמת נכסים. וכגון שהיה בתפוסת הבית מעות שהיה יכול לקנות צורכי השבח ולשכור פועלים. אבל אם לא היה אלא הם הוציאו בממונו זהו דבר אחר. אבל שבחו מחמת עצמן כגון שהנכסים הם כמו שהיו מעולם אלא שעל ידם נשתכרו. כגון שהיו בתים ונשתכרו בהם ולא היו מצויים בני אדם להשכיר אלא שהם טרחו אחר הצריכים. אי נמי ריחים וטרחו בהם ונשתכרו. אי נמי בית המרחץ ורחצו בני אדם בשכירות. אי נמי בהמות עצמן שהם טרחו אחר בני אדם. וגם טרחו בטחינה וגם בעשיית בית המרחץ מה שהקטנים אינם יכולים לעשות והנכסים עצמן כמו שהיו מעולם. והיינו דקא פריך ליה מאודיינא שהבור נמי לא משביח בגופו. וחשיב ליה מחמת עצמן הואיל שהבור לא הושבח בגופו אלא שהן טרחו לשמרו מלדלות ממנו בלא שכירות. ומשני שאני אידיינא שאותו טורח הם עצמן היו עושין אם היה אומ' להם. לפיכך כאילו בלא טורחו נעשה אותו שבח ממילא. ואין להם לגדולי' יותר מן הקטנים. ואע"פ שהשבח אינו בנכסים עצמן. והשתא אית לן לפרש ואם אמרו ראה מה שהניח לן כו' אפי' מה ששבחו מחמת נכסים הואיל שלא רצו לטרוח אלא על מנת שיהיה לעצמן הרי הוא לעצמן עכ"ל. ור"ת זצ"ל פי' מחמת נכסים כגון בוסתני ופרדיסי דשתל מרי בר איסק. ומחמת עצמן כגון שהניח להם אביהם מתכות ועשו מהן כלים. ועורות לעבדן. ואין נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לחלק בין בוסתני ופרדיסי דשתיל מרי בר איסק למתכות ועשאן כלים ועורות לעבדן. כתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל ששבחו נכסי' מחמת נכסים כגון שהיו להם שתי שדות שוה ד' דינרים הוציא האחת והוציאו הדמים על השנית והשביחוה ששוה שלש מאות דינרין. אבל שבחו נכסים מחמת עצמן כגון שהוציאו עליהם ממונן שהיה קנוי להם או ירושה מעלמא אע"ג דלא פירשו השביחו לעצמן עכ"ל. אידייני פי' רבינו שמואל זצ"ל בור וכיסויו. ורבי' תם זצ"ל פי' שהוא כלי גבוה שעומדים עליו שומרי שדות וכרמים לראות עליו מרחוק וגם ראוי הוא לישן עליו כדאמרי' בפ' בתרא דמועד קטן ישן ע"ג המטה על גבי אודייני. ויש ספרים דגרסי אודווני והוא מלשון דוי להכא ודוי להכא . ומה שכתוב במס' שמחות הישן על גבי ספסל או על גבי מטללתא דכרמא. דאודייתא חייב בכפיית המטה טעו' סופר יש לשם ואין זה לשון ברייתא אלא פי' בספרים אלא גרסי' ואודייתא והוא אודייני דהכא ודמועד קטן:
475
תע״וורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון כתב אודייני לשון א' כרבי' שמואל זצ"ל ולשון שני פי' שהיא מכתשת עשויה לשכירות:
476
תע״ז[שם]
מתני' ואם אמרו גדולים [ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן] רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינון ועבד בהו עיסקא וחשיב להו שבח מחמת נכסים הואיל דאין צריך טורח כל כך אלא לקנות ולמכור. תבעוה אחוה לדינא קמיה דרבא אמר להו רבא רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא דמי. פי' רבי' שמואל זצ"ל ושמעי' מהכא דכל מאן דהא כמו רב ספרא אע"ג דלא אמר לעצמי עושה כמ"ד והשבח לעצמו עכ"ל:
מתני' ואם אמרו גדולים [ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן] רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינון ועבד בהו עיסקא וחשיב להו שבח מחמת נכסים הואיל דאין צריך טורח כל כך אלא לקנות ולמכור. תבעוה אחוה לדינא קמיה דרבא אמר להו רבא רב ספרא גברא רבא הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא דמי. פי' רבי' שמואל זצ"ל ושמעי' מהכא דכל מאן דהא כמו רב ספרא אע"ג דלא אמר לעצמי עושה כמ"ד והשבח לעצמו עכ"ל:
477
תע״חכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל הא נמי חשיב שבחו נכסים שהושבחו נכסים בגופן שניתוספו מחמת שעשו בהם פרקמטיא. ומיכן אני מדייק שאינו עומד בטירחן לבדו שבכאן רב ספרא כל הטורח עשה בעצמו והיינו כמו נטיעת כדמים וגנות ואפי' הכי חושב שבח מחמת נכסים עכ"ל. ירוש' אמר ר' לא אם אמרו בב"ד מיהו רבי' שמואל זצ"ל פי' דה"ה בפני עדים או בציבור:
478
תע״טמתני' וכן האשה שמת בעלה שהשביחה מן הנכסי' השביח' לאמצע ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביח' לאמצע פי' רבי' שמואל זצ"ל והוא דלא שקלא מזוני דאי שקלא מזוני לא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל הא דפי' בקונט' והוא דלא שקלא מזוני דאי שקל' מזוני כו' אין נראה. ומה אם השביחה שוה מאה מנה ומעשה ידיה אינם שוים מנה וכי בשביל כך תתן להם הכל אלא תנכה להם בשיעור ביטול ידיה והשאר תטול עכ"ל ופרכינן אשה מאי עיבידתה או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונ' ומעשה ידיה שלהן. אין לה להשתכר בממון היורשין. א"ר באשה יורשת כגון שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומתו. וירשו בני ראובן ובני שמעון נכסי יעקב אביהם. או כגון בת בין הבנות או בת הבן בין הבנים דינה כדין האחים או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים. פשיטא מהו דתימא כיון דלאו דרכה למיטרח אע"ג דלא פדיש כמאן דפריש דמי קמ"ל. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל באשה יורשת. כגון שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומת ראובן בלא בנים והיו לו אחים אחרים קטנים הרי היא עתה יורשתו עם שאר אחים הקטנים מכח אביה שהיא במו בן אחיו דבת האח הדי היא כאח. והיינו דקתני ראו מה שהניח לי בעלי כו' ומשמע שהירושה מבעלה באה. אבל לפי' הקונט' דפי' באבי אביהן שירשו בני ראובן ובת שמעון בנכסי יעקב אביהן. נמצא שהיא יורשת מחמת אביה ולא מחמת בעלה. ומאי קתני ראו מה שהניח לי בעלי. מיהו האי דמסיק לקמן דאמ' טרחה קמי יתמי אתי שפיר טפי לפירוש הקונט' דמשמע יתמי בני בעלה. אבל לפירושי יש לפרש דקמי יתמי לאחיו הקטנים ולפיכך פירשתי לאחיו הקטנים. עכ"ל:
479
ת״פורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל פי' כגון שנשא ראובן מבנות שמעון אחיו וכשמת ראובן לא היה לו יורש אלא בנות אחיו שאשתו מכללן. וה"ה לבת אחותו ובת דודו וכיוצא בהם. וכן פי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
480
תפ״א[שם]
מתני' ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כו' פשיטא מהו דתימא בההיא הנאה דקא נפיק לה דאמ' דטרחא קמי יתמי אחולי מחלה גבייהו וחזרה בה ממה שאמרה תחיל' הריני עושה ואוכלת קמ"ל. ירוש' א"ר לאָ אם אמרה בב"ד. כתב דבי' שמואל זצ"ל אלמנה שאמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה הא תנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן. הילכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה. אפי' השביחו אלף בכך השבח לעצמה. אבל אם השביח' נכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים. ואע"פ שלא נשתייר מבעלה אפי' רביעית כתובתה עכ"ל. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לא נהירא ליה דדוקא גבי כתובתה יש לנו לומר שאם מכרה כתובתה או לקחה כתובתה בב"ד אין לה מזונות. אבל זו אשה שלא לקחה כלום מכתובת' אלא נכסי מלוג שלה או מה שירשה שנתן לה בעלה דתטול אשתו כאחד מן הבנים. בשביל כך לא הפסידה מזונות. דאפילו מכרה קצת כתובתה אמרי' בפ' אלמנה ניזונת שלא הפסידה מזונותיה דלית דחש לה להא דר' שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף כ"ש נכסי מלוג שלה דלא שייכי כלל לכתובתה. וגם מה שפי' שאם נתעצלו ב"ד להשביעה מה שהשביחה השביחה לעצמה מנא ליה הא. אלא לעולם הוי בחזקת היורשים עד שישביעוה. והכא מיירי דוקא באשה יורשת ולא בכתובתה דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בב"ד:
מתני' ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כו' פשיטא מהו דתימא בההיא הנאה דקא נפיק לה דאמ' דטרחא קמי יתמי אחולי מחלה גבייהו וחזרה בה ממה שאמרה תחיל' הריני עושה ואוכלת קמ"ל. ירוש' א"ר לאָ אם אמרה בב"ד. כתב דבי' שמואל זצ"ל אלמנה שאמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה השביחה לעצמה. והוא דלא שקלה מזוני דאי שקלה הא תנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהן. הילכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהם כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב"ד או יורשין להשביעה על כתובתה. אפי' השביחו אלף בכך השבח לעצמה. אבל אם השביח' נכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשים. ואע"פ שלא נשתייר מבעלה אפי' רביעית כתובתה עכ"ל. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לא נהירא ליה דדוקא גבי כתובתה יש לנו לומר שאם מכרה כתובתה או לקחה כתובתה בב"ד אין לה מזונות. אבל זו אשה שלא לקחה כלום מכתובת' אלא נכסי מלוג שלה או מה שירשה שנתן לה בעלה דתטול אשתו כאחד מן הבנים. בשביל כך לא הפסידה מזונות. דאפילו מכרה קצת כתובתה אמרי' בפ' אלמנה ניזונת שלא הפסידה מזונותיה דלית דחש לה להא דר' שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף כ"ש נכסי מלוג שלה דלא שייכי כלל לכתובתה. וגם מה שפי' שאם נתעצלו ב"ד להשביעה מה שהשביחה השביחה לעצמה מנא ליה הא. אלא לעולם הוי בחזקת היורשים עד שישביעוה. והכא מיירי דוקא באשה יורשת ולא בכתובתה דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בב"ד:
481
תפ״ב[שם]
א"ר חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו הבן לאותו הבית. במסכת' מוקמינן כגון שיש לאביו בעיר אחרת לדור בה ודוקא גדול דבכי האי גוונא חביב ליה טפי וגמר ומקני ליה. ודוקא בתולה. ודוקא שהשיאו אשתו ראשונה. פשיט' ייחד לו בית ועלייה כלומר ייחד לו האב לבנו בית שיש עלייה על גביו. בית קנה עלייה לא קנה. בית ואכסדרה שלפני הבית ופתוחין בו חלונות ודרך אכסדרה נכנסין לבית מהו. שנים בתים זה לפנים מזה מהו. תיקו:
א"ר חנינא המשיא אשה לבנו גדול בבית קנאו הבן לאותו הבית. במסכת' מוקמינן כגון שיש לאביו בעיר אחרת לדור בה ודוקא גדול דבכי האי גוונא חביב ליה טפי וגמר ומקני ליה. ודוקא בתולה. ודוקא שהשיאו אשתו ראשונה. פשיט' ייחד לו בית ועלייה כלומר ייחד לו האב לבנו בית שיש עלייה על גביו. בית קנה עלייה לא קנה. בית ואכסדרה שלפני הבית ופתוחין בו חלונות ודרך אכסדרה נכנסין לבית מהו. שנים בתים זה לפנים מזה מהו. תיקו:
482
תפ״גכתב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון ועלתה בתיקו הילכך לא קנה הבן. מיתיבי יחד לו בית וכלי בית. כלי בית קנה בית לא קנה. א"ר ירמיה כגון שהיה אוצרו של אביו צבור בתוכו הילכך בית לא קנה דכיון דמשתמש האב בבית לא הוציאו מחזקתו ולא מקני ליה לבנו:
483
תפ״ד[שם]
נהרדעי אמרי אפילו שובכי דיוני רב פפא אמר אפי' עצינא דהרסנא כלי מלא דגים מטוגנין בשומנין מר זוטר' אנסביה לבריה תלא ליה סנדלא. רב אשי אנסביה לבריה תלא ליה אשישא כוס מלא שמן:
נהרדעי אמרי אפילו שובכי דיוני רב פפא אמר אפי' עצינא דהרסנא כלי מלא דגים מטוגנין בשומנין מר זוטר' אנסביה לבריה תלא ליה סנדלא. רב אשי אנסביה לבריה תלא ליה אשישא כוס מלא שמן:
484
תפ״ה[שם]
אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא. חדא הא דאמרן. ואידך הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא. ואידך הא דאמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון. אבל במלוה לא. והאמר רב אפי' במלוה. איתמר נמי אמר שמואל משמיה דלוי מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. פי' מעמד שלשתן נפקד ומפקיד ומקבל מתנה וטעמ' מאי אמר אמימר נעשה כמי שאומר לו בשעת מתן מעות משעבידנ' לך לדידך ולכל דאתי מחמתך. א"ל רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוי בשעת מתן מעות ה"נ דקנו אפי' לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעול' אבל לדבר שאינו בעולם לא. אלא אמר רב אשי בההיא הנא' דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה. א"ל רב לרב אחא בר דלא קבא דמוריקא אית לי גבך הב ליה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא. מכלל דאי בעי הדר ביה מצי הדר. הכי קאמר דברים הללו לא ניתנו לחזרה. הא אמרה רב חדא זימנא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. אי מההיא הוה אמינא ה"מ מתנה מרובה. אבל מתנה מועטת לא בעי בפניו קמ"ל:
אמר מר זוטרא הני תלת מילי שוינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא. חדא הא דאמרן. ואידך הא דאמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא. ואידך הא דאמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון. אבל במלוה לא. והאמר רב אפי' במלוה. איתמר נמי אמר שמואל משמיה דלוי מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. פי' מעמד שלשתן נפקד ומפקיד ומקבל מתנה וטעמ' מאי אמר אמימר נעשה כמי שאומר לו בשעת מתן מעות משעבידנ' לך לדידך ולכל דאתי מחמתך. א"ל רב אשי לאמימר אלא מעתה הקנה לנולדים דלא הוי בשעת מתן מעות ה"נ דקנו אפי' לרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעול' אבל לדבר שאינו בעולם לא. אלא אמר רב אשי בההיא הנא' דקא משתניא ליה בין מלוה ישנה למלוה חדשה גמר ומשעבד נפשיה. א"ל רב לרב אחא בר דלא קבא דמוריקא אית לי גבך הב ליה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא. מכלל דאי בעי הדר ביה מצי הדר. הכי קאמר דברים הללו לא ניתנו לחזרה. הא אמרה רב חדא זימנא דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. אי מההיא הוה אמינא ה"מ מתנה מרובה. אבל מתנה מועטת לא בעי בפניו קמ"ל:
485
תפ״ופירשו ריב"א זצ"ל ור"ת זצ"ל דמעמד שלשתן קנה בעל כרחו של נפקד. דאי מדעתו דוקא אמאי צריך מעמד שלשתן הא אמרי' לעיל בפ' המוכר את הספינה ברשו' הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכור את מקומו הרי משמע דבקבלת קא זכי ליה לקונה דתן כזכי דמי. מעתה מה הוצרכו למעמד שלשתן. אלא תקון מעמד [שלשתן] שקונה בעל כרחו של נפקד. וראיה לדבר דאמרי' לקמן בפרקין גבי איסור גיורא דהוה ליה תריסר אלפי זוזי בי רב' וכו' עד במאי קני להו אי במעמד שלשתן לא אזילנא לגביה. משמע הא אזל קני רב מרי בעל כרחו של רבא. והכי מוכח מדא"ל גבי קבא דמוריק' דלעיל באנפי' קאמינ' לא הדרנא בי. ואם לא מפני שהיה רוצה שהנפקד ישתעבד לו על כרחו אמאי קא"ל במעמד שלשתן תן. לימא ליה שלא במעמד שלשתן זכה לו. דהא דאמר כי היכי דלא הדרנא בי לא קאי אמעמד שלשתן כלל. מיהו יש לדחות דהא דקאמר רבא לא אזילנא לגביה. לאו משום דאי אזיל הוה קני רב מרי על כרחו דרבא. אלא כלומר לא אזילנא לגביה דאי אזילנא וקאמר לי איסור תן לרב מרי אי אפשר לי שלא אתרצה ליתן לו הואיל וידבר לי פנים בפנים. והאי דאמר ליה נמי באנפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי. איכא למימר הוצרך לומד משום דבההיא שעתא לא היה ברשותו כמו שמחלק ר"ת זצ"ל בין היכא דאיתיה לפקדון ביד הנפקד להיכא דליתיה. דהא דאמר בהמוכר את הספינה כיון שקיבל עליו הנפקד קנה כשהפקדון אצלו. והא דבעינן מעמד שלשתן כשאין הפקדון ברשותו ולעולם כל מעמד שלשתן לא קני אלא מדעת הנפקד. מיהו ההיא דאיסור גיורא יש לסמוך לענין הלכה למעשה שקונה על כרחו של נפקד. כך משמע הא אזיל קני רב מרי על כרחו דאי כדפרי' שאי אפשר לז שלא יתרצ' לו ליתן לרב מרי כשידבר בו פנים בפנים. הא אפשר ליה לומר באפי בי תרי הוו עלי עדים שלא אתרצה לו אלא לפנים. אלא ודאי משמע דאי אזיל לגביה הוה קני רב מרי על כרחו. וההיא דהמחהו אצל חנוני דפרק המקבל התם פרישית:
486
תפ״זפר"ח זצ"ל ואסקינן דקני במעמד שלשתן בין מלוה בין פקדון בין מתנה מרובה בין מתנה מועטת בעינן בפניו. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל במעמד שלשתן קנה בין במלוה בין בפקדון. פי' רבינו תם בתשובה אחת דמעמד שלשתן שתקנו חכמים היינו לענין ישראל אבל בגוי לא דכיון דהלכתא בלא טעמא היא הבו דלא לוסיף עלה ואמר הנפקד או הלוה גוי ואמר לו ישראל המפקיד או הלוה לגוי תנהו לישראל פלוני במעמד שלשתן לא קנה אותו ישראל שהרי אפי' זיכה לו לחבירו ישראל על ידי גוי זכייה גמורה לא קני ולא עדיף מעמד שלשתן מזכייה גמורה. ואם הנפקד או הלוה ישראל ומקבל מתנה גוי כל זמן שאין ישראל חוזר בו יכול ליתנו לגוי ואפי' לא אמר לו במעמד שלשתן אלא בינו לבין עצמו אמר לו מה שאתה חייב לו או מה שהפקדתיך תן לגוי פלוני למה לא יתן כל זמן שאין ישראל חוזר בו אבל אם חוזר לא זכה גוי אפי' במעמד שלשתן וחייב הנפקד להחזיר למפקיד או הלוה למלוה. ומיהו אם אין הנפקד יכול להשמט מן הגוי שלא יפרע לפי שבדינא של גוי הוא חייב מכיון שאמר לו ליתן לגוי אז ודאי יתן לגוי ופטור מן המפקיד ואם הגוי הנותן מתנה במעמד שלשתן נראה דקנה ישר' ויכול להוציא מן הנפקד בב"ד דכיון דהפקיעו חכמים ממונן של ישר' במעמד שלשתן על ידי הילכתא בלא טעמא כ"ש ממון הגוי. ועוד דבדיניהם דיינין ליה כדאמ' בהגוזל בתרא שאומר לך כך דינכם. פי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שאם חזר המפקיד ומחלו לנפקד או המלוה ללוה קודם שנתנו למקבל מתנה שאינו מחול. ולא הוי כמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו שהוא מחול והביא ראיה מפ' המקדש דתניא התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר' מאיר אומר מקודשת וחכמים אומרים אינה מקודשת. ומפ' התם דפליגי בשטר כדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול מר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל. ואי אימא דכולי עלמא אית להו דשמואל והכא באשה סמכה דעתה קא מיפלגי מר סבר אשה סמכא דעתה אימא אמרה לא שביק לדידי ומחיל לה לאחריני ומר סבר אשה נמי לא סמכא דעתה. במלוה על פה במאי קא מיפלגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא ומר סבר לא שנא מלוה ולא שנא פקדון ולא מסיק כדלעיל. ואי ואי דכולא עלמא אית להו דרב הונא אף במלוה ובאשה סמכה דעתה פליגי אלא ש"מ דאינו יכול למחול. וכן הגיה שם ר"ת בספרו דמעמד שלשתן אינו יכול למחול. וההיא דהחובל גבי אשה פגיעתה רעה דפריך תזבנה לכתובתה בטובת הנאה ומשני כל לגבי בעל ודאי מחלה והשתא תזבנה במעמד שלשתן דלא מצי מחלה ואפילו הבעל לא יתרצה שתפסיד האשה כתובתה הא קני בעל כרחו כדפרי' לעיל. ותו לנבי היא שחבלה בבעלה הבעל יתרצה כדי לגבות חבלו. וכן ההיא דשנים אוחזין גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופריך וליחוש שמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתבה בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין. אמר רבה ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול והשתא ניחוש שמא נתנה במעמד שלשתן שאינה יכולה למחול. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלא תיקנו מעמ"ש בכתובה כשהאשה עדיין תחת בעלה דשמא לא תעמוד לגבות לעולם ובעודה תחת בעלה מיירי מדקרי לה טובת הנאה ואפי' היא עכשיו גרושה ליכא למיחש דלשמא מכרתה כבר בעודה תחתיו במעמד שלשתן לא קני כדפרי' ולשמא מכרה לאחר גירושין במעמד שלשתן נמי ליכא למיחש דאז כי מפיק בעל שובר המוקדם לשטר הלקוחות ונמצא שהיה מקחו מקח טעות והאשה תצטרך לשלם כל הכתוב בכתובה ללקוחות כיון שעומד לגבות ולפרוע מן הבעל ולא היתה מרווחת מידי בקינוניא שתעשה עם הבעל. וגם אם מכרתה בעודה תחת בעלה בלא מעמד שלשתן דהשתא מכרה בדמים מועטין לפי שלא תבא שמא לעולם לידי גבייה. אפי' הכי אם מכרה לבעלה לאחר הגירושין היא תשלם כל הכתובה ללקוחות שזהו יותר מכפלים שקבלה מהם לפי שבשעת מחילה היתה שוה כתובה כל הכתוב בה:
487
תפ״חוכבר נשאל הרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל מרגנשבורג והשיב דמעמד שלשתן אינו יכול לא למחול ולא לחזור בו:
488
תפ״ט[שם ע"ב]
מתני' האחין השותפין כו' אחד מן השותפין שמינוהו גבאי כו' אחד מן האחין שנטל מאתים זוז כו' חלה ונתרפא כו'. הני כולהו כתבתי בפ' דבבא קמא:
מתני' האחין השותפין כו' אחד מן השותפין שמינוהו גבאי כו' אחד מן האחין שנטל מאתים זוז כו' חלה ונתרפא כו'. הני כולהו כתבתי בפ' דבבא קמא:
489
ת״צ[שם]
מתני' האחין שעשו מקצת שושבינות בחיי אביהן ששלח האב את אחר מבניו לשמוח עם החתן ובידו דורונות שכן דרך שושבינות נוטל עמו סעודה ודורונות לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה. רעה דוד מתרגם שושבין. חזרה שושבין שחזר זה הבן ונשא אשה וזה החזיר שושבינותו חזרה לאמצע כמלות אביהם מפני שהשושבינות נגבית בב"ד כדין מלוה. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן בלא חופה אי נמי בהופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו בשושבינותו אין נגבית בב"ד מפני שהן גמילות חסד ומתנה בעלמא. ורמינהו שלח לו אביו שושבינות כלומר שלח על ידו שהוא יאכל וישמח עמו כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן ולא לאמצע נשתלחה לאביו מן השושבי' כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם. א"ר אסי א"ר יוחנן כי תנו נמי במתני' נשתלחה לאביהם תנן וחזרת אמצע דמתניתין היינו חוזרת מן האמצע. אבל היכא דשלח אביו שושבינות על ידי בנו לאחרים מודה תנא דמתני' דחוזרת לאותו הבן לבדו. והא עשו מקצתן קתני אימא עשו למקצתן. והא חזרה שושבי' קתני אימא חזרה לגבות ניגבית מן האמצע. רב אסי אמר לעולם מתניתין כדקתני ששלח האב שושבינות ביד אחרים דכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע לכל האחין וברייתא דקתני דחוזרת לאותו הבן לבדו לא קשיא מתני' בסתם ששלח סתם על ידי אחד מבניו ולא פי' שעל ידי בן זה שלח הילכך חוזרת לאמצע וברייתא במפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע כלומר נתן לו מעות ושלחו לעשות שושבינות כשחוזרת חוזרת לבן זה. אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא יחד לאחד מבניו אע"פ שעל ידי אחד מבניו שלח אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע. ושמואל אמר לעולם כדקתני בברייתא דאב השולח שושבינות על ידי אחד מבניו חוזרת לאותו הבן לבדו. ומתני' דקתני חוזרת לאמצע ה"מ שמת אותו הבן שנשתלחה שושבינות על ידו ודינה היה לחזור לו אלא שמת ויבם אחד מאחיו את אשתו ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק דבכור קרייה רחמנא הילכך חוזרת לאמצע מכלל דאותו שנשתלחה לו שושבינות על ידו זה הבן שמת בעי לשלומי בתמיה. והלא יכול לומר תנו לי שושביני ואוכל עמו ואשמח עמו מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קידושין לאחר מיתת האשה בימי אירוסין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואמר רב יוסי בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יוסף בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שמתה היא. אבל מת הוא יכולה היא שתאמר תנו לי בעל ואשמח עמו. ה"נ ניח' תנו לי שושביני ואשמח עמו:
מתני' האחין שעשו מקצת שושבינות בחיי אביהן ששלח האב את אחר מבניו לשמוח עם החתן ובידו דורונות שכן דרך שושבינות נוטל עמו סעודה ודורונות לשמחת חופת חבירו ואוכל עמו וזה יחזיר לו כמו כן כשישא אשה. רעה דוד מתרגם שושבין. חזרה שושבין שחזר זה הבן ונשא אשה וזה החזיר שושבינותו חזרה לאמצע כמלות אביהם מפני שהשושבינות נגבית בב"ד כדין מלוה. אבל השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן בלא חופה אי נמי בהופתו ואינו הולך לאכול שם ולשמוח עמו בחופתו בשושבינותו אין נגבית בב"ד מפני שהן גמילות חסד ומתנה בעלמא. ורמינהו שלח לו אביו שושבינות כלומר שלח על ידו שהוא יאכל וישמח עמו כשהיא חוזרת חוזרת לאותו הבן ולא לאמצע נשתלחה לאביו מן השושבי' כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע דמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם. א"ר אסי א"ר יוחנן כי תנו נמי במתני' נשתלחה לאביהם תנן וחזרת אמצע דמתניתין היינו חוזרת מן האמצע. אבל היכא דשלח אביו שושבינות על ידי בנו לאחרים מודה תנא דמתני' דחוזרת לאותו הבן לבדו. והא עשו מקצתן קתני אימא עשו למקצתן. והא חזרה שושבי' קתני אימא חזרה לגבות ניגבית מן האמצע. רב אסי אמר לעולם מתניתין כדקתני ששלח האב שושבינות ביד אחרים דכשהיא חוזרת חוזרת לאמצע לכל האחין וברייתא דקתני דחוזרת לאותו הבן לבדו לא קשיא מתני' בסתם ששלח סתם על ידי אחד מבניו ולא פי' שעל ידי בן זה שלח הילכך חוזרת לאמצע וברייתא במפרש כדתניא שלח לו אביו שושבינות סתם כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע כלומר נתן לו מעות ושלחו לעשות שושבינות כשחוזרת חוזרת לבן זה. אבל שלח אביו שושבינות סתם ולא יחד לאחד מבניו אע"פ שעל ידי אחד מבניו שלח אינה חוזרת לו לבדו אלא לאמצע. ושמואל אמר לעולם כדקתני בברייתא דאב השולח שושבינות על ידי אחד מבניו חוזרת לאותו הבן לבדו. ומתני' דקתני חוזרת לאמצע ה"מ שמת אותו הבן שנשתלחה שושבינות על ידו ודינה היה לחזור לו אלא שמת ויבם אחד מאחיו את אשתו ואין היבם נוטל בראוי כבמוחזק דבכור קרייה רחמנא הילכך חוזרת לאמצע מכלל דאותו שנשתלחה לו שושבינות על ידו זה הבן שמת בעי לשלומי בתמיה. והלא יכול לומר תנו לי שושביני ואוכל עמו ואשמח עמו מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר קידושין לאחר מיתת האשה בימי אירוסין מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ואמר רב יוסי בר אבא אמר מר עוקבא אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יוסף בר אבא א"ר יוחנן לא שנו אלא שמתה היא. אבל מת הוא יכולה היא שתאמר תנו לי בעל ואשמח עמו. ה"נ ניח' תנו לי שושביני ואשמח עמו:
490
תצ״א[דף קמ"ה ע"א]
אמר רב יוסף הב"ע כגון ששמחה עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעה עד שמת ויבם אחר את אשתו. ושושבינות זו ראויה היא הילכך תחזור לאמצע. אמר רב פפא הילכך בין שמת הוא בין שמתה היא בין הדר ביה הוא מוהרי הדרי. קידושי לא הדרי. הדרא ביה היא אפילו קידושי נמי הדרי. אמימר אמר קידושי לא הדרי דשמא יאמרו טעות היה לפיכך חזרו ונמצא קידושין תופסין באחותה ומותרת לו הילכך לא הדרי. רב אשי אמר גיטה מוכיח עליה הילכך הדרי. והא דרב אשי ברותא היא איכא דשמע בחזרת קידושי' ולא שמע בהא בגט הילכתא קידושין לא הדרי:
אמר רב יוסף הב"ע כגון ששמחה עמו שבעת ימי המשתה ולא הספיק לפורעה עד שמת ויבם אחר את אשתו. ושושבינות זו ראויה היא הילכך תחזור לאמצע. אמר רב פפא הילכך בין שמת הוא בין שמתה היא בין הדר ביה הוא מוהרי הדרי. קידושי לא הדרי. הדרא ביה היא אפילו קידושי נמי הדרי. אמימר אמר קידושי לא הדרי דשמא יאמרו טעות היה לפיכך חזרו ונמצא קידושין תופסין באחותה ומותרת לו הילכך לא הדרי. רב אשי אמר גיטה מוכיח עליה הילכך הדרי. והא דרב אשי ברותא היא איכא דשמע בחזרת קידושי' ולא שמע בהא בגט הילכתא קידושין לא הדרי:
491
תצ״בכתב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון והילכתא כאמימר. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דתרי גווני נינהו מוהר וסבלונות. דהא גבי סבלונות הכא פסקי' לקמן גבי מתני' דסבלונו' ותרי זימני למה לי. וי"ל מוהר הוא ממון שמקדים לה עתה באירוסין שיהא כתוב בכתובה לכשתנשא לו ולהכי מיקרי מוהר עכ"ל. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון כתב מוהר פי' תכשיטין ששיגר לה כדכתיב הרבו עלי מאד מוהר ומתן. ויש אומ' מוהר ממון הנותן בעל לאשתו בתנאי חוץ מן הקידושין כמנהג מקצת מקומות. והוא בל' ישמעאל מוהר עכ"ל. כתב רבינו יצחק בר מרדכי השתא פסיק הילכת' דקירושין לטיבועי' ניתנו ואפי' נהגו להחזיר לא אזלינן בתר מנהגא אם יבואו לב"ד. והאי דלא קאמר הילכתא קידושין לטיבועין ניתנו משום דבעי למיפלג בהדרא ביה איהי עכ"ל. ואע"ג דקיימא לן דהולכין בתר מנהגא לענין דיני ממונות כדפרי' בפ' השוכר את האומנין הכא לא אזלינן בתר מנהגא. כדי שלא יאמרו שקידושין תופסין לו באחותה. מתני' שהשושבינות נגבית בב"ד. ת"ר חמשה דברי' נאמרו בשושבינות נגבית בב"ד. וחוזרת בעונתה כשישא זה אשה יחזיר לו שושבינותו ולא קודם מפני שהיא כמלוה עד הזמן. ואין בה משום דבית אם הרבה לו דורון יותר דלאו אדעתא דהכי קא יהיב לה.
492
תצ״ג[שם ע"ב]
ואין שביעית משמטתה אם עבדה שביעית בינתיים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה דלא קרינן ביה לא יגוש. כדתנן במס' מכות המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו. אף זה לא הגיע זמנו עד לאחר שביעית:
ואין שביעית משמטתה אם עבדה שביעית בינתיים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה דלא קרינן ביה לא יגוש. כדתנן במס' מכות המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו. אף זה לא הגיע זמנו עד לאחר שביעית:
493
תצ״דהילכך בשביעית אכתי לא מטא זמנו שיוכל לנוגשו שעדיין לא נשא אשה. ואין הבכור נוטל בה פי שנים דהוה ליה ראוי לה. ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק כדפרי' לעיל: אמר רב כהנא כללא דשושבי' הוי במתא איבעי ליה למיתי שמע קל טבלא שהיו משמיעים קול לבא לשמוח עם החתן. איבעי ליה למיתני :
494
תצ״הכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אפי' ליתיה במתא ממש אם הוא סמוך לעיר שהיה יכול לשמוע קול טבלא איבעי ליה למיתי ולא בעי לאודועי עכ"ל. [לא שמע קל טבלא] לא ידע איבעי ליה לאודועי אי לא אודעיה תרעומות אית ליה עליו שלומי משלם. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אי ליתיה במתא ממש אלא בסמוך דלא שמע קל טבלא צריך להודיעו אם הוא בסמוך. לא אודעיה תרעומות אית ליה כו'. אע"פ שצריך להודיעו לכתחילה אם לא הודיעו לא הפסיד בכך השושבינות כולו אלא ינכה לו קצת לפי הסעודה שהיה יכול לאכול עכ"ל. וער כמה ינכה לו אמר אביי נהגו בבי גננא עד זוזא היה אוכל הילכך אז פחות מדמי שושבי' יתן. אתא בכריסיה ואכליה ואין לו עליו תביעה דמצי א"ל אותו שהבאת אכלת שלך. ואם היתה השושבינות שוה ד' זוזי משלם פלגא וינכה פלגא. מיכן ואילך כל חד וחד כחשיבותיה לפי שהוא חשוב ורגילים לכבדו במיני מעדנים יפחתו לו מדמי שושבינותו כפי מה שהיה אוכל:
495
תצ״ו[שם]
ת"ר עשה עמו בפומבי בגלוי ובקש זה כשנשא לעשו' עמו בצנעה לפי שעת שמד הוא. או שרוצה לצמצם סעודתו. יכול לומר בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בבתולה. ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונ' יכול לומר בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו באחד ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. פי' בכל הנך מצי למימר ליה לא אשמחך יותר ממה ששמחתני שאיני חפץ בשמחה יתירה:
ת"ר עשה עמו בפומבי בגלוי ובקש זה כשנשא לעשו' עמו בצנעה לפי שעת שמד הוא. או שרוצה לצמצם סעודתו. יכול לומר בפומבי אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בבתולה. ובקש לעשות עמו באלמנה יכול לומר בבתולה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו בשניה ובקש לעשות עמו בראשונ' יכול לומר בשניה אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. עשה עמו באחד ובקש לעשות עמו בשתים יכול לומר באחת אני עושה עמך כדרך שעשית עמי. פי' בכל הנך מצי למימר ליה לא אשמחך יותר ממה ששמחתני שאיני חפץ בשמחה יתירה:
496
תצ״זרבינו יצחק בר מרדכי כתב ה"ג בתוספתא. עשה עמי שושבינות בשתי נשים ומבקש שיעשה עמו באשה אחת. יכול לומר לו לכשתשא אשה אחרת אבא לך בשניה. וה"פ אם עשה עמו בשתי נשים יכול זה לעכב בראשונה שלא יביא כלום עד שיעשה עמו בשניה. עכ"ל:
497
תצ״ח[דף קמ"ו ע"א]
מתני' השולח סבלונות לבית חמיו מנהג חתנים לאחר קידושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין ושמן. שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין נגבין. או מת הוא או שמתה היא או שחזר בו לגרשה דמחמת שמחת חייבת אכילה מחל שאכל ושתה עמהן ובסתם סבלונות מיירי דהנהו תלויים בסעודת חתן לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. השולח סבלונות מרובין לבית חמיו ופירש שתביא עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין והוא הדין למועטין אם שילחן לכך אלא אורחא דמילתא נקט מרובין רגיל לשולחן ולפרש כך שיבאו עמה לבית בעלה. סבלונות מועטין ופירש כדי שתמיש היא בבית אביה הרי אלו נגבין כך שיטת רבי' שמואל. ולפי' זה היכא ששלח בסתם אפי' מרובין אין נגבין ואיני יודע כמה הם מרובין וכמה הם מועטין. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כתב השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם במאה מנה כו' היינו סבלונות של אכילה ושתייה שלח סבלונות מרובין כדי שיבאו כו' כלומר תכשיטין או כסף או זהב הרי אלו נגבין ואפי' אכל בדינר סעודת חתן דהני לא קיימי באכילה אלא בנישואין דלא שילחם אלא על מנת שתביאם לו כשתשאנה סבלונות מועטין אפילו הן תכשיטין הואיל שהן עשויין ליבלות קודם נישואין הני לטיבועין ניתנו והם כמו אכילה עכ"ל. ולפי דבריו כולה בסתמא קא מיירי ונראין דבריו ומקובלין ללב. אמר רבא דוקא אכל דינר תנן פחות מדינר לא. אכל תנן שתה מאי. הוא תנן שלוחו מאי. שם תנו שיגרו לו מאי. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר סבלונות לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ושל כלי מילת. רכב בשמחתו והלך ועמד על פתח חמיו שתה על סוסו ומת אחרי כן קודם נישואין. וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים באושא אמרו לו סבלונות העשויין ליבלות אין נגבין שאין עשויין ליבלות ניגבין ש"מ אפי' שתה ש"מ. שמעינן אפי' פחות מדינר ותקשי לרבא אמר רב אשי מאן לימא לן דלא שחקו בה מרגליתא בכוס חמין דשויא כמה אלפי דינרין שכן דרך השרים שותים אותו לרפואה ושמעת מינה אפי' שיגרו לו נמי. לא דילמא פתח בית חמיו כבית חמיו דמי:
מתני' השולח סבלונות לבית חמיו מנהג חתנים לאחר קידושין למחרת שולח לבית חמיו לכבוד אשתו תכשיטין ומיני פירות וכדי יין ושמן. שלח שם מאה מנה ואכל שם סעודת חתן אפילו בדינר אין נגבין. או מת הוא או שמתה היא או שחזר בו לגרשה דמחמת שמחת חייבת אכילה מחל שאכל ושתה עמהן ובסתם סבלונות מיירי דהנהו תלויים בסעודת חתן לא אכל שם סעודת חתן הרי אלו נגבין. השולח סבלונות מרובין לבית חמיו ופירש שתביא עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין והוא הדין למועטין אם שילחן לכך אלא אורחא דמילתא נקט מרובין רגיל לשולחן ולפרש כך שיבאו עמה לבית בעלה. סבלונות מועטין ופירש כדי שתמיש היא בבית אביה הרי אלו נגבין כך שיטת רבי' שמואל. ולפי' זה היכא ששלח בסתם אפי' מרובין אין נגבין ואיני יודע כמה הם מרובין וכמה הם מועטין. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כתב השולח סבלונות לבית חמיו ושלח שם במאה מנה כו' היינו סבלונות של אכילה ושתייה שלח סבלונות מרובין כדי שיבאו כו' כלומר תכשיטין או כסף או זהב הרי אלו נגבין ואפי' אכל בדינר סעודת חתן דהני לא קיימי באכילה אלא בנישואין דלא שילחם אלא על מנת שתביאם לו כשתשאנה סבלונות מועטין אפילו הן תכשיטין הואיל שהן עשויין ליבלות קודם נישואין הני לטיבועין ניתנו והם כמו אכילה עכ"ל. ולפי דבריו כולה בסתמא קא מיירי ונראין דבריו ומקובלין ללב. אמר רבא דוקא אכל דינר תנן פחות מדינר לא. אכל תנן שתה מאי. הוא תנן שלוחו מאי. שם תנו שיגרו לו מאי. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר סבלונות לבית חמיו מאה קרונות של כדי יין ושל כדי שמן ושל כלי כסף ושל כלי זהב ושל כלי מילת. רכב בשמחתו והלך ועמד על פתח חמיו שתה על סוסו ומת אחרי כן קודם נישואין. וזו הלכה העלה ר' אחא שר הבירה לפני חכמים באושא אמרו לו סבלונות העשויין ליבלות אין נגבין שאין עשויין ליבלות ניגבין ש"מ אפי' שתה ש"מ. שמעינן אפי' פחות מדינר ותקשי לרבא אמר רב אשי מאן לימא לן דלא שחקו בה מרגליתא בכוס חמין דשויא כמה אלפי דינרין שכן דרך השרים שותים אותו לרפואה ושמעת מינה אפי' שיגרו לו נמי. לא דילמא פתח בית חמיו כבית חמיו דמי:
498
תצ״טכאן פירש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל סבלונות העשויין ליבלות נגבין והא דתנן מרובין שתביא עמה מבית אביה לבית בעל' הרי אלו נגבין היינו אין עשויין ליבלו' ובמועטין בעינן אכל אבל במרובין אפי' אכל נמי אין נגבין עכ"ל. והיינו כדברי רבינו יצחק בר מרדכי:
499
500[שם]
איבעיא להו מהו שישלש בסבלונו' שבח סבלונות מהו תיקו. פי' רבי' שמואל זצ"ל היכא דהדרי סבלונות מי הדרי שבחא שהשביחו כגון ששלח לבית חמיו צאן ובקר וילדו. מצאתי גירסא בפר"ח שאינה בספרים שלנו. הא דאמר רבא דוקא דינר מהו שתשלש בסבלונות ועלתה בתיקו. פי' אם שלח סבלונות במנה ואכלה בדינר זכה בכל הסבלונות השתא דאכל בחצי דינר יזכה בחצי הסבלונות. וה"ה לשליש ולרביע:
איבעיא להו מהו שישלש בסבלונו' שבח סבלונות מהו תיקו. פי' רבי' שמואל זצ"ל היכא דהדרי סבלונות מי הדרי שבחא שהשביחו כגון ששלח לבית חמיו צאן ובקר וילדו. מצאתי גירסא בפר"ח שאינה בספרים שלנו. הא דאמר רבא דוקא דינר מהו שתשלש בסבלונות ועלתה בתיקו. פי' אם שלח סבלונות במנה ואכלה בדינר זכה בכל הסבלונות השתא דאכל בחצי דינר יזכה בחצי הסבלונות. וה"ה לשליש ולרביע:
500
501ובספרים שלפניי איתא להך גירסא. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון גמי גריס להו בפירושיו. וכן רבי' יצחק אלפס גריס לה. וכן רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל נמי גריס לה:
501
502[שם]
בעי רבא סבלונות העשויין ליבלות דאמרן דלא הדרי ולא בלו בשעת חזרה מהו. ת"ש סבלונות מועטין שתשמש בהם היא בבית אביה הרי אלו נגבין תרגמה רבא בר אבא מיכא בסיכבתא מיני צעיפים וקישורי נשים שהם דבר מועט ומחיל להו לגמרי לא שנא כלו ולא שנא לא כלו. אבל תכשיטין חשובין תיבעי לך:
בעי רבא סבלונות העשויין ליבלות דאמרן דלא הדרי ולא בלו בשעת חזרה מהו. ת"ש סבלונות מועטין שתשמש בהם היא בבית אביה הרי אלו נגבין תרגמה רבא בר אבא מיכא בסיכבתא מיני צעיפים וקישורי נשים שהם דבר מועט ומחיל להו לגמרי לא שנא כלו ולא שנא לא כלו. אבל תכשיטין חשובין תיבעי לך:
502
503[שם]
אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת מאי קמ"ל אבע"א שבחא דארץ ישראל קמ"ל. אבע"א הא קמ"ל דאי טעין טענתיה טענה. אי הדרי סבלונות וטעין שמן ויין שלחתי לך בעצרת לא הוחזק בדאי בכך והדרי:
אמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באדם אחד ששיגר לבית חמיו יין חדש ושמן חדש וכלי פשתן חדש בעצרת מאי קמ"ל אבע"א שבחא דארץ ישראל קמ"ל. אבע"א הא קמ"ל דאי טעין טענתיה טענה. אי הדרי סבלונות וטעין שמן ויין שלחתי לך בעצרת לא הוחזק בדאי בכך והדרי:
503
504[שם ע"ב]
[מתני'] סבלונות מועטין [כו']. יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא ובין שמתה היא ובין הדר ביה הוא (ומגרש) ומגרש לה סבלונות הדרי מיכלא ומשתיא לא הדר. הדר בה היא אפי' כישא דירקא הדר. אמר רב הונא בריה דרב יהושע שמין לו דמי בשר בזול. וכמה דמי בשר בזול כל זוזא חשבינן ליה ארבע דנקי. פי' רבינו שמואל זצ"ל סבלונות הדרי כגון סבלונות שאין עשויין ליבלות ששלח סתם. אבל אוכלא ומשתיא ששלח בבית חמיו לא הדרי מסתמא אם אכל שס סעודת חתן בדינר דהיינו עשויין ליבלות הילכך מחולין כדתניא לעיל. אבל אם פי' על מנת שיחזרו לו הדרי לא שנא סבלונות מרובין ולא שנא סבלונות מועטין כדפרישית במתני' אבל אי הדרא בה איהי אפי' אגודה של ירק הדרא. אבל קידושין לא הדדי כדאמרינן לעיל גזירה שמא יאמרו כו' ושמין לו בשר בזול כשיחזירו לו אוכלין ומשקין שהאכילם והשקם בזול לפחות שליש מדמיו. עכ"ל:
[מתני'] סבלונות מועטין [כו']. יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא ובין שמתה היא ובין הדר ביה הוא (ומגרש) ומגרש לה סבלונות הדרי מיכלא ומשתיא לא הדר. הדר בה היא אפי' כישא דירקא הדר. אמר רב הונא בריה דרב יהושע שמין לו דמי בשר בזול. וכמה דמי בשר בזול כל זוזא חשבינן ליה ארבע דנקי. פי' רבינו שמואל זצ"ל סבלונות הדרי כגון סבלונות שאין עשויין ליבלות ששלח סתם. אבל אוכלא ומשתיא ששלח בבית חמיו לא הדרי מסתמא אם אכל שס סעודת חתן בדינר דהיינו עשויין ליבלות הילכך מחולין כדתניא לעיל. אבל אם פי' על מנת שיחזרו לו הדרי לא שנא סבלונות מרובין ולא שנא סבלונות מועטין כדפרישית במתני' אבל אי הדרא בה איהי אפי' אגודה של ירק הדרא. אבל קידושין לא הדדי כדאמרינן לעיל גזירה שמא יאמרו כו' ושמין לו בשר בזול כשיחזירו לו אוכלין ומשקין שהאכילם והשקם בזול לפחות שליש מדמיו. עכ"ל:
504
505מיהו נראה בעיני לענין הלכה למעשה דקיימא לן כדפסיק רבין סבא וכדפי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל. וכבר היה מעשה ושאל זקיני הרב ר' יצחק בר שלום זצ"ל. וזו השאילה:
505
506אשאל לפרבר ואם אכנס בדבור פן אכוה ברותחין פני רבינו קלונימוס ב"ר יהודה. השיבני על שאילתי. ראובן שיגר לבית חמיו טבעות זהב וחגורות של מעיל שתביא עמה לביתו ונפטרה אותה הבת בבית אביה. ועתה תבע ראובן שיחזירו לו ומשיבין לו בית חמיו קודם לכן נתננו לך חלוק ומכנסים החזר אתה לנו ואנו נחזיר שלך. וראובן טוען זה נתתם לי במתנה ועוד שכבר כלו ואינם בעולם ויודני הרב שהרי דברים העשויין ליבלות הן וכלו. יצחק ב"ר שלום זצ"ל - וזו התשובה:
506
507לבחור המורם מעם הוא הרב ר' יצחק ב"ר שלום. באתי אני אשר על החתום לדרוש בשלומו ושלום שלום אכפיל אליו ואובינהו כי אגרת משלחתו הגיעה לידי וגם כי בא לתהות על הריקן כפי עניות דעתי באתי להודיעו על עסק הטבעות שנתן ראובן לקנוייתו וכו'. צריך אבי הכלה להחזירן כי הלכה רווחת מוהרי הדרי וכדרבין סבא יתיב קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא סבלונות הדרי. וסבלונות עצמן לשון יון פלטיה"ן שיבבול"י והחלוק והמכנסים ששלחו לחתן שהן סבלונות העשויין ליבלות אין נגבין אפי' מן הכלה לחתן. וכ"ש מן החתן לכלה שמתנה גמור' היא. וכ"ש שכבר בלו:
507
508על כן אין להם לתפוס הטבעות ששלח לה החתן הנה חרץ המשפט חרצנו והוא עשה כראוי לשאול בראובן ושמעון כדרך השואלים. וסבור אני הדברים נוגעים עדיך. ועליך מוטל ללכת בדרך טובים ושמור אורחות צדיקים. ולא להקניטם כי כבר קנוטים וצעורים על הבת. ואין ראוי להוסיף להם יגון על און. כי כבר דאינו דברים כאלו ונתפס לפנים משורת הדין. כי נצטוו בני הברית בכך. וכן הוא אומר ועשית הישר והטוב. ופירשו רבותינו הישר זה הדין והטוב זה לפנים משורת הדין. ואמת ומשפט ושלום שפטו בשעריכם. קלונימוס ב"ר יהודה זצ"ל:
508
509[שם]
אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם שאמרה לו אשתו תותרנית היא חולי שאינה יכולה להריח ומום שבסתר הוא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה. ונטל עמו בתוך חיקו צנון לנסותה אם תריח. אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל. והשיבתו דרך שחוק ואמרה לו מאן יהיב לן מכותבות של יריחו שהם מתוקי' ונאכל עם הצנון שהוא חד. נפל עליה חורבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה אינו יורשה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ומתה ובא הבל לפני ב"ד והיה רוצה לירש את אשתו. ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה לבא עליה אלא לבודקה ולגרשה ומתה בתוך כך אינו יורשה. אית דגרסי הכי ומוקי לה בארוסה. ולא נהירא לי דאפי' בא עליה בימי אירוסין קודם הכנס לחופה לא ירית לה כדקתני חנין בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה. דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה כדנפקא לן ירושת הבעל מלשארו הקרוב אליו [ממשפחתו וירש אותה דהיינו לאחר שנכנסה לחופה הילכך בנשואה מוקמינן לה וה"ק ואמרו חכמים] הואיל ונכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך מתה קודם שנתפייס עמה אינו זוכה בירושתה. ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורש. כדאמרי' נמי במס' גיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות עכ"ל. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון כתב איכא דאמרי ארוסה היתה ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה לא אמרי' בא עליה שם ואשתו גמורה היא. ואיכא דאמרי נשואה היתה וה"ק הואיל ונכנס אחריה לבודקה על דעת שאם היא תותרנית מגרשה אינה יורשה הואיל וגמר בחייה לגרשה ומתה לאלתר דיינינן לה כמגורשת. עכ"ל:
אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם שאמרה לו אשתו תותרנית היא חולי שאינה יכולה להריח ומום שבסתר הוא ונכנס אחריה לחורבה לבודקה. ונטל עמו בתוך חיקו צנון לנסותה אם תריח. אמר לה ריח צנון אני מריח בגליל. והשיבתו דרך שחוק ואמרה לו מאן יהיב לן מכותבות של יריחו שהם מתוקי' ונאכל עם הצנון שהוא חד. נפל עליה חורבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה אינו יורשה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ומתה ובא הבל לפני ב"ד והיה רוצה לירש את אשתו. ואמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה לבא עליה אלא לבודקה ולגרשה ומתה בתוך כך אינו יורשה. אית דגרסי הכי ומוקי לה בארוסה. ולא נהירא לי דאפי' בא עליה בימי אירוסין קודם הכנס לחופה לא ירית לה כדקתני חנין בר אמי אשתו ארוסה לא אונן כו' מתה אינו יורשה. דאין הבעל יורש את אשתו עד שתכנס לחופה כדנפקא לן ירושת הבעל מלשארו הקרוב אליו [ממשפחתו וירש אותה דהיינו לאחר שנכנסה לחופה הילכך בנשואה מוקמינן לה וה"ק ואמרו חכמים] הואיל ונכנס אחריה לבודקה מתה אינו יורשה דכיון דהיה בדעתו לגרשה אם ימצאנה בעלת מום ובתוך כך מתה קודם שנתפייס עמה אינו זוכה בירושתה. ומהכא שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורש. כדאמרי' נמי במס' גיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות עכ"ל. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון כתב איכא דאמרי ארוסה היתה ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה לא אמרי' בא עליה שם ואשתו גמורה היא. ואיכא דאמרי נשואה היתה וה"ק הואיל ונכנס אחריה לבודקה על דעת שאם היא תותרנית מגרשה אינה יורשה הואיל וגמר בחייה לגרשה ומתה לאלתר דיינינן לה כמגורשת. עכ"ל:
509
510ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כתב נכנס אחריה לחורבה לבודקה ולישאנה שם שאם לא תהיה תותרנית ובשביל כך בא לב"ד והיה טוען נשאתיה שם והריני יורשה. ואמרו חכמים הואיל ונכנס אחריה לבודקה כו' כלומר הואיל שמספקא לן שעדיין היה רוצה לבודקה אין אנו מחזיקים אותו בא עליה ולא מדמי' ליה להא דתניא בכתובות או שהיתה לו חצר בדרך ונכנסה עמו בו' דאפי' מסתמא אמרי' לשם נישואין נכנס. כך פירש מודי. וכן בפי' מורי . ומה שאמר בקונט' דלא מצי לאוקומי בארוסה דאפי' בא עליה בימי אירוסין קודם הכנסת חופה לא ירית לה. אי' אי' מנ"ל פשיטא כולי האי דהא בעי' היא ביאה אירוסין עושה או נישואין עושה למאי נפקא מינה ליורשה וליטמא לה. ויותר הוא משמע דאם בא עליה דיורשה. דע"כ לא קא מיבעיא ליה אלא בביאה בלא אירוסין אבל ביאה אחר אירוסין לא. וזה נמי שפי' בנשואה בכאן ופסק הלכה. מיכן שמעינן שמי שמתה אשתו מתוך קטטה שהיה בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה כדאמרי' בגיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות. אין נראה כלל דכל זמן שלא גרשה הרי היא כאשתו לכל דבר ויורשה ומיטמא לה. ואע"פ שנתן עיניו לגרשה מ"מ עדיין לא גירשה. ודבר פשוט הוא. ומה שמביא ראיה מגיטין משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות היינו והוא דאיגרשה אז אמרינן איגלאי מילתא דמה שאכל לא שלו אכל. אבל אם מתה מתוך קטטה עד שלא גירשה אין היורשין נותנין לו פירות שאכל אחר שנתקוטט עמה. או אם אפי' הן בעין. ועוד מה ענין ירושה אצל פירות. דלענין פירות לא תקינו לה הואיל ואית לה איבה. מיהו שארו אכתי מיקריא כל זמן שלא נתגרשה עכ"ל. וכדבריו סובר גם רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל:
510
511[שם ע"ב]
מתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו. שייר קרקע כ"ש מתנתו מתנה. לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל שכיב מרע שכתב נכסים לאחרים וה"ה אם חילק נכסיו על פיו בלא כתיבה שאמר נכסיי לפ' כדקתני לקמן באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה וכגון שיש עדים שהיה שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו. או כשכתוב כד קציר ודמי בערסיה כדאמרי' לקמן בגמ' והילכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין. ואע"ג דמת מצווה מחמת מיתה לא בעי קנין. והוא דמית. אבל עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה הואיל ומחמת דאגת מיתה צוה. אכל מתנה זו מתנתו מתנה כיון דשייר לעצמו הרי היא כמתנת בריא. הילכך בין עמד מחליו בין מת מתנתו קיימת שלא מדאגת מיתה נתן. לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן ועל מנת שאם לא ימות לא תתקיים המתנה דמדלא שייר מידי אנן סהדי ואמרי' דעתיה דלאו אדעתא דהכי יהב שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות. אבל מת מיהא מתנתו מתנה בין שייר בין לא שייר כדמוכח בגמ' דאמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן כו'. ואפי' לא קנו מידו כל הנכסים לאחר מיתתו היכא דלא שייר מירי דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין וטעמא מפרש בגמ':
מתני' שכיב מרע שכתב כל נכסיו. שייר קרקע כ"ש מתנתו מתנה. לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה. פי' רבינו שמואל זצ"ל שכיב מרע שכתב נכסים לאחרים וה"ה אם חילק נכסיו על פיו בלא כתיבה שאמר נכסיי לפ' כדקתני לקמן באמן של בני רוכל שמתה וקיימו חכמים את דבריה וכגון שיש עדים שהיה שכיב מרע כשכתב או נתן מתנה זו. או כשכתוב כד קציר ודמי בערסיה כדאמרי' לקמן בגמ' והילכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין. ואע"ג דמת מצווה מחמת מיתה לא בעי קנין. והוא דמית. אבל עמד חוזר אע"ג דקנו מיניה הואיל ומחמת דאגת מיתה צוה. אכל מתנה זו מתנתו מתנה כיון דשייר לעצמו הרי היא כמתנת בריא. הילכך בין עמד מחליו בין מת מתנתו קיימת שלא מדאגת מיתה נתן. לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו שנראין הדברים שמחמת מיתה נתן ועל מנת שאם לא ימות לא תתקיים המתנה דמדלא שייר מידי אנן סהדי ואמרי' דעתיה דלאו אדעתא דהכי יהב שאם יעמוד מחליו ימות ברעב ויצטרך לבריות. אבל מת מיהא מתנתו מתנה בין שייר בין לא שייר כדמוכח בגמ' דאמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת קנו כולן כו'. ואפי' לא קנו מידו כל הנכסים לאחר מיתתו היכא דלא שייר מירי דדברי שכ"מ ככתובין וכמסורין וטעמא מפרש בגמ':
511
512ודוקא שכיב מרע שכתב כל נכסיו סתם ולא צוה מחמת מיתה ולא הזכיר דברי מיתה בשעת צוואה. אבל מצווה מחמת מיתתו אפי' שייר קרקע כ"ש וקנו מיניה אין מתנתו מתנה אלא אם עמד חוזר כדפסיק לקמן בגמ' וכדפרישית:
512
513[שם]
תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים כששמע שמת בנו ולא פירש שבשביל מיתת בנו הוא עושה אלא סתם נתן. ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה ר' שמעון בן מנסיא אומר בידוע שאם היה יודע [ש]בנו קיים לא היה כותבן:
תניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים כששמע שמת בנו ולא פירש שבשביל מיתת בנו הוא עושה אלא סתם נתן. ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה ר' שמעון בן מנסיא אומר בידוע שאם היה יודע [ש]בנו קיים לא היה כותבן:
513
514כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואמר ר' שמעון הלכה כר' שמעון בן מנסיא. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל נראה לי דגבי מתנה דברים שבלב דברים הן דהיכא דגלי אדעתיה דלא יהיב מדעתיה לא הויא מתנה כגון גבי מתנה טמירתא. וכגון גבי שטר מברחת. וכגון הכא. וכגון גבי הקדש אמרי' יש שאלה דהואיל דבחנם יהיב איגלי דעתיה דלא ניחא ליה אפילו לא אמר בפירוש לא קני. אבל גבי מכר וקידושין אינן דברים דלאו כל כמיני' לומר לא היה בדעתי. ואפילו גלי אדעתיה אם לא אמר בפי' אמרי' אגב דשקיל זוזי גמר ומקני:
514
515[דף קמ"ז ע"א]
ת"ר הרי שהיה חולה ומוטל במטה אמרו לו נכסיך למי אמר כמדומה אני שיש לי בן ועכשיו שאין לי בן נכסיי לפלוני דומה שאשתו מעוברת ועכשיו שאין אשתו מעובר' נכסיי לפלוני ואחר כך נודע שיש לו בן או אשתו מעוברת אין מתנתו מתנה. ואסיקנא דכולי עלמא היא:
ת"ר הרי שהיה חולה ומוטל במטה אמרו לו נכסיך למי אמר כמדומה אני שיש לי בן ועכשיו שאין לי בן נכסיי לפלוני דומה שאשתו מעוברת ועכשיו שאין אשתו מעובר' נכסיי לפלוני ואחר כך נודע שיש לו בן או אשתו מעוברת אין מתנתו מתנה. ואסיקנא דכולי עלמא היא:
515
516[שם ע"ב]
אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואפי' יורש מוחל. ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. פי' רבינו שמואל זצ"ל שמסר לו המלוה את השטר ליד לוקח ומכר לו וכתב לו קני לך הוא וכל שיעבודיה. אי נמי כדפסקי' התם הילכתא אותיות נקנות במסירה בפ' המוכר את הספינה וחזר המוכר ומחלו ללוה מחול דלא מכר לו ראשון לשני אלא זכות שתבא לידו. ולא עדיף האי לוקח ממלוה דאתי מחמתיה. ומיהו מעותיו יחזיר לו מוכר ללוקח דהא הילכתא היא דדייני' דינא דגרמי. וזה הפסיד מעותיו כשורף שטרותיו ש"ח דקיי"ל דחייב. כדאמרי' הוה עובדא ואכפייה לרב אשי כו' ואפי' יורש מוחל. סברא הוא דלא אלים כח דלוקח במה שנמסר לו שטר המלוה אלא לזכות בחוב הכתוב במקום המלוה או היורש אז לא עוקר שעבוד מן המלוה וקרינן ביה עבד לוה לאיש מלוה ויכול למחול שעבודו. ומודה שמואל שאם נתנו המלוה לאיש אחר במתנות ש"מ וכגון שחילק נכסיו. אי נמי על ידי קנין כדין מתנת שכיב מרע במקצת. אי נמי בלא קנין דכיון דמכרו לו בחייו אין לך קנין גדול מזה. ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת שכיב מרע היא במקצת כדפסקי' לקמן עכ"ל. וכבר כתבתי סוף פ' כיצד הרגל בבא קמא. ירושלמי דקידושין בפ' האומר דן דמחיל שטרא לחבריה ר' חיננא ור' מנא חד אמר מחיל וחד אמר לא מחיל ליה עד דמהדר ליה שטריה. ונראה בעיני אני המחבר דאפי' למ"ד דלא מחיל ליה עד דמהדר ליה שטריה היינו דוקא היכא שהשטר ביד המלוה. ולא מכרו ולא מסרו ללוקח שאין בידו להחזירו ללוה כ"ע מודו שהוא מחול אע"פ שלא החזיר לו שטרו הואיל שהוא אנוס בזה במה שלא החזירו לו. והילכתא אתיא שפיר מה שפי' רבינו שמואל זצ"ל שמסר לו המלוה את השטר:
אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. ואפי' יורש מוחל. ומודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע שאינו יכול למחול. פי' רבינו שמואל זצ"ל שמסר לו המלוה את השטר ליד לוקח ומכר לו וכתב לו קני לך הוא וכל שיעבודיה. אי נמי כדפסקי' התם הילכתא אותיות נקנות במסירה בפ' המוכר את הספינה וחזר המוכר ומחלו ללוה מחול דלא מכר לו ראשון לשני אלא זכות שתבא לידו. ולא עדיף האי לוקח ממלוה דאתי מחמתיה. ומיהו מעותיו יחזיר לו מוכר ללוקח דהא הילכתא היא דדייני' דינא דגרמי. וזה הפסיד מעותיו כשורף שטרותיו ש"ח דקיי"ל דחייב. כדאמרי' הוה עובדא ואכפייה לרב אשי כו' ואפי' יורש מוחל. סברא הוא דלא אלים כח דלוקח במה שנמסר לו שטר המלוה אלא לזכות בחוב הכתוב במקום המלוה או היורש אז לא עוקר שעבוד מן המלוה וקרינן ביה עבד לוה לאיש מלוה ויכול למחול שעבודו. ומודה שמואל שאם נתנו המלוה לאיש אחר במתנות ש"מ וכגון שחילק נכסיו. אי נמי על ידי קנין כדין מתנת שכיב מרע במקצת. אי נמי בלא קנין דכיון דמכרו לו בחייו אין לך קנין גדול מזה. ומיהו אם עמד חוזר אם מתנת שכיב מרע היא במקצת כדפסקי' לקמן עכ"ל. וכבר כתבתי סוף פ' כיצד הרגל בבא קמא. ירושלמי דקידושין בפ' האומר דן דמחיל שטרא לחבריה ר' חיננא ור' מנא חד אמר מחיל וחד אמר לא מחיל ליה עד דמהדר ליה שטריה. ונראה בעיני אני המחבר דאפי' למ"ד דלא מחיל ליה עד דמהדר ליה שטריה היינו דוקא היכא שהשטר ביד המלוה. ולא מכרו ולא מסרו ללוקח שאין בידו להחזירו ללוה כ"ע מודו שהוא מחול אע"פ שלא החזיר לו שטרו הואיל שהוא אנוס בזה במה שלא החזירו לו. והילכתא אתיא שפיר מה שפי' רבינו שמואל זצ"ל שמסר לו המלוה את השטר:
516
517[שם]
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלו' בבית זה ויאכל פלו' פירות דקל זה לא אמר לא וכלום עד שיאמר תנו בית זה לפלו' וידור בו. תנו דקל זה לפ' ויאכל פירותיו. פי' רבינו שמואל זצ"ל שהדירה אינו דבר שיש בו [ממש] כדי להקנותה. ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכיון דמתנת בריא אפי' בקנין סודר לא קני. דמילתא דלית' בבריא ליתא בשכיב מרע. שאין שכיב מרע חמור מן הבריא אלא דאמירתו במקום קנין של בריא הוא. והיכא דאין קנין מועיל בבריא אמירה בשכיב מרע לא מהניא מידי. הילכך אין מועיל עד שיאמר תנו בית זה כו'. למימרא דסבר רב נחמן מילתא [דאיתא] בבריא אית' בשכיב מרע. מילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע.
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלו' בבית זה ויאכל פלו' פירות דקל זה לא אמר לא וכלום עד שיאמר תנו בית זה לפלו' וידור בו. תנו דקל זה לפ' ויאכל פירותיו. פי' רבינו שמואל זצ"ל שהדירה אינו דבר שיש בו [ממש] כדי להקנותה. ופירות דקל נמי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. וכיון דמתנת בריא אפי' בקנין סודר לא קני. דמילתא דלית' בבריא ליתא בשכיב מרע. שאין שכיב מרע חמור מן הבריא אלא דאמירתו במקום קנין של בריא הוא. והיכא דאין קנין מועיל בבריא אמירה בשכיב מרע לא מהניא מידי. הילכך אין מועיל עד שיאמר תנו בית זה כו'. למימרא דסבר רב נחמן מילתא [דאיתא] בבריא אית' בשכיב מרע. מילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע.
517
518[דף קמ"ח ע"א]
והאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפ' ממון שחייב לי פלו' במלוה על פה אני נותן לפלו' ויפרעם לו הלוה במקומי הלואתו לפלו' ונתקיימו הדברים ואע"ג דליתא בבריא דאינו יכול להקנות לחבירו מלוה ע"פ דלהוצאה ניתנה ואין קנין תופס אלא בדבר שהוא בעין כגון מלוה בשטר. וכגון שמסר לו את השטר. אי נמי במעמד שלשתן כדאמ' בכתובו' אמר רב פפא הואיל ויורש יורשה לזו המלוה כאילו ברשותו היא ואמרי' לקמן מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. הילכך מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע. ופי' רבינו שמואל זצ"ל ואע"ג דאסיקנא דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע אפי' הכי מטבע דקיימא לן בהזהב דאין נקנה בחליפין אם נתנו במתנת שכיב מרע קנה מהאי טעמא דהלואתי לפלו'. עכ"ל:
והאמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפ' ממון שחייב לי פלו' במלוה על פה אני נותן לפלו' ויפרעם לו הלוה במקומי הלואתו לפלו' ונתקיימו הדברים ואע"ג דליתא בבריא דאינו יכול להקנות לחבירו מלוה ע"פ דלהוצאה ניתנה ואין קנין תופס אלא בדבר שהוא בעין כגון מלוה בשטר. וכגון שמסר לו את השטר. אי נמי במעמד שלשתן כדאמ' בכתובו' אמר רב פפא הואיל ויורש יורשה לזו המלוה כאילו ברשותו היא ואמרי' לקמן מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. הילכך מאן דאיתיה בירושה איתיה במתנת שכיב מרע. ופי' רבינו שמואל זצ"ל ואע"ג דאסיקנא דמילתא דליתא בבריא ליתא בשכיב מרע אפי' הכי מטבע דקיימא לן בהזהב דאין נקנה בחליפין אם נתנו במתנת שכיב מרע קנה מהאי טעמא דהלואתי לפלו'. עכ"ל:
518
519מיכן היה אומר רבינו שמחה זצ"ל דבעל בנכסי מלוג לא מצי מקני לא לאחר ולא לאשתו. וכבר כתבתי בבא קמא בפרק החובל:
519
520[שם]
איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מי הוי שיור או לא. אמתני' קאי דקתני בשכיב מרע שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה. ואיבעיא להו אם נתן דקל לאדם אחד ונמלך וחזר ונתן פירותיו לאדם אחר ואמ' לקמן אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו אם [כ]נמלך מת קנו כולן. אם עמד אינו חוזר אלא באחרון בלבד דלא הוה ביה שיור. אבל קמאי קנו דהוה בהו שיור. והכא אי אמרי' דשייר פירי כשנתן הדקל לראשון בלא פירות שייר לעצמו הפירות ומקום פירות ענפי האילן שבו גדילין הפירות וכשנתן לשני את הפירות עדיין מקום פירות עיכב לעצמו. ואילן המחובר כקרקע דמי. וקורא אני עליו שייר קרקע כל שהו והויא מתנתו מתנה בין באילן בין בפירות. ואם עמד אינו חוזר והו"א איכא קנין כדאמ' לקמן במתנת שכיב מרע או לא הוי שיור וכשנתן הדקל לראשון כולו נתן וליכא שיור קרקע. אם תמצי לומר [לאחר] לא הוי שיור חוץ מפירותיו מהו מי אמרי' כיון דמעיקרא הדקל לבדו בלא פירות נתן לו למה הוזקק לומר לישנא יתירא חוץ מפירותיו אלא לשייר מקום לעצמו ואיכא שיור קרקע כל שהו ומתנתו מתנה. אמר רבא אמר ר"נ אם תמצי לומר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור. [חוץ מפירותיו הוי שיור] דכל לשון מיותר לשייר קצת מן המתנה לעצמו. ואליבא דרב זביד דאמר בהמוכר את הבית [המוכר בית לחבירו על מנת שהדיוטא העליונה שלי הדיוטא עליונה שלו למאי הילכתא אהני תנאי דע"מ לשייר לעצמו מקום בחצר שלפני הבית] שאם רצה להוציא את הזיזין מוציא. זה הלשון תפס לו רבי' שמואל זצ"ל עיקר ואינו נראה לו אותו לשון שכתוב בספרים אם תמצי לומר דקל לאחר ופירותיו לאחר לא הוי שיור. שייר פירות לפניו שייר מקום פירי. מאי טעמי' כל לגבי נפשיה בעין יפה קא משייר משום דלא מיתני ליה האי סוגיא דלקמן דא"ל רבא לרב אסי אנן אדרשב"ל מתנינן לה:
איבעיא להו דקל לאחד ופירותיו לאחר מי הוי שיור או לא. אמתני' קאי דקתני בשכיב מרע שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה. ואיבעיא להו אם נתן דקל לאדם אחד ונמלך וחזר ונתן פירותיו לאדם אחר ואמ' לקמן אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו אם [כ]נמלך מת קנו כולן. אם עמד אינו חוזר אלא באחרון בלבד דלא הוה ביה שיור. אבל קמאי קנו דהוה בהו שיור. והכא אי אמרי' דשייר פירי כשנתן הדקל לראשון בלא פירות שייר לעצמו הפירות ומקום פירות ענפי האילן שבו גדילין הפירות וכשנתן לשני את הפירות עדיין מקום פירות עיכב לעצמו. ואילן המחובר כקרקע דמי. וקורא אני עליו שייר קרקע כל שהו והויא מתנתו מתנה בין באילן בין בפירות. ואם עמד אינו חוזר והו"א איכא קנין כדאמ' לקמן במתנת שכיב מרע או לא הוי שיור וכשנתן הדקל לראשון כולו נתן וליכא שיור קרקע. אם תמצי לומר [לאחר] לא הוי שיור חוץ מפירותיו מהו מי אמרי' כיון דמעיקרא הדקל לבדו בלא פירות נתן לו למה הוזקק לומר לישנא יתירא חוץ מפירותיו אלא לשייר מקום לעצמו ואיכא שיור קרקע כל שהו ומתנתו מתנה. אמר רבא אמר ר"נ אם תמצי לומר דקל לאחד ופירותיו לאחר לא הוי שיור. [חוץ מפירותיו הוי שיור] דכל לשון מיותר לשייר קצת מן המתנה לעצמו. ואליבא דרב זביד דאמר בהמוכר את הבית [המוכר בית לחבירו על מנת שהדיוטא העליונה שלי הדיוטא עליונה שלו למאי הילכתא אהני תנאי דע"מ לשייר לעצמו מקום בחצר שלפני הבית] שאם רצה להוציא את הזיזין מוציא. זה הלשון תפס לו רבי' שמואל זצ"ל עיקר ואינו נראה לו אותו לשון שכתוב בספרים אם תמצי לומר דקל לאחר ופירותיו לאחר לא הוי שיור. שייר פירות לפניו שייר מקום פירי. מאי טעמי' כל לגבי נפשיה בעין יפה קא משייר משום דלא מיתני ליה האי סוגיא דלקמן דא"ל רבא לרב אסי אנן אדרשב"ל מתנינן לה:
520
521מיהו נראה בעיני אני המחבר לענין הלכה למעשה דקיי"ל נמי כי ההוא לישנא דנהי דלא גרסי' ליה משום דלא מיתני אדרשב"ל מ"מ סברא גדולה היא דכל לגביה נפשיה בעין יפה קא משייר והוי שיור וקנה:
521
522[שם ע"ב]
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם כמחלק מת קנו כולן שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום קנו כולם כדין מתנת שכיב מרע דאין צריכה קנין אם מת. [עמד חוזר בכולם]. ואם בנמלך מת היה בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחלק שתק שלא רצה לחלק עוד. חזר ונמלך בעצמו כל הנותר קנו כולן. ואם עמד אינו חוזר אלא באחרון בלבד דלא הוי ביה שיור. ופרכינן וניחוש דילמא האי דשתק וחישב בין מתנה למתנה לא הוי כנמלך אלא עיוני מעיין מה יתן לכל אחד ומעיקרא היה בדעתו לחלק הכל. ויחזור בו כשיעמוד מחליו. ואמאי קנו כולהו קמאי. ומשני דשכיב מרע עיוני מעיין בלבו מה שיתן לכל אחד קודם שיבאו לפניו ואין לו לשתוק בין זה לזה. ומדשתק נמלך הוי. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל רואין אם כמחלק כו' כלומר רואין אם נותן כל הנכסים כאחת שאינו שוהה בין אחד לאחד הרבה וחושב מה יעשה במותר דהיינו הוי כנמלך. עכ"ל:
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אם כמחלק מת קנו כולן שמשעה ראשונה שהתחיל לחלק היה בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום קנו כולם כדין מתנת שכיב מרע דאין צריכה קנין אם מת. [עמד חוזר בכולם]. ואם בנמלך מת היה בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחלק שתק שלא רצה לחלק עוד. חזר ונמלך בעצמו כל הנותר קנו כולן. ואם עמד אינו חוזר אלא באחרון בלבד דלא הוי ביה שיור. ופרכינן וניחוש דילמא האי דשתק וחישב בין מתנה למתנה לא הוי כנמלך אלא עיוני מעיין מה יתן לכל אחד ומעיקרא היה בדעתו לחלק הכל. ויחזור בו כשיעמוד מחליו. ואמאי קנו כולהו קמאי. ומשני דשכיב מרע עיוני מעיין בלבו מה שיתן לכל אחד קודם שיבאו לפניו ואין לו לשתוק בין זה לזה. ומדשתק נמלך הוי. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל רואין אם כמחלק כו' כלומר רואין אם נותן כל הנכסים כאחת שאינו שוהה בין אחד לאחד הרבה וחושב מה יעשה במותר דהיינו הוי כנמלך. עכ"ל:
522
523[שם]
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו הידועים לנו לאחרים ולא נמצא לו שיור ועמד אינו חוזר בו. חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים. אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה היכי משכחת לה. רב חייא אמר באומר כל נכסיו לא חילק שדותיו וכרמיו לכל אחד בפני עצמו. אלא לשון זה כתב כל נכסיי אני נותן לפלו' דכל היכא דאיתנהו נתונין הן במתנה ואין כאן שיור. ומר בר רב אשי אמר במוחזק שאנו מוחזקים בו דאין לו עוד נכסים:
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן שכיב מרע שכתב כל נכסיו הידועים לנו לאחרים ולא נמצא לו שיור ועמד אינו חוזר בו. חיישינן שמא יש לו נכסים במדינת הים. אלא מתני' דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה היכי משכחת לה. רב חייא אמר באומר כל נכסיו לא חילק שדותיו וכרמיו לכל אחד בפני עצמו. אלא לשון זה כתב כל נכסיי אני נותן לפלו' דכל היכא דאיתנהו נתונין הן במתנה ואין כאן שיור. ומר בר רב אשי אמר במוחזק שאנו מוחזקים בו דאין לו עוד נכסים:
523
524כתב ה"ת ר' ברוך מארץ יון זצ"ל באומר כל נכסיי אלו ואין לי בעולם דבר אחר. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל. וכן פי' ר"ח זצ"ל:
524
525[שם]
איבעיא להו חזרה במקצת. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר וחזר בו במקצת ונתנו לאחר שיכול לעשות כן כדאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי בפרקים דלעיל הויא חזרה בכל הנכסים שנתן לראשון. ומה שנתן לשני מתנה מקצת היא דאיכא שיור והויא מתנה ואתו יורשין ומפקי מיד ראשון כל המותר. או לא הויא חזרה בכולה אלא מה שנתן לשני קנה שני והנותר קנה ראשון. ואם יעמוד מחליו יחזור משניהם שהרי לא שייר לעצמו כלום. ופסקי' הילכתא חזרה במקצת הויא חזרה. והא דתניא כולן לראשון מקצתן לשני. שני קנה ראשון לא קנה. מקצתן לראשון וכולן לשני. ראשון קנה ושני לא קנה. ורישא משכחת לה בין שמת בין שעמד שני קנה דהא הדר ביה מראשון לגמרי ואיכא שיור טובא. ראשון לא קנה דהא הדר ביה ואפי' מת דהא קיימא לן דייתיקי מבטל' דייתיקי. וסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. הילכך ראשון קנה דמתנה במקצת היא. שני לא קנה דלא הוה במתנתו שיור דאי בשמת תרוייהו ליקנו:
איבעיא להו חזרה במקצת. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר וחזר בו במקצת ונתנו לאחר שיכול לעשות כן כדאמרינן דייתיקי מבטלת דייתיקי בפרקים דלעיל הויא חזרה בכל הנכסים שנתן לראשון. ומה שנתן לשני מתנה מקצת היא דאיכא שיור והויא מתנה ואתו יורשין ומפקי מיד ראשון כל המותר. או לא הויא חזרה בכולה אלא מה שנתן לשני קנה שני והנותר קנה ראשון. ואם יעמוד מחליו יחזור משניהם שהרי לא שייר לעצמו כלום. ופסקי' הילכתא חזרה במקצת הויא חזרה. והא דתניא כולן לראשון מקצתן לשני. שני קנה ראשון לא קנה. מקצתן לראשון וכולן לשני. ראשון קנה ושני לא קנה. ורישא משכחת לה בין שמת בין שעמד שני קנה דהא הדר ביה מראשון לגמרי ואיכא שיור טובא. ראשון לא קנה דהא הדר ביה ואפי' מת דהא קיימא לן דייתיקי מבטל' דייתיקי. וסיפא לא משכחת לה אלא בשעמד. הילכך ראשון קנה דמתנה במקצת היא. שני לא קנה דלא הוה במתנתו שיור דאי בשמת תרוייהו ליקנו:
525
526[שם]
איבעיא להו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו בלא שיור ואחר כך עמד מחליו מי מצי הדר ביה או לא. הפקיר כל נכסיו מהו. חילק כל נכסיו לעניים מהו. תיקו:
איבעיא להו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו בלא שיור ואחר כך עמד מחליו מי מצי הדר ביה או לא. הפקיר כל נכסיו מהו. חילק כל נכסיו לעניים מהו. תיקו:
526
527כתב הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון וסלקא בתיקו. הילכך לא קנו דמספיקא לא מפקינן מיניה:
527
528[שם]
אמר רב ששת ש"מ שאמר יזכה פלו' בנכסיי או יטול או יחזיק או יקנה כולן לשון מתנה הן וקנה. במתנית' תנא אף יחסן וירות בראוי ליורשו כגון בן בין הבנים. ור' יוחנן בן ברוקה היא דאמר בפרקין דלעיל דבריו קיימין. וקיימא לן כוותיה דפסקינן התם הלכה כמותו:
אמר רב ששת ש"מ שאמר יזכה פלו' בנכסיי או יטול או יחזיק או יקנה כולן לשון מתנה הן וקנה. במתנית' תנא אף יחסן וירות בראוי ליורשו כגון בן בין הבנים. ור' יוחנן בן ברוקה היא דאמר בפרקין דלעיל דבריו קיימין. וקיימא לן כוותיה דפסקינן התם הלכה כמותו:
528
529[דף קמ"ט ע"א]
איבעיא להו יֵהנה בהם מהו. יֵראה בהם מהו. ישען בהם מהו. יעמד בהם מהו תיקו. הילכך לא קנה. איבעיא להו שכיב מרע שמכר כל נכסיו מהו. זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד אינו חוזר לא קשיא הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמוד מחוליי אחזירם. והא דפרעינהו בחוביה אם עמד אינו חוזר:
איבעיא להו יֵהנה בהם מהו. יֵראה בהם מהו. ישען בהם מהו. יעמד בהם מהו תיקו. הילכך לא קנה. איבעיא להו שכיב מרע שמכר כל נכסיו מהו. זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד אינו חוזר לא קשיא הא דאיתנהו לזוזי בעינייהו חוזר דלהכי שבקינהו אם אעמוד מחוליי אחזירם. והא דפרעינהו בחוביה אם עמד אינו חוזר:
529
530כתב רבי' ברוך זצ"ל מארץ יון וכן הלכה:
530
531[שם]
איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ת"ש דאיסור גיורא הוי ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה. אמר רבא במאי קני להו רב מרי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא. אי במתנה מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן והאי לאו בר ירושה הוא. דאיתיה בירושה איתיה במתנה דליתיה בירושה ליתיה במתנה. אי במשיכה ליתנה גביה. אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין. אי אגב קרקע לית ליה קרקע אי במעמד שלשתן אי שלח לא אזילנא לגביה. מתקיף לה רב אחא בר אמי אמאי ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון. אדהכי נפק אודיתא מבי איסור [ד]זוזי דרב מרי איקפד רבא אמר מגמרא טענתא ומפסידא לי. פי' רבינו שמואל זצ"ל שכיב מרע שהודה ואמר בחליו שדה זו או מעות הללו של פלוני הם אע"פ שהיינו מוחזקים בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני שהיו ידועים לנו שהם של זה המודה בהם לאחרים מי אמרי' שהוא אומר כך שלא להשביע את בניו או לא. ת"ש כו' ומסקנא דהודאתו הודאה. ואע"ג דאמרי' בסנהדרין פ' דיני ממונות בשלשה ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי. כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי אתו תבעינהו ליורשין כו'. ומסקי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטורין מלשלם. והכא אמ' דאזלינן בתר הודאת פיו. נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעשה עצמו עבד לוה לאיש מלוה. ודאי להחזיק עצמו כעני הוא עושה. אבל כאן שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא. י"ל שהפקידו אצלו מקודם לזה השכיב מרע. או זיכה לו השכיב מרע על ידי אחר והרי הוא חפץ שיבא לידו:
איבעיא להו שכיב מרע שהודה מהו ת"ש דאיסור גיורא הוי ליה תריסר אלפי זוזי בי רבא רב מרי בריה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה. אמר רבא במאי קני להו רב מרי להני זוזי אי בירושה גר לאו בר ירושה הוא. אי במתנה מתנת ש"מ כירושה שויוה רבנן והאי לאו בר ירושה הוא. דאיתיה בירושה איתיה במתנה דליתיה בירושה ליתיה במתנה. אי במשיכה ליתנה גביה. אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין. אי אגב קרקע לית ליה קרקע אי במעמד שלשתן אי שלח לא אזילנא לגביה. מתקיף לה רב אחא בר אמי אמאי ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון. אדהכי נפק אודיתא מבי איסור [ד]זוזי דרב מרי איקפד רבא אמר מגמרא טענתא ומפסידא לי. פי' רבינו שמואל זצ"ל שכיב מרע שהודה ואמר בחליו שדה זו או מעות הללו של פלוני הם אע"פ שהיינו מוחזקים בנכסים הללו שאינן של אותו פלוני שהיו ידועים לנו שהם של זה המודה בהם לאחרים מי אמרי' שהוא אומר כך שלא להשביע את בניו או לא. ת"ש כו' ומסקנא דהודאתו הודאה. ואע"ג דאמרי' בסנהדרין פ' דיני ממונות בשלשה ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי. כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי אתו תבעינהו ליורשין כו'. ומסקי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו ופטורין מלשלם. והכא אמ' דאזלינן בתר הודאת פיו. נראה בעיני דהתם היינו טעמא כיון שעשה עצמו עבד לוה לאיש מלוה. ודאי להחזיק עצמו כעני הוא עושה. אבל כאן שהממון בעין והוא מודה של פלוני הוא. י"ל שהפקידו אצלו מקודם לזה השכיב מרע. או זיכה לו השכיב מרע על ידי אחר והרי הוא חפץ שיבא לידו:
531
532וכל אלו הדברים שאמר רבא הלכות הן. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל הכא מיירי בהודא' פקדון שאמר אלו מעות או דבר אחר הופקד בידי דומיא דאיסור שהודה ואמר הלין זוזי דהוו מיפקדי בי רבא דמרי בריה הוי. אבל אם הודה ואמר שהיה חייב לפלו' מנה ולא תבעו אלא מעצמו הודה. בהא פלוגתא היא בפרק זה בורר דההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי אתו תבעינהו ליורשים. אתו לקמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר להו כי אמרי' אדם עשוי שלא להשביע את בניו בחייו אבל לאחר מותו לא. ור' חייא פליג עליה ואמר כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך עשוי שלא להשביע את בניו. וכן לקמן בגט פשוט אמרי' רב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי. אמר תנו נותנין לא אמ' תנו אין נותנין. אלמא אדם עשוי שלא להשביע את בניו. ואם תבעוהו והודה ולא אמר אתם עדי. בהא בעיא דרבא בשילהי גט פשוט שכיב מרע שהודה אם צריך לומר כתובו או אין צריך. ופשטי' אין צריך דאין אדם משטה בשעת מיתה. והשתא אית לן למימר מדקא בעיא ליה בשכיב מרע שהודה מכלל דבבריא כי האי גוונא פשיטא דלא הויא הודאה. והיינו טעמא היכא דאמר בריא שלא בפני בעל דין פקדון יש לפלו' בידי והעדים שמעו יכול לומר כדי להשביע את עצמי עשיתי. או שיאמר שום אמתלא ונאמן הוא בכך הואיל שלא היה בפני בעל דין שהיה אומר אתם עדים. אבל שכיב מרע שמת מחמת הודאתו ולא חזר בו עד שמת. י"ל שבאמת הודה. ואפי' למאן דאית ליה בהודאת מלוה אדם עשוי שלא להשביע את בניו. הכא בפקדון הואיל דבעין הוא מוכחא מילתא טפי דכך הוא ואינו עושה כדי שלא להשביע את בניו עכ"ל. הרי רבי' שמואל זצ"ל ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל תרוייהו סבירא להו דהודאת ש"מ במלוה שאמר אני חייב לפל' כך וכך לא הויא הודאה ולא זכה אותו למי שהודה. אבל הודאת שכיב מרע בממון שהוא בעין שהודה ואמר זה הממון של פלו' הוא זכה בזה הממון אותו למי שהודה. ואע"פ שלא אמר הפקידו בידי. וגם לא אמר שזיכה לו על ידי אחר אנן דיינינן לה הכי הואיל שהודה לו שהוא שלו מסתמא הפקידו אצלו או זיכה לו על ידי אחרים. אע"פ שלשון רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל משמע לכאורה שצריך שיאמר הפקידו בידי. שכך כתב מיירי בהודא' פקדון שכך אמר אלו מעות או דבר אחר מופקד בידי. לאו דוקא שאומר בפירוש מופקד בידי ולא בא למעט אלא היכא שאמר אני חייב לפלו' דלא הויא הודאה. ולישנא דגמ' נמי הכי משמע דמסיק ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי אינון ולא קאמר דהפקידם גביה אלא כיון דאמר דדידיה אינון אנן תלינן דהפקידם גביה או זיכה לו על ידי אחר:
532
533וכן נראה בעיני דהלכה למעשה דכל היכא דהודה שכיב מרע מעצמו שלא תבעוהו ואמר אני חייב לפלו' מנה לא זכה ראובן. אבל אם המנה בעין ואמר זה המנה שבידי או זה המנה שהפקדתי ביד פלו' של ראובן הוא זכה ראובן באותו מנה. ואע"ג דרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פליג ואמר דכל שכן הוא שיותר יש לנו לומר שאומר אמת במלוה כיון שמשעבד עצמו. אבל גבי פקדון עושה שלא להשביע את בניו. נראה בעיני דאין כאן שום כל שכן דודאי גבי מלוה הואיל שאינה בעין אינו יכול לומר כשהודה תנה לי דמצי לאשתמוטי עד דהוה ליורשיי ופרעו לך ודאי אית לן למימר דאמר הכי שלא להשביע את בניו. וכי תבע ליורשין אמרי לי' שלא להשביע אותנו אמר הכי. אבל היכא שהממון בעין והודה ואמר זה הממון של פלו' הוא דמצי הלה למימר תנהו לי ולא מצי לאשתמוטי [ו]דאי סברא היא דקושטא קאמר וזכה הלה למי שהודה בזה הממון. וכן נראה בעיני הלכה למעשה. והשתא אתי שפיר הא דתקון רבנן מעמד שלשתן. דקשה לי אמאי הוצרכו לכך יקנה לו בהודאה. אלא שההודאה לא מהניא במלוה מטעמא דפרישי'. ומעמד שלשתן קני אפילו במלוה כדפרישית לעיל. והא דבעי ליה למימר פרק קמא דגיטין דמעמד שלשתן דוקא בפקדון היינו מקמי דקיימ' ליה הודא' שכיב מרע. והא נמי נראה בעיני הלכה למעשה דדוקא בשכיב מרע מהניא הודאה ולא בבריא כדפירש רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל. ולכאורה מסתייע ממעשה דמרוני דלקמן בפרקין ולקמן אפרש. והנהו הודאות דפרי' בתחילת בבא מציעא משמע נמי דבבריא לא קני בהודאה. ואתיא לי שפיר דתקון מעמד שלשתן בעבור בריא ובעבור מלוה:
533
534כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא דאמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. כל היכא דאיתיה בירושה איתיה במתנה. ליתיה בירושה ליתיה במתנה. לנבי יורש בלחוד אמרינן הכי. ועיקרא דמילתא משום דקיימא לן דלגבי יורש לשון מתנה ולשון ירושה חד טעמא הוא. כדאמר רב ששת יטול יזכה יקנה כולן לשון מתנה הן. במתני' תנא אף יחסן וירש בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה היא. ואמרי' נמי שלח רב אחא בר רב עויא לדברי ר' יוחנן בן ברוקה נכסיי לך ואחריך לפלו' וראשון ראוי ליורשו. אין לשני במקום ראשון כלום. שאין זה לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. א"ל רב נחמן והא אפסקה. א"ל הוא סבר יש לה הפסק. ורחמנא אמר אין לה הפסק. ושמעת מינה דלשון מתנה ולשון ירושה דלגבי יורש חדא מילתא היא. מיכן אמר רבא מתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. אבל מתנת שכיב מרע למי שאינו יורש ואפי' לגר דעלמא קני. דקיי"ל דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. והכי שדר מר רב האיי גאון זצ"ל. עכ"ל:
534
535[שם ע"ב]
מתני' שייר קרקע כ"ש מתנתו מתנה כו'. וכמה כל שהו רב יהודה אומר מקרקעי כדי פרנסתו ר' ירמיה בר אבא אמר מטלטלי כדי פרנסתו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וליתא לדרב יהודה אדרבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן. שכיב מרע עבדו ואשתו ובנו ומברחת דשמעת מינה ביורש דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעי' כדי פרנסתו. עכ"ל. וכן כתב רבינו שמואל זצ"ל לקמן בהנהו חמשה וכגון שלא שיירו כלום. הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לבן חורין ואם שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן. מתני' היא במס' פאה בפ' מלבנת התבואה. ופי' ר"ש זצ"ל יצא לבן חורין שהרי העבד בכלל נכסים ונמצא שהקנה לעבד את גופו עם שאר נכסים. שייר קרקע כל שהו כגון שיאמר חוץ מקרקע כל שהו לא יצא בן חורין שהעבד הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם. והאי קרקע כל שהו איכא למימר שעל העבד הוא אומר ונמצא שאינו בן חורין וגם הנכסים לא קנה. וה"ה אם אמר חוץ ממטלטלין כל שהן כדמפרש ר' אלעזר לקמן דעשו מטלטלין שיור אצל העבד דדילמא האי עבד הוא המטלטלין ששייר. דעבדא מיטלטל. אבל אם אמר כל נכסיי נתונים לך חוץ משדה פלו' הרי הוא בן חורין שאין העבד בכלל אותו שדה שפי'. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין אם שייר קרקע כל שהו דשייר קרקע ולא עבד עד שיהא השיור ששייר סתום ויאמר כל נכסיי נתונים לך חוץ מא' מריבוא שבהן. דההוא אחד מריבוא אעבד קאי ואינו משוחרר. ומשום כבוד כתב לעבד כן ומ"מ לא קנה כלום עכ"ל. בפרק מלבנת התבואה כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל דלא יתכן זה הפי' דבתוספתא קתני במילתי' דר' שמעון חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלו' יצא בן חורין משום דבהכי פליגי דלת"ק לא יצא. אלא היינו טעמא דאמ' יש לו נכסים הרבה. אמ' כיון דנתת לשיורא לדידיה נמי שייר. וכי אמ' כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחטפי ליה קא אתי ולא שחרריה. ואפי' אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מכל מקום לא יצא לחירות. אי משום דלית להו פלגינן דיבורא. אי משום דלאו כרות גיטא הוא. כדאמרי' בגיטין בפ"ק שע"י כל נכסיי יש לו להשתחרר והוא שייר בו עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק בר מרדכי הכא בשמעתין. תניא בתוספתא הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומ' לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן לא אמר כלום. חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלוני. אע"פ שאין שם אלא אותה העיר ואותו שדה. זכה בנכסים וקנה עצמו בן חורין. וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אומר שפתים ישק משיב דברים נכוחים. פי' זכה בנכסים. אם יש נכסים וקנה עצמו בן חורין בכל ענין. ורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל פי' המשנה בשכיב מרע. ולכאורה הכי משמע דהא אמתניתין דשכיב מרע מייתינן לה ופ"ק דגיטין רמינן עלה משכיב מרע דאמרי' התם אמ' רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן אע"פ שקילס ר' יוסי אמר ר' שמעון הלכה כר' מאיר דקים ליה דת"ק דר' שמעון ר' מאיר היא. ופרכינן ומי אמר ר"נ הכי והאמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד. חוזר בנכסים מתנת שכיב מרע ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין. אמר רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא והתם קאי רבא כרב נחמן. וכתב בפר"ח זצ"ל דכיון דרבא קאי כרב נחמן הילכתא כוותיה:
מתני' שייר קרקע כ"ש מתנתו מתנה כו'. וכמה כל שהו רב יהודה אומר מקרקעי כדי פרנסתו ר' ירמיה בר אבא אמר מטלטלי כדי פרנסתו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וליתא לדרב יהודה אדרבא אמר רב נחמן חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ואלו הן. שכיב מרע עבדו ואשתו ובנו ומברחת דשמעת מינה ביורש דשיור מידי בכולהו הוי שיור ולא בעי' כדי פרנסתו. עכ"ל. וכן כתב רבינו שמואל זצ"ל לקמן בהנהו חמשה וכגון שלא שיירו כלום. הכותב כל נכסיו לעבדו יצא לבן חורין ואם שייר קרקע כל שהו לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן. מתני' היא במס' פאה בפ' מלבנת התבואה. ופי' ר"ש זצ"ל יצא לבן חורין שהרי העבד בכלל נכסים ונמצא שהקנה לעבד את גופו עם שאר נכסים. שייר קרקע כל שהו כגון שיאמר חוץ מקרקע כל שהו לא יצא בן חורין שהעבד הוקש לקרקעות דכתיב והתנחלתם. והאי קרקע כל שהו איכא למימר שעל העבד הוא אומר ונמצא שאינו בן חורין וגם הנכסים לא קנה. וה"ה אם אמר חוץ ממטלטלין כל שהן כדמפרש ר' אלעזר לקמן דעשו מטלטלין שיור אצל העבד דדילמא האי עבד הוא המטלטלין ששייר. דעבדא מיטלטל. אבל אם אמר כל נכסיי נתונים לך חוץ משדה פלו' הרי הוא בן חורין שאין העבד בכלל אותו שדה שפי'. ר' שמעון אומר לעולם הוא בן חורין אם שייר קרקע כל שהו דשייר קרקע ולא עבד עד שיהא השיור ששייר סתום ויאמר כל נכסיי נתונים לך חוץ מא' מריבוא שבהן. דההוא אחד מריבוא אעבד קאי ואינו משוחרר. ומשום כבוד כתב לעבד כן ומ"מ לא קנה כלום עכ"ל. בפרק מלבנת התבואה כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל דלא יתכן זה הפי' דבתוספתא קתני במילתי' דר' שמעון חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלו' יצא בן חורין משום דבהכי פליגי דלת"ק לא יצא. אלא היינו טעמא דאמ' יש לו נכסים הרבה. אמ' כיון דנתת לשיורא לדידיה נמי שייר. וכי אמ' כל נכסיי לך אשאר נכסים קאמר ולחטפי ליה קא אתי ולא שחרריה. ואפי' אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר מכל מקום לא יצא לחירות. אי משום דלית להו פלגינן דיבורא. אי משום דלאו כרות גיטא הוא. כדאמרי' בגיטין בפ"ק שע"י כל נכסיי יש לו להשתחרר והוא שייר בו עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק בר מרדכי הכא בשמעתין. תניא בתוספתא הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין אם שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. ר' שמעון אומ' לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסיי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהן לא אמר כלום. חוץ מעיר פלונית חוץ משדה פלוני. אע"פ שאין שם אלא אותה העיר ואותו שדה. זכה בנכסים וקנה עצמו בן חורין. וכשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אומר שפתים ישק משיב דברים נכוחים. פי' זכה בנכסים. אם יש נכסים וקנה עצמו בן חורין בכל ענין. ורבינו ברוך מארץ יון זצ"ל פי' המשנה בשכיב מרע. ולכאורה הכי משמע דהא אמתניתין דשכיב מרע מייתינן לה ופ"ק דגיטין רמינן עלה משכיב מרע דאמרי' התם אמ' רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן אע"פ שקילס ר' יוסי אמר ר' שמעון הלכה כר' מאיר דקים ליה דת"ק דר' שמעון ר' מאיר היא. ופרכינן ומי אמר ר"נ הכי והאמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד חוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד. חוזר בנכסים מתנת שכיב מרע ואינו חוזר בעבד שהרי יצא עליו שם בן חורין. אמר רב אשי התם היינו טעמא משום דלאו כרות גיטא הוא והתם קאי רבא כרב נחמן. וכתב בפר"ח זצ"ל דכיון דרבא קאי כרב נחמן הילכתא כוותיה:
535
536[דף ק"נ ע"א]
איבעי' להו עבדא כמקרקעי דמי או כמטלטלי דמי. פי' רבינו שמואל זצ"ל נהי נמי דעבדא כמקרקעי דמי לענין שבועה וקנין בכסף ובשטר ובחזקה. דלכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם. אבל לענין לשון בני אדם מיקרו ליה מטלטלי וישנן בכלל מתנת מטלטלי שהרי מיטלטל הוא או לא. וכן פי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל. וכיון דלא איפשטא המוציא מחבירו עליו הראיה:
איבעי' להו עבדא כמקרקעי דמי או כמטלטלי דמי. פי' רבינו שמואל זצ"ל נהי נמי דעבדא כמקרקעי דמי לענין שבועה וקנין בכסף ובשטר ובחזקה. דלכל מילי דאורייתא דין מקרקעי יש להם מוהתנחלתם. אבל לענין לשון בני אדם מיקרו ליה מטלטלי וישנן בכלל מתנת מטלטלי שהרי מיטלטל הוא או לא. וכן פי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל. וכיון דלא איפשטא המוציא מחבירו עליו הראיה:
536
537ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב והילכתא כמטלטלי דמי. דגרסי' בפ' יש נוחלין אמר רב נחמן אין גובין מן העבדים ואיפסקא הילכתא כוותיה בהדיא אלמא כמטלטלי דמי. ולדברי רבותינו לא שייכא ההיא להכא כלל וכוותייהו מסתברא דלא מייתי למיפשט אלא מהמוכר ונותן כלשון בני אדם:
537
538[שם ע"ב]
אמר רבא אמר ר"נ חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ולא שיירי כלום אפי' מטלטלי. ואלו הן. שכיב מרע עבדו ואשתו ובניו ומברחת. שכיב מרע דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה וכו'. עבדו דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין וכו'. אשתו אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא. בניו דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו איבדה כתובתה. וכולהו כבר מפורש בפרקין וביש נוחלין. מברחת דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה. אשה שיש לה נכסי' ורוצה להנשא ורוצה להבריח נכסיה מבעלה שלא יזכה בהם ואם תתאלמן או תתגרש יחזרו לה נכסיה. צריכה שתכתוב כל נכסיה לאחר. אבל אם שיירה כל שהו קנה המקבל מתנה ולא יחזרו לה נכסיה עולמית. ובפרק החובל פירשתי ענין מברחת. וכולהו הני חמשה מטלטלי הוי שיור שאם שייר מטלטלי כשייר קרקע דמי לבד מכתו' אשה דמקרקעי תקינו לה רבנן ומטלטלי לא תקינו לה רבנן. אמימר אמר מטלטלי [דכתיבי בכתובה] ואיתנהו בעינייהו הוי שיור. פי' רבינו שמואל זצ"ל שהאשה גובה מהם כתובתה כדאמר אמימר בפ' אע"פ מטלטלי ואיתא בעינייהו בלא שבועה ואיכא למימר דאזדא אמימר לטעמיה. עכ"ל:
אמר רבא אמר ר"נ חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם ולא שיירי כלום אפי' מטלטלי. ואלו הן. שכיב מרע עבדו ואשתו ובניו ומברחת. שכיב מרע דתנן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה וכו'. עבדו דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין וכו'. אשתו אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא. בניו דתנן הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהו איבדה כתובתה. וכולהו כבר מפורש בפרקין וביש נוחלין. מברחת דאמר מר מברחת צריכה שתכתוב כל נכסיה. אשה שיש לה נכסי' ורוצה להנשא ורוצה להבריח נכסיה מבעלה שלא יזכה בהם ואם תתאלמן או תתגרש יחזרו לה נכסיה. צריכה שתכתוב כל נכסיה לאחר. אבל אם שיירה כל שהו קנה המקבל מתנה ולא יחזרו לה נכסיה עולמית. ובפרק החובל פירשתי ענין מברחת. וכולהו הני חמשה מטלטלי הוי שיור שאם שייר מטלטלי כשייר קרקע דמי לבד מכתו' אשה דמקרקעי תקינו לה רבנן ומטלטלי לא תקינו לה רבנן. אמימר אמר מטלטלי [דכתיבי בכתובה] ואיתנהו בעינייהו הוי שיור. פי' רבינו שמואל זצ"ל שהאשה גובה מהם כתובתה כדאמר אמימר בפ' אע"פ מטלטלי ואיתא בעינייהו בלא שבועה ואיכא למימר דאזדא אמימר לטעמיה. עכ"ל:
538
539ונראה בעיני דהשתא דתקון רבנן לכתובת אשה דגבייא ממטלטלי כדפרי' לעיל בפ' יש נוחלין. וכדפסקי' פר"ח זצ"ל ורבי' יצחק אלפס בפ' אע"פ. נראה בעיני דכל מטלטלי הוי שיור ואפי' מטלטלי דליתנהו בעין הוי שיור לכתובה כגון מלוה שכבר בא מעשה לפני ריב"א זצ"ל ואגבה לכתובת אשה ממלוה:
539
540[שם]
אמר נכסי לפלוני. עבדא איקרי ניכסי. פיסקי הלכות שפוסק התלמוד שכיב מרע שאמר נכסיי לפלו'. אי נמי שהקנה בסודר ואמר נכסיי לפלוני. ובא התלמוד לפרש איזה דבר קרוי ממון. וה"ה אם אמר בלשון לעז או בכל לשון שמכנין ממון. דין נכסיי לפלו' נוהג בו. עבדא איקרי ניכסי כמו כסף וזהב והרי הוא בכלל מתנה. דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו הרי הוא בן חורין. ארעא איקרי ניכסי. דתנן נכסים שיש להם אחריות ניקנין בכסף ובשטר ובחזקה. והקרקעות כל אחריות מלוה וכתובה נסמכין עליהם לפי שאין דליקה שולטת בהן ואינן אובדין וקתני בהו לשון נכסים. גלימא איקרי ניכסי דתנן ושאין להם אחריות אין ניקנין אלא במשיכה והיינו מטלטלין. וארישא קאי דמיקרו נכסים וכמאן דמיתני ונכסים שאין להם אחריות דמי. זוזי איקרו ניכסי דתנן נכסים שאין להם אחריות ניקנין עם נכסים שיש להם אחריות. כי הא דרב פפא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר רב אחא אגב אסיפא דביתיה. כי אתא נפק לאפיה עד תואך. שטרא איקרי ניכסי דאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן. אמר זכו בשדה זו לפלוני הקנה לו בסודר לצורך פלוני או הלכו והחזיקו במצוותו לצורך אותו פלוני. וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. אחרי שכבר זכו בקנין או בחזקה וזכין לאדם שלא בפניו על מנת שתכתבו את השטר חוזר בזה ובזה. ר' חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן תרין הא דאמרן. ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר מכירה להיות מזומן ללוקח כל שעה שירצה למכור שדהו ולא יהא עיכוב במעותיו בשביל כתיבת השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בשדה נקנה לו השטר בכל מקום שהוא:
אמר נכסי לפלוני. עבדא איקרי ניכסי. פיסקי הלכות שפוסק התלמוד שכיב מרע שאמר נכסיי לפלו'. אי נמי שהקנה בסודר ואמר נכסיי לפלוני. ובא התלמוד לפרש איזה דבר קרוי ממון. וה"ה אם אמר בלשון לעז או בכל לשון שמכנין ממון. דין נכסיי לפלו' נוהג בו. עבדא איקרי ניכסי כמו כסף וזהב והרי הוא בכלל מתנה. דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו הרי הוא בן חורין. ארעא איקרי ניכסי. דתנן נכסים שיש להם אחריות ניקנין בכסף ובשטר ובחזקה. והקרקעות כל אחריות מלוה וכתובה נסמכין עליהם לפי שאין דליקה שולטת בהן ואינן אובדין וקתני בהו לשון נכסים. גלימא איקרי ניכסי דתנן ושאין להם אחריות אין ניקנין אלא במשיכה והיינו מטלטלין. וארישא קאי דמיקרו נכסים וכמאן דמיתני ונכסים שאין להם אחריות דמי. זוזי איקרו ניכסי דתנן נכסים שאין להם אחריות ניקנין עם נכסים שיש להם אחריות. כי הא דרב פפא הוה ליה תליסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר רב אחא אגב אסיפא דביתיה. כי אתא נפק לאפיה עד תואך. שטרא איקרי ניכסי דאמר רבה בר יצחק אמר רב שני שטרות הן. אמר זכו בשדה זו לפלוני הקנה לו בסודר לצורך פלוני או הלכו והחזיקו במצוותו לצורך אותו פלוני. וכתבו לו את השטר חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה. אחרי שכבר זכו בקנין או בחזקה וזכין לאדם שלא בפניו על מנת שתכתבו את השטר חוזר בזה ובזה. ר' חייא בר אבין אמר רב הונא שלשה שטרות הן תרין הא דאמרן. ואידך אם קדם המוכר וכתב שטר מכירה להיות מזומן ללוקח כל שעה שירצה למכור שדהו ולא יהא עיכוב במעותיו בשביל כתיבת השטר כאותה ששנינו כותבין שטר למוכר אע"פ שאין הלוקח עמו כיון שהחזיק הלוקח בשדה נקנה לו השטר בכל מקום שהוא:
540
541[דף קנ"א ע"א]
וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אלמא שטר מיקרי נכסים. וכבר פרישית הא שמעתא בהמוכר את הספינה ובפרק זה בורר:
וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות אלמא שטר מיקרי נכסים. וכבר פרישית הא שמעתא בהמוכר את הספינה ובפרק זה בורר:
541
542[שם]
בהמה איקרי נכסי דתנן במסכת שקלים בפ' ד' המקדיש כל נכסיו והיתה בהם בהמה הראויה למזבח זכרים ונקבות ר' אליעזר אומר זכרים ימכרו לצריכי עולות. ונקבות ימכרו לצריכי זבחי שלמים ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. ר' יהושע אומר זכרים עצמן כו'. עופות איקרו נכסי דתנן במסכ' שקלים המקדיש כל נכסיו והיו בהן דברים הראויים לגבי מזבח יינות שמנים ועופות. תפילין איקרו נכסי דתנן בערכין המקדיש כל נכסיו מעלין לו תפילין כלומר אף תפילין הקדש ומעלין לו בדמים ופודן בשוויין. אלמא מדחל עלייהו הקדש מיקרו ניכסי שהרי נכסים הקדיש:
בהמה איקרי נכסי דתנן במסכת שקלים בפ' ד' המקדיש כל נכסיו והיתה בהם בהמה הראויה למזבח זכרים ונקבות ר' אליעזר אומר זכרים ימכרו לצריכי עולות. ונקבות ימכרו לצריכי זבחי שלמים ודמיהם יפלו עם שאר נכסים לבדק הבית. ר' יהושע אומר זכרים עצמן כו'. עופות איקרו נכסי דתנן במסכ' שקלים המקדיש כל נכסיו והיו בהן דברים הראויים לגבי מזבח יינות שמנים ועופות. תפילין איקרו נכסי דתנן בערכין המקדיש כל נכסיו מעלין לו תפילין כלומר אף תפילין הקדש ומעלין לו בדמים ופודן בשוויין. אלמא מדחל עלייהו הקדש מיקרו ניכסי שהרי נכסים הקדיש:
542
543[שם]
איבעיא להו ספר תורה מהו תיקו. אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבתינהו לניכסה לרב זוטרא בר טוביה דקא בעי לאינסוביה לרב זביד. וכבר כתבתי בהחובל. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לניכסה לרמי בר חמא. הדר כתבתי' לניכסה לרב עוקבא בר חמא. אזל רמי בר חמא קמיה דרב ששת ואוקמיה בנכסי. אזל רב עוקבא קמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי. אזל רב ששת קמיה דרב נחמן א"ל מאו טעמא אמר מר הכי משום דהדרא בה והא מתנה דבשלמא אם לא מתה תנן לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה וכמו שחזרה מן הראשון כשנתנה לשני תחזור נמי מן השני אם תרצה. אבל עתה שמתה תתקיים המתנה הראשונה ויקנה ראשון שהרי הוא קנה במתנת שכיב מרע. ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי וכשמתה לא אמ' דייתיקי מבטלת דייתיקי. א"ל הכי אמר שמואל כל שאילו אם עמד חוזר אם לא עמד נמי חוזר. וזאת האשה שאם עמדה היתה חוזרת הועילה חזרתה מן הראשון ואע"פ שמתה וקנה שני. א"ל אימור דאמר שמואל לעצמו היכא דחזר בו החולה ושייר לעצמו ולא נתנה לאחרים הויא חזרה אע"ג דמית. אבל הכא דחזר בו מראשון ונתן לאחר לא חזר חזרה גמורה. א"ל בפי' אמר שמואל בין לעצמו בין לאחר:
איבעיא להו ספר תורה מהו תיקו. אימיה דרב זוטרא בר טוביה כתבתינהו לניכסה לרב זוטרא בר טוביה דקא בעי לאינסוביה לרב זביד. וכבר כתבתי בהחובל. אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לניכסה לרמי בר חמא. הדר כתבתי' לניכסה לרב עוקבא בר חמא. אזל רמי בר חמא קמיה דרב ששת ואוקמיה בנכסי. אזל רב עוקבא קמיה דרב נחמן אוקמיה בנכסי. אזל רב ששת קמיה דרב נחמן א"ל מאו טעמא אמר מר הכי משום דהדרא בה והא מתנה דבשלמא אם לא מתה תנן לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה וכמו שחזרה מן הראשון כשנתנה לשני תחזור נמי מן השני אם תרצה. אבל עתה שמתה תתקיים המתנה הראשונה ויקנה ראשון שהרי הוא קנה במתנת שכיב מרע. ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי וכשמתה לא אמ' דייתיקי מבטלת דייתיקי. א"ל הכי אמר שמואל כל שאילו אם עמד חוזר אם לא עמד נמי חוזר. וזאת האשה שאם עמדה היתה חוזרת הועילה חזרתה מן הראשון ואע"פ שמתה וקנה שני. א"ל אימור דאמר שמואל לעצמו היכא דחזר בו החולה ושייר לעצמו ולא נתנה לאחרים הויא חזרה אע"ג דמית. אבל הכא דחזר בו מראשון ונתן לאחר לא חזר חזרה גמורה. א"ל בפי' אמר שמואל בין לעצמו בין לאחר:
543
544פסק רבינו שמואל זצ"ל הלכה כרב נחמן. וכן פסק דבינו ברוך זצ"ל מארץ יון. ובפ' מי שהיה נשוי בכתובות איכא מעשה אחרינא אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסי לרמי בר חמא [אתא] לקמיה דרב ששת אוקמינהו בנכסי. ומסקנא שודא דדייני. ולהקדמה לא חיישינן הואיל וביום אחד נכתבו. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דההיא במתנת בריא והאי דהכא בשכיב מרע ובשכיב מרע לא שנא ביום אחד ולא שנא בשני ימים אחרון קני דהא הדר ביה מקמא. עכ"ל:
544
545[שם]
אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי פי' כרך של שטרות. אי נמי נרתיק מלא שטרות כי הוה קא ניחא נפשה אמרה הני לעמרם ברי וכגון שקנו מידה. אי נמי בלא קנין וכגון דלא שיירה מידי. תבעוה אחוה לדינא קמיה דרב נחמן. אמרו ליה והא לא משך רב עמרם האי מלונא דשטרי בחייה אמר להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין. ידושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי עשו דברי ש"מ כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי:
אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי פי' כרך של שטרות. אי נמי נרתיק מלא שטרות כי הוה קא ניחא נפשה אמרה הני לעמרם ברי וכגון שקנו מידה. אי נמי בלא קנין וכגון דלא שיירה מידי. תבעוה אחוה לדינא קמיה דרב נחמן. אמרו ליה והא לא משך רב עמרם האי מלונא דשטרי בחייה אמר להו דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין. ידושלמי ר' יוחנן בשם ר' ינאי עשו דברי ש"מ כבריא שכתב ונתן והוא שמת מאותו חולי:
545
546[שם]
אחתיה דרב טוביה בר מתנה בצפרא כתבתינהו לניכסיה לרב טובי בר מתנה. לפניא אתא רב אחדבוי בר מתנה קמיה. אמר השתא אמרי כ"ע מר צורבא מרבנן ומר לאו צורבא מרבנן. הדר כתבתינהו לרב אחדבוי בר מתנה. אתו לקמיה דרב נחמן א"ל הכי אמר שמואל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנה ובתרא קני. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פיסקתא דפרדיסא פי' כמו פיסקא חתיכת קרקע. כל אימת דתלשא הוה יהבא ליה כי הוה קיימא הדרא בה כדתנן לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה.
אחתיה דרב טוביה בר מתנה בצפרא כתבתינהו לניכסיה לרב טובי בר מתנה. לפניא אתא רב אחדבוי בר מתנה קמיה. אמר השתא אמרי כ"ע מר צורבא מרבנן ומר לאו צורבא מרבנן. הדר כתבתינהו לרב אחדבוי בר מתנה. אתו לקמיה דרב נחמן א"ל הכי אמר שמואל כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנה ובתרא קני. אחתיה דרב דימי בר יוסף הוה לה פיסקתא דפרדיסא פי' כמו פיסקא חתיכת קרקע. כל אימת דתלשא הוה יהבא ליה כי הוה קיימא הדרא בה כדתנן לא שייר קרקע כ"ש אין מתנתו מתנה.
546
547[שם ע"ב]
זימנא חדא חלשא שלחה ליה ולא אתא שלחה ליה תא וקני בכל היכא אתא ושייר וקנה מינה כי קמת תבעתיה לדינא קמיה דרב נחמן שלח ליה ולא אתא. א"ל אמאי איזיל הא שייר וקנאי מינה. שלח ליה איתא ואי לא מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא. אמר להו לסהדי היכי הוה עובדא אמרו ליה אמרה ווי דקא מיתא ההיא איתתא ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבא אלי א"כ מצוה מחמת מיתה וחוזרת:
זימנא חדא חלשא שלחה ליה ולא אתא שלחה ליה תא וקני בכל היכא אתא ושייר וקנה מינה כי קמת תבעתיה לדינא קמיה דרב נחמן שלח ליה ולא אתא. א"ל אמאי איזיל הא שייר וקנאי מינה. שלח ליה איתא ואי לא מחינא לך בסילוא דלא מבע דמא. אמר להו לסהדי היכי הוה עובדא אמרו ליה אמרה ווי דקא מיתא ההיא איתתא ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבא אלי א"כ מצוה מחמת מיתה וחוזרת:
547
548פי' רבינו שמואל זצ"ל וכל מצוה מחמת מיתה חוזרת בין במתנת מקצת בין במתנת בלא שיור. ואפי' קנו מיניה אי קאי מחליו הדר בכולהו בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה הואיל והוה מתאונן על מיתתו בעת צוואתו. והכי פסקינן לקמן עכ"ל:
548
549כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל גרסי' בפ' מי שאחזו קורדייקוס א"ר אלעזר שכיב מרע שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה. וסוגי' דשמעתא התם בשלא עמד והולך על משענתו. אבל אם עמד בין מחולי לחולי והולך על משענתו אומדין אותו אם מחמת חולי הראשון מת מתנתו מתנה. ואם לאו אין מתנתו מתנה. ואם הולך בשוק בלא משענתו אין מתנתו מתנה ואין צריך אומד עכ"ל. ופר"ח זצ"ל כתב התם ואסיקנא אמר ר' אלעזר משמיה דרב ש"מ שניתק מחולי לחולי מתנתו מתנה דהא לא פריש במתנתו אם מתי מחולי זה. עכ"ל:
549
550[שם]
איתמר מתנת שכיב מרע במקצת שלא היה בה קנין. אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב זוטרא בריה דרב נחמן דאמר משמיה דרב נחמן הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע. הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר. והרי היא כמתנת ש"מ דלא בעיא קנין. אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תיתו תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נהמן הכי אמר ר"נ הרי היא במתנת בריא ובעיא קנין וכיון דקנו מיניה אם עמד אינו חוזר. דאיכא קנין ושיור. וכ"ש דאם מת קנה. אבל בלא קנין אפי' אם מת לא קנה וכ"ש שאם עמד חוזר. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה מאי לאו דלא קנו מיניה. לא בדקנו מיניה. אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה ואי דקנו מיניה אמאי קאמר הכי. אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו עומד וחוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה הואיל ולא שייר. ואע"פ שלא צוה מחמת מיתה בהדיא. איתיביה רב משרשיא לרבא האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. אמר ליה מצוה לאחר מיתה. איתיביה רבינא לרבא מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמר' תנתן כבינתי לבתי והיא משנים עשר מנה ומתה וקיימו חכמים את דבריה. ואע"ג דמתנת מקצת בלא קנין הואי דמדקתני דבריה משמע דברים בלא קנין. א"ל הכא נמי במצוה מחמת מיתה:
איתמר מתנת שכיב מרע במקצת שלא היה בה קנין. אמרוה רבנן קמיה דרבא משמיה דרב זוטרא בריה דרב נחמן דאמר משמיה דרב נחמן הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע. הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר. והרי היא כמתנת ש"מ דלא בעיא קנין. אמר להו רבא לאו אמינא לכו לא תיתו תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נהמן הכי אמר ר"נ הרי היא במתנת בריא ובעיא קנין וכיון דקנו מיניה אם עמד אינו חוזר. דאיכא קנין ושיור. וכ"ש דאם מת קנה. אבל בלא קנין אפי' אם מת לא קנה וכ"ש שאם עמד חוזר. איתיביה רבא לרב נחמן שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה מאי לאו דלא קנו מיניה. לא בדקנו מיניה. אי הכי אימא סיפא לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה ואי דקנו מיניה אמאי קאמר הכי. אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו עומד וחוזר בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה הואיל ולא שייר. ואע"פ שלא צוה מחמת מיתה בהדיא. איתיביה רב משרשיא לרבא האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. אמר ליה מצוה לאחר מיתה. איתיביה רבינא לרבא מעשה באמן של בני רוכל שהיתה חולה ואמר' תנתן כבינתי לבתי והיא משנים עשר מנה ומתה וקיימו חכמים את דבריה. ואע"ג דמתנת מקצת בלא קנין הואי דמדקתני דבריה משמע דברים בלא קנין. א"ל הכא נמי במצוה מחמת מיתה:
550
551והילכתא מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין ואע"ג דמת. מצוה מחמת מיתה במקצת לא בעיא קנין והוא דמית. אבל אם עמד חוזר אף על גב דקנו מיניה:
551
552[דף קנ"ב ע"א]
איתמר מתנת שכיב מדע שכתוב בה קנין בבי רב משמי' דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי. ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה. בבי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע. הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר. הרי היא כמתנ' שכיב מרע שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ודמי דרב אדרב ורמי דשמואל אדשמואל דשלח רבין משמיה דר' אבהו הוו יודעין ששלח רבי אלעזר לגולה משום רבינו ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ. ושמואל אמ' הלכה כותבי' ונותנים. קשיא דרב אדרב קשיא דשמואל אדשמואל. דרב אדרב לא קשיא הא דקנו מיניה והא דלא קנו מיניה. דשמואל אדשמואל לא קשיא התם במיפה כחו שאמר כתבו ותנו בפירוש שיכתבו בשטר ההוא ייפוי כח דמוסיף על מתנתו דא:
איתמר מתנת שכיב מדע שכתוב בה קנין בבי רב משמי' דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי. ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה. בבי רב משמיה דרב אמרי ארכבה אתרי ריכשי הרי היא כמתנת בריא והרי היא כמתנת שכיב מרע. הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר. הרי היא כמתנ' שכיב מרע שאם אמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני. ושמואל אמר לא ידענא מאי אידון בה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ודמי דרב אדרב ורמי דשמואל אדשמואל דשלח רבין משמיה דר' אבהו הוו יודעין ששלח רבי אלעזר לגולה משום רבינו ש"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפ' ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ. ושמואל אמ' הלכה כותבי' ונותנים. קשיא דרב אדרב קשיא דשמואל אדשמואל. דרב אדרב לא קשיא הא דקנו מיניה והא דלא קנו מיניה. דשמואל אדשמואל לא קשיא התם במיפה כחו שאמר כתבו ותנו בפירוש שיכתבו בשטר ההוא ייפוי כח דמוסיף על מתנתו דא:
552
553פי' רבינו שמואל זצ"ל מתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין דבכותב כל נכסיו פליגי. [דאי במתנת ש"מ במקצת שכתוב בה קנין פליגי] (ד)בהדיא הוה ליה למימר מתנת שכיב מרע במקצת שכתוב בה קנין. ועוד הא תנן מתני' סתמא שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה ולא מפליג בין כתב בשטר קנין בין לא כתב. והיאך יאמר שמואל לא ידענא מאי אידון בה ולא קנה הא כיון דכתב בה קנין ומתנה מקצת היא. על כרחי' קתני מתני' הרי היא מתנה. וכן פי' ר"ח זצ"ל. ועוד הא פסקי' לד"ה הילכתא דמתנ' ש"מ במקצת בעיא קנין. והרי היא מעתה כמתנת בריא לגמרי ואינו יכול לחזור בו אפי' אם עמד. ואם אין בה קנין אינה כלום. ואפי' אם מת לא קנה ולא היה לו לתלמוד לקובעה אחר הפסק. ועוד מדרמינן עלה לקמן מדרב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו. מכלל דהא נמי בכותב כל נכסיו מיירי. וכן פי' רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל דבכותב כל נכסיו פליגי. ועוד פי' רבינו שמואל זצ"ל דה"ה אם אין כתב קנין בתוך השטר או אפי' אין כאן שטר כלל. אלא שכיב מרע שהזכיר לשון צוואה ש"מ כשחילק כל נכסיו וגם הקנה אותן בקנין סודר למקבל מתנה. אבל אורחא דמילתא נקט שדרך לכתוב הצוואות בשטר כדי שלא תשתקע הצוואה ואפי' לשמואל דאמר לא ידענא מאי אידון בה שמא לא גמר להקנות אלא בשטר. ה"ה אם לא נכתב הקנין בתוך השטר. וראיה לדבר מהא דרמינן עלה לקמן דאמר רב יהודה אמר שמואל ש"מ שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו. והתם בקנין בעלמא בלא כתיבה בשטר מיירי עכ"ל:
553
554כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל א"כ רב היכי מוקים למתני' שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה. אי בלא קנין אמאי מתנתו מתנה בשייר ואי בקנין אפי' לא שייר נמי הויא מתנתו מתנה. ועוד דלשמואל דיהיב טעמא באין שטר לאחר מיתה. היאך יתכן לומר ה"ה בלא כתב. ולא נראה לי. דדוקא מיירי בשכתוב קנין בתוך השטר והיינו טעמייהו רב סבר לה כי כתוב קנין בתוך השטר לאלם את כחו לעשותו כמתנת בריא שאם עמד לא יחזור בו. ומה שכתב בלשון דייתיקי ליתן לו כח שכיב מרע שאם כתב בתוכו הלואתו לפלו' שיקנה. ושמואל סבר איפכא די"ל הואיל דנכתב בל' דייתיקי משמע דלא היה דעתו להקנות אלא לאחר מיתה. ומה שנכתב הקנין בתוכו לפי שהיה דעתו להקנות לו בשטר לאחר מיתה ולא באמירה. ואין שטר לאחר מיתה. אבל אם כתב כל נכסיו וקנו מידו ולא נכתב הקנין בתוכו. בהא מודו תרוייהו דאם מת קנה ואם עמד חוזר כדקתני במתני' שכיב מרע שכתב נכסיו שייר קרקע כל שהו כו'. וההיא מיירי בקנין דאי בלא קנין אפי' שייר נמי אין מתנתו מתנה כדפסקי' הילכתא דבמקצת בלא קנין אע"ג דמת לא קנה. ועוד לפי' הקונט' לדברי רב למה נפסקה הלכה במתנת שכיב מרע במקצת דבעיא קנין ואם עמד אינו חוזר. הא אפי' בכל נמי כיון דקנו מידו בין זה בין זה אינו חוזר. שכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלו' ומת אין כותבין כו' דהואיל שלא הספיק לכתוב עד שמת שוב אין כותבין לאחר מיתה דהואיל שאמר בלשון כתבו משמע שלא היה דעתו אלא בכתיבה. ואם היה כתב מחיים היינו עיקר דייתיקי היה קונה לאחר מיתה. והאי דנקט שכיב מרע לרבותא נקט דכ"ש בריא אם אמר כתבו ומת עד שלא נכתב דאין כותבין לאחר מיתה. הכי מוכח ביש נוחלין . והכי איתא לפ' דהשתא משמע ליה למקשה דבין קנו מידו בין לא קנו מידו איפלגו רב ושמואל בהא מילתא. ומקשי דרב אדרב מדקנו אמאי אין מתנתו מתנה לאחר מיתה הא לית ליה הא טעמא שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ודל שטר מהכא דלא נכתב מחיים. מיהו יקנה מחמת קנין אחר מיתה כדין ש"מ שמחלק כל נכסיו. אי נמי במצוה מחמת מיתה במקצת דהא נמי בהני מיירי מדנקט ש"מ. וקשה דשמואל אדשמואל בדלא קנו מידו אמאי קנה הא אית ליה האי טעמא שמא לא גמד להקנותו אלא בשטר וזה הואיל שאמר כתבו ותנו שמא לא גמר להקנותו באמירה לחודא אלא בכתיבה. והואיל שלא נכתב מחיים אין כותבין לאחר מיתה. דרב אדרב לא קשיא הא דקנו כו' כלו' האי דאמר ארכבה אתרי ריכשי הכא דקנו מיניה וכדאמרן שכתוב בשטר דמוכת' מילתא דקנין גמור הוה בשטר כעין בריא. והא דאמר הכא בדלא קנו מידו ומשום הכי הואיל דלא היה שום קנין אלא אמירה. וההיא אמירה בכתבו ותנו ומת עד שלא נכתב בהא מודה רב דאיכא למיחש שמא דוקא אמר כתבו ולאחר מיתה אין כתיבה. [דשמואל אדשמואל לא קשיא] במייפה את כחו שאומר אף כתבו ותנו. דמשמע דליפות כחו אמר כתבו ולא חלה נתינה בכתיבה. לפיכך מתנתו מתנה אפילו בלא כתיבה על ידי אמירה שאמר תנו. ורב סבר הא דאמ' אף כתבו דוקא קאמר אף אני רוצה שתכתבו לו ויקנה בכתיבה ולא ליפות כחו נתכוון:
554
555והאי דאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקגו כו' ומשמע בשכתב גם הקנין מיידי כדמוכח נמי לבסוף דמוקמ' ליה דכתב ביה וקנינא מניה מוסף כו'. מכלל דבדכתב ביה מיירי. וגם הלשון משמע שכתב דבכתיבת כל קנינו מיידי. עכ"ל. ולקמן נפרש הילכתא כמאן:
555
556[שם]
יתיב רב נחמן אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דר"נ ויתיב וקאמר מי אמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. והאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא הקנה אלא מחמת מיתה.
יתיב רב נחמן אחוריה דרבא ויתיב רבא קמיה דר"נ ויתיב וקאמר מי אמר שמואל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. והאמר רב יהודה אמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא הקנה אלא מחמת מיתה.
556
557[שם ע"ב]
ואחוי ליה בידיה ואישתיק. כי קם א"ל רב נחמן בר יצחק מה אחוי לך בידיה א"ל הא דאם לא עמד קנה במיפה את כחו ה"ד מיפה את כחו א"ר חסדא דכתב בי' וקנינ' מיני' מוסף על מתנתא דא ככל מה דכתי' לעיל במנא דכשר למקני' ביה שריר וקיים. כלו' וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא קנין גמור להוסיף וליפות כחו מלבד המתנה שנתן על פה. ולישנא יתירא יפוי כח הוא. כתב לזה וכתב לזה. היינו דכי אתא רב דימי דייתיקי מבטל' דייתיק. כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה. רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא. ושמואל אמר שני קנה הרי הוא כמתנת ש"מ:
ואחוי ליה בידיה ואישתיק. כי קם א"ל רב נחמן בר יצחק מה אחוי לך בידיה א"ל הא דאם לא עמד קנה במיפה את כחו ה"ד מיפה את כחו א"ר חסדא דכתב בי' וקנינ' מיני' מוסף על מתנתא דא ככל מה דכתי' לעיל במנא דכשר למקני' ביה שריר וקיים. כלו' וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא קנין גמור להוסיף וליפות כחו מלבד המתנה שנתן על פה. ולישנא יתירא יפוי כח הוא. כתב לזה וכתב לזה. היינו דכי אתא רב דימי דייתיקי מבטל' דייתיק. כתב וזיכה לזה וכתב וזיכה לזה. רב אמר ראשון קנה הרי היא כמתנת בריא. ושמואל אמר שני קנה הרי הוא כמתנת ש"מ:
557
558פי' רבינו שמואל זצ"ל שכיב מרע שחילק כל נכסיו לראובן במתנת שכיב מרע לא שנא בעל פה ולא שנא בכתיבה לברר מתנתו וחזר ונתנן או כתבן לשמעון. אבל לא מסר להם את השטר. דייתיקי של שני מבטלת דייתיקי של ראשון. דשכיב מרע יכול לחזור בו הילכך אחרון קנה וחזר בו מראשון. כתב כל נכסיו לראובן ומסר לו את השטר לראית זכותו ראשון קנה. דהאי זיכה בקנין חשיב ליה והרי היא כמתנת ש"מ שכתב בה קנין וארכבה אתרי ריכשי ואפי' אם עמד אינו חוזר. ושמואל אמר שני קנה כדין מתנת שכיב מרע בכל נכסיו שאין בהם קנין ואם עמד חוזר. ואמ' לעיל כל שאם עמד חוזר אם לא עמד נמי חוזר. הילכך שני קנה. והא איפליגו בה חדא זימנא לעיל במתנת שכיב מרע כשכתוב בה קנין צריכא כו'. בסורא מתנו הכי לפלוגתא דרב ושמואל דכתב לזה וזיכה לזה כדאמרן. בפומבדיתא מתנו הכי אמר ר' ירמיה בר אבא שלחו ליה מבי רב לשמואל ילמדינו רבינו כתב וזיכה לראשון וקנו מיניה מאי שלח להו [אין אחר קנין כלום] כיון שזיכה לו וקנו מיניה קנה ואינו יכול לחזור בו:
558
559[דף קנ"ג ע"א]
סבור מיניה ה"מ דאין לאחר קנין כלום לאחר שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה ראשון קנה לגמרי וכגון שמת ש"מ. אבל לעצמו לחזור בו אם יעמוד מחליו לא קני ראשון שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. אמר להו רב חסדא כי אתא רב דימי מבי כפרי פירשה בין לעצמה בין לאחר:
סבור מיניה ה"מ דאין לאחר קנין כלום לאחר שאם כתב וזיכה לראשון וכתב וזיכה ראשון קנה לגמרי וכגון שמת ש"מ. אבל לעצמו לחזור בו אם יעמוד מחליו לא קני ראשון שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. אמר להו רב חסדא כי אתא רב דימי מבי כפרי פירשה בין לעצמה בין לאחר:
559
560[שם]
ההוא דקנו מיניה שכתב וזיכה וקנו מיניה. ורצה לחזור בו בשעמד מחליו. אתא לקמיה דרב הונא א"ל מאי איעבד לך דלא אקנית כד מקנו אינשי שכיבי מרע הנותנין לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהם אם יעמדו שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין. אבל אתה כתבת וזיכית והקנית הכא ודאי שמואל מודה בין לעצמו בין לאחר. והשתא שמעי' מר' מילי דאמר שמואל בשמעתי' דקיי"ל כוותיה בדיני מתנת שכיב מרע בלא שיור שיש בה קנין בלא זיכה לו את השטר לא ידענא מאי אידון בה ולא קנה מתנה אפילו אם מת הנותן. דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל אם יפה את כחו בכתיבת השטר או בצוואה דכתב ביה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא אז קנה המקבל מתנה. שבזאת לא נאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' והוא שמת הנותן אבל אם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ומדרב יהודה אמר שמואל דאוקי' במיפה את כחו שמעי' לה. ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלו' ומת כותבין ונותנין לאחר מיתה כדאוקי' לשמואל במיפה את כחו. אבל בלא יפוי כח לא קנה דאין שטר לאחר מיתה. ואם כתב וזיכה השטר למוסרו לזה לראי' וכתב וזיכה לזה שני קנה דהדר ביה מראשון והוא שמת ואם עמד חוזר. דכל מתנת שכיב מרע בכל הנכסים בלא יפוי כח בשטר אם עמד חוזר. והילכתא שני קנה דהדר ביה מקמא. אבל אם כתב וזיכה והקנה קאמר שמואל דקנה לגמרי בין לעצמו בין לאחר. ואפילו אם עמד אינו חוזר. עכ"ל:
ההוא דקנו מיניה שכתב וזיכה וקנו מיניה. ורצה לחזור בו בשעמד מחליו. אתא לקמיה דרב הונא א"ל מאי איעבד לך דלא אקנית כד מקנו אינשי שכיבי מרע הנותנין לאחר מיתה לדעת שיחזרו בהם אם יעמדו שכותבין או מקנין או כותבין ומקנין. אבל אתה כתבת וזיכית והקנית הכא ודאי שמואל מודה בין לעצמו בין לאחר. והשתא שמעי' מר' מילי דאמר שמואל בשמעתי' דקיי"ל כוותיה בדיני מתנת שכיב מרע בלא שיור שיש בה קנין בלא זיכה לו את השטר לא ידענא מאי אידון בה ולא קנה מתנה אפילו אם מת הנותן. דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. אבל אם יפה את כחו בכתיבת השטר או בצוואה דכתב ביה וקנינא מיניה מוסף על מתנתא דא אז קנה המקבל מתנה. שבזאת לא נאמר לא גמר להקנותו אלא בשטר כו' והוא שמת הנותן אבל אם עמד חוזר דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ומדרב יהודה אמר שמואל דאוקי' במיפה את כחו שמעי' לה. ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו מנה לפלו' ומת כותבין ונותנין לאחר מיתה כדאוקי' לשמואל במיפה את כחו. אבל בלא יפוי כח לא קנה דאין שטר לאחר מיתה. ואם כתב וזיכה השטר למוסרו לזה לראי' וכתב וזיכה לזה שני קנה דהדר ביה מראשון והוא שמת ואם עמד חוזר. דכל מתנת שכיב מרע בכל הנכסים בלא יפוי כח בשטר אם עמד חוזר. והילכתא שני קנה דהדר ביה מקמא. אבל אם כתב וזיכה והקנה קאמר שמואל דקנה לגמרי בין לעצמו בין לאחר. ואפילו אם עמד אינו חוזר. עכ"ל:
560
561כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והילכתא כשמואל בההיא דפליג בהדי רב. ויש מי שאומר הלכה כרב. וקשיא לן דמדפסק הילכתא במתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין. ואע"ג דמת ואם עמד אינו חוזר דאלמא בכל דין אחר הוא ולא בעי קנין. ואית דקשיא ליה ממתני' דקתני לא שייר קרקע כ"ש דלא איפריקא לרב אלא בהא דשמואל. ויש אומרים מדעביד רב הונא לקמן כרב הילכתא כוותיה עכ"ל. ולקמן בדברי רב הונא כתב ההוא גברא פי' ש"מ דאקני כל נכסיה וקנו מיניה. איתפח בעא למיהדר ביה אתא לקמיה דרב הונא א"ל לא מצית הדרת והיינו כרב. ולשון אחר כתב דעבד כשמואל ופי' כמו שפירש רבינו שמואל זצ"ל. ולענין הלכה למעשה נסמוך על פי' רבינו שמואל זצ"ל הואיל ור"ת זצ"ל מפרש כמותו. כמו שכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל בסוף דבריו וזה לשונו. אין נראה לי פי' הקונט' דפי' וזיכה היינו שמסר לו את השטר לראיית זכותו. א"כ הא דאמ' מעיקרא כתב לזה וכתב לזה. היינו כתב ולא מסר את השטר. א"כ היינו מתני' נמצא' דייתיקי קשורה לו על ידיכו דאינו כלום. ועוד בכתב ומסר את השטר אמאי אמר רב ראשון קנה היינו דייתיקי מבטלת דייתיקי. וא"ת בלא מסר הא לא מוכח הכי בשנים אוחזין דתנן התם מצא דייתיקי הרי זה לא יחזיר שמא נמלך עליהם שלא ליתנם. ודייקינן בגמרא טעמא דנמלך עליהם שלא ליתנם הא אמר תנו נותנים ורמינהו מצא אפותיקאו' ודייתיקאות אעפ"י ששניהם מודים לא יחזיר כו'. ומשנינן מתניתין דקאמר תנו נותנין שכיב מרע דבר מיהדר הוא דאמ' מאי איכ' למימר דילמא כתבה מעיקרא להאי ואימליך ולא יהבא ניהליה והדר כתבה לאינש אחרינא ואימליך ויהבה ניהליה. והשתא הדר ביה בההוא בתרא. אי במתנת בריא יהבה ליה לההוא בתרא לית ביה פסידא דכי נפקן תרתי בתרייתא זכיא דהדר ביה מקמייתא. היינו מוכח התם אע"ג דנפקו תרוייהו מתחות ידייהו שמסרן לשניהם דבתרא זכי. אלא נראה לי כתב וזיכה לוה היינו כתב לו בשטר ונתן לו וגם זיכה לו הנכסים שנתן לו על ידי אחר כגון אם מטלטלין מסרם לאחר על מנת שיזכה לו. אי מקרקעי אמר ליה לך חזק הזיכוי וקני וכתב בשטר והרי הזיכוי במקום קנין עומד והוי כמתנת ש"מ שכתוב בה קנין. והיינו דקא מתמה והא איפליגו בה חדא זימנא. אבל בהא תימה היכי אמ' והא איפליגו בה חדא זימנא. והא שמואל לא אמר הכא כדלעיל דהתם אמר שמואל לא גמר להקנות והכא אמר שני קנה. ואמאי ואפי' שני לא יקנה. בפומבדיתא מתנו כו'. מי שקנו מידו מהו. כתב וזיכה לו וגם קנו מידו מהו. אין אחר קנין כלום. דהואיל דתרוייהו עבדי הזיכוי והקנין אינו חוזר דודאי בתורת בריא נתן. ומורי מפרש שכתוב בה קנין לאו דוקא כתוב בפי' כדפי' בקונט'. ומפרש דמתני' אליבא דרב. רישא דקתני שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה מיירי בשקנו. וסיפא דקתני לא שייר קרקע אין מתנתו מתנה בשלא קנו מידו. ולא איירי בסיפא במאי דאיירי ברישא. וגם מפרש כתב וזיכה לזה היינו מסר את השטר. ואומר שמתנת ש"מ בשטר אינו יכול לחזור בו לרב שהשטר במקום קנין. והא דתנן במתני' שכתב לאו דוקא אלא שנתן כדאמ' מאי כותב אומר וכמו הכותב נכסיו לאחרים אין רוח חכמים נוחה הימנו כו' דהיינו לאו דוקא כותב אלא נתן. והא דאמרי' דייתיקי מבטל' דייתיקי היינו בשלא כתב לשם השטר אלא לשם צוואה בעלמא. עכ"ל:
561
562הילכתא כדברי רבי' שמואל ור"ת זצ"ל עבדינן עובדא:
562
563[שם]
ההיא מתנת ש"מ במקצת שכתוב בה קנין וקונה לד"ה בין עמד בין לא עמד דהוה כתוב בה בחיים ובמות. אמר רב הרי היא כמתנת שכיב מרע וקני לאחר מיתה. ואם עמד חוזר. וכ"ש אם מתנת ש"מ בכל היא בלא שיור דלא קני עד לאחר מיתה מדכתב בה במות לאחר מיתה הוא דקאמר. והאי דקא כתב בחיים סימנא לחיים. אלא שלא רצה לפתות פיו לשטן. ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא ואפי' אם עמד ואפי' במתנה בלי שיור. דהא כתוב בה בחיים בחיים הוא דקאמר ליה דליקני והאי דכתב במות כמ"ד מעתה ועד עולם. אמרי נהרדעי הילכתא כוותיה דרב. אמר רבא אי כתב מחיים קנה דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות. אמר אמימר לית הילכתא כוותיה דרבא א"ל רב אשי לאמימ' פשיט' דהא אמרי נהרדעי הילכתא כוותיה דרב גבי בתיים ובמות. מהו דתימא כל מחיים מודה קמ"ל דלא שני ליה לרב בין בחיים בין למחיים דסימנא לחיים:
ההיא מתנת ש"מ במקצת שכתוב בה קנין וקונה לד"ה בין עמד בין לא עמד דהוה כתוב בה בחיים ובמות. אמר רב הרי היא כמתנת שכיב מרע וקני לאחר מיתה. ואם עמד חוזר. וכ"ש אם מתנת ש"מ בכל היא בלא שיור דלא קני עד לאחר מיתה מדכתב בה במות לאחר מיתה הוא דקאמר. והאי דקא כתב בחיים סימנא לחיים. אלא שלא רצה לפתות פיו לשטן. ושמואל אמר הרי היא כמתנת בריא ואפי' אם עמד ואפי' במתנה בלי שיור. דהא כתוב בה בחיים בחיים הוא דקאמר ליה דליקני והאי דכתב במות כמ"ד מעתה ועד עולם. אמרי נהרדעי הילכתא כוותיה דרב. אמר רבא אי כתב מחיים קנה דמשמע דוקא מעתה התחיל לקנות. אמר אמימר לית הילכתא כוותיה דרבא א"ל רב אשי לאמימ' פשיט' דהא אמרי נהרדעי הילכתא כוותיה דרב גבי בתיים ובמות. מהו דתימא כל מחיים מודה קמ"ל דלא שני ליה לרב בין בחיים בין למחיים דסימנא לחיים:
563
564[שם]
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא דהוה כתי' בשטר דידיה בחיים ובמות. שדריה רב נחמן לקמיה דר' ירמיה לשום טומיא אתריה . שלח ליה הכא אתריה דשמואל הוא ואף על גב דהילכתא כרב לאו אורח ארעא למידן כרב באתריה דשמואל זיל עביד ליה התם כרב:
ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן לנהרדעא דהוה כתי' בשטר דידיה בחיים ובמות. שדריה רב נחמן לקמיה דר' ירמיה לשום טומיא אתריה . שלח ליה הכא אתריה דשמואל הוא ואף על גב דהילכתא כרב לאו אורח ארעא למידן כרב באתריה דשמואל זיל עביד ליה התם כרב:
564
565[שם]
ההיא איתתא דאתאי לקמיה דרבא עבד לה כשמעתין דהוה כתיב ביה מחיים וקנה בכל השטר. והאשה הפסידה וקא טרדא ליה לומר לא יפה דנתה. א"ל לרב פפא בר חנן ספריה ז"ל כתוב לה שהדין עמה. וכתוב בתוך השטר משנה זו השנויה בבא מציעא שוכר עליהן או מטען וסימן היה בתוך השטר שלדחו' האשה ולהטעותה נתכוון להפטר ממחלוקתה. ואמרה ליה ליטבע. הטבע ספינתך בים אטעויי קא מטעי לי אמשינהו רבא למאני' במיא שדינהו במים להתקיים קללתה בכך. ואפי' הכי לא מיפרק מעונשא דבל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך:
ההיא איתתא דאתאי לקמיה דרבא עבד לה כשמעתין דהוה כתיב ביה מחיים וקנה בכל השטר. והאשה הפסידה וקא טרדא ליה לומר לא יפה דנתה. א"ל לרב פפא בר חנן ספריה ז"ל כתוב לה שהדין עמה. וכתוב בתוך השטר משנה זו השנויה בבא מציעא שוכר עליהן או מטען וסימן היה בתוך השטר שלדחו' האשה ולהטעותה נתכוון להפטר ממחלוקתה. ואמרה ליה ליטבע. הטבע ספינתך בים אטעויי קא מטעי לי אמשינהו רבא למאני' במיא שדינהו במים להתקיים קללתה בכך. ואפי' הכי לא מיפרק מעונשא דבל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך:
565
566ומיהו שמעינן דבין בחיים בין מחיים סימנא לחיים:
566
567[שם]
מתני' לא כתב בו שכיב מרע כדקציר ורמי בערסיה. וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא שזהו לשון מתנת בריא. ובמתנה בלא שיור מיירי דאמרי ביה מתנה שאם עמד חוזר. הוא אומר שכיב מרע הייתי וחוזרני בי והן אומרים בריא היית ולא תחזור צריך הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע באותה שעה. וכל זמן שלא יביא ראיה זכה המקבל מתנה דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו מקבל מתנה ונותן הוי מוחזק בנכסיו. ההיא מתנתא דהוה כתיב בה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב בה מגו מרעיה איתפטר לעלמיה. שכך היו רגילין לכתוב במתנות ש"מ הנכתבות לאחר מיתתן להודיע שהנכסים הללו ניתנו לזה המקבל בצוואת ש"מ לפני מותו. ומתוך אותו חולי נפטר שלא עמד בנתיים ולא חזר בו:
מתני' לא כתב בו שכיב מרע כדקציר ורמי בערסיה. וגם לשון מתנת בריא לא נכתב בה כד מהלך על רגלוהי בשוקא שזהו לשון מתנת בריא. ובמתנה בלא שיור מיירי דאמרי ביה מתנה שאם עמד חוזר. הוא אומר שכיב מרע הייתי וחוזרני בי והן אומרים בריא היית ולא תחזור צריך הנותן להביא ראיה שהיה שכיב מרע באותה שעה. וכל זמן שלא יביא ראיה זכה המקבל מתנה דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו מקבל מתנה ונותן הוי מוחזק בנכסיו. ההיא מתנתא דהוה כתיב בה קציר ורמי בערסיה ולא הוה כתיב בה מגו מרעיה איתפטר לעלמיה. שכך היו רגילין לכתוב במתנות ש"מ הנכתבות לאחר מיתתן להודיע שהנכסים הללו ניתנו לזה המקבל בצוואת ש"מ לפני מותו. ומתוך אותו חולי נפטר שלא עמד בנתיים ולא חזר בו:
567
568[שם ע"ב]
אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ובתר השתא אזלינן והעמידנו על חזקת מיתתו ויש לנו לומר שמתוך אותו חולי נפטר וקנה המקבל מתנה. א"ל אביי ומה ספינה הטובעת בים שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. חולין שרוב חולין לחיים לא כ"ש. אמר רב הונא ברי' דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כר' נתן. דתניא מי מוציא מיד מי מתנה שאין כתוב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון מתנת ש"מ. כמתני' זה אומר ש"מ הייתי וזה אומר בריא היית הוא הנותן מוציא מידו בלא ראיה ועומד בנכסיו וזוכה בהן דהעמד נכסים על חזקתן והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב. רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שש"מ הוה. ואם ש"מ עליו להביא ראיה שבריא היה:
אמר רבא הרי מת והרי קברו מוכיח עליו. ובתר השתא אזלינן והעמידנו על חזקת מיתתו ויש לנו לומר שמתוך אותו חולי נפטר וקנה המקבל מתנה. א"ל אביי ומה ספינה הטובעת בים שרובן לאיבוד נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים. חולין שרוב חולין לחיים לא כ"ש. אמר רב הונא ברי' דרב יהושע כמאן אזלא הא שמעתא דרבא כר' נתן. דתניא מי מוציא מיד מי מתנה שאין כתוב בה לא לשון מתנת בריא ולא לשון מתנת ש"מ. כמתני' זה אומר ש"מ הייתי וזה אומר בריא היית הוא הנותן מוציא מידו בלא ראיה ועומד בנכסיו וזוכה בהן דהעמד נכסים על חזקתן והן אין מוציאין מידו אלא בראיה דברי ר' יעקב. רבי נתן אומר אם בריא הוא עליו להביא ראיה שש"מ הוה. ואם ש"מ עליו להביא ראיה שבריא היה:
568
569[דף קנ"ד ע"א]
מתני' וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרין בקיום השטר. וכן אמר רבא ראיה בעדים. פי' רבי' שמואל זצ"ל לעיל דרבא לא הדר ביה לגבי אביי ממה שאמר הרי קברו מוכיח עליו. וקיימא לן כוותיה דשמעתין כר' נתן. אלא דקיימא לן כוותיה כדאמ' בעלמא ר' נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא. וה"נ פסק דהילכתא המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו בעל השטר להביא בעדים שבריא היה להוציא ממון מחזקת הנותן. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב וקיימא לן כרבנן. הילכך ליתא לדרבא דאמר הרי מת הרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא ולית הילכתא כוותיה עכ"ל. ולא נהירא לי:
מתני' וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרין בקיום השטר. וכן אמר רבא ראיה בעדים. פי' רבי' שמואל זצ"ל לעיל דרבא לא הדר ביה לגבי אביי ממה שאמר הרי קברו מוכיח עליו. וקיימא לן כוותיה דשמעתין כר' נתן. אלא דקיימא לן כוותיה כדאמ' בעלמא ר' נתן דיינא ונחית לעומקא דדינא. וה"נ פסק דהילכתא המוציא מחבירו עליו הראיה דהיינו בעל השטר להביא בעדים שבריא היה להוציא ממון מחזקת הנותן. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב וקיימא לן כרבנן. הילכך ליתא לדרבא דאמר הרי מת הרי קברו מוכיח עליו דשמעתיה כר' נתן אזלא ולית הילכתא כוותיה עכ"ל. ולא נהירא לי:
569
570אלא נראה בעיני דהלכה כר' נתן. דדיינא הוא ונחית לעומקא דדינא והלכה כרבא. וכן משמע מדברי רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל שהוא סובר דהלכה כר' נתן. שכך כתב אהא דאמר רב הונא כמאן אזלא הא שמעתא דרבה בר נתן. דהכי נמי הוה מצי למימר דכר"מ דמתני' אזלא שמעתי'. דהא לקמן מוקים רב הונא דר' מאיר בפלוגתא דר' נתן ור' יעקב קא מיפלגי. וכ"ש לרב חסדא ורבה בר רב הונא דלדידהו תרוייהו כר' נתן סבירא להו. אלא משום דלרב הונא דידיה הוה אתיא מילתיה דרבא דלא כרבנן אלא כר' מאיר שהוא יחידאה להכי נקט ר"נ דקיי"ל דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא עכ"ל. בפלוגתא דרב הונא ורב חסדא איפליגו ר' יוחנן ורשב"ל. דר' יוחנן אמר ראיה בעדים ורשב"ל אמר ראיה בקיום השטר. איתיביה ר' יוחנן לרשב"ל מעשה בבני ברק באחר שמכר בנכסי אביו ומת ועירערו עליו בני משפחה לומר קטן היה בשעת מיתתו. ובאו ושאלו את ר' עקיבה אמ' לו מהו לבודקו אמר להם אי אתם רשאים לנולו. ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה. קס"ד השתא דנכסי בחזקת יורשים קיימי ולא באו עדיין ליד לקוחות ואתו לקוחות וקא מערערי להוציא מקחן מיד היורשין לפי שקנאוהו מן המת והיורשין עוררין ומשיבין ללקוחות קטן היה קרובינו בשעת מיתה. ולא מצאו הלקוחות עדים שהיה גדול והילכתא הוצרכו לבודקו:
570
571[שם ע"ב]
בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים כיון דלא אשכחו עדים היינו דאמרי ליה מהו לבודקו. אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר אמאי ליקיימא שטרייהו ולוקמו בנכסייהו א"ל מי סברת נכסי בחזקתייהו דמשפחה הוו קיימי ואתו לקוחות וקא מערערי נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה וקא מערערי. וה"נ מסתברא מדקתני סיפא אי אתם רשאים לנוולו ואישתיקו. אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי היינו דקא שתקו. אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי אמאי שתקו נימרו ליה אנן זוזי יהבינן ליה לינוול ולינוול. אי משום הא לא איריא הכי קאמר להו חדא דאי אתם רשאין לנוולו. ועוד למאי זוזי יהבינן ליה לינוול ולינוול סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה:
בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים כיון דלא אשכחו עדים היינו דאמרי ליה מהו לבודקו. אלא לדידך דאמרת ראיה בקיום השטר אמאי ליקיימא שטרייהו ולוקמו בנכסייהו א"ל מי סברת נכסי בחזקתייהו דמשפחה הוו קיימי ואתו לקוחות וקא מערערי נכסי בחזקת לקוחות הוו קיימי ואתו בני משפחה וקא מערערי. וה"נ מסתברא מדקתני סיפא אי אתם רשאים לנוולו ואישתיקו. אי אמרת בשלמא בני משפחה קא מערערי היינו דקא שתקו. אלא אי אמרת לקוחות קא מערערי אמאי שתקו נימרו ליה אנן זוזי יהבינן ליה לינוול ולינוול. אי משום הא לא איריא הכי קאמר להו חדא דאי אתם רשאין לנוולו. ועוד למאי זוזי יהבינן ליה לינוול ולינוול סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה:
571
572אני יצחק המחבר בר' משה שמעתי שבא מעשה לפני רבי' תם זצ"ל בראובן שהיה חייב לשמעון מנה ומת ראובן. ונסתפק רבינו תם זצ"ל אם מן הדין יכול לעכב שלא לקוברו עד שיפרעו לו המנה שחייב לו שהיה ידוע שהיה חייב לו. או שמא אינו רשאי לנולוו. ונמלך ברבינו שמריה בר מרדכי זצ"ל. והשיב לו שהדין עם שמעון ויכול מן הדין לעכב את קבורתו עד שיפרעו לו הואיל וידוע שהוא חייב לו כמסקנ' דשמעתין דיכלי למימר זוזי יהבינן לינוול ולינוול. וקיבל רבינו תם את דבריו. ונראה בעיני דדוקא ששמעון לא היה קרובו של ראובן. אבל היה קרובו של ראובן בני המשפחה מוחין בידו שלא לעכב את קבורתו שלא לנוולו. ממה שפי' רבינו שמואל זצ"ל לינוול ולינוול אין אנו חוששין בבושתו שאינם קרובים והפסדינו מרובה עכ"ל. מה הוצרך לומר שאינו קרובינו אלא משמע דוקא שאינו קרובינו אבל אם היה קרובו יכולים בני משפחה למחות בידו אע"ג דיהיב זוזי והפסדו מרובה. ולא נהירא לי כלל לומר דמשום אורחא דמילתא פי' שאינן קרובים שאין דרכם להקפיד דהא בהפסד מרובה עסקי' וקפדי אינשי אהפסד מרובה אפי' במקום קרובים. ובתוספות שנכתבו לפני רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כתוב כך זוזי יהבי לינוול ולינוול. אבל יורשין אינן רשאין לנוולו מחמת ירושה דלאו מידי יהבו. ועוד שהם קרובים עכ"ל. דהיינו משמע ועוד אפי' יהבו מידי אינן רשאים לנוולו מפני שהם קרובים. וזכר לדבר דת"ר בפ' המוכר פירות בבא בתרא המוכר קברו ודרך קברו ובית הספדו ומקום מעמדו באין בני משפחה וקוברין אותו בעל כרחו משום פגם משפחה. פי' רבינו שמואל זצ"ל גנאי הוא להם שאין לקרובים מקום קבורה. הילכך אע"פ שקרובם מכר ברצון ונתקיים המקח אפילו הכי בני משפחה מבטלין המקח. משום גנאי שלהם ומוחים מלקיים ה"נ מוחים מלבודקו ולנוולו. ואע"ג דהתם יהבי ליה דמי הקבר ללוקח. כדפי' רבי' שמואל זצ"ל כדמוכח בפ' יש בכור לנחלה בסופו היינו בלוקח שאינו קרוב. אבל בלוקח שהוא קרוב אפילו דמי לא יהבי ליה:
572
573[שם]
שאל רשב"ל לר' יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא. הרי שהיה אוכל ובא בחזקת שהיא שלו. וקרא עליה אחר ערעור לומר שלי היא. והוציא זה את אונו שמכרה לו או שנתנה לו במתנה והלה אומר איני בשטר זה מעולם נתקיים השטר בחותמיו. ואם אמר שטר פסים הוא שפייסתה ממני לכתוב לך שטר מכירה להחזיקך בעשיר ללוקח קרקעות. שטר אמנה הוא שהאמנתיך למסור לך שטר מכירה קודם שקבלתי הדמים. אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר. לימא ר' מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו [ולא רבנן א"ל לא שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו] והא מיפלג פליגי אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נאמנין א"ל אי עדים אלימי דמרעי שטרא. דהתם אמרי עדים פסולי עדות היינו איהו כל כמיניה. א"ל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה אע"ג דמודו בני המשפחה בשטר שכתבו נותן מתנה. כיון דאמ' נמי קטן היה נאמנין עד שיתקיים השטר בחותמיו אלמא מודה בשטר לדידך צריך לקיימו. א"ל זו אלעזר אמרה אבל אני לא אמרתי דבר זה מעולם. א"ר זירא אם כפר ר' יוחנן בר' אלעזר תלמידו. יכפור בר' ינאי רבו. דא"ר ינאי אמר ר' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. א"ל ר' יוחנן והלא משנתינו היא זו וחכמים אומרים המוציא מחבי' עליו הראיה. אלא אין ראיה אלא בקיום השטר. ברם נראין דברי רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי חכמים אבל ר' מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו [ומאי דברי הכל דרבנן לגבי ר"מ דברי הכל היא]. והא אנן איפכא תנן וחכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה אין ראיה אלא בקיום השטר. איפוך אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר וחכ"א נאמנין. איפוך [נאמנים לפוסלו דברי ר"מ וחכ"א] אין נאמנין לפוסלו והאמר ר' יוחנן ראיה בעדים. איפוך. לימ' תיובתא נמי דאמרן לעיל. איתיביה ר' יוחנן לרשב"ל איפוך :
שאל רשב"ל לר' יוחנן זו ששנויה במשנת בר קפרא. הרי שהיה אוכל ובא בחזקת שהיא שלו. וקרא עליה אחר ערעור לומר שלי היא. והוציא זה את אונו שמכרה לו או שנתנה לו במתנה והלה אומר איני בשטר זה מעולם נתקיים השטר בחותמיו. ואם אמר שטר פסים הוא שפייסתה ממני לכתוב לך שטר מכירה להחזיקך בעשיר ללוקח קרקעות. שטר אמנה הוא שהאמנתיך למסור לך שטר מכירה קודם שקבלתי הדמים. אם יש עדים הלך אחר עדים ואם לאו הלך אחר השטר. לימא ר' מאיר היא דאמר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו [ולא רבנן א"ל לא שאני אומר דברי הכל מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו] והא מיפלג פליגי אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נאמנין א"ל אי עדים אלימי דמרעי שטרא. דהתם אמרי עדים פסולי עדות היינו איהו כל כמיניה. א"ל והלא משמך אמרו יפה ערערו בני משפחה אע"ג דמודו בני המשפחה בשטר שכתבו נותן מתנה. כיון דאמ' נמי קטן היה נאמנין עד שיתקיים השטר בחותמיו אלמא מודה בשטר לדידך צריך לקיימו. א"ל זו אלעזר אמרה אבל אני לא אמרתי דבר זה מעולם. א"ר זירא אם כפר ר' יוחנן בר' אלעזר תלמידו. יכפור בר' ינאי רבו. דא"ר ינאי אמר ר' מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. א"ל ר' יוחנן והלא משנתינו היא זו וחכמים אומרים המוציא מחבי' עליו הראיה. אלא אין ראיה אלא בקיום השטר. ברם נראין דברי רב יוסף דאמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי חכמים אבל ר' מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו [ומאי דברי הכל דרבנן לגבי ר"מ דברי הכל היא]. והא אנן איפכא תנן וחכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה אין ראיה אלא בקיום השטר. איפוך אין נאמנין לפוסלו דברי ר' מאיר וחכ"א נאמנין. איפוך [נאמנים לפוסלו דברי ר"מ וחכ"א] אין נאמנין לפוסלו והאמר ר' יוחנן ראיה בעדים. איפוך. לימ' תיובתא נמי דאמרן לעיל. איתיביה ר' יוחנן לרשב"ל איפוך :
573
574[דף קנ"ה ע"א]
הק"ל ר' יוחנן לרשב"ל בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת להו לנכסי ביד לקוחות אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים נכסי ביד לקוחו' היכי משכחת לה. וא"ל מודה אני לך דערעור דבני משפחה לאו ערעור הוא. מאי קאמרי קטן היה. חזקה דאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול. פי' רבינו שמואל זצ"ל ומסקנ' דשמעתין מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כשמואל וכר' יוחנן לא שנא היכא [דאיהו מרע ליה לשטרא לומר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא לא שנא היכא] דעדים מרעי ליה לומר אנוסים היינו דהא מפכי' נמי הכא לההיא דכת' לעיל דאין נאמנין לפוסלו וכו' עכ"ל. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתב והילכתא מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו. וכן כתב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דקיי"ל כרב נחמן דאית ליה פ"ב דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. דכוותיה קיימא לן בדיני:
הק"ל ר' יוחנן לרשב"ל בשלמא לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת להו לנכסי ביד לקוחות אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים נכסי ביד לקוחו' היכי משכחת לה. וא"ל מודה אני לך דערעור דבני משפחה לאו ערעור הוא. מאי קאמרי קטן היה. חזקה דאין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה גדול. פי' רבינו שמואל זצ"ל ומסקנ' דשמעתין מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו כשמואל וכר' יוחנן לא שנא היכא [דאיהו מרע ליה לשטרא לומר שטר פסים הוא שטר אמנה הוא לא שנא היכא] דעדים מרעי ליה לומר אנוסים היינו דהא מפכי' נמי הכא לההיא דכת' לעיל דאין נאמנין לפוסלו וכו' עכ"ל. ורבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון כתב והילכתא מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו. וכן כתב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דקיי"ל כרב נחמן דאית ליה פ"ב דכתובות מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. דכוותיה קיימא לן בדיני:
574
575וכן פסק רבינו חננאל זצ"ל בפרק המוציא יין במסכת שבת וזה לשונו. אביי אמר דכ"ע אסור להשהות שטר פרוע. והכא במודה בשטר שכתבו קא מיפלגי ת"ק סבר צריך לקיימו ור' יהודה סבר אין צריך לקיימו. ועיקר דהא שמעתא בפרק האשה שנתארמלה ובכמה דוכתי נמי איתא. והכין הוא ראובן שתבע את שמעון במנה והוציא עליו שטר. ואמר שמעון שטר זה כתבתי לו על עצמי אלא שפרעתיו. אם יכול ראובן המלוה לקיים השטר בחותמיו כ"ע לא פליגי שחייב שמעון בממון דא"ר פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וא"ל שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה. אבל אם אין ראובן המלוה יכול לקיים בחותמיו ואין נודע כי נכתב באמת אלא מדברי שמעון. מר סבר אם לוה מורה בשטר שכתבו צריך המלוה לקיימו. ואם לא יקיימנו ואמר לוה כתבתיו ופרעתיו. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ומר סבר כיון שהודה לוה שכתבו הרי נתקיים בכך ואין המלוה צריך לקיימו. ואם יאמר לוה כתבתיו ופרעתיו יאמר לו הבא ראיה או תן הממון. והלכה צריך לקיימו. עכ"ל:
575
576וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפרק דבבא מצי' דקיי"ל כר' דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו והכי עבדי' עובדא. איתמר קטן אימתי מוכר בנכסי אביו וכו' ופי' בזה בורר:
576
577[דף קנ"ו ע"א]
מתני' המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. וחכמים אומרים אלו ואלו אין נקנין אלא באמירה:
מתני' המחלק נכסיו על פיו רבי אליעזר אומר אחד בריא ואחד מסוכן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה. ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה. וחכמים אומרים אלו ואלו אין נקנין אלא באמירה:
577
578ר' אליעזר סבירא ליה דדברי ש"מ אינן ככתובין וכמסורין כלל אלא כבריא בעלמא וצריך קנין כשאר מתנת בריא. ולית הילכתא כוותיה:
578
579[שם ע"ב]
מתני' ר' אליעזר אומר אם בשבת חילק נכסיו. אז תקנו חכמים שיהו דבריו קיימין בלא קנין משיכה שמא תטרף דעתו מפני שאינו יכול לכתוב. אבל לא בחול. ר' יהושע אומר בשבת אמרו שיהו דבריו קיימין אע"ג דליכ' למימר מנו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני קל וחומר דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. והלכה כר' יהושע:
מתני' ר' אליעזר אומר אם בשבת חילק נכסיו. אז תקנו חכמים שיהו דבריו קיימין בלא קנין משיכה שמא תטרף דעתו מפני שאינו יכול לכתוב. אבל לא בחול. ר' יהושע אומר בשבת אמרו שיהו דבריו קיימין אע"ג דליכ' למימר מנו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני קל וחומר דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. והלכה כר' יהושע:
579
580[שם]
מתני' זכין לקטן הואיל ואין לו יד לזכות בעצמו ממון שנותנין לו תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצורכו ואין זכין לגדול שהרי יכול היא לזכות לעצמו. ר' יהושע אומר לקטן אמרו משום דזכין לאדם שלא בפניו וכ"ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי. הילכך כ"ש דזכין לו שלא בפניו. והלכה כר' יהושע:
מתני' זכין לקטן הואיל ואין לו יד לזכות בעצמו ממון שנותנין לו תקנו חכמים שיהא אחר זוכה ומקבל לצורכו ואין זכין לגדול שהרי יכול היא לזכות לעצמו. ר' יהושע אומר לקטן אמרו משום דזכין לאדם שלא בפניו וכ"ש לגדול שיש לו יד לקבל ולזכות ושליח נמי. הילכך כ"ש דזכין לו שלא בפניו. והלכה כר' יהושע:
580
581[שם]
אמר ר' לוי קונין בש"מ ואפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר' אליעזר אלא שמא תטרוף דעתו עליו. פי' רבי' שמואל זצ"ל לא שנא היכא דצריך קנין כגון ששייר. לא שנא כמחלק כל נכסיו. דכיון דתלי טעמא שמא תטרף דעתו עליו דלא סמכ' דעתיה שתתקיים צוואתו באמירה בעלמא. הילכך כדי להפיס דעתו קונין בכל מתנותיו בין ששייר וצריך קנין בין שלא שייר ובאמירה סגי. ואע"ג דקנין דמי למקח וממכר שהרי קונין בכליו של קונה שמקנה סודרו כדי לקנות בו המתנה ולא לחוש לדברי ר' אליעזר מה שקונין לאו דצריך קנין כר' אליעזר דהא קיי"ל כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. אלא כדי להפיס דעתו כדי שלא תטרף קונה דהשתא סמכא דעתיה עכ"ל. וכי האי גוונא איתא בתחילת הזורק בגיטין ההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא לא הספיק למיתבא ניהלה. למחר תקף ליה עלמא אתו לקמי' דרבא אמר להו ליקנייה לההוא דוכתא דיתיב בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח. דתנן נעל וגדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה. והיכי קניא ליה והא אקנויי רשותא בשבתא אסיר. אלא ש"מ דבשכיב מרע הקילו הילכך ה"נ מותר לקנות בש"מ. ותדע דהיכי מגרשה בשבת והתניא בתוספתא דביצה אין מקדשין ואין מגרשין בשבת אלא שמע מינה דבשכיב מרע הקילו:
אמר ר' לוי קונין בש"מ ואפי' בשבת ולא לחוש לדברי ר' אליעזר אלא שמא תטרוף דעתו עליו. פי' רבי' שמואל זצ"ל לא שנא היכא דצריך קנין כגון ששייר. לא שנא כמחלק כל נכסיו. דכיון דתלי טעמא שמא תטרף דעתו עליו דלא סמכ' דעתיה שתתקיים צוואתו באמירה בעלמא. הילכך כדי להפיס דעתו קונין בכל מתנותיו בין ששייר וצריך קנין בין שלא שייר ובאמירה סגי. ואע"ג דקנין דמי למקח וממכר שהרי קונין בכליו של קונה שמקנה סודרו כדי לקנות בו המתנה ולא לחוש לדברי ר' אליעזר מה שקונין לאו דצריך קנין כר' אליעזר דהא קיי"ל כרבנן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. אלא כדי להפיס דעתו כדי שלא תטרף קונה דהשתא סמכא דעתיה עכ"ל. וכי האי גוונא איתא בתחילת הזורק בגיטין ההוא ש"מ דכתב גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא לא הספיק למיתבא ניהלה. למחר תקף ליה עלמא אתו לקמי' דרבא אמר להו ליקנייה לההוא דוכתא דיתיב בה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח. דתנן נעל וגדר ופרץ כל שהו הרי זו חזקה. והיכי קניא ליה והא אקנויי רשותא בשבתא אסיר. אלא ש"מ דבשכיב מרע הקילו הילכך ה"נ מותר לקנות בש"מ. ותדע דהיכי מגרשה בשבת והתניא בתוספתא דביצה אין מקדשין ואין מגרשין בשבת אלא שמע מינה דבשכיב מרע הקילו:
581
582וכבר נשאל רבינו שמריה זצ"ל על שכיב מרע אחד שהי' מבקש ביום השבת שיהיו שולחים אחר קרובו אחד. והתיר להם להשכיר רץ בשבת ולשלוח אחריו כדי שלא תטרף דעתו עליו כדאמרי' הכא דקונין משכיב מרע כדי שלא תטרף דעתו עליו. ירוש' פ"ג דפיאה איזהו ש"מ כל שלא קפץ עליו החולי. דרך ארץ הקרובים נכנסין אצלו מיד והדחוקים נכנסין לאחר שלשה ימים. אם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסין מיד. כתב רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל בפירושיו דמשם משמע דאין נחשב ש"מ עד לאחר ג' ימים אלא א"כ קפץ עליו החולי. והתם קאי אמתני' דש"מ שכתב נכסיו:
582
583[דף קנ"ז ע"א]
מתני' נפל הבית עליו ועל אביו כגון על ראובן ועל יעקב אביו. ואין ידוע מי מת קודם או עליו ועל מורישיו. כגון אחי ראובן או אחי יעקב שאין להם קרוב יותר מראובן וראובן ראוי ליורשו והיתה על ראובן כתובת אשה או בעל חוב ואין לו מה לפרוע. יורשי האב כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן. או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן שהם יורשי יעקב וקא אתו מכח אבוה דאב או יורשי מורישיו או הבן דהיינו ראובן ונירש אנו כל נכסי יעקב או כל נכסי מורישיו. ובעלי חוב אומרים האב מת ראשון ואחר כך הבן. ב"ש אומ' יחלוקו. וב"ה אומרים נכסים בחזקתן בחזקת יורשי האב שהרי הן יורשיו ודאי או מיעקב או מראובן וכמוחזקין דמו שהרי יעקב מוחזק בנכסיו הוה ואילו באין מכחו ובעל חוב ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וטעמא דב"ש מפ' בהחולץ דסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוו להו ודאי ולא ספק:
מתני' נפל הבית עליו ועל אביו כגון על ראובן ועל יעקב אביו. ואין ידוע מי מת קודם או עליו ועל מורישיו. כגון אחי ראובן או אחי יעקב שאין להם קרוב יותר מראובן וראובן ראוי ליורשו והיתה על ראובן כתובת אשה או בעל חוב ואין לו מה לפרוע. יורשי האב כגון בני יעקב שמעון ולוי אחי ראובן. או אפילו חנוך ופלוא בני ראובן שהם יורשי יעקב וקא אתו מכח אבוה דאב או יורשי מורישיו או הבן דהיינו ראובן ונירש אנו כל נכסי יעקב או כל נכסי מורישיו. ובעלי חוב אומרים האב מת ראשון ואחר כך הבן. ב"ש אומ' יחלוקו. וב"ה אומרים נכסים בחזקתן בחזקת יורשי האב שהרי הן יורשיו ודאי או מיעקב או מראובן וכמוחזקין דמו שהרי יעקב מוחזק בנכסיו הוה ואילו באין מכחו ובעל חוב ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. וטעמא דב"ש מפ' בהחולץ דסברי שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוו להו ודאי ולא ספק:
583
584והתם בשילהי שמעתין פר"ח זצ"ל והני כולהו לפרש טעמא דב"ש אבל לענין דינא כב"ה עבדינן דבהדיא קיימא לן ב"ש במקום ב"ה אינה משנה:
584
585[שם]
בעי שמואל דאקני מהו הכותב לחבירו משעבד אני לך בחובך כל נכסים שאקנה מהו. והיינו שכותבים בשטרות דקנאי ודעתיד אנא למיקני. מי טריף מלקוחות מנכסים שקנה הלוה אחר כתיבת השטר ומכרן לאלו או לא. אבל מיניה לא מספקא ליה דפשיטא דגבי אפי' מגלימא דעל כתפיה. ומסקנא דאם תימצי לומר דאקני וקנה ומכר משתעבד אם לוה וכתב למלוה (שיעבדתי) שיעבדתי לו כל נכסיי דקנאי ודאקנה. וחזר ולוה מאחר וכתב לו כמו שכתב לראשון. ואחרי כן קנה נכסים ומכרן או מת והורישן ליורשים. ובאו שני הנושים בו לטרוף אותן הנכסים הדין עם מי לקמא משתעבד שהרי קדם בשטר או לבתרא משתעבד דלא אלים. דאי קני לתפוס עד שיבאו הנכסים לעולם. וכי קנה נכסים אחרי כן הא הדר ביה מקמא ויקנה בתרא. אמר רב הונא הא מילתא איבעיא לן. ושלחו מתם ראשון קנה:
בעי שמואל דאקני מהו הכותב לחבירו משעבד אני לך בחובך כל נכסים שאקנה מהו. והיינו שכותבים בשטרות דקנאי ודעתיד אנא למיקני. מי טריף מלקוחות מנכסים שקנה הלוה אחר כתיבת השטר ומכרן לאלו או לא. אבל מיניה לא מספקא ליה דפשיטא דגבי אפי' מגלימא דעל כתפיה. ומסקנא דאם תימצי לומר דאקני וקנה ומכר משתעבד אם לוה וכתב למלוה (שיעבדתי) שיעבדתי לו כל נכסיי דקנאי ודאקנה. וחזר ולוה מאחר וכתב לו כמו שכתב לראשון. ואחרי כן קנה נכסים ומכרן או מת והורישן ליורשים. ובאו שני הנושים בו לטרוף אותן הנכסים הדין עם מי לקמא משתעבד שהרי קדם בשטר או לבתרא משתעבד דלא אלים. דאי קני לתפוס עד שיבאו הנכסים לעולם. וכי קנה נכסים אחרי כן הא הדר ביה מקמא ויקנה בתרא. אמר רב הונא הא מילתא איבעיא לן. ושלחו מתם ראשון קנה:
585
586[שם ע"ב]
איתמר רב הונא אמר ראשון קנה. רבה בר אבוה אמר יחלוקו. אמר רבינא במהדורא קמא דרב אשי אמר לן יחלוקו. והילכתא יחלוקו. נמצא בתשובת רב האיי גאון זצ"ל ובפר"ח זצ"ל רב אשי חיה ששים שנה. ובכל שנה מחזר תלמודו בשני חדשי הכלה ניסן ותשרי ולכשמגיע ל' שנה סיים כל תלמוד. וכן עשה בל' שנה אחרונים. ומהדורא קמא היינו ל' שנה ראשונים. ומהדורא בתרא היינו ל' שנה אחרונים. מיתיבי לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מנכסים בני חורין. ואם איתא חצי שבח מיבעי ליה שכיון שמכר הלוה שדהו וכתב לו אחריותה עליו. ואחרי כן השביחה הלוקח נמצאו המלוה והלוקח שניהם נושים בלוה ונמצא השבח קנוי ללוה אחרי שיעבוד לשניהם למלוה בחובו וללוקח בכסף מקנתו. לפיכך חולקין השבח כדין לוה ולוה וחזר וקנה. הילכך אין למלוה בכל מקום אלא חצי שבח. ומשני' האי גובה נמי דקתני גובה חצי שבח:
איתמר רב הונא אמר ראשון קנה. רבה בר אבוה אמר יחלוקו. אמר רבינא במהדורא קמא דרב אשי אמר לן יחלוקו. והילכתא יחלוקו. נמצא בתשובת רב האיי גאון זצ"ל ובפר"ח זצ"ל רב אשי חיה ששים שנה. ובכל שנה מחזר תלמודו בשני חדשי הכלה ניסן ותשרי ולכשמגיע ל' שנה סיים כל תלמוד. וכן עשה בל' שנה אחרונים. ומהדורא קמא היינו ל' שנה ראשונים. ומהדורא בתרא היינו ל' שנה אחרונים. מיתיבי לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מנכסים בני חורין. ואם איתא חצי שבח מיבעי ליה שכיון שמכר הלוה שדהו וכתב לו אחריותה עליו. ואחרי כן השביחה הלוקח נמצאו המלוה והלוקח שניהם נושים בלוה ונמצא השבח קנוי ללוה אחרי שיעבוד לשניהם למלוה בחובו וללוקח בכסף מקנתו. לפיכך חולקין השבח כדין לוה ולוה וחזר וקנה. הילכך אין למלוה בכל מקום אלא חצי שבח. ומשני' האי גובה נמי דקתני גובה חצי שבח:
586
587פי' רבינו שמואל זצ"ל ושינויא דסמכא הוא. ומיהא שמעינן דהא דאמר שמואל בשנים אוחזין בעל חוב גובה את השבח לא סבירא לן כוותיה אלא גובה את חצי השבח וכן הלכה. ואי קשיא דהכא בעי שמואל דאיקני מהו והתם קאמר בעל חוב גובה את השבח דהיינו דאיקני. איכא למימר דאליבא דר' מאיר קאמר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אי נמי מיבעיא לן לרבנן מאי ואיהו פשיט מדנפשיה דאיקני קנה וסברא דנפשיה קאמר עכ"ל:
587
588[דף קנ"ח ע"א]
מתני' נפל הבית עליו ועל אשתו ואין לה בנים ממנו יורשי הבעל דהיינו אביו או אחיו או בניו מאשה אחרת אומרים האשה מתה ראשונה ואין ליורשי האשה כלום בכל נכסיה שהרי הבעל מת אחרון וירש את אשתו טרם מותו. יורשי האשה דהיינו קרובים ממשפחת אביה אומ' הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה וירשנו כל נכסיה ב"ש יחלוקו. פי' רבי' שמואל זצ"ל נכסי צאן ברזל היא נדוניא. דהנעלת ליה ונכתבה בכתובה ומנה מאתים ותוספת. ונכסי מלוג שלה הכל יחלוקו שהרי ממון המוטל בספק הוא. ויש מפר' ביבמות בהחולץ דאכתובה לא פליג ב"ש אלא אשארא. וב"ה אומ' נכסים בחזקתם. ובגמרא מפ' בחזקת מי. והני נכסים הן נכסי צאן ברזל שהכניסה לו מבית אביה ושמאן בכתובתה ואחריותן עליו ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. וכתובה בחזקת יורשי הבעל מנה או מאתים ותוספת. נכסים הנכנסין והיוצאין עמה הם נכסי מלוג שנפלו לה מבית אביה ואחריותן עליה בחזקת יורשי אביה שמאביה באו לה:
מתני' נפל הבית עליו ועל אשתו ואין לה בנים ממנו יורשי הבעל דהיינו אביו או אחיו או בניו מאשה אחרת אומרים האשה מתה ראשונה ואין ליורשי האשה כלום בכל נכסיה שהרי הבעל מת אחרון וירש את אשתו טרם מותו. יורשי האשה דהיינו קרובים ממשפחת אביה אומ' הבעל מת ראשון ואחר כך מתה האשה וירשנו כל נכסיה ב"ש יחלוקו. פי' רבי' שמואל זצ"ל נכסי צאן ברזל היא נדוניא. דהנעלת ליה ונכתבה בכתובה ומנה מאתים ותוספת. ונכסי מלוג שלה הכל יחלוקו שהרי ממון המוטל בספק הוא. ויש מפר' ביבמות בהחולץ דאכתובה לא פליג ב"ש אלא אשארא. וב"ה אומ' נכסים בחזקתם. ובגמרא מפ' בחזקת מי. והני נכסים הן נכסי צאן ברזל שהכניסה לו מבית אביה ושמאן בכתובתה ואחריותן עליו ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו. וכתובה בחזקת יורשי הבעל מנה או מאתים ותוספת. נכסים הנכנסין והיוצאין עמה הם נכסי מלוג שנפלו לה מבית אביה ואחריותן עליה בחזקת יורשי אביה שמאביה באו לה:
588
589[שם ע"ב]
ואמ' בגמ' הני נכסים דאמרי ב"ה נכסים בחזקתן בחזקת מי. ר' אלעזר אומר בחזקת יורשי האשה. ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל. ורשב"ל אומר משום בר קפרא יחלוקו. וכן תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש יחלוקו שהרי לשניהם יש טענת חזקה. היא הנעלת ליה מבית אבוה. והוא מתוך שקיבל אחריותן קנאם והרי הן כממונו. והאי דאמרי ב"ה בחזקתן היינו בחזקת שניהם ויחלוקו:
ואמ' בגמ' הני נכסים דאמרי ב"ה נכסים בחזקתן בחזקת מי. ר' אלעזר אומר בחזקת יורשי האשה. ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל. ורשב"ל אומר משום בר קפרא יחלוקו. וכן תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש יחלוקו שהרי לשניהם יש טענת חזקה. היא הנעלת ליה מבית אבוה. והוא מתוך שקיבל אחריותן קנאם והרי הן כממונו. והאי דאמרי ב"ה בחזקתן היינו בחזקת שניהם ויחלוקו:
589
590כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא. האי דקאמרי ב"ה נכסים בחזקתן פי' רב האי גאון זצ"ל דאינון נכסי איתתא דלא ידית כתובה מנכסי מלוג אינון דנכסים הנכנסין והיוצאין עמה אינון ובהון פליגי ר' אלעזר ור' יוחנן ובר קפרא וקפסיק הילכתא כבר קפרא חדא דהא מסקנא דשמעת' היא והוא דהוא רביה דר' יוחנן וקיי"ל דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ואיכא מ"ד הני נכסי דאמרי ב"ה בחזקתן נכסי צאן ברזל אינון וכתובה מאי דקביל בעל אנפשיה מדיליה כגון תוספת ועיקר כתובה דהיא מנה מאתים נכסי' היוצאים עמה אינון נכסי מלוג. ומסתברא לן דהאי פי' טפי עדיף ומסתבר מפירושא קמא עכ"ל. וכן פי' רבינו ברוך בר שמואל זצ"ל מארץ יון ב"ה אומרים נכסים בחזקתן פי' נכסי צאן ברזל בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה שהן נכסי מלוג בחזקת יורשי האשה:
590
591[שם]
מתני' נפל הבית עליו ועל אמו כגון שנפל הבית על רחל אשת יעקב באלמנותה. ועל יוסף בנה מיעקב. ולא היה לה עוד בן לא מיעקב ולא מאיש אחר. שעכשיו טענותיהם שוות שיורשי האם כגון אחיה מאביה אומרים הבן מת ראשון והיה מתה אחרונה וירשנו כל נכסיה. ויורשי הבן כגון ראובן בן יעקב מלאה טוען כל הנכסים ואומר רחל מתה תחיל' וירש יוסף כל נכסיה ואחר כך מת הוא וירשנו כל נכסיו. אלו ואלו מורי' שיחלוקו דשניהם באים מכח טענת ירושת נכסים שהוחזקה בהם האשה לבדה בחייה באלמנותה בלא בעל:
מתני' נפל הבית עליו ועל אמו כגון שנפל הבית על רחל אשת יעקב באלמנותה. ועל יוסף בנה מיעקב. ולא היה לה עוד בן לא מיעקב ולא מאיש אחר. שעכשיו טענותיהם שוות שיורשי האם כגון אחיה מאביה אומרים הבן מת ראשון והיה מתה אחרונה וירשנו כל נכסיה. ויורשי הבן כגון ראובן בן יעקב מלאה טוען כל הנכסים ואומר רחל מתה תחיל' וירש יוסף כל נכסיה ואחר כך מת הוא וירשנו כל נכסיו. אלו ואלו מורי' שיחלוקו דשניהם באים מכח טענת ירושת נכסים שהוחזקה בהם האשה לבדה בחייה באלמנותה בלא בעל:
591
592[שם]
אמר ר' עקיבה מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן כלומר דלדברי ב"ה נמי אמרי' הכא נכסים בחזקתן. ואמרי' בגמ' בחזקת מי ר' אילא אומר בחזקת יורשי האב ור' זירא אמר בחזקת יורשי הבן. כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דרב אילא . א"ר זירא ש"מ אוירא דארעא דישראל מחכים. ומאי טעמא אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה והרי היא משבט אביה. ואפי' כתובה והתוספת שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקתה ובחזקת שבט אביה שהיא מתיחסת אחר שבט אביה. יש ספרים שכתו' בהם קם רבא בשיטתיה דר' זירא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דל"ג ליה. ופר"ח זצ"ל נמי ל"ג ליה. ורבינו ברוך בר שמואל מארץ יון גריס ליה בפירושיו. וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל נמי גריס ליה:
אמר ר' עקיבה מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן כלומר דלדברי ב"ה נמי אמרי' הכא נכסים בחזקתן. ואמרי' בגמ' בחזקת מי ר' אילא אומר בחזקת יורשי האב ור' זירא אמר בחזקת יורשי הבן. כי סליק ר' זירא קם בשיטתיה דרב אילא . א"ר זירא ש"מ אוירא דארעא דישראל מחכים. ומאי טעמא אמר אביי הואיל והוחזקה נחלה לאותו השבט שכל ימי חיי האשה לאחר שמת בעלה היה כל ממונה בחזקתה והרי היא משבט אביה. ואפי' כתובה והתוספת שגבתה מבעלה משבאו לידה הרי הן בחזקתה ובחזקת שבט אביה שהיא מתיחסת אחר שבט אביה. יש ספרים שכתו' בהם קם רבא בשיטתיה דר' זירא. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דל"ג ליה. ופר"ח זצ"ל נמי ל"ג ליה. ורבינו ברוך בר שמואל מארץ יון גריס ליה בפירושיו. וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל נמי גריס ליה:
592
593פי' רבינו שמואל זצ"ל דלא מיתוקמא מתני' אלא כגון שלא נשאר לרחל שום זרע. אבל אם יש לה עוד בן. כגון שיש לה שני בנים לרחל ובנימין בנה מאיש אחר שהוא אחי יוסף מאמו. ראובן בן יעקב מלאה אומר רחל מתה תחילה וירש יוסף חצי נכסיה ואתה חצי. ואחר כך מת יוסף וירשתי חלקו. ובנימין אומר לא כי אלא יוסף מת תחילה ואחר כך מתה אמי וירשתי חלקה כל נכסיה:
593
594על זאת נשאלתי מרבותינו שבלותיר. ואומר אני כי אין לראובן כאן כלום משום דהוי בנימין יורש ודאי במקצת וראובן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. שכל מקום ששנים באו מכח ירושה ויודעים לטעון מכח מי הם באים לירש. וכל א' תובע כל הנכסים יחלוקו דהוו ספק וספק וחולקין. כגון במתני' דנפל הבית עליו ועל אמו. ואין לרחל עוד בן אחר אלא זה המת בלבד. וכל היכא שהאחד תובע את הכל והאחד תובע את ההצי. הנה זה שתובע את הכל קרוי ודאי במקצת. ואידך ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי כלום. והנני מביא ראיה מתוך שמועות הפסוקות ביבמות בפרק החולץ דתנן ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין אשם תלוי. ואמרי' בגמ' ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא שהוא אביו של יבם. ספק אומר אנא בר מיתנא אנא ופלנא דידי. ויבם אומר את ברא דידי ולית לך ולא מידי הוי יבם ודאי. וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. מינה שמעינן דכל מקום שהאחד יודש ודאי במקצת והשני ספק אם יש לו כלל חלק נכסים אם לאו הודאי יודש את הכל. הילכך מתני' דנפל הבית עליו ועל אמו דאמ' יחלוקו לא מיתוקמא אלא כגון שאין לאם בן אחר כי אם זה המת טענותיהם שוות שיורשי האם תובעי' כל הנכסי' [ויורשי הבן תובעים כל הנכסים]. הילכך הוו להו ספק וספק וחולקין. דומיא דסבא ויבם בנכסי ספק או סבא וספק בנכסי יבם שחולקין כדאמרי' בהחולץ. אבל אם יש לה בן שני קיים וזכה בכל [הנכסים] דהוי איהו ודאי במקצת ויורשי הבן ספק. ואין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל. ורבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כתב האי דפי' בקונט' דוקא מיירי שלא נשאר לה שום זרע אלא יורשיה הם אחיה מאביה או אביה שעתה טענותיהם שוות בכל הנכסים. אבל אם יש לה עוד בן מאיש אחר שהוא אחי המת מאמו. אז אמרי' הוה ליה אותו הבן ודאי הואיל דיש לו מקצת נכסים ממה נפשך. ואחיו של הבן מאמו הוה ליה ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. בזה נחלק עליו מורי צדק הרב ר' יב"א הלוי ואומר דלא שנא אפילו יש לה בן אחר ה"ה דלא דמי הא לספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. דהתם בנכסי סבא המוריש ודאי הוא יורש שלו שהרי בנו הוא באין ספק. וזה הספק ספיקא הוא אם הוא יורש שלו אם לאו. לפיכך לשם שייך לומר אין ספק יורש מוציא מידי ודאי יורש. וכן ספק ובני יבם בנכסי יבם. שבני יבם ודאין הם בירושה שהן באין ספק יורשיו שהן בניו ודאין הם. וזה הספק ספיקא הוא אם הוא בנו אם לאו. אבל בכאן אלו ואלו ודאין יורשין הם. שהרי יורשי הבן הן אחין מן האב ויורשי האם בנה. אלא במיתה יש ספיקא איזה מהן מת תחילה האם או הבן. ואע"פ שיש לבן ממה נפשך חלק בנכסים מפני זה אינו נקרא ודאי. והא דמי לספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא דאמ' התם יחלוקו. אע"ג דלהאי ספק ממה נפשך יש חלק בנכסים. אלא זה מוכיח שזהו הטעם הואיל דאותו הספק לא בא מכח יורש ודאי באותו מקצת אלא מחמת ממה נפשך. לא נקרא ודאי בשביל כך אלא זה וזה ספק חשבינן להו ויחלוקו. ונראין דבריו למורי צדק רבינו יעקב שיחי' לאורך ימים עכ"ל. גם רבי' יצחק בר שמואל מכריע כדברי רבי' יב"א הלוי זצ"ל:
594
595[דף קנ"ט ע"א]
שלחו מתם בן (שמכר) שלוה בחיי אביו נכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות. כגון ראובן שמכר חלקו הראוי לו לירש בנכסי יעקב אביו [ומת ראובן בחיי יעקב אביו] ואחר כך מת יעקב אביו. חנוך בן ראובן מוציא מיד הלקוחות. וזה הוא שקשה בדיני ממונות אבוך זבין ואת מפקת. ומאי קושיא דאמר להו אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא. תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך. פי' רבינו שמואל זצ"ל וכן הלכה ולא חיישינן למאי דדחי במסקנא ומוקי למתני' יורשין אחי דאבוה דההיא קשיא וההוא פירוקא אינו אלא להקשות על מה שאמר וזו היא קשה בדיני ממונות. ומ"מ אע"פ שקשה בדיני ממונות כך היא הלכה. כד שלחו מתם קשה היא והלכה כמותה. כך קבלנו מרבותי' שכך הלכה. אפס דין קשה הוא כדפריש ואזיל:
שלחו מתם בן (שמכר) שלוה בחיי אביו נכסי אביו ומת בנו מוציא מיד הלקוחות. כגון ראובן שמכר חלקו הראוי לו לירש בנכסי יעקב אביו [ומת ראובן בחיי יעקב אביו] ואחר כך מת יעקב אביו. חנוך בן ראובן מוציא מיד הלקוחות. וזה הוא שקשה בדיני ממונות אבוך זבין ואת מפקת. ומאי קושיא דאמר להו אנא מכח אבוה דאבא קא אתינא. תדע דכתיב תחת אבותיך יהיו בניך. פי' רבינו שמואל זצ"ל וכן הלכה ולא חיישינן למאי דדחי במסקנא ומוקי למתני' יורשין אחי דאבוה דההיא קשיא וההוא פירוקא אינו אלא להקשות על מה שאמר וזו היא קשה בדיני ממונות. ומ"מ אע"פ שקשה בדיני ממונות כך היא הלכה. כד שלחו מתם קשה היא והלכה כמותה. כך קבלנו מרבותי' שכך הלכה. אפס דין קשה הוא כדפריש ואזיל:
595
596[שם]
אלא אי איכא למימר שלחו מתם זו היא קשה בדיני ממונו'. הכי שלחו מתם בכור שמכר חלק בכורתו הראוי להגיעו בנכסי אביו ומת ראובן ואחר כך מת יעקב בא חנוך ומוציא מן הלקוחות חלק בכורת ראובן ונוטלה לעצמו. וזו היא קשה בדיני ממונות דאבוה מזבין ואיהו מפיק וכי תימא ה"נ דא"ל מכח אבוה דאב קא אתינא ובמקום אב קאמינא. אלא אי קשיא בדיני ממונות הא קשיא היה יודע בעדותו עד שלא נעשה גזלן והיה עמו חתום בשטר ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים לו. השתא איהו לא מהימן אחריני מהימני. ומאי קושי' דילמא במוחזק כתב ידו בב"ד כגון שהוחזק בהנפק בב"ד בטרם היותו גזלן דהשתא ליכא למימר שמא היום חתם בו שקר. אלא אלו מעידים שחתמו בהנפק זה וקיימו את השטר מקמי דהוה האי גברא גזלן. אלא אי קשיא בדיני ממונות הא קשיא. היה יודע בעדותו עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו בב"ד. והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד. מאי קושיא דילמא גזירת מלך היא דאי לא תימא הכי משה ואהרן וכי משום דלא מהימני הוא אלא גזירת מלך היא ה"נ גזירת מלך היא. אלא לעולם כדקאמ' מעיקרא ודאי קשיא לך תחת אבותיך יהיו בניך. ההוא בברכה כתיב:
אלא אי איכא למימר שלחו מתם זו היא קשה בדיני ממונו'. הכי שלחו מתם בכור שמכר חלק בכורתו הראוי להגיעו בנכסי אביו ומת ראובן ואחר כך מת יעקב בא חנוך ומוציא מן הלקוחות חלק בכורת ראובן ונוטלה לעצמו. וזו היא קשה בדיני ממונות דאבוה מזבין ואיהו מפיק וכי תימא ה"נ דא"ל מכח אבוה דאב קא אתינא ובמקום אב קאמינא. אלא אי קשיא בדיני ממונות הא קשיא היה יודע בעדותו עד שלא נעשה גזלן והיה עמו חתום בשטר ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים לו. השתא איהו לא מהימן אחריני מהימני. ומאי קושי' דילמא במוחזק כתב ידו בב"ד כגון שהוחזק בהנפק בב"ד בטרם היותו גזלן דהשתא ליכא למימר שמא היום חתם בו שקר. אלא אלו מעידים שחתמו בהנפק זה וקיימו את השטר מקמי דהוה האי גברא גזלן. אלא אי קשיא בדיני ממונות הא קשיא. היה יודע בעדותו עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו בב"ד. והאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד. מאי קושיא דילמא גזירת מלך היא דאי לא תימא הכי משה ואהרן וכי משום דלא מהימני הוא אלא גזירת מלך היא ה"נ גזירת מלך היא. אלא לעולם כדקאמ' מעיקרא ודאי קשיא לך תחת אבותיך יהיו בניך. ההוא בברכה כתיב:
596
597ופסק רבינו שמואל זצ"ל דהכי הילכתא כדשלחו מתם דהכי סבירא להו אלא דלא אשכחו ראיה מפורשת. וכן כל הני דאמרן לעיל הכי הילכתא עכ"ל. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל דודאי גזלן נמי אם מוחזק לנו שחתם לפני שנעשה גזלן שאחרים מעידים על כתב ידו. וכשר השטר כשם שהוא משמע בחתנו דאין שום חילוק בין גזלן לחתן. אלא שבגזלן צריך להביא ראיה שנחתם בזמן כתיבה ובחתנו אינו צריך. עכ"ל:
597
598[שם ע"ב]
בעו מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב כגון יוסף בן רחל שמת בחיי אמו ואחר כך מתה רחל אמו מהו שירש את אמו כשהוא בקבר כאילו הוא חי להנחיל לאחין שלו מן האב כגון לראובן בן יעקב מלאה שהוא אחיו מאביו. אמר להו רב ששת תניתוה אב שנשבה ומת בנו במדינה. בן שנשבה ומת אביו במדינה. יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. היכי דמי אילימא כדקתני הי ניהו יורשי האב [והי ניהו יורשי] הבן. והלא אם אין בנים לא לאב ולא לבן קרובי האב יורשין את האב ואת הבן. אלא לאו ה"ק אב שנשבה ומת בן בתו במדינה. ויורשי הבן הם קרובי אביו שהוא בעל אמו. ובן שנשבה ומת אבי אמו במדינה. ויורשי הבן הם קרובי אביו שהוא בעל אמו ובן יחלוקו. ואם איתא דבן יורש את אמו בקבר. נהי נמי דבן מיית ברישא אמאי יחלוקו יורשי האב. לידתו יורשי הבן את הכל שהרי ירש את אבי אמו תחת אמו אע"פ שהוא בקבר. ולירתינהו לאחין מן האב שהן יורשי הבן. ואמאי יחלוקו עמהם יורשי האב:
בעו מיניה מרב ששת בן מהו שירש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב כגון יוסף בן רחל שמת בחיי אמו ואחר כך מתה רחל אמו מהו שירש את אמו כשהוא בקבר כאילו הוא חי להנחיל לאחין שלו מן האב כגון לראובן בן יעקב מלאה שהוא אחיו מאביו. אמר להו רב ששת תניתוה אב שנשבה ומת בנו במדינה. בן שנשבה ומת אביו במדינה. יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. היכי דמי אילימא כדקתני הי ניהו יורשי האב [והי ניהו יורשי] הבן. והלא אם אין בנים לא לאב ולא לבן קרובי האב יורשין את האב ואת הבן. אלא לאו ה"ק אב שנשבה ומת בן בתו במדינה. ויורשי הבן הם קרובי אביו שהוא בעל אמו. ובן שנשבה ומת אבי אמו במדינה. ויורשי הבן הם קרובי אביו שהוא בעל אמו ובן יחלוקו. ואם איתא דבן יורש את אמו בקבר. נהי נמי דבן מיית ברישא אמאי יחלוקו יורשי האב. לידתו יורשי הבן את הכל שהרי ירש את אבי אמו תחת אמו אע"פ שהוא בקבר. ולירתינהו לאחין מן האב שהן יורשי הבן. ואמאי יחלוקו עמהם יורשי האב:
598
599אלא ש"מ אין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב וכן הלכה. ואיתא נמי ביש נוחלין כי האי גוונא גמ' האשה את בנה ותנן נמי פרק יוצא דופן בנדה בן יום אחד נוחל ומנחיל. ואמר רשב"ל נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב. ודוקא בן יום אחד אבל עובד לא. מאי טעמא האי איהו מאית ברישא. ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב:
599
600הדרן עלך פרק מי שמת
600
601פרק גט פשוט
601
602[דף ק"ס ע"א]
גט פשוט עדיו מתוכו. פי' שטר פשוט כעין שלנו שאינו תפור ומקושר. כדלקמן כל שטרו' קרויין גיטין כדאמ' בעלמא וגט חוב שאין בו אחריות נכסים וכן בגיטין וכן בשאר שטרות מיירי כדאמ' סתמא [כדי שלא תחלוק בין גיטין לשטרות]. עדיו מתוכו בתוך השטר כמו שאנו רגילין לחתום בתוכו. מקושר עדיו מאחריו כותב שיטה ומניח חלק שיטה כשיעור שיטה הכתובה וכופלה על החלק ותופר ואחר כך כותב שיטה ומניח שיטה חלק וכופלה על החלק. וכן הרבה כדי מקום תורף השטר והעדים חותמין מבחוץ. כדמפ' בגמרא ובלבד שלא יהו קשריו מרובין מעדיו. כדתנן במסכת גיטין דהוה ליה גט קרח. ותופס של שטר כתב כולו בענייני פשוט. וזהו הנקרא לפנים הפשוט שבמקושר. ואלו הכפילות כל כפל בפני עצמו ונראה מבחוץ בין כפל לכפל כעין קסת הסופרים. פשוט שכתבו עדיו מאחריו. ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהם פסולים שלא נעשו כתיקון חכמים. ואם גט חוב הוא אינו גובה בו מן הלקוחות ואם גט אשה הוא אינה מגורשת:
גט פשוט עדיו מתוכו. פי' שטר פשוט כעין שלנו שאינו תפור ומקושר. כדלקמן כל שטרו' קרויין גיטין כדאמ' בעלמא וגט חוב שאין בו אחריות נכסים וכן בגיטין וכן בשאר שטרות מיירי כדאמ' סתמא [כדי שלא תחלוק בין גיטין לשטרות]. עדיו מתוכו בתוך השטר כמו שאנו רגילין לחתום בתוכו. מקושר עדיו מאחריו כותב שיטה ומניח חלק שיטה כשיעור שיטה הכתובה וכופלה על החלק ותופר ואחר כך כותב שיטה ומניח שיטה חלק וכופלה על החלק. וכן הרבה כדי מקום תורף השטר והעדים חותמין מבחוץ. כדמפ' בגמרא ובלבד שלא יהו קשריו מרובין מעדיו. כדתנן במסכת גיטין דהוה ליה גט קרח. ותופס של שטר כתב כולו בענייני פשוט. וזהו הנקרא לפנים הפשוט שבמקושר. ואלו הכפילות כל כפל בפני עצמו ונראה מבחוץ בין כפל לכפל כעין קסת הסופרים. פשוט שכתבו עדיו מאחריו. ומקושר שכתבו עדיו מתוכו שניהם פסולים שלא נעשו כתיקון חכמים. ואם גט חוב הוא אינו גובה בו מן הלקוחות ואם גט אשה הוא אינה מגורשת:
602
603[שם ע"ב]
טעמא מאי תקינו רבנן [מקושר] אתרא דכהני הוה והוו קפדי ומגרשי נשייהו מתוך כעס ותקינו להו רבנן מקושר דאדהכי והכי מייתבא דעתייהו. הא תינח גיטין שטרות מאי איכא למימר. שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. והיכן עדיו דמקושר חותמין. רב הונא אמר בין קשר לקשר מאבראי ונראין העדים בין חריצי קשרים. ר' ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד כל הכתב מבחוץ [ולכ"ע מאבראי] ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. כדמפרש ואזיל:
טעמא מאי תקינו רבנן [מקושר] אתרא דכהני הוה והוו קפדי ומגרשי נשייהו מתוך כעס ותקינו להו רבנן מקושר דאדהכי והכי מייתבא דעתייהו. הא תינח גיטין שטרות מאי איכא למימר. שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. והיכן עדיו דמקושר חותמין. רב הונא אמר בין קשר לקשר מאבראי ונראין העדים בין חריצי קשרים. ר' ירמיה בר אבא אמר אחורי הכתב כנגד כל הכתב מבחוץ [ולכ"ע מאבראי] ולמר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. כדמפרש ואזיל:
603
604[דף קס"א ע"ב]
אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהון וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. ומאי טעמא אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה:
אמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן כל המחקין כולן צריך שיכתוב ודין קיומיהון וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. ומאי טעמא אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה:
604
605[דף קס"ב ע"א]
א"ל רב נחמן לרב עמרם מנא לך הא א"ל דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול שיטה אחת כשר. מאי שנא שני שיטין דפסול דילמא מזייף וכתי'. שיטה אחת נמי מזייף וכתיב. אלא לאו אין למידין משיטה אחרונ' ש"מ. פי' רבינו שמואל זצ"ל ה"ג בפר"ח כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהון ול"ג ודין. ופי' כל המחקין שאינו במקום שריר וקיים דאמ' לעיל דכשרין צריך לקיימן בסוף השטר לפני שריר וקיים שאם אינו מקיימן איכא למימר שזייף ומחק והגיה כרצונו לאחר שנכתב השטר ולאחר שחתמו העדים. וצריך שיחזור כו' זהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פלו' בר פלו' ככל מה דכתי' ומפורש לעיל במנא דכשר כו' דהיינו שכופל ומפרש ענין הכתוב למעלה. והאי צריך שיחזור כו' הכי מפרשי' ליה וצריך שלא יכתוב בסוף השטר בשיטה אחרונה שום דבר חידוש ושום תנאי שהשטר תלוי בו שאינו כותב למעלה לפי שלא נלמוד משיטה אחרונה כדמפ' לקמן ונמצא כשיתקיים השטר העליון בלא התנאי ויגבה בו שלא כדין אע"פ שלא נתקיים התנאי אלא בדברים שאין לנו צורך מהם ללמוד הימנו יסיים שטרו כגון מענינו של שטר ומעתה לא נפסיד כלום אם לא ילמוד משיטה אחרונה שהרי כתוב למעלה מה שמפורש בשיטה אחרונה. אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן כל כך בסמוך לסוף השטר ומניחין ריוח בין השטר לחתימתן. ויכול אדם לזייף ולהוסיף בנתיים שיטה אחת. והילכך תקון רבנן לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה לבלתי הכתב ביה דבר הצריך שהרי אם זייפוה והוסיפוה לאחר זמן אין אנו מפסידין כלום אם לא נלמוד הימנה. שהרי כבר כתוב כ"ז למעלה. וגם אם יזייפו ויוסיפו בשיטת חלק כאחר ענינו של שטר שבשיטה אחרות בין השטר לעדים לא מעלה ולא מוריד. שהרי אין למידין משיטה אחרונה. וכשאין כתוב בשטר שריר וקיים [מיירי]:
א"ל רב נחמן לרב עמרם מנא לך הא א"ל דתניא הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול שיטה אחת כשר. מאי שנא שני שיטין דפסול דילמא מזייף וכתי'. שיטה אחת נמי מזייף וכתיב. אלא לאו אין למידין משיטה אחרונ' ש"מ. פי' רבינו שמואל זצ"ל ה"ג בפר"ח כל המחקין כולן צריך שיכתוב קיומיהון ול"ג ודין. ופי' כל המחקין שאינו במקום שריר וקיים דאמ' לעיל דכשרין צריך לקיימן בסוף השטר לפני שריר וקיים שאם אינו מקיימן איכא למימר שזייף ומחק והגיה כרצונו לאחר שנכתב השטר ולאחר שחתמו העדים. וצריך שיחזור כו' זהו שאנו כותבין בסוף השטר וקנינא מן פלו' בר פלו' ככל מה דכתי' ומפורש לעיל במנא דכשר כו' דהיינו שכופל ומפרש ענין הכתוב למעלה. והאי צריך שיחזור כו' הכי מפרשי' ליה וצריך שלא יכתוב בסוף השטר בשיטה אחרונה שום דבר חידוש ושום תנאי שהשטר תלוי בו שאינו כותב למעלה לפי שלא נלמוד משיטה אחרונה כדמפ' לקמן ונמצא כשיתקיים השטר העליון בלא התנאי ויגבה בו שלא כדין אע"פ שלא נתקיים התנאי אלא בדברים שאין לנו צורך מהם ללמוד הימנו יסיים שטרו כגון מענינו של שטר ומעתה לא נפסיד כלום אם לא ילמוד משיטה אחרונה שהרי כתוב למעלה מה שמפורש בשיטה אחרונה. אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתן כל כך בסמוך לסוף השטר ומניחין ריוח בין השטר לחתימתן. ויכול אדם לזייף ולהוסיף בנתיים שיטה אחת. והילכך תקון רבנן לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה לבלתי הכתב ביה דבר הצריך שהרי אם זייפוה והוסיפוה לאחר זמן אין אנו מפסידין כלום אם לא נלמוד הימנה. שהרי כבר כתוב כ"ז למעלה. וגם אם יזייפו ויוסיפו בשיטת חלק כאחר ענינו של שטר שבשיטה אחרות בין השטר לעדים לא מעלה ולא מוריד. שהרי אין למידין משיטה אחרונה. וכשאין כתוב בשטר שריר וקיים [מיירי]:
605
606כן נראה בעיני טעם הדבר ופירושו. ועיקר:
606
607[שם]
הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול. האי דפי' בקונט' אם אין כתוב בו שריר וקיום. אין נראה לי שהרי אפי' במקושר אליבא דרב הונא אם הרחיק שני שיטין פסול דאיכא למיחש דילמא גאיז ליה לכשכתב שטרא כו' ויניח שם שני שיטין שהם חלק. והעדים שהן תחתיהן. ויכתוב בשיטה ראשונה כל מה שירצה ויחזור מענינו בשיטה שניה. אבל בשיטה אחת אין לחוש דהוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול. הכי מוכח לקמן. ונראה לי דמשום האי טעמא נמי הוא דאמר הוא בשיטה א' ועדיו בשיטה אחרת פסול. דאל"כ היו יכולים להרחיק עדים מן הכתב אפי' שיטה אחת עכ"ל. הרחיק את העדים שני שיטין מן השטר פסול אם אין כתוב בו שריר וקיים. אפילו יש עדים שלא נוסף דבר זיוף בו מ"מ האי שטרא חספא בעלמא הוא שלא נעשה כתיקון חכמים. וכמלוה על פה דמיא. אלא ש"מ אין למידין משיטה אחרונ' הילכך הרחיק שני שיטין פסול שיכול לזייף שני שיטין ונלמוד מן הראשונה עכ"ל. ולקמן מפר' שיטה ומחצה. וגם שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן בלא אוירן הכל מפר' לקמן:
הרחיק העדים שני שיטין מן הכתב פסול. האי דפי' בקונט' אם אין כתוב בו שריר וקיום. אין נראה לי שהרי אפי' במקושר אליבא דרב הונא אם הרחיק שני שיטין פסול דאיכא למיחש דילמא גאיז ליה לכשכתב שטרא כו' ויניח שם שני שיטין שהם חלק. והעדים שהן תחתיהן. ויכתוב בשיטה ראשונה כל מה שירצה ויחזור מענינו בשיטה שניה. אבל בשיטה אחת אין לחוש דהוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול. הכי מוכח לקמן. ונראה לי דמשום האי טעמא נמי הוא דאמר הוא בשיטה א' ועדיו בשיטה אחרת פסול. דאל"כ היו יכולים להרחיק עדים מן הכתב אפי' שיטה אחת עכ"ל. הרחיק את העדים שני שיטין מן השטר פסול אם אין כתוב בו שריר וקיים. אפילו יש עדים שלא נוסף דבר זיוף בו מ"מ האי שטרא חספא בעלמא הוא שלא נעשה כתיקון חכמים. וכמלוה על פה דמיא. אלא ש"מ אין למידין משיטה אחרונ' הילכך הרחיק שני שיטין פסול שיכול לזייף שני שיטין ונלמוד מן הראשונה עכ"ל. ולקמן מפר' שיטה ומחצה. וגם שני שיטין שאמרו הן ואוירן או הן בלא אוירן הכל מפר' לקמן:
607
608כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל נראה לי כגיר' הספרים צריך שיכתוב ודין קיומיהון וה"פ צריך שיכתוב ומה שעל המחק תיבה פלו' או אות פלו' זה יהא קיומו. ויש לתמוה ולהקשות על מה שנהגו עתה לקיים המחקין והתלויות דביני חטי בשיטה אחרונה סמוך לשריר וקיים. והלא יכול לבא לידי קלקול. שהרי בהלכה זו משמע שהרשות בידו אם רוצה לכתוב שריר וקיים אם רוצה בלא שריר וקיים שהרי לא תקנו שריר וקיים אלא בגט מקושר בלבד ואליבא דרב הונא ולר' ירמיה בר אבא אפי' במקושר לא תקנו. ומעתה יש לחוש לשמא לא כתב שריר וקיים בראשונה. וגם לא החזיר מענינו של שטר כשהעדים חתמו והרחיק שיטה אחת כמו שאמרו חכמים. ולאחר שחתמו העדים מחק למעלה מן השטר מה שרצה וחזר מענינו של שטר בשיטה שהניח חלקו בין הכתב לעדים. וקיים המחק באותה שיטה וכתב שריר וקיים. ועוד אין לך לימוד גדול מקיום המחק שאנו למידין משיטה אחרונה. ונר' למורי דהואיל שתקנו לחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה הרי הוא כמו שריר וקיים במקושר אליבא דרב הונא לפיכך אין לחוש שהרי אין לעדים לחתום עד שיראו אם חזר מענינו של שטר. ואח"כ יזייף אינו כלום כמו אחר שריר וקיים אליבא דרב הונא במקושר לעיל דמשמע דאינו יכול לזייף. וגם לשמא ימחוק ליכא למיחש שהמחק במקום חזרת השטר. וכשיעור חזרת השטר לא יהא מקויים. ומביא ראיה מהא דאמרי' בפ"ק דגיטין אמר רבא האי שטרא פרסאה דמסריה ניהליה באפי סהדי ישראל מגבי ביה מבני חדי כו'. והא בעינן צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה כדמהדר. היינו משמע דמעכב אם לא יחזור. ואני אומר שאין ראיה משם דבגט אם לא יחזור מענינו אלא גופו של גט יהא גט בשיטה אחרונה ותנן אין למידין הימנו שהגט יהיה חסר שיטה אחת ופסול. ולשם הוא כמו שבכאן אומר וצריך שיחזור מענינו דעצה טובה קמ"ל שאם כתב גוף השטר גם בשיטה אחרונה ואין אנו למידין הימנה נמצא שבטל שטר אם גופו של שטר עומד בשיטה אחרונה. וזה שאמר בקונט' דהאי וצריך שיחזור מענינו של שטר וכו' דמיירי במקום שאין כתוב שריר וקיים אבל במקום שכתוב אין צריך לחזור לפי שאין למידין משיטה אחרונה. אין נראה לי דהואיל דאינו דוקא כתיבת שריר וקיים בגט פשוט אלא אם רצה אינו כותב. היכא דכתוב נמי אין מועיל שיכול לבא לידי זיוף. כמו שכתבתי למעלה דיש לחוש לשמא לא היה כתו' כו שריר וקיוס והניח שיטה אחת וחתם העדים בהרחקה שיטה אחת וזה אחר כך יזייף ויכתוב מה שירצה בשיטה חלק ויכתוב שריר וקיים. לפיכך אין למידין משיטה אחרונה אפילו היכא דכתב בה שריר וקיים:
608
609[שם ע"ב]
הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מיכן דהיינו שיטה ומחצה כשר. היו עדים חתומין וכו' פי' רבינו שמואל זצ"ל ה"ג בפר"ח היו עדים חתומין על על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה דאמר מילאהו בקרובים כשר פי' אם היה בין הכתב לעדים חלק כשיעור בין שני שיטין ומילא מקום החלק בקרובים השטר ההוא כשר הוא ומקיימין אותו בשאר עדים שבו ולא נמצאו דברי חזקיה בפי' התלמוד. וי"ל בגט קרח מדברי חזקיה. ונראין דברי חזקיה כדברי ר' עקיבה דתנן במסכתא גיטין גט קרח הכל משלימין עליו כדברי ב"ש . ר' עקיבה אומר אין משלימין עליו אלא קרובים הראויין להעיד במקום אחר. כן פר"ח. ולי נראה לשון הראשון שסוף הברייתא דקתני היו עליו ארבעה או חמשה כו'. ודאי מעין תחילתו מיירי במילוי שני שיטין [הפוסלים את השטר כדקתני רישא ובא לומר שמילוי קרובים מכשירו והיינו דקאמר מסייע ליה לחזקיה דאיירי נמי במילוי שני שיטין] חלק דאי ברייתא בעלמא מיירי בלא מילוי שיטין ולאורויי [דין] עדים פסולים שתתקיים העדות בשאר ליתנייה במסכת מכות גבי פלוגתא דרבי ור' יוסי דפליגי התם בדיני ממונות אם תתקיים העדות בשאר אם לאו. וחזקיה אי בגט קרח מיירי מה צריך סיוע מן הברייתא. ממתני' דגיטין דבן ננס ור' עקיבה יכול לסייעו. וחזקיה מתני' אתא לאשמועינן בתמיה. ואל תתמה מזה החלק כי בהיותו השטר חלק פסול. ואם מלאהו בפסולין לעדות כשר. שהרי סוכה בהיות בה אויר ג' טפחים פסולה. ואם מילאהו בסכך פסול כגון בדבר המקבל טומאה הוכשרה הסוכה שאין סכך פסול אלא בד' טפחים:
הרחיק את העדים שני שיטין מן הכתב פסול פחות מיכן דהיינו שיטה ומחצה כשר. היו עדים חתומין וכו' פי' רבינו שמואל זצ"ל ה"ג בפר"ח היו עדים חתומין על על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר. מסייע ליה לחזקיה דאמר מילאהו בקרובים כשר פי' אם היה בין הכתב לעדים חלק כשיעור בין שני שיטין ומילא מקום החלק בקרובים השטר ההוא כשר הוא ומקיימין אותו בשאר עדים שבו ולא נמצאו דברי חזקיה בפי' התלמוד. וי"ל בגט קרח מדברי חזקיה. ונראין דברי חזקיה כדברי ר' עקיבה דתנן במסכתא גיטין גט קרח הכל משלימין עליו כדברי ב"ש . ר' עקיבה אומר אין משלימין עליו אלא קרובים הראויין להעיד במקום אחר. כן פר"ח. ולי נראה לשון הראשון שסוף הברייתא דקתני היו עליו ארבעה או חמשה כו'. ודאי מעין תחילתו מיירי במילוי שני שיטין [הפוסלים את השטר כדקתני רישא ובא לומר שמילוי קרובים מכשירו והיינו דקאמר מסייע ליה לחזקיה דאיירי נמי במילוי שני שיטין] חלק דאי ברייתא בעלמא מיירי בלא מילוי שיטין ולאורויי [דין] עדים פסולים שתתקיים העדות בשאר ליתנייה במסכת מכות גבי פלוגתא דרבי ור' יוסי דפליגי התם בדיני ממונות אם תתקיים העדות בשאר אם לאו. וחזקיה אי בגט קרח מיירי מה צריך סיוע מן הברייתא. ממתני' דגיטין דבן ננס ור' עקיבה יכול לסייעו. וחזקיה מתני' אתא לאשמועינן בתמיה. ואל תתמה מזה החלק כי בהיותו השטר חלק פסול. ואם מלאהו בפסולין לעדות כשר. שהרי סוכה בהיות בה אויר ג' טפחים פסולה. ואם מילאהו בסכך פסול כגון בדבר המקבל טומאה הוכשרה הסוכה שאין סכך פסול אלא בד' טפחים:
609
610ורב יהודאי [גאון] נמי מוקי להאי דחזקיה בהלכות עדות שלו. כגון דהוה קרוב חתים ברישא כי היכי דלא תיקשי אדרב יהודה דאמר במסכת מכות אפי' בדיני ממונות נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטילה דהיכא דחתים קרוב ברישא מוכחא מילתא דלכבוד הוא דעבד ולא לעדות אחתמיה. ובהא כ"ע מודו. והכי תני בתוספתא שטר שחתמו עליו חמשה ונמצאו שלשה ראשונים קרובים או פסולים תתקיים העדות בשאר עכ"ל. וכן פי' רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון דבמילוי ב' שיטין חלק מיירי. וכתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל נראה לי כדפירש בקונט' דדוקא שהן חתומין בתחילה בתוך המילוי שיהו נראין שלשם המלוי נכתבו ולא לשם עדות. אבל אם הן חתומים אחר הכשרים נר' שהשטר פסול. הואיל שאין לתלות חתימתן בשום דבר אחר כי אם לשום עדות. ומביא אני ראיה ממסכתא גיטין פ"ב איתמר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי. א"ר יוחנן שנים משום עדים וכולם משום תנאי ורשב"ל אמר כולם משום עדים ומסקנא דהיכא דאמר כולכם פליגי. ואיכא בינייהו נמצא אחד קרוב או פסול. לר' יוחנן דאמר כולם משום עדים פסול. ולרשב"ל דאמר משום תנאי כשר. ומסיק אליבא דרשב"ל אי חתים בתחילה קרוב או פסול אמרי לה כשר. ואמרי לה פסול. אמרי לה כשר דתנאי. ואמרי לה פסול אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא. ונראה לי פי' דאתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא כלומר הואיל דאי אפשר בלא חתימתו של אותו קרוב. שהרי צריך לקיים התנאי אם יחתום בתחילה ועושה עצמו עיקר לחתום בתחילה. אתי לאיחלופי ולומר הקרובים כשרים בחתימת השטר ויכשירו השטר בחתימת קרובים. דלא דמי להתם למילאהו בקרובים שאיפשר להיות בלא חתימתו. דאי בכשרים מילאהו כ"ש דכשר. הכי מוכחא מילתא דאין לשם עדות נחתם אלא כדי למלאות ולא אתי לאיחלופי. ולא דמי נמי לגט קרח דיכול למלאות בקרובים. ולא חיישינן אי חתים בתחילה בין באמצע בין בסוף. דהתם נמי אפשר בלא חתימתו. ומוכחא מילתא דלא חתים לשם עדות אלא כדי למלאו' קשרים. ובכ"מ שיחתום בין קשרים מוכח שלמלאות בא ולא אתי לאיחלופי הרי מוכיח משם דבכל מקום שהקרוב חתום במקום שאינו יכול לתלות חתימתו בדבר אחר אלא לעדות שנפסל השטר בכך. כן נראה לי לפרש ואז כל ההלכות נוחות. ואיני יודע אם ר' עקיבה היה חולק בכאן כמו בגט קרח דאמ' אין משלימין עליו אלא קרובים הראויין להעיד עליו במקום אחר אבל עבד או גזלן לא. וא"כ הך ברייתא דלא כר"ע אתיא דקתני קרוב או פסול דהיינו גזלן עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל פי' מילאהו בקרובים שחתמו אלו קרובים במילוי שני שיטין:
610
611[דף קס"ג ע"א]
(אמר) ר' שבתי משמיה דחזקיה אמר שני שיטין שאמרו כשיעור כתב ידי עדים שהוא יותר מכדי שיעור ידי סופר. מאי טעמא דכל דמזייף לאו לגבי סופר אזיל אולי לא יאבה ולא ישמע לו לאודועיה אנפשיה אלא עושה בצנעה בתוך ביתו ואינו יודע לכוין ידו בכתיבה דקה כמו סופר:
(אמר) ר' שבתי משמיה דחזקיה אמר שני שיטין שאמרו כשיעור כתב ידי עדים שהוא יותר מכדי שיעור ידי סופר. מאי טעמא דכל דמזייף לאו לגבי סופר אזיל אולי לא יאבה ולא ישמע לו לאודועיה אנפשיה אלא עושה בצנעה בתוך ביתו ואינו יודע לכוין ידו בכתיבה דקה כמו סופר:
611
612[שם]
איבעיא להו שני שיטין הן ואוירן שיהא כשיעור כתיבה דקה כמו סופר. השיטות חלק בנתיים אז נפסל. אבל בפחות מיכן אינו נפסל. או הן בלא אוירן. אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא הן ואוירן. דאי ס"ד הן בלא אוירן למאי חזיא והלא יהא ניכר הזיוף לפי שצריך לכתוב אותיות דקות יותר משאר השטר כדי לתת חלק בין שיטה לשיטה. ואם יכתוב כתיבה גסה גם עתה ניכר הזיוף שאין חלק בינתיים כשאר השיטות שבשטר. רב יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר כגון לך לך זה על גב זה כדי שאם יהו שני לך בשני השיטין זה בעליונה וזה בתחתונה צריך שלא יגע משך גובה הלמד של לך התחתון לתגיה דך' של לך העליון. דהא זימנין דמהנדזי בהדי הדדי ך' רשיטה העליונה ול' דשיטה התחתונה. אלמא קסבר שני שיטין וארבעה אוירין. שני אוירות בין שני השיטין משום ך' דעליונה ול' דתחתונה ואויר' למעלה משיטה העליונה. בשביל גובה ל' של ך' העליונה ואויר למטה מן השניה בשביל ך' של לך התחתון. רב חייא בר אמי משמי' דעול' אמר כגון ל' מלמעלה וך' מלמטה. אלמא קסבר שני שיטין ושלשה אוירין. דבין שני השיטין די לנו באויר אחר שיכול לאמן את ידו וירחיק ראש הל' התחתונה מכנגד רגל הך' העליונה. רבבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת. אלמא קסבר שני שיטין ושלשה אוירין. שני אוירין איכא הכא חד למעלה בשביל ל' דלוי וחד למטה בשביל ך' דברוך:
איבעיא להו שני שיטין הן ואוירן שיהא כשיעור כתיבה דקה כמו סופר. השיטות חלק בנתיים אז נפסל. אבל בפחות מיכן אינו נפסל. או הן בלא אוירן. אמר רב נחמן בר יצחק מסתברא הן ואוירן. דאי ס"ד הן בלא אוירן למאי חזיא והלא יהא ניכר הזיוף לפי שצריך לכתוב אותיות דקות יותר משאר השטר כדי לתת חלק בין שיטה לשיטה. ואם יכתוב כתיבה גסה גם עתה ניכר הזיוף שאין חלק בינתיים כשאר השיטות שבשטר. רב יצחק בר אלעזר משמיה דחזקיה אמר כגון לך לך זה על גב זה כדי שאם יהו שני לך בשני השיטין זה בעליונה וזה בתחתונה צריך שלא יגע משך גובה הלמד של לך התחתון לתגיה דך' של לך העליון. דהא זימנין דמהנדזי בהדי הדדי ך' רשיטה העליונה ול' דשיטה התחתונה. אלמא קסבר שני שיטין וארבעה אוירין. שני אוירות בין שני השיטין משום ך' דעליונה ול' דתחתונה ואויר' למעלה משיטה העליונה. בשביל גובה ל' של ך' העליונה ואויר למטה מן השניה בשביל ך' של לך התחתון. רב חייא בר אמי משמי' דעול' אמר כגון ל' מלמעלה וך' מלמטה. אלמא קסבר שני שיטין ושלשה אוירין. דבין שני השיטין די לנו באויר אחר שיכול לאמן את ידו וירחיק ראש הל' התחתונה מכנגד רגל הך' העליונה. רבבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת. אלמא קסבר שני שיטין ושלשה אוירין. שני אוירין איכא הכא חד למעלה בשביל ל' דלוי וחד למטה בשביל ך' דברוך:
612
613[שם]
אמר רב לא שנו שני שיטין דפסול אא"כ הרחיק בין העדים לשטר. אבל בין העדים לקיום הנקרא אשראתא אפי' טובא נמי כשר. מאי שנא בין עדים לשטר דילמא מזייף וכתיב בין עדים לאשראתא נמי מזייף וכתיב. דמטייט ליה בדיו ומלכלכם ואינו יכול לכתוב עוד שום זיוף. בין עדים לשטר נמי מטייט ליה. אמרי עדים אטיוטא חתימי ולא אעיקרו של שטר. בין עדים לשארא נמי אמרי בי דינא אטיוטא הוא דחתימי. בי דינא אטיוטא לא חתמי. וליחוש דילמא גייר ליה לעילאי ומחיק ליה לאטיוטא וכתיב מאי דבעי. וכתב הוא והלואתו ועדיו מזויין על המחק דאמר רב שטר הבא [הוא] ועדיו על המחק כשר דמה לי אם חתמו עדים על קלף חלק או על קלף שחור הואיל ואנו מכירין חתימת ידיהם. וגם העליון לא נמחק אלא פעם אחת כמו מקום שהעדים חתומין בו. וגם אשרתא אע"פ שאנו מכירין חתימת ידי עדים מלמעלה שעל המחק נסמוך על אשרתא שאחריו שמקיימות חתימת העדים. והילכך יכול למחוק אטיוטא ולזייף העדים:
אמר רב לא שנו שני שיטין דפסול אא"כ הרחיק בין העדים לשטר. אבל בין העדים לקיום הנקרא אשראתא אפי' טובא נמי כשר. מאי שנא בין עדים לשטר דילמא מזייף וכתיב בין עדים לאשראתא נמי מזייף וכתיב. דמטייט ליה בדיו ומלכלכם ואינו יכול לכתוב עוד שום זיוף. בין עדים לשטר נמי מטייט ליה. אמרי עדים אטיוטא חתימי ולא אעיקרו של שטר. בין עדים לשארא נמי אמרי בי דינא אטיוטא הוא דחתימי. בי דינא אטיוטא לא חתמי. וליחוש דילמא גייר ליה לעילאי ומחיק ליה לאטיוטא וכתיב מאי דבעי. וכתב הוא והלואתו ועדיו מזויין על המחק דאמר רב שטר הבא [הוא] ועדיו על המחק כשר דמה לי אם חתמו עדים על קלף חלק או על קלף שחור הואיל ואנו מכירין חתימת ידיהם. וגם העליון לא נמחק אלא פעם אחת כמו מקום שהעדים חתומין בו. וגם אשרתא אע"פ שאנו מכירין חתימת ידי עדים מלמעלה שעל המחק נסמוך על אשרתא שאחריו שמקיימות חתימת העדים. והילכך יכול למחוק אטיוטא ולזייף העדים:
613
614[שם ע"ב]
קסבר רב כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מאשרתא שבו כל שטר שיש בו הנפק והוא ועדיו על המחק לא סמכי' אאשרתא ולא יתקיים אלא בהכרת ידי עדים הכתובה על המחק. ור' יוחנן אמר לא שנו אלא בין עדים לשטר אבל בין עדים לאשרתא אפי' שיטה אחת פסול ואע"ג דמטייט. מאי שנא בין עדים לאשרתא דילמא גאיז ליה לעילאה וכתב הוא ועדיו בשיטה אחת וקסבר ר' יוחנן שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר דהיינו שטר שכולו כתוב בשיטה אחת וגם העדים חתומין באותה שיטה כשר ויכול לחתוך את העליון ויכתוב שטר ועדים שקרים באותה ואנו נסמוך אאשרתא לקיימו. אי הכי בין העדים לשטר נמי דילמ' גאיז ליה לעילאי וכתיב ביה מאי דבעי וחתימי סהדי. קסבר שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחת פסול. וליחוש דילמא כתיב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן עדים של מטה אלא מן העדים של מעלה:
קסבר רב כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מאשרתא שבו כל שטר שיש בו הנפק והוא ועדיו על המחק לא סמכי' אאשרתא ולא יתקיים אלא בהכרת ידי עדים הכתובה על המחק. ור' יוחנן אמר לא שנו אלא בין עדים לשטר אבל בין עדים לאשרתא אפי' שיטה אחת פסול ואע"ג דמטייט. מאי שנא בין עדים לאשרתא דילמא גאיז ליה לעילאה וכתב הוא ועדיו בשיטה אחת וקסבר ר' יוחנן שטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת כשר דהיינו שטר שכולו כתוב בשיטה אחת וגם העדים חתומין באותה שיטה כשר ויכול לחתוך את העליון ויכתוב שטר ועדים שקרים באותה ואנו נסמוך אאשרתא לקיימו. אי הכי בין העדים לשטר נמי דילמ' גאיז ליה לעילאי וכתיב ביה מאי דבעי וחתימי סהדי. קסבר שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחת פסול. וליחוש דילמא כתיב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן עדים של מטה אלא מן העדים של מעלה:
614
615כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מכאן אני מדייק שצריכין עדים להזהר כשחותמין שניהם זה בצד זה בשיטה אחת שלא יתחילו חתימתן אלא מתחילת הקלף שאם יתחילו מאמצעית הקלף איכא למיחש לזיופא כי האי גוונא דגאיז ליה מעילאי וכתיב בתחילת הקלף עד אמצעית של מקום העדים מאי דבעי והוה ליה הוא ועדיו בשיטה אחת. מיהו ה"מ היכא דחותמים שניהם זה בצד זה. אבל אם חותמין זה תחת זה בשני שיטין אז יש לחוש שאז יהיה הוא ועדיו בשיטה אחת ועד השני בשיטה אחרת וזה לא היה כשר ובני אדם אין זהירין בכך. וה"מ כשיבא מעשה לפני ב"ד שיש לפסול השטר בכך. וגם למו' נר' כך עכ"ל. ומו' שכתו' בו בכל מקו' באלו תוספותיו מבבא בתרא הוא ר"ת זצ"ל כי לפניו פי' אלו תוספו' שלפניי:
615
616[דף קס"ד ע"א]
גופא אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. וא"ת הלא חוזר ומוחק את השטר ויזייף וכותב וחתימי עדים. אינו דומה חתימת עדים שחתום על נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ויהיה ניכר הזיוף. וליחוש דילמא שדי דיו אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה דכי הדר ומחיק הוה לי' אידי ואידי נמחק שני פעמים. אמר אביי קסבר רב אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נמחק בפניהם. ואם יראה מקום חתימתן משונה במחיקה מן העליון לא יחתמו. מיתיבי הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר. אם יש מכירין לחתימתם או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמאי ליחוש דילמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי דהוה ליה אידי ואידי נמחק פעם אחת. דכתיב הכי אנחנא סהדי חתימינן על מחקא ושטרא כתב על ניירא דכתי' היכא אי לתתאי גאיז ליה אי לעילאי מחיק ליה. דכתיב בין סהדא לסהדא. אי הכי אימ' סיפא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול. אמאי וניכתבו הכי אנחנא סהדי חתימינן על הנייר ושטר על המחק. סוף סוף הדר מחיק וכתי' מאי דבעי. והא אמרת אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים ה"מ היכא דחתימי סהדי על המחקא. אבל הכא כיון דעל הנייר חתימי לא ידיע לייתי מגילתא אחריתי [ולמחוק ולדמי. לא דמי מחקא] דהא מגילתא [למחקא דהא מגילתא]. וליקבליה לחתימת ידיה בבי דינא ולימחוק ולידמי. אמר רב הושעיא אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני פעמים . ולישהייה א"ר ירמיה חיישי' לב"ד טועין ולא ידעו לדקדק כל כך לשהותו להכשיר שטר פסול. הילכך פסקוה למילתיה ופסלוה כל שטר שעל המחק ועדיו על הנייר:
גופא אמר רב שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. וא"ת הלא חוזר ומוחק את השטר ויזייף וכותב וחתימי עדים. אינו דומה חתימת עדים שחתום על נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ויהיה ניכר הזיוף. וליחוש דילמא שדי דיו אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה דכי הדר ומחיק הוה לי' אידי ואידי נמחק שני פעמים. אמר אביי קסבר רב אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נמחק בפניהם. ואם יראה מקום חתימתן משונה במחיקה מן העליון לא יחתמו. מיתיבי הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר. אם יש מכירין לחתימתם או שהיה כתב ידן יוצא ממקום אחר ואמאי ליחוש דילמא מחיק ליה וכתיב מאי דבעי דהוה ליה אידי ואידי נמחק פעם אחת. דכתיב הכי אנחנא סהדי חתימינן על מחקא ושטרא כתב על ניירא דכתי' היכא אי לתתאי גאיז ליה אי לעילאי מחיק ליה. דכתיב בין סהדא לסהדא. אי הכי אימ' סיפא הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול. אמאי וניכתבו הכי אנחנא סהדי חתימינן על הנייר ושטר על המחק. סוף סוף הדר מחיק וכתי' מאי דבעי. והא אמרת אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שני פעמים ה"מ היכא דחתימי סהדי על המחקא. אבל הכא כיון דעל הנייר חתימי לא ידיע לייתי מגילתא אחריתי [ולמחוק ולדמי. לא דמי מחקא] דהא מגילתא [למחקא דהא מגילתא]. וליקבליה לחתימת ידיה בבי דינא ולימחוק ולידמי. אמר רב הושעיא אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק בן שני פעמים . ולישהייה א"ר ירמיה חיישי' לב"ד טועין ולא ידעו לדקדק כל כך לשהותו להכשיר שטר פסול. הילכך פסקוה למילתיה ופסלוה כל שטר שעל המחק ועדיו על הנייר:
616
617כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא שטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר. הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול. ואע"ג דכתבי סהדי אנחנו חתימנא על ניידרא ושטרא אמחקא סוף סוף מחיק ליה לשטרא וכתיב מה דבעי. הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר כדאוקימנא וכדפרישית:
617
618[שם]
מתני' ר' חנניה בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט:
מתני' ר' חנניה בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט:
618
619[שם ע"ב]
אמר רב עמרם אמר רב משלש עבירות אין אדם [נצול] בכל יום. הרהור עבירה. ועיון תפלה. ולשון הרע. ומתמה לשון הרע ס"ד. אלא אימא אבק לשון הרע. כגון דאמר נורא בי פלניא. במסכת ערכין :
אמר רב עמרם אמר רב משלש עבירות אין אדם [נצול] בכל יום. הרהור עבירה. ועיון תפלה. ולשון הרע. ומתמה לשון הרע ס"ד. אלא אימא אבק לשון הרע. כגון דאמר נורא בי פלניא. במסכת ערכין :
619
620כתב הרב ר' ברוך [בר] שמואל זצ"ל מארץ יון עיון תפלה שמחשב בדעתו אכוין בתפילתי כדי שיעשי לי רצוני ודומה למנסה בוראו. ולי אני המחבר נ"מ דרב ר' משולם בן הרב ר' דוד זצ"ל כי ר' שלמה מוינא פי' עיון תפלה היינו שמכוין בבקשותיו לצורך עצמו. כגון ברך עלינו את השנה הזאת רפאנו וכל כיוצא בזה הבקשות והתחינות שבשמונה עשרה. וכשמגיע לחתום בברכה בא"י רופא חולי עמו ישראל אז אינו חושש ומברך בלא כוונה. וזאת היא העבירה שמעיין בתפילה ומכוין לבו בבקשותיו לצורכו. ובברכה אינו מטריח על עצמו לכוין. וישר בעיני וההנה לי:
620
621[דף קס"ה ע"א]
מתני' רשב"ג אומר דכל כמנהג המדינה. אמר רב אשי בארבא דנהיגי פשוט. ואמר ליה זיל ועביד לי פשוט ואזל ועבד ליה מקושר. קפידא. נהיגי מקושר ואמר ליה עביד לי מקושר ואזל ועבד ליה פשוט. קפידא. כי פליגי בארבא דנהיגי פשוט ומקושר ואמר ליה עביד לי פשוט ועבד ליה מקושר מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו דהיינו רשב"ג. אמר אביי רשב"ג ור' שמעון ור' אלעזר כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. רשב"ג הא דאמרן. ר' שמעון דתנן ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זה מראה מקום. ר' אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלו' וקבלו לה במקום אחר פסול ור' אלעזר מכשיר מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו:
מתני' רשב"ג אומר דכל כמנהג המדינה. אמר רב אשי בארבא דנהיגי פשוט. ואמר ליה זיל ועביד לי פשוט ואזל ועבד ליה מקושר. קפידא. נהיגי מקושר ואמר ליה עביד לי מקושר ואזל ועבד ליה פשוט. קפידא. כי פליגי בארבא דנהיגי פשוט ומקושר ואמר ליה עביד לי פשוט ועבד ליה מקושר מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו דהיינו רשב"ג. אמר אביי רשב"ג ור' שמעון ור' אלעזר כולהו סבירא להו מראה מקום הוא לו. רשב"ג הא דאמרן. ר' שמעון דתנן ר' שמעון אומר אם הטעה לשבח הרי זה מראה מקום. ר' אלעזר דתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלו' וקבלו לה במקום אחר פסול ור' אלעזר מכשיר מר סבר קפידא ומר סבר מראה מקום הוא לו:
621
622כתב רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל ולית הילכתא כחד מינייהו. מיהו לא קיימא לן דכי דלית הילכתא ככולהו שיטתא אלא יש פעמים שיטה שהיא הלכה ופירשתי במקום אחר:
622
623[שם]
מתני' גט פשוט עדיו שנים. מקושר עדיו שלשה. פשוט שכתוב בו עד אחד. מקושר שכתוב בו שני עדים. שניהם פסולים. בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים אצטריך סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר. אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא. אמר אביי לא נצרכא דאפילו עד בכתב ועד אחד מסייע ליה בעל פה ואתא מתניתין לאשמועינן דלא סמכינן אשטרא לטרוף מלקוחות. דשני עדים הכתובים בשטר מפקי ליה לקלא ואינו אלא כמלוה על פה לטרוף מבני חרי. וגם לוה יכול לומר פרעתי ולא יוכל המלוה לטעון היה לך לקרוע שטר שבידי דכיון דלא נעשה כתיקון חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשואלו למלוה. אמימר אכשר בעד אחד בכתב וכתב ידו מתקיים ממקום אחר בעדים ועד אחד בעל פה נמי מסהיד על אותה המלוה ואפי' לטרוף מלקוחות כאילו נחתם בו שני עדים. ועד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מפקי לקלא טובא. אלא קשיא מתני'. הא קמ"ל דשנים במקושר כאחד בפשוט דמי מה התם פסולא דאוריית' אף הכא פסולא דאוריי':
מתני' גט פשוט עדיו שנים. מקושר עדיו שלשה. פשוט שכתוב בו עד אחד. מקושר שכתוב בו שני עדים. שניהם פסולים. בשלמא מקושר שכתוב בו שני עדים אצטריך סד"א הואיל ובעלמא כשר ה"נ כשר. אלא פשוט שכתוב בו עד אחד פשיטא. אמר אביי לא נצרכא דאפילו עד בכתב ועד אחד מסייע ליה בעל פה ואתא מתניתין לאשמועינן דלא סמכינן אשטרא לטרוף מלקוחות. דשני עדים הכתובים בשטר מפקי ליה לקלא ואינו אלא כמלוה על פה לטרוף מבני חרי. וגם לוה יכול לומר פרעתי ולא יוכל המלוה לטעון היה לך לקרוע שטר שבידי דכיון דלא נעשה כתיקון חכמים לא חשבו הלוה ולא נזכר לשואלו למלוה. אמימר אכשר בעד אחד בכתב וכתב ידו מתקיים ממקום אחר בעדים ועד אחד בעל פה נמי מסהיד על אותה המלוה ואפי' לטרוף מלקוחות כאילו נחתם בו שני עדים. ועד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מפקי לקלא טובא. אלא קשיא מתני'. הא קמ"ל דשנים במקושר כאחד בפשוט דמי מה התם פסולא דאוריית' אף הכא פסולא דאוריי':
623
624[שם ע"ב]
תדע דשלחו חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מהו שיצטרפו. אליבא דת"ק דר' יהושע בן קרחה לא תיבעי לך השתא שנים בכתב ושנים בעל פה לא מצטרפי אם לא ראו שניה' ביחד את עדותן. כי תיבעי לך אליבא דר' יהושע בן קרחה שנים בכתב או שנים בעל פה הוא דמצטרפי אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה לא מצטרפי. או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי שאתם שלחתם לי. אלא כך תלמידכם נוטה שיצטרפו. א"ל רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה ולא תיקשי מינה לאביי דאמר אין מצטרפין. שנים שהעיד אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה בזה אחר זה. מהו שיבא ב"ד זה אצל ב"ד זה ויצטרפו לצדף עדות ששמעו ויפסקו את הדין לפי העדות. אליבא דת"ק דר' נתן לא תיבעי לך דאפילו בחד בי דינא לא מצטרפי אלא כי תיבעי לך אליבא דר' נתן בחד בי דינא דמצטרפין אבל בתרי בי דינא לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. ונראה בעיני אני המחבר דהלכה כאביי דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מצטרפי הואיל ורב אשי קאי כוותיה וקיימא לן נמי כדתני רב אשי. הילכך שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה. ב"ד זה בא אצל ב"ד זה ומצטרפין ופוסקין את הדין. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל לא נצרכא דאפי' עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה. אין נראה לי פי' הקונ' דפי' לגבות מלקוחות אבל מבני חרי גבי. אלא אפי' מבני חרי לא גבי דאין זה חשוב עד בכתב. דהואיל שאינו מעיד על פה אלא שאומר זה כתב ידי זהו מפיהם ולא מפי כתבם. שהרי לא חתם בשטר כדרך החותמין ואין חתימתן חתימ' לכלום אלא ככותב עדותו על השטר ואינו זוכרה מעצמו דמי שאינו מעיד דמפיהם ולא מפי כתבם. ואמימר דאכשר לא יתכן לפרש מן הלקוחות. דהיכן מצינו בעד אחד בעל פה לגבות ממשעבדי אלא מכשר למיגבי מבני חרי ואפילו בזה יש לתמוה עכ"ל. ולי אני המחבר נראה בעיני שרבי' שמואל זצ"ל מודה בזה דהיכא שאין כתב ידו של עד מתקיים ממקום אחר דלאביי אפי' מבני חרי לא גבי דמאי דמכשר אמימר פסיל אביי ואמימר לא מכשר אלא היכא שכתב ידו מתקיים ממקום אחר שאז גבי ממשעבדי ולאביי ממשעבדי לא גבי. אבל מבני חרי גבי. אבל היכא שכתב ידו אינו מתקיים ממקום אחר אלא הוא אומר זה כתב ידי הכי נמי דלאביי אפי' מבני חרי לא גבי. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מהו שיבא ב"ד זה אצל ב"ד אחר ויצטרפו. ואין כאן עד מפי עד. שזה כל עד ועד נתקבל בב"ד הוא. וב"ד יכולים לסמוך על ב"ד אחר ולדון על פי אשר ישמעו איך העיד העד לפניהם. ומכאן היא הראיה למה שנוהגין להיות מקבלין עדות בפני שלשה עכ"ל. וכן כתב רבי' שמואל זצ"ל כדברי רבינא:
תדע דשלחו חברייא לר' ירמיה עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה מהו שיצטרפו. אליבא דת"ק דר' יהושע בן קרחה לא תיבעי לך השתא שנים בכתב ושנים בעל פה לא מצטרפי אם לא ראו שניה' ביחד את עדותן. כי תיבעי לך אליבא דר' יהושע בן קרחה שנים בכתב או שנים בעל פה הוא דמצטרפי אבל עד אחד בכתב ועד אחד על פה לא מצטרפי. או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי שאתם שלחתם לי. אלא כך תלמידכם נוטה שיצטרפו. א"ל רב אשי לאמימר אנן הכי מתנינן לה ולא תיקשי מינה לאביי דאמר אין מצטרפין. שנים שהעיד אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה בזה אחר זה. מהו שיבא ב"ד זה אצל ב"ד זה ויצטרפו לצדף עדות ששמעו ויפסקו את הדין לפי העדות. אליבא דת"ק דר' נתן לא תיבעי לך דאפילו בחד בי דינא לא מצטרפי אלא כי תיבעי לך אליבא דר' נתן בחד בי דינא דמצטרפין אבל בתרי בי דינא לא מצטרפי או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו. ונראה בעיני אני המחבר דהלכה כאביי דעד אחד בכתב ועד אחד בעל פה לא מצטרפי הואיל ורב אשי קאי כוותיה וקיימא לן נמי כדתני רב אשי. הילכך שנים שהעידו אחד בב"ד זה ואחד בב"ד זה. ב"ד זה בא אצל ב"ד זה ומצטרפין ופוסקין את הדין. כתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל לא נצרכא דאפי' עד אחד בכתב ועד אחד בעל פה. אין נראה לי פי' הקונ' דפי' לגבות מלקוחות אבל מבני חרי גבי. אלא אפי' מבני חרי לא גבי דאין זה חשוב עד בכתב. דהואיל שאינו מעיד על פה אלא שאומר זה כתב ידי זהו מפיהם ולא מפי כתבם. שהרי לא חתם בשטר כדרך החותמין ואין חתימתן חתימ' לכלום אלא ככותב עדותו על השטר ואינו זוכרה מעצמו דמי שאינו מעיד דמפיהם ולא מפי כתבם. ואמימר דאכשר לא יתכן לפרש מן הלקוחות. דהיכן מצינו בעד אחד בעל פה לגבות ממשעבדי אלא מכשר למיגבי מבני חרי ואפילו בזה יש לתמוה עכ"ל. ולי אני המחבר נראה בעיני שרבי' שמואל זצ"ל מודה בזה דהיכא שאין כתב ידו של עד מתקיים ממקום אחר דלאביי אפי' מבני חרי לא גבי דמאי דמכשר אמימר פסיל אביי ואמימר לא מכשר אלא היכא שכתב ידו מתקיים ממקום אחר שאז גבי ממשעבדי ולאביי ממשעבדי לא גבי. אבל מבני חרי גבי. אבל היכא שכתב ידו אינו מתקיים ממקום אחר אלא הוא אומר זה כתב ידי הכי נמי דלאביי אפי' מבני חרי לא גבי. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מהו שיבא ב"ד זה אצל ב"ד אחר ויצטרפו. ואין כאן עד מפי עד. שזה כל עד ועד נתקבל בב"ד הוא. וב"ד יכולים לסמוך על ב"ד אחר ולדון על פי אשר ישמעו איך העיד העד לפניהם. ומכאן היא הראיה למה שנוהגין להיות מקבלין עדות בפני שלשה עכ"ל. וכן כתב רבי' שמואל זצ"ל כדברי רבינא:
624
625[שם]
מר בר רב חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר מהו שיבא אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. אליבא דר' נתן לא תיבעי לך דהשתא עדים מצטרפי ב"ד מבעיא. אלא כי תיבעי לך אליבא דת"ק דר' נתן עדים הוא דלא מצטרפי אבל דייני מצטרפי. או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי ששלחתם לי. אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו:
מר בר רב חייא אמר הכי שלחו ליה שנים שהעידו בב"ד זה וחזרו והעידו בב"ד אחר מהו שיבא אחד מכל ב"ד וב"ד ויצטרפו. אליבא דר' נתן לא תיבעי לך דהשתא עדים מצטרפי ב"ד מבעיא. אלא כי תיבעי לך אליבא דת"ק דר' נתן עדים הוא דלא מצטרפי אבל דייני מצטרפי. או דילמא לא שנא. שלח להו אני איני כדיי ששלחתם לי. אלא כך דעת תלמידכם נוטה שיצטרפו:
625
626וכן הלכה דמצטרפי. דהא אליבא דר' נתן פשיטא לן דמצטרפי. וקיימא לן כר' נתן כדפרי' בסנהדרין . וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל. אבל עד ודיין לא מצטרפי. דהכי גרסינן פרק האשה שנתארמלה דמאי דקא מסהיד סהדא לא קא מסהיד דיינא. ומאי דקא מסהיד דיינא לא קא מסהיד סהדא. וכתב רבי' יצחק בר מרדכי זצ"ל אבל הא לא מיבעיא ליה אם אחד העיד בב"ד זה ואחד בב"ד זה שלא יבא אחד מב"ד זה ואחד מב"ד זה ויצטרפו. דאין זה יכול לסמוך על חבירו כך שיגיד כך העיד אותו העד בפנינו דהואיל שהוא יחיד חשיב כמו עד מפי עד. עכ"ל:
626
627[שם]
רבינא אמר הכי שלחו ליה שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם לאחר שהעידו העדים על חתימת ידם בפני השלשה. ואין קיום שטרות אלא בשלשה דבעי' ב"ד לקבל עדות העדים צריכי למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי או לא. שלח להו כך אני איני כדיי שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה צריכי למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי:
רבינא אמר הכי שלחו ליה שלשה שישבו לקיים את השטר ומת אחד מהם לאחר שהעידו העדים על חתימת ידם בפני השלשה. ואין קיום שטרות אלא בשלשה דבעי' ב"ד לקבל עדות העדים צריכי למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי או לא. שלח להו כך אני איני כדיי שאתם שלחתם לי אלא כך דעת תלמידכם נוטה צריכי למיכתב במותב תלתא הוינא וחד ליתוהי:
627
628כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא:
628
629[שם]
מתני' כתוב בו בשטר מלוה זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו למלוה אלא עשרין סלעין. אע"פ שמאה זוזין הם כ"ה סלעים. יש לפרש זוזין מאה גרועין וחסירין שאינם אלא כ' סלעים דיד בעל השטר על התחתונה שהמוציא מחבירו עליו הראיה. זוזי מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מנה דהיינו כ"ה סלעים. שיש לפרש כך זוזין מאה דאינון תלתין סילעין קלין שאין שוים אלא כ"ה סלעין דיד בעל השטר על התחתונה. כסף זוזי דאינון ונמתק המנין שאחר דאינון. אין פחות משנים דרכונות. [כסף סלעין] דאינון ונמחק המנין שאחר דאינון. אין פחות משנים פי' דרכונות שם מטבע אחד נקרא דרכון והם דרכמונות בספר עזרא:
מתני' כתוב בו בשטר מלוה זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו למלוה אלא עשרין סלעין. אע"פ שמאה זוזין הם כ"ה סלעים. יש לפרש זוזין מאה גרועין וחסירין שאינם אלא כ' סלעים דיד בעל השטר על התחתונה שהמוציא מחבירו עליו הראיה. זוזי מאה דאינון סילעין תלתין אין לו אלא מנה דהיינו כ"ה סלעים. שיש לפרש כך זוזין מאה דאינון תלתין סילעין קלין שאין שוים אלא כ"ה סלעין דיד בעל השטר על התחתונה. כסף זוזי דאינון ונמתק המנין שאחר דאינון. אין פחות משנים דרכונות. [כסף סלעין] דאינון ונמחק המנין שאחר דאינון. אין פחות משנים פי' דרכונות שם מטבע אחד נקרא דרכון והם דרכמונות בספר עזרא:
629
630כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל מיכן שהמחק שאין כתוב עליו כלום אינו פוסל את השטר (אפי' אינו פוסל את השטר) אפילו אינו מקויים והוא שהיה נקרא יפה תיבה אצל תיבה שאינה מעכב קריאת השטר המחק שבנתיים. או אפי' מעכב כמו בכאן דאינון ונמחק. אם נוכל לתלות מה שהיה כתוב ונמחק בדבר שאין בו פסול כל השטר כולו לא פסלינן. והכל לפי הענין שיתראה לפני ב"ד. עכ"ל:
630
631[שם]
שטר שכתוב בו כסף לוה פלו' מפלו' אין פחות מדינר כסף. כתוב בו כסף דינרין או דינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלו'. כתוב בו כסף בדינרי אין פחות משני דינרי זהב דהכי משמע כסף לוה פלו' מפלו' שוה שני דינרי של זהב. אמר מר כסף אין פחות מדינר כסף. ואימא נסכא א"ר אלעזר דכתב ביה מטבע. ואימא פריטי אמר רב פפא באתרא דלא סגו פריטי דכספא. ת"ר זהב אין פחות מדינר זהב. זהב דינר או דינרי זהב אין פחות מב' דינרי זהב. זהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף זהב. שאותו זהב שלוה הימנו שוה ב' דינ' כסף. אמר מר זהב אין פחות מדינר זהב. אימא נסכא א"ר אלעזר דכתב ביה מטבע. ואימא פריטי. פריטי דדהבא לא עבדי אינשי. זהב בדינרין אין פחות משני דינרי כסף. אימ' דהבא פריכא בתרי דינא דהבא. אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. אי הכי רישא נמי אמר רב אשי רישא דכתב דינרין וסיפא דכתב דינר . ודינרין משמע של כסף:
שטר שכתוב בו כסף לוה פלו' מפלו' אין פחות מדינר כסף. כתוב בו כסף דינרין או דינרין כסף אין פחות משני דינרין כסף דהכי משמע כסף שני דינרין לוה פלו'. כתוב בו כסף בדינרי אין פחות משני דינרי זהב דהכי משמע כסף לוה פלו' מפלו' שוה שני דינרי של זהב. אמר מר כסף אין פחות מדינר כסף. ואימא נסכא א"ר אלעזר דכתב ביה מטבע. ואימא פריטי אמר רב פפא באתרא דלא סגו פריטי דכספא. ת"ר זהב אין פחות מדינר זהב. זהב דינר או דינרי זהב אין פחות מב' דינרי זהב. זהב בדינרין אין פחות מבשני דינרין כסף זהב. שאותו זהב שלוה הימנו שוה ב' דינ' כסף. אמר מר זהב אין פחות מדינר זהב. אימא נסכא א"ר אלעזר דכתב ביה מטבע. ואימא פריטי. פריטי דדהבא לא עבדי אינשי. זהב בדינרין אין פחות משני דינרי כסף. אימ' דהבא פריכא בתרי דינא דהבא. אמר אביי יד בעל השטר על התחתונה. אי הכי רישא נמי אמר רב אשי רישא דכתב דינרין וסיפא דכתב דינר . ודינרין משמע של כסף:
631
632[דף קס"ו ע"א]
מתני' כתב בו בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים כשכופל דבריו בשטד מאתים. מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אלא שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה. וא"כ למה כותבין את העליון הואיל ובסוף דבר חוזר וכופל את דבריו כעין שכותבין ושונין אחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי ועל ירתאי בתראי שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון:
מתני' כתב בו בשטר מלמעלה מנה ומלמטה מאתים כשכופל דבריו בשטד מאתים. מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון אלא שלא יהא כתוב בשיטה אחרונה. וא"כ למה כותבין את העליון הואיל ובסוף דבר חוזר וכופל את דבריו כעין שכותבין ושונין אחריות ממון זה כך וכך קבלתי עלי ועל ירתאי בתראי שאם תמחק אות אחת מן התחתון ילמד מן העליון:
632
633כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל ותימא אמאי לא חיישי' לשמא ימחוק מנה של מטה. ונראה דכי האי גוונא מחק היה פוסל כל השטר כולו דהיה לחוש שמא לא היה כי אם דינר אחד כתוב לפיכך אין לחוש למחק שאם היה מוחק היה פוסל את כולו עכ"ל:
633
634[שם ע"ב]
ת"ר ילמד תחתון מעליון באות אחת שחסר מתחתון. כגון חנן מחנני וענן מענני. אבל לא בשני אותיות כגון חן מחנני ען מענני. דכולי האי ודאי לא ילפינן מעליון ששתי אותיות לא חסר הסופר ונתן הממון למי ששמו כן כמו שכתוב בתחתון. אמר רב פפא פשיטא לי היה כתוב מלמעלה ספל הפקיד פלו' ביד פלוני אי מכר לפלוני כמו ספל אדירים. וקפל מלמטה פי' טלית שראוי לקפול הכל הולך אחר התחתון:
ת"ר ילמד תחתון מעליון באות אחת שחסר מתחתון. כגון חנן מחנני וענן מענני. אבל לא בשני אותיות כגון חן מחנני ען מענני. דכולי האי ודאי לא ילפינן מעליון ששתי אותיות לא חסר הסופר ונתן הממון למי ששמו כן כמו שכתוב בתחתון. אמר רב פפא פשיטא לי היה כתוב מלמעלה ספל הפקיד פלו' ביד פלוני אי מכר לפלוני כמו ספל אדירים. וקפל מלמטה פי' טלית שראוי לקפול הכל הולך אחר התחתון:
634
635[שם]
בעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישי' שחסר רגלה של קוף ונעשית סמך ובהא נמי ילמד מעליון תיקו. וה"ה לכל כלים דעלמא דילפינן מתחתון. ופי' רבי' שמואל זצ"ל תיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכיון דמספקא דינא לב"ד היאך יוציאו מיד המחזיק ולא דמי לממון המוטל בספק דקיימא לן חולקין. דהתם עיקר המעשה אין ידוע לנו היאך היה. כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכגון נפל הבית עליו ועל אמו . הילכך פוסקים להם ב"ד את הדין שיחלוקו. אבל כל מקום שעלתה ההלכה בתיקו הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין יהו שותקין. והמחזיק יחזיק כמה שבידו. עכ"ל:
בעי רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חיישי' שחסר רגלה של קוף ונעשית סמך ובהא נמי ילמד מעליון תיקו. וה"ה לכל כלים דעלמא דילפינן מתחתון. ופי' רבי' שמואל זצ"ל תיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכיון דמספקא דינא לב"ד היאך יוציאו מיד המחזיק ולא דמי לממון המוטל בספק דקיימא לן חולקין. דהתם עיקר המעשה אין ידוע לנו היאך היה. כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכגון נפל הבית עליו ועל אמו . הילכך פוסקים להם ב"ד את הדין שיחלוקו. אבל כל מקום שעלתה ההלכה בתיקו הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין יהו שותקין. והמחזיק יחזיק כמה שבידו. עכ"ל:
635
636רבינו יצחק אלפס זצ"ל פי' ספל סאה קפל קביל ופלגא. ותו פי' מענין תיקו באלו מציאות ובהמפקיד:
636
637[שם]
ההוא שטרא דהוה כתב ביה שית מאה וזוזא. שלחה רב משרשיא קמיה דאביי שית מאה אסתירי וזוזא. פי' אסתירי סלעים. או דילמא שית מאה זזוזי וזוזא או דילמא שית מאה פריטי וזוזא. א"ל דל פריטי דלא כתבי אינשי בשטר אסוכי מסכי להו ומשרו להו זוזי פי' סוכמים אותן בדינר במקום קצב פרוטות כותבין דינר. מאי אמרת שית מאה זוזי וזוזא. או שית מאה איסתירי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה:
ההוא שטרא דהוה כתב ביה שית מאה וזוזא. שלחה רב משרשיא קמיה דאביי שית מאה אסתירי וזוזא. פי' אסתירי סלעים. או דילמא שית מאה זזוזי וזוזא או דילמא שית מאה פריטי וזוזא. א"ל דל פריטי דלא כתבי אינשי בשטר אסוכי מסכי להו ומשרו להו זוזי פי' סוכמים אותן בדינר במקום קצב פרוטות כותבין דינר. מאי אמרת שית מאה זוזי וזוזא. או שית מאה איסתירי וזוזא יד בעל השטר על התחתונה:
637
638[דף קס"ז ע"א]
אמר אביי מתלתא עד עשרה לא ליכתוב איניש בסוף שיטה. דילמא מזייף לתלת תלתין ולארבע ארבעין ולחמש חמשין וכן עד לעשר עשרין. אבל אחד עשר לא יכול לזייפו דצריך למיכתב אחד ועשרים וכי כתיב בין אחד עשר וי"ו ונראה רחוק ומינכר. ואי איתרמי ארבעה או חמשה בסוף שיטה ליהדר וליכתביה להאי סכומא עד דמתרמי ליה באמצע השיטה ראפי' אם זייף למעלה וכתב עשרין אין למידין אלא מן התחתון כדאמר במתני'. ההוא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא. כך היה כתוב בשטר זבינת לפלו' בגינתא ראית לי תילתא בפרדיסא. אזל לוקח מחקיה לגביה רבית מיכן ומיכן ושווי ופרדיסא וא"ל מכרת לי תילתא דגינתא וכל הפרדס כולו והא שטרא אתא לקמיה דאביי א"ל אמאי רווח ליה עלמא כולי האי כפתיה ואודי:
אמר אביי מתלתא עד עשרה לא ליכתוב איניש בסוף שיטה. דילמא מזייף לתלת תלתין ולארבע ארבעין ולחמש חמשין וכן עד לעשר עשרין. אבל אחד עשר לא יכול לזייפו דצריך למיכתב אחד ועשרים וכי כתיב בין אחד עשר וי"ו ונראה רחוק ומינכר. ואי איתרמי ארבעה או חמשה בסוף שיטה ליהדר וליכתביה להאי סכומא עד דמתרמי ליה באמצע השיטה ראפי' אם זייף למעלה וכתב עשרין אין למידין אלא מן התחתון כדאמר במתני'. ההוא דהוה כתיב ביה תילתא בפרדיסא. כך היה כתוב בשטר זבינת לפלו' בגינתא ראית לי תילתא בפרדיסא. אזל לוקח מחקיה לגביה רבית מיכן ומיכן ושווי ופרדיסא וא"ל מכרת לי תילתא דגינתא וכל הפרדס כולו והא שטרא אתא לקמיה דאביי א"ל אמאי רווח ליה עלמא כולי האי כפתיה ואודי:
638
639כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אין לפרש כפתיה ממש אלא כפתיה במילי שתפסו בדברים עד שלא היה בו כח לכפור עכ"ל. ההוא שטרא דהוה כתיב ביה בפנינו קנה פלוני מנת ראובן ושמעון אחי. כלו' חלק קרקע שיש לשני אחים. והוה להו חד אחא ששמו אחי והוה ליה מנתא בהדייהו ואזל הלוקח ושדא ביה ו' ושויה ואחי והוה טעין דמנתא דתלתא זבן. אתא לקמיה דאביי א"ל אמאי דחיק ליה עלמא להאי כולי האי כפתיה ואודי:
639
640[שם]
אמר אביי האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא לא ליהוי בסוף מגילתא. כי ההיא דפ' האשה שנתארמל' כגון ראובן ושמעון שהיו חתומין בשטר ומת שמעון ואין מי מכיר חתימת שמעון אלא ראובן ואחד מן השוק. ואמ' התם שיכתוב ראובן כתב ידו וישליכהו לב"ד וב"ד מקיימין חתימת יד ראובן הכותב בשטר מכתב ידו שהשליך בב"ד ובאין ראובן ואחד מן השוק ומעידין על חתימת שמעון. והיינו דקאמר אביי דלא ליחוי בסוף מגילת' דילמא משכח ליה אינש דלא מעלי וכתיב ביה דמסיק ביה. ויכתוב בחלק של מעלה בחתימתו אני החתום לויתי מפלו' כך וכך ממון. ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. והיינו חתימת ידו כדתנן כתב סופר ועד כשר. וא"ר חתם סופר שנינו:
אמר אביי האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא לא ליהוי בסוף מגילתא. כי ההיא דפ' האשה שנתארמל' כגון ראובן ושמעון שהיו חתומין בשטר ומת שמעון ואין מי מכיר חתימת שמעון אלא ראובן ואחד מן השוק. ואמ' התם שיכתוב ראובן כתב ידו וישליכהו לב"ד וב"ד מקיימין חתימת יד ראובן הכותב בשטר מכתב ידו שהשליך בב"ד ובאין ראובן ואחד מן השוק ומעידין על חתימת שמעון. והיינו דקאמר אביי דלא ליחוי בסוף מגילת' דילמא משכח ליה אינש דלא מעלי וכתיב ביה דמסיק ביה. ויכתוב בחלק של מעלה בחתימתו אני החתום לויתי מפלו' כך וכך ממון. ותנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין. והיינו חתימת ידו כדתנן כתב סופר ועד כשר. וא"ר חתם סופר שנינו:
640
641וכתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אבל להא לא חייש אם יכתוב בסוף שיטה שמא יכתוב אצלו מראש השיטה אני לויתי מפלוני מנה. והוא יהיה חתום בסוף שיטה. דמשמע לי' הא דתנן הוציא עליו כתב ידו כו' דוקא שחתם למטה כעין חתימת העדים. מיהו אם כתב בכתב ידו אני פלו' לויתי מפלו' היינו ההיא דכתובות דפ' הנושא איתמר האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב רשב"ל אמר פטור ומוקמינן ליה בשטרא. והתם משמע אפי' לוה הימנו משתעבד' בכתיבה. עכ"ל:
641
642[שם]
מתני' כותבין גט לאיש וחותמין אע"פ שאין אשתו עמו ונותנין לו והוא יגרש בו את אשתו כשירצה. ושובר לאשה שיהיה מזומן בידה שכשיתן לה הבעל כתובתה תתן לו השובר ובלבד שיהו מכירין. אמר רב ספרא הכי אמר רב שיהו מכירין שם האיש והאשה בגט שם האיש והאשה בשובר:
מתני' כותבין גט לאיש וחותמין אע"פ שאין אשתו עמו ונותנין לו והוא יגרש בו את אשתו כשירצה. ושובר לאשה שיהיה מזומן בידה שכשיתן לה הבעל כתובתה תתן לו השובר ובלבד שיהו מכירין. אמר רב ספרא הכי אמר רב שיהו מכירין שם האיש והאשה בגט שם האיש והאשה בשובר:
642
643[שם ע"ב]
אמר רב אחא בר אדא אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וזה בפני זה. ופרכי' אמתני' למה כותבין שום גט לשום אדם אע"פ שמכירין שמו. והלא איכא למיחש שמא ראובן בן יעקב מעיר אחרת בא לכאן והיה שמו שמעון. ועתה הרגיל והחזיק שיקראו לו כאן ראובן לפי שרוצה לגרש אשת ראובן בן יעקב שבמקום פ'. אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. דכל כך זמן מרובה לא היה מחליף שמו פן יוודע הדבר. לא איתחזק מאי. אמר אביי כגון דקרו ליה ועני. רב זביד אמר רמאה ברמאותיה ידע וזהיר לענות הילכך אין תנה עד דליתחזק. ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא לאחר זמן אתאי ההיא איתתא לקמן לתבוע כתובתה ואמרה ליה לאו אנא הואי אותה אשה שאתה אומר שחתמת על שוברה דשמא אשה אחרת היתה ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי. אבל אני לא התקבלתי כתובתי. עדיין אמ' לה אף אנא אמרי לסהדי החתומים עמי על השובר שאינך אותה האשה שחתמנו על שוברה והדין עמה. והם השיבו לי שטעיתי במה שנשתנה והוחלף קולה. והדין עמהם וכבר התקבלת כתובתך ואמרו לה מיקשא קשה לי הזקינה ובגר קולה נשתנה ונעשה קולה עבה:
אמר רב אחא בר אדא אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה וזה בפני זה. ופרכי' אמתני' למה כותבין שום גט לשום אדם אע"פ שמכירין שמו. והלא איכא למיחש שמא ראובן בן יעקב מעיר אחרת בא לכאן והיה שמו שמעון. ועתה הרגיל והחזיק שיקראו לו כאן ראובן לפי שרוצה לגרש אשת ראובן בן יעקב שבמקום פ'. אמר להו רב הונא בר חיננא הכי אמר רב כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. דכל כך זמן מרובה לא היה מחליף שמו פן יוודע הדבר. לא איתחזק מאי. אמר אביי כגון דקרו ליה ועני. רב זביד אמר רמאה ברמאותיה ידע וזהיר לענות הילכך אין תנה עד דליתחזק. ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא לאחר זמן אתאי ההיא איתתא לקמן לתבוע כתובתה ואמרה ליה לאו אנא הואי אותה אשה שאתה אומר שחתמת על שוברה דשמא אשה אחרת היתה ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי. אבל אני לא התקבלתי כתובתי. עדיין אמ' לה אף אנא אמרי לסהדי החתומים עמי על השובר שאינך אותה האשה שחתמנו על שוברה והדין עמה. והם השיבו לי שטעיתי במה שנשתנה והוחלף קולה. והדין עמהם וכבר התקבלת כתובתך ואמרו לה מיקשא קשה לי הזקינה ובגר קולה נשתנה ונעשה קולה עבה:
643
644[דף קס"ח ע"א]
אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. צורבא מרבנן כגון רב ירמיה לאו אורחיה למידק ולהכיר בנשים כל כך. והגדה קמייתא דלאו איהי לאו כלום היא ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אנא נמי אמרי להו סהדי כו'. כלומר גם כמו כן היה נראה לי כדבריך והייתי אומר לעדים שלא היית את. והם הטעוני כו'. אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד כו'. נראה לי שהוא היה רוצה לחזור בו במה שהעיד עם העדים שהיא היא מפני שהיו נראין דבריה אמת. ואהא אמר אביי דיכול לחזור בו ואינו חוזר ומגיד שכמו כן נותן אמתלא לדבריו דמה שהעיד בשביל שהטעוהו חביריו שסמך על דבריהם. לפי שצורבא מרבנן היה ולא דקדק יפה לסמוך על עצמו וסמך עליהם ועתה יודע שבטעות העיד עליה וכגון שלא היה כתב ידן יוצא ממקום אחר והיו נאמנין לבטל חתימתן. אבל לפי' הקונט' מהו כיון שהגיד שהרי הוא משמע שהוא העיד כמו שאמרו לו העדים. עכ"ל:
אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. צורבא מרבנן כגון רב ירמיה לאו אורחיה למידק ולהכיר בנשים כל כך. והגדה קמייתא דלאו איהי לאו כלום היא ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנה קולך. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אנא נמי אמרי להו סהדי כו'. כלומר גם כמו כן היה נראה לי כדבריך והייתי אומר לעדים שלא היית את. והם הטעוני כו'. אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד כו'. נראה לי שהוא היה רוצה לחזור בו במה שהעיד עם העדים שהיא היא מפני שהיו נראין דבריה אמת. ואהא אמר אביי דיכול לחזור בו ואינו חוזר ומגיד שכמו כן נותן אמתלא לדבריו דמה שהעיד בשביל שהטעוהו חביריו שסמך על דבריהם. לפי שצורבא מרבנן היה ולא דקדק יפה לסמוך על עצמו וסמך עליהם ועתה יודע שבטעות העיד עליה וכגון שלא היה כתב ידן יוצא ממקום אחר והיו נאמנין לבטל חתימתן. אבל לפי' הקונט' מהו כיון שהגיד שהרי הוא משמע שהוא העיד כמו שאמרו לו העדים. עכ"ל:
644
645ורבינו אליקום זצ"ל פי' כדברי רבינו שמואל זצ"ל. וכן נראה האמת דלא מסתבר כלל לומר דצורבא מרבנן אין דרכו לדקדק יפה בעדות וסומך על האחרים. ההוא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה בר אבא אתיא לקמיה אמר ליה לאו אנא הואי א"ל איברא את הוית. אמר אביי אע"ג דאמור רבנן צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק כיון דדק דק:
645
646[שם]
מתני' כותבין גט לאיש וכו' והבעל נותן שכר. מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן. והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לישהייה בשביל השכר שאינו רוצה ליתן ותיענן:
מתני' כותבין גט לאיש וכו' והבעל נותן שכר. מאי טעמא דאמר קרא וכתב ונתן. והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לישהייה בשביל השכר שאינו רוצה ליתן ותיענן:
646
647[שם]
מתני' כותבין שטר ללוה אע"פ וכו' להיות מזומן בידו לתת למלוה כשילוה לו מעות אע"פ שאין מלוה עמו. והלוה נותן שכר שהרי כל הנאה שלו. פשיטא לא נצרכא דעבד ביה עיסקא מעות למחצית שכר. ופ"ק דב"מ מיפרשא מתני':
מתני' כותבין שטר ללוה אע"פ וכו' להיות מזומן בידו לתת למלוה כשילוה לו מעות אע"פ שאין מלוה עמו. והלוה נותן שכר שהרי כל הנאה שלו. פשיטא לא נצרכא דעבד ביה עיסקא מעות למחצית שכר. ופ"ק דב"מ מיפרשא מתני':
647
648[שם]
מתני' כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר. פשיטא במוכר שדהו מפני רעתה מס גדול שבה או רחוקה. וסד"א יתן הוא השוכר דרווחא דידיה הוא קמ"ל דלעולם לוקח נותן שכר דהנאה דידיה הוא כדכתיב הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל. וכדאמרי אינשי זבנת קנית. זבין אוביד:
מתני' כותבין שטר למוכר אע"פ שאין לוקח עמו. ואין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו והלוקח נותן שכר. פשיטא במוכר שדהו מפני רעתה מס גדול שבה או רחוקה. וסד"א יתן הוא השוכר דרווחא דידיה הוא קמ"ל דלעולם לוקח נותן שכר דהנאה דידיה הוא כדכתיב הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל. וכדאמרי אינשי זבנת קנית. זבין אוביד:
648
649[שם]
מתני' אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר. פי' רבינו שמואל זצ"ל מפרש באלו מגלחין שטרי פסיקתא כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו'. אלא מדעת שניהם אבי חתן ואבי כלה. ונישואין כתובה. פשיטא לא צריכא ואפי' צורבא מרבנן החתן. סד"א הוא יתן כל השכר שהרי משיא בתו לתלמיד חכם קמ"ל:
מתני' אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם והחתן נותן שכר. פי' רבינו שמואל זצ"ל מפרש באלו מגלחין שטרי פסיקתא כדרב גידל כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו'. אלא מדעת שניהם אבי חתן ואבי כלה. ונישואין כתובה. פשיטא לא צריכא ואפי' צורבא מרבנן החתן. סד"א הוא יתן כל השכר שהרי משיא בתו לתלמיד חכם קמ"ל:
649
650ורבינו אליקום זצ"ל כתב סד"א דכיון דצורבא מרבנן הוא תתרצה בהנהו קידושין כשיגיעו לידה. קמ"ל דאפי' הכי אין כותבין אלא מדעת שניהם. רוצה לפ' דבשטר קדושין ממש מיידי. ואתיא לי בגמגום. דאי כבר נתקדשה בעדים אפילו צווחת אמאי לא יכתבו. ואי עדיין לא נתקדשה היאך יכתבו שטר קידושין והיא לא נתקדשה:
650
651[שם]
מתני' אין כותבין שטרי אריסות שמקבל שדה למחצה לשליש ולרביע. וקבלנות דהיינו חכירות כך וכך כורין לשנה אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר. פשיטא. לא צריכא בבורה שצריך להובירה שנה או שנתיים ואין ריוח עתה למקבל:
מתני' אין כותבין שטרי אריסות שמקבל שדה למחצה לשליש ולרביע. וקבלנות דהיינו חכירות כך וכך כורין לשנה אלא מדעת שניהם והמקבל נותן שכר. פשיטא. לא צריכא בבורה שצריך להובירה שנה או שנתיים ואין ריוח עתה למקבל:
651
652רבינו אליקום זצ"ל פי' בבורה שהיתה בורה מזמן גדול. מהו דתימא ריוח דהנותן הוא שמתקן שדהו והוא יתן קמ"ל דלא:
652
653[שם]
מתני' אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד כגון אדרכתא אלא מדעת שניהם. ושניהם נותנים שכר בשטרי בירורין. רשב"ג אומר לשניהם כותבין העדים שטרי טענות שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו. מאי שטרי בירורין. הכי תרגימו שטרי טענתא. שני סופרי הדיינין היו כותבין טענות אנשי הריב כדי שלא יהו טוענין וחוזרין וטוענין ועל פי אותן טענות פסוקין הדיינין את דינם. רב ירמיה בר אבא אומר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחר והיו כותבין בשטר זה פלוני בירר לו דיין פלוני וזה פלוני בירר לו דיין פלוני:
מתני' אין כותבין שטרי בירורין וכל מעשה ב"ד כגון אדרכתא אלא מדעת שניהם. ושניהם נותנים שכר בשטרי בירורין. רשב"ג אומר לשניהם כותבין העדים שטרי טענות שנים לזה בעצמו ולזה בעצמו. מאי שטרי בירורין. הכי תרגימו שטרי טענתא. שני סופרי הדיינין היו כותבין טענות אנשי הריב כדי שלא יהו טוענין וחוזרין וטוענין ועל פי אותן טענות פסוקין הדיינין את דינם. רב ירמיה בר אבא אומר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחר והיו כותבין בשטר זה פלוני בירר לו דיין פלוני וזה פלוני בירר לו דיין פלוני:
653
654פי' רבינו אליקום זצ"ל ולהכי כותבין שאם יתחייב האחד שלא יכול לומר אני לא קיבלתי עלי פלוני להיות ב"ד. משמע דוקא לאחר שדנוהו ונתחייב לא מצי הדר ביה אבל קודם שדנוהו מצי למימר הדרי ביה מזה שבירותי . ולא נהירא לי אלא מיד כשבירר אותו ובירכוהו לישב בדין וקיבל הברכה שוב אינו יכול לחזור בו לא בעל הדין ולא הדיין דכיון דקיבל הברכה ולא אמר קודם הברכה איני רוצה לדון אותם ושוב לא מצי הדר ביה לא בעל דין כדפרי' בתחילת זה בורר ולא הדיין שנתברך. והכי מוכח לשון רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל שכתב זה בורר לו אחד כו' כלומר של דיינין המבוררין שנתרצו בהם לדון והעידו על עצמן בכך עכ"ל. משמע שהדיינין כותבין שטר על עצמן שנתחייבו לדון ולא יוכלו לומר לא קבלנו על עצמינו לדון. תניא בתוספא כותבין אונקליסא שלא מדעת המלוה. אבל אין כותבין אלא מדעת הלוה:
654
655[שם]
מתני' מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו. המלוה והלוה מסרוהו ביד שליש שהרי טורח היה להם לכתוב שוברו וסמכו על השליש ואמ' לו אם לא נתתי לו מיכן עד יום פלו' תן לו שטרו. הגיע זמן ולא נתן לו ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן. במאי קמיפלגי ר' יוסי סבר אסמכתא קניא. ור' יהודה סבר אסמכתא לא קניא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי. כי אתו לקמיה דר' אמי אמר להו וכי מאחר שר' יהודה מלמדינן פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי. אני מה אעשה היאך אומר דלא קניא. ואין הלכה כר' יוסי. פי' רבי' שמואל זצ"ל ופסיק תלמודא אין הלכה כר' יוסי אע"פ שנמקו עמו דאסמכתא לא קניא. אלא א"כ קנו מיניה בב"ד חשוב בדלא אניס כדאמרינן בנדרים עכ"ל:
מתני' מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו. המלוה והלוה מסרוהו ביד שליש שהרי טורח היה להם לכתוב שוברו וסמכו על השליש ואמ' לו אם לא נתתי לו מיכן עד יום פלו' תן לו שטרו. הגיע זמן ולא נתן לו ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן. במאי קמיפלגי ר' יוסי סבר אסמכתא קניא. ור' יהודה סבר אסמכתא לא קניא. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כר' יוסי. כי אתו לקמיה דר' אמי אמר להו וכי מאחר שר' יהודה מלמדינן פעם ראשונה ושניה הלכה כר' יוסי. אני מה אעשה היאך אומר דלא קניא. ואין הלכה כר' יוסי. פי' רבי' שמואל זצ"ל ופסיק תלמודא אין הלכה כר' יוסי אע"פ שנמקו עמו דאסמכתא לא קניא. אלא א"כ קנו מיניה בב"ד חשוב בדלא אניס כדאמרינן בנדרים עכ"ל:
655
656כתב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל ה"ג אמר רבה בר אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי והכי מוכח בנדרים בפ' ארבעה נדרים ור' יוחנן פליג עליה דרב. ואין הלכה כר' יוסי תלמודא פסיק ואין להקשות מנדרים דפסקי' והילכתא אסמכת' דהתם כדמפר' והוא דלא אניס וכגון דקנו מיניה בב"ד. והכא לא מיירי אלא בקנו בעדים בלא ב"ד. עכ"ל:
656
657[שם]
מתני' מי שנמחק שטר חובו מעצמו שנטשטש או נפלו עליו מים ונמחק שהיה כתוב בו ביום פלו' ופלו' היו עדיו שהיו חתומים בו מעמיד עליו עדים היודעים מאימתי נכתב ומה היה כתוב בו ובא לפני ב"ד והם עושין לו קיום לפני ב"ד וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו השטר הזמן והמעות וכותבין לו איש פ' בן איש פלו' נמחק שטר חובו ביום פלו' ופלו' ופלוני עדיו כל זה כותבין (אלו זה כותבין) אלו המקיימין. ואחר כך חותמין את שמותן בסוף. ורבינו אליקום זצ"ל פי' והן ב"ד עושים לו קיום שיכתבו על גבי אותו שטר מחק איש פלו' כו' רוצה לומר שבית דין מקבלין וכותבין הם ולא עדים. וכן פי' רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון והן ב"ד עושין לו קיום:
מתני' מי שנמחק שטר חובו מעצמו שנטשטש או נפלו עליו מים ונמחק שהיה כתוב בו ביום פלו' ופלו' היו עדיו שהיו חתומים בו מעמיד עליו עדים היודעים מאימתי נכתב ומה היה כתוב בו ובא לפני ב"ד והם עושין לו קיום לפני ב"ד וכותבין לו כל מה שהיה כתוב באותו השטר הזמן והמעות וכותבין לו איש פ' בן איש פלו' נמחק שטר חובו ביום פלו' ופלו' ופלוני עדיו כל זה כותבין (אלו זה כותבין) אלו המקיימין. ואחר כך חותמין את שמותן בסוף. ורבינו אליקום זצ"ל פי' והן ב"ד עושים לו קיום שיכתבו על גבי אותו שטר מחק איש פלו' כו' רוצה לומר שבית דין מקבלין וכותבין הם ולא עדים. וכן פי' רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון והן ב"ד עושין לו קיום:
657
658[שם ע"ב]
ת"ר איזהו קיומו [במותב תלתא הוינא] אנו פלו' ופלו' [ופלו'] הוציא פלו' בן פלו' שטר חובו מחוק לפנינו ביום פלו' ופלו' ופלו' עדיו. אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים שעמדו אלו ב"ד המקיימין וחקרו העדים החתומים בו להעיד על חתימתן. ומצאו דבריהם מכוונים גובה מזמן ראשון הכתוב בשטר. ואין צריך ראיה אחרת. ואם לאו צריך להביא ראיה על הזמן ועל סכום מעות. ועל כל מה שהיה כתוב בשטר. נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רישומן ניכר כשר. היכי דמי נתקרע היכי דמי נקרע אמר רב יהודה אמר רב נקרע קרע של ב"ד נתקרע קרע שאינו של ב"ד. והיכי דמי קרע של ב"ד אמר רב יהודה אמר רב מקום עדים ומקום הזמן ומקום התורף. אביי אמר שתי וערב.
ת"ר איזהו קיומו [במותב תלתא הוינא] אנו פלו' ופלו' [ופלו'] הוציא פלו' בן פלו' שטר חובו מחוק לפנינו ביום פלו' ופלו' ופלו' עדיו. אם כתוב בו הוזקקנו לעדותם של עדים שעמדו אלו ב"ד המקיימין וחקרו העדים החתומים בו להעיד על חתימתן. ומצאו דבריהם מכוונים גובה מזמן ראשון הכתוב בשטר. ואין צריך ראיה אחרת. ואם לאו צריך להביא ראיה על הזמן ועל סכום מעות. ועל כל מה שהיה כתוב בשטר. נקרע פסול נתקרע כשר נמחק או נטשטש אם רישומן ניכר כשר. היכי דמי נתקרע היכי דמי נקרע אמר רב יהודה אמר רב נקרע קרע של ב"ד נתקרע קרע שאינו של ב"ד. והיכי דמי קרע של ב"ד אמר רב יהודה אמר רב מקום עדים ומקום הזמן ומקום התורף. אביי אמר שתי וערב.
658
659וכן הלכה כאביי. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל אביי אמר שתי וערב ואפי' אינו במקום עדים והזמן. ואם לא יהיה שתי וערב אפי' נקרע מקום עדים והזמן והתורף לא הוי קרע ב"ד לאביי. עכ"ל:
659
660[שם]
ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי וכתב לו אחר תחתיו ככל הכתוב בראשון ואין לו עדים שאבד ממנו. אפי' שבאו עדים ואמרו אנחנו כתבנו וחתמנו ונתנו לו. דליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה היה כותבין לו שטר אחר דשמא לא אבד הראשון אי נמי דילמא חזר ומצא וטריף והדר טריף. בד"א בשטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אם אמרו עדים כתבנו וחתמנו ונתננו לו כותבין לו אחר חוץ מאחריות שבו מאחר שאמת הדבר שזה קרקע קנוי לו ובעדים והוא ירא פן ישתקע הדבר ויערערו עליו שלא כדין כותבין לו שטר מקח בלא אחריות:
ת"ר מי שבא ואמר אבד שטר חובי וכתב לו אחר תחתיו ככל הכתוב בראשון ואין לו עדים שאבד ממנו. אפי' שבאו עדים ואמרו אנחנו כתבנו וחתמנו ונתנו לו. דליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה היה כותבין לו שטר אחר דשמא לא אבד הראשון אי נמי דילמא חזר ומצא וטריף והדר טריף. בד"א בשטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אם אמרו עדים כתבנו וחתמנו ונתננו לו כותבין לו אחר חוץ מאחריות שבו מאחר שאמת הדבר שזה קרקע קנוי לו ובעדים והוא ירא פן ישתקע הדבר ויערערו עליו שלא כדין כותבין לו שטר מקח בלא אחריות:
660
661[דף קס"ט ע"א]
רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה כדלקמן גבי מתנה. וחיישינן דילמא לאחר שכתבו ונתנו לו שטר המכירה החזיר אותו לוקח זה למוכר את השטר וחזר לו מקחו. כדאמ' גבי מתנה חזרה מתנתו:
רשב"ג אומר אף שטרי מקח וממכר אין כותבין דסבירא ליה אותיות נקנות במסירה כדלקמן גבי מתנה. וחיישינן דילמא לאחר שכתבו ונתנו לו שטר המכירה החזיר אותו לוקח זה למוכר את השטר וחזר לו מקחו. כדאמ' גבי מתנה חזרה מתנתו:
661
662רבינו ברוך זצ"ל. וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל שניהם פסקו הלכה כת"ק. מאי טעמא אין כותבין לו אחריות אמר רב ספרא לפי שאין כותבין שני שטרות על שדה אחת. דילמא אתי בעל חוב וטריף לה להא שדה שאבד שטרו שהיה לו על שדה זו וכתבו לו שטר אחר עליה. וכיון דנטרפה מידו אזיל בהאי שטרא דכתבו ליה וטריף ללקוחות שקנה אחר שקנה הוא ויעשה קינוניא עם בעל חוב שנטרפה ממנו. ויאמר לו שוף לי דאיקום בה כלומר אל תערער עלי עתה כלום עד שיתיישן הדבר והדר תא וערער עלי זימנא אחריתי ועביר הכי ובתר זמן מערער עליה וטריף ליה מיניה והדר אזיל הקונה שאמר אבד שטרי וכתבו לו אחר. ומפיק ליה לההוא שטרא שכתבו לו על שדה זו ואזיל [בעל] חוב וטריף ליה ללקוחות ופריך וכיון דקרעתיה לשטרא דמלוה בזימנא קמייתא במאי אתי השתא וטריף. לא צריכא דקא אתי מכח אבהתי לכך אין כותבין שני שטרות דחיישינן דילמא לאו בכח הלואה יבא ויטרוף אלא יבא ויטרוף כי זו השדה גזלה מאבותיי זה שמכרה לך. והביא עדים כי זו שדה של אבותיו כי המוכר שמכרה לזה גזלה מאבותיו והוציאה מידו והעמידוה ביד המערער וכתבו ללוקח שנטרפה מידו יש לו רשות לטרוף הלקוחות דלקנו קרקע מן המוכר שמכר שדה הגזולה. והלך וטרף וקרע שטר המקנה שבידו ועשה קינוניא הלוקח עם הנגזל שלקח השדה מידו. ואמר ליה שוף לי ועשה כך ואחר ד' וה' שנים עוד בא הנגזל והביא עדים כי שדה זו גזלה המוכר הזה ומכרה לזה וטורפה מידו וחזר הלוקח בשטר השני שכתבו לו. בעת שאמר אבד שטרי וטרף בו פעם אחרת לפיכך א"ר ספרא אין כותבין שני שטרות על שדה אחת:
662
663[שם ע"ב]
אמר מר חוץ מאחריות שבו. היכי כתבינן האי שטרא להעיד שהשדה קנוי בידו אך שלא יגבה בו לא ממשעבדי ולא מבני חרי דחיישינן דילמא שטרו הראשון עדיין הוא בידו. אמר רב נחמן דכתבי הכי שטרא דנן לא למיגבי ביה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אלא כי היכי דתיקום ארעא שלא יוכל המוכר לטעון לא מכרתיו לך מעולם. אמר רפרם זאת אומרת אחריות טעות סופר הוא. טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי נכי. אמר רב אשי לאו טעות סופר הוא. מאי חוץ מאחריות שבו. דלא כתב ביה אחריות. ורב נחמן לא קא מתרץ שפיר. משמע דרב אשי סבר דבשטרי מקח וממכר לאו טעות סופר הוא. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון פסק כרב אשי. א"כ ליתא לדרבא דפסיק בפ"ק דבבא מציעא דאחריות טעות סופר בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. מיהו בפי' רבינו אליקום זצ"ל כתוב כך. רב אשי אמר לעולם אחריות לאו טעות סופר הוא וכו' ומשמע דלא אתא רב אשי כי אם לדחות דיוקא דרפרם. וכן כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל רב אשי אמר לעולם אחריות לאו טעות סופר הוא וכו' ומשמע דלא אתא כלומר דלא תידוק מהאי לישנא דצריך לכתוב בשטר חוץ מאחריות שבו. אלא מאי חוץ מאחריות שבו דלא ניכתוב ביה אחריו' עכ"ל. ולפי זה איתיה לפיסקיה דרבא רפ"ק דבבא מציעא. מיהו ממה שפי' רבינו שמואל זצ"ל כדברי רב אשי. ורב נחמן לא קא מתרץ שפי' אי רב אשי סבר דטעות סופר הוא על כרחין לא מיתרצא מתניתין אלא כרב נחמן. ואדרבה שפיר תריץ. אלא משמע דפליג לגמרי:
אמר מר חוץ מאחריות שבו. היכי כתבינן האי שטרא להעיד שהשדה קנוי בידו אך שלא יגבה בו לא ממשעבדי ולא מבני חרי דחיישינן דילמא שטרו הראשון עדיין הוא בידו. אמר רב נחמן דכתבי הכי שטרא דנן לא למיגבי ביה לא מבני חרי ולא ממשעבדי אלא כי היכי דתיקום ארעא שלא יוכל המוכר לטעון לא מכרתיו לך מעולם. אמר רפרם זאת אומרת אחריות טעות סופר הוא. טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי נכי. אמר רב אשי לאו טעות סופר הוא. מאי חוץ מאחריות שבו. דלא כתב ביה אחריות. ורב נחמן לא קא מתרץ שפיר. משמע דרב אשי סבר דבשטרי מקח וממכר לאו טעות סופר הוא. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון פסק כרב אשי. א"כ ליתא לדרבא דפסיק בפ"ק דבבא מציעא דאחריות טעות סופר בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. מיהו בפי' רבינו אליקום זצ"ל כתוב כך. רב אשי אמר לעולם אחריות לאו טעות סופר הוא וכו' ומשמע דלא אתא רב אשי כי אם לדחות דיוקא דרפרם. וכן כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל רב אשי אמר לעולם אחריות לאו טעות סופר הוא וכו' ומשמע דלא אתא כלומר דלא תידוק מהאי לישנא דצריך לכתוב בשטר חוץ מאחריות שבו. אלא מאי חוץ מאחריות שבו דלא ניכתוב ביה אחריו' עכ"ל. ולפי זה איתיה לפיסקיה דרבא רפ"ק דבבא מציעא. מיהו ממה שפי' רבינו שמואל זצ"ל כדברי רב אשי. ורב נחמן לא קא מתרץ שפי' אי רב אשי סבר דטעות סופר הוא על כרחין לא מיתרצא מתניתין אלא כרב נחמן. ואדרבה שפיר תריץ. אלא משמע דפליג לגמרי:
663
664ורבינו יצחק אלפס זצ"ל לא הזכיר דברי רב אשי אלא דברי רב נחמן אלמא כרב נחמן סבירא ליה:
664
665[שם]
ההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למיזבן לה אדעא. אזל זבן לה שלא באחריות אתאי לקמיה דרב נחמן אמרה ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל זיל זבנה את מן המוכר שלא באחריות והדר את וזבנה באחריות וכתוב לה השטר בשמך:
ההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למיזבן לה אדעא. אזל זבן לה שלא באחריות אתאי לקמיה דרב נחמן אמרה ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל זיל זבנה את מן המוכר שלא באחריות והדר את וזבנה באחריות וכתוב לה השטר בשמך:
665
666כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל איני יודע אם בכך מיידי שהוא קנה בשמה והודיעו למוכר שהוא שלוחה ואף עפי"כ לא נאמר בטל המקח מאחר שלא עשה כמו שאמרו לו. ושאני בין שליח של מכירה לשליח של קנייה. דאילו עשאו שליח למכור הקרקע ושינה שליחותו לא היה כלום. כדאמרי' בכתובות טעה השליח לא קאמינא דמשמע אפי' טעה בכל שהו הדרי זביניה ונימ' דהאי טעמא היכא דמוכר ושינה בשליחותו. אינו שלוחו להיות במקום בעלים והרי הוא כמוכר דבר שאינו שלו דאין מכירתו מכירה. אבל כשקונה אין שייך לומר אין אדם קונה בדבר שאינו שלו. או שמא י"ל בקונה והכא מיירי כשלא אמר למוכר שהוא שלוחה ולפיכך הוא אינו מאמינו כשרוצה לחזור בו. רפיא בידו. עכ"ל:
666
667[שם]
רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנה. וחכמים אומרים מתנתו קיימת. אמ' רבא באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי. רבנן סברי אין אותיו' נקנות במסירה ורשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה בין בשטרי מקח בין במתנה נקנות למקבל מתנה וללוקח במסירת השטר. כלומר אע"פ שדברים אינן נקנין כיון דכתובים בשטר נקנין עם קבלת הקלף. וכיון שהחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. וכבר פי' בסנהדרין בפ' זה בורר:
רשב"ג אומר הנותן מתנה לחבירו והחזיר לו את השטר חזרה מתנה. וחכמים אומרים מתנתו קיימת. אמ' רבא באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי. רבנן סברי אין אותיו' נקנות במסירה ורשב"ג סבר אותיות נקנות במסירה בין בשטרי מקח בין במתנה נקנות למקבל מתנה וללוקח במסירת השטר. כלומר אע"פ שדברים אינן נקנין כיון דכתובים בשטר נקנין עם קבלת הקלף. וכיון שהחזיר לו את השטר חזרה מתנתו. וכבר פי' בסנהדרין בפ' זה בורר:
667
668[שם]
ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר דברי ר' רשב"ג אומר בחזקה ולא בשטר. וכבר פי' בסנהדרין בזה בורר:
ת"ר הבא לידון בשטר ובחזקה נדון בשטר דברי ר' רשב"ג אומר בחזקה ולא בשטר. וכבר פי' בסנהדרין בזה בורר:
668
669[דף ק"ע ע"ב]
מתני' מי שפרע מקצת חובו ואיכא למיחש פן יחזור המלוה ויגבה כל חובו. ר' יהודה אומר יחליף יקרע אותו השטר ויכתוב לו שטר אחר לפי חשבון הנשאר מזמן ראשון ר' יוסי אומר יכתוב שובר וישמרהו הלוה. א"ר יהודה נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים. שאם יאבר שוברו יחזיר המלוה ויגבה כל חובו. אמר לו ר' יוסי כן יפה לו ללוה שיהא בטורח דאגת שוברו ואל יארע כחו של מלוה להחליף את שטרו כדי שיכוף לפורעו. אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה שאמר יחליף. ואפי' לכתוב בו מזמן ראשון על ידי עדים בלא ב"ד דלא אלימי עדים לקרוע שטר ולהחליף ולגבות מזמן ראשון. ולא כר' יוסי דאמר כותבין שובר. אלא ב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר לפי סכום המעות שחייב עדיין. ורב תנא הוא ופליג. וקיימא לן כר' יוסי דאמר כותבין שובר. דאמר רב הונא בריה דר' יהושע אפי' למ"ד כותבין שובר ה"מ אפלגא פן יחזור המלוה ויגבה כל חובו. אבל אכוליה חוביה לא דמלוה אפסיה אנפשיה שלא נזהר לשמור שטרו. ולא היא אפילו אכוליה כתבינן. כי הא דר' יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בי ר' אבא אתא לקמיה דרב חנינא בר פפא א"ל הב לי זוזיי. א"ל הב לי שטרא ושקול זוזך. א"ל שטרא אירכס לי אכתוב לך תברא. א"ל הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין כותבין שובר. א"ל מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ורמינן בעיינין. הא ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו כותבין שובר. וכן כי אתא רבין אמר ר' אילעא כותבין שובר. ומסתברא דכותבין שובר אכוליה חוב היכא דאירכס שטרא. דאי ס"ד אין כותבין שובר. אבד שטרו של זה יאכל הלוה וחדי. מתקיף לה אביי אלא מאי כותבין שובר. אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי. א"ל רבא אין, עבד לוה לאיש מלוה:
מתני' מי שפרע מקצת חובו ואיכא למיחש פן יחזור המלוה ויגבה כל חובו. ר' יהודה אומר יחליף יקרע אותו השטר ויכתוב לו שטר אחר לפי חשבון הנשאר מזמן ראשון ר' יוסי אומר יכתוב שובר וישמרהו הלוה. א"ר יהודה נמצא זה צריך להיות שומר שוברו מן העכברים. שאם יאבר שוברו יחזיר המלוה ויגבה כל חובו. אמר לו ר' יוסי כן יפה לו ללוה שיהא בטורח דאגת שוברו ואל יארע כחו של מלוה להחליף את שטרו כדי שיכוף לפורעו. אמר רב הונא אמר רב אין הלכה לא כר' יהודה שאמר יחליף. ואפי' לכתוב בו מזמן ראשון על ידי עדים בלא ב"ד דלא אלימי עדים לקרוע שטר ולהחליף ולגבות מזמן ראשון. ולא כר' יוסי דאמר כותבין שובר. אלא ב"ד מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר לפי סכום המעות שחייב עדיין. ורב תנא הוא ופליג. וקיימא לן כר' יוסי דאמר כותבין שובר. דאמר רב הונא בריה דר' יהושע אפי' למ"ד כותבין שובר ה"מ אפלגא פן יחזור המלוה ויגבה כל חובו. אבל אכוליה חוביה לא דמלוה אפסיה אנפשיה שלא נזהר לשמור שטרו. ולא היא אפילו אכוליה כתבינן. כי הא דר' יצחק בר יוסף הוה מסיק זוזי בי ר' אבא אתא לקמיה דרב חנינא בר פפא א"ל הב לי זוזיי. א"ל הב לי שטרא ושקול זוזך. א"ל שטרא אירכס לי אכתוב לך תברא. א"ל הא רב ושמואל דאמרי תרוייהו אין כותבין שובר. א"ל מאן יהיב לן מעפרא דרב ושמואל ורמינן בעיינין. הא ר' יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו כותבין שובר. וכן כי אתא רבין אמר ר' אילעא כותבין שובר. ומסתברא דכותבין שובר אכוליה חוב היכא דאירכס שטרא. דאי ס"ד אין כותבין שובר. אבד שטרו של זה יאכל הלוה וחדי. מתקיף לה אביי אלא מאי כותבין שובר. אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי. א"ל רבא אין, עבד לוה לאיש מלוה:
669
670וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דכותבין שטר :
670
671[דף קע"א ע"ב]
תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולי' מאי טעמא זימנין דזבין ראובן ארעא לשמעון בניסן על מנת שאם יגיע לדמים יחזירנה לו. וכשכתב שטר מקנה כתב בו ראובן מכר שדה לשמעון בתשרי וחזר ראובן ולקח שדהו משמעון בתמוז. וכששאל שטר המקנה א"ל שמעון אירכס לי ואפי' מ"ד אין כותבין שובר הכא מודה דמה יפסיד שמעון אם לא יפדה ראובן שדהו. הילכך אפילו יכתוב לו ראובן לשמעון שפדה שדהו בתמוז יחזור שמעון היום ולמחר ויוציא שטרו הכתוב בתשרי ויאמר אחר שפדיתי חזרתי ולקחתיו ממך והא שטרא. אי הכי שטר הלואה נמי זימנין דיזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה וא"ל הב שטראי וא"ל אירכס לי וכתיב ליה תברא כי מטי זימניה מפיק ליה וא"ל הני השתא הוא דיזפת מינאי. קסבר רב המנונא אין כותבין שובר. הילכך מאוחרין כשרין. משמע אבל למ"ר המאוחרין כשרין כותבין שובר. ושטרי הלואה המאוחרין פסולין. אם כן לדידן דקיימא לן דכותבין שובר שטרי הלואה נמי המאוחרין פסולין. והכי מוכח לעיל דת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר' יהודה ור' יוסי פוסל. ואמר ר' פדת הכל מודים ר' יהודה ור' יוסי בכל שטרות מאוחרין בענין זה. שכשאנו נזקקין למנות למתי יגיע עונתו של שטר ונמצאת עונת הזמן הכתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר לדברי הכל. דדמי כמי שכתוב בתוכו שטרא דנן דכתבנוהי לאו בזימניה כתבנוהי אלא אנן סהדי איחרנוהי וכתבנוהי. שהרי הכל יודעים שלא נכתב בשבת ויוהכ"פ ויכירו שהוא מאוחר. ולא אתי חורבא דמיפרשא בסמוך. לא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא שמגיע עונתו מכוונת ליום חול ולא יוודע אם מאוחר אם לאו דר' יהודה דמכשיר לטעמיה דאמר אין כותבין שובר ולא נפיק מיניה חורבא. ור' יוסי לטעמיה דאמ' כותבין שובר הילכך האי שטרא מאוחר הוא ופסול משום דנפיק מיניה חורבא. דזימנין דיזיף מיניה זוזי בתשרי וכתיב ליה זימנאי דשטרא בניסן. ומתרמי ליה זוזי בטבת ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטראי ואמ' ליה אירכס לי' וכתיב ליה תברא ובניסן מפיק ליה לשטרא וגבי בי' וא"ל הני זוזי השתא הוא דיזפת מינאי. וקיימא לן כר' יוסי דכותבין שובר כדפרישית לעיל:
תנן התם שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולי' מאי טעמא זימנין דזבין ראובן ארעא לשמעון בניסן על מנת שאם יגיע לדמים יחזירנה לו. וכשכתב שטר מקנה כתב בו ראובן מכר שדה לשמעון בתשרי וחזר ראובן ולקח שדהו משמעון בתמוז. וכששאל שטר המקנה א"ל שמעון אירכס לי ואפי' מ"ד אין כותבין שובר הכא מודה דמה יפסיד שמעון אם לא יפדה ראובן שדהו. הילכך אפילו יכתוב לו ראובן לשמעון שפדה שדהו בתמוז יחזור שמעון היום ולמחר ויוציא שטרו הכתוב בתשרי ויאמר אחר שפדיתי חזרתי ולקחתיו ממך והא שטרא. אי הכי שטר הלואה נמי זימנין דיזיף מיניה בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה וא"ל הב שטראי וא"ל אירכס לי וכתיב ליה תברא כי מטי זימניה מפיק ליה וא"ל הני השתא הוא דיזפת מינאי. קסבר רב המנונא אין כותבין שובר. הילכך מאוחרין כשרין. משמע אבל למ"ר המאוחרין כשרין כותבין שובר. ושטרי הלואה המאוחרין פסולין. אם כן לדידן דקיימא לן דכותבין שובר שטרי הלואה נמי המאוחרין פסולין. והכי מוכח לעיל דת"ר שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר דברי ר' יהודה ור' יוסי פוסל. ואמר ר' פדת הכל מודים ר' יהודה ור' יוסי בכל שטרות מאוחרין בענין זה. שכשאנו נזקקין למנות למתי יגיע עונתו של שטר ונמצאת עונת הזמן הכתוב בו בשבת או בעשרה בתשרי מאוחר הוא וכשר לדברי הכל. דדמי כמי שכתוב בתוכו שטרא דנן דכתבנוהי לאו בזימניה כתבנוהי אלא אנן סהדי איחרנוהי וכתבנוהי. שהרי הכל יודעים שלא נכתב בשבת ויוהכ"פ ויכירו שהוא מאוחר. ולא אתי חורבא דמיפרשא בסמוך. לא נחלקו אלא בשטר מאוחר בעלמא שמגיע עונתו מכוונת ליום חול ולא יוודע אם מאוחר אם לאו דר' יהודה דמכשיר לטעמיה דאמר אין כותבין שובר ולא נפיק מיניה חורבא. ור' יוסי לטעמיה דאמ' כותבין שובר הילכך האי שטרא מאוחר הוא ופסול משום דנפיק מיניה חורבא. דזימנין דיזיף מיניה זוזי בתשרי וכתיב ליה זימנאי דשטרא בניסן. ומתרמי ליה זוזי בטבת ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטראי ואמ' ליה אירכס לי' וכתיב ליה תברא ובניסן מפיק ליה לשטרא וגבי בי' וא"ל הני זוזי השתא הוא דיזפת מינאי. וקיימא לן כר' יוסי דכותבין שובר כדפרישית לעיל:
671
672מעתה הכי קיימא לן דכל שטרות המאוחרין ל"ש שטרי מקח וממכר ל"ש שטרי הלואה כולהו פסולין. והיינו דא"ל רב יימר לרב כהנא ואמרי לה רב ירמיה מדפתי לרב כהנא האידנא דכתבינן שטרי מאוחרי וכתבינן תברא ולא חיישינן לחורבא דנפיק מינה לר' יוסי בתר דאמר להו ר' אבא לספרי כי כתביתו שטרי מאוחרי כתובו הכי. שטרא דנן לאו בזימניה כתבנוהי אלא איחרנוהי וכתבנוהי. אמר ליה רב אשי לרב כהנא והאידנא לא עבדינן הכי בתר דאמר להו רב ספרא לספרי כי כתביתו תברא אי ידעיתו זימנא דשטרא כחובו בתוך השובר פלו' פרע לפלו' חוב פלו' כך וכך של אותו השטר שכתוב בו זמן פלוני. ואז לא יוכל לרמות שאפילו הוא מאוחר הרי השובר מוכיח עליו שהוא פרוע. ואי לא אדכריתו זמן הכתוב בשטר כתובו שובר סתמא. שלא יהא כתוב שום זמן בשובר אלא סכום המעו' שהיו כתובין בשטר יכתוב בשובר כי היכי דכל אימת דנפיק השטר שכתוב בו סכום ממון כזה נרעיה השובר. לא שנא אם השטר קודם לשובר. לא שנא אם מאוחר הימנו דהא תברא סתמא כתב. ומעתה צריך המלוה להזהר שלא ילוה עוד ללוה הזה כסכום ממון דכתוב בשטר דהא תברא מרע ליה. ואם הלווהו בסכום ההוא הוא ניהו דאפסיד אנפשיה. אמר ליה רבינא לרב אשי ואמרי לה רב אשי לרב כהנא הא האידנא לא עבדינן הכי. אלא כתבי שטרא מאוחרי דלא כתיב ביה איחרנוהי וכתבנוהי וכתבי תברא עלייהו וכתבי זמן בשעת פירעון ולא חיישינן לחורבא דר' יוסי. א"ל רבנן תקינו מאן דעביד עביד מאן דלא עביד איהו דאפסיד אנפשיה. הילכך שטרי הלואה המאוחרים כשירים מהאי טעמא וה"ה שטרי מקח וממכר מהאי טעמ' דכשירין שיש להם תקנה כי האי גוונא כדתקון רבנן:
672
673[דף קע"ב ע"א]
אמר להו רבה בר רב שילא כי כתביתו שטרי אקנייתא. אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא קמיית' דקיימיתו ביה ואי לא מיתחזי כשיקר':
אמר להו רבה בר רב שילא כי כתביתו שטרי אקנייתא. אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ואי לא כתובו יומא קמיית' דקיימיתו ביה ואי לא מיתחזי כשיקר':
673
674פי' רבינו שמואל זצ"ל להנך דכתב' אקנייתא. כותבי שטרי אקנייתא שאין כתוב בהם אחריות ולא אתי למיטרף לקוחות. הילכך אי ידעיתו ההוא יומא דאקני' ביה מן הנותן מתנה או מוכר מכירה. כתבו עכשיו אותו היום שניתנה המתנה והמכירה דאיכא למיחש שמא אחרי כן נתנה לאחר שלא כדין ודוקא שטרי אקנייתא. אבל שטרי הלואה שיש בהם אחריות לא יכתוב אלא יום שעומד בו עכשיו. דא"כ הוה ליה מוקדם ופסול ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין מזמן הכתוב בשטר שלא כדין. דלעולם אין לקוחות משועבדין לשום אדם כל זמן שלא נכתב שטר עד שיקחו מן הלוה קרקעות אחר שנכתב השטר והמשעבד נכסיו. הילכך אי כתבינן יומא שנעשית הלואה שטר זה פסול הוא דאתי למיטרף לקוחות שלקחו בין הלואה לכתיבת השטר והם לא נשתעבדו עד לאחר כתיבת השטר. דעדים החתומין על השטר אינהו מפקי ליה לקלא כדאמ' לענין הלואה בחזקת הבתים . ולקוחות שלקחו אחרי כן הוא דאפסידו אנפשייהו אבל מקמי כתיבת השטר שפיר זבין ואפילו נכתב ביום ונחתם בלילה חשבינן ליה מוקדם ופסול דהא לא אישתעבוד לקוחות אלא מיום חתימה ואילך. ואיהו אתי למיטרף מיום כתיבתן שלא כדין. והכי תנן בפ' המביא גט נכתב ביום ונחתם בלילה פסול ור' שמעון מכשיר שהיה ר' שמעון אומר כל הגיטין שנכתבו ביום ונחתמו בלילה פסולין חוץ מגיטי נשים. והתם מפרש טעמא לענין גיטי נשים. מיהו לענין שאר שטרות לכ"ע פסולין. אפס רבינו חננאל פי' עלה דהא דרבה בר שילא. שמעינן מינה דשטרא דכתיב בההוא יומא דקנו מיניה ובתר כמה יומי אסהידו עלה הנהו שטרי קמאי שפיר דמי. מדקאמרי' אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו ההוא יומא ואע"ג דחתימי עליה האידנא שפיר דמי. דלא אשכחן דבעי חתימה ההוא יומא אלא בגט אשה בלבד. דתנן בגט נכתב ביום ונחתם בלילה פסול וכן הלכה הוא. כך פי' . אך לא יתכן אלא כמו שפירשתי וכדמוכח מתני' דגיטין. עכ"ל:
674
675[שם]
אמר להו רב לספרי וכן אמר רב כהנא לספרי כי קיימיתו בשילי ואתם כותבין שם באותה העיר שטרי מכירה או מתנה או הלואה או זכרון עדות כתובו בתוך השטר מקום שאתם יושבין שם בשעת כתיבה. כלו' במקום פלוני כתבנו כן מה שראינו במקום אחר וכתובו בשילי אף על גב דמימסר לכו מילי בהיני. כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דמימסר לכו מילי בשילי. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי כו'. איני יודע אי משום דמיחזי כשיקרא קאמר שכשעומד וכותב בשילי והוא עושה בשטר כאילו הוא כתוב בהיני אינו אמת. א"כ הוה לי' לאסוקי ואי לא מתחזי כשיקרא. כדקא מסיק בהך מילתא אחרינא. דאמר להו רבה בר שילא כו'. ומורי מפרש הטעם כדי שידע לחקור אחר עידי חתימה שאם ישנה ולא יכתוב באמת המקום שנכתב בו לא יוכל למצוא. ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה ואי לא כו'. בשטר מתנה מיירי כדפי' בקונט' וכגון דמודה הנותן ואומר לכתוב אבל אם אין הנותן בפנינו אין כותבין דשמא חזר ולקחו הימנו. אבל לשון אקנייתא לא משמע דשטרי מתנה מיירי. אלא על כרחין לאו דוקא דבשטר הקנאה שיש בהן אחריות לא מצינו לפר' דא"כ הוה להו מוקדמין. מיהו אם שינה שלא כתב מיומא דקיימו ביה. איני יודע אם הוא פסול בדיעבד דהואיל דתלי טעמא במיחזי כשיקרא איכא למימר למיחזי כשיקרא לא חיישינן. כדאמרינן בעלמא שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו. טעמא בנמחל שיעבודו הא למיחזי כשיקרא לא חיישינן. או שמא נדמה להא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דמתחזי חתמות ידייהו פסולה מאי טעמא משום דמתחזי כשיקרא. מיהו הך קמייתא דאמר להו רב הונא לספרי כי קיימיתו בשילי כו' ההיא מוכח בגיטין בהזורק דאם שינה פסול דתנן התם היה במזרח וכתב במערב כו'. ודייק' בגמרא היה מאן אי נימא בעל היינו שינה שמו ושמה ושם עירו כו' אלא סופר כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו כו'. לפיכך נראה לי דבהך בתרייתא נמי אי שינה פסול. הואיל דמייתי להו בהדי הדדי עכ"ל:
אמר להו רב לספרי וכן אמר רב כהנא לספרי כי קיימיתו בשילי ואתם כותבין שם באותה העיר שטרי מכירה או מתנה או הלואה או זכרון עדות כתובו בתוך השטר מקום שאתם יושבין שם בשעת כתיבה. כלו' במקום פלוני כתבנו כן מה שראינו במקום אחר וכתובו בשילי אף על גב דמימסר לכו מילי בהיני. כי קיימיתו בהיני כתובו בהיני אע"ג דמימסר לכו מילי בשילי. כתב רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כי קיימיתו בשילי כתובו בשילי כו'. איני יודע אי משום דמיחזי כשיקרא קאמר שכשעומד וכותב בשילי והוא עושה בשטר כאילו הוא כתוב בהיני אינו אמת. א"כ הוה לי' לאסוקי ואי לא מתחזי כשיקרא. כדקא מסיק בהך מילתא אחרינא. דאמר להו רבה בר שילא כו'. ומורי מפרש הטעם כדי שידע לחקור אחר עידי חתימה שאם ישנה ולא יכתוב באמת המקום שנכתב בו לא יוכל למצוא. ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה ואי לא כו'. בשטר מתנה מיירי כדפי' בקונט' וכגון דמודה הנותן ואומר לכתוב אבל אם אין הנותן בפנינו אין כותבין דשמא חזר ולקחו הימנו. אבל לשון אקנייתא לא משמע דשטרי מתנה מיירי. אלא על כרחין לאו דוקא דבשטר הקנאה שיש בהן אחריות לא מצינו לפר' דא"כ הוה להו מוקדמין. מיהו אם שינה שלא כתב מיומא דקיימו ביה. איני יודע אם הוא פסול בדיעבד דהואיל דתלי טעמא במיחזי כשיקרא איכא למימר למיחזי כשיקרא לא חיישינן. כדאמרינן בעלמא שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שיעבודו. טעמא בנמחל שיעבודו הא למיחזי כשיקרא לא חיישינן. או שמא נדמה להא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנתארמלה האי אשרתא דדייני דכתיבא מקמי דמתחזי חתמות ידייהו פסולה מאי טעמא משום דמתחזי כשיקרא. מיהו הך קמייתא דאמר להו רב הונא לספרי כי קיימיתו בשילי כו' ההיא מוכח בגיטין בהזורק דאם שינה פסול דתנן התם היה במזרח וכתב במערב כו'. ודייק' בגמרא היה מאן אי נימא בעל היינו שינה שמו ושמה ושם עירו כו' אלא סופר כדאמר להו רב לספרי כי יתביתו כו'. לפיכך נראה לי דבהך בתרייתא נמי אי שינה פסול. הואיל דמייתי להו בהדי הדדי עכ"ל:
675
676בספרו היה תחילה ההוא דאמר להו רב לספרי כי קיימיתו בשילי כו'. ואחר כך ההיא דאמר להו רבה בר שילא. כי כתביתו שטרי אקנייתא כו'. ואני כתבתי להפך כמו שהוא בפי' רבי' שמואל זצ"ל:
676
677[שם]
אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר כתובו לי תרי בני חמשי חמשי. שכשיפרע ליה לוה חמשין זוזי אקרע שטר של חמשין ולא יהא צריך לכתוב שובר. לא כתבי' שלא מדעת הלוה. מאי טעמא עבוד רבנן מילתא שתיקנו שלא ישתנה שטרו מכמות שהיה וניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפורעו כשיפרענו לוה למלוה חצי חובו יכפינו מלוה לפורעו השאר כי ידאג הלוה שיפסיד שוברו ויתבענו מלוה כל חובו כי היכי דלא לפגום שטריה וניחא ליה ללוה כי היכי דניפגום שטריה כשיפרע חמשין זוזי הרי נמצא שטר שביד הלוה פגום. ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה. וה"ה לכל השטרות אלא בשבועה. כדאמרינן במס' שבועות בפ' שבועת הדיינין וכי מה בין זה לפוגם שטרו:
אמר רבא האי מאן דנקיט שטרא בר מאה ואמר כתובו לי תרי בני חמשי חמשי. שכשיפרע ליה לוה חמשין זוזי אקרע שטר של חמשין ולא יהא צריך לכתוב שובר. לא כתבי' שלא מדעת הלוה. מאי טעמא עבוד רבנן מילתא שתיקנו שלא ישתנה שטרו מכמות שהיה וניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפורעו כשיפרענו לוה למלוה חצי חובו יכפינו מלוה לפורעו השאר כי ידאג הלוה שיפסיד שוברו ויתבענו מלוה כל חובו כי היכי דלא לפגום שטריה וניחא ליה ללוה כי היכי דניפגום שטריה כשיפרע חמשין זוזי הרי נמצא שטר שביד הלוה פגום. ותנן הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה. וה"ה לכל השטרות אלא בשבועה. כדאמרינן במס' שבועות בפ' שבועת הדיינין וכי מה בין זה לפוגם שטרו:
677
678[שם]
ואמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשי חמשי ואמר כתובו לי חד בר מאה לא כתבינן מ"ט עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה כי היכי דלא לפגום שטרא אך כשיפרענו חמשים יחזיר לו שטר של חמשים ונשאר בידו שטר של חמשים וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו:
ואמר רבא האי מאן דנקיט תרי שטרי בני חמשי חמשי ואמר כתובו לי חד בר מאה לא כתבינן מ"ט עבוד רבנן מילתא דניחא ליה למלוה וניחא ליה ללוה כי היכי דלא לפגום שטרא אך כשיפרענו חמשים יחזיר לו שטר של חמשים ונשאר בידו שטר של חמשים וניחא ליה ללוה כדי שלא יכוף לפורעו:
678
679[שם]
אמר רב אשי האי מאן דנקיט שטר בר מאה זוזי ואמר להו לספרי כתובו לי חד בר חמשין מההוא זמן ראשון שהרי פרע לי המותר וקרע שטר זה לא כתבינן שטר אחרינא לא מזמן ראשון. וכ"ש מזמן זה של יום כתיבה ואילך שמא שטר פרוע הוא זה ויש לו ללוה שובר עליו. ויציא הלוה עליו שטר של חמשין ויאמר חוב אחר הוא זה שהלויתי לך פעם אחרת:
אמר רב אשי האי מאן דנקיט שטר בר מאה זוזי ואמר להו לספרי כתובו לי חד בר חמשין מההוא זמן ראשון שהרי פרע לי המותר וקרע שטר זה לא כתבינן שטר אחרינא לא מזמן ראשון. וכ"ש מזמן זה של יום כתיבה ואילך שמא שטר פרוע הוא זה ויש לו ללוה שובר עליו. ויציא הלוה עליו שטר של חמשין ויאמר חוב אחר הוא זה שהלויתי לך פעם אחרת:
679
680[שם]
מתני' שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאו לשכר השכר לאמצע. הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחיצנו בבית המרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד. ואפי' למ"ד בפ"ק אית דינא דגוד או אגוד. שאני הכא דגוד איכא איגוד ליכא. והכי מתרץ לה התם. ופירשתי לפיסקא דהלכה התם בפ"ק:
מתני' שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד עשאו לשכר השכר לאמצע. הרי עשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחיצנו בבית המרחץ קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד. ואפי' למ"ד בפ"ק אית דינא דגוד או אגוד. שאני הכא דגוד איכא איגוד ליכא. והכי מתרץ לה התם. ופירשתי לפיסקא דהלכה התם בפ"ק:
680
681[שם]
מתני' שנים שהיו דרין בעיר אחת זה יוסף בן שמעון וזה יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה שיכול הלה לטעון שטר זה שבידך אני החזרתי לך כשהחזרת לי ממון שלוית ממני ולא אחר יכול להוציא שט"ח על אחד מהן דכל חד מצי מדחי ליה אצל חבירו אלא א"כ יש עדים בדבר שמעידין זה מזה. אבל מן השטר אין יכולין להביא ראיה. נמצא לאחד בין שטרותיו שטר של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועין. כיצד יעשו אם רוצים ללוות זה מזה או מאיש אחר או לקנות קרקע ישלשו יכתוב אבי אביו יוסף בן שמעון בן יעקב. וזה יכתוב יוסף בן שמעון בן נפתלי. אם היו משולש ששמותיהן ושמות אביהן ושמות אבות אבותיהן שוין. יכתבו סימן. יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן או גיחור לוה מיוסף בן שמעון שהוא ארוך או שחור. ואם היו שניהם שוין בסימנין יכתבו בהם יוסף כהן לוה מיוסף ישראל:
מתני' שנים שהיו דרין בעיר אחת זה יוסף בן שמעון וזה יוסף בן שמעון אין יכולין להוציא שטר חוב זה על זה שיכול הלה לטעון שטר זה שבידך אני החזרתי לך כשהחזרת לי ממון שלוית ממני ולא אחר יכול להוציא שט"ח על אחד מהן דכל חד מצי מדחי ליה אצל חבירו אלא א"כ יש עדים בדבר שמעידין זה מזה. אבל מן השטר אין יכולין להביא ראיה. נמצא לאחד בין שטרותיו שטר של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועין. כיצד יעשו אם רוצים ללוות זה מזה או מאיש אחר או לקנות קרקע ישלשו יכתוב אבי אביו יוסף בן שמעון בן יעקב. וזה יכתוב יוסף בן שמעון בן נפתלי. אם היו משולש ששמותיהן ושמות אביהן ושמות אבות אבותיהן שוין. יכתבו סימן. יוסף בן שמעון שהוא גוץ או לבן או גיחור לוה מיוסף בן שמעון שהוא ארוך או שחור. ואם היו שניהם שוין בסימנין יכתבו בהם יוסף כהן לוה מיוסף ישראל:
681
682[שם]
ההוא שטרא דנפק בבי דינא דרב הונא והוה כתיב ביה אני פלו' בר פלו' לויתי ממך מנה. והיה מוחזק בו אחד שהיה טוען פלו' בן פלו' הכתוב בזה השטר כתבו ונתנו לי לפי שהלויתיו כך וכך ממון. וכדתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ואת שמי לא הוצרך לכתוב לפי שמסרו לי. וכתב לי ממך כל מי שמוחזק בשטר:
ההוא שטרא דנפק בבי דינא דרב הונא והוה כתיב ביה אני פלו' בר פלו' לויתי ממך מנה. והיה מוחזק בו אחד שהיה טוען פלו' בן פלו' הכתוב בזה השטר כתבו ונתנו לי לפי שהלויתיו כך וכך ממון. וכדתנן הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין. ואת שמי לא הוצרך לכתוב לפי שמסרו לי. וכתב לי ממך כל מי שמוחזק בשטר:
682
683[שם ע"ב]
אמר רב הונא ממך ואפי' מריש גלותא. ואפי' משבור מלכא כלומר שמא ריש גלותא או אדם אחר הלוהו ונפל ממנו ומצאתו. א"ל רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך. נפק דק ואשכח דתניא גט שיש בו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר גירשתיה היום כשר. אלמא ההוא יומא דנפק ביה משמע. ה"נ מאי ממך דההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע. א"ל אביי דילמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה דאמר עידי מסירה כרתי. אבל הכא ליחוש לנפילה. א"ל לנפילה לא חיישינן:
אמר רב הונא ממך ואפי' מריש גלותא. ואפי' משבור מלכא כלומר שמא ריש גלותא או אדם אחר הלוהו ונפל ממנו ומצאתו. א"ל רב חסדא לרבה פוק עיין בה דלאורתא בעי לה רב הונא מינך. נפק דק ואשכח דתניא גט שיש בו עדים ואין בו זמן אבא שאול אומר גירשתיה היום כשר. אלמא ההוא יומא דנפק ביה משמע. ה"נ מאי ממך דההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע. א"ל אביי דילמא אבא שאול כר' אלעזר סבירא ליה דאמר עידי מסירה כרתי. אבל הכא ליחוש לנפילה. א"ל לנפילה לא חיישינן:
683
684[דף קע"ג ע"א]
תניא אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידן או בשם אביהם או בשם מלוה אחר וטוען אחיי נתנוהו לי. והם אומרים אתה חטפת עליו להביא ראיה:
תניא אחד מן האחין ששטר חוב יוצא מתחת ידן או בשם אביהם או בשם מלוה אחר וטוען אחיי נתנוהו לי. והם אומרים אתה חטפת עליו להביא ראיה:
684
685וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל עליו להביא ראיה שאביו נתנה לו במתנה וראיה בשטר ולא בעדים דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה. ואי מתנת שכיב מרע היא אפילו בעדים דקיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. כדגרסי' פ' מי שמת אימיה דרב עמרם הוה לה מלוגא דשטרי וכו'. ואע"ג דאמ' הכא דכ"ע בין תנא דמתני' בין תנא דברייתא אותיות נקנות במסירה. ואביי ורבא אית להו תרוויהו אותיות נקנות במסירה לא סמכינן אהא דהא אמימר ורב אשי דבתראי אינון פסקי הילכת' בפ' המוכר את הספינה אין אותיות נקנות במסירה. והא דאמרי' הכא דכ"ע אותיות נקנות במסירה אוקימתא בעלמא ולאו דסמכא. והכי פסקו רבנן קשישי כדאמ'. עכ"ל:
685
686[שם]
מתני נמצא לאחר מלוה שטרו של יוסף בן שמעון שחייב לי ממון פרוע שטרות שניהם פרועין. ואע"ג דאמ' בפ"ק דבבא מציעא סמפון היוצא מתחת יד מלוה אינו אלא כמשחק ופסול. הא אוקימנא להך משנה התם כגון שנמצא הך שטר בין שטרותיו פרועין הילכך האי שובר כשר. ופרכי' טעמא דנמצא. הא לא נמצא מצי מפיק והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם. א"ר ירמיה דמשולשין בגט פי' בגט שלשה דורות יוסף בן יעקב בן יצחק ובאידך כתב יוסף בן יעקב בן דוד. ובשובר כתוב סתם יוסף בן יעקב כדאמר ר' אושעיא במשולשין בגט ואין משולשין בשובר. לפיכך איתרע כחם והן בחזקת פרועין שכל אחד טוען שלי פרוע והמלוה אינו יכול להכחישו הואיל ונמצאו השטרות בין שטרות הפרועין. אביי [אמר] ה"ק נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע כגון שנמצא בבית לוה. והכי קתני נמצא ללוה אחר בין שטרותיו שובר שהשטר שהיה נושה בו יוסף בן שמעון פרוע. והיו שני יוסף בן שמעון נושים בו שניהם פרועים. ואלמלא זה השובר היו שניהם נפרעין ממנו שטרותיהם. כדאוקימ' לעיל שהיו יכולין להוציא שטר חוב על אחרים ועכשיו וה השובר הורע חזקתם דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה. וכשיוציא כל אחד מהם שוברו אמ' לו הנה שובר עליו:
מתני נמצא לאחר מלוה שטרו של יוסף בן שמעון שחייב לי ממון פרוע שטרות שניהם פרועין. ואע"ג דאמ' בפ"ק דבבא מציעא סמפון היוצא מתחת יד מלוה אינו אלא כמשחק ופסול. הא אוקימנא להך משנה התם כגון שנמצא הך שטר בין שטרותיו פרועין הילכך האי שובר כשר. ופרכי' טעמא דנמצא. הא לא נמצא מצי מפיק והא אנן תנן ולא אחר יכול להוציא שטר חוב עליהם. א"ר ירמיה דמשולשין בגט פי' בגט שלשה דורות יוסף בן יעקב בן יצחק ובאידך כתב יוסף בן יעקב בן דוד. ובשובר כתוב סתם יוסף בן יעקב כדאמר ר' אושעיא במשולשין בגט ואין משולשין בשובר. לפיכך איתרע כחם והן בחזקת פרועין שכל אחד טוען שלי פרוע והמלוה אינו יכול להכחישו הואיל ונמצאו השטרות בין שטרות הפרועין. אביי [אמר] ה"ק נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע כגון שנמצא בבית לוה. והכי קתני נמצא ללוה אחר בין שטרותיו שובר שהשטר שהיה נושה בו יוסף בן שמעון פרוע. והיו שני יוסף בן שמעון נושים בו שניהם פרועים. ואלמלא זה השובר היו שניהם נפרעין ממנו שטרותיהם. כדאוקימ' לעיל שהיו יכולין להוציא שטר חוב על אחרים ועכשיו וה השובר הורע חזקתם דקיימא לן יד בעל השטר על התחתונה. וכשיוציא כל אחד מהם שוברו אמ' לו הנה שובר עליו:
686
687וכתב רבינו שמואל ומיהו נראה בעיני שאם שניהם באין בהרשאה עליו זה מזה על הלוה יכולין לגבות אחד מן השטרות ממה נפשך מן הלוה שהרי מודה הוא בעל כרחו בשני שטרות אלא שפרע אחד מהן. ומיהו אי טעין לוה לשניכם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניכם. נראה בעיני טענתא מעלייתא. אבל היכא דמודה בשני אלא שפרע אחת נהי נמי דהורע כח המלוה לגבות כל אחד את חובו. אבל יעשו שטר בין שניהם ויגבו שניהם מן הלוה שטר אחד על ידי שיכתבו הרשאה זה לזה. עכ"ל:
687
688[שם]
מתני' אם היו משולשים יכתבו כהן. אם היו שניהם כחנים יכתבו דורות מרובעין יוסף בן יעקב בן יצחק בן אברהם. ויוסף בן יעקב בן יצחק בן דוד. דכולי האי לא יהו שמות אבותיהם שוין:
מתני' אם היו משולשים יכתבו כהן. אם היו שניהם כחנים יכתבו דורות מרובעין יוסף בן יעקב בן יצחק בן אברהם. ויוסף בן יעקב בן יצחק בן דוד. דכולי האי לא יהו שמות אבותיהם שוין:
688
689[שם]
מתני' האומר לבנו כגון מצוה מחמת מיתה שטר בין שטרותיו פרוע ואיני יודע איזה הוא והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו ואיני רוצה ליענש. שטרות כולן פרועין חוץ מאותן שאמרו עדיין לא פרענו. נמצא ללוה אחד שם בבית המת. שנים שלוו הימנו שני הלואות הגדול פרוע הקטן אינו פרוע דשטר בין שטרותיו קאמר דמשמע אחד ולא שנים:
מתני' האומר לבנו כגון מצוה מחמת מיתה שטר בין שטרותיו פרוע ואיני יודע איזה הוא והלוה האמינני ולא החזרתי שטרו ואיני רוצה ליענש. שטרות כולן פרועין חוץ מאותן שאמרו עדיין לא פרענו. נמצא ללוה אחד שם בבית המת. שנים שלוו הימנו שני הלואות הגדול פרוע הקטן אינו פרוע דשטר בין שטרותיו קאמר דמשמע אחד ולא שנים:
689
690[שם]
אמר רבא שטר לך בידי פרוע. הגדול פרוע הקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע. שטרות כולן פרועין. חוב לך בידי משמע מה שאתה חייב לי ואפי' כתוב החוב בהלואות דקות [בשטרות הרבה]. א"ל רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך. שדה גדולה מכורה לו. שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו. ומשני התם יד בעל השטר על התחתונה דהיינו מלוה. הילכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועין:
אמר רבא שטר לך בידי פרוע. הגדול פרוע הקטן אינו פרוע. חוב לך בידי פרוע. שטרות כולן פרועין. חוב לך בידי משמע מה שאתה חייב לי ואפי' כתוב החוב בהלואות דקות [בשטרות הרבה]. א"ל רבינא לרבא אלא מעתה שדי מכורה לך. שדה גדולה מכורה לו. שדה שיש לי מכורה לך כל שדותיו מכורין לו. ומשני התם יד בעל השטר על התחתונה דהיינו מלוה. הילכך חוב לך בידי פרוע כל השטרות שיש לו עליו פרועין:
690
691ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון פירש התם על כן אין כולן מכורות דיד בעל השטר על התחתונה דהוה ליה לפרש ולא פירש. מתני' המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב.
691
692[שם ע"ב]
ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. אוקמה רב נחמן למתני' דה"ק לא יפרע מן הערב תחילה דלאו נעשה ערב אלא על מנת אם ימות או ימאן לבא לב"ד. או כשחייבוהו ב"ד ולא יהיה לו מה לפרוע. אז יפרע מן הערב. תניא נמי הכי המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע ערב תחילה. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחיל'. אמר רב אשי מאי טעמא דערב משתעבד בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה:
ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב. אוקמה רב נחמן למתני' דה"ק לא יפרע מן הערב תחילה דלאו נעשה ערב אלא על מנת אם ימות או ימאן לבא לב"ד. או כשחייבוהו ב"ד ולא יהיה לו מה לפרוע. אז יפרע מן הערב. תניא נמי הכי המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע ערב תחילה. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחיל'. אמר רב אשי מאי טעמא דערב משתעבד בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה:
692
693[שם]
מתני' רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב תחילה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אפי' היכא דקאמר על מנת שאפרע ממי שארצה דקאמר ת"ק דיפרע מן הערב תחילה. לא שנו אלא שאין נכסים ללוה וחסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחילה. בד"א כשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב תחילה. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה אחד [זה ואחד זה] לא יפרע מהם:
מתני' רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך לא יפרע מן הערב תחילה. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אפי' היכא דקאמר על מנת שאפרע ממי שארצה דקאמר ת"ק דיפרע מן הערב תחילה. לא שנו אלא שאין נכסים ללוה וחסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה. ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב תחילה. בד"א כשאין נכסים ללוה אבל יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב תחילה. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הקבלן. רשב"ג אומר אם יש נכסים ללוה אחד [זה ואחד זה] לא יפרע מהם:
693
694[שם]
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום [ששנה] רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ [מערב] וצידן וראי' אחרונ':
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום [ששנה] רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ [מערב] וצידן וראי' אחרונ':
694
695כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וליתא לדרשב"ג. דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מקום כו'. והדין כללא לאו דוקא הוא דלא אמרינן הלכה כרשב"ג אלא עד דאיכא טעמא. עכ"ל:
695
696[דף קע"ד ע"א]
אמר רב הונא הלויהו ואני ערב. הלויהו ואני פורע. הלויהו ואני חייב. הלויהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן. תן לו ואני פורע. תן לו ואני חייב. תן לו ואני נותן לך כולן לשון קבלנות הן. איבעיא להו הלויהו ואני קבלן. תן לו ואני ערב מאי. א"ר יצחק לשון ערבות [ערבות] לא שנא כי אמר הלויהו לא שנא כי אמר תן לו. ולשון קבלנות קבלנות. רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן אפי' הלוהו ואני פורע הלויהו ואני חייב הלויהו ואני נותן לך ואפי' תן לו ואני ערב. בר מהלויהו ואני ערב. רב אמר כולן לשון ערבות הן. ואפי' הלויהו ואני קבלן. תן לו ואני פורע. תן לו ואני חייב. דמשמע אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא. בר מתן לו ואני נותן לך:
אמר רב הונא הלויהו ואני ערב. הלויהו ואני פורע. הלויהו ואני חייב. הלויהו ואני נותן כולן לשון ערבות הן. תן לו ואני פורע. תן לו ואני חייב. תן לו ואני נותן לך כולן לשון קבלנות הן. איבעיא להו הלויהו ואני קבלן. תן לו ואני ערב מאי. א"ר יצחק לשון ערבות [ערבות] לא שנא כי אמר הלויהו לא שנא כי אמר תן לו. ולשון קבלנות קבלנות. רב חסדא אמר כולן לשון קבלנות הן אפי' הלוהו ואני פורע הלויהו ואני חייב הלויהו ואני נותן לך ואפי' תן לו ואני ערב. בר מהלויהו ואני ערב. רב אמר כולן לשון ערבות הן. ואפי' הלויהו ואני קבלן. תן לו ואני פורע. תן לו ואני חייב. דמשמע אני אפרע בשבילו אם לא יפרע הוא. בר מתן לו ואני נותן לך:
696
697פי' רבינו שמואל זצ"ל וכ"ש תן לו ואני קבלן. וכרבא קיימא לן דבתראה הוא. ודוקא תן לו ואני נותן דשניהם לשון מתנה משמע לשון קבלנות שבאותו לשון שציוהו למסור לזה קיבל עליו לפורעו. דמשמע כאלו קיבל הוא עצמו מיד הלוה בערבות. לא יפרע מן הערב תחילה אלא מן הלוה ובקבלנות מאיזה שירצה יפרע כרבנן דמתני'. אבל אם נשא ונתן ביד אין לו למלוה על הלוה כלום. עכ"ל. א"ל מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר אבא תן לו ואני נותן לך אין למלוה על הלוה כלום. לא מיפטר לוה מיניה עד שישא ויתן ביד. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבא ובנשא ונתן ביד נמי כתב דאין למלוה על הלוה כלום. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון כתב והילכתא כרבא דאמר בכולהו בין דרב הונא בין הני תרי בעיי בלשון ערבות הם בר מתן לו ואני לך דהוא לשון קבלנות ונפרע המלוה הימנו אע"פ שיש ללוה נכסים. והני מילי דנשא ביד מהמלוה ונתן ללוה אבל בדיבורו דינו דין ערב וכן הלכה עכ"ל. ונראה בעיני דל"ג ההיא דא"ל אמימר לרב אשי וכו':
697
698וזה לשון ר"ת זצ"ל בספר הישר. חסורי מיחסרא והכי קתני המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחילה. הכי פירושא והכי הילכתא לא יתבע מן הערב החילה. אע"פ שאין לו נכסים ללוה דהיינו קרקעות שלא יתבע מן הלוה תחילה. ואם הוא רחוק ימתין לו או ילך שם לתובעו ולכופו. דלא מחתינן לנכסי ערב. דדילמא אי הוה הכא הוה יהיב ליה מטלטלי למלה . ואם אמר אפרע ממי שארצה תחילה יפרע מן הערב תחילה ולא יצטרך [לבקש] ולחזר ללוה. דמשום דילמא פרע ליה מטלטלי לא מטרחי' ליה למלוה כיון דאתנו. וכגון שאין נכסים ללוה דהיינו קרקעות כדמסיק ואזיל בד"א וכו'. אבל אם יש לו ללוה נכסים דהיינו קרקעות יתבע מן הלוה תחילה ויכופנו. ולא נטריח את הערב כיון דמיגליא מילתא שיכול ליפרע מן הלוה. אבל בשאין נכסים ללוה ואתני ממי שארצה אפרע. מספיקא לא מטרחינן לחזר ולהמתין אחר הלוה אלא יפרע מן הערב כדפרי'. וקבלן אע"פ שיש לו נכסים ללוה:
698
699ראשונה מלוה על ידי ערב ולא אתני ממי שארצה אפרע. תובע מן הלוה תחילה וכופהו בב"ד בין יש לו ללוה נכסים דהיינו קרקעות בין אין לו. ואם אינו יכול לכופו ללוה דלא ציית דינא נכנס לביתו של ערב:
699
700שניה אי אתני ממי שארצה אגבה ואין לו ללוה נכסים דהיינו קרקעות. נפרע מן הערב תחילה פי' תחילה דגבי ערב אם רוצה לדון עם הערב תחילה. אבל אם ירצה יתבע מן הלוה תחילה. כדאמ' אם אמר ממי שארצה אפרע יפרע מן הערב תחילה. כלומר דברצון המלוה תליא מילתא:
700
701שלישית אם יש נכסים ללוה. ואפילו אתני נפרע מן הלוה תחילה:
701
702רביעית וקבלן דהיינו תן לו ואני נותן בין שיש לו נכסים בין שאין לו נכסים יפרע מן הערב תחילה:
702
703חמישית נושא ונותן ביד נפרע מן הערב ולא מן הלוה שאין למלוה על הלוה כלום. ואם אין לו במה ליפרע מן הערב חוזר על הלוה מדר' נתן דקיימא לן כוותיה אפילו בבעל חוב דעלמא. וכולהו ערבי בעו קנין בר מקבלן וערב בשעת מתן מעות היינו דאמר לו תן לו ואני אתן לך. אי נמי בלשון לעז שאינו מזכיר לא לשון הלואה ולא לשון פרעון דקאמר דוֹנַליִי יֵיא טַאִי דוֹנַרַיי ולא לימא דַנְדְוַיי ולא לימא אני קבלן. והילכתא כרבא. וקנין בכליו של קונה. וכגון דנקיט ביה שלש על שלש דבציר מהכי לא מהני אם אינו כלי ואין חילוק בין בגד לעור למפץ ושק כדאמרי' בשנים אוחזין. כיון דתפס ביה שלש על שלש. עכ"ל ר"ת זצ"ל:
703
704כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל ראובן שמכר שדה לשמעון. ובא לוי וקיבל אחריותה עליו לא נשתעבד לוי שזו אסמכתא היא. ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו שמעון הרי זה חייב. ובזה הודו רבותיי . וכן הערב או קבלן שחייב עצמו על תנאי אף על פי שקנו מידו לא נשתעבד מפני שהיא אסמכתא. כיצד כגון שאמר תנו לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך. ואם לא יהיה פטור. שכל התולה שעבוד שאינו חייב בו אם יהיה ואם לא יהיה לא גמר והקנה קנין שלם ולפיכך לא נשתעבד. שנים שלוו בשטר אחד או שלקחו מקח אחד וכן השותפין שלוה אחד מהן או לקח בשותפות הרי הן ערבין זה לזה אע"פ שלא פירש. שנים שערבו אחר כשבא המלוה ליפרע מן הערב יפרע מאיזה מהם שירצה. ואם לא יהיה לאחד כדי החוב חוזר ותובע השני בשאר החוב. ואחר שערב שנים כשיפרע למלוה יודיע איזה החוב משניהם הוא פורע כדי שיחזור עליו. האומר לחבירו ערוב זה לפלוני ואני ערב לך. הרי זה כמי שאמר לו הלויהו ואני ערב לך. וכשם שנשתעבד ערב למלוה. כך נשתעבד הערב לערב הראשון. ודין הערב עם המלוה כדין ערב ראשון עם ערב שני דין אחר הוא. מי שלא פירש קצב הדבר כגון שאמר לו כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב הלויהו ואני ערב או מכור לו ואני ערב. יש מן הגאונים שהודה שאפי' מכר לו בעשרת אלפים או הלוהו מאה אלף נשתעבד הערב בכל. ונראה לי שאין הערב זה חייב כלום. שכיון שאינו יודע הדבר ששיעבד עצמו בו לא סמכא דעתיה ולא שיעבד עצמו. ודברים של טעם הן למבין. מי שאומר לחבירו הלויהו ואני ערב לגופו של לוה. זה לא ערב עצמו לממון. אבל כל זמן שתרצה אביאנו לך. וכן אם אמר לו אחר שהלוהו ותבעו הניתהו כל זמן שתתבע אותו אביאנו לך וקנו מידו על זה. ואם לא יביא זה מן ההלואה. יש מן הגאונים שהורה שחייב לשלם. ויש שהורה שאפי' אם התנה עליו ואמר אם לא אביאנו אליך או שימות או שיברח אהיה חייב לשלם הרי זו אסמכתא ולא נשתעבד. ולזה דעתי נוטה. עכ"ל. ועוד כתב מלוה שתבע את הלוה ולא מצא לו נכסים. אינו יכול להפרע מן העדב עד אחר שלשים יום מיום שנתחייב החוב לשלם. ולא יהיה כח של זה פחות מן הלוה. בזה הורו המורים ואם התנה עמו הכל לפי התנאי. היה הלוה במדינה אחרת שאינו יכול להודיעו ולא לילך אצלו. או שמת הלוה והניח בנים קטנים שאין נזקקין לנכסיהן הרי זה תובע את הערב תחילה שהרי אין הלוה מצוי. מלוה שתבע את הלוה ומצאו שהעני אינו יכול להפרע מן הערב תחילה עד שישבע הלוה בתקנת חכמים שאין לו כלום שמא עשו קינוניא על נכסיו של ערב. מי שהיה ערב לחבירו מלוה על פה. ובא מלוה לתבוע את הערב. והיה הלוה במדינת הים. אומר לו הערב הבא ראיה שלא פרעך הלוה ואני אשלם לך. עכ"ל:
704
705[שם]
ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנון בריה דרב ייבא. אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אי לא דרב חנון בריה דרב ייבא גברא רבא הוא דקסבר נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה. ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקיימא לן יתבע מן הערב החילה. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינן ליתמי. פירשתי ביש נוחלין בשמעתא דגובין מן העבדים:
ההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנון בריה דרב ייבא. אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אי לא דרב חנון בריה דרב ייבא גברא רבא הוא דקסבר נכסי דבר איניש אינון ערבין ביה. ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב וקיימא לן יתבע מן הערב החילה. ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלודעינן ליתמי. פירשתי ביש נוחלין בשמעתא דגובין מן העבדים:
705
706[שם]
ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמיה דליתבעינהו ליתמי. פירשתיה ביש נוחלין בשמעתין א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי [אמר] אמימר מהגרוניא משמיה דרבא אפי' למ"ד חיישי' לצררי ה"מ בישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל לא חיישי' לצררי. א"ל אדרבה איפכא מסתברא אפילו למ"ד לא חיישינן ה"מ ישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל אי לאו דאתפשיה מעיקרא צררי לערב לא הוה מקבל ליה לערבות שהיה יודע בודאי שהגוי יחזור עליו ולא על הלוה. והילכך לא גבינן מיתמי עד דגדלי:
ההוא ערבא דגוי דפרעיה לגוי מקמיה דליתבעינהו ליתמי. פירשתיה ביש נוחלין בשמעתין א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי [אמר] אמימר מהגרוניא משמיה דרבא אפי' למ"ד חיישי' לצררי ה"מ בישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל לא חיישי' לצררי. א"ל אדרבה איפכא מסתברא אפילו למ"ד לא חיישינן ה"מ ישראל אבל גוי כיון דבתר ערבא אזיל אי לאו דאתפשיה מעיקרא צררי לערב לא הוה מקבל ליה לערבות שהיה יודע בודאי שהגוי יחזור עליו ולא על הלוה. והילכך לא גבינן מיתמי עד דגדלי:
706
707ורבינו ברוך זצ"ל כתב דפטירי יתמי. מתני' כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה ואין לבעל נכסים. והיה בעלה מגרשה. וצריך הערב לפורעה כתובתה מכיסו ידירנה הבעל הנאה על דעת רבים. נדר שאין לו הפרה שלא יוכל להחזירה. דחיישינן שמא דעתו להחזיר את אשתו ולאכול כתובתה לאחר שתקבל כתובתה מן הערב וקינוניא בעלמא הוא דעבדי בעל ואשתו על נכסיו של ערב:
707
708[שם ע"ב]
ואמר משה בר עצרן ערבא דכתובתא דכלתיה הוה ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא. אמר אביי לא איכא איניש דלינסיב עצה לרב הונא דליגרשה לדביתהו שלא בב"ד שלא ידירוה. ותיזיל ותגבי מאבוה והדר מהדרה. לצורבא מרבנן יהבינן עצה כי האי גוונא ולא מיקרי רשע:
ואמר משה בר עצרן ערבא דכתובתא דכלתיה הוה ורב הונא בריה צורבא מרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא. אמר אביי לא איכא איניש דלינסיב עצה לרב הונא דליגרשה לדביתהו שלא בב"ד שלא ידירוה. ותיזיל ותגבי מאבוה והדר מהדרה. לצורבא מרבנן יהבינן עצה כי האי גוונא ולא מיקרי רשע:
708
709[שם]
איתמר ערב דכתובתה לד"ה לא משתעבד קבלן דבעל חוב ד"ה משתעבד. קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי. איכא למ"ד אית ליה נכסי ללוה משתעבד אי לית ליה לא משתעבד. ואיכא למ"ד בין אית ליה בין לית ליה לא משתעבד. אמוראי פליגי בהא מילתא ושמהתייהו לא איתפרש בתלמוד. והלכתא בכולהו משתעבד. אע"ג דלית ליה נכסי בר מערב דכתובה אע"ג דאית ליה לא משתעבד מאי טעמא מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה. פי' רבי' שמואל זצ"ל מצוה הוא דעבד המשדך בזיווגן. אין דעתו לפרוע הערבות. אבל מתכוין לזווגן שעל ידי ערבות זו מתרצין ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיהב טן דו ולטובתה נתכוון עכ"ל. מדפירש לאו מידי חסרה לאשה. רוצה לומר דמיירי בערב שנתערב מאיש לאשה. שאם מת הבעל או גירשה דלא משתעבד האי ערב לפרוע כתובתה לאישה. דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מבנו דכלתו. ואע"ג דערב דעלמא שנתערב מאיש לאשה בכתובתה לא משתעבד האב שנתערב מבנו לכלתו משתעבד וכן משמע מלשון רבי' יצחק אלפס זצ"ל שכתב אבל ערב דכתובה לא משתעבד אף על גב דאית ליה. מאי טעמא מצי למימר עבדי ולא מידי חסריה. ואי ערב דכתובה דבריה הוא משתעבדא דאבא לגביה בריה שיעבודי משעבד נפשיה עכ"ל. הדי פירש דבההוא ענין דאבא לגביה בריה היינו דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מבנו לכלתו. הא אדם דעלמא מאיש לאשתו לא משתעבד. וכן כתב הרב רבי משה בר מיימון זצ"ל ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון. ואם היה האב ערב בכתובת בנו וקנו מידו חייב וקבלן של כתובה חייב עכ"ל. והיינו [ד]הכל מפרשי שהיה ערב מאיש לאשה בכתובתה. וכן פירש רבינו אליקום זצ"ל אבא לגבי בריה. כשנעשה קבלן בשבילו משעביד נפשיה אע"ג דלית ליה נכסים לבן. מפני חיבת הבן מצוה עבד כלומר ולא גמר ומשעביד נפשיה. אלא האי דנעשה ערב משום דמצוה עבר כדי שיזדווגו שניהם ולאו מידי חסרה שלא נתנה לו כלום על ידו עכ"ל. וכלשון הזה כתב רבי' ברוך זצ"ל מארץ יון ולאו מידי חסרה שלא נתנה לו כלום על ידו. כולהו מפרשים דבערב מאיש לאשה בכתובתה עסקינן. אבל אם נתערב מאיש לאיש בנדוניא שנדרה לו הכי נמי דמשתעבדא:
איתמר ערב דכתובתה לד"ה לא משתעבד קבלן דבעל חוב ד"ה משתעבד. קבלן דכתובה וערב דבעל חוב פליגי. איכא למ"ד אית ליה נכסי ללוה משתעבד אי לית ליה לא משתעבד. ואיכא למ"ד בין אית ליה בין לית ליה לא משתעבד. אמוראי פליגי בהא מילתא ושמהתייהו לא איתפרש בתלמוד. והלכתא בכולהו משתעבד. אע"ג דלית ליה נכסי בר מערב דכתובה אע"ג דאית ליה לא משתעבד מאי טעמא מצוה הוא דעבד ולאו מידי חסרה. פי' רבי' שמואל זצ"ל מצוה הוא דעבד המשדך בזיווגן. אין דעתו לפרוע הערבות. אבל מתכוין לזווגן שעל ידי ערבות זו מתרצין ולאו מידי חסרה לאשה דהא טב למיהב טן דו ולטובתה נתכוון עכ"ל. מדפירש לאו מידי חסרה לאשה. רוצה לומר דמיירי בערב שנתערב מאיש לאשה. שאם מת הבעל או גירשה דלא משתעבד האי ערב לפרוע כתובתה לאישה. דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מבנו דכלתו. ואע"ג דערב דעלמא שנתערב מאיש לאשה בכתובתה לא משתעבד האב שנתערב מבנו לכלתו משתעבד וכן משמע מלשון רבי' יצחק אלפס זצ"ל שכתב אבל ערב דכתובה לא משתעבד אף על גב דאית ליה. מאי טעמא מצי למימר עבדי ולא מידי חסריה. ואי ערב דכתובה דבריה הוא משתעבדא דאבא לגביה בריה שיעבודי משעבד נפשיה עכ"ל. הדי פירש דבההוא ענין דאבא לגביה בריה היינו דומיא דמשה בר עצרי שהיה ערב מבנו לכלתו. הא אדם דעלמא מאיש לאשתו לא משתעבד. וכן כתב הרב רבי משה בר מיימון זצ"ל ערב של כתובה אע"פ שקנו מידו פטור מלשלם שהרי מצוה עשה ולא חסר ממון. ואם היה האב ערב בכתובת בנו וקנו מידו חייב וקבלן של כתובה חייב עכ"ל. והיינו [ד]הכל מפרשי שהיה ערב מאיש לאשה בכתובתה. וכן פירש רבינו אליקום זצ"ל אבא לגבי בריה. כשנעשה קבלן בשבילו משעביד נפשיה אע"ג דלית ליה נכסים לבן. מפני חיבת הבן מצוה עבד כלומר ולא גמר ומשעביד נפשיה. אלא האי דנעשה ערב משום דמצוה עבר כדי שיזדווגו שניהם ולאו מידי חסרה שלא נתנה לו כלום על ידו עכ"ל. וכלשון הזה כתב רבי' ברוך זצ"ל מארץ יון ולאו מידי חסרה שלא נתנה לו כלום על ידו. כולהו מפרשים דבערב מאיש לאשה בכתובתה עסקינן. אבל אם נתערב מאיש לאיש בנדוניא שנדרה לו הכי נמי דמשתעבדא:
709
710וכן כתב רבי' אבי העזרי זצ"ל ששמע מרבי' אליעזר ממץ זצ"ל שאמר בשם רבותיו כן שאם נתערב מאשה לאיש בנדונייתא דמשתעבד אבל בשם רבי' יואל אביו זצ"ל כתב לא שנא. וגריס דלאו מידי חסריה. וכתב שרבינו אליעזר בר' נתן זצ"ל זקינו היה ערב לחתן של רבינו יעב"ץ זצ"ל על נדוניא שקצבו לתת לחתן ופטר עצמו משום דלאו מידי חסריה. דעיקר הטעם תלוי משום דמצוה עביד. ולענין הלכה למעשה נראה בעיני אני המחבר כדברי רבותינו דגרסינן ולאו מידי חסריה. כדמפרש רבינו שמואל טעמא דטב למיתב טן דו. דהאי טעמא לא שייך אלא באשה. אבל לא לגבי בעל. ותו דבשלמא בערב דכתובה מבעל לאיש מצוה קא עביד בעל שמביאו לידי מעשה דפרו ורבו. אבל מאשה לבעל מאי מצוה הא לא מיפקדא ואי משום שלא ינהג בה מנהג הפקד שב ואל תעשה הוא. וכל כבודה בת מלך פנימה. ותו בשלמא מבעל ואשה מצי למימר מצוה עבדי ולאו מידי חסרתיך דבההיא שעתא דאיערב לה בכתובתה לאו מידי חסרה. שלא הוציאה מידו על סמך ערבותו כלום. וגם לא היתה עת גבית כתובתה בעת שנתערב לה. שאין כתובה נגבית אלא לאחר מיתה או לאחר גירושין. ותו דספק שמא לא תגבה אותה לעולם דדילמא היא מייתא בראשונה הילכך לאו מידי חסר. אבל ערב נדוניא מאשה לבעל נהי דלא מידי חסריה שלא הוציא מידו על סמך ערבותו כלום מ"מ אי לאו דאיעריב בנדוניא לא היה כונס עד שהיתה משלמת נדונייתו. דאי אביה פסק היה כונס. או פטרה בגט אם קדשה. ואי איהי פסקה היתה יושבת עד שתלבין ראשה כדתנן אדמון אומר יכולה היא שתאמר אילו אני פסקתי אהי יושבת עד שתלבין ראשי עכשיו שאבא פסק מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור. והלכה כדבריו. דאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון. ואמר רבי יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כל מקום שאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו נמצא שחיסרו ממון שהיה יכול לכופם ממה נפשך ליתן לו נדונייתו. וכן פי' רש"י זצ"ל בהניזקין לאו מידי חסרה שלא הוציאה כלום משלה. וכן אני מורה ובא אני יצחק בר משה נב"ה המחבר דערב דנדוני' מאשה לבעל דמשתעבד והכי מוכח בערכין ס"פ שום היתומים דהתם מייתי כולה הך שמעתא ואמ' התם ההוא גברא דזבינהו לנכסי' וקא גרשה לדביתהו. שלחה רב יוסף בריה דרבא קמיה דרב פפא ערב תנן והקדש תנן. לוקח מהו. א"ל תנא כי רוכלא ליחשוב וליזול. נהרדעי אמרי דתנן תנן ודלא תנן לא תנן. אמר רב משרשיא מאי טעמא דנהרדעי. בשלמא מקדיש משום רווחא דהקדש. ערב נמי מצוה הוא דעבד. ולאו מידי חסרה. אלא לוקח מכדי מידע ידיע דכל חד וחד עליה כתובה. אמאי ניזיל וניזבין. איהו הוא דאפסיד אנפשיה. הרי התם מיידי להביא בערב מאיש לאשה. אבל בערב לאיש בנדונייתא לא אשכחן דמיפטר ולא מיסתבר נמי דמיפטר כדפריש'. הילכך הכי הילכתא דערב מאשה לאיש בנדוניית' משתעבד. ובההיא דשום היתומים פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הכא בשמעתין דהלכה כנהרדעי. וכן הלכה:
710
711[שם ע"ב]
אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן. חזקה אין אדם עושה קינוניא על הקדש. ואוקימנא כגון דנקיט ההוא פלוני שטרא דמקויים אבל איכא בידיה וליתיה מקויים אי אמר תנו קיימינן לשטריה ונותנין. ואי לא אמר תנו אין נותנין. מ"ט אדם עשוי שלא להשביע א"ע:
אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן. חזקה אין אדם עושה קינוניא על הקדש. ואוקימנא כגון דנקיט ההוא פלוני שטרא דמקויים אבל איכא בידיה וליתיה מקויים אי אמר תנו קיימינן לשטריה ונותנין. ואי לא אמר תנו אין נותנין. מ"ט אדם עשוי שלא להשביע א"ע:
711
712וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וה"ה היכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין:
712
713[דף קע"ה ע"א]
רב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלו' בידי ונקיט ההוא פלוני שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין. לא אמר תנו לא קיימינן לשטריה ואין נותנין:
רב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלו' בידי ונקיט ההוא פלוני שטרא דלא מקויים אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין. לא אמר תנו לא קיימינן לשטריה ואין נותנין:
713
714[שם]
אמר רבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין. מאי טעמא דלאו אדכורי מידכר. תנו מנה לפלוני. ואמרי יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין. דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ושמעי' מהא דרבא היכא דלא אמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי דנותנין ואע"ג דלא אמר תנו נותנין. ואי קשיא הא דאמר רב ושמואל דאמרי תרוייהו אמר תנו נותנין לא אמ' תנו אין נותנין. התם לא אמר בתורת הודאה. הכא דאמר לה בתורת הודאה. ודמיא לההיא דגרסי' בפ' דיני ממונות הרי שראו אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלו' הם של מעשר שני הם. אם כמוסר את דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום. עכ"ל:
אמר רבא ש"מ שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי נאמנין. מאי טעמא דלאו אדכורי מידכר. תנו מנה לפלוני. ואמרי יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתי אין נאמנין. דאם איתא דפרעיה לא הוה אמר תנו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ושמעי' מהא דרבא היכא דלא אמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתי דנותנין ואע"ג דלא אמר תנו נותנין. ואי קשיא הא דאמר רב ושמואל דאמרי תרוייהו אמר תנו נותנין לא אמ' תנו אין נותנין. התם לא אמר בתורת הודאה. הכא דאמר לה בתורת הודאה. ודמיא לההיא דגרסי' בפ' דיני ממונות הרי שראו אביהם שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלו' הם של מעשר שני הם. אם כמוסר את דבריו קיימין ואם כמערים לא אמר כלום. עכ"ל:
714
715[שם]
בעי רבא שכיב מרע שתבעו והודה מהו צריך לומר אתם עדיי כדאמ' בזה בורר או אין צריך לומר אתם עדיי. בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ובתחילת בבא מציעא פירשתי עניני הודאות:
בעי רבא שכיב מרע שתבעו והודה מהו צריך לומר אתם עדיי כדאמ' בזה בורר או אין צריך לומר אתם עדיי. בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. ובתחילת בבא מציעא פירשתי עניני הודאות:
715
716[שם]
מתני' המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים. ואפילו אין כתוב בו אחריות. דהא פסקי' הילכתא בשנים אוחזין דאחריות טעות סופר הוא. על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין:
מתני' המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים. ואפילו אין כתוב בו אחריות. דהא פסקי' הילכתא בשנים אוחזין דאחריות טעות סופר הוא. על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין:
716
717[שם ע"ב]
אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה [גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שיעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה] אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום פסידא דלקוחות. אי הכי מלוה בשטר נמי. התם אינהו דאפסידו אנפשייהו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כעולא. דהא רב פפא דהוא בתרא פסק הילכתא הכי בפרק האשה נקנית דאמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא. ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. והא דקא פסיק רב פפא הכא ואמר הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות. גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין. ואינה גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. לאו דפליגו דידיה אדידיה. אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין. עכ"ל:
אמר עולא דבר תורה אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה [גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שיעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה על פה] אינו גובה אלא מנכסים בני חורין משום פסידא דלקוחות. אי הכי מלוה בשטר נמי. התם אינהו דאפסידו אנפשייהו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כעולא. דהא רב פפא דהוא בתרא פסק הילכתא הכי בפרק האשה נקנית דאמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין דשיעבודא דאורייתא. ואינו גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. והא דקא פסיק רב פפא הכא ואמר הילכת' מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות. גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין. ואינה גובה מן הלקוחות דלית לי' קלא. לאו דפליגו דידיה אדידיה. אלא הא קמ"ל דהיינו טעמא דאוקמוה רבנן אדאורייתא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לוין. עכ"ל:
717
718בפרק קמא דקדושין בפר"ח אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שיעבודא דאוריית' קיימא לן בהא משום דעיקר חלוקתם של רב ושמואל ורשב"ל הכא בעולת האשה. וכבר הקריבה חטאתה שחיובה מן התורה. דהא אמר רב פפא ס"פ גט פשוט הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין [משום שלא תנעול דלת בפני לוין] שיעבודא דאורייתא קיימא לן בהא משום שלא תנעול דלת בפני לוין וכו'. ואמרי' בתלמוד ארץ ישראל האי מלוה על פה גובה מן היורשין בדליכא חשש דילמא פרעיה כגון דהוו קיימי יורשין משעה דאודי עד שמת כי היכי דלא תקשי הילכת' אהילכתא. עכ"ל:
718
719[שם]
מתני' הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין דלא גבי ממשעבדי אלא מלוה הכתובה בשטר שיש בו עדים:
מתני' הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין דלא גבי ממשעבדי אלא מלוה הכתובה בשטר שיש בו עדים:
719
720[דף קע"ו ע"א]
בעא מיניה רבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מאי לאחר שמסר לו הלוה למלוה כתב ידו שהוא חייב לו ממון בא לב"ד והודה לפניהם שהוא כתב ירו. וכתבו לו ב"ד הנפק הוא הנקרא אשרתא וקיום השטר מי אמרי' הרי הוא מעתה בשטר שיש בו עדים וגובה ממשעבדי דאחריות טעות סופר הוא או לא. א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין:
בעא מיניה רבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מאי לאחר שמסר לו הלוה למלוה כתב ידו שהוא חייב לו ממון בא לב"ד והודה לפניהם שהוא כתב ירו. וכתבו לו ב"ד הנפק הוא הנקרא אשרתא וקיום השטר מי אמרי' הרי הוא מעתה בשטר שיש בו עדים וגובה ממשעבדי דאחריות טעות סופר הוא או לא. א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין:
720
721כתב רבינו ברוך זצ"ל מארץ יון אם שיעבד לוה אחר ששם מלוה כתב ידו בב"ד מיגבי מינייהו או לא. פירוש הוחזק כתב ידו בב"ד שהעיד לפני ב"ד שזו כתיבת ידו מאי מי אמרי' כיון דהוחזק כתב ידו בב"ד דמי כמלוה בשטר או לא. והילכתא כר' יוחנן עכ"ל. ופירשתי בפ"ק דבבא מציעא. והא דאמר ר' אלעזר גבי גט אשה אע"פ שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגוב' מנכסי' משועבדים. שאני התם דבשעת כתיבה הוא דשיעבד נפשי' כשנכתב השטר נכתב למוסרו בפני עדים שיהו עידי מסירה במקום עידי חתימה. הילכך כיון דרבי אלעזר סבר עידי מסירה כרתי כאילו נחתמו בתוך השטר דמי. אבל אנן מיבעיא לן בהוציא כתב ידו בעלמא ששמו של לוח חתום בו שזה מסר לו במקום הודאה שלא יוכל לחזור ולכפור בו לומד פרעתי כל זמן שחתימתו ביד מלוה:
721
722[שם]
מתני' ערב היוצא אחר חיתום שטרות שכתב בתוך השטר אחר חתימת העדים. אני פלוני בן פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין מן הערב כערבות שבעל פה דמלוה על פה היא כיון דלא חתימי עדים על הערבות. וה"ה לערב בלא שטר אחר מתן מעות. מעשה ובא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין א"ל בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין דכל ערב דלאחר מתן מעות לא הוי ערב א"ל ר' ישמעאל למה. א"ל הרי שהיה חונק את חבירו בשוק מצאו חבירו ואמר לו הנח אותו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו והבטחתו על זה ערב הלוהו. אבל אמר לו הלוהו ואני אתן לך חייב שהרי על אמונתו הלוהו. זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין. וזימנין אמר רב אפי' קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים משועבדים קשיא דרב אדרב. לא קשיא הא דכתב פלוני ערב הפסיק הענין. ודילמא לא מסהדי עדים אלא אשטר דלעיל לחוד. והא דכתב ביה ופלוני ערב. וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ועל שטר ועל הערבות חתימי סהדי וכן אמר ר' יוחנן כרב:
מתני' ערב היוצא אחר חיתום שטרות שכתב בתוך השטר אחר חתימת העדים. אני פלוני בן פלוני ערב גובה מנכסים בני חורין מן הערב כערבות שבעל פה דמלוה על פה היא כיון דלא חתימי עדים על הערבות. וה"ה לערב בלא שטר אחר מתן מעות. מעשה ובא לפני ר' ישמעאל ואמר גובה מנכסים בני חורין א"ל בן ננס אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין דכל ערב דלאחר מתן מעות לא הוי ערב א"ל ר' ישמעאל למה. א"ל הרי שהיה חונק את חבירו בשוק מצאו חבירו ואמר לו הנח אותו ואני אתן לך פטור שלא על אמונתו והבטחתו על זה ערב הלוהו. אבל אמר לו הלוהו ואני אתן לך חייב שהרי על אמונתו הלוהו. זימנין אמר רב קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים בני חורין. וזימנין אמר רב אפי' קודם חיתום שטרות אינו גובה אלא מנכסים משועבדים קשיא דרב אדרב. לא קשיא הא דכתב פלוני ערב הפסיק הענין. ודילמא לא מסהדי עדים אלא אשטר דלעיל לחוד. והא דכתב ביה ופלוני ערב. וי"ו מוסיף על ענין ראשון. ועל שטר ועל הערבות חתימי סהדי וכן אמר ר' יוחנן כרב:
722
723כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל לוה שכתב שטר בכתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר. וכן אם כתב שטר אע"פ שאין בו עדים ונתנו למלוה בפני עדים ה"ז מלוה בשטר. והוא שיהיה כתב שאינו יכול להזדייף. ויקראו אותו [העדים] שנמסר בפניהם. ויש מן הגאונים שהורו שצריך לומר לעדים שמסרו בפניהם חתמו והעידו שנמסר בפניכם. עכ"ל:
723
724[שם]
[מתני' ] אמר ר' ישמעאל הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות. שאין לך מקצוע בתורה גדול מהם שהם כמעין הנובע. והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את ר' שמעון בן ננס. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אע"פ שקילס ר' ישמעאל את ר' שמעון בן ננס הלכה כר' ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין. איבעיא להו חנוק מה לי אמר ר' ישמעאל מי אמרי' דמשום צערא דחבריה שנחנק גמר ומקני או דילמא מתכוין הוא להצילו מחניקה ומצוה קא עביד ולאו מידי חסריה. אמר ר' יוחנן חלוק היה רבי ישמעאל אף בחנוק. הלכה כמותו או אין הלכה כמותו. ת"ש דכי אתא רבין א"ר יוחנן חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק והלכה כמותו אף בחנוק. ופירשו רבותינו בתשוב' דוקא שחנוק שם עמו במדינה ויכיל למימר ליה הא בעל חוב קאי קמך ולא חסדתיך ולא מידי. דגברא אשלימית לי וגברא אשלימית לך. כי האי היא דפטר בן ננס. אבל אי אזול חנוק למדינתא אחריתי. דודאי ליכא למימר הכי ערבא חייב אפי' לבן ננס:
[מתני' ] אמר ר' ישמעאל הרוצה שיתחכם יעסוק בדיני ממונות. שאין לך מקצוע בתורה גדול מהם שהם כמעין הנובע. והרוצה לעסוק בדיני ממונות ישמש את ר' שמעון בן ננס. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אע"פ שקילס ר' ישמעאל את ר' שמעון בן ננס הלכה כר' ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין. איבעיא להו חנוק מה לי אמר ר' ישמעאל מי אמרי' דמשום צערא דחבריה שנחנק גמר ומקני או דילמא מתכוין הוא להצילו מחניקה ומצוה קא עביד ולאו מידי חסריה. אמר ר' יוחנן חלוק היה רבי ישמעאל אף בחנוק. הלכה כמותו או אין הלכה כמותו. ת"ש דכי אתא רבין א"ר יוחנן חלוק היה ר' ישמעאל אף בחנוק והלכה כמותו אף בחנוק. ופירשו רבותינו בתשוב' דוקא שחנוק שם עמו במדינה ויכיל למימר ליה הא בעל חוב קאי קמך ולא חסדתיך ולא מידי. דגברא אשלימית לי וגברא אשלימית לך. כי האי היא דפטר בן ננס. אבל אי אזול חנוק למדינתא אחריתי. דודאי ליכא למימר הכי ערבא חייב אפי' לבן ננס:
724
725[שם]
אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מיניה מישתעבד. מכלל דערב דעלמא לא בעי קנין. ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן ערב דב"ד הוא דלא בעי קנין. ערב דעלמא בעי קנין:
אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מיניה מישתעבד. מכלל דערב דעלמא לא בעי קנין. ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן ערב דב"ד הוא דלא בעי קנין. ערב דעלמא בעי קנין:
725
726[שם ע"ב]
והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין. ואם כתוב בתוך השטר לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר מתן מעות בעי קנין. ואפי' חתום בתוך השטר לאחר חיתום בעי קנין וגובה מבני חרי. ערב דב"ד אפילו לאחר מתן מעות לא בעי קנין. בההיא הנאה דקא מהימני ליה נמר ומשעבר נפשיה. מה שכתוב בספרים לאחר כך והנך בולהו בעו קנין פי' רבינו שמואל זצ"ל דלא גרסינן ליה. וכן פי' רבינו אליקום זצ"ל. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון גריס ליה ופי' והנך כולהו בעו קנין פי' דלאחר מתן מעות ודחנוק ודב"ד בעו קנין. ס"א ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן בכולהו בעו קנין. בר מערב דב"ד דלא בעי קנין. הא ערב דב"ד בעי קנין עכ"ל. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל נמי גריס ליה. אך לא פי' מאן נינהו כולהו דקאמר:
והלכתא ערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין. ואם כתוב בתוך השטר לאחר חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים לאחר מתן מעות בעי קנין. ואפי' חתום בתוך השטר לאחר חיתום בעי קנין וגובה מבני חרי. ערב דב"ד אפילו לאחר מתן מעות לא בעי קנין. בההיא הנאה דקא מהימני ליה נמר ומשעבר נפשיה. מה שכתוב בספרים לאחר כך והנך בולהו בעו קנין פי' רבינו שמואל זצ"ל דלא גרסינן ליה. וכן פי' רבינו אליקום זצ"ל. ורבינו ברוך זצ"ל מארץ יון גריס ליה ופי' והנך כולהו בעו קנין פי' דלאחר מתן מעות ודחנוק ודב"ד בעו קנין. ס"א ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן בכולהו בעו קנין. בר מערב דב"ד דלא בעי קנין. הא ערב דב"ד בעי קנין עכ"ל. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל נמי גריס ליה. אך לא פי' מאן נינהו כולהו דקאמר:
726
727ולענין הלכה נסמוך על רבינו שמואל זצ"ל ועל רבינו אליקום זצ"ל. תניא בתוספתא המלוה את חבירו על ידי שני ערבים לא יפרע מאחד מהם. ואם אמר על מנת שאפרע מאחד מהם יפרע מאחד מהם:
727
728הדרן עלך פרק גט פשוט וסליקא לה מסכת בבא בתרא
728