אור זרוע, חלק ג, פסקי בבא מציעאOhr Zarua, Volume III, Piskei Bava Metzia
א׳פסקי בבא מציעא פרק א
1
ב׳שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו:
2
ג׳[דף ב' ע"ב]
ואוקימנא בגמרא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרווייהו מחד מדעתיה ומחר בעל כרחיה ולא ידע. ומפרש ר"ת זצ"ל דהכי פריך נשאל למוכר ממי קיבל המעות דנהי דאינו נאמן דהיכא דאין מקחו בידו כדתניא לעיל מ"מ הוי כעד אחד ולכל הפחות יועיל עדותו לענין שיטול את חציה בלא שבועה אותו שהמוכר מסייע לו. ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידע המוכר מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה ולא גרסי' ולא ידיע. וכי נקיט זוזי מתרווייהו אז שכיח מילתא דלא ידיע. אע"ג שיש כאן פירושים אחרים בטענה זו מ"מ ראיה גדולה וסמך גדול יש ללמוד מסברתו של ר"ת שעד אחד פוטר משבועה. ונראה בעיני לקיים את דבריו מההיא דלקמן דמסיק אלא תיתי מעד אחד דמסיק מה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ואי עד אחד לא פטר משבועה הוה ליה למימר הכי מה עד אחד שאינו פוטר משבועה מחייב שבועה עדים שפוטרין משבועה אינו דין שמחייבין שבועה דהכי עדיף טפי להביא ראיה משבועה על שבועה אלא ודאי שמע מינה דעד אמר פוטר משבועה:
ואוקימנא בגמרא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר ניחזי זוזי ממאן נקט לא צריכא דנקט מתרווייהו מחד מדעתיה ומחר בעל כרחיה ולא ידע. ומפרש ר"ת זצ"ל דהכי פריך נשאל למוכר ממי קיבל המעות דנהי דאינו נאמן דהיכא דאין מקחו בידו כדתניא לעיל מ"מ הוי כעד אחד ולכל הפחות יועיל עדותו לענין שיטול את חציה בלא שבועה אותו שהמוכר מסייע לו. ומשני דנקיט זוזי מתרווייהו ולא ידע המוכר מהי מדעתיה ומהי בעל כרחיה ולא גרסי' ולא ידיע. וכי נקיט זוזי מתרווייהו אז שכיח מילתא דלא ידיע. אע"ג שיש כאן פירושים אחרים בטענה זו מ"מ ראיה גדולה וסמך גדול יש ללמוד מסברתו של ר"ת שעד אחד פוטר משבועה. ונראה בעיני לקיים את דבריו מההיא דלקמן דמסיק אלא תיתי מעד אחד דמסיק מה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה ואי עד אחד לא פטר משבועה הוה ליה למימר הכי מה עד אחד שאינו פוטר משבועה מחייב שבועה עדים שפוטרין משבועה אינו דין שמחייבין שבועה דהכי עדיף טפי להביא ראיה משבועה על שבועה אלא ודאי שמע מינה דעד אמר פוטר משבועה:
3
ד׳ושלחתי אלו דבריי למו' רבינו שמחה זצ"ל אם יש לסמוך על פי' רבינו תם זצ"ל למעשה. והשיב לי דר"ת זצ"ל לא שמיע לי אלא מעשה בא לפני במחוייב שבועה על טענתו ועד אחד מסייעו שכן הוא כדבריו ופטרתי אותו בלא שבועה דהשתא בכופר הכל עד אחד חייבו שבועה אע"פ שהוא מוחזק בממון עד אחד מגרע חזקתו ומחייבו שבועה כ"ש היכא דמודה במקצת וכופר מקצת ועד אחד מסייעו שעד אחד יסייע לחזקה דפטור משבועה. כך השיב לי מורי רבינו שמחה זצ"ל:
4
ה׳[שם]
לימא מתני' דלא כבן ננס דאי בן ננס האמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא דתנן בפ' כל הנשבעין אמר לחנוני תן לבני סאתים חיטים תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל בלא שבועה והוא נוטל בלא שבועה. אפי' תימא בן ננס התם ודאי איכא שבועת שוא הכא מי יימר דאיכא שבועת שוא אימור תרווייהו בהדי הדדי אגבוהו. אע"ג דטרחינן לאוקמא מתניתין כבן ננס אפי' הכי אין הלכה כבן ננס וראיה לדבר מפ' האיש מקדש דאמר רבא אמר רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות וצריכא דאי אשמעינן וכו' עד לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ומיגו דיכלין למימר אאדיריניה ללוה יכלין למימר פרעיניה למלוה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי הני עדים דיהיבנא למלוה משתבע מלוה דלא שקיל להו ופרע לי' לוה למלוה. ופר"ח זצ"ל התם וכן הדין אלמא אע"ג דבאין לידי שבועת שוא אפי' הכי נשבעין:
לימא מתני' דלא כבן ננס דאי בן ננס האמר כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא דתנן בפ' כל הנשבעין אמר לחנוני תן לבני סאתים חיטים תן לפועלי בסלע מעות הוא אומר נתתי והם אומרים לא נטלנו הוא נשבע ונוטל והן נשבעין ונוטלין אמר בן ננס כיצד אלו ואלו באין לידי שבועת שוא אלא הוא נוטל בלא שבועה והוא נוטל בלא שבועה. אפי' תימא בן ננס התם ודאי איכא שבועת שוא הכא מי יימר דאיכא שבועת שוא אימור תרווייהו בהדי הדדי אגבוהו. אע"ג דטרחינן לאוקמא מתניתין כבן ננס אפי' הכי אין הלכה כבן ננס וראיה לדבר מפ' האיש מקדש דאמר רבא אמר רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות וצריכא דאי אשמעינן וכו' עד לעולם קסבר המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ומיגו דיכלין למימר אאדיריניה ללוה יכלין למימר פרעיניה למלוה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת מישתבעי הני עדים דיהיבנא למלוה משתבע מלוה דלא שקיל להו ופרע לי' לוה למלוה. ופר"ח זצ"ל התם וכן הדין אלמא אע"ג דבאין לידי שבועת שוא אפי' הכי נשבעין:
5
ו׳הא למדת דליתא לדבן ננס אפי' הכי טרחי' לאוקמי מתניתין לכולי עלמא. ותמיה אני הואיל וודאי איכא שבועת שוא היכי משבעינן להו ובפ' שבועת הדיינין תנן שהיו מאיימין עליהן טובא כדי שימנע מלישבע אע"ג דלא ידינינ' אי בקושטא בעי לאישתבועי אי לא ואמ' בהאגדה אין מוסרין שבועה למי שהוא רץ אחר השבועה. ובפ"ק דפסחים גבי שני שבילין אמר רבא ואי תימא ר' יוחנן בבת אחת דברי הכל טמאין אלמא אע"ג דאיכא חד ודאי טהור אפי' הכי הואיל ובאו שניהן לישאל בבת אחת מטמאי' לתרווייהו אע"ג דלכל אחד ואחד אית ליה חזקת טהרה הכא נמי אע"ג דלכל אחד ואחד אית ליה חזקת כושר הואיל ובודאי חד מנייהו בעי לאשתבועי לשיקרא אית לן למיפסל לתרווייהו. ואין נראה לי לחלק דשאני הכא שכל אחד ואחד אומר ברי לי שאני נשבע באמת דהא גבי שבילין כל אחד יש לו חזקת טהרה ואפ"ה מטמאינן להו. ונראה בעיני דאפילו רבנן מודו שאין להשביע שניהם בבת אחת דהא איכא ודאי שבועת שוא אלא בזה אחר זה הוא דאסרי רבנן שנשבעין כדאמ' גבי שבילין בזה אחר זה דברי הכל טהורין ובן ננס סבר דוקא שבילין מטהרין להו בזה אחר זה דלכל חד וחד אוקמיה אחזקיה דליכא חילול ה' אבל גבי שבועה דאיכא חילול ה' אפי' בזה אחר זה אין נשבעין מדרבנן וגובין בלא שבועה הואיל ומדאורייתא יכולין לישבע הילכך שפיר קאמר בשמעתין לימא מתני' דלא כבן ננס דאפי' מוקמ' למתני' שנשבעין בזה אחר זה אפי' הכי אתיא דלא כבן ננס דאיהו אסר להו לישבע אפי' בזה אחר זה. ומשני כדשני. ואע"ג דאוקימנא למתני' כבן ננס אפי' הכי הלכה כרבנן ודוקא בזה אחר זה כדפרי':
6
ז׳[דף ד' ע"א]
אלא אמר רב פפא אתיא מגלגול שבועה דעד אחד. פי' שאם נתחייב לו שבועה על ידי אחר כדאמרן והיתה לו עוד עליו טענה אחרת שלא היתה מוטלת עליו שבועה מגלגלין אותה עם שבועה זו ונשבע על שתיהן דגלגול שבוע' דאורייתא הוא דילפינן לה מפ"ק דקידושין מואמרה האשה אמן אמן הרי על מה שלא העיד העד הוא משביע מעתה יש כאן קל וחומר ומה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה אפילו מה שלא העיד. עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה אפי' על מה שלא העידו. וקשה הא איכא למיפרך מה לעד אחד שאין מחייבו שבועה על טענה אחרת על ידי גלגול אלא א"כ התובע תובעו שבועה ואומר לו השבע לי גם על זו התביע' שתבעתיך תאמר בעדים שמחייבים אותו שבועה על השאר ממילא אפי' אינו תובעו השבועה. ויש לפרש מדלא פריך הכי ש"מ דגלגול שבועה נוהג אפי' כשאין תובעו שבועה על טענה אחרת בית דין מגלגלין עליו מעצמן כגון היכא שטענו שתי טענות על האחת חייב שבועה ועל השניה אינו חייב שבועה וחייבוהו ב"ד שבועה על אותה טענה שחייב עליה שבועה אע"פ שהתובע אינו אומר לו השבע גם על זו ב"ד מעצמן מחייבין אותו שבועה על ידי גלגול גם על טענה זו. והכי מוכח לקמן דקאמר הא קמ"ל דכי הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות מאי קמ"ל זוקקין משמע דממילא חייב בלא תביעת בעל דינו אלא בית דין יחייבוהו מעצמן דאל"כ לא היה לו לומר חייב דמשמע דממילא חייב בלא תביעה גלגול. ועוד ראיה מפ' השואל זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ומוקי לה עולא בגמ' על ידי גלגול דאמר ליה אישתבע לי איזי מיהת דכדרכה מתה ומיגו דאישתבע נמי דשכורה מתה משמע שזה הגלגול אינו תלוי בתביעת בעל דינו אלא ממילא חייב שבועה ע"י גלגול דבית דין מגלגלין עליו. ועוד ראיה דמהיכא ילפינן גלגול שבועה מסוטה בפ"ק דקידושין דאמר עולא מגין לגלגול שבועה מן התורה שנא' ואמרה האשה אמן אמן ותנן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. הא למדת אע"ג דאינו תובע אותה הבעל מאיש אחר כי אם מאיש זה שקינא לה אפי' הכי ב"ד משביעין אותה אפי' מאיש אחר. הא למדת שב"ד מגלגלין עליו שבועה אפילו כשאין התובע אומר לו השבע לי גם על טענה זו הרי אתבריר לן דהיכא שתבעו שתי תביעות ונתחייב לו שבועה על תביעה אחת בב"ד ועל השניה לא נתחייב לו אע"פ שהתובע אינו אומר לו השבע לי גם על זה ב"ד מעצמן מגלגלין עליו שבועה גם על טענה זו. הילכך ההיא דס"פ כל הנשבעין דאמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילין מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו. הכי פי' לכל מגלגלין ב"ד מעצמן לישבע על תביעה אחרת אפי' אין בעל דינו תובעו חוץ משכיר שאם אין בעל הבית תובעו שאין ב"ד מגלנלין עליו לישבע על תביעה אחרת. ורב חסדא אמר לכל אין מקילין פי' לכל הפחות כשתובעו גלגול שבועה חייב לישבע לו דאין מקילין עליו לפוטרו מגלגול לגמרי חוץ משכיר דמקילין דאפי' תובעו בעל הבית גלגול לא ישבע לו. מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו לרב הונא פותחין לו בכל מקום גלגול שבועה על תביעת אחרת אפי' אינו שואלו. ולרב חסדא אין פותחין לו אלא א"כ שואלו. ופי' הרב ר' אלחנן זצ"ל בן רבינו יצחק זצ"ל דעל כרחיה רב חסדא לא פליג עליה דרב הונא אלא בגלגול דרבנן דאי בדאורייתא היכי קאמר רב חסדא לכל אין מקילין לפוטרו לגמרי מגלגול אפי' חבירו תובעו צריכא למימר פשיטא דהא חייביה קרא כדילפינן מסוטה אלא ש"מ דאגלגול דאורייתא קאי ואף על גב דאיכא האי דיוקא למידחי מכל מקום הכי מסתבר דרב חסדא לא פליג אלא בדרבנן. הילכך כל היכא שתבעו שתי תביעות ונתחייב לו על האחת שבועה דאורייתא ועל השניה לא נתחייב לו אפילו מדרבנן בהא לכולי עלמא בית דין מגלגלין עליו שבועה על תביעה אחרת אף על פי שאין בעל דינו תובעו שבועה על תביעה אחרת אבל היכא שנתחייב לו שבועה דרבנן בהא פליני רב הונא ורב חסדא דלרב הונא אפילו הכא ב"ד מגלגלין מעצמן ולרב חסדא אין מגלגלין:
אלא אמר רב פפא אתיא מגלגול שבועה דעד אחד. פי' שאם נתחייב לו שבועה על ידי אחר כדאמרן והיתה לו עוד עליו טענה אחרת שלא היתה מוטלת עליו שבועה מגלגלין אותה עם שבועה זו ונשבע על שתיהן דגלגול שבוע' דאורייתא הוא דילפינן לה מפ"ק דקידושין מואמרה האשה אמן אמן הרי על מה שלא העיד העד הוא משביע מעתה יש כאן קל וחומר ומה עד אחד שאין מחייבו ממון מחייבו שבועה אפילו מה שלא העיד. עדים שמחייבין אותו ממון אינו דין שמחייבין אותו שבועה אפי' על מה שלא העידו. וקשה הא איכא למיפרך מה לעד אחד שאין מחייבו שבועה על טענה אחרת על ידי גלגול אלא א"כ התובע תובעו שבועה ואומר לו השבע לי גם על זו התביע' שתבעתיך תאמר בעדים שמחייבים אותו שבועה על השאר ממילא אפי' אינו תובעו השבועה. ויש לפרש מדלא פריך הכי ש"מ דגלגול שבועה נוהג אפי' כשאין תובעו שבועה על טענה אחרת בית דין מגלגלין עליו מעצמן כגון היכא שטענו שתי טענות על האחת חייב שבועה ועל השניה אינו חייב שבועה וחייבוהו ב"ד שבועה על אותה טענה שחייב עליה שבועה אע"פ שהתובע אינו אומר לו השבע גם על זו ב"ד מעצמן מחייבין אותו שבועה על ידי גלגול גם על טענה זו. והכי מוכח לקמן דקאמר הא קמ"ל דכי הודה במקצת כלים חייב אף על הקרקעות מאי קמ"ל זוקקין משמע דממילא חייב בלא תביעת בעל דינו אלא בית דין יחייבוהו מעצמן דאל"כ לא היה לו לומר חייב דמשמע דממילא חייב בלא תביעה גלגול. ועוד ראיה מפ' השואל זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר ומוקי לה עולא בגמ' על ידי גלגול דאמר ליה אישתבע לי איזי מיהת דכדרכה מתה ומיגו דאישתבע נמי דשכורה מתה משמע שזה הגלגול אינו תלוי בתביעת בעל דינו אלא ממילא חייב שבועה ע"י גלגול דבית דין מגלגלין עליו. ועוד ראיה דמהיכא ילפינן גלגול שבועה מסוטה בפ"ק דקידושין דאמר עולא מגין לגלגול שבועה מן התורה שנא' ואמרה האשה אמן אמן ותנן אמן על האלה אמן על השבועה אמן מאיש זה אמן מאיש אחר. הא למדת אע"ג דאינו תובע אותה הבעל מאיש אחר כי אם מאיש זה שקינא לה אפי' הכי ב"ד משביעין אותה אפי' מאיש אחר. הא למדת שב"ד מגלגלין עליו שבועה אפילו כשאין התובע אומר לו השבע לי גם על טענה זו הרי אתבריר לן דהיכא שתבעו שתי תביעות ונתחייב לו שבועה על תביעה אחת בב"ד ועל השניה לא נתחייב לו אע"פ שהתובע אינו אומר לו השבע לי גם על זה ב"ד מעצמן מגלגלין עליו שבועה גם על טענה זו. הילכך ההיא דס"פ כל הנשבעין דאמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין ורב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילין מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו. הכי פי' לכל מגלגלין ב"ד מעצמן לישבע על תביעה אחרת אפי' אין בעל דינו תובעו חוץ משכיר שאם אין בעל הבית תובעו שאין ב"ד מגלנלין עליו לישבע על תביעה אחרת. ורב חסדא אמר לכל אין מקילין פי' לכל הפחות כשתובעו גלגול שבועה חייב לישבע לו דאין מקילין עליו לפוטרו מגלגול לגמרי חוץ משכיר דמקילין דאפי' תובעו בעל הבית גלגול לא ישבע לו. מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו לרב הונא פותחין לו בכל מקום גלגול שבועה על תביעת אחרת אפי' אינו שואלו. ולרב חסדא אין פותחין לו אלא א"כ שואלו. ופי' הרב ר' אלחנן זצ"ל בן רבינו יצחק זצ"ל דעל כרחיה רב חסדא לא פליג עליה דרב הונא אלא בגלגול דרבנן דאי בדאורייתא היכי קאמר רב חסדא לכל אין מקילין לפוטרו לגמרי מגלגול אפי' חבירו תובעו צריכא למימר פשיטא דהא חייביה קרא כדילפינן מסוטה אלא ש"מ דאגלגול דאורייתא קאי ואף על גב דאיכא האי דיוקא למידחי מכל מקום הכי מסתבר דרב חסדא לא פליג אלא בדרבנן. הילכך כל היכא שתבעו שתי תביעות ונתחייב לו על האחת שבועה דאורייתא ועל השניה לא נתחייב לו אפילו מדרבנן בהא לכולי עלמא בית דין מגלגלין עליו שבועה על תביעה אחרת אף על פי שאין בעל דינו תובעו שבועה על תביעה אחרת אבל היכא שנתחייב לו שבועה דרבנן בהא פליני רב הונא ורב חסדא דלרב הונא אפילו הכא ב"ד מגלגלין מעצמן ולרב חסדא אין מגלגלין:
7
ח׳ופסק רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דהלכה כרב הונא דרב חסדא תלמידו דרב הונא הוה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. שמועה זו מקבלתו של מו' רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל הוא הנקרא שור ליאון:
8
ט׳בפרק כל הנשבעין איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן ואסקינן דמגלגלין בדרבנן. כתב רבינו יצחק אלפסו זצ"ל ס"פ כל הנשבעין. ירושלמי חד בר נש אזל בעי למידן דינא קמיה דר' זירא וחייבו שבועה על תרין דינרין א"ל לאו תרין דינרין חייב אנא לך הא תריסין לך א"ל מילת פלן ומילת פלן אמר ר' זעירא או הב ליה כל מה דתבע או אישתבע ליה על כל מה דתבע לך וקא חזינא מאן דקשו האי דגרסינן נמי בני מערבא בתחילת פ' המפקיד אמר הריני נשבע ראה אותן שמגלגלין עליו חזר ואמר הריני משלם חוששין אמר ר' יוסי לא חייבתן תורה שבועה להחמיר עליו אלא להקל עליו שאם רצה לשלם ישבע. ופריק כי קאמר ר' יוסי בשבועה הכתובה בתורה כגון שבועת השומרין וכיוצא בה אבל שבועה שהיא תקנת חכמים לא כי היכי דלא תיקשי לן ההיא דר' זירא דחייביה לאשתבועי על כל מה דמגלגלין עליה ואנן לא סבירא לן הכי דגלגול שבועה דאורייתא היא וכל דתקון רבנן כעין דאוריית' תקון ואי לאו דמחייבינן בשבועה דאורייתא כי האי גוונא לא הוה מחייב ר' זירא שבועה דרבנן הכי. אלא האי מילתא דת"ק ור' יוסי היא ור' זעירא כת"ק וסביר' ליה כדקיימא לן כל פלוגתא דלא איפסיק בה מילתא הילכא בהדיא הלכה כת"ק ע"כ לשון אלפס. ואלו שני תירוצים תרוייהו אתיין לן בגמגום. תירוץ הראשון שפי' שבשבועה דאורייתא דהיכא שאמר הריני משלם אין מגלגלין ובשבועה דרבנן אע"פ שאמר הריני משלם מגלגלין א"כ יותר מחמרינן לגלגל בשבועה דרבנן מבשבועה דאורייתא ואין זו סברא ותו דאיבעיא לן מהו לגלגל בדרבנן אע"ג דפשיט לן דמגלגלין בדאורייתא כדילפינן מסוטה אפילו הכי איבעיא לן אי מגלגלין בדרבנן ואע"ג דאסקינן דמגלגלין מיהו פשיטא לן טפי לגלגל בדאורייתא כדילפינן מכדרבנן והא נמי לא מיסתבר שר' זעירא עבד עובדא דלא כר' יוסי דנימוקו עמו. ונראה בעיני כמו שפירש לי מו' הרב ר' יעקב בן הרב ר' מאיר מפרובינש זצ"ל דעובדא דעבד ר' זעירא ככולי עלמא עבד דכולי עלמא סברי דאע"ג דאמרי' הריני משלם אפי' הכי מגלגלין עליו. וההיא דירושלמי דפ' המפקיד לענין תשלומי כפל איירי וה"פ אמר נשבע אני וראה אותן שמגלגלין שבועות אחרות חזר ואמר משלם אני חוששין פי' כיון שמתחילה אמר נשבע אני והטריחו לב"ד ולא הקנה לו הכפל אע"פ שלאחר כך אמר הריני משלם מאחר שלא אמר כי אם מפני פחד גלגול שבועות לא מקני ליה כפל דהא הטריחו טובא לבית דין שהיה מגלגל עליו שבועות וגם במאי דקאמר עכשיו הריני משלם לא ניחא ליה לבעל הפקדון בזה הדיבור שיקנה לו הכפל ע"י כך דהא מפסיד הוא שאר שבועות שהיה מגלגל עליו. והא דאמר בגמ' דידן דפ' המפקיד פשיטא אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם הא קאמר הריני משלם ומקני ליה כפילא היינו שאמר הריני משלם קודם שהיו מגלגלין עליו דלא אטרחיה לבי דינא טובא וניחא ליה נמי במאי דקאמר הריני משלם דלא מפסיד שאר גלגול שבועות על ידי כך. אמר ר' יוסי לא חייבתו תורה שבועה להחמיר עליו פי' דהיכא שאמר נשבע אני וחזר ואמר הריני משלם דלא יקנה לו הכפל אלא להקל עליו שאם רצה לשלם ישלם פי' שאם אמר הריני משלם וראה שמגלגל עליו שבועות אחרות ואמר הריני משלם אע"פ שמפחד שבועות אחרות אמר אעפ"כ מאחר שהיה יכול לישבע וליפטר ואמר הריני משלם ניחא ליה ומקני ליה כפילא. אבל בעלמא מודה ר' יוסי דאע"פ שאמר הריני משלם שמגלגלין עליו. ושוב ראיתי שכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל דפלוגתייהו לא איירי אלא לענין חיוב כפל:
9
י׳הילכך איתבריר לן דכל היכא שנתחייב לו שבועה דאוריי' או אפי' שבועה דרבנן דאע"ג שאמר הריני משלם מגלגלין עליו וחייב לישבע על כל מה שמגלגלין עליו או ישלם הכל וכשמגלגל עליו שבועות אינו יכול לומר התובע לנתבע תשבע לי על כל אחת בפני עצמה אלא נשבע לו שבועה אחת על הכל דאמרינן בירושלמי פ' שני דייני גזירות חד בר נש אזל בעי מידון עם חבריה שרי מיטען ליה חיטים שעורין כונתין א"ל כל מה דאת יכיל מגלגלה עליה גלגל ובסופו הוא מישתבע לך חדא על כילהון:
10
י״אויש לי ללמוד מיכן גם לשאר התביעות שאינם על ידי גלגול שאם נתחייב לו שבועות שתים או שלשה בבית דין שנשבע שבועה אחת על כולן ונפטר. וכן השיב רבי' שלמה זצ"ל וכגון שהשבועות שוות וכגון שבועות חוב ושבועת הפקדון דמה לי מלוה מה לי פקדון מאחר שמוטל עליו לשלם דהא נשבע שאין בידו משלו דיי בכך. הרי מצינו שמשביעין סוטה אמן שלא סטיתי ארוסה וכנוסה ושומרת יבם וכולן בשבועה אחת וכל שבועות שהן מחמת מלוה ופקדון שזה תובעו וזה כופר הכל כוללין בגזירה אחת אבל שבועות שאינם דומות זו לזו כגון שטענו ואמר כך היה התנאי ולא קיימת אותו ואתה חייב לי ממון והלה אומר לא היה כך התנאי אלא כך וקיימתי אותו ונתחייב לו שבועה שכך היה התנאי ועוד טענו מכרתי לך זה החפץ ולא נתת לי דמיו והלה אומר זה החפץ מעולם היה שלי אינן נכללות אלא צריך לפרש שבועת תנאי לבד ושבועת מכירת החפץ לבד ויאמר על דעת בית דין אנו משביעין אותך שכך היה התנאי וגם זה החפץ לא קנית ממני אבל היכא שנתחייב לו שתי שבועות אחת מחמת כפירת הפקדון ואחת מחמת כפירת החוב אין צריך להזכיר לא פקדון ולא חוב אלא משביעין אותו שבועה שאין בידו משלו כלום:
11
י״בולענין עניית אמן אם צריך לענות אמן הנשבע. השיב רבינו שלמה זצ"ל שאין צריך לענות אמן כי אין משביעין עכשיו שבועה של תורה שהיא בשם המיוחד או בכינוי אלא מקללין באלה ובארור על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת בית דין ובמנין עשרה. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל הביא ההיא דירושלמי בפ"ק דקידושין ואיתא נמי בירושלמי בפ' בתרא דסוטה והכי איתא התם מנין לגילגול שבועה מן התורה מסוטה ואית תניי תני מה זו באלה ובשבועה אף כל הנשבעין באלה ובשבועה ומה זו באמן ואמן אף כל הנשבעין באמן ואמן. ואית תניי תני זו באלה ובשבועה ובאמן ולא כל הנשבעין באלה ובשבועה ובאמן מאן דיליף ניחא ומאן רלא יליף לא לאלה ולא לשבועה ולא לאמן. ונראה בעיני דלא פליגי אלא בשבועה שהוא דומיא דקרא שמשביעין בשם המיוחד או בכינוי בההיא דוקא איכא מאן דאמר דבעי לענות אמן אבל עכשיו שאין משביעין לא בשם המיוחד ולא בכינוי לכולי עלמא אין צריך לענות אמן כדפרי' רבינו שלמה זצ"ל. וכתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל שנהגו העם ששואלין אותו אם מקבל עליו שבוע' וכיון שקיבל בתחילה שוב אין צריך לענות אמן:
12
י״גלקמן בפרק השואל תנן המשאיל אומר שאולה מתה ביום שהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב ומוקי לה בגמרא כגון שיש עסק שבועה. וקשה אמאי צריך לאוקמה הכי בלאו הכי דין הוא שיהא חייב דא"ל משכיר לשוכר אישתבע לי דכדרכה מתה ומיגו דאישתבע ליה דכדרכה מתה מישתבע ליה נמי על ידי גילגול דשבורה מתה והוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע דהא קאמר איני יודע ומשלם. ותו סיפא דקתני התם זה אומר איני יודע וז"א א"י יחלוקו אמאי לימא משכיר לשוכר אישתבע לי דכדרכה מתה אף על גב דמשכיר טוען איני יודע יכול הוא להשביע לשוכר ע"י גילגול כדתנן פ' כל הנשבעין ואילו נשבעין שלא בטענה השותפין והאריסין ואפוטרופסין אמר לו מה אתה טועניני רצוני שתשבע לי. פי' שלא גנבת כלום משלי חייב. חלקו השותפין והאריסין ואפיטרופין אינו יכול להשביעו נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל. ופריך בגמרא ואלו נשבעין שלא בטענה אטו בשופטני עסקינן. ה"ק אלו נשבעין שלא בטענת ברי אלא בטענת שמא ואפילו הכי קתני מגלגלין עליו את הכל. אלמא היכא דנתחייב לו שבועה על ידי טענת ברי יכול לגלגל טענת ספק ולהשביעו הכא מני טענ' השבע לי דכדרכה מתה הוי כמו טענת ברי דהא חייבתו תו' לישבע על כך מעתה יכול לגלגל עליו שבועה דשבורה מתה אע"ג דקטעין טענת ספק. ופי' רבינו יצחק ב"ר שמואל זצ"ל דיליף גלגול שבועה מסוטה בקידושין וסוטה מחזקת עצמה בודאי מותרת לבעלה ולית לן למילף מיניה גלגול שבועה אלא דומיא דידה דהיינו שישביעו את הנשבע על ידי גלגול במה שטוען בטענת ודאי אבל כשהנתבע טוען טענת שמא אין לנו ללמוד מסוטה לגלגל עליו שבועה כיון שסוטה טוענת טענת ודאי שאינה מחזקת עצמה בספק אסורה לבעלה שאם כן למה היתה שותה:
13
י״דהילכך הכא כשהנתבע טוען שמא אין לגלגל עליו. אבל זה אומר שאולה וזה אומר שבורה שהנתבע טוען ברי מגלגלין עליו כדאיתא התם בהשואל וז"ש בזו השמועה שיטות אחרות ופירושים אחרים אלא שזו היא עיקר ועל דא אנא סמיך הלכה למעשה. וא"ת כיון דלא אמרינן בטענת ספק שישבע לו על ידי גלגול היכי מחייבינן ליה שבועה בשום מקום על ידי גלגול הוה ליה למיפטריה מיגו דהוה מצי למימר איני יודע והיה פטור. או נלמוד מיכן דלא אמרינן מיגו בשום מקום יש לומר דלאו היינו מיגו שאינו רשאי לומר איני יודע שסבור שאם היה עושה עצמו מסופק היה מקלקל טענתו כי אז היה ניכר שהתובע אומר ברי והוא טוען איני יודע. ועוד שהוא סבור אם היה טוען איני יודע אם היה הנתבע תופס משלו שלא היה יכול להוציא מידו בטענת ספק על כן ירא לטעון איני יודע הילכך אין כאן מיגו:
14
ט״ו[שם]
אמר רב חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים והילך חייב מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת דמי. ורב ששת אמר הילך פטור מאי טעמא כיון דקאמר לי' הילך הני חמישים זוזי דקא מודי ליה בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי ובאידך חמישים לא קא מודי ליה הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה. ופסק בפר"ח ז"ל וכן רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כרב ששת דהילך פטור. דהתנן לקמן בהשואל זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר ופרכי' בגמ' אמאי ישבע והא הילך הוא. אלמא קים ליה לתלמודא דהילך פטור. ועוד יש להביא ראי' מדאמר בפ' השואל גבי עסק שבועה משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת רישא דא"ל שתי פרות מסרתי לך פלגיה דיומא בשאלה ופלגיה דיומא בשכירות ומתו תרווייהו בעידן שאלה וא"ל שואל חדא אין בעידן שאלה מתה אידך לא ידענא אי בעידן שאלה מתה אי בעידן שכירות מתה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. והשתא למה הוצרך לומר ומתו תרווייהו הוה ליה למימר ומתה חדא אפילו הכי הוי חייב שהרי המשאיל תובעו שתי פרות והשואל מחזיר לו אחת ועל השניה טוען איני יודע הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אלא משום דהוה ליה הילך הילכך הוצרך להעמיד שמתו תרווייהו כי היכי דלא ליהוי הילך ש"מ הילך פטור. וההיא דפרק שבועת הדיינין דתנן בית מלא פירות מסרתי לך וכיס מלא מעות מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור. זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב אלמא הילך חייב דהא פירות בעין נינהו מדקתני רישא מה שהנחת אתה נוטל ש"מ הילך חייב. ויש לפרש דהתם מיירי כגון באותם פירות שמודה בהם הרקיבו בפשיעת הנפקד דלא הוי ליה הילך ודמי לקרקע שחפר בה בורות שיחין ומערות והכי נמי מסתברא מדלא פריך מינה לרב ששת בשמעתין:
אמר רב חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמישים והילך חייב מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת דמי. ורב ששת אמר הילך פטור מאי טעמא כיון דקאמר לי' הילך הני חמישים זוזי דקא מודי ליה בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי ובאידך חמישים לא קא מודי ליה הילכך ליכא הודאה במקצת הטענה. ופסק בפר"ח ז"ל וכן רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כרב ששת דהילך פטור. דהתנן לקמן בהשואל זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר ופרכי' בגמ' אמאי ישבע והא הילך הוא. אלמא קים ליה לתלמודא דהילך פטור. ועוד יש להביא ראי' מדאמר בפ' השואל גבי עסק שבועה משכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת רישא דא"ל שתי פרות מסרתי לך פלגיה דיומא בשאלה ופלגיה דיומא בשכירות ומתו תרווייהו בעידן שאלה וא"ל שואל חדא אין בעידן שאלה מתה אידך לא ידענא אי בעידן שאלה מתה אי בעידן שכירות מתה דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. והשתא למה הוצרך לומר ומתו תרווייהו הוה ליה למימר ומתה חדא אפילו הכי הוי חייב שהרי המשאיל תובעו שתי פרות והשואל מחזיר לו אחת ועל השניה טוען איני יודע הוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם אלא משום דהוה ליה הילך הילכך הוצרך להעמיד שמתו תרווייהו כי היכי דלא ליהוי הילך ש"מ הילך פטור. וההיא דפרק שבועת הדיינין דתנן בית מלא פירות מסרתי לך וכיס מלא מעות מסרתי לך והלה אומר איני יודע אלא מה שהנחת אתה נוטל פטור. זה אומר עד הזיז וזה אומר עד החלון חייב אלמא הילך חייב דהא פירות בעין נינהו מדקתני רישא מה שהנחת אתה נוטל ש"מ הילך חייב. ויש לפרש דהתם מיירי כגון באותם פירות שמודה בהם הרקיבו בפשיעת הנפקד דלא הוי ליה הילך ודמי לקרקע שחפר בה בורות שיחין ומערות והכי נמי מסתברא מדלא פריך מינה לרב ששת בשמעתין:
15
ט״זונראה בעיני דשפיר מצי למהוי הילכתא כר' חייא דאמר הילך חייב והא דפרכינן בהשואל ועוד הילך הוא היינו ליישב מתני' אליבא דרב ששת אע"ג דלית הילכתא כוותיה והכי נמי פרכי' בפ"ב דכתובות וכיון דרוב נשים בתולות נישאות כי ליכא עדים מאי הוי הלך אחר הרוב ורוב נשים בתולות נישאות פי' ותגבה מאתים אע"ג דקיי"ל כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אפי"ה פריך כדי ליישב מתני' אליבא דרב דסבר דהולכין בממון אחר הרוב. וההיא דהשואל פירש"י זצ"ל דלהכי נקט מתו תרווייהו דאי בדקיימא חדא וקא"ל חדא שקליה ואהדנה איני יודע הוה ליה ההיא דקמודי ליה הילך ואיכא למ"ד הילך פטור משבועה. אבל זה לא פירש וקיי"ל הילך פטור משבועה אלא ואיכא למ"ד משמע דלאו משום דהילכתא דהילך פטור נקט ומתו תרווייהו אלא משום דבעי' לתרוצי למילתיה דרב נחמן גם אליבא דרב ששת דסבר דהילך פטור אע"ג דלית הילכתא כוותיה. מיהו אע"ג דפרישית דלאו ראיות הן מ"מ גם לי אין ראיה שהלכה כר' חייא דעל כרחך דההיא דשבועת הדיינין לא מסייע ליה מדלא פריך מינה לרב ששת:
16
י״זהילכך נסמוך על דברי הגאונים שפסקו הלכה כרב ששת דהילך פטור:
17
י״חונראה בעיני דלא הוי הילך אלא היכא שמחזיר לו אותם מעות עצמם שהלווהו או אותו פקדון עצמו שהפקיד בידו או אותה בהמה עצמה שהשאילו אבל אם אמר לו אין לך בידי אלא חמישים והילך חמישים והם מעות אחרים או שאמר לו חדא אין ודאי בעירן שאלה מתה והילך דמיה או בהמה אחרת אין זה הילך וחייב שבועה אפי' לרב ששת שכך פי' רש"י זצ"ל בדברי ר' חייא והילך לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהן ועל זה פליג רב ששת ואמר הילך פטור. אבל אי הוה מודה שהוציא והוה יהיב ליה חמשין אחריני בהא מודה רב ששת דחייב דאין זה הילך. וא"ת מאי פריך גבי סילעין דינרין והא השטר כיון דמודה ביה כהילך דמי. לישני ליה כגון שהוציא אותם סלעין שהלוהו ומחזיר לו אחריני דהשתא לאו הילך הוא. ההיא לא קשיא כדפירש רש"י זצ"ל הילך הוא שהרי הקרקעות משועבדות על כך הילכך הויא ליה הילך שבשעה שהלוהו וכתב לו השטר בההיא שעתא נשתעבדו לו נכסי לוה למלוה והוה ליה כאילו קרקע זו הלוהו והוי הילך וכן לקמן דפריך למ"ד הילך פטור קרקע אמאי איצטרך קרא למעוטי משבועה הא כל קרקע הילך הוא התם נמי כשתובע אותו מכרת לי אלו שני קרקעות והוא משיב לו לא מכרתי לך אלא אחת (התם נמי כשתובע אותו מכרת לי אלו שני קרקעות והוא משיב לו לא מכרתי לך אלא אחת) התם נמי מעידן דקנייה מיניה הוה ליה כמפקיד הקרקע בידיה הילכך איתבריר לן דלא מיקרי הילך אלא היכא שמחזיר לו אותו דבר עצמו מה שהלוהו או מה שהפקיד אצלו:
18
י״ט[שם ע"ב]
מיתיבי סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל ומודה במקצת הטענה ישבע ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור וכו' עד אי נמי משום דהוה ליה שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות:
מיתיבי סלעין דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ר' שמעון בן אלעזר אומר הואיל ומודה במקצת הטענה ישבע ר' עקיבא אומר אינו אלא כמשיב אבידה ופטור וכו' עד אי נמי משום דהוה ליה שטר שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד קרקעות:
19
כ׳מיכן השיב מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל על דברי הגאונים שפסקו שנשבעים על הקרקעות שבועת היסת כי רב האי גאון זצ"ל כתב בשערים שלו וכן רבינו יצחק אלפסי זצ"ל פ' שבועת הדיינין פסקו שנשבעין על הקרקעות שבועת היסת. וראייתם מהא דתנן פ' הכותב הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה הפוגמת כתובתה כיצד היתה כתובתה אלף זוז אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כיצד אמר לה התקבלת כתובתיך והיא אומרת לא התקבלתי ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה. ואמר בגמ' סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאוריי' היא דקא טעין לה מאתים וקא מודיא ליה במנה הויא לה מודה מקצת הטענה וכל המודה מקצת הטענה ישבע. אמר רבא שתי תשובות בדבר חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת היא. ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וכתובת האשה ממקרקעי היא אלא אמר רבא מדרבנן מאי טעמא דפרע דייק ודמיפרע לא דייק רמו רבנן שבועה עליה כי היכי דלידוק ותדכר והכי נמי אמר התם גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה אלא אמר רבא מדרבנן כדי להפיס דעתו של בעל (הבית) :
20
כ״אהא למדת שנשבעין שבועת היסת על הקרקעות וכן השיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל כדברי רב האי גאון זצ"ל כאשר כתבתי ס"פ הכונס. וקשיא לי א"כ הא דתנן פ' השואל זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר ופרכי' בגמ' הא אין נשבעין על העבדים ומוקי לה רב בטוענו דמים. ואמאי הוה ליה למימר לעולם בטוענו עבד ונשבע שבועת היסת מדרבנן אלא מדלא קאמר הכי ש"מ דאין נשבעין אפי' מדרבנן. מיהו יש לי לומר דאיצטריך לאוקמי בטוענו דמים משום קושיא דהילך. מיהו רבינו יב"א זצ"ל דוחה ראיות שלהם דשאני התם דטעמא דרבא דאית בהו גבי פוגמת דפרע דייק דמיפרע לא דייק. וכן גבי עד אחד מעידה שהיא פרועה משוס דמסייע ליה עד אחד ותקנו רבנן שבועה כדי להפיס דעתו של בעל (הבית) אבל בעלמא דלא שייך האי טעמא ודאי אין נשבעין אפי' מדרבנן. וא"ת כי היכי דתקון רבנן שבועת היסת במטלטלין בכופר הכל אע"ג דמדרבנן פטור. הכי נמי תקין בקרקעות שבועת היסת אע"ג דמדרבנן פטור. לא היא דשאני מטלטלין שהתורה חייבה במודה במקצת ואשכחן בהו חיוב שבועה מדאוריי' במודה מקצת תקון רבנן אף בכופר הכל. אבל קרקעו' דלא אשכחן בהו רמז שבועה מדאורייתא לא מסתבר דתקון בהו רבנן שבועה. ורבינו שב"ט והרב ר' ברוך בר שמואל זצ"ל הביאו ראיה דאין נשבעין על הקרקעו' אפי' שבוע' היסת מההיא דחזקת הבתים גבי רבה בר שרשום נפק עליה קלא דקא אכיל ארעא דיתמי אתא לקמיה דאביי אמר ליה אימא לי גופא דעובדא היכי הוה א"ל ההיא ארעא הויא משכנתא גבאי מאבוה דיתמי ואכלתיה שני חזקה והוי לי זוזי אחריני גבייהו ואמרי אי מהדרנא לה ארעא ליתמי ואמינא אית לי זוזי אחרינא גבייהו אמרו רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא ליכבשיה לשטרא דמשכנתא ואוכלה שיעור זוזיי דמיגו דאי בעינא ואמינא לקוחה היא בידי ומהימנא כי אמינא אית לי זוזי יתירי גבייהו מהימנא וכו'. והשתא אי איתא דנשבעין על הקרקעות שבועת היסת מה היה מרויח רבה בר שרשום הלא אם היה אומר לקוחה היא בידי היה צריך שבועה מדרבנן והוא כל עסקו כדי ליפטר מן השבועה אלא ש"מ דאין נשבעין על הקרקעות אפי' מדרבנן. וכן פירש רבינו שמואל זצ"ל התם דאין נשבעין על הקרקעות הא למדת דאין נשבעין על הקרקעות אפילו מדרבנן. מיהו הא לאו ראיה היא דלעולם אימא לך דנשבעין על הקרקעות מדרבנן ושאני התם שהחזיק בה שלש שנים ואי אמר לקוחה היא בידי לא בעי אישתבועי דשני חזקה במקום שטר מכירה הם עומדין ולא תקינו שבועה במקום שטר אלא כגון שטרי הלואות וכתובות שעומדין לפרעון וזימנין דשייר שטרא אפשיטי דספרא. אבל מכירה אינה עומדת לחזור בו. ותו איכא למימר דאפי' נשבעין על הקרקעות שבועת היסת אפי' הכי חשב רבה בר שרשום שב"ד יאמינו לו במיגו דאית ליה זוזי יתירי גבייהו וישביעו אותו על כך במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי והוה בעי לאישתבועי השתא נמי ישביעו אותו דאית ליה זוזי יתירי גבייהו ולא יבא לידי זה לעולם שישביעו אותו שלקוחה היא בידו. הילכך אין משם ראיה דאין נשבעין שביעת היסת על הקרקעות. ומורי רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל פי' דעל כפירת גוף הקרקע כגון קרקע פלוני מכרת לי או נתת לי או עשר גפנים מסרתי לך והלה אומר לא היו דברים מעולם לא תיקנו שבועה דליכא דכוותא באורייתא כדאמר בשמעתין וראיה מפ' הזהב דאמר גבי הקדשות שבועה זו תקנת חכמים שלא יזלזלו בהקדשות מכלל דקרקעות וכל הנך דאין נשבעין עליהם דלא שייך בהו טעמא דזילותא אפי' תקנת חכמים ליכא. ומה שפסקו רבותי הגאונים דנשבעין מדבריהם דוקא על כפירת שעבוד קרקעות דשבועה לאו על גוף קרקע כי אם על כפירת המטלטלין כגון ההיא דהכותב דלא גוף הקרקע כי אם המטלטלין. ומורי רבי' אבי העזרי הוא מו' רבי אליעזר בן רבי יואל הלוי זצ"ל מבון פסק ועבד עובדא דאין נשבעין כלל על הקרקעות ואפילו שבועת היסת ואפי' היכא דלא תבע גוף הקרקע והביא ראיה משמעתין דלא תבע כי אם סלעין ואפי' הכי אמר דפטור משום דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ועד הביא ראיה מפ' שבועת הפקדון דאמר ר' יוחנן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב בשטר פטור וטעמא משום דהוי כפירה שעבוד וכיון דמדאורייתא דין אחד להם לגוף הקרקע ולשעבוד לדברי מו' רבי' שמחה זצ"ל תיקשי לי' מתקני רבנן שבועה דליתא דכוותי' דאורייתא. הילכך מיסתבר דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אפי' מדרבנן לא שנא דתבע גוף הקרקע לא שנא דתבע שעבוד קרקע. וההיא דפ' שבועת הדיינין דאמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא עלויה דחבריה ואמר ליה שטרא פרוע הוא אמרי' ליה לאו כל כמינך זיל שלים ואי אמר לי' אישתבע לי דלא פרעי' אמרי' ליה זיל אישתבע ליה אלמא דנשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. פי' מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל דשאני התם שמודה לשטר אלא שטען שפרע דהתם ודאי נשבע לאמת דבריו. ודמיא לההיא דהכותב דפרע דיין ודמיפרע לא דייק דרמו רבנן שבועה עליה כי היכי דתידוק והיינו טעמא נמי דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אפי' בא ליפרע בשטר אפי' היכ' שכופר לגמרי כמו גבי סלעין בשמעתין התם אין נשבעין כלל אפי' מדרבנן:
21
כ״בהילכך אתבריר לן כדברי מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל דאין נשבעין על הקרקעות כלל לא שנא תבע גוף הקרקע ולא שנא תבע שעבוד קרקע אין נשבעין אפי' מדרבנן ועל דא אנא סמיך הלכה למעשה. וא"ת למ"ד שעבוד דאורייתא אפילו בעל פה כדאי' בפ' גט פשוט ופ"ק דקידושין וגובה מן הלקוחות א"כ הוה ליה שעבוד קרקעות מעתה האיך ישבע במודה מקצת הא אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. פי' מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל כגון שהלוה התנה שלא לשעבד קרקעותיו. אי נמי כגון דאמרי עדים ידענא ביה דלא הוה ליה קרקע מעולם:
22
כ״ג[דף ה' ע"א]
ההוא רעיא דהוו מסרין ליה כל יומא חיותא בסהדי ההוא יומא מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מנייהו אמר ר' זירא אי איתא לדר' חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא פי' דר' חייא קמייתא דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז נותן לו חמישים זוז וישבע על השאר. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי הילכתא וכן פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהא אוקימנא ר' חייא כרבנן ומאן דבעי הודאה ממין הטענה צריך לסבור כר' חייא שהעדים מחייבין שבועה על השאר דתרי קראי כתיבי חד להודאה ממין הטענה וחד להודאה מקצת ולית ליה קרא למעוטי העדאת עדים שלא יחייבו שבועה על השאר מעתה רבנן דסברי דבעי הודאה ממין הטענה סברי נמי שהעדים מחייבים שבועה על השאר. וקיי"ל כרבנן דאמר שלהי המניח את הכד אמר רבא בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים ופריך מאי קמ"ל תנינא טענו חטים והודה לו שעורים פטור מדפריך הכי. משמע דפשיטא ליה דהכי הילכתא ובפ' שבועת הדיינין גם הטענה שתי כסף סברי רב ושמואל דבעי הודאה ממין הטענה. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק רבי' חננאל זצ"ל דהלכה כר' חייא ואע"ג דמסיק אי איתא לדר' חייא קמייתא משמע דמספקא ליה לר' זירא אי הילכתא כוותיה אי לא. אפי' הכי שפיר מצי למימר דלא הוי הילכתא כוותיה. והביא ראי' דאשכחנ' כי האי גוונא דמסיק סתמא דתלמודא דפ' המדיר אי איתא לדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ואפי' הכי פסק סתמא דתלמודא כוותי' בפ' שני דייני גזירות . הילכך אתבריר לן הלכה כר' חייא בקמיית'. מיהו ההיא דפ' השואל דלקמן דפריך סתמא דתלמודא ואמאי מה שטענו לא הודה לו לאו ראיה היא דהתם בעי לתרוצי מתני' אליבא דכולי עלמא:
ההוא רעיא דהוו מסרין ליה כל יומא חיותא בסהדי ההוא יומא מסרו ליה בלא סהדי לסוף אמר לא היו דברים מעולם אתו סהדי ואמרי דאכל תרתי מנייהו אמר ר' זירא אי איתא לדר' חייא קמייתא משלם ומשתבע אשארא פי' דר' חייא קמייתא דאמר ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמישים זוז נותן לו חמישים זוז וישבע על השאר. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהכי הילכתא וכן פסק רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהא אוקימנא ר' חייא כרבנן ומאן דבעי הודאה ממין הטענה צריך לסבור כר' חייא שהעדים מחייבין שבועה על השאר דתרי קראי כתיבי חד להודאה ממין הטענה וחד להודאה מקצת ולית ליה קרא למעוטי העדאת עדים שלא יחייבו שבועה על השאר מעתה רבנן דסברי דבעי הודאה ממין הטענה סברי נמי שהעדים מחייבים שבועה על השאר. וקיי"ל כרבנן דאמר שלהי המניח את הכד אמר רבא בר נתן טענו חטים והודה לו בשעורים ופריך מאי קמ"ל תנינא טענו חטים והודה לו שעורים פטור מדפריך הכי. משמע דפשיטא ליה דהכי הילכתא ובפ' שבועת הדיינין גם הטענה שתי כסף סברי רב ושמואל דבעי הודאה ממין הטענה. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק רבי' חננאל זצ"ל דהלכה כר' חייא ואע"ג דמסיק אי איתא לדר' חייא קמייתא משמע דמספקא ליה לר' זירא אי הילכתא כוותיה אי לא. אפי' הכי שפיר מצי למימר דלא הוי הילכתא כוותיה. והביא ראי' דאשכחנ' כי האי גוונא דמסיק סתמא דתלמודא דפ' המדיר אי איתא לדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה ואפי' הכי פסק סתמא דתלמודא כוותי' בפ' שני דייני גזירות . הילכך אתבריר לן הלכה כר' חייא בקמיית'. מיהו ההיא דפ' השואל דלקמן דפריך סתמא דתלמודא ואמאי מה שטענו לא הודה לו לאו ראיה היא דהתם בעי לתרוצי מתני' אליבא דכולי עלמא:
23
כ״ד[שם]
השתא נמי כי ליתא לדר' חייא ניחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת פר' שבועת הדיינין ואמר התם רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל ארישא לא. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כמאן דמתני ארישא מדמייתי להא דרב נחמן בשמעתין ארישא. ורב האי גאון זצ"ל פוסק כרב חביבא דמתני אסיפא אבל ברישא דליכא דררא דממונא שלא הודה לו כלל לא משביעינן ליה בפירוש לדידיה אלא משמתינן בסתם אבל מי שחייב לו ולא יודה שיהא בשמתא. וכן נראה לרבינו תם זצ"ל דהלכה כמאן דמתני אסיפא ומשמעתין אין ראיה דהכא נמי כיון שידוע דהוו מסרי ליה כל יומא חשיב דררא דממונא ועוד דאיכא סהדי דאכל תרי מנייהו. וכבר בא מעשה לפני רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל באומר לא היו דברים מעולם ופטר אותו משבועה כרב חביבא דמתני רב נחמן אסיפא ולא ארישא. ודשמעתין לאו ראיה דהכא חשיב דררא דממונא כדפרישי' והא דמייתי הכא דר"נ ארישא דמתני' אורחא דתלמודא הכי ורישא דמתני' נקט ולעולם סמיך אסיפ' דאיכא דררא דממונא. ואע"ג שפסק רבינו תם זצ"ל כרב חביבא דמתני אסיפא אפי' הכי לא היה מוחה בדיינין המשביעין אפי' היכא דליכא דררא דממונא. ואומר ר"ת דהיכא דאמר לויתי ופרעתי דחשיב דררא דממונא דמאחר שמודה שלוה ומשביעינן ליה אפי' לרב חביבא מיהו שמא לא היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא לויתי ובסיפא דוקא נשבע דאין יכול לומר לא לויתי שהרי הודה לו אתמול בעדים מיהו מיסתבר לי דנשבע כיון דאיכא דררא דממונא תקון רבנן שבועה אע"ג דאית ליה מיגו. ופסק רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל שאם לפי ראות עיניהם של הדיינים נראה שהתובע כמערים לגלגל שבועה על הנתבע כגון עני התובע לעשיר שהלוה לו מה שאין ראוי להאמין ונראה לדיינים מתוך הענין שקר ורוצה לגלגל עליו שבוע' היסת וליכא דררא דממונא איתרע לה חזקה ולא משביעין לי' כשיש רגלים לדבר הניכרין לדיינין וטעמא דלא אמיד טעמא דסמכא הוא דאי הוה שכיב ר' מיאשא ולא פקיד דמסיק חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד. הילכך נראה לי שלא לחייב את העשיר הנתבע בטעני' תובעו אם יש הפלגה לענין עוני או לענין עושר שלא להעלות על דעת שהלוהו זה לזה מעולם דאין זה אלא מערים לחייבו שבועה ולהוציא ממנו ממון בשבועה:
השתא נמי כי ליתא לדר' חייא ניחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת פר' שבועת הדיינין ואמר התם רב חביבא מתני אסיפא מנה לי בידך אמר לו הן למחר אמר לו תניהו לי נתתיו לך פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת מאן דמתני ארישא כ"ש אסיפא ומאן דמתני אסיפא הכא הוא דאיכא דררא דממונא אבל ארישא לא. ופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כמאן דמתני ארישא מדמייתי להא דרב נחמן בשמעתין ארישא. ורב האי גאון זצ"ל פוסק כרב חביבא דמתני אסיפא אבל ברישא דליכא דררא דממונא שלא הודה לו כלל לא משביעינן ליה בפירוש לדידיה אלא משמתינן בסתם אבל מי שחייב לו ולא יודה שיהא בשמתא. וכן נראה לרבינו תם זצ"ל דהלכה כמאן דמתני אסיפא ומשמעתין אין ראיה דהכא נמי כיון שידוע דהוו מסרי ליה כל יומא חשיב דררא דממונא ועוד דאיכא סהדי דאכל תרי מנייהו. וכבר בא מעשה לפני רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל באומר לא היו דברים מעולם ופטר אותו משבועה כרב חביבא דמתני רב נחמן אסיפא ולא ארישא. ודשמעתין לאו ראיה דהכא חשיב דררא דממונא כדפרישי' והא דמייתי הכא דר"נ ארישא דמתני' אורחא דתלמודא הכי ורישא דמתני' נקט ולעולם סמיך אסיפ' דאיכא דררא דממונא. ואע"ג שפסק רבינו תם זצ"ל כרב חביבא דמתני אסיפא אפי' הכי לא היה מוחה בדיינין המשביעין אפי' היכא דליכא דררא דממונא. ואומר ר"ת דהיכא דאמר לויתי ופרעתי דחשיב דררא דממונא דמאחר שמודה שלוה ומשביעינן ליה אפי' לרב חביבא מיהו שמא לא היה נאמן במיגו דאי בעי אמר לא לויתי ובסיפא דוקא נשבע דאין יכול לומר לא לויתי שהרי הודה לו אתמול בעדים מיהו מיסתבר לי דנשבע כיון דאיכא דררא דממונא תקון רבנן שבועה אע"ג דאית ליה מיגו. ופסק רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל שאם לפי ראות עיניהם של הדיינים נראה שהתובע כמערים לגלגל שבועה על הנתבע כגון עני התובע לעשיר שהלוה לו מה שאין ראוי להאמין ונראה לדיינים מתוך הענין שקר ורוצה לגלגל עליו שבוע' היסת וליכא דררא דממונא איתרע לה חזקה ולא משביעין לי' כשיש רגלים לדבר הניכרין לדיינין וטעמא דלא אמיד טעמא דסמכא הוא דאי הוה שכיב ר' מיאשא ולא פקיד דמסיק חדא דידענא ביה בר' מיאשא דלא אמיד. הילכך נראה לי שלא לחייב את העשיר הנתבע בטעני' תובעו אם יש הפלגה לענין עוני או לענין עושר שלא להעלות על דעת שהלוהו זה לזה מעולם דאין זה אלא מערים לחייבו שבועה ולהוציא ממנו ממון בשבועה:
24
כ״הונראה בעיני דמ"מ משמתינן בסתם על כל מי שחייב לו שיודה ואם לאו יהא בשמתא וגם נראה בעיני שאם נותן העני אמתלא לדברים דמשבעינן ליה לעשיר:
25
כ״ו[שם]
ואמר רב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנת' לא עבדי'. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ואין שכנגדו נשבע ונוטל דפטור הוא זה. והא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם היינו בשבועה דאורייתא:
ואמר רב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנת' לא עבדי'. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל ואין שכנגדו נשבע ונוטל דפטור הוא זה. והא דאמר מתוך שאינו יכול לישבע משלם היינו בשבועה דאורייתא:
26
כ״זונראה שרוצה לומר דבשבועה דאורייתא מהפכינן אשכנגדו. וכן פי' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו והילכתא כל שבועה דאוריי' מהפכינן אשכנגדו בחשוד אבל שבועת היסת דתקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. ואי עביד איהו מדעתיה ואמר בעינא שישבע שבועת היסת ויטול עביד אבל ב"ד בלבד בלא דעת הנחשד לא מהפכי ואין משביעין חד מינייהו עד דמשכחי ראיה ונסמוך עלה ואי לא מייתו קיימי כדקיימי כההוא רעיא וכו' ובעל דין יש לו לאפוכי בכל שבועה אשכנגדו אפילו שבועת היסת עכ"ל. וההיא דפ' שבועת הדיינין דאמר בדאורייתא לא אפכי' בדרבנן אפכי' ההיא כשאינו חשוד ויכול לישבע:
27
כ״ח[שם ע"ב]
ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול לא קשיא הא דידיה הא דעלמא דאי לא תימא הכי אנן היותא לרועה היכי מסרינן הא קא עברינן משום ולפני עוד לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו:
ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול לא קשיא הא דידיה הא דעלמא דאי לא תימא הכי אנן היותא לרועה היכי מסרינן הא קא עברינן משום ולפני עוד לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו:
28
כ״טוכן הלכה דלא מיפסיל סתם רועה אלא אם כן הוא רועה של אחרים:
29
ל׳[שם]
אמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות פי' משעת כפירה אע"ג דלא נשבע עדיין נעשה עליו גזלן ונפסל לעדות וחייב עליו באונסין. ופרכינן בפקדון אמאי פסול לעדות נימא אשתמוטי קא משתמיט מניה סבר עד דבחישנא ומשכחן ליה. אמרי כי אמרי' הכופר בפקדון פסול לעדות כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא הוה איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע ביה אי נמי הוה נקיט ליה בידיה. וגריס רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דההיא שעתא דכפריה הוה איתיה לפקדון בידיה. ולא גרסי' ההיא שעתא דאשתבע דמשעת כפירה נתחייב באונסין ונפסל לעדות אע"ג דלא אישתבע כדאיתא בהגוזל עצים דאמר רב ששת הכופר בפקדון ובאו עדים נעשה עליו גזלן וחייב באונסין פי' הכופר בפקדון ובאו עדים נעשה גזלן עליו בשעת כפירה. ואעפ"י שלא נשבע ומיכן ואילך אין לו דין שומר חנם וחייב באונסין אם יאנם. מתיב דמי בד חמא ושכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא ואי איתא מכפירה הוא דמיפסל הכא במאי עסקינן דקאי באגם דלאו כפירה היא סבר אשתמיט לי מיהת עד דאזלינא ומייתינא ליה פי' למה לי למיתני גבי הנך דמשמע דלא מיפסיל דע שעת שבועה כי הנך הא משעת כפירה מיפסיל ליה משום דהוי גזלן. ומשני דקאי באנס וכן אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר בידיה נקט ליה. תדע דהיכא דאיכא למימר אישתמוטי איכוון עד דמייתי לה לא מיפסיל בלא שבועה דאמר רב אידי הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דהלואה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוין לדחותו עד שתשיג ידו. בפקדון פסול לעדות. ומוקמי' לה בראש פ' שנים אוחזין כגון דאמרי סהדי לההיא שעתא דכפר בידיה נקיט ליה ומיפסיל אע"ג דלא אישתבע דאי בדאישתבע מה לי מלוה ומה לי פקדון. כך פי' רש"י ז"ל התם בהגוזל עצים. ובשמעתי' נמי מוכח מפירושו הכי:
אמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר במלוה כשר לעדות בפקדון פסול לעדות פי' משעת כפירה אע"ג דלא נשבע עדיין נעשה עליו גזלן ונפסל לעדות וחייב עליו באונסין. ופרכינן בפקדון אמאי פסול לעדות נימא אשתמוטי קא משתמיט מניה סבר עד דבחישנא ומשכחן ליה. אמרי כי אמרי' הכופר בפקדון פסול לעדות כגון דאתו סהדי ואסהידו ביה דההיא שעתא הוה איתיה לפקדון בביתיה והוה ידע ביה אי נמי הוה נקיט ליה בידיה. וגריס רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דההיא שעתא דכפריה הוה איתיה לפקדון בידיה. ולא גרסי' ההיא שעתא דאשתבע דמשעת כפירה נתחייב באונסין ונפסל לעדות אע"ג דלא אישתבע כדאיתא בהגוזל עצים דאמר רב ששת הכופר בפקדון ובאו עדים נעשה עליו גזלן וחייב באונסין פי' הכופר בפקדון ובאו עדים נעשה גזלן עליו בשעת כפירה. ואעפ"י שלא נשבע ומיכן ואילך אין לו דין שומר חנם וחייב באונסין אם יאנם. מתיב דמי בד חמא ושכנגדו חשוד על השבועה אחד שבועת העדות ואחד שבועת הפקדון ואפי' שבועת שוא ואי איתא מכפירה הוא דמיפסל הכא במאי עסקינן דקאי באגם דלאו כפירה היא סבר אשתמיט לי מיהת עד דאזלינא ומייתינא ליה פי' למה לי למיתני גבי הנך דמשמע דלא מיפסיל דע שעת שבועה כי הנך הא משעת כפירה מיפסיל ליה משום דהוי גזלן. ומשני דקאי באנס וכן אמר רב ששת כגון דאמרי סהדי דכי כפר בידיה נקט ליה. תדע דהיכא דאיכא למימר אישתמוטי איכוון עד דמייתי לה לא מיפסיל בלא שבועה דאמר רב אידי הכופר במלוה ולא נשבע ובאו עדים כשר לעדות דהלואה להוצאה ניתנה ואינה עכשיו בידו ומתכוין לדחותו עד שתשיג ידו. בפקדון פסול לעדות. ומוקמי' לה בראש פ' שנים אוחזין כגון דאמרי סהדי לההיא שעתא דכפר בידיה נקיט ליה ומיפסיל אע"ג דלא אישתבע דאי בדאישתבע מה לי מלוה ומה לי פקדון. כך פי' רש"י ז"ל התם בהגוזל עצים. ובשמעתי' נמי מוכח מפירושו הכי:
30
ל״אהילכך אתבריר לן דכופר בפקדון פסול לעדות אע"ג דלא אישתבע ונעשה עליו גזלן וחייב באונסין וכגון דאית ליה סהדי דההיא שעתא דכפר ביה הוה ידע ביה דאיתיה בביתיה אי נמי הוה נקיט ליה בידיה דליכא למימר דלאישתמוטי איכוון. אבל אי איכא למימר דלאישתמוטי איכוון כשר:
31
ל״ב[דף ו' ע"א]
אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו. שאלו בני אשתנפש לרבינו תם זצ"ל ראובן טען על שמעון שחייב לו מנה ושמעון משיב שאינו חייב לו כלום אמר ראובן כיצד אתה אומר שאינך חייב לי אומר אתה שלא הלויתיך כלום או אומר אתה שהייתי אני חייב לך ממקום אחר. ושמעון השיב לא אפרש לך שום דבר אלא כמו שטענתי שאיני חייב לך כלום. ועתה יש על שמעון לפרש כיצד אינו חייב לו או לאו. והשיב להם ר"ת זצ"ל שיש על ראובן לפרש כיצד פרעו וכמה פרעו לפני בית דינו שיש דברים ששמעון חושבן פרעון ואינם פרעון מקניא לרבא וכגון מרגלית לקלים של עשיר דמיה מרובים ולעני דמיה מועטים כדאי' ס"פ שום היתומים בערכין וכן כל כיוצא בו ויש לבית דין לשמוע אם פרעונו פרעון לפי דבריו וישבע על דעת ב"ד:
אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו. שאלו בני אשתנפש לרבינו תם זצ"ל ראובן טען על שמעון שחייב לו מנה ושמעון משיב שאינו חייב לו כלום אמר ראובן כיצד אתה אומר שאינך חייב לי אומר אתה שלא הלויתיך כלום או אומר אתה שהייתי אני חייב לך ממקום אחר. ושמעון השיב לא אפרש לך שום דבר אלא כמו שטענתי שאיני חייב לך כלום. ועתה יש על שמעון לפרש כיצד אינו חייב לו או לאו. והשיב להם ר"ת זצ"ל שיש על ראובן לפרש כיצד פרעו וכמה פרעו לפני בית דינו שיש דברים ששמעון חושבן פרעון ואינם פרעון מקניא לרבא וכגון מרגלית לקלים של עשיר דמיה מרובים ולעני דמיה מועטים כדאי' ס"פ שום היתומים בערכין וכן כל כיוצא בו ויש לבית דין לשמוע אם פרעונו פרעון לפי דבריו וישבע על דעת ב"ד:
32
ל״גונראה בעיני להביא ראיה לדבריו מדאמר רב אידי בר אבין אמר רב חסדא הכופר בפקדון פסול לעדות וכגון דההיא שעתא הוה נקיט ליה בידיה ואי איתא שנשבע בסתם שאין בידו כלום אמאי פסול לעדות דילמא מלוה ישנה יש לו עליו ושפיר קאמר שאין לו משלו כלום ואפי' כשיבואו עדים ויעידו שהפקיד אצלו אכתי אמאי מיפסיל. אלא נראה בעיני שצריך לבאר דבריו לומר שלא הפקיד בידו כלום או שהחזיר לו פקדונו הילכך כשיבואו העדים ויעידו שהפקיד בידו או שלא החזיר לו הוה ליה כפרן ופסול לשבועה. ורש"י זצ"ל סובר שאין צריך לפרש אלא נשבע בסתם שאין לו משלו כלום. וכן כתב רבינו יהודה הכהן בספר הדינים . וששאלתם המלוה את חבירו ותבעו ואמר לו פרעתיך והלה אומר האיך פרעת לי והיכן פרעת לי ומה פרעת לי צריך לפרש או איך צריך לפרש. כך דעתי נוטה שא"צ לפרש שמצינו בכל מקום כיון שאמר פרעתיך או החזרתי לך או אין לך בידי שוב אין צריך יותר. ועוד דקיימא לן דיני ממונות לא בעי דרישה וחקירה וכי תימא כל האי גוונא דין מרומה הוא ובדין מרומה צריך לבדוק. מדחשו רבנן לקניא דרבא ותקינו לאשבועי לנתבע על דעת המקום ועל דעת בית דין דילמא אתי למיעבד כי קניא דרבא ובהא לא אשכחן דאצטריכו רבנן לפרושי ש"מ דלא צריך לפרש ש"מ. עכ"ל:
33
ל״דוכבר בא מעשה לפני מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל והורה שאין צריך לפרש והביא ראיה משמעתין דאמר אביי חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו פי' אביי פליג אדלעיל מינה וסבירא ליה דאי הוה חשדינן ליה אממונא בתוקף טליתו של חבירו הוי חשוד נמי אשבועתא אלא לא חשדינן ליה כגזלן אלא להכי אוחז עמו בטלית וטוען מצאתיה או כולה שלי במקח וממכר דהכי אוקימנא למתני' בריש פרקין דמורי היתרא מפני שמלוה ישנה יש לו עליו ולהכי מהימן נמי לן דלא מישתבע לשקר. ופריך אי הכי נישקול בלא שבועה כיון דסבירא לן דלא היה תפוס אם לא שהדין עמו אלא חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו. הילכך משביעינן ליה שבועה שאין לו בה פחות מחציה דפרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא מאי טעמא ממון אפשר בחזרה שבועה אי אפשר בחזרה זו היא פשוטה של הלכה. ושמעינן מינה שאף על פי שחשו חכמים שמה שטוען מצאתיה או קניתיה אינו כן אלא מפני שמלוה ישנה יש לו עליו ולא משבעינן ליה שמצאה או שקנאה אלא נשבע סתם שאין לו בה פחות מחציה איך שיהיה כדקתני מתניתין אע"פ שהוא טוען טענת ברי של מציאה או של מקח וממכר כדאית' לעיל לא רצו חכמים להשביעו בפירוש שמצאה או שקנאה אלא כפי מה שנדמה להם כדי להשביעו על דבר אמת כיון שאינו חשוד וכפרן כ"ש היכא דלא טעין איהו בהדיא שמשביעין אותו בסתם שאין בידו משלו כלום בשקר. ואי אפשר לפרש שנשבע בפירוש שאין לו בה פחות מחציה על ידי מציאה או על ידי מקח וממכר כמו שטוען טענת ברי שאם כן אפי' היה לו מלוה ישנה עליו נשבע לשקר ואדפריך ליה נישקול בלא שבועה הוה ליה למיפרך מרגניתא אי הכי היכי משביעין ליה לשוא דהא אביי סבירא ליה מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא כ"ש לפי סברת אביי כיון דחשיד לישבע שמצאה וזה שקר שלא נניח לו לישבע ותו מאי האי דמסיק גבי ספק מלוה פרשי אינשי מספק שבועה אדרבה ברור נשבע על שקר שמצאה או שקנאה אלא ש"מ דלא משביעין ליה בפירוש שחציה שלו על ידי מציאה או על ידי קנייה אלא שחציה שלו בסתם הא למדת דנשבע בסתם ואין צריך לפרש. ולפי דברי הרב צריך לפרש הא דאמר הכופר בפקדון פסול לעדות היינו כגון שנשבע שלא הפקידו אצלו ובאו עדים שהפקיד אצלו אבל אי הוה נשבע בסתם הכי נמי דכשר לעדות. מיהו אתיא לי בגמגום דא"כ ליפלוג בפקדון גופיה. מ"מ לענין הלכה למעשה נראה שאין צריך לפרש אלא נשבע בסתם ופטור. ופי' מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל שאם בשעה שהפקיד אצלו או הלוהו והתנה עמו בעדים שלא יעכב חובו או פקדונו בשום חוב שחייב לו ובשום טענת ערעור שביניהם שאז ודאי צריך לישבע בפירוש שפרע לו או החזיר לו פקדונו דלהכי אתני בהדיה כי היכי דלא לידחייה כדאמרי' פ' שבועת הדיינין ההוא דאמר לחבריה כי פרעתיו לא תתפעו אלא באפי ראובן ושמעון אזל פרעיה באפי סהדי אחריני אמר אביי באפי סהדי אמר ליה ובאפי סהדי פרעיה. רבא אמר להכי אמר באפי ראובן ושמעון כי היכי דלא לידחייה פי' שלא יוכל לדחותו ולומר פרעתי בפני סהדי אחריני הכא נמי הואיל והתנה עמו שלא לעכבו בשום טענה אחרת היאך נשביע אותו בסתם ונתלה במלוה ישנה או בשום ערעור אחר והוא קיבל על עצמו שלא לעכבו בשום טענה ולא בשום חוב אחר:
34
ל״ההילכך צריך לישבע בפירוש שלא הפקיד אצלו או שלא הלוהו. וכן הלכה למעשה:
35
ל״ו[שם ע"ב ודף ז' ע"א]
ההוא מסותא דהוו קא מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה וכו' עד עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטוה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש פי' והאי נמי דחזינ' ליה דאינו יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש. ופרכינן הא יכול להוציאו בדיינין הקדיש קדוש ואע"ג דלא אפקיה איני והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו פי' ואע"ג דסתם גזילה יכול להוציאו בדיינין הוא. ומשני מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן מסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין כל היכא דאיתא ברשותא דמריה קיימא פי' ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה עליה ראיה הקדישו קדוש:
ההוא מסותא דהוו קא מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא קם חד מינייהו אקדשה וכו' עד עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטוה מהא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש פי' והאי נמי דחזינ' ליה דאינו יכול להוציאו בדיינין שאין לו ראיה בדבר אין הקדישו קדוש. ופרכינן הא יכול להוציאו בדיינין הקדיש קדוש ואע"ג דלא אפקיה איני והאמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו פי' ואע"ג דסתם גזילה יכול להוציאו בדיינין הוא. ומשני מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן מסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין כל היכא דאיתא ברשותא דמריה קיימא פי' ושפיר פשיטנא מהא דאי הוה ליה עליה ראיה הקדישו קדוש:
36
ל״זהילכך מקרקעי דאיגזול מיניה ואית ליה ראיה בעדים אעפ"י שהם ביד גזלן יכול הנגזל להקדיש ואם אין לו עדים אין יכול להקדיש ומטלטלי דאיגזול מיניה והם ביד הגזלן אף על פי שיש לו עדים אינו יכול להקדיש אבל פקדון שהנפקד מודה לו ומזומן להחזיר לו אע"פ שהם ביד הנפקד יכול המפקיד להקדישו. וכן פסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פסק הרב ר' ברוך זצ"ל מארץ יון בפירושיו וכן מוכיח בפרק המוכר את הספינה גבי ההוא גברא דאייתי קרי לפומבדיתא אתא כל חד וחד ושקל קרא מיניה קם ואקדשינהו אתא לקמיה דרב כהנא אמר ליה אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וה"מ הוא דקייצי דמי אבל לא קייצי דמי ברשותא דמרייהו קיימי וקדשו ופי' רבינו שמואל זצ"ל שהרי לא לגוזלו נתכוונו דנימא שניהם אינם יכולים זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו שהרי על מנת להחזירם לקחם אם יעלה בדמיהם הילכך אכתי ברשותיה קאי עכ"ל. הא למדת דכל היכא דהנפקד בעי להחזיר למפקיד דברשות המפקיד קאי וקדיש. והיכא שהיו שנים נידונים על מטלטלי דהאי אמר דידי הוא והאי אמר דידי הוא ותרווייהו תפסי וקם חד מינייהו ואקדשה ושתיק ליה אידך ודאי אודויי אודי ליה וקדשה דאי לא ידע בעידנא דאקדשה אי נמי ידע וצווח מתחילה ועד סוף לא קדשה ואי דשתיק מעיקרא ולבסוף צווח פי' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל וקיימא לן כאם תמצי לומר בתרא דר' זירא שאם תקפה אחד בפנינו שאין מוציאין אותה מידו:
37
ל״חהילכך הקדישה בלא תקפה קדשה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והיכא דמטלטלי ברשותיה ואית לחבריה ביה טענה ומקדשיה ההוא דברשותיה ובתר כן שמע ההוא דלאו ברשותי' הרי זו קדשה. בערכין בפ' האומר משקלי עלי תניא המשכיר בית לחבירו והקדישו המשכיר. הדר בו מעלה שכר להקדש. ופרכינן הקדישו משכיר היכי מצי דייר בו במעילה קאי ושנינן כגון דאמר לכשיבא שכרו יקדש פי' שלא הקדיש גוף הבית אלא השכר הקדיש לכשיבא וכר' מאיר דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם:
38
ל״טלמדנו משם דהמשכיר בית לחבירו והקדישו הוי קדוש ודוקא שלא הקדים לו שכרו אז הוי קדוש אבל הקדים לו שכרו אין ההקדש חל עליו כההיא דירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו דתני המשכיר בית לחבירו ועמד והקדישו הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים לו שכרו הרי זה דר בתוכו בחנם. ופי' רבינו שמשון ב"ד אברהם זצ"ל שההקדש חל על שבח שיש לו למשכיר בו וכשהקדים לו שכרו תו לא הוי שבח דידיה דמשכיר אלא דשוכר ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אבל היכא דלא הקדים דאי לאו דהקדיש הוי שכרא דידי' השתא נמי הוי שכרא דהקדש וכיון דלאלתר חל עליו רשות הקדש הדר בו במעילה קאי והא דקתני הרי זה דר בתוכו ומעלה שכר להקדש אינו רוצה לומר דדר בו ממש דהא במעילה קאי אלא הכי קאמר אם היה דר בו ראוי להעלות שכר להקדש הילכך לא ידור. מיהו בגמ' דידן לא שני הכי. דדר בו ממש קאמר דומיא דנתצו חייב להעמיד לו בית דמיירי בדידה ממש. והא דתניא בתוספתא השוכר בית מחבירו ועמד בעל הבית והקדישה אינה מקודשת עד שתחזור לרשותו וכל מה שנהנה ממנו הרי הוא הקדש. ההיא כשהקדים לו שכרו והא דקתני וכל מה שנהנה ממנו הרי הוא הקדש אלאחר שתחזור לרשותו קאי. וכי תימא כיון דמעל נפק לחולין כדפרי' בפ' האומר משקלי עלי ה"מ גבי בית דהוי תלוש ולבסוף חיברו והוי כתלוש לענין ע"ז כדאיתא פ"ק דחולין ולענין מעילה כדאיתא במעילה פ' הנהנה הדר בבית של הקדש מעל אבל בתוס' קתני שדה ואין מעילה במחובר. הילכך המשכיר בית או שדה לחבירו ולא הקדי' לו שכרו והקדישו המשכיר ה"ז קדוש והשוכר אסור לו לדור בבית וגם בשדה אבל אם הקדים לו שכרו לא קדוש ומותר לדור בבית ובשדה:
39
מ׳בפרק השותפין בנדרים תנן המודר הנאה מחבירו ויש לו שם מרחץ ובית הבד מושכרין בעיר אם יש לו בהן תפיסת יד אסור אין לו בהן תפיסת יד מותר היינו משמע שאם השכיר בית לחבירו שאינו יכול לאוסרו עליו. וכבר בא מעשה לפני רבי' שמשון זצ"ל באחד שהשכיר בית לחבירו ואסרו עליו והורה שאינו יכול לאוסרו עליו דאע"ג דיכול להקדיש כדפרי' לעיל היינו משום שכשמקדיש כולה יש לו כח להקדיש מה ששוה יותר על דמי שכרו ועל דמי חובו ואסור להשתמש בו מפני חלקו של הקדש המעורב בו אבל זה אינו מקדישה אלא אוסרה בנדר וכיון שאין כאן הקדש אלא איסורא אין לו לחוש כלל לאיסור דמצינו שיש לו כח להקדש מלאיסור כדאמ' בכתובות פ' אע"פ בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו משמע שדבר חידוש הוא מי שאוסר פירותיו על חבירו מדמביא שמם ראיה ומה תימה הוא זה הלא גם להקדישם יכול אלא מה שיכול להקדישם אינו תימ' דיכול ליתנם לשמים כמו להדיוט אבל כשאוסרם בנדר אינו נותנם לשמים. וכן פי' רבי אליעזר ממיץ זצ"ל בפירושיו דכיון דאין לו בהם תפיסת יד מותר שיצא מרשותו ואע"ג דקיימא לן בע"ז פ"א דשכירות לא קניא. גבי נדר מותר. וכתב כיון שאינו בידו ונתנו ביד אחר ושעבדו או במשכון או בשכירות או בשאלה אינו יכול לאוסרו וכתב שכבר בא מעשה לפני רבינו תם זצ"ל בבית הנשאל והורה שאינו יכול לאוסרו. תנן בנדרים השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר רבי אליעזר בן יעקב אומר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ואסקינן בגמ' דדוקא דנדרו הנאה זה מזה כל אחד מרצונו פליגו רבנן עליה דר' אליעזר בן יעקב אבל בהדירו זה את זה מודו ליה לר' אליעזר בן יעקב דכאונסין דמו וזה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו אמר רב הונא הלכה כראב"י וכן א"ר אלעזר הלכה כראב"י. הילכך הא דפסקינן הלכה כראב"י היינו בנדרו הנאה זה מזה מרצונם אבל בהדירו זה את זה לא איצטריך למיפסק כוותיה דבהא אפי' רבנן מודו. ופי' רבינו אליעזר ממיץ זצ"ל בפירושיו הלכה כר' אליעזר דשרי ולאו מטעמיה דאילו ר"א סבר יש ברירה ואנן קיימא לן שלהי ביצה כר' אושעיא דאין ברירה בדאורייתא והלכה כר' אליעזר מטעם דלא קפדי אויתור דשרי. וכתב בשם רבינו תם זצ"ל דאפי' פירש המדיר לאסור את הדבר שרי דהא מתני' סתמא קתני שנדרו הנאה זה מזה ואפי' פירשו לאסור את החצר פסקינן כר' אליעזר דשרי מטעם דלא קפדי וטעמא דשרי אפי' פירשו חצר דכיון דהוי מידי דלא קפדי הוי כאילו השאילו זה לזה כל ימי היותם בשותפות ומאחר דהשאילו אע"ג דשאלה לא קניא אינן יכולין לאוסרו וגם אינו יכול לחזור משאילתו דחשבי' ליה כאלו פי' שאלה כל ימי היותם בשותפות ובבית הכנסת נמי אפילו פירש לאסור בית הכנסת שרי מה"ט כדפרי' עכ"ל:
40
מ״אונראה בעיני להביא ראיה דהכי קיימא לן דאדריסת הרגל לא קפדי אינשי ושרי אפי' במודר הנאה אפי' למ"ד דלית ליה ברירה דתנן פ"ק דמגילה אין בין מודר הנאה מחבירו למודר הימנו מאכל אלא דריסת [הרגל] ופרכי' דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי אמר רב אדא בר אהבה הא מני ר' אליעזר היא דתניא ר' אליעזר אומר אפי' ויתור אסור במודר הנאה מדפריך סתמא דתלמודא דרך פשיטותא דריסת הרגל הא לא קפדי אינשי ושרי אפי' במודר הנאה ש"מ דקים ליה לתלמודא דהכי הילכתא. וא"ת דאדרבה מדסתם לן תלמודא התם כר' אליעזר דאפי' ויתור אסור במודר הנאה ש"מ דהכי הילכתא. לא היא דהכי נמי תנן התם אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד ואמ' בגמ' הא לענין מכשירי אוכל נפש זה וזה שוין מתני' דלא כר' יהודה וכו' אפי' הכי פסקו רבא ורב חסדא דהלכה כר' יהודה אלמא לית הילכתא כההוא סתמא הכי נמי אפשר דלית הילכתא כי האי סתמא דסתם לן דריסת הרגל אסור במודר הנאה. ותו דהא דתנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר אוקמ' רבינא בפ' חזקת הבתים אליבא דר' אליעזר דאמר אפי' ויתור אסור במודר הנאה ובשמעתי' פסקי' כר' אליעזר בן יעקב דפליג על מתני' הלא למדת דליתא לדר' אליעזר (בן יעקב) דאסר ויתור במודר הנאה. ולשון רבינו שמואל זצ"ל נמי משמע הכי דפי' בחזקת הבתים רבינא אמר לעולם לא קפדי בהעמדה ברי כדתנן לא הוי חזקה וגבי נדרים נמי מותרין ליכנס לחצר והא דקתני אסורין ר' אליעזר היא דמחמיר בנדרים דאפי' דבר שאין הנאה כ"כ אסור. מדפי' וגבי נדרים נמי מותרין משמע דהכי הילכתא ס"ל:
41
מ״בהילכך איתבריר לן דהלכה כר' אליעזר בן יעקב אע"ג דלית לן ברירה בדאורייתא. הילכך הא דתנן במתניתין הרי את עלי ואני עליך שניהם אסורין בדבר שבאותה העיר כגון הרחבה. והמרחץ. ובית הכנסת והתיבה והספרים ההיא ר' אליעזר היא דאסור ויתור במודר הנאה ולית הילכתא כוותיה אלא כר' אליעזר בן יעקב קיימא לן דשרי כדפרישית הילכך ליתא לדהרב ר' משה בר מיימון דאסור בית הכנסת:
42
מ״גהילכך בית הכנסת של שותפין או בית הכנסת של הקהל אי נמי בנאה אדם אחד ונתנה לכל הקהל אינה נאסרת במודר הנאה אפי' במפרש בית הכנסת דכיון דשותפין נינהו הו"ל כאילו השאילו ואין יכול לאסור. ובסתם נמי בלא טעם זה א"י לאסור דדרה"ג שרי במודר הנאה ואם בה"כ של יחיד הוא כגון אדם שדר בישוב ובאים כל בני הישוב להתפלל בביתו ודאי אם השאיל להם בית הכנסת שאמר להם אני משאיל לכם בית הכנסת זה להתפלל בו שוב אינו יכול לאסור עליהם אבל אם לא אמר להם אני משאיל לכם וגם אין להם בו שותפות ודאי יכול לאסור עליהם ובמפרש דריסת הרגל לתפילה. וכן סובר רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל שכך השיב בתשובתו ועל המדיר חבירו על דעת רבים והיה בית הכנסת בביתו של מדיר ואין מנין בעיר אפי' עם המודר. נ"ל כי דבר מצוה הוא ולא מיבעיא דהיכא דאתי מנין לפרקים אלא אפילו לא אתי מנין לפרקים מצוה הוא שישתתפו שילכו ביחד לבית אלהים ילכו ברגש כיון שכבר קבע שם מקום לתפילה ומתוך כך קובעין עצמן לתפילה ומתכוונים לאביהם שבשמים ואין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת. עכ"ל. הרי זה לא כתב שאין הנדר חל אלא כתב שדבר מצוה כלומר אע"פ שהדירו על דעת רבים יכול להתיר נדרו ולדבר מצוה יש התרה אפי' בהדירו על דעת רבים:
43
מ״ד[דף ז' ע"א]
ת"ר שנים אדוקים בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי ר'. רשב"ג אומר יחלוקו. נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. אמר רבא אמר רב נחמן במקוים דברי הכל לא פליגי דיחלוקו כי פליגי כשאין מקוים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אי מקיים ליה פליג ואי לא לא פליג. פי' רש"י זצ"ל אע"פ שהלוה הזה מודה שכתב השטר ולוה המעות צריך מלוה לקיימו בחותמיו ואפלו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיו כל זמן שאינו מקוים דמאן קא משוי ליה לשטרא לוה שמודה שכתבו ולוה הוא דקאמר דפרוע אבל אם השטר מקוים ומוחזק אין הלוה נאמן לומר פרעתיך. הילכך זה ששניהם אדוקין ומוחזקין בו אי מקיים מהא מלוה בעדים ומשוי ליה לשטרא מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זו שאדוק בתוכו והרי הוא כשאר מציאה ופליגי אי לא לא פליגי שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי. ורשב"ג סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה יחלקו לאלתר:
ת"ר שנים אדוקים בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלך הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי ר'. רשב"ג אומר יחלוקו. נפל ליד דיין לא יוציאו עולמית ר' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו. אמר רבא אמר רב נחמן במקוים דברי הכל לא פליגי דיחלוקו כי פליגי כשאין מקוים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אי מקיים ליה פליג ואי לא לא פליג. פי' רש"י זצ"ל אע"פ שהלוה הזה מודה שכתב השטר ולוה המעות צריך מלוה לקיימו בחותמיו ואפלו השטר בידו נאמן הלוה לומר פרעתיו כל זמן שאינו מקוים דמאן קא משוי ליה לשטרא לוה שמודה שכתבו ולוה הוא דקאמר דפרוע אבל אם השטר מקוים ומוחזק אין הלוה נאמן לומר פרעתיך. הילכך זה ששניהם אדוקין ומוחזקין בו אי מקיים מהא מלוה בעדים ומשוי ליה לשטרא מעליא אין הלוה נאמן באמירתו אלא על ידי חזקה זו שאדוק בתוכו והרי הוא כשאר מציאה ופליגי אי לא לא פליגי שאפילו כולו ביד המלוה נאמן הלוה לומר פרעתי. ורשב"ג סבר מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה יחלקו לאלתר:
44
מ״הפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כרבי דאמר מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ובפ"ב דכתובות קסבר רב נחמן מודה בשטר שכתבו שצריך לקיימו ועציך עיון בשלהי פ' מי שמת בשמעתין שאל רשב"ל את ר' יוחנן זו היא ששנויה במשנת בר קפרא הרי שהיה אוכל שדה ובא בחזקת שהיא שלו כו' דהתם פסק רבי' שמואל זצ"ל דמודה בשטר שכתבו שאין צריך לקיימו כשמואל וכר' יוחנן לא שנא היכא דעדים מרעי ליה לומר אנוסים היינו דהא מסקי' נמי התם לההיא דכתובות דאין נאמנים לפוסלו:
45
מ״ו[דף ט' ע"א]
א"ל רב אסי לרב כהנא אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת הכי נמי דלא קני אלא מאי דעבד עבד וקני:
א"ל רב אסי לרב כהנא אלא מעתה הגביה ארנקי בשבת שאין דרכן של בני אדם להגביה ארנקי בשבת הכי נמי דלא קני אלא מאי דעבד עבד וקני:
46
מ״זכתב רבינו שמשון בר' אברהם זצ"ל מיכן משמע שאם מצא ארנקי בשבת אסור ליטלו אע"פ שירא שיקדמנו אחר ואם היה מותר היכי מדמי ליה לרכיבה בעיר דאין דרך לעשות אפי' במציאה דהא אפשר בהנהגה אבל הגבהת ארנקי בשבת דרך לעשות במציאה אלא ש"מ דאסור והא דאמרי' בפ' מי שהחשיך דוקא כיסו אבל מציאה לא לאו דוקא ליתן לנכרי או להוליך פחות מד' אמות אסור אבל להגביה שרי אלא אפי' להגביה נמי אסור מטעם טילטול דמוקצה מיהו שמעינן מהא דאם הגביה בדיעבד קנה:
47
מ״ח[שם ע"ב]
בעי ר' אלעזר האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו לקנות. מי קאמר ליה קני. פי' משמע לקנות אתה מתכוין לקנות אני איני מקנה לך אלא הכי קאמר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים שעליה או לא. אמר רבא אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי מיקנו כלים במשיכה דבהמה פי' ומדקמיבעיא לך במוסר כלים בלא בהמה מכלל דבמוכר שניהם פשיטא לך דמקני בהמה קני כלים משום תורת חצר דקיימא לן חצירו של אדם קונה לו ובהמתו כחצירו אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני וכי תימא כשעמדה כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה. והילכתא בכפותה פי' קונה מטעם חצר הילכך לא פסיקא ליה למיבעי בקני בהמה וקני כלי' אבל למשו' פסיק' ליה אפי' בכפותה ולא איפשיט:
בעי ר' אלעזר האומר לחבירו משוך בהמה זו לקנות כלים שעליה מהו לקנות. מי קאמר ליה קני. פי' משמע לקנות אתה מתכוין לקנות אני איני מקנה לך אלא הכי קאמר משוך בהמה זו וקני כלים שעליה מהו מי מהניא משיכה דבהמה לאקנויי כלים שעליה או לא. אמר רבא אי אמר ליה קני בהמה וקני כלים מי מיקנו כלים במשיכה דבהמה פי' ומדקמיבעיא לך במוסר כלים בלא בהמה מכלל דבמוכר שניהם פשיטא לך דמקני בהמה קני כלים משום תורת חצר דקיימא לן חצירו של אדם קונה לו ובהמתו כחצירו אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קני וכי תימא כשעמדה כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה. והילכתא בכפותה פי' קונה מטעם חצר הילכך לא פסיקא ליה למיבעי בקני בהמה וקני כלי' אבל למשו' פסיק' ליה אפי' בכפותה ולא איפשיט:
48
מ״טהילכך היכא דא"ל קני בהמה וקני כלים והבהמה כפותה והיו כלים שעליה וא"ל קנה בהמה וקנה כלים שעליה כיון שמשכה קיימא לה הבהמה ברשותיה וקנה גם הבהמה גם הכלים ואם אין הבהמה כפותה קנה הבהמה ולא הכלים. והיכא שאמר לו משוך בהמה זו וקנה כלים שעליה והבהמה כפותה לא איפשיט לך אי קני כלים אי לא. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמדנקט בהמה ולא נקט קופה משוך קופה זו וקנה כלים שבתוכה משמע דהתם פשיטא לן דקני לפי שהקופה והכלים שבתוכה משיכתם שוה אבל משיכת הבהמה ע"י הילוך ומשיכת הכלים על ידי גרירה ואע"ג דבהמה כפותה נמי איירי. ופי' רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל מיכן משמע דהאדם האומר לחבירו משוך חפץ זה לקנותו לא קנה עד דא"ל קנה אותו דמשמע משוך לקנותו אבל אני איני מקנה לך כדפי' רש"י כדפרישית לעיל:
49
נ׳[שם]
מתני' היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה. אם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר ולא כלום. פירש"י זצ"ל ואפי' אמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו האי כיון דיהבה ניהליה קנייה ממה נפשך אי קנייה קמא בלא מתכוין הא יהבה ניהליה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין הוי לה הפקר עד דמטת לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קניה עכ"ל. הרי מספקא ליה הגבהה בלא מתכוין בהפקר אי קניא אי לא קניא. ונראה בעיני דה"מ במגביה מציאה לצורך חבירו הוא דמספקא ליה דכיון שנתנה ליד חבירו תו לא מהימן לומר שהגביה לצורך עצמו. ומספקא לן כל הגבהה כי האי גווגא שהגביהה לצורך חבירו ולא נתכון בעצמו לקנות אי קני איהו המגביה בהאי הגבהה אי לאו וכפלוגתא דרב נחמן ורב ששת שלהי מסכת ביצה דאיתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קמיפלגי מר סבר בירא דהפקירא הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא. ואמר במסקנא לא דכולי עלמא בירא דהפקירא הוא אלא הכא במגביה מציאה לחבירו וקנה חבירו קא מיפלגי מר סבר קנה חבירו ומר סבר לא קנה. ופי' רבי' ש"י זצ"ל דה"ג ובמגביה מציאה לחבירו קמיפלגי ול"ג במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קמיפלגי. ול"ג נמי מר סבר קנה חבירו וכו' דאם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דמיבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חבירו דהאמר כרגלי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין אמרינן רב נחמן ורב חסדא תרוייהו אמרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אלא ה"ג במגביה מציאה לחבירו קמיפלגי ותו לא ופירוש במגביה מציאה לחבירו ודכולי עלמא לא קנה חבירו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה או לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלא דעתיה למיקני אלא למי שנתמלאו לו קנאם במשיכה בשקיבלם שבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמר לא קנה חבירו כל זמן שהם ביד המגביה אמר דיכול לומר לו אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קני דתנן התם ואם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. ורב ששת אמר קנה המגביה תחילה ומידו קיבלם זה הילכך כרגלי הממלא עכ"ל. דהיינו נמי איפליגו במגביה לצורך חבירו ולא מיכוין איהו גופיה למיקני ומתני' מיפרשא לר"נ דזכי בה חבריה מהפקירא ולרב ששת זכי בה מכח מתנה:
מתני' היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה. אם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחלה לא אמר ולא כלום. פירש"י זצ"ל ואפי' אמר המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו האי כיון דיהבה ניהליה קנייה ממה נפשך אי קנייה קמא בלא מתכוין הא יהבה ניהליה ואי לא קנייה קמא משום דלא היה מתכוין הוי לה הפקר עד דמטת לידיה דהאי וקנייה האי במאי דעקרה מידיה דקמא לשם קניה עכ"ל. הרי מספקא ליה הגבהה בלא מתכוין בהפקר אי קניא אי לא קניא. ונראה בעיני דה"מ במגביה מציאה לצורך חבירו הוא דמספקא ליה דכיון שנתנה ליד חבירו תו לא מהימן לומר שהגביה לצורך עצמו. ומספקא לן כל הגבהה כי האי גווגא שהגביהה לצורך חבירו ולא נתכון בעצמו לקנות אי קני איהו המגביה בהאי הגבהה אי לאו וכפלוגתא דרב נחמן ורב ששת שלהי מסכת ביצה דאיתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קמיפלגי מר סבר בירא דהפקירא הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא. ואמר במסקנא לא דכולי עלמא בירא דהפקירא הוא אלא הכא במגביה מציאה לחבירו וקנה חבירו קא מיפלגי מר סבר קנה חבירו ומר סבר לא קנה. ופי' רבי' ש"י זצ"ל דה"ג ובמגביה מציאה לחבירו קמיפלגי ול"ג במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו קמיפלגי. ול"ג נמי מר סבר קנה חבירו וכו' דאם כן קשיא דרב נחמן אדרב נחמן דמיבעי לן לפרושי הכא דרב נחמן סבר קנה חבירו דהאמר כרגלי שנתמלאו לו ובשנים אוחזין אמרינן רב נחמן ורב חסדא תרוייהו אמרי המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו. אלא ה"ג במגביה מציאה לחבירו קמיפלגי ותו לא ופירוש במגביה מציאה לחבירו ודכולי עלמא לא קנה חבירו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה או לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלא דעתיה למיקני אלא למי שנתמלאו לו קנאם במשיכה בשקיבלם שבאו לרשותו ודעתו לקנות דכי אמר לא קנה חבירו כל זמן שהם ביד המגביה אמר דיכול לומר לו אני אזכה בה לעצמי אבל משנתנה לו קני דתנן התם ואם משנתנה אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום. ורב ששת אמר קנה המגביה תחילה ומידו קיבלם זה הילכך כרגלי הממלא עכ"ל. דהיינו נמי איפליגו במגביה לצורך חבירו ולא מיכוין איהו גופיה למיקני ומתני' מיפרשא לר"נ דזכי בה חבריה מהפקירא ולרב ששת זכי בה מכח מתנה:
50
נ״אהילכך היכא שהגביה מציאה לצורך חבירו בין לרב ששת בין לרב נחמן הויא של המגביה לרב ששת דהא קני בלא מתכוון ולרב נחמן כל זמן שהיא בידו יכול לזכות בה בעצמו אעפ"י שהגבהתה היתה לצורך חבירו ולא נפקא מינה בפלוגתייהו אלא לענין עירוב דלרב נחמן כרגלי מי שנתמלאו לו ולרב ששת כרגלי הממלא אבל היכא שהגביה בסתם שלא נתכוון לקנות וגם לא נתכוון לצורך חבירו קני וכגון שהגביה ג' טפחים כההיא דפ' המניח את הכד דתנן ההופך את הגלל לרשות הרבים והוזק בהן אחר חייב בנזקיו ואמר ר' אלעזר לא שנו אלא שנתכוון לזכות. אבל לא נתכוון לזכות בה פטור ואוקמא רב אשי לההיא דר' אלעזר כשהפכה לפחות מג' דהא דמוקים ר' אלעזר למתני' כי לא נתכוון לזכות בה פטור לכשהפכה לפחות משלשה דמתחילה לא הגביה ג' הילכך לאו הגבהה היא דכל פחות מג' כלבוד דמי. ופרכינן מאי דוחקיה לאוקמא כגון שהפכה לפחות מג' וטעמא דכי נתכוון לזכות בה הא לא נתכוון לזכות בה לא. לוקמה למעלה מג' דאגבהא טובא ואע"ג דלא נתכוון לזכות בה ואמר רבא מתני' קשיתיה וכו':
51
נ״בהא למדת דהגבהה למעלה משלשה קניא בהפקר אפי' בלא מתכוין ולמטה משלשה אי מתכוין למיקני קניא ואי לא לא קניא והכי משמע בפ' הבית והעליה בשמעתא דחבטה בהפקר תנאי היא וההיא דיבמות פר"ג דאמר רב יוסף עשאוה כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דל"ק דמשמע דהגבהה בלא מתכוין לא קניא שאני התם דהויא לה הגבהה בטעות דהא סבור ששלו הן ואסח דעתיה לגמרי מלמיקני אבל היכא דידע שהוא של הפקר ואגביה בסתם ג' טפחים הכי נמי דקני ובפחות מג' טפחים קני במתכוין לקנות. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר' משה נב"ה:
52
נ״ג[דף י' ע"א]
רב נחמן ורב חסדא אמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו לפי' רש"י זצ"ל שפירש שילהי ביצה דרב נחמן ורב ששת תרווייהו סבירא להו מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ ר' יוחנן דאמר קני חבירו הוה ליה יחידאה ולית הילכתא כוותיה ותו דקיי"ל הלכה כר"נ בדיני. ולר"ת זצ"ל נמי דפי' בשילהי ביצה דרב נחמן סבר לא קנה חבירו ולא קנה לא זה ולא זה עד שיבא ליד מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר קנה חבירו ולפיכך הם כרגלי הממלא דהאי דקנה היינו מטעמא דמפרש הכא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דאין זוכה אלא מיכן והלאה על כן הויא כרגליו של הממלא אע"ג דלפירושו רב ששת כר' יוחנן דאמר קנה חבירו אכתי קיי"ל דלא קנה דהילכתא כרב נחמן בדיני ורב חסדא נמי קאי כוותי'. וסוגיא דידי דפרישית לעיל מיתוקמא שפיר אפי' לפי' ר"ת דהגבהה בסתם בהפקר קניא:
רב נחמן ורב חסדא אמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו לפי' רש"י זצ"ל שפירש שילהי ביצה דרב נחמן ורב ששת תרווייהו סבירא להו מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ ר' יוחנן דאמר קני חבירו הוה ליה יחידאה ולית הילכתא כוותיה ותו דקיי"ל הלכה כר"נ בדיני. ולר"ת זצ"ל נמי דפי' בשילהי ביצה דרב נחמן סבר לא קנה חבירו ולא קנה לא זה ולא זה עד שיבא ליד מי שנתמלאו לו ורב ששת סבר קנה חבירו ולפיכך הם כרגלי הממלא דהאי דקנה היינו מטעמא דמפרש הכא מיגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה וכיון דאין זוכה אלא מיכן והלאה על כן הויא כרגליו של הממלא אע"ג דלפירושו רב ששת כר' יוחנן דאמר קנה חבירו אכתי קיי"ל דלא קנה דהילכתא כרב נחמן בדיני ורב חסדא נמי קאי כוותי'. וסוגיא דידי דפרישית לעיל מיתוקמא שפיר אפי' לפי' ר"ת דהגבהה בסתם בהפקר קניא:
53
נ״דופר"ח זצ"ל וכן הרב ר' ברוך זצ"ל פסקו כר' יוחנן דקנה חבירו משנ' דרב נחמן הדר ביה שילהי ביצה דשיטת רש"י זצ"ל ישרה בעיני לפסוק דלא קנה חבירו דאפילו לדידהו דלא גרסי גירסת רש"י זצ"ל שילהי מסכת ביצה אכתי מנלן דמההיא דבבא מציעה הדר ביה דילמא מההיא דביצה הדר ביה:
54
נ״ה[שם]
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא הוי תוכם לבעל חוב במקום שחב לאחרים וכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. פי' רש"י זצ"ל כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות תופס מאליו וחב לאחרים מאחר שלא עשאו שליח ולתפוס ליתא אלא אפילו עשאוהו שליח לתפוס לא קנה כההיא דפ' הכותב דיימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא שכיב שבק ארעה א"ל לשלוחיה זיל תפסה ניהלי אזל תפסה ליה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע א"ל את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והכי משמע משמעתין דבעי רב נחמן למידק ממתני' דמעני לעני מחלוקת ממתני' דקתני תנה לי ואמר אני זכיתי בה זכה בה אע"ג דלא אמר תחילה כרבנן והתם הרי עשאו שליח דקאמר תנה לי וקתני דלא קנה והיינו טעמא משום דחב לאחרים והא דא"ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אע"ג דסבר בפ' הכותב דהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה שאני גבי מציאה כדקאמר טעמא דמשום דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
רב נחמן ורב חסדא דאמרי תרווייהו המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו מאי טעמא הוי תוכם לבעל חוב במקום שחב לאחרים וכל התופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה. פי' רש"י זצ"ל כדאמר בכתובות דלאו כל כמיניה להיות תופס מאליו וחב לאחרים מאחר שלא עשאו שליח ולתפוס ליתא אלא אפילו עשאוהו שליח לתפוס לא קנה כההיא דפ' הכותב דיימר בר חשו הוה מסיק ביה זוזי בההוא גברא שכיב שבק ארעה א"ל לשלוחיה זיל תפסה ניהלי אזל תפסה ליה פגעו ביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע א"ל את תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים ואמר ר' יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה והכי משמע משמעתין דבעי רב נחמן למידק ממתני' דמעני לעני מחלוקת ממתני' דקתני תנה לי ואמר אני זכיתי בה זכה בה אע"ג דלא אמר תחילה כרבנן והתם הרי עשאו שליח דקאמר תנה לי וקתני דלא קנה והיינו טעמא משום דחב לאחרים והא דא"ר יוחנן המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אע"ג דסבר בפ' הכותב דהתופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה שאני גבי מציאה כדקאמר טעמא דמשום דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה:
55
נ״ומתני' היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבי' תנה לי נטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה:
56
נ״זמיכן יש ללמוד שאם ראובן חייב לשמעון חוב הידוע ואמר ראובן לשמעון טול מנה זה וזכה בו ללוי שאני חייב לו וקבל שמעון המנה מיד ראובן בשתיקה ולאחר שקיבל אמר לעצמי זכיתי בו בעבור חוב שאתה חייב לי זכה שמעון במנה ונאמן לומר שלעצמו זכה בו שהרי נכסי ראובן כלפי שמעון ולוי כהפקר הם לפי החוב שחייב להם וכשם שגבי מציאה נאמן לומר לעצמי זכיתי אף על פי שראובן הראה לו את המציאה הכא נמי אע"פ שראובן אמר לו טול מנה זה וזכה בו ללוי נאמן שמעון לומר שזכה בו לעצמו וזכייתו זכיה היא ואין לו ללוי על שמעון כלום. כך נראה בעיני אני המחבר:
57
נ״ח[שם]
נטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום נפלו לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו פי' רבינו תם זצ"ל דאפי' רשע לא מיקרי שאין הפקר ומציאה מצויין לו במקום אחר ולא דמי לההיא דפ' האומר דרב גידל הוה מהפך בההיא ארעא אזל ר' אבא זבנה דמייתי עלה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו רשע דהתם במקח וממכר עסקינן שימצא קרקע אחריתי למיזבן הילכך לא הוה ליה לזבוני ארעא דהפיך בה רב גידל. אבל הפקר ומציאה לא שכיחי הילכך אפי' רשע לא מיקרי. וההיא דפ' לא יחפור דאמר התם מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג התם הוי כמו שכירות ומקח וממכר שיכול להשתכר במקום אחר הכא נמי יכול לפרוס מצודתו במקום אחר. הילכך נראה בעיני דהואיל שבזה הדבר תלוי דכל היכא שיכול להשתכר במקום אחר שאז מעכבין עליו ונקרא רשע:
נטל מקצת פיאה וזרק לו על השאר אין לו בה כלום נפלו לו עליה פירס טליתו עליה מעבירין אותה הימנו פי' רבינו תם זצ"ל דאפי' רשע לא מיקרי שאין הפקר ומציאה מצויין לו במקום אחר ולא דמי לההיא דפ' האומר דרב גידל הוה מהפך בההיא ארעא אזל ר' אבא זבנה דמייתי עלה עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה ממנו רשע דהתם במקח וממכר עסקינן שימצא קרקע אחריתי למיזבן הילכך לא הוה ליה לזבוני ארעא דהפיך בה רב גידל. אבל הפקר ומציאה לא שכיחי הילכך אפי' רשע לא מיקרי. וההיא דפ' לא יחפור דאמר התם מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג התם הוי כמו שכירות ומקח וממכר שיכול להשתכר במקום אחר הכא נמי יכול לפרוס מצודתו במקום אחר. הילכך נראה בעיני דהואיל שבזה הדבר תלוי דכל היכא שיכול להשתכר במקום אחר שאז מעכבין עליו ונקרא רשע:
58
נ״טואותן הלואות שמלוים לעכומ"ז ויש לו לישראל גוי מערופיא שלו שרגיל תדיר ללות ממנו אסור לו לישראל אחר להרגילו אצלו ולסלקו מישראל הרגיל אצלו שהרי יכול להלוות לנוי אחר דהרבה גוים לווין שכיחי ודמי למקח וממכר דאסור הואיל ויכול לקנות במקום אחר. וכן מצאתי כתוב בשם רבי' שמואל בן רבינו מאיר זצ"ל דאסור וכתב ודמי לההיא דלא יחפור דאמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקי ריחיא גביה דינא הוא דמעכב עלויה ודמי נמי למרחיקין מצודת הדג מן הדג . ובשם רבינו תם זצ"ל מצאתי דשרי דקיימא לן בחזקת הבתים דנכסי העכומ"ז הרי הן כהפקר דאמר רב יהודה אמר שמואל נכסי העכומ"ז הרי הם כמדבר הפקר שאם קדם ישראל אחר והחזיק בה קנה כאילו הן נכסי הגר ואפי' מעות אין מחזיר ללוקח ראשון אלמא נכסי העכומ"ז הפקר הן. ואין נראה בעיני כלל ואע"ג דהפקר הן ואם החזיק בה זכה מ"מ לכתחילה אין לו לעשות ואי עביד נקרא רשע כדפי' רבינו שמואל זצ"ל התם. ותו מדברי רבינו תם זצ"ל גופיה משמע לאיסורא דאע"ג דנכסי הגוי הרי הן כהפקר מ"מ הרי הוא דמי למצודת הדג דאע"ג דהפקר הן מ"מ אפי' הכי מרחיקין המצודה הכא נמי לא שנא. הילכך נראה בעיני לאיסורא כדברי רבי' שמואל זצ"ל:
59
ס׳[דף י"א ע"א]
ראה אותן רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פירחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו. ופרכינן ותקני לו שדהו דאמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ושנינן ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא. וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו וכן אמר רב אסי והוא שעומד בצר שדהו. וכן אמר רבה בר בר הנה א"ר יוחנן והוא שעומד בצד שדהו. וכן הלכה דחצר משתמרת קונה שלא מדעתו. אבל חצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד שדהו והא דתנן במתניתין ואמר זכתה לי שדי לאו דוקא נקט ואמר אלא אע"ג דלא אמר נמי קנה כדפרכי' לעיל גבי ארבע אמות ואי תקינו ליה רבנן כי לא אמר מאי הוי. וכן מוכח בפ' שור שנגח את הפרה גבי משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר:
ראה אותן רצין אחר צבי שבור אחר גוזלות שלא פירחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו. אמר רב יהודה אמר שמואל והוא שעומד בצד שדהו. ופרכינן ותקני לו שדהו דאמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. ושנינן ה"מ בחצר המשתמרת אבל בחצר שאינה משתמרת אי עומד בצד שדהו אין ואי לא לא. וכן אמר עולא והוא שעומד בצד שדהו וכן אמר רב אסי והוא שעומד בצר שדהו. וכן אמר רבה בר בר הנה א"ר יוחנן והוא שעומד בצד שדהו. וכן הלכה דחצר משתמרת קונה שלא מדעתו. אבל חצר שאינה משתמרת בעינן שיהא עומד בצד שדהו והא דתנן במתניתין ואמר זכתה לי שדי לאו דוקא נקט ואמר אלא אע"ג דלא אמר נמי קנה כדפרכי' לעיל גבי ארבע אמות ואי תקינו ליה רבנן כי לא אמר מאי הוי. וכן מוכח בפ' שור שנגח את הפרה גבי משכונו של גר ביד ישראל ומת הגר ובא ישראל אחר והחזיק בו זה קנה כנגד מעותיו וזה קנה השאר:
60
ס״אוכתב רבי' יצחק אלפסי זצ"ל ודוקא לענין מציאה אבל לענין גט כגון שזרק גט לחצירה אפי' חצר המשתמרת אי עומד' בצד חצירה הוי גט ואי לא לא הוי גט דהאי חצר איתרבאי משום יד ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה ואין חבין לאדם אלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לה זכין לאדם שלא בפניו עכ"ל:
61
ס״ב[שם]
מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' והתם קתני סיפא ונתקבלו שכר זה מזה. ותימה למה לא השאיל להם המקום ויקנה להם בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאמר בהזורק בגיטין לושאיל ליה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח:
מעשה בר"ג וזקנים שהיו באים בספינה ואמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וכו' והתם קתני סיפא ונתקבלו שכר זה מזה. ותימה למה לא השאיל להם המקום ויקנה להם בחליפין ובכך יקנו המעשר כדאמר בהזורק בגיטין לושאיל ליה דוכתא דמנח ביה גיטא ותיזיל איהי ותיחוד ותפתח:
62
ס״גונראה שיש מיכן ללמוד דאין שאילת קרקע נקנית בחליפין וכי תימא דשדה בשאלה מטלטלי במתנה לא מיקנו באגב כדבעינן למימר פ"ק דקידושין גבי שדה במכר ומטלטלין במתנה הניחא למ"ד מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם אבל לר' אבא דבסמוך דלא קבלה מיניה לא שייך למימר הכי דקני מטעם חצר:
63
ס״ד[שם ע"ב]
א"ל ההוא מדרבנן. ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. ר' זירא קיבלה ר' אבא לא קיבלה אמר רבא שפיר עבד ר' אבא דלא קיבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה היא וטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע פי' המעשרות הללו אינן חשובים ממון אלא טובת הנאה בעלמא שבידו לתתו לכל מי שירצה ואינה חשובה ממון לחול עליה קנין חליפין הכי נמי אינה ממון לקנות אגב קרקע. ושנינן ולא היא מתנות נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימת' היא. פי' לא היא האי וכי לא היה להם לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע דשפיר איכא למילף מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ודקשיא לך נקנינהו בחליפין מתנות של כהונה ולויה ומעשר עני כתיב בהן נתינה כדכתיב ונתת ללוי מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה מעשר עני לפיכך אסור להקנותה בסודר דדרך מקח הם שזה נותן לו כליו תחתיהם ונראה זה כמוכרו לו. אגב קרקע נתינה אלימתא היא ומותר להקנות מתנות כהונה אגב קרקע. ולא איתבריר לי אי הלכה כרבא דטובת הנאה לא מיקניא בחליפין אי הלכה לפי המסקנא דאסיק דטובת הנאה מיקניא בחליפין ושאני מתנות דנתינה כתיב בהו:
א"ל ההוא מדרבנן. ר"ג מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם. ר' זירא קיבלה ר' אבא לא קיבלה אמר רבא שפיר עבד ר' אבא דלא קיבלה וכי לא היה להם סודר לקנות ממנו בחליפין אלא טובת הנאה היא וטובת הנאה אינה ממון לקנות בחליפין הכא נמי טובת הנאה אינה ממון לקנות על גבי קרקע פי' המעשרות הללו אינן חשובים ממון אלא טובת הנאה בעלמא שבידו לתתו לכל מי שירצה ואינה חשובה ממון לחול עליה קנין חליפין הכי נמי אינה ממון לקנות אגב קרקע. ושנינן ולא היא מתנות נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא אגב קרקע נתינה אלימת' היא. פי' לא היא האי וכי לא היה להם לאו ראיה היא למילף מינה דאין טובת הנאה נקנית בחליפין ולא אגב קרקע דשפיר איכא למילף מטלטלי אגב מקרקעי הקנה להם ודקשיא לך נקנינהו בחליפין מתנות של כהונה ולויה ומעשר עני כתיב בהן נתינה כדכתיב ונתת ללוי מעשר ראשון לגר ליתום ולאלמנה מעשר עני לפיכך אסור להקנותה בסודר דדרך מקח הם שזה נותן לו כליו תחתיהם ונראה זה כמוכרו לו. אגב קרקע נתינה אלימתא היא ומותר להקנות מתנות כהונה אגב קרקע. ולא איתבריר לי אי הלכה כרבא דטובת הנאה לא מיקניא בחליפין אי הלכה לפי המסקנא דאסיק דטובת הנאה מיקניא בחליפין ושאני מתנות דנתינה כתיב בהו:
64
ס״הואומר לי לבי דמדמסיק בלשון פשיטותא ולא היא ולא קאמר בלשון דחיה דילמא שאני מתנות כהונה דנתינה כתיבא בהו ש"מ דהכי קים לן סתמא דתלמודא דטובת הנאה מיקני' בחליפין והכי נמי מסתברא דהא רבא גופיה סבר פ' בתרא דנדרים דטובת הנאה ממון דתנן התם קונם כהנים לויים נהנין לי יטלו בעל כרחו כהנים אלו ולויים אלו נהנין לי יטלו (לי) אחרים. ופרכי' בגמ' יטלו על כרחו אלמא טובת הנאה אינה ממון אימא סיפא יטלו אחרים אבל הני לא אלמא טובת הנאה ממון ואמר רבא שאני תרומה דהיינו טעמא דיטלו על כרחיה משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקתני למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמא פי' לעולם טובת הנאה ממון היא הילכך בסיפא שלא אסר אלא לאלו כהנים לאלו לוים אכתי אית ליה בהו טובת הנאה אצל כהנים ולוים אחרים על כן לא יטלו אלו שאסר עליהם כי טובת הנאה ממון היא אלא יטלו אחרים אבל ברישא שאסר אותה אצל כהנים ואצל לויים שויא לתרומה דידיה עפרא בעלמא ואין לו בה אפי' טובת הנאה הילכך יטלו אותה אפי' כהנים שאינם נהנים ממנו כלום. אלמא קסבר רבא טובת הנאה ממון. ופר"ח זצ"ל ס"פ האיש מקדש דהלכה כרבא דאוקי לסתמא דמתניתין דנדרים בטובת הנאה ממון. הילכך הואיל ורבא גופיה בתר דטובת הנאה ממון וקיימא לן כוותי' לא מסתבר לחלק דלענין קידושי אשה ולענין נדר הוי ממון ולענין לקנות בחליפין לא הוי ממין. אלא מסתבר כסתמא דתלמודא דמסיק לא היא מתנות נתינה כתיב בהו חליפין דרך מקח וממכר הוא ולעולם טובת הנאה בעלמא שאינה ממון שפיר מיקניא בחליפין. כך נראה בעיני אני המחבר:
65
ס״ו[שם] (פסיקא)
ראה אותן רצין אחר המציאה או אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פירחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר ר' יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען פי' שיכול להגיען קודם שיצאו משדהו. בעי ר' ירמיה במתנה היאך וקיבלה מיניה ר' אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מניען משום דדעת אחרת מקנה אותה. וכן הלכה:
ראה אותן רצין אחר המציאה או אחר צבי שבור או אחר גוזלות שלא פירחו ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואמר ר' יוחנן והוא שרץ אחריהן ומגיען פי' שיכול להגיען קודם שיצאו משדהו. בעי ר' ירמיה במתנה היאך וקיבלה מיניה ר' אבא בר כהנא במתנה אע"פ שרץ אחריהן ואין מניען משום דדעת אחרת מקנה אותה. וכן הלכה:
66
ס״ז[דף י"ב ע"א]
בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצאת בפתח אחר מהו פי' זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם לו לזכות בו ונכנס בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו בעל הבית זה קנה או לא קנה אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא כמונח דמי. ולא אפשיט. ופי' רש"י זצ"ל דלהכי בעא מיניה אויר שאין סופו לנוח דאילו אויר שהיה סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאם קדם אחר וקלטו בתוך הבית לא קנה שמשנכנס לאויר הבית קנאו בעל הבית דתנן במסכת גיטין היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. והכי נמי מוכח בפ' מרובה דתנן גנב ומכר בשבת חייב ופרכינן והא תניא פטור ואוקמא רב פפא לברייתא באומר לו זרוק גנובתיך לחצרי ותקני לי גנובתיך. ופרכי' כמאן כר' עקיבה דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי נמצא חיוב שבת וחיוב מיתה באין כאחד וקים ליה בדרבה מיניה דאי כרבנן פי' דאמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כיון דמטא ליה לאויר חצירו קנה פי' כיון דסופו לנוח כמונח דמי. לענין שבת לא מחייב עד דניחא בחצרו אלמא אפי' לרבנן דאמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אפי' הכי סברי דלענין קניה אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וקני ואויר שאין סופו לנוח לא איפשיט לן אי קני אי לא:
בעי רבא זרק ארנקי בפתח זה ויצאת בפתח אחר מהו פי' זרק ארנקי והפקירו לכל הקודם לו לזכות בו ונכנס בפתח זה ויצא בפתח אחר מהו בעל הבית זה קנה או לא קנה אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי או לא כמונח דמי. ולא אפשיט. ופי' רש"י זצ"ל דלהכי בעא מיניה אויר שאין סופו לנוח דאילו אויר שהיה סופו לנוח בתוך הבית פשיטא לן דאם קדם אחר וקלטו בתוך הבית לא קנה שמשנכנס לאויר הבית קנאו בעל הבית דתנן במסכת גיטין היתה עומדת בראש הגג וזרקו לה כיון שנכנס לאויר הגג הרי זו מגורשת. הוא מלמעלה והיא מלמטה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת. והכי נמי מוכח בפ' מרובה דתנן גנב ומכר בשבת חייב ופרכינן והא תניא פטור ואוקמא רב פפא לברייתא באומר לו זרוק גנובתיך לחצרי ותקני לי גנובתיך. ופרכי' כמאן כר' עקיבה דאמר קלוטה כמי שהונחה דמי נמצא חיוב שבת וחיוב מיתה באין כאחד וקים ליה בדרבה מיניה דאי כרבנן פי' דאמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא כיון דמטא ליה לאויר חצירו קנה פי' כיון דסופו לנוח כמונח דמי. לענין שבת לא מחייב עד דניחא בחצרו אלמא אפי' לרבנן דאמרי קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא אפי' הכי סברי דלענין קניה אויר שאין סופו לנוח כמונח דמי וקני ואויר שאין סופו לנוח לא איפשיט לן אי קני אי לא:
67
ס״ח[שם]
מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העבדים ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן. אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת בנו קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחרה בידו. פי' הילכך כי אגבהה לצורך אביו אגבהה:
מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת אשתו הרי אלו שלו. מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העבדים ומציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן. אמר שמואל מפני מה אמרו מציאת בנו קטן לאביו שבשעה שמוצאה מריצה אצל אביו ואינו מאחרה בידו. פי' הילכך כי אגבהה לצורך אביו אגבהה:
68
ס״ט[שם ע"ב]
ופליגא דר' חייא בר אבא פי' ופליגא דשמואל דפריש טעמא דמתני' משום דלית ליה זכיה אדר' חייא בר אבא אף גדול שיש לו זכיה אם סומך על שולחנו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו דאמר ר' חייא ב"א א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול:
ופליגא דר' חייא בר אבא פי' ופליגא דשמואל דפריש טעמא דמתני' משום דלית ליה זכיה אדר' חייא בר אבא אף גדול שיש לו זכיה אם סומך על שולחנו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו דאמר ר' חייא ב"א א"ר יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול:
69
ע׳וכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל דהלכה כר' יוחנן. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יון בפירושיו דהלכה כר' יוחנן והכי מוכח בפ' החובל דתניא החובל בבנו הגדול יתן לו מיד בבנו קטן יעשה לו סגולה. החובל בבתו קטנה פטור ולא עוד אלא אפי' אחרים שחבלו בה חייבים ליתן לאביה. ורמינהו החובל בבניו ובבנותיו של אחרים גדולים יתן להם מיד. קטנים יעשה להם סגולה. בבניו ובבנותיו שלו פטור. אמרי לא קשיא כאן בסמוכין על שלחנו כאן בשאין סמוכין על שלחנו. הא למדת דאפילו גדול וסמוך על שלחן אביו פטור מליתן לו חבלה משום איבה. ופרכינן במאי אוקימ' לבתרייתא בסמוכין על שלחנו אי הכי אחרים שחבלו בה גדולים יתן להם מיד קטנים יעשה להם סגולה אמאי לאביהם בעי למיתב ליה. אמרי כי קפיד במאי דחסר ביה ממונא פי' כגון היכא דחבל ביה איהו דנימא ליה אנן זיל שלים במידי דאתי להו מעלמא לא קפיד ופרכינן והא מציאה דמעלמא אתי וקא קפיד. ופי' רש"י זצ"ל דתנן מציאת בנו ובתו הקטנים הרי אלו שלו ואוקימנא התם גדול וסמוך על שלחנו זהו קטן אלמא סתמא דתלמודא פריך מדר' יוחנן מיהו לאו ראיה היא דמצינא למימר דאע"ג דלית הלכתא כר' יוחנן בעינן לשנויי מתני' אליביה כדבעי' לשנויי מתניתין דפ"ב דכתובות אליבא דרב אע"ג דקיימא לן כשמואל דאמר אין הולכין בממון בתר הרוב. מיהו לשון רש"י זצ"ל שפי' ואוקימ' התם גדול וסמוך על שלהן אביו זהו קטן משמע דסבירא ליה דר' יוחנן עיקר שאם לא כן היה לו לפרש ואיכא מאן דאמר התם אלא הואיל וכתב ואוקימ' משמע דסבירא ליה דהכי הילכתא:
70
ע״א[שם] (פיסקא)
מציאת עבדו העברים הרי אלו שלו . לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו . ותניא במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדר עמי היום אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית. אמר ר' חייא בר אבא מתני' דקתני מציאת עבד עברי הרי אלו שלו בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת ולא קנאו אלא לנקוב מרגליות וההיא מציאה לא סמכה דעתיה עלה. רבא אמר מתני' דקתני מציאה שלו במגביה מציאה עם מלאכתו דלא נתבטל כלום הילכך לעצמו. רב פפא אמר אפילו תימא מתני' דקתני דמציאת עבד עברי שלו אפי' תימ' בשאר עבדים שאינו נוקב מרגליות דאפי' נתבטל בשעת הגבהה ואפי' הכי לא תיקשי לך הא דקתני מציאתו לבעל הבית דההיא כגון ששכרו ללקט מציאות היכי דמי דאקפאי אגמא בכוורי פי' שצף הנהר לגדותיו וצפו הדגים וכשיבשו המים היוצאי' נמצאו שם דגים הרבה:
מציאת עבדו העברים הרי אלו שלו . לא יהא אלא פועל ותניא מציאת פועל לעצמו . ותניא במה דברים אמורים בזמן שאמר לו בעל הבית נכש עמי היום עדר עמי היום אבל אם אמר לו עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעל הבית. אמר ר' חייא בר אבא מתני' דקתני מציאת עבד עברי הרי אלו שלו בעבד נוקב מרגליות שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת ולא קנאו אלא לנקוב מרגליות וההיא מציאה לא סמכה דעתיה עלה. רבא אמר מתני' דקתני מציאה שלו במגביה מציאה עם מלאכתו דלא נתבטל כלום הילכך לעצמו. רב פפא אמר אפילו תימא מתני' דקתני דמציאת עבד עברי שלו אפי' תימ' בשאר עבדים שאינו נוקב מרגליות דאפי' נתבטל בשעת הגבהה ואפי' הכי לא תיקשי לך הא דקתני מציאתו לבעל הבית דההיא כגון ששכרו ללקט מציאות היכי דמי דאקפאי אגמא בכוורי פי' שצף הנהר לגדותיו וצפו הדגים וכשיבשו המים היוצאי' נמצאו שם דגים הרבה:
71
ע״בוכתב הרב ר' ברוך זצ"ל בפירושיו בעל הבית כ"ש עבד. וכתב דהלכה כר' חייא וכן הלכה כרבא. אבל אין הלכה כרב פפא דקיימא לן לעיל בפרקין פועל כל כמה דלא הדר ביה ידו כיד בעל הבית:
72
ע״ג[שם] (פיסקא)
מציאת אשתו שגירשה מציאתה שלה ואוקימ' במגורשת ואינה מגורשת דאמר ר' זירא אמר ר' ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא ליהוי לה איבה הכא הויא לה איבה ואיבה:
מציאת אשתו שגירשה מציאתה שלה ואוקימ' במגורשת ואינה מגורשת דאמר ר' זירא אמר ר' ירמיה אמר שמואל כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה וטעמא מאי אמור רבנן מציאת אשה לבעלה כי היכי דלא ליהוי לה איבה הכא הויא לה איבה ואיבה:
73
ע״דירוש' ר' דוסת' בשם ר' אחא אדם שגירש את אשתו ולא נתן לה את כתובתה חייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה. אמר ר' יוסי מתנית' אמרה כן מציאת אשתו שגירשה אע"פ שלא נתן לה כתובתה הרי היא שלה. אמר ר' אושעיא שלא תאמר הואיל וחייב במזונותיה עד שיתן לה פרוטה אחרונה תהא מציאתה שלו לפום כן צריך מתני':
74
ע״הוכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דגמרא דידן לית לה האי סברא דגרושה גמורה יש לה מזונות כל זמן שלא פרע לה כתובתה דא"כ לא צריך מתני' לאוקומי במגורשת ואינה מגורשת והכי מוכח בפ' שני דייני גזירות דאיתמר רב אמר פוסקין מזונות לאשת איש ושמואל אמר אין פוסקין. ת"ש האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאתה ואמרה מת בעלי רצתה ניזונית רצתה נוטלת כתובתה. אמרה גרשני בעלי ניזונת והולכת עד כדי כתובתה פירש"י זצ"ל אבל כתובה לא גביא שמא לא גירשה ובגירושין לא האמינוה אבל מזוני יהבי לה בפרעון כתובה ממה נפשך אם גורשה הרי נוטלת כתובה ואם לאו הרי הוא חייב לזונה. ומוקמי' לה התם דהא אינה מתפרנסת עד לעולם אפי' יותר מכתובתה משום דאיהי אפסדה אנפשה דאמרה גירשה וגרושה אין לה מזונות:
75
ע״והא למדת דגרושה גמורה אע"ג דלא פרע כתובתה אין לה מזונות ואע"ג דשמואל מוקי לה התם כששמעו בו שמת שיש עתה לדחות ולומר דדוקא ששמעו בו שמת וכבר גירשה בחייו להכי לית לה מזונות מנכסיו דאע"ג דלא גביא כתובתה עדיין אבל היכא שהוא חי וגירשה חייב במזונותיה עד שיפרע לה כל כתובתה. לא היא דשמואל הוא דמוקי לה התם הכי משום דקשיא ליה מתני' דסברה פוסקי' ומוקמי לה כששמע בו שמת. אבל אנן קיימא לן כרב דפוסקין מזונות לאשת איש ומיתוקמא מתני' אע"פ שלא שמעו בו שמת וילפינן מינה שפיר דגרושה גמורה לית לה מזוני אע"ג דלא פרע לה כתובתה הילכך הוצרך להעמיד מתני' במגורש' ואינ' מגורשת:
76
ע״ז[שם]
לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל: מצא שטרי חוב אם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר שב"ד נפרעים מהם אין בהן אחריות נכסים יחזיר שאין בית דין נפרעין מהן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר דסבירא להו אחריות טעות סופר הוא ואפי' שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים הילכך אם החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא אם אין החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון וכן הילכתא. והא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ולא חיישינ' אי נמי שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף ללקוחות שלא כדין אוקימנא בשטרי הקנאה פי' שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של הלוה למלוה שיעבד לו נפשיה והשתא דטריף טריף כדין אבל שטר שאין בו קנין דלא שיעבד ליה נפשיה עדיין אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ולא אישתעבד עד דשקיל ליה מלוה לשטרא. ודילמא איחר הלוה השטר בידו ולא אישתעבד ליה מההיא שעתא. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו כלומר דמשתעבד ליה משעת חתימה ולית הילכתא כוותיה דהא רבא פליג עליה בהאי סברא דאמר לקמן ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והוינן בה אמאי יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומפיק ליה שובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל פי' דאמר אי לקנוניא בעיא הוה לה למחול לבעלה ותיהדר ותפליג בהדיה מדלא מחלה ליה לבעלה אלא כתבה לי' שובר ש"מ דוקא כתבה ליה וליכא קנוניא על הלקוחות ושמע מינה דאיתא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. אביי אמר אפי' תימא ליתא לדשמואל הכא במאי עסקינן דלא חיישינן לקנוניא כגון שהיתה שטר כתובה יוצא מתחת ידה דכיון דשטר כתובה יוצא מתחת ידה לא חיישי' דילמא זבנתה בטובת הנאה דאם איתא דזבנתה בטובת הנאה מאי בעי גבי לוקח הוא דהואי. ורבא אמר אי משום שטר כתובה חיישי' לשתי כתובות וקא יהבה ללוקח חדא ופשא גבה חדא ומדלא חיישינן להא מילתא שמעינן דאי' להא דשמואל. ואביי לשתי כתובות לא חיישינן ועוד שובר בזמנו טורף כלומר אע"ג דזבנתה לכתובה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי דכיון דכתבה ליה לשובר בניסן זכה הבעל בההוא קרקע דכתוב' משעת חתימת עדים כשובר ואע"ג דלא מטא לידיה דהוה ליה במחילה וכשהוא טורף עכשיו בניסן בדין הוא טורף והיינו דאמר אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין ליה. ושמעי' מינה דלית לי' לרבא האי סברא דאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין ליה דאי אית ליה האי סברא לרבא ואביי לא שמיע ליה מהא מתניתין דאיתא דשמואל וקיימא לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא ואי אמרת דהאי דאיפלוג בהדיה רבה הוא הוא נמי רביה דאביי הוא ואין הלכה לתלמיד במקום רבו. ועוד דאמר בהמפקיד מאימת אכיל פירי אמר רבה מכי מטא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא. פי' מכריזין על הקרקע לאחר כתיבת אדרכתא והנה רבה ורבא נמי תרוייהו לא סבירא להו הא דאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו. עכ"ל:
לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל: מצא שטרי חוב אם יש בו אחריות נכסים לא יחזיר שב"ד נפרעים מהם אין בהן אחריות נכסים יחזיר שאין בית דין נפרעין מהן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בין כך ובין כך לא יחזיר דסבירא להו אחריות טעות סופר הוא ואפי' שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים הילכך אם החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לקנוניא אם אין החייב מודה לא יחזיר דחיישינן לפרעון וכן הילכתא. והא דתנן כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ולא חיישינ' אי נמי שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי ואתי למיטרף ללקוחות שלא כדין אוקימנא בשטרי הקנאה פי' שטר שיש בו קנין שמשעה שקנו מידו של הלוה למלוה שיעבד לו נפשיה והשתא דטריף טריף כדין אבל שטר שאין בו קנין דלא שיעבד ליה נפשיה עדיין אין כותבין ללוה עד שיהא מלוה עמו ולא אישתעבד עד דשקיל ליה מלוה לשטרא. ודילמא איחר הלוה השטר בידו ולא אישתעבד ליה מההיא שעתא. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו כלומר דמשתעבד ליה משעת חתימה ולית הילכתא כוותיה דהא רבא פליג עליה בהאי סברא דאמר לקמן ת"ר מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל והוינן בה אמאי יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ומפיק ליה שובר דכתיב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין ואמר רבא ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל פי' דאמר אי לקנוניא בעיא הוה לה למחול לבעלה ותיהדר ותפליג בהדיה מדלא מחלה ליה לבעלה אלא כתבה לי' שובר ש"מ דוקא כתבה ליה וליכא קנוניא על הלקוחות ושמע מינה דאיתא דשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל. אביי אמר אפי' תימא ליתא לדשמואל הכא במאי עסקינן דלא חיישינן לקנוניא כגון שהיתה שטר כתובה יוצא מתחת ידה דכיון דשטר כתובה יוצא מתחת ידה לא חיישי' דילמא זבנתה בטובת הנאה דאם איתא דזבנתה בטובת הנאה מאי בעי גבי לוקח הוא דהואי. ורבא אמר אי משום שטר כתובה חיישי' לשתי כתובות וקא יהבה ללוקח חדא ופשא גבה חדא ומדלא חיישינן להא מילתא שמעינן דאי' להא דשמואל. ואביי לשתי כתובות לא חיישינן ועוד שובר בזמנו טורף כלומר אע"ג דזבנתה לכתובה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי דכיון דכתבה ליה לשובר בניסן זכה הבעל בההוא קרקע דכתוב' משעת חתימת עדים כשובר ואע"ג דלא מטא לידיה דהוה ליה במחילה וכשהוא טורף עכשיו בניסן בדין הוא טורף והיינו דאמר אביי לטעמיה דאמר עדיו בחתומיו זכין ליה. ושמעי' מינה דלית לי' לרבא האי סברא דאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין ליה דאי אית ליה האי סברא לרבא ואביי לא שמיע ליה מהא מתניתין דאיתא דשמואל וקיימא לן דכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא ואי אמרת דהאי דאיפלוג בהדיה רבה הוא הוא נמי רביה דאביי הוא ואין הלכה לתלמיד במקום רבו. ועוד דאמר בהמפקיד מאימת אכיל פירי אמר רבה מכי מטא אדרכתא לידיה אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו. רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא. פי' מכריזין על הקרקע לאחר כתיבת אדרכתא והנה רבה ורבא נמי תרוייהו לא סבירא להו הא דאמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו. עכ"ל:
77
ע״חור"ת זצ"ל פסק כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו מדאמר לקמן אלא מתני' דקתני מצא שטרי חוב אם יש בהן אחריות נכסים הרי זה לא יחזיר ואוקימנא כשחייב מורה ומשום שמא כתב ללוות בניסן ולא לוה עד תשרי. בשלמא לרב אסי דאמר בשטרי הקנאה מוקים לה למתני' דלאו שטרי הקנאה וכדאמרינן אלא לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו במאי מוקים לה אמר לך אביי מתניתין היינו טעמא דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולשמואל דאמר לפרעון ולקנוניא לא חיישינן בשלמא אי סבר לה כרב אסי דאמר בשטרי אקנייתא מוקים לה דלאו בשטרי אקנייתא כדאמרי' אלא אי סבר לה כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו במאי מוקים לה שמואל להא מתניתין מוקים לה בשאין חייב מודה אי הכי כי אין בהם אחריות נכסים אמאי יחזיר נהי דלא גבי ממשעבדי מבני חרי מגבה גבי. שמואל לטעמיה דאמר אומר היה ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין. ואומר ר"ת זצ"ל דהואיל ומהדר תלמודא לאוקמי מילתא דשמואל כאביי ש"מ דכאביי סבירא ליה דאמר עדיו בחתומיו זכין לו. ותו דאביי בתרא הוא. ותו מדהוצרך שמואל לומר דאומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא ממשעבדי ולא מבני חרי ש"מ דכאביי סבירא ליה דאי כרב אסי מצי לאוקמא מתני' דלאו שטרי אקנייתא ולעולם ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים גבי מבני חרי אלא מדקאמר שמואל לומר לר' מאיר דלא גבי מבני חרי ש"מ דעל כרחי' דכאביי סבירא ליה. הילכך קיימא לן כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו. וקשה דאם כן קשיא הילכתא אהילכתא דהואיל דקיימא לן כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו א"כ כתב לזה ומסר לזה זה שכתב לו קנה אע"פ שמסר לאחר הואיל וקדמה כתיבתו וחתימתו למסירתו של זה ואילו בפ' מי שהיה נשוי בכתובות משמע דקיי"ל דזה שמסר לו קנה אע"פ שקדמה חתימתו של אחר. דאיתמר שני שטרות היוצאי' ביום אחד רב אמר חולקין ושמואל אמר שודא דדייני ואוקימ' התם רב כר' מאיר דאמר עידי חתימה כרתי ושמואל אמר כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי. מיתיבי שני שטרות היוצאים ביום אחד חולקין תיובתא דשמואל אמר לך שמואל הא מני ר' מאיר היא אי כר' מאיר אימא סיפא כתב לאחד ומסר לאחר זה שמסר לו קנה ואי כר' מאיר אמאי קנה האמר עידי התימה כרתי. תנאי היא דתניא וחכמים אומרים יחלוקו וכאן אמרו מה שירצה השליש יעשה אלמא דלר' אלעזר ולשמואל דסבירא ליה כוותיה כתב לזה ומסר לזה זה שמסר לו קנה והכי קיימא לן דהא רב נחמן עבד עובדא כשמואל דאמר שורא עדיפא דאמר התם אימיה דרמי בר חמא בצפרא כתבתינהו לנכסיה לרמי בר חמא לאורתא כתבתינהו לרב עוקבא בר חמא אתא רמי בר חמא קמיה דרב ששת אוקמיה בנכסי אתא רב עוקבא בר חמא קמיה דרב נחמן אוקמיה בניכסי אתא רב ששת קמיה דרב נחמן א"ל מאי טעמא עבד מר הכי א"ל ומר מ"ט עבד הכי א"ל משום דקדים א"ל אטו בירושלם יתבינן דכתבינן שעות. אלא מר מ"ט עבד הכי. א"ל שודא דדייני עבדי. אנא נמי שורא עבדי. א"ל חדא דאנא דיינא ומר לאו דיינא הוא ועוד מעיקרא לאו בתורת הכי נחית ליה אלמא דרב נחמן אית ליה דשמואל ואית לי' דר' אלעזר דזה שמסר לו קנה ולא אמר עדיו בחתומיו זכין לו וקיימ' לן הילכתא כרב נחמן בדיני וקשיא הילכתא אהילכתא וקשיא נמי שמואל אדשמואל דהכא אסקי' שמואל אליבא דאביי והתם נמי במי שהיה נשוי סבר שמואל כר' אלעזר. ותו קשיא דאביי אדאביי דהכא סבר עדיו בחתומיו זכין לו ובפ' זה בורר משמע דסבר כר' אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי דאמ' התם ההוא מתנתא דהוה חתים עלה תרי גיסי דעלמא סבר רב יוסף לאכשורה דאמר רב יהודה א"ש הלכה כר' יוסי. א"ל אביי וממאי דר' יוסי דמתני' דמכשיר בגיסי דילמא כר' יוסי דברייתא דפסיל בגיסי. לא ס"ד דאמר שמואל כגון אנא ופנחס הוא דהוינן אחי וגיסי אבל דעלמא שפיר דמי דילמא כגון אנא ופנחס משום ניסי קאמר א"ל זיל קנייה בעידי מסירה כר' אלעזר א"ל והא אמר רבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתותו שהוא פסול א"ל זיל לא קא שבקין לי דותבניה לך. הרי משמע דאי לאו דמזוייף מתוכו הוה מודה ליה לרב יוסף דקנייה בעידי מסירה ולא מיסתבר למימר דאביי לדבריו דרב יוסף קאמר וליה לא סבירא ליה. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דכי אמר אביי עדיו בחתומיו זבין לו ה"מ בשני ימים שניכר מתוך השטר שקדם זכותו של זה לזכותו של זה ובכי האי גוונא סבר שמואל כאביי אבל ההיא דפרק מי שהיה נשוי מיירי שנכתבו ביום אחד שאינו ניכר מתוך השטר איזה קדם דהא לא כתבינן שעות. הילכך אע"פ שנכתב זה קודם. הקודם במסירה זכה דלא אמרי' עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואינו ניכר מתוך השטר שקדם. וא"ת לקמן שלהי פרקין גבי מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל דפריך ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשרי ואזלה וזבינתה לכתובתה בטובת הנאה ומפקינן ליה לשובר דכתי' בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין מאי קא משני אביי עדיו בחתומיו זכין לו אכתי ניחוש דילמא באותו יום שנכתב השובר מכרה כתובתה קודם מסירת השובר דלא אמר התם עדיו בחתומיו זכין לו הואיל ואין ניכר מתוך השטר שנכתב קודם המכירה. הא לא קשיא דכולי האי לא חיישינן דבאותו יום עצמו מכרה כתובתה. הילכך לשיטת רבינו תם זצ"ל לפי מה שפי' רבינו יצחק זצ"ל דכל היכא דניכר מתוך השטר שכתיבתו וחתימתו קדמה קיימא לן כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו והיכא שאינו מתוך השטר איזה שקדם קיימא לן עידי מסירה עיקר:
78
ע״טולענין הלכה למעשה נראה בעיני דלא קיימא לן כאביי אפי' בתרי יומי שניכר מתוך הכתב ששטרו קדם אלא שמסרו לו בראשונה קנה. דעל כרחיך רבא פליג עליה אפי' היכא שניכר מתוך הכתב ששטרו קדם כדתנן מצא שובר בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ופרכינן ליחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזלה וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן ועד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתיב בניסן וקא טריף לקוחות שלא כדין ואוקמ' אביי דשובר בזמנו טריף פי' דכי נמי לא מטא שובר לידיה עד תשרי אפי' הכי שפיר טריף דזכה בו למפרע מניסן זמן חתימתו ואביי לטעמי' דאמר עדיו בחתומיו זכין לו הרי התם ניכר דקדמה חתימתו של שובר למכירת לקוחות ואפי' הכי פליג רבא ודייק דאיתא לדשמואל ולית ליה לדאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו דאי אית ליה ליכא למידק מינה דאיתא לדשמואל. וההיא דפ' המפקיד נמי מוכח הכי דאמר התם מאימתי אכיל פירי פי' מי ששמו לו בית דין קרקע מאימתי היא קנויה לו לאכול פירות רבה אמר מכי מטיא אדרכתא לידי' פי' לאחר תשעים יום שנפסק הדין דאמר בבבא קמא דב"ד כותבין לו אדרכתא פסק דין על נכסי לוה שבכל מקום שימצא משלו יקחם ומוסרין לו שטר אבל כל זמן שלא בא הפסק דין לידו אף על פי שנכתב אין אוכל פירות עד שיבא לידו הפסק דין אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו פי' מיום שנחתם השטר דאדרכתא בפני בית דין אע"פ שלא בא לידו זכה בפירותיו. רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא פי' אע"פ שבאתה אדרכתא לידו ולא מצא נכסים ללוה עד לאחר זמן וכשמוציא הוזקק לבוא לב"ד ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדאמ' בערכין ואם בא זה וקבלה יותר ממה ששמוח אחרים מוסרין אותה בידו לאחר שכלו ימי הכרזה במסכת ערכין מפרש כמה ימים מכריזין בפ' שום היתומים ועד דשלמין הנן יומין הוו פירי דלוה הרי התם איכא היכרא טובא בין שעות התימת אדרכתא ובין שילום ימי אכרזתא ואפי' הכי לית ליה לרבא עדיו בחתומיו זכין לו וקיי"ל דכל היכא דאיפליגו אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם:
79
פ׳הילכך נראה בעיני כדברי רבינו יצחק אלפס זצ"ל דלית' לדאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו אלא כר' אלעזר קיימא לן דאמר זה שמסר לו קנה אע"פ שניכר מתוך שטרו של זה שקדם דהא רב נחמן ושמואל סברי כוותיה כדפי' לעיל והא דמהדר תלמודא לאוקי מילי באביי אליבא דשמואל לא משום דקיימא לן כדאביי אלא משום שכן דרך התלמוד להשוות אמוראי אהדדי במקום שיכול וכהנה רבות. והא דאמר שמואל אומר היה ר' מאיר שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין לאו משום דסבר כאביי אלא כך היתה קבלה בידו. והלשון מוכיח כמו כן כך דמסיק שמואל לטעמיה רדאמר אומר היה ר' מאיר כלומר שמואל דמוקים למתני' כשאין חייב מודה לטעמי' דאמר מודה אומר היה ר' מאיר ולעולם מהכא ליכא למיפשט דשמואל לית ליה דאביי אבל מההיא דמי שהיה נשוי ודאי איכא למיפשט דלית ליה לדאביי וכן דרך התלמוד שאע"פ שההוא דמי שהיה נשוי דשמואל ליכא לקיימ' אליבא דאביי מ"מ הא דשמעתין הואיל ונוכל לקיימה אליבא דאביי מקיימי' ליה ונפקא מינה דהא נמי לא פליג עליה. וההיא דפ' זה בורר איבעית תימא לדבריו דרב יוסף קאמר אי בעית תימא הדר ביה אביי. ותו דאפי' תמצא לומר דיש לחלק אליבא דאביי ואליבא דשמואל בין תרי יומי שניכר מתוך השטר של זה שקדם למסירתו של זה ובין חד יומא שאינו ניכר מ"מ הוכחנו דאפי' בכי האי גוונא פליג עליה רבא וקיי"ל דהלכה כרבא:
80
פ״אהילכך נראה בעיני אני המחבר הלכה למעשה דליתא לדאביי כלל כדברי רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
81
פ״ב[דף י"ג ע"א]
אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסי' משועבדי' ולא מנכסי' ב"ח:
אומר היה ר"מ שטר שאין בו אחריות נכסים אינו גובה לא מנכסי' משועבדי' ולא מנכסי' ב"ח:
82
פ״גמיכן היה רבינו חיים כהן זצ"ל מביא ראיה לדברי רבי' יצחק אלפסי זצ"ל דההיא דפ' גט פשוט דתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין ואמרי' בגמ' בעא מיניה רבא בר נתן מר' יוחנן הוחזק כתב ידו בב"ד מאי א"ל אע"פ שהוחזק כתב ידו בב"ד אינו גובה אלא מנכסים בני חורין. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל פי' מאי טעמא דכמלוה על ידי עדים דמי הילכך אי קא מודה דלא פרע ליה גובה מנכסים בני חורין ואי דקא טעין דפרע מישתבע שבועת היסת ומיפטר. ואי קא כפר ואמר להד"מ והאי לאו כתב ידי הוא אי הוחזק כתב ידו בבית דין אי נמי איכא סהדי דכתב ידו הוחזק כפרן ומשלם דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי עכ"ל. והיה מביא רבינו חיים כהן זצ"ל מיכן ראיה לדבריו דמאי טעמא לא גבי מבני הרי אלא משום דכיון דאין כתוב אחריות בו הוה ליה כמלוה על פה. הילכך אינו גובה כלל כשהלה טוען פרעתי דבכל מלוה על פה כמו שטר שאין בו אחריות או מלוה על פה לא שייך למימר שטרא בידי מאי בעי ונאמן לומר פרעתי אבל להד"מ לא מצי למימר הואיל ואיתחזק כתב ידיה בסהדי. מיהו לאו ראיה דהא אוקמינן מילתיה דר' מאיר אפי' באומר להד"מ דאינו גובה אפי' מבני חרי. וכן נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלא מצי למימר פרעתי משום דאמר ליה שטרא בידי מאי בעי שאין הלוה רגיל לפרוע אם לא יתן לו המלוה השטר וה"ה נמי בכתב ידו הגובה מבני חרי ומנין לנו לחלק בזה. והא דקאמר שמואל שאינו גובה מבני חרי דסבר דהואיל דאחריות טעות סופר הוא ולא כתב ביה אחריות ודאי שטר של שקר הוא דלא שדי אינש זוזי בכדי. ותו דליתא הא דשמואל דתניא בכתובות פרק נערה חמשה גובין מן המחוררין וגט חוב שיש בו אחריות ד"ר מאיר. ובשמעתין נמי איתותב שמואל:
83
פ״ד[דף י"ד ע"א]
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב וקטריף ליה מיניה דינא הוא דראובן לישתעויי דינא בהדי בעל חוב ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דא"ל כי מפקך מיניה עלי דידי הדר. ואיכא דאמרי אפי' שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי לשמעון עלי תרעומות. פירש"י זצ"ל לאישתעויי דינא בהדי דבעל חוב ולסלקו מעל שמעון דכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך או כך וכך יש לי חוב עליך ואני מעכב תחתיו חוב זה ולא מצי בעל חוב למימר ליה לאו בעל דברים דידי את בדבר זה קרקע של שמעון אני נוטל ואם יש לך תביעה עלי העמידני בדין. דא"ל כי מה שאתה מוציא משמעון עלי יחזור. הא אמר שיוכל ראובן לטעון עם בעל חוב מפני שהוא בעל דינו דראובן דמשום הא אם לא היה בעל דינו לא היה יכול ראובן לטעון עמו היינו דוקא לענין שיכול לומר פרעתיך ואין בעל חוב יכול לומר לו קרקע שמעון אני נוטל. ואח"כ תטעון עמי על פרעונך או על חובך שיש לך בידי מפני שראובן גופיה בעל דינו דבעל חוב הוא בזה הדין:
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב וקטריף ליה מיניה דינא הוא דראובן לישתעויי דינא בהדי בעל חוב ולא מצי א"ל לאו בעל דברים דידי את דא"ל כי מפקך מיניה עלי דידי הדר. ואיכא דאמרי אפי' שלא באחריות נמי דאמר ליה לא ניחא לי דליהוי לשמעון עלי תרעומות. פירש"י זצ"ל לאישתעויי דינא בהדי דבעל חוב ולסלקו מעל שמעון דכל טענה שיוכל לטעון ולומר פרעתיך או כך וכך יש לי חוב עליך ואני מעכב תחתיו חוב זה ולא מצי בעל חוב למימר ליה לאו בעל דברים דידי את בדבר זה קרקע של שמעון אני נוטל ואם יש לך תביעה עלי העמידני בדין. דא"ל כי מה שאתה מוציא משמעון עלי יחזור. הא אמר שיוכל ראובן לטעון עם בעל חוב מפני שהוא בעל דינו דראובן דמשום הא אם לא היה בעל דינו לא היה יכול ראובן לטעון עמו היינו דוקא לענין שיכול לומר פרעתיך ואין בעל חוב יכול לומר לו קרקע שמעון אני נוטל. ואח"כ תטעון עמי על פרעונך או על חובך שיש לך בידי מפני שראובן גופיה בעל דינו דבעל חוב הוא בזה הדין:
84
פ״ההילכך אין כח ביד בע"ח להוציא מיד שמעון עד שיעמוד בדין עם ראובן אבל לענין שאר טענות כגון אם בעל חוב חכם ויודע לטעון ולחפש בזכות עצמו היאך להוציא הקרקע מיד הלוקח והלוקח אינו חכם כמותו ואינו יודע לחפש בזכות עצמו ולהעמיד הקרקע ביד עצמו ומבקש מבית דין שיתנו לו חכם שידע לטעון כנגד בעל חוב ודאי דינא הוא דיהבי ליה בית דין חכם היודע לטעון כנגד בעל חוב ואפי' אינש דעלמא שאינו נוגע בדבר כלל דתנן כהן גדול דן ודנין אותו ופריך בירושלמי ניחא דן ודנין אותו וימנה אנטלר פי' אפיטרופ' שיטעון בעבורו. ומשני כשנתחייב שבועה שאין אפיטרופא יכול לישבע בשבילו:
85
פ״וופסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמשם יש ללמוד שמעמידין אפיטרופא לדיקנני לטעון בעבורם ויגיד דברי' כהוייתן לאפיטרופא והוא יטעון בעבורו ואם יתחייב שבועה ישבע הבעל דין בעצמו וההיא דפ' המפקיד דאמר אפיטרופא לדיקנני לא מוקמינן התם מיירי כגון לחרוש ולזרוע ולקצור להכניס ולהוציא בכל שנה ושנה דאיכא טירחא יתירה וכדמפרש רש"י זצ"ל התם דב"ד טורחין לבקש אפיטרופא ליתמי דלדבר מצוה הוא ושמעי להו אינשי ונעשין אפיטרופ' אבל לאנשים גדולים שכבר נתמלא זקנם לא שמעי להו ואינן נעשין אפיטרופ' הילכך לא טרחי בית דין לבקש אחריו אבל אפיטרופא לטעון דליכא טירחא כולי האי יש לב"ד לחפש אולי ימצאו חכם שיתרצה לטעון עבורו. ונראה בעיני אפי' איכא חכם והוא שונא לבעל חוב שפיר נעשה אפיטרופא לטעון ללוקח דכל בעלי דינין שנאי אהדדי. ורבינו יצחק בר אשר זצ"ל השיב בתשו' מודה אני בגדול היורד לדין על עסקי משא ומתן שהיה ביניהם שאין מניחין לו להעמיד אפיטרופא לטעון בשבילו שהרי הוא יודע האמת מכל אדם. אבל הבא בטענת אביו אין יכולין למחות בידו מלהעמיד אפיטרופא לטעון בשבילו שהרי בית דין עצמן חייבין לטעון בשבילו כדאמרי' בחזקת הבתים טוענין ליורש וטוענין ללוקח. ועוד אמרי' גדול לגבי מילי דאבוה קטן הוא. ופי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל דהואיל ואסיקנא דראובן הוי בעל דינו של בעל חוב מצי למימ' לי' ראובן לבעל חוב רצוני דתשבע לי במתאי דלא פרעתיך איפשר דתיכסף ותודה כההיא דפ' הכותב בכתובות . בחפץ הניזקין בגירסת ירושלמי ראובן גזל שדה משמעון ומכרה ללוי ולוי נתנה מתנה ליהודה בא שמעון וטרפה. יהודה לא אזיל בלוי ולוי לא אזיל בראובן א"ל לאו מתנה יהבת א"ל בעינ' תתן כמה משלם לי טיבו אבל בעל מתנה לא יכול למיטרף לנותן דאמר ר' יוסי אין שיעבוד למתנה וה"מ שלא באחריות:
86
פ״ז[שם]
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין אם עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דא"ל חייתא דקיטר' סברת וקבילת ומאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי. ואיכא דאמרי אפי' באחריות נמי דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך. פירש"י זצ"ל עסיקין עוררין יכול לחזור בו אם לא נתן מעות. אין יכול לחזור בו ואעפ"י שלא נתן מעות שהקרקע נקנית בחזקה והמעות על זה מלוה. וקשה לפירושו דא"כ לא קמ"ל אלא דקרקע נקנית בחזקה ומתני' היא פ"ק דקדושין ותו מאי קבעי מאימתי הויא חזקה הא מתני' היא בחזקת הבתים כיצד בחזקה נעל וגדר ופרץ כל שהו. ותו דהכא מסיק מכי דייש אמיצרי משמע דריסה בעלמא שהלך סביב המצרים. ופי' רבי' תם זצ"ל עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו ואפי' נתן מעות וכגון באתרא דלא קנו בכספא שכותבין את השטר דלא קנה עד שיכתוב את השטר וקמ"ל דיכול ומותר לחזור בו ואפי' מי שפרע ליכא דלא הדר משום יוקרא וזולא אלא משום שירא להפסיד את הכל כדאמרי' בפ' הזהב גבי ההוא דזבן חמרא ובעי למינסביה דבי פרזק רופילא ומסיק דתקנו משיכה ויכול לחזור בו ולא קאמר לי' קביל עלך מי שפרע כדקאמר התם אעובדי אחריני. ואע"ג דמשמע בההיא שמעת' דהיכא דתני יכול לא אמרינן מותר מצינא למימר דאגב דנקט בסיפא אינו יכול נקט נמי ברישא יכול. משהחזיק בה אינו יכול לחזור היינו חזקה גמורה ואע"פ שלא נתן מעות דקרקע נקנית בחזקה וקמ"ל דחייב ליתן לו מעות ולא מצי למימר ליה שקול ארעך בזוזי לפי שנפחתו דמיה מחמת עוררין. והא דנקט מאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי הוי מצי למימר נעל גדר אלא תיקון זה של הגבהת מצרים היה רגיל ביניהם וקמ"ל דכנעל וגדר דמי. ופירוש זה אתי בדוחק חדא דמוקי באתרא דלא קנו בכספא ותו דמוקי לה בתרי טעמי רישא קמ"ל דיכול ומותר וסיפא קמ"ל דלא מצי אמר לי' שקול ארעך בזוזי:
אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליו עסיקין אם עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אינו יכול לחזור בו דא"ל חייתא דקיטר' סברת וקבילת ומאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי. ואיכא דאמרי אפי' באחריות נמי דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך. פירש"י זצ"ל עסיקין עוררין יכול לחזור בו אם לא נתן מעות. אין יכול לחזור בו ואעפ"י שלא נתן מעות שהקרקע נקנית בחזקה והמעות על זה מלוה. וקשה לפירושו דא"כ לא קמ"ל אלא דקרקע נקנית בחזקה ומתני' היא פ"ק דקדושין ותו מאי קבעי מאימתי הויא חזקה הא מתני' היא בחזקת הבתים כיצד בחזקה נעל וגדר ופרץ כל שהו. ותו דהכא מסיק מכי דייש אמיצרי משמע דריסה בעלמא שהלך סביב המצרים. ופי' רבי' תם זצ"ל עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו ואפי' נתן מעות וכגון באתרא דלא קנו בכספא שכותבין את השטר דלא קנה עד שיכתוב את השטר וקמ"ל דיכול ומותר לחזור בו ואפי' מי שפרע ליכא דלא הדר משום יוקרא וזולא אלא משום שירא להפסיד את הכל כדאמרי' בפ' הזהב גבי ההוא דזבן חמרא ובעי למינסביה דבי פרזק רופילא ומסיק דתקנו משיכה ויכול לחזור בו ולא קאמר לי' קביל עלך מי שפרע כדקאמר התם אעובדי אחריני. ואע"ג דמשמע בההיא שמעת' דהיכא דתני יכול לא אמרינן מותר מצינא למימר דאגב דנקט בסיפא אינו יכול נקט נמי ברישא יכול. משהחזיק בה אינו יכול לחזור היינו חזקה גמורה ואע"פ שלא נתן מעות דקרקע נקנית בחזקה וקמ"ל דחייב ליתן לו מעות ולא מצי למימר ליה שקול ארעך בזוזי לפי שנפחתו דמיה מחמת עוררין. והא דנקט מאימתי הויא חזקה מכי דייש אמצרי הוי מצי למימר נעל גדר אלא תיקון זה של הגבהת מצרים היה רגיל ביניהם וקמ"ל דכנעל וגדר דמי. ופירוש זה אתי בדוחק חדא דמוקי באתרא דלא קנו בכספא ותו דמוקי לה בתרי טעמי רישא קמ"ל דיכול ומותר וסיפא קמ"ל דלא מצי אמר לי' שקול ארעך בזוזי:
87
פ״חהילכך נראה בעיני עיקר כמו שפי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל כגון ראובן שמכר שדה לשמעון וקנח ממנו בקנין גמור בחזקה או בשטר עד שלא החזיק בה חזקה של גילוי דעת ולא גלי בדעתיה עדיין שכבר נתרצה במקח לקיימו בידו עד שיצאו עליה עוררין יכול לחזור בו דכי היכי דתקנו רבנן בפ' יש נוחלין דקנין של מתנה בין מתנת בריא בין מתנת שכיב מרע דיכול לחזור בו כל זמן שעוסקין באותו ענין הכי נמי תקון רבנן בקנין של מקח וממכר דכל זמן שלא החזיק חזקה של גילוי הדעת שחפץ במקחו שיכול לחזור בו דאנן סהדי דאדעתא דהכי מעיקרא לקחה שיכול לחזור בו עדיין כל זמן שלא גילה בדעתו שחפץ לקיים מקחו. משהחזיק בה חזקה של גילוי הדעת יצאו עליה עוררין אינו יכול לחזור בו. דא"ל מוכר ללוקח חייתא דקיטרא סברת וקבילת ומאימתי הויא חזק' גמורה שקונה בה עיקר תנן לה בחזקת הבתים נעל גדר ופרץ אלא חזקה של גילוי הדעת מאי היא מכי דייש אמיצרי לידע מה היא צריכה דהואיל שכבר חוקר ענין השדה מה היא צריכה הרי גילה בדעתו שכבר נתרצה במקח ונתקיים המקח בידו ואינו יכול לחזור אעפ"י דיצאו עליה עוררין. איכא דאמרי אפי' באחריות נמי דא"ל אחוי טירפך ואשלם לך. אבל ללישנא קמא היכא דקנח באחריות אע"פ שהחזיק חזקה דגילוי דעת חוזר בו דהואיל וקנה באחריות אית לן למימר שאין בדעתו לקנות אלא נכסים משופין מכל ערעור ויש לי לומר כגון שלא נתן מעות דאי כשנתן מעות גם גלוי בדעתיה שקיים מקחו אטו לעולם חוזר אבל השתא שלא נתן מעות אהני מאי דזבן באחריות אע"ג דקנה קנין וגלוי נמי בדעתיה דקיים מקחו אפי' הכי מצי הדר ביה. מיהו לא איתבריר לן שפיר דמה לי קנין חזקה ושטר ומה לי קנין מעות הואיל וגלי בדעתיה דקיים מקחו. אלא נראה בעיני אע"פ שנתן מעות ללישנא קמא הדר ביה וחייב המוכר להחזיר לו מעותיו. ומתוך כך נראה בעיני שהלכה כאיכא דאמרי דאפי' באחריות הואיל וגלי בדעתיה דקיים מקחו לא מצי הדר ביה משום דמוכד מצי למימר ליה אחוי טירפך ואשלם לך. הילכך בין נתן מעות בין לא נתן מעות הואיל וגלי בדעתיה שקיים המקח לא מצי הדר ביה וחייב ליתן לו מעות ולא מצי למימר ליה שקול אדעך בזוזי דכיון שיצאו עליה עוררין אי פיחתה מדמיה ואינה שוה עכשיו כמו שהיתה שוה בשעת שקנאה. ועל זה הפי' אני סומך לענין הלכה למעשה דאתי לגמרי בלא שום גמגום. וכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל דהני אביי הילכתא נינהו. רבינו יצחק אלפסי זצ"ל פי' מכי דייש אמיצרי כגון שהיתה שדה שקנאה סמוכה לשדה שלו וביניהם מיצר וכשקנה אותה עכשיו אם דש אותו המיצר שביניהן ונתערבו השדות ונעשו שתיהן אחת הרי כבר החזיק ואינו יכול לחזור בו ואם עדיין המיצר קיים ולא עירבו עם שדות יכול לחזור בו. ואי אפשר פירוש זה ליישבו לכל הפירושים:
88
פ״ט[שם ע"ב]
איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבה ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו. פירש"י זצ"ל נמצאת שאינה שלו שהיתה גזולה אצלו והנגזל בא ומוציא מיד הלוקח יש לו מעות ללוקח מן המוכר ויש לו שבח אם השביח את הקרקע בזבל או בגדר קודם שמוציאה הנגזל מידו גובה הלוקח שבח מן המוכר. וא"ת הנגזל יתן שבח שהרי השיב לו קרקע משובחת כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד הגזלן עכ"ל וכן עיקר. אבל אין לפרש דיש לו שבח דקאמר היינו מן הנגזל וכגון שגזלה כשאינה משובחת דאם כן היכי דאמר שמואל דאין לו שבח מן הנגזל דמשמע דלית ליה שבח כלל הא איהו קאמר לקמן בפ' השואל דיורד שלא ברשות לשדה חבידו ונטעה דאית ליה שבחא דבשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. וכשאין עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה והאי נמי לא גרע מיורד שלא ברשות והיכי קאמר דלית ליה שבחא ותו מאי קמיבעיא ליה פירש לו את השבח מהו אטו משום דגזלן פירש לו את השבח יתחייב הנגזל ותו מאי קאמר כיון דאין לו קרקע שכר מעותיו עומד ונוטל הלא הנגזל לא קיבל שום מעות מהלוקח וליכא נמי לפרש דלא איירי בשבח היציאה אלא בשבחא דיוקרא כגון שבשעה שלקחה היתה שוה מנה ועכשיו נתיקרה ברשות הלוקח ושוה מאתים וקאמר רב דיש לו שבח יוקרא ללוקח מן הנגזל דכיון דקרקע אינה נגזלת הרי ברשות הנגזל נתייקרה וקשה נמי מאי קאמר שכר מעותיו עומד ונוטל:
איתמר המוכר שדה לחבירו ונמצאת שאינה שלו רב אמר יש לו מעות ויש לו שבה ושמואל אמר מעות יש לו שבח אין לו. פירש"י זצ"ל נמצאת שאינה שלו שהיתה גזולה אצלו והנגזל בא ומוציא מיד הלוקח יש לו מעות ללוקח מן המוכר ויש לו שבח אם השביח את הקרקע בזבל או בגדר קודם שמוציאה הנגזל מידו גובה הלוקח שבח מן המוכר. וא"ת הנגזל יתן שבח שהרי השיב לו קרקע משובחת כגון שגזלה משובחת והכסיפה ביד הגזלן עכ"ל וכן עיקר. אבל אין לפרש דיש לו שבח דקאמר היינו מן הנגזל וכגון שגזלה כשאינה משובחת דאם כן היכי דאמר שמואל דאין לו שבח מן הנגזל דמשמע דלית ליה שבח כלל הא איהו קאמר לקמן בפ' השואל דיורד שלא ברשות לשדה חבידו ונטעה דאית ליה שבחא דבשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. וכשאין עשויה ליטע שמין לו וידו על התחתונה והאי נמי לא גרע מיורד שלא ברשות והיכי קאמר דלית ליה שבחא ותו מאי קמיבעיא ליה פירש לו את השבח מהו אטו משום דגזלן פירש לו את השבח יתחייב הנגזל ותו מאי קאמר כיון דאין לו קרקע שכר מעותיו עומד ונוטל הלא הנגזל לא קיבל שום מעות מהלוקח וליכא נמי לפרש דלא איירי בשבח היציאה אלא בשבחא דיוקרא כגון שבשעה שלקחה היתה שוה מנה ועכשיו נתיקרה ברשות הלוקח ושוה מאתים וקאמר רב דיש לו שבח יוקרא ללוקח מן הנגזל דכיון דקרקע אינה נגזלת הרי ברשות הנגזל נתייקרה וקשה נמי מאי קאמר שכר מעותיו עומד ונוטל:
89
צ׳אלא ודאי כפי' רש"י זצ"ל כך הוא העיקר וההיא דלקמן הכיר בה שאינה שלו ולקחה אמר רב מעות יש לו שבח אין לו ושמואל אמר אפי' מעות אין לו דלא פליגי אלא במעות אבל שבח לכולי עלמא לית ליה התם על כרחין בשבחא דיוקרא איירי כמו שפי' רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דאי בשבחא דהיציאה אטו מי גרע מיורד שלא ברשות ונטעה דאית ליה שבחא אלא ודאי בשבחא דיוקרא איירי כדפרישית לקמן:
90
צ״א[דף ט"ו ע"ב]
אמר רבא הילכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. פי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא דאמר רבא שבח אין לו לא שבח דאתי מחמת היציאה כגון שלקח שדה באלף והוציא עליה מאתים זוז וחזרה להיות שוה אלף זוז ומאתים אלא בשבח דאתי ממילא הוא דאמר כגון שלקחה באלף זוז והוקרה ועמדה באלף ומאתים בכי האי גוונא אמר רבא שבח אין לו דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הני זוז גבי מוכר כמלוה ואי שקיל מיניה שבח השתא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו דהיינו ריבית אי נמי משום דסבר לה כרב דאמר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון ולהכי אמר רבא שבח אין לו. אבל שבח דאתי מחמת היציאה שקיל ליה מנגזל כדבעינן למימר לקמן. וגרסי' נמי בפ' הגוזל עצים אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש. בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות וחזקה שתבא לידו ושמעינן מינה בשבח דאתי מחמת היציאה דלוקח הוי הילכך שקיל ליה מיניה דנגזל עכ"ל. ורבינו יצחק בר שמואל פי' דההיא דפ' הגוזל קמא איירי במטלטלין דמדאורייתא קני גזלן בשינוי דלא הדר כדמוכח התם לעיל הילכך תקינו רבנן דליקני אפי' בשינויא דהדר משום תקנת השבים. וכן משמע התם דתקנתא היא דבעי רבא השביח הנוי מהו א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא תקנה לגוי מבעיא ליה לרבא ומוכח נמי התם לעיל דמשום תקנת השבים הוא דקני גזלן בשינוי אבל גבי קרקע דאינה נגזלת לא עבוד תקנתא:
אמר רבא הילכתא יש לו מעות ויש לו שבח ואע"פ שלא פירש לו את השבח. הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו. אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. פי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא דאמר רבא שבח אין לו לא שבח דאתי מחמת היציאה כגון שלקח שדה באלף והוציא עליה מאתים זוז וחזרה להיות שוה אלף זוז ומאתים אלא בשבח דאתי ממילא הוא דאמר כגון שלקחה באלף זוז והוקרה ועמדה באלף ומאתים בכי האי גוונא אמר רבא שבח אין לו דכיון שהכיר בה שאינה שלו ולקחה הני זוז גבי מוכר כמלוה ואי שקיל מיניה שבח השתא הוה ליה כנוטל שכר מעותיו דהיינו ריבית אי נמי משום דסבר לה כרב דאמר אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון ולהכי אמר רבא שבח אין לו. אבל שבח דאתי מחמת היציאה שקיל ליה מנגזל כדבעינן למימר לקמן. וגרסי' נמי בפ' הגוזל עצים אמר רבא גזל והשביח ומכר גזל והשביח והוריש מה שהשביח מכר מה שהשביח הוריש. בעי רבא השביח לוקח מהו בתר דבעיא הדר פשטה מה מכר ראשון לשני כל זכות וחזקה שתבא לידו ושמעינן מינה בשבח דאתי מחמת היציאה דלוקח הוי הילכך שקיל ליה מיניה דנגזל עכ"ל. ורבינו יצחק בר שמואל פי' דההיא דפ' הגוזל קמא איירי במטלטלין דמדאורייתא קני גזלן בשינוי דלא הדר כדמוכח התם לעיל הילכך תקינו רבנן דליקני אפי' בשינויא דהדר משום תקנת השבים. וכן משמע התם דתקנתא היא דבעי רבא השביח הנוי מהו א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא תקנה לגוי מבעיא ליה לרבא ומוכח נמי התם לעיל דמשום תקנת השבים הוא דקני גזלן בשינוי אבל גבי קרקע דאינה נגזלת לא עבוד תקנתא:
91
צ״בלשון רבינו יצחק אלפסי זצ"ל אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח בין שבחא דאתי ממילא ובין שבחא דאתי מחמת היציאה אמר רבא תדע שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואידכי ואמריק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנא וקביל עליה. א"ל רב אדא בר מתנא לרבא אלא מעתה מתנה דלא כתיב בה הכי הכי נמי דלא טריף בעל חוב שבחא א"ל אין א"ל וכי יפה כח המתנה מכח המכר א"ל אין יפה ויפה וכן הילכתא ומסתברא דלא טריף ממתנה שבח דאתי מחמת היציאה הוא אבל שבח דאתי ממילא טריף. תניא המוכר שדה לחבירו בא בעל חוב וטרפה אם השבח יתר על היציאה נוטל השבח מבעל הקרקע ואת היציאה מבעל חוב ואם היציאה יתירה על השבח אין לו אלא היציאה כשיעור שבח מבעל חוב ואקשי' ושמואל האי במאי מוקי לה אי בבעל חוב קשיא כולה דאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח ואמאי נוטל את היציאה מבעל חוב אי בלוקח מגזלן קשיא רישא דאמר שמואל לוקח מגזלן לית ליה שבחא. ופריק איבעית תימא בלוקח מגזלן וכגון שיש לו קרקע אי נמי כגון שקנו מידו. איבעית תימא מבעל חוב לא קשיא כאן בשבח המגיע לכתפים וכאן בשבח שאינו מגיע לכתפים והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים לא קשיא הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא. הניחא למ"ד אית ליה זוזי ללוקח לא מצי לסלק ליה לבעל חוב אלא למ"ד אי אית ליה לבעל חוב לימא ליה אי הוה אית לי זוזי הוה מסליקנא לך מכולה ארעא השתא דלית לי זוזי ללוקח הב לי גריוא דארעא בארעא שיעור שבחאי הכא במאי עסקינן כגון דשויה ניהליה אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו:
92
צ״גכללא נקיטנא מהא שמעתא דהיכא דמסיק בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחא ולית ליה ללוקח זוזי לסלוקי לבע"ח אי נמי אית ליה זוזי ללוקח והויא ההיא ארעא אפותיקי לבעל חוב דינא הוא דטריף בע"ח להא ארעא כולה והדר לוקח בדמי כוליה עליה דמוכר דקיי"ל כשמואל דאמר בעל חוב גובה את השבח. ואמר תדע שכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי ואידכי ואימרוק כו'. והיכא דלא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא בלא שבחא ולא שוויה ניהליה אפותיקי לית ליה לבעל חוב למיגבי מההיא ארעא אלא שיעור זוזי ושארא הוי ללוקח והני מילי היכא דחזיא ללוקח אבל אי לא חזיא ללוקח שקיל לדמיה מבעל חוב כדאמר התם כל שאילו יחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו מעלין אותן בדמים והיכא דשוויה ניהליה אפותיקי ולא קא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא שקיל ליה לבעל חוב לכולה ארעא ושבחא דיליה שיימינן לה אי האי שבח יתר על היציאה שקיל לוקח היציאה מיניה דבעל חוב דהוצאה גבי דידי' הוא ואיהו קא מיתהני בה ומאי דפש לה משבחא שקיל לה מיניה דמוכר שכך כותב לו אנא איקום ואישפי ואידכי ואימריק זבינא אילן אינון ועמליהון ושבחיהון והיינו טעמא דלא שקיל לה מיניה דבע"ח דא"ל ארעא דידי אשבח' הילכך שקיל ליה ממוכר כדאמ' ואי הויא היציאה יתירה על השבח לא שקיל ליה ללוקח מיניה דהוצאה אלא שיעור שבח ושקיל ליה מבעל חוב דשבח גביה נינהו ואי לא הוצאה ליכא שבחא. מאי דפש ליה ללוקח מההוצאה לא שקיל מיניה כלום לא מבעל חוב ולא ממוכר דהא איכא פסידא גביה מעיקרא דליכא שבחא כנגדה. הדין כללא (דהא) שמעי' מהא שמעתא בדינא דבעל חוב בהדי דלוקח. ועוד שמעינן מינה דינא דלוקח בהדי דגזלן ונגזל דהיכא דזבן לוקח ארעא מגזלן ואשבחה ואתא נגזל לאפוקה מיניה דלוקח דינא הוא דשקיל לה מיניה נגזל ולשבחא דאית ביה וחזינא ליה לשבחא אי הוי יתר על היציאה שקיל לה להיציאה מנגזל דשבח דהיציאה גבי נגזל הוא ואיהו מיתהני ביה ומאי דפש להו משבחא שקיל להו מגזלן שכך כותב לו אנא איקום ואישפן ואידכי ואימרוק. והני מילי כשלא הכיר בה שאינה שלו ולקחה אבל הכיר בה שאינה שלו ולקחה אין לו אלא הוצאה בלבד מנגזל ומאי דפש ליה משבחא פסיד ליה ולא שקיל מיניה כלום כדאמר רבא הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ואי היציאה יתירה על השבח אין לו מהוצאה אלא שיעור שבח מנגזל ולא שקיל מיניה דגזלן כלום אלא קרנא דשקיל מיניה בעידן זביני בלחוד בין הכיר בה שאינה שלו ולקחה בין שלא הכיר בה דהא אינה פסיד' גביה מעיקרא. ואיכא מאן דאמר הא דאמר שמואל שינויא הוא ולא סמכי' עלה ולעול' נוטל הלוקח ההוצאה מבע"ח כפי שינויה דהא מתני' דלא גרע מיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה דקיימא לן דשמין לו וידו על התחתונה ואנן מיסתבר לן דלא דמי לוקח ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות דיורד בשדה חבירו ונטעה שלא ברשות אדעתא דשקיל ממרה דארעא דמשבח הוא בגופיה ובממוניה אבל לוקח כי מפיק ממוניה או משבח בידיה לאו אדעתא דשקיל מבעל הבית דעביד הכי אלא אדעתא דאי מפיק ליה לבעל חוב מיניה הדר עליה דמוכר ושקיל מיניה שליח ממוניה בין קרנא בין הוצאה בין שבחא דאתי ממילא והיינו דקא מסייע ליה רבא לשמואל ואמר תדע דבעל חוב גובה את השבח שכך כותב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפי ואידכי ואימרוק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וצבי זבינא דנן וקביל עליה פי' ועמליהון שבחא באשבח בממוניה ולא שקיל לי' אלא מיניה דמוכר לפום הדין תנאה שקיבל עלוהי. ומהאי טעמא לא שקיל ליה מבעל חוב היכא דמסיק ביה מוכר שיעור ארעא ושבחא והאי שטר מתנה דלא כתיב בה האי תנאה לא טריף בעל חוב שבחא דיליה ושמעת מינה דמשום הדין תנאה הוא דטריף בעל חוב שבחא בין שבחא דאתי ממילא בין שבחא דאתי מחמת היציא'. אמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבה אין פירות לא הני פירות דלא גבי להו בעל חוב פירות דאכיל לוקח אינהו אי נמי פירות דתלישי אבל פירות דאיתנהו האידנא ומיחברו בארעא גבי להו בעל חוב והיינו דאמר והא מעשים בכל יום וגבי שמואל אפי' שבה המגיע לכתפים והם פירות שהגיעו ליבצר ולהנטל על הכתף עכ"ל:
93
צ״דולשון פר"ח זצ"ל כתבתי בפ' המקבל ואין בעל חוב גובה אלא חצי שבח כדפרי' בפ' מי שמת בסופו :
94
צ״ה[דף ט"ו ע"ב]
בעא מיניה שמואל מרב חזר הגזלן ולקחה מבעלי' הראשונים לאחר שמכרה ללוקח מהו להיות הוא במקום בעלים כאילו קנאה אחר ויוציאנה מיד הלוקח או לא. א"ל לא מצי לאפוקי שכשמכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו בה וכשלקחה לא לקחה אלא שתהא קיימת ביד הלוקח מאי טעמא מר זוטרא אמר ניחא ליה לאינש דלא ליקרויה גזלנא שלא יחרפנו לוקח זה כשיוציאנה נגזל זה מידו ויקראנו גזלן לכך חוזר להעמיד ממכרו. רב אשי אמר ניחא ליה לאינש דליקום בהימנותיה. מאי בינייהו איכא בינייהו מתנה מאן דאמר דניחא ליה לאינש דליקום בהימנותיה מתנה נמי ניחא ליה דליקום בהימנותיה ומאן דאמר ניחא ליה לאינש דלא ליקרוייה גזלנא א"ל מאי גזלי מינך:
בעא מיניה שמואל מרב חזר הגזלן ולקחה מבעלי' הראשונים לאחר שמכרה ללוקח מהו להיות הוא במקום בעלים כאילו קנאה אחר ויוציאנה מיד הלוקח או לא. א"ל לא מצי לאפוקי שכשמכר לו ראשון לשני כל זכות שתבא לידו בה וכשלקחה לא לקחה אלא שתהא קיימת ביד הלוקח מאי טעמא מר זוטרא אמר ניחא ליה לאינש דלא ליקרויה גזלנא שלא יחרפנו לוקח זה כשיוציאנה נגזל זה מידו ויקראנו גזלן לכך חוזר להעמיד ממכרו. רב אשי אמר ניחא ליה לאינש דליקום בהימנותיה. מאי בינייהו איכא בינייהו מתנה מאן דאמר דניחא ליה לאינש דליקום בהימנותיה מתנה נמי ניחא ליה דליקום בהימנותיה ומאן דאמר ניחא ליה לאינש דלא ליקרוייה גזלנא א"ל מאי גזלי מינך:
95
צ״ופר"ח זצ"ל. וכן רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהילכתא כרב אשי:
96
צ״ז[דף ט"ז ע"א]
פשיטא אם קודם שלקחה מן הבעלי' חזר ומכרה לאחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואחר כך לקחה הא ודאי גלי דעתיה דלאו לאוקמי קמי לוקח ראשון בעי לה ולא ניחא ליה דליקום בהימנותיה שהרי מכרה לשנים . נפלה לו לגזלן בירושה שמתחילה גזלה מאחד ממורישיו ומת הנגזל ירושה ממילא הויא וליכא למימר הכא ניחא ליה דליקו בהימנותיה דהא לא טרח אבתרה דנימא דגלי בדעתי' דניחא ליה דליקום בהימנותיה הילכך הוה ליה כיורש דעלמא וחוזר ותובע ממנו ונותן לו מעות . גבייה בחובו לאחר שגזלה ומכרה שהיה לו חוב אצל נגזל ואמר לו הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך. חזינן אי אית ליה ארעא אחריתי לנגזל שיוכל זה לגבות חובו ממגה ואמר לו כזאת שגזלתי אני חפץ הא טרח אבתרה ואמר לאוקמי קמי לוקח קא בעי אי לא זוזיה הוא דקבעי איפרועי. יהביה גיהלי' נגזל לגזלן במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מתנה כמכר וח"א מתנה כירושה. מ"ד מתנה כירושה דהא ממילא הוא מתנה כמכר אי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקו בהימנותיה. ועד אימת יקחנה מבעלים הראשונים דנימא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה לקחה מבעלים הראשונים. רב הונא אמר עד שעת העמדה בדין עד שיטרפוה מיד הלוקח ויעמידהו בדין אבל משעמד ברשעו עד שעמד בדין גלי דעתיה דלא מהימן ואם לקחה אחרי כן לאו לאוקמי קמי לוקח בעי. חייא בר רב אמר עד דמטיא אדרכתא לידיה עד שיחייבו בית דין לפרוע ללוקח מעותיו ועמד במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן שכל מקום שימצאם יקחם והיינו תשעים יום לאחר שעמד בדין כדאמ' בהגוזל . רב פפא אמר עד דמטיין יומי אכרזתא לאחר שמצאו הקרקע משל גזלן ובא לבית דין והם מכריזין שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבא ויקנה כדאמ' בערכין שום היתומים שלשים יום וכו'. מתקיף לה רמי בר חמא אהא דאמר רב מה מכר ראשון לשני בל זכות שתבא לידו מכדי לוקח במאי קני לה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. א"ל רבא דתא במאמינו שאמרו לו אני סומך עליך שתשתיפנה לידי בההיא הנאה דקא סמיך עליה זמר הגזלן ומקני ליה כשלקחה מבעלים הראשונים. מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי של חיות או של עופות ודגים מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין. אמר רמי בר חמא הא נברא והא תיובתא דקתני ולא אמר ולא כלום ולכשירש לא קנה לוקח כיון דבההיא שעתא לאו דידיה הוו נכסי אביו לאו אמ' מה מכר ראשון לשני בל זכות שתבא לידו אמר רבא גברא קא חזינא דיובתא לא קא חזינא מאי טעמ' הכא סמכא דעתיה דלוקח דאזיל וטרח ומייתי לה התם לא סמכא דעתיה דלוקח דאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו. שלחוה להא דיובתא דרב ששת דאותיב אדרב לקמי' דר' אבא בר זוטרא ואמר זו אינה צריכה לפנים שאין בני הישיבה שיודע לפרקה. ותשובות הגאונים פירשוה לגנאי דליכא קושיא מעליא הוה עובדא בפומבדיתא שדנו דין כרב ואותבינהו מהא מתני' ואמר להו רב יוסף אינה צריכה לפנים אמר ליה אביי צריכה לפני ולפנים. הכא סמכא דעתיה התם לא סמכא דעתיה:
פשיטא אם קודם שלקחה מן הבעלי' חזר ומכרה לאחר לבד מן הראשון או הורישה לאחד מבניו או יהבה במתנה ואחר כך לקחה הא ודאי גלי דעתיה דלאו לאוקמי קמי לוקח ראשון בעי לה ולא ניחא ליה דליקום בהימנותיה שהרי מכרה לשנים . נפלה לו לגזלן בירושה שמתחילה גזלה מאחד ממורישיו ומת הנגזל ירושה ממילא הויא וליכא למימר הכא ניחא ליה דליקו בהימנותיה דהא לא טרח אבתרה דנימא דגלי בדעתי' דניחא ליה דליקום בהימנותיה הילכך הוה ליה כיורש דעלמא וחוזר ותובע ממנו ונותן לו מעות . גבייה בחובו לאחר שגזלה ומכרה שהיה לו חוב אצל נגזל ואמר לו הגבה לי בחובי קרקע שגזלתיך. חזינן אי אית ליה ארעא אחריתי לנגזל שיוכל זה לגבות חובו ממגה ואמר לו כזאת שגזלתי אני חפץ הא טרח אבתרה ואמר לאוקמי קמי לוקח קא בעי אי לא זוזיה הוא דקבעי איפרועי. יהביה גיהלי' נגזל לגזלן במתנה פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מתנה כמכר וח"א מתנה כירושה. מ"ד מתנה כירושה דהא ממילא הוא מתנה כמכר אי לאו דטרח קמיה לא הוה יהיב ליה מתנה להכי טרח וארצי קמיה כי היכי דליקו בהימנותיה. ועד אימת יקחנה מבעלים הראשונים דנימא משום דניחא ליה דליקום בהימנותיה לקחה מבעלים הראשונים. רב הונא אמר עד שעת העמדה בדין עד שיטרפוה מיד הלוקח ויעמידהו בדין אבל משעמד ברשעו עד שעמד בדין גלי דעתיה דלא מהימן ואם לקחה אחרי כן לאו לאוקמי קמי לוקח בעי. חייא בר רב אמר עד דמטיא אדרכתא לידיה עד שיחייבו בית דין לפרוע ללוקח מעותיו ועמד במרדו עד שכתבו פסק דין ונתנו ללוקח על נכסיו של גזלן שכל מקום שימצאם יקחם והיינו תשעים יום לאחר שעמד בדין כדאמ' בהגוזל . רב פפא אמר עד דמטיין יומי אכרזתא לאחר שמצאו הקרקע משל גזלן ובא לבית דין והם מכריזין שכל מי שרוצה לקנות קרקע יבא ויקנה כדאמ' בערכין שום היתומים שלשים יום וכו'. מתקיף לה רמי בר חמא אהא דאמר רב מה מכר ראשון לשני בל זכות שתבא לידו מכדי לוקח במאי קני לה להאי ארעא בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. א"ל רבא דתא במאמינו שאמרו לו אני סומך עליך שתשתיפנה לידי בההיא הנאה דקא סמיך עליה זמר הגזלן ומקני ליה כשלקחה מבעלים הראשונים. מתיב רב ששת מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי של חיות או של עופות ודגים מכור לך מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין. אמר רמי בר חמא הא נברא והא תיובתא דקתני ולא אמר ולא כלום ולכשירש לא קנה לוקח כיון דבההיא שעתא לאו דידיה הוו נכסי אביו לאו אמ' מה מכר ראשון לשני בל זכות שתבא לידו אמר רבא גברא קא חזינא דיובתא לא קא חזינא מאי טעמ' הכא סמכא דעתיה דלוקח דאזיל וטרח ומייתי לה התם לא סמכא דעתיה דלוקח דאמר מי יימר שירש מאביו כלום שמא ימכור אביו נכסיו בחייו. שלחוה להא דיובתא דרב ששת דאותיב אדרב לקמי' דר' אבא בר זוטרא ואמר זו אינה צריכה לפנים שאין בני הישיבה שיודע לפרקה. ותשובות הגאונים פירשוה לגנאי דליכא קושיא מעליא הוה עובדא בפומבדיתא שדנו דין כרב ואותבינהו מהא מתני' ואמר להו רב יוסף אינה צריכה לפנים אמר ליה אביי צריכה לפני ולפנים. הכא סמכא דעתיה התם לא סמכא דעתיה:
97
צ״חפר"ח זצ"ל דחזינא מר זוטרא ורב אשי דאינון בתראי לפרושי טעמא דרב וחזינא פ' איזהו נשך בהלכה מלוה ישראל מעושיו של נכרי דאמר רבא התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן ליכתב. יתיב מרימר וקאמר להא שמעתא א"ל רבינא ואלא הא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שגזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסי' משועבדי' ואת השבח מנכסים בני חורין נימא דלא ניתן להכתב. הכי השתא התם אי למ"ד מינ' ליה דלא ליקרייה גזלנא אי למ"ד ניחא ליה דליקום בהימנותיה מפייס ליה למריה ומוקים לה לשטרא הכא אברוחי קא מברח ליה מיניה שטרא מקיים ליה ש"מ הילכתא כוותיה דרב בהא וסוגיא דשמעתין כרב אשי דאמר ניחא ליה דליקום בהימנותי' הלא תראה כדאתקיף רמי בר חמא פריק ליה תהא במאמינו. רבא אמר תהא במאמינו פי' בההיא הנאה דלא אמר ליה ולא מידי דסמיך עליה דאזיל ומפייס לנגזל וקני ליה מיניה גמר ומקני ליה. עכ"ל:
98
צ״טוזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרב פפא ורבי פסיק רב האי גאון זצ"ל וההיא מימרא דכתב בספר מקח וממכר ואמר לית הילכתא כוותיה דרב דאמר מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו דהאי מימרא דיליה שייכא כההיא מימרא אחריתי דיליה. דאמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה דאמר עלה מכדי רב במאן אמרה לשמעתיה כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וקיי"ל דלית הילכתא כר' מאיר דאמר בהאשה רבה אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב. ורב כר' ינאי. ור' ינאי כר' חייא. ור' חייא כר' מאיר. ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב. ור' אליעזר בן יעקב כר' עקיבה כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם והני כולהו שיטה נינהו ולית הילכתא כחד מינייהו. אלמא לית הילכתא כרב בהא. ומדהא ליתא הא נמי ליתא דתרוייהו חד טעמא נינהו מדמותיב מה שאירש מאבא מכור לך ומה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום וקא מהדרי ביה תשובה מיניה וקסבר לית הילכתא כרב בהא מדחזינא מר זוטרא ורב אשי ורב אחא ורבינא דבתראי נינהו וקא שקלי וטרו אליבא דרב שמעינן דהילכתא כוותיה ועוד דגרסי' באיזהו נשך בענין הא דאמר רבא התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן ליכתב אלא הא דתניא לשבח קרקעו' כיצד וכו' אלמא הילכתא כוותיה דרב דאי לאו הילכתא כוותיה לא הוו מיפרקי לה מיניה. עכ"ל:
99
ק׳וכן פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כרב דקשי' לי' כי פריך ליה רב ששת לרב מההיא דמה שאירש מאבא ומה שתעלה מצודתי אמאי לא שני דברייתא כרבנן ורב דאמר כר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ופי' מ"מ קשי' לדידן דסבירא לן כרב דכולה סוגיא דלעיל שקלי אמוראי וטרו בה. מה שאירש מאבא מכור לך מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום מה שאירש מאבא היום מכור לך ומה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא אמר רבי יוחנן סיפא משום כבוד אביו ומשום כדי חייו פירש"י זצ"ל משום כבוד אביו שהיה אביו גוסס וצריך למעות לקבורתו ולתכריכין וממהר לכבוד אביו שלא להשהותו בבזיון ומשום כדי חייו. ומה שתעלה מצודתי היום תקנו חכמים שיהיו דבריו קיימין שמא צריך הוא למזונו' ומוכר דבר מועט אבל מה שתעלה מצודתי בכל חדש או בכל השנה אין כאן משום כדי חייו. עכ"ל:
100
ק״א[שם ע"ב]
אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק שקנו ממנו שאפילו לא ילוה שיעבד עצמו לשלם יחזירנו לבעלים מאי טעמא אי משום שכתב ללות ולא לוה שיעבד נפשיה אי משום פרעון לפריעה לא חיישינן דאי איתא דפרע מיקרע הוה קרעה. פר"ח זצ"ל לית הילכתא כוותיה דהא איתותב לעיל בפרקין וקיימא לן דחוששין לפרעון והא דאמר רב נחמן דהוו מכרזי הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא ניהדרינהו למרייהו לטעמ' דשמואל הוא ולית הילכתא כוותיה. עכ"ל:
אמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק שקנו ממנו שאפילו לא ילוה שיעבד עצמו לשלם יחזירנו לבעלים מאי טעמא אי משום שכתב ללות ולא לוה שיעבד נפשיה אי משום פרעון לפריעה לא חיישינן דאי איתא דפרע מיקרע הוה קרעה. פר"ח זצ"ל לית הילכתא כוותיה דהא איתותב לעיל בפרקין וקיימא לן דחוששין לפרעון והא דאמר רב נחמן דהוו מכרזי הני שטרי אקנייתא דמשתכחי בשוקא ניהדרינהו למרייהו לטעמ' דשמואל הוא ולית הילכתא כוותיה. עכ"ל:
101
ק״בוכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דליתא להא דשמואל דהא איתותב לעיל בההיא פירקא ועוד דר' יוחנן פליג עליה וקיי"ל דר' יוחנן ושמואל הלכה כר' יוחנן. עכ"ל:
102
ק״ג[שם]
אמר ר' אבהו א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר לא מיבעיא היכ' דלא כתיב ביה הנפק דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה אלא אפי' דכתב ביה דמקויים לא יחזיר דחיישינן לפרעון. איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר לבעלים א"ל ירמיה ברי לא כל מעשה ב"ד שוין אלא שהוחזק כפרן פעם אחרת לפיכך אינו נאמן לומר פרעתי ובההיא תנן יחזיר. אי משום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל אלא אמר רבא מתני' בשטרי חלטאתא שטר שכתבו ב"ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמאו לבעל חוב אחת מהם וכתבו לו שטר שעל פי ב"ד באה לו ושטרי ארדכתא שלא מצאו לו עכשיו נכסיו וכתבו לו שירדוף לחזור אחר נכסיו ואם ימצא יגבה. אדרכתא לשון רודף ומשיגו כמו פרסא בחלא ולא אדרכיה ובלשון המקרא מנוחה הדריכוהו:
אמר ר' אבהו א"ר יוחנן המוצא שטר חוב בשוק אף על פי שכתוב בו הנפק לא יחזיר לא מיבעיא היכ' דלא כתיב ביה הנפק דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה אלא אפי' דכתב ביה דמקויים לא יחזיר דחיישינן לפרעון. איתיביה ר' ירמיה לר' אבהו כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר לבעלים א"ל ירמיה ברי לא כל מעשה ב"ד שוין אלא שהוחזק כפרן פעם אחרת לפיכך אינו נאמן לומר פרעתי ובההיא תנן יחזיר. אי משום דהוחזק כפרן חדא זימנא תו לא פרע כלל אלא אמר רבא מתני' בשטרי חלטאתא שטר שכתבו ב"ד למוציא שטר על חבירו וחייבוהו לשלם ולא שילם וירדו לנכסיו ושמאו לבעל חוב אחת מהם וכתבו לו שטר שעל פי ב"ד באה לו ושטרי ארדכתא שלא מצאו לו עכשיו נכסיו וכתבו לו שירדוף לחזור אחר נכסיו ואם ימצא יגבה. אדרכתא לשון רודף ומשיגו כמו פרסא בחלא ולא אדרכיה ובלשון המקרא מנוחה הדריכוהו:
103
ק״ד[שם]
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו צא תן לו שפסקו לו דינו כל כך שציוו לו עליו לתת לו ואמר לאחר זמן פרעתי על פי בית דין נאמן ובשבועת היסת אם בא מלוה לפנינו לכתוב לו אדרכתא למחר או ליומא אחרינא אין כותבין ונותנין לו. חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתיו אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחילה הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו לו פסק גמור. ורב זביד משמיה דרב נחמן אמר בין צא תן לו בין חייב אתה לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב לו למחר או ליומא אחרינא אין כותבין ונותנין לו. פר"ח זצ"ל כרב זביד:
אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו צא תן לו שפסקו לו דינו כל כך שציוו לו עליו לתת לו ואמר לאחר זמן פרעתי על פי בית דין נאמן ובשבועת היסת אם בא מלוה לפנינו לכתוב לו אדרכתא למחר או ליומא אחרינא אין כותבין ונותנין לו. חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתיו אינו נאמן לישבע אלא שכנגדו נשבע ונוטל דכיון דתחילה הוצרך לתובעו לדין אין דרכו למהר לפרוע עד שיפסקו לו פסק גמור. ורב זביד משמיה דרב נחמן אמר בין צא תן לו בין חייב אתה לו ואמר פרעתי נאמן. בא מלוה לכתוב לו למחר או ליומא אחרינא אין כותבין ונותנין לו. פר"ח זצ"ל כרב זביד:
104
ק״הכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כרב זביד ואע"ג דקיי"ל דעדות בב"ד או הודאה בב"ד כמלוה הכתובה בשטר דמיא כדאמרי' לעיל בין לרבא בין לרבה בין לרב הונא מלוה על פה אינו גובה מן המשועבדים ופרקינן הכא במאי עסקינן כשעמד בדין אלמא העמדה בדין כשטר דמיא. ה"מ היכא דלא ציית לדינא אי נמי ציית ולא איתבריר לן ופרע אבל היכ' דציית לדינ' ונפק ליה מבי דינא אדעתא דקבליה עליה לדינא ואמר פרעתי נאמן ואם בא מלוה לכתוב לו אין כותבין ונותנין לו דחיישינן דילמ' פרע ליה עכ"ל. אלא אי איכא לפלוני בכפרן הכי הוא דאיכא לאיפלוגי צא תן לו ואמר פרעתי על פי ב"ד והעדים מעידים אותו שלא פרע בפנינו תבעו פרע לי עפ"י בית דין ולא פרע בפנינו הואיל ובפנינו העיז לעבור על פי ב"ד אינו נאמן שוב לומר פרעתיו שלא בעדים וחזר ואמר פרעתיו הוחזק כפרן לאותו ממון. חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתיו והעדים מעידין אותו שלא פרע וחזר ואמר פרעתיו לא הוחזק כפרן לאותו ממון ונשבע שפרעו ונאמן ואף על פי שלא פרעו מיד כשתבעו לפני עדים אין זה מעיז בבית דין דכיון דלאו פסק גמור הוא אישתמוטי הוא דקא מישתמיט סבר עד דמעייני רבנן בדינא:
105
ק״ו[דף י"ז ע"א]
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון:
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון:
106
ק״זפר"ח זצ"ל וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל וה"מ דכפריה בב"ד כי הא דשבתי בריה דר' מרינוס כתב לכלתיה איצטלא דמילתא בכתובתה וקיבלה עלויה אירכס כתובה אמר להד"מ אתו סהדי ואסהידו ביה דכתב לה לבסוף אמר להו פרעתי אתו לקמיה דר' חייא א"ל הוחזקת כפרן לאותה איצטלא. פר"ח זצ"ל וכן הלכה:
107
ק״ח[שם]
אמר ר' אבין אמר ר' אילעא א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידים אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו. אמרוה קמיה דר' אבהו אמר להו מסתברא מילתי' דר' אבין שנתחייב שבועה בבית דין כיון דתבעו בעדים לקיים דבר בית דין ולא אבה אינו נאמן לומר עוד קיימתי' אחרי כן אבל חייב עצמו שבועה שאמר לו אשבע ותבעו בעדים ולא אבה ואחרי כן אמר נשבעתי נאמן ואף על גב דקמיה עדים דחייה עביד אינש דמיקרי ואמר לא אעשה מה שלא חייבוני בית דין אלא אני בעצמי. ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחויי בעלמא. איתמר נמי אמר ר' אבין א"ר אילפא א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה בב"ד וכו' כדפרי'. פר"ח זצ"ל מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי והעדים מעידי' אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה וחייב לישבע עכשיו עכ"ל. הא אם לא באו עדים נאמן לומר נשבעתי:
אמר ר' אבין אמר ר' אילעא א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה ואמר נשבעתי והעדים מעידים אותו שלא נשבע וחזר ואמר נשבעתי הוחזק כפרן לאותה שבועה לומר נשבעתי עד שישבע בפנינו. אמרוה קמיה דר' אבהו אמר להו מסתברא מילתי' דר' אבין שנתחייב שבועה בבית דין כיון דתבעו בעדים לקיים דבר בית דין ולא אבה אינו נאמן לומר עוד קיימתי' אחרי כן אבל חייב עצמו שבועה שאמר לו אשבע ותבעו בעדים ולא אבה ואחרי כן אמר נשבעתי נאמן ואף על גב דקמיה עדים דחייה עביד אינש דמיקרי ואמר לא אעשה מה שלא חייבוני בית דין אלא אני בעצמי. ואין זו סרבנות וחרטה אלא דחויי בעלמא. איתמר נמי אמר ר' אבין א"ר אילפא א"ר יוחנן היה חייב לחבירו שבועה בב"ד וכו' כדפרי'. פר"ח זצ"ל מי שנתחייב שבועה בב"ד ואמר נשבעתי והעדים מעידי' אותו שלא נשבע הוחזק כפרן לאותה שבועה וחייב לישבע עכשיו עכ"ל. הא אם לא באו עדים נאמן לומר נשבעתי:
108
ק״טוזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל: ושמעינן מינה דמי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד ויצא מב"ד ולאחר זמן תבעו חבירו באותה שבועה ואמר נשבעתי ולא באו עדים שלא נשבע שהוא נאמן ואינו חייב לישבע עכ"ל. וזה לשון רבי' שמשון בר אבדהם זצ"ל משמע שאם לא באו עדים הוה נאמן ופטור משבועה ומצינ' למימר דבימי ר' יוחנן לא נתקנה שבועת היסת עד רב נחמן אבל נראה דאפי' לרב נחמן לא תיקן שבועת היסת על זה עכ"ל. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב דאיתי תשו' רבינו תם שהשיב לרבותי' שבריגנשבורק שאם אמר נשבעתי שלא הוחזק כפרן שנאמן בלא שבועה לומ' נשבעתי דלא מצינו חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו אלא גבי ממון אבל גבי שבועה לא. שבימי רב נחמן נתקנה שבועת היסת אבל בימי ר' אילעא ור' יוחנן לא נתקנה עדיין הילכך לר' אילעא לא ישבע וזה אינו נראה דמ"מ כיון דבימי רב נחמן נתקנה הרי יש בה דררא דממונא. ואחרי כן ראיתי תשובה אחרת של רבינו תם זצ"ל המתחלת עיניכם הרואות במראות צור צבאות. שהשיב שצריך שבוע' על זה דהוה לי' כמנה לי בידך והלה כופר ובהוחזק כפרן נראין דברי רבינו מדברי רב האי גאון זצ"ל שמפרש שכנגדו נשבע ונוטל דכי היכי דכפרן דפרעתי צריך לפרוע בעדים כפרן דנשבעתי צריך נמי לישבע בעדים ואין זה דומה לההיא דאכל תרתי מינייהו דההוא רועה גזלן הוא. וכל זה כשטוען נשבעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים שאין יכול לברר. ע"כ לשון התשובה. ולא ידענא הי דבתרייתא. עד כאן מכתב יד רבינו אבי העזרי זצ"ל:
109
ק״יונראה בעיני הואיל ולא ידענא הי דבתרייתא יש לנו לומר דההיא שכתב שנאמן לומר נשבעתי בלא שבועה היא דבתרייתא וחזר בו והודה לדברי הגאונים. ומה שכתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל דמ"מ כיון שבימי רב נחמן נתקנה זו יש לו לישבע הא לא נהירא לי אלא נראה בעיני כמו שכתב רבינו שמשון זצ"ל דאפי' לרב נחמן לא תקון שבועת היסת על זה דלא תקון שבועת היסת אלא היכא שטוען ממון. והיכא שנתחייב לו בבית דין מעיקרא שבועת היסת ואמר נשבעתי ולא הוחזק כפרן לדברי הכל נאמן ואין צריך לישבע על זה שכבר נשבע דתקנתא לתקנתא לא עבדינן:
110
קי״א[שם]
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום שביום שנמצא נכתב יחזירנו לבעלים ודוקא כשחייב מודה דהא ליכא למיחש אי משום שכתב ללות ולא לוה הא כתב בו הנפק ואי משום פרעון דילמא פרעיה למלוה והאי דקאמר לא פרעתי' דקבעי למיזף ביה האידנא דחייש משום פשיטי דספרא ואישתכח דקטריף בשטר שנמחל שעבודו הא נמי ליכא למימר דכיון דלית ליה למלוה רווחא בהא מילתא דזימניה בו ביום הוא לא שביק דאמר שמעי ביה רבנן ומפסדין ליה:
אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן המוצא שטר חוב בשוק וכתוב בו הנפק וכתוב בו זמנו בו ביום שביום שנמצא נכתב יחזירנו לבעלים ודוקא כשחייב מודה דהא ליכא למיחש אי משום שכתב ללות ולא לוה הא כתב בו הנפק ואי משום פרעון דילמא פרעיה למלוה והאי דקאמר לא פרעתי' דקבעי למיזף ביה האידנא דחייש משום פשיטי דספרא ואישתכח דקטריף בשטר שנמחל שעבודו הא נמי ליכא למימר דכיון דלית ליה למלוה רווחא בהא מילתא דזימניה בו ביום הוא לא שביק דאמר שמעי ביה רבנן ומפסדין ליה:
111
קי״ב[שם]
אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פי' רש"י זצ"ל דבר שהוא תנאי בית דין כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל בין מנה מאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה בין נקיטא כתובה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן דמנה מאתים ומזון האשה והבנות תנאי בית דין הוא כדתנן בכתובות פ' נערה לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין. לא כתב לה בנן נוקבין דיהויין לכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל ימי מיגר ארמלותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין. וכך היו אנשי ירושלים כותבין. ואנשי גליל היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה לפיכך אם רצו היורשין נותנים לה כתובת' ופוטרין אותה. דאיתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוואדה נהוג כרב. נהרדעא וכל פרוואדה נהוג כשמואל. פר"ח זצ"ל יש מי שאומר כיון שנהגו גבול נהרדעא כשמואל מכלל ששאר מקומות כולן נהוג כרב ויש מי שאומר הלכה כשמואל בדיני. והאידנא כל מקום כמנהגו דקיימא לן הכל כמנהג המדינה. רב שרירא ורב האיי גאון זצ"ל ואף אתון אי אית לכון מנהג קבוע עבידו כמנהגכון ואי לא עבידו כאנשי גליל וכאנשי ירושלים. עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל איכא מאן דאמר מדקא יהבינן קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דכולי עלמא עבדי כרב אלא למימרא דשאר בבל ופרוודהא עבדי כרב אבל כולי עלמא דלית להו מנהג' כשמואל עבדי דקיימא לן כשמואל בדיני. ומר רב משה גאון הכי סבירא ליה כדכתבינן ואייתי סייעתא להאי סברא מהא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומין. ואיבעי לן בגמ' ניזונת תנן וכאנשי גליל או דילמא הניזונת תנן וכאנשי יהודה ואסקינן לעולם נזונת תנן וכאנשי גליל. ועוד אייתי סייעתא מהא דאמרי' קריביה דר' יוחנן הוה ליה איתת אבא דהוו נפישי מזוני אתא לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לחביבי דניחד ארעא למזוני. ואי ס"ד סבירא ליה לר' יוחנן כאנשי יהודה למה ליה לייחודי ארעא ליתן לה כתובתה וליפטרה. אלא ש"מ כאנשי גליל סבירא ליה. ובסוף יש נוחלין נמי אמר שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה אמר ר' יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסים ושמעינן מהני כולהו דהלכה באנשי גליל. עכ"ל. ופי' הא דשלח רבין הכי נישאת הבת והכניסה בנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסים מתה הבת וירשה בעלה וכו' הרי איתבריר לן דמי שמת אלמנתו ניזונת מנכסיו ואין היורשין יכולין לומר לה טלי כתובתך וצאי. ומה שפי' רבינו שמואל זצ"ל ס"פ יש נוחלין דלעולם היא ניזונת עד שתנשא או תתבע כתובתה או שירצו היורשים ליתן לה כתובתה לא שהוא סובר דהלכה כרב דפסיק באנשי יהודה אלא לפום ריהטיה פי' בין לרב בין לשמואל לשמואל עד שתתבע כתובתה ולרב עד שירצו היורשין. וכן כתב הרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן ימי אלמנותה עד שתטול כתובתה ומשתבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות עכ"ל:
אמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום. פי' רש"י זצ"ל דבר שהוא תנאי בית דין כגון כתובה ומזון האשה והבנות הטוען ואמר פרעתי שלא בעדים לא אמר כלום. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל בין מנה מאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין כתובה בין נקיטא כתובה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן דמנה מאתים ומזון האשה והבנות תנאי בית דין הוא כדתנן בכתובות פ' נערה לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שהוא תנאי בית דין. לא כתב לה בנן נוקבין דיהויין לכי מינאי יהויין יתבן בביתי ומיתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין חייב מפני שהוא תנאי ב"ד. לא כתב לה את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסיי כל ימי מיגר ארמלותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין. וכך היו אנשי ירושלים כותבין. ואנשי גליל היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתובה לפיכך אם רצו היורשין נותנים לה כתובת' ופוטרין אותה. דאיתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודה ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל. בבל וכל פרוואדה נהוג כרב. נהרדעא וכל פרוואדה נהוג כשמואל. פר"ח זצ"ל יש מי שאומר כיון שנהגו גבול נהרדעא כשמואל מכלל ששאר מקומות כולן נהוג כרב ויש מי שאומר הלכה כשמואל בדיני. והאידנא כל מקום כמנהגו דקיימא לן הכל כמנהג המדינה. רב שרירא ורב האיי גאון זצ"ל ואף אתון אי אית לכון מנהג קבוע עבידו כמנהגכון ואי לא עבידו כאנשי גליל וכאנשי ירושלים. עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל איכא מאן דאמר מדקא יהבינן קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דכולי עלמא עבדי כרב אלא למימרא דשאר בבל ופרוודהא עבדי כרב אבל כולי עלמא דלית להו מנהג' כשמואל עבדי דקיימא לן כשמואל בדיני. ומר רב משה גאון הכי סבירא ליה כדכתבינן ואייתי סייעתא להאי סברא מהא דתנן אלמנה ניזונת מנכסי יתומין. ואיבעי לן בגמ' ניזונת תנן וכאנשי גליל או דילמא הניזונת תנן וכאנשי יהודה ואסקינן לעולם נזונת תנן וכאנשי גליל. ועוד אייתי סייעתא מהא דאמרי' קריביה דר' יוחנן הוה ליה איתת אבא דהוו נפישי מזוני אתא לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לחביבי דניחד ארעא למזוני. ואי ס"ד סבירא ליה לר' יוחנן כאנשי יהודה למה ליה לייחודי ארעא ליתן לה כתובתה וליפטרה. אלא ש"מ כאנשי גליל סבירא ליה. ובסוף יש נוחלין נמי אמר שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נישאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה אמר ר' יהודה בן אחותו של ר' יוסי בר חנינא על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסים ושמעינן מהני כולהו דהלכה באנשי גליל. עכ"ל. ופי' הא דשלח רבין הכי נישאת הבת והכניסה בנכסים לבעלה אלמנתו ניזונת מנכסים מתה הבת וירשה בעלה וכו' הרי איתבריר לן דמי שמת אלמנתו ניזונת מנכסיו ואין היורשין יכולין לומר לה טלי כתובתך וצאי. ומה שפי' רבינו שמואל זצ"ל ס"פ יש נוחלין דלעולם היא ניזונת עד שתנשא או תתבע כתובתה או שירצו היורשים ליתן לה כתובתה לא שהוא סובר דהלכה כרב דפסיק באנשי יהודה אלא לפום ריהטיה פי' בין לרב בין לשמואל לשמואל עד שתתבע כתובתה ולרב עד שירצו היורשין. וכן כתב הרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל אלמנה ניזונת מנכסי יורשין כל זמן ימי אלמנותה עד שתטול כתובתה ומשתבעה כתובתה בבית דין אין לה מזונות עכ"ל:
112
קי״גהילכך איתבריר לן הלכה למעשה דאלמנה ניזונת מנכסי יתומים ואין יכולין לסלקה ולומר לה טלי כתובתך וצאי אלא זנין אותה עד שתתבע כתובתה בבית דין וכשתבעה כתובתה טפי אין זנין אותה וכגון שתבעה שלא מן הרוחק כדאמר בירושלמי בפ' אלמנה ניזונת רב יהודה בעי בשם רב התובעת כתובתה בבית דין איבדה מזונותיה אמר ר' יוסי ובלבד מן השופין פי' מירווח מריוח הא מן האונס לא כהדא ארמלתא דר' אכוזמן א"ל ר' בא בר כהן בעי לך תבעה פורנה ואיבדה מזונותיה מאן דאייתי דאעין מלתא אעלון עובדא קומי ר' יוסי וחזרה למזונה וכשתובעת מזונות מן היורשין משביעין אותה תחילה שכך כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אלמנה שבאת לבית דין לתבוע מזונות יש מי שהורה שפוסקי' לה מזונות ואין משביעין אותה. ואין ראוי לסמוך על הודאה זו מפני שנתחלף לו הדבר באשה שהלך בעלה למדינת הים. ורבותי הורו שאין לה מזונות מבית דין עד שתשבע שהרי זו באה להפרע מנכסי יתומין ולזה דעתי נוטה וראוי לדון כן עכ"ל. אבל היכא שתפסה למזונותיה אין משביעין אותה כמה תפסה דאמ' בפ' אלמנה ניזוני' א"ר אלעזר אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותיה מה שתפסה תפסה ולא מפקינן מינה. תניא נמי הכי אלמנה שתפסה מטלטלין במזונותי' מה שתפסה תפסה. וכן כי אתא רב דימי אמר מעשה בכלתו של ר' שבתי שתפסה דיסקיא מליאה מעות ולא היה כח ביד חכמי' להוציא מידה. אמר לא אמרו אלא למזוני אבל לכתובה מפקינן. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא לכתובה ממקרקעי ולא ממטלטלי למזוני נמי ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא למזונות מאי דתפס תפס לכתובה נמי מאי דתפסה תפסה א"ל רב יעקב בר נפתלי לרבינא הכי אמרין משמיה דרבא כוותיך אפי' למזוני לכולי עלמא מה שתפסה תפסה ואין מוציאין מידה. ופר"ח זצ"ל מיסתברא דתפיסה מחיים דבעל הויא דתפיסה לאחר מיתת הבעל לאו כלום היא. ורבי' יהודה בר נתן פי' דמיירי בתפיסה דלאחר מיתת הבעל. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אלמנה שתפסה מטלטלין כדי שתזון מהם בין שתפסה מחיים בין שתפסה אחר מותו אפי' תפסה ככרי זהב אין מוציאין מידה אלא כותבין עליה בית דין שתפסה ופוסקין לה מזונות ומחשבין עמה והיא ניזונת ממה שבידה עד שתמות או עד שלא יהיו לה מזונות ויקחו היורשים את השאר וכן אם תפסה מטלטלי מחיי בעלה ומת גובה מהן אבל אם תפסה אחר מותו לכתובה אינה גובה מהם. אע"פ שתקנו הגאונים שתגבה כתובתה ותנאי כתובה מן המטלטלין לפיכך תזון האלמנה מן המטלטלין אע"פ שלא תפסה. אם הניח בעלה מטלטלין ולא תפסה אותן היורשין נוטלין אותן והן מעלין לה מזונות ואינה יכולה לעכב ולומר יהיו מונחים בבית דין עד שאזון מהם שמא יאבדו ולא יהי' לי מזונות ואפי' התנאת בב"ד בפירוש שתזון מן המטלטלין אינה מעכבת ובזה דנין תמיד בכל בתי דינין אפי' אם הניח קרקע יכולה היא לעכב עליהן שלא ימכרו. ואם ימכרו אינה מוציאה מיד הלקוחות שאין האשה והבנות ניזונין אלא מנכסים בני חורין. הניח נשים רבות אע"פ שנשאן זו אחר זו ניזונות בשוה שאין דין קדימה במזונות עכ"ל. ומה שכתב פוסקין לה מזונות ומחשבין עמה היינו שיודעין כמה תפסה אבל היכא שתפסה ולא ידעינן כמה תפסה לא משביעינן לה כדי שתודה כמה תכסה כדאמ' בירוש בפ' אלמנה ניזונית תני אלמנה שתכסה אפי' אלף זוז למזונותיה אין מוציאין מידה מהו מימר לה חוי מה בידיך תלמידו דר' מנא אמרי אמרין לה חוי מה בידיך אמר לון ר' יוסי בר בון מכיון שהיא עתידה לישבע בסוף אפי' חוי מה בידיך לא אמרי' לה. ומה שכתב נמי שהאלמנה ניזונת ממטלטלין אע"פ שלא תפסה אע"פ דבפ' מציאת האשה אמר רבא הלכה ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לפרנסה דרבנן סבוראי תקון שתהא ניזונת אפי' ממטלטלי וכן פר"ח זצ"ל. אמר רבא הילכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין לפרנסה בין למזוני בין לכתובה והאידנא דתקינו כתובה למגבה ממטלטלי גם המזונות מוציאין ממטלטלין דקיי"ל דבהאי וכיוצא בו תנאי כתובה ככתובה דמי ועישור נכסים ממקרקעי ולא ממטלטלי דאינה כתנאי כתובה עכ"ל. וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל. וקיימא לן כר' יוחנן דאמ' הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום בין במנה ומאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין בין נקיטא כתובה בין לא נקיטא כתובה אי טעין ואמר פרעתי לא מהימן ואפי' בשבועה לא מהימן אלא היא נשבעת ונוטלת כתובה ותוספת לפי מנהג מזונות שכך כתב רבינו יצחק בר אשר זצ"ל וזה הכלל שאני אומר באלמנה כל זמן שלא נישאת נאמנת היא בין למזונות בין לכתובה אע"פ שאין שטר כתובה בידה לומר שלא נפרעתי כלל או לא נפרעתי אלא כך וכך ונוטלת השאר בשבועה ואפי' היורשין אומ' ודאי פרענו אבל לאחר שנישאת אינה נאמנת על הכתובה אלא א"כ שטר הכתובה יוצא מתחת ידה ועל המזונות אינה נאמנת כלל לאחר שנישאת אע"פ ששטר כתובה יוצא מתחת ידה וזהו הטעם כל ימי אלמנותה לפיכך נאמנת בלא שטר שהיא באה מכח מעשה ב"ד והרי היא כתפוסה שטר בידה. כשם שהמלוה נאמן לומר לא נפרעתי כל זמן שהשטר יוצא מתחת ידו כשאינו קרוע ואין הלוה יכול לומר פרעתי כך האלמנה כל זמן שלא נישאת אין היורשין נאמנין לטעון פרעתי כדאיתא בשנים אוחזין אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן הטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מאי טעמא כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי. א"ר חייא בר אבא ר' לא משנתינו היא זו הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה וגובה בלא שטר בין כתובת מנה מאתים בין תוספת לפי מנהג ואע"פ דנחלקו רב ושמואל על אותה משנה דרב מוקי לה בעיקר כתובה ולא בתוספת ושמואל מוקי לה במקום שאין כותבין כתובה אין הלכה כמותם שכל דבריהם שם אינם אלא משום דסבירא להו דאין כותבין שובר ואליבא דר' יוחנן מוקים לה בשנים אוחזין ואפילו במקום שכותבין כתובה עכ"ל. שפירש דין אלמנה כל זמן שלא נישאת. מיהו פר"ח זצ"ל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל פסקי התם כשמואל. וההיא דפ' האלמנה ניזונית דבעי ר' יוחנן יתומים אומרים אנו נתננו והיא אומרת לא נטלתי על מי להביא ראיה נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראיה או דילמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראיה. ת"ש דתני לוי אלמנה כ"ז שלא נישאת על היתומים להביא ראיה. ההיא פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דבמזונות שעברו איירי:
113
קי״ד[שם ע"ב]
א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן אילימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה. והכי מסקנא דשמעתא דלא משכח דאית לה לאלמנה מן האירוסין כתובה אלא דכתב לה ובסוג' דשמעתא הכי איתא ס"פ הכותב . ונראה דקיימא לן דארוסה יש לה כתובה מנה מאתים אף על גב דלא כתב לה דתנן בפ' האומר בקידושין קדשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה אלמא מוכח שהיו מגבין כתובה מן האירוסין אף על גב שלא כתב לה דאי לאו הכי לימא גט יהבית לך משום דקידשתיך וכתובה לא יהבינא לך דהא לא נשאתיך דאמאי כפינן ליה והתם על כרחך לא כתב לה מדקאמר לא קידשתיך ואין לומר באתר' דכתבי והדר מקדשי דא"כ הוה ליה לפרושי דבהכי איירי. אלא ודאי שמעינן מינה דיש לארוסה כתובה ואע"ג דלא כתב לה. ותנן בכתובות בפ' נערה המארס את בתו ונתגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה ונתגרשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה. ר' יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה. מאי טעמא דר' יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הואיל וברשותו נכתבים. ומיגבת מאימת גביא רב הונא אמר מנה מאתים בין מן האירוסין בין מן הנשואין ותוספת מן הנשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין. ופי' רש"י זצ"ל דהתם מיגבא מאימת גביא כלומר לענין זכייה דאב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפי' לר' יהודה כדקתני ומודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה ואחר כך נישאת שאין לאביה רשות בה אלמא בתר כתובה אזל לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתובה דהויא לה מלוה בשטר לא טרפא. אמר רב הונא מנה מאתים דמתקנתא דרבנן מיחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גירשה לאחר נישואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אישתעבד ותוספת שמעצו היא באה לו לא נשתעבד עד זמן כתובתה כתובה שקנו מידו וכתב. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה לשיעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר כתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת עכ"ל:
א"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן אילימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנשואין גובה את הכל דילמא דכתב לה. והכי מסקנא דשמעתא דלא משכח דאית לה לאלמנה מן האירוסין כתובה אלא דכתב לה ובסוג' דשמעתא הכי איתא ס"פ הכותב . ונראה דקיימא לן דארוסה יש לה כתובה מנה מאתים אף על גב דלא כתב לה דתנן בפ' האומר בקידושין קדשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו. אמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה אלמא מוכח שהיו מגבין כתובה מן האירוסין אף על גב שלא כתב לה דאי לאו הכי לימא גט יהבית לך משום דקידשתיך וכתובה לא יהבינא לך דהא לא נשאתיך דאמאי כפינן ליה והתם על כרחך לא כתב לה מדקאמר לא קידשתיך ואין לומר באתר' דכתבי והדר מקדשי דא"כ הוה ליה לפרושי דבהכי איירי. אלא ודאי שמעינן מינה דיש לארוסה כתובה ואע"ג דלא כתב לה. ותנן בכתובות בפ' נערה המארס את בתו ונתגרשה אירסה ונתארמלה כתובתה שלו השיאה ונתגרשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה. ר' יהודה אומר הראשונה של אב אמרו לו משהשיאה אין לאביה רשות בה. מאי טעמא דר' יהודה רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו הואיל וברשותו נכתבים. ומיגבת מאימת גביא רב הונא אמר מנה מאתים בין מן האירוסין בין מן הנשואין ותוספת מן הנשואין. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין. ופי' רש"י זצ"ל דהתם מיגבא מאימת גביא כלומר לענין זכייה דאב חזינן דלאו בתר אירוסין אזלינן ואפי' לר' יהודה כדקתני ומודה ר' יהודה במארס את בתו ובגרה ואחר כך נישאת שאין לאביה רשות בה אלמא בתר כתובה אזל לענין מיטרף לקוחות מאימת טרפא ממשעבדי משעת אירוסין דהא מההיא שעתא איחייב בתקנתא דרבנן או דילמא עד שעת כתובה דהויא לה מלוה בשטר לא טרפא. אמר רב הונא מנה מאתים דמתקנתא דרבנן מיחייב טרפא מזמן אירוסין אם מת או גירשה לאחר נישואין טורפת לקוחות שלקחו מנכסיו מזמן אירוסין ואילך דמההיא שעתא אישתעבד ותוספת שמעצו היא באה לו לא נשתעבד עד זמן כתובתה כתובה שקנו מידו וכתב. ורב אסי אמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין דהיא גופה מחלה לשיעבודא קמא ונתרצתה בזמן הכתוב בשטר כתובה ככל המפורש בה בין עיקר בין תוספת עכ"ל:
114
קי״ההא למדת דסתם דתלמודא דבעי מיגבא מאימת גביא ורב הונא ורב אסי כולהו סבירא להו דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה בתקנתא דרבנן ואף על גב דלא כתב לה. דאפי' רב אסי דאמר אחד זה ואחד זה מן הנשואין היינו כדפי' רש"י ז"ל משום דהיא גופה מחלה לשיעבודא קמא הא לאו הכי גביא מנה מאתים מן האירוסין בתקנתא דרבנן אלמא אלמנה מן האירוסין אית לה כתובה והכי נמי סבר אביי בשמעתין דאמר אביי לאו מילתא היא דאמרי דאי ס"ד במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובה אבל במקום שכותבין אי נקיטא כתובה גביא ואי לא לא גביא אלמנה מן האירוסין במאי גביא בעידי מיתה לטעון ולומר פרעתי וכי תימא הכי נמי א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם ועלה קא"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ואלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנלן אילימא מהא דתנן נתארמלה או נתגרשה בין מן האירוסין בין מן הנישואין גובה את הכל דילמא דכתב לה וכו' פי' ואין מיכן ראיה לאביי דסבר יש לה כתובה מן האירוסין ואפי' לא כתב לה ומכח ההיא פירכא הדר ביה אביי ממאי דמוקים למתני' דהוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה במקום שאין כותבין כתובה ומר קשישא ורב אשי נמי הכי סבירא להו אלא דשקלי וטרו לאוכוחי ממתניתין או מברייתא ולא אשכחי דאיכא למידחי בדכתב. ופי' רבינו יצחק בר' שמואל זצ"ל דהא לא מייתי ראיה מרב הונא ורב אסי דסברי אלמנה מן האירוסין ואפי' בדלא כתב לה משום דלא בעי לאתויי ראיה מאמוראים אלא ממשנה או מברייתא. הילכך לפי פירוש רבי' ש"י זצ"ל דפירש בפרק נערה. ולפי פירוש רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דפירש שהיה יכול להוכיח מרב הונא ורב אסי אלא משום דלא בעי לאוכוחי מאמורא הלכה למעשה דאלמנה מן האירוסין יש לה כתובה מנה מאתים וגובה כתנאי בית דין ואף על גב דלא כתב לה ופסקינן בפרק נערה הילכתא אחד זה ואחד זה מן הנשואין טרפה ממשעבדי. וההיא דפרק מי שמת דתניא המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה ופירש רבינו שמואל זצ"ל וכדכתב לה מן האירוסין דהיכא דלא כתב לה בעיא היא בכתובות ולא איפשיטא עכ"ל. לא שהוא סובר דהיכא דלא כתב לה לית לה כתובה אלא כי היכי דלא תיקשי אמאי לא פשיט מינה בשמעתי' וס"פ הכותב פי' כך. כך היא הלכה למעשה לרבינו שלמה זצ"ל ולרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל כדפרי' אבל פר"ח זצ"ל סובר דאלמנה מן האירוסין אם לא כתב לה לית לה כתובה כלל וזה לשונו שפי' הכא בשמעתין סוגיא דשמעתין אלמנה מן האירוסין אי כתב לה אית לה מנה מאתים אבל תוספת לית לה אע"ג דכתב לה. עכ"ל. ובההיא דהאומר דאמר רב אם נתן גט מעצמו כופין אותו ליתן כתובה פר"ח זצ"ל נמצא מודה לדבריה שאומרת לו קדשתני בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים ורב לטעמיה סתם הוציאה גט ולא שנא ארוסה ולא שנא נשואה כשהוציאה גט גובה עיקר כתובה עכ"ל. ואיני יודע מה תיקן בזה שכתב לטעמיה דנהי דליתא לדרב הונא בהא דגט גובה עיקר כדפרי' לעיל בשמעתין דהטוען אחר מעשה בית דין. מ"מ בזה הלכה כמותו דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה אפילו לא כתב לה דהא לא אשכחן מאן דפליג עלה וסבר דלית לה וההיא דפ' נערה דבעי מיגבת מאימת גביא. פר"ח זצ"ל הכותב לאשתו מנה מאתים מן האירוסין ובשעת נישואין כתב לה צביתי ואוסיפית לך אמנה מאתים דאית לך עלי משעת אירוסין כך וכך מיגבא מאימת גביא רב הונא אמר מנה מאתים וכו' ובשלהי שמעתין דהתם כתב ואסיקנא לשמעתין והילכתא אחד זה ואחד זה בין מנה מאתים בין תוספת מן הנישואין ואע"ג דכתב לה מנה מאתים מן האירוסין. וקשה לפירושו דהתם אמר רב נחמן שני שטרי של מכר על שדה אחת וכתבו ראובן לשמעון אחד בניסן ואחד בסיון בטל שני את הראשון ואם כתב לו אחריות וטרפו ממנו אינו גובה אלא מזמן שני. ואמר רב פפא מודה ר"נ דאם אוסיף לה דיקלא בשטרא בתרא לתוספת כתביה ולאו לבטולי קמא אלא דאי מזמן שני אתי למיגבא ליגבי עיקר ותוספת ואי ניחא ליה בקמא משום דקדים לא ליקני תוספת. וקיימא לן הילכתא כרב נחמן בדיני. ותו דרפרם ורב אחא קיימי כוותיה דמפרשי למילתיה. א"כ היכי פסקינן התם דאחד זה ואחד זה מן הנישואין והא אוסיף לה בשטר שני. אבל לפירוש רש"י אתי שפיר הא דפסקינן אחד זה ואחד זה מן הנישואין דמוקי לה בדלא כתב לה אף על גב דאיכא תוספת גובה מן הנישואין משום דליכא שטר כתובה מן האירוסין אמרינן ודאי ביטל תנאו הראשון על ידי השטר:
115
קי״והילכך הלכה למעשה אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה מנה מאתים אף על גב דלא כתב לה:
116
קי״ז[דף י"ח ע"א]
מתני' מצא גיטי נשים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם. טעמא דנמלך עליהן שלא ליתנם הא אמר תנו נותנים ואפילו נמצא לאחר זמן משנפל לא חיישינן שמא גט אחד הוא ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל. ורמינהו המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר אם לאו פסול. והתם בפ' כל הגט פליגי היכי דמי לאלתר אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. ואפי' במקום שהשיירות מצויות לא אמר אלא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אבל לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת לא:
מתני' מצא גיטי נשים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם. טעמא דנמלך עליהן שלא ליתנם הא אמר תנו נותנים ואפילו נמצא לאחר זמן משנפל לא חיישינן שמא גט אחד הוא ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל. ורמינהו המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר אם לאו פסול. והתם בפ' כל הגט פליגי היכי דמי לאלתר אמר רבה לא קשיא כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. ואפי' במקום שהשיירות מצויות לא אמר אלא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אבל לא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת לא:
117
קי״ח[שם ע"ב]
עבד רבה עובדא בי כיתנא דפומבדיתא כשמעתיה דבעינ' תרתי והכא חדא הוא דהויא ואכשריה. איכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא דשיירות מצויות לבוא שם ולקנות ואהדריה משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה גט ולא חיישינן לומר עוד יש אחרת בעיר ששמה כזו. ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא במי המשרה שם נמצא הגט. ומאי כשמעתיה שהוחזק שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה ואכשריה משום דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות. ר' זירא רמי ברייתא אמתני' ומשני תנן המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה ואפי' לזמן מדובה. ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. איכא דאמרי והוא שהוחזקו ולא ניהדר היינו דרבה. איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא ניהדר ופליגא דרבה. ר' ירמיה אמר הא דקתני יחזיר כגון דאמרו עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. רב אשי אמר כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני דוקא אות פלוני אבל נקב בעלמא לא:
עבד רבה עובדא בי כיתנא דפומבדיתא כשמעתיה דבעינ' תרתי והכא חדא הוא דהויא ואכשריה. איכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא דשיירות מצויות לבוא שם ולקנות ואהדריה משום דלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה גט ולא חיישינן לומר עוד יש אחרת בעיר ששמה כזו. ואיכא דאמרי היכא דתרו כיתנא במי המשרה שם נמצא הגט. ומאי כשמעתיה שהוחזק שני יוסף בן שמעון באותה עיר שנכתב בה ואכשריה משום דבמקום שנמצא בו לא היו שיירות מצויות. ר' זירא רמי ברייתא אמתני' ומשני תנן המביא גט ואבד ממנו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ורמינהו מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהבעל מודה מיהת יחזיר לאשה ואפי' לזמן מדובה. ומשני כאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות. איכא דאמרי והוא שהוחזקו ולא ניהדר היינו דרבה. איכא דאמרי אע"ג דלא הוחזקו לא ניהדר ופליגא דרבה. ר' ירמיה אמר הא דקתני יחזיר כגון דאמרו עדים החתומים בו מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף בן שמעון. רב אשי אמר כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני דוקא אות פלוני אבל נקב בעלמא לא:
118
קי״טפר"ח זצ"ל כר' זירא מסתברא וכלישנ' בתרא ולא סלקא שמעת' כטעמא דרבה אלא אוקמא ר' ירמיה כגון דאמרי עדים מעולם כו' ורב אשי דהוא בתראה אוקמא כגון דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני. מכלל דשנויא דרבה לאו שינויא דסמכא הוא ואע"ג דעבד עובדא כשמעתיה איהו הוא דעבד ואחריני לא עבדו כוותיה וכי האי גוונא לחומרא עבדינן עכ"ל. ותו כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דלא מהדרינן גט לזמן מרובה אלא במקום שאין השיירות מצויות אבל במקום שהשיירות מצויות לא מהדרינן ואף על גב דלא הוחזקו. שני יוסף בן שמעון באותה עיר כלישנא בתרא דר' זירא אי נמי כר' ירמיה אי נמי כרב אשי. עכ"ל:
119
ק״כ[דף י"ט ע"א]
מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וליחוש דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ומפקא ליה לניטא דכתב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין. הניחא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות שפיר אלא למאן דאמר יש לו פירות עד שעת נתינה מאי איכא למימר דכי אתיא למיטרף אמרי' לה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא זה לידה. פר"ח זצ"ל סוגיא דשמעתא כל כי האי גוונא מצרכינן ליה לברר בעדים אימת מטא גט לידה וכן כל שטר הנמצא דחיישינן דילמא אתי למיטרף לקוחות שלא כדין וכן גבי גט שיחרור דיינינן נמי הכי עכ"ל:
מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה וליחוש דילמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ומפקא ליה לניטא דכתב בניסן ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין. הניחא למ"ד כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות שפיר אלא למאן דאמר יש לו פירות עד שעת נתינה מאי איכא למימר דכי אתיא למיטרף אמרי' לה זיל אייתי ראיה אימת מטא גיטא זה לידה. פר"ח זצ"ל סוגיא דשמעתא כל כי האי גוונא מצרכינן ליה לברר בעדים אימת מטא גט לידה וכן כל שטר הנמצא דחיישינן דילמא אתי למיטרף לקוחות שלא כדין וכן גבי גט שיחרור דיינינן נמי הכי עכ"ל:
120
קכ״אוכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהיכא דנתנה האשה סימני הגט אע"פ שאין הבעל מודה יחזיר לאשה כדאמר לקמן היא אומרת סימני הגט והוא אומר סימני הגט ינתן לה עכ"ל:
121
קכ״במתני' מצא שיחרורי עבדים הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובים היו ונמלך עליהם שלא ליתנם:
122
קכ״ג[שם]
ת"ר מצא שטר שיחרור בשוק בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהרב מודה מיהא יחזיר לעבד אמאי ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל וקנה עבד נכסים מניסן ועד תשרי ואזיל הרב וזבנינהו ומפיק ליה לגט שיחרור דכתב בניסן וטריף לקוחות שלא כדין ואסקי' דכי אתי למיטרף אמרי' ליה זיל אייתי ראיה אימת מטא שטר שחרור לידך:
ת"ר מצא שטר שיחרור בשוק בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהרב מודה מיהא יחזיר לעבד אמאי ניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל וקנה עבד נכסים מניסן ועד תשרי ואזיל הרב וזבנינהו ומפיק ליה לגט שיחרור דכתב בניסן וטריף לקוחות שלא כדין ואסקי' דכי אתי למיטרף אמרי' ליה זיל אייתי ראיה אימת מטא שטר שחרור לידך:
123
קכ״דמתני מצא דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא ליתנם:
124
קכ״ה[שם]
ת"ר דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות שטר דא זכרון לקום ולהיות ככל הכתוב בו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. מתנה הכי קאמר אמר אביי איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה גוף הקרקע קנוי לי מהיום ואין לו עוד רשות למוכרה והפירות אני אוכל כל ימי חיי:
ת"ר דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות שטר דא זכרון לקום ולהיות ככל הכתוב בו דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי. מתנה הכי קאמר אמר אביי איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה גוף הקרקע קנוי לי מהיום ואין לו עוד רשות למוכרה והפירות אני אוכל כל ימי חיי:
125
קכ״ו[שם]
הא אמר תנו נותנין ורמינהי מצא אפותיקאות דייתיקאות ומתנות שאפע"פ ששניהם מודין לא יחזיר לא לזה ולא לזה:
הא אמר תנו נותנין ורמינהי מצא אפותיקאות דייתיקאות ומתנות שאפע"פ ששניהם מודין לא יחזיר לא לזה ולא לזה:
126
קכ״ז[שם ע"ב]
אמר רב זביד הא והא בשכיב מרע ולא קשיא הא ביה והא בבריה. מתני' דתני הא תנו נותנין בדידיה דבר מיהדר הוא דאמרינן אי נמי דיהבה לאינש אחרינא לית ליה פסידא. דקמא ובתרא בתרא קני כיון דהדר ביה מקמא. ברייתא דקתני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריה דאמרינן דילמא כתבה אבוה להאי ואימלך ולא יהבה ליה ובתר אבוה כתב הוא לאינש אחרינא ויהבה ליה והשתא קא הדר ביה הוא סבר מיהדר לא מצינא הדר בי אימא להו דאבא יהבה להאי ויהבי ליה שטרא וניזיל ונפקא מיניה דהא זכי ביה דהוא קדים וניפלוג בהדיה בקנוניא הילכך אמרינן ליה האי כתבא לא יהבינא ליה להאי דדילמא מיכתב כתביה אבוך ומיהב לא יהבה ליה ויהבתה את לאינש אחרינא אלא אי קושטא קאמרת דיהב ליה אבוך זיל את השתא כתוב ליה שטרא אחרינא דאי לא יהבת אבוך ליה וכתבת את לאינש אחרינא לית ביה פסידא דקמא ובתרא בתרא זכי:
אמר רב זביד הא והא בשכיב מרע ולא קשיא הא ביה והא בבריה. מתני' דתני הא תנו נותנין בדידיה דבר מיהדר הוא דאמרינן אי נמי דיהבה לאינש אחרינא לית ליה פסידא. דקמא ובתרא בתרא קני כיון דהדר ביה מקמא. ברייתא דקתני אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה בבריה דאמרינן דילמא כתבה אבוה להאי ואימלך ולא יהבה ליה ובתר אבוה כתב הוא לאינש אחרינא ויהבה ליה והשתא קא הדר ביה הוא סבר מיהדר לא מצינא הדר בי אימא להו דאבא יהבה להאי ויהבי ליה שטרא וניזיל ונפקא מיניה דהא זכי ביה דהוא קדים וניפלוג בהדיה בקנוניא הילכך אמרינן ליה האי כתבא לא יהבינא ליה להאי דדילמא מיכתב כתביה אבוך ומיהב לא יהבה ליה ויהבתה את לאינש אחרינא אלא אי קושטא קאמרת דיהב ליה אבוך זיל את השתא כתוב ליה שטרא אחרינא דאי לא יהבת אבוך ליה וכתבת את לאינש אחרינא לית ביה פסידא דקמא ובתרא בתרא זכי:
127
קכ״ח[שם]
ת"ר מצא שובר כתובה בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשדי ואזלא וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אמר רבה ש"מ דאיתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל:
ת"ר מצא שובר כתובה בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל אין האשה מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. בזמן שהאשה מודה יחזיר לבעל ניחוש דילמא כתבה ליתן בניסן ולא נתנה עד תשדי ואזלא וזבנתה לכתובתה בטובת הנאה מניסן עד תשרי ומפיק ליה לשובר דכתב בניסן ואתי למטרף לקוחות שלא כדין אמר רבה ש"מ דאיתא לדשמואל דאמר המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפילו יורש מוחל:
128
קכ״טכתב רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן הילכתא:
129
ק״ל[דף כ' ע"א]
מתני' מצא איגרות שום ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו ואיגרות מזון שקיבל עליו לזון את בני אשתו. שטרי חליצה ומיאונין קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה יוצאה ממנו במיאון ואינה צריכה גט אלא אומרת בפני שלשה אי אפשי בפלוני בעלי וכותבין לה בית דין שמיאנה בפניהם להיות לה לעדות שמותרת לינשא. ושטרי בירורים וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר וליכא למיחש לשמא נמלך דהא בית דין לא כתבום אלא בדבר מקויים. לפרעון נמי לא שייך בהו פרעון כדאמ' לעיל. ואפי' למ"ד שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה:
מתני' מצא איגרות שום ששמו ב"ד נכסי לוה למלוה בחובו ואיגרות מזון שקיבל עליו לזון את בני אשתו. שטרי חליצה ומיאונין קטנה יתומה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה יוצאה ממנו במיאון ואינה צריכה גט אלא אומרת בפני שלשה אי אפשי בפלוני בעלי וכותבין לה בית דין שמיאנה בפניהם להיות לה לעדות שמותרת לינשא. ושטרי בירורים וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר וליכא למיחש לשמא נמלך דהא בית דין לא כתבום אלא בדבר מקויים. לפרעון נמי לא שייך בהו פרעון כדאמ' לעיל. ואפי' למ"ד שומא הדר איהו דאפסיד אנפשיה:
130
קל״א[שם]
מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא. ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכשבוררין להם דיינין כותבין להם זה בורר את פלוני וזה בורר את פלוני שלא יוכלו לחזור בהם:
מאי שטרי בירורין הכא תרגימו שטרי טענתא. ר' ירמיה אמר זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד וכשבוררין להם דיינין כותבין להם זה בורר את פלוני וזה בורר את פלוני שלא יוכלו לחזור בהם:
131
קל״ב[שם]
מתני' מצא שטר בחפיסה או בדלוסקמא. תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר. וכמה אגודה של שטרות שלשה קשורים זה בזה:
מתני' מצא שטר בחפיסה או בדלוסקמא. תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר. וכמה אגודה של שטרות שלשה קשורים זה בזה:
132
קל״ג[שם ע"ב]
מאי חפיסה אמר רבה בר בר חנה חמת קטנה של עור שנותנין בה יין. מאי דלוסקמא אמר רבה בר בר חנה טליקא דסבי שהזקנים מצניעין בה בלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם:
מאי חפיסה אמר רבה בר בר חנה חמת קטנה של עור שנותנין בה יין. מאי דלוסקמא אמר רבה בר בר חנה טליקא דסבי שהזקנים מצניעין בה בלי תשמישן שלא יצטרכו לחפש אחריהם:
133
קל״ד[שם]
ת"ר כמה תכריך שלשה קשורים זה בזה. וכמה היא אגודה של שטרות שלשה קשורים זה בזה. שמעת מינה קשר הוי סימן. תני ר' חייא שלשה כרוכין זה בזה. אי הכי היינו תכריך. אמר תכריך כל חד וחד בריש חבריה. אגודה דרמו אהדדי וכריכי. מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. כדאמר רבינא טיבעי מכריז הכא נמי שטרי מכריז:
ת"ר כמה תכריך שלשה קשורים זה בזה. וכמה היא אגודה של שטרות שלשה קשורים זה בזה. שמעת מינה קשר הוי סימן. תני ר' חייא שלשה כרוכין זה בזה. אי הכי היינו תכריך. אמר תכריך כל חד וחד בריש חבריה. אגודה דרמו אהדדי וכריכי. מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי. כדאמר רבינא טיבעי מכריז הכא נמי שטרי מכריז:
134
קל״המתני' רשב"ג אומר אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה. שלשה שלוו מן האחד יחזיר למלוה. אחד הלוה משלשה יחזיר ללוה דאי ס"ד דמלוין נינהו מאי בעו גבי הדדי. דילמא לקיומינהו אזול. לא צריכא דמקיימי. דילמא מידא דספרא נפיל. לא משהי אינש קיומי' גבי ספרא. ושלשה שלוו מן האחד יחזיר למלוה דאי ס"ד דלווין נינהו מאי בעו גבי אהדדי. דילמא למיכתבינהו אזול. דכתבינהו בתלת ידי ספרי. דילמא לקיומינהו אזול. לוה לא מקיים שטריה:
135
קל״ומתני' מצא שטר בין שטרותיו ואינו יודע מה טיבו יהא מונח עד שיבא אליהו אם יש עמהם סמפונות יעשה מה שבסמפונות. פי' שובר המבטל שטר. כל דבר שהוא מבטל דבר קרוי סימפון כדאמרי' בקידושין גבי קידושי אשה ומכירת עבד שהמום קרוי סימפון מפני שמבטל המקח:
136
קל״ז[שם]
אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב סימפון היוצא מתחת ידי מלוה שהיה מונח בידו ולא ביד הלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא במשחק ופסול. לא מיבעיא כתוב בכתב ידי סופר דאיכא למימר ספרא איתרמי ליה וכתב אלא אפי' כתב בכתב ידו פסול סבר דילמא מיתרמי ומייתי לי זוזי בין השמשות וקא פרע לי ואי לא יהיבנא ליה שובר לא פרע לי אכתוב אנא תברא דכי מייתי לי זוזי איתיב ליה. תנן אם יש עמהם סימפונות יעשה מה שבסימפונות הכא במאי עסקינן שנמצא שהשובר יוצא עליו בין שטרותיו קרועין והוא אינו קרוע לפיכך סומכין על השובר שמקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת שאם לא פרע החוב לא הי' נותן השטר אצל שטרותיו קרועין. ת"ש ממתני' דגט פשוט נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע ויש בעירו שני יוסף בן שמעון שטרות שניהם פרועין שכל אחד יכול לומר על שלי נכתב השובר. ובבבא בתרא פרכינן בלא שובר נמי הא תנן אין אחד יכול להוציא השטר עליהן. ומוקמינן לה במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר. הכא נמי שנמצא בין שטרותיו קרועין. ת"ש שבועה שלא פקדנו אבא בצואת מיתתו שבועה שלא אמר לנו אבא קודם לכן ושלא מצינו שובר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע הא אם מצאו סמכינן עליה אמר רב ספרא שנמצא בין שטרותיו קרועין. ת"ש סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו קס"ד אם אמר מלוה לא נפרעתי ותדע שלא מסרתי השובר לידך יתקיים בחותמיו אם החתומים מעידים שחתמוהו אין המלוה נאמן אבל כל כמה דלא מקיים מהימן דמאן דקא מפיק ליה מלוה ומלוה הא קאמר פסול הוא. אימא יתקיים מחותמיו על פי חותמיו יתקיים עדות השובר דשיילינן ליה אם ראו הפרעון ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע. ת"ש סימפון שיש עליו עדים כשר. מאי עדים עידי קיום שכתוב בו הנפק דבי דינא לא מיקיימי אלא א"כ פרע:
אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב סימפון היוצא מתחת ידי מלוה שהיה מונח בידו ולא ביד הלוה אע"פ שכתוב בכתב ידו אינו אלא במשחק ופסול. לא מיבעיא כתוב בכתב ידי סופר דאיכא למימר ספרא איתרמי ליה וכתב אלא אפי' כתב בכתב ידו פסול סבר דילמא מיתרמי ומייתי לי זוזי בין השמשות וקא פרע לי ואי לא יהיבנא ליה שובר לא פרע לי אכתוב אנא תברא דכי מייתי לי זוזי איתיב ליה. תנן אם יש עמהם סימפונות יעשה מה שבסימפונות הכא במאי עסקינן שנמצא שהשובר יוצא עליו בין שטרותיו קרועין והוא אינו קרוע לפיכך סומכין על השובר שמקום השטר מוכיח על השובר שהוא אמת שאם לא פרע החוב לא הי' נותן השטר אצל שטרותיו קרועין. ת"ש ממתני' דגט פשוט נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע ויש בעירו שני יוסף בן שמעון שטרות שניהם פרועין שכל אחד יכול לומר על שלי נכתב השובר. ובבבא בתרא פרכינן בלא שובר נמי הא תנן אין אחד יכול להוציא השטר עליהן. ומוקמינן לה במשולשין בשטר ואין משולשין בשובר. הכא נמי שנמצא בין שטרותיו קרועין. ת"ש שבועה שלא פקדנו אבא בצואת מיתתו שבועה שלא אמר לנו אבא קודם לכן ושלא מצינו שובר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע הא אם מצאו סמכינן עליה אמר רב ספרא שנמצא בין שטרותיו קרועין. ת"ש סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו קס"ד אם אמר מלוה לא נפרעתי ותדע שלא מסרתי השובר לידך יתקיים בחותמיו אם החתומים מעידים שחתמוהו אין המלוה נאמן אבל כל כמה דלא מקיים מהימן דמאן דקא מפיק ליה מלוה ומלוה הא קאמר פסול הוא. אימא יתקיים מחותמיו על פי חותמיו יתקיים עדות השובר דשיילינן ליה אם ראו הפרעון ואם לאו נאמן המלוה לומר שלא נכתב אלא להיות מוכן לכשיפרע. ת"ש סימפון שיש עליו עדים כשר. מאי עדים עידי קיום שכתוב בו הנפק דבי דינא לא מיקיימי אלא א"כ פרע:
137
קל״ח[דף כ"א ע"א]
גופא סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש שאין הלוה מוציאו אלא השליש שביניהם או שיצא אחר חיתום שטרות שיצא לפנינו כשהוא כתוב בתוך השטר חוב אחר החתומים כשר מ"ט יוצא מתחת ידי שליש כשר דהא הימניה מלוה לשליש יצא לאחר חיתום שטרות נמי בשר דאי לא פרעיה לא הוה מרע לשטריה:
גופא סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש שאין הלוה מוציאו אלא השליש שביניהם או שיצא אחר חיתום שטרות שיצא לפנינו כשהוא כתוב בתוך השטר חוב אחר החתומים כשר מ"ט יוצא מתחת ידי שליש כשר דהא הימניה מלוה לשליש יצא לאחר חיתום שטרות נמי בשר דאי לא פרעיה לא הוה מרע לשטריה:
138
קל״טירוש' רב ירמיה בשם רב סימפון שהוא יוצא מתחת ידי המלוה בכתב ידי המלוה פסול אני אומר מתעסק הייתי בשטרותיך הא מתחת ידי אחר כשר. ר' יצחק בר נחמני בשם שמואל לעולם אין סימפון כשר עד שיצא מתחת ידי הלוה או שלוחו והא תנינן שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצאנו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע הא אם נמצא פרוע מאי כדון. אמר ר' יוסי בר בון כפתר כגון דכתב דייתיקי שאין אדם מצוי לפגום דייתיקי שלו פי' שטר של שכיב מרע שציוה ליתן לפלוני מנכסיו כך וכך ואם נמצא שובר כתוב בין שטרותיו של שכיב מרע ששטר זה פרוע כשר השובר אע"פ שלא נמצא שטר של דייתיקי בין שטרותיו קרועים שאין שכיב מרע עשוי לפגום שטר צוואה שלו ולכתוב עליו שובר אם לא שודאי אמת הוא שכבר נתנו לו. וכן הלכה. ואע"ג דפליג אגמרא דידן בסימפון היוצא מתחת ידי המלוה וכתב בשלוחו של לוה דכשר. ואילו גמרא דידן פסלינן בכתב הסופר מ"מ במאי דפליג פליג במאי דלא פליג לא פליג. או שמא יש לחלק בין שלוחו של לוה לסופר:
139
ק״מהדרן עלך פרק שנים אוחזין
140
קמ״אפרק אלו מציאות
141
קמ״באלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין. וכמה אמר רב יצחק קב בארבע אמות ואוקמה מר עוקבא בר חמא במכנשתא דבי דרי בשעת אסיפת גורנות וכאן דשו בעליהן ונשא את העיקר ונותרו אלו הילכך קב בארבע אמות דנפיש טרחייהו דלא טרח ולא הדר ואתי שקל להו אפקורי מפקר להו בציר מהכי דהיינו שאם היה פיזור של קב פחות מיכן דטרח והדר ואתי ושקיל להו לא מפקיד להו אבל שלא באסיפת גרנות אפי' יותר מקב בארבע אמות שלא הונחו אלא נפלו הרי הם שלו דכיון דאין לו בהן סימן אייאושי מיאש. ואם הם דרך הינוח שיכול להבחין שהונחו שם ולא נפלו אפי' פחות מקב בארבע אמות לא יגע בהם שעתידים הבעלים לחזור וליטלם ובשעת אסיפת גרנות אם מצא חצי קב בשתי אמות או קביים בשמונה אמות או קב שומשמי בארבע אמות הנהו כולהו בעיא דר' ירמיה ועלתה בתיקו. וכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל לפיכך לא יקחם ואם נטל אינו חייב להכריז. ונראה בעיני שיהא מונח עד שיבא אליהו דכיון דאיכא לאיסתפוקי דילמא לא מפקר להו ובאיסורא אתי לידיה יהא מונח עד שיבא אליהו דדמי לספק הינוח דאמרינן לקמן אמר רב אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר. ומייתי לה לקמן בפרק המפקיד דפירש התם רש"י זצ"ל ויהא מונח ביד זה עד שיבא אליהו דהאי לא יחזיר לא שיהא לו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם הינוח היה הילכך הכא נמי אי לא מפקר להו באיסורא אתו לידיה:
142
קמ״גהילכך יהא מונח עד שיבא אליהו. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פירש במכנשתא דבי דרי כגון שהיה גורן באותו מקום והניח בעליו בקרקעית הגורן קב מפוזר בארבע אמות לא טרח אינש בקיבוצו ואיכא למימר שהפקירו. קב מפוזר בפחות מארבע אמות טרח אינש ועל דעת שיחזור ויקחנו הניחו. וכן משמע לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל שכתב בציר מהכי טרח אינש ולבעל הגורן נינהו. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות. מדבריהם משמע דאפי' בשעת אסיפ' גורנות אם מצא שלא במקום הגורן אפי' יותר מקב בארבע אמות והם דרך נפילה הרי אלו שלו. ואלו חייב להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא. ואמרי' בגמרא טעמא דמצא פירות בכלי או מעות בכיס הא כלי ולפניו מעות הרי אלו שלו. תנינא להא דתנו רבנן כלי ולפניו פירות כיס ולפניו מעות הרי אלו שלו. מקצתו בכלי ומקצתו בקרקע מקצתו בכיס ומקצתו על גבי קרקע חייב להכריז. ורמינהי מצא דבר שאין בו סימן בצד דבר שיש בו סימן. פי' כגון כלי ולפניו פירות חייב להכריז פי' על הכל וינתנו הפירות לנותני סימן בכלי בא בעל הסימן ונטל את שלו פי' הכלי ואמר אין הפירות שלי זכה הלה במה שבידו פי' בפירות. אמר רב זביד לא קשיא הא בכובא וכיתנא הא בצנא ופירי פי' רש"י זצ"ל הא דקתני הרי אלו שלו בכובא וכיתנא גיגית מוטלת ופשתן לפניה דודאי האי פשתן לאו מכובא זו נפל דאי מיניה נפל הוה משתייר בה ה"ה לכיס שלפניו מעות מהאי טעמ' והא דקתני שחייב להכריז בצנא ופירי דעבדי ושרקי ונפלי מיניה כולהו. וקשה לי דאם כן הוה מצי למימר הא והא בכובא וכיתנא הא דאישתייר מיניה בכובא הוי לבעל הכובא. והא דלא אישתייר מיניה בכובא הוי שלו. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' בכובא וכיתנא הרי אלו שלו מפני שאין דרך פשתן לשומו בכובא. וא"ת והא כלי ולפניו פירות קתני והיכי מצינו לאוקמי בכיתנא. תריץ כדאמ' בבראשית רבה ויבא קין מפרי האדמה זרע פשתן הביא אלמא פשתן מיקרי פירות. רב פפא אמר הא והא בצנא דפירי ולא קשיא הא דהדר אפיה לגבי פירי אז לבעל הכלי. הא דלא אהדר אפיה לגבי פירי אז הרי אלו שלו והא והא דלא אישתייר מיניה. איכא דאמרי הא והא דהדר אפיה לגבי פירי ולא קשיא הא דאישתיירו ביה מידי והא דלא אישתיירו ביה מידי. פי' דכיון דסתם צנא יש לה אזנים כפולים לתוכו אי מהכא נפול הוה מישתייר בה דאוגניים מעכבי בי'. איכא דאמרי הא והא דלא אישתייר ביה מידי הא דאית ליה אוגניים לצנא לאו מיניה נפול דאי מיניה נפיל הוה מישתייר בה. הא דלית לה אוגניים:
143
קמ״דהכי איתא גירסת רש"י זצ"ל וכן גירסת רבינו יצחק אלפסי זצ"ל וכן פי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל:
144
קמ״התניא מצא מעות מפוזרין הרי אלו שלו עשויין כמגדלין חייב להכריז. ואלו הן עשויין כמגדלין שלשה מטבעות זה על גב זה. הא גופא קשיא אמרת מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו הא משלחפי שלחופי שמקצת זו על חברתה ומקצתה על גבי קרקע חייב להכריז אימא סיפא עשויין כמגדלין חייב להכריז הא משלחפי שלחופי הרי אלו שלו. תנא כל שאין עשויין כמגדלין מפוזרין קרי להו. אמר רב חנינא לא שנו אלא של מלך אחד כעין שלשה מלכים שחלוקין ברחבן ודומין לשלשה מטבעות אבל של מלך אחד אינו חייב להכריז. והיכי דמי כגון שעשויין כמגדלין רויחא תתאי ומיצעא עילוי וזוטא עילוי מיצעא דאמ' אנוחי אניחינהו וחייב להכריז אבל של מלך אחד דכולהו כי הדרי נינהו ואע"ג דכהדדי נינהו שמכוונים זה על זה ולא משלחפי אימור איתרמויי איתרמי ובהדדי נפול והרי הם שלו דאין זה הינוח וסימן אין לו בהם. ור' יוחנן אמר אפילו של מלך אחד מכריז מאי מכריז מנין מאי איריא תלתא אפילו תרי נמי אמר רבינא טיבעא מכריז פי' מטבעות מצאתי וזה אומר שלשה היו וזו ע"ג זו היו הילכך תרי לאו סימנא הוא דמיעוט מטבעות שנים:
145
קמ״וופסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו דהלכה כרבי יוחנן. והא דבעי ר' ירמיה היכא שהם כשיר דהיינו מוטלים בעיגול כאצעדה אי נמי כשורה זו אצל זו אי נמי כחציבא דהיינו כשלשת רגלי הקנקן כל אחד ואחד כנגד אויר של שניהם הנהו כולהו לא איפשטו. הילכך לא יגע בהם ואם נטל יהא מונח עד שיבא אליהו. והיכא שהם כסולם דהיינו רוב אמצעי על התחתון ורוב העליון על האמצעי כמין מעלות שקו' אשקיילונש ההיא איפשט' מהא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כל שאילו מכניס קיסם ביניהם ונוטל בבת אחת חייב להכריז. תניא מצא מעות כאבני בית קוליס חייב להכריז ואלו הן כאבני בית קוליס אחת מיכן ואחת מיכן ואחת על גביהן. ת"ר המוצא סלע בשוק ובא חבירו ואמר שלי היא חדשה היא נירונית היא של מלך פלוני היא לא אמר כלום. ולא עוד אלא אפי' אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע דאמרינן אפוקי מפקה ומאינש אחרינא נפל. הואיל ואין סימנו סימן שיכול לסמוך עליו משעת נפילה נתיאש והרי הם של מוצאה:
146
קמ״ז[דף כ"ב ע"ב] (פיסקא)
כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו דהיינו עומרים קטנים. אמר רבה אפילו בדבר שיש בו סימן אלמא קסבר רבה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן. רבא אמר לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן:
כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו דהיינו עומרים קטנים. אמר רבה אפילו בדבר שיש בו סימן אלמא קסבר רבה סימן העשוי לידרס לא הוי סימן. רבא אמר לא שנו אלא בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן חייב להכריז אלמא קסבר רבא סימן העשוי לידרס הוי סימן:
147
קמ״ח[דף כ"ג ע"א]
אמר רב זביד משמיה דרבא הילכתא כריכו' בר"ה הרי אלו שלו וברשות היחיד אי דרך נפילה הרי הן שלו אי דרך הינוח נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד לא שנא דרך נפילה ולא שנא דרך הינוח נוטל ומכריז:
אמר רב זביד משמיה דרבא הילכתא כריכו' בר"ה הרי אלו שלו וברשות היחיד אי דרך נפילה הרי הן שלו אי דרך הינוח נוטל ומכריז וזה וזה בדבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן לא שנא ברשות הרבים ולא שנא ברשות היחיד לא שנא דרך נפילה ולא שנא דרך הינוח נוטל ומכריז:
148
קמ״טפירש"י זצ"ל דרבא לטעמיה דאמר סימן העשוי לידרס הוי סימן וסבר נמי מקום הוי סימן. וקיי"ל כרבא והכי מוכח באלפס דהלכה כרבא. וכן פסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל דסימן העשוי לידרס הוי סימן:
149
ק״נ[שם]
אמר רב זביד כללא דאבדתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס מיאש ליה מיניה:
אמר רב זביד כללא דאבדתא כיון דאמר ווי ליה לחסרון כיס מיאש ליה מיניה:
150
קנ״אפי' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ואפי' בדבר שיש בו סימן. וכן האמר דאי בדבר שאין בו סימן על כרחו יאוש הוי וכגון שמצאו לאחר שאמר בעל האבידה ווי ליה לחסרון כיס. אבל מצאו קודם לכן הואיל ובאיסורא אתא לידיה חייב להכריז. דאיתמר יאוש שלא מדעת פי' דבר שסתמו יאוש לכשידע שנפל ממנו והמוצא הגביהו קודם שנודע לזה שנפל ממנו. אביי אמר הוי יאוש. בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש ואף על נב דשמעיניה דמייאש לבסוף. פי' לאחר זה אמר ווי ליה לחסרון כיס אפי' הכי לא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה דלכי ידע דנפל מיניה לא מייאש מימר אמר סימנא אית לי בגויה ויהבינא סימנא ושקילנא. כי פליגי בדבר שאין בו סימן והוא הגביהו קודם שידע זה שנפל ממנו אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דנפל מיניה ורבא אמר הוי יאוש. והילכתא כאביי:
151
קנ״ב[שם ע"ב]
מחרוזות של דגים הרי אלו שלו. אוקימנא בגמרא בקיטרי דציידי דכולי עלמא הכי מקטרי להו דאי לאו הכי קשר הוי סימן. ובמנינא דשוין דאי לאו הכי הוי מנין סימן. בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא הוי סימן אמר להו רב ששת תניתוה מצא כלי כסף וכלי נחשת ושל גיסטרון ושל אבר פי' שברי חתיכות של אבר וכל מיני מתכות הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיכוין למשקלותיו מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוו סימן:
מחרוזות של דגים הרי אלו שלו. אוקימנא בגמרא בקיטרי דציידי דכולי עלמא הכי מקטרי להו דאי לאו הכי קשר הוי סימן. ובמנינא דשוין דאי לאו הכי הוי מנין סימן. בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן או לא הוי סימן אמר להו רב ששת תניתוה מצא כלי כסף וכלי נחשת ושל גיסטרון ושל אבר פי' שברי חתיכות של אבר וכל מיני מתכות הרי זה לא יחזיר עד שיתן אות או עד שיכוין למשקלותיו מדמשקל הוי סימן מדה ומנין נמי הוו סימן:
152
קנ״גפסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו והכי הילכתא וקיימא לן נמי דמקום הוי סימן. הואיל וקיי"ל כרבא דסימן העשוי לידרס הוי סימן דמאן דסבר הכי אית ליה למיסבר נמי דמקום הוי סימן כדאסיק' רבה מתרץ לטעמיה במקום. ופיסוק דרב זביד נמי פסקינן דכריכות ברשות היחיד או דרך הינוח נוטל ומכריז בדבר שאין בו סימן אלמא סבר מקום הוי סימן. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דמקום הוי סימן דתנן לקמן מצא אחר הגפה אחר הדלת גוזלות המקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן ופרכי' בגמ' ולהוי מקום סימן אמר מר עוקבא בר חמא במדדה מדפרכי' ומפרקי' הכי ש"מ דהכי הילכתא דמקום הוי סימן:
153
קנ״ד[שם]
חתיכות של בשר הרי אלו שלו. אוקימנ' בגמ' במשקלא דשוין שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה דאי לאו הכי הוי משקל סימן אבל חתיכה גופא פוּלְפָא או שְקִינָא או גְנָנְט לא הוי סימן. ואם חתיכה חתוכה אתלתא קרנתא הוי סימן:
חתיכות של בשר הרי אלו שלו. אוקימנ' בגמ' במשקלא דשוין שנהגו הטבחים לעשות החתיכות במשקל הזה דאי לאו הכי הוי משקל סימן אבל חתיכה גופא פוּלְפָא או שְקִינָא או גְנָנְט לא הוי סימן. ואם חתיכה חתוכה אתלתא קרנתא הוי סימן:
154
קנ״ה[שם]
ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא אתא לקמיה דרב א"ל זיל שקיל לנפשך חזא דהוה קא מחסם א"ל זיל פלוג לחייא ברי מיניה לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר רב אבא משום יאוש בעלים נגעו בו חזא דקא קדח בהו חילפי פירש"י זצ"ל ש"מ דמימים רבים הוא שם וכבר נואשו הבעלים. ופי' הרב ר' ברוך מארץ יון ראה שכבר גדלו עליו עשבים והבין כי זמן הרבה היה שם וכבר נתייאשו הבעלים:
ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא אתא לקמיה דרב א"ל זיל שקיל לנפשך חזא דהוה קא מחסם א"ל זיל פלוג לחייא ברי מיניה לימא קסבר רב מקום לא הוי סימן אמר רב אבא משום יאוש בעלים נגעו בו חזא דקא קדח בהו חילפי פירש"י זצ"ל ש"מ דמימים רבים הוא שם וכבר נואשו הבעלים. ופי' הרב ר' ברוך מארץ יון ראה שכבר גדלו עליו עשבים והבין כי זמן הרבה היה שם וכבר נתייאשו הבעלים:
155
קנ״ווהילכתא ברשות היחיד הוי מקום סימן מפיסקא דרב זביד ותו דאמרי' לקמן מצא אחר הנפה כו' ולהוי מקום סימן אמר רב עוקבא בר חמא במדדי. אבל בר"ה לא הוי סימן דא"ל כי היכי דלדידך איתרמי לך האי מקום לחברך נמי איתרמי ליה האי מקום. וסימן העשוי לידרס הוי סימן (ואע"ג דסתי' ר' חייא בסימן הבא מאליו אפלוגתא דר' סמכי') וראינו רבי' חננאל זצ"ל שפסק הלכה דמקום אינו סימן ולא סבירא לן עכ"ל:
156
קנ״זויש לי ללמוד מיכן שאפי' דבר שיש בו סימן אם יש להבחין שכבר זמן מרובה מונח כאן ואיכא למימר שמחמת כן נתייאשו הבעלים דהרי אלו שלו שהרי שנינו דרב מקום הוי סימן סבירא ליה דאפי' הכי משום יאוש בעלים קאמר דהוי שלו. והכי נמי בפ' כל הבשר גבי עובדא דדמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי דטוי להו לכחלי בפורצני דקאמר ליה רב חסדא דילמא דגזל הוו וקא מהדר ליה דיאוש בעלים הוו דחזאי דקדח בהו חילפי. חילפי מיני עשב הם. ובערוך פי' מיני קמשונים:
157
קנ״ח[שם]
רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז:
רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אינו חייב להכריז:
158
קנ״טנראה בעיני דכך הוא הצעה של הלכה זאת דת"ק סבר כל הכלים בין ששבעתן העין בין שלא שבעתן העין חייב להכריז ואם יאמר צורבא מרבנן שלי הוא אותו הכלי מהדרינ' ליה בטביעות עינא וכגון באתרא דשכיחי צורבי מרבנן ואי נמי לא שכיחי טובא וכגון שאמר צורבא מרבנן הפסדתי כלים קודם שמצאו זה ואפי' אמר כלי סתם. ואי לא שכיחי צורבי מרבנן וגם לא אמר קודם לכן שהפסיד אינו חייב להכריז והרי הוא שלו. ור' שמעון בן אלעזר פליג אדרבנן בכלי אנפוריא אפי' היכא דשכיחי צורבי מרבנן וכלי אנפוריא היינו כדאמר רב יהודה אמר שמואל אלו כלים חדשים שלא שבעתן העין דאפי' צורבא מרבנן דלא משני אלא במסכתא ובפוריא ובאושפיזא ואמר שלי הוא זה הכלי לא מהדרי' ליה הואיל ולא שבען העין לא מהימן בטביעת עינא עד דיהיב סימנא ומודה להו ר' שמעון בן אלעזר בכלים חדשים ששבעתן העין שחייב להכריז ונאמן לומר בטביעת עינא שהוא שלו היכא דשכיחי צורבי מרבנן טובא אי נמי פורתא נינהו כגון שאמר קודם שזה מצא שהפסיד הכלי אבל בכלים שלא שבעתן העין פליג אדרבנן:
159
ק״ס[דף כ"ד ע"א]
ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין דפליג בהו אדרבנן דאינו חייב להכריז כארי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומיות פי' מפני שאין אלו כלים חביבים כל כך ואינו ממדר ליתן בהם סימן כל כך עד שישתמש בהם ותשבע מהן העין אבל שאר כלים גלימא וסודר וכוסות כפות וקערות בהנהו מודה ר' שמעון דאע"ג דלא נשתמש בהם דלא שבעתן העין אפילו הכי מהדרי' ליה לצורבא מרבנן בטביעות עינא היכא דשכיחי צורבי רבנן טובא ואי נמי פורתא וכגון שקודם שמצא זה אמר שהפסיד הכלי. וכל אלו שאמר לר' שמעון בן אלעזר שאינו חייב להכריז אימתי בזמן שמצאו אחת אחת אבל שתים שתים חייב להכריז ויכריז קרדומיות מצאתי וזה יאמר שני מחרוזות של קרדומיות היו או מחטין וצינורות מצאתי וזה יאמר שני בדין היו ואין זה דומה לתרי מטבעו' דלא הוי סימן משום דטיבעי מכריז וטיבעי משמע תרי אבל קרדומיות לא משמע מחרוזות וכן מחטין וצנורות לא משמע בדין הילכך הוי סימן שפיר:
ואלו הן כלים חדשים שלא שבעתן העין דפליג בהו אדרבנן דאינו חייב להכריז כארי מחטין וצינורות ומחרוזות של קרדומיות פי' מפני שאין אלו כלים חביבים כל כך ואינו ממדר ליתן בהם סימן כל כך עד שישתמש בהם ותשבע מהן העין אבל שאר כלים גלימא וסודר וכוסות כפות וקערות בהנהו מודה ר' שמעון דאע"ג דלא נשתמש בהם דלא שבעתן העין אפילו הכי מהדרי' ליה לצורבא מרבנן בטביעות עינא היכא דשכיחי צורבי רבנן טובא ואי נמי פורתא וכגון שקודם שמצא זה אמר שהפסיד הכלי. וכל אלו שאמר לר' שמעון בן אלעזר שאינו חייב להכריז אימתי בזמן שמצאו אחת אחת אבל שתים שתים חייב להכריז ויכריז קרדומיות מצאתי וזה יאמר שני מחרוזות של קרדומיות היו או מחטין וצינורות מצאתי וזה יאמר שני בדין היו ואין זה דומה לתרי מטבעו' דלא הוי סימן משום דטיבעי מכריז וטיבעי משמע תרי אבל קרדומיות לא משמע מחרוזות וכן מחטין וצנורות לא משמע בדין הילכך הוי סימן שפיר:
160
קס״אודוקא בכלים שייך לומר טביעות העין לאהדורי לצורבא מרבנן משום דאגב דחביבי ושהם מתוקנים שייך בהו טביעות עין אבל כל הני דמתניתין לא שייך בהו טביעות העין ולא מהדרינן ליה לצורבא מרבנן בהו על ידי טביעות עין. אמר רב יהודה אמר שמואל בהני תלת מילי משני רבנן בדיבורייהו במסכת ובפוריא ובאושפיזא נפקא מינה לאהדורי ליה אבידתא בטביעת עינא אי ידעינן ביה דלא משני ליה אלא בהני תלת מהדרינן ליה אי משני ליה במילי אחרנייתא לא מהדרי' ליה פרש"י זצ"ל במסכת ששואלין אותו אם יודע מסכת פלוני בגירסא ואמר לאו שימשת מיטתך ואמר לאו מידת צניעות הוא. ורבינו תם זצ"ל פי' אם לא בא לבית המדרש לפי ששימש מטתו וסבור שבעל קרי אסור בדברי תורה ושואלין ממנו מדוע לא בא אינו מגלה להם אלא תולה בדבר אחר. באושפיזא פי' רש"י זצ"ל שאלו על אושפיזכני אם קיבלו בסבר פנים יפות או לאו מידה טובה היא כדי שלא יקפצו בני אדם שאינן מהוגנים עליו תדיר ויכלו את ממונו. והכי אי' בפ' יש בערכי' וההיא דפ' הרואה אורח טוב מה הוא אומר כמה טורח בעל הבית בשבילי כמה הביא לי יין. התם כשאומר בפני צנועין אבל הכא נפק לשוקא דיש בני אדם שאינם הגונים. ויש מפרשים כך הכא באושפיז' דלא איקרייריה ואמר איהו אוקרי' כההיא דברכות והא דלא חשיב ההיא דהבא על יבמתו דאמר ר' אילעא משום ר' יהודה בר' שמעון מותר לשנות בדברי שלום שנאמר כה תאמרון ליוסף ר' נתן אומר מצוה ויאמר שמואל איך אלך וגו' פי' רבי' שמשון זצ"ל משום דלא שכיח. ורבי' יצחק אלפס פי' דהאי דלא איצטריך ליה דמצוה היא כי איצטריך ליה דרשות:
161
קס״בואני יצחק בר' משה המחבר זצ"ל אומר דהא דאמור רבנן דהני תלת מותר לשנות בהם במסכת' ובפוריא ובאושפיזא משום דדרשינן אל"ף נוטריקון "אלף "לא "פיך במה "אושפיזא "לימוד "פוריא כלומר בהני תלת אלף פיך לא. לומר שמותר לך לשנות באלו שלשה. אבל שמותר לך לשנות בעבור השלום דאתיא ליה מעלמא לא חשיב ליה בהדי הנך:
162
קס״גוהרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל פי' במסכת כיצד היה עוסק במסכתא נידה ואמר במס' מקוואות אני שונה כדי שלא יהיו שואלין אותו שאלות בענין נידה. פוריא שישן במיטה זו ואמר במיטה זו אני ישן שמא ימצא שם קרי. אושפיזא נתאחר אצל שמעון ואמר אצל ראובן אני נתאחר כדי שלא יטריחו על זה. וכתב הרב ר' משה בר' מיימון זצ"ל אבל אם באו עדים ששינה בדיבורו חוץ מדברים אלו אין מחזירין לו האבידה בטביעות עינא משמע שאין המוצא יכול לומר לצורבא מרבנן אתה מאותם שמשנים בדבורם ולא אחזיר לך בטביעות עין אלא אם כן יש לו עדים עליו שאינו משנה דבריו חוץ מאלו ארבע דברים במסכת' ובפוריא ובאושפיזא ובעבור השלום. אפי' צורבא מרבנן דלא משני בדיבורו אלא באלו ד' דברים אכתי אין מחזירין לו אבידה בטביעות עין אלא א"כ מקפיד על חלוקו בשלובשו שלא יהפכנו בההיא דפ' אלו קשרים במסכתא שבת דאמר ר' יוחנן איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידתו בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להופכו:
163
קס״ד[שם]
וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומן שלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו. איבעיא להו כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל ברוב ישראל לא או דילמא אפי' ברוב ישראל נמי. אם ת"ל אפי' ברוב ישראל נמי. פליגי רבנן עליה או לא פליגי . ברוב ישראל ודאי פליגי. ברוב גוים פליגי או לא פליגי אם תמצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו אם תמצי לומר הלכה כמותו ברוב גוים או ברוב ישראל. וכתב הרב ר' ברוך מארץ יון בפירושיו וכיון דקיימא לן דכל אם תמצי לומר הלכה רבנן סברי דבין ברוב גוים ובין ברוב ישראל כי איכא סימן מכריז ור' שמעון בן אלעזר סבר אפי' ברוב ישראל לא מכריז דמסח דעתיה הואיל ורבים שכיחי לא כל יוד"ם כש"כ וכל שכן ברוב עכומ"ז והלכה ברוב ישראל מכריז ברוב עכומ"ז לא מכריז וה"מ דאשכח באתרא דשכיחי רבים. עכ"ל. וכן כתב בפר"ח זצ"ל בבא קמא בשמעתא קמייתא דפ' שור שנגח ארבעה וחמשה גבי פלוגתא דרב זביד ורב פפא דקיימא לן דכל אם תמצי לומר הילכתא היא. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דכיון דלא איפשיט דסוגיין דרוב עכומ"ז מותר וברוב ישראל נוטל ומכריז. וההיא מתני' דלעיל מצא בה אבידה אם רוב גוים אינו חייב להכריז. היא משנה בפ' דמכשירין עיר שישראל וגוים דרים בה מצא בה מציאה אם רוב גוים אינו צריך להכריז אם רוב ישראל צריך להכריז. מחצה על מחצה צריך להכריז:
וכן היה ר' שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומן שלוליתו של נהר המוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו. איבעיא להו כי קאמר ר' שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל ברוב ישראל לא או דילמא אפי' ברוב ישראל נמי. אם ת"ל אפי' ברוב ישראל נמי. פליגי רבנן עליה או לא פליגי . ברוב ישראל ודאי פליגי. ברוב גוים פליגי או לא פליגי אם תמצי לומר פליגי הלכה כמותו או אין הלכה כמותו אם תמצי לומר הלכה כמותו ברוב גוים או ברוב ישראל. וכתב הרב ר' ברוך מארץ יון בפירושיו וכיון דקיימא לן דכל אם תמצי לומר הלכה רבנן סברי דבין ברוב גוים ובין ברוב ישראל כי איכא סימן מכריז ור' שמעון בן אלעזר סבר אפי' ברוב ישראל לא מכריז דמסח דעתיה הואיל ורבים שכיחי לא כל יוד"ם כש"כ וכל שכן ברוב עכומ"ז והלכה ברוב ישראל מכריז ברוב עכומ"ז לא מכריז וה"מ דאשכח באתרא דשכיחי רבים. עכ"ל. וכן כתב בפר"ח זצ"ל בבא קמא בשמעתא קמייתא דפ' שור שנגח ארבעה וחמשה גבי פלוגתא דרב זביד ורב פפא דקיימא לן דכל אם תמצי לומר הילכתא היא. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דכיון דלא איפשיט דסוגיין דרוב עכומ"ז מותר וברוב ישראל נוטל ומכריז. וההיא מתני' דלעיל מצא בה אבידה אם רוב גוים אינו חייב להכריז. היא משנה בפ' דמכשירין עיר שישראל וגוים דרים בה מצא בה מציאה אם רוב גוים אינו צריך להכריז אם רוב ישראל צריך להכריז. מחצה על מחצה צריך להכריז:
164
קס״ה[דף כ"ה ע"ב]
אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר:
אמר ר' אבא בר זבדא אמר רב כל ספק הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר:
165
קס״וכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזיר. ורבי' ש"י זצ"ל פי' לקמן בהמפקיד שיהא מונה בידו עד שיבא אליהו דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם הינוח היה. וההיא נמי דריש פרקין בבעיא דר' ירמיה דחצי קב בשתי אמות וקביים בשמונה אמות ודקב שומשמי ודקב תמרי ורימוני בארבע אמות ולא איפשיט ועלתה בתיקו. ההיא נמי נראה בעיני לפירש"י זצ"ל דהואיל ואתא לידיה באיסורא אי לא מפקד להו יהא מונח עד שיבא אליהו דהואיל וידוע שזה הממון אינו שלו אלא רוצה לזכות בו מחמת מציאה ואין הדבר ידוע אם היא אבידה ובהיתרא אתא לידיה וזכה בה או אינה אבידה ובאיסורא אתא לידיה הילכך יהא מונח עד שיבא אליהו. ולא דמי לשאר תיקו שבתלמוד שבא לזכות בטענת ודאי כגון ההיא דגט פשוט דתנן כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון א"כ למה כותבין את העליון שאם נמחק אות אחת מן התחתון ילמוד מן העליון. ואמר בגמ' ת"ר ילמד תחתון מן העליון באות אחת אבל לא בשתי אותיות כגון חנן מחנני וענן מענני פי' רבינו שמואל זצ"ל ילמד תחתון מן העליון באות אחת שחסר מן התחתון כגון חנן מחנני ענן מענני אבל לא בשתים כגון חן מחנני ען מענני. מאי שנא משתי אותיות דלא דילמא איתרמי ליה שם בן ארבע אותיות והוה ליה פלגא דשמא אי הכי אות אחת נמי דילמא מיתרמי ליה שם בן שתי אותיות והוה ליה פלגא דשמא. אלא שתי אותיות היינו טעמא דילמא מיתרמי ליה שם בן שלש אותיות והוה ליה רובא דשמא. ופי' רבי' שמואל זצ"ל וקיליף רובא דשמא דכולי האי ודאי לא ילפי' תחתון מעליון ששתי אותיות לא חיסר הסופר ונתן הממון למי ששמו כך כמו שכתב בתחתון. אמר רב פפא פשיטא לי ספל מלמעלה וקפל מלמטה הכל הולך אחר התחתון. פי' ספל אדירים הפקיד פלוני לפלוני. קפל פי' טליתות שראויין לקפל וה"ה לכל כלים דעלמא אלא נקט הכי משום דבעי עלה רב פפא קפל מלמעלה וספל מלמטה מי חייישי' לזבוב שחיסר רגלה של ק ונעשה ס ובהאי נמי ילמד מעליון תיקו. ופי' רבינו שמואל זצ"ל והמוציא מחבירו עליו הראי' וכיון דמסתפק דינא לבית דין האיך יוציאו מיד המוחזק ולא דמי לממון המוטל בספק דקיימא לן דחולקין דהתם עיקר מעשה אין ידוע לנו האיך היה כגון שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה וכגון נפל הבית עליו ועל אמו הילכך פוסקין להם בית דין את הדין שיחלקו. אבל כל מקום שעלתה הלכה בתיקו הואיל ואין הדיינין יודעין לפסוק את הדין יהיו שותקין והמחזיק יחזיק במה שבידו עכ"ל. הכי פירש דכל היכא שעלתה ההלכה בתיקו המוציא מחבירו עליו הראיה היינו משום שזה אומר לי נתן בודאי לי מכר בודאי וזה אומר לא לך אלא לי. הילכך המוחזק יהא בידו אבל הכא גבי מציאה שעצמו אינו יודע אי אבידה היא אי הינוח היא יהא מונח עד שיבא אליהו. ורבינו חננאל זצ"ל סובר דכל תיקו דממונא הוי ספק וחולקין כההיא דשלהי הכונס דבעי אמימר עשו תקנת נגזל במסור או לא אליבא דמ"ד לא דיינינן דינ' (עשו תקנת נגזל במסור או לא. אליבא דמ"ד לא דיינינן דינ') דגרמי לא תיבעי לך כי תיבעי לך אליבא דמאן דיינינן דינא דגרמי מי עשו תקנת נגזל במסור דמישתבע ושקיל או לא לא ידענא תיקו:
166
קס״זוכתב התם בפר"ח זצ"ל וזה לשונו וראינו שפסק רבי' הגאון בספר השבועות כי נשבע כמה נענש מן המסור ונוטל ממנו חצי מה שנענש דקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין ותיקו דממונ' ספק ובהדיא אמרי' דהמסור הוא מכ"ד אבות נזיקין ולא קנסא הוא אלא ממונא ומפורש בתחילת המסכת ולא עוד אלא דחזינן דסוגיא דשמעתין במסקנא דעשו תקנת נגזל במפסיד ממון חבירו בידים ונשבע ושקיל עכ"ל. הרי פירש דתיקו דממונא הוי ספק וחולקין ומוציאין ממנו פלגא. וכן סובר רבינו יצחק אלפס זצ"ל דכל תיקו דממונא חולקין כדפרי' לקמן בהמפקיד נמי לא דמי למציאה דהתם ידעינן בעדים שמסר אותו הילכך הואיל ונשבע גובה מחצה אבל גבי ספק הינוח מציאה דילמא לאו אבידה היא כלל. אבל קשיא לי הואיל ונשבע על מנה ושקיל חמשין איכא זילותא דבי דינא כדאמ' לעיל על דאית ליה משתבע או על דלית ליה משתבע. אמר רב הונא דאמר הכי שבועה שיש לי בה ואין לי פחות מחציה ולימא שבועה שכולה שלי מי קא יהבינן ליה כולה. ופי' רש"י זצ"ל אם ישביעוהו על כולה הרי לעז לבית דין מאחר שכולה שלו והם אמרו יחלוקו. ושמא דלא דמי דכשנשבע שזה הטלית שלו שקנאו או ארגו ולא יטול אלא חצי שייך לעז אבל גבי מסור נאמר לו לנמסר שאינו חייב אלא חצי לפרוע היכא דליכא עדים ואין זה לעז שהרי אשכחנא פלגא נזקא אפי' אי איכא עדים שהזיקו מנה לא גבי אלא חמישים. ואפשר שרבינו שמואל זצ"ל יודה במסור שמוציאין ממנו חצי בשבוע' שהרי ממונו מותר לאבדו אי לאו משום דיכין רשע וצדיק ילבש:
167
קס״ח[שם]
מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז. ורמינהי מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות. אמר רב זביד לא קשיא הא בכובי וכסי הא בסכיני והימניק. פי' כובי וכסי טמונה מדעת היא ולא יגע בהן. סכיני והימנק כלים קטנים אע"פ שהם טמונים אבידה הם שהשליכום שם עם האשפה שהוציאו מן הבית שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים שלא מדעת הא והא באשפה שאינה עשויה ליפנות אבל מגולה אפי' כובי וכסי נוטל ומכריז דודאי אבידה היא. רב פפא אמר הא והא בכובי וכסי ולא קשיא כאן באשפה העשויה להפנות ברייתא דקתני מצא כלי טמונה באשפה נוטל ומכריז היינו באשפה שלא היתה עשויה ליפנות כשטמן ושוב נמלכו בעלי האשפה לפנותה. מתני' דקתני לא יגע בו הייינו שאינה עשויה ליפנות שלא נמלכו בעלי אשפה לפנותה. אבל מגולה נוטל ומכריז אפי' באשפה שלא נמלכו לפנותה. אבל סכיני והימנק בין אשפה שנמלכו עליה לפנותה בין שלא נמלכו עליה בין מגולה בין מכוסה נוטל ומכריז. וכן כובי וכסי מגולה אפי' לא נמלכו עליה לפנותה נוטל ומכריז ורב זביד נמי מודה לרב פפא בכובי וכסי שנמלכו לפנותה שנוטל ומכריז והיכא שלא נמלכו לא יגע בו וגם במגולה שנוטל ומכריז אלא שמעמיד כל המשנה בשלא נמלכו עליה לפנותה. הימנק פי' רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו דיש מפרשים הימנק כלי שיש לו שני ראשים כגון המזלג שיש לו ג' שינים ודרך בני יון להחזיק חתיכות הבשר ולחתוך בסכין ונוטל זה שחותך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמא. וכן פי' בערוך דהימנק כלי הוא שיש לו שני ראשים ושל מתכת הוא שאוכלים בו פרסיים:
מצא כלי באשפה אם מכוסה לא יגע בו אם מגולה נוטל ומכריז. ורמינהי מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה לפנות. אמר רב זביד לא קשיא הא בכובי וכסי הא בסכיני והימניק. פי' כובי וכסי טמונה מדעת היא ולא יגע בהן. סכיני והימנק כלים קטנים אע"פ שהם טמונים אבידה הם שהשליכום שם עם האשפה שהוציאו מן הבית שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים שלא מדעת הא והא באשפה שאינה עשויה ליפנות אבל מגולה אפי' כובי וכסי נוטל ומכריז דודאי אבידה היא. רב פפא אמר הא והא בכובי וכסי ולא קשיא כאן באשפה העשויה להפנות ברייתא דקתני מצא כלי טמונה באשפה נוטל ומכריז היינו באשפה שלא היתה עשויה ליפנות כשטמן ושוב נמלכו בעלי האשפה לפנותה. מתני' דקתני לא יגע בו הייינו שאינה עשויה ליפנות שלא נמלכו בעלי אשפה לפנותה. אבל מגולה נוטל ומכריז אפי' באשפה שלא נמלכו לפנותה. אבל סכיני והימנק בין אשפה שנמלכו עליה לפנותה בין שלא נמלכו עליה בין מגולה בין מכוסה נוטל ומכריז. וכן כובי וכסי מגולה אפי' לא נמלכו עליה לפנותה נוטל ומכריז ורב זביד נמי מודה לרב פפא בכובי וכסי שנמלכו לפנותה שנוטל ומכריז והיכא שלא נמלכו לא יגע בו וגם במגולה שנוטל ומכריז אלא שמעמיד כל המשנה בשלא נמלכו עליה לפנותה. הימנק פי' רבינו ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו דיש מפרשים הימנק כלי שיש לו שני ראשים כגון המזלג שיש לו ג' שינים ודרך בני יון להחזיק חתיכות הבשר ולחתוך בסכין ונוטל זה שחותך ונותנו לתוך פיו ואין ידיו נוגעות בבשר כלל מפני הזוהמא. וכן פי' בערוך דהימנק כלי הוא שיש לו שני ראשים ושל מתכת הוא שאוכלים בו פרסיים:
168
קס״ט[שם]
מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. מצא בגל פי' גל אבנים מחומה שנפלה. תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הוא שהורישו אבותינו היו. אטו אמוריים מצנעי וישראל לא מצנעי פי' ואמאי שלו הרי בעל הבית משתמש בה כמה שנים. לא צריכא דשתוך טפי שהעלו חלודה רבה דכולי האי לא שבק להו:
מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. מצא בגל פי' גל אבנים מחומה שנפלה. תנא מפני שיכול לומר של אמוריים הוא שהורישו אבותינו היו. אטו אמוריים מצנעי וישראל לא מצנעי פי' ואמאי שלו הרי בעל הבית משתמש בה כמה שנים. לא צריכא דשתוך טפי שהעלו חלודה רבה דכולי האי לא שבק להו:
169
ק״עהילכך המוצא בטמון בגל או בכותל ישן וכבר העלה חלודה שנראין הדברים שמימים רבים הונח שם הרי אלו שלו דהואיל והעלה כבר חלודה אם היה של זה הדר בבית לא היה מניחו שם כל כך זמן מרובה אלא של ראשונים שדרו שם בבית היה וכבר נתיאשו ואפי' הראשונים שדרו בו ישראל הם הרי אלו שלו שכבר נתיאשו הבעלים כדאמ' לעיל גבי ההוא גברא דאשכח כופרא דא"ל רב זיל שקול לנפשך משום יאוש בעלים דחזא דקדח בהו חילפי. מיהו אם היה יודע שהוא של זה הדר בבית לא הוה שרי ליה מטעם יאוש דדילמא פקדון דידיה הוא בגל שאינו עשוי ליפנות ובכותל ישן שלו אבל מסתמא אמרו סתמא דאינש לא מנח כל כך זמן מרובה עד שיעלה חלודה אלא של ראשונים היה וכבר נתיאשו שיצאו מזה הבית ולא נטלוהו וזה הדר בו אינו זוכה בו מטעם חצירו מפני שאין עשוי לימצא ואינו יודע בו. וכן ההוא דתנן לקמן הלוקח פירות מחבירו ומצא בהן מעות הרי אלו שלו אמר רשב"ל משום ר' ינאי לא שנו אלא בלוקח מן התגר פי' שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו מימנא נתיאשו הבעלים דהתם נמי לא זכה בהם התגר מטעם חצירו מפני שאינו עשוי לימצא דכי אמרי' חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ בדבר שעומד לימצא אבל תגר שקונה על מנת כדי למכור לאחרים אינו עומד לימצא ברשותו. אבל אם נראין הדברים שמטמון זה שמצא בגל או בכותל ישן שהוא מטמון חדש ואפי' אם נסתפק לו הדבר אם מחדש או מימים רבים הרבה הוא שם הרי זה לא יגע בו. וכבר היה מעשה שנתאכסנו סוחרים בביתו של ראובן והיה שמעון מחזר אחריהם לקנות הסחורה ואמר לו ראובן אני רוצה לזכות בה כי ביתי זכה לי והלך שמעון וקנאה כשלא היה ראובן בביתו ועתה תובע ראובן את שמעון ליתן לו מה שסחר:
170
קע״אוכתב רבינו אליעזר בר נתן זצ"ל שחייב ליתן לו שמעון לראובן הסחורה דתנן לעיל בפ"ק ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ותו דדיינינן ליה כעין דינא דבר מיצרא משום ועשית הטוב והישר. ומורי רבינו אבי העזרי בן בתו זצ"ל פליג עליה דשאני מציאה דאין בה חסרון קניה ומעות אבל הכא דילמא לא מיתרמי ליה זוזי לקנות. ותו דאמר בהמוכר את הספינה ארבע מידות במוכרין עד שלא נתמלאת המידה למוכר משנתמלא המידה ללוקח בד"א במידה שאינ' של שניה' אבל אם היתה מידה שלו אחד מהם ראשון ראשון קנה בד"א ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. ברשות מוכר לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה מרשותו. ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח משמע דכל זמן שלא קיבל עליו לא קנה. ואמ' נמי לקמן בההיא שמעת' משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד ובין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן. פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם. א"ל הון בר מר זוטרא לרבינא מכדי פירקן קתני מה לי פסק ומה לי לא פסק. אמר ליה פסק סמכא דעתיה לא פסק לא סמכא דעתיה פי' ולא זכה. הא למדת דאפי' פירקן לא קני עד דפסק. ומשום עני המהפך בחררה איכא אם יכול לקנות במקום אחר. אבל אם יש ריוח גדול שאין מצוי לו לקנות במקום אחר דומיא דמציאה אז אין בו משום עני המהפך בחררה כדפירש רבינו תם זצ"ל בפ' האומר בקידושין ודכוותה אמרינן מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ואם אמר ליה כי מזבנינא לך להך סחורה לך מזבנינא לה וזבנה לאחר האחרון קנה אבל אם אמר כי מזבנינא להך סחורה לך מזבנינא לה בכך וכך והקנה לו בקנין ומכרה לאחר באותן דמים עצמן הראשון קנה ולא האחרון. אבל אם מכרה בדמים יתירים על הקצבה של ראשון האחרון קנה ולא הראשון כדאמרינן בפ' בתרא דע"ז ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבנינא להא ארעא לך מזבנינא לה במאה זוזי וזבנה לאינש אחרינא במאה ועשרים אמר רב יוסף קנה קמא. מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסוה. והילכתא כרב יעקב מנהר פקוד. פי' רבינו שמואל זצ"ל קמא קנה דהא פסק וקנה מיניה. זוזי אנסוה זה שנתן לו מאה ועשרים אנסו למוכרה וכל כמה דלא יהבו ליה כולי האי לא הוה בדעתיה לזבוני ואיהו אי מזבנינא לה בשויה קאמר ליה והא לא זבנה מדעתיה אלא בעל כרחיה. עכ"ל:
171
קע״באמרינן בפ' בתרא דע"ז א"ל חד לחבריה כדשיימי בי תלתא אפי' תרי מגו תלתא. כדאמרי עד אמרי תלתא. כדשיימי ארבעה א"ל כדשיימי בי תלתא אתו תלתא ושיימוה ואמר ליה אידך אייתו תלתא אחרינא דקים להו טפי אמר רב פפא דינא הוא דמעכב. מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע ממאי דהני קים להו טפי דילמא הני קים להו טפי:
172
קע״גוהילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע פי' ראובן שאמר לשמעון כשאמכור שדה זו הרי היא קנויה לך מעכשיו במו שישומו אותה בי שלשה וקנה ממנו אפי' על פי שומת שנים מן השלשה זכה דכיון דנקט לישנא דשומא ונקט תלתא שהם בית דין סתם לתורת דיינין נחת ואפי' תרי מנו תלתא שמין אותו וזכה והשלישי אם יחלוק ניזיל בתר רובא אבל לא הזכיר שומא אלא אמר כדאמרי תלתא לאו לתורת דיינין נחת אלא לאמירת שלשתן נתכוונו . הילכך לא זכה הלוקח עד דאמרו כל תלתא. כדשיימי בי ארבעה כיון דנחת לדיעות להרבה דיעות יותר מכדי בית דין ודאי לאו לתורת דיינין נחת ולא אזלינן בתר רובא ולא זכה הלוקח עד דאמרי כולהו דאי חלוקין מאי אהני ליה דיעות וכ"ש שלא זכה הלוקח היכא דאמר לי כדאמרי בי ארבעה עד שיאמרו כל ארבעה:
173
קע״ד[שם]
מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. תנא מפני שיכול לומר של אמוריים היו וכגון דשתוך טפי:
מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. תנא מפני שיכול לומר של אמוריים היו וכגון דשתוך טפי:
174
קע״הכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל ולא שייך למימר בכי האי גוונא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו וזכו בו הראשונים שקנו הגל והכותל דכיון שאינו הווה כשאר מציאות שפעמים הווים לבא לא זכה כי כשקנאו לא עלה בלבו לקנות המטמון הילכך לא זכה אלא בדבר שרצה לקנות וחצירו קנה לו בדבר הבא לחצירו אחרי כן. אבל כאן שהיתה בו מקודם ולא נתכוון לא המוכר למכור ולא הקונה לקנות לא קנה ודמי להא דאמרינן בפ' שור שנגח את הפרה ותקני לו חצירו מדר' יוסי בר חנינא ומשני כל היכא דאי בעי למיקני לא מצי קני חצירו נמי לא קניא ליה. הכא נמי אפילו איתיה אין מעלה על לבו לקנות המטמון הילכך חצירו לא זכיא לי'. ומטלטלי אגב מקרקעי נמי לא אקני ליה ודוגמתו מעשה דאלכסנדרוס מוקדון בירושלמי דאמר ארעא זבני סימא לא זבני והאי אמר ארעא וסימא זבנתיה ליה. ומעשה אירע באחד שקנה בדיל כנגד גוי בחזקת בדיל לכסות גגו ושוב נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל ואחרי כן נמצא שהיה כולו כסף מבפנים אך מבחוץ היה מחופה בבדיל ופטרו מורי רבי' אליעזר ממיץ זצ"ל כי אמר שלא זכה בו הישראל שקנה מן הגוי כיון שלא ידע ולא נתכוון לקנות הכסף. מן הראיה שכתבתי. והודה לו רבינו תם זצ"ל:
175
קע״ו[שם]
מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית פירש"י זצ"ל מצא באחד מחורי הכותל הסמוכין לרשות הרבים מחציו עובי של כותל ולחוץ הרי אלו שלו דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכחם ואף על גב דאמר לעיל ספק הינוח לא יטול והא ודאי הינוח הוא מוקמי' למתניתין בגמרא דשתוך טפי דאיכא יאוש בעלים. ויש לומר כגון שהוא מקום המשתמר דאי לאו הכי בלא שתוך טפי אבידה מדעת היא. אלא ודאי מצא במקום המשתמר ואפי' בדבר שיש בו סימן דכיון דשתוך טפי נתיאשו הבעלים. ואוקימנא למתני' בגמ' באודרא ונסכא מוכין וגרוטאות של כסף. וכן כל דבר שאין להבחין אם בני הבית נתנוהו שם או בני רשות הרבים אבל כלים שיש להבחין אמר רב אשי סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה דאי קתא ושנצא לגיו בני הבית נתנוהו שם ואי קתא ושנצא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם ולא אזלי' בתר מחצית הכותל. תנא אם היה כותל ממולא חולקין ואף על גב דמשפע לחד גיסא. פירש"י זצ"ל ממולא מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל משמע דאסכינא וכיסא קאי. וכן פי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אסכין ואכיס ועוד פי' דוקא כשטוען בעל הבית שהמטמון שלו או שהיה יורש שאנו טוענין לו שהיה של אביו אבל אם הודה שהם של מציאה הרי הם של מוצאן:
מצא בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית פירש"י זצ"ל מצא באחד מחורי הכותל הסמוכין לרשות הרבים מחציו עובי של כותל ולחוץ הרי אלו שלו דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכחם ואף על גב דאמר לעיל ספק הינוח לא יטול והא ודאי הינוח הוא מוקמי' למתניתין בגמרא דשתוך טפי דאיכא יאוש בעלים. ויש לומר כגון שהוא מקום המשתמר דאי לאו הכי בלא שתוך טפי אבידה מדעת היא. אלא ודאי מצא במקום המשתמר ואפי' בדבר שיש בו סימן דכיון דשתוך טפי נתיאשו הבעלים. ואוקימנא למתני' בגמ' באודרא ונסכא מוכין וגרוטאות של כסף. וכן כל דבר שאין להבחין אם בני הבית נתנוהו שם או בני רשות הרבים אבל כלים שיש להבחין אמר רב אשי סכינא בתר קתא וכיסא בתר שנציה דאי קתא ושנצא לגיו בני הבית נתנוהו שם ואי קתא ושנצא לבר בני רשות הרבים נתנוהו שם ולא אזלי' בתר מחצית הכותל. תנא אם היה כותל ממולא חולקין ואף על גב דמשפע לחד גיסא. פירש"י זצ"ל ממולא מן החפץ שמחזיק כל רוחב הכותל משמע דאסכינא וכיסא קאי. וכן פי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אסכין ואכיס ועוד פי' דוקא כשטוען בעל הבית שהמטמון שלו או שהיה יורש שאנו טוענין לו שהיה של אביו אבל אם הודה שהם של מציאה הרי הם של מוצאן:
176
קע״ז[שם]
אם היה משכירו לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו אוקמ' רב מנשי' בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' גוים:
אם היה משכירו לאחרים אפי' מצא בתוך הבית הרי אלו שלו אוקמ' רב מנשי' בר יעקב כגון שעשאו פונדק לג' גוים:
177
קע״ח[דף כ"ו ע"א]
ורב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' תימא לשלשה ישראלים מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני לאהדורי לי ולא הדרו לי השתא דלא אהדרו לי בדעתיה למיגזלה. וליתא לדרב נחמן אמר רבה בר אבוה אלא מתני' כדאוקמא רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים דהיינו מקום שעוברים ושבים לנים שם לילה אחד או שנים:
ורב נחמן אמר רבה בר אבוה אפי' תימא לשלשה ישראלים מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי לא הוה בהדאי אלא הני אמרי קמייהו כמה זימני לאהדורי לי ולא הדרו לי השתא דלא אהדרו לי בדעתיה למיגזלה. וליתא לדרב נחמן אמר רבה בר אבוה אלא מתני' כדאוקמא רב מנשיא בר יעקב כגון שעשאו פונדק לשלשה גוים דהיינו מקום שעוברים ושבים לנים שם לילה אחד או שנים:
178
קע״טופ' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל דיש אומרים דהאי דקאמר גוים איידי דאמר רישא ישראלים דהוה מצי לאוקמא כשהיה הבית מושכר לגוי אבל אם היה בית מושכר לאחרים הרי הן של שוכר אחרון דהואיל וסתם שוכר בית כשהוא יוצא מחפש כל זויותיו ונוטל את שלו ויוצא ודאי האחרון שכח שאילו הראשונים שכחום כבר מצאו האחרונים. ופי' רבינו שמשון זצ"ל וכגון דבר שאין בו סימן אבל בדבר שיש בו סימן נוטל ומכריז. ויש לומר וכגון דלא שתוך טפי דאי שתוך טפי כבר נתייאשו הבעלים:
179
ק״פ[שם]
אמר רב נחמן ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש מימר אמר מכדי לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתי'. משלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי תרוייהו הוו בהדאי אי נקיטנא ליה להאי אמר לא שקלתי' אי נקיטנא ליה להאי אמר לא שקלתיה. ורבא פליג עליה וסבר אע"ג דלית בה אלא שתי פרוטות חייב להחזיר מאי טעמא דאמר הני שותפי נינהו וחד מינייהו אחליה למנתיה לחבריה:
אמר רב נחמן ראה סלע שנפל משנים חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה לא מייאש מימר אמר מכדי לא הוה בהדאי אלא האי נקיטנא ליה ואמינא ליה אנת הוא דשקלתי'. משלשה אינו חייב להחזיר מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מייאש מימר אמר מכדי תרוייהו הוו בהדאי אי נקיטנא ליה להאי אמר לא שקלתי' אי נקיטנא ליה להאי אמר לא שקלתיה. ורבא פליג עליה וסבר אע"ג דלית בה אלא שתי פרוטות חייב להחזיר מאי טעמא דאמר הני שותפי נינהו וחד מינייהו אחליה למנתיה לחבריה:
180
קפ״אפסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהלכה כאיכא דאמרי כרבא דהוא בתרא. וכן פסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כאיכא דאמרי כרבא:
181
קפ״ב[שם ע"ב]
אמר רבא האי מאן דחזא דנפל זוזי מחבריה בי חלתא אשכחיה ושקלתיה לא מחייב לאהדורי מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מיאש אע"ג דאייתי ארבולי קא מרבלי מימר אמר כי היכי דמיני דידי נפל הכי נמי נפל מאינש אחרינא ומשכח מידי. וכן הלכה:
אמר רבא האי מאן דחזא דנפל זוזי מחבריה בי חלתא אשכחיה ושקלתיה לא מחייב לאהדורי מאי טעמא ההוא דנפל מיניה מיאש אע"ג דאייתי ארבולי קא מרבלי מימר אמר כי היכי דמיני דידי נפל הכי נמי נפל מאינש אחרינא ומשכח מידי. וכן הלכה:
182
קפ״ג[שם]
מצא בחנות הרי אלו שלו. בין התיבה ולחנוני הרי הן של חנוני. פי' רש"י זצ"ל הרי אלו שלו בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מיאש שהכל נכנסין שם. בין התיבה שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר מה שנותנין לו נותן לתיבה לא נפל שום דבר אלא מיד החנוני. לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשולחני של שולחני פירש"י זצ"ל שולחני מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאים להחליף אף הם נותנין שם מעותיהם הרי אלו שלו דאמרינן מן הבאים שם נפלו שהרי השולחן מפסיק בין השולחני ולמעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם לימצא בינו ובין הכסא שהשלחן מונה עליו. אמר ר' אלעזר אפי' צרורין ומונחין על גבי השלחן פי' הרי אלו של מוצאן ופירש"י זצ"ל דלא גרסינן צרורין. וכן נראה דאי צרורין הוי קשר סימן וחייב להכריז. והרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כתב דאפי' צרורין ומונחין על גבי השלחן הרי אלו של מוצאן והוא שיהי' רוב גוים אבל אם רוב ישראלים חייב להכריז מפני שהן צרורין והוי קשר סימן. ועוד כתב שאם מצא על התיבה שבחנות שהן של מוצאן. ואין נראה לי דהא אמרי' בגמרא ור' אלעזר הא מנא ליה שעל השלחן הרי אלו שלו אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא דתני בין הכסא ולשולחני ניתני על השלחן. ואי נמי כדקתני רישא מצא בחנות כלו' אי איתא דעל גבי השלחן לשלחני ליתני מצא בשלחנות כדקתני מצא בחנות הרי אלו שלו. מדנקט לפני השולחני אף השלחן משמע שהוא של מוצאו אבל גבי חנות דתנא מצא בחנות אין התיבה במשמע ולא הוי של מוצאו אלא של חנוני. והא דאין החנות קונה לבעל החנות פי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל לפי שאינה חצר המשתמרת ואף על פי שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי וכדבריו משמע בפ"ק דתנן ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואוקימנא בגמרא והוא שעומד בצד שדהו לפי שהיא חצר שאינה משתמרת:
מצא בחנות הרי אלו שלו. בין התיבה ולחנוני הרי הן של חנוני. פי' רש"י זצ"ל הרי אלו שלו בדבר שאין בו סימן קאי דההוא דנפל מיניה מיאש שהכל נכנסין שם. בין התיבה שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר מה שנותנין לו נותן לתיבה לא נפל שום דבר אלא מיד החנוני. לפני השולחני הרי אלו שלו בין הכסא ולשולחני של שולחני פירש"י זצ"ל שולחני מחליף מעות ונותן מטבעותיו בשולחן שלפניו והבאים להחליף אף הם נותנין שם מעותיהם הרי אלו שלו דאמרינן מן הבאים שם נפלו שהרי השולחן מפסיק בין השולחני ולמעות שנמצאו ואם מן השולחני נפלו היה להם לימצא בינו ובין הכסא שהשלחן מונה עליו. אמר ר' אלעזר אפי' צרורין ומונחין על גבי השלחן פי' הרי אלו של מוצאן ופירש"י זצ"ל דלא גרסינן צרורין. וכן נראה דאי צרורין הוי קשר סימן וחייב להכריז. והרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כתב דאפי' צרורין ומונחין על גבי השלחן הרי אלו של מוצאן והוא שיהי' רוב גוים אבל אם רוב ישראלים חייב להכריז מפני שהן צרורין והוי קשר סימן. ועוד כתב שאם מצא על התיבה שבחנות שהן של מוצאן. ואין נראה לי דהא אמרי' בגמרא ור' אלעזר הא מנא ליה שעל השלחן הרי אלו שלו אמר רבא מתני' קשיתיה מאי איריא דתני בין הכסא ולשולחני ניתני על השלחן. ואי נמי כדקתני רישא מצא בחנות כלו' אי איתא דעל גבי השלחן לשלחני ליתני מצא בשלחנות כדקתני מצא בחנות הרי אלו שלו. מדנקט לפני השולחני אף השלחן משמע שהוא של מוצאו אבל גבי חנות דתנא מצא בחנות אין התיבה במשמע ולא הוי של מוצאו אלא של חנוני. והא דאין החנות קונה לבעל החנות פי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל לפי שאינה חצר המשתמרת ואף על פי שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי וכדבריו משמע בפ"ק דתנן ראה אותן רצין אחר המציאה ואמר זכתה לי שדי זכתה לו ואוקימנא בגמרא והוא שעומד בצד שדהו לפי שהיא חצר שאינה משתמרת:
183
קפ״דהא למדת דחצר שאינה משתמרת אף על פי שעומד בצדה לא קניא ליה עד שיאמר תיקני לי שדי:
184
קפ״ה[שם]
הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו. אם היו צרורין נוטל ומכריז. ואוקימנא בגמרא דהא דקתני הרי אלו שלו בלוקח מן התגר שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים וה"ה בלוקח מבעל הבית שדשן על ידי שאר פועלים נמי הרי אלו שלו. אבל בלוקח מבעל הבית שדשן ע"י עבדו ושפחתו הכנענים חייב להחזיר לבעל הבית מפני שהן כידו. ואם היו צרורין בכל ענין שלקח חייב להכריז מפני שקשר הוי סימן. ותגר גופיה הואיל ודרכו ליקח מאנשים הרבה או שהה לאחר שלקח כדי לערבן עם פירותיו שיש לו מאחרים נתיאשו הבעלים והרי הן שלו. והא דלא אשמעינן רשב"ל בתגר גופיה שקנה היינו משום דלא פסיקא ליה דהיכא דלא שהה לא הוי שלו:
הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בהן מעות הרי אלו שלו. אם היו צרורין נוטל ומכריז. ואוקימנא בגמרא דהא דקתני הרי אלו שלו בלוקח מן התגר שאף הוא לקח תבואה זו מאנשים הרבה ולא ידיע דמאן נינהו וכיון דלית בהו סימן נתיאשו הבעלים וה"ה בלוקח מבעל הבית שדשן על ידי שאר פועלים נמי הרי אלו שלו. אבל בלוקח מבעל הבית שדשן ע"י עבדו ושפחתו הכנענים חייב להחזיר לבעל הבית מפני שהן כידו. ואם היו צרורין בכל ענין שלקח חייב להכריז מפני שקשר הוי סימן. ותגר גופיה הואיל ודרכו ליקח מאנשים הרבה או שהה לאחר שלקח כדי לערבן עם פירותיו שיש לו מאחרים נתיאשו הבעלים והרי הן שלו. והא דלא אשמעינן רשב"ל בתגר גופיה שקנה היינו משום דלא פסיקא ליה דהיכא דלא שהה לא הוי שלו:
185
קפ״ו[דף כ"ז ע"א]
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה צריכי דאי כתב רחמנא שמלה הוי אמינא בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף לא מהדרינן כתב רחמנא חמור דאפי' בסימני אוכף שאם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו מהדרינן ליה חמור ע"י סימני אוכף. שור ושה דכתב רחמנא למה לי שור לגוזר זנבו ושה לגיזותיו. פירש"י זצ"ל שאפי' שיער שבסוף הזנב יחזיר. ולא נהירא דהיכי דמי אי דאית ביה שוה פרוטה קרא למה לי. ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ופי' רבינו שמשון זצ"ל דאתא קרא לאשמעינן דחייב להתעסק בשבח אבידה כשגדל בזנב כדי גיזה חייב לגזוז כדי שיגדל ויחזור ויגזוז:
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא שור וחמור שה ושמלה צריכי דאי כתב רחמנא שמלה הוי אמינא בעדים דגופה וסימנין דגופה אבל חמור בעדים דאוכף וסימנין דאוכף לא מהדרינן כתב רחמנא חמור דאפי' בסימני אוכף שאם אין לו סימן בחמור ויש לו סימן באוכף שעליו מהדרינן ליה חמור ע"י סימני אוכף. שור ושה דכתב רחמנא למה לי שור לגוזר זנבו ושה לגיזותיו. פירש"י זצ"ל שאפי' שיער שבסוף הזנב יחזיר. ולא נהירא דהיכי דמי אי דאית ביה שוה פרוטה קרא למה לי. ואי דלית ביה שוה פרוטה אמאי חייב להחזיר. ופי' רבינו שמשון זצ"ל דאתא קרא לאשמעינן דחייב להתעסק בשבח אבידה כשגדל בזנב כדי גיזה חייב לגזוז כדי שיגדל ויחזור ויגזוז:
186
קפ״זוהרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' שאם מצאן גזוזין ונטענו אצלו וגזז חייב להחזיר. אבל להתעסק ולגזוז משמע דלא מיחייב. ועוד פי' שאם מצא גיזי זנב שור ואין לו בהם סימן יביא השור בזנבו הגזוז ויקחם. וכן לשה. ועוד פי' דמהדר שור ושה בסימן גיזותיו. ועוד פי' לגיזת זנבו שאם יוציא הצמר של זנבו ויהא דומה לצמר אותו השור הרי אלו שלו. מיהו לא אתי שפיר לאלו הפירושים הא דפריך ליכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכ"ש שה לגיזותיו:
187
קפ״ח[שם]
ת"ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. ר' יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוט' ואוקימנא דהוקרה והוזלה והוקרה איכא בינייהו לת"ק חייב להכריז לר' יהודה אינו חייב להכריז והלכה כת"ק:
ת"ר אשר תאבד פרט לאבידה שאין בה שוה פרוטה. ר' יהודה אומר ומצאתה פרט לאבידה שאין בה שוה פרוט' ואוקימנא דהוקרה והוזלה והוקרה איכא בינייהו לת"ק חייב להכריז לר' יהודה אינו חייב להכריז והלכה כת"ק:
188
קפ״ט[שם]
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנא' כן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואיסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן רחמנא שרייה אף איסורא נמי בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן אסורה פירש"י כיון דמחד קרא ילפינן מינה מצויה אצל כל אדם שיחזיר ושאינה מצויה זכה בה איתקושי איתקוש להדדי זו לאיסור וזו להיתר מה היתר דשאינה מצויה לא חלק בין סימן לאין סימן אף איסור דמצויה לא חלק בין אין סימן דלכי ידע מיאש ליש סימן דלכי ידע לא מיאש דכי היכי ריש סימן אסירא היכא דאיכא למימר לא ידע דנפל קודם שבאת ליד זה:
אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מנין לאבידה ששטפה נהר שהיא מותרת שנא' כן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שאבודה הימנו ואינה מצויה אצל כל אדם ואיסורא דומיא דהיתרא מה היתרא בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן רחמנא שרייה אף איסורא נמי בין דאית בה סימן בין דלית בה סימן אסורה פירש"י כיון דמחד קרא ילפינן מינה מצויה אצל כל אדם שיחזיר ושאינה מצויה זכה בה איתקושי איתקוש להדדי זו לאיסור וזו להיתר מה היתר דשאינה מצויה לא חלק בין סימן לאין סימן אף איסור דמצויה לא חלק בין אין סימן דלכי ידע מיאש ליש סימן דלכי ידע לא מיאש דכי היכי ריש סימן אסירא היכא דאיכא למימר לא ידע דנפל קודם שבאת ליד זה:
189
ק״צוש"מ יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. והילכתא כאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש:
190
קצ״א[דף כ"ח ע"א]
אמר רבא אם תימצי לומר סימנין דאורייתא הוא. סימנין וסימנין יניח. סימנין ועדים ינתן לבעל העדים כלו' אפי' את"ל סימנין דאורייתא הם אפי' הכי עדים עדיפי. הילכך באו שנים זה נתן סימן וזה נתן סימן כמו שנתן האחד לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיבא אליהו או עד שיודה האחד לחבירו או עד שיעשו פשרה ביניהם. כך פי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל. זה נתן סימנין ובא השני והביא עדים יתן לבעל העדים. זה נתן סימנין וזה נתן סימנין ועד אחד הרי זה עד אחד כמי שאינו ויניח. זה הביא עדים שארגה וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לזה שהעידו עדים שנפלה ממנו דאמרינן זבוני זבנה ניהליה. זה נתן מידת ארכו של טלית וזה נתן מידת רחבו ינתן למידת ארכו דמידת רחבו שיעורי קא משער ליה כדמכסה לה מדה וקאים דמידת רחבו מישתער ומידת ארכו לא מישתער. זה נתן סימן מידת רחבו ומידת ארכו וזה נתן סימן מידת גמיו . זה נתן סימן מדת רחבו כך וכך ואורכה כך וכך. וזה נתן סימן אורכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל אבל אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב. גמא יונית כמין ך שלנו עשויה להכי קרי אורך ורוחב יחד גמא. זה נתן סימן מידת אורכו ומידת רחבו וזה נתן מדת משקלותיו ינתן למי שכיון למידת משקלותיו אפי' בדבר שדרכו לשקול כ"ש בדבר שאין דרכו לשקול שאם כיון משקלותיו שינתן לו. הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה ודוקא בנקב יש בצד אות פלוני. הוא אומר סימני החוט שהגט קשור בו והיא אומרת סימני החוט וממני נפל שנתנו לי וגרשני ינתן לה ודוקא במדת אורכו. הוא אומר בחפיסה ולא גרשתיה והיא אומרת בחפיסה וגרשני ינתן לו מאי טעמא מידע ידיע דכל מה דהוה ליה בחפיסה הוא דמנח ליה:
אמר רבא אם תימצי לומר סימנין דאורייתא הוא. סימנין וסימנין יניח. סימנין ועדים ינתן לבעל העדים כלו' אפי' את"ל סימנין דאורייתא הם אפי' הכי עדים עדיפי. הילכך באו שנים זה נתן סימן וזה נתן סימן כמו שנתן האחד לא יתן לא לזה ולא לזה אלא תהא מונחת עד שיבא אליהו או עד שיודה האחד לחבירו או עד שיעשו פשרה ביניהם. כך פי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל. זה נתן סימנין ובא השני והביא עדים יתן לבעל העדים. זה נתן סימנין וזה נתן סימנין ועד אחד הרי זה עד אחד כמי שאינו ויניח. זה הביא עדים שארגה וזה הביא עדים שנפלה ממנו ינתן לזה שהעידו עדים שנפלה ממנו דאמרינן זבוני זבנה ניהליה. זה נתן מידת ארכו של טלית וזה נתן מידת רחבו ינתן למידת ארכו דמידת רחבו שיעורי קא משער ליה כדמכסה לה מדה וקאים דמידת רחבו מישתער ומידת ארכו לא מישתער. זה נתן סימן מידת רחבו ומידת ארכו וזה נתן סימן מידת גמיו . זה נתן סימן מדת רחבו כך וכך ואורכה כך וכך. וזה נתן סימן אורכה ורחבה כך וכך אמות בין הכל אבל אינו יודע כמה באורך וכמה ברוחב. גמא יונית כמין ך שלנו עשויה להכי קרי אורך ורוחב יחד גמא. זה נתן סימן מידת אורכו ומידת רחבו וזה נתן מדת משקלותיו ינתן למי שכיון למידת משקלותיו אפי' בדבר שדרכו לשקול כ"ש בדבר שאין דרכו לשקול שאם כיון משקלותיו שינתן לו. הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה ודוקא בנקב יש בצד אות פלוני. הוא אומר סימני החוט שהגט קשור בו והיא אומרת סימני החוט וממני נפל שנתנו לי וגרשני ינתן לה ודוקא במדת אורכו. הוא אומר בחפיסה ולא גרשתיה והיא אומרת בחפיסה וגרשני ינתן לו מאי טעמא מידע ידיע דכל מה דהוה ליה בחפיסה הוא דמנח ליה:
191
קצ״ב[שם ע"ב]
ת"ר בראשונה כל מי שמוצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים ואחר רגל האחרון שבעת ימים כדי שילך שלשה ימים ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא התקינו שיהו מודיעין לשכניו ולמיודעיו ודיו:
ת"ר בראשונה כל מי שמוצא אבידה היה מכריז עליה שלשה רגלים ואחר רגל האחרון שבעת ימים כדי שילך שלשה ימים ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו התקינו שיהיו מכריזין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסין דאמרי אבידתא למלכא התקינו שיהו מודיעין לשכניו ולמיודעיו ודיו:
192
קצ״ג[שם]
ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרין לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול כי הא דאבוה דרב פפא איתבד ליה חמרא ואשכחוהו ואתא לקמיה דרבה בר רב הונא. א"ל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול אזל אייתי סהדי א"ל ידיעיתו ביה דרמאי הוא אמרו ליה אין א"ל אנא רמאי אנא אמרי ליה לאו רמאה קאמרינן. אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה פי' ואין כאן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומהימני לאסהודי עליה דלאו דמאי הוא:
ת"ר בראשונה כל מי שאבדה לו אבידה היה נותן סימנין ונוטלה משרבו הרמאין התקינו שיהו אומרין לו צא והבא עדים דלאו רמאי את וטול כי הא דאבוה דרב פפא איתבד ליה חמרא ואשכחוהו ואתא לקמיה דרבה בר רב הונא. א"ל אייתי סהדי דלאו רמאי את וטול אזל אייתי סהדי א"ל ידיעיתו ביה דרמאי הוא אמרו ליה אין א"ל אנא רמאי אנא אמרי ליה לאו רמאה קאמרינן. אמר רבה בר רב הונא מסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשיה פי' ואין כאן משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומהימני לאסהודי עליה דלאו דמאי הוא:
193
קצ״דהילכך בזמן הזה לא מהדרינן אבידתא אפי' בסימנין עד שיביא ראיה שאינו דמאי. אבל אם יביא עדים שהיא שלו מחזירין לו ואפי' הוחזק רמאי. הילכך נראה בעיני דהיכא שיצא לו שם גניבה בעיר לא מהימן לומר אלו כליי שנגנבו לי רלא עדיף קלא מסימנין אלא צריך להביא עדים שזה הכלי היה שלו ואז מהימן לומר שנגנב לו וכדאוקימנא בהגוזל בתרא :
194
קצ״האיתמר רב יהודה אמר אבידה מכריז ורב נחמן אמר גלימא מכריז. ופסק רבינו יצחק זצ"ל הלכה כרב נחמן. וכן פסק הרב ר' ברוך זצ"ל בפירושיו דהלכה כרב נחמן:
195
קצ״ו[שם]
מתני' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל. פי' אם אבידה דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור יעשה ויאכל ולא ימכור המוצא אם שההו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר שנא' והשבותו לו ראה האיך תשיבנו לו פי' שלא תאכילנו חצי דמיו שאם כן אין זה השבה:
מתני' כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל. פי' אם אבידה דבר שיכולין להאכילו את שכר מעשיו כגון שור וחמור יעשה ויאכל ולא ימכור המוצא אם שההו בעליו מלדרשו שכל אדם נוח לו בבהמתו שהכירה בו כבר ולימדה לרצונו. ודבר שאינו עושה ואוכל ימכר שנא' והשבותו לו ראה האיך תשיבנו לו פי' שלא תאכילנו חצי דמיו שאם כן אין זה השבה:
196
קצ״ז[שם]
ולעולם אמר רב נחמן אמר שמואל עד שנים עשר חדש. תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרח וחמור מטפל בהם שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן ואוקימנא בעגלים וסייחין הגדלים במרעה ובזמן הדשא שאין טיפולו מרובה. אבל בזמן שאין מרעה וצריך לפטמם על אבוס ממה שבבית שלשים יום. אווזין ותרנגולים מטפל בהם שלשים יום מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן פי' אווזין ותרנגולין זכרים שאין מטיל ביצים ואוקימ' בדזוטרי אבל רברבי שאוכלין הרבה שלשה ימים. אבל תרנגולת המטלת ביצים שיכול להאכילה דמי ביצים אמר רב נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה גסה. ותניא נמי הכי תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהם עד שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן פירש"י זצ"ל שם דמיהן ומוכרן ומניח הדמים אצלו. וכן פי' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ומניח הדמים. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל פי' מכאן ואילך מוכרן בבית דין:
ולעולם אמר רב נחמן אמר שמואל עד שנים עשר חדש. תניא נמי הכי כל דבר שעושה ואוכל כגון פרח וחמור מטפל בהם שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן ואוקימנא בעגלים וסייחין הגדלים במרעה ובזמן הדשא שאין טיפולו מרובה. אבל בזמן שאין מרעה וצריך לפטמם על אבוס ממה שבבית שלשים יום. אווזין ותרנגולים מטפל בהם שלשים יום מיכן ואילך שם דמיהן ומניחן פי' אווזין ותרנגולין זכרים שאין מטיל ביצים ואוקימ' בדזוטרי אבל רברבי שאוכלין הרבה שלשה ימים. אבל תרנגולת המטלת ביצים שיכול להאכילה דמי ביצים אמר רב נחמן בר יצחק תרנגולת כבהמה גסה. ותניא נמי הכי תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהם עד שנים עשר חדש מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן פירש"י זצ"ל שם דמיהן ומוכרן ומניח הדמים אצלו. וכן פי' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ומניח הדמים. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל פי' מכאן ואילך מוכרן בבית דין:
197
קצ״חורבינו שמשון זצ"ל פירש דלגופיה נמי יכול לשום שכך משמע הלשון. דלא דמי לגבאי של צדקה דלקמן בפ' המפקיד דהכא ליכא חשד כיון שהוא משיב אבידה והאי ומניחן בראשן:
198
קצ״ט[שם]
מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהם לפיכך אם אבדן חייב באחריותן. ר' עקיבה אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. והא דאמר בגמרא עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהם אבל לא נשתמש בהם אם אבדו פטור פירש"י זצ"ל לאו דוקא בנשתמש אלא משום שכר שימוש קאמר מפני שמותר להשתמש בהם. וכן פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דגרסי עד כאן לא פליגי אלא בישתמש בהם ואפי' גרסי' בנשתמש הוי פי' כדפי' רש"י זצ"ל ומיישב הסוגי' לגיר' בין לרבה בין לרב יוסף:
מה יהא בדמים ר' טרפון אומר ישתמש בהם לפיכך אם אבדן חייב באחריותן. ר' עקיבה אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. והא דאמר בגמרא עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהם אבל לא נשתמש בהם אם אבדו פטור פירש"י זצ"ל לאו דוקא בנשתמש אלא משום שכר שימוש קאמר מפני שמותר להשתמש בהם. וכן פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דגרסי עד כאן לא פליגי אלא בישתמש בהם ואפי' גרסי' בנשתמש הוי פי' כדפי' רש"י זצ"ל ומיישב הסוגי' לגיר' בין לרבה בין לרב יוסף:
199
ר׳[דף כ"ט ע"ב]
אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון. ביד רחבה הוו הנהו זוזי דיתמי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מהו לאישתמושי בגוייהו א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון. א"ל אביי ולאו איתמר עלה ר' חלבו אמר רב הונא לא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה. אבל מעות לא והני כמעות אבידה דמי א"ל זיל לא שבקו דשרי לך:
אמר ר' יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון. ביד רחבה הוו הנהו זוזי דיתמי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל מהו לאישתמושי בגוייהו א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון. א"ל אביי ולאו איתמר עלה ר' חלבו אמר רב הונא לא שנו אלא בדמי אבידה הואיל וטרח בה. אבל מעות לא והני כמעות אבידה דמי א"ל זיל לא שבקו דשרי לך:
200
ר״אופסק דרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל דהכי הילכתא כאביי וגרסי' לקמן באיזהו נשך א"ל רב יוסף לרבה הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו א"ל מותבינא בית דין ויהיבנא להו זוזא זוזא והא קא כליא קרנא א"ל ומר היכי עביד א"ל מבדקי גברא דאית ליה דהבא פריכא ונקיטנא מיניה ויהבינן ליה ניהליה קרוב לשכר ודחוק להפסד אבל דבר מסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה ויהיב סימניה ושקיל ליה. אמר רב אשי הא תינח אי משתכח גברא דאית ליה דהבא פריכא אי לא משתכח דאית ליה דהבא פריכא ניכלו זוזי דיתמי. אלא אמר רב אשי מבדקינן גברא דמשפי נכסי שנכסיו שקטין אצלו ואין ערער על קרקעותיו ומהימן ושמע דינא דאורייתא ולא מקבל שמתא דרבנן ויהבינא להו ניהליה בבי דינא בפני בית דין שיש להם כח להפקיד נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד כך פי' רבינו שלמה זצ"ל וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דיהבינא להו ניהליה בבי דינא קרוב לשכר ורחוק להפסד והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב בפירושיו ויהבינא להו ניהליה בבי דינא קרוב לזה ולזה. ויש מפרשים קרוב לשכר ורחוק להפסד. ולא מסתברא דאיניש כי האי גוונא לא ספי לאיניש איסור' עכ"ל. ולא נהירא לי דהא לאו איסור' היא כדאמר רבה בר שילא אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חייא אמר רב ששת מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד פירש"י זצ"ל שיהא היתומים נוטלים חלק בשכר ואין נוטלים חלק בהפסד אבל ריבית ממש לא אלא מה שישתכרו מעותיהם יחלוקו ואף על גב דבדקנני אסור לאו ריבית ממש הוא אלא אבק ריבית ומדרבנן וביתמי לא גזור שלא יכלו מעותיהם להאכילם פרוטה אחר הפרוטה. הילכך אפילו לבעל הנפש שרי לקבל מעות של יתומים קרוב לשכר ורחוק להפסד ואין כאן איסורא כלל. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי הילכתא. איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם רב יוסף אמר כשומר שכר רבה אמר כשומר חנם אמר לך מאי הנאה דקא מטא לידיה. רב יוסף אמר כשומר שכר בההיא הנאה דלא בעי למיתן ריפתא לעניא הוי שומר שכר פי' משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה:
201
ר״בכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בהכונס וקיימא לן בהא כרב יוסף דאמר בפ' השוכר את האומנין ופ' שבועת הדיינין דכולי עלמא אית להו דרב יוסף אלמא הילכתא כוותיה. וכן כתב הרב ר' ברוך מארץ יוון זצ"ל הכא בשמעתין דהלכה כרב יוסף וכן פסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הלכה כרב יוסף. וכן פסק בפר"ח זצ"ל ובהלכות גדולות דהלכה כרב יוסף. מההיא דפ' אין בין המודר דתנן המודר הנאה מחבירו מחזיר לו אבידתו ואיפלגו בה ר' אמי ור' אסי חד אמר לא שנו אלא שנכסי מחזיר אסורין על בעל אבידה דכי מהדר ליה מידי דנפשיה קא מהדר ליה אבל נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר לא. קא מהניא ליה פרוטה דרב יוסף וחד אמר אפי' נכסי בעל אבידה אסורין על מחזיר מהדר ליה ואי משום פרוטה דרב יוסף פרוטה דרב יוסף לא שכיחא אלמא דאפי' מאן דשדי אלא משום דפרוטה דרב יוסף לא שכיח אבל בהא מודה דבההיא שעתא פטור מליתן ריפתא לעניא אלמא הוי שומר שכר לכולי עלמא כרב יוסף. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאינה ראיה כלל דרבה דשמעתין נמי לא פליג אדרב יוסף בהא דכולי עלמא מודו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה אלא דסבירא ליה לרבה דאינו נחשב שומר שכר בכך אלא נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כרבה בכל מקום לגבי רב יוסף בר משדה ענין ומחצה כדאיתא פ' יש נוחלין אף על גב דהיינו בבבא בתרא דהני ג' מילי בבבא בתרא איתנהו. שדה בפ"ק דבבא בתרא ההוא גברא דזבן ארעא אמיצרא דבי נשיאה כי מטא למיפלג אמר להו הבו לי אמצראי אמ' כגון זה כופין על מידת סדום מתקיף לה רב יוסף לימרו מעלינן ליה עלויא כנכסי דבי בר מריון והילכתא כרב יוסף. תרי ארעתא אתרי ניגרי חדא אהאי ניגרא וחדא אהאי ניגרא אמר רבה כגון זה כופין על מידת סדום מתקיף לה רב יוסף זימנא דהאי מידויל והילכתא כרב יוסף. ענין בפ' יש נוחלין דאיתמר קנין עד אימתי חוזר רבה אמר כל זמן שיושבין ורב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו ענין והילכתא כרב יוסף. מחצה בפ' מי שמת ההוא דאמר לדביתהו נכסיי ליך ולבנייך אמר רב יוסף קנאי איתתא פלגא ואמר רב יוסף מנא אמינא לה דתניא רבי אומר והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו אמר אביי מי דמי בשלמא אהרן בר חלוקה הוא ואע"ג דלא גלי ביה קרא יש לו לחלק מדגלי ביה קרא ש"מ לישקול פלגא. הא לאו בת חלוקה היא דייה שתטול כאחד מן הבנים. ולא היא הוה עובדא בנהרדעא ואגבי שמואל פלגא בטבריא ואגבי ר' יוחנן פלגא. אבל בשאר מסכתא איכא למימר דאיכא טובא דהלכה כרב יוסף. אפי' הכי נראה דבכולי תלמודא הכי הוא מההיא דאמר בפ' מי שאחזו דההוא גברא דא"ל לאריסי' בולי עלמא דלו תלת דלוותא ושקלי ריבעא את דלי ארבעי ואכול תלתא לסוף אתא מיטרא אמר רב יוסף הא לא דלה רבה אמר הא לא איצטריכא לימא רב יוסף דאמר כרבנן ורבה דאמר כר' שמעון בן גמליאל. ותסברא הא קיימא לן דהילכתא כוותיה דרבה ובהא אין הלכה כרשב"ג. והשתא מהיכא קיימא לן כוותיה דרבה אם לא מאותו פסק דיש נוחלין ואין לומר שמא בההיא מילתא קים לתלמוד' הכי דהלכה כרבה דאם כן הוה ליה למימר והא קיימא לן דהלכה בהא כרבה כדקאמר ובהא אין הלכה כר' שמעון בן גמליאל אלא ש"מ דסמיך אפסק דיש נוחלין דבכולי תלמודא הלכה כרבה לגבי רב יוסף. ואע"פ שאביי נחלק עליו בההיא דמחצה לאו לגבי כל אמוראים אמר' דבכל מקום לית הילכתא כרב יוסף אלא שלא חשוב קושיות דאביי עיקר איצטריך למיפסק הלכה כרב יוסף או שמא בשום מקום אין הלכה כמותו. והא דלא חשיב ההיא דריש מסכת מעילה גבי קדשי קדשים ששחטו בדרום דאיבעיא להו עלו מהו שירדו רבה אמר אם עלו ירדו רב יוסף אמר אם עלו לא ירדו. ואיתותב רבה וקיימא לן כרב יוסף ולא חשיב בהדי שדה ענין ומחצה משום דמילתא דפשיטא היא דכיון דאיתותב רבה דהלכה כרב יוסף ולא חשיב אלא במילי דלא איתותב בהו רבה ועוד לא נפקא מינה אלא למשיחא. ועוד אליבא דר' שמעון נחלקו וקיימא לן כר' יהודה לגבי ר' שמעון. וההיא דחזקת הבתים דההוא גברא דאמר ליה לחבריה מאי בעי בהאי ארעא א"ל מינך זבינתה והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא גחין לחיש לרבה א"ל אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה בידי ואירכס לי ואמינא אינקוט בידי כל דהו אמר רבה מה לו לשקר מיגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא א"ל רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא. ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דאוזיפנא לך והא שטרא א"ל שטרא זייפא הוא גחין לחיש ליה לרבה א"ל אין שטרא זייפא הוא מיהו שטרא מעליא הוה בידי ואירכס לי ואמינא אינקוט בידי כל דהו אמר רבה מה לו לשקר אי בעי אמר שטרא מעליא הוא א"ל רב יוסף אמאי קא סמכת אהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמ' הוא אמר רב אשי בר אבין הילכתא כוותיה דרבה בארעא והילכת' כוותי' דרב יוסף בזוזי. הילכתא כוותיה דרבה בארעא היכ' דקיימ' תיקום והילכתא כוותיה דרב יוסף בזוזי היכא דקיימי זוזי תיקום. ההיא לא שייך למחשב כיון דבכי האי גוונא בארעא הילכתא כרבה. ועוד ראיה דהלכה כרבה משמעתין דמסיק עד כאן לא פליגי אלא בנשתמש בהו דלמא דשרי להשתמש בהו הוי עלייהו שומר שכר בעבור שכר שימוש אבל לא ישתמש בהו הוי שומר חנם לימא תהוי תיובתא דרב יוסף אבל לרבה ניחא דשומר אבידה שומר חנם הוא ומחמת שהתירו לו חכמים להשתמש בדמי אבידה הוי עלייהו שומר שכר. אמר לך רב יוסף בגניבה ואבידה כולי עלמא לא פליגי דמחייב פי' דשומר שכר הוא כי פליגי באונסין דשואל דר' טרפון סבר שרו ליה רבנן לאישתמושי בגוייהו והוה ליה שואל עלוייהו ור' עקיבה סבר לא שרו לאישתמושי בגוייהו דלא הוי שואל עלייהו אלמא לרבה שכר שימוש שהתירו לו רבנן לאישתמושי בגוייהו משוי ליה שומר שכר. ולרב יוסף משוי ליה שואל. ורב נחמן נמי סבר דמשוי ליה שומר שכר ולא שואל לקמן בהמפקיד דתנן המפקיד מעותיו אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן ואמר רב הונא אפי' נאנסו ורב נחמן אמר נאנסו לא דמה שהתירו לו להשתמש במעות פקדון שומר שכר משוי ליה ולא שואל וקיימא לן הילכתא כרב נחמן בדיני. ויש שדוחים דלגבי מפקיד שלא היה מתחילה אלא שומר חנם דין הוא שנעשה שומר שכר שמחמת שהתירו לו כדאמר התם הואיל ונהנה מהנה הוי אבל גבי אבידה דילמא רב נחמן כרב יוסף סבירא ליה דהוי שומר שכר והואיל שמתחילה היה שומר שכר כשהתירו לו להשתמש ותאמר הואיל ונהנה מהנה יש לך לעשותו כשואל ולעולם הלכה כדב יוסף. ולא נהירא שהרי וכי אם אדם שכר חבירו ולמחר הוסיף על שכרו וכי בשביל זה יעשה שואל אלא ודאי סברת רב נחמן כסברת רבה. וההיא דשלהי השוכר את האומנין שהביא רבינו יצחק אלפס זצ"ל דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע ויטול מעותיו דברי ר' אליעזר ר' עקיבה אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיך ואוקימנא במסקנא דבשומר אבידה קמיפלגי ורבה כר' אליעזר ור' עקיבה כרב יוסף. ואסקי' לימא דרב יוסף תנאי היא לא בשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף והכא במלוה צריך משכון קמיפלגי מר סבר מצוה קא עביד ומר סכר לאו מצוה קעביד. אלמא דכולי עלמא אית להו דרב יוסף ורבה תנאי היא ותו דרבה כר' אליעזר מיתוקמא דאמר ישבע ויטול מעותיו דשומר חנם הוא. וקיימא לן דר' אליעזר שמותי הוא מדבית שמאי ולית הילכתא כוותיה אלמא הלכה כרב יוסף. ולא היא דמסקנ' התם לפי מה שאמר מתחילה דכולי עלמא לית להו דשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבוד אלפא זוזי. אבל רבה יאמר דבדשמואל קא מיפלגי ולא שייך כלל פלוגת' לפלוגתייהו. דגבי שומר אבידה דכולי עלמא שומר חנם הוא ור' עקיבה דאמר הכא לא יטול מעותיו משום דסבר וקביל. אלא רב יוסף כי מוקי נמי פלוגתייהו דהתם כדשמואל על כרחיך ר' אליעזר לאו כוותיה מדאמר ישבע ויטול מעותיו אע"ג דבמצוה עביד שהלווהו אלמא לא חשיב ליה בהכי שומר שכר ומשני דאתי' דרב יוסף אפי' כר' אליעזר ותדע כי איך נוכל לפרש דרבה ודאי תנאי היא ויסבור כר' אליעזר אבל לר' עקיבה מודה רבה דשומר שכר הוא הא משמע הכא דאליבא דרבה פליגי ר' טרפון ור' עקיבה בגניבה ואבידה דר' טרפון פוטר ור' עקיבה מחייב א"כ לר' עקיבה נמי שומר חנם הוא אליבא דרבה. ועוד יש לדקדק רהלכה כרבה מדמוקי סתמא דתלמודא מתני' דפ' האומנין דהלוהו על המשכון שומר שכר כר' עקיבה ולא כר' אליעזר ולרב יוסף דאמר שומר אבידה בשומר שכר הוה ליה לאוקמי אליבא דכולי עלמא ובמלוה שאין צריך למשכון דלכולי עלמא מצוה קא עביד דדוקא במלוה הצריך למשכון פליגי אי מצוה קא עביד אי לא שצריך למשכון להשתמש בו כגון שהלוה על משכון של עני ומשתמש ופוחת והולך מהלואתו כך פי' התם רש"י זצ"ל מיהו לפר"ח זצ"ל אין לדקדק משם כלום שפי' במלוה הצריך למשכון שאינו רוצה להלוות לו כלום בלא משכון ולא מצי השתא לאוקמי באין צריך למשכון דמלוה על המשכון איידי. מיהו פירוש תמוה הוא זה דתפיסת משכון נמי מצוה היא דאין לו להלוות בלא משכון כיון שירא להפסד ואפשר במשכון ועוד דאיהו גריס צריך משכון ובכל הספרים כתוב למשכון. והא דתנן בשבועות ומייתי לה לקמן בהמפקיד סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה דמשמע שחייב לשלם כשאבד מיירי שאבד בפשיעה אליבא דרבה דאמר שומר חנם. וההיא דהכונס דאותביה רבה לרב יוסף השב אין לי אלא לביתו לגינתו ולחורבתו מנין ת"ל השב תשיבם מכל מקום. האי לגינתו ולחורבתו היכי דמי אילימא לגינתו ולחורבתו המשתמרת היינו ביתו אלא לגינתו שאינה משתמרת ולחורבתו שאינה משתמרת ש"מ כשומר חנם דמי אמר לך רב יוסף לעולם לגינתו ולחורבתו המשתמרת ודקא קשיא לך היינו ביתו מילתא אגב אורחא קמ"ל דלא בעינן דעת בעלים וכר' אלעזר דאמר ר' אלעזר הכל צריך דעת בעלים חוץ מהשב אבידה שהרי התורה ריבתה השבות הרבה וסוגי' דתלמוד' לקמן בפרקין כר' אלעזר כדמפרש לה רב יוסף בהכונס אם כן הלכה כרב יוסף. לא היא דרבה נמי קיבלה מרב יוסף דקרא לכדר' אלעזר אתי. ורבה נמי שהיה בא לדקדק מתחילה מהתם דכשומר חנם דמי לא משמע ליה קרא אלא אסמכתא בעלמ' דטעמא דרבה משום דמאי הנאה קא מטיא לי' ולא פליגי רבה ורב יוסף אלא מסברא:
202
ר״ג[שם]
[מתניתין] (תנן) מצא ספרים קורא בהם אחד לשלשים יום. פירוש מפני שמתעפשים כששוהים מלפותחן וכל ספרים שלהם עשויין בגיליון. ואם אינו יודע לקרות גוללו פי' גוללו מתחילתו לסופו כדי שיכנס בהן האויר אבל לא ילמוד בהן לכתחילה פי' מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו. ולא יקרא אחר עמו פי' לפי שזה מושך אצלו וזה אצלו ונקרע:
[מתניתין] (תנן) מצא ספרים קורא בהם אחד לשלשים יום. פירוש מפני שמתעפשים כששוהים מלפותחן וכל ספרים שלהם עשויין בגיליון. ואם אינו יודע לקרות גוללו פי' גוללו מתחילתו לסופו כדי שיכנס בהן האויר אבל לא ילמוד בהן לכתחילה פי' מה שלא למד מפני שצריך להשהותו לפניו. ולא יקרא אחר עמו פי' לפי שזה מושך אצלו וזה אצלו ונקרע:
203
ר״ד[שם]
ת"ר השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר פותחו וקורא בו אבל לא ילמוד בו לכתחילה. וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו פעם אחת כל שנים עשר חדש ואם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר אם בשבילו פותחו אסור סומכוס אומר חדש פעם אחת לשלשים יום בישן פעם אחת לשנים עשר חדש מפני שהחדש ממהר להתעפש מן הישן. ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה פעם אחת לשלשים יום. ופי' רש"י זצ"ל ומתני' נמי דקתני קורא בהן אחת לשלשים יום ולא מפליג בין חדש לישן ר' אליעזר בן יעקב היא:
ת"ר השואל ספר תורה מחבירו הרי זה לא ישאילנו לאחר פותחו וקורא בו אבל לא ילמוד בו לכתחילה. וכן המפקיד ספר תורה אצל חבירו גוללו פעם אחת כל שנים עשר חדש ואם כשהוא גוללו פותחו וקורא בו מותר אם בשבילו פותחו אסור סומכוס אומר חדש פעם אחת לשלשים יום בישן פעם אחת לשנים עשר חדש מפני שהחדש ממהר להתעפש מן הישן. ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד זה ואחד זה פעם אחת לשלשים יום. ופי' רש"י זצ"ל ומתני' נמי דקתני קורא בהן אחת לשלשים יום ולא מפליג בין חדש לישן ר' אליעזר בן יעקב היא:
204
ר״ההילכך הואיל ומתני' כוותיה הילכתא כוותיה ותו דקיימ' לן משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפי' בברייתא כההיא דהחולץ דאמר התם אביי סבר לה דשמואל דאמר הלכה כהלל ומוקי לה לר' אליעזר בן יעקב אליבא דהילכתא כי היכי דלא תיקשי הילכתא אהילכתא. רבא סבר לה כרב דאמר הלכה כרבי אליעזר ומוקי לה לר"א בן יעקב אליבא דהילכתא והתם בריית' היא:
205
ר״ו[שם]
אבל לא ילמוד בו בתחילה ולא יקרא אחר עמו. ורמינהי לא יקרא פרשה וישגה לא יקרא פרשה ויתרגם פי' שניהם מפני ששוהא יותר מדאי ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד הא שנים קורין אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים פי' בענין אחד אין קורין. בשני ענינים זה בדף זה וזה ברף זה קורין דלא אתי לאשתמוטי מהדדי:
אבל לא ילמוד בו בתחילה ולא יקרא אחר עמו. ורמינהי לא יקרא פרשה וישגה לא יקרא פרשה ויתרגם פי' שניהם מפני ששוהא יותר מדאי ולא יפתח בו יותר משלשה דפין ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד הא שנים קורין אמר אביי לא קשיא כאן בענין אחד כאן בשני ענינים פי' בענין אחד אין קורין. בשני ענינים זה בדף זה וזה ברף זה קורין דלא אתי לאשתמוטי מהדדי:
206
ר״זואמרו משמיה דרב האי גאון זצ"ל כשם שאסור לקרות בו לכתחילה כך אסור לכתוב ממנו אפי' אות אחת שלא ברשות משום דמרע ליה לפקדון וה"מ בבור אבל בחבר מותר לקרות בו ומותר לכתוב ממנו שלא ברשות ואפי' לכתחילה והוא שאין לו כיוצא בו. כך מצאתי בספר המקצועות:
207
ר״ח[שם]
מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל לא בכל יום דקשיא לה ובחד אדם אבל לא בתרי משום דשנים האוחזין בשני ראשין מנערין ומותחין אותה יותר מדאי וקשה לה. ובכיתנא אבל לא בעמרא דקשה לה שנמתחת ונקרעת. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' דעמרא מנערה וכן הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
מצא כסות מנערה אחת לשלשים יום אבל לא בכל יום דקשיא לה ובחד אדם אבל לא בתרי משום דשנים האוחזין בשני ראשין מנערין ומותחין אותה יותר מדאי וקשה לה. ובכיתנא אבל לא בעמרא דקשה לה שנמתחת ונקרעת. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' דעמרא מנערה וכן הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
208
ר״ט[דף ל' ע"א] (פיסקא)
שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו. איבעי' להו לצורכו ולצורכה מאי ולא איפשיט:
שוטחה לצורכה אבל לא לכבודו. איבעי' להו לצורכו ולצורכה מאי ולא איפשיט:
209
ר״יהילכך לצורכו ולצורכה אסיר. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל. ולא ישטחנה לא על גבי מיטה ולא על גבי מגוד לצורכו אבל ישטחנה על גבי מיטה או על גבי מגוד לצורכה נזדמנו לו אורחים לא ישטחנה לא על גבי מיטה ולא על גבי מגוד בין לצורכו בין לצורכה משום דקא קלי לה שתשלוט בה עין רעה של אורחים או משום גנבי שיגנבוה האורחים. מגוד יש מפרשי' קנה. וי"מ מלשון נהרסו ממגודות:
210
רי״א[שם]
ת"ר המוצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו. כלי נחשת ישתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן. כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן. מגריפות וקרדומות ישתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. פקדון מאי עבידתיה גביה אמר רב יוסף רב אבא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. מגריפות כלים העשויין לגרוף הכירה ולהפריש תאנים המדובקות:
ת"ר המוצא כלי עץ ישתמש בהם כדי שלא ירקבו. כלי נחשת ישתמש בהן בחמין אבל לא על ידי האור מפני שמשחיקן. כלי כסף משתמש בהן בצונן אבל לא בחמין מפני שמשחירן. מגריפות וקרדומות ישתמש בהן ברך אבל לא בקשה מפני שמפחיתן. כלי זהב וכלי זכוכית לא יגע בהן עד שיבא אליהו. כדרך שאמרו באבידה כך אמרו בפקדון. פקדון מאי עבידתיה גביה אמר רב יוסף רב אבא אמר רב ששת בפקדון שהלכו בעליו למדינת הים. מגריפות כלים העשויין לגרוף הכירה ולהפריש תאנים המדובקות:
211
רי״ב[שם] (פיסקא)
מצא שק או קופה שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול מנא הני מילי דתנו רבנן והתעלמת פעמי' שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם כיצד בהן והיא בבית הקברות זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת:
מצא שק או קופה שאין דרכו ליטול הרי זה לא יטול מנא הני מילי דתנו רבנן והתעלמת פעמי' שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם כיצד בהן והיא בבית הקברות זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת:
212
רי״ג[שם ע"ב]
אמר רבה הכישה נתחייב בה פירש"י זצ"ל זה שאינה לפי כבודו אם הכה הכאה אחת להשיבה נתחייב לה להחזירה הואיל והתחיל. ומשמע מפירושו דה"ה בשאר אבידה שאינה בעלי חיים אם התחיל בה חייב להחזירה. וליתא כדאמרינן בהמוכר את הספינה אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטנהו נגרי בריית' אבל שאר אבידה שאינה לפי כבודו אע"פ שהתחיל בה לא מיחייב ואם בעל נפש הוא אע"פ שאינה לפי כבודו ואע"פ שלא התחיל בה מיחייב משום אשר יעשון זו לפנים משורת הדין כר' ישמעאל בר יוסי דיהב ליה פלגא דזוזא לההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי אע"ג דר' ישמעאל בר יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה. ואע"ג דאמר רבא כל שבשלו אינו פורק וטוען בשל חבירו נמי אינו פורק וטוען אפי' הכי עבד לפנים משורת הדין:
אמר רבה הכישה נתחייב בה פירש"י זצ"ל זה שאינה לפי כבודו אם הכה הכאה אחת להשיבה נתחייב לה להחזירה הואיל והתחיל. ומשמע מפירושו דה"ה בשאר אבידה שאינה בעלי חיים אם התחיל בה חייב להחזירה. וליתא כדאמרינן בהמוכר את הספינה אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטנהו נגרי בריית' אבל שאר אבידה שאינה לפי כבודו אע"פ שהתחיל בה לא מיחייב ואם בעל נפש הוא אע"פ שאינה לפי כבודו ואע"פ שלא התחיל בה מיחייב משום אשר יעשון זו לפנים משורת הדין כר' ישמעאל בר יוסי דיהב ליה פלגא דזוזא לההוא גברא דהוה דרי פתכא דאופי אע"ג דר' ישמעאל בר יוסי זקן ואינה לפי כבודו הוה. ואע"ג דאמר רבא כל שבשלו אינו פורק וטוען בשל חבירו נמי אינו פורק וטוען אפי' הכי עבד לפנים משורת הדין:
213
רי״ד[שם]
ואיבעיא להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו פי' בשדה שאין שם רואין אותו כל כך ואינו בוש ואין דרכו בעיר שהוא בוש משכניו והוא מצאה בשדה מהו שיתחייב להשיבה אי אמרינן השבה מעליא בעינן כיון דלאו דרכיה לחזור בעיר לא מיחייב או דילמא בשדה מיהא מיחייב וכיון דאיחייב שהזיזה ממקומה נתחייב אף בעיר:
ואיבעיא להו דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר מהו פי' בשדה שאין שם רואין אותו כל כך ואינו בוש ואין דרכו בעיר שהוא בוש משכניו והוא מצאה בשדה מהו שיתחייב להשיבה אי אמרינן השבה מעליא בעינן כיון דלאו דרכיה לחזור בעיר לא מיחייב או דילמא בשדה מיהא מיחייב וכיון דאיחייב שהזיזה ממקומה נתחייב אף בעיר:
214
רי״הופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל הילכתא לא יחזיר בעיר. והרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כתב הי' דרכו להחזיר כלים בשדה ואין דרכו להחזירם בעיר ומצאן בעיר אינו חייב להחזיר. מצאן בשדה חייב להחזירן עד שיגיעו לרשות הבעלים ואע"פ שהרי נכנס בהן לעיר ואין דרכו בכך וכן אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אע"פ שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה. פליג אדרבינו יצחק אלפס זצ"ל. וסובר כדפרי' דדוקא בבהמה אמרי' הכישה נתחייב בה ולא בשאר אבידה:
215
רי״ו[שם]
אמר רב יהודה איזהו כלל אבידה שהוא חייב בה דמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים מצא פרה וחמור רועים בדרך בלילה אפי' חד שעתא הרי זו אבידה ונוטל ומכריז ביממא אפי' טובא נמי לא הויא אבידה. לפני עלות השחר ולאחר שחשכה ערבית עד תלת' יומין אמרי' איתרמויי איתרמי ליה דנפק ולא הויא אבידה טפי ודאי הויא אבידה ונוטל ומכריז:
אמר רב יהודה איזהו כלל אבידה שהוא חייב בה דמוכחת שהיא שם שלא מדעת בעלים מצא פרה וחמור רועים בדרך בלילה אפי' חד שעתא הרי זו אבידה ונוטל ומכריז ביממא אפי' טובא נמי לא הויא אבידה. לפני עלות השחר ולאחר שחשכה ערבית עד תלת' יומין אמרי' איתרמויי איתרמי ליה דנפק ולא הויא אבידה טפי ודאי הויא אבידה ונוטל ומכריז:
216
רי״ז[שם]
מתני' מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידה חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. הא גופא קשיא אמרת מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידת רועה בדרך הוא דלא הויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמי' הויא אבידה. אימא סיפא חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמי' הרי זו אבידה רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה הא רצה בדרך ופרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה. אמר רבא רצה ארצה לא קשיא הא דאפה לגבי דברא הויא אבידה ונוטל ומכריז והא דאפה לגבי מתא לא הויא אבידה כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה רועה בין הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע וחייב להוציאה משום הפסד כרמים. כי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה דמסתקבא ונוטל ומכריז. ורועה בין הכרמים לא מסתקבא ואין זו אבידה וכגון שרועה בין הכרמים של גוי ואם יש לחוש שמא יקחנה הגוי כשימצאנה או יהרוג אותה מפני שהפסידה כרמו הרי זו אבידה ונוטל ומכריז:
מתני' מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידה חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. הא גופא קשיא אמרת מצא חמור ופרה רועים בדרך אין זו אבידת רועה בדרך הוא דלא הויא אבידה הא רצה בדרך ורועה בין הכרמי' הויא אבידה. אימא סיפא חמור וכליו הפוכין ופרה רצה בין הכרמי' הרי זו אבידה רצה בין הכרמים הוא דהויא אבידה הא רצה בדרך ופרה רועה בין הכרמים אין זו אבידה. אמר רבא רצה ארצה לא קשיא הא דאפה לגבי דברא הויא אבידה ונוטל ומכריז והא דאפה לגבי מתא לא הויא אבידה כי קתני רועה בדרך לא הויא אבידה רועה בין הכרמים הויא אבידה באבידת קרקע וחייב להוציאה משום הפסד כרמים. כי קתני רצה בין הכרמים הויא אבידה דמסתקבא ונוטל ומכריז. ורועה בין הכרמים לא מסתקבא ואין זו אבידה וכגון שרועה בין הכרמים של גוי ואם יש לחוש שמא יקחנה הגוי כשימצאנה או יהרוג אותה מפני שהפסידה כרמו הרי זו אבידה ונוטל ומכריז:
217
רי״ח[שם]
תניא נמי הכי מצא טלית וקרדום באיסרטיא דהיינו דרך כבושה לרבים הרי זו אבידה טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר ופרה שרועה בין העשבים אין זו אבידה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין לשדה חבירו הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע:
תניא נמי הכי מצא טלית וקרדום באיסרטיא דהיינו דרך כבושה לרבים הרי זו אבידה טלית בצד גדר וקרדום בצד גדר ופרה שרועה בין העשבים אין זו אבידה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו אבידה. ראה מים ששוטפין ובאין לשדה חבירו הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע:
218
רי״ט[דל"א ע"א] (פיסקא)
החזירה וברחה אפי' מאה פעמים חייב להחזיר דאמר רבא השב אפי' ק' פעמי' משמע שלעולם חייב ליטפל בה עד שיחזירנה לרשות הבעלים. תשיבם בא ללמדינו היכא דהשיבם לגינתו ולחורבתו המשתמרים דלא בעי' דעת בעלים כדר' אלעזר דאמר רבי אלעזר הכל צריך דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה עליו השבות הרבה. תניא בפ' הכונס החזירה למקום שיראנה אינו חייב ליטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה ואוקמה רב יוסף דסבר שומר אבידה כשומר שכר דהאי נגנבה או אבדה דקתני דחייב היינו שנגנבה או אבדה מביתו של מוצא ורבה דסבר שהוא שומר חנם אוקמה שנגנבה או אבדה ממקום שהחזירה וכגון שהחזירה למקום שאינו משתמר ולא הודיע לבעלים ותרתי קתני החזירה שחרית למקום שיראנה דשכיח מרה בביתא ולא עייל ונפיק ונגנבה או אבדה אינו חייב באחריותה. החזירה בצהרים דלא חזי ליה שאדם מצוי במלאכתו בשדה ולא חזי ליה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה. ובהא רב יוסף נמי מודה ולא פליגי אלא בנגנבה או אבדה מביתו של מוצא דלרב יוסף חייב ולרבה פטור ורבה נמי מודה לרב יוסף שאם אבידה זו בעלי חיים ונגנבה או אבדה מביתו של מוצא חייב באחריותה דאותבי' רב יוסף לרבה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותן של בעלים מאי לעולם לאו אפילו מביתו וש"מ כשומר שכר דמי א"ל מודינא לך בבעלי חיים כיון דאנקטנהו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא:
החזירה וברחה אפי' מאה פעמים חייב להחזיר דאמר רבא השב אפי' ק' פעמי' משמע שלעולם חייב ליטפל בה עד שיחזירנה לרשות הבעלים. תשיבם בא ללמדינו היכא דהשיבם לגינתו ולחורבתו המשתמרים דלא בעי' דעת בעלים כדר' אלעזר דאמר רבי אלעזר הכל צריך דעת בעלים חוץ מהשבת אבידה שהתורה ריבתה עליו השבות הרבה. תניא בפ' הכונס החזירה למקום שיראנה אינו חייב ליטפל בה נגנבה או אבדה חייב באחריותה ואוקמה רב יוסף דסבר שומר אבידה כשומר שכר דהאי נגנבה או אבדה דקתני דחייב היינו שנגנבה או אבדה מביתו של מוצא ורבה דסבר שהוא שומר חנם אוקמה שנגנבה או אבדה ממקום שהחזירה וכגון שהחזירה למקום שאינו משתמר ולא הודיע לבעלים ותרתי קתני החזירה שחרית למקום שיראנה דשכיח מרה בביתא ולא עייל ונפיק ונגנבה או אבדה אינו חייב באחריותה. החזירה בצהרים דלא חזי ליה שאדם מצוי במלאכתו בשדה ולא חזי ליה ונגנבה או אבדה חייב באחריותה. ובהא רב יוסף נמי מודה ולא פליגי אלא בנגנבה או אבדה מביתו של מוצא דלרב יוסף חייב ולרבה פטור ורבה נמי מודה לרב יוסף שאם אבידה זו בעלי חיים ונגנבה או אבדה מביתו של מוצא חייב באחריותה דאותבי' רב יוסף לרבה לעולם הוא חייב עד שיחזירנה לרשותן של בעלים מאי לעולם לאו אפילו מביתו וש"מ כשומר שכר דמי א"ל מודינא לך בבעלי חיים כיון דאנקטנהו נגרי ברייתא בעי נטירותא יתירתא:
219
ר״כפירש"י זצ"ל מאי לעולם לאו אפי' הניח מוצא בביתו וקתני חייב וקאמר ליה מודינא לך בבעלי חיים דחייב המוצא בגניבה ואבידה ולאו משום שכר מצוה אלא משום דגניבה ואבידה דידהו פשיעותא הוא כיון דאנקטינהו נגרי ברייתא וכיון שמלומדות הן לצאת בעי נטירותא יתירתא ואפילו שומר חנם חייב אבל שומר אבידה דמטלטלין פטור מגניבה ואבידה. נגרי פסיעות. ומודו נמי באבידה שהיא בעלי חיים שלעולם חייב לטפל בה עד שיחזירנה לרשות המשתמרת:
220
רכ״א[שם] (פיסקא)
היה בטל מסלע לא יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל פי' מפני שזה אומר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין פי' אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שלשה בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי אפשי ליבטל וליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכרי משלם וכמו שיתנו הבית דין עמו ויפסקו עמו כך יקבל שכר. ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. ואמר בגמ' מאי כפועל בטל פי' והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה ומתני' תני שנותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול ולהתרפות ממלאכתו ולישב בטל. אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה כבדה כזו שהוא עסוק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל כפי כובד המלאכה וריבוי השכר יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב ויש חילוף:
היה בטל מסלע לא יאמר תן לי סלע אלא נותן לו שכרו כפועל בטל פי' מפני שזה אומר לו אם עשית מלאכתך היית מרבה טורח עכשיו לפי מה שטרחת טול אם יש שם בית דין מתנה בפני בית דין פי' אם נוח לו לטרוח יותר כדי להרבות שכר ואינו חפץ ליבטל ממלאכתו מה יעשה אם יש שלשה בני אדם יתנה בפניהם ויאמר ראו שאני משתכר כך וכך ואי אפשי ליבטל וליטול שכר מועט אני אשיב אם תאמרו שאטול שכרי משלם וכמו שיתנו הבית דין עמו ויפסקו עמו כך יקבל שכר. ואם אין שם בית דין בפני מי יתנה שלו קודם. ואמר בגמ' מאי כפועל בטל פי' והלא אינו בטל שהרי טורח בהשבתה ומתני' תני שנותנין לו כשיעור שירצה פועל ליטול ולהתרפות ממלאכתו ולישב בטל. אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ליבטל ממלאכה כבדה כזו שהוא עסוק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו הכל כפי כובד המלאכה וריבוי השכר יש מלאכה שטורחה קל ושכרה רב ויש חילוף:
221
רכ״בכך פירש"י זצ"ל ויש כאן פירוש אחר אבל פי' רבינו שמשון זצ"ל שזה עיקר:
222
רכ״ג[שם]
השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין פי' שצעק עליו בבית דין ושלחו שלוחם לתפוש מטלטלין דקרא דהשבת העבוט עליה כתי' דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמר לקמן בפ' המקבל בשליח ב"ד הכתוב מדבר שלא ברשות ב"ד מנין דצריך השבה תלמוד לומר תשיב מכל מקום. חבול תחבול אין לי אלא שמשכנו על פי בית דין פי' דסתם חבלה על פי בית דין היא דלא שכיח דחציף אינש לכנוס לביתו וליטול מטלטלין שלא ברשות. משכנו שלא ברשות מנין ת"ל תחבול מ"מ. הני תרי קראי למה לי חד לכסות יום וחד לכסות לילה:
השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות בית דין פי' שצעק עליו בבית דין ושלחו שלוחם לתפוש מטלטלין דקרא דהשבת העבוט עליה כתי' דכתיב לעיל מיניה בחוץ תעמוד והאיש ואמר לקמן בפ' המקבל בשליח ב"ד הכתוב מדבר שלא ברשות ב"ד מנין דצריך השבה תלמוד לומר תשיב מכל מקום. חבול תחבול אין לי אלא שמשכנו על פי בית דין פי' דסתם חבלה על פי בית דין היא דלא שכיח דחציף אינש לכנוס לביתו וליטול מטלטלין שלא ברשות. משכנו שלא ברשות מנין ת"ל תחבול מ"מ. הני תרי קראי למה לי חד לכסות יום וחד לכסות לילה:
223
רכ״דלקמן בפ' המקבל תנן המלוה את חבירו לא ימשכננו אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ויטול את משכונו שנא' בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. פירש"י זצ"ל המלוה את חבירו והגיע זמן ולא פרע לו לא ימשכננו אפילו בשוק אלא בבית דין. אמר שמואל ושליח ב"ד מינתח נתוחי משכוני לא. פי' אף הוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו בשוק ומנתח דבר שהוא אחוז בידו מידו ואוקימנא דשמואל כתנאי דתניא שליח בית דין שבא למשכנו לא יכנס לביתו ויטול משכונו אבל עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנ' בחוץ תעמוד . ותניא אידך בעל חוב שבא למשכן לא יכנס לביתו וימשכננו אלא עומד בחוץ והלה נכנס ומוציא לו משכונו שנאמר בחוץ תעמוד. שליח בית דין שבא למשכן נכנס לביתו וימשכננו לא ימשכננו דברי' שעושין בהם אוכל נפש. נותן מיטה ומיטה כו':
224
רכ״הופסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הלכה כשמואל. וכן משמע בדברי רבי' יצחק אלפס זצ"ל שהלכה כשמואל שכתב ותניא כוותיה דשמואל שליח בית דין שבא למשכן לא יכנס לביתו וכו' אבל ההיא דפליגא אדשמואל לא הזכיר. אבל הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב בפי' ולית הילכתא בהא כשמואל. חדא דהאי מתני' דפליגא עליה הילכתא היא דהא אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו וכו' ותו דשני מתני' בשינויי דחיקי דלאו דסמכי. עכ"ל:
225
רכ״ותנן לקמן בפ' המקבל היו לו שני כלים נוטל אחד ומחזיר אחד ומחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת אינו מחזיר ליורשיו. ר' שמעון בן גמליאל אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד שלשים יום ומשלשים יום ולהלן מוכרן בבית דין פי' רש"י זצ"ל היו לו שני כלים וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם נוטל א' ומחזיר אחר בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום השבת העבוט וכשיצטרך לשני יטול את הראשון ויחזיר את השני כדמפרש ואזיל. מחזיר את הכר בלילה ואת המחרישה ביום ואם מת הלוה אין משיבין את העבוט ליורשיו אלא ימכרנו ויגבה חובו:
226
רכ״זמיכן היה פוסק הרב ר' קלונימוס זצ"ל דהמלוה שהלוה ללוה על המשכון שאין בידו של מלוה לכוף את הלוה לפדות משכונו או למוכרו מדקאמר דמשלשים יום ואילך מוכרן בבית דין מכלל דלרבנן אף לאחר שלשים אינו מוכרן כלל אלא ימתין עד שיפדה. ורבי' יצחק בר אשר זצ"ל השיב עליו דדוקא דומיא דכר ומחרישה שהוא צריך להם תדיר אבל שאר כלים ושאר משכון שאין צריך להם כולי האי אפי' לרבנן אם לא פדה עד שלשים יום מודיעו ומוכרן בבית דין שסתם הלואה ל' יום והביא ראיה מפ"ק דמכות דאמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו ואף על גב דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש אתי לידי לא יגוש. מתיב רב כהנא מעידים אנו על איש פלוני שחייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנם לו מכאן עד שלשים יום והוא אומר מכאן עד שנים עשר חדש פי' והוזמו אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיה בידו אלף זוז בין ליתנם לו מיכן עד שנים עשר חדש ובין ליתנם מיכן עד שלשים יום ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי לשלומי ליה פי' כי עתה השביעית תשמט ויפטר לגמרי. אמר רבא הכא במאי עסקינן במלוה על המשכון או מוסר שטרותיו לב"ד דתנן המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין פי' הילכך אם לא הוזמו היו מפסידין לו הריוח מלאחר שלשים עד שנים עשר אבל לא את הקרן. ודוקא שהוזמו על כך לא כפי ליה מלוה ללוה לפדותו למשכון או למוכרו לאחר שלשים אבל אי לא הוזמו מצי לכפותו לפדותו או למוכרו לאחר שלשים. מיהו אינה ראיה דשאני הכא מפני שהם מעידים שהתנה עמו לפרוע לו לאחר שלשים משום הכי יכול למוכרו לאחר שלשים. מיהו אין זה דחייה דסתם הלואה נמי לאחר שלשים והוה ליה כהתנה עמו והעדים נמי נהי שמעידים שהתנה עמו לפרוע לאחר שלשים שהתנה עמו למכור משכונו לאחר שלשים אינם מעידים. וכן כתב רבי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל שאם היה המשכון מדברים שאינו צריך להם הרי זה מניחו אצלו עד שלשים יום ומשלשים יום ולהלן מוכר המשכון בב"ד:
227
רכ״חבפ"ק דמכות תניא המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום. סבר רבה בר רב הונא למימר ה"מ בשטר דלא עביד אינש דכתיב שטרא לפחות מתלתין יומין אבל על פה לא. אמר ליה רב הכי אמר חביבי אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה. תניא נמי הכי המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה:
228
רכ״טובפ"ק דבבא בתרא אמר ר"ש בן לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן ולואי שיפרע בזמנו. אביי ורבא דאמרי תרוייהו עביד אינש דפרע בגו זימניה זימנין דמיתרמי ליה זוזי ואמר איזיל ואפרעיה דכי מטי זימניה לא ליתי ליטרדן. והילכתא כר"ש בן לקיש ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה לא עביד אינש דפרע בגו זימניה. פי' רבינו שמשון זצ"ל אבל בסתם הלואה שהיא שלשים יום לא חשבינן תוך שלשים תוך זמנו ונאמן לומר בשבועה שפרע:
229
ר״לופסק רבינו תם זצ"ל דה"מ במלוה שניתנה להוצאה אינו נאמן לומר שפרע תוך זמנו אבל בפקדון אע"פ שלקחה להיות נפקד עד אותו זמן נאמן בשבועה לומר החזרתי לך תוך זמנו. איבעיא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך תוך זמנו מהו מי אמרינן במקום חזקה מה לו לשקר או דילמא במקום חזקה לא אמרי' מה לו לשקר. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ולא איפשיט וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. הילכך מישתבע שבועת היסת דפרעיה ומיפטר. כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל טען הלוה שמטלטלין אלו שבידו אינן שלו אלא פקדון הן בידו או שאולין או שכורין אין שומעין לו אלא או יביא ראיה או יגבה מהן בעל חובו. מדקאמר או יביא ראיה משמע אבל בשבועה אינו נאמן. ועוד כתב היו לו מטלטלין או קרקע והרי עליו שטרות וזכיות לגוים ואמר הרי כל נכסיי משועבדים לגוים ואם יטלו הישראלים בחובו יאסרו אותי הגוים ואהיה בשביה חזרו רבותי שאין שומעין לו ויגבו הישראלים וכשיבואו הגוים ויאסרוהו הרי כל ישר' מצווין לפדותו:
230
רל״אבפרק המקבל איבעיא להו מהו שיסדרו לבעל חוב גמרינן מיכה מיכה מערכין או לא וכו'. רבינו שלמה זצ"ל פסק בתשובה המתחלת הנני משיב לשלשת הנדיבים. דקיי"ל שמסדרין לבעל חוב. וכן משמע בדברי רבינו יצחק אלפסי זצ"ל שכתב כל הלכות סידור יחד. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו דההיא ברייתא דמסדרין הילכתא היא כדפרישית לעיל. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל וזה לשונו מסדרין לבעל חוב כדרך שמסדרין בערכין כיצד אומרים ללוה הבא כל המטלטלין שיש לך ולא תניח אפי' מחט אחת (וכו') ונותנין לו מן הכל מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש מכסות הראויה לו ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה אלא מעבירין אותה הימנו ונותנין לו כסות הראויה לו לשנים עשר חדש ומיטה ומצעה הראויה לו לישב עליהן. ואם היה עני מיטה ומפץ לישב עליו ואין נותנין כלים באילו לאשתו ובניו אע"פ שהוא חייב במזונותם ונותנין לו סנדליו ותפיליו. היה אומן נותנין לו שני כלי אומנות מכל מין ומין כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין ושני מגרות היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט נותנין לו שנים מן המרובה וכל שיש לו מן המועט ואין לוקחין לו כלים מדמי מרובה. היה אכר או חמר אין נותנין לו לא צמרו ולא חמורו. וכן אם היה ספן אין נותנין לו ספינתו אף על פי שאין לו מזונות אלא מאלו אין אלו כלים אלא נכסים וימכרו עם שאר המטלטלין בבית דין ויתנינו לבעל חובו. דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו אם נמצאו ללוה נכסי' מסדרין לו ונותנין לבע"ח את השאר כמו שביארנו ואם לא נמצא ללוה כלום או נמצא לו דברי' שמסדרין לו בלבד ילך הלוה לדרכו ואין אוסרין אותו ואין אומרים לו הבא ראיה שאתה עני ולא משביעין כדרך שדנין הגוים שנא' לא תהיה לו כנושה אלא אומרים למלוה אם אתה יודע לו נכסים לזה המחויב לך לך ותפוס אותן. טען שיש לו מטלטלין והחביא אותן והרי הן בתוך ביתו אין מן הדין שיכנס לביתו לא הוא ולא שלוחו ולא שליח בית דין שהתורה הקפידה על זה שנא' בחוץ תעמוד אבל מחרימין על מי שיש לו ולא יתן לבעל חובו. כשראו הגאונים הראשונים שעמדו אחר חיבור התלמוד שרבו הרמאים וננעלה דלת בפני לוין התקינו שיהיו משביעין את הלוה שבועה חמורה כעין של תורה בנקיטת חפץ שאין לו כלום יותר מאלו על דברים שמסדרין לו ושלא החביא אותן ביד אחרים ולא נתן מתנה על מנת להחזיר. וכולל בשבועה זו וכל שיבא לידו או לרשותו מאשר תשיג ידו לא יאכל ממנו כלום לא לאשתו ולא לבניו ולא ילביש אותן ולא יטפל בהן ולא יתן מתנה לאדם בעולם לא יוציא מכל אשר תשיג ידו מזון שלשים יום וכסות שנים עשר חדש. מזון הראוי לו וכסות הראוי לא לא אכילת הזוללים והסובאים או בני מלכים ולא מלבושי פחות וסגנים אלא כדרכו. וכל היתר על צורכו יתן לבע"ח ראשון ראשון עד שיגבנו כל חובו. ומחרימין תחילה על מי שידע לפלוני נכסים גלוים או טמונים ולא יודיע לבית דין. גם אחר התקנה הזה אין בעל חוב יכול ליכנס לביתו של לוה לא הוא ולא שלוחו ולא שליח ב"ד שלא תיקנו לעקור גוף התורה אלא הלוה בעצמו יוציא כליו או יאמר כך וכך הוא שיש לי מניחין לו הראוי לו ויוציא השאר וישבע בתקנה זו וכן דנין ישראלים בכל מקומותיהם. נראה לו ממון אחר שנשבע שבועה זו ואמר של אחרים הוא או עסק הוא בידי אין שומעין לו עד שיביא דאיה וכן הורו רבותי. מי שנשבע שבועה זו שאין לו כלום וכל מה שירויח יתן לבעלי חוביו אין כל אחד ואחד מבעלי חובות בא ומשביעו ששבועה אחת כוללת כל בעלי חובות ותקנת אחרונים היא ואין מדקדקים בה להחמיר אלא להקל. מי שהוחזק שהוא עני וכשר והולך בתום והדבר גלוי וידוע לדיין ולרוב העם ובא בע"ח להשביעו בתקנה זו והוחזק התובע שאינו מסתפק בעניות זה אלא לצערו בשבועה זו ולהצר לו ולביישו ברבים כדי להנקם ממנו או כדי שילך וילוה מן הגוים בריבית או יקח נכסי אשתו ויתן לזה עד שינצל משבועה זו יראה לי שאסור לדיין ירא שמים להשביעו שבועה זו ואם השביעו ביטל לא תעשה שבתורה לא תהיה לו כנושה. ולא עוד אלא ראוי לדיין לגעור בו בתובע ולטורדו מפני שהוא הולך בשרירות לבו שלא תיקנו גאוני' תקנה זו אלא מפני הרמאין והרי נאמר עד דרוש אחיך אותו אם רמאי הוא ואם אינו רמאי. ומאחר שהוחזק זה עני שאינו רמאי אסור להשביעו.
231
רל״בוכן אני אומר שמי שהוחזק רמאי ודבריו מקולקלין במשאו ובמתנו והרי הוא ידוע שיש לו ממון וטען שאין לו כלום והרי הוא רץ לישבע בתקנה זו שאין ראוי להשביעו אלא א"כ יש כח ביד דיין לעשותו עד שיפרע לבעל חובו או לנדותו עד שיתן יעשה מאחר שהוא שפריעת בעל חוב מצוה. כללו של דבר כל שיעשה הדיין מדברים האלו וכוונתו לרדוף הצדק בלבד שנצטוינו לרדוף הדין על אחד מבעלי הדינין הרי זה מורשה לעשות ומקבל שכר והוא שיהיו מעשיו לשם שמים. עכ"ל:
232
רל״ג[דף ל"א ע"ב]
איסור ורב ספרא עבדי עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתי' דחברי' דאיסור באפי בי תרי אתו לקמיה דר' אבא א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו ואי נמי תרי מגו תלתא ואי נמי תרי סהדי דפלגת קמי תלתא והכי מסקנ' דבעינן תלתא הדיוטות אי לאו הכי לא הויא חלוקה וכגון דבר הצריך שומא כדפי' רש"י זצ"ל שלא היו מעות אלא דבר הצריך שומא וכההיא דלקמן בפרק איזהו נשך דהנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתיה דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפלגי דמי. לשנה זבני חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתיה דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דכל בתר דידי אתי מר אמר רב פפא האי ודאי צריך אודועי א"ל זוזי מי הוו טבי והוו חסירי א"ל לא א"ל חמרא כולי עלמ' ידעי דאיכא בסים ואיכא דלא בסים. גופא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפלגי דמי ה"מ טאבי וטאבי תקולי ותקולי אבל טאבי ותקולי לא פי' יש זוזים שמשקלם קל וצורתם יוצאה בהוצאה והורגלו בה וטובים להוצאה יותר מצורה אחרת של זוזים שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבים למי ששוקל כסף מנה או פרס במאזנים הילכך טאבי וטאבי תקולי ותקולי כמאן דפליגי דמי שהניח כאלו שנטל אבל שקל טאבי ושבק תקולי לחבירו אי נמי שקל תקולי ושבק טאבי לא וצריך שומא לפני שלשה הדיוטות. מיהו בפני שלשה חולק בלא דעת חבירו ואין חבירו יכול לעכב עליו וה"מ שנשתתפו בסתם ולא קבעו עד איזה זמן להיות שותפין וגם שלא אמרו נשתתף ונלך ליריד פלוני שלא נשתתפו אדעתא דההוא יריד וגם שלא אמרו נשתתף ונקנה אותה סחורה הרי זה חולק בלא דעת חבירו אבל היכא שקבעו זמן או הזכירו היריד פלוני או סחורה פלונית אינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיבא אותו הזמן או עד שילכו לאותו היריד או עד שיסחרו הסחורה כההיא דפרק המקבל דאמר רבא הנהו בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד לחבריה תא וניפלוג א"ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ואם א"ל הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא א"ל רווחא לקרנא משעבדא א"ל הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא א"ל עיסקא להדדי משעבדא ואי א"ל הב לי פלג' דידי ואי מטי לך פסידא דדינא בהדך א"ל מזלא דבי תרי עדיף. פרש"י זצ"ל שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרוה ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעל הבית במשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו דינא הוא דמעכב עליה עד שיגיע זמן שקבעו לבעל הבית שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו:
איסור ורב ספרא עבדי עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג ליה בלא דעתי' דחברי' דאיסור באפי בי תרי אתו לקמיה דר' אבא א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו ואי נמי תרי מגו תלתא ואי נמי תרי סהדי דפלגת קמי תלתא והכי מסקנ' דבעינן תלתא הדיוטות אי לאו הכי לא הויא חלוקה וכגון דבר הצריך שומא כדפי' רש"י זצ"ל שלא היו מעות אלא דבר הצריך שומא וכההיא דלקמן בפרק איזהו נשך דהנהו תרי כותאי דעבדי עיסקא בהדי הדדי אזל חד מינייהו פלג בלא דעתיה דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאי נפקא מינה הכי אמר רב נחמן זוזי כמאן דפלגי דמי. לשנה זבני חמרא בהדי הדדי קם אידך פלג בלא דעתיה דחבריה אתא לקמיה דרב פפא א"ל מאן פלג לך א"ל קא חזינא דכל בתר דידי אתי מר אמר רב פפא האי ודאי צריך אודועי א"ל זוזי מי הוו טבי והוו חסירי א"ל לא א"ל חמרא כולי עלמ' ידעי דאיכא בסים ואיכא דלא בסים. גופא אמר רב נחמן זוזי כמאן דפלגי דמי ה"מ טאבי וטאבי תקולי ותקולי אבל טאבי ותקולי לא פי' יש זוזים שמשקלם קל וצורתם יוצאה בהוצאה והורגלו בה וטובים להוצאה יותר מצורה אחרת של זוזים שמשקלם יותר ואותם שמשקלם יותר חביבים למי ששוקל כסף מנה או פרס במאזנים הילכך טאבי וטאבי תקולי ותקולי כמאן דפליגי דמי שהניח כאלו שנטל אבל שקל טאבי ושבק תקולי לחבירו אי נמי שקל תקולי ושבק טאבי לא וצריך שומא לפני שלשה הדיוטות. מיהו בפני שלשה חולק בלא דעת חבירו ואין חבירו יכול לעכב עליו וה"מ שנשתתפו בסתם ולא קבעו עד איזה זמן להיות שותפין וגם שלא אמרו נשתתף ונלך ליריד פלוני שלא נשתתפו אדעתא דההוא יריד וגם שלא אמרו נשתתף ונקנה אותה סחורה הרי זה חולק בלא דעת חבירו אבל היכא שקבעו זמן או הזכירו היריד פלוני או סחורה פלונית אינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיבא אותו הזמן או עד שילכו לאותו היריד או עד שיסחרו הסחורה כההיא דפרק המקבל דאמר רבא הנהו בי תרי דעבדי עיסקא בהדי הדדי ורווח וא"ל חד לחבריה תא וניפלוג א"ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ואם א"ל הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא א"ל רווחא לקרנא משעבדא א"ל הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא א"ל עיסקא להדדי משעבדא ואי א"ל הב לי פלג' דידי ואי מטי לך פסידא דדינא בהדך א"ל מזלא דבי תרי עדיף. פרש"י זצ"ל שני קבלנים שקבלו עיסקא מבעל הבית בשותפות שימכרוה ויסחרו במעות עד זמן פלוני ויחלקו ביניהם ובין בעל הבית במשפט ונשתמשו חצי הזמן ונשתכרו דינא הוא דמעכב עליה עד שיגיע זמן שקבעו לבעל הבית שיחזירו לו את שלו והמותר יחלוקו:
233
רל״דהא למדת דהיכא שקבעו זמן שאינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו קודם הזמן. ונראה בעיני דה"ה עד שילכו לאותו היריד או עד שיסחרו אותו סחורה הואיל ואדעתא דהכי נשתתפו. ושמו מעותיהם בכיס אחד ולא קבעו הזמן גם לא הזכירו היריד ולא הסחורה אינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו עד שיעשו שום סחורה דאדעתא דהכי נשתתפו שיסחרו יחד בשותפות. וכשם שאין רשאי לחלוק בלא דעת חבירו קודם הזמן. כך אינו רשאי למכור סחורתו אפי' לצורך שניהם בלא דעת חבירו כי אם בזמנים הידועים שהוא עת מכירת אותה סחורה ואם מכר בלא דעת חביו שלא בעת ואחר כך נתייקרה חייב לשלם לחבירו לפי מה שנתייקרה יותר על מה שמכרה. דתניא שילהי פ' כל הגט ר' יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח ובשלשה פרקים מוכרין את היין בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ושמן מעצדת ואילך. למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפי פרש"י זצ"ל שאין אחד יכול למכור בלא דעת חבירו חוץ לפרקים הללו. אבל בפרקים הללו אין צריך לימלך ואם מכר ונתייקר לאחר זמן אין לו עליו כלום. ומיכן ואילך מאי אמר רבא כל יומא פרקיה הוא. וה"ה היכא שנשתתפו ולא קבעו הזמן שאינו יכול לחלוק בלא דעת חבירו קודם אלו הפרקים דמזלא דבי תרי עדיף. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל שותפין שהתנו ביניהם שיעמדו בשותפות זו עד זמן הקצוב כל אחד ואחד מעכב על חבירו ואינו יכול לחלוק עד שיגיע הזמן או עד שיכלה כל ממון השותפות ואין אחד מהם יכול ליטול חלקו בקרן או בשכר עד סוף הזמן. נשתתפו סתם ולא קבעו להם זמן הרי אלו חולקין כל זמן שירצה אחד מהן וזה נוטל חלקו מן הסחורה וזה נוטל חלקו ואם לא היתה באותה סחורה דין חלוקה או היתה בחלוקתה הפסד הרי אלו מוכרין אותה וחולקין את הדמים. היה זמן ידוע למכירת אותה סחורה יש לכל אחד לעכב שלא יחלוקו עד שתמכר הסחורה בזמן הידוע למכירתה ואין אחד מהם נוטל לא מן הקרן ולא מן הריוח עד זמן החלוקה אלא א"כ התנו ביניהם עכ"ל:
234
רל״הוהיכא שקבעו זמן לחלוקה ולקח אחד מן השותפין לצורך עצמו וסחר מקח יפה לצורך עצמו קודם שהגיע הזמן והרויח ואפי' הגיע הזמן ולא אמר בפני עדים שלצורך עצמו הוא סחר והרויח זה היה מעשה ואמרו שכל הריוח לאמצע ופשטוה מהא דתנן בפרק מי שמת הניח בנים גדולים וקטנים השביחו גדולים את הנכסים השבח לאמצע אם אמרו ראו מה שהניח לנו אבינו הרי אנו עושין ואוכלין השביחו לעצמן. ופי' רבינו שמואל זצ"ל השביחו גדולים את הנכסים סתם בעודם בתפוסת הבית השביחו לאמצע ויטלו קטנים כגדולים אם אמרו גדולים לקטנים בפני עדים או אמרו לבית דין או בציבור ראו מה שהניח לנו אבינו מזומנים אנו נחלוק ומה שנשביח נשביח מחלקינו ונתעצלו בית דין לחלוק אז השביחו לעצמן אבל היכא שלא אמרו הוי הריוח לאמצע אע"ג דגבי אחיו כהגיע הזמן דמי דאימת שירצו יכולין לחלוק ולא מיבעיא לקח סחורה ומכר שהריוח לאמצע אלא אפי' היו מעות בשותפות ולקח מן המעות וקנה בהם והרויח נמי הריוח לאמצע אם לא אמר בפני עדים שלעצמו לקח אותם המעות כדאמר התם בגמרא רב ספרא שבק אבוה זוזי שקלינהו ועבד בהו עיסקא תבעוהו אחוה לדינא קמיה דרבא אמר רבא רב ספרא גברא רבה הוא לא שביק גירסיה וטרח לאחריני פי' וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא הרי אני עושה ואוכל דמי. הא למדת דאפי' בזוזי צריך לומר. והא דפרישית לעיל דזוזי כמאן דפליגי דמי היינו דלא בעינא תלתא למישיימינהו אבל אמירה בבי תרי ודאי צריך:
235
רל״ובפרק המקבל בההוא דרבא כתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל בפירושיו שאילו מקמיה דרב עמרם גאון זצ"ל היכי מיתוקמא הא שמעתא דרבא. והשיב לאוקמה דאיתגרו בהדדי ולא יכולין למיפלג לעולם לא אפשר דהא הוה אמר רבא אלא אפשר לאוקמ' אמר רבא הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדדי ועדיין לא פליג עיסקא ורווח טובא מה שאין כן באחרים ואמר ליה חד לחבריה תא ניזבון וניפלוג וא"ל אידך נירווח טפי דינא הוא דמעכב ליה מאי טעמא אמרינן כיון דחזא ליה דרווח טפי אירע ליה דהאי מזלא דחד מנהון הוא ומנא לן דאמר הכי מדקאמר באידך פירקין הוי משתדל עם מי שהשעה משחקת לו ואמר רבא לאישתתופי בהדיה אלמא איכא למיחש להכי יכול למימר ליה עכיב למאי נפקא מינה אל תמנע טוב מבעליו ואי אמר ליה הב לי פלגא רווחא ופלגא קרנא יכול למימר ליה דילמא במזלא דידך קא רויחינן וכיון דפלגת ושקלת את חלקח פיישנא אנא והדר מוזיל עיסקא ואזיל דילי לגמרי הילכך קאמר רבא דינא לעכובי עד דמזבן ההוא עיסקא כוליה והוי עיסקא ממונא ופלגינא ליה. ר"ח זצ"ל עכ"ל. פירוש זה דבר סמכא הוא ויש לסמוך עליו לענין הלכה למעשה. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב אשכחן למקצת רבוותא דכתבי דהא דרבא ליתא דאם כן אין לדבר סוף. והאי מימרא לאו דסמכא דלא אפשר לדחויי מימרא דליכא עליה פלוגתא בלא ראיה ועוד דלא אמר רבא אית ליה לשותף למימר הכי אלא היכא דידיעא מילת' דעלמ' דאי שביק ליה לההוא עיסקא לקמיה מיתוסף ביה רווחא אבל היכא דידיעא מילתא לפום מנהג דאי שביק ליה לקמיה לא מיתוסף ביה מידי לא קאמר רבא הכי וכ"ש היכא דאי מעכב ליה חיישי' לפסידא:
236
רל״זהילכך איתא להא דרבא וגרסי' בפ' כל הגט תניא רבי יהודה אומר בשלשה פרקים מוכרין את התבואה לפני הזרע ובשעת הזרע ובפרוס הפסח ובשלשה פרקים מוכרין את היין בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג ושמן מעצרת ואילך. למאי הילכתא אמר רבא ואיתימא רב פפא לשותפי מיכן ואילך מאי אמר רב יהודה כל יומא פירקיה הוא. והא רבא הוא מריה דשמעת' ומריה דשמעתא התם דשמעת מינה דלא אמר רבא דשותפ' מעכב אשותפא אלא לפום מנהגא דעלמא אבל לעולם לא קאמר עכ"ל. וגם רש"י ז"ל מודה בזו הסברא ואין ביניהם אלא שרש"י מוקי מילתיה דרבא כגון שקבעו הזמן. ואותם הגאונים לא נהירא להו להעמיד שקבעו הזמן דא"כ פשיטא הואיל שקבעו הזמן והתנו שהכל לפי התנאי. וכן פי' ר"ת זצ"ל כדברי רבי' יצחק אלפס זצ"ל לקמן בפ' המקבל אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה אמרי נהרדעי השתא דאמרת פלגא מלוה איבעי ליה למישתי בה שיכרא שתי בה. רבא אמר להכי קרי לה עיסקא דא"ל לעסוקי ביה יהבי ליה ולא למישתי ביה שיכרא. וכתב התם רבינו יצחק אלפס זצ"ל והיכא דשקיל אינש עיסקא מחבריה לאיעסוקי ביה ואזל ליה לדוכתא אחריתא ובעא למיפלגיה לההוא עיסקא או לזוזי דעיסקא קמי בי דינא אדעתא למישקל איהו ההוא פלגא דבתורת מלוה לאיעסוקי ביה לנפשיה ומפקיד לההוא פלגא אחרינא דבתורת פקדון גבי אינש מעלמא כי היכי דלא ליתן רווחא למריה דעיסקא. הא מילתא חזינ' ביה בעיא מקמי רב הונא ואהדרו ואע"ג דליתא לשותף למיפלג בלא דעתי' דחבריה אי עבד ואתני קמי בי דינא או קמי בי תלתא מאי דעבד עבד ולית ליה למריה דעיסקא למישקל מיניה רווחא ואייתו להו דאי' מההיא דאמרינן איסור ורב ספרא עבדי עיסקא בהדי הדדי אזל רב ספרא פלג בלא דעתיה דאיסור אתו לקמיה דרבא א"ל זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו אי נמי תרי מגו תלתא וכו' ואנן לא סבירא לן הכי דמהא שמעתא דאמר רבא להכי קרי ליה עיסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהיבי לך ולא למישתי ביה שיכרא. ושמעינן מינה דלית ליה ללוה למיפלגיה לממונא למישקל פלגא דבתורת הלואה לאיעסוקי ביה לנפשיה דלאו אדעתא למעבד בה הכי יהביה ניהליה הילכך אי אתני הדין תנאה לפני כל בית דין שבעולם לא מהני ליה הדין תנאה ולא כלום. ועוד אי אמרת דמהני הא תנאה בפלגא דבתורת מלוה ואף על גב דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוי ליה לכולי לגביה כי מלוה ושקיל ליה לרווחא לחודיה ואף על גב דלאו אדעתא דהכי יהביה ניהליה א"כ מאי אהני ליה האי דעבדי רבנן עיסקי פלגא מלוה ופלגא פקדון הואיל ומילתא תליא בלוה ואי בעי לוה לאתנויי עלה ולבטלה בלא דעתיה דשותפא מצי מבטל לה אלא כי האי מימרא ודאי מימרא פריכא הוא ולאו דסמכא הוא. והא דאיסור ורב ספרא דאזל רב ספרא ופלג בלא דעת דאיסור והנהו תרי כותאי נמי דעבדי עיסק' בהדי הדדי דשמעת מינייהו דאית ליה לשותף למיפלג קמי בי תלתא בלא דעתא דשותפי לא כדהואי ממונא לחד הוא אלא כדהוה ממונא לתרוייהו דמצי שותף למיעבד הכי דכי קא שקיל ממוני' הוא דשקיל ומגופא דעובדא שמעת דהאי עיסקא דעבוד איסור ורב ספרא בהדי הדדי דממונא דתרוייהו הוה דקאמר ליה רב ספרא לרבא מי דמי התם אפוקי ממונא ממר ומיתן למר הכא אנא דידי שקלי גילוי מילתא בעלמא הוא ובתרי סגי וכו' אלמא רב ספרא ממונא דידיה שקיל ולאו ממונא דאיסור שקיל. הילכך ליכא למיגמר מהאי מעשה דאיסור ורב ספרא אלא מאן דבעי למישקל ממונא דחבריה לא ומהאי שמעתא דרבא שמעינן דלית ליה למעבד הכי וכן הילכתא:
237
רל״ח[דף ל"ב ע"א]
מצאה ברפת אינו חייב ברשות הרבים חייב בה. אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה את הבהמה להיות בורחת ויוצאת ואינה נשמרת שאינה נעולה ואם באתה לצאת יוצאה. יש ספרים דהכי גרסינן אמר ר' יצחק ואפי' עומדת חוץ לתחום מכלל דברשות הרבים אפי' עומדת בתוך התחום נמי חייב. איכא דמתני לה אסיפא ברשות הרבים חייב א"ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום. מכלל דברפת אפי' חוץ לתחום נמי אינו חייב בה. הילכך לתרוייהו לישני מצאה ברפת אפי' עומדת חוץ לתחום אינו חייב בה ולא פליגי אלא שמצאה ברשות הרבים דללישנ' קמא מצאה ברשות הרבים אפי' בתוך התחום חייב ולאיכא דאמרי דוקא שעומדת חוץ לתחום. ורש"י זצ"ל גריס בלישנא קמא אמר ר' יצחק והוא שעומדת בתוך התחום. איכא דמתני לה אסיפא ברשות הרבים חייב א"ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום:
מצאה ברפת אינו חייב ברשות הרבים חייב בה. אמר רבא רפת שאמרו אינה מתעה את הבהמה להיות בורחת ויוצאת ואינה נשמרת שאינה נעולה ואם באתה לצאת יוצאה. יש ספרים דהכי גרסינן אמר ר' יצחק ואפי' עומדת חוץ לתחום מכלל דברשות הרבים אפי' עומדת בתוך התחום נמי חייב. איכא דמתני לה אסיפא ברשות הרבים חייב א"ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום. מכלל דברפת אפי' חוץ לתחום נמי אינו חייב בה. הילכך לתרוייהו לישני מצאה ברפת אפי' עומדת חוץ לתחום אינו חייב בה ולא פליגי אלא שמצאה ברשות הרבים דללישנ' קמא מצאה ברשות הרבים אפי' בתוך התחום חייב ולאיכא דאמרי דוקא שעומדת חוץ לתחום. ורש"י זצ"ל גריס בלישנא קמא אמר ר' יצחק והוא שעומדת בתוך התחום. איכא דמתני לה אסיפא ברשות הרבים חייב א"ר יצחק והוא שעומדת חוץ לתחום:
238
רל״טהילכך ללישנא קמא מצאה ברפת בתוך התחום פטור חוץ לתחום חייב בה. ברשות הרבים בין חוץ לתחום בין בתוך התחום חייב בה. ולאיכא דאמרי ברשות הרבים חוץ לתחום חייב בתוך התחום פטור. מצאה ברפת בין בתוך התחום בין חוץ לתחום פטור. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ברישא גריס כגירסא הראשונה דפרישית. ובאיכא דאמרי גריס ברשות הרבים חייב בה א"ר יצחק והוא שעומדת בתוך התחום אבל עומדת חוץ לתחום אינו חייב דהוה ליה כמציל מן הנהר דכבר מייאש מרה מינה מכלל דברפת אפי' עומדת חוץ לתחום נמי אינו חייב:
239
ר״מ[שם]
אם היה כהן והיא בבית הקברות לא יטמא לה. ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנא' איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי:
אם היה כהן והיא בבית הקברות לא יטמא לה. ת"ר מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו שנא' איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבים בכבודי:
240
רמ״א[שם]
פורק וטוען ופורק וטוען אפילו ארבעה וחמשה פעמי' חייב שנא' עזוב תעזוב הלך לישב לו ואמר לו הואיל ומצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור שנא' עמו. אם היה זקן או חולה חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר' שמעון אומר אף לטעון אוקימנא דכי קאמר מצוה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר ר"ש אומר אף טעינה נמי בחנם תנינא להא דתנו רבנן פריקה בחנם וטעינה בשכר ר' שמעון אומר זו וזו בחנם:
פורק וטוען ופורק וטוען אפילו ארבעה וחמשה פעמי' חייב שנא' עזוב תעזוב הלך לישב לו ואמר לו הואיל ומצוה עליך אם רצית לפרוק פרוק פטור שנא' עמו. אם היה זקן או חולה חייב. מצוה מן התורה לפרוק אבל לא לטעון ר' שמעון אומר אף לטעון אוקימנא דכי קאמר מצוה לפרוק בחנם ולא לטעון בחנם אלא בשכר ר"ש אומר אף טעינה נמי בחנם תנינא להא דתנו רבנן פריקה בחנם וטעינה בשכר ר' שמעון אומר זו וזו בחנם:
241
רמ״בפסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבנן. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל:
242
רמ״ג[שם ע"ב]
אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאוריי' דשקלינן וטרינן טובא אליבא דרבא ואוקימנ' ברייתות דסברי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אליבא דר"י הגלילי:
אמר רבא מדברי שניהם נלמד צער בעלי חיים דאוריי' דשקלינן וטרינן טובא אליבא דרבא ואוקימנ' ברייתות דסברי צער בעלי חיים לאו דאורייתא אליבא דר"י הגלילי:
243
רמ״דופי' הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כיון דשני רבא מאי דאקשי' ליה הילכתא כוותיה דרבנן סברי צער בעלי חיים דאוריי' ור' יוסי הגלילי פליג והילכתא כרבנן:
244
רמ״ה[שם]
ת"ר אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו. שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא שבאומות. שניהם אוהבים או שניהם שונאים מצוה לפרוק משום צער בעלי חיים:
ת"ר אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה לטעון עם השונא כדי לכוף את יצרו. שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא שבאומות. שניהם אוהבים או שניהם שונאים מצוה לפרוק משום צער בעלי חיים:
245
רמ״ו[דף ל"ג ע"א]
ת"ר מדדה עמו עד פרסה. פרש"י זצ"ל מדדה עמו לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול. אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' מדדה עמו עם האבידה עד פרסה אם לא יוכל ליקחנה בתחילה כגון שהיתה בורחת ממנו ונוטל שכרו. טפי לא מטרחינן ליה:
ת"ר מדדה עמו עד פרסה. פרש"י זצ"ל מדדה עמו לאחר שהטעינו שמא יחזור ויפול. אמר רבה בר בר חנה ונוטל שכר. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' מדדה עמו עם האבידה עד פרסה אם לא יוכל ליקחנה בתחילה כגון שהיתה בורחת ממנו ונוטל שכרו. טפי לא מטרחינן ליה:
246
רמ״זר' יוסי הגלילי אומר אם היה עליו יותר ממשאו אין זקוק לו שנאמר תחת משאו משאוי שיכול לעמוד בו כו' פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל דליתא לדר' יוסי הגלילי:
247
רמ״ח[שם]
ת"ר כי תראה חמור שנאך. כי תראה יכול ממרחק ת"ל כי תפגע יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל זהו ריס: אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת לשל אביו שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לעוה"ב. ואם היה שקול כנגד רבו של אביו קודמת. היו אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו. היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך את רבו. תניא בתוספתא אבידת אביו ואבידת אמו אבידת אביו קודמת לאבידת אמו. אימתי בזמן שהיא תחתיו הא אינה תחתיו שניהן שוין אבידת האיש ואבידת האשה אבידת האיש קודמת לאבידת האשה. מנא הני מילי דשלו קודם שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון הזהר מן העניות שלך קודם לשל כל אדם. אמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך לסוף בא לידי כך אע"פ שלא הטיל עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלו קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק כך פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:
ת"ר כי תראה חמור שנאך. כי תראה יכול ממרחק ת"ל כי תפגע יכול פגיעה ממש ת"ל כי תראה ואיזו היא ראייה שיש בה פגיעה שיערו חכמים אחד משבעה ומחצה במיל זהו ריס: אבידתו ואבידת אביו אבידתו קודמת אבידת אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת לשל אביו שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לעוה"ב. ואם היה שקול כנגד רבו של אביו קודמת. היו אביו ורבו נושאין משאוי מניח את של רבו ואחר כך מניח את של אביו. היו אביו ורבו בבית השבי פודה את רבו ואח"כ פודה את אביו ואם היה אביו תלמיד חכם פודה את אביו ואחר כך את רבו. תניא בתוספתא אבידת אביו ואבידת אמו אבידת אביו קודמת לאבידת אמו. אימתי בזמן שהיא תחתיו הא אינה תחתיו שניהן שוין אבידת האיש ואבידת האשה אבידת האיש קודמת לאבידת האשה. מנא הני מילי דשלו קודם שנאמר אפס כי לא יהיה בך אביון הזהר מן העניות שלך קודם לשל כל אדם. אמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו כך לסוף בא לידי כך אע"פ שלא הטיל עליו הכתוב יש לאדם ליכנס לפנים משורת הדין ולא לדקדק שלו קודם אם לא בהפסד מוכיח ואם תמיד מדקדק כך פורק מעליו עול גמילות חסדים וצדקה וסוף שיצטרך לבריות:
248
רמ״טוהרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל פי' כל המעמיד עצמו מליתן צדקה ומפחד שלא יעני סוף בא לידי עוני. ת"ר רבו שאמרו רבו שלימדו חכמה פי' סברת טעמי המשנה ולהבין שלא יהיו סותרות זו את זו וטעמי האיסור וההיתר והטמא והטהור והחיוב והפטור והוא הנקרא תלמוד. ולא רבו שלימדו מקרא תורה נביאים וכתובים ומשנה כמו שהם שנויות ואין טעמן מפורש בהדיא דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כל שרוב חכמתו ממנו אם מקרא אם משנה אם תלמוד. ר' יוסי אומר אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו פי' שהודיעו טעם משנה אחת שלא היה יכול להבין. איתמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה. רב אחא בר רב הונא אמר רב ששת הלכה כר' יוסי. ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן רבו שלמדו חכמה. מאי חכמה רוב חכמה. בפר"ח זצ"ל פסק כרב ששת דמתני' כר' יוסי אלא דר' יוחנן משני לה כר' יהודה. ונראה דמתני' לא דייקא כר' יוסי אלא כר' מאיר כדפי' רש"י זצ"ל סתמא כר' מאיר. ובשאלתות דרב אחאי פסק כר' יוחנן בפר' ויקח קרח וזה לשונם ברם צריך דאמרי' דכולי עלמ' מודו דילמ' כ' מיפלג פליגי תנאי בהך מילתא דאיכא דאמרי כוליה ואיכא דאמרי רוביה ואיכא דאמרי כל דהו אפי' חדא מילתא דתניא רבו שאמרו וכו' הילכתא מאי ת"ש דאיתמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה ורב אחא אמר רב ששת הלכה כר' יוסי. ואמר רב הונא תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה ומקרעין זה על זה. ולענין אבידה במקום אביהן אין מחזירין אלא לרבו מובהק אלמא כר' יהודה הילכתא. ירושלמי רב כר' מאיר ור' יוחנן כר' יהודה. שמואל כר' יוסי. רב כר' מאיר חד בר נש פתח פומיה דרב שמע דדמך ובזע עלוי. ותימה דר"מ כל חכמתו סבר ופתח פומיה משמע אפילו בחדא טענה:
249
ר״נבהגוזל בתרא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב מנין לאבידת עכומ"ז שהיא מותרת שנאמר כן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך. אבידת אחיך אתה מחזיר ואי אתה מחזיר אבידת עכומ"ז ואע"ג דאתאי לידיה כרבנאי דאמר רבנאי ומצאתה דאתא לידיה משמע. תניא ר' פנחס בן יאיר אומר ובמקום שיש חילול השם אפי' אבידתו נמי אסורה. בפ' אין מעמידין תני ר' אבוהו קמיה דר' יוחנן המינין והמסורות והמשומדים מורידין אבל לא מעלין פירש"י זצ"ל מינין מומרים לעכומ"ז בין גוים בין ישראלים. מסורות מלשינים ביד עכומ"ז א"ל שונה אני לכל אבידת אחיך לרבות ישראל משומד ואת אמרת מורידין. סמי מכאן משומד פי' דהואיל ומחזירין אבידתו אין מורידין דאי מורידין גופו שרי ממונו מיבעיא. אבל מין ודאי מורידין ואין מחזירין אבידתו ואוקימנא דסבר ר' יוחנן אוכל נבילות להכעיס מין הואי ולהכי לא מוקמה דר' אבהו במשומד להכעיס דהוא מין הוא ואין מחזירין אבידתו דהואיל ואיכא היתרא ואיסורא קמיה ושביק היתרא ואכיל איסורא ההוא להכעיס קא עביד ומין הוא ומורידין אותו וכ"ש שאין מחזירין אבידתו ואע"ג דאיפליגו רב אחא ורבינא באוכל נבילות להכעיס דמר סבר משומד הוא ומר סבר מין הוא. וקיימא לן בפ' גיד הנשה דכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא א"כ דהלכה אוכל נבילות להכעיס משומד הוי ואין מורידין שאני הכא דר' אבהו ור' יוחנן קיימי כוותיה דרב אחא דאוכל נבילות להכעיס מין הוא. ות"ר פ' כהן משוח שחטא בהוריות אכל חלב לא זהו משומד ואיזהו משומד אכל נבילות שקצים ורמשים ושתה יין נסך. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף הלובש כלאים זהו משומד מאי קאמר אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכי קאמר אכל חלב לתיאבון הרי זה משומד. להכעיס הרי זה מין ואיזהו דבסתמא מין הוי אכל נבילות וטריפות שקצים ורמסים ושתה יין נסך פי' דאכל נבילות וטריפות דאית ליה שחוטה וכשירה ושביק להו ואכיל נבילה וטריפה הרי זה להכעיס והוי מין ומורידין אותו וכ"ש שאין מחזירין את אבידתו אבל שקצים ורמשים מסתמא הוי מין אפי' לית לי' היתרא דהואיל והן דברים שהנפש קצה בהם ודאי להכעיס הוא עושה ומין הוא. ושותה יין נסך ואית ליה יין כשר ודאי מין הוא. הילכך כל היכא דשביק היתרא ואכיל איסורא אי נמי דאכיל דברים שהנפש קצה בהם וכגון שקצים ורמשים וכל כיוצא בהן אע"ג דלית לי' היתרא ודאי להכעיס קא עביד והרי זה מין ומורידין אותו וכ"ש שאין מחזירין את אבידתו. אבל משומד דהיינו אוכל נבילות לתיאבון היכא דלית לי' היתרא ההוא מחזירין אבידתו וכ"ש שאין מורידין אותו. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפ' אין מעמידין דמשומד אוכל נבילות להכעיס לא קרינן ביה לכל אבידת אחיך. וכן פסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל דאוכל נבילות לתיאבון מצוה להשיב אבידתו אבל אוכל נבילות להכעיס הרי זה מין ועובדי עכומ"ז ומחללי שבתות אסור להחזיר להם אבידתו. כההיא דפרק אין מעמידין כההיא דתני ר' אבהו קמיה דרבי יוחנן כתוב באלפס המינין והמשומדין והאפיקורוסין מורידין אבל לא מעלין. מעתה כ"ש שאין מחזירין אבידת אפיקורוס. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אפיקורוסין אסור להחזיר אבידתו כעכומ"ז. ותנן אלו שאין להם חלק לעוה"ב האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורוס ואיפליגו בה באפיקורוס רב ור' חנינא דאמרי תרוייהו זה המבזה ת"ח ר' יוחנן וריב"ל דאמרי תרוייהו זה המבזה חבירו בפני ת"ח. ותו מפרש התם כגון דאמר מאי אהנו לי רבנן לדידהו קרו לדידהו תנו. ורבא אמר כגון הני דבי בנימן אסיא דאמרי מאי אהנו לי רבנן מעולם לא שרו לי עורבא ולא אסרו לי יונה:
250
רנ״אשילהי פ' אלו עוברין ת"ר ששה דברים נאמרו בעם הארץ אין מוסרין לו עדות ואין מקבלין מהן עדות ואין מגלין להם את הסוד אין ממנין אותן אפיטרופא של יתומין ואין מוסרין להן קופה של צדקה ואין מתלוין עמהם בדרך ויש אומרי' אף אין מכריזין על אבידתו. ותנא קמא זימנין דנפיק מיניה ברא מעליא ואכיל ליה ויכין רשע וצדיק ילבש:
251
רנ״בוכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ואי קשיא לך הא דאמר כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ כמאן כר' יוסי. ההוא עם הארץ דהתם לאו כעם הארץ דהכא הוא דאילו התם ליתיה במקרא ובמשנה אבל בדרך ארץ ובמצות איתיה וכגון דלא חשיד אשבועתא ולא חשיד אגזלנותא ולאו אחד אנפי דפסילותא אבל עם הארץ דהכא דחשיד אכל הני דאמרן הוא דהא חשיד על הגניבה ולפיכך אין ממנין אותו אפיטרופא דחשיד נמי אשפיכות דמים לפיכך אין מתלוין עמו בדרך. ועוד שהוא חשוד על העריות כדאמ' ר' אלעזר א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן עם הארץ מותר לקורעו כדג א"ר שמואל בר רב יצחק ומגבו ואמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה המאורסה ביום הכפורים שמותר להצילו בנפשו כדתנן ואלו מצילין אותן בנפשן. הרי סובר דהתם איירי בעם הארץ שמותר להורגו. וכן סובר רבינו יצחק בר אשר זצ"ל והקשה דעד כאן לא פליגי אלא דלמר אין מכריזין על אבידתו ולמר מכריזין אבל לאבד ממונו ביד לכולי עלמא אסור אפי' למאן דלית ליה יכין רשע וצדיק ילבש ומאי שנא ממון מסור שמותר לאבדו ביד מקל וחומר מנופו למאן דלית ליה יכין רשע וצדיק ילבש. ונראה בעיני דהני תנאי כולהו סברי יכין רשע וצדיק ילבש אלא שיש אומרים סבר כי אהני ליה קרא לענין שאסור לאבד ממונו בידים אבל לטרוח בממונו להכריז על אבידתו לא אהני ליה ות"ק סבר להא נמי אהני ליה שמכריזין על אבידתו. ודוקא בעם הארץ החשוד פליגי וכגון דשכיחי עם הארץ טובא אי נמי שמצא בין סיעת עם הארץ. אבל עם הארץ שאינו במקרא ובמשנה אבל בדרך ארץ ובמצות איתיה ההוא מכריזין על אבידתו ככל ישראל:
252
רנ״גבפרק הניזקין תנן המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם פי' דא"כ דצריך לישבע שביק לה ואזיל. א"ר יצחק שני כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא אחד נשבע. שני שוורים קשורים מצאת לי והלא אומר לא מצאתי אלא אחד אינו נשבע. מאי טעמא שוורים מנתחי אהדדי וטענת שמא הוא:
253
רנ״דופסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל דלא ישבע כלל ואפי' בתרי כיסי דלאו מנתחי אהדדי דאי אפשר כשימצא האחד אלא אם כן ימצא האחד קשור עמו הרי זה לא ישבע דהלכה כמתניתין דהמוצא מציאה לא ישבע כלל. וכן כל אותם הימים שמיטפל באבידה קודם שימכרה בבית דין אם האכילה משלו נוטל מן הבעלים בלא שבועה מפני תיקון העולם:
254
רנ״ההדרן עלך פרק אלו מציאות
255
רנ״ופרק המפקיד
256
רנ״ז[שם ע"ב]
המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו. נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה למי הוא משלם לבעל הפקדון. השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה אם מתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורתו בפרתו של חבירו זה אלא תחזור הפרה לבעלים:
המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי הוא משלם למי שהפקדון אצלו. נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם ארבעה וחמשה למי הוא משלם לבעל הפקדון. השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה אם מתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורתו בפרתו של חבירו זה אלא תחזור הפרה לבעלים:
257
רנ״ח[דף ל"ד ע"א]
אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שילם ממש אלא כיון דאמר הריני משלם מקני לי' כפילא. תניא כוותיה דר' יוחנן השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר ואע"פ שהשוכר חייב בגניבה ואבידה מ"מ אם רצה לישבע לשקר שנאנסה היה נפטר בשבועה. הילכך כי אמר נגנבה וחייב עצמו בקרן נקנה לו הכפל:
אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן לא שילם ממש אלא כיון דאמר הריני משלם מקני לי' כפילא. תניא כוותיה דר' יוחנן השוכר פרה מחבירו ונגנבה ואמר הלה הריני משלם ואיני נשבע ואחר כך נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשוכר ואע"פ שהשוכר חייב בגניבה ואבידה מ"מ אם רצה לישבע לשקר שנאנסה היה נפטר בשבועה. הילכך כי אמר נגנבה וחייב עצמו בקרן נקנה לו הכפל:
258
רנ״טוכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל וכן הלכה הואיל ותניא כוותיה. אמ' רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. א"ל רב שמואל בר יהודה לר' יהודה אמרת לן משמי' דשמואל חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה פי' שילם ולא רצה לישבע כיצד זה נותן לתוך כיסו של זה כפילו של זה אלא יחזיר הכפל לבעלים. הלכה כמותו או אין הלכה כמותו א"ל חלוק היה ר' יוסי אף בראשונ' והלכה כמותו אף בראשונה. איתמר נמי אמר ר' אלעזר חלוק היה ר' יוסי אף בראשונה והלכה כמותו אף בראשונה. ור' יוחנן אמר מודה היה ר' יוסי אף בראשונה שכבר אמר הריני משלם:
259
ר״סנראה בעיני דהלכה כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני ותו דר' אלעזר קאי כוותיה. אבל הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב והילכתא כר' יוחנן דכל היכא דפליגי שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ור' אלעזר לא חיישינן ליה דתלמיד קטן הוא לגבי ר' יוחנן. מתקיף לה רמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואפי' לר' מאיר דאמר מקנה אדם דבר שלא בא לעולם כגון פירות דקל וכו' פי' כדאמ' בפ"ק הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שתתגיירי לאחר שאשתחרר לאחר שתשתחררי לאחר שימות בעליך לאחר שיחלוץ ליך יבמיך לאחר אינה מקודשת ר' מאיר אומר מקודשת. ובפ' אע"פ בכתובות נמי מינה דייק' דסבר ר' מאיר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. וכתב הרב ר' בדוך מארץ יון זצ"ל בפ"ק דלית הילכתא כרב דאמר רב הונא אמר רב האומר לחבירו שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה דהילכתא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ובתוספתא דנדרים תנינן בית כור מכור לך לכשאקחנה לא אמר כלום. ובפרק האשה רבה ביבמות אמר רב נחמן בר יצחק רב הונא כרב ורב כר' ינאי ור' ינאי כר' חייא ור' חייא כרבי ור' כר' מאיר ור' מאיר כר' אליעזר בן יעקב ור' אליעזר בן יעקב כר' עקיבה כולהו סבירא להו דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ופר"ח זצ"ל התם הני כולהו שיטה אחת נינהו וקיי"ל דלית הילכתא כחד מינייהו. מיהו יש שיטה דהילכתא היא כדפרי' לקמן. ומשמעתין נראה לי ראיה מדפריך דמי בר חמא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דרך פשיטותא משמע דפשיטא ליה דהכי הילכתא:
260
רס״א[שם]
אמר רב פפא שומר חנם כיון שאמר פשעתי מקני לי' כפילא דאי בעי פטר נפשיה בגניבה ואבידה. שומר שכר כיון שאמר נגנבה מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה. שואל אמר רב זביד הכי אמר אביי שואל עד שישלם מ"ט הואיל וכל הנאה שלו בדבורא לא מקני ליה כפילא:
אמר רב פפא שומר חנם כיון שאמר פשעתי מקני לי' כפילא דאי בעי פטר נפשיה בגניבה ואבידה. שומר שכר כיון שאמר נגנבה מקני ליה כפילא דאי בעי פטר נפשיה בשבורה ומתה. שואל אמר רב זביד הכי אמר אביי שואל עד שישלם מ"ט הואיל וכל הנאה שלו בדבורא לא מקני ליה כפילא:
261
רס״בופסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל וגם רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כקב זביד משום דתניא כוותיה דרב זביד השואל פרה מחבירו ונגנבה וקדם השואל ושילם ואח"כ נמצא הגנב משלם תשלומי כפל לשואל ואוקימנא דדוקא שילם. והני כולהו אע"ג דלא שמעינן דהקנה לו הכפל דכי שיערו חכמים דעתו שהקנה לו ואפי' עמד וצווח לא הקניתי לו לא משגחינן ביה וטובא כי הא בתלמודא וביבמות פירשתי מקצתם:
262
רס״ג[שם]
פשיטא אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם הא קאמ' הריני משלם ומקני ליה כפילא אלא אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה ולא מקני ליה או דילמא במילתיה קאי ומקני ליה כפילא. אמר הריני משלם ולא הספיק לשלם עד שמת ואמרו בנים אין אנו משלמין מהו מי אמרי' מיהדר קא מהדרי בהו או דילמא במילתיה דאבוהון קיימי ודחויי הוא דקא מדחו ליה ומקנו להו כפילא. שלמו בנים מהו מצי אמר להו כי אקניי כפילא לאבוכון דעבד ליה ניחא נפשאי לדידכו לא או דילמא לא שנא. שילם לבנים מהו מצי אמרי ליה כי אקני לך אבונא כפילא דעבדת ליה נייח נפשיה אבל לדידן לא או דילמא לא שנא. שילמו בנים לבנים מהו. שילם מחצה מהו. שאל שתי פרות ושילם אחת מהן מהו. שאל מן השותפין ושילם לאחד מהן מהו. ושותפין ששאלו ושילם אחד מהם מהו. שאל מן האשה ושילם לבעלה. ואשה ששאלה ושילם בעלה מהו תיקו:
פשיטא אמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם הא קאמ' הריני משלם ומקני ליה כפילא אלא אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מי אמרי' מיהדר קא הדר ביה ולא מקני ליה או דילמא במילתיה קאי ומקני ליה כפילא. אמר הריני משלם ולא הספיק לשלם עד שמת ואמרו בנים אין אנו משלמין מהו מי אמרי' מיהדר קא מהדרי בהו או דילמא במילתיה דאבוהון קיימי ודחויי הוא דקא מדחו ליה ומקנו להו כפילא. שלמו בנים מהו מצי אמר להו כי אקניי כפילא לאבוכון דעבד ליה ניחא נפשאי לדידכו לא או דילמא לא שנא. שילם לבנים מהו מצי אמרי ליה כי אקני לך אבונא כפילא דעבדת ליה נייח נפשיה אבל לדידן לא או דילמא לא שנא. שילמו בנים לבנים מהו. שילם מחצה מהו. שאל שתי פרות ושילם אחת מהן מהו. שאל מן השותפין ושילם לאחד מהן מהו. ושותפין ששאלו ושילם אחד מהם מהו. שאל מן האשה ושילם לבעלה. ואשה ששאלה ושילם בעלה מהו תיקו:
263
רס״דכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל כל אלו עמדו בתיקו וחולקין וקיי"ל ממון המוטל בספק חולקין. וה"מ בארץ ישראל אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ואי קדם חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בארץ ישראל עכ"ל וכן סובר בפר"ח זצ"ל דתיקו דממונא הוי ספיקא וחולקין. ורבינו שמואל זצ"ל סובר דתיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה כדפרישית לעיל בפרק אלו מציאות. בפרק הגוזל עצים אמרי' תבעוהו בעלים לשומר חנם ונשבע שגנבוה ונפטר ואחר כך שילם לפנים משורת הדין ואח"כ הוכר הגנב כפל למי אביי אמר לבעל הפקדון כיון דמטרחיה שומר לבעלים עד שהביאו לב"ד ונשבע אע"ג דהדר שילם לא מקנו ליה בעלים כפילא לשומר בשעת תשלומין. רבא אמר למי שהפקדון אצלו כיון דשילם שילם:
264
רס״הפסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הכא בשמעתין דהלכה כרבא:
265
רס״ו[שם ע"ב]
אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו פי' אמתני' קאי אע"פ שהוא משלם כדקתני שילם ולא רצה לישבע משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישי' שמא עיניו נתן בה. ואמר בפ"ק אמר רב נחמן שלש שבועו' משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי פי' שלא שלחתי בה מעולם לעשות מלאכתי דאי שלח בה יד הוי גזלן עלה ומיחייב באונסיה ואפי' נאנסה דברשותי' קיימא ודידיה הוא:
אמר רב הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו פי' אמתני' קאי אע"פ שהוא משלם כדקתני שילם ולא רצה לישבע משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו חיישי' שמא עיניו נתן בה. ואמר בפ"ק אמר רב נחמן שלש שבועו' משביעין אותו שבועה שלא פשעתי בה שבועה שלא שלחתי בה יד שבועה שאינה ברשותי פי' שלא שלחתי בה מעולם לעשות מלאכתי דאי שלח בה יד הוי גזלן עלה ומיחייב באונסיה ואפי' נאנסה דברשותי' קיימא ודידיה הוא:
266
רס״ז[דף ל"ה ע"א]
ההוא גברא דאפקיד כיפי בהדי חבריה כיפי פי' נזמים א"ל לא ידענא היכא דאותבינהו אתא לקמיה דרב נחמן אמר כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים. לא שלים. אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. לסוף אישתכח כיפי ואייקור יותר על הדמים שפרע לבעלים אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה. אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דר"נ ופרקין דהמפקיד הוה ביריה ואמרי' שילם ולא רצה לישבע קתני מתניתין דקני כפילא והא נמי הא שילם וליקני רווחא דאייקור דחשיב ליה שבחא דעלמא ולא הוי כגיזותיה וכולדותיה. אי נמי סבירא ליה כי ההיא לישנא דאמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קנויה לך דלא מחלקינן בין שבחא דמעלמא לשבחא דמגופא. ולא אהדר לי ולא מידי ושפיר עבד דלא אהדר לי מאי טעמא התם לא אטרחיה לבי דינא והכא אטרחיה לבי דינא:
ההוא גברא דאפקיד כיפי בהדי חבריה כיפי פי' נזמים א"ל לא ידענא היכא דאותבינהו אתא לקמיה דרב נחמן אמר כל לא ידענא פשיעותא היא זיל שלים. לא שלים. אגביה רב נחמן לאפדניה מיניה. לסוף אישתכח כיפי ואייקור יותר על הדמים שפרע לבעלים אמר רב נחמן הדרי כיפי למרייהו והדרא אפדנא למרה. אמר רבא הוה יתיבנא קמיה דר"נ ופרקין דהמפקיד הוה ביריה ואמרי' שילם ולא רצה לישבע קתני מתניתין דקני כפילא והא נמי הא שילם וליקני רווחא דאייקור דחשיב ליה שבחא דעלמא ולא הוי כגיזותיה וכולדותיה. אי נמי סבירא ליה כי ההיא לישנא דאמר רבא נעשה כאומר לו לכשתגנב ותרצה ותשלמני סמוך לגניבתה קנויה לך דלא מחלקינן בין שבחא דמעלמא לשבחא דמגופא. ולא אהדר לי ולא מידי ושפיר עבד דלא אהדר לי מאי טעמא התם לא אטרחיה לבי דינא והכא אטרחיה לבי דינא:
267
רס״חשמעינן מהכא דהטוען טענת אבידה בפקדון ושילם ולא רצה לישבע ונמצא הפקדון ונתייקר על הדמים שפרע למפקיד שדמי היוקר לנפקד הואיל ולא אטרחיה לבי דינא אקני ליה יוקרא. וכן הלכה. הילכך גרסי' במתני' ונגנבו או שאבדו תנא נגנבו לכפילא ותנא אבדו ליוקרא:
268
רס״ט[שם]
אמר אמימר אנא נהרדעא אנא וסבירא לי דשומא הדרא לעולם. והילכתא דשומא הדרא לעולם משום ועשית הישר והטוב פי' נכסי לוה ששמו ב"ד לבעל חוב חוזרים אליו אם נותן מעות החוב. ובמה שמין וענין השומא מיפרשא לקמן בפ' בית כור. פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזיל ושמה לבעל חוב דידיה הא אמרי' ליה לבעל חוב שני לא עדיפת מגברא מבעל חוב ראשון שבאת מכחו כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב אף אתה תקבל מעותיך מבעלים הראשונים משום ועשית הישר והטוב. זבנה אורתה יהבה במתנה ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולאו אדעתא דזוזי נחית פי' בעל חוב ששמו לו קרקע ומכרה או נתנה או הורישה הני אחרונים לוקח או יורש או מקבל מתנה אדעתא דארעא נחות שיהא קרקע שלהם ולא שיקבלו מעות דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הישר והטוב דאמ' ליה לא היה לך עליו אלא מעות והרי הן לך אבל אלו קרקע קנו. שמו לה לאשה ואינסיבת או שמו מינה דאשה ואינסיבת ואפי' לא שמאתן לבעלה בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל שהן קנויין לבעל אלא עכבתו לעצמה להיות נכסי מלוג הקרן שלה והבעל אוכל פירות. בעל בנכסי מלוג של אשתו לוקח הוי דין לוקח נתנו בו חכמים הילכך לא מהדר היכא דשמו לה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה כדאמ' זבנה אדעתא דארעא נחות ולא מהדרינן ליה היכא דשמו מינה ואינסיבא אם מתה האשה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע ולא מצי למימר יורש אני דכלוקח שויה רבנן ולא כיורש. ואע"ג דאמרי' שילהי יש נוחלין דטבא לי' עבדו לי' הא אמרי' התם היכא דליכא פסידא לאחריני לא עבדו ליה דטבא ליה:
אמר אמימר אנא נהרדעא אנא וסבירא לי דשומא הדרא לעולם. והילכתא דשומא הדרא לעולם משום ועשית הישר והטוב פי' נכסי לוה ששמו ב"ד לבעל חוב חוזרים אליו אם נותן מעות החוב. ובמה שמין וענין השומא מיפרשא לקמן בפ' בית כור. פשיטא שמו ליה לבעל חוב ואזיל ושמה לבעל חוב דידיה הא אמרי' ליה לבעל חוב שני לא עדיפת מגברא מבעל חוב ראשון שבאת מכחו כשם שהוא מחזירה ויטול מעותיו משום ועשית הישר והטוב אף אתה תקבל מעותיך מבעלים הראשונים משום ועשית הישר והטוב. זבנה אורתה יהבה במתנה ודאי הני מעיקרא אדעתא דארעא נחית ולאו אדעתא דזוזי נחית פי' בעל חוב ששמו לו קרקע ומכרה או נתנה או הורישה הני אחרונים לוקח או יורש או מקבל מתנה אדעתא דארעא נחות שיהא קרקע שלהם ולא שיקבלו מעות דאילו בעל חוב אית ביה משום ועשית הישר והטוב דאמ' ליה לא היה לך עליו אלא מעות והרי הן לך אבל אלו קרקע קנו. שמו לה לאשה ואינסיבת או שמו מינה דאשה ואינסיבת ואפי' לא שמאתן לבעלה בכתובתה להיות נכסי צאן ברזל שהן קנויין לבעל אלא עכבתו לעצמה להיות נכסי מלוג הקרן שלה והבעל אוכל פירות. בעל בנכסי מלוג של אשתו לוקח הוי דין לוקח נתנו בו חכמים הילכך לא מהדר היכא דשמו לה ואינסיבא ומתה וירשה בעלה כדאמ' זבנה אדעתא דארעא נחות ולא מהדרינן ליה היכא דשמו מינה ואינסיבא אם מתה האשה וירשה בעלה ובא להחזיר החוב וליטול הקרקע ולא מצי למימר יורש אני דכלוקח שויה רבנן ולא כיורש. ואע"ג דאמרי' שילהי יש נוחלין דטבא לי' עבדו לי' הא אמרי' התם היכא דליכא פסידא לאחריני לא עבדו ליה דטבא ליה:
269
ר״ע[שם ע"ב]
אגביה איהו בחובו כלומר אם לא שמאוה ב"ד למלוה על כרחו של לוה וקם לוה מעצמו ולא הטריחו לדין ואמר לו טול קרקע זו בחובך פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר הדרא וחד אמר לא הדרא. מאן דאמר לא הדרא סבר דהא מדעתיה דנפשיה אגבייה האי וזביני מעליא הוא. ומאן דאמר הדרא לאו זבינא מעליא הוא והאי דאגביה מנפשיה ולא אתא לבי דינא מחמת כיסופא הוא דאגביה:
אגביה איהו בחובו כלומר אם לא שמאוה ב"ד למלוה על כרחו של לוה וקם לוה מעצמו ולא הטריחו לדין ואמר לו טול קרקע זו בחובך פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר הדרא וחד אמר לא הדרא. מאן דאמר לא הדרא סבר דהא מדעתיה דנפשיה אגבייה האי וזביני מעליא הוא. ומאן דאמר הדרא לאו זבינא מעליא הוא והאי דאגביה מנפשיה ולא אתא לבי דינא מחמת כיסופא הוא דאגביה:
270
רע״אוכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל והילכתא לא מהדר. וכל הני דפשיט הילכתא נינהו וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל כדבריו. והכי אמר בפ' התקבל למימרא דמספקא ליה לרב אי הילך כזכי דמי אי לאו כזכי דמי והא איתמר הילך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר התם ספק ממונא לקולא הכא ספק איסורא לחומרא. פירש"י זצ"ל ספק ממונא לקולא והמוציא מחבירו ידו על התחתונה לפיכך אינו חוזר. והכי נמי אמר בהמפלת אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טינוף בבהמה גסה שיליא באשה שפיר ושיליא ואילו שפיר בבהמה לא קא פטר. א"א בשלמא בצלול מחלוקת משו"ה אשה דרבי קרא פטר ביה שפיר בהמה דלא רבי בה קרא לא פטר בה שפיר אלא אי אמרת בעכוד מהלוקת מכדי סבדא הוא מאי שנא אשה דקא פטר בה שפיר ומאי שנא בהמה דלא קא פטר בה שפיר. מי סברת דר' יהושע מיפשט פשיט' ליה לר' יהושע ספוקי מספקא ליה גבי אשה דממונא הוא ספק ממונא לקולא ועל הכהן להביא ראיה שלא ביכרה. גבי בהמה דאיסורא איכא לגבי גיזה ועבודה ספק איסורא לחומרא:
271
רע״במכל הני שמעינן דכל היכא דמספקא לן בממונא היכי דינא מוקמינא ממונא אחזקתי' והמוציא מחבירו עליו הראיה. ונראה בעיני דהוא הדין דהיכא דסלקא שמעתא בתיקו הואיל וספיקא היא המוציא מחבירו עליו הראיה כדברי רבינו שמואל זצ"ל ולא כפר"ח זצ"ל ורבינו יצחק אלפס שמפרשי' דהיכא דסלקא שמעתא בתיקו והוי ספק ממונא וחולקין דהואיל ועלתה בתיקו מחמת דלא ידעינן היכי דינא דמי לההיא דרב גבי הולך כזכי דמי ולההיא גבי ר' יהושע גבי שפיר דמספקא להו היכי דינא ואמרו המוציא מחבירו ע"ה. וההיא דשור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה דחולקין לא דמיא כדפי' רבי' שמואל זצ"ל כדפרישית באלו מציאות ותו דרבינו יצחק אלפס זצ"ל פי' בשמעתי' הלכה כדברי המיקל אלמא ספק ממונא לקולא ומאי שנא בעלמא דחולקין:
272
רע״ג[שם]
מאימת אכיל פירי ה"ג אמר רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא. וכן הסדר תחילה דבה. ואחריו אביי ואחריו רבא פי' מי ששמו לו ב"ד קרקע מאימת היא קנויה לו לאכול פירות אמר רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה לאחר תשעים יום שנפסק הדין דאמר בהגוזל בתרא בית דין כותבין לו אדרכתא שטר פסק דין על נכסי לוה שבבל מקום שימצא שלו יקחם ומוסרין לו השטר ומאותה שעה שבא זה שטר לידו אוכל פירות הקרקע. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו מיום שנחתם שטר האדרכתא בב"ד אע"פ שלא בא לידו. רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא אע"פ שבאתה האדרכתא לידו ולא מצא נכסי' ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לבא לב"ד ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדתנן בערכין אם בא זה וקבלה ביותר ממה ששמאוה אחרי' מוסרים אותה בידו לאחר שכלו ימי אכרזה:
מאימת אכיל פירי ה"ג אמר רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא. וכן הסדר תחילה דבה. ואחריו אביי ואחריו רבא פי' מי ששמו לו ב"ד קרקע מאימת היא קנויה לו לאכול פירות אמר רבה מכי מטיא אדרכתא לידיה לאחר תשעים יום שנפסק הדין דאמר בהגוזל בתרא בית דין כותבין לו אדרכתא שטר פסק דין על נכסי לוה שבבל מקום שימצא שלו יקחם ומוסרין לו השטר ומאותה שעה שבא זה שטר לידו אוכל פירות הקרקע. אביי אמר עדיו בחתומיו זכין לו מיום שנחתם שטר האדרכתא בב"ד אע"פ שלא בא לידו. רבא אמר מכי שלמו ימי אכרזתא אע"פ שבאתה האדרכתא לידו ולא מצא נכסי' ללוה עד לאחר זמן וכשמצא הוזקק לבא לב"ד ומכריזין שיש כאן קרקע למכור כדתנן בערכין אם בא זה וקבלה ביותר ממה ששמאוה אחרי' מוסרים אותה בידו לאחר שכלו ימי אכרזה:
273
רע״דופסק הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל הלכה כרבא וההיא דשילהי הנושא בכתובות חמתיה דר' חמא אריכא איתת אחוה הואי זנה עשרין וחמש שנה בבית נשא לסוף אמרה ליה הב לי מזוני אמר לא אית לך מזוני רב לי כתובה לא מזוני אית לך ולא כתובה אית לך תבעי לדינא קמיה דרבא בר שילא א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה אמר זניתה עשרין וחמש שנה בבית נשא פי' בבית אביה דדראי בכתפאי ואמטי לה א"ל טעמא מאי אמור רבנן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם דאמרי משום דכסיפא לה הכא נמי כ"ש דכסיפא לה מחמת הכבוד הזה שעשית לה לא הוה קא ציית דינא כתב לה אדרכתא אנכסיה אתא לקמיה דרבא אמר ליה חזי מר היכי דנן א"ל שפיר דנך א"ל וליהדר לי פירי דארעא דשיעור כתובתי דאכל מיומא דאיכתיב לי אדרכתא עלוהי שמאותו היום הם ברשותי א"ל אחוי לי אדרכתיך חזייה דלא הוה כתיב ואישתמודעי דניכסי אלין דמיתנא אינון א"ל אדרכתא לאו שפיר כתיבא שנכתבה על כל נכסיו של זה ושדות שלו אינן משועבדים לכתובתיך אלא שירש מבעלך א"ל תיזל אדרכתא נישקול מיומא דשלימו ימי אכרזתא עד השתא מיום שמצאתי שדה משדות המת והראתי אדרכתא שבידי לב"ד ושמאוה והכריזו עליה שלשים יום כמשפט. א"ל הני מילי היכא דליכא מעות בדאדרכתא אבל הכא דאדרכתא בטעות כתיבא לא זכית בה עד דמטיא ארעא לידך שהרי מכח האדרכתא שמאוה ב"ד והכריזו והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא שטר שאין בו אחריות גובה מנכסים משועבדים שלא הלוה זה מעות אלא באחריות שיעבד כל נכסיו והסופר טעה והכי נמי ב"ד ציוו לסופר לכתוב אדרכתא הוגנת והוא טעה שלא כתב ואישתמודענא דנכסי אלין דמותנא אינון והכל יודעים שלא נכתבה אלא על ניכסי המת. אמר לה בהא אפי' רבה בר שילא טעי הוא סבר מכדי הני והני דמוקמיה וסבור שתגבה מנכסים שלו ולא היא זימנין דמגבי לה מארעא ואזלה ומשבחה לארעא דא ששמו לה מב"ד ודבעלה מכספא שלא ישביחנה היורש שהוא בטוח שיחזור ויקח את שלו מידה ובתר הכי אמר לה האי לאו דידך הוא שקול דידך והב דידי ואתי לאפוקי לעז על ב"ד שלא עיינו בתקנה זו. אע"ג דאמר לה רבא אחוי לי אדרכתיך לא שרוצה לומד דמכי מטיא אדרכתא לידה אוכלת פירות אלא נתכוון לידע אם נכתבה כדין שאם לא נכתבה כדין אין לה פירות עד שתזכה בקרקע. ואין לומר דהתם רבה גרסינן דא"כ היינו צריכין להגיה רבה גם בפ"ק דמכילתין דפסק אחריות טעות סופר הוא כדקאמר ליה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא:
274
רע״ה[דף ל"ו ע"ב]
אמר רבא הילכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב מאי טעמא דאית ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה:
אמר רבא הילכתא שומר שמסר לשומר חייב לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר חייב מאי טעמא דאית ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה:
275
רע״וופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאם נשבע השומר הראשון פטור דלית ליה טעמא דאביי דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וקסבר רבא דבהאי טעמא פליגי רב ור' יוחנן דלרב לא מצי למימר האיך לא מהימן לי בשבועה ור' יוחנן סבר מצי למימר האיך לא מהימן לי בשבועה והלכה כר' יוחנן דלתרוייהו לית להו טעמא דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב שמעי' מהכא דהיכא דאיכא עדים דנטריה שומר בתרא כי אורחיה ונאנסה לא מחייב שומר קמא לשלומי דהא ליכא שבועה דלימא ליה אנת מהימנת לי בשבועה האיך לא מהימן לי בשבועה ואע"ג דאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כדאמר בפ' כל הגט בהשולח גט ואם אמר לו טול ממנה חפץ זה פלו' הרי זה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. ואמרינן עלה אמר ר' שמעון בן לקיש כאן שנה ר' אין השואל רשאי להשאיל ולא השוכר רשאי להשכיר ה"מ לכתחילה אבל דאיעבד אע"ג דאינו רשאי אי איכא סהדי דלא פשע בה לא מחייבינן ליה דהא גבי השוכר את הפרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה כיון דליכא פשיעותא דהא כדרכה מתה לא מחייב שומר לשלומי מדיליה ואע"ג דהשאילה לאחר וש"מ לא סבירא לן כר' מאיר דאמר כל המעביר מדעת בעלים נקרא גזלן:
276
רע״זוכן רבי' חננאל זצ"ל פסק בפ"ק דבבא קמא דקיימא לן כרבא. ויש שפוסקים באביי משום דפסקינן בשילהי פירקין הלכה כל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב ואי אפשר לומר כן דבכל דוכתא קיימא לן כרבא לגבי אביי בר מיע"ל קג"ם ואין שייך כאן כל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס דלאביי דמפרש טעמ' משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר אפי' למ"ד תחילתו בפשיע' וסופו באונס פטור הכא חייב דנעשה כאומר לו אם תמסור ביד אחר תתחייב בכל אונס שאוכל לתלות שלא היה לה אם היתה בידך והילכך חייב. הילכך קיימא לן כרבא דשומר שמסר לשומר חייב משום דאמר ליה אנת מהימן לי בשבועה והאיך לא מהימן לי בשבועה. מיהו אם היו הבעלים רגילין אצל שומר שני פטור שומר ראשון בשבוע' שומר שני. דהנהו גינאי דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבי ההיא סיבתא יומא חד אפקדוה גבי חד מינייהו שמע קל בי הלולא אפקדינהו גבי ההיא סיבתא עד דאזל ואתא איגנוב מאייהו אתא לקמיה דאב פטריה מאן דחזא סבר משום דשומר שמסר לשומר פטור. ולא היא שאני התם דכל יומא גבי סיבתא הוו מפקדי לה ולא מצי למימר לאביי אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. וכן לרבא לא מצי למימר אנת מהימן לי בשבועה ואיהי לא מהימנא לי הואיל ואינהו גופייהו כל יומא הוו מפקדי גבה דההיא סיבתא:
277
רע״ח[שם]
איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה חייב רבא משמיה דרבה אמר חייב כל דיין דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא לא מיבעיא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דחייב אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב מאי טעמא הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר פטור כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא לא מיבעיא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור דפטור אלא אפי' למ"ד חייב הכא פטור מאי טעמא מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ומודה אביי דאי הדרא לבי מרה ומתה דפטור מאי טעמא דהא הדרא לה ולא הבלא דאגמא קטלה. ומודה רבא דאי גנבה גגב מאגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב מאי טעמא אי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל אית מאן דאמרי הילכתא כאביי. ואע"ג דקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא בהא הילכתא כאביי דהא אמרינן בהדי' הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואנן לא סבירא לן הכי אלא הלכה כרבא דקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. ואע"ג דקיימא לן לקמן תחילתו בפשיעה וסופו באונס ה"מ דנטרינהו כאורחא דהוי נטירותא לענין מידי דפשיעות לענין מידי אחרינא ואיכא אורחא אחריתי דאי עבד לי' לא הוה מטי לי' לאונסא הילכך אע"ג דאיתנהו מיחייב דאמרינן אי לאו דפשע לענין ההוא מידי אחרינא לא הוה מטי ליה להאי אונסא כגון ההוא דאמרי' ההוא דאפקיד זוזי גבי חברי' אותבינהו בצריכא דאורבני ואיגנוב. ואמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא לענין נורא פשיעותא היא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דאי אקברינהו בארעא כדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא הוו מיגנבי ולא מיתליא בהו נורא הילכך מיחייב בגניבה ואע"ג דאניס דאי לאו דפשע לענין נורא לא הוה מיתניסא בגניבה. ומהאי טעמא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דההוא אונסא דגניבה מחמת פשיעה דנורא הוא ולהכי חייב דלא נטרה כדאיבעי ליה אבל הכא אם מתה כדרכה מאי אורחא דאית ליה למיעבד כי היכי דלא ליקטלה מלאך המות. הילכך אע"ג דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מאי טעמא דכתבי' דהיינו טעמא דרבא וטעמא תריצא הוא דליכא עליה פירוכא והילכתא כוותיה ואע"ג דאקשינן עלה דאביי ופריק ההוא פירוקא שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה. ואי דקשיא לך ההיא דגרסינן בפ' השוכר את הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב. וטרף ובא ארי ודרס אין אומרין אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול לעמוד ולהציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אי הכי אימא סיפא אם לאו פטור ואמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב:
איתמר פשע בה ויצאת לאגם ומתה כדרכה אביי משמיה דרבה חייב רבא משמיה דרבה אמר חייב כל דיין דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא לא מיבעיא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דחייב אלא אפי' למ"ד פטור הכא חייב מאי טעמא הבלא דאגמא קטלה. רבא משמיה דרבה אמר פטור כל דיינא דלא דאין כי האי דינא לאו דיינא הוא לא מיבעיא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור דפטור אלא אפי' למ"ד חייב הכא פטור מאי טעמא מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. ומודה אביי דאי הדרא לבי מרה ומתה דפטור מאי טעמא דהא הדרא לה ולא הבלא דאגמא קטלה. ומודה רבא דאי גנבה גגב מאגם ומתה כדרכה בי גנב דחייב מאי טעמא אי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל אית מאן דאמרי הילכתא כאביי. ואע"ג דקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הילכתא כרבא בהא הילכתא כאביי דהא אמרינן בהדי' הילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב. ואנן לא סבירא לן הכי אלא הלכה כרבא דקיימא לן כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם. ואע"ג דקיימא לן לקמן תחילתו בפשיעה וסופו באונס ה"מ דנטרינהו כאורחא דהוי נטירותא לענין מידי דפשיעות לענין מידי אחרינא ואיכא אורחא אחריתי דאי עבד לי' לא הוה מטי לי' לאונסא הילכך אע"ג דאיתנהו מיחייב דאמרינן אי לאו דפשע לענין ההוא מידי אחרינא לא הוה מטי ליה להאי אונסא כגון ההוא דאמרי' ההוא דאפקיד זוזי גבי חברי' אותבינהו בצריכא דאורבני ואיגנוב. ואמר רב יוסף אע"ג דלענין גנבי נטירותא לענין נורא פשיעותא היא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דאי אקברינהו בארעא כדאמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע לא הוו מיגנבי ולא מיתליא בהו נורא הילכך מיחייב בגניבה ואע"ג דאניס דאי לאו דפשע לענין נורא לא הוה מיתניסא בגניבה. ומהאי טעמא אמרינן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דההוא אונסא דגניבה מחמת פשיעה דנורא הוא ולהכי חייב דלא נטרה כדאיבעי ליה אבל הכא אם מתה כדרכה מאי אורחא דאית ליה למיעבד כי היכי דלא ליקטלה מלאך המות. הילכך אע"ג דקיימא לן תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב הכא פטור מאי טעמא דכתבי' דהיינו טעמא דרבא וטעמא תריצא הוא דליכא עליה פירוכא והילכתא כוותיה ואע"ג דאקשינן עלה דאביי ופריק ההוא פירוקא שינויא בעלמא הוא ולא סמכינן עליה. ואי דקשיא לך ההיא דגרסינן בפ' השוכר את הפועלים איתיביה אביי לרבא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר ובא זאב. וטרף ובא ארי ודרס אין אומרין אילו היה שם היה מציל אלא אומדין אותו אם היה יכול לעמוד ולהציל חייב ואם לאו פטור מאי לאו דעל בעידנא דעיילי אינשי לא דעל בעידנא דלא עיילי אינשי אי הכי אימא סיפא אם לאו פטור ואמאי פטור תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא וחייב:
278
רע״טושמעינן מינה דהיכא דתחילתו בפשיעה ואפילו איתניס שלא מחמת הפשיעה חייב ההיא מימרא דאביי ורבא ולא עדיף מהאי מימרא דאית ליה הכא וכבר דחייה רבא. והא מתני' דרועה כפשטא סברא לן דאומדין אותו אם היה יכול להציל חייב ואם לאו פטור ודקא מוקים לה אביי דעל בעידנא דעיילי אינשי וקא מוקים לה רבא דשמע קול ארי ועל שינויי נינהו ולא סמכינן אשינויי אלא בין דעל בעידנא דעיילי אינשי בין על בעידנא דלא עיילי אינשי אם היה יכול להציל אפילו על ידי רועים ומקלות חייב ואם לאו פטור עכ"ל. וכן פסק הרב ר' ברוך מארץ יון דהלכה כרבא וכן סובר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהא דפסקינן לקמן והילכתא תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב דהיינו דוקא שהאונס בא מחמת הפשיעה. ור"ח זצ"ל כתב הכא דהלכה כאביי משום ההיא פיסקא דלקמן וליתא. וכן פי' רבינו יצחק בר אשר זצ"ל דדוקא באונס הבא מחמת הפשיעה חייב אבל האונס הבא שלא מחמת הפשיעה הוי כמו תחילתו וסופו באונס ופטור:
279
ר״פ[דף ל"ז ע"א]
[מתני'] אמר לשנים גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזה מכם או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו. ודמינן בגמרא פקדון אפקדון הא דקתני בסיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא אמר רבא רישא נעשה במי שהפקידו אצלו בשתי כריכות דהוה ליה למידק פי' הואיל וחד גברא מפקיד אצלו הוה ליה בשנים שהפקידו אצלו בשתי כריכות זה שלא בפני זה דהוה ליה למידק מי נפקד אצלו מנה ומי מאתים. הואיל ולא דק הרי פשע בפקדון. הילכך נותן לזה מנה ולזה מנה ומוציאין ממנו בדין ולא בבא לצאת ידי שמים והא דקתני שהודה מפי עצמו דדייקינן מינה שבבא לצאת ידי שמים עסקינן ההיא ארישא קאי אמר לשנים גזלתי אחד מכם וכו' ותלמודא דשני נמי בבא לצאת ידי שמים אגזל ולא אפקדון סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק הואיל שהפקידו אצלו שניהם זה בפני זה הוה ליה כמי שנאמנין זה על זה להפקיד שניהם פקדונותיהם בצרור אחד דלית ליה למידק מה יש לו לזה בתוכו או לחבירו ואע"ג דלאו בכרך אחד הוה. מיהו כיון דהפקידו זה בפני זה גילו בדעתם שלא חשדו זה את זה לומר שמא חבירי יתבע לו המאתים הילכך לא פשע ולא מידי ונותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו או עד שיודה אחד לחבידו שהמאתים שלו ויטול המנה השני:
[מתני'] אמר לשנים גזלתי אחד מכם ואיני יודע איזה מכם או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה ואיני יודע איזהו נותן לזה מנה ולזה מנה שהודה מפי עצמו. ודמינן בגמרא פקדון אפקדון הא דקתני בסיפא שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה וזה מאתים זה אומר מאתים שלי וזה אומר מאתים שלי נותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו אלמא מספיקא לא מפקינן ממונא אמר רבא רישא נעשה במי שהפקידו אצלו בשתי כריכות דהוה ליה למידק פי' הואיל וחד גברא מפקיד אצלו הוה ליה בשנים שהפקידו אצלו בשתי כריכות זה שלא בפני זה דהוה ליה למידק מי נפקד אצלו מנה ומי מאתים. הואיל ולא דק הרי פשע בפקדון. הילכך נותן לזה מנה ולזה מנה ומוציאין ממנו בדין ולא בבא לצאת ידי שמים והא דקתני שהודה מפי עצמו דדייקינן מינה שבבא לצאת ידי שמים עסקינן ההיא ארישא קאי אמר לשנים גזלתי אחד מכם וכו' ותלמודא דשני נמי בבא לצאת ידי שמים אגזל ולא אפקדון סיפא נעשה כמי שהפקידו לו בכרך אחד דלא הוה ליה למידק הואיל שהפקידו אצלו שניהם זה בפני זה הוה ליה כמי שנאמנין זה על זה להפקיד שניהם פקדונותיהם בצרור אחד דלית ליה למידק מה יש לו לזה בתוכו או לחבירו ואע"ג דלאו בכרך אחד הוה. מיהו כיון דהפקידו זה בפני זה גילו בדעתם שלא חשדו זה את זה לומר שמא חבירי יתבע לו המאתים הילכך לא פשע ולא מידי ונותן לזה מנה ולזה מנה והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו או עד שיודה אחד לחבידו שהמאתים שלו ויטול המנה השני:
280
רפ״אוכן הלכה דרב אשי ורבינא נמי אית להו הא דרבא דא"ל רבינא לרב אשי מי אמר רבא כל בשתי כריכות הוה לו למידק והאמר רבא ואיתימא רב פפא הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק פי' שנים שהפקידו זה טלה אחד וזה שנים זה אומר שנים שלי וזה אומר שנים שלי והתם שני כריכות נינהו אפי' הפקידו זה בפני זה דבר הנראה הוא מי הביא אחד ומי הביא שנים דבשלמא גבי כריכות מעות הואיל ואילו צרוריות בידו שוכח מי הפקיד אצלו צרור גדול או הקטן הואיל והפקידו יחד על כן יש לומר דהואיל והפקידו זה בפני זה ולא חשדו זה את זה ולא פשע הנפקד אבל גבי טלאים מילתא מוכח טפי ואין לו לירא שמא חבירו יאמר שלי הם השנים הילכך לנפקד היה לדקדק הואיל ולא דקדק פשע א"ל התם שהפקידו אצל רועה שלא מדעתו הילכך לא פשע ולא מידי:
281
רפ״בהילכך הלכה דכל היכא שהיה לנפקד לדקדק ולא דקדק משלם לכל אחד ואחד וכל היכא שלא היה לו לדקדק אי תפיס יהא מונח עד שיבא אליהו ואי לא תפיס דומיא דרועה מניח ביניהם ומסתלק. וכן פסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כתב דהא דאמר רבא דבשני כריכות הוה ליה למידק היינו שהיה לו לכתוב כל אחד על כיס שלו ורוצה לומר דסמכינן אכתיבה ולא חיישינן שמא פינן ואמר בפ' האשה שהלכה שלום ההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה א"ל הב לי שומשמיי א"ל שקלתינהו והא כן וכן הויין ובחביתא רמיא א"ל לדידך שקליתינהו והני אחרניית' נינהו ואמר רבא חיישי' שמא פינן וא"ל מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי ומי חיישינן לשמא פינן והא אנן תנן מצא כלי וכתב עליו קו"ף קרבן מ"ם מעשר דל"ת דימוע טי"ת טבל תי"ו תרומה שבשעת הסכנה היו כותבין תיו תחת התרומה פי' שגזרו שלא לקיים המצות אלמא לא אמרינן שמא פינן מאותה תבואה שנתן בה בכתיבה אות זה ואלו אחריני א"ל רבינא לרב אשי ולא חיישינן לשמא פינן אימא סיפא ר' יוסי אומר אפילו מצא חבית וכתוב עליה תרומה הרי אלו חולין שאני אומר אשתקד היתה מליאה תרומה ופינה אלא דכולי עלמא חיישנן שמא פינן והכא בהא קמיפלגי מר סבר אי איתא דפנינהו מיגרר הוי גריר ליה היה גורר את האות. ואידך אימור אישתלויי אישתלי. אי נמי לפנחיא שבקיה להצלת פירות שבתוכה הניח בה אות זה ולא גררה כדי שיבדלו בני אדם מהם:
282
רפ״גופסק מו' רבינו אליעזר בן רבינו יואל הלוי זצ"ל הלכה כתנא קמא דלא אמר אישתלויי אישתלי הואיל ולא מחק אותה האות. ומתוך כך פסק שאם כתוב על הבית יין נסך אם אין ידוע לנו בעדות ברורה שהיין כשר מחזקינן ליה באיסור דהלכה כרבי יוסי מחבירו ולא מחביריו כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו גם הוא סובר כדברי הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל דסמכינן אכתיבה שהרי אממונא מייתינן לה:
283
רפ״דהילכך ראובן שהיה לו פקדונות וידוע על האמת שאלו כיסים הן פקדונות בידו אלא שאין ידוע איזה מהם כיס של מי הוא אם יש שם המפקיד כתוב על הכיס סמכינן אכתיבה ומהדרינן ליה. ולא חיישינן לשמא פינן וההיא עובדא דשומשמי דחיישינן שמא פינן היינו בשאר סימניא כגון בחביתא רמיין וכך כך הויין דאימור איתרמויי איתרמי דמאי הוה ליה למעבד אבל גבי כתיבה אי איתא דפניה הוה ליה למחוק האות. ואמרי' לעיל באלו מציאות המוציא סלע בשוק ובא חבירו ואמר שלי הוא אפי' שמו כתוב עליה לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע דאמר אפוקי אפקא ומאיניש אחרינא נפל משמע התם בשאר אבידה דליכא למימר האי טעמא סמכינן אכתיבה והוי סימנא מיהו הא לאו ראיה היא דאיכא למימר היינו דווקא בגוף האבידה דליכא למימר בה פינן. אבל אם מצא כיס מלא מעות וכתוב עליו ראובן דילמא לא הוי סימן דחיישינן שמא פינן. מיהו הלכה למעשה סמכינן אכתיבה כדברי הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל וכדברי מו' רבינו אליעזד בן ר' יואל הלוי זצ"ל:
284
רפ״הביבמות בפרק האשה שהלכה שלום תנן גזל מחמשה ואינו יודע לאיזה גזל וכל אחד ואחד אומר אותי גזל מניח גזילה ביניהם ומסתלק דברי ר' טרפון ר' עקיבה אומר אין זו הדרך מוציאתו מידי עבירה עד שישלם גזילה לכל אחד ואחד ואוקימ' התם מתני' בר' שמעון בן אלעזר דתניא אמר ר' שמעון בן אלעזר לא נחלקו ר' טרפון ור' עקיבה על שלקח מקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזו מהן לקח שמניח דמי מקחו ביניהם ומסתלק על מה נחלקו על שגזל שר' טרפון אומר מניח גזילה ביניהם ומסתלק ור' עקיבה אומר עד שישלם לכל אחד ואחד וקיי"ל הלכה כר' עקיבה מחבירו ובפ' הכותב מסקי דר' טרפון חבירו דר' עקיבה הוה דתנן התם בפ' האשה שהלכה שלום בסמוך אמרה מת בעלי ואחר כך מת חמי תנשא ותטול כתובתה וחמותה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר' טרפון ר' עקיבה אומר אין זו הדרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה לינשא ואסורה לאכול בתרומה ואמר בגמרא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון. ופר"ח זצ"ל משום דגרסי' בפ' הכותב על ר' טרפון שהוא חבירו של ר' עקיבה הוא וקיימא הלכה כר' עקיבה מחבירו לפיכך הוצרך לומר הלכה כר' טרפון:
285
רפ״והכא למדתי מדבריו דכל היכא שנחלקו ר' טרפון ור' עקיבה ולא איתמר הילכתא כר' טרפון דהלכה כר' עקיבה. וכן פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כר' עקיבה וכדאוקימנא דקא תבעי ליה אבל היכא דהוי שמא ושמא אוקימנא ממונא בחזקת מריה. ואפי' איכא עדים שגזל לאחד משנים ואינו יודע מאיזה מהם לא מחייב ר' עקיבה לשלם בדיני אדם לכל אחד ואחד אלא דוקא היכי דתבעי ליה אבל אם בא לצאת ידי שמים שבא מאליו לימלך מה יעשה ולא יענש ודאי אמרינן ליה ידי שמים לא יצאת עד שתתן לשניהם ובהא ר' עקיבה מודה כדמוכח סוגיא דמתני' דהמפקיד. וכן פסקו רבינו יצחק אלפס זצ"ל והרב ר' יצחק אלפס מיימון זצ"ל שהלכה כר"ע כדתבעי ליה שנשבע כל אחד שזה גזלו ושקיל ובבא לצאת ידי שמים חייב לשלם גזילה לכל אחד ואחד ואע"ג דלא קא תבעי ליה אבל בדין היכא דלא תבעי ליה אינו נותן אלא גזילה אחת והן חולקין אותה ביניהם שהרי אין ידוע לאחד מהם שנגזל אלא זה בא והודיעם ולא קנסו חכמים בדבר זה מפני שאין לו תובע. והא דתניא שמניח דמי מקחו ביניהם ומסתלק לא שיניח ביניהם והם יקחו אלא יהו מונחים בידו הדמים או ביד ב"ד עד שיבא אליהו. או עד שיודו זה לזה כדמוכח סוגיא דשמעתין דהמפקיד:
286
רפ״ז[שם]
אמר מר התם דקא תבעי ליה הלה מה טוען רב יהודה אמר הלה שותק ורב מתנה אמר הלה צווח אבל שתיקה כהודאה דמיא. רב יהודה אמר שתיקה דרבא לאו כהודאה דמיא מצי א"ל האי דשתקי לכל חד וחד דאמינא דילמא האי הוא. פי' אליבא דר' טדפון קא בעי דאמר מניח גזילה ביניהם ומסתלק. הלה צווח פי' רש"י זצ"ל אומר לכל אחד איני מכירך:
אמר מר התם דקא תבעי ליה הלה מה טוען רב יהודה אמר הלה שותק ורב מתנה אמר הלה צווח אבל שתיקה כהודאה דמיא. רב יהודה אמר שתיקה דרבא לאו כהודאה דמיא מצי א"ל האי דשתקי לכל חד וחד דאמינא דילמא האי הוא. פי' אליבא דר' טדפון קא בעי דאמר מניח גזילה ביניהם ומסתלק. הלה צווח פי' רש"י זצ"ל אומר לכל אחד איני מכירך:
287
רפ״חפי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלרב מתנה נמי דאמר שתיקה דהכא כהודאה דמיא נמי אי טעין ואמר מה ששתקתי לפי שהייתי מחשב בלבי להכירך אם אתה הוא אותו שגזלתי אם לאו הכי נמי דמהימן אבל אי לא טעין לא טענינן ליה ולרב יהודה טענינן ליה נמי. ופי' דמיכן יש ללמוד דכל היכא שיש לתלות שתיקתו בעבור שמחשב בלבו מה לומר לא אמרינן שתיקה כהודאה דמיא דאמ' לא כך היה כל אדם נתפס בב"ד שאין יכול למהר ולענות אלא הכל לפי מה שבית דין יכולין להבין דעתו של שותק לפי זה דנין:
288
רפ״ט[דף ל"ח ע"א]
המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין ע"י עכברין או ריקבון לא יגע בהן. רשב"ג אומר ימכרם בב"ד מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יתר על חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד פי' בכדי חסרונן כדרך חסרון שאר תבואות כמו שמפורש במשנתינו כדפרי' לקמן :
המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין ע"י עכברין או ריקבון לא יגע בהן. רשב"ג אומר ימכרם בב"ד מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים. אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מחלוקת בכדי חסרונן אבל יתר על חסרונן דברי הכל מוכרן בב"ד פי' בכדי חסרונן כדרך חסרון שאר תבואות כמו שמפורש במשנתינו כדפרי' לקמן :
289
ר״צ[שם ע"ב]
איתמר רב אבא בר יעקב בר אבא אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ור' אסי אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים:
איתמר רב אבא בר יעקב בר אבא אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג ור' אסי אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים:
290
רצ״אפסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכה כרב נחמן דבתרא הוא. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה לא יגע בהן ואע"פ שמתמעטין וחסרין והולכין בד"א כשחסרו חסרון הראוי להן בכל שנה אבל אם חסרו יתר מכדי חסרונן מוכרו בב"ד מפני השב אבידה לבעלים כשהוא מוכרן ימכרם לכהנים בדמי תרומה שמא עשו אותן הבעלים תרומה או תרומת מעשר על פירות אחרות עכ"ל. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב בפירושיו והילכתא כר' יוחנן דביותר מכדי חסרונן כולי עלמא לא פליגי דלית מאן דלא חייש להפסד מרובה ובכדי חסרונן נמי הלכה כרשב"ג דר' יוחנן ושמואל פסקי כוותיה. ירושלמי רבי יוחנן חקוקא אפקיד גבי ר' חייא בר אשי רבה חד דיסקיא מליאה חמץ אתא שאיל ר' אמר ימכר ע"פ ב"ד בשעת הביעור חד בר נש אפקיד גבי ר' חייא בר אשי חד גרב דכותח אתא שאיל לרב אמר ימכר על פי ב"ד בשעת הביעור. וכן הדין כי המפקיד אצל חבירו פירות ונפסד בהו מחמת רקב או כיוצא בו כדי חסרונן ימכרם ע"פ בית דין וישמור לו הדמים עכ"ל:
291
רצ״ב[שם]
המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן ד"ר מאיר וחכמים אומרים עושין להן תקנה ומוכרן בבית דין וכשהוא מוכרן אין מוכרן לעצמו. כיוצא בו גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק כשהן פורטין לאחרים ולא לעצמן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. מאי תקנה עביד להו אמר רב אשי לקנקנו פי' הכלי שהן בתוכו יתקלקל אם ישהא בתוכו במאי קמיפלגי ר' מאיר ורבנן פי' מאחר שמודה ר' מאיר יותר מכדי חסרונן. מר סבר להפסד מרובה חששו כגון יותר מכדי חסרונן דריקבון פירות וקלקול הקנקן דיין והחומץ לא חששו ומר סבר להפסד מועט נמי חששו. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל חזינן לרבוואתא דאוקמי חכמים דברייתא כרשב"ג דמתני' ואפחיתות מהילכתא משום דפסק רב נחמן דהילכתא כחכמים דמתניתין ואנן לא סבירא לן הכי דהא האי דקתני בברייתא יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש ליתא במתני' כל עיקר דהא אמר בגמרא דבתקנת חכמים פליגי ר' מאיר סבר להפסד מרובה חששו דאינון הפירות ביתר מכדי חסרונן והאי יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש כיון דקם קם ולא מיתוסף ביה פסידא הילכך לא יגע בהן ואי משום הפסד קנקנים הפסד מועט ולהפסד מועט לא חששו ורבנן דפליגי עליה סברי להפסד מועט נמי חששו ומזבין ליה להאי יין שהחמיץ ושמן שהבאיש ודבש שהדביש ואע"ג דקם ליה לא מיתוסף ביה פסידא משום תקנת קנקנים דלא ליפסדו והא מלתא ליתא במתני' הילכתא כרבנן דברייתא:
המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש הרי זה לא יגע בהן ד"ר מאיר וחכמים אומרים עושין להן תקנה ומוכרן בבית דין וכשהוא מוכרן אין מוכרן לעצמו. כיוצא בו גבאי צדקה שאין להם עניים לחלק כשהן פורטין לאחרים ולא לעצמן גבאי תמחוי שאין להם עניים לחלק מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמן. מאי תקנה עביד להו אמר רב אשי לקנקנו פי' הכלי שהן בתוכו יתקלקל אם ישהא בתוכו במאי קמיפלגי ר' מאיר ורבנן פי' מאחר שמודה ר' מאיר יותר מכדי חסרונן. מר סבר להפסד מרובה חששו כגון יותר מכדי חסרונן דריקבון פירות וקלקול הקנקן דיין והחומץ לא חששו ומר סבר להפסד מועט נמי חששו. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל חזינן לרבוואתא דאוקמי חכמים דברייתא כרשב"ג דמתני' ואפחיתות מהילכתא משום דפסק רב נחמן דהילכתא כחכמים דמתניתין ואנן לא סבירא לן הכי דהא האי דקתני בברייתא יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש ליתא במתני' כל עיקר דהא אמר בגמרא דבתקנת חכמים פליגי ר' מאיר סבר להפסד מרובה חששו דאינון הפירות ביתר מכדי חסרונן והאי יין והחמיץ שמן והבאיש דבש והדביש כיון דקם קם ולא מיתוסף ביה פסידא הילכך לא יגע בהן ואי משום הפסד קנקנים הפסד מועט ולהפסד מועט לא חששו ורבנן דפליגי עליה סברי להפסד מועט נמי חששו ומזבין ליה להאי יין שהחמיץ ושמן שהבאיש ודבש שהדביש ואע"ג דקם ליה לא מיתוסף ביה פסידא משום תקנת קנקנים דלא ליפסדו והא מלתא ליתא במתני' הילכתא כרבנן דברייתא:
292
רצ״גוכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כדברי חכמים דברייתא:
293
רצ״ד[שם]
איתמר שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו פירוש לקרקעות של שבוי לעובדן ולשומרן עד שיבואו הבעלים ושמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו. כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין פי' ואם יבואו הבעלים קודם שיאכל זה הפירות יטול זה כשאר אריסין ויחזיר השאר ואם יבואו עדים שמת יירש הכל כי פליגי שלא שמעו בו שמת רב אמר אין מודידין דילמא מפסיד להו פי' לא יזבל את הקרקעות ויזרעם ויכחישם תמיד ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שיימינן להו באריס לא מפסיד להו. מותיב ר' אלעזר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם וגו' איני יודע שנשיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מלמד שנשיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם. הוה עובדא בפומבדיתא בשבוי שנשבה ובא יורשו לירד בנכסיו ופשטה רב ששת מהא מתני' אין מורידין א"ל רב עמרם דילמא לירד ולמכור קתני תנא דאין מניחין אבל לעשות לאכול וליטול כאריס שפיר דמי. א"ל בפומדיתא אתית דמעיילא פילא בקופא דמהטא והא דומיא דנשיהם קתני מה התם כלל לא הכא נמי כלל לא:
איתמר שבוי שנשבה רב אמר אין מורידין קרוב לנכסיו פירוש לקרקעות של שבוי לעובדן ולשומרן עד שיבואו הבעלים ושמואל אמר מורידין קרוב לנכסיו. כששמעו בו שמת כולי עלמא לא פליגי דמורידין פי' ואם יבואו הבעלים קודם שיאכל זה הפירות יטול זה כשאר אריסין ויחזיר השאר ואם יבואו עדים שמת יירש הכל כי פליגי שלא שמעו בו שמת רב אמר אין מודידין דילמא מפסיד להו פי' לא יזבל את הקרקעות ויזרעם ויכחישם תמיד ושמואל אמר מורידין כיון דאמר מר שיימינן להו באריס לא מפסיד להו. מותיב ר' אלעזר ממשמע שנאמר וחרה אפי והרגתי אתכם וגו' איני יודע שנשיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא מלמד שנשיהם מבקשות לינשא ואין מניחין אותן ובניהן רוצים לירד לנכסי אביהם ואין מניחין אותם. הוה עובדא בפומבדיתא בשבוי שנשבה ובא יורשו לירד בנכסיו ופשטה רב ששת מהא מתני' אין מורידין א"ל רב עמרם דילמא לירד ולמכור קתני תנא דאין מניחין אבל לעשות לאכול וליטול כאריס שפיר דמי. א"ל בפומדיתא אתית דמעיילא פילא בקופא דמהטא והא דומיא דנשיהם קתני מה התם כלל לא הכא נמי כלל לא:
294
רצ״ה[שם]
מורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא דתניא היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו ולא עוד אלא אפי' שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן והלכו להם למדינת הים ושמעו בהם שמתו. והיורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי נטושין הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן מורישיו כאן והלכו להם למדינת הים ולא שמעו בהם שמתו אמר רשב"ג שמעתי שהנטושים כשבויין והיורד נכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי רטושין הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן ואינו יודע להיכן הלכו פירש"י זצ"ל נכסי נטושין שהנכסים נטושין נכסי רטושים שהנכסים רטושין ולקמן מפרש לה דרטושים משמע שעזבום בעליה מדעתם והלכו להם וכיון דהוו להו לצוות הורידו יורשיי לנכסיי ולא ציוה ש"מ לא ניחא ליה ונטושים שהנטישום בעליהם על כרחם כגון שנשבו והיינו תנאי דרשב"ג סבר מורידין ורבנן סברי אין מורידין. ה"נ נטושין על כרחן:
מורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא דתניא היורד לנכסי שבויין אין מוציאין אותן מידו ולא עוד אלא אפי' שמע שממשמשין ובאין וקדם ותלש ואכל הרי זה זריז ונשכר ואלו הן נכסי שבויין הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן והלכו להם למדינת הים ושמעו בהם שמתו. והיורד לנכסי נטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי נטושין הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן מורישיו כאן והלכו להם למדינת הים ולא שמעו בהם שמתו אמר רשב"ג שמעתי שהנטושים כשבויין והיורד נכסי רטושין מוציאין אותן מידו ואלו הן נכסי רטושין הרי שהיה אביו או אחיו או אחד מן המורישין כאן ואינו יודע להיכן הלכו פירש"י זצ"ל נכסי נטושין שהנכסים נטושין נכסי רטושים שהנכסים רטושין ולקמן מפרש לה דרטושים משמע שעזבום בעליה מדעתם והלכו להם וכיון דהוו להו לצוות הורידו יורשיי לנכסיי ולא ציוה ש"מ לא ניחא ליה ונטושים שהנטישום בעליהם על כרחם כגון שנשבו והיינו תנאי דרשב"ג סבר מורידין ורבנן סברי אין מורידין. ה"נ נטושין על כרחן:
295
רצ״ו[דף ל"ט ע"א]
תנא וכולן שמין להם באריס ואוקימנ' לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו דכיון שהיה שפוי בדעתו ולא ציוהו לירד בנכסיו ש"מ לא ניחא ליה. ורב נחמן דידיה אמר בורח מחמת מרדין הרי הוא כשבוי. פי' שהרג את הנפש ופרסאי הורגים על שפיכות דמים כדאמר בבא קמא מרדין רציחה בלשון פרסי כך מפורש בשערי דרב האיי. וכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והילכתא שבוי שנשבה ובורח מחמת מרדין אע"ג דלא שמעו בהן שמתו מורידין קרובין לנכסיהן אבל נטושין ורטושין אין מורידין עד שישמעו שמתו כשמואל ורב נחמן אבל מטלטלי שבויין ובורח לא מסרי' להו אלא ב"ד מפקדי להו גבי אדם נאמן עד דייתו או עד שישמעו שמתו וכל שכן מטלטלי דנטושין ודטושין עכ"ל. וקשיא לי דהואיל ופסק דמורידין קרוב לנכסי שבוי ה"ה דמורידין לנכסי נטושין דהיינו שבויין כדפרי' דהיינו תנאי. ותו דעל כרחין חד טעמא הוא כדאסקי' מורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא ואייתינא תנאי דאיפליגו בנטושין. ותו דהואיל חד טעמא הוא מאי האי דמסיק וכולן שמין להו כאריס לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל והלא היא דנטושין היינו דשמואל ותו אי לאו חד טעמא הוא קשיא לשמואל מברייתא דר' אלעזר דלית לתשובת עולא כדאמר רב ששת דדומיא דנשיהם קתני ולא משכח שמואל תנא דקאי כוותיה. ונראה בעיני דודאי חד טעמא הוא דרב ושמואל איפליגו בשבוי שתחילת יציאתו על ידי שבי ששבוהו על כרחו ולא שמעו בו שמת דלרב אין מורידין ולשמואל מורידין. וברייתא דשבויין דנטושין ורטושין איירי הכל ביוצא מדעת אלא ששבויין היינו ששמעו בהן שמתו ונטושין לא שמעו בהן שמתו וגם הקרובים לא ידעו ביציאתם ורטושין לא שמעו בהן שמתו אבל הקרובים ידעו ביציאתם והיינו פירוש שלא מדעתו שלא מדעת קרוביהם ועד כאן לא קאמרי רבנן דאין מורידין אלא בנטושין משום שיצא מדעת ולא שמעו בו שמת אבל בשבי גמור שתחילת יציאתו על ידי שבי מודו רבנן דמורידין והיינו תנאי דכולי עלמא ביוצא מתחילה על ידי שבי שמורידין שהרי רטושין לכולי עלמא אין מורידין הואיל וידעו הקרובים את יציאתו הוה ליה לצוות לירד לנכסיו הואיל ולא ציוה ש"מ לא ניחא ליה. והשתא אתי שפיר דבשבוי גמור דהיינו שמתחילתו יצא על ידי שבי קיימא לן דמורידין דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני ותו דרב נחמן דהוא בתרא וקיימא לן כוותיה נמי בדיני ובנטושין הואיל ויצא מדעת הוה ליה לצוות וכ"ש רטושין שידעו בו הקרובים. הילכך קיימא לן כרבנן דאין מורידין קרובין לנכסיהן והשתא שייך שפיר למימר לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל דשמין להם כאריס:
תנא וכולן שמין להם באריס ואוקימנ' לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל שבוי שנשבה מורידין קרוב לנכסיו דכיון שהיה שפוי בדעתו ולא ציוהו לירד בנכסיו ש"מ לא ניחא ליה. ורב נחמן דידיה אמר בורח מחמת מרדין הרי הוא כשבוי. פי' שהרג את הנפש ופרסאי הורגים על שפיכות דמים כדאמר בבא קמא מרדין רציחה בלשון פרסי כך מפורש בשערי דרב האיי. וכתב הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל והילכתא שבוי שנשבה ובורח מחמת מרדין אע"ג דלא שמעו בהן שמתו מורידין קרובין לנכסיהן אבל נטושין ורטושין אין מורידין עד שישמעו שמתו כשמואל ורב נחמן אבל מטלטלי שבויין ובורח לא מסרי' להו אלא ב"ד מפקדי להו גבי אדם נאמן עד דייתו או עד שישמעו שמתו וכל שכן מטלטלי דנטושין ודטושין עכ"ל. וקשיא לי דהואיל ופסק דמורידין קרוב לנכסי שבוי ה"ה דמורידין לנכסי נטושין דהיינו שבויין כדפרי' דהיינו תנאי. ותו דעל כרחין חד טעמא הוא כדאסקי' מורידין קרוב לנכסי שבוי תנאי היא ואייתינא תנאי דאיפליגו בנטושין. ותו דהואיל חד טעמא הוא מאי האי דמסיק וכולן שמין להו כאריס לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל והלא היא דנטושין היינו דשמואל ותו אי לאו חד טעמא הוא קשיא לשמואל מברייתא דר' אלעזר דלית לתשובת עולא כדאמר רב ששת דדומיא דנשיהם קתני ולא משכח שמואל תנא דקאי כוותיה. ונראה בעיני דודאי חד טעמא הוא דרב ושמואל איפליגו בשבוי שתחילת יציאתו על ידי שבי ששבוהו על כרחו ולא שמעו בו שמת דלרב אין מורידין ולשמואל מורידין. וברייתא דשבויין דנטושין ורטושין איירי הכל ביוצא מדעת אלא ששבויין היינו ששמעו בהן שמתו ונטושין לא שמעו בהן שמתו וגם הקרובים לא ידעו ביציאתם ורטושין לא שמעו בהן שמתו אבל הקרובים ידעו ביציאתם והיינו פירוש שלא מדעתו שלא מדעת קרוביהם ועד כאן לא קאמרי רבנן דאין מורידין אלא בנטושין משום שיצא מדעת ולא שמעו בו שמת אבל בשבי גמור שתחילת יציאתו על ידי שבי מודו רבנן דמורידין והיינו תנאי דכולי עלמא ביוצא מתחילה על ידי שבי שמורידין שהרי רטושין לכולי עלמא אין מורידין הואיל וידעו הקרובים את יציאתו הוה ליה לצוות לירד לנכסיו הואיל ולא ציוה ש"מ לא ניחא ליה. והשתא אתי שפיר דבשבוי גמור דהיינו שמתחילתו יצא על ידי שבי קיימא לן דמורידין דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני ותו דרב נחמן דהוא בתרא וקיימא לן כוותיה נמי בדיני ובנטושין הואיל ויצא מדעת הוה ליה לצוות וכ"ש רטושין שידעו בו הקרובים. הילכך קיימא לן כרבנן דאין מורידין קרובין לנכסיהן והשתא שייך שפיר למימר לאתויי הא דאמר רב נחמן אמר שמואל דשמין להם כאריס:
296
רצ״זהילכך נראה בעיני הלכה כדברי הרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל. ולקמן בעובדא דסיבתא פירש"י זצ"ל דהילכתא כרשב"ג דקם ליה שמואל כוותיה:
297
רצ״ח[שם]
אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור ותמרים לגדור זיתים למסוק ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס פי' להכניס דבר המוכן ויהי' שמור לבעלים ואחר כך מורידין קרוב להשביח ליטול בעדים אבל לא מוקמינן אפטרופא לעולם שלא יטול כלום משום דאפטרופא לדיקנני לא מוקמי' מפני שאין ב"ד טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמיע להו והוי אפטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו. וכן הלכה:
אמר רב יהודה אמר שמואל שבוי שנשבה והניח קמה לקצור ענבים לבצור ותמרים לגדור זיתים למסוק ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוטרופוס פי' להכניס דבר המוכן ויהי' שמור לבעלים ואחר כך מורידין קרוב להשביח ליטול בעדים אבל לא מוקמינן אפטרופא לעולם שלא יטול כלום משום דאפטרופא לדיקנני לא מוקמי' מפני שאין ב"ד טורחין לבקש אפוטרופוס לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמיע להו והוי אפטרופוס לדבר מצוה אבל לדיקנני לא שמעי להו. וכן הלכה:
298
רצ״ט[שם]
אמר רב הונא אין מורידין קטן לנכסי שבוי פי' ואפי' הוא ראוי ליורשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להן איש נכרי. ולא קרוב לנכסי קטן הראוי לירש לנכסי קטן לעשות ולאכול דכיון דקטן לא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו ולומ' לחלק ירושתו באו. וטוב להוריד איש נכרי דלא מצי למיטען בהו ירושה ולא שנא אחיו מאביו ולא שנא אחיו מאמו דאין מורידין פן יאמר של אביו היו נכסי מלוג ואביו של קטן שהיה בעל אמי היה מוחזק בהן מחמת שהיה אוכל פירות והוא מת קודם לאמי ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן. דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו האמר נכסים הללו מחמת אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו ויצטרכו לטעון בב"ד ולא שנא ארעתא ולא שנא בתים דאין מורידין ולא אמרי' שהשכנים יעידו עליהם שבאו לחלקו של קטן. ואפי' כתבו שטר חלוקה כשחלקו מתחילה אין מורידין ואע"ג דקיימא לן בריש חזקת הבתים דשטר קלא אית ליה אפילו הכי במילתייהו דיתמי חיישינן טפי:
אמר רב הונא אין מורידין קטן לנכסי שבוי פי' ואפי' הוא ראוי ליורשו דקא מפסיד להו ומוטב שיורידו להן איש נכרי. ולא קרוב לנכסי קטן הראוי לירש לנכסי קטן לעשות ולאכול דכיון דקטן לא ידע למחויי אתי האי קרוב לאחזוקי בהו ולומ' לחלק ירושתו באו. וטוב להוריד איש נכרי דלא מצי למיטען בהו ירושה ולא שנא אחיו מאביו ולא שנא אחיו מאמו דאין מורידין פן יאמר של אביו היו נכסי מלוג ואביו של קטן שהיה בעל אמי היה מוחזק בהן מחמת שהיה אוכל פירות והוא מת קודם לאמי ולא ירשה ואני יורש חציין מחמת אמי. ולא קרוב מחמת קרוב לנכסי קטן כגון קטן שיש לו אח מאב ואותו אח מאב יש לו אח מאם דאיש נכרי הוא אצל קטן אין מורידין אותו אח מאם לנכסי קטן מחמת קורבת אחיו של זה שהוא אח גם לקטן. דאתי לאחזוקי בהו מחמת אחיו האמר נכסים הללו מחמת אחי מאמי הם שנפלו לו מאביו ואלו לחלקו באו ויצטרכו לטעון בב"ד ולא שנא ארעתא ולא שנא בתים דאין מורידין ולא אמרי' שהשכנים יעידו עליהם שבאו לחלקו של קטן. ואפי' כתבו שטר חלוקה כשחלקו מתחילה אין מורידין ואע"ג דקיימא לן בריש חזקת הבתים דשטר קלא אית ליה אפילו הכי במילתייהו דיתמי חיישינן טפי:
299
ש׳ואיתמר משמיה דרב צמח גאון זצ"ל מעות קטן ממנין עליהן אפטרופ' אפי' קרוב הראוי לירש דאמרי' מעיינינן דאינש מעלי ושפו נכסיה ולא פליג רבנן בין קרוב ובין רחוק ואף רב דאמר לא קרוב בנכסי קטן במקרקעי ובתי קאמר ולא מעות. הילכך מעות קטן יהבינן להו אפילו לקרובים. כך כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
300
ש״א[שם ע"ב]
ההיא סיבתא דהוה לה תלת בנאתה אישתבאי איהי וחדא ברתא הנך תרתי בנאתה שכיבא חדא מינייהו ושבקת ינוקא אמר אביי פלגא יהבינן לאחתא ממה נפשך אם מתו שתי השבויות הרי זו יורשת חציו ואם לא מורידין קרוב לנכסי שבוי ואידך פלגא מוקמי' לה אפטרו' ולא מחתינן קטן לגווייהו דילמא לא שכיבא. רבא אמר מיגו דמוקמינן לפלגא מוקמינן נמי לאידך פלגא. לסוף שמעו דשכיבא סיבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא ואידך תילתא יהבינן לאחתא דנקא ואידך דנקא מוקמינן אפטרופא לינוקא. רבא אמר מינו דמוקמינן אפטרופא לינוקא מוקמינן נמי לאידך דנקא והלכה כרבא בתרווייהו:
ההיא סיבתא דהוה לה תלת בנאתה אישתבאי איהי וחדא ברתא הנך תרתי בנאתה שכיבא חדא מינייהו ושבקת ינוקא אמר אביי פלגא יהבינן לאחתא ממה נפשך אם מתו שתי השבויות הרי זו יורשת חציו ואם לא מורידין קרוב לנכסי שבוי ואידך פלגא מוקמי' לה אפטרו' ולא מחתינן קטן לגווייהו דילמא לא שכיבא. רבא אמר מיגו דמוקמינן לפלגא מוקמינן נמי לאידך פלגא. לסוף שמעו דשכיבא סיבתא אמר אביי תילתא יהבינן לאחתא ותילתא יהבינן לינוקא ואידך תילתא יהבינן לאחתא דנקא ואידך דנקא מוקמינן אפטרופא לינוקא. רבא אמר מינו דמוקמינן אפטרופא לינוקא מוקמינן נמי לאידך דנקא והלכה כרבא בתרווייהו:
301
ש״ב[שם]
מרי בר איסק ואמרי לה חנה בר יסק אתא לי' אחא מבי חוזאי א"ל לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא א"ל שפיר קאמר לך שנא' ויכר יוסף את אחיו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן א"ל זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי סהדי ודחילי מיניה דגברא אלמא הוא א"ל לדידיה זיל את אייתי סהדי דלאו אחוך הוא א"ל דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה א"ל הכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך. סוף סוף אתו סהדי ומסהדי ליה א"ל תרתי לא עבדי. לסוף אתו סהדי דאחוה הוא א"ל זיל פלוג ליה א"ל ליפלוג לי נמי מפרדסאי ובוסתני דשתל א"ל שפיר קאמר לך דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע וכן אמר רב השביחו לאמצע א"ל אביי מי דמי התם גדולים גבי קטנים ידעי וקא מחלי הכא מי ידע דמחיל איגלגל מילתא ומטא קמיה דר' אמי א"ל גדולה מזו אמרו שמין להו בעדים השתא דידיה לא יהבינן ליה אהדרוה קמיה דרב חסדא א"ל התם ברשות ב"ד נחית דמורידין קרוב לנכסי שבוי הכא לאו ברשות נחית שכשירד זה לתוכו לא נמלך בב"ד ועוד אם בא לימלך לא היו מורידין אותו דהאי אחוה קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה קמיה דר' אמי אמר להו לא סיימוה קמאי דקטן הוה והודה ר' אמי לרב חסדא:
מרי בר איסק ואמרי לה חנה בר יסק אתא לי' אחא מבי חוזאי א"ל לא ידענא לך אתא לקמיה דרב חסדא א"ל שפיר קאמר לך שנא' ויכר יוסף את אחיו מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן א"ל זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי סהדי ודחילי מיניה דגברא אלמא הוא א"ל לדידיה זיל את אייתי סהדי דלאו אחוך הוא א"ל דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה א"ל הכי דיינינא לך ולכל אלמי חברך. סוף סוף אתו סהדי ומסהדי ליה א"ל תרתי לא עבדי. לסוף אתו סהדי דאחוה הוא א"ל זיל פלוג ליה א"ל ליפלוג לי נמי מפרדסאי ובוסתני דשתל א"ל שפיר קאמר לך דתנן הניח בנים גדולים וקטנים והשביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע וכן אמר רב השביחו לאמצע א"ל אביי מי דמי התם גדולים גבי קטנים ידעי וקא מחלי הכא מי ידע דמחיל איגלגל מילתא ומטא קמיה דר' אמי א"ל גדולה מזו אמרו שמין להו בעדים השתא דידיה לא יהבינן ליה אהדרוה קמיה דרב חסדא א"ל התם ברשות ב"ד נחית דמורידין קרוב לנכסי שבוי הכא לאו ברשות נחית שכשירד זה לתוכו לא נמלך בב"ד ועוד אם בא לימלך לא היו מורידין אותו דהאי אחוה קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. אהדרוה קמיה דר' אמי אמר להו לא סיימוה קמאי דקטן הוה והודה ר' אמי לרב חסדא:
302
ש״גוכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרב חסדא וקשיא דאביי ליתא משום דקטן הוא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן. הילכך אע"ג דלא ידע דנחיל השביח לאמצע אבל גדול ולא ידע דאיתיה דנחיל גביה לא השביח לאמצע. אלא שמין לו בעדים עכ"ל. בפרק יש נוחלין האומר זה אחי אינו נאמן פי' אינו נאמן להורישו עם שאר אחיו ומוקמי' לה בגמ' דקאמרי אחין אין אנו יודעים ופטורין האחין מליתן לו מחלקם. ונראה בעיני דמיירי כגון שמודים שיש להם אח אלא שאינם יודעין אם זה הוא אם לאו ואפי' הכי פטורין. וראיה אני מביא דתנן בפ' האומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי קדשתיה ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן. ואמר רב נחמן ליתן גט ואינו נאמן לכנוס. ורב אסי אמר אף נאמן לכנוס. ואמ' בירושלמי ר' יוחנן אמר נאמן ואין למידין הימנו מהו ואין למידין הימנו אחד משרותיי מכרתי ואיני יודע למי מכרתי ובא אחד ואמר אני לקחתי לא כל הימנו אלמא אף על פי שמודה שמכר על זה להביא ראיה שקנאה. הכי נמי אע"פ שמודי' שיש להם על זה להביא ראיה שהוא אחיהם והא דאצטריך רב חסדא לאתויי קרא דויכר יוסף דשפיר קאמר מרי היינו דאפי' לא מיחזי כשקרן דהואיל ומודה שיש לו אח היאך אי אפשר שאינו מכירו אם לא מטעם שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן דומיא דאחי יוסף אבל היכא שיצא בלא חתימת זקן ובא בלא חתימת זקן אי נמי יצא בחתימת זקן ובא בחתימת זקן מיחזי כרשע ומדקדקין בדינו טפי. אבל אין מוציאין מידו אלא בעדות ברורה או בהודאה שיודה שהוא אחיו. וההיא דפ' הכותב ההוא דאמר נכסיי לטוביה ושכיב ואתא טוביה אמר ר' יוחנן הרי בא טוביה. התם טעמא אחרינא הוא דההוא טוביה לא טעין שהמת צוה ליתן לו אלא שאמר טוביה סתם איזה שיבוא בראשונה ואני הקדמתי לבוא הילכך תנו לי וזכה בדין:
303
ש״ד[שם]
א"ל זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי סהדי ודחילי מיניה דהוא גברא אלמא א"ל זיל את ואייתי סהדי דלאו אחוך הוא א"ל דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה א"ל הכי דיינינ' לך ולכל אלמי חברך סוף סוף אתו משקרי א"ל תרתי לא עבדי. ומיירי שהיה ידוע דמרי בר יסק גברא אלמא הוא דאי לאו הכי וכי כל כמיניה לומר על כל אדם שהוא אלם:
א"ל זיל אייתי סהדי דאחוה את א"ל אית לי סהדי ודחילי מיניה דהוא גברא אלמא א"ל זיל את ואייתי סהדי דלאו אחוך הוא א"ל דינא הכי המוציא מחבירו עליו הראיה א"ל הכי דיינינ' לך ולכל אלמי חברך סוף סוף אתו משקרי א"ל תרתי לא עבדי. ומיירי שהיה ידוע דמרי בר יסק גברא אלמא הוא דאי לאו הכי וכי כל כמיניה לומר על כל אדם שהוא אלם:
304
ש״הופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמיירי כגון שהיו ב"ד שואלים מאותם עדים שהיו אומרים דמסתפי מיני' ולא היו רוצים להתמצע בדבר ולא לא להן ולא לאו דמוכחא מילתא דמסתפי מיניה שאם לא כן לא שבקת חיי לכולהו אלמי דכל אדם שיתבע מן האלם ואומר אית לי סהדי דמסתפי מיניה יהא נאמן להוציא מידו עד שיביא האלם ראיה שאינו חייב לו כלום. אלא ודאי כדפרישית שאמר לו להביא אותם עדים עצמם שאנו רואים שידאים ממנו להעיד עליו שיאמרו שאינו אחיך או שיאמרו שאינם יודעים אם הוא אחיך ואם לאו. והכי מוכח מדמסיק השתא נמי אתו ומשקרי ואי עדים אחריני קאמר אטו משום דמסתפו מיניה הנהו סהדי מיסתפו מיניה כולי עלמא אלא ודאי בהנהו סהדי גופייהו דמיסתפו מיניה קאמר שישקרו לומר שאינו אחיו או אינן יודעין וקאמר תרתי לא עבדי חדא שלא ירצו להעיד האמת אלא שותקים ועוד שיאמרו שקר והיינו תרי דאיכא נמי בשפחה דתנן בפ' שני דכתובות עיר שכבשוה כרכום כל כהנות שבתוכה פסולות אם יש להם עדים אפילו עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנין ואוקמא ר' אשי בשפחה דידה ופרכי' השתא נמי אתיא ומשקרא. ומשנינן תרתי לא עבדא כי הא דמרי בר איסק וכו' פי' שכשאומרת טהורה אני ושפחתי יודעת והשפחה היא שותקת הא חדא ששותקת בקלקולה ועוד שתעיד שקר והוי תרתי ותרתי לא עבד:
305
ש״ו[דף מ' ע"א]
המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונו' כשיחזירם לו אם נפחת מהם כמו שרגילים להתחסר הנפקד פטור כדמפרש והולך. לחיטין ולאורז תשעת חצאי קבין לכור ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן באורז קלוף שנו. לשעורין ולדוחן תשעת קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור. ואמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זרע פשתן בגבעולין שנו. תניא נמי הכי לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ולאורז שאינו קלוף שלשת סאין לכור. הכל לפי המידה הכל לפי הזמן. פי' הכל לפי המידה כן לכל כור וכור כשיעור זה רגילות להתחסר והכל לפי הזמן שיניחם בידו לכל שנה רגילות כך להתחסר. אמר ר"י בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים לאכול בין מהרבה בין מקימאה אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור בלבד פליג אתנא קמא דאמר הכל לפי המידה. תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן הרבה מתפזרות מהן בד"א שעירבן עם פירותיו ונסתפק מהם ולא ידע כמה נסתפק. אבל ייחד לו קרן זוית אומר הרי שלך לפניך ואפי' חסרו כולם לא חייש בעל הבית אלא אומר לו הרי שלך לפניך:
המפקיד פירות אצל חבירו הרי זה יוציא לו חסרונו' כשיחזירם לו אם נפחת מהם כמו שרגילים להתחסר הנפקד פטור כדמפרש והולך. לחיטין ולאורז תשעת חצאי קבין לכור ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן באורז קלוף שנו. לשעורין ולדוחן תשעת קבין לכור לכוסמין ולזרע פשתן שלשת סאין לכור. ואמר רב חייא בר אבא אמר ר' יוחנן זרע פשתן בגבעולין שנו. תניא נמי הכי לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין ולאורז שאינו קלוף שלשת סאין לכור. הכל לפי המידה הכל לפי הזמן. פי' הכל לפי המידה כן לכל כור וכור כשיעור זה רגילות להתחסר והכל לפי הזמן שיניחם בידו לכל שנה רגילות כך להתחסר. אמר ר"י בן נורי וכי מה איכפת להם לעכברים לאכול בין מהרבה בין מקימאה אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור בלבד פליג אתנא קמא דאמר הכל לפי המידה. תניא אמרו לו הרבה אובדות מהן הרבה מתפזרות מהן בד"א שעירבן עם פירותיו ונסתפק מהם ולא ידע כמה נסתפק. אבל ייחד לו קרן זוית אומר הרי שלך לפניך ואפי' חסרו כולם לא חייש בעל הבית אלא אומר לו הרי שלך לפניך:
306
ש״זוכן הלכה כרבנן ואין הלכה כר' יוחנן בן נורי. ודוקא שמדד לו בימות הגורן ומחזיר לו בימות הגורן. אבל מדד לו בימות הגורן והחזיר לו בימות הגשמים אינו מוצא לו חסרונות. מפני שחזרו ותפחו מלחלוחית הנשמים והקור. ונראה בעיני דהואיל שדרכם להתנפח כשיעור החסרונות היכא שהפקיד לו בימות הגשמים והחזיר לו בימוה"ח שמוציא לו כפלים חסרונו' כשיעור חסרונו' שפירשנו. וכשיעור שחזר ונתייבש בימות החמה. ר' יהודה אומר אם היתה מידה מרובה אין יוצא לו חסרונות מפני שמותירית שבימות הגורן כשמפקידין החיטין יבישות ובימי הגשמים כשמחזירים נופחות ובאכילת העכברים אינן נחסרים כך לכל כור וכור דכולי האי לא אכלי העכברים מעשרת כורין הילכך נפיחתן משלמת החסרון המגיע לשני כורין או שלשה שהעכברים אכלו. כמה מידה מרובה עשרת כורין. ירוש' הלין עכבריא רשעיא כי משכחי עיבור סגין לא מסתיהון דאכלין אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון והיינו טעמא דרבנן כדמפרש בירושלמי והא דאמרו לו הרבה אובדות מהן והרבה מתפזרות מהן לדבריו דר' יוחנן אמרו לו כך. ירוש' בדמאי בפ' הקלין שבדמאי ר' פנחס בן יאיר אזל לאלתר חד א"ל עכבריא קאכלי עבורן גזר עליהן וצמתון שריין מצפצפין אמר לון ידעין אתון מה אינון אמרין אמרי ליה לא אמר לון אמרין דלא מתקנן א"ל ערבו ערבון ולא אינכון :
307
ש״ח[שם]
המפקיד יין אצל חבירו וערבו עם יינו יוציא לו שתות שהקנקנים בולעים שתות ר' יהודה אומר חומש ואוקימנא מילתא דת"ק כגון שטחו החביות מבפנים בשעוה כדרך שאנו עושין בזפת דלא בלע קנקן טובא הילכך אינו מוציא לו אלא שתות ור' יהודה כגון דטחו ליה בזפת דבלע טובא הילכך מוציא לו חומש ואע"ג דאיכא לישנא אחרינא דשנינן משום דגרגישתא דהיינו קרקע שעושין ממנה חביות דהא מייצא והלז לא מייצא. אפי' הכי סמכינן אלישנא קמא ומוציא לו חומש לחסרונות בחבית של חרס חדשה שטחו אותה בזפת דמאיזה כח נחייב אותו לשלם ואם טחו אותה בשעוה אינו מוציא לו חסרונות כי אם שתות:
המפקיד יין אצל חבירו וערבו עם יינו יוציא לו שתות שהקנקנים בולעים שתות ר' יהודה אומר חומש ואוקימנא מילתא דת"ק כגון שטחו החביות מבפנים בשעוה כדרך שאנו עושין בזפת דלא בלע קנקן טובא הילכך אינו מוציא לו אלא שתות ור' יהודה כגון דטחו ליה בזפת דבלע טובא הילכך מוציא לו חומש ואע"ג דאיכא לישנא אחרינא דשנינן משום דגרגישתא דהיינו קרקע שעושין ממנה חביות דהא מייצא והלז לא מייצא. אפי' הכי סמכינן אלישנא קמא ומוציא לו חומש לחסרונות בחבית של חרס חדשה שטחו אותה בזפת דמאיזה כח נחייב אותו לשלם ואם טחו אותה בשעוה אינו מוציא לו חסרונות כי אם שתות:
308
ש״ט[שם]
המפקיד שמן לחבירו ועירבו עם שמנו הרי זה מוציא לו חסרונות שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים קנקנים ישנים אינו מוציא לו מה שבלע. ר' יהודה אומר המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה פי' כשם שאמרו שמרים בהמפקיד כך אמרו שמרים בהמוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי לוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרי' למא' לוג ות"ק סבר דאינו מקבל עליו כלום הואיל שמכר לו בעת שהוא שמן מזוקק. ואמר אביי לדברי ר"י המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמרים מותר לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו והיינו טעמא דמקבל לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא עירבו ונתנו לו מזוקק דאמר ליה מוכר אי בעאי לערובי מי לא ערבי השתא נמי קביל לדברי חכמים אסור לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא"ל אי בעי לערובי מי הוה שרי לך השתא נמי לא מקבילנא א"ל רב פפא לאביי אדרבה איפכא מיסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא"ל אחילת לי לדברי ר' יהודה אסור לערב שמרים והיינו טעמא דמקבל דא"ל אי בעאי לערובי לא שרו לערובי לך קבולי לא מקבלת זבון וזבין תגרא אקרי. מדלא מהדר ליה אביי לרב פפא ולא מידי ש"מ דקבלה לדרב פפא ותו לדאביי אתיא בגמגום ובעינא לשנויי ואשינויי לא סמכינן:
המפקיד שמן לחבירו ועירבו עם שמנו הרי זה מוציא לו חסרונות שלשת לוגין שמן למאה לוג ומחצה שמרים לוג ומחצה בלע אם היה שמן מזוקק אינו מוציא לו שמרים קנקנים ישנים אינו מוציא לו מה שבלע. ר' יהודה אומר המוכר שמן מזוקק לחבירו כל ימות השנה הרי זה מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה פי' כשם שאמרו שמרים בהמפקיד כך אמרו שמרים בהמוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי לוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרי' למא' לוג ות"ק סבר דאינו מקבל עליו כלום הואיל שמכר לו בעת שהוא שמן מזוקק. ואמר אביי לדברי ר"י המוכר שמן לחבירו סתם בעת שהוא מזוקק ששקעו ושקטו שמרים מותר לו לערב ולבלבל השמרים המשוקעים שיחזרו ויתערבו ויצאו והיינו טעמא דמקבל לוקח לוג ומחצה שמרים בשלא עירבו ונתנו לו מזוקק דאמר ליה מוכר אי בעאי לערובי מי לא ערבי השתא נמי קביל לדברי חכמים אסור לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא"ל אי בעי לערובי מי הוה שרי לך השתא נמי לא מקבילנא א"ל רב פפא לאביי אדרבה איפכא מיסתברא לדברי חכמים מותר לערב שמרים והיינו טעמא דלא מקבל דא"ל אחילת לי לדברי ר' יהודה אסור לערב שמרים והיינו טעמא דמקבל דא"ל אי בעאי לערובי לא שרו לערובי לך קבולי לא מקבלת זבון וזבין תגרא אקרי. מדלא מהדר ליה אביי לרב פפא ולא מידי ש"מ דקבלה לדרב פפא ותו לדאביי אתיא בגמגום ובעינא לשנויי ואשינויי לא סמכינן:
309
ש״יוהרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל שניהם פסקו הלכה כחכמים הילכך הואיל שאינו מקבל שמרים מותר לערב שמרים כרבנן ואליבא דרב פפא. תנא אחד הלוקח ואחד המוכר שניהם יש להם דין אחד לפקטים דהיינו פסולות גרעינין הצפין על פני השמן דכי היכי דמקבל מפקיד פקטים לוקח נמי מקבל פקטים שאם מכר לו שמן סתם יקבל הימנו פקטים וכגון דקיהיב ליה זוזי בתשרי וקא שקיל מיניה בניסן כמדה בתשרי כשער הדמים של תשרי שהוא בזול וסתם שמנים עכורים וכ"ש אי שקיל מיניה בתשרי אבל אי יהיב ליה זוזי בניסן ושקיל ליה מיניה בניסן כשער של ניסן ביוקר דדרך השמנים להיות מזוקקים בניסן אין הלוקח מקבל פקטים דסתמא שמן צלול קנה:
310
שי״אכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המפקיד אצל חבירו פירות שאינן מדודין וערבן עם פירותיו ולא מדדן הרי זה פושע בעל הפקדון אומר כך וכך היה והשומר אומר איני יודע ישלם בלא שבועה שהרי חייב עצמו בתשלומין ואינו יודע כמה הוא חייב נמצא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ובזה הורו רבותיי ר' יוסף הלוי ורבו. וכן כל השומר שנתחייב לשלם ואומר איני יודע כמה דמים אני חייב לשלם והבעלים אומרים שיודעים כך וכך היו שוים יטלו בלא שבועה והוא שיטענו דבר שהן אמורין בו ויש לשומר להחרים על מי שלוקח ממנו יותר מן הראוי לו. ומנין שהדין כן שהפק' הגע עצמך שהפקיד אצלו כיס מלא מעות ופשע בו. הבעלים אומרים מאתים דינרין היו בו והשומר אומר ודאי היו בו ואיני יודע כמה נמצא זה בטוענו מאתים והודה לו במקצת ואמר השאר איני יודע שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר איני יודע מה היה שמא מרגליות היו בו וכן השומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם שמא זכוכית היה מלא שורת הדין שאני אומר בטענה זו שישבע השומר כתקנת חכמים שאינה ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע בודאי שהיה בו יותר על שוה כך וכך וישלם כמה שהודה בו וכן כל כיוצא בזה. עכ"ל:
311
שי״ב[שם]
המפקיד אצל חבירו חבית ולא ייחדו לה מקום הבעלים וטלטלה נשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו להשתמש בה חייב לצורכה שהיתה מונחת במקום התורפה להשבר פטור. אם משהניחה בין לצורכה בין לצורכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור. מני הא דקתני רישא אם משהניחה נשברה אע"פ שלצורכו נטלה פטור דאמ' משהחזירה הרי היא ברשות בעלים כבתחילה ואינו עליה אלא שומר חנם ופטור על אונסיה ואע"פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה הויא השבה ר' ישמעאל היא דאמר לא דעת בעלים בעינן דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבה אומר צריך דעת בעלים ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה מקים ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא. אי ר' ישמעאל מאי איריא דלא ייחדו אפי' ייחדו נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ייחדו דמקומה היא וכיון דבמקומה החזירה חזרה גמורה היא אלא אפילו לא ייחדו נמי דלאו מקומה היא לא בעינן דעת בעלים. אימא סיפא ייחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור אתאן לרבי עקיבה דאמר בעינן דעת בעלים ואי ר' עקיבה מאי איריא ייחדו כי לא ייחדו נמי לא מיבעיא לא ייחדו דלאו מקומה היא אלא אפילו ייחדו נמי דמקומה היא בעינן דעת בעלים רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבה. אמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. ואוקמ' רב ששת כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות לעלות כדרך סולם ליטול גוזל מקן גבוה ואפילו הכי הויא גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה דקסבר שואל מדעת בעלים גזלן הוי. וסיפא שהניחה במקומה שאינה מקומה היא וכולה ר' ישמעאל דלא בעי דעת בעלים וסתם לן תנא כר' ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים. הילכך הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם. ור' יוחנן הניחה במקומה משמע הילכך לא מיתוקמא מתניתין כר' ישמעאל אלא רישא ר' ישמעאל וסיפא רבי עקיבה וקיימא לן הלכה כר' עקיבה:
המפקיד אצל חבירו חבית ולא ייחדו לה מקום הבעלים וטלטלה נשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו להשתמש בה חייב לצורכה שהיתה מונחת במקום התורפה להשבר פטור. אם משהניחה בין לצורכה בין לצורכו פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור. מני הא דקתני רישא אם משהניחה נשברה אע"פ שלצורכו נטלה פטור דאמ' משהחזירה הרי היא ברשות בעלים כבתחילה ואינו עליה אלא שומר חנם ופטור על אונסיה ואע"פ שלא הודיע לבעלים לומר נטלתיה והחזרתיה הויא השבה ר' ישמעאל היא דאמר לא דעת בעלים בעינן דתניא הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבה אומר צריך דעת בעלים ואם לא הודיעם חייב באחריותם אם מת או נגנב דמדשקליה מקים ליה ברשותיה והשבה בלא ידיעה לאו השבה היא. אי ר' ישמעאל מאי איריא דלא ייחדו אפי' ייחדו נמי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא ייחדו דמקומה היא וכיון דבמקומה החזירה חזרה גמורה היא אלא אפילו לא ייחדו נמי דלאו מקומה היא לא בעינן דעת בעלים. אימא סיפא ייחדו לה בעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצורכו חייב לצורכה פטור אתאן לרבי עקיבה דאמר בעינן דעת בעלים ואי ר' עקיבה מאי איריא ייחדו כי לא ייחדו נמי לא מיבעיא לא ייחדו דלאו מקומה היא אלא אפילו ייחדו נמי דמקומה היא בעינן דעת בעלים רישא ר' ישמעאל וסיפא ר' עקיבה. אמר ר' יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. ואוקמ' רב ששת כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות לעלות כדרך סולם ליטול גוזל מקן גבוה ואפילו הכי הויא גזילה למיקם ברשותיה עד דעביד השבה דקסבר שואל מדעת בעלים גזלן הוי. וסיפא שהניחה במקומה שאינה מקומה היא וכולה ר' ישמעאל דלא בעי דעת בעלים וסתם לן תנא כר' ישמעאל דלא בעינן דעת בעלים. הילכך הוה ליה סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא והלכה כסתם. ור' יוחנן הניחה במקומה משמע הילכך לא מיתוקמא מתניתין כר' ישמעאל אלא רישא ר' ישמעאל וסיפא רבי עקיבה וקיימא לן הלכה כר' עקיבה:
312
שי״גופסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל כר' יוחנן דמוקמה בתרי תנאי ופסק דהלכה כר' עקיבה דאמר בעינן דעת בעלים. דר' עקיבה ור' ישמעאל הלכה כר' עקיבה. ושלהי פרקין אמר ר' יוחנן הלכה כר' עקיבה לעולם מאי לעולם דאהדרה לדוכתא ואיתבר לאפוקי מדר' ישמעאל דאמר לא בעינן דעת בעלים קמ"ל דבעינן דעת בעלים. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כדברי ר' עקיבה ואוקימנא בהגוזל בתרא פלוגתייהו בשומר שגנב מרשותו כגון שולח יד בפקדון שברשותו שנקרא גזלן וכגון המפקיד חבית אצל חבירו וכיוצא בו דר' ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ור"ע סבר כלתה שמירתו דכיון שנעשה גנב לא מהימן להו לבעלים הילכך הוה ליה גונב שלא מדעת וצריך דעת בעלים כדרב חסדא דאמר שלא לדעת צריך דעת בעלים ולא אמרי' סגי בדעת שומר. והא איהו ידע בחזירתו. ר' ישמעאל סבר עדיין הוא שומר עליה וסגי בדעת דידיה. אבל הגונב מרשות בעלים תנן התם בהגוזל בתרא הגונב טלה מן העדר והחזירו ומת או נגנב חייב באחריותו לא ידעו הבעלים לא בגניבתו ולא בחזירתו ומגו את הצאן והיא שלימה פטור מלשלם. אמר רב לדעת שהכירו הבעלים שנגנב מהן טלה צריך שיודיעם כשמחזירם ואם לא מודיעם אע"ג דמנו את הצאן והיא שלימה אכתי חייב באחריותו דכיון דידעו הויא לה גזילה גמורה ובעי השבה מעלייתא. שלא לדעת שלא הכירו הבעלים קודם חזרה שתהא צאנם חסירה כלום ולאחר חזרה מנו את הצאן והיא שלימה פוטרו מנין זה מלשלם. וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה פטור אסיפא. ושמואל אמר בין לדעת בין שלא לדעת מנין פוטר. וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה אכולה. ור' יוחנן אמר לדעת מנין פוטר שלא מדעת אפי' מנין לא בעי וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה פטור ארישא. ורב חסדא אמר לדעת מנין פוטר שלא לדעת צריך דעת בעלים וכי קתני מנו את הצאן והיא שלימה ארישא. אמר רבה מאי טעמא דרב חסדא בשלמא טעמא דכולהו ניחא דעדיף להו לדעת משלא לדעת ועוד מתניתין ניחא להו לתרוצי כוותייהו טפי. משום דאנקטה נגרי ברייתא. לימא כתנאי הגונב טלה מן העדר וסלע מן הכיס למקום שגנב יחזיר דברי ר' ישמעאל ר' עקיבה אומר צריך דעת בעלים. סברוה דכולי עלמא אית להו דר' יצחק דאמר אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה מאי לאו סלע בדעת קא מיפלגי וכפלוגתא דרב ושמואל דידעו הבעלים בגניבתו וקאמר ר' ישמעאל מנין פוטר כשמואל דאמר לדעת מנין פוטר ור' עקיבה כרב דאמר לדעת צריך דעת. ובטלה שלא לדעת קמיפלגי ובפלוגתא דרב חסדא ור' יוחנן דר' ישמעאל דאמר למקום שגנב יחזיר כר' יוחנן דאמר שלא מדעת מנין לא צריך ור' עקיבה כרב חסדא דאמר שלא מדעת צריך דעת. אמר רב זביד משמיה דרבא בגונב מרשות בעלים דכולי עלמא לא פליגי דסבירא להו כרב חסדא כדמפרש טעמא משום דאנקטה נגרי ברייתא והכא בשומר שגנב מרשותו עסקינן דר' ישמעאל סבר לא כלתה שמירתו ורבי עקיבה סבר כלתה שמירתו כדפרישית לעיל. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כרב חסדא דהא רבה כוותיה סבירא ליה ועוד דטעמא דיליה סביר' ליה ומסתברא והני מילי בבעלי חיים משום דאנקיט להו נגרי ברייתא. במידי דלאו בעלי חיים לא פליג:
313
שי״דהילכך קיימא לן הילכתא כר' יוחנן דאמר לדעת מנין פוטר. שלא לדעת אפי' מנין לא צריך עכ"ל. והכי משמע דהלכה כרב חסדא בבעלי חיים דהא אוקימנא כולי עלמא כרב חסדא וכי נמי מוקמית לה בתנאי קאי ר' עקיבה כוותיה. וכן פסק הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל בגונב מרשותו כר' עקיבה דאמר בעינן דעת בעלים ובגונב מרשות בעלים דבר שאינו בעלי חיים כר' יוחנן ודבר שהוא בעלי חיים כרב חסדא הכל כדברי רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
314
שי״ה[דף מ"א ע"א]
איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד שחייבו הכתוב עליו אפי' נאנסה כדכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת י"י תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו. הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבועתה צריכה חסרון לא הוי שליחות יד כל זמן שלא חסרה ולא קמה ברשותיה להתחייב באונסיה. ומסקנא דרב ור' יוחנן סברי צריכה חסרון ולוי ור' יוסי בן נהוראי ורבא סברי אינה צריכה חסרון:
איתמר רב ולוי חד אמר שליחות יד שחייבו הכתוב עליו אפי' נאנסה כדכתיב ומת או נשבר או נשבה שבועת י"י תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו. הא שלח נתחייב שוב במיתתה ובשבועתה צריכה חסרון לא הוי שליחות יד כל זמן שלא חסרה ולא קמה ברשותיה להתחייב באונסיה. ומסקנא דרב ור' יוחנן סברי צריכה חסרון ולוי ור' יוסי בן נהוראי ורבא סברי אינה צריכה חסרון:
315
שי״והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל וכן רבי' יצחק אלפס זצ"ל שניהם פסקו דשליחות יד אינה צריכה חסרון דרבא דהוא בתרא הכי סבירא ליה:
316
שי״ז[דף מ"ב ע"א]
אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. אמר רבה(") ומודה שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוה רבנן. ולא היינו בין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה דא"כ מילתא דפשיטא הוא דפטור דהיאך יחפור גומא בספק שבת. ותו היאך יקבל הפקדון. הילכך האי בין השמשות היינו מחצי היום ולמעלה שמתחיל היום להעריב מפני שצריך לעשות בצורכי שבת לא אחמור עליה רבנן דהא אסרינן ליה נמי במלאכה בפ' מקום שנהגו וה"ה בערבי ימים טובים או לכל היותר אם החמירו עליו היינו עד שעה תשיעית אבל משעה תשיעית ומחצה דהוי שעת המנחה אינו חייב לחפור בקרקע. אבל קודם חצי היום חייב לקבור בקרקע ואם לא קבר בקרקע ונגנבו הרי זה פושע וחייב ובפר"ח לא נמצא בין השמשות ואפי' הכי נראה בעיני שיודה דקודם חצי היום צריך לקוברו ואם לא קוברן פושע הוא וכשקוברן בקרקע מעמיקם טפח בקרקע כדאמר רפרם מסיכרא מסתברא טפח. וכן פסקו הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כרפרם דאמר מסתברא טפח:
אמר שמואל כספים אין להם שמירה אלא בקרקע. אמר רבה(") ומודה שמואל בערב שבת בין השמשות דלא אטרחוה רבנן. ולא היינו בין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה דא"כ מילתא דפשיטא הוא דפטור דהיאך יחפור גומא בספק שבת. ותו היאך יקבל הפקדון. הילכך האי בין השמשות היינו מחצי היום ולמעלה שמתחיל היום להעריב מפני שצריך לעשות בצורכי שבת לא אחמור עליה רבנן דהא אסרינן ליה נמי במלאכה בפ' מקום שנהגו וה"ה בערבי ימים טובים או לכל היותר אם החמירו עליו היינו עד שעה תשיעית אבל משעה תשיעית ומחצה דהוי שעת המנחה אינו חייב לחפור בקרקע. אבל קודם חצי היום חייב לקבור בקרקע ואם לא קבר בקרקע ונגנבו הרי זה פושע וחייב ובפר"ח לא נמצא בין השמשות ואפי' הכי נראה בעיני שיודה דקודם חצי היום צריך לקוברו ואם לא קוברן פושע הוא וכשקוברן בקרקע מעמיקם טפח בקרקע כדאמר רפרם מסיכרא מסתברא טפח. וכן פסקו הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כרפרם דאמר מסתברא טפח:
317
שי״חהילכך צריך להעמיקם כדי שיתנו עליהם עפר טפח. ואי שהה למוצאי שבת שיעור למיקברינהו ולא קברינהו חייב והיינו ששהה שיעור למיקברינהו אחר שבאו מבית הכנסת ואחר שהבדיל דקודם לכן אסור במלאכה כדאמרי' בירושלמי פ"ק דתענית ובפ' מקום שנהגו נשיא דנהגין דלא למעבד עובדא מפקי שובתא אינו מנהג עד דפני סידרא מנהג פי' סדר קדושה ואפילו הבדיל מנהג כשר שלא לעשות מלאכה עד שיתפלל סדר קדושה וכל תפלת מוצאי שבת הואיל וכן לא אטרחוה רבנן עליה לענין פקדון. ואי צורבא מרבנן הוא המפקיד שהוא זהיר במצות הבדלה על הכוס אמר השומר דילמא מיבעי ליה זוזי לאבדלתא להכי לא קברינהו ומגנבו פטור. ואי ידוע דאית ליה יין בביתו למפקיד אע"ג דהמפקיד הוא צורבא מרבנן הוא חייב. וכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הכספים והדינרים אין להם שמירה אלא שיטמינם בקרקע ויתן עליהם טפח עפר או יטמינם בכותל בטפח הסמוך לשמי קורה אבל לא באמצע הכותל שמא יחפרו שם הגנבים ויגנבו אפי' נעל עליהם כראוי בתיבה או החביא אותם במקום שאין אדם מכירו ולא מרגיש בו הרי זה פושע וחייב לשלם. הורו מקצת המבינים שהוא הדין לכל דבר שמשאו קל ואין הקרקע מאבדת אותו במהרה כגון לשונות של זהב ואבנים טובות שאין להם שמירה אלא בקרקע ולזה דעתי נוטה עכ"ל. וכן דעתי נוטה דאע"ג שהוא שומר כספים של עצמו בתיבה סגורה כספים של אחרים אינו רשאי לשמור אלא בקרקע ואם לא עשה כן הרי הוא פושע. אבל אם התנה עמו על מנת שישמור כמו של עצמו הרי זה מניחו במקום שמניח את של עצמו ופטור. והיכא דשכיחי גשושאי שמגששין בקרקע בשפודין של ברזל להכיר מקום שתחתיו חלל אין להם שמירה אלא בשמי קורה דהיינו בגג שתחתיו. והיכא דאיכא גשושאי ואיכא נמי פרומאי דהיינו שוברי התקרה אין להן שמירה אלא ביני דיכי דהיינו בין שורת הבנין בכותל. והיכא דאיכא גשושאי ופרומאי ואיכא נמי טפוחאי שמטפחין בכותל לידע אם יש חלל אין להם שמירה אלא או בטפח סמוך לקרקע או בטפח סמוך לשמי קורה וכולן בכותל. והיכא דליכא לא גשושאי ולא פרומאי ולא טפוחאי אין להם שמירה אלא בקרקע דוקא אם הניחם שלא בקרקע הוי פשיעה ומיחייב אבל היכא דהניחם בקרקע ונגנבו שומר חנם פטור אבל שומר שכר חייב דאין זה אונס וכן מוכח בריש הכונס ולקמן בריש הכונס דלא משכח גניבה באונס בשום ענין אלא בטוען טענת לסטים מזויין. ותמיה גדולה היא זאת דאטו אם הניח כספים בעומק מאה אמה שאי אפשר לגונבם אלא במחילות שתחת הקרקע לא יחשב זה אונס לפטור בו שומר שכר כמו שאנו פוטרים אותו בליסטים מזויין דמה היה לו לעשות יותר. (אמר המעתיק דיבור זה לא נשלם, ונעתק כמו שנמצא):
318
שי״ט[שם]
המפקיד מעות אצל חבירו ררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים ולא נעל בפניה' כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים. ואמרי' בגמ' הא אם שומר כדרך השומרים פטור בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרים אבל צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד אמר רבא אמר ר' יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורין יהיו בידך. הילכך האי גברא אע"ג דצררן והפשילן לאחוריו הואיל ושלא תפש בידו הוי פושע ודוקא שהפשילן לאחוריו אבל לפניו לא הוי פושע דלא בעינן שיהיו בידו הואיל שהם קשורים על פניו. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח על ידו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורין ומונחים בידו או קשורין כראוי על בטנו כנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרם בדרך זאת אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה שכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב עכ"ל. ודוקא שמסר לבנו ובתו הקטנים הוי פשיעה אבל אם מסר לבנו ובתו הגדולים או לאנשי ביתו הגדולים הנאמנים לו לא הוי פושע כדאמ' בגמ' ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה שלים כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה אמרה לא אמר לי דלאו דידיה הוו דאקברינהו א"ל אמאי לא אמרת לה אמר כל שכן דכי אמינא דדידי הוו טפי מיזדהרא בהו. אלא אמר רבא משתבע איהו דאינהו זוזי דאשלמינהו לאימיה ומשתבע אימיה דאינהו זוזי דאותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור. פי' רש"י זצ"ל דכל המפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרו לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד. הרי משמע כל אנשי ביתו ולאו דוקא אשתו ובניו:
המפקיד מעות אצל חבירו ררן והפשילן לאחוריו או שמסרן לבנו ובתו הקטנים ולא נעל בפניה' כראוי חייב שלא שמר כדרך השומרים. ואמרי' בגמ' הא אם שומר כדרך השומרים פטור בשלמא כולהו שלא שמר כדרך השומרים אבל צררן והפשילן לאחוריו מאי הוה ליה למיעבד אמר רבא אמר ר' יצחק אמר קרא וצרת הכסף בידך אע"פ שצרורין יהיו בידך. הילכך האי גברא אע"ג דצררן והפשילן לאחוריו הואיל ושלא תפש בידו הוי פושע ודוקא שהפשילן לאחוריו אבל לפניו לא הוי פושע דלא בעינן שיהיו בידו הואיל שהם קשורים על פניו. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המפקיד אצל חבירו כספים בדרך להוליכם לביתו או ששלח על ידו מעות ממקום למקום צריכין שיהיו צרורין ומונחים בידו או קשורין כראוי על בטנו כנגד פניו עד שיגיע לביתו ויקברם כראוי ואם לא קשרם בדרך זאת אפי' נאנסו חייב לשלם שהרי תחלתו בפשיעה שכל שתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב עכ"ל. ודוקא שמסר לבנו ובתו הקטנים הוי פשיעה אבל אם מסר לבנו ובתו הגדולים או לאנשי ביתו הגדולים הנאמנים לו לא הוי פושע כדאמ' בגמ' ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב אמר רבא היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה שלים כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד נימא לה לאימיה אמרה לא אמר לי דלאו דידיה הוו דאקברינהו א"ל אמאי לא אמרת לה אמר כל שכן דכי אמינא דדידי הוו טפי מיזדהרא בהו. אלא אמר רבא משתבע איהו דאינהו זוזי דאשלמינהו לאימיה ומשתבע אימיה דאינהו זוזי דאותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור. פי' רש"י זצ"ל דכל המפקיד על דעת שלא יהא שומר נמנע מלמוסרו לאנשי ביתו הגדולים ונאמנים לו הוא דמפקיד. הרי משמע כל אנשי ביתו ולאו דוקא אשתו ובניו:
319
ש״כוכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כל המפקיד אצל בעל הבית בין כלים בין מעות על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הגדולים הוא מפקיד אבל אם מסרו לבניו ובנותיו הקטנים או לעבדיו בין גדולים בין קטנים או לאחד מקרוביו שאינן עמו שרויין בבית וסמוכין על שלחנו ואין צריך לומר אם מסרן לאחר הרי זה פושע וחייב לשלם אלא א"כ הביא השומר השני ראיה שלא פשע. מעשה באחד שהפקיד מעות אצל חבירו מסרו השומר לאמו וכו' מכאן אתה למד שהשומר שמסר לאשתו ובניו והודיען שהוא פקדון ולא שמרן כדרך השומרים שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור שכל המפקיד על דעת אשתו ובניו ובני ביתו הוא מפקיד עכ"ל. ורבינו תם זצ"ל פי' דלא אמרי' על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד אלא לענין דלא מצי למימר ליה אנת מהימנת לי בשבועה ולא הם אלא מישתבע אינהו ופטור. אבל פשעו הם ואין להם מה לשלם חייב הוא לשלם. והא דקאמר נימא ליה לאימיה שלים לא משום דפטור בה אם אין לה מה לשלם אלא דינא איירי אי מיחייבא לשלם לבנה או לא דאי לא תימא הכי כל פקדונות שאדם מפקיד לחבירו ימסרם לאשתו ותאכלם ולא יחזיר והא דריש הכונס דתנן מסרה לרועה נכנס הרועה תחתיו ואוקמה רבא מאי מסרה לרועה דקתני דמסרא רועה לכרזיליה דאורחא דרעיא למימסר לכרזיליה מדקתני נכנס תחתיו משמע שהרועה פטור לגמרי משום דרכיה דרועה למימסר לכרזיליה. יש לומר דלא למיפטר לגמרי קאמר אלא כלומר דלא חשיב שומר שמסר לשומר. מיהו לישנא משמע שנסתלק הרועה ונפטר כדמסיק התם נכנס רועה תחתיו דשומר ושומר קמא איפטר ליה לגמרי הכי נמי כדאוקי' שמסרה לכרזיליה יש לפרש נכנס תחתיו כרזילא ונסתלק הרועה ופטור. וכן פר"ח זצ"ל דמאחר דמסר לכרזילי' נפטר הרועה ודין בעל הבהמה עם כרזילא. הילכך נראה בעיני כדברי הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל שהשומר שמסר לאשתו או לבני ביתו והודיען שהוא פקדון ולא שמרו כדרך השומרים שהן חייבין לשלם לבעל הפקדון ובעל הבית פטור:
320
שכ״אאבל אני שאלתי למורי הרב ר' שמשון דכוסי זצ"ל ואמר לי הלכה למעשה מדברי ר"ת זצ"ל. וההיא דהכונס נראה בעיני דלא קשיא דאע"ג דהתם פטור לגמרי היינו כדפר"ח זצ"ל דהתם מילתא דברירה היא וכל מאן דמסר לרועה אדעתא דמסר הוא לכרזיליה שהרועה הגדול מקבל מבני אדם ויש לו אחרים תחתיו שימסור להן ויוצאין ומרעין אותן ביער ולפיכך אין יכול לטעון אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דהואיל ויודע שהרועה הגדול אינו מרעה אותן בעצמו אלא אותם שתחתיו הוה ליה כאילו עצמו בעל הבהמה מסר בידם הואיל שיודע בודאי שהרועה הגדול ימסור בידם. אבל הכא נהי שעל דעת כן מפקיד שלא ימנע מלמסור הפקדון ליד אשתו ובניו ובנותיו ואנשי ביתו מ"מ רוב פעמים דרכן של בני אדם בעצמו לשמור הפקדון וסבור המפקיד שבעצמו ישמור מ"מ אם ירצה למסור לאשתו ובניו הרשות בידו הילכך אהני מה שרשות בידו למסור בידם שאין המפקיד יכול לומר לא מהימני לי בשבועה ואהני מה שעצמו ישמור שאם אין להם במה לשלם שהנפקד עצמו חייב לשלם היכא שפשעו ולא שמרו כדרך השומרים. הילכך מישתבע הנפקד שאותם מעות עצמן שהפקידו בידם מסרם לאשתו ובניו דהיינו שבועת שומרים שלא פשע וכן אמו או אשתו מישתבעי דאותבינ' בקרטליתא ואיגנוב ופטירי אבל לא מחייבי לישבע שלא אמר להם דלאו דידי' נינהו דמי יזקיקם לידי שבועה זו על כרחין אין המפקיד יכול לטעון אלא שמא אמר להם שהם פקדון והם טוענים בודאי ובברי שלא אמר להם:
321
שכ״ב[שם ע"ב]
ההוא אפטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נידייניה דיינא להאי דינא נימא ליה לאפטרו' שלים אמר לבקרא מסרתיה נימא ליה לבקרא שלים אמר בהדי תורא אוקימתיה אוכלא שדאי ליה ולא הוה ידענא דלא אכל. מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא ליתמי הכי נמי הכא במאי עסקינן דליכא פסידא ליתמי דאשבוחה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה אלא מאי דקטעין מריה דתורא דאמר איבעי להו לאודועי מאי מודען ליה מידע ידע דמקח טעות. דעבד בספסירא דזבין מהכא וזבין להכא משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול:
ההוא אפטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא ולא הוה ליה ככי ושיני למיכל ומית אמר רמי בר חמא היכי נידייניה דיינא להאי דינא נימא ליה לאפטרו' שלים אמר לבקרא מסרתיה נימא ליה לבקרא שלים אמר בהדי תורא אוקימתיה אוכלא שדאי ליה ולא הוה ידענא דלא אכל. מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני אי איכא פסידא ליתמי הכי נמי הכא במאי עסקינן דליכא פסידא ליתמי דאשבוחה למריה דתורא ושקלי יתמי זוזי מיניה אלא מאי דקטעין מריה דתורא דאמר איבעי להו לאודועי מאי מודען ליה מידע ידע דמקח טעות. דעבד בספסירא דזבין מהכא וזבין להכא משתבע איהו דלא הוה ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול:
322
שכ״גפי' רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל דלא פשע אפטרופו' במאי דזבן להו תורא דהא אמרי' בפ' הניזקין דאפילו למכור שדות ולמיזבן תורי שרי וכגון שמכרו לרידיא דאי לאו הכי מצי למימר הוה לך למישחטיה כדשמואל דאמר פ' הפרה ובפ' המוכר פירות גבי מוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אי נמי סתם יתמי בגברא דזבין לרידיא אי נמי אפי' מכרו לשחיטה בעינן שיוכל להשהות ארבעה או חמשה ימים או עד יומא דשוקא דליזבניה לבישריה וזה לא היה יכול להחיות כלל דלא הוה ליה ככי ושיני כלל והאי דקא משלם בקרא דמי שור בזול לא כמו שפי' הקונטרס דפשרה היא אלא דינא הוא דאין השור שוה יותר דאי אפשר להמתין עד יומא דשוקא. וכתב רבי' אבי העזרי זצ"ל וכן הדין באדם המפקיד דבר לחבירו ונתנו לאשר על ביתו ונרקב אם פשע מחוייב לשלם שהיה לו להודיעו שהיה מתקלקל כמו בכאן שהיה לו להודיעו שאינו אוכל. ונראה לי דהאי אם פשע טעות סופר הוא דפשיטא אם נרקבו בפשיעתו חייב לשלם דמזיק גמור הוא אלא אפילו נרקב מעצמו הואיל ולא הודיעו חייב שזו היא פשיעתו שלא הודיעו:
323
שכ״ד[שם]
ההוא גברא דאפקיד כשותא לגבי חבריה הוה לדידי' נמי כריא דכשותא אמר לי' לסרסיא מהא רמי אזל רמא מאידך. אמר רב עמרם היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה שלים אמר אמרי ליה מהא רמי נימא לסרסיא שלים אמר לי' לא אמר לי מהא רמי ומהא לא תירמי ואי דשהה שיעור דלאתויי ליה ולא אייתי גלי דעתיה דניחא ליה בדלא שהה והא קא משתרשי ליה רב סמא בריה דרבא אמר דהוה שיכרא חלא אמר רב אשי בכיסי ומשלם ליה דמי כיסיה פירש"י זצ"ל דמי כישות של קוצים לפי מה שהשביח וא"ת פשיטא היה לו לשלם יותר ממה שהם שוים יותר שראויים למאכל בהמה כדאמר בריש המוציא יין מאי טעמא גמל זוטרא גנובתיה משום דאכיל כיסי כי היכי דלא ליפסדינהו. ופר"ח זצ"ל כיסי כשות שאינה מתוקנת שעדיין צריכה ריכות ותיקון ובדבר מועט היו יכולין לתקנה מתחילה קודם שהטילוה לשכר'. וכתב רבינו אבי העזרי זצ"ל והילכתא כרב אשי דאוקמא בכיסי ומשלם ליה דמי כיסיה:
ההוא גברא דאפקיד כשותא לגבי חבריה הוה לדידי' נמי כריא דכשותא אמר לי' לסרסיא מהא רמי אזל רמא מאידך. אמר רב עמרם היכי נידיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה שלים אמר אמרי ליה מהא רמי נימא לסרסיא שלים אמר לי' לא אמר לי מהא רמי ומהא לא תירמי ואי דשהה שיעור דלאתויי ליה ולא אייתי גלי דעתיה דניחא ליה בדלא שהה והא קא משתרשי ליה רב סמא בריה דרבא אמר דהוה שיכרא חלא אמר רב אשי בכיסי ומשלם ליה דמי כיסיה פירש"י זצ"ל דמי כישות של קוצים לפי מה שהשביח וא"ת פשיטא היה לו לשלם יותר ממה שהם שוים יותר שראויים למאכל בהמה כדאמר בריש המוציא יין מאי טעמא גמל זוטרא גנובתיה משום דאכיל כיסי כי היכי דלא ליפסדינהו. ופר"ח זצ"ל כיסי כשות שאינה מתוקנת שעדיין צריכה ריכות ותיקון ובדבר מועט היו יכולין לתקנה מתחילה קודם שהטילוה לשכר'. וכתב רבינו אבי העזרי זצ"ל והילכתא כרב אשי דאוקמא בכיסי ומשלם ליה דמי כיסיה:
324
שכ״ה[דף מ"ג ע"א]
מתני' המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן אם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כשולחני. משום דצרורין לא ישתמש בהן אמר רב אסי אמר רב יהודה בצרורין וחתומין שנו רב מרי אמר בקשר משונה. איכא דאמרי בעי רב מרי קשר משונה מאי תיקו. כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל ומוקמי' בקשר משונה או בחותמיו אמר רב הונא ואפי' נאנסו ורב נחמן אמר נאנסו לו :
מתני' המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן אם מותרין ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן. אצל בעל הבית בין כך ובין כך לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן. חנוני כבעל הבית דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר כשולחני. משום דצרורין לא ישתמש בהן אמר רב אסי אמר רב יהודה בצרורין וחתומין שנו רב מרי אמר בקשר משונה. איכא דאמרי בעי רב מרי קשר משונה מאי תיקו. כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל ומוקמי' בקשר משונה או בחותמיו אמר רב הונא ואפי' נאנסו ורב נחמן אמר נאנסו לו :
325
שכ״וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרב נחמן וה"מ היכא דאבדו ועדיין לא נשתמש בהו אבל נשתמש בהו הוו להו הנך זוזי הלואה גביה וקמו ליה ברשותיה ואי איתניסו איתניסו ליה ובהא אפי' רב נחמן מודה. וכן אמר רב האיי גאון זצ"ל. וכן כתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל וגם כתב דהלכה כר' יהודה דאמר חנוני כשולחני:
326
שכ״ז[שם]
מתני' השולח יד בפקדון בש"א ילקה בחסר וביתר ובה"א כשעת הוצאה. ור' עקיבה אומר כשעת תביעה אוקמה רבא למתני' דבשבח גזילה קמיפלגי ופי' רש"י זצ"ל דהאי חסר ויתר במתניתין לא ביוקרא וזולא אלא במה שחסרה דהיינו גיזות ובמה שהותירה כגון אם נתעברה אצלו דבית שמאי סברי משלם הכל שבח גזילה דניגזל הוי וב"ה סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים שבח גזילה דגזלן הוי וכפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה ואתי בגי' דפי' מה שחסרה היינו גיזות משמע שגזלה טעונה וריקנית ונתעברה אצלו וילקה בחסר דקא היינו שחסרה ממה שהיתה בשעת הגזילה שהיתה טעונה וגזזה וביתר דהיינו שנעשת יתירה שנתעברה אצלו והשתא אמאי קרי גיזה שבח גזילה היא עצמה גוף הגזילה שהרי טעונה היתה שגזלה וגיזה עצמה גזל. ותו ב"ה דאמרי כשעת הוצאה מבית בעלים א"כ מודו לב"ש בגיזה ולא פליגי אלא בולדות ולישנא משמע דבתרוייהו פליגי. על כן נראה שגזל רחל גזוזה ונטענה אצלו או ריקנית ונתעברה אצלו דב"ש סברי ילקה בחסר שצריך לשלם כמו שהיו בשעת גזילה בלא גיזה ובלא ולד וביתר ממה שנעשו יתירים אצלו שנטענו ונתעברו אצלו הכל משלם דשבח גזילה דניגזל הוי וב"ה סברי כשעת הוצאה מבית בעלים ואינו משלם לה גיזה וולדות. ור' עקיבה סבר כשעת התביעה כלומר אם גזל רחל שאינה טעונה ונטענה אצלו וגזזה ואחר כך תבעו בב"ד גזילה חוזרת בעיניה ואינו משלם לא את גיזותיה ולא את ולדותיה אבל אם בשעה שתבעו בב"ד היתה טעונה אע"פ שקדם וגזזה לאחר תביעה או שילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה:
מתני' השולח יד בפקדון בש"א ילקה בחסר וביתר ובה"א כשעת הוצאה. ור' עקיבה אומר כשעת תביעה אוקמה רבא למתני' דבשבח גזילה קמיפלגי ופי' רש"י זצ"ל דהאי חסר ויתר במתניתין לא ביוקרא וזולא אלא במה שחסרה דהיינו גיזות ובמה שהותירה כגון אם נתעברה אצלו דבית שמאי סברי משלם הכל שבח גזילה דניגזל הוי וב"ה סברי כשעת הוצאה מבית הבעלים שבח גזילה דגזלן הוי וכפלוגתא דהני תנאי דתניא הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה ואתי בגי' דפי' מה שחסרה היינו גיזות משמע שגזלה טעונה וריקנית ונתעברה אצלו וילקה בחסר דקא היינו שחסרה ממה שהיתה בשעת הגזילה שהיתה טעונה וגזזה וביתר דהיינו שנעשת יתירה שנתעברה אצלו והשתא אמאי קרי גיזה שבח גזילה היא עצמה גוף הגזילה שהרי טעונה היתה שגזלה וגיזה עצמה גזל. ותו ב"ה דאמרי כשעת הוצאה מבית בעלים א"כ מודו לב"ש בגיזה ולא פליגי אלא בולדות ולישנא משמע דבתרוייהו פליגי. על כן נראה שגזל רחל גזוזה ונטענה אצלו או ריקנית ונתעברה אצלו דב"ש סברי ילקה בחסר שצריך לשלם כמו שהיו בשעת גזילה בלא גיזה ובלא ולד וביתר ממה שנעשו יתירים אצלו שנטענו ונתעברו אצלו הכל משלם דשבח גזילה דניגזל הוי וב"ה סברי כשעת הוצאה מבית בעלים ואינו משלם לה גיזה וולדות. ור' עקיבה סבר כשעת התביעה כלומר אם גזל רחל שאינה טעונה ונטענה אצלו וגזזה ואחר כך תבעו בב"ד גזילה חוזרת בעיניה ואינו משלם לא את גיזותיה ולא את ולדותיה אבל אם בשעה שתבעו בב"ד היתה טעונה אע"פ שקדם וגזזה לאחר תביעה או שילדה משלם אותה ואת גיזותיה ואת ולדותיה:
327
שכ״ח[שם ע"ב]
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' עקיבה. ומודה ר' עקיבה במקום שיש עדים שלא היתה טעונה בשעה שגזל שמשלם כשעת הגזילה ואע"פ שהיתה טעונה בשעת התביעה דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו וכגון דאיכא עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב ליה אשמה ובי דינא גילוי מילתא בעלמא הוא ור' יוחנן אמר חלוק היה ר' עקיבה ואפי' במקום עדים דהלכה כמותו. ורבא אמר הלכה כבית הלל:
אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' עקיבה. ומודה ר' עקיבה במקום שיש עדים שלא היתה טעונה בשעה שגזל שמשלם כשעת הגזילה ואע"פ שהיתה טעונה בשעת התביעה דאמר קרא לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו וכגון דאיכא עדים מההיא שעתא הוא דאיחייב ליה אשמה ובי דינא גילוי מילתא בעלמא הוא ור' יוחנן אמר חלוק היה ר' עקיבה ואפי' במקום עדים דהלכה כמותו. ורבא אמר הלכה כבית הלל:
328
שכ״טכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כרבא דבתרא הוא ומו' רבי' אבי העזרי זצ"ל כתב ומסקנא דהלכה כר' יוחנן אף במקום שיש עדים. ובהלכות גדולות כתב דהלכה כבית הלל. אמר רבה האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבע זוזי תברא או שתיא משלם ארבע זוזי איתבר ממילא משלם זוזא מאי טעמא דאי איתא הדרה למרה בעיניה ההיא שעתא דקא שתי לה או דקא תבר לה גזיל לה. איתבר ממילא משלם זוזא מאי טעמא השתא לא עבד לה ולא מידי אמאי מחייבת ליה אההיא שעתא דגזילה האי שעתא זוזא הוא דשויא:
329
ש״לכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהאי דרבה לענין יוקרא וזולא ודברי הכל היא וכן הילכתא. והיכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי ולבסוף שויא זוזא בין שתיא בין תברא ובין איתבר ממילא משלם ארבעה דבהא ליכא מאן דאמר דמשלם בהשתא דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה. וכן כתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כדבריו:
330
של״א[שם]
מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומ' חייב ובית הלל אומ' אינו חייב עד שישלח בו יד פי' רש"י זצ"ל אמר לפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי בית שמאי מחייבין אותו באונסין מן היום ההוא והלאה אם נאנס חייב באחריות:
מתני' החושב לשלוח יד בפקדון בית שמאי אומ' חייב ובית הלל אומ' אינו חייב עד שישלח בו יד פי' רש"י זצ"ל אמר לפני עדים אטול פקדונו של פלוני לעצמי בית שמאי מחייבין אותו באונסין מן היום ההוא והלאה אם נאנס חייב באחריות:
331
של״ב[דף מ"ד ע"א]
גמ' מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע ב"ש אומ' מלמד שחייב על המחשבה כמעשה. ובה"א אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. אמר להם ב"ש לב"ה והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו א"כ מה ת"ל על דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע והלכה כבית הלל. מתני' היטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית. פירש"י זצ"ל ונשברה לאחר זמן אינו משלם אלא רביעית דבשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שימשוך או עד שיגביה דהוי קנייה. אמר רבא לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה מאי טעמא גירי דידיה הוא דאהנו בה. מתני' הגביה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם את הכל פי' דהוי קנייה בהגבהה וחסרון בנטילת רביעית. אמר שמואל לא נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע"פ שלא נטל. לימא קסבר שמואל שליחות יד אינה צריכה חסרון. אמרי לא שנא הכא דניחא ליה דתהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית שתשמר אותה רביעית ולא תתחמץ פי' רש"י זצ"ל ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון. והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד כל זמן שלא חסרו אינו מתחייב בהגבהתו הואיל ולא נטלו על מנת לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד ושליחות יד בלא חסרון ליתא עכ"ל:
גמ' מנא הני מילי דתנו רבנן על כל דבר פשע ב"ש אומ' מלמד שחייב על המחשבה כמעשה. ובה"א אינו חייב עד שישלח בו יד שנאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו. אמר להם ב"ש לב"ה והלא כבר נאמר אם לא שלח ידו במלאכת רעהו א"כ מה ת"ל על דבר פשע שיכול אין לי אלא הוא אמר לעבדו או לשלוחו מנין ת"ל על כל דבר פשע והלכה כבית הלל. מתני' היטה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה אינו משלם אלא רביעית. פירש"י זצ"ל ונשברה לאחר זמן אינו משלם אלא רביעית דבשליחות יד אינו מתחייב באונסין עד שימשוך או עד שיגביה דהוי קנייה. אמר רבא לא שנו אלא נשברה אבל החמיצה משלם את כולה מאי טעמא גירי דידיה הוא דאהנו בה. מתני' הגביה את החבית ונטל ממנה רביעית ונשברה משלם את הכל פי' דהוי קנייה בהגבהה וחסרון בנטילת רביעית. אמר שמואל לא נטל ממש אלא כיון שהגביה ליטול אע"פ שלא נטל. לימא קסבר שמואל שליחות יד אינה צריכה חסרון. אמרי לא שנא הכא דניחא ליה דתהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית שתשמר אותה רביעית ולא תתחמץ פי' רש"י זצ"ל ולעולם שליחות יד בדבר אחר צריכה חסרון. והנוטל פקדון ומגביהו על מנת לשלוח בו יד כל זמן שלא חסרו אינו מתחייב בהגבהתו הואיל ולא נטלו על מנת לגזול את כולו אלא לשלוח בו יד ושליחות יד בלא חסרון ליתא עכ"ל:
332
של״גוכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הלכה דקיי"ל דשליחות יד אינה צריכה חסרונות ואפי' למ"ד צריכה חסרון בהא מחייב דניחא ליה דתהוי האי חבית בסיס להאי רביעית. וכן כתבתי לעיל דקיימא לן דשליחות יד אינה צריכה חסרון וליתא לדשמואל דהכא אי נמי אפשר דשמואל סבר אינה צריכה חסרון אלא דמהא ליכא למישמע מינה דאפשר דבהא מודו כולי עלמא משום דניחא ליה דתהוי האי חבית בסיס לדבר האסור. וכן כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל דהילכתא כשמואל. בעי רב אשי הגביה ארנקי ליטול ממנו דינר של זהב ולא נטל לשמואל מהו חמרא הוא דלא מינטר אלא אגב חמרא אבל הוא מינטר לבדו ולא ניחא ליה דליהוו הנך בסיס להאי ולא הוי כנוטל ומניח או דילמא שאני נטירות' דארנקי דכיס מלא הוא ואין נוח לו להיות נאבד כדינר יחידי מאי. תיקו:
333
של״דכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל וסלקא בתיקו והמוציא מחבירו עליו הראיה:
334
של״ההדרן עלך פרק המפקיד
335
של״ופרק הזהב
336
של״זהזהב קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הזהב. פי' הלוקח דינרי זהב טבועים בדינרי כסף ונתן לו דינרי הזהב משיכת הזהב קונה את הכסף לבעל הזהב ונתחייב לו זה משקיבל דינרי זהב לתת לו דינרי כסף ואינו יכול לחזור בו. אבל הכסף אינו קונה את הזהב שאם נתן זה את דינרי הכסף תחילה לא קנה את הזהב ויכולין שניהם לחזור דמטבע כסף הוי מעות משום דחריפי להנתן בהוצאה ודינרי הזהב אינו אלא כשאר מטלטלין ופירות. ומעות אינן קונות עד שימשוך המטלטלין אבל משיכת המטלטלין קונה ואין אחד מהן יכול לחזור. הנחושת קונה את הכסף והכסף אינו קונה את הנחושת. פי' פרוטות של נחושת קונה פרוטות של כסף או כל מטבע של כסף וכולן טעם אחד להן מי שטבעו חשוב מטבע הוי מעות ואינו קונה ומי שאין טבעו חשוב וחריף הוי כפירות ומשיכתו הוא קיום הדבר. מעות הרעות קונות את היפות והיפות אינם קונות את הרעות. פי' רש"י זצ"ל מעות הדעות שנפסלו. וקשה דמשמע דהא דקתני סיפא המטבע אינו קונה את המטלטלין אכל הני דלעיל קאי. ובגמ' משמע דמעות שנפסלו קונות את המטלטלין דאוקימנא מתניתין דכל המטלטלין קונין זה את זה ואפי' כיס מלא מעות בכיס מלא מעות כגון דינרי אנייקא ואניגרא אחד שפסלתו מלכות ואחד שפסלתו מדינה ואין לומר דהיינו דוקא כיס מלא מעות בכיס מלא מעות אבל דינרי אנייקא לגבי שאר מטלטלין חשיב מטבע דהא משמע בגמרא דמטלטלין ניקנין בחליפין. ונראה לפרש דמעות הדעות היינו כגון מטבע שנסדק ויוצא על ידי הדחק וחשיב טיבעא טפי ממטבע שנפסל:
337
של״ח[שם]
מתני ליה לר' שמעון בר' הזהב קונה את הכסף א"ל שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף. בילדותו מאי סבר בזקנותו מאי סבר בילדותו סבר דהכא דחשיב הוי טיבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטיבעא. בזקנותו סבר כספא דחריף הוי טיבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני לי' פירא לטיבעא:
מתני ליה לר' שמעון בר' הזהב קונה את הכסף א"ל שנית לנו בילדותך הכסף קונה את הזהב ותחזור ותשנה לנו בזקנותך הזהב קונה את הכסף. בילדותו מאי סבר בזקנותו מאי סבר בילדותו סבר דהכא דחשיב הוי טיבעא כספא דלא חשיב הוי פירא וקני ליה פירא לטיבעא. בזקנותו סבר כספא דחריף הוי טיבעא דהבא דלא חריף הוי פירא וקני לי' פירא לטיבעא:
338
של״ט[שם ע"ב]
אמר רב אשי כילדותיה מסתברא מדקתני הנחושת קונה את הכסף אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי היינו דקתני הנחושת קונה את הכסף דאע"ג דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחושת טיבעא הוי אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טיבעא הוי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טיבעא הוי לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מיבעיא. איצטריך סד"א פריטי דנחשת באתרא דסגיאן אינהו חריפן טפי מכספא אימא טיבעא הוי קמ"ל כיון דאיכא דוכתא דלא סגיאן ביה פירא הוי. ואף רבי חייא סבר דהבא טיבעא הוי דרב יזיף דינרי מברתיה דר' חייא לסוף אייקור דינרי אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל והב לה דינרין טבין ותקולין אי אמרת בשלמא דהבא טיבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסיר. לא רב דינרי הוו ליה וכיון דהוו ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. אמר רבא האי תנא סבר דהבא טיבעא הוי דתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי למאי נפקא מינה לקידושי אשה איסר אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף למאי נ"מ למקח וממכר דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נ"מ לפדיון הבן אי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא במידי דקיץ אלא אי אמרת פירא הוי משער תנא במידי דאוקיר וזיל זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמהדר איתי לכהנא אלא ש"מ טיבעא הוי:
אמר רב אשי כילדותיה מסתברא מדקתני הנחושת קונה את הכסף אי אמרת בשלמא כספא לגבי דהבא פירא הוי היינו דקתני הנחושת קונה את הכסף דאע"ג דלגבי דהבא פירא הוי לגבי נחושת טיבעא הוי אלא אי אמרת כספא לגבי דהבא טיבעא הוי השתא לגבי דהבא דחשיב מיניה אמרת טיבעא הוי לגבי נחשת דאיהו חשיב ואיהו חריף מיבעיא. איצטריך סד"א פריטי דנחשת באתרא דסגיאן אינהו חריפן טפי מכספא אימא טיבעא הוי קמ"ל כיון דאיכא דוכתא דלא סגיאן ביה פירא הוי. ואף רבי חייא סבר דהבא טיבעא הוי דרב יזיף דינרי מברתיה דר' חייא לסוף אייקור דינרי אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל והב לה דינרין טבין ותקולין אי אמרת בשלמא דהבא טיבעא הוי שפיר אלא אי אמרת פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסיר. לא רב דינרי הוו ליה וכיון דהוו ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. אמר רבא האי תנא סבר דהבא טיבעא הוי דתניא פרוטה שאמרו אחד משמונה באיסר האיטלקי למאי נפקא מינה לקידושי אשה איסר אחד מעשרים וארבעה בדינר של כסף למאי נ"מ למקח וממכר דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נ"מ לפדיון הבן אי אמרת בשלמא טיבעא הוי משער תנא במידי דקיץ אלא אי אמרת פירא הוי משער תנא במידי דאוקיר וזיל זימנין דמהדר ליה כהנא וזימנין דמהדר איתי לכהנא אלא ש"מ טיבעא הוי:
339
ש״מ[שם]
תנן התם ב"ש אומרים לא יעשה אדם סלעין של כסף מעשר שני דינרי זהב כדי להקל המשא מעליו וב"ה מתירין. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב"ש סברי כספא טיבעא דהבא פירא וטיבעא אפירא לא מחללינן וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא ומחללינן פירא אטיבעא. אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין מאי טעמא מידי דהוה אכסף לב"ה דאע"ג דכספא לגבי פירות טיבעא הוי. לב"ש נמי אע"ג דדהבא לגבי דהבא פירא הוי לגבי כספא פירא הוי לגבי פירות טיבעא הוי וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אין מחללין דאמר ר' יוחנן אסור ללות דינר בדינר מאי דינר אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טיבעא הוי אלא פשיטא דינר של זהב בדינר של זהב ולמאן אי לב"ה הא אמרי טיבעא הוי אלא לאו לב"ש וש"מ דר' יוחנן דאמר אין מחללין. לא לעולם ר' יוחנן דאמר מחללין ולענין הלואה שאני הואיל לענין מקח וממכר שוויה רבנן כפירות דאמ' הוא ניהו דאייקור הילכך לענין הלואה נמי פירא הוי. הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ש"מ:
תנן התם ב"ש אומרים לא יעשה אדם סלעין של כסף מעשר שני דינרי זהב כדי להקל המשא מעליו וב"ה מתירין. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב"ש סברי כספא טיבעא דהבא פירא וטיבעא אפירא לא מחללינן וב"ה סברי כספא פירא ודהבא טיבעא ומחללינן פירא אטיבעא. אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין מאי טעמא מידי דהוה אכסף לב"ה דאע"ג דכספא לגבי פירות טיבעא הוי. לב"ש נמי אע"ג דדהבא לגבי דהבא פירא הוי לגבי כספא פירא הוי לגבי פירות טיבעא הוי וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אין מחללין דאמר ר' יוחנן אסור ללות דינר בדינר מאי דינר אילימא דינר של כסף בדינר של כסף לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טיבעא הוי אלא פשיטא דינר של זהב בדינר של זהב ולמאן אי לב"ה הא אמרי טיבעא הוי אלא לאו לב"ש וש"מ דר' יוחנן דאמר אין מחללין. לא לעולם ר' יוחנן דאמר מחללין ולענין הלואה שאני הואיל לענין מקח וממכר שוויה רבנן כפירות דאמ' הוא ניהו דאייקור הילכך לענין הלואה נמי פירא הוי. הכי נמי מסתברא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ש"מ:
340
שמ״א[דף מ"ה ע"א]
לישנא אחרינא אמרי לה ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין רב"ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וב"ה אומ' הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין דאכתי כסף ראשון הוא. וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. ת"ש הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל הסלע מעות וב"ה אומרי' בשקל כסף ובשקל מעות דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפי' כסף אלא כי איתמר דר' יוחנן ורשב"ל הכי איתמר ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב"ש סברי גזרינן שמא ישהא עליותיו דזימנין דכי לא מלו ליה זוזי בדינרי לא סליק. וב"ה סברי לא גזרי' שמא ישהא עליותיו דכי לא מלו ליה זוזי בדינרי אסוקי מסיק ליה. אבל בפירות על דינרין דברי הכל מחללין מאי טעמא פירי כיון דמרקבי לא משהו ליה וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. בשלמא להאי לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזרו ביה היינו דקתני יעשה ולא יעשה אלא להך לישנא דמדאורייתא פליגי מחללין ולא מחללין מיבעי ליה קשיא. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל כללא דנקיטנא מהאי שמעתא דמהבא לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דר' דסתם לן הזהב קונה את הכסף וכיון דהוי פירא לגבי כספא לענין הלואה נמי אסור ללות דינר בדינר שמא ילונו דינר ששוה בשעת הלואה עשרים וארבעה דינרי כסף ובשעת הפרעון שוה עשרים וחמשה ולא מצית למימר כספא הוא דזל דהא אמרת כספא טיבעא הוי לגבי דהבא אלא דהבא הוא דזל דהוא פירא לגבי כספא:
לישנא אחרינא אמרי לה ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין רב"ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וב"ה אומ' הכסף כסף ריבה ואפי' כסף שני אבל פירות על דינרין דברי הכל מחללין דאכתי כסף ראשון הוא. וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. ת"ש הפורט סלע ממעות מעשר שני ב"ש אומרים בכל הסלע מעות וב"ה אומרי' בשקל כסף ובשקל מעות דכולי עלמא הכסף כסף ריבה ואפי' כסף אלא כי איתמר דר' יוחנן ורשב"ל הכי איתמר ר' יוחנן ורשב"ל חד אמר מחלוקת בסלעין על דינרין דב"ש סברי גזרינן שמא ישהא עליותיו דזימנין דכי לא מלו ליה זוזי בדינרי לא סליק. וב"ה סברי לא גזרי' שמא ישהא עליותיו דכי לא מלו ליה זוזי בדינרי אסוקי מסיק ליה. אבל בפירות על דינרין דברי הכל מחללין מאי טעמא פירי כיון דמרקבי לא משהו ליה וחד אמר אף בפירות על דינרין מחלוקת. בשלמא להאי לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרי ורבנן הוא דגזרו ביה היינו דקתני יעשה ולא יעשה אלא להך לישנא דמדאורייתא פליגי מחללין ולא מחללין מיבעי ליה קשיא. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל כללא דנקיטנא מהאי שמעתא דמהבא לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דר' דסתם לן הזהב קונה את הכסף וכיון דהוי פירא לגבי כספא לענין הלואה נמי אסור ללות דינר בדינר שמא ילונו דינר ששוה בשעת הלואה עשרים וארבעה דינרי כסף ובשעת הפרעון שוה עשרים וחמשה ולא מצית למימר כספא הוא דזל דהא אמרת כספא טיבעא הוי לגבי דהבא אלא דהבא הוא דזל דהוא פירא לגבי כספא:
341
שמ״בהילכך אסור ללות דינר בדינר כמו שאסור ללות סאה בסאה. אבל לענין פירי ושאר מטלטלין דהבא טיבעא הוי דלא אשכחן מאן דסבר דדהבא לגבי פירי פירא הוי אלא ב"ש במקום ב"ה אליבא דלישנא קמא ואדעתא דרשב"ל אבל אליבא דר' יוחנן אפילו לב"ש טיבעא הוי לגבי פירי ואי אפי' הויא הילכתא כב"ש במקום ב"ה לא מצית אמרת דדהבא פירי הוי לגבי פירי דהא פלוגתא דרשב"ל ור' יוחנן אליבא דב"ש היא דר' יוחנן מוקי לב"ש וב"ה תרוייהו אית להו מחללין פירות על דינרי ושמעת מינה דדינרי לגבי פירי טיבעא הוו. ורשב"ל מוקים לב"ש דלית להו מחללין פירות על דינרין דסברי דדהבא לגבי פירי פירא הוי. וקיי"ל דכל היכא דפליגי ר' יוחנן ורשב"ל הלכה כר' יוחנן בר מהני תלת וכ"ש דב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכ"ש דסוגיין בכולי תלמודא כלישנא בתרא ולישנא בתרא בין לר' יוחנן בין לרשב"ל תרוייהו אית להו דבין לב"ש ובין לב"ה דדהבא וכספא כולהו טיבעא נינהו וליכא חד מינייהו פירא לגבי חבריה וכ"ש לגבי פירי והאי דאמרי ב"ש לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב גזירה הוא דגזרינן שמא ישהא עליותיו ואשכח נמי האי תנא דאמר דינר של כסף אחד מעשרים וחמשה בדינר של זהב למאי נפקא מינה לפדיון הבן. דסבר דהבא טיבעא הוי כסברא דר' בילדותיה והויא ליה הא מילתא פלוגתא דתנאי ולא איפסקא מילתא בהדיא אלא כיון דאשכחנא לר' יוחנן דסבר דהבא לגבי כספא פירא הוי כזקנותיה דר' ולגבי פירא טיבעא הוי וליכא מאן דפליג עליה בהא מילתא בכולהו אמוראי שמעינן דהכי הויא הילכתא. דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו ולפום הדין סברא הא דתניא אמר ר' שמעון אע"פ שאמרו טלית קונה דינר זהב ואין דינר זהב קונה טלית הלכה היא וליכא לדחוייה הדין הוא סברא דילן. ורבינו חננאל זצ"ל נמי הכי סבירא ליה דהבא אע"ג דלגבי כספא פירא לגבי פירי ושאר מטלטלין טיבעא הוי בין לענין מקח וממכר בין לענין מתנה בחליפין ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. אבל רב האיי גאון זצ"ל פליג על הא מילתא ואמר דדהבא פירי לכל מילי ומיקני בחליפין ואנן כתבינן מאי דסבירא לן. ברם צריכינן לברורי דלאו כל דינרי דהבא הוי טיבעא לגבי פירי אלא דינרי דסגיין בההוא אתרא זבני ומזבני בהו אינשי הוא דהוי טיבעא אבל דינרי דמיפסלן ולא זבני ומזבני להו אלא מאי דזבין בהו אזול בהו לבי טיבעא. אי נמי אזול בהו לדוכתא אחריתי דסגיין בהאי דמזבן להו למאן דאזיל בהו להתם כגון אלין ודאי לא הוו טיבעא כלל אלא פירא הוא לכל מילי והכי נמי דינא בטיבעא דכספא באתרא דלא סגיין כדתנן כל המטלטלין קונין זה את זה ואמר רשב"ל ואפי' כיס מלא מעות בכיס זבדא בדינרי אנייקא ואניגרא חד פסלתו מלכות וחד פסלתו מדינה דכיון דלא סגי הוה ליה פירא ומיקניא בחליפין עכ"ל. וכן כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל דהלכה כמתני'. וכן כתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל דהלכה במתני' כזקנותיה דר' דהדר ביה ממאי דהוה תני בילדותיה:
342
שמ״ג[שם ע"ב]
איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין פירש"י זצ"ל הבא להחליף מטבע בדבר אחר שלא בתורת מקח וממכר אלא בתורת קנין כדרך שקונין בסודר שהקונה נותן סודר למקנה והוא מקנה לו הקרקע או המטלטלין במשיכה שהוא מושך את הסודר כדכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו אף מטבע אע"פ ששנינו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו ה"מ כשנותנו בתורת דמים דרך מקח וממכר אבל אם נתנו בתורת חליפין כיון שמשך זה את המעות הקנה לו זה את החפץ בכל מקום שהוא. אמר רב פפא מאי טעמא דמאן דאמר מטבע אין נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה דהא ליכא למימר דאית ליה לרב נחמן דאמר לקמן אין קונין אלא בכלי דא"כ אדמיפלגי במטבע ליפלנו בכ"ד שאינו כלי אלא על כרחין סבירא דכל המטלטלין נעשה חליפין לקנות את שכנגדו ובמטבע לחודיה משום דדעתיה אצורתא דעתו של מקנה את החפץ ונוטל את המטבע בחליפין אינה סמוכה אלא על הצורה שאין המטבע חשוב אלא משום צורה שבו וצורה עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הוי ליה בדבר שאינו מסויים ושלם דממעטינן לקמן מדכתיב נעל. אמר רב פפא אפי' למ"ד אין מטבע נעשה חליפין עבודי הוא דלא עביד חליפין אקנויי מיקני בחליפין מידי דהוה אפירא לרב נחמן. פירא לר"נ לאו אע"ג דאינהו לא עבדי חליפין אקנויי מיקני בחליפין טיבעא נמי לא שנא. ואותבינן עליה דרב פפא ואסקינן אין מטבע נעשה חליפין ואין מטבע ניקני בחליפין:
איתמר רב ולוי חד אמר מטבע נעשה חליפין וחד אמר אין מטבע נעשה חליפין פירש"י זצ"ל הבא להחליף מטבע בדבר אחר שלא בתורת מקח וממכר אלא בתורת קנין כדרך שקונין בסודר שהקונה נותן סודר למקנה והוא מקנה לו הקרקע או המטלטלין במשיכה שהוא מושך את הסודר כדכתיב שלף איש נעלו ונתן לרעהו אף מטבע אע"פ ששנינו נתן לו מעות ולא משך ממנו פירות יכול לחזור בו ה"מ כשנותנו בתורת דמים דרך מקח וממכר אבל אם נתנו בתורת חליפין כיון שמשך זה את המעות הקנה לו זה את החפץ בכל מקום שהוא. אמר רב פפא מאי טעמא דמאן דאמר מטבע אין נעשה חליפין משום דדעתיה אצורתא וצורתא עבידא דבטלה דהא ליכא למימר דאית ליה לרב נחמן דאמר לקמן אין קונין אלא בכלי דא"כ אדמיפלגי במטבע ליפלנו בכ"ד שאינו כלי אלא על כרחין סבירא דכל המטלטלין נעשה חליפין לקנות את שכנגדו ובמטבע לחודיה משום דדעתיה אצורתא דעתו של מקנה את החפץ ונוטל את המטבע בחליפין אינה סמוכה אלא על הצורה שאין המטבע חשוב אלא משום צורה שבו וצורה עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הילכך הוי ליה בדבר שאינו מסויים ושלם דממעטינן לקמן מדכתיב נעל. אמר רב פפא אפי' למ"ד אין מטבע נעשה חליפין עבודי הוא דלא עביד חליפין אקנויי מיקני בחליפין מידי דהוה אפירא לרב נחמן. פירא לר"נ לאו אע"ג דאינהו לא עבדי חליפין אקנויי מיקני בחליפין טיבעא נמי לא שנא. ואותבינן עליה דרב פפא ואסקינן אין מטבע נעשה חליפין ואין מטבע ניקני בחליפין:
343
שמ״ד[דף מ"ו ע"א]
ואף רב פפא הדר ביה דרב פפא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה וכי אתא נפק לאפיה עד תאווך. וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין וכן אמר ר' אסי אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין מטבע נעשה חליפין. וכן הלכה אין מטבע נעשה חליפין. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל:
ואף רב פפא הדר ביה דרב פפא הוה ליה תריסר אלפי זוזי בי חוזאי אקנינהו ניהליה לרב שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה וכי אתא נפק לאפיה עד תאווך. וכן אמר עולא אין מטבע נעשה חליפין וכן אמר ר' אסי אין מטבע נעשה חליפין. וכן אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אין מטבע נעשה חליפין. וכן הלכה אין מטבע נעשה חליפין. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל:
344
שמ״הוכתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל ואע"פ שאינו נקנה בחליפין יכול להקנות ולשעבד מטלטלי שברשותו שוה ליטרא מעות שבענין זה אינו נקרא מטבע נקנה בחליפין:
345
שמ״ו[שם ע"ב]
אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה קנה אע"ג דלא משך כיון דלא קפיד כחליפין דמו ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קאמר. ור' אבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ואין לו עליו אונאה פירש"י זצ"ל אחז בידו מעות ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקיבלו מידו קנה הלוקח את החפץ במעות הללו ואין אחד יכול לחזור בו. ואסקינן דרב הונא סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטיך בעליה מילתא דשכיחא גזרו בהו מילתא דלא שכיחא לא גזור בהו רבנן:
אמר רבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ויש לו עליו אונאה קנה אע"ג דלא משך כיון דלא קפיד כחליפין דמו ויש לו עליו אונאה דמכור לי באלו קאמר. ור' אבה אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ואין לו עליו אונאה פירש"י זצ"ל אחז בידו מעות ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך באלו שבידי ולא הקפיד לשאול כמה הם וקיבלו מידו קנה הלוקח את החפץ במעות הללו ואין אחד יכול לחזור בו. ואסקינן דרב הונא סבר לה כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו נשרפו חיטיך בעליה מילתא דשכיחא גזרו בהו מילתא דלא שכיחא לא גזור בהו רבנן:
346
שמ״זבאלפס מוכח דסבר דהילכתא כרבה ולא כר' אבא שלא הזכיר דברי ר' אבא:
347
שמ״ח[דף מ"ז ע"א]
פשיטא דמים ואין מקפיד עליהם הא קאמר דקני דכחליפין דמו חליפין ומקפיד עליה' מאי א"ר אדא בר אהבה ת"ש הרי שהיה תפוש פרתו ובא חבירו ואמר פרתך למה א"ל לחמור אני צריך יש לי חמור שאני נותן לך פרתך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל החמור למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה. אמר רבא חליפין בשופטני עסקינן דלא קפדי אלא כל חליפין מקפד קפדי והב"ע דא"ל חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך הטלה דלא הוה ליה משיכה מעליתא:
פשיטא דמים ואין מקפיד עליהם הא קאמר דקני דכחליפין דמו חליפין ומקפיד עליה' מאי א"ר אדא בר אהבה ת"ש הרי שהיה תפוש פרתו ובא חבירו ואמר פרתך למה א"ל לחמור אני צריך יש לי חמור שאני נותן לך פרתך בכמה בכך וכך משך בעל החמור את הפרה ולא הספיק בעל החמור למשוך את החמור עד שמת החמור לא קנה בעל החמור את הפרה ש"מ חליפין ומקפיד עליהן לא קנה. אמר רבא חליפין בשופטני עסקינן דלא קפדי אלא כל חליפין מקפד קפדי והב"ע דא"ל חמור בפרה וטלה ומשך את הפרה ועדיין לא משך הטלה דלא הוה ליה משיכה מעליתא:
348
שמ״טוכן הילכתא. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
349
ש״נ[שם]
במה קונין קנין חליפין רב אמר בכליו של קונ' ולוי אמר בכליו של מקנה. רב אמר בכליו של קונה ניחא לי' לקונה דלהוי מקנה קונה כלי כי היכי דליגמר וליקני ולוי אמר בכליו של מקנה דסבר לה כר' יהודה. כתנאי וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה גאולה זו מכירה וכן הוא אומר אם לא יגאל ונמכר בערכך תמורה זו חליפין וכן הוא אומר לא יחליפנו ולא ימיר אותו. לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו מי נתן למי בועז נתן לגואל ר' יהודה אומר גואל נתן לבועז:
במה קונין קנין חליפין רב אמר בכליו של קונ' ולוי אמר בכליו של מקנה. רב אמר בכליו של קונה ניחא לי' לקונה דלהוי מקנה קונה כלי כי היכי דליגמר וליקני ולוי אמר בכליו של מקנה דסבר לה כר' יהודה. כתנאי וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה גאולה זו מכירה וכן הוא אומר אם לא יגאל ונמכר בערכך תמורה זו חליפין וכן הוא אומר לא יחליפנו ולא ימיר אותו. לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו מי נתן למי בועז נתן לגואל ר' יהודה אומר גואל נתן לבועז:
350
שנ״אכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה חדא דקם ליה כתנא קמא דסתם הוא ולוי קם ליה כר' יהודה דיחיד הוא. ועוד דמסקנא דשמעתין כרב אתיא:
351
שנ״ב[שם]
תנא קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה אמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל בפירות לא ורב ששת אמר אפי' בפירות וליתא לדרב ששת דקיימא לן הילכתא כרב נחמן בדיני. ועוד דאסקינן אמר רב ששת בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנא וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה. במנא. לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירות. דכשר. לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל קונין במרוקא. למיקניא. לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה למיקניא ולא לאקנויי. ביה. משמע דבעינן כלי דאית ביה מששא. רב פפא אמר למעוטי מטבע. רב זביד ואיתימא רב אשי למעוטי איסור הנאה. איכא דאמרי כיון דאמר רב פפא למעוטי מטבע. דכשר. אמר רב זביד ואיתימא רב אשי למעוטי איסור הנאה אבל מרוקא לא צריך למימר דלא קני. מרוקא פי' רש"י זצ"ל כלי העשוי מגללי בקר. ורבי' חננאל זצ"ל פי' גרעיני תמרה שמחליקין להם את הקלף. וכן פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה והביא ההיא דהשולח דההיא איתתא דהוה שכיב מרה הות בכיא מתיא אמרה ליה עד אימת תשתעבד ותיזל ההיא איתתא שקל בו מתיא שרא ליה אמר לה זיל קני וקני לנפשך. אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזיא סבר משום דהלכה כר' שמעון ולא היא אלא משום. דהוה ליה כליו של מקנה. ובפ' השותפין בנדרים אמר רב אשי האי סודרא קני על מנת להקנות הוא. וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל מההיא דהשולח וכתב דמה שנהגו בסודר של עדים דעדים יהבי ליה לקונה בתקנת דרבנן וחשו לאיחלופי ולמטעי. והכי אמר רב עמרם גאון זצ"ל תיקנו במתיבת דליקני עדים ועדים שליחותייהו דמקנה וקונה עבדי וכיון דקנו מן מקנה ונקיט סודר בידיה גמר ואקני ואי בעי המקנה תפיס הסודר ופסיק ליה כדאיתא בפ' השותפין בנדרים וצריך ג' על ג' דהוי כלי דומיא דשלף נעלו. מתני' אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה אסימון:
תנא קונין בכלי אע"פ שאין בו שוה פרוטה אמר רב נחמן לא שנו אלא בכלי אבל בפירות לא ורב ששת אמר אפי' בפירות וליתא לדרב ששת דקיימא לן הילכתא כרב נחמן בדיני. ועוד דאסקינן אמר רב ששת בריה דרב אידי כמאן כתבינן האידנא וקנינא מיניה במנא דכשר למקניא ביה. במנא. לאפוקי מדרב ששת דאמר קונין בפירות. דכשר. לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל קונין במרוקא. למיקניא. לאפוקי מדלוי דאמר בכליו של מקנה למיקניא ולא לאקנויי. ביה. משמע דבעינן כלי דאית ביה מששא. רב פפא אמר למעוטי מטבע. רב זביד ואיתימא רב אשי למעוטי איסור הנאה. איכא דאמרי כיון דאמר רב פפא למעוטי מטבע. דכשר. אמר רב זביד ואיתימא רב אשי למעוטי איסור הנאה אבל מרוקא לא צריך למימר דלא קני. מרוקא פי' רש"י זצ"ל כלי העשוי מגללי בקר. ורבי' חננאל זצ"ל פי' גרעיני תמרה שמחליקין להם את הקלף. וכן פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהלכה כרב דאמר בכליו של קונה והביא ההיא דהשולח דההיא איתתא דהוה שכיב מרה הות בכיא מתיא אמרה ליה עד אימת תשתעבד ותיזל ההיא איתתא שקל בו מתיא שרא ליה אמר לה זיל קני וקני לנפשך. אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו לא עשה ולא כלום מאן דחזיא סבר משום דהלכה כר' שמעון ולא היא אלא משום. דהוה ליה כליו של מקנה. ובפ' השותפין בנדרים אמר רב אשי האי סודרא קני על מנת להקנות הוא. וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל מההיא דהשולח וכתב דמה שנהגו בסודר של עדים דעדים יהבי ליה לקונה בתקנת דרבנן וחשו לאיחלופי ולמטעי. והכי אמר רב עמרם גאון זצ"ל תיקנו במתיבת דליקני עדים ועדים שליחותייהו דמקנה וקונה עבדי וכיון דקנו מן מקנה ונקיט סודר בידיה גמר ואקני ואי בעי המקנה תפיס הסודר ופסיק ליה כדאיתא בפ' השותפין בנדרים וצריך ג' על ג' דהוי כלי דומיא דשלף נעלו. מתני' אסימון קונה את המטבע והמטבע אינו קונה אסימון:
352
שנ״ג[שם ע"ב]
מאי אסימון אמר רב מעות הניתנין בסימן לבית המרחץ שהבלן מקבל סימנין מיד הנימנין לרחוץ במרחץ לדעת כמה הם ולפיהם ייחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן. מיתיבי אין מחללין מעשר שני על אסימון על מעות הניתנין לבית המרחץ מכלל דסימון לאו מעות הני תניא לבית המרחץ נינהו וכי תימא פרושי קמפרש והא לא תני הכי מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אומרים אין מחללין ושוין שאין מחללין על מעות הניתני' לבית המרחץ. אלא אמר ר' יוחנן מאי אסימון פולסא ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן ר' דוסא ור' שמעון אמרו דבר אחד ר' דוסא הא דאמרן ור' ישמעאל מאי היא דתניא וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי ר' ישמעאל ר' עקיבה אומר לרבות כל דבר שיש עליו צורה פי' רש"י זצ"ל פולסא מחוסר צורה וקורין לו פלדא. והקשה רבינו תם זצ"ל מהא דאמרי' בפ' במה אשה יוצאה גבי יוצאה בסלע שעל גבי הצינית מאי שנא סלע אילימא דכל מילי דאקושי מעלו לה ליעביד חספא אלא משום סוכתא ליעביד ליה טסא אלא משום צורתא וליעביד ליה פולסא אלמא משמע דפולסא אית ביה צורה. ועוד אי דלית ביה צורתא מאי שנא אסימון ממעות הניתנות בסימן לבית המרחץ דהא ר' דוסא כר' ישמעאל סבירא ליה דאמר לרבות בל דבר הנצרר ביד. ופי' רבינו תם זצ"ל דפולסא הוא מטבע שנפסל ויש בו צורה אבל מעות הניתנות במרחץ בסימן לית בהו צורה ור' ישמעאל ור' עקיבה תרוייהו מורו דבעינן דבר שיש בו צורה כדמשמע לשון וצרת דקרא אלא ר' ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר ביד שמצניעין אותו לשום צורך מאחר דיש בו צורה אע"פ שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו ור' עקיבה סבר לרבות שיש בו צורה חשובה דמחמת צורה יוצאה בהוצאה. ולפי' רש"י זצ"ל יש לתרץ דלכל דבר שאינו עשוי כשאר מטבע קרי ליה פולסא. הילכך הכא דאין בו צורה קרי להו פולסא. וההיא דשבת פי' רש"י זצ"ל שהוא של עץ הילכך נמי אע"פ שיש בו צורה קרי לה פולסא שאינו כשאר מטבע. והא דמחללין על אסימון טפי מעל מעות הניתנות בסימן במרחץ לרבי ישמעאל דמרבי כל דבר הנצר ביד משום דמטבע בעינן ואסימון חשיב מטבע כיון דלא מיחסר אלא תיקון מועט אבל מעות הניתנות סימן במרחץ לאו מטבע הוא ופשטיה דקרא משמע דמטבע בעי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וכן פי' בערוך אסימון כסף שאין עליו צורה מלשון סומא שאין לו עינים. מתני' מטלטלין קונין את המטבע והמטבע אינו קונה את המטלטלין זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה:
מאי אסימון אמר רב מעות הניתנין בסימן לבית המרחץ שהבלן מקבל סימנין מיד הנימנין לרחוץ במרחץ לדעת כמה הם ולפיהם ייחם המים ויכין אלונטיאות ונותנין לו מעות פחותות ורעות בסימן. מיתיבי אין מחללין מעשר שני על אסימון על מעות הניתנין לבית המרחץ מכלל דסימון לאו מעות הני תניא לבית המרחץ נינהו וכי תימא פרושי קמפרש והא לא תני הכי מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אומרים אין מחללין ושוין שאין מחללין על מעות הניתני' לבית המרחץ. אלא אמר ר' יוחנן מאי אסימון פולסא ואזדא ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן ר' דוסא ור' שמעון אמרו דבר אחד ר' דוסא הא דאמרן ור' ישמעאל מאי היא דתניא וצרת הכסף בידך לרבות כל דבר הנצרר ביד דברי ר' ישמעאל ר' עקיבה אומר לרבות כל דבר שיש עליו צורה פי' רש"י זצ"ל פולסא מחוסר צורה וקורין לו פלדא. והקשה רבינו תם זצ"ל מהא דאמרי' בפ' במה אשה יוצאה גבי יוצאה בסלע שעל גבי הצינית מאי שנא סלע אילימא דכל מילי דאקושי מעלו לה ליעביד חספא אלא משום סוכתא ליעביד ליה טסא אלא משום צורתא וליעביד ליה פולסא אלמא משמע דפולסא אית ביה צורה. ועוד אי דלית ביה צורתא מאי שנא אסימון ממעות הניתנות בסימן לבית המרחץ דהא ר' דוסא כר' ישמעאל סבירא ליה דאמר לרבות בל דבר הנצרר ביד. ופי' רבינו תם זצ"ל דפולסא הוא מטבע שנפסל ויש בו צורה אבל מעות הניתנות במרחץ בסימן לית בהו צורה ור' ישמעאל ור' עקיבה תרוייהו מורו דבעינן דבר שיש בו צורה כדמשמע לשון וצרת דקרא אלא ר' ישמעאל מרבי כל דבר הנצרר ביד שמצניעין אותו לשום צורך מאחר דיש בו צורה אע"פ שאינו יוצא בהוצאה מחמת צורתו ור' עקיבה סבר לרבות שיש בו צורה חשובה דמחמת צורה יוצאה בהוצאה. ולפי' רש"י זצ"ל יש לתרץ דלכל דבר שאינו עשוי כשאר מטבע קרי ליה פולסא. הילכך הכא דאין בו צורה קרי להו פולסא. וההיא דשבת פי' רש"י זצ"ל שהוא של עץ הילכך נמי אע"פ שיש בו צורה קרי לה פולסא שאינו כשאר מטבע. והא דמחללין על אסימון טפי מעל מעות הניתנות בסימן במרחץ לרבי ישמעאל דמרבי כל דבר הנצר ביד משום דמטבע בעינן ואסימון חשיב מטבע כיון דלא מיחסר אלא תיקון מועט אבל מעות הניתנות סימן במרחץ לאו מטבע הוא ופשטיה דקרא משמע דמטבע בעי כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וכן פי' בערוך אסימון כסף שאין עליו צורה מלשון סומא שאין לו עינים. מתני' מטלטלין קונין את המטבע והמטבע אינו קונה את המטלטלין זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה:
353
שנ״ד[שם]
אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. סוף סוף ההוא דשדא דליקה לאו שלומי בעי. אלא גזירה שמא תפול לו דליקה באונס אי מוקמת להו ברשותיה דמוכר מסר נפשיה וטרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה וטרח ומציל. ורשב"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה מאי טעמא דרשב"ל דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד:
אמר ר' יוחנן דבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה. סוף סוף ההוא דשדא דליקה לאו שלומי בעי. אלא גזירה שמא תפול לו דליקה באונס אי מוקמת להו ברשותיה דמוכר מסר נפשיה וטרח ומציל ואי לא לא מסר נפשיה וטרח ומציל. ורשב"ל אמר משיכה מפורשת מן התורה מאי טעמא דרשב"ל דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד:
354
שנ״ה[דף מ"ח ע"א]
אמר רבא מתני' וקרא מסייעי ליה לרשב"ל. קרא דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק. תשומת יד אמר רב חסדא כגון שייחד לו הלוה בלי להלואתו דהוי דומיא דפקדון. עשק אמר רב חסדא כגון שייחד לו כלי לעושקו וכי אהדריה קרא דכתי' והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד. ואילו תשומת יד לא אהדריה קרא מאי טעמא לאו משום דמחסרא משיכה אותו כלי ולא קנאו מלוה דכיון דלא משך לא לא קנה. מתני' דתנן נתנן לבעלן מעל. ואמר רב דוקא בעלן דלא מיחסרא משיכת אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך. וכן אמר רב נחמן דבר תורה מעות קונות:
אמר רבא מתני' וקרא מסייעי ליה לרשב"ל. קרא דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק. תשומת יד אמר רב חסדא כגון שייחד לו הלוה בלי להלואתו דהוי דומיא דפקדון. עשק אמר רב חסדא כגון שייחד לו כלי לעושקו וכי אהדריה קרא דכתי' והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזלה אשר גזל או את העושק אשר עשק או את הפקדון אשר הפקד. ואילו תשומת יד לא אהדריה קרא מאי טעמא לאו משום דמחסרא משיכה אותו כלי ולא קנאו מלוה דכיון דלא משך לא לא קנה. מתני' דתנן נתנן לבעלן מעל. ואמר רב דוקא בעלן דלא מיחסרא משיכת אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך. וכן אמר רב נחמן דבר תורה מעות קונות:
355
שנ״ופסק ר"ת זצ"ל הלכה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. תדע דרבא גופיה פסיק בריש החולץ כר' יוחנן לגבי רשב"ל בכל דוכתא לבד מהני תלת דמייתי התם וכי תימא דשאני הכא דתניא כוותיה הא התם נמי דחשיב חדא מילתא דרשב"ל דתניא כוותיה. ואי אפשר לומר דהנהו תלת גריס בהדי הדדי ואכתי איכא טובא דהא אמרי' בפרק בהמה המקשה הנהו גידין הרכין דאתו לקמיה דרבא אמר רבא למאי ניחוש להו חדא דאמר ר' יוחנן גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח. ועוד התורה חסה על ממונן של ישראל. א"ל רב פפא לרבא רשב"ל דאיסור דאורייתא ואת אמרת למאי ניחוש לה אישתיק. ופרכינן אמאי שתיק והאמר רבא הילכתא כוותיה דרשב"ל בהני תלת כלו' דוקא בהני תלת א"כ הכא הלכה כר' יוחנן ואמאי שתיק. ושנינן שאני הכא דהדר ביה ר' יוחנן לגבי דרשב"ל בפ"ק דסנהדרין דא"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה. הא למדת דדוקא בהנהו תלת פסיק כוותיה ותו לא. והא דפליגי ר' יוחנן ורשב"ל פ"ק דסנהדרין דתנן התם הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש בעשרים ושלשה ר' אליעזר אומר כל הקודם להורגן זכה ואמר רשב"ל והוא שהמיתו ר' יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו. ותניא כוותיה דרשב"ל התם אליבא דר' אליעזר פליגי והלכה כרבנן. וההיא דפ"ק דע"ז דאיבעיא להו נשא ונתן מאי ר' יוחנן אמר נשא ונתן אסור רשב"ל אומר נשא ונתן מותר והתם תניא כוותיה דרשב"ל. התם ר' יוחנן נמי אית ליה חד תנא דקאי כוותיה דפרכינן התם אהא דקתני וחכמים אומרים לפני אידיהן אסור לאחר אידיהן מותר ופרכינן חכמים היינו ת"ק ושנינן בחד לישנא דנשא ונתן איכא בינייהו ת"ק סבר נשא ונתן מותר. ורבנן בתראי סברי נשא ונתן אסור. מיהו יש לדחות ראיה דרבא דכיון דרשב"ל לאו משמיה דנפשיה קאמר לה ומשום דר' אושעיא קאמר לה כדמוכח דפ"ב דבכורות דאמר רשב"ל משום ר' אושעיא ישראל שנתן מעות לנוי בבהמתו בדיניהם שפסקה להם תורה או קנה מיד עמיתך מיד עמיתך הוא דבמשיכה הא מיד גוי בכסף בכי האי גוונא לא איירי רבא לפסוק הלכה כר' יוחנן לגבי רשב"ל בדבר שהיה אומר רשב"ל בשם רבותיו שכך צריך לומר בפ"ב דחולין דאמר רשב"ל משום לוי סבא אינה לשחיטה אלא לבסוף. ור' יוחנן אמר ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ורבא גופיה סבר כרשב"ל בפ"ב דזבחים דאיבעיא להו הרי זו תמורת עולה ושלמים מהו לחצות מהו אמר אביי בהאי ודאי מודה ר' מאיר. אמר רבא עדיין היא מחלוקת א"ל רבא לאביי לדידך דאמרת בהא ודאי מודה ר' מאיר הרי שחיטה דכי לחצות דמי ופליגי א"ל מי סברת אינה לשחיטה אלא לבסוף ישנה מתחילה ועד סוף. הא למדת דרבא סבר כרשב"ל. והכי נמי בפ' תמיד נשחט דתניא אחרים אומרים הקדים מולים לערלים כשר ערלים למולים פסול. מאי שנא מולים לערלים דכשר דכולה ערלה בעינן וליכא ערלים למולים כולה ערלה בעינן וליכא. נימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא וכדרבא דאמר רבא עדיין הוא מחלוקת אלא על כרחין בכי האי גוונא לא פסיק רבא כר' יוחנן: מיהו לעיל אשכח' רבא כר' אמר רב הונא מכור לי באלו קנה ומפרש תלמודא דסבר כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. אכן נראה דרבה גרסי' דרבא לא ראה רב הונא מעולם דאפי' רב יהודה לא ראה כדאמ' יום שמת רב יהודה נולד רבא וכשמת רב יהודה כבר נפטר רב הונא כדאמרי' בפ' בתרא דמועד קטן גברא כר' יהודה ליכא הכא דלישרי לך. ורב הונא היה גדול אפילו משמואל רבו של רב יהודה מדאמ' בריש גיטין בעא מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו גט כו'. ובפ"ק דחולין בעא מיניה שמואל מרב הונא מנין למתעסק בקדשים כו'. אבל יש להביא ראי' דהלכה כר' יוחנן דרב נחמן דהילכתא כוותיה בדיני קאי כוותיה וההיא דפ"ב דבכורות דתניא הלוקח גרוטאות מן הגוים ומצא בהן ע"ז אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר משנתן מעות יוליך לים המלח ואוקימ' מדרישא משיכה אינה קונה סיפא נמי משיכה אינה קונה ואיידי דתנא רישא משך תנא נמי סיפא משך אלמא קסבר רב אשי משיכה בגוי אינה קונה א"כ דריש לעמיתך במשיכה הא לגוי בכסף דהיינו כר"ש ב"ל דאי כר' יוחנן הוה ליה למידרש לעמיתך בכסף הא לגוי במשיכה התם חזר בו רב אשי כדמוכח בפרק בתרא דע"ז דאמר אמימר משיכה בגוי קונה תדע דהני ארמאי משדרי פרדשכי להדדי ולא אהדרי בהו. רב אשי אמר לעולם משיכה בגוי אינה קונה והא דלא אהדרי בהו רמות רוחא הוא דנקיטא בהו וא"ל רבינא לרב אשי ת"ש דאמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה ולא ניתן להשבון ואי אמרת משיכה בגוי קונה אמאי נהרג משום דצעריה לישראל ומאי לא ניתן להשבון דאינו בתורת השבה. אי הכי אימא סיפא בא חבירו ונטלו הימנו נהרג בשלמא רישא משום דצעריה לישראל אלא סיפא אמאי אלא לאו ש"מ משיכה בגוי קונה ש"מ. הא למדת דחזר בו רב אשי וקרא ומתניתין לאו תיובתא דר' יוחנן נינהו אלא לכאורה מסייעי ליה אבל אפשר לקרא שפיר אליבא דר' יוחנן ומתני' דנתנה לבלן מעל בבלן גוי וההיא דנתנה לספר בספר ישראל ולכך מעל אע"ג דלא משך דמעות קונות. וההיא דפ"ק דקידושין גבי עבד עברי הנמכר לגוי דמסיק אשכחנ' גוי דכל קנינו בכסף פי' רבינו תם זצ"ל דבעבד עברי קאמר ולא בכל דבר דלרשב"ל הוי במשיכה וההיא דפ' בתרא דע"ז בא עליה ואחר כך נתן אתננה מותר והתניא בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה אסור אמ' רבנא בריה דרב חסדא אמר רב לא קשיא הא דאמר הבעלי לי בטלה זה. הא דאמר הבעלי בטלה סתם. כי אמר הבעלי לי בטלה זה מאי הוי הא מיחסרא משיכה בזונה גוים דלא קניא במשיכה. איבעית תימא בזונה ישראלית כגון דקאי בחצירה. התם שינויא קאמ' כרשב"ל ואידך כר' יוחנן. הילכך איתבריר לן דהלכה כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות והא דאמור רבנן דבמשיכה קונה אוקמה רבנן ברשותיה דמוכר כי היכי דליטרח ויציל. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שמעינן מהא דכל כמה דלא משכיה לוקח לזבינתיה ואיתניס דלמוכר איתניס. ורבי' שמואל כתב ואני שמואל מוסיף דהכי מוכח בפ' אותו ואת בנו היכא דלא משך אם מת מת למוכר. ולפי ששמעתי מרבותיי דאי לא בעי למיטרח ואצולי לא הפסיד בכך ולא אוקמ' ברשותיה אלא לענין יוקרא וזולא דאי בעי למיהדר ביה מצי הדר ביה להרויח אם תוקיר החטה. מיהו אי לא טרח והציל וגם לא חזר בו לא הפסיד בכך. ולכך הוצרכתי להביא סיוע משום דלגמרי אוקמה ברשותיה ואי לא טרח והציל הוא נפסד ולא הלוקח ואית ליה ללוקח למימר ליה תן לי אתו מהחי או תן לי את מעותיי ואם היתה עלייתו של לוקח מושכרת למוכר אין הלוקח יכול לחזור בו ואי איתניסו איתניסו ללוקח טעמא מאי תקינו רבנן משיכה קונה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה הכא ברשותיה דלוקח נינהו אי נפלה ליה דליקה באונס איהו טרח ומציל להו ואע"ג דה"מ לר' שמעון אינון מדר' שמעון נשמע לרבנן עכ"ל. וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל כדבריו. אבל בההיא דרב חסדא דבסמוך דאמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות פירש"י זצ"ל כך תקנו משיכה לחזור בו הלוקח דכ"ש דכי מוקמית חזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח והציל שמא יראה דליקה באה יאמר חזרתי בי ומדנקט חזרתי בי משמע מלשונו דלאחר שנשרפו אינו יכול לחזור בו אלא כשיראה הדליקה יחזור בו. ורבינו תם זצ"ל פי' דאפי' לאחר שנשרפו יכול לחזור בו כדתנן בפ' אותו ואת בנו בארבעה פרקים הללו משחיטי' את הטבח בעל כרחו אפי' שור שוה אלף דינרין ואין ללוקח אלא דינר אחד כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת למוכר ופריך עלה בגמ' והא לא משך פי' יכול לחזור בו אלמא אע"ג דמית כבר יכול לחזור בו ואפי' במי שפרע ליכא כיון שהפסיד הכל. אמר רבא קרא ומתני' מסייעי ליה לרשב"ל קרא דכתיב וכחש בעמיתו בפקדון וכו' מתני' דתנן נתנן לבלען מעל ואמר רבא דוקא בלען דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך פי' רש"י זצ"ל דוקא בלען קתני דמעל הנותן משום דשכירו' גמורה היא כנתינת הפרוטה ואינו יכול לחזור בו שאין כאן מה למשוך אבל אם נתנה על דבר שיש בו למשוך ממנו לא מעל עד דמשיך והך מתניתין דנקט בלען ולא נקט מידי דאית ביה משיכה מסייע' ליה לרשב"ל. מיכן יש לי ללמוד דמעות קונות לרשב"ל כל היכא דאין לו מה למשוך. ומדרשב"ל נשמע לר' יוחנן דכי היכי דלר"ש ב"ל דאמר משיכה מפורשת מן התורה אפי' הכי היכא דאין לו מה למשוך מעות קונות לר' יוחנן נמי דאמר שהמשיכה קונה לגוי ולא מעות היכא דאין לו לגוי מה למשוך מעות קונות:
356
שנ״זהילכך נראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה המחבר. ישראל שיש לו בהמה מבכרת מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי ולהפקיעו מבכורה וחוזר וקינהו מן הגוי לאחר שיוולד אפי' לר"ת זצ"ל דפסיק משיכה בגוי קונה ולא מעות הואיל ואינו יכול למשוך העובר מעות קונות ומשיכת האם אינה מועלת לעובר דהא רבינו תם זצ"ל גופיה פסיק דעובר לאו ירך אמו הוא א"כ כמאן דמנח בדיקולא דמיא והוה ליה ככלים המונחים על גבי הבהמה דלא מהניא משיכ' דבהמה לאקנויי כלים שעליה אלא בכפותה כדאמ' בפ"ק ואע"ג דאילו כפתה ומשכה הוה קני לעובר אפי' הכי הואיל וגוף העובר אינו יכול למשוך ולקנות אלא ע"י משיכה המעות קונות דהא הכא נמי גבי בלען היה יכול לקיים השכירות על ידי חליפין דכשם שהשדה מיקניא בחליפין בשמעתא קמייתא דקידושין הכי נמי שכירות שדה מיקניא בחליפין. כדתניא במרובה כשם שהקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה כך שכירות קרקע נקנית בכסף בשטר ובחזקה וה"ה בחליפין. אפי' הכי הואיל ואינו יכול למשוך את המרחץ מעות קונות. הכא נמי אע"פ שיכול לקנות את העובר בכפותה ומשכה בתורת חצר. הואיל ואינו יכול למשוך גוף העובר מעות קונות. אע"ג דלכאורה משמע מלשון רבינו שמשון זצ"ל בפ"ק דבכורות דרבי' תם זצ"ל סובר שהעובר נקנה במשיכת האם. וזה לשונו מפ' רבי' תם זצ"ל ידע לאקנויי קנין גמור שאזני גוף העובר היה מקנה לגוים ובמשיכת האמהות ובענין זה יכול להועיל הקנין אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת דא"ל פרה עוברה אני מוכר לך דהוי כמו דקל לפירותיו ע"כ. ממה שכתב אפי' הקנה לו קודם שהיתה מעוברת משמע כ"ש שאם הקנה לו לאחר שנתעברה שקונה במשיכת האם וא"כ הואיל ואפשר לקנות במשיכה אין המעות קונות. אומר אני דרבינו תם זצ"ל סבר דאין העובר נקנה במשיכת האם ואפי' קודם שנתעברה שכתב רבינו שמשון זצ"ל כך היה דעתו כ"ש לאחר שנתעבר' שמכר לו הבהמה והעובר במעות ומשך הבהמה כפותה כ"ש דקנה העובר במשיכת האם ומטעם חצר. נתנה לבלן מעל אמר רב דוקא בלען דלא מיחסרא משיכה אבל מידי אחרינא דמיחסרא משיכה לא מעל עד דמשיך והתניא נתנה לספר מעל ספר הא בעי למימשך מיניה תספורת. ההיא בספר גוי פי' הא בעי למימשך האי סוחר תספורת:
357
שנ״חמיכן פסק רבינו תם זצ"ל דהמשכיר סופר כיון שמשך קולמוס אין יכול לחזור בו. ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אומר דלא דמי דלא גרע מעבד עברי שמגרע פדיונו ויוצא. והכא לא לענין שיכול לחזור מועיל משיכת התספורת אלא לענין שיכול לעכבו במספריים עד שיספר אותו וה"ה שיכול לעכבו הקולמוס. מיהו אין ראיה מעבד עברי אלא לגבי פועל דבקבלן לא שייך כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים כיון שאינו לא שכיר יום ולא שכיר שנה ואפשר דמהניא ביה משיכה שאינו יכול לחזור בו. והא דאיפלגו בקבלן בפ' השוכר את האומנין התם שלא משך כלי אומנתו. מתני' אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו:
358
שנ״ט[דף מ"ח ע"ב]
איתמר היכי עבדינן ליה אביי אמר אודועי מודיעינן ליה ורבא אמר מילט לייטי' ליה. אביי אמר אודועי מודיעינן ליה דכתיב ונשיא בעמך לא תאר. ורבא אמר מילט לייטינן ליה בעושה מעשה עמך. אמר רבא מנא אמינא לה דר' חייא בר יוסף הבו(ו) ליה זוזי אמילחא לסוף אייקור מילחא אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל זיל הב ליה ואי לא ליקבל עלך מי שפרע ואי אמרת אודועי מודיעינן ליה ר' חייא בר יוסף בר אודועי הוא אלא מאי מילט לייטינן ליה ר' חייא בר יוסף אתי לקבולי עליה לטותא דרבנן. אלא ר' חייא בר יוסף ערבון הוא דיהבו ליה הוא סבר כנגדו הוא קונה וא"ל ר' יוחנן כנגד כולו הוא קונה. פי' ערבון פריעת מקצת מעות נתנו לו על פיסוק מרובה דאיתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה פי' אם מכירת קרקע היא קונה כנגדו קנין גמור. ואם מכירת מטלטלין היא קונה כנגדו להתחייב במי שפרע. ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה בקרקע בקנין גמור. ובמטלטלין לקבל במי שפרע. פר"ח זצ"ל הלכה כרבא ור' יוחנן. ירוש' חד בר נש יהב דינרין למי כובסא הדר ביה אתא עובדא קומי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן. ר' חייא בר יוסף אמר יתן לו כדי ערבונו או ימסור אותו למי שפרע ר' יוחנן אמר יתן כל מקחו או ימכור אותו למי שפרע. ר' אמר לא ערבון הוה ר' זעירא אמר מקצת דמים נתן לו. מודה ר' חייא בר יוסף לר' יוחנן במקח שאין דרכו לקנות לחצאין כגון פרה וטלית. ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן טבעת אין בו משום ערבון:
איתמר היכי עבדינן ליה אביי אמר אודועי מודיעינן ליה ורבא אמר מילט לייטי' ליה. אביי אמר אודועי מודיעינן ליה דכתיב ונשיא בעמך לא תאר. ורבא אמר מילט לייטינן ליה בעושה מעשה עמך. אמר רבא מנא אמינא לה דר' חייא בר יוסף הבו(ו) ליה זוזי אמילחא לסוף אייקור מילחא אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל זיל הב ליה ואי לא ליקבל עלך מי שפרע ואי אמרת אודועי מודיעינן ליה ר' חייא בר יוסף בר אודועי הוא אלא מאי מילט לייטינן ליה ר' חייא בר יוסף אתי לקבולי עליה לטותא דרבנן. אלא ר' חייא בר יוסף ערבון הוא דיהבו ליה הוא סבר כנגדו הוא קונה וא"ל ר' יוחנן כנגד כולו הוא קונה. פי' ערבון פריעת מקצת מעות נתנו לו על פיסוק מרובה דאיתמר ערבון רב אמר כנגדו הוא קונה פי' אם מכירת קרקע היא קונה כנגדו קנין גמור. ואם מכירת מטלטלין היא קונה כנגדו להתחייב במי שפרע. ור' יוחנן אמר כנגד כולו הוא קונה בקרקע בקנין גמור. ובמטלטלין לקבל במי שפרע. פר"ח זצ"ל הלכה כרבא ור' יוחנן. ירוש' חד בר נש יהב דינרין למי כובסא הדר ביה אתא עובדא קומי ר' חייא בר יוסף ור' יוחנן. ר' חייא בר יוסף אמר יתן לו כדי ערבונו או ימסור אותו למי שפרע ר' יוחנן אמר יתן כל מקחו או ימכור אותו למי שפרע. ר' אמר לא ערבון הוה ר' זעירא אמר מקצת דמים נתן לו. מודה ר' חייא בר יוסף לר' יוחנן במקח שאין דרכו לקנות לחצאין כגון פרה וטלית. ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן טבעת אין בו משום ערבון:
359
ש״ס[דף מ"ט ע"א]
איתמר הנושא ונותן בדברים ונתרצו במקח וחוזר בו. או שאמר לו אתן לך מתנה וחזר בו רב אמר אין בו משום מחוסר אמנה ור' יוחנן אמר יש בו משום מחוסר אמנה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו. אמר רבה מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתי' דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור במתנה מרובה קאמר דלא סמכ' דעתי' דמקבל דלקייומיה בדיבוריה. ומקח וממכר כמתנה מועטת דמי וסמכ' דעתי':
איתמר הנושא ונותן בדברים ונתרצו במקח וחוזר בו. או שאמר לו אתן לך מתנה וחזר בו רב אמר אין בו משום מחוסר אמנה ור' יוחנן אמר יש בו משום מחוסר אמנה ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן האומר לחבירו מתנה אני נותן לך מותר לחזור בו. אמר רבה מודה ר' יוחנן במתנה מועטת דסמכה דעתי' דמקבל אדיבוריה וכי אמר מותר לחזור במתנה מרובה קאמר דלא סמכ' דעתי' דמקבל דלקייומיה בדיבוריה. ומקח וממכר כמתנה מועטת דמי וסמכ' דעתי':
360
שס״אוהלכה כר' יוחנן בפר"ח זצ"ל. ר' אבהו בשם רבי יוחנן אמר ליתן מתנה לחבירו מותר לחזור בו ואם אמר לו בדעת גמורה אני אומר לך אין לו לחזור בו. ובמתנה מרובה עסקינן דאפי' מתנה מרובה אם אמר לו בדעת גמורה אני אומר לך אסור לחזור בו. ואם בא לימלך בב"ד אומרי' לו אסור לך אבל אם הוא רוצה לחזור בו אין כח ביד ב"ד למחות בידו אלא שהוא משום שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב. מתני' ר' שמעון אומר כל מי שהכסף בידו ידו על העליונה:
361
שס״ב[שם ע"ב]
תניא ר' שמעון אומר אימתי בזמן שהכסף ביד מוכר דיכול מוכר לחזור בו דאוקמיה רבנן ברשותיה לחזרה . אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו. ואוקמ' רבא כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר והיו פירות מונחים בבית לוקח ור' שמעון אית ליה דבר תור' מעות קונות ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא לא איצטריך תקנת' דטעמא מאי דתקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה הכא ברשותיה דלוקח הוא:
תניא ר' שמעון אומר אימתי בזמן שהכסף ביד מוכר דיכול מוכר לחזור בו דאוקמיה רבנן ברשותיה לחזרה . אבל כסף ביד מוכר ופירות ביד לוקח אינו יכול לחזור בו. ואוקמ' רבא כגון שהיתה עלייה של לוקח מושכרת ביד מוכר והיו פירות מונחים בבית לוקח ור' שמעון אית ליה דבר תור' מעות קונות ומשיכה תקנתא דרבנן היא והכא לא איצטריך תקנת' דטעמא מאי דתקינו רבנן משיכה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעליה הכא ברשותיה דלוקח הוא:
362
שס״גנראה בעיני דאע"ג דאין הלכה כר"ש דמתני' הלכה כר"ש דבריי'. דר' יוחנן דפסקי' כוותיה לעיל מצי סבר כר"ש:
363
שס״ד[שם]
ההוא גברא דיהב זוזא אחמרא שמע דקא בעי למינסביה דבי פרזק רופילא א"ל הב לי זוזיי לא בעינן חמרא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות שגם הלוקח יכול לחזור בו כל זמן שלא משך. פרזק רופילא פר"ח זצ"ל גוי אנס:
ההוא גברא דיהב זוזא אחמרא שמע דקא בעי למינסביה דבי פרזק רופילא א"ל הב לי זוזיי לא בעינן חמרא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות שגם הלוקח יכול לחזור בו כל זמן שלא משך. פרזק רופילא פר"ח זצ"ל גוי אנס:
364
שס״ה[שם]
מתני' האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע. שתות למקח פי' מעות כסף שהן שש בדינר וארבע דינרין לסלע. אם היה המקח בדמי סלע שהוא כ"ד מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף. איתמר רב כהנא אמר שתות מקח דוקא קתני מתניתין שאם אונאה שתות לשויו של מקח הויא אונאה. אבל אי הויא פחות או יותר אע"פ שישנה שתות אצל מעות שנתן זה בזה אין בו דין אונאה. ושמואל אמר נמי שתות מעות שנינו. שוי שיתא בחמשא ונתאנה מוכר או שוי שיתא בשבעא ונתאנה לוקח כולי עלמא לא פליגי בין רב כהנא בין שמואל אונאה היא דהא שתות הויא לצד שויו של מקח. כי פליגי שויא חמשא בשיתא ונתאנה לוקח בזוז שהוא חומש למקח ויותר משתות הוא זה אבל אצל מעות שנתן שתות הוא. אי נמי שוי שבעא בשיתא ונתאנה מוכר לגבי מקח אין שתות אלא שביעית ופחות משתות הוא ולגבי מעות הוי שתות. לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה היא. לרב כהנא דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשא בשיתא ביטול מקח הוי שוי שבעא בשיתא מחילה היא. ושמואל אמר כי קאמר מחילה וביטול היכא דליכא שתות משני צדדין. אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה הויא. תניא כוותיה דשמואל מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה. כיצד מכר לו שוי חמש בשש מי נתאנה לוקח ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותיי או תן לי מה שאוניתני. מכר לו שוי שש בחמש מי נתאנה מוכר ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי או תן לי מה שאוניתני:
מתני' האונאה ארבעה כסף מעשרים וארבעה כסף לסלע. שתות למקח פי' מעות כסף שהן שש בדינר וארבע דינרין לסלע. אם היה המקח בדמי סלע שהוא כ"ד מעות דהשתא הויא אונאה שתות למקח חייב להשיב לו כל אונאתו ארבעה כסף. איתמר רב כהנא אמר שתות מקח דוקא קתני מתניתין שאם אונאה שתות לשויו של מקח הויא אונאה. אבל אי הויא פחות או יותר אע"פ שישנה שתות אצל מעות שנתן זה בזה אין בו דין אונאה. ושמואל אמר נמי שתות מעות שנינו. שוי שיתא בחמשא ונתאנה מוכר או שוי שיתא בשבעא ונתאנה לוקח כולי עלמא לא פליגי בין רב כהנא בין שמואל אונאה היא דהא שתות הויא לצד שויו של מקח. כי פליגי שויא חמשא בשיתא ונתאנה לוקח בזוז שהוא חומש למקח ויותר משתות הוא זה אבל אצל מעות שנתן שתות הוא. אי נמי שוי שבעא בשיתא ונתאנה מוכר לגבי מקח אין שתות אלא שביעית ופחות משתות הוא ולגבי מעות הוי שתות. לשמואל דאמר בתר מעות אזלינן אידי ואידי אונאה היא. לרב כהנא דאמר בתר מקח אזלינן שוי חמשא בשיתא ביטול מקח הוי שוי שבעא בשיתא מחילה היא. ושמואל אמר כי קאמר מחילה וביטול היכא דליכא שתות משני צדדין. אבל היכא דאיכא שתות מצד אחד אונאה הויא. תניא כוותיה דשמואל מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה. כיצד מכר לו שוי חמש בשש מי נתאנה לוקח ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותיי או תן לי מה שאוניתני. מכר לו שוי שש בחמש מי נתאנה מוכר ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי מקחי או תן לי מה שאוניתני:
365
שס״וופסק רבינו יצחק אלפסי זצ"ל דהילכתא כשמואל:
366
שס״ז[דף ג' ע"ב]
אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח לאלתר יתר משתות בטל מקח ושניהם חוזרים. שתות קנה ואין אחד יכול לחזור ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. פי' רש"י זצ"ל דלית ליה לרבא ידו על העליונה דמתני' דסבירא ליה כר' נתן דברייתא דקיימא לן דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. בהבית והעליה וזה וזה אונאה וביטול מקח עכ"ל. אבל פחות משתות הויא לאלתר מחילה כדמוכח לקמן גבי ההוא דנקיט וורשכי לזבוני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוו יהבו ליה חמשא ופלגא הוה שקיל (אתא ההוא גברא אמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הוה שקיל) אתא ההוא גברא אמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה בדינא אתא לקמיה דרבא וכו' דעל כרחיך מתי יתבענו לדין תוך כדי שיראה לתגר ואפי"ה בחמשא ופלגא הויא מחילה. הא למדת דפחות משתות הויא מחיל' לאלתר. אבל אונאה וביטול מקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו:
אמר רבא הילכתא פחות משתות נקנה מקח לאלתר יתר משתות בטל מקח ושניהם חוזרים. שתות קנה ואין אחד יכול לחזור ומחזיר אונאה וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. פי' רש"י זצ"ל דלית ליה לרבא ידו על העליונה דמתני' דסבירא ליה כר' נתן דברייתא דקיימא לן דר' נתן דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא. בהבית והעליה וזה וזה אונאה וביטול מקח עכ"ל. אבל פחות משתות הויא לאלתר מחילה כדמוכח לקמן גבי ההוא דנקיט וורשכי לזבוני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוו יהבו ליה חמשא ופלגא הוה שקיל (אתא ההוא גברא אמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הוה שקיל) אתא ההוא גברא אמר אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא הויא מחילה אתן ליה שיתא ואתבעיה בדינא אתא לקמיה דרבא וכו' דעל כרחיך מתי יתבענו לדין תוך כדי שיראה לתגר ואפי"ה בחמשא ופלגא הויא מחילה. הא למדת דפחות משתות הויא מחיל' לאלתר. אבל אונאה וביטול מקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו:
367
שס״חופי' הרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל מריגנשבורק דהיינו דוקא אם נתן מעות. אבל אם לא נתן מגו דיכול לומר נתתי לך יכול לומר לא נתרציתי. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והיכא דזבין אינש לחבריה ולאחר זמן איתגלי ליה דאית ביה מומא דהוה ביה מקמי דליזבניה אית ליה לאהדורי למריה ולא אמרי' בכי האי גוונא בכדי שיראה לתגר או לקרובו דלא אמור רבנן הכי אלא גבי אונאה אבל גבי מומין מקח טעות הואי וכל אימת דמגלי ליה מהדר ליה למריה. והכי כתב רב האי גאון זצ"ל עכ"ל:
368
שס״טמתני' עד מתי מותר להחזיר עד כדי שיראה לתגר או לקרובו.
369
ש״ע[שם]
אמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר:
אמר רב נחמן לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר:
370
שע״א[דף נ"א ע"א]
אושפזיכניה דרמי בר חמא זבין חמרא וטעה אשכחיה דהוה קא עציב אמר ליה אמאי קא עציבת א"ל זבנאי חמרא וטעאי א"ל זיל הדר בך א"ל שהאי יתר מכדי שיראה לתגר או לקרובו שדריה לקמיה דרב נחמן א"ל לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מאי טעמא לוקח מקחו בידו כל היכא מחוי ליה דאמרי אי טעה אי לא טעה מוכר לא נקיט מקחיה בידיה עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. פרש"י זצ"ל הילכך לעולם חוזר אם לא נתייקרו הטליתות בינתיים:
אושפזיכניה דרמי בר חמא זבין חמרא וטעה אשכחיה דהוה קא עציב אמר ליה אמאי קא עציבת א"ל זבנאי חמרא וטעאי א"ל זיל הדר בך א"ל שהאי יתר מכדי שיראה לתגר או לקרובו שדריה לקמיה דרב נחמן א"ל לא שנו אלא לוקח אבל מוכר לעולם חוזר מאי טעמא לוקח מקחו בידו כל היכא מחוי ליה דאמרי אי טעה אי לא טעה מוכר לא נקיט מקחיה בידיה עד דמיתרמי ליה זבינתא כזבינתיה. פרש"י זצ"ל הילכך לעולם חוזר אם לא נתייקרו הטליתות בינתיים:
371
שע״בופי' רבי' יצחק אלפס זצ"ל מוכר לעולם חוזר עד דמיתבריר דאיתרמי ליה כזבינתיה וידע דטעה ולא קא הדר ביה:
372
שע״ג[שם]
ההוא גברא דהוה נקיט וורשכי לזבוני פי' קישורי משי שקורין חגורות קרי שיתא ושוי חמשה אי יהבי לי' חמשה ופלגא הוה שקיל. אתא ההוא גברא ואמר אי יהיבנא ליה חמשה ופלגא הוה מחילה אתן ליה שיתא ואתבעניה בדינא אתא לקמיה דרבא א"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. ההוא גברא דנקיט כיפי פי' נזמים לזבוני קרי שיתין ושוין חמשין ואי הוו יהבין ליה חמשין וחמשה הוה שקיל אתא ההוא גברא אמר אי יהיבנא ליה חמשין וחמשה הויא מחילה אתן ליה שיתין ואתבעיה בדינא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. א"ל רב דימי יישר. וכן אמר ר' אלעזר יישר. והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר. מאן הדיוט לאו בעל הבית. א"ר חסדא בצדרייתא פי' בגדים של קנבוס העומדות לימכר אבל מאני תשמישיה לא כיון דיקירי עליה לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי:
ההוא גברא דהוה נקיט וורשכי לזבוני פי' קישורי משי שקורין חגורות קרי שיתא ושוי חמשה אי יהבי לי' חמשה ופלגא הוה שקיל. אתא ההוא גברא ואמר אי יהיבנא ליה חמשה ופלגא הוה מחילה אתן ליה שיתא ואתבעניה בדינא אתא לקמיה דרבא א"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. ההוא גברא דנקיט כיפי פי' נזמים לזבוני קרי שיתין ושוין חמשין ואי הוו יהבין ליה חמשין וחמשה הוה שקיל אתא ההוא גברא אמר אי יהיבנא ליה חמשין וחמשה הויא מחילה אתן ליה שיתין ואתבעיה בדינא אתא לקמיה דרב חסדא א"ל לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו עליו אונאה. א"ל רב דימי יישר. וכן אמר ר' אלעזר יישר. והא אנן תנן כשם שאונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר. מאן הדיוט לאו בעל הבית. א"ר חסדא בצדרייתא פי' בגדים של קנבוס העומדות לימכר אבל מאני תשמישיה לא כיון דיקירי עליה לא מזבין להו אי לאו בדמי יתירי:
373
שע״דפירש"י זצ"ל תכשיטין וכלי תשמישין חביבין עליו ואינו מוכרן אלא ביוקר והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה דאמרי' לקמן דאין לו עליו אונאה כך מצאתי בשאלתות דרב אחאי. מתני' אחד הלוקח ואחד המוכר יש להם אונאה. מנא הני מילי דת"ר כי תמכרו ממכר לעמיתך אל תונו אין לי אלא שנתאנה לוקח נתאנה מוכר מנין ת"ל או קנה אל תונו:
374
שע״ה[שם]
מתני' כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר. משום שהוא תגר אין לו אונאה אמר רב נחמן בתגר ספסר שנינו שהוא קונה ומוכר מיד מאי טעמא מידע ידע זבינתא כמה שוי שהרי לא שהה בין קנייתה למכירתה ואחולי אחיל לגביה והאי דזבנה הכי משום דמיתרמי ליה זבינתא אחריתי והשתא מיהא קא הדר ביה. רב אשי אמר מאי אין לתגר אונאה איננו בתורת אונאה שאפילו בכחות מכדי אונאה חוזר אם נתאנה דחייו תלויים בכך ותקנו לו שיחזור. תניא כוותיה דרב נחמן ר' יהודה אומר תגר אין לו אונאה מפני שהוא בקי ואפי' בכדי אונאה אינו חוזר בו ואינו מחזיר לו אונאה מדתלי טעמא מפני שהוא בקי כגון ספסר:
מתני' כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר רבי יהודה אומר אין אונאה לתגר. משום שהוא תגר אין לו אונאה אמר רב נחמן בתגר ספסר שנינו שהוא קונה ומוכר מיד מאי טעמא מידע ידע זבינתא כמה שוי שהרי לא שהה בין קנייתה למכירתה ואחולי אחיל לגביה והאי דזבנה הכי משום דמיתרמי ליה זבינתא אחריתי והשתא מיהא קא הדר ביה. רב אשי אמר מאי אין לתגר אונאה איננו בתורת אונאה שאפילו בכחות מכדי אונאה חוזר אם נתאנה דחייו תלויים בכך ותקנו לו שיחזור. תניא כוותיה דרב נחמן ר' יהודה אומר תגר אין לו אונאה מפני שהוא בקי ואפי' בכדי אונאה אינו חוזר בו ואינו מחזיר לו אונאה מדתלי טעמא מפני שהוא בקי כגון ספסר:
375
שע״ו[שם]
מתני' מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה רצה אומר לו או תן לי מעותיי או תן לי מה שאונאתני. מתני' ר' יהודה היא ולית הילכתא כוותיה דקא פסיק רבא לעיל שתות קנה ומחזיר אונאה. איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה:
מתני' מי שהוטל עליו אונאה ידו על העליונה רצה אומר לו או תן לי מעותיי או תן לי מה שאונאתני. מתני' ר' יהודה היא ולית הילכתא כוותיה דקא פסיק רבא לעיל שתות קנה ומחזיר אונאה. איתמר האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה:
376
שע״ז[שם ע"ב]
אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. כר"ח זצ"ל דהלכה כרב דקיי"ל דהילכתא כרב באיסורי ואונאה איסורא היא. לא דמי כשאר דיני גזל דהלכה כשמואל ולא אמרי' דהיינו איסורא דהכא מסתמא פליגי אי שרי לעשות כך אי לא:
אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. כר"ח זצ"ל דהלכה כרב דקיי"ל דהילכתא כרב באיסורי ואונאה איסורא היא. לא דמי כשאר דיני גזל דהלכה כשמואל ולא אמרי' דהיינו איסורא דהכא מסתמא פליגי אי שרי לעשות כך אי לא:
377
שע״חובשאלתות דרב אחאי בפ' בהר סיני פסק כרב ולא מטעמא שפי' ואע"ג דקיי"ל דהילכתא כשמואל בדיני לא סבירא לן בהא כוותיה דהא תניא בד"א בסתם ור' יהודה היא דאי ר' מאיר בכולהו תנאו בטל. ומותבינן עליה דרב מהא דתניא הנושא והנותן באמנה והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. ופריק רבא כאן בסתם כאן במפרש. ותניא נמי הכי בד"א דיש לו עליו אונאה בסתם מכר אבל במפרש כגון מוכר שאומר ללוקח חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך במנה יודע אני ששוה מאתים על מנת וכו' אין לו עליו אונאה. פסק רבינו אלפס זצ"ל דהכי הילכתא:
378
שע״ט[שם]
על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה פרש"י זצ"ל אם אמר בלשון זה אין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה. דעל מנת שאין בו אונאה והרי יש בו אונאה ומקח טעות נמי הוי ואם רצה לחזור יחזור לגמרי. וקשה דפ"ק דמכות מדמי לה לההיא דעל מנת שלא תשמטנו שביעית דאמרי' שביעית משמטתו. ופריך מדשמואל דאונאה דהכא. ומשני הא איתמר עלה אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. הכא נמי על מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית תשמטתו על מנת שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו. וי"ל דלאו לגמרי מדמי לה שיהא פירוש דעל מנת שלא תשמטנו שביעית כמו על מנת שאין בו אונאה. אלא מייתי ראיה שכמו שיש חילוק בין לשון שאין לו עליו אונאה ללשון שאין בו אונאה כמו כן יש חילוק ללשון על מנת שלא תשמטנו שביעית. ורבינו שמואל בן רבינו מאיר זצ"ל פי' דעל מנת בו אונאה היינו דין אונאה שלא יחול דין אונאה לאו דלא תונו על זה המקח דהוי השתא כמו על מנת שלא תשמטנו שביעית. ולפי פי' לא הוי מקח טעות ואינו יכול לחזור בו לגמרי:
על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה פרש"י זצ"ל אם אמר בלשון זה אין זה לשון מחילת אונאה אלא לשון תביעת אונאה. דעל מנת שאין בו אונאה והרי יש בו אונאה ומקח טעות נמי הוי ואם רצה לחזור יחזור לגמרי. וקשה דפ"ק דמכות מדמי לה לההיא דעל מנת שלא תשמטנו שביעית דאמרי' שביעית משמטתו. ופריך מדשמואל דאונאה דהכא. ומשני הא איתמר עלה אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיניה דמר שמואל האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה על מנת שאין בו אונאה הרי יש בו אונאה. הכא נמי על מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית תשמטתו על מנת שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו. וי"ל דלאו לגמרי מדמי לה שיהא פירוש דעל מנת שלא תשמטנו שביעית כמו על מנת שאין בו אונאה. אלא מייתי ראיה שכמו שיש חילוק בין לשון שאין לו עליו אונאה ללשון שאין בו אונאה כמו כן יש חילוק ללשון על מנת שלא תשמטנו שביעית. ורבינו שמואל בן רבינו מאיר זצ"ל פי' דעל מנת בו אונאה היינו דין אונאה שלא יחול דין אונאה לאו דלא תונו על זה המקח דהוי השתא כמו על מנת שלא תשמטנו שביעית. ולפי פי' לא הוי מקח טעות ואינו יכול לחזור בו לגמרי:
379
ש״פ[שם]
ת"ר הנושא והנותן באמנה אין לו אונאה פירש"י זצ"ל שאמר לו מכור חפץ זה כמו שתוכל ותן לי מעות לזמן פלוני והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכר זה בדמים מרובים אין זה יכול לומר לא אתן לך אלא דמיו:
ת"ר הנושא והנותן באמנה אין לו אונאה פירש"י זצ"ל שאמר לו מכור חפץ זה כמו שתוכל ותן לי מעות לזמן פלוני והנני סומך עליך ונותן לו שכר טרחו אין לו עליו אונאה לומר יותר היה שוה ואם מכר זה בדמים מרובים אין זה יכול לומר לא אתן לך אלא דמיו:
380
שפ״אופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כגון שהלוה קיבל עליו אחריות והמלוה קיבל עליו יוקרא וזולא דהוה ליה קרוב לזה ולזה ואי לא הוה ליה המלוה קרוב לשכר ורחוק להפסד ואסור משום רבית. ואע"ג דיהיב ליה שכר טורחו כדאיתא לקמן באיזהו נשך ואם הלוה לא קיבל עליו אחריות אינו אלא שליח בעלמא למכור ומילתא דפשיטא היא שבין ריוח ובין הפסד על השולח. ועוד פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל באמנה כגון שקנה חפץ אחד ואמר לו חבירו תניהו לי ואני אתן לך ריוח דינר אחד יותר ממה שקנית ואני מאמינך במה שתאמר שנתת עליו. וכי האי נוונא פי' ר"ח בברייתא דבסמוך והשתא קאמר דאין לו עליו אונאה דאפי' נתאנה לוקח ראשון דאינו שוה כמו שנתן צריך שני ליתן כמו שהתנה שלכך היה דעתו וסמך עליו ואפי' אינו שוה וכגון שמשך את החפץ שאם לא משך יכול לחזור בו. ואלו שני פירושי' לא סתרי אהדדי ושניה' אמת:
381
שפ״ב[שם]
ת"ר הנושא והנותן באמנה הרי זה לא יחשוב את הרעה באמנה ואת היפה בשוייה אלא או זה וזה באמנה או זה וזה בשוה ונותן לו שכר כתף שכר נמל שכר פונדוק שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם. שכרו משלם ממאן יהיב ליה. בצרדייתא דיהבי ארבעה למאה. פי' רש"י זצ"ל הרי זה לא יחשוב רעה באמנה ואת היפה בשויה להיות לו המתנת מעות היפה בשכר טרחו. כגון היו לו שתי יינות אחד יפה שיש עליו קופצים ללוקחו בבת אחת. ואחד רע שאינו נמכר אלא בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשויו ע"מ שתמכור לי הרע שבחנות כמו שתוכל ולכשתמכרם תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת לו שכר טורחו על הרע ומיחזי כריבית. אלא או זה וזה באמנה ויתן לו כדרך דנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כדמפרש לקמן ארבעה למאה. או זה וזה בשוה והשכר יהא של מקבל ונותן לו שכר כתף ושכר גמל אם נתן לו באמנה כשיבא לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מביתו לחנות ואם הוצרך לגמלים נותן לו שכר גמלים. בצרדויי מוכרי בגדי קנבוס שכבר קצוב להם ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתו עכ"ל. וקצת קשה דלא שייך הכא לאתויי כיון דאיירי לענין ריבית. ושמא אגב הנושא והנותן באמנה דלעיל מייתי לה רבא. אבל קשה דבתוספתא מיתניא לענין אונאה. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כמו שפי' ר"ח זצ"ל באמנה כגון שאמר לו אני מאמינך הודיעני בכמה קנית חפץ זה ואני מרויחך בכך וכך. אמרו חכמים כגון זה אם קנה י' ידיעות בי' דינרין ויש בהם שאינה שוה דינר אלא פחות ויש ששוה יותר מדינר לא יחשוב הדעות באמנה ויאמר לו י' קניתי בי' דינרין ויחשוב לו כל אחת בדינר והיפות בשומותם לפי ששוות יותר מדינר אלא כולם באמנה או כולם בשוה ואם יחשב לו באמנה מעלה לו יותר הריוח שנתרצה לתת לו. וגם מעלה לו שכר כתף שכר גמל שכר פונדוק וכוללן בדמי הקנייה באלו כולם על דמי הסחורה הם חשובים. אבל שכר עצמו אינו מעלה לו שכבר נתן לו שכרו בעל הסחורה כי התגרים המוכרים אלו הבגדים הנקראים צרדייתא כדגרסי' והאידנא נהוג עלמא בצרדא בר זוזא מביאין אותן בכל מקום למוכרן לשוק ונותנים מכל ק' זוזים ד' זוזים לבעל החנות המוכרם השתא קיבל ד' זוזים מן התגר הראשון בשביל טורחו שטורח למוכרם מכאן לכאן כך היה מנהגם. ולפי זה מתיישב שכבר נתן יותר מלפי' רש"י זצ"ל:
ת"ר הנושא והנותן באמנה הרי זה לא יחשוב את הרעה באמנה ואת היפה בשוייה אלא או זה וזה באמנה או זה וזה בשוה ונותן לו שכר כתף שכר נמל שכר פונדוק שכר עצמו אינו נוטל שכבר נתן לו שכרו משלם. שכרו משלם ממאן יהיב ליה. בצרדייתא דיהבי ארבעה למאה. פי' רש"י זצ"ל הרי זה לא יחשוב רעה באמנה ואת היפה בשויה להיות לו המתנת מעות היפה בשכר טרחו. כגון היו לו שתי יינות אחד יפה שיש עליו קופצים ללוקחו בבת אחת. ואחד רע שאינו נמכר אלא בחנות לא יאמר לו הרי לך יפה בשויו ע"מ שתמכור לי הרע שבחנות כמו שתוכל ולכשתמכרם תן לי מעות שניהם ופוטר עצמו בהמתנת מעות של דמי היפה מלתת לו שכר טורחו על הרע ומיחזי כריבית. אלא או זה וזה באמנה ויתן לו כדרך דנותן באמנה ששכר קצוב היה להם כדמפרש לקמן ארבעה למאה. או זה וזה בשוה והשכר יהא של מקבל ונותן לו שכר כתף ושכר גמל אם נתן לו באמנה כשיבא לחשבון ינכה לו שכר כתף המוליכו מביתו לחנות ואם הוצרך לגמלים נותן לו שכר גמלים. בצרדויי מוכרי בגדי קנבוס שכבר קצוב להם ליתן ארבעה למאה למי שטורח במכירתו עכ"ל. וקצת קשה דלא שייך הכא לאתויי כיון דאיירי לענין ריבית. ושמא אגב הנושא והנותן באמנה דלעיל מייתי לה רבא. אבל קשה דבתוספתא מיתניא לענין אונאה. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כמו שפי' ר"ח זצ"ל באמנה כגון שאמר לו אני מאמינך הודיעני בכמה קנית חפץ זה ואני מרויחך בכך וכך. אמרו חכמים כגון זה אם קנה י' ידיעות בי' דינרין ויש בהם שאינה שוה דינר אלא פחות ויש ששוה יותר מדינר לא יחשוב הדעות באמנה ויאמר לו י' קניתי בי' דינרין ויחשוב לו כל אחת בדינר והיפות בשומותם לפי ששוות יותר מדינר אלא כולם באמנה או כולם בשוה ואם יחשב לו באמנה מעלה לו יותר הריוח שנתרצה לתת לו. וגם מעלה לו שכר כתף שכר גמל שכר פונדוק וכוללן בדמי הקנייה באלו כולם על דמי הסחורה הם חשובים. אבל שכר עצמו אינו מעלה לו שכבר נתן לו שכרו בעל הסחורה כי התגרים המוכרים אלו הבגדים הנקראים צרדייתא כדגרסי' והאידנא נהוג עלמא בצרדא בר זוזא מביאין אותן בכל מקום למוכרן לשוק ונותנים מכל ק' זוזים ד' זוזים לבעל החנות המוכרם השתא קיבל ד' זוזים מן התגר הראשון בשביל טורחו שטורח למוכרם מכאן לכאן כך היה מנהגם. ולפי זה מתיישב שכבר נתן יותר מלפי' רש"י זצ"ל:
382
שפ״גמיהו איתא נמי לפי' רש"י זצ"ל דאפי' תמצא לומר דלא איירי מתני' אלא כדברי פר"ח זצ"ל אפי' הכי איתא דרש"י זצ"ל דודאי דינא הכי כדפירש רש"י ופר"ח שאם אחר שיקנה אותם באמנה יש בהן טעות וטוען הלוקח שבפחות מן השומא לקחם יש עליו שבועה דרבנן:
383
שפ״ד[שם]
מתני' כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה. פי' מטבע היוצא תדיר הוא נשחק וחסר וכמה תחסר ואם הוציאה לא יהא אונאה ר' מאיר אומר ארבע איסרות לסלע איסר לדינר והוא אחד מכ"ד בו דשש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונין לסלע ופונדיון לדינר והוא אחד מי"ב בו ר' שמעון אומר שמונה פונדיונין לסלע שני פונדיונין לדינר דהיינו שתות כשאר אונאה:
מתני' כמה תהא הסלע חסירה ולא יהא בה אונאה. פי' מטבע היוצא תדיר הוא נשחק וחסר וכמה תחסר ואם הוציאה לא יהא אונאה ר' מאיר אומר ארבע איסרות לסלע איסר לדינר והוא אחד מכ"ד בו דשש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין ר' יהודה אומר ארבעה פונדיונין לסלע ופונדיון לדינר והוא אחד מי"ב בו ר' שמעון אומר שמונה פונדיונין לסלע שני פונדיונין לדינר דהיינו שתות כשאר אונאה:
384
שפ״ה[דף נ"ב ע"א]
והתניא כמה תהא הסלע חסירה ויהי' בה אונאה אמר רב פפא לא קשיא תנא דידן קא חשיב ממטה למעלה וה"ק סלע הפוחתת והולכת עד כמה הוא יכול להוציאה עד שתפחת שיעור בכך וכך ומכיון שהגיע לשיעור הזה יהיה בו אונאה. ותנא ברא לשו' יש בה מלמעלה למטה קחשיב סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה ומפרש כל פחת הגדולה שבה כגון שבע איסרות או שש או חמש הויא אונאה עד ארבע והן בכלל אבל לתנא דידן אין ארבע בכלל. ופרכינן מאי שנא בסלע דפליגי ומאי שנא בטלית סתם סחורה דתנן לעיל שתות למקח ולא פליגי אמר רבא מאן תנא טלית ר' שמעון היא דגבי סלע נמי אית ליה שתות. אביי אמר בטלית עד שתות מחיל אינש אפי' לר' מאיר ור' יהודה דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכריסיך פי' אם אתה צריך לכסות לגבך תקנה ביוקר אבל למאכלך לא תקנה אלא בשוה. אבל סלע כיון דלא סגי ליה שאינו יוצא בהוצאתו לא מחיל עד שתות אלא אחד מכ"ד לר' מאיר ואחד מי"ב לר' יהודה. וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבא:
והתניא כמה תהא הסלע חסירה ויהי' בה אונאה אמר רב פפא לא קשיא תנא דידן קא חשיב ממטה למעלה וה"ק סלע הפוחתת והולכת עד כמה הוא יכול להוציאה עד שתפחת שיעור בכך וכך ומכיון שהגיע לשיעור הזה יהיה בו אונאה. ותנא ברא לשו' יש בה מלמעלה למטה קחשיב סלע שפחתה כמה פחתה להיות בה אונאה ומפרש כל פחת הגדולה שבה כגון שבע איסרות או שש או חמש הויא אונאה עד ארבע והן בכלל אבל לתנא דידן אין ארבע בכלל. ופרכינן מאי שנא בסלע דפליגי ומאי שנא בטלית סתם סחורה דתנן לעיל שתות למקח ולא פליגי אמר רבא מאן תנא טלית ר' שמעון היא דגבי סלע נמי אית ליה שתות. אביי אמר בטלית עד שתות מחיל אינש אפי' לר' מאיר ור' יהודה דאמרי אינשי עשיק לגביך ושוי לכריסיך פי' אם אתה צריך לכסות לגבך תקנה ביוקר אבל למאכלך לא תקנה אלא בשוה. אבל סלע כיון דלא סגי ליה שאינו יוצא בהוצאתו לא מחיל עד שתות אלא אחד מכ"ד לר' מאיר ואחד מי"ב לר' יהודה. וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבא:
385
שפ״והילכך נמי בר' שמעון בסלע דהתם תנא כוותיה בטלית וכבר פסק רבא בטלית כוותיה דאמר רבא הלכתא פחות משתות נקנה מקח כו':
386
שפ״ז[שם]
עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה שלא נחוש שלא ירמה בה הבריות למוכרה בחזקת שלא פחתה. בסלע הטבוע ופחת והלך עד שקל מותר לקיימו שאין עשויין לדמות בו בני אדם ולמוכרו כסלע יפה לפי שפחת שלו ניכר אבל משפחת משקל לא יקיימנו לפי שבא לרמות בו ולמוכרו בתורת שקל שאין פחת שלו ניכר לגבי שקל מתוך שהוא רחב שבתחילה היה רחב סלע ואינו נראה חסר משקל שקל הוא מטבע של חצי סלע. בדינר עד רביע דינר הוא מטבע קטן ושנים יש מהן בשקל ואם היה דינר ופחת עד שעמד על רובע מותר לקיימו וקס"ד רובע דינר קאמר ולקמן מפרש. פחות מיכן איסר אסור להוציאה לקמן מפרש. הרי זה לא ימכרנה לזו שאמרנו שאסור לקיימה לא לתגר לא לחרם דהיינו אדם אנס ולא להרג דהיינו רוצח מפני שמרמין בה את אחרים ומיראה יקבלוה מידם כיפה אלא ינקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו. ופרכי' מאי שנא בסלע עד שקל ומאי שנא בדינר עד רביע. אמר אביי מאי רביע נמי דקתני רביע שקל מטבע קטן הוא של חצי דינר והוא הקרוי בתלמוד סלע מדינה. ולמה לי למיתליא לדינר בשקל מילתא אגב אורחא קמ"ל דאיכא דינר דאתי משקל מסייע ליה לר' אמי דאמר ר' אמי דינר הבא משקל מותר לקיימו דינר הבא מסלע אסור לקיימו. ופרכי' הא דקתני לעיל פחות מיכן איסר אסור להוציאו מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר פחתה סלע יותר מכדי אונאתה איסר לרבי מאיר כדאית ליה אסור להוציאה כיפה. רבא אמר אפי' משהו נמי. אלא אמר רבא פחתה סלע איסר לדינר אסור וסתמא כר"מ:
עד כמה תפחת ויהא רשאי לקיימה שלא נחוש שלא ירמה בה הבריות למוכרה בחזקת שלא פחתה. בסלע הטבוע ופחת והלך עד שקל מותר לקיימו שאין עשויין לדמות בו בני אדם ולמוכרו כסלע יפה לפי שפחת שלו ניכר אבל משפחת משקל לא יקיימנו לפי שבא לרמות בו ולמוכרו בתורת שקל שאין פחת שלו ניכר לגבי שקל מתוך שהוא רחב שבתחילה היה רחב סלע ואינו נראה חסר משקל שקל הוא מטבע של חצי סלע. בדינר עד רביע דינר הוא מטבע קטן ושנים יש מהן בשקל ואם היה דינר ופחת עד שעמד על רובע מותר לקיימו וקס"ד רובע דינר קאמר ולקמן מפרש. פחות מיכן איסר אסור להוציאה לקמן מפרש. הרי זה לא ימכרנה לזו שאמרנו שאסור לקיימה לא לתגר לא לחרם דהיינו אדם אנס ולא להרג דהיינו רוצח מפני שמרמין בה את אחרים ומיראה יקבלוה מידם כיפה אלא ינקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו. ופרכי' מאי שנא בסלע עד שקל ומאי שנא בדינר עד רביע. אמר אביי מאי רביע נמי דקתני רביע שקל מטבע קטן הוא של חצי דינר והוא הקרוי בתלמוד סלע מדינה. ולמה לי למיתליא לדינר בשקל מילתא אגב אורחא קמ"ל דאיכא דינר דאתי משקל מסייע ליה לר' אמי דאמר ר' אמי דינר הבא משקל מותר לקיימו דינר הבא מסלע אסור לקיימו. ופרכי' הא דקתני לעיל פחות מיכן איסר אסור להוציאו מאי קאמר אמר אביי הכי קאמר פחתה סלע יותר מכדי אונאתה איסר לרבי מאיר כדאית ליה אסור להוציאה כיפה. רבא אמר אפי' משהו נמי. אלא אמר רבא פחתה סלע איסר לדינר אסור וסתמא כר"מ:
387
שפ״ח[שם ע"ב]
אמר מר ינקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו. ורמינהי לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא ינקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו אלא או ישחוק או יתיך או יקוץ או יוליך לים המלח. א"ר אלעזר ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר לא קשיא כאן באמצע ינקבנה דמשנקבה לא סגיא מן הצד לא יקבנה לפי שרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב וידמה בה את אחרים ויוציאנה בשקל. מתני' עד מתי מותר להחזיר בכרכים שיש שם שולחני עד שיראה לשולחני בכפרים שאין שם שולחני עד ערבי שבתות שבא להוציאה להוצאת שבת ואז ידע אם יכול להוציאה ויקבלוה ממנו. ואם היה הנותן מכירה אפי' לאחר שנים עשר חדש חוזר בו ומקבלה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומות:
אמר מר ינקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו. ורמינהי לא יעשנה משקל בין משקלותיו ולא יזרקנה בין גרוטותיו ולא ינקבנה ויתלנה בצואר בנו או בצואר בתו אלא או ישחוק או יתיך או יקוץ או יוליך לים המלח. א"ר אלעזר ואמרי לה אמר רב הונא א"ר אלעזר לא קשיא כאן באמצע ינקבנה דמשנקבה לא סגיא מן הצד לא יקבנה לפי שרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב וידמה בה את אחרים ויוציאנה בשקל. מתני' עד מתי מותר להחזיר בכרכים שיש שם שולחני עד שיראה לשולחני בכפרים שאין שם שולחני עד ערבי שבתות שבא להוציאה להוצאת שבת ואז ידע אם יכול להוציאה ויקבלוה ממנו. ואם היה הנותן מכירה אפי' לאחר שנים עשר חדש חוזר בו ומקבלה ממנו ואין לו עליו אלא תרעומות:
388
שפ״ט[שם]
מאי שנא בסלע דמפליג בין כרכים לכפרים ומאי שנא טלית דלא מפליג אמר אביי כי תנן נמי מתני' טלית בכרכים תנן. רבא אמר טלית לכל איניש קים ליה בגויה סלע לשולחני הוא דקים ליה לאיניש אחרינא לא קים ליה כיון דלא סגי ליה עד שיראה לשולחני. הילכך בכרכים דאיכא שולחני עד שיראה לשולחני. בכפרים דליכא שולחני עד ערבי שבתות דסלקין לשוקא לקנות צורך שבת. ואם היה מכירה כו'. פרישנא הכי אם היה מכירה הנותן מקבלה הימנו במידת חסידות. ואם לא מקבלה הימנו אין לו עליו אלא תרעומות. מתני' ונותנה בחילול מעשר שני ואינו חושש לפי שאינה מידה זו של פוסלי מטבע זו בשביל חסרון מועט אלא נפש רעה:
מאי שנא בסלע דמפליג בין כרכים לכפרים ומאי שנא טלית דלא מפליג אמר אביי כי תנן נמי מתני' טלית בכרכים תנן. רבא אמר טלית לכל איניש קים ליה בגויה סלע לשולחני הוא דקים ליה לאיניש אחרינא לא קים ליה כיון דלא סגי ליה עד שיראה לשולחני. הילכך בכרכים דאיכא שולחני עד שיראה לשולחני. בכפרים דליכא שולחני עד ערבי שבתות דסלקין לשוקא לקנות צורך שבת. ואם היה מכירה כו'. פרישנא הכי אם היה מכירה הנותן מקבלה הימנו במידת חסידות. ואם לא מקבלה הימנו אין לו עליו אלא תרעומות. מתני' ונותנה בחילול מעשר שני ואינו חושש לפי שאינה מידה זו של פוסלי מטבע זו בשביל חסרון מועט אלא נפש רעה:
389
ש״צ[שם]
אמר רב פפא האי מאן דמוקים אזוזי שמעמיד עצמו מלקבלם בשמוצא בהם פגם מיקרי נפש דעה וה"מ הוא דסגי ליה:
אמר רב פפא האי מאן דמוקים אזוזי שמעמיד עצמו מלקבלם בשמוצא בהם פגם מיקרי נפש דעה וה"מ הוא דסגי ליה:
390
שצ״אפר"ח זצ"ל בדנפיק על ידי הדחק. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל והוא דנפיק על ידי הדחק:
391
שצ״ב[דף נ"ה ע"א]
מתני' האונאה ארבעה כסף והטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה. והאשה מתקדשת בשוה פרוטה. והנהנה מן הקדש שוה פרוטה מעל. המוצא שוה פרוטה חייב להכריז. והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי. וליתני נמי האונאה פרוטה כגון אם המקח בשש פרוטות. אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ולוי אמר יש אונאה לפרוטות:
מתני' האונאה ארבעה כסף והטענה שתי כסף וההודאה שוה פרוטה. חמש פרוטות הן ההודאה שוה פרוטה. והאשה מתקדשת בשוה פרוטה. והנהנה מן הקדש שוה פרוטה מעל. המוצא שוה פרוטה חייב להכריז. והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפי' למדי. וליתני נמי האונאה פרוטה כגון אם המקח בשש פרוטות. אמר רב כהנא זאת אומרת אין אונאה לפרוטות ולוי אמר יש אונאה לפרוטות:
392
שצ״גפר"ח זצ"ל וקיימא לן כוותיה. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל דלית הילכתא כוותיה:
393
שצ״ד[דף נ"ו ע"א]
מתני' אלו דברים שאין להם אונאה העבדי' והשטרו' והקרקעות וההקדשות אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להם אונאה:
מתני' אלו דברים שאין להם אונאה העבדי' והשטרו' והקרקעות וההקדשות אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ארבעה וחמשה שומר חנם אינו נשבע שומר שכר אינו משלם ר' שמעון אומר קדשים שחייב באחריותן יש להם אונאה ושאינו חייב באחריותן אין להם אונאה:
394
שצ״ה[שם ע"ב]
מנא הני מילי דת"ר כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אל תונו יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות דאמר קרא ממכר שגופו מכור וקנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהם. מיכן אמרו המוכר שטרותיו לבסם לצור בהם אבקת סממנים דנמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופו הוא יש להם אונאה. פשיטא מאי שנא מכל מטלטלין דעלמא לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמ"ל דיש אונאה לפרוטות דסתם מוכר שטרותיו לבסם אין שם מקח של איסר ביחד אלא של פרוטה:
מנא הני מילי דת"ר כי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד אל תונו יצאו קרקעות שאינן מטלטלין יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות יצאו שטרות דאמר קרא ממכר שגופו מכור וקנוי יצאו שטרות שאין גופן מכור וקנוי אלא לראיה שבהם. מיכן אמרו המוכר שטרותיו לבסם לצור בהם אבקת סממנים דנמצא ממכרן של אלו לצורך תשמיש גופו הוא יש להם אונאה. פשיטא מאי שנא מכל מטלטלין דעלמא לאפוקי מדרב כהנא דאמר אין אונאה לפרוטות קמ"ל דיש אונאה לפרוטות דסתם מוכר שטרותיו לבסם אין שם מקח של איסר ביחד אלא של פרוטה:
395
שצ״והדא מסייעא לפר"ח זצ"ל דפסק כלוי דיש אונאה לפרוטות:
396
שצ״ז[שם]
בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר רחמנא ולא שכירות או דילמא לא שנא אמר ליה אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכד סתמא כתיב והאי ביומיה מכירה הוא. אמר רבה אמר חסא בעי ר' ירמיה אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אין להם. אמר רב נחמן הדר אמר ר' חסא פירש ר' אמי אונאה אין להן ביטול מקח יש להם מ"ד אהקדשות כ"ש אקרקעות מ"ד אקרקעות אבל הקדשות לא כדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל:
בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה או אין לו אונאה ממכר אמר רחמנא ולא שכירות או דילמא לא שנא אמר ליה אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכד סתמא כתיב והאי ביומיה מכירה הוא. אמר רבה אמר חסא בעי ר' ירמיה אונאה אין להם ביטול מקח יש להם או אין להם. אמר רב נחמן הדר אמר ר' חסא פירש ר' אמי אונאה אין להן ביטול מקח יש להם מ"ד אהקדשות כ"ש אקרקעות מ"ד אקרקעות אבל הקדשות לא כדשמואל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל:
397
שצ״חכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הא מילתא חזיין ביה פלוגתא ביני רברבתא איכא מאן דסבירא ליה כי הא מימרא דרבי אמי ור' יוחנן דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם. ואיכא מאן דס"ל ביטול מקח דקאמר ר' יוחנן לאו יותר משתות הוא אלא חד תרין הוא וסמיך בהא מימרא אגמ' דבני מערבא דאמרי' התם א"ר יוחנן אם היה דבר מופלג יש בו אונאה מתני' פליג על ר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות פתר לה בדבר שאינו מופלג וקמפרש בדבר שהוא מופלג כגון שלא הגיע האונאה למחצה במחצה. ואיכא מאן דמספקא ליה מילתא ולא קא פסיק מידי. ואנן עיינינן במילתא שפיר ואיסתבר לן הא מילתא דר' אמי ודר' יוחנן ליתא משום דחזינן לרב נחמן שהוא בתראה דסבירא ליה דאין אונאה לקרקעות כלל ואפי' שוה מאה במאתים דאמ' בענין דינא דבר מיצר' זבין במאתים ושוי מאה סבור מינה מצי למימר לי' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל מר ינוקא בריה דרב חסדא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. ועוד גרסינן בפרק האיש מקדש בו ובשלוחו אמר רב נחמן האחין שחלקו הרי הן כלקוחות פחות משתות נקנה מקח יתר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר קנה ומחזיר אונאה. אמר רבא האי מאן דאמר פחות משתות דנקנה מקח אלא אמרן אלא שויה שליח אב לא שויה שליח א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והאי דאמ' יתר על שתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. ועור אמרי' בבא קמא שוה כסף מלמד שאין ב"ד נזקקים אלא לנכסים שיש להן אחריות ומאי ניהו קרקעות מאי משמע אמר רבה בר עולא דבר השוה כל כסף מאי היא דאין להם אונאה:
398
שצ״טשמעינן מהני כולהו דאין לקרקעות לא אונאה ולא ביטול מקח והא דאמר ר' אמי ודר' יוחנן ליתא דקיי"ל כרב נחמן דבתראה הוא והילכתא כוותיה בדיני. ועוד דרב נחמן גופיה אמרה משמיה דחסא ומשמיה דר' אמי והוא לא סבירא ליה כוותייהו. והא דאיתמר בגמרא דבני מערבא משמיה דר' יוחנן לא עדיף מהא דאיתמר בגמ' דידן והוא מידחי ליה מדרב נחמן. ואע"ג דהא דרב נחמן לא איתמר בחדא דוכתא לא איכפת לן בהכי דכמה מילין בגמ' דלא מיפרשא בדוכתייהו ומפרשן בדוכתי אהדיתי. הילכך הילכתא כדכתבינן ולית ביה ספיקא. עכ"ל:
399
ת׳וזה לשון פר"ח זצ"ל. ראינו רבותינו הגאונים ז"ל שאמרו הלכה כר' יוחנן דלא אשכחן בהדיא דפליג רב נחמן אהא דר' יוחנן. וראינו בתלמוד ארץ ישראל בכתובות פ' אלמנה ניזונית אמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה. מתני' פליגא על ר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות פתר לה בדבר שאין שאינו מופלג פי' שלא הגיע הטעות לחצי דמי החפץ. ולא נתברר לנו דין זה היטב. וחזינן בפ' המקבל בענין זבן במאתים ושוה מנה כו' ואמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות ממילא שמעי' דרב נחמן פליג על ר' יוחנן דהא מה דשוי מאה זבן במאתים ואמר רב נחמן אין לו אונאה. וכמה מקומות בתלמוד אמר בקרקעות דבר השוה כל כסף ואם תאמר יש להם ביטול מקח הנה גם הקרקע אינו שוה כל כסף. וכהנה רבות וצריכין פירוק יפה וראי' ברורה דהא רב נחמן בתרא הוא ואי אפשר לדחוייה אלא בראיה ולא יכולתי להכריע לפיכך לא פסקי' הלכה. ורבינו גאון אמר בלשון זה כללו של דבר כיון דר' יוחנן בעיקר הדין אמר ביטול מקח יש להן נקיטינן לה כוותיה ונקיטינן להא דרב נחמן בעסק לוקח דבר מיצרא בלחוד ולית לן לאחזוקי ורב נחמן פליג על ר' יוחנן דלא אשכחנא לר' נחמן דאורי לענין דינא אדרינא כי האי גוונא אלא לענין דינא לוקח דבר מיצרא עכ"ל. והשתא דפסיק הגאון כר' יוחנן ופר"ח זצ"ל מספקא ליה אי קיימא לן כר' יהודה אי כרב נחמן. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל פסיק כר"נ אנו על מי נסמוך. בואו ונסמוך על דברי ר"ת זצ"ל דפסיק כר' יוחנן דביטול מקח יש להם בפלגא כגון שוה מנה במאתים וכרב נחמן פחות מפלגא דאמר בפ' האיש מקדש אמר רבא אמר רב נחמן האחין שחלקו כלקוחות הן אי טעו בפחות משתות נקנה מקח יותר משתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה. ואמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דלא משוי שליח אבל משוי שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. והא דאמ' יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג בשומא דבי דינא אבל אמר נפלוג בשומא דבי דינא הא תנן שום הדיינין שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל רשב"ג אומר מכרן קיים. והא דאמ' שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא במטלטלי. אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. משמע אבל ביתר משתות לא היה יכול לחלק בין מקרקעי למטלטלי דאפי' במקרקעי יש אונאה ביתר משתות ותימה דבפ' המקבל מסיק רב נחמן בהדיא דאפילו זבין במאתים ושוי מאה אין אונאה לקרקעות ובלאו הכי קשה אותה גירסא דקידושין דמייתי ראיה מרשב"ג דביתר משתות כי אמר ניפלוג כי שומא דבי דינא מכרן קיים. הלא לא אשכחן דלימא רשב"ג מכרן קיים אלא בשתות אבל ביתר משתות לא קאמר. מיהו בזה י"ל דבהדיא קתני בברייתא דכתובות פרק אלמנה ניזונת דאפי' מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים. אבל קשה לרבינו תם זצ"ל דהא רב נחמן קאי כההיא שמעתא דקידושין דהלכה כדברי חכמים והיכי מייתי ראיה מרשב"ג. מיהו רש"י זצ"ל פי' שם דכולה ההיא מילתא קאמר לה רבא מסברא דנפשיה (קאמר) ולא אליבא דרב נחמן ולית ליה לרבא הא דאמר רב נחמן התם הלכה כחכמים ודוחק הוא. ונראה לרבינו תם זצ"ל כגירסת פר"ח זצ"ל והלכות גדולות שגורסין איפכא הא דאמרת שתות קנה כו' לא אמרן אלא דלא אמר נפלוג כי שומא דבי דינא אבל אמר נפלוג כי שומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינין מייתי ראיה מדברי חכמים דאמרי מכרן בטל. והא דאמרת יתר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות דאפי' ביתר משתות אין להם אונאה. והא דאמר רב נחמן בשמעתין דאונאה אין להם ביטול מקח יש להם לאו ביותר משתות אלא בפלגא כגון שוה מנה במאתים. והא דאמר רב נחמן בפ' המקבל דזבן במאתים ושוי מאה אין אונאה לקרקעות לאו דוקא קאמר אלא כלומ' מעט פחות ממאתים אי נמי שוה מאה ומעט יותר. והוה מצינא לפרושי דדוקא קאמר ובכך הוא דלא הוי ביטול מקח. וכי קאמר ר"נ משמיה דחסא דביטול מקח יש להן היינו ביתר מפלגא. אבל בירוש' מוכיח כמו שפי' באלמנה ניזונת גבי אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. ואמ' עלה בירוש' ניחא שוה מנה במאתים שוה מאתים במנה מ"מ הרי הפסידו היתומים מנה. שוה מנה במאתים ואין סופו לחזור משום מקח טעות פי' בתמיה ולמה נתקבלה כתובתה והא דנקט בתחלת הסוגיא שוה מנה במאתים לשון המשנה קא מסיק עלה קאי אותו ניחא אלא משוה מאתים במנה כלו' ניחא ממה ששנינו במשנתינו שוה מאתים במנה דנתקבלה כתובתה דהיכא דהפסידה את היתומים כמו סיפא אלא שוה מנה במאתים קשיא אמאי נתקבלה כתובתה כיון דסופן לחזור עליה משום מקח טעות. ומשני תפתר שהוקיר המקח א"ר בון קרא מסייעא לר' שמעון בן לקיש דאמר אין למקח אונאה א"ר יוחנן אם היה דבר מופלג יש למקח אונאה מתני' פליג על ר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות. פתר לה לבר מדבר (שאינו) מופלג אלמא לדר' יוחנן משמע הוי ביטול מקח שוה מנה במאתים. מדמוקי לה כשהוקיר המקח. ואין לומר דר"נ סבר כרשב"ל דפליג עליה דר' יוחנן ולרשב"ל בפלגא לא הוי אונאה ביתר מפלגא הוי אונאה דא"כ הוו פליגי ר' יוחנן ורשב"ל במשהו דפחות מפלגא לכולי עלמא לא הוי אונאה וביתר מפלגא לכולי עלמא הוי אונאה ובפלגא מצומצם פליגי אין זו סברא לומר אלא משמע דאפי' יתר מפלגא אין אונאה לרשב"ל דלעולם אין למקח אונאה קאמר ועוד מדקאמ' מתני' פליגא על ר' יוחנן כו' ואי בפלגא מצומצם פליגי במאי קשיא ליה לר' יוחנן מדלרשב"ל:
400
ת״אהילכך הלכה כדברי ר"ת זצ"ל דיש ביטול מקח לקרקעות בפלגא כגון שוה מנה במאתים ואין להם ביטול מקח בפחות מפלגא. מתני' ר' יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה אמרו לו לא אמרו אלא את אלו:
401
ת״ב[דף נ"ח ע"ב]
תניא ר' יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה. ספר תורה לפי שאין קץ לדמיו. בהמה ומרגלית מפני שאדם רוצה לזווגם. מי שיש לו שור יפה לדרישה מחפש לאחר שכמותו לצמדו בעול עמו שהמעמיד שור חלש אצל הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית. אמרו לו הלא הכל אדם רוצה לזווגם ור' יהודה הני חשיבי ליה וחשיב לזווגן הני לא חשיבי ליה. ועד כמה לא הוי אונאה אמר אמימר עד כדי דמיהן פי' נפלים . תניא רבי יהודה אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטוב במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש פרש"י זצ"ל חטיטוב מגן. ובירושלמי גריס להדיא בברייתא תריס במקום חטיטוב. פר"ח זצ"ל וקיימא לן הא דאמר עד כדי דמיהן בין לר' יהודה בין לר' יהודה בן בתירא אתרווייהו אמר אמימר עד כדי דמיהן וכן הלכה. אמרו לו לא אמרו שאין להם אונאה אלא אלו בלבד ששנו במשנה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות מדחזינן סוגיין דשמעתין דדייקי לפרושי טעמא דר' יהודה ש"מ דהילכתא כוותיה. והא דר' יהודה בן בתירא נמי בדר' יהודה דמתני' שייכא דאזיל בתר אומדן דעתא והני כולהו בלוקח אבל במוכר יש להם אונאה. עכ"ל:
תניא ר' יהודה אומר אף המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להם אונאה. ספר תורה לפי שאין קץ לדמיו. בהמה ומרגלית מפני שאדם רוצה לזווגם. מי שיש לו שור יפה לדרישה מחפש לאחר שכמותו לצמדו בעול עמו שהמעמיד שור חלש אצל הבריא מקלקל את הבריא וכן מרגלית נאה למלאות עם חברתה בזהב מן היחידית. אמרו לו הלא הכל אדם רוצה לזווגם ור' יהודה הני חשיבי ליה וחשיב לזווגן הני לא חשיבי ליה. ועד כמה לא הוי אונאה אמר אמימר עד כדי דמיהן פי' נפלים . תניא רבי יהודה אומר אף המוכר סוס וסייף וחטיטוב במלחמה אין להם אונאה מפני שיש בהן חיי נפש פרש"י זצ"ל חטיטוב מגן. ובירושלמי גריס להדיא בברייתא תריס במקום חטיטוב. פר"ח זצ"ל וקיימא לן הא דאמר עד כדי דמיהן בין לר' יהודה בין לר' יהודה בן בתירא אתרווייהו אמר אמימר עד כדי דמיהן וכן הלכה. אמרו לו לא אמרו שאין להם אונאה אלא אלו בלבד ששנו במשנה הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות מדחזינן סוגיין דשמעתין דדייקי לפרושי טעמא דר' יהודה ש"מ דהילכתא כוותיה. והא דר' יהודה בן בתירא נמי בדר' יהודה דמתני' שייכא דאזיל בתר אומדן דעתא והני כולהו בלוקח אבל במוכר יש להם אונאה. עכ"ל:
402
ת״גורבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב דרב האיי גאון זצ"ל לא פסיק הכי בספר מקח וממכר אלא קא פסיק דכל זביני אית בהו אונאה בר מהני מילי דמנינן במתניתין העבדים והשטרות והקרקעות:
403
ת״ד[דף נ"ט ע"ב]
מתני' אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר חדשים בישנים. פי' בעל הבית שאמר פירות של שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערב בם פירות של שדה אחר ואין צריך לומר חדשים בישנים שאם פסק למכור לו ישנים לא יערב ס' וס' חדשים שהישנים יבשים ועושין קמח יותר מן החדשים. פי' רש"י זצ"ל אבל ישנים בחדשים שפיר דמי. וקשה לי דת"ר אין צריך לומר חדשות מארבע סאין בסלע וישנות משלש סאין בסלע שאין מערבין חדשות בישנות אלא אפי' חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין ואע"פ שחדשות יקרי' מהם מפני שאדם רוצ' ליישנן וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצ' ליישנות לפיכך אסור לערב בהן חדשות ואפי' מעולות בדמים. השתא אמאי מערבין ישנים בחדשים שמא הוא רוצה ליישנם. ושמא פירש"י זצ"ל ביודע בו שאינו בדעתו ליישנן אבל בסתמא הכי נמי דאין מערבין אפי' ישנים בחדשים אע"ג דעדיפי לענין קמח גריעי שאין יכול ליישנן יותר. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל. ת"ר אין צריך לומר חדשות עומדות משלש וישנות מארבע וקא מזבין מחדשות דאין מערבין אלא אפי' חדשות מארבע וישנות מנ' וקא מזבין מחדשות דאין מערבין מפני שאדם רוצה ליישנן עכ"ל. הרי אסר להדיא לערב ישנים בחדשים. וכן כתב בפר"ח זצ"ל במשנה להדיא דאין מערבין ישנים בחדשים ובברייתא גריס כגירס' רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
מתני' אין מערבין פירות בפירות אפילו חדשים בחדשים ואין צריך לומר חדשים בישנים. פי' בעל הבית שאמר פירות של שדה פלוני אני מוכר לך כך וכך סאין לא יערב בם פירות של שדה אחר ואין צריך לומר חדשים בישנים שאם פסק למכור לו ישנים לא יערב ס' וס' חדשים שהישנים יבשים ועושין קמח יותר מן החדשים. פי' רש"י זצ"ל אבל ישנים בחדשים שפיר דמי. וקשה לי דת"ר אין צריך לומר חדשות מארבע סאין בסלע וישנות משלש סאין בסלע שאין מערבין חדשות בישנות אלא אפי' חדשות משלש וישנות מארבע אין מערבין ואע"פ שחדשות יקרי' מהם מפני שאדם רוצ' ליישנן וזה שפסק עמו על הישנות אינו רוצ' ליישנות לפיכך אסור לערב בהן חדשות ואפי' מעולות בדמים. השתא אמאי מערבין ישנים בחדשים שמא הוא רוצה ליישנם. ושמא פירש"י זצ"ל ביודע בו שאינו בדעתו ליישנן אבל בסתמא הכי נמי דאין מערבין אפי' ישנים בחדשים אע"ג דעדיפי לענין קמח גריעי שאין יכול ליישנן יותר. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל. ת"ר אין צריך לומר חדשות עומדות משלש וישנות מארבע וקא מזבין מחדשות דאין מערבין אלא אפי' חדשות מארבע וישנות מנ' וקא מזבין מחדשות דאין מערבין מפני שאדם רוצה ליישנן עכ"ל. הרי אסר להדיא לערב ישנים בחדשים. וכן כתב בפר"ח זצ"ל במשנה להדיא דאין מערבין ישנים בחדשים ובברייתא גריס כגירס' רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
404
ת״ההילכך איתבריר לן ראין מערבין לא חדשים של שדה זו בחדשים של שדה אחר לא חדשים בישנים אפי' שניהם של שדה אחד ואם יודע בו שאינו רוצה ליישנן ישנים בחדשים שפיר דמי:
405
ת״ו[דף ס' ע"א]
מתני' באמת אמרו ביין התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו פי' רש"י זצ"ל קשה משביח את הרך. לפיכך פסק עמו רך יערב בו קשה. ודוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך. אמר ר' אלעזר הדא כל באמת הלכה היא פי' רש"י זצ"ל מיד יהיב טעמא למילתיה מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר ונקט בה למיתני באמת ש"מ דכל היכא דקתני באמת הלכה היא ואין להסס ולגמגם בדבר. פר"ח זצ"ל דמהכא קיימא לן דכל היכא דתנינן באמת הלכה פסוקה היא. אמר רב נחמן ובין הגתות שנו שמשביחו שתוססין זה עם זה ונעשה טעם אחר. אבל לאחר שקלט כל אחד ואחד ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו ואסור לערב אפי' קשה ברך. והאידנא דקא מערבי שלא בין הגתות. אמר רב פפא דידעי הכל שהוחזקו לערב וקא מחלי. רב אחא בריה דרב איקא אמר הא מני ר' אחא היא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנטעם שאדם טועם קודם שלקחן ויכול להבחין שנתערב בו:
מתני' באמת אמרו ביין התירו לערב קשה ברך מפני שהוא משביחו פי' רש"י זצ"ל קשה משביח את הרך. לפיכך פסק עמו רך יערב בו קשה. ודוקא קתני קשה ברך ולא רך בקשה פסק עמו קשה לא יערב בו את הרך. אמר ר' אלעזר הדא כל באמת הלכה היא פי' רש"י זצ"ל מיד יהיב טעמא למילתיה מפני שמשביחו ואין לגמגם בדבר ונקט בה למיתני באמת ש"מ דכל היכא דקתני באמת הלכה היא ואין להסס ולגמגם בדבר. פר"ח זצ"ל דמהכא קיימא לן דכל היכא דתנינן באמת הלכה פסוקה היא. אמר רב נחמן ובין הגתות שנו שמשביחו שתוססין זה עם זה ונעשה טעם אחר. אבל לאחר שקלט כל אחד ואחד ריחו וטעמו אין משביחו אלא פוגמו ואסור לערב אפי' קשה ברך. והאידנא דקא מערבי שלא בין הגתות. אמר רב פפא דידעי הכל שהוחזקו לערב וקא מחלי. רב אחא בריה דרב איקא אמר הא מני ר' אחא היא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנטעם שאדם טועם קודם שלקחן ויכול להבחין שנתערב בו:
406
ת״ז[שם]
מתני' אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו. אוקמא רב יהודה דה"ק אין מערבין שמרים של אמש בשל יום ולא של יום בשל אמש אבל נותן לו את שמריו. פירש"י זצ"ל של אמש ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותם ביין ששפה היום ששמרים של זה היין מקלקלין יין אחר אבל הוא נותן לו שמריו של יין עצמו ויום ואמש לאו דוקא דה"ה ליום ויום משתי חביות אלא מילתא דאורחא קתני דסתם יום ואמש משתי חביות עכ"ל. ורבינו חננאל כתב אין מערבין שמרי יין של אמש ביין של יום ולא של יום בשל אמש אבל נותן לו שמריו של כל יום ויום משמע שרוצה להתיר משתי חביות בשל יום ויום:
מתני' אין מערבין שמרי יין ביין אבל נותן לו את שמריו. אוקמא רב יהודה דה"ק אין מערבין שמרים של אמש בשל יום ולא של יום בשל אמש אבל נותן לו את שמריו. פירש"י זצ"ל של אמש ששפה אמש ונשארו השמרים אין מערבין אותם ביין ששפה היום ששמרים של זה היין מקלקלין יין אחר אבל הוא נותן לו שמריו של יין עצמו ויום ואמש לאו דוקא דה"ה ליום ויום משתי חביות אלא מילתא דאורחא קתני דסתם יום ואמש משתי חביות עכ"ל. ורבינו חננאל כתב אין מערבין שמרי יין של אמש ביין של יום ולא של יום בשל אמש אבל נותן לו שמריו של כל יום ויום משמע שרוצה להתיר משתי חביות בשל יום ויום:
407
ת״חוכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל אבל מערב של אמש בשל אמש ושל יום בשל יום:
408
ת״ט[שם]
מתני' מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות פרוטה פרוט' אלא א"כ הודיע לכל אחד ואחד מהן מים מעורבין בו ולא לתגר ימכרנו ביחד אע"פ שהודיען. שאין לוקחין אלא לדמות בו ולמוכרו בחנות:
מתני' מי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות פרוטה פרוט' אלא א"כ הודיע לכל אחד ואחד מהן מים מעורבין בו ולא לתגר ימכרנו ביחד אע"פ שהודיען. שאין לוקחין אלא לדמות בו ולמוכרו בחנות:
409
ת״י[שם]
מתני' מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו דכיון דנהגו יטילו ואין כאן טעות שכל היינות בחזקת כך. תנא למחצה לשליש ולרביע הכל כמנהג המדינה יטיל מים אם מחצה מחצה אם שליש שליש אמר רב ובין הגתות שנו:
מתני' מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו דכיון דנהגו יטילו ואין כאן טעות שכל היינות בחזקת כך. תנא למחצה לשליש ולרביע הכל כמנהג המדינה יטיל מים אם מחצה מחצה אם שליש שליש אמר רב ובין הגתות שנו:
410
תי״א[שם]
מתני' התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת. מחמש גתות ונותן לתוך פיטום אחר שהכל יודעים בו שלא גדלו בשדותיו ומהרבה בני אדם לקח ובחזקת כן לוקחין ממנו ובלבד שלא יתכוין לערב ולהוציא קול לקנות הרוב ממקום שהוא משובח ולערב בו ממקום אחר ושכניו סבורים שכל הפירות מאותו מקום:
מתני' התגר נוטל מחמש גרנות ונותן לתוך מגורה אחת. מחמש גתות ונותן לתוך פיטום אחר שהכל יודעים בו שלא גדלו בשדותיו ומהרבה בני אדם לקח ובחזקת כן לוקחין ממנו ובלבד שלא יתכוין לערב ולהוציא קול לקנות הרוב ממקום שהוא משובח ולערב בו ממקום אחר ושכניו סבורים שכל הפירות מאותו מקום:
411
תי״ב[שם]
מתני' ר' יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן לבוא אצלו ומקפח מזון חבירו וחכמים מתירין מאי טעמא דרבנן דא"ל אנא פלגינא אמגוזי ואת פליג שוסקי. פר"ח זצ"ל והלכה כחכמים:
מתני' ר' יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן לבוא אצלו ומקפח מזון חבירו וחכמים מתירין מאי טעמא דרבנן דא"ל אנא פלגינא אמגוזי ואת פליג שוסקי. פר"ח זצ"ל והלכה כחכמים:
412
תי״ג[שם]
מתני' לא יפחות את השער למכור בזול מפני שמרגילן לבוא אצלו וחכמים אומרים זכור לטוב. מאי טעמא דרבנן משום דקא מרווח לה לתרעא. פר"ח זצ"ל והלכה כחכמים:
מתני' לא יפחות את השער למכור בזול מפני שמרגילן לבוא אצלו וחכמים אומרים זכור לטוב. מאי טעמא דרבנן משום דקא מרווח לה לתרעא. פר"ח זצ"ל והלכה כחכמים:
413
תי״ד[שם]
מתני' לא יבור את הגריסין פולין גרוסות בריחיים אחת לשנים לא יברור מהם הפסולת לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה על דמיהן הרבה מדמי הפסולת שנטל מהם וחכמי' מתירין ומודים שלא יבור מעל פי המגורה למעלה להראות יפות ואת הפסולת שבתוכם לא בירר לפי שאינו אלא כגונב את העין בברירה זו. מאן חכמים ר' אחא הוא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנראה:
מתני' לא יבור את הגריסין פולין גרוסות בריחיים אחת לשנים לא יברור מהם הפסולת לפי שמתוך שנראות יפות הוא מעלה על דמיהן הרבה מדמי הפסולת שנטל מהם וחכמי' מתירין ומודים שלא יבור מעל פי המגורה למעלה להראות יפות ואת הפסולת שבתוכם לא בירר לפי שאינו אלא כגונב את העין בברירה זו. מאן חכמים ר' אחא הוא דתניא ר' אחא מתיר בדבר הנראה:
414
תי״ה[שם]
מתני' אין מפרכסין לא את האדם לא את הכלים לא את הבהמה פי' האדם עבד כנעני העומד לימכר:
מתני' אין מפרכסין לא את האדם לא את הכלים לא את הבהמה פי' האדם עבד כנעני העומד לימכר:
415
תי״ו[שם ע"ב]
ת"ר אין משרבטין את הבהמה ואין נופחין בקרביים ואין שורין את הבשר במים. מאי אין משרבטין הכא תרגימו מיא דחיזרא. משקין אותה מי סובין והם נופחין מעיה ושערה נזקף ונראה שמינה. זעירא אמר רב הונא מזקפתא קירצוף. שמואל שרא למירמא תומי לסרבלא ליפותו עושה חוטי משי סביב. רב יהודה שרא לכסכוסי קיראי במי סובין בגדים מצויירין. רבה שרא למידק צררי להדק בגדי קנבוס במקבות עץ שיראה חוטין דקין. רבא שרא לצלומי גירי לצייר חיצים. רב פפא בר שמואל לצלומי דיקולי. והא אנן תנן אין מפרכסין לא את האדם ולא את הכלים. לא קשיא הא בחדתי מותר שאינו אלא ליפותו והרוצה להוסיף על דמיהן בשביל יפים מוחל הוא הא בעתיקי אסור שגונב את העין שנראים כחדשים. פרכוס דאדם מאי היא כי הא דההוא עבדא כותאה דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה שהיה לו זקן לבן וצבעו שחור ונראה כבחור אתא לקמיה דרבא א"ל זבנן קנה אותי לעבד וכנעני היה דעבד עברי אסור לקנות אחר החורבן שאין היובל נוהג א"ל ויהיו עניים בני ביתך אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל זבניה יומא חד א"ל אשקיין מיא אזל חוורא רישיה ולדיקניה א"ל חזי דאנא קשיש מאבוך קרי אנפשיה צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו:
ת"ר אין משרבטין את הבהמה ואין נופחין בקרביים ואין שורין את הבשר במים. מאי אין משרבטין הכא תרגימו מיא דחיזרא. משקין אותה מי סובין והם נופחין מעיה ושערה נזקף ונראה שמינה. זעירא אמר רב הונא מזקפתא קירצוף. שמואל שרא למירמא תומי לסרבלא ליפותו עושה חוטי משי סביב. רב יהודה שרא לכסכוסי קיראי במי סובין בגדים מצויירין. רבה שרא למידק צררי להדק בגדי קנבוס במקבות עץ שיראה חוטין דקין. רבא שרא לצלומי גירי לצייר חיצים. רב פפא בר שמואל לצלומי דיקולי. והא אנן תנן אין מפרכסין לא את האדם ולא את הכלים. לא קשיא הא בחדתי מותר שאינו אלא ליפותו והרוצה להוסיף על דמיהן בשביל יפים מוחל הוא הא בעתיקי אסור שגונב את העין שנראים כחדשים. פרכוס דאדם מאי היא כי הא דההוא עבדא כותאה דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה שהיה לו זקן לבן וצבעו שחור ונראה כבחור אתא לקמיה דרבא א"ל זבנן קנה אותי לעבד וכנעני היה דעבד עברי אסור לקנות אחר החורבן שאין היובל נוהג א"ל ויהיו עניים בני ביתך אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל זבניה יומא חד א"ל אשקיין מיא אזל חוורא רישיה ולדיקניה א"ל חזי דאנא קשיש מאבוך קרי אנפשיה צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו:
416
תי״זהדרן איזהו הזהב
417
תי״חפרק איזהו נשך
418
תי״טאיזהו נשך ואיזהו תרבית. איזהו נשך המלוה סלע בחמשה דינרין וסאתים חיטין בשלש זהו נשך מפני שהוא נושך דשקיל מיניה מאי דלא יהיב ליה:
419
ת״כ[דף ס"א ע"א]
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו. צריכי דאי כתב רחמנא לאו ברבית משום דחידוש הוא דאפי' בלוה אסר רחמנא דאע"ג דמדעתיה יהיב שהרי מרווח טפי בדמי הלואה שהלוה מלוה וניחא ליה ללוה למיהב זוזא למלוה ולארווחי ארבעה זוזי אפי' הכי אסריה רחמנא מלוה ש"מ דחידוש הוא שחידשה תורה בריבית ולא מטעמא דממונ' חסרי' הילכך גזל ואונאה לא ילפינן מיניה. ואי כתב רחמנא לאו בגזל משום דבעל כרחיה אבל אונאה אימא לא. ואי כתב רחמנא לאו באונאה משום דלא ידע ומחיל. מיכן אני המחבר אומר כי שגגה היא מה שכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל שאם הלוה רוצה ליתן בריבית למלוה ולמחול לו הריבית וליתן לו בתורת מתנה דשפיר דמי דהא הכא אמרינן דאזהרת לוה לאו משום דחסרי' ממונ' שברצון הוא נותן לו זוז ומוחל לו כדי להרויח ארבעה אפי' הכי אסיר:
אמר רבא למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו בריבית לאו באונאה ילמדו זה מזה שבכולן חסרון ממון שמחסר את חבירו. צריכי דאי כתב רחמנא לאו ברבית משום דחידוש הוא דאפי' בלוה אסר רחמנא דאע"ג דמדעתיה יהיב שהרי מרווח טפי בדמי הלואה שהלוה מלוה וניחא ליה ללוה למיהב זוזא למלוה ולארווחי ארבעה זוזי אפי' הכי אסריה רחמנא מלוה ש"מ דחידוש הוא שחידשה תורה בריבית ולא מטעמא דממונ' חסרי' הילכך גזל ואונאה לא ילפינן מיניה. ואי כתב רחמנא לאו בגזל משום דבעל כרחיה אבל אונאה אימא לא. ואי כתב רחמנא לאו באונאה משום דלא ידע ומחיל. מיכן אני המחבר אומר כי שגגה היא מה שכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל שאם הלוה רוצה ליתן בריבית למלוה ולמחול לו הריבית וליתן לו בתורת מתנה דשפיר דמי דהא הכא אמרינן דאזהרת לוה לאו משום דחסרי' ממונ' שברצון הוא נותן לו זוז ומוחל לו כדי להרויח ארבעה אפי' הכי אסיר:
420
תכ״אהילכך נראה בעיני דאפי' מוחל לו ונותן לו בתורת מתנה אפילו הכי אסיר. ושילהי פרקין אמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים מותרים להלוות זה מזה דידעי דריבית אסורה ומתנה דיהבי אהדדי א"כ משמע היכא דיהיב בלשון מתנה מותר. שאני חכמים דלא מכווני כלל לשם ריבית אפילו מתחילה אבל היכא שהלוהו על מנת ליתן לו ריבית ואח"כ אומר אני נותן לך מתנה הכי נמי אסיר ושאינו ת"ח אפי' התנה עמו תחילה כדי לתת לו בתורת מתנה אסיר דלא גמר בלבו לשם מתנה אלא לשכר מעותיו שהיו בטלים אצלו. ותדע דאמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואימא ליה לפלניא לוזפן זוזי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה ואילו שרי לי' לאינש למימר ליה לחבריה לוזפן זוזי ואתן לך ארבעה זוזי מתנה ואמ' דשרי. ותנן לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואמר בשביל מעותיו שהיו בטלים אצלו זו היא ריבית מאוחרת והתם מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה ואפ"ה אסיר הילכך ליתא:
421
תכ״ב[שם ע"ב]
ת"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה: במדה זו מדת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים אחין או השותפין הבאים לחלוק בשדה לא ימדוד המודד לאחד בימות הגשמים באותו חבל מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צורכו ובימות החמה מתוך יובשו נכמR ונכווץ. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח להכבידו. ובמשורה שלא ירתיח מדת הלח היא אשקומא בל' אִישְנַפֵנִי בלשון כנען שממלא המדה כשמוציא היין לאחד זמן נמצאת חסירה וק"ו ומה משורה שהיא אחד משלשים ושלשה בלוג הקפידה תורה עליו ק"ו להין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין ולוג וחצי לוג ורביעית הלוג. מתני' איזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח ממנו חיטים בדינר זהב הכור וכן השער ועמדו חיטים בל' דינרין וא"ל תן לי חיטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין א"ל הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו:
ת"ר לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה: במדה זו מדת קרקע שלא ימדוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים אחין או השותפין הבאים לחלוק בשדה לא ימדוד המודד לאחד בימות הגשמים באותו חבל מפני שהחבל לח בימות הגשמים ומתפשט כל צורכו ובימות החמה מתוך יובשו נכמR ונכווץ. במשקל שלא יטמין משקלותיו במלח להכבידו. ובמשורה שלא ירתיח מדת הלח היא אשקומא בל' אִישְנַפֵנִי בלשון כנען שממלא המדה כשמוציא היין לאחד זמן נמצאת חסירה וק"ו ומה משורה שהיא אחד משלשים ושלשה בלוג הקפידה תורה עליו ק"ו להין וחצי הין ושלישית ההין ורביעית ההין ולוג וחצי לוג ורביעית הלוג. מתני' איזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח ממנו חיטים בדינר זהב הכור וכן השער ועמדו חיטים בל' דינרין וא"ל תן לי חיטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין א"ל הרי חיטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו:
422
תכ״ג[שם]
אטו דאמ' עד השתא המלוה סלע בחמשה דינרין לאו ריבית הוא. אמר רבבהו עד כאן של תורה דרך הלואה ושל דבריהם מכאן ואילך וכן אמר רבא עד כאן של תור' ומכאן ואילך של דבריהם עד כאן יכין רשע וילבש צדיק שאם מת והניח לפני בניו מעות של ריבית אין חייבין להחזיר. עד כאן ותו לא אלא אפי' עד כאן דריבית דאורייתא הוא יכין האב שהוא רשע ולא יהנה. הבן שהוא צדיק אינו חייב להחזיר ע"כ ריבית קצוצה מכאן ואילך אבק ריבית דא"ר אלעזר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין וכופין אותו ב"ד להוציא להחזיר אם תבע אותו בחייו. אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין. ור' יוחנן אמר אפי' ריבית קצוצה אינה יוצאת בדיינין. פר"ח זצ"ל אע"ג דהני קראי דבנשך נתן ואל תקח מאתו ומות יומת דמיו בו כר' יוחנן דייקי אפ"ה לית הילכתא כוותיה:
אטו דאמ' עד השתא המלוה סלע בחמשה דינרין לאו ריבית הוא. אמר רבבהו עד כאן של תורה דרך הלואה ושל דבריהם מכאן ואילך וכן אמר רבא עד כאן של תור' ומכאן ואילך של דבריהם עד כאן יכין רשע וילבש צדיק שאם מת והניח לפני בניו מעות של ריבית אין חייבין להחזיר. עד כאן ותו לא אלא אפי' עד כאן דריבית דאורייתא הוא יכין האב שהוא רשע ולא יהנה. הבן שהוא צדיק אינו חייב להחזיר ע"כ ריבית קצוצה מכאן ואילך אבק ריבית דא"ר אלעזר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין וכופין אותו ב"ד להוציא להחזיר אם תבע אותו בחייו. אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין. ור' יוחנן אמר אפי' ריבית קצוצה אינה יוצאת בדיינין. פר"ח זצ"ל אע"ג דהני קראי דבנשך נתן ואל תקח מאתו ומות יומת דמיו בו כר' יוחנן דייקי אפ"ה לית הילכתא כוותיה:
423
תכ״דוכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כר' אלעזר וכי קאמר ריבית קצוצה יוצאה בדיינים ה"מ מיני' דידיה אבל מידי ירתי' לא כדאמ' יכין רשע וצדיק ילבש וסתמא דתלמודא נמי פסיק לקמן כר' אלעזר ואביי ורבא נמי תרוייהו סבירא להו לקמן כר' אלעזר גבי הא דאמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דריבתא בחבריה וכו' ופי' התם רש"י זצ"ל דהא דאמ' אביי ורבא דמפקינן מיניה הריבית כר' אלעזר דאמר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין דקיימא לן כוותיה:
424
תכ״ה[דף ס"ב ע"א]
ת"ר שנים שהם מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. דרש בן פטרין מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו עד שבא ר' עקיבה ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך:
ת"ר שנים שהם מהלכים בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. דרש בן פטרין מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו עד שבא ר' עקיבה ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמין לחיי חבירך:
425
תכ״ו[שם]
אמר רב ספרא כל שאילו בדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה כל שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. א"ל אביי כללא הוא והרי סאה בסאה דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה את העודף ביוקר שהוקרו חיטים בשעת תשלומין דהא אבק ריבית הוא. א"ל אינהו בתורת ריבית אתו לידיה דכי מגבו סאה מלוה למלוה לאו בתורת ריבית הוא דמגבו ליה אלא כשאר פקדון הוא בעיניהם דהא סאה מסר בידו וכי אמר רב ספרא למילתיה הכי אמרה כל שאילו בדיניהם מוציאין בתורת ריבית בדינינו מחזירין. א"ל רבינא לרב אשי והרי משכנתא בלא נכייתא כגון שמלוה מעות על הכרם ואוכל פירות ואינו פוסק מן החוב לנכות לו כלום בשביל אכילתן ואוכל בתורת ריבית דבדיניהם מוציאין אם אכל ליה ממשכנתא ובדינינו אין מחזירין דאבק ריבית הוא כיון דזימנין שאינו עושה פירות שהכרמים לוקין אין זו ריבית קצוצה. א"ל אינהו נמי כי מפקי לה סברי דבתורת זביני אתו הנך פירות לידיה דלוקח דכל זמן שלא פרע לו מעותיו הכרם מכור לו עד זמן שפסקו לו ביניהם שיכול לפדותה אלא כל שאילו בדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה ריבית קצוצה וכדר' אלעזר כל שאילו בדיניהם אין מוציאין בדינינו אין מחזירין ריבית מוקדמת ריבית מאוחרת. פירש"י זצ"ל בשילהי מתני' קתני לה והיא בתורת ריבית יהיב ליה אע"פ שאין זה ריבית דהא לא פסיק עמו דאי בעי לא יהיב ליה מ"מ הואיל ובעבור שכר ביטול מעותיו של מלוה קא יהיב ליה הוה ליה אבק ריבית:
אמר רב ספרא כל שאילו בדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה כל שאילו בדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה. א"ל אביי כללא הוא והרי סאה בסאה דבדיניהם מוציאין מלוה למלוה ובדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה את העודף ביוקר שהוקרו חיטים בשעת תשלומין דהא אבק ריבית הוא. א"ל אינהו בתורת ריבית אתו לידיה דכי מגבו סאה מלוה למלוה לאו בתורת ריבית הוא דמגבו ליה אלא כשאר פקדון הוא בעיניהם דהא סאה מסר בידו וכי אמר רב ספרא למילתיה הכי אמרה כל שאילו בדיניהם מוציאין בתורת ריבית בדינינו מחזירין. א"ל רבינא לרב אשי והרי משכנתא בלא נכייתא כגון שמלוה מעות על הכרם ואוכל פירות ואינו פוסק מן החוב לנכות לו כלום בשביל אכילתן ואוכל בתורת ריבית דבדיניהם מוציאין אם אכל ליה ממשכנתא ובדינינו אין מחזירין דאבק ריבית הוא כיון דזימנין שאינו עושה פירות שהכרמים לוקין אין זו ריבית קצוצה. א"ל אינהו נמי כי מפקי לה סברי דבתורת זביני אתו הנך פירות לידיה דלוקח דכל זמן שלא פרע לו מעותיו הכרם מכור לו עד זמן שפסקו לו ביניהם שיכול לפדותה אלא כל שאילו בדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדינינו מחזירין ממלוה ללוה ריבית קצוצה וכדר' אלעזר כל שאילו בדיניהם אין מוציאין בדינינו אין מחזירין ריבית מוקדמת ריבית מאוחרת. פירש"י זצ"ל בשילהי מתני' קתני לה והיא בתורת ריבית יהיב ליה אע"פ שאין זה ריבית דהא לא פסיק עמו דאי בעי לא יהיב ליה מ"מ הואיל ובעבור שכר ביטול מעותיו של מלוה קא יהיב ליה הוה ליה אבק ריבית:
426
תכ״זפר"ח זצ"ל וכן הלכה כרב ספרא וכר' אלעזר אבל סאה בסאה דבתורת פקדון אתא לידיה פי' והלוה סאה בסאה אומר בפקדון הוא אצלו בדינינו אין מחזירין דהוא אבק ריבית בדינייהו אומר בפקדון הוא אצלו ומה שירצה יטלנה בלא תוספת בין הוקיר השער בין זל שלו הוא נוטל. וכן משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ממלוה ללוה דהא אבק ריבית בדיניהם מוציאין מלוה למלוה כי משכנתא הוא אצלם וכל שבדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה כגון ריבית מוקדמת ואע"פ שפסק לו עמו לתת לו קודם הלואתו ריבית לכשילוה הימנו. או ריבית מאוחרת הבטיחו לתת לו כך אחר שיפרעינו חובו אין מוציאין כך בדינינו שלח מנחה הלוה למלוה כדי שילוונו או אחרי שפרעו שלח לו מנחה למען שעשה עמו חסד והלוה לו מעותיו אין מחזירין. עכ"ל. מתני' איזהו תרבית המרבה בפירות כיצד לקח ממנו חיטים בדינר זהב הכוד כ"ה דינרי כסף וכך השער שכך היו נמכרים בעיר ומותר לתת לו מעות עכשיו על מנת ליתן לו זה חיטין כל ימות השנה בדמים הללו בשיעור מעותיו ואע"פ שעכשיו אין לו חיטים דתנן (דתנן) בפירקין יצא השער פוסקין ואע"פ שאין לזה יש לזה ויכול המוכר הלז לקנות עתה במעות הללו. עמדו חיטים לאחר זמן בשלשים דינרין א"ל תן לי חיטיי שאני רוצה למוכרן וליקח בהן יין וזו מותרת היא אם נתן לו חיטים אמר לו הרי חיטיך עשויות עלי כשער של עכשיו בל' דינרים והרי לך אצלי בהן יין ויין אין לו:
427
תכ״ח[דף ס"ג ע"א]
אוקמה רבא למתני' כדר' אושעיא דתני ר' אושעיא הרי שהיה עושה בחבירו והלך ועמד על גורנו וא"ל תן לי מעותיי שאני רוצה ליקח בהן חיטין א"ל חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו הגיע זמן חיטים למכור שנתייקרו ודרך אוצריהן למוכרן מעתה א"ל תן לי חיטיי שאני מוכרן ולוקח בהן יין א"ל יין יש לי שאני נותן לך צא ועשהו עלי כשער של עכשיו הגיע זמן יין למכור א"ל תן לי ייני שאני מוכרו ולוקח בהן שמן א"ל שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשהו עלי כשער של עכשיו כולם אם יש לו מותר. ולא אמרי' באיסורו הבא לידו היכא דיש לו דזכי בהו האי מהשתא ואע"ג דלא משיך כי מוקרי ברשותו מוקרי ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזו' קאי עלייהו במי שפרע. מיהו היכ' דאין לו לאו באיסורו הבא לידו הוא דהיכא דיהיב זוזי פוסק ואע"פ שאין לו דיכול זה לקנותו במעות שמקבל דחיטים מצויין לו דהואיל ויצא השער אבל זה אין לו במה יקנה ודמי לריבית. ומאי לוקח לקח בהלואתו פירש"י זצ"ל מאי לקח דקתני מתני לקח בהלואתו שהיה נושה בו דינר זהב. ולי נראה דלאגר' ליה ופירש משובש הוא שנתלה בספרים לפי שראה בר' אושעיא שהיה נושה בחבירו מנה דשמעינן מינה דאי הוה יהיב ליה השתא זוזי אפי' אין לו נמי שרי שיבש מתני' ופירש לקח בהלואתו ולא היא ולא איבעי ליה לשיבוש מתני' בהכי דבר' אושעיא משום חיטין קמאי נקט לה ולמימר דיש לו מותר ואע"ג דלאו איסורו בא לידו וכי אין לו אסור הואיל ולא בא איסר לידו אבל גבי מתני' כי תנא אין לו גבי יין תנייה שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי החיטין מלוה עליו אבל גבי חיטין לא עכ"ל:
אוקמה רבא למתני' כדר' אושעיא דתני ר' אושעיא הרי שהיה עושה בחבירו והלך ועמד על גורנו וא"ל תן לי מעותיי שאני רוצה ליקח בהן חיטין א"ל חיטין יש לי שאני נותן לך צא ועשם עלי כשער של עכשיו הגיע זמן חיטים למכור שנתייקרו ודרך אוצריהן למוכרן מעתה א"ל תן לי חיטיי שאני מוכרן ולוקח בהן יין א"ל יין יש לי שאני נותן לך צא ועשהו עלי כשער של עכשיו הגיע זמן יין למכור א"ל תן לי ייני שאני מוכרו ולוקח בהן שמן א"ל שמן יש לי שאני נותן לך צא ועשהו עלי כשער של עכשיו כולם אם יש לו מותר. ולא אמרי' באיסורו הבא לידו היכא דיש לו דזכי בהו האי מהשתא ואע"ג דלא משיך כי מוקרי ברשותו מוקרי ולא הוי רבית הואיל ואם בא לחזו' קאי עלייהו במי שפרע. מיהו היכ' דאין לו לאו באיסורו הבא לידו הוא דהיכא דיהיב זוזי פוסק ואע"פ שאין לו דיכול זה לקנותו במעות שמקבל דחיטים מצויין לו דהואיל ויצא השער אבל זה אין לו במה יקנה ודמי לריבית. ומאי לוקח לקח בהלואתו פירש"י זצ"ל מאי לקח דקתני מתני לקח בהלואתו שהיה נושה בו דינר זהב. ולי נראה דלאגר' ליה ופירש משובש הוא שנתלה בספרים לפי שראה בר' אושעיא שהיה נושה בחבירו מנה דשמעינן מינה דאי הוה יהיב ליה השתא זוזי אפי' אין לו נמי שרי שיבש מתני' ופירש לקח בהלואתו ולא היא ולא איבעי ליה לשיבוש מתני' בהכי דבר' אושעיא משום חיטין קמאי נקט לה ולמימר דיש לו מותר ואע"ג דלאו איסורו בא לידו וכי אין לו אסור הואיל ולא בא איסר לידו אבל גבי מתני' כי תנא אין לו גבי יין תנייה שמחמת הלואה בא עליו שהיו כבר דמי החיטין מלוה עליו אבל גבי חיטין לא עכ"ל:
428
תכ״טורבי' יצחק אלפס זצ"ל וכן ר"ח זצ"ל תרוייהו גרסי ומאי דקתני במתני' לקח בהלואתו פר"ח זצ"ל דהלכה כר' אושעיא:
429
ת״ל[שם]
אמר רבא ש"מ מדר' אושעיא תלת ש"מ דמעמידין מלוה שיש לו על חבירו על גבי פירות לפסוק עליה פירות כשער של עכשיו כל ימות השנה ולא אמרי' דלא באיסרו הבא לידו. כדתני ר' חייא לעיל אפי' יש לו אסור וש"מ והוא דיש לו אבל אין לו אין מעמידין מלוה אבל פוסק ע"י נתינת מעות כדתני מתני' יצא השער פוסקין ואוקימנא מתניתין כדר' אושעיא. וש"מ מדקתני הגיע זמן חיטים למכור שם לו החיטים כשער של עכשיו ביוקר ופוסק יין כשער של עכשיו בזול ש"מ איתא לדר' ינאי דאמר לקמן פסק על הפירות והגיע זמן למכור ובא ותובעו ואין לו מקבל הימנו דמים כשער של עכשיו דמה לו לקבל הן עצמן ומה לו לקבל דמיהן. דאמר רב עושין אמנה בפירות נותנין מעות באמנה כשער שיצא בשוק על מנת לקבל פירות אפי' יוקירו ואין עושין אמנה בדמים לפסוק על הפירות כדי לקבל הדמים לכשיוקירו דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיחזי כריבית ור' ינאי אמר מה לי הן ומה לי דמיהן. אמר רבא השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן אמרי' גבי פירעון הן ודמיהן שוין וכי היכי דהן מותר דמיהן נמי מותר דמה לי הן טוב אם הן מקבל יותר ממה שדמיהן מקבל מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרי' ופוסקין על השער שבשוק אע"ג דלית ליה בתחלת התנאי משיצא השער פוסק עמו אע"פ שאין פירות בידו ובלבד שיתן לו מעותיו דכי היכי אם היו דמי מעות הללו בידו והיינו הפירות הוי מותר. רבי נמי כי היו המעות בידו מותר שהמעות ודמיהן שוין דמה לי טוב אם היו החיטין שהן דמים למעות בידו. מעכשיו שהן עצמן בידו אף הוא יכול ליקח בהן פירות ומן הטעם הזה פוסקין על סמך שער שבשוק והוא שער היוצא על ידי המרים המביאים תבואה לשוק הכרכים אע"פ שאין לו פירות לזה:
אמר רבא ש"מ מדר' אושעיא תלת ש"מ דמעמידין מלוה שיש לו על חבירו על גבי פירות לפסוק עליה פירות כשער של עכשיו כל ימות השנה ולא אמרי' דלא באיסרו הבא לידו. כדתני ר' חייא לעיל אפי' יש לו אסור וש"מ והוא דיש לו אבל אין לו אין מעמידין מלוה אבל פוסק ע"י נתינת מעות כדתני מתני' יצא השער פוסקין ואוקימנא מתניתין כדר' אושעיא. וש"מ מדקתני הגיע זמן חיטים למכור שם לו החיטים כשער של עכשיו ביוקר ופוסק יין כשער של עכשיו בזול ש"מ איתא לדר' ינאי דאמר לקמן פסק על הפירות והגיע זמן למכור ובא ותובעו ואין לו מקבל הימנו דמים כשער של עכשיו דמה לו לקבל הן עצמן ומה לו לקבל דמיהן. דאמר רב עושין אמנה בפירות נותנין מעות באמנה כשער שיצא בשוק על מנת לקבל פירות אפי' יוקירו ואין עושין אמנה בדמים לפסוק על הפירות כדי לקבל הדמים לכשיוקירו דכיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיחזי כריבית ור' ינאי אמר מה לי הן ומה לי דמיהן. אמר רבא השתא דאמר ר' ינאי מה לי הן ומה לי דמיהן אמרי' גבי פירעון הן ודמיהן שוין וכי היכי דהן מותר דמיהן נמי מותר דמה לי הן טוב אם הן מקבל יותר ממה שדמיהן מקבל מה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרי' ופוסקין על השער שבשוק אע"ג דלית ליה בתחלת התנאי משיצא השער פוסק עמו אע"פ שאין פירות בידו ובלבד שיתן לו מעותיו דכי היכי אם היו דמי מעות הללו בידו והיינו הפירות הוי מותר. רבי נמי כי היו המעות בידו מותר שהמעות ודמיהן שוין דמה לי טוב אם היו החיטין שהן דמים למעות בידו. מעכשיו שהן עצמן בידו אף הוא יכול ליקח בהן פירות ומן הטעם הזה פוסקין על סמך שער שבשוק והוא שער היוצא על ידי המרים המביאים תבואה לשוק הכרכים אע"פ שאין לו פירות לזה:
430
תל״א[שם ע"ב]
איתיביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא אם יש לו מותר ואם אין לו אסור אמר ליה התם הלואה הכא זביני:
איתיביה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לרבא אם יש לו מותר ואם אין לו אסור אמר ליה התם הלואה הכא זביני:
431
תל״בפר"ח זצ"ל וכן הלכה. דלקמן פסקינן בהדיא דהילכתא כר' ינאי ושרי ר' ינאי אפילו היכא דמשלם ליה זוזי כדפרי' בהגוזל קמא . תני רב ספרא בריבית דבי ר' חייא יש דברים שהן מותרין ואסורין מפני הערמת ריבית כיצד א"ל הלויני מנה א"ל מנה אין לי חיטין יש לי שאני נותן לך במנה כשער של עכשיו ונתנם לו וחזר ולקחם לו בכ"ד סלעים דאוזיל זה גביה סלע שהמנה כ"ה סלעים והוא היה דחוק למעות ולא היה יכול להמתין ליום השוק מותר שהרי לא העלה לו דמי החיטין יותר מדמיהן בשכר המתנת מעות והאי הוא דאוזיל לגביה ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית:
432
תל״ג[שם] רבה
ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאיתהזויי בבי דרי פי' הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער הבכיר הסמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזול זה סאה וזה סאתים ותנן מתני' אם יש לו מותר לפסוק אע"פ שלא יצא השער דקתני היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש צריך הלוקח לאיתחזויי אבי דרי של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ופרכינן למאי מיבעי ליה להאי דאיתחזי אי למיקני ממש שלא יוכל המוכר לחזור הא לא קני בהכי אלא א"כ משך. אי לקבולי עליה מי שפרע כי לא מיתחזי נמי בבי דרי מקבל עליה מי שפרע ומאן יהיב זוזי אתרעא לבי תרי תלתא יהיב אי מתחזי ליה סמכא דעתיה דכל חד וחד ידע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקויימת היא ואין דעתו לחזור. הילכך אי הדר ביה מוכר איכא למילטייה במי שפרע ואי לא מצי למימר אמינא דאשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת:
ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא צריך לאיתהזויי בבי דרי פי' הפוסק על הפירות עד שלא יצא השער הברור אלא שער הבכיר הסמוך לקציר שהלקוטות מוכרין בזול זה סאה וזה סאתים ותנן מתני' אם יש לו מותר לפסוק אע"פ שלא יצא השער דקתני היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש צריך הלוקח לאיתחזויי אבי דרי של מוכר כשהוא דש וזורה תבואתו בגורן ופרכינן למאי מיבעי ליה להאי דאיתחזי אי למיקני ממש שלא יוכל המוכר לחזור הא לא קני בהכי אלא א"כ משך. אי לקבולי עליה מי שפרע כי לא מיתחזי נמי בבי דרי מקבל עליה מי שפרע ומאן יהיב זוזי אתרעא לבי תרי תלתא יהיב אי מתחזי ליה סמכא דעתיה דכל חד וחד ידע דעליה קא סמיך האי לוקח וסחורה מקויימת היא ואין דעתו לחזור. הילכך אי הדר ביה מוכר איכא למילטייה במי שפרע ואי לא מצי למימר אמינא דאשכחת פירי דשפירי מדידי ושקלת:
433
תל״ד[שם]
אמר רב אשי השתא דאמרת משום אפי' לא איתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה בשוקא לאחר זמן ואמר חזי דעלך קא סמיכנא איכא מי שפרע. ופירש"י זצ"ל דלהכי נקט תרעא חריפא שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דאילו שער הברור פוסקין אף עם מי שאין לו ולא ידענא דהואיל וטעמא דמילתא הוא משום דלא סמכא דעתא משום דלתרי תלתא יהיב אפי' בשער הברור נמי לא סמכה דעתיה וליתה מי שפרע:
אמר רב אשי השתא דאמרת משום אפי' לא איתחזי אבי דרי נמי אלא אשכחיה בשוקא לאחר זמן ואמר חזי דעלך קא סמיכנא איכא מי שפרע. ופירש"י זצ"ל דלהכי נקט תרעא חריפא שאין פוסקין עליו אלא למי שיש לו גורן דאילו שער הברור פוסקין אף עם מי שאין לו ולא ידענא דהואיל וטעמא דמילתא הוא משום דלא סמכא דעתא משום דלתרי תלתא יהיב אפי' בשער הברור נמי לא סמכה דעתיה וליתה מי שפרע:
434
תל״הובפר"ח זצ"ל ובאלפס אינו כתוב חריפא אלא תרעא סתמא ומסתברא דלא גרסינן ליה:
435
תל״ו[שם]
אמר רב נחמן כללא דריבית כל אגר נטר לי אסור פי' שכר המתנה אי אוזיל לגביה משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו:
אמר רב נחמן כללא דריבית כל אגר נטר לי אסור פי' שכר המתנה אי אוזיל לגביה משום המתנה שמקדים לו המעות והמקח אין לו למוכר עכשיו:
436
תל״ז[שם]
ואמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה דהיינו מוכר שעוה וקאזלי ארבעה חלות שעוה בזוז וא"ל יהיבנא לך חמשא לזמן פלוני והקדים לו המעות עכשיו איתנהו גביה שרי ליתנהו גביה אסיר. פשיטא לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אבל ארבע בזוזא שרי לפסוק כיון דהכי אזלי כי היכי דפוסקין על השער שבשוק. וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשא בזוזי מאי שנא מטרשא דרב נחמן דאמר לקמן טרשא שרי למכור בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי הוא בפחות דבהדיא פריש לו שהשכר המתנה הוא נותן. וי"ל הא דאזלי ד' בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו הרי הוא בפחות ואם לזמן פלוני הרי הוא ביותר ולפי זה לא שרי רב נחמן להדיא טרשא אלא בדבר שאין השומא ידועה כגון פרה וטלית אבל בפירות אם יצא השער אסור לעשות בהן טרשא אע"פ שמוכרם סתם ביותר:
ואמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיראה דהיינו מוכר שעוה וקאזלי ארבעה חלות שעוה בזוז וא"ל יהיבנא לך חמשא לזמן פלוני והקדים לו המעות עכשיו איתנהו גביה שרי ליתנהו גביה אסיר. פשיטא לא צריכא דאית ליה אשראי במתא מהו דתימא כיון דאית ליה אשראי במתא כעד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח דמי קמ"ל כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אבל ארבע בזוזא שרי לפסוק כיון דהכי אזלי כי היכי דפוסקין על השער שבשוק. וא"ת אמאי אסור לפסוק חמשא בזוזי מאי שנא מטרשא דרב נחמן דאמר לקמן טרשא שרי למכור בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי הוא בפחות דבהדיא פריש לו שהשכר המתנה הוא נותן. וי"ל הא דאזלי ד' בזוזא הוי כאילו פירש אם מעכשיו הרי הוא בפחות ואם לזמן פלוני הרי הוא ביותר ולפי זה לא שרי רב נחמן להדיא טרשא אלא בדבר שאין השומא ידועה כגון פרה וטלית אבל בפירות אם יצא השער אסור לעשות בהן טרשא אע"פ שמוכרם סתם ביותר:
437
תל״ח[שם]
אמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח טפייתא פי' זה שקיבל המעות מצא בהן יותר ממה שאמר לו חבירו אי בכדי שהדעת נוטה מחייב לאהדורי ליה ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי שהדעת נוטה אמר רב אחא בריה דרב יוסף בעישורייתא ובחימושייתא פירש"י זצ"ל אם יש לחלקם המעות העודפות להוציאם עשר עשר או חמש חמש ואין אחת או שתים עודפות שאין באות לכלל חמש. יש לומר שטעה בחשבונו או עישורייתא נינהו טעה בין חמשים לארבעים בין ארבעי' לשלשים. ואם אינם עשיריות וישנם חמישיות יש שהיו רגילים למנות חמש חמש ואם עודפות הרבה כגון חמשים וחמש טעה בעשיריות כדפרישית ויש כאן טעות של חמשים בדילוג אחר ובחמש העודפות טעה בין שלש לארבע או אם עודפות ט"ו או כ"ה טעה שלש פעמים או חמש פעמים בחשבון של חמש חמש אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או שלש או ארבע שאינם מגיעות לחמש לא טעה כלום וכולם מתנה. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אם היו רגילי' למנות חמשה חמשה כעין שאנו מונין אחר ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת נוטה :
אמר רב נחמן האי מאן דיזיף פשיטי מחבריה ואשכח טפייתא פי' זה שקיבל המעות מצא בהן יותר ממה שאמר לו חבירו אי בכדי שהדעת נוטה מחייב לאהדורי ליה ואי לא מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה היכי דמי בכדי שהדעת נוטה אמר רב אחא בריה דרב יוסף בעישורייתא ובחימושייתא פירש"י זצ"ל אם יש לחלקם המעות העודפות להוציאם עשר עשר או חמש חמש ואין אחת או שתים עודפות שאין באות לכלל חמש. יש לומר שטעה בחשבונו או עישורייתא נינהו טעה בין חמשים לארבעים בין ארבעי' לשלשים. ואם אינם עשיריות וישנם חמישיות יש שהיו רגילים למנות חמש חמש ואם עודפות הרבה כגון חמשים וחמש טעה בעשיריות כדפרישית ויש כאן טעות של חמשים בדילוג אחר ובחמש העודפות טעה בין שלש לארבע או אם עודפות ט"ו או כ"ה טעה שלש פעמים או חמש פעמים בחשבון של חמש חמש אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או שלש או ארבע שאינם מגיעות לחמש לא טעה כלום וכולם מתנה. פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אם היו רגילי' למנות חמשה חמשה כעין שאנו מונין אחר ולדידן הוי בכל ענין בכדי שהדעת נוטה :
438
תל״טפר"ח זצ"ל ויש אומרים כגון שמונה עשר ומניח אחת. עשרה ומניח אחר כדי לידע כמה עשרונות הן א"ל חזר וכללן במנויין ושכח והן אינן במנויין לפיכך חייב להחזיר והוא הדין לחימושייתא. וכן [כתב] רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
439
ת״מ[דף ס"ד ע"א]
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אינש תקיפא דלא יהיב מתנה מאי אמר לי' דילמא מיגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון. דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבונו יצא. ואי אינש מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה מאי א"ל דילמא מאינש אחרינא גזליה וא"ל כי יזיף פלוני פשיטי בהדך אבלע ליה בחשבון. אמר רבא האי מאן דיהיב זוזי לגינאה וקא אזלי עשרה קרי ביה זרתא זרתא וא"ל לאחר זמן בני גרמידא פלו' אביה אם יש לו גדולות בני אמה שרי ליתנהו קטנות אסיר פשיטא מהו דתימא כיון דממילא קא רבי שפיר דמי קמ"ל דלא. כמאן כי האי תנא דתניא ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את צאנו ולרדות את כוורתו מצאו חבירו ואמר לו מה שעיזיי חולבות מכור לך מה שרחליי גוזזות מכור לך מה שכוורתי רודה מכור לך אם רב אם מעט יגיעך מותר שהרי קיבל עליו הפסד ושכר הילכך אפילו ימצא יותר משוי הדמים אין כאן אגר נטר ראי הוה בציר מדמים נמי הוי שקיל אבל אי א"ל מה שעיזיי חולבות בכך וכך מכור לך מה שרחליי גוזזות מכור לך בכך וכך מה שכוורתי רודה מכור לך בכך וכך זוזי אסיר אע"ג דממילא קא רבו כיון דליתנהו בההיא שעתא אסיר דאוזיל גביה בשכר המתנת מעות. איכא דאמרי גבי קרי אמר רבא כיון דממילא קא רבו שפיר דמי. והתניא אם א"ל כך וכך אסור התם גבי גיזין וחלב לאו מיניה קא רבי דכי שקלי ליה להאי אתי אחרינא ברוכתיה אבל הכא הנוסף על הדלועין קטנות ונעשו גדולות מיניה קא רבי דכי שקלי ליה להאי לא אתי אחרינא בדוכתיה:
אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי אי אינש תקיפא דלא יהיב מתנה מאי אמר לי' דילמא מיגזל גזליה ואבלע ליה בחשבון. דתניא הגוזל את חבירו והבליע לו בחשבונו יצא. ואי אינש מעלמא דלא שקיל וטרי בהדיה מאי א"ל דילמא מאינש אחרינא גזליה וא"ל כי יזיף פלוני פשיטי בהדך אבלע ליה בחשבון. אמר רבא האי מאן דיהיב זוזי לגינאה וקא אזלי עשרה קרי ביה זרתא זרתא וא"ל לאחר זמן בני גרמידא פלו' אביה אם יש לו גדולות בני אמה שרי ליתנהו קטנות אסיר פשיטא מהו דתימא כיון דממילא קא רבי שפיר דמי קמ"ל דלא. כמאן כי האי תנא דתניא ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את צאנו ולרדות את כוורתו מצאו חבירו ואמר לו מה שעיזיי חולבות מכור לך מה שרחליי גוזזות מכור לך מה שכוורתי רודה מכור לך אם רב אם מעט יגיעך מותר שהרי קיבל עליו הפסד ושכר הילכך אפילו ימצא יותר משוי הדמים אין כאן אגר נטר ראי הוה בציר מדמים נמי הוי שקיל אבל אי א"ל מה שעיזיי חולבות בכך וכך מכור לך מה שרחליי גוזזות מכור לך בכך וכך מה שכוורתי רודה מכור לך בכך וכך זוזי אסיר אע"ג דממילא קא רבו כיון דליתנהו בההיא שעתא אסיר דאוזיל גביה בשכר המתנת מעות. איכא דאמרי גבי קרי אמר רבא כיון דממילא קא רבו שפיר דמי. והתניא אם א"ל כך וכך אסור התם גבי גיזין וחלב לאו מיניה קא רבי דכי שקלי ליה להאי אתי אחרינא ברוכתיה אבל הכא הנוסף על הדלועין קטנות ונעשו גדולות מיניה קא רבי דכי שקלי ליה להאי לא אתי אחרינא בדוכתיה:
440
תמ״ארבינו יצחק אלפס זצ"ל הביא לישנא אחרינא דרבא ולא הזכיר ללישנא קמא משמע דהילכתא כאיכא דאמרי.
441
תמ״בוזה לשון הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הנותן לבעל הגינה דמי עשר קישואין אלו דמי עשר אבטיחים אלו והרי הן קטני' והתנה עמו שיתנם לו כשיגדילו הרי זה מותר שהרי הוא מניח והן גדילין מאליהן ואילו קצצן עתה כשהן קטנים לא היו באים אחרים תחתיהן וכן כל כיוצא בזה מדבר שאין בו הפסד ולא חסרון על המוכר. עכ"ל:
442
תמ״ג[שם]
אמר אביי שרי לאינש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי אחביתא דחמרא אי תקיפא מיכן עד יום פלוני ברשותך אי יקרא אי זילא ברשותי א"ל רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא א"ל כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא:
אמר אביי שרי לאינש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי אחביתא דחמרא אי תקיפא מיכן עד יום פלוני ברשותך אי יקרא אי זילא ברשותי א"ל רב שרביא לאביי האי קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא א"ל כיון דמקבל עליו יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא:
443
תמ״ד[שם ע"ב]
מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר מאי קמ"ל תנינא המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור הימנו בפחות. אי ממתניתין הוה אמינא ה"מ בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קמ"ל. איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מ"ד הלוהו כ"ש הלויני ומ"ד הלויני אבל הלוהו לא מאי טעמא כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה לית לן בה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כלישנא קמא ואפי' הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ולענין להוציא ממנו בדיינין בהלויני ודור בחצרי מפקינן מיניה אגרא דהוה ליה ריבית קצוצה אבל הלוהו ודר בחצרו לא אדעת' דהכי אוזפיה אבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין דהויא לה כריבית מוקדמת וריבית מאוחרת. ולא תימא דה"מ היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה באגר ביתיה אלא אפי' קתבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור אגר ביתיה אלא אמר לקמן א"ר אשי השתא דאמר אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינא ליה בלא זוזי מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא עכ"ל. וזה לשון הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המלוה את חבירו לא ידור עמו בחצרו חנם אע"פ שאין החצר עשויה לשכר דאין דרך בעל החצר להשכיר ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו הרי זה אבק ריבית לפי שלא התנה עמו שילויהו וידור בחצרו לפיכך אם עדיין לא החזיר חובו ובא לגבות שכר החצר שדר בה מן החוב אם היה השוכר כנגד החוב אינו מנכה לו הכל כמו שיראו הדיינים שאם הסלק אותו בלא כלום כמו שהוציא אותו בדיינין ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין. הורו רבותיי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע את חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאפרע לך חובך הרי זה אבק ריבית עכ"ל. פירש"י זצ"ל יש לי ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו ואפי' בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות. ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זמנין דלא שקיל בה מידי ואפי' הכי מנכה ליה והוי כקונה הפירות בנכיית' זו על הספיקא אבל זה נהנה תמיד אין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות. ורבינו תם זצ"ל אומר דבית נמי זימנין דנופל או נשרף א"נ זימנין דאין צריך לאותו הבית. ואומר רבינו הם זצ"ל דהכא היינו טעמא שאין הבית מושכן למלוה דלא קתני הלוה על חצרו אבל אם היה הבית ממושכן למלוה שאין החצר בחזקתו של לוה ואינה ברשותו להשכירה לאחרים שהרי המלוה היה מעכב על ידו כל מה שהמלוה נותן לו בשכרה ריוח בעלמא הוא לו אם רב אם מעט וכן משכנתא בנכייתא. מיהו תימה היא דמטו מי היה המלוה יכול לעכב על ידו של לוה שלא יקח הפירות שבפרדס אלא יניחם לו ליקח או יקחם הוא וינכה לו מחובו כפי שוויים או יקחם הלוה וימכרם לפרוע לו מהן הדמים. מ"מ נראים דברי ר"ת זצ"ל ולא מטעמי' אלא משום דמשכנתא דומה למכר כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמ' לעיל גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה. מיהו קשה לפי פי' ר"ת זצ"ל מההיא דערכין דמוכר בית בבתי ערי חומה קתני ברייתא בגמ' שהיא ריבית גמורה אלא שהתורה התירתה ומוקי לה כרבנן דאסרי צד אחד בריבית אלמא חשיב ליה כריבית קצוצה אע"פ שהבית מושכן בידו. אבל לפירש"י זצ"ל ניחא שמחלק בין בית לשדה והתם בית הוא. ויש לומר לפי' ר"ת זצ"ל דריבית גמורה דקאמר לאו ריבית דאוריי' אלא אבק ריבית דרבנן דמשום דהתורה התירתה בהדיא לא רצו חכמים לגזור עליה. ומתני' דהתם דקתני הרי זו ריבית ואינה ריבית היינו משום דצד א' בריבית מותר כר' יהודה כדמפרש התם אביי. מיהו לרבא קשיא דאמר ריבית על מנת להחזיר איכא בינייהו ולכולי עלמא צד אחד בריבית אסור. ובעלמא פירשתי דרבא הוי מודה דמתניתין וברייתא פליגי בצד אחד בריבית דאורייתא אלא דלא בעי לאוקמי פלוגתא דר' יהודה בהכי משום דר"י שרי אפי' מדרבנן ולפי פי' ר"ת זצ"ל אי אפשר לומר כן וצריך לדחוק דודאי מתני' דערכין שריא צד אחד אפי' מדרבנן אלא קסבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר' יהודה צד אחד בריבית כל כמה דלא מפרש גבי דמלוה על המשכון אינו משמט משום דתפיס ליה. והתם איירי בהלוהו על חצרו דקרקע אפי' במשכון משמט כדאמ' לקמן האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת ולהכי לא פריך התם ממטלטלי אהלואה. הואיל ואתיין דברי רש"י זצ"ל בלא גמגום יש לחוש לפסק שלו וליזהר מלדור בבית שהלוה עליו ואפי' בנכייתא:
מתני' המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר מאי קמ"ל תנינא המלוה את חבירו לא ידור בחצרו חנם ולא ישכור הימנו בפחות. אי ממתניתין הוה אמינא ה"מ בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קמ"ל. איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי א"ר נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלויני ודור בחצרי צריך להעלות לו שכר מ"ד הלוהו כ"ש הלויני ומ"ד הלויני אבל הלוהו לא מאי טעמא כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה לית לן בה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כלישנא קמא ואפי' הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ולענין להוציא ממנו בדיינין בהלויני ודור בחצרי מפקינן מיניה אגרא דהוה ליה ריבית קצוצה אבל הלוהו ודר בחצרו לא אדעת' דהכי אוזפיה אבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין דהויא לה כריבית מוקדמת וריבית מאוחרת. ולא תימא דה"מ היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה והדר קא תבע ליה באגר ביתיה אלא אפי' קתבע ליה מקמי דליפרעיה לא מחייבינן ליה לנכויי ליה שיעור אגר ביתיה אלא אמר לקמן א"ר אשי השתא דאמר אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינא ליה בלא זוזי מאי טעמא כל סלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא עכ"ל. וזה לשון הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המלוה את חבירו לא ידור עמו בחצרו חנם אע"פ שאין החצר עשויה לשכר דאין דרך בעל החצר להשכיר ואם דר צריך להעלות לו שכר ואם לא העלה לו הרי זה אבק ריבית לפי שלא התנה עמו שילויהו וידור בחצרו לפיכך אם עדיין לא החזיר חובו ובא לגבות שכר החצר שדר בה מן החוב אם היה השוכר כנגד החוב אינו מנכה לו הכל כמו שיראו הדיינים שאם הסלק אותו בלא כלום כמו שהוציא אותו בדיינין ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין. הורו רבותיי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע את חובו ואמר לו הלוה דור בחצרי עד שאפרע לך חובך הרי זה אבק ריבית עכ"ל. פירש"י זצ"ל יש לי ללמוד מכאן שאסור להלוות על הבית ולדור בו ואפי' בנכייתא דתנן לא ישכור הימנו בפחות. ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זמנין דלא שקיל בה מידי ואפי' הכי מנכה ליה והוי כקונה הפירות בנכיית' זו על הספיקא אבל זה נהנה תמיד אין כאן ספק נמצא שוכרה בפחות. ורבינו תם זצ"ל אומר דבית נמי זימנין דנופל או נשרף א"נ זימנין דאין צריך לאותו הבית. ואומר רבינו הם זצ"ל דהכא היינו טעמא שאין הבית מושכן למלוה דלא קתני הלוה על חצרו אבל אם היה הבית ממושכן למלוה שאין החצר בחזקתו של לוה ואינה ברשותו להשכירה לאחרים שהרי המלוה היה מעכב על ידו כל מה שהמלוה נותן לו בשכרה ריוח בעלמא הוא לו אם רב אם מעט וכן משכנתא בנכייתא. מיהו תימה היא דמטו מי היה המלוה יכול לעכב על ידו של לוה שלא יקח הפירות שבפרדס אלא יניחם לו ליקח או יקחם הוא וינכה לו מחובו כפי שוויים או יקחם הלוה וימכרם לפרוע לו מהן הדמים. מ"מ נראים דברי ר"ת זצ"ל ולא מטעמי' אלא משום דמשכנתא דומה למכר כאילו השדה בידו בתורת מכר כל אותן השנים כדאמ' לעיל גבי משכנתא בלא נכייתא אינהו בתורת זביני אתו לידיה. מיהו קשה לפי פי' ר"ת זצ"ל מההיא דערכין דמוכר בית בבתי ערי חומה קתני ברייתא בגמ' שהיא ריבית גמורה אלא שהתורה התירתה ומוקי לה כרבנן דאסרי צד אחד בריבית אלמא חשיב ליה כריבית קצוצה אע"פ שהבית מושכן בידו. אבל לפירש"י זצ"ל ניחא שמחלק בין בית לשדה והתם בית הוא. ויש לומר לפי' ר"ת זצ"ל דריבית גמורה דקאמר לאו ריבית דאוריי' אלא אבק ריבית דרבנן דמשום דהתורה התירתה בהדיא לא רצו חכמים לגזור עליה. ומתני' דהתם דקתני הרי זו ריבית ואינה ריבית היינו משום דצד א' בריבית מותר כר' יהודה כדמפרש התם אביי. מיהו לרבא קשיא דאמר ריבית על מנת להחזיר איכא בינייהו ולכולי עלמא צד אחד בריבית אסור. ובעלמא פירשתי דרבא הוי מודה דמתניתין וברייתא פליגי בצד אחד בריבית דאורייתא אלא דלא בעי לאוקמי פלוגתא דר' יהודה בהכי משום דר"י שרי אפי' מדרבנן ולפי פי' ר"ת זצ"ל אי אפשר לומר כן וצריך לדחוק דודאי מתני' דערכין שריא צד אחד אפי' מדרבנן אלא קסבר רבא דלית לן למימר שיתיר ר' יהודה צד אחד בריבית כל כמה דלא מפרש גבי דמלוה על המשכון אינו משמט משום דתפיס ליה. והתם איירי בהלוהו על חצרו דקרקע אפי' במשכון משמט כדאמ' לקמן האי משכנתא באתרא דמסלקי שביעית משמטת ולהכי לא פריך התם ממטלטלי אהלואה. הואיל ואתיין דברי רש"י זצ"ל בלא גמגום יש לחוש לפסק שלו וליזהר מלדור בבית שהלוה עליו ואפי' בנכייתא:
444
תמ״הוכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל וזה לשונו. מישכן שדה בניכוי הרי זה מותר כיצד הוא דניכוי כגון שהלוהו ק' דינרין ומישכן לו בהן חצרו או שדהו ואמר לו המלוה הריני מנכה לך מעה כסף בכל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בזה אסור ובשדה וכיוצא בה מותר עכ"ל:
445
תמ״ו[שם]
רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא א"ל רבה בריה מאי טעמא עביד מר הכי א"ל אנא כרב נחמן סבירא לי דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי ליה והרי אנן זנן ביום מלאכתן א"ל אימור דאמר רב נחמן כגון דארו עבדיה דמרקיד בי כוביה עבדי אחריני מי אמר. א"ל אנא כי הא דרב דניאל בר רב קטינא אמר רב סבירא לי דאמר התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור מאי טעמא דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה א"ל ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מיחזי כריבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר א"ל הדרי בי:
רב יוסף בר חמא תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא א"ל רבה בריה מאי טעמא עביד מר הכי א"ל אנא כרב נחמן סבירא לי דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי ליה והרי אנן זנן ביום מלאכתן א"ל אימור דאמר רב נחמן כגון דארו עבדיה דמרקיד בי כוביה עבדי אחריני מי אמר. א"ל אנא כי הא דרב דניאל בר רב קטינא אמר רב סבירא לי דאמר התוקף עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור מאי טעמא דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה א"ל ה"מ היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מיחזי כריבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר א"ל הדרי בי:
446
תמ״זכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל צריך עיון היאך מותר ללוה לעשות טובה למלוה אפילו דברים שהיה עושה בלא הלואה ולא מיבעיא כגון דברים שאין רגילים לעשות בני אדם ולההנות חביריהם בחנם כגון חצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר שיש לנו לאסור להשאיל בחנם כדתנן המלוה את חבירו לא ידור עמו בחצרו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית ויש לאסור אפי' הוא כל כך אהובו דבלאו הכי היה משאיל לו וכל כיוצא בזה כגון להשאיל לו סוס וכמה דברים כיוצא בזה אלא אפי' דברים שאין רגילין ליטול מהן שכירות יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר ואפי' גברא דלא עביד משמע הכא לאיסור א"כ יותר מדאי צריך הלוה להזהר שלא לעשות שום הנאה למלוה. ויש לומר דדוקא מילי דבפרהסיא ואוושו טובא כגון לדור בחצרו ולתקוף בעבדו בעל כרחו אסור אבל להשאילו כליו או אפי' סוסיו מותר כיון דבלאו הכי נמי הוה משאיל לו דיקא נמי דנקט חצרו ולא נקט לא ישכיר את כליו או בהמתו בפחות. ועוד היינו יכולים לומר דכל היכא כקודם ההלואה היו אוהבים זה את זה כל כך שהיו משאילים חצר זה לזה אם היו צריכי' מותר להשאיל גם לאחר ההלואה ומתני' בסתם בני אדם שאין רגילות שיהא עושה הלוה למלוה אותה הנאה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום שאינה אסורה אלא באותו שאינו רגיל בקודם לכן. ומיהו בעושה שלא מדעת חבירו חייב ליתן שכר אפי' במקום שלא היה נותן אם לא היה חייב מלוה שלו כגון המשתמש בחצר שלו ובעבד שלו ובלא קיימא לאגרא וכיון שעושה שלא ברשות נראה כעושה בעבור מלוה שלו:
447
תמ״ח[דף ס"ה ע"א]
אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דריבית' בחברי' וקאזלי ארבע גריוי בזוזא בשוקא ויהיב ליה חמשא כי מפקי' מיניה ארבעה מפקי' מיניה ואידך מתנה הוא דיהיב לי'. רבא אמר חמשא מפקי' מיניה דבתורת ריבית אתו לידי':
אמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דריבית' בחברי' וקאזלי ארבע גריוי בזוזא בשוקא ויהיב ליה חמשא כי מפקי' מיניה ארבעה מפקי' מיניה ואידך מתנה הוא דיהיב לי'. רבא אמר חמשא מפקי' מיניה דבתורת ריבית אתו לידי':
448
תמ״טכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והלכה כרבא. ואמר אביי האי מאן דמסיק זוזי דריביתא בחבריה ויהיב ליה גלימא בגוייהו כי מפקי' מיניה ארבע זוזי מפקי' מיניה . רבא אמר גלימא מפקי' מיניה מאי טעמא כי היכי דלא לימרו גלימא דמיכסי בה האי דריביתא הוא. ואמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה ואוגר ליה חצר דמיתגרא בעשרה ניהליה בתריסר כי מפקי' מיניה תריסר מפקי' מיניה. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ולימא ליה כי אגרנא בתריסר דהוה קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי לי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא משום דאמר ליה סברת וקבילת:
449
ת״נפר"ח זצ"ל בהני כולהו הילכתא כרבא. ירוש' חד בר נש אוזיף לחבריה דינרי' אשרינה גו ביתיה א"ל הב לי דינריי א"ל הב לי אגר ביתא אתא עובדא קומי רב אידי בר אהבה א"ל יהיב ליה מר דהוה חמי למישרי. תניא בתוספתא דבבא מציעא בפרק המוכר פירות יש דברים שהם רבית ואינם רבית לוקח אדם הלואה של חבירו בפחות ושטרותיו של חבירו בפחות:
450
תנ״אומיכן אני המחבר מתיר למכור הלואתו לחבירו כגון ראובן שחייב לשמעון מנה ליתן לו בתשרי מותר ללוי שיתן חמישים לשמעון בניסן ויקבל מנה מראובן בתשרי שאין כאן הלואה כלל אלא מכר גמור שהרי בשעת שקיבל שמעון חמישים מלוי נסתלק לגמרי מחוב שיש לו על ראובן וזכה בו לוי במעמד שלשתן שאמר שמעון לראובן מנה שיש לי בידך תנהו ללוי. ואין כאן אגר נטר כלל שהרי אם ראובן לא יתן ללוי אינו חוזר על שמעון כי לא סמך עליו כלום. ועדיפא מדרבא דאמר שרי לאינש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלוני זוזי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה דהתם (אגר) איכא אגר נטר דבההיא הנאה דנטר מעותיו מהאי מקבל ארבע זוזי מהאי. אבל הכא אין לו עם שמעון כלום. ואע"פ שיש בידי לדחות ולפרש ההיא דתוספתא דאיירי כגון שיש ספק אם יפרעו לו דהוה ליה צד אחד וכר' יהודה דאמר צד אחד בריבית מותר. לא מסתבר לי. דמאי קשיא לי דנוקמה בצד אחד הואיל וברייתא סתמא קתני. וקשיא לי דתניא בתוספתא בפ"ק דע"ז אבק ריבית לא ישא אדם ויתן בהלואתו של חבירו מפני אבק רבית. לכאורה משמע דהכי קאמר לא יקנה אדם הלואתו של חבירו בפחות מפני אבק ריבית וקשיין אהדדי. וצריך אני לומר ההיא דבבא מציעא בצד אחד וההיא דע"ז בחוב ברור. ואי נמי ההיא דבבא מציעא דאורייתא וההיא דע"ז דרבנן. וא"כ אסור לאדם ליקח הלואתו של חבירו בפחות. ונראה בעיני דהא והא בחוב ברור והא והא מרבנן. וההיא דע"ז כגון ראובן שלוה מנה משמעון ואחר כך לקח מנה אחר או אותו מנה עצמו וזכהו לשמעון על ידי אחר אסור לו לראובן לישא וליתן ולהרויח באותו מנה לשמעון מפני שנראה כריבית. ודוקא במעמד שלשתן יכול אדם למכור הלואתו בעל פה לחבירו אבל לא בחליפין - כך נראה בעיני אני יצחק בר משה המחבר נב"ה:
451
תנ״בושלחתי דברי אלה לרבותיי שבפריש. והשבוני ועל הלואת חבירו דלוקח אדם בפחות. כדתניא בתוספתא. יפה דנת וכן הוא אמת הואיל ואין שם רק שיעבוד בעלמא לא שייך שם זילזול וריבית מידי דהוה אשאר מטלטלין אם קונה בפחות. וההיא דתוספתא דע"ז לא ישא ויתן הוי כמו למחצית שכר דהוי פלגא מלוה ופלגא פקדון ומחזי כריבית שמתעסק בשבילו להרויח מפני המתנת מעותיו. ואשר תמהת במה יקנה הלואה אמת הוא כמו שאמרת במעמד שלשתן או כתיב ליה שטרות בשמיה או בהודאה כי ההיא דאיסור או כדברי שכיב מרע שנתנם לו וכל עיקר התוספתא להתיר שאין בו ריבית. ושלום כאוותו צעיר עם יחיאל בר יוסף נב"ת אוהבך נדבה. ועל מעשה שבא לידך בראובן שחייב לשמעון מנה ליתן לו בתשרי ורוצה שמעון למכור אותה הלואה ללוי בחמשים דינרין כדי שיקדים לו המעות ויתן לו עתה בניסן. נראה דליכא ריבית ושרי בהאי ענינא דמקח וממכר הוא ואוזלי קא מוזיל לגביה. וההיא דתוספתא דבבא מציעא שהבאתי ראיה ראיה היא לוקח אדם הלואתו של חבירו ושטרותיו של חבירו בפחות. וההיא דתוספתא דפ"ק דע"ז לא ישא ויתן אדם בהלואתו של חבירו מפני אבק ריבית הוי פי' כמו שכתבת באחרונה מיירי בראובן שלוה מנה משמעון אינו רשאי ראובן ליטול מנה ולזכות לשמעון ולהרויח באותו מנה ולישא וליתן על יד עצמו ולהרויח עבור שמעון מפני שנראה כריבית. דבההיא הנאה שהלוה לו שמעון מנה מרויח ראובן עבור שמעון. והלשון משמע כן מדקאמר לא ישא ויתן. ובההיא דתוספתא דע"ז קאמר לישנא אחרינא לוקח אדם הלואתו של חבירו. מדקאמר בההיא לישנא דלוקח משום דרך מקח וממכר שרי. וההיא תוספתא דע"ז לא קאמר לשון לקיחה אלא לא ישא ויתן. לגבי לקיים המקח אשר תמהת במה יזכה הקונה בהלואה. ובמה יתקיים המקח אי בחליפין אין מטבע נקנה בחליפין על מה נפלאת אם יש שטר על הלואה נקנה בכתיבה ובמסירה כחכמים עד שיכתוב וימסור. ואם על חוב שאין שטר נפלאת נקנה אגב קרקע כי ההיא דרב פפא הוה מסיק תריסר אלפי זוזי בי חוזאי ואקנינהו לדב שמואל אסיפא דביתיה אי נמי במעמד שלשתן שמואל בר שלמה נ"ע:
452
תנ״גושוב מצאתי תשובת רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל. מה ששאלת בחוב על פה כי האי גוונא שמכר ישראל לחבירו בפחות שרי או אסור. מי אמר כיון דאין מטבע נקנה בחליפין ק"ו באמירה או דילמא האי מכר הוא. וכיון דקיימא לן כר' יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. מילתא דלא שכיח לא גזרה בו רבנן. אם תימצי לומר לא שרי היכא שעדיין לא פרע הגוי החוב באו המעות לישר' המוכר ורוצה להחזיר לו מעותיו הן ופירותיהן שרי או דילמא מיחזי כריבית. הא ודאי אי הוה שרי מחמת שהמכר מכר א"כ אפי' קיבל המלוה את המעות היה מותר להחזירם ללוקח שהרי קנאם בעודם ביד גוי. אבל אין זה מכר אפי' בדאורייתא דאין הלואה נקנה במעות אפי' דבר תורה. ואפי' בחליפין אינה נקנית ואפי' אגב קרקע אם לא במתנת שכיב מרע ובבריא ובמעמד שלשתן. אי במלוה בשטר במסירת אותיות ובכתיבת קני לך האי שטרא וכל שיעבודיה שאין כח להקנות הלואה אפי' בחליפין. אפי' אינה ממטבע אלא מדברים הניקנין בחליפין. דכיון דליכא אלא שיעבודא בעלמא אין כח להקנותן כדמוכח בפ' אע"פ ובפ' מי שמת. ואפי' אם היו המעות בעין לא שייך למימר הכא מעות קונות אלא כשקונות מטלטלין ולא מעות כיוצא בהן. אבל אם היה אומר לאותו שקונה החוב ממנו אני מוחל לגוי כל מה שהוא חייב לי ולא אודיעינו ובטח בי ואתננו לך ולא אזכה בו לצורך עצמי כי אם לצורכך ומעכשיו אני פטור ממך בענין זה דומה שאינה ריבית. והמחמיר תבא עליו ברכה. יצחק בר שמואל זצ"ל:
453
תנ״ד[שם]
מתני' מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעין לשנה. ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר. מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז ואם אמתין לך עד הגורן עד שתמכור תבואתך ותתן לי מעותיי בשנים עשר מנה אסור. מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. והאי כיון דלא מטא זמניה למגבי לאו אגר נטר לי. ומישוא הוא דשוויא הכי. והאי דקאמר לי' אם מעכשיו אתה נותן לי הרי לך בעשר סלעים לשנה אוזלי הוא דמוזיל לגביה. סיפא כיון דזביני נינהו בעי למישקל זוזי מעכשיו הילכך אגר נטר לי הוא ואסור:
מתני' מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד השכיר לו חצרו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעין לשנה. ואם של חדש בחדש סלע בחדש מותר. מכר לו את שדהו ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך באלף זוז ואם אמתין לך עד הגורן עד שתמכור תבואתך ותתן לי מעותיי בשנים עשר מנה אסור. מאי שנא רישא ומ"ש סיפא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. והאי כיון דלא מטא זמניה למגבי לאו אגר נטר לי. ומישוא הוא דשוויא הכי. והאי דקאמר לי' אם מעכשיו אתה נותן לי הרי לך בעשר סלעים לשנה אוזלי הוא דמוזיל לגביה. סיפא כיון דזביני נינהו בעי למישקל זוזי מעכשיו הילכך אגר נטר לי הוא ואסור:
454
תנ״המיכן אני המחבר למד שיש ריבית בשכירות דדוקא משום דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף. הא אם משתלמת מעכשיו הוה אסור כמו במכר. הילכך לבסוף כשהגיע עת תשלומין אילו א"ל אמתין לך שכירותו עד זמן פלניא על מנת שתתן לי כך וכך הוה אסיר. וכבר היה מעשה בהרב ר' אליעזר דטול זצ"ל שהיה נשכר לר' חזקיה זצ"ל בְּבוֹבַּרְט. וכשהגיע הזמן שהיה לו ליתן שכירות שלו לא נתן לו ועכבה הרבה עד לאחר הזמן. והיה הרב ר' אליעזר זצ"ל תובע אותו כמו שהיה יכול להרויח באותן המעות עד אותו הזמן. והיה דן מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל לחייב את ר' חזקיה מההיא דתנן פ"ק דמכות מעידין אנו את איש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתן מיכן עד שלשים יום והוא אומר מיכן ועד עשר שנים. אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין לינתן מיכן עד שלשים יום ובין לינתן מיכן עד עשר שנים. ועתה אם שייך ריבית בשכירות אמאי משלמי עדי' כמו שרוצה ליתן. דעל כרחיך לא מיתוקמא ההיא אלא בשכירות דאי מלוה ומכר לא יהיב ליה כלום משום ריבית. ועשה ביניהם פשרה - רבינו יואל הלוי זצ"ל. ונראה בעיני שר' חזקיה לא היה חייב ליתן לו כלום עבור מה שעיכב לו השכירות משום דהוה ריבית. כדמוכח הכא דדוקא משום דאינה משתלמת אלא לבסוף. הא לאו הכי הוה אסיר משום אגר נטר. וההיא דמכות נראה בעיני לאוקמה בהלואה במעות של יתומים אי נמי במעות של צדקה שמותר להלוותן בריבית קצוצה כדפרי' בהלכות צדקה. כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר משה נב"ה:
455
תנ״ווהרב ר' אברהם זצ"ל אחיו של הרב ר' אליעזר זצ"ל הביא שיש ריבית בשכירות מההיא דלקמן דא"ל רבא להנהו דמנטרי באגי שומרי הקמות עד הקציר הפיכו בי דרי סייעו את בני הבקעה בדישת תבואה בגורן בהולכה ובהובאה סייועא פורתא. לפי שבשביל שאתם ממתינים שכרכם עד גמר מירוח הגורן הם נותנים לכם במתנה יותר על שכרכם לפיכך סייעו אותם כדי שתהא פעולתכם מושכה עד כלות הגורן כי היכי דלא תתשלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואין כאן המתנה ואם יוסיפו לכם אין זה המתנת שכרכם אלא קאחולי מחלי גבייכו:
456
תנ״זהא למדת שיש ריבית בהמתנת שכירות ואסיר:
457
תנ״ח[שם]
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אע"ג דפליגי תנאי אי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף בהגוזל קמא ובהאיש מקדש גבי עשה לי שיריים ונזמים ואקדש אני לך. ובפרק האומר שחוק לפני רקוד לפני כולהו מודו שאינה משתלמת אלא לבסוף שאז הוא הסוף כשחוזר בו ואינה רוצה לעשות עמו יותר. ולא נפקא מינה בההיא פלוגתא דישנה לשכירות ואינה לשכירות אלא לענין קידושין דאי ישנה מתחי' ועד סוף חשיבה מלוה. ועוד נפקא מינה לענין ההיא דפ"ק דע"ז גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה דקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר. ומפרש טעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ואימת מיתסרא במכוש האחרון ולית ביה שוה פרוטה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בשם תוספתא הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן ועד י"ב חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום ריבית. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הלוקח חפץ מחבירו בשויו על מנת שיתן לו מיכן עד י"ב חדש הרי זה רשאי לומר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית עכ"ל:
שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אע"ג דפליגי תנאי אי ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף או אינה אלא לבסוף בהגוזל קמא ובהאיש מקדש גבי עשה לי שיריים ונזמים ואקדש אני לך. ובפרק האומר שחוק לפני רקוד לפני כולהו מודו שאינה משתלמת אלא לבסוף שאז הוא הסוף כשחוזר בו ואינה רוצה לעשות עמו יותר. ולא נפקא מינה בההיא פלוגתא דישנה לשכירות ואינה לשכירות אלא לענין קידושין דאי ישנה מתחי' ועד סוף חשיבה מלוה. ועוד נפקא מינה לענין ההיא דפ"ק דע"ז גבי הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה דקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר. ומפרש טעמא משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. ואימת מיתסרא במכוש האחרון ולית ביה שוה פרוטה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בשם תוספתא הלוקח מקח מחבירו על מנת ליתן לו מיכן ועד י"ב חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום ריבית. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הלוקח חפץ מחבירו בשויו על מנת שיתן לו מיכן עד י"ב חדש הרי זה רשאי לומר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית עכ"ל:
458
תנ״ט[שם]
אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש"י זצ"ל למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני. איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי לה רב שרביא בר חמא לרב נחמן ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור א"ל התם קץ ליה ואמר אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות. דבהדיא פריש ליה ששכר המתנה הוא נוטל. הכא לא קץ ליה:
אמר רב נחמן טרשא שרי. פירש"י זצ"ל למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי היא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני. איתיביה רמי בר חמא לרב נחמן ואמרי לה רב שרביא בר חמא לרב נחמן ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור א"ל התם קץ ליה ואמר אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות. דבהדיא פריש ליה ששכר המתנה הוא נוטל. הכא לא קץ ליה:
459
ת״ספסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל הילכתא כטרשא דר"נ. כדקאמ' הילכתא כרב חמא. משום דרב חמא איירי על טרשא דרב פפא לאפוקי דרב פפא. מיהו כרב נחמן נמי הילכתא דמכר הוא בדלא קץ איירי אבל כדרב פפא בדקץ. ה"ג אמר רב פפא טרשא דידי שרי ול"ג ודאי שרי. דלישנא ודאי משמע דטפי שריא מדרב נחמן. ואית דגרס' ליה ואית ליה למימר קאי כפי מאי דס"ר דשריא טפי כדקאמ' טעמ' ולא מיתהני מידי. מיהו לא קיימא לן הכי. ויש מפרשים טרשא דרב נחמן היינו שנותן לחבירו ה' דינרין בתשרי בשביל סחורה שימכור לו בניסן בשוה ה' דינרין ואינו מרויח בהקדמת מעות אלא שבטוח במקחו. ולפי פי' זה צריך לפרש מתני' דקתני אם לגורן בשנים עשר מנה אסור כגון שאז היה שוה כך דאז אין המוכר מרויח אלא שהוא בטוח במקח שלו ואפי' הכי אסור משום דקץ ליתן. ואין נראה לר"ת זצ"ל פי' זה דמתני' משמע דמיירי כגון שמייקר לו החפץ בשכר המתנת מעות. וכן פר"ח זצ"ל נותן לו הפירות במרחשון ומתנה לפורעו הדמים באייר כשער של אייר שהוא ביוקר. ומקשי' עלה והא תנן אם לגורן בי"ב מנה אסור. ופרקינן מתני' דקץ לה ולפיכך אסור. אבל בטרשא לא קץ אלא אמר לו תן לי כמו ששוין פירותיי בעת שתפרעני דמיהן עכ"ל. הרי פי' כדברי רבינו תם זצ"ל שמייקר המקח אלא בזה פליגי שלרש"י זצ"ל אע"פ שהפירות שנתן לו במרחשון אינן שוין באייר הדמים שנותן לו באייר אפי' הכי שרי. ולפי פי' ר"ח זצ"ל לא שרי אלא א"כ אם שוים באייר לפי שהדמים שהוא נותן לו. וכתב בפר"ח זצ"ל ולית הילכתא כרב פפא. והילכתא כרב חמא. אבל לית הילכתא כרב נחמן לא כתב שסובר דהילכתא כרב נחמן:
460
תס״אוזה לשון דרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אסור להרבות על המכר. כיצד המוכר לחבירו קרקע או מטלטלי וא"ל אם מעכשיו תתן לי דמים הרי הן שלך במאה ואם עד זמן פלוני הרי הן שלך במאה ועשרים הרי זה אבק ריבית שזה דומה כמו שנוטל עשרים בשביל שנותן לו מאה להשתמש בהם עד זמן פלוני. וכשהוא יתבענו בדין אינו חייב ליתן לו אלא מה שהיה שוה בשעת המכר. או יחזיר ממכרו בידו אם היה קיים. וכן אם מכר לו מטלטלין עד זמן פלוני במאה והם שוים בשוק למי שקונה במעותיו מיד תשעים הרי זה אסור ואינו נותן לו אלא תשעים או מחזיר לו סחורתו אם היתה קיימת גם הוא סובר דהילכתא כטרשא דרב נחמן. מיהו ה"מ מוכר שאין שומתו ידועה כדפרי' לעיל גבי מאן דיהיב זוזי לקיראה דלא שרי רב נחמן לטרשא דידיה. אבל בדבר שאין השומא ידועה כגון פרה וטלית. אבל בפירות אם יצא השער אסור לעשות בהן טרשא אע"פ שמוכרם סתם ביותר. בערך טרש פר"ח זצ"ל אמר רב פפא טרשא דידי שרי. עושה שכר תמרים היה ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן. מאי טעמא שיכראי לא פסיד אינו מתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן. זוזי לא צריכנא שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו אנא הוא דקא עבידנא מילתא גבי לוקח א"ל רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא מאי חזית מר דקאזלת בתר דידך זיל בתר דידהו דאי הוו להו זוזי הוו שקלי כדהשתא השתא דלית להו זוזי שקלי כיוקרא דלקמי'. אלא רב חמא טרשא דידי ודאי שרי. מוכר פרקמטיא ומוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להם והם מעלין אותו למכור למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות הדרך בהליכה. והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחים שם במעותיו ומביאים לכאן ואחריות החזרה עליהם. וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות לא הוה מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והם מקבלים המעות אותם מעות נעשת עליהם מלוה ואין כאן ריבית מאי טעמא דניחא להו דליקום ברשותי' דכל היכא דקאזלי ואתו שבקי להו מוכסא ונקטי להו שוקא ומכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם. והילכתא כרב חמא. ולית הילכתא כרב פפא:
461
תס״באני המחבר דעתי נוטה דטרשא דרב חמא שריא אפילו באדם דלא שבקי ליה מוכסא ולא נקטי ליה שוקא בעבורו. וראיה מלקמן מפירק' דת"ר המוליך חבילה ממקום למקום פי' ממקום הזול למקום היוקר. מצאו חבירו וא"ל תנם לי ואני מעלה לך כדרך שמעלים לך באותו מקום ברשות מוכר מיתר. אם קיבל עליו המוכר אחריות הדרך מותר דאין כאן הלואה עד שתמכר. וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא ברשות לוקח אסור דמהשתא מלוה הוא גביה ויהיב ליה טופיינא דדמי כריביתא דהיינו ממש טרשא דרב חמא ושרינן ליה בכל אדם. הילכך נראה בעיני דשריא אפי' באדם דלא שקלי מוכסא ולא נקטי שוקא בעבורו:
462
תס״ג[שם]
מתני' מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מותר מעות שעליך וטול את השדה שלך אסור לעשות כן וכגון דא"ל קני מעכשיו. מי אוכל פירות אם מכר וקיבל מעות במקצת מי אוכל פירות בתוך כך. רב הונא אמר מוכר אוכל פירות שאין השדה קנויה ללוקח אלא מיכן ולהבא ועד השתא דידי' אבל. רב ענן אמר משלשין את הפירות ביד שליש. אם יגמור ויקח יתנם ביד לוקח. ואם לאו יחזיר המוכר מעות מה שקיבל ויטול פירות. ולא פליגי הא דאמר רב ענן משלשין דא"ל לכי מייתית מותר המעות קני מעכשיו שאם יאכל פירות בתוך כך לכשיביא זה מעות נמצא שהיה השדה קנוי לך מיום המכר וזה אכל פירות בשכר המתנת חצי מעותיו. ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו מה שקיבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו דהא כי מייתית קני מעכשיו א"ל והא לא אייתי ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל המוכר וזה אכל פירות משכר מעותיו. והא דאמר רב הונא מוכר אוכל פירות דא"ל לכי מייתית קני שאין השדה קנויה ללוקח אלא מיכן ולהבא. וכל זמן שלא הביא מותר המעות של מוכר היא ופירות דנפשיה קא אכיל:
מתני' מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מותר מעות שעליך וטול את השדה שלך אסור לעשות כן וכגון דא"ל קני מעכשיו. מי אוכל פירות אם מכר וקיבל מעות במקצת מי אוכל פירות בתוך כך. רב הונא אמר מוכר אוכל פירות שאין השדה קנויה ללוקח אלא מיכן ולהבא ועד השתא דידי' אבל. רב ענן אמר משלשין את הפירות ביד שליש. אם יגמור ויקח יתנם ביד לוקח. ואם לאו יחזיר המוכר מעות מה שקיבל ויטול פירות. ולא פליגי הא דאמר רב ענן משלשין דא"ל לכי מייתית מותר המעות קני מעכשיו שאם יאכל פירות בתוך כך לכשיביא זה מעות נמצא שהיה השדה קנוי לך מיום המכר וזה אכל פירות בשכר המתנת חצי מעותיו. ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו שמא לא יביא מותר המעות ויחזיר לו מה שקיבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו דהא כי מייתית קני מעכשיו א"ל והא לא אייתי ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל המוכר וזה אכל פירות משכר מעותיו. והא דאמר רב הונא מוכר אוכל פירות דא"ל לכי מייתית קני שאין השדה קנויה ללוקח אלא מיכן ולהבא. וכל זמן שלא הביא מותר המעות של מוכר היא ופירות דנפשיה קא אכיל:
463
תס״דוההיא דפ' הזהב דקיימא לן כר' יוחנן דעירבון כנגד כולו הוא קונה פי' שאם נתן מקצת דמים על פיסוק דמים מרובים קונה בקרקע קנין גמור. ההיא שלא היה ביניהם שום תנאי אלא פסקו דמים מרובים על מקח הקרקע וכיון שהתחיל לפרוע ונתן מקצת דמים קנה קנין גמור. רב ספרא בריבית דבי רבי חייא פעמים ששניהם מותרים פעמים ששניהם אסורים. פעמים שהמוכר מותר ולוקח אסור. פעמים שהלוקח מותר ומוכר אסור. עני רבא בתריה פעמים ששניהם מותרים דא"ל קני מעכשיו כשיעור זוזך והשאר לכי מייתית קני זה אוכל פירות קרקע המגיע לדמים שנתן והשאר המוכר אוכל. פעמים ששניהם אסורים דא"ל לכי מייתית קני הכל מעכשיו כדפרי' לעיל. מוכר מותר ולוקח אסור דא"ל לכי מייתית קני כדפרי' לעיל. לוקח מותר ומוכר אסור דא"ל קני הכל מעכשיו וזוזי ליהוו הלואה גבך. דכיון דאקנייה מעכשיו הרי היא של לוקח ואם יאכל מוכר פירות בשכר המתנת מעות יאכלם. וכל כי האי גוונא אבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין. מאן תנא שניהם אסורי' אמר רב הונא בריה דרב יהושע דלא כר' יהודה דאי כר' יהודה האמר צד אחד בריבית מותר והכא צד אחד. כיצד אם מוכר אבל ולא גמר לוקח מקחו אין כאן ריבית גמר מקחו יש כאן ריבית. אכלם לוקח גמר מקחו אין כאן ריבית לא גמר מקחו יש כאן ריבית:
464
תס״ה[שם]
מישכן לו בית מישכן לו שרה וא"ל כשתרצה תמכרם ולא תמכרם אלא לי בדמים הללו שפסק לו דמים מועטים על מעות הלואה להצמיתה לו אם בא למוכרה אסור בשויה מותר. והכי נמי גרסי' בפר"ח זצ"ל בשויהו מותר. מכר לו בית ונתן לו כל דמיו ואמר לו מוכר על מנת כן אני מוכרה לך שכשיהי' לי מעות החזירם לי וטול מעותיך אסור נמצא שאין זה מכר וכשאכל פירות נמצא שכר מעותיו עומד ונוטל. לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר שהלוקח אמר לו מעצמו כן. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אמר רבא סיפא דא"ל מדעתי אם ארצה אחזירם לך ולא שתתבעני בדין הילכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו. אבל רישא שעל כרחו צריך להחזיר לו מעיקרא לאו מכר הוא:
מישכן לו בית מישכן לו שרה וא"ל כשתרצה תמכרם ולא תמכרם אלא לי בדמים הללו שפסק לו דמים מועטים על מעות הלואה להצמיתה לו אם בא למוכרה אסור בשויה מותר. והכי נמי גרסי' בפר"ח זצ"ל בשויהו מותר. מכר לו בית ונתן לו כל דמיו ואמר לו מוכר על מנת כן אני מוכרה לך שכשיהי' לי מעות החזירם לי וטול מעותיך אסור נמצא שאין זה מכר וכשאכל פירות נמצא שכר מעותיו עומד ונוטל. לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר שהלוקח אמר לו מעצמו כן. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אמר רבא סיפא דא"ל מדעתי אם ארצה אחזירם לך ולא שתתבעני בדין הילכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו. אבל רישא שעל כרחו צריך להחזיר לו מעיקרא לאו מכר הוא:
465
תס״וור"ת פי' סיפא שמכר לו מכירה גמורה ואחר כן נתנדב הלוקח מעצמו והבטיח למוכר וא"ל לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מותר והוא דקנו מיניה דהאי. עכ"ל:
466
תס״ז[שם]
ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה קא עציב א"ל אמאי קא עציבת אי טרפו לה מינך מגבינא לך שופרא שכחא ופירי מעידית שבנכסיי. אמר אמימר פטומי מילי בעלמא נינהו:
ההוא גברא דזבין ארעא לחבריה שלא באחריות חזייה דהוה קא עציב א"ל אמאי קא עציבת אי טרפו לה מינך מגבינא לך שופרא שכחא ופירי מעידית שבנכסיי. אמר אמימר פטומי מילי בעלמא נינהו:
467
תס״ח[דף ס"ו ע"א]
א"ל רב אשי לאמימר טעמא מאי משום דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קא מתני אמרת פטומי נינהו. אלא מתני' דקתני לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מוכר הוא דבעי לאתנויי והכא מוכר לא מתני ולוקח קא מתני ואמרי' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואמר רבא דא"ל בסיפא מדעתי טעמא דא"ל מדעתי הא לא אמר ליה מדעתי לא אמרי' פטומי מילי נינהו. א"ל נעשה כמאן דא"ל מדעתי. כאן דמוכר בעי לאתנויי ולא אתני והלוקח מדנפשיה קאמר נעשה כאומר לו מדעתיה אחזירם לך אם ארצה ואע"ג דלא פירש מדעתי כמאן דאמר מדעתי דמי ואין עליו לכופו הילכך אי נמי אהדרינהו השתא הוא דהדר וזכין להו. ופי' ר"ח זצ"ל ופרקי' סיפא נעשה כאומר לו מדעתי' פי' כיון שהיתה מקצת הקרקע מכירה חלוטה בלא תנאי ואחרי שזכה בה אמר המוכר תחזיריה לי נעשה כאילו הלוקח אמר למוכר לכשיהיו לך מעות אחזיר לך זה הקרקע שקניתי ממך שאילו רצה היה אומר לו לאו שהרי נגמרה המכירה וכבר זכה בה. אלא כיון שנתרצה וקנו ממנו עדיו תנאו קיים. ומותר ללוקח לאכול הפירות שהרי המוכר גמר והקנהו. וכי הלוקח מדעתו קיבל עליו זה ולא היה המוכר על תנאי זה וגם לא היה התנאי קודם קיום המכירה שיש חשש כיון שידע המוכר שיחזור אליו לא גמר ואקני. לפיכך כיון שהיה התנאי אחרי המכירה מרצון הלוקח מדעת עצמו. ואפילו אם הוא מבקש את המוכר והתנאי קיים. הילכך כל היכא דמוכר בעי אתנויי ואתני לוקח. ואי לוקח הוא דבעי אתנויי כגון קיבול אחריות וכיוצא בו ואתני מוכר ולא קני מיניה אמרי' פטומי מילי בעלמא נינהו:
א"ל רב אשי לאמימר טעמא מאי משום דלוקח בעי לאתנויי והכא מוכר קא מתני אמרת פטומי נינהו. אלא מתני' דקתני לכשיהי' לך מעות אחזירם לך מוכר הוא דבעי לאתנויי והכא מוכר לא מתני ולוקח קא מתני ואמרי' מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואמר רבא דא"ל בסיפא מדעתי טעמא דא"ל מדעתי הא לא אמר ליה מדעתי לא אמרי' פטומי מילי נינהו. א"ל נעשה כמאן דא"ל מדעתי. כאן דמוכר בעי לאתנויי ולא אתני והלוקח מדנפשיה קאמר נעשה כאומר לו מדעתיה אחזירם לך אם ארצה ואע"ג דלא פירש מדעתי כמאן דאמר מדעתי דמי ואין עליו לכופו הילכך אי נמי אהדרינהו השתא הוא דהדר וזכין להו. ופי' ר"ח זצ"ל ופרקי' סיפא נעשה כאומר לו מדעתי' פי' כיון שהיתה מקצת הקרקע מכירה חלוטה בלא תנאי ואחרי שזכה בה אמר המוכר תחזיריה לי נעשה כאילו הלוקח אמר למוכר לכשיהיו לך מעות אחזיר לך זה הקרקע שקניתי ממך שאילו רצה היה אומר לו לאו שהרי נגמרה המכירה וכבר זכה בה. אלא כיון שנתרצה וקנו ממנו עדיו תנאו קיים. ומותר ללוקח לאכול הפירות שהרי המוכר גמר והקנהו. וכי הלוקח מדעתו קיבל עליו זה ולא היה המוכר על תנאי זה וגם לא היה התנאי קודם קיום המכירה שיש חשש כיון שידע המוכר שיחזור אליו לא גמר ואקני. לפיכך כיון שהיה התנאי אחרי המכירה מרצון הלוקח מדעת עצמו. ואפילו אם הוא מבקש את המוכר והתנאי קיים. הילכך כל היכא דמוכר בעי אתנויי ואתני לוקח. ואי לוקח הוא דבעי אתנויי כגון קיבול אחריות וכיוצא בו ואתני מוכר ולא קני מיניה אמרי' פטומי מילי בעלמא נינהו:
468
תס״ט[שם]
כההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו ואיתנח אמרה ליה אמאי איתנח אי קיימת דידך אנא ואסיקנא כיון דלאו בדידה קיימא למישדא תנאה בגיטא לאו תנאי הוא. מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה גמר ויהיב גיטא קמ"ל פטומי מילי בעלמא נינהו. פי' נעשה כאומרת אי קיימת ובעינא מדעתאי בההיא שעתא איהוו לך לאינתו:
כההוא שכיב מרע דכתב גיטא לדביתהו ואיתנח אמרה ליה אמאי איתנח אי קיימת דידך אנא ואסיקנא כיון דלאו בדידה קיימא למישדא תנאה בגיטא לאו תנאי הוא. מהו דתימא הוא גופיה אדעתא דידה גמר ויהיב גיטא קמ"ל פטומי מילי בעלמא נינהו. פי' נעשה כאומרת אי קיימת ובעינא מדעתאי בההיא שעתא איהוו לך לאינתו:
469
ת״עכללא דמילתא כל היכא דבעי לאקנויי ולא קבליה עליה ההוא תנאי בקנין אלא מילי בעלמא לא קני דאמ' אילו הוה אמר ליה בההיא ניקני מינך הוה הדר ביה בהנהו מילי דפטים לאו הילכך לא מחייב. עכ"ל: מתני' הלוהו על שדהו ואמר לו אם אין אתה נותן לו מיכן עד שלש שנים הרי הוא שלי הרי הוא שלו. וכן היה ביתוס בן זונין עושה על פי חכמים. אמר רב הונא בשעת מתן מעות קנה הכל פי' אם בשעת מתן מעות התנה על מנת כן הכל. לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו. ורב נחמן אמר אפי' לאחר מתן מעות קנה הכל. עבד רב נחמן עובדא כשמעתיה קרעיה רב יהודה לשטריה א"ל ריש גלותא לר"נ קרעו לשטרך א"ל דרדקי קרעיה גברא רבה קרעיה חזא ביה טעמא וקרעיה. איכא דאמרי דרדקי קרעיה דכולי עלמא לגבי דידי בדינא דרדקי נינהו. הדר אמר רב נחמן אפי' בשעת מתן מעות לא קנה ולא כלום. איתיביה רבא לרב נחמן אמ' אין אתה נותן לי מיכן ועד שלש שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו. א"ל אני הייתי רגיל לומר אסמכתא קניא וקנה הכל. אבל מניומי חלוק עלי ואמר אסמכתא לא קניא והחזירני מדברי. ולמניומי קשיא מתני' איבעית תימא מתני' ר' יוסי היא דאמר אסמכתא קניא בפ' גט פשוט דתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו וכו'. ואיבעית תימא מתניתין דא"ל מעכשיו קני אם לא אתן לו עד ג' שנים. פירש"י זצ"ל דלאו אסמכתא היא אלא קנין גמור שעל מנת כן מכר גמור החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזולי אוזיל לגביה. וזה קיבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד ג' שנים יקבלם והפירות לר' יהודה יאכלם לוקח ולרבנן משלשין אותו עכ"ל. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל אוקימנ' למתני' כדאמר ליה קני מעכשיו. אבל אי לא אמר ליה קני מעכשיו לא קני דקיימא לן כל דאי אסמכתא היא ולא קניא עכ"ל. פר"ח זצ"ל שקלינן וטרינן בה טובא ואוקימנא בדאמר מוכר ללוקח הרי היא מכורה לך מעכשיו ואם לא אחזיר לך מעותיך מיכן עד ג' שנים. מסקנא דשמעתין האי אסמכתא איתליא במעכשיו. אי אית בה מעכשיו קניא. ואי לית בה מעכשיו לא קניא. גרסי' בפ' ארבע נדרים והילכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב:
470
תע״אפר"ח זצ"ל כתב רבינו הגאון זצ"ל דלענין ההוא דינא דההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא איתמר הדא הילכתא בלחוד ולא בכל אסמכתא דעלמא ושני האי דהא אתפסיה זכוותיה לבי דינא אבל אי הוה זכוותיה בידיה אע"ג דקנו מיניה בב"ד חשוב לא הוו בטלין. ואי נפיק כתבא דהוא אסמכתא אע"ג דכתיב ביה דלא כאסמכתא שטרא בטילא הוא. דדמי להא דת"ר לענין גיטין בטל הוא אי אפשי בו דבריו קיימין. פסול הוא אינו גט לא אמר כלום. השתא ומה לענין איסור אמרת לא אמר כלום לענין ממונא לכ"ש עכ"ל. ובפרק זה בורר פירשתי עוד ענין אסמכתא. כתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל אותם רֵיישמֵיינש שנותנין בשעת שידוכין קניא שתקנום העולם. כדאמ' בסוף פרקין שקונין במנהג. וגם כמו כן יש להועיל ריישמינש בשידוכין כיון שכל העולם נוהגין ליתן אותם בשידוכין. ועוד כי אין זה גוזמא מה שנוהגין לקנוס את החוזר בו. בדין הוא להתחייב מי שחוזר בו מן התנאי שהתנו לפי הבושת שמתבייש חבירו במה שהוא חוזר בו. וכן כשמשדכין מלמדי תינוקות ומקבל המלמד קנס על עצמו אם יחזור בו וחזר בו ולא מצא מלמד אחר במקומו אין זה אסמכתא דלא חשיב גוזמא שמפסידו בחזרתו. והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא עכ"ל:
471
תע״ב[שם ע"ב]
אמרו לו מר ינוקא ומר קשישא בני דרב חסדא לרב אשי האי אסמכתא בזימניה קניא בלא זימנא לא קניא. קס"ד בזימנא שהגיע זמן ולא נתן מעות. בלא זמן קודם שהגיע הזמן. אמר להו כל מידי נמי בזימניה קני בלא זימניה לא קני. דילמא הכי קאמריתו אשכחיה בגו זימניה וא"ל קני קני דגמר ואקנייה. דאי לא למה ליה למימר ליה הלא אינו יכול עכשיו לתובעו. לבתר זימניה וא"ל קני לא קני מאי טעמא מחמת כיסופא הוא דקאמר ליה. ולא היא אפי' בגו זמניה נמי וא"ל קני לא קני מאי טעמא האי דא"ל הכי מחמת כיסופא הוא דקאמר ליה. והאי דקאמר ליה הכי קסבר מכי מטי זימניה לא אתי ליטריד:
אמרו לו מר ינוקא ומר קשישא בני דרב חסדא לרב אשי האי אסמכתא בזימניה קניא בלא זימנא לא קניא. קס"ד בזימנא שהגיע זמן ולא נתן מעות. בלא זמן קודם שהגיע הזמן. אמר להו כל מידי נמי בזימניה קני בלא זימניה לא קני. דילמא הכי קאמריתו אשכחיה בגו זימניה וא"ל קני קני דגמר ואקנייה. דאי לא למה ליה למימר ליה הלא אינו יכול עכשיו לתובעו. לבתר זימניה וא"ל קני לא קני מאי טעמא מחמת כיסופא הוא דקאמר ליה. ולא היא אפי' בגו זמניה נמי וא"ל קני לא קני מאי טעמא האי דא"ל הכי מחמת כיסופא הוא דקאמר ליה. והאי דקאמר ליה הכי קסבר מכי מטי זימניה לא אתי ליטריד:
472
תע״ג[שם]
אמר רב פפא האי אסמכתא זימנין קניא וזימנין לא קניא. אשכחיה ביום הזמן דקא שתי חמרא בחנות קני שאין זה עצב לחזר אחר פדיון שדהו ש"מ דעתו לשקעה. דקא מהפך בזוזי לא קני. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא דילמא לפכוחי פחדיה קשתי כדי להפיג דעתו שדואג על המעות דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וכתיב ישתה וישכח וגו'. אי נמי אינש אסמכיה אזוזי. אלא אמר רבינא אי קפיד בדמי ודאי קני. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא דילמא סבר כי היכי דלא תיזל ארעיה. אלא אמר רב פפא אי קפיד בארעא ודאי קני. פירש"י זצ"ל אם מקפיד במכירת חפציו שלא לפחות משויים ודאי קני ואינו חושש אם תשתקע שדהו. וקשה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דילמא האי דקפיד משום דיודע שלא תשתקע דאסמכתא לא קניא. ועוד פירש"י זצ"ל אי קפיד אארעא שלא למכור שום קרקע אפי' בשויו וקשה דילמא משום דאסמכתא קניא אינו חושש למכור כדי לפדות את שדהו:
אמר רב פפא האי אסמכתא זימנין קניא וזימנין לא קניא. אשכחיה ביום הזמן דקא שתי חמרא בחנות קני שאין זה עצב לחזר אחר פדיון שדהו ש"מ דעתו לשקעה. דקא מהפך בזוזי לא קני. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא דילמא לפכוחי פחדיה קשתי כדי להפיג דעתו שדואג על המעות דכתיב ויין ישמח לבב אנוש. וכתיב ישתה וישכח וגו'. אי נמי אינש אסמכיה אזוזי. אלא אמר רבינא אי קפיד בדמי ודאי קני. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא דילמא סבר כי היכי דלא תיזל ארעיה. אלא אמר רב פפא אי קפיד בארעא ודאי קני. פירש"י זצ"ל אם מקפיד במכירת חפציו שלא לפחות משויים ודאי קני ואינו חושש אם תשתקע שדהו. וקשה לרבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דילמא האי דקפיד משום דיודע שלא תשתקע דאסמכתא לא קניא. ועוד פירש"י זצ"ל אי קפיד אארעא שלא למכור שום קרקע אפי' בשויו וקשה דילמא משום דאסמכתא קניא אינו חושש למכור כדי לפדות את שדהו:
473
תע״דופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אי קפיד בדמי שמדקדק שלא להלוות על שדה זו בתנאי זה אלא בשוויה א"כ דעתו שתשתקע אם לא יפדנה עד ג' שנים. ופריך דילמא לא תזלזל ארעיה אינו רוצה לעשות שום תנאי שיש בו זילזול. אלא אמר רב פפא אי קפיד אארעא ודאי קני שאינו רוצה לעשות תנאי זה אלא על הקרקע זו. אמר רב פפא אע"ג דאמור רבנן אסמכתא לא קניא אפותיקי הויא למיגבא מיניה. פי' קונה בה כנגד מעותיו ואם בא לפרוע מעות לאחר זמן לא יקבלם. א"ל רב הונא בריה דרב נתן לרב פפא מי קאמר קני לגוביינא. א"ל מר זוטרא בריה דרב מרי לרבינא ואי אמר ליה קני למיגבא מיניה מי קני סוף סוף אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא דלא אמר ליה קני למיגבא אלא אם אין אני נותן לך מיכן עד ג' שנים הדר הויא לה אסמכתא דכל דאי אסמכתא היא. אלא אפותיקי דקאמר רב פפא מאי היא דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו פירש"י זצ"ל היכי דמי דגבי אסמכתא תהני אפותיקי דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו אף בתוך ג' ואם אין אני נותן לך מגופה כנגד מעותיך עד ג' שנים תהא כולה שלך בהא אמר רב פפא דאף על גב דלא קניא לא הוי כולה דידיה לאחר ג' אפותיקי היא למיגבא מינה דבלאו אסמכתא נמי שוייה אפותיקי. ההוא דזבין ליה ארעא לחבריה באחריות א"ל אי טרפו לי מינאי מגבית לי כנגד מעותיי מעידי עידית דאית לך א"ל מעידי עידית לא מגבינא לך דבעינא למיקם קמאי אלא מגביגא לך מעידית אחריתי דאית לי. לסוף טרפוה מיניה. אתא בידקא דמיא שטפה לעידי עידית וכשבא זה לגבות מן העידית לפי תנאו א"ל לא תגבי אלא מבינונית אחריתי שיש לי סבר רב פפא למימר מעידית אמר ליה והא קיימא א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ולימא ליה כי אמינא לך אנא מגביגא לך מעידית אחריתי דאית ליה עידי עידית קיימא קמאי השתא קיימא לך עידית במקום עידי עידית. רבה בר שבא הוה מסיק ביה זוזי רב כהנא א"ל אי לא פרענא לך ביום פלוני גבי מהאי חמרא ופסק לו דמים ולבסוף אייקר סבר רב פפא למימר כי אמרי' אסמכתא לא קניא ה"מ בארעא דלאו לזבינא קיימא אבל חמרא כיון דלזבינא קיימא כזוזי דמי. א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרב פפא הכי אמ' משמיה דרבא כל דאי לא קני:
474
תע״הפר"ח זצ"ל וכן הלכה. ואם פירש לו אי לא פרענא לך הקניתי לך מעכשיו שיעור מעותיך מהא חמרא קנה. עכ"ל:
475
תע״ו[שם]
אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי דלאחר שלש אם אכלן לוקח. למימר' דסבר רב נחמן מחילה בטעות כי הא דמוכר סבור שהיא קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו לא הויא מחילה. והא איתמר המוכר דקל לחבירו קודם שחנטו פירותיו. אמר רב הונא עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו דהיינו קודם שחנטו פירותיו. משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו דקסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכר שיהא המכר חל לכשיבא לעולם. ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה שהרי כל זמן שלא חזר בו מחל על אכילתו ואעפ"י שבטעות שלא היה יודע שהיה יכול לחזור מחילה היא אמר לו התם זביני הכא הלואה ומיחזי כריבית שמתחילה בהלואה באו לידו פרש"י זצ"ל כריבית קצוצה דמי. ואין אבק ריבית בהלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה פירות דמתני'. ומה שכתב כריבית קצוצה דמי משמע שסובר שהיא יוצאה בדיינין:
אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי דלאחר שלש אם אכלן לוקח. למימר' דסבר רב נחמן מחילה בטעות כי הא דמוכר סבור שהיא קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו לא הויא מחילה. והא איתמר המוכר דקל לחבירו קודם שחנטו פירותיו. אמר רב הונא עד שלא בא לעולם יכול לחזור בו דהיינו קודם שחנטו פירותיו. משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו דקסבר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכר שיהא המכר חל לכשיבא לעולם. ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה שהרי כל זמן שלא חזר בו מחל על אכילתו ואעפ"י שבטעות שלא היה יודע שהיה יכול לחזור מחילה היא אמר לו התם זביני הכא הלואה ומיחזי כריבית שמתחילה בהלואה באו לידו פרש"י זצ"ל כריבית קצוצה דמי. ואין אבק ריבית בהלואה אלא בדבר מכר כגון המרבה פירות דמתני'. ומה שכתב כריבית קצוצה דמי משמע שסובר שהיא יוצאה בדיינין:
476
תע״זוכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המלוה את חבירו על השדה ואמר לו אם לא תחזיר לי מכאן עד שלש שנים הרי היא שלי הרי זה לא קנה מפני שהיא אסמכתא. לפיכך מנכה לו כל הפירות שאכל מפני שהן ריבית של תורה. אבל אם א"ל המוכר אם לא אחזיר לך עד שלש שנים קנה אותה מעכשיו והביא לו בתוך ג' שנים אין לו פירות. הביא לו לאחר ג' הרי כל הפירות ללוקח. עכ"ל:
477
תע״ח[דף ס"ז ע"א]
ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריביי. אזל זבן לה ארעא אמר ליה המוכר לשליח אי הוו לי זוזי מהדרא לי ניהלי ורוצה אני שתקבל מעותיה א"ל את וטולא אחי. פרש"י זצ"ל את והיא קרובים ותתרצו ביניהם. וטולא לשון ארמי בין בזכרים בין בנקבות כשירצה לומר אתה והוא או אתה והיא. כך ראיתי בתשובת הגאונים. ואני שמעתי שזה שמה. אמר רבא בר רב הונא כל את וטולא אחי סמכא דעתא ולא גמר ואקני והדרא ארעא ופירי כי ריבית קצוצה הוא ויוצאה בדיינין או דילמא כי אבק ריבית הוו ואין יוצאין בדיינין אמר רבה בר רב הונא כאבק ריבית הוו ואין יוצאין בדיינין. וכן אמר רבא כאבק ריבית הוו ואין יוצאין בדיינין א"ל אביי לרבא משכנתא מאי מישכן לו כרם ולא קצץ עמו לאכול פירות לשום ריבית אלא סתם והוא ירדו אבל התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה הכא נמי לא קץ ליה. פרש"י זצ"ל ופליגי אדרב נחמן דאמר לעיל הדרא ארעא והדרי פירי אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב כמה אוכל פירות ואפקינהו מיניה דלא כרבה בר רב הונא:
ההיא איתתא דאמרה ליה לההוא גברא זיל זבין לי ארעא מקריביי. אזל זבן לה ארעא אמר ליה המוכר לשליח אי הוו לי זוזי מהדרא לי ניהלי ורוצה אני שתקבל מעותיה א"ל את וטולא אחי. פרש"י זצ"ל את והיא קרובים ותתרצו ביניהם. וטולא לשון ארמי בין בזכרים בין בנקבות כשירצה לומר אתה והוא או אתה והיא. כך ראיתי בתשובת הגאונים. ואני שמעתי שזה שמה. אמר רבא בר רב הונא כל את וטולא אחי סמכא דעתא ולא גמר ואקני והדרא ארעא ופירי כי ריבית קצוצה הוא ויוצאה בדיינין או דילמא כי אבק ריבית הוו ואין יוצאין בדיינין אמר רבה בר רב הונא כאבק ריבית הוו ואין יוצאין בדיינין. וכן אמר רבא כאבק ריבית הוו ואין יוצאין בדיינין א"ל אביי לרבא משכנתא מאי מישכן לו כרם ולא קצץ עמו לאכול פירות לשום ריבית אלא סתם והוא ירדו אבל התם טעמא מאי משום דלא קץ ליה הכא נמי לא קץ ליה. פרש"י זצ"ל ופליגי אדרב נחמן דאמר לעיל הדרא ארעא והדרי פירי אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב כמה אוכל פירות ואפקינהו מיניה דלא כרבה בר רב הונא:
478
תע״טפר"ח זצ"ל ואסקינא אמר רב פפי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא. וקיימא לן כרבינא. וחזינא סוגי' דשמעתא משכנתא בלא נכייתא בעידנא דהדרא ארעא ופירי נמי הדרי. בנכייתא. רבינא סבר שדי כשדה אחוזה מה שדה אחוזה אף על גב דאכיל פירי טובא כיון דיהיב לכהן סלע ופונדיון לשנה שרייה ליה רחמנא הכא נמי שרי. ורבינא פליג עליה ולית הילכתא כרבינא בהא עכ"ל. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב וקיימא לן כרבה בזביני וכ"ש במשכנתא בלא נכייתא. אבל משכנתא בנכייתא אליבא דרבינא שריא. ואיהו גופיה אכיל בנכייתא דגמר לה משדה אחוזה. אע"ג דהא הויא פירי דשויא טובא אמר רחמנא פרוק ליה בד' זוזי הכא נמי לא שנא. רב פפי אכל רב כהנא ורב אשי לא אכלי בנכייתא דסבירא להו דאסירא והתם בשדה אחוזה הקדש ואוקמיה רחמנא אפירי. אבל הכא הלואה היא ומיחזי כריבית. הילכך אליבא דידהו אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין וקיימא לן כוותייהו וליתא לדרבינא בהאי. ואלא במאי ניכול במשכנתא דסורא. דכתבי הכי במשלם שניא אלין תיפוק ארעא דא בלא כסף:
479
ת״פ[שם]
אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה. אכל טפי לא מפקינן מיניה. ולא מחשבינן משטרא לשטרא. ובדיתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי מפקינן מיניה ומחשבינן משטרא לשטרא אמר רב אשי השתא דאמרת אכל פירי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי מאי טעמא כל סלוקי נמי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא מאי טעמא אבק ריבית הוא ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין. איכא דאמרי עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים. פרש"י זצ"ל באתרא דמסלקי במקום שנהגו להלוות סתם ומלוה אוכל פירות ולא פסק עמו בנכייתא כדלקמן ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלוה למלוה . אכל שיעור זוזי כפי מה שנמכרין פירות בשוק ובא לפנינו הלוה ותבע ואמר איני רוצה שיאכל פירותי בריבית ישומו פירות שאכל ויטלם בחובו דאילו הוו לי זוזי מי לא הוה מסלקו ליה השתא נמי פירי דאכל זוזי דידי נינהו מסלקינ' ליה ואע"ג דאבק ריבית אינה יוצאה בדיינין ה"מ דשקל' המלוה אבל זה זריז הוא ואינו מניחו לאכול אלא כדי הקרן: אבל טפי לא מפקי' מיניה דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין ולא מחשבינן משטרא לשטרא אם חייב לו מעות בשטר אחר אין העודף הזה שאכל פירעון לחוב שטר אחר דהא אפוקי מיניה הוא מה שאכל כבר. ואם שדה זו של יתומין הוא והם לא מחלו על עודף שאכל והוה ליה כמאן דסלקוה משעה שאכל שיעור זוזי: לא מסלקי' ליה בלא זוזי. עד שיתן לו כל מעות הלואתו דכיון דכי אכלינהו לא בתורת פרעון אכלינהו הוה ליה אבק ריבית משעה שאכל ואינה יוצאה בדיינין וכל סלוקי משדה בלא זוזי אפוקי מיניה אבק ריבית שאכל הוא. והא דנקט לעיל אתרא דמסלקי דאילו אתרא דלא מסלקי שנהגו לאכול המשכון שנים הקצובות למנהגם אילו הוו ליה זוזי לא מצי מסלק ליה : בגדול' דאע"ג דאכל שיעור זוזי לא מסלקי דקסבר מתחילת אכילתו אבק ריבית הוא ואין כח בדיינין להוציא עכ"ל:
אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה. אכל טפי לא מפקינן מיניה. ולא מחשבינן משטרא לשטרא. ובדיתמי אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה אכל טפי מפקינן מיניה ומחשבינן משטרא לשטרא אמר רב אשי השתא דאמרת אכל פירי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקינן ליה בלא זוזי מאי טעמא כל סלוקי נמי בלא זוזי אפוקי מיניה הוא מאי טעמא אבק ריבית הוא ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין. איכא דאמרי עבד רב אשי עובדא ביתומים קטנים כגדולים. פרש"י זצ"ל באתרא דמסלקי במקום שנהגו להלוות סתם ומלוה אוכל פירות ולא פסק עמו בנכייתא כדלקמן ונהגו לסלק את המלוה ממנה בכל עת שתשיג יד הלוה למלוה . אכל שיעור זוזי כפי מה שנמכרין פירות בשוק ובא לפנינו הלוה ותבע ואמר איני רוצה שיאכל פירותי בריבית ישומו פירות שאכל ויטלם בחובו דאילו הוו לי זוזי מי לא הוה מסלקו ליה השתא נמי פירי דאכל זוזי דידי נינהו מסלקינ' ליה ואע"ג דאבק ריבית אינה יוצאה בדיינין ה"מ דשקל' המלוה אבל זה זריז הוא ואינו מניחו לאכול אלא כדי הקרן: אבל טפי לא מפקי' מיניה דאבק ריבית הוא ואינה יוצאה בדיינין ולא מחשבינן משטרא לשטרא אם חייב לו מעות בשטר אחר אין העודף הזה שאכל פירעון לחוב שטר אחר דהא אפוקי מיניה הוא מה שאכל כבר. ואם שדה זו של יתומין הוא והם לא מחלו על עודף שאכל והוה ליה כמאן דסלקוה משעה שאכל שיעור זוזי: לא מסלקי' ליה בלא זוזי. עד שיתן לו כל מעות הלואתו דכיון דכי אכלינהו לא בתורת פרעון אכלינהו הוה ליה אבק ריבית משעה שאכל ואינה יוצאה בדיינין וכל סלוקי משדה בלא זוזי אפוקי מיניה אבק ריבית שאכל הוא. והא דנקט לעיל אתרא דמסלקי דאילו אתרא דלא מסלקי שנהגו לאכול המשכון שנים הקצובות למנהגם אילו הוו ליה זוזי לא מצי מסלק ליה : בגדול' דאע"ג דאכל שיעור זוזי לא מסלקי דקסבר מתחילת אכילתו אבק ריבית הוא ואין כח בדיינין להוציא עכ"ל:
480
תפ״אכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרב אשי. האי משכנתא בדנכייתא היא. כי היכי דלא תקשי הילכתא אהילכתא דהא משכנתא בלא נכייתא קיימא לן כרבינא דרבית קצוצה היא ויוצאה בדיינין דהויא ליה כהלויני על מנת שתאכל זו בחנם דהיינו ריבית קצוצה. ואיכא מאן דסבירא ליה דהילכתא כרבינא בזביני לחוד אבל משכנתא אבק ריבית הוא ומקיים להא משכנתא בלא נכייתא. עכ"ל:
481
תפ״ב[שם ע"ב]
ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא. פירש"י זצ"ל באתרא דמסלקי לא ניכול פירי אלא בנכייתא שמנכה לו מן החוב דבר הקצוב לשנה דנראה כמוכרו לו ויורד לספק שאפי' תלקה ולא יהיו בה פירות ינכה לו אותו קצבה. הילכך כי שקיל נמי טפי לאו ריבית הוא ודוקא באתרא דמסלקי אבל באתרא דלא מסלקי כל ימי הזמן הוי כמכורה אצלו ובלא נכייתא נמי אכיל עכ"ל. ואי צורבא מרבנן הוא שצריך ליישר את דבריו ולהתקדש אף במותר לו פן ילמדו אחרים ממנו לזלזל באיסורין אף בנכייתא לא ניכול אלא במאי בו ניכול בקיצותא הניחא למ"ד קיצותא שריא אלא למ"ד קיצותא אסור מאי איכא למימר. דאיתמר קיצותא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר קיצותא שריא וחד אמר קיצותא אסור. היכי דמי קיצותא דא"ל עד חמש שנים אכילנא לה בלא נכייתא. מיכן ואילך שיימינן לך כולהו פירי . מאן דאסר בקמייתא דאמ' באוכל בלא נכייתא פליגי סבר דבתרייתא לכולי עלמא שרי. מאן דאסר בבתריית' דאמ' דאפילו כי אכיל חמש שנים קמאי בנכייתא פליגי דחד מנייהו אסר היכי שרי כי משכנתא דסורא דכתבי במשלם שניא האלין תיפוק וכו' דלא מיחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות השנים האלו במעות הללו. כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הורו רבותיי שהמלוה את חבירו ומישכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונה אע"פ שאינו מנכה לו כלום הרי זה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן חצרו שהרי אין בשדה מצויין פירות בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ובעבודתה ולפיכך היא אבק ריבית. וכן אין המשכונ' דומה למי ששכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא מכר וגמר והקנהו גוף זה לפירותיו. ובזה יראה מן התלמוד שהמשכונה אבק ריבית ואין לך להעמידה אלא בממשכן שדהו כמו שהורו רבותיי:
ואמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא האי משכנתא באתרא דמסלקי לא ניכול אלא בנכייתא. פירש"י זצ"ל באתרא דמסלקי לא ניכול פירי אלא בנכייתא שמנכה לו מן החוב דבר הקצוב לשנה דנראה כמוכרו לו ויורד לספק שאפי' תלקה ולא יהיו בה פירות ינכה לו אותו קצבה. הילכך כי שקיל נמי טפי לאו ריבית הוא ודוקא באתרא דמסלקי אבל באתרא דלא מסלקי כל ימי הזמן הוי כמכורה אצלו ובלא נכייתא נמי אכיל עכ"ל. ואי צורבא מרבנן הוא שצריך ליישר את דבריו ולהתקדש אף במותר לו פן ילמדו אחרים ממנו לזלזל באיסורין אף בנכייתא לא ניכול אלא במאי בו ניכול בקיצותא הניחא למ"ד קיצותא שריא אלא למ"ד קיצותא אסור מאי איכא למימר. דאיתמר קיצותא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר קיצותא שריא וחד אמר קיצותא אסור. היכי דמי קיצותא דא"ל עד חמש שנים אכילנא לה בלא נכייתא. מיכן ואילך שיימינן לך כולהו פירי . מאן דאסר בקמייתא דאמ' באוכל בלא נכייתא פליגי סבר דבתרייתא לכולי עלמא שרי. מאן דאסר בבתריית' דאמ' דאפילו כי אכיל חמש שנים קמאי בנכייתא פליגי דחד מנייהו אסר היכי שרי כי משכנתא דסורא דכתבי במשלם שניא האלין תיפוק וכו' דלא מיחזי כהלואה אלא כלוקח ממנו פירות השנים האלו במעות הללו. כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הורו רבותיי שהמלוה את חבירו ומישכן לו שדהו על מנת שיאכל פירותיה כל ימי המשכונה אע"פ שאינו מנכה לו כלום הרי זה אבק ריבית ואינה יוצאה בדיינין שאין הממשכן את השדה דומה לממשכן חצרו שהרי אין בשדה מצויין פירות בעת ההלואה ואפשר שירויח ויהיו שם פירות ואפשר שיפסיד בזריעתה ובעבודתה ולפיכך היא אבק ריבית. וכן אין המשכונ' דומה למי ששכר באסמכתא שהמוכר באסמכתא לא מכר וגמר והקנהו גוף זה לפירותיו. ובזה יראה מן התלמוד שהמשכונה אבק ריבית ואין לך להעמידה אלא בממשכן שדהו כמו שהורו רבותיי:
482
תפ״גנמצאת למד ששלש משכונות הן. משכונה שהיא רבית קצוצה. ומשכונה שהיא אבק ריבית. ומשכונה שהיא מותרת. כיצד מישכן לו מקום שפירותיו מצויין תדיר כגון חצר או מרחץ או חנות ואכל פירותיהן הרי זה ריבית קצוצה. מישכן לו שדה וכיוצא בה ובאו שם פירות ואכלו הרי זה אבק ריבית וכן אם מישכן חצר וכיוצא בה בניכוי הרי זה אבק ריבית. מישכן שדה בניכוי הרי זה מותר. כיצד הוא הניכוי כגון שהלוהו ק' דינרין ומישכן לו בהם חצרו או שדהו וא"ל המלוה הריני מנכה לך מעה כסף בכל שנה בשכר קרקע זו כדי שיהיו כל פירותיה שלי בחצר וכיוצא בה אסור ובשדה וכיוצא בה מותר. הורו מקצת הגאונים שכל משכונ' שאין בה ניכוי כלל הרי היא ריבית קצוצה. ולא ירדו לעומק הדבר להפריש בין שדה לחצר. לפיכך נתקשו להם דברי חכמים . וכן הורו שכל משכונה אפי' בניכוי אסור בין בחצר בין בשדה. ואין להם משכונה מותרת אלא בדרך הזאת. כיצד כגון שהלוהו ק' דינרין ומישכן לו בית או שדה והתנה עמו שאחר שנים עשר שנים תחזור הקרקע לבעלה חנם הרי זו מותר לאכול פירותיה כל עשר שנים אפילו היה שכרה שלוה אלף דינרין בכל שנה שאין זה אלא כמו ששכר בפירות וכן אם התנה בעל השדה עמו כל זמן שיביא לי מעות מחשב לו עשר בכל שנה ויסלקו ממנה הרי זה מותר. וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב לו מה שדר בו ויחזיר לו שאר ויסתלק הרי זה מותר שאין זה אלא כשכירות. וכל תנאי שבשכירות קיים כמו שביארנו ומותר עכ"ל. רב פפא ורב הונא בריה חוב יהושע דאמרי תרוייהו הא משכנתא באתרא דמסלקי אין בעל חוב גובה הימנה פרש"י זצ"ל אם מת הלוה ונפלה לפני בניו אין בעל חוב של אביהן גובה מן הפירות שיש להן בה דאין לאביהן בגוף הקרקע כלום ומטלטלי בעלמא גיגהו ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. דבשלמא בעודו קיים גבי אפי' מגלימא דעל כתפיה שהרי לו הלוה מעותיו ונשתעבד והתורה אמרה יבא שליח ב"ד ויכנס לביתו ויטול משכונו כדכתיב והאיש אשר אתה נושה בו וגו' דאמרי' לקמן זה שליח ב"ד. אבל היכא דמית בהדי יתמי מאי עבידתיה הרי לא לוו הימנו. ואי ירתי קרקעות אישתעבידו נכסים מחיים. מדין דנכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה. דכי אוזפיה עלייהו סמך. אבל מטלטלי אפי' דין ערב ליכא דלאו עלייהו סמיך מלוה הואיל ובידו להצניען ולאבדן. ואין הבכור נוטל פי שנים למ"ד בבבא בתרא אין הבכור נוטל פי שנים במלוה הא נמי הואיל ואתרא דמסלקי הוא מלוה בעלמא הוא ואין השדה לפניו אלא לשעבוד פירות והוה ליה ראוי ואין הבכור נוטל בראוי לבא לפניהם לאחר מיתה לחלוק כבמוחזק ביד אביו דכתיב בכל אשר ימצא לו. ושביעית משמטת כשאר מלוה בשטר שנכסי לוה משועבדין דאין זה מלוה על המשכון שאין שביעית משמטתו דהתם במשכון של מטלטלין קיימי' וטעמא משום דבעל חוב קונה משכון שבידו דילפינן מולך תהיה צדקה והוה ליה כגבוי. באתרא דלא מסלקי בעל חוב גובה ממנה דמכר היא אצלו. והיינו טעמא דבכור נוטל פי שנים והיינו טעמא דאין שביעית משמטתו:
483
תפ״ד[שם]
ואמר מר זוטרא משמיה דרב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי ליה ואפילו מתמרי דאבודיא. פי' כשגודדין תמרים שוטחין מחצלות תחת הדקלין ונופלין תמרים עליהם ואם בא ושילם לו מעותיו מסלקי אף מתמרים התלושים שעל גבי אבודיא. ואי אגבינהו כבר בסנסני שנתנם בתוך סלים כשנטלם מן המחצלות קנה אותם בהגבהה קודם שקיבל מעותיו והרי הם שלו. ולמ"ד בבא בתרא כליו של לוקח קונה אותו ואפילו הוא ברשות המוכר קנה לוקח אע"ג דלא אגבינהו בסינסי . פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתליקנא שבשעת מתן מעות התנה ע"מ שלא תוכל לסלקני עד כך וכך שנים הא קאמר לא מסתליקנא ועל מנת כן נתן מעותיו וקרקע נקנית בכסף ובשטר בין דרך מקח וממכר בין דרך שכירות בין בכל הדרכים לפי התנאי. אלא באתרא דלא מסלקא ואמר מסתליקנא מאי צריך למיקני מן המלוה או לאו. רב פפי אמר לא צריך למיקנא מיניה. רב שישא בריה דרב אידי אמר צריך למיקני מיניה:
ואמר מר זוטרא משמיה דרב פפא האי משכנתא באתרא דמסלקי מסלקי ליה ואפילו מתמרי דאבודיא. פי' כשגודדין תמרים שוטחין מחצלות תחת הדקלין ונופלין תמרים עליהם ואם בא ושילם לו מעותיו מסלקי אף מתמרים התלושים שעל גבי אבודיא. ואי אגבינהו כבר בסנסני שנתנם בתוך סלים כשנטלם מן המחצלות קנה אותם בהגבהה קודם שקיבל מעותיו והרי הם שלו. ולמ"ד בבא בתרא כליו של לוקח קונה אותו ואפילו הוא ברשות המוכר קנה לוקח אע"ג דלא אגבינהו בסינסי . פשיטא באתרא דמסלקי ואמר לא מסתליקנא שבשעת מתן מעות התנה ע"מ שלא תוכל לסלקני עד כך וכך שנים הא קאמר לא מסתליקנא ועל מנת כן נתן מעותיו וקרקע נקנית בכסף ובשטר בין דרך מקח וממכר בין דרך שכירות בין בכל הדרכים לפי התנאי. אלא באתרא דלא מסלקא ואמר מסתליקנא מאי צריך למיקני מן המלוה או לאו. רב פפי אמר לא צריך למיקנא מיניה. רב שישא בריה דרב אידי אמר צריך למיקני מיניה:
484
תפ״הוהילכתא צריך למיקני מיניה. ואי לא קני מיני' דבורא בעלמא היא ויכול לומר לא אשנה מן המנהג. אמר איזיל ואייתי זוזי לא אכיל פירש"י זצ"ל א"ל איזיל ואייתי זוזי ואשלם לך ומעתה אל תאכל פירות עוד לא אכיל הואיל והמעות מוכנים לו לא נתנו רשות להיות שומט ואכיל ואאתרא דמסלקי קאי:
485
תפ״ו[שם]
אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי רבינא אמר אכיל ומר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא אכיל. והילכתא לא אכיל:
אמר איזיל ואטרח ואייתי זוזי רבינא אמר אכיל ומר זוטרא בריה דרב מרי אמר לא אכיל. והילכתא לא אכיל:
486
תפ״ז[שם]
רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכייתא. רבינא אכיל בנכייתא. אמר מר זוטרא מאי טעמא דמאן דאכיל מידי דהוה אשדה אחוזה. אמרה תורה לפדותה מן ההקדש לפי השנים שעד היובל סלע ופונדיון לשנה כפי חשבון חמשים שקלי כסף לזרע חומר שעורים לארבעים ותשעה שנות היובל אע"ג דאכיל פירי הקדש טובא ששווין פירות של כל השנה הרבה פריק להו בארבע זוזי דהיינו סלע הכא נמי לא שנא דהא חזינן דהיכא דיורד לספק ונותן מעות סלע לשנה ספק יהיו בה פירות. ספק לא יהיו בה פירות הוו זביני מעיקרא ומיפרקי בהכי. ומאן דאסרי' אמר שדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון. ואמר מסתליקנא דפסקינן הילכתא דצריך למיקני מיניה. פר"ח זצ"ל וכן הלכה. וה"מ למאן דשרי בנכייתא כרבינא. אבל רב כהנא ורב פפי ורב אשי אסרי. ובין בנכייתא ובין בקיצותא אסור וכל משכנת'. וקיימא לן כרב אשי דאפי' לגבי רבינא הילכתא כרב אשי ורב אשי לא שרי אלא במשכנתא דסורא דשכירות הוא ולית בה הלואה כלל. דכתבי הכי במישלם שניא אלין תיפק ארעא דא בלא כסף. עכ"ל:
רב כהנא ורב פפי ורב אשי לא אכלי בנכייתא. רבינא אכיל בנכייתא. אמר מר זוטרא מאי טעמא דמאן דאכיל מידי דהוה אשדה אחוזה. אמרה תורה לפדותה מן ההקדש לפי השנים שעד היובל סלע ופונדיון לשנה כפי חשבון חמשים שקלי כסף לזרע חומר שעורים לארבעים ותשעה שנות היובל אע"ג דאכיל פירי הקדש טובא ששווין פירות של כל השנה הרבה פריק להו בארבע זוזי דהיינו סלע הכא נמי לא שנא דהא חזינן דהיכא דיורד לספק ונותן מעות סלע לשנה ספק יהיו בה פירות. ספק לא יהיו בה פירות הוו זביני מעיקרא ומיפרקי בהכי. ומאן דאסרי' אמר שדה אחוזה הקדש הוא ורחמנא אוקמיה אפדיון. ואמר מסתליקנא דפסקינן הילכתא דצריך למיקני מיניה. פר"ח זצ"ל וכן הלכה. וה"מ למאן דשרי בנכייתא כרבינא. אבל רב כהנא ורב פפי ורב אשי אסרי. ובין בנכייתא ובין בקיצותא אסור וכל משכנת'. וקיימא לן כרב אשי דאפי' לגבי רבינא הילכתא כרב אשי ורב אשי לא שרי אלא במשכנתא דסורא דשכירות הוא ולית בה הלואה כלל. דכתבי הכי במישלם שניא אלין תיפק ארעא דא בלא כסף. עכ"ל:
487
תפ״ח[דף ס"ח ע"א]
אמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא. למאי נפקא מינה דאי אכיל שתא מצי מסלק ליה ואי לא לא מצי מסלק ליה פי' רש"י זצ"ל ואפילו באתרא דמסלקי:
אמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא סתם משכנתא שתא. למאי נפקא מינה דאי אכיל שתא מצי מסלק ליה ואי לא לא מצי מסלק ליה פי' רש"י זצ"ל ואפילו באתרא דמסלקי:
488
תפ״טכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל הני שמעתתא דמשכנתא כולהו משכנתא בנכייתא נינהו. ואע"ג דסבירא לן דמשכנתא בנכייתא אסירא ה"מ לכתחילה. אבל דאיעבד ועבד הכי דינא כי הני שמעתתא אבק ריבית היא ואינה יוצאה בדיינין עכ"ל. ואמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא מאי משכנתא דשכונה גביה אין לו שכן קרוב ממנו. ואם בא הלוה למוכרה אין בבעלי מצריה שכן וטוב לקנותה כזה. וכבר היה מעשה מזה הענין ואכתוב השאלה והתשובה. לפי תשות כחי וסרות רוחי ואני מוטל על ערש דוי רוב היום מחמת חולי הזקנה. לא יכולתי להתאפק מלגלות דעתי לקרובי הלוי הרב ר' אליעזר בן רבינו יואל על אותו דין מרומה שנעשה לקרובינו ר' יצחק בר מנחם מלורכא אשר בא ר' יצחק בר מרדכי נכנס וקנה מצרנותו אצל ביתו והוא התרה בו לפני עדים שלא ישתדל במצרנותו ולא הניח והעדים על הדבר שהיה מחזר אחריה קודם לכן ורצה ליתן כמו שזה נותן עכשיו. והלך הוא רבי יצחק בר מרדכי וכתב לו שטר משכנתא עבור שלא יהיה בה דינא דבר מצרא. ואני אומר אחרי שהוא משום ועשית הטוב והישר הרי הוא קרוב למצות עשה ואין לפקפק ואין להערים בה. כי יש לפרש משכנתא באדם שעשה לו טובה קודם שהיה בדעתו למוכרה אבל להערים בשעת מכירת זו ולא צוה השב"ה כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ולא מרמה. והכל יודעין וגם שמעו שקודם לכן היה בדעתו למכור ולא להשכין וגם במתנה שאדם נותן לאהובו הניכר כלל כלל אין להערים ולבטל הטוב והישר. ובעל המרמה הוא אומר כי למדו רב מרי לאיסור אביו שהודה שהמעות שלו ואומר אני וגם אני מצאתי בפירושים ישנים לפי שלא היו המעות של רבא ועזרו את הגר לפי שאנו מצווים בכמה מקומות על הגר ועוד שלא יחזור לסורו עד עשרה דרי. אבל בזאת ח"ו לבטל הישר והטוב בשום מרמה. וכן כתוב בשטר משכנתא בה' בתמוז הלוה ר' יצחק זקוק למרת צפורה שאם לא תפרע עד א' באב שיוסיף לה ח' זקוקי' ותמכור לו הבית בט' זקוקים זאת ערמה ניכרת היא. ואתה הרב תכתוב דעתך ותודיעני ושלומך ושלום תורתך נצח. ויש מביאים ראיה מרבינו תם זצ"ל שכתב בספר הישר דינא דבר מצרא בשדות דוקא. ואני אומר כל כי האי גוונא חזי מה עמא דבר כדאמ' פ"ג דעירובין ובכמה מקומות וכבר פשוט דין זה דבר מצרא בימים קדמוני' בישראל ואין לבטלו. ועוד קורות קבועין בחומת ביתו ונראה זה כמו שותפי בבית -משה בר מרדכי:
489
ת״צבאתי להשיב למורי הישיש ה"ר משה. ונראה לי שכיון לדון כהלכה ומורי הרב ר' שאלתיאל הסכימה דעתו לדעתינו ופשוט כי בתערומת משכנתא זו לא נפקיע דין מצרנותו שא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן הישר והטוב כל אדם יערים בכך. וראיה לדבר מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא . ופי' רבינו האלפסי דאמ' איערומי הוא שכתב לשון מתנה אע"ג דליכא סהדי דמכר טפי ממתנה שהרי עדים החתומים על השטר שהוזכר לשון מתנה אינו מועיל דניכרים דברי אמת. וכן גבי זבין גריוא דארעא בי מיצעי אסקינן איערומי קא מערים. ואיזה חסר לב לא יבין בשטר משכנתא שלותה מרת צפורה מר' יצחק זקוק בה' בתמוז שאם לא תפרע לו עד א' באב שיתן לו ח' זקוקים ותמכור לו הבית שהיתה הערמה והמשיאו עצה זו לא הועיל לו כלום כי אפילו לפי דבריהם שהיתה משכנתא הלא לא משכנה אפי' לחודש אחד וסתם משכנתא שדברו חכמים הוא שלא יוכל לסלקה המלוה קודם שנה ואז היא שכונה גביה לענין דינא דבר מצרא כדאמרי' בהמקבל ובאיזהו נשך אמר רב אשי סתם משכנתא שתא למאי נפקא מינא דאי אכיל לה שתא מצי מסלק ליה ואי לא [לא] מצי מסלק ליה. ואמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא מאי משכנתא דשכונה גביה למאי נ"מ לדינא דבר מצרא. ועלה דלעיל קאי מאי משכנתא דמיירי בשתא שהלשון מוכיח מאי משכנתא דשכונה גביה שהיא נראת כאילו היא שלו ואין לך שכן גדול ממנו. ודכוותה אשכחנא בתי ערי חומה שנחלטין לשנה דכתיב אם לא יגאל וגו' ואע"ג שאין ראיה לדבר זכר לדבר אבל פחות מיכן לא הויא שכונה גביה לגבי דינא דבר מצרא כיון שהתנה שיכול לסלקו קודם שנה. ובסוף איזהו נשך גרסינן רב מרי בר רחל מישכן לו ההוא גוי ביתא כו' עד האי לא אתית למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא ולא מצי מסלק ליה וכו'. מיהו משום דינא דבר מצרא סבר רב מרי דליכא דדמי כאילו מגוי זבן כדאמרי' בהמקבל ואפי' הכי אמר רבא אי הוה ידענ' דממשכן ליה לא הוה מזביננא פי' משום דינא דבר מיצרא דלא דמי לזבן מגוי דהתם א"ל אריא אברוחי לך ממיצרא שהגוי גר בשכונתו אבל כאן שמשכנה לו הגוי לישראל וישראל דר בה ואין לה היזק אית בה דינא דבר מיצרא וכו'. ונ"ל דשמעינן מינה תרתי חדא דבמשכנת' דשתא מיירי. ועוד דבבתים שייך דינא דבר מיצרא אילו היו ישראלי' לכולי עלמא לפי מה שפירש לעיל. וכן פי' לה בתוספות רבי' יעבץ הלוי. וגם רבינו יצחק בר מרדכי כתב בתוספ' שנראה לו דדיינינן בבתים כמו בשדות דינא דבר מיצרא. דמשמע פרק המקבל דיישוב בתים עדיף מזריעת שדה לדינא דבר מיצרא ושני בתים זה אצל זה ניחא תשמישייהו כמו מחרישה אחת לשתי שדות ותשמישן שוה. אבל אפסיק משוניתא או ריכבא דדיקלא שהביא רבי' תם זצ"ל אין תשמישם שוה הילכך לית בה משום דינא דבר מיצרא וכן שמעתי. ותו הרי הקדמונים נהוג אפי' בבתים ואין לשנות דהכל כמנהג המדינ'. והרי זאת האשה בידה לסלקו מיד. ותו מלשון השטר משמע שנתכוונו למכירה וקשיא לן אההיא דאמרי' אי כתב בו אחריות וכו' ומפ"ק דקידושין ומפרק חזקת הבתים גבי הרי זו נתונה ומכור' דמשמע דלית בה משום דינא דבר מיצרא. ומריש פרק אף על פי משמע דליפות כחו הוי ראשון במכר ושני במתנה ולא שייך לדין זה לכן קיצרנו. כתבנו הנראה לנו וחיים ושלום יוסיפו למורי הישיש - אבי העזרי. ומורי הרב ר' יהונתן זצ"ל פי' אפי' משכנתא בלא שתא כדפרי' לקמן בפ' המקבל:
490
תצ״א[שם]
אמר רבא לית הילכתא לא כטרשאי פפונא ולא כשטרי מחוזנאי ולא כחכירי נרשאי. כטרשאי פפונאי טרשא דרב פפא דאמר לעיל שכראי לא פסיד לית הילכתא כוותיה. שטרי מחוזנאי בני מחוזא דזקפי רווחא אקרנא שקונים פרקמטיא בעלי בתים ונותנים לתגרים למחצית שכר ושמין כך וכך יהיה שכר בהם וזוקפין מחצית שכר עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני מי יימר דהווי רווחא א"ל מר בר אמימר לרב אשי והא אבא עביד הכי וכי אתו לקמיה ואמרי ליה לא הוה רווחא מהימן להו. א"ל התינח היכא דאיתא לדידיה בחיים לזמן הפרעון שהוא חסיר ומאמינם אלא שכיב ונפל שטרא קמי דיתמי מאי היורשין יגבו הכל כשגגה היוצאה מלפני השליט ונח נפשיה דאמימר. חכיר המקבל שדה מחבירו בעשרת כורין חיטין לשנה בין תעשה הרבה בין תעשה מעט. חכירי נרשאי שהיו בעלי בתים מלוים מעות על שדותיהם וחוזרין וחוכרין אותה להם בכך וכך כורין לשנה. וכתבינן ליה הכי משכן ליה פלניא אדעא לפלוני והדר חכרה מיניה אימת קנאה האי מלוה להך שדה דאקנייה ניהליה לבעלים בתורת חכירות נמצא נוטל ריבית קצוצה שהרי אין טורח בה ואם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. והאידנא דכתבינן הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין ביד המלוה ועשה הוא ואכל בנכייתא והדר חכרה מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ולא מילתא היא דאפי' שהייה נמי אסור דריבית גמורה היא. שהרי אין כאן ספק כעושה ואוכל דפעמים שמוציא ואינו נוטל. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ולאו מילתא היא אלא הילכתא כדכתבינן במישלם שניא אלין תיפק אדעא דא בלא כסף והכי פסקי רבנן דקשישי עכ"ל. וזה לשון פר"ח זצ"ל ושקלינן וטרינן בשמעתא טובא ולא אשכחנא היתירא אלא במשכנתא דסורא. ומכירה על תנאי כל זמן שיהיו לי מעות תחזירנה לי זו וכיוצא בו איסורא טפי מן משכנתא דמשכנתא אבק ריבית ומכירה כזו דינה כריבית קצוצה כרבינא דקיימא לן בהא כרבינא. עכ"ל:
אמר רבא לית הילכתא לא כטרשאי פפונא ולא כשטרי מחוזנאי ולא כחכירי נרשאי. כטרשאי פפונאי טרשא דרב פפא דאמר לעיל שכראי לא פסיד לית הילכתא כוותיה. שטרי מחוזנאי בני מחוזא דזקפי רווחא אקרנא שקונים פרקמטיא בעלי בתים ונותנים לתגרים למחצית שכר ושמין כך וכך יהיה שכר בהם וזוקפין מחצית שכר עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך לזמן פלוני מי יימר דהווי רווחא א"ל מר בר אמימר לרב אשי והא אבא עביד הכי וכי אתו לקמיה ואמרי ליה לא הוה רווחא מהימן להו. א"ל התינח היכא דאיתא לדידיה בחיים לזמן הפרעון שהוא חסיר ומאמינם אלא שכיב ונפל שטרא קמי דיתמי מאי היורשין יגבו הכל כשגגה היוצאה מלפני השליט ונח נפשיה דאמימר. חכיר המקבל שדה מחבירו בעשרת כורין חיטין לשנה בין תעשה הרבה בין תעשה מעט. חכירי נרשאי שהיו בעלי בתים מלוים מעות על שדותיהם וחוזרין וחוכרין אותה להם בכך וכך כורין לשנה. וכתבינן ליה הכי משכן ליה פלניא אדעא לפלוני והדר חכרה מיניה אימת קנאה האי מלוה להך שדה דאקנייה ניהליה לבעלים בתורת חכירות נמצא נוטל ריבית קצוצה שהרי אין טורח בה ואם תלקה לא יפסיד מחכירתו כלום. והאידנא דכתבינן הכי וקנינא מיניה ושהינא כמה עידנין ביד המלוה ועשה הוא ואכל בנכייתא והדר חכרה מיניה שפיר דמי כדי שלא תנעול דלת בפני לווין. ולא מילתא היא דאפי' שהייה נמי אסור דריבית גמורה היא. שהרי אין כאן ספק כעושה ואוכל דפעמים שמוציא ואינו נוטל. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ולאו מילתא היא אלא הילכתא כדכתבינן במישלם שניא אלין תיפק אדעא דא בלא כסף והכי פסקי רבנן דקשישי עכ"ל. וזה לשון פר"ח זצ"ל ושקלינן וטרינן בשמעתא טובא ולא אשכחנא היתירא אלא במשכנתא דסורא. ומכירה על תנאי כל זמן שיהיו לי מעות תחזירנה לי זו וכיוצא בו איסורא טפי מן משכנתא דמשכנתא אבק ריבית ומכירה כזו דינה כריבית קצוצה כרבינא דקיימא לן בהא כרבינא. עכ"ל:
491
תצ״ב[שם]
מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא נותן לו שכרו כפועל (בטל). פרש"י זצ"ל לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרין בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ותמכור תמיד ונחלוק השכר:
מתני' אין מושיבין חנוני למחצית שכר ולא יתן לו מעות ליקח בהן פירות למחצית שכר אלא נותן לו שכרו כפועל (בטל). פרש"י זצ"ל לא יאמר בעל הבית לחנוני הרי פירות נמכרין בשוק ארבע סאין בסלע ואתה מוכרן בחנות פרוטה פרוטה ומשתכר סאה הילך פירות ותמכור תמיד ונחלוק השכר:
492
תצ״גוטעמא דמילתא דאמר לקמן הך עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון סתם המקבל פרקמטיא למחצית שכר מקבל עליו חצי אחריות הקרן באונסא וזולא. הילכך ההוא פלגא כיון דמחייב באונסא מלוה היא אצלו שהרי שומא היא אצלו במעות כשער שבשוק. ודינו ליטול חצי שכר נמצא מתעסק בחציו של בעל הבית שהוא פקדון אצלו בשכר ביטול מעות המלוה לפיכך אסור אלא א"כ נותן לו שכר עמלו בחציה. מאי כפועל בטל. אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מיניה. פרש"י זצ"ל אם היה נגר או נפח כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבידה כזו ולעשות מלאכה קלה כזו. ור"ח פי' כגון חייט שתופר כל בגד בכסף ועת שאין בידו מלאכה לעשות אלא יושב ובטל תופר בגד בשני שלישי כסף בשכרו וחלקי בריוח:
493
תצ״ד[שם ע"ב]
ת"ר כמה צריך להעלות שכר בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אפי' לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו. ר' שמעון בן יוחי אומר נותן לו משלם פרש"י זצ"ל ר' יהודה מיקל טפי מר' מאיר דר' מאיר בעי שיפסוק עמו לשם שכר. מיהו בכל מה שיאות לקבל עליו בשכרו הן רב הן מעט הא קביל עליה. ור' יהודה לא בעי שיפסוק עמו לשם שכר אלא טיבל עמו בציר כאחד מן השוק ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם דהיינו כפועל בטל. ת"ר אין שמין לא את העזים ולא את הרחלים ולא כל דבר שאין עושה ואוכל למחצה אבל עושה ואוכל כגון פרה החורשת וחמור הטוענת משוי פעולתם הוא שכר עמל ומזון. ר' יוסי בר' יהודה אומר שמין את העזים מפני שחולבות ואת הרחלים מפני שהן גוזזות. ושוטפות ומורטות ואת התרנגולת מפני שהיא עושה ואוכלת. ות"ק גיזה וחלב לא ספיק לשכר עמלו ומזונו בגיזה וחלב דכ"ע לא פליגי כי פליגי בניסיובי ותותרי. ניסיובי פסולת מי החלב ותותרי שטיפת ומריקת הרחלים. ת"ק סבר לה כר' שמעון בן יוחי דאמר נותן לו משלם ור' יוסי בר יהודה סבר לה כאבוה. דאמר אפי' לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו. ת"ר משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחים לשנה או שיש לה תרנגולת מותרת לומר לבעלת בצים בלשון שכירות תני לי בצים ואושיב לך תרנגולת עליהם ויופריחו באפרוחים ואטול שני אפרוחים בשכרי אבל בלשון חלוקה כגון אשה שאמרה לחברתה תרנגולת שלי ובצים שליכי ואני ואת נחלוק באפרוחי' ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר פ' דכל לשון חלוקה עיסקא הוא. וכיון דאחריות חצי בצים עליה אשתכח פלגא מלוה. אבל בלשון שכירות אין אחריות הבצים על בעלת תרנגולת ור' יהודה לא בעי שכר עמלו ומזונו. איכא בצים מוזרות שאין קולטות אפרוח ונוטלתן בשכרן והן מותרות באכילה דאמר מר בשחיטת חולין בצים מוזרות נפש יפה תאכלם ור' יהודה לטעמיה דאמר אפי' לא טיבל עמו אלא בציר זהו שכרו. ור' שמעון לטעמיה דאמר נותן לו שכרו משלם. ת"ר מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה. רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו אפי' במקום שנהגו להעלות לו שכר כתף למעות. ה"ג באלפס ובפר"ח זצ"ל:
ת"ר כמה צריך להעלות שכר בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר אפי' לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו. ר' שמעון בן יוחי אומר נותן לו משלם פרש"י זצ"ל ר' יהודה מיקל טפי מר' מאיר דר' מאיר בעי שיפסוק עמו לשם שכר. מיהו בכל מה שיאות לקבל עליו בשכרו הן רב הן מעט הא קביל עליה. ור' יהודה לא בעי שיפסוק עמו לשם שכר אלא טיבל עמו בציר כאחד מן השוק ור' שמעון אומר נותן לו שכרו משלם דהיינו כפועל בטל. ת"ר אין שמין לא את העזים ולא את הרחלים ולא כל דבר שאין עושה ואוכל למחצה אבל עושה ואוכל כגון פרה החורשת וחמור הטוענת משוי פעולתם הוא שכר עמל ומזון. ר' יוסי בר' יהודה אומר שמין את העזים מפני שחולבות ואת הרחלים מפני שהן גוזזות. ושוטפות ומורטות ואת התרנגולת מפני שהיא עושה ואוכלת. ות"ק גיזה וחלב לא ספיק לשכר עמלו ומזונו בגיזה וחלב דכ"ע לא פליגי כי פליגי בניסיובי ותותרי. ניסיובי פסולת מי החלב ותותרי שטיפת ומריקת הרחלים. ת"ק סבר לה כר' שמעון בן יוחי דאמר נותן לו משלם ור' יוסי בר יהודה סבר לה כאבוה. דאמר אפי' לא טיבל עמו אלא בציר ולא אכל עמו אלא גרוגרת אחת זהו שכרו. ת"ר משכרת אשה לחברתה תרנגולת בשני אפרוחים לשנה או שיש לה תרנגולת מותרת לומר לבעלת בצים בלשון שכירות תני לי בצים ואושיב לך תרנגולת עליהם ויופריחו באפרוחים ואטול שני אפרוחים בשכרי אבל בלשון חלוקה כגון אשה שאמרה לחברתה תרנגולת שלי ובצים שליכי ואני ואת נחלוק באפרוחי' ר' יהודה מתיר ור' שמעון אוסר פ' דכל לשון חלוקה עיסקא הוא. וכיון דאחריות חצי בצים עליה אשתכח פלגא מלוה. אבל בלשון שכירות אין אחריות הבצים על בעלת תרנגולת ור' יהודה לא בעי שכר עמלו ומזונו. איכא בצים מוזרות שאין קולטות אפרוח ונוטלתן בשכרן והן מותרות באכילה דאמר מר בשחיטת חולין בצים מוזרות נפש יפה תאכלם ור' יהודה לטעמיה דאמר אפי' לא טיבל עמו אלא בציר זהו שכרו. ור' שמעון לטעמיה דאמר נותן לו שכרו משלם. ת"ר מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה. רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו אפי' במקום שנהגו להעלות לו שכר כתף למעות. ה"ג באלפס ובפר"ח זצ"ל:
494
תצ״האבל רש"י זצ"ל פי' דה"ג מקום שנהגו להעלות שכר כתף לבהמה מעלין ופי' מקום שנהגו שהשם עגלים וסייחים קטנים למחצה לחבירו נותן לו מעות בשכר שמוציאן ומכניסן על כתיפו מעלין. ולבר משכר עמלו ומזונו. רשבג"א שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו. דליכא טירחא לאפוקי ולעייולי לפי שנמשך אחר אמו ובלא עמל ומזון כי אמו (שהיא) עושה ואוכלת ואין צריך להעלות שכר כתף ואפילו במקום שנהגו להעלות לעגלים ולסייחים הנישומים לבדם. ורש"י לא בעי שכר עמלו ומזונו איכא גללים אפקורי מפקר להו.
495
תצ״וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וליתא לרשב"ג אלא בעינן שכר עמלו ומזונו. אמר רב נחמן הלכה כר' יהודה בטיבל עמו בציר והלכה כר' יוסי בר' יהודה בניסיובי ותותרי והלכה כרשב"ג:
496
תצ״ז[שם]
בני רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי. מה נפשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. פירש"י זצ"ל לא הוה מאכיל ריבית לבעל הבית דאי קביל עליה הכי ריביתא הוא דקא טרח בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה אלא שטרא ודאי הכי מפרשי' שקיבל עליו איזה מהן שירצה אי פלגא יקבל הנותן באגרא יקבל עליו אחריות ההפסד יותר ממחצית כגון תרי תילתי. דהשתא ליכא אלא תילתא מלוה דלא קביל רב עיליש אלא תילתא באחריות וקא שקיל פלגא באגרא והאי מאי דשקיל באגרא טפי מתילתא שכר עמלו שהוא טורח בשני תילתי פקדון אי פלגא בהפסד כלומר פלגא דכתב בשטרא ה"ק דאם ירצה רב עיליש יטול תרי תילתי באגר ויקבל עליו חצי ההפסד דאיכא שכר עמלו במאי דשקיל טפי באגר ממה שהגיע לחלק פלגא דמלוה. אמר רב כהנא כי אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר לי דילמא רב עיליש טיבל עמו בציר הוה ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה. א"ל לאו הילכתא איתמר אלא שיטה איתמר והכי אמר רב נחמן ר' יהודה ור' יוסי בנו ור' שמעון כולם בשיטה אחת אמרו דבריהם והכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי למה לי למימר הלכה הלכה לימא הלכה כר' יהודה דמיקל מכולהו:
בני רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוה ספי. מה נפשך אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר. פירש"י זצ"ל לא הוה מאכיל ריבית לבעל הבית דאי קביל עליה הכי ריביתא הוא דקא טרח בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה אלא שטרא ודאי הכי מפרשי' שקיבל עליו איזה מהן שירצה אי פלגא יקבל הנותן באגרא יקבל עליו אחריות ההפסד יותר ממחצית כגון תרי תילתי. דהשתא ליכא אלא תילתא מלוה דלא קביל רב עיליש אלא תילתא באחריות וקא שקיל פלגא באגרא והאי מאי דשקיל באגרא טפי מתילתא שכר עמלו שהוא טורח בשני תילתי פקדון אי פלגא בהפסד כלומר פלגא דכתב בשטרא ה"ק דאם ירצה רב עיליש יטול תרי תילתי באגר ויקבל עליו חצי ההפסד דאיכא שכר עמלו במאי דשקיל טפי באגר ממה שהגיע לחלק פלגא דמלוה. אמר רב כהנא כי אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא אמר לי דילמא רב עיליש טיבל עמו בציר הוה ואמר רב נחמן הלכה כר' יהודה. א"ל לאו הילכתא איתמר אלא שיטה איתמר והכי אמר רב נחמן ר' יהודה ור' יוסי בנו ור' שמעון כולם בשיטה אחת אמרו דבריהם והכי נמי מסתברא דאי לא תימא הכי למה לי למימר הלכה הלכה לימא הלכה כר' יהודה דמיקל מכולהו:
497
תצ״ח[דף ס"ט ע"א]
אמר רב מותר שליש בשכרך מותר פירש"י השם עגל למחצה בשכר והפסד ואמר לו מה שישביח יותר על שליש דמיו על עכשיו טול בשכרך הכל. והשליש והשאר נחלוק מותר רהא קביל עליה מספק ואע"ג דזימנין ליכא מותר שליש. ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקם. אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר. ורב סבר לא קייצינ' ליה דינר והא אמר רב ריש עגלא לפטומא למקבע עגל עליו לפטומי במחצה הראש יטול כולן לחלקו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה מאי לאו דאמר לי' מותר שליש בשכרך ואשמעינן רב דאי ליכא מותר שליש נישקול ריש עגלא. לא מותר שליש או דיש עגלא לפטומא. איכא דאמרי כי קאמר רב מותר שליש בשכרך כגון דאית בהמה למקבל דיש עליו לטרוח לפני בהמותיו ובשביל בהמה אחת עמהם אין טורחו נוסף דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי:
אמר רב מותר שליש בשכרך מותר פירש"י השם עגל למחצה בשכר והפסד ואמר לו מה שישביח יותר על שליש דמיו על עכשיו טול בשכרך הכל. והשליש והשאר נחלוק מותר רהא קביל עליה מספק ואע"ג דזימנין ליכא מותר שליש. ושמואל אמר לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקם. אלא אמר שמואל קוצץ לו דינר. ורב סבר לא קייצינ' ליה דינר והא אמר רב ריש עגלא לפטומא למקבע עגל עליו לפטומי במחצה הראש יטול כולן לחלקו בשכר עמלו ומזונו והשאר חולקין בשוה מאי לאו דאמר לי' מותר שליש בשכרך ואשמעינן רב דאי ליכא מותר שליש נישקול ריש עגלא. לא מותר שליש או דיש עגלא לפטומא. איכא דאמרי כי קאמר רב מותר שליש בשכרך כגון דאית בהמה למקבל דיש עליו לטרוח לפני בהמותיו ובשביל בהמה אחת עמהם אין טורחו נוסף דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי:
498
תצ״טפר"ח זצ"ל ש"מ דאי אית ליה למקבל עיסקא אחריתי לדידי' דשקיל וטרי. אע"ג דלא שקל שכר טורחו ממרי עיסקא שרי. כרב דפר' ריבית איסורא הוא וקיימא לן הילכתא כרב באיסורי ומדרבי אלעזר מהגרוניא כרב דקיי"ל מעשה רב עכ"ל. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כר' מאיר דסתם מתני' כוותיה. מיהו הא דאמר ר' מאיר בין מרובה בין מועט לא בכולי יומי דשותפת' קאמר אלא בכל יום ויום קאמר עד דמישלם יומי דשותפתא דיהיב כל יומא כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל הימנה והיינו דקאמ' בין מרובה בין מועט כדפסקי ומתני אהדדי לפום האי עבידתא דבטל הימנה. ואי בעי למיפסק בכל יומי דשותפתא פסקי כדרבא. דאמר רבא אי שקיל מלוה באגר הוי תרי תילתי בהפסד. וההוא טופיינא דשקיל ליה ממתנתיה דמלוה הוי לשכר עמלו ומזונו. וה"מ בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עיסקא אחריתי לדיליה אלא האי עיסקא בלחוד כדתניא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו. אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קא מבטל ליה מיניה לא בעי אגריה כולי האי כדאמרינן אמר רב מותר שליש בשכרך מותר. ושמואל אמר לא מצא מותר כו' כדפרי' לעיל והילכתא כרב דקיי"ל הילכתא כרב באיסורי עכ"ל. רבי אלעזר מהגרוניא זבן בהמה ויהיב ליה לאריסיה למחצה בשכר והפסד מפטם ליה ויהיב ליה רישא באגריה ויהיב ליה פלגא רווחא. אמרה ליה איתתיה אי משתתפת בהדיה יהיב לך נמי אליתא זבן בהדיה. פלגא לאליתא א"ל תא ניפלגיניה לרישא א"ל השתא מעיקרא נמי לא א"ל עד האידנא זוזי דידי הוו אי לא הוה יהיבנא לך טפי פורתא מיחזי כרבית דאשתכח דקא טרחת בפלגא דפקדון משום פלגא דמלוה השתא שותפי אנן מאי קאמרת טרחנא טפי פורתא להכניס ולהוציא. דאילו למזון אם הוצרך לסובין או לשעורין קנו לאמצע כדין שותפי. אמרי אינשי סתם אריסא למריה דארעא קא משעביד נפשיה. לאתויי ליה רעיא מרעה לבהמותיו בדבר שאינו צריך לקנות בשוק יש עליו טורח בשבילו. ירושלמי תני הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות. ואם ידוע שלקח ומכר הרי זה מוציא ממנו בעל כרחו. והנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי הלוקח ליקח מכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים. פרק הגוזל קמא ת"ר הנותן מעות לשלוחו ליקח בהן חיטים ולקח בהן שעורין שעורין ולקח בהן חיטין תני חדא אם פחתו פחתו לו הותירו הותירו לו. ותניא אידך אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע. א"ר יוחנן לא קשיא הא ר' מאיר דאמר שינוי קונה. הא ר' יהודה דאמר שינוי אינו קונה וכו'. וכתב התם רבינו שמשון זצ"ל בתוספותיו שמעינן מהכא לר' יהודה דכוות' קיימא לן לגבי ר' מאיר שמותר להלוות מעות למחצית שכר ולומר לו השמר שלא תלוום אלא על הכספים ותשמרם בקרקע כענין שמירת כספים דאין להם שמירה אלא בקרקע. ואם הוא משנה ומלוום על דברים אחרים אם פחתו מכאן ואילך פחתו לו. ואם הותירו לאמצע כדאמ' הכא ולא חשיב בהכי כריבית מפני שעתה קרוב לשכר ורחוק להפסד שכל אחריות עליו כיון שאם היה עושה כמו שאמר לו היה קרוב לשכר ולהפסד. וגם במה שהוא משנה ממה שאמר לו לא חשיב בהכי גזלן. דהא אכתי חשיב לי' בשמעתין שלוחו. ועוד שגם בעל המעות לא יקפיד שרוצה שיהיה האחריות עליו. וגם לא קני כדקאמ' הותירו לאמצע. א"כ לא חשיב גזלן כלל. עכ"ל:
499
500[שם]
ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב ליטפל בה. סומכוס אומר באתונות שמונה עשר חדש. בגודרות עשרים וארבעה חדש. ואם בא לחלוק חבירו מעכב עליו. אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת. פרש"י זצ"ל אם בא לחלוק בתוך הזמן חבירו בעל הבהמה מעכב עליו: אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו הראשונה לטיפולה של שנה שניה שצריכה בשנה שניה למזונות מרובין יותר מן הראשונים. מאי אבל דקאמר. כ"ש דהיינו טעמא דמעכב עליו. אלא ה"ק לפי שאינו דומה כו'. וכיון דכך מנהג המקבלין חבירו מעכב עליו. ואני שמעתי איפכא אם בעל הבהמה בא לחלוק בתוך זמנו המקבל מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולה כו' שטיפולה שנה ראשונה מן השניה מפני שהיא דקה וטיפולה קשה להכניס ולהוציא. אבל טיפול השניה קל ושבחה מרובה. וקשיא לי אם טיפולה של שניה קל מראשונה מאי לשון חייב ליטפל בה דקתני רישא דמשמע בעל כרחו חייב ליטפל בה כל הזמן הזה עכ"ל. תניא אידך השם בהמה לחבירו עד מתי חייב ליטפל בולדות פי' שאף הם נחלקים למחצה והמקבל בא לומר חלוק אותו מיד שלא אעסוק בחלק שלך שאינו נוטל בו כלום. בדקה שלשים יום. בגסה חמשים יום. ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה מאי מפני שטיפולה מרובה מפני ששניה דקות. פר"ח זצ"ל ששיניה דקות ואינה יכולה ללעוס וצריך להלעיטה. מיכן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו. פירש"י זצ"ל כשהיו בני ג' חדשים ישומו אותן בדמין מה שישביחו מיכן ואילך יטול המקבל מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חציין שלו הן. ובמחצה שניה שהיא של חבירו יטול חצי המחצה בשבח כדרך שנוטל באמה מחצית שכר ושכר עמל ומזון ליכא. ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו. דכיון דבעי למטרח משום מחצה שלו מפני שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי קא טרח משום דידיה קא טרח ואין בו משום ריבית עכ"ל. רב מנשי בר גידל שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי א"ל מאן פלג לך כלומר מי שם אותה לך שמא לא נישומה לך יפה ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדלו הולדות עד שיהו גדולים:
ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב ליטפל בה. סומכוס אומר באתונות שמונה עשר חדש. בגודרות עשרים וארבעה חדש. ואם בא לחלוק חבירו מעכב עליו. אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו לטיפולה של שנה אחרת. פרש"י זצ"ל אם בא לחלוק בתוך הזמן חבירו בעל הבהמה מעכב עליו: אבל אינו דומה טיפולה של שנה זו הראשונה לטיפולה של שנה שניה שצריכה בשנה שניה למזונות מרובין יותר מן הראשונים. מאי אבל דקאמר. כ"ש דהיינו טעמא דמעכב עליו. אלא ה"ק לפי שאינו דומה כו'. וכיון דכך מנהג המקבלין חבירו מעכב עליו. ואני שמעתי איפכא אם בעל הבהמה בא לחלוק בתוך זמנו המקבל מעכב עליו לפי שאינו דומה טיפולה כו' שטיפולה שנה ראשונה מן השניה מפני שהיא דקה וטיפולה קשה להכניס ולהוציא. אבל טיפול השניה קל ושבחה מרובה. וקשיא לי אם טיפולה של שניה קל מראשונה מאי לשון חייב ליטפל בה דקתני רישא דמשמע בעל כרחו חייב ליטפל בה כל הזמן הזה עכ"ל. תניא אידך השם בהמה לחבירו עד מתי חייב ליטפל בולדות פי' שאף הם נחלקים למחצה והמקבל בא לומר חלוק אותו מיד שלא אעסוק בחלק שלך שאינו נוטל בו כלום. בדקה שלשים יום. בגסה חמשים יום. ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה מאי מפני שטיפולה מרובה מפני ששניה דקות. פר"ח זצ"ל ששיניה דקות ואינה יכולה ללעוס וצריך להלעיטה. מיכן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו. פירש"י זצ"ל כשהיו בני ג' חדשים ישומו אותן בדמין מה שישביחו מיכן ואילך יטול המקבל מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חציין שלו הן. ובמחצה שניה שהיא של חבירו יטול חצי המחצה בשבח כדרך שנוטל באמה מחצית שכר ושכר עמל ומזון ליכא. ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו. דכיון דבעי למטרח משום מחצה שלו מפני שהוא קרן גמור ואינו מלוה כי קא טרח משום דידיה קא טרח ואין בו משום ריבית עכ"ל. רב מנשי בר גידל שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי א"ל מאן פלג לך כלומר מי שם אותה לך שמא לא נישומה לך יפה ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדלו הולדות עד שיהו גדולים:
500
501פי' הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל דהא דקתני נוטל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו אע"ג דלא פירש למריה דעיסקא באותה שעה בא ונחלוק ואם לאו אני אטול מיכן ואילך מחצה וחצי מחצה דהכי משמע בעובדא דרב מנשי דלא הניחו אביי משום דא"ל מאן פלג לך פי' חלק שכירות לעצמך מן הולדות שהשביח יותר מחלק שהנחת לבעל הבהמות לא זכית בו על ידי חלוקה שעשית בפני עצמך כיון שלא חלקת על פי שלשה. הא לאו הכי הוה אמינא שפיר עבד ואע"ג דלא אמר למריה דעיסקא כדמשמע מדפריך ליה ממקום שנהגו לגדל דמשמע דבמקום שנהגו לחלוק היה נוטל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו אם היתה חלוקה נעשת בפני שלשה אע"פ שלא אמר לו בא ונחלוק. וכיון שאם חלק בפני שלשה שלא ברשות נוטל חלקו שבירר על פי השלשה. א"כ גם כשלא נתברר חלקו אלא הכל מעורב מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו. דלא מיסתבר לפרושי מאן פלג לך מי יתרצה לך לחלוק וליטול מחצה בשכרך שהיה עתיד לבא בחלק חבירו מן הולדות שלא אמרה הברייתא כו' אלא כשבא בעל העיסקא לבעל הבהמות ואמר ליטול חלקם ושומרו שאם תניחו בידי אטול החצי בשבח העתיד לבא לחלקך אבל כל זמן שלא אמר לו כן שומר לו חלקו בחנם. זה הפתרון אינו משמעות מאן פלג לך. ובסמוך בתרי כותאי לא הוי בכי האי גוונא פי' מאן פלג לך אלא כדפרישית. עכ"ל:
501
502[שם ע"ב]
רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ליומא בלשון שכירות ולא בלשון הלואה הנני משכיר לך זוז היום בפשוט דהיינו זוז מדינה שמיני שבזוז צורי. כלו זוזי דרב חמא ירדו לטמיון כדאמר' שהמלוים בריבית מתמוטטין. הא סבר מאי שנא ממרא. ולא היא מרא הדרא בעינא אותו כלי עצמו חוזר בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה. הילכך אין שכרו ריבית אבל זוזי לא הדרי בעינייהו ואת"ל הדרי בעינייהו מרא ידיע פחתא שניכר פגמו שהוא נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה זוזי לא ידיע פחתייהו נמצא שכרו חנם וריבית. תניא בתוספתא בפ' המוכר פירות משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהם ולהתנאות בהם ולהתעטר בהם נגנבו או שאבדו חייב באחריותן ניטלו מלפניו באונס הרי זו כנושא שכר. נשתרש עליהם אסור משום ריבית ואם עשה כן בהקדש הרי זה מעל פי' דוקא להתלמד בהם ולהתנאות בהם ולהתעסק בהן שרי שאינו מוציאן ואינו עושה בהם שום סחורה ואינו מרויח בהם דוקא כי האי גוונא שרי שלא הוציאם מרשותו ומחזיר לו אותם מעות עצמם ולא הרויח בהם כלום. אבל נשתרש בהם שהוציאם והרויח בהם. אע"פ שלבסוף באו לידו אותם מעות עצמם והחזיר לו אותם מעות עצמם אסור משום ריבית הואיל ונשתרש בהם שהרויח בהם. ודרב חמא נמי הכי הוה שהוציאם השוכר ונשתרש בהם:
רב חמא הוה מוגר זוזי בפשיטא ליומא בלשון שכירות ולא בלשון הלואה הנני משכיר לך זוז היום בפשוט דהיינו זוז מדינה שמיני שבזוז צורי. כלו זוזי דרב חמא ירדו לטמיון כדאמר' שהמלוים בריבית מתמוטטין. הא סבר מאי שנא ממרא. ולא היא מרא הדרא בעינא אותו כלי עצמו חוזר בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה. הילכך אין שכרו ריבית אבל זוזי לא הדרי בעינייהו ואת"ל הדרי בעינייהו מרא ידיע פחתא שניכר פגמו שהוא נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה זוזי לא ידיע פחתייהו נמצא שכרו חנם וריבית. תניא בתוספתא בפ' המוכר פירות משכיר אדם מעותיו לשולחני להתלמד בהם ולהתנאות בהם ולהתעטר בהם נגנבו או שאבדו חייב באחריותן ניטלו מלפניו באונס הרי זו כנושא שכר. נשתרש עליהם אסור משום ריבית ואם עשה כן בהקדש הרי זה מעל פי' דוקא להתלמד בהם ולהתנאות בהם ולהתעסק בהן שרי שאינו מוציאן ואינו עושה בהם שום סחורה ואינו מרויח בהם דוקא כי האי גוונא שרי שלא הוציאם מרשותו ומחזיר לו אותם מעות עצמם ולא הרויח בהם כלום. אבל נשתרש בהם שהוציאם והרויח בהם. אע"פ שלבסוף באו לידו אותם מעות עצמם והחזיר לו אותם מעות עצמם אסור משום ריבית הואיל ונשתרש בהם שהרויח בהם. ודרב חמא נמי הכי הוה שהוציאם השוכר ונשתרש בהם:
502
503הילכך אע"פ שאותם מעות עצמם לבסוף באו ליד השוכר. ואותם עצמם החזיר לרב חמא אפי"ה הואיל שהרויח בהם אסור משום ריבית. כך נראה בעיני אני המחבר:
503
504[שם]
אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזיף לפ' זוזי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי ואימ' ליה לפלניא לוזפן זוזי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה הכא שכר אמירה שקיל. כי הא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אגני דקירא מקיראי. חלות הניתכות בכלים קטנים עגלות באגנות מתגרי מוכרי שעוה. וא"ל לאבוה לוזפינהו זוזי אמרו ליה רבנן לרב פפא קא אכיל מר בריה ריביתא א"ל כל כי האי ריביתא ניכול לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. הכא שכר אמירה קא שקיל ושרי:
אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזיף לפ' זוזי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ארבע זוזי ואימ' ליה לפלניא לוזפן זוזי לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה הכא שכר אמירה שקיל. כי הא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אגני דקירא מקיראי. חלות הניתכות בכלים קטנים עגלות באגנות מתגרי מוכרי שעוה. וא"ל לאבוה לוזפינהו זוזי אמרו ליה רבנן לרב פפא קא אכיל מר בריה ריביתא א"ל כל כי האי ריביתא ניכול לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. הכא שכר אמירה קא שקיל ושרי:
504
505לשון רבינו תם זצ"ל נראה בעיני היתר גמור ומצוה מן המובחר לתת מחיה לבני ברית שמותר ללוה ולמלוה שיתן הלוה המשכונות ליד גוי ואפי' עבדו ושפחתו ויאמר לו לוה מפלוני ישראל על משכונותי בריבית בין רב בין מעט אלא שישוה המשכון כנגד החוב ויותר כדרך שמלוים על המשכון בריבית כפי אותו ריבית שיקצוב. והגוי ילוה מן היהודי ומיד גוי יקבלם הלוה. ויהי' מסולק הלוה מן המלוה שהגוי אם ירצה היה תובעם ופודם מן המלוה. והמלוה לא יוכל לתובעו ולפדותו מן המלוה. אחרי כן אם ירצה המלוה יפקיד המשכונות ביד הלוה וישתמש בהם הלוה או ימכרם. אך הלוה נפקדו של מלוה הוא להחזיר לו הן או דמיהן. והרחקה טובה היא זו משכר אמירה דשרי תלמודא למישקל ארבע זוזי ואוזפיה לפלניא זוזי כי אין זו הערמה אלא דין גמור. ופעמים שההפסד של מלוה ושל לוה ששני דינין באו לפנינו בדבר זה שאבד הלוה כל אשר לו והעיסקא ולא רצה המלוה להחזיר המשכונות עד שגבה הכל. ועדיין ערוך של ר' דודו מבריינא ביד ר' שמואל מיונבילא שעכבו מפני שמיד הגוי בא לו אם החזיר לו עתה כשנפטר והערוך ניתן על יד גוי לר' שמואל כאשר פירשתי בשביל אחי אשת ר' דוד והפקידו ר' שמואל לר' דוד ואחי אשתו אבד הכל והחזיר לו דוד הערוך שהחזיר לו ועכבו וכך עשו הנה פעמיים כשאבדו בדליקה. ועוד ראיתי הפסדו של מלוה מעשה שאירע בחתני שהלוה על המשכונות שוים י' ליט' ק' דינרין ואיבד המשכונות וצעק הלוה על יד הגוי ולא נענה כי אמר מן הגוי לקחתים וכן נגמר הדין. הרי לך שאין המלוה על הלוה כלום ואין כאן הערמה. אלא מסולק הלוה מן המלוה והמלוה מן הלוה. והרוצה לגמול חסד גומל. והאכזרי לא חומל. מכלל זה אתה שומע שהריוח שנותן הלוה למלוה בהיתר גמור הוא שמכח הגוי הוא נוטלו ומכח קנין שכונותיו שהרי זה המלוה אם היה רוצה נוטלו ומוכרו בכדי דמיהן למען דעת כל אדם שהוא היתר גמור הארכתי בדבר. ואם יש לאדם מעות ברחוק ממנו ואינו רוצה ללכת שם יבקש לו אדם נאמן ויתן הלוה משכונות לגוי והגוי ילוה אותם ללוה ויטול הנאמן המשכונות מן הגוי. שהרי כתבתי הלוה מעות לגוי. ואם הנאמן מובטח מן הלוה שיחזור לו משכונותיו או דמיהן יפקידם לו כשאר פקדון הכל כאשר כתבתי למעלה ואם ירא בעל המעות דילמא נפלי קמי יתמי ויתבעום לעצמם יכתוב הנאמן שנעשה שליח לבעל המעות כן: אני החתום מטה קבלתי משכונות בכך וכך מעות לצורך פלוני בן פלוני הרי הן בחזקתו ושלו הן ומה שעשיתי כתבתי וחתמתי. פלוני בן פלוני. ואל יכתוב קבלתי משכונות כך וכך מפלוני בר' פלוני ישר'. אלא או יכתוב סתם כאשר כתבתי או יכתוב מפלוני גוי אך שם הלוה לא יזכיר על המשכונות וכן ישר. ויקום חילו ויעשר. עכ"ל רבינו תם זצ"ל. ואני המחבר העתקתי מכתב יד מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל הנקרא שיר ליאון מפריש שזהו לשון רבינו תם זצ"ל:
505
506וזו תשובת רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל. גוי שהלוה מעות מישראל בריבית על משכונות של ישראל אעפ"י שהמלוה יודע שהגוי לוה לצורך ישראל חבירו גובה קרן וריבית דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. ונמצא דאין לו דין ודברים עם ישראל חבירו אלא עם הגוי. ואע"פ שישראל פורע לו הריבית ליד ישראל חבירו לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה והגוי הוא דלוה מישראל והישראל אחד לוה מן הגוי - שמשון בר אברהם נ"ע:
506
507[שם]
מתני' שמין פרה גדולה וחמור גדול וכל דבר שהוא עושה ואוכל שראויין למלאכה ומלאכתו כולו של מקבל. למחצה לחלוק שבח שישביחו בדמים וולדות. מקום שנהגו לחלוק את הוולד מיד כשתבא עונת חלוקתו כדאמ' לעיל בדקה שלשים יום בגסה חמשים יום חולקין. מקום שנהגו לגדל יגדלו. רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ואין צריך ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם שהרי אין לו טורח בשביל העגל:
מתני' שמין פרה גדולה וחמור גדול וכל דבר שהוא עושה ואוכל שראויין למלאכה ומלאכתו כולו של מקבל. למחצה לחלוק שבח שישביחו בדמים וולדות. מקום שנהגו לחלוק את הוולד מיד כשתבא עונת חלוקתו כדאמ' לעיל בדקה שלשים יום בגסה חמשים יום חולקין. מקום שנהגו לגדל יגדלו. רשב"ג אומר שמין עגל עם אמו וסייח עם אמו ואין צריך ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם שהרי אין לו טורח בשביל העגל:
507
508[שם]
מתני' מפרין על שדהו ואינו חושש פרש"י זצ"ל לשון פרה ורבה. ולי נראה מפריז בזיי"ן לשון מגדיל ומרחיב כמו פרזות תשב ירושלים. וכן במסכת נדה ולא כהלל שהפריז על מדותיו וכן יסד רבינו משלם זצ"ל חכמי מדות מפריזים:
מתני' מפרין על שדהו ואינו חושש פרש"י זצ"ל לשון פרה ורבה. ולי נראה מפריז בזיי"ן לשון מגדיל ומרחיב כמו פרזות תשב ירושלים. וכן במסכת נדה ולא כהלל שהפריז על מדותיו וכן יסד רבינו משלם זצ"ל חכמי מדות מפריזים:
508
509[שם]
ת"ר מפריז על שדהו ואינו חושש משום ריבית. כיצד השכיר את השדה לחבירו בעשרת כור חיטים לשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז כלו' הלויני מאתים זוז ואפרנסנה ואוציאה בשדה לזבל ולחרוש ואני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה ואחזיר לך מעותיך מותר ואין זו ריבית שכר מעות אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר משדה רעה מאתים זוז ושני כורין חיטין. אבל אין מפרין לו על שכר חנות ולא על שכר ספינה שאם שכר ממנו חנות וספינה אסור ללות ממנו מעות. ולקנות פירות ולמכור בחנות או פרקמטיא להוליך בספינה ויעלה לו דמי שכירותה דכיון דלאו בגופה דחנות וספינה קא מפיק להנך זוזי להשביח החנות או הספינה אין תוספת השכר בשביל החנות והספינה אלא בשביל שכר מעות. אמר רבה בר אבוה פעמים שמפרין על חנות לעשות לה צורה שיוציא מעות הללו לצור בה צורות שתהא נאה והכל רצין לתוכה לקנות הימנו ולאכול שם. פעמים שמפרין על הספינ' לעשות לה איסקריא ווילון ושאר כלי הספינה כגון תורן. ספינתא אמר רב אגדה פגרה פירש"י זצ"ל מותר להשכירה על מנת שאם תשבר ישלם אותה השוכר. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרה לא פגרה דכיון דנוטל שכר אין לו לתבוע דמי שבירתה. אי פגרה לא אגרא מאחר ששמאה זה בדמים שאם תשבר ישלם דמיה הויא מלוה גביה הוי שכרה ריבית. שתיק רב. אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישר'. פירש"י זצ"ל עיסקא שאדם מקבל עליו אחריות שאם מתו מתו לו ואם אבדו אבדו לו והשכר יחלוקו. והיינו צאן ברזל שהוא קשה כברזל שקיים אצל בעלה ואינו פוחת אצלם כלום. ונראה לי שרוב המקבלים כן היו נוהגים לקבל בהמה דקה להכי קרי ליה צאן. אבל מקבלים צאן ברזל מן הגוים. השם בהמה לחבירו וא"ל הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין אם לא אשיבנה לך ואני אעלה בשכר שאחרוש בה סלע בחדש מותר. ואין זה ריבית לפי שלא עשאה דמים. והלא עשאה. אמר רב ששת לא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פירות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם לו שלשים דינרין אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר אלמא כל כמה דלא קביל עליה זולא לאו מלוה היא גביה. וגבי ספינה נמי לא קביל עליה זולא. אמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרה ונהגו ביה כופרא פי' בעלי ספינות אגרא בשעת משיכה נותנין אותו מיד אע"פ שקיבל שכרה נותן לו דמיה בשעת שבירה. אטו במנהגא תליא מילתא והיכי שבקי' להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה כולה משום דמתני' תניא דמותר כדקתני שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא:
ת"ר מפריז על שדהו ואינו חושש משום ריבית. כיצד השכיר את השדה לחבירו בעשרת כור חיטים לשנה ואמר לו תן לי מאתים זוז כלו' הלויני מאתים זוז ואפרנסנה ואוציאה בשדה לזבל ולחרוש ואני אעלה לך שנים עשר כורין לשנה ואחזיר לך מעותיך מותר ואין זו ריבית שכר מעות אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר משדה רעה מאתים זוז ושני כורין חיטין. אבל אין מפרין לו על שכר חנות ולא על שכר ספינה שאם שכר ממנו חנות וספינה אסור ללות ממנו מעות. ולקנות פירות ולמכור בחנות או פרקמטיא להוליך בספינה ויעלה לו דמי שכירותה דכיון דלאו בגופה דחנות וספינה קא מפיק להנך זוזי להשביח החנות או הספינה אין תוספת השכר בשביל החנות והספינה אלא בשביל שכר מעות. אמר רבה בר אבוה פעמים שמפרין על חנות לעשות לה צורה שיוציא מעות הללו לצור בה צורות שתהא נאה והכל רצין לתוכה לקנות הימנו ולאכול שם. פעמים שמפרין על הספינ' לעשות לה איסקריא ווילון ושאר כלי הספינה כגון תורן. ספינתא אמר רב אגדה פגרה פירש"י זצ"ל מותר להשכירה על מנת שאם תשבר ישלם אותה השוכר. אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אי אגרה לא פגרה דכיון דנוטל שכר אין לו לתבוע דמי שבירתה. אי פגרה לא אגרא מאחר ששמאה זה בדמים שאם תשבר ישלם דמיה הויא מלוה גביה הוי שכרה ריבית. שתיק רב. אמר רב ששת מאי טעמא שתיק רב לא שמיע ליה הא דתניא אע"פ שאמרו אין מקבלין צאן ברזל מישר'. פירש"י זצ"ל עיסקא שאדם מקבל עליו אחריות שאם מתו מתו לו ואם אבדו אבדו לו והשכר יחלוקו. והיינו צאן ברזל שהוא קשה כברזל שקיים אצל בעלה ואינו פוחת אצלם כלום. ונראה לי שרוב המקבלים כן היו נוהגים לקבל בהמה דקה להכי קרי ליה צאן. אבל מקבלים צאן ברזל מן הגוים. השם בהמה לחבירו וא"ל הרי פרתך עשויה עלי בשלשים דינרין אם לא אשיבנה לך ואני אעלה בשכר שאחרוש בה סלע בחדש מותר. ואין זה ריבית לפי שלא עשאה דמים. והלא עשאה. אמר רב ששת לא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פירות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם לו שלשים דינרין אלא לאחר מיתה אם תמות או תשבר אלמא כל כמה דלא קביל עליה זולא לאו מלוה היא גביה. וגבי ספינה נמי לא קביל עליה זולא. אמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרה ונהגו ביה כופרא פי' בעלי ספינות אגרא בשעת משיכה נותנין אותו מיד אע"פ שקיבל שכרה נותן לו דמיה בשעת שבירה. אטו במנהגא תליא מילתא והיכי שבקי' להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה כולה משום דמתני' תניא דמותר כדקתני שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא:
509
510כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא. כתב הרב ר' אלחנן בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל בשעה שמושך את הספינה מתחייב שכר אפגרה משעת שבירה שהספינה אינ' מלוה ביד השוכר עד שעת שבירה ולכך אינו ריבית אם נותן דמי שבירה ושכרה. ומ"מ כשנותן שבירה פוחת כפי מה שפחתה משעת שכרה ועד אותה שעה שהרי הוא נותן לו שכרה שהשכירה לו והמשכירה מקבל עליו הפחת כדאמרי' לקמן דמקבלי יתמי עלייהו חיסכא דנחשא ולא כמו שמשמע פירש"י זצ"ל. שכיון שמקבל עליו המשכיר זולא לחודיה שרי. עכ"ל:
510
511[דף ע' ע"א]
אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים מותר להלוותן בריבית. א"ל רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו איסורא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזיל בתר שיבקייהו א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל ההוא דודא דבני רב עוקבא דהוה בי מר שמואל קאי. תקיל ויהיב ליה תקיל ושקיל ליה ושקיל אגריה ושקיל פחתיה אי אגרא לא פחתה אי פחתה לא אגרא א"ל כי הא אפי' בדיקנני נמי שרי דהא מקבלי עלייהו חיסכא דנחשא פי' דכמה דמיקלי נחשא בצדי דמיה. הילכך אע"פ שמשלמין לו את חוסר המשקל יש כאן פחת בנחשת הנותר בה שנשרף באור וכל נחשת שרוף דמיו פחותין. כתב הרב ר' אלחנן בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל דמיכן להוכיח דאין לפרש כמו שפירש ר' יהודה בר נתן זצ"ל לעיל דמותר ליתן קרוב לשכר ורחוק להפסד היכא דמקבל מריה דעיסקא זולא כדאמ' לעיל כיון דקביל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא דא"כ לא הוה ליה למימר חיסכא דנחשא דלא מקבלי עלייהו זולא. ועוד דאמרי' לעיל אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד כו' אמאי בעי למיעבד והא אפי' כל האחריות על המקבל ולא יהא לו כי אם חצי ריוח מותר כיון דהנותן מקבל עליה זולא. אלא פשיטא דאסור והא דאמ' לעיל כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא הא לא אתא למימר דכיון דקביל עליה זולא דמי כמכר שפיר ולא הוי הלואה אלא מכר שעל ידי המעות שנותן לו מתחייב בזולא שמתחילה לא היה שואל והא קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא ולא משלם שהי' סובר שהיא הלואה ודמי ריבית פורתא. ומתרץ לו דמכר הוא אבל הכא הלואה היא שהמקבל חייב באחריותו עכ"ל. רבא בר רב שילא אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת מעות של יתומים נותנים אותם קרוב לשכר ורחוק להפסד. פירש"י זצ"ל שיהיו היתומים נוטלין חלק בשכר ולא בהפסד אבל ריבית ממש לא אלא מה שישתכרו מעותיהם יחלוקו ואע"ג דבדיקנני אסיר לאו ריבית ממש הוא אלא אבק ריבית הוא ומדרבנן וביתמי לא גזור שלא יכלו מעותיהם להאכילן פרוטה ופרוטה:
אמר רב ענן אמר שמואל מעות של יתומים מותר להלוותן בריבית. א"ל רב נחמן משום דיתמי נינהו ספינן להו איסורא יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזיל בתר שיבקייהו א"ל אימא לי איזי גופא דעובדא היכי הוה א"ל ההוא דודא דבני רב עוקבא דהוה בי מר שמואל קאי. תקיל ויהיב ליה תקיל ושקיל ליה ושקיל אגריה ושקיל פחתיה אי אגרא לא פחתה אי פחתה לא אגרא א"ל כי הא אפי' בדיקנני נמי שרי דהא מקבלי עלייהו חיסכא דנחשא פי' דכמה דמיקלי נחשא בצדי דמיה. הילכך אע"פ שמשלמין לו את חוסר המשקל יש כאן פחת בנחשת הנותר בה שנשרף באור וכל נחשת שרוף דמיו פחותין. כתב הרב ר' אלחנן בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל דמיכן להוכיח דאין לפרש כמו שפירש ר' יהודה בר נתן זצ"ל לעיל דמותר ליתן קרוב לשכר ורחוק להפסד היכא דמקבל מריה דעיסקא זולא כדאמ' לעיל כיון דקביל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא דא"כ לא הוה ליה למימר חיסכא דנחשא דלא מקבלי עלייהו זולא. ועוד דאמרי' לעיל אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד כו' אמאי בעי למיעבד והא אפי' כל האחריות על המקבל ולא יהא לו כי אם חצי ריוח מותר כיון דהנותן מקבל עליה זולא. אלא פשיטא דאסור והא דאמ' לעיל כיון דמקבל עליה זולא קרוב לזה ולזה הוא הא לא אתא למימר דכיון דקביל עליה זולא דמי כמכר שפיר ולא הוי הלואה אלא מכר שעל ידי המעות שנותן לו מתחייב בזולא שמתחילה לא היה שואל והא קרוב לשכר ורחוק להפסד הוא ולא משלם שהי' סובר שהיא הלואה ודמי ריבית פורתא. ומתרץ לו דמכר הוא אבל הכא הלואה היא שהמקבל חייב באחריותו עכ"ל. רבא בר רב שילא אמר רב חסדא ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת מעות של יתומים נותנים אותם קרוב לשכר ורחוק להפסד. פירש"י זצ"ל שיהיו היתומים נוטלין חלק בשכר ולא בהפסד אבל ריבית ממש לא אלא מה שישתכרו מעותיהם יחלוקו ואע"ג דבדיקנני אסיר לאו ריבית ממש הוא אלא אבק ריבית הוא ומדרבנן וביתמי לא גזור שלא יכלו מעותיהם להאכילן פרוטה ופרוטה:
511
512כתב רבינו יצחק וכן הילכתא. ת"ר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע. קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד. קרוב לזה ולזה ורחוק מזה ומזה זו היא מדת כל אדם. א"ל רבא לרב יוסף הני זוזי דיתמי היכי עבדינן להו א"ל מותבינן להו בי דינא ויהיבנ' להו זוזא לסעודת אכילתן א"ל והא קא כליא קרנא א"ל ומר היכי עביד א"ל חזינא גברא דאית ליה דהבא פריכא גרוטאות של זהב דודאי שלו הם ואינם פקדון דלא עבדי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון וכיון דעשיר הוא ויש לגבות ממנו אם יאבדו המעות יהבינ' להו ניהליה בקרוב לשכר ורחוק להפסד אבל דבר מסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתי מריה ויהיב סימנא ושקיל ליה. א"ל רב אשי הא תינח אי משכחת גברא דאית ליה דהבא פריכא אי לא משתכח ניכלו זוזי דיתמי. אלא אמר רב אשי חזינא גברא דמשפי ניכסי' שנכסיו אצלו ואין ערעור על קרקעותיו ומהימן ושמע דינא ולא מקבל שמתא דרבנן ויהבינ' להו ניהלי' בי דינ' בפני ב"ד שלשה שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנאות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד:
512
513פר"ח זצ"ל דבסימנ' מפקי' מינייהו אפי' מיתמי. ירוש' דשקלים בפ' התרומה מה היו עושים בה בר יודא בר זמינא איתפקד גביה מודלא דיתמי א"ל ר' מני ואי בעית דליהוי פסידא לך דואגרא דבתרויכון שרי. ר' חייא בר אדא איתפקד גביה מודלא דיתמי ועבד כן. מודלא פי' ממון כל הון ביתו תרגום כולא מודלא דביתיה יהיב. והכי נמי באיכה רבתי אפקיד מדלא גבי ההוא גברא בערך מדל:
513
514[שם ע"ב]
מתני' אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית פרש"י זצ"ל צאן ברזל כל האחריות על המקבל ושם אותו עליו במעות. וכל זמן שאינו נותן לו מעותיו השכר חולקין. אע"ג דמשנה היא דהא תנא ליה אין מושיבין חנוני למחצי' שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד. וכ"ש היכא דמקבל עליו כל האחריות לגמרי. משום סיפא נקט דקתני אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים ומלוין אותם בריבית וכן בגר תושב. למימרא דסתם צאן ברזל ברשות דמקבל קיימא ובאחריותו מדקאמר שהוא רבית ורמינהי המקבל צאן ברזל מן הגוי וולדות פטורין מן הבכורה ולא מיבעיא אמהות דפטורין מן הבכורה שאם ילדו בכור אינו קדוש שהרי הן עצמן של גוי. והתורה אמרה בישראל ולא באחרים. אלא אפילו ולדות שחציין של ישראל אותן המגיעין לחלק ישראל פטורין מן הבכורה כשיתעברו ויולידו אלמא ברשותא דנותן קיימי דאי באחריות מקבל קיימי אמאי פטורין. אמר אביי לא קשיא מתניתין דבכורות כגון דקביל עליה גוי אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה דמשמע דלא פחתו הרי הם פחותין אצלו. ועוד אם איתא דהיכא דקביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא דלאו ברשותיה דמקבל קיימי אדתני סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוי ליפלוג וליתני בדידה בד"א דלא קביל עלי' בעל הבהמות אונסא וזולא אבל מקבל עלי' אונסא וזולא שפיר דמי. אלא אמר רבא אידי ואידי דלא מקבל עלי' בעל בהמות אונס' וזולא וגבי בכורה היינו טעמא דולדות פטורין מן הבכורה. כיון דאי לא יהיב ליה זוזי אתא גוי תפיס לי' לולד והויא לה יד גוי באמצע פטור' מן הבכורה:
מתני' אין מקבלין צאן ברזל מישראל מפני שהוא רבית פרש"י זצ"ל צאן ברזל כל האחריות על המקבל ושם אותו עליו במעות. וכל זמן שאינו נותן לו מעותיו השכר חולקין. אע"ג דמשנה היא דהא תנא ליה אין מושיבין חנוני למחצי' שכר משום דמקבל עליה פלגא בהפסד. וכ"ש היכא דמקבל עליו כל האחריות לגמרי. משום סיפא נקט דקתני אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוים ומלוין אותם בריבית וכן בגר תושב. למימרא דסתם צאן ברזל ברשות דמקבל קיימא ובאחריותו מדקאמר שהוא רבית ורמינהי המקבל צאן ברזל מן הגוי וולדות פטורין מן הבכורה ולא מיבעיא אמהות דפטורין מן הבכורה שאם ילדו בכור אינו קדוש שהרי הן עצמן של גוי. והתורה אמרה בישראל ולא באחרים. אלא אפילו ולדות שחציין של ישראל אותן המגיעין לחלק ישראל פטורין מן הבכורה כשיתעברו ויולידו אלמא ברשותא דנותן קיימי דאי באחריות מקבל קיימי אמאי פטורין. אמר אביי לא קשיא מתניתין דבכורות כגון דקביל עליה גוי אונסא וזולא צאן ברזל קרית ליה דמשמע דלא פחתו הרי הם פחותין אצלו. ועוד אם איתא דהיכא דקביל עליה בעל הבהמות אונסא וזולא דלאו ברשותיה דמקבל קיימי אדתני סיפא אבל מקבלין צאן ברזל מן הגוי ליפלוג וליתני בדידה בד"א דלא קביל עלי' בעל הבהמות אונסא וזולא אבל מקבל עלי' אונסא וזולא שפיר דמי. אלא אמר רבא אידי ואידי דלא מקבל עלי' בעל בהמות אונס' וזולא וגבי בכורה היינו טעמא דולדות פטורין מן הבכורה. כיון דאי לא יהיב ליה זוזי אתא גוי תפיס לי' לולד והויא לה יד גוי באמצע פטור' מן הבכורה:
514
515שמעינן משמעתין דנכסי צאן ברזל ששם לו הנותן למקבל שאם מתו הוי הפסד דמקבל. אע"ג דהנותן קביל עליה אונסא וזולא אפי' הכי אסיר משום ריבית. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהכי תניא בתוספתא איזהו צאן ברזל היו לפניו מאה צאן וא"ל הרי הם עשויות עליך במאה סלעים של זהב והולדות והגיזין שלך. ואם מתו חייב באחריותן ואתה מעלה לו סלע מכל אחד באחרונ' אסור. התם נמי לא קתני שיקבל עליו המקבל אונסא וזולא אפי"ה קתני דאסיר. מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו. מאי לחונן דלים כגון שבור מלכא מלך פרס היה נוטל ממון ישראל וחונן בהם גוים שהם דלים מן המצות. אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכא אלא אפי' ריבית דגוי שישראל נוטל מן הגוים יורדת לטמיון. איתיביה רבא לרב נחמן לנכרי תשיך מאי לאו תשוך שמותר אתה ליקח ממנו. לא, תשיך קאמר דוקא אתה תן לו ריבית. לא סגי דלאו הכי וכי בא הכתוב לצוות עלינו ליתן ריבית לגוים דאילו להתיר פשיטא מהיכא תיתי לן למיסר. לאפוקי אחיך דלא. אחיך בהדיא כתב ביה ולאחיך לא תשיך. לעבור עליו בעשה ול"ת. איתיביה לוין מהן ומלוים אותן בריבית וכן בגר תושב. א"ר חייא ברי' דרב הונא לא נצרכא אלא בכדי חייו התירו לו ויותר מיכן אסור מדרבנן דילמא אתי למיסרך. רבינא אמר מדקתני מלוין אותן בריבית בתלמידי חכמים עסקינן טעמא מאי גזרו רבנן על ריבית דגוי שמא ירגיל הגוי אצלו וילמוד ממעשיו וכיון דת"ח הוא לא גמר ממעשיו:
515
516[דף ע"א ע"א]
איכא דמתני להא דרב נחמן אהא דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי. עמי וגוי עמי קודם. עני ועשיר עני קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין. אמר מר עמי וגוי עמי קודם פשיטא אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכא דאפי' לגוי בריבית ולישראל בחנם ישר' קודם. הרי ללישנא קמא אליבא דר' חייא בריה דרב הונא אסור לכל אדם להלוות לגוי בריבית כ"א בכדי חייו. ואליבא דרבינא שרי ליה לתלמיד חכם להלוות לגוי בריבית אפי' יותר מכדי חייו. פר"ח זצ"ל דהא לא גמר ממעשיו ושרי לגמרי ושאר כל אדם שאינו ת"ח אפי' בכדי חייו אסיר. וללישנא בתרא שרי לכל אדם אפי' שאינו ת"ח להלוות לגוי ברבית אפי' ביותר מכדי חייו. פר"ח זצ"ל לוין מן הגוי בריבית שנאמר לנכרי תשיך זו ששנינו מלוין אותן בריבית אוקמה ר' חייא בכדי חייו וה"מ בתלמיד חכם דלא גמר ממעשיו וכולי עלמא לא שנא מרבה הונו בנשך ותרבית. עכ"ל:
איכא דמתני להא דרב נחמן אהא דתני רב יוסף אם כסף תלוה את עמי. עמי וגוי עמי קודם. עני ועשיר עני קודם. עניי עירך ועניי עיר אחרת ענייך קודמין. אמר מר עמי וגוי עמי קודם פשיטא אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכא דאפי' לגוי בריבית ולישראל בחנם ישר' קודם. הרי ללישנא קמא אליבא דר' חייא בריה דרב הונא אסור לכל אדם להלוות לגוי בריבית כ"א בכדי חייו. ואליבא דרבינא שרי ליה לתלמיד חכם להלוות לגוי בריבית אפי' יותר מכדי חייו. פר"ח זצ"ל דהא לא גמר ממעשיו ושרי לגמרי ושאר כל אדם שאינו ת"ח אפי' בכדי חייו אסיר. וללישנא בתרא שרי לכל אדם אפי' שאינו ת"ח להלוות לגוי ברבית אפי' ביותר מכדי חייו. פר"ח זצ"ל לוין מן הגוי בריבית שנאמר לנכרי תשיך זו ששנינו מלוין אותן בריבית אוקמה ר' חייא בכדי חייו וה"מ בתלמיד חכם דלא גמר ממעשיו וכולי עלמא לא שנא מרבה הונו בנשך ותרבית. עכ"ל:
516
517הרי פסק שאסור לכל אדם שאינו תלמיד חכם להלוות לגוי בריבית ואפי' בכדי חייו. וסובר נמי דרבינא לא פליג אדר' חייא בריה דרב הונא. אלא בא לומר דהא דקאמר ר' חייא בריה דרב הונא דבכדי חייו התירו היינו דוקא בתלמיד חכם. מיהו לא משמע הכי אלא רבינא אמתני' קאי כדפרי'. וכן כתב רבי' הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את הגוי בריבית קצוצה אלא בכדי חייו גזירה שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו. לפיכך מותר מן התורה ללוות מן הגוי בריבית שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו. ותלמיד חכם שאינו בא ללמוד ממעשיו מותר ללוות לגוי בריבית ואפי' להרויח וכל אבק ריבית עם הגוים מותרת לכל אדם עכ"ל. הרי פסק כלישנא קמא ופסק בתרוייהו כר' חייא בריה דרב הונא כשאינו תלמיד חכם. וכרבינא כשהוא תלמיד חכם. ורבינו תם זצ"ל פי' דאנן שרי לן להלוות לגוים ברבית אפי' להרויח יותר מכדי חייו דסמכינן אהאי לישנא דסבר דרב נחמן ורב הונא לא אסרו מעולם ריבית דגוי אלא מילתא דרב נחמן אדרב יוסף איתמר. וקיימא לן בשל סופרים הלך אחד המיקל. ורבי' יצחק בד שמואל זצ"ל פי' דאפי' ללישנא קמא דרב נחמן מותרין דכל מה שאנו מלוין אינו אלא כדי חיינו דאין אנו יודעים כמה מס ישאל המלך. ועוד אם באנו לאסור על עצמינו ריבית שלא ילמוד ממעשיו א"כ צריכים אנו לאסור על עצמינו כל עיסקא שיש לנו כמו כן לחוש שלא למכור להם ולא לקנות מהן כדי שלא ירגילנו אצלו כדי שיהא כל שעה מוכר לו וקונה ממנו וילמוד ממעשיו. אבל בימי חכמים שהיו ישראל הרבה במקום אחד והיו ישראל יכולים להשתכר זה מזה בסחורה ובכל דבר כמו שאנו עושים עתה עם הגוים אסרו להן. אבל לדידן דאי אפשר לן לפרוש מהן בשאר סחורות אע"ג דאיכא למיחש שמא ילמוד ממעשיו הכי נמי מלוינן בריבית ושרי. וכבר נהגו בכל הקהלות להלוות להם בריבית אפי' שאינו ת"ח ואפי' ביותר מכדי חייו. וכן כתב מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל מפני כי רבו עתה... הגוזרי' גזירו' על עצמם וצריך הון רב לשחדם הוי הכל כדי חייו:
517
518[שם]
ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב. ערב דמאן אילימא דישר' והתנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים אלא לערב לגוי והא כיון דדיניה דגוי דאזיל בתר ערב ואינו תובע אלא את הערב הוא ניהו דשקיל מיניה ריביתא ערב זה הוא הלוה מן הגוי וחזר והלוום לישראל. אמר רב ששת שקיבל עליו לדון בדיני ישראל לתבוע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב. דהשתא אין הערב לוה מתחילה. הילכך כי פרע לגוי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה אי דקיבל עליו לדון בדיני ישר' ריבית נמי לא לשקול. אמר רב ששת שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו. כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל. נראה לי דמיכן שמעינן שאם בא ראובן עם מערופיא שלו אצל שמעון להלוות לו מעות על המשכן שאינו שוה הקרן והרבית ונתערב ראובן לפדותו בקרן וריבית שקצב עמו. אי נמי בלא משכון כלל נתערב ולא פרע הגוי לשמעון על ראובן לשלם הקרן דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין. אבל הריבית לא יפרע ראובן מכיסו דכיון דדיניה דגוי בתר ערבא אזיל א"כ הגוי אמר לשמעון תתבע מן ראובן הערב שלך וא"כ הוה ליה כאילו הלוה שמעון לראובן ואסור ליטול הריבית עד שיתן הגוי:
ת"ר אל תקח מאתו נשך ותרבית אבל אתה נעשה לו ערב. ערב דמאן אילימא דישר' והתנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים אלא לערב לגוי והא כיון דדיניה דגוי דאזיל בתר ערב ואינו תובע אלא את הערב הוא ניהו דשקיל מיניה ריביתא ערב זה הוא הלוה מן הגוי וחזר והלוום לישראל. אמר רב ששת שקיבל עליו לדון בדיני ישראל לתבוע מן הלוה תחילה וכשלא ימצא אצלו יגבה מן הערב. דהשתא אין הערב לוה מתחילה. הילכך כי פרע לגוי ההיא שעתא הוא דאוזפיה לחבריה ומאי דמוזיף ליה שקיל מיניה אי דקיבל עליו לדון בדיני ישר' ריבית נמי לא לשקול. אמר רב ששת שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו. כתב מו' רבי' אבי העזרי זצ"ל. נראה לי דמיכן שמעינן שאם בא ראובן עם מערופיא שלו אצל שמעון להלוות לו מעות על המשכן שאינו שוה הקרן והרבית ונתערב ראובן לפדותו בקרן וריבית שקצב עמו. אי נמי בלא משכון כלל נתערב ולא פרע הגוי לשמעון על ראובן לשלם הקרן דערב בשעת מתן מעות לא בעי קנין. אבל הריבית לא יפרע ראובן מכיסו דכיון דדיניה דגוי בתר ערבא אזיל א"כ הגוי אמר לשמעון תתבע מן ראובן הערב שלך וא"כ הוה ליה כאילו הלוה שמעון לראובן ואסור ליטול הריבית עד שיתן הגוי:
518
519וראיתי שפסק זקיני דפטור ולא מטעם שכתבתי אלא משום דלגבי הקרן מיקרי ערב בשעת מתן מעות. אבל הריבית שלא הלוהו הוי כערב שלא בשעת מתן מעות. ולדבריו אם הקנה לו לתת הריבית היה חייב לשלם הריבית. ולי נראה דאסור לתת לו אפי' הקנה לו ומעשה בא לידי ודנתי לפני אבא מרי והודה לדבריי. ודאי אם הניח לו הגוי משכון או ערב גוי על הקרן והרויח ובא ישראל והקיף לו המשכון או פיצה לערב גוי ונתערב הוא חייב ליתן לו גם הריבית שהרי היה לו משכון על הריבית מן הגוי ומ"מ על הערב גוי יש קצת לפקפק. אבל על המשכון פשוט כמו שכתבתי. וזקיני כתב שאם נעשה ערב לגוי בריבית יקבל עליו הגוי שלא יתבע לערב תחילה מותר. ודעת רבינו נראה לי בזה משום דקתני שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ודיני דישראל לא יתבע מן הערב תחילה. עכ"ל:
519
520[שם ע"ב]
מתני' מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת נכרי אבל לא מדעת ישראל. כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחד וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור. דהא ניהו דקא מוזיף ליה בריביתא. ואם העמידו אצל גוי מותר פירש"י זצ"ל ואם העמידו אצל גוי אע"פ שישראל נותן לחבירו במצות הגוי מותר דשלוחו הוא. וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית ובקש להחזירם לו. מצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר. ואם העמידו ישראל אצלו אסור פירש"י זצ"ל אע"פ שקיבלם זה מיד גוי משום דגוי שלוחו של ישראל הוא ושלוחו כמותו. בשלמא סיפא דקתני אם העמידו אצל ישראל דמשמע דגוי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר. אלא רישא דקתני אם העמידו אצל גוי מותר כיון דאין שליחות לגוי וישראל מישראל קיבלם איהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא. אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הב"ע דא"ל גוי לישראל ראשון הניחם על גבי קרקע והפטר וכן עשה ומשם נטלם ישראל שני. אי הכי מאי למימרא אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד פי' כשיקבלם הגוי מן הראשון ונתנם לשני. ואכתי מאי למימרא מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל קא גמר ויהיב שהרי הוא הביאו אצלו והרי גוי שלוחו ונחמיר מדרבנן למיסר כדאמ' בסיפא קמ"ל:
מתני' מלוה ישראל מעותיו של נכרי מדעת נכרי אבל לא מדעת ישראל. כיצד ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחד וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור. דהא ניהו דקא מוזיף ליה בריביתא. ואם העמידו אצל גוי מותר פירש"י זצ"ל ואם העמידו אצל גוי אע"פ שישראל נותן לחבירו במצות הגוי מותר דשלוחו הוא. וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית ובקש להחזירם לו. מצאו ישראל אחר וא"ל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר. ואם העמידו ישראל אצלו אסור פירש"י זצ"ל אע"פ שקיבלם זה מיד גוי משום דגוי שלוחו של ישראל הוא ושלוחו כמותו. בשלמא סיפא דקתני אם העמידו אצל ישראל דמשמע דגוי זה חשוב שלוחו של ישראל חומרא דרבנן הוא למיסר. אלא רישא דקתני אם העמידו אצל גוי מותר כיון דאין שליחות לגוי וישראל מישראל קיבלם איהו ניהו דקא שקיל מיניה ריביתא. אמר רב הונא בר מנוח משמיה דרב אחא בריה דרב איקא הב"ע דא"ל גוי לישראל ראשון הניחם על גבי קרקע והפטר וכן עשה ומשם נטלם ישראל שני. אי הכי מאי למימרא אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד פי' כשיקבלם הגוי מן הראשון ונתנם לשני. ואכתי מאי למימרא מהו דתימא גוי גופיה אדעתא דישראל קא גמר ויהיב שהרי הוא הביאו אצלו והרי גוי שלוחו ונחמיר מדרבנן למיסר כדאמ' בסיפא קמ"ל:
520
521כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל דברישא גבי ישראל שלוה מעות מן הגוי דהוא הדין אם אמר ליה ישראל שני לראשון תנם לי ואני אעלה לגוי כדרך שאתה מעלה לו אסור דהא לא שרי אלא בהעמידו אצל גוי. ובסיפא נמי גבי גוי שלוה מעות מישראל בריבית דה"ה נמי אם אמר ליה ישראל שני לגוי תנם לי ואני אעלה לישראל המלוה שלך בדרך שאתה מעלה לו מותר דהא לא אסר אלא בהעמידו אצל ישראל. וקשיא ליה דא"כ הכי הוה ליה למיתני ברישא ואני מעלה לו כדרך שאתה מעלה לו אסור. ובסיפא נמי הכי הוה ליה למיתני דרבותא הוה ליה למיתני. ותו הא דמסיק בשלמא סיפא לחומרא. דמשמע הא אי לאו דהחמירו הוה מותר. ואמאי והלא הישראל מתחייב ריבית בכל שבוע למלוה והוה ליה אגר נטר. ונראה לי כמו שמשמע פי' רבי' יהודה בר' נתן זצ"ל שהמלוה אומר ללוה הראשון שיהא אפטרופ' לחוב לצורכו שיתננו לו ולכשיפרע אותו לוה שני יקבלנו מידו ויזכה בו לצורך הגוי כדאמ' לקמן דזכייה מדרבנן אית ליה שהישראל שהלוה לו גוי מנה יזכה במעות שפורע הלוי השני בשביל הגוי. והשתא אתי שפיר הא דקתני ברישא ואני אעלה לך דלא הוה מצי למיתני ואני אעלה לו דקתני ואם העמידו אצל גוי מותר. ואי הוה קתני ואני אעלה לו הוה משמע דהעמידו אצל גוי מותר היינו כי אמר אני אעלה לו לגוי וזה לא היה שום חידוש דפשיטא דמותר כיון שאמר אני אעלה לו לגוי דהשתא לא שקיל ישראל מיניה ריבית כלל. אבל השתא קמ"ל דאע"ג שישראל שלוה מן הגוי מקבל אותו מלוה שני דהשתא שקיל מיניה ריבית. מ"מ כיון שאין מקבלן אלא לצורך גוי מותר. ובסיפא נמי קמ"ל דאם העמידו אצל ישראל אסור אע"פ שהגוי מקבלן המעות שפורעם מלוה השני כיון שאין מקבלם אלא לצורך ישראל. והשתא להאי פירושא אתי שפיר האי דקאמר בשלמא סיפא לחומרא דאי לאו חומרא יתירה היה לנו ליפטר כיון דאין שליחות לגוי שאינו עושה שליח בשביל ישראל המלוה לקבל מעותיו מן הלוה שני. והשתא גוי הוא דשקיל ריבית מישראל אלא רישא הוא ניהו דקא שקיל מיגיה ריבית שאין הישר' עושה שליחותו של גוי לקבל המעות מיד לוה השני דא"כ הוא ניהו דקא שקיל מיניה ריבית. שהמקבל ריבית מידו אינו שלוחו של גוי דאין שליחות לגוי. ועלה משני רבינא לקמן זכייה דרבנן אית ליה שהישראל זוכה במעות שפורע ללוי שני לקנותם לגוי דהכא שייך שפיר זכייה בכל זכיות שזוכ' אדם בדבר כדי שיקנה מחבירו:
521
522[שם]
אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד וכדפרי' לעיל. פי' רבינו תם זצ"ל ותו לא אמ' אדסיפא לחומרא ואע"ג דישראל שהוא לוה שני קיבל מעות מיד הגוי שלוה מישראל המלוה ראשון אפי' הכי אסיר אם העמידו אצל ישראל משום דגוי שלוחו של ישראל הא לא אמ' דכל כי האי גווגא שרי אלא סיפ' נמי מיידי כגון שנטל ונתן ביד שהישראל המלוה קיבל המעות מיד הגוי המלוה הראשון וחזר ישראל ונתנם ללוה השני. וכי תימא מאי למימ' פשיטא דאסור כיון דישראל מלוה נתנם ללוה. מהו דתימ' אדעתא דגוי גמר ומקני ליה קמ"ל. ומביא ראיה לדבריו דאשכחנא בשלמא דליתא במסקנא דתנן ס"פ ד' אחין שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבים משום אשת איש אם היו אחין אף משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום אשה אל אחותה ואם היו נידות אף משום נידה. ואוקימנא בגמ' באיסור בת אחת ואליבא דר' שמעון ופרכי' בשלמ' כולהו משכחת לה דשוו אינהו שליח ושוו אינהי שליח ופגע שליח בשליח אלא נידות היכי משכחת לה. אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחייובי אינהו. כך גירסת רבינו שלמה זצ"ל. ותו דא"כ נידות חל תחילה שהקידושין לא חלו עד גדלות ואם קדשום בקטנות שלכשיגדלו יחולו הקדושים והא אין מעשה קטנה כלום. על כן נראה לרבינו תם זצ"ל גירסת ר"ח זצ"ל וספרים ישנים. וכן בתשובות בשר על גבי גחלים בשופעת מתוך שלש לאחד שלש לאיחייובי אינהו דלאחר שלש שראויה לביאה חיילי עליה איסור נידה וקידושין לחייובי גברי. ואם באו עליהן בגדלותן איכא שש עשרה חטאות יחד דהיינו לאחר שתים עשרה לאיחייובי נינהו וכגון שראתה מלפני שלש ולא טבלה בינתיים. ולפי זה אתי שפיר דקרי בת אחת אע"פ שחלו האיסורין בזה אחר זה לאותו שהיה בר עונשין אחרי כן והשתא לא בעינא למימר דפגע שליח בשליח וליתא לבשלמא דקאמר הכי נמי הא דאסקינן בשלמא סיפא לחומרא ליתא. אלא כי היכי דאוקי רב פפא לרישא שנשא ונתן הגוי ביד. הכי נמי סיפא שנשא ונתן הישראל ביד. אבל גוי שלוה מעות מישר' בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו גוי תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר אע"פ שהעמידו אצל ישראל. אבל פר"ח זצ"ל פסיק לחומרא וזה לשונו. גוי שלוה מישראל בריבית וביקש להחזירם לו ואמר לו ישראל חבירו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו. אם לא העמידו אצל ישראל מותר ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שלא נטל הישראל בעל המעות מעותו מן הגוי ונתנם בידו לישראל כיון שהעמידו אצלו וא"ל הרי המעות שלך שאתה נושה בי הריני נותנם לישראל זה אסור ליטול ממנו ריבית לחומרא ואע"פ שאין שליחות לגוי שאין ישראל נעשה שליחות לגוי ולא גוי נעשה שליח לישראל אפי' הכי אסרו רבנן לחומרא עכ"ל. וזה לשון רבי' אבי העזרי זצ"ל. מדפרכי' בשלמא סיפא לחומרא ש"מ שאפי' בדיבור אסור אפי' לא נשא ונתן ביד. ואע"פ שיש לדחות דבסוף ארישא ואסיפא משני כגון שנשא ונתן ביד. מיהו נראה דאזלי' לחומרא וגם בפירקי זקני פסק כדבריי. עכ"ל:
אלא אמר רב פפא כגון שנטל ונתן ביד וכדפרי' לעיל. פי' רבינו תם זצ"ל ותו לא אמ' אדסיפא לחומרא ואע"ג דישראל שהוא לוה שני קיבל מעות מיד הגוי שלוה מישראל המלוה ראשון אפי' הכי אסיר אם העמידו אצל ישראל משום דגוי שלוחו של ישראל הא לא אמ' דכל כי האי גווגא שרי אלא סיפ' נמי מיידי כגון שנטל ונתן ביד שהישראל המלוה קיבל המעות מיד הגוי המלוה הראשון וחזר ישראל ונתנם ללוה השני. וכי תימא מאי למימ' פשיטא דאסור כיון דישראל מלוה נתנם ללוה. מהו דתימ' אדעתא דגוי גמר ומקני ליה קמ"ל. ומביא ראיה לדבריו דאשכחנא בשלמא דליתא במסקנא דתנן ס"פ ד' אחין שנים שקידשו שתי נשים ובשעת כניסתן לחופה החליפו את של זה לזה ואת של זה לזה הרי אלו חייבים משום אשת איש אם היו אחין אף משום אשת אח ואם היו אחיות אף משום אשה אל אחותה ואם היו נידות אף משום נידה. ואוקימנא בגמ' באיסור בת אחת ואליבא דר' שמעון ופרכי' בשלמ' כולהו משכחת לה דשוו אינהו שליח ושוו אינהי שליח ופגע שליח בשליח אלא נידות היכי משכחת לה. אמר רב עמרם אמרי בי רב בשופעת מתוך י"ג לאחר י"ג לאיחייובי אינהו. כך גירסת רבינו שלמה זצ"ל. ותו דא"כ נידות חל תחילה שהקידושין לא חלו עד גדלות ואם קדשום בקטנות שלכשיגדלו יחולו הקדושים והא אין מעשה קטנה כלום. על כן נראה לרבינו תם זצ"ל גירסת ר"ח זצ"ל וספרים ישנים. וכן בתשובות בשר על גבי גחלים בשופעת מתוך שלש לאחד שלש לאיחייובי אינהו דלאחר שלש שראויה לביאה חיילי עליה איסור נידה וקידושין לחייובי גברי. ואם באו עליהן בגדלותן איכא שש עשרה חטאות יחד דהיינו לאחר שתים עשרה לאיחייובי נינהו וכגון שראתה מלפני שלש ולא טבלה בינתיים. ולפי זה אתי שפיר דקרי בת אחת אע"פ שחלו האיסורין בזה אחר זה לאותו שהיה בר עונשין אחרי כן והשתא לא בעינא למימר דפגע שליח בשליח וליתא לבשלמא דקאמר הכי נמי הא דאסקינן בשלמא סיפא לחומרא ליתא. אלא כי היכי דאוקי רב פפא לרישא שנשא ונתן הגוי ביד. הכי נמי סיפא שנשא ונתן הישראל ביד. אבל גוי שלוה מעות מישר' בריבית וביקש להחזירם לו ומצאו ישראל אחר ואמר לו גוי תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר אע"פ שהעמידו אצל ישראל. אבל פר"ח זצ"ל פסיק לחומרא וזה לשונו. גוי שלוה מישראל בריבית וביקש להחזירם לו ואמר לו ישראל חבירו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו. אם לא העמידו אצל ישראל מותר ואם העמידו אצל ישראל אע"פ שלא נטל הישראל בעל המעות מעותו מן הגוי ונתנם בידו לישראל כיון שהעמידו אצלו וא"ל הרי המעות שלך שאתה נושה בי הריני נותנם לישראל זה אסור ליטול ממנו ריבית לחומרא ואע"פ שאין שליחות לגוי שאין ישראל נעשה שליחות לגוי ולא גוי נעשה שליח לישראל אפי' הכי אסרו רבנן לחומרא עכ"ל. וזה לשון רבי' אבי העזרי זצ"ל. מדפרכי' בשלמא סיפא לחומרא ש"מ שאפי' בדיבור אסור אפי' לא נשא ונתן ביד. ואע"פ שיש לדחות דבסוף ארישא ואסיפא משני כגון שנשא ונתן ביד. מיהו נראה דאזלי' לחומרא וגם בפירקי זקני פסק כדבריי. עכ"ל:
522
523כתב רבינו אבי העזרי זצ"ל ואע"פ שאין שליחות לגוי אם אמר ראובן לשמעון היה שלוחי ולוה לי מעות מגוי בריבית ועשה שמעון כן מותר ליקח שמעון הריבית מראובן ולתת לגוי שהרי יש שליחות לישראל. ונעשה שמעון שליח של ראובן ולא של הגוי והוא אינו לא לוה ולא מלוה ולא ערב. וגוי שאמר לראובן תלוה לי מעות על המשכונות והלך ראובן ולוום משמעון לצורך גוי על המשכונות של גוי. א"נ ביקש לו תשיב משכונך בשבילי והוא אמר לשמעון זהו משכונו של גוי או אמר לו אני נותן לך ומזכה לך משכוני תחתיו דגוי ונתרצה שמעון מותר שמעון לקחת הריבית מראובן דהוי שלוחו דשמעון להלוות לגוי וכן כשזכה לו משכונו. ואם כופר ראובן ישבע שכדבריו ויפטר. ואפי' אם הגוי אלם ולא יפרע לראובן יטול שמעון הריבית. אבל אם הזכיר לו שם הגוי הרי ידע שאין דרכו לתת הריבית כולי האי ולא יתן ראובן משלו דידע ומחיל. ואם פודה ראובן במעות של עצמו המשכון הוי דמאות מ"מ הרבית מותר לקבל דהכי מסר לו המשכון ומזכה לו כל הריוח הראוי לו כדאמ' פ' המפקיד נעשה כאומר לכשתגנב ותרצה ותשלימני הרי פרתי קנויה לך מעכשיו וזוכה בכפל וכ"ש דהכא מזכה לו הריוח שעתיד לבא מהיום ואפי' מרויח כמה שעמד המשכון. כבר זכה בו וקנאו כנגדו. וגוי שמישכן משכון לראובן בריבית ואח"כ מכרו הגוי לשמעון ושהה שמעון לפדותו מותר לראובן ליקח הריבית משמעון שהרי לא לוה הישראל שכנגדו. עכ"ל:
523
524השיב רבי יצחק בר שמואל זצ"ל היכא דאמר ישראל לגוי לך לוה מנה בריבית מישראל וכל מה דיפוק לך מן דינא עלי. והמלוה אינו יודע שלצודך ישראל לוום. נראה לי דזה אינו דומה לשליחות כלל דאפי' היה אסור כשעושה את הגוי שלוחו אין לו לומר שהיה רשע ועשאו שלוחו אלא היה בדעתו שילוה הגוי לצורך עצמו ויחזור וילוה לו לעצמו. ואפי' פירש בהדיא בפני עדים שעשאו שליח לא דמי לחומרא דסיפא כיון שם שני הישראלים המלוה והלוה יודעים בדבר ומתכוין המלוה ליטול ריבית הבא מכח יד ישראל ועל כן יש להחמיר. אבל הכא ליכא איסורא לא לגבי מלוה ולא לגבי לוה עכ"ל. ורבינו אבי העזרי זצ"ל תניא ישראל שאמר לגוי צא והלוה מעותיי בריבית אסור משמע שאסור לישראל לשלוח את הגוי שילוה לו מעות בריבית מישראל חבירו דהכל טעם אחד. אבל אם אמר ישראל צא ולוה לי מן הישראל מספקא לי אם מותר אם לאו:
524
525ורבינו גרשום פסק שאם אמר גוי לישראל צא ולוה לי מעות מישראל חבירך שמותר לעשות כן. כדתניא בתוספתא אסור לעשות כן מפני מראית העין. ומ"מ העולם נהגו היתר בדבר. ולפי מה שנהגו אם ישראל לוה מישראל חבירו לצורך גוי. וקצב עם הגוי בריבית ביוקר. ועם ישראל המלוה קצב בפחות ולאחר זמן יפדה הגוי את הערבון ונותן לישראל הריבית שקצב ביוקר. נראה שכל אותו הויתור לישראל הלוה ויש לו להחזיר העירבון בעל כרחו. אבל אם קצב עם ישראל ביוקר והגוי הוא אלם נראה שלא יתן הישראל מכיסו כלום שהרי על דעת הלוהו. ואם חושדו שקיבל יותר מן הגוי בצד ישבע שבועת היסת ויפטר. עכ"ל:
525
526השיב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל היכא דנתן ישר' לגוי משכונו ואמר לו לך לוה לי עליו מנה מישר' נראה לי שזה העושה כן להיתר מתכוין ומלוה משכונו לגוי להיות שלו למשכנו בשביל המעות וחוזר ולוה המעות מן הגוי ואינו יכול בעל המשכון לתובעו למלוה כלום ממשכונו דמסתמא כיון שעשה כן ללות עליו מישראל בריבית סברא הוא שהקנהו לגוי להיות ברשותו למשכנו ולא יוכל לתובעו למלוה כלום. אבל ודאי היכא שלא עשה כן אלא הגוי מישכנו שלא מדעת בעל המשכון התם שייכא תקנת השוק וחייב המלוה להחזיר המשכון לבעליו ואותם דמים שהלוה עליו דהואיל וכן אם היה נותן ריבית היה אסור שזו הלואה על בעל משכון היא עכ"ל. וזו תשובת רבינו שמשון זצ"ל. גוי שלוה מעות מישראל בריבית על משכונות של ישראל אע"פ שהמלוה יודע שהגוי לוום לצורך ישראל חבירו גובה קרן וריבית. דמה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית. נמצא דאין לו עם הגוי. ואעפ"י שישר' פורע הריבית ליד ישראל חבירו לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה והגוי הוא הלוה מישראל אחר והישראל אחר לוה מן הגוי. ושלום - שמשון ב"ר אברהם זצ"ל. הרי עשה כדברי רבינו יצחק אבל לא פירש אם הגוי לוה מדעת בעל המשכון אם לאו. מיהו מסתמא לא פליג אדרבינו יצחק רביה:
526
527כתב רבי' אבי העזרי זצ"ל אם ישראל חייב מעות לגוי ודחק אותו לפרוע ומסר לו ערבונו ללוות ממי שירצה והלך הגוי ולוה מישראל אחד ולבסוף כשבא הישראל לפדות ערבונו מן הגוי א"ל צא ופדה ערבונך מישראל חבירך אסור לקבל ריבית מזה הישראל שהרי לצורך ישראל הלוום שהרי על כרחו היה לו לפרוע הגוי. ודמי לשולח את הגוי להלוות מישראל חבירו בריבית דאסור. אבל אם השאיל ישראל ערבונו לגוי והשכינו ביד ישראל אחר בריבית לצורך עצמו. ואחרי כן לא פדה הגוי את ערבונו לפי שהוא אנס והלך הישראל עצמו ופדאו מותר לישראל לקבל הריבית מישראל והוי כמוכרו לו. אבל ישראל חייב מעות לגוי ונתן לו משכון התם ודאי לצורך ישראל לוה. אע"ג דאין שליחות לגוי נראה דאסור כיון שמיד ישראל בא הריבית עכ"ל. ולדברי רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל היתר גמור הוא זה:
527
528כתב רבינו אבי העזרי זצ"ל אם ישראל השאיל ערבונו לגוי והגוי אינו רוצה לפדותו לפי שהוא אנס. אין ישראל המלוה יכול לעכב המשכון ולומר איני מחזירו אלא לגוי דלא יהא אלא גזלן שנטל מזה ונתן לזה כל זמן שלא נתיאש ממנו והוא בעין ודאי יחזיר לו בעל כרחו הכא נמי לא שנא. וכן פסק רבינו גרשום זצ"ל מאור הגולה. ומשמע משם דודאי אם הגוי אלם שאין זה ישראל יכול לעכב מליתן הערבון לגוי אין נראה שיחזיר הישראל המלוה המשכון בלא ריבית. אבל אם הגוי אינו אנס כיון שיכול לעכב הערבון עבור הריבית יעכב המשכון ואם זה ישראל רוצה ליתן בשביל הגוי מותר לזה לקבל שהרי הישראל שלוחו לא לוה. ואם ישראל נצטרך למעות ואמר לישראל הילך עירבון של הגוי ואחר כך טען שלי הוא ורמיתיך יכול המלוה לעכב המשכון עד שיתן לו הריבית אפילו רוצה לישבע שאינו של גוי יאמר זה איני מאמין אלא לדבריך הראשונים ודבר זה רפיא בידי עכ"ל. משמע שסובר שאם עומד בדבריו הראשונים שהמשכון הוא של גוי שפשיטא שחייב לו הרבית אע"פ שלא הקנה לו ישראל ראשון לשני את המשכון ולא נסתלק הימנו. ורבינו יצחק בר שמואל ז"ל השיב דבעינן שיסתלק ממנו ישר' ראשון. וזה לשונו: מה ששאלת אם ישראל הלוה את הנכרי בכך וכך לחדש והמשכון שוה כפליים ולאחר ימים נצטרכו לו מעות והביאו לישראל חבירו וא"ל כך וכך יש לי על משכון זה מגוי פלו' תנם לי עליו ומהיום ההוא והלאה יהא שלך ונשתקע המשכון ביד ישראל השני שלא פדאו גוי אם יכול לבוא לישראל הראשון הממשכן ולפדותו ולתת לו הריבית לישראל משלם בהיתר כיון שהמשכון שוה הקרן והריבית נמצא שאין ישראל שני עומד ממעותיו אלא על המשכון ולא על ישראל הראשון ואין כאן מלוה מישראל לישראל חבירו. או דילמא כיון דקיי"ל דישראל מגוי לא קני כרבנן דפליגי עליה דרבי מאיר אישתכח דישראל הוא דקא מוזיף בריבית. או דילמ' יכיל ישראל השני לומר לראשון לא אקח ממך הפדיון כי מכרת לי כל זכותך שהיה לך בו ונסתלקת מכל ההפסד שיכול לבוא על המשכון ונכנסתי אני באחריותו על כן השכר שלי. הנני משיב לאדוני כי במה שנאמר שאינו קונה משכונו של גוי אין המלוה הראשון הממשכן לשני נעשה בכך יותר כלום מן השני אפי' לא יהא לו כח למוכרו לו כי כיון שכשנותן לו השני המעות על המשכון פוטרו הראשון לשני מן המשכון הזה אפי' מכרו וסומך עליו שמדעתו יחזיר המשכון לגוי אם יפדנו אע"פ שישראל הראשון אינו יכול להוציאו מידו של שני ואינו יכול לתובעו כלום כי התנה עמו שזהו פוטרו לגמרי. הואיל וכן נמצאים מסולקים זה מזה כאילו היה המשכון של ישראל ראשון וקנוי לו לגמרי ומוכרו לישראל שני ואין חילוק בין יהא הראשון קונה משכון מן הגוי בין אם לא יהא קונה. דבין הכי ובין הכי אם יכול הראשון לתובעו המשכון כדי להחזירו לגוי כשיפדנו הרי הגוי לוה מישראל על המשכון וחייב לו בין קרן בין ריבית ואם יקבל ישראל השני הריבית שהגוי חייב לישראל ראשון הרי זה ריבית מישראל ראשון לישראל שני. ואם פוטר ישראל ראשון את השני מלהחזיר המשכון לגוי כאילו היה המשכון של ישראל ראשון ומכרו לישראל שני אין כאן ריבית מישראל לישראל שהישראל ראשון אינו חייב לשני כלום כיון שאינו יכול לתובעו המשכון על ידי פריעת ממון אלא מסולק השני לגמרי. לכך אין חילוק בין אם ישנו המשכון קנוי לו בין אם אין קנוי לו. ובדידי הוה עובדא שפעם אחת היה לרבינו יעקב מ"כ משכון מגוי והוצרך למעות ונתן המשכון לידי ללות ממנו עליו מעות ויהא החוב שלי. ואמרתי לפניו האיך אהי' מותר ברבית הגוי לוה ממך וחייב לך הריבית ואתה לוה ממני על משכונו נמצאתי מקבל ריביתיך ממנו על המלוה זו שאתה לוה ממני. וענני אני מוכר לך כל המשכון ולא תענה לי עוד ממנו. אם אינך רוצה אני פוטרך שלא תענני עוד ממנו ולא אתחייב לך המעות ואתה לא תתחייב לי המשכון. ובענין זה עשה עמי רבינו עכ"ל. הרי פי' להדיא דבעינן שיסתלק הישר' בפי' מן המשכון. מיהו לדברי רבינו יצחק זצ"ל עצמו יש לי ללמוד דישר' שהלוה לנוי בריבית על המשכון ולקח המשכון ואמר לישראל אחר זה המשכון עומד לי מן הגוי בריבית תלוה לי עליו כך וכך שמותר ישראל שני ליקח ריבית מישר' ראשון דמסתמא להיתירא נתכוון ואע"פ שלא פירש כך היה בדעתו שיהא מסולק ממנו לגמרי שאם ירצה לא יחזיר לו המשכון כלל אלא שהוא סומך עליו שמעצמו יחזיר לו ויניח לו לפדותו ויקבל ממנו קרן וריבית כדפרי' לעיל גבי ישראל שנתן משכונו לגוי ואמר לו לך לוה לי עליו מנה מישר' שפי' רבי' יצחק זצ"ל דלהיתירא נתכוון והלוה משכונו לגוי להיות שלו למשכנו בשביל המעות וחוזר ולוה מעות מן הגוי יכול בעל המשכון לתובעו למלוה כלום ממשכונו. הכי נמי הכא יש לי לומר דלהיתירא נתכוון ואע"ג דלא פירש שהוא מסתלק מן המשכון לגמרי כאילו פירש דמי. ורבינו תם זצ"ל נמי אי לאו דא"ל רבינו יצחק זצ"ל היאך אהיה מותר בריבית שאז ענה לו אני מוכר לך המשכון היה מוסר לו בשתיקה. והיינו טעמא דמסתמא דעתו להיתירא ואע"ג דלא פי' שהוא מסתלק מן המשכון כמאן דפירש דמי:
528
529הילכך הלכה למעשה ישראל שהלוה מעות לגוי בריבית על המשכון ולקח המשכון ואמר לישר' אחר משכון זה עומד לי מן הגוי תלוה לי עליו כך וכך ומהיום והלאה תקבל כל הריבית שיעלה עליו הרי ישראל ראשון מסולק הימנו לגמרי ואע"פ שלא אמר לו בשעת הלואה אני מסתלק ממנו לגמרי. ואם רוצה ישר' שני אל יחזיר לישר' ראשון כלום דהוה ליה כאילו מכרו לו:
529
530הילכך אם בא ישראל ראשון לפדותו ונתרצה ישראל שני להחזיר לו הרי ישראל שני מקבל מן הראשון כל הריבית דהוה ליה חוזר ומוכרו לו. ואם בא ישראל ראשון לפדותו מן השני ואינו רוצה להחזיר לו שרוצה לעכב לעצמו ובאו לב"ד על ככה ב"ד פוסקין להם שאינו חייב להחזיר לו ומעכבו לעצמו. וגם רבינו יצחק גופיה מודה בזה דכי מעיינת בלשונו לא מיעט אא"כ פירש על מנת שאינו מסתלק אבל בסתם הרי זה ודאי מסולק:
530
531[דף ע"ב ע"א]
ת"ר ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית וזקפו עליו במלוה פירש"י זצ"ל לאחר זמן חישב עמו על הריבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליו כך וכך אני חייב לפלוני ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן והריבית פי' דמשעת זקיפה הוי כגבוי. ואם משנתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. וכן גוי שלוה מעות מישר' בריבית וזקפו עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפו עליו במלוה גוב' את הקרן וגוב' את הריבית. אם משנתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. ר' יוסי אומ' בין כך ובין כך גוב' את הקרן וגובה את הריבית פרש"י אסיפא פליג. אמר רבא אמר רב סחורא א"ר הונא הלכה כר' יוסי. אמר רבא מאי טעמא דר' יוסי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. ויש ספרים דגרסי בהדיא ר' יוסי אומר גוי שלוה מעות מישר' בריבית בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הריבית. וה"נ באלפס ובפר"ח. ונראה בעיני דדוקא שכתב לו שטר כי זמנו של שטר מוכיח עליו שנתחייב לו קודם שנתגייר ושטר העומד לגבות קיימא לן כגבוי דמי. אבל אם חישב עמו על הריבית וזקף ריבית על הקרן ואמר לו מעכשיו אתה חייב לי כך וכך ולא כתב את השטר אינו גובה את הריבית דבעל פה לא אמרי' דמשעת זקיפה הוי כגבוי. ת"ר שטר שיש בו ריבית פרש"י זצ"ל שכתב בו פלוני לוה מפלוני מנה בריבית כך וכך לזמן פלוני. קונסין ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית ד"ר מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. במאי קא מיפלגי ר"מ סבר קנסינן היתירא אטו איסורא ורבנן סברי לא קנסי' היתירא אטו איסורא:
ת"ר ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית וזקפו עליו במלוה פירש"י זצ"ל לאחר זמן חישב עמו על הריבית וזקף הכל ביחד במלוה וכתב לו שטר עליו כך וכך אני חייב לפלוני ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן והריבית פי' דמשעת זקיפה הוי כגבוי. ואם משנתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. וכן גוי שלוה מעות מישר' בריבית וזקפו עליו במלוה ונתגייר אם עד שלא נתגייר זקפו עליו במלוה גוב' את הקרן וגוב' את הריבית. אם משנתגייר זקפו עליו במלוה גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. ר' יוסי אומ' בין כך ובין כך גוב' את הקרן וגובה את הריבית פרש"י אסיפא פליג. אמר רבא אמר רב סחורא א"ר הונא הלכה כר' יוסי. אמר רבא מאי טעמא דר' יוסי שלא יאמרו בשביל מעותיו נתגייר זה. ויש ספרים דגרסי בהדיא ר' יוסי אומר גוי שלוה מעות מישר' בריבית בין כך ובין כך גובה את הקרן וגובה את הריבית. וה"נ באלפס ובפר"ח. ונראה בעיני דדוקא שכתב לו שטר כי זמנו של שטר מוכיח עליו שנתחייב לו קודם שנתגייר ושטר העומד לגבות קיימא לן כגבוי דמי. אבל אם חישב עמו על הריבית וזקף ריבית על הקרן ואמר לו מעכשיו אתה חייב לי כך וכך ולא כתב את השטר אינו גובה את הריבית דבעל פה לא אמרי' דמשעת זקיפה הוי כגבוי. ת"ר שטר שיש בו ריבית פרש"י זצ"ל שכתב בו פלוני לוה מפלוני מנה בריבית כך וכך לזמן פלוני. קונסין ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית ד"ר מאיר וחכמים אומרים גובה את הקרן ואינו גובה את הריבית. במאי קא מיפלגי ר"מ סבר קנסינן היתירא אטו איסורא ורבנן סברי לא קנסי' היתירא אטו איסורא:
531
532כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כרבנן. וכן כתב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל וזה לשונו: ואין הלכה כר' מאיר אלא כרבנן כמו שפסקו ה"ג. ואע"ג דקיימא לן כר' מאיר בגזירותיו דוקא בגזירותיו ולא בקנסיו. וכן מצינו בהלכות גדולות בהלכות גיטין דפסקי כרבנן דרבי מאיר דמעוברת חבירו ומינקת חבירו לא ישא ואם נשא יוציא ולכשיגיע לכנוס יכנוס ולא אמ' ולא יחזיר עולמית מדקמבעיא לן בהחולץ אי מינסבא לכהן מאי ואי לר' מאיר מאי קמיבעיא ליה דכיון דישראל יכול לכנוס כשיגיע זמנו ככהן מי החמירו עליו להוציא השתא. אע"פ שאם יוציא ממנו עכשיו לא יוכל להחזיר לעולם כשיגיע זמנו שתהא גרושה. ואע"ג דהלכה כר' מאיר בגזירותיו כדאמרי' בכתובות בפרק אע"פ הכא קנסא הוא. והלכה כר' מאיר בגזירותיו ולא בקנסיו עכ"ל. וא"ת היאך יגבה אפי' קרן על פי עדים אילו ולא יהא הלוה נאמן לומר פרעתי או להד"מ והלא עדים החתומים בו רשעים ופסולים שחתמו על הריבית. י"ל אע"ג דתנא במתני' שהעדים עובדים בלא תעשה דילמא לא תשימון עליו נשך בלוה ומלוה משמע להו בזה בורר גבי פסולים ודכוותה אשכחן לעיל פ"ק לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. ותניא בזה בורר גבי פסולי עדות ומלוי בריבית אחר המלוה ואחד הלוה ואילו עדים לא קתני. משמע לכאורה דעידי ריבית כשרים לעדות:
532
533[שם]
ת"ר שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. ומוקדמין אמאי פסולין נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבי מזמן שני. אמר רשב"ל במחלוקת שנויה ור' מאיר היא. ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון:
ת"ר שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרין. ומוקדמין אמאי פסולין נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבי מזמן שני. אמר רשב"ל במחלוקת שנויה ור' מאיר היא. ור' יוחנן אמר אפילו תימא רבנן גזירה שמא יגבה מזמן ראשון:
533
534כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל הילכך כמלוה על פה דמי דלא גבי ממשעבדי. וכן הילכתא עכ"ל. ובפ' אחד דיני ממונות בסנהדרין פירשתי:
534
535[שם]
ההוא גברא דמישכן ליה פרדיסא לחבריה אכלה תלת שנין א"ל אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנ' לשטר' דמשכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ואבד שטר המכירה ואבא מחמת חזקה של ג' שנים דכולי האי לא מצינא מזדהרנא בשטרי קם בעל הכרם ואקנייה במתנה בעדים לבנו קטן והדר זבניה ניהלי' כדי שלא תהא מכירתו שכשיוציא זה שטר מתנתו ולא גילה הדבר. זביני ודאי לא הוו זביני. זוזי שהוא תובע ממנו שמוציא עליו שטר שמכר לו כרם שאינו שלו וקיבל מעותיו וכתב לו אחריות במלוה בשטר דמי דהא כתב ליה אחריות וגובה מנכסים משועבדים. או דילמא כמלוה על פה דמי ואינו גובה מנכסים משועבדים. אמר אביי לאו היינו דר' יוסי דאמר מודה בשטרו אינו צריך לקיימו מאחר שהלוה מודה שהשטר חוב הזה שהוציא עליו שטר אמת הוא אין המלוה צריך לחזר אחר העדים החתומים בו להעיד על חתימתם ולקיימו וגובה מנכסים משועבדים. הכא נמי הרי מודה הוא שמכרו לו באחריות ואם השטר בטל לענין מכירה מפני שהשטר מתנה קדמו לא בטל לענין וגובה מנכסים משועבדים. א"ל רבא מי דמי התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן מאחר שנתנו במתנה כבר. ועל כרחו כתבו זה הילכך לא גבי זה אלא מבני חרי:
ההוא גברא דמישכן ליה פרדיסא לחבריה אכלה תלת שנין א"ל אי מזבנת לה ניהלי מוטב ואי לא כבישנ' לשטר' דמשכנתא ואמינא לקוחה היא בידי ואבד שטר המכירה ואבא מחמת חזקה של ג' שנים דכולי האי לא מצינא מזדהרנא בשטרי קם בעל הכרם ואקנייה במתנה בעדים לבנו קטן והדר זבניה ניהלי' כדי שלא תהא מכירתו שכשיוציא זה שטר מתנתו ולא גילה הדבר. זביני ודאי לא הוו זביני. זוזי שהוא תובע ממנו שמוציא עליו שטר שמכר לו כרם שאינו שלו וקיבל מעותיו וכתב לו אחריות במלוה בשטר דמי דהא כתב ליה אחריות וגובה מנכסים משועבדים. או דילמא כמלוה על פה דמי ואינו גובה מנכסים משועבדים. אמר אביי לאו היינו דר' יוסי דאמר מודה בשטרו אינו צריך לקיימו מאחר שהלוה מודה שהשטר חוב הזה שהוציא עליו שטר אמת הוא אין המלוה צריך לחזר אחר העדים החתומים בו להעיד על חתימתם ולקיימו וגובה מנכסים משועבדים. הכא נמי הרי מודה הוא שמכרו לו באחריות ואם השטר בטל לענין מכירה מפני שהשטר מתנה קדמו לא בטל לענין וגובה מנכסים משועבדים. א"ל רבא מי דמי התם ניתן ליכתב הכא לא ניתן מאחר שנתנו במתנה כבר. ועל כרחו כתבו זה הילכך לא גבי זה אלא מבני חרי:
535
536והלכה כרבא. דאביי ורבא הלכה כרבא. ומרימר ורבינא נמי דבתראי נינהו שקלי וטרו לפרושי מילתי' דרבא. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ופשט רבא דכמלוה ע"פ דמי ואינו גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא משום דלא ניתן ליכתב עכ"ל.
536
537והרב ר' אלחנן זצ"ל כתב בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל וצ"ע אם השטר הזה לא יגבה ממשעבדי כשאין העדים באים לפנינו בב"ד לפי שאין תורת שטר עליו. אבל אם יבואו עידי מכירה דמסהדי דנפק קלא על ידי המכר שנעשה בפניהם יגבה ממשעבדי כשאר מוכר שדהו בעדים. ומסתברא שאפי' יבואו עידי מכר לא יגבה ממשעבדי דמההוא טעמא דמפרש תלמודא דאברוחי קא מברח ליה מסתברא שאין רוצה לשעבד לו נכסיו ועל כרחו לא ישתעבדו אבל שאר מוכר שדהו בעדים דניחא ליה לאוקמי' בידיה ניחא לי' שישתעבדו נכסיו. ועיקר:
537
538[שם ע"ב]
מתני' אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש. פרש"י זצ"ל היה הוא החלה לקוצרים ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער פוסק עמו באיזה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש דכיון דיש לו אין כאן ריבית ומעכשיו קנוי לו אע"פ שלא משך דכי אין לו נמי אבק ריבית הוא ומדרבנן וכי יש לו לא גזור עכ"ל. אמר ר' אסי אין פוסקין על שער שבשוק. א"ל ר' זירא לר' אסי אפי' כתורמוס הזה פי' איטליז רב וגדול א"ל לא אסר ר' יוחנן אלא בשוק של עיירות דלא קביע תרעייהו. ולמאי דסליק אדעתיך מעיקרא דא"ר יוחנן אפי' כתורמוס הזה אלא מתניתין דקתני יצא השער פוסקין היכי משכחת לה א"ל משכחת לה בחיטי דאכלבי וארבי דמשיך תרעייהו טפי פרש"י זצ"ל משהתחילו בעלי בתים ואוצרי פירות לפתוח אוצרותיהם וספינו' באות בנהר המביאות תבואה הרבה למכור דמשיך תרעייהו לזמן מרובה:
מתני' אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש. פרש"י זצ"ל היה הוא החלה לקוצרים ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער פוסק עמו באיזה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש דכיון דיש לו אין כאן ריבית ומעכשיו קנוי לו אע"פ שלא משך דכי אין לו נמי אבק ריבית הוא ומדרבנן וכי יש לו לא גזור עכ"ל. אמר ר' אסי אין פוסקין על שער שבשוק. א"ל ר' זירא לר' אסי אפי' כתורמוס הזה פי' איטליז רב וגדול א"ל לא אסר ר' יוחנן אלא בשוק של עיירות דלא קביע תרעייהו. ולמאי דסליק אדעתיך מעיקרא דא"ר יוחנן אפי' כתורמוס הזה אלא מתניתין דקתני יצא השער פוסקין היכי משכחת לה א"ל משכחת לה בחיטי דאכלבי וארבי דמשיך תרעייהו טפי פרש"י זצ"ל משהתחילו בעלי בתים ואוצרי פירות לפתוח אוצרותיהם וספינו' באות בנהר המביאות תבואה הרבה למכור דמשיך תרעייהו לזמן מרובה:
538
539מיהו קיימא לן דלא אמר ר' יוחנן אלא בשוק שבעיירות הכי מוכח באלפס ובפר"ח. ת"ר אין פוסקין על הפרות עד שיצא השער יצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה. היו חדשות מארבע וישנות משלש אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן פרש"י זצ"ל ה"ג בתוספתא היו החדשות מארבע וישנות מג' אין פוסקין על החדשות מארבע עד שיצא השער לחדש ולישן דהאי דחדשות מארבע משום שלא יבשו כל הצורך. והפוסק על החדשות לא יקבלם הימנו עכשיו אלא לאחר זמן כשיתייבשו כל צורכן לפיכך אין פוסקין עליהן לקבל ד' סאין בסלע עד שיצא השער ב' לחדש ולישן עכ"ל. היו ללקוטות מארבע ולכל אדם משלש אין פוסקין עד שיצא השער ללוקט ולמוכר. פירש"י זצ"ל סתם תבואת לקוטות אינה יפה שלוקחין בכמה שדות ומערבין שיבולי שיפין עם שיבולי חיטין אין פוסקין עם בעל הבית מד' עד שיצא השער מד' ללקוט ולמוכר. אמר רב נחמן ללקוטות כשער הלקוטות א"ל רבא לר"נ מאי שנא לקוט דאי לית ליה יזיף מלקוט חבריה בעל הבית נמי יזיף מלקוט פי' תבואה מעורבת. א"ל בעל הבית זילא ביה מילתא למיזף מלקוט איבעית תימא מאן דיהיב זוזי לבעל הבית אפירי שפירי יהיב. אמר רב הונא אין לוין על שער שבשוק פירש"י זצ"ל אני שמעתי אין לוין מעות כדרך הלואה על מנת שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות כשער של עכשיו ואע"ג דדרך מקח וממכר שרי דרך הלואה אסיר. ובה"ג מפרש אין לוין סאה על סמך שער שבשוק דנימא הואיל וחיטי בהיני וחיטי בשילי הוה ליה כעד שיבא בני או עד שאמצא מפתח עכ"ל. א"ל רב יוסף בר חמא לרב ששת ואמרי לה רב יוסף בר אבא לרב ששת והא בעו מיניה מרב הונא הני בני בי רב דיזפי בתשרי מעות ופרעו פירות בטבת כשער של תשרי. וללשון אחד לוין חיטין בתשרי ופורעין חיטין בטבת מהו ואמר להו הא חיטי בהיגי והא חיטי בשילי דאי בעו זבני ופרעי. א"ל מעיקרא סברי אין לוין כיון דשמע להא דאמר רב שמואל בר חייא אמר ר' אלעזר לוין אמר איהו נמי לוין. רבינו יצחק אלפס זצ"ל פי' כפי' דה"נ סאה בסאה ופי' דהכי הילכתא דלוין סתם ופורעין סתם על שער שבשוק וכן פר"ח כדבריו:
539
540ויש לנו לסמוך כמו כן על קבלת רבינו שלמה זצ"ל דהכי קאמר אין לוין מעות כדרך הלואה על מנת שאם לא אשלם לך מעות עד זמן פלוני אתן לך פירות כשער של עכשיו והשתא דהדר ביה רב הונא הא נמי שרי. ואפשר דכי אמר רב הונא סתם אין לוין אתרוייהו קאמר כדפי' רש"י זצ"ל בקבלתו וכפי' ה"ג וכי הדר ביה מתרוייהו הדר ביה הילכך תרוייהו שרי. ת"ר המוליך חבילה ממקום הזול למקום היוקר מצאו חבירו ואמר לו תנה לי ואני אוליכנה ואעשה צורכי במעות עד זמן פלוני ואעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום ברשות מוכר מותר. אם קיבל עליו מוכר אחריו' הדרך מותר דאין כאן מלוה עד שתמכר וכל מה שנמכר ביוקר של בעלים הראשונים הוא. ברשות לוקח אסור דמהשתא מלוה היא גבי' ויהיב ליה טופיינא דדמי כריביתא:
540
541כתב הרב ר' אלחנן בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל דהא דקתני ברשות מוכר מותר כגון דנותן לו שכר עמלו. דאם לא כן מיחזי כאגר נטר שמתנה עמו שיטרח בשבילו וימכור סחורתו והמעות יהיו הלואה בידו עד חדש או עד חדשים. וא"ת פשיטא דמותר כיון דנותן לו שכר עמלו וא"כ אינו טורח למכור בשכר הלואה. י"ל אגב ברשות לוקח אסיר נקטיה וא"ת הא נמי מאי קמ"ל פשיטא דאסור שהרי הלואה היא משעה שמקבל ממנו החבילה כיון שבאחריות עליו נמצא שכשמוכר החבילה שלו הוא מוכר ואם כן פשיטא הוא דאסור כיון דבשכר הלואה מעלה לו במקום הזול כבמקום היוקר דקמ"ל דאינו נותן לו יותר מה שמקבל במקום היוקר אינו ריבית כל כך שהרי כמו שנותן לו הוא נותן במקום היוקר ואינו מפסיד כלום. ואפי' הכי הוי ריבית כיון שנותן לו יותר ממה ששוה כאן במקום הזול ואפי' ברשות מוכר מותר דאיכא למימר דאיצטרי' לפי שיש כאן הלואה ואיכא למיחש דילמא אתי לאוזלי גביה בשכר עמלו בשביל הלואה אפילו הכי לא חיישינן. עכ"ל:
541
542[דף ע"ג ע"א]
ת"ר המוליך פירות ממקום למקום ומצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אתן לך פירות שיש לי באותו מקום אם יש לו פירות באותו מקום מותר ואם לאו אסור. פירש"י זצ"ל תנם לי ואוכלם כאן ואני אעלה לך לזמן מפירות שיש לי שם אם יש לו שם מותר דמהשתא אוקמיה ברשותיה ואע"ג דלא משך. סאה בסאה לא ריבית קצוצה היא אלא אבק ריבית דרבנן וכי יש לו לא גזור. אין לו באותו מקום אסור דבשכר המתנתו יתן לו זה במקום היוקר והוה ליה סאה בסאה. עכ"ל:
ת"ר המוליך פירות ממקום למקום ומצאו חבירו ואמר לו תנם לי ואני אתן לך פירות שיש לי באותו מקום אם יש לו פירות באותו מקום מותר ואם לאו אסור. פירש"י זצ"ל תנם לי ואוכלם כאן ואני אעלה לך לזמן מפירות שיש לי שם אם יש לו שם מותר דמהשתא אוקמיה ברשותיה ואע"ג דלא משך. סאה בסאה לא ריבית קצוצה היא אלא אבק ריבית דרבנן וכי יש לו לא גזור. אין לו באותו מקום אסור דבשכר המתנתו יתן לו זה במקום היוקר והוה ליה סאה בסאה. עכ"ל:
542
543נראה בעיני כגון שלא יצא השער דאי יצא השער אע"ג דאין לו כרפרישית לעיל:
543
544[שם]
החמרים מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואינ' חוששין פרש"י זצ"ל החמרים המשתכרי' בתבוא' ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם לזמן פלוני הפירות כשער במקום הזול ואין חוששין שיהא ריבית שכר המתנה מעות מאי טעמא רב פפא אמר ניחא להו דמגלי להו תרעא פי' שע"י מעותיו של זה היו ניכרים סוחרים ומביאים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרים אצלם ואפי' אם לא היה זה ממתין להם שום זמן אלא להביא לו מיד נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך. רב אחא בריה דרב איקא אמר ניחא להו דמוזילו גבייהו פי' בכי מקום הזול כששומעין שאין אלו משתכרין בה כי מוזילי גבייהו כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. מאי בינייהו איכא בינייהו תגרא חדתא פי' חמר שאינו ניכר עדיין למאן דאמר דמגלו להו תרעא איכא למאן דאמר דמוזילי גבייהו ליכא כיון דאינו ניכר אין מאמינים בדבריו שהוא נותנה במקומו בזול ולא אוזילי גביה. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל הא דפי' רש"י זצ"ל שאחריות הדרך על החמרים דליתא דהא רב חמא דלעיל אע"ג דנקיט להו שוקא והוו שבקי ליה מוכסא היה האחריות על רב חמא כדפי' רש"י זצ"ל גופיה התם אבל אם היה האחריות עליהן היה ריבית. ועוד אפי' טרשא דרב חמא האחריות עליהן. הכא לא הוה מצי לפרושי הכי דלעיל ודאי לא היו טורחין בסחורתו בשביל שכר הלואה אלא בשביל שטובה גדולה היה עושה להם שכשהיו חוזרין ומוכרין לעצמם הוו שבקי להו מוכסין ומנקטי להו שוקא. אבל הכא לא היו עושין הבעלי בתים המלוים להם שום טובה אלא שהיו על ידי המעות היו ניכרים סוחרים כדפירש"י דהיינו דמגלו להם תרעא וזאת הטובה היתה להם בכל המעות שבעולם שהיו לוין ומה הנאה היו עושין להם דאין זו הנאה דכמו כן כל לוין משתכרין. אבל רב חמא שהיה עושה להם הנאה שלא היה עושה אחר ולא הי' על אותה הנאה שם הלואה כי הכי דליתא באותה הנאה אלא שם הנאת מלוה בלבד כיון שמכל בני אדם מרויחים כך. ועוד הא דאמר בסמוך רב חנינא מסורא הב זוזא לחמרא ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל חמשא. ופריך ונישקול שיתא. ואמאי לא פריך נמי ולא ליקבל עליה אונסא דאורחא כיון דאפי' היו האחריות על החמרים ולא הוה ריבית. וכי תימא כיון דשני על ההיא פירכ' אדם חשוב שאני ותו לא הוה מצי פריך מיד מ"מ הו"ל לאקשויי ברישא לא ליקבל עליה אונסא דאורחא הנזכר בתחילה. על כן נראה לר' שהאחריות על בעלי בתים. וא"ת מאי קא בעי מאי טעמא לוקמ' כגון דיהב ליה שכר עמלו כמו ברשות מוכר דלעיל דפרישית דמיירי כגון דיהב ליה שכר עמלו. הא לא קשיא דעל כרחיך הכא מיירי כגון דלא יהיב שכר עמלו דאם לא כן מאי קמ"ל פשיטא דשרי דאין כאן ריבית ועוד מאי איריא חמרין אפי' כל אדם נמי אלא הא קמ"ל דאפי' חמרין שאין רגילין ליתן שכר עמלם אין חוששין משום רבית עכ"ל. ופר"ח שאפי' שכירות החמורים נותן בעל הבית לחמרים. וזה לשונו. ה"מ החמרים המקבלים מעות במקום היוקר ושכירות החמורים והולכים וקונים ופורעין לבעלי החנויות פירות כשער שנמכרין במקום הזול ואין חוששין משום ריבית מאי טעמא ניחא להו לחמרים דמגלו להו אלו בעלי החנויות השערים. יש מי שגורם במקום בעל החנויות ספסרין שהם יודעים השערים ומגלין להם לחמרים. והיינו דאמ' מאי בין רב פפא לרב אחא בריה דרב איקא איכא בינייהו ספסירא חדתא רב פפא לחרש אסר לרב אחא בין חדש בין ישן שרי. עכ"ל:
החמרים מעלין במקום היוקר כבמקום הזול ואינ' חוששין פרש"י זצ"ל החמרים המשתכרי' בתבוא' ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר מותר להם ליקח מבעלי בתים עשירים במקום היוקר על מנת ליתן להם לזמן פלוני הפירות כשער במקום הזול ואין חוששין שיהא ריבית שכר המתנה מעות מאי טעמא רב פפא אמר ניחא להו דמגלי להו תרעא פי' שע"י מעותיו של זה היו ניכרים סוחרים ומביאים אותם בעלי בתים של מקום הזול ונותנים להם בהקפה ומשתכרים אצלם ואפי' אם לא היה זה ממתין להם שום זמן אלא להביא לו מיד נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך. רב אחא בריה דרב איקא אמר ניחא להו דמוזילו גבייהו פי' בכי מקום הזול כששומעין שאין אלו משתכרין בה כי מוזילי גבייהו כדי שלא ימשכו ידיהם מלהרגיל אצלם. מאי בינייהו איכא בינייהו תגרא חדתא פי' חמר שאינו ניכר עדיין למאן דאמר דמגלו להו תרעא איכא למאן דאמר דמוזילי גבייהו ליכא כיון דאינו ניכר אין מאמינים בדבריו שהוא נותנה במקומו בזול ולא אוזילי גביה. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל הא דפי' רש"י זצ"ל שאחריות הדרך על החמרים דליתא דהא רב חמא דלעיל אע"ג דנקיט להו שוקא והוו שבקי ליה מוכסא היה האחריות על רב חמא כדפי' רש"י זצ"ל גופיה התם אבל אם היה האחריות עליהן היה ריבית. ועוד אפי' טרשא דרב חמא האחריות עליהן. הכא לא הוה מצי לפרושי הכי דלעיל ודאי לא היו טורחין בסחורתו בשביל שכר הלואה אלא בשביל שטובה גדולה היה עושה להם שכשהיו חוזרין ומוכרין לעצמם הוו שבקי להו מוכסין ומנקטי להו שוקא. אבל הכא לא היו עושין הבעלי בתים המלוים להם שום טובה אלא שהיו על ידי המעות היו ניכרים סוחרים כדפירש"י דהיינו דמגלו להם תרעא וזאת הטובה היתה להם בכל המעות שבעולם שהיו לוין ומה הנאה היו עושין להם דאין זו הנאה דכמו כן כל לוין משתכרין. אבל רב חמא שהיה עושה להם הנאה שלא היה עושה אחר ולא הי' על אותה הנאה שם הלואה כי הכי דליתא באותה הנאה אלא שם הנאת מלוה בלבד כיון שמכל בני אדם מרויחים כך. ועוד הא דאמר בסמוך רב חנינא מסורא הב זוזא לחמרא ומקבל עליה אונסא דאורחא ושקיל חמשא. ופריך ונישקול שיתא. ואמאי לא פריך נמי ולא ליקבל עליה אונסא דאורחא כיון דאפי' היו האחריות על החמרים ולא הוה ריבית. וכי תימא כיון דשני על ההיא פירכ' אדם חשוב שאני ותו לא הוה מצי פריך מיד מ"מ הו"ל לאקשויי ברישא לא ליקבל עליה אונסא דאורחא הנזכר בתחילה. על כן נראה לר' שהאחריות על בעלי בתים. וא"ת מאי קא בעי מאי טעמא לוקמ' כגון דיהב ליה שכר עמלו כמו ברשות מוכר דלעיל דפרישית דמיירי כגון דיהב ליה שכר עמלו. הא לא קשיא דעל כרחיך הכא מיירי כגון דלא יהיב שכר עמלו דאם לא כן מאי קמ"ל פשיטא דשרי דאין כאן ריבית ועוד מאי איריא חמרין אפי' כל אדם נמי אלא הא קמ"ל דאפי' חמרין שאין רגילין ליתן שכר עמלם אין חוששין משום רבית עכ"ל. ופר"ח שאפי' שכירות החמורים נותן בעל הבית לחמרים. וזה לשונו. ה"מ החמרים המקבלים מעות במקום היוקר ושכירות החמורים והולכים וקונים ופורעין לבעלי החנויות פירות כשער שנמכרין במקום הזול ואין חוששין משום ריבית מאי טעמא ניחא להו לחמרים דמגלו להו אלו בעלי החנויות השערים. יש מי שגורם במקום בעל החנויות ספסרין שהם יודעים השערים ומגלין להם לחמרים. והיינו דאמ' מאי בין רב פפא לרב אחא בריה דרב איקא איכא בינייהו ספסירא חדתא רב פפא לחרש אסר לרב אחא בין חדש בין ישן שרי. עכ"ל:
544
545וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל איכא בינייהו ספסיר' חדתא מ"ד משום דמגלו לו תרעא ספסירא חדתא ליתיה בקי בתרעי ולא יכיל לגלויי תרעי מ"ד משום אוזילי ספסירי גבייהו ספסירא חדתא נמי מוזיל גבייהו עכ"ל. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל דהא דפי' רבינו חננאל זצ"ל שבעלי בתים נותנים שכר חמורים לחמרים דנראה לו שמה שמרויחים במאי דמגלו להו תרעא אין הריוח גדול כהוצאת שכירות החמורים. אבל לא הי' צריך לפרש כן שחכמים היו מקילין בריבית דרבנן ולא היו חוששין אלא שלא יראה כמו ריבית כמו מקבל עיסקא שאין צריך אלא דיש עגלא לפטומא או מותר שליש בשכרו. ולקמן נמי בשמעתין היו מקילין הרבה. עכ"ל:
545
546[שם]
בסורא אזלו ארבע גריוי בזוזא בכפרי אזלו שיתא גריוי בזוזא יהיב רב זוזי לחמרים וקביל עליה אונסא דאורחא דשקיל חמשא ואמאי כיון דקביל עליה אונסא דאורחא לישקול שיתא אדם חשוב שאני פי' רש"י זצ"ל ונישקול זוזא שיתא כיון דקביל עליה אונסא דאורחא אין כאן ריבית ואפילו לא קביל עליה אונסא דאורחא קתני החמרים מעלים ממקום היוקר למקום הזול עכ"ל. לטעמיה פי' כמו שפי' לעיל שהאחריות על החמרים וליתא אלא כדפרי' לעיל שהאחריות על בעלי בתים ודוקא קא פריך:
בסורא אזלו ארבע גריוי בזוזא בכפרי אזלו שיתא גריוי בזוזא יהיב רב זוזי לחמרים וקביל עליה אונסא דאורחא דשקיל חמשא ואמאי כיון דקביל עליה אונסא דאורחא לישקול שיתא אדם חשוב שאני פי' רש"י זצ"ל ונישקול זוזא שיתא כיון דקביל עליה אונסא דאורחא אין כאן ריבית ואפילו לא קביל עליה אונסא דאורחא קתני החמרים מעלים ממקום היוקר למקום הזול עכ"ל. לטעמיה פי' כמו שפי' לעיל שהאחריות על החמרים וליתא אלא כדפרי' לעיל שהאחריות על בעלי בתים ודוקא קא פריך:
546
547[שם]
בעא מיניה ר' יוסי מר' יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כן פירש"י זצ"ל בשאר פרקמטיא כגון שברי כסף וזהב ומיני מתכות מי אמרינן תבואה הוא דמידי דשכיח הוא דאזלי ואתו כל שעתא אמרינן ניחא להו דמגלו להו תרעא אי נמי דמוזלי גבייהו אבל שאר פרקמטיא לא ליכא גילוי תרעא ולא מוזילי גביה דמי שמכר לו עכשיו לא ימכור לו למחר ופרקמטיא שלקח היום אינו לוקח למחר. א"ל ביקש ר' ישמעאל בר' יוסי לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחו ר'. איכא דאמרי ביקש רבי לעשות כן בגרוטאות ולא דניחו ר' ישמעאל בר יוסי:
בעא מיניה ר' יוסי מר' יוחנן מהו לעשות בגרוטאות כן פירש"י זצ"ל בשאר פרקמטיא כגון שברי כסף וזהב ומיני מתכות מי אמרינן תבואה הוא דמידי דשכיח הוא דאזלי ואתו כל שעתא אמרינן ניחא להו דמגלו להו תרעא אי נמי דמוזלי גבייהו אבל שאר פרקמטיא לא ליכא גילוי תרעא ולא מוזילי גביה דמי שמכר לו עכשיו לא ימכור לו למחר ופרקמטיא שלקח היום אינו לוקח למחר. א"ל ביקש ר' ישמעאל בר' יוסי לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחו ר'. איכא דאמרי ביקש רבי לעשות כן בגרוטאות ולא דניחו ר' ישמעאל בר יוסי:
547
548פר"ח וצ"ל מהו ליתן מעות לסוחרים המחזרים בעיר וקונים זהב שבור ומיני מתכות השבורים ומטילין אותן למקום אחד ונקראין גרוטאות וכן שאר סחורות שכיוצא בהן מהו ליתן מעות ולקבל עלייהו אחריות ולקבל מהם כשיעור שקנו. ואסקי' ביקש ר' ישמעאל בר יוסי לעשות כן בכלי פשתן ולא הניחו רבי וכו' עכ"ל. ירוש' בר נש דיהב לחבריה ק' דינרין רווחין ר' אהו נסיב פלגא של בעל הבית דאיתעבדא קרן בר נש עבדין כן אלא נסבין ויהבין ובסיפ' פלגי. המוליך חבילה כו' אבל החמרים מקבלים מעות מבעלי בתים ומעמידים להם פירות במקום היוקר כשער הזול ואין חוששין ר' יהודה בן פזי אמר ובלבד שדרכו לילך ולבא שם ביום אחד. רב יהודה אמר נעשה שלוחו של בעל הבית:
548
549[שם]
פרדיסא רב אסר ושמואל שרי פירש"י זצ"ל לקנות יין הכרם בכרמים פחותין כל פירות שנה זו בכך וכך לוקחין אחר שהיין בוסר או סמדר אבל עדיין לא הגיעו רב אסר כיון דלקמיה שויא טפי מיחזי כאגר נטר דמשום הקדמת מעות לזמן הבציר קא מוזיל גביה. ושמואל שרי כיון דזימנין דהוה ביה תיוהא דבר חרטה לא מיחזי כאגר נטר לי' פירש"י זצ"ל קיימא לן כרב. ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו. פירש"י זצ"ל במקום שבוצרים כרמים בשוורים בעגלה ומוליכין את העגלה בין שורת הכרם ומתקלקלי' רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע והפסידן רב. ופר"ח זצ"ל פי' ומודה רב בבקרא דתורי דנפיש פסידייהו פי' שרי רב לזבוני תורא בגו יקרי אע"ג דגדל בגו בקרי דמוכר וכי שקיל ליה לוקח שוה טפי משום דנפיש פסידיה כלומר יתכן שימות נמצא מפסיד הכל:
פרדיסא רב אסר ושמואל שרי פירש"י זצ"ל לקנות יין הכרם בכרמים פחותין כל פירות שנה זו בכך וכך לוקחין אחר שהיין בוסר או סמדר אבל עדיין לא הגיעו רב אסר כיון דלקמיה שויא טפי מיחזי כאגר נטר דמשום הקדמת מעות לזמן הבציר קא מוזיל גביה. ושמואל שרי כיון דזימנין דהוה ביה תיוהא דבר חרטה לא מיחזי כאגר נטר לי' פירש"י זצ"ל קיימא לן כרב. ומודה רב בתורי דנפיש פסידייהו. פירש"י זצ"ל במקום שבוצרים כרמים בשוורים בעגלה ומוליכין את העגלה בין שורת הכרם ומתקלקלי' רגלי השוורים בקלחי שרשים שבקרקע והפסידן רב. ופר"ח זצ"ל פי' ומודה רב בבקרא דתורי דנפיש פסידייהו פי' שרי רב לזבוני תורא בגו יקרי אע"ג דגדל בגו בקרי דמוכר וכי שקיל ליה לוקח שוה טפי משום דנפיש פסידיה כלומר יתכן שימות נמצא מפסיד הכל:
549
550[שם]
אמר להו שמואל להנהו שיבשי דשיבשא פוקו וסייעו בגופא דארעא כי היכי דקנו להו בגופא דארעא ואי לא הויא לכו הלואה ואסיר פרש"י זצ"ל שיבשא בעלי בתים המלוים תבואה לאריסין לזרוע ומשלמין להם לגורן תבואה חדשה סייעו בגופא דארעא בחריש ובקציר מעט הוי כהלואה סאה בסאה. וקשה דלא אשכחן שקורין זה שיבשי. דשיבשי היינו זמורות ושריגים וכגון שיבשתא לאריסיה. ובפר"ח זצ"ל פי' המקדימין פירות לבעלי כרמים בזמורות בכך וכך המשאוי ובעת שזומרים הכרם שוה משוי יותר. אמר שמואל לאותן הלקוחות הפיכו בקרקע הכרם דניהוו כמאן דקני לכו קרקע הכרם לזמורות שבו עד שיחתכו. ואי לא הוו להו הני דמי הלואה ואסיר למשקל טפי מכרי הנהו זוזי:
אמר להו שמואל להנהו שיבשי דשיבשא פוקו וסייעו בגופא דארעא כי היכי דקנו להו בגופא דארעא ואי לא הויא לכו הלואה ואסיר פרש"י זצ"ל שיבשא בעלי בתים המלוים תבואה לאריסין לזרוע ומשלמין להם לגורן תבואה חדשה סייעו בגופא דארעא בחריש ובקציר מעט הוי כהלואה סאה בסאה. וקשה דלא אשכחן שקורין זה שיבשי. דשיבשי היינו זמורות ושריגים וכגון שיבשתא לאריסיה. ובפר"ח זצ"ל פי' המקדימין פירות לבעלי כרמים בזמורות בכך וכך המשאוי ובעת שזומרים הכרם שוה משוי יותר. אמר שמואל לאותן הלקוחות הפיכו בקרקע הכרם דניהוו כמאן דקני לכו קרקע הכרם לזמורות שבו עד שיחתכו. ואי לא הוו להו הני דמי הלואה ואסיר למשקל טפי מכרי הנהו זוזי:
550
551וכתב הרב ר' אלחנן זצ"ל משום דבזמורות ליכא תיהו כמו בפירי דפרדיסא מצריך לשמואל לאפוכי בארע'. מיהו אע"ג דמיסתבר דליתיה לפרש"י זצ"ל צ"ל מיסתבר דאית' להילכת'. אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי הפיכו בבי דרי כי היכי דלא תתשלם שכירות דידכו עד ההיא שעתא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואי יהבי לכו טפי פורתא מיחזי כריבית וההיא שעת' אוזילי מוזילי גבייכו. פרש"י זצ"ל מנטרי באגי שומרי הקמות עד הקציר הפיכו בבי דרי סייעו את בני הבקעה בדישת התבואה בגורן בהולכה ובהובאה סייוע פורתא. לפי שבשביל שאתם ממתינים שכרכם עד גמר פירות הגורן הם נותנים לכם במתנה יותר על שכרכם לפיכך סייעו אותם כדי שתהא פעולתכם מושכת עד כלות הגורן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ואין כאן המתנה. ואם יוסיפו לכם אין זה שכר המתנת שכרכם אלא אוזילו קא מוזילי גבייכו. עכ"ל:
551
552שמעינן משמעתין דיש ריבית בשכירות ולעיל פרישית:
552
553[שם]
אמרו ליה רבנן לרבא קא אכיל מר ריביתא כולי עלמא החוכרים שדותיהם לאריסים שקלי ד' כורין לחכירות השדה ומסלקין לאריסין בניסן כופין אותו לקצור תבואתו ולהסתלק ממנה בניסן. ומר משום דמנטר להו עד אייר שקיל שיתא. אמר להו אתון הוא דעבדיתו שלא כדין שאתם מסלקין אותם בניסן ועדיין לא נתמלא' תבואה בקשיה ומפסידין אותם הרבה וארע' לאריסא משתעבדי עד שתתמלא התבואה כל צורכה הילכך שלא כדין כפייתכם. אנא נטרנא להו עד אייר ומרווחנא ליה כמה ושכר שדי אני נוטל שלכך אני מפריז על חברותיה ואין זה שכר המתנת ד' כורין:
אמרו ליה רבנן לרבא קא אכיל מר ריביתא כולי עלמא החוכרים שדותיהם לאריסים שקלי ד' כורין לחכירות השדה ומסלקין לאריסין בניסן כופין אותו לקצור תבואתו ולהסתלק ממנה בניסן. ומר משום דמנטר להו עד אייר שקיל שיתא. אמר להו אתון הוא דעבדיתו שלא כדין שאתם מסלקין אותם בניסן ועדיין לא נתמלא' תבואה בקשיה ומפסידין אותם הרבה וארע' לאריסא משתעבדי עד שתתמלא התבואה כל צורכה הילכך שלא כדין כפייתכם. אנא נטרנא להו עד אייר ומרווחנא ליה כמה ושכר שדי אני נוטל שלכך אני מפריז על חברותיה ואין זה שכר המתנת ד' כורין:
553
554[שם ע"ב]
מרי בר רחל מישכן ליה ההוא גוי ביתא הדר הגוי זבנה לרבא נטר רב מרי שתא שקיל אגר ביתא דשנה הבאה אמטי ליה לרבא א"ל האי דלא אמטאי למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא ולא הוה מצי גוי מסלק לי השתא לישקול אגר ביתא. א"ל אי הוה ידענא דהוה ממושכן ליה למר לא הוה מזביננא ליה השתא כדיניהם עבידנא לך דכמה לא סלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא. אנא נמי לא שקילנא מינך אגר ביתא עד שיכוף את הגוי ויהיב לך זוזיך. פרש"י ואין זו ריבית דהא רבא לא מיחייב ליה מידי אלא גוי:
מרי בר רחל מישכן ליה ההוא גוי ביתא הדר הגוי זבנה לרבא נטר רב מרי שתא שקיל אגר ביתא דשנה הבאה אמטי ליה לרבא א"ל האי דלא אמטאי למר אגר ביתא עד האידנא דסתם משכנתא שתא ולא הוה מצי גוי מסלק לי השתא לישקול אגר ביתא. א"ל אי הוה ידענא דהוה ממושכן ליה למר לא הוה מזביננא ליה השתא כדיניהם עבידנא לך דכמה לא סלקי בזוזי לא שקלי אגר ביתא. אנא נמי לא שקילנא מינך אגר ביתא עד שיכוף את הגוי ויהיב לך זוזיך. פרש"י ואין זו ריבית דהא רבא לא מיחייב ליה מידי אלא גוי:
554
555שמעי' משמעתא שיכול אדם למכור דבר שהשכין על ידי אחדים וה"מ דאמר בערכין ס"פ האומר משקלי עלי שאם הקדיש המשכיר את הבית אין השוכר רשאי לדור בו יותר ואם דר בו מעל אלמא יכול להקדיש דבר המושכר. וקשה בפ' אע"פ דאמר התם בית זה שהשכנתי לך לכשאפדנו ממך תיקדוש קדוש ומשמע דאי אמר השתא ליקדוש לא קדיש כיון שהוא במשכון. וכתב הרב אלחנן זצ"ל שהבית אינו קדוש אלא עודף על שכירותו שהבית אינו שוה שנה אחת דמי שכירותו אלא ב' דינרין. וכל השנים שיעמוד שוה הרבה יותר והבית קדוש מה ששוה יותר מב' דינרין. אבל כנגד דמי שכירותו אינו קדוש אלא מוכרין הבית ונוטל זה שכירותו משם ומה שאינו יכול לחזור בו משום שיש הקדש מעות בביתו ולא היה יכול לברר חלקו וה"ה בכתובות דאי אמר השתא ליקדוש דקדיש יותר על החוב אלא האי דקאמר ליה לכשאפדנו ממך תקדוש דקדשא היינו דקדשא כולה. והכי נמי רב מרי לא היה מפסיד כאן שהשוכר אינו מפסיד כההיא דערכין דאע"פ שיכול למכור דבר המושכן. מ"מ יכול המלוה לגבות את חובו ממנו שלא יתן רב מרי לרבא את הבית עד שיפרע לו חובו או עד שידחוק את הגוי שיפרע לו עכ"ל. ולעיל פ"ק פירשתי מענין זה. ומלשון פר"ח זצ"ל משמע להדיא שיכול למכור דבר הממושכן. וזה לשונו והא דמישכן גוי בית לרב מרי בר רחל והדר זבניה לרבא וא"ל לא שקילנא ממך האי אגר ביתא עד דפרענא לך זוזי דילך בדינייהו דגוים דלא הוו זבינייהו זביני במידי דממושכן עד דפרקי למשכנתא כדגרסינן בתחילת פירקין דגוים דמפרקי מלוה למלוה אגר משכנתא משום דבידיניהם בתורת זביני אתו לה. עכ"ל. הרי פירש להדיא דדיני גוים הן אלו דלא הוו זביניה זביני במידי דממושכן. אבל בישר' הוו זביני' זביני:
555
556[שם]
א"ל רבא מברניש לרב אשי חזי מר רבנן דקא אכלי ריביתא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת פירש"י זצ"ל נוטלין יין טוב ואי הוו שקלי ליה מתשרי או דילמ' הוו מחמיץ. ואישתכח משום דאקדמו מעות בתשרי. ועדיין לא יצא השער קיבל המוכר עליו אחריות. דלא דמי ליש לו חיטין לפי שהיין רגיל להתחמץ ושמא שלו החמיץ. א"ל אינהו נמי אחמרא קא יהבי אחלא לא קא יהבי מעיקרא משעה שלקחוהו דחמרא חמרא חלא חלא קילקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר ויין מקולקל לא לקח ממנו. ודמההיא שעתא דמבחרי נפשייהו פר"ח זצ"ל אע"פ שהוקיר לקונה הוקיר ושרי:
א"ל רבא מברניש לרב אשי חזי מר רבנן דקא אכלי ריביתא יהבי זוזי אחמרא בתשרי ומבחרי ליה בטבת פירש"י זצ"ל נוטלין יין טוב ואי הוו שקלי ליה מתשרי או דילמ' הוו מחמיץ. ואישתכח משום דאקדמו מעות בתשרי. ועדיין לא יצא השער קיבל המוכר עליו אחריות. דלא דמי ליש לו חיטין לפי שהיין רגיל להתחמץ ושמא שלו החמיץ. א"ל אינהו נמי אחמרא קא יהבי אחלא לא קא יהבי מעיקרא משעה שלקחוהו דחמרא חמרא חלא חלא קילקולו בתוכו הוא אלא שאינו ניכר ויין מקולקל לא לקח ממנו. ודמההיא שעתא דמבחרי נפשייהו פר"ח זצ"ל אע"פ שהוקיר לקונה הוקיר ושרי:
556
557[שם]
רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפייתא פרש"י זצ"ל יהיב להו רבינא זוזי לפני הבציר לתת לו היין בשעת הבציר כשער היוצא ושפכי ליה טפייתא מדעתם שלא בתנאי אתא לקמיה דרב אשי א"ל מי שרי א"ל אין אחולי הוא מחלי גבך הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים לך ואין מזכירם לך בשכר מעותיך שהיו בטלים אצלינו מתנה בעלמא היא. א"ל והא ארעא לאו דידהו היא. אלא שהיו עשירים ורואים בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו ואין נותנים מס הקרקע למלך והם נוטלים השדות והכרמים ופורעים מם למלך ושמא היין שאני לוקח מהם גזל הוא בידי דקרקע אינה נגזלת ולעולם של בעלים היא והפירות גזל. א"ל ארעא לטסקא משתעבדא מס של קרקע. ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. א"ל רב פפא לרבא חזי מר הנך רבי רב פפא בר אבא דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו עיבדתא טפי פרש"י זצ"ל כרגא כסף גולגלתא שהיו כל היהודים נותנים כל אחד כסף גולגלם למלך. א"ל השתא איכו שכיבא לא אמרי לכו הא מילתא. הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני פי' חותם עבדות שלהם בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא פירש"י זצ"ל בארגז של מלך מונח והרי הם עבדים לו דדינא מלכותא דינא עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל דינא דמלכותא הוא מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא. רב שעורי' אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלי ומעייל להו בגוהרקא דדהבא פי' עגלה מורכבת למרכבת אדם ובלשון אשכנז רַיְיטוַוגִן אמר ליה רבא שפיר קא עבדת דתניא ראיתו שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבודו יכול אפילו נוהג כשורה ת"ל ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך. אמר רב חמא מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין לי' משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דוילשפט . פירש"י זצ"ל לקנות לו יין בימות הבציר משלם לו יין לפי דמים קלים שקונים אותו אפרוותא דוילשפט שם מקום שהיין נמכר ונקח לשם לרוב הלוקחים יין בימות הבציר. אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר לי כי אמר רב אחא הני מילי ביין סתם אבל ביין זה לא מי יימר דמזבני ליה ניהליה. רב אשי אמר אפי' יין סתם נמי לא מאי טעמא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. פירש"י זצ"ל ואפילו הבטיחו ואמר אם איני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו. ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. התם בידו הכא לאו בידו:
רבינא הוה יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא ושפכי ליה טפייתא פרש"י זצ"ל יהיב להו רבינא זוזי לפני הבציר לתת לו היין בשעת הבציר כשער היוצא ושפכי ליה טפייתא מדעתם שלא בתנאי אתא לקמיה דרב אשי א"ל מי שרי א"ל אין אחולי הוא מחלי גבך הואיל ולא פסקת עמהם ומדעתם נותנים לך ואין מזכירם לך בשכר מעותיך שהיו בטלים אצלינו מתנה בעלמא היא. א"ל והא ארעא לאו דידהו היא. אלא שהיו עשירים ורואים בני אדם שהניחו שדותיהם וברחו ואין נותנים מס הקרקע למלך והם נוטלים השדות והכרמים ופורעים מם למלך ושמא היין שאני לוקח מהם גזל הוא בידי דקרקע אינה נגזלת ולעולם של בעלים היא והפירות גזל. א"ל ארעא לטסקא משתעבדא מס של קרקע. ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. א"ל רב פפא לרבא חזי מר הנך רבי רב פפא בר אבא דיהבי זוזי אכרגא דאינשי ומשעבדי בהו עיבדתא טפי פרש"י זצ"ל כרגא כסף גולגלתא שהיו כל היהודים נותנים כל אחד כסף גולגלם למלך. א"ל השתא איכו שכיבא לא אמרי לכו הא מילתא. הכי אמר רב ששת מוהרקייהו דהני פי' חותם עבדות שלהם בטפסא דמלכא מנח ומלכא אמר מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא פירש"י זצ"ל בארגז של מלך מונח והרי הם עבדים לו דדינא מלכותא דינא עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל דינא דמלכותא הוא מאן דלא יהיב כרגא לישתעבד למאן דיהיב כרגא. רב שעורי' אחוה דרבא הוה תקיף אינשי דלא מעלי ומעייל להו בגוהרקא דדהבא פי' עגלה מורכבת למרכבת אדם ובלשון אשכנז רַיְיטוַוגִן אמר ליה רבא שפיר קא עבדת דתניא ראיתו שאינו נוהג כשורה מנין שאתה רשאי להשתעבד בו ת"ל לעולם בהם תעבודו יכול אפילו נוהג כשורה ת"ל ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך. אמר רב חמא מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין לי' משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דוילשפט . פירש"י זצ"ל לקנות לו יין בימות הבציר משלם לו יין לפי דמים קלים שקונים אותו אפרוותא דוילשפט שם מקום שהיין נמכר ונקח לשם לרוב הלוקחים יין בימות הבציר. אמר אמימר אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר לי כי אמר רב אחא הני מילי ביין סתם אבל ביין זה לא מי יימר דמזבני ליה ניהליה. רב אשי אמר אפי' יין סתם נמי לא מאי טעמא אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. פירש"י זצ"ל ואפילו הבטיחו ואמר אם איני קונה לך אפרע משלי אין זו אלא אסמכתא הואיל ולא קנו מידו. ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. התם בידו הכא לאו בידו:
557
558כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כרב אשי:
558
559[דף ע"ד ע"א]
אמר רבא הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למיזבן להו מידי וזבין לחד מינייהו לכולהו זבן. ולא אמרן אלא דלא צייר וחתים איניש לדעתיה. אבל צייר איניש לדעתיה למאן דזבן זבן ולמאן דלא זבן לא זבן. אמר רב פפא משמיה דרבא האי סיטמותא קניא פירש"י זצ"ל חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחים הרבה ביחד ומניחים אותם באוצר הבעלים ומוליכין אותם אחת אחת למכור ורושמין חותם זה לדעת שכל הרשומות מכורות. למאי הילכתא רב חביבא אמר למיקני ממש. רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע. והילכתא לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דלמיקני ביה ממש קני ממש. פירש"י זצ"ל ובאתרא דרגילין לרשום על מנת דבר שתהא קנויה לו כאילו משך קני. וכן פר"ח זצ"ל:
אמר רבא הני בי תלתא דיהבי זוזי לחד למיזבן להו מידי וזבין לחד מינייהו לכולהו זבן. ולא אמרן אלא דלא צייר וחתים איניש לדעתיה. אבל צייר איניש לדעתיה למאן דזבן זבן ולמאן דלא זבן לא זבן. אמר רב פפא משמיה דרבא האי סיטמותא קניא פירש"י זצ"ל חותם שרושמין החנונים על החביות של יין שלוקחים הרבה ביחד ומניחים אותם באוצר הבעלים ומוליכין אותם אחת אחת למכור ורושמין חותם זה לדעת שכל הרשומות מכורות. למאי הילכתא רב חביבא אמר למיקני ממש. רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע. והילכתא לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דלמיקני ביה ממש קני ממש. פירש"י זצ"ל ובאתרא דרגילין לרשום על מנת דבר שתהא קנויה לו כאילו משך קני. וכן פר"ח זצ"ל:
559
560כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל ובזמן הזה שנוהגים הסוחרים שמוסר לקונה המפתח שסגורה בו הסחורה קונה בענין שכרות בית שכשמסר לו המפתח קנה כך פסק זקיני בספר המקצועות פי' סיטמותא כגון שחותם הקונה הסחורה בחותם שלו אע"פ שלא משכה ולא נתן המעות קנה דקאי במי שפרע אי הדר ביה מוכר עכ"ל. וכן פי' בערוך סיטמותא חותם שטובעי' בו הסחורה על העיסקא. וכן פר"ח זצ"ל: מתני' היה הוא תחילה לקוצרים פוסק עמו על הגדיש פי' רבי' ש"י זצ"ל היה הוא תחילה לקוצרים ויש לו גדיש ועדיין לא יצא השער. פוסק עמו באיזה שער שירצה לתת לו מאותו גדיש דכיון דיש לו אין כאן ריבית דמעכשיו הוא קנוי לו. ואע"פ שלא משך. דכי אין לו נמי אבק ריבית מדרבנן הואי וכי יש לו לא גזור. עכ"ל:
560
561[שם]
אמר רב מחוסר שתי מלאכות פוסק אע"פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש אינו פוסק כאין לו דמי. ושמואל אמר אם המלאכות שהדבר מחוסר בידי אדם הן אפי' מאה פוסק. בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק דמי יימר דאתיא ויהא בידו להשלים הילכך אין לו הוא. תנן פוסק עמו על הגדיש והא מחוסר משדא על החמה ומיבש ומידש ומידדי . כגון דשדא החמה ויבש דאכתי גדיש קרי ליה. ולשמואל דאמר בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק הא מחוסר מידדא לזרות המוץ אחר הדישה ברחת ברוח דבידי שמים הוא שצריך רוח שאינה מצויה. אפשר בנפוותא:
אמר רב מחוסר שתי מלאכות פוסק אע"פ שלא יצא השער דהא יש לו אבל מחוסר שלש אינו פוסק כאין לו דמי. ושמואל אמר אם המלאכות שהדבר מחוסר בידי אדם הן אפי' מאה פוסק. בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק דמי יימר דאתיא ויהא בידו להשלים הילכך אין לו הוא. תנן פוסק עמו על הגדיש והא מחוסר משדא על החמה ומיבש ומידש ומידדי . כגון דשדא החמה ויבש דאכתי גדיש קרי ליה. ולשמואל דאמר בידי שמים אפי' אחת אינו פוסק הא מחוסר מידדא לזרות המוץ אחר הדישה ברחת ברוח דבידי שמים הוא שצריך רוח שאינה מצויה. אפשר בנפוותא:
561
562פר"ח זצ"ל וקיימא לן כרב חדא דסוגיא דשמעתין כוותיה וכל מה דאקשו עליה פירקיה וסוף ריבית איסורא הוא וקיימא לן הילכתא כרב באיסורי. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כרב. מתני' ועל העביט של ענבים פרש"י זצ"ל כלי גדול שבוצרים בו את הענבים והם מתחממים ומתבשלים להוציא את יינם יפה. ופרכינן והא מחוסר מיכמר פי' להתחמם ועייולי לבי מעצרתא ומירש פי' לדרוך בגת ומינגד למשוך היין מן הבור שלפני הגת כדתני רב חייא על הכומר של ענבים שכבר נתחממו. והא איכא תלת. באתרא דההוא זבין ההוא נגיד. מתני' ועל המעטן של זיתים ופרכי' והא מחוסר מיכמר. עייולי לבי דפא ומידש ומינגיד כדתני ר' חייא על הכומר של זיתים. והא איכא תלת באתרא דההוא דזבין ההוא נגיד. מתני' ועל הביצים של יוצר פרש"י זצ"ל פוסק עם יוצר על הקדירות באיזה שער שירצה ואעפ"י שלא יצא השער אם הכניס עפר ועשאו ביצים ועושה מהן קדירות. ופרכי' והא מחוסר לפופי שמגלגלן לפי מידתן אם גדולות אם קטנות ועושה להם בית קיבול ויבושי ועייולי לאתונא ומישוף לצורפן בכבשן ואפוקי כגון דמלפפא ויבוש והא איכא תלת באתרא דההוא דזבין ההוא מפיק. מתני' ועל הסיד משישקענו בכבשן פי' פוסק עמו משישקעו בכבשן האבנים והעצים לשרוף ופרכי' והא מחסור מיקלא ואפוקי ומידק באתרא דההוא דזבין ההוא דייק. ולשמואל דאמר בידי אדם אפי' מאה פוסק למה לי משישקענו בכבשן. אימא משראוי לשקען בכבשן משהכין וזימן האבנים והעצים והכל בידו ואינו מחוסר אלא מלאכה. ת"ר אין פוסקין על הביצים של יוצר עד שיעשן דברי ר' מאיר אמר ר' יוסי בד"א שצריך שיהא מוכן בידו בעפר לבן אבל בעפר שחור שהוא מצוי במקומן כגון כפר חנני' וחברותיה כפר שיחין וחברותיה פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה:
562
563[שם]
אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי בהו עפרא משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה כמאן אי כר' מאיר הא אמר עד שיעשו אי כר' יוסי האמר אע"פ שאין לזה יש לזה. לעולם כר' יוסי ובאתרא דאמימר עשיק עפרא יקר ואינו מצוי אי מעיילי עפרא סמכא דעתיה ויהיב להו זוזי אי לא לא סמכא דעתיה. וקיימא לן ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותו דאמימר עבד עובדא כוותיה. וכגון ריש לזה ביצים דמלפפן ומייבשן ואינו מחוסר שלש כדאמרי' לעיל. אבל אין לפרש דיש לזה עפר דהא מחוסר שלש אינו פוסק לרב. מתני' פוסק עמו על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר לעולם אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפתות וחכמים מתירין. חכמים היינו ת"ק אמר רבא ימות הגשמים איכא בינייהו פרש"י זצ"ל ת"ק אכל ימות השנה קאמר ופליג עליה ר' יוסי ואמר לא שנא ימות החמה לא שנא ימות הגשמים עד שיהיו לו למוכר זבל באשפתות וחכמים מתירין אע"פ שאין לו יש לאחרים אם ימות החמה הם שהכל יש להם זבל שכבר נרקב ונישף בימות הגשמים ונעשה זבל. אבל בימות הגשמים לא. מתני' ופוסק עמו כשער הגבוה פרש"י זצ"ל אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תן לי כשער הזול. שער הגבוה היינו בזול שנותנין פירות הרבה בדמים מועטין. ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו כשיראה שער הזול תן לי כזה או תן לי מעותיי שהרי לא משך ויכול לחזור ואפי' במי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעות על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער סתם דעתיה דאינש אדעתא דזילא קא פסיק:
אמימר יהיב זוזי מכי מעיילי בהו עפרא משהכניס המוכר וצבר עפר בביתו ועפר שחור היה כמאן אי כר' מאיר הא אמר עד שיעשו אי כר' יוסי האמר אע"פ שאין לזה יש לזה. לעולם כר' יוסי ובאתרא דאמימר עשיק עפרא יקר ואינו מצוי אי מעיילי עפרא סמכא דעתיה ויהיב להו זוזי אי לא לא סמכא דעתיה. וקיימא לן ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי. ותו דאמימר עבד עובדא כוותיה. וכגון ריש לזה ביצים דמלפפן ומייבשן ואינו מחוסר שלש כדאמרי' לעיל. אבל אין לפרש דיש לזה עפר דהא מחוסר שלש אינו פוסק לרב. מתני' פוסק עמו על הזבל כל ימות השנה ר' יוסי אומר לעולם אינו פוסק עמו על הזבל עד שיהא לו זבל באשפתות וחכמים מתירין. חכמים היינו ת"ק אמר רבא ימות הגשמים איכא בינייהו פרש"י זצ"ל ת"ק אכל ימות השנה קאמר ופליג עליה ר' יוסי ואמר לא שנא ימות החמה לא שנא ימות הגשמים עד שיהיו לו למוכר זבל באשפתות וחכמים מתירין אע"פ שאין לו יש לאחרים אם ימות החמה הם שהכל יש להם זבל שכבר נרקב ונישף בימות הגשמים ונעשה זבל. אבל בימות הגשמים לא. מתני' ופוסק עמו כשער הגבוה פרש"י זצ"ל אם יפחות השער ממה שהוא עכשיו תן לי כשער הזול. שער הגבוה היינו בזול שנותנין פירות הרבה בדמים מועטין. ר' יהודה אומר אע"פ שלא פסק עמו יכול הוא לומר לו כשיראה שער הזול תן לי כזה או תן לי מעותיי שהרי לא משך ויכול לחזור ואפי' במי שפרע ליכא הואיל ולא נתן מעות על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער סתם דעתיה דאינש אדעתא דזילא קא פסיק:
563
564[שם ע"ב]
ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה פי' פסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלו' ועשאו חמיו שליח לפסוק. זל נדוניא ורצה לחזור שאין חמיו חפץ לקבלה בדמים הללו. אתא לקמיה דרב פפא א"ל אי פסקת כשער הגבוה שקול בי השתא אי לא שקול כדמעיקר'. אסרו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסיק שקיל כמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קני. אמר להו אנא נמי לקבולי עליה מי שפרע קאמינא אי פסק כשער הגבוה מוכר קא הדר ביה שאינו מקיים תנאו ליתן כשער הזול מקבל מוכר מי שפרע. אי לא פסק לוקח קא הדר ביה ומקבל לוקח מי שפרע. א"ל רבינא לרב פפא ממאי דמתני' רבנן היא דפליגי עליה דר' שמעון בפ' הזהב דאמרי מעות לא קני לוקח ולוקח יכול לחזור במוכר ואין עליו אלא במי שפרע כשחוזר בו אף בשלא נשתנה השער. אמ' במתני' אפי' הכי כשנשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן מעות לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתיה אתרעא זולא הוה לא אמ' הכי אלא א"כ פסק עמו בפי' כשער הגבוה הוא דשקיל כי השתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע דילמא מתני' דאצרכוה לפרושי ר' שמעון היא דאסר מעות קונות וגבי מוכר הוא דתקון רבנן חזרה בי לא משך ומקבל מי שפרע. אבל לוקח לא מצי הדר מכי יהיב זוזי אף אם לא ישתנה השער. ומשום הכי כי נשתנה נמי הואיל ומעות קונות לא מצי הדר ביה האי לוקח דמתניתין דקנו ליה זוזי. אבל לרבנן דאמרי אף לוקח יכול לחזור בו ואפי' בשער שלא נשתנה ולא קני אלא לקבולי מי שפרע היכא דנשתנה השער והוא לא נתן אלא על מנת לקבל לאחר זמן אימ' במי שפרע נמי ליכא. ואפי' לא פירש דדעתיה דאינש הפוסק על לאחר זמן אתרעא זילא ולעולם אימא לך דמי שפרע נמי ליכא. א"ל אימור דאמר ר' שמעון דלוקח לא מצי הדר ביה בחד תרעא כגון שלא נשתנה השער. או הפוסק לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער. דכי פסק לאו איתרעא דתרעא זילא פסק בתרי תרעי כי מתני' מי אמ' דמודה הוא וחוזר ואין עליו מי שפרע. וכי נמי מוכחת לה כר' שמעון להנצל מקללת מי שפרע קא מצרכ' לפסוק כשער הגבוה. ואי לא פירש וחוזר בו מקבל במי שפרע. וה"ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי. דאי לא תימא הכי דבתרי תרעי מורה ר' שמעון דלוקח יכול לחזור בו מי שפרע לוקח לר' שמעון מי לית ליה והתניא מכל מקום כך הלכה. אבל אמרו מי שפרע כו' ור' שמעון קאמר להו בפ' הזהב מאי מכל מקום לאו דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר מקבל מי שפרע. אלא כי אמר ר' שמעון בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר. א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי תיפוק לי' דאין מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שוויה של בית חמיו עשאהו שליח לפסוק וחמיו חוזר ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו. וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי א"ל היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובדבר עוות שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו. א"ל בתגרא דזבין ומזבין. לאו שלוחיהן עשאוהו. אלא הוא פוסק עם חתנו וחתנו פוסק עם חמיו ומשתכר. אי נמי לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר:
ההוא גברא דיהב זוזי לנדוניא דבי חמוה פי' פסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלו' ועשאו חמיו שליח לפסוק. זל נדוניא ורצה לחזור שאין חמיו חפץ לקבלה בדמים הללו. אתא לקמיה דרב פפא א"ל אי פסקת כשער הגבוה שקול בי השתא אי לא שקול כדמעיקר'. אסרו ליה רבנן לרב פפא ואי לא פסיק שקיל כמעיקרא מעות נינהו ומעות לא קני. אמר להו אנא נמי לקבולי עליה מי שפרע קאמינא אי פסק כשער הגבוה מוכר קא הדר ביה שאינו מקיים תנאו ליתן כשער הזול מקבל מוכר מי שפרע. אי לא פסק לוקח קא הדר ביה ומקבל לוקח מי שפרע. א"ל רבינא לרב פפא ממאי דמתני' רבנן היא דפליגי עליה דר' שמעון בפ' הזהב דאמרי מעות לא קני לוקח ולוקח יכול לחזור במוכר ואין עליו אלא במי שפרע כשחוזר בו אף בשלא נשתנה השער. אמ' במתני' אפי' הכי כשנשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן מעות לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתיה אתרעא זולא הוה לא אמ' הכי אלא א"כ פסק עמו בפי' כשער הגבוה הוא דשקיל כי השתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע דילמא מתני' דאצרכוה לפרושי ר' שמעון היא דאסר מעות קונות וגבי מוכר הוא דתקון רבנן חזרה בי לא משך ומקבל מי שפרע. אבל לוקח לא מצי הדר מכי יהיב זוזי אף אם לא ישתנה השער. ומשום הכי כי נשתנה נמי הואיל ומעות קונות לא מצי הדר ביה האי לוקח דמתניתין דקנו ליה זוזי. אבל לרבנן דאמרי אף לוקח יכול לחזור בו ואפי' בשער שלא נשתנה ולא קני אלא לקבולי מי שפרע היכא דנשתנה השער והוא לא נתן אלא על מנת לקבל לאחר זמן אימ' במי שפרע נמי ליכא. ואפי' לא פירש דדעתיה דאינש הפוסק על לאחר זמן אתרעא זילא ולעולם אימא לך דמי שפרע נמי ליכא. א"ל אימור דאמר ר' שמעון דלוקח לא מצי הדר ביה בחד תרעא כגון שלא נשתנה השער. או הפוסק לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער. דכי פסק לאו איתרעא דתרעא זילא פסק בתרי תרעי כי מתני' מי אמ' דמודה הוא וחוזר ואין עליו מי שפרע. וכי נמי מוכחת לה כר' שמעון להנצל מקללת מי שפרע קא מצרכ' לפסוק כשער הגבוה. ואי לא פירש וחוזר בו מקבל במי שפרע. וה"ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי. דאי לא תימא הכי דבתרי תרעי מורה ר' שמעון דלוקח יכול לחזור בו מי שפרע לוקח לר' שמעון מי לית ליה והתניא מכל מקום כך הלכה. אבל אמרו מי שפרע כו' ור' שמעון קאמר להו בפ' הזהב מאי מכל מקום לאו דלא שנא לוקח ולא שנא מוכר מקבל מי שפרע. אלא כי אמר ר' שמעון בחד תרעא בתרי תרעי לא אמר. א"ל רב אחא ברי' דרבא לרב אשי תיפוק לי' דאין מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שוויה של בית חמיו עשאהו שליח לפסוק וחמיו חוזר ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו. וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי א"ל היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ובדבר עוות שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו. א"ל בתגרא דזבין ומזבין. לאו שלוחיהן עשאוהו. אלא הוא פוסק עם חתנו וחתנו פוסק עם חמיו ומשתכר. אי נמי לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר:
564
565פר"ח זצ"ל וקיימא לן כרב פפא דהא רב אשי דהוא בתרא מתרץ כוותיה. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וה"מ בתגרא דזבין ומזבין אדעתא דנפשיה אבל אי יהיב זוזי לבעל הבית דלא זבין ומזבין אדעתא דנפשיה אלא אדעתא דבעל זוזי הוא דזבין שלוחא שוייה ומאי דזבן זבן ומיחייב לקבולי מיניה בתרעא דזבן ליה וה"מ דלא שני בשליחותיה אבל היכא דשני בשליחותיה א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. עכ"ל:
565
566[שם]
מתני' מלוה אדם את אריסין חיטים בחיטים לזרע פי' סאה בסאה אבל לא לאכול שהיה ר"ג כלומר לכך הוצרך לשנות משנה זו לפי שהיה ר"ג רגיל להחמיר והיה מלוה את אריסיו חיטין בחיטין לזרע בזול והוקרו או שהוזלו והוא נתן ביוקר נוטל מהם בשער הזול. ואשמעי' מתני' לא מפני שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:
מתני' מלוה אדם את אריסין חיטים בחיטים לזרע פי' סאה בסאה אבל לא לאכול שהיה ר"ג כלומר לכך הוצרך לשנות משנה זו לפי שהיה ר"ג רגיל להחמיר והיה מלוה את אריסיו חיטין בחיטין לזרע בזול והוקרו או שהוזלו והוא נתן ביוקר נוטל מהם בשער הזול. ואשמעי' מתני' לא מפני שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו:
566
567[שם]
ת"ר מלוה אדם את אריסיו חיטין בחיטין לזרע בד"א שלא ירד האריס לעובדה בשום עבודה אבל ירד אסור. מאי שנא תנא דידן דלא קא מפליג בין ירד בין שלא ירד ומאי שנא תנא ברא דקא מפליג בין ירד ובין לא ירד. אמר רב אידי אסברה ניהלי באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא בין ירד ובין לא ירד כמה דלא יהיב ביזרא מצי מסלק ליה מבעל הבית הילכך אפי' ירד שכבר חרשה הואיל וביד בעל הבית לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה הימנו וזורע. וכשיוקירו החיטין יתן חיטין ואין זה הלואה אלא לבציר מהכי קא נחית והרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ועל מעת שיטול מבעל הבית מחלק המניע לאריס. והאריס יטול שאר בשביל שכר טורחו ויטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע וע"מ כן ירד שיטול פחות משאר אריסין. באתרא דתנא ברא מרי' דארעא יהיב ביזרא וזה היה קרקע שלו יפה ושינה ממנהג העיר ליטול הזרע על האריס. הילכך אם פסק עמו כן בתחילתו קודם שירד דמצי מסלק ליה כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זה הלואה. אבל ירד מתחילתו ולא פסק עמו שיהא הזרע עליו. ואחר מיכן נתרצה מאליו על ידי קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימ' לבציר מהכי נחית והלואה היא גביה ואסיר:
ת"ר מלוה אדם את אריסיו חיטין בחיטין לזרע בד"א שלא ירד האריס לעובדה בשום עבודה אבל ירד אסור. מאי שנא תנא דידן דלא קא מפליג בין ירד בין שלא ירד ומאי שנא תנא ברא דקא מפליג בין ירד ובין לא ירד. אמר רב אידי אסברה ניהלי באתרא דתנא דידן אריסא יהיב ביזרא בין ירד ובין לא ירד כמה דלא יהיב ביזרא מצי מסלק ליה מבעל הבית הילכך אפי' ירד שכבר חרשה הואיל וביד בעל הבית לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה הימנו וזורע. וכשיוקירו החיטין יתן חיטין ואין זה הלואה אלא לבציר מהכי קא נחית והרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ועל מעת שיטול מבעל הבית מחלק המניע לאריס. והאריס יטול שאר בשביל שכר טורחו ויטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע וע"מ כן ירד שיטול פחות משאר אריסין. באתרא דתנא ברא מרי' דארעא יהיב ביזרא וזה היה קרקע שלו יפה ושינה ממנהג העיר ליטול הזרע על האריס. הילכך אם פסק עמו כן בתחילתו קודם שירד דמצי מסלק ליה כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זה הלואה. אבל ירד מתחילתו ולא פסק עמו שיהא הזרע עליו. ואחר מיכן נתרצה מאליו על ידי קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימ' לבציר מהכי נחית והלואה היא גביה ואסיר:
567
568[שם]
ת"ר אומר אדם לחבירו הלויני כור חיטין וקוצץ לו דמים כך וכך כשער של עכשיו אתן לך. הוזלו נוטל חיטים הוקרו נוטל דמיהן. ופרכי' והלא קצץ וכי הוזלו נמי יטול דמים שקצץ דהא כמאן דאוזפיה זוזי הוא. אמר רב ששת הכי קאמר אם לא קצץ והוזלו נוטל חיטין. הוקרו נוטל דמיהן:
ת"ר אומר אדם לחבירו הלויני כור חיטין וקוצץ לו דמים כך וכך כשער של עכשיו אתן לך. הוזלו נוטל חיטים הוקרו נוטל דמיהן. ופרכי' והלא קצץ וכי הוזלו נמי יטול דמים שקצץ דהא כמאן דאוזפיה זוזי הוא. אמר רב ששת הכי קאמר אם לא קצץ והוזלו נוטל חיטין. הוקרו נוטל דמיהן:
568
569פר"ח זצ"ל בשאין שער בשוק. ורש"י זצ"ל רוצה לומ' אפי' יש שער בשוק דמסתמא סיפא דומיא דרישא שפירש קוצץ לו דמים כך וכך כשער של עכשיו אלמא ביצא השער עסקי':
569
570[דף ע"ה ע"א]
מתני' לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטין ואני אתן לך לגורן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. פירש"י זצ"ל דכיון דיש לו שפיר דמי דהא סאה בסאה דרבנן הוא וכי יש לו לא גזור. והילל אוסר. אמר רב הונא יש לו סאה לוה סאה יש לו סאתים לוה סאתים ר' יצחק אומר אפי' אין לו אלא סאה לוה עליה כמה כורין. דכל חדא וחדא אומר זו תחתיה שהרי אינה קנויה למלוח ובידו למוכר' ולאוכלה נמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק וזו פנויה ללוות עליה וכשלוה כל אחת לוה בהיתר. דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל גם את הראשונה שלוה הואיל וכשלוה בהיתר לוה ישלם סאה חיטין הכא נמי כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זאת עומדת.
מתני' לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חיטין ואני אתן לך לגורן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח. פירש"י זצ"ל דכיון דיש לו שפיר דמי דהא סאה בסאה דרבנן הוא וכי יש לו לא גזור. והילל אוסר. אמר רב הונא יש לו סאה לוה סאה יש לו סאתים לוה סאתים ר' יצחק אומר אפי' אין לו אלא סאה לוה עליה כמה כורין. דכל חדא וחדא אומר זו תחתיה שהרי אינה קנויה למלוח ובידו למוכר' ולאוכלה נמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק וזו פנויה ללוות עליה וכשלוה כל אחת לוה בהיתר. דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל גם את הראשונה שלוה הואיל וכשלוה בהיתר לוה ישלם סאה חיטין הכא נמי כשלוה בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זאת עומדת.
570
571תני ר' חייא לסיועי לר' יצחק. טיפת יין אין לו טיפת שמן אין לו הא יש לו לוה עליה כמה טיפין. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כר' יצחק דהא ר' חייא קאי כוותיה. וכן רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
571
572וזה לשון רבינו אלחנן זצ"ל שכתב בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל אפי' אין לו סאה לוה עליה כמה סאין והלכה כמותו מדקתני ר' חייא לסייועי ליה מברייתא הא יש לו לוה עליה במה טיפין. ופי' רבינו יהודה בר נתן זצ"ל שאם הלוה לו כמה כורין ביחד דאינו לוה אותם אלא א"כ יש לו סאה כנגדו. ואפי' לפי פירושו יש לו ללוות במה כורין ביחד אפי' אין לו אלא טיפה כגון דאמר ליה קני כל טיפה וטיפה זו אחר זו. אבל נראה לר' דכיון דהלכה כר' יצחק אפי' לא יאמר לו כך מותר ללוות כיון דאיכ' למימ' שכל טיפה וטיפה שנותן לו אותו המלוה יש לו כנגדו טיפה אחרת עכ"ל. מתני' והילל אוסר אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כהלל ולית הילכתא כוותיה. מתני' וכן היה הילל אומר לא תלוה אשה מחבירתה ככרות עד שתעשה דמים שמא יוקירו חיטין ונמצא באין לידי ריבית. אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הילל אבל חכמים אומרים לוין ככרות סתם בלא קציצת דמים שלא החמירו לדקדק באיסור סאה בסאה כל כך. כך פירש"י זצ"ל. ומשמע אע"ג דלא יצא השער ואע"ג דלית ליה מההוא מינא:
572
573אבל רבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב ודוקא על שער שבשוק כדרב הונא. אי נמי דאית ליה מההוא מינא כר' יצחק כדתני ר' חייא לסייועי' טיפת יין אין לו טיפת שמן אין לו הא יש לו לוה עליה כמה טיפין. ואמ' נמי בפ' הזהב רב אוזיף דינרי מברתיה דרב חייא ואייקור אתא לקמיה דר' חייא א"ל זיל הב לה דינרי טבין ותקולי. אי אמרת בשלמא טיבעא הוי שפיר אלא א"א פירא הוי הוה ליה סאה בסאה ואסיר. ופרקינן רב דינרין הוו ליה וכיון דאית ליה נעשה כאומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח עכ"ל. כתב בירושלמי בפר"ח זצ"ל אדה בר זמינא יהב דינר לקפילא למינסב מיניה כשער הזול של כל ולא הודה לו ר' חייא. רבא הוה ליה כיתן אתון חמריא למיזבניה מיניה אמר לון לית בדעתי לזבוני אלא לפוריא א"ל זבניה כדון כדנפוריא שאל לר' א"ל אסור קבעה במתני' ותני כך. היה חייב לחבירו מעות בא ליטלן ממנו בגורן א"ל עשם לי כשער השוק ואני אעלה לך כל י"ב חדש אסור דלא באיסרו הבא לידו:
573
574[שם]
אמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים מותרין ללוות בריבית זה מזה ידעי דריבית אסורה ומתנה הוא דיהבי אהדדי א"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרי' ואריך פי' ושפיר דמי שמתנה בעלמא היא ולא ריבית. אריך, טוב. ודומה לו בספר עזרא וערית מלכא לא אריך לנא למיחזי. ופירושו וגנות המלך לא יפה לנו לראות. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל דדוקא בדבר מועט שיודעים בלבם שבלאו הכי היו נותנים אבל דבר מרובה לא שהרי דומה שאינו יכול ליתן במתנה אף כשאינו מפרש משום ריבית ודבר מועט נמי לא אמרן אלא תלמיד חכם אבל אינש אחרינא לא דלא דייק כולי האי ונותנו בתורת ריבית. עכ"ל:
אמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים מותרין ללוות בריבית זה מזה ידעי דריבית אסורה ומתנה הוא דיהבי אהדדי א"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרי' ואריך פי' ושפיר דמי שמתנה בעלמא היא ולא ריבית. אריך, טוב. ודומה לו בספר עזרא וערית מלכא לא אריך לנא למיחזי. ופירושו וגנות המלך לא יפה לנו לראות. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל דדוקא בדבר מועט שיודעים בלבם שבלאו הכי היו נותנים אבל דבר מרובה לא שהרי דומה שאינו יכול ליתן במתנה אף כשאינו מפרש משום ריבית ודבר מועט נמי לא אמרן אלא תלמיד חכם אבל אינש אחרינא לא דלא דייק כולי האי ונותנו בתורת ריבית. עכ"ל:
574
575והרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כתב הורו מקצת הגאונים שלוה שמחל למלוה בריבית שלקח ממנו או שעתיד ליקח אע"פ שקנו מידו שמחל או שנתן במתנה אינו מועיל כלום שכל ריבית שבעולם מחילה היא אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו. לפיכך אין המחילה זו מועלת בריבית אפי' של דבריהם. נראה לי שאין הוראה זו נכונה מאחר שאומרים למלוה החזירם לו וידע הלוה שדבר אסור עשה ויש לו ליטול ממנו אם רצה למחול ימחול כדרך שמוחל הגזל ובפירוש אמרו חכמים שהגזלנים ומלוי ריביות שהחזירו אין מקבלין מהן. מכלל שאין המחילה מועלת להם עכ"ל. ואין זה ראיה דהתם הפקר ב"ד הוא ומשום תקנה והלכה למעשה לאיסור ובריש פרקין פידשתי. אמר רב יהודה אמר שמואל מותר לאדם להלוות בניו ובני ביתו בריבית כדי להטעימן טעם ריבית. שידעו כמה מצטער ומיצר הנותן ויבינו כמה עונשו גדול. ולאו מילתא היא דילמא אתי למיסרך להרגיל עצמם שיחמוד לבם את השכר:
575
576[שם]
מתני' אומר אדם לחבירו נכש עמי היום ואני אנכש עמך למחר. עדר עמי היום ואני אעדור עמך למחר ולא יאמר נכש עמי ואעדור עמך אעדר עמי ואנכש עמך כל ימי גריד אחד ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו אלא מותר לומר עדור עמי ביום זה של גריד ואעדור עמך ביום פלוני של גריד ומהו גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין וכל ימי רביעה חשובין אחד. ולא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה שימי רביעה קשין למלאכה בשדות:
מתני' אומר אדם לחבירו נכש עמי היום ואני אנכש עמך למחר. עדר עמי היום ואני אעדור עמך למחר ולא יאמר נכש עמי ואעדור עמך אעדר עמי ואנכש עמך כל ימי גריד אחד ולא דקדקו בדבר לחוש שמא יום אחד יהא ארוך מחבירו או קשה מחבירו אלא מותר לומר עדור עמי ביום זה של גריד ואעדור עמך ביום פלוני של גריד ומהו גריד לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין וכל ימי רביעה חשובין אחד. ולא יאמר לו חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה שימי רביעה קשין למלאכה בשדות:
576
577[שם ע"ב]
מתני' ר"ג אומר יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו ואומר בשביל שילויני זה הוא ריבית מוקדמת. לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיך שהיו בטלים אצלי זו היא ריבית מאוחרת:
מתני' ר"ג אומר יש ריבית מוקדמת ויש ריבית מאוחרת כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח לו ואומר בשביל שילויני זה הוא ריבית מוקדמת. לוה הימנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח לו ואומר בשביל מעותיך שהיו בטלים אצלי זו היא ריבית מאוחרת:
577
578[שם]
מתני' ר' שמעון אומר יש ריבית דברים לא יאמר לו דע כי איש פלו' בא ממקום פלו'. תניא ר' שמעון בן יוחי אומר מנין לנושה בחבירו מנה ולא היה רגיל ליתן לו שלום שאסור להקדים לו שלום ת"ל נשך כל דבר אשר ישך אפילו דיבור אסור:
מתני' ר' שמעון אומר יש ריבית דברים לא יאמר לו דע כי איש פלו' בא ממקום פלו'. תניא ר' שמעון בן יוחי אומר מנין לנושה בחבירו מנה ולא היה רגיל ליתן לו שלום שאסור להקדים לו שלום ת"ל נשך כל דבר אשר ישך אפילו דיבור אסור:
578
579[שם]
מתני' ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וחכמים אומרים אף הסופר. עוברין משום בל תתן את כספך לא תתן לו בנשך. ומשום בל תקח ממנו. ולא תהיה לו כנושה. ולא תשימון עליו נשך. ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך. אמר אביי מלוה עובר בכולן דחשיב במתני' דהוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פרעון. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. והוא שם עליו בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה. לוה עובר משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול. וערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך:
מתני' ואלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וחכמים אומרים אף הסופר. עוברין משום בל תתן את כספך לא תתן לו בנשך. ומשום בל תקח ממנו. ולא תהיה לו כנושה. ולא תשימון עליו נשך. ולפני עור לא תתן מכשול ויראת מאלהיך. אמר אביי מלוה עובר בכולן דחשיב במתני' דהוא נותן בנשך בשעת הלואה והוא לוקח בשעת פרעון. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. והוא שם עליו בשעת פיסוק התנאי ונותן מכשול לפני הלוה להעבירו על לא תשיך לאחיך שהוא אזהרה ללוה. לוה עובר משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ולפני עור לא תתן מכשול. וערב ועדים אין עוברין אלא משום לא תשימון עליו נשך:
579
580[שם]
אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. רשב"ל אומר גורם קללה לעצמו כשתובעו וזה כופר, הכל מקללין אותו ואומרים שהוא על צדיק עתק. א"ל רבנן לרב אשי מקיים רבינא כל דאמור רבנן שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא נשדר לי מר עשרה זוזי דאיתרמי לי קטינא דארעא למיזבן. שלח ליה נייתי מר סהדי ונכתוב שטרא. שלח ליה אפי' אנא נמי. שלח ליה כ"ש מר דטריד בגירסיה ומישתלי וגורם קללה לעצמו:
אמר רב יהודה אמר רב כל מי שיש לו מעות ומלוה אותם שלא בעדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול. רשב"ל אומר גורם קללה לעצמו כשתובעו וזה כופר, הכל מקללין אותו ואומרים שהוא על צדיק עתק. א"ל רבנן לרב אשי מקיים רבינא כל דאמור רבנן שלח ליה בהדי פניא דמעלי שבתא נשדר לי מר עשרה זוזי דאיתרמי לי קטינא דארעא למיזבן. שלח ליה נייתי מר סהדי ונכתוב שטרא. שלח ליה אפי' אנא נמי. שלח ליה כ"ש מר דטריד בגירסיה ומישתלי וגורם קללה לעצמו:
580
581הא למדת שכל המלוה מעותיו בעדים גורם ברכה לעצמו:
581
582הדרן עלך פרק איזהו נשך
582
583פרק השוכר את האומנין
583
584השוכר את האומנין והטעו זה את זה אין להם זה על זה אלא תרעומות:
584
585[דף ע"ו ע"א]
חזרו זה בזה לא קתני דניהוי האי הטעו זה את זה. דאטעו פועלים אהדדי היכי דמי דא"ל בעה"ב זיל אוגר לי פועלים ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי אי דא"ל בעה"ב בארבע זוזי ליומא ואזל איהו ואמר להו תלתא סביר וקביל מאי תרעומתן ואי דא"ל בעל הבית תלתא ואתא איהו ואמר להו בארבע ולערב לא נתן להם בעל הבית אלא שלשה. היכי דמי דתרעומות תיהוי להם ולא יותר. אי דאמר להו שכרכם עלי ניתיב מדידיה דתניא השוכר לעשות בשלו והראהו בשל אחרים נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו. לא צריכא דא"ל שכרכם על בעל הבית. וליחזו פועלים היכי מיתגרי אי מיתגרי בארבע' על כרחיה דבעל הבית ליתיב ארבעה דהא קתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו אע"פ שלא ציוהו והרי ההנאהו בכך. ואי מיתגרי בתלתא מאי תרעומות איכא. לא צריכא דאיכא דמיתגרי בארבעה ואיכא דמיתגרי בתלתא דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה הוה טרחינן לבקש אדם דחוק לפועלים שישכור בארבעה. איבעית תימא הכא בבעל הבית עסקינן בפועל שיש לו לעצמו שרותיו ואינו נשכר למלאכת אחרים דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה הוה זילא בי מלתא לאיתגורי. איבעית תימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה טרחינן ועברינן עבידתא . וליחזי עבידתייהו. בדיפקא שחפרו חריץ סביבות שדה ואין מלאכתן ניכרת כגון דמלי מיא. אי בעית תימא לעולם דא"ל בעל הבית בארבעה ואתא איהו ואמר להו בתלת ודקא אמרת סבור וקביל דאמרו ליה לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פסוק הוא במשלי:
חזרו זה בזה לא קתני דניהוי האי הטעו זה את זה. דאטעו פועלים אהדדי היכי דמי דא"ל בעה"ב זיל אוגר לי פועלים ואזל איהו ואטעינהו. היכי דמי אי דא"ל בעה"ב בארבע זוזי ליומא ואזל איהו ואמר להו תלתא סביר וקביל מאי תרעומתן ואי דא"ל בעל הבית תלתא ואתא איהו ואמר להו בארבע ולערב לא נתן להם בעל הבית אלא שלשה. היכי דמי דתרעומות תיהוי להם ולא יותר. אי דאמר להו שכרכם עלי ניתיב מדידיה דתניא השוכר לעשות בשלו והראהו בשל אחרים נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו. לא צריכא דא"ל שכרכם על בעל הבית. וליחזו פועלים היכי מיתגרי אי מיתגרי בארבע' על כרחיה דבעל הבית ליתיב ארבעה דהא קתני נוטל מבעל הבית מה שההנה אותו אע"פ שלא ציוהו והרי ההנאהו בכך. ואי מיתגרי בתלתא מאי תרעומות איכא. לא צריכא דאיכא דמיתגרי בארבעה ואיכא דמיתגרי בתלתא דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה הוה טרחינן לבקש אדם דחוק לפועלים שישכור בארבעה. איבעית תימא הכא בבעל הבית עסקינן בפועל שיש לו לעצמו שרותיו ואינו נשכר למלאכת אחרים דא"ל אי לאו דאמרת לן בארבעה הוה זילא בי מלתא לאיתגורי. איבעית תימא לעולם בפועלים עסקינן דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה טרחינן ועברינן עבידתא . וליחזי עבידתייהו. בדיפקא שחפרו חריץ סביבות שדה ואין מלאכתן ניכרת כגון דמלי מיא. אי בעית תימא לעולם דא"ל בעל הבית בארבעה ואתא איהו ואמר להו בתלת ודקא אמרת סבור וקביל דאמרו ליה לית לך אל תמנע טוב מבעליו. פסוק הוא במשלי:
585
586[שם]
פשיטא א"ל בעל הבית בתלת ואתא איהו וא"ל בארבע ואמרו ליה כמו שאמר בעה"ב דעתייהו אעילוייא ואע"פ שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדברי בעל הבית לא לפחות מקצבתן של זה אמרו אלא להוסיף. וכך אמרו לו מהימנת לן בהכי דאמר בעל הבית וכיון שבעל הבית פיחת אי אמר להם שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומו' עליו. אלא הא מיבעיא לן דא"ל בעל הבית בארבע ואתא איהו ואמר להו בתלתא וא"ל כמו שאמר בעל הבית מאי אדיבורא דידיה קא סמכי ואמרו ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית ולית להו אלא תלתא ותרעומות דאל תמנע טוב מבעליו. או דילמא לא אדידיה סמכי אלא כמה שאמר בעל הבית ולא סבור וקביל תלתא ושקיל ארבעה. ת"ש הבא לי גיטי אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר הילך כמו שאמרה. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת אלמא אדיבורא דידיה קא סמיך והכי א"ל מהימנת לי דהכי אמרה ולא עשאתו שליח להולכה. אמר רב אשי הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כמו שאמרה ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה אמר רב משהגיע גט לידה מגורשת אדיבורא דידה קסמיך. אלא התם משום דעקר לשליחותא לגמרי דא"ל שליח לקבלה הוצא להולכה לא הוצא . איבעית תימא באתריה דהאי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה:
פשיטא א"ל בעל הבית בתלת ואתא איהו וא"ל בארבע ואמרו ליה כמו שאמר בעה"ב דעתייהו אעילוייא ואע"פ שאמרו לו הרי אנו נשכרים כדברי בעל הבית לא לפחות מקצבתן של זה אמרו אלא להוסיף. וכך אמרו לו מהימנת לן בהכי דאמר בעל הבית וכיון שבעל הבית פיחת אי אמר להם שכרכם עלי יתן משלו ואי אמר שכרכם על בעל הבית יש להם תרעומו' עליו. אלא הא מיבעיא לן דא"ל בעל הבית בארבע ואתא איהו ואמר להו בתלתא וא"ל כמו שאמר בעל הבית מאי אדיבורא דידיה קא סמכי ואמרו ליה מהימנת לן דהכי אמר בעל הבית ולית להו אלא תלתא ותרעומות דאל תמנע טוב מבעליו. או דילמא לא אדידיה סמכי אלא כמה שאמר בעל הבית ולא סבור וקביל תלתא ושקיל ארבעה. ת"ש הבא לי גיטי אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אמר הילך כמו שאמרה. ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב אפילו הגיע גט לידה אינה מגורשת אלמא אדיבורא דידיה קא סמיך והכי א"ל מהימנת לי דהכי אמרה ולא עשאתו שליח להולכה. אמר רב אשי הכי השתא בשלמא אי איתמר איפכא התקבל לי גיטי ואשתך אמרה הבא לי גיטי והוא אמר הילך כמו שאמרה ואמר ר"ג אמר רבה בר אבוה אמר רב משהגיע גט לידה מגורשת אדיבורא דידה קסמיך. אלא התם משום דעקר לשליחותא לגמרי דא"ל שליח לקבלה הוצא להולכה לא הוצא . איבעית תימא באתריה דהאי תנא חזרו נמי הטעו קרי ליה:
586
587כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל נקטינן מהאי שמעתא דהיכא דא"ל בעל הבית לשלוחיה צא ושכור לי פועלים בד' זוזי אמר לי אין סבור וקביל ואע"ג דשויא עבידתייהו דלא שקול אלא ג' דאוזילי קא מוזילי גביה אבל אית להו עליה תרעומות. דא"ל הואיל ואמר לך בעל הבית בד' אמאי בצרת לן זוזא לית לך אל תמנע טוב מבעליו. והיכא דא"ל בעה"ב בג' ואמר להו איהו בד' או אמר להו שכרכם עלי שקלי פועלים מיניה דידיה כדפסיק להו והדר איהו ושקיל תלתא מבעל הבית. ואי אמר להו שכרכם מבעל הבית חזינן היכי מיתגרי פועלים בההוא דוכתא אי בד' יהיב להו בעה"ב ד' ואי בג' יהיב להו בעה"ב ג' דכיון דשני שליח שליחותיה בטלה ליה שליחותיה והוו להו כמאן דעבדי ליה סתם דדיני' דשקיל כמנהג המדינה. ואי אפי' איכא מאן דמיתגר בתלתא ואיכא מאן דמיתגר בארבעה לא שקלי אלא תלתא דדעתיה דאינש אתרעא זולא ועלייהו דידהו דמיא לגלויי ליה לבעל הבית לא מתגרינן לך אלא בד'. וה"מ היכא דשויא עבידתייהו ד' כגון דטרחי אנפשייהו ועבדי להו עבידתא דשויא ד' שקלי ד' מבעל הבית דא"ל אי לאו דאמר לן שלוחך ד' לא הוה טרחינן ועבדינן לך מאי דשויא ד'. ואי לא ידיע עיבדתייהו מאי שויא כגון דיפקא דמלי מיא ואילו אמר' דשויא עיבדתייהו ד' לא שקלי אלא כמנהגא אבל אית להו תרעומות עליה דשליחא דא"ל אי לאו דאמרת לן ד' לא הוה טרחי' כולי האי. פשיטא א"ל בג' כו' אלא א"ל בעל הבית ד' ואזל איהו ואמר להו תלתא כו' ולא איפשיטא הילכך לית להו אלא תלתא. עכ"ל:
587
588[שם ע"ב]
תניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות דאמ' להו השכירו עצמיכם לאחרים ואינהו נמי אמרי ליה כי הדרי בהו צא ושכור ומיהו תרעומות איכא שיהו מצריכין זה לחזר אחר פועלין וזה אחר משכירין . ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. בד"א דאין להן עליהן ממון. אם חזר הוא כשלא הלכו למקום המלאכה ובבקר אומר להם חוזרני בי. אבל אם הלכו אצל המלאכה כגון חמרים ולא מצאו תבואה. פועלים מצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרן של כל היום משלם. אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם. עושה מלאכה ליושב בטל. ואומדין כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותו הדרך ולבא ריקן מלבוא טעון. וכמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל מלעדור כל היום. בד"א שלא התחילו במלאכה כו' ארישא קאי עד השתא פריש מידי דשכירות והשתא מפרש מידי דקבלנות. בד"א היכא דחזרו בהם או הוא דחזר בו דאין להם אלא תרעומות בזמן שלא התחילו במלאכה. אבל התחילו במלאכה יש דין ביניהם ומה הוא הדין שמין להם מה שעשו לפי התנאי ויקבלו לפי חשבון שעשו. כיצד קבלו קמה לקצור בשתי סלעים קצרו חציה והניחו חציה. בגד לארוג בשתי סלעים ארגו חציה והניחו חציה שמין להם מה שעשו. היה יפה ששה דינרין שאם היה בא לשכור שכירים לחציה אינו מוצא בפחות מששה דינרים נמצא מפסיד בעה"ב במה שעתיד ליעשות אפי' הכי אין הולכין אחר העתיד ליעשות. אלא שמין להם את מה שעשו לפי חשבון תנאם ונותן להם סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו ב' סלעים. ולית ליה להאי תנא הא דתנן כל החוזר בו ידו על התחתונה. ואם סלע שנמצאים הפועלים לעשות חציה השנית בסלע נותן להם ממה שעשו סלע ולקמן פריך פשיטא. רבי דוסא אומר שמין להם מה שעתיד ליעשות. ר' דוסא סבירא ליה כתנא קמא דאמר ידו עה"ת היה יפה העתיד ליעשות ששה דינרין נותן להם שקל והשאר יעכב מה שעשו כדי שישכור פועלים לגמור כפי תנאו הראשון או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ואם סלע נותן להם סלע לקמן פריך פשיט'. בד"א דאין החוזר נפסד אלא לפי החשבון לר' דוסא ולרבנן מקבלין מה שעשו שאינו אבוד כלל. דאע"ג דאין פועלין מצויין עכשיו בזמן שאינו מוצא לשכור ימתין עד שימצא הואיל ודבר שאינו אבד אבל בדבר שאבד אם ימתין זה והוא אינו מוצא לשכור בכדי שכר הפועל שוכר עליהם פועלים אחרים ביותר מכדי שכר או מטען לאלו באיזה צד מטען אמר להר סלע קצצתי לכם בואו וטלו שנים. עד כמה שוכר עליהם עד ארבעה ושמונה זוז. בד"א ששוכר עליהם בזמן שאין שם פועלין לשכור אבל יש שם פועלים לשכור אומר לו צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומות:
תניא השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות דאמ' להו השכירו עצמיכם לאחרים ואינהו נמי אמרי ליה כי הדרי בהו צא ושכור ומיהו תרעומות איכא שיהו מצריכין זה לחזר אחר פועלין וזה אחר משכירין . ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו. בד"א דאין להן עליהן ממון. אם חזר הוא כשלא הלכו למקום המלאכה ובבקר אומר להם חוזרני בי. אבל אם הלכו אצל המלאכה כגון חמרים ולא מצאו תבואה. פועלים מצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרן של כל היום משלם. אבל אינו דומה הבא טעון להבא ריקם. עושה מלאכה ליושב בטל. ואומדין כמה אדם רוצה לפחות משכרו של אותו הדרך ולבא ריקן מלבוא טעון. וכמה אדם רוצה ליטול שכרו פחות ולישב בטל מלעדור כל היום. בד"א שלא התחילו במלאכה כו' ארישא קאי עד השתא פריש מידי דשכירות והשתא מפרש מידי דקבלנות. בד"א היכא דחזרו בהם או הוא דחזר בו דאין להם אלא תרעומות בזמן שלא התחילו במלאכה. אבל התחילו במלאכה יש דין ביניהם ומה הוא הדין שמין להם מה שעשו לפי התנאי ויקבלו לפי חשבון שעשו. כיצד קבלו קמה לקצור בשתי סלעים קצרו חציה והניחו חציה. בגד לארוג בשתי סלעים ארגו חציה והניחו חציה שמין להם מה שעשו. היה יפה ששה דינרין שאם היה בא לשכור שכירים לחציה אינו מוצא בפחות מששה דינרים נמצא מפסיד בעה"ב במה שעתיד ליעשות אפי' הכי אין הולכין אחר העתיד ליעשות. אלא שמין להם את מה שעשו לפי חשבון תנאם ונותן להם סלע או יגמרו מלאכתן ויטלו ב' סלעים. ולית ליה להאי תנא הא דתנן כל החוזר בו ידו על התחתונה. ואם סלע שנמצאים הפועלים לעשות חציה השנית בסלע נותן להם ממה שעשו סלע ולקמן פריך פשיטא. רבי דוסא אומר שמין להם מה שעתיד ליעשות. ר' דוסא סבירא ליה כתנא קמא דאמר ידו עה"ת היה יפה העתיד ליעשות ששה דינרין נותן להם שקל והשאר יעכב מה שעשו כדי שישכור פועלים לגמור כפי תנאו הראשון או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעים ואם סלע נותן להם סלע לקמן פריך פשיט'. בד"א דאין החוזר נפסד אלא לפי החשבון לר' דוסא ולרבנן מקבלין מה שעשו שאינו אבוד כלל. דאע"ג דאין פועלין מצויין עכשיו בזמן שאינו מוצא לשכור ימתין עד שימצא הואיל ודבר שאינו אבד אבל בדבר שאבד אם ימתין זה והוא אינו מוצא לשכור בכדי שכר הפועל שוכר עליהם פועלים אחרים ביותר מכדי שכר או מטען לאלו באיזה צד מטען אמר להר סלע קצצתי לכם בואו וטלו שנים. עד כמה שוכר עליהם עד ארבעה ושמונה זוז. בד"א ששוכר עליהם בזמן שאין שם פועלין לשכור אבל יש שם פועלים לשכור אומר לו צא ושכור מאלו ואין לו עליהם אלא תרעומות:
588
589[שם]
תני תנא קמיה דרב בההיא דלעיל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה נותן להם שכר משלם. א"ל חביבי אמר אילו הואי התם לאו יהבינא ליה אלא כפועל בטל ואת אמרת שכרו משלם. והא עלה קתני נמי אינו דומה הבא טעון להבא ריקם דהיינו כפועל בטל לא סיימוה קמיה. איכא דאמרי סייומי סיימוה קמיה והכי קאמר ליה חביבי אמר אי הואי התם אנא לא יהיבנא להם כלל ואת אמרת בפועל בטל. אלא קשיא הך. לא קשיא הא דסרא ארעא מאורתא. והוליך הפועלים שם וראוה ולא הבינו שהיא לחה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו דעל מנת כן נשכרו לו ולא היה להם לילך בבקר. הא דלא סיירא ארעא מאורתא עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם אם תמצאם שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל כי הא דאמר רבא האי מאן אגיר' לדפקא ואתא מיטרא ומלי מיא. אי סרא ארעא מאורתא פסידא דפועלים הגשמים שירדו הפסד פועלים הוא ולא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייהו גרם. לא סרא ארעא מאורתא פסידא דבעל הבית. דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההיא ארעא אוגרתן:
תני תנא קמיה דרב בההיא דלעיל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה נותן להם שכר משלם. א"ל חביבי אמר אילו הואי התם לאו יהבינא ליה אלא כפועל בטל ואת אמרת שכרו משלם. והא עלה קתני נמי אינו דומה הבא טעון להבא ריקם דהיינו כפועל בטל לא סיימוה קמיה. איכא דאמרי סייומי סיימוה קמיה והכי קאמר ליה חביבי אמר אי הואי התם אנא לא יהיבנא להם כלל ואת אמרת בפועל בטל. אלא קשיא הך. לא קשיא הא דסרא ארעא מאורתא. והוליך הפועלים שם וראוה ולא הבינו שהיא לחה לית להו כלל דהא חזו אינהו גופייהו דעל מנת כן נשכרו לו ולא היה להם לילך בבקר. הא דלא סיירא ארעא מאורתא עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם אם תמצאם שדה לחה לא אתן לכם כלום ויהיב להו כפועל בטל כי הא דאמר רבא האי מאן אגיר' לדפקא ואתא מיטרא ומלי מיא. אי סרא ארעא מאורתא פסידא דפועלים הגשמים שירדו הפסד פועלים הוא ולא יהיב להו מידי דאמר להו מזלייהו גרם. לא סרא ארעא מאורתא פסידא דבעל הבית. דאמרי ליה מי יימר דאדעתא דההיא ארעא אוגרתן:
589
590ונראה דאפי' בשבועה לא מהימן להיפטר ולומר לזו השכרתי אתכם מדקאמר בהאי לישנא פסידא דבעל הבית. וכן משמע לשון פר"ח זצ"ל שכתב דיכול הפועל לומר תן לי שדה אחרת ואחפור בה ויהיב להו כפועל בטל:
590
591[דף ע"ז ע"א]
ואמר רבא האי מאן דאגר אגירא לדוולא להשקות שדות ואתא מיטרא והשקה אותם פסידא דפועלים. אתא נהרא גדל נהר ועלה ונכנס בחריצין העשויין בשדה ומהם היא שותה ואינה צריכה לדוולא פסידא דבעל הבית דפועלים אינם יודעים שמנהג שדהו שיהא נהר עולה להשקותה אך הוא היה יודע ויהיב להו כפועל בטל:
ואמר רבא האי מאן דאגר אגירא לדוולא להשקות שדות ואתא מיטרא והשקה אותם פסידא דפועלים. אתא נהרא גדל נהר ועלה ונכנס בחריצין העשויין בשדה ומהם היא שותה ואינה צריכה לדוולא פסידא דבעל הבית דפועלים אינם יודעים שמנהג שדהו שיהא נהר עולה להשקותה אך הוא היה יודע ויהיב להו כפועל בטל:
591
592[שם]
ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגירא לדוולא ופסק נהרא שממנו משקין בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל למיסק פסידא דפועלים אי הוה רגיל למיפסק אי בני מתנא נינהו פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא לבעל הבית:
ואמר רבא האי מאן דאוגיר אגירא לדוולא ופסק נהרא שממנו משקין בפלגא דיומא אי לא הוה רגיל למיסק פסידא דפועלים אי הוה רגיל למיפסק אי בני מתנא נינהו פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא לבעל הבית:
592
593[שם]
ואמר רבא האי מאן דאגר אוגרא לעובדתא ושלים עובדתא בפלגא דיומא. אי אית ליה עובדתא דניחא מינה. אי נמי דכוותה עבדי ליה דקשי מינה לא. ונותן להם שכרו משלם ואמאי נותן להו כפועל בטל כי קאמר רבא באוכלשי דמחוזא שהוא עירו של רבא והיו שם בני אדם הרגילים לשאת משאות תמיד וכשיושבין בטילין קשה להם וכי לא עבדי חלשו. אמר מר יד פועל על התחתונה או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעין פשיטא לא צריכא דזל עובדתא ואימר בעל הבית ואזיל פועל ופייסיה. מהו דתימא מצי דאמר להו אדעתא דבצירתו לי מן אגרא קמ"ל דאמרו ליה דעבידנא לך עיבדתא שפירתא. סלע נותן להם פשיטא. אמר רב הונא בר נתן לא צריכא דזל עיבדתא השתא לכך יגמר בסלע. אבל בשעת תנאם היה חציה ראוי ליותר מסלע. והם כשפסקו על כולה שני סלעים דחוקים היו ואוזילו גביה. מהו דתימא הואיל ולר' דוסא יד פועל על התחתונה. נימא להו בבציר זוזא שקולו והרי הכל עושין חציה בסלע טלו אתם במה שעשיתם סלע חסר זוז קמ"ל דאמרי ליה כי אמרינן לך לא הוה קים לך בנויה וראינוך שאי אפשר להוסיף נתרצינו אנו לסלע דהואי פחות מכדי שכר פעולה השתא דקים לך אי אפשינו בפחות מיכן שהרי בסלע נתרצית:
ואמר רבא האי מאן דאגר אוגרא לעובדתא ושלים עובדתא בפלגא דיומא. אי אית ליה עובדתא דניחא מינה. אי נמי דכוותה עבדי ליה דקשי מינה לא. ונותן להם שכרו משלם ואמאי נותן להו כפועל בטל כי קאמר רבא באוכלשי דמחוזא שהוא עירו של רבא והיו שם בני אדם הרגילים לשאת משאות תמיד וכשיושבין בטילין קשה להם וכי לא עבדי חלשו. אמר מר יד פועל על התחתונה או יגמרו מלאכתן ויטלו שני סלעין פשיטא לא צריכא דזל עובדתא ואימר בעל הבית ואזיל פועל ופייסיה. מהו דתימא מצי דאמר להו אדעתא דבצירתו לי מן אגרא קמ"ל דאמרו ליה דעבידנא לך עיבדתא שפירתא. סלע נותן להם פשיטא. אמר רב הונא בר נתן לא צריכא דזל עיבדתא השתא לכך יגמר בסלע. אבל בשעת תנאם היה חציה ראוי ליותר מסלע. והם כשפסקו על כולה שני סלעים דחוקים היו ואוזילו גביה. מהו דתימא הואיל ולר' דוסא יד פועל על התחתונה. נימא להו בבציר זוזא שקולו והרי הכל עושין חציה בסלע טלו אתם במה שעשיתם סלע חסר זוז קמ"ל דאמרי ליה כי אמרינן לך לא הוה קים לך בנויה וראינוך שאי אפשר להוסיף נתרצינו אנו לסלע דהואי פחות מכדי שכר פעולה השתא דקים לך אי אפשינו בפחות מיכן שהרי בסלע נתרצית:
593
594[שם]
אמר רב הלכה כר' דוסא ומי אמר רב הכי והאמר רב יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וכי תימא שני ליה לר' דוסא בין שכיר יום לקבלנות. דגבי שכיר יום איתא להאי טעמא דעבדיי הם ולא עבדים לעבדים אבל קבלנות אין זה עבד אלא לעצמו ור' דוסא בקבלנות מיירי כדקתני קיבלו קמה לקצור בגד לארוג. ודרב מי שני ליה בשכיר יום. והתניא השוכר את הפועל לחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו. הואיל ואנוס הוא אין לקונסו ולעשות ידו על התחתונה. ונותן לו דמי שכרו. וש"מ מדנקט אונס בתרוייהו הא לא אניס לא ואפי' שכירות נמי. מני הוא אילימא רבנן מאי שמת לו מת או שאחזו חמה דאניס. כי לא אניס נמי הא אמרי רבנן יד פועל על העליונה. אלא לאו ר' דוסא היא וש"מ לא שני ליה בין שכירות לקבלנות. אמר רב נחמן בר יצחק לעולם שני ליה ומודה הוא בשכיר דידו על העליונה. והאי דנקט אונס בשכיר אפי' רבנן נמי אמרי ליה דאי לא אניס לא הדר וכ"ש ר' דוסא דהא מתני' בדבר האבד עסקינן ודברי הכל אין הפועל יכול לחזור בו. תנן כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה. בשלמא כל המשנה ידו על התחתונה סתם לן תנא כד' יהודה דצבע דתנן נתן צמר לצבוע כו'. אלא כל החוזר בו ידו על התחתונה מאי לאו לאתויי פועל שכיר יום דרישא דמתני' תנא אומנין דמשמע קבלן ותנא בהן ידו על התחתונה והדר תנן כל החוזר בה לאתויי פועל. ר' דוסא תרתי קאמר ורב סברא ליה כוותיה בקבלן ופליג עליה בשכיר יום. פר"ח זצ"ל אסקי' דר' דוסא תרתי קאמר בשכירות ובקבלנות בתרוייהו יד פועל על התחתונה וכי אמר רב הלכה כר' דוסא ה"מ בקבלנות אבל בשכירות לא עכ"ל:
אמר רב הלכה כר' דוסא ומי אמר רב הכי והאמר רב יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וכי תימא שני ליה לר' דוסא בין שכיר יום לקבלנות. דגבי שכיר יום איתא להאי טעמא דעבדיי הם ולא עבדים לעבדים אבל קבלנות אין זה עבד אלא לעצמו ור' דוסא בקבלנות מיירי כדקתני קיבלו קמה לקצור בגד לארוג. ודרב מי שני ליה בשכיר יום. והתניא השוכר את הפועל לחצי היום שמע שמת לו מת או שאחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו. הואיל ואנוס הוא אין לקונסו ולעשות ידו על התחתונה. ונותן לו דמי שכרו. וש"מ מדנקט אונס בתרוייהו הא לא אניס לא ואפי' שכירות נמי. מני הוא אילימא רבנן מאי שמת לו מת או שאחזו חמה דאניס. כי לא אניס נמי הא אמרי רבנן יד פועל על העליונה. אלא לאו ר' דוסא היא וש"מ לא שני ליה בין שכירות לקבלנות. אמר רב נחמן בר יצחק לעולם שני ליה ומודה הוא בשכיר דידו על העליונה. והאי דנקט אונס בשכיר אפי' רבנן נמי אמרי ליה דאי לא אניס לא הדר וכ"ש ר' דוסא דהא מתני' בדבר האבד עסקינן ודברי הכל אין הפועל יכול לחזור בו. תנן כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה. בשלמא כל המשנה ידו על התחתונה סתם לן תנא כד' יהודה דצבע דתנן נתן צמר לצבוע כו'. אלא כל החוזר בו ידו על התחתונה מאי לאו לאתויי פועל שכיר יום דרישא דמתני' תנא אומנין דמשמע קבלן ותנא בהן ידו על התחתונה והדר תנן כל החוזר בה לאתויי פועל. ר' דוסא תרתי קאמר ורב סברא ליה כוותיה בקבלן ופליג עליה בשכיר יום. פר"ח זצ"ל אסקי' דר' דוסא תרתי קאמר בשכירות ובקבלנות בתרוייהו יד פועל על התחתונה וכי אמר רב הלכה כר' דוסא ה"מ בקבלנות אבל בשכירות לא עכ"ל:
594
595ורבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב אמר רב הלכה כר' דוסא דאמר קבלן ידו על התחתונה שאם חזר בו שמין לו את מה שעתיד לעשות. ודווקא קבלן אבל פועל יכול לחזור אפי' בחצי היום ושמין לו את מה שעשה. וה"מ שאינו אבד אבל בדבר אבד לא שנא פועל לא שנא קבלן לא מצי למיהדר בהו אלא היכא דאניסי אבל בלא אניסי ואין שם פועלים לעבוד שוכר עליו או מטען עכ"ל. וזה לשון הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל הפועל שחזר בו בחצי היום אחר שהתחיל. שמין לו מה שעשה ונוטל אם קבלן הוא שמין לו מה שעתיד לעשות בין שהוזלו בעת שכרן בין שלא הוזלו בין הוזלה המלאכה אחרי כן בין לא הוזלו שמין להם מה שעתיד לעשות. כיצד קיבל ממנו קמה לקצור בשתי סלעים וקצר חציה והניח חציה בגד לארוג בשתי סלעין וארג חציה והניח חציה שמין לו מה שעתיד לעשות אם היה שוה ששה דינרין נותן לו שקל או יגמרו מלאכתן ואם היה הנשאר שוה שני דינרין אינו נותן להם אלא סלע שהרי לא עשו אלא חצי המלאכה בד"א שאינו אבד. אבל בדבר האבד כגון פשתנו לעלות מן המשרה או ששכר חמר חלילין למת או לכלה וכן כיוצא בהן אחד פועל ואחד קבלן אינו יכול לחזור בו אלא א"כ נאנס או שחלה או שמע שמת לו מת ואם לא נאנס וחזר בו שוכר עליהן או מטען עכ"ל:
595
596וזו תשובת רבני צרפת. אשר יש בני אדם מחזיקים מלמדי תינוקות בקבלן להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו. א"כ לא ידעו פשט הלכה כמה מחלקים מקבלן דבר פשוט הוא זה לכל כי בפועל שאינו רשאי להתבטל כגון שכיר יום או שכיר חדש באותן אומר רב שיכול לחזור בו אפי' בחצי היום מטעם עבדיי הם. ולא עבדים לעבדים. אבל קבלן שקיבל עליו קמה לקצור בגד לארוג והוא רשאי להתבטל. רק שלאחר זמן יגמור. באותו אין שייך לומר עבדי עבדים כיון שהוא רשאי להתבטל כשהוא רוצה. דכוותה גבי מלמד תינוקות אם שכרוהו ללמוד כל הספר או חציו ולא קבעו לו זמן ללמוד ויכול להתבטל כשהוא רוצה אז היה חשוב קבלן. אבל מה שבא לחלק בדבר האבד בין פועל לקבלן אין נראה לי כי אין סברא לחלק ביניהם בדבר האבד. ואשכחן נמי דשני רב נחמן בדבר האבד. ודברי הכל בין על שכיר בין על קבל. ואע"ג דבמסקנא מסיק דלא שני לר' דוסא בין שכירות לקבלנות. ועוד דלשינויא דואי בעית אימא קאי שפיר שינויא דרב נחמן. אבל מ"מ אין לדמות כל לימוד תינוקות לדבר האבר דודאי גבי פועל וקבלן שמשכירין עצמם למלאכה דבר האבד בשעה שפועלים מצויים לשכור כגון שחרית שבני אדם רגילים להשכיר עצמם למלאכה. בזה שייך דין דבר האבד כשחוזרין בהן בחצי היום שאין בני אדם מצויין אז לשכור. ונ"ל דה"ה נמי במלמד תינוקות אם שכרוהו בשעה שבני אדם מצויין לשכור דומיא דשכירות פועלים שחרית וחוזר בו בשעה שבני אדם מצויין לשכור ויצטרך התינוק לבטל זמן מרובה על כך שיש לחושבו דבר האבד אע"ג דלא דמי לגמרי להנהו דבר האבד מתני' שאין כאן איבוד לגמרי כמו בפשתן אם לא יעלהו מן המשרה. כי גם בכאן יש הפסד מרובה קילקול התינוק כדאמ' אם תעזביני יום יומים אעזבך. גם בלא קילקול פסידא דלא הדר חשיב מה שהיה מתבטל בימים שהוא ראוי ללמוד. וק"ו שעשית שאין דבר האבד כאן לפי שאף שלמד כבר אין לו לרבו לשמור בבטנו וכ"ש דבמה שלהבא אין אחריות התינוק על המלמד להיות ידו על התחתונה אם יחזור בו מחמת אותו איבוד ק"ו פריכא הוא. כי על מה שלמד לא שכרוהו לשמור שהרי אין בידו. אבל על העתיד הוא שכור לשמור את התינוק מפסידא דלא הדר שהוא בידו. וגם על בגד לארוג אם שכרוהו לארוג בשעה שיש בני אדם שרגילים לקנותו ביוקר ושכרוהו בעלים על כך ויהא הפסד לבעלים אם לא יגמרוהו עכשיו כי לאחר זמן הוא בזול הרבה יותר מעכשיו. אני חושבו דבר האבד. והיטב יש לעשות ביטול התינוק שיהא פסידא דלא הדר כשאר דבר האבד. אם בשעה ששכרוהו לזה המלמד היו מלמדים מצויין יותר מעכשיו כי יותר מצויים מחמת שרבו הצריכים העובדים ושבים החפצים לשכור עצמם ולא יצטרך התינוק להתבטל בכך רק דבר מועט אין לכל היותר להביא דין כאן דין דבר האבד כי אם אותו לפי זמן מועט כיון שידוע שימצא מלמד בקרוב וגם באותו זמן מועט אפשר שאינו דבר האבד כגון שהתינוק יכול לקרות בעצמו בתורה נביאים וכתובים בלא מלמד באותו זמן מועט וגם בלא לימוד פעמים שהוא בריאות לתינוק שנותנים לו מעט ריוח מן הלימוד ואין כופין אותו אלא לרצונו ואין האב רגיל לדחוק עצמו על שכירות מלמד בזמן מועט בזה עד שיזדמן לו. אבל אם הוא בענין שדרך האב לדחוק עצמו בכך מחמת הפסידא דלא הדר דבר האבד חשבינן ליה ע"כ התשובה וכל רבותי' סברי דהלכה כדפסיק רב כר' דוסא דקבלן ידו עה"ת. אבל פועל חוזר בו אפי' בחצי היום. וכן כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל ומסתמא דהלכה כרב דאמר פועל יכול לחזור בו בחצי היום. וא"ת הא אמרינן בהגוזל קמא גבי משנה ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה וכו'. ואיבעית תימא משום דתני לה גבי הילכתא פסיקתא כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה פי' ומשום הכי אהדרינהו רב יוסף לאפיה שלא היה צריך לפסוק כרבי יהודה מדקתני לה לההיא דכל המשנה גבי הילכתא פסיק' כל החוזר בו ש"מ דהילכתא היא והכא משמע דאין הלכה כי ההיא דכל החוזר בו דההיא ר' דוסא היא ואנן כרב סבירא לן י"ל מדחשיב תנא הני כללי כהדדי ש"מ שהיה סובר דהלכה הכי דהוי מחלוקת ואחר כך סתם דהלכה כסתם. וא"כ כל כמה דלא אשכחן אמורא דפליג עליה אין צריך לפסוק הלכה כמותו. אי נמי סבר כאיבעית תימא דהכא. עכ"ל:
596
597וזה לשון רבינו אבי העזרי זצ"ל שכתב בספרו שקראו אבי - אסף. פסק אבא מרי רבינו יואל זצ"ל ראובן שהשכיר מלמד לבנו ולאחד כך נעשה חולה נ"ל הואיל וראובן אנוס יש לו למלמד להשלים עיכוב החולי. כדתניא השוכר את הפועל ולחצי היום שמע שמת לו מת או אחזתו חמה אם שכיר הוא נותן לו שכרו. אם קבלן הוא נותן לו קבלנותו. ואוקימ' בדבר האבד וד"ה ואע"ג דבעה"ב מפסיד שאינו מוצא פועלים דאי משכח פועל כי לא אניס נמי דחוזר כדמוכח לעיל בברייתא. והכא נמי הואיל ואניס ישלים מלאכתו לכשיבריא. ואע"פ שמפסיד המלמד שאינו מוצא תינוקות אחרים ללמוד. ותו דגרסי' בפ' הגוזל בתרא ירד להציל ולא הציל מהו א"ל אין לו אלא שכרו. איתיביה השוכר את הפועלים להביא לו כרוב ודורמסקין לחולה והלך ומצא שמת או הבריא נותן לו שכרו משלם. א"ל התם עביד שליח שליחותוה. הכא לא עביד. אלמא היכא דלא עביד שליחותיה כי הכא שחלה הבן לא יהיב. וזהו כגון שהבן אינו מלומד בחולי ולא הוה ליה לאסוקי אדעתיה להתנות שמא יחלה. כדאמר רבא האי מאן דאגיר אגירא לדוולא ואתא מיטרא פסידא דפועלים שהיה להם להתנות. ואע"ג שגם לבעל הבית ידוע שרגיל למיטרא לירד. משמע שלכל דבר שלשניהם ידוע עלייהו להתנות ולא לבעל השדה. אבל אם אין ידוע כי אם לבעל השדה על בעל השדה להתנאות. דאמר רבא האי מאן דאגיר אגירא לדוולא ופסק נהרא בפלגא דיומא אי לא הוה דגיל פסידא דפועלים. אי הוה רגיל אמאי פסק וכו' אי בני מתא פסידא דפועלים לאו בני מתא פסידא דבעל הבית. ואם למלמד ידוע שהנער מלומד בחולי צריך לאתנויי ואם לא התנה יפסיד שכרו כל ימי חוליו. ונ"ל דהמשכיר עצמו ללמוד שנה הן חסר הן יתר דינו כפועל ויכול לחזור בו בזמן שירצה ואין דינו כמו קבלן שאין יכול לחזור בו. דקבלן אינו קבוע לו זמן אלא מקבל קמה לקצור הן לזמן מרובה הן לזמן מועט יתן לו קבלנותו. ואם מת הבן תוך שנתו יכול לתובעו כל שכרו כדאי' בפרקין השוכר את הספינה וטבעה לו בחצי הדרך אם נתן לא יטול ואם לא נתן יתן. ופריך היכי דמי אם בספינה סתם ויין זה להכי אמר אם נתן לא יחזיר דמצי אמ' ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא ויין אחר אינו יכול ליתן לו שהרי אמר יין זה והרי אבוד. אכתי אם לא נתן אמאי לא יתן. לימא ליה הב לי חמרא ואנא מייתינא ספינתא. והכא נמי לבנו זה השכירו ומצי אמר ליה הב לי ברך ואלמדהו. וכן אמר לו בנו סתם וידוע על איזה בנו. והא רפיא בידי אם יכול לומר תלמוד לי נער אחד במקומו דאי דמי ליין כדפרי' או אינו יכול לומר כן. או שמא הואיל דמשכח לאוגרי מהו המלמד מפסיד את הנער הזה חריף בבן שמת דדמי להא דאמ' הכא אי משכח עיבדתא דכוותה מפקיר להו או דילמא התם לא אמר מלאכה זו כדהכא וכשחלה הבן אין שייך לומר תן לי ואני אלמוד שאין זה שייך לומר אלא כשמת והניח חיים לכל ישראל עכ"ל:
597
598ואני המחבר אומר היכא דהדר ביה מלמד ולא משכח מלמד אחר הוה ליה כדבר האבד ולא יתן לו שכרו אם לא ישלים שנתו. דהחורש שהנער הולך בטל היא אבידה שאינה חוזרת. ובזה נראה כדברי מורי' אבי דבר הידוע לשניהם שעל המלמד להתנאות כדלעיל ודכוותה לקמן בפ' השוכר את הפועלים בגמ' דאוכל פועל קישות. ולימא להו איבעי ליה לאסוקי אדעתייהו דילמא ניקפי. ומשני באתרא דההוא דנגיד ההוא מקפה. וכן גרסינן גבי משלם ואע"פ שגם לבעל הבית ידוע. והיכא דיבש נהרא רבה הוה ליה מכת מדינה כדגרסי' בפ' המקבל בגמ' דהמקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין. היכי דמי דיבש נהרא רבא אמאי אין מנכה לו מן חבירו לימא ליה מכת מדינה היא כדתנן התם המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חבירו ומשני בגמרא דיבש נהרא זוטא וגרסי' נמי בגמ' ר' יהודה אומר אם קיבלה הימנו במעות ההוא גברא דקביל ארעא בזוזא למיעבד בה תומי אגודא דנהרא מלכא סבא אתא לקמיה דרבא א"ל נהר מלכא סבא לא עביד דמסתכר מכת מדינה היא זיל נכי ליה. ולפי זה צריך לפרש בשמעתין פסק נהרא נהרא זוטא היורד מנהרא רבא:
598
599ומינה נלמוד שאם הביטול מחמת גזירת המושל בעיר ואי אפשר למלמדים ללמוד הוה ליה מכת מדינה וה"ה שהולכים אחר מנהג המדינה להשכים ולהעריב ללמוד כדתנן השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שלא נהגו להשכים ולהעריב אינו יכול לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק מתיקה יספיק הכל כמנהג המדינה וכו' עד רשב"ג אומר אינו צריך הכל כמנהג המדינה. ופרכי' בגמ' פשיטא לא צריכא דטפא להו אגרא וכו' הכל דרישא לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגי למיכרך ריפתא ולמשתי אנפקא. הכל דסיפא לאתויי הא דת"ר השוכר את הפועל וא"ל הריני כשנים וכאחד מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים משמנין ביניהן והלכה כחכמים. ירוש' אמר ר' אושעיא זאת אומרת המנהג מבטל ההלכה ועל המלמד מוטל שלא יעסוק בשום מלאכה אחרת עם הלימוד כדתניא המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר אם היה אומן לא יעסוק באומנתו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שהוא עוסק באומנתו. והכי נמי אמרינן בפירק' דחסידי דרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקו' וקאמ' דלא סייר ליה גינתיה דין תליסר שנין וכו':
599
600ובירוש' דזרעים אמר שאסור לו למלמד ליקץ בליל' יותר מעונתו מפני שלמחר עצל ללמוד. וגם אין לו לעצר במאכל ובמשתה אם הוא בפרנסת עצמו מפני שלא יוכל לטרוח וללמוד כדאיתא התם. ודכוותה אין להרבות במאכל ובמשתה. וכל המשנה ידו על התחתונה ומעברינן ליה. ובירושלמי תני לא יחרוש אדם בפרתו בלילה וישכירנה ביום ולא יעשה בשלו בלילה וישכיר עצמו בשל אחרים ביום ולא יעריב לפי שממעט במלאכתו של בעל הבית. ע"כ לשון מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל שכתב בספרו הנקרא אבי - אסף. ולעיל בפ' איזהו נשך פירשתי בשם רבי' שמשון זצ"ל בענין אסמכתא דקנסינן מלמד תינוקות שחזר בו. ועוד יש בבבא בתרא מענין מלמדי תינוקות. תוספתא בפרקין השוכר את הפועל להביא לו שליחות ממקום למקום והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם השוכר את הפועל להביא לו קנים ודוקרנים לכרם והלך ולא הביא נותן לו שכרו משלם. השוכר את הפועל להביא לו ענבים ותפוחים ודורמסקין לחולה והלך ומצאו שמת או שהבריא לא יאמר לו טול מה שהבאת בשכרך אבל נותן לו שכרו משלם:
600
601[דף ע"ז ע"ב]
תניא הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר יד לוקח על העליונה. רצה אומר לו או תן לי מעותיי או תן לי קרקע כנגד מעותיי מהיכן מגבהו מן העידית לקמן מפרש טעמא. ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן העידית. רשב"ג אומר מלמדין אותו לכל הלוקח קרקע ואין לו מעות כולן אלא מקצתן לעשו' ביניהם דבר תחילה דבר קיום שלא יוכלו לחזור כיצד כותב לו אני פלוני בר פלוני מכרתי שדה זו לפלוני בר פלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והרי אני נושה בו שמונה מאות זוז דכיון שעשאם עליו מלוה הוה ליה כאילו נטלם והלום. אמר מר מגבהו מן העידית קס"ד מעידית דשאר נכסיו שאם יש לו קרקע שוה יותר מזו יטול בה שוה מאתים לא יהא אלא בעל חוב ובעל חוב דינו בבינונית. אמר רב נחמן בר יצחק מעידית שבה ומזיבורית שבה. ר' חייא ברי' דרב אויא אמר אפי' תימא מעידית דנכסיו סתם דמזבין באלף זוז ארעא אוזילי מוזיל ומזבין פי' סתם איש הקונה קרקע גדולה ויקרה כזו אין לו כל כך מעות אלא א"כ מוכר מטלטלין ושדות קטנות וצריך למכור לו בזול וכי חוזר בו מוכר נמצא דניזק על ידו שנית. ותנן הניזקין שמין להם ניזקן לגבות מעידית נכסיו של מזיק כדכתי' מיטב שדהו ישלם:
תניא הרי שמכר שדה לחבירו באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חוזר יד לוקח על העליונה. רצה אומר לו או תן לי מעותיי או תן לי קרקע כנגד מעותיי מהיכן מגבהו מן העידית לקמן מפרש טעמא. ובזמן שהלוקח חוזר בו יד מוכר על העליונה רצה אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך מהיכן מגבהו מן העידית. רשב"ג אומר מלמדין אותו לכל הלוקח קרקע ואין לו מעות כולן אלא מקצתן לעשו' ביניהם דבר תחילה דבר קיום שלא יוכלו לחזור כיצד כותב לו אני פלוני בר פלוני מכרתי שדה זו לפלוני בר פלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והרי אני נושה בו שמונה מאות זוז דכיון שעשאם עליו מלוה הוה ליה כאילו נטלם והלום. אמר מר מגבהו מן העידית קס"ד מעידית דשאר נכסיו שאם יש לו קרקע שוה יותר מזו יטול בה שוה מאתים לא יהא אלא בעל חוב ובעל חוב דינו בבינונית. אמר רב נחמן בר יצחק מעידית שבה ומזיבורית שבה. ר' חייא ברי' דרב אויא אמר אפי' תימא מעידית דנכסיו סתם דמזבין באלף זוז ארעא אוזילי מוזיל ומזבין פי' סתם איש הקונה קרקע גדולה ויקרה כזו אין לו כל כך מעות אלא א"כ מוכר מטלטלין ושדות קטנות וצריך למכור לו בזול וכי חוזר בו מוכר נמצא דניזק על ידו שנית. ותנן הניזקין שמין להם ניזקן לגבות מעידית נכסיו של מזיק כדכתי' מיטב שדהו ישלם:
601
602[שם]
רשב"ג אומר מלמדין כו' טעמא דכתב לו שזקפו עליו במלוה הא לא כתב ליה הכי לא קני והתניא הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומ' אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו רשב"ג אומר בד"א שיכול לחזור ולא יטול אלא כנגד מעותיו בזמן שנתן לו בתורת ערבון ולא בתורת תחלת פרעון דא"ל ערבוני יקון והאי לא מחיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז בתורת פרעון והשאר מלוה עליו קנה הקרקע כולו ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים. אלא קשיא הך לא קשיא הא דקתני דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר כדעייל מוכר ונפיק אזוזי אחר לוקח ליתן לו מעותיו דגלי דעתיה דזוזי הוא דאנסוהו למכור וכיון דלא יהב ליה זוזי בשעת דוחקו אדעת' דהכי לא זבן ליה והא דלא עייל ונפיק מוכר אזוזי. דאמר רבא האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה לא עייל ונפיק אזוזי קנה. ואמר רבא האי מאן דאוזיף מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוה אלא תרעומות אית ליה דאמ' אפסדתינהו מינאי:
רשב"ג אומר מלמדין כו' טעמא דכתב לו שזקפו עליו במלוה הא לא כתב ליה הכי לא קני והתניא הנותן ערבון לחבירו וא"ל אם אני חוזר בי ערבוני מחול לך והלה אומ' אם אני חוזר בך אכפול לך ערבונך נתקיימו התנאים דברי ר' יוסי ר' יוסי לטעמיה דאמר אסמכתא קניא ר' יהודה אומר דיו שיקנה כנגד ערבונו רשב"ג אומר בד"א שיכול לחזור ולא יטול אלא כנגד מעותיו בזמן שנתן לו בתורת ערבון ולא בתורת תחלת פרעון דא"ל ערבוני יקון והאי לא מחיל גביה למכור לו כל הקרקע בכך אבל מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם חמש מאות זוז בתורת פרעון והשאר מלוה עליו קנה הקרקע כולו ומחזיר לו את השאר אפי' לאחר כמה שנים. אלא קשיא הך לא קשיא הא דקתני דאי לא זקפו עליו במלוה חוזר כדעייל מוכר ונפיק אזוזי אחר לוקח ליתן לו מעותיו דגלי דעתיה דזוזי הוא דאנסוהו למכור וכיון דלא יהב ליה זוזי בשעת דוחקו אדעת' דהכי לא זבן ליה והא דלא עייל ונפיק מוכר אזוזי. דאמר רבא האי מאן דזבין ליה מידי לחבריה וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה לא עייל ונפיק אזוזי קנה. ואמר רבא האי מאן דאוזיף מאה זוזי לחבריה ופרעיה זוזא זוזא פרעון הוה אלא תרעומות אית ליה דאמ' אפסדתינהו מינאי:
602
603[שם]
ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה ופש ליה זוזא וקא עייל ונפיק עילויה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גוונא מאי אמר רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני. א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב והא אמרינן משמיה דרבא קני א"ל תתרגם שמעתיך במוכר שדהו מפני דעתה דאנן סהדי דלאו משום אונסא דזוזי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק ממהר הוא לגבות שלא יחזור בו הלוקח:
ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה ופש ליה זוזא וקא עייל ונפיק עילויה יתיב רב אשי וקא מעיין בה כי האי גוונא מאי אמר רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא זוזא כזוזי דמי ולא קני. א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב והא אמרינן משמיה דרבא קני א"ל תתרגם שמעתיך במוכר שדהו מפני דעתה דאנן סהדי דלאו משום אונסא דזוזי הוה מזבין לה והאי דעייל ונפיק ממהר הוא לגבות שלא יחזור בו הלוקח:
603
604[דף ע"ח ע"א]
פשיטא בעי לזבוני במאה היה צריך למאה זוז ורצה למכור שדה קטנה בק' זוז ולא אשכח לזבוני במאה וזבן במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה דאנן סהדי דעל כרחו מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה אחרת קטנה תחתיה. אלא בעי לזבונא במאה ולא אשכח לה מיד ואי טרח הוה זבין במאה ולא טרח ומזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי במוכר שדהו מפני דעתה דמי כיון דמשום טירחא ואהדורי אחד הלוקחים ק' הוקל לו למכור את זו בלא דוחק מעות ש"מ לא היתה חביבה עליו או לא תיקו. ע"כ סגנון רבינו ש"י זצ"ל:
פשיטא בעי לזבוני במאה היה צריך למאה זוז ורצה למכור שדה קטנה בק' זוז ולא אשכח לזבוני במאה וזבן במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי לא קנה דאנן סהדי דעל כרחו מכר המותר ויכול לומר לכך הייתי מחזר אחר המעות לקנות שדה אחרת קטנה תחתיה. אלא בעי לזבונא במאה ולא אשכח לה מיד ואי טרח הוה זבין במאה ולא טרח ומזבין במאתים וקא עייל ונפיק אזוזי במוכר שדהו מפני דעתה דמי כיון דמשום טירחא ואהדורי אחד הלוקחים ק' הוקל לו למכור את זו בלא דוחק מעות ש"מ לא היתה חביבה עליו או לא תיקו. ע"כ סגנון רבינו ש"י זצ"ל:
604
605וזה לשון פי' רבינו חננאל זצ"ל. קשיא דרשב"ג אדרשב"ג ופרקינן לא קשי' הא דקתני זקפן עליו במלוה וכתב לי' הכי הוא דלא מצי הדרי. הא לא כתב הכי מצי הדר. דעייל ונפיק אזוזי וכדרבא האי מאן דזבין מידי ועייל ונפיק אזוזי לא קנה. ואם נתרצה וזקפו עליו הדמים קנה מיד ומחזיר הדמים שזקף עליו במלוה אפי' לאחר כמה שנים והך דתניא קנה אע"ג דלא כתב ליה הכי ולא זקף עליו במלוה (אפי' לאחר כמה שנים והך דתניא קנה אע"ג דלא כתב ליה הכי ולא זקף עליו במלוה) בדלא עייל ונפיק אזוזי ואין יכולין לחזור בהן כלל. וכיון דאחזיק בה קנאה ולא מצי הדרי בהו ומהדר הוא לדמי. ש"מ דהני תרתי דמתני' עירבון נינהו מדרמינן דא על דא. ומדפרקינן הא דעייל ונפיק אזוזי לא קנה ואי עייל ונפיק אזוזי קנה כר' יוחנן דאמר ערבון כנגד כולו הוא קונה. אבל הקונה קרקע ופרע מקצת דמים ולא בתורת ערבון יהיב ליה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה וה"מ בשדה אחת אבל בשתי שדות קנה כנגד מעותיו. כדתניא מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן בד"א בזמן שנתן לו דמי כולן אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו. וכן אמר רבא בקידושין פ"א. וראינו רבותינו הגאונים שאומרי' שאפי' הנותן מקצת בתור' דמים וחזר בו המוכר קנה לוקח בקרקע כנגד מעותיו כפשטא דהא מתני' ולא עמדו על אלה הדברים היטב כי יש עליהם כמה תשו' וצריכים לפני ולפנים כדי שיתבררו לעשות בהם מעשה. והא דאמר רבא מאן דזבין מידי ועייל ונפיק אזוזי לא קנה בדגלי דעתיה דלא מזבין האי מידי אלא משום דצריך לדמי השתא בדוחקא אבל אי מזבין מיזבין לאישתלומי דאי לאחד או ליומא חורא בלא נחיצותא מעידנא דאחזיק קנה וזוזי מקבל בתר הכי דנעשו עליו כמלוה. והיכא דעייל ונפיק אזוזי אפי' לא נשאר לו למפרע אלא זוז אחד לא קנה דקיי"ל זוזא כזוזי דמי ויש לו לחזור ואפי' במטלטלי דהא חמרא מטלטלי הוא בר ממוכר שדהו מפני רעתה דאע"ג דעייל ונפיק אזוזי קנה. סוגיא דשמעת' עירבון כקרקע ולא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל ומחזיר השאר אפי' לאחר כמה ואי עייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו. אבל הקונה סתם ולא נתן מעותיו עירבון אלא בתורת פירעון ועייל ונפיק אזוזי לא קנה הכל. לא עייל ונפיק אזוזי קנה כנגד מעותיו עכ"ל. ולדברי רש"י זצ"ל כשנתן מעותיו בתורת פירעון ולא עייל ונפיק אזוזי קנה הכל. ולענין הלכה למעשה נראה כדברי רבינו ש"י זצ"ל. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל הא דאמר רב אשי לרב אחא בריה דרב יוסף תתרגם שמעתך במוכר שדהו מפני דעתה דהתם קני מספקא ליה לר' אי התם קני אפילו בזוזי. או דוקא בזוזא נמד ומקני ליה אבל בזוזי . ושוב נראה לי דמדקאמר בתר הכי ואי טרח הוה משכח לזבוני במאה ולא טרח וזבין וקא עייל ונפיק אזוזי כמוכר שדהו מפני דעתה דמי או לא. שמעינן מינה דה"פ הכא תתרגם שמעתיך במוכר שדהו מפני רעתה ולכך אמ' בעייל ונפיק אזוזי הוה אמרינן נמי הכי עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל וכן משמע לשון רש"י זצ"ל:
605
606כתב בפר"ח זצ"ל הא דאמור רבנן זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדרי זביני לא מוכחא מלתא אלא במקרקעי אבל במטלטלי ספיקא הוא. וקיימא לן ספק ממונא לקולא לנתבע והלוקח הוא הנתבע. וזה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראי' וכיון שאין שם ראיה אין מוציאין מיד הלוקח עכ"ל. מתני' שכר את החמר ואת הקדר להביא פירפיירין או חלילין לכלה או למת פי' פירפיירין עצים משופים ונאים לעשות לו אפריון וחלילין לשמח חתן וכלה או לקונן למת. פועלים להעלות פשתנו מן המשרה וכל דבר שהוא אסר וחזרו בהם. מקום שאין אדם שאינו מוצא פועלים לשכור והפשתן אבד והוא סמך עליהן בני אדם ביוקר ועליהן לשלם או מטען:
606
607[שם]
עד כמה שוכר עליהם אמר רב נחמן עד כדי שכרן אם עשו אצלו מקצת המלאכה ולא קיבלו כלום שוכר עליהם על מה שחייב להם יוסיף לאחרים ויגמרו. איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז א"ל כי תניא ההיא כשבאתה החבילה לידו פרש"י זצ"ל אם יש בידו משלהם הרבה כדרך האומנין המקבלים עליהם מלאכה מביאים כלי אומנתם לבית בעל הבית:
עד כמה שוכר עליהם אמר רב נחמן עד כדי שכרן אם עשו אצלו מקצת המלאכה ולא קיבלו כלום שוכר עליהם על מה שחייב להם יוסיף לאחרים ויגמרו. איתיביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז א"ל כי תניא ההיא כשבאתה החבילה לידו פרש"י זצ"ל אם יש בידו משלהם הרבה כדרך האומנין המקבלים עליהם מלאכה מביאים כלי אומנתם לבית בעל הבית:
607
608בפ"ק דקידושין אמר רבא אמר ר"נ אמר לה התקדשי לי במנה והניח לה משכון אינה מקודשת מאי טעמא מנה אין כאן משכון אין כאן. וכתב לשם מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל מפריש. מיכן נראה לי כשרוצין לעשות שידוכין לא יאמר אם אני חוזר בי אני אתן לך כך וכך והרי משכון שהרי כיון שלא נתחייב לו כלום אין המשכון משועבד מנה אין כאן משכון אין כאן אלא יאמר לו אם אני חוזר בי אתן לך כך וכך ויקנה לו בקנין גמור ואחר כך יתן משכון שאז יחול השעבוד על המשכון. וכן הנותן מתנה לחבירו ואינה עכשיו לפניו לא יאמר לו כך וכך אתן לך והילך המשכון דהא אין המשכון משועבד כלום אלא יקנה לו בקנין גמור ואחר שיקנה לו יתן המשכון שאז יחול השעבוד על המשכון. מיהו יש מפרשים דבמתנה לא אמרינן מנה משכון אין כאן אלא הוי משיכת המשכון במקום משיכת המטלטלים. דדוקא גבי קנין אשה וקנין עבדים אמרינן מנה אין כאן משכון אין כאן לפי שאין ניקנים אלא בכסף והכסף שרוצה עתה ליתן אינו בעין ואין המשכון יכול להיות תחתיו דלא שייך משכון לכסף. אבל מתנה משיכת מטלטלין הויא שפיר תחת משיכת המתנה. וראיה לדבר מפרק השוכר את האומנין דבאת חבילה לידו פי' כלי אומנתו דשוכר עליהן עד כדי דמיהן. אלמא קני ליה משכיר חבילה ואע"ג דהתם בדבר האבד מיירי. ומשמע אי לאו דבר האבד לא הי השוכר עליהם היינו דוקא ביותר מכדי שכרן אבל לכל הפחות קנה עד כי שכרם. מיהו יש לחלק בין מתנה לדבר הנקנה בכסף כי בכולם אין המשכון משועבד כלום. וההיא דהאומנין איירי כשקנה מהם חבילתם בקנין גמור ולא מיירי מידי עכ"ל. והרב ר' ברוך בר יצחק מריגנשבורק זצ"ל כתב בשם רבינו תם זצ"ל שאם נתן לו משכון על מנת שיתן לו מנה יעכב המשכון עד שיתן לו. ונראה בעיני דאין מיכן ראיה לשידוכין. דהתם מיחייב כדפרי' לעיל בפ' איזהו נשך מיהו לענין מתנה ודאי ראיה היא מיכן דלא קניא:
608
609מיהו מה שפי' מו' הרב האי דשמעתין כשקונה מהם חבילתם לא משמע הכי מלשון רבי' ש"י זצ"ל אלא נראה בעיני שזהו כמו משיכת תספורת דפרק הזהב שאז אינו יכול לחזור בו ונמצא שהטעהו:
609
610[שם]
מתני' השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפי' זו עשרת מילין וזו עשרת מילין חייב כשהוליכה בהר בראש ההר אף על פי שהדרך ישר וחלק חייב:
מתני' השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה בבקעה והוליכה בהר אפי' זו עשרת מילין וזו עשרת מילין חייב כשהוליכה בהר בראש ההר אף על פי שהדרך ישר וחלק חייב:
610
611[שם]
מאי שנא דלא מפליג בין החליקה להוחמה. מאי שנא סיפא דמפליג דקתני סיפא השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה פטור שבהר היא ראויה להחליק יותר שראש ההר חד ומשופע לצדדין. ואם הוחמה חייב שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביב לה ואין האויר שולט בה. בבקעה והוליכה בהר אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור. ואם מחמת המעלה הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו חייב שהמעלה גרמה לה והוא שינה להוליכה בהר. אמרי דבי רבי ינאי רישא כגון שמתה מחמת האויר ולא הוחלקה ולא הוחמה ומתה. ומעתה הואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה אלא מחמת אויר לא היתה לימודת ליגדל באויר הר וקשה לה. או לא היתה לימודת ליגדל באויר בקעה וקשה לה. ר' יוסי בר חנינא אמר כגון שהכישה נחש. רבא אמר כגון שמתה מחמת אובצנא עייפות שיגעה ממשאה. הוליכה בהר יכול לומר לו עייפות שעלתה לראש ההר הועילה מתחילתה על כן עייפוה לה לאחר זמן כשהלכה בדרך החלק ויגעה תחת משאה ומתה. ואם שינה להוליכה בבקעה אע"פ שראינוה מזעת ולא היום חל יש לומר אילו הלכה בהר היה האויר שולט בה שם ונותן בה כח ולא תיגע תחת משאה ובבקעה לא שלט בה האויר והיא היתה חסירה כח ויגעה לה. ר' חייא בר אבא אמר הא מני ר' מאיר היא דאמר כל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן וקמה לה ברשותיה להתחייב בכל אונסיה וסיפא רבנן היא. הי ר' מאיר אילימא ר' מאיר דצבע. דתנן נתן צמר לצבע כל דילמא שאני התם דקנייה בשינוי מעשה. אלא ר' מאיר דמגבת פורים דתנן מגבת פורים לפורים. מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין בדבר לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה. אבל לוקחין את העגלים לרוב בכל המעות ושוחטין ואוכלין אותן והמותר יפול לכיס של צדקה. רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח ממנו רצועה לסנדלו אלא א"כ התנאה במעמד אנשי העיר דברי ר' יעקב שאמר משום ר' מאיר ור"ג מיקל. דילמא התם אדעתא דפורים הוא דיהיב ליה אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה. אלא הא ר"מ דתניא רשב"ג אומר משום ר' מאיר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק וכו':
מאי שנא דלא מפליג בין החליקה להוחמה. מאי שנא סיפא דמפליג דקתני סיפא השוכר את החמור להוליכה בהר והוליכה בבקעה אם החליקה פטור שבהר היא ראויה להחליק יותר שראש ההר חד ומשופע לצדדין. ואם הוחמה חייב שהבקעה מעלה הבל לפי שההרים סביב לה ואין האויר שולט בה. בבקעה והוליכה בהר אם החליקה חייב ואם הוחמה פטור. ואם מחמת המעלה הוחמה בעלותה מרגלי ההר לראשו חייב שהמעלה גרמה לה והוא שינה להוליכה בהר. אמרי דבי רבי ינאי רישא כגון שמתה מחמת האויר ולא הוחלקה ולא הוחמה ומתה. ומעתה הואיל ושינה בה יכול לומר לו לא מתה אלא מחמת אויר לא היתה לימודת ליגדל באויר הר וקשה לה. או לא היתה לימודת ליגדל באויר בקעה וקשה לה. ר' יוסי בר חנינא אמר כגון שהכישה נחש. רבא אמר כגון שמתה מחמת אובצנא עייפות שיגעה ממשאה. הוליכה בהר יכול לומר לו עייפות שעלתה לראש ההר הועילה מתחילתה על כן עייפוה לה לאחר זמן כשהלכה בדרך החלק ויגעה תחת משאה ומתה. ואם שינה להוליכה בבקעה אע"פ שראינוה מזעת ולא היום חל יש לומר אילו הלכה בהר היה האויר שולט בה שם ונותן בה כח ולא תיגע תחת משאה ובבקעה לא שלט בה האויר והיא היתה חסירה כח ויגעה לה. ר' חייא בר אבא אמר הא מני ר' מאיר היא דאמר כל המשנה מדעת בעלים נקרא גזלן וקמה לה ברשותיה להתחייב בכל אונסיה וסיפא רבנן היא. הי ר' מאיר אילימא ר' מאיר דצבע. דתנן נתן צמר לצבע כל דילמא שאני התם דקנייה בשינוי מעשה. אלא ר' מאיר דמגבת פורים דתנן מגבת פורים לפורים. מגבת העיר לאותה העיר ואין מדקדקין בדבר לומר דיים בפחות והמותר יפול לכיס של צדקה. אבל לוקחין את העגלים לרוב בכל המעות ושוחטין ואוכלין אותן והמותר יפול לכיס של צדקה. רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי ליקח ממנו רצועה לסנדלו אלא א"כ התנאה במעמד אנשי העיר דברי ר' יעקב שאמר משום ר' מאיר ור"ג מיקל. דילמא התם אדעתא דפורים הוא דיהיב ליה אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה. אלא הא ר"מ דתניא רשב"ג אומר משום ר' מאיר הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק וכו':
611
612כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דבכל הני ליתא לדר' מאיר:
612
613[שם]
מתני' השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא פי' שנוטלה לעבודת המלך אומר לו הרי שלך לפניך. טלינה כמו שהיא סמויה לך שאף מזלך גרם כמות מזלי וטרח ויישר אותה בדרכים וגבי אנגריא נמי המתן עד שתשוב שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו. מתה או נשברה שמפסיד כל שכרו חייב המשכיר למכור העור והנבילה לכלבים ולהוסיף מעות להעמיד לו חמור או ישכר לו אחר בדמי הנבילה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו:
מתני' השוכר את החמור והבריקה או שנעשית אנגריא פי' שנוטלה לעבודת המלך אומר לו הרי שלך לפניך. טלינה כמו שהיא סמויה לך שאף מזלך גרם כמות מזלי וטרח ויישר אותה בדרכים וגבי אנגריא נמי המתן עד שתשוב שאף מזלך גרם ונפסיד שנינו. מתה או נשברה שמפסיד כל שכרו חייב המשכיר למכור העור והנבילה לכלבים ולהוסיף מעות להעמיד לו חמור או ישכר לו אחר בדמי הנבילה שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו:
613
614[שם ע"ב]
מאי הבדיקה הכא תרגימו נהריתא. מיילא בלע"ז היוצאה בשחור העין ובלשון כנען ביילמ"ו:
מאי הבדיקה הכא תרגימו נהריתא. מיילא בלע"ז היוצאה בשחור העין ובלשון כנען ביילמ"ו:
614
615[שם]
אמר רב לא שנו אלא באנגריא חוזרת אבל באנגריא שאינה חוזרת הוה ליה כמתה או נשברה וחייב להעמיד לו חמור. ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת אם כדרך הליכתה ניטלה שהאינגרי' מוליכתה בדרך שהיה לו לילך אומר לו הרי שלך לפניך שכן דרך אנגריא נוטל חמור של זה ומהלך בעליה אחריה. וכל חמור שפוגע ראשון נוטלו ומחזיר לו את שלו והשני חוזר אחר חמורו עד שפוגע באחר. הילכך אמר לו הואיל ומזלך גרם שכור אחר והלך אחריו עד שיפגע בחמור . ואם שלא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו חמור אחר. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל. והילכתא כשמואל דקיי"ל הילכתא כשמואל בדיני:
אמר רב לא שנו אלא באנגריא חוזרת אבל באנגריא שאינה חוזרת הוה ליה כמתה או נשברה וחייב להעמיד לו חמור. ושמואל אמר בין אנגריא חוזרת בין אנגריא שאינה חוזרת אם כדרך הליכתה ניטלה שהאינגרי' מוליכתה בדרך שהיה לו לילך אומר לו הרי שלך לפניך שכן דרך אנגריא נוטל חמור של זה ומהלך בעליה אחריה. וכל חמור שפוגע ראשון נוטלו ומחזיר לו את שלו והשני חוזר אחר חמורו עד שפוגע באחר. הילכך אמר לו הואיל ומזלך גרם שכור אחר והלך אחריו עד שיפגע בחמור . ואם שלא בדרך הליכתה ניטלה חייב להעמיד לו חמור אחר. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל. והילכתא כשמואל דקיי"ל הילכתא כשמואל בדיני:
615
616וזה לשון פר"ח. אם בדרך הליכתה ניטלה פי' אם פגעו בה בדרך הליכתה ואילו לא פגעוה בדרך לא היו מחפשים אחריה אומר לו ממך ניטלה. אבל אם היו מחפשים אחריה ומצאוה ואנסוה מחמת המשכיר הוא. שאפי' אם היתה בביתו משם היו נוטלים אותה. לפיכך חייב המשכיר להעמיד החמור לשוכר. וקיימא לן דכל היכי דפליגי רב ושמואל ולא איתמר הילכתא כחד מינייהו הילכתא כשמואל בממון. הרב ר' אלחנן זצ"ל כתב בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל דנראה לו כפר"ח זצ"ל:
616
617[דע"ט א']
תניא רשב"א אומ' השוכר את החמור לרכוב עלי' והבריק' או שנשתטתה חייב להעמיד לו חמור שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים. א"ר פפא לכלי זכוכי' כלרכוב עליה דמי. אמר רבב"ח א"ר השוכ' את החמו' לרכוב עלי' ומתה לו בחצי הדרך ואין לו לשוכר על המשכיר אלא תרעומות שהשכיר לו חמור כחושה. היכי דמי אי דשכיח למיגר אחרת כאן תרעומות מאי עיבדתיה. אי דלא שכיח לאוגרי אגרא בעי למיתב ליה. לעולם דלא שכיח לאוגרי ומשום דא"ל אילו בעית למיתא עד הכא לאו אגרא הוה יהבת אי דא"ל חמור סתם ניגר לי' חמור אחר. לא צריכ' דא"ל חמור זה אם יש בדמיה של נבילה ליקח חמור כל שהוא יקח וישלם תנאו כשאין בדמיה ליקח ואם יש לשכור ימכור שוכר זה את נבילה באשר הוא שם וישכור חמור לעצמו. רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא. וכי תנן נמי במתני' חייב להעמיד לו חמור. היכא דמתה בעודה בבית הבעלים דמוסיף ולוקח חמור ולא כליא קרנא. אבל למוכרה ולהוציא הדמים לשכור אחרת לא דאיתמר השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך אמר רב אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור אל ישכור ושמואל אמר אף לשכור ישכור. במאי קמיפלגי מר סבר לא מכלינן קרנא ושמואל אמר מכלינן קרנא. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל אם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך משום דא"ל אילו בעית למיתא עד הכא לאו אגרא בעית למיתב לי. הילכך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו על המשכיר אלא תרעומות. והוא דא"ל חמור זה אני משכיר לך. אבל א"ל חמור סתם חייב להעמיד לו אחר אע"פ שאין בדמיה לא ליקח ולא לשכור. והילכתא כשמואל דאמר מכלינן קרנא דקיי"ל הילכתא כשמואל בדיני. ואי קשיא לך הא דגרסי' בפ' המקבל בענין ההוא דמישכן לי' פרדיסא לחבריה לעשר שנים וקש לחמש שנין אביי אמר פירא הוי רבא אמר קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות דשמעינן מינה דבין לאביי ובין לרבא תרוייהו אית להו דלא מכלינן קרנא. התם אפשר לזבוניה ולמיזבן ארעא ומיכל מינה פירא. אבל הכא דלא אפשר דשמואל נמי לא אמר דמכלינן קרנא אלא היכא דאין בדמיה ליקח. הא יש בדמיה ליקח יקח ואל ישכור. עכ"ל:
תניא רשב"א אומ' השוכר את החמור לרכוב עלי' והבריק' או שנשתטתה חייב להעמיד לו חמור שמא תפול תחתיו בגשר או תשליכנו באחת הפחתים. א"ר פפא לכלי זכוכי' כלרכוב עליה דמי. אמר רבב"ח א"ר השוכ' את החמו' לרכוב עלי' ומתה לו בחצי הדרך ואין לו לשוכר על המשכיר אלא תרעומות שהשכיר לו חמור כחושה. היכי דמי אי דשכיח למיגר אחרת כאן תרעומות מאי עיבדתיה. אי דלא שכיח לאוגרי אגרא בעי למיתב ליה. לעולם דלא שכיח לאוגרי ומשום דא"ל אילו בעית למיתא עד הכא לאו אגרא הוה יהבת אי דא"ל חמור סתם ניגר לי' חמור אחר. לא צריכ' דא"ל חמור זה אם יש בדמיה של נבילה ליקח חמור כל שהוא יקח וישלם תנאו כשאין בדמיה ליקח ואם יש לשכור ימכור שוכר זה את נבילה באשר הוא שם וישכור חמור לעצמו. רב לטעמיה דאמר לא מכלינן קרנא. וכי תנן נמי במתני' חייב להעמיד לו חמור. היכא דמתה בעודה בבית הבעלים דמוסיף ולוקח חמור ולא כליא קרנא. אבל למוכרה ולהוציא הדמים לשכור אחרת לא דאיתמר השוכר את החמור ומתה לו בחצי הדרך אמר רב אם יש בדמיה ליקח יקח לשכור אל ישכור ושמואל אמר אף לשכור ישכור. במאי קמיפלגי מר סבר לא מכלינן קרנא ושמואל אמר מכלינן קרנא. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל אם אין בדמיה לא ליקח ולא לשכור נותן לו שכרו של חצי הדרך משום דא"ל אילו בעית למיתא עד הכא לאו אגרא בעית למיתב לי. הילכך נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו על המשכיר אלא תרעומות. והוא דא"ל חמור זה אני משכיר לך. אבל א"ל חמור סתם חייב להעמיד לו אחר אע"פ שאין בדמיה לא ליקח ולא לשכור. והילכתא כשמואל דאמר מכלינן קרנא דקיי"ל הילכתא כשמואל בדיני. ואי קשיא לך הא דגרסי' בפ' המקבל בענין ההוא דמישכן לי' פרדיסא לחבריה לעשר שנים וקש לחמש שנין אביי אמר פירא הוי רבא אמר קרנא הוי וילקח בו קרקע והוא אוכל פירות דשמעינן מינה דבין לאביי ובין לרבא תרוייהו אית להו דלא מכלינן קרנא. התם אפשר לזבוניה ולמיזבן ארעא ומיכל מינה פירא. אבל הכא דלא אפשר דשמואל נמי לא אמר דמכלינן קרנא אלא היכא דאין בדמיה ליקח. הא יש בדמיה ליקח יקח ואל ישכור. עכ"ל:
617
618כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל אהא דמסיק אילו עד הכא בעית למיתב לאו אגרא בעית למיתב לי. ויש תימא מאי קאמר השתא מיהא לא הוה צריך למיתי עד הכא ואמאי נותן לו שכרו. ויש לפרש דכיון שקיצר לו דרכו ההנה אותו קצת ובשביל מעט שייקרו לו עתה בני אותו מקום שדר בו יותר מזה שהשכיר לו חמורו בתחילה לא יצטרך המשכיר ליתן מה שנדר יותר ממה שהיה נותן לו בחצי הדרך. אי נמי כגון שאף באותו מקום שמת החמור יכול למכור תבואתו או סחורה אחרת שיש לו וירויח בה. ויש בני אדם שמוליכים סחורתם עד שם ולא יותר להשתכר ולהרויח. ולכך יכול לומר לו שהרבה ההנאהו בכך ולכך דאוי ליתן לו שכרו של חצי הדרך כן נראה יותר. והא דתנן ס"פ השואל המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית ואמרינן בגמ' היכי דמי אי דא"ל בית זה אזדא ליה. ולא אמ' אם יש בידו ליקח יקח לשכור ישכור כי הכא. היינו טעמא דחמור שמת אין הנבילה עומדת להחזיר להיות כמו שהיתה תחילה אלא לימכר עומדת. אבל בית זה ונפל. לחזור ולבנותו כבתחילה עומד. ולכך אין לומר כי אם יש בדמיו ליקח יקח לשכור ישכור. דלאו לדמים ולימכר קאי אלא להוסיף עליו יציאות עד שיהיה כבתחילה וכיון דא"ל בית זה לא קיבל עליו יציאות להוסיף בבנין זה כלום אלא בית זה כמו שהשכיר לו לדור בו כל זמן שיכול לדור בו וכי נפל אזדא. עכ"ל:
618
619[שם]
ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך משום ר' נתן אמרו אם נתן את השכר ואפי' כולו לא יטול ואם לא נתן לא יתן. היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן לא יטול נימא ליה הב לי ספינתא ואנא מייתינא חמרא. אלא בספינת סתם ויין זה אם לא נתן לא יתן לימא ליה הב ליה חמרא ואנא מייתינא ספינתא אחריתי. הואיל והספן יש בידו להשלים וזה מעכב ישלם כל השכר. א"ר פפא אי אתה מוצא אלא בספינה זו ויין זה אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין. ואם קיבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה תנאו. ספינה זו ויין סתם אפי' נטל יחזיר. ספינת סתם ויין זה אפי' אם לא נתן יתן. כך פר"ח זצ"ל:
ת"ר השוכר את הספינה וטבעה לה בחצי הדרך משום ר' נתן אמרו אם נתן את השכר ואפי' כולו לא יטול ואם לא נתן לא יתן. היכי דמי אילימא בספינה זו ויין סתם אם נתן לא יטול נימא ליה הב לי ספינתא ואנא מייתינא חמרא. אלא בספינת סתם ויין זה אם לא נתן לא יתן לימא ליה הב ליה חמרא ואנא מייתינא ספינתא אחריתי. הואיל והספן יש בידו להשלים וזה מעכב ישלם כל השכר. א"ר פפא אי אתה מוצא אלא בספינה זו ויין זה אבל בספינה סתם ויין סתם חולקין. ואם קיבל יחזיר החצי ואם לא נתן יתן החצי שהרי ביד שניהם להשלים ואם יעכב הנתבע מליתן החצי יעשה תנאו. ספינה זו ויין סתם אפי' נטל יחזיר. ספינת סתם ויין זה אפי' אם לא נתן יתן. כך פר"ח זצ"ל:
619
620כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וש"מ דבספינה זו ויין סתם אע"פ שנתן את השכירות מחזיר משום דמצי א"ל הב לי ספינתא ואנא מייתינא חמרא ואיהו לא יכיל לאתויי דהא טבעה ליה ואי מייתי לה אחריתי מצי א"ל לא שקילנא אלא דהאי אגרנא מינך. הילכך אע"ג דשקיל א מהדר ליה ניהליה. וספינה סתם ויין זה אע"פ שלא נתן יתן משום דמצי א"ל הב ההוא יינא ואנא מייתינא ספינתא אחריתי דלא אגרנא אלא ספינה בעלמא וכיון דלא יכיל לאתויי ליה ההוא חמרא בעיניה יהיב ליה כוליה אגרא. ומסתברא לן דמנכי ליה דמי טירחיה כדאמ' התם אינו דומה הבא טעון להבא ריקן. עושה מלאכה ליושב בטל. עכ"ל:
620
621[שם ע"ב]
ת"ר השוכר את הספינה ופירקה לה בחצי הדרך קס"ד שכרה עד מקום פלוני בכך וכך וכשהגיע לחצי הדרך פירקה והוציא חבילותיו ממנה נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו לבעל הספינה אלא תרעומות. היכי דמי אי דלא משתכחי לאוגרי לאחר תרעומות מאי עבידתיה אי דלא משתכחי לאוגרי כולי' אגריה בעי למיתב ליה. לעולם דקא משתכחי ומשום דפסתא דספינתא ריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת החבילות הכנסת החבילות. אי הכי טענתא מעליא היא וממונא אית ליה גביה. לא צריכא דפרקה לטעוניה בגוה בחצי הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו שם והוא התנה מתחילה בכך ליתן כתוב' כאשר ירצה והשכר לפי חשבון המשאוי והדרך הילכך נותן לו שכר תוספ' המשאוי של חצי הדרך. אי הכי תרעומות מאי עבידתיה משום שינוי דעתא הייתי סבור ללכת מהר ולחזור אי נמי לאשלא יתירא צריך אני לקנות חבלים כאן ביוקר שכשהספינה מכבדת צריך להפליגה אל אמצעית הנהר למקום מים עמוקים שלא תהא גוששת וצריך חבלים ארוכים ואתה לא הודעתני שאטול עמי חבלים הצריכים לה:
ת"ר השוכר את הספינה ופירקה לה בחצי הדרך קס"ד שכרה עד מקום פלוני בכך וכך וכשהגיע לחצי הדרך פירקה והוציא חבילותיו ממנה נותן לו שכרו של חצי הדרך ואין לו לבעל הספינה אלא תרעומות. היכי דמי אי דלא משתכחי לאוגרי לאחר תרעומות מאי עבידתיה אי דלא משתכחי לאוגרי כולי' אגריה בעי למיתב ליה. לעולם דקא משתכחי ומשום דפסתא דספינתא ריעוע הספינה שמתרועעת בהוצאת החבילות הכנסת החבילות. אי הכי טענתא מעליא היא וממונא אית ליה גביה. לא צריכא דפרקה לטעוניה בגוה בחצי הדרך הוסיף לתת בה חבילות שהיו לו שם והוא התנה מתחילה בכך ליתן כתוב' כאשר ירצה והשכר לפי חשבון המשאוי והדרך הילכך נותן לו שכר תוספ' המשאוי של חצי הדרך. אי הכי תרעומות מאי עבידתיה משום שינוי דעתא הייתי סבור ללכת מהר ולחזור אי נמי לאשלא יתירא צריך אני לקנות חבלים כאן ביוקר שכשהספינה מכבדת צריך להפליגה אל אמצעית הנהר למקום מים עמוקים שלא תהא גוששת וצריך חבלים ארוכים ואתה לא הודעתני שאטול עמי חבלים הצריכים לה:
621
622פר"ח זצ"ל דפרקי' לטעוניה בגוה כגון שמכר סחורה שיש לו בספינה לאדם אחר ויצא המוכר ונכנס במקומו בספינה הקונה יש לו תרעומות עליו כלו' שמא זה הקונה אדם קשה. אי נמי עד שיצא זה ויכנס זה צריך להוסיף חבל בקשר הספינה עכ"ל. וזה לשון רבינו יצחק אלפס זצ"ל דזבניה לטעוניה לאינש אחרי' איהו וסליק אידך בדוכתיה דשקיל לההוא פלגא דאגרא דפש ליה מההוא אחרינא דסליק בדוכתיה האי הוא דאית ליה עליה תרעומות ומשום שינוי דעתא. עכ"ל:
622
623[שם]
ת"ר השוכר את החמור שוכר מניח עליו כסותו ולגינו ומזונותיו של אותו הדרך. מיכן ואילך חמר מעכב עליו. חמר מביא עליו תבן ושעורים של אותו היום. מיכן ואילך שוכר מעכב. היכי דמי אי דלא שכיח למיזבן שוכר נמי לא ליעכב ואי דשכיח למיזבן חמר נמי ליעכב אשוכר שלא יניח עליו אלא מזונות של יום אחד. אמר רב פפא לא צריכא דשכיח למיזבן מאונא לאונא שוכר לאו דירכיה למיטרח חמר דירכיה למיטרח:
ת"ר השוכר את החמור שוכר מניח עליו כסותו ולגינו ומזונותיו של אותו הדרך. מיכן ואילך חמר מעכב עליו. חמר מביא עליו תבן ושעורים של אותו היום. מיכן ואילך שוכר מעכב. היכי דמי אי דלא שכיח למיזבן שוכר נמי לא ליעכב ואי דשכיח למיזבן חמר נמי ליעכב אשוכר שלא יניח עליו אלא מזונות של יום אחד. אמר רב פפא לא צריכא דשכיח למיזבן מאונא לאונא שוכר לאו דירכיה למיטרח חמר דירכיה למיטרח:
623
624בפר"ח נראה השוכר את החמור לרכוב עלי' איש לא תרכב עלי' אשה. אשה תרכב עלי' איש ואשה בין גדולה בין קטנה פסק לרכוב עלי' אשה מרכיב עלי' בין גדולה בין קטנה. ואמר רב פפא ואפי' מעוברת והיא מניקה:
624
625[דף פ' ע"א]
מתני' השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור. בבקעה וחדש בהר ונשבר הקנקן חייב. שההרים קשים לחרוש שסלעים שם. וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכים עם בהמותיו זה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד את היתד בקרקע שבו הברזל שקורין קולטרא והוא קנקן דמתני'. לדוש בקיטנית ודש בתבואה פטור. בתבואה ודש בקיטנית חייב שהקיטנית מחלקת. והיכ' דלא שני ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום ואילו שהיו בפעולתן המנהיג והאוחז היתד שבידים היו איזה מהם פושע בשבירת הקנקן ומאן משלם. רב פפא אמר דנקיט פרשא דהיינו מרדע הוא משלם שלא כיון הפרה יפה דעל ידי שעיות השורה של מענה נשבר הקנקן. רב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא דהיינו הקנקן משלם שהעמיקו יותר מדאי לא היה נשבר בעיוות השורה. ואי ארעא דמחזקי בגורנדי שהיה יודע שמעלת אבנים וצונמא וטרשין תרוייהו משלמי שהיה להם ליזהר מאד ובדבר מועט שעיוות עם המנהיג נשבר והוי מוטל בספק:
מתני' השוכר את הפרה לחרוש בהר וחרש בבקעה ונשבר הקנקן פטור. בבקעה וחדש בהר ונשבר הקנקן חייב. שההרים קשים לחרוש שסלעים שם. וכל כלי המחרישה לבעל הבקר ונעריו הולכים עם בהמותיו זה אוחז הדרבן לכוין הפרה לתלמיה וזה הולך אחר המחרישה ומכביד את היתד בקרקע שבו הברזל שקורין קולטרא והוא קנקן דמתני'. לדוש בקיטנית ודש בתבואה פטור. בתבואה ודש בקיטנית חייב שהקיטנית מחלקת. והיכ' דלא שני ואין לבעל הפרה לתבוע לו כלום ואילו שהיו בפעולתן המנהיג והאוחז היתד שבידים היו איזה מהם פושע בשבירת הקנקן ומאן משלם. רב פפא אמר דנקיט פרשא דהיינו מרדע הוא משלם שלא כיון הפרה יפה דעל ידי שעיות השורה של מענה נשבר הקנקן. רב שישא בריה דרב אידי אמר דנקיט מנא דהיינו הקנקן משלם שהעמיקו יותר מדאי לא היה נשבר בעיוות השורה. ואי ארעא דמחזקי בגורנדי שהיה יודע שמעלת אבנים וצונמא וטרשין תרוייהו משלמי שהיה להם ליזהר מאד ובדבר מועט שעיוות עם המנהיג נשבר והוי מוטל בספק:
625
626[שם]
אמר רבי יוחנן המוכר פרה לחבירו ואמר לו פרה זו נגחנית היא רבצנית היא נשכנית היא. היה בה אחד מן המומין האלו וסנפו בין המומין אחרים שלא היו בה הרי זה מקח טעות לפי שהכיר הלוקח בשאר המומין שלא היו בה וכסבור בכולן הוא משקר. אלא להשליך מעליו כל התרעומות הוא בא. הילכך מקח טעות הוא דאדעתא דהכי לא זבין. מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו המום לבדו וא"ל מום זה יש בה. ועוד מומין אחרים אין זה מקח טעות. דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו בו היה לו לבדוק. תניא כוותיה דר' יוחנן המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא ניכפת היא שעמומית היא היה בה מום אחד מאילו המומין והשאר אינם בה וסנפו ביניהם הרי זה מקח טעות. מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות:
אמר רבי יוחנן המוכר פרה לחבירו ואמר לו פרה זו נגחנית היא רבצנית היא נשכנית היא. היה בה אחד מן המומין האלו וסנפו בין המומין אחרים שלא היו בה הרי זה מקח טעות לפי שהכיר הלוקח בשאר המומין שלא היו בה וכסבור בכולן הוא משקר. אלא להשליך מעליו כל התרעומות הוא בא. הילכך מקח טעות הוא דאדעתא דהכי לא זבין. מום זה ומום אחר שפירש לו שם אותו המום לבדו וא"ל מום זה יש בה. ועוד מומין אחרים אין זה מקח טעות. דכיון דאותו המום הזכיר לו לבדו בו היה לו לבדוק. תניא כוותיה דר' יוחנן המוכר שפחה לחבירו ואמר לו שפחה זו שוטה היא ניכפת היא שעמומית היא היה בה מום אחד מאילו המומין והשאר אינם בה וסנפו ביניהם הרי זה מקח טעות. מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות:
626
627פר"ח זצ"ל וכן הלכה. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי היו בה כל המומין הללו ואינו מקפיד אלא על אחד ובא וטענו וסבור הייתי שהיית כולל בה מה שאין בה ומה שיש בה. ואילו ידעתי שזה בה לא הייתי לוקחה מאי א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרי משמיה דרבא היו בה כל המומין האלו אין זה מקח טעות:
627
628מעשה בראובן שתבע את שמעון לדין וטען מכרתי לך סוס אחד ומשכתו וקניתו תן לי דמיו. השיב שמעון הסוס אחזיר לך ולא דמיו. כי כשרכבתי עליו יום אחר הרגשתי במומין שהיו בו והיה מקח טעות. השיב ראובן מכרתי לו כמו שהיה. ועד היום איני יודע שהיו בו בידי שום מומין כי שמא אירעו לו המומין בידך ושוב באו עדים ע"פ החרם ואמרו כשניס' שמעון הסוס לקנותו אמרנו לו שהוא חיגר וגם אחרי' אמרו לי כמו כן אמ' שמעון אמת כך אמרו לי אך לא האמנתי יותר מהם והוא נדר לי שאינו בעל מום והטעני. דעתי נוטה אחרי שגילו לו המומין סבר וקביל דגרסי' פ"ק דקידושין התקדשי לי במנה ונמצא מנה חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת ופריך האי דינר של נחושת היכי דמי אי דידעה ביה וסברת וקבילת. לא צריכא דיהב לה בליליא. ותו גרסינן בהאי פירקא סימפון בעבדים ליכא אי מומין שבגלוי הא קא חזי ליה כו' עד הנהו קלא אית להו פי' דלא שכיח. מיהו ישבע שמעון שלא קיבל עליו מומין ולא נדר לו כלום. ובפ' המדיר הלכה היה בה מומין. נראה חזקה אין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו והאי ראה ונתפייס. ואם אין עדים שראה מום קודם שמשכו כך הדין שאע"פ שלא נתן ראובן לשמעון המעות לא אמר שעל ראובן המוציא מחבירו עליו הראיה לברר שהמום אירע אחרי שמשכו שמעון אלא על שמעון לברר שהיו בו המום קודם שמשכו אין ידוע לשניהם שאם היה ידוע לשמעון סבר וקיבל. והשתא שאין ידוע על שמעון לברר ואם לא בירר הפסיד. דקיימא לן כלישנא בתרא דשמואל דאמר בפ' המדיר גבי המחליף פרה בחמור כו' כל שנולד לו ספק ברשותו עליו להביא ראיה פי' כל אדם שקנה שום דבר בחליפין או בקנין או כל אדם שמשך חמור או פרה ודומה לו שנגמר המקח במשיכה שהרי אין ידוע בו מום שהיה בו ביטול מקח ואם אחרי כן נתברר המום הרי נולד ספק המום ברשות המושך דעתה שעה שנודע העמדנו על חזקתו הראשון שנולד בלא מומין. הילכך על המושך לברר כי התם כי אחרי שמשך בעל החמור את הפרה הרי נגמרו קנין החליפין ועמד החמור בחזקת בעל הפרה דכל הנישום דמים באחר כיון שמשך זה נתחייב זה בחליפין בכל מקום שהוא הילכך על בעל הפרה להביא ראיה שכשנודע מיתת החמור כבר היה דומה לנו שהיה החמור של בעל הפרה שנקנה במשיכת הפרה. ומייתי עלה התם ממחט שנמצאת בעובי בית הכוסות כו' עד לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. ומסקינן התם דאפי' לא יהיב טבח דמי על הטבח להביא ראיה שאחרי שמשך נולד ונודע המום וברשותו נולד. ואם לא יברר הטבח יפרע לבעל הבהמה ויפסיד והכי מסקינן וכן הילכתא. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל ורבי' זקיני. ולא כלישנא קמא דשמואל. וכן מצינו שפסק רבי' שמואל בר מאיר זצ"ל והביא ראיה דאע"ג דלא יהיב דמי על הטבח לברר מדאוקי רב נחמן בר יצחק לעיל מינה כלה בבית אביה ולקידושין אע"פ שביד האב ולקידושין אי לא מברר האב הקידושין שלא היה בהם חייב להחזיר. והכא נמי כיון שאחרי שמשך שמעון הסוס נודע הרי נולד המום ברשותו עליו לברר או יפרע. מיהו נראה לי דישבע ראובן שלא ידע בו מום כשמכרו או ישבע ראובן ששמעון ידע המום כשקנאו. ואם אינו חפץ ראובן לישבע רואין ב"ר ואומרין אם זילזל במכירת הסוס מפני המום כל כך שאין בו אונאה וביטול מקח המקח קיים. ואם לאו בטל המקח או ישבע כמו שפי' לעיל. והא דתנן בפ' המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואמר רב אסי לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים דמוכר לימא ליה הא חמרך והא קנקנך ופריך וכי קנקנים דמוכר מאי הוי לימא ליה לא איבעי לך לשהויי. ומשני דא"ל למקפה הילכך קאי לאוכלו מעט מעט אבל לא למקפה אפילו ידוע שיינו החמיץ אינו חייב המוכר דא"ל לא איבעי לך לשהויי. כך המסקנא התם. ואיכא מרברבתא דמפרשי כגון שנתן הלוקח כבר הדמים למוכר. הילכך פטר נפשיה המוכר בטענה לא איבעי לך לשהויי. וזימנין דפטר נפשיה בטענת שמא גרם קנקנים דלוקח. אבל אם לא נתן הדמים על המוכר להביא ראיה ולברר שעל ידי גרם הלוקח החמיץ. ואין הדבר כן אלא אפי' לא יהיב דמי על הלוקח לברר כמו גבי טבח כיון שלא התנה למקפה דאמרי' באיזהו נשך דעליה דלוקח רמי לאתנויי ולא על המוכר אבל אתני למקפה חייב המוכר וההיא סוגיא כרב דאמר לעיל מינה המוכר חבית של יין והחמיצה כל ל' יום ברשות מוכר דחשיב כאילו היא בשעת מכירה כבר חומץ. ואע"ג דלא קיימא כרב אלא כשמואל חמרא אכתפי גברא שוואר ואפי' קנקנים דמוכר ואפי' א"ל למקפה דהא עבד רב יוסף כוותיה דשמואל. מ"מ נלמוד מיכן לדין אחר כדפרי' דר' יוסי בר חנינא ונחית לעומקא דדינא כדאמ' בפ' שור שנגח ד' וה' . אי נמי אפי' כרב אתיא וכל אחר שלשה דלא פליג אמתני' וכן פי' התם רבינו שמואל זצ"ל - אבי העזרי:
628
629[שם]
מתני' השוכר את החמור להביא חיטין והביא עליה שעורין שהן קלים מחיטים חייב בקלקולה. אם הוסיף שלשת קבין ולא אמ' הואיל והשעורין קלין ויש לו להוסיף עד כדי כובד החיטין. שמשא החמור לתך חיטין חצי כור מפני שהנפך קשה לבהמה כמשאוי. וכיון דנפח לתך שעורין כנפך לתך חיטין קשה לה תוספת. תבואה והביא תבן חייב שהנפח קשה כמשאוי. להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין שלא הוסיף פטור אם מתה. ואם הוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהיה חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור. איתמר אביי אמר קשה כמשאוי תנן כדפרי' אע"פ שאין משאן כבר כמשא חיטין הרי ניפחא כי תיקלא נפח קשה כמשקל הואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה. ואם הוסיף שלשת קבין דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב. ורבא אמר קשה למשאוי תנן אם השוה כובר השעורין לכובד החיטין כגון שהוסיף סאה שלם על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והרי נפיחה תוספת לקלקל החמור. תיקלא כי תקלא ואינו חייב עד שישוה כובד השעורין לכובד החיטין דליהוי נפח זה תוספת. אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרי' נפח השוה הרי הוא כמשקל שוה וליחייב בתוספת של שלשת קבין דקשה למשאוי תנן ולא כמשאוי. תנן להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין פטור ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשת קבין. לא סאה. והא עלה קתני כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור. ה"ק היכא דלא שני חיטין והביא חיטין שעורין והביא שעורין כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס משום ר' מאיר אומר סאה לגמל ג' קבין לחמור. ת"ש להביא לתך חיטין והביא לתך שש עשרה שעורין תוספת סאה להשוותן למשאוי החיטין חייב בשביל הנפח הא שלשת קבין פטור דהיינו כרבא. תרגמה אביי במחיקתא פי' רש"י זצ"ל אני שמעתי שעורין שהתליעו. וכן בפי' תשובות הגאונים. אבל לדידי קשיא לי מה לי התליעו ומה לי לא התליעו הרי יש כאן הנפח על הלתך שלשה קבין וקתני פטור. ולאביי נפח כמשאוי דהא כי לא התליעו נמי שעורין קלים הם ומחייב ליה אביי משום ניפחא. ונראה בעיני שמשא החמור לתך ומרירתו טפופות ט"ו סאין ולא מחוקות. ומוקי אביי להא בשש עשרה מחוקות שהמוחק פוחת שלש קבין ואין כאן אלא תוספ' נפח שלשת קבין על לתך. טפופות לא מחוק ולא גדוש. עכ"ל:
מתני' השוכר את החמור להביא חיטין והביא עליה שעורין שהן קלים מחיטים חייב בקלקולה. אם הוסיף שלשת קבין ולא אמ' הואיל והשעורין קלין ויש לו להוסיף עד כדי כובד החיטין. שמשא החמור לתך חיטין חצי כור מפני שהנפך קשה לבהמה כמשאוי. וכיון דנפח לתך שעורין כנפך לתך חיטין קשה לה תוספת. תבואה והביא תבן חייב שהנפח קשה כמשאוי. להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין שלא הוסיף פטור אם מתה. ואם הוסיף על משאו חייב וכמה יוסיף על משאו ויהיה חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור. איתמר אביי אמר קשה כמשאוי תנן כדפרי' אע"פ שאין משאן כבר כמשא חיטין הרי ניפחא כי תיקלא נפח קשה כמשקל הואיל ונפחן שוה הרי הוא כמשקל שוה. ואם הוסיף שלשת קבין דהוא שיעור תוספת לחמור לקלקל חייב. ורבא אמר קשה למשאוי תנן אם השוה כובר השעורין לכובד החיטין כגון שהוסיף סאה שלם על הלתך הרי הרבה הנפח ורוב הנפח קשה למשאוי והרי נפיחה תוספת לקלקל החמור. תיקלא כי תקלא ואינו חייב עד שישוה כובד השעורין לכובד החיטין דליהוי נפח זה תוספת. אבל נפח שוה ומשקל חסר לא אמרי' נפח השוה הרי הוא כמשקל שוה וליחייב בתוספת של שלשת קבין דקשה למשאוי תנן ולא כמשאוי. תנן להביא לתך חיטין והביא לתך שעורין פטור ואם הוסיף על משאו חייב מאי לאו שלשת קבין. לא סאה. והא עלה קתני כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס אומר משום ר' מאיר סאה לגמל ושלשת קבין לחמור. ה"ק היכא דלא שני חיטין והביא חיטין שעורין והביא שעורין כמה יוסיף על משאו ויהא חייב סומכוס משום ר' מאיר אומר סאה לגמל ג' קבין לחמור. ת"ש להביא לתך חיטין והביא לתך שש עשרה שעורין תוספת סאה להשוותן למשאוי החיטין חייב בשביל הנפח הא שלשת קבין פטור דהיינו כרבא. תרגמה אביי במחיקתא פי' רש"י זצ"ל אני שמעתי שעורין שהתליעו. וכן בפי' תשובות הגאונים. אבל לדידי קשיא לי מה לי התליעו ומה לי לא התליעו הרי יש כאן הנפח על הלתך שלשה קבין וקתני פטור. ולאביי נפח כמשאוי דהא כי לא התליעו נמי שעורין קלים הם ומחייב ליה אביי משום ניפחא. ונראה בעיני שמשא החמור לתך ומרירתו טפופות ט"ו סאין ולא מחוקות. ומוקי אביי להא בשש עשרה מחוקות שהמוחק פוחת שלש קבין ואין כאן אלא תוספ' נפח שלשת קבין על לתך. טפופות לא מחוק ולא גדוש. עכ"ל:
629
630פר"ח זצ"ל והילכתא כרבא דקיי"ל תקלא כתקלא וניפחא הוי תוספ'. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבא:
630
631[שם ע"ב]
ת"ר קב לכתף פרש"י קב הוי תוספת לאדם הנו הנושא בכתף מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני שלשים קב שהם חמש סאין. דהא תנן תוספת חמור שלשת קבין שהן חצי סאה ומשאוי לתך ט"ו סאין אלמא תוספת אחד בשלשים במשא הוא. ואשמעי' שאם הוסיף עליו קב חייב. ופרכי' אם איתא דלא מצי בר דעה הוא נישרייה אמר אביי כשחבסו לאלתר. רבא אמר אפי' תימא שלא חבסו לאלתר לא צריכא לאגרא יתירא. רב אמר סבר חולשא הוא דנקיט ליה:
ת"ר קב לכתף פרש"י קב הוי תוספת לאדם הנו הנושא בכתף מכאן אתה למד שמשא אדם בינוני שלשים קב שהם חמש סאין. דהא תנן תוספת חמור שלשת קבין שהן חצי סאה ומשאוי לתך ט"ו סאין אלמא תוספת אחד בשלשים במשא הוא. ואשמעי' שאם הוסיף עליו קב חייב. ופרכי' אם איתא דלא מצי בר דעה הוא נישרייה אמר אביי כשחבסו לאלתר. רבא אמר אפי' תימא שלא חבסו לאלתר לא צריכא לאגרא יתירא. רב אמר סבר חולשא הוא דנקיט ליה:
631
632פר"ח זצ"ל וקיימא לן כרב אשי דהוא בתרא ואוקמ' כי נדמה לו לכתף כי תשות כח החזיקה בו. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרב אשי. הילכך אם הוסיף קב על ל' קבים באדם ושברו חייב. אדריב לעריב' פי' לתך הוי תוספ' למשאוי ספינה קטנה. כור הוי תוספת לספינה בת תלתין כורין שלשת כורין לבורני גדולה למאי נפקא מינה למקח וממכר. אמר רב פפא ש"מ סתם ספינה בת תלתין כורין . ירושלמי ג' סאין לעגלה ומיכן יש ללמוד שסתם עגלה בת תשעים סאין. תוספתא המשכיר בהמה לחבירו לא ישנה לו הבהמה השכיר לו חמור לא יושיבנו על הסוס. סוס לא יושיבנו על הקרון. וה"ה שלא ישנה מאיש לאשה כדפרישית לעיל:
632
633פסק רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל בתשוב' וזה לשונו: שאם שכר סוס איש מחבירו והרכיב עליו גוי ונפחת הסוס. אומר אני שישראל פושע הוא כי הנכרי אינו חס על ממונו של ישראל וגרע מאשה טובא לשלם כל מה שדמי הסוס נפחתים מאשר בתחילה אם ידוע שויו על פי עדים כשרים ואם אין ידוע וזה אומר כך וזה אומר כך ישבע הנתבע ויפטר. ואם המשכיר אומר נפחת סוסי והשוכר אומר איני יודע אם נפחת אם לא נפחת ישבע שאינו יודע ויפטר דמנה לי בירך והלה אומר איני יודע פטור אלא שצריך שבועת היסת. עכ"ל:
633
634השוכר סוס מחבירו ונמצא צולע זה היה מעשה והשיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל וזה לשונו: על סוס אחר אשר שכר ראובן משמעון והוליכו מהלך ב' ימים ובצאתו מן העיר קרוב לב' פרסאות נמצא צולע על יריכו ולא חשש ראובן לדבר וירכב עליו עד המקום אשר היה חפץ ללכת שם ובבואו שם הראהו לאומן לתקנו ותקנו והתרה בו שלא לרוכבו. ובכל זאת לא הטה אזן ורכב עליו גם בחזרתו ונתקלקל הסוס לבלתי התרפאות עד חדש או חדשים או יותר ושמעתי כאלה רבות. וראיתי מקצת הדיינים העולה על רוחם לפוטרו ולדמותו להכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור דקיימא לן כרבא דאמר אינו נותן אלא שבתו שבכל יום ויום וכיון דאין כאן נזק כי היכי דשור כאדם פטור דאיש בעמיתו ולא שור בעמיתו . אדם בשור נמי פטור דאיש בעמיתו ולא איש בשורו ואומרים דאדם דאזיק שור הוא כדאמ' בריש בבא קמא . וכן אני בעיני כי טעות גדולה היא בידם. חדא כי לפי דבריהם אם יפטר מן התורה יתחייב מדרבנן מכח דינא דגרמי דהוי מדרבנן כמו שהוכיח רבינו יצחק מדקבעי ס"פ הכונס אם עשו תקנת נגזל במסור או לא. ואי מדאורייתא למה לא יעשו התקנה במסור במו בנגזל. והא פשיטא דלא גרע מדינא דגרמי בדבר שמפסידו ומזיקו בידים והיזק ניכר. ומ"מ שבתו שבכל יום ויום לא הייתי מחייבו מזה הטעם דכיון ששמין אותו במה נפחת מדמיו במה היה שוה וכמה הוא שוה הרי כאילו החזיר לו סוסו שלם וכאילו לא גרם לו הפסד. ולפי דבריהם לא שבקת חיי לכל בריא והרוצה להפסיד לחבירו ינעוץ במסמרות בסוסיהם בכל יום ויום ויפטר. וחלילה מלומר דבר זה ואפי' לתינוקות של בית רבן יודעין. ועוד כי נראה בעיני דאפי' מן התורה מחייב כדפרי' באלו הן הנחנקין אלא מעתה הכחישה באבנים הכי נמי דלא מחייב ולא מפליג בין כחש דהדר ובין כחש דלא הדר. ועוד אמאי נקט והכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור הוה ליה למינקט כל חבלות שבעולם שסופם להתרפאות. ועוד כי קא בעי ריפוי שלא במקום נזק היכי משכחת לה ומפ' דהוה כאיב ליה מידי ואותיב ליה סמא לאסוקי שפיר ואחתיה לבישרא וצריך לאותובי ליה סמא אנקוטי גוונא דבשריה מאי קבעי הלא רוב חבלות וחבורות שבעולם שאין בהם חסרון אבר כולם שלא במקום נזק הם שסופם לחזור על ידי רפואה וסתמיה דקרא דוהכה איש את רעהו באבן או באגרוף נמי הכי הוי. ואין משמע כלל שידבר במכה שאין סופה להתרפאות לגמרי. ואע"פ שיש לדחות דמשום אביי נקיט ליה דאית ליה דסופה לחזור שבת גדולה איכא. אין נראה בעיני דהא קיימא לן כרבא מדקא בעי כל כך בפשיטות ולא מדכר אביי כלל משמע דלפי האמת נמי משמע הכי אלא ודאי כל מכה שצריך להוציא עליה לרפואתה ואינה חוזרת ממילא לא קרינן ביה סופה ונזק גמור הוי ופחת גמור דוי להיות נפחתת בדמיה בכך. ולא דמי לשבת הפוחתתו בדמי' כגון הכהו על ידו וכו' דלרבא לית ביה שבת גדולה סבר שאין פחת חשוב שלא נזק אף על פי שיש בו פחת בדמים. כיון שאומרין אותו שסופו לחזור ממילא שקונים אותו בפחות. בשביל כך אין חשוב נזק דאין זה אלא מחמת יראה שאין יודעין בו שיהא ראוי לחזור. אבל בדבר שצריך לטרוח ולבקש רוחא על כך ולהוציא יציאתו לרפואתו הדבר ידוע שקונים אותו בפחות מחמת ששוה פחות בכך כיון שאין סופו להתרפאות מעצמו. דאטו מי סני לתלמודא למינקט רוב חבלות שבעולם שסופם להתרפאות. ונקיט צמתה ידו דקאמ' שבת הפוחתתו בדמים היכי דמי דמשמע שאין פשיטא לו למצוא. ואלא דקאמ' בהשולח אלא היכי דמי דלא כליא קרנא כגון שהכהו על ידו וכו' ומקשי' הניחא לאביי אלא לרבא מאי איכא למימר. אין להקשות לפירושי מ"ט לא מוקמי לה בשאר חבלות שסופם להתרפאות על ידי רופא דהנהו בכליא קרנא חשיבא להו כיון שאם היה רוצה למכור חלקו עכשיו היה נפחת מדמיו בכך כיון שצריך להוצאות עליו לרפאותו. ועוד לבי נוטה לומר שאפי' בסופה לחזור ממילא אין לדמות בהמה לעבד. דדוקא עבד אין קונין אותו בפחות בדבר שסופה לחזור משום דחזי למיקם קמיה ואין יציאתו מרובה ואין מקפידים על כך בשהות מעט. אבל בהמה דלא חזיא ויציאתה מרובה נפחתים דמיה בכך. ודבר הנראה לעינים הוא ויתד היא שלא תמוט וחבל על האומרים בענין אחר דלא מצינו לא במקרא ולא במשנה ולא בתלמוד מזיק ממון חבירו והיזק ניכר שיפטר - יצחק בר אברהם זצ"ל:
634
635עוד נראה בעיני דעל כרחין דאפי' בעין צמתה ידו וסופה לחזור חייב בשור דהא כשיש נזק גמור כגון סימוי עין או שבירת רגל באותו ענין דלכשיתרפא יהא ראוי למלאכה ולא כבתחילה אלא שעכשיו אינו ראוי למלאכה כלל מחמת חוליו. היאך שמין אותו כאדם () והיאך כשור . על כרחיך לא תמצא חילוק בין זה לזה. אלא שבאדם שמין אותו כמה היה שוה בתחילה וכמה הוא שוה עכשיו לכשיתרפא שאינו יכול לעשות מלאכתו הראשונה וזהו נזק. וכמה שמתבטל שאינו יכול לעשות מלאכה עכשיו מחמת חוליו אפי' במה שיעשה לאחר שיתרפא זהו שבת שנותן באדם. כדתנן שבת רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין מה שאין כן בשור דאין שמין הנזק לבד והשבת לבד. אלא שמין אותו הכל ביחד כמה היה שוה מתחילה וכמה הוא עכשיו שוה שהוא חולה וכולל עכשיו שבת וריפוי עם הנזק שכל זה דמיו נפחתין דע"כ א"א לסלק שומא זה ממנו. דהא אי לא כתב שבת כל עיקר אפי' באדם בזה הענין הא שמין אותו ולא בענין אחר. דכמה היה שוה מתחילה וכמה יהא שוה לכשיתרפא אינו ראוי לשם דנמצא אתה מכחיש את הניזק שלא לשלם לו כל נזקו. ואיזו שומא תהיה באותו ענין והדבר ידוע שהוא נפחת בדמיו בכך יותר ויותר. ופשיטא שכל זה בכלל נזק וכיון שיש נזק שאין סופו להתרפאות אתה שם לו השבת והריפוי בכלל. גם שכשיהיה סופו להתרפאות פשיטא ששמין אותו. דלמה יפסידנו בזה יותר מבזה. אלא שאין נותן לו שבתו שבכל יום ויום כמו באדם כי אם במה שנפחתו דמיו בכך הוא יתן. ופעמים שהוא מעט פחות מאדם ופעמים שהוא הרבה. ושמין אותו כמה היה שוה וכמה הוא שוה למכור פחות בכך. ואין להקשות לפירושי דא"כ לא משכחת בהשולח לא מיכליא קרנא בשור בעץ הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור דשור נמי משלם אפי' לרבא מה שנפחת בדמיו. דהא לא קשיא היא. דודאי בשור באדם אינו ראוי לשלם דכיון דגילה הכתו' שנותן נזק באדם אם כן שומת נזק שלו אינה אלא כמה היה שוה מתחילה וכמה הוא שוה עכשיו לכשיתרפא ושבת הוא לבדו נזק נמצא דכשמיעט הכתוב איש בעמיתו ולא שור בעמיתו מעטיה לשבת מיניה ואוקמא אשומת נזק דאית ביה. א"כ בצמתה ידו וסופה לחזור אין שור באדם משלם כלום. אבל שור בשור או אדם בשור אינו ראוי לשום כבענין הזה דהא בשור לא מצינו בו שבת כמו באדם. ואינו דאוי לסלק ממנו שומא הראויה לו דהיינו כמה היה שוה וכמה הוא שוה בין סופה לחזור בין אין סופה לחזור. דאפי' באדם היתה כבענין הזה אי לאו דגלי קרא כדפרישית. ושוב שמעתי שרבינו חיים היה מודה הלכה למעשה כדבריי אלא שלא שמעתי טעמו. ושלום - יצחק בר אברהם זצ"ל:
635
636ירושלמי שיירא שנפל עליה גייס מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות שלחו לפניה' תייר מחשבין לפי נפשות ואין משנים על מנהג שיירא. פי' שיירא שנפל עליה גייס וטרפה מה שנשתייר להם כגון שהיו שותפין מחלקין לפי ממון ולא לפי הנפשות. שכרו תייר לפניהם מפני פחד ליסטי' או להראות להם הדרך מחשבין לפי נפשות. תסופתא שיירא שחנתה במדבר ונפל עליה גייס לטורפה מחשבין לפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות ואם שלחו תייר לפניהם מחשבין לפי נפשות. מדלא קתני בירושלמי לטורפה כדתני בתוספתא משמע דבטרפה הגייס עסקי' אע"פ שיש לפרש שעמד עליה הגייס לטורפה ונתפשרו עמו כמו התוספתא:
636
637ירוש' ספינה שיצא עליה נחשול והקלו ממשאה מחשבין לפי משאוי ולפי ממון ואין מחשבין לפי נפשות. אבל השוכר קרון או ספינה מחשבין לפי משאוי ולפי הנפשות ואין מחשבין לפי הממון. שיירא שנפל עליה גייס ועמד אחד מהן והציל מידן מה שהציל הציל לאמצע. ואם נתנו לו רשות מה שהציל הציל לעצמו. חמרין שנפלו עליהם ליסטים ועמד אחד מהן והציל מה שהציל הציל לאמצע. ואם התנה עמהם בב"ד מה שהציל הציל לעצמו. השותפין שמחלו להם מוכסין מה שמחלו מחלו לאמצע. ואם אמרו לשם פלוני מחלנו מה שמחלו מחלו לו. וצ"ע פירוש ס"פ הגוזל בתרא בתשובת מורי רבי' שמחה זצ"ל:
637
638הכי אמר רב דניאל גאון ראובן ושמעון דאזלי בספינת' או בשיירא ועלו תרוייהו בחד פונדקי ואיגנוב מידי מחד מינייהו אי אתנו אהדדי מקמי הכי דריוח ופסידא דמטי לי' לאמצע. דינא למיתב ליה לחבריה פלגא פסידא ודינא הוא למיתן ליה פלגא רווחא. ואי לא אתנו לא מיחייב. חדא משום דגרמא בנזקין היא וגרמא בנזקין פטור. ועוד תנן מי שיש לו גינה לפנים מגינת חבי' נותנין לו דרך מן הצד מדעת שניהם נכנס בשעה שהוא רוצ' ומכניס לתוכה דתגרים. אע"ג דמפסדי ליה תגרי ראובן לשמעון פטור משום דתרוייהו אית להו אורחא בהאי פונדוק כי אית ליה אורחא לגינאי בהאי גינאי היצונית ואין לו טענה כלל. וכן הילכתא: בספר בשר על גחלים:
638
639וששאלתם ראובן דעבד שותפות עם שמעון ומתני בהדי' דלא ליפרוש מיניה אלא באנפוהי. ואזל שמעון לדוכתא רחיקא ועבד תמן סחורתא כמה שנין שקל וטרא עם אינשי ומטא ליה רווחא טובא ובתר כן בעי למיהדר ועל לספינתא איהו וכל מה דאית ליה עם יהודאי אחריני וכד אינון אזלין תברא נחשולא לההיא ספינתא וערקו ערטילאין ואיתבר כל מה דהות בידיהון ואתו עליהון אינשי דלא חזו להון יהודאי מעולם ובעו למישבא יתהון ולמיקטלינון ואיתנצילו מנהון ערטילאין. ואזל שמעון דנן בתר כן ושקל וטרא באנפיה בהדי אינשי וזבן מילתא דאית ביה סכנתא דאכריז עלה מלכא כל דזבין לה פסקי' ליה לריש'. וכל יהודאין דהוו תמן משביעינון דלא ליזבנון ההיא מילתא. ואזל שמעון דנן וזבנה ורווח בה טובא. בתר כן מטא ליה זימנא ואזל ההוא דהוה ליה ולא פש בידיה אלא פורתא הדר תוב טרא ושקל ורווח בתר כן אתא ראובן וא"ל הנפק מה דאית לך וניפלוג תרויהון. א"ל שמעון אנת מאן דאית לך בהדין ממונא. ממונא דשקלתי מינך איתברת ספינתא ואזל כוליה ונפקי ערטילאי והא יהודאי דהוו בהדאי דנפקי ערטילאי והאי ממונא דאית בידאי סכנתא דעבדי בנפשאי וזבני מילתא דאכריזו עלה קטלא ושקלי בטרשאה מבני אנשא אנת מאי אית לך בהדאי דלא תפרוש מינאי אלא באנפיי ועד השתא שותפא דידי את ושטר שותפות דנקיטנא כתב ביה האי תנאי וכתב ביה כל מה שמרחמין מן השמים שכר בין בממון זה בין בממון אחר ואפי' מציאה הבאה לידי השכר לאמצע וקבילת עלך כל הני תנאי. השתא טענתא דראובן אית ביה מששא או לא. הכין איתחזיאת לנא דטענתא דראובן לית ביה מששא ולא שויא שום מדעם ושלא כדין קא"ל אית לך תנאה עלך אי הוא אית ליה תנאה על שמעון ושמעון לית ליה עליה משום תנאה עסקא דלית בה כמה תנאה מאי אישתעי האי דינא מכל מקבלי עיסקא הרי אמור רבנן אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבדו רבנן מילתא דניחא כו' ואמ' בני דרב עיליש נפק עילוייהו שטרא פלגא באגר ופלגא בהפסד כו' ש"מ דהכין מתבעי ליה למיכתב אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד ואי תרי תילתי באגר פלגא בהפסד ודינא הכי הוא וראובן דנן כיון דלא קביל לשמעון הכי לית ליה עליה שום מדעם. כללא דמילתא כל שטרא דלא כתב בי' כנהרדעי וכדבני בי רב עיליש צד ריבית הוא ואסיר. ועוד ראשונים נמי הכי הוו דייני דהא מפרש בשאלתיה דמר דאשכחתון בשאלתי' דאבא מרי האי מאן דקביל עיסקא מן חבריה וקביל עליה תנאה כל רווחא דמטא לידיה בין מהאי עיסקא בין בעיסקי אחריני דשקילנא מן אינשי באנפאי ההוא תנאה לאו תנאה הוא עד דמקבל עליה ההוא כל ממונא דשקיל שמעון מן אינשי והוה ליה דינא בהדיה. והדין ראובן לא קביל עליה לשמעון הכי הילכך לא דיינינן ליה כדאמרי נהרדעי. ודקא טען דשטר שותפות דילי כתוב ביה כל מה שמרחמין מן השמים וכו' הדין תנאה לאו תנאה הוא ולא שוי שום מדעם ולא עבדינן ביה מעשה. מאי טעמא דהלכה רווחת בישראל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאמר רב נחמן א"ר הונא כרב וכו' כולהו סבירא להו אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ומוקמ' להו ואמ' לית הילכתא כוותייהו אלא הלכה אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. השתא הדין שמעון מאי שוי מאי דקביל עליה לראובן דכל רווחא דאתי לידי מארבע רוחות העולם יהוי לך פלגא כיון דלא הוי בידי דשמעון מידי כי קביל עליה האי תנאה מאי הוה מקני ליה להאי ראובן. וכ"ש דמפרש בשאלתי' דמר דאשכחת בשאלת' דמר רב חנינאי גאון דכתב ביה אע"ג דקביל עלי' שמעון הלין תנאה לאו תנאי נינהו ובטלי. ומר רב חנינאי בדריה הר גבוה היה וסמכינן עליה. ותו דתנן בר"פ המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע וכו' מתקיף לה רמי בר חמא היכי קני ליה שמעון לכפילא והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אלמא הלכה רווחת היא שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ותו קאמר באידך פירקא א"ל רב פפא לאביי בין למ"ד ירתון תנן בין למ"ד יסבון תנן הא אין אדם מקנה דבר שלא ב"ל. אלמא הכי הילכתא ומסמר קבוע הוא. ולפום דכת' בשאלתא דינא הכין כיון דטבע ואזיל כל עיסקא דשקיל מראובן אי נמי דשרו אהדדי ולא פש מיניה שום מידי בטילית שותפותהון ולית ליה לראובן על שמעון מידי דמאי דאתני בהדיה ברווחא דמטי ליה בין בהאי ממונ' ובין במאי דשקילנא מאחריני תנאו בטל הוא. חדא דאין א"מ דבר שלא בא לעולם. ועוד כל דאמ' אי הוו לי יהיבנא לך אסמכת' היא ואסמכתא לא קניא. דטעין ראובן ואמר אתנית בהדאי דלא תיפרוש מיני אלא באנפאי לחדוקי ולירוזי אתני בהדיה דלא אתני בהדי' לא תפרוש כלל אלא דאי בעי ליפרוש מיניה לא ליפרוש אלא באנפי' ולדעתיה ועוד דלא כפליה לתנאיה דלא תיפרוש ואי פרשת מיחייבת בממונא. ע"כ לשון בשר על גבי גחלים:
639
640[שם]
מתני' כל האומנין קבלנים שמקבלים עליהם לעשות מלאכה בביתם שומרי שכר הם להתחייב בגניבה ואבידה. וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר . לימא מתניתין דלא כר' מאיר דתניא השוכר בהמה מחבירו כיצד משלם דשומר חנם ושומר שכר והשואל כתיבי שוכר לא כתיב ומהו דין חייובו ענין גניבה ואבידה פטור או חייב ר' יהודה אומר כשומר שכר דהואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו שומר שכר הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין והשתא דיהיב אגרא לא הוי שואל והוי שומר שכר ר' מאיר אומר כשומר חנם דהא יהיב אגר מלאכתו אינו נוטל שכר על שמירתו. ואומן דומה לשוכר שלהנאת שכר אומנתו הוא בידו. אבל שכר שמירה אינו נוטל אלא שכר פעולה. אפי' תימא ר' מאיר בההיא הנאה דקא תפיש ליה אאגריה דלא צריך למיפק ולעייל הוי עליה שומר שכר. ואיבעית תימא ודאי אומן דמי לשוכר ומיתוקמא מתני' כר' מאיר כדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר שכר ר' יהודה אומר כשומר חנם. הרי ללישנא קמא דמתניתין כ"ע היא ללישנא בתרא ר' מאיר:
מתני' כל האומנין קבלנים שמקבלים עליהם לעשות מלאכה בביתם שומרי שכר הם להתחייב בגניבה ואבידה. וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר . לימא מתניתין דלא כר' מאיר דתניא השוכר בהמה מחבירו כיצד משלם דשומר חנם ושומר שכר והשואל כתיבי שוכר לא כתיב ומהו דין חייובו ענין גניבה ואבידה פטור או חייב ר' יהודה אומר כשומר שכר דהואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו שומר שכר הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין והשתא דיהיב אגרא לא הוי שואל והוי שומר שכר ר' מאיר אומר כשומר חנם דהא יהיב אגר מלאכתו אינו נוטל שכר על שמירתו. ואומן דומה לשוכר שלהנאת שכר אומנתו הוא בידו. אבל שכר שמירה אינו נוטל אלא שכר פעולה. אפי' תימא ר' מאיר בההיא הנאה דקא תפיש ליה אאגריה דלא צריך למיפק ולעייל הוי עליה שומר שכר. ואיבעית תימא ודאי אומן דמי לשוכר ומיתוקמא מתני' כר' מאיר כדמחליף רבה בר אבוה ותני שוכר כיצד משלם ר' מאיר אומר כשומר שכר ר' יהודה אומר כשומר חנם. הרי ללישנא קמא דמתניתין כ"ע היא ללישנא בתרא ר' מאיר:
640
641מיהו בין כך ובין כך הלכה כמתני' דכל האומנין שומרי שכר הן וקיימא לן נמי דשוכר כשומר שכר ללישנא קמא רבי מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה. וללישנא בתרא הלכה כר' מאיר הואיל וסתם לן תנא כוותיה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל כר' יהודה דלישנא קמא:
641
642[שם]
תנן התם א"ל השואל למשאיל שלח אותה ביד עבדי או שלוחי ביד עבדך או שלוחך ושלחה ומתה כדרכה בדרך קודם שתכנס לביתו חייב באונסיה שמשעה שמסרה לשליח במצות השואל נתחייב השואל בה. ואם לא אמר לו שולח אלא המשאיל שלח לו שא"ל השאילני פרתך א"ל הן עמד ושלחה לו ומתה כדרכה פטור. וכן בשעה שמחזירה אם מסרה השואל לשליח להשיבה לבעלים ולא א"ל המשאיל שלחה ביד פלו' ומתה חייב דלא קמה ברשותיה דמשאיל. אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא לא שנא שהשואל חייב בה עד שתבא ליד המשאיל אלא החזירה תוך ימי שאילתה שא"ל השאילני עד זמן פלו' והחזירה תוך הזמן דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא ליד בעלים. אבל לאחר ימי שאילתה פטור ואפי' בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה. מתיב רב נחמן בר פפא וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם טעמא דגלי דעתיה שאינו חפץ להיות שומר עליה הא גמרתיו שומר שכר ולא אמרינן כיון דידעו הבעלים שכלו ימי האומנות ולא שלח והביאה פטור השומר. וגבי שואל נמי אע"פ שידעו הבעלי' שכלו ימי השאילה שואל הוא לא הבא מעות וטול את שלך שומר שכר דגלי דעתיה דתפיס ליה אאגריה. וכן המסקנא:
תנן התם א"ל השואל למשאיל שלח אותה ביד עבדי או שלוחי ביד עבדך או שלוחך ושלחה ומתה כדרכה בדרך קודם שתכנס לביתו חייב באונסיה שמשעה שמסרה לשליח במצות השואל נתחייב השואל בה. ואם לא אמר לו שולח אלא המשאיל שלח לו שא"ל השאילני פרתך א"ל הן עמד ושלחה לו ומתה כדרכה פטור. וכן בשעה שמחזירה אם מסרה השואל לשליח להשיבה לבעלים ולא א"ל המשאיל שלחה ביד פלו' ומתה חייב דלא קמה ברשותיה דמשאיל. אמר רפרם בר פפא א"ר חסדא לא שנא שהשואל חייב בה עד שתבא ליד המשאיל אלא החזירה תוך ימי שאילתה שא"ל השאילני עד זמן פלו' והחזירה תוך הזמן דהתם אכתי לא כליא שאלה עד דאתיא ליד בעלים. אבל לאחר ימי שאילתה פטור ואפי' בביתו של שואל מתה משכלו הימים אינו שואל עליה. מתיב רב נחמן בר פפא וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות שומר חנם טעמא דגלי דעתיה שאינו חפץ להיות שומר עליה הא גמרתיו שומר שכר ולא אמרינן כיון דידעו הבעלים שכלו ימי האומנות ולא שלח והביאה פטור השומר. וגבי שואל נמי אע"פ שידעו הבעלי' שכלו ימי השאילה שואל הוא לא הבא מעות וטול את שלך שומר שכר דגלי דעתיה דתפיס ליה אאגריה. וכן המסקנא:
642
643הילכך כל האומנין שומרי שכר הן. וכן אם א"ל הבא מעות וטול את שלך נמי שומר שכר הוי אבל א"ל גמרתיו או שא"ל טול את שלך והבא מעות הוי שומר חנם. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
643
644[דף פ"א ע"א]
איבעיא להו הא דאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא אחר ימי שאילתה פטור. פטור משואל מאונסין וחייב כשומר שכר בגניבה ואבידה . אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה בשאילה מהנה להיית עליה כשומר שכר עד שתגיע ליד בעלים. תניא כוותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן לשגרו לבית חמיו סבלונו' לארוסתו וא"ל אם מקבלים אותו ממני אני אתן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהן שיחזיקו לי טובה בסבלונות ונאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר. פירש"י זצ"ל וקצץ דמים ומישכן לשם לקיחה הרי הן לקוחין בידו עד שיודע שאינם לקוחין. וה"נ אמרינן בהמוכר את הספינה אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן על מנת לבקרו ואם אין בו מום יקחנו ונאנס בידו חייב והוא דקייצי דמיה: בחזירה פטור מן האונסין מפני שהוא בחזירה כנושא שכר ולא כשואל. ומה נשיאות שכרו הואיל ונהנה שנתפאר בהן. והיינו כוותיה דאמימר דאע"ג דיהיב ליה מידי כפי טובת הנאה שבהן הוי עלייהו כשומר שכר לאחר שכלתה שמירת המקח הואיל ונהנה. וכ"ש גבי שאלה דלא יהיב ליה מידי:
איבעיא להו הא דאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא אחר ימי שאילתה פטור. פטור משואל מאונסין וחייב כשומר שכר בגניבה ואבידה . אמר אמימר מסתברא פטור משואל וחייב כשומר שכר הואיל ונהנה בשאילה מהנה להיית עליה כשומר שכר עד שתגיע ליד בעלים. תניא כוותיה דאמימר הלוקח כלים מבית האומן לשגרו לבית חמיו סבלונו' לארוסתו וא"ל אם מקבלים אותו ממני אני אתן לך דמיהן ואם לאו אני נותן לך כפי טובת הנאה שבהן שיחזיקו לי טובה בסבלונות ונאנסו בהליכה חייב ובחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר. פירש"י זצ"ל וקצץ דמים ומישכן לשם לקיחה הרי הן לקוחין בידו עד שיודע שאינם לקוחין. וה"נ אמרינן בהמוכר את הספינה אמר שמואל הלוקח כלי מן האומן על מנת לבקרו ואם אין בו מום יקחנו ונאנס בידו חייב והוא דקייצי דמיה: בחזירה פטור מן האונסין מפני שהוא בחזירה כנושא שכר ולא כשואל. ומה נשיאות שכרו הואיל ונהנה שנתפאר בהן. והיינו כוותיה דאמימר דאע"ג דיהיב ליה מידי כפי טובת הנאה שבהן הוי עלייהו כשומר שכר לאחר שכלתה שמירת המקח הואיל ונהנה. וכ"ש גבי שאלה דלא יהיב ליה מידי:
644
645פר"ח זצ"ל וק"ל כאמימר דגר' בנדרים משמיה דשמואל כי האי גוונא אמר שמואל הלוקח כלי מבית האומן לבקרו ונאנס בידו חייב ואסקינן ה"מ בזבינא חריפא אבל בזבינא דרמי על אפיה לאו משום דהנאת מוכר הוא ולא של לוקח:
645
646[שם]
ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה א"ל קא ממטינא לה לדוך פלן אי מזדבנא מוטב ואם לאו מהדרנא לך ניהלך ואזל ולא איזדבן בהדי דקא הדר ואתי איתניס. אתא לקמיה דרב נחמן חייביה איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור. אמר ליה חזרה דהאי הליכה היא מאי טעמא סברא הוא בחזרתו אילו משכח לזבוני אדשא דביתיה מי לא הוה מזבין לה:
ההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה א"ל קא ממטינא לה לדוך פלן אי מזדבנא מוטב ואם לאו מהדרנא לך ניהלך ואזל ולא איזדבן בהדי דקא הדר ואתי איתניס. אתא לקמיה דרב נחמן חייביה איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור. אמר ליה חזרה דהאי הליכה היא מאי טעמא סברא הוא בחזרתו אילו משכח לזבוני אדשא דביתיה מי לא הוה מזבין לה:
646
647פר"ח זצ"ל וקיימא לן כרב נחמן דגרסי' פ"ד דנדרים ההוא טפסירא דשקל חמרא לזבוני בשוקא בהדי דאתי מית חמרא חייביה רב נחמן לשלומי. איתיביה רבא לרב נחמן והתני' נאנסה בהליכה חייב בחזירה פטור. א"ל חזירא טפסרא כהליכה דהא אפי' אבבא דמריה אי משכח לזבוני מזבין ליה:
647
648מתני' שמור לי ואשמור לך שומר שכר וחייב אם נגנבה:
648
649[שם]
ואמאי שמירה בבעלים היא בעליו של זה החפץ שנגנב במלאכתו של שומר הי' שאף הוא משמר לו. א"ר פפא מתני' דא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר דהשתא לאו במלאכתו הוא. ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך. שמור לי ואשאילך. השאילני ואשמור לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא. אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואני אשמור לך למחר פירש"י זצ"ל הא דפריך שמירה בבעלים היא אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם הן זה במלאכתו של זה וזה במלאכתו של זה. אבל השאילני כליך ואשאילך כליי או שמור לי ואשאילך. השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר:
ואמאי שמירה בבעלים היא בעליו של זה החפץ שנגנב במלאכתו של שומר הי' שאף הוא משמר לו. א"ר פפא מתני' דא"ל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר דהשתא לאו במלאכתו הוא. ת"ר שמור לי ואשמור לך השאילני ואשאילך. שמור לי ואשאילך. השאילני ואשמור לך כולן נעשו שומרי שכר זה לזה ואמאי שמירה בבעלים היא. אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואני אשמור לך למחר פירש"י זצ"ל הא דפריך שמירה בבעלים היא אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם הן זה במלאכתו של זה וזה במלאכתו של זה. אבל השאילני כליך ואשאילך כליי או שמור לי ואשאילך. השאילני ואשמור לך אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר:
649
650שם
הנהו אהולאי מוכרי אהל שמכבסין בו בגדים והוא עשב ויש אומר אהלות והוא מין בושם דכל יומא הוה אפי חד מינייהו. ההוא יומא אמרו לחד זיל אפי לן אמר להו נטרו לי גלימאי. אדאתי ואתי פשעו ביה ואיגנוב גלימא אתו לקמיה דרב פפא וחייבוה. אמרו ליה רבנן לרב פפא האי פשיעה בבעלים היא. איכסיף. לבסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי. פירש"י זצ"ל ולא היה במלאכתן שעדיין לא התחיל לאפות נמצא שבשעה שנעשו שומרים לא מסר עצמו להיות מלאכתן עליו. אבל אם נתעסק מיד ואפה ולאחר שאפה שתי שיכרא ובאותה שעה אבדה הטלית פשיע' בבעלי' נמי הוי' הואיל וכשנעשו לו שומרין הי' במלאכתן. דאמר לקמן היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבירה ומתה. הניחא למ"ד פשיעה בבעלים פטור אלא למ"ד חייב אמאי איכסיף. אלא ההוא יומא לאו דידיה הוה ואמרי ליה לדידיה זיל אפי לן ואמר להו באגרא אפינא לכו נטרו לי גלימאי אדאייתי איגניב אתו לקמיה דרב פפא חייבינהו א"ל האי גניבה בבעלים היא אכסיף אתא לסוף איגלאי מילתא דשיכרא הוה שתי פר"ח זצ"ל פשיעה בבעלים היא חלוקת רב אחא ורב הונא בתחילת השואל פרה מחבירו וסלקא לפטורה:
הנהו אהולאי מוכרי אהל שמכבסין בו בגדים והוא עשב ויש אומר אהלות והוא מין בושם דכל יומא הוה אפי חד מינייהו. ההוא יומא אמרו לחד זיל אפי לן אמר להו נטרו לי גלימאי. אדאתי ואתי פשעו ביה ואיגנוב גלימא אתו לקמיה דרב פפא וחייבוה. אמרו ליה רבנן לרב פפא האי פשיעה בבעלים היא. איכסיף. לבסוף איגלאי מילתא דההיא שעתא שכרא הוה שתי. פירש"י זצ"ל ולא היה במלאכתן שעדיין לא התחיל לאפות נמצא שבשעה שנעשו שומרים לא מסר עצמו להיות מלאכתן עליו. אבל אם נתעסק מיד ואפה ולאחר שאפה שתי שיכרא ובאותה שעה אבדה הטלית פשיע' בבעלי' נמי הוי' הואיל וכשנעשו לו שומרין הי' במלאכתן. דאמר לקמן היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבירה ומתה. הניחא למ"ד פשיעה בבעלים פטור אלא למ"ד חייב אמאי איכסיף. אלא ההוא יומא לאו דידיה הוה ואמרי ליה לדידיה זיל אפי לן ואמר להו באגרא אפינא לכו נטרו לי גלימאי אדאייתי איגניב אתו לקמיה דרב פפא חייבינהו א"ל האי גניבה בבעלים היא אכסיף אתא לסוף איגלאי מילתא דשיכרא הוה שתי פר"ח זצ"ל פשיעה בבעלים היא חלוקת רב אחא ורב הונא בתחילת השואל פרה מחבירו וסלקא לפטורה:
650
651כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל הא דפריך הניחא למ"ד פשיעה בבעלים פטור כו' וקשיא למ"ד חייב מעובדא דרב פפא. דרב אחא ורבינ' הוא דפליגי לקמן שהיו אחר רב פפא:
651
652[שם ע"ב]
הנהו תרי אחי חד אריך וחד גוצא אריכא רכיב על חמרא ומכסי סדינא של פשתן דאין מים מכבידין כל כך. גוצא הוה מכסי סרבלא גלופקרין שקורין קו"ט והם של צמר ומים הרבה נבלעין בו ומכבידין אותו וקא מסגי בכרעיה כי מטא לנהרא למיעבד שקליה נוצא לסרבליה ואותביה על חמרא דההוא ושקליה לסדיניה ואיכסייה שטפו מיא לסדיניה אתא לקמיה דרבא וחייביה אמרו ליה רבנן לרבא האי שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה משאיל במלאכתו של שואל דנושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו את המים איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה לסדיניה ובלא דעתיה אותביה לסרבליה את המים:
הנהו תרי אחי חד אריך וחד גוצא אריכא רכיב על חמרא ומכסי סדינא של פשתן דאין מים מכבידין כל כך. גוצא הוה מכסי סרבלא גלופקרין שקורין קו"ט והם של צמר ומים הרבה נבלעין בו ומכבידין אותו וקא מסגי בכרעיה כי מטא לנהרא למיעבד שקליה נוצא לסרבליה ואותביה על חמרא דההוא ושקליה לסדיניה ואיכסייה שטפו מיא לסדיניה אתא לקמיה דרבא וחייביה אמרו ליה רבנן לרבא האי שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה משאיל במלאכתו של שואל דנושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו את המים איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקליה לסדיניה ובלא דעתיה אותביה לסרבליה את המים:
652
653פר"ח זצ"ל וכן הלכה. ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה א"ל לא תיזל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא. זיל באורחא דנרש דליכא מיא. אזל באורחא דנהר פקוד ומת חמרא. אתו לקמיה דרבא א"ל אין באורחא דנהר פקוד אזלי. מיהו מיא לא הוי אמר רבא מה לו לשקר במקום עדים לא אמרי' דאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים כך פירש"י זצ"ל. וכתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וכן הלכה. פר"ח זצ"ל א"ל אביי באתרא דאיכא סהדי דאמרי איכא מיא באורחא דנהר פקוד לא מבטלינן סהדותא במה לו לשקר הוא מפורש בבכורות פ' כל פסולי המוקדשין . עכ"ל:
653
654משמע דוקא דאמרי עדים ידעינן בברור דאיכא מיא שראינו שיש שם מים אבל בסתם דמחזיקינן שיש שם מים לא אמרינן אנן סהדי שיש שם מים ומהימן משום מה לו לשקר. מיהו התם לא הוזכרו בגמ' עדים. אלא ה"נ התם הכי השתא התם ודאי איכא מים. ואפשר שפיר דה"ק אנן סהדי דודאי איכא מים דמסתמא אין אותו דרך בלא מים. מתני' שמור לי וא"ל הנח לפני שומר חנם:
654
655[שם]
אמר רב הונא א"ל הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם דכיון דא"ל לפניך תיב ונטר קא"ל. איבעיא להו הנח סתמא מאי:
אמר רב הונא א"ל הנח לפניך אינו לא שומר שכר ולא שומר חנם דכיון דא"ל לפניך תיב ונטר קא"ל. איבעיא להו הנח סתמא מאי:
655
656פר"ח זצ"ל הנח סתמא איבעיא ולא איפשיטא וכל כי האי גוונא לקולא עבדינן ופטור. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דפטור וה"מ שלא הכניסו לחצירו אלא ברשות הרבים או באיסרטיא ופלטיא או בבקעה. אבל אם הכניס לחצר חבירו ברשות פירשתי בבא קמא בפ' שור שנגח את הפרה. מתני' הלוהו על המשכון שומר שכר ר' יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות שומר שכר דדרך פירות לירקב:
656
657[שם]
לימא מתניתין דלא כר' אליעזר דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע שלא פשע ויטול מעותיו דשומר חנם הוא עליו דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו ולא יוכל לכפור ולעולם שומר חנם הוא עליו שאם אבד יגבה ממקום אחר ד"ר אליעזר ר' עקיבה אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיו. אבל הלוהו בשטר אלף זוז והניח לו משכון עליהן דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו דהאי משכון ודאי לגוביינא שקליה לגבות הימנה דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות ויש לו מהיכן לגבות ובטוח הוא וגם לכפור אינו יכול דהא קאי שטרא. הילכך לא לזכרון דברים נקטיה. אפי' תימא ר"א ולא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואתו אמר ר' אליעזר שומר חנם הוא. ומתני' שמישכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאחר זמן שתבעו מעותיו ולא שילם ומשכנו על פי ב"ד דההוא ודאי לגוביינא שקליה. ולר' עקיבה אפי' בשעת הלואתו הוי שומר שכר. ופרכי' והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני דמשמע בשעת הלואה. אלא מחוורתא מתני' דלא כר' אליעזר ות"ק דמתני' איירי דמישכנו בשעת הלואה דהוי שומר שכר ואפי' הלוהו מעות וכ"ש פירות ור' עקיבה היא וקיימא לן כסתם מתניתין:
לימא מתניתין דלא כר' אליעזר דתניא המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון ישבע שלא פשע ויטול מעותיו דשומר חנם הוא עליו דאין אדם נוטל משכונו לגוביינא אלא להיות בטוח במעותיו ולא יוכל לכפור ולעולם שומר חנם הוא עליו שאם אבד יגבה ממקום אחר ד"ר אליעזר ר' עקיבה אומר יכול לומר לו כלום הלויתני אלא על המשכון אבד המשכון אבדו מעותיו. אבל הלוהו בשטר אלף זוז והניח לו משכון עליהן דברי הכל אבד המשכון אבדו מעותיו דהאי משכון ודאי לגוביינא שקליה לגבות הימנה דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות ויש לו מהיכן לגבות ובטוח הוא וגם לכפור אינו יכול דהא קאי שטרא. הילכך לא לזכרון דברים נקטיה. אפי' תימא ר"א ולא קשיא כאן שמשכנו בשעת הלואתו אמר ר' אליעזר שומר חנם הוא. ומתני' שמישכנו שלא בשעת הלואתו אלא לאחר זמן שתבעו מעותיו ולא שילם ומשכנו על פי ב"ד דההוא ודאי לגוביינא שקליה. ולר' עקיבה אפי' בשעת הלואתו הוי שומר שכר. ופרכי' והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני דמשמע בשעת הלואה. אלא מחוורתא מתני' דלא כר' אליעזר ות"ק דמתני' איירי דמישכנו בשעת הלואה דהוי שומר שכר ואפי' הלוהו מעות וכ"ש פירות ור' עקיבה היא וקיימא לן כסתם מתניתין:
657
658פר"ח זצ"ל וסוגיא דשמעתין לת"ק דמתני' בין הלוהו מעות בין הלוהו פירות. וה"ה בין בשעת הלואה בין שלא בשעת הלואה ונקיט עליה משכון שומר שכר הוא עליה וקיימא לן כוותיה. דהא ר' עקיבה קאי כוותיה ופטור מן האונסין וחייב בגניבה ואבידה עכ"ל. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. לימא ר' עקיבה ור' אליעזר בדלא שוי משכון שיעור זוזי קמיפלגי וכדשמואל דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי דסבר וקביל לגוביינא. דר' אליעזר לית ליה דשמואל דכיון דלא שוי לזכרון דברים בעלמא הוא דנקיט ליה ושומר חנם הוא. ור' עקיבה אית ליה דשמואל דאמ' סבר וקביל בתורת משכון וכל כמה דלא הדר ביה לא ליגבי. לא בדלא שוי משכון שיעור זוזי דכולי עלמא לית להו דשמואל ולרבי אליעזר לא מפסיד מידי. ולרבי עקיבה לא מפסיד אלא כנגד המשכון. והכא בדשוי שיעור זוזי קמיפלגי וכדר' יצחק דאמר ר' יצחק מנין לבעל חוב שקונה משכון שנ' ולך תהיה צדקה אם אינו קונה משכון צדקה מנין מיכן לבעל חוב שקונה משכון לימא דרב יצחק תנאי היא. ותסברא אימור דא"ר יצחק היכא דמישכנו שלא בשעת הלואתו דהא קרא מיירי בממושכן על ידי שליח ב"ד דכתב לעיל מיניה בחוץ תעמוד ומוקמא לקמן בשליח ב"ד וההוא ודאי קני דלגוביינא יהבי ליה ב"ד משכנו (שלא) בשעת הלואה מי אמר. אלא מישכנו שלא בשעת הלואה דכולי עלמא אית להו דר' יצחק והכא במשכנו בשעת הלואתו ובשומר אבידה קמיפלגי. דאיתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם ורב יוסף אמר כשומר שכר לימא דרב יוסף תנאי היא. לא בשומר אבידה דכולי עלמא אית להו דרב יוסף. והכא במלוה הצריך למשכון להשתמש בו ולפסוק עליו ולהיות פוחת והולך מן החוב קמיפלגי ר' עקיבה סבר אפי' הכי מצוה קא עביד. ור' אליעזר סבר לא מצוה קא עביד. מסקנא דשמעתין משכנו שלא בשעת הלואה כ"ע אית להו דר' יצחק והוי שומר שכר. ובדלא שוי שיעור זוזי כ"ע לית להו דשמואל כי פליגי שמשכנו בשעת הלואה ובצריך למשכון. אבל אין צריך למשכון כ"ע הוי שוכר כדר' יוסף שהמצוה שכר היא. ובצריך למשכון הלכה כר' עקיבה. הילכך הלוהו על המשכון לא שנא מעות ולא שנא פירות לא שנא בשעת הלואה לא שנא שלא בשעת הלואתו לא שנא צריך למשכון לא שנא אין צריך למשכון בכולהו הוי שומר שכר. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל והא דאמר שמואל האי מאן דאוזפיה אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא אבוד אבד אלפא דזוזי ליתיה אלא נגנב או אבד כיון דשומר שכר חייב בגנבה ואבידה איהו נמי חייב ומאי דפש ליה בתר דמי משכונא שקיל ליה מיניה דילי' . ואי באונס אבד דשומר שכר פטור איהו נמי פטור ושקיל ליה לכולי חוב דיליה מיניה דלוה עד גמירא. עכ"ל. והרב ר' אלחנן זצ"ל כתב בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל דהילכתא כשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפי זוזי. דרב נחמן ונהרדעי סבירא להו כוותיה בשבועות ולא אשכחן שום אמורא דפליג עליה. וזה לשון ר"ת זצ"ל שהגיה בפי' בשבועות פר"ח זצ"ל מתניתין בדלא פריש כי קאמר שמואל כדפריש ונראין דבריו. ומה שפסק דלא כשמואל לא ידעי' מנא ליה. עכ"ל. ולר' נראה האי דפסק ר"ח הכי זה עשה משום סוגיא דשמעתין דלא אתיא כשמואל דאמר דכולי עלמא לית להו דשמואל. ושוב מצא כן בהדיא בספר המנוי שעשה ר"ח ואין זו ראיה לדחות דברי שמואל כיון שאין שום אמורא חולק עליו שכן דרך התלמוד לדחות דכולי עלמא לית להו דשמואל אע"פ שהלכה כמותו. כיון שאין יכול לדחות ולומר דכולי עלמא אית להו דשמואל. אלא ודאי קיימא לן כדשמואל ועוד דבמסקנא אליבא דרבה דקיי"ל כוותיה כדפרי' באלו מציאות ליכא למימר דכולי עלמא לית להו דשמואל. אלא ודאי בדשמואל קמיפלגי כדפרי' התם. ור' עקיבא דאוקמא מתני' כוותיה אית ליה דשמואל וא"כ כשמואל קיימא לן. ועוד בפ' הזהב דאע"פ שאינו שוה אלא פלג לר' יוחנן דעירבון ובפ' שבועות הדיינין מדמי ליה לדשמואל קתא דמנלא משמי' דר' יוחנן דפליג בעירבון על רב סבר לה כשמואל בקתא דמגלא וקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ואם נפשך משם להביא ראיה דאין הלכה כשמואל דמדמי לבריית' דאינו שוה אלא פלג מילתייהו דר' יוחנן דעירבון ודשמואל בקתא דמגלא א"כ רב דפליג אדר' יוחנן בעירבון פליג נמי אמילתא דשמואל ורב לענין איסור מי שפרע איתמר ורב ושמואל הילכתא כדב באיסורי וכשמואל בדיני כדאיתא פ' יש בכור ומ"מ בהא הילכתא כרב. הא לאו מילתא היא דהא הכי נמי קיימא לן כשמואל בדיני ודשמואל קתא דמגלא לענין דינא איתמר. ועוד דרב נחמן קיימא לן כוותיה בדיני לגבי כולי עלמא סובר כשמואל גם מוסיף על דבריו. ועוד דרב ודר' יוחנן הלכה כר' יוחנן. עכ"ל:
658
659כתב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל בתשובה כפי כן לבי כאשר פירשתי הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכונו עליהם במשכנו שלא בשעת הלואתו ולתקן הלכה ולישבה פירשתי כן מימים רבים ועיינתי בה"ג של אספמיא בהלכות שבועות ומתוך דבריהם יש להבין שכמו כן היו מפרשות כדבריי כי פירשו ההיא דר' יצחק דבעל חוב קונה משכון שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה לא קני ה"מ דכתב שטרא דלא סמך על המשכון אבל לא כתב עליה שטרא משקל מיניה משכון בשעת הלואה קני והוי עליה שומר שכר וכי אמר ר' יצחק דמשכון בשעת לא קני כדכתב שטרא ולא סמך אמשכון דאזלי בתר אומדנא דעתא והיכא נמי דאוזפיה וכתב עליה שטרא ולבתר הכי שקיל מיניה משכון הוי עליה שומר שכר והיינו דר' יצחק כל זה כתוב בה"ג. ומתוך דבריהם יש ללמוד שהיו מעמידות אלף זוז בשטר והניח לו משכון. דברייתא במשכנו שלא בשעת הלואתו בסיום דבריהם. כי לפי דבריהם אי אפשר להעמידו בע"א. מיהו בתחילת דבריהם שפירשו שבשעת הלואה נמי קני כי ליכא שטר. אבל אי איכא הוא דלא קני. ולדבריי כל בשעת הלואה שוה בין בשטר בין שלא בשטר עכ"ל. ונראים בעיני דבריהם דאי בשעת הלואה לא קני כלל אפילו כי ליכא שטרא א"כ ר' יצחק דלא כר' עקיבה אלא ודאי קני. מיהו שפירשו ההיא דהלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דהיינו במשכון שלא בשעת הלואה לא ידענא מנא להו ולדברי רש"י משמע אפי' משכנו בשעת הלואה לפי טעמא דפרישי' לעיל. פרש"י זצ"ל בההיא דר' יצחק דאמר בע"ח קונה משכון שקונה לכל מילי ולהתחייב באונסין. ובה"ג שכתבתי משמע שאין מחייבות אותו באונסין דהא קרו ליה שומר שכר. וכן פר"ח זצ"ל הא דאמר ר' יצחק בעל חוב קונה משכון לאו לחייוביה באונסין הוא דקאמר אלא דאי קדיש ביה דהוו קידושין כדאמרינן דהמקדש במשכון מקודשת ואוקימנא במשכון דאחרים וכדר' יצחק עכ"ל. וגם רב האיי גאון זצ"ל בחיבור דיני השבועות עשאו כשומר שכר ופטרו מן האונסין. וכך פי' המלוה על המשכון ואבד המשכון הדין על שני דינים. האחד אם קיבל המשכון בשעת הלואה אנו סומכי' אותו בדרך זה לזכרון דברים ואינו מתחייב המלוה באחריותו אם אבד מפני שהוא שומר שכר. והשני אם לקח המשכון אחר עת הלואה אנו סומכין אותו בדרך זה כגון שומר שכר שלקחו שלא יאבד מעותיו לענין דרך אפותיקי למלוה וקנאו למשכון והוא באחריותו אם נגנב או נאבד הרי חייב בגניבה ואבידה. אם קיבל המשכון בשעת הלואה הא ודאי ליתא אלא שומר שכר הוא אפילו בשעת הלואה כדפרישית לעיל. מתני' אבא שאול אומר מותר לאדם להשכיר לאחרים משכונו של עני שבידו להיות פוסק עליו שכר והולך תמיד ופוחת מן החוב מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים:
659
660[דף פ"ב ע"ב]
אמר רב חנן אמר שמואל הלכה כאבא שאול. ואפילו אבא שאול לא אמר אלא מר פסל וקודרום הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פוחתייהו:
אמר רב חנן אמר שמואל הלכה כאבא שאול. ואפילו אבא שאול לא אמר אלא מר פסל וקודרום הואיל ונפיש אגרייהו וזוטר פוחתייהו:
660
661[שם]
מתני' המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע שלא פשע ויפטר דברי ר' מאיר אמר ר' אלעזר אף אני שמעתי מרבותיי כר' מאיר אבל אני תמיה אם יכולין זה וזה לישבע ויפטר. ת"ר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר משלם. אמר ר' אלעזר תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. למימרא דסבר ר' מאיר נתקל לאו פושע הוא ורמינהי נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה ר' מאיר מחייב בהיזקן וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקיימא לן דבנתקל פושע פליגי. אמר ר' אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואתא ר' יהודה למימר שומר חנם ישבע נושא שכר משלם האי כי דיניה והאי כי דיניה דנתקל לאו פושע הוא ונושא שכר משלם דאי נמי לא פושע הוא דיניה לשלומי. ואתא ר' אלעזר למימר אין גמרא כר' מאיר מיהו תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. בשלמא שומר חנם נשבע דלא פשע אלא שומר שכר היכי משתבע כי לא פשע נמי לשלומי בעי ואפי' שומר חנם תינח במקום מודרון דאיכא למימר קרוב לאונס הוא שלא במקום מודרון מי מצי משתבע הא ודאי פושע הוא ואפי' במקום מודרון נמי תינח היכא דליכ' ראיה היכא דאיכא ראיה נייתי ראיה וניפטר דתני איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת י"י תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר. ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם חד תנא הוא ונתקל ודאי פושע הוא והכא היינו טעמא דנפטר בשבועה שבועה זו תקנת חכמים היא ליפטר בה שאם אי אתה אומר כך דנפטר בשבועה מתשלומין כשנתקל אין לך אדם המעביר חבית ממקום למקום שדואג שלא יכשל וישתבר. היכי מישתבע פירש"י זצ"ל היכי מישתבע לר' חייא בר אבא אליבא דר' מאיר ודאי פושע הוא אמ' שבועה שלא בכונה שברתיה:
מתני' המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע שלא פשע ויפטר דברי ר' מאיר אמר ר' אלעזר אף אני שמעתי מרבותיי כר' מאיר אבל אני תמיה אם יכולין זה וזה לישבע ויפטר. ת"ר המעביר חבית ממקום למקום ושברה בין שומר חנם בין שומר שכר ישבע דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר שומר חנם ישבע שומר שכר משלם. אמר ר' אלעזר תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. למימרא דסבר ר' מאיר נתקל לאו פושע הוא ורמינהי נשברה כדו ולא סלקה נפלה גמלו ולא העמידה ר' מאיר מחייב בהיזקן וחכמים אומרים פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וקיימא לן דבנתקל פושע פליגי. אמר ר' אלעזר תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואתא ר' יהודה למימר שומר חנם ישבע נושא שכר משלם האי כי דיניה והאי כי דיניה דנתקל לאו פושע הוא ונושא שכר משלם דאי נמי לא פושע הוא דיניה לשלומי. ואתא ר' אלעזר למימר אין גמרא כר' מאיר מיהו תמיה אני אם יכולין זה וזה לישבע. בשלמא שומר חנם נשבע דלא פשע אלא שומר שכר היכי משתבע כי לא פשע נמי לשלומי בעי ואפי' שומר חנם תינח במקום מודרון דאיכא למימר קרוב לאונס הוא שלא במקום מודרון מי מצי משתבע הא ודאי פושע הוא ואפי' במקום מודרון נמי תינח היכא דליכ' ראיה היכא דאיכא ראיה נייתי ראיה וניפטר דתני איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת י"י תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר. ור' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן לעולם חד תנא הוא ונתקל ודאי פושע הוא והכא היינו טעמא דנפטר בשבועה שבועה זו תקנת חכמים היא ליפטר בה שאם אי אתה אומר כך דנפטר בשבועה מתשלומין כשנתקל אין לך אדם המעביר חבית ממקום למקום שדואג שלא יכשל וישתבר. היכי מישתבע פירש"י זצ"ל היכי מישתבע לר' חייא בר אבא אליבא דר' מאיר ודאי פושע הוא אמ' שבועה שלא בכונה שברתיה:
661
662כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ומסתברא לן דהא דרבא אליבא דר' מאיר ראמר נתקל פושע הוא ובדין הוא דלישלם אלא תקינו רבנן דמישתבע דשלא בכונה ומיפטר דלא מצי לאשתבועי דלא פשע דפושע ניהו גביה אבל רבנן סברי דנתקל לאו פושע הוא הכי משביעינן ליה דשלא בפשיעה נשברה בין שומר חנם בין שומר שכר וליתא לדר' יהודה דאמר שומר שכר משלם. דקיימא לן סתם מתני' ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתני' ועוד תקנת חכמי' היא שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמעביר חבית ממקום למקום לחבירו. ואי איכא סהדי דשלא בפשיעה נשברה פטור אפי' בשבוע' דתניא איסי בן יהודה אומר אין רואה שבועת י"י תהיה בין שניהם הא יש רואה יביא ראיה ויפטר. עכ"ל:
662
663[דף פ"ג ע"א]
ההוא גברא דהוה קא מעברא חביתא דחמרא בריסתקא דמחוזא תברא בזיזא דמחוזא אתא לקמיה דרבא א"ל ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי זיל אייתי סהדי דלא פשעת בה ואיפטר. פירש"י זצ"ל ואינך נאמן אלא בעדים א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי בן יהודה א"ל אין כאיסי וסבירא לן כוותיה:
ההוא גברא דהוה קא מעברא חביתא דחמרא בריסתקא דמחוזא תברא בזיזא דמחוזא אתא לקמיה דרבא א"ל ריסתקא דמחוזא שכיחי בה אינשי זיל אייתי סהדי דלא פשעת בה ואיפטר. פירש"י זצ"ל ואינך נאמן אלא בעדים א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי בן יהודה א"ל אין כאיסי וסבירא לן כוותיה:
663
664[שם]
ההוא גברא רא"ל לחבריה זיל זבין לי ארבע מאה דני דחמרא אזל וזבן ארבע מאה דני חמרא ותקיפו ליה אתא לקמיה דרבא א"ל ארבע מאה דני חמרא דאיתקיפו קלא אית להו אימת איתקיפו להו זיל אייתי סהדי דכי זבנת יתהון חמרא מעליא הוו ואיפטר. א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי א"ל אין כאיסי וסבירא לן כוותיה. אתקין ר' חייא בסיכרא דדרא באגרא פי' מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתיפו ונושא שני כדין בשני ראשין ואיתבר משלם פלגא. פועל שקיבל עליו להוליך חביות ממקום למקו' ונשאו באותו מוט ונשבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד ולא הי' לבדו להטעינו וזוטר לתרי וכיון דאינו ראוי לשני משאות דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחר הילכך דמי נמי לאונס. דדרי בריגלא פי' עץ מפוצל בראשו וקושר משא שני בני אדם ומכניס צוארו בין שני פיצולן ומוטל על שני כתיפיו וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש תוחבו בקרקע משלם כולה שפשיעה הוא שהרבה במשא דשני ב"א:
ההוא גברא רא"ל לחבריה זיל זבין לי ארבע מאה דני דחמרא אזל וזבן ארבע מאה דני חמרא ותקיפו ליה אתא לקמיה דרבא א"ל ארבע מאה דני חמרא דאיתקיפו קלא אית להו אימת איתקיפו להו זיל אייתי סהדי דכי זבנת יתהון חמרא מעליא הוו ואיפטר. א"ל רב יוסף בריה כמאן כאיסי א"ל אין כאיסי וסבירא לן כוותיה. אתקין ר' חייא בסיכרא דדרא באגרא פי' מוט כפוף באמצעו ונותנו על כתיפו ונושא שני כדין בשני ראשין ואיתבר משלם פלגא. פועל שקיבל עליו להוליך חביות ממקום למקו' ונשאו באותו מוט ונשבר משלם פלגא מאי טעמא נפיש לחד ולא הי' לבדו להטעינו וזוטר לתרי וכיון דאינו ראוי לשני משאות דרך בני אדם להתחזק ולטוענו באחר הילכך דמי נמי לאונס. דדרי בריגלא פי' עץ מפוצל בראשו וקושר משא שני בני אדם ומכניס צוארו בין שני פיצולן ומוטל על שני כתיפיו וראשו של מטה ארוך וכשעומד לפוש תוחבו בקרקע משלם כולה שפשיעה הוא שהרבה במשא דשני ב"א:
664
665[שם]
הנהו שקולאי פי' נושאי משאות דהוו מעיילין חביתא דחמרא לרבא בר רב הונא תברוה פי' רבינו ש"י זצ"ל שלא במקום מודרון ובפשיעה. שקל לגלימייהו אתא לקמיה דרבא א"ל זיל הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים לפנים משורת הדין אזל הב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולי יומא א"ל זיל הב להו אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין ואורחות צדיקים תשמור:
הנהו שקולאי פי' נושאי משאות דהוו מעיילין חביתא דחמרא לרבא בר רב הונא תברוה פי' רבינו ש"י זצ"ל שלא במקום מודרון ובפשיעה. שקל לגלימייהו אתא לקמיה דרבא א"ל זיל הב להו גלימייהו א"ל דינא הכי א"ל אין למען תלך בדרך טובים לפנים משורת הדין אזל הב להו גלימייהו אמרו ליה עניי אנן וטרחינן כולי יומא א"ל זיל הב להו אגרייהו א"ל דינא הכי א"ל אין ואורחות צדיקים תשמור:
665
666פר"ח זצ"ל יש מי שאומר רבא עצה טובה אמר להו למה לכו לאישתבועי זילו אייתו ראיה והפטרו למימרא הא דתני איסי בהאי או אהא סלקא. ויש מי שאומר אטו עד האידנא לא ידעינן דמאן דמייתי ראיה למירחק שבועה דאיכא עליה. דינא בהדיא ומאי אתא איסי לאשמועינן אלא איסי הא אתא לאשמועי' דכל היכא דשכיחי אינשי בההוא אתרא ויכול לברורי טענתי' דטעין לא פשעתי לית תמן דין שבועה כלל. אלא או יביא ראיה לדבריו או ישלם ומשום הכי איצטריך למידק בגמ' כמאן כאיסי א"ל אין כאיסי וסבירא לן כאיסי. ואנן לא איתבריר לן למיעבד עובדא. מיהו אמרי טעמא דהאי בתרא טפי חריף ודייק ותוב דייק מדא"ל רב לרבה בר בר חנה דתברו ליה חביתא דחמרא ושקל גלימייהו וא"ל אהדר להו גלימייהו וא"ל דינא הכי ולא א"ל אין דינא הכי אלא א"ל למען תלך בדרך טובים ואף לא א"ל שבועה הוא דאית לך עלייהו ולא ממונא ש"מ דבמקום שיש ראיה הוה מעשה ואמר להו רבה בר בר חנה אייתו ראיה ואיפטירו ואי לא שלימו והודה לו דדינא הכי. ואי אפשר לומר משום דסבר שוכר לעולם משלם. דאי הכי קשיא ליה דרבא ומדמתרץ רבא אליבא דר' מאיר ש"מ דהילכתא כוותיה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
666
667הדרן עלך פרק השוכר את האומנין
667
668פרק השוכר את הפועלים
668
669[שם]
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן. פשיטא לא צריכא בטפא להו אאגרא מהו דתימא האי דאיטפאי לבו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דאמרי ליה האי דאטפת לן אדעתא דעבדינן לך עיבדתא שפירתא. פר"ח זצ"ל השוכר את הפועלים סתם ואחר כך אמר להם. וכן פי' הר' רבינו יצחק זצ"ל וכגון ששכרן סתם. אבל אם התנה עמהם הכל לפי תנאו ואמר להם דקתני לא שאמר להם בשעת התנאי אלא לאחר שהתנה:
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב. מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו יכול לכופן. פשיטא לא צריכא בטפא להו אאגרא מהו דתימא האי דאיטפאי לבו אאגרייכו אדעתא דמקדמיתו ומחשכיתו בהדאי קמ"ל דאמרי ליה האי דאטפת לן אדעתא דעבדינן לך עיבדתא שפירתא. פר"ח זצ"ל השוכר את הפועלים סתם ואחר כך אמר להם. וכן פי' הר' רבינו יצחק זצ"ל וכגון ששכרן סתם. אבל אם התנה עמהם הכל לפי תנאו ואמר להם דקתני לא שאמר להם בשעת התנאי אלא לאחר שהתנה:
669
670[שם ע"ב]
אמר רשב"ל פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון. יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. פירש"י זצ"ל בכניסתו לעיר לערב משלו צריך לוותר משלו אצל בעל הבית ולהחשיך אצלו וביציאתו למלאכתו בבקר משל בעל הבית אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה עכ"ל:
אמר רשב"ל פועל בכניסתו משלו ביציאתו משל בעל הבית שנאמר תזרח השמש יאספון. יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. פירש"י זצ"ל בכניסתו לעיר לערב משלו צריך לוותר משלו אצל בעל הבית ולהחשיך אצלו וביציאתו למלאכתו בבקר משל בעל הבית אינו צריך להקדים אלא עם הנץ החמה עכ"ל:
670
671כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל פועל בכניסתו לביתו אחר שעשה מלאכתו משלו בשעה שהוא שלו . א"ר דהיינו אחר צאת הכוכבים יש לו לילך לביתו ולא קודם צאת הכוכבים שעד אותה השעה חייב לעשות מלאכתו של בעל הבית ואין לו ליבטל מן המלאכה לילך לביתו עד צאת הכוכבים. וביציאתו מביתו למלאכתו משל בעל הבית דיומו של בעל הבית מתחיל מהנץ החמה ומאותה שעה ואילך יש לו לילך מביתו למלאכתו ואין צריך לילך קודם כדי שיתחיל גוף המלאכה בשעת הנץ החמה וטעמא רבה איכא שכשיוצא מביתו למלאכתו היציאה היא ממלאכתו של בעל הבית ולכך אין צריך לילך עד הנץ החמה. אבל בכניסתו לביתו לערב אינה ממלאכתו של בעל הבית אין בעה"ב צריך במה שילך לביתו ולכך אינו רשאי לצאת ממלאכתו עד צאת הכוכבים דדין יומו שלם של פועל מהנץ החמה עד צאת הכוכבים כדמשמע ביומא במשנה אמר להם הממונה דקתני ר' יהוד' אומר האיר כל המזרח עד שבחברון ויצאו כל העם לשכור פועלים שבאותה שעה היו מקריבים התמיד ולא היו נכנסין עדיין למלאכה עד הנץ החמה. ואע"ג דבעזרא כתיב שפועלים של בית המקדש היו מעלות השחר עד צאת הכוכבים הנהו הוו מקדמי טפי משום כבוד בית המקדש כדאמ' בפ"ק דברכות . והכי משמע נמי בפרק קמא דפסחים דיומו של פועל משעת הנץ החמה עד צה"כ. ואמרי' התם הפועל אסור לעשות מלאכה משעת הנץ החמה עד צה"כ בערבי פסחים ומאי שיעור הוא אי לאו משום שפועלים רגילין להתחיל אז במלאכתן עכ"ל. וזה לשון פר"ח זצ"ל פועל של תורה משיזרח השמש עד הערב כדכתיב תזרח השמש יאספון וגו' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב. וזה שמשכים הפועל ועושה מלאכה של בעל הבית קודם זריחת השמש חסד עושה ומשלו הוא מוסיף לבעל הבית או שמניח בעל הבית הפועל מקודם מבעוד יום קודם הערב חסד עושה עמו ומניח משלו וכן מפורש במדרש בבראשית רבה בפרשת ויצא יעקב מן השדה בערב עכ"ל. וזה לשון בראשית רבה תמן תנינן השוכר את הפועל ופסק עמו להשכים ולהעריב כו' א"ר מנא במקום שאין מנהג תנאי ב"ד הוא שתהא הוצאה משל בעל הבית והכנסה משל פועל. הוצאה משל בעל הבית מנין דכתיב תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון ומיכן ואילך יצא אדם לפעלו. הכנסה משל פועל מנין דכתיב ולעבודתו עדי ערב. והיינו ממש כרש"י זצ"ל ורבינו יצחק זצ"ל שפירשו צריך לוותר משלו אצל בעה"ב ולהחשיך אצלו. ולפי' רבינו יצחק זצ"ל אין זה ויתור אלא דינא הכי הוא. ותימא הוא על פי' ר"ח זצ"ל שהביא טענה זו לראיה לדבריו. והיא פליגא עליה כי הוא כתב וזה שמשכים הפועל ועושה מלאכ' שמים קודם זריחת השמש עושה חסד עם בעל הבית. ובראשית רבה לא איירי בזה הכלל שעושה מלאכה עם זריחת השמש. אלא אדרבה לאחר זריחת השמש הולך לעבודתו. ונראה שלא הביא מדרש דב"ר כ"א לראיה שיומו של פועל מזריחת השמש עד הערב. ומה שפי' שעושה חסד עם בעל הבית כשמשכים למלאכתו קודם זריח' השמש היינו מילתיה דרשב"ל פי' דבכך איירי רשב"ל. ובירוש' בשמעתין ר' אמי בשם ר' יהודה בר' תנאי בית דין הוא שתהא השכמה משל פועלים והערבה משל בעל הבית מה טעם תשת חשך ויהי לילה וגו' תתן להם ילקוטון תזרח השמש יאספון וגו' ולעבודתו עדי ערב ערבי שבתות בין בהשכמה בין בהערבה משל בעל הבית עד היכן עד כדי למלאות לו חבית של מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו את הנר. מתני' מקום שנהגו לזון פועלים יזון. לספק מתיקה פי' ליפתן יספיק הכל כמנהג המדינה:
671
672[דף פ"ו ע"א]
הכל לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגין למיכרך ריפתא ולמשתי אנפק ומיזל לדברא דאי אמר להו אקדימו ואתו לאו כל כמיניה. סתם לן תנא הכא דאזלינן בממונא בתר מנהגא ותנן נמי לקמן רשב"ג אמר לא היה צריך הכל כמנהג המדינה. ואמרי' בגמ' לאתויי מאי. לאתויי הא דתנן השוכר את הפועל וא"ל כאחד או שנים מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם פי' לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בבינוניים. ולעיל נמי פרכי' אדרשב"ל פועלים ליחזי היכי נהיגי בעיר חדשה. וניחזי מהיכא דקא אתו בנקוטאי. אלמא שמעינן דסבירא ליה לסתם דתלמודא דאזלי' בממונא בתר מנהגא. ושמעינן נמי מהתם היכא שיצאו מבני העיר לדור במקום אחר דיש להם ללכת בממון אחר מנהג העיר שיצאו משם כל זמן שלא ישבו וקבעו להם מנהג אחר לעצמם. ולעיל נמי באיזהו נשך שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה מקום שנהגו לחלוק את הולד מיד חולקין מקום שנהגו לגדל יגדילו. ותניא בתוספתא דמכילתין ס"פ אין השואל רשאי להשאיל מקום שנהגו להטיל מים למחצה לשליש ולרביע יטיל ואין משנין ממנהג המדינה. ות"ר באיזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין להעלות לשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה. ותניא בתוספתא דמכילתין פ' קבל הימנו מאה צאן השם מחבי' בהמה עד מתי חייב ליטפל בה בדקה ל' יום ובגסה חמשים יום ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה יותר על כן בכולו אם היה חלקו של בעה"ב שם עליו ואין משנין ממנהג המדינה. ותו תניא פ' השוכר בית מחבירו המקבל שדה תאנים מחבירו מקום שנהגו קציעות עושה אותן קציעות גרונרות עושה אותן גרוגרות דבילה עושה אותן דבילה ואין משנין ממנהג המדינה. ותו תניא המקבל שדה ירק מחבירו מקום שנהגו למכור בשוק ימכור בשוק בשדה מוכר בשדה ואין משנין ממנהג המדינה. ותו תניא התם קבלה הימנו לשבע שנים מקום שנהגו לזורעה פשתן אפי' חמש שנים זורעה שנה שניה פשתן. ותו תניא התם המלוה את חבירו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מיכן או יותר אין משנין ממנהג המדינה. ותניא פרק הבית והעליה מקום שנהגו שתי דיוטות עושה שלש עושה ואין משנין ממנהג המדינה. ותנן השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפסים לבנים בונין הכל כמנהג המדינה. ואמרינן בגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. ותנן בפ' הכותב הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה ואמ' בגמ' ש"מ כותבין שובר כו' עד אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיני' דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה במקום שכותבין ואמר לא כתבת לי עליה להביא ראיה ופי' רבינו ש"י זצ"ל ואמר כתבתי ואמר ירא אני שמא תחזור ותוציאנה עליו להביא ראיה. ואי מייתי ראיה עדים שכתב לא גביא. ואי לא מייתי ראיה דתני' מתני' גובה כתובתה ואינו נאמן לומר שניתי את מנהג העיר. ותניא בתוספתא שלהי בבא קמא השוכר את הפועל לנקף עמו בהיגין ולזמור עמו במזמרות מקום שנהגו להיות שלו הרי אלו של בעל הבית ואין משנין ממנהג המדינה. ותנן בפ' המוכר פירות לחבירו המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה בתאנים מקבל עליו עשר מתלאות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים. בשמן מקבל עליו עשר פיסטות למאה. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הני שיעורי כולהו באתרא דליכא מנהג אבל אי איכא מנהגא כמנהנא עבדינן דקיי"ל דכל כי האי גוונא הכל כמנהג המדינה. מכל אלו שמעינן דהולכין בממון אחר מנהג המקום. וההיא דאיזהו נשך דאמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרא נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה נותנין אותו מיד ואע"פ שקיבל שכרה נותן לו פגרא בשעת שבירה. ופרכי' אטו במנהגא תליא מילתא דקאמר נהגו. ושנינן משום דמתני' תנא מנהגא התם הכי פירושא היכי שבקינן להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנונה כולה הויא לה מלוה גביה ושכירות הוי ריבית ומשני משום דמתני' תניא מותר כדקתני שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא. ואמר בבראשית רבה א"ר מונא במקום שאין מנהג תנאי ב"ד הוא שתהא הוצאה מבעל הבית כדפרי' לעיל. ולקמן בפירקין אמ' בירושלמי שהמנהג מבטל הלכה כדפרי' לקמן:
הכל לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגין למיכרך ריפתא ולמשתי אנפק ומיזל לדברא דאי אמר להו אקדימו ואתו לאו כל כמיניה. סתם לן תנא הכא דאזלינן בממונא בתר מנהגא ותנן נמי לקמן רשב"ג אמר לא היה צריך הכל כמנהג המדינה. ואמרי' בגמ' לאתויי מאי. לאתויי הא דתנן השוכר את הפועל וא"ל כאחד או שנים מבני העיר נותן לו בפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם פי' לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בבינוניים. ולעיל נמי פרכי' אדרשב"ל פועלים ליחזי היכי נהיגי בעיר חדשה. וניחזי מהיכא דקא אתו בנקוטאי. אלמא שמעינן דסבירא ליה לסתם דתלמודא דאזלי' בממונא בתר מנהגא. ושמעינן נמי מהתם היכא שיצאו מבני העיר לדור במקום אחר דיש להם ללכת בממון אחר מנהג העיר שיצאו משם כל זמן שלא ישבו וקבעו להם מנהג אחר לעצמם. ולעיל נמי באיזהו נשך שמין פרה וחמור וכל דבר שהוא עושה ואוכל למחצה מקום שנהגו לחלוק את הולד מיד חולקין מקום שנהגו לגדל יגדילו. ותניא בתוספתא דמכילתין ס"פ אין השואל רשאי להשאיל מקום שנהגו להטיל מים למחצה לשליש ולרביע יטיל ואין משנין ממנהג המדינה. ות"ר באיזהו נשך מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין להעלות לשכר עמלו ומזונו מעלין ואין משנין ממנהג המדינה. ותניא בתוספתא דמכילתין פ' קבל הימנו מאה צאן השם מחבי' בהמה עד מתי חייב ליטפל בה בדקה ל' יום ובגסה חמשים יום ר' יוסי אומר בדקה שלשה חדשים מפני שטיפולה מרובה יותר על כן בכולו אם היה חלקו של בעה"ב שם עליו ואין משנין ממנהג המדינה. ותו תניא פ' השוכר בית מחבירו המקבל שדה תאנים מחבירו מקום שנהגו קציעות עושה אותן קציעות גרונרות עושה אותן גרוגרות דבילה עושה אותן דבילה ואין משנין ממנהג המדינה. ותו תניא המקבל שדה ירק מחבירו מקום שנהגו למכור בשוק ימכור בשוק בשדה מוכר בשדה ואין משנין ממנהג המדינה. ותו תניא התם קבלה הימנו לשבע שנים מקום שנהגו לזורעה פשתן אפי' חמש שנים זורעה שנה שניה פשתן. ותו תניא התם המלוה את חבירו סתם אין פחות מל' יום ובמדינה שהיא נוהגת פחות מיכן או יותר אין משנין ממנהג המדינה. ותניא פרק הבית והעליה מקום שנהגו שתי דיוטות עושה שלש עושה ואין משנין ממנהג המדינה. ותנן השותפין שרצו לעשות מחיצה בחצר בונין את הכותל באמצע מקום שנהגו לבנות גויל גזית כפסים לבנים בונין הכל כמנהג המדינה. ואמרינן בגמ' הכל לאתויי מאי לאתויי באתרא דנהיגי בהוצא ודפנא. ותנן בפ' הכותב הוציאה גט ואין עמו כתובה גובה כתובתה ואמ' בגמ' ש"מ כותבין שובר כו' עד אמר רב ענן לדידי מיפרשא לי מיני' דמר שמואל במקום שאין כותבין ואמר כתבתי עליו להביא ראיה במקום שכותבין ואמר לא כתבת לי עליה להביא ראיה ופי' רבינו ש"י זצ"ל ואמר כתבתי ואמר ירא אני שמא תחזור ותוציאנה עליו להביא ראיה. ואי מייתי ראיה עדים שכתב לא גביא. ואי לא מייתי ראיה דתני' מתני' גובה כתובתה ואינו נאמן לומר שניתי את מנהג העיר. ותניא בתוספתא שלהי בבא קמא השוכר את הפועל לנקף עמו בהיגין ולזמור עמו במזמרות מקום שנהגו להיות שלו הרי אלו של בעל הבית ואין משנין ממנהג המדינה. ותנן בפ' המוכר פירות לחבירו המוכר פירות לחבירו הרי זה מקבל עליו רובע טנופת לסאה בתאנים מקבל עליו עשר מתלאות למאה מרתף של יין מקבל עליו עשר קוססות למאה קנקנים. בשמן מקבל עליו עשר פיסטות למאה. וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הני שיעורי כולהו באתרא דליכא מנהג אבל אי איכא מנהגא כמנהנא עבדינן דקיי"ל דכל כי האי גוונא הכל כמנהג המדינה. מכל אלו שמעינן דהולכין בממון אחר מנהג המקום. וההיא דאיזהו נשך דאמר רב פפא הילכתא ספינתא אגרא ופגרא נהגו בני כופרא אגרא בשעת משיכה נותנין אותו מיד ואע"פ שקיבל שכרה נותן לו פגרא בשעת שבירה. ופרכי' אטו במנהגא תליא מילתא דקאמר נהגו. ושנינן משום דמתני' תנא מנהגא התם הכי פירושא היכי שבקינן להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנונה כולה הויא לה מלוה גביה ושכירות הוי ריבית ומשני משום דמתני' תניא מותר כדקתני שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא. ואמר בבראשית רבה א"ר מונא במקום שאין מנהג תנאי ב"ד הוא שתהא הוצאה מבעל הבית כדפרי' לעיל. ולקמן בפירקין אמ' בירושלמי שהמנהג מבטל הלכה כדפרי' לקמן:
672
673הילכך איתבריר לן דהולכין אחד המנהג לענין דיני ממונות והבא לשנות המנהג וטוען שהתנה בענין אחר ולא כמו שהמנהג נוהג עליו להביא ראיה. מיהו נראה בעיני וכגון שהוא מנהג קבוע על פי חכמי המקום כדאמ' במסכת סופרים בפ' מפסיקין בברכות שאין הלכה נקבעת אלא עד שיהא מנהג. וזהו שאמרו מנהג מבטל הלכה מנהג וותיקין. אבל מנהג שאין לו ראיה מן התור' אינו אלא כטועה בשיקול הדעת. הא למדת שאין מנהג חשוב אלא א"כ הנהיגוהו וותיקים וחכמי הדור. ומה שפיר' לעיל היכא שיצאו מבני העיר לדור במקום דיש להם ללכת בממון אחד מנהג העיר שיצאו משם היינו דוקא שלא בא לדור בעיר אחרת שיש להם מנהג אחר אלא מעצמם רוצים להתיישב במקום אחר. אבל אם באו לעיר שיש בה מנהג אחר נוהגים כמנהג העיר שבאו. והכי אמ' בירוש' דשמעתין בני טביריא לא משכימים ולא מעריבים בני מעון משכימי' ומעריבים. בני טביריא שבאו לשכור בבית מעון נשכרין כבי טביריא. אבל מי שעלה לשבור פועלים מבית מעון יכיל למימר לון דכי סליקת במחשבתכון דלא הוצא משכח למיגר פועלין מן טבריא אלא כגון דשמעי עליכון שאתם משכימים ומעריבים בגין כן סליקית הכא:
673
674וכתב הרב ר' ברוך מריגנשפורג זצ"ל בשם פר"ח זצ"ל ושערים דרב האיי גאון זצ"ל דלשנות המנהג אפי' במינו אינו נאמן. וכתב כמו כן אפי' תפס לא מהני לשנות המנהג. ואין להקשות מהא דאמרי' בכתובות ליעביד קמי בתולה ולא ליעביד קמי בעולה. זימנין דתפסה ואמ' האי דלא עבדיי קמיי איתניסו דהיינו משמע דתפיסה מהני לשנות המנהג לאו פירכא היא דהתם אין לשנות המנהג שהרי לא עשו. אבל אם עשו שלא כמנהג זהו שינוי. ותדע דכשעשו לבעולה או אפילו תפסה אינה נאמנת לומר שינו לי המנהג שהעבירו לפניי חבית מגולה. אלמא דכל לשנות המנהג תפיסה לא מהני. ור"ת זצ"ל אומר דיש מנהנים שלא לסמוך עליהם כדפרי' בתחילת בבא בתרא. מתני' מעשה בר' יוחנן בר מתיה שאמר לבנו צא ושכור לי פועלים הלך ופסק להן מזונות וכשבא אצל אביו אמר אפילו אתה עושה להם כסעודת שלמה בשעתו לא יצאתה ידי חובתך עמהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב. אלא עד שלא יתחילו במלאכה צא ואמור להם על מנת שאין לכם עלי אלא פת וקטנית בלבד. ופרכי' מעשה לסתור וכי דרך בני אדם להביא מעשה על דבריו לראיה לסתור. חסורי מיחסרא והכי קתני ואם פסק מזונות מזונות ריבה להו ומעשה בר' יוחנן בר מתי'. פרש"י זצ"ל ריבה להם יותר על המנהג דכיון דלא צריך אתנויי ואתני למזונות יתירי קאמר:
674
675ירוש' על דעתיה דר' יוחנן בר מתיא. אדם שהולך לקדש אשה ממקום אחר צריך להתנאות עמה ולומר לה על מנת תעבדא כן וכן ואכלה כן וכן. מתני' רשב"ג אומר לא היה צריך הכל כמנהג המדינה. ירוש' אמר ר' הושעיא זאת אומרת שהמנהג מבטל הלכה. פי' אף על פי שמדין הלכה חייב ליתן להם מזונות כסעודת שלמה בשעתו אם לא התנה אפילו הכי הואיל ונהגו ליתן להם כמו שבעל הבית עצמו אוכל הלך אחד המנהג כי המנהג מבטל הלכה. א"ר אמי כל המוציא מחבירו עליו הראיה חוץ מזו:
675
676[דף פ"ז ע"א]
הכל לאתויי מאי. לאתויי הא דת"ר השוכר את הפועל וא"ל הרי שכרך עלי כאחד ושנים מבני העיר נותן כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אמרים משמנין ביניהם. פירש"י זצ"ל משמנין לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה כבינונים. ופר"ח זצ"ל כתב משמנין מחשבין הגדול שבשכירות [והקטן] וכולל זה עם זה ונותן לו חציו של שניהם וזהו בינוני:
הכל לאתויי מאי. לאתויי הא דת"ר השוכר את הפועל וא"ל הרי שכרך עלי כאחד ושנים מבני העיר נותן כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אמרים משמנין ביניהם. פירש"י זצ"ל משמנין לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה כבינונים. ופר"ח זצ"ל כתב משמנין מחשבין הגדול שבשכירות [והקטן] וכולל זה עם זה ונותן לו חציו של שניהם וזהו בינוני:
676
677[שם]
מתני' אלו פועלים אוכלים ממה שעוסקים בו מן התורה. העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה כשתולשין אותו ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתן למעשר ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה ובדבר שגידולו מן הארץ. אלו שאין אוכלין העושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה כגון המנכש בבצלים. ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו כגון נתפרסו עגוליו. ובדבר שאין גידולו מן הארץ כגון החולב בהמותיו והמגבן:
מתני' אלו פועלים אוכלים ממה שעוסקים בו מן התורה. העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה כשתולשין אותו ובתלוש מן הקרקע עד שלא נגמרה מלאכתן למעשר ואם בר חלה הוא עד שלא נגמרה מלאכתו לחלה ובדבר שגידולו מן הארץ. אלו שאין אוכלין העושה במחובר לקרקע בשעה שאינה גמר מלאכה כגון המנכש בבצלים. ובתלוש מן הקרקע מאחר שנגמרה מלאכתו כגון נתפרסו עגוליו. ובדבר שאין גידולו מן הארץ כגון החולב בהמותיו והמגבן:
677
678[שם ע"ב]
תניא כי תבא בכרם רעך נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן כי תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר. כרם רעך ואל כליך לא תתן ולא כרם עכומ"ז שמותר ליתן. הניחא למ"ד גזל עכומ"ז אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל אלא למ"ד גזל עכומ"ז מותר השתא גזילה מותרת פועל מיבעיא. מוקים לה בכרם רעך ולא של הקדש דאסור לאכול. ואכלת ולא מוצץ היין לזרוק החרצנים וזגין. ענבים ולא ענבים ודבר אחר לטבל בהן ענבים במלח למתקן שיאכלו הרבה. בנפשך כן נפשו של פועל. מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן יין משירד לבור. אף פועל אוכל ופטור ולא אמרינן הואיל ובאגריה אכיל ועל כרחו של בעל הבית הוי כמקח ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבניה אחשביה. שבעך ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל. בשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל:
תניא כי תבא בכרם רעך נאמר כאן כי תבא ונאמר להלן כי תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר. כרם רעך ואל כליך לא תתן ולא כרם עכומ"ז שמותר ליתן. הניחא למ"ד גזל עכומ"ז אסור היינו דאיצטריך קרא למישרי פועל אלא למ"ד גזל עכומ"ז מותר השתא גזילה מותרת פועל מיבעיא. מוקים לה בכרם רעך ולא של הקדש דאסור לאכול. ואכלת ולא מוצץ היין לזרוק החרצנים וזגין. ענבים ולא ענבים ודבר אחר לטבל בהן ענבים במלח למתקן שיאכלו הרבה. בנפשך כן נפשו של פועל. מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן יין משירד לבור. אף פועל אוכל ופטור ולא אמרינן הואיל ובאגריה אכיל ועל כרחו של בעל הבית הוי כמקח ומקח קובע למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו דכיון דזבניה אחשביה. שבעך ולא אכילה גסה. ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל. בשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל:
678
679[דף פ"ח ע"ב]
אשכחן אדם במחובר דכתי' כי תבא בכרם רעך ושור בתלוש דכת' לא תחסום שור בדישו. אדם בתלוש ושור במחובר מנלן אמר רבינא מכדי שור שור משבת גמר ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם. מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש. פירש"י זצ"ל מכדי כל מילי איתנהו בחסימה כלומר על כרחין שור לאו דוקא דכל שאר בהמות נמי איתנהו באזהרת חסימה דילפי שור משור משבת בפ' שור שנגח וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא לא תדוש כו':
אשכחן אדם במחובר דכתי' כי תבא בכרם רעך ושור בתלוש דכת' לא תחסום שור בדישו. אדם בתלוש ושור במחובר מנלן אמר רבינא מכדי שור שור משבת גמר ליכתוב רחמנא לא תדוש בחסימה שור דכתב רחמנא למה לי לאקושי חוסם לנחסם ונחסם לחוסם. מה חוסם אוכל במחובר אף נחסם אוכל במחובר ומה נחסם אוכל בתלוש אף חוסם אוכל בתלוש. פירש"י זצ"ל מכדי כל מילי איתנהו בחסימה כלומר על כרחין שור לאו דוקא דכל שאר בהמות נמי איתנהו באזהרת חסימה דילפי שור משור משבת בפ' שור שנגח וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא לא תדוש כו':
679
680[דף פ"ט ע"א]
ת"ר דייש מה דייש מיוחד דבר שגידולי קרקע גמר מלאכה זו היא שעת גמר דישה ולאו לענין מעשר דאכתי מחוסר מירוח פועל אוכל בו. אף כל שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא אדם החולב והמחבץ והמגבן שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו:
ת"ר דייש מה דייש מיוחד דבר שגידולי קרקע גמר מלאכה זו היא שעת גמר דישה ולאו לענין מעשר דאכתי מחוסר מירוח פועל אוכל בו. אף כל שגידולי קרקע בשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא אדם החולב והמחבץ והמגבן שאין גידולי קרקע ואין פועל אוכל בו:
680
681[שם]
ת"ר דייש מה דייש מיוחד דבר שבשעת גמר פועל אוכל בו שעכשיו גומר מלאכתו ומתני' לאחר גמר מלאכתו קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עגולין אף כל דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בשומין ובבצלים שעוקר מביניהם שאר ירקות שאינם יפים הואיל שאין גמר מלאכתו אין פועל אוכל בו. למה לי מואל כליך לא תתן נפקא. צריכא אע"ג דקא משליף קטיני בוכיני אלימי יש בבצלים שמסתרסין ולא יהו גסין לעולם ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב להם מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא מימעטי מואל כליך. וממעט להו מדייש דלאו שעת גמר מלאכה דעיקר פעולה משום תיקון גדולים הוא שהם מחוברים ועומדים:
ת"ר דייש מה דייש מיוחד דבר שבשעת גמר פועל אוכל בו שעכשיו גומר מלאכתו ומתני' לאחר גמר מלאכתו קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עגולין אף כל דבר שבשעת גמר מלאכה פועל אוכל בו. יצא המנכש בשומין ובבצלים שעוקר מביניהם שאר ירקות שאינם יפים הואיל שאין גמר מלאכתו אין פועל אוכל בו. למה לי מואל כליך לא תתן נפקא. צריכא אע"ג דקא משליף קטיני בוכיני אלימי יש בבצלים שמסתרסין ולא יהו גסין לעולם ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב להם מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא מימעטי מואל כליך. וממעט להו מדייש דלאו שעת גמר מלאכה דעיקר פעולה משום תיקון גדולים הוא שהם מחוברים ועומדים:
681
682[שם]
תניא אידך מה דייש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שמדבקות זו בזו ומבדילן במגריפה הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו. והתניא הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו. אמר רב פפא כי תניא ההיא בתוחלני תמרים רעים שאינן מתבשלים באילן לעולם ומכניסן לקיום בכלי של כפות תמרים ובשמן חולתות ומתחממות ומתבשלות וקודם שנתלשו קאמר דהבודל בהן פועל אוכל בם דלא נגמרה מלאכתו למעשר:
תניא אידך מה דייש מיוחד דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות שמדבקות זו בזו ומבדילן במגריפה הואיל ונגמרה מלאכתו למעשר אין פועל אוכל בו. והתניא הבודל בתמרים ובגרוגרות פועל אוכל בו. אמר רב פפא כי תניא ההיא בתוחלני תמרים רעים שאינן מתבשלים באילן לעולם ומכניסן לקיום בכלי של כפות תמרים ובשמן חולתות ומתחממות ומתבשלות וקודם שנתלשו קאמר דהבודל בהן פועל אוכל בם דלא נגמרה מלאכתו למעשר:
682
683[שם]
תניא אידך דייש מה דייש מיוחד דבר שלא נגמר' מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמר' מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש משנתן מים וגילגל נתחייבה בחלה ועדיין היא צריכה ללוש ולשוף הרבה והמקטף ועורך וטח פניה במים והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה אין הפועל אוכל בהן. ופרכי' והלא נגמרה מלאכתו למעשר. אמר רבא כרוך ותני דייש מה דייש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות והלש והמקטף והאופה ונגמר' מלאכתו למעשר ולחלה אין פועל אוכל בו:
תניא אידך דייש מה דייש מיוחד דבר שלא נגמר' מלאכתו לחלה ופועל אוכל בו אף כל דבר שלא נגמר' מלאכתו לחלה פועל אוכל בו. יצא הלש משנתן מים וגילגל נתחייבה בחלה ועדיין היא צריכה ללוש ולשוף הרבה והמקטף ועורך וטח פניה במים והאופה שנגמרה מלאכתו לחלה אין הפועל אוכל בהן. ופרכי' והלא נגמרה מלאכתו למעשר. אמר רבא כרוך ותני דייש מה דייש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולחלה פועל אוכל בו יצא הבודל בתמרים ובגרוגרות והלש והמקטף והאופה ונגמר' מלאכתו למעשר ולחלה אין פועל אוכל בו:
683
684[שם]
איבעיא להו מהו שיהבהב באור ויאכל מי הוי כענבים ודבר אחר או לא. היכא דבטל ממלאכתו ומהבהב לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן היכא דאשתו ובניו דמהבהבו ולא בטל ממלאכתו מאי. ולא איפשטא. הילכך יהבהבו ליה. תניא בתוספתא דמכילתין בפ' השוכר את הפועל אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. ולא יהא מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל את מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעל הבית. רשאין פועלין לאכול בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה. ורשאי בעל הבית להשקותן יין כדי שיאכלו ענבים. רשאי בעל הפרה להרעיב ולסנף פרתו כדי שתאכל הרבה בשעה שהיא דשה. ורשאי בעל הבית להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה בשעה שדשה. חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גבן בדרך הליכתן ואין חוששין ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. היה משמר ארבעה וחמשה מקשאות ומדלעות לא ימלא כריסו מאחר מהן אלא אוכל מכל אחד ואחד לפי חשבון:
איבעיא להו מהו שיהבהב באור ויאכל מי הוי כענבים ודבר אחר או לא. היכא דבטל ממלאכתו ומהבהב לא קא מיבעיא לן כי קא מיבעיא לן היכא דאשתו ובניו דמהבהבו ולא בטל ממלאכתו מאי. ולא איפשטא. הילכך יהבהבו ליה. תניא בתוספתא דמכילתין בפ' השוכר את הפועל אין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום לחרוש בפרתו ערבית ולהשכירה שחרית. ולא יהא מרעיב ומסגף עצמו ומאכיל את מזונותיו לבניו מפני גזל מלאכתו של בעל הבית. רשאין פועלין לאכול בציר כדי שיאכלו ענבים הרבה. ורשאי בעל הבית להשקותן יין כדי שיאכלו ענבים. רשאי בעל הפרה להרעיב ולסנף פרתו כדי שתאכל הרבה בשעה שהיא דשה. ורשאי בעל הבית להאכילה פקיעי עמיר כדי שלא תאכל הרבה בשעה שדשה. חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גבן בדרך הליכתן ואין חוששין ובלבד שלא יטול בידו ויאכילם. היה משמר ארבעה וחמשה מקשאות ומדלעות לא ימלא כריסו מאחר מהן אלא אוכל מכל אחד ואחד לפי חשבון:
684
685כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ודוקא מקשאות עקורין אבל מחוברין אינו אוכל כלל דקיי"ל כשמואל דאמ' משמר לאו כעושה מעשה מלאכה דמי כדבעינן למימר לקמן עכ"ל:
685
686[שם ע"ב]
ת"ר הפועלים שהיו עודרין בתאנים ונודרין בתמרים ובוצרין בענבים ומוסקין בזיתים הרי אלו אוכלין ופטורין מן המעשר. ולא אמרי' שזה מקח הוא שאין זה תנאי שכרו אלא התורה זיכתה להם. בפיתן לא יאכלו לפי שאוכלין הרבה לא יספות במלח ויאכל דהוה ליה כענבים ודבר אחר:
ת"ר הפועלים שהיו עודרין בתאנים ונודרין בתמרים ובוצרין בענבים ומוסקין בזיתים הרי אלו אוכלין ופטורין מן המעשר. ולא אמרי' שזה מקח הוא שאין זה תנאי שכרו אלא התורה זיכתה להם. בפיתן לא יאכלו לפי שאוכלין הרבה לא יספות במלח ויאכל דהוה ליה כענבים ודבר אחר:
686
687[שם]
ת"ר פרות המרכסאות בתבואה שורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא אינו עובר משום לא תחסום. אבל מפני מראית העין שלא יאמרו עליו שהוא חוסם מביא מלא אגרוף מאותו מין ותולה לה בקרטילין שבפיה שק או טרסקל תולה בצוארה והמאכל בתוכה ואוכלת ר' שמעון בן יוחי אומר מביא כרשינין ותולה לה מפני שהן יפות לה מן הכל:
ת"ר פרות המרכסאות בתבואה שורין שעורין במים ומייבשין אותן בתנור ודשין אותן בפרות להסיר קליפתן והוא חושלא אינו עובר משום לא תחסום. אבל מפני מראית העין שלא יאמרו עליו שהוא חוסם מביא מלא אגרוף מאותו מין ותולה לה בקרטילין שבפיה שק או טרסקל תולה בצוארה והמאכל בתוכה ואוכלת ר' שמעון בן יוחי אומר מביא כרשינין ותולה לה מפני שהן יפות לה מן הכל:
687
688[דף צ' ע"א]
גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום פירש"י זצ"ל הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליו עבירה דבל תחסום. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. לכאורה משמע דסיפא דומי' דרישא שהגוי דש תבואה של עצמו אז דוקא עובר. אבל ישראל הדש בפרתו של גוי תבואה של גוי הכי נמי דאינו עובר. וקשה קצת ליפלוג וליתני בדידה ישראל הדש בפרתו של גוי עובד משום בל תחסום בד"א בזמן שהוא דש תבואה של עצמו אבל אם הוא דש תבואה של גוי אינו עובר. ושמא הא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריכא ליה למיתני. וישראל שאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אפי' לכתחילה שרי למימר ליה הכי ואפי' איסורא ליכא כדמוכח לקמן. דאיבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה מי אמרי' אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא. ת"ש גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ודחינן בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעי למיתני סיפא עובר תנא נמי רישא אינו עובר:
גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום פירש"י זצ"ל הבעלים שאמרו לו חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אין עליו עבירה דבל תחסום. וישראל הדש בפרתו של גוי עובר משום בל תחסום. לכאורה משמע דסיפא דומי' דרישא שהגוי דש תבואה של עצמו אז דוקא עובר. אבל ישראל הדש בפרתו של גוי תבואה של גוי הכי נמי דאינו עובר. וקשה קצת ליפלוג וליתני בדידה ישראל הדש בפרתו של גוי עובד משום בל תחסום בד"א בזמן שהוא דש תבואה של עצמו אבל אם הוא דש תבואה של גוי אינו עובר. ושמא הא מילתא דפשיטא היא ולא איצטריכא ליה למיתני. וישראל שאמר לגוי חסום פרתי ודוש בה תבואה שלך אפי' לכתחילה שרי למימר ליה הכי ואפי' איסורא ליכא כדמוכח לקמן. דאיבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה מי אמרי' אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא. ת"ש גוי הדש בפרתו של ישראל אינו עובר משום בל תחסום מעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא ודחינן בדין הוא דאיסורא נמי ליכא ואיידי דבעי למיתני סיפא עובר תנא נמי רישא אינו עובר:
688
689וכך המסקנא וכן פר"ח דנדחית אותה סברא דבעא למימר הא איסורא איכא כך היא הלכה לפירש"י זצ"ל דפירש גוי הדש בפרתו של ישראל דהיינו תבואה של גוי. והרב ר' אלחנן זצ"ל כתב בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל חסום פרתי ודוש בה תבואתי דמי קא"ל דוש בה תבואתך פשיטא דשרי דאמאי לא מצי למימר שיעשה איסור שאינו מצוה שלא לעשותו כיון שאין הישראל מפסיד כלום אין אינה חסומה שאין התבואה שלו וכי לא יאמר לו אכול נבילות אלא דא"ל ודוש בה תבואתי קמיבעיא ליה משום שהתבואה שלו. מיהו אומר רבי דלא דמי לגוי אוכל נבילות דהתם ודאי לא שייך אמירה לגוי שבות שהישראל עצמו יכול ליתן נבילה בפיו של גוי. אבל הכא אותו דבר עצמו שמצוה לגוי לעשות אינו יכול לעשו'. והילכך אין מיכן ראיה נמי שיוכל לומר לגוי בשבת עשה מלאכה זו בשבת לצורך עצמך דאף על גב דהכא מוכח דבשאר מצות נמי שייך אמירה לגוי שבות כמו בשבת. אפי' הכי דבר פשוט שיכול לומר לגוי אכול נבילה אלמא ליכא שבות דאמירה. ואני הייתי רוצה להביא ראיה דמותר דאמ' בירוש' דגיטין גבי מחזיקין גוים בשביעי' דא"ל חרוש מינה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שביעיתא אלמא דשרי למימר ליה חרוש בשביעית ור' אומר אין זה אלא דרכי שלום שכבר הוא חורש אבל אין לו לצוות ולחרוש עכ"ל. הילכך מסקנא דשמעתין כדברי רש"י זצ"ל דמיירי בגוי הדש תבואתו של עצמו אבל גוי הדש תבואה של ישראל וא"ל ישראל חסום פרתי ודוש בה איסורא היא ועבירה נמי איכא:
689
690[שם]
בעו מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת פי' שמוציאה ריעי צלול כמים שהחיטים קשים לה. משום דמעלו לה והא לא מעלו לה וליכא עבירת בל תחסום או דילמ' משום דחזיא ומצטער' ואיכא עבירת בל תחסום. א"ל רב ששת תניתוה ר' שמעון בן יוחי אומר מביא כרשינין ותולה לה שהכרשינין יפות לה מן הכל ש"מ משום דמעלו לה הוא ש"מ:
בעו מיניה מרב ששת היתה אוכלת ומתרזת פי' שמוציאה ריעי צלול כמים שהחיטים קשים לה. משום דמעלו לה והא לא מעלו לה וליכא עבירת בל תחסום או דילמ' משום דחזיא ומצטער' ואיכא עבירת בל תחסום. א"ל רב ששת תניתוה ר' שמעון בן יוחי אומר מביא כרשינין ותולה לה שהכרשינין יפות לה מן הכל ש"מ משום דמעלו לה הוא ש"מ:
690
691כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל. א"ת עד דמייתי ראיה מר' שמעון בן יוחי משום דמעלו לה הוא לייתי איפכא מדרבנן דאמ' מביא בול מאותו המין ואפילו אוכלת ומתרזת. תריץ לית לן למימר דפליגי רבנן ור' שמעון אלא במאי דמוכח בהדיא דפליגי כיון דר' שמעון מפרש בהדיא טעמא משום דמעלי וברייתא לא מוכח בהדיא דרבנן דפליגי עליה במאי דמפרש טעמא משום דמעלי. עכ"ל:
691
692[שם]
איבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה פירש"י זצ"ל דישה שלך כי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא. ת"ש דשלחו ליה בני מערבא לאבוה דשמואל תורין דגנבין ארמאין וגנחין יתהון מהו פירש"י זצ"ל מסרסין אותו ואחר כך מחזירין אותן לבעלי' ומאהבת בעליו ישראל גונבו הגוי שהוא מכירו ומסרסו שלחו להו הערמה איתעבידו בהו ערימו עליהון ויזדבנון ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור לאו נמי אסירא אמירה לגוי. אמר רב פפא בני מערבא דשלחו ליה לשמואל הכי סבירא להו כר' חידקא בסנהדרין פ"ד מיתות דאמר בן נח מצוה על הסירוס וקא עבר זה האומר לו סרס משום לפני עור לא תתן מכשול אבל בדבר שאין הדבר שאין הגוי מוזהר עליו אימא לך שרי. הילכך גבי חסימה שאין הגוי מוזהר על חסימה שרי ליה למימר לגוי חסום פרתי ודוש בה שלך. אבל אסיר למימר חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי:
איבעיא להו מהו שיאמר אדם לגוי חסום פרתי ודוש בה פירש"י זצ"ל דישה שלך כי אמרינן אמירה לגוי שבות ה"מ לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא או דילמא לא שנא. ת"ש דשלחו ליה בני מערבא לאבוה דשמואל תורין דגנבין ארמאין וגנחין יתהון מהו פירש"י זצ"ל מסרסין אותו ואחר כך מחזירין אותן לבעלי' ומאהבת בעליו ישראל גונבו הגוי שהוא מכירו ומסרסו שלחו להו הערמה איתעבידו בהו ערימו עליהון ויזדבנון ולא יהנה ישראל בעבירה הוא עשה כדי שיהא יפה לחרוש לפיכך יקנסוהו שלא יחרוש בו אלמא באיסור לאו נמי אסירא אמירה לגוי. אמר רב פפא בני מערבא דשלחו ליה לשמואל הכי סבירא להו כר' חידקא בסנהדרין פ"ד מיתות דאמר בן נח מצוה על הסירוס וקא עבר זה האומר לו סרס משום לפני עור לא תתן מכשול אבל בדבר שאין הדבר שאין הגוי מוזהר עליו אימא לך שרי. הילכך גבי חסימה שאין הגוי מוזהר על חסימה שרי ליה למימר לגוי חסום פרתי ודוש בה שלך. אבל אסיר למימר חסום פרתי ודוש בה תבואה שלי:
692
693הילכך שמעי' משמעתין דכל מצוה שאין הגוי מוזהר עליה מותר לו לישראל לומר לגוי לעשותה. אבל מצוה שהגוי מוזהר עליה אסור לו לישראל לומר לגוי לעשותה. משום לפני עור לא תתן מכשול. ושמעי' נמי משמעתין דהלכה כר' חידקא דאמר בן נח מצוה על הסירוס. דהא רבא ואביי סברי כוותיה כדאמר סבר רבא למימר ימכרו לשחיטה שלא יועיל סירוסיו להעלות בדמיהן אבל לחרישה לא שדמיהן יקרין מחמת סירוסיו ואמר ליה אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעלמא דלא טרח כולי האי דלא סבירא ליה למימר דאליבא דבני מערבא קאמרי ולהו לא סבירא להו. ותו מדקאמר רבא סבר למימר וקא מהדר ליה אביי דיין שקנסת עליהם מכירה בעלמא משמע דבשעת מעשה הוה. ועוד דקאמר סתמא דתלמודא פשיטא בנו גדול כאחר דמי ודיו. אם מכרו לו לבנו קטן מאי ר' אסי אסר ור' אשי שרי ואמרינן מרימר ומר זוטרא ואמרי לה הנהו תרי חסידי מחלפי אהדדי שוורים שלהם שגנבום גוים מכיריהם וסירסום. הילכך הילכתא כר' חידקא והילכתא כרב אשי דשרי אפילו בנו קטן. מיהו נראה בעיני דהיכא דידעינן שלא אמרו הבעלים לגוים כלום אלא הגוי מעצמו גנב וסירסו ואחר כך החזירו לבעלים. נראה בעיני דלא קנסינן ליה כלל למכור דהא שלח להו אבוה דשמואל בערמה איתעבידו בהו היינו דחיישינן להערמה. דרגלים לדבר דמאחר שהגוי מכירו וגנבו וסרסו והחזירו רגלים לדבר שהבעלים אמרו להם. אבל היכא שהדבר ידוע שלא אמר לו כלום והגוי סירסו מעצמו התם ודאי לא קנסינן ליה למכור כלל. מירי דהוה אבכור דתנן הצורם אוזן בכור הרי זה לא ישחט עולמית דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים כשיוולד מום אחד ישחט עליו. ומפרש טעמו בגמרא טעמא דמתני' משום קנס ותנן מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט אלא ע"כ היה בו מום נטל פיגיום וצרם באזנו ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו דאמר רב חסדא אמר רב קטינא לא שנו אלא דאמר ליה א"כ היה בו. אבל א"ל א"כ נעשה בו כמאן דא"ל זיל עביד ליה מומא דמי. אמר רבא מכדי ממילא הוא מרה לי היה מה לי נעשה. אלא לא שנא ותרוייהו להיתרא. והא התם אילו אמר ליה זיל עביד ליה מומא קנסינן ליה ואינו נשחט על פי אותו המום וכי עביד גוי מדעתיה שרי הכי נמי אע"ג דאי א"ל לגוי סרסהו קנסי' ליה למכור כי עביד גוי מדעתיה שרי ולא קנסינן לגוי למכור כלל. אע"נ דגוי להנאת ישראל מכירו הוא מתכוין מ"מ הואיל וישראל לא אמר ליה כלל לא קנסינן ליה כלל. פר"ח שלח להו הערמה איתעבידא בהו כלומר בעליהם אמרו לגוים הסירוס אסור עלינו הראו עצמיכם כאילו אתם גונבים שוורים שלנו וסרסו אותם ואחר כך נבוא אנו ונכירם אצלכם ונקחם וישארו גריסים אצלינו. וכן פי' רש"י זצ"ל דהאי הערמה היינו דיבור. ובשאלתות דרב אחאי מפרש שקושרין דינר לשור בכיס וקושרין אותו יפה ובא הגוי לגנוב הדינר ומושך אצלו עד שמוציא הכיס והדינר והיינו הערמה. מיהו לישנא לא משמע הכי דכיון שאינם באים אלא לגנוב הדינר לא הוה ליה למימר גנבין להון:
693
694[שם ע"ב]
בעי רמי בר חמא ישב לה קוץ בפיה ואינה יכול' לאכול מן הדישה מהו מצוה ליטלה או אינה מצוה ליטלה. הרביץ לה ארי מבחוץ ומאימתו אינה אוכלת מהו. ופרכינן הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו. העמיד לה בנה מבחוץ מהו. היתה צמאה למים מהו. פירס קטיבלא דהיינו עוד שלוק על גבי דישה והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה את הדישה מהו מי קרינן ביה בדישו או לא. הני כולהו לא איפשטו. בעי מיניה ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ קודם שתכנס לדוש מהו שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא או דילמא לא תרוש בחסימה אמר רחמנא א"ל מבית אביך אתה למר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם בבואכם הוא דאסיר הא מישתא ומיעל שפיר דמי. ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנ' אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות. הכי נמי בשעת דישה לא תהא חסימה. ולא דמיא להנהו דבסמוך דלא איפשיטו דהכא נתכוון וחסמה בידים. אבל הנהו דבסמוך דממילא נחסמו דהוו כמו חלתה שאינה יכולה לאכול:
בעי רמי בר חמא ישב לה קוץ בפיה ואינה יכול' לאכול מן הדישה מהו מצוה ליטלה או אינה מצוה ליטלה. הרביץ לה ארי מבחוץ ומאימתו אינה אוכלת מהו. ופרכינן הרביץ לה חסימה מעלייתא היא אלא רבץ לה ארי מבחוץ מהו. העמיד לה בנה מבחוץ מהו. היתה צמאה למים מהו. פירס קטיבלא דהיינו עוד שלוק על גבי דישה והבהמה מהלכת על גביו ואינה רואה את הדישה מהו מי קרינן ביה בדישו או לא. הני כולהו לא איפשטו. בעי מיניה ר' יונתן מר' סימאי חסמה מבחוץ קודם שתכנס לדוש מהו שור בדישו אמר רחמנא והאי לאו בדישו הוא או דילמא לא תרוש בחסימה אמר רחמנא א"ל מבית אביך אתה למר יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבואכם בבואכם הוא דאסיר הא מישתא ומיעל שפיר דמי. ולהבדיל בין הקדש ובין החול אמר רחמנ' אלא מה התם בשעת ביאה לא תהא שכרות. הכי נמי בשעת דישה לא תהא חסימה. ולא דמיא להנהו דבסמוך דלא איפשיטו דהכא נתכוון וחסמה בידים. אבל הנהו דבסמוך דממילא נחסמו דהוו כמו חלתה שאינה יכולה לאכול:
694
695[שם]
ת"ר החוסם את הפרה ולא העבירה על גבי דישה וחבירו דש בה. וכן המזווג שור וחמור בקרון אחד ובא חבירו והנהיג פטור הראשון ואינו לוקה אלא הדש והמנהיג בלבד דלא תרוש בחסימה קאמר רחמנא וגבי כלאים נמי לא תחרוש כתב ואינו לוקה אלא זה המנהיגו:
ת"ר החוסם את הפרה ולא העבירה על גבי דישה וחבירו דש בה. וכן המזווג שור וחמור בקרון אחד ובא חבירו והנהיג פטור הראשון ואינו לוקה אלא הדש והמנהיג בלבד דלא תרוש בחסימה קאמר רחמנא וגבי כלאים נמי לא תחרוש כתב ואינו לוקה אלא זה המנהיגו:
695
696[שם]
איתמר חסמה בקול כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה והנהיגה בקול בכלאים ואינו אוחז במרדע ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. רשב"ל אמר עקימת פיו לא הוי מעשה:
איתמר חסמה בקול כשהיתה שוחה לאכול היה גוער בה והנהיגה בקול בכלאים ואינו אוחז במרדע ר' יוחנן אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. רשב"ל אמר עקימת פיו לא הוי מעשה:
696
697פר"ח זצ"ל וקיימא לן כר' יוחנן. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
697
698[דף צ"א ע"א]
ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור. ופרכי' והא אין לוקה ומת ואין לוקה ומשלם דהוו להו שתי רשעיות וכתי' כדי רשעתו. אמר אביי הא מני ר' מאיר היא דאמר לוקה ומשלם רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ונתן לה טלה באתננה אתנן היא ואסור להקרבה דאתנן סתם כתיב לא שנא אמו ולא שנא פנויה. ואע"ג דאי תבעה ליה בדינא קמן ואמרה תן לי אתנני ולא מחייבינן ליה דהא קים ליה בדרבה מיניה כי יהבה ניהלה אתנן הוא אלמא אפי' במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה אלא שאין כת בב"ד לעונשו בשתים אבל בידי שמים לא יצא ידי חובתו עד שישלם אי נמי אי תפיס לא מפקי' מיניה. רב פפא אמר חייובי נמי מחייבי' ליה לשלומי דאינן באין כאחד דמשעת משיכה מיחייב במזונותיה חייב מלקות לא הוי עד שעת חסימה. שמעינן משמעתין דכל קים ליה בדרבה מינה חייב בבא לצאת ידי שמים. ושמעינן נמי דאי תפיס לא מפקינן מיניה. ורב פפא בהאי סברא לא פליג אדרבא אלא דמוקי לה דחייב אפילו בב"ד. אמר רב פפא בעי מינאי רבי רב פפא בר אבא מהו להכניס מין בשאינו מינו והן זכר ונקיבה לדיר מי הוי כמרביע כלאים או לא הוי עד שיאחוז הוא בעצמו אבר הזכר ויכניס. ופשיט להו לאיסורא דלא כהילכתא. דאמר שמואל בכלאים אינו חייב עד שיכניס בידו הזכר והנקיבה כמכחול בשפופרת אפילו משום פריצותא נמי ליכא מאי טעמא בעיבדתיה טריד. אמר רב אשי הא מילתא בעו מינאי דבי רבנא נחמיה ריש גלותא מהו להכניס מין במינו ושאינו מינו לדיר כיון דאיכא מינו בתר מינו נדיר או דילמא אפי' הכי לא. ופשיטא להו לאיסורא דלא כהילכתא משום פריצותא דעבדי:
ת"ר החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ארבעת קבין לפרה ושלשת קבין לחמור. ופרכי' והא אין לוקה ומת ואין לוקה ומשלם דהוו להו שתי רשעיות וכתי' כדי רשעתו. אמר אביי הא מני ר' מאיר היא דאמר לוקה ומשלם רבא אמר אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו ונתן לה טלה באתננה אתנן היא ואסור להקרבה דאתנן סתם כתיב לא שנא אמו ולא שנא פנויה. ואע"ג דאי תבעה ליה בדינא קמן ואמרה תן לי אתנני ולא מחייבינן ליה דהא קים ליה בדרבה מיניה כי יהבה ניהלה אתנן הוא אלמא אפי' במקום מיתה נמי רמו תשלומין עליה אלא שאין כת בב"ד לעונשו בשתים אבל בידי שמים לא יצא ידי חובתו עד שישלם אי נמי אי תפיס לא מפקי' מיניה. רב פפא אמר חייובי נמי מחייבי' ליה לשלומי דאינן באין כאחד דמשעת משיכה מיחייב במזונותיה חייב מלקות לא הוי עד שעת חסימה. שמעינן משמעתין דכל קים ליה בדרבה מינה חייב בבא לצאת ידי שמים. ושמעינן נמי דאי תפיס לא מפקינן מיניה. ורב פפא בהאי סברא לא פליג אדרבא אלא דמוקי לה דחייב אפילו בב"ד. אמר רב פפא בעי מינאי רבי רב פפא בר אבא מהו להכניס מין בשאינו מינו והן זכר ונקיבה לדיר מי הוי כמרביע כלאים או לא הוי עד שיאחוז הוא בעצמו אבר הזכר ויכניס. ופשיט להו לאיסורא דלא כהילכתא. דאמר שמואל בכלאים אינו חייב עד שיכניס בידו הזכר והנקיבה כמכחול בשפופרת אפילו משום פריצותא נמי ליכא מאי טעמא בעיבדתיה טריד. אמר רב אשי הא מילתא בעו מינאי דבי רבנא נחמיה ריש גלותא מהו להכניס מין במינו ושאינו מינו לדיר כיון דאיכא מינו בתר מינו נדיר או דילמא אפי' הכי לא. ופשיטא להו לאיסורא דלא כהילכתא משום פריצותא דעבדי:
698
699[שם ע"ב]
מתני' היה עושה בידיו ולא ברגליו אפי' על כתיפו שאינו מזיז ידיו ורגליו הרי זה יאכל. ר' יוסי בר יהודה אומר עד שיעשה בידיו ורגליו. מאי טעמא דת"ק בי תבא בקמת רעך בכל מה דעביד מאי טעמא דר' יוסי בר יהודה משור מה שור עד שיעשה בידיו ורגליו אף פועל עד שיעשה בידיו ורגליו:
מתני' היה עושה בידיו ולא ברגליו אפי' על כתיפו שאינו מזיז ידיו ורגליו הרי זה יאכל. ר' יוסי בר יהודה אומר עד שיעשה בידיו ורגליו. מאי טעמא דת"ק בי תבא בקמת רעך בכל מה דעביד מאי טעמא דר' יוסי בר יהודה משור מה שור עד שיעשה בידיו ורגליו אף פועל עד שיעשה בידיו ורגליו:
699
700פי' רש"י זצ"ל כשור דהא אקשת חוסם לנחסם והיינו סברת רבינא דלעיל דמקיש חוסם לנחסם. ומינה שמעינן דהלכה כר' יוסי בר יהודה דהא רבינא סבירא ליה כוותיה. בעי רבה בר רב הונא דש באווזין ותרנגולין שאין להם ידים להשען וכל משענותם על רגליהם לר' יוסי בר יהודה מהו בכל כחו בעינן והא איכא או דילמא ידיו ורגליו בעינן והא ליכא תיקו. אמר רב נחמן אמ' רבה בר אבוה פועלין עד שלא הילכו שתי וערב בגת שדרכו להטיל ענבים על הגת ודורכים ברגליהם על הגת ועד שלא הילכו שתי וערב כי אין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים לפיכך אוכלים בענבים ואין שותין יין דהוה ליה כעושה מין זה ואוכל מין אחר. משהילכו בגת שתי וערב אוכלין ענבים ושותין יין:
700
701[שם]
מתני' היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים. בענבים לא יאכל בתאנים. אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע אצל היפות ואוכל מהן כל אכילתו. וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל ויאמר הרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל. אבל מפני השב אבידה לבעלים שלא יבטל ממלאכה אמרו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחברתה. ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא לבעל הבית בהכי ובחזירתם מן הגת. וחמור כשהיא פורקת. ואסקינן עושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחר. וחמור עד שתהיה פורקת בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה. תנינא להא דתנו רבנן וש"מ דוקא תנא דידן אמת הוא חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן ובלבד שלא יטול בירו ויאכילם. ירושלמי אמ' לא כתי' כי תבא בקמת רעך ואכלת ענבים וכי מה יש בכרם לאכול אלא ענבים אלא ללמדך שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים:
מתני' היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים. בענבים לא יאכל בתאנים. אבל מונע הוא את עצמו עד שמגיע אצל היפות ואוכל מהן כל אכילתו. וכולן לא אמרו שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל ויאמר הרי מנעתי עצמי עד כאן ולא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל. אבל מפני השב אבידה לבעלים שלא יבטל ממלאכה אמרו הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחברתה. ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא לבעל הבית בהכי ובחזירתם מן הגת. וחמור כשהיא פורקת. ואסקינן עושה בגפן זו אינו אוכל בגפן אחר. וחמור עד שתהיה פורקת בהליכתה אוכלת ממשאוי שעל גבה. תנינא להא דתנו רבנן וש"מ דוקא תנא דידן אמת הוא חמור וגמל אוכלין ממשאוי שעל גביהן ובלבד שלא יטול בירו ויאכילם. ירושלמי אמ' לא כתי' כי תבא בקמת רעך ואכלת ענבים וכי מה יש בכרם לאכול אלא ענבים אלא ללמדך שאם היה עושה בתאנים לא יאכל בענבים בענבים לא יאכל בתאנים:
701
702[דף צ"ב ע"א]
מתני' אוכל פועל קישות וכותבת אפילו היא שוה דינר ויותר על שכרו ר' אלעזר חסמא אמר לא יאכל פועל יותר על שכרו. וחכמים מתירין אבל מלמדין לאדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח לפניו שימנעו מלשוכרו למלאכתו. חכמים היינו ת"ק. מלמדין את האדם איכא בינייהו לת"ק לית ליה מלמדין לרבנן אית להו מלמדין:
מתני' אוכל פועל קישות וכותבת אפילו היא שוה דינר ויותר על שכרו ר' אלעזר חסמא אמר לא יאכל פועל יותר על שכרו. וחכמים מתירין אבל מלמדין לאדם שלא יהא רעבתן ויהא סותם את הפתח לפניו שימנעו מלשוכרו למלאכתו. חכמים היינו ת"ק. מלמדין את האדם איכא בינייהו לת"ק לית ליה מלמדין לרבנן אית להו מלמדין:
702
703[שם]
אמר ר' יוסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול ענבים אחר אוכלו וא"ר יוסי אפילו לא בצר אלא אשכול ענבים אחד אוכלו:
אמר ר' יוסי אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול ענבים אחר אוכלו וא"ר יוסי אפילו לא בצר אלא אשכול ענבים אחד אוכלו:
703
704[דף צ"ג ע"א]
מתני' קוצץ אדם על ידי עצמו ועל ידי בניו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים ועל ידי אשתו מפני שיש בהם דעת. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהם דעת. איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל. מאי נפקא מינה דאמר תנו לאשתו ובניו אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידי' זכי ליה רחמנא לבריה ולאשתו לא זכי להו רחמנא ומסקי' דפלוגתא דתנאי היא דתנא דידן דקתני אינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הקטנים סבר משל שמים הוא אוכל ותנא ברא דקתני קוצץ על ידי עבדו שפחתו הכנענים בין גדולים בין קטנים סבר משלו הוא אוכל:
מתני' קוצץ אדם על ידי עצמו ועל ידי בניו ובתו הגדולים ועל ידי עבדו ושפחתו הגדולים ועל ידי אשתו מפני שיש בהם דעת. אבל אינו קוצץ לא על ידי בנו ובתו הקטנים ולא על ידי עבדו ושפחתו הקטנים ולא על ידי בהמתו מפני שאין בהם דעת. איבעיא להו פועל משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל. מאי נפקא מינה דאמר תנו לאשתו ובניו אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן אי אמרת משל שמים הוא אוכל לדידי' זכי ליה רחמנא לבריה ולאשתו לא זכי להו רחמנא ומסקי' דפלוגתא דתנאי היא דתנא דידן דקתני אינו קוצץ ע"י עבדו ושפחתו הקטנים סבר משל שמים הוא אוכל ותנא ברא דקתני קוצץ על ידי עבדו שפחתו הכנענים בין גדולים בין קטנים סבר משלו הוא אוכל:
704
705וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כתנא דידן:
705
706[שם]
מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיען פודה ומאכילן. נתפרסו עיגולין נתפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו אם לא הודיען מעשר ומאכילן:
מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו בנטע רבעי שלו הרי אלו לא יאכלו. ואם לא הודיען פודה ומאכילן. נתפרסו עיגולין נתפתחו חביותיו הרי אלו לא יאכלו אם לא הודיען מעשר ומאכילן:
706
707[שם]
מתני' שומרי פירות אוכלין מהילכות מדינה שכבר נהגו כן אבל לא מן התורה. אמר רב לא שנו דאין שומרין אוכלין מן התורה אלא שומרי גנות ופרדסים דהוה ליה מחובר ושעה שאינה גמר מלאכה הילכך מן התורה לא אכיל ואכיל מהלכו' מדינה וכ"ש עושה מעשה ממש במחובר כגון מנכש דאכיל ממנהג מדינה אבל שומרי גתות וערימות עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אוכלין אף מן התורה כדין עושה בתלוש סבר שומר כעושה מעשה דמי. ושמואל אמר לא שנו דאכלי מהלכות מדינה אלא גתות וערימות שהן שומרי תלוש אבל שומרי גנות ופרדסים אינן אוכלין לא מן התורה ולא מהילכות מדינה קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי. אמר רב אשי כוותיה דשמואל מסתברא דתנן ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה. מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהילכות מדינה אימא סיפא אלו שאין אוכלין. מאי שאין אוכלין אילימא שאין אוכלין מן התורה אלא מהילכות מדינה היינו רישא. אלא לאו שאינן אוכלין לא מן התורה ולא מהילכות מדינה ומאי ניהו עושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה וכ"ש שומרי גנות ופרדסים:
מתני' שומרי פירות אוכלין מהילכות מדינה שכבר נהגו כן אבל לא מן התורה. אמר רב לא שנו דאין שומרין אוכלין מן התורה אלא שומרי גנות ופרדסים דהוה ליה מחובר ושעה שאינה גמר מלאכה הילכך מן התורה לא אכיל ואכיל מהלכו' מדינה וכ"ש עושה מעשה ממש במחובר כגון מנכש דאכיל ממנהג מדינה אבל שומרי גתות וערימות עד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אוכלין אף מן התורה כדין עושה בתלוש סבר שומר כעושה מעשה דמי. ושמואל אמר לא שנו דאכלי מהלכות מדינה אלא גתות וערימות שהן שומרי תלוש אבל שומרי גנות ופרדסים אינן אוכלין לא מן התורה ולא מהילכות מדינה קסבר משמר לאו כעושה מעשה דמי. אמר רב אשי כוותיה דשמואל מסתברא דתנן ואלו אוכלין מן התורה העושה במחובר לקרקע בשעת גמר מלאכה. מכלל דאיכא דלא אכיל מן התורה אלא מהילכות מדינה אימא סיפא אלו שאין אוכלין. מאי שאין אוכלין אילימא שאין אוכלין מן התורה אלא מהילכות מדינה היינו רישא. אלא לאו שאינן אוכלין לא מן התורה ולא מהילכות מדינה ומאי ניהו עושה במחובר לקרקע בשעה שאין גמר מלאכה וכ"ש שומרי גנות ופרדסים:
707
708פר"ח זצ"ל והילכתא כשמואל. דרב אשי דהוא בתרא מוקים סתמא כוותיה. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
708
709[שם]
מתני' ארבעה שומרין הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל לבד מפשיעה. והשואל משלם את הכל לבד ממתה מחמת מלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעו על השבורה ועל השבויה ומשלמין את האביד' ואת הגניב'. הני ארבעה שלשה הוו. אמר רב נחמן בר יצחק ארבעה שומרין ודיניהם שלשה. ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שדינ חד מינייהו ונפל למיא אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר מאי הוה ליה למעבד הא נטר כדנטרי אינשי פרש"י זצ"ל ואין זו אבידה אלא אונס. רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דא"ל להכי יהיבנא לך אגדא לנטורי לי נטירותא יתירתא:
מתני' ארבעה שומרין הן שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר. שומר חנם נשבע על הכל לבד מפשיעה. והשואל משלם את הכל לבד ממתה מחמת מלאכה. נושא שכר והשוכר נשבעו על השבורה ועל השבויה ומשלמין את האביד' ואת הגניב'. הני ארבעה שלשה הוו. אמר רב נחמן בר יצחק ארבעה שומרין ודיניהם שלשה. ההוא רעיא דהוה רעי חיותא אגודא דנהר פפא שדינ חד מינייהו ונפל למיא אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר מאי הוה ליה למעבד הא נטר כדנטרי אינשי פרש"י זצ"ל ואין זו אבידה אלא אונס. רב חסדא ורבה בר רב הונא לא סבירא להו הא דרבה דא"ל להכי יהיבנא לך אגדא לנטורי לי נטירותא יתירתא:
709
710[שם ע"ב]
רב אדא סגולא הוה קא מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה חדא לחבירתה ושדיתה למיא אתא לקמי' דרב פפא חייביה א"ל מאי הוה לי למעבד א"ל איבעי לך לאיעבורי חדא חדא א"ל כבר צווחו קמאי דקמך וליכא דמשגח בהו פרש"י זצ"ל ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי והוי ליה כאבידה:
רב אדא סגולא הוה קא מעבר חיותא אגמלא דנרש דחפה חדא לחבירתה ושדיתה למיא אתא לקמי' דרב פפא חייביה א"ל מאי הוה לי למעבד א"ל איבעי לך לאיעבורי חדא חדא א"ל כבר צווחו קמאי דקמך וליכא דמשגח בהו פרש"י זצ"ל ונהי דלאו פשיעה הוא אונס נמי לא הוי והוי ליה כאבידה:
710
711פר"ח זצ"ל ולית הילכתא כרבה אלא כרב חסדא ורבה בר רב הונא ורב פפא נמי עבד עובדא כוותייהו. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. כתב הרב ר' אלחנן זצ"ל בשם אביו רבינו יצחק זצ"ל משמע דלא חשיב לה פשיעה אלא אבידה ולהכי מחייב ליה מטעמא דאדעתא דהכי יהבית לך אגר דתנן דתנטר לך נטירותא מעליא מדמייתי לה הכא וטור דאל"כ אמאי צווחו קמאי. הא מילתא דפשיטא היא שהן חייבים דאפי' שומר חנם חייב אלא משום אבידה הוא ודאי דמחייבו ליה דסבירא ליה כרבה דאמר בפ' הכונס לא הוי פשיעה ולא סבירא ליה כרב כהנא דאמ' פשיעה הוי גבי ההיא דנפלה לגינה והזיקה. עכ"ל:
711
712[שם]
אייבו אפקיד כיתנא בי רוניא אזל שבו שמטיה מיני' שבו שם גנב וליסטים מזויין היה. לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לשלם פרש"י חייביה לשלם הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחר הגנב עד שיוציא מידו. לימא פליגא דרב הונא בר אבין נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם הוא נשבע אם שומר שכר הוא עושה עמו דין פרעון והיינו פליגא דהא רוניא שומר חנם הוא וחייביה רב נחמן. אמר רבא התם גברי דפרמוסקא הוו קיימי פי' אנשי השלטון היו שם והיה יכול לצעוק ולהציל:
אייבו אפקיד כיתנא בי רוניא אזל שבו שמטיה מיני' שבו שם גנב וליסטים מזויין היה. לסוף הוכר הגנב אתא לקמיה דרב נחמן חייביה לשלם פרש"י חייביה לשלם הואיל והוכר הגנב ולא יפסיד כלום עליו לטרוח אחר הגנב עד שיוציא מידו. לימא פליגא דרב הונא בר אבין נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב אם שומר חנם הוא נשבע אם שומר שכר הוא עושה עמו דין פרעון והיינו פליגא דהא רוניא שומר חנם הוא וחייביה רב נחמן. אמר רבא התם גברי דפרמוסקא הוו קיימי פי' אנשי השלטון היו שם והיה יכול לצעוק ולהציל:
712
713פר"ח זצ"ל גברי דפרמוסקא אנשים חזקים וגבורים היו מצויין שם באותה שעה. ואילו היה צועק אליהם היו באים ומצילים וכיון שלא עשה כך פשע. וקיימא לן כל מי שהיה לו לצעוק ולקבץ אנשים כדי להציל אם הוא שומר חנם בחנם ואם שומר שכר בשכר ולא עשה הרי זה פשע וחייב לשלם עכ"ל. וכתב הרב ר' אלחנן זצ"ל דהשתא לא הוה צריך תלמודא למימר הוכר הגנב דכיון דדלא הוכר הגנב הוה חייב כיון דפשע אלא משום דהוה בעי למימר עליה לימא פליגא כו' שהיו התלמידים סבורים בשביל שהוכר הגנב נקט הוכר הגנב:
713
714[שם]
מתני' זאב אחד אינו אונס ושני זאבים אונס ר' יהוד' אומר בשעת משלחת זאבים שהיה רעה משולחת בגזירת מלך היא קופצת על אדם אחד ואף זאב אחד אונס. מתני' שני כלבים אינן אונס. ידוע הבבלי אומר משום ר' מאיר מרוח אחת אינן אונס משני רוחות אונס:
מתני' זאב אחד אינו אונס ושני זאבים אונס ר' יהוד' אומר בשעת משלחת זאבים שהיה רעה משולחת בגזירת מלך היא קופצת על אדם אחד ואף זאב אחד אונס. מתני' שני כלבים אינן אונס. ידוע הבבלי אומר משום ר' מאיר מרוח אחת אינן אונס משני רוחות אונס:
714
715[שם]
מתני' הליסטים הרי זה אונס פרש"י זצ"ל הליסטם גרסינן וחד ליסטים קאמר ופרכינן והא אמאי אוקי גברא בהדי גברא אמר רב יהודה אמר רב בליסטים מזויין. איבעי' להו ליסטים מזויין ורועה מזויין מהו מי אמרינן מוקי גברא בהדי גברא או דילמא האי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה:
מתני' הליסטים הרי זה אונס פרש"י זצ"ל הליסטם גרסינן וחד ליסטים קאמר ופרכינן והא אמאי אוקי גברא בהדי גברא אמר רב יהודה אמר רב בליסטים מזויין. איבעי' להו ליסטים מזויין ורועה מזויין מהו מי אמרינן מוקי גברא בהדי גברא או דילמא האי מסר נפשיה והאי לא מסר נפשיה:
715
716פר"ח זצ"ל דאפילו ליסטים מזויין ורועה מזויין פטור משום דרועה לא מסר נפשי'. וכן פירש רבי' יצחק אלפס זצ"ל:
716
717[שם]
מתני' הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאליהן. אבל אם הולכין למקום גדודי חיות וליסטים הרי אלו אונסין. א"ל אביי לרבא אשכחיה רועה לגנבא וא"ל גנבא סריא בדוכתא פלגיא יתבינן כך וכך גברי איכא בהדן במקום שאנו רועים שם כך וכך כלבי איכא בהדן ואם תבא ליטול תמות כך וכך זיקתא היינו קלעים המקלעים באבנים פסיקא לן כלומר קצובות ופסוקות עלינו להיות עמנו בכל יום ואזל ושקל מיניה מאי. א"ל הרי הוליכו למקום גדודי חיה וליסטי' שהרי הגיד לו מקום שהבהמות שם והשיאו לבא על ידי שגידפו:
מתני' הארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו אונסין אימתי בזמן שבאו מאליהן. אבל אם הולכין למקום גדודי חיות וליסטים הרי אלו אונסין. א"ל אביי לרבא אשכחיה רועה לגנבא וא"ל גנבא סריא בדוכתא פלגיא יתבינן כך וכך גברי איכא בהדן במקום שאנו רועים שם כך וכך כלבי איכא בהדן ואם תבא ליטול תמות כך וכך זיקתא היינו קלעים המקלעים באבנים פסיקא לן כלומר קצובות ופסוקות עלינו להיות עמנו בכל יום ואזל ושקל מיניה מאי. א"ל הרי הוליכו למקום גדודי חיה וליסטי' שהרי הגיד לו מקום שהבהמות שם והשיאו לבא על ידי שגידפו:
717
718פר"ח זצ"ל ואזל הליסטים ואייתי גברי בהדיה ושקיל מיניה:
718
719[שם]
מתני' מתה כדרכה הרי זה אונס סינפה ומתה אין זה אונס. פי' רש"י זצ"ל שעינה ברעב או העמיד' בקיץ בחמה ובחורף בצינה. לענות נפש מתרגמי' לסגפא נפש. כתב ה"ר אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל וא"ת פשיטא דחייב דפשיע' גמור' היא. י"ל דה"ק דאם סיגפה בצינה או בשום דבר אחר יש לנו לומר שעל ידי שסיגפה מתה אע"ג שהיינו יכולים לתלות בדבר אחר לא היה לו לסגפה. עכ"ל:
מתני' מתה כדרכה הרי זה אונס סינפה ומתה אין זה אונס. פי' רש"י זצ"ל שעינה ברעב או העמיד' בקיץ בחמה ובחורף בצינה. לענות נפש מתרגמי' לסגפא נפש. כתב ה"ר אלחנן זצ"ל בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל וא"ת פשיטא דחייב דפשיע' גמור' היא. י"ל דה"ק דאם סיגפה בצינה או בשום דבר אחר יש לנו לומר שעל ידי שסיגפה מתה אע"ג שהיינו יכולים לתלות בדבר אחר לא היה לו לסגפה. עכ"ל:
719
720הילכך פשיעה היא ואפילו שומר חנם חייב:
720
721[שם]
מתני' עלתה לראשי הצוקין דהיינו הרים גבוהים הרי זה אונס. העלה לראשי הצוקין ונפלה אין זה אונס:
מתני' עלתה לראשי הצוקין דהיינו הרים גבוהים הרי זה אונס. העלה לראשי הצוקין ונפלה אין זה אונס:
721
722פר"ח זצ"ל העלה לראש הצוקין ונפלה הרי זו פשיע' וחייב. בפ' המפקיד אוקמי' ריש' שתקפתו ועלתה ותקפתו וירדה:
722
723[דף צ"ד ע"א]
מתני' מתנה שומר חנם להיות פטור משבוע' והשואל להיות פטור מלשלם. ונושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם. ואוקימנא למתני' לדברי הכל ולא הוי מתנה על דבר שכתוב בתורה דשאני הכא דמעיקר' לא שיעבד נפשיה. ופירש"י זצ"ל אלא שאמר לו אי אפשי להיות שומר שלך אלא כך וכך ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה. והאי כי משיך כבר פירש על מנת שאין לו עליו שבועה ולא שיעבד נפשיה לתורת שומרין אלא למקצת ולמה שירד ירד. אבל המקדש את האשה מכי אמר לה הרי את מקודשת לי איקדשה לה וכי אמר על מנת שאין ליך עלי. התנה על מה שכתוב בתורה דאין אישות לחצאין וכי תפוס קידושין לגמרי תפוס והוה ליה מתנה על הכתוב עכ"ל. ופר"ח זצ"ל כתב לא ירדו להם בשמירות של תורה ולא שיעבדו עצמן ואינן חשובין מן השומרין של תורה וכגון הנח ותיב נטר דמי. עכ"ל:
מתני' מתנה שומר חנם להיות פטור משבוע' והשואל להיות פטור מלשלם. ונושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם. ואוקימנא למתני' לדברי הכל ולא הוי מתנה על דבר שכתוב בתורה דשאני הכא דמעיקר' לא שיעבד נפשיה. ופירש"י זצ"ל אלא שאמר לו אי אפשי להיות שומר שלך אלא כך וכך ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך לבהמה. והאי כי משיך כבר פירש על מנת שאין לו עליו שבועה ולא שיעבד נפשיה לתורת שומרין אלא למקצת ולמה שירד ירד. אבל המקדש את האשה מכי אמר לה הרי את מקודשת לי איקדשה לה וכי אמר על מנת שאין ליך עלי. התנה על מה שכתוב בתורה דאין אישות לחצאין וכי תפוס קידושין לגמרי תפוס והוה ליה מתנה על הכתוב עכ"ל. ופר"ח זצ"ל כתב לא ירדו להם בשמירות של תורה ולא שיעבדו עצמן ואינן חשובין מן השומרין של תורה וכגון הנח ותיב נטר דמי. עכ"ל:
723
724וכתב הרב ר' ברוך בר יצחק מריגנשבורק זצ"ל מדלא נקט גבי שומר חנם להיות פטור מתשלומין כדקתני גבי שומר שכר משמע דלא מיפטר אם פשע אפילו התנה. ובפ' החובל אמ' לשמור ולא לקרוע. י"ל דהתם המשכיר אמר לו קרע לפיכך פטור אבל שומר חנם אי אמר אקרענו לאו כל כמיניה עכ"ל. תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל. פר"ח זצ"ל להיות חייב באונסין ופרכי' במאי בדברים אמר שמואל כשקנו מידו ורבי יוחנן אמר אפי' תימא כשלא קנו בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא גמר ומשעבד נפשיה:
724
725פר"ח זצ"ל והלכה כר' יוחנן. וכן פסק רבי' יצחק אלפס זצ"ל:
725
726[שם]
מתני' כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל תנאי שיש בו בתחילתו תנאו בטל. פרש"י זצ"ל שהקדים מעשה שעליו לתנאי שהוא שואל ממנו כגון הרי זה מעשה שלך אם תעשה לי דבר זה פלו'. ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם היינו תנאי קודם למעשה. אם תעשה לי את הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור היינו תנאי שהוא שואל ממנו קודם למעשה שעליו לעשות. תנאו בטל והוי מעשה מקויים ואע"פ שלא קיים בטל התנאי את התנאי. וכל תנאי שאפשר לו לקיימו בסופו תנאו קיים אם תנאי קודם למעשה הא אי אפשר לקיימו תנאו בטל והמעשה קיים. אמר רב טבלא אמר רב זו דברי ר' יהודה בן תימא דקתני שאפשר לקיימו. הא אי אפשר לקיימו תנאו בטל. אבל חכמים אומרים אע"פ שאי אפשר לקיים בסופו והתנה עליו בתחילה תנאו קיים דתניא הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום על מנת שתעלי קנה בן מאה אמה על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך נתקיים התנאי הרי זה גט לא נתקיים התנאי אין זה גט. ר' יהודה בן תימא אומר כזה גט. כלל אמר ר' יהודה בן תימא כל שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליהם מתחילתו אינו אלא כמפלינה בדברים שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניט בעלמא. אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה בן תימא. אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דסתם לן כר' יהודה בן תימא דקתני וכל שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנאו קיים. הא אי אפשר לו לקיימו תנאו בטל. ירושלמי תני זה הכלל שהיה ר' יהודה בן תימא אומר כל דבר שאי אפשר לו להתקיים והתנה עמה לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר לה בפה בין שאמר לה בכתב כל המתקיים בפה מתקיים בשטר:
מתני' כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל תנאי שיש בו בתחילתו תנאו בטל. פרש"י זצ"ל שהקדים מעשה שעליו לתנאי שהוא שואל ממנו כגון הרי זה מעשה שלך אם תעשה לי דבר זה פלו'. ולא דמי לתנאי בני גד ובני ראובן אם יעברו ונתתם היינו תנאי קודם למעשה. אם תעשה לי את הדבר הזה אשובה ארעה צאנך אשמור היינו תנאי שהוא שואל ממנו קודם למעשה שעליו לעשות. תנאו בטל והוי מעשה מקויים ואע"פ שלא קיים בטל התנאי את התנאי. וכל תנאי שאפשר לו לקיימו בסופו תנאו קיים אם תנאי קודם למעשה הא אי אפשר לקיימו תנאו בטל והמעשה קיים. אמר רב טבלא אמר רב זו דברי ר' יהודה בן תימא דקתני שאפשר לקיימו. הא אי אפשר לקיימו תנאו בטל. אבל חכמים אומרים אע"פ שאי אפשר לקיים בסופו והתנה עליו בתחילה תנאו קיים דתניא הרי זה גיטיך על מנת שתעלי לרקיע ע"מ שתרדי לתהום על מנת שתעלי קנה בן מאה אמה על מנת שתעברי את הים הגדול ברגליך נתקיים התנאי הרי זה גט לא נתקיים התנאי אין זה גט. ר' יהודה בן תימא אומר כזה גט. כלל אמר ר' יהודה בן תימא כל שאי אפשר לו לקיימו בסופו והתנה עליהם מתחילתו אינו אלא כמפלינה בדברים שאין בלבו לשום תנאי אלא להקניט בעלמא. אמר רב נחמן אמר רב הלכה כר' יהודה בן תימא. אמר רב נחמן בר יצחק מתני' נמי דיקא דסתם לן כר' יהודה בן תימא דקתני וכל שאי אפשר לקיימו בסופו והתנה עליו מתחילתו תנאו קיים. הא אי אפשר לו לקיימו תנאו בטל. ירושלמי תני זה הכלל שהיה ר' יהודה בן תימא אומר כל דבר שאי אפשר לו להתקיים והתנה עמה לא נתכוון זה אלא להפליגה בדברים בין שאמר לה בפה בין שאמר לה בכתב כל המתקיים בפה מתקיים בשטר:
726
727[שם]
מתני' כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו תנאו בטל. וכל שאי אפשר לו להתקיים בסופו והתנה עליו בתחילתו תנאו קיים. תנן בפ' האומר בקידושין ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנא' ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' וכתיב ואם לא יעברו חלוצים אתכם וגו'. ר' חנני' בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו שאילמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. הילכך לר' מאיר דמדמי ליה לתנאי בני גד ובני ראובן לגמרי מדמי ליה ובעי שיהא דומה לו בשבעה דברים שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה. ושיהא תנאי קודם למעשה. ושיהא אפשר לקיימו בסופו. ושיהא אפשר לקיימו על ידי שליח. ושיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. ושיהא הן קודם ללאו. ושיהא תנאי כפול. תלתא קמאי תנינא במתניתין ואוקימנא למתני' בגמ' כר' מאיר ושיהא אפשר לקיימו על ידי שליח כההיא דפ' המדיר בכתובות דאמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי אינה צריכה הימנו גט. איתיבי' רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת כשרה איזו היא חליצה מוטעת א"ר יוחנן כל שאומרין לו חלוץ לה כדי שתתן לך מאתים זוז אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה א"ל בר בי רב שפיר קא אמרת מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן לה מבני גד ובני ראובן תנאי דאפשר לקיימו ע"י שליח הוי תנאי. תנאי דלא אפשר לקיימו על ידי שליח כהתם לא הוי תנאי. ופרש"י זצ"ל שפיר קא אמרת דטעמא דרבא לאו משום דמחילה היא אלא משום דמעיקרא לאו תנאי הוא. דכל תנאי מהיכן קא גמרינן לה מבני גד ובני ראובן דאם יעבדו ונתתם ואם לא יעבדו ונאחזו בתוככם. דאפשר לקיימו למעשה של תנאי דהיינו ונתתם ע"י שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה והוא נתנה אבל חליצה לא אפשר לקיומה על ידי שליח אין יכול לומר לשלוחו אם תתן לך מאתים זוז פלו' תחלוץ לך הילכך לאו תנאה הוא לבטל החליצ' עכ"ל. ומוכח בפ' מצת חליצה מוטעת כשרה איזו היא חליצה מוטעת אמר רשב"ל כל שאומר לה חלוץ לה ובכך אני כונסה א"ל ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחר ואת אמרת חליצתה כשרה. אלא איזו היא חליצה מוטעת כל שאומרי' לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. תניא נמי הכי חליצה מוטעת כשרה ואיזו היא חליצה מוטעת כל שאומר לה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאינו הגון ואמרו לו חלוץ לה כדי שתתן לך מאתים זוז ובא מעשה לפני ר' חייא והכשיר. הא למדת דהכי הילכתא. דרשב"ל ור"י הלכה כר' יוחנן לבר מהני תלת דהחולץ. ותו דתניא כוותיה דר' יוחנן. ותו דר' חייא עבד עובדא כר' יוחנן:
מתני' כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וכל תנאי שיש בו מעשה בתחילתו תנאו בטל. וכל שאי אפשר לו להתקיים בסופו והתנה עליו בתחילתו תנאו קיים. תנן בפ' האומר בקידושין ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי שנא' ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן וגו' וכתיב ואם לא יעברו חלוצים אתכם וגו'. ר' חנני' בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו שאילמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. הילכך לר' מאיר דמדמי ליה לתנאי בני גד ובני ראובן לגמרי מדמי ליה ובעי שיהא דומה לו בשבעה דברים שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה. ושיהא תנאי קודם למעשה. ושיהא אפשר לקיימו בסופו. ושיהא אפשר לקיימו על ידי שליח. ושיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. ושיהא הן קודם ללאו. ושיהא תנאי כפול. תלתא קמאי תנינא במתניתין ואוקימנא למתני' בגמ' כר' מאיר ושיהא אפשר לקיימו על ידי שליח כההיא דפ' המדיר בכתובות דאמר רב אחא בר יעקב אמר ר' יוחנן המקדש על תנאי אינה צריכה הימנו גט. איתיבי' רב אחא בריה דרב איקא בר אחתיה חליצה מוטעת כשרה איזו היא חליצה מוטעת א"ר יוחנן כל שאומרין לו חלוץ לה כדי שתתן לך מאתים זוז אלמא כיון דעבד מעשה אחולי אחליה לתנאיה א"ל בר בי רב שפיר קא אמרת מכדי כל תנאי מהיכן גמרינן לה מבני גד ובני ראובן תנאי דאפשר לקיימו ע"י שליח הוי תנאי. תנאי דלא אפשר לקיימו על ידי שליח כהתם לא הוי תנאי. ופרש"י זצ"ל שפיר קא אמרת דטעמא דרבא לאו משום דמחילה היא אלא משום דמעיקרא לאו תנאי הוא. דכל תנאי מהיכן קא גמרינן לה מבני גד ובני ראובן דאם יעבדו ונתתם ואם לא יעבדו ונאחזו בתוככם. דאפשר לקיימו למעשה של תנאי דהיינו ונתתם ע"י שליח כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהיה שלוחו של משה והוא נתנה אבל חליצה לא אפשר לקיומה על ידי שליח אין יכול לומר לשלוחו אם תתן לך מאתים זוז פלו' תחלוץ לך הילכך לאו תנאה הוא לבטל החליצ' עכ"ל. ומוכח בפ' מצת חליצה מוטעת כשרה איזו היא חליצה מוטעת אמר רשב"ל כל שאומר לה חלוץ לה ובכך אני כונסה א"ל ר' יוחנן אני שונה בין שנתכוון הוא ולא נתכוונה היא בין שנתכוונה היא ולא נתכוון הוא חליצתה פסולה עד שיתכוונו שניהם כאחר ואת אמרת חליצתה כשרה. אלא איזו היא חליצה מוטעת כל שאומרי' לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. תניא נמי הכי חליצה מוטעת כשרה ואיזו היא חליצה מוטעת כל שאומר לה חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז. ומעשה באשה אחת שנפלה לפני יבם שאינו הגון ואמרו לו חלוץ לה כדי שתתן לך מאתים זוז ובא מעשה לפני ר' חייא והכשיר. הא למדת דהכי הילכתא. דרשב"ל ור"י הלכה כר' יוחנן לבר מהני תלת דהחולץ. ותו דתניא כוותיה דר' יוחנן. ותו דר' חייא עבד עובדא כר' יוחנן:
727
728הילכך תנאי דלא אפשר לקיימו על ידי שליח לא הוי תנאי וכאילו לא התנה דטעמא דר' יוחנן משום הכי הוא. כדפריש טעמא תלמודא בפרק המדיר:
728
729וכן פסק רבינו שמשון בשם רבינו יצחק בפרק המדיר דאין תנאי בחליצה ואע"ג דלא קיימיה לתנאיה הויא חליצה כשירה. וכן כתב פר"ח זצ"ל בפרק המדיר וזה לשונו מכל מקום אין תנאי בחליצה דהא דתני רבינא ס"פ ר"ג כ"ע יש תנאי בחליצה דיחויא הוא ולא סמכי' עליה דהוא העושה מעשה והיא החולצת ומי שאין המעשה תלוי בו אם יתנה אינו תנאי. דגרסינן בפרק איזהו נשך ההוא שכיב מרע דכתב גט לדביתהו ואתנח א"ל אמאי קא מתנחת אי קיימת דידך אנא. ואסיקנא כיון דלאו בדידה למישדא תנאה בגיטא לאו תנאה הוא כו' אבל אם אמר על מנת כן אני חולץ שתתן לי מאתים זוז ספיקא הוא עכ"ל. הרי פסק דאין תנאי בחליצה. מיהו אין לי ראיה מדבריו דתנאי דלאו אי איפשר לקיימו על ידי שליח לא הוי תנאי. שהרי הוא טעם מפני שאין בידה להתנות שאין המעשה תלוי בה. ולא מפני שאי איפשר לקיימו על ידי שליח. ותו שכתב שאם אמר על מנת כן אני חולץ שתתן לי מאתים זוז ספיקא הוי אלמא לא פשיטא ליה דתנאי דלא איפשר לקיימו על ידי שליח לא הוי תנאי. מיהו סוגיא דתלמורא לא תלי טעמא אלא משום דלא איפשר לקיימו על ידי שליח וכן הלכה כל תנאי דלא איפשר לקיימו על ידי שליח הוה ליה כאילו לא התנה והמעשה קיים אע"פ שלא קיים התנאי כדמוכח במצות חליצה ובהמדיר וכדפסיק רבינו יצחק זצ"ל. וכן פסק רבינו תם זצ"ל דקיימא לן אין תנאי בחליצה. וקשה בפ' ר"ג דתניא החולץ ליבמתו וחזר וקידשה ר' מאיר אומר אם קידשה לשם אישות צריכה הימנו גט לשום יבמות אינה צריכה הימנו גט וחכמים אומרים בין שקידשה לשום אישות בין שקידשה לשום יבמות צריכה הימנו גט. ואוקמה רב שרביא לפלוגתייהו בחליצה פסולה כגון שחלץ אחר הגט. מר סבר חליצה פסולה פוטרת ולרבנן אין חליצה פסולה פוטרת ולא אפקעתא לזיקא שפיר ויש אחריה כלום הילכך קני מאמר וצריכה ממנו גט. רב אשי אמר דכולי עלמא אין חליצה פסולה פוטרת והכא ביש תנאי בחליצה קמיפלגי שחלץ לה על מנת שתתן לו מאתים זוז מר סבר יש תנאי בחליצה ומר סבר אין תנאי בחליצה ואפילו לא נתנה לו הויא חליצה. הילכך לא תפוס מאמר שעשה בלשון זיקת יבמין אבתרה דהא אפקעתיה לזיקה ולרבנן יש תנאי וכל כמה דלא קיימתיה לא פקעה זיקה וכי א"ל התקדשי לי על ידי כסף זה בזיקת יבמין קני. רבינא אמר דכ"ע יש תנאי בחליצה והכא בתנאי כפול קמיפלגי מר סבר בעינן תנאי כפול ומר סבר לא בעינן תנאי כפול. והשתא תיקשי לך בין לרב אשי בין לרבינא דלרב אשי לר' אין תנאי בחליצה ולרבנן יש תנאי. וקיימא לן הלכה כר' מחבירו אבל לא מחבירו . ולרבינא לכ"ע יש תנאי א"כ קיימא לן תנאי דלא אפשר לקיימו על ידי שליח הוי תנאי. מיהו לא קשיא כי רש"י זצ"ל כתב לשם. ואף על גב דקיימא לן חליצה מוטעת כשירה הני תנאי לא סבירא להו. עכ"ל. רוצה לומר דרב אשי ורבינא טעמא דר' ורבנן קא מפרשי. אבל אינהו סבירא להו כר' יוחנן וכר' חייא דפ' מצות חליצה דאין תנאי בחליצה וחליצה מוטעת כשירה. ותנאי דלא אפשר לקיימו על ידי שליח הוה ליה כאילו לא התנה והמעשה קיים אע"פ שלא קיים התנאי. ורבינו תם זצ"ל ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מפרשים דהא דמסיק רבינא דלכולי עלמא יש תנאי בחליצה לאו למימר דלא תהא מותרת לשוק בהא חליצה דודאי מותרת היא לשוק לרבינא אליבא דכולי עלמא אלא למימר דלהכי אהני תנאה דאכתי איכא עליה זיקת יבמין לענין לחול קידושין עלה כי אמר לה התקדשי בזיקת יבמין להצריכה גט מדרבנן. דאי לענין להתירה לשוק מיירי שמעתא דהתם איכא לאקשויי לרב שרביא ולרב אשי דמפלגי רבי ורבנן רב שרביא בחליצה פסולה ורב אשי ביש תנאי בחליצה דאדמפלגי רבי ורבנן בהחולץ ליבמתו ובקידושין לשם יבמות אי צריכה גט ליפלגו בלהתירה לשוק הואיל וטעמייהו נמי בהא תלוי השתא. ועוד תימא מה ראה רב אשי דאסיק לכ"ע חליצה פסולה אינה פוטרת ואפליג ר' ורבנן דברייתא למתני דהתם דקתני נתן גט וחלץ אין אחר החליצה כלום הוה ליה טפי לאסוקי חליצה פסולה פוטרת כדתנן מתניתין ופליג ביש תנאי כדהשתא. אלא ודאי הכי פירושא דשמעתין רב שרביא אמר חליצה פסולה קמיפלגי מר סבר חליצה פוטרת פי' מפקעת הזיקה לגמרי בכי קאמר לה התקדשי לי בזיקת יבמין אמר דלא ליהני הואיל וחליצה פסולה היא לענין שיחולו הקידושין מדרבנן מר סבר אינה פוטרת כלומר אינה מפקעת הזיקה דלהכי מהני הא דהויא פסולה דאכתי איכא קצת זיקין יבמין עלה מדרבנן לחול על הקידושין. אבל לענין להתירה לשוק כולי עלמא מודו דאין תנאי והשתא לא הוה מצי לאסוקי כולי עלמא חליצה פסולה פוטרת דאי פוטרת להפקיע הזיקה לגמרי כ"ש חליצה בתנאי שהיא כשירה יותר דהא חליצה פסולה איכא למ"ד צריכה לחזר על כל האחין מה שאין כן בחליצה על תנאי. רבינא אמר יש תנאי בחליצה ומילתא דרבינא נמי כי האי גוונא מיפדשא. הילכך איתבריר לן דאין תנאי בחליצה וכל תנאי דלא איפשר לקיימו על ידי שליח לא הוי תנאי. ושיהא תנאי כפול ושיהא תנאי בדבר אחד כההיא דפ' מי שאחזו דת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת על מנת שתחזירי לי את הנייר מגורשת. ואמר מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא. אמר אביי הא מני ר' מאיר היא דאמר בענין תנאי כפול והכא כגון דלא כפליה לתנאיה. מתקיף לה רבא טעמא דלא כפליה לתנאיה הא כפליה לתנאי לא הוי גיטא מכדי כל תנאי מהיכא גמרי' לה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה אף כל תנאי קודם למעשה לאפוקי הכא דמעשה קודם לתנאי. מתקיף לה רב אדא בר אהבה טעמא דמעשה קודם לתנאי. הא תנאי קודם למעשה לא הוי גיטא. מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן לה מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר לאפוקי הכא דתנאי ומעשה בדבר אחד. אלא אמר רב אדא בר אהבה משום דתנאי ומעשה בדבר אחד. ותנן בפ' האומר בקידושין ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כבני גד ובני ראובן אינו תנאי שנא' ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן כו' וכתיב אם לא יעברו חלוצים ר' חנני' בן גמליאל אומר צריך הדבר לאומרו שאם לא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו. ושיהא הן קודם ללאו כההיא במי שאחזו דאתקין שמואל בגיטא בשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט. מתקיף לה רבא מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן לה מבני גד ובני ראובן מה התם הן קודם ללאו לאפוקי הכא דלאו קודם הן וכו'. הא למדת דלר' מאיר בעינן כל תנאי שיהא דומה לבני גד ובני ראובן בשבעה דברים. שלא יהא מתנה על מה שכתוב בתורה. ושיהא תנאי קודם למעשה. ושיהא אפשר לקיימו בסופו. ושיהא אפשר לקיימו על ידי שליח. ושיהא תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר. ושיהא הן קודם ללאו. ושיהא תנאי כפול. ופליג עליה ר' חנני' בן גמליאל בתנאי כפול בפ' האומר ור' יהודה במתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון בפ' הזהב ובפרק השוכר את הפועלים ובפרק אע"פ דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר בדבר של ממון תנאו קיים. וקיימא לן כר' מאיר דבעי בתנאי כפול כדמוכח בפרק מי שאחזו דת"ר הרי זה גיטך והנייר שלי אינה מגורשת ע"מ שתחזירי לי את הנייר מגורשת. ופרכינן מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא ואוקמא אביי הא מני ר' מאיר היא דאמר בעינן תנאי כפול והכא כגון דלא כפליה לתנאיה ורבא נמי לא פליג אדאביי התם אלא בא לומר דאפי' לא כפליה לתנאיה לא הוי גיטא משום דמעשה קודם לתנאי. מדשקלי וטרו לשנויי ברייתא כר' מאיר. משמע לכאורה דסבירא להו כר' מאיר דאמר התם אתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם לא מתי לא יהא גט ואם מתי יהא גט משום דבעי תנאי כפול. ורבא נמי סבר התם כדשמואל:
729
730הילכך איתבריר לן דהלכה כר' מאיר דבעי' תנאי כפול. ותימה על מה אנו סומכין דלא כפלינן האידנא לתנאים. ולענין ממון פי' רבינו שמואל זצ"ל בפרק יש נוחלין דלא בעינן תנאי כפול בההיא דאמר רבא אתרוג זת נתון לך במתנה על מנת שתחזירהו לי נטלו ויצא בו החזירו יצא לא החזירו לא יצא קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה. ופי' רבי' שמואל זצ"ל התם אע"ג דלגבי גיטין קיימא לן כר' מאיר דבעינן תנאי כפול כדאמ' בפרק מי שאחזו. אתקין שמואל בגיטא דשכיב כו' ה"מ לענין גיטא וקידושין הוא דבעינן תנאי כפול לכתחילה לרווחא דמילתא דילפינן מבני גד ובני ראובן. מיהו לגבי דיני ממונות לא בעינן תנאי כפול אלא גילוי דעת בעלמא הוא דבעינן וכיון דאמר על מנת שתחזירי לי גלי דעתיה דלא יהיב ליה אלא לדעת שיחזירוהו לו אע"ג דלא כפליה למימר אם לא תחזירהו לי לא תהא מתנה אלא א"כ נתקיים התנאי דהא אפי' היכא דלא פירש כלום ואיכא למיתלי בתר דאומדן דעתא אזלינן בפירקא דלעיל גבי דינין הרבה. כגון הכותב נכסיו לאשתו . ולקמן בפרק מי שמת גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים. וגבי מי ששמע שמת בנו וכתב נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו דאמ' בפ' מי שמת דלא הויא מתנה. עכ"ל:
730
731ונראה בעיני שרבינו שמואל זצ"ל סובר דלא קיימא לן כר' מאיר ולא בעינן תנאי כפול לא בגיטין וקידושין ולא בדבר ממון אלא בגט דאתקין שמואל ורבא לתנאי כפול לרווחא דמילתא. ולכתחילה דוקא וגבי ממון לא תקון. וסמכינן אאומדן דעתא. מיהו ר' מאיר גופיה בעי תנאי כפול בין בממונא בין באיסורא. דעיקר תנאי כפול לא ילפינן אלא מתנאי בני גד ובני ראובן והתם ממילא הוא הילכך אתי שפיר דלא כפלינן לתנאיה האידנא בממונא. וראיה לדבר דר' מאיר בעי תנאי כפול בין באיסורא בין בממונא. כדמוכח במי שאחזו לענין גט כדפרי' דהיינו איסור'. ותנן בפ"ק דנדרים לא חולין שאוכל לך אסור ואמר בגמרא סברוה מאי לא חולין לא חולץ ליהוי אלא קרבן מני מתני' אי ר' מאיר לא אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן דתנן ר' מאיר אומר כל תנאי שאינו כבני גר ובני ראובן אינו תנאי ופרכינן דסוף פרק ואלו מותרין. ובסוף פ' שבועת העדות אמר דלית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן בממונא. אלא ודאי ר' מאיר אית ליה תנאי כפול בין באיסורא בין בממונא. וליתא לדר' מאיר לא באיסורא ולא בממונא. אלא דשמואל ורבא תקון תנאי כפול לענין גיטין וקידושין ולענין ממונא קיימא לן כר' חנינא בן גמליאל בפ' האומר וכר' יהודה דנדרים דלא בעינן תנאי כפול. וסמכינן אאומדן דעתא. וההיא דסוף פ' שבועת העדות דאסקינן דבאיסורא אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן פי' רבי' תם זצ"ל דלא איירי אלא בשתויי יין ופרועי ראש והכי מוכח בירושלמי בפ' בכל מערבין ובפ' האומר דבאיסורא בעי תנאי כפול דאמר התם תמן תנינן מתנה אדם על עירובו בעי מתני' מתנה אדם על עירובו . אמר ר' אלעזר מאן תנא אם באו ואם לאו באו ר' מאיר. היידן ר' מאיר חבריא אמרין ר' מאיר דקידושין. דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת אם לאו אינה מקודשת. ר' מאיר אומר בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד שיכפול תנאו. הכל מודים שאם אמר לאחר שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ר' יוסי אמר ר' מאיר דעירובין היא דתנינן תמן אם ספק ר' מאיר ור' יהודה אומ' הרי זה חמר גמל ר' יוסי ור' שמעון אומ' ספק העירוב אמר ר' יוסי לא אמר ר' מאיר אלא לחומרין אמר ר' מאיר מנא ויאות. בעירובו אילו שלא זכה לו עירובו כבני עירו והכא לראשון אינה מקודשת שלא ירדה גשמים לשני אינה מקודשת שלא כפל הראשון. ר' חני בעי קומי ר' יוסי ההן אם לא כלאחר הוא א"ל שניה היא שהיתה הארץ לפניהם והוא מבקש להוציאה מידם. ר' יהודה בן פזי בשם ר' אחא ירדו לסימפון דקידושין בשיטת ר' מאיר ר' חנינא דחבריהון דרבנין בעא למה לי כר' מאיר אפי' כרבנן לא כן אמר ר' אבא בשם ר' חנינא סדר סימפון כך הוא אנא פלוני בר פלוני מקדש לך אינתתי פלונית בת פלוני על מנת למיתן לך מקמת פלן ומכנסתיך ביום פלוני ואם אתא יום פלוני ולא כנסתיך לא יהא עליך כלום ויאמר על מנת שלא לכפול תנאו אלו לא כפל תנאי מיעקר קידושין א"ר יוסי בר בון בכל אתר אית ליה לר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן והכא לית ליה אמ' ר' מתניא חומר הוא בעריות. הא למדת דר"מ בעי באיסורא תנאי כפול דקידושין היינו איסורא. אך סיפא דירוש' אתיא בגמגום דמסיק בכל אתר אית ליה לר' מאיר ממשמע לאו אתה שומע הן לבר מעריות משום חומרא דעריות דהא פרי' לעיל דר"מ בעי תנאי כפול אפי' בשאר איסורי דלאו עריות. ומפרש רבינו תם זצ"ל דהא דמסיק חומר בעריות לאו דוקא משום חומרא קאמר אלא בעריות כגון קידושין וגיטין ושבועת סוטה דשייך בהו ממון והוא הדין בשאר איסורי אע"ג דלית בהו ממון כדמוכח בנדרים ולא אתא לאפוקי אלא שתויי יין ופרועי ראש דבהנהו אמרינן ס"פ שבועת העדות לר' מאיר דמכלל לאו אתה שומע הן. ולא נהירא לה"ר אלחנן זצ"ל דהא לשון חומר בעריות לא משמע הכי. ועוד אין זו חומרא אם צריך תנאי כפול בגירושין אין זו אלא קולא דאם לא כפל תנאו הוי הגט אפי' לא נתקיים התנאי. ועוד דבנדרים גמרי' בכמה דוכתי והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אלמא פשיטא לן דלר"מ לית ליה הכי. וכאן יאמר איפכא דבכל אתר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ומתוך כך גרסי' איפכא אמר ר' יוסי בר בון בכל אתר לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן והכא אית ליה פי' לענין גירושין וקידושין שמועיל התנאי בלא כפילות לענין שיחולו גירושין וקידושין מספק. ומתרץ דמחמיר בעריות לעשות הדבר מספק אע"פ שמן הדין התנאי בטל ומעשה קיים כיון שלא כפל. אי נמי נ"ל לגרוס חומר הוא בעירובין ולא גרסי' בעריות והכי פירוש' לענין עירוב אית ליה שמועיל התנאי מספק לענין שהוא חמר גמל. ומתרץ חומר הוא בעירובין דלענין שביתה לקנות מספק מחמיר ר' מאיר. הילכך איתבריר לן דר' מאיר בכל מקום בעי תנאי כפול בין באיסור' בין בממונא לבר משתויי יין ופרועי ראש ולית לן דר' מאיר לא באיסורא ולא בממונא אלא שבגיטין וקידושין תקין שמואל ורבא לרווחא דמילתא דעלמא. אבל בממונא דקיימא לן כר' חנניא בן גמליאל דמתני' ופרק האומר וכר' יהודה דפ"ק דנדרים דלא בעינן תנאי כפול. הילכך הא לא כפלינן האידנא לתנאין בממונא מנהג תורה הוא כי אין צריך לכפול התנאי בשום ממון. ולר' מאיר דבעי תנאי כפול לא שנא אם אמר בלשון אם. לא אם אמר בלשון על מנת לעולם בעי לכפול תנאי כדמוכח בירוש' דהאומר ודבכל מערבין דתני האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירדו גשמים ירדו גשמים מקודשת לא ירדו אינה מקודשת ר' מאיר אומר בין ירדו בין לא ירדו מקודשת עד שיכפול התנאי. הא למדת דעל מנת נמי בעי ר' מאיר לכפול תנאו. והכי מוכח בגמ' דידן בפ' מי שאחזו דת"ר הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים על מנת שתניקי את בני שתי שנים אע"פ שלא נתקיים התנאי ה"ז גט לפי שלא אמר לה אם תשמשי אם לא תשמשי אם תניקי אם לא תניקי דברי ר' מאיר וחכמים אומרים נתקיים התנאי הרי זה גט ואם לאו אינו גט. ורמינהי הרי זה גיטך על מנת שתשמשי את אבא שתי שנים ע"מ שתניקי את בני שתי שנים מת האב או מת הבן אינו גט דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי זה גט יכולה היא שתאמר לו תן לי אביך ואשמשנו תן לי את בנך ואניקנו קשיא דר' מאיר אדר' מאיר קשיא דרבנן אדרבנן. דר' מאיר אדר' מאיר לא קשיא התם בדלא כפליה לתנאיה הכא בדכפליה לתנאיה. דרבנן אדרבנן לא קשיא מאן חכמים דהכא רשב"ג היא דאמר כל עכבה שאינה הימנה הרי זה גט. הא למדת דר' מאיר אפי' בעל מנת בעי לכפול תנאו. ותשובה לדברי האומר דבעל מנת לא בעי ר' מאיר לכפול תנאו. וכתב לשם רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבנן. ואע"ג דקיימא לן דבעינן תנאי כפול ה"מ אם תשמשי ואם לא תשמשי כענין שנאמר אם יעברו ואם לא יעברו. וכדאתקין שמואל ודבא בגיטא דשכיב מרע אבל על מנת כאומר מעכשיו דמי עכ"ל. הרי פסק דבאם קיימא לן כר' מאיר ובעל מנת קיימא לן כרבנן דלא בעי לכפול אע"ג דלישנא דקיימא לן שכתב משמע לגמרי קיימא לן ולא לרווחא דמילתא אפי' הכי אנן לא קיימא לן כר' מאיר כלל ולא בעי לכפול לא בגיטין וקדושין לא בשאר איסורים לא בממונא דקיי"ל כר' חנינא בן גמליאל וכר' יהודה דלא בעי תנאי כפול כלל אלא שבגיטין וקדושין תקינו שמואל ורבא דבעי לכפול לרווחא דמילתא בעלמא כדפרי' רבינו שמואל זצ"ל ביש נוחלין. והא דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בדבר של ממון תנאו קיים. וקיימא לן כר' יהודה דתנן בפ' הכותב כתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירות פירותיך בחייך ובמותך אינו אוכל פירות בחייה ואם מתה אינו יורשה רשב"ג אומר אם מתה יורשה מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה וכל המתנה על מה שכתו' בתורה תנאו בטל ואמר רב הלכה כרשב"ג. וכתב לשם רבי' יצחק אלפס זצ"ל ולית הילכתא כוותיה דקיי"ל תנאי שבממון תנאו קיים. ירוש' אמר ר' יוסי אלין דכתבין אין מתה בלא בני כל כמה דלא תהדר לבית נשא תנאי ממון הוא וקיים. ואמ' נמי בירושלמי דפירק' כל המתנה על מה שכתוב בתורה את שהוא של ממון תנאו קיים ואת שאינו של ממון תנאו בטל. כיצד אמר לאשה הרי את מקודשת לי שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודש' ותנאו קיים שם מת אינה זקוקה ליבם הרי זו מקודשת ותנאו בטל. מיהו לא ידענא טעמא אמאי שבקינן גמרא דידן ופסקינן כירושלמי אם לא דקיימא לן ר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה:
731
732ס"פ השוכר את הפועלים כתב בפר"ח זצ"ל כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. הא אוקימ' כר' יהודה ובדבר שאינו של ממון כגון ביטול עונה וכיוצא בה. ירוש' תני כל המתנה על מה שכתב בתורה תנאי ממון תנאו קיים. זהו ששנינו כל תנאי שהוא עושה מעשה בתחילתו תנאו בטל אע"ג דלא אשכחן לה אלא לרבי מאיר דאמר תנאי קודם למעשה תנאו בטל הילכתא כר' מאיר בהא משום דתני לה גבי הילכתא דהא מתניתין סתמי היא וכולהו הילכתא היא. עכ"ל:
732
733הדרן עלך פרק השוכר את הפועלים
733
734פרק השואל
734
735[שם]
השואל את הפרה ושאל בעליה עמה . השוכר את הפרה ושכר בעליה עמה שאל בעלים או שכרו ואחר כך שאל את הפרה ומתה פטור שנאמר ואם בעליו עמו לא ישלם אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרו ומתה חייב שנאמר בעליו עמו שלם ישלם ול"ג השוכר בכולה מתני' גבי פרה אלא גבי בעלים דאשמעינן היכא דפרה שאולה כל היכי דהוו בעליה עמו במלאכתו בין בשאילת גופו בין שנשכר אצלו קרינן ביה אם בעליו עמו אבל בפרה שכורה לא אשמעינן מתני' דפטור בבעלים אבל מברייתא שמעינן לה דתניא שאלה ושאל בעליה עמה שכרה ושאל בעליה עמה. שאלה ושכר בעליה עמה אע"פ שהבעלים עושים מלאכה במקום אחר ומתה פטור:
השואל את הפרה ושאל בעליה עמה . השוכר את הפרה ושכר בעליה עמה שאל בעלים או שכרו ואחר כך שאל את הפרה ומתה פטור שנאמר ואם בעליו עמו לא ישלם אבל שאל את הפרה ואחר כך שאל את הבעלים או שכרו ומתה חייב שנאמר בעליו עמו שלם ישלם ול"ג השוכר בכולה מתני' גבי פרה אלא גבי בעלים דאשמעינן היכא דפרה שאולה כל היכי דהוו בעליה עמו במלאכתו בין בשאילת גופו בין שנשכר אצלו קרינן ביה אם בעליו עמו אבל בפרה שכורה לא אשמעינן מתני' דפטור בבעלים אבל מברייתא שמעינן לה דתניא שאלה ושאל בעליה עמה שכרה ושאל בעליה עמה. שאלה ושכר בעליה עמה אע"פ שהבעלים עושים מלאכה במקום אחר ומתה פטור:
735
736[שם ע"ב]
מדקתני סיפא ואחר כך שאל את הפרה מכלל דרישא עמה עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה איבעית אימא כגון דקיימא פרה בחצרו דשואל ולא מיחסרא משיכה דא"ל את גופך לא תתשאיל לי עד משיכת פרתך פירש"י זצ"ל ובעלים באמירה ומשאמר לו הריני פרתי ואני נשאלים לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כרחך הדר הוה ליה שאל בעלים ואחר כך פרה והיינו סיפא:
מדקתני סיפא ואחר כך שאל את הפרה מכלל דרישא עמה עמה ממש מי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה איבעית אימא כגון דקיימא פרה בחצרו דשואל ולא מיחסרא משיכה דא"ל את גופך לא תתשאיל לי עד משיכת פרתך פירש"י זצ"ל ובעלים באמירה ומשאמר לו הריני פרתי ואני נשאלים לך הוי גופו שאול לו ופרה אכתי מיחסרא משיכה ועל כרחך הדר הוה ליה שאל בעלים ואחר כך פרה והיינו סיפא:
736
737שמעינן משמעתין דראובן שאמר לשמעון הריני שאול לך הרי הוא שאול לו ואינו יכול לחזור בו שיעשה אותה מלאכה שנשאל לו לעשותה וכגון שנשאל לו לעשות לו מלאכה שהוא דבר אבד כגון להעלות פשתנו מן המשרה או להביא חלילין למת או לכלה וכן כל כיוצא בהן שהוא דבר אבד. אבל דבר שאינו אבד אע"פ שאמר הריני שאול לך יכול לחזור בו. דלא גרע מפועל שיכול לחזור בו בדבר שאינו אבד ואפי' הכי חשיב שאלה בבעלים כל זמן שלא חזר בו. ופי' רבינו ברוך בר יצחק מריגנשבורק זצ"ל דוקא שנדר להיות עמו במלאכתו בתוך ימי שאילת הפרה אע"פ שנדר קודם אין זה שאלה בבעלים דהכי אמרי' לעיל שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שומר שכר ומהאי טעמא נמי אמרי' מקדי דרדקי שתלא וטבחא בעידן עיבדתייהו שאלה בבעלים דמי. דמשמע שלא בעידן עיבדתייהו חייב והיינו טעמא שהן מושאלים לאחר שאלה. עכ"ל:
737
738[דף צ"ה ע"א]
איתמר פשיעה בבעלים דהיינו אחד מן השומרים שפשע כשהבעלים במלאכתן פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור מאן דאמר חייב קסבר מקרא אם בעליו עמו לא ישלם נדרש לפניו אשומר שכר ולא לפני פניו אשומר חנם. הילכך אם בעליו אשומר חנם לא כתיב' ופשיעה נמי בשומר שכר ובשואל לא כתיבא הילכך לחייב בפשיעה בשומר שכר ובשואל אתיא בק"ו משומר חנם. אבל לפוטרו פשיע' בבעלי' לא דרשינן ליה מאי טעמא דכי כתיב אם בעליו עמו אשואל ואשומר שכד אהנך חיובי דכתי' בהדיא הוא דכתי'. ומאן דאמר פטור קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וכי כתי' אם בעליו עמו אשומר חנם נמי כתיב:
איתמר פשיעה בבעלים דהיינו אחד מן השומרים שפשע כשהבעלים במלאכתן פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר חייב וחד אמר פטור מאן דאמר חייב קסבר מקרא אם בעליו עמו לא ישלם נדרש לפניו אשומר שכר ולא לפני פניו אשומר חנם. הילכך אם בעליו אשומר חנם לא כתיב' ופשיעה נמי בשומר שכר ובשואל לא כתיבא הילכך לחייב בפשיעה בשומר שכר ובשואל אתיא בק"ו משומר חנם. אבל לפוטרו פשיע' בבעלי' לא דרשינן ליה מאי טעמא דכי כתיב אם בעליו עמו אשואל ואשומר שכד אהנך חיובי דכתי' בהדיא הוא דכתי'. ומאן דאמר פטור קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וכי כתי' אם בעליו עמו אשומר חנם נמי כתיב:
738
739פר"ח זצ"ל וקיימא לן כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל בהו. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל. הילכך קיימא לן פשיעה בבעלים פטור ואע"ג דלמפקיד הוי חומרא שאנו פוטרין את השומר. מ"מ פטור מדין קולא דקולא קרי ליה כדאמרי' ספק ממונא לקולא. והכי נמי משמע בהעור והרוטב דקיימא לן מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. דאמר רב חייא בר אשי אמר רב יש יד לטומאה ואין יד להכשר ור' יוחנן אמר יש יד לטומאה ולהכשר. במאי קמיפלגי רב סבר מדרש נדרש לפניו ולא לפני פניו. ור' יוחנן סבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו. וקיימא לן רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן ותו דתניא כוותיה דר' יוחנן. מיהו אין משם ראיה דדילמא קיימא לן כי ההוא לישנא דמסיק דבסברא פליגי מיהו הלכה למעשה כדברי רבותינו דפסקי לפטורא:
739
740[שם ע"ב]
אמר רב המנונא לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת כגון שהבעל חורש בפרתו לשואל בשדהו. או אם חמור הוא ובעליו מחמר אחריו . ואיתותב רב המנונא מדתניא ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו שלם ישלם. אלא לומר לך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה. ותניא אידך ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך שאם יצאת מרשות בעלי' שעה א' ומתה פטור תיובתא דרב המנונא תיובתא. פרש"י זצ"ל תיובת' דרב המנונא בתרוייהו תיובתא. במאי דאמר באותה מלאכה בעינן אותביניה מברייתא קמייתא דקתני שאלה ושאל בעלה עמה שכרה ושכר בעלה עמה אע"פ שהבעלים עושים מלאכה במקום אחר פטור. וממאי דאמר עד שתהא עמו בשעת שבורה ומתה הויא תיובת' מהנך ברייתות דבתרייתא:
אמר רב המנונא לעולם הוא חייב עד שתהא פרה וחורש בה שיהא בהמה ובעלים במלאכה אחת כגון שהבעל חורש בפרתו לשואל בשדהו. או אם חמור הוא ובעליו מחמר אחריו . ואיתותב רב המנונא מדתניא ממשמע שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם איני יודע שאם אין בעליו שלם ישלם. אלא לומר לך היה עמו בשעת שאלה אין צריך להיות עמו בשעת שבורה ומתה. היה עמו בשעת שבורה ומתה צריך להיות עמו בשעת שאלה. ותניא אידך ממשמע שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם איני יודע שאם בעליו עמו לא ישלם לומר לך שאם יצאת מרשות בעלי' שעה א' ומתה פטור תיובתא דרב המנונא תיובתא. פרש"י זצ"ל תיובת' דרב המנונא בתרוייהו תיובתא. במאי דאמר באותה מלאכה בעינן אותביניה מברייתא קמייתא דקתני שאלה ושאל בעלה עמה שכרה ושכר בעלה עמה אע"פ שהבעלים עושים מלאכה במקום אחר פטור. וממאי דאמר עד שתהא עמו בשעת שבורה ומתה הויא תיובת' מהנך ברייתות דבתרייתא:
740
741הילכך הואיל ואיתותב לית הילכתא כוותיה. וכן פי' רבינו חננאל זצ"ל דקיימא לן כי הני מתני'. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ושואל חייב במזונותי' של שאלה כל ימי שאלה. והכי אסקי' שאלה עדיפא שכן חייב במזונותיה:
741
742[דף צ"ו ע"א]
בעי רמי בר חמא שאלה לרובעה הוא עצמו מהו פירש"י זצ"ל מי מחייב באונסיה או לא. שאלה ליראות כדי שיהא נראה עשיר וחשוב. שאלה לעשות בה פחות משוה פרוטה מהו. שאל שתי פרות לעשות בהם שוה פרוטה מהו. שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן מהו. השותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו. הני כולהו לא איפשיטו. שאל מן האשה פרה של נכסי מלוג ונשאל לו בעלה למלאכתו. אשה ששאלה פרה לחרוש בה קרקע מלוג ונשאלו הבעלים לבעלה למלאכת עצמו מאי מי אמרינן קנין פירות שהבעל אוכל פירות כקנין הגוף דמי והוה ליה בעל שואל ונשאל כאילו פרה וקרקע שלו הוא או לא תיקו. א"ל רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל בשבילי עם פרתי מהו מי אמרינן בעליו ממש אמר והא ליכא או דילמא שלוחו של אדם כמותו. אמר רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי בעל פלוגתא דר' יוחנן ודרשב"ל. שליח פלוגתא דר' יונתן ור' אושעיא . בעל פלוגתא דר' יוחנן דאיתמר המוכר שדה לפירות שיאכל הלוקח פירותיה שתים או שלש שנים ואחר הזמן תחזור השדה לבעלי' מביא ביכורים וקורא ארמי אובד אבי וכל הפרשה אשר נתתה לי דקנין פירות כקנין הגוף דמי. ר' שמעון בן לקיש אומר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:
בעי רמי בר חמא שאלה לרובעה הוא עצמו מהו פירש"י זצ"ל מי מחייב באונסיה או לא. שאלה ליראות כדי שיהא נראה עשיר וחשוב. שאלה לעשות בה פחות משוה פרוטה מהו. שאל שתי פרות לעשות בהם שוה פרוטה מהו. שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן מהו. השותפין ששאלו ונשאל לאחד מהן מהו. הני כולהו לא איפשיטו. שאל מן האשה פרה של נכסי מלוג ונשאל לו בעלה למלאכתו. אשה ששאלה פרה לחרוש בה קרקע מלוג ונשאלו הבעלים לבעלה למלאכת עצמו מאי מי אמרינן קנין פירות שהבעל אוכל פירות כקנין הגוף דמי והוה ליה בעל שואל ונשאל כאילו פרה וקרקע שלו הוא או לא תיקו. א"ל רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל בשבילי עם פרתי מהו מי אמרינן בעליו ממש אמר והא ליכא או דילמא שלוחו של אדם כמותו. אמר רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי בעל פלוגתא דר' יוחנן ודרשב"ל. שליח פלוגתא דר' יונתן ור' אושעיא . בעל פלוגתא דר' יוחנן דאיתמר המוכר שדה לפירות שיאכל הלוקח פירותיה שתים או שלש שנים ואחר הזמן תחזור השדה לבעלי' מביא ביכורים וקורא ארמי אובד אבי וכל הפרשה אשר נתתה לי דקנין פירות כקנין הגוף דמי. ר' שמעון בן לקיש אומר מביא ואינו קורא קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי:
742
743פר"ח זצ"ל וקיימא לן כר' שמעון בן לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל. שליח פלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתהא אשתו גודרת מיכן עד שאבוא ממקום פלוני הפר לה והפיר לה יכול יהו מופרין ת"ל אישה יקימנו ואישה יפרנו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אמר בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו:
743
744פר"ח זצ"ל ומסתברא כר' יאשיה דדייק קרא כוותיה. ורבי' יצחק אלפס זצ"ל כתב ולא איפסיק בה הילכתא אלא מדחינ' לרב עיליש ובעא מיניה דרבה האומר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו וא"ל מסתברא יד עבד כנעני כיד רבו דמיא והויא לה שאלה בבעלים הכי נמי לענין נדרים אינם מופרים. עכ"ל:
744
745ויש לי ללמוד מיכן שהאשה יכולה להשאיל פרה של נכסי מלוג שלא מדעת בעלה דאי לא הויא שאלה אלא מדעת בעלה א"כ הוה ליה שאל מן השותפין ונשאל לו אחד מהן דבעי רמי בר חמא ולא איפשיטא ליה אלא ש"מ אשה שהשאילה פרה של נכסי מלוג שלא מדעת בעלה הויא לה שאלה ואין הבעל יכול לעכב עליה. אבל הבעל נראה בעיני שאינו יכול להשאיל בהמה של נכסי מלוג שלא מדעת אשתו. מההיא דפ' האשה שנפלו לה נכסים דאיבעיא להו בעל שמכר קרקע לפירות מהו מי אמרינן מאי דקני ליה אקני או דילמא בי תקינו רבנן משום רווח ביתא אבל לזבוני לא. יהודה בר מרימר משמיה דרבא אמר מה שעשה עשוי. רב פפא משמיה דרבא אמר לא עשה ולא כלום. אמר רב פפא הא דר' יהודה מר בר אמימר משמיה דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דההיא איתתא דעיילא לגברא תרתין אמהתא אזל גברא נסיב איתתא אחריתי עייל בה חדא מינייהו אתאי לקמיה דרבא צווחה צווחה ולא אשגח בה מאן דחזא סבר מה שעשה עשוי. ולא היא משום רווח ביתא והא קא רווח פירש"י זצ"ל טעמא מאי תקינו רבנן משום רווח ביתא שיכניס הפירות לביתו ויהא מזון הבית מצוי וייטב לה והא קא רווח ביתא שאף עתה היא עושה צורכי הבית. והילכתא בעל שמכר קרקע לפירות לא עשה ולא כלום מאי טעמא אביי אמר חיישינן שמא תכסיף השדה שלא יחוש הלוה לזבלה ולטייבה דקסבר למחר נפקא מינאי שאין הגוף שלי. רבא אמר משום רווחא ביתא. מאי בינייהו איכא בינייהו דמקרבא למתא דחזיא ליה כל שעה אי מכסיף לה. אי נמי דבעל אריס הוא. אי נמי זבין בעל זוזי דקא עביד בהו שהבעל עושה סחורה במעות שקיבל מן הלוקח ומשתכר בהן ואיכא רווחא ביתא. ופסק רבינו יצחק זצ"ל כרבא דאמר משום דווח ביתא. הא למדת שאין הבעל רשאי למכור קרקע לפירות וכ"ש דאינו רשאי להשאיל וליתן דהא ליכא רווח ביתא. וה"ה לבהמת נכסי מלוג שאינו רשאי להשאיל דהא ליכא רווח ביתא ואפי' הכניסה לו שתי בהמות ליכא למימר שישאיל השניה והאחת תהי' לרווח ביתא מידי דהוה אתרתי אמהתא דלא אשגח בה רבא. דהתם משום שאף עתה היא עושה צרכי הבית ואיכא רווח ביתא כדפי' רש"י זצ"ל. ואפילו לדברי רבינו יצחק אלפס זצ"ל דכתב והא קא רווח דאיכא אחריתי. דוקא התם מהני דאיכא אחריתי משום דאינה כי אם לשימוש ולשירות והא איכא חדא דמשמשת ומשרתת אבל בהמת מלוג דקיימא להשתכר לחרישה או לחלוב או להוליך משוי בהא ליכא למימ' דאיכא רווח ביתא משום דקיימא אחריתי שהרי מפסיד מה שהיה משתכר. הילכך האשה משאלת בהמת מלוג שלא מדעת בעלה. ואין הבעל יכול לעכב. והאיש אינו משאיל שלא מדעת האשה ויכולה האשה לעכב - כך נראה בעיני אני המחבר יצחק בר' משה נב"ה:
745
746[שם]
בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו כגון בהמת מלוג שהוא עושה בה מלאכתו שואל הוי וחייב באונסין או דילמא שוכר הוי ואינו חייב אלא בנניבה ואבידה. ואמר רבא לפום חורפא שבשתא מה נפשך אי שואל הוי שאלה בבעלים היא שהיא עמו תדיר במלאכתו והיא נשאלה תחילה לו משנשאל. ואי שוכר הוי שכידות בבעלים היא ובין כך ובין כך הוא פטור כי קא מיבעי' לית לרמי בר חמא דאגר מינה פרה והדר נסבה מאי שואל הוי מנישואין ואילך ואתיא שאלה בבעלים ומפקעא לשכירות שלא בבעלים ופטור או דילמא שוכר הוי ושכירות כדקיימא קיימא ומאי שנא דאי שואל הוי דאתיא שאלה בבעלים ומפקעא שכירות שלא בבעלים אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות בבעלים ותפקע שכירות שלא בבעלים. אלא כי קא מיבעי ליה לרמי בר חמא כגון דאגרא איהי פרה מעלמא והדר נסבה דתנן בפרק המפקיד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור הפרה לבעלים הראשונים ואליבא דרבנן דאמרי דינא דשואל בהדי דמשאיל הוא ולא אצל בעלים הראשונים לא תיבעי לך דאפי' הוא שואל כיון דלדידיה בעי לשלומי פטור דשאלה בבעלים היא. כי תבעי לך לר' יוסי דאמר תשלומין לבעלי' מאי שואל הוי ממנה ושואל חייב באונסין ומשלם לבעלים או שוכר הוי ופטור מן האונסין ומאי שכירותיה שהרי תקנו לה חכמים פרקונה משביה תחת פירות. אמר רבא בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי ופטור מן האונסין מדר' יוסי בר חנינא דאמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלמא אין לה רשות למכור דהוא הוי לוקח ראשון:
בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו כגון בהמת מלוג שהוא עושה בה מלאכתו שואל הוי וחייב באונסין או דילמא שוכר הוי ואינו חייב אלא בנניבה ואבידה. ואמר רבא לפום חורפא שבשתא מה נפשך אי שואל הוי שאלה בבעלים היא שהיא עמו תדיר במלאכתו והיא נשאלה תחילה לו משנשאל. ואי שוכר הוי שכידות בבעלים היא ובין כך ובין כך הוא פטור כי קא מיבעי' לית לרמי בר חמא דאגר מינה פרה והדר נסבה מאי שואל הוי מנישואין ואילך ואתיא שאלה בבעלים ומפקעא לשכירות שלא בבעלים ופטור או דילמא שוכר הוי ושכירות כדקיימא קיימא ומאי שנא דאי שואל הוי דאתיא שאלה בבעלים ומפקעא שכירות שלא בבעלים אי שוכר נמי הוי תיתי שכירות בבעלים ותפקע שכירות שלא בבעלים. אלא כי קא מיבעי ליה לרמי בר חמא כגון דאגרא איהי פרה מעלמא והדר נסבה דתנן בפרק המפקיד השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר. א"ר יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור הפרה לבעלים הראשונים ואליבא דרבנן דאמרי דינא דשואל בהדי דמשאיל הוא ולא אצל בעלים הראשונים לא תיבעי לך דאפי' הוא שואל כיון דלדידיה בעי לשלומי פטור דשאלה בבעלים היא. כי תבעי לך לר' יוסי דאמר תשלומין לבעלי' מאי שואל הוי ממנה ושואל חייב באונסין ומשלם לבעלים או שוכר הוי ופטור מן האונסין ומאי שכירותיה שהרי תקנו לה חכמים פרקונה משביה תחת פירות. אמר רבא בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי ופטור מן האונסין מדר' יוסי בר חנינא דאמר ר' יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות אלמא אין לה רשות למכור דהוא הוי לוקח ראשון:
746
747פר"ח זצ"ל ובסוף פרק יש נוחלין פסקי' בעל שוייה רבנן כיורש וכלוקח. ומדוקי' שמעינן דהא דקתני דבעל מוציא מיד הלקוחות בלא דמיו הוא. עכ"ל:
747
748[שם ע"ב]
בעי רמי בר חמא כחש בשר מחמת מלאכה מאי א"ל ההוא מרבנן ורב חלקיה בר טובי' שמיה מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב לימא לי' לאו לאוקמה בכילתא שאילתה אלא אמר רבא לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור דא"ל לאו לאוקמה בכילתא שאילתה:
בעי רמי בר חמא כחש בשר מחמת מלאכה מאי א"ל ההוא מרבנן ורב חלקיה בר טובי' שמיה מכלל דכי מתה מחמת מלאכה מחייב לימא לי' לאו לאוקמה בכילתא שאילתה אלא אמר רבא לא מיבעיא כחש בשר מחמת מלאכה דפטור אלא אפי' מתה מחמת מלאכה פטור דא"ל לאו לאוקמה בכילתא שאילתה:
748
749[שם]
ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרבא א"ל זיל אייתי סהדי דלא שנית בה ואיפטר. אמרו ליה רבנן לרבא אי ליכא סהדי מאי. ת"ש דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר בפשיעה אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי שישלם לו כלי העשוי למתוקן והתנן גבי נזקין תשלומי נזק מלמד שהבעלי' מטפלין בנבילה ששמין לו את הנבילה של בהמתו ועליה מוסיף ומשלם דמיה הכא נמי ישומו לו את שברי הראשון ועליהן ישלים דמים וזה ילך ויקנה לו כלי. והילכתא כרב כהנא ורב אסי דמהדר ליה תברא ושמין לו כמה הוה שוה מעיקרא וממלי ליה דמי מאניה:
ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרבא א"ל זיל אייתי סהדי דלא שנית בה ואיפטר. אמרו ליה רבנן לרבא אי ליכא סהדי מאי. ת"ש דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר בפשיעה אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי שישלם לו כלי העשוי למתוקן והתנן גבי נזקין תשלומי נזק מלמד שהבעלי' מטפלין בנבילה ששמין לו את הנבילה של בהמתו ועליה מוסיף ומשלם דמיה הכא נמי ישומו לו את שברי הראשון ועליהן ישלים דמים וזה ילך ויקנה לו כלי. והילכתא כרב כהנא ורב אסי דמהדר ליה תברא ושמין לו כמה הוה שוה מעיקרא וממלי ליה דמי מאניה:
749
750פר"ח זצ"ל אי ליכא סהדי משתבע דלא שני בה אלא מחמת מלאכה איתבר ואיפטר. ואי לא משתבע וסהדי נמי לית ליה דלא שני בה מחייב לשלומי ושמין ההוא נרגא כמה הוה שוה בעידן שאלה וכמה שוה השתא בעידן תברא מהדר ליה נרגא וממלי ליה מאי דפחתיה מן דמיה דמעיקרא דקיימא לן כרב נחמן ורב אסי בפ' ד' אבות נזיקין דשמין לשואל כמו ששמין לנזיקין. הילכך נוטל המשאיל כליו שבור ומשלם לו שואל מה שפחתתו שבירתו וכן הלכה עכ"ל. ובפ"ק דבבא קמא פירשתי יותר:
750
751[דף צ"ז ע"א]
ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה חברו עליה עכברי וקטלוה. יתיב רב אשי וקא מיבעיא ליה כי האי גוונא מי הוי מתה מחמת מלאכה או לא. אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אמימר מהגרוניא משמיה דרבא גברא דנשי קטלוהו לית דין ולית דיין פי' לא היה לו ליפול בידן ופטור. וכן פר"ח זצ"ל דפטור. ולענין האי לישנא דאכל עכברי איחבל ומית פי' כגון ראובן ששאל משמעון עבדו לבא על שפחותיו לתת להם הריון ומרוב ביאתו עליהם כיחש גופו ומת. וכן זה המשל גברא דביאת נשי קטלוה לא דיינינן ליה עלייהו דאיהו דקטל נפשיה ולא הוה ליה להזיק עצמו בביאתו. עכ"ל:
ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה חברו עליה עכברי וקטלוה. יתיב רב אשי וקא מיבעיא ליה כי האי גוונא מי הוי מתה מחמת מלאכה או לא. אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אמימר מהגרוניא משמיה דרבא גברא דנשי קטלוהו לית דין ולית דיין פי' לא היה לו ליפול בידן ופטור. וכן פר"ח זצ"ל דפטור. ולענין האי לישנא דאכל עכברי איחבל ומית פי' כגון ראובן ששאל משמעון עבדו לבא על שפחותיו לתת להם הריון ומרוב ביאתו עליהם כיחש גופו ומת. וכן זה המשל גברא דביאת נשי קטלוה לא דיינינן ליה עלייהו דאיהו דקטל נפשיה ולא הוה ליה להזיק עצמו בביאתו. עכ"ל:
751
752כתב הרב ר' אלחנן בשם רבי' יצחק אביו זצ"ל וא"ת מאי קמיבעיא והלה מתה מחמת מלאכה. תריץ דהכי קמיבעיא ליה מי קרינן לה טפי ממה שאמר למשאיל כיון שהוליכה למקום שהיו ביותר עכברים או לא שמזה לא היו לו לשמור אותו שלא יהרגוהו או שלא יאכל וימות. עכ"ל:
752
753[שם]
אמר רבא האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וניפטר לימא ליה אשקיין מיא דהויא שאלה בבעלים כשיאמר לו הן שבאמירה הן נשאלין ואחר כך ישאל ממנו החפץ עד שלא יתן לו המים דבין אמירה לנתינה הוו הבעלים נשאלין דאי משקי ליה ואחר כך שואל חפץ לא הוו בעלים בשעת שאלה. ואי פקח הוא נימא ליה משוך ברישא והדר אשקייך:
אמר רבא האי מאן דבעי למישאל מידי מחבריה וניפטר לימא ליה אשקיין מיא דהויא שאלה בבעלים כשיאמר לו הן שבאמירה הן נשאלין ואחר כך ישאל ממנו החפץ עד שלא יתן לו המים דבין אמירה לנתינה הוו הבעלים נשאלין דאי משקי ליה ואחר כך שואל חפץ לא הוו בעלים בשעת שאלה. ואי פקח הוא נימא ליה משוך ברישא והדר אשקייך:
753
754[שם]
אמר רבא מקרי דרדקי. שתלא הנוטע כרמים למחצה. טבחא ואומנא המקיז דם. וספר מתא המספר אנשי העיר בתספורת. כולהו בעידן עובדתייהו כשאלה בבעלים דמו ואם מי שהיה זה במלאכתו שאל הימנו בהמה באותה שעה ומתה פטור. פר"ח זצ"ל אלו כולן כשכורין לכל בני העיר כולו הן וכל השואל מהן שאלה בבעלים הם כי הללו כולן בעתות שדרכן להתעסק בצורכי צבור כשכורין להן דמו. עכ"ל:
אמר רבא מקרי דרדקי. שתלא הנוטע כרמים למחצה. טבחא ואומנא המקיז דם. וספר מתא המספר אנשי העיר בתספורת. כולהו בעידן עובדתייהו כשאלה בבעלים דמו ואם מי שהיה זה במלאכתו שאל הימנו בהמה באותה שעה ומתה פטור. פר"ח זצ"ל אלו כולן כשכורין לכל בני העיר כולו הן וכל השואל מהן שאלה בבעלים הם כי הללו כולן בעתות שדרכן להתעסק בצורכי צבור כשכורין להן דמו. עכ"ל:
754
755[שם]
אמרו ליה רבנן בני בית מדרשו לרבא שאיל מר למלאכתינו ללמדינו תורה שיושב ומלמדינו כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר. איקפד אמר להו לאפקועי ממונאי קבעיתו אדרבה אתון הוא דשאילתון לי למלאכתי דאילו אנא מצינא לאשתמוטי ממסכתא למסכתא שכשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי אתון לא מציתון לאשתמוטי ממסכת' למסכתא. ולא היא איהו שאיל להו ביומא דכולה כשדורשי' לפני הרגל בהלכות הרגל דלא מצי לאישתמוטי למילתא אחריתי אינהו שאילו ליה בשאר יומי:
אמרו ליה רבנן בני בית מדרשו לרבא שאיל מר למלאכתינו ללמדינו תורה שיושב ומלמדינו כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר. איקפד אמר להו לאפקועי ממונאי קבעיתו אדרבה אתון הוא דשאילתון לי למלאכתי דאילו אנא מצינא לאשתמוטי ממסכתא למסכתא שכשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי אתון לא מציתון לאשתמוטי ממסכת' למסכתא. ולא היא איהו שאיל להו ביומא דכולה כשדורשי' לפני הרגל בהלכות הרגל דלא מצי לאישתמוטי למילתא אחריתי אינהו שאילו ליה בשאר יומי:
755
756פר"ח זצ"ל וכן הרב כשאול להו לתלמידים בימי הכלה ואין להתעסק אלא באותן הפרקי' שגילה להו בכלה שעברה ואם ישאלו התלמידים מן הרב שאלה ונשברה או מתה שאלה בבעלי' היא ופטורין. וכן התלמידים בשאר ימות השנה כשאולין הן לרבן. עכ"ל:
756
757[שם]
מר בר חנינא אוגר כודניתא לבי חוזאי נפק לדלויי טעונא בהדייהו פשעו בה ומית אתא לקמיה דרבא חייבינהו אמרו ליה רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא דדלי בהדייהו איכסיף. לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעוניה הוא דנפק פי' לראות שלא ירבו במשאה ולא נפק לדלויי בהדייהו אלא לפקוד בהמתו שלא יטעינה הדבה ודלה המשאוי לראות כמה משקלו אם כבד הוא מותר ולהנאתו הוא עשה ולא להנאת השוכר ואישתכח דליתא פשיעה בבעלי' ושפיר חייבו רבא לשלומי:
מר בר חנינא אוגר כודניתא לבי חוזאי נפק לדלויי טעונא בהדייהו פשעו בה ומית אתא לקמיה דרבא חייבינהו אמרו ליה רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא דדלי בהדייהו איכסיף. לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טעוניה הוא דנפק פי' לראות שלא ירבו במשאה ולא נפק לדלויי בהדייהו אלא לפקוד בהמתו שלא יטעינה הדבה ודלה המשאוי לראות כמה משקלו אם כבד הוא מותר ולהנאתו הוא עשה ולא להנאת השוכר ואישתכח דליתא פשיעה בבעלי' ושפיר חייבו רבא לשלומי:
757
758מיכן פסק מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם המשאיל תפש לשואל שטיגריי"ף בלשון אשכנז בשעה שהוא עולה על הסוס שאין זה שאלה בבעלים שאין כוונתו של משאיל להנאת השואל אלא להנאת סוסו הוא מתכוין שלא יגליד עורו כשהוא עולה:
758
759[שם]
מתני' השואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום. שאלה היום ושכרה למחר. שאל אחת ושכר אחת ומתה. משאיל אומר שאולה מתה היום כשהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב לשלם. השוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יורדע פטור:
מתני' השואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום. שאלה היום ושכרה למחר. שאל אחת ושכר אחת ומתה. משאיל אומר שאולה מתה היום כשהיתה שאולה מתה בשעה שהיתה שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב לשלם. השוכר אומר שכורה מתה ביום שהיתה שכורה מתה בשעה שהיתה שכורה מתה והלה אומר איני יורדע פטור:
759
760[שם ע"ב]
שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומ איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן דאיתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא אמ' חייב ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. כדאמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהם ה"נ כשיש עסק שבועה ביניהם. והיכי דמי עסק שבועה כדאמר רבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והשאר אומר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם:
שמעת מינה מנה לי בידך והלה אומ איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דרב נחמן דאיתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב הונא אמ' חייב ורב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. כדאמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהם ה"נ כשיש עסק שבועה ביניהם. והיכי דמי עסק שבועה כדאמר רבא דאמר רבא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים זוז והשאר אומר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם:
760
761[דף צ"ח ע"א]
ומשכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת. רישא בתרתי דא"ל שתי פרות מסרתי לך פלג' דיומא בשאלה ופלגא דיומא בשכירות. אי נמי חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות ומתו תרוייהו בשעת שאלה. א"ל שואל אין חדא בעידן שאלה מתה ואידך לא ידענא אי בעידן שאלה מתה אי בעידן שכורה מתה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. סיפא בתלת דא"ל ג' פרות מסרתי לך תרתי בשאלה וחדא בשכירות ומתו הני תרתי דשאלה וא"ל שואל אין חדא דשאלה מתה ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכירות ואי דשכירות מתה והך דקיימא דשאלה. דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. בבא קמא ובפ"ק דכתובות פרש"י דלרב נחמן ולר' יוחנן משביעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו:
ומשכחת לה רישא בתרתי וסיפא בתלת. רישא בתרתי דא"ל שתי פרות מסרתי לך פלג' דיומא בשאלה ופלגא דיומא בשכירות. אי נמי חד יומא בשאלה וחד יומא בשכירות ומתו תרוייהו בשעת שאלה. א"ל שואל אין חדא בעידן שאלה מתה ואידך לא ידענא אי בעידן שאלה מתה אי בעידן שכורה מתה מתוך שאינו יכול לישבע משלם. סיפא בתלת דא"ל ג' פרות מסרתי לך תרתי בשאלה וחדא בשכירות ומתו הני תרתי דשאלה וא"ל שואל אין חדא דשאלה מתה ואידך לא ידענא אי דשאלה מתה והך דקיימא דשכירות ואי דשכירות מתה והך דקיימא דשאלה. דמתוך שאינו יכול לישבע משלם. בבא קמא ובפ"ק דכתובות פרש"י דלרב נחמן ולר' יוחנן משביעינן ליה שבועת היסת שכן הוא כדבריו שאינו יודע שהוא חייב לו:
761
762וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל שלהי בבא קמא כדפרי' התם. ומענין חייב שבועה ואינו יכול לישבע פירשתי לעיל פ"ק ההוא רעיא ובפ' שור שנגח את הפרה. בבא קמא: מתני' זה אומר שאולה מתה וזה אומר שכורה מתה ישבע השוכר שהשכורה מתה:
762
763[שם ע"ב]
ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו. פירש"י ואע"ג דמוקמינן בכופר הני מילי לרב נחמן מיהו מתני' לרב הונא ורב יהודה כדקתני אמר עולא על ידי גילגול אישתבע לי איזי מיהא דכדרכה מתה מיגו דאישתבע דכדרכה מתה מישתבע נמי דשכורה מתה:
ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו. פירש"י ואע"ג דמוקמינן בכופר הני מילי לרב נחמן מיהו מתני' לרב הונא ורב יהודה כדקתני אמר עולא על ידי גילגול אישתבע לי איזי מיהא דכדרכה מתה מיגו דאישתבע דכדרכה מתה מישתבע נמי דשכורה מתה:
763
764נראה בעיני דאע"ג דלא טעין אישתבע לי דכדרכה מתה ב"ד משביעין אותו דשכורה מתה ע"י גילגול שחייב לישבע לו דכדרכה מתה. מתני' זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה והלכה כחכמים כדפרישית בשור שנגח את הפרה:
764
765[שם]
בעי ר' אבא בר ממל שאלה בבעלי' וקוד' שהחזיר' חזר ושכר' ממנו ובשעת שכירות לא היה עמו במלאכתו ונגנבה או שנאבדה בימי שכירות מהו מי אמרינן שכירות לחודיה קיימא ומילתא אחריתי היא ואע"ג דכי משך לה מעיקרא בבעלי תו לא הדר משך לה אי חייב לה דבשעת שכירות ברשותו הויא ולא מיחסרא משיכה וקנאי ליה חצירו באמירה ולעולם קנייה אחריתי היא ושלא בבעלים היא. או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא דכל חייובי שוכר ישנו בשואל ולא הוסיף כלום ומחמת משיכה ראשונה באו לו וההיא בבעלים הואי ופטור. אם תמצי לומר שכירו' בשאלה מישך שייכא שכרה בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושאלה הימנו שלא בבעלים ומתה כדרכה דחיוב זה לא בא עליו מחמת משיכה ראשונה דחיוב שאלה לא שייך בשכירות מהו מי אמרי' שאלה לענין אונסין בשכירות ודאי לא שייכא וחייב דמחמת קניית שלא בבעלי' בא לו או דילמא כיון דשייכא במקצת דחיוב בגניבה ואבידה שעליו יש לתלות במשיכה ראשונה כמאן דשייכא בכולה דמי ופטור אף באונסין. ואם תמצי לומר לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכ' בכולה דמי. שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלי' מי אמרי' הדרא שאלה לדוכתה ואזלה בתר משיכה שאלה קמייתא דהויא בבעלים או דילמא אפסקה לה מילתא דשכירות ביני ביני. שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה מהו מי אמרינן הדר אתיא לה שכירות לדוכתה או דילמא אפסקה שאלה ביני ביני מהו תיקו. פר"ח זצ"ל בפ' שור שנגח ד' וה' דקיימא לן דכל אם תימצי לומר הילכתא היא:
בעי ר' אבא בר ממל שאלה בבעלי' וקוד' שהחזיר' חזר ושכר' ממנו ובשעת שכירות לא היה עמו במלאכתו ונגנבה או שנאבדה בימי שכירות מהו מי אמרינן שכירות לחודיה קיימא ומילתא אחריתי היא ואע"ג דכי משך לה מעיקרא בבעלי תו לא הדר משך לה אי חייב לה דבשעת שכירות ברשותו הויא ולא מיחסרא משיכה וקנאי ליה חצירו באמירה ולעולם קנייה אחריתי היא ושלא בבעלים היא. או דילמא שכירות בשאלה מישך שייכא דכל חייובי שוכר ישנו בשואל ולא הוסיף כלום ומחמת משיכה ראשונה באו לו וההיא בבעלים הואי ופטור. אם תמצי לומר שכירו' בשאלה מישך שייכא שכרה בבעלים וקודם שהחזירה חזר ושאלה הימנו שלא בבעלים ומתה כדרכה דחיוב זה לא בא עליו מחמת משיכה ראשונה דחיוב שאלה לא שייך בשכירות מהו מי אמרי' שאלה לענין אונסין בשכירות ודאי לא שייכא וחייב דמחמת קניית שלא בבעלי' בא לו או דילמא כיון דשייכא במקצת דחיוב בגניבה ואבידה שעליו יש לתלות במשיכה ראשונה כמאן דשייכא בכולה דמי ופטור אף באונסין. ואם תמצי לומר לא אמרינן כיון דשייכא במקצת כמאן דשייכ' בכולה דמי. שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלי' מי אמרי' הדרא שאלה לדוכתה ואזלה בתר משיכה שאלה קמייתא דהויא בבעלים או דילמא אפסקה לה מילתא דשכירות ביני ביני. שכרה בבעלים ושאלה שלא בבעלים וחזר ושכרה מהו מי אמרינן הדר אתיא לה שכירות לדוכתה או דילמא אפסקה שאלה ביני ביני מהו תיקו. פר"ח זצ"ל בפ' שור שנגח ד' וה' דקיימא לן דכל אם תימצי לומר הילכתא היא:
765
766כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל שאלה בבעלי' ושכרה שלא בבעלים פטור שהשכירות תלויה בשאלה. אבל אם שכרה בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים. או ששאלה בבעלי' וחזר ושכרה שלא בבעלים וחזר ושאלה שלא בבעלים. או ששכרה בבעלים וחזר ושאלה וחזר ושכרה שלא בבעלים כל אלו ספק שמירה בבעלים היא. עכ"ל:
766
767[שם]
מתני' השואל את הפרה ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו. או ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל ומתה פטור אם מתה בדרך. אמר לו שואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי. או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך. או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך או ביד שלוחך וא"ל שואל הן ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה אם שלחה השואל לבעלים על יד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו. או בנו ועבדו או בשלוחו של משאיל עדיין לא יצאת מרשות שואל עד שתבא ליד הבעלים ואם מתה בדרך חייב. אמר לו השואל הריני משלחה לך כו' וא"ל המשאיל שלחה לי או שא"ל המשאיל שלחה לי ביד בני כו' ושלחה ומתה פטור. בהגוזל קמא איפליגו בה רבה ורב חסדא בשלוחו דשואל רב חסדא מוקי לה בשכירו ולקיטו שדר בביתו אבל אין עדים שעשאו שליח. דאי איכא עדים הוי שליח וחייב השואל באונסיה משמסרה לו. ורבה אמר אפי' משעשאו שלית בעדים לאו שליח הוא להתחייב על ידו באונסיה דהכי קא"ל אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר:
מתני' השואל את הפרה ושלחה לו המשאיל ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו. או ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל ומתה פטור אם מתה בדרך. אמר לו שואל שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי. או ביד בנך או ביד עבדך או ביד שלוחך. או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך או ביד שלוחך וא"ל שואל הן ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה אם שלחה השואל לבעלים על יד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו. או בנו ועבדו או בשלוחו של משאיל עדיין לא יצאת מרשות שואל עד שתבא ליד הבעלים ואם מתה בדרך חייב. אמר לו השואל הריני משלחה לך כו' וא"ל המשאיל שלחה לי או שא"ל המשאיל שלחה לי ביד בני כו' ושלחה ומתה פטור. בהגוזל קמא איפליגו בה רבה ורב חסדא בשלוחו דשואל רב חסדא מוקי לה בשכירו ולקיטו שדר בביתו אבל אין עדים שעשאו שליח. דאי איכא עדים הוי שליח וחייב השואל באונסיה משמסרה לו. ורבה אמר אפי' משעשאו שלית בעדים לאו שליח הוא להתחייב על ידו באונסיה דהכי קא"ל אינש מהימנא הוא אי בעית לשדורי בידיה שדר:
767
768ופר"ח זצ"ל דהילכתא כרב חסדא. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל. והתם פריש':
768
769[דף צ"ט ע"א]
מתני' ביד עבדו חייב ופרכי' ביד עבדו חייב בתמיה דקתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב שואל באונסיה בדרך והרי לא יצאת מרשות משאיל דיד עבד ביד רבו דמיא והרי היא כאילו עצמו הוליכה לו. אמר שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה. רב אמר אפי' תימא בעבד כנעני נעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבא:
מתני' ביד עבדו חייב ופרכי' ביד עבדו חייב בתמיה דקתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב שואל באונסיה בדרך והרי לא יצאת מרשות משאיל דיד עבד ביד רבו דמיא והרי היא כאילו עצמו הוליכה לו. אמר שמואל בעבד עברי דלא קני ליה גופיה. רב אמר אפי' תימא בעבד כנעני נעשה כאומר לו הכישה במקל והיא תבא:
769
770פר"ח זצ"ל דהילכתא כשמואל. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל:
770
771[שם]
איתמר השאילני פרתך וא"ל ביד מי א"ל הכישה במקל והיא תבא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב פירש"י זצ"ל בין בשלא שומר בין על ידי שומר עמדה ברשות שואל דשעביד נפשי' משתצא מרשותו והרי הכישה במקל עד שיצאתה מרשותו. לימא מסייע ליה השאילני פרתך וא"ל ביד מי א"ל הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאת מרשות משאיל חייב. אמר רב אשי הכא במאי עסקי' כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל דכי מחי לה ודאי אזלא להתם. אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאיכא גזייתא שיש בחצר של משאיל זויות ועוקצין שיכולה לסור שם ולהשמט במחבא מהו דתימא לא סמכא דעתיה דילמא קיימא התם ולא אתיא להדיא קמ"ל דסמכא דעתיה:
איתמר השאילני פרתך וא"ל ביד מי א"ל הכישה במקל והיא תבא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שיצאת מרשות משאיל ומתה חייב פירש"י זצ"ל בין בשלא שומר בין על ידי שומר עמדה ברשות שואל דשעביד נפשי' משתצא מרשותו והרי הכישה במקל עד שיצאתה מרשותו. לימא מסייע ליה השאילני פרתך וא"ל ביד מי א"ל הכישה במקל והיא תבא כיון שיצאת מרשות משאיל חייב. אמר רב אשי הכא במאי עסקי' כגון שהיתה חצרו של שואל לפנים מחצרו של משאיל דכי מחי לה ודאי אזלא להתם. אי הכי מאי למימרא לא צריכא דאיכא גזייתא שיש בחצר של משאיל זויות ועוקצין שיכולה לסור שם ולהשמט במחבא מהו דתימא לא סמכא דעתיה דילמא קיימא התם ולא אתיא להדיא קמ"ל דסמכא דעתיה:
771
772פר"ח זצ"ל דליתא לדרב. וכרב אשי דהוא בתראה קיי"ל:
772
773[שם]
אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו. למאי אילימא לאונסין מאי שנא מפרה דמשעת משיכה הויא שאלה אלא לאו חזרה שאם בא המשאיל לחזור בו ולתובעה הימנו תוך ימי הזמן שהשאילה לו ביקע בו קנאו עד שיכלו ימי שאילתו ולא מצי משאיל הדר ביה. לא ביקע בו לא קנאו דקסבר אין משיכה קונה בשומרים ומצי משאיל הדר ביה. ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין. תניא נמי הכי כדרך שתקנו משיכ' בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין:
אמר רב הונא השואל קורדום מחבירו ביקע בו קנאו לא ביקע בו לא קנאו. למאי אילימא לאונסין מאי שנא מפרה דמשעת משיכה הויא שאלה אלא לאו חזרה שאם בא המשאיל לחזור בו ולתובעה הימנו תוך ימי הזמן שהשאילה לו ביקע בו קנאו עד שיכלו ימי שאילתו ולא מצי משאיל הדר ביה. לא ביקע בו לא קנאו דקסבר אין משיכה קונה בשומרים ומצי משאיל הדר ביה. ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין. תניא נמי הכי כדרך שתקנו משיכ' בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין:
773
774ופר"ח זצ"ל ונדחה רב הונא וקיימא לן כר' אלעזר. ובפרק מרובה פירשתי. אמר שמואל האי מאן דגזל חביצה דתמרי מחבריה פי' תמרים מדובקים יחד ואית בה חמשין תמרין אגב אהדדי מיזדבן בחמשין פשיטי נכי חדא. חדא חדא מיזדבנן בחמשין משלם חמשין פשיטי נכי חדא וכן המזיק:
774
775כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא:
775
776[שם ע"ב]
אמר רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא ביומא דשוקא מיזדבנא בחמשא בשאר יומי מיזדבנא בארבע. אהדריה ליה ביומא דשוקא אהדרו ליה חביתא דחמרא שיוכל למוכרה ביום השוק. בשאר יומי מהדרו ליה חמשא דאמ' להו אי הוה גבאי ביומא דשוקא חמשא הוה לי. ולא אמרן דמהדרי לי' חמשא אלא דלית ליה חנואה חמרא לזבוני דהשתא ודאי אילו אהדריה ניהליה הוה מזבין ליה. אבל הוה ליה חמרא לזבוני ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא וכי מהדרי ליה נמי חמשא מנכי להו חנוני מחמשא אגר טירחיה בפועל בטל כמה היה רוצה ליתן מי שעליו למכור יין חבית פרוטה פדוטה וישב בטל ודמי כדזניית' שנותנין למכריז על היין בעיד בשווקים וברחובות יש בבית פלו' יין למכור. ויש מפרשים שהיו צריכים לשכור אומנין לנקוב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן בו ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה:
אמר רבא הני שקולאי דתברו חביתא דחמרא ביומא דשוקא מיזדבנא בחמשא בשאר יומי מיזדבנא בארבע. אהדריה ליה ביומא דשוקא אהדרו ליה חביתא דחמרא שיוכל למוכרה ביום השוק. בשאר יומי מהדרו ליה חמשא דאמ' להו אי הוה גבאי ביומא דשוקא חמשא הוה לי. ולא אמרן דמהדרי לי' חמשא אלא דלית ליה חנואה חמרא לזבוני דהשתא ודאי אילו אהדריה ניהליה הוה מזבין ליה. אבל הוה ליה חמרא לזבוני ולא זבין גלי דעתיה דלא הוה מזבין ולא משלמי אלא חביתא דחמרא וכי מהדרי ליה נמי חמשא מנכי להו חנוני מחמשא אגר טירחיה בפועל בטל כמה היה רוצה ליתן מי שעליו למכור יין חבית פרוטה פדוטה וישב בטל ודמי כדזניית' שנותנין למכריז על היין בעיד בשווקים וברחובות יש בבית פלו' יין למכור. ויש מפרשים שהיו צריכים לשכור אומנין לנקוב נקב בחבית מפני שהוא של חרס ולתקן בו ברזא הנך דמי מנכי להו שהרי פטרוהו מכל אלה:
776
777[דף ק' ע"א]
מתני' דמחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר משלקחתי ילדה וזה אומ' עד שלא מכרתי ילדה הרי זה יחלוקו. אמאי יחלוקו ליחזי ברשות דמאן דקיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר רב חייא בר אבין א"ר שמואל בעומדת באגם שפחה נמי דקיימא בסימטא קרן זוית הסמוכה לרחבה ומוכרין בה בהמות ועבדים. ונוקמ' אחזקת דמרה קמא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. וליתא לדסומכוס כדפרישי' בפרק שור שנגח את הפרה:
מתני' דמחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר משלקחתי ילדה וזה אומ' עד שלא מכרתי ילדה הרי זה יחלוקו. אמאי יחלוקו ליחזי ברשות דמאן דקיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר רב חייא בר אבין א"ר שמואל בעומדת באגם שפחה נמי דקיימא בסימטא קרן זוית הסמוכה לרחבה ומוכרין בה בהמות ועבדים. ונוקמ' אחזקת דמרה קמא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין. וליתא לדסומכוס כדפרישי' בפרק שור שנגח את הפרה:
777
778[שם]
מתני' היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שני שדות אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול. המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע זכה הלה בקטן. זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו. אמאי מה שטענו לא הודה לו ועוד הילך הוא. ועוד אין נשבעין על העבדים פרש"י זצ"ל מה שטענו לא הודה לו דלא דמי לטענו במנה והודה לו בחמשים דהתם מקצת טענה הודה אבל זה הודה לו בעבד אחד ועל זה שטענו אומר להד"מ. ועוד אפילו אית ליה כמ"ד טענו חיטין והודה בשעורים חייב הילך הוא זה שמודה לו עליו מוכן הוא ליטלו ואיכא למ"ד הילך פטור בפ"ק. עכ"ל:
מתני' היו לו שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכן שני שדות אחת גדולה ואחת קטנה הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול. המוכר אומר קטן מכרתי והלה אומר איני יודע זכה הלה בקטן. זה אומר גדול וזה אומר קטן ישבע המוכר שהקטן מכר. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו. אמאי מה שטענו לא הודה לו ועוד הילך הוא. ועוד אין נשבעין על העבדים פרש"י זצ"ל מה שטענו לא הודה לו דלא דמי לטענו במנה והודה לו בחמשים דהתם מקצת טענה הודה אבל זה הודה לו בעבד אחד ועל זה שטענו אומר להד"מ. ועוד אפילו אית ליה כמ"ד טענו חיטין והודה בשעורים חייב הילך הוא זה שמודה לו עליו מוכן הוא ליטלו ואיכא למ"ד הילך פטור בפ"ק. עכ"ל:
778
779מדפי' ואיכא למ"ד הילך פטור ולא משמע דקיימא לן דהילך פטור משמע דסבר דהילך חייב. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב דמר ר' עמרם גאון זצ"ל אמר ליתא לדרב ששת דאמר הילך פטור הכי אמר מר רב האיי גאון זצ"ל הילכתא כר' חייא דאמר ר' יוחנן קאי כוותיה דאמר שבועה זו תקנת חכמים היא וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והוה ליה הילך כמוד' במקצת הטענה ומתניתין נמי קא מסייעא להו שנים אוחזין בטלית כדאיתא בפ"ק ולזאת דעתי מסכמת אני המחבר. וההיא דלקמן דאוקמא רב ששת למתני' כר' מאיר דאמר עבדא כמטלטלי דמי ופרכי' אכתי הילך הוא ואמר רבא עבדא דקטעה לידיה שדה שחפר בה בורות שיחין ומערות ההיא לאו ראיה דרבא אליבא דרב ששת קאמ' דלא תיקשי ליה מתני'. אמר רב מתני' בטוענו דמים דאי עבד גדול מסרתי לך שתקנהו לי ולא קנית לי ותובעו הדמים וזה אומר דמי עבד קטן יש לך בידי ודמי שדה גדולה ודמי שדה קטנה. ושמואל אמר בטוענו כסות עבד גדול כסות עבד קטן. עומרי שדה גדולה עומרי שדה קטנה. כסות מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו. כדאמר רב פפא בדלייפי הכא נמי בדלייפי בגד שלם היה ועדיין הוא מחובר זה אומר כסות גדולה מכרת לי ממנו וזה אומר כסות קטנה מכרתי לך קשיא ליה לרב הושעיא מידי כסות קטנה עבד קתני. אלא אמר רב הושעי' כגון שטענו עבד בכסותו וזה מודה לו בעבד קטן וכסותו דמתייב שבועה משום כסותו ומישתבע נמי אעבד בגילגול. ואכתי כסותו מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו. אמר רב פפא בדלייפי. הני כולהו דרב ושמואל ודרב הושעיא כולהו הילכתא למעשה נינהו ולא פליגי אהדדי אלא מיתוקמא מתני' אבל לענין הילכתא לא פליגי. הילכך כולהו הילכתא למעשה נינהו:
779
780נראה בעיני דשמואל סבר הילך חייב דאוקי למתני' בכסות עבד קטן וכסות עבד גדול דעל כרחך הילך הוא דהא לא נשתנה מכמות שהיה ואי משום דלייף ומחוסר חתיכה הכי נמי היה כשקנאו ולא דמי לעבד שנקטעה ידו אחר המכר ולא אתא שמואל לשנויי אלא קושיא דממין הטענה ודאין נשבעין על העבדים אבל לקושיא דהילך לא חייש וסתמא דתלמודא נמי דפריך לשמואל כסות מה שטענו לא הודה לו אבל אכתי הילך הוא לא פריך משום דשמואל לא חייש לאתקפתא דהילך והילכתא כשמואל בדיני ורבא לא פליג לקמן אדשמואל אלא לרב ששת קא משני. הילכך נראה בעיני דהילך חייב כדפרישית לעיל:
780
781[שם ע"ב]
מתני' המוכר זתיו לעצים שיקוץ אותם לשריפה ושיהה אותם בקרקע ועשו זתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן הרי אילו של בעל הזתים. עשו רביעית לסאה זה אומר זיתיי גידלו וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו. היכי דמי אי דא"ל קוץ לאלתר אפי' פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע אי דא"ל כל אימת רבעית אפי' רביעית נמי לבעל הזתים לא צריכא דא"ל סתמא פחות מרביעית לא קפדי אינשי רביעית קפדי אינשי. אמר רשב"ל רביעית שאמרו חוץ מן היציא' שהוא מוציא במסיקתו ובעצירתו:
מתני' המוכר זתיו לעצים שיקוץ אותם לשריפה ושיהה אותם בקרקע ועשו זתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן הרי אילו של בעל הזתים. עשו רביעית לסאה זה אומר זיתיי גידלו וזה אומר ארצי גידלה יחלוקו. היכי דמי אי דא"ל קוץ לאלתר אפי' פחות מרביעית נמי לבעל הקרקע אי דא"ל כל אימת רבעית אפי' רביעית נמי לבעל הזתים לא צריכא דא"ל סתמא פחות מרביעית לא קפדי אינשי רביעית קפדי אינשי. אמר רשב"ל רביעית שאמרו חוץ מן היציא' שהוא מוציא במסיקתו ובעצירתו:
781
782פר"ח זצ"ל אם הקרקע שהן עומדין בו בית סאה שהוא נ' אמה על נ' אמה עשו זתים פחות מרובע הרי הן לבעל הזיתים אבל אם עשו רביעית לסאה יחלוקו:
782
783[שם]
מתני' שטף נהר זיתיו ונתנו לתוך שדה חבירו זה אומר גידלו זיתיי וזה אומר ארצי גידל' יחלוקו:
מתני' שטף נהר זיתיו ונתנו לתוך שדה חבירו זה אומר גידלו זיתיי וזה אומר ארצי גידל' יחלוקו:
783
784[דק"א ע"א]
אמר עולא רשב"ל לא שנא אלא שנעקרו בגושיהן עם הקרקע שסביבותן שיכולין להחיות על ידו ופטורין מן הערלה כדתנן אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע דא"ל אי אנא נטעי לאחר שלש מי לא הוה אכילנא כוליה השתא נמי איכול. ונימא ליה אי את נטעת בתוך שלש לא הוה אכלת כלל השתא קא אכלת פלגא בהדאי משום דא"ל אי אנא נטעי בתוך שלש הוו קטיני היו זיתים דקים ולא היה להם צל וזרענא תותייהו סילקא וירקא. תנא אם אמר לו זיתיי אני נוטל אין שומעין לו מאי טעמא אמר רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל אמר ר' ירמי' כגון דא צריכה רבא שאם לא פירשה ר' יוחנן לא היינו אומרים מסברא:
אמר עולא רשב"ל לא שנא אלא שנעקרו בגושיהן עם הקרקע שסביבותן שיכולין להחיות על ידו ופטורין מן הערלה כדתנן אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב ובתוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע דא"ל אי אנא נטעי לאחר שלש מי לא הוה אכילנא כוליה השתא נמי איכול. ונימא ליה אי את נטעת בתוך שלש לא הוה אכלת כלל השתא קא אכלת פלגא בהדאי משום דא"ל אי אנא נטעי בתוך שלש הוו קטיני היו זיתים דקים ולא היה להם צל וזרענא תותייהו סילקא וירקא. תנא אם אמר לו זיתיי אני נוטל אין שומעין לו מאי טעמא אמר רבי יוחנן משום ישוב ארץ ישראל אמר ר' ירמי' כגון דא צריכה רבא שאם לא פירשה ר' יוחנן לא היינו אומרים מסברא:
784
785[שם]
איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה אילנות שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה אם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. ושמואל אמר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע אילנות שיפה לאילן יותר מן הזרעים איתא לדשמואל. וכאן בשדה שאינה עשויה ליטע איתא דרב. ואי דגלי דעתיה דניחא ליה בנטיעתה שמין לו וידו על העליונה כשאר שתלאי העיר כמנהג המדינה:
איתמר היורד לתוך שדה חבירו ונטעה אילנות שלא ברשות אמר רב שמין לו וידו על התחתונה אם השבח יתר על היציאה נותן לו את היציאה אם היציאה יתירה על השבח נותן לו את השבח. ושמואל אמר כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה. אמר רב פפא ולא פליגי כאן בשדה העשויה ליטע אילנות שיפה לאילן יותר מן הזרעים איתא לדשמואל. וכאן בשדה שאינה עשויה ליטע איתא דרב. ואי דגלי דעתיה דניחא ליה בנטיעתה שמין לו וידו על העליונה כשאר שתלאי העיר כמנהג המדינה:
785
786[שם]
איתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות וא"ל עציי ואבניי אני נוטל רב נחמן אמר שומעין לו רב ששת אמר אין שומעין לו. מאי הוי עלה אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו. שדה מאי טעמא משום ישוב ארץ ישראל. ואיכא דאמ' משום כחשא דארעא שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה. מאי בינייהו איכא בינייהו חוצה לארץ. למ"ד משום כחשא דארעא ממונא אפסדיה ואפי' בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו ולמ"ד משום ישוב ארץ ישראל בחוצה לארץ שומעין לו:
איתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות וא"ל עציי ואבניי אני נוטל רב נחמן אמר שומעין לו רב ששת אמר אין שומעין לו. מאי הוי עלה אמר ר' יעקב אמר רבי יוחנן בבית שומעין לו בשדה אין שומעין לו. שדה מאי טעמא משום ישוב ארץ ישראל. ואיכא דאמ' משום כחשא דארעא שכבר הכחישו הנטיעות את השדה שינקו ממנה. מאי בינייהו איכא בינייהו חוצה לארץ. למ"ד משום כחשא דארעא ממונא אפסדיה ואפי' בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו ולמ"ד משום ישוב ארץ ישראל בחוצה לארץ שומעין לו:
786
787כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל אי אמר בעל הקרקע טול עציך ואבניך דלא בעינן בנין. הא מילתא ליתא בגמ' להדיא. ושדרו ממתיבתא דכי היכי כדא"ל בעל בנין עציי ואבניי אני נוטל ושומעין לו. הכי נמי אי אמר ליה בעל קרקע טול עציך ואבניך שומעין לו. אבל שביק ליה בעל בנין ואזל ליה וחזינן לבעל הקרקע לבתר הכי דקא גדר ומנטר ליה מחייבין בדמי בנין עד גמירא וידו על העליונה כי ההוא דאתא לקמיה דרב א"ל זיל שום ליה וידו על התחתונה. א"ל לא בעינן בנטיעתה שדה לבן היתה לי לסוף חזייה דקא גדר לה וקא מנטר לה א"ל גלית אדעתא דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה. והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מההוא טעמא דכתב בסדר במקח וממכר דלא יהא אלא ספק דהא קיימא לן דספק ממונא לקולא לנתבע ולחומרא לתובע וכ"ש דטעמא דמסתבר הוא. עכ"ל:
787
788[שם ע"ב]
מתני' המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח ובימות החמה עד שלשים יום. ובכרכים שהם מקום שווקים והכל נמשכים לגור שם והבתים אינן מצויים לשכור אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש. קס"ד האי בימות הגשמים לימות הגשמים קאמר שפירש לו השכיר לי ביתך לימות הגשמים. ופרכינן מאי שנא ימות הגשמים דכי אגר איניש ביתא לכולהו ימות הגשמים אגר בימות החמה נמי היכא שאמר לו השכיר לי ביתך לימות החמה לכולהו ימות החמה אגר. אמר רב יהודה הנך ל' יום ושנים עשר חדש דקתני מתני' להודיעו קאמר והכי קתני המשכיר בית לחבירו סתם וכלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי אלא א"כ הודיעו בימות החמה ל' יום שלא ירחיב לו זמן משיכלה זמנו והיינו מט"ו באלול צריך להודיע לו . וממילא שמעי' דאם כלו ימי שכירתו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו. ואם בא להודיעו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן. ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון. תניא נמי הכי כשאמרו ל' יום וכשאמרו שנים עשר חדש לא שידור בו ל' יום אלא שיודיעו לו קודם ל' יום ושיודיעו לו קודם לשנים עשר חדש. וכשם שהמשכיר צריך להודיעו כך השוכר צריך להודיעו דא"ל אי אודעתן הוה טרחנא ומותבינא ביה איניש מעליא. אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני ל' יום אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח. אמר רב הונא אם בא בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו ואפי' לא הודיעו. אמר ליה רב נחמן האי לינקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימא. הדי זה כאוחז ידו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו הוא כלומר כיון שמעלה לו על דמיו אין לך מוציא גדול מזה. לא צריכא דאייקור בתי שהפסידו ניכר:
מתני' המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח ובימות החמה עד שלשים יום. ובכרכים שהם מקום שווקים והכל נמשכים לגור שם והבתים אינן מצויים לשכור אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים שנים עשר חדש. קס"ד האי בימות הגשמים לימות הגשמים קאמר שפירש לו השכיר לי ביתך לימות הגשמים. ופרכינן מאי שנא ימות הגשמים דכי אגר איניש ביתא לכולהו ימות הגשמים אגר בימות החמה נמי היכא שאמר לו השכיר לי ביתך לימות החמה לכולהו ימות החמה אגר. אמר רב יהודה הנך ל' יום ושנים עשר חדש דקתני מתני' להודיעו קאמר והכי קתני המשכיר בית לחבירו סתם וכלו ימי השכירות בימות הגשמים אינו יכול להוציאו משום דלא שכיחי אלא א"כ הודיעו בימות החמה ל' יום שלא ירחיב לו זמן משיכלה זמנו והיינו מט"ו באלול צריך להודיע לו . וממילא שמעי' דאם כלו ימי שכירתו בימות החמה אינו יכול להוציאו עד ל' יום משהודיעו. ואם בא להודיעו בזמנו צריך להודיעו שלשים יום קודם הזמן. ובכרכים צריך להודיעו שנים עשר חדש קודם יציאתו ואם לא הודיעו לא יצא אלא נותן לו כמשפט הראשון. תניא נמי הכי כשאמרו ל' יום וכשאמרו שנים עשר חדש לא שידור בו ל' יום אלא שיודיעו לו קודם ל' יום ושיודיעו לו קודם לשנים עשר חדש. וכשם שהמשכיר צריך להודיעו כך השוכר צריך להודיעו דא"ל אי אודעתן הוה טרחנא ומותבינא ביה איניש מעליא. אמר רב אסי אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני ל' יום אינו יכול להוציאו מן החג עד הפסח. אמר רב הונא אם בא בעל הבית להרבות לו בדמי השכר מרבה משיגיע זמנו ואפי' לא הודיעו. אמר ליה רב נחמן האי לינקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימא. הדי זה כאוחז ידו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו הוא כלומר כיון שמעלה לו על דמיו אין לך מוציא גדול מזה. לא צריכא דאייקור בתי שהפסידו ניכר:
788
789כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל. ירוש' תני ללינה אין פחות מיום אחד. (לשביתה אין פחות מיום אחד). לשביתה אין פחות משני ימים. לנישואים אין פחות מל' יום. ואם השכירו בזמן ידוע והגיע זמנו אפילו בימות הגשמים הגיע. מאי טעמא דידע זמניה בשבט או בטבת הוא. עכ"ל. ועייני בירושלמי שלפניי ולא מצאתי אך בתוספ' בפ' השוכר את הפועל לשמור תניא השואל פונדוק מחבירו ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנישואין אין פחות מל' יום. עכ"ל התוספתא. ולא מצינא למיקם עלה דמילתא שכתב היכא שהשכירו בזמן ידוע שאין צריך להודיעו. ובדברי רב יהודה נמי גרסינן המשכיר בית לחבירו סתם כו' דהיינו משמע כדברי הגאון שאם השכירו לזמן ידוע שאע"פ שזמנו בשבט או בטבת אין צריך מקודם להודיעו שאין דעתו להשכיר לו אלא יוצא בשבט או בטבת. א"כ הא דקאמר המשכיר בית לחבירו סתם האי סתמא היכי דמי אי דהשכירו לחדשים ולתקופה אכתי ידע מתי מטא זימניה ואי לאו דברי הגאון הייתי מפרש האי דקאמר המשכיר בית לחבירו סתם היינו שהשכיר לו לחצי שנה של ימות החמה או של ימות הגשמים. ולא פירש לצורך חצי שנה אחרת אם דעתו להשכיר לו אם לאו. גם השוכר לא פירש אם דעתו לשכור לצורך חצי שנה אחרת אם לאו אז צריכים להודיע זה את זה. אבל אם פירשו מתחילה אין צריכים להודיע. אבל לדברי הגאון שפי' אם השכירו בזמן ידוע דאין צריך להודיעו ואע"פ שלא פירשו מתחילה שאין דעתם להשכיר ולשכור א"כ סתמא מאי הוי על כרחיך צריך אני לפרש לדברי הגאון שהשכירו לששה חדשים ולא פירש לאיזה ששה חדשים אם דעתו להכנס בתשרי ויכלו חדשיו בסוף אדר. או דעתו להכנס בטבת ויכלו חדשיו בסיון כי האי הוי סתמא. אבל היכא שפירש דעתו מתי דעתו להכנס הוי זמן ידוע ואין צריך להודיעו. ואין זה מיושב בלבי דמ"מ כשנכנס הרי הוא יודע מתי יגיע זמנו. ואם מה שכתב שאם השכירו בזמן ידוע והגיע זמנו אפי' בימות הגשמים שיוצא אפי' בשבט. אם זה לשון הירוש' אז נראה בעיני דהלכה למעשה כדפרישית. וכל זה אני מגמגם לפי מה שפירש רש"י זצ"ל המשכיר בית לחבירו סתם וכלו ימי השכירות בימות הגשמים. מכלל שבשעת השכירות פירש לכמה השכיר לו ואפי' הכי קרי סתמא. ואי לא פירוש רש"י זצ"ל הייתי מפר' המשכיר בית לחבירו בסתם שאמר לו השכיר לי ביתך לצורך ימי הגשמים אינו יכול להוציאו אלא א"כ הודיעו. אבל אם פירש לו לכמה חדשים בימות הגשמים וכלו ימי השכירות בימות הגשמים אין צריך להודיעו ויוצא אפי' בשבט וטבת. וכן דעת הגאון וכן כתב בה"ג בסתם. אבל בפי' בין בית בין חנות כי מפרש שוכר או משכיר ל' יום או חרש או שנה או פחות או יותר כי מלו ימי שכירות אפי' בימי טבת בעי למיפק כי אמור רבנן ימות החמה וימות הגשמים ושלשים יום ושנים עשר חדש בסתם אמור ושוכר ומשכיר דינהון חד בין בסתם בין במפרש עכ"ל ה"ג. ולזאת דעתי מסכמת לדון כן בשעת מעשה:
789
790מעשה באחד שיצא מן הבית בחצי הזמן. והשיב הרב ר' אלחנן בשם רבינו יצחק אביו זצ"ל יגדל שלום דודי החבר ר' שלמה כנפשי החתום והנני משיב על שאלתו בשם אבי בכל אשר צוני. על ראובן שטוען את שמעון השכרתי לך בית בי"ח דינרין לשנה ותן לי השכירות שאעפ"י שיצאת בתוך זמנך מה בתוך. ושמעון משיב לא שכרתיך אלא בי"ג דינרין מראש השנה ויצאתי ממנו ט"ו ימים אחר הפסח ואני הפקדתי בידך כ"א דינרין ולא החזרת לי ועל כרחי אתה מעכבם והנני שואלם ממך אך העולה לחצי השנה תעכב לחשבון י"ג דינרין וראובן אומר כ"א דינרין שהפקדת אצלי אתה אמרת ליתנם לפלוני במעמד שלשתן. ושמעון כופר ואומר לא היו דברים מעולם:
790
791נראה אל אבי כי ודאי נתחייב השוכר למשכיר שכירות לשנה שלימה אם החזיק השוכר בבית אחר ששכרו כי שכירות קרקע ניקנת בכסף בשטר בחזקה וכיון שמסר לו מפתחות לדור בו כמאן דאמר ליה לך חזק וקני דמי והועילה החזקה שעשה אחר כך לקנות לו הבית בשכירות כל השנה כאשר התנה עמו וכיון שקנה השוכר את הבית נתחייב ליתן למשכיר את שכירות הבית מאותה השנה בסוף השנה ואפילו אם לא היה שם מה למסור לשוכר אלא השוכר עשה מפתחות כיון שמסר לו הבית לדור בו ודר בו חצי שנה על פיו וברשותו אין לך לך חזק וקני גדול מזה והועילה יפה חזקה שהחזיק בו להקנות לו הבית בתורת שכירות עד תום שנת שכירות ונראין הדברים כי ודאי החזיק השוכר בבית דאי איפשר שלא נעל וגדרו פרץ כ"ש דהוי חזקה וכמו כן תיזל איהי ותיחוד ותפתח דגיטין ריש הזורק שהיה חשוב חזקה ואע"פ שיצא מעצמו ומרצונו בתוך הזמן מן הבית אין למשכיר בכך להפסיד את שכרו. ואם שום אדם דר בו אחר שיצא ממנו אם יש לשוכר שום תביעה עליו יתבענו אם ירצה אבל חייב לשלם למשכיר כל שכרו משנה אחת בסוף. ועתה אם אין עדים על השכירות ששכרו לשנה ולא קול השכנים שהיו יודעים בדבר נאמן השוכר לפטור עצמו מן השכר במה שטוען שתופס המשכיר משלו ויעכבהו בשכרו דנאמן הוא בכך אע"פ שהוא תוך זמנו דנהי דאינו נאמן למה שיש לו בידו כנגד שכרו במיגו דהוה מצי למימר לא פרעתיך שכר ביתך דהא אין אדם פורע תוך זמנו מ"מ נאמן הוא במינו דהוה מצי למימר לא שכרתיך כי אם עד הפסח ואז הוה חשוב אחר זמנו והיה אז נאמן לומר פרעתיך בזמנו ונאמן על יד מינו בשבועה שישבע שזה הפקדון זה ביד המשכיר כנגד שכרו. אבל אם יש עדים שהשכיר לו שנה שלימה אז אין לו מיגו שלא היה יכול לומר לו עד הפסח היה זמנו ואפי' אין עדים גמורים אלא קול של בני אדם שהם בחזקת ששכרו לשנה שלימה. אז גם אין לו מיגו שמתבייש היה לומד טענה שיכחיש בה את הקול כדאמ' בההיא דרבה בר שרשום בחזקת הבתים לקוחה בידי לא מצית אמרת דנפק עליה קלא דארעא דיתמי היא ואינו נאמן אפי' בשבועה לומר שיש למשכיר משלו כנגד שכרו רק שהמשכיר ישבע שהשוכר אמר לו תנם לפלוני במעמד שלשתן ויהיה נאמן בשבועה בכך במיגו שהיה יכול לומר החזרתי והיה נאמן בשבועה אפי' הפקידו בעדים דקיימא לן המפקיד אצל חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים. ואם אין לו עדים ולא קול ששכר הבית לשנה שלימה אז נאמן השוכר לפטור עצמו מן השכר כפי מה שטוען שיש לו ביד המשכיר אז לא ישבע המשכיר שא"ל השוכר מכל הכ"א דינרין תנם לפלוני במעמד שלשתן אלא מן העודף על שכד הבית שהשוכר תובעו שישלם לו על זה ישבע לו אתה אמרת תנם לו לפלוני במעמד שלשתן ולא ישבע כך על כל הכ"א דינרין כי למה יהיו אלו ואלו באי' לידי שבועת שוא בחנם. אבל אם השוכר אין לו שום מינו שיש עדים או קול ששכר הבית לשנה אינו נאמן אפילו בשבועה לפטור עצמו מכלום במה שטוען שיש לו ביד המשכיר אלא ישבע המשכיר על כ"א דינרין שהשוכר תובעו אתה אמרת ליתן לפלוני במעמד שלשתן ועל י"ח דינרין שכופר מהם השוכר ה' דינרין ואומר כי לא שכרו רק בי"ג דינרין ויהיה נאמן בשבועה - ושלום אלחנן בן רבינו יצחק זצ"ל:
791
792[שם]
פשיטא נפל לו ביתא אמר לא עדיפת מינאי פירש"י זצ"ל נפל ליה ביתא למשכיר א"ל לשוכר לא עדיפת מינאי הואיל והגיע זמנו מוציאו וא"ל והלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ועתה אינך מוצא הבית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול הבית ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני מבחוץ. זבניה לאחר האי משכיר או אורתיה או יהביה במתנה אמר ליה שוכר לזה שקנאה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה מי שמכרה לך לא היה יכול להוציאני ואף אתה אין כחך יותר ממנו. כלליה לבריה שהשיא את בנו וצריך לו לבית חתנות. חזינן נמי אי איפשר לאודועי איבעי ליה לאודועי ואי לא לא עדיפת מינאי א"ל. ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתא לאותוביה א"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגרי א"ל לא אזל קידשה יהבה ליה דוכתא ועייליה אזל לביתיה כתב לה גיטא ושדר לה ואזלא איהי ואגרא אגורי מיניה וביה ואפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו. לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא. אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא א"ל לכולי עלמא ניחא לי לאוגרי לדידך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא כארי אורב:
פשיטא נפל לו ביתא אמר לא עדיפת מינאי פירש"י זצ"ל נפל ליה ביתא למשכיר א"ל לשוכר לא עדיפת מינאי הואיל והגיע זמנו מוציאו וא"ל והלא אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ועתה אינך מוצא הבית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול הבית ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני מבחוץ. זבניה לאחר האי משכיר או אורתיה או יהביה במתנה אמר ליה שוכר לזה שקנאה לא עדיפת מגברא דאתית מיניה מי שמכרה לך לא היה יכול להוציאני ואף אתה אין כחך יותר ממנו. כלליה לבריה שהשיא את בנו וצריך לו לבית חתנות. חזינן נמי אי איפשר לאודועי איבעי ליה לאודועי ואי לא לא עדיפת מינאי א"ל. ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא ולא אשכח דוכתא לאותוביה א"ל לההיא איתתא אית לך דוכתא לאוגרי א"ל לא אזל קידשה יהבה ליה דוכתא ועייליה אזל לביתיה כתב לה גיטא ושדר לה ואזלא איהי ואגרא אגורי מיניה וביה ואפיקתיה ואותביה בשבילא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו. לא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא. אלא אפילו חצר דקיימא לאגרא א"ל לכולי עלמא ניחא לי לאוגרי לדידך לא ניחא לי דדמית עלי כי אריא ארבא כארי אורב:
792
793[שם]
מתני' ובחנויות חנוני שמקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימי' רבי' וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם ואם הולך למקום אחר אינם יודעים אנה ימצאו אותו אינו יכול להוציאו כל שנים עשר חדש רשב"ג אומר חנות של נחתומים מוכרי ככרות ושל צבעים שלש שנים. תנא מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך. כתב בה"ג וליתא לדרשב"ג:
מתני' ובחנויות חנוני שמקיף הקפות למכירין ושוהין מלשלם לו ימי' רבי' וכשמביאין לו מעותיו באין על פתח החנות שהקיפו שם ואם הולך למקום אחר אינם יודעים אנה ימצאו אותו אינו יכול להוציאו כל שנים עשר חדש רשב"ג אומר חנות של נחתומים מוכרי ככרות ושל צבעים שלש שנים. תנא מפני שהקיפן מרובה לזמן ארוך. כתב בה"ג וליתא לדרשב"ג:
793
794ירוש' המשכיר בית לחבירו ורצה למוכרו א"ר אמי לא עלתה על דעתו שימות ברעב. ר' זירא ור' אילא אמרי מ"מ קנוי הוא עד מישלם זימניה. אתיא עובדא קומי ר' אסי ולא קביל מה פליג לא אלא ברתיה דמשכיר הות משכונה גבי חד רומי ולא הוה ליה למיפרקה והורי כר' אמי שימכור. ופי' רבינו יואל זצ"ל וכגון שאין הלוקח רוצה לקנות אם לא יצא זה השוכר מן הבית ואפילו יש ללוקח זה בית אדר אפי' הכי בעל כרחו יצא דלא עלה על דעתו שימות ברעב. והא דאמר לא עדיפת מגברא דאתית מיניה כגון שקנה סתם ולא הזכיר שיצא:
794
795[שם]
מתני' המשכיר בית לחבירו משכיר חייב בדלת ובנגר שנועלין בו הדלת ותוחבין אותו בחור האיסקופה ובמנעול. ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו. ת"ר המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח בו חלונות לחזק לו תקרה אם התליעו הנסרים ולסמוך לו קורה אם נשברה אחת מהם. שוכר חייב להעמיד לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב. כל גגותיהן טחין בטיט ומשופעין מן ארבע ידיהם וסומכין נסרין לכותל אצל הגג כרי להרחיק המים מן הכותל. וכשנופלת אחת מהן הדיוט מחזירה. ולהטיח גגו. בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי. מזוזה והאמר רב מזוזה חובת הדר היא. אלא מקום מזוזה על מי העץ שהדלת שוקף עליו ואף הוא קרוי מזוזה. ואם אבן הוא צריך לנקוב בה סדק להניחה בתוכה. אמר להו רב ששת תניתוה אבל דבר שאין בו מעשה אומן השוכר עושהו והא נמי לאו מעשה אומן הוא דאפשר לה בגוביתא דקניא ויתלה אותה אדשא:
מתני' המשכיר בית לחבירו משכיר חייב בדלת ובנגר שנועלין בו הדלת ותוחבין אותו בחור האיסקופה ובמנעול. ובכל דבר שמעשה אומן אבל דבר שאין מעשה אומן השוכר עושהו. ת"ר המשכיר בית לחבירו משכיר חייב להעמיד לו דלתות לפתוח בו חלונות לחזק לו תקרה אם התליעו הנסרים ולסמוך לו קורה אם נשברה אחת מהם. שוכר חייב להעמיד לו סולם לעשות לו מעקה לעשות לו מרזב. כל גגותיהן טחין בטיט ומשופעין מן ארבע ידיהם וסומכין נסרין לכותל אצל הגג כרי להרחיק המים מן הכותל. וכשנופלת אחת מהן הדיוט מחזירה. ולהטיח גגו. בעו מיניה מרב ששת מזוזה על מי. מזוזה והאמר רב מזוזה חובת הדר היא. אלא מקום מזוזה על מי העץ שהדלת שוקף עליו ואף הוא קרוי מזוזה. ואם אבן הוא צריך לנקוב בה סדק להניחה בתוכה. אמר להו רב ששת תניתוה אבל דבר שאין בו מעשה אומן השוכר עושהו והא נמי לאו מעשה אומן הוא דאפשר לה בגוביתא דקניא ויתלה אותה אדשא:
795
796כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המשכיר חייב לעשות דברים שהן מעשה אומן והם עיקר גדול בישיבת הבתים והחצרות. השוכר חייב לעשות מעקה ומזוזה ולתקן מקום המזוזה משלו. וכן אם רצה לעשות סולם או מרזב או להטיח גגו הרי זה עושה משל עצמו. עכ"ל:
796
797[דף ק"ב ע"א]
ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא. ובנוי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ושני בניו. מעשה לסתור. אמר רב ששת ארישא. מתני' הזבל של בעל הבית המשכיר אין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיריים אפר הוא עושה זבל:
ת"ר המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשהוא יוצא לא יטלנה בידו ויוצא. ובנוי נוטלה בידו ויוצא. ומעשה באחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ושני בניו. מעשה לסתור. אמר רב ששת ארישא. מתני' הזבל של בעל הבית המשכיר אין לו לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכיריים אפר הוא עושה זבל:
797
798[שם]
במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעל הבית. אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא. לא צריכא בחצר דמשכיר שלא השכיר את החצר ותורי דאתו מעלמא וקמו בה וסתם גללים אפקורי אפקרינהו להו בעלים וקניא ליה חצירו. ואפילו קדם שוכר והגביה לא זכה בהם מסייע ליה לר' יוסי בר חנינא דאמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. שברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר בית סתם לא השכיר רפת שבה:
במאי עסקינן אילימא בחצר דאגירא ליה לשוכר ותורי דשוכר אמאי של בעל הבית. אלא בחצר דלא אגירא לשוכר ותורי דמשכיר פשיטא. לא צריכא בחצר דמשכיר שלא השכיר את החצר ותורי דאתו מעלמא וקמו בה וסתם גללים אפקורי אפקרינהו להו בעלים וקניא ליה חצירו. ואפילו קדם שוכר והגביה לא זכה בהם מסייע ליה לר' יוסי בר חנינא דאמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו. שברפת ושבחצר הרי אלו של בעל הבית. אמר רב אשי זאת אומרת המשכיר בית סתם לא השכיר רפת שבה:
798
799[שם]
מתני' המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר ולא ירבה לו שכר חודש העיבור שהעיבור בכלל שנה. השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר. מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלקו את חדש העיבור. מעשה לסתור רישא תנא או כוליה למשכיר או כוליה לשוכר ואייתי מעשה דיחלקו. חסירי מיחסרא והכי קתני ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש יחלוקו ומעשה נמי בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלקו את חודש העיבור דאיכא תרי לישני לשנה ולחדשים ולא ידענא אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון:
מתני' המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר ולא ירבה לו שכר חודש העיבור שהעיבור בכלל שנה. השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר. מעשה בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלקו את חדש העיבור. מעשה לסתור רישא תנא או כוליה למשכיר או כוליה לשוכר ואייתי מעשה דיחלקו. חסירי מיחסרא והכי קתני ואם אמר לו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחדש יחלוקו ומעשה נמי בציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש ובא מעשה לפני רשב"ג ולפני ר' יוסי ואמרו יחלקו את חודש העיבור דאיכא תרי לישני לשנה ולחדשים ולא ידענא אי תפוס לשון ראשון או תפוס לשון אחרון:
799
800[שם ע"ב]
אמר רב אי הואי התם יהיבנא ליה כוליה למשכיר תפוס לשון אחרון. ושמואל אמר מתני' דתנא יחלקו בבא לב"ד באמצע החודש וא"ל צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה. אבל בא בתחלת החודש כולו למשכיר בא בסוף החדש כולו לשוכר. דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. ואמרי' העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דילמא לשון ראשון אית ליה למיתפס ומה שלא עבר החודש או יצא או יתן שכרו העמד קרקע בחזקת בעלים. ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעלים עומדת ואפילו בא בסוף החודש כולו למשכיר. מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון היינו דרב. אע"ג דאפיך מיפך וא"ל מעיקר' מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו משום תפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספק' ליה וספיק' שדי ליה תחילת החודש וקרקע בחזקת בעליו תעמידנו:
אמר רב אי הואי התם יהיבנא ליה כוליה למשכיר תפוס לשון אחרון. ושמואל אמר מתני' דתנא יחלקו בבא לב"ד באמצע החודש וא"ל צא מביתי או תן לי שכר החדש הזה. אבל בא בתחלת החודש כולו למשכיר בא בסוף החדש כולו לשוכר. דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון או לשון אחרון. ואמרי' העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה דילמא לשון ראשון אית ליה למיתפס ומה שלא עבר החודש או יצא או יתן שכרו העמד קרקע בחזקת בעלים. ורב נחמן אמר קרקע בחזקת בעלים עומדת ואפילו בא בסוף החודש כולו למשכיר. מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון היינו דרב. אע"ג דאפיך מיפך וא"ל מעיקר' מדינר זהב לחדש בשנים עשר זהובים לשנה קאמר רב נחמן כולו למשכיר דטעמא לאו משום תפוס לשון אחרון הוא אלא ספוקי מספק' ליה וספיק' שדי ליה תחילת החודש וקרקע בחזקת בעליו תעמידנו:
800
801פר"ח זצ"ל וקיי"ל כרב נחמן דמקשה על רב כהנא בפרק המקבל הילכתא כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליו קיימא. וכן כתב ר' יצחק אלפס זצ"ל וקיימא לן כרב נחמן. ושמעינן מיהא דליתא הא דאמר רב איסתירא מאה מעי מאה מעי איסתירא אלא כשמואל דאמר הלך אחר פחות שבלשונות דמספקא לן אי תפיס לשון ראשון או לשון אחרון. הילכך הלך אחר פחות שבלשונות כדקיימא לן דמספיקא לא מפקינן ממונא אלא אי תפס לא מפקינן מיניה וה"מ במטלטלי אבל במקרקעי קיי"ל כרב נחמן. ודוקא במילתא דלא עבידא לגלויי כדבעינן למימר בפרקין לקמן עכ"ל. תוספתא בפ' השוכר את הפועלים המשכיר בית לחבירו עד אדר נתעברה השנה זה אומר עד אדר הראשון וזה אומר עד אדר השני חולקין ביניהם. עד סוף אדר נתעברה השנה זה אומר עד סוף אדר הראשון וזה אומר עד סוף אדר השני חולקין ביניהם:
801
802[שם ע"ב]
בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומר נתתי שכר השנה ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אילימא בתוך זמנו דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא יום אחרון של שנה. תנינא. אי לאחר זמנו תנינא. דתנן בפרק יש בכור מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו (בחזקת) שלא נפדה כת' גבי בכור אדם מבן חדש תפדה. הילכך מסתמא בתוך ל' לא פדאו אביו ולואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות את עצמו מת לאחר ל' יום סתמו פדוי דפדאו אביו בזמנו עד שיאמרו לו השכינים ידוע לנו שלא פדאו אביו שהוא צוה בשעת מיתתו. וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי א"ל לאו לדידך אלא לכהן אחר ולהכי תנא עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה את עצמו. לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמישלם זימניה או לא. אמר להו ר' יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל אם תבעו ביום שיצא ממלאכתו נשבע שלא קיבל ונוטל שכיר הוא דשקלו רבנן שבועה מבעל הבית משום דטרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו ושדיוה אשכיר. אבל הכא שוכר מהימן אפי' ביום זמן לומר פרעתיך כבר ובשבועה ובה"ג ובשבועה וכן פירשו רבינו ש"י זצ"ל ופר"ח ורבינו יצחק אלפס זצ"ל דבשבועה מהימן:
בעו מיניה מר' ינאי שוכר אומר נתתי שכר השנה ומשכיר אומר לא נטלתי על מי להביא ראיה אימת אילימא בתוך זמנו דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והוא יום אחרון של שנה. תנינא. אי לאחר זמנו תנינא. דתנן בפרק יש בכור מת האב בתוך שלשים יום בחזקת שלא נפדה עד שיביא ראיה שנפדה. לאחר ל' יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו (בחזקת) שלא נפדה כת' גבי בכור אדם מבן חדש תפדה. הילכך מסתמא בתוך ל' לא פדאו אביו ולואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות את עצמו מת לאחר ל' יום סתמו פדוי דפדאו אביו בזמנו עד שיאמרו לו השכינים ידוע לנו שלא פדאו אביו שהוא צוה בשעת מיתתו. וגבי כהן לא שייך למיתני לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דינו הוא דאי בעי א"ל לאו לדידך אלא לכהן אחר ולהכי תנא עד שיאמרו לו ומשיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה את עצמו. לא צריכא שתבעו לדין ביומא דמישלם זימניה או לא. אמר להו ר' יוחנן תניתוה שכיר בזמנו נשבע ונוטל אם תבעו ביום שיצא ממלאכתו נשבע שלא קיבל ונוטל שכיר הוא דשקלו רבנן שבועה מבעל הבית משום דטרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחבירו ושדיוה אשכיר. אבל הכא שוכר מהימן אפי' ביום זמן לומר פרעתיך כבר ובשבועה ובה"ג ובשבועה וכן פירשו רבינו ש"י זצ"ל ופר"ח ורבינו יצחק אלפס זצ"ל דבשבועה מהימן:
802
803ויש לי ללמוד מיכן דהואיל ובזמנו לא מהימן אלא בשבועה מכלל תוך זמנו אפילו בשבועה לא מהימן לומר שפרע וגובה ממנו בלא שבועה. והכי פסקינן הילכתא להדיא כר' שמעון בן לקיש בפ"ק דבבא בתרא דאמר רשב"ל הקובע זמן לחבירו במלוה שהלוהו וא"ל פרעתיך תוך זמנו אינו נאמן ואפי' מיחמי אע"ג דאמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבוע' חזקה דלא עביד אינש דפרע בגו זימניה ופרש"י זצ"ל התם וגובה חובו מן היתומים בלא שבועה:
803
804ופסק ר"ת זצ"ל דדוקא הלואה דלא עביד אינש דפרע בגו זימניה משום דלהוצאה ניתנה אבל בפקדון שאסור ליגע בו אע"ג שקיבל להיות נפקד עד אותו הזמן יכול לומר לו החזרתי לך בתוך זמנו:
804
805[דף ק"ג ע"א]
אמר רבא א"ר נחמן האי מאן דאגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה משכיר לשוכר שטרא שהשכירה לו לעשר שנין ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לבד ואמר כבר דרתה בו חמש שנין. וזה אומר לא דרתי אלא שלש מהימן בעל הבית. דקרקע בחזקת בעליו עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא וא"ל פרעתי לך פלגא הכי נמי דמהימן א"ל הכי השתא התם שטרא לגוביינא קאי אי איתא דפרעיה איבעי ליה למיכתב אגביה אי נמי מיכתב עליה תברא. אבל הכא א"ל האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תיחזק ביה דלא תימא לקוחה היא בידי ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם. פר"ח זצ"ל מאן דאגר ביתא לחבריה י' שנין וכתב ליה שטרא בהכי ולא פירש בשטר זמן כלל לא תחילת שנים לא תשלומת אלא סתם כתב השכרתי לך חצרי לדור בה י' שנים וקיבלתי שכירות וטען המשכיר שדר בה כבר ה' שנים כיון דשטרא דנן לאו לגוביינא קאי אלא משום דלא יחזיק בקרקע לא אמרינן היה לך למיכתב אגביה כבר דר בה כך וכך שנים או הוה לך למיכתב עליה תברא בהני שני אלא המשכיר נאמן ובשבועה. יש מי שאומר כך כתוב בשטר בזמן כך וכך שכרתי חצירו של פלוני י' שנים בק' דינרין בכל שנה ואחר ה' שנים טען השוכר ואמ' השוכר למשכיר נקיטת שכירות ה' שנים כו' ואסקינן שוכר נאמן ובשבועה ומסתברא כי האי פירושא בתרא עכ"ל. וכתב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלשון זה נראה עיקר. חדא דבנאמנות השוכר האומר שפרע שכירות איירי לעיל ולהכי שייכא האי מילתא הכא שפיר. ועוד דהשתא ניחא טפי שאומר במסקנא שלא נעשה השטר לגוביינא אלא כדי שלא יחזיק השוכר בבית. כי לפי פי' זה ישנו השטר ביד משכיר:
אמר רבא א"ר נחמן האי מאן דאגר ביתא לחבריה לעשר שנין וכתב ליה משכיר לשוכר שטרא שהשכירה לו לעשר שנין ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לבד ואמר כבר דרתה בו חמש שנין. וזה אומר לא דרתי אלא שלש מהימן בעל הבית. דקרקע בחזקת בעליו עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו. א"ל רב אחא מדיפתי לרבינא אלא מעתה אוזפיה מאה זוזי בשטרא וא"ל פרעתי לך פלגא הכי נמי דמהימן א"ל הכי השתא התם שטרא לגוביינא קאי אי איתא דפרעיה איבעי ליה למיכתב אגביה אי נמי מיכתב עליה תברא. אבל הכא א"ל האי דכתבי לך שטרא כי היכי דלא תיחזק ביה דלא תימא לקוחה היא בידי ולא שתוכל לתבוע עשר שנים לעולם. פר"ח זצ"ל מאן דאגר ביתא לחבריה י' שנין וכתב ליה שטרא בהכי ולא פירש בשטר זמן כלל לא תחילת שנים לא תשלומת אלא סתם כתב השכרתי לך חצרי לדור בה י' שנים וקיבלתי שכירות וטען המשכיר שדר בה כבר ה' שנים כיון דשטרא דנן לאו לגוביינא קאי אלא משום דלא יחזיק בקרקע לא אמרינן היה לך למיכתב אגביה כבר דר בה כך וכך שנים או הוה לך למיכתב עליה תברא בהני שני אלא המשכיר נאמן ובשבועה. יש מי שאומר כך כתוב בשטר בזמן כך וכך שכרתי חצירו של פלוני י' שנים בק' דינרין בכל שנה ואחר ה' שנים טען השוכר ואמ' השוכר למשכיר נקיטת שכירות ה' שנים כו' ואסקינן שוכר נאמן ובשבועה ומסתברא כי האי פירושא בתרא עכ"ל. וכתב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דלשון זה נראה עיקר. חדא דבנאמנות השוכר האומר שפרע שכירות איירי לעיל ולהכי שייכא האי מילתא הכא שפיר. ועוד דהשתא ניחא טפי שאומר במסקנא שלא נעשה השטר לגוביינא אלא כדי שלא יחזיק השוכר בבית. כי לפי פי' זה ישנו השטר ביד משכיר:
805
806וכן כתב בה"ג אמר רבא א"ר נחמן האי מאן דאגר ביתא לחבריה לעשר שנין וא"ל פרעית לך פלגא מהימן כו'. מיהו היכא דאיתרמי עובדא כלשון ראשון דיינינן דהמשכיר נאמן בשבועה. וכן כתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המשכיר בית לחבירו בשטר לעשר שנים ואין בו זמן השוכר אומר עדיין לא עבר מזמן השטר אלא שנה והמשכיר אומר כבר עברו שלש שנים של שכירות עשר שנים על השוכר להביא ראיה ואם לא הביא ראיה ישבע המשכיר שבועת היסת ויוציאו. עכ"ל:
806
807[שם]
אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם פרש"י זצ"ל אם ראה אדם כלי לחבירו וא"ל השאילני כלי בטובתו וא"ל הן שואל הוא לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דהאי בטובו משמע בל זמן שהוא בטובו ואפי' מחזירו חוזר ונוטל ממנו כשיצטרך. אמר רב מרי ברה דבת שמואל והוא דקנו מיניה דבעלים אבל לא קנו מיניה מכי אהדריה כלתה קניית משיכה ראשונה. אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה לכשיפחת שלא יהא ראוי יחזיר לו שברו דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי בטובו והאי לאו טוב הוא:
אמר רב נחמן שואל אדם בטובו לעולם פרש"י זצ"ל אם ראה אדם כלי לחבירו וא"ל השאילני כלי בטובתו וא"ל הן שואל הוא לעולם כל זמן שהוא ראוי למלאכה דהאי בטובו משמע בל זמן שהוא בטובו ואפי' מחזירו חוזר ונוטל ממנו כשיצטרך. אמר רב מרי ברה דבת שמואל והוא דקנו מיניה דבעלים אבל לא קנו מיניה מכי אהדריה כלתה קניית משיכה ראשונה. אמר רב אשי ומהדר ליה קתיה לכשיפחת שלא יהא ראוי יחזיר לו שברו דהא לאו במתנה יהביה אלא שאלה הואי בטובו והאי לאו טוב הוא:
807
808כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל פי' גאון מי ששאל כלי מחבירו להשתמש בו ואמר בלשון הזה השאילני בטובתך כלי זה להשתמש בו ולא קבע לו זמן לחזרתו ישתמש בו ואינו חייב להחזיר לו לבעליו אלא ישתמש בו עד שיכלה הברזל ומהדר ליה קתיה והוא דקנו מיניה דאושאליה סתם ולא קבע לו זמן עכ"ל. והיינו כפרש"י זצ"ל אלא שהוא כתב בטובתך ושמא טעות סופר הוא ובטובתו יש להיות. מיהו הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל כתב כמו כן בטובתך. וזה לשונו השואל כלי מחבירו להשתמש בו ואמר השאילני דבר פלוני בטובתך כלומר אין אתה משאילני דבר זה כדרך כל המשאילין אלא כפי טובת לבך ונדבתך שאין אתה מקפיד על הזמן אם אריך אם קנו מיד המשאיל על זה הרי השואל משתמש בו לעולם עד שיבטל כלי מלעשות מלאכתו ויחזיר לו שבריו או שיריו ואין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי ולעשותו פעם אחרת. עכ"ל:
808
809ופר"ח זצ"ל פי' שיטה אחרת וזה לשונו. פי' לשואל להשתמש בכלי ששאלו לעולם בטובה שהחזיק למשאיל כשהשאילו וה"מ בתשמיש שאינו מכלה אותו כלי ואם קנה זמן המשאיל שהשאילו לשואל להשתמש בו בכל מלאכה שיחפוץ יש לו להשתמש בו בכל מלאכה שיחפוץ ואע"פ שהוא חסד וכלה ואם לא נשאר ממנו אלא ידו של אותו כלי וחסר כולו מחמת מלאכה שהיה משתמש בו ומחזיר לו אותו היד ופטור וזהו שאמר רב אשי ומהדר ליה קתיה עכ"ל. ולפי פי' רש"י זצ"ל שפי' ואפילו מחזירו חוזר ונוטלו כשיצטרך אין לי לפרש כשהחזירו אם ההיא שעתא חייב באונסין דאיכא למימר הואיל והחזירו ואינו ברשותו לא מיחייב או דילמא הואיל ונוטלו כל שעה שירצה לא כלתה שאלתו או דילמא הואיל ובעלים משתמשין בו לא נדע משואל. ומסתברא דלא מיחייב:
809
810[שם]
אמר רבא האי מאן דשאיל מרא מחבריה וא"ל אושאלן מרא להאי דפיק בה האי פרדיסא פרדיסא סתמא דפיק בה חד פרדיסא כל דבעי אפילו גדול כאנטוכיא. פרדסי דפיק ואזיל בגויה כולהו פרדסי דאית ליה ולא אמרינן תרי פרדסי הוא דקא"ל אלא טובא נמי משמע ומהדר ליה קתיה:
אמר רבא האי מאן דשאיל מרא מחבריה וא"ל אושאלן מרא להאי דפיק בה האי פרדיסא פרדיסא סתמא דפיק בה חד פרדיסא כל דבעי אפילו גדול כאנטוכיא. פרדסי דפיק ואזיל בגויה כולהו פרדסי דאית ליה ולא אמרינן תרי פרדסי הוא דקא"ל אלא טובא נמי משמע ומהדר ליה קתיה:
810
811[שם]
ואמר רב פפא האי מאן דאמר ליה לחבריה אושאלן האי גדגותא פי' באר מים חיים להשקות שדותיו ונפל לא בני ליה שאם בא לבנותו ולומר עודנו שאול לי לעולם וזה מעכב עליו ואמר לא השאלתיך אלא אותו ולא כשנעשה אחר. גרגותא סתם ונפל בני ליה והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו. בי גרגותא השאילו מקום לחפור בו באר מים קאמר ליה וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעא אם לא מצא באר מים יחפור במקום אחר עד דמתרמי ליה מקום הראוי וצריך למיקניא מיניה מעיקרא ואי לא קני מיניה דבורא בעלמא הוא ומצי למהדר ביה:
ואמר רב פפא האי מאן דאמר ליה לחבריה אושאלן האי גדגותא פי' באר מים חיים להשקות שדותיו ונפל לא בני ליה שאם בא לבנותו ולומר עודנו שאול לי לעולם וזה מעכב עליו ואמר לא השאלתיך אלא אותו ולא כשנעשה אחר. גרגותא סתם ונפל בני ליה והרי היא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו. בי גרגותא השאילו מקום לחפור בו באר מים קאמר ליה וכרי ואזיל כמה גרגותי בארעא אם לא מצא באר מים יחפור במקום אחר עד דמתרמי ליה מקום הראוי וצריך למיקניא מיניה מעיקרא ואי לא קני מיניה דבורא בעלמא הוא ומצי למהדר ביה:
811
812[שם]
מתני' המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להחזיר לו בית המשכיר לימי שכירתו. היה קטן לא יעשנו גדול. גדול לא יעשנו קטן. השוכר מעכב עליו לומר אי אפשי בבית גדול אי אפשי בבית קטן. אחד לא יעשנו שנים. שנים לא יעשנו אחר. היכי דמי אי דאמר ליה בית זה אני משכיר לך אזדא ליה ומזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית אי דא"ל בית סתם אחד אמאי לא יעשנו שנים קטן אמאי לא יעשנו גדול. אמר רשב"ל דא"ל בית זה שאני משכיר לך מדת אורכו כך וכך מדת רחבו כך וכך אי הכי מאי למימרא אלא כי אתא רבין אמר דא"ל בית כזה אני משכיר לך. ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקאי אגודא דנהרא מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא שהוא חשוב ואגודא דנהרא הוא דאתני בהדי' שדרך בני אדם מקפידים בכך אבל אארכו ורחבו לא אתני בהדיה קמ"ל דאכולה מילתא אתני:
מתני' המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להחזיר לו בית המשכיר לימי שכירתו. היה קטן לא יעשנו גדול. גדול לא יעשנו קטן. השוכר מעכב עליו לומר אי אפשי בבית גדול אי אפשי בבית קטן. אחד לא יעשנו שנים. שנים לא יעשנו אחר. היכי דמי אי דאמר ליה בית זה אני משכיר לך אזדא ליה ומזלו גרם ואמאי חייב להעמיד לו בית אי דא"ל בית סתם אחד אמאי לא יעשנו שנים קטן אמאי לא יעשנו גדול. אמר רשב"ל דא"ל בית זה שאני משכיר לך מדת אורכו כך וכך מדת רחבו כך וכך אי הכי מאי למימרא אלא כי אתא רבין אמר דא"ל בית כזה אני משכיר לך. ואכתי מאי למימרא לא צריכא דקאי אגודא דנהרא מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא שהוא חשוב ואגודא דנהרא הוא דאתני בהדי' שדרך בני אדם מקפידים בכך אבל אארכו ורחבו לא אתני בהדיה קמ"ל דאכולה מילתא אתני:
812
813[שם]
מתני' לא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם. תוספתא בפ' השוכר את הפועל לשמור. המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית אחר היה מקורה בארזים לא יקרינו בשקמים בשקמין לא יקרינו בארזים היו בו חלונות אינו רשאי שלא לפתוח בו חלונות לא היו בו חלונות רשאי הוא לפתוח בו חלונות ואימתי בזמן ששכרו הימנו לזמן מרובה אבל שכרו ממנו לזמן מועט אומר לו הרי שלך לפניך:
מתני' לא יפחות מן החלונות ולא יוסיף עליהם אלא מדעת שניהם. תוספתא בפ' השוכר את הפועל לשמור. המשכיר בית לחבירו ונפל חייב להעמיד לו בית אחר היה מקורה בארזים לא יקרינו בשקמים בשקמין לא יקרינו בארזים היו בו חלונות אינו רשאי שלא לפתוח בו חלונות לא היו בו חלונות רשאי הוא לפתוח בו חלונות ואימתי בזמן ששכרו הימנו לזמן מרובה אבל שכרו ממנו לזמן מועט אומר לו הרי שלך לפניך:
813
814הדרן עלך פרק השואל
814
815פרק המקבל
815
816[שם]
המקבל שדה מחבירו או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכרנות בכך וכך כורין לשנה מקום שנהגו לקצור יקצור. לעקור יעקור. לחרוש אחר הקצירה או אחר העקירה כדי להפוך שרשי העשבים רעים שבה וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע יחרוש:
המקבל שדה מחבירו או באריסות למחצה ולשליש ולרביע או בחכרנות בכך וכך כורין לשנה מקום שנהגו לקצור יקצור. לעקור יעקור. לחרוש אחר הקצירה או אחר העקירה כדי להפוך שרשי העשבים רעים שבה וימותו ולא יחזרו ויצמחו לכשתזרע יחרוש:
816
817[שם ע"ב]
תנא מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור לעקור אינו רשאי לקצור ושניהם מעכבין זה על זה. לקצור אינו רשאי לעקור האי אמר בעינן דתיתבן ארעאי שישאר בה מן הקשין ויהיו בה לזבל זריעתה לשנה הבאה ואם בעל הקרקע אומר יעקור מצי האי א"ל לא מצינא טרחנא שהקצירה נוחה מן העקירה. לעקור אינו רשאי לקצור האי אמר בעינן דתינקר ארעאי שתהא נקיה שאינה צריכה זבל. והאי אמר בעינא תיבנא לבהמות:
תנא מקום שנהגו לקצור אינו רשאי לעקור לעקור אינו רשאי לקצור ושניהם מעכבין זה על זה. לקצור אינו רשאי לעקור האי אמר בעינן דתיתבן ארעאי שישאר בה מן הקשין ויהיו בה לזבל זריעתה לשנה הבאה ואם בעל הקרקע אומר יעקור מצי האי א"ל לא מצינא טרחנא שהקצירה נוחה מן העקירה. לעקור אינו רשאי לקצור האי אמר בעינן דתינקר ארעאי שתהא נקיה שאינה צריכה זבל. והאי אמר בעינא תיבנא לבהמות:
817
818[שם]
מתני' לחרוש אחריה יחרוש. פשיטא לא צריכא באתרא דלא מנכשי ואזל איהו ונכיש בעוד התבואה מחוברת ותלש ממנה עשבים רעים אלא שלאחר מיכן חזרו וגדלו בה קצת מהם מהו דתימא א"ל האי דנכישנא דלא כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי. מתני' הכל כמנהג המדינה:
מתני' לחרוש אחריה יחרוש. פשיטא לא צריכא באתרא דלא מנכשי ואזל איהו ונכיש בעוד התבואה מחוברת ותלש ממנה עשבים רעים אלא שלאחר מיכן חזרו וגדלו בה קצת מהם מהו דתימא א"ל האי דנכישנא דלא כריבנא לה קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי. מתני' הכל כמנהג המדינה:
818
819[שם]
הכל לאיתויי מאי לאתויי הא דת"ר מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע שיטול האריס חלק בפירות האילן אע"פ שאינו טורח בהן שאינם צריכים עבודה משכירין כלו' מסתמא הוו מושכרין מקום שלא נהגו להשכיר אין משכירין. להשכיר משכירין פשיטא לא צריכא דכולי עלמא יהבי בתילתא נותנין קרקעו' לאריסין על מנת שיטלו חלק הם חלק שלישי והאריס שני חלקים ואזל איהו ויהיב בריבעא שלא יטול הוא אלא רביע והאריס שלשה חלקים מהו דתימא האי דבצרי לך שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים אדעתא דלא יהיבנא באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי. שלא להשכיר אין משכירין פשיטא לא צריכא דכולי עלמא מקבלי בריבעא על מנת ליתן לבעל הקרקע רביע תבואה ואזל איהו וקיבלה בתילתא מהו דתימא א"ל האי דאיטפי לך אדעתא דיהבת לי באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי:
הכל לאיתויי מאי לאתויי הא דת"ר מקום שנהגו להשכיר אילנות על גב קרקע שיטול האריס חלק בפירות האילן אע"פ שאינו טורח בהן שאינם צריכים עבודה משכירין כלו' מסתמא הוו מושכרין מקום שלא נהגו להשכיר אין משכירין. להשכיר משכירין פשיטא לא צריכא דכולי עלמא יהבי בתילתא נותנין קרקעו' לאריסין על מנת שיטלו חלק הם חלק שלישי והאריס שני חלקים ואזל איהו ויהיב בריבעא שלא יטול הוא אלא רביע והאריס שלשה חלקים מהו דתימא האי דבצרי לך שאני נוטל פחות משאר בעלי בתים אדעתא דלא יהיבנא באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי. שלא להשכיר אין משכירין פשיטא לא צריכא דכולי עלמא מקבלי בריבעא על מנת ליתן לבעל הקרקע רביע תבואה ואזל איהו וקיבלה בתילתא מהו דתימא א"ל האי דאיטפי לך אדעתא דיהבת לי באילנות קמ"ל דאיבעי ליה לפרושי:
819
820פר"ח זצ"ל ש"מ מאן דטעין לשנויי ממנהגא עליו הראיה. תוספתא דפרקין ואיתא נמי בפרקין דירושלמי המקבל שדה מחבירו קוצר ומעמר ורש וזורה הכילין והחכירות והסנטר ואנקולמוס באין ונוטלין מן האמצע. הבייר הבלן הספר והספן בזמן שבאים מכח בעל הבית נוטלין מכח בעל הבית ואם לאו נוטלין מכח אריס ואין משנין ממנהג המדינה. בפ' המוכר את הבית תנן רשב"ג אומר המוכר את העיר מכר את הסנטר ואמרי' בגמרא מאי סנטר הכא תרגימו בר מחונייתא פי' רבינו שמואל זצ"ל עבד הממונה להגיד ולאחוויי תחומי העיר והשדות של מי זה ושל מי זה והוא עבד לשר העיר ואי אפשר לעיר בלא אותו. ורבינו חננאל זצ"ל פי' סנטר הוא שומר העיר לשון נוטרה את הכרמים. שמעון בן אבטולמוס אמר באגי פר"ח שסביב המדינה. מיהו על כרחין הכא סנטר גברא הוא דהא קתני דשקיל אגרא ואמ' בפרק הזורק ההוא גיטא דהוה כתיב ביה אסטנדר' דבשכר שלח רב נחמן בר רב חסדא לקמיה דרבה כי האי גוונא מאי שלח ליה בהא אפילו ר' מאיר מודה מאי טעמא מאותה מלכות הוא ומאי שנא מסנטר שבעיר התם זילא להו מילתא הכא שכיחא להו מילתא. ואמ' בבראשית רבה (פר"ח זצ"ל) עזר כנגדו איתנסבא לסנטרא דקרתא. בויקרא רבה אמור אל הכהני' פרשה מה יתרון סנטרך אנא לית את יהיב סנטרותי. הא למדת דסנטר גברא דשקיל אגרא. בפ' את הבית תניא ר' יהודה אומר סנטר אינו מכור אנקולמוס מכור:
820
821פי' רבינו שמואל זצ"ל אנקולמוס סופר המלך לכתוב מספר השדות והבתים ואנשים לתת מס שלא כל אחר לשר העיר. וכן פי' ר' נתן בערוך. בייר פי' ר' נתן ערוך זצ"ל חופר בורות. מתני' כשם שחולקין בתבואה כך חולקין בתבן וקש:
821
822[שם]
אמר רב יוסף בבבל נהיגי דלא יהבי תיבנא לאריסא למאי נפקא מינה דאי איכא איניש דיהיב בעין יפה היא לא גמרינן מינה. אמר רב יוסף בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחזרא דבעל הבית חיזרא גופיה דאריסא. פירש"י זצ"ל סביבות השדה עושין חריץ ונותנין העפר [על] המיצר להגביהו סביבותיו ולאחר הזמן כשנידש חוזר ומוסיף עליו עפר שנית וכן שלישית הראשון קרי בוכרא והשני טפתא לשון ריבוי דמטפי עליה והשלישי קרי ארכבתא. קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים סביבות השדה דבעל הבית עליו יציאה זו לעשות. הקוצים שאורגים סביב בקנים דאריסא. כללא דמילתא כל עיקר בלמי פי' עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא דבעל הבית. נטירותא יתירתא דאריסא עליו להוציאו שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה:
אמר רב יוסף בבבל נהיגי דלא יהבי תיבנא לאריסא למאי נפקא מינה דאי איכא איניש דיהיב בעין יפה היא לא גמרינן מינה. אמר רב יוסף בוכרא וטפתא וארכבתא וקני דחזרא דבעל הבית חיזרא גופיה דאריסא. פירש"י זצ"ל סביבות השדה עושין חריץ ונותנין העפר [על] המיצר להגביהו סביבותיו ולאחר הזמן כשנידש חוזר ומוסיף עליו עפר שנית וכן שלישית הראשון קרי בוכרא והשני טפתא לשון ריבוי דמטפי עליה והשלישי קרי ארכבתא. קנים שנועצים בארץ לארוג בו קוצים סביבות השדה דבעל הבית עליו יציאה זו לעשות. הקוצים שאורגים סביב בקנים דאריסא. כללא דמילתא כל עיקר בלמי פי' עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא דבעל הבית. נטירותא יתירתא דאריסא עליו להוציאו שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה:
822
823רבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב סייג של בעל הבית. וכן פי' ר' נתן ערוך בלמי סייג לסתום הפרצות. פר"ח זצ"ל נותנין טיט כשיעור אמה על גבי מחיצת הכרם ונקרא בוכרא. ואחר שיבש נותנין עליו טיט אחר ונקרא טפתא ונותנין על זה הטיט עצים זרת ונקרא ארכבתא ונותנין עליו קני דחיזרא יוצאי' מן המחיצה לחוץ. בלמי סייג לסתום הפרצות על בעל הקרקע. אלא כגון היזמי וקוצי שעושין על הגדר למנוע השועלים וכיוצא בהם מלחבל הכרם על האריס עכ"ל. ואמר רב יוסף מרא פי' פישיור ובלשון כנען מוטיקא. ודוולא דלי להשקות את השדה. וזבילא פי' פאלא ובל' כנען לופטא. וזרנוקא נוד במקום שנוהגים למלאות בנודין דבעל הבית. אריסא עביד בי יאורי עליו לעשות חריצין מסוף הנהר עד סוף שדה והיא שותה מאליה. מתני' כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות ובקנים. קנים מאי עיבדתייהו. אמרי דבי ר' ינאי קנים המחולקין שניטלה קליפתן המעמידים תחת הגפנים:
823
824[שם]
מתני' ושניהם מספיקין את הקנים למה לי פשיטא כיון דתנא שניהם חולקים בהם ממילא שמעי' דשניהם מספיקין את החדשים ואי לא יהיב מעיקרא אמאי פליג בישנים. מאי טעמא קאמר מאי טעמא שניהם חולקים את הקנים. משום דמעיקרא מספקין את העם :
מתני' ושניהם מספיקין את הקנים למה לי פשיטא כיון דתנא שניהם חולקים בהם ממילא שמעי' דשניהם מספיקין את החדשים ואי לא יהיב מעיקרא אמאי פליג בישנים. מאי טעמא קאמר מאי טעמא שניהם חולקים את הקנים. משום דמעיקרא מספקין את העם :
824
825[שם]
מתני' המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין קרקע יבשה לא דייה במי הגשמים וממעין שבה משקין אותה או בית האילן ובשביל האילן היא חביבה על האריס שנוטל חלק בפירות בלא טורח יבש המעין נקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכירו אם קיבלה הימנו בחכירות בכך וכך לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעץ או אילן טפי ליה בחכירותיה ואם אמר לו חכור לי שדה השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכידו דגלי דעתיה דמשום שהיא בית השלחין או בית האילן טפי ליה. היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבה שהכל משקין ממנו מכת מדינה. ותנן לקמן בפרקין המקבל שדה ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן החכירות. אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא אמת המים שהמשיכך מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה דאפשר לאיתויי בדוולא:
מתני' המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין קרקע יבשה לא דייה במי הגשמים וממעין שבה משקין אותה או בית האילן ובשביל האילן היא חביבה על האריס שנוטל חלק בפירות בלא טורח יבש המעין נקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכירו אם קיבלה הימנו בחכירות בכך וכך לשנה דמעיקרא לא גלי דעתיה דמשום מעץ או אילן טפי ליה בחכירותיה ואם אמר לו חכור לי שדה השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכידו דגלי דעתיה דמשום שהיא בית השלחין או בית האילן טפי ליה. היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבה שהכל משקין ממנו מכת מדינה. ותנן לקמן בפרקין המקבל שדה ואכלה חגב או נשדפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן החכירות. אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא אמת המים שהמשיכך מן הנהר הגדול אצל הבקעה להשקות ממנה דאפשר לאיתויי בדוולא:
825
826ירוש' יבש המעין וכו' אמר רב יצחק כשיבש כל המעין שלו ברם אין הוא עמיק תרתין אמין ואיתעביד עמיק תלת אמין יכלי למימר ליה... והוא סגי. נקצץ האילן אמר ר' יצחק כשנקצצו בל האילנות כולן אבל אם משנשתייר ממטע עשרה לבית סאה יכלי למימר ליה בקדמיתא הוו דחישין לא הוו כעבדין סגיאין ברם כדין אינון דלילין ועבדין סגין:
826
827[דף ק"ד ע"א]
אמר רב פפא הני תרתי מתנייתא קמיית' משכחת להו בין בחכרנותא בין בקבלנותא בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו בקבלנות יש לו לטעון בחכרנות וגם יבש המעין נמי אם אמר לו חכור לי שדה שלחין זו דכי היכי דבחכירות כי יבש המעין מנכה לו הם בקבלנות אם קיבלה לשליש יטול עכשיו מחצה הכל לפי מה שנפסד מיכן ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא וכל אחת מיפרשא במקומה. תניא בתוספתא דרמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות וחוכר בפירות והמקבל נמי בפירות אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע מחצה או שליש או רביע כמנהג המדינה והחוכר נותן לו פירות קצובין:
אמר רב פפא הני תרתי מתנייתא קמיית' משכחת להו בין בחכרנותא בין בקבלנותא בכולן יש לומר לקצור יקצור לעקור יעקור דכל מה שיש לו בקבלנות יש לו לטעון בחכרנות וגם יבש המעין נמי אם אמר לו חכור לי שדה שלחין זו דכי היכי דבחכירות כי יבש המעין מנכה לו הם בקבלנות אם קיבלה לשליש יטול עכשיו מחצה הכל לפי מה שנפסד מיכן ואילך דאיתא בקבלנותא ליתא בחכרנותא ודאיתא בחכרנותא ליתא בקבלנותא וכל אחת מיפרשא במקומה. תניא בתוספתא דרמאי מה בין שוכר לחוכר השוכר במעות וחוכר בפירות והמקבל נמי בפירות אלא שהמקבל נותן לבעל הקרקע מחצה או שליש או רביע כמנהג המדינה והחוכר נותן לו פירות קצובין:
827
828[שם]
אם אמר לו חכור לי בית השלחין זה כו'. ואמאי לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך כך היתה נקראת ולא בשביל המעיין העליתי בחכירות מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא לתך חצי בית כור הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור. פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רימונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי פרדס. אמר שמואל לא קשיא הא דא"ל מחכיר לחוכר שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך. הא דא"ל חוכר למחכיר הוי קפידא. רבינא אמר אידי ואידי דאמר מחכיר לחוכר ומדקאמר זו פשיטא דקאי בנויה עסקינן בית השלחין למה לו למימר הכי קאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא הילכך אם יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכירו דא"ל בשביל המעיין ובשביל האילן חכירנא מינך. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבינא מיהו היכא דאמר ליה חוכר למחכיר הוי ודאי קפידא ולא בא רבינא לומר אלא שפעמים היכא דא"ל מחכיר לחוכר נמי הוי קפידא:
אם אמר לו חכור לי בית השלחין זה כו'. ואמאי לימא ליה שמא בעלמא אמרי לך כך היתה נקראת ולא בשביל המעיין העליתי בחכירות מי לא תניא בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאינו אלא לתך חצי בית כור הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור. פרדס אני מוכר לך אע"פ שאין בו רימונים הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי פרדס. אמר שמואל לא קשיא הא דא"ל מחכיר לחוכר שדה בית השלחין אני מחכיר לך יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך. הא דא"ל חוכר למחכיר הוי קפידא. רבינא אמר אידי ואידי דאמר מחכיר לחוכר ומדקאמר זו פשיטא דקאי בנויה עסקינן בית השלחין למה לו למימר הכי קאמר ליה בית השלחין כדקיימא השתא הילכך אם יבש המעיין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכירו דא"ל בשביל המעיין ובשביל האילן חכירנא מינך. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבינא מיהו היכא דאמר ליה חוכר למחכיר הוי ודאי קפידא ולא בא רבינא לומר אלא שפעמים היכא דא"ל מחכיר לחוכר נמי הוי קפידא:
828
829[שם]
מתני' המקבל שדה מחבירו משזכה בה הובירה שלא חרשה ולא זרעה שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו שכר כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. והאי בקבלנות איירי שקיבלה למחצה ולשליש ולרביע. אבל בחכרנות לא שייכא האי דמאי שמין איכא חכירתו יתן לו. תוספתא המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ואין שמין אותה כנגד שדות שבצידה שמא זאת נירה וזו אינה גידה זו מזובלת וזו אינ' מזובלת זו מטוייבת וזו אינ' מטוייבת אלא שמין אותה במה היא ראויה לעשות ונותן שכך כותב לו אם אוביד ולא אעביד אשלם במיטבא:
מתני' המקבל שדה מחבירו משזכה בה הובירה שלא חרשה ולא זרעה שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו שכר כתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. והאי בקבלנות איירי שקיבלה למחצה ולשליש ולרביע. אבל בחכרנות לא שייכא האי דמאי שמין איכא חכירתו יתן לו. תוספתא המקבל שדה מחבירו ומשזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו ואין שמין אותה כנגד שדות שבצידה שמא זאת נירה וזו אינה גידה זו מזובלת וזו אינ' מזובלת זו מטוייבת וזו אינ' מטוייבת אלא שמין אותה במה היא ראויה לעשות ונותן שכך כותב לו אם אוביד ולא אעביד אשלם במיטבא:
829
830בירוש' אמר ר' יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות והמבטל שדה של חבירו חייב לשפות לו. המבטל ספינתו של חבירו מהו. בירוש' שלפני אינו מסיים גבי ספינה וחנות אם פטור אם לאו. אבל לעיל באיזהו נשך בירושלמי אמ' הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לו לקחתי אין לו עליו אלא . המבטל שדה של חבירו חייב לשפות לו. המבטל ספינתו של חבירו המבטל חנותו של חבירו א"ל פטור. בכולהו בעי למימר דפטור לבר מן השדה היינו משום שכתב לו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא: [שם ע"ב]
830
831ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט שהרגילו ההדיוטות לכתוב שלא בתקנת החכמים היה דורש הלשון לפסוק הדין אחריו דתניא ר' יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה שכל מה שכתוב בכתובה ודין נדוניא דהנעלת ליה נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע כל הכתוב בשטר מלוה כגון שכותב בה כמו שאנו כותבין אחריות שטרא דנא קבילת עלי גובה מלוה הבעל גובה מאבי הבת כל מה שכתוב בכתובה כאילו הלווהו. מקום שנהגו לכפול לשום את מה שמכנסת לו כפלים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפליים בכתובה וכשהיא יוצאה אינה נפרעת אלא חצי גובה החתן מחמיו מחצה. נהרבילאי מגבו תילתא. מרימר מגבי שבחא כל מה שהוא וכותב היה גובה מאבי הבת. א"ל רבינא לאמימר והתניא לכפול גובה מחצה. לא קשיא הא דקנו מיניה מאבי הבת הא דלא קנו מיניה. רבינא משבח וכתיב לבנתיה אמרו ליה ניקני מיניה דמר א"ל אי מיקניא לא מיכפל אי מיכפל לא מיקניא:
831
832פר"ח זצ"ל יש מי שאומ' כמו שכותב חתן לכלה. ודין זה כבר שנו אותו רבותי' בפרק מציאת האשה ומה בא ר' יוסי להודיענו. ויש מי שאומ' כמו שפוסק וכותב האב לבתו ורבינא דמשום וכתיב הוא כתב לתת לבנותיו ורצה לתת מנה והשביח וכתב מאתים אמ' לו חתניו ניקני מינך בזה אמר אם תרצו לקנות ממני פחתו בשבח ואם תרצו לכתוב השבח אין אתם צריכים קנין שהן דברים הניקנין באמירה. רבינא בתר דא"ל מרימר אי קנו מיניה נכי שבחא משום הכי לא קביל עליה למיקני מיניה. וסוגיא דשמעתין כהדי' אורחא עכ"ל. ההוא גברא דמצוה מחמת מיתה ואמר ליהוו ארבע מאה זוזי לכתובתא דברתי. ומקום שנהגו לכפול הוה. שלחה רב אחא בריה דרב אויא לקמיה דרב אשי. האי לכתובתא אכתיב' קאי או אגובייתא קאי ארבע מאה קאמר שיכתבו אותם תמני מאה בכתובה. או ארבע מאה זוזי דכתובה קאמר דאינון מאתן לגבייה. אמר רב אשי חזינן אי אמר לכתובתה לגובייתא קאמר וארבע מאה דאינון תמני מאה אי אמר בכתובתה לכתובה קאמר וארבע מאה דאינון מאתים. ולא היא לא שנא בכתובתה לא שנא לכתובתה ארבע מאה דאינון מאתים עד דא"ל יהבו לה סתמא ולא יזכיר שם כתובה. ההוא גברא דקביל ארעא מחבריה א"ל אי מיזדבינא לך יהיבנא לך אלפא זוזי אוביר תילתא אמרי נהרדעי בעי למיתב ליה תלת מאה ותלתין ותלת ותילתא רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ורבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם לא גזים הכא גזים:
832
833כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל ומסתבר לן דמחייב ליתן שיעור מאי דאוביר בשווה ולא קאמר רבא אסמכתא היא ולא קני אלא בהא שיעורא יתירא דהוה ליה גוזמא. אבל שיעור מאי דאוביר בשוה יהיב ובכי האי מילתא לא אמר אסמכתא דהא תנן שמין אותה כמה ראויה לעשות ונותן לו דכיון דשיעור מאי דאוביר ויהיב שעבוד ושעבוד דנפשיה וגמר ומקני הכא נמי לענין אלפא זוזי מאי דאוסיף על שיעוריה דראויה לעשות הוי אסמכתא ולא שיעבד נפשיה. אבל שיעורא דראויה לעשות איתי' בכלל אלפא זוזי ושעבודי משעבדי בגווה ומיחייב ביה ואשכחן לרבא גופיה כי האי גוונא בענין ההוא שתלא דאמ' אי מפסדנא מסתליקנא בלא שבחא דאמר רבא אסמכתא היא ולא קניא. ואקשינן מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא. ושנינן התם מאי דקא מפסיד משלם הכא נמי מאי דאפסיד מנכינן ליה ואידך יהבינן ליה. והאי נמי דאלפא זוזי דכוותא מאי דאפסיד והוא מאי דאוביר משלם ואידך לא. עכ"ל:
833
834[שם]
ההוא גברא דקביל ארע' מחברי' בקבלנות לזורעה שומשמין והם יקרים מן החיטין ומכחישין את הקרקע יותר מן החיטין זרע חיטי ועבד חיטי כשומשמי. סבר רב כהנא למימר מנכה ליה בעל הקרקע מחלקו דמכחשא ארעא א"ל רב אשי לרב כהנא אמרי אינשי תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרא ליטול פחות וירעב הוא וביתו הילכך לא מנכה ליה:
ההוא גברא דקביל ארע' מחברי' בקבלנות לזורעה שומשמין והם יקרים מן החיטין ומכחישין את הקרקע יותר מן החיטין זרע חיטי ועבד חיטי כשומשמי. סבר רב כהנא למימר מנכה ליה בעל הקרקע מחלקו דמכחשא ארעא א"ל רב אשי לרב כהנא אמרי אינשי תיכחוש ארעא ולא ליכחוש מרא ליטול פחות וירעב הוא וביתו הילכך לא מנכה ליה:
834
835[שם]
ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי ועבדא חיטי טפי משומשמי הוקרו חיטים והצליחו אותה שנה זריעת חיטין טפי משומשמין סבר רבינא למימר יהיב ליה בעל קרקע שבחא דביני ביני מנכה ממחציתו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה לעשות לפי שוה גרם השבח א"ל רב אחא מדפתי לרבינא איהו אשבח ארעא לא אשבח:
ההוא גברא דקביל ארעא לשומשמי זרעה חיטי ועבדא חיטי טפי משומשמי הוקרו חיטים והצליחו אותה שנה זריעת חיטין טפי משומשמין סבר רבינא למימר יהיב ליה בעל קרקע שבחא דביני ביני מנכה ממחציתו ולא יטול אלא כדי שיעור דמי שומשמין שהיא ראויה לעשות לפי שוה גרם השבח א"ל רב אחא מדפתי לרבינא איהו אשבח ארעא לא אשבח:
835
836[שם]
אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה פלגא פקדון המקבל פרקמטיא מבעל הבית ושמה לו כפי דמים שהיא והוא מוליכה למקום היוקר למחצית שכר חצי אחריות אונסיה עליה כמלוה והצי אחריותה על הבעלים כפקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה:
אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה פלגא פקדון המקבל פרקמטיא מבעל הבית ושמה לו כפי דמים שהיא והוא מוליכה למקום היוקר למחצית שכר חצי אחריות אונסיה עליה כמלוה והצי אחריותה על הבעלים כפקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה ולמלוה:
836
837פר"ח זצ"ל ושומר שכר הוא דשקיל אגר טרחיה. וכן פסק הרב ר' ברוך מריגנשבורק זצ"ל מההיא דפ' השוכר את האומנין דת"ר השאילני ואשמור לך שומר שכר. ושמור לי ואלוה לך דומה להשאילני ואשמור לך. ועוד הביא ראיה מדתנן פ' המפקיד המפקיד מעות אצל שולחני מותרין ישתמש בהן לפיכך אם נאבדו חייב באחריותן ואמר רבא לרב נחמן לדידך דאמרת נאנסו לא אלמא לא הוי שואל עלייהו ואי שואל לא הוי שומר שכר נמי לא הוי א"ל בהא מודינא לך הואיל ונהנה מהנה. הוי בההיא הנאה דאי מיתרמי ליה זבינא דאית ביה רווחא זבין להו הוי עלייהו שומר שכר. הכא נמי בההיא הנאה דשקיל וטרי בפלגא דפקדון בהדי דפלגא דמלוה הוי עלה שומר שכר. אמרי נהרדעי השתא דאמרת פלגא דמלוה איבעי לוה למישתי ביה שיכרא שתי אם רצה להוציא חציה בהוצאת ביתו מוציא שהרי מלוה היא עליו רבא אמר להכי קרי ליה עיסקא דאמרי ליה לעסוקי ביה יהבי לך ולא למישתי ביה שיכרא דמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותשתה ותשתכר בה יפה:
837
838[שם]
אמר רב אידי בר אבין אם מת הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חציה שהיא של מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובין ממנה ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. רבא אמר להכי קרי ליה עיסקא שתהא קיימת תמיד ויתעסק בה ויסמכו בעליה עליה שלא תנתן להוצאה ואם מת יגבה ולא תעשה מטלטלין אצל בניו דכיון דצריכה להיות קיימת סמיכתו עליה כמקרקעי דטעמא דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב משום דמעיקרא לאו עלייהו סמיך ולאו למגבי מנייהו אוזפיה שהרי בידו להוציאן אבל אין בידו להוציאו וסמיך עלייהו. פר"ח זצ"ל ופירש בתלמוד ארץ ישראל במשקין פ"ב ר' חנינא חברין דרבנין אמ' פרקמטי' ניגבית מנכסי יתומין קטנים הוון בעין מימר כשיש עדים יודעים הא אין יודעים לא. רבנין דקיסרין בשם ר' לכן צריכה כשיש עדים יודעים הא אין עדים יודעים נעשת פקדון כך אני אומר פקדון לא יגבה מנכסי יתומים מה בינו למלוה מלוה להוצאה ניתנה וזו לא ניתנה להוצאה ואע"ג דפלנא מלוה הוא למשא ומתן ניתנה ולא להוצאה ניחנה שהקרן לעולם בחזקת מריה עיסקא קאי. וכן אם מת המתעסק בעיסקא זו לא נעשת מטלטלין אצל בניו ואם נאנסה או אבדה חייב לשלם המלוה שעליו. וגרסינן בפ' האיש מקדש אפי' למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה וברשות בעלים קיימא לחזרה אם נאנסה דברי הכל חייב. אבל פלגא דהוא פקדון אם נאנסה פטור אם נגנבה או נאבד' חייב כדין שומר שכר דהא אגר טירחיה ועמליה שקלי' ואם נגנבה שלא בפשיעה פטור. ואי מיית מקבל ואיכא סהדי דהא עיסקא בפלגא שקיל לה ואפי' מיתמי כדגרסינן בפרק אע"פ אמר רבא מטלטלי דליתנהו בעינייהו בלא שבועה פי' מטלטלין וליתנהו בעינייהו אבל איכא סהדי דהני מטלטלי מדמי מטלטלי קמאי אינון וכן בעיסקא אי איכא בעין הדרא למרה ואי ליכא בעינא ואיכא סהדי דמחמת עיסקא קמאה הא דאהדרה למרה. ואי איתא למקבל עיסקא ממונא דנפשיה דשקיל וטרי ביה אע"ג דמקבל עיסקא מחבריה ולא שקיל מיניה אגר טירחיה שרי. מעשה בר' אלעזר מהנדוניא דאמר לאריסא עד האידנא זוזי דידי הוו ואי לא יהיבנא לך טפי מיחזי כריבית השתא שותפי אנן וכו'. עכ"ל:
אמר רב אידי בר אבין אם מת הלוה והעיסקא קיימת ביד בניו הרי חציה שהיא של מלוה נעשית מטלטלין אצל בניו ואין הבעלים גובין ממנה ומטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב. רבא אמר להכי קרי ליה עיסקא שתהא קיימת תמיד ויתעסק בה ויסמכו בעליה עליה שלא תנתן להוצאה ואם מת יגבה ולא תעשה מטלטלין אצל בניו דכיון דצריכה להיות קיימת סמיכתו עליה כמקרקעי דטעמא דלא משתעבדי מטלטלי דיתמי לבעל חוב משום דמעיקרא לאו עלייהו סמיך ולאו למגבי מנייהו אוזפיה שהרי בידו להוציאן אבל אין בידו להוציאו וסמיך עלייהו. פר"ח זצ"ל ופירש בתלמוד ארץ ישראל במשקין פ"ב ר' חנינא חברין דרבנין אמ' פרקמטי' ניגבית מנכסי יתומין קטנים הוון בעין מימר כשיש עדים יודעים הא אין יודעים לא. רבנין דקיסרין בשם ר' לכן צריכה כשיש עדים יודעים הא אין עדים יודעים נעשת פקדון כך אני אומר פקדון לא יגבה מנכסי יתומים מה בינו למלוה מלוה להוצאה ניתנה וזו לא ניתנה להוצאה ואע"ג דפלנא מלוה הוא למשא ומתן ניתנה ולא להוצאה ניחנה שהקרן לעולם בחזקת מריה עיסקא קאי. וכן אם מת המתעסק בעיסקא זו לא נעשת מטלטלין אצל בניו ואם נאנסה או אבדה חייב לשלם המלוה שעליו. וגרסינן בפ' האיש מקדש אפי' למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה וברשות בעלים קיימא לחזרה אם נאנסה דברי הכל חייב. אבל פלגא דהוא פקדון אם נאנסה פטור אם נגנבה או נאבד' חייב כדין שומר שכר דהא אגר טירחיה ועמליה שקלי' ואם נגנבה שלא בפשיעה פטור. ואי מיית מקבל ואיכא סהדי דהא עיסקא בפלגא שקיל לה ואפי' מיתמי כדגרסינן בפרק אע"פ אמר רבא מטלטלי דליתנהו בעינייהו בלא שבועה פי' מטלטלין וליתנהו בעינייהו אבל איכא סהדי דהני מטלטלי מדמי מטלטלי קמאי אינון וכן בעיסקא אי איכא בעין הדרא למרה ואי ליכא בעינא ואיכא סהדי דמחמת עיסקא קמאה הא דאהדרה למרה. ואי איתא למקבל עיסקא ממונא דנפשיה דשקיל וטרי ביה אע"ג דמקבל עיסקא מחבריה ולא שקיל מיניה אגר טירחיה שרי. מעשה בר' אלעזר מהנדוניא דאמר לאריסא עד האידנא זוזי דידי הוו ואי לא יהיבנא לך טפי מיחזי כריבית השתא שותפי אנן וכו'. עכ"ל:
838
839כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבא בתרווייהו. הילכך אי איכא סהדי דהני מטלטלי מחמת ההוא עיסקא נינהו שקיל להו מלוה בלא שבועה ואפילו מיתמי. ואי איכא עליה דמיתנא כתובה או שטר חוב וליכא ניכסי למיתנא לית להו מהני מטלטלין דעיסקא ולא מירי אלא שקיל להו מרייהו לחודיה דלדידיה נינהו לא קננהו מיתנא אלא לאיעסוקי הוא בלחוד. וכיון דמתהדר עיסקא למריה ואי איכא ביה רווחא בההיא שעתא דמית לוה שקילי מיניה יורשים או בעל חוב מנתא דהוה שקיל מיתנא ואי ליכא ביה רווחא לא שקל מיניה מידי אלא הדר עיסקא למריה. וכן הילכתא. עכ"ל:
839
840[שם]
אמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה משום דסתם עיסקא תילתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד כדאמ' באיזהו נשך גבי שטרא דרב עיליש דאי לאו דמתחזי כריביתא דכיון דפלגא מלוה אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא דפקדון אישתכח דקא טרח בפקדון משום ריבית דמלוה הילכך מאן דיהיב עיסקא בשני חבילות בגדים במנה ניכתוב שטר על מנה ואי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן מחמשים ח' דינרים משתכר בחברת' ט"ו דינרין אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכרו בפרקמטיא זו י' דינרין ויטלו בעלים מאותן י' דינרין שליש שהן ג' דינרין ושליש דינר והמקבל יטול שני שלישית. ואי כתב עלייהו ב' שטרות על כל חבילה שטר של חמשים נמצא חשבון של כל אחד לבדו ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא שני דינרין וחצי ובשכר של חבירתה לא יטול אלא שליש לא נמצאו לחלקו שכר אלא ל' מעות דהיינו ח' דינרין דשש מעה כסף דינר הרי פסידא דמלוה. חדי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה קיבל ממנו היום במנה ולמחר במנה וכתב שטר על מאתים הפסד הלוה כדפרי' שאם יהא הפסד בזה ושכר בזה ולא יחשבו כל אחד לבדו אלא השכר ימלא הקוץ תחילה ואחר כך יחלוקו המותר. ואם כתב שני שטרו' כמשפט הזה מחשב הפסד של זה לבד והשכר של זה לבד ויקבל הבעלים עליו בהפסד החצי ובשכר השליש. ועצה טובה קמ"ל רבא דבחד עיסקא ניכתוב חד שטרא ובתרי עיסקי ניכתוב חד שטרי ויהא הדבר שקול:
אמר רבא חד עיסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה משום דסתם עיסקא תילתא באגר לבעל הבית ופלגא בהפסד כדאמ' באיזהו נשך גבי שטרא דרב עיליש דאי לאו דמתחזי כריביתא דכיון דפלגא מלוה אי לאו דשקיל מנתא באגרא דפלגא דפקדון אישתכח דקא טרח בפקדון משום ריבית דמלוה הילכך מאן דיהיב עיסקא בשני חבילות בגדים במנה ניכתוב שטר על מנה ואי מפסיד באחת מן החבילות מדמי הקרן מחמשים ח' דינרים משתכר בחברת' ט"ו דינרין אין כאן חשבון להפסד לבד ולשכר לבד אלא נשתכרו בפרקמטיא זו י' דינרין ויטלו בעלים מאותן י' דינרין שליש שהן ג' דינרין ושליש דינר והמקבל יטול שני שלישית. ואי כתב עלייהו ב' שטרות על כל חבילה שטר של חמשים נמצא חשבון של כל אחד לבדו ויקבל עליו המלוה בהפסד החצי שהוא שני דינרין וחצי ובשכר של חבירתה לא יטול אלא שליש לא נמצאו לחלקו שכר אלא ל' מעות דהיינו ח' דינרין דשש מעה כסף דינר הרי פסידא דמלוה. חדי עיסקי וחד שטרא פסידא דלוה קיבל ממנו היום במנה ולמחר במנה וכתב שטר על מאתים הפסד הלוה כדפרי' שאם יהא הפסד בזה ושכר בזה ולא יחשבו כל אחד לבדו אלא השכר ימלא הקוץ תחילה ואחר כך יחלוקו המותר. ואם כתב שני שטרו' כמשפט הזה מחשב הפסד של זה לבד והשכר של זה לבד ויקבל הבעלים עליו בהפסד החצי ובשכר השליש. ועצה טובה קמ"ל רבא דבחד עיסקא ניכתוב חד שטרא ובתרי עיסקי ניכתוב חד שטרי ויהא הדבר שקול:
840
841[דף ק"ה ע"א]
ואמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מחברי' ופסיר וטרח ומלייה לא מצי למימר ליה בתר דמלייה דרי מהאי פסידא קמא בהדאי וקביל עלך חצי ההפסד ובשכר טול שליש ונמצאת פוחת מן הקרן דא"ל להכי טרח ומליאיתיה דלא ליקרי ליה מפסיד עיסקי ומדלא אודעתן מעיקרא וכלם הייתי בדבר ואדעתא דמלאויי קרנא טרחת. אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח כו' כבר כתבתי בפ' אלו מציאות:
ואמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מחברי' ופסיר וטרח ומלייה לא מצי למימר ליה בתר דמלייה דרי מהאי פסידא קמא בהדאי וקביל עלך חצי ההפסד ובשכר טול שליש ונמצאת פוחת מן הקרן דא"ל להכי טרח ומליאיתיה דלא ליקרי ליה מפסיד עיסקי ומדלא אודעתן מעיקרא וכלם הייתי בדבר ואדעתא דמלאויי קרנא טרחת. אמר רבא הני בי תרי דעבוד עיסקא בהדי הדדי ורווח כו' כבר כתבתי בפ' אלו מציאות:
841
842[שם]
מתני' המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש התבואה א"ל מאי איכפת לך אני אתן לך חכורך כך וכך כורים כמו שפסקתי עמך אין שומעין לו שהוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים. ומתני' בחכרנותא. ואי א"ל לבתר הכי כריבנא לך ואהפוך שרש העשבים שניתותרו בה וימותו ולא תעלה לפניך העשבים מאי מהדר ליה א"ל אותו חכירות שפסק אני רואה שיהיו חיטים בריאים ולא כחושים ואי א"ל זבינא לך חיטי בשוקא א"ל חיטי בארעאי בעינא ואי א"ל מנכישנא לך שיעור מנתיך א"ל מסבת שם רע לארעאי הרואים סבורים שנכשתה ואעפ"כ היא מלאה עשבים ואתה משיא שם רע לארצי ולמחר אם באתי למוכרה או להוריד לה אריס אינו יורד לה. והא תנא מפני שיכול לומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים הרי לא שנא במשנתינו אלא טענה אחת אלא משום דא"ל ביזרא דנפל נפל כל טענתו אלא שמעלת לפני עשבים לשנה הבאה וטענה זו לעולם עומדת דכי א"ל כריבנא לה אחר הקצירה א"ל האי נהי דעקרת לשרשים סוף סוף העשבים שתניח בה עכשיו עד שיזריעו יפלו הזרעים לארץ ויצמחו לשנה הבאה ולזו לא תועיל החרישה:
מתני' המקבל שדה מחבירו ולא רצה לנכש התבואה א"ל מאי איכפת לך אני אתן לך חכורך כך וכך כורים כמו שפסקתי עמך אין שומעין לו שהוא אומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים. ומתני' בחכרנותא. ואי א"ל לבתר הכי כריבנא לך ואהפוך שרש העשבים שניתותרו בה וימותו ולא תעלה לפניך העשבים מאי מהדר ליה א"ל אותו חכירות שפסק אני רואה שיהיו חיטים בריאים ולא כחושים ואי א"ל זבינא לך חיטי בשוקא א"ל חיטי בארעאי בעינא ואי א"ל מנכישנא לך שיעור מנתיך א"ל מסבת שם רע לארעאי הרואים סבורים שנכשתה ואעפ"כ היא מלאה עשבים ואתה משיא שם רע לארצי ולמחר אם באתי למוכרה או להוריד לה אריס אינו יורד לה. והא תנא מפני שיכול לומר לו למחר אתה יוצא ממנה והיא מעלה לפני עשבים הרי לא שנא במשנתינו אלא טענה אחת אלא משום דא"ל ביזרא דנפל נפל כל טענתו אלא שמעלת לפני עשבים לשנה הבאה וטענה זו לעולם עומדת דכי א"ל כריבנא לה אחר הקצירה א"ל האי נהי דעקרת לשרשים סוף סוף העשבים שתניח בה עכשיו עד שיזריעו יפלו הזרעים לארץ ויצמחו לשנה הבאה ולזו לא תועיל החרישה:
842
843[שם]
מתני' המקבל שדה מחבירו ולא עשתה תבואה אלא מעט ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד שאין בה כדי טורחו אם יש מתבואה כדי להעמיד בה כדי חייב להטפל בה על כרחו. והא ליתא אלא בקבלנותא דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל סוף סוף חכירה נותן. אמר רב יהודה מה קצבה כדי לשיעור חייוב שדה גדולה לשיעור שדה קטנה לשיעור כדי אלא אם יש כדי זרע נפילה שמפריזין לה במפולת:
מתני' המקבל שדה מחבירו ולא עשתה תבואה אלא מעט ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד שאין בה כדי טורחו אם יש מתבואה כדי להעמיד בה כדי חייב להטפל בה על כרחו. והא ליתא אלא בקבלנותא דאי בחכרנותא מה לו לבעל השדה אם יחדל סוף סוף חכירה נותן. אמר רב יהודה מה קצבה כדי לשיעור חייוב שדה גדולה לשיעור שדה קטנה לשיעור כדי אלא אם יש כדי זרע נפילה שמפריזין לה במפולת:
843
844[שם]
ת"ר המקבל שדה מחבירו ולא עשת אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה שכך כותב לו אנא איקום ואחרוש ואזרע ואקצור ואעמיד ואדוש ואזרה המוץ ברחת או בנפה ואוקים כרייה קודמך ותיתי את ותטול פלגא ואנא בעמלי ובנפקות ידיי פלגא. ובמה כדי להעמיד כרי אמר רב יוסי בר חנינא כדי שתעמוד הרחת בלע"ז פאלא, בלשון כנען לופטא שזורין המוץ ברוח מתוך התבואה שתעמוד בה כשתוחבין אותו בתוכו. איבעיא להו רחת היוצא מהאי גיסא ומהאי גיסא מאי אמר ר' אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוסי בר חנינא כל שאינו כונס שלה דהיינו הרחב שמכניסין אותה להגביה התבואה עליו ולזרות שאינו רואה פני החמה וצדדין נמי בכלל כונס הם. איתמר לוי אמר שלש סאין דבי ר' ינאי אמ' סאתים. אמר רשב"ל סאתים שאמ' חוץ ההוצאה:
ת"ר המקבל שדה מחבירו ולא עשת אם יש בה כדי להעמיד כרי חייב ליטפל בה שכך כותב לו אנא איקום ואחרוש ואזרע ואקצור ואעמיד ואדוש ואזרה המוץ ברחת או בנפה ואוקים כרייה קודמך ותיתי את ותטול פלגא ואנא בעמלי ובנפקות ידיי פלגא. ובמה כדי להעמיד כרי אמר רב יוסי בר חנינא כדי שתעמוד הרחת בלע"ז פאלא, בלשון כנען לופטא שזורין המוץ ברוח מתוך התבואה שתעמוד בה כשתוחבין אותו בתוכו. איבעיא להו רחת היוצא מהאי גיסא ומהאי גיסא מאי אמר ר' אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוסי בר חנינא כל שאינו כונס שלה דהיינו הרחב שמכניסין אותה להגביה התבואה עליו ולזרות שאינו רואה פני החמה וצדדין נמי בכלל כונס הם. איתמר לוי אמר שלש סאין דבי ר' ינאי אמ' סאתים. אמר רשב"ל סאתים שאמ' חוץ ההוצאה:
844
845[שם ע"ב]
מתני' המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשרפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכירו. ואם אינו מכת מדינה אינו מנכה לו מן חכירו. והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו. ר' יהוד' אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אין מנכה לו מן חכירו ואפילו היא מכת מדינה שעל המעות לא נגזרה גזירה הילכך לא עליו היתה פורענות זו. היכי דמי מכת מדינה אמר רב יהודה כגון דאישתדיף רוב הבקעה שזו בתוכה. עולא אמר כגון שנשדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה. אמר עולא בעאן במערבא נשדף תלם אחד על פני כולו ולא יותר ואותו תלם כל סביבות שדה זו מהו. נשתייר תלם אחד כל סביבותיה שלא נשדף שדות שסביבותיה נשדפו וגם שדה זו נשדפו מהו מי אמרינן כיון דנשתייר תלם אחד ע"פ כול' לא לקתה זו ממכת מדינה אלא ממזלו או דילמא שייורא לאו כלום הוא. אפסיק ביארא אם היו ארבע שדות שסביבותיה בורות ושאר שדות סביב סביב נשדפו וגם זו נשדפו מי אמרינן ארבע שסביבותיה לא נשדפו או דילמא אם היו שדופות אף הן נשדפו: אפסיק בירא. שדה בור בין השדופות לזו: אספסתא מאי. היו אותן שדות שסביבותיה זרועות למאכל בהמה ולא נשדפו והן הפסיקו בין השדופות לזו מאי מי אמרינן ארבע שדות לא נשדפו דילמא א"ל אם היו זרועות תבואה אף הן נשדפין זרע אחר מאי אם תימצי לומר אספסתא לאו הפסקה היא משום דלאו בכלל גזירת פורענות התבואה היא דא"ל אילו תבואה הואי איהי נמי אישתדיף. זרע אחר מאי חיטי לגבי שערי כזרע אחר דמי או לא. כל העולם כולו בשדפון ושלו בירקון של כל העולם ושלו בשדפון מאי. תיקו:
מתני' המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשרפה אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכירו. ואם אינו מכת מדינה אינו מנכה לו מן חכירו. והא ליתא אלא בחכרנותא דאי בקבלנותא מאי מנכה איכא מה שימצאו יחלוקו. ר' יהוד' אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אין מנכה לו מן חכירו ואפילו היא מכת מדינה שעל המעות לא נגזרה גזירה הילכך לא עליו היתה פורענות זו. היכי דמי מכת מדינה אמר רב יהודה כגון דאישתדיף רוב הבקעה שזו בתוכה. עולא אמר כגון שנשדפו ארבע שדות מארבע רוחותיה. אמר עולא בעאן במערבא נשדף תלם אחד על פני כולו ולא יותר ואותו תלם כל סביבות שדה זו מהו. נשתייר תלם אחד כל סביבותיה שלא נשדף שדות שסביבותיה נשדפו וגם שדה זו נשדפו מהו מי אמרינן כיון דנשתייר תלם אחד ע"פ כול' לא לקתה זו ממכת מדינה אלא ממזלו או דילמא שייורא לאו כלום הוא. אפסיק ביארא אם היו ארבע שדות שסביבותיה בורות ושאר שדות סביב סביב נשדפו וגם זו נשדפו מי אמרינן ארבע שסביבותיה לא נשדפו או דילמא אם היו שדופות אף הן נשדפו: אפסיק בירא. שדה בור בין השדופות לזו: אספסתא מאי. היו אותן שדות שסביבותיה זרועות למאכל בהמה ולא נשדפו והן הפסיקו בין השדופות לזו מאי מי אמרינן ארבע שדות לא נשדפו דילמא א"ל אם היו זרועות תבואה אף הן נשדפין זרע אחר מאי אם תימצי לומר אספסתא לאו הפסקה היא משום דלאו בכלל גזירת פורענות התבואה היא דא"ל אילו תבואה הואי איהי נמי אישתדיף. זרע אחר מאי חיטי לגבי שערי כזרע אחר דמי או לא. כל העולם כולו בשדפון ושלו בירקון של כל העולם ושלו בשדפון מאי. תיקו:
845
846כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וסוגיין כרב יהודה:
846
847[דף ק"ו ע"א]
א"ל זרעה חיטי והוא זרעה שעורין ואישתדוף נמי הלן שערי מאי מצי א"ל אילו זרעתה חיטי נמי הוה מישתדפא או דילמא א"ל אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותנזר אומר ויקם לך מה שתבקש מאת היוצר יעשה לך ואני לא בקשתי בתחילת השנה מן השמים שיצליחוני בשעורים ולא בחטים. נשתדפו כל שדותיו של מחכיר בכל מקום שהן נשתדפו נמי הא בהדייהו ולא אישתדוף רובא דבאגא מאי כיון דלא אישתדוף רובא דבאגא לא מנכה ליה או דילמא כיון דאישתדוף כל אדעתיה א"ל משום לתך הוא מזלך גרם. דהא נשתדפו כל שדותיו ואפילו שישנן בבקעה אחרת מסתברא משום דא"ל לתך הוא דאי משום לתאי דידי הוה משתייר פורתא כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה. נשתדפו כל שדותיו של חוכר ואישתדוף רובא דבאגי ואישתדיף נמי האי מאי כיון דאישתדוף רובא דבאגי מנכה לו או דילמא כיון דאישתדוף כולתי ארעתיה ואפילו שישנן בבקעה אחרת א"ל משום לתך הוא דהא נשתדפו כל שדותיך. מסתברא דא"ל משום לתך הוא ואמאי הכא נמי נימא ליה אי משום לתאי דידי הוה משתייר פורתא לי כדכ' כי נשארנו מעט מהרבה. משום דא"ל אי הוה חזית לאישתייורי לך הוה משתייר לך מן נפשך:
א"ל זרעה חיטי והוא זרעה שעורין ואישתדוף נמי הלן שערי מאי מצי א"ל אילו זרעתה חיטי נמי הוה מישתדפא או דילמא א"ל אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותנזר אומר ויקם לך מה שתבקש מאת היוצר יעשה לך ואני לא בקשתי בתחילת השנה מן השמים שיצליחוני בשעורים ולא בחטים. נשתדפו כל שדותיו של מחכיר בכל מקום שהן נשתדפו נמי הא בהדייהו ולא אישתדוף רובא דבאגא מאי כיון דלא אישתדוף רובא דבאגא לא מנכה ליה או דילמא כיון דאישתדוף כל אדעתיה א"ל משום לתך הוא מזלך גרם. דהא נשתדפו כל שדותיו ואפילו שישנן בבקעה אחרת מסתברא משום דא"ל לתך הוא דאי משום לתאי דידי הוה משתייר פורתא כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה. נשתדפו כל שדותיו של חוכר ואישתדוף רובא דבאגי ואישתדיף נמי האי מאי כיון דאישתדוף רובא דבאגי מנכה לו או דילמא כיון דאישתדוף כולתי ארעתיה ואפילו שישנן בבקעה אחרת א"ל משום לתך הוא דהא נשתדפו כל שדותיך. מסתברא דא"ל משום לתך הוא ואמאי הכא נמי נימא ליה אי משום לתאי דידי הוה משתייר פורתא לי כדכ' כי נשארנו מעט מהרבה. משום דא"ל אי הוה חזית לאישתייורי לך הוה משתייר לך מן נפשך:
847
848[שם]
אמר שמואל לא שנו דאם מכת מדינה הוא דמנכה לו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל ואישתדוף רובא דבאני חייב ולא מנכה ליה דא"ל אי זרעתה הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו:
אמר שמואל לא שנו דאם מכת מדינה הוא דמנכה לו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל לא זרעה כלל ואישתדוף רובא דבאני חייב ולא מנכה ליה דא"ל אי זרעתה הוה מקיים בי לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו:
848
849ראיתי מפרש"י דדוקא נקט אכלה חגב אבל נשדפה אפילו לא זרעה כלל הוי פטור דכיון דמתני' קאי ובסתמא תרוייהו קתני אכלה חגב ונשדפה. והאי דנקט אכלה חגב ולא נקט נשדפה יש לומר דוקא קאמר. ועוד דלקמן לא מקשינן ליה אלא אהאי מימרא אבל אההיא דלעיל דאמ' אי זרעתה חיטי הוה מקיים בי ותגזר אומר ויקם לך לא מקשינן עלה מידי מההיא ברייתא דנקט בא ארי ודרס ובא זאב וטרף דהכי נמי הוה מצי למיפרך אההיא מימרא אלא ודאי ש"מ דהיינו טעמא דהתם נקיט נשתדפה רובא דבאגי ולא נקיט אכלה חגב לרובא דבאגי הילכך לא מקשי ליה מארי ודרס. דגבי ארי וזאב אכל דרס קתני. וכי האי אונסא ודאי לא מצי למימר נס הוא מתעביד לי שלא היה אוכלו משום הכי מקשי ליה אכלה חגב דהאי ניסא לא הוה משתכח שיאכל כל השדות ושלו הוה ניצול מן החגב אבל גבי שדפון מצי למיהוי דכל השדות יהו שדופות ושלו ניצולות. ומשום הכי לא פריך ליה על ההיא דשדפון. גם ראיתי מפרשים דשמואל איירי כגון שאמר לו זרע מה שתרצה דהשתא לא מצי למימר ותגזר אומר ויקם לך שהרי לא נתפלל להקב"ה מזרע אחר שאמר לו שיזרע מה שירצה אלא מכל זרעים שבעולם נתפלל שיצליחו איזה זרע שיזרע ומסתמא הקב"ה לא קיבל תפלתו בכל זה ולהכי איצטריך ליה לשמואל למימר דאם לא זרעה כלל דאינו מנכה לו מן חכירו. ולא יקשה לך אמאי איצטריך למימר פשיטא דהא אמרי' לעיל דאפי' היכא דא"ל זרעה חיטי וזרעה שערי מצי למימר ותגזר אומר ויקם לך אע"ג דאיכ' קצת הוכחה שהיו נשתדפין. ואע"ג דאקשינן לשמואל ואסקינן בקושיא אפילו הכי איתא דשמואל ולא בטלו דבריו. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל הביא הא דשמואל וסתמא דתלמודא נמי אסיק לעיל דמצי למימר הוה משתייר לי פורתא כדכתיב כי נשארנו מעט מהרבה:
849
850[שם ע"ב]
תני חדא פעם ראשונה זרעה ואכלה חגב או נשדפה וחוזר וזורעה שנית ואם אינו זורעה אינו מנכה לו אפילו היא מכת מדינה. שלישית אינו זורעה ומנכה לו. ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה. לא קשיא הא כר' דאמר בתרי זימני הוי הא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני הוי חזקה. פלוגתייהו בהרבה מקומות מיהו ביארו בסוף פרק הבא על יבמתו ופשטוה נישואיה ומלקיות כר' ווסתות ושור המועד כרשב"ל :
תני חדא פעם ראשונה זרעה ואכלה חגב או נשדפה וחוזר וזורעה שנית ואם אינו זורעה אינו מנכה לו אפילו היא מכת מדינה. שלישית אינו זורעה ומנכה לו. ותניא אידך שלישית זורעה רביעית אינו זורעה. לא קשיא הא כר' דאמר בתרי זימני הוי הא כרשב"ג דאמר בתלתא זימני הוי חזקה. פלוגתייהו בהרבה מקומות מיהו ביארו בסוף פרק הבא על יבמתו ופשטוה נישואיה ומלקיות כר' ווסתות ושור המועד כרשב"ל :
850
851[שם]
אמר רשב"ל לא שנו שמנכה לו מחכירו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מצי אמר ליה בעל הקרקע כל זרעא זרע ואזיל בה כלומר כל זמן הזריעה חזור וזורעה שמא לא הגיע זמן הזריעה ועד אימת הוי משך זמן הזריעה א"ר פפא עד זמן דכי אתי אריסא מדברא ונכנסין לבית בזמן שרגילין ליכנס דהיינו לאחר תשע שעות ביום קרוב לסוף העשירית וקיימא כימה שהיא בזנב טלה בראש כל אדם דהיינו באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו והן הן ימי אדר. ואוקימנא דקביל מיניה באפלי שעורים וקיטנית הנזרעים באדר. מתני' ר' יהודה אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכירו. ההוא גברא דקביל ארעא בזוזי למיעבד בה תומי אגודא דנהר מלכא סבא. איסתכר נהר מלכא סבא לשון ויסכרו כל מעינות תהום רבה נסתמה מהלכתו שעכבוהו העליונים והטהו דרך אחרת דאין ירק מצליח אלא בקרקע נרבצת בארץ לחה. אתא לקמיה דרבא א"ל זיל נכי ליה אמרו ליה רבנן לרבא והתנן ר' יהודה אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכירו. א"ל לית דחש ליה להא דר' יהודה:
אמר רשב"ל לא שנו שמנכה לו מחכירו אלא שזרעה וצמחה ואכלה חגב אבל זרעה ולא צמחה מצי אמר ליה בעל הקרקע כל זרעא זרע ואזיל בה כלומר כל זמן הזריעה חזור וזורעה שמא לא הגיע זמן הזריעה ועד אימת הוי משך זמן הזריעה א"ר פפא עד זמן דכי אתי אריסא מדברא ונכנסין לבית בזמן שרגילין ליכנס דהיינו לאחר תשע שעות ביום קרוב לסוף העשירית וקיימא כימה שהיא בזנב טלה בראש כל אדם דהיינו באמצע הרקיע שנראה לכל אדם כאילו הוא על ראשו והן הן ימי אדר. ואוקימנא דקביל מיניה באפלי שעורים וקיטנית הנזרעים באדר. מתני' ר' יהודה אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מחכירו. ההוא גברא דקביל ארעא בזוזי למיעבד בה תומי אגודא דנהר מלכא סבא. איסתכר נהר מלכא סבא לשון ויסכרו כל מעינות תהום רבה נסתמה מהלכתו שעכבוהו העליונים והטהו דרך אחרת דאין ירק מצליח אלא בקרקע נרבצת בארץ לחה. אתא לקמיה דרבא א"ל זיל נכי ליה אמרו ליה רבנן לרבא והתנן ר' יהודה אומר אם קיבלה ממנו במעות בין כך ובין כך אינו מנכה לו מן חכירו. א"ל לית דחש ליה להא דר' יהודה:
851
852[שם]
מתני' המקבל שדה מחבירו בעשרת כורין של חיטין ולקתה שהיו חיטיה שרופות וכחושות נותן לו מתוכה. היו חיטיה יפות לא יאמר לו הריני שולח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה וזו בחכירות הוצרכה לשנותה ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו. ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא עבדא אספסתא והיא נקצרת לשלשים יום כדאמרינן בחזקת הבתים. ובתר דעבדא אספסתא חרשה לשעורין לקיץ הנהו שערי שלח' רב חביבא מסורא לפר"ת לרבינא כי האי גוונא מאי. שלח ליה לקתה נותן לה מתוכה. א"ל מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותיה בעלה לא חכרה אלא לאספסתא ואילו זרע לה אספסתא ואזיל הוה מצלחא:
מתני' המקבל שדה מחבירו בעשרת כורין של חיטין ולקתה שהיו חיטיה שרופות וכחושות נותן לו מתוכה. היו חיטיה יפות לא יאמר לו הריני שולח לך מן השוק אלא נותן לו מתוכה וזו בחכירות הוצרכה לשנותה ולא בקבלנות דאי בקבלנות פשיטא דכל אחד זוכה ומתחייב בחלקו. ההוא גברא דקביל ארעא לאספסתא עבדא אספסתא והיא נקצרת לשלשים יום כדאמרינן בחזקת הבתים. ובתר דעבדא אספסתא חרשה לשעורין לקיץ הנהו שערי שלח' רב חביבא מסורא לפר"ת לרבינא כי האי גוונא מאי. שלח ליה לקתה נותן לה מתוכה. א"ל מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותיה בעלה לא חכרה אלא לאספסתא ואילו זרע לה אספסתא ואזיל הוה מצלחא:
852
853[שם]
ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה בעשרה דני חמרא. תקף ההוא חמרא סבר רב כהנא למימר היינו מתני' דתנן לקתה נותן לו מתוכה. א"ל רב אשי לרב כהנא מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותיה הכא עבדא ארעא שליחותיה הענבים לא לקו משנעשה יין בחביותיו ובביתו לקה. ואמרי' בבבא בתרא חמרא אכתפא דגברא שוור זה קונהו מזה ומזלו גורם להחמיץ. ומורי רב אשי בענבי דקרים ענבים שהתליעו ושדה שלקתה בעומר' בעודן שטוחות בה ליבש בימות הקיץ בכל זה עודן לקרקע צריכין. וכן ענבים שהתליעו בין בצירה לדריכה וכגון שלא איחרום יותר מן המנהג:
ההוא גברא דקביל פרדיסא מחבריה בעשרה דני חמרא. תקף ההוא חמרא סבר רב כהנא למימר היינו מתני' דתנן לקתה נותן לו מתוכה. א"ל רב אשי לרב כהנא מי דמי התם לא עבדא ארעא שליחותיה הכא עבדא ארעא שליחותיה הענבים לא לקו משנעשה יין בחביותיו ובביתו לקה. ואמרי' בבבא בתרא חמרא אכתפא דגברא שוור זה קונהו מזה ומזלו גורם להחמיץ. ומורי רב אשי בענבי דקרים ענבים שהתליעו ושדה שלקתה בעומר' בעודן שטוחות בה ליבש בימות הקיץ בכל זה עודן לקרקע צריכין. וכן ענבים שהתליעו בין בצירה לדריכה וכגון שלא איחרום יותר מן המנהג:
853
854[שם]
מתני' המקבל שדה מחבירו לזורעה שעורין לא יזרענה חיטין. חיטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר קיטנית יזרענה תבואה תבואה לא יזרענה קיטנית רשב"ג אוסר. פי' שקיבלה בחכירות בכך וכך חיטין או שעורין או משום לא יזרענה חיטין שהחיטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורין והא לא מיתוקמא בקבלנות דאי בקבלנות הא אמרן תכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה וחרי הוא נהנה בשינויו של זה:
מתני' המקבל שדה מחבירו לזורעה שעורין לא יזרענה חיטין. חיטים יזרענה שעורים רשב"ג אוסר קיטנית יזרענה תבואה תבואה לא יזרענה קיטנית רשב"ג אוסר. פי' שקיבלה בחכירות בכך וכך חיטין או שעורין או משום לא יזרענה חיטין שהחיטין מכחישין את הקרקע יותר מן השעורין והא לא מיתוקמא בקבלנות דאי בקבלנות הא אמרן תכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה וחרי הוא נהנה בשינויו של זה:
854
855[דף ק"ז ע"א]
מתני ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן תבואה יזרענה קיטנית א"ל והא אנן תנן תבואה לא יזרענה קיטנית א"ל לא קשיא הא לן והא להו מתני' בארץ ישראל קאי שהיא מקום גריר ואיכא למיחש לכחשא דארעא. אנן השתא בבבל קיימינן שהיא מצולה וטיבעני וביצעי מים וליכא למיחש לכחשא דארעא הילכך משנה לכל מה שירצה מקיטנית לתבואה ומתבואה לקיטנית והיינו כרבנן. א"ל רב יהודה לרבין בר רב נחמן אבין אחי הני שחליים שקורין בלעז קרישין הגדילין בין הפשתן אין בהם משום גזל לכל הבא ועוקרו לפי שהוא משביח את הבעלים שמפסידין הפשתן יותר מעל דמיהן. ואם עומדת על גבולי הערוגה ולא בתוכה יש בהן משום גזל דלא מפסדי ואם הוכחשו השחליים לזרע שעמדו בפשתן ימים רבים עד שגמרו גדילתן שוב אין עמידתן מועלת בפשתן ויש בהן משום גזל. א"ל רב יהודה לרבין בר רב נחמן אבין אחי דילי דילך ודילך דילי נהוג בי מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן. יש באילנותיי שהפירות שלך ויש באילנותיך שהפירות שלי ששדותיהן סמוכות זו לזו והמצרים גבוהין ואילנות נטועין בהן יש מן הנטועין בשלי ששרשיהם כפפו ונטו כולן לתוך שדך ויונקים בשלך ויש בשלך שנוטין לתוך שלי שיונקים משלי ומארצי. ונהוג בני מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן נוטין השרשין לצד שדה זו הפירות שלו. דאיתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין. מיתיבי אילן העומד על המיצר חולקין. תירגמה שמואל אליבא דרב בממלא את כל המיצר שנוטין שרשין לכאן ולכאן. אי הכי מאי למימרא לא צריכא דתלי טוניה להאי גיסא משא פירותיו וענפיו נוטה לצד אחד. ואכתי מאי למימרא מהו דתימא דא"ל פלוג הכי טול אתה חציו שלך שאצלך ואני חציו שאצלי קמ"ל דא"ל מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי לעבר רוחב השדות חלוק האילן אם עומדות השדות חלוק האילן אם עומדות השדות מזרח ומערב חלוק את האילן צפון ודרום:
מתני ליה רב יהודה לרבין בר רב נחמן תבואה יזרענה קיטנית א"ל והא אנן תנן תבואה לא יזרענה קיטנית א"ל לא קשיא הא לן והא להו מתני' בארץ ישראל קאי שהיא מקום גריר ואיכא למיחש לכחשא דארעא. אנן השתא בבבל קיימינן שהיא מצולה וטיבעני וביצעי מים וליכא למיחש לכחשא דארעא הילכך משנה לכל מה שירצה מקיטנית לתבואה ומתבואה לקיטנית והיינו כרבנן. א"ל רב יהודה לרבין בר רב נחמן אבין אחי הני שחליים שקורין בלעז קרישין הגדילין בין הפשתן אין בהם משום גזל לכל הבא ועוקרו לפי שהוא משביח את הבעלים שמפסידין הפשתן יותר מעל דמיהן. ואם עומדת על גבולי הערוגה ולא בתוכה יש בהן משום גזל דלא מפסדי ואם הוכחשו השחליים לזרע שעמדו בפשתן ימים רבים עד שגמרו גדילתן שוב אין עמידתן מועלת בפשתן ויש בהן משום גזל. א"ל רב יהודה לרבין בר רב נחמן אבין אחי דילי דילך ודילך דילי נהוג בי מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן. יש באילנותיי שהפירות שלך ויש באילנותיך שהפירות שלי ששדותיהן סמוכות זו לזו והמצרים גבוהין ואילנות נטועין בהן יש מן הנטועין בשלי ששרשיהם כפפו ונטו כולן לתוך שדך ויונקים בשלך ויש בשלך שנוטין לתוך שלי שיונקים משלי ומארצי. ונהוג בני מיצרא אילן הנוטה לכאן לכאן נוטין השרשין לצד שדה זו הפירות שלו. דאיתמר אילן העומד על המיצר אמר רב הנוטה לכאן לכאן והנוטה לכאן לכאן ושמואל אמר חולקין. מיתיבי אילן העומד על המיצר חולקין. תירגמה שמואל אליבא דרב בממלא את כל המיצר שנוטין שרשין לכאן ולכאן. אי הכי מאי למימרא לא צריכא דתלי טוניה להאי גיסא משא פירותיו וענפיו נוטה לצד אחד. ואכתי מאי למימרא מהו דתימא דא"ל פלוג הכי טול אתה חציו שלך שאצלך ואני חציו שאצלי קמ"ל דא"ל מאי חזית דפלגת הכי פלוג הכי לעבר רוחב השדות חלוק האילן אם עומדות השדות חלוק האילן אם עומדות השדות מזרח ומערב חלוק את האילן צפון ודרום:
855
856פר"ח זצ"ל אע"ג דתירגמה שמואל מתניתין כרב. כשמואל קיימא לן. ואי איכא מנהגא דיינינן ביה כדאמר רב הונא לרבין נהוג בני מיצרא נוטה לכאן לכאן כלומר באותה שדה האילן פירות לבעל אותה שדה הן דין לעשות כמנהגו עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק זצ"ל דהילכתא כשמואל:
856
857[שם]
א"ל רב יהודה לרבין בר רב נחמן אבין אחי לא תזבון ארעא סמוך למתא דאמר ר' אבא אמר רב אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה שלא יפסידה בעין רעה. איני והא אשכחינהו ר' אבא לתלמידיה דרב ואמר להן מאי אמר רב בהני קראי ברוך אתה בעיר שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך קרובים לעיר שלא יהא טורח בהכנסת פירותיהם. לא קשיא הא דמהדר ליה שודא וריתקא שפיר דמי הא דלא מהדר שודא וריתקא:
א"ל רב יהודה לרבין בר רב נחמן אבין אחי לא תזבון ארעא סמוך למתא דאמר ר' אבא אמר רב אסור לאדם שיעמוד על שדה חבירו בשעה שעומדת בקמותיה שלא יפסידה בעין רעה. איני והא אשכחינהו ר' אבא לתלמידיה דרב ואמר להן מאי אמר רב בהני קראי ברוך אתה בעיר שיהא ביתך סמוך לבית הכנסת ברוך אתה בשדה שיהו נכסיך קרובים לעיר שלא יהא טורח בהכנסת פירותיהם. לא קשיא הא דמהדר ליה שודא וריתקא שפיר דמי הא דלא מהדר שודא וריתקא:
857
858פר"ח זצ"ל שורא חומה. ריתקא סייג שעל השורא. וכן פירש בערוך:
858
859[שם ע"ב]
והסיר י"י ממך כל חולי אמר רב זו עין הרע. דרב לטעמיה דרב סליק לבי קברי עבד מאי דעבר ואמר תשעין ותשע בעין הרע ואחד בדרך ארץ פרש"י זצ"ל יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל דבר באיזו מיתה מת ואם מת בזמנו או בעין הרע. פר"ח זצ"ל גאון אמר אנן לא גרסינן עבד מאי דעבד שאומ' סליק לבי קברי עשה כגון שאילת חלום וא"ל בחלומו צ"ט מתים בעין רע ואחד בדרך ארץ. ויש מפרשים שעל ידי עשבים שהיה נוטע היה יודע איזה מת בזמנו ואיזה שלא בזמנו כגון שהיה נוטע עשב על קברו של כל אחד ואחד ואותו עשב שהיה צומח על הקבר בידוע שמת בלא זמנו:
והסיר י"י ממך כל חולי אמר רב זו עין הרע. דרב לטעמיה דרב סליק לבי קברי עבד מאי דעבר ואמר תשעין ותשע בעין הרע ואחד בדרך ארץ פרש"י זצ"ל יודע היה ללחוש על הקברות ולהבין על כל דבר באיזו מיתה מת ואם מת בזמנו או בעין הרע. פר"ח זצ"ל גאון אמר אנן לא גרסינן עבד מאי דעבד שאומ' סליק לבי קברי עשה כגון שאילת חלום וא"ל בחלומו צ"ט מתים בעין רע ואחד בדרך ארץ. ויש מפרשים שעל ידי עשבים שהיה נוטע היה יודע איזה מת בזמנו ואיזה שלא בזמנו כגון שהיה נוטע עשב על קברו של כל אחד ואחד ואותו עשב שהיה צומח על הקבר בידוע שמת בלא זמנו:
859
860ובערוך פי' כפר"ח פי' שנטע אילנות על הקברים והשביען שלא ישרישו ושלא יצמחו ושלא יפריחו אלא אותם הנטועים על המתים שמתו בזמנם ולא יצאו אלא אחד למאה:
860
861[שם]
א"ל רב יהודה לרב אדא משוחאה מודד הקרקעות בשכר לקונים ולמוכרים ולאחין ושותפין הבאין לחלוק לא תזלזל במשיחתן דכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רשקא כרכום של גן. ובלעז כרוג אורמינטל. ובערוך פי' כרכום ששוה משקלו כסף רישקא אריינטל'. כפרים עם נרדים תרגום כפירין עם רישקי'. נרד וכרכום תרגום רשק ומוריקא. א"ל רב יהודה לרב אדא משוחאה ארבע אמות דאניגרא זלזל בהו. אמת המים שהמשיכוה מן הנהר הגדול על פני הבקעה כולה ומניחין בעלי כל שדה ושדה מלזרוע על אנפיה רוחב ארבע אמות שלא תקלקל שפתה ומודדין אותן כולן יחד. ומצייני' ומתחמין בסימנין שלא יחרשו מן הסימן ולחוץ לזלזל בהן ואל תדקדק בהן להרחיבן. אנהרא לא תמשיחינהו כלל אלא באומד כדי שיהו ניכרות לעינים שהן שלימות ורחבות. ר' יהודה לטעמיה דאמר ר' יהודה ארבע אמין אניגדא לבני אניגדא אינו מזיק אלא ליחידים ויש בידם למחול דנהרא לכולי עלמא ומאן מחיל. מכריז ר' אמי מלי כתפי ניגרי בתרי עבדי נהרא קוצן. המוצא יער או אילנות נטועין על שפת הנהר יקוץ ברוחב מלא כתף מושכי חבל הספינה והן מטין עצמן באלכסון והולכין כשהן משופעין לצד היבשה שלא תמשכם הספינה למים וכל כמות הצריך להילוכ' דינם לקוץ ובשני עבדי נהר שפעמים שהולכין מיכן ופעמים שהולכין מיכן. רב נתן בר אושעיא קץ שיתסרי אמהתא ברוחב כדרך רשות הרבים. כדתנן בבא בתרא דרך הרבים שש עשרה אמה אתו עליה בני מרשוניא דפטה הוא סבר כבני רשות הרבים ולא היא משום אמתוחי אשלא ובמלי כתפי נגרי סגי:
א"ל רב יהודה לרב אדא משוחאה מודד הקרקעות בשכר לקונים ולמוכרים ולאחין ושותפין הבאין לחלוק לא תזלזל במשיחתן דכל פורתא ופורתא חזי לכורכמא רשקא כרכום של גן. ובלעז כרוג אורמינטל. ובערוך פי' כרכום ששוה משקלו כסף רישקא אריינטל'. כפרים עם נרדים תרגום כפירין עם רישקי'. נרד וכרכום תרגום רשק ומוריקא. א"ל רב יהודה לרב אדא משוחאה ארבע אמות דאניגרא זלזל בהו. אמת המים שהמשיכוה מן הנהר הגדול על פני הבקעה כולה ומניחין בעלי כל שדה ושדה מלזרוע על אנפיה רוחב ארבע אמות שלא תקלקל שפתה ומודדין אותן כולן יחד. ומצייני' ומתחמין בסימנין שלא יחרשו מן הסימן ולחוץ לזלזל בהן ואל תדקדק בהן להרחיבן. אנהרא לא תמשיחינהו כלל אלא באומד כדי שיהו ניכרות לעינים שהן שלימות ורחבות. ר' יהודה לטעמיה דאמר ר' יהודה ארבע אמין אניגדא לבני אניגדא אינו מזיק אלא ליחידים ויש בידם למחול דנהרא לכולי עלמא ומאן מחיל. מכריז ר' אמי מלי כתפי ניגרי בתרי עבדי נהרא קוצן. המוצא יער או אילנות נטועין על שפת הנהר יקוץ ברוחב מלא כתף מושכי חבל הספינה והן מטין עצמן באלכסון והולכין כשהן משופעין לצד היבשה שלא תמשכם הספינה למים וכל כמות הצריך להילוכ' דינם לקוץ ובשני עבדי נהר שפעמים שהולכין מיכן ופעמים שהולכין מיכן. רב נתן בר אושעיא קץ שיתסרי אמהתא ברוחב כדרך רשות הרבים. כדתנן בבא בתרא דרך הרבים שש עשרה אמה אתו עליה בני מרשוניא דפטה הוא סבר כבני רשות הרבים ולא היא משום אמתוחי אשלא ובמלי כתפי נגרי סגי:
861
862[דף ק"ח ע"א]
אמר רב יהודה הכל לגלוי גפה ואפי' מיתמי. הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא השונאים לעיר. אבל מרבנן לא מאי טעמא רבנן לא צריכי נטירותא תורתן משמרתן כדכתיב בשכבך תשמור עליך. לכריא דפתיא לכרות מעיין או בורות למים לשתות אפילו מדרבנן שהרי הן צריכין לשתות. ועל שם כלי ששופין בו ששמו פתיא בלשון ארמי קרי לה כריא פתיא. וה"מ דלא נפקי באוכלוזא שאין בעלי בתים יוצאים בעצמם בכרוז ובאוכלוזא לחפור אלא גובין מעות ושוכרין פועלים. אבל נפקי באכלוזא. רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו מפני שגנאי הוא להם. אמר רב יהודה לכריא דנהרא כשמעלה שירטון ונופלין בו אבנים ומעכבין מרוצת המים וכורין ומנקין אותן להעביר מכשוליו תחתאי מסייעי עילאי. כשהעליונים מתקנים כנגדם למעלה יש לתחתונים לסייעם שמכשולים העליונים מעכבים את המים לידר נמצא תיקון העליונים לעזרת התחתונים. עילאי לא מסייעי תתאי כשמתקנין למטה שתיקון שלמטה אינו לעזרת העליונים אלא לדעתם שכל זמן שהמים רצים למטה מן הנהר מתמעטים למעלה והשדה מתיבשות. וחילופא במיא דמיטרא כגון בעיר שהמים קשים להם להרבות להם טיט ולקלקל הדרכים ועושין להם חריץ במורר להוריד המים חוץ לעיר אם נתקלקל החריץ וכורין אותה. העליונים זקוקים לסייע התחתונים לכרות את שכנגדם שכל זמן שלא ירדו מים התחתונים חוץ לעיר יעמדו העליונים במקומן אבל תחתונים אין להם לסייע לעליונים לכרות למעלה שכל זמן שלא ירדו עליונים למטה טוב להם לתחתונים. אמר שמואל האי מאן דאחזיק בירקתא בשני פרסיים היה קרקע מופקר לכל הקודם להחזיק בו ולפרוע למלך סטקא דהוא מס של הקרקע ואם בא והחזיק על שפת הנהר מקום שהספינות עולות לנמל וצריך מקום פנוי הרבה לפורקי משאות לספינות ולטוענין מתוכן ומוציאין. וזה החזיק לבנות שם בנין או לחרוש ולזרוע חציפא הוי שמקלקל מקום לרבים אבל סלוקי מדינא לא מסלקינן ליה. והאידנא דקא כתבו פרסאי לאותן החולקין שדות שעל הנהר קני לך שדה עד תוך הנהר מלא צואר הסוס והלוקחין גודרין גדירן רחוק מן הנהר שלא לקלקל מקום הרבים. אם בא אחר והחזיק מן הגדר ולצד הנהר מסלקינן ליה לפי שהיא קנויה לבעל הגדר עד תוך המים:
אמר רב יהודה הכל לגלוי גפה ואפי' מיתמי. הכל מסייעין לגדור חומת העיר ולהעמיד שעריה שלא יכנס צבא השונאים לעיר. אבל מרבנן לא מאי טעמא רבנן לא צריכי נטירותא תורתן משמרתן כדכתיב בשכבך תשמור עליך. לכריא דפתיא לכרות מעיין או בורות למים לשתות אפילו מדרבנן שהרי הן צריכין לשתות. ועל שם כלי ששופין בו ששמו פתיא בלשון ארמי קרי לה כריא פתיא. וה"מ דלא נפקי באוכלוזא שאין בעלי בתים יוצאים בעצמם בכרוז ובאוכלוזא לחפור אלא גובין מעות ושוכרין פועלים. אבל נפקי באכלוזא. רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו מפני שגנאי הוא להם. אמר רב יהודה לכריא דנהרא כשמעלה שירטון ונופלין בו אבנים ומעכבין מרוצת המים וכורין ומנקין אותן להעביר מכשוליו תחתאי מסייעי עילאי. כשהעליונים מתקנים כנגדם למעלה יש לתחתונים לסייעם שמכשולים העליונים מעכבים את המים לידר נמצא תיקון העליונים לעזרת התחתונים. עילאי לא מסייעי תתאי כשמתקנין למטה שתיקון שלמטה אינו לעזרת העליונים אלא לדעתם שכל זמן שהמים רצים למטה מן הנהר מתמעטים למעלה והשדה מתיבשות. וחילופא במיא דמיטרא כגון בעיר שהמים קשים להם להרבות להם טיט ולקלקל הדרכים ועושין להם חריץ במורר להוריד המים חוץ לעיר אם נתקלקל החריץ וכורין אותה. העליונים זקוקים לסייע התחתונים לכרות את שכנגדם שכל זמן שלא ירדו מים התחתונים חוץ לעיר יעמדו העליונים במקומן אבל תחתונים אין להם לסייע לעליונים לכרות למעלה שכל זמן שלא ירדו עליונים למטה טוב להם לתחתונים. אמר שמואל האי מאן דאחזיק בירקתא בשני פרסיים היה קרקע מופקר לכל הקודם להחזיק בו ולפרוע למלך סטקא דהוא מס של הקרקע ואם בא והחזיק על שפת הנהר מקום שהספינות עולות לנמל וצריך מקום פנוי הרבה לפורקי משאות לספינות ולטוענין מתוכן ומוציאין. וזה החזיק לבנות שם בנין או לחרוש ולזרוע חציפא הוי שמקלקל מקום לרבים אבל סלוקי מדינא לא מסלקינן ליה. והאידנא דקא כתבו פרסאי לאותן החולקין שדות שעל הנהר קני לך שדה עד תוך הנהר מלא צואר הסוס והלוקחין גודרין גדירן רחוק מן הנהר שלא לקלקל מקום הרבים. אם בא אחר והחזיק מן הגדר ולצד הנהר מסלקינן ליה לפי שהיא קנויה לבעל הגדר עד תוך המים:
862
863[שם]
אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפו חציפא הוי מסלוקי לא מסלקינן ליה פירש"י שהחזיק בשדה העומדת ליקח בטסקא ושדות שני אחין או שני שותפין סמוכות מיכן ומיכן. ופר"ח שהחזיק בשדה של גר. ורב נחמן אמר סלוקי נמי מסלקינן ליה ואי משום דינא דבר מצרא שאינן לא אחין ולא שותפין אלא מכח מצרנות באין על המחזיק ואומרים אנו היינו מצפים לקחתה שאנו צריכין קרקע וטוב לכל אחד ממנו ליקח בסמוך לו ולא ליקח במקום אחר לא מסלקינן ליה דלא איכפת לן לדינא דבר מצרא כלל ולית לן האי טעמא ועשית הישר והטוב לפני י"י דבר שאי אתה נחסר כל כך שתמצא קרקעות במקום אחד ולא תטריח על בן המיצר להיות נכסיו חלוקין. ונהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה משום שנא' ועשית הישר וכו':
אמר רב יהודה האי מאן דאחזיק ביני אחי וביני שותפו חציפא הוי מסלוקי לא מסלקינן ליה פירש"י שהחזיק בשדה העומדת ליקח בטסקא ושדות שני אחין או שני שותפין סמוכות מיכן ומיכן. ופר"ח שהחזיק בשדה של גר. ורב נחמן אמר סלוקי נמי מסלקינן ליה ואי משום דינא דבר מצרא שאינן לא אחין ולא שותפין אלא מכח מצרנות באין על המחזיק ואומרים אנו היינו מצפים לקחתה שאנו צריכין קרקע וטוב לכל אחד ממנו ליקח בסמוך לו ולא ליקח במקום אחר לא מסלקינן ליה דלא איכפת לן לדינא דבר מצרא כלל ולית לן האי טעמא ועשית הישר והטוב לפני י"י דבר שאי אתה נחסר כל כך שתמצא קרקעות במקום אחד ולא תטריח על בן המיצר להיות נכסיו חלוקין. ונהרדעי אמרי אפילו משום דינא דבר מצרא מסלקינן ליה משום שנא' ועשית הישר וכו':
863
864פר"ח זצ"ל ואסקינן כל הקונה קרקע בתוך אחין או שותפין מסלקינן ליה משום דינא דבר מצרא. ותרוייהו לא נהירא דהא דפי' שהחזיק בשדה של גר א"כ היכי קאמר רב נחמן דמסלקינן ליה וכי אמאי לא יחזיק בנכסי הגר בחנם. או מה דינא דבר מצרא שייך בדבר שיכול לזכות בו בחנם ולא ימצא במקום אחר ואפי' משום עני המהפך בחררה לית ביה. גם מה שפי' הקונה בתוך האחין או בתוך השותפין דמסלקינן ליה משום ועשית הישר והטוב. דמאי איריא אחין ושותפין אפילו אינש דעלמא נמי מסלק ליה משום ועשית הישר והטוב דלית לן דרב נחמן דלית ליה טעמא דועשית הישר והטוב:
864
865[שם]
שדה היוצא לימכר ובא אחד ונטל רשות מן המצרן וא"ל המצרן זיל זבון צריך למיקניא מיניה או לא אמר רב נחמן לא צריך למיקניא מיניה. נהרדעי אמרי צריך למיקניא מיניה דאי לא קני מיניה מצי א"ל משטה הייתי בך כדי להעמידה על דמים הראויים לה שאם באתי אצל בעלים היה מעלה לי בדמיה בשביל שחביבה עלי:
שדה היוצא לימכר ובא אחד ונטל רשות מן המצרן וא"ל המצרן זיל זבון צריך למיקניא מיניה או לא אמר רב נחמן לא צריך למיקניא מיניה. נהרדעי אמרי צריך למיקניא מיניה דאי לא קני מיניה מצי א"ל משטה הייתי בך כדי להעמידה על דמים הראויים לה שאם באתי אצל בעלים היה מעלה לי בדמיה בשביל שחביבה עלי:
865
866והילכתא צריך למיקניא מיניה. והשתא דאמרינן דצריך למיקניא מיניה א"כ אין קנינו של זה כלום ואי אייקר ארעא או זל ארעא ברשותיה דבר מצרא אייקר או זל ולא יוסיף ולא יגרע מלקבל דמים שנתן בה. דאי אייקר רווחא דבר מצרא הוא וכל זל פסידא דבר מצרא הוא וכן הלכה. וכן פר"ח זצ"ל זבן במאה ושויא במאתים חזינן אי לכולי עלמא קא מוזיל ומזבן יהיב ליה מצרן ללוקח מאה ומוציאה מידו דאי לא יהיב ליה מאתן דגבי האי הוא דאוזיל. זבן במאתים ושויא מאה סבור מינה מצי א"ל מצרן ללוקח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. א"ל מר ינוקא בריה דרב חסדא לרב אשי הכי אמרי נהרדעי משמיה דרב נחמן אין אונאה לקרקעות. וקיימא לן דאין לבר מצרא לטעון טענה זו ללוקח אלא אם רצה לדחות הקונה וליטול הקרקע בדינא דבר מצדא אם נותן כל הדמים שקנה זה הקרקע בהם (ואף על פי שקנה זה הקרקע בהם) ואע"פ שקנה במאתים ואינו שוה אלא מאה הואיל ולא קנה ממנו שסילק ידו ממנו הדין עמו. ואם רצה בר מצרא להפחית לו מן הדמים אין שומעין אלא ישאר קרקע זה ביד הקונה שאין דינא דבר מצרא עליו אלא כשמחזיר לו הדמים שקנה בהם עד גמירא. ואע"ג דסוגיא דשמעתין דאין אונאה לקרקעות ואפילו ביטול מקח אין בהם אליבא דרב נחמן. ה"מ בענין דבר מצרא בלחוד אבל לענין מקח וממכר ביטול מקח אית בהו כר' יוחנן. עכ"ל. והיכא דלא קנה לוקח מן המצרן אפילו שהתנה אצלו ביד הלוקח כמה שנים ולא מחה המצרן בידו המצרן מוציא מיד הלוקח ונותן לו דמיו כמו שקנה:
866
867וכבר היה מעש' בשפירא בלוקח שלא קנה מן המצרן ושהתה בידו כמה שנים ולא מיחה המצרן ביד לוקח ואחר זמן רב מיחה בידו ותבעו לדין על דבר מצרנותו. והורה מורי רבי' שמחה בר שמואל זצ"ל שנותן דמיו המצרן ללוקח במה שקנה והוצרך הלוקח ליתן הקרקע למצרן וקיבל ממנו דמיו. ובן גריוא דארעא בי מיצעי נכסי של מוכר ושדות המוכר מוקפות לו מכל צד חזינן אי עידית היא דבר העשוי לימכר לעצמו שאינה דומה לשאר שדות הסמוכות לה. או זיבורית היא זביניה זביניה ואין מצרני המוכר יכולין לסלקו שהרי יש ביניהם הפסק ואי לא איערומי מערים אם באתי ליקח אצלם יסלקוני אקנה אני בית סאה בעצמי ואהיה אני מצרן לכל רוח ואקנה אני אחרי כן לכל צד ולא יוכלו לסלקני מן הנותר לכל רוח הילכך מהשתא מסלקינן ליה:
867
868[שם ע"ב]
מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא. אמר אמימר אי כתב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דוראי מכר הוא שאין כותבין אחריות על המתנה. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל אי כתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דאמר האי מזבין קא מזבין לה. משום הכי קאמר כתב לה אחריות והאי דכתיבא בשם מתנה איערומי הוא משום דינא דבר מצרא ודינא הוא דחזיא כמה שויא ויהיב ליה בר מצרא ונחות לארעא ואי אודי דמזבן זבנה והאי דכתב לה בשם מתנה משום דינא דבר מצרא הוא עבד הכי ואמר בכך וכך זבינתה וליכא סהדי דמסהדי בכמה זבנה. מיסתברא לן דמישתבע הואיל וכשלוחא הוא לגבי בר מצרא. והיכא דכתב לה בשטר מתנה וקבילית ליה לפלוני דנא אחריות מתנא דא די נפקא מחמתי מן ידיה יהיבנא ליה כך וכך זוזי דארעא לא שויא ההוא שיעורא אע"ג דלא קא מודה דמזבן זבנה לא שקיל לה בר מצרא אלא בדמי דקביל עליה מארי דארעא דמה נפשך אי במתנה יהבה ניהליה מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ואי מיזבן קא זבנה ניהליה לא עביד איניש דמקבל אנפשיה מאי דלא שקיל מיניה. הילכך אי יהיב ליה בר מצרא כולהו דמי דקביל עליה מארי דארעא שקיל ואי לא לא שקיל עכ"ל. שמעינן מהני תרי שמעתא דכל היכא דמצינו למיתלי דלבטל דינא דבר מצרא קא עביד ומסלקינן ללוקח ויהיב ליה המצרן דמי ונחית לארעא כמו היכא דזבין גריוא דארעא בי מיצעי נכסיה של מוכר וכמו מתנה שכתוב בו אחריות הילכך ראובן שקנה שדה משמעון וכתב לו שני שטרות עליה אחד של מכר ואחר של שטר מתנה אי אית בה דינא דבר מצרא ומסלק ליה מצרן ללוקח. וההיא דפ' נערה דראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו כתב לו משום דינא דבר מיצרא פי' כתב לו שני שטרות על שדה אחת אחד שטר מכר ואחד שטר מתנה לא ביטל שני את הראשון ליפות כחו כתביה. ופרש"י זצ"ל ואי נמי לא הוסיף ביה לא ביטל את הראשון אלא דלא ליתו בני מיצרא וליערערו עלי' דקיי"ל מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא התם פירש רבינו שמשון זצ"ל בר אברהם דאמר אהוי תרוויהו אי אית בה דינא דבר מיצרא משום שטר של מכר דהא אפי' מתנה שכתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מיצרא אע"ג דלא ידעינן בברור אי זבניה ניהליה אי במתנה יהבה ניהליה ואע"ג דכוליה שטרא אי כתיבה בלשון שטר מתנה אלא שכתב אחריות אמרינן זבנה ניהליה ואי אית בה משום דינא דבר מצרא. אלא התם איירי שהצניע השטרות שאם יבא עליו בעל חוב יוציא שטר מכר משום אחריות ואם לאו יבא בעל חוב להוציא מידו וגם לא נודע שטרי מכר ויבא עליו מצרן לסלקו מכח דין מצרא יביא שטר מתנה ויסלק את המצרן ממנו כי יאמר לא קניתי זו הקרקע אלא במתנה ניתנה לי ומתנה לית בה משום דינא דבר מצרא כך הוא דעת המוכר ומשום הכי לא ביטל את הראשון. ולא שיהא מותר לעשות כך דהא שמעינן משמעתא דאסור להערים ולבטל דין מהמצרנות אלא שאם עשה כן כך ה"ה. אבל היכא דאיכא שטר מכר או ליכא שטר מכר ואיכא עידי מכר ואף על גב דכתיב ליה שטר מתנה אית בה משום דינא דבר מיצרא דכל אדם נקיל לו לכתוב שטר המתנה:
מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא. אמר אמימר אי כתב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דוראי מכר הוא שאין כותבין אחריות על המתנה. כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל אי כתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מצרא דאמר האי מזבין קא מזבין לה. משום הכי קאמר כתב לה אחריות והאי דכתיבא בשם מתנה איערומי הוא משום דינא דבר מצרא ודינא הוא דחזיא כמה שויא ויהיב ליה בר מצרא ונחות לארעא ואי אודי דמזבן זבנה והאי דכתב לה בשם מתנה משום דינא דבר מצרא הוא עבד הכי ואמר בכך וכך זבינתה וליכא סהדי דמסהדי בכמה זבנה. מיסתברא לן דמישתבע הואיל וכשלוחא הוא לגבי בר מצרא. והיכא דכתב לה בשטר מתנה וקבילית ליה לפלוני דנא אחריות מתנא דא די נפקא מחמתי מן ידיה יהיבנא ליה כך וכך זוזי דארעא לא שויא ההוא שיעורא אע"ג דלא קא מודה דמזבן זבנה לא שקיל לה בר מצרא אלא בדמי דקביל עליה מארי דארעא דמה נפשך אי במתנה יהבה ניהליה מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא ואי מיזבן קא זבנה ניהליה לא עביד איניש דמקבל אנפשיה מאי דלא שקיל מיניה. הילכך אי יהיב ליה בר מצרא כולהו דמי דקביל עליה מארי דארעא שקיל ואי לא לא שקיל עכ"ל. שמעינן מהני תרי שמעתא דכל היכא דמצינו למיתלי דלבטל דינא דבר מצרא קא עביד ומסלקינן ללוקח ויהיב ליה המצרן דמי ונחית לארעא כמו היכא דזבין גריוא דארעא בי מיצעי נכסיה של מוכר וכמו מתנה שכתוב בו אחריות הילכך ראובן שקנה שדה משמעון וכתב לו שני שטרות עליה אחד של מכר ואחר של שטר מתנה אי אית בה דינא דבר מצרא ומסלק ליה מצרן ללוקח. וההיא דפ' נערה דראשון במכר ושני במתנה ליפות כחו כתב לו משום דינא דבר מיצרא פי' כתב לו שני שטרות על שדה אחת אחד שטר מכר ואחד שטר מתנה לא ביטל שני את הראשון ליפות כחו כתביה. ופרש"י זצ"ל ואי נמי לא הוסיף ביה לא ביטל את הראשון אלא דלא ליתו בני מיצרא וליערערו עלי' דקיי"ל מתנה לית בה משום דינא דבר מיצרא התם פירש רבינו שמשון זצ"ל בר אברהם דאמר אהוי תרוויהו אי אית בה דינא דבר מיצרא משום שטר של מכר דהא אפי' מתנה שכתוב בה אחריות אית בה משום דינא דבר מיצרא אע"ג דלא ידעינן בברור אי זבניה ניהליה אי במתנה יהבה ניהליה ואע"ג דכוליה שטרא אי כתיבה בלשון שטר מתנה אלא שכתב אחריות אמרינן זבנה ניהליה ואי אית בה משום דינא דבר מצרא. אלא התם איירי שהצניע השטרות שאם יבא עליו בעל חוב יוציא שטר מכר משום אחריות ואם לאו יבא בעל חוב להוציא מידו וגם לא נודע שטרי מכר ויבא עליו מצרן לסלקו מכח דין מצרא יביא שטר מתנה ויסלק את המצרן ממנו כי יאמר לא קניתי זו הקרקע אלא במתנה ניתנה לי ומתנה לית בה משום דינא דבר מצרא כך הוא דעת המוכר ומשום הכי לא ביטל את הראשון. ולא שיהא מותר לעשות כך דהא שמעינן משמעתא דאסור להערים ולבטל דין מהמצרנות אלא שאם עשה כן כך ה"ה. אבל היכא דאיכא שטר מכר או ליכא שטר מכר ואיכא עידי מכר ואף על גב דכתיב ליה שטר מתנה אית בה משום דינא דבר מיצרא דכל אדם נקיל לו לכתוב שטר המתנה:
868
869[שם]
מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מיצרא. פירש"י זצ"ל מכר כל נכסיו לאחד בכ"מ שהם זו במזרח וזו במערב ויצאו מצרני אחד מהם ועירערו לית בה משום דינא דבר מצרא שלא תיקנו חכמים לומר ללוקח להסתלק לעשות הישר והטוב לבעל המיצר שהיא רעה למוכר שזה לא יקנה את השאר שימשוך את ידו בשביל זו ובמקום פסידא דמוכר לא תקנו דינא דבר מיצרא כדאמ' לקמן הני צירי והני שרי לית בהו משום דינא דבר מצרא עכ"ל:
מכר כל נכסיו לאחד לית בה משום דינא דבר מיצרא. פירש"י זצ"ל מכר כל נכסיו לאחד בכ"מ שהם זו במזרח וזו במערב ויצאו מצרני אחד מהם ועירערו לית בה משום דינא דבר מצרא שלא תיקנו חכמים לומר ללוקח להסתלק לעשות הישר והטוב לבעל המיצר שהיא רעה למוכר שזה לא יקנה את השאר שימשוך את ידו בשביל זו ובמקום פסידא דמוכר לא תקנו דינא דבר מיצרא כדאמ' לקמן הני צירי והני שרי לית בהו משום דינא דבר מצרא עכ"ל:
869
870משמע מדבריו שאם יצאו מצרני כולם ועירערו ורוצה כל אחר לקנות מצרנות דאי בה משום דינא דבר מצרא ומסלקין את הלוקח דהשתא ליכא רעה למוכר. אי נמי אם המוכר מתרצה אע"ג דלא יצאו כי אם מצרני אחר מהם נמי מסלקי ליה הואיל ובעבור המוכר הוא והרי הוא מתרצה. מכר לבעלים הראשונים לא אית בה משום דינא דבר מיצרא. ראיתי מפרשים שמתחלה מכרוה לו ועכשיו הוא רוצה לחזור ולמוכרה להם לית בה משום דינא דבר מיצרא ואין המצרן יכול לעכב עליהם הואיל וקדמו והתחילו לקנותה. וה"ה אם בא אדם מעלמא שאינו מצרן ורוצה לקנותה אין הבעלים הראשונים יכולים לעכב עליהם דכולי האי לא ייפו רבנן כחם כרי לעכב על אחרים שלא לקנותה כי אם בזה ייפו כחם שאחרים לא יעכבו עליהם אבל הם על אחרים לא. ולא איתבריר לי דאי הבעלים הראשונים מכרוה לראובן וראובן מכרה לשמעון ובאו הבעלים הראשונים לקנותה משמעון אי אית בה דינא דבר מיצרא אי לאו דדילמא לא אלמו רבנן לכחייהו אלא כלפי לוקח דידהו אבל כלפי לוקח דלוקח לא או דילמא לא שנא:
870
871ובפר"ח זצ"ל כתב קנאוה בעלים הראשונים זה שכבר מכרו מקודם לכן ועכשיו פדאוה דהיינו משמע מלוקח ראשון דלשון פדאוה לא שייך אלא בלוקח דידהו שמכרוה לו. ומיסתבר לי דדוקא גבי לוקח דידהו אלמוה רבנן לכחייהו שאם לא כן אטו עד שלם לא הוי בהו דינא דבר מיצרא:
871
872[שם]
זבן מגוי וזבין לגוי לית בה משום דינא דבר מיצרא. זבן מגוי א"ל אריא אברחי לך ממצרנך ואין לך טוב וישר מזה זבין לנוי גוי לא בר ועשית הישר והטוב. ואין לנו לומר משום דינא דבר מיצרא ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שהמוכר אומר מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה ותהא בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנה זה. שמותי ודאי משמתינן ליה למוכר הזה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמת הלוקח הגוי הזה:
זבן מגוי וזבין לגוי לית בה משום דינא דבר מיצרא. זבן מגוי א"ל אריא אברחי לך ממצרנך ואין לך טוב וישר מזה זבין לנוי גוי לא בר ועשית הישר והטוב. ואין לנו לומר משום דינא דבר מיצרא ועשית הישר והטוב אלא ללוקח שהמוכר אומר מה עשיתי לך אם ארצה לא אמכרנה ותהא בידי אבל ללוקח נאמר משוך ידך ויקחנה זה. שמותי ודאי משמתינן ליה למוכר הזה עד דמקבל עליה כל אונסא דאתי ליה מחמת הלוקח הגוי הזה:
872
873ופי' רבי' יצחק זצ"ל ודוקא שישראל חפץ ליקח באותן דמים שלקח הגוי דוקא אז משמתינן ליה. וצ"ע:
873
874[שם]
משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא אי מכרה לו שממושכנת לו לית בה משום דינא דבר מצרא שזה שכן מצרן מכולם שכולה שכונה בידו. דאמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא מה משכנתא דשכונה גביה. מאי נפקא מינה לדינא דבר מיצרא. מעשה היה. כבר כתבתי לעיל באיזהו נשך:
משכנתא לית בה משום דינא דבר מצרא אי מכרה לו שממושכנת לו לית בה משום דינא דבר מצרא שזה שכן מצרן מכולם שכולה שכונה בידו. דאמר רב אשי אמרו לי סבי דמתא מחסיא מה משכנתא דשכונה גביה. מאי נפקא מינה לדינא דבר מיצרא. מעשה היה. כבר כתבתי לעיל באיזהו נשך:
874
875[שם]
למכור ברחוק ולגאול בקרוב אם המוכר הזה מוכרה מפני שהיא רחוקה הימנו ורוצה לקנות אחרת בקרוב לו או למכור ברע ולגאול ביפה אין בה משום דינא דבר מיצרא שאין לנו להפסיד למוכר משום ישר וטוב לו דמצרן דכשם שעלינו לעשות ישר וטוב לזה כך עלינו לעשות ישר וטוב לזה ואם באנו לעשו' איחור בדבר שמא בין כך ובין כך תימכר זה שהיה זה רוצה לקנות:
למכור ברחוק ולגאול בקרוב אם המוכר הזה מוכרה מפני שהיא רחוקה הימנו ורוצה לקנות אחרת בקרוב לו או למכור ברע ולגאול ביפה אין בה משום דינא דבר מיצרא שאין לנו להפסיד למוכר משום ישר וטוב לו דמצרן דכשם שעלינו לעשות ישר וטוב לזה כך עלינו לעשות ישר וטוב לזה ואם באנו לעשו' איחור בדבר שמא בין כך ובין כך תימכר זה שהיה זה רוצה לקנות:
875
876[שם]
לאכרגא לפרוע כסף גולגולת למלך ולמזון אלמנה והבנות שבית דין מוכרין בנכסי יתומין. וכן לקבור את המת לית בה משום דינא דבר מצרא דאמרי נהרדעי לאכרגא ולמזוני ולקבורה מזבינא בלא אכרזתא. פירש"י זצ"ל וכיון דמשום רווחא דיתמי לא משהינ' למילתא פן יכעס שוטר המלך וכן לחסרון מזונות ולבזיון המת כ"ש משום בר מצרן לא משהינן למילת' לאודעיה עכ"ל. משמע מדבריו הא ידע מצרן מעכב על הלוקח מליקח ולוקח המצרן דאית ביה משום דינא דבר מצרא אלא שאין מאחרין מלמכור ללוקח עד שנשאל למצרן אם רוצה ליקח אם לאו. אבל בפר"ח זצ"ל משמע דלית בהו כלל משום דינא דבר מצרא. וזה לשונו לאכרגא ולמזונותיו ולמזון האשה והבנות וכיוצא בהן וכן המוכר לצרכי קבורת מתים שלו הקונה מאלו כולן אין לו עליו דין בר מצרא אקילו בהו רבנן משום דהוא דחוק כדי שיקפצו ויקנו ממנו מאחר דידעי דלית בהו משום דינא דבר מצרא. עכ"ל:
לאכרגא לפרוע כסף גולגולת למלך ולמזון אלמנה והבנות שבית דין מוכרין בנכסי יתומין. וכן לקבור את המת לית בה משום דינא דבר מצרא דאמרי נהרדעי לאכרגא ולמזוני ולקבורה מזבינא בלא אכרזתא. פירש"י זצ"ל וכיון דמשום רווחא דיתמי לא משהינ' למילתא פן יכעס שוטר המלך וכן לחסרון מזונות ולבזיון המת כ"ש משום בר מצרן לא משהינן למילת' לאודעיה עכ"ל. משמע מדבריו הא ידע מצרן מעכב על הלוקח מליקח ולוקח המצרן דאית ביה משום דינא דבר מצרא אלא שאין מאחרין מלמכור ללוקח עד שנשאל למצרן אם רוצה ליקח אם לאו. אבל בפר"ח זצ"ל משמע דלית בהו כלל משום דינא דבר מצרא. וזה לשונו לאכרגא ולמזונותיו ולמזון האשה והבנות וכיוצא בהן וכן המוכר לצרכי קבורת מתים שלו הקונה מאלו כולן אין לו עליו דין בר מצרא אקילו בהו רבנן משום דהוא דחוק כדי שיקפצו ויקנו ממנו מאחר דידעי דלית בהו משום דינא דבר מצרא. עכ"ל:
876
877הרי פי' דלית בהו דינא דבר מצרא כלל. ופי' נמי שהמוכר למזונות לית ביה משום דינא דבר מצרא:
877
878[שם]
לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דבר מצרא פירש"י זצ"ל מכר לאשה לא מסלקינן לה דלאו אורחה לאהדורי ולבקש מי יש לו קרקע למכור ומשבאה לידה ראשון אין לנו לומר לה עשי הישר והטוב והיא רע ליך וכן יתמי. ושותף שמכר לחבירו חלקו בשדה שהן שותפין בה אין לנו לסלקו משום דינא דבר מיצרא ולומר אי אתה בא בחלק חבירך אלא כאחד המצרנין ויקחוה עמך אלא כיון שלא נתברר חלקו הרי כשכן בכולה עכ"ל. ופר"ח זצ"ל אשה או יתומין שקנו קרקע או שותף משותפי בזולתו קרקע זה כ"ש אם הוא שותף בזה הקרקע הני כולהו לית בהו משום דינא דבר מצרא ועשית הישר והטוב דידהו טפי עדיף. עכ"ל:
לאשה וליתמי ולשותפי לית בהו משום דינא דבר מצרא פירש"י זצ"ל מכר לאשה לא מסלקינן לה דלאו אורחה לאהדורי ולבקש מי יש לו קרקע למכור ומשבאה לידה ראשון אין לנו לומר לה עשי הישר והטוב והיא רע ליך וכן יתמי. ושותף שמכר לחבירו חלקו בשדה שהן שותפין בה אין לנו לסלקו משום דינא דבר מיצרא ולומר אי אתה בא בחלק חבירך אלא כאחד המצרנין ויקחוה עמך אלא כיון שלא נתברר חלקו הרי כשכן בכולה עכ"ל. ופר"ח זצ"ל אשה או יתומין שקנו קרקע או שותף משותפי בזולתו קרקע זה כ"ש אם הוא שותף בזה הקרקע הני כולהו לית בהו משום דינא דבר מצרא ועשית הישר והטוב דידהו טפי עדיף. עכ"ל:
878
879[שם]
שכיני העיר שכיני שדה שכיני העיר קודמין. פרש"י זצ"ל נראה בעיני דלאו בדינא דבר מצרא איירי אלא להשיא דרך עצה ישר וטוב למוכר שאם יש לו שדה למכור ובאו עליה ללוקחה שכיני הדר אצלו בעיר ושכן שיש לו בשדה ששדותיהן שמוכות ושדה שיש לו שדה למכור אינה סמוכה למצרן שכיני העיר קודמין. ואני לא דקדקתי מפי רבינו כל צרכי. ועד הנה פירשתיה דבמצרן דיליה קאמר. והשתא לא נהירא לי דא"כ הוה ליה למימנינהו בהדי הנך דלעיל ולמימר הכי לאשה ליתמי ולשותפי ולשכיני העיר ולתלמידי חכמים לית בהו משום דינא דבר מצרא. מאי שנא דשני בלישנא דכולא שמעתא למינקט לישנא דקודמין. ותו דקאמר שכן ותלמיד חכם ת"ח קודם אי האי שכן מצרן הוא אמאי ת"ח קודם אטו ת"ח לא בר ועשית הישר והטוב הוא האי עשית הישר והטוב אלוקח שדיוה רבנן כדאמר לעיל גבי זבין לגוי גוי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. ותו קרוב ותלמיד חכם מאי דינא דבר מיצרא איכא וא"ת כששניהם מצרנים הם אטו משום דתלמיד חכם הוא משלח גלימי דאינשי עכ"ל. ובפירושי גאונים כתב שכיני העיר ושכיני שדה שאם יש קרקע הסמוכה לעיר ויש בני העיר מצרנים לה ויש לה בשדה מצרנים שכיני העיר קודמין תלמיד חכם קודם דטריד בגירסי' ולאו אורחיה למיטרח ולמיזבן עכ"ל. וכן ראיתי מפרשים שכינו בעיר ות"ח אינו שכינו ושניהם מצרנים לו בשדה ת"ח קודם וכן כולן. קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם. שכן וקרוב. טוב שכן קרוב מאח רחוק. וכן פי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל בשם רבינו תם זצ"ל דלענין מצרנות איירי:
שכיני העיר שכיני שדה שכיני העיר קודמין. פרש"י זצ"ל נראה בעיני דלאו בדינא דבר מצרא איירי אלא להשיא דרך עצה ישר וטוב למוכר שאם יש לו שדה למכור ובאו עליה ללוקחה שכיני הדר אצלו בעיר ושכן שיש לו בשדה ששדותיהן שמוכות ושדה שיש לו שדה למכור אינה סמוכה למצרן שכיני העיר קודמין. ואני לא דקדקתי מפי רבינו כל צרכי. ועד הנה פירשתיה דבמצרן דיליה קאמר. והשתא לא נהירא לי דא"כ הוה ליה למימנינהו בהדי הנך דלעיל ולמימר הכי לאשה ליתמי ולשותפי ולשכיני העיר ולתלמידי חכמים לית בהו משום דינא דבר מצרא. מאי שנא דשני בלישנא דכולא שמעתא למינקט לישנא דקודמין. ותו דקאמר שכן ותלמיד חכם ת"ח קודם אי האי שכן מצרן הוא אמאי ת"ח קודם אטו ת"ח לא בר ועשית הישר והטוב הוא האי עשית הישר והטוב אלוקח שדיוה רבנן כדאמר לעיל גבי זבין לגוי גוי לאו בר ועשית הישר והטוב הוא. ותו קרוב ותלמיד חכם מאי דינא דבר מיצרא איכא וא"ת כששניהם מצרנים הם אטו משום דתלמיד חכם הוא משלח גלימי דאינשי עכ"ל. ובפירושי גאונים כתב שכיני העיר ושכיני שדה שאם יש קרקע הסמוכה לעיר ויש בני העיר מצרנים לה ויש לה בשדה מצרנים שכיני העיר קודמין תלמיד חכם קודם דטריד בגירסי' ולאו אורחיה למיטרח ולמיזבן עכ"ל. וכן ראיתי מפרשים שכינו בעיר ות"ח אינו שכינו ושניהם מצרנים לו בשדה ת"ח קודם וכן כולן. קרוב ותלמיד חכם תלמיד חכם קודם. שכן וקרוב. טוב שכן קרוב מאח רחוק. וכן פי' רבינו יצחק בר מרדכי זצ"ל בשם רבינו תם זצ"ל דלענין מצרנות איירי:
879
880ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב הני כולהו דאמר' בהו דאקרמ' ליכא חד מינייהו בר מיצרא אלא תרוייהו רחיקי נינהו מארעא אלא מיקדם הוא דמקדמי' חד אחבריה ואקדים אידך וזבן לא מפקי' מיניה אלא בהדי בר מצרא כולהו אית בהו משום דינא דבר מצרא עכ"ל. והיינו כדברי רש"י זצ"ל. וכן פר"ח דהני כולהו אין אחר בהם בר מצרא בזה הקרקע הנמכר:
880
881[שם]
בזוזי טבי וזוזי תקילי לא אית בהו משום דינא דבר מצרא פי' רש"י זצ"ל מצרן שבא לעורר על המקח ומביא מעות במשקלו וטוב ויתר על של לוקח. אבל של לוקח טובים וחריפים במטבע היוצאה יותר משל מצרן אי נמי איפכא. לית בהו משום דינא דבר מיצרא דא"ל המוכר בהני ניחא לי עכ"ל. וכן פי' בפירושי גאונים כדבריו. הני צירי הני שרי לית בהו משום דינא דבר מצרא פירש"י זצ"ל לוקח ומצרן ששלחו מעותיהן. של מצרן צרורין וחתומין וזה ירא להתירן שלא יאמר יותר היו ושל לוקח מותרין לית בה משום דינא דבר מצרא דפסידא דמוכר הוא דאמר לזוזי אנא צריכנא עכ"ל. ובפי' הגאונים פירשו דמצרן צירי וליתנהו קמן דאית ליה מלוה גבי אחר ובעי למיתבינהו ניהלייהו וזוזי דלוקח שרו ואיתנהו לקמן לית בה משום דינא דבר מצרא. עכ"ל:
בזוזי טבי וזוזי תקילי לא אית בהו משום דינא דבר מצרא פי' רש"י זצ"ל מצרן שבא לעורר על המקח ומביא מעות במשקלו וטוב ויתר על של לוקח. אבל של לוקח טובים וחריפים במטבע היוצאה יותר משל מצרן אי נמי איפכא. לית בהו משום דינא דבר מיצרא דא"ל המוכר בהני ניחא לי עכ"ל. וכן פי' בפירושי גאונים כדבריו. הני צירי הני שרי לית בהו משום דינא דבר מצרא פירש"י זצ"ל לוקח ומצרן ששלחו מעותיהן. של מצרן צרורין וחתומין וזה ירא להתירן שלא יאמר יותר היו ושל לוקח מותרין לית בה משום דינא דבר מצרא דפסידא דמוכר הוא דאמר לזוזי אנא צריכנא עכ"ל. ובפי' הגאונים פירשו דמצרן צירי וליתנהו קמן דאית ליה מלוה גבי אחר ובעי למיתבינהו ניהלייהו וזוזי דלוקח שרו ואיתנהו לקמן לית בה משום דינא דבר מצרא. עכ"ל:
881
882פר"ח זצ"ל הני צירי והני שרו פי' הביא בר מצרא צרור של כספים צרור וחתום ואמרו בעליו הניחוהו אצלי עד שיעמדו במשקלם וימסרום לו ועכשיו יבא. ואחר שאינו בר מיצרא בידו מעות מותרין קונה זה שבידו מותרין ואין עליו דין מיצרא. עכ"ל:
882
883[שם]
אמר איזיל ואיטרח ואייתי זוזי לא נטרינן. פי' רש"י זצ"ל מילתא באנפי נפשיה הוא מצרן שאומר איזיל ואיטרח ואייתי זוזי לא נטרינן. איזיל ואייתי חזינן אי דאמיד הוא שאנו אומדין אותו שאפשר לו לקיים דבריו ואזיל ומייתי נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה אלא לוקח אחר שאינו מצרן ואין המצרן יכול להוציא מידו:
אמר איזיל ואיטרח ואייתי זוזי לא נטרינן. פי' רש"י זצ"ל מילתא באנפי נפשיה הוא מצרן שאומר איזיל ואיטרח ואייתי זוזי לא נטרינן. איזיל ואייתי חזינן אי דאמיד הוא שאנו אומדין אותו שאפשר לו לקיים דבריו ואזיל ומייתי נטרינן ליה ואי לא לא נטרינן ליה אלא לוקח אחר שאינו מצרן ואין המצרן יכול להוציא מידו:
883
884[שם]
ארעא דחד ובתי דחד פי' בנין שעליה מריה דארעא מעכב אמרי בתי שלא ימכור הבנין לאחר דהואיל והוא בא למוכרה וזה מריה ארעא צריך לה טוב שיהיה בנינו בקרקע שלו ואיכא הישר והטוב. מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא מלמכור קרקעו לאחר שהוא שכן דלשיגיעו שניו עומד להסתלק ממנה. ארעא דחד ודיקלי דחד מרי ארעא מעכב אמרי דיקלי. מרי דיקלי לא מעכב אמרי ארעא פירש"י זצ"ל שמכר לו דקלים בשדהו להניחם שם עד זמן פלוני או עד שיבשו. עכ"ל:
ארעא דחד ובתי דחד פי' בנין שעליה מריה דארעא מעכב אמרי בתי שלא ימכור הבנין לאחר דהואיל והוא בא למוכרה וזה מריה ארעא צריך לה טוב שיהיה בנינו בקרקע שלו ואיכא הישר והטוב. מרי בתי לא מעכב אמרי ארעא מלמכור קרקעו לאחר שהוא שכן דלשיגיעו שניו עומד להסתלק ממנה. ארעא דחד ודיקלי דחד מרי ארעא מעכב אמרי דיקלי. מרי דיקלי לא מעכב אמרי ארעא פירש"י זצ"ל שמכר לו דקלים בשדהו להניחם שם עד זמן פלוני או עד שיבשו. עכ"ל:
884
885ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב קמפרשי רבנן הא דאמרינן מרי דארעא מעכב אמרי בתי ואמרי דיקלי ה"מ היכא דלית ליה למרי בתי ולמרי דיקלי זכות בארעא משום הכי אית ליה למריה ארעא לעכובי עלייהו ולית להו לזבונינהו אלא למאן דבעי או דשקיל להו לנפשיה דאי לא אמר ליה עקור ביתך או דיקלך וזיל אלא היכא דאית ליה למריה בתי ודיקלי או למרי דיקלי זכותא בההיא ארעא למיקבע בה הנך בתי ודיקלי כגון ההוא דתנן הקונה שני אילנות בתוך של חבירו לא קנה קרקע קנה שלשה קנה קרקע וכגון דההיא דאמר פשיטא מכר קרקע ושייר אילנות לפניו יש לו קרקע ואפי' לר' עקיבה דאמר מוכר בעין יפה מוכר ה"מ גבי בור ודות דלא קמכחשי ארעא אבל אילנות דקא מכחשי שיורי שייך דאי לא א"ל עקור אילנך שקול וזיל כל חד מינייהו אית ליה לעכובי אחבריה וכל חד מינייהו אי ליה דינא דבר מיצרא בזבינא דחברי'. וכן הילכתא. עכ"ל:
885
886[שם]
ארעא לזרעא וארעא לבתי יישוב עדיף. פי' המצרן חפץ לזריעה והלוקח צריך לבנות בית יישוב דבתי עדיף לבית דין ולא תקנו כאן עשות וישר וטוב שזו טובה מזו:
ארעא לזרעא וארעא לבתי יישוב עדיף. פי' המצרן חפץ לזריעה והלוקח צריך לבנות בית יישוב דבתי עדיף לבית דין ולא תקנו כאן עשות וישר וטוב שזו טובה מזו:
886
887[שם]
אפסיק משוניתא דהיינו שן סלע בין שדה זו לשדה של מצרן או ריכבא דדיקלא הדקלים הסמוכי' וכפופים זה לזה מסורגין כאותן שקורין בלעז פליישר. אם יכול להכניס בה המצרן תלם אחר משדהו לתוך שדה זו אית בה משום דינא דבר מיצרא. תלם פי' שורת המענה. ואי לא לא:
אפסיק משוניתא דהיינו שן סלע בין שדה זו לשדה של מצרן או ריכבא דדיקלא הדקלים הסמוכי' וכפופים זה לזה מסורגין כאותן שקורין בלעז פליישר. אם יכול להכניס בה המצרן תלם אחר משדהו לתוך שדה זו אית בה משום דינא דבר מיצרא. תלם פי' שורת המענה. ואי לא לא:
887
888תשובה זו שהשיב רבינו תם זצ"ל לבני פריש. חיזרני על כל צדי צדדין ולפני כל יודעי דת ודין ולא מצינא דינ' דבר מיצרא לגבי בתים זולתי בית הבנוי ע"ג קרקע חבירו דאין יכול לומר עציי ואבניי אני נוטל. אי נמי למכור לאיש אחר זכותו שבעצים ושבאבנים כדאמרינן ארעא דחד ודיקלי דחד כגון שלקח אילנות בלא קרקע ועתה רוצה למוכרן. אבל בבית אצל ארעא לא מישתמיט תלמודא דאיירי ויש ללמוד משדה. דהתם איכא למימר טעמא מחרישה כדמוכח מילתא בשילהי שמעתא דאמר אם יכול להכניס תלם אחד אית בה משום דינא דבר מיצרא. ואי לא לית בה משום דינא דבר מיצרא. ואם באת לומר בכל דבר איכא דינא דבר מיצרא תיפוק ליה משום משוניתא אע"ג דאינו יכול להכניס. וא"ת לפי שאינו של מוכר אין דעתו לקנותו א"כ אפי' קרקע ראוי לחרישה שיכול להכניס כמה תלמים ליכא דינא דבר מיצרא ולא פלוג רבנן בין להפסד מועט להפסד מרובה דא"כ נתת דבריך לשיעורין. אלא ודאי נראין הדברים דאין דינא דבר מיצרא אלא בשדה לבדה דעביד אינש דשכיח למזבן ואיכא ועשית הישר והטוב משום דחזי למזבן שדה גדולה וחורש וזורע בה וקוצר בבת אחת. אבל בית וריבבא דדיקלא דמשוניתא דמי ולא שכיח למיזבן דירתיה לא מזבין אינש ומאן ציית למיעקר כיסיה ומשכניה וליכא טעמא דמחרישה כדפרי'. ועל השדות אנו בושין ואין לגלגל בתים עלינו כיון דאיכא לאיפלוגי ומפני שלא הוצרכנו לדינא דבר מיצרא אצל בתים לא חששנו להאריך על הטענות האחרונות דמפקי ליה מתורת מצרנות דלגבי שלא הי' בהם ממש אלא ודאי היה זוכה. והרוצה להוציא מחבירו בבית דין מכח מצרנות עליו להביא ראיה. ע"כ התשובה. וכבר היה מעשה ודן הרב ר' יצחק הלבן זצ"ל כדברי ר"ת זצ"ל:
888
889וזו תשובת מורי' רבי' יהונתן זצ"ל. לאיש המשביר בר. עמקיו נשקו בר. ואני נכנסתי בבר. לכן אל ישליכני בר. ומה יעוז ערום בדבר. נגד אמרכל וגזבר. בקי וסבר. מנהיג הדור ודבר. אכן הרשני ומה ידון תולעת כמוני על דבר המצרנות מה ידעתי ולא תדע הלא עמך תמימות חכמה ואני מה לתלות עליו ולהשען הלא רבינו תם פסק שאין דין מצרנות בבתים הלא הם כתובים בספר הישר דבריו. גם על ידי היה מעשה ושאלתי את מורי הרב ר' יצחק מבה"ם ודן כדברי ר"ת זצ"ל. אבל לפי שרבותי' נדים משום דינא דבר מצרא נראה לפי הענין דאפי' משכנתא בלא שתא דהא כי אמרינן סתם משכנתא שתא למאי נפקא מינה לא אמר לדינא דבר מיצרא ושכירות הוי חילוק כמו שחילקת בין גוף לפירות ולהמתין לקטן אין נראה כמו דלא גרע מהני צירי ומהני שרו וכי האי גוונא דאינו מזומן ושוה לא תיקנו הטוב והישר ולא צריך למיקניא ביה. ואם בעבור שלא חלקו ושמא תאמר אין לו קודם חלוקה ואינו יכול למכור בדבר הזה יש בו פקפוק מעט דרבינו שמואל זצ"ל פי' למאן דאמר אין לבכור קודם חלוקה כ"ש לפשוט ופירושו מוכיח קצת מדאמר מר סבר לא עשה כלום בפלגא משום דאפילו חלק פשיטותו לא מכר. ואני אומר בשביל שלא היה בדעתו למכור אלא הכל ביחד. וכי האי גוונא איכא בכתובות. וטובות וכל ברכת אבות ישיגו מערבות לראש מורי הרב ר' שמחה ושלום לו ולתורתו ולישיבתו כחשקי יהונתן ב"ר יצחק. ומורי רבי' אבי העזרי זצ"ל כתב דבבתים שייך דינא דבר מצרא כדפרי' לעיל בפ' איזהו נשך בשמעת' מאי משכנתא דשכונה גביה. ונראה בעיני אני המחבר אפילו לדברי הנוהגין בדינא דבר מיצרא בבתים ראובן שרוצ' למכור את ביתו לשמעון ולוי הוא מצרן של ראובן ומעכב על ידי שמעון מלקנות ולוי יש לו בית ודירה ושמעון אין לו שאין לוי יכול לעכב על ידו של שמעון מלקנות דלא תקינו דינא דבר מיצרא אלא היכא שהלוקח והמוכר יש להם דירה או שניהם אין להם. אבל היכא שהמצרן יש לו בית דירה ולוקח אין לו האיך נאמר ללוקח שיניח למצרן לקנות על השבע משום הישר והטוב ובעצמו יטלטל אנה ואנה והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. ואין זה דרך נועם ולא נתיבת שלום שיהא זה מטלטל וזה קונה על השבע. וראיה לדבר מפ"ק דבבא בתרא רוניא זבן ארעא אמיצרא דרבינא בעי רבינא לסלוקי משום דינא דבר מיצרא א"ל רב סמא בריה דרב ייבא לרבינא אמרי אינשי ארבעי לצלא וארבעה לצללא. ופי' רש"י זצ"ל ארבעה ככרות צריכין לרצען עני. ושמעתי צלא דצען עני וצללא רצען עשיר וכן א"ל ארבע ככרות צריכין לעני רצען למאכולת ביתו כמו שצריכין לעשיר וזה עני הוא וצריך לו השדה לפרנסה וכשם שאתה אומר לו הסתלק מעלי בדינא דבר מיצרא שהיא משום ועשית הישר והטוב כך אני אומר לך ועשית הישר והטוב לעני הזה ואל תסלקהו. והכא נמי עד שאנו אומרים ללוקח עשה הישר והטוב עם המצרן והנח לו לקנות על השבע ובעצמך תטלטל אדרבה נאמר למצרן עשה הישר והטוב עם זה והנח לו לקנות זה הבית שלא יהא מטלטל אנה ואנה ואתה שב בביתך אחרי שיש לך בית דירה. ופירכא דרבינו תם זצ"ל דפריך והא אין מרחמין בדין לאו פירכא היא דעיקר הדין כך הוא מעיקרא הכי איפסיקת הילכתא דבר מיצרא שאין על זה להטלטל ולהניח את זה לקנות על השבע. ולא דמי לההיא דהכותב דתנן מי שמת והניח אשה ובעל חוב ויורשין והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים ר' טרפון אומר ינתנו לכושל שבהן. ר' עקיבה אומר אין מרחמין בדין אלא ינתנו ליורשין שכולן צריכין שבועה ואין היורשין צריכין שבועה דהתם ר' טרפון מדת רחמנות קאמר כדקאמר התם ר' יוסי בר חנינא אומר לכושל שבראיה ור' יוחנן לכתובת אשה משום חינה וקמהדר לי' ר' עקיבה אין מרחמין בדין. ובירושלמי מפרש ר' יוסי בר חנינא אומר לכושל שבריותיו כגון מלוה בעדים ומלוה בשטר ינתנו למלוה בעדים ר' אומר לכושל בגופו כל זה הוא משום רחמנות ולהכי מפליג עליה ר' עקיבה וקאמר אין מרחמין בדין שכך היו רגילים פעמים לדון מדת רחמנות ולא מדת הדין כדאמרי' בפ' נערה ר' אלעזר סבר לזון ממטלטלי אמר לפניו ר' שמעון בן אליקים רבי יודע אני בך שאין מידת הדין אתה עושה אלא מידת רחמים אתה עושה אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות אף הכא ר' טרפון מדת רחמנות קאמר וקא מהדר ליה ר' עקיבה אין מרחמין בדין אלא הכא עיקר דינא דמצרנות הכי הוא שלא הטילו עליו רבנן חובה להיות גולה ומטלטל מבית לבית ולעשות חסד עם זה שיקנה בית על השבע שהרי התורה אמרה חייך קודמין לחיי חבירך. והא נמי דפריך ר"ת זצ"ל מה שייך זה המעשה כאן. ואי משום דאיירי ברוניא ורבינא נמי ליתני ההיא דהמקבל דרוניא שתלא דרבינא הוה והנך תרי עובדי לייתי התם הא נמי לא פירכא היא דרבות כהנה בתלמוד. ורבינו תם זצ"ל גופיה תמיה אני אי עביד בה עובדא. הילכך נראה בעיני שאין לוי יכול לעכב על יד שמעון מלקנות שאע"פ שהוא מצרן. יצחק בר משה נב"ה המחבר:
889
890[שם]
הני ארבע דבי מיצרא דקדים חד מינייהו וזבן זביני' זביני ואי אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרזול באלכסונו' שיהא כל אחד נוטל בה על פני כולה כזה:
הני ארבע דבי מיצרא דקדים חד מינייהו וזבן זביני' זביני ואי אתו בהדי הדדי פלגי לה בקרזול באלכסונו' שיהא כל אחד נוטל בה על פני כולה כזה:
890
891[דף ק"ט ע"א]
המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות פחות משבע שנים לא יזרענה פשתן שזרע פשתן מכחיש את הארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים. והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ואין לו בקורת שקמה עץ סרק הוא וקוצץ ענפיו לקורת בנין והם חוזרים וגדילים ופחות משבע שנים אין נעשות קורות. קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורת שקמה שבה. קיבלה ממנו לשבע שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ויש לו בקורת שקמה. אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. עשו ענפים והשביחן שמין לו שבחם לכשיסתלק. ורבא אמר אפילו בשבח שקמה אין לו:
המקבל שדה מחבירו לשנים מועטות פחות משבע שנים לא יזרענה פשתן שזרע פשתן מכחיש את הארץ הרבה ואינה חוזרת ליושנה עד שבע שנים. והא לא מיתוקמא אלא בחכירות דאי בקבלנות מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקין בו. ואין לו בקורת שקמה עץ סרק הוא וקוצץ ענפיו לקורת בנין והם חוזרים וגדילים ופחות משבע שנים אין נעשות קורות. קיבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורת שקמה שבה. קיבלה ממנו לשבע שנים זורעה שנה ראשונה פשתן ויש לו בקורת שקמה. אמר אביי בקורת שקמה אין לו בשבח שקמה יש לו. עשו ענפים והשביחן שמין לו שבחם לכשיסתלק. ורבא אמר אפילו בשבח שקמה אין לו:
891
892כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבא:
892
893[שם]
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי מי' צמחו בה אילנות כי קא מסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא דיקלא ואלים בעי מר שבחא פי' קיבל הימנו אילן לפירותיו לכך וכך שנים ונתעבה והגביר עיקרו הכי נמי דשקיל שבחא א"ל התם נמי אדעתא דהכי לא נחת אלא לאכילת פירותיו. הכא ארעתא דהכי נחת שכל אשר יצמח בה כאביי דאמר בשבת שקמה יש לו א"ל אפי' תימא כרבא התם לא אית ליה פסידא כל מה שהשביחה שקמה לא מנעה ממנו חרישה וזריעה הכא אית ליה פסידא. אמר ליה מאי פסידך ירא מקום הדקלים ביה זורע אספסתא שקיל ידא דאספסתא וזיל. א"ל אנא כרכומא רישקא רביי. אני הייתי מגדל במקומו כרכומא רישקא שדמיה יקדים א"ל דקאמרת כרכומא רישקא רביי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אסרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא ארעתא למיעבד בה דבר קיימא למישם לך שבחיה ומיפק אלא מידי שתיעקריה ותשקליה ותיזיל כי מסלקת שקול כרכומא רישקא וזיל וכשתבא לעקור אינו עצים וזה יתן לו דמי עצים:
רב פפא קביל ארעא לאספסתא קדחי בה תאלי מי' צמחו בה אילנות כי קא מסתלק אמר להו הבו לי שבחאי אמר רב שישא בריה דרב אידי לרב פפא דיקלא ואלים בעי מר שבחא פי' קיבל הימנו אילן לפירותיו לכך וכך שנים ונתעבה והגביר עיקרו הכי נמי דשקיל שבחא א"ל התם נמי אדעתא דהכי לא נחת אלא לאכילת פירותיו. הכא ארעתא דהכי נחת שכל אשר יצמח בה כאביי דאמר בשבת שקמה יש לו א"ל אפי' תימא כרבא התם לא אית ליה פסידא כל מה שהשביחה שקמה לא מנעה ממנו חרישה וזריעה הכא אית ליה פסידא. אמר ליה מאי פסידך ירא מקום הדקלים ביה זורע אספסתא שקיל ידא דאספסתא וזיל. א"ל אנא כרכומא רישקא רביי. אני הייתי מגדל במקומו כרכומא רישקא שדמיה יקדים א"ל דקאמרת כרכומא רישקא רביי שהוא דבר הנקצר בכל שנה ולא אסרת אנא תאלי הייתי נוטע בה למישקל שבחייהו גלית אדעתך דלא נחתת להא ארעא ארעתא למיעבד בה דבר קיימא למישם לך שבחיה ומיפק אלא מידי שתיעקריה ותשקליה ותיזיל כי מסלקת שקול כרכומא רישקא וזיל וכשתבא לעקור אינו עצים וזה יתן לו דמי עצים:
893
894[שם]
רב ביבי בר אביי קביל ארעא אהדר ליה משוניתא פי' הגביה גבולותיה סביב כעין שן הר קרחו ביה זרדתא בההיא משוניתא צמחו בו אילנות של עוזרדין כי קא מסתלק אמר הבו לי שבחאי אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא אפי' רב פפא דבעי שבא דתאלי לא קאמר אלא דאית ליה פסידא שצמחו במקום הראוי לזריעה הכא מאי פסידא איכא במשונייתא אין דרך לזרוע:
רב ביבי בר אביי קביל ארעא אהדר ליה משוניתא פי' הגביה גבולותיה סביב כעין שן הר קרחו ביה זרדתא בההיא משוניתא צמחו בו אילנות של עוזרדין כי קא מסתלק אמר הבו לי שבחאי אמר רב פפי משום דאתיתו ממולאי אמריתו מילי ממולייתא אפי' רב פפא דבעי שבא דתאלי לא קאמר אלא דאית ליה פסידא שצמחו במקום הראוי לזריעה הכא מאי פסידא איכא במשונייתא אין דרך לזרוע:
894
895[שם]
רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא נוטע כרמים בקרקעות בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות שכיב ושביק חמשה חתנוותא אמר עד האידנא לא הוו סמכי אהדדי השתא סמכי אהדדי ומפסדי לי. אמר להו אי ניחא לכו שבחייהו ומסלקתו מוטב ואי לא מסליקנא לכו בלא שבחא דאמר רב יהודה ואיתימא רב נחמן ואיתימא ר' יוחנן האי שתלא דשכיב ושבק יורשין מסלקינן ליה בלא שבחא פר"ח זצ"ל ולית הילכתא כוותיה. ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא אפסיד ממאי דאשכח כבר מיהו אכתי הוה שבחא רב יהודה אמר הוה מסליקנא ליה בלא שבחא דמסתלקא דקאמר בלא שבחא קאמר. רב כהנא אמר יהבינא ליה שבחא ומסליקנא ליה ומודה רב כהנא דאי אמר מסתליקנא בלא שבחא דמסליקנ' ליה בלא שבחא. רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ורבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם מאי דאפסיד מנכינן ליה שיימינן מאי מטי לבעל הבית בהפסדא ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבחא ומאי דאשבח נישקול וליזיל:
רב יוסף הוה ליה ההוא שתלא נוטע כרמים בקרקעות בעל הבית ועליו להיות אריס כל הימים ונוטל מחצה בפירות שכיב ושביק חמשה חתנוותא אמר עד האידנא לא הוו סמכי אהדדי השתא סמכי אהדדי ומפסדי לי. אמר להו אי ניחא לכו שבחייהו ומסלקתו מוטב ואי לא מסליקנא לכו בלא שבחא דאמר רב יהודה ואיתימא רב נחמן ואיתימא ר' יוחנן האי שתלא דשכיב ושבק יורשין מסלקינן ליה בלא שבחא פר"ח זצ"ל ולית הילכתא כוותיה. ההוא שתלא דאמר אי מפסידנא מסתליקנא אפסיד ממאי דאשכח כבר מיהו אכתי הוה שבחא רב יהודה אמר הוה מסליקנא ליה בלא שבחא דמסתלקא דקאמר בלא שבחא קאמר. רב כהנא אמר יהבינא ליה שבחא ומסליקנא ליה ומודה רב כהנא דאי אמר מסתליקנא בלא שבחא דמסליקנ' ליה בלא שבחא. רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. ורבא מאי שנא מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם מאי דאפסיד מנכינן ליה שיימינן מאי מטי לבעל הבית בהפסדא ומנכינן ליה מחלקו דשתלא בשבחא ומאי דאשבח נישקול וליזיל:
895
896[שם]
רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד יהיב ליה תבתיה וסלקיה אתא לקמיה דרבא א"ל תא חזי מר מאי עביד לי א"ל שפיר קא עבד לך א"ל והא לא אתרי לי א"ל לא צריכא לאתרויי רבא לטעמי' דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא וטבחא ואומנא מסלקינן להו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא:
רוניא שתלא דרבינא הוה אפסיד יהיב ליה תבתיה וסלקיה אתא לקמיה דרבא א"ל תא חזי מר מאי עביד לי א"ל שפיר קא עבד לך א"ל והא לא אתרי לי א"ל לא צריכא לאתרויי רבא לטעמי' דאמר רבא מקרי דרדקי שתלא וטבחא ואומנא מסלקינן להו בלא התראה. כללא דמילתא כל פסידא דלא הדר מותרה ועומד הוא:
896
897[שם ע"ב]
ההוא שתלא דאמר הבו לי שבחאי דבעינא למיסק לא"י אתא לקמי' דר"פ בר שמואל א"ל שומו לי' שבחי' א"ל רבינא הוא אשבח וארעא לא אשבח. א"ל פלגא קא אמינא א"ל עד האידנא הוה קא שקיל בעל הבית פלגא בפירות וזה עושה כל עבודותיו בה כמשפט האריסין עכשיו זה יטול כל המניע לו דהיינו חצי בשבח וילך ועל בעל הבית יוטל טורח עבודת הכרם ויצטרך לתתה לאריס ודרך אריס שיורד לכרם נטועה ליטול שליש בפירות נמצא בעל הבית מפסיד שליש ממחציתו בכל שנה. אמר ליה ריבעא דשבחא קא אמינא סבר רב אשי למימר ריבעא דתרי תילתי המניעין לבעל הבית משתוציא שליש שיצטרך לתת שליש לאריס שיורד לה דהוא דנקא דכל שבח הכרם כגון אם השבח שש דינ' יוציא מהם שליש שעתיד לתת לאריס נותרו ד' דינ' מהם. מהן יטול השתל דינר והיינו ריבעא במאי דמטי לבעל הבית דהוא דנקא דשבחא כוליה. דאמר רב מיניומי בריה דרב נחומי' באתרא דשקיל שתלא פלגא בפירות ועושה עבודתה לעולם ואריס היורד לתוך כרם גמורה ועובדה נוטל שליש בפירות. האי שתלא דבעי לאיסתלוקי שיימינן ליה שבחא כי היכי דלא ניפסד בעל הבית כלומר מעיינינן במילתיה למיתב ליה כי היכי דלא נימטייה לבעל הבית פסידא בסילוקו של זה אי אמרת בשלמא דנקא שקיל שתלא שפיר דכי היכי הדר שקיל אריסא תילתא הרי ג' דינרין בין שניהם פש ליה פלגא לבעל הבית כדהוה שקיל עד השתא אלא אי אמרת ריבעא ממש דינר וחצי והאריס יטול שליש שהן שוויין שני דינרין פסיד בעל הבית חצי דינר ממחציתו א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ונימא ליה שתלא מנתא דידך הב ליה לאריסא שיטרח בו בהחצי שלך שהיה מוטל עלי לעשות ואתה אוכל פירות הב ליה לאריסא ועלי לנכות מחלקי כפי המגיעו לו והיינו ריבעא ממש דינר וחצי כיצד טול אתה ג' ריבעי כרם לחלקך מהם תתן השליש לאריס נמצאת אוכל כל השנה חצי פירות הכרם בלא יציאה מנתא דידי מאי דבעינ' עבידנא ביה אני אמכור לאחרים הרביע המגיע לידי. ולא שייך גבאי למיתן מנתא לאריסא דהא מזביננא ומסתליקנא והקונה ירד ויעשה ויאכל ואם באתה לקנותו הרי אין עלי לעשותו לך ותאכל אתה פירותיו בחנם תתנהו לאריס ולישקול מיניה וביה שהרי עכשיו אתה קונהו ממני ולעולא ריבעא ממש קאמר רב פפא (ואין בעל הבית מפסיד כלום שעד עתה היה אוכל חצי פירות ומעתה יאכל שני שלישים והיינו ד' דינרין) א"ל כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא אקשי לי ואתרץ לפי קושייתך. ויש מפרשים דדחי' מידחא. ולא היא על כרחיך קבולי קיבלה. חדא דקושיא מעלייתא היא. ועוד מדקאמר סבר רב אשי למימר מכלל דבמסקנא לאו הכי הוא:
ההוא שתלא דאמר הבו לי שבחאי דבעינא למיסק לא"י אתא לקמי' דר"פ בר שמואל א"ל שומו לי' שבחי' א"ל רבינא הוא אשבח וארעא לא אשבח. א"ל פלגא קא אמינא א"ל עד האידנא הוה קא שקיל בעל הבית פלגא בפירות וזה עושה כל עבודותיו בה כמשפט האריסין עכשיו זה יטול כל המניע לו דהיינו חצי בשבח וילך ועל בעל הבית יוטל טורח עבודת הכרם ויצטרך לתתה לאריס ודרך אריס שיורד לכרם נטועה ליטול שליש בפירות נמצא בעל הבית מפסיד שליש ממחציתו בכל שנה. אמר ליה ריבעא דשבחא קא אמינא סבר רב אשי למימר ריבעא דתרי תילתי המניעין לבעל הבית משתוציא שליש שיצטרך לתת שליש לאריס שיורד לה דהוא דנקא דכל שבח הכרם כגון אם השבח שש דינ' יוציא מהם שליש שעתיד לתת לאריס נותרו ד' דינ' מהם. מהן יטול השתל דינר והיינו ריבעא במאי דמטי לבעל הבית דהוא דנקא דשבחא כוליה. דאמר רב מיניומי בריה דרב נחומי' באתרא דשקיל שתלא פלגא בפירות ועושה עבודתה לעולם ואריס היורד לתוך כרם גמורה ועובדה נוטל שליש בפירות. האי שתלא דבעי לאיסתלוקי שיימינן ליה שבחא כי היכי דלא ניפסד בעל הבית כלומר מעיינינן במילתיה למיתב ליה כי היכי דלא נימטייה לבעל הבית פסידא בסילוקו של זה אי אמרת בשלמא דנקא שקיל שתלא שפיר דכי היכי הדר שקיל אריסא תילתא הרי ג' דינרין בין שניהם פש ליה פלגא לבעל הבית כדהוה שקיל עד השתא אלא אי אמרת ריבעא ממש דינר וחצי והאריס יטול שליש שהן שוויין שני דינרין פסיד בעל הבית חצי דינר ממחציתו א"ל רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי ונימא ליה שתלא מנתא דידך הב ליה לאריסא שיטרח בו בהחצי שלך שהיה מוטל עלי לעשות ואתה אוכל פירות הב ליה לאריסא ועלי לנכות מחלקי כפי המגיעו לו והיינו ריבעא ממש דינר וחצי כיצד טול אתה ג' ריבעי כרם לחלקך מהם תתן השליש לאריס נמצאת אוכל כל השנה חצי פירות הכרם בלא יציאה מנתא דידי מאי דבעינ' עבידנא ביה אני אמכור לאחרים הרביע המגיע לידי. ולא שייך גבאי למיתן מנתא לאריסא דהא מזביננא ומסתליקנא והקונה ירד ויעשה ויאכל ואם באתה לקנותו הרי אין עלי לעשותו לך ותאכל אתה פירותיו בחנם תתנהו לאריס ולישקול מיניה וביה שהרי עכשיו אתה קונהו ממני ולעולא ריבעא ממש קאמר רב פפא (ואין בעל הבית מפסיד כלום שעד עתה היה אוכל חצי פירות ומעתה יאכל שני שלישים והיינו ד' דינרין) א"ל כי מטית לשחיטת קדשים תא אקשי לי. הכרתי בך שאתה חדוד ויודע להעמיק ולהקשות וכי מטית למסכת זבחים שהיא עמוקה תא אקשי לי ואתרץ לפי קושייתך. ויש מפרשים דדחי' מידחא. ולא היא על כרחיך קבולי קיבלה. חדא דקושיא מעלייתא היא. ועוד מדקאמר סבר רב אשי למימר מכלל דבמסקנא לאו הכי הוא:
897
898[שם]
אמר רב מניומי בריה דרב נחומי קופה סבא פלגא שטפה נהר ריבעא פי' גפן שהזקינה בכרם הרי היא כשאר זמורות וקנים שחולקים בהן ונוטל בהם שתלא פלגא כשאר פירות דכיון דאורחא בהכי אדעתא דהכי נחת שטפה נהרא ובאו לחלוק את העצים הוה ליה כשתלא דמסתלק בלא זימניה ושקיל ריבעא כדאמרן שטפה נהרא פעמים שעוקרין לגמרי פעמים ששוטף את הקרקע והכחישו ואינו ראוי לצמוח בו כלום עד זמן מרובה:
אמר רב מניומי בריה דרב נחומי קופה סבא פלגא שטפה נהר ריבעא פי' גפן שהזקינה בכרם הרי היא כשאר זמורות וקנים שחולקים בהן ונוטל בהם שתלא פלגא כשאר פירות דכיון דאורחא בהכי אדעתא דהכי נחת שטפה נהרא ובאו לחלוק את העצים הוה ליה כשתלא דמסתלק בלא זימניה ושקיל ריבעא כדאמרן שטפה נהרא פעמים שעוקרין לגמרי פעמים ששוטף את הקרקע והכחישו ואינו ראוי לצמוח בו כלום עד זמן מרובה:
898
899[שם]
ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנין כמשכנתא דסורא א"נ בנכייתא וקש לחמש שנין הזקין בזמנו שהיה ראוי לכך. אביי אמר פירא הוי עצים שלו ויטלם המלוה. רבא אמר קרנא הוי וילקח בהם קרקע ויאכל פירות עד מישלם עשר שנין דלא מיכליא קרנא:
ההוא גברא דמשכן ליה פרדיסא לחבריה לעשר שנין כמשכנתא דסורא א"נ בנכייתא וקש לחמש שנין הזקין בזמנו שהיה ראוי לכך. אביי אמר פירא הוי עצים שלו ויטלם המלוה. רבא אמר קרנא הוי וילקח בהם קרקע ויאכל פירות עד מישלם עשר שנין דלא מיכליא קרנא:
899
900כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבא:
900
901[דף ק"י ע"א]
ההוא משכנתא דסורא דהוה כתיב ביה סתם במישלם שניא אלין ולא פירש בו מנין השנים מלוה אומר שלש לוה אומר שתים וקדם מלוה ואכלינהו לפירי דשנה שלישית מקמיה דנתבעיה בדינא מי נאמן. רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעלים קיימא אע"ג דלא תבעיה אלא עד לאחר אכילת פירות אנן בתר קרקע אזלינן וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקי ארעא בחזקת מרה ושלא כדין אכלינהו לפירי. ורב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן כיון דקדים ואכלינהו ואתי לאפוקי מיניה נייתי ראיה דלאו שלש הוה דבתר פירא אזלינן והילכתא כרב כהנא דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא גבי שוכר מרחץ בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש בהשואל ואפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר כי נתעברה השנה ה"מ במלתא דלא עביד לגלויי כלומר ודאי בתר קרקע אית לן למיזל. מיהו הני מילי בספק שאינו עומד להתברר לעולם כההוא דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון אי לשון אחרון. אבל הכא במילתא דעביד לאגלויי הוא סוף שיבואו עידי השטר ויעידו ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן ושמא הדין עם המלוה ואם נוציאם מידו צריכים אנו לחזור ולגבותם מיד הלוה לאחר הזמן:
ההוא משכנתא דסורא דהוה כתיב ביה סתם במישלם שניא אלין ולא פירש בו מנין השנים מלוה אומר שלש לוה אומר שתים וקדם מלוה ואכלינהו לפירי דשנה שלישית מקמיה דנתבעיה בדינא מי נאמן. רב יהודה אמר קרקע בחזקת בעלים קיימא אע"ג דלא תבעיה אלא עד לאחר אכילת פירות אנן בתר קרקע אזלינן וכי מספקא לן שנה זו של מי אוקי ארעא בחזקת מרה ושלא כדין אכלינהו לפירי. ורב כהנא אמר פירות בחזקת אוכליהן כיון דקדים ואכלינהו ואתי לאפוקי מיניה נייתי ראיה דלאו שלש הוה דבתר פירא אזלינן והילכתא כרב כהנא דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר קרקע בחזקת בעליה קיימא גבי שוכר מרחץ בשנים עשר זהובים לשנה מדינר זהב לחודש בהשואל ואפי' בא בסוף החודש כולו למשכיר כי נתעברה השנה ה"מ במלתא דלא עביד לגלויי כלומר ודאי בתר קרקע אית לן למיזל. מיהו הני מילי בספק שאינו עומד להתברר לעולם כההוא דמספקא לן אי תפוס לשון ראשון אי לשון אחרון. אבל הכא במילתא דעביד לאגלויי הוא סוף שיבואו עידי השטר ויעידו ואטרוחי בי דינא תרי זימני לא מטרחינן ושמא הדין עם המלוה ואם נוציאם מידו צריכים אנו לחזור ולגבותם מיד הלוה לאחר הזמן:
901
902[שם]
מלוה ולוה שבאו לדין מלוה אומר לחמש שנים מכרת לי ולוה אומר שלש וכבר אכלת שלש ואין השטר לפנינו א"ל הב שטרך א"ל אירכס לי אמר רב יהודה מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוחה היא בידי לעולם ואכלתיה שני חזקה ואבד השטר ממני. א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא דכתיב בהו הכי במישלם שניא האילין תיפוק ארעא דא בלא כסף היכא דכבשיה לשטרא דמשכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן וכי עביד רבנן מילתא דאתי בה לידי רמאות כי האי. א"ל הא תקינו רבנן למריה דארעא דיהיב טסקא למלך וכרי כריא מתקן הארץ סביבות הגבולים א"ל וכי ארעא קלניא היא דלית בה טסקא וכריא נמי לית בה מאי ליעביד א"ל איבעי ליה לאמחויי הוו יודעים שלא מכרתיה לו אלא משכון הוא בידו:
מלוה ולוה שבאו לדין מלוה אומר לחמש שנים מכרת לי ולוה אומר שלש וכבר אכלת שלש ואין השטר לפנינו א"ל הב שטרך א"ל אירכס לי אמר רב יהודה מלוה נאמן דאי בעי אמר לקוחה היא בידי לעולם ואכלתיה שני חזקה ואבד השטר ממני. א"ל רבינא לרב אשי אלא מעתה הני משכנתא דסורא דכתיב בהו הכי במישלם שניא האילין תיפוק ארעא דא בלא כסף היכא דכבשיה לשטרא דמשכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן וכי עביד רבנן מילתא דאתי בה לידי רמאות כי האי. א"ל הא תקינו רבנן למריה דארעא דיהיב טסקא למלך וכרי כריא מתקן הארץ סביבות הגבולים א"ל וכי ארעא קלניא היא דלית בה טסקא וכריא נמי לית בה מאי ליעביד א"ל איבעי ליה לאמחויי הוו יודעים שלא מכרתיה לו אלא משכון הוא בידו:
902
903כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא. ופר"ח זצ"ל וסוגיא כרב יהודה ריהטא. ורב אשי קאי כוותיה. ואע"ג דאמר רב סמא רב זביד ור' זעירא חולקין על רב יהודה ולא סבירא להו הא דרב יהודה. ורבינא נמי מקשי ליה לרב אשי. הא שני כל מה דאקשי ליה. ויש אומרים דכיון דרב זביד ורב זעירא ורבינא חולקין על רב יהודה ורב אשי ורבינא בתראה הוא לא עבדינן כרב יהודה עכ"ל. והרב ר' משה בר מיימון זצ"ל פסק כרב יהודה. וזה לשונו אכלה השוכר או הממשכן ג' שנים וכבש השטר ואמר לחמש שנים יש לו פירות ובעל הקרקע אומר ג' אמר לו הבא השטר ואמר אבד השוכר נאמן שאילו אמר לקוחה היא בידי נאמן שהרי אכלה ג' שנים עכ"ל. ובה"ג נמי לא הביא כי אם דברי רב יהודה ש"מ דהלכה כרב יהודה סבירא ליה:
903
904[שם]
אריס אמר למחצה ירדתי ובעל הבית אמר לשליש הורדתיו מי נאמן רב יהודה אמר בעל הבית נאמן ורב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה. סבור מינה לא פליגי הא באתרא דשקיל אריסא פלגא הא באתרא דשקיל תילתא. אמר להו רב מרי ברה דבת שמואל הכי אמר אביי אפי' באתרא דשקיל שתלא פלגא פליג רב יהודה דאי בעי אמר שכירו לימים או לחדשים הוא. אי נמי לקיטו הוא ושכרתים במעות. פי' רש"י זצ"ל דכל נאמן דקאמר בשבועת היסת הוא:
אריס אמר למחצה ירדתי ובעל הבית אמר לשליש הורדתיו מי נאמן רב יהודה אמר בעל הבית נאמן ורב נחמן אמר הכל כמנהג המדינה. סבור מינה לא פליגי הא באתרא דשקיל אריסא פלגא הא באתרא דשקיל תילתא. אמר להו רב מרי ברה דבת שמואל הכי אמר אביי אפי' באתרא דשקיל שתלא פלגא פליג רב יהודה דאי בעי אמר שכירו לימים או לחדשים הוא. אי נמי לקיטו הוא ושכרתים במעות. פי' רש"י זצ"ל דכל נאמן דקאמר בשבועת היסת הוא:
904
905פר"ח זצ"ל אמר רב נחמן הכל לאחר מנהג המדינ' ואוקימנ' כמנהג המקום והטוען גולתי המנהג עליה להביא ראיה וקיימא לן כוותיה עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כרב נחמן:
905
906[שם]
יתומים אומרים אנו השבחנו ואין לבעל חוב כלום במה שהשביחו היתומים ובע"ח אומר אביכם השביח:
יתומים אומרים אנו השבחנו ואין לבעל חוב כלום במה שהשביחו היתומים ובע"ח אומר אביכם השביח:
906
907[שם ע"ב]
סבר רב כהנא למימר על בעל חוב להביא ראיה מאי טעמא ארעא בחזקת יתמי קיימא ובעל חוב לייתי ראיה ולישקול. א"ל ההוא סבא הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבייה דמיא ויתמי ניתי ראיה ונישקלי'. אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם ספק זה קדם בבא בתרא באילן הנטוע בתוך חמישים אמה לעיר קתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. אם האילן קודם קוצץ ונותן דמים. ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למיקץ קאי כי מספקא לן אמ' קוץ ממה נפשך ודמי אייתי ראיה ושקיל והכא נמי בין יתומים השביחו בין אביהם השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להם השבח בדמים כדלקמן. הילכך גבי לארעא עם השבח ממה נפשך נמצאו היתומים תובעים להוציא ממנו ועליהם הראיה. סבר רב חנינא למימר בארעא מסלקינן להו ויהבינן להו גריוא בארעא שיעור שבחייהו ולא היא בדמי מסלקינן להו ומעלין אותן מן הקרקע בדמים ולא שקלי בארעא גופא. מדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח בכור לפשוט יתומים שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקיימא לן אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דהוה ליה ראוי כשבאין לחלוק נוטל הבכור פי שנים בקרקע כשהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה. וכן בעל חוב ליתומים וכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטרי המקח של לקוחות טודפה מהם עם מה שהשביחוה ושם להם שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דארעא מעיקרא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להם קרקע שלו בשביל השבח. א"ל רבינא לרב אשי ובעל חוב ללקוחות מי אית ליה שבחא ללוקח והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח וכי תימא כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאין מגיע לכתפים והא מעשים בכל יום וקא מגבי ואפילו בשבח המגיע לכתפים. לא קשיא כאן דמסיק שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק שיעור ארעא ושבחא. הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מסלק ליה לבעל חוב שפיר אלא למ"ד אי אית ליה ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב נימא ליה כיון דאילו הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא בהאי ארעא שיעור שבחאי. הכא במאי עסקינן כגון דשויה ניהליה אפותיקי דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו:
סבר רב כהנא למימר על בעל חוב להביא ראיה מאי טעמא ארעא בחזקת יתמי קיימא ובעל חוב לייתי ראיה ולישקול. א"ל ההוא סבא הכי אמר ר' יוחנן על היתומים להביא ראיה מאי טעמא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגבייה דמיא ויתמי ניתי ראיה ונישקלי'. אמר אביי אף אנן נמי תנינא ספק זה קדם ספק זה קדם בבא בתרא באילן הנטוע בתוך חמישים אמה לעיר קתני התם אם העיר קדמה קוצץ ואינו נותן דמים. אם האילן קודם קוצץ ונותן דמים. ספק זה קדם ספק זה קדם קוצץ ואינו נותן דמים אלמא כיון דבין הכי ובין הכי למיקץ קאי כי מספקא לן אמ' קוץ ממה נפשך ודמי אייתי ראיה ושקיל והכא נמי בין יתומים השביחו בין אביהם השביח דינו ליטול קרקע עם השבח ואם היתומים השביחו מעלה להם השבח בדמים כדלקמן. הילכך גבי לארעא עם השבח ממה נפשך נמצאו היתומים תובעים להוציא ממנו ועליהם הראיה. סבר רב חנינא למימר בארעא מסלקינן להו ויהבינן להו גריוא בארעא שיעור שבחייהו ולא היא בדמי מסלקינן להו ומעלין אותן מן הקרקע בדמים ולא שקלי בארעא גופא. מדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שלשה שמין להן את השבח בכור לפשוט יתומים שהשביחו קרקע קודם שחלקו וקיימא לן אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם דהוה ליה ראוי כשבאין לחלוק נוטל הבכור פי שנים בקרקע כשהיא משובחת ושמין את השבח ונותן לפשוט רביע שהוא מגיע לו בשבח שבתוך חלקו של זה. וכן בעל חוב ליתומים וכן בעל חוב שקדם שטר הלואתו לשטרי המקח של לקוחות טודפה מהם עם מה שהשביחוה ושם להם שבח ונותן דמים וטעמא דכולהו משום דארעא מעיקרא דידיה הוא ואין לנו לכופו למכור להם קרקע שלו בשביל השבח. א"ל רבינא לרב אשי ובעל חוב ללקוחות מי אית ליה שבחא ללוקח והאמר שמואל בע"ח גובה את השבח וכי תימא כאן בשבח המגיע לכתפים כאן בשבח שאין מגיע לכתפים והא מעשים בכל יום וקא מגבי ואפילו בשבח המגיע לכתפים. לא קשיא כאן דמסיק שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק שיעור ארעא ושבחא. הניחא למאן דאמר אי אית ליה זוזי ללוקח לא מסלק ליה לבעל חוב שפיר אלא למ"ד אי אית ליה ללוקח מצי מסלק ליה לבעל חוב נימא ליה כיון דאילו הוו לי זוזי הוה מסליקנא לך השתא דלית לי זוזי הב לי גריוא דארעא בהאי ארעא שיעור שבחאי. הכא במאי עסקינן כגון דשויה ניהליה אפותיקי דאמר לו לא יהא לך פרעון אלא מזו:
907
908פר"ח זצ"ל סוגיא דשמעתא דיהיב להו גריוא דארעא שיעור שבחייהו ואי שווייה אבוהון דיתמי הא ארעא אפותיקי לבעל חוב מעלה בעל חוב השבה בדמים ונותן הדמים שיעור השבח ליתומים. וכן דין הלוקח בהדי בעל חוב בעידנא דלא אסיק ביה אלא שיעור ארעא בלחוד. אבל אי אסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולא יהיב ללוקח אלא שבח המגיע לכתפים כגון ענבים והגיעו ליבצר ולישאם על כתפם מהו דתימא כבצורות דמיין קמ"ל כגופא דארעא דמי וגבו ארעא ושבחא ולא יהיב ללוקח ולא מידי:
908
909וכבר פסק רב אשי דהוא בתראה באחרית פ' מי שמת בעל חוב והלוקח חולקין בשבח. בעל חוב ליתומים היכא דשויה ליה אבוהון אפותיקי אבל אי לא שויה אפותיקי יהיב ליה שיעור שבחא מן הקרקע עצמו. ובעל חוב ללוקח אי לא מסיק ביה אלא כשיעור ארעא בלחוד שמין לו את השבח ומעלהו בדמים הכי אמר רב נחמן כי שוייה ליה אפותיקי קאמר עכ"ל. ולשון רבי' יצחק אלפס זצ"ל כתבתי לעיל בפ"ק:
909
910[שם]
מתני' המקבל שדה מחבירו לשבע שנים בשבע מאות דינר אין שביעית מן המנין. שבוע אחת בשבע מאות דינר' שביעית מן המנין:
מתני' המקבל שדה מחבירו לשבע שנים בשבע מאות דינר אין שביעית מן המנין. שבוע אחת בשבע מאות דינר' שביעית מן המנין:
910
911[שם]
מתני' שכיר יום גובה כל הלילה פי' שכיר שפעולתו ליום ויוצא לערב גובה כל הלילה. כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו חכמים שכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבא עליו השמש אלא משום לא תלין אתך עד בקר. שכיר לילה שיוצא ממלאכה לבקר גובה כל היום בין לענין שבועה בין לענין שאינו עובר עליו משום בל תלין אלא משום לא תבא עליו השמש. ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. מנין לשכיר לילה שגובה כל היום שנא' ביומו תתן שכרו. איפוך אנא דלא תלין בשכיר לילה ולא תבא בשכיר יום שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אלמא לא מישתעביד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבא על כרחיך בשכיר לילה תוקמה שנשתעבד לו לבקר משכלתה שכירותו. וכן לא תלין נמי לא מיתוקמא בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה עד הבקר:
מתני' שכיר יום גובה כל הלילה פי' שכיר שפעולתו ליום ויוצא לערב גובה כל הלילה. כל הלילה הוא זמן גבייתו בין לענין שבועה שתקנו חכמים שכיר בזמנו נשבע ונוטל בין לענין שאינו עובר עליו משום לא תבא עליו השמש אלא משום לא תלין אתך עד בקר. שכיר לילה שיוצא ממלאכה לבקר גובה כל היום בין לענין שבועה בין לענין שאינו עובר עליו משום בל תלין אלא משום לא תבא עליו השמש. ת"ר מנין לשכיר יום שגובה כל הלילה שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. מנין לשכיר לילה שגובה כל היום שנא' ביומו תתן שכרו. איפוך אנא דלא תלין בשכיר לילה ולא תבא בשכיר יום שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף אלמא לא מישתעביד ליה לשכיר יום עד שתשקע החמה וכי כתיב לא תבא על כרחיך בשכיר לילה תוקמה שנשתעבד לו לבקר משכלתה שכירותו. וכן לא תלין נמי לא מיתוקמא בשכיר לילה דהא לא משתעבד ליה עד הבקר:
911
912[שם]
ת"ר ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שהוא עד הבקר שאין לינה קרויה אלא עד הבקר כדכתיב לא ילין לבקר. מה תלמוד לומר עד בקר מלמד שאין עובר עליו אלא בקר ראשון מכאן ואילך מאי אמר רב משום בל תשהא אמר רב יוסף מאי קראה אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן לך:
ת"ר ממשמע שנאמר לא תלין פעולת שכיר אתך איני יודע שהוא עד הבקר שאין לינה קרויה אלא עד הבקר כדכתיב לא ילין לבקר. מה תלמוד לומר עד בקר מלמד שאין עובר עליו אלא בקר ראשון מכאן ואילך מאי אמר רב משום בל תשהא אמר רב יוסף מאי קראה אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן לך:
912
913[שם]
איתמר האומר לחבירו צא ושכור לי פועלים שניהם אינם עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרו ולא קרינן ביה שכיר גביה וזה לפי שאין פעולתו עליו ולא קרינן ביה תתן פעולת'. ולא והתניא השוכר את הפועל בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו לא צריכא דא"ל שכרכם על בעל הבית:
איתמר האומר לחבירו צא ושכור לי פועלים שניהם אינם עוברין משום בל תלין זה לפי שלא שכרו ולא קרינן ביה שכיר גביה וזה לפי שאין פעולתו עליו ולא קרינן ביה תתן פעולת'. ולא והתניא השוכר את הפועל בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו לא צריכא דא"ל שכרכם על בעל הבית:
913
914[דף קי"א ע"א]
אמר רבה בר רב הונא הני שוקאי דסורא בעלי בתים של סורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק לא עבדין על שכר פועלים משום בל תלין. מידע ידעין פועלין דאדיומא דשוקא סמכי להגיע למעות הילכך אפי' איכא דאית ליה גביה לא עבד דאדעתא דהכי איתגר להון וכיון דאדיומא קמא לא עברי תו לא עברי כדאמ' לעיל שאינו עובר עליו אלא בקר ראשון. אבל משום בל תשהא עובר מיום השוק ואילך. מתני' שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. אמר רב שכיר שעות דיום שנשכר לו מן הבקר עד חצות גובה כל היום דהא כלתה שכירותו מחצות ואיכא לא תבא. שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ולכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא משתעבד לו קודם לכן ושמואל אמר שכיר שעות דיום גובה כל היום כדקאמרת דאין הלילה הולך אחר היום אבל שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום שהיום הולך אחר הלילה. הואיל ושכירותו היתה בליל יום זה ולא דמי לשכיר יום דאתמול שאינו גובה כל הלילה ואוקימנא כתנאי דתניא שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום:
אמר רבה בר רב הונא הני שוקאי דסורא בעלי בתים של סורא שאין מגיעין למעות עד יום השוק לא עבדין על שכר פועלים משום בל תלין. מידע ידעין פועלין דאדיומא דשוקא סמכי להגיע למעות הילכך אפי' איכא דאית ליה גביה לא עבד דאדעתא דהכי איתגר להון וכיון דאדיומא קמא לא עברי תו לא עברי כדאמ' לעיל שאינו עובר עליו אלא בקר ראשון. אבל משום בל תשהא עובר מיום השוק ואילך. מתני' שכיר שעות גובה כל הלילה וכל היום. אמר רב שכיר שעות דיום שנשכר לו מן הבקר עד חצות גובה כל היום דהא כלתה שכירותו מחצות ואיכא לא תבא. שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה ולכשיעלה עמוד השחר עובר משום בל תלין דהא משתעבד לו קודם לכן ושמואל אמר שכיר שעות דיום גובה כל היום כדקאמרת דאין הלילה הולך אחר היום אבל שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום שהיום הולך אחר הלילה. הואיל ושכירותו היתה בליל יום זה ולא דמי לשכיר יום דאתמול שאינו גובה כל הלילה ואוקימנא כתנאי דתניא שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר שכיר שעות דיום גובה כל היום שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה וכל היום:
914
915פר"ח זצ"ל דקיימא לן ר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ותו איסורא הוא והילכתא כרב באיסורא עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהילכתא כרב דקיימא לן הילכתא כרב באיסורי. מתני' שכיר שבת ושכיר חדש. שכיר שבת ושכיר שבוע יצא ביום גובה כל היום יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום. מדמשכה פעולתו בלילה הוה ליה שכיר שעות דלילה וקתני גובה כל הלילה וכל היום אלמא רבי שמעון היא וליתא דהלכה כר' יהודה כדפרישית:
915
916[שם]
מתני' אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים יש בו משום ביומו תתן שכרו. ויש בו משום לא תלין פעול' שכיר אתך. אימתי בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו. ת"ר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך לדעתך יכול אפי' אין לו ת"ל אתך והוא שיש אתך:
מתני' אחד שכר האדם ואחד שכר הבהמה ואחד שכר הכלים יש בו משום ביומו תתן שכרו. ויש בו משום לא תלין פעול' שכיר אתך. אימתי בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו. ת"ר לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר יכול אפי' לא תבעו ת"ל אתך לדעתך יכול אפי' אין לו ת"ל אתך והוא שיש אתך:
916
917[שם]
מתני' המחהו אצל חנוני שנתקו מאצלו והעמידו אצל החנוני שהיה פועל צריך לקנות פירות מחנוני ואמר לו בעל הבית תן לו בדינר פירות ועלי לשלם או הניחוהו אצל שולחני ואמר לי תן לו בדינר מעות אינו עובר עליו:
מתני' המחהו אצל חנוני שנתקו מאצלו והעמידו אצל החנוני שהיה פועל צריך לקנות פירות מחנוני ואמר לו בעל הבית תן לו בדינר פירות ועלי לשלם או הניחוהו אצל שולחני ואמר לי תן לו בדינר מעות אינו עובר עליו:
917
918[דף קי"ב ע"א]
ת"ר לא תלין פעולת שכיר יכול המחהו אצל חנוני או אצל שולחני ת"ל אתך לא שהמחהו אצל חנוני או אצל שולחני. איבעיא להו חוזר השכיר אצל בעל הבית אם לא נתן לו החנוני ויתחייב בעל הבית לשלם או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר. אמר רבה מנא אמינא לה דקתני אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר הא מיהדר הדר. רב ששת אמר אינו בתורת לעבור כלומר אין עליו כלום שיהא בעה"ב בתורת שום עבירת שכר שכיר. פר"ח זצ"ל והוא שהמחהו במעמד שלשתן. ואע"ג דדחי רב ששת הא דדייק רבא הילכתא כרבה דאשינויא לא סמכינן. וכי האי גוונא שנינו שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. עכ"ל:
ת"ר לא תלין פעולת שכיר יכול המחהו אצל חנוני או אצל שולחני ת"ל אתך לא שהמחהו אצל חנוני או אצל שולחני. איבעיא להו חוזר השכיר אצל בעל הבית אם לא נתן לו החנוני ויתחייב בעל הבית לשלם או אינו חוזר רב ששת אמר אינו חוזר רבה אמר חוזר. אמר רבה מנא אמינא לה דקתני אינו עובר עליו מעבר הוא דלא עבר הא מיהדר הדר. רב ששת אמר אינו בתורת לעבור כלומר אין עליו כלום שיהא בעה"ב בתורת שום עבירת שכר שכיר. פר"ח זצ"ל והוא שהמחהו במעמד שלשתן. ואע"ג דדחי רב ששת הא דדייק רבא הילכתא כרבה דאשינויא לא סמכינן. וכי האי גוונא שנינו שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית. עכ"ל:
918
919כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרבה דדייקא מתני' כוותיה. ואי קשיא לך הא דאמ' בגיטין פ"ק אמר רב הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה ולא מצי למיהדר ביה. התם מנה לי בידך קאמר ליה וקא מקני ליה מאי דאית ליה גבי האיך אבל הכא לית ליה גבי חנוני מידי דליקני ליה להאי אלא בהקפה הוא דבעי למיתן ליה הילכך כי לא יהיב ליה חנוני מצי למיהדר על בעה"ב. ואי קשיא לך הא דאמר בגמ' דבני מערבא בענין חנוני על פנקסו הדא דתמר בשלא העמידו אצלו אבל אם העמיד הפועלים אצל חנוני אין בעה"ב חייב לפועלים כלום אלמא דקנו ואע"ג דלית ליה לבעה"ב כלום. בני מערבא כרב ששת סבירא להו דאמר אינו חוזר. ולית הדין סבר' דילן ואית מרברבתא מאן דקא מוקים להא דא"ר הונא אמר רב מתנה בלחוד ודייק האי סברא מדאמר התם אי מההיא הוה אמינא ה"מ מתנה מרוב' אבל מתנה מועטת אימ' לפניו לא ליבעי קמ"ל אבל המחה בלוה וכיוצא בה דפרעון הוא דקאמר דמצי הדר ביה ואייתי ליה ראיה מהאי שמעתא דהמחאה אצל חנוני דאמר רבה חוזר. ואנן הא קאמרינן בדידן דהמחאה אצל חנוני לא דמיא להך דא"ר הונא א"ר מנה לי בידך דהא דא"ר הונא אמר במתנה בלחוד. לית' דהנהו גינאי דעבוד חושבנא בהדי הדדי פש חמש איסתרי בהדי חד מינייהו א"ל יהבינהו ניהליה למריה דארעא בטסקי באפי מריה ארעא וקנו מיניה ולבסוף עבוד חושבנא בין דיליה לנפשיה ולא פש לגביה ולא מידי אתא לקמיה דרב נחמן א"ל מאי אעביד לך חדא דא"ר הונא אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה. ועוד הא קנו מינך. ואי הא דא"ר הונא אמר רב במתנה בלחוד הוא היכי קא גמר מינה רב נחמן למריה עיסקא דפירעון נינהו ולאו דמתנה קא יהיב לי' אלא ודאי הא דא"ר הונא אמר רב איתא בין במתנה בין בפרעון ופירוק' דמילתא כדתנינן ואיכא דמוקים להא מתני' דהמחהו אצל חנוני בדליתיה גבייהו כי היכי דלא תקשי ליה הא דא"ר הונא אמר רב ולא תקשי ליה נמי הא דאמר בגמ' דבני מערבא והאי לאו סברא מעליא היא דאי מתניתין שלא העמידו אצל חנוני הוא בהא לימ' רב ששת אינו חוזר אלא ודאי כשהעמידו אצל חנוני הוא ומשום הכי קסבר רב ששת אינו חוזר עכ"ל. ירוש' ראובן היה חייב לשמעון סמכיה לגבי לוי איפרסו לוי לית לראובן חייב הדא דאתמר כשלא עשו ערמה אבל עשו ערמה חייב:
919
920[שם]
בעו מיניה מרב ששת קבלנות אומן שקיבל עליו מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים עובר עליו בלא תלין או אינו עובר עליו בלא תלין אומן קונה בשבח כלי זוכה הוא במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוצא לו וכשמחזירו לו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו והלואה היא ולא שם שכירות עלה ואינו עובר או אינו קונה בשבח כלי ושכירות הוא ועובר אמר להו עובר. והתניא אינו עובר התם שהמחאהו אצל חנוני ואצל שולחני לימא מסייע ליה הנותן טליתו לאומן גמרה והודיעו מיכן ועד עשרה ימים אינו עובר משום בל תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין ואי אמרת אומן קונה בשבח כלי השתא זבוני קמזבין ליה אמאי עובר. אמר רב מרי בריה דרב כהנא בגרדא דסרבלא שאין כאן שבח כלי שאילו הניחה כמות שהיא היא מתקיימת הרבה יותר מעתה ולמאי יהביה ניהליה לרכוכיה היינו שבחיה דאיכ' דניחא ליה בהכי מפני שמחמם יותר ויש נוי בדבר לא צריכ' דאגריה לבטושי ביטשא ביטשא במעה אלא לעולם לאו בגרדא דסרבלא אלא בתקון הראשון כשבא מבית הגרדי כותשין אותו ברגלים בתוך כלי עץ במים וקרקע הראויה לכך. ומיהו לאו בקבלנות עסקי' אלא בשכירו' בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטשותיה כך וכך בטישות בכך וכך מעות:
בעו מיניה מרב ששת קבלנות אומן שקיבל עליו מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים עובר עליו בלא תלין או אינו עובר עליו בלא תלין אומן קונה בשבח כלי זוכה הוא במה שהשביחו ומשום קבלנותו יוצא לו וכשמחזירו לו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו והלואה היא ולא שם שכירות עלה ואינו עובר או אינו קונה בשבח כלי ושכירות הוא ועובר אמר להו עובר. והתניא אינו עובר התם שהמחאהו אצל חנוני ואצל שולחני לימא מסייע ליה הנותן טליתו לאומן גמרה והודיעו מיכן ועד עשרה ימים אינו עובר משום בל תלין נתנה לו בחצי היום כיון ששקעה עליו חמה עובר משום בל תלין ואי אמרת אומן קונה בשבח כלי השתא זבוני קמזבין ליה אמאי עובר. אמר רב מרי בריה דרב כהנא בגרדא דסרבלא שאין כאן שבח כלי שאילו הניחה כמות שהיא היא מתקיימת הרבה יותר מעתה ולמאי יהביה ניהליה לרכוכיה היינו שבחיה דאיכ' דניחא ליה בהכי מפני שמחמם יותר ויש נוי בדבר לא צריכ' דאגריה לבטושי ביטשא ביטשא במעה אלא לעולם לאו בגרדא דסרבלא אלא בתקון הראשון כשבא מבית הגרדי כותשין אותו ברגלים בתוך כלי עץ במים וקרקע הראויה לכך. ומיהו לאו בקבלנות עסקי' אלא בשכירו' בין ישביח בין לא ישביח שכרו לפי מנין בטשותיה כך וכך בטישות בכך וכך מעות:
920
921כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא דעובר וברייתא מסייע' ליה והכי אסקה רבא בפ' הגוזל עצים דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי והא דאוקמי רב מרי באגרי' לבטושי דחיותא בעלמא הוא ולא סמכינן עלה עכ"ל. מתני' שכיר בזמנו נשבע ונוטל עבר זמנו אינו נשבע ונוטל:
921
922[שם ע"ב]
מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמישתבע ושקיל אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום כדי חייו דשכיר דבעל הבית גופיה ניחא ליה דליתגרו ליה פועלים משום דבעה"ב גופיה טרור בפועליו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ה"מ כשבעה"ב אמר נתתי ושכיר אמר לא נטלתי אבל אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דאע"ג דבעה"ב טרוד בפועליו קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי ואי בעל הבית טרוד בפועליו אפי' עבר זמנו נמי לישתבע שכיר ויטול ועל מה תנן עבר זמנו אינו נשבע ונוטל התם חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ועוד אין שכיר משהה שכרו. וגרסי' בפ' כל הנשבעין אמר רב נחמן לא שנו אלא שכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. עבר זמן אינו נשבע ונוטל ואם יש שתבעו הרי זה נשבע ונוטל. והא קא תבע ליה קמן אמר רב אסי שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום. ולעולם תו לא פרע ליה. אמר רב חמא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה כלומר אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו היום של תביעה אבל מיכן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל:
מאי שנא שכיר דתקינו ליה רבנן דמישתבע ושקיל אמר רב נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום כדי חייו דשכיר דבעל הבית גופיה ניחא ליה דליתגרו ליה פועלים משום דבעה"ב גופיה טרור בפועליו. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ה"מ כשבעה"ב אמר נתתי ושכיר אמר לא נטלתי אבל אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה דאע"ג דבעה"ב טרוד בפועליו קציצה ודאי מידכר דכירי אינשי ואי בעל הבית טרוד בפועליו אפי' עבר זמנו נמי לישתבע שכיר ויטול ועל מה תנן עבר זמנו אינו נשבע ונוטל התם חזקה אין בעה"ב עובר בבל תלין ועוד אין שכיר משהה שכרו. וגרסי' בפ' כל הנשבעין אמר רב נחמן לא שנו אלא שכרו בעדים אבל שכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך מעולם יכול לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. עבר זמן אינו נשבע ונוטל ואם יש שתבעו הרי זה נשבע ונוטל. והא קא תבע ליה קמן אמר רב אסי שתבעו כל זמנו כגון שכיר יום כל הלילה ושכיר לילה כל היום. ולעולם תו לא פרע ליה. אמר רב חמא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה כלומר אינו נשבע ונוטל אלא למחר בלבד שהוא כנגד אותו היום של תביעה אבל מיכן ואילך המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל:
922
923וכן פירש"י זצ"ל יום אחד אחר זמנו נתנו לו חכמים לישבע וליטול עכ"ל. וכן פר"ח זצ"ל. מתני' גר תושב יש בו משום ביומו תתן שכרו ואין בו משום לא תלין פעולת שכיר. לעיל פרכי' אפי' גר תושב נמי יהא בו משום בל תלין ושנינן אמר קרא רעך ולא גר תושב:
923
924[דף קי"ג ע"א]
מתני' המלוה את חבירו והניע זמנו ולא פרע לא ימשכננו אפי' בשוק אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ויטול את משכונו שנא' בחוץ תעמוד וגו' היו לו שני כלים וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם נוטל אחד ומחזיר אחד בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום השבת העבוט ויעכב את השני. וכשיצטרך זה לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואם מת הלוה אין משיב את העבוט ליורשיו שאין כאן מצות השבת העבוט גבי יורשין אלא ימכרנו ויגבה חובו דהשב תשיב לו כתיב ולא ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום ומשלשים יום ולהלן מוכרן בב"ד:
מתני' המלוה את חבירו והניע זמנו ולא פרע לא ימשכננו אפי' בשוק אלא בב"ד ולא יכנס לביתו ויטול את משכונו שנא' בחוץ תעמוד וגו' היו לו שני כלים וחובו כנגד שניהם ומשכנו בשניהם נוטל אחד ומחזיר אחד בשעה שהוא צריך לזה יחזירנו לו משום השבת העבוט ויעכב את השני. וכשיצטרך זה לשני יטול זה את הראשון ויחזיר את השני כדמפרש ואזיל מחזיר את הכר בלילה ואם מת הלוה אין משיב את העבוט ליורשיו שאין כאן מצות השבת העבוט גבי יורשין אלא ימכרנו ויגבה חובו דהשב תשיב לו כתיב ולא ליורשיו רשב"ג אומר אף לעצמו אינו מחזיר אלא עד ל' יום ומשלשים יום ולהלן מוכרן בב"ד:
924
925[שם]
אמר שמואל ושליח ב"ד מנתח נתוחי אף שהוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שהוא אוחז בידו מידו ונותנו ליד המלוה. והא דתנן לא ימשכננו אלא בב"ד לא ינתחנו הוא אבל ליכנס לביתו ולמשכנו לא. ותניא כוותיה דשמואל שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו ולמשכנו אלא עומד מבחוץ והלה נכנס לביתו וממשכנו שנאמר בחוץ והאיש ונו'. תניא לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש ונותן לו מטה ומטה. ומצע לעשיר. מטה ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו ובניו כדרך שמסדרין לו בערכין כך מסדרין בבעל חוב:
אמר שמואל ושליח ב"ד מנתח נתוחי אף שהוא אינו רשאי ליכנס לביתו ולמשכנו אלא רואהו בשוק ומנתק דבר שהוא אוחז בידו מידו ונותנו ליד המלוה. והא דתנן לא ימשכננו אלא בב"ד לא ינתחנו הוא אבל ליכנס לביתו ולמשכנו לא. ותניא כוותיה דשמואל שליח ב"ד שבא למשכן לא יכנס לביתו ולמשכנו אלא עומד מבחוץ והלה נכנס לביתו וממשכנו שנאמר בחוץ והאיש ונו'. תניא לא ימשכננו דברים שעושים בהם אוכל נפש ונותן לו מטה ומטה. ומצע לעשיר. מטה ומפץ לעני לו אבל לא לאשתו ובניו כדרך שמסדרין לו בערכין כך מסדרין בבעל חוב:
925
926וכתב הרב ר' משה בר מיימון זצ"ל המלוה את חבירו אחד עני ואחד עשיר לא ימשכננו אלא בב"ד ואפילו שליח ב"ד שבא שמשכן לא יבא לביתו אלא עומד בחוץ והלוה נכנס בביתו ומוציא לו משכון שנא' בחוץ תעמוד. א"כ מה בין בעל חוב לשליח ב"ד ששליח ב"ד יש לו לנתק המשכון מיד הלוה בזרוע ונותנו למלוה. ובע"ח אין לו ליקח המשכון עד שיתן לו הלוה מדעתו עבר בעל חוב ונכנס לבית הלוה ומשכנו או שחטף המשכון מידו אינו לוקה שהרי ניתק לעשה שנא' השב תשיב את העבוט וגו' ואם לא קיים עשה שבה כגון שאבד לוקה ומחשב דמי המשכון לבעלי' ותובע השאר כדין עכ"ל. עניני סידור פירשתי בפ"ק בב"ק ובפ' אלו מציאות:
926
927[דף קט"ו ע"א]
מתני' אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנא' לא תחבול בגד אלמנה:
מתני' אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנא' לא תחבול בגד אלמנה:
927
928[שם]
מתני' החובל את הריחיים עובד בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנא' לא יחבול ריחיים ורכב לא ריחיים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושה בו אוכל נפש שנא' כי נפש הוא חובל. אמר רב הונא חובל ריחיים לוקה שתים משום ריחיים ומשום כי נפש הוא חובל ורכב לוקה שתים משום רכב ומשום כי נפש הוא חובל. ריחיים ורכב לוקה שלש משום ריחיים ומשום רכב ומשום בי נפש הוא חובל. ורב יהודה אמר חובל ריחיים לוקה אחת רכב לוקה א' ריחיים ורכב לוקה שתים כי נפש הוא חובל לשאר דברי' הוא דאתא:
מתני' החובל את הריחיים עובד בלא תעשה וחייב משום שני כלים שנא' לא יחבול ריחיים ורכב לא ריחיים בלבד אמרו אלא כל דבר שעושה בו אוכל נפש שנא' כי נפש הוא חובל. אמר רב הונא חובל ריחיים לוקה שתים משום ריחיים ומשום כי נפש הוא חובל ורכב לוקה שתים משום רכב ומשום כי נפש הוא חובל. ריחיים ורכב לוקה שלש משום ריחיים ומשום רכב ומשום בי נפש הוא חובל. ורב יהודה אמר חובל ריחיים לוקה אחת רכב לוקה א' ריחיים ורכב לוקה שתים כי נפש הוא חובל לשאר דברי' הוא דאתא:
928
929[דף קט"ז ע"א]
תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של מספרים וצמר של פרות חייב שתים זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת. תניא אידך חבל זוג של מספרים וצמר של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבל ריחיים מה ריחיים ורכב מיוחדין שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:
תניא כוותיה דרב יהודה חבל זוג של מספרים וצמר של פרות חייב שתים זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת. תניא אידך חבל זוג של מספרים וצמר של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת ת"ל לא יחבל ריחיים מה ריחיים ורכב מיוחדין שהן שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:
929
930פר"ח זצ"ל וקיימא לן דכל היכא דפליגי תרי אמוראי ותניא כחד מינייהו הילכתא כוותיה. ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה סכין של בית המטבחיים שמקצבין בו בשר אתא לקמיה דאביי א"ל זיל אהדרי' דהוה ליה דבר שעושין בו אוכל נפש ותא קום בדינא עילויה על חובך אם מודה לך או אם יש עדים ישלם ואם לאו ישבע שבועת היסת. רבא אמר כיון דמישכנו ואין עדים שמישכנו והיה יכול לטעון לקוח הוא בידי לא צריך למיקם בדינא עילויה דקנה ליה משכון לישבע וליטול עד כדי דמיו. ואביי לאו אית ליה האי סברא מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלי בנהרדעא ואתי מריה דחושלי ותפסינהו והוה קא טעין טובא ואמר אבוה דשמואל יכול לטעון עד כדי דמיהן. התם לאו מידי דעביד לאושלי ולאוגרי הוא הכא מידי דעביד לאושלי ולאוגרי הוא. דשלח ר' חנינא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא לא אית ליה האי סברא דהא רבא אפיק זוגא דסרבלא פי' מספרים שגוזזים בהם צמר וסיפרא דאגדתא מיתמי בדברי' העשוין להשאיל ולהשכיר שהביאו הבעלים עדים שהיו שלהם והיו טוענים שהשאילום לאביהם של אלו ואפקינהו רבא מינייהו משום דברים העשוים להשאיל ולהשכיר ואם איתא דיכול לטעון לקוח הוא בידי יתמי כי לא טענו נמי טענינן להו. אמר לך רבא סכינא דאשכבתא לאו מידי דעביד לאושלי ולאוגרי הוא דכיון דמיפגמא קפדי אינשי ולא מושלי:
930
931כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא כרבא מהא שמעת' שמעינן דמאן דמקפיד אחבריה מידי בדברים העשוים להשאיל ולהשכיר או דאושאילו לדידיה וידוע ההוא מידי דהוא דיליה בסהדו אע"ג דכי אפקדיה או אושאיליה דלאו באפי סהדי ואמר הלה לקוח הוא בידי או משכון הוא בידי אינו ואפילו מת ההוא דאיתפקד ההוא מידי גביה וטענו בנו דלקוח הוא או משכון הוא גביה אבוהון לא מהימני דכי היכי אבוהון לא מהימן הכי נמי לא מהימני. כי הא דרבא אפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדת' מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר חזרתי ולקחתיו הימנו אינו נאמן דלא אצטריך הא דשלח ר' חנינא בר אבין אלא היכא דלא אושאיליה ולא אוגריה באנפי סהדי. אבל היכא דאושאילי' גבי סהדי אע"ג דליתיה מדברים העשוין להשאיל ולהשכיר הא איכ' סהדי דשאלה הוא גביה. הילכך אי אמר חזרתי ולקחתיו הימנו אינו נאמן. ובהדי' גרסי' בפרק חזקת הבתים מתיב ר"נ בר יצחק אומן אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה היכי דמי אי דאיכא עדים אמאי אחר יש לו חזקה אלא לאו דליכא עדים ושמעי' היכא דאיכא עדים דיהבי' ניהלי' להא מנא באנפייהו אפי' אחר שאינו אומן אין לו חזקה. וכבר ביררנוהו בפ' המפקיד וכן הילכתא. ואע"ג דחזינן למקצת רבוות' דסביר' להו דהאי דשלח ר' חנינא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן. ורבא נמי דאפיק זוגא דסרבלא וסיפרא דאגדת' מיתמי בדברי' העשוין להשאיל ולהשכי' במי שטענוהו כלים תחת כנפיו הוא. מהא שמעתא שמעי' דלאו הכי מילתא דאי איתא להאי סברא לא הוי מקשי' עליה דרבא כדאמ' בסכינא דאשכבתא יכול לטעון עד כדי דמיהן מיהא דאפיק זוגא דסרבלא וסיפר' דאגדת' מיתמי בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר ונמי אע"ג דמקשינן מינה הוה ליה לפרוקי מי דמי התם כשטענוהו לאביהם כלים הניטלי' תחת כנפיו הכא לא. ומדלא פריך הכי אלא קא פריך הכי התם עביד אינש דמושיל ומוגר הכא כיון דמיפגמא לא מושאיל אינשי שמעי' דהאי דשלח ר' חנינא בר אבין אכולי עלמא הוא. וכן הילכת'. עכ"ל: וחלק על רב האי גאון זצ"ל שפי' דבנגזל והטמין כליו תחת כנפיו מיירי. והרב ר' ברוך מארץ יון זצ"ל כתב תשובתו בפ' כל הנשבעין וז"ל רב האי בן רב שרירא גאון זצ"ל וששאלתם הא דקיי"ל דברי' העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן היאך יקנה אדם מטלטלין והלא כל דברים כלי כסף וכלי זהב ובגדים וספרים וכיוצא בהן עשויין להשאיל ולהשכיר זולתי דברים המיוחדים כגון כיס ואוכפא א"כ הוא היאך יקנה כל הכלים העשוין להשאיל ולהשכיר אם בעדים אי אפשר שלא ישכחו העדים או ימותו ואם בשטר אפשר שיאבד ויחזור המערער ואם בחזקה חזקתו במה ואנה ראי' שיש להם חזקה היתכן שנעמיד אותו כגון העבדים שחזקתן ג' שנים וזה שאמרו אינן נאמנים אפי' בשבועה אלא שכנגדו נשבע ונוטל. מיהו אדם שרואה שנטל כלי מבית חבירו ויצא ואמר לקוח הוא בידי. ובעל הבית אומר השאלתיו או על כל אדם המוציא כלים מבית חבירו זה אומר שאולין וזה אומר מכורין. יפרש לנו אדונינו. הכי חזינן בי דבר ברור הוא דלא איתמר הא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אלא אנגזל והקים דברי רבה דאוקמה למתני' בכלים הניטלים תחת כנפיו כגון שהעידו עדים כי ראובן המלוה נכנס לבית שמעון הלוה ונטל תחת כנפיו משכון ויצא ולא ידעו העדים מה הוא וזה אמר לא נטלתי הרי בעל הבית נשבע ונוטל והעמיד דרב יהודה כגון שהיו העדים יודעין הדבר אבל ראו את הכלים כי בראשונה מודה הוא המלוה כי לקח כלים שהן שלו ובזו ראו העדים את הכלים וידעו מה הן ועכשיו באו לדין בעל הבית טוען שאולין הן בידך החזיר' לי והנוטל אומר לקוחין הן בידי קאמר רב יהודה כגון זה אינו נאמן ודינו דין גזל ונשבע בעל הבית כי שאולין הן בידו ונוטלן ולא אמר רב יהודה אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו אבל אם בעה"ב זה עשוי למכור את כליו נאמן זה האומר לקוחין הן בידי וכשאמר רב יהודה זה עיקר שמועה זו בזמן שהטמין זה את הכלי תחת כנפיו אבל אם הוציאן כשהן מגולין ועכשיו אמר זה לקוחין הן בידי נאמן ומשביעין אותו שבועת היסת. וגם כשהטמינו ויצא לא אמר רב יהודה אינו נאמן אלא בזמן שאינו צנוע אבל אם צנוע הוא ואותן כלים דרכן להטמינן והוציאן תחת כנפיו נאמן אבל אם אינו צנוע אינו נאמן לומר כי לקוחין הן בידו. ואחר כל הדברים האלה אמרנו נמצאת אומ' כי זה שאמרנו לעיל דאי אינש צנוע ודבר שדרכו להטמין והטמינן תחת כנפיו נאמן. ולא אמרי' אלא בדברים שאין עשויין להשאיל ולהשכיר אינו נאמן ובהדי הוא דשלח רב הונא בר אבין ואפי' רישא לא אמר אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו וטען אחר כן בעל הבית כי בשאלה לקחתם וזה טען כי בקנייה לקחתים אינו נאמן מאי טעמא דזה שהחביאו מתבייש הוא מן השאלה אבל הוליכן מגולין אע"פ שהן עשויין להשאיל ולהשכיר ואין בעל הבית עשוי למכור את כליו אפי' הכי נאמן לומר לקיחין הן בידי . וכן אם היה צנוע אע"פ שאין דרכן להטמין והטמינן אע"פ שאינו עשוי להשאיל ולהשכיר ואין בעה"ב עשוי למכור את כליו. נאמן האומר לקוחין הן בידי . וכי אינן עשוין להשאיל ולהשכיר אע"ג דאינו צנוע ואין דרכו להטמין והטמינו ועשוין להשאיל ולהשכיר נאמן לומר לקוחין הן בידי . נמצאת אמונת בעל הבית בענין אחד ובשבועת היסת. ואמונ' הלוקח בארבעה פנים ובשבועת היסת. וזה שאמרנו כלים העשוין להשאיל ולהשכיר לאו בעדים תליא מילתא אלא בפגם אם הם כלים פעמים שנפגמים מחמת תשמיש כגון בגדים שנשחקים ומטונפים וכלי כסף וכלי נחשת שנצרפים וספרים שנקרעים כיון דדרך בני אדם להקפיד על שאילתם אין אלו עשויין להשאיל ולהשכיר. הלא תראה כי רבא ס"פ המקבל בההוא דחבל סכינא דאשכבתא הכי נמי דמיפגמן קפדי אינשי ולא מושאילי. ואדם שאינו עשוי למכור כליו נמי הוא כגון שראו צורבא מרבנן שאין דרכו לעסוק בסחורות. אבל בעלי בתים המצויין בשווקים תדיר דרכן למכוד כליהן שפעמים מוקיר כליהם ומוכרן וכשמזדלזל המין כמוהו קונה. וכל אלו הדברי' אינן אלא בכלי תשמישי הבתים כגון כרים וכסתות ומטות וחביות אבל כלים שאין תשמישן תדיר ובהמה בין דקה בין גסה בין אדם עשוי למוכרה ולקנותה. ויש מפרשים עשויין להשאיל ולהשכיר שהן ידועין אצל בעליהן כגון שמשאילין תדיר למצוה או משכירין להנאה נמצאו דבר רב יהודה שאין בהן דרך שיקשה לומר היאך יקנו המטלטלין דמאי דוחקיה דלוקח להטמין מקחו אם אין דרכו להטמין או אם צנוע יוליך כליו מגולה. ותו לא מידי. וזה ששלח רב הונא בר אבין ושהוציא רבא מן היתומים יתכן לומר כי הם באותו ענין שבעל הבית נאמן בו. וכללו של דבר דתלתייהו בכל תשמיש הבית תדיר מיירי וראיה סכינא דאשכבתא וסרבלא וסיפרא דאגדתא. וליכא ספיקא וכל היכא דליכא עילא כגון הטמנה דרב יהודה וכיוצא בה דכולהו מטלטלי חזקתו תפיסתו. ואע"ג דהוחזקה ביד התובע אין עליו אלא שבועת היסת שלקחן חוץ מן האומן דתניא בהדיא ראה עבדו ביד אומן או טליתו ביד כובס כו' עכ"ל התשובה. הרי פירש דלא אמרי' דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אלא דוקא בהטמינן תחת כנפיו ובאדם דלא צנוע. וגם פירש דבספרים אינם עשויין להשאיל ולהשכיר מפני שנקרע. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל פליג עליה כדפרישית לעיל. ופר"ח זצ"ל פסק כרבי' יצחק אלפס זצ"ל. וגם כתב שרבינו האיי גאון זצ"ל חזר בו. וזה לשונו שפי' שילהי פירקין דהמקבל. פריש מרי רב האיי גאון זצ"ל בתשובותיו כי הא דר' חנינא בר אבין דיש עדים שמישכנו ואינם יודעי' מה מישכנו ועתה טען לקוח הן בידי והלה טוען כי שאולין או שכורין הן שאינו נאמן מי שהן בידו וטוען כי לקוחין הן בידו ועל כגון זה דן רבא ואפיק מיתמי וחזר בו ואמר כי אע"פ שאין עדים שמישכנו כל דברים הידועים שהיו לראובן ועתה נמצאו ביד שמעון או ביד יורשיו אחריו וטוענין לקוחין הן בידינו אינן נאמנין אלא מוציאין אותן מידן ומחזירין אותן לראובן וכן עשה רבא והוציא מן היתומים וכן הדין. ומקשי' ורבא לית ליה האי סברא והא איהו אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי פי' רב יהודאי גאון זצ"ל בלא שבועה משום דאינון דברים העשויין להשאיל ואמר כיון דאילו הוה אבוהון קיים וטעין שקניתים ממנו אינו נאמן גם יורשיו שטוענין שמא מורישם קנאן אין בטענותם ממש קשיא דרבא אדרבא. ופרקי' האי סכינא לא עבידי לאושלי ולאוגרי משום דמיפגמא ומיפסלא ומשום הכי לא מושאלי לה אינשי והילכתא כרבא ותירוציה. עכ"ל:
931
932הרי רבי' יצחק אלפסי זצ"ל ורב האיי גאון זצ"ל ופר"ח זצ"ל ורב יהודאי גאון זצ"ל כולהו סבירא להו דכל הדברים הידועים שהיו של ראובן והם דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ונמצאו ביד שמעון או ביד יורשיו אחריו והם טוענין שלקוחין הם בידם אינן נאמנין אלא מוציאין אותם מידם ואפי' בלא שבועה. ורש"י זצ"ל פי' בפ' כל הנשבעין דוקא סיפרא דאגדתא שאין אדם עשוי ללמוד בו תדיר אבל שאר ספרים אינן עשויים להשאיל ולהשכיר לפי שמתקלקלים. כמו ששנינו בהמוצא ספרים לא ילמוד בהם לכתחילה ולא יקרא אחר עמו. ויכול לומר לקוחה היא בידי ואין צריך לכתוב עליהן שטר מכירה אלא לרווחא דמלתא שלא יצטרך לישבע וכן קבלתי מר' יצחק הלוי זצ"ל עכ"ל. ורבי' תם זצ"ל פליג על רש"י זצ"ל ופסק דספרים הם עשויין להשאיל ולהשכי' כדאמ' בכתובו' פ' נערה הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. רב הונא ורב חסדא חד אמר זה המלמד תורה ומלמדה לאחרים. וחד אמר זה הכותב תורה ונביאים וכתובים ומשאילן לאחרים. וה"ה ספרי התלמוד או כ"ש. שבהם תלויה הוראה והא דנקט תורה נביאים וכתובים משום דבימיהם לא היו כותבים משנה ותלמוד משום דדברים שבעל פה אסור לאומרה בכתב. אלא בימי רב אשי שראה שנתמעטו הלבבות וכתב התלמוד. וההיא דהגוזל בתרא דתנן המכיר כליו או ספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ואם לאו לא כל הימנו שאנו אומרים מכרו לאחד ולקחו זה ממנו לדברי רת"ם והגאונים דלעיל סברי דשאר ספרים נמי שאינם אגדתא עשויין להשאיל ולהשכיר יהא נאמן במיגו דאי בעי אמר השאלתי לך. ואפי' לא יצא לו שם גניבה בעיר פי' רבינו תם זצ"ל דההיא באדם דידעינן ביה שאינו רגיל להשאיל ספריו לשום אדם. אי נמי ברגיל להשאיל וזה שבידו אינו רגיל לשאל. דלאו אמ' דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן אלא בגברא שעשוי להשאיל ולהשכיר ובגברא שעשוי לישאל ולשכור כגון רשויה ראה בידו דלית ליה מיגו דאי בעי ואמר אינם בידי ולא באו לידי מעולם:
932
933וכבר היה מעשה שתבע התובע את הנתבע סדר קדשים מחמת טענת דברים העשויין להשאיל ולהשכיר. ונשאל רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. והשיב ודן כדברי רבינו תם זצ"ל וזו היא התשובה. שלום רב לרב קרשביא. הצור ימגן צרריך וישבית אדון לפניך בקרקע כאשר הורשתי על דבר הספר טען ראובן את שמעון תן לי סדר קדשים שהיה של מורישיי שהשאילו ללוי ולוי השאילו ליהודה חמיו ונפטר יהודה והשכינוהו יורשיו אצלך עם שאר ספרים ועכשיו אני תובעו ממך כדין דברים העשוין להשאיל ולהשכיר. ושמעון משיב אמת סדר קדשים בידי ולאו בעל דברים דידי את שלי לא השאיל מורישך כלום כאשר הודיך לי לך אל היורשים שמישכנוהו אצלי אולי יאמרו שמכרו מורישך לאביהם או מישכנו ושמא יהיו נאמנים אחרי שאין לך עדים שראוהו בידם וגם אין עדים שראוהו בידי:
933
934נראה לפי עניות דעתי שאם אין עדים לראובן שמסר ירושתו לשמעון ולא שוויה ראה ואם היה יהודה קיים היה יכול לכפור בספר בשעה שהיה בידו כמו שהוא עתה ביד שמעון והיה יכול לומר שלא היה בידו מעולם או שהחזירו כל זכות שהיה ליהודה בספר אם היה קיים והיה טוען לקוח הוא בידי והיה נאמן כל זמן דלא שוויה ראה מיגו דאי בעי אמר להד"מ או החזרתי לך כל אותו הזכות יש ליורשיו כגון זה טוענין ליורש וטוענין ללוקח כי אם היה יהודה קיים היה טוען לקוח הוא בידי והיה נאמן במיגו בשעה שהספר בידו דלא שוויה ראה ואותו הזכות הוריש להם וגם הם מכרוה ללוקח או מישכנו למלוה וכגון שהיה פטור יהודה אם היה קיים משבועת היסת אם אין ראובן טוענו טענת ברי רק מאומד ומשמועה שאינה ברורה לו גם שמעון פטוד וגם אם תובעו ראובן לשמעון טענת ברי שאם היה תובע את יהודה היה חייב לישבע שבועת היסת מכל מקום יורשי יהודה ושמעון הבאים מכחם פטורין מאותה שבועה שיהודה חייב לישבע שלקוח הוא בידו אם היה קיים והיה טוען כך דקיי"ל אפילו לרב ושמואל אדם מוריש שבועה לבניו בממון שהוא מוחזק מדמשמע פ' כל הנשבעין גבי ברייתא דתניא שהבן גובה בשבועת יורשין הא מני ב"ש היא דאמר כל העומד לגבות כגבוי דמי דשטר היוצא על היתומים נשבע וגובה מחצה של מלוה ומחצה של פקדון מוריש הנפקד לבניו להיות פטורין משבועה דהחזרתיו לך דאף על פי שהוא היה חייב לישבע כך אם היה קיים אתי שפיר אפילו לרב ושמואל מטעם שפי' כי הממון שהמוריש מוחזק ומחוייב עליה שבועה היורשין יורשין אותו ופטורין משבועה שהוא חייב. ואם ידוע ומפורסם כל כך שלא היה יהודה יכול לכפור אף על גב דלא שוויה ראה מחמת שירא לשנות את הידוע פן יכחישוהו ופן יחזיקוהו בשקרן דומיא דרבה בר שרשום שהיה ירא לומר לקוחה היא בידי משום דנפק עליה קלא דארעא דיתמי היא כי ראיתי שכתב רבינו תם מכ' בכתבו שלא היה נאמן לומד לקוחין הן הספרים בידי מיגו דאי בעי ואמר לא היו דברים מעולם או החזרתי לך כי לא היה יכול לומר שקר מפורסם ולא יהא לו אלא על ידי מינו. ואף על פי כן תמיה אני היאך יש לדמותם כלל דארעא דרבה בר שרשום בדין הוא שלא יהא לו מינו כיון דנפק עליה קלא דארעא דיתמי היא ירא הוא לומר לקוחה היא בידי פן יוכחש בי בקל להתברר ואף על פי שלא יתברר יחזיקוהו כל העולם שקרן בעבור הקול אבל גבי מטלטלין וספרים כיון שכל שעה יכול להחזירם אפילו נודע שהיו בידו יכול כל שעה לומר החזרתים כדאמרי' בשמעתין דממון פרק חזקת הבתים ודפרק כל הנשבעין שיש להאמינו במסר ליה בעדים ואפקיד ליה בעדים מתוך שיכול לומר החזרתי דאין לי לחלק בין הספרים לשאר חפצים. דהא מהיכן תיתי לחלק ביניהם להוציא ממון וכ"ש למה שמפר"ח נפק עליה קלא דארעא דיתמי היא לא הוי טעמא דשוב אין יכול להעיז פניו. אלא כיון שיש קול חשוב כמחאה וכיון שיצא הקול בתוך השלש והיה לו להזהר בשטרו כאילו שמע מחאה וגם אם לא היה ליהודה שום מיגו אין נראה להוציא ממנו ומיורשיו מכח דברים העשויין להשאיל ולהשכיר כי אם לפי ראות הדיינים ואהבת איש את רעהו ונשאת איש את רעהו ולפי מנהג המקום. ודאי אם היה עשוי להשאיל ולהשכיר ושוויה ראובן ליהודה ראה מוציא ראובן ירושתו מידו מטעם שעשוי להשאיל אף על פי שראובן אינו יודע אם שאול הוא בידו או לקוח מבטל חזקה במחזיק הבא בטענת ברי דהכי משמע בהכותב דאי לא הוו מסירי תורי לרועה לא היה נאמן לומר מחיים תפיס' לפי שאין לו מיגו דאי בעי ואמר לקוח הוא בידי אין להם חזקה אלמא משום דאדברים שאין להם חזקה לא מהניא בהו חזקה המחזיק בטענת ברי אף על גב דלמרא קמא ליכא אלא טענת שמא ומכל מקום מכיון שמודה ראובן לשמעון שמשכנו לו יש בו תקנת השוק וישבע שמעון כמה הלוה עליו ויטול. ופתרון ראה, נראה לי דאפילו אין עדים רואין אותו בידו בשעת תביעה בבית דין אם בפעם אחרת ראו אותן אצלו בעדים וטען מה טיבו אצלך וטען אתה מכרתו לי או טענה אחרת כיוצא בה שראוי לעכבו ואין ראוי להחזירו לפי אותה טענה נראה לי דחשיב ראה ואין לו מינו שיכול לומר החזרתיו לך שאפילו אם היה טוען בפירוש החזרתיו לך נראה שאינו נאמן כדאמרינן בשנים אוחזין מנה לי בידך והלה אומר אין לך והעדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון - יצחק בר שמואל זלה"ה:
934
935הדרן עלך פרק המקבל
935
936פרק הבית והעלייה
936
937[שם ע"ב]
הבית והעלייה של שנים כגון שני אחים שחלקו אחד נטל בית ואחד נטל עלייה שעליו והאבנים של חומת הבית מן תקרת בית התחתונה שהיא קרקעיתה של עלייה ולמעלה של עליון והימנה ולמטה של תחתון שנפלו. שניהם חולקין הכל לפי שאחד גבוה מחבירו ועציו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקין לפי שאין ניכר אלו אבנים של עליון ואלו של תחתון. ורואין אילו אבנים ראויות להשתבר שאם יש שם אבנים שבורות שאבניהם לבינים היו זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי. רואין אילו אבנים ראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבס הבית מיסודו ונפל תחתיו והחומה במקומה נפלה יש לדעת שהתחתונות נשברו ולכך נפל הבית ואם נחבט הכותל להלן כמקל שהיה עומד זקוף ונפל שעליונו של כותל נפל להלן ממנו הרבה העליונות נשברו שנפלו מגובה רב והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך. מדקתני סיפא רואין אילו אבנים ראויות להשתבר מכלל דאיכא למיקם עלה דמילתא אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל. אי הכי רישא אמאי חולקין ליחזי אי בחבטא נפל עילייתא מיתבר'. אי בחבסא נפל תחתייא מיתברא לא צריכא דנפל בליליא ולחזינהו למחר דפנינהו. ולישייליה למחר דפנינהו בני רשות הרבים וחזרו להו. וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. לא צריכא דאיתברא ברשותא דתרוייהו אי נמי לרשות הרבים איב' תימ' שותפין בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי למיקני רשות דידיה אף על גב דחצר אחד מהן דאפקו' מפקר כל חד רשות' לגבי חבריה להניח שם חפציו. הילכך כי נמי ותכן ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה דברשות דהאי נמי יהבי דהא לא קפדי מלאשולי דוכתא:
הבית והעלייה של שנים כגון שני אחים שחלקו אחד נטל בית ואחד נטל עלייה שעליו והאבנים של חומת הבית מן תקרת בית התחתונה שהיא קרקעיתה של עלייה ולמעלה של עליון והימנה ולמטה של תחתון שנפלו. שניהם חולקין הכל לפי שאחד גבוה מחבירו ועציו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקין לפי שאין ניכר אלו אבנים של עליון ואלו של תחתון. ורואין אילו אבנים ראויות להשתבר שאם יש שם אבנים שבורות שאבניהם לבינים היו זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי. רואין אילו אבנים ראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבס הבית מיסודו ונפל תחתיו והחומה במקומה נפלה יש לדעת שהתחתונות נשברו ולכך נפל הבית ואם נחבט הכותל להלן כמקל שהיה עומד זקוף ונפל שעליונו של כותל נפל להלן ממנו הרבה העליונות נשברו שנפלו מגובה רב והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך. מדקתני סיפא רואין אילו אבנים ראויות להשתבר מכלל דאיכא למיקם עלה דמילתא אי בחבטא נפל אי בחבסא נפל. אי הכי רישא אמאי חולקין ליחזי אי בחבטא נפל עילייתא מיתבר'. אי בחבסא נפל תחתייא מיתברא לא צריכא דנפל בליליא ולחזינהו למחר דפנינהו. ולישייליה למחר דפנינהו בני רשות הרבים וחזרו להו. וליחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. לא צריכא דאיתברא ברשותא דתרוייהו אי נמי לרשות הרבים איב' תימ' שותפין בכי האי גוונא לא קפדי אהדדי למיקני רשות דידיה אף על גב דחצר אחד מהן דאפקו' מפקר כל חד רשות' לגבי חבריה להניח שם חפציו. הילכך כי נמי ותכן ברשותא דחד מינייהו לא הוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה דברשות דהאי נמי יהבי דהא לא קפדי מלאשולי דוכתא:
937
938פר"ח זצ"ל שמעינן מינא דכל כי האי גוונא מילתא דידיעא בשותפות לתרוייהו אע"ג דמנח ברשותא דחד מינייהו לא יכלי למיטען דידי הוא דברשותי מנח דקיימא לן שותפין לא קפדי אהדדי עכ"ל וגרסינן נמי כיוצא בזה פ' השותפין לפיכך אם נפל הכותל המקום והאבנים וכו' ואמרינן בגמרא פשיטא לא צריכא דנפל לרשותא דחד מינייהו ואי נמי דפנינהו חד לרשותיה מהו דתימ' ליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה קמ"ל דלא. נתברר גם מזה שאין שותף יכול לטעון בכי האי גוונא בהחזקתי. וכן כתב רבי' יצחק אלפס זצ"ל בהשותפין:
938
939[שם]
מתני' היה אחד מהם מכיר מקצת אבניו והן שלימות נוטלן ועולות לו מן המנין שחבירו יקח אחרות כנגדן. ואידך מאי קאמר אי קאמר ליה אין פשיטא. ואי לא אמר ליה אין אמאי נוטלן. לא צריכא כגון דמודה לו במקצת ואמר איני יודע במקצת דמחייב שבועה דמתוך שאינו יכול לישבע נוטלן זה כל אותן שהוא מכיר ועולות לו מן החשבון. סבר רבה למימר חשבון שבורות. שכנגדו. נוטל שבורות כנגדו וזה יטול את אלו לפי חשבון. אמר ליה אביי אדרבה האי דידעא טפי מדהני ידע טפי לא ידע הנך כולהו להאיך נינהו אלא אמר אביי לחשבון שלימות. שכנגדו אף הוא יטול שלימות כנגדו נפקא ליה מלבינא רווחא אי נמי לטינא דמיעכר שעושין ממנו לבנים שמועכר ומגובל יותר מחבירו:
מתני' היה אחד מהם מכיר מקצת אבניו והן שלימות נוטלן ועולות לו מן המנין שחבירו יקח אחרות כנגדן. ואידך מאי קאמר אי קאמר ליה אין פשיטא. ואי לא אמר ליה אין אמאי נוטלן. לא צריכא כגון דמודה לו במקצת ואמר איני יודע במקצת דמחייב שבועה דמתוך שאינו יכול לישבע נוטלן זה כל אותן שהוא מכיר ועולות לו מן החשבון. סבר רבה למימר חשבון שבורות. שכנגדו. נוטל שבורות כנגדו וזה יטול את אלו לפי חשבון. אמר ליה אביי אדרבה האי דידעא טפי מדהני ידע טפי לא ידע הנך כולהו להאיך נינהו אלא אמר אביי לחשבון שלימות. שכנגדו אף הוא יטול שלימות כנגדו נפקא ליה מלבינא רווחא אי נמי לטינא דמיעכר שעושין ממנו לבנים שמועכר ומגובל יותר מחבירו:
939
940[שם]
מתני' הבית והעלייה ונפחתה העלייה ל"ג הכא של שנים דהא בשוכר קאי. אלא ה"ג הבית והעלייה ונפחתה העלייה ואין בעל הבית דהיינו משכיר רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד למטה עד שיתקן לו את העלייה. ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה טיח של טיט שנותנין על התקרה שקורין אֵשְטְרַייךְ ודומה לו במקרא ויעזבו את ירושלים בספר עזרא:
מתני' הבית והעלייה ונפחתה העלייה ל"ג הכא של שנים דהא בשוכר קאי. אלא ה"ג הבית והעלייה ונפחתה העלייה ואין בעל הבית דהיינו משכיר רוצה לתקן הרי בעל העלייה יורד למטה עד שיתקן לו את העלייה. ר' יוסי אומר התחתון נותן את התקרה והעליון נותן את המעזיבה טיח של טיט שנותנין על התקרה שקורין אֵשְטְרַייךְ ודומה לו במקרא ויעזבו את ירושלים בספר עזרא:
940
941[שם]
כמה נפחתה רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה. רב אמר ברובה ולא בארבעה שאינו מחוסר אלא מקום כלי אחד וכנגדו יתן כלי אחר כגון תיבה או עריבה למטה וכשירצה ישתמש בו דאדם דר חציו למעלה וחציו למטה. ושמואל אמר בארבעה כיון שנפחתה בארבעה יורד ודר בבית לגמרי ולא כפינן ליה לדור חציו למטה וחציו למעלה. היכי דמי אי דא"ל עלייה זו ונפלה אודא מזלו גרם. אי דא"ל עלייה סתם לוגר ליה עלייה אחריתי אם יש לו ולמה כופין אותו את המשכיר לקולטו עמו בבית. אמר רבא דא"ל עלייה זו שאני משכיר לך כי סלקא שהיא קיימת סליק בהדה וכי נחתה שתפחת נחית בהדה וגוד בבית אי הכי מאי למימרא אלא אמר רב אשי דא"ל עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשיעבודי שיעבד בית לעלייה דאי לא לשעבודי למה ליה למימר שעל גבי בית זה הא חזי ליה דהא עלייה זו קאמר ליה וכי הא דאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד שאמר לחבירו דלית זו שעל גבי פרסק זו אני משכיר לך ונעקר הפרסיק ממקומו. ובא מעשה לפני ר' חייא ואמר לו חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת:
כמה נפחתה רב אמר ברובה ושמואל אמר בארבעה. רב אמר ברובה ולא בארבעה שאינו מחוסר אלא מקום כלי אחד וכנגדו יתן כלי אחר כגון תיבה או עריבה למטה וכשירצה ישתמש בו דאדם דר חציו למעלה וחציו למטה. ושמואל אמר בארבעה כיון שנפחתה בארבעה יורד ודר בבית לגמרי ולא כפינן ליה לדור חציו למטה וחציו למעלה. היכי דמי אי דא"ל עלייה זו ונפלה אודא מזלו גרם. אי דא"ל עלייה סתם לוגר ליה עלייה אחריתי אם יש לו ולמה כופין אותו את המשכיר לקולטו עמו בבית. אמר רבא דא"ל עלייה זו שאני משכיר לך כי סלקא שהיא קיימת סליק בהדה וכי נחתה שתפחת נחית בהדה וגוד בבית אי הכי מאי למימרא אלא אמר רב אשי דא"ל עלייה זו שעל גבי בית זה אני משכיר לך דשיעבודי שיעבד בית לעלייה דאי לא לשעבודי למה ליה למימר שעל גבי בית זה הא חזי ליה דהא עלייה זו קאמר ליה וכי הא דאמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה באדם אחד שאמר לחבירו דלית זו שעל גבי פרסק זו אני משכיר לך ונעקר הפרסיק ממקומו. ובא מעשה לפני ר' חייא ואמר לו חייב אתה להעמיד לו פרסק כל זמן שהדלית קיימת:
941
942פר"ח זצ"ל וקיימא לן כשמואל דהילכתא כוותיה בדיני. וכן פסק רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
942
943[דף קי"ז ע"א]
בעי רבא בר ממל כשהוא דר לבדו הוא דר ובעל הבית יצא מביתו בעל כרחו או שניהם דרים את"ל שניהם דרים דא"ל אדעתא דאפקן לא אגרי לך כשהוא משתמש דרך פתחיו או דרך עלייה שתי עליות זו על גב זו מהו איפחית עליונה דייר בתחתונה איפחית בתחתונה מאי דייר בעלייה עליונה או נחית למטה ודייר תיקו:
בעי רבא בר ממל כשהוא דר לבדו הוא דר ובעל הבית יצא מביתו בעל כרחו או שניהם דרים את"ל שניהם דרים דא"ל אדעתא דאפקן לא אגרי לך כשהוא משתמש דרך פתחיו או דרך עלייה שתי עליות זו על גב זו מהו איפחית עליונה דייר בתחתונה איפחית בתחתונה מאי דייר בעלייה עליונה או נחית למטה ודייר תיקו:
943
944פר"ח זצ"ל בעיות דרבא בר ממל כולהו סליקו להו בתיקו וקיי"ל כל תיקו דממונא לקולא. וק"ל דהוא רגיל לפסוק דכל את"ל קיי"ל דהילכתא היא. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל כתב דשניהם דרים. מתני' ר' יוסי אומר תחתון נותן את התקרה כו' הנהו בי תרי דהוו דרו חד עילאי וחד תתאי איפחית מעזיבה ולא שוכר ומשכיר הוו אלא בית של זה ועלייה של זה וכל אימת דהוו משי מיא עליון אזלי ומוקי ליה לתחתון מי מתקן ר' חייא בר אבא אמר עליון מתקן ר' חייא בר יוסף אמר תחתון מתקן. לימא בפלוגתא דר' יוסי ורבנן קמיפלגי דמ"ד עליון מתקן קסבר על המזיק להרחיק את עצמו. ומ"ד תחתון מתקן קסבר על הניזק להרחיק את עצמו. ותסברא דר' יוסי ורבנן דהכא בהיזקא דתחתון פליגי ומעזיבה זו לעכב את המים ובשביל נזקי תחתון הא לענין נזיקין איפכא שמעינן להו דתנן מרחיקין את האילן מן הבור עשרים וחמש אמה ובחרוב ובשקמה חמשים אמה בין מלמעלה בין מלמטה בין מן הצד אם הבור קדם קוצץ ונותן דמיו ואם האילן קדם לא יקוץ ספק זה קדם ספק זה קדם אינו קוצץ ר' יוסי אומר אפילו הבור קדם לא יקוץ שזה חופר בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו והוינן בה במאי קמיפלגי ר' יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו. ורבנן סברי על המזיק להרחיק את עצמו. אלא איכא למימר דפליגי הני אמוראי דלעיל כתנאי בפלוגתא דר' יוסי ורבנן דבבא בתרא הוא דפליגי ור' יומי ורבנן דהכא במאי קמיפלגי בחזוקי תקרה וכשאין התחתון צועק שאינו חושש למימיו אלא העליון צועק ואומר כשאני דורך על הנסרים והם מנענעים ואני דואג שמא תפחת אחת מהם תחתיו או תשמט הקורה. ורבנן סברי מעזיבה חזוקי תקרה הוא וחזוקי תקרה התחתון מתקן. ור' יוסי סבר מעזיבה אשוויי גומות הוא דאחזוקי תקרה סגי ביתידות. והאמר רב אשי הוינא בי רב כהנא אמר לי מודה ר' יוסי בגיריה דיליה דאע"ג דאמר על הניזק להרחיק את עצמו ה"מ היכא דאדם עצמו אינו מזיקו כגון בור ואילן שבשעת נטיעתן אינו מזיקו אבל השרשים מתפשטים וגדילין מאליהן לאחר זמן אבל היכא ראיהו מזיקו וזורק בו חציו כי הכא ששופך המים על ראשו מודה הוא דנפטר אלא מזיק ממש ואדם מועד לעולם בין עד בין ישן שוגג ומזיד והיכי אמר ר' חייא בר יוסף לעיל דעל התחתון לתקן דפסיקי והדר נפלי לא היתה מקום רחיצת ידיו של עליון על מקום נזקי תחתון אלא במקום אחר ומשם הם נמשכין עד שנופלין במקום שמזיקין:
944
945פר"ח זצ"ל וכיון דאוקימנא ר' חייא בר יוסף כר' יוסי דנזיקין והתם אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי שמעינן מינה דהילכתא כר' חייא בר יוסף ומקשינן עלה והאמר רב אשי כי הוינא בי רב כהנא כו' וזה ברחיצת ידים וכיוצא בהם שהמים מועטין אבל במים מרובים לא דגרסי' בתלמוד ארץ ישראל להדיח כוסות מעזיבה בינונית ואין בעי עביד מעזיבה עמו עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל ושמעי' מינה דהיכא דליכא מעזיבה דתמי בה מיא והדר אזלי דגירי נינהו ועליון מתקן:
945
946[שם]
מתני' הבית והעלייה של שנים שנפלו בית של זה ועלייה של זה שחלקו כך בנחלת אביהן אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית לבדו עד תקרה התחתונה ויושב בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו ואחר כך יצא ממנו ויבנה עלייתו. ר' יהודה אומר אף זה דר בתוך של חבירו אם כן הוא אף בעל עלייה זו בזה חוזר ומעוותו לזה שהוא דר לתוך שלו ואי נמי זה לא חסר דהא בלאו הכי לא הוה בני ליה איהו זה מיהא נהנה שאילולי בית זה אין לו מקום לדור שם וקסבר זה נהנה וזה לא חסר וצריך להעלות לו שכר :
מתני' הבית והעלייה של שנים שנפלו בית של זה ועלייה של זה שחלקו כך בנחלת אביהן אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות החומה והתקרה התחתונה המוטלין עליו לבנות והוא יבנה החומה מן התקרה ולמעלה ותקרה העליונה של גג והוא אינו רוצה הרי בעל העלייה בונה את הבית לבדו עד תקרה התחתונה ויושב בתוכו עד שיתן לו את יציאותיו ואחר כך יצא ממנו ויבנה עלייתו. ר' יהודה אומר אף זה דר בתוך של חבירו אם כן הוא אף בעל עלייה זו בזה חוזר ומעוותו לזה שהוא דר לתוך שלו ואי נמי זה לא חסר דהא בלאו הכי לא הוה בני ליה איהו זה מיהא נהנה שאילולי בית זה אין לו מקום לדור שם וקסבר זה נהנה וזה לא חסר וצריך להעלות לו שכר :
946
947[שם ע"ב]
אמר רב אחא בר רב אדא משמיה דעולא תחתון שבא לשנות בבנין החומה שעליו מן היסוד עד התקרה בגויל שומעין לו אם היה מתחילה באבני גזית ובא לשנותה כשנפלה ולבנות באבני גויל שומעין לו מפני שמחזיק את הבנין שחומת גויל רחבה משל גזית טפח. כדאיתא פ"ק דבבא בתרא בגזית אין שומעין לו בכפסים דהיינו ארחי חצאי לבנים ורחבן טפח ומחצה ונותן אריח מיכן ואריח מיכן וטפח אבנים דקות וסיד ביניהם והוי עובי החומה ד' טפחים שומעין לו בלבנים בשלימות ואין עוביו של כותל אלא כמידת רחבן והן ג' טפחים אין שומעין לו. כלל הדבר תחתון שמרחיב עובי בנין ומחזקו שומעין לו אם ממעט חיזוקו אין שומעין לו שהעליון טוענו למחר יפול. ועליון שבא להכביד את המשא תחתון מעכב עליו וכל זמן שממעט כובדו שומעין לו. בא לסכך בקורות של ארזים תקרה תחתונה וארזים מתקיימים מן השקמים ומשאן כבד. בא לשנות תחתון משקמים לארזים שומעין לו שמהנהו לעליון שמתקיים וחזק מקום מדרך רגליו. מארזים לשקמים אין שומעין לו. לרבות בחלונות אין שומעין לו ממעט חוזק הבנין ועליון ממעט עליו למעט שומעין לו. להגביה חלל הבית אין שומעין לו מפני שמטריח את העליון לעלות ועוד שהנמוך חזק מן הגבוה. למעט שומעין לו. עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין לו בלבנים שומעין לו בכפסים אין שומעין לו בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו. לרבות בחלונות שומעין לו למעט אין שומעין לו. להגביה אין שומעין לו למעט שומעין לו. אין לו לא לזה ולא לזה לבנות שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע מי אית ליה לבעל עלייה בקרקע או לא מאי ת"ש אין לו לא לזה ולא לזה אין לבעל עלייה בקרקע כלום. תניא ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים והעליון נוטל שליש אחרים אומרים התחתון נוטל שלשה חלקים והעליון נוטל רביע. אמר רבא נקוט דר' נתן בידך דדיינא הוא שהיה אב בית דין כדאיתא בהוריות בפרק בתרא ונחית לעומקא דדינא קסבר כמה מפסדא לעלייה בבית תלתא שליש ימי קייטא היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה. הילכך אית ליה תילתא:
אמר רב אחא בר רב אדא משמיה דעולא תחתון שבא לשנות בבנין החומה שעליו מן היסוד עד התקרה בגויל שומעין לו אם היה מתחילה באבני גזית ובא לשנותה כשנפלה ולבנות באבני גויל שומעין לו מפני שמחזיק את הבנין שחומת גויל רחבה משל גזית טפח. כדאיתא פ"ק דבבא בתרא בגזית אין שומעין לו בכפסים דהיינו ארחי חצאי לבנים ורחבן טפח ומחצה ונותן אריח מיכן ואריח מיכן וטפח אבנים דקות וסיד ביניהם והוי עובי החומה ד' טפחים שומעין לו בלבנים בשלימות ואין עוביו של כותל אלא כמידת רחבן והן ג' טפחים אין שומעין לו. כלל הדבר תחתון שמרחיב עובי בנין ומחזקו שומעין לו אם ממעט חיזוקו אין שומעין לו שהעליון טוענו למחר יפול. ועליון שבא להכביד את המשא תחתון מעכב עליו וכל זמן שממעט כובדו שומעין לו. בא לסכך בקורות של ארזים תקרה תחתונה וארזים מתקיימים מן השקמים ומשאן כבד. בא לשנות תחתון משקמים לארזים שומעין לו שמהנהו לעליון שמתקיים וחזק מקום מדרך רגליו. מארזים לשקמים אין שומעין לו. לרבות בחלונות אין שומעין לו ממעט חוזק הבנין ועליון ממעט עליו למעט שומעין לו. להגביה חלל הבית אין שומעין לו מפני שמטריח את העליון לעלות ועוד שהנמוך חזק מן הגבוה. למעט שומעין לו. עליון שבא לשנות בגזית שומעין לו בגויל אין שומעין לו בלבנים שומעין לו בכפסים אין שומעין לו בשקמים שומעין לו בארזים אין שומעין לו. לרבות בחלונות שומעין לו למעט אין שומעין לו. להגביה אין שומעין לו למעט שומעין לו. אין לו לא לזה ולא לזה לבנות שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע מי אית ליה לבעל עלייה בקרקע או לא מאי ת"ש אין לו לא לזה ולא לזה אין לבעל עלייה בקרקע כלום. תניא ר' נתן אומר התחתון נוטל שני חלקים והעליון נוטל שליש אחרים אומרים התחתון נוטל שלשה חלקים והעליון נוטל רביע. אמר רבא נקוט דר' נתן בידך דדיינא הוא שהיה אב בית דין כדאיתא בהוריות בפרק בתרא ונחית לעומקא דדינא קסבר כמה מפסדא לעלייה בבית תלתא שליש ימי קייטא היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה. הילכך אית ליה תילתא:
947
948פר"ח זצ"ל וקיימא לן כר' נתן דרבא פריש טעמיה. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהלכה כרבא:
948
949[שם]
מתני' וכן בית הבד לעצור זיתים שהיה בנוי בסלע וגינת אחר על גביו שחקק אדם אחד בסלע תחתיו כמין כיפה והיתה גינתו מלמעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גינה ונפחת גגו של בית הבד שהיה מקום זריעתו של העליון הרי בעל הגינה יורד למטה וזורע עד שיעשה לבית בדו כיפים והעליון יתן עליה עפר וזורע. וכמה נפחת רב אמר ברובו אבל בארבעה אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. ושמואל אמר בארבעה אין אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה:
מתני' וכן בית הבד לעצור זיתים שהיה בנוי בסלע וגינת אחר על גביו שחקק אדם אחד בסלע תחתיו כמין כיפה והיתה גינתו מלמעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גינה ונפחת גגו של בית הבד שהיה מקום זריעתו של העליון הרי בעל הגינה יורד למטה וזורע עד שיעשה לבית בדו כיפים והעליון יתן עליה עפר וזורע. וכמה נפחת רב אמר ברובו אבל בארבעה אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה. ושמואל אמר בארבעה אין אדם זורע חציו למטה וחציו למעלה:
949
950וכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כשמואל. פר"ח זצ"ל פירש בתלמוד ארץ ישראל הא דתנן יורד וזורע ולא קתני כופין לבנות כיפין לבית בדו בשלא הוא שם והא דתני ר' חייא כופין אותו כשהוא שם ומתני' ור' חייא דגבי פרסק לא פליגי:
950
951[שם]
מתני' הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטורין מלשלם אמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא נתנו לו ב"ד זמן שראוהו ב"ד שהיה נוטה ואמרו לו לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו בתוך הזמן פטור ולאחר זמן חייב וכמה זמן אמר ר' יוחנן זמן בית דין שלשים יום פ"ק דבבא קמא מייתי להא מתני' והתם פרישית:
מתני' הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים והזיקו פטורין מלשלם אמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא נתנו לו ב"ד זמן שראוהו ב"ד שהיה נוטה ואמרו לו לסתור את הכותל ולקוץ את האילן ונפלו בתוך הזמן פטור ולאחר זמן חייב וכמה זמן אמר ר' יוחנן זמן בית דין שלשים יום פ"ק דבבא קמא מייתי להא מתני' והתם פרישית:
951
952[שם]
מתני' מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל לתוך גינתו של חבירו א"ל פנה את אבניך אמר לו יהא שלך הגיעוך אין שומעין לו אם אין זה רוצה. מי שקיבל עליו וא"ל הילך יציאותיך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו מדקתני הילך יציאותיך מכלל דפנינהו עסקינן טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא אמאי כיון דא"ל הגיעוך תקני לי' שדהו אמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ היכא דקא מכוין לאקנויי ליה הכא דחויי הוא דקא מדחי ליה ומשום הכי לא קני לי' עד דמפני ליה באפיה:
מתני' מי שהיה כותלו סמוך לגינת חבירו ונפל לתוך גינתו של חבירו א"ל פנה את אבניך אמר לו יהא שלך הגיעוך אין שומעין לו אם אין זה רוצה. מי שקיבל עליו וא"ל הילך יציאותיך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו מדקתני הילך יציאותיך מכלל דפנינהו עסקינן טעמא דפנינהו הא לא פנינהו לא אמאי כיון דא"ל הגיעוך תקני לי' שדהו אמר ר' יוסי בר חנינא חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ה"מ היכא דקא מכוין לאקנויי ליה הכא דחויי הוא דקא מדחי ליה ומשום הכי לא קני לי' עד דמפני ליה באפיה:
952
953וכן פר"ח זצ"ל אבל אי פנינהו וחזי ליה ולא מחי ביה ודאי בכוונה אקנינהו ליה. עכ"ל:
953
954[דף קי"ח ע"א]
מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש א"ל תן לי שכרי א"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. משקיבל עליו וא"ל הילך שכרך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו. והתניא שומעין לו אמר רבא לא קשיא כאן בהגבהה כאן בחבטה ואידי ואידי בשל הפקר מתני' בששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל ועל כרחו שכרו עליו. וברייתא ששכרו למלאכת חבטא כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את וזכי ביה:
מתני' השוכר את הפועל לעשות עמו בתבן ובקש א"ל תן לי שכרי א"ל טול מה שעשית בשכרך אין שומעין לו. משקיבל עליו וא"ל הילך שכרך ואני נוטל את שלי אין שומעין לו. והתניא שומעין לו אמר רבא לא קשיא כאן בהגבהה כאן בחבטה ואידי ואידי בשל הפקר מתני' בששכרו ללקט תבן וקש בהגבהה דפועל ועל כרחו שכרו עליו. וברייתא ששכרו למלאכת חבטא כגון לשמור או להשליך מעלייה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את וזכי ביה:
954
955[שם ע"ב]
מתני' המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל כלומר אינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרשות הרבים והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגינה לזבל:
מתני' המוציא זבלו לרשות הרבים המוציא מוציא והמזבל מזבל כלומר אינו רשאי להשהותו שם אלא זה מוציאו מן הרפת לרשות הרבים והנושאו יהא מזומן לישאנו לשדה ולגינה לזבל:
955
956[שם]
מתני' אין שורין טיט ברשות הרבים שיש מקומות ששורין אותן ימים רבים צבור במקום אחד. ואין לו לבנים לבנים לפי שמשהא אותן ליבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים וחורץ בה חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחם שם עד שיתיבשו. וגובלין טיט ברשות הרבים לתתו מיד בבנין אבל לא ללבנים. הבונה ברשות הרבים המביא אבנים מביא והבונה בונה מיד מקבלו מיד המביא ובונה ואם הזיק ברשות הרבים משלם מה שהזיק. ר' שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא מלאכתו לפני שלשים יום מזמן ברשות הרבים ואינו חייב בנזקן. תניא כל שאילו אמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים פי' כל אותן נזקין שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקול ברשות הרבים ולהשליכם שם כגון הוצאת זבלים לר' יהודה וכגון פותקין ביבותיהן וגודפין מערותיהן בימות הגשמים דברשות קא עבדי בבא קמא אם הזיקו חייבים לשלם ור' יהודה פוטר. אמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור' שמעון כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם. ר' יהודה הא דאמרן. רשב"ג דתנן רשב"ג אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום. ר' שמעון דתנן (אמ') בפ' לא יחפור לא יעמיד אדם תנור בתוך ביתו אלא א"כ יש על גביו חלל גובה ארבעה אמות מפי התנור לעלייה היה מעמידו בעלייה צריך שתהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים. ובכירה שאין היסק שלה גדול טפח. ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם:
מתני' אין שורין טיט ברשות הרבים שיש מקומות ששורין אותן ימים רבים צבור במקום אחד. ואין לו לבנים לבנים לפי שמשהא אותן ליבשן ששוטח הטיט בקרקע חלקה כעובי הלבנים וחורץ בה חריצות שתי וערב כמדת הלבנים ומניחם שם עד שיתיבשו. וגובלין טיט ברשות הרבים לתתו מיד בבנין אבל לא ללבנים. הבונה ברשות הרבים המביא אבנים מביא והבונה בונה מיד מקבלו מיד המביא ובונה ואם הזיק ברשות הרבים משלם מה שהזיק. ר' שמעון בן גמליאל אומר אף מתקן הוא מלאכתו לפני שלשים יום מזמן ברשות הרבים ואינו חייב בנזקן. תניא כל שאילו אמרו מותרין לקלקל ברשות הרבים פי' כל אותן נזקין שנתנו חכמים עליהם רשות ואמרו מותרין לקלקול ברשות הרבים ולהשליכם שם כגון הוצאת זבלים לר' יהודה וכגון פותקין ביבותיהן וגודפין מערותיהן בימות הגשמים דברשות קא עבדי בבא קמא אם הזיקו חייבים לשלם ור' יהודה פוטר. אמר אביי רשב"ג ור' יהודה ור' שמעון כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו לו חכמים רשות והזיק פטור מלשלם. ר' יהודה הא דאמרן. רשב"ג דתנן רשב"ג אומר אף מתקן הוא את מלאכתו לפני שלשים יום. ר' שמעון דתנן (אמ') בפ' לא יחפור לא יעמיד אדם תנור בתוך ביתו אלא א"כ יש על גביו חלל גובה ארבעה אמות מפי התנור לעלייה היה מעמידו בעלייה צריך שתהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים. ובכירה שאין היסק שלה גדול טפח. ואם הזיק משלם מה שהזיק ר' שמעון אומר לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא שאם הזיק פטור מלשלם:
956
957פר"ח זצ"ל וקיימא לן דהני כולהו שיטה אינון ולית הילכתא כחד מינייהו אלא אם הזיק משלם מה שהזיק כסתמא דמתני' עכ"ל. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל:
957
958[שם]
ת"ר החוצב אבן מן ההר לעוקרה מחיבורה שמסר לסתת דהיינו המרבע ומחליקה הסתת חייב. הסתת שמסר לחמר החמר חייב. החמר שמסר לכתף הכתף חייב. כתף שמסר לבנאי הבנאי חייב. בנאי שמסר לאדריכל הוא אבי האומנין שמדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמוש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס אדריכל חייב זה שהיא בידו בנזקה אם חפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא חייב הוא לשלם. ואע"ג דמוקי לה לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דבידו היא הנזק מוטל עליו כל היכי דמתרמי דתנן אדם מועד לעולם בין עד בין ישן שוגג ומזיד אונס ורצון. העלה על גבי דימוס ונפלה כולן חייבין הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחייוביה משום גירי כולן יחד חייבין שכולן שותפין בדבר ועליהם המלאכה לעשות וקיבלו האחריות הנזק יחד והתניא אחרון חייב דהיינו אדריכל שהניחה כולן פטורין. לא קשיא כאן בשכירות אחרון חייב כאן בקבלנות כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה:
ת"ר החוצב אבן מן ההר לעוקרה מחיבורה שמסר לסתת דהיינו המרבע ומחליקה הסתת חייב. הסתת שמסר לחמר החמר חייב. החמר שמסר לכתף הכתף חייב. כתף שמסר לבנאי הבנאי חייב. בנאי שמסר לאדריכל הוא אבי האומנין שמדקדק בהנחת האבן לצדדה על מושבה בשוה שלא תמוש ולא תטה ולא תהא בולטת חוץ לדימוס אדריכל חייב זה שהיא בידו בנזקה אם חפול מידו ותזיק את אחרים או תשבר היא חייב הוא לשלם. ואע"ג דמוקי לה לקמן בקבלנות וכולן שותפין במלאכה אין חייב אלא מי שהיתה מסורה לו דכיון דבידו היא הנזק מוטל עליו כל היכי דמתרמי דתנן אדם מועד לעולם בין עד בין ישן שוגג ומזיד אונס ורצון. העלה על גבי דימוס ונפלה כולן חייבין הואיל ולאו כחו דאדריכל הוא שלאחר שהניחה נפלה וליכא לחייוביה משום גירי כולן יחד חייבין שכולן שותפין בדבר ועליהם המלאכה לעשות וקיבלו האחריות הנזק יחד והתניא אחרון חייב דהיינו אדריכל שהניחה כולן פטורין. לא קשיא כאן בשכירות אחרון חייב כאן בקבלנות כולן חייבין היכא דלא נפלה מיד אחד מהן ועל כולן לשמור שתהא מיושבת יפה:
958
959[שם]
מתני' שתי גיזות זו על גב זו סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה וזו שאצלה קרקעיתה נמוך והידק בנתיים בזקיפת הגבוה שזו גבוה מזו יש שומים או בצלים ר' מאיר אומר של עליון שהרי עפרו הוא ומשלו יונק. ור' יהודה אומר של תחתון שעל אוירו מונחת. אמר רבי מאיר ומה אם ירצה העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק אמר ר' יהודה ומה אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר וישוה קרקעה לעליונה אין כאן ירק אמר ר' מאיר וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול את עפרו ותחתון למלאות גינתו רואין מהיכן ירק זה אי ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן ר' שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו הרי אלו שלו כדקאמר ר' מאיר הואיל ומעפרו הוא חי והשאר של תחתון דעליון גופיה אפקורי מפקר ליה לגביה שננאי הוא לו ליטול וליכנס לתוך של חבירו וללקוט:
מתני' שתי גיזות זו על גב זו סמוכות זו לזו האחת קרקעיתה גבוה וזו שאצלה קרקעיתה נמוך והידק בנתיים בזקיפת הגבוה שזו גבוה מזו יש שומים או בצלים ר' מאיר אומר של עליון שהרי עפרו הוא ומשלו יונק. ור' יהודה אומר של תחתון שעל אוירו מונחת. אמר רבי מאיר ומה אם ירצה העליון ליטול את עפרו אין כאן ירק אמר ר' יהודה ומה אם ירצה התחתון למלאות גינתו עפר וישוה קרקעה לעליונה אין כאן ירק אמר ר' מאיר וכי מאחר ששניהם יכולין למחות זה על זה שלא יהא ירק זה כאן עליון ליטול את עפרו ותחתון למלאות גינתו רואין מהיכן ירק זה אי ממקום שהוא יונק וגדל לו ינתן ר' שמעון אומר כל שהעליון יכול לפשוט את ידו הרי אלו שלו כדקאמר ר' מאיר הואיל ומעפרו הוא חי והשאר של תחתון דעליון גופיה אפקורי מפקר ליה לגביה שננאי הוא לו ליטול וליכנס לתוך של חבירו וללקוט:
959
960[דף קי"ט ע"א]
אמרי דבי ר' ינאי ובלבד שלא יאנס ויטול. כלומר לא יתלה עצמו דרבה למטה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא. בעי רב ענן ואמרי לה ר' ירמיה מגיע לגופו ואינו מגיע לעיקרו מאי תיקו. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא הילכך חולקין. אמר אפרים ספרא תלמידו של רשב"ל משום רשב"ל הלכה כר' שמעון אמרוה קמיה דשבור מלכא אמר להו אפריון נמטייה לרשב"ל פי' רש"י זצ"ל נראה לי שבור מלכא ממש מלך פרס היה ובקי בדינים ואמרוה להא דר' שמעון דמתני קמיה וקלסיה ואמר יקבל חן מאתנו על דבר זה. ואית דאמרי שבור מלכא שמואל כי בכמה דוכתי קרי ליה הכי. ואני מיושב בה דמאי אמרוה אי להא דר' שמעון דמתני' אטו שמואל מתני' לא הוה ידע ואי דאפרים ספרא אטו אי לאו אמר רשב"ל הלכה כר' שמעון שמואל מי לא קם ליה בדיני למיקלסיה לר' שמעון עד דשמע משמיה דר' שמעון דהילכתא כוותיה. אפריון חן שלנו. עכ"ל:
אמרי דבי ר' ינאי ובלבד שלא יאנס ויטול. כלומר לא יתלה עצמו דרבה למטה. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא. בעי רב ענן ואמרי לה ר' ירמיה מגיע לגופו ואינו מגיע לעיקרו מאי תיקו. פר"ח זצ"ל וקיימא לן כל תיקו דממונא לקולא הילכך חולקין. אמר אפרים ספרא תלמידו של רשב"ל משום רשב"ל הלכה כר' שמעון אמרוה קמיה דשבור מלכא אמר להו אפריון נמטייה לרשב"ל פי' רש"י זצ"ל נראה לי שבור מלכא ממש מלך פרס היה ובקי בדינים ואמרוה להא דר' שמעון דמתני קמיה וקלסיה ואמר יקבל חן מאתנו על דבר זה. ואית דאמרי שבור מלכא שמואל כי בכמה דוכתי קרי ליה הכי. ואני מיושב בה דמאי אמרוה אי להא דר' שמעון דמתני' אטו שמואל מתני' לא הוה ידע ואי דאפרים ספרא אטו אי לאו אמר רשב"ל הלכה כר' שמעון שמואל מי לא קם ליה בדיני למיקלסיה לר' שמעון עד דשמע משמיה דר' שמעון דהילכתא כוותיה. אפריון חן שלנו. עכ"ל:
960
961פר"ח זצ"ל אמר שבור מלכא הבו ליה אפרייה לרשב"ל פי' אפרייה ברכתו מלשון בן פורת יוסף כלו' יפרו וירבו נבונים וחכמים כמותו בישראל עכ"ל. ובערוך פי' לשון אחר כפר"ח זצ"ל. ולשון אחר פי' הבו ליה אפרייה לרשב"ל פי' חזק בלשון רומי יישר כמו וישר חילו:
961
962הדרן עלך פרק הבית והעלייה. וסליקא מסכת בבא מציעא.
962