אור זרוע, חלק ד, פסקי עבודה זרהOhr Zarua, Volume IV, Piskei Avodah Zarah

א׳[דף ב' ע"א]
לפני חגיהן של עובדי גלולים שלשה ימים אסור לשאת ולתת עמהם. להשאילן ולשאול מהם להלוותן וללוות מהם ולפורען וליפרע מהם. ר' יהודה אומד נפרעין מהן מפני שהוא מיצר. אמ' לו אע"פ שמיצר הוא עכשיו שמח הוא לאחר זמן. ר' ישמעאל אומר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור. וחכמים אומרים לפני חגיהן [אסור] לאחר חגיהן [מותר]. ודוקא בא"י אסור שלשה ימים מפני שכולם עובדי ע"ז הן ושגורה בפיהם וכי מרויח מידי מודה לע"ז וקא עבר משום לא ישמע על פיך. אבל בגולה אין אסור אלא יום האחד בלבד. פי' ואפי' דקים ליה בגויה דפלח לע"ז לא אסור אלא יום אחד בלבד. דהואיל ורובם לאו עובדי ע"ז הם ואינה נשמעת על פיהם. איהו נמי אע"ג דפלח לה אינה שגורה בפיו אלא אותו היום בלבד. כההיא דפ"ק דש"ח דאמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. הילכך סתם גוי בחוצה לארץ דלא ידענא ביה אי פלח לע"ז אי לא פלח סמכינן אדרבי יוחנן ושרינן במשא ומתן דידיה ואפי' ביום אידם דסמכינן אדוכתא דלא פלחי לע"ז ואע"ג דחזינן להו דאזלי לתועבה בכל יום כל מה דעבדי אינו אלא מנהג אבותיהם בעלמא:

ב׳וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל דאנן האידנא בגולה אין אנו יכולין להעמיד עצמינו מלשאת ולתת עמהם שביניהם אנו יושבין ואינן אדוקין בע"ז כ"כ. כי ההיא דפ' בתרא רב יהודה שדר לי' קורבנא (לאבי דרבא) ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. מיהו לאו ראיה היא דההוא כעין גר תושב הוה. מדא"ל רב יוסף והתניא איזהו גר תושב כל שקיבל עליו בפני ג' חבירים [דלא פלח לע"ז] וקא מהדר ליה כי תניא ההיא לחיותו. אלמא דההוא נמי כעין גר תושב הוה. ועוד נראה דאין משם ראיה לסתם גוי מדקאמר ידענא ביה דלא פלח דהיינו קים ליה בגויה הוה דלא פלח. וקיי"ל בכתובות קים ליה בגויה מילתא היא. וכן נמי ההיא דהתם דאמר רבא אמטי ליה קורבנא לבר שישך ביום אידם אמר ידענא ביה דלא פלח לע"ז. ההוא נמי משום דקים ליה בגויה ואינה ראיה לסתם גוים. ועוד התיר רבינו שמואל זצ"ל לישא וליתן עמהם משום איבה ויראה ואפי' ביום אידם כההיא דלקמן בפרקין דההוא מצראה דשדר ליה דינרא קיסרנייאנה לר' יהודה נשיאה [ביום אידו] הוה יתיב קמיה דרשב"ג אמר היכי אעביד אשקליה [אזיל ומודה, לא אשקליה] הויא ליה איבה. אמר לו רשב"ג טול וזורקו לבור בפניו כלאחר יד. דמשמע הא אי לאו הכי הוה מקבלו משום איבה ואפי' ביום אידם ואע"ג דאזיל ומודה. מיהו הא נמי לאו ראיה היא דאיכ' למימר דאע"ג דהויא ליה איבה לא הוה מקבלו אלא שהיה נמלך ברשב"ג כיצד יעשה דלא הויא ליה איבה. ועוד הביא ראיה דשרי לן מטעם איבה מההיא דלקמן בפ' אין מעמירין גבי יהודית מילדת ארמית דאמר רב יוסף דבשכר שרי משום איבה. ואמרי' נמי סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכולה למימר דידן דמנטרא שבתא מחללינן עילוייהו שבתא דידכו דלא מינטרן שבתא [לא מחללינן] פי' ואין כאן איבה ואסיר. הא אי הוה איבה הוה מודה ליה אביי דשרי. ותו אמ' סבר רב יוסף למימר אונוקי בשכר שרי משום איבה א"ל אביי אי פנויה היא יכולה למימר בעינא אינסובי. אי אשת איש לא מזדהמנא גבי גברי. סבר רב יוסף למימר הא דתניא... הרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. אסוקי בשכר שרי משום איבה אמר אביי יכל' למימר קאי ברי אאיגרא. אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר. הא למדת דשרינן משום איבה בין לרב יוסף בין לאביי. הילכך אנן שביניהם אנן וכייפינן להו שרי לן משא ומתן דידהו ואפי' ביום אידם משום יראה ואיבה. ולהשאילן ולשאול מהן ולהלוותן וללות מהן ולפורען וליפרע מהן. ועוד הביא ראיה מירושלמי דפרקין דאמרי' התם תני עבר ונשא עמו מותר ר' יעקב בר' אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' ביום אידם ותני בד"א בגוי שאינו מכירו. אבל בגוי המכירו מותר מפני שאינו אלא כמחניף לו. ותני הנכנס לעיר ומצאן שהם שמחים שמח עמהם מפני שאינו אלא כמחניף להם. חד דוקרני שלח ליה לר' יהודה נשיאה חד דיסקא מלא דינרין נסב חד מנהון ושלח ליה שארא (שלח) לרשב"ג אמר יוליך הנאה לים המלח. הרי כמכירו הרי לשעבר רשב"ג אמך יוליך הנאה לים המלח. אמר ר' אבא שאלני ר"ג בריבי מהו לילך ליריד ואסרתי לו. והתני לקח משום כסות תשרף. בהמה תעקר. מעות יוליך הנאה לים המלח. והתני הולכין ליריד ולוקחין משם עבדים ושפחות ובהמה רשב"ל אמר לא סוף דבר עבדים ישראל אלא עבדים גוים מפני שמכניסן תחת כנפי השכינה. ר"ג בריבי אדם גדול היה וביקש ר' אבהו לגודרו. אף ר' יהודה הנשיא אדם גדול היה וביקש רשב"ל לגדור הדבר כלומר החמירו לשעה כדי לעשות סייג אבל כל אדם מותר שאינו אלא כמחניף להם. הילכך לדידן שרי משום יראה כי היכי דלא תיהוי לן איבה.

ג׳ור"ת זצ"ל פי' דמעיקרא לא אסר במתני' שום משא ומתן אפי' ביום אידם אלא מידי דתקרובת כגון בהמה וקטורת וכל כיוצא בהם דשייך בהו הודאה לע"ז שממציא לו קרבנותיה. וה"פ אסור לשאת המעות ולתת להם בהמה וכל מידי דחזי להקרבה. אבל שאר מקח וממכר מידי דלא חזי להקרבה שרי דלא שייך ביה אזיל ומודי לע"ז דקונה ומוכר שניהם חפצים בדבר ולא חשיב ליה דיוח ולא אזיל ומודה. ומייתי ראיה מלקמן דפרכי' דקתני שלשה ימים אסור ומי בעינן כולי האי והא תנן (בא) בארבעה פרקי' בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי (לשאו') [בתה מכרתי לשחוט] ואלו הן ערב יו"ט האחרון של חג וערב יו"ט הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכפורים בגליל. ומשני התם דלאכילה סגי בחד יומא הכא דלהקרבה בעינן תלתא יומי. אלמא דבמידי דהקרבה מיירי במתני'. מיהו הא לאו ראיה היא דלעולם מתני' איירי בכל מקח וממכר אפי' מידי דלאו בת תקרובת ואסיר ואי מתרמי ליה רווחא בהא זבינא אזיל ומודה והכי קאמר הכא דלהקרבה בעי תלתא יומי כלו' הואיל שהוא צריך לתקרובת ביום אידם מקדים שלשה ימים וקונה ומזמין וע"ז שגורה בפיו כל שלשה ימים. הילכך מתוך שהיא שגורה בפיו כל רווחא דמטי ליה אזיל ומודה ואומר שע"ז שלו גרמה לו זה הריוח הילכך אסיר בכל משא ומתן אפי' מידי דלאו בר תקרובת. ועוד מביא ראיה מדאמרי' לקמן איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם משום הרויחא אסור או משום לפני עור לא תתן מכשול. למאי נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה אי אמרת משום הרויחא אסור אע"ג דאית ליה לדידיה קא מרווח ליה אלא אי אמרת משום לפני עור הא אית ליה לדידיה. מדקאמר דאית ליה בהמה ש"מ דבמידי דתקרוב' קא מיירי. וה"פ משום הרויחא היינו כשיש לו בהמות הרבה אז מקריב יותר בריוח לע"ז וגם מקריב מן המובחרות. ולא מיירי מידי בהרויחא של משא ומתן וה"פ משום הרויחא [אי] נמי (או) דוקא משום לפני עור הילכך היכא דאית לי' בהמה לדידי' אע"ג דלית כאן משום לפני עור לא תתן מכשול. דהא אע"ג דלא מזבין ליה אפי' הכי פלח דהא אית ליה אכתי אסור שמביאו לידי שמקריב בריוח מן המובחר. מיהו הא נמי לאו ראיה היא דאיכא לפרש דהכי קא מיבעיא ליה משום הרויחא דקא מרווח ואזיל ומודה. הילכך אסיר אפי' מידי דלאו בר תקרובת ואסיר בכל מקח וממכר. או דילמא משום לפני עור ולא אסיר אלא מידי דתקרובת דוקא. הילכך היכא דיש לו בהמה אי משום הרויחא אסור למכור ליה בהמה אחריתי דמרווח ואזיל ומודה. מן כל משא ומתן נמי אסיר ואזיל ומודה. ואי משום לפני עור כיון דאית ליה בהמה לדידיה שרי דהא בלאו הכי פלח. ולהקרבה מן המובחר ליכא קפידא ולא איפשיט:

ד׳הילכך הואיל ולא איפשיט איתסר לן בל מקח וממכר אפי' דלאו מידי דבר תקרובת ולא שדינן בכל משא ומתן אלא משום יראה ואיבה כרפרישית לעיל:

ה׳[דף ו' ע"ב]
איבעיא להו נשא ונתן לפני אידיהן...... מהו. ר' יוחנן אמר נשא ונתן אסור רשב"ל אמר נשא ונתן מותר. איתיביה ר' יוחנן לרשב"ל אידיהן של עכו"ם נשא ונתן [אסורין מאי לאו לפני אידיהן לא אידיהן דוקא איתיביה רשב"ל לר' יוחנן אידיהן של עכו"ם נשא ונתן אסור אידיהן אין לפני אידיהן לא תנא אידי ואידי אידיהן קרי ליה תניא כוותי' דריש לקיש כשאמרו] אסור לשאת ולתת עמהם לא אמרו אלא בדבר המתקיים אבל דבר שאינו מתקיים מותר. ואפילו דבר המתקיים נשא ונתן מותר:

ו׳כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרשב"ל דתני' כוותי' הילכך נשא ונתן מותר אפי' בגוי דקים לן בגוי' דפלח לע"ז ביום חגו אסור. וכגון דקים לן בגויה דפלח לאליל קשה דבירוש' משמע דר' יוחנן סבר דאפילו ביום חגם נשא ונתן מותר. דתניא עבר ונשא עמו מותר ר' יעקב בר אחא ר' יוסי בשם ר' יוחנן אפי' ביום חגם וכו' כדפרי' לעיל. מיהו אנן קיי"ל דשרי לשאת ולתת עמהם אפי' ביום חגם משום איבה כדפרי' לעיל. אבל ביום אידם אסיר בגוי דקים לן בגויה דפלח לע"ז בודאי אבל סתם גוי אפילו ביום חגו שרי לשאת ולתת עמו. וזה לשון רבי' שמואל זצ"ל והילכתא כרשב"ל דאמר נשא ונתן מותר בהנאה דהא הני מתני' כוותיה. וכ"ש השתא מותר בהנאה הואיל ושרי לכתחילה דחיישינן לאיבה ולענין משא ומתן בגולה אין אלא יום אידם בלבד וה"מ דבר ששמחים בו ואזיל ומודה. אבל ליקח מהם דבר המתקיים סתם מוכר עצב הוא ולא אזיל ומודה ושרי. ודבר שאינו מתקיים אסור ליקח מהם דבר מרובה אבל דבר מועט שרי וזה הוא דזבן פיתא וכו'. וכלל הדבר אין אנו נוהגין איסור בכך לפי שאנו בגולה ואין אנו יכולין למנוע ממשאם וממתנם וסומכין אהא דאמר שמואל בגולה אין אסור אלא יום אידם בלבד משום איבה. וה"מ יום...... שהוא לשם אלהות. וכן......... עקרנו גזירה כולה ואפי' ביום אידם משום איבה. והמחמיר על עצמו ועומד בדבר שמותר תבא עליו ברכה. עכ"ל:

ז׳ורבינו יצחק בר שמואל זצ"ל פסק הילכתא כר' יוחנן דנשא ונתן אסור. אע"ג דפי' כוותיה דרשב"ל מדלא חשיב ליה רבא בפ' החולץ בהדי הנהו תלת דפסיק כרשב"ל. דהתם חשיב נמי מידי דתניא כוותיה דסבירא ליה לר' יוחנן כדאמרי' לקמן גבי מתני' נשא ונתן איכא בינייהו דמתני' אסר אפי' בנשא ונתן. ואע"ג דאית לקמן שאר לישני מ"מ ר' יוחנן סבירא ליה כי האי לישנא מיהו לדידן שרי אפי' לכתחילה:

ח׳[שם]
תניא מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר החי לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול. ואוקימנא כגון דקיימא בתרי עברי נהרא גוי מצד זה וישראל מצד אחר דאי לא יהיב ליה האי לא מצי שקיל. דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן ש"מ. רש"י זצ"ל פי' לא יושיט אדם כוס יין לנזיר אם בא לשתותו. פי' שאומר לו הנזיר בפירוש תושיט לי כוס זה שאני רוצה לשתותו. אבל אם אמר לו בסתם תושיט לי כוס זה ולא אמ' שאני רוצה לשתותו משמע שמותר להושיט לו. ומורי רבי' יהודה בר יצחק זצ"ל הוא הנקרא שיר ליאון כתב תימא אמאי נקט כוס יין לנזיר יותר מנבילה לישראל. דבשלמא אבר מן החי לבני נח אצטריך לאשמעינן דשייך ביה לפני עור. אבל כוס יין לנזיר אמאי נקט. ואומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דנקטיה לפי שרוב העולם רגילין לשתות יין הוא לא נזהר. ולכך אפי' שואל לו סתמא לא יושיט לו. כי שמא שכח נזירותו ורוצה לשתות יין. כמו בן נח שאינו נזהר מאבר מן החי. אבל אם אמר לו ישראל הושיט לי נבילה זו פשיטא שהיה מותר שאינו רוצה לאוכלה. אבל הא ודאי אם היה רוצה לאוכלה היה אסור להושיט לו ואפי' היא של האוכלה דמ"מ עבר אלפני עור ולכך אסור.... שום דבר איסור אע"פ שהוא שלהם. וכגון דקאי בתרי עברי נהרא דקעבר ודאי אלפני עור. עכ"ל:

ט׳מתני' להלוותן וללות מהן. פי' ר"ת זצ"ל דהיינו בלא ריבית. אבל ע"י ריבית מותר אפי' ביום אידם ואפי' בגוי דודאי פלח דלא אזיל ומודי דאדרבה צער הוא לו. כדאמ' פ"ק דקידו' דתניא ר' יוסי בר חנינא אומר בוא ונראה כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר את מטלטליו שנא' בשנת היובל הזאת וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר לעמיתך וגו' דבר הנקנה מיד ליד. לא הרגיש לסוף מוכר שדותיו שנא' כי ימוך אחיך ומכר. לא באתה לידו לסוף מוכר את ביתו שנ' ואיש כי ימכור בית מושב. לא באתה לידו לסוף מוכר את בתו שנא' וכי ימכור איש את בתו. ואע"ג דבתו בהאי ענינא לא כתיבא הא קמ"ל ניזבון אינש ברתיה ולא נוזיף בריבית מאי טעמא דהאי מיגרעא ונפקא והאי מוספא ואזלא. לא באתה לידו לסוף לוה בריבית. הא למדת דקשה היא לו הלוואה בריבית יותר ממכירת מטלטלין ומכירת שדותיו ומכירת ביתו ומכירת בתו אלמא צער הוא לו:

י׳הילכך מותר להלוות לו בריבית אפי' ביום אידו. ואפי' בודאי פלח דצער הוא לו:

י״א[שם]
מתני' לפורען וליפרע מהן וכו'. מתני' דלא כר' יהושע בן קרחה דתניא ר' יהושע בן קרחה אומר מלוה בשטר אין נפרעין מהן. מלוה על פה נפרעין מהן מפני שהוא כמציל מידם. א"ר אבא א"ר הונא הלכה כר"י בן קרחה:

י״בכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בשם רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דהאידנא שרי לן ליפרע מהן אפילו מלוה בשטר וגם ממלוות שיש בהן חותמות שלעולם הוא חשוב כמציל מידם. ואפי' הוו אזלי ומודו מותר. והכי אמר בירוש' גבי ליפרע מהן אם היתה מלוה אובדת מותר [ותני כן מלוה אובד בעדים אין מלוה אובדת בשטר] (והו' עד) ואפי' בשטר אובדת היא שלא כל שעה אדם זוכה ליפרע את חובו. עכ"ל שכתב במתני'. ובגמ' כתב גם מלוות בשטר נראה לר' דעתה חשוב כמציל מידם. אפילו לא הוו כל טעמי דפרישי במשנה ומיהו היכא דאיכא משכון משמע בירוש' שאסור. דקאמר אשכח תני מלוה אובדת שלא במשכון. אך לפי הענין היה נראה להתיר שכמה פעמים היה לנו אובדת אפי' במשכון אך מן הטעמים שבמשנה יש להתיר אפי' בלאו הכי כדפרי' במשנה. עכ"ל:

י״ג[דף ז' ע"א]
ת"ר לא יאמר אדם לחבירו בשבת הנראה שתעמוד עמי לערב. ר' יהושע בן קרחה אומר אומ' אדם לחבירו הנראה שתעמוד עמי לערב. אמר רבה בר בר חנה הלכה כר' יהושע בן קרחה:

י״דפי' רש"י זצ"ל [ר'] יהושע בן קרחה אומר אומ' אדם לחבי' ישראל אבל לגוי לא משום שבות דגוי קא מהדר לי' כמה יתן לו שכר ודמי לתנאי. אבל ישראל מותר משום דשומע ושתיק ולא דמי לגוי. ולשון הנראה פי' רש"י זצ"ל דקאמרנליה עתה נראה לשון הבא נבא . ורבי' יצחק בר שמואל פי' דהכי קא"ל הנראה בעיניך שתוכל לעמוד עמי בערב:

ט״ו[שם]
ת"ר הנשאל לחכם וטמא לא ישאל לחכם ויטהר לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר. פר"ת זצ"ל שאינו מקפיד על הנשאל כי אם על החכם וכגון שהודיעו הנשאל שהראשון טמא או אסר אבל הנשאל פשיטא שיכול לשאל לכל מי שירצה כדאמ' בעלמא אתא לקמיה דפלוני ואסר. לקמיה דפלוני ושרי. היכא שלא הודיעו לשני הוראת הראשון. ולהכי פריך פ"ב דנידה ילתא אייתיאת דמ' לקמיה דרבה בר בר חנה וטמי לה לקמיה דרב יצחק בר יהודה ודכי לה והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר כי מסתמא הודיעה לשני הוראת הראשון ואינו מקפיד אלא על החכם. אבל על הנשאל לא פריך מידי. מיהו קשה הלשון דלא ישאל משמע שמקפיד על השואל. וי"ל דה"ק לא ישאל לחכם שמטהר על ידי כך. אבל מ"מ אין קפידא כי אם על החכם. וההיא דלקמן פרק אין מעמידין דההיא ערבא דצחנתא דאתאי לסיכרא נפק רב הונא בר חיננא חזא ביה קילפי ושרייה. אמר רבא מי איכא דשרי כי הא מילתא באתרא דשכיחי קילפי. נפק שיפורי דרבא ואסרו. שיפורי (דרבה בר) רב הונ' [ב"ח] ושרו. היינו שבאו דברי המתירין תחיל'. אבל היכא שבאו דברי האוסר תחילה אין חבירו רשאי להתיר הואיל וכבר הראשון שוייה חתיכה דאיסורא. אי נמי שבאו שניהם יחד בבית המדרש ונחלקו זה על זה. והא דאמ' בירושלמי חכם שטיהר אין חבירו רשאי לטמא התיר אין חבירו רשאי לאסור היינו כגון דליכא טעות בדבר הראשון וחלה הוראתו. ולכך אין נח לשני לאסור מה שהתיר הראשון והיכא שהראשון טימא וטעה בדבר משנה חבירו רשאי לטהר ולהחזירו. וכי קאמר אין חבירו רשאי לטהר כגון שטעה בשיקול הדעת ודוקא מילתא דתליא בסברא. אבל אי גמור מרבותיו רשאי לטהר אפי' מילת' דתליא בשקול כההיא דריש פ' אלו טריפות ההיא פסוקא דגרגרת דאתאי לקמיה דרב סבר למידבקה ברוב עוביה א"ל רב כהנא ורב אסי לרב לימדתנו רבינו ברוב חללה. שדרה לקמיה דרבה בר בר חנה ובדקה ברוב חללה ואכשרה וזבן מינה בתליסר אסתירי בישרא. ופרכי' והיכי עביד הכי והתניא חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר. שאני הכא דרב לא אסר ולא מידי. ופריך וכיון דאודי בה חכם היכי אכל מינה והכתי' ואומר אהה י"י אלהים הנה נפשי לא מטמאה וגו' ולא בא בפי בשר פיגול שלא אכלתי הבהמה שהורה בה חכם ומשני ה"מ מילתא דתליא בסברא. רבה בר בר חנה אגמרא סמך פי' הלכתא אף על פי שהורה בה רב התירה רבה בר בר חנה והדר ביה ממאי דקאמר דרב לא אסר ולא מידי. והאי דלא קאמר אלא. שהיה משמע דהדר ביה מתירוצא קמא. היינו לפי שלא הוזכר אמורא בתירוצא קמא. מיהו אין לי ראיה גמורה משום דאיכא למימר דהכי הוה אמר דרב לא אסר ולא מידי. אבל אי אסר אע"ג דרבה בר בר חנה גמר להתירא לא היה רשאי להתיר וכי קא משני אהא משני דהיכי אכיל מינה ומשני ה"מ מילתא דתליא בסברא כי האי גוונ' לא הוה אכיל כגון מקיפין בריאה דאיכא למימר דילמא לא מדמי חזוות' שפיר וכגון דמיא לבישרא דמיא לכבדא דמיא לביעתא דמיא למוריקא דאיכא בינייהו כשירות ואיכא בינייהו טרפות ופעמים שאדם טועה במראותיהן:

ט״זוהיכא שחכם טימא וטעה בדבר משנה רשאי חבירו להחזירו ולהתיר ושרי ליה לטעום ממנו ולאכול כדי לברר הוראתו כדאמ' פ"ק דביצה בירושלמי יצחק דהבא שאל לר' יוחנן מהו מישחק קונדיטא ביומא טבא א"ל שרי יצחק עטושיא לרשב"ל מהו משחק קונדיטין ביומא טבא א"ל שרי והב לי [ואנא] שתי. והא דפרכינן באלו טריפות אדרבה ב"ב חנה ותיפוק לי משום חשדא היינו בדבר גדול שלקח ממנו הרבה ואיכא למיחש שמא בעבור שהתיר להם אוזילו גביה אבל דבר מועט לטעום ליכא למיחש. מיהו ליקח מתנה דבר חשוב ממה שהתיר משמע להדיא דאסור:

י״ז[שם]
היה אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר. ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. אמר ר' יוסי הלכה כר' יהושע פי' רבינו שמואל זצ"ל אם היה אחד מהם גדול בחכמה או במנין תלמידים הרבה אי נמי רוב התלמידים אומרים כמותו. אבל זה גדול בחכמה וזה גדול במנין הלך אחר המנין דאחרי רבים להטות. ואם לאו דשניהם שוים ר' יהושע ב"ק [אומ'] בשל תורה הלך אחר המחמיר אם שניהם שוין. בשל סופרים כגון שמונה עשר דבר שגזרו בשבת עכ"ל:

י״חוכל היכא דיש בתלמוד איכא דאמרי אומר רש"י זצ"ל בשל סופרים הלך אחר המיקל. ורבי' יב"א זצ"ל וכן ר"ת זצ"ל פירשו דכל איכא דאמרי לגבי ראשון כטפל לגבי עיקר. ושוב חזר בו ר"ת זצ"ל והודה כדברי רש"י זצ"ל משמעתין דהכא. ומורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל כתב בשם ר"ח זצ"ל שהוא פוסק בכל מקום הלכה כאיכא דאמרי:

י״ט[דף י' ע"א]
ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שית שנין יתירתא שבא לפני ב"ד בשעה שנכתב בו ומצאו בו שש שנים יותר ממניינם כגון שהיו עומדים בשנת חמש מאות למלכות יון. וכאן היה כתוב בשנת חמש מאות ושש לוה פלוני מפלו' וסתם היה כתוב. ולא היה כתוב בו [שום] מלכות. סבור רבנן קמיה דרב נחמן למימר האי שטר מאוחר הוא מלוה עשה עמו טובה ומחל לו שעבוד קרקעות של שש שנים ולא גבי ממשעבדי אלא מאותם שיקח משש שנים ואילך. אמר להו (רבנן) [ר"נ] האי שטרא ספרא דווקנא כתביה. והנך שית שנין דמלכו בעילם דאנן לא חשבי' להו איהו חשיב להו ובזימנ' כת'. דתניא ר' יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם ואחר כך פשטה מלכותו בכל העולם. מתקיף לה רב אחא בר יעקב ממאי דמלכות יוונים מנינן דילמא בין אנן בין האי ספרא הא דמנינן לשלש מאות ושמונים שנה קודם חורבן לאו דעתין למלכות יון אלא ליציאת מצרים מנינן ושבק לאלפא קמא דליציאת מצרים ומתחילינן למימני מתחילת אלפא בתרא והיא שנה ראשונה ליון שפשטה מלכותו בכל העולם. דמיציאת מצרים ועד חורבן אלף ושלש מאות ושמונים שנה. ארבע מאות ושמונים עד בנין בית ראשון ארבע מאות ועשר דבנין הרי שמונה מאות ותשעים ושבעה דגלות. וארבע מאות ועשרים דבית שני. הרי אלף ושלש מאות ושמונים. ומלכות יון נמי פשטה בכל העולם שלש מאות ושמונים קורם חורבן שהוא תחילת אלף השני. וכיון דדעתין איציאת מצרים ליכא למתלי הנך שית אלא (בתחילת) השעבוד ושטר מאוחר הוא. א"ל רב נחמן בגולה אין מונין אלא למלכי יון בלבד וכיון דלמלכות יון מנינן איכא למיתלי להנך שית שנין בספרא דווקנא הוא. סבר דחויי קא מדחי ליה. נפק דק ואשכח דתניא ובגולה אין מונין אלא למלכי יוונים בלבד:

כ׳כתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל שמיכן הכשיר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שטר שהיה כתוב בו כל הפרט כדינו והשנים שמבריאת העולם. אך טעה הסופר ודילג לבריאת העולם. כי אין לפוסלו ולומר שהוא מאוחר ולא יגבה בו עד כמה שנים והא הכא מכשרינן בהאי שטרא אף על פי שמשונה הוא משאר שטרות כ"ש זה הסופר שלא שינה משאר שטרות כלל רק שדילג לבריאת עולם שאין לפוסלו בכך שאין לנו לתפוס חשבון אחר לאותו מנין אלא ודאי שכח לכותבו או לא חש לכותבו. ועוד אומר הרב ר' אלחנן זצ"ל בנו. מדפרכינן ממאי דלמלכות יוונים מנינן דילמא מיציאת מצרים מנינן. משמע שלא היו מפרשים בהדיא שמונין למלכות יון ולכך יש לנו לומר שתפס חשבון אחר. אבל אם היו מונין למלכות יון בפירוש לא היה לנו לומר שתפס חשבון אחר כי אין נראה לדחות. דאדרבה כיון שכולם מונין למלכות יוונים. וזה לא פירש א"כ תפס לו חשבון אחר. דאדרבה כיון שכולם מונין למלכות יוונים בפירוש אין לנו לומר שתפס זה חשבון אחר. ולכך יש להכשיר גם שטר זה שדילג בו הסופר לכתוב לבריאת עולם. ויש ספרים שכתב בהם ושבק כללא ונפק פרטא. ומיכן יש להכשיר אם לא היה כתוב בשטר אלא הפרט שתופס בו. ע"כ לשונו:

כ״אוכבר היה מעשה בכתובה אחת שטעה הסופר וכתב שנת אלפים ודילג ארבעת ונשאלתי עליה. והשבתי כך נראה בעיני שזו הכתובה כשירה היא בדיעבד דסתם אלפים משמע שפיר ארבעת אלפים הואיל וליכא יותר מארבעת אלפים אע"ג דמיעוט אלפים משמע שני אלפים בהא ליכא למיפסל הכתובה. הואיל שלא כתב אלפיים בשני יודין יש לנו לפרש אלפים הכתובים בכתובה ארבעת אלפים. ולהכשיר הכתובה הואיל ולא נפיק מיניה חורבא לענין גוביינא כדאמר' בפרק מי שהיה נשוי הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתב ביה בחמשה בניסן. וחד הוה כתב ביה בניסן סתמא אוקמה רב יוסף בידא דההוא דהוה כתב ביה בחמשא בניסן בנכסי א"ל אידך ואנא אפסיד א"ל ידך על התחתונה אימור בר עשרים ותשעה בניסן אתי. אמר ליה וניכתוב ליה טירפא מאייר ואילך. יכלי למימר לך את בחד בניסן והנחתי לך מקום לגבות הימנו. הא למדת שאע"פ שאין להתבונן מתוך השטר אי חד בניסן הוא או בכ"ט אפ"ה לא פסלינן לשטרא אלא מגרעין כחו לענין גוביינא ה"נ אף על גב דליכא למידע אי אלפים דכתב היינו אלפיים או ארבעת אלפים. בהא לא פסלה לה לכתובה. ותו נראה בעיני דדוקא חתם שייך להסתפק דילמא בחד בניסן הוא אבל הכא ששטר כתובה יוצא מתחת ידה היאך נאמר שמנה תרי אלפים קמאי. וכתובה נכתבה מחדש והרי הכירא טובא שלאחר ארבעת אלפים נכתבה כדתנן מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו. ותנא מפני שיכול לומר של אמוריים. אטו אמוריים מצנעי וישראל לא מצנעי. לא צריכא דשתוך טפי אלא דמפקינן ממונא על ידי הכירא הכא נמי איכא הכירא שלאחר ארבעת אלפים שהרי הקלף חדש ואינו דומה כלל לקלף שישן שני אלפים. ושייך למימר שפיר שהסופר טעה ודילג ארבעת. שהרי אפילו היכא דליכא היכירא קיימא לן כשמואל דאמר אחריות טעות סופר הוא כ"ש הכא דאיכא היכירא. וגם משמעות אלפים משמע שפיר ארבעת אלפים הואיל וליכא דאין שייך לומר תפסתה מרובה לא תפסתה. ותו הואיל ואיכא לפרש אלפים דהיינו שני אלפים. ואיכא נמי לפרש ארבעת אלפים וא"כ הוה ליה כאילו לא הזכיר כלל אלפים ונסמוך על הפרט שכתב בו. כדפרי' לעיל דסמכינן על הפרט ואע"פ שיש בידי להסב הדברים ולומר שיותר טוב היה אם לא היה מזכיר כלל אלפים. ובזה דוקא סמכינן על הפרט. אבל הכא שכתב אלפים דאיכא למיטעי במיעוט אלפים לא. אין נר' לי כלל כדפרי' דאלפים סתמא משמע שפיר ארבעת אלפים שאין כאן שייך לומר תפסת מרובה לא תפסת. ותו דאיכא למימר דשבקינהו לאלפים קמאי ונקט אלפים בתראי. כדאמ' דשבקא לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא. הילכך נראה בעיני שהכתובה כשירה יצחק בר משה נב"ה המחבר:

כ״ב[דף ט' ע"ב]
אמר רב הונא בריה דרב יהושע האי מאן דלא ידע בכמה שני בשבוע קאי לענין שמיטות נסיב כולהו שני משחרב בית שני וניטפי חדא שתא. וניחשוב כללי ביובלי ופרטי בשבועי. ונישקול מכל מאה תרתין שנין ונישדי אפרטי ונחשבינהו לפרטי בשבועי כמו בזו השנה דקיימינן בשנת שש לאלף ששי וקע"ב לאחר חורבן נשלמו ארבעת אלף. ואלף הרי יש לנו [אחד עשר מאה וע"ב שנה] חדא שתא דחורבן הרי ע"ג שנים ושש של זה אלף הרי ע"ט. ועתה נקח מי"א מאות כ"ב שנים הרי ק"א. ונקח שתי שנים מק' הרי ג' שנים נשארו. נמצא דזו השנה דקיימ' בה שהיא שנת שש לאלף ששי היא שנת ג' לשמיטה. הרי לאחר שלש שנים תהיה שנת שביעית שהיא שמיטה. ופירש"י זצ"ל דקיימא לן השביעית בזמן הזה נהגא ואפילו (לר' יוחנן) דאמר בזמן שאתה משמט קרקעי אתה משמט כספים מודה הוא דמדרבנן נהגא. בפרק השולח גט ובמשקין בית השלחין : וזה לשון רבינו שמואל זצ"ל והילכתא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה לא שנא בארץ ולא שנא בחוצה לארץ דסבירא לן כרבנן דפלידי אדר' דדריש וזה דבר השמיטה שמוט בשתי שמיטות הכתוב מדבר כו' ורבנן לא מקשו להנך שמיטות אהדדי דאפי' בזמן הזה דליכא שמיטת קרקע אפילו בארץ אפילו מדרבנן נהגא שמיטת כספים. ואפי' כרבי עבדי' דאילו ר' לא קאמר אלא מדאורייתא אבל מדרבנן מודה ר' דנהגא בזמן הזה ואין שביעית משמטת כי אם בסופה דכתי' מקץ שבע שנים וגו' סופן של שבע שנים הם משמיטין. ואי חריף ראובן טריף משמעון את מעותיו ויכריחנו על פי ב"ד קודם שיגיע סוף השמיטה. אבל יובל אינו נוהג בזמן הזה דכתי' ביה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה בזמן שיושביה עליה. למדנו משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה לא נהנו יובלות. בתורת כהנים:

כ״גוכן הורה ר' ליאונטין זצ"ל במננצא על מעשה שאירע שם ב וורמיישא ופטר את בעל חוב מלשלם כי עברה עליו שמיטה והשמיטתו סוף שנה עכ"ל. ומשמע מלשונו היכא שעבר עליו שביעית שהוא פטור לגמרי ואינו חייב הלוה להביאו למלוה ולהחזיר לו. וכן השיב רבינו גרשום בתשובותיו דהשמטת כספים נהגא בזמן הזה: וזה לשון רבינו אליעזר ממץ זצ"ל שכתב בספר יראים וחוב שעבר עליו השביעית אינו רשאי לוה לעכבו אלא עפ"י המלוה כל זמן שלא השמיטו מלוה חייב לפרוע. אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר. וב"ד יחייבו למלוה לומר משמט אני כאשר צווהו חכמים כדתנן בסוף שביעית ומייתי לה בהשולח המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך לומר המלוה משמט אני. ואם אמר לו אע"פ [כן] יקבל הימנו שנא' וזה דבר השמטה ואם אינו רוצה לומר משמט אני יכופון ב"ד כדתניא בכתו' בהכותב על פריעת בעל חוב מצוה שהיא מדרבנן אמר לא בעינא למעבד מצוה מאי א"ל תניא בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו . ונראה שאין הדברים הללו אלא בב"ד של ארץ ישראל. אבל בב"ד של חוצה לארץ אינן רשאין לכופו במכין אותו דתניא מכין אותו קנסא הוא ואין דנין אותו בחוצה לארץ. אבל במידי דשכיח דאית ביה חסרון כיס כדאמרי' ב"ק בהחובל ובגיטין בהמגרש והא לא שכיח הוא עכ"ל. ולא נהירא מה שכתב שאין לוה יכול לעכב חובו אלא על פי מלוה עד שיאמר משמט אני אלא אפי' הוא תובעו בב"ד לפרוע ואומר איני משמט לא יחוש הלוה על דבריו מפני שהתורה השמיטתו. מיהו אם יש כח ביד המלוה יכוף אותו שיאמר לו אעפ"כ כדלקמן והא דבעי למימר המלוה משמט אני היינו היכא שהביא הלוה את חובו צריך המלוה לקיים המצוה ולומר משמט אני. ואם אינו רוצה לומר משמט אני כופין אותו בב"ד עד שיאמר ואין זה קנס אלא מצות עשה כמצות נתינת צדקה לעניים שכופין אותו כדפרי' בהלכות צדקה . ולאחר שיכופו אותו ויאמר משמט אני אם יש כח ביד המלוה יכוף את הלוה שיאמר לו אעפ"כ תקבל הימני. ואז יקבל המלוה כדתנן סוף פרק בתרא דשביעית המחזיר חוב לחבירו בשביעית צריך שיאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו משום שנא' וזה דבר השמטה. ואמרי' עלה בפ' השולח אמר רבא (יתמלי) ליה עד דאמ' הכי ופרש"י זצ"ל יתלינו על עץ עד שיאמר לו אעפ"כ אני רוצה להחזירו לך. איתיביה אביי כשהוא נותן לו לא יאמר לו בחובי אני נותן לך אלא יאמ' שלי הן ובמתנה אני נותן לך א"ל (תמלי) ליה נמי עד דאמר הכי. וכן פי' בערוך מכהו ותולהו מלוה ללוה עד דאמר אעפ"כ. ירושלמי שילהי שביעית רב הונא אמר אומר לו משמט אני בשפה רפה והימין פשוטה לקבל:

כ״ד[גרסינן בפ' השולח ] (אמ) בר מרת דהוא אבא בר מניומי הוה מסיק ביה רבה זוזי אייתינהו ניהליה בשביעית א"ל משמט אני. שקלינהו ואזל. אתא אביי אשכחיה דהוה עציב א"ל אמאי עציב מר א"ל הכי הוה מעשה אזל לגביה א"ל אמטית זוזי למר א"ל אין א"ל ומאי אמר לך א"ל משמט אני א"ל ואמרת ליה אעפ"כ אילו אמרת ליה אעפ"כ מי שקלינהו מינך. השתא נמי אמטינהו ניהליה א"ל אעפ"כ שקלינהו מיניה אמר לא הוה ביה דעתא בהאי צורבא מרבנן והאי דלא תלא לי' משום דלא הוה כח בידיה. אי נמי (בריא) הוה ליה מילתא לרבה להכותו ולהלקותו על כך. אי נמי אי לאו דהדר ואייתינהו ניהליה הכי נמי דהוה תלי ליה. ומינה שמעינן דהשמטת כספים נהגא בזמן הזה ובחוצה לארץ. דהא רבה בזמן הזה ובחוצה לארץ הוה ואמ' נמי לעיל רב אשי מקני ליה גירמא בדיקליה וכתיב עליה פרוסבול רבנן רבי רב אשי מסרי מילייהו אהדדי בלא כתיבת פרוסבול אלא כך אמרו לחביריהם הרי חובי מסור לכם לגבותו כל זמן שארצה. הא למדת דרב אשי ורבנן דבי רב אשי דהוו בתראי ובחוצה לארץ הוו נהיגי השמטת כספים:

כ״ההילכך הכי הילכתא כדפריש' לעיל בשם רבותינו דשמיטת כספים נהגא בזמן הזה:

כ״ותנן בתרא דשביעית שביעית משמטת את המלוה בשטר ושלא בשטר ואמרי' עלה בפ' השולח רב ושמואל דאמרי תרוייהו בשטר שיש בו אחריות נכסים. ושלא בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים וכ"ש מלוה על פה. ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש בשטר שטר שאין בו אחריות נכסים שלא בשטר מלוה על פה אבל שטר שיש בו אחריות נכסים אינו משמט. תניא כוותיה דר' יוחנן ורשב"ל שטר חוב משמט ואם יש בו אחריות נכסים אינו משמט. קריביה דר' אסי הוה ליה ההוא שטרא דהוה כתוב ביה אחריות נכסי' אתא לקמיה דרב אסי וא"ל אינו משמט ואתא לקמיה דר' יוחנן ואמר ליה משמט או אינו משמט א"ל וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה א"ל והא תניא כוותיה דמר א"ל דילמא ההיא [בית שמאי] היא דאמר שטר העומד לגבות כגבוי דמי:

כ״זהילכך קיימא לן כרב ושמואל דאפי' שטר שיש בו אחריות נכסים משמט. דהא ר' יוחנן דהוא מריה דשמעתא דאמר אינו משמט עבד עובדא דמשמט. בפר"ח זצ"ל וקשיא לן מדדחיק ר' יוחנן ומוקי לה לב"ש דלא כהילכתא וש"מ דלית' וחזינן במקומות אחרים דסמכי' עלה והדבר צריך עיון עכ"ל. על זה תמה דמוקי לב"ש דלא כהילכת' אבל הא פשיט' ליה דהילכת' כרב ושמואל:

כ״חתנן בפרק בתרא דשביעית הקפת חנות אינה משמטת. אם עשאה מלוה הרי זו משמטת ר' יהודה אומ' הראשון ראשון משמט פי' הקפת חנות שלוקח ממנו באמנה. עשאה מלוה שזקפתה במלוה ר' יהודה אומר הראשון כו' כלו' הקפה האחרונה אינה משמטת. אבל הראשונה משמע שמשמטת. ופרי' בירושלמי מפני שמקיף לו פעם שניה נעשית הראשונה מלוה. ומסיק דהואיל וראוי ליתן לו מעות ולא נתן נעשת ראשונה מלוה:

כ״טתנן שכר שכיר אינו משמט ואם עשאו מלוה ה"ז משמט. ר' יוסי אומר כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעי' משמט' ושאינה פוסקת בשביעית אינה משמטת. פי' שהיא פוסקת בשביעית משום דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף. וכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעי' משמטת בסופה. אבל כשלא פסקה בשביעית שמושכת המלאכה עד אחר שביעית הרי זה בשביעית לא נתחייב לו עדיין ולא קרי' ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת. כך פי' רבינו שמשון זצ"ל. אבל בירושלמי יש שיטה אחרת ר' יוחנן אמר חרישה רשב"ל אמר כגון בנין. על דעתי' דר"י כל מלאכה שהיא פוסקת בשביעית. על דעתיה דרשב"ל כל מלאכה פוסקת מאליה:

ל׳השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה אם היה חדש מעובר משמט ואם לאו אינו משמט. פי' השוחט את הפרה בשנה שביעית וחילקה ביום ראשון של שני ימים של ראש השנה. אם היה אלול מעובר דנמצא יום ראשון שנמכר היה חול יום אחרון של שביעית ושביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תעשה שמיטה. ואמרי' בירושלמי א"ר אלעזר ר' יהודה היא דאמר לעיל הראשון משמט וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום ואחרי כן דברים אחרים ופריך והא אין ראוי לתובעו בראש השנה ומשני ר' בשם ר' זעירא מכיון שהוא ראוי להאמינו כמי שראוי לתובעו וליתן לו מעות והואיל ולא נתן נעשת מלוה ומשמטת. ושמא רוצה לומר דכיון דאיגלאי מילתא למפרע שהוא חול כמי שראוי לתובעו דמי. אלא שלשון ירושלמי דחוק:

ל״אבמסכת שבת בריש שואל ופליגי בהלוואת יום טוב. רב יוסף אמר לא ניתנה ליתבע רבה אמר ניתנ' ליתבע. ודייק ממתני' אי אמרת בשלמא ניתנה ליתבע משום הכי משמט דקרינן ביה לא יגוש. אלא אי אמרת לא ניתנה ליתבע אמאי משמט. ומשני שאני התם דאיגלאי מילתא דחול הוא. והדר פריך מסיפא דמתני' ומשני לה דמשמע למ"ד ניתנה ליתבע אתי' לי' מתני' שפיר אמאי והא ע"כ לא פליגי אלא לאחר יום טוב אבל ביום טוב כולהו מודו דלא ניתנה ולא קרינן ביה לא יגוש בשביעית. דמאי דקרינן ביה לא יגוש אחר כך אין מועיל כלום מידי דהוה אמלוה את חבירו לעשר שנים דפ"ק דמכות . כל זה פי' רבינו שמשון זצ"ל. הילכך [הואיל] וסתם לן תנא כר' יהודה הוה ליה מחלוקת ואחר כך סתם. הילכך הלכה כר' יהודה דראשון ראשון משמטת ומפני שלא עשאה מלוה בפה נעשית מלוה מאיליה ומשמטת:

ל״בתנן האונס והמפתה והמוציא שם רע אינו משמט. אונס ומפתה נותנים (חמשה) ומוציא שם רע מאה סלע. בפ"ב גיטין איתמר מאימת כתובה משמטת רב אמר משתפגום ותזקוף פי' שתקבל קצת ותזקוף עליו את השאר במלוה. ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה. זקפה אף על פי שלא פגמה. תניא כוותיה דרב תניא כוותיה דשמואל. תניא כוותיה דרב מאימתי כתובה משמטת משתפגום ותזקוף. פגמה ולא זקפה זקפה ולא פגמה אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף. תניא כוותיה דשמואל אונס קנס ופיתוי וכתובת אשה שזקפן במלוה משמיטין אם לאו אין משמיטין. ומאימתי נזקפין במלוה משעת העמדה בדין. וכתב בפר"ח זצ"ל וקיימא לן כשמואל דממונא. אמ' בירוש' על מתני' רב יהודה בשם רב דרבי מאיר היא [ד]אמר במלוה הדבר תלוי הא דתנן דאונס ומפתה ומוציא שם רע אינו משמט היינו כל זמן שלא זקפן במלוה משמע כדפרי'. אבל אתיא לי (בגימר') דמשמע דר"מ היא ופליגי עלי'. והא כ"ע מודו דהיכ' דזקפן במלוה דמשמט כדתנן גבי הקפת חנות דשכר שכיר. והא נמי ליכא לפ' דהיא גופה קמ"ל דמלוה דוקא משמט ולא שאר מילי דבהא נמי ליכא מאן דפליג:

ל״גתנן כל מעשה ב"ד אינו משמט פי' רבינו שמשון זצ"ל מפ' בירוש' (אי לא) גזרי דינין כגון תובע מחבירו וכפר והביא עדים וחייבוהו ב"ד וכתבו לו פסק דין. והדר קאמר בירושלמי פשיט' דא מילתא. מלוה שהיא נעשית כפרנית אינה (משמע) כפרני' שהיא נעשית מלוה משמטת. משמע שחוזר בו דמשעמד בדין ונתחייב משומט. וה"נ אמרי' בפ"ב דגיטין גבי כתובה ואונס קנס פיתוי מאימתי נזקפין במלוה משעמד בדין. ושמא האי מעשה ב"ד דמתני' היינו כתובה. א"נ יש חילוק בין כתבו לו פסק דין ללא כתבו לו עכ"ל:

ל״דתנן המלוה את חבירו על המשכון אינו משמט ואמ' בהשולח מאי טעמא אמר רבא משום דתפיס ליה. אמר לי' אביי אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו דתפיס ליה ה"נ דלא משמט א"ל שאני משכון דקני ליה כדר' יצחק:

ל״הופי' רבינו שמשון זצ"ל לפי אותה שיטה היה נראה דמתני' דוקא שלא בשעת הלואתו כדאמ' בסוף פ' השוכר את האומנין דר' יצחק איירי כשמשכנו שלא בשעת הלואתו וזה אי אפשר. דע"כ מתני' נמי בשעת הלואתו דהא המלוה על המשכון קתני דהאי לישנא משמע בשעת הלואתו כדמוכח התם בפ' השוכר את האומנין. ועוד דלמ"ד כנגדו נמי (אינו) משמט מפ' בפ' שבועת הדיינין דמשכון דתפיס ליה לזכרון דברים בעלמא וזה אין שייך אלא בשעת הלואתו. דשלא בשעת הלואתו נקיט ליה לגוביינא. וצריך לדחוק דה"ק שאני משכון דקני ליה שלא בשעת הלואתו כדר' יצחק. והואיל וכן בשעת הלואתו נמי אהני לענין דקרינא ביה של אחיך בידך עכ"ל. ירושלמי אמר שמואל [המלוה על המשכון אפילו] על המחט. ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך פרט מה שיש לאחיך תחת ידיך. והיינו כרשב"ג דאמר פ' שבועת הדיינין אע"פ שאינו שוה אלא פלג אינו משמט. וקסבר דאינו משמט בכולו. וליתא לההיא דחייה דס"פ שבועת הדיינין:

ל״ותנן והמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט. מפרש בפרק השולח משום דתפיסין ליה בי דינא. ובירוש' קאמר ואשר יהיה לך (תחת ידיך) את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד:

ל״זגזל ופקדון לא תנן במתני' אי משמט אי לא משמט. אך בספרי בפ' ראה תניא מקץ שבע שנים. יכול מתחילת השנה או בסופה. הרי אתה דן נא' כאן קץ ונא' להלן קץ מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחילתה אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחילתה. תעשה שמיטה וזה דבר השמיטה שמוט כל זמן שיש לו שמיטה שמוט שבע שנים יכול שבע שנים לכל אחד. הרי אתה דן חייב שבע שנים בשמיטה [וחייב שבע שנים במלוה מה] שבע שנים [האמורים בשמיטה] לכל העולם אף שבע שנים האמורים במלוה שבע שנים לכל העולם. או כלך לדרך זו חייב שבע שנים בעבד עברי ושבע שנים במלוה. מה שבע שנים האמור בעבד עברי שבע שנים לכל א' וכו' יכול יהא השמט[ת] [כספים] נוהג (בדבר) ת"ל תעשה שמיטה שמוט לא אמרתי אלא בארץ ישראל שאתה עושה שמיטה [אתה משמט] אי בארץ ישראל יכול בארץ ישר' אתה משמט ובחוצה לארץ אי אתה משמט ת"ל כי קרא שמיטה לי"י בין בארץ בין בחוצה לארץ. זה דבר השמיטה. מיכן אמרו המחזיר חוב לחבירו בשביעית אומר משמט אני. וזה דבר השמיטה. מיכן אמרו שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמיטה שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה. יובל שמוציא עבדים אינו דין שמשמט מלוה [ת"ל וזה דבר השמיטה שמיטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה]. קל וחומר לשמיטה שתוציא עבדים ומה יובל שאין משמט מלוה מוציא עבדים שביעית שמשמטת מלוה אינו דין שתוציא עבדים ת"ל בשנה השביעית שביעית משמטת מלוה ויובל מוציא עבדים. שמוט כל בעל משה ידו. יכול אף בגזילה ופקדון ת"ל משה ידו. יכול שכר שכיר והקפת חנות ת"ל אשר ברעהו. אם סופינו להרבות כולן מה ת"ל משה ידו. מה משה ידו זקוף אף כולן זקוף. לא יגוש ליתן עליו בלא תעשה. [את רעהו פרט לאחרים]. את אחיו פרט. לגר תושב. כי קרא שמיטה לי"י בין בארץ בין בחוצה לארץ. את הנכרי תגוש זה מצות עשה. ואשר יהיה לך ולא מה שיש לאחיך תחת ידיך. מיכן אתה אומר המלוה על המשכון אינו משמט. את אחיך תשמט ידיך ולא המוסר שטרותיו לב"ד. מיכן אמרו הלל תיקן פרוסבול:

ל״חתניא בתוספתא הקפת חנות אין משמטת דברי ר' יהודה וחכמים אומרים משמטת. א"ר נראין דברי ר' יהודה בכותב פירות ודברי חכמים בכותב מעות. ונראה בעיני דה"פ נראין דברי ר' יהודה לחכמים דהקפת חנות אין משמטת. כשאמר לו לוקח למוכר כתוב בפנקסך שכך וכך פירות הקפת לי מידה או שתים. ואל תכתוב שאני חייב לך כך וכך מעות אז ודאי אינו משמט. ודברי חכמים נראין לר' יהודה כשאמר לו לוקח למוכר כתוב שכך וכך מעות אני חייב לך שאז משמט שהרי זקפן במלוה ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. שאם תאמר דלר' יהודה אף בכותב מעות פליגי תיקשי לך מתני' דסבר ר' יהודה דהיכא דזקפן במלוה משמט:

ל״טתניא בתוספת' כשם שהשביעית משמטת מלוה כך משמט' שבועה. דבר שהשביעית משמטת [משמטת] שבועתן. ודבר שאין השביעית משמטת אין משמטת שבועתן:

מ׳תנן זהו גופו של פרוסבול מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי עליו שאגבנו כל זמן שארצה והדיינין חותמין מלמטה או העדים: בריש השולח גבי ביטול הגט איפליגו רב נחמן ורב ששת בפני כמה מבטלו. רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני שלשה. רב ששת אמר בפני ג' ב"ד קתני. ורב נחמן אמר בפני שתים לבי תרי נמי ב"ד קרי להו. אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתנן מוסרני לכם פלוני ופלו' הדיינין כו' ורב ששת אטו תנא כי רוכלא ליחשוב וליזיל. אמר רב נחמן מנא אמינא לה דתנן הדיינין חותמין מלמטה או העדים מאי לאו דיינין דומיא דעדים מה עדים שנים אף דיינין שנים. ורב ששת מידי איריא הא כדאיתא והא כדאיתא למה לי למיתנא דיינין למה לי למיתנא עדים הא קמ"ל לא שנא אי כתב בלשון דיינין וחתמי דיינין ולא שנא אי כתב בלשון עדים וחתמי עדים . והתם איפליגו נמי ר' יוחנן ורשב"ל בהא. ור' יוחנן כרב נחמן ורשב"ל כרב ששת:

מ״אוכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל והילכתא כרב נחמן דקאי ר' יוחנן כוותיה. והשתא דפי' דליתא לדרב ששת דבעי תלתא ליתא נמי בהא דאמר דלא שנא אי כתב בלשון עדים כו'. ופירש"י דה"ג דלא שנא כתב בלשון עדים וחתמי דיינין ל"ש כתב בלשון דיינין וחתמי עדים. פי' לא שנא כתב בלשון עדי' כגון דוכרן סהדותא הוה באנפנא וחתימי למטה אני פלוני דיין ולא שנא כתב בלשון דיינין כגון בי דינא הוינא ואתא פלו' ואמר לנא מוסרני לכם וחתמי עדות כגון איש פלוני עד. הא נמי ליתא אלא כרב נחמן קיי"ל דהיכא דכתב בלשון עדים חתמי בלשון עדים והיכא דכתב בל' דיינין חתמי בלשון דיינין. והיינו דוקא קפידא היכא שנכתב בלשון עדים וחתים בלשון דיינים או איפכא. אבל היכא דאחתימו נפשייהו סתמא ולא פירשו לא לשון עדים ולא לשון דיינים ה"נ דכשרא ף לרב נחמן. שהעד החותם עצמו אין צריך לחתום עד. כדתנ' בהמגרש איש פלוני בן פלוני ולא כתב עד כשר וכך היו נקיי הדעת שבירוש' כותבין. וכן משמע התם בגמרא. וכן בגט פשוט . וכן פסק מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל. ותניא בתוספתא שילהי בבא בתרא גזרי דינין ופרוזבולין שלא מרעת שניהם ר' אומר אומר אני שאין כותבין פרוזבול אלא מדעת המלוה. דעת הלוה כ"ע לא פליגי דלא בעינן. כי פליגי דוקא בדעת מלוה דדילמא דעתו שתהא שביעית משמטת כדי לקיים מצות עשה והכי מוכח בהשולח דאמר (רבא) דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי פירש"י זצ"ל מסרי מילייהו בלא כתיבת פרוזבול אלא כך אומר לחביריהם הרי חובי מסור לכם לגבותו כ"ז שארצה. משמע שהיה אומר לחבירו בלא דעת הלוה. ר' יוחנן מסר מילי לר' חייא בר אבא א"ל מי צריכנא מידי אחרינא א"ל לא צריכת. תנן פרוזבול מוקדם כשר כו' כולי כתבתי כבר במס' סנהדרין: תנן אחד לוה מחמשה כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד. חמשה לוין מאחד אין כותבין אלא פרוזבול אחד לכולן: תנן אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע ואם אין לו קרקע ללוה מזכה לו המלוה קרקע כל שהו בתוך שדהו ואמ' בהשולח וכמה כל שהו אמר רב חייא בר אשי אמר רב אפי' קלח של כרוב. אמר רב יהודה אפי' השאילו מקום לתנור או לכירים כותבין עליו פרוזבול. רב אשי מקני ליה גירמא בדיקליה וכתב עלי' פרוזבול. פי' בערך גירמא ענף. וטעמא דמילתא לפי שראוי לגבות בו כל חובו ואפי' חובו מאה מנה. כגון דזכי והדר גבי. ודוקא קרקע ולא מטלטלי לפי דחשיבא כגבוייה טפי ממטלטלי. אי נמי הא דאמר אפי' קלח אחד כדאמ' לעיל על המשכון ואפי' מחט והקרקע כלשהו נחשב כמשכון:

מ״בבפ' השולח ת"ר אין לו קרקע ולערב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול. לו ולערב אין לו קרקע ולחייב יש לו קרקע כותבין עליו פרוזבול מדר' נתן דתניא ר' נתן אומר מניין לנושה בחבירו מנה כו' וכבר פירשתי בבבא קמא דקיימא לן כר' נתן:

מ״גתנן היתה לו שדה ממושכנת בעיר כו' כותבין עליה פרוזבול. ר' חוצפית אומר כותבין לאיש על נכסי אשתו וליתומין על נכסי אפוטרופין פי' רבינו שמשון זצ"ל היתה לו שדה ממושכנת בעיר בין שמשכנו לו בין שמשכן הוא לאחרים על נכסי אשתו. כגון נכסי מלוג שהוא אוכל פירות. על נכסי אפוטרופין שלווין לצורך היתומין וליתומין אין להם קרקע. תניא בתוספתא ר' חוצפית התרגמן אומר כותבין לאשה על נכסי בעלה. ירושמי'מהו לכתוב לאפוטרופין על נכסי יתומין. נשמיענה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו. מה לכתוב לאשה על נכסי בעלה. נשמיענה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופין:

מ״דתנן כוורת דבורים רבי אליעזר אומר הרי היא כקרקע וכותבין עליה וחכמים אומרים אינה כקרקע ואין כותבין עליה פרוזבול: תנן המחזיר חוב לחבירו בשביעית יאמר לו משמט אני ואם אמר לו אעפ"כ יקבל הימנו שנאמר וזה דבר השמיטה. פירש רבינו שמשון זצ"ל בשביעית בסוף שביעית כגון ביום אחרון אי נמי בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת דכתי' מקץ שבע שנים:

מ״התנן וכיוצא בו רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו יאמר להן רוצח אני. אמרו לו אעפ"כ יקבל מהן שנאמר וזה דבר הרוצח. הך משנה מיתניא באלו הן הגולין והכא אגב גררא נקט לה. תניא בתוספתא דמכות רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו בני העיר לכבדו יאמר להן רוצח אני לא יאמר הדבר וישנה שנאמר וזה דבר הרוצח אלא דבר ראשון. ומדכתיב וזה דריש דאין צריך אלא דבור אחד. והכי נמי גבי שמיטה אין צריך אלא דבור אחד דכתי' נמי וזה דבר השמיטה. ירושלמי' אמר ר' יוסי הדא אמרה בר נש דתני חדא מיכלא והוא אזיל לאתר דאינון מוקרין ליה בגין תרתי מימר לון חדא מיכלא אנא חכם. כלומר מיכלא כמו מכילתא שבקי במסכתא אחת ורצו לכבדו כסבורין שבקי בשתים יאמר להם בחדא מסכתא אני בקי ולא בשתים:

מ״ותנן המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. פי' כגון לוה שאמר למלוה אעפ"כ. והיורשין אינן משמיטין כדתניא בתוספ' רבי שמעון אומר הוא משמט ואין היורשין משמטין שנא' כל בעל משה ידו: אמר רב יהודה אמר רב נחמן נאמן אדם לומר פרוזבול היה לי ואבד. מאי טעמא כיון דתיקנו רבנן פרוזבול ומצי למיגבי בהיתירא לא שביק היתירא דמלוה בלא פרוזבול למימר הוה לי ואבד ואכיל איסורא. כי אתא לקמיה דרב א"ל מידי פרוסבולא הוה לך ואבד כגון זה פתח פיך לאלם הוא: תנן בהכותב וכן בעל חוב שהוציא שטר חוב ואין עמו פרוזבול הרי אלו לא יפרעו. אלמא לא מהימן למימר הוה לי ואבד. דע"כ הוה לי ואבד עסקינן דאי לאו הכי צריכא למימר [דשביעית משמטת] תנאי היא דתניא המוציא שטר חוב צריך שיהא עמו פרוזבול וחכמים אומרים אין צריך דנאמן לומר אבד והיינו כרב. הילכך הואיל וקיימי חכמים כרב הלכה כרב. ונראה בעיני דדוקא כגון דאית ליה קרקע ללוה או כל דבר שכותבין עליו פרוזבול. אי נמי אין ללוה ויש לו למלוה דמצי למימר הקניתי לך משלי. אי נמי אין לו למלוה נמי ויש לו לערב או לחייב דוקא אז נאמן לומ' שהיה לו פרוזבול ואבד. אבל אם לכולם אין להם דבר שכותבין עליו פרוזבול אינו נאמן. דאין שייך כאן לומר לא שביק היתירא ואכיל איסורא. דאין לומר שביקש המלוה מאדם דעלמא שיקנה ללוה משלו משהו קרקע כדי שיכתוב פרוזבול דלא בידיה הוא. ותו דאין שייך לומר בקרקע של אחרים כמאן דגבויה דמיא. הילכך אינו נאמן אלא א"כ יש דבר שכותבין עליו פרוזבול ללוה או למלוה או לערב או לחייב או לאשתו או לאפטרופא של יתומין:

מ״זופר"ת זצ"ל דנאמן אפי' בלא שבועה. והכי מוכח ממאי דהוה רב א"ל מידי פרוזבולא הוה לך ואבד. ואי צריך שבועה מאי אהני לך. תניא בתוספתא חמשה שלוו בשטר אחד כל מי שיש לו קרקע כותבין לו פרוזבול. ומי שאין לו קרקע אין כותבין לו פרוזבול. רשב"ג אומר אפי' אחד שיש לו קרקע אין כותבין עליו פרוזבול:

מ״חבפ"ק דמכות אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו. ואע"ג דהשתא לא קדינ' ביה לא יגוש לסוף אתי לידי יגוש מתיב רב כהנא כו' איכא דאמרי א"ר יהוד' א"ש המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו. ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה. אמר רב כהנא אף (ענן) נמי תנינא (אומדי') כמה אדם רוצה בו'. נראה דהלכה כאיכא דאמרי דהא מסייע' ליה מתני'. ורבא דשני אשינוי' לא סמכי' ומסתייעא מילתא הא דכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל בשם פר"ח זצ"ל דפסיק בכל דוכתא הילכתא כאיכא דאמרי כדפרי' לעיל. אך רבינו אליהו הזקן זצ"ל פסיק כלישנא קמא. וכן יסד באמת יהגה חכו. ומן עשר כסף כי ילויני בחצי ימיו יעזבנו. ור"ת זצ"ל הגיה ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו כלומר דאינו משמט. ופסיק כאיכא דאמרי מההיא דפ' מי שמת דת"ר חמשה דברים נאמר בשושבינין נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה כשישא זו אשה. ואין בה משום ריבית ואין שביעית משמטתה. ומפ' התם דלא קרינן ביה לא יגוש דאם עברה שביעית בנתיים קודם שחזר זה ונשא גם הוא אשה דלא קרינן ביה לא יגוש הרי התם אע"ג דלאחר כך כשישא איכא לא יגוש הואיל והשתא בשביעית ליכא לא יגוש אינו משמט ה"נ לא שנא. ורבינו יצחק בר שמואל [כתב] דאין משם ראיה. ואומר דלא שייכא (שביעית) למלוה שהרי בכמה דברים חלוקים זה מזה כדמשמע התם. והתם ה"פ אין שביעית משמטת דלא קרינן ביה לא יגוש. כי שמא לא יבא לעולם לידי לא יגוש דשמא לעולם לא ישא אשה או ישא אלמנה שיכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך כדמפרש התם בברייתא. מיהו רבינו שמואל זצ"ל פי' התם כדברי ר"ת זצ"ל והביא האי לישנא דאיכא דאמרי לסיועא דברייתא דהתם:

מ״טהילכך על דא אנא סמיך וכן הלכה למעשה דהמלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו. ואמר(') רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו על מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו ואוקימנא כדרב ענן על מנת שלא תשמטנו שביעית שביעית משמטתו. על מנת שלא תשמטנו בשביעית אין שביעית משמטתו. ירושלמי שילהי שביעית ר' יוסי בר בון בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא תשמטנו שמיטה אין השביעית משמטתו. ונדאה בעיני דהלכה כשמואל הואיל ולא הוזכרה דרב בגמ' דידן אצל מילתיה דשמואל לפלוני עליה:

נ׳תניא ( ) המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות מל' יום סבר רבה בר בר הנה [קמיה דרב] למימר ה"מ מלוה בשטר דלא עביד אינש דטרח ועביד שטרא בציר מתלתין יום אבל מלוה על פה לא. א"ל רב הכי אמר חביבי אחד המלוה בשטר ואחד המלוה על פה:

נ״אלפום מאי דפרישית דהילכתא דהמלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו דאע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש. ולפי מה דפרישי' לעיל דיום אחרון של שביעית משמט. יש לי ללמוד דהמלוה את חבירו בחצי חדש האחרון של שביעית דאין נשלמין לו ל' יום עד שמינית דאינו משמט. דאע"ג דאתי לידי לא יגוש בשמינית. השתא מיהא ביום אחרון של שביעית ליכא לא יגוש ואינו משמט. והכי משמע בירושלמי שילהי שביעית (הני) ל' יום לאתויי מאי שמואל אמ' ל' יום לאתויי מלוה את חבירו סתם שאינו רשאי לתובעו עד ל' יום. על רב יהודה ואמר טעמא קרבה שנת השבע שנת השמיטה. לא היא שנת השבע לא היא שנת השמיטה. ומת"ל קרבה שנת (שנת) שלא נאמר כל ל' יום אינו רשאי לתובעו לאחר ל' יום בהשמט כספים הוא לא יגבנו. לפום כך צריך מימר קרבה שנת השבע שנת השמיט'. פי' ולכך נאמר קרא יתירה להודיעך אע"ג דאתי לידי לא יגוש לאחר ל' יום. השתא מיהא ליכא לא יגוש ואינו משמט. לא כן אמר ר' אבא בר ממל רב עמרם בשם רב המלוה את חבירו על מנת שלא לתובעו השביעית משמטת:

נ״ב[דף י"א ע"ב]
מתני' עיר שיש בה אליל שיום... יש לבני העיר היום לאלי' שבעיר. חוצה לה מותר לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר שאין נמשכין אחר אותה ע"ז. שכן מנהגם זה עובד את שלו וזה עובד את שלו (יום אחד אינו כיום) איד של אלו. היה חוצה לה ע"ז כלומר עבודות שזובחים לאותה ע"ז שהם עובדים ליראה שלהם. תוכה מותר שאין בני העיר עובדין לאותה יראה. בעאמיניה רשב"ל מר' חנינא עטלוזה של עזה מהו פי' שוק של בהמות כמו איטלז. דתנן נשחטין באיטלז ונמכרין באיטלז. עזה עיר של פלשתים והיה בה ע"ז והיה בה יישוב בסמוך לעיר מאד מהו אי שרי מתניתין כי האי גוונא או לא. א"ל [לא] הלכת מימיך לצור שהוא עיר שישראל וגוים דרים בה וראית ישראל וגוי ששפתו שתי קדירות על גבי כירה אחת ולא חשו להם חכמים אע"פ שסמוך איסור אצל היתר מאד. ה"נ אע"ג שבני העיר אסורין. בני חוצה לה הסמוכין שאין להם ע"ז היום לא חשו:

נ״ג[דף י"ב ע"ב]
ומאי לא חשו איכא למימר בשתי קדירות דלילף הכא דכוותה. אמר אביי לא חשו להם חכמים משום בשר נבילה. ולא אמרי' דילמא מהדר ישראל אפיה לאחוריה ושרי גוי נבילה בקדירה. ואע"ג דאיכא למיחש לאיסור דאורייתא לא חיישינן לאחזוקי איסורא מן הספק. ה"נ לא מחזקינן דמי ע"ז ביד גוים שבחוצה לה דנימא אסור למכור להם בהמה שדמים הללו שהוא מקבל מהם מחמת בהמה זו דמי ע"ז הם שהבהמה הוי לצורך בני תוכה ונקרבת היא לע"ז ואסירא דאורייתא משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם כ"ש היכא דידעי' דשל חוצה לה הן דלספק איסורא דרבנן לא חיישינן דנימא דילמא האי גברא שייך בתר בני תוכה והוי היום יום חנם. וקא עבר האי גברא אדרבנן דאסרי לשאת ולתת עמהם ביום אידם:

נ״דמיכן פסק הרב ר' פטר בשם רבינו תם זצ"ל שאם היו שתי קדירות על גבי כירה אחת. אחת של ישראל. ואחת של גוי והדר אפיה ישראל. דחיישינן דילמא שדי גוי נבילה בקדירת ישראל ואסירא. מדקאמר אביי דלא חיישינן דילמא מהדר אפיה ישראל. משמע הא מהדר חיישינן דילמא שרי ואסיר. והרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל מריגנשבורק מתיר מדאמ' גבי יין נסך אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס שרי דלא חיישינן דילמא בשעה שיצא ניסך. והרב ר' אלחנן זצ"ל מוקי לשמעתין כששניהם אכסנאים ולכך לא מירתת גוי מיניה כיון שאין מכירו ולכך יש לחוש יותר ולא שרינן ביוצא ונכנס. מיהו רש"י פי' עיר שישראל וגוים דרים בה. משמע שבני העיר המכירים זה את זה הם השופתים את הקדירה. מיהו י"ל דלא שרינן ביוצא ונכנס אלא היכא שנתפס עליו כגנב דלית ליה לאישתמוטי אבל הכא אית ליה לאישתמוטי דמצי למימר אני מגיס בקדירה לנסות אם מתבשל יפה כדי שלא יקדיח. הילכך אי הדר אפיה חיישי' ואסיר. ו ע ו ד מדקדק הרב ר' ברוך זצ"ל להיתירא דאי היכא דהדר אפיה אסור היאך היו לכתחילה (שותפין) הא איכא למיגזר דילמ' מהדר אפיה כההיא דפ' בתרא דאמר להו רב חסדא להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב ליסייע גוי בהדייכו דילמא אישתליתו ושדיתו ליה עילויה וקא אתי מכח גוי ואסיר. ובישרא עילויה כבדא נמי אסרינן לכתחילה. הילכך נראה בעיניי היתר. והכא ה"פ לא חיישי' כדמהדר אפיה ישראל דילמא שדי גוי נבילה. ואין נראה בעיני כלל דלישנא לא משמע הכי כלל. ותו לא דמי לההיא דשפוכאי דליכא לכתחילה אלא חדא ספיקא דילמא מישתלי דילמא לא מישתלי. ואי מישתלי בודאי אסיר דהא אתא מכח הגוי. אבל הכא איכא תרי ספיקי לכתחילה. ספק מהדר אפיה ספק לא מהדר אפיה ואי מהדר ספק שדי גוי נבילה ספק לא שדי. הילכך לכתחילה סמכינן אספק ספיקא ושפתינן והיכא דהדר אפיה דליכא אלא חדא ספיקא חיישי' ואסור. (וכל) דעתי נוטה לאיסור. מיהו ה"מ כדפי' רבי' שמואל דהיינו דוקא להחליף רע בטוב כחוש בשמן. אבל בחנם להכשיל את ישראל להאכילו איסור בחנם לא חיישי' כההיא דלקמן דפרק אין מעמידין ההיא ארבא (דאורייתא) דאתאי לנמילא דעכו אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה. א"ל דבא לד' אבא עד האידנא מאן נטרה א"ל ר' זירא עד האידנא למאי ניחוש לה אי משום איערובי חמרא קיסתא דמורייסא (כלומ') קיסתא דחמרא בארבעה לומי ולא חיישי' דילמא יערב בו מעט להכשיל את ישראל. אע"ג דגש"י זצ"ל פי' דאביי איירי אפי' בחנם ולהכשיל ישראל מדפי' בדברי רבא האי לא חשו לאו לבשר נבילה קאמר דנילף מינה דלא ניחוש לדמי ע"ז דהא לא דמי והא לית הנאה לגוי דנישדי נבילה לקדירה ואי חזי לה ישראל תבע ליה בדינא. אבל הכא מתכוין [נכרי לעשות] רצון חבירו אלמא רוצה לומר דאביי מיירי שאינו מחליף טוב ברע. א"כ איני עושה כ"א להכשיל את ישראל. ומ"מ ראיה טובה מה שמביא רבי' יצחק זצ"ל ויש לסמוך עליה למעשה. כולה שמעתא מוכחא דדמי ע"ז אסירא והכי מוכח לקמן בפ' אין מעמידין דת"ר גוי ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזירה מותר. ישראל ההולך ליריד בהליכה מותר בחזירה אסור. מאי שנא בחזירה אסור דאמ' אימור ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה. גוי נמי אימור ע"ז זבין ודמי ע"ז איכ' בהדיה כו' וקשה דאמ' ר"פ בתרא דהוו יתבי וקא מיבעיא להו (דאי) ע"ז ביד גוי מהו מי תפשה דמי ביד גוי או לא. א"ל רב נחמן מסתברא דמי ע"ז ביד גוי מותרין. דתני ישראל [שהיה נושה בנכרי מנה] (שמכר) ע"ז והביא לו יין נסך מותר אלמא דמי ע"ז ביד גוי מותרין. ופי' ר"ת זצ"ל דשאני התם שהגוי פורע חובו מהן. ובגוי לא שייך כל שאתה מחיה ממנו הרי הוא כמותו וגם אין חשש דלפני עור באותן דמים. אבל הכא ובפ' שני מיירי שהגוי מקצה דמים לצורך ע"ז אחרת ולכך אסורין הדמים:

נ״הורבינו שמואל זצ"ל פי' בפ' בתרא בשם רש"י זצ"ל בהא שמעתין פשטינן דדמי ע"ז ביד גוי מותרין. ולעיל בפ' קמא גבי עטלוזה של עזה ואף בשילהי אין מעמידין מוכח סוגיא דדמי ע"ז ביד גוי אסור' ואיכא למימר דהך ברייתא דקתני מותרין לא שמיע לן עד השתא מ"ר עכ"ל. רוצה לומר דההיא עיקר. וכן כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל בפ' אין מעמידין. אסקינן בהשוכר דדמי ע"ז ביד גוי מותרין. ודמי ע"ז ביד ישראל אסורין דכל מה שאתה מחיה ממני הרי הוא כמוהו:

נ״ו[שם]
רבה בר עולא אמר לא חשו להם חכמים משום צנורא דכוות' הכא לא חשו להם משו' לפני עור הן. פרש"י זצ"ל לא חשו להם חכמים לשמא נתזה צינורא מתוך קדירת ישראל הואיל ואיסור קל הוא. חדא דלא שכיח הוא ועוד אי נמי שכיח בטל ברובה:

נ״זיש לי ללמוד מיכן דמותר לשפות קדירת חלב עם קדירה של בשר על גבי כירה אחת ולא חיישי' לצינורא:

נ״ח[שם]
מתני' מהו לילך לשם לאותה העיר ביום איד שלהם לספר עם אחד מבני העיר. בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום. שאין דרך יוצאה מאותה העיר לילך לעיר אחרת ודרך הכבוש מכאן לאותה העיר מיוחד לבדה אסור לילך שם מפני שנראה כמהלך לעובדה. ואם היה מסלול הולך לעיר אחרת מותר. דהרואה אומר למקום אחר הוא הולך:

נ״ט[דף י"ב ע"א]
ת"ר עיר שיש בה אליל אסור ליכנס לתוכה ולא מתוכה לעיר אחרת דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום אסור אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר. ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה מותר. נתפזרו לו מעותיו לפני אליל לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לאליל ואם אינו נראה מותר. מעין המושך לפני אליל לא ישחה וישתה מפני שנראה כמשתחוה לאליל ואם אינו נראה מותר. פרצופות המקלחים מים לכרכים לא יניח פיו על פיו וישתה מפני שנראה כמנשק לאליל. מאי אינו נראה אי לימא דלא חזי איניש והאמר רב יהודה אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור. אלא אימא אם אינו כמשתחוה לע"ז. הכא אוקימנא דרב לכולי עלמא הואיל ומצי לתרוצי אבל בפ' במה אשה ובפרק חבית ובפ"ק דביצה מוקמינן לה כתנאי:

ס׳ומורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל כתב כאן נראה לר' דהילכתא כרב כדפרי' בשבת בפ' במה אשה ובכתו' פ' אע"פ . ואין בידי אותם תוספת' לעיין בהם. אבל אני קבלתי מימיי דלית הילכתא כרב מדאמ' פ' בתרא דכלאים בירושלמי מתני' פליגא על רב פשתן (שצרעה) בחירת לא יעשנה ממנה אימרא מפורסמת. ובכרים וכסתות מותר. מתני' פליגא על רב. נתפזרו מעותיו לפני ע"ז לא ישחה ומלקטן שלא יהא נראה כמשתחוה ואם היה מקום צנוע מותר. מתני' פליגא על רב. אין שוחטין לתוך הגומא אבל אדם עושה [גומא] בתוך ביתו בשביל [שיכנס הדם בתוכה ובשוק לא יעשה כן שלא יחקה את המינים. מתני' פליגא עליה דרב. הגיע לחצר] החיצונה [שוטחן בחמה אבל לא כנגד העם]. מתני' פליגא על רב בים שהוא קמור ארבע אמות ברשות הרבים אין שופכין לתוכן מים בשבת ותני עלה אם היתה מזחילה מותר. עונת גשמים מותר. צינורות מקלחין אסור. תני בר קפרא אם היה מקום צנוע מותר. אלו פליגין על רב ולית להון קיום פי' אין להם תירוץ כמו (אני) קשיתה חגי קיימה ס"פ כל הצלמים בירושלמי. והכי נמי מוכח בפרק אע"פ דתניא נחום איש גליא אומר צנור שעלו בו קשקשין ממעכן ברגלו בצנעה בשבת ואינו חושש מאי טעמא מתקן כלאחר יד הוא ובמקום פסידא לא גזור רבנן. אמר רב יוסף הלכה כנחום איש גליא. הרי להדיא בצנעה שרי בפרהסיא אסיר. מיהו אין מיכן ראיה למלאכה דאוריי' דאיכא למימר דוקא הכא שרי דאפי' יטעה הרואה לא יטעה אלא במלאכה דרבנן. ובפ' כלל גדול בירושלמי אמר רב זעירא בשם דב הונא נתכסו בגדיו בקוצים הרי זה מכשרן במקום צנעה. מיהו ההיא נמי מלאכה דרבנן. וכן כתב הרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל בספר תרומות דאין הלכה כרב דקיימא לן כהנהו סתמי דפליגי עליה.

ס״א[דף י"ב ע"ב]
מתני' עיר שיש בה אליל דרך הגוים להיות להם יום השוק ויריד ביום אידם והיו בו חנויות מעוטרות. וסימן הוא להם שאותן חנויות של כומרים ליטול מכם מהן. ושאינן מעוטרות. זה היה מעשה בבית שאן ואמרו חכמים מעוטרות אסורות שאינן מעוטרות מותרות. דבאותן שאינן מעוטרות לא שקלי מינייהו מכס לע"ז. אמר ר' שמעון בן לקיש לא שנו אלא שמעוטרות בוורד והדס של תקרובת אליל והוא סימן להם שחנויות הללו של ע"ז הם דקא מתהני מריחא דוורד והדס דדרך לשוטחן לפני ע"ז ואסורין משום תקרובת ע"ז. אבל מעוטרין בפירות מותרין ליקח מהן אע"ג דמטיא הנאה לע"ז לית לן בה מאי טעמא דאמר קרא לא ידבק בידך מאומה מן החרם נהנה הוא דאסור אבל מהנה מותר.

ס״ב[דף י"ג ע"א]
ור' יוחנן אמר אפי' בפירות נמי אסור. ק"ו נהנה אסור מהנה לכ"ש. והלכה כר' יוחנן. ותו דר' יוחנן סבר לא פליגי רבנן בהא ומילתיה לכ"ע. ורשב"ל סבר פליגי רבנן עליה דר' נתן ואיהו דאמר כרבנן. מיהו מבעל הבית מותר ליקח דלא שקלי מיניה מיכסא כדפרי' ר' יוחנן (שילה בשמעתין):

ס״ג[שם]
אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה. ואם הקדיש והחרים והעריך. בהמה תעקר פירות כסות וכלים ירקבו. מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח. פי' רבינו שמואל זצ"ל מיכן ראיה דאסור לאדם לומר הריני מניח בהקדש ספר פלוני או ממון פלוני שאוסרן על כל העולם כולו אלא כך הוא אומר מתנדב אני כך וכך לצדקה או לצורכי צבור. עכ"ל:

ס״דוכבר היה מעשה בהרב ר' אליעזר בר יצחק זצ"ל מפרגא שמצא בארץ רוסיאה ספר אחד שהיה כתוב עליו פלוני נתן ספר זה להקדש וצוה לשומרו שאסור ללמוד בו דהקדש אסור בהנאה ולא אפשר ליה בפדיון. דהמקדיש מטלטלין בזמן הזה אין להם תקנה רק הקרקעות יש להם תקנה בפדיון כדפי' ר"ת זצ"ל הכא בשמעתין. מיהו היכא שהיה דעתו ליחד ספריו לצורך שילמדו בהם או שרצה ליחד ממונו לצדקה ואמר אני נותן ספר זה להקדש או ממון זה להקדש. וכשראה שנאסר הספר או הממון וטעונים גניזה מצטער. או אפי' אין אנו רואין שמצטער פותחין לו בחרטה ואומרים לו אילו היית יודע שבדיבור זה שאמרת הרי הם הקדש נאסרים וטעונים גניזה היית אומר בלשון הזה הרי הם הקדש. וכשהוא אומר לאו מתירין לו מיד ואומרים לו שייחד אותם למה שהוא רוצה ואל יאמר בלשון (הקודש) . וקיימא לן דיש שאלה להקדש כההיא דפ' יש נוחלין אמר מר מה (להן) ראשי המטות אף כאן ראשי המטות למאי הילכתא אמר רב ששת לומ' דיש שאלה בהקדש. ולב"ש דאמר אין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרי' הקדש טעות הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש. האי זה זה מאי עביד ליה וכו'. ופי' רבינו שמואל זצ"ל שיש שאלה בהקדש כמו שיש שאלה בנדרים דבנדרים כתיב לא יחל דברו וה"ה לכל הקדשות שאם שחט קדשים בחוץ ונתחייב כרת הולך אצל חכם להתיר לו הקדישו וימצא לו פתח של חרטה ועוקר את ההקדש מעיקרו ועבדינן כהקדש טעות ואיגלאי מילתא למפרע דלא הוי הקדש מעולם ונפטר מכרת. וה"ה לכל דבר הקדוש במוצא שפתיו כגון תרומה ומעשרות דאי בעי מיתשיל עלייהו וחוזרין לטיבלן כדאמרי' בנדרים שילהי פ' הנודר מן הירק. ולב"ש דאמרי אין שאלה בשום הקדש בעולם דאפי' כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו. דאע"ג דהחכם עוקר את הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות אפי' הכי גבי הקדש לא אמרו ב"ש הכי. דאפי' כשנעשה ההקדש בטעות [הידוע] למקדיש חשבינן ליה כהקדש גמור כ"ש היכא דהוקדש בלא טעות שלא יועיל פתח החרטה שימצא לו החכם להתירו. דתנן ב"ש כו' תחילה פ' הו' במסכת נזיר הקדש טעות כדמפ' התם שור (שור) שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש ויצא לבן ב"ש אומרים הקדש וב"ה אומרים אינו הקדש ואמרי' בגמ' מאי טעמייהו דב"ש ילפי תחילת הקדש מסוף הקדש מאי תמורה אפי' בטעות אף הקדש אפי' בטעות. וב"ה ה"מ תמורה אבל [אחותי] הקדש לא מחתינן. הקדש טעות הקדש. וכיון דסבירא ליה דהוי הקדש אפי' בטעות כ"ש דכל הקדש שהוקדש בלא טעות כגון שור זה הקדש דלא יוכל החכם לעשותו חולין ע"י שום חרטה דחכם נמי הקדש טעות משוי ליה. והקדש שטעותו ידוע למקדיש [לב"ה] אפי' שאלה אין צריך שהרי הוא עצמו יודע שלא נתכוון להקדיש את זה (כב"ה) וכיון דחשבי ליה ב"ש הקדש גמור אלמא לית להו שאלה כהקדש שהחכם לא יובל להתירו ע"י שיעשה אותו הקדש טעות. וב"ה אומרים אין הקדש טעות הקדש ואפילו שאילת חכם אין צריך עכ"ל:

ס״ההא למדת דיש שאלה להקדש ואפי' למפרע היכא שכבר נהנה ממנו כ"ש שישאל עליו קודם שנהנה ממנו. וא"ת והא דאתינן עלה שהיה בדעתו ליחד זה הספר כדי שילמדו בו או אלו מעות לצדקה. נמצא כשאמר הרי הם הקדש זהו הקדש טעות ואפילו שאלה [לא] יצטרך. לא היא דהיכי דמי דהוי הקדש טעות כגון שהיה סבור שהוא חפץ זה והקדישו ונמצא חפץ אחר כגון שור שחור ונמצא לבן. אבל הכא דעתו על ספר זה ועל אלו המעות ובלבו היה שילמדו בספר והמעות יהיו לצדקה ובפה אמר שיהו הקדש ולא יהו ראויים לא ספר ללמוד בו ולא מעות לצדקה הילכך הוו להו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים הילכך חל עלייהו ההקדש וצריך שאלה. והרב ר' אליעזר זצ"ל שצוה לננוז הספר ולא אמר למקדיש לישאל עליו. שמא מת המקדיש או הלך למדינת הים:

ס״ו[שם ע"ב]
מתני' אלו דברים אסורין למכור לגוים אצטרובילין ובנות שוח [ופטוטרות]. ובגמרא מפרש להו (בפרוטרוטות) ולבונה ותרנגול לבן. ר' יהודה אומ' מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולין. ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע אצבעו ומוכרו לו לפי שאין מקריבין חסר לע"ז. ושאר כל הדברים סתמן מותר פירושן אסור. בגמ' מפרש. [ור"מ אומר] אף דקל טב חצב ונקלבם אסור למכור לגוים:

ס״ז[דף י"ד ע"א]
[לבונה] אמר רב יצחק אמר רשב"ל לבונה זכה. תנא מכולן מוכרין להם חבילה. וכמה הוא חבילה פי' ר' יהודה בן בתירה אין חבילה פחות משלשה מנין משקל שלשה מנין דהא ודאי לסחורה מיכוין למיהדר לזבונה. וליחוש דילמא אזיל ומזבין לאחריני ומקטרי. אמר אביי אלפני עור מיפקדינן אלפני דלפני לא מיפקדינן:

ס״חכתב הרב ר' אליעזר מפרגא זצ"ל אסור למכור לכותי קלפים ודיו משום לפני עור שלא יכתוב עליה' תורתם ואע"פ שמוצא לקנותם מן הגוים אסור לישראל למכור לו. דומיא דלבונה וכל הני דמתני' דלא מסתבר לאוקומי מתני' כגון שאינו מוצא לקנות מן הגוים. ותו כי אמ' לעיל איבעיא להו אסור לשאת ולתת עמהם משום הרויחא או משום לפני עור לא תתן מכשול למאי נ"מ דאית ליה בהמה לדידיה וכו' אבל הא לא קאמר ומצי לזבוני מן הגוים. אלמא משמע דאפי' היכא דמוצא לקנות מן העכו"ם אסור למכור לו. והדעת נוטה כמעט שיותר אסור מלבונה וכל הני דמתני' הוא נפשיה יעבור אליל. ומאי דהוה הוה. אבל הכא שיכתוב...... הרי הוא מחזיקו ומחזיק...... לכל עובדיה. מיהו לשאר גוים מותר למכור אע"פ שהוא ימכור לכותי דאלפני דלפני לא מיפקדינן. מיהו נראה להתיר דאימור עשרים וארבעה הוא רוצה לכתוב ודם שאר ספרים שיש להם שאין מדבריו..... כי הא דרב הונא זבין ההיא פרה לגוי א"ל רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי א"ל אימור לשחיטה זבנה. ומ"מ נכון וראוי לימנע שלא למכור קלפים ודיו לכותי ואין להתיר הדבר וישר כחו שאסר:

ס״ט[שם ע"ב]
מתני' מקום שנהגו למכור בהמה גקה לעכו"ם מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין בהמה גסה עגלים וסייחין שלימין ושבורין. ואסיקנ' בגמ' דשכירות לא קניא הילכך גזרו שלא למכור גזירה משום שאלה ומשום שכירות. דאי שרינן למכור בהמה גסה ולא חיישינן למאי דעבדא מלאכה בשבת אתי איהו לאושולי ולאוגורי בהמתו לגוי ועביד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דכתיב לא תעשה מלאכה וגו' בהמתך דהשתא בהמת ישראל היא ומצווה על שביתתה וגזירה משום נסיוני שמנסה לה אי אזלה שפיר. זימנין דזבנה לה סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא וא"ל תא נסייה ניהלי ושמעה ליה לקליה ואזלא מחמתי' וניחא ליה דתיזיל והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת ואיכא מאן דאמר בפ' בתרא דשבת דחייב חטאת:

ע׳[דף ט"ו ע"א]
רב אחא שרי לזבוני חמרא אידא דספסירא על ידי סרסור ישראל והמוכר נמי ישראל אי משום נסיוני הא לא ידעא לקליה דאזלא מחמתיה ואי משום שאלה ושכירו' כיון דלאו דידיה היא לא מושיל ולא מוגיר. ועוד משום דלא מגלי מומא כיון דהוא לקחה למוכרה אינו רוצה שיוודע מומה הילכך לא מושיל ולא מוגיר. רב הונא זבן ההיא פרה לגוי א"ל רב חסדא מאי טעמא עבד מר הכי א"ל אימור לשחיטה זבנה ותלינן לקולא. ואוקמ' רב אשי דכל היכא דאיכא למתלי תלינן אע"ג דמצווה והיכא דליכא למיתלי לא תלינן ואע"ג דאינו מצווה:

ע״אפי' רבינו שמואל זצ"ל שמעינן מהכא דמותר למכור פרה לגוי אפי' בלא ספסירא. חוץ מפרה החורשת ובהמות שעושין בהם מלאכה כגון חמורים ושורים אידא דספסירא שרי. וסוס אפי' בלא ידא דספסירא שרי כבן בתירה דלקמן מוקמי' להו הילכך [הילכתא] כוותיה. ושאלה ושכירות מיסר אסיר להשאיל ולהשכיר לגוי ואפי' במפרש ואומר לו אין רצוני שתעשה בבהמתי מלאכה בשבת דשאלה ושכירות לא קניא. ור' אמר לי דאם אמר לו ישראל בהמתי קנויה לך מותר עכ"ל. ור"ת זצ"ל מתיר האידנא למכור לגוים דכי היכי דשרינן אידא דספסירא משום דלא מושיל ולא מוגר ולא ידעה ליה לקליה. כן גם עכשיו נוהג זה הדין בינינו שאין בהמות שלנו מכירות קולו של ישראל ולא אזלה מחמתיה וגם אין רגילים להשאילם ולהשכירם לגוים אלא כל אתד קונה בהמה לעצמו. ועוד אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דבימי חכמים שהיו רוב ישראל והיו יכולים למכור זה לזה. אבל עכשיו שאנו ביניהם אי לאו דזבנינ' להו יפסידו. כדאמ' לקמן אי הכי אפי' חיטי ושערי נמי לא מזבין להו. אמר רב פפא אי אפשר הכי נמי:

ע״במיהו אין זה כל כך ראיה דחיטי ושערי לא נגזר עליהם כלל. אבל הכא כיון שנאסר מי יוכל להתיר. מיהו כל העולם נהגו היתר בדבר:

ע״ג[שם ע"ב]
תניא אין מוכרין להם לגוים זיין פי' סייף ורומח ולא כלי זיין פי' בית יד לרומח ונדן לסייף. ואין משחיזין להם את הזיין. ולא סדן לשום בו [רגלי] איש. ובל' אשכנז אשתו"ק ובלשון כנען כלד"א. ולא קולרין ולא כבלין ולא שלשלאות של ברזל אחד גוי ואחד כותי. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה כדרך שאמרו למכור לגוים אסור כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי. אמר רב דימי כדרך שאמרו אסור למכור לגוי כך אסור למכור ללסטים ישראל ואע"ג דלא קטיל כשרודפין אחריו נלחם בם ומציל עצמו ומאבד זה את ממונו. ת"ר אין מוכרין להם תריסין. ויש אומרים מוכרין להם תריסין. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כיש אומרים:

ע״ד[דף ט"ז ע"א]
אמר רב אדא בר אהבה אין מוכרין להם עששיות של ברזל אמר רב זביד בפרזלא הינדואה ברזל של ארץ הינד שאין עושין אותן אלא לכלי זיין. והאידנ' דקא מזבנינן. אמר רב אשי לפרסאי דמגנו עילוון נלחמים לשמור את העיר ואת יושביה פי' רבינו שמואל זצ"ל דמגנו עילוון ולאו אורחייהו למיקטל ישראל. ואפי' נלחמים על מדינה אחרת להצילנו שלא יבאו בני אותה מדינה עלינו ויש שם יהודים באותה מדינה שבני עירנו נלחמים אפי' הכי אנו מוכרין להם שהרי להצילנו הם מתכווני' ושמא לא יהרגו שם שום ישראל. עכ"ל:

ע״הוכתב רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דהאידנא סמכינן אדרב אשי למכור להם כלי זיין:

ע״ו[שם]
מתני' אין מוכרין להם דובים ואריות ולא כל דבר שיש בו נזק לרבים. אמר רב חנן בר רב חסדא ואמרי לה אמר רב חנן בר רבא אמר רב חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס כדאמרי' גבי בהמה מסוכנת בשחיטת חולין בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה אחר שחיטתה אסורה דבהמה מסוכנת אסורה עד שתפרכס ואם לא פירכסה הויא כמתה קודם שחיטה. ופישוט יד לדקה אינה הוצאת נפש. אבל גסה בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה פירכוס הוא וכשרה. והכי מפר' התם. וחיה גסה נמי דגכה לפשוט ידה בהוצאת הנפש. הילכך שחט חיה מסוכנת ולא פירכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה. אבל לא למכירה לאיתלייה במנהגא אלא כבהמה גסה היא ובכל מקום אין מוכרין:

ע״זכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל וכן הילכתא. מיהו לדידן שרי למכור אפי' בהמה גסה כדפי' לעיל:

ע״ח[שם]
מתני' אין בונין עמהם בסילקי. טירה גבוהה ושם דנין בני אדם ומפילין אותו והוא מת. גרדום בנין אחר לדון דיני נפשות כמו שנים שעלו לגרדום לידון. איצטדיא מקום שעושין שם איצטדי' שור מנגח והורג אנשים ושחוק הוא להם. בימה כעין מגדל קצר הוא וגבוה. כדאמרי' בסוטה בימה של עץ עושין לה בעזרה ואנו קורין לו אלמנברא. והן עושין אותו לדחוף משם איש להמית:

ע״ט[שם ע"ב]
אמר רבה ב"ב חנה א"ר יוחנן שלש בסלקאות הן. [של מלכים] של מרחצאות ושל אוצרות לסגולת המלך בונין בנין חזק. אמר רבה שתים להיתר בונין עמהם ואחת לאיסור וסימנך לאסור (מלכים) שדנין שם דיני נפשות. ואיכא דאמרי אמר רבה כולן להיתר. ואלא הא דקתני אין בונין עמהם בסילקי גרדום כו' אימא בסילקי של גרדום איצטדיא ובימה. אבל בסילקי סתם שהיא לדירת מלכים מותרת. מתני' אבל בונין עמהם דימוסיא' בנינין שאינן לצורך ע"ז [רק תשמיש] דתשמיש לע"ז ואכתי בשעת בנין לא נעבדו לע"ז. ומרחצאות בקרקע הן עשויין עמוקים מאד והמים מתחת נופלין והאנשים רוחצים למעלה על גבי נסרים. הגיע לכיפת שמעמידים בה צלמים דדרך הגוים להעמיד אלילים בבית המרחץ שלהם אסור לבנותה:

פ׳[דף י"ט ע"ב]
אמר ר' אלעזר א"ר יוחנן אם בנה שכרו מותר. פשיטה דהאי כיפה לאו ע"ז היא משמשי ע"ז היא ומשמשי אליל אין אסורין עד שיעבדו בין לר' ישמעאל בין לר' עקיבה. אמר רבי ירמיה לא נצרכה אלא לע"ז עצמה שאם עשה ישראל ע"ז לצורכו למוכרה לגוי. הניחא למ"ד ע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתעבד וזו עדיין לא נעבדה משום הכי מותר. אלא למ"ד אסורה מיד מאי איכא למימר. אלא אמר רבה בר עולא ע"ז מאן קא גרים לה גמר מלאכה ואימת הויא גמר מלאכה במכוש אחרון. מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה. אלמא קא סבר ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. אומן המקבל עליו לעשות כלי בשכר לא אמרי' בגמר מלאכה הוא קונה כל השכירות אלא כל פורתא דעביד קמא קמא קני אגרא:

פ״אכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל דהכי הילכת' דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מדקאמר ר' אלעזר הכא למילתיה וליכא מאן דפליג עליה. ונפקא מינה לענין קידושין. וכן פסק פר"ח זצ"ל והביא ראיה מדאמרי' בחגיגה פרק קמא ובפרק ב' דקידושין דכ"ע ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף. אך אינה ראיה דלא הוה מצי למימר אינה לשכירות. מיהו מ"מ משמע שהיא ראיה מדפליג להו רבא הכי ומוקי לה בהוסיף נופך משלו משמע שרוצה להעמידם כהילכתא:

פ״ב[שם]
מתני' אין עושין תכשיטין לאלילים קטלאות נזמים וטבעות ר' אלעזר אומר בשכרו מותר. אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא (משי קצץ) . ר' יהודה אומר מוכר הוא על מנת לקוץ. ת"ר מוכר הוא אילן על מנת לקוץ וקוצץ דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אין מוכרין להם אלא קיצוץ. שחת ע"מ לגזוז וגוזז דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אין מוכרין לו אלא גזוז. קמה על מנת לקצור וקוצר דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אין מוכרין אלא קצורה:

פ״גכתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל הלכה כר' מאיר דסתם מתני' כוותיה:

פ״ד[דף כ' ע"ב]
מתני' אין משכירין בתים בארץ לגוי ואין צריך לומר שדות. ובסוריא דהיינו ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל מותר להשכיר להם בתים אבל לא שדות. ובחוצה לארץ מוכרין בתים ומשכירין שדות דברי ר' מאיר ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים ובסוריא מוכרין ומשכירין שדות ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו. בגמ' מפרש טעמייהו. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. אמר רב יוסף ובלבד שלא יעשנה שכונה. תנא אין שכונה פחות משלשת בני אדם:

פ״ה[דף כ"א ע"א]
מתני' אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכנים לתוכו ע"ז שנאמר לא תביא תועבה אל ביתך. ועכשיו אינם נמנעים מלהשאיל ולהשכיר בתים לגוים אף על פי שמכניס לתוכו ע"ז כשיש להם..... או.....:

פ״ווכבר התיר רבינו חיים כהן זצ"ל מדאמרינן בירושלמי בשמעתין הא מקום שנהגו למכור מוכר לו אפי' לבית דירה ומשכיר לו אפי' לבית דירה. ופי' הטעם דלא מיקרי ביתך אלא בארץ. ואינו נראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כי למה לא יחשב ביתך בחוצה לארץ כמו בארץ. וכי ישראל גרע מגוי שלא יהיה לו קנין בחוצה לארץ וכו'. ותו לענין מזוזה וכי נאמר דלא מיקרי ביתך ויפטר מן המזוזה והא לא מישתמיט בשום דוכת' דפטור מן המזוזה. ותו הקשה מתוספתא דמכילתין דתניא בפ' לוקחין אין משכירין להם בתים שדות וכרמים ואין נותנין להם אריסות וקבלנות בהמה אחד הגוי ואחד הכותי. בד"א בארץ ישראל אבל בסוריא מוכרין להם בתים ומשכירין להם שדות ובחוצה לארץ מוכרין להם אלו ואלו. וכאן וכאן לא ישכיר ביתו לגוי מפני שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז. אבל משכיר להם ארוות ואוצרות ופונדקאות אף על פי שבידוע שמכניס לתוכו ע"ז. אלמא אפי' במקום שמותר למכור כגון בחוצה לארץ אסור להשכיר. ויש לפרש דכאן וכאן לא קאי אארץ ישראל וחוץ לארץ אלא אארץ ישראל וסוריא ואתנא קמא דמתניתין קאי. והירוש' מפרש רבינו יצחק זצ"ל דשמא מיירי בתלמיד חכם אדם המשכיר ומקני ליה לגוי לפירות לכל זמן השכירות וכר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי. אבל למ"ד לאו כקנין הגוף דמי אכתי מיקרי ביתו כיון דלדידיה עבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה אבל לא לאיש כדאיתא בהחובל ואנן קיימא לן לאו כקנין הגוף דמי. ונראה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהיינו טעמא דאין נמנעין מלהשאיל ולהשכיר בתים לגוים משום דכי האי גוונא ליכא איסורא משום לא תביא תועבה אל ביתך כיון דאין ישראל ולא ניחא ליה בהבאתה. ולכך לא החמירו בהבאתה כדתניא בתוספתא אבל משכיר להם אוצרות וכו'. אי נמי אפי' אסור מן התורה לא אסרה תור' אלא היכא שרגיל הגוי לקובעה בתדירות. והני גוים של עכשיו אינן רגילין לעבוד ע"ז לקובעה שם תדיר אלא כשיש להם... ואותה שעה נמי אין רגילין לעבוד אותה. מיהו אין זו ראיה דאיכ' למימר הטעם של תוספתא דמתיר ארוות משום דביתך היינו בית דירתו דישראל אבל אוצרות וארוות לא עבידי לדירה. ולפי זה אין לנו ראיה להתיר להשכיר להם בית דירה. מ"מ יש לנו לסמוך על רבי' חיים כהן זצ"ל שהתיר. דהא להדיא משמע להתירא בירושלמי דאע"פ דטעמא דיהיה לא מיקרי ביתך לא נהירא כדפרי' מ"מ איזה טעם ופי' שיהי' לירוש' אנו רואין בפי' שמתיר היכא שנהגו להשכיר. דלא מסתבר כלל לאוקומי בתלמידי חכמים דדוחק גדול הוא זה. ותו דלא משמע הכי דהא מקום שנהגו קתני אטו כולהו תלמידי חכמים נינהו. ויש לפרש טעמא דירושלמי לפי שסתם שכירו' דגוי בדיניהם עד זמן הקבוע לו הוי כמו מכר כיון שיד אומות העולם תקיפא על עצמן כיון דבדיניהן אינו יכול להוציא ממנו. אי נמי כמו שפי' הרב ר' אלחנן זצ"ל דהיינו טעמא של ירושלמי דלא תביא תועבה אל ביתך לא הוי מן התורה אלא בית שדר בו הישראל עצמו כדמשמע בהתכלת כמו גבי מזוזה. ומהאי טעמא מחלק התוספת' אפי' מדרבנן בין בית דירה לשאינו בית דירה. והואיל והוי מדרבנן אפי' היכא דלא דייר ביה הקילו בחוצה לארץ. ועל זה יש לנו לסמוך ולקיים המנהג הואיל שאנו רואים שהירוש' מתיר בפי' יש לנו לומר שזהו הטעם של הירוש'. ואמ' בירוש' דפיאה פ"ו מהו שיהא חייב במעשרות. פי' דבעי א"ל במר ר' יהושע בן לוי דא"ר אבין אמר ר' יהושע בן לוי לא סוף דבר הלכה זו. א"ל כל הלכה שהיא רופפת בב"ד ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה היאך הצבור נוהג ונהוג ואנו צבור דלא מפרשי'. הא למדת דבהלכה רופפת אפילו להקל אמרי' פוק חזי מאי עמא דבר. כ"ש הא דאתינן עלה שאינה רופפת שהירוש' מתיר בפירוש אלא דלא איתברר לן פירושו. כ"ש שנאמר שכך הוא הפי' כדפרי' ונקיים המנהג:

פ״זרבינו אפרים זצ"ל כתב בארבעה פנים. שאם שכר ישראל בית מגוי אסור לישראל להניח לגוי שיכניס אליל לתוכו וכן אם שכר בהמה וחימר אחריה בשבת חייב חטאת דהא דקיימא לן דשכירות ושאלה לא היינו להוציא כולו מרשות בעליו כגון גוי מישראל דאמרי' אכתי נשאר לישראל בגוף הבהמה דשכירות לא קניא לגמרי ואסור אם יעשה גוי מלאכ' בשבת בבהמתו אבל קצת קניא. ואינו נראה בעיני מההיא דלעיל דשמעי' מינה דשכירות לא קניא לגמרי. דקתני ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה. ואי קניא קצת א"כ יש בה שותפות לישראל באותה בהמה וא"כ היכי מאכילה בתרומה. ותו דלעיל דאמ' גבי שדה דמפקע לה ממעשר פי' רבינו שמואל זצ"ל דמפקע לה ממעשר באותה מכיר' וקסבר האי תנא דיש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר. דכשהוא מוכר שדהו לגוי מוציאו מידי קדושה שאם ישראל זורעה על ידי שכירות או שאלה לא מיחייב במעשר. והא ברשותא דגוי קיימא קרקע דקיימא לן שאלה לא קניא ואינה מחוייבת במעשר עד שיחזור ויקנה אותה ממנו עכ"ל. ואי שכירות ושאלה קניא קצת אמאי אינה חייבת במעשר הא אית ליה לישראל בגוה. מיהו מצינו למימר משום חלקו של גוי. אבל מ"מ הואיל ונפק מפומיה דגאון טוב להזהר:

פ״ח[שם]
מתני' ובכל מקום לא ישכיר את המרחץ מפני שנקראת על שמו. תניא רשב"ל אומר לא ישכיר אדם מרחצו לגוי מפני שנקראת על שמו וגוי זה עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים אבל לכותי שרי. כותי אימת עביד מלאכה בחולא דמועדא אנן נמי הא קא עבדינן. אבל שדהו לגוי שרי. מאי טעמא אמ' אריסא אריסותיה קא עביד. מרחץ נמי נימא אריסא אריסותיה קא עביד. אריסותיה למרחץ לא עבדי אינשי:

פ״טזהו לשון מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל הנקרא שיר ליאון. מיכן התיר רבינו תם זצ"ל לישראל אחר שהיה בונה ביו"ט על ידי קבלנות גוים משום דאריסא אריסותיה קא עביד גבי שדה דהכא אעפ"י שמשביחו ביו"ט. כ"ש גבי [בנין] דלא שייך שבח כלל ואע"ג דפליג רבי שמעון בן אלעזר ולית ליה בסמוך טעמא דאריסות מ"מ הלכה כרשב"ל דסתם לן תנא כוותיה. ועוד הביא ראיה מדשרי ב"ה פ"ק דשבת ליתן עורות לעבדן וכלים לכובס עם השמש. וכי תימא דוקא הני דלא מיפרסמא מילתא אבל מילתא דמיפרסמי אסיר. הא ליכא למימר דהא ברייתא דאין נותנין חיטים לתוך ריחיים של מים אלא כדי שיטענו מבעוד יום מוקי לה כב"ש אבל לב"ה שרי. (אבל) דאיכא פרהסיא טובא דהשמעת קול וגם מתחילה רוצה התלמוד לומר דאסור לכ"ע. ומסיק דב"ש מיתוקמא ואמ' פ"ק דשבת גבי ספינה פוסק עמו על מנת לשבות ואינו שובת דברי רבי. ורשב"ג נמי פליג עלה ואומר דאינו צריך. מכל זה משמע דאין הגוי מניח בשביל ישראל קבלנותו וא"ת והא בפ"ק דמועד קטן משמע שאסור ליתן קבולת לגוים לשבתות וימים טובים בתוך התחום. דקאמר התם שמואל מקבלי קיבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ונראה לרבינו תם לפרש שמעתא דהתם באבלות דאיירי בה בכולה סוגיא. ולא מיירי מידי בשבתות וימים טובים. וה"פ אמר שמואל מקבלי קיבולת דאבל בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. אמר רב פפא אפי' חוץ לתחום לא אמרן אלא דליכ' מתא דמיקרבא אבל איכא מתא דמיקרבא להתם אסור פי' שיראו בני העיר מלאכתו כשילכו לשם. אמר רב ששת וכי ליכא מתא דמיקרבא להתם [נמי לא אמרן] אלא בשבת וימים טובים הוא הא דלא שכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא פי' אז מותר מקבלי קיבולת חוץ לתחום בימי אבלו ובקבלנים גוים. אבל איכא מתא מיקרבא להתם כגון בתוך התחום אפי' הכי אסור. או אפי' חוץ לתחום יוכלו לידע שעושה מלאכתו של ישראל בימי אבלו. אבל בחול המועד דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור ולאו דוקא נקט חול המועד אלא לרבותא נקטיה דאפילו חול המועד שאין רגילות כל כך למיזל מדוכתא לדוכתא כמו בחול גמור אפי' הכי אסור אבל אי הוה מפרש דמיירי באיסור קיבולת דשבת ויום טוב אפילו בתוך התחום דבאבילות החמירו יותר. כדמוכח התם ריש פירקין אמר רב ששת בריה דרב אידי דברים המותרים בחולו של מועד אסורין בימי אבלו. ואע"ג דרב אשי פליג עליה ואמר לא מיבעי' אבילות כו' הא תניא כוותיה דרב ששת. וגם רב אשי אע"פ שמיישב המשנה בלשון לא מיבעיא יכול להיות שמותר קבלנות גוי בשבת ויום טוב מבאבל. ומעשה דמר זוטרא רבנו ליה אפדנא בימי אבלו נמי איירי בשבתא וימים טובים כעין שפי' שמותר. והתלמוד יודע כי כן המעשה וקאמר דלא עייל לגווה ופריך והאמר שמואל כו' ומשני אדם חשוב שאני. איכא דאמרי סיועי סייעא בגבנא בהדייהו ללבון לבנים וטיט ולא היה קיבולת גמור. והואיל ואתא לידן אסיק לפרושי שמעת' דהתם:

צ׳[ת"ר] מקבלין קיבולת במועד (לצורך) המועד ובמועד לא יעשה כללו של דבר כל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. וכל שעושה כו' ופי' בפ' דמועד קטן מקבלין קיבולת בגוי המקבל מיירי. וא"כ לרבינו תם הוה ליה למימר נותנין קיבולת (אז) מותר ליתן קיבולת לגוי. ומדקתני מקבלין משמע (רבהתם) המקבלין מיירי. אלא יש לפ' מקבלין קיבולת ישראל מישר'. או ישראל מגוי במועד לעשותם אחר המועד והיא דגוי מותר היכא שנותנין קודם המועד. ובמועד לא יעשה אפילו גוי. כללו של דבר כו' פר"ת. ואו"ר כי מה שהביא ראיה מעורות לעבדן וכלים לכובס אין כאן כלל ראיה להתיר בנין ביתו מטעם דהוי בצנעא כמו שפירש רבינו תם. תדע דקאמר התם לעיל אבל החמרים והגמלים והספנים הרי אלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין ביד אחרים הרי אלו יעשו על ידי אחר משום פסידא דאחריני. האריסין והחכירין (והקבלני) הרי אלו יעשו פי' על ידי אחרים. וכההיא דמר בר רב אחא בריה דרבא דמייתא התס. וקתני נמי בתר הכי היתה מלאכה אחרת בידו בין קיבולת בין אינה קיבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים בביתו לא יעשה. בבית אחרים יעשה. אלמא שרי לעשות מלאכה אבל בבית אחרים. וגבי בנין של אפדנא אסרינן בתוך התחום. ואפילו בחול חוץ לתחום ומריחיים של מים אין ראיה לקבלנות דהתם המלאכה נעשת ממילא ליתן הישראל מבעוד יום. ומהך שמעתא דשריין נמי להשכיר שדהו לגוי אין ראיה אע"ג דאמ' אריסותיה קא עביד אין להתיר קבלנות לפי שאין רגילין לעשות כן אלא אריסות וחכירות אבל קבלנות קיבולת בית רגילים לשכור בה פועלים שכירי יום לבנותו והרואה אומר שכירי יום נינהו. ועוד אומר רבי דבירושלמי משמע בהדיא דאסיר קיבולת בין באבל בין בשבת. דקאמ' התם בפ' בתרא דתני אומנין גוים שהיו עושין לישראל בתוך ביתו אסור לתוך בתיהם מותר. ארשב"א בד"א בקיבולת אבל בשכר אסור. בד"א בתלוש מן הקרקע אבל במחובר לקרקע אסור. בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר. מהו בין כך ובין כך אמר אילא בין בתלוש בין במחובר וכל כך בקיבולת ר' שמעון בן מנסיא אמר ר' אחא בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כרשב"א. הרי מצינו בהדיא שאסור קיבולת במחובר דפסיק כרשב"א. והך מלתא נמי איתא בירושלמי דמכילתין בריש פירקא תני אומנין של ישראל שהיו עושים עם הגוי בביתו ביום אידו אסור לתוך בתיהם כו' וכמו שפוסק בהדיא כרשב"א. ולא מצינו תלמוד שלנו שחולק על זה מניין לנו לפסוק כרשב"ג:

צ״אומיהו בתוספתא דע"ז מיתניא ההיא ברייתא דירושלמי וכתוב בה רשב"ג במקום רשב"א דירושלמי. מיהו אין נר' לי אותה גירסא דהא רשב"ג אית ליה הכי דאריסא אריסותיה קא עביד אך יש להעמידה בבנין בית או מרחץ דלא שייך האי טעמא אך מ"מ קטן דלא מפליג אלא בין תלוש למחובר. ואם כן במחובר גופיה מצי מפליג אך מ"מ אין נכון להתיר קבלנות בית אפי' בחוה"מ מטעמא דפרישי'. וגם ר"ת זצ"ל כשבנה ביתו לא סמיך ע"ז. עכ"ל:

צ״בהשיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל אשר שאלת אחי מה יעשה אביך מאשר נשתתף עם הגוי להניח שדות ושוורים כנגד שדות ושוודים שלו. כך אני בעיני שאם לא בעבור השוורים בעבור השדות אין חשש איסור. דכיון שהגוי אריס אריסותיה קא עביד. דקיימא לן כרשב"ג דמתני' כוותיה אתיא דשריא להשכיר שדות ולית הילכתא כרשב"א דאריסותא לית ליה. וכמדומה בעיני שרבינו תם התיר אף ריחיים ופורני. אבל מחמת השוורים יש איסור שאדם מצווה על שביתת בהמתו. ואין אני רואה תקנה להתיר אם לא שימכור אותם לגוי האריס או ילוה אותם לו בהלואה ולא בשאלה שיהא רשות ביד הגוי להוציאם שלא ברשות [אם ירצה ויזקוף דמים על העכו"ם ואחריות השוורים על העכו"ם ולא בתורת שאלה כי אם בתורת הלואה כדפרשי'. ועוד נראה בעיני שאפילו לא יהא רשות ביד עכו"ם להוציאם שלא ברשות ישראל] יש למצוא תקנה כגון שיזקוף הדמים על הגוי במלוה ויחזור הגוי וימשכנם לישראל ולא משכון להרהן אצלו אלא שיעשם אפותיקי כ"ז שלא יפרע לו מעותיו. ובענין זה לא יצא מרשות גוי כלל. ואפי' הרהן אצלו יש להתיר שלא יאמר לו מעכשיו דקיימא לן כרבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה. ובענינים אלו יש להתיר ושלום יצחק בר אברהם. אגב אורחיה פסק כרשב"ג ולא כרשב"א כרברי ר"ת זצ"ל:

צ״ג[דף כ"ב ע"א]
הנהו ממקאי פי' זורעי גנות דגוי נקט בשבתא לחרוש לזרוע ולקצור וישראל בחד בשבתא שקיבלו שדה באריסות מבעל הבית ומשקיבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד. אתו לקמיה דרבא שרא להו. איתיביה רבינא לרבא ישראל וגוי שקיבלו שדה בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת ואני נוטל חלקי בחול. לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו. ואם התנו מתחילה קודם שהוטלה עליו מותר דהא לא קביל עליה ישראל עבודת השבת ואין הגוי שלוחו ואם לא התנו מתחילה אלא קיבלוה סתם ועשו סתם שנטל הגוי השבת וישר' החול ולא ציוהו ישראל. ובאו לחשבון לאחר זמן לומר כמה ימי השבת נטלתה ואטול גם אני כנגדך ימות החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגלי אדעתיה דגוי שלוחו הוה איכסיף. איגלי מילת' דאתני מעיקרא הוו. רב גביהה מבי כותל אמר לא הכי הוה עובדא אלא שתילי דערלה הוו. ישראל וגוי קבלו שדה בשותפות לנוטעה ויטלו החצי בין שניהם. ונתעסק גוי כל צרכי שני ערלה ואכלן. וישראל נתעסק בה ג' שנים אחרים ואכלן. אתו לקמיה דרבא שרא להו דהיתר גמור הוא דאע"ג דקיבלה יחד בתחילה ואמר לו ישראל היה אתה עובדה ג' שנים הללו ואני ג' שנים אחרים אין איסור דשליחות דהא ישראל נמי שרי לעובדה. ואי משום אכילה שישראל אוכל כנגדם ונמצא נהנה מפירות הללו. אין זה נהנה שכן משפט שנה שזה עובר הוא אוכל. והא אותביה רבינא לרבא וא"כ מאי תיובתא גבי שבת איכא איסורא דשליחות מלאכה מה שאין כן בערלה. סיועי סייעיה מדקתני אם התנו מתחילה מותר. אלמא כי ליכא איסור דשליחות מלאכה שרי ואע"ג דמטיא הנאה לישראל וה"ה לערלה. איבעיא להו סתמא מאי. שקיבלו סתם ועשו סתם גוי בשבת וישראל בחול ולא א"ל ישראל מעולם טול אתה בשבת ואני בחול. מהו לחלוק סתם בשוה ולא יזכיר ישראל של שבת ולא איפשיט:

צ״דכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל מפריש הוא הנקרא שירליאון. מעשה היה בישראל שגבה חצי התנור בחובו מגוי אחד. והיה לגוי אחר האופה חלק בו והיה לו ליהודי ליטול כך וכך ימים ולגוי כך וכך ולא התנה מתחי' טול אתה חלקך. והורה ר"ת זצ"ל דאין חילוק בין תנור לשדה דבכל ענין אסור והוי כאילו מעמיד פועל בידים. ועוד אומר הרב ר' אלחנן זצ"ל דאין חילוק בין תנור לשדה דבכל ענין אסור והוי כאילו מעמיד פועל בידים. במשכיר תנורו בשבת שאומר לאופה גוי עשה היום בתנורי' לעצמך כדי שתטרח לצורכי בימות החול. שהרי התנור הוא ברשות ישראל בשותפות בשבת כיון שלא התנה מתחיל'. ולפי טעם זה יש לאסור אפי' התנו מתחילה כיון שאין לגוי האופה חלק בתנור ולא שייך ביה למימר שיהא קנוי לגוי בשבת ולישראל ביום אחר בחול. אם לא יקנה לגוי חלק בתנור שיהא לעולם שלו בשבת ואז יועיל התנו מתחילה. ועוד אומר ר' דבתוספ' דדמאי(ד) תניא בהדיא פ' המקבל שדה ישראל וגוי שלקחו מרחץ בשותפות לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך כו' אלמא אין חילוק בין תנור לשדה. וגם פר"ח פי' דה"ה ריחיים של מים. ומשמע שבימיו אירע לו מעשה מזה מדנקט ה"ה ריחיים של מים. מיהו היכא שלקחו הישראל במשכון נראה שאין צריך להתנות כלום כיון שהוא ברשות הגוי. ושכר התנור הוא לישראל מבי' מרביתו שהגוי נותן לו ואין הישראל קונה חלק בתנור דדוקא נקט לקחו. עכ"ל:

צ״הובפר"ח זצ"ל כתב ראינו גאון זצ"ל שאמר מותר להשכיר לגוי בין פונדוק בין חנות בין ספינה והגוי מפליג בה בשבת דלית שביתת כלים אלא לב"ש וליתא. ועוד כתב לענין ישראל וגוי שקיבלו המטבע. אבל אם התנו עד שלא קיבלו המטבע שישראל יעשה בחול והגוי יעשה בשבת מותר דנמצא לא היה מעולם לישר' חלק בשבת. וכל מה שיעשה גוי אינו שלוחו של ישראל ואם לא התנו מעיקרא. אם יהיה ישראל פקח ישכיר את הגוים שיעשו חלקו בשבת דבדידהו קא טרחי ומותר. כללא דמילתא בשכירות דבדידיה קא טרח (ואסור) ליהנות ממנו בשבת. שלא בשכירות אסור דשליחותיה קא עביד. בפ"ק דבכורות אמר אבוה דשמואל אסור לאדם שיעשה שותפות עם גוי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם ע"ז שלו והתורה אמרה לא ישמע על פיך. ומשם היה אוסר רבינו שמואל זצ"ל לקבל שבועה מן הגוי אבל רבינו תם זצ"ל היה מתיר להציל מירם. כי לא אסיר אלא לכתחילה להשתתף עמו היכא שנתחייב לו שבועה מותר להשביעו להוציא מידו. והטעם משום דגוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם מ"מ לכתחילה מודה גם ר"ת זצ"ל דאסור להשתתף עם הגוי וא"כ היאך לא מחה רבא בהנהו מוריקאי והיאך הורה להם להיתר. ושמא רבא לית ליה דאבוה (דישר') . אבל סוגיא דבכורות מוכחא דהילכתא כוותיה דמסיק סתמא דתלמודא. וליטעמיך דמשתתף ליה לא קתני אע"פ שאינו רשאי הכי נמי דשרי והאמר אבוה דשמואל. וי"ל דה"ק לדידך דאמרת דבעית למיפשט גבי הנותן לו בקבלה. מדלא קתני אף על פי שאינו רשאי א"כ המשתתף דלא קתני תיקשיה לאבוה דשמואל. ולעולם לית הילכתא כאבוה דשמואל אלא כרבא דשמעתין דשרא להו להנהו מוריקאי. וברייתא נמי דקתני ישר' וגוי שקיבלו שדה בשותפות ולא קתני אע"פ שאינו רשאי משמע לכאורה דהלכה כשמואל דמסיק התם על ברייתא מסייע ליה לשמואל. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל הביא הכא בשמעתין ההיא דשמואל דש"מ דסבר דהלכה כשמואל:

צ״והדרן עלך פרק לפני אידיהן

צ״זפרק אין מעמידין

צ״ח[שם]
אין מעמידין בהמה בפונדקאות של כותים שעושין להתאכסן שם עוברי דרכים ומעלין [שכר] לבעלים. מפני שחשודין על הרביעה ובני נח [נחשדו] בכך. והיו לבשר אחר. יצאו בהמה וחיה. ויש כאן מכשול לפני עור:

צ״ט[שם ע"ב]
ורמינהי לוקחין מהם בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רובע ולא משום נרבע. אמר רב תחליפא אמר רב שילא בר אבינא משמיה דרב כותי חס על בהמתו שלא תעקר. הא תינח נקיבות זכרים מאי איכא למימר. אמר רב כהנא הואיל ומכחישו בבשר. רבינא אמר לא קשיא הא לכתחילה הא דיעבד. ר' פדת אמר לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן. דתנן גבי פרת החטאת ר' אליעזר אומר אינה נקחת מן הכותי וחכמים מתירין. ובהא קמיפלני דר"א חייש לרביעה ורבנן לא חיישי לרביעה. פר"ת דאהא דר' פדת סמכינן שאנו מעמידים בהמותינו בפונדקאות שלהן וגם שאנו מוסרין בהמותינו לרועה גוי דאוקי למתניתין דאין מעמידין כר' אליעזר דחייש לרביעה אבל רבנן לא חיישי לרביעה. ואע"ג דרבינא משני הא לכתחילה הא דיעבד. נראה שאין דבריו עיקר מדאקדים דבריו לדר' פרת. אע"פ שרבינא בתראה הוא ור' פדת קדמאה בנו של ר' אלעזר כדאמ' וכן אורי ליה ר' אלעזר לר' פרת בריה ואמ' בפ"ק דנדה א"ל ר' זירא לר' פדת חזי דמינך ומאבוך משתרי קטפא לעלמא. וקבע דבריו לבסוף ש"מ שהם עיקר. ועוד בשל סופרים הלך אחר המיקל:

ק׳ואע"ג דמוקי' סתם מתני' כר' אליעזר לית הילכת' כוותי'. ומחלוקת ואחר כך סתם לא הוי כאן. ותו דבתרי מסכתא. ותו דיש סתמא נמי כרבנן פ"ק דתנן מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוים מוכרין. ותו דתני וחכמים מתירין ששנאן בלשון סתמא משמע דהכי הילכתא דלא חיישי' לרביעה:

100

ק״א[שם]
מתני' לא תתייחד אשה עמהם מפני שחשודין על העריות. ולא יתייחד אדם עמהם מפני שחשודין על שפיכות דמים. ופרכינן גבי אשה ותיפוק לי' משום שפיכות דמים. אמר ר' ירמיה באשה חשובה עסקינן. רב אידי אמר אשה כלי זיינה עליה וכו'. ירוש' ואין האשה בכלל שפיכות דמים. א"ר מנא תפתר בבריאה פי' שיכולה לסבול התשמיש שבאים עליה ואינם הורגין אותה. א"ר בון אפי' תימר בתשה פי' שאינה יכולה לסבול התשמיש אפי' הכי אין לה לירא משפיכות דמים למה יכולה היא להטמין עצמה ולומר גויה אני. ואין האיש יכול להטמין עצמו ולומר גוי הוא פי' מפני שמילתו מוכחת שהוא יהודי. ובהא פליגי דר' מנא סבר אסור לאדם לומר לגוים שהוא גוי כדי להציל עצמו שלא יהרגוהו ור' בון סבר שמותר:

101

ק״ב[דף כ"ו ע"א]
מתני' בת ישראל לא תיילד את הפרסית מפני שמיילדת בן לע"א אבל נכרית מיילדת בת ישראל. ת"ר בת ישראל לא תיילד את הפרסית מפני שמיילדת בן לע"א. ופרסית לא תיילד את בת ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים פרסית מיילדת את בת ישר' בזמן שאחרים עומדין על גבה אבל לא בינה לבינה. ור' מאיר אומר אפי' אחרות על גבה לא דילמא מנחה ליה ידיה אפותיה וקטלה לי'. ופי' רבינו שמואל זצ"ל וסתם חא דקתני מתני' אבל פרסית מיילדת את בת ישראל וכגון שאחרות עומדות על גבה דליכא למיחש לש"ד. וסתם מתני' לאו ר' מאיר היא אלא רבנן. הרי בת ישר' לא תיילד את הפרסית לדברי הכל. ופרסית נמי לא תיילד בת ישראל בינה לבינה לדברי הכל. וכשאחרים עומדין על גבה לרבנן מיילדת ולר' מאיר אינה מיילדת. ומסתמא הלכה כחכמים ואפי' בבת ישר' צריך שאחרים יעמדו על גבה משום חששא דר' מאיר שלא תניח ידה אפותיה כדסברי חכמים דבעומדות על גבה מירתתא. אמר ר' אסי אולודי ארמית בשכר שרי משום איבה. ומתני' דקתני בת ישראל לא תייליד את הפרסית בחנם דאיכא לאשתמוטי ולמימר צריכה אני להשתכר במזונותי. סבר רב יוסף למימר אולודי בשכר בשבת שרי משום איבה וכגון שכלו חדשיו דליכא בעובר משום עוקר דבר מגידולו דלא תיקשי ההיא דשמונה שרצים הושיט יד למעי בהמה ודלדל העובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו אי נמי ביושבת על המשבר כההיא דפ"ק דערכין א"ל אביי יכלה למימ' לדידן דמנטרן שבתא מחללינן עלייהו שבתא. דידכו דלא מנטרי שבתא לא מחללינן עלייכו שבתא:

102

ק״גהילכך אסיר בשבת אפי' בשכר אבל בחול ובשכר שרי:

103

ק״ד[שם]
מתני' בת ישראל לא תניק בנה של פרסית. אבל פרסית מניקה את בנה של בת ישראל ברשותה פרש"י זצ"ל ברשותה דישראל. אבל לא תמסרנו לה להוליכה לביתה שלא תהרגהו: ת"ר בת ישראל לא תניק בנה של פרסית מפני שמגדלת בן לע"ז. ופרסית לא תניק בנה של בת ישראל מפני שחשודין על שפיכות דמים דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים פרסית מניקה בנה של בת ישראל בזמן שאחרות עומדות על גבה אבל לא בינו לבינה. ור' מאיר אומר אפילו אחרות עומדות על גבה נמי לא. מאי טעמא זימנין דשפייה לדר מאבראי וקטלה ליה. הרי בת ישראל לא תניק בנה של פרסית כלל כלל לא לדברי הכל. ופרסית אינה מניקה בת ישר' כלל כלל לא אליבא דר' מאיר ולחכמי' בבית ישראל. ובעומדות על גבה מניקה דתרתי בעינן לחכמים וסתם מתני' בחכמים ולאו דוקא בעומד על גבה אלא אפילו יוצא ונכנס בבית ישראל מניקה סבר רב יוסף למימר אונוקי בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכלה למימ' אי פנויה היא בעינא לאנסובי. ואי אשת איש היא לא אזדהמנא באפי גובראי:

104

ק״ההילכך אפי' בחול אפי' בשכר אסור. ירוש' בת ישראל לא תניק את בנה של פרסית מפני שהיא נותנת לו חיים אמר ר' יוסי הדא אמרה שאסור ללמדו אומנות. כהדא תרתין אומנין הוה בבירן זנגיה וקובטריה זנגיה לא אלפון וקמון. וקובטריה אלפון ואיתעקרון:

105

ק״ו[שם]
אבל פרסית מניקה את בת ישראל דכתיב והיו מלכים אומניך. תני יונק הוא התינוק והולך מן הפרסית או מן הבהמה טמאה ומביאה לו חלב מ"מ ואינו חושש לא משום שקץ ולא משום טומאה. אע"פ שהוא מותר כדפרישית אעפ"כ צריכין להזהיר את המינקת שלא לאכול נבילות וחזיר וכ"ש שלא להאכילן דברים טמאים דאמ' בפ' אין דורשין ירוש' גבי אחר מה גרם לו. ומפרש התם יש אומרים כשהיתה מעוברת בו היתה עוברת לפני ע"ז והריחה מאותו המין ונתנו לה ואכלה והיתה אותו המין מפעפע בגופה (כחרס של רבינא) וכל מה שהאשה אוכלת זה התינוק אוכל. [אמר המעתיק, על דף השני התחיל בענין אחר אשר נזכר ג"כ מתוך הענין הזה לכן לא העתקתי, ומה גם אשר גם בכת"י נרשם שלא לכתוב לזאת לא העתקתי] וזה גרם לו לעת זקנתו שיצא לתרבות רעה. ולא ניחא לי למידחי ולמימר דשאני התם דאכלה ממין ע"ז אבל שאר איסורי לא. אלא מעשה שהיה ממין ע"ז היה וה"ה שאר מינים טמאים או אסורים. בפ' אע"פ ת"ר יונק תינוק והולך עד עשרים וארבעה חרש מכאן ואילך כיונק שקץ דברי ר' אליעזר רבי יהושע אומר אפי' ארבע וחמש שנים. פירש לאחר עשרים וארבע חדש וחזר כיונק שקץ. והתניא ר' יהושע אומר אפי' אכילתו על כתיפו. אידי ואידי חד שיעורא הוא. אמר רב יוסף הלכה כרבי יהושע. ואמ' התם בירושלמי בפ' אע"פ אההיא דר' יהושע פי' אין מחזירין אותו. עד היכן. ר' יעקב בר אחא ור' ירמיה בשם רב מעת לעת. ר' חזקיה ור' אבהו בשם ר' יהושע בן לוי שלשה ימים מעת לעת. היכי דמי מעת לעת ר' חזקיה בשם רב בד"א בזמן שפירש מתוך בריא אבל אם פירש מתוך חוליו מחזירין אותו מיד כשאינו של סכנה אבל אם היה של סכנה אפי' לאחר כמה מחזירין:

106

ק״ז[דף כ"ז ע"א]
מתני' מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות. מאי ריפוי ממון מאי ריפוי נפשות. אילימא ריפוי ממון בשכר ריפוי נפשות בחנם לימא מתרפאין מהן בשכר אבל לא בחנם. אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. והאמר רב יהודה אפי' ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו פירש"י זצ"ל ריבדא דכוסילתא כלי אומן המקיז בכתיפיים בל' כנען רושק"י או בנק"י שהקיז לי אומן ישראל לא אמינא לכותי לאסויי דאסור לאדם למסור גופו ביד כותי. אלא ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות בגופו. והיינו דאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו:

107

ק״ח[שם ע"ב]
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן פרש"י זצ"ל דהיינו מכח סכנה אבל שאין בה סכנה מתרפאין ולית ליה דרב יהודה דאפי' ריבדא דכוסילתא אין מתרפאין. ולא נהירא לר"ת זצ"ל דא"כ הוה לית למימר ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה. מסייע ליה לר' יוחנן וכו' ותיובתא לרב יהודה. ותו תימה דפריך והאמר רב יהודה דמשמע דליכא דפליג עליה. ופר"ת זצ"ל דלא פליגי לכ"ע חולה שאין בו סכנה מותר להתרפאות מהן ואפי' ברופא שאינו מומחה דלא מרע נפשיה דאם ימות ידעו העולם שהוא המיתו הואיל ולא היה בו סכנה. אבל חולה שיש בו סכנה אסור דלא מרע נפשיה בהא והורגו. ואם רופא מומחה הוא אפילו חולה שיש בו סכנה מתרפאין ממנו כההיא דלעיל דכי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן אם היה רופא מומחה לרבים מותר. והתם כחולה שיש בו סכנה דמי דמשוי ליה כרות שפכה. ואדם בריא כגון ריבדא דכוסילתא לכ"ע אין מתרפאין מהן מפני שהוא ברצון מזיקו ומכאיבו ואינו חושש לפי שהכל ידעו שבמזיד הזיקו וליכא למימר בכי האי גוונא לא מרע נפשיה ומתני' באדם בריא איירי דומיא דאין מסתפרין מהם. הילכך לא ניחא לי' לאוקמי ריפוי ממון חולה שאין בו סכנה אלא מתני' איירי בין בבריא בין בחולה וכגון שיש בו סכנה. ומה שאנו מניחים לגוי להקיז מפני שהם מומתים. אבל לשון רש"י זצ"ל משמע לאיסור שפי' שהקיז לי אומן ישראל לא אמרי' לגוי לאסויי. מיהו כדברי ר"ת זצ"ל עבדי' עובדא:

108

ק״טהילכך רופא שאינו מומחה מתרפאין ממנו דבר שאין בו סכנה אבל לא דבר שיש בו סכנה וכן בריא אין מתרפאין ממנו כגון ריבדא דכוסילתא אבל ברופא מומחה הכל מותר. ונראה בעיני אני המחבר דכל זה מדבר בחנם. אבל בשכר הכל שרי דהואיל שמתנה עמו תן לי כך וכך שכר שארפא אותך חייש לפסידא דאגריה ולא קטיל ליה. והאי דלא אוקי מתני' הכי משום דלא משמע לישנא הכי. אבל האמת שבשכר הכל שרי:

109

ק״י[שם]
אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת דהיינו סכנתא אין מתרפאין מהן. (ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת דהיינו סכנה אין מתרפאין מהן):

110

קי״א[דף כ"ח ע"א]
ואיכא דאמרי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן. מאי בינייהו היא היא דהא קיימא לן בפ' בתרא דיומא דכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת. איכא בינייהו נגב היד וגב הרגל. דאמר רב מתנה אמר רב מכה שעל גב היד וגב הרגל כמכה של חלל דמי ומחללין עליה את השבת. ללישנא קמא אין מתרפאין מהן ללישנא בתרא מתרפאין דהואיל ומתחזיא אי חזי דמקלקל לחיך ליה לסמא ומעבירו:

111

קי״בושמעינן מהכא דכל מכה שבחלל הגוף וכן על גב היד ועל גב הרגל מחללין עליה את השבת. ופי' רבינו שמואל זצ"ל דגב היד וגב הרגל מתוך שיש שם רוב גידים מקום סכנה הוא והרי הוא כמכה של חלל. מהיכן מכה של חלל פי' ר' אמי מן השפה ולפנים. פי' רבינו שמואל זצ"ל כל מקום שיש לו חולי מן השפתים ולפנים בחיך או בלשון או בגרגרת או במעיים. בעי ר' אמי דככי ושיני מאי. כיון דאקושי נינהו כמכה של בראי דמי או דילמא כיון דגואי קיימי כמכה של חלל דמי ולא איפשיט. הילכך ספק נפשות להקל ומחללין עליה את השבת. כדאמרי' בפ' בתרא דיומא דספק נפשות להקל:

112

קי״ג[שם]
אמר רב חסדא בר טוביה אמר רב כל מכה שצריכה אומד דמסוכנת כל כך שצריך לאומרו אם יחיה או ימות מחללין עליה את השבת. והיינו נמי טעמא משום דספק נפשות להקל. יש ספרים שכתוב בהם אמר רב שמן בר אבא מכה של חלל צריכה אומד. ופרש"י זצ"ל דלא גרסי' לה ולא ידענא מאי טעמא. ורבינו יצחק אלפס גריס לה וכן האמת דאינה צריכה אומד. אלא כל מכה של חלל היד שהיא קטנה מחללין עליה את השבת. אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן האי אישתא צמירתא כמכה של חלל דמיא ומחללין עליה את השבת. פירש"י צמירתא ל' שרפה וחמימות ובלעז מלוו"י. וזהו מה שקורין בל' אשכנז שוח"ט. חולי השיניים מחללין עליו את השבת כי הא דר' יוחנן חש בצפדינא ופרש"י זצ"ל חולי השיניים ובלעז מישנ"א. אזל לגבה דההיא מטרוני' עבדא ליה בחמשא ובמעלי שבתא אמר לה למחר בשבתא מאי אעביד דלא מצינא למיתי גבך מפני תלמידי בני כלה אלמא דמחללין עליה את השבת. ולקמן נמי פרכינן ור' יוחנן היכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן וכו' ואמ' מאי סימניה לידע שהוא צפדינא רמי מידי בככי ואתי דמא מבי דריה כלומר כשנותן לתוך פיו ויוצא מבין שיניו דם. מאי עבדא ליה ההיא מטרוניתא. אמר רב אחא בריה דרבא מים ששורין בהם את השאור ושמן זית ומלח. מר בר רב אשי אמר משחא דאווזא בגדנפא דאווזא פירש"י זצ"ל שמן אווזים המחוי באור וסכתו על ידי אחד מכנפי האווז על שיניו מבחוץ. ורבינו שמואל זצ"ל פי' דה"ג משחא דגדנפא דאווזא מוח ושומן של כנף האווז שקו' פנייל הוא פרק העליון וסכתו ממנו ודבר בדוק הוא. עכ"ל:

113

קי״ד[שם]
אמר אביי אנא עבדי כולהו ולא איתסאי עד דאמר לי ההוא טייעא אייתי גרעינים של זית שלא הביאה שליש ולבן באור מרא חדתא ושרפו עליו ודבק בשורות שיניים מבפנים. עבדי הכי ואיתסאי. הא דאמ' לעיל מאי סימניה [אין] לימא דהכי קאמר מאי סימניה צפדינא היא שנחלל עליה את השבת דא"כ הוה משמע הא שאר חולי שיניים שאינו צפדינא אין מחללין דהא ליתא כדפרי' לעיל דכל ככי ושיני מחללין. אלא [צריך] לידע שהוא צפדינא שזו היא רפואתו:

114

קי״ה[שם]
אמר שמואל האי (פרעתא) סכנתא היא ומחללין עליה את השבת פרש"י זצ"ל פדעא פצע מכת חרב:

115

קי״ווכבר שאלני החבר ר' יונה והשבתי לו. ועל מכת חרב כך נר' בעיני שאפי' שלא במקום חלל מחללין עליה את השבת. ואמר שמואל האי פרעתא (ובני') וע"כ שלא בחלל הגוף דא"כ אפילו מכה הבאה מאליה דקיימא לן דכל מכה של חלל מחללין עליה את השבת. והכי מוכח בכמה דוכתי דמכת ברזל סכנתא היא. בפ' ר' אליעזר דמילה אמר אביי אמרה לי אם האי ינוקא דלא ידיע כי מפקותיה לישייפיה מישחא ולוקמיה להדי שימשא. והיכא דזיג לקרעיה שתי וערב בשערתא. אבל בכלי מתבות לא מאי טעמא משום דזריף. ובפ' הערל שלח רב אידי בר אבין היכי עבדינן מייתינן שערתא אבל פרזלא לא דמיזרף זריף פי' מכביד החולי ויש לחוש לסכנה. הילכך נראה דכל מכת חרב וסכין מחללין עליה את השבת. מיהו יש לפרש מיזרף זריף שמכביד החולי. ואינו ממהר להתרפאות אלא שמגדיל הכאב שהרי גבי נגיעת היד מצינו זה הלשון בפ' אין מעמידין גבי מעלין אזנים בשבת. דאיכא דאמרי (בחס) אבל לא ביד מאי טעמא מיזרף זריף. מיהו נראה דלא מעלה ארוכה במהרה וסכנה היא והכי אמ' ס"פ בהמה המקשה אמר רב אשי כי הוינן בי רב פפי איבעיא לן נקדר כמין טבעת מהו ופשטנא ליה מיהא דאמר רב יהודה אמר רב דבר זה שאל רבי לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה. אמר רב פפא והוא דקנא גרמא דידיה ודוקא עצם אבל פרזלא מיזרף זריף פירוש ולא מעלה ארוכה. הילכך כל מכת פרזלא סכנתא היא ומחללין עליה את השבת יצחק בר משה נב"ה המחבר:

116

קי״ז[שם]
למיפסק דמא של מכת חרב אם יוצא יותר מדאי תחלי בחלא. ישקוהו שחליים בחומץ. קרישון בלע"ז. ורבי' שמואל זצ"ל כתב תבלי בחלא פלפלין או כמון או שאר תבלין בחומץ להעלות בשר שתחיה המכה. גירדא דיבלא עשב ששמו יבלא כי ההיא דסוטה קמיה רפוקה גרידא דיבלא שגורר שרשיה ונותן אותה גריד' על המכה ועושה תחבושת. ורבינו שמואל כתב גירדי דיבלא מוכי בלאות בגדים מה שנגרר מן הבגד כשמתיישן. או גרדא דאסנא סנה מעץ הסנה. אוניקרא דקילקלתא. תולעים שהתרנגולין מנקרין באשפה. מאשפות ירים אביון. מקילקלתא מרי חשוכא:

117

קי״חכתב רבינו שמואל זצ"ל ר' ראה ישראלית באשכנז שחברה יד חברתה ע"י תולעים חיים שבאשפה שקשרתם בחיותם על החתך ונתחברה היד לזרוע. אמר רב ספרא האי ענבתא אבעבוע הדומה לענבה בונמל"ט בלעז פרוונקא דמלאכא דמותא הוא [שליח] של מלאך המות הוא כלומר מסוכן להמית הוא פי' ומחללין עליה את השבת. מאי אסותיה טיגנא בדובשא עשב הנקרא רודא בלעז ושוחקים אותה עם הדבש. ורבינו שמואל זצ"ל כתב טיגנא בדובשא שום דבר המטוגן בדבש פרי"ט בלעז. או כרפסא בטיליא אפיך ביין חזק מאד. אדהכי והכי עד שהוא מחזר אחר סמנין אלו לייתי ענבתא מענבי הגפן בתאינה דוגמתה אם גדולה גדולה ואם דקה דקה. וניגרר עילווה חיוורתי לחיוורתי ואוכמתי לאוכמתי. לאבעבוע לבן ענבה לבנה ולשחורה שחורה. אמר רבה האי סימטא פרוונקא דאישתא היא על ידי חולי ששמו חמה הוא בא וסימן הוא לה. מאי אסותיה לימחייה שיתין אסקוטלי מכת אצבעו צרדה מדביקה בגודלו ושומטה ומכה בציפורניה (וליקרפיה) שתי וערב. ולא אמרן אלא דלא אחוור רישיה אבל אחוור רישיה לית לן בה שכבר נתבשל להוציא לחה והיא רפואתו:

118

קי״ט[שם ע"ב]
[ר'] יעקב חש בפיקעא. פי טבעת של מטה נקב התחתון של בית הריעי ובלעז פי"ג. אורי ליה ר' אמי רפוא' ואמרי לה ר' אסי. מאי אורי ליה לייתי שב ביני אהלא (תולבא) שבעה גרעינין ארומים כתולעים הנמצאים באהל שמכבסין בו כדתנן הבורית והאהל. תולבא ל' תולעים. וסייר להו בחללא רבי צוארא פי' בחתיכת בגד שנוטלין הצואר של חלוק כשעושין לה פה וליכרוך עילויה נירא ברקא. ליצא של שיער בהמה. וטמיש ליה בנפטא חיוורא וליקלי ולידביק. אדהכי והכי עד שהוא מחזר אחר סמנין הללו. לייתי גרעינין של פרי הסנה בוטונש הגרילים בסנה מלאים גרעינין ונגדו פיקעא להרי פיקעא סדק של גרעינין כנגד סדק שבבשרו ותינח פיקעא עילאה אפיקעא תתאה כלומר פיקעא הנראה מבחוץ למעלה ויכול לדבק שם אותו אפיקעא תתאה בפי הנקב מלמטה. ואי לא לייתי תרבא דצפירתא דלא אפתח פי' חלב שעירה שלא ילדה וליפשר ולישדי ביה פי' וימרוהו וימשחנו בו. ואי לא לייתי תלת טרפי קרא דמייבשי בטולא פי' עלי דלועין שנתיבשו בצל וליקלי ולידביק. ואי לא לייתי משקדי חלווני לימו"ן בלעז מין חלוון. ואי לא לייתי משח קירא שמן זית ושעוה טרופין ביחד. ולינקוט משחקי דכיתנא בקייטא. ויכסה בשחקי פשתן בקיץ שלא יתחמם יותר מדאי. ודעמר גופגא בסיתוא בגדים של קוטון שהם חמים. כמדומה אני שזהו חולי של סכנה ומחללין עליה את השבת:

119

ק״כ[שם]
ר' אבהו חש באודניה אורי ליה ר' יוחנן רפואה וא"ל בי מדרשא מאי אורי ליה כי הא דאמר אביי אמרה לי אם לא איברי כולייתא אלא לאודנא. אמר רבא אמר לי מינימין אסיא כולהו שקייני קשו לאודנא בר ממיא דכולייתא. לייתי כוליית' דברחא קרחא דהיינו (עד) שאינה מסורבלת צמר ברחלים וליקרעה שתי וערב ולינח אמלל דנורא פי' גחלים לוחשות. והנהו מיא דנפקי מיניה לישדינהו באודניה לא קרירי ולא חמימי אלא פשורי. ואי לא לייתי תרבא דחיפושתא גמלניתא פירש"י זצ"ל חיפושתא אשקרבוט גמלנית' גסה. והוא (הבטון) וליפשר ולישדי בה. ואי לא לייתי פתילתא דאספסתא ולייתי ברקא שיער של ליצא בחד רישא וליתלי בהו נורא עלה ארוך של שחת ירק של חיטין ולימלייה לאודניה משח משחא ולייתי זפתא דתומא ביד יד של שום והם עלים יבשין שהם נחרזין בהן וליעביד שם פתילתא. ולייתי ברקא שיער של ליצא בחד רישא וליתלי בהו נורא ואידך רישא מותבא באודניה. וליתיב אודניה להך נורא וליזדהר מזיקא לא יתן אזנו לרוח. ואי לא לייתי אודרא דררא דלא משקיף מוכין הצבועין באצבע שקו' פניילר שאינו חבוש במשקוף לנפצו ונחית בה. ואי לא לייתי גובתא דקניא עתיקא בר מאה שנין פי' שפופרת של קנה ישן שנתלש הרי ק' שנה ולימלחיה מילחא גללניתא מלח של אבן הדומה לשיש בלעז שליימא וליקלי ולידבוק. וסימנך רטיבא ליבישא ויבישא לרטיבא. כלומ' הרפואות הללו אינן שוות לכל חולי האזן אלא אותן רפואות שיש בהן דבר לח כגון מיא דכולייתא ומשח קירא וכיוצא בהן מעלי לאזן יבישה שיש לה חולי ואינה מוציאה לחה. ורפואה של יבש כגון גובתא דקניא ומילחא גללניתא לאודנא רטיבא המוציא לחה:

120

קכ״א[שם]
אמר רבה בר זוטרא אמר ר' חנינא מעלין אזנים בשבת גידי האוזן פעמים שיורדין למטה ומתפרדין וצריך להעלותן ויש סכנה בדבר. תני רב שמואל בר יהודה ביד אבל לא בסם הואיל ואפשר ביד. ואיכא דאמרי בסם אבל לא ביד מאי טעמא מיזרף זריף עושה חבורה ויש חילול שבת יותר. אבל קשירת סם אין שם חילול דאורייתא:

121

קכ״ב[שם]
אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב (ענן) שמרדה מותר לכוחלה בשבת. שרוצה לצאת כאדם שמורד ויוצא סבור מיניה ה"מ דשחקי סמנין מאתמול אבל מישחק בשבתא ואייתוי דרך רשות הרבים לא דלאו סכנה הוא. אמר להו ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מפרשא ליה מיניה דרב יהודה אפי' מישחק סמנין בשבת ואייתוי רשות הרבים דסכנה היא דשורייקי עינא בלבא תלו מעורין בטרפשי הלב. דרש ר' שמואל עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת כגון מאי (עלאי זה) חולי העין מחללין את השבת כגון רירא דיצא דמעתא דמא וקירחא ותחילת אוכלא פי' נוטפת עינו רירא ובלע"ז קצירה ריצא אשפוש"ט לשון נעיצה ותחיבה. קרחא בתחילת החולי לאפוקי סוף אוכלא שכבר נתרפא ועדיין קודחת מעט ופצוחי עינא שבא לכוחלה כדי להאיר מראית עיניו דלא:

122

קכ״ג[שם]
אמר רב יהודה מי שנשכתו צרעה או שנתחב קוץ בבשרו. או שיש עליו סימטא פי' קלוג. ונכנס למרחץ באחת מכל אלה סכנתא היא. כאב עינא וסיבורי סכנתא אישתא:

123

קכ״דמתני' ואין מסתפרין מהם בכל מקום דברי ר' מאיר וחכמים אומרים ברשות הרבים מותר אבל לא בינו לבינו:

124

קכ״ה[דף כ"ט ע"א]
ת"ר ישראל המסתפר מן הגוי רואה במראה. מיכן נראה בעיני לומר שאסור לאיש ישר' לראות במראה משום לא ילבש גבר שמלת אשה. דדוקא במסתפר הגוי התירו לו משום סכנה שאינו מתכוין ליפות עצמו. כמנהג נשים שמסתכלות ליפות עצמן אבל להסתכל במראה כרי ליפות שערות ראשו אסור. והכי מוכח בירושלמי דקתני המסתפר מן הגוי הרי זה רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה פי' דלא חשיד אשפיכות דמים ולשנא דאינו רואה משמע שאינו רשאי לראות מדלא קתני אין צריך. וההיא דפ' השואל דמסכת שבת דתניא אין רואין במראה בשבת ור' מאיר [מתיר] במראה קבועה בכותל דאדהכי והכי מדכר. ומוקמי' לה במראה של מתכת וכדרב נחמן דאמר רבה בר אבוה אמר רב נחמן מפני מה אמרו מראה של מתכת אסורה מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות משמע הא אינה של מתכת שרי' אפילו בשבת ובחול אפילו של מתכת שריא. התם באשה עסקינן כדמוכח בירוש' דפ' במה אשה דקתני אין רואין במראה בשבת. אם היתה קבועה בכותל ר' מאיר מתיר וחכמים אוסרים ר' אחא בשם ר' אבא טעמא דהדן אסור פעמים רואה נימא לבנה ותולשתה בשבת. והאיש אפי' בחול אסור שאין דרך כבוד כלומר אין כבוד של איש שיהא רואה במראה ומיפה עצמו דדמי לשמלת אשה:

125

קכ״והילכך אפי' בחול אסור והוא הבריי' כמייתי בפ' שואל. וקתני שלשה דברים התירו לבית רבי שהיו רואין במראה. ושיהו מספרין קומי. ושיהו מלמדים בניהם יוונית. ודוקא לבית רבי התירו שהיו מצויים לפני מלכות. כי אין לבא לפני המלך מגודל שיער. כדכתיב גבי יוסף ויגלח ויבא אל פרעה. אבל לכ"ע אסור דדמי לשמלת אשה. הילכך אפילו בחול אסור והיא הברייתא כמייתי בפ' שואל. ויש דוחין ומפ' והאי אפילו בחול אסור. היינו ללקט שחורות דכתבי משתעי התם וכדאמ' בפ' המצניע המלקט לבנות מתוך שחורות אפי' אחת אסור בשבת. ודבר זה אפי' בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ואין נראה בעיני כלל דלא משמע הכי כלל אלא באשה שמקשטת עצמה משתעי ואגב אורחא פעמים רואה נימא לבנה ותולשה ולא משתעי כלל באשה שרואת כדי ללקט שחורות מתוך לבנות. והשתא אתי שפיר לישנא דקתני גבי איש שאין דרך כבוד. דהיינו אין כבודו להסתכל במראה כדי ליפות עצמו ודמי לשמלת אשה ואסרו עליה רבנן דאי במלקט מאי שאין דרך כבוד דקתני הא עבר בלאו דשמלת אשה גמור הוא זה. הלכך נראה בעיני כדפרי' שאסור לאיש להסתכל במראה ליפות שער ראשו ולגלח זקנו. אבל במסתפר מגוי הואיל ואינו מתכוין ליפות עצמו אלא שלא יהרגהו הגוי שרי. וכן אותם סופרים שמעמידין מראה לפניהם ומסתכלין בה בשעה שכותבין ומתכונין בעבור מאור עינים שלא יחשיכו עינהם. התם נמי שרי דהא לא עבדי ליפות נפשייהו. ירוש' חד דיור הוה ספר והוה איסטרוגלוס. והוה [חמי] באיסטרוגליה דידיה דיהוראי שפכין דמיה ולא הוון אלא מגיירתיה והוו יהודאי בעו מסתפרא גבי והוה קטל להון. כמה קטל ר' אלעזר בר' יוסי אומר שמוניס. ר' יוסי בר בון אומר שלוש מאות ולבסוף הרגישו בו חכמים והתפללו עליו וחזר לסורו:

126

קכ״ז[שם ע"ב]
מתני' אלו דברים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה היין והחומץ של גוים שהיה מתחילתו יין. פשיטא משום דמחמץ פקע ליה איסוריה אמר רב אשי ה"ק חומץ שלגו ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם אי משום ניסוך לא מנסכי ליה ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף:

127

קכ״חכתב רבינו שמואל זצ"ל ומהכא שמעי' דחומץ של ישראל אינו נאסר במגע גוי. דכי האי גוונא נמי אמרינן בסמוך (וכי) יין מבושל. וקתני לקמן בהדיא דאינו נאסר במגע גוי והכי הילכתא, מפי' ר' עכ"ל. הרי פסק בשם רבינו שלמה זצ"ל דחומץ שלנו אינו נאסר במגע גוי. וכן היה נוהג רבינו משלם זצ"ל מנרבונא שלא היה חושש על מגע עכו"ם בחומץ שלנו:

128

קכ״טור"ת זצ"ל כתב לרבינו משולם זצ"ל. לבי ראה המראה ולא מיריאי הוראה ואילמלא מוראה שמתים ראה. כי קראו קריאה לבראות בריאה חרשה. למכור ביד אשה קול טהרה וקדושה בקול ענות חלושה. וכחמר להמר היה להם לאימר. וכטיט חוצות אמרות נמרצות. כי החלו לקצות. בגודרי פרצות. לנטות שיטות. להטות בהוטות. פעוטות והדיוטות. להשטות בפשטות שוטות. נשים רוטטות בעלות פטטות. והיום הזה תאמרנה לגוים להביא חומץ ולא נכוות בחמין. וגם טובלות בשחת. בעוד חמה זורחת. וזכר לדבר סימן לפיתוי שמץ. וטבלת פתך בחומץ. ועל שתיהן בושתיהן. כי כל הבא להורות בפשוטה יש לו להעלות על לבו במה טעה זה הגאון או כל הגאונים. כי דבר פשוט הוא אפילו לתינוק דתני ע"ז בר שית שנין דחומץ שלנו אין בו משום יין נסך כאשר פשוט היתר יין מבושל כי שניהם למרין מן המשנה. ויש לתת לה טעם איך טעו הגאונים לאוסרו. ואם יטעון הטוען במלכותו מקילין עליו שקר מיליו. שהרי בכל מקומות עד אספמיא ועד בבל נוהגין בו חומר. והדין עם המחמיר כי מי יקל לכתחילה להורות מה הוא חומץ או סופתק' ואי זה צמית רפי וקמיש ובגוטו ממית. והלא ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי נחלקו במקצ' דמאי דקרי ליה חלא קרי ליה האי חמרא ואמוראי קרו ליה יין קוסס וחמרא דאקרים ולפי שאין אנו בקיאין יש לנו להחמיר. ועוד מעשים בכל יום פעמים רבות יש שקורין אותו חומץ ויש שמקדשין עליו ומבדילין. אבל מבושל וידוע לנו ולא החמירו ואפילו בשר בחלב לא רצו במקומו של ר' יוסי הגלילי כיון שלא מתוך טעות הורו כ"ש בחמרא שרצו להחמיר פן יטעו עם תועי לבב. ויש דבר אשר החמירו לבני מדינה וכותאי ונשים. אעפ"כ רשב"ג קורא על המתירים לא יחל דברו וזה אינו מהם. אך גם על היודעים חן. עכ"ל ר"ת זצ"ל: בפ' כל הגט בסופו תנן ר' יהודה אומר בשלשה פרקים בודקים את היין (בקידוש) של מוצאי החג. ובהוצאת סמדר. ובשעת כניסת מים לבוסר. ופירש"י זצ"ל כשהן כפול הלבן נקראין בוסר וכשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוכו שיכול לעצור מהן כל שהו היינו כניסת מים. ע"א כותשין ענבים כשהן בוסר ונותנין לתוכו מים ונעש' חומץ לטיבול. ואומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל דלשון ראשון עיקר דתנן במס' שביעית פרק בראשונה מאימתי אוכלין פירות האילן בשביעית. הבוסר משהביא מים אוכל בו פתו בשדה דהיינו לחלוחית שגדילה בו. וכן משמע התם בירושלמי דקאמר גבי בוסר מה אית לך כלומר וכי מי אוכל בוסר שאתה שונה עת אכילתו א"ר בון שכן דרך הקיחות אוכלות אותן. ואע"פ שאינו יודע לפר' מהו קיחות מ"מ משמע שכך בעין היו אוכלין אותו. וא"כ הא דקתני משהביא מים היינו הגדילים בו. דאי כלשון שני כ"ע עבדי הכי ואכלי. הילכך אותו הלחלוחית שבו קרוי מים:

129

ק״להילכך יש שהורו שאותן מים הנעצרים מן הבוסר אין בהם משום מגע גוי. דהא תנא מים קרי להו. ור"ת זצ"ל אסר שאין אנו יודעים מתי קרוי יין ומתי קרוי מים וכתב ר"ת זצ"ל שפעם אחת היו כל היינות של שנה אחת בוסר ולא נתבשלו יפה. וכי תאמר באותה (שעה) לא נהג יין נסך:

130

קל״א[שם]
א"ל אלעא שנינו יין מבושל של גוים אסור. פשיטא משום דאיבשיל ליה פקע איסוריה. אמר רב אשי ה"ק יין מבושל שלנו ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם אי משום נסוכי לא מנסכי ליה ואי משום חלופי כיון דאיכא חותם אחר לא טרח ומזייף:

131

קל״ב[דף ל' ע"א]
רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו יין מבושל אין בו משום יין נסך. שמואל ואבלט הוו יתבי ואבלט גוי היה אייתו לקמייהו חמרא מבשלא משך אבלט ידיה שלא יגע בו ויאסרנו א"ל שמואל הרי אמרו יין מבושל אין בו משום יין נסך.

132

קל״גופרש"י זצ"ל ושמעינן מהכא דאף בשתיה מותר. ירוש' ר' יהושע בן לוי הוה ליה יין מבושל שנתייחד ברשות הגוים שאל לר' ינאי בן ישמעאל א"ל כך אמר רשב"ל (מתוך) אין בו לא משום גילוי ולא משום יין נסך. הילכך יין מבושל אין בו משום יין נסך. ולענין הבישול גופיה מתי נקרא בישול לא ידענא אם נאמר בו הפשירו זהו בישולו. וגבי שמן פליגי בפ' כירה אי הפשירו זהו בישולו אי לאו הילכך גבי יין לא.. עד שנדע בברור שהרתיח ונתבשל בישול גמור:

133

קל״דמעשה שנתערב יין חי ביין מבושל ונגע בו גוי ולא היה ידוע אם היה במבושל ששים כנגד החי אם לאו. ושאלו לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל והשיב תדע כי בענין זה נשאלתי מאתמול מאחר מבני ויטרי. ואמרתי לו כי אפי' יין נסך ביין מבושל כשר. ויש מן הדבש כנגד הנסך אני מכשיר כאילו אין שם יין מבושל מטעם סלק את מינו וכו'. ונ"ל דה"ה כ"ש כמו שהחי והמבושל שניהם היתר שיש לחשוב הדבש כאילו הוא עצמו לענין זה שאם יש כך רוב דבש ומעט יין חי. שאם היה היין חי מעורב בדבש בפני עצמו לא היה הדבש נאסר במגע גוי כי היינו מדמין לאלונטית של ישראל שאינה נאסר במגע גוי אע"פ שיין נותן טעם. שגם עתה כשהדבש מעורב ביין מבושל שאינו ראוי יחשב הדבש לענין מגע גוי כאילו הוא בפני עצמו. שהיין המעורב בו לא היה אז מחשיבו יין לענין מגע גוי כאילו הוא בפני עצמו. ולא עוד אלא אפי' בלא דבש אם יש מן היין המבושל כל כך שהיין המבושל אם היה מים לא היה היין חי המעורב בו מחשבו יין לענין מגע גוי אע"פ שלענין יין נסך הנופל בו אני מחשבו מין במינו. אע"פ שמזה אין לי ראיה ויוכל אדם לומר שיותר יש להחמיר כאן מביין במים כיון ששניהם יין. אע"פ שהמבושל לענין מגע גוי במים חשוב. שגם לענין נצוק יש לו שהוא נחשב יין כמו מין במינו לרברי רבינו יעקב זצ"ל ורבינו שמואל זצ"ל והר' ר' יהודה בר נתן זצ"ל שאמרו שמה. ואינו נאסר ע"י מגע גוי בבור היינו משום דכ"ע נצוק בר נצוק אינו חיבור שאם היה חיבור היה נאסר הנצוק בר נצוק שלענין זה אינו נחשב במים מ"מ נראה לי שאין לחלק בכך מחמת מגע. אבל מה נעשה שאם יש להתיר מגע גוי בענין זה יבא להתיר אפי' בהרבה יין חי כי יאמר המיקל גם עתה אדמהו לאלונטית של ישראל. גם ירגיל להגיע בו לכתחילה. ובשביל כן וגם בשביל שאין בידי ראי' פשוטה כל כך אלא סברא אמרתי לו אם יש לכם מנהג בדבר תעשון כמנהגכם בין להקל בין להחמיר ואפי' אם אינכם יודעים מנהג בדבר אם יש הפסד מרובה נכון בעיני להקל לכם כאשר אמרתי. אבל אם אץ הפסד בדבר רק שתצטרכו להכשיר חבית כאשר שמענו שהיין אינו בעולם. טוב שלא תקילו על ידי עד שתשמעו מפי אדם חשוב בעל נפש שתהא סברתו [דומה] לשלי ויראה בעיניו היתר גמור לענין זה שאמרתי להתיר בלא דבש ושלום יצחק בר שמואל זלה"ה:

134

קל״ה[שם]
ת"ר יין מבושל ואלונטית של גוים אסורין פי' שהרי תחילתו היה יין. אלונטית כבריתא מותרת. ואיזהו אלונטית כדתנן גבי שבת עושין אנומלין בשבת שהוא לשתות. ואין עושין אלונטית בשבת שהוא לרפואה להצטנן כשיוצאין מן המרחץ. ואי זו היא אנומלין ואי זו היא אלונטית. אנומלין יין דבש ופלפלין. אלונטית יין ישן ומים צלולין שנשאבו ועמדו יום או יומים להיות צלולין ואפרסמון. ועבדי ליה לבי מסותא ומיקר. פי' רש"י זצ"ל אלונטית כבריתא שלא היה יין מתחילה ביד גוי אלא לקחה עשויה ביד ישר' מותרת בהנאה דתו לא מנסך ליה. וקשה כיון דלא מנסך ליה אפי' בשתייה יהא מותר. כדאמ' גבי חומץ ודבש דכיון דלא מנסך ליה דשרי אפילו בשתיה. מיהו רש"י זצ"ל פי' נמי יין מבושל. דכיון דבשלו ישראל כהיתר תו לא מיתסר בהנאה. משמע הא בשתייה מיתסר. מיהו הא ליתא דאפילו בשתייה לא מיתסר כדמוכח בעובדא דשמואל ואבלט. כדפרש"י זצ"ל לעיל כדפרי' לעיל וה"נ כבריתא מותרת אפילו בשתייה. דכיון דלא מנסכיה אמאי תאסר בשתייה. ויש ללמוד מכאן על קדירה של תבשיל שנתנו בה יין ונגע בו נוי בתבשיל קודם שהרתיח שהוא מותר:

135

קל״ווהרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל כתב שרש"י זצ"ל התיר מיכן יין שהישראל נותן בתבשיל וננע בו גוי קודם שהרתיח באש ושמא אגב שיטפיה פי' מותרת בהנאה אגב רישא דקתני אסורין דהיינו אסורין בהנאה. וקשה לרבינו תם זצ"ל דלישנא דכבריתא לא משמע כדבריו. ותו דמשמע דברייתא רישא וסיפא בגוים איירא דהא לא מדכר בה ישראל. ותו אמאי איצטריך כלל למיתני בברייתא מותרת דהיינו של ישראל. הא מרישא שמעינן לה דשל גוים אסורה מפני שהיתה תחילתה יין של גוים הא של ישראל שריא. כדדייקי' גבי חומץ וגבי יין מבושל. הילכך נראה לר"ת זצ"ל לפרש כבריתא כמו שרגילין לעשותה לכתחי'. כשעושה ממנה לאצור הרבה ביחד מים צלולין ושמן אפרסמון שאז אין מערבין בה יין לפי שהיה מתקלקל. והכי משמע בפ"ק דש"ח דת"ר הלוקח יין לתוך המורייס או לתוך אלונטית דקרי לה אלונטית קודם שעירבו בה יין:

136

קל״זואעפ"כ אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל שיש להתיר קדירה שנתנו בה יין ונגע בה גוי קודם שהרתיחוה באש. מדקתני אלונטית של גוים אסורה מכלל דשל ישראל מותרת. וטעמא דאין דרך ניסוך בכך. והכי משמע בתוספתא דקתני יין מבושל ואלונטית של גוים אסורין מפני שתחילתן יין פירש שהיין מתחילה היה ראוי לנסך והיה אסור. ולפי שהניחוהו באלונטית לא פקע איסוריה מיניה משום הכי משמע הא של ישראל מותר דהשתא לאו יין הוא. הלכך ישראל שנתן יין בקדירה ונגע בו קודם שהרתיח באש מותרת. מיהו נוהגים להחמיר ולהרתיח מתחילה. מיהו אם לא הרתיחה אין לאסור בכך. וכתב מו' רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל הוא הנקרא שיר ליאון מפריש שראה שבא מעשה לפני רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל והתיר. ואני המחבר יצחק בר משה נב"ה נראה בעיני להביא ראיה להתיר דאמ' בירושלמי דשמעת' ר' יצחק בר רב נחמן בשם ר' יהושע בן לוי החד והמר והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך. ר' סימון מפרש החד קונדיטון והמר אפסינתון והמתוק חמרא מבושלא. ואמרינן בפסיקתא בחדש השלישי דברי תורה נמשלו כקונדיטון. מה קונדיטון יש בו יין דבש ופלפלין כך דברי תורה כו'. הא למדת דיין שמעורב עם דבש ופלפלין שאין בו משום מגע גוי ומותר בשתייה. והתם מיירי בלא נתבטל דא"כ היינו מתוק. ואפי' בלא דבש ופלפלין אין בו משום יין נסך:

137

קל״חהילכך כל יין המעורב עם הדבש או עם הפלפלין או עם שום תבשיל אין בו משום מגע גוי ומותר בשתייה ובאכילה. ואע"ג דלקמן מפרש היינו חד טיליא דהיינו יין חזק ואין טעמו מתוק אלא כחומץ ולא איירי בתערובת כלל. הרי רב חמא פי' או חמר ופלפלין והיינו כר' סימון דירושלמי. וכמדומה אני ששמעתי מפי מו' רבינו יצחק בר יהודה זצ"ל שבארץ מצרים ובארץ ישמעאל רגילין ליתן מעט דבש ביין ותו אין נוהגין בו יין נסך: [דף לא ע"א] אמר רב אסי א"ר יוחנן משום ר' יהודה בן בתירה המפקיד יינו אצל גוי אסור בשתיה ומותר בהנאה. והתנן המפקיד פירותיו אצל נכרי הרי הן כפירותיו למעשרו' ולשביעית דחשידי לחלופי. וה"נ דילמא חלפיה והאי חמרא דגוי. אמר רב ירמיה כגון שיחד לו קרן זוית (ואסר) לו מפתח או עשה חותם. אי הכי בשתיה נמי לשתרי דהא ר' יוחנן איקלע (לפארור) אמר יש כאן אדם ששונה משנת בר קפרא. תנא ליה ר' תנחום דמן פארור המפקיד יינו אצל גוי מותר בשתיה. א"ר זירא לא קשיא הא ר' אליעזר הא רבנן דתניא אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין ומפתח או חותם ביד ישראל ר' אליעזר מתיר אף בשתיה וחכמים אוסרין. ר' אליעזר לא חייש לזיופא:

138

קל״טא"ר חייא בריה דרבה בר נחמני אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי ואמרי לה אמר אבא בריה דרב חנן בר אבא אמר רב חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר לי אבא בר חנן הכי אמר זעירי הלכה כר"א:

139

ק״מ[שם]
אמר ר' אלעזר הכל משתמר בחותם אחד. חוץ מן היין שאינו משתמר בתותם אחר [ור' יוחנן אמר אפילו יין משתמר בחותם אחר] ולא פליגי ר' אלעזר כרבנן ור' יוחנן כר"א. ואיכא דאמרי אמר ר' אלעזר הבל משתמר חותם בתוך חותם חוץ מן היין שאינו משתמר חותם בתו"ח אלא במשמר. ור"י אמר אפי' יין משתמר חותם בתוך חותם. ותרוייהו כרבנן סבירא להו דאי כר"א בחותם אחד נמי שרי. היכי דמי חותם בתוך חותם אמר רבא אגנא אפומא דחביתא כלומר כפה מזרק על פי חבית. שריקה שטח בטיט ודיבק סביבות פי המזרק לדופני החבית הוי חותם בתוך חותם. כפה דיקולא דהיינו סל על פי החבית ומיהדק והחבית מגופה הוי חותם בתוך חותם והיינו שתי חותמות. מגופת החבית שדבוקה בחבית ונתייבשה בסל הכפול עליה ומיהדק ונכנס בדוחק פי הסל לבלוע החבית הוי חותם בתוך חותם ולא טרח לזיופי כולי האי. לא מיהדק נוח ליטלו והוי כמאן דליתיה ולא הוי חותם בתוך חותם:

140

קמ״א[שם]
נוד של עור מלא יין וקשור ומונח בתוך דיסקיא של עור. ופיו של נוד למטה בתוך הדיסקיא הוי חותם בתוך חותם דטורח להפוך ולהתיר קשר הדיסקיא וקשר הנוד ולחזור ולקושרם כולי האי לא טרח הילכך לא הוי חותם בתוך חותם. ואי כייף פומיה של נור למטה לגו וצייר וחתים כעין שקושרין נודות שלנו וצייר וחתים אין דיסקיא הוי חותם בתוך חותם. פי' רבינו שמואל זצ"ל הלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דילמא טרח והחליף חמר' דישראל בחמרא דידיה וזייף ועביד חותם כדמעיקרא ובחותם אחר שרי. והביאה לקמן במכילתין. והשתא דקיימא לן כר' אליעזר כו'. וכ"ש בזמן הזה שאין גוים מנסכין לע"ז לא צריך חותם בתוך חותם כדאמרי' לעיל גבי חומץ דלא צריך חותם בתוך חותם אי משום ניסוך לא מנסך ליה ואי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף. וחביות שלנו בשתי שוליים בכל צד סגי. שקו' פונץ. לפי ששולי החבית אינם סתומין יפה ומחוברים במוכין ומטלית של בנר עם החבית ואין כאן אלא חותם אחד. ואין צריך לכרוך את החבית בבגד דלא חיישי' שינעוץ סכין בדופניה כדי להוציא משם היין. וחותם של שעוה שכתוב בהן חותם אינו אלא חותם אחד. דאותיות היו חותם. אבל סתימת שעוה לא הוי חותם דליכא טירחא אי מסלק לה והדר מדבק לה. ומיהו בהכי סגי. עכ"ל:

141

קמ״בוכן פסק רבינו תם זצ"ל דהלכה כר' אליעזר דסגי בחותם אחד מההיא דפ' בתרא דאמ' התם השתא דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לסתימה. וכר' אליעזר דלא חייש לזייופא. האידנא אמאי לא מותבינן חמרא בי גוים. משום שיבא. ופירש"י זצ"ל התם והשתא דקיימא לן כרשב"ג דלא חייש לסתימה לנקיבת חורין שהוא בלא טורח משום דמינכר. ולפתיחת חבית שלה נמי דחייש לה רשב"ג לא קיימא לן כוותיה דהאי זיופא. דטירחא ואנן קבעינן באין מעמידין הילכתא כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד האידנא אמאי לא מנחינן חביות סתומות בי גוים. משום שיבא נקב דק מאד שהוא במגופת חבית להיות ריח היין יוצא ויש לחוש שמא יקדח במינקת ויטעום מן היין עכ"ל. הא למדת דהלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד. והא דאמ' רב בשילהי פרקין בחותם אחר אסור. חבי"ת 'חלב 'בשר 'יין 'תכלת.. והכא פסיק כר' אליעזר דשרי בחותם אחר. אומר ר"ת זצ"ל דההיא בישראל חשוד דגרע טפי דכולה שמעתא דהתם בישראל חשוד קא מיירי. וההיא דלעיל דאמר רב אשי הא קמ"ל דחומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם דמשמע הא יין צריך חותם בתוך חותם. ההיא אליבא דרבנן ואנן כר' אליעזר קיימא לן כדפסקינן בשמעתין וכדמוכח בפ' בתרא כדפרי'. וכתב שם רבינו שמואל זצ"ל והשתא דקיי"ל כרשב"ג דלא חייש לסתימה. והרב ר' יצחק בר' יהודה זצ"ל השיב בתשובתו ה"מ דלא חיישינן לסתימ' בחביות של חרס דסתמן ניכר אבל חביות של עץ כגון אותן שלנו אי אפשר לו לסתום בחורו של סכין בין חוליא לחבירתה. וחוזר וסותם במטלית ואין ניכר או נוטל מן המטלית שסביב השוליים והיין יוצא וחוזר וקובעו במקומו ואין ניכר לכך צריך לכסותו כולו בבגד. וכיון דאילו טרח לזיופי שפיר דמי דכר' אליעזר קיימא לן דלא חייש לזיופא. וכמה ימים סמך ר' על דבריו ושוב חזר בו שלא להטריח כל כך והגוים אינם נוהגים לנסך לע"ז ואין מטריחין לזייף ואין לחוש לכך אלא שיוסיפו שוליים לחבית בשביל המטלית שסביב השוליים שקורין בייש. ולחתום את פי חבית שקו' מגופה בעץ קטן למדת פי חבית. וכותבין בואותיות חציין על פי העץ וחציין על חבית. שאם יטלנו הגוי לא יוכל לכוין כל כך ויתפרקו האותיות ויבין ישראל בדבר. וכן הנהינ ר'. וכך היו נוהגים מלפנים. עכ"ל:

142

קמ״גהילכך גוים שקונים יין מישראל ומוליכין למוכרו למקום אחר. יעשה ישראל המוכר להם חותם כדברי ר' שמואל זצ"ל בשם ר' שלמה זצ"ל. ואם בא להחמיר יעשה כדברי רבינו יצחק בר יהודה זצ"ל. או אם בא להחמיר יעשה חותם בתוך חותם כדפרשי' לעיל:

143

קמ״ד[שם ע"ב]
איתמר מפני מה אסרו שכר של גוים. פר"ת זצ"ל אע"ג דלא אשכחן בהדיא בשום מקום דאסרו שכר מ"מ נהגו בימיהם לאוסרו. ושואל התלמוד טעם לדבר. רמי בר חמא אמר משום ר' יצחק משום חתנות שלא יהא רגיל לעשות משתאות בבית גוי ויתן עיניו בבתו. רב פפא מפקי ליה אבבא דחנוותא. רב אחא מייתי ליה לביתי' ושתי. תרוייהו משום חתנות. ומיהו מר עביר הרחקה יתירא ומר לא עביד הרחקה יתירא. פי' רבי' שמואל זצ"ל לא שנא שכר שעורים משום חתנות. שכר תמרים אין בו משום בישולי גוים שהרי נאכל כמות שהוא חי משום חתנות הוא דאסור. ושכר שעורים אין בו משום בישולי גוים דהיינו נמי משום חתנות. אבל משום גיעולי גוים איכא דנותן טעם לפגם הוא. ואי משום קדירה בת יומא להא לא חיישי' לפי שהן רגילין ליחד יורה לכך. עכ"ל:

144

קמ״השמעינן מיכן שאסור לשתות שכר בבית הגוים אבל חוץ לבית הגוים שרי. מיהו אדם ההולך בדרך ומתאכסן בבית גוי מותר באקראי בעלמא הואיל שאינו רגיל תדיר אצלו ליכא למיחש שיתן עיניו בבתו. אי נמי כגון נכנס בבית גוי ומזג לו כוס שכר נראה דשרי משום איבה:

145

קמ״ו[שם]
והדבש. כתב הרב ר' ברוך זצ"ל בספר תרומות דשרי אפי' בביתו של גוי דלא חזינן דאסר לי' תלמודא משום דליכא כולי האי קרובי דעתא כמו שכר. ותמיהה היא זאת דאדרבה יותר יש בו קירוב דעת מבשכר. ונראה לומר דדבש נמי לא שרינן בבית הגוי אלא בביתו. ופי' רבינו שמואל זצ"ל ושמעינן מהכא דכל מידי דאסיר משום חתנות כיון דאכיל ליה בביתו ולא בבית גוי שפיר דמי וליכא משום חתנות. עכ"ל:

146

קמ״ז[דף ל"ב ע"א]
אמר רב יוסף האי חלא דשיכרא דארמאי אסור משום דמערבי ביה דורדיא דיין נסך. אמר רב אשי ומאוצר שרי אם הביאו מן האוצר מכלי העשוי לקיום. דאם איתא דמערבי ביה מיסרא סרי כשמשהין אותה:

147

קמ״חושמעינן מינה במקום שמערבין שמרים של יין בשכר כדי להחמיץ או במשקה של דבש כדי להחמיץ אסור. ושילהי פרקין ת"ר יין תפוחים של גוים הבא מן ההפתק ומן סלולה. מקום כינוסן שהן אצורין שם זה על זה מותרין. הנמכר בקטלוזא פי' בשוק אסור מפני שמערבין בו יין. ושמעינן מהני שמעתתא דכל משקה של גוים כגון מי תותים או שאר משקין אם דמיהן יקרים יותר מן היין אסור לשתות מהם אלא א"כ ישר' רואה שמוזג מן החבית מפני שדרכן לתת לתוכן יין כדי לגדל המדה וגם שיהא נוח לשתות מפני שהוא חזק יותר מדאי. וכשנותן בו יין מחלישו ונוח לשתות. אבל כשרואה בשעה שמזג מן החבית מותר שאין לחוש שמא עירב בו יין בחבית דא"כ מיסרא הוה סרי כראמרי' בשמעתין. אבל אם דמי היין יקרים יותר מדמי אותם משקין מותר אע"פ שלא ראה בשעה שמוזג מן החבית דליכא למיחש שמא עירב בו יין. כדאמרי' ההוא ארבא דמורייסא דאתאי לנמילא דעכו. אותיב ר' אבא דמן עכו נטורי בהדה. א"ל רבא לר' אבא עד האידנא מאן נטריה. אמר לי' ר' זירא עד האידנא למאי ניחוש להאי משום איערובי חמרא קסתא דמורייסא בלומא קסתא דחמרא בארבע לומי אלמא דמשום דדמי היין מרובין על דמי מורייסא לא חיישי' לאיערובי:

148

קמ״ט[שם]
מתני' חרס הדרייני. מאי חרס הדרייני. אמ' רב יהוד' אמר שמואל חרס של אדריינוס קיסר כשיוצא בגייסו' מוליכין עמו. כי אתא רב דימי אמר קרקע בתולה היתה שלא היתה עבודה מעולם והיה כל (באה) קיים נטעה והוציאה יין זה ונעשה חזק ורמי ליה בגולפי חיוורי כלי חרס חדשים (דמייצי) ושביק לי' עד דמייצי ליה לחמרא ותברי להו (לספי) ודרו להו בהדייהו וכל היכא דמטו תרו להו במיא ושתו. אמר ר' יהושע בן לוי ראשון יין משובח שלנו אינו אלא כשלישי שלהם. כשהוא שרוי שלשה פעמים במים היו המים השלישיים משובחים כיין שלנו. וזה החרס אסור בהנאה משום שהוא בלוע מיין נסך. אבל אם היה בלוע מיין כשר ונגע בו גוי היה מותר אפי' בשתיה דכשנבלע בחרס בטל לי' מתורת משקה דלא גרע מיין שנגלד דבטל ליה מתורת משקה דלית ביה משום יין נסך. כמו שהשיב מורי רבינו שמחה בר שמואל זצ"ל וזאת היא התשובה:

149

ק״נועל היין שנתקרח אני דן שבטל מתורת משקה. כדתניא פ"ב דטהרות מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורין. נמוחו חזרו לטומאתן ישנה. מקוה טהור שהגליד טהור משום מים שאובים. נמחה כשר להקוות עליו. אלא על ידי שהגליד בטל מתורת משקה. ובעודו גלד פרחה ממנו טומאה שהיתה עליו וכ"ש שאינו מקבל טומאה. וה"ה שאינו מתנסך על ידי מדע גוי הואיל ואין תורת משקה עליו. ואם לענין מקוה בטל מתורת משקה וטהור משום שאובין וטובל בו ואוכל בקדשים ובתרומה דאוריי' כ"ש לסתם יינם ומדרבנן. ומה שכתב וכי גלד גרע משלג שלא היה עליו תורת משקה מעולם. אי על ידי מחשבה מטמאה טומאת משקין גלד שהיה מים מתחילה כ"ש דבמחשבה נחית לתורת משקין. וסתם יין שגגלד מחשבתו עליו שיהיה עליו תורת משקה. וכשקרש תניא לא אוכל ולא משקה. חישב עליו למשקין בטלה דעתו אצל כל אדם. ותו אם טומאה ישנה שהיתה עליו בעודו משקה פרחה הימנו לאחר שהגליד והיכי נחית ליה טומאה חדשה במחשבה. ועוד שאתה מייפה דין גליד לענין משקה. לענין מקומות אלו מעלין ולא פוסלין השלג והגליד. וקתני סיפא העידו אנשי מידבא משמו של ר' עקיב' שאמר להן צאו והביאו שלג ועשו מקוה לכתחילה. ואילו על הגליד לא העידו. וכל היכא דמהניא מחשבה קתני. וגבי גלד לא קתני דלא צריך. אם טומאה ישנה שעליו כבר פרחה הימנו כ"ש שלא תרד עליו טומאה חדשה במחשבה. ואל תשיבני ניקב במוציא זית וטהר עדיין כלי הוא כרימונים במחשבה לקבל טומאה דהא לזיתים שהיה עומד מתחילה לא תשכח שתחזור עליו במחשבה. ומה שכתבת דמקוה תליא בניחותא והבאת מהמניח כלים תחת הגג והמניח כלים תחת הצינור. אין ראיה אלא טעמא כדמפרש בסיפא דתלי בתפיסת ידי אדם והכשר הוא דוקא דתלי בניחותא. ובאתה להחמיר ביין נסך יותר מטהרות דחשיב משקה לענין יין נסך אע"ג דלא חשיב משקה לענין טהרות. אדרבה איפכא מסתברא. דאין דרך ניסוך בגליד בכך. דהא חומץ ויין מבושל אין בהם משום יין נסך ואפילו הכי מטמאין טומאת משקין. ואיני מבין מה שכתבת מים מחוברין לא מיתסרו הואיל ואין מקבלין טומאה מה ענינו לנדון זה. אני דנתי על הגלד שבטל מתורת משקה וזה תורת משקה עליו. ותו איהו גופה מנלן שמים מחוברין מתנסכין. אי מדמית ליה למשתחוה למעין. התם מעין גופיה נעשה ע"ז ולא משום תקרובת. ותו דלא משכחת לה בניסוך דאורייתא דוקא שמגביה כלי ושופכו ולא כשיכשוך כדמוכח בהניזקין. ואי תלשינהו הוו להו תלישי. ומה שכתבת שמא יש לחלק בין גליד של יין לגליד של מים עליך להביא ראיה. דאדרבה גליד של יין הוא גרוע אפי' לאחר שחזר ונמחה טעמו מה שאין כן במים. והוכחתך מנצוק דהוי חיבור לענין נסך. ושמא באתה להוכיח משום דיין נסך אלים מטהרות. והא מסיפא דייק איפכא. ולעיל מיניה בההוא פירקא מסיק דטהרות אלימי מיין נסך. ומייתי מטהרות איין נסך. וכן בפ' ר' (ישראל) חבית שניקבה בין מפיה בין משוליה. ובתוספתא דטהרות כמה ברייתות. וכן ליין נסך ומה (שהן שיתה) . על מה שכתבתי בעור גלד אינו אסור משום יין נסך וכי פקע איסוריה מיניה תיקשי לך וכי משום דאחמיץ פקע טומאתו. אלא לא דמי לחומץ לא בטל ממשקה. ומה שכתבת דגליד ויין שתחתיו מין אחר הם והוי חיבור. לפי דעתי שני מינין הם דהיין מוגלד אוכל ולא משקה. ועוד שהגליד יבש והיין לח. ובכל חיבורין דעוקצין לא תמצא חיבור ביבש ולח. ותו דלא קיי"ל כר' יוחנן בן נורי דתנן במס' עוקצין שמן שצף על גבי יין ב"ש אומרים חיבור וב"ה אומרים אינו חיבור. אע"ג דאיכא למידחי ר' יוחנן בן נורי לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה. מיהו יחיד ורבים הלכה כרבים. וגבי טומאה צפה פ' בתרא דנזיר מחלק בין נבילה שנימוחה לנבילה שלא נימוחה. ואין לומר לענין טומאה וטהרה דוקא פליגי. חדא דמרמי לה אפי' אעקירות והנחות דשבת פ"ק דשבת ופ' הזורק וכ"ש ליין נסך שרוב הילכות יין נסך דמו לטומאה וטהרה. ומה שכתבת דעיקר איסור יין נסך על ידי שיכשוך. גם אני הייתי תופסו כך. אך אין בידי ראיה ברורה. ותו דבכל דוכתא מפיק להו תלמוד' בלשון מגע. שמחה בר שמואל זצ"ל: הנה פירשנו דיין שנתקרח אין בו משום מגע גוי לאוסרו בשתיה אלא מותר בשתיה. ועל היין שנתקרש לא ידענא מאי אידון ביה. ונראה בעיני דאין בו משום מגע לאוסרו בשתיה אם נגע בו כל זמן שהוא קרוש. אבל אם נגע בו לאחר שחזר ונמחה אסור בשתיה דאמרי' בהקומץ רבה אמר רבין בר חיננא אמר עולא אמר רב חנינא הלכה כר' שמעון שזורי. ולא עוד אלא כל מקום ששנה ר' שמעון שזורי הלכה כמותו. ואמ' אהיין ושקיל וטרי עד רב נחמן בר יצחק אמר איין. דתנן ר' מאיר אומר שמן תחיל' לעולם פי' מפני שהוא משקה וחכמים אומרים אף הדבש ר' שמעון שזורי אומר אף היין. מכלל דת"ק סבר יין לא. אלא אימא ר' שמעון שזורי אומר יין פי' יין דוקא הוי תחילה מפני שהוא משקה ולא שמן דת"ק ולא דבש דחכמים דלא הוו משקה אלא אוכל. וקבעי' הלכה כר' שמעון שזורי. וקשה לר"ת זצ"ל דבכולי תלמודא קיי"ל דשמן חשיב משקה. פ"ק דשבת גבי בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה. ובמסכת מכשירין חשיב שבעה משקין יין ושמן וכו'. ופ' חבית גבי מוהל השמן. ופ"ק דפסחים גבי הוסיף ר' עקיבה מימיהם של כהנים לא נמנעו מלהדליק שמן של כו' דייק עלה דקסבר ר' עקיבה טומאת משקה לטמא אחרים דאורייתא. ותו במסכת מכשירין סבר ר' עקיבה דמשקה הוא ומייתי לה ר"פ חבית [חלב] האשה מטמא לרצון כו' וקא' סלי זיתים וענבים יוכיחו. ופיר"ת זצ"ל דההיא דהקומץ רבה מיירי בין קרוש כדקתני רישא דהתם בפ"ג דטהרות הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן טופח הרי אלו תחילה. קרשו הרי אלו שניים. ועלה קתני בסמוך ר' מאיר אומר השמן לעולם תחילה פי' אפי' קרוש. והשתא ניחא הא דנקט לעולם. וכן דבש דחכמים ויין דר' שמעון הכל בקרוש מיירי. ובהא פסקי' הלכה כר' שמעון שזורי דשמן ודבש שנקרשו הוו אוכל ולא משקה ויין שנקרש הוי משקה. וקשה דמאי שנא יין מדם. דתניא בפ"ב דטהרות הדם שקרש לא אוכל לא משקת חישב עליו לאוכל מטמא טומאת אוכלין למשקה בטלה דעתו. וכתב רבינו שמשון זצ"ל דההיא דהקומץ רבה איירי בשמן ודבש יין שקרשו ונימוחו הילכך אליבא דר' שמעון שזורי שמן ודבש אע"פ שחזרו ונימוחו הוו אוכל. אבל יין כשחזר ונימוח אית ביה משום מגע הוי משקה. הלכה כר' שמעון שזורי דכשחזר היין ונימוח הוי משקה. אבל כל זמן שהוא קרוש לא הוי לא אוכל ולא משקה. הילכך בעוד שהוא קרוש לית ביה משום מגע גוי לאוסרו בשתיה ולאחר שחזר ונימוח אית ביה משום מגע גוי לאוסרו בשתיה. מיהו אם חישב עליו למשקה נראה בעיני שיש בו משום מגע גוי. מידי דהוה אדם שאם חישב עליו לאכילה שמטמא טומאת אוכלין. שסתם דם לאכילה קאי לגוים. וסתם יין למשקה קאי:

150

קנ״א[דף ל"ג ע"א]
מתני' נודות הגוים וקנקניהם ויין של ישראל כנוס בהם שהכניס בהן יין לקיום אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין איסורן איסור הנאה. נודות הם של עור. וקנקנים הם של חרס. ת"ר נודות הגוים חדשים גרודים מותרים וישנים ומזופפין אסורין. פרש"י זצ"ל גרודים גרסי' בדל"ת כמו להתגרד בו שאין בהן זפת והן חדשים מותרין בכניסת יין זמן מועט לא בלע עור. ודוקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר. ישנים ומזופפים כלומר ישנים או מזופפים אסורין. ישנים איידי דכנוס בהן יין נסך זמן מרובה בלע עור. ומזופפים אפי' בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ"ל. וקשה לר"ת זצ"ל חדא דלא ידעי' בכמה מיקרי חרשים ובכמה ישנים. ועוד דפירש דכלי חרס בלע לאלתר. ולא ידענא מאי קאמר איבעי ליה למימר דהאי טעמא הוי בקנקנים דלקמן. כמוכן פי' ה"מ נודות אבל קנקנים לא משום דבלעי טובא. ולקמן פ' בתרא משמע דאיסורא דקנקנים משום דמכניסו לקיום. דת"ר הגת והמחץ והמשפך של גוים ר' מתיר בניגוב וחכמי' אוסרי' ומודה ר' בקנקנים של גוים שהן אסורין ומה הפרש בין זה לזה זה מכניסו לקיום וזה אין מכניסו לקיום. ואם נאמר דמה שפי' אבל כלי חרס בלע לאלתר לאו אקנקנים קאמר אלא אכסי כדאמ' לקמן. פעם ראשונה כ"ע לא פליגי דאסיר מ"מ תקשי דגבי קנקנים מאי איריא משום דמכניסו תיפוק לי דבחד זימנא בלע כמו כסי. ומפר"ת זצ"ל דגירסת התוס' עיקר דה"ג נודות הגוים גרורים מותרין. חדשים וזפותין אסורין פי' אפי' חדשים כיון דזפותין דזפת בלע אפילו בחד זימנא כדפרש"י זצ"ל. והיינו טעמא דזפותין חדשים אסורין משום דליכא למיקם עלה דמילתא אם הכניס לתוכו יין אם לאו. ובגרודין אין חילוק בין לא היה בהם זפת כלל בין היה ונקלף ממנו. דהכי מוכח פ' בתרא דפריך מההיא דקתני וחכמים אומרים של חרס אע"פ שקלף את הזפת הרי זו אסורה. לההיא דגת ומשפך ומחץ שאינן זפותין. אלמא אין חילוק בין נקלף לזפת לשלא היה בהם זפת מעולם. וההיא דקנקנים ה"נ קנקנים של גוים חדשים מותרין. ישנים או מזופפין אסורין. וה"פ חדשים מותרים שלא נתן בהם יין כלל קרי חדשים. וקמ"ל דלא חיישינן דילמא שדי בהו גוי פעם ולא מינכר. דסמכינן אהיכרא דידן דנראה לן דלא הוה בהו יין כלל. ישנים אפי' מפעם אחת קרי להו ישנים ואסורין דמכניסן לקיום נינהו ולפי שעה גזרו בהו רבנן. או מזופפין אפי' חדשים אסורין. פי' אפי' נראה כחדשים אסורין דליכא למיקם עלה דמילתא ולהכיר אם ניתן בהם יין אם לאו:

151

קנ״בוהשתא בין לפירש"י זצ"ל בין לפר"ת זצ"ל היינו טעמא דנודות משום דזפת בלע בחד זימנא. מעתה יש לאסור אותם יושטש וקנש. ובלשון כנען קונפיצי וקונביצי דקנינו מן הגוים אפי' חדשים היכא שהם מזופפין. ורבינו אליהו זצ"ל היה מתיר ופי' דנודות שלהם מכניסן לקיום הוו. ומאי דשרינן בקנקנים שרינן בנודות. ומאי דאסיר בנודות אסיר בקנקנים דתרוייהו מכניסן לקיום נינהו וחדשים דנודות כחדשים דקנקנים. וגריס נמי כנודות חדשים ישנים או מזופפין וכמו שפירשתי לר"ת זצ"ל. ולפי זה יושטש וקנש ובלשון כנען קונפיצי וקונביצי כולהו מותרין דהא חזינן דלאו מכניסו לקיום נינהו שאין מכניסין בהן יין להתקיים. אמנם ד"ת זצ"ל אינו מודה לזה הפי'. ותו דבה"ג כתב ה"מ נודות שאין מכניסו לקיום. אבל קנקנים דמכניסו לקיום לא. ושוב חזר בו ר"ת זצ"ל ופי' דיושטש וקנש ובל' כנען קוביצי וקונפיצי שלנו מזופפין מותרין. דהא דאסרי' נודות משום דזפת בלעי היינו בנודות של עוד שלהם שהיו רכין יותר מדאי שהיו נופחין אותן וע"י ריכוכו ולחלוחיתו שהעור רך מרפא את הזפת ובלע הזפת שהוא רך ולח. אבל ביושטש וקנש ובלשון כנען קופיצי וקונביצי דליכא האי טעמ' שפיר דמי אפי' זפותין דזפת כי האי גונא לא בלע. והביא ראיה מפ' בתרא דתנן גת אבן שזפתה גוי מנגבה וטהורה. ואמ' בגמ' [אמר] רבא דוקא זפתה גרידא ונתן בה יין הרבה אבל דרך בה לא סגי בניגוב דילמא מחמת כובד איפלי פילי הזפת ונכנס היין בין הזפת לגת ובעי קילוף כמו במעצרתא דהוה זפיתא חזיוה דהוה שיעא אמ' הא ודאי סגי בניגוב בהדי דאזיל ואתי איפלא פילא וחזי דהוה מלי חמרא אמ' הא לא סני בניגוב אלא בקילוף. מ"מ שמעינן דבגת שזפתה ונתן בה יין הרבה ובלבד שלא דרך בה. ואפי' דרך בה נמי סגי בניגוב. אם לא משום חשש שנכנס היין בסדקין תחת הזפת. ובכלי גת דוקא בעי ניגוב דחמירי טפי משום שפע יין דידהו אבל שאר כלים כגון קנש ויושטש ובל' כנען קופיצי וקונביצי ודכוותי' אפילו זפותין סגי בהדחה. דניגוב אינו להפליט דבר הבלוע אלא להדיח יפה מה שבחוץ. דאי להפליט מה שבלוע לא הוה סגי בניגוב אלא בעירוי כדקתני התם בברייתא הגת והמחץ והמשפך רבי מתיר בניגוב ומורה רבי בקנקנים של גוים שאסורין. וכן בשמעתין אמר דקנקנים של גוים שאסורין צריכין עירוי אלא דניגוב קל מעירוי. דניגוב אינו אלא להדיח יפה מה שבחוץ תחת הדחה של שאר כלים שאינן מגת. תדע דהתם תניא גבי גת ומחץ ומשפך וכן אם הם של עץ ינגב וטהורין אע"פ שאינן זפותין ולא מכניסן לקיום. ואילו כלי עץ בעלמא כי האי גוונא שאינן זפותין פשיטא דסגי בהדחה בעלמ' כדאמ' כל דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרים. ומקשי' מן הירושלמי לומ' וזפת מבליע טובא והכי איתא התם הלך ר' אבא לזיפרין שאלון ליה קנקנים במה היא טהרתן אמ' מזה למדתי עליהן מה אם בשעת שאינן זפותות אמרת מותרות בשעה שהן זפותות ונקלפה זפתן לכ"ש. וכשבאתי אצל חביריי אמרו לי ע"י זפת הם בולעות. ויש לפרש קנקנים במה טהרתן אי סני להו בקילוף זפת או לא. א"ל בשעה שאינן זפותות אמרת מותרות ולא חיישי' דילמ' רמא בהו חמרא ולא ידיע כשהן זפופות ורמא בהו חמרא ונקלף הזפת לכ"ש (וכשבאתי אצל חביריי אמרו לי על ידי זפת הם בולעות. ויש לפרש קנקנים במה טהרתן אי סגי להו בקילוף זפת או לא א"ל בשעה שאינן זפותות אמרת טהורות מותרות ולא חיישינן דילמ' רמא בהו חמרא ולא ידיע כשהן זפותות ורמא בהו חמרא ונקלף הזפת לכ"ש) דמותרות ואמ' ליה דרך זפיתתן בולעין פי' שמא אופלי פילי הזפת ונכנס היין דרך הסדקים ונאסרו הקנקנים משום דהוו מכניסן לקיום ולא סגי בקילוף:

152

קנ״גמיהו לכתחילה אין להתיר יושטש וקנש ובלשון כנען קופיצי וקונביצי על ידי הדחה כשהן זפותות דפעמים שנפל הזפת במקומה ונסדק ונכנס שם יין ולא סגי אלא בקילוף הזפת או בעירוי או בהגעלה כמו מעצרתא דבי רב דאיפלי פלויי ומלי חמרא תותי ואמ' לא סגי בניגוב. ואע"ג דאמר ר' יוחנן קנקני' של גוים שהחזירן לכבשן כיון שנשר זפתן מותר' ואמר רב אשי אפילו נרפ' זפתן דהיינו שעשה האש בחוץ ובפנים. וקינסא לעשות אש ולכפות החבית או דבר שמכניסו לקיום על האש הילכתא כמאן דאסר ולא הותר בהכי. ואמר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דאם עושה כל אש מבפנים שאינו יכול ליגע בחוץ בדופני החבית וידו סולדת לו בחוץ אז חשוב כמו הגעלה ומותר:

153

קנ״ד[שם]
בר עדא טייעא אנס הנהו זיקי פי' נודות. נצבו כמו נד תרגום ירושלמי וחמת מים זיקין דמיין. מרב יצחק בר יוסף רמא בהו חמרא. אהדרינהו ניהליה אתא שאיל בי מדרשא א"ל ר' ירמיה כך הורה רב אמי הלכה למעשה ממלאן שלשה ימים מים ומערן. אמר רבא וצריך לערן שלשה ימים מעת לעת. סבור מינה הני מילי דידן כגון הנהו זיקי דרב יצחק שנבלע בהן יין כשר לכתחילה ולא בלעי מיין נסך כל כך. אבל דידהו שנבלע בהן מתחילה לא סגי להו בהכי. כי אתא [רבין] אמר רשב"ל אחד שלנו ואחד שלהן. סבר רב אחא בריה דרבא קמיה דרב אשי למימ' ה"מ נודות אבל קנקנים לא סגי בהכי. א"ל רב אשי לא שנא נודות ולא שנא קנקנים. פי' רבינו שמואל זצ"ל הנהו זיקי מכניסן לקיום ואמ' לקמן בפרקין דכל שמכניסו לקיום לפי שעה גזרו ביה רבנן. ואע"פ שלא נתעכב בו יין הרבה. וצריך לערות אותו מעת לעת. ולא שנא נודות ולא שנא קנקנים. וכן דצריך לערות ג' ימים מעת לעת ובכך יש להם תקנה. וכן כל כלים דאמ' לקמן בשמעתין דלא סגי להו בשיכשוך זו היא תקנתם. וכל כלים שבעולם האסורין משום יין נסך יש להם תקנה בכך חוץ מכלי חרס שאין להן טהרה עולמית דבלעי טפי כדלקמן. עכ"ל:

154

קנ״הושאלתי אני יצחק בר משה נב"ה את ר' שמחה בר שמואל זצ"ל אם דוקא רצופין או אפי' שלא רצופין. והשיבני דעירוי ג' ימים אפי' שלא רצופין מעל"ע סבורני דשפיר דמי. ה"ג בתוספתא קנקנים של גוים חדשים מותרים. ישנים וזפותין אסורין. ושכנס בו גוי יין ישראל ממלא אותו מים ג' ימים מעת לעת וכונס לתוכן יין ואינו חושש. ושכנס בו יין וישראל ציר ומורייס. מותר לישראל אחר להכניס לתוכן יין. וכל קנקנים דחרס הן:

155

קנ״ו[שם ע"ב]
איבעיא להו האי ציר ומורייס לכתחילה או דיעבד. ת"ש דתני רב זביד בר אושעיא הלוקח קנקנים מן הגוים חדשים נותן לתוכן יין. ישנים ומזופפין נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחילה. איתמר נמי א"ר אמי א"ר יוחנן ואמרי לה א"ר אסי א"ר יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לתוך כבשן האש כיון שנתרה זפתן מהן מותרין אמר רב אשי לא תימא עד דנתרה אלא כיון דרפאי אע"ג דלא נתר:

156

קנ״ז[שם] קינסא פי' הכונס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתן. פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי. והילכתא כמאן דאסר. איבעיא להו מהו לתת לתוכו שכר. רב נחמן ורב יהודה אסרי ורבינא שרי. רבינא שרא ליה לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא בהו שיכרא אזל רמא בה חמרא ואפי' הכי לא חש למילתא למיגזר שיכרא אטו חמרא ושרי דשיכרא מבטל ליה לטעמא דחמרא:

157

קנ״ח[שם]
רב יצחק בר ביסנא הוו ליה הנהו מאני דפקסונין פי' של צפיעי בקר ונותן בהם יין נסך מלנהו מיא אנחינהו בשימש' ופקעי. א"ל ר' אבא אסרתינהו עלך איסורא דלעולם כלומר איבדתם חנם אימור דאמור רבנן למימלינהו מיא אנחינהו בשימשא מי אמור. בערוך פי' פיקסונין כלים העשויין מאדמה וצפיעי בקר. אמר [ר'] יוסני אמ"ר אמי (בל) נתר אין להם טהרה עולמ' מיין נסך הנבלע בהן משום דבלעי טובא. מאי בלי נתר אמר ר' יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריף. קרקע שחופרין משם צריף בלעז אלי"ם ובלשון אשכנז (כייכא) :

158

קנ״ט[שם]
רבי פרזק רופילא אנסו הנהו כובי מפומבדי' רמו בהו חמרי אהדרינהו למרייהו. אתו שיילוה לרב יהודה אמר להם דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ומותר. פי' רבינו שמואל זצ"ל דבר שאין מכניסו לקיום אין דרך להניח בהן יין לכל ימות השנה אלא יום או יומים ומשכשכן במים ומותרין דכיון דאין מכניסו לקיום לא בלע:

159

ק״סוהילכתא בדבר שמכניסין לקיום כגון זיקי דרב יצחק בר יוסף ונודות וקנקנים וחבית גזרו רבנן דצריך למלאות מים ולערות כל שלשה ימים מעת לעת. לא שנא עמד בהן יין נסך זמן מרובה לא שנא מועטת אסירי דלא פלוג רבנן כדאמ' לקמן בפירקין דבדבר שמכניסו לקיום לפי שעה גזרו רבנן. וחביות של עץ אם חיממו בקינסא וכפפן על האור. אם עיכב האור תחתיו כל כך שנשרה זופתן כולה ונתן יין לתוכן אין רבי אוסרן. אבל לכתחילה אין מורין כן. ור' יצחק הלוי זצ"ל אסר אף דיעבד. וכולן אם שיכשכן במים חמין מרותחין מותרין וכן הורה ר' יצחק הלוי זצ"ל ורבי מודה. וטעמיי' מוכח בפרק בתרא בברייתא. ודבר שאין מכניסו לקיום כגון נודות וכוסות משכשכן במים ומותרין [לא שנא] לא נתעכב בהן יין זמן מרובה לא שנא נתעכב מותרין בשיכשוך פעם אחת. ואם נגובין הם אינן צריכין שיכשוך. מ"ר. עכ"ל:

160

קס״א[שם]
כסי כוסות של חרס ואין מכניסין לקיום אלא שותין בהן. רב אחי אסר ורב אשי שרי. פעם ראשונה ושניה כ"ע לא פליגי דאסיר. כי פליגי בפעם שלישי והלכתא פעם ראשונה ושניה אסור שלישית מותר. פרש"י זצ"ל אי שתי בהו גוי פעם ראשון כ"ע לא פליגי דאסור דאיידי (דרכיבי) בלעי ואסור עד שימלאם מים שלשה ימים ומערן מעת לעת. וקשה דהוה ליה למימר כסי דארמאי כדקאמר רב עוירא בסמוך הני חצבי שחימי דארמאי. ותו בקנקנים נמי דליתסרו מהאי טעמא. ובפרק בתרא מפרש טעמייהו משום דמכנסן לקיום. ופר"ת זצ"ל דמיירי בכסי של ישראל. והכי פירושו אי שתי בהו גוי פעם ראשון פי' לאחר ששתה בהם גוי והדיחו פעם ראשונה ושניה אחריו עריין אסור לישר' לשתות ממנו. שלישית מותר אם ידיחנו פעם שלישית. והשתא הוי דומיא דחרסו (רוב מכה) דפ' התערובת דקתני בהו האי לישנא. ורבינו שמואל זצ"ל כתב והילכתא פעם ראשון ושני אסור. וצריך לערן מים שלשה ימים מעת לעת. וה"ה לכל כלי חרס משום דבלעי טפי שלישי מותר אי שתי בהו ישראל פעם ראשונה ושניה ושתה בהו גוי פעם שלישית ויותר בשיכשוך אי טופח בהו ואינו נגוב. ואית דפתרי דבשטיפת הכוס מיירי ומזה הוא דנהגו לשכשך את הכלי שלשה פעמים במים. ולאו מילתא היא ובה"ג מפ' אי שתי בהו גוי פעם ראשון. עכ"ל:

161

קס״בוכן פי' רבי' יצחק אלפס זצ"ל אי שתי בהו גוי פעם ראשונה. אבל פי' בשם הגאון דהני כסי דפחרא נינהו. אמר רב זביד קוניא כלי חרס המצופה אבר וקורין פלומיר אוכמא וחיורתא שרי. יורקא אסור משום דמצריף שיש בו מחפורת של צריף ובלע טפי. ואי אית בהו קרטופני והיינו בקעים וסדקים אסירי:

162

קס״ג[שם]
דרש מרימר קוניא בין אוכמי בין חיורי בין ירקי שרי. וקיי"ל כרב זביד. דהא פסקינן בהדיא כוותיה בכתובות בפ' שני דייני גזירות . וה"מ לענין יין נסך שתשמישו על ידי צונן אבל לענין חמץ שתשמישו על ידי חמין בין יורקי בין חיוורי בין אוכמי כולהו אסירי דחזינן להו דמידייתי ובלעי. והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם. פי' רבי' שמואל זצ"ל וכשהעידה תורה על כלי חרס בתשמישי חמין העידה דכ' אשר תבושל בו ישבר אין לו טהרה אלא שבירה. מיהו על ידי היסק אית להו טהרה או על ידי כבשונות כרמוכח בפרק דם חטאת :

163

קס״דשלח רבי' יואל בר יצחק הלוי לרבי' אפרים בר יצחק זצ"ל. יודיעני מורי על קדירה של חרס גדולה מחזקת סאתים ונותנין בה שכר כל השנה אם מותרין בהגעלה כי אני מורה היתירא. מדאמ' במאני דקוניא בפסחים ובע"ז דמשוי חילוק בין יין נסך לחמץ. משום דזה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן וחביריי חלוקין עלי. והשיב לא ידעתי להבין מה ענין רתיחה והגעלה לכלי חרס. והלא התורה העידה עליו שאינו יוצא מידי דופיו לעולם אם לא על ידי היסק או כבשונות כדאיתא בפסחים ובזבחים. ואשר אמרת לא נדע מיין נסך דמאני דקוניא לא דמי דמאני דקוניא אין (מפי') לקיום להכי מותרין. אבל היכא דמכניסן לקיום כגון קנקנים של חרם תנן בהדיא דאסורין. וזה ששאלת הני מכניסן לקיום ביין נסך ובחמץ לפי דבריך. ואני נשאלתי עתה על חבית של שכר מזופפת ומשירין זפתן על ידי האור ונותנין לתוכן יין התרתי בפסח' עתה. וחברו עלי חביריי ואמרו מקינסא דאסיר אע"פ שנשרו זפתן. ואמרתי אם אתם מקניטים אותי אני אתיר אפי' לא נשרה זפתן אלא מיד כשהוציא שכר ושכשך במים אם נתן לתוכו יין מותר הוא בפסח דלא דמי ליין נסך שהיה בחבית ובקנקנים דהתם כשיתן לתוכו יין כשר יפלוט יין נסך טעמו והוא עיקר איסור. אבל הכא חבית של שכר שתפלוט טעם שכר ביין פסח הוי נותן טעם בר נותן טעם. דהא שכר בפסח אינו עיקר איסור אלא חמץ על ידי תערוב' כדאי' פ' אלו עוברין ואין בשכר אלא טעם חמץ וכשיתן השכר טעם בחבית. ומחבית טעם אחר ליין. היינו ממש כדגים שעלו בקערה ומותר לאוכלן בכותח ולא דמי לטעם יין נסך בחבית דהתם עיקר איסור הוא ולא טעם איסור. ומהטעם הזה יש להתיר קנקנים של שכר להשתמש בהם בפסח. ואומר אני כל מה שאמרו חכמי' להגעיל כלי חמץ לצורך הפסח היינו אותן כלים שנשתמשו בהם עיקר חמץ. אבל אותן כלים שנשתמש בהם טעם חמץ כגון שכר ואפילו רותח אין צריך הגעלה דנותן טעם בר נותן טעם הוא. ואפי' יורה שמבשלין בה שכר אינה צריכה הגעלה ולא כמו שאמרת דוקא חמץ בצונן. דאפי' שכר רותח אם נשתמש בכלי אין צריך הגעלה אפרים בר יצחק:

164

קס״המה שאנו אומרים דאינו יוצא מידי דופנו. והוא אם קיבל טעם על ידי בישול כדכתיב אשר תבושל בו. אבל כשקיבל טעם על ידי עירוי וכאשר הוכחתי ממאני דקוניא. ומה שהוכחתה דלא רמי למאני דקוניא דאין מכניס לקיום. וזה ששאלתי מכניסו לקיום ואסור בצונן ביין נסך אפילו הכי שרי ברתיחה. דהא אי עביד להו עירוי סגי בהכי כדאמרינן בפרק כל שעה בירושלמי הני גרביא דכותח ממלאן ג' ימים מעת לעת ומערן. והאי חמץ בצונן דמועיל עירוי ה"ה רתיחה. כדאמ' סוף ע"ז הרוצה לטהר מיד מגעילו ברותחין. ואע"ג דההיא בשל עץ מיירי. מיהו הואיל דעירוי מועיל לעץ כמו לכלי חרס ה"ה לענין הגעלה הן שוין. אבל מורי שרוצה להתיר בלא רתיחה משום נותן טעם בר נותן טעם כמו שכתבתי לעיל. אומר אני דשכר הוי חמץ על ידי תערובת. כדמוכח באלו עוברין . והעירוב הוא גוף האיסור ולא נותן טעם. ואפילו ממש איכא והוא נוהן טעם איסור עצמו בחבית ולא דמי לנותן טעם בר נותן טעם. וגם ראיתי וחקרתי ענין מתקני שכר וידעתי כי כן הוא שיש בו ממש של השעורים. ותדע דהא פרק אלו עוברין חשיב שכר המדי בכלל הרי אלו באזהרה שהוא במלקות. ואי לית בה ממש האמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו. וא"ת הא רבנן פליגי עליה דר' אליעזר ואמרו אין לוקין ש"מ דאין בו טעמו וממשו. ואפילו הכי ר' אליעזר מחייב ליה מריבויא דכל בחמץ ולא בשאר איסורין. תריץ הא דלא לקי לרבנן משום דלית ביה כזית בכדי אכילת פרס ובכי האי גוונא אמר ר' יוחנן נמי. ור' אלעזר סבר דלקי מכל מחמצת ואע"פ ששותין הרבה שכר ביחד. ואינו דומיא דכותח דלא שרפי ליה כחדא כיון שאין הטעם בעין ליכא כזית בכדי אכיל' פרס. וכן בשכר של גוים אין בו משום בישולי גוים אע"ג דקימחא עיקר אין הממש ניכר בו. אע"פ שטעמו וממשו הוא. ותו אמאי מצריך ליה בירוש' עירוי. אלא ש"מ דממשו איכא כמו ביין נסך. ומה שהתיר על ידי שהשירו הזפת על ידי האור ונותן לתוכו יין ויש שאוסרין מקינסא אע"פ שנשר הזפת גם אני יוצא בעקבותיהם. כי אומר אני שבשכר יש בו ממשות איסור כמו ביין נסך ואינו נ"ט בר נ"ט יואל בר יצחק הלוי:

165

קס״והילכך קדירה של חרס ונותנים בה שכר כל השנה אם הגעילה מותר ליתן בה יין בפסח לדברי הכל. דהא רבינו אפרים זצ"ל מתיר אפי' בלא הגעלה. ולרבינו יואל הלוי זצ"ל בהגעלה שריא. וחבית מזופפת שהשירו זפתן על ידי האור. רבינו אפרים זצ"ל מתיר ואפי' לא השירו זפתן כלל אלא ששכשכה במים שריא מיד. ורבינו יואל אוסר אפ' השיר זפתן. ונר' בעיני דה"מ דפליגי הלין רברב' ה"מ לכתתילה. אבל בדיעבד שנתן בהם יין בכולהו ואפי' לא הגעיל ולא השיר זפתן שרי וכגון שאינן בני יומן דהוו להו נותן טעם לפגם וקיימא לן נותן טעם לפגם שרי אפי' בפסח כדפסק רבינו שמואל זצ"ל בפ' בתרא:

166

קס״זואני המחבר כבר נשאלתי על חבית של שכר שנתנו בה יין קודם הפסח. והשבתי נראה בעיני ומורה אני ובא הלכה למעשה. חבית של שכר מדיחה במים יפה ומנגבה קודם הפסח. ונותן לתוכה יין ודבש לכתחילה לצורך הפסח ושותהו בפסח שהשוכר הפולט מן החבית לתוך היין או לתוך הדבש בטל בששים דקיי"ל היתר בהיתר בטל כדפסיק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל. דתנן בפ' בתרא דכלאי' צמר גמלים צמר רחלים שטרפן זה עם זה אם רוב גמלים מותר פי' להביא פשתן לשם. אלמא אע"ג דאיסור כלאים הוי במשהו אפילו נתערב חוט אחד של פשתן בבגד שלם של צמר כיון שכבר נתבטל צמר רחלים בשל גמלים ברוב אינו חוזר וניעור אחרי כן עם הפשתן לאסור במשהו אע"ג דמשהו כלאים דאורייתא. וכ"ש במשהו דחמץ דרבנן שאינו ניעור בפסח אחר שנתבטל. דכשם שצמר גמלי' וצמר רחלים אע"פ שהן מותרים זה בזה מבטלין זה את זה. האי שכר ויין נמי אעפ"י שהם מותרין זה בזה מבטלים זה את זה. ואין שייך לומר כאן אין מבטלין איסור לכתחילה דהואיל דבשעת נתינת יין ודבש לחבית מותר גם בשכר. ואע"ג דהיכא שבישל התיר' בקדיר' של איסור שאינה בת יומא אסרינן דמשערינן בכל הקדירה משום דלא ידעינן כמה בלעה תחילה. היינו דוקא שכשבלעה איסור' בלעה כגון נבילה ושאר איסורין או כגון חלב לגבי בשר. הילכך הואיל ולא ידעינן כמה בלעה אחמור רבנן ואסרינהו. אבל הכא כשבלעה חבית זו השכר היתירא בלעה. וכשנותן לתוכה יין ודבש הכל הוי היתירא לא אחמור כולי האי שתהא צריך כמו שכל החבית כולה אסור ואין צריך לשער כי אם כפי מה שהיא פולטת הילכך כל מה שהיא פולטת מתבטל ביין דהיתר בהיתר בטל כדפרי'. ועוד נראה בעיני להביא ראיה מהקומץ רבה דאמר ר' יוחנן ושניהם מקרא א' דרשו ולקח מדם הפר ומדם השעיר. הדבר ידוע שדם הפר מרובה מדם השעיר רבנן סברי מיכן לעולין שאין מבטלין זה את זה ור' יהודה סבר מיכן למין במינו שאינו בטל. והשתא הניחא היתר בהיתר דתרוייהו למזבח התיר'. אלא מין במינו דאיסורא בהתירא מנלן דלא בטיל. ואומר אני מדלא פריך הכי ש"מ דאין חילוק בין היתר בהיתר לאיסור בהיתר דתרוייהו שוין. ולענין ביטול מעתה לדידן דקיי"ל דמין במינו בטל בששים כדפרי' ר"ת זצ"ל לא שנא איסור בהיתר הכל בטל:

167

קס״חהילכך חמץ שנתערב בס' לפני הפסח מותר באכילה בפסח. ולרבי' שלמה זצ"ל דפסיק מין במינו במשהו שכר ויין מין בשאינו מינו הוא. ועוד נראה בעיני להביא ראיה מהקומץ רבה דאמר רשב"ג הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור. אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו. ש"מ איסורין מבטלין זה את זה. וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה. הא למדת דאיסורין מבטלין זה את זה ומה לי איסור באיסור ומה לי היתר בהיתר. ואע"ג דר' אלעזר [חולק] אדרשב"ל. אדרשב"ל סמכינן דר' אלעזר תלמיד הוא כלפי רשב"ל. והילל דיליף מיניה ר' אלעזר לא פליג. ומצי סבר כרשב"ל דלא יליף איסורין ממצות. ור' אלעזר אית ליה דהילל. והילל לית ליה דר' אלעזר. אע"ג דבירושלמי דחלה מוכח לכאורה דר' יוחנן פליג אדרשב"ל ליכא למיחש הואיל ולא הוזכר בגמ' דידן. הילכך לא שנא איסור באיסור לא שנא היתר בהיתר הכל בטל. ותדע דאילו כהן טהור שנתערב לו תרומה טהורה בחולין דשניהם התיר' גביה. ואחר מיכן נטמא דשריא ליה. דהיינו דומיא דחמץ שנתערב קודם הפסח שיהא כמו כן מותר בפסח. וכשהרציתי דברי לפני מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל. והשיבני בלשון הזה שאם לא היה מותר אז היה להם לאסור כל יינות שסביב קולוניא. ולמורי רבינו שמחה כמי כן שאלתי והשיבני גם הוא להיתירא:

168

קס״טהילכך חבית של שכר מריחה במים ומנגבה ונותן בה יין ודבש קודם הפסח ושותהו בפסח כי שכר הנפלט מן החבית לתוך יין ודבש בטל בס' ואי משום שמרים שכתבת כך נראה בעיני ששמרים של שכר גופייהו מותר לאוכלם בפסח אי לית בהו ציחצוחי שכר דאמר רב זביד האי דורדיא דחמרא בתר תריסר ירחי שתא שרו. והיינו טעמא שכבר נתייבשו וכלה מהם טעם יין וצחצוחן. ואמר רב אחא בריה דרבא הני פורצני דארמאי פי' פסולת של ענבים בתר תריסר ירחי שתא. ורמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולא עבד בה עובדא בפרק כל הבשר . ואמ' בירושלמי פ"ק דדמאי שמרי גוי שמא אינם אסורין בהנאה הא שמרים שיבשו אין בהן משום הנאת ע"ז:

169

ק״עהא למדת דשמרים שיבשו אינם נאסרים בכלל יין נסך. ואפי' באיסור ניסוך לע"ז דחמיר וכ"ש באיסור בפסח דקיל דשמרים אינם אלא טנופת בעלמא כדמוכח בפ' סאה תרומה בירושלמי אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין אבל טנופת חולין מצטרפת עם החולין להעלות התרומה. לוג יין צלול שנפל למאה לוג יין עכור אתה מוציא שמרים שבו פי' שאינו מצטרף לאיסור שאינו כי אם טנופת בעלמא. הא למרת דשמרי יין אינם בכלל יין לא לענין תרומה לא לענין ע"ז. וה"ה. שאינו בכלל שכר לענין חמץ. (הילכת') לפי מאי דסליק אדעתין לדמותו לבית שאור שאין הגעלה מועלת לו דאינו נפלט ליכ' למיחש ולא מידי דטנופת בעלמא הוא. והואיל ששכר כולו נפלט אעפ"י שהשמרים אינם נפלטים לא חיישי' ולא מידי. ותו דנראה בעיני שהשמרים שמחמיצים לאו משום דהוו חמץ כמו שאור כדפ' שאינם כי אם טנופת בעלמא אלא מחמת קיוהא דאית בהו מחמיצין. דהא כמהין ופטריאות שקורין גוביצי מחמיצין את החלב ושרו בפסח משום חמץ בפסח. ותפוח דאכלי' בפסח מחמיצין את העיסה בפרק כל המנחות באות מצה . הילכך נראה בעיני כדפרי' דחבית של שכר שהדיחה ונגבה ונתן בה יין או דבש קודם הפסח מותרים בשתיה בפסח דטעם הנפלט בטל בס'. ואפי' אם תמצי לומר דבעי' לשעורי בכולה חבית כדמשערינן בכל הקדירה ולית כאן ששים. אפי' הכי היכא ששהה השכר לילה שלם בדופני החבית מותר. ואפילו נתן לתוכה בפסח מודה אני ובא דשרי משום שהמשקה של שכר שנפלט לתוך היין או לתוך הדבש נותן טעם לפגם הוא. דכל הנבלע בכלי ולן בו לילה שלם ונפלט פוגם. דמי מכניסני לאותה דעה. או מאי קשיא לי דאימא משקים אינם נפגמים בלינה ובפליטה אלא כל הנבלע ולן לילה אחד ונפלט מפגים. הילכך האי שכר ושמרים שבו שנבלע בכלי ולנו לילה אחד ונפלטו מפגימים את היין ואת הדבש שבחבית ושרו. שכך פסק רבינו שמואל זצ"ל והרב ר' אליעזר בר יצחק זצ"ל מפרגא דנותן טעם לפגם בפסח שרי:

170

קע״אואני ראיתי בפריש בחג הפסח לאחר שיצאו מבית הכנסת שהתיר מורי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל טעם לפגם. והרב ר' יחיאל בר יוסף היה באותו מעמד. וכן אנו נוהגים תדיר להתיר טעם לפגם בפסח. ואפי' אותם שאוסרין לפגם בפסח. היינו שאם היה בעין משביח. אבל שכר ביין אפילו בעין מפגים. הילכך מכל פנים נראה בעיני היתר גמור. יצחק בר משה נב"ה:

171

קע״ב[דף ל"ד ע"א]
רבי עקיבה איקלע לגינזק בעו מיניה מתענין לשעות או אין מתענין לשעות. קנקנים של גוים אסורין או מותרין. לא הוה בידיה אתא שאיל בי מדרשא. א"ל מתענין לשעות ואם השלים מתפלל תפלת תענית. פירש"י זצ"ל כגון שקיבל עליו תענית משש שעות ולמעלה מיהו לא טעם כלום מתחילה כל היום אבל לא לשם תענית נתכוון בראשונות. מתענין לשעות וצריך להתענות להתפלל תפילת תענית לערב. ואם השלים מתפלל תפלת תענית ל"ג עכ"ל:

172

קע״גוהילכתא קנקנים של גוים לאחר שנים עשר חדש מותרין מיד בלי תיקון. ואם רוצה להשתמש קודם לכן מערן במים כדאמרן. וכתב רבינו שמואל זצ"ל ול"ג שחימי ואוכמי דבכולהו כלי חרס נמי שרי אחר יב"ח:

173

קע״דכתב רבינו אבי העזרי זצ"ל ראיתי פתרונים רבים בפירוש מתענין לשעות ולא ישרו בעיני ונ"ל דה"פ כגון שאמ' בתפלת המנחה הריני שרוי למחר בתענית לפניך. והילכ' כשמואל דאמר דצריך לקבל בתפלת המנחה. והנה אם דעתו להתענו' יאמר הריני שרוי למחר בתענית שעות עד שליש היום או חצי היום או הן חסר הן יתר כפי חפצו. ולעולם קבלת תענית קודם כניסת תחילת התענית בין ליום שלם בין (ליום) לשעות. וכן אם אמר דעתי להתענות מחצי היום עד הערב ומתכוין לסגף את עצמו כגון שהורגל לאכול (קודם) חצות או בט' שעות אע"פ שאכל ושתה כבר הוי בכלל מתענין לשעות אם לא טעם כלום מאותה שעה שקיבל עד הערב. ומתפלל עננו כיון שסיגף עצמו קצת דכוותה אם דעתו להתענות יום שלם ואירע דבר שאכל בה' או בו' שעות מתפלל עננו. אבל אם מורגל לאכול בג' שעות וקיבל עליו עד ו' שעות וחצי שהיא מנחה גדולה אבל יום שלם לא קיבל עליו. אם אכל בסוף ו' שעות וחצי אין מתפלל עננו קודם שיאכל. וכל שמתענה לשעות (וצריך להתפלל) הריני שרוי בתענית שעות קורם שיתחיל להתענו'. ופלוגתא דרב ושמואל דאימתי מקבלין. אתענית יום שלם להכי קאמר רב במנחה קודם תפלה. ושמואל אמר בתפלת המנחה וכ"ש קודם. וה"ה בתענית שעות דקדים שעה אחת או חצי שעה ויקבל אם זמן תפלה יאמר בתפלתו. ואם אינו זמן תפלה או שהתפלל כבר יכוין לנו ויאמר הריני שרוי לפניך בתענית שעות על דרך שפי'. וכן אם לאו לאו שמיה תענית. מיירי שהיה דעתו יום שלם להתענו' הילכך צריך לקבל קודם לכן בתפלת המנחה. וכן הא דאמ' כל תעני' שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תעני' להעלות לו ליום שלם דהיינו סתם תענית. לענין תעני' שעות נמי לא יעלה לו כיון שלא קיבל עליו תעני' שעות בפירוש (ולא) נאנס. אבל אם קיבל בפי' לא חיישינן לכל הני מילי. והכי מיפרשא שמעתא אמר רב חסדא הא דאמ' מתענין לשעות והוא שלא טעם בלום כל אותו היום. א"ל ר' אבין האי תענית מעליא היא פי' היינו עיקר מתענין לשעות. שמאותה שעה שמקבל עליו בשליש היום או בחצי היום או קודם אינו טועם עד הלילה וגם קודם לא טעם. ומה בא רב חסד' לחדש על רב הונא. זה נראה לתלמוד שבפשוט המשמעות כך הוא ואם קיבל עליו במנחה להתענו' עד ו' שעות או יותר ושוב היה טרוד והתענה עד הערב. כ"ש דתעניתא מעליא היא. ותעניתא מעליתא לגבי תענית שעות הויא תרוייהו. ומשני לא צריכא דאימליך אימלוכי לאחר שאכל ושתה ביום קיבל עליו תענית שעות שלא לטעום כלום עד הערב. ואשמעי' רב חסדא שגם זה בכלל מתענין לשעו' ומתפלל עננו כדפרי' לעיל וכ"ש אם לא טעם כלום. וה"ה אם היה בדעתו להתענו' כל היום ובא לו שום דבר שאכל בו' שעות. וראי' לדבריי דגרסי' פ' קונם יין ירושלמי מילתיה דר' יוחנן אמר מתענין לשעו' דאמר ר' יוחנן הריני בתענית עד דניחסל פירקין עד דניחסל פרשתין. מילתיה דר' יונה אמר מתענין לשעות דר' יונה הוה בצור שמע דדמן בריה דרב יוסי אע"ג דאכל גומא ושתה מים אסקיה צום כל ההוא יומא. מילתיה דרבא אמר מתענין לשעות. דאמר רב לוה אדם תעניתו ופורע פי' דאפי' היום שלוה הוי בכלל תעניתו אע"פ שאוכל כיון שמקצתו התענה עד שלא נמלך ללוות. ומיהו חייב לפרוע שהרי תענית יום שלם קיבל עליו. וכיון דנקרא מתענין לשעו'. כל עניני מתענין לשעות קאמר תלמודא ומתפלל תפלת תענית דאין בידינו לחלק שהרי לא חילק התלמוד. ומטעם זה נמי מתפלל עננו בתעני' חלום. קצרו של דבר מעת שמקבל התענית קאמר תלמודא שלא יטעום כלום כל היום דהיינו עד הערב. אבל במה שאוכל קודם לא קפיד תלמודא כדמוכח בירושלמי. וכל היום דנקט משעת קבלה קאי. כך אנו זקוקים לפרש כי להשוות הבבלי והירוש'. ומההיא דלוה אדם תעניתו שקורין אותו התלמוד ירוש' מתענין לשעות משמע נמי אפי' אכל אחר כך בו ביום שהיה בדעתו להתענות כל היום ובא לו אונס שלא גמר התענית. ופי' הוא שלא טעם כל היום שני ענינים מתפרש. משמע שלא היה בדעתו לטעום כלום כל אותו היום ושוב נמלך ולוה תעניתו. ומשמע נמי שאכל כבר ושוב נמלך שלא לטעום כלום. עכ"ל:

174

קע״ה[שם]
מתני' החרצנים של גוים אסורין ואיסורן איסור הנאה. פי' פסולת של ענבים וגרעינין שבתוכן דברי ר' מאיר וחכמים אומרים לחין אסורין יבישין מותרין. אילו הן לחין ואילו הן יבישין. אמר רב יהודה אמר שמואל לחין כל שנים עשר חדש. יבישין לאחר שנים עשר חדש. אמר רב זביד האי דורדיא דחמרא לבתר תריסר ירחי שתא שרי. פי' דורדירא שמרים:

175

קע״וכתב רבי' אפרים בר יצחק זצ"ל נחלקו עלי חכמי שפירא על אשר התרתי פת שנתחמץ בשמרי גוים כי הוגד לי בברור כי מכאן ואילך אינם מחמיצים אלא בשמרים המיובשים בחמה עד שהם כחרס. ואומר אני שהדברים ק"ו ומה שמרים המונחים בכלי יין מתייבשין מאיליהן לאחר שנים עשר חדש. כמו שאמרו חכמים האי דורדיא דחמרא וכו' ואע"פ שלא ראו פני חמה כ"ש אלו שנתייבשו בחמה עד שנפרכין כמו עפר וכשמחמיצין בהן צריכין להניחם בחמין כדי להחזירו לקדמותן שהיו לחין הואיל ואין בהם טעם יין אמאי אסורין. וטעמא דידהו דוקא אמ' חכמים י"ב חדש. אבל תוך הזמן אפילו יבישין אסורין שלא נתייבשו לגמרי. וה"נ אמ' חכמים קנקנים לאחר י"ב חדש מותרין. ואפי' הכי אם שרה ג' ימים מעת לעת מותר' הואיל והוציא מהם טעם יין שבהם. אמאי יאסרו ואמאי האי תקנתא לא הוה צריך לאשמעינן הואיל ואשמעינן לאחר י"ב חדש משום טעמא נתייבש דאם יבשו תוך הזמן בחמה מותרין. דבהדיא מצאתי בירושלמי (ודמאי) ושמרים שיבשו אין בהם הנאת ע"ז. ולא קאמר לאחר י"ב חדש אלא בכל ענין שיבשו מותרין:

176

קע״זואחר כך נתתי את לבי להתיר אפילו פת שנתחמץ בשמרים לחין כגון קודם חנוכה. ואף על פי שיש בשמרים טעם אינו יכול לאסור העיסה של הגוי הואיל ואין בעיסה טעם יין. ואעפ"י שנתחמצה מחמת שמרים מחמת יין לא נתחמצה ולא מחמת הטעם שנתחמצה שהרי מי פירות אינם מחמיצים. תדע שהשמרים בלא יין מחמיצין כגון שמרים יבישין אע"פ שאין בהן טעם יין אפילו הכי מחמיצין. אבל יין בלא שמרים אין מחמיץ כלל שהרי לא היתה מתחמצת לעולם. נמצאת אומר עיסה שנתחמצה בשמרי' של גוים לא נתחמצה מחמת יין אלא מחמת שמרים של יין והשמרי' בלא יין אין בהן איסור נסך א"כ אמאי נאסור העיסה. ואם תימצי לומר יין עם השמרים מחמיצין ביחד. אעפ"כ העיסה מותרת דהיינו דתנן שאור של תרומה ושל חולין שנתערבו ר' אליעזר אומ' אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים כו'. ה"נ הואיל דביין בלא שמרים אין להחמיץ את העיסה. ומה שאסרו חכמים שמרים של גוים בתוך י"ב חדש היינו אם רוצה ליהנות מטעם יין שבהן כגון לעשו' תמד או אם נפלו לתוך התבשיל ויש בו טעם יין או אם רוצה לערב ביין כשר. הואיל ויש בו טעם יין הוה מין במינו. אבל טעם בעיסה הוה מין בשאינו מינו. והואיל ואין יין בעיסה אינה אסורה. ואע"ג דיש בשמרים טעם יין היינו כמו טעם יין בקנקן. דאין הקנקן אסור עליו טעם יין שבו אסור והקנקן מותר. הכי נמי שמרים שיש בהם טעם יין דהיכי דאמ' רבנן בקנקנים של גוים אסורין ואינו יכול ליתן בהן יין. אבל אם נתן בהן יין או שכר הואיל ואין טעם יין בשכר מותר. ה"נ שמרים אע"פ שיש בהם טעם יין אם החמיץ בהם עיסה הואיל ואין טעם יין בעיסה ה"נ דמותרת לכל ישראל. ומקשי' (מסברתי) מכל הבשר מרמי בר דיקולי דאכל כחלי וטוינהו בפורצני כו' ואמ' לאחר י"ב חדש הוה. משמע אבל קודם לכן אסור לצלות בהן ואמאי אסור הלא אינו נהנה מטעם יין שבפורצני שהיין מכבה האש ואינו נהנה אלא מחרצנים בלא יין. וחרצנים בלא יין אינם אסורין בהנאה היינו כמו שמרי היין דהכא דחרצנים הם מאכל כשהן ביין נאסרו בהנאה. הילכך לכתחילה אסור לצלות ואע"פ שאינו נהנה מטעם יין שבהם. אבל צלה מהם בדיעבד לא היינו אוסרי' הואיל ולא נהנה מן היין. ואפי' היו החרצנים אסורין בדיעבד התם משום דחרצנים מאכל הם ואפי' יבשים כ"ש לחין. אבל שמרים שיש בהם טעם אינו (מחזיר) כלל ואין בהם איסור אלא טעם יין שבהם כמו יין בקנקנים הילכך לא דמיא. ועוד ראיה מהא דאמ' במס' תרומות בפ' סאה תרומה ירושלמי תני טנופת של תרומה אין מצטרף עם התרומה למכור את החולין ה"נ אין שמרים מצטרפין עם היין לאסור את העיסה ואפי' אם היה היין מחמיץ עם השמרים. וכ"ש שאינו מחמיץ אלא שמרים מחמיצים והן טנופת של יין הילכך היתר גמור. והתם נמי גרסי' וכן לוג יין צלול שנפל לתוך מאה לוגין עכור אין אתה מוציא שמרים שבו. כלו' שהשמרים מצטרפים להעלות. אבל לוג יין עכור שנפל לפחות ממאה יין צלול אתה מוציא שמרים כלו' אין שמרים מצטרפים עם תרומה לאסור הרי בהדיא שאין שמרים של יין מצטרפין לאיסור. עכ"ל. וחכמי שפירא שנחלקו עליו הם היו רבינו שמרי' זצ"ל ורבינו אברהם זצ"ל. וכשנאמרו דברים לפני ר"ת זצ"ל השיב שיש חילוק בין (דורדים) לשמרים שהשמרים קורא במקרא אפילו אותם שלא נתמדו כדמתרגמינן אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ. ברם ית דורדיא. אבל בלשון תלמוד אין קורא דורדיא אלא אותן שמרים שנתמדו. ואותן הן דשרו בתר תריסר ירחי שתא. אבל שמרים שלא נתמדו וכן חרצני' לעול' אסורין. והנהו פורצני דפ' כל הבשר דקאמר דבתר תריסר ירחי שתא הוו יש לפרש כגון שנתמדו. ומצא ראיה לדבריו סוף מסכת תרומות בתוספתא דקתני שמרים של גוים שיבשו אסורין בהנאה. הרי בפירוש רדורדיא דקא שרי בתר תריסר ירחי שתא היינו שמרים שנתמדו. והכא דקא אסר. היינו שלא נתמדו והא דקאמ' בירוש' דדמאי שמרים שיבשו אין בהם משום הנאת ע"ז היינו שמרים שנתמדו קאמר. ולמה שמרים שלא נתמדו אסורין אפי' הן יבשים ואין בהן יין משום דהואיל דלא נתמדו החמירו כמו שהחמירו בדבר שמכניסין לקיום שצריך עירוי אע"פ שלא נתן בהם יין כי אם פעם אחת לא סגי להו בשיכשוך כמו לכוסות. והכי נמי הכא. ומי שמשים חילוק בין תריסר ירחי ובין יבשו בחמה. אינו נרא' בעיני דיותר ממה שמתיבש בחמה מתיבש מעצמו בתר תריסר ירחי שתא. ועוד תוספתא וירוש' היאך נתרץ. ומשום הכי נראה לי שכל הפת של גוים שבמדינות שלכם אסור' אפילו לאותם שאינן זהירין בבישולי גוים משום שמרים. עכ"ל:

177

קע״ח[שם]
אמר רב אחא בריה דרבא הני גולפי שחימי בתר תריסר ירחי שרי:

178

קע״טכתב רבי' שמואל זצ"ל גולפי הקנקנים של חרס. ולא גרס שחימי ואוכמי. דבכולהו כלי חרס נמי שרו אחר י"ב חדש עכ"ל:

179

ק״פ[שם ע"ב]
אמר רב אחא בריה דרבא הני פורצני דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי פי' פסולת של ענבים. וה"נ אמ' בפ' כל הבשר בעובדא דרמי בר תמרי דאכל כחלי. וא"ל במאי טויתינהו בפורצני ודילמא דיין נסך הוו. אמר לתו לאחר שנים עשר חדש הוו. ופורצני היינו הפנימי המונח בכיס. כדתנן בפרק ג' מינין בנזיר אלו הן חרצנים ואלו הן זגין חרצנים. אלו הן החיצונים. הזנין אלו הפנימיים דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר שלא תטעה כזוג של בהמה החיצון זוג פנימי עינבל. אמר רב יוסף כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין כר' יוסי. ופורצני היינו הפנימי הגרגר כמו פרצידא. ותרוייהו פנימי וחיצון שרו לאחר י"ב חדש:

180

קפ״א[שם]
אמר רב חביבא האי אבטא דטייעא בתר תריסר ירחי שתא שרי. יש מפר' שהוא כלי של דלעת שקו' טיקורא. ויש מפרשים שהוא כלי עור שמשימין בו הטייעין יין:

181

קפ״בובתשו' הגאונים פי' אבטא דטייעא מביאין הטייעין קמח ועייבין ולשין אותן בחלב ולאחר שאופין אותן מזלפין עליו יין ותולין אותן ואינו נרקב ואינו מתעפש. ומוליכין אותו בדרך רחוקה במקום שאינם מוצאים לחם לקנות ומותר לאחר י"ב חדש: מתני' המורייס אסור בהנאה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין אסור בהנאה. ת"ר מורייס אומן מותר דמורייס לא עבדי מדגים טמאים ומשום חמרא קא אסרינן ליה. ואומן לא רמי ביה חמרא בדמפ' ואזיל. ר' יהודה בן גמליאל אומר משום ר' חנינא בן גמליאל אף חילק אומן מותר. מין דגים טהורים וסולתנית שמן בדמפ' לקמן בפירקין ובקטנותו אין לו סנפיר וקשקשת ועתיד לגדל לאחר זמן. ואמרינן לקמן חילק של גוים אותן מין דגים קטנים ונמכרין הרבה ביחד. ומפני מה אסרוה מפני שערבונן עולה עמהם. דגים קטנים טמאים דומין להן ועולין עמהם. והאי חילק אומן כיון דאומן הוא ובקי בדבר מבדילו הימנה משום דלא חשיב טעמייהו ומקלקלי ליה לסולתנית ומרע ליה לכוליה ארביה. תני אבימי בריה (דרבבהו) מורייס אומן מותר. הוא תני לה והוא אמר לה פעם ראשונה ושניה מותר שלישית אסורה. שכך דרך נותנין מים ומלח על שומן הדגים ומוצצות שומנן וכשכלות חוזר ונותן אחרים ופעם ראשונה ושניה מקלקל להו חמרא:

182

קפ״ג[דף ל"ה ע"א]
מתני' אמר ר' יהודה שאל ר' ישמעאל את ר' יהושע כשהיו מהלכין בדרך א"ל מפני מה אסרו גבינת הגוים באכילה דהא משום חלב של בהמה טמאה ליכא למיחש דקים להו חלב טמא אינו נקפה. אמר לו מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. א"ל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה ואמ' כהן שדעתו יפה שורפה חיה. אמר לו מפני שמעמידים אותה בקיבת ע"ז. א"ל א"כ למה לא אסרוה בהנאה. השיאו לדבר אחר א"ל ישמעאל אחי היאך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודייך. א"ל אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו. לריח שמניך טובים. והאי דלא גילה לו טעמו של דבר. אוקמה עולא ואיתימא ר' שמואל בר אבא דגזירה חדשה היתה ואין מפקפקין בה לפרשה. מאי גזירתא אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום ניקורי. וכרעולא דאמר עולא כי גזרי גזירתא במערבא לא מגלי טעמא עד תריסר ירחי שתא. דילמא איכא אינש דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי ביה. מגדף בה ר' אבהו אלא מעתה יבישה תשתרי דאמר ר' חנינא יבש מותר דאין מניחין אותו ליבש. ישן מותר דאין מניחין אותו לישן. אלא אמר ר' ירמיה לפי שאי אפשר לה לגבינה בלא ציחצוחי חלב. ופרש"י זצ"ל לפי שאי אפשר לה לגבינה בלא ציחצוחי חלב [בין גומא לגומא] של גבינה (מן נשמר) החלב. וחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו אסור דילמא עריב ביה חלב טמא. וקשה לר"ת זצ"ל דהוה ליה למימר בהדיא משום חלב טמא. ותו אמאי שרי ביה חלב טמא הואיל ולא קאי מה מרויח בכך. ותו הא תנא ליה סיפא דחלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו דאיכא למיחש משום חלב טמא. ותו אמאי תני לתרוייהו חלב וגבינ' כיון דתרוייהו חד טעמא נינהו. ותו אמאי לא משני גזירה ישן אטו חדש. הילכך אומר ר"ת דל"ג אלא. וה"ג אמר רב ירמיה לפי' כו' ואוקומיה הוא דקא מוקים טעמיה דר' יהושע דאמר משום ניקור ואתא לאשמועינן דבישן נמי איכא למיחש משום גילויא. מ"מ אי אפשר לה בלא ציחצוחי חלב שבתוך גומא שהם לחים כל שעה ואינם מתישנים ואיכא למיחש בהו משום גילויא. והא דלא חשיב במתני' בהדי דברים שאסורין באכילה הנהו משקין דאלו טריפות הואיל ואיידי באיסור גילויא. דילמא ליתא לדר' שמעון וכרבא קיימא לן. אי נמי נהי דלא קפדי אגילויא אמנקיותא מיהא קפדי. ושמואל אמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה (ועוד) לאו פירשא הוא ואסור. ומי אמר שמואל הכי בעור קיבת נבילה הוא דאסירא אבל קיבה עצמה דנבילה דהיינו חלב הקרוש כנוס במעי הטלה שריא אלמא פירשא בעלמא הוא והתנן קיבת נכרי של נבילה הרי זו אסור' והוינן בה אטו דנכרי לאו נבילה היא. ואמר שמואל חדא קתני קיבת שחיטת נכרי נבילה [אסורה]. לא קשיא כאן קודם חזרה אותה משנה דפ' כל הבשר דקיבת נכרי נבילה ואסורה נשנית קודם שחזר בו ר' יהושע מדבריו שאמר לו לר' ישמעאל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבילה. וכאן לאחר חזרה הך דשנינו שמעמירין בעור קיבת נבילה אבל קיבה עצמה שריא לאחר שחזר בו ר' יהושע מפני תשובתו של ר' ישמעאל:

183

קפ״ד[שם ע"ב]
רב מלכיא ואיתימא רב אדא בר אהבה מפני שמחליקין פניה בשומן חזיר. רב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ רנב"י אמר מפני שמעמידין אותה בשרף הערלה:

184

קפ״הפסק רבי' תם זצ"ל דגבינה של גוים מותרת בחלב שחלבוהו לעשות גבינה. אבל בחלב שחולבין לאכילה ולכותח אסור. דקיימא לן כרבי יהושע בן לוי וכר' ירמיה דקאי כוותיה. כדפרש' לעיל דטעמא דגבינה משום ניקורי דבשל סופרים הלך אחר המיקל. וליתא לדשמואל ודרב מלכיא ודרב חסדא ורדרב נחמן דמפר' טעמא דאיסוריה. אלא כר' יהושע בן לוי וכרבי ירמיה קיימא לן דטעמא משום חשש גילויא ואנן לגילויא לא חיישי' דקיימא לן כרמי בר חמא משום ר' יצחק וכרב פפא וכרב אחא דמפרשי טעמא דאיסור שיכרא משום חתנות ולא חיישינן לגילויא. וכן פר"ח זצ"ל פסק כר' יהושע בן לוי. ובארץ נרבונא אוכלין גבינות הגוים מפני שמעמיד אותן בכמיהין שקורין בלשון כנען גוביצי ולחלב טמא ליכא למיחש דלא קאי. ואי משום דרב מלכיא אינהו פסקי כר' יהושע בן לוי דבשל סופרים הלך אחר המיקל. ואי משום דר' ירמיה דקאי כר' יהושע בן לוי ופי' דבישן נמי איכא למיחש משום גילויא כדפרכינן לעיל. אנן האידנא לא קפדינן אגילויא וכדין עבדי דאכלי להו. ואיני יודע למה אסר רבי' תם זצ"ל גבינה העשויה מחלב שחלבוהו לאכילה ולכותח דלחלב טמא ליכא למיחש דהא לא קאי. מיהו אפי' לדבריו סתם גבינה של גוים שריא. דלא מחזקינן לה בחזקת איסור לומר שעשה מחלב שחלבוהו לאכילה ולכותח. וגבינה שהעמידוה בקיבת נבילה דהיינו החלב הקרוש הנכנס במעי טלה מוכחא שמעתין דשריא דמסתמא דהלכה כשמעתין דלאחר חזרה. (דעוד) קיבת נבילה הוא דאסירא. אבל קיבה עצמה דנבילה שריא דפירשא בעלמא הוא. וכן היה רבינו שלמה זצ"ל סובר בראשונה דפירשא בעלמא הוא ושוב חזר בו וזה לשונו שכתב סוף פרק כל הבשר חלב קרוש הנמצא בתוך עור הקיבה שמולחין אותה בעורה. בין שנותנין עמו חלב אחר בין שמולחין אותו עמה נראה בעיני איסור גמור. ובשר בחלב ממש הוא ואסורה הגבינה שאין בידי כח להתירו. ויש מתירין אותו שמביאין ראיה מדגים שעלו בקערה שפסקנו שמותר לאוכלן בכותח משום דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם והאי נמי נותן טעם הוא. שחלב הקיבה לא נאסר אלא בנתינת טעם וכי הדר יהיב טעם בגבינה הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם. ורחוקות זו מזו כממזרח למערב. מאי טעמא דגים שעלו בקערה אעפ"י שבלעו מטעמ' עדיין היתר גמור הוא לאוכלן. וכשבא לאוכלן בכותח למה אתה אוסרו מפני טעם בשר שבהן ההוא טעם בשר לאו טעם הוא. שהרי לא מן הממש אלא מנותן טעם אחר יצא. אבל חלב הנמצא קרוש ומולחין אותו בעור הקיבה בין שנותנין עמו חלב אחר בין שאין נותנין הקיבה עצמה נעשית נבילה. וכל טעם היוצא מן חלב של עור הקיבה בין טעם בשר שבו בין טעם חלב שבו אסור לפי שכולו נבילה. וכשמערב חלב זה עם גבינה הוה ליה מין במינו חלב נבילה עם חלב היתר. וכבר פסקנו חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות כולן. ולא אמ' בר נותן טעם הוא מפני שאף טעם חלב שהיה מתחילה נעשה כולו נבילה וכן הלכה ברב. וכן פסקנו בפסחים הלכה דמין במינו במשהו. ואני הייתי נוהג היתר עד הנה ובלבד שלא יתנו בה חלב אחר. וטועה הייתי בדבר שהייתי סבור מדאמ' גבי קיבת עולת כהן מי שדעתו יפה שורפה חיה ש"מ פירשא בעלמא הוא ולא מיתסרא. ולא היא חלב גמור הוא. מדתנן במתני' כשירה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ש"מ חלב הוא. ותניא נמי לעיל קיבה שבישלה בחלבה אסורה. וקיבת עולה דשריא משום דלאו גופה הוא אלא שינקתו מן אמו והוה ליה כנוס במעיה כנתון בקערה ומותר. כדתנן טרפה מן הכשירה מותרת מפני שכנוס במעיה. וראיתי ראיה במסכת ע"ז דאיסורי הנאה שרי פירשייהו. וגבי עגלי ע"ז פרשו אסור דהא קיבה נמי לאו גופה היא ומיתסר משום דניחא ליה בניפחיה שהבהמה נראית שמינה ויפה לע"ז וה"ה לשאר הפרש. ומדשרי גבי איסורי הנאה ש"מ לא מיתסרא אלא גופה אבל פירשו שרי עכ"ל. הרי פי' דלאו פירשא הוא אלא חלב גמור הוא. אם כן גבינה שהעמידוה בקיבת נבילה אסורה. וקשה דהתם סוף פ' כל הבשר גר' בכל הספרים. והילכתא מעמידין בין בקיבת נבילה בין בקיבת כשירה שינקה מן הטריפה ואפילו טריפה שינקה מן הטריפה. דחלב הכנוס במעיה פירשא בעלמא הוא והוי כעפרא בעלמא. ורבי' שלמה זצ"ל לא גרס ליה. וקשה הוא למחוק הספרים ור"ת זצ"ל סובר כסברתו הראשונה של רש"י זצ"ל וגרס לה להאי פיסקא ומפ' דההיא דכשירה שינקה מן הטריפה דקתני דקיבתה אסורה וההיא דתניא דקיבה שבישלה בחלבה אסורה. הנהו מיירי כגון שחלב עדיין לא נשתנה מכמות שהיה ועדיין צלול הוא. אבל כשנקרש עדיין פירשא בעלמא הוי. ובכי האי גוונא פסיק תלמודא להתירא. וההוא נמי לעיל דשרי פירשייהו דאיסורי הנאה בהכי מיירי שנקרשו. וכי פרכינן בשמעתא דשמואל ולא שנינו לחלק בין נקרש ללא נקרש משום דניחא ליה לשנויי כאן קודם גזירה כאן לאחר גזירה משום דידע האמת שחזר בו. הילכך מותר להעמיד הגבינה בין בקיבת נבילה בין בקיבת כשירה שינקה מן הטריפ' ואפי' בקיב' טריפ' שינק' מן הטריפ'. ומותר נמי למלוח הקיבה בעורה כל' הראשון של רש"י זצ"ל. מיהו לכתחי' להעמיד גבינה בקיבת נבילה היה מוחה ר"ת זצ"ל משום מאוס. מיהו אם העמיד בדיעבד היה מתיר באכיל' וכן היה מתיר גבינ' של גוים באכילה כדפרי'. מיהו אנו בכל מקומותינו בארץ כנען נוהגים איסור בגבינות הגוים ובקיבת נבילה וחלילה לשום ירא שמים להתיר דבר זה כי בכל ארצות כנען פשט איסורו:

185

קפ״וומורי רבינו שמחה זצ"ל כתב לי בתשובה בני מעיים שמצאו בהם חלב נהגו בהם איסור לכתחי' אפי' לא נמלחו עם החלב מפני שהוא חמוץ שהרי מעמידין בו עכ"ל. דהיינו שנוהגים איסור במעיים. ורבינו יצחק אלפס זצ"ל נמי גריס ההוא פיסקא דשילהי כל הבשר. ובפר"ח זצ"ל נמי ג"ל להאי פיסקא:

186

קפ״ז[שם]
מתני' אלו דברים של גוים אסורין ואין איסורן איסור הנאה. חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו. והפת. אמר רב כהנא א"ר יוחנן פת לא הותרה בב"ד. מכלל דאיכא מאן דשרי. אין דכי אתא רב דימי אמר פעם אחת יצא ר' לשדה והביא גוי אחר לפניו פת פורני מאפה סאה פי' פורני הוא תנור שלנו שהוא גדול ופיו מן הצד. וכל תנור שבמשנה קטן הוא שפיתת שתי קדירות ופיו למעלה. אמר ר' כמה נאה פת זו מה ראו חכמים לאוסר' בשדה דליכא למיחש לאימשוכי לחתנות דאקראי בעלמא הוא. כסבורין העם לומר התיר ר' את הפת ור' לא התיר את הפת. רב יוסף ואיתימא ר' שמואל בר יהודה אמר לא כך היה מעשה. אלא פעם א' הלך ר' למקום אחד וראה פת דחוקה לתלמידים ואמר אין כאן פלטר. כסבורין העם לומר פלטר גוי והוא לא אמר אלא פלטר ישראל. וכך היא הצעה של שמועה זו אליבא דרב אפילו היכא דאין (ישראל דפת) מצויה בעיר אסורה פת גוים. מדפרכי' מה ראו לאוסרה משום חתנות. ושנינן אלא מה [ראו] לאוסרה בשדה ולא שנינן דה"ק מה ראו לאוסרה היכא דאין פת ישראל מצויה מכלל דכל בעיר לא שנא מצויה ולא שנא אינה מצויה אסורה משום חתנות ולא משתריא אלא בשדה למ"ד התיר ר' את הפת. ולמ"ד לא התיר אפי' בשדה אסירא. ולרב יוסף ואיתימא ר' שמואל בר יהודה אפי' בעיר היכא דאין פת ישראל מצויה. למ"ד התיר ר' את הפת שריא אפי' בעיר. דמאן דשרי דהיינו הסבורים לומר פלטר גוי אפילו בעיר שרי היכא דאין פת ישראל בעיר. ולרב כהנא ואיתימא ר' יוחנן דכל בעיר אפי' אין פת ישראל מצויה לא התיר ר'. מיהו בשדה ה"נ דשרי א"כ בשדה לכ"ע שרי היכא דלית ליה פת ישראל ולא פליגי אלא בעיר שאין פת ישראל מצויה דכסבורין שהתיר שרי. ולרב כהנא אמר ר' יוחנן אסיר. וקיימא לן כרב יוסף ואיתימא רב שמואל בר יהודה. ובההוא לישנא דאמר ר' חלבו אפילו למ"ד פלטר גוי ה"מ במקום דליכא פלטר ישראל שאין פת ישראל מצויה. אבל במקום דאיכא פלטר ישראל שפת ישראל מצויה לא. וההיא דאייבו הוה מנכית ואכיל אבי מצרי פי' בשדות אמר להו רבא ואיתימא רב נחמן לא תשתעו מיניה דקא אכיל נהמא דארמאי. התם אייבו הוה בהדיה פת ישראל ואפילו הכי הוה אכיל פיתא דארמאי משום הכי א"ל לא תשתעו מיניה. הילכך בעיר ואין פת ישראל מצויה מותר פת גוים. ואם פת ישראל מצויה אסיר. ובשדה אע"ג דפת ישראל מצויה אי ליכא בהדיה פת ישראל שרי. מעתה אותם בני אדם שאוכלים פת גוים בעיר במקום שפת ישראל מצויה לאו שפיר עבדי. וכ"ש אותן שמונח לפניהם פת ישראל ופת גוים ושבקי פת ישראל ואכלי פת גוים דלאו שפיר עבדי:

187

קפ״חונראה בעיני דהאי דאכלי פת גוים אע"ג דאית להו פת ישראל דסמכי אירושלמי דשמעתין. פיתן ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן פת מהילכות עימעום היא אמר ר' יוסי קשיתה קומי ר' יעקב בר אחא מהו מהילכות עימעום היא. כן אומ' מקום שפת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסורה ועמעמו עליה והתירוה. אבצי אומר מקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים מותרת ועימעמו עליה ואסרוה. א"ר מנא ויש עימעום לאסור ופת לאו תבשילי גוים היא. כן אנו אומרים מקום שאין תבשילי ישראל מצויין יהו תבשילי גוים מותרים. כן אנו אומרים מקום שאין פת ישראל מצויה בדין הוא שתהא פת גוים אסור' ועימעמו עליה והתירוה משום חיי נפש. רבנן דקיסרי בשם ר' יעקב בר אחא כדברי מי שהוא מתיר ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כן. א"כ לשון הירושלמי כלומר ודוקא מן הפלטר התירו לקנות פת גוים ולאכול ולא מבעלי בתים גוים שלא יהא כל אחד נמשך אחר אוהבו גוי וקונה ממנו ונותן עיניו בבתו. ואתי לעבור אלאו דלא תתחתן. ולא עבדין כן אלא נהגו שכל אחר קונה מאוהבו גוי ולא חיישינן לבנותיו. הרי משמע להדיא שבכל ענין התירוהו ואפילו אית ליה פת ישראל בהדיה. ואע"ג דכל היכא דפליג ירושלמי אתלמוד דידן שבקינן ירושלמי ועבדינן כתלמוד דידן. הכא עבדינן כמו הירושלמי כדקאמ' טעמא מפני חיי נפש כלו' אע"פ שמן הדין יש לאסור כמו שאוסר תלמוד דידן אעפ"כ התירוה משום חיי נפש. דעד שהוא מחזר בין היכא שפת ישראל מצויה להיכא שאין פת ישראל מצויה. ובין היכא דאית גביה פת ישראל ובין היכא דלית גביה עד שפעמים הוא בא לידי סכנה. הילכך התירוהו ואפי' במקום שפת ישר' מצויה ואפי' אית גביה פת ישראל. ועוד יש להתיר ולומר דהא דמשמע בגמ' דידן לאיסורא והוצרך לעמעם עליה ולהתירה היינו במקו' שנהגו שלא לאכול פת גוים. אבל במקום שנהגו לאכול ואנן חזינן דאכלי ליה ולא פרשי מיניה אית לן למימר דבאותן מקומות לא פשט ומעיקר' נהגו. אבל לאותן דמעיקרא אית דאכלי ליה ואית דלא אכלי ליה. ולא הוחזק המנהג בכל ולא פשט בכל [ראוי] שלא לאוכלו:

188

קפ״טהילכך האידנא נמי כל מאן דבעי למיכליה אכיל ליה ולא מחינן בידיה וראיה לדבר דתנן בפרק כל שעה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאתו. ואמ' בגמ' בירוש' הא באכילה אסור. מתניתא במקום שלא נהגו לאכול פת גוים אבל במקום שנהגו לאכול פת גוים אפי' באכילה מותר. הא למדת דהיכא דנהגו לאכול פת גוים מותר. ובפ"ק דש"ח תניא חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין פי' בשל גוי וסתמא קתני. ואפילו במקום שפת ישראל מצויה ואפי' אית גביה פת ישר'. הילכך על זה יש לסמוך ולאכול פת גוים אפילו אית ליה פת ישראל ומי שנוהג איסורא בפת גוים על ידי חיתוי גחלים ודאי שרי. כדתניא בבריי' ששונה בה דברים שבין בני בבל ובני ארץ ישראל דקתני התם פת לא התירוה אלא היכא שנתענה יום או יומים והתירוה מפני סכנת נפש. ובני בבל אומרים משליכין עץ בתנור. ובני א"י אמרי עץ זה מה מעלה ומה מוריד. אלא התענה יום או יומים התירוה משום צער. אנן קיימא לן כירושלמי דפירקין דמשמע דעמעמו עליה והתירוה לגמרי וקיימא לן כבני בבל (דמזון) דנהיג ביה איסורא בפת גוים שמשליך עץ בתנור ודיו דאנן בתר בני בבל גרירי' ותלמוד דידן הוא תלמוד בבלי. והכי אמ' לקמן אמר רבינא הילכתא הא ריפתא דשגר גוי ואפה ישר'. אי נמי שגר ישר' ואפה גוי. אי נמי שגר גוי ואפה גוי. ואתא ישראל וחתה בה חתויי שפיר דמי. וכתב רבינו שמואל זצ"ל האי ריפתא דשגר גוי תנורא ואפה ישראל שהדביקו בתנור אי גמי שגר ישראל כגון שהצית ישר' את האור בתנור. אי נמי שגר גוי וסייע לו ישראל שהשליך עץ בתנור או שחיתה בעצים בעץ שקורין פירגון דכשגר ישראל דמי ואפה גוי שהדביקו בתנור. אי נמי שגר גוי ואפה גוי ואתא ישראל וחתי ביה חתויי לאחר שהדביקו בתנור גוי שפיר דמי וליכא משום בישולי גוים. והאי דפרכינן לעיל ואלא דאי לא אפיך ביה גוי לא הוה בשיל אמאי מותר בישולי גוים. ה"מ כשלא הסיק ישראל את האור אלא הניחו על גבי גחלים. וכיון דלא הוה עתיד להתבשל לעולם בלא היפוך כמאן דמנחיה ישראל אארעא דמי ולא כלום עבד. וכי מהפך ליה גוי כולא בישולא הוא דעבד. אבל שגר ישראל ואפה גוי שרי דכיון דתיקן את האור אע"ג דלא הניחו בתנור שרי דהוא גרם לבישולא וטובא קא עביד. מ"ר. עכ"ל:

189

ק״צ[שם]
מתני' והשמן שלהם. שמן רב אמר דניאל גזר. ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורין אוסרתן:

190

קצ״א[דף ל"ו ע"א]
כי אתא רב יצחק בר שמואל בר מרתא אמר דרש ר' שמלאי ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו על השמן והתירוהו. קסברי נותן טעם לפגם מותר. ואמר רב שמואל בר אבא א"ר יוחנן ישבו רבותינו ובדקו על השמן שלא פשט איסורו (בכל) ישראל וסמכו רבותינו על דברי רשב"ג ועל דברי ר' אלעזר בר צדוק שהיו אומרים אין נוזרין גזירה על הציבור אלא א"כ יכולין רוב הציבור לעמוד בה. ואמרי' בירוש' דשמעתין ובירושלמי דפ"ק דשבת רב יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח ר' שמלאי הדרומי יתיב ודריש ר' ובית דינו התירו שמן. שמואל קביל עליה ואכיל. רב לא קביל. א"ל שמואל אכול דלא כן אנא כתב עלך זקן ממרא. א"ל עד דאנא תמן אנא ידע מאן ערער עליה שמלאי הדרומי אמר בשם גרמיה לא בשם ר' יהודה הנשיא ואטרח עלוי ואכלי:

191

קצ״באמר ר' יוחנן מקובלני מר' אלעזר בר צדוק שכל גזירה שב"ד גוזרין ואין רוב ציבור מקבלין עליהן דאינה גזירה.. ובדקו ומצאו בגזירתן של שמן ולא מצאו שקיבלו עליהן רוב ציבור אותה גזירה. הילכך השמן של גוים היתר גמור הוא:

192

קצ״ג[שם]
מתני' והשלקות. כל דבר שבישלו גוי ואפי' בכלי טהור. וכולהו משום חתנות. וכבשין שדרכן לתת בהן יין וחומץ. דרך לכבוש דגים וירק וראש ורגלים של בהמה. ואוקימנ' בגמרא דשלקות דרבנן:

193

קצ״דוכתב רבינו שמואל זצ"ל הוא הדין לכל דברים מבושלים המשתנים מברייתן על ידי האור בין מבושלים בין צלויים באור כדי שלא יהא ישראל רגיל אצלו ויאכילנו דבר טמא. ופת נמי בכלל דבר טמא הוא אלא שמתחילה גזרו על הפת לבדו בשמונה עשר דבר ושוב גזרו על כל בישולי גוים. וטעמא דפת משום חתנות כדאמ' לעיל פיתן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן. אבל שאר בישולים משום גזירה שלא יאכילנו גוי דבר טמא. אבל במידי דלא בשיל שלא ישתנה מברייתו אין לחוש לדבר טמא שהיתר ניכר. עכ"ל:

194

קצ״הויש ללמוד מדבריו ולהתיר קומפושט של גוים כגון אותם גלווטיצי שידוע שאין נותנין בהן יין וחומץ כמו בזה המלכות שמבשלין אותן ומביאין אותם בעגלות למכור. ובהא ודאי ליכא למיחש לדבר טמא כי להא לא חיישינן שמא בישל עמהם דבר טמא אלא להא חיישינן היכא דנשתנה מברייתו ויאכילנו דבר טמא וכסבור שהוא היתר מאכילו. וכן פרש"י זצ"ל שלקות דרבנן שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ומשתה ויאכילנו דבר טמא:

195

קצ״ו[דף ל"ח ע"א]
אמר ר' שמואל בר רב יצחק כל הנאכל כמות שהוא חי כגון גבינה וחלב ופירות אין בו משום בישולי גוים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים אין בו משום בישולי גוים. מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וארדל ודייסא דאין נאכלין חיין ואין עולין על שלחן מלכים. ללישנא קמא יש בהן משום בישולי גוים. ללישנא בתרא שרו. אדרלי, כמהין. דייסא, חיטין כתושין. פר"ת זצ"ל מדלא נקט דאיכא בינייהו מידי דנאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים ש"מ דכיון דנאכל כמות שהוא חי ועולה על שלחן מלכים (ש"מ דכיון דנאכל כמות שהוא חי) כ"ע מודו דאין בהם משום בישולי גוים אע"ג דעולה על שלחן מלכים. והכי מוכח גבי דבש ושמן דמסיק למאי ניחוש להאי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי. וכאידך לישנא נמי קיימא לן דהיכא דאין עולין על שלחן מלכים דלית ביה משום בישולי גוים אע"ג דאין נאכל כמות שהוא חי. דהא קיי"ל כר' יוחנן ושמעינן ליה לקמן בפ' [ר'] ישמעאל דסבר כהך לישנ' דאמר ועל תורמוסן משום בישולי גוים לפי שאינן בני תורה. ופריך טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים. ומשני ר' יוחנן כי הך לישנא סבירא ליה דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עול' על שלחן מלכי' אין בו משום בישולי גוים.

196

קצ״זאלמא דקיימא לן כי הני תרי לישני אף לקולא:

197

קצ״ח[שם]
אמר רב אחי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי גוים דנאכלין כמות שהן חיין מחמת מילחן. ואי עבדינהו גוי כסא דהרסנא שטיגן במורייס שומן דגים עם קמח אסיר. פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר ואותו מורייס נאכל כמות שהוא חי ושרי קמ"ל קימחא עיקר ויש בו משום בישולי גוים שהקמח אינו נאכל חי:

198

קצ״טמיכן התיר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל אותן סלתות של גוים שלשין אותן בבצים דאע"ג דיש בבצים משום בישולי גוים. מ"מ כיון שהבצים אינם בעין ואינם ניכרין ובטילים והעיסה הוא עיקר שהרי מברכין עליה המוציא לחם מן הארץ. גם הביצים שבה לא אסירי משום בישולי גוים כדאמ' הכא הרסנ' עיקר ושרי קמ"ל קימחא עיקר ואסיר. אלמא אי הוה הרסנא עיקר אין איסור בקמח כיון שאינו עיקר. מ"מ פשטידא של דגים שאפאה גוי כיון שהדגים אסורים משום בישולי גוים שהרי הם בעין ואינ' בלועין בעיסה. כמו כן אף העיסה שבחוץ אסורה אע"ג דפת התירו. וגם שמנונית של דגים הבלוע בו אינו בעין כל מה שנבלע בעיסה אסור ונמצא שהעיסה בלועה מאיסורא דרבנן:

199

ר׳[שם ע"ב]
דג מלוח שמלחו גוי ובמליחתו נאכל בלא בישול חזקיה שרי דלאו בישול הוא ור' יוחנן אסר זהו בישולו. ביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו הואיל ובלוע אוכל דידיה ולא נגע גוי באוכלא. ור' יוחנן אסר. ר' חייא פרוואה איקלע לבי ריש גלותא אמר ליה ביצה צלויה מאי א"ל חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ואין דבריו של אחד במקום שנים. אמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הילכתא כוותיה דר' יוחנן. אשקוהו לרב זביד נגוטא דחלא הנך דבי ריש גלותא דלא הוו מעלו ונח נפשיה:

200

ר״אפי' רבינו שמואל זצ"ל הילכתא כר' יוחנן דלא שנא ביצה צלויה ולא שנא דג מלוח שניהם אסורים משום בישולי גוים. דג מליח הואיל ונאכל כמות שהוא חי בלא בישול אסור . ומין דגים מלוחין שקורין הרינג"ש מותרים לנו מפני שאינם נאכלין כמות שהן חיין במקומינו שהרי אנו מבשלין אותן ואוכלין. הילכך אין מלחן חשוב בישול. ולמי שדרכו לאכול אותו חי אסור דלדידיה הוי בישול גוי והילכך אסור לאכול כמו שהוא חי. וסתם דגים מלוחי' נהגו בהן איסור מפני שדגים טמאים עולין עמהם ונמלחין עמהם ומליח הרי הוא כרותח. לבד שני מיני דגים הרינגש ומקרילש מפני שאין דגים טמאין עולין עמהן ולבדם הם נמלחין עכ"ל. הרי כתב נהגו בהן איסור ולא כתב וסתם דגים מלוחים אסורין מפני שדגים טמאים עולין כו' משום דקיי"ל דציר דגים דרבנן הוא ואם ידוע שנמלח דג טמא עם דג טהור אסור דרבנן דציר דגים דרבנן הוא. ואם יש ספק לקולא ושרי. הילכך סתם דגים מלוחים מותרין לבד ממקום שנהגו בהן איסור במנהג קבוע מפני שרצו להחמיר ולא במנהג טעות שנהגו מחמת שהיו סבורין שהן אסורין. וכן פסק רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל להיתירא:

201

ר״ב[שם]
אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי [אסור]. אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרא סרי. אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי. אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר. פירש"י זצ"ל כל גיעולי גוים נותן טעם לפגם שהרי נתבשל שם האיסור אתמול וכבר הפיג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקרירה בת יומא דנותן טעם לשבח הוא ואסור. עכ"ל:

202

ר״ג[שם]
בעו מיניה מר' אמי הני אהיני שליקי דארמאי מאי. פי' תמרים. חליי לא תיבעי לך דודאי שרו דהואיל ומתוקין הן אין בהן משום בישולי גוים דנאכלין חיין. מרירי לא תיבעי לך דודאי אסירי. כי תיבעי לך מיצעי דנאכלין חיין על ידי הדחק מאי אמ' (אמי) תבעי (להו דרבו) אסר ומנו לוי:

203

ר״ד[שם]
שתיתא הוא תבשיל העשוי מקמח של קליות שיבשו בתנור. ויש שעושין אותן מקמח עדשים ולפי שהן מתוקין יותר מדאי נותן בם חומץ והיינו דקאמר שתיתא רב שרי. אבוה דשמואל ולוי אסר. בדחיטי ושערי כ"ע לא פליגי דשרי דאין דרך לתת שם חומץ. בטלופחי כ"ע לא פליגי דאסיר. כי פליגי בטלופחי ומיא וחלא כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי בחיטי ושערי מר סבר גזרינן הא אטו הא ומר סבר לא גזרינן:

204

ר״ה[דף ל"ט ע"א]
מתני' וטרית טרופה (מן) דגים קטני' מלוחי' טרופה שנטרפו ונשתברו הדגים ואין ניכרין הילכך חיישינן לטמאים. וציר שאין בה דגה (כלכית) שוטטת בו שדרך ליגדל מאליה בציר של דגים טהורים ואם יש ציר דג טמא עמו לא תגדל בו כולכית והיא עצמה טמאה. והחילק. מאי חילק אמר רב חנן בר אבא אמר רב זו סולתנית מין דגים קטנים טהורין ואין להן סנפיר וקשקשת ועתידין לגדל לאחר זמן. ומפני מה אסורה מפני שערבונין עולין עמה. דגים טמאים הדומין לה:

205

ר״והילכך לא שנא טרופה לא שנא שאינה טרופה איכא למיחש לאחד מאלף ביניהם דדמי לה ולא מינכר. אבל טרית אין שקץ דומה לה הילכך כי אינה טרופה שריא:

206

ר״ז[שם]
ת"ר אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית והעפיץ הרי זה מותר. יש לו עכשיו ועתיד להשירו בשעה שעולה מן המים כגון אקונס ואפונס כספטייס ואנספטיים ואטונס:

207

ר״ח[שם]
מתני' וקורט של חלתית. מין פרי הוא לזר"א בלע"ז. ואין חותכין את הקרטין בסכין ואסור משום שמנונית דסכינא כדאמ' בגמ' מאי טעמא משום דמפסקי ליה בסכינ'. ואע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר. אגב חורפי' דחלתיתא מחליא ליה שמנוני' והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסור:

208

ר״ט[שם]
אמר רב חלב בשר יין תכלת אסורין לשגר ביד גוי בחותם אחד. דכיון דבשר ותכלת דמיהן יקרים טרח ומזייף להחליפו. ועל היין לנסכו:

209

ר״י[שם ע"ב]
חלתית מורייס פת וגבינה מותרים בחותם א' דלהחליפן זה בזה פורתא הוא דמהני ולא טרח ומזייף. ורב מאי שנא גבינה דלא טרח ומזייף חלב נמי לא טרח ומזייף. אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בו סימן דדמיה יקרין וטרח ומזייף. ושמואל אמר בשר יין תכלת אסורים בחותם אחד. מורייס חלתית וגבינה מותרים בחותם אחד דלהחליפם זה בזה [לא חיישי']. שמואל לא פליג אדרב אלא קסבר לא צריך לאתנוחי סימנ' למיתני אחתיכת דג לאיסור ועל הפת להיתר דחתיכת דג היינו (כשר) ותרי גווני (כשר) לא אמרי'. ופת למאי ניחוש לה אי משום איחלופי חמימא בקדירא מידע ידיע. דחיטי בדשערי נמי מידע ידיע. אי משום דאיכא בהדיה פת הדומה לו לא (טרף) ומזייף. ודוקא (בישראל) חשוד קא אסר רב אבל בשאינו חשוד אפילו חבי"ת שרי רב בחותם אחד כדפרי' לעיל בפרקין. חתיכה אתלת קרנאתא הוי סימן כדאמרי' באלו מציאות דרבה בר רב הונא מחתך לה אתלת קרנתא:

210

רי״אמעשה שהניח ישראל גבינות ביד גוים ולא היה חותמם ניכר אלא קצת והתירו רבותינו שבצרפת דהתור' חסה על ממונם של ישראל ושרו. דהילכתא כר' יהושע בן לוי דלא אסרו גבינות הגוים אלא מטעם הניקור כדפ' לעיל. ועכשיו אין אנו נזהרין בגילוי כלל. גם מטעם החלקה בשומן חזיר אין לאסור כי אם טרח ומזייף ודאי לא החליקם בשומן חזיר. ואפי' לשמואל דאמר מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה יש להתיר משום דמירתת וירא שלא יכיר ישראל ויהא נתפס כגנב. מידי דהוה אצורות שאנו חותמין בנקבין ונותנין לעבדן והרבה נקל לזייף ולתת עורות הנקובין על שאינן נקובין וינקוב במרצע אלו האותיות. אי לאו משום דמירתת שמא יכיר ישראל שאין אלו אותיות שלו בכמה ענינים. אבל מטעם ספק ספיקא ספק הוחלפו ספק לא הוחלפו אין להתיר דאפי' הוו להו ספק העמידם בעור קיבת נבילה ספק לא העמידם. אטו גבינו' הגוי אסורות מספק. כל גזירות חכמים ודאי. ואם הוחלפו אסורה ודאי משום גבינות הגוים שאסרוה חכמים. תדע דא"כ בלא ספק החלפה נמי התרת גבינות הגוים. שיש לומר ספק לא העמידו' בעור קיבת נבילה ואפילו העמידום אימור לא נתן העור טעם בחלב. אלא ודאי אע"ג דאיכא לספוקי ולמימר רבנן גזרו עלייהו. והואיל וכן י"ל שיצאו מתורת ספק איסור ונעשו ודאי מטעם גזירה דידהו. כמו שיצאו מתורת ספק ספיקא ע"י נזירתם. עכ"ל:

211

רי״ב[שם]
מתני' ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו גוי וישר' רואהו. תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של גוי ואפי' אינו רואהו וגוי חולב לו חלב ומביא לו ואינו חושש. היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי (לא). לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה [וכי יתיב לא קא חזי ליה מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה] ניחוש דילמא אתי ומערב ביה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מיערב ביה:

212

רי״גמעשה בישראל שהלך לכפר לעשות גבינות ולא בא ממש בתחילת חליבה וראה (איכרות) מן החולבות הולכת לחלוב וכדה בידה וחבירתה שהקדימה מעט לא ראה כלל ולא הרגיש בה עד שיצאה מאותו הדיר. ושאלו לרבותינו בצרפת אם יש לחוש לחלב טמא שהיה כבר בקדירה והתירם משום דגבינות הגוים לא נאסרו משום חלב טמא דאינו עומד. כדפסיק ר"ת זצ"ל דהלכה כר' יהושע בן לוי כדפרישית לעיל ואפילו לא ראה ישראל החליבה כלל שרי דמאחר שהלך ישראל לקנות גבינות ואנו יודעים שדעת הגוי להקפיא כל החלב וטעמא דאיסור החלקה בשומן אין שייך כאן ואין שום טעם לאסור. מיהו לכתחילה אין להקל כי פשוט בכל ישראל שהולכים לראות החליבה אע"פ שרוצים לעשות גבינות מן הכל. ואפי' אם נפשך לאסור היכא שלא ראה כלל החליבה דיש לחוש שלא היה בדעתו לעשות מן הכל גבינות. הכא שראה הכל רק ההתחלה מותר. דגוי מירתת וירא לערב חלב טמא בהדי חלב טהור. והעידו רבותינו שבצרפת כי פעם אחת אמר גוי לישראל ליקח גבינות והיה החלב נחלב כבר והלך ועשאם והתירם ר"ת זצ"ל. והאמנם אין להקל כולי האי היכא דליכא הפסד מרובה:

213

רי״ד[שם]
מתני' והדבש. למאי ניחוש אי משום איערוב וכי שמא עירב בו יין מיסרא סרי. ואי משום בישולי גוים נאכל כמות שהוא חי הוא. ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר:

214

רי״הכתב רבינו שמואל זצ"ל הילכתא דבש של גוים מותר. ופירות של גוים שכובשין בדבש שקורין שולצ"י אע"פ ששולקין אותן בדבש בכליהן מותרין דאי משום איערובי יין מיסרא סרי. ואי משום (גיעולי) גוים הדבש והפירות נאכלין כמות שהן חיין. ואי משום גיעולי גוים אפי' בקדירה בת יומא נותן טעם לפגם הוא לפי שהדבש והפירות מתוקין הילכך מותרין. עכ"ל:

215

רי״ו[שם]
[מתני'] והרבניות אע"פ (שמטנפות) פי' אשכולות של ענבים אע"פ (שמטנפות) אין בהן משום הכשר משקה דלא בעי להו למשקה כדמפ' בגמ'. וכבשין שאין דרכן לתת בהן יין וחומץ. וטרית שאינה טרופה. ת"ר איזהו טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר של כל דג ודג. שהדגים ניכרין בראשן בין טהור לטמא שהטמאין ראשיהן חדין ואין להן חוט השדרה. וציר שיש בה דגה. ת"ר איזהו ציר שיש בה דגה כל שכילכית אחת או שתי כלכיות שוטטות בו:

216

רי״ז[דף מ' ע"א]
השתא אחת אמרת שרי שתים מיבעיא. לא קשיא כאן בפתוחות לא סגי בחדא דאיכ' למימר מעלמא נפל ביה. כאן בסתומות סגי בחדא. איתמר רב הונא אמ' עד שיהא ראש [ושדרה ניכר] רב נחמן אמר או ראש או שדרה. אמר רב יהודה משמיה דעולא מחלוקת [לטבל] בצירן אבל לאכול גופן של דגים של טרית ד"ה עד שיהא ראש ושדרה ניכר. אמר ר' זירא מריש הוה מטבילנא בצירן בחד סימנא בראש או בשדרה דהוה ס"ד דכי פליגי רב הונא ורב נחמן בגופן פליגי אבל בצידן אפי' רב הונא מודה דאו ראש או שדרה. כיון דשמענא להא דאמ' רב יהודה משמיה דעולא בצירן נמי לא מטבילנא דסבירא לי כרב הונא. אמר רב פפא הילכת' עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת. מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולן בין במקצתן ואפי' באחת ממאה שבהן מותר ומעשה בגוי אחד שהביא גרב מלא חתיכות ונמצאת כילכית באחת מהן והתיר רשב"ג את הגרב כולו. תרגמה רב פפא בשחתיכות שוות כשמחברין אותם יחד מתחברות וניכרות ונראות שהיו כולן מדג אחד. אי הכי מאי למימרא. מהו דתימא ניחוש דילמא איתרמויי איתרמי קמ"ל. תנן באלו טריפו' בדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת. אלמא אין סימן הכשר דגים בדבר (ואחד) וקשיא לתרוייהו לרב הונא ולרב נחמן. אמר אביי כי תניא ההיא (באדא) ופלמורא דדמו רישייהו לטמאין:

217

רי״חכתב רבינו שמואל זצ"ל דגים טהורין הן ודמי רישייהו לטמאין. והאי דלא מני נמי חוט השדרה משום דתנא סימני דגואי לא קא חשיב אלא סימני דאבראי. פלמודא נר' לר' דהיינו דג טהור שקו' בלבוטא דדמי רישיה לדג טמא והלעז והעברי קרובים זה לזה. עכ"ל. הרי פי' בשם רש"י זצ"ל שבלבוטא דג טהור הוא:

218

רי״טואני המחבר שמעתי מ פ י הקדוש רבי' יהודה חסיד זצ"ל שאמר בלשון הזה שכל מי שיאכל בלבוטא לא יזכה לאכול לויתן. ולמעשה שנשאל אמר וכן שמעתי על האמת שרבי' אפרים בר יצחק זצ"ל מריגנשבורק פעם אחת התיר אותם ובו בלילה הביאו לפניו בחלום קערה מליאה שרצים לאוכלם וכעס על המביא. ואמר לו למה אתה כועס הלא אתה הוא המתיר. וכעס על בעל החלום שכך אמר לו. ומתוך כך הקיץ ונזכר שהתיר בלבוטא בו ביום. מיד עמד ממטתו ושיבר כל קדירות וקערות שאכלו בהם וכל הפורש מלאוכלם ינוחו לו ברכות על ראשו:

219

ר״כ[שם]
יתיב רב חיננא בר אידי קמיה דרב אדא בר אהבה ויתיב וקאמר גוי שהביא עריבה ספינה קטנה מליאה חביות של ציר ונמצא' כלכית באחת מהם פתוחות כולן מותרות דכי היכי דהואי בהאי הואי בכולהו ונפוק ואזול לעלמא. סתומות היא מותרת וכולן אסורות. א"ל מנא לך הא א"ל מתלתא קראי שמיע לי משלשה חכמי' גדולים שמיעא ליה שהן כדיי לסמוך עליהן (בעלי) מקרא מרב ושמואל ור' יוחנן:

220

רכ״אהדרן עלך פרק אין מעמידין

221

רכ״בפרק כל הצלמים

222

רכ״ג[שם ע"ב]
כל הצלמים המוצא אותם אסורין בהנאה לו ולאחרים מפני שהם נעבדין פעם אחת בשנה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו מקל או צפור או (כדור) רשב"ג אומר אף כל שיש בידו כל דבר:

223

רכ״ד[דף מ"א ע"א]
המוצא שברי אלילים הרי אלו מותרין. מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד. אמר שמואל אפי' מצא שברי ע"ז שראינו שעבדוה כשהיתה שלימה שבריה מותרין דכיון שנשברה שוב אין עובדין אותה. והא אנן שברי אלילים תנן. ה"ה דאפילו שברי ע"ז והאי דקתני שברי סמלים משום דקא בעי מיתנא סיפא מצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהם נעבד. דאי תנא (ע"כ) דמצא תבנית יד או תבנית רגל הרי אלו אסורין ה"א אבל אלילים אפי' תבנית יד שרי. להכי תנא ברישא סמלים למימרא דאע"ג דשמא לא עבדום אפי' הכי לשבר חשוב כגון תבנית יד חיישינן:

224

רכ״ה[שם ע"ב]
ופרכינן אמאי והא שברים נינהו. תרגמה שמואל בעומדין על בסיסן. ופירש"י זצ"ל על כנם מקום מתוקן להם כיון דאותבינן התם ודאי פלחי להם. וקשה לר"ת זצ"ל דמצא בכל מקום משמע אפי' שלא במקום מושבם. ופי' ר"ת זצ"ל בעומדין על בסיסן שיש להם בית מושב שיושבין עליו ואינו נראה שבר אלא כך שלם מעיקרו. ונראה בעיני דשניהם אמת דר"ת זצ"ל לא קשיא ליה על רש"י זצ"ל כי אם לישנא דמשמע דמתניתין איירא בכל מקום מיהו אי איתרמי דאשכחינהו במקום המתוקן ומיוחד להם ודאי נראה דפלחי להו. ור"ת זצ"ל ודאי אית' דאינו נרא' שבר כלל. וההיא דשילהי פרקין דאיתמר ע"ז שנשתברה מאליה אמר רב צריכה לבטל כל קיסם וקיסם ושמואל אמר אין ע"ז צריכ' לבטל אלא כשהיא דרך גדילתה אבל זו שנשתברה בטלה מעצמה דמימר אמר איהי לא (אכלה) אנפשה לההוא גברא מצלה ליה. לימא בהא קא מיפלגי דמר סבר עובדין לשברים ומר סבר אין עובדין לשברים. לא, דכ"ע עובדין לשברים והכא בשברי שברים קמיפלגי מר סבר שברי שברים אסורין ומר סבר שברי שברים מותרין. התם פרש"י זצ"ל והא דאמר שמואל הכא ואפי' שברי ע"ז מותרין בהנאה למוצאן הכא הוא דלא חזינא דנשתברה מאליה דאמ' גוי שברה . וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל וזה פי' נכון וראוי לסמוך:

225

רכ״והילכך כשמוצא ע"ז שבר אלא שלא ראינו שנשתבר' מאליה לכ"ע הנהו שברים מותרים. אכל ע"ז שראינו שנשתברה מאליה לכ"ע הנהו שברים אסורין. וכן הילכתא. דקיי"ל נמי כר' יוחנן דאיתמר ע"ז שנשתברה מאליה ר' יוחנן אמר אסור' ור' שמעון בן לקיש אמר מותרת. וקיי"ל כרב דאמר צריכה לבטל כל קיסם וקיסם דכל אחד ואחד נעשה ע"ז בפני עצמו. ושברי שברים נמי יש לחוש דדילמא הכי קיימא לן דבשברי שברים פליגי והילכת' כרב דאסיר:

226

רכ״ז[דף מ"ב ע"ב]
מתני' המוצא כלים ועליהם צורת חמה צור' לבנה פי' (מו"ל) חמה וכן לבנה. צורת דרקון יוליכם לים המלח. רשב"ג אומר שעל המכובדין אסורין שעל המבוזין מותרין:

227

רכ״ח[דף מ"ג ע"ב]
(אילו הן מכובדין (אילו) הן מבוזין אמר רב יהודה מכובדין למעלה מן המים על אוגני הכלים מבוזין למטה מן המים בשוליים ובדפנות. ושמואל אמר אלו ואלו מבוזין הן שמשתמשין כמאכל ומשתה אלא (אילו) הן מכובדין העשויין לתכשיט שעל השירים רהיינו צמידין ושעל הנזמים ועל הטבעות. תניא כוותיה דשמואל מכובדין שעל השירין ושעל הנזמים ועל הטבעות מבוזין שעל היורות ועל הקומקמוסין פי' סירות קטנות של מתכת ועל מחמי חמין ושעל הספלים ועל הסדינים ועל המטפחות וקיימא לן כרשב"ג דרב יהודה ושמואל אמרי משמיה דסברי כוותיה דשקלי וטרו אליביה לפרושי מילתיה. וקיימא לן כשמואל דהא תניא כוותיה. הילכך לא שנא למעלה מן המים לא שנא למטה מן המים הכל מבוזין הן ושרו. וכן שעל היורות ועל הקומקמוסין ועל מחמי חמין ועל ספלין ועל הסדינין ועל המטפחות כולהו שרו. ורבי' חננאל זצ"ל גריס שעל הסדינין ועל המטבעות והכי גר' בתוספתא:

228

רכ״טופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל מיכן ראיה לאותן מטבעות שלנו אע"ג דאית בהו... וצורות שרו דמבוזין נינהו ומותרין. אבל שעל הצמידין ושעל הנזמים ועל הקטלאות ועל הטבעות הנהו אסירי. בתוספתא גר' השירים והנזמים משמע דשירים לחוד ונזמים לחוד ודלא כרש"י זצ"ל דפירש דשירים צמירים.

229

ר״ל[שם]
תניא אשר בשמים לרבות חמה ולבנה כוכבים. ממעל לרבות מלאכי השרת. אשר בארץ לרבות ימים ונהרות הרים וגבעות:

230

רל״אמעשה בקולוניא שצרו בחלונות של ביהכנ"ס צורות אריות ונחשים. ושאלו להרב ר' אליקים זצ"ל והשיב הוזהרנו בדבור שני מלעשות כן דכתיב לא תעשה לך פסל ותניא [יכול] לא יעשה לו גלופה אבל יעשה לו אטומה ת"ל וכל תמונה. לא יעשה לו אטומה אבל (יעשה) לו מטע ת"ל לא תטע לך. לא יטע לו מטע אבל יעשה לו של עץ ת"ל כל עץ וכו' ומסקנא לא יעשה תמונת כל אלה. אבל יעשה לו דמות חיה ועוף ת"ל תבנית כל בהמה אשר בארץ תבנית כל צפור וגו' לא יעשה לו דמות כל אלה. אבל יעשה לו דמות דגים וחגבים שקצים ורמשים ת"ל כל רמש האדמה תבנית כל דגה וגו' נמצינו למידין מיכן שאסור לעשותם ואם יעלה על לב אדם לומר והלא מצינו בבית עולמים שהיו שם כרובים ושאר צורות הואיל והותרו לשם הותרו נמי בבתי כנסיות. הלא מקרא מלא הוא שאסור לעשות כן. דתניא לא תעשו לכם שלא תאמר הואיל וניתנה רשות לעשות בבית המקדש הרי אני עושה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ת"ל לא תעשו לכם. ואף בבית עולמים נמי בדבר שנצטוו כגון שני כרובים אם הוסיף ועשה ארבעה הרי הם כאלהי זהב. ולכך נאמר אלהי זהב. ואם ראייתן ממה ששנינו כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם והיינו בעושה כדמתרץ אביי. יש להשיב האי כל לאו דוקא הוא להתיר עשיית כל הפרצופין חוץ מפרצוף אדם. ואי במוצא פרצוף אדם מי אסיד והתנן כו'. ואי איתא דהאי כל דוקא הוא אדמותיב ליה מרישא דקתני כל הפרצופין מותרין. וכללא הוא והתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה וצורת דרקון יוליך לים המלח. כדקא מותיב ליה בראש הברייתא כל המזלות מותרין וכו' במאי עסקינן אילימא בעושה כל המזלות מי שרו. אלא לאו ש"מ דהאי כל לאו דוקא הוא ואע"ג דקתני כל הפרצופין מותרין חוץ מפרצוף אדם צורת חמה ולבנה ודרקון בכלל האיסור הואיל וחשיבי ציירי ופלחי ליה ונחש בכלל דרקון הוא ואסור לעשותו. ומדרבא נמי איכא למישמע דהאי כל לאו דוקא הוא. מדקא מוקי לה למיצעתא כר' יהודה ור' יהודה מוסיף הוא אמתני' דקתני המוצא כלים ועליהם צורת חמה ולבנה וצורת דרקון. אלמא האי כל דקתני גבי פרצופות לאו דוקא הוא בין למר בין... ואין למידין הימנו. וכן מצינו בכמה מקומות דאע"ג דקתני כל וחוץ לאו דוקא הוא ואפי' אם תימצי לומר דהאי כל דוקא הוא יש להשיב ולומר דאביי הוא דמוקי ליה הכי בעושה ורבא אמר כולה במוצא נמי ומיצעתא ר' יהודה היא דתניא ר' יהודה מוסיף אף דמות מניקה כו' אלמא במוצא מותרין. אבל בעושה במעשה דר"ג ליכא למילף התירא בדבר זה דקא מסיים בה ואזיל להתלמד עבד. אבל בעשייה שלא להתלמד אסור. ולא מיבעיא באיסור לאו דקל אלא אפי' באיסור חמור כגון בחייבי מיתות ב"ד מצינו דלהתלמד מותר. שהרי נטיעת קישואין חייב סקילה אפי' הכי להתלמד שרי. וכן לענין הוגה השם בשפתיו אעפ"י שיש בו איבוד עולם שכולו טוב שימש בו רבי חנניא בן תרדיון להתלמד. ובכולם ליכא איסור הכא נמי לא שנא ועוד מאחר שהמתפלל (מצו) מצווה שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הקיר. וגם שנינו הרוצה שיעשיר יצפין. כששוחה בברכותיו נראה כשוהה לאותם צורות ויש לחוש לכך. דתניא ישב לו קוץ בפני ע"ז לא ישחה ויטלנו מפני שנראה כמשתחוה לע"ז וכו'. ואל ישיב המשיב מאנדרטא רבי כנישתא דהתם מלך פרס העמידו כדי להעבירם על דתם וכשבטלה הגזירה סלקוה משם. וגם יש לנו ללמוד ממה שכתת נחש נחשת דקיימא לן דאף על גב דהיו מקטרים לו לא נעשה ע"ז שלא היה צריך כיתות אלא שהעם טועים אחריו. והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. עכ"ל התשובה:

231

רל״בזכורני כשאני המחבר נער קטן. והיו מציירין במיישי ן בבית הכנסת עופות ואילנות ודנתי שאסור לעשות כן. ממה ששנינו מפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה. אלמא שמחמת שנותן לבו לאילן יפה אינו מכוין למשנתו ומפסיק. כ"ש תפלה שצריכה כוונה טפי שאינו יכול לכוין כראוי כשמסתכל באילנות המצויירות בכותל:

232

רל״גהשתא איתבריר לן דכולהו אסירי בעשייה כגון הפרצופין דהיינו אדם ובהמות וחיות וצורות כגון עופות ודגים ונחשים ותולעים וצלמים כגון תבנית כל דבר העשוי בדמות. כולהו העושה אותם עובר בלאו. וכשעשו לו אחרים מותר מן התורה ואסור מדרבנן משום חשדא שלא יאמרו שעובד להם. כדפרכינן והא רבי יהודה דאחרים עשו לו צורה בטבעת שהיה מניחו. א"ל שמואל סמי עיניה דדין כלומר פחות צורתן ושנינו התם בחותמו בולט ומשום חשדא שלא יאמרו לה הוא עובד כדתניא טבעת שחותמה בולט פי' צורתא אסור להניחה ומותר לחתום בה. דכשהוא חותם בה שוקע מה שהוא חותם. וליכא משום לא תעשון אתי דאין לך פרצופים שוקע ולא צורה הילכך לאו מידי עבד. חותמו שוקע מותר להניחה ואסור לחתום בה דכשהוא חותם בה חותמה בולט. ופי' ר"ת זצ"ל דדוקא גבי פרצופין וצורות יש לחלוק בין בולט לשוקע. אבל גבי לבנה לא שנא בולט לא שנא שוקע הכל אסורין מדפרכינן והא ר"ג יחיד הוה דקשיא ליה מאי פריך. והא כבר שני לה התם בחותמו בולט ומשום חשדא דמשמעדההיא דר"ג שוקע הוה. דאי לאו הכי מה תירץ לעיל מההיא דרב יהודה. הילכך פר"ת זצ"ל דלגבי לבנה ליכא חילוק בין שוקע לבולט דכיון דקבועה היא בשמים לא ידעינן אי בולטת אי שוקעת. ואם היא הטבעת שיש עליה ע"ז בין בולט בין שוקע אסור לחתום בה כדתניא בתוספתא טבעת שיש עליה ע"ז בזמן שהיא בולטת אסורה בהנאה. ואם אינה בולטת מותרת בהנאה בין כך ובין כך אסור לחתום בה. טבעת שיש עליה חותם מותר לחתום בה. ר' יהודה אומר אם היה חותמה שוקע אסור לחתום מפני שנעשה צורה. טבעת שחותמה שוקע אסור לחתום בה מפני שנעשית בולט. משום דלת"ק לא שני ליה. וכר' יהודה קיימא לן כדמוכח בשמעתין:

233

רל״ד[דף מ"ח ע"ב]
מתני' זורעין תחתיה של אשרה ירקות בימות הגשמים שהאילן גם הוא (וקשה) להו שמעכב את את החמה מלבא. אבל לא בימות החמה שהצל יפה להן. וחזרת דהיינו לוציקא לא בימות הגשמים ולא בימות החמה שהצל יפה להם לעולם. ר' יוסי אומר אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת עליהם בימות הגשמים והיה להם זבל ואוקימנא בגמרא דר' יוסי סבר זה וזה גורם מותר. וה"ק להו לדידי זה וזה גורם מותר. לדידכו דאמריתו זה וזה [גורם] אסור אף לא ירקות בימות הגשמים מפני שהנבייה נושרת עליהם. אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי פירש"י זצ"ל דזה וזה גורם מותר:

234

רל״הוכתב רבינו שמואל זצ"ל הלכה כר' יוסי דזה וזה גורם מותר בין באיסור ע"ז בין בשאר איסורין ואע"ג דהאיסור יותר על ההיתר. עכ"ל:

235

רל״ו[דף מ"ט ע"א]
ההיא גינתא דאיזדבל בזבל ע"ז. שלחה רב עמרם לקמיה דרב יוסף כי האי גוונא מאי. שלח ליה הכי אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' יוסי. והכי אמרי' בפ' כל שעה אמר רב יהודה אמר שמואל תנור שהסיקוה בקליפי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ואפה בו את הפת ר' אומר הפת מותרת וחכמים אומרים הפת אסורה. והתניא איפכא ושנינן שמואל איפכא תני. ואיבעית אימא בעלמא קסבר שמואל הלכה כר' מחבירו ולא מחביריו והכא אפילו מחביריו נמי סבר איתנייה איפכ' כי היכי דתיקום כרבנן לאיסורא א"כ קשה דשמואל אדשמואל דהתם סבר זה וזה גורם אסור והכא פסיק כר' יוסי דזה וזה גורם מותר.

236

רל״זוי"ל דקיימא לן כלישנא קמא דשמואל איפכא תני. הילכך הלכה דזה וזה גורם מותר:

237

רל״ח[שם ע"ב]
מתני' נטל הימנה עצים אסורה בהנאה. הסיק בהם את התנור אם חדש יותץ אם ישן יוצן. אפה בהם את הפת אסורה בהנאה. ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח. אמרו לו אין פדיון לע"ז:

238

רל״טפי' רבינו שמואל זצ"ל דמי הנאה שנהנה באלו עצים נוטל מעות ומוליך לים המלח והפת מותרת באכילה שהכתוב אסר בה הנאה. ומה הנאה לגבה מאחר שאיבד דמיה:

239

ר״מ[שם]
מתני' נטל הימנה כרכר אסור בהנאה. ארג בו את הבגד אסור בהנאה. ר' אליעזר אומר יוליך הנאה לים המלח אמרו לו אין פדיון לע"ז. אמר רב חייא בריה דרבה בר נחמני א"ר חסדא אמר רב ואמרי לה אמר רב חסדא אמר זעירי הלכה כר"א. א"ר אדא בר אהבה לא שנו דיש פדיון לע"ז אלא פת דלא מינכר ביה איסורא אבל חבית לא. ורב חסדא אמר אפילו חבית. ההוא גברא דאיתערבא ליה חביתא דחמרא דאיסורא אתא לקמיה דרב חסדא אמר ליה זיל שקול ארבע זוזי ושדי בנהרא ותשתרי לך בהנאה. פי' רבינו שמואל זצ"ל הלכה כר' אליעזר דיש פדיון לע"ז הילכך גבי כרכר וכל דדמי ליה דליכא למשרי בזה וזה גורם יוליך הנאה לים המלח. אבל פת דמתני' לאבעיא פדיון דהא אוקימנא הלכה כר' יוסי דזה וזה גורם מותר אפילו באכילה.... ארבעה זוזי דמי חבית ותשתרי לך בהנאה. דדמיו אינן דמי יין נסך שהרי איבדת דמיה ולכתחילה מיהא לא שרי למיעבד הכי אם יש לו חבית היתר אצל ים המלח וחבית של יין נסך בביתו יאבד אותה ויהנה בזו ואל יצטרך להוליכה לים המלח דלא התירו לעשות כן אלא משום הפסד מרובה כגון נתערבו באחרות. ודוקא בהנאה אבל בשתיה אסירה דהנאה אזלה לה באיבוד דמים אבל בשתיה לעולם אסורה שהרי הוא כחלב. דה"ה לפת האפויה בעצי ערלה שאסורה בהנאה דליכא למשרייה בזה וזה גורם דשבח עצים בפת ויוליך הנאה לים והיא מותרת. וחמץ בפסח שאסר במינו במשהו או נתן טעם בשלא במינו ואסור אף בהנאה. נראה לר' דיש לו פדיון ויוליך דמי הנאת איסור שבו לאיבוד ומותר ליהנות. אבל באכילה אסור דסוף סוף טעם חמץ קא טעים. עכ"ל:

240

רמ״אהא דכתב פת האפויה בעצי ערלה דליכא למישרייה בזה וזה גורם היינו בשאבוקה כנגדו כדמוקי לה רב פפא בפ' כל שעה :

241

רמ״בהדרן עלך פרק כל הצלמים

242

רמ״גפרק ישמעאל

243

רמ״ד[דף נ' ע"א]
אמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב מנין לתקרובת ע"ז שאינה בטילה עולמית שנאמר ויצמד ישראל לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. כמת מה מת אין לו ביטול עולמית אף תקרובת ע"ז אינה בטילה עולמית. אמר ר' יוסף בר אבא איקלע רב ירמיה בר אבא לאתרי' אתא ואייתי מתני' בידיה. גוי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות מותרות. וישראל שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים וסרטיאות אסור. ולית נגר בר נגר דיפרקינה:

244

רמ״ה[שם]
אמר רב [ששת] אנא לא נגר [אנא] ולא בר נגר אנא ומפרקינא לה. מאי קשיא לך הא דרב גידל בעינא כעין פנים וליכא. פי' רבי' שמואל זצ"ל בעינא כעין פנים בזבחים דפנים. וה"ה לכל שאר תקרובת דמזבח כגון קיטור וניסוך. וכל העולין על גבי מזבח מיקרו תקרובת ע"ז לענין שלא ליבטל וכן כל מיני מאכל. וכדתנן נמי במתני' יינות שמנים וסלתות כו' הילכך הנך אבנים לא הוו תקרובת. ומיהו איתסורי הוא דמיתסרי משום דנעשית ע"ז עצמה כדלקמן בשמעתא (וכען) בטילה (והוו בטלה) להו דחיפו בהו דרכים:

245

רמ״וושמעינן מהכא דהני.... שמביאין דורון לע"ז... בפניהם משכנו... או מכרו או נתנו לישר' מותרות בהנאה ממה נפשך אי תקרובת ע"ז חוו אפילו ביטול אינה צריכות ומותרות בלא ביטול דלא דמו לתקרובת דמזבח. ובתקרובת לא שייך ביטול. ואם נוי של ע"ז הן ולנוי מדליקין אותו ושייך בהו ביטול כע"ז עצמה. מכיון שהשכינו הצלם אין לך ביטול גדול מזה דשוב אין רוצה... בפני ע"ז אלא לצורכו נוטלן. וחתיכות של... שנותנין לע"ז נמי מותרות דאפילו נוי ליכא. ותקרובת כעין פנים ליכא. ואין הקדש לע"ז ולא צריכי ביטול. ודברים שנותנין דורון לכומרים מותרין שהרי אינן מביאין לע"ז כי אם... ולכומרים. ותקרובת ע"ז לא הוו שאין דרכם להאכיל ע"ז כדורות הראשונים. כך נראה לרבי. והנך מלבושי כומרים נוי שלהם הוא ולא של ע"ז ומותרין בלא ביטול. וכן... שקורין... אין משמשין בו לע"ז. אבל.. משום משמשי ע"ז. וצריך ביטול מפני.... בו לע"ז ומכירתו לאו היינו ביטולו דקיימא לן כדרבנן דפליגי אדר' במתני' דתנן מכרה או משכנה רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל. וה"ה משמשי ע"ז דאינן בטילין בכך. עכ"ל:

246

רמ״ז[דף נ"א ע"ב]
מתני' ע"ז שיש בה גנה או מרחץ נהנין ממנה שלא בטובה שלא יעלו לכומרים דאין הקדש לע"ז כדאמ' בפרק כל הצלמים ואין נהנה ממנה בטובה היה שלו ושל אחרים נהנין בטובה ושלא בטובה אמר אביי בטובה בטובת כומרים שלא בטובה שלא בטובת כומרים דכמהנה ע"ז עצמה דמי שכל מה שנותנים להם היינו מפני שעובדים ע"ז ומכבדין ומרביצין לפניה. לאפוקי טובת עובדיה דשרי גוים העובדים לה לא איכפת לן אי יהבי' להו שכר פורתא. (דאיכא) דמתני לה אסיפא היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה בטובה ושלא בטובה. אמר אביי [בטובה] בטובת אחרים ושלא בטובה [שלא בטובת] (כופרים) . מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא דכיון דכולה ע"ז אסור (לעלתות) שכר. ומאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדיה אפילו בטובת כומרים נמי.

247

רמ״ח[שם]
מתני' ע"ז של נכרי אסורה מיד ושל ישראל עד שתעבד. מתני' מני ר' עקיבה היא. דתניא אבד תאבדון וגו' בכלים שנשתמשו לע"ז הכ' מדבר יכול עשאום ולא גמרום גמרום ולא הביאום הביאום ולא נשתמשו בהם יכול יהיו אסורין ת"ל אשר עבדו שם הגוים אינן אסורין אלא עד שיעבדו מיכן אמרו ע"ז של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד ושל ישראל אסורה מיד דברי ר' ישמעאל רבי עקיבה אומר חילוף הדברים ע"ז של נכרי אסורה [מיד] ושל ישראל עד שתיעבד. ולקמן בשמעתין מיפרשא כולה בריית'. וקיי"ל כר"ע דהלכה כר"ע מחבירו ותו דסתם לן תנא כוותיה:

248

רמ״ט[דף נ"ב ע"א]
בעי רב המנונא ריתך כלי לע"ז מהו. ע"ז דמאן אילימא ע"ז דנכרי בין לר' ישמעאל בין לר"ע משמשי ע"ז הן ומשמשי ע"ז אינן אסורין עד (שישעבדו)(ד). אלא ע"ז דישראל אליבא דמאן אילימא אליבא דר' עקיבה השתא היא גופה לא מיתסרא עד שתיעבד (משמע) משמשיה מיבעיא. אלא לאו אליבא דר' ישמעאל וכו'. ומסקנא דרב המנונא ה"ה דקא מיבעיא ליה עשה. והאי דנקט ריתך לענין טומאה ישנה נקט. הילכך לדידן דקיימא לן כר' עקיבה כל משמשי ע"ז לא שנא דע"ז דגוי לא שנא דע"ז דישראל כולהו לא אסירי עד שיעבדו:

249

ר״נ[שם ע"ב]
מתני' נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו ואפילו אינו עובדה וישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי. מתני ליה [דבי] לר' שמעון בריה נכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו א"ל ר' שנית לנו בילדותך נכרי מבטל ע"ז שלו ושל ישראל ותחזור ותשנה לי שלו ושל חבירו אבל של ישראל לא. ומקשה תלמודא ודישראל מי קא בטילה והא קיימא לן דע"ז של ישראל אין לה ביטול וטעונה גניזה. אמר ר' הילל בריה דר' וולס לא נצרכה שיש לו לגוי בה שותפות. בילדותו סבר ישראל אדעתא דנכרי פלח וכיון דנכרי מבטל דנפשיה דישראל נמי מבטל. ובזקנותו סבר ישראל אדעתא דנפשיה פלח. וכי מבטל נכרי דנפשיה דישראל לא מבטל. איכא דמתני לה אסיפא ישראל אינו מבטל ע"ז של נכרי:

250

רנ״א[דף נ"ג ע"א]
פשיטא אמר ר' הלל בריה דר' וולס לא צריכא שיש לו בה שותפות. וקמ"ל דישר' הוא דלא קא מבטל דנכרי. אבל נכרי מבטל דנפשיה:

251

רנ״בהילכך ע"ז דנכרי יש לה ביטול. ונכרי מבטל ע"ז שלו ושל חבירו אע"ג דאינו עובד לה. ושל ישראל אין לה ביטול כלל לא על ידי גוי ולא על ידי ישראל. והיכא שהם שותפין בע"ז נכרי מבטל חלקו אבל לא חלק ישראל. ומשהוברר חלקו של גוי מותר בהנאה דהא בטיל ליה חלקו לכ"ע. ואפי' מאן דלית ליה ברירה הכא יש ברירה. דכל איסורי ע"ז דרבנן נינהו אלא אסמכינהו אקראי.

252

רנ״גכך פי' רבינו שמואל זצ"ל בשם רבינו שלמה זצ"ל:

253

רנ״ד[שם]
מתני' המבטל ע"ז ביטל משמשי' פי' רבי' שמואל זצ"ל וה"ה לנויי ע"ז שאם ביטל ע"ז ביטל נוייה. ביטל משמשיה הן מותרין והיא אסורה:
כיצד מבטלה קוטע ראש אוזנה ראש חוטמה ראש אצבעה פחסה אע"פ שלא חסרה בטילה וכדאוקמא ר' זירא שפחסה בפניה שמיעכה בקורנס בפניה. רק בפניה השתין בפניה גדרה בטיט זרק בה את הצואה אינה בטילה דלפום שעתא רתח עלה והדר פלח לה. מה"מ דהדר פלח לה אמר חזקיה אמר קרא והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו וסמיך ליה אל ארץ יביט ופנה למעלה לבו לשמים ושוב אל ארץ יביט וחוזר ועובד ע"ז שלו:

254

רנ״הולענין ביטול אשירה תנן לעיל ס"פ כל הצלמים קירסם קיסמים יבישין שבאילן ונטל לצורבו לשרוף וזירד זרדין לחין. נטל ממנה מקל או שרביט הרי זו בטילה. שיפה לצורכה כדי ליפותה אסורה שלא לצורכה מותרת ואותן שפאין קיימא לן התם בגמ' שהם מותרין:

255

רנ״ו[שם]
מתני' מכרה או משכנה ר' אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל. זעירי אמר ר' יוחנן (אמ') (ר') חייא בר אבא אמר רב חד אמר מחלוקת בצורף גוי אבל בצורף של ישראל ד"ה ביטל וחד אמר בצורף ישר' מחלוקת. לא ידענא היכי הילכתא ומדשקיל וטדי תלמודא אליבא דמאן דאמר בצורף ישראל מחלוקת משמע דהילכתא כוותיה. ואית לן למימר דבין זה ובין זה מחלוקת לחומרא:

256

רנ״זהילכך הלכה כחכמים דלא שנא בצורף גוי ולא שנא בצורף ישראל לא ביטל או שמא י"ל הואיל דכל איסורי ע"ז דרבנן הם כדפרי' לעיל בסמוך אית לן למימר דהלכה כמאן דאמר מחלוקת בצורף גוי אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל:

257

רנ״ח[דף נ"ה ע"א]
מתני' לוקחין גת בעוטה מן הנכרי. שבעטה ודרכה גוי אף על פי שהוא נוטל ענבים מתוך היין ונותן לתפוח. אסיפת גל ענבים קרי תפוח. וקסבר תנא דידן דלא הוי יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור מה שבבור אסור אם נגע בו אחרי כן. בור היו עושין לפני הגת והכלי נתון שם לקבל היין. ויש שטחין הבור בסיד והיין משתמר בתוכו ואינו מאבד טיפה. והוא בור סיד:

258

רנ״ט[שם ע"ב]
אמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך. שהגת עשו לימשך במודרון ומשעה שהוא נמשך מצד העליון לצד התחתון קרוי יין:

259

ר״ס[שם]
תנן לוקחין גת בעוטה מן הנכרי אעפ"י שנוטל בידו ונותן לתפוח אמ' רב הונא בגת פקוקה ומליאה שפקקו הצינורו' על פי הבור שלא יכול לירד. והיא היתה כולה מלאה ענבים ולא נמשך ולא זז ממקומו. אלא במקום שנסחט שם עומד. ת"ש ואינו נעשה יין נסך עד שירד לבור. אבל לנמשך וזז ממקומו לא חיישינן הבא נמי בגת פקוקה ומליאה. ואשמעי' דגת מליאה אין לה משיכה עד שיטול פקק שלפניה וירד היין והיא משיכתו מיד. ת"ש ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. והא הכא דהתחיל לירד והרי נמשך וקתני מה שבגת מותר:

260

רס״א[שם]
אמר רב הונא לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה. דתניא בראשונה היו אומ' אין בוצרים עם הנכרי בגת דאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל ואין דורכין עם ישראל העושה פירותיו בטומאה דאסור לסייע ידי עוברי עבירה. אבל דורכין עם הנכרי בגת ולא חיישינן לדרב הונא. חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת משום דרב הונא וכו' והלכה כמשנה אחרונה. הילכך כרב הונא הלכה. והכי מוכח לקמן דאמ' ההוא ינוקא דתני ע"ז בשית שנין בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת אמר להו שפיר דמי. ופרכינן והא מנסך בידיה פרש"י זצ"ל והא קא מנסך בידיה ומשנה אחרונה קתני חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי בגת דסבירא ליה כרב הונא. ושנינן דצייר ליה לידיה. וכן כתב רבינו שמואל זצ"ל. וכך הלכה דמשנה אחרונה וכרב הונא דיין כיון שהתחיל לימשך עושה יין נסך. ואם גת פקוקה מליאה הוא או כגון שאנו דורכין בגומות ואין כאן המשכה. נראה לומר דאין נעשה יין נסך. אבל רבי תולה להחמיר ממנהג שבידינו ואינו רוצה לומר לא איסור ולא היתר לפי שאין לגו גומות אחרים אלא הגומות עצמן שאנו דורכין בהן. ויש שמניחין בהן את היין זמן מרובה כמו בחבית. הילכך אין להתירן. ואם מפנין חרצנים שבגיגית אילך ואילך שיתכנס היין באמצעיתה או בצדה לשלותו ולסננו נראה לרבי דאין לך המשכה גדולה מזו ונעשה יין נסך עכ"ל:

261

רס״בהרי רבינו שלמה זצ"ל ורבינו שמואל זצ"ל שניהם פירשו דדוקא בגת פקוקה ומליאה שאין כאן המשכה כלל לא הוי יין נסך שלא זז היין ממקומו. אבל פקוקה ולא מליאה או מליאה ולא פקוקה אי אפשר שלא ימשך והוי יין נסך. וכן כתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל והלכה כרב הונא וכי היכי דלרב הונא הוי המשכה במקום שדורכין על הגת כדפרי' אף על פי שיש שם תערובת ענבים. ה"נ לדידן שאנו רגילין בגיגיות לדרוך אם נתן הסל באמצע או לצד אחד לסנן היין או אפילו בלא סל אם משך הענבים לצד אחד לעשות גומא לסנן הוי המשכה. וכן כשמשבר בעץ פעמים מושכו לצד אחר ובלבד שיתכוין להמשכת היין. אבל אם כוונתו שמשבר כדי שיכנס בגיגית הרבה. ולא כדי שיזוב וימשך היין לצד אחר אין נראה בזה להחמיר אע"פ שיש שם המשכת כדתנן בפ' אין מעמידין ואלו מותרין באכילה. והדבדבנ' אע"פ שמנטפו' ומשמע אפילו מבוקעות. ואפי' אינן מבוקעות היה לנו להצריכו הדחה אילו היה בו משום יין נסך. ואע"ג דמוקי בגמ' דבעי להו לאכילה. וגם מוכח דמיירי בסלים שאינם מזופפים משום הכשר הוא דבעי לאוקומי הכי ברישא. א"כ לגבי יין נסך בכל ענין מותר כיון שאין מתכוין במעשה ידיו להמשיך ואפי' מרוסקין קצת. וכדתנן בסיפא דורכים עם הנכרי בגת דמשום גורם טומאה ליכא שמשעה שיצא מעט יין נטמא. ואיסורא הכא לא הוי בפי' משנה ראשונה ובן משמע מדברי רבינו שלמה זצ"ל דעל הגת נמי הוי יין נסך אם נמשך ממקו' למקום. כן בפסקיו כתב דה"ה בגיגית אם נתן הסל לסנן או עשה גומא בגיגית וכן אם הוציא יין בגיגית דרך ברזא. ומסתייעא מילת' דמתני' בתוספתא דע"ז בלוקח את העביט מן הגוי ומצא תחתיו גממיות מותר צידי גממיות אסור פי' דתלינן שהגומא נעשית מעצמה. אבל צידי גממיות היינו על ידי מעשיו. ויש תוספתא שכתוב בשניהם לאיסור. ועביט דומה לגיגיות כדת"ר עביט של ענבים. עכ"ל:

262

רס״גור"ת זצ"ל השיב לרביגו שמריא זצ"ל. ועל היין שכתבת שאנו מקילין כך הנהיג רבינו שלמה זצ"ל ורבי' שמואל זצ"ל. ואבא מרי זלה"ה היה מקפיד על שממלאים הגוים הגיגיות שאמרו רבותינו שאין תורת גת שייך בגיגיות וכל זמן שאין מסננין כלל אין מקפידין על מגע גוי דגת פקוקה ומלאה הויא הגיגית דאין לה המשכה עד שיסננו. ופשיטא דהילכת' כרב הונא דמשהתחיל לימשך עושה יין נסך. וזהו בגת שיש לה פה כעין סילון ומיד נמשך הימנה אם אינה פקוקה. אבל גיגיות שלנו אין להם המשכה כי אם ע"י הסל שמסננין על גביו. דהא מתרץ רב יהודה למתני' דנוטל בידו ונותן לתפוח מקמיה דלישני משום משנה אחרונה בגת פקוק' ומלאה פי' שהיתה פקוקה ומלאה שלא הוציא מן היין כלום על ידי גרגותני ועומדת הגת במלואה שכל הענבים שנתנו בגת עדיין בתוך הגת. וכן הוא נראה היתר גמור. או גת פקוקה ומלאה שלא חיסר הגוי מכל מה שנותן לתוכו כלום כשר דאין לך מלאה שלא היתה חסרה קודם שתתמלא. וכן היא משנה אחרונה. אין דורכין עם הנכרי בגת משום שמיד כשדורך נמשך ויורד דרך הסילון לבור כיון שאין הגת פקוקה. ואפי' היה גוי שואב בכלי ושותה היינו אוסרין אותו דההיא פורתא קרינן התחיל לימשך. ותימה לי מה דעתך שאתה כתבת דלית לן דרב הונא. אית לן ואית לן. והרבה אנו מחמירים ביין. אבל בגיגית אין אנו מקפידין אם הגוי מביא והיין מזלף או משבר הענבים במקל וטרם שימשך ממנו אפי' רביעית או פחות. אבל ליכנס הגוי ולדרוך אפי' בגיגית או בגת פקוקה חלילה לנו. ושלום עליך יעקב בר מאיר:

263

רס״ד[דף נ"ו ע"ב]
מתני' אינו עושה יין נסך עד שירד לבור. ירד לבור מה שבבור אסור והשאר מותר. אמר רב הונא לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור. גרגותני הוא סל גדול שקשור בצנור והיין יורד מן הצנור לתוכו ומתוכו לבור כדי לסנן היין מזגין ומחרצנים. ופרכי' גרגותני גופה במאי מיתסרא בנצוק בקילוח היוצא מגרגותני לבור ומחבר גרגותני ליין נסך שבבור ש"מ נצוק חיבור. כדתני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו. הכא נמי שפחסתו בורו שנתמלא בורו עד שהגיע היין וטפח בשולי הגרגותני. כתב רבינו שמואל זצ"ל מ"מ שמעי' דבר נצוק אינו חיבור. דאמ' ש"מ דנצוק חבור ואפי' הכי קתני דיין שבגת מותר דאינו חיבור לגרגותני ליאסר כמו שנאסר יין שבגרגותני ע"י נצוק דבור. שהרי הגת מקלח בגרגותני והגרגותני לבור ולא אסרי' מה שבגת הואיל והגרגותני ביניהם. וכן הלכה. ובפרק בתרא פסקי אמוראי דנצוק חיבור:

264

רס״הומעשה בא לפני ר' על קנקן של עץ שקורין יושטא מלאה יין כשר ונתנוה לפני נכרי והריק ממנה לכליו לשתות ומתוך יין נסך שבכלי נאסר הקנקן על ידי נצוק דקיימא לן נצוק חיבור. והוציאו לו יין מתוך חבית של יין באותו קנקן האסור מחמת נצוק. והתיר ר' את החבית ולא רצה לאוסרו משום נצוק שנתחבר מן החבית ליין נסך שבקנקן. משום דיין נסך דקנקן הנאסר בשביל הנצוק אינו אוסר יין אחר על ידי נצוק אלא א"כ מעורב ממש בכלי אחד. ולא חש ר' שמא הריק הגוי מיין נסך שבכלי לתוך הקנקן. או שנגע בידו בתוך הקנקן דלא שכיח מילתא למיעבד הכי ולא הוה יין נסך אלא על ידי נצוק הילכך לא אסר שבחבית על ידי נצוק הואיל ולא נגע ממש. והביא ראיה לדבריו מהכא דאמ' שמע מינה נצוק חיבור. ואפילו שבגת מותר דנצוק מחמת נצוק הוא. עד כאן לשונו. והא דפירשתי דבפרק בתרא פסקי אמוראי דנצוק חיבור לא אשכחא התם דפסקי להדיא הכי. אלא אדרבה רבינו תם זצ"ל פסיק דנצוק אינו חיבור. ואומר דמכולה שמעתא דהתם יש להוכיח דנצוק אינו חיבור. ואמר רב הונא הנצוק והקטפרס ומשקה טופח חובר ליין נסך. א"ל רב נחמן לרב הונא מנא לך הא אי לימא מהא דתנן הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה. וקא דייקי' לטומאה ולטהרה הוא דאינו חיבור הא ליין נסך הוי חיבור. אימא סיפא האשבורן חיבור לטומאה ולטהרה. לטומאה ולטהרה הוי חיבור הא ליין נסך לא הוי חיבור אלא מהא ליכא למישמע מינה. הרי רב נחמן אהדריה לרב הונא מדיוקיה. ותדע דליתיה לדיוקיה דרב הונא על כל המשנה. דהא במשנה בעינן טופח להטפיח. וכן לעיל פ' ר' ישמעאל גבי מעצרתא בעינן נמי טופח על מנת להטפיח אבל טופח לחודיה לא מהני ביין נסך. ולא דייקינן לענין טומאה וטהרה לא הוה חיבור הא ליין נסך הוי חיבור. וכיון שהדיוק אינו לענין טופח ה"ה אינו אמת לענין נצוק. ותו אומר ר"ת זצ"ל דרב הונא הדר ביה מדפרכינן בשמעתין אדרב הונא שמעינן מינה נצוק חיבור. ומה בעי הא רב הונא ודאי אית ליה נצוק חיבור אלא ש"מ (דאהדר) רב נחמן. ותו מדתני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו לכאורה משמע דלית ליה נצוק חיבור. ואע"פ שאין התלמוד רוצה להוכיח ממנה דאין נצוק חיבור. זהו לפי שאינו רוצה לפשוט בהדיא כך. ועוד מדמסיק תלמודא ש"מ נצוק חיבור משמע שהיה קשה לתלמוד לאוסרו. ותו דאמרי' התם ת"ש המערה מכלי אל כלי את שמערה ממנו מותר הא דביני ביני אסור ש"מ נצוק חיבור. ופרכי' אי נצוק חיבור אפילו דגויה דמנא ליתסר. הא לא קשיא דמפסיק פסוקי. ופרכי' מ"מ קשיא ש"מ נצוק חיבור. משמע שהיה קשה לתלמוד לאסור נצוק. ותו הא דאמ' ת"ש המערה החבית לבור קילוח היורד משפת החבית לבור אסור ש"מ נצוק חיבור. ופרכי' ואי נצוק חיבור אפילו דגויה דחבית ליתסר. הא לא קשיא דמקטף קטופי מ"מ נצוק חיבור. תרגמה רב ששת בגוי המערה משמע שבו הוא מתרץ לפי העיקר והאמת. וניחא בהכי הא דפרכינן אדרב ששת אי הכי דחבית נמי ליתסר. ושנינן כח דגוי דרבנן ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן. דחבית לא גזרו ביה רבנן. והקשה הרב ר' יצחק זצ"ל בן ר' מאיר זצ"ל והלא כיון דנצוק חיבור כדפסיק רש"י זצ"ל אי אפשר שלא יתחבר מעט הקילוח ליין ואי אפשר כלל בלא נצוק אלא ש"מ דנצוק אינו חיבור. ותו דאמ' ההוא גברא דארי' חמרא בגישתא ובת גישתא אתא גוי אנח ידיה עילויה אסריה רבא לההוא חמרא. א"ל רב פפא לרבא ואמרי לה רב אדא בר מתנה לרבא ואמרי לה רבינא לרבא במאי בנצוק ש"מ נצוק חיבור וכו'. מדמתמה עליה רב פפא משמע שאין הדין כך. ותו דאמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שריא. ורבה בר רב הונא איקלע לבי ריש גלותא שרא להו למישתי חמרא בקנישקנין איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי חמרא בקנישקנין. מר סבר הכי מר זוטרא דהוא בתרא ורבה בר רב הונא עבד עובדא ומעשה רב משמע דהכי הילכתא דנצוק אינו חיבור. ואין לומר דאפי' קיימא לן נצוק חיבור. נצוק כי האי דקנישקנין לא הוי חיבור לפי שאין נצוק אלא בדבר העומד להתערב. וקנישקנין אין סופן לעלות אלא על ידי מציצה. דהא מגישתא ובת גישתא שאין סופו לעלות אלא על ידי מציצה. רוצה התלמוד להוכיח דנצוק חיבור. כי דוחק הוא לדחות דהוה מצי למימר וליטעמיך נצוק כי האי מי אסיר. וגם אין נראה לדחות כמו שהי' מפרש הרב ר' מנחם זצ"ל דהך מילתא דרבה בר רב הונא דשרי קנישקנין היינו בהדי ישראל וקמ"ל שלא גזרו משום חורבן כדאמ' בפרק במה אשה דמייתי לה התם. דהא הכא למה קבעוה כלל התלמוד. ומאי שייכא הכא אי לא מיירי דאישתי בהדי גוי. ומ"מ התלמוד קבעה גם לשם להשמיענו דלא שייך בה משום שמחה. והא דאמר להו רב חסדא להנהו סבוייתא קטופו קטופי או נפוצו נפוצי אין זה מטעם נצוק חיבור. מדלא קא מסיק עלה ש"מ נצוק חיבור. ועוד מדאפסקיה להא דרב חסדא בין כחו של גוי דלעיל להך מילתא דרבא ושפוכאי דמיירו בכחו של גוי והיה אומר קטופו קטופי כו' כלומר כשתמדדו יין בכליו של גוי האסור אל תעדיפו על המידה פן יערב ויהיה המותר יין נסך ואסור בהנאה. אי נמי כשתמלאו כלי הגוים והגוי עצמו ממלא כליו ולא תרצו לסייעו קטופו קטופי פן פן יעדיף ויפיל מיין שהריק גוי בכליכם שסמוכין לכלי הגוי והוה ליה כחו של גוי ואסור. ובזה הענין היו רגילים למכור יין לגוים. כדאשכחן בעובדא דרב איקא אבוה דרב אחא לעיל והשת' שייך שפיר כחו של גוי. וגם יש ספרים ישנים דגרסי דאמר להו רב חסדא להנהו (דבייתא) כו' בדלית:

265

רס״וכך פסק ר"ת זצ"ל. וכן פסק רב פלטוי גאון זצ"ל דנצוק אינו חיבור. ואפילו לרבינו שלמה זצ"ל ורבינו שמואל זצ"ל דפסקי דנצוק חיבור. בנצוק ההולך לאיבוד כגון שמקלח על גבי קרקע ונגע הגוי בקילוח לא הוי חיבור ליאסר מה שבכלי. דלא גזור רבותינו בנצוק ההולך לאיבוד. ומטעם זה מותר כשנושאים גוים האיפה ופעמים נתקלים ונשפך מקצת היין לחוץ והוא נסך מה שנשפך לחוץ כדאמרי' לקמן ואי אפשר לצמצם שלא יתחבר יין שבפנים ליין שנשפך והוא כשר אפי' למאן דאית ליה נצוק חיבור. כך השיב לי הלכה למעשה מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל שכך קיבל מרבותיו. וכבר היה מעשה בחבית שנסדקה ובא הגוי ולקח כנף בגדו וסתם את הנקב עד שהפכו את החבית אבל לא נגע ביין מפני' והתיר רבינו שמואל זצ"ל אפילו לדברי האוסרין נצוק. דכי אמרינן דלא מקרי נצוק אלא היכא דלא מיפסיק מידי בקילוח. אבל הכא שהשוליים מפסיקין דמי למתניתין שהיין יוצא מן הגת לבור דרך גרגותני. ואם נגע הגוי ביין שבבור היין שבגת סותר אם לא החזיר גרגותני לגת הכי נמי הכא. ומעשה נמי בא לפני רבי' משה כהן זצ"ל והתיר גם הוא. וכן כתב ר"ת זצ"ל ואפי' רבותינו דפסקי נצוק חיבור. בנצוק ההולך לאיבוד מודו דשרי. דמפרשי דלא מיקרי נצוק אלא מכלי אל כלי או לבור:

266

רס״זוכתב רבי' אבי העזרי זצ"ל אם נתערב יין של איסור בשל היתר על ידי נצוק אם ידוע שהודחו במים הגיגיות והחביות בשעה ששמו בהן היין של ישראל מותר. דאי אפשר שאין ששים בטפיחתו ובעכבת מים שנשאר בהם. ומעתה סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן חרצנין וזגין ויין של איסור שנתערבו בחרצנין וזגין ויין של היתר. או כגון ששכח ולא הדיח את הגת ונשאר עליה מעט חרצנין וזגין יין של איסור והשליך עליהן בכלי גדול חרצנין וזגין יין של היתר בתערובת. אם יש ששים מן היתר לבטל חרצנין וזגין של איסור ובחרצנין וזגין של היתר יש ששים כנגד יין האסור מתבטל היין בחרצנין וזגין. והחרצנים וזגין האסורים מתבטלין ביין היתר. [כל] חד וחד אמרי' סלק את מינו כמי שאינו עכ"ל. ור"ת זצ"ל כתב הנהגתי בעירי לערב קיתון של מים שנים ושלשה בכל חבית וחבית שאם יקרה שיתערב יין נסך מעט בחבית להתירה בכך. כי לא סמכתי על מה שפסקתי סתם יינן מין במינן בששים להתיר לא לי ולא לאחרים אך אם הפסד מרובה התורה חסה על ממונם של ישראל:

267

רס״ח[שם]
ההוא ינוקא דהוה תני ע"ז בשית שנין. בעו מיניה מהו לדרוך עם הנכרי בגת אמר להו שפיר דמי. והא קא מנסך בידיה. דצייר ליה לידיה. והא קא מנסך בכרעיה. ניסוך דרגל לאו שמיה ניסוך. פי' רבינו שמואל זצ"ל ולית הילכתא כוותיה דבשתיה מיהא ליתסר דלא גרע מנפל לבור ועלה דאמ' במתניתין ימכר. עכ"ל:

268

רס״ט[דף נ"ז ע"א]
ההוא עובדא דהוה (בביהם) ההוא גוי דסליק לדיקלא למישרא לוליבא בהדי דקא נחית נגע רישא דלוליבא בחמרא שלא בכוונה. שרייה רב לזבוני לגוים. א"ל רב כהנא ורב אסי לרב והא מר הוא דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך אלמא לא בעי כוונה. אמר להו אימור דאמרי אנא בשתיה, בהנאה מי אסרי. משמע דמגע גוי ביין שלא בכוונה שרי בהנאה ואסור בשתיה כי הכא דנגע ע"י לוליבא. וכן פרש"י לקמן בההיא דבעא מיניה רב אסי (ר') יוחנן יין שמסכו גוי מהו וכו פי' דהכא מיירי שנגע בלוליבא דנגיעה על ידי דבר אחר היא. והכי מוכח לקמן בעובדא דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי דפרכי' והא קא נגע בנטלא והוה ליה כמגע גוי שלא בכוונה ואסיר. דקא ס"ד שהיה שואב היין מן החבית בכלי ששמו נטלא. אלמא מגע גוי על ידי דבר אחר שלא בכוונה אסור בשתיה. מיהו הא לאו ראיה דאיכא למיסר שאני התם שנגע בכוונה (הוה) ליה [ב]המשקה שהיה סבור שהיה שכר. אבל גבי לוליבא שלא נתכוין כלל ליגע אפשר דשרי בשתיה. אי נמי י"ל דהכי פריך ותיפוק לי דקא נגע בנטלא כלומר איכא למיחש דילמא אגב שלא נגע ביה בידיה והם לא העלו לדעתם. וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל לקמן. וכן מוכח לקמן דתנן נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירוה פי' ואפילו בשתיה ואוקימנא בגמ' דקא אזיל מיניה ומיניה שהולך ומתגלגל כל שעה על ידי שהוא מגלגלו או מורידו. ופי' רש"י זצ"ל הילכך שלא בחמתו לא חיישינן דילמא נגע. הילכך לזו השיטה כל היכא שנגע ביין על ידי דבר אחר שלא בכוונה ולא ידעי אי נגע בידו ביין אי לאו ההוא חמרא אסיר בשתיה דחיישינן דילמא נגע בידו כמו בזורק חבית בחמתו וכגון גבי נטלא. אבל היכא שנגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה וידעינן ביה שלא נגע ביין בידיה ההוא חמרא שרי אפי' בשתיה. א"כ הכא גבי לוליבא אמאי אסריה רב בשתיה דהכא ודאי לא ננע בידיה. ורבי' תם זצ"ל וה"ג ורבי' חננאל זצ"ל ורבינו יצחק אלפס זצ"ל לא גרסי נגע ברישא דלוליבא אלא נגע בחמרא. כלומר שנגע בידיה בחמרא ומעשה שהיה כך היה דסלק לדיקלא למישרא לוליבא הילכך אסריה בשתיה. אבל אי הוה נגע ברישא דלוליבא בלא כוונה הכי נמי דשרי אפי' בשתיה:

269

ר״עוכן השיב לי מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל הלכה למעשה דמגע גוי על ידי דבר אחר שלא בכוונה דשרי בשתיה. ויש לסיים וכנק דידעי בודאי שלא נגע בידו ביין דליכא למיחש דילמא נגע בידיה כדמוכח גבי דקאזיל מיניה כדפרי'. והשתא לא תיקשי לך היאך עלה על דעתם דרב כהנא ורב אסי למיסריה בהנאה. והא אנן תנן מדדו בקנה ימכר אע"ג שמתכוין ליגע ביין ויודע שהוא יין שאינו מתכוין כי אם למדוד כ"ש ברישא דלוליבא שאינו מתכוין ליגע כלל שמותר בהנאה. אלא ודאי נגע בידיה הוה ולהכי הוה סלקא דעתייהו למיסר בהנאה נמי (שפיר) דאסריה רב בשתיה ולא תקשי לך הא דפסיק רב כר' שמעון דשרי בשתיה גבי מדדו:

270

רע״א[שם]
גופא אמר רב תינוק בן יומו עושה יין נסך. והלוקח עבדים מן הגוים שמלו ולא טבלו. וכן בני השפחות אע"פ שנולדו בבית ישראל ולא גדלו בין הגוים ומלו ולא טבלו. גדולים עושים יין נסך קטנים אין עושין יין נסך ושרי בשתייה. אילו הן גדולים ואילו הן קטנים. גדולים שיודעים בטיב ע"ז ומשמשיה. קטנים שאין יודעין בטיב ע"ז ומשמשיה. אבל מלו וטבלו לאלתר אין עושין יין נסך ושרו בשתייה. ורב נחמן אמר שמואל הלוקח עבדים מן הגוים אע"פ שמלו וטבלו עושין יין נסך עד שתשקע ע"ז מפיהם. וכמה אמר ר' יהושע בן לוי עד שנים עשר חדש. ותינוק בן יומו אינו עושה יין נסך. כתב רבינו יצחק אלפס זצ"ל איפליגו רבוותא בהא מילתא. איכא מאן דסבירא ליה כרב באיסורי ואיכא מאן דסבירא ליה כשמואל. ואמ' מרקא מפרש רבי יהושע בן לוי מימרא דשמואל ש"מ כוותיה מסתברא אבל בני השפחות שמלו ולא טבלו לד"ה גדולים עושין יין נסך קטנים אין עושין יין נסך. עכ"ל:

271

רע״בוכן פסק ר"ח זצ"ל כאן דהלכה כשמואל משום דר' יהושע בן לוי מסיים למילתיה. ובספר תנאים ואמוראים פסקינן הלכה כר' יהושע לגבי ר' יוחנן. וכן פסיק ר"ת זצ"ל מההיא דפרק בני העיר ותשובת הגאונים. וכן רבינו יהודה בר נתן זצ"ל וכן רבינו שמואל בשם רבינו שלמה זצ"ל כולהו פסקי דגוים בזמן הזה אינם בקיאין בטיב ע"ז ומשמשיה והוו כתינוק בן יומו. ושלח ליה רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל לרבינו תם זצ"ל. חזי מר דמדידך דפסקת כר' יהושע בן לוי לגבי ר' יוחנן. כ"ש דהילכתא כוותיה לגבי דרב. דרב במקו' ר' יוחנן לית' במקו' ריב"ל מיבעי'. ור' יהושע ב"ל קאי כשמואל דתינוק בן יומו אינו עושה יין נסך. א"כ מדידך דפסקת הכי. ומדאחוך רבינו שמואל זצ"ל ומזקינך רש"י זצ"ל דפסקי דגוים בזמן הזה כתינוק בן יומו. חזי מר דיינם של גוים בזמן הזה שרי בשתייה. והשיב לו רבי' תם זצ"ל דקיימא לן כרב דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך ולא כשמואל דקיימא לן הילכתא כרב באיסורי לגבי שמואל. ור' יהושע בן לוי לא קאי על דברי שמואל. דהא ר' יהושע בן לוי עדיף וקשיש מיניה אלא אפלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבה פרק החולץ קאי. כדת"ר מקיימים עבדים שאינם מולים דברי ר' ישמעאל ור' עקיבה אומר אין מקיימין. ועלה אמר ר' יהושע בן לוי התם הלוקח עבד מן הגוי ולא רצה למול מגלגל עמו עד שנים עשר חדש. לא מל חוזר ומוכרו לגוים. ותלמוד' אייתי למילתי' לאורויי לן דשיקוע ע"ז הוי שנים עשר חדש. הילכך הלכה כרב דתינוק בן יומו עושה יין נסך ליאסר בשתיה. אבל עבדים ושפחות שמלו וטבלו לאלתר אין עושין יין נסך. וכן נוהגין בארץ אשכנז שעבדים שקונים מן הגוים מיד כשמלו וטבלו שותין יין עמהם. ורבי' שמואל זצ"ל כתב אדרב נחמן אמר שמואל לא סמכינן. והילכתא כרב באיסורי דתינוק בן יומו עושה יין נסך לשתיה. ובתשובו' הגאונים מצא ר' דגוים בזמן הזה אינם יודעים בטיב ניסוך שאין דרכן לשכשך יינם לע"ז ויינם מותר בהנאה כתינוק בן יומו. וכן נראה בעיני ר' לסמוך על זה להתיר יין נסך הניתן לישראל בימי הבציר או בימות השנה בהנאה. ולא שישהנו אצלו בחביות כדי למוכרו ביוקר חדא דאתי ביה לידי תקלה. ועוד דאי נמי מנח ליה בבית גוי אסור שעושה דברי חכמים ותקנתם הפקר שמחזר ליהנות באיסורי הנאה. ואע"פ שאנו אומרין שבזמן הזה מותר בהנאה משום הפסדו של ישר' לא(נקל) בו. אבל כמה שאפשר להרחיק ירחיק ונכון. עכ"ל: [דף נ"ח ע"א] רבי יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי הוו יתבי וקא שתו חמרא. אתא ההוא גברא אמרו ליה תא אשקינן לבתר דרמא לכסא איגלאי מילתא דגוי הוה. חד אסר אפי' בהנאה וחד שרי אפי' בשתיה. ואוקימנא לה בליליא דלא חזי ליה ובחדתא דלא קא מורח ליה. ובאוריק אורוקי דהוה ליה כחו שלא בכוונת יין. א"ר יהושע בן לוי מאן דאסר שפיר אסר ומאן דשרי שפיר שרי.

272

רע״גפי' רבינו שמואל זצ"ל כלומר דברי שניהם עיקר והלכה כדברי שניהם לפי מה שהיו סבורים. מאן דאסר שפיר אסר. אמר ההוא גוי בלבו רבנן כי הני שיכרא שתו. אלא ודאי חמרא הוא ונסכיה כשאוריק אורוקי. והם לא נתנו דעתם שהיו סבורי' ישראל הוא הילכך אסיר בהנאה. ומאן דשרי שפיר שרי. מימר אמ' רבנן כי הני חמרא קא שתו ואמרו לי לדידי תא אשקיין אלא ודאי שיכרא הוא. פי' רבינו שמואל זצ"ל אלא ודאי שיכרא הוא ודאי לא נגע בו ושרי בשתיה. והא דאמ' לקמן יין שמזגו גוי אסור בשתיה. היינו טעמא משום שהכיר בו שהוא יין ודעתו לנסכו. ואע"ג דחזי ליה ישראל שלא נגע בו אסור בשתיה משום לך לך נזירא אמרינן. אבל הכא דלא הכיר בו שהוא יין מותר בשתיה והכי הילכתא. עכ"ל:

273

רע״ד[דף נ"ט ע"א]
בעא מיניה ר' יימר מרב כהנא גוי מהו שיוליך ענבים לגת א"ל אסור משום לך לך נזירא אמרי' סחור סחור לכרמא לא תקרב. פי' רבינו שמואל זצ"ל כשבוצרין את הענבים נותנין אותם בסלין ודרדורין ומתמעכין ונדרסי' הענבים זה על זה והיין מזלף ונותנים אותו לגת. מי חשיב ההוא יין שמזלף ליעשות יין נסך במגע גוי או לא. האי דנקט מהו שיוליך לגת לא מיבעיא ליה אם יכול ליתן את הענבים לגת דאם יש שם יין נמשך ודאי אסור. ואם נותן הענבים בגת נאסר כל היין שבגת דקא אתי מיניה ומיניה ולא דמי לזריקה דשרינן לקמן בשמעתין:

274

רע״הוהכי מוכח בפ' בתרא דגוי הנותן ענבים או שום דבר בגיגית של יין אוסר בכחו כל יין שבגיגית. ואם אין יין בגת פשיטא ליה דנותן לתוך הגת את הענבים ואינו חושש. והא דנקט גת אורחא דמילתא נקט דההיא הולכה לגת היא. מ"ר ועיקר. עכ"ל:

275

רע״ו[שם ע"ב]
אמר רב אשי האי גוי דנסכיה לחמריה דישר' [בכוונה] אע"ג דלזבוניה [לנכרי אחרינא] ולמישקל לדמי אסיר. למישקל דמיה מההוא גוי שרי. מאי טעמא מיקלא קלייה ואינו מכר ואינו נהנה מיין נסך אלא אומר שפכת ייני ואיבדתו ממני ודמי יין כשר דקא שקיל. אמר רב אשי מנא אמינא לה דתני' גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו. ור' יהודה בן בבא ור' יהודה בן בתירה מתירין אותו בהנאה מפני שני דברים אחד שאין מנסכין יין אלא בפני ע"ז ואחד שיכול לומר לו לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי. פירש"י זצ"ל ואע"ג דלא סבירא לן כוותייהו להתירו למכור לגוי אחר. מההוא גוי מיהא שרי לאיפרועי ניזקיה משום טעמא לא כל הימך. וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל דאין הלכה כמותו דהא מתני' פליגא עלייהו. דאמר באידך פרקין המוכר יינו לנכרי מדד עד שלא פסק דמיו אסור. ואע"פ דשלא בפני ע"ז הוא ולאונסו דהא אינו רוצה שינסכנו ואפי' הכי דמיו אסורין:

276

רע״זמיהו בזמן הזה גוי ששיכשך ביינו של ישראל מותר למוכרו לגוים דלא פקיעי בשיכשוך כדפרי' לעיל אבל בשתיה אסור. ודוקא שלא נתכוין ליגע כדי להכעיס ישראל ולהפסידו אבל אי חזינן לדעתיה דגוי שנוגע ביינו של ישראל כדי להכעיס לישראל ולהפסידו ההוא אפילו בשתיה [מותר] דכי האי גוונא לא גזור רבנן. וכן כתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל. והיכא דזרק ליה הגוי החפץ לבור להכעיס אפי' אזיל מיניה ומיניה שתפס בו מותר בשתיה. וכן נמצא בתשובות רב נחשון גאון ובפסקי ריב"א זצ"ל וכן מוכח הסוגיא וקרוב בעיני אפי' אם נגע בידו להכעיס מותר בשתיה. וכן כתוב בתשובות פעם אחת היה בורו של ישראל מלא יין ובא אנס אחד והושיט ידו להכעיס. והיה שם זקן אחד ירא שמים שסופו נהרג על קידוש ה' ב"ה. ושמענו שלקח מן היין בכלי ושתה מן היין בפני האנס כדי שלא יהא רגיל לעשות כן לישראל אחר. עכ"ל:

277

רע״ח[שם]
ההוא חביתא דמשתקיל ברזא אידרי גוי אנח ידיה עילוה. אמר רב פפא כל דלהדי ברזא חמרא אסיר ואידך שרי פירש"י זצ"ל קילוח הסמוך לנקב אסור בשתיה ולא בהנאה שהרי אין כאן שיכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי בשתיה דקסבר צדדין לאו חיבור הוא ליאסר כל היין. איכא דאמרי עד ברזא חמרא אסיר ואידך שרי:

278

רע״ט[דף ס' ע"א]
אמר רב יימר כתנאי חבית שניקבה בין מפיה בין מצדה ונגע בה טבול יום טמאה. ר' יהודה אומר מפיה או משוליה טמאה. שוליה שהיא יושבת עליהם. שכל חביות שבתלמוד כדים של חרס הן. הואיל וכל היין שלמטה נעשה בסיס לחבירו העליון הוי חיבור ומשוליה נמי הואיל וכל היין נמשך אחר הנקב הוי חיבור. אבל ניקבה מצידה טהורה. מיכן ומיכן כרב פפא. ופסק רש"י דלית הילכתא כרב פפא דקיימא לן כרבי יהודה:

279

ר״פוכתב רבינו שמואל זצ"ל ר' אומר דכל היין אסור בשתייה אפילו מברזא ולתחת דהילכתא כרבים. ור' יהודה דשרי יחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה דרבי' פליגי עליה. וכ"ש גוי שתחב את הברזא בחבית שכל היין אסור. וכן אם נטל מן החבית שכל היין אסור שאי איפשר שלא ישכשך בתוך הברזא שבחבית מלמעלה. והילכך אסור דעילוי ברזא ודלתחת. וכן הלכה אפי' בהפסד מרובה לאסור כל היין בשתייה מ"ר עכ"ל: כתב רבי' אבי העזרי זצ"ל אומר אני דלישנא קמא דרב פפא הוא כתנאי. אבל לישנא בתרא דרב פפא אתיא כת"ק דרב יהודה נמי (דצידין) היינו דלהדי ברזא אבל דעד ברזא שרי. וסעד מצאתי בתשובות:

280

רפ״אמעשה שבא לפני רבי בחבית של יין שהוציא הגוי הברזא ממנו כדי לשתות מן היין. והגוי לא היה בקי בענין היהודים ולא החזיר הברזא לתוך החבית. והתיר רבי לשתות מה שבחבית. ובלבד שתהא הברזא קצרה שלא תהא ראש הברזא חוץ מעובי החור תוך החבית. דא"כ מקרקש לה כיון שמנענים להוציא והוה ליה יין נסך. ולנצוק חיבור לא חיישיגן דבכי האי גוונא ליכא נצוק חיבור. ורבינו שמואל בר נטרונאי זצ"ל כתב שאין לסמוך על הודאה זו ומשום דחמור הוא מנצוק. ולי נראה שיפה הורה ואם החזיר הברזא נמי מותר על דרך שיפרשנו. עכ"ל:

281

רפ״במעשה שהיתה הברזא בחבית של יין תקועה מאד ומהודקת. ובאתה ריבה אחת עבריה וכשכשה הברזא להוציא מן היין ולא יכלה. ותבא האמה והניעתה והנידתה ולא יצא טיפת יין לחוץ. ושאלו לר"ת זצ"ל והשיב הברזא שמהודקת ועומדת הרי היא כנוד מלא יין שביד גוי שהגוי מניח אצבעו עליו ושוקע שלא מצינו לו איסור. ודמי לחבית דמיפקעא דמסקינן אבל לפותיא שרי אע"פ שהיין יוצא דמעשה לבינה קא עביד כ"ש הכא דאין היין יוצא לחוץ והוי כגוף החבית ודופנה:

282

רפ״גמעשה בבת ישראל שידה [אחת] על הברזא ואחת לבקש אבן שאצל החבית. ונתנה השפחה ידה על הברזא והניעתה קצת בחבית. ושאל החבר ר' שמואל את רבי' שמשון זצ"ל. והשיב אשר דמית זה המעשה לעם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות אין ענינו לכאן כלום. דהרי ראש הברזא מגיע עד לחלל הבית ועובר עובי הדפנות ואין שום הפסק. ולכחו שלא בכונה נמי לא דמי דיש כאן כוונת יין. אך יש להתיר מכח ההיא חביתא דפקעה לאורכה אתא גוי חבקה. ואמ' דאי פקעה לפותיא מעשה לבינתא קא עביד ואפילו בשתייה נמי שרי. ולא מיבעיא אם הברזא היתה סותמת יפה בלא כח הגויה שלא היה יוצא כלל דשרי. אלא אפילו היין יוצא ומטפטף נמי שרי דחשבינן ליה מעשה לבינה. כיון שהיתה הברזא תחובה בחבית כל כך שלא היתה קופצת מן החבית. מידי דהוה אפקעה לרחבה דאי אפשר שלא יצא יין דרך סדקין ושרי ליה מכח מעשה לבינה. ואע"פ שראש הברזא לתוך חלל חבית ליכא למיחש מידי. מאחר שהבת ישראל תחבתה בחבית עד שהיתה עומדת מעצמה בלא שום כח אחר. ודבר זה אתה יכול לדמות לנוד של עור מלא יין והגוי נותן עליו ידו מבחוץ ודוחק את העור. ועוד יש להתיר כאן יותר דמאחר שהבת ישראל היתה ידה על הברזא בידוע שהיתה דוחפת בפנים כמו שהיתה יכולה לכל הפחות בכח כחו. וכשבאתה הגויה וסייעתה אע"פ שכחה מרובה שרי. ומעשים בכל יום כשהגוים נושאים במוט בגיגית קטנה וישראל מסייע להן. ואמ' בפ' בתרא דאמר להו רב להנהו שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב גוי ליסייע בהדייכו דילמא מישתליתו מכלל דכי לא משתלי שרי. ואע"פ שיש מדמים למגע גוי דבר שהגוי אוחז בידו ותוחבו בידו אבל כאן כבר היתה הברזא תחובה בחבית אלא שחזרה הגוי' והכניסתה מעט יותר שמשון בר אברהם זצ"ל:

283

רפ״ד[שם]
אמר רב פפא גוי אדנא וישראל אכובא אסיר. פירוש גוי המערה יין מחבית לכובא וישראל אוחז הכובא בידו חמרא אסיר מאי טעמא כי אתי מכח גוי קא אתי. גוי אכובא וישר' אדנא חמרא שרי. ואי מצדדי אצדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקש ליה לחמרא. פירש"י זצ"ל ובכובא מליאה עסקינן דילמא נגע. לישנא אחרינא אפי' חסירה נמי דכיון דמקרקש בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור. עכ"ל:

284

רפ״הפי' רבינו שמואל זצ"ל ומיהו אנן קיימא לן דמותר. והכי מוכח לקמן במכילתין. ואם נשפך ממנו לקרקע מותר דהא לא חשיב יין. ואם נפל בכלי אסור מה שבכלי ומותר מה שבגיגית. וכגון שנתכוון גוי לשפוך וכגון דליכא נצוק. אבל לא נתכוון הוי כח גוי שלא בכוונה ומותר בשתייה מה שנפל מן הגיגית. והכי אמרי' בהשוכר כח דגוי דרבנן הוא. ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן. מ"ר. עכ"ל. פי' רבינו שמואל זצ"ל גוי ארנא מגביה את החבית כדי שיפול היין לכובא. ואם מסייעו ישראל להגביה מותר. דכל היכא דכח גוי אוסר כי כח אחר מעורב בו מהני ומותר. אבל אסור לעשות כן לכתחילה שמא יגע גוי ולאו אדעתיה דישראל. או שמא יתייאש ישראל לסמוך על הגוי כדאמרי' בהשוכר אמר להו רב חסדא להנהו שפוכאי חמרא לא ליתי גוי לסיועי בהדייכו דילמא מישתליתו ושדיתו עליה דגוי וקא משתפיך חמרא מכח גוי ואסיר. טעמא דמישתלו הא לא מישתלי כי שפכי אינהו נמי שרי. וכן הלכה. עכ"ל. וכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם המשוי כבד שאי אפשר בגוי לבדו. או אם קודם שהגביה הגוי היה יוצא היין והולך דרך נקב הברזא אלא שמגביה שלא יכלה מהרה הקילוח. או אם מכניס ישראל וסותם הברזא עד שמגביה הגוי. בכל אלו הדרכים מותר לכתחילה נמי. עכ"ל:

285

רפ״ומעשה בא לפני הרב ר' מנחם זצ"ל בחבית שכלה היין עד הברזא והגביה גוי אחד בלבדו החבית באותה שעה משך ישראל את הברזא וקילח היין בקנקנו של ישראל והתיר יין הנשאר בחבית ואסר אותו שיצא לחוץ. דהכי אמרינן בהשוכר המערה מחבית לבור קילוח היוצא מחבית ולמטה אסור. ומוקמי' לה בגוי המערה. ופרכינן אי הכי אפילו דגוה דחבית נמי ליתסר. ומשני כח דרבנן הוא. ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן ההוא דלא נפק לבראי לא גזרו ביה רבנן. הילכך שרי מה שבתוך החבית. וא"ת הא אמר להו רב חסדא להנהו סבוייתא כי כייליתו חמרא קטופו קטופי ולא בקילוח. אלמא משמע דאי נפיק בקילוח הוי אסיר היין הנשאר בחבית על ידי נצוק. הא לא קשיא דהתם שפיך לתוך כלי של גוי שהוא יין נסך גמור דהתם ודאי אי לאו מיקטף קטופי נאסר היין בתוך החבית על ידי נצוק שקילוח בתוך היין נסך שהרי הוא בכליו של גוי. אבל הכא שהיין בתוך הכלי אין בו איסור יין נסך גמור אלא מכח גוי. לא נאסר ההוא דלא נפק לבראי מטעם נצוק שנתחבר ליין הנאסר ע"י כח גוי דלא הוי נצוק ליין נסך ממש:

286

רפ״ז[שם]
אמר רב פפא האי גוי דדרא זיקא פי' שמוליך נוד קשור וקא אתי ישראל אחוריה וחזי דלא נגע גוי בהדיה מליא שרי. חסר אסיר משום דמקרקש ליה. ופי' רבינו שמואל וכגון שישראל לא מסייע בהדיה דאי מסייע בהדיה לא חיישי' לקירקוש. דאפי' לאורוקי ליה בכלי אחר כיון דכח ישראל מעורב שם אינו נעשה יין נסך ומותר בשתיה. ואי דרי כובא מליא אסירא. חסירה שריא דאין קירקוש בכלי פתוח. ואע"ג דכי דרי ליה אי אפשר בלא קירקוש מעט. כיון דלא ניחא ליה בקירקוש דילמא מישתפיך הוה ליה כחו שלא בכוונה ומותר. רב אשי אמר זיקא בין מליא בין חסר שרי מאי טעמא אין דרך ניסוך בכך. פירש"י זצ"ל אבל בכובא מליא דאיכא למיחש לנניעה כשהוא נותן ידו על שפתה לא פליג רב אשי ואסיר. פי' רבינו שמואל זצ"ל וכן הלכה כרב אשי וכובא מליא נהי דמודי רב אשי דאסור דילמא נגע על ידי מגע מוט מיהא נראה לר' דשרי. עכ"ל:

287

רפ״חוכתב מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל ואם היא חסירה הכובא ומצדד לה אצדודי מותר. ומליא נמי על ידי מוט שרי לישא הגוי רק שישראל יסייע להכניס המוט לנקב אזן הכובא. ואם על ידי שצדדה ניתז מן היין על ידי גוי וחזר וניתז ביין מותר. דאין כאן ניסוך. עכ"ל:

288

רפ״ט[שם]
מעצרא זירא שכובשין בקורה רב (פפא) שרי. רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. בכחו. היכא דענבים נסחטים כגון שעולה על הנסרים שעל התפוח ומכבידם כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי בכח כחו כגון שמגלגל הגלגל והיא מפלת הקורה. איכא דאמרי בכח כחו כ"ע לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו. הוה עובדא בכח כחו ואסר רב יעקב מנהר פקוד. וכתב רבינו שמואל זצ"ל לכך צריך ישראל להיות מגלגל הגלגל עם הגוי ואל יגלגל גוי לבדו. ואם גילגל גוי לבדו ואיכא הפסד מרובה סמכי' אאיכא דאמרי דכ"ע לא פליגי דכח כחו שרי. ונראה לר' דהני מעצרים שלנו איכא שלש כחות שאוחז במקל או במוט ומגלגל בו את הגלגל הרי שתי כחות. והגלגל משפיל את הקורה על הענבים הרי שלש כחות מקל וגלגל וקורה. ור' לא מצא ראיה אי שני לן בשום דוכתא בין שתי כחות לשלש כחות להקל בשלש יותר מבשתים עכ"ל:

289

ר״צוגוי שהיה מהלך ונגע בכנף בגדו ביין שלא בכוונת יין. זה היה מעשה והתיר ר"ת זצ"ל ואמר דכח גוי שלא בכוונה הוא והתיר בשתיה דלא מיקרי מגע אלא בידיו או בפיו או ברגלו או בקנה שבידו: [שם ע"ב] ההוא חביתא דפקעה לאורכה כשהיא יושבת זקופה נסדקה מלמעלה למטה וביקש חציה ליפול אילך וחציה ליפול אילך. אידרי גוי חבקה בין זרועותיו וחברה עד שהביאו כלי. שרייה רפרם בר פפא ואיתימא רב הונא בריה דרב יהושע לזבונה לגוים. ה"מ דפקעה לאורכה. אבל לפותיה הואיל ואינן נבדלות זו מזו שהרי חציה העליון יושב על התחתון אלא שיוצא מעט מעט והגוי הכבידן זו על זו. ולא הוי נוגע ודוחק יין החבית אלא מעשה לבינה קא עביד כלבינה הנתונה על פי חבית ומכבידה אפי' בשתיה נמי שריא:

290

רצ״אוכתב רבי' שמואל זצ"ל וגוי המהדק מגרופות גיגית מלאה יין כדי שיתחברו (חדקין) שבארכה מלמעלה למטה. אין זה כמחבק חבית הנבקעת לארכה דחבית מבוקעת מזומנת ליפול חציה אילך וחציה אילך וכשהוא מחבקה מחבר כל היין זה לזה. אבל גיגית יין במקומו על ידי הידוק הראשון וסדק קטן יש שם שיוצא בו והוא מהדק. הילכך אפי' לארכה שפיר דמי. וכן לחבית עץ שלנו. אבל דבר זה להיות גוי תוחב נעורת או מטלית בסדק ובחידודי השוליים לסתום [אסור] מפני שנוגע הוא ביין עכ"ל. ומורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב נראה בעיני שאם היין יוצא דרך הסדק או סביב שולי החבית ישים הישראל הבגד בכדי שיפסק הקילוח ושוב יהדק גוי כדי שלא יגע הגוי ביין. ואם לא שם הישראל הבגד אלא נכרי יש שמתירין מה שבתוך החבית משום דנצוק ההולך לאיבוד לא גזרו ביה רבנן כדפרי' לעיל עכ"ל. והרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל כתב בספר תרומות אומר מו' דמותר לגוי לתחוב הנעורת סביב השוליים במקום שמתרפק אל דופני החבית ומשם היין זב ויוצא. שהנעורת שתוחב אינו נוגע ביין שבפנים לפי שראשי השוליים מפסיקין שתחובין בחריצים שבדופני החבית סביב סביב. ובאמצע חיבור השולים אם ישראל נותן הנעורת בסדק ולא הדקו ועדיין היין זב ויוצא מותר לגוי לתוחבה יפה והוי כמו נוד של עור מלא יין והגוי תוחב אגרופו מבחוץ בעור וכופפו בפנים שמותר. וכמו עם הארץ שנגע באשכולות והמשקה מהלך דאמ' פרק בתרא ואורו רבנן לר' ירמיה כמ"ד אשכולות טמאות וכל הגת טהורה. ואם הגוי תחב הנעורת בסדק אם אין בו חלל שאין הנסרים של שוליים מחוברים זה אל זה בחוזק ואין מכניסן בחלל החבית יכול להיות שמותר וצריך להתיישב בדבר. עכ"ל:

291

רצ״ב[שם]
ההוא גוי דאשתכח דהוה קאי בעצרתא דישראל ולא היה בה יין כי אם מעט אמר רב אשי אי איכא טופח על מנת להטפיח שאם טופח בידו על היין ידבק בידו מן היין כל כך שאם יחזור ויגע בדבר אחר בידו ויראה שם רושם יין שבידו. בעי הדחה ובעי ניגוב באפר ומים. דכיון דיש שם יין כל כך נסכיה גוי [ובעי] ניגוב כדי שיפלוט הגת מה שבלע מיין נסך. ואי לא בהדחה בעלמא סגי ליה דלא בלע גת מיין נסך כלל:

292

רצ״גומיהו אנן לא עבדינן ניגוב בגיתות של גוים אלא הדחה בעלמא וסמכי' אראיות רפ' בתרא דלא בעי ניגוב. כך פי' רבינו שמואל זצ"ל:

293

רצ״ד[שם]
מתני' נכרי שהיה עומד בצד הבור של יין. אם יש לו לנכרי מלוה על ישראל אסור. פי' רש"י זצ"ל לפי שאינו ירא ליגע וסבר אי אמר לי מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי. אם אין לו מלוה עליו מותר. פי' רבינו שמואל זצ"ל כגון בעיר שישראל וגוים דרים בה כדמוכח במתני' לקמן. אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין שעשה לו הישראל את היין הזה אפותיקי לגבות הימנו דהשתא סמך דעתיה ונגע ולא מירתת. אבל לא היתה מלוה על אותו יין אף על פי שיש לו מלוה על בעליו מותר בשתיה דמירתת ולא גגע. אמר רב אשי מתני' גמי דיקא דקתני המטהר יינו של נכרי דהיינו ישראל שדרך ענבים של נכרי בהיתר כדי למוכרו לישראל. ואינו נותן מעות לגוי עד שימכרנו לאחר זמן ונתנו ברשות הנכרי. והלה הנכרי כותב לו התקבלתי ממך מעות ואיני מעכב בידך להוציא היין מרשותי כל זמן שתרצה מותר. פי' רש"י זצ"ל אם יש לו מפתח או חותם. אבל אם רצה ישראל להוציאו אין מניחו עד שיתן לו מעותיו. זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים דכיון שיש לו מלוה על אותו יין מאי דבעי עביד ש"מ מלוה על אותו יין בעינן ש"מ:

294

רצ״השמעינן משמעתין דגוי שיש לו מלוה על ישראל (ויינו של ישראל) ויינו של ישראל ביד גוי. ויש לו לישראל מפתח או חותם. ההוא חמרא שרי. אבל אם יש מלוה על אותו יין שעשאו אפותיקי אע"ג שיש לישראל מפתח או חותם חמרא אסיר ומאי דבעי עביד. וכן הדין אם נמצא עומד אצל הבור בבית ישראל ויש לו מלוה על אותו היין אסור אע"ג דאיכא מפתח או חותם דלא מירתת משום דאמר ליה תנהו בחובי. ואם אין לו מלוה עליו שרי אע"ג דליכא לא מפתח ולא חותם דמירתת. ירושלמי והוא שיש לו מלוה על אותו הבור בתוך פישוט ידיו ורגליו פי' שיש לו מלוה על אותו הבור שעומד כך אצלו בקרוב שיכול ליגע בו בתוך פישוט ידיו. אבל אם אינו יכול ליגע בתוך פישוט ידיו ורגליו אף על גב דאית ליה מלוה ולא מירתת ואינו נתפס עליו כגנב שרי. מ"ר אע"פ שאין לו מלוה על אותו הבור חוץ לפישוט ידיו ורגליו פי' מי שסובר דמתניתין איירי אפי' במלוה שאינו על אותו הבור ומחמיר ואוסר. איהו נמי מחמיר ואוסר אפי' נמצא חוץ לפישוט ידים ורגלים. אבל מי שסובר על אותו הבור דוקא סובר נמי בתוך פישוט ידיו ורגליו. ואסיקנא ולא כך [ולא כן] אמר רב ששת כשם שנתנו פישוט ידים ורגלים בטהרות כך נתנו פישוט ידים ורגלים ליין נסך. אלא מ"ר והוא שיש לו מלוה על אותו הבור בתוך פישוט. מ"ר אע"פ שאין לו מלוה על אותו הבור חוץ לפישוט יריו ורגליו:

295

רצ״והילכך אנן דקיימא לן כשמואל ורב אשי דדוקא שיש לו מלוה על אותו הבור. קיימא לן נמי שנמצא בתוך פישוט ידים ורגלים. אבל נמצא חוץ לפישוט ידים ורגלים אע"פ שיש לו עליו מלוה דאינו נתפס כגנב ולא מירתת חמרא שרי. כך נראה בעיני הלכה למעשה אני המחבר יצחק בר משה נב"ה:

296

רצ״ז[שם]
מתני' נפל הגוי לבור מלא יין ועלה ימכר. מדדו בקנה התיז את הצרעה בקנה או שהיה מטפח על פי חבית המרותחת שהיתה מחמצת ומעלה רתיחות וטופח בידו ממש על הרתיחות אין דרך ניסוך בכך עכ"ל. ורבינו שמואל זצ"ל כתב מטפח על פי חבית מרותחת אינו נוגע ביין אלא ברתיחה העולה ומתוך שמטפח עליה ונוגעת ביין כמשכשך במקל דמי עכ"ל. שמעי' ממתני' שאם הניח הגוי ידו בנחת על הרתיחה שהיין מותר בשתיה. מדתני שהיה מטפח ולא נקט שנגע וכ"ש מטפח. אלא מדתני מטפח משמע דוקא מטפח אבל נגע בנחת בלא טיפוח משמע דשרי אפי' בשתיה. וכן משמע לשון רבינו שמואל זצ"ל דפירש דמתוך שמטפח ונוגעת הרתיחה ביין הוי כמשכשך במקל דמי. עכ"ל.

297

רצ״חשמעינן מינה הא הניח ידו בנחת על הרתיחה שאינו משכשך ביין שרי אפי' בשתיה. מיהו פ' בתרא מוכח לאיסורא. דההיא רביתא דאישתכח דהוה קיימא ביני דני דהות נקיטא אופיא בידאה. אמר רב חמרא שרי אימור מגבה דחבית' שקלתה אע"ג דליכא תו אימור איתרמויי איתרמי לה. משמע דוקא אי מגבה שקלה חמרא שרי. הא מפיה חמרא אסיר אע"ג דשקלה ולא נגעה ביין. דמסתמא ביין חדש עסקינן דאיכא טובא רתיחות דאי ביין ישן הרתיחות נמצאות על גב החבית. וכן פי' רש"י זצ"ל בשמעתין שהיתה מחמצת ומעלה רתיחות דהיינו יין חדש כשהוא תוסס דביין ישן ליכא רתיחות. והכי נמי מוכחא לאיסורא דתנן פ"ק דמסכת טבול יום רתיחת גריסין של פול ראשונה ורתיחת יין חדש ר' יהודה אומר אף של אורז ב"ש אומ' חיבור בטבול יום וב"ה אומ' אינו חיבור פי' שאם נגע טבול יום ברתיחת גריסין של פול ראשונה או ברתיחת יין חדש פסל את הגריסין ואת היין. ולב"ה לא פסל. וקתני סיפא ומודים בשאר כל הטמאות בין קלות בין חמורות בין שנגע באלו רתיחות ראשון לטומאה בין שנגע בהם הטומאה מודים ב"ה לב"ש דהוי חיבור ופסל אפילו יין חדש ולא פליגי אלא בטבול יום. וקתני התם בסיפא רתיחת גריסין של פול שניה ורתיחת יין ישן טמאים בטבול יום ואין צריך לומר בכל הטמאות. הא למדת רתיחת יין ישן הוי חיבור לכל הטמאות. ורתיחת יין חדש נמי הוי חיבור לכל הטמאות לבד מטבול יום לב"ה הילכך הואיל והוו חיבור לטבול יום הוו נמי חיבור לענין יין נסך כדחזינן לקמן בפ' בתרא דמדמי' ומייתינן מטמאות וטהרות על יין נסך. וכן השיב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל דרתיחת היין הוי חיבור ואם נגע הגוי ברתיחת היין חמרא אסיר. והא דנקט במתני' המטפח ולא נקט הנוגע להודיעך שאין דרך ניסוך בכך כדפרש"י זצ"ל ולא מיתסר בהנאה:

298

רצ״ט[שם]
מתני' נטל את החבית בחמתו וזרקה לבור זה היה מעשה והכשירוה אפילו בשתיה. אמר רב אשי כל שבזב טמא בגוי עושה יין נסך. לא איירי רב אשי בהיסט כלל אלא במגע וה"ק כל שבזב טמא כגון אדם הנוגע בזב בין שנגע בו הזב ממש בין בקנה טמא אף יין שנגע בו גוי בין בידו בין בקנה נעשה יין נסך וליכא למימר דרב אשי אהסיטו קאי דהא רב אשי אמ' לעיל זיקא בין מליא בין חסר שרי. ודכוותה בהסיטו של זב טמא. כל שבזב טהור כגון זריקה דכוותה גוי ביין אינו עושה יין נסך. איתיבי' רב הונא לרב אשי נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והכשירוהו. בחמתו אין שלא בחמתו לא. אלמא זריקת גוי עושה יין נסך ואילו זב שזרק חפץ בכלי לא טימאו. התם דקאזיל מיניה ומיניה שהולך ומתגלגל כל שעה על ידי שהוא מגלגלו או מורידו לבור הילכך שלא בחמתו חיישינן דילמא נגע:

299

ש׳כתב רבינו שמואל זצ"ל כל שבזב טהור כגון זריקה. בזב אם זרק את האבן על גבי כלי לא טימאו. גוי נמי אם זרק אבן או צרור או כל דבר ליין אפילו בכוונה לא נסכו ומותר בשתיה. וכן הורה ר'. וכן נשמע על רבי' יוסף הגדול שהתיר זריקה בגוי. וכן הנהיג את דורו:

300

ש״א[דף ס"א ע"א]
התם דקא אזיל מיניה ומיניה שאינו מסלק ידו ממנה עד שרואה שנוגעת החבית ביין וכגון שהבור מלא ובשפת הבור כשהיה הגוי מגלגלה נגעה ביין. דכי האי גוונא בזב טמא שהרי נוגע ממש הילכך שלא בחמתו אסיר חיישינן דילמא נגע. מירי דהוה אכובא מליא דבין רב פפא בין רב אשי מודו דאסירא דילמא נגע. אבל בחמתו אע"ג דאיכא למיחש דילמא נגע כיון דמגע יין שלא בכוונת ניסוך הויא לא גזרו והכשירוהו את היין. והיכא דהבור עמוק כיון דאזול מיניה ומיניה עד שפת הבור הוי יין נסך דגזרי' אטו בור מלא ולא שני לן בין בור מלא לבור חסר הילכך גוי אע"פ שזריקתו מותרת ה"מ כגון שאינו עומד אצל הגיגית והפיל אבן או צרור מלמעלה לגיגית לתוך הגיגית הרי זה יין נסך. מ"ר דמיניה הוא כמדומה. והילכך המביאים את הענבים בסלים ובדרדורים והם גוים אין מניחין אותם לזרוק בתוך הגיגית של יין אלא ישראל אוחז בהם וזורקו לתוך הגיגית. ואם סייע לגוי לזרוק היין כשר אלא שאסור לעשות כן שמא ישגה ישראל ויסמוך על הגוי ונמצא הגוי זורקו לבדו והוי יין נסך. מ"ר. עכ"ל:

301

ש״ב[שם]
מתני' המטהר יינו של נכרי שעשאו בכשרות למוכר ולישר' ולא נתן דמים עכשיו לגוי עד שימכרנו ברשותו של נכרי בבית שהוא פתוח לרשות הרבים ועיר שיש בה גוים וישראל מותר. דמירתת ליה גוי דילמא חזו ליה הנך ישראל דעברי ברשות הרבים ומפסידנא. דאפי' אין מפתח וחותם שרי. והוא שאין לו כלום לגוי על אותו יין כגון שכתב לו התקבלתי ממך כדתנן לקמן בסמוך אבל אם רצה ישראל להוציאו ואין מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים שהיין נעשה לו משכון ולא מירתת דסבר אי חזו לי לא מפסידנא דכי תיבעי לי אמינא דידי הוא. בעיר שכולה גוים אסור עד שיהא שם שומר. ואין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר. ופרכינן בעיר שכולה גוים נמי הא איכא רוכלין מוכרי בשמים המחזירים בעיירות וישראל הם ומירתת גוי דילמא חזו לי דרך רשות הרבים. אמר שמואל בעיר שיש לה דלתים ובריח שאין נכנסין בה אלא ברשות וכ"ע ידעי כי עיילי בה ומצי למיקם עלה דההיא שעתא:

302

ש״ג[שם]
אמר רב יוסף חלון של ישראל פתוח כנגד פתח הבית כרשות הרבים דמיא. אשפה כרשות הרבים דמיא שדרך אשפה לעמוד בני אדם עליה. דיקלא כרשות הרבים דמיא. כשדקל של ישראל כנגד הפתח ומתיירא הגוי עכשיו יעלה ליטול מן הפירות ויראני נוגע. פסיק רישיה דדיקלא רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי. מאן דאסר מימר אמר גוי למה לי דסלק התם. ומאן דשרי זימנין דאבדה ליה בהמה ואתי לעיוני בתרה. וקיימא לן ר"פ כיצד צולין בכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והילכתא כרבינא לקולא בר מחומצא ביעי ומזירקי. כך היא שיטת רש"י זצ"ל. אבל מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל כתב בבית שפתח פתוח לרשות הרבים בעיר שישראל וגוים דרים בה מותר. ופי' ר"ח כגון שמפתח או חותם ביד ישראל. כך משמע מפר"ח. ומדפליג בסיפא בין כתב לו התקבלתי ללא כתב לו ש"מ הכא מיירי אפילו לא כתב לו התקבלתי. אע"ג דיכול הגוי לחזור ממכירתו (וסד"א פתח ליה) אפי' הכי כיון שמכרו לו משוי נפשיה הדריינא דבוש בדבר כיון שמפתח וחותם ביד ישראל דירא פן יראוהו בני רשות הרבים. אבל בעיר שכולה גוים אסור אפילו מפתח וחותם בידו הואיל ולא כתב לו התקבלתי דלא סמכא דעתיה עד שיהא יושב ומשמר ראין השומר כו':

303

ש״דוהיכא דנתנו ברשות הגוי אחר מחדריו שיכול הגוי לפתוח ולנעול שלא יראהו שום אדם אלא אנשי ביתו בהא אמרי' בסיפא דמתני' המטהר יינו של נכרי ונתנו ברשותו והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר. וכגון שמפתח וחותם בידו דאיכא תרתי. מפתח או חותם ביד ישראל. וגם כתב לו התקבלתי תו לא טרח ומזייף. אבל אם רצה ישראל להוציאו ואין הגוי מניח עד שיתן מעותיו. זה היה מעשה בבית שאן ואסרו חכמים. דכיון דלא קיבל מעותיו. וגם הגוי אינו ירא פן יראנו ישראל סמכא דעתיה ופתח ליה עכ"ל. ונראה בעיני דרש"י זצ"ל ופר"ח זצ"ל לא פליגי בהלכה למעשה אלא בפי' סוגיא דשמעתין. דמר משמע ליה בפתח פתוח לרשות הרבים דרישא אפילו אין מפתח וחותם ביד ישראל וכגון שכתב לו התקבלתי. ומר משמע ליה כגון שמפתח וחותם ביד ישראל וכגון שלא כתב התקבלתי. אבל תרוייהו מודו דבחדא במפתח או חותם אפי' בלא התקבלתי. או בהתקבלתי ואפי' בלא מפתח וחותם. ופי' רבי' שמואל זצ"ל בבית שהוא פתוח לרשות הרבים יומם ולילה. והא דקתני פסיק רישיה דדיקלא ה"ה לא פסיק אלא שאינו עושה פירות ואפי' עוש' פירו' בשעה שאין עליו פירות כגון ימות החורף נמי ה"ה:

304

ש״ה[שם]
ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומלאהו יין וישראל דר באותו חצר מותר. ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו דהוי כיוצא ונכנס. בחצר אחרת מותר והוא שהמפתח וחותם בידו:

305

ש״וכתב מורי רבינו אבי העזרי זצ"ל מיכן שיין שלנו ברשות גוי מותר במפתח או חותם. ואע"ג דפליגי רבנן אהא דקתני וחכמים אוסרים עד שיהא יושב ומשמר כדאוקי' בגמ' דקיימ' אסיפא דרישא. לא קיימא לן כרבנן אלא כר' אליעזר דמתיר בלא שומר ואפילו בחותם אחר:

306

ש״זהדרן עלך פרק ר' ישמעאל

307

ש״חפרק השוכר

308

ש״ט[דף ס"ט ע"א]
מתני' נכרי שהיה מעביר כדי יין ממקום למקום אם היה בחזק' המשתמר דהיינו שלא הודיעו שמפליג. אע"פ שהפליג ישר' מן הגוי מיל כיון שלא הודיעו שמפליג מותר דמירתת גוי. ואמ' השתא אתי השתא אתי וחזי לי ולא נגע. וכדמוקי לה בגמ' שיכול ישראל לבוא דרך עקלתון עד שלא ירגיש הגוי. ואם הודיעו שהוא מפליג ומתרחק. וחביות סתומות הוי שיעור בכדי שישתום ויסתום והיינו שאם שהה כדי שינקוב הנכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור. רשב"ג אומר אינו נאסר אלא עד שישהא כדי שיפתח את כל מגופת החבית. ויעשה מגופה אחרת חדש ותתיבש אבל לסתימת חור לא חיישי' משום דמנכרא. המניח יין עם הנכרי בקרון או בספינה אם היה בחזקת המשתמר מותר כדפרי' לעיל. הלך לו ישראל בקפנדריא דרך קצרה ונכנס במדינה ורחץ במרחץ מותר. ואם הודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויגוף רשב"ג אומר כדי שיפתח כו'. אמר רבא הלכה כרשב"ג הואיל וסתם לן תנא כוותיה. דתנן היה אוכל על השלחן וכו' עד חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות כדי שיפתח ותגוף ותגוב. וכבר כתבתי לעיל בפ' אין מעמידין:

309

ש״י[שם]
מתני' היה אוכל עם הנכרי על השולחן ולגין על השולחן ולגין על הדולפקי והניח ויצא. מה שעל השולחן אסור מה שעל הדולפקי מותר. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה אף שעל הדולפקי אסור. חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. כדי שיפתח ויגוף ויגוב:

310

שי״אכתב רבינו שמואל זצ"ל על השולחן וכו' והלך לו ישראל ולא הודיעו שהוא מפליג מה שעל השולחן אסור דלא מירתת דסבר לכך הוא מונח על השולחן. ואם אמר לו בשעת הליכה הוי מוזג ושותה הוי כהודיעו שמפליג ומחזיק ידיו ליגע בכל מקום שירצה. הילכך מה שעל הדולפקי וגם חביות פתוחות שבבית אסורות מיד דנגע ולא מירתת. וכן הלכה דהיכא דלא הודיעו שהוא מפליג אפי' חביות פתוחות מותרות ואפי' שוהה יום אחד והוא דרך דיכול לבוא דרך עקלתון. ורבי אמר לי דאפי' אם שוהה יותר מיום אחד כיון דגוים בזמן הזה לא תקיף להו יצרא דניסוך לע"ז. אי ליכא למיחש לשמא גנב ושתה למגע משום רשע לא חיישינן דלא חשו חכמים אלא היכא דאית ליה הנאה לגוי כגון אם הניח יינו במקום מעבר בני אדם דמגו דאפנו תמן כולי עלמא מירתת בעל קרון לגנוב ולשתות. למגע דידיה לא חיישינן מידי. עכ"ל: ירושלמי הוון בעי [מימר] למה שעל השולחן אסור בתוך פישוט ידים. מה שעל הדולפקי מותר חוץ לפישוט ידים . וכן אמר רב כשם שנתנו פישוט ידים בטהרות כן נתנו פישוט ידים ביין נסך. אלא מפני מה שעל השולחן אסור בתוך פישוט ידים מה שעל הדולפקי מותר. ובלבד חוץ לפישוט ידים עכ"ל. ואתמהא א"כ מה בין שולחן לדולפקי [הא] מ"מ אין לנו כח לאסור על השולחן חוץ לפישוט ידים. ירושלמי מעשה בספינה בקרון אחד [של בית רבי] שהפליגה מארבעת מיל. אתא עובדא קומו רבנן ואכשרו אמרין ברא איסרטא דציידן הוה עובדא (ולא) איסרטא כולה מישראל א"ר חמא זימנין דהוה חמא סייני כובין וסבר דאינון בר נש ומיבעת:

311

שי״ב[שם ע"ב]
אמר רבא זונה גויה וישר' מסובין אצלה חמרא שרי. מאי טעמא נהי דתקיף להו יצרא דעבירה יצרא דיין נסך לא תקיף להו:

312

שי״ג[דף ע' ע"א]
זונה ישראלית וגוים מסובין אצלה חמרא אסיר מ"ט הואיל וזילא עליהון בתרייהו גרירא ושבקא להו לנסוכי. וכתב רבינו שמואל זצ"ל ואפי' הם מנסכין תחפה עליהם:

313

שי״ד[שם]
ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל והוה ביזעא בדשא אשתכח גוי דקאי ביני דני אמר רבא כל דלהדי ביזעא שרי רהאי ניסא ורהאי ניסא אסיר פי' רש"י זצ"ל כל רלהרי ביזעא שרי אף בשתייה דמירתת ולא נגע. דהאי גיסא דהאי גיסא אסיר אף בהנאה. וכשאין נתפס על כניסתו כגנב עסקינן שהיה לו חלק בהן דאי נתפס עליו כגנב כולי שרי. וכן גורס רבינו שמואל זצ"ל ההוא ביתא דהוה מלי חמרא דישראל וגוי כו':

314

שי״ה[שם]
ההוא חמרא דהוה יתיב בביתא הוה יתיב ישר' בעליונה וגוי בתחתונה והיין בתחתונה וישר' רואהו מלמעלה. שמעו קל תגרא נפקו קדים ואתא גוי אחריה לבבא באפיה אמר רבא חמרא שרי מאי טעמא מימר אמר כי היכי דקדימי אנא קדים ואתא ישראל ויתיב בעליונה וחזי:

315

שי״ופרש"י זצ"ל כל היכא דשרי שדי אף בשתייה. דהא לא קא נגע קאמר וכולהו הילכתא כרבא:

316

שי״ז[שם]
ההוא ביתא דהוה יתיב ביה חמרא דישראל. אישתכח גוי דקאי התם. אמר רבא אית לאישתמוטי ולומר לכך נכנסתי סמכא דעתיה ולא מירתת דכי על להך ביתא לנסוכי על וחמרא אסיר. ואי לית ליה לאישתמוטי שרי כיון דבהול הוא על כניסתו לא נגע:

317

שי״חוכתב רבינו שמואל זצ"ל גוי דעל למרתף של יין ולא אחדיה לרשא אפי' אית ליה לאישתמוטי על כניסתו חמרא שרי. דמימר אמר השתא אתי ישראל. דהא לעיל שרינן דלהדי ביזעא משום האי טעמא. ור' אמר לי דאפילו אחדיה גוי לדשא אין לאסור היין בזה"ז שאין הגוים מנסכין. אא"כ יש לחוש לשתייה או לשום הנאה שלו. עכ"ל:

318

שי״ט[שם]
ההוא ישראל וגוי דהוו יתבי וקא שתו חמרא שמע קל צלויי בבי כנישתא קם אזל. אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא אתי השתא אתי. ההוא חמרא דהוה יתיב בספינתא שמע ישראל קל שיפורא דבי שימשי של ערב שבת. שהיו תוקעים להבדיל [בין] קודש לחול סליק יתיב. אמר רבא חמרא שרי מימר אמר השתא אתי. ואי משום שבתא כלומר וא"ת דסמכא דעתיה דגוי משום דלא אתי ישראל בשבתא. אמר רבא א"ל איסור גיורא כי הואי בגיותאי אמינא ישראל לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי משתכחי בשוקא ביומא דשבתא. ולא ידענא דאית לן דר' יצחק דאמר מוליכו פחות מארבע אמות. ההוא אריא דנהים במעצרתא שמע גוי טשא ביני דני כלומר נתחבא. אמר רבא חמרא שרי מימר אמר כי היכי דטשינא אנא הכי נמי טשא ישראל וקא חזי לי. הנהו גנבי דסליקו לפומבדיתא פתוח חבייתא טובא. אמר רבא חמרא שרי מאי טעמא רוב גנבי דפומבדיתא ישראל נינהו. ה"ג רבי' שמואל זצ"ל הוה עובדא בנהרדעא גנבי דפתוח חבייתא טובא שריוה שמואל כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהורה דלא ידע גוי אי על אי לא. דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים וטומאה בשדה פלוני. ואמר (הילכת') במקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין. שהיה ר' אליעזר אומר ספק ביאה טהור ספק מגע טמא. אפי' תימא רבנן כיון דפתחו חבית טובא לשם ממונא. וכיון דמורחי דחמרא הוא (ופרש"י) דבגניבותיי' טרידי ולא מנסכי. הוי ספק ספיקא ספק ישראל ספק גוי ואם תימצי לומר גוי ספק נגע (פסק) לא נגע. ובהא אפילו רבנן מודו וכי פליגי רבנן עליה דר' אליעזר היכא דמליא שדה טומאה דאי על לא אפשר דלא האהיל דליכא אלא חד ספיקא:

319

ש״כ[שם ע"ב]
ההוא פולמוסא פי' שר הצבא דסליק לנהרדעא פתוח חבייתא טובא. כי אתא רב דימי אמר עובדא הוה קמיה דרב אליעזר ושרא. ולא ידענא אי משום דסבר לה כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור. ואי משום דקא סבר רוב דאזלי בהדי (פומבדיתא) ישר' נינהו. ופרכינן והא ספק ביאה ספק מגע הוא. כיון דמפתחי טובא הרבה יותר מכדי שתייתן מוכחא מילתא דאדעתא דממונא פתוח. ובגניבה טרידי ודמי לבולשת שנכנסה לעיר בשעת מלחמה. דקתני מתני' אלו ואלו לפי שאין פנאי לנסך. הילכך אע"ג דספק מגע הוא כיון דמוכחא מילתא לקולא כספק ביאה דמי:

320

שכ״אואני המחבר נשאלתי והשבתי וזאת תשובתי. אשר(שאלתי) על דבר היין שבאו עליכם גנבים ונכנסו דרך המרתף ולקחו לכם כל מה שהיה. ושאלת עבור היין אם הוא כשר. כך נראה בעיני שהוא כשר ומותר בשתיה דתנן בולשת שנכנס לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. בשע' מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך דטרידי במלחמה. הכי נמי טרידי בגניבה ואין פנאי לנסך. ואע"פ שיש לחלק ולומר דשאני טרדת מלחמה שבאים להרוג או ליהרג וטרידי בטרדת נפשו' הילכך לא יהבי דעתייהו לנסך. אבל גנבים שאין (שאים) להרוג ה"נ דמנסכי. אפי' הכי לא נהירא לי למימר הכי אלא כיון שבאו על עסקי ממון ודאי לא מנסכי. כההיא דלעיל דאמ' הנהו גנבי דסליקן לפומבדיתא פתוח חבייתא טובא אמר רבא חמרא שרי משום דרוב גנבי ישראל נינהו. הוה עובדא בנהרדעא ואמר שמואל חמרא שרי כמאן כר' אליעזר דאמר ספק ביאה טהור דתנן הנכנס כו' עד הוה ליה ספק ספיקא כדפרישית לעיל. ואומ' הכי דוקא התם בעי' ספק ספיקא משום דריעותא קמא דפתוח חביות ונתעסקו בחביות. אבל בהאי עובדא דלקמן דליכא ריעותא ולא ידעינן אי נגע ביין אי לאו ה"נ דבחד ספיקא שרי דסתם יינן דרבנן הוא וספיקא דרבנן לקולא. ותו אומר אני דק"ו הוא ומה התם שבברור פתחו את החביות ואפי' הכי כיון שהריחו ריח יין פרשי ולא מנסכי דטרידי בגניבותייהו כדפירש"י זצ"ל. כ"ש בעובדא דידכו דלא ידעי' אם נתעסקו בחביות אם לאו שיש לומר דודאי טרידי בגניבתייהו ולא מנסכי. והכי נמי אמרי' גבי ההוא פולמסא כדפרי' לעיל. כ"ש הכא דודאי ידעינן דאדעתא דממונא אתו ולאו אדעתא דניסוך ולאו אדעתא דשתיה. ואיכא נמי ספק מגע דהא לא ידעינן אי נגעו ביין אי לא. כ"ש וכ"ש דהאי חמרא כשר אפילו לנסכו על גבי המזבח. וכן כתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל. הורה ר"ת זצ"ל הלכה למעשה על היין שהיה במרתף ובאו גנבים ופרצו בה פרצות ונטלו מן הממון והיה שם יין בחבית ובקופות שלפניהם. והורה ר"ת שאין להם לחוש שמא ניסכו שהרי לא באו אלא לגנוב ולא היה להם פנאי לנסך ואמרי' בהשוכר ההוא פולמוסא כו' עכ"ל. הילכך איתבריר לן דחמר' דידכו שרי. ואע"פ שיש לדחות ולומר כל מה שכתבתי היינו שמיד שנכנסו הגנבים התחילו לעסוק בגניבה ועסקו בגניבה משעה שנכנסו עד שעה שיצאו הילכך לא היה להם פנאי לנסך. אבל בעובד' דידכו שמעתי שנכנסו ממרתף לחדרך. א"כ קודם שהלכת לישן שלא נתעסקו בגניב' היה להם שהות לשתות ולנסך. אעפ"כ נראה בעיני שהיין שלך מותר. דהא בנתפס עליו כגנב דלית ליה לגוי סכנת נפשות שרי. כדתנן אין השומר צריך להיות יושב ומשמר אלא אע"פ שיוצא ונכנס מותר. כ"ש בעובדא דידכו דאית ליה להאי גנב סכנת נפשות דאי תפסי ליה תליין ליה. ואתם מסתפקין ממרתף שלכם יין ושכר כל שעה ושמשים שלכם נכנסין ויוצאין כדקיי"ל בפ"ב דפסחים דאין קבע לשתיה כ"ש דהאי גנב מירתת להתעסק בחביות של יין שלא יראוהו. דהא לא אתא אדעתא דיין אלא אדעתא דממון. ותו דלא עדיף האי גנב מאם היה לו מלוה על היין שלכם דהוה שרי הואיל ולא מצאתם אותו סמוך ליין בתוך פישוט ידים ורגלים דתנן פ' ר' ישמעאל נכרי שנמצא בצד הבור של יין אם יש לו מלוה עליו אסור אמר שמואל והוא שיש לו מלוה על אותו יין. וכן אוקמ' רב אשי. וכן המסקנא כגון [שהיה] לו מלוה על אותו יין דאז דוקא אסור. ואמרי' בירוש' והוא שיש לו מלוה על אותו יין בתוך פישוט ידים ורגלים פי' שיש לו מלוה על אותו הבור שעומד אצלו כך בקרוב שיכול ליגע בו בתוך פישוט ידיו ורגליו. אבל אם אינו יכול ליגע בו בתוך פישוט ידיו ורגליו אע"ג דאית ליה מלוה ולא מירתת ואינו נתפס עליו כגנב שרי. מ"ר שאין לו מלוה על אותו הבור חוץ לפישוט ידיו ורגליו פי' מי שסובר דמתני' איירי אפילו במלוה בעלמא שאינ' על אותו הבור ומחמיר ואוסר איהו נמי מחמיר ואוסר אפילו נמצא חוץ לפישוט ידים ורגלים. אבל מי שסובר על אותו הבור דוקא סובר נמי בתוך פישוט ידיו ורגליו. ואסיקנא ולא כן אמר ר' [בא] בשם רב ששת כשם שנתנו פישוט ידים בטהרות כך נתנו פישוט ידים לענין יין נסך אלא דמ"ר והוא שיש לו מלוה על אותו הבור בתוך פישוט מ"ר אע"פ שאין לו מלוה על אותו הבור חוץ לפישוט ידים והפי' כמ"ש לעיל. הילכך אנן דקיי"ל כשמואל ורב אשי דדוקא שיש לו מלוה על אותו הבור. קיי"ל נמי שנמצא בתוך פישוט ידיו ורגליו. דדוקא אז אסור אבל נמצא חוץ לפישוט ידיו ורגליו אף על פי שיש לו עליו מלוה דאינו נתפס כגנב ולא מירתת חמרא שרי. כ"ש בעובדא דידכו דהוי גנב מירתת מחייו. ולא מצאתם אותו סמוך ליין בתוך פישוט ידים ורגלים כ"ש וכ"ש דשרי ותנן בפרק השוכר היה אוכל עמו על השולחן וכו'. ואמ' עלה בירושלמי שעל השולחן אסור בתוך פישוט ידים ורגלים שעל הדולפקי מותר חוץ לפישוט ידים. והא התם לא מירתת ונגע והיין מוכן לסעודה ואפי' הכי לא אסור אלא בתוך פישוט ידים ורגלים כ"ש בעובדא דידכו דמירתת דלא חזינן ליה ותפסי' ליה ותלינן ליה ולא נמצא בתוך פישוט ידים ורגלים כ"ש דשרי ותני' במסכת טהרות בפ' ר' שמעון הגנבים שנכנסו לבית כל הבית כולו טמא דברי רבי מאיר וחכמים אומרים אינו טמא אלא מקום הגניבה ועד מקום שהן יכולין לפשוט ידיהם וליגע ממקום הגניבה פי' כל הבית כולו טמא מפני שידם ממשמשת כל חפצי הבית ורואים איזה הטוב בעיניהם לגנוב ונוגעים בכל. הילכך כל מה שבבית טמא כדברי ר' מאיר וחכמים סוברין מתחילה כשבאים לגנוב אדעתא דחפץ שנתנו בו עיניהם הם באים. והואיל ואנו רואים שחפץ שהיה מונח במקום פלוני שנלקח ושאר חפצים מונחים תלינן לטהר כל שאר חפצים שבבית ואמ' דלא אתו אלא אדעתא דחפץ פלוני. הילכך אינו טמא אלא אותו מקום ועד מקום שיכול ליגע בפישוט ידים ורגלים שאין מתעסקין אלא במידי אדעתיה. רשב"ג [אומר] כל הבית כולו טמא על פי הגניבה פי' כל חפצי הבית כולו ממין הגניבה טמאין דהואיל ואדעתא דהאי מין חפץ אתו. כל היכא דחזו מין דהאי חפץ ממשמשי ביה עד דמשכחי המוטב בעיניהם ונסכי ליה. הילכך כל חפצים שהן ממין הגניבה כולן טמאין (למטהר) דלא אתו אלא אדעתא דההוא ולא מתעסקי בשאר חפצים ואפי' במיניה. הילכך קיימא לן כחכמים לגבי ר' מאיר. וקיימא לן כרבי מחבירו. והילכך הכי קיימא לן דגנבי לא מתעסקי אלא במידי דמעיקרא אתו אדעתא. הילכך גנבים שלכם שבאו על עסקי ממון לא נתעסקו ביין דקיי"ל כדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך. ואמ' השתא טהרות טהורות יין נסך מיבעיא. ותנן במסכת טהרות בפ' הרוטב והגריסין תינוק שנמצא בצד בית הקברות והשושנים בידו ואין השושנים אלא ממקום הטמא טהור שאני אומר אחד לקטן ונתנו לו. והשתא ומה התם דאיכא תרתי לריעותא שאין השושנים אלא ממקום הטומאה ותו דהתינוק בצד בית הקברות דמוכחא מילתא דאיהו לקחן וטמא אפילו הכי תלינן באדם שבא מעלמא ולקחו ונתנו לו. כ"ש בעובדא דידכו דליכא שום ריעותא והוכחה לאיסור דודאי מוקמינן האי יין בחזקת היתר. הילכך נראה בעיני דיין שלך מותר גמור הוא. והכי מוכח גבי מדף. ומאן יהיב לן מיניה ושתינן ליה יצחק בר משה נב"ה:

321

שכ״ב[שם]
ההיא דביתא פי' תינוקת גויה דאישתכח דהוה קיימ' ביני דני דהוות נקיטא אופיא בידה פי' פינ"י בלשון כנען. אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלתה ואע"ג דליכא תו שאין שם אופיא מה שקורין פיני. ואיכא למימר הא ודאי בגו חביתא שקלתה אימור איתרמויי איתרמי לה. פרש"י זצ"ל ודוקא דביתא (דאינה) דאינה יודעה בטיב ניסוך ולא מסרה נפשה למינגע אבל גדול מכי חזינן דנקיט אופיא לא תלינן לקולא:

322

שכ״גמעשה היה בסולי במרתף מלא מחביות של יין מלאות ומאחת היו מוציאין. וראו גויה יוצאת מן המרתף עס כוס מלא יין. והתיר הרב ר' אליעזר מבהם כל החביות המלאות. שראו שקרום שהיה על היין לא נבקע. והיה רוצה להתיר גם החסירה דאימור מכלי שהיה תחת החבית לקחה. כדאמ' הכא גבי רביתא שהרי קיימא לן גוים בזמן [הזה] כתינוק בן יומו. אלא שהיה לו טורח כולי האי להתיר:

323

שכ״דואני המחבר אי אתי מעשה לידי מתיר אני אפילו אותה חבית שמוציאין ממנה. דהא תלינן גבי שושנים באדם דעלמא כדפרי' לעיל שילהי התשובה. ותלינן נמי בגוה דחביתא:

324

שכ״ה[שם]
ההוא מסוביתא פי' מוכרת יין בחנות דמסרה לאקלידא לגויה כי אתא רב דימי אמר עובדא הוה בי מדרשא ואמרו לא מסר לה אלא שמירת מפתח בלבד ולא סמכה דעתה ליכנס ונתפסת כגנב:

325

שכ״וחכמתך תאיר פניך כי חכמת לך ותורתך שלימה החבר ר' יהודה שאלת (של) מרתף של יין שלפנים מן החדר. והטמינה הגברת את המפתח בחדר ומפתח החדר הטמינה בחוץ. ובשובה מבית הכנסת (בשבל) לא מצאה מפתח החדר במקומו. ומרי בקשה מצאה ברפת כד מלא יין ומפתח החדר מצאו בתבן. ומפתח האוצר מצאו במקומם. ובריבם עם השפחה כי לגנוב בגדים נתכוונה. השיבה כי לא נתכוונה כ"א ליין. כמדומה אני שאין בדבר חשש איסור אפילו מפתח של מרתף שלא במקומו. דתניא בתוספתא דטהרות המניח כליו בחלונות של אוליירים ונעל וחתם אעפ"י שבא ומצא מפתח פתוח וחותם מקולקל טהור. וקתני סיפא וכן בגוי אינו עושה יין נסך. ואכולה מילתא קאי. ועוד אמרי' פ' [בתרא] דע"ז השתא טהרות טהורות יין נסך מיבעיא. ולא דמי לאפקיד דצריך חותמו (ושתמו) ויין זה הנמצא שמא מן החנות קנתה או גנבה מעות וקנתה. וגדולה מזאת שנינו בתינוק שנמצא בצד בית הקברות ושושנים בידו. דאע"פ שאין שושנים אלא ממקום טומאה מטהרינן לתינוק דתלינן באדם שכנס לשם ונתן לו. ואי משום אמירת שפחה לית בה מששא. דאפי' ישראל לא מהימן בדבר שאין בידו עכשיו כגון טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני ואפי' משכה הגויה את היין. אם יש בחבית ברזא התחובה בקנה והברזא קצרה ואינה עוברת חוץ לקנה. לא נאסר אלא היין דלהדי ברזא להך לישנ' דרב פפא ואין השאר נאסר מכח קטפרס. ור"ת זצ"ל פוסק דאינו חיבור. ואפי' הברזא יוצאה חוץ לקנה אם אין הגויה יודעת הוה ליה כחו של גוי שלא בכוונה לפי' ר"ת זצ"ל שחושב כמו כחו כשנוגע בדבר שבידו שמשון בר אברהם זלה"ה:

326

שכ״ז[שם]
איתמר חצר שחלקה בפסיפס אמר רב טהרותיו טמאות. ובגוי אינו עושה יין נסך. ור' יוחנן אמר אף טהרותיו טהורות. פרש"י זצ"ל פסיפס מחיצה נמוכה. וכתב רבינו שמואל זצ"ל ה"ג איתמר חצר שחלקה במסיפס מחיצה קטנה לסימן שלא יכנס חבירו לשם. אבל פסיפיס היינו איסקונדרי מרילש בלעז בסנהדרין אלו המשחקין בפיספסיהן. ופשפש הוא פתח קטן:

327

שכ״ח[שם]
מתני' בולשת גוים שנכנסה לעיר. בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות. בשעת מלחמה אלו ואלו מותרות לפי שאין פנאי לנסך:

328

שכ״ט[דף ע"א ע"א]
ורמינהי עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבה פסולות. אמר רב מרי לבעול יש פנאי דתקיף יצרייהו לנסך אין פנאי. ובכתובות שני לה ר' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה כאן בכרקום של אותה מלכות כאן בכרקום של מלכות אחרת. ופרש"י זצ"ל כרקום של אותה מלכות אינה רוצה להשחית את בני אותה העיר אבל כרקום של מלכות אחרת משחיתין ומחבלין. ומתני' בכרקום של מלכות אחרת שמשחיתין ומחבלין הילכך הכהנות פסולות והחביות פתוחות אסורות. וההיא דבולשת כרקום של אותה מלכות שאינם משחיתין ומחבלין הילכך הכהנות כשירות והחביות אפילו פתוחות כשירות. וקשה לרבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דא"כ מאי פריך התם כרקום של אותה מלכות נמי אי אפשר דלא עקר חד מינייהו ובעל. דבעי למימר דתלינן לחומרא. והא אמ' לקמן בההיא שמעתא בשבויה היקלו ואמר רב אידי בר אבין אמר רב יצחק בר אשייאן אם יש מחבואה אחת מצלת על כל הכהנות כולן. אלמא לקולא תלינן. ותו אמאי לא פריך נמי כרקום של אותה מלכות אי אפשר דלא עקר חד מינייהו ונסיך. הילכך נראה בעיניו דפר"ח זצ"ל עיקר דמפרש מתני' בכרקום של אותה מלכות כגון ששר העיר כבשה ולבם בטוח שאין אחריהם מחנה מבקש' ויש פנאי לנסך וגם לבעול. בולשת בכרקום של מלכות אחרת שאימת מלכות שבאו בגבולם עליהם ואין להם פנאי. ואקשי' כרקום של אותה מלכות נמי אמאי כולן פסולות אי אפשר דלא ערקא חדא מינייהו וכו'. עכ"ל:

329

ש״לונראה דקיי"ל כשינוייא דרב יצחק בר אלעזר דרב יהודה אמר שמואל קאי כוותיה וכן ר' יהודה נשיא' ורבנן. הילכך כרקום של אותה מלכות הכהנות פסולות וחביות פתוחות אסורות. כרקום של מלכות אחרת הכהנות כשירות וחביות אפילו פתוחות מותרות:

330

של״א[דף ע"ב ע"א]
מתני' נטל את המשפך ומדד לתוך צלוחיתו של נכרי ונטל ומדד לתוך צלוחיתו של ישראל אם יש עכבת יין אסור ואם לאו מותר. המשפך מלמעלה פיו רחב ומלמטה פיו קטן ומושיבין אותו על פי צלותית של לוקחין שפיהן צר ושופכין היין מן המדה לתוכו והוא יורד לתוך הצלוחית ואם יש בו עכבת יין אסור כי נאסר על ידי נצוק של חיבור יין שבמשפך ויין שבקרקעיתה של צלוחית אע"ג דלא נגע משפך ביין נסך משירד לתוך הצלוחית. כך פירוש המשנה לרבותינו דפסקי נצוק חיבור. ולר"ת דפסיק דנצוק אינו חיבור פי' משנתינו כדתני ר' חייא שפחסתו צלותיתו דנתמלאת צלוחית עד שפחס היין בשולי המשפך ונתחבר ממש יין שבמשפך ליין נסך. ירושלמי ישראל תפוס בפי המשפך והגוי מערה דברי הכל אסור. גוי תפוס בפי המשפך וישראל מערה היא המחלוקת ר' אסי אוסר ור' אמי מתיר (ר' מנא בעא קומי יוסי אסר אסוד ר' אמי אמר מותר). נוי תפוס בפי הנור וישראל מערה ר' ירמיה בשס ר' זעירא אמר היא המחלוקת ר' מנא בעי [קומי ר' יסי] (איירא) מחלוקת א"ל מחלוקת ר' יוסי ור' אמי ר' יוסי אמר אסור ר' אמי אמר מותר. ישראל תפוס בפי הנוד וגוי מערה סברין מימר ר"ה מותר. ר' שמואל בשם ר' זעיר' כל גרמיה אמרה שהוא אסור שפעמים שישראל מרפה את ידיו ונמצא כל העירוי מחמת הגוי וההין דמרגיל זיקא מן לעיל מן לרע אין בו משום מערה מכלי אל כלי. עכ"ל הירושלמי:

331

של״ב[שם]
מתני' המערה מכלי אל כלי ובתחתון יין נסך את שמערה ממנו מותר את שעירה לתוכו אסור. למ"ד נצוק חיבור מוקי לה בגמר' דמפסיק פסוקי קודם שירד הקילוח לתוך כלי הגוי יפסוק ראש נצוק מכלי העליון דהשתא ליכא חיבור מידי. וגבי מערה מחבית לבור מסיק בסמוך דמקטף קטופי:

332

של״גופי' רבינו שמואל זצ"ל בעירוי כלי קתני דמיפסק פסוקי דקטן הוא ויכול לערות בפיסוק לצד אחר. ובעירוי חבית קתני דמקטף קטופי שחותך הקילוח ברוחב ידיו ולא בפיסוק הכלי דגדולה היא:

333

של״ד[שם ע"ב]
המערה מחבית לבור קילוח היורד משפת חבית לבור אסור. ואוקמה רב ששת בגוי המערה וכח גוי דרבנן הוא ההוא דנפק לבראי גזרו ביה רבנן דחבית לא גזרו ביה רבנן. פרש"י זצ"ל וכן הלכה כרב ששת שאין אדם חולק עליו ואם שפך גוי מן הכלי מותר מה (שנשנאר) בכלי. וכתב רבי' שמואל זצ"ל ואי כחו הוי שלא בכוונה אפילו דנפק שרי מדר' יוחנן בן ארזא דקא מוריק אורוקי ושריוה אף בשתיה. ופועלים גוים הנושאים יין במוטות אם נשפך שלא מדעת אף היוצא מותר:

334

של״ה[שם]
אמר להו רב חסדא להנהו סבויאתא כי מזבניתו חמרא לגוים קטופו קטופי אי נמי נפוצו נפוצי פרש"י נפוצו נפוצי עמדו מרחוק לירוק היין לכליו של גוי כי היכי דלא ליהוי נצוק ופי' נמי דכן הלכה דנצוק חיבור. וכבר פי' זה השמועה לעיל. אמר להו רב חסדא להנהו שפוכאי פועלין דישראל הרגילין לערות יין מכלי אל כלי כי שפכיתו חמרא לא ליקרב גוי ליסייע בהדייכו דילמא מישתליתו ושריתו ליה עילויה ושמא תניחו את כל הכלי שמערין ממנו ביד גוי והוא יערה ומיתסר התחתון. ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא חותכין שני קנים בשיפוע ומדביקין ראשיהן מלמעלה ושני ראשיהן פונין למטה ומניחין אחר מן הראשין בחבית מליאה עד שמגיע לשוליה וראש קנה השני נותן בפיו ומוצץ מעט עד שעולה היין ושומטו מפיו ומניח חבית ריקנית כנגד הקילוח ויין עולה כולו ממילא מחבית אל חבית. ואותו שבחבית מליאה גדול מן החיצון יותר לפי שמגיע עד שולי חבית הילכך קרוי חיצון בת גישתא אתא גוי אנח ידיה עילוה נגע בראש קנה זה המקלח אסריה רבא לההוא חמרא כוליה אפילו מה שבכלי ראשון. אמר ליה רב פפא לרבא ואמרי לה רב אדא בר מתנה לרבא ואמרי לה רבינא לרבא במאי בנצוק ש"מ נצוק חיבור. שאני הכא דכולי חמרא אגישתא ובת גישתא גריר נגרר מאליו ועולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהויא לה כחבית אריכתא. אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן קנישקנין שריא. שני קנים או שלשה לפי מה שהוא רחב יוצאים מצדו ונמשכין ועולין כנגד גובהו. וכשנותנין יין בפיו מתמלאין כל הקנים ויכולים כמה בני אדם לשתות בו ביחד מפני שמוקף קנים כמחוללות הללו ושריא לשתות בה ישראל וגוי ביחד שכל זמן שזה מוצץ זה מוצץ אין היין הנוגע בפיו גוי חוזר למטה. וה"מ דקדים ופסיק ישראל אבל קדים ופסק גוי לא. רבה בר רב הונא שרא בי ריש גלותא למישתי חמרא בקנישקנין:

335

של״ו[דף ע"ג ע"א]
איכא דאמרי רבה בר רב הונא גופיה אישתי בקנישקנין:

336

של״ז[דף ע"ה ע"א]
בעו מיניה מר' אבהו הני גורני דארמאי דרושטש בל' עקלים וכורכין אותם סביבות התפוח שלא יתפזרו הענבים מכובד הקורה. ורב האי פי' עקלים השנויות כמו עקל בית הבד עשויין כמין קופה מאורגת כמצודה ואחרי סחיטת הזיתים נותן הגפת באותו עקל ומניח עליו המכבידו להוציא המשקה הנשאר. הני גורני דארמאי כיצר מנגבן. אמר להן תניתוה הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין ובקש לעשותן בטהרה הדפין והלולבין והעדשין מדיחן. הדפין הם העשויין כמין דלת ונותנן על התפוח. והלולבין מטאטיתא מיטלא בל' כנען שמכבדין בה את הענבים המפוזרים לאוספן. והעדשין היינו גת עצמה שקורין בלעז מייט מדיחן במים. ופרש"י זצ"ל ועל משנה זו יש לסמוך שאין צריך אפר לגת מדפשיט מינה ר' אבהו ולא אמ' זו אינה משנה דסגי לגת בהדחה ומתני' קתני דבעי ניגוב ש"מ קמו בה רבנן בתראי ופשוט הילכתא כוותיה. עכ"ל:

337

של״חוזהו שכתב רבינו שמואל זצ"ל ס"פ ר' ישמעאל גבי ההוא גוי דאישתכח דהוה קאי במעצרתא. דאנן לא עבדינן ניגוב בגתות של גוים אלא הדחה בעלמא וסמכינן אראיות שבפ' אחרון. וזאת היא הראיה כמו שכתב כאן רש"י זצ"ל. ותנן פרק אין נותנין דבילה בתרומות מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין:

338

של״טוכתב רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל בפירושיו יש ללמוד ממתני' דהני גיתות שדרכו גוים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגומות. כדאשכחן במתני' המפנה חיטין של תרומה מן המגורה ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין להאכיל לזרים ושלא לשומרה בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דלא עביד לשם ביטול. מיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למירמי ביה חמרא. אע"ג דתנן גבי תרומה וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג כה כדרך שנוהג בחולין. ולא דמי דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי ולא חיישינן במה שמתייבש בשמן והולך וכלה עכ"ל. הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאין וביקש לעשותן בטהרה. הדפין והלולבין והעדשין מדיחן. העקלים של נצרים דהיינו שבטים ושל בצבוץ דהיינו קונבוס. מנגבן באפר ובמים והן טהורין. ושל שיפה ושל גמי מיישנן שנים עשר חדש. רשב"ג אומר מניחן מגת לגת ומבד לבד. רשב"ג היינו ת"ק איכא בינייהו חרפי. ר' יוסי בר יהודה אומר הרוצה לטהרן מיד חולטן ברותחין או מולגן במי זיתים רשב"ג אומר מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין וכמה עונה. וכדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך:

339

ש״מכתב רבינו שמואל זצ"ל מכאן היה למד רבינו יצחק ומורה לחלוט את החבית במים רותחין ולא ליבעי עירוי ג' ימים וכן הלכה. מולגן במי זיתים אין צריך לחממן אלא מולגן בצונן שמי זיתים צונן חשובים במים רותחין שהן עזין ומפליטין את היין הנבלע בחבית. ומיבעיא ליה היאך אנו דורכין ענבים בגת נכרי בלא ניגוב במטלת של בצבוץ שבשולי העדשים בין דף לדף עכ"ל. וי"ל דלא עדיפי הני מטלניות מחרצנים שבגומות שלא חייבוהו חכמים ללקטן כדפרי' לעיל. דרך זיתים לבשלן להיות רכים להוציא מהן שמנן והיינו מי זיתים. אמר רב יהודה דווקי דארמאי פי' משמרת כמין שקין שנותנין בהן שמרים להוציא את יינן. דמזיא שעשויין משיער אדם מדיחן דלא בלעי. דעמרא מנגבן. דכיתנא מיישנן דבלעא טפי מעמרא. ואי אית בהו קיטרי שרי להו. הני חלתא פי' כוורת של שבטים. ודיקולי שמסננין בהן את היין דחייטי בחבלי דצרי שתפורים בחבלים של צרי מריחן. דצבתא מין גמי מנגבן. דכיתנא מיישנן. ואי אית בהו קיטרא שרי להו מתירן ואח"כ מנגבן שהיין נבלע בקשרים:

340

שמ״א[שם ע"ב]
איתמר עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות והם מוטלות ביין. רבי ור' חייא חד אמר אשכול וכל סביבותיו טמאין וכל הגת טהורה וחד אמר כל הגת טמאה. אמרו ליה רבנן לרב ירמיה ואמרי לה לבריה דר' ירמיה כמ"ד אשכול וכל סביבותיו טמאין וכל הגת טהורה:

341

שמ״בוכתב רבינו שמואל זצ"ל הילכך גבי יין נסך נמי אי נגע גוי בענבים או בפסולת שקורין יינ"ש נוטל ישראל מקום מגעו וכל סביבותיו וכל השאר כשר ובלבר שלא י ג ע במקום משקה. וכן ראיתי שהתיר ר' פסולת של ענבים. עכ"ל:

342

שמ״גסליקו הל' יין נסך -נתחיל הל' איסור והיתר.

343

שמ״ד[דף ס"ה ע"ב]
מתני' ה"ג רבינו שמואל זצ"ל. יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות. ואם היו מבוקעות אסורות. ומעשה בבייתוס בן זונן שהיה מביא גרוגרות בספינה ונשברה חבית של יין נסך ונפל על גביהן ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור. כל שאין בהנאתו בנותן טעם לשבח אלא לפגם מותר כגון חומץ שנפל לתוך הגריסין שהוא נותן טעם לפגם. ותאינים ותמרים ל"ג במשנה ואי ג"ל פירות הוא משום מעשה דגרוגרות דלקמי' דמחסרי'. מעשה לסתור. חסורי מיחסרא והכי קתני נותן טעם לפגם מותר ומעשה נמי בבייתות בן זונן שהיה מביא גרוגרות וכן דגרוגרות היין פוגמן:

344

שמ״ה[שם]
ההיא חביתא דחיטי ' דאישתפיך עלה חבית של יין נסך אסרינהו רבא דכיון דאית בהו ציריא כמבוקעות דמיין ושרא למיטחינהו ולמיפינהו ולזבונא לגוים שלא בפני ישראל. דאיחזי ישראל דישראל חברי' מזבין ליה לגוי הדר זבין ליה איהו מיד (ישראל) דסבר פת של היתר הוא שאפאה ישראל. הילכך האידנא דקא אכלי פת של גוים אפי' שלא בפני ישר' אסור לזבונינהו לגוים. תניא בתוספתא דמקואות פ"ק יין של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והן מותרות וכן השמן של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והן מותרות. נפל על גבי היין וקפה אותו היין מותר. על גבי הציר יקפינו כדי שיבטל טעם שמן שבו:

345

שמ״ו[דף ס"ו ע"א]
חמרא עתיקא בעינבי ד"ה בנותן טעם כי טעמו ניכר בענבים. חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו בתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא הוא הוה לה מין במינו וכל מין במינו במשהו. רבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והאי שמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו וכל מין בשאינו מינו בנותן טעם:

346

שמ״זכתב רבינו שמואל זצ"ל והלכה כרבא דבתר שמא אזלינן בכולהו איסורי דבכולי תלמודא אביי ורבא הלכ' כרבא בר מיע"ל קג"ם. הילכך שאור ועיסה שני שמות הן ומשערין בששים. וכולן שמות חלוקים הן אע"פ ששניהן עיסה דומיא דחומץ ויין דהוו שני מינין. ואיל ושור ועז שלשה מינין ומשערי' בששים דכולן שמות חלוקין הן אף על פי שכולן בשר. דבשר אינו השם. ואפילו נבילה בשחוטה איכא מ"ר בש"ח דהוי מין בשאינו מינו ואע"פ ששניהם ממין אחר. וכן מיני דגים טהורין כולהו הוו מין בשא"מ ומשערים בששים. ואפי' מין טהור שנאסר במין טהור וכ"ש מין טמא במין טהור שהרי שמות חלוקין הן. וכן מינין של עופות כולן משערינן להו בששים בין טמאים בטהורים בין מין טהור במין טהור (אחד) (אכל) בצים טמאות בבצים טהורות וביצי עוף טהור במין עוף טהור אחר כולן מין אחד הן ובמשהו דכולן ביצה מיקרו דומיא דחמירא דחיטי וחמירא דשערי. וחלא דחמרא וחלא דשיכרא. דכולהו שם אחד ובמשהו כדאמ' חמירא וחלא מיקרו. והא דתניא בצים טמאות ששלקן עם בצים טהורות אע"ג דהוי מין במינו טהורות ההיא לאו ר' יהודה היא דאמר מין במינו לא בטל אלא רבנן היא דאמרי מין במינו בנותן טעם והילכך טהורות. כדמפרש טעמא בש"ח שאין טעם במים ששולקין בהם בצים. שמנונית הפולט מן הבצים אין בו טעם והילכך טהורות. מיהו לר' יהודה נאסרות דמין במינו בכל שהו דאיסור כל שהו אע"פ שאינו נותן טעם. ושמנונית היוצא מן הבצים אע"פ שאין בו כח ליתן טעם במאכל אחר שמנונית של איסור הוא הואיל ואין בו טעם פגום. ולא דמי לנבילה מסרחת. ואוסר במינו בכל שהו. ובלבד שלא יהא שום דבר אחר כגון מים שאינו מינו שיבטלנו בששים דקיי"ל כל מין ומינו ודבר אחר רבה עליו ומבטלו. וחלב ובשר שני שמות ומשערינן בששים. ושומן הלב ושל בין הדקין ההוא לא מיקרי בשר אלא חלב איקרי כדאמ' חלב העשוי ככובע מותר דהיינו טרפשא דליבא. וכיון שנפל בו חלב משהו של איסור נאסר. ואפי' חלב של פרה שנפל בחלב טהור של רחל מין במינו הוי דהאי חלב מיקרי והאי חלב מיקרי. ושומן של צלעות ושל חזה ושל אליה ההוא בשר שמן מיקרי ומין בשר הוא ולא מין חלב ואם נתבשל בחלב של איסור בנותן טעם. ואם נתבשל עם בשר איסור במשהו כגון בצלי או ברוטב עבה שהקיפה דק דק של בשר הוא. אבל רוטב דקה שיש שם מים הוה ליה מין ומינו ודבר אחר כגון מים כרוב ובצל וקפלוט. וקים לן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו בששים. ואפילו הוי מינו רובא ודבר אחר מיעוטא סלקהו לאותו מינו כלא היה. ואיזהו חלב חלב הכליות והכרס ושעל הדקין. אבל שומן הירך מין בשר הוא. וחתיכה שאסרה שלא במינה בנותן טעם הולכין אחר האוסר ואחר הנאסר להחמיר. כגון בשר שנאסר בחלב של איסור אוסרת חלב של היתר במשהו דהולכין אחר האוסר שהרי טעמו של אותו משהו האוסר כחתיכה. ובין רבנן ובין ר' עקיבה ליתן טעם כעיקר אית להו בפרק אלו עוברין והא ר' יוחנן פסיק לקמן טעמו ולא ממשו אסור כטעמו וממשו. ואוסרת נמי בשר היתר במשהו דהולכין אחר נאסר כדאמ' חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל התתיכות כולן מפני שהן מינה. וכבש ואיל ורחל כולן מין במינו ושם אחר להם כולן קרויין שה וכולן קרויין כבש כדכתי' שור או שה וגו' ואם כבש יביא קרבנו נקיבה תמימה יביאנה. ושומן הדקין של עופות ושל דגים שני מינין הם שהרי של דגים קרוי קרבי דגים ושל עוף מין חלב הוא שהרי קרוי חלב כדת"ר בפ"ק דביצה האוכל מנבילת עוף טהור כו' מן הדקין או שהמחה חלב וגמעו. עכ"ל:

347

שמ״ח[שם]
חלא דחמרא וחלא דשיכרא חד דאיסור וחד דהיתר. חמירא דחיטי וחמירא דשערי. חד דתרומה וחד דחולין ונפלו זה לתוך זה אביי אמר בנותן טעם בתר טעמא אזלינן. רבא אמר במשהו בתר שמא אזלינן:

348

שמ״טופסק רבינו שלמה זצ"ל והלכה כרבא. חלא דאיסור' לגו חמרא דהיתירא ד"ה בנותן טעם דכי נפל לגויה לא דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא שאין היין מבטל ריח החומץ עד שנתערב בתוכו ולא החמיץ היין משום דרובא חמרא. חמרא לגו חלא משעה שמגיע לאויר הכלי נהפך היין בריחו לריח החומץ וקודם שנתערבו הן שוין בריחן. אביי אמר במשהו ריחיה חלא וטעמיה חמרא חלא הוה ליה מין במינו וכל מין במינו במשהו. ורבא אמר בנותן טעם ריחיה חלא וטעמיה חמרא. חמרא הוה ליה מין בשאינו

349

ש״נמינו וכל מין בשא"מ בנותן טעם. והלכה כרבא:

350

שנ״א[שם ע"ב]
האי בת תיהא ניקב נקבים במגופת החבית להריח את היין ולבודקו אם יכול להתקיים. להריח גוי ביין ישראל שפיר דמי. ישראל בדגוי אביי אמר אסור ריחא מילתא היא. ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא. אמר רבא מנא אמינא לה (דתניא) תנור שהסיקוהו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת מותרת לזרים לפי שאין בה טעם כמון אלא ריח כמון. ואי משום הא דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה. ואביי אמר לך שאני התם דקלי איסור'. אמר רב מרי כתנאי הרודה פת חמה והניחה על פי חבית יין של תרומה ר' מאיר אוסר ור' יהודה מתיר. ר' יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורי' שואבות. מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר ריחא מילתא היא ומר סבר ריחא לאו מילתא היא. לרבא ודאי תנאי היא דאמ' לאו מילתא היא ולאו ד"ה היא דהא ר' מאיר אוסר. וליכא למימר דאסור אלא משום דריחא מילתא היא. אלא אביי לימא כתנאי אמרה מי אמרי' ר' יהודה לית ליה דאביי או דילמא לעולם אית ליה. וטעמא דר' יהודה הכא דשרי דאין ריח היין נכנס בפת. אבל בבת תיהא ריח נסך נכנס בגוף מודה דאסיר. אמר לך אביי ולאו איתמר עלה אמ' רבה ב"ב חנה אמר רשב"ל פת חמה וחבית פתוחה ד"ה אסור. פת צוננת וחבית מגופה ד"ה מותר. אלא כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה פת צוננת וחבית פתוחה. והא לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא. לרבא ודאי תנאי היא דודאי ר' מאיר ור' יוסי לא סבירא להו כוותיה אלא ר' יהודה לחודיה. ואפי' הכי הילכתא כרבא דריח' לאו מילתא היא ואע"ג דהלכה כר' בגזירות וכר' יוסי מחבירו. ור' יהודה יחידאה הוא דסבירא ליה ריחא לאו מילתא היא. ועור דרב ולוי איפליגו בה בכיצד צולין גבי בשר שחוטה שצלאו אצל בשר נבילה כחוש ואמר רב דריחא מילתא היא והילכתא כוותיה באיסורי אפילו הכי ארבא סמכי' דמן האחרונים הוא והלכה כמותו. ועוד דסתם מתניתין דמסכת תרומות כוותיה דייקא והלכה כסתם משנה דקתני הפת מותרת לפי שאין טעם כמון בפת אלא ריח כמון. ואע"ג דתריץ אביי ורבא שאני התם דקלי איסורא. דיחויא בעלמא הוא ולעולם כרבא דייקא דהא לא תלי טעמא כדאביי אלא לפי שאין טעם כמון בפת דלא קפיד תנא משום ריחא בין קלי איסורא בין לא קלי איסורא אלא אטעם קא קפיד. אבל ריחא לאו כלום הוא:

351

שנ״בוכן נמצא בתשובות הגאונים דריחא לאו מילתא היא בדיעבד. וכן נראה לרבי. וכן נמצא בה"ג עבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר היינו דיעבד שכבר נצלה הביאו לפניו והכשירו. ואע"ג דרבא מותר לכתחילה קאמר כיון דאיכא רב והני תנאי יפה לפרוש שלא להריח ושלא לצלות בשר טהור עם בשר טמא. ור' שמעון מדבר על ר' יהודה הכהן בר מאיר הוא ר' ליאונטין שהיה אומר ריחא מילתא. ור' אלעזר בן גילו היה חולק בדבר ומודה דלאו מילתא היא. והתיר את הפת לאכול עם הבשר אע"פ שנאפה עמו בתנור טפילה של גבינה שקורין פלדון עכ"ל. ובפרק כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו בתנור עם בשר נבילה כחוש בשני שפודין והרחיק זה מזה אסור. שהריח נכנס מן השמן לכחוש ומפטמו ומוציא ריח גם הוא ונכנס בשמן. וכ"ש בשחוטה כחושה ונבילה שמינה. ורבותא אשמעינן רב דלא תימא נבילה כחושה הואיל ואין ריחה נודף לא אסרה לה לשחוטה. ואשמעינן דשומן שחוטה מפטם לנבילה בריחא והדר מפקא איהי ריחא ומפטמא לה לשחוטה. ולוי אמר אף בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר מאי טעמא ריחא לא כלום הוא. עבד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר פי' רש"י זצ"ל שנצלית בתנור עם חזיר. משמע שרוצה לומר דלא שרי לוי לכתחילה אלא בדיעבד. והיינו כדפסיק רבינו שמואל זצ"ל שאין להתיר אלא בדיעבד. והא דפרכינן מאין צולין שני פסחים כאחת מפני התערובת הוה מצי למימר מודה לוי דלכתחי' אסור אלא דמשני ליה אפי' לפי דבריו מפני תערובת גופים ולא מפני תערובת טעמים. והתם נמי פסק רש"י כלוי. וכן ראיתי כתוב בשם רבי' יצחק אלפס זצ"ל בדיעבד קאמר ולא לכתחיל':

352

שנ״גהילכך אסור לאפות טפילה של גבינה או של בשר עם הפת בתנור לכתחילה דלכתחי' ריחא מילתא היא. ופר"ח זצ"ל וכן רבי' תם זצ"ל דריחא מילתא היא דהא אסיקנן מילתיה דרב דלכ"ע בפרק כיצד צולין. ותו דתני רב כהנא בריה דרב חיננא סבא פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותח. ותו אמ' ההוא ביניתא דאיטויא בהדי בישרא. אסריה רבא מפרזקיא למיכל' בכותחא משום דקא סבר ריחא מילתא היא. ומרבא דבת תיהא אומ' ר"ת זצ"ל דליכא לסיועי ללוי. דשאני הכא דריחא דפיטומא הוא ומודה בה רבא דכי האי גוונא ריחא מילתא היא. ואומר ר"ת זצ"ל דאע"ג דריחא מילתא היא אפילו הכי מותר לנו לאפות טפילה של בשר שקורין פשטידש עם הפת בתנור דהואיל ומכוסין מלמעלה. ותנורין שלגו גדולים הם לא מהני בהו ריחא. וריב"א פי' דההיא דרב כהנא בריה דרב חיננא וההיא דביניתא ליתנהו ראיה לרב דהא לוי מודה דלכתחילה אסור וזהו כמו לכתחילה. כיון דאיפשר למיכלינהו בלא כותח. וכן פי' רבינו יצחק אלפס זצ"ל דהא דתני רב כהנא וההיא דביניתא לאו בדרב בלחוד שייכן. אלא ללוי נמי אסירי למיכלינהו בכותח אי שרית למיכלינהו בכותח כמאן דשרית לאטוויי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחילה ולוי לא קא שרי. דהא לוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחילה. ועור דהאי פת שאפאה עם הצלי כיון דשרינן בלחוד בלא כותח הוה ליה כדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. וכן הכריע הרב ר' אליעזר בר יצחק מבהם זצ"ל כרש"י דהלכה כלוי. וראיה מרבא דבת תיהא. ואין לחלק ביניהם דהא הנהו תנאי גופייהו דמייתי לאביי. ורבא גבי בת תיהא מייתי לרב ולוי גבי בשר שמן שצלאו עם בשר כחוש. ש"מ דחד טעמא נינהו:הילכך קיימא לן דריחא מילתא היא לכתחילה ובדיעבד שרי. ואף על גב דריחא מילתא היא לכתחילה. אפילו הכי לדידן בתנורים שלגו גדולים הן. ופשטידש שלנו מכוסים מלמעלה שרי לן לכתחילה לאפותן עם הפת בתנור. ובלבד שידקדק בטוב ויזהר שלא יזוב שומן הבשר חוץ לפשטידא ויבלע בתנור. כי אז הוא מתפשט השומן בתנור. ואע"פ שהפת רחוקה מן הפשטידין אפילו הכי היא בולעת מן התנור ואסור לאוכלה אפי' במלח כההיא דפ' כל שעה דההוא תנורא דטחו ביה טחייה שנתנו שומן בקרקעיתו. אסריה רבה בר אהילאי למיכליה לריפתא אפי' במילחא לעולם אפי' חזר והוסק דילמא אתי למיכליה בכותחא. ואיתותב בהא דאסר אפילו חזר והוסק. אבל לא חזר והוסק מסייעא ליה והילכתא כוותיה. הילכך כשזב השומן קרקעית התנור בולע וחוזר ומפליט לתוך הפת אסור לאוכלה אפי' במלח. הואיל וכן טוב ליזהר שלא לאפות שם טפילות עם הפת בתנור. דילמא זב השומן ולא אדעתיה. אלא יאפה הפשטי' ויסיק התנור ויאפה הפת. וכן מוכיח בירוש' דתרומות פ' בצל דהלכה כלוי דאמרינן התם מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר שחוטה ואחד של בשר נבילה בתנור אחד. רב ירמיה בשם רב אמר אסור ושמואל אמר [בשם לוי] מותר. מתניתא פליגא על רב אין צולין שני פסחים בתנור אחד מפני התערובת. לא אמ' אלא מפני התערובת. הא שלא מפני התערובת לא. וכך נשאר לשם ורוצה לפרש מפני תערובת גופים. הא לתערובת טעמא לא חייש. ולא ניחא ליה לשנויי בדשני תלמודא דידן בכיצד צולין. אלא סבירא ליה דהלכה כשמואל. דלא חייש לר' יוחנן ואפילו לכתחילה. דהא שמואל ורב בלכתחילה קא מיפלגי כדקאמ' מהו לצלות דהיינו לכתחיל'. ושוב מסיים התם אלא מיצתרי רב אמר אסור ושמואל אמר מותר. אכל שמואל לרב מיצתרי פי' אלא מאחר דפליגי רב ושמואל בהא דרב אסר ושמואל שרי. א"כ ההוא מאכל ששמו מיצתרי שהיה בכי האי גוונא שהיה בו ריחא דאיסורא לרב אסיר ושמואל שרי. ומסיק שהאכילו שמואל לרב מההוא מאכל. ושוב מסיק הדין טווייה. רב חייא בר אשי בשם רב משגר ליה בחרותיה פי' אותם צליות שאמרנו למעלה שנחלקו רב ושמואל הוא היה משגר אותם דורון בשעת שמחה שהיה נוהג בהם היתר. דהיינו כולה שיטה דהתם מוכתא להיתירא ואפילו לכתחילה. מיהו אנן לכתחילה לא שרינן אלא בדיעבד דוקא כדפרי' לעיל:

353

שנ״ד[דף ס"ז ע"ב]
תניא אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי ר' מאיר. ר' שמעון אומר לפגם מותר לשבח אסור. מאי טעמא דר' מאיר יליף מגיעולי גוים. גיעולי גוים לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנא הכא נמי לא שנא. ואידך כרב חייא בר הונא. דאמר רב חייא בריה דרב הונא לא אסרה תורה אלא קדירא בת יומא. ואידך קדירה בת יומא נמי אי איפשר דלא פגמה פורתא. וקיימא לן כר' שמעון דנותן טעם לפגם מותר. כדאמ' לעיל אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא כדתנן כל שאין בהנאתו בנותן טעם לשבח אלא לפגם מותר. ולקמן נמי אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם מותר ולעיל פ' אין מעמי' סתם דתלמודא. דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נותן טעם לפגם מותר ואמ' נמי התם אמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי שרי. אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר. ובפרק אלו עוברין אמ' רבנן גיעולי גוים נמי חידוש הא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא אסור:

354

שנ״ההילכך הכי הילכתא דכל נותן טעם לפגם מותר. ופירש רבינו שמואל זצ"ל לעיל גבי הא דאמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין כו' דמשביח ולבסוף פגם קיימא לן דאסור. כהנהו אמוראי דלעיל דמפרשי למתני' בהכי. והיכא דנותן טעם ואותו הטעם לא משביח ולא פוגם אסור דדוקא פוגם מותר אבל לא משביח ולא פוגם אסור. דתנן בתרומות פרק בצל זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם שלימי תרומה אסור. שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר. ואמ' בירוש' אמר ר' יונה זאת אומרת פצועי בולעין ופולטין [וחוזרין ובולעין שלימין בולעין ופולטין]. ועוד אין בולעין הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. מתני' כר' שמעון דר' שמעון נותן טעם לפגם אסור. והאמר ר' שמעון נותן טעם לפדם מותר. כהדה דר' שמעון אומר כרוב של שקי [ששלקו] עם כרוב של בעל אסור מפני שהוא בולע. פי' הא דאמינא מתני' דרבי שמעון דאמר נותן טעם לפגם אסור לא שהוא פוגם דאם כן שרי לר' שמעון. אלא שאינו לא פוגם ולא משביח. כהדא דתנן בההוא פירקין דלקמן כרוב של שקי כלומר שמשקין השדות ביד כדכתיב והשקית ברגלך עם כרוב בעל דתרומה אסור דשל שקי בולע. והיינו לא לשבח ולא לפגם. כמו זיתים בזיתים דלעיל דכל מין במינו אינו לא משביח ולא פוגם. הילכך הכי קיי"ל דדוקא פוגם מותר אבל לא משביח ולא פוגם אסור:

355

שנ״וומיכן אני המחבר מביא ראיה לדברי רבינו שמואל זצ"ל שכתב הכא בשמעתין אע"פ שמשהו פוגם אינו אוסר במינו. משהו שאינו פוגם אוסר במינו ואע"פ שאינו נותן טעם כלל. דגבי משהו לא בעינן נתינת טעם אלא שלא יהא פוגם ובטל. אבל שאינו פוגם כגון מיא דביעי דקיימא לן בש"ח דמים הפולטין מביצים שלוקות אינם נותנין טעם בשום מאכל אפילו הכי אסורין במינן שבתוך הביצה אסורין הן וכשפולטין מהן מים של איסור הן. אע"פ שאין בהם כח ליתן טעם בדבר אחר. הילכך ביצה שנמצא בה אפרוח או שנמצא בה דם בחלבון או בחלמון. ולא בקשר שלה שאסורה היא כדאמ' באלו טריפות ונתבשלה בקדירה עם שאר ביצים. הביצה עצמה נעשה נבילה ואוסרת כל הביצים כולם מפני מים וליחלוחית של איסור הפולטין ממנה. ואם יש שם מים הרבה משערים אותה בששים ובכלי שנתבשלה בו. כדקיימא לן בהעור והרוטב וכל השאר כשירין ומותרין. דקיימא לן מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי שאינו ודבר אחר שאינו מינו רבה עליו ומבטלו עכ"ל. מיהו נראה בעיני דאינה ראיה דזיתים וכרוב אף על פי שאינם משביחים ולא פוגמים מ"מ טעם שלהם הנפלט מהם טעם חשוב הוא כל היכא דאיתיה. אבל מי ביצים דמים בעלמא נינהו ולא יהבי טעמא כלל. הרי פירשנו דנותן טעם לפגם מותר לשבח אסור. וכן לא לפגם ולא לשבח נמי אסור. וקיימא לן דכל קדירה שאינה בת יומא לפגם הוא. ואם בישלו בה בדיעבד שרי המאכל. ואי זו היא קדירה שאינה בת יומא. רבינו שמואל זצ"ל פירש דהיינו קדירה ששהתה מעת לעת. ורש"י פי' בהא דמסיק גיעולי גוים לאו טעם לפגם הוא ואסר רחמנא. ופירש בתמיה דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחת נפגם טעמא ועוברת צורתו:

356

שנ״זוכבר שלח הרב רבי יוסף מאורלניש זצ"ל לרבינו תם זצ"ל יפרש לי אדוני מה היא קדירה שאינה בת יומא. אי בעינן מעת לעת כדי לפגום או דילמא אפילו בישל בה איסור סמוך לחשיכה אפילו בישל בה לאחר שקיעת החמה מיד מותר דגזירת הכתוב הוא. והשיב לו רבינו תם זצ"ל על קדירה בת יומא פירשו כל רבותינו דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא שלינת הלילה פוגמת ופוסלת דתבשיל שנבלע בקדירה. ונראה לפי פירושם שאם בישל בה ביום ראשון בערב איסור וחזר ובישל ביום שני בבוקר דהוי פגם. ונראין הדברים שאין דרך לבשל בלילה בימים קדמונים. כדאמ' גבי זמנים שקבעו לק"ש שחרית וערבית בזמן שכיבה בכהנים ועניים וכל אדם בשמעתא קמייתא דברכות וזה שאסר להם הכתוב באותן שבישלו בהם הגוים שחרית איסור אל יבשלו בהם ישראל היתר ערבית. אבל באותם שבישלו איסור ערבית דאתמול יבשלו שחרית היתר היום. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דלינת לילה קרי עיבור צורה. כמו תבשיל שעיברה צורתו וכדאמ' בזבחים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה (ו"ק) אם האוכל מעבר צורתו בלילה. כ"ש אוכל המופלט בדופני קדירה. וגם הלשון מוכיח. שלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא. אבל כשלנה אתמול לא אסרה תורה דהוה ליה למימר לא אסרה תורה אלא קדירה בתוך מעת לעת וקים להו דליליא מיפגמא. דכל בת יומא לא הוי מעת לעת. ובת יומא אי אפשר דלא מיפגמא מסתמ' משחרית לערבית כדרך מבשלים. ואם באתה להתיר מערבית ללילה הסמוך לה אי אפשר שהרי מספק יש לי לתלות שגם אותו אסרה תורה. אלא שלא הוזקק לכך. אלא כדפריש'. ואפילו שיעור לילה כששהתה ביום לא נתיר כי מי יודע אם ענין גורם הפגמת הטעם תחילתה או סופה. כדאמ' גבי מים שלנו דבעי גבי... אע"ג דאיכא התם טעמא דהואיל והטעם מכוסה מבני אדם יש לנו לאסור כל קדירה בת יומא אם לא עמדה כל הליל' בלא בישול דאז מותר דלא בעינן מעת לעת עכ"ל. וכן פרש"י זצ"ל בפ' אלו עוברין גבי גיעולי גוים חידוש הוא דאותה בליע' ששהתה בדופנו של כלי לילה אחר הופג טעמו ונתקלקל ותו לא משבחה למאכל שנפלטת בה. ממה שכתב ר"ת זצ"ל שלעולם לא נתיר שום קדירה אם לא עמדה כל הלילה משמע שאפי' בישלו בה מים בלילה אסיר' וכן עשה בספר תרומות:

357

שנ״חעוד שאלו הרב ר' יוסף דאורלינש זצ"ל לר"ת זצ"ל. יפרש לי אדוני קדירה אסורה שאינה בת יומא שנתבשל בה היתר. וקיימא לן דנותן טעם לפגם מותר. אם חזר ובישל בה היתר אחר בו ביום. מי אמ' כיון שהקדירה אסורה נותנת עתה בתבשיל השני טעם לשבח אסיר. או דילמא כיון דהטעם לשבח מכח ההיתר בא מותר. והשיב לו עד שאתה שואל לי על השני בוא ושאל לי על הראשון אם נשתהה בקדירה אחר ידיעתו מהו. אלא כי היכי דפשיטא לך בראשון אם יום או יומים יעמוד דשרי. כך הוא התבשיל השני. וכי טומאה שבטלה חזרה וניעורה אפילו על ידי איסור כ"ש על ידי היתר גמור עכ"ל. וקיימא לן דקדירה שאינה בת יומא וכן כל כלי שאינו בן יומו הוי טעם לפגם ושרי בדיעבד. וכל סתם כלי גוים הוו בחזקת שאינן בני יומן כדלקמן שילהי פרקין דת"ר הלוקח כלי תשמיש כו' עד וכולם שנשתמש בהן עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ולא ילבין תני חדא אסור ותניא אידך מותר. לא קשיא הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור [הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר] ואפילו לקחם ונשתמש בהם בו ביום קאמר דמותר משום דסתם כלי גוים לאו בני יומן הן. וכן בפרק אין מעמידין ת"ר הכוספן של גוים שהוחמ' חמץ ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ואיזהו יורה קטנה א"ר ינאי כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה. והא תניא אחת יורה קטנה ואחת יורה גדולה מותר. לא קשיא הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר ופירש"י זצ"ל וכל גיעולי גוים נותן טעם לפגם שהרי נתבשל בו האיסור אתמול וכבר הפיג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדירה בת יומא דנותן טעם לשבח ואסור. והשתא מנא ידעינן שאתמול בישלו בו דילמא היום בישלו בו. אי לאו משום דקיימא לן דסתם כלי גוים אינן בני יומן. ותדע דאי סתם כלי גוים בחזק' בני יומן הן הוה ליה לתלמודא לאוקומי אליבא דהילכתא דהא והא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר. והא דתניא ביורה גדולה מותר כגון שידוע שלא בישלו בה היום והא דתניא אסור בסתמא. ותו מדקאמר כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה משמע דמסכת' איירי דקתני מותר למ"ד נותן טעם לפגם מותר. ואמר רב ששת האי משחא שליקא דארמאי אסיר אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר. והכי נמי אמ' הקורט של חלתית מאי טעמא אסיר דמפסקי ליה בסכינא אע"ג דאמר מר נותן טעם לפגם מותר. אגב חורפא דחלתיתא מחליה ליה שמנונית והוה ליה כנותן טעם לשבח ואסיר. הא לאו הכי שרי משום דסתם כלי גוים אינן בני יומן:

358

שנ״טולענין טעם לפגם בפסח. השיב רבינו יצחק בר אברהם זצ"ל ואשר שאלתם על האוסרין נותן טעם לפגם בפסח מניין להם ראייתם היא מהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו. ואשכחן גבי עכברא בשיכרא דמספקא ליה לרבא אי סבר רב נותן טעם לפגם מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ואמאי תפשוט ליה מההיא דאסיר. אלא ודאי חמץ (בפסח) שאני משאר איסורין. ואע"פ שיש לדחות טוב להחמיר עכ"ל. ורבי' שמואל זצ"ל כתב הכא בשמעתא דחמץ בפסח דקיימא לן בין במינו בין שלא במינו בזמנו במשהו דגזרינן שאינו מינו אטו מינו. אם נתבשל מאכל בקדירה שאינה בת יומא בפסח מותר המאכל. שחמץ הפולט מן הקדירה טעם לפגם הוא ומשהו של פגם הוא דהיינו משהו דהיתר. דאפילו שאור או חמץ שנפל לקדירה או שנתבשל עם צלי אי ידעינן בודאי דטעם לפגם הוא באותו מאכל מותר. ואע"פ שיש באותו מאכל טעם חמץ דחימוץ בעיניה שראוי לחמץ ואינו פגום למילתיה הוא דאסר רחמנא. אבל טעם חימוץ שנתערב בקדירה דלא חזי למילתי' כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר. כן אומר ר' ומורה והדברים ניכרים ונכוחים למבין עכ"ל. ור' שפי' הרי רש"י זצ"ל ורבי' שמואל זצ"ל תרוייהו סבירא להו דהכי הילכתא דנותן טעם לפגם בפסח מותר והכי מוכח בפרק כל שעה דאמר רב קדירות בפסח ישברו ופרש"י זצ"ל וקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הילכתא כוותיה דהא קיי"ל נותן טעם לפגם מותר. אלמא לא שאני ליה בין חמץ בפסח לשאר איסורין דבכולהו נותן טעם לפגם מותר. וההיא דעכברא בשיכרא דבי קאמר רבא מההיא עובדא ליכא למיפשט מאי סבירא ליה לרב דאסר לשיכרא דאי משום דקסבר דנותן טעם לפגם אסור כדסבר גבי קדירות ולית הילכתא כוותיה. אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. ולא נימא רב לטעמיה אלא אף לדידן אסיר לפי סברתו. והכי נמי סבר פ"ק דש"ח דאיתמר השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף. ואע"ג דפריש' דקיימא לן דסתם כלי גוים לאו בני יומן הן. דלא נהירא לאוקומי בסכין הידוע שהוא בן יומו. אי נמי דמיירי דבא לשחוט בסכין של גוים. אלא ודאי רב סבר דכל נותן טעם לפגם אסור ולא שאני ליה בין חמץ בפסח לשאר איסורין. ולית הילכתא כוותיה אלא קיימא לן כל נותן טעם לפגם מותר אפי' חמץ בפסח. וכן פסק הרב ר' אליעזר בר יצחק מבהם זצ"ל דאין לחלק בין חמץ בפסח לשאר איסורין דכולהו לפגם שרו. וכשהייתי אני יצחק בר משה יוצק מים על ידי רבינו יהודה בר יצחק זצ"ל ראיתי כשהי' יושב ביום טוב בפסח לאחר בית הכנסת לפני פתח ביתו וכת תלמירים ובעלי בתים עומדים לפניו. ובא השואל ושאל הלכה למעשה על דבר נותן טעם לפגם והתיר לו. וכן הלכה למעשה. וכשם שהתירה תורה טעם לפגם באוכלין הכי נמי במשקין שאם בישל משקין טמאין בקדירה ולן אותו כלי לילה ולמחר בישל בו משקין טהורין הכי נמי דשרי דהוי נותן טעם לפגם דהואיל שהלינה פוגמת אוכלין ה"ה משקין. דמי מזקיקני לזה לומר שבמשקין אין טעם לפגם. ועוד הא (קמו) שכל משקה שלן לילה אחת בכלי שהוא נפגם ואינו כך טוב כמו שהיה אתמול אפי' אותו שהוא בעין ואינו בלוע כ"ש אותו שנבלע בכלי שהוא מפגים לגמרי. מיהו קשה לי מפ' אין מעמידין הדרדורין והרוקבאות של גוים ויין ישראל כנוס בהו אסורה בשתיה. ואמאי מאחר דפריש' דסתם כלי גוים אינן בני יומן אם שייך טעם לפגם במשקין אמאי אסור בשתיה והא דיעבד הוא. ושמא אין הכלי מפגים מה שבולע בו אלא שנבלע בו על ידי בישול זה אינו מפגים. וצ"ע בדבר. שמעתי אומרים דלא שייך טעם לפגם בכלי חרס ומביאים ראיה מאבות דר' נתן שמונה חמש מדות בכלי חרס ואחת מהם קאמר ואינו מבאיש מה שבתוכו. ועל ידי זה מתרצים שלא יקשה להם דרב אדרב דאמר בפרק בל שעה קרירות בפסח ישברו ופי' רש"י זצ"ל דקסבר נותן טעם לפגם אסור. והכא בפרקין קאמר רבא גבי עכברא בשיכרא דאסר רב לא ידענא אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח. והשתא אמאי מספקא ליה תיפשוט ליה מדנפשיה דרב דקאמר קדירות בפסח ישברו. אלא מהתם ליכא למיפשט דכלי חרס הוא וכלי חרס לא שייך ביה טעם לפגם דאינו מבאיש מה שבתוכו. ואי אפשר לומר כן דהא אמרינן בשילהי פירקין ולמ"ד נותן טעם לפגם מותר גיעולי גוים דאסר רחמנ' היכי משכחת לה. מאי קשיא ליה הא משכח לה בכלי חרס דלא שייך ביה טעם לפגם. ותו כי מסיק בפרק אין מעמידין אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא. ואי איתא ניחוש לכלי חרס. אלא ודאי בכלי חרס נמי שייך טעם לפגם אלא אינו מבאיש מה שבתוכו דהיינו שהמשקה מתקיים בו יותר מבשאר כלים כמו גבי ר' עקיבה דא"ל לבת קיסר :

359

ש״ס[שם]
מתני' וכן חומץ שנפל לתוך הגריסין. אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך הגריסין רותחין. אבל נפל לתוך הגריסין צונן והרתיחו נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור. חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח צוננין. וכך היו עושין נותנין חומץ לתוך גריסין צוננין והיה משביחן והדר מרתיחן. והיינו דקאמ' נעשה כמי שהשביחן:

360

שס״אפי' רבינו שמואל זצ"ל הלכה השביחה ולבסוף פגם הוא זה. והכי הילכתא דאע"ג דטעם לפגם מותר השביח ולבסוף פגם באותו מאכל אסור. דהכי קתני בהדיא לקמן בברייתא דד"ה אסור עכ"ל. ויין שנפל לתוך עדשים נראה שהוא דומיא דחומץ בגריסין שמשביח צוננין ופוגם רותחין:

361

שס״ב[דף ס"ח ע"ב]
ההוא עכברא דנפל בשיכרא אסריה רב לההוא שיכרא. אמר רבא הילכתא נותן טעם לפגם בשרצים מותר. ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא דרב אי משום דקסבר נותן טעם לפגם אסור ולית הילכתא כוותיה. אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח:

362

שס״ג[דף ס"ט ע"א]
איבעיא להו נפל לגו חלא מאי משבח או פגם. א"ל רב הילל לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר. א"ל ההוא אימרטוטי אימרטט לחתיכות דקות ושרץ איסורו בכעדשין וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ. פי' רבינו שמואל זצ"ל ונפל לגו שיכרא נמי מספקא לן משבח או פגם. הילכך אזלינן לחומרא ואסיר. ואי נפל לגו חמרא כל דלא אימרטט שרי דהא ודאי פגים. וכן חלב ובשר נבילה ביין אומר ר' דודאי מיפגם פגים ושרי עכ"ל. רבינא סבר לשעורי' במאה וחד אמר לא גרע מתרומה. פי' רבינו שמואל זצ"ל עכבר שנפל לתוך שכר וחיישינן דילמא משבח ואסור בנותן טעם. ואין לשער נתינת טעם על ידי טעימת קפילא ארמאה דלא מתיידע. א"ל רב תחליפא בר גיזא לרבינא דילמא כתבלין בקדירה דלא בטיל טעמיה. רב אחא שיער בחלא בחמשין. רב שמואל בריה (דרבבהו) שיער בששים וכן כל איסורין שבתורה:

363

שס״דהילכך עכבר שנפל לגו חלא או לגו שיכרא או לתוך שאר משקין ולא אימרטט משליכו לחוץ והמשקה בס'. ובמגילת סתרים בשער ק"א ראיתי כתוב וזה לשונו. כתוב בה"ג בהילכות יין נסך. חבית שיש בה משקין יין או שמן או שאר משקין ונפל לתוכה שרץ או עכבר שיעורו אחד מאלף. והחבית והמשקין פחות מאלף אסור. ואם בקש לטהר את הכלי מכניסן לכבשן עד שיהא כבתחילה. מצאתי עיקר דבר זה בגמ' מערבאי במס' תרומו' פרק עשירי. והכי גרסי' ר' יוסי בר בון הורה בהדין עכברא חד מאלף. ע"כ לשון רב ניסים גאון זצ"ל. ודבר תמוה הוא זה דמאי (שנאמ') מכל איסורין שבתורה מין בשאינו (מין) בששים לכ"ע. ותו דהא פסקי' הילכתא בששים ואתרוייהו קאי אחלא ואשכר אלא ודאי ליתיה להאי פיסקא אלא לכל שרץ ועכבר משערי' בס'. והדין עכברא דהורי ר' יוסי בר בון לא להתיר המשקין אלא להתיר גוף העכבר. הוה עובדא שנתערב בהיתר ולא היה ניכר והורה לבטלו באלף וה"ה בפחות כי הבריה בטילה בתשע מאות וששים. אלא דהכי עובדא דהוה תמן אלף דהתירא. דתנן בפ"י דתרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק (מאתים) אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל. ופי' רשב"א זצ"ל דמיירי בדג טמא שנתערב עם דגים טהורים דמיתסרו כולהו משום דבריה לא בטלה אלא בשיעור זה. גרב הוא חבית או כד שמחזיק סאתים דגים טהורים ונתערב בהם דג טמא משקל עשרה זוז. ומפרש בירושלמי שהוא אחד מתשע מאות וששים. כיצד סאה עבדא כ"ד לוגין ולוגא עביד שני ליט' וליט' עבידא מאה זוזי נמצא דסאתים עולין לתשעים ושש מאות זוז. ותשעים מאות הם עשרה פעמים ט' מאות ושש מאות עשרה פעמים ששים. אלמא איכ' לעשר' זוז עשרה פעמים תשע מאות וששים. נמצא כל זוז אחד מתשע מאות וששים. ואחר כך קאמר בירושלמי הורי ר' יוסי בר בון בהדין עכברא אחד לאלף כלומר מצא אחד לאלף והתיר. וה"ה דבאחר ותשע מאות וששים היה מתיר. והאי דבעי שיעורא כל כך משום דבריה היא ולא בטלה ובהכי בטלה. ואין ללמוד מיכן לאיסורין דבמשהו כגון חמץ בפסח דנימא דבאלף בטלי. דדילמא הוי כדבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל. וסתם יינן דבמשהו תניא בתוספתא דע"ז שטיפה של יין נסך אסירא ואוסרת יין שבחבית ושבבור. ואין סברא לומר בשאין שם אלף טיפין. ובפ' כל הזבחי' תנן אפילו אחד בריבוא ומשמע התם בגמ' דלמ"ד כל שדרכו ניח' דלא בטלי. וקצת קשה בפ' גיד הנשה דחשיב גיד הנשה שהיא בריה וחתיכה של נבילה הראויה להתכבד דעדיפא מכל שדרכו. ועביד שם צריכותא. ואינן שוין לענין ביטול. ואין לפרש מתניתין דלא בתערובת הדג עצמו אלא טעם כל הבריה הוא דחמיר דזה אי אפש' להיות. דגבי גיד הנשה תנן בזמן שמכירו בנותן טעם עכ"ל. הרי פי' דהתם מיירי לבטל גוף העכבר דומיא דדג. אבל עכבר שנפל במשקה משליכין אותו לחוץ ומשערינן בששים כנגד כל העכבר. וכן הלכה. והילכתא בששים וכן כל איסורין שבתורה:

364

שס״הכתב רבינו שמואל זצ"ל דכל נותן טעם שאין טעמו ניכר משערינן בששים. ומיהו בדבר שטעמו ניכר ביותר מששים כגון שאור ותבלין הכי נמי דאסור כל כמה שנותן טעם. וה"נ קאמר רפרם פ"ק דש"ח שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי וטעמא לא בטיל. פירש"י זצ"ל והילכתא כל איסורין שבתורה בס' וכן הלכה רווחת בישראל דכל איסורין בששים מין בשאינו מינו. אבל מין במינו מוקמי' הילכתא בפסחים במשהו כרב. וטעמא דכל איסורין שבתורה במשהו במינן. ושלא במינן בנותן טעם. ובחמץ גזרו שלא במינו אטו מינו. וכן פסק בפ' כל הבשר דקיימא לן כר' יהודה דאמר מין במינו לא בטיל דהא קם ליה רבי בשיטתיה דא"ר נראין דברי ר' יהודה. ולקמן בפרקין רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם. ואע"ג דרב ור' יוחנן פליגי עלייהו ואמרי כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך. ותניא נמי כוותייהו. הא שמעינן להו לאביי ורבא דבתראי נינהו דסברי כרבי יהודה לעיל גבי חמרא חדתא בעינבי דפליגי דאביי סבר בתר טעמא אזלינן והאי מין במינו והוי במשהו. ורבא סבר בתר שמא אזלינן והוי מין בשאינו מינו והוי בנותן טעם. הא אי בתר טעמא אזלינן הוה מודה דבמשהו דהוה ליה מין במינו. הא למדת דסבירא להו דמין במינו במשהו. ובפ' כל שעה אמר רבא הילכת' חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב:

365

שס״וור' יוסף טוב עלם זצ"ל פסק דכל איסורין שבתורה בששים. וכן פסק בה"ג דכל איסורין שבתורה בששים וכן כל רבותיו של רש"י זצ"ל וכן סובר גם השאלתות ואפילו חמץ בפסח. וכן היה סובר רש"י זצ"ל קודם שחזר בו ע"י ההיא דפסחי'. וכן פסק ר"ת זצ"ל דהלכה כרבנן דאמ' מין במינו בששים בכל איסו' שבתורה וכר' יוחנן ורשב"ל דאמרי כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך וקיי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ור' יהושע ב"ל סבר בפ' גיד הנשה דכל איסורין שבתורה בששים ויליף מזרוע בשלה דהוי מין במינו. ופר"ח פסיק כוותיה בכולי תלמודא. ובפרק גיד הנשה אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים. מין בשאינו מינו דהיתירא בטעמא. מין בשאינו מינו דאיסורא בקפילא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא. אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא היכא דליכא קפילא בששים. אלמא קסבר רבא מין במינו בששים. וכי תימא אין זה ראיה דסבר רבא הכי דאיכא למימר דכייל כללי ולא סבירא ליה דהכי אשכחן בפ' התקבל בגיטין דכייל כללי אע"ג דלא סבירא ליה דאמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו וכו' עד הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר וכנגדן בקטנה חולצת ועונת נדרים דקטנה היינו י"ב שנים ויום אחד כדתנן בפרק יוצא דופן בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין וקתני וכנגדן בקטנה חולצת. אלמא דסבר רבא שתים עשרה שנה ויום אחד חולצת בלא בדיקה. ועוד מדקאמר קטנה משמע שלא הביאה שתי שערות. וכן בפרק מצות חליצה אמ' רבא קטנה אינה חולצת עד שתגיע לעונת נדרים הא הגיעה לעונת נדרים חולצת אע"ג דלא נבדקה. ופרק יוצא דופן בנדה אמר רבא קטנה כל שתים עשרה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת כו' עד כי קאמר רבא חזקה למיאון אבל לחליצה בעיא בדיקה אלמא דסבר רבא בת י"ב שנה ויום א' בעיא בדיקה לחליצה וקשיא דרבא אדרבא. אלא צריך לומר דרבא כייל כללי כדאמור רבנן אע"ג דליה לא סבירא ליה. ה"נ הכא איכא למימר דכייל אע"ג דליה לא סבירא ליה. ולעולם סבר רבא דמין במינו במשהו. הא לאו ראיה דבשלמא התם לא מצי כייל בענין אחד שלש מדות הילכך כייל אע"ג דלא סבירא ליה. אלא הכא אי לא סבירא ליה מה לו להזכיר כלל מין במינו. לימא מין בשאינו מינו היכא דליכא קפילא בששים הרי הוה כייל בטעמא ובקפילא ובששים מין במינו למה הזכיר כלל. אלא שמא דקסבר רבא דמין במינו בששים. ותו דבפ' התקבל אית דגרסי רבה. ורבי' אפרים זצ"ל היה מפרש מין במינו דקאמר דבא היינו בשמנונית דגיד הנשה בבשר והיינו מין במינו בטעמו ולא בשמו לכך הוי בששים. דרבא לטעמיה דאמר בתר שמא אזלינן אבל מין במינו בשמו ובטעמו הוי לרבא במשהו. ויש ספרים שכתוב בהם כן. והשיב לו ר"ת זצ"ל דכי האי גוונא לא היה קורא מין במינו. ותו הביא ראיה ר"ת מפ' התערובות דמסיק התם (תנן) חרסו של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור. בד"א בזמן שנתן לתוכו מים אבל כבסו במי רגלים אפילו עשרה פעמים טמא ר' אב"י אומר אחר מים ואחר מי רגלים פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור. אלמא קסבר רבי אליעזר מין במינו בטל ומשנת ר' אליעזר קב ונקי. וכן שילהי מס' ביצה חיטים בחיטים נהי דלר' יהודה לא מיבטיל לרבנן מיהא מיבטיל מכלל דהכי הילכתא ולהכי אחיכו עליה. וההיא דלעיל חמרא חדתא בעינבי. וחלא דחמרא וחלא דשיכרא. חמירא דחיטי וחמירא דשערי. מפרש ר"ת זצ"ל דמיירי בטבל ויין נסך דמודו בהו ר' יוחנן ורשב"ל דהוו במשהו. וההיא דפ' כל שעה אומר ר"ת זצ"ל דלא גרסי' במשהו כרב אלמא אינו מדברי רבא. ומדקדק מה"ג דמייתו מילתיה דרבא דהתם ומפרשי' מדלא יהיב שיעורא למילתי' ש"מ במשהו כרב אלמא אינו מדברי רבא. ותו אי גרסי' ליה מצינו למימר דאיסור חמץ שאני דחמיר טפי. והא דמדמי לי' שאר איסורי לחמץ וקאמר ורב לטעמי' ל"ג ליה. וה"ג בספרי ישנים. במאי עסקי' אילימא בנותן טעם כו' שלא [במינו] במשהו כרב והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו שלא במינן בנותן טעם רב גזר שלא במינו אטו מינו ודוקא בחמץ גזר רב כוותיה משום דחמיר ולא בדילי מיניה:

366

שס״זוכתב מורי רבינו יהודה בר יצחק הוא הנקרא שיר ליאון דכן הלכה דכל איסורין שבתורה בששים. לבד מחמץ בפסח. ועוד הוסיף ר"ת זצ"ל ופי' דאפילו חמץ בפסח אפי' מב"מ בס'. ועיקר שמעתא דפ' כ"ש וגירס' ופירוש' הכי איתא אמר רבא חמץ בפסח בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר. במאי עסקי' אילימא בנותן טעם שלא במינו מותר והא קא יהיב טעמא אלא במשהו והא רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם. רב גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו. שלא בזמנו מותר כו'. ולבסוף גרסינן אמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור. שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר' שמעון. (ואי) אמר רבא הכי והאמר רבא קנסא הא קניס ר' שמעון כו'. ומילתיה דרב ור' יוחנן הכל אחד ולשון דבריהם שוין. ול"ג במילתיה דרבא אסור במשהו כרב כדמוכח בה"ג כדפרי' לעיל. וכן פסק בשאלתות דרב אחאי דחמץ בפסח מין במינו בששים. והשתא אתי שפיר דלא תני לקמן בברייתא דמסייע' לר' יוחנן חוץ מטבל ויין נסך וחמץ דהא קיי"ל חמץ בפסח בששים. ועוד אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל כי סברא גדולה היא. שאם תאמר במשהו א"כ אם נפל משהו חמץ לבור הגדול אוסרו כולו נמצא חומרא קולא כי מי יוכל להזהר מזה. משמע מדברי רבינו יצחק שרוצה להתיר מי הבור אם נפל לתוכו חמץ משהו:

367

שס״חכתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל בתשובת קדמוני' ראיתי מעשה שנפלה חיטה לבור ואסרו לשתות מימיו לפסח. ובדקתי פ"י דתרומות דתנן שעורים שנפלו לתוך הבור של מים אע"פ שהבאיש מימיו מותרים ואמרי' בירוש' כל נותני טעם בין לפגם בין לשבח אסור דברי ר' מאיר ר' שמעון אומר לשבח אסור לפגם מותר. אמר רשב"ל מה פליגין בהשביח ולבסוף פגם אבל פגם ולבסוף השביח אף ר' מאיר מודה. ור' יוחנן אמר לא שנא הוא פגם ולבסוף השביח הוא השביח ולבסוף פגם מחלוקת. תמן תנינן שעורים שנפלו לתוך הבור של מים אע"פ שהבאישו מימיו מותרין. ר' יוחנן אמר כמחלוקת פי' כר' שמעון אתיא רשב"ל אמר ד"ה היא פי' דפוגם מעיקרו אפי' ר' [מאיר] מודה דמותר והנך מי בור פגומין מעיקרא. ומדקאמר אע"פ שהבאישו מכלל דלא מיבעי' לא הבאישו. וא"כ כי לא הבאישו נמי הוי נותן טעם לפגם דאי נותן טעם לשבח הוא. אם הבאישו מיבעיא ליה למיתני. והבאישו קרי ליה משום שטעמו פגום. ואפילו הבאישו שהרבה נפלו בו והטעם גדול. ואין לפרש לא מיבעיא לא נתן טעם כלל אלא אפילו הבאישו ומיהו אם נתן טעם כראוי ולא ביותר מדאי דהיינו הבאישו הוי טעם לשבח ואסור. דלישנא לא משמע הכי. ותו כי לא נתן טעם מאי למימר' פשיטא דמותר וליתני אם הבאישו מימיו מותרין. אלא ש"מ דבכל ענין הוי טעם לפגם בין רב בין מעט:

368

שס״טהילכך אומר אני לדברי רבותינו דנותן טעם לפגם בפסח מותר אע"פ שאיסורו במשהו. ה"נ כי נפלו לבור מותר וראייתם מפרק בתרא דע"ז הלכה יין נסך שנפל ע"ג ענבים דאוקי לה אביי במשהו. ואפילו כי אוקמה בחסורי מיחסרא דאם נותן טעם לפגם מותר ואין לחלק בין שעורין לחיטין ושיפון דחדא מינייהו נקט. והך פלוגתא דר' מאיר ור' שמעון איתא נמי פ' בתרא דע"ז ור' יוחנן קאמר התם בפגום מעיקרא מחלוק' ואיבעי' להו וכו'. ובירוש' פשיטא ליה לר' יוחנן דבתרוייהו פליגי. ותו כיון דאינו מחמיץ בעוד החיטה מוטלת בצונן כדתנן באלו עוברין תטיל לצונן נ"ל דלדברי הכל מותרים המים ותו לא מידי. אבי העזרי. עכ"ל. וככר לחם חמץ שנפל לבור ואין בו כדי ליתן טעם במימי הבור. מספקא לי אם מותרין מי הבור או אסורין. מההיא דאלו עוברין אין ראיה לכאן כי זה הוא ככר חמץ. ומשעורים שנפלו לבור נמי אין להביא דדילמא דוקא שעורין הוי טעם לפגם אבל לחם דילמא משביח הוא. או שמא לאידך גיסא דילמא שעורים דוקא יהבי טעמ' אבל לחם לא יהיב טעמא שכבר נאפה בתנור. מיהו עיסה שהחמיצ' שנפלה לבור ולא נאפת בודאי טעמא יהבא ולא ידעינן אי לפגם הוא ושרי אי לשבח הוא ואסיר. ואם בא מעשה לידי אני מתיר. דמסתמא טעם לפגם הוא. ותו דכל כי האי גוונא נסמוך אשאלתות דרב אחאי. והיכא שנפל היתר בהיתר כגון חמץ שנתערב קודם הפסח בדבר שאינו חמץ בששים פי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דמותר לאוכלו בפסח. והביא ראיה מפרק בתרא דכלאים דתנן צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה עם זה אם רוב גמלים מותר. פי' מותר לערב עמהם פשתן שכבר נתבטל צמר רחלים בצמר גמלים וכמאן דליתיה דמי והוה ליה צמר גמלים ופשתן בלבד אהדדי שמותרין זה בזה. ואם רוב מן רחלים אסור. והא התם דצמר גמלים וצמר רחלים מותרים זה בזה ואפי' הכי מבטלין זה את זה. הכי נמי חמץ ושאינו חמץ תרוייהו קודם הפסח שרו באכילה אפ"ה נתבטל החמץ בדבר שאינו חמץ ומותר לאוכלו בפסח:

369

ש״עואני המחבר דנתי להתיר לפני מו' רבי' שמחה זצ"ל מההיא דפרק הקומץ רבה גבי פלוגתא דר' יהודה ורבנן. דאמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד. ולקח מדם הפר ומדם השעיר. רבנן סברי מיכן לעולין שאינן מבטלין זה את זה. ור' יהודה סבר מיכן למין במינו שאינו בטל. ואם איתא שאין שייך ביטול היתר בהיתר כי אם דוקא דאיסור בהיתר. היכי יליף ר' יהודה מיכן למין במינו לאיסור בהיתר שאינו בטל. והא איכא למימר שאני הכא דהיתר בהיתר הוא דם הפר ודם השעיר שניהם היתר למזבח ואין שייך ביטול היתר בהיתר. אבל איסור בהיתר דשייך ביה ביטול הכי נמי דאפילו מין במינו בטל. אלא ש"מ לא שנא איסור בהיתר לא שנא היתר בהיתר בכולהו שייך בהו ביטול ומבטלי אהדדי. וקיבל את דברי והודה לי. ועוד הבאתי לי ראיה מפרק התערובות דאמר רשב"ל הפגול והנותר והטמא שכללן זה בזה ואכלן פטור. אי אפשר שלא ירבה ממין על חבירו ויבטלנו. ואמ' עלה ש"מ איסורין מבטלין זה את זה. והואיל שהאיסור מבטל זה את זה ה"ה היתר את ההיתר דמה לי איסור ואיסור מה לי היתר והיתר. ועור דנתי לפני מו' רבי' שמחה זצ"ל אילו כהן טהור שנתערבה לו תרומה טהורה בחולין ואחר כך נטמא. וכי לא היתה מותרת לו אחרי שהיה בחולין כדי לבטל את התרומה. אע"פ שבשעה שנתערבה היה מותר בשתיהן בחולין ובתרומה ואמר לי הן. ואמרתי לו א"כ זהו ממש דומה לחמץ שנתערב בשאינו חמץ ואחר כך בא הפסח. ועל זה השיב לי שאני הכא דאי אפשר דליכא כהן טמא בעולם בשעה שנתערבה. וכן גבי המפלת שיליא בבית הבית טמא מוכחא כולה שמעתתא שהטומאה מבטלת טומאה. ושאלתי למו' רבי' אבי העזרי זצ"ל והשיבני להיתר. והרב ר' יעקב דקורביל הקדוש זצ"ל כתב שבא מעשה לידו והתיר. הילכך הלכה למעשה להתיר. הילכך היכא שנפל חמץ קודם איסורו לדבר שאינו חמץ ויש בו ששים הרי זה נתבטל ומותר לאוכלו או לשתותו בפסח ואע"ג דבזמנו במשהו הכא כבר נתבטל בששים קודם שבא זמן איסורו. וכן הלכה למעשה:

370

שע״אכבר נהגו העולם כדברי רבינו תם זצ"ל ובין מין בשאינו מינו בין מין במינו בששים. הילכך לא סמכי' אקפילא אלא משערי' דקים להו לרבנן דעד ששים יהיב טעמא טפי לא יהיב טעמא. ופי' הרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל מריגנשבורק דהא דאמ' בבל דוכתא דכל איסורין שבתורה בששים היינו דוקא שנתבשל האיסור עם ההיתר ויש ששים בהיתר דקים להו לרבנן דעד ששים יהיב טעמא דהיינו שיהא מן ההיתר עם האיסור בין הכל ששים אז אסור אבל טפי לא יהיב טעמא כשיהא ששים מן ההיתר לבד מן האיסור אין לו נותן טעם ושרי. היינו דוקא שנתבשל עם ההיתר. דהואיל דטפי מששים לא יהיב טעמא. וכשיהיה יותר אז כשאוכלו לא טעם טעמא דאיסורא אמור רבנן דלא בטל אלא בששים. וה"ה בשנתערב איסורא בהיתר לח בלח בלא בישול ונתערב הכל זה בזה. בכשיהיה ששים בהיתר שרי פחות מיכן אסור. אבל נתערבה חתיכה של איסור שאינה ראויה להתכבד בה לפני האורחים או דבר שאינו בריה בחתיכות של היתר אפי' חד בתרי בטיל ומותר באכילה ואפי' מדרבנן. כי מה מועיל אם נצרך ששים לבטל הא סוף כשיאכל טעמא דאיסורא קא טעים. הילכך ואינו יכול לבוא לידי זה שיאכלנה ולא יטעמנה אוקמוה אדאורייתא דחד בתרי בטיל. והביא ראיה מפרק גיד הנשה דתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם אם אין מכירו כולן אסורין. ופרכינן בגמרא וליבטיל ברובא. בריה שאני הא אי לאו דבריה הוא הוה בטל ברוב. וכן חתיכה של נבילה ושל דבר טמא שנתבשלה עם חתיכות. בזמן שמכירו בנותן טעם ואם אין מכירו כולן אסורות ופרכי' ותיבטיל ברובא שאני חתיכה הואיל וראויה להתכבד בפני האורחים. הא אינה ראויה בטילה ברוב בעלמא ותו אמ' התם לעיל אמר רב נחמן ביצה בששים ואין ביצה מן המנין. וא"ל רב אידי בר אבין לאביי למימר' דיהיב טעמא והא (אמר רב) אינשי כמיא דביעי בעלמא. הכא במאי עסקינן דאית בה אפרוח. ואי איתא דבלא בישול נמי היכא דנתערב בדבר יבש בעי ששים. מאי דוחקיה לאוקמי בשינויי דחיקי דאית בה אפרוח הוה ליה למימר דרב נחמן איירי כגון שנתערבה בלא בישול ורוצה לאכול כל אחת ואחת. אלא דכי האי גוונא הוי בטילה ברוב. וגבי עצים מוקצים נמי אמר רב מתנה מרבה עליהם עצים מוכני' ומסיקן. והרצה דבריו לפני רבותיו והודו לו. אך רבינו אפרים זצ"ל חלק עליו והצריך ששים אפילו בדבר יבש. מיהו הלכה למעשה כדבריו. וכן פסק בספר תרומות דבדבר יבש אם נתערב איסור בהיתר במין במינו דמותר באכילה ואפילו מדרבנן וכן הלכה. ואם הוא דבר יבש ולא אסיר אלא מדרבנן אם נתערב אפילו חד בחד. נראה בעיני אני המחבר דמותר באכילה. דתנן במסכת חלה פרק בתרא דחלה דרבנן ונאכלת עם הזר על השולחן. פי' רבי' יצחק דסימפונט זצ"ל משימין ככר חלה וככר דחולין על השולחן והכהן אוכל חלה. ואם נתערבו נוטל אחד הככרים ואוכל בתורת חלה וככר האחר נאכל לזרים. הורה ר' אבהו בבוצרה שהיא צריכה רוב. אמר ר' יונה מלמד שהיא עולה בפחות ממאה ואינה נאסרת במאה ואחד. אמר ר' זעירא מתניתא אמ' אפילו אחד באחד. דתנינן ונאכלת עם הזר על השולחן. פי' ולא חיישינן אם מתחלפים זו בזו. שאפילו תתחלף של חולין בחלה מותר. וכוותיה קיימא לן דמתניתין דוקא כוותיה וכן הלכה. ולא מיבעיא אם נתערב דבר האסור מדרבנן ברוב היתר שהוא מותר באכילה שכבר נתערב. אלא אפי' לכתחי' מבטלינן כדפרי' לקמן. הרי פירשנו דקיימא לן כדברי רבי' תם זצ"ל דכל איסורין שבתורה בין מין בשאינו מינו בין מין במינו משערינן בס'. מיהו דוקא כשנתבטל מעצמו אבל לבטל לכתחי' אסור. כדתנן במסכת תרומות ס"פ סאה תרומה. סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה ואחר כך נפלו שם חולין. אם שוגג מותר אם מזיד אסור. והיינו דאמ' פ"ק דביצה והא קא מבטל איסור לכתחי' ותנן אין מבטלין איסור לכתתילה. שלא מצינו לשון זה שנוי בשום מקום אלא אהא מתני' סמיך דקתני אם מזיד אסור. ואפי' בדיעבד אסור היכא שהזיד וביטל. כדאמ' עלה בירושלמי ר' אבהו בשם רבי יוחנן כל איסורין שבתורה שריבה עליהן שוגג מותר במזיד אסור. ולא מתני' היא בשוגג מותר במזיד אסור. מתני' בתרומה אתא מימר לך שאר כל הדברים. הא למדת דכל דבר האסור מדאוריי' אם רבה עליו בשוגג מותר במזיד אסור אפילו בדיעבד. אבל דבר האסור מדרבנן מבטלו לכתחילה. כההיא דפ"ק דביצה דאמר רב מתנה עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן. ופרכינן והא קא מבטל איסורא ותנן אין מבטלין איסור לכתחילה. ושנינן ה"מ בדאוריי' אבל מדרבנן מבטלין. וה"נ אמר ר"פ עד כמה בבכורות גבי תרומת חוצה לארץ רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו ולזרים נמי שריא כדפרי' בתחילת הילכות חלה. הא למדת דכל דבר שהוא דרבנן מבטלו לכתחי' ושרי. וזכורני כשאני בשפירא בבית ר' שמחה זצ"ל בא לפניו ביום ששי אחד ר' שמואל בר אברהם הלוי. ושאל לו על מעשה שנעשה בביתו על יורה שהיו בה קרפלין של בשר שהיתה אצל האש והיתה שם קדירה אצל האש שהיו בה מי חלב. ובאתה הגויה ושפכה ממי החלב לתוך היורה ולא היה ביורה כדי לבטל את מי חלב שנשפכה לתוכה. והורה לו שירבה מן המים לתוך היורה שיתוספו על מה שביורה. ויהיה בהם כדי לבטל את מי חלב. דמי חלב דרבנן הם. כדאמ' פ' כל הבשר המבשל במי חלב פטור. מסייע ליה לרשב"ל דתנן מי חלב כחלב לא שנו אלא לענין הכשר זרעים אבל לענין בשר בחלב אינו כחלב. מי חלב ס ר ו ב ד קא ב ל ש ו ן כ נ ע ן. הילכך כל דבר שהוא מדרבנן לא שנא יבש ולא שנא לח מבטלו לכתחילה ברובא בעלמא. וכגון דליכא בהאי דבר למיגזר אטו דאוריי'. וכן השיב לי רבי' שמחה זצ"ל וזה לשונו ועל חלה שנתערבה בעיסה והבאת מפ"ר ישמעאל. דמשמע דתרומה של ישראל חוצה לארץ מדמעת כך המשמעות. ופירושו כך הוא חלתו בארץ ישר' ותרומתו בחוצה לארץ שהביאה לארץ אינה מדמעת. הא תרומה שגדלה בארץ. אי נמי תרומת ישראל שגדלה חוצה לארץ והביאה לארץ מדמעת. אבל תרומת ישראל חוצה לארץ אינה מדמעת חוצ' לארץ כדאמ' ר"פ כל הבשר דחלת חוצה לארץ בחוצה לארץ נאכלת עם הזר על השלחן. אבל לא בארץ דאיכא למיגזר משום חלת הארץ. ה"נ תרומת חוצה לארץ בחוצה לארץ מבטלה ברוב אבל לא תרומת חוצה לארץ בארץ. עכ"ל:

371

שע״בוכשאנו משערים אם יש ששים בהיתר כדי לבטל האיסור אין אנו משערין לא בקדירה עצמה ולא במאי דבלעה. ובאיסור עצמו אנו משערין ולא במאי דנפק מיניה. ולפי מה שהוא עתה לפנינו אנו משערין ולא לפי מה שהיה בשעת נפילתו. כההיא דפרק גיד הנשה דא"ר חנינא כשהן משערין האיסור שיהא בו אחד מששים משערין אותו ברוטב ובקיפה דק דק של בשר ותבלין המתאספין בשולי הקדירה ובחתיכות ובקדירה איכ"ר בקדיר' עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעין קדירה קודם שנתמעט. ואנו משערין אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ואין בהיתר ששים בו. אומרים כמה בלעה קדירה זו מן ההיתר לפי שלכשנפל שם היה היתר הרבה ונתמעט בבליעת הקדירה. אבל בקדירה עצמה לא משערינן. ופרש"י זצ"ל וכיון דאפליגו לישני ואיסור דאוריי' אזלינן לחומרא ולא משערין בקדירה. ועיקר הדבר כמות שהוא בא לפנינו משערין. ולא משערין בקדירה ולא במאי דבלעה קדירה. שאף מן האיסור נמי נבלע ונתמעט מכמות שהיה. כדאמ' לקמן ההוא כזיתא דתרבא דנפל לדיקולא דבישרא סבר רב אשי לשעורי' במאי דבלע דיקולא. אמרו ליה רבנן לרב אשי דהיתירא בלע דאיסו' לא בלע. אלא הכל משערין כמות שאנו רואין. ואמ' לקמן אמר רב אשי כי הוינן בי רב כהנא איבעיא לן בדידיה משערינן או במאי דנפיק מיניה משערינן ואמרי' פשיטא דבדידיה (משערינן) האי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן:

372

שע״גוהיכא שתחב כף שהיא בת יומא של איסור בתוך קדירה של היתר. אם הכף היא של מתכת משערינן כנגד כל הכף אף כנגד מה שבחוץ כדאוקימ' דבדידיה משערינן דכף של מתכת חם מקצתו חם כולו וכולו פולט. כדתנן כיצד צולין את הפסח שפוד של רמון תוחבו מתוך פיו עד בית נקובתו וכו' ופרכי' בגמ' ונייתי של מתכת. ושנינן מתוך שחם מקצתו חם כולו וקא מיטוי מיטוי מחמת השפוד ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר. הילכך ה"נ האי כף חם מקצתו חם כולו וכולו פולט. ומשערינן בכל הכף. אבל אם הכף של עץ הוא לא משערינן אלא לפי מה שנכנס תוך המאכל. וכתב הרב ר' ברוך בר יצחק זצ"ל בספר תרומות אם כף חולבת תחב בקדירה שיש בה תבשיל של בשר. אם הכף בת יומא צריך ששים בתבשיל לבטל מה שתחב מן הכף ואז התבשיל והקדירה מותרין אבל הכף אסורה שהרי בלעה מבשר. ואם אין ששים הכל אסור. ואם הכף לא היתה בת יומא א"כ הקדירה והתבשיל הכל מותר אפילו אין שם ששים אבל מ"מ הכף אסורה שהרי בלועה מן האיסור לכך אסור לתוחבה בקדירה של חלב. וכן אסור לתוחבה בקדירה של בשר. שהרי בלועה היתה תחילה מחלב אע"פ שאינה בת יומא לכתחילה אסור נזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא. ואין סברא לומר שנגעלה כשתחב' בקדיר' של בשר ופלטה חלב. וכן הדין בקדירה שבלועה מבשר ותחבה בקדירה של חלב. וכן אסור לתוחבה בקדירה של בשר ושל חלב. והיכא שהוא ספק אם יש ששים בהיתר כדי לבטל האיסור אם לאו. לדברי ר"ת זצ"ל דפסיק טעם כעיקר דאורייתא ואסיר. עכ"ל:

373

שע״דוכשנפלה חתיכה של איסור לקדירה של היתר. ולא ידעינן אם יש ששים בהיתר אם לאו ובעינן לשעורי. לא ידעינן היכי משערינן גבי כזית תניא בתוספתא דנזיר בפרק נזיר שאכל מכל האסורין לו וכמה שיעורן בכזית כיצד הוא מביא כוס מלא יין. מביא זית אגורי ונותן לתוכו ושופע אם שתה כיוצא בו חייב ואם לאו פטור. וגבי כוסות דפסח דכוס היינו רביעית הלוג. אמ' בירושלמי בפרק ערבי פסחים וכד את רעי משערה ללוגא. את נסיב שיתא ביעין לא רבין ולא זעירין אלא מיצעין. ואת נסיב קדירה או כל מה דמלי מיא. ומלי לה ויהיה מלרע מניא כלים חורן וקביל מיא ויהיב שית ביעין ואזלון מיא. ומיא דנפלון במנין ארעיא הוא יהיב שיעורא דלוגא. ואילו גבי חתיכה של איסור שנפלה לתוך קדירה של היתר דבעינא לשעורי בששים. לא ידענא היכי לשעורי דלא אשכחן בשום דוכתא דתני לה. וגבי נזיר נמי שיעורו דשתייתו מיתניא ושיעורא דאכילתו לא מיתניא.

374

שע״הונראה בעיני אם נפלה חתיכה של איסור בקדירה של היתר אנו מערין אותו המאכל של היתר לקדירה קטנה שתהא מלאה בזה המאכל. ושוב ממנה לכלי אחר וממלאין את זאת מן המים. ומעמירין קדירה הראשונה תחתיה. וחותכים זו החתיכה בזו הקדירה. והמים יוצאים ממנה ונופלין לקדירה הראשונה ומה שיחסר בזו הקדירה מן המים שוב ממלאין אותה וכך עושין אותו עד ששים פעמים. אם תכיל הקדירה הראשונה את המים עד מקום שהיה בה המאכל בראשונה הרי יש בהן ששים ומותר. אך שזה הוא טורח גדול וקשה לכוין. הילכך אין להתיר עד שידע בודאי שיש שם ששים. ואי מספקא ליה נראה בעיני שיסמוך על קפילא במסיח לפי תומו והואיל ואינו יכול לשער. בפ' גיד הנשה אמר רבי אבהו אמר ר' יוחנן כל איסורין שבתורה רואין אותן כאילו הן בצל או קפלוט ואילו היה נותן טעם בהיתר זה שנתבשל עמו אוסרו. ובהנך איסורי דלא מצי למיטעמינהו קאמר כגון מין במינו. אי נמי כשאינו מינו ואיסורא וליכא קפילא. ואכתי לא איפסיקא הילכתא בששים כשאמר ר' יוחנן דבר זה. א"ל רב פפא לאביי ולישערינהו בתבלין ופלפלין דאפי' באלף לא בטלי. שהפלפלין נותן טעם באלף כמותו. א"ל שיערו חכמים אין נותן טעם יותר מבצל וקפלוט:

375

שע״ושמעינן מהכא דתבלין ופלפלין אפילו באלף לא בטלי. וכן כתב רבי' שמואל זצ"ל לעיל גבי הא דפסקי' הילכתא כל איסורין שבתורה בששים מיהו בדבר שטעמו ניכר יותר מששים כגון שאור ותבלין הכי נמי דאסור כל כמה שנותן טעם. והכי נמי קאמר רפרם בפ"ק דש"ח שאני שאור ותבלין דלטעמ' עבידי וטעמא לא בטיל. מיהו ה"מ היכא שאסורין מחמת עצמן כגון תבלין ופלפלין שאור של תרומה או של שביעית ושל מעשר שני וכן מלח של הקדש או של ע"ז. אבל היכא ששאור ותבלין ופלפלין ומלח שהם של היתר ונאסרו מחמת שבלעו מזו האיסור אע"פ שנעשו חתיכה של נבילה ואסורין באכילה. אעפ"כ כשנתבשלו עם ההיתר אינם אוסרים אלא עד ששים אע"פ שיש בזה המאכל טעם תבלין ופלפלין וטעם שאור ומלח ההוא טעמא דהיתירא הוא. ואינם אוסרים אלא משום האיסור שבלוע בהם וההוא בטל בששים. הילכך משערינן בששים לפי התבלין או לפי הפלפלין או לפי המלח או לפי השאור. וה"מ שאנו משערים בהם הני מילי כגון שבלעו מן האיסור שנאסרו באכילה ונעשו חתיכה של נבילה. אי ידעינן כמה בלעו כגון שראינו הטיפה שנפלה עליהם משערי' ששים לפי התבלין או פלפלין או שאור או מלח. וכן מוכיח בספר תרומות. וכן הלכה. בפ' גיד הנשה אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין שבתורה בששים. אמר לפניו ר' יצחק בר שמואל ר' אתה אומ' כן הכי א"ר יוסי א"ר יהושע ב"ל משום בר קפרא כל איסו' שבתורה במאה. ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה. דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה. ותניא בשלה אין בשלה אלא שלימה רבי שמעון בן יוחי אומר אין בשלה אלא שנתבשלה עם האיל דכ"ע בהדי איל מבשל לה. מיהו מר סבר מיחתך חתיך לה והדר מבשל לה. ומר סבר מבשל לה והדר חתיך לה. איכא דאמרי דכ"ע מיחתך חתיך לה והדר מבשל לה. ומר סבר בהדי איל מבשל לה. ומר סבר בקדירה בלחוד מבשל לה. ללישנא קמא פליגי אליבא דרבי שמעון בן יוחי. מ"ר בששים קסבר בשר ועצמות דזרוע בהדי בשר ועצמות דאיל משערי. וקים להו דששים איכא ושרייה רחמנא. ומ"ר במאה קסבר בשר בהדי בשר משערינן ועצם לא בעי לשעוריה והוה ליה במאה. וקיי"ל כמ"ד בששים כדפ' לעיל. ומשמע דלמ"ד בששים עצמות מצטרפין לאסור ולהתיר. ולמאן דאמר במאה אין מצטרפין. ובירוש' דתרומות פ' סאה תרומה תני אין טנופת תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור על החולין. אבל טנופת חולין מצטרפת עם החולין ולהעלות את התרומה. לכאורה לא אתיא לא כמ"ד בששים ולא כמ"ד במאה. ולמ"ד בששים העצמות מצטרפות לאסור ולהתיר. ולמ"ד במאה אינם מצטרפות לא לאסור ולא להתיר ואילו הכא קאמ' דטנופת מצטרפת להתיר אבל לא לאסור. ואמ' בירושלמי פ"ק דערלה ובנזיר ספ"נ מינין. ר' אבהו בשם רבי יוחנן כל האיסורין משערין אותן כאילו הן בצל וקפלוט. מאי כדין ההן אמ' נותני טעם באחד ומאה וההן אמ' נותני טעם באחד מששים. מ"ד אחד מששים את עושה את הזרוע אחד מששים. מ"ד אחד ממאה את מוציא את העצמות מן הזרוע. וכשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך אתה מוציא מן האיל. לית יכיל דתני אין הטנופת של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין. אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה. ר' ביבי בעי טנופת של תרומה מהו שיצטרף עם החולין להעלות את התרומה. מן מה דאמר רב הונא קליפי איסור מצטרפות עם ההיתר. הדא אמ' טנופת של תרומה מצטרפות עם החולין להעלות את התרומה. ופי' רבינו שמשון זצ"ל דהיינו פלוגתא דפרק גיד הנשה. ורוצה לומר דלמ"ד במאה לא משער עצם הזרוע. אבל משער עצם הבשר. ופריך הואיל שאינך משער עצם הזרוע תוציא כמו כן עצם מן הבשר. שלא יעזרו לבטל בשר הזרוע ונמצא בטל בפחות ממאה. ומשני לית יכיל שהעצמו' מצטרפין לבטל את האיסור כמו שהטנופת מצטרפת לבטל את התרומה. ומסיק דאפילו טנופת התרומה מצטרפת עם החולין לבטל את התרומה. דלהך מסקנא עצם הזרוע נמי מצטרף עם האיל לבטל בשר הזרוע וליכא כי אם מאה בין הכל. ונראה דפליג אסוגיא דידן דמשמע דאפילו עצמות היתר אין מצטרפין לבטל. דקאמ' למ"ד במאה בשר בהדי בשר משערי' ולא קאמר בהדי בשר ועצמות. ושמא איירי דנקט בשר בזרוע נקט בשר... ולאו דוקא ולעולם אפי' עצמות הזרוע מצטרפין עם בשר ועצמות מן האיל ואיכא מאה בין הכל. וקולא גדולה היא זו. מיהו אנן קיימא לן כמ"ד בששים ואיהו קאמ' דבשר ועצמות וזרוע משערינן בהדי בשר ועצמות דאיל. ועצמות מצטרפות לאסור ולהתיר:

376

שע״זהילכך חתיכה של איסור שנתבשלה עם ההיתר ואין בהיתר ששים אלא עם העצמות הרי עצמות מצטרפין לבטל האיסור. אבל עצמות של איסור אין מצטרף עם ההיתר לבטל את האיסור וקשה דאמ' בפרק בצל בתרומות בירושלמי ביצה בששים ומסיק עלה בשם ר' חנינא הירק והקליפה והמים מצטרפין אמר ר' זעירא ואיסור מתוכו כלומר דאין משערין ביצה האסורה אלא לפי האוכל שבתוך הקליפה. רב הונא אמר קליפי איסור מעלין את ההיתר כלומר שאף הקליפה של ביצה האסורה מסייעת לבטל מה שבתוכה. אע"ג דההיא סוגיא כמ"ד בששים. ויש לחלק בין עצמות לקליפין דשמא יש לחלוחית של טעם בעצמות יותר ממה שיש בקליפי בצים. ולא מסתבר למימר הכי דהא גיד הנשה למ"ד אין בגידין בנותן טעם. אם נתבשל עם הירך מותר. כדאיתא פרק גיד הנשה. דמי עדיפי עצמות לאסור יותר מגיד. דאע"ג דתנן לקמן פ' בתרא עצמו קדשים בזמן שהוא מכנסן אסודין. הא אמ' בירושלמי ר' אבהו בשם ר' יוחנן בראשי הכנפים... היא מתני'. ועצמות נמי דטעונין שריפה פ' כיצד צולין בשיש בהם מלח כדמוכח התם. לכך נראה דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות הזרוע סימנא בעלמא ואסמכתא בעלמא היא. דמדאורייתא בטל ברובא דזרוע בשילה מין במינו הוא ובטל ברובא מן התורה הילכך עצמות של איסור אינן מצטרפות לאסור אבל עצמות של היתר מצטרפין להתיר. אבל אין לצרף עצמות של איסור עם ההיתר לבטל את האיסור כרב ביבי וכרב הונא דטורח להתיר כולי האי. אע"ג דמשמע להתירא ואם שום אדם יתיר לא עבר על דברי חכמים אבל אין נכון להקל כולי האי. במסכת תרומה בפרק סאה תרומה תנן סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה ור' שמעון מתיר. והכי נמי מיתניא בתוספתא בפרק סאה תרומה. ומסיים עלה התם א"ר אלעזר בר שמעון בד"א בזמן שלא ידע בה ואחר כך נפלה. אבל ידע בה ואחר כך נפלה הרי זו מותרת כבר היה לו להעלות:

377

שע״חומפרש רבי' יצחק בר אשר זצ"ל וכן רבי' שמואל בר נטרונאי זצ"ל דר' אלעזר בר"ש אדרבנן קאי והכי קאמר בד"א דאמרי רבנן דאסורה בזמן שלא ידע בה אבל ידע בה לדברי הכל מותרת. הילכך בידע בה ד"ה מותרת. בלא ידע בה לרבנן אסורה ולר' שמעון מותרת. הילכך חתיכה של איסור שנפלה לתוך ששים חתיכות של היתר וידע בה שנפלה ואח"כ נפלה אחרת הרי זו מותרת. ואם לא ידע הכל אסור כרבנן. וכן היה מורה ובא רבינו יואל הלוי מבון זצ"ל ורבינו אליעזר בנו זצ"ל מקשה על דבריהם א"כ דר' אליעזר בר' שמעון אדרבנן קאי א"כ קשיא דרבנן אדרבנן דתניא בפ' סאה תרומה סאה ערלה שנפלה למאתים. ידע בה ואחר כך נפלה אחרת הרי זו מותרת. עד שירבה איסור על המותר. וא"ת דר' שמעון בן אלעזר אדרבנן קאמ' דמחלקי בין ידע ללא ידע דידע מותר לא ידע אסור. ולר' שמעון אפי' לא ידע מותר. א"כ ע"כ הא ברייתא דקתני ידע בה ואחר כך נפלה מותרת רבנן היא דידע בה מותרת אע"פ שלא הגביה. ובפ' סאה תרומה תנן במתני' סאה תרומה שנפלה למאה הגביהה ונפלה אחרת הגביהה ונפלה אחרת הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה לחולין. וההיא נמי ע"כ רבנן היא דאי ר' שמעון אפי' לא ידע כלל מותרת. הילכך קשה דרבנן דהכא במתניתין לא שרו אלא אם כן הגביהה. ובתוספתא שרו בידע בה בלחוד ואע"ג דלא הגביהה. הילכך מפרש מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל דר' אלעזר בר' שמעון אאבוה קאי וה"ק בד"א דר' שמעון אבי מודה לכם דאסור בזמן שלא ידע בה ואחר כך נפלה. אבל אם ידע בה ואחר כך נפלה הרי זו מותרת. ולרבנן בין ידע בה בין לא ידע הרי זו אסורה אלא אם כן הגביהה קודם שנפלה אחרת. וההיא דתוספתא ר' שמעון היא. וההיא מתני' דשרי דוקא בהגבהה רבנן היא. וכן מוכח בירושלמי כדבריו. וכן פי' רבינו שמשון בר אברהם זצ"ל עד שנפלה סאה אחרת של תרומה הרי זו אסורה דכמה דנפלו בבת אחת דמו. ור' שמעון סבר קמייתא בטילה במאה והיא בטילה במאה. ואחר כך מפרש בפ' נוטל ובירוש' ר' שמעון אומר ידיעתה מקדשתה. ורבנן אמרין הרמתה מקדשתה. כלומר לר' שמעון אם לא נודע לו בראשונה עד שנפלה השניה היה הכל נאסר. אבל השתא דנודע לו כיון דסופו להרים כמורם דמי. כדאשכחן בעלמא דאית ליה לר' שמעון כל העומד ליזרק כזרוק דמי. ורבנן אזלי בתר הגבהה. וה"נ תניא בתוספתא א"ר שמעון בן אלעזר בד"א בזמן שלא ידע בה ואחר כך נפלה אבל אם ידע בה ואח"כ נפלה אחרת מותרת שכבר היה לה להעלות. וחכמים אומ' הרמתה מקדשתה עכ"ל. משמע שהיה בתוספתא שלפניו בפירוש וחכמים אומרים הרמתה מקדשתה דהיינו משמע להדיא דאדר"ש אבוה קאי וכתוספתא שלפניי. מיהו זה יש בכל התוספתות שכבר היה לה להעלות. דהיינו משמע דה"ק שכבר היה לה להעלות וכל העומד להרים כמורם דמי. וכן פי' רבינו יצחק דסימפונט זצ"ל. הילכך הכי קיימא לן דלרבנן בין ידע בה בין לא ידע בה לעולם אסור אלא א"כ הגביהה קודם שנפלה השניה. ופי' רבי' אבי העזרי זצ"ל דקיימא לן כרבנן דאסרי:

378

שע״טהילכך הלכה למעשה חתיכה של איסור שנפלה לתוך ששים של היתר ואחר כך נפלה אחרת בין ידע בראשונה שנפלה בין לא ידע בה. אם הגביה אותה לחוץ קודם שנפלה שניה מותר ואם לאו אסור. וליכא למימר דדוקא גבי תרומה אזלי רבנן בתר הגבהה מפני שצריך להרים התרומה. אבל בשאר איסורין שאין צריך להרים הכי נמי דמודו לר' שמעון ובידע בה סגי. לא היא דאין חילוק בין תרומה לשאר איסורין שכשהם בטילים מה שמתבטלים דמותרין מיד באכילה ואע"פ שלא הרים. אבל מה שצריך לתרום בתרומה היינו מפני גזל הכהנים. כדאמ' בירושלמי דערלה בפ' התרומות ותרומת מעשר. הכא את אמ' צריך להרים. ר' יעקב בר זבדא ר' אבהו בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט. הילכך אי הוה שרי כל כי האי גווגא בשאר איסורין בלא הגבהה ה"נ הוה שרי באכילה ואפילו בלא הגבהה ואפי' לגזל השבט לא חיישי' אי יהיב ליה דמי ואין צריך להרים אפילו בתרומה דהא ליכא גזל שפרע לו הסאה של תרומה. הילכך כך היא הלכה למעשה כאשר כתבתי לפי מה שקבלתי ממו' רבינו אבי העזרי זצ"ל. ואני המחבר פליאה היא בעיני. הואיל ורבותינו הודו בה להיתירא ועבדי בה עובדא. היאך היה הקב"ה מביא תקלה על ידם. ונראה בעיני אני יצחק בר משה נב"ה דודאי כך הוא הפי' דר' אלעזר בר' שמעון אדאבוה ר' שמעון קאי. ולרבנן ודאי אע"ג דידע בראשונה קודם שנפלה השניה. ולר' שמעון מותר הואיל וידע בה ואע"ג דלא הגביה דכל העומד להרים כמורם דמי. כדפרי' דהיינו טעמא דר' שמעון לטעמיה דסבר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. כדאמרי' במרובה דר' שמעון סבר כל העומד ליזרק כזרוק דמי וכל העומד ליפרות כפדוי דמי. ובפ' המנחו' והנסכים א"ל רב אשי לרב כהנא לר' שמעון דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי כל העומד לישרף כשרוף דמי. ובפ' הכונס נמי סבר ר' שמעון כל העומד ליתלש כתלוש דמי. ובכולהו קיימא לן כר' שמעון דסתם לן תנא דהיכא דנתקבל הדם בכוס כאילו נזרק דמי. דתנן בפ' כל הזבחים שקיבל דמן נשפך על הרצפה ואספו פסול. ובפ' כל הפסולין תנן נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר. דהיינו שכבר נתקבל בכלי והיה ראוי לזריקה כזרוק דמי. אבל כשנשפך מן הצואר על הרצפה לא היה עומד לזריקה לא כזרוק דמי ופסול. מכל מקום שמעינן ממתני' דהיכא דעומד ליזרק כזרוק דמי. ובהכונס קיימא לן כר' שמעון דכל העומד ליתלש כתלוש דמי. דאמ' התם דן רב כר' מאיר ופסק הלכה כר' שמעון. דן רב כר' מאיר כתב לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבד' כתובתה. ופסק כר' שמעון דתנן ר' שמעון אומר אכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים אם סאה סאה אם סאתים סאתים. ופי' רבותי' דהיינו דפרכיה אביי לרב יוסף בפ' נערה דההיא דאתאי לקמיה דרב יוסף אמר להו זילו הבו לה מתמרי דאבודיא. א"ל אביי אילו הוה בעל חוב כי האי גוונא מי קא עביד מר. א"ל אנא דחזיא לאבודיא קאמינא. סוף סוף כל העומד ליגדד כגדוד דמי א"ל אנא דצריכי לבודיא קאמינא. והשתא מאי פרכיה אביי והא תנאי פליגי בה בפ' השולח ופ"ק דסנהדרין . ופירשו רבותינו דפרכיה מכח פיסקיה דרב דפסיק כר' שמעון בהכונס ותנן המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם משנשחט נודע לו ישפך והבשר יצא לבית השריפה נזרק הדם הבשר יאכל. ר' יוסי אומר אפילו דם בכוס וזרק והבשר יאכל. ופרכינן לר' יוסי אמאי יזרק הא הויא לה ידיעה בשעת סליח'. אמר רבא ר' יוסי סבר כר' שמעון דאמר כל העומד ליזרק כזרוק דמי. וקיימא לן ר' יוסי נימוקו עמו. ורבא דהוא בתרא מוקים להו כר' שמעון:

379

ש״פהילכך איתבריר לן דהלכה כר' שמעון דכל העומד ליזרק כזרוק דמי וכל העומד ליתלש כתלוש דמי. וה"ה יש לנו לומר דהלכה כמותו דכל העומד ליפדות כפדוי דמי. וכל העומד לישרף כשרוף דמי. וכל העומד להרים כמורם דמי. דהכא נמי עומד להרים מפני גזל השבט. הילכך לשיטת רבותינו דילפי' מינה שאר איסורין ועבדי בה עובדא. כ"ש הוא שאם נפל כזית איסור לתוך ששים זיתים של היתר וידע בו ולא סילקו עד שנפל עוד זית אחר שהכל מותר כר' שמעון. דהא אפי' הגבהה אינו צריך. דהגבהה דתרומה לא מפני האיסור אלא מפני גזל השבט בדפרי' לעיל:

380

שפ״א[דף ע"ג ע"א]
מתני' יין נסך אסור ואוסר בכל שהו יין ביין ומים במים. פי' מים שנתנסכו לפני ע"ז במשהו. יין במים ומים ביין בנותן טעם:

381

שפ״ב[שם ע"ב]
רב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. וזה הכלל לאתויי מאי לאתויי כל איסורין שבתורה. ור' יוחנן וריש לקיש דאמ' תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו ושלא במינו בנותן טעם. וזה הכלל לאתויי טבל ויין נסך. ופר"ת זצ"ל דמיירי ביין נסך שנתנסך לפני ע"ז דהא אמתני' דיין ביין ומים במים קאי. ומפרש זה הכלל לאתויי טבל ויין נסך. ויין ביין דומיא המים במים דאי אפשר להם להיות אלא בנתנסך לפני ע"ז. אבל סתם יינם הכי נמי דבטל בששים. ועוד אומר ר"ת זצ"ל כיון דסתם יינם אינו אסיר בהנאה מן התורה כ"א מדרבנן. דההיא דפרק אין מעמידין דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' יהודה בן בתירה שלש יינות הן של ע"ז אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית. סתם יינן אסור בהנאה ומטמא טומא' משקין ברביעית. היינו מדרבנן משום יין נסך שמתנסך לפני ע"ז. אבל מדאורייתא סתם יינם שרי בהנאה. וכיון דמדאורייתא שרי בהנאה בטל במינו בששים. דהא פרכי' אמתני' דקתני ואלו אסורין ואיסורן בכ"ש יין וע"ז ועורות לבובין וכו'. תנא (ודאי) קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי נבילה. ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח. אמר ר' חייא בר אבא ואיתימא ר' יצחק בר נפחא האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה דההוא ודההוא הוא דקא חשיב שאסר בכל שהו. אבל שאינו איסו' הנאה לא. מעתה סתם יינן דשרי בהנאה לא אסיר בכל שהו ובטל במינו בששים. וכן מצא רבינו תם זצ"ל בתשובות הגאונים שכתב רבי' יוסף טוב עלם זצ"ל שכתוב בהם יין נסך שניסך ממנו לע"ז אסור בהנאה ואינו במאה ואחד ואפי' באלף. כמו ששנינו יין נסך אסור ואוסר במשהו. ואלו אסורין ואיסורן בכל שהן יין נסך כו'. מכלל דשאר יין נסך וכן כל שאר איסורין חוץ מטבל ויין שנתנסך לפני ע"ז בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם:

382

שפ״גוכתב ר"ת זצ"ל אני הנהגתי בעירי לערב קיתון של מים שנים ושלשה בכל חבית וחבית שאם יקרה שיתערה יין נסך מעט בחבית להתירה בכך. דסלק את מינו כמי שאינו. ושאינו מינו דהיינו המים רבה עליו ומבטלן. כי לא סמכתי על מה שפסקתי סתם יינן בטל מין במינו בששים להתיר לא לי ולא לאחרים. אך אם ההפסד מרובה התורה חסה על ממונם של ישראל עכ"ל. ומורי רבי' אבי העזרי זצ"ל כתב אם נתערב יין של איסור בשל היתר על ידי נצוק. אם ידוע שהודחו במים הגיגיות והחביו' בשעה שהושמו בהם היין של ישראל מותר דאי אפשר שאין ששים בטפיחתו. ובעכבת מים שנשאר בהם מבטפיחתו ועכבת יין שבשולי כלי קטן שהוציאו בו מן החבית. ולא אמ' בכי האי גוונא מיא יקירי ושכני לתחת. ומעתה סלק את מינו כמי שאינו מינו. ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן אם נתערב בו מעט יין נסך עכ"ל. ורבינו שמשון בר אברהם זצ"ל כתב בפירושיו בפ' בתרא דסתם יינן שבכל התלמוד אסור בהנאה ואוסר במשהו. אבל גוים שבזמן הזה היה אומר רבינו שמואל זצ"ל שהם בעין תינוק שאינו יודע בטיב ע"ז ומשמשיה ולא מיתסר בהנאה אלא בשתיה. לפי מה שפסק ר"ת זצ"ל דפסק סתם יינן בששים עכ"ל. ואע"פ שחלק על ר"ת זצ"ל דפסק סתם יינן בששים מ"מ הרי כתב דלדידן בששים. וההיא דתניא בתוספתא קדר במינקת ונפלה ממנה טיפה אסור בכל שהו מפני שטעם של יין אסור ואוסר בכל שהו. אומר רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דההיא ר' יהוד' היא דאמר מין במינו במשהו אפי' בשאר איסורין:

383

שפ״ד[שם ע"א]
כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן המערה יין נסך מחבית לבור אפילו כל היום ראשון ראשון בטל. תנן יין נסך אסור ואוסר בכל שהו מאי לאו דנפל איסורא לגו היתירא. לא היתירא לגו איסורא דקמא קמא דהיתירא בטל ליה בנסך. מים במים במשהו. מאי לאו דנפל איסורא לגו היתירא. לא היתירא לגו איסורא. כי אתא רב יצחק אמר ר' יוחנן המערה יין נסך בצלצול קטן לבור. הוא קשר של משי. אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל. ודוקא צלצול קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. כי אתא רבין אמר ר' יוחנן יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים רואין את ההיתר כאילו אינו ולא אמרי' נאסר כל היין ורבה יין על המים דקא הוי חמרא רובא. אלא באיסור שנפל גרידא משערי' ואיכא מים רובא ורבין עליו ומבטלין אותו. כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחיל' קודם יין נסך דכי נפל נסך אשכחוה מיא ובטלוה. אבל לא נפל שם קיתון של מים תחילה מצא מין את מינו וניעור כלומר נתחזק וניתוסף איסורו ורבה יין על המים:

384

שפ״הפסק רש"י זצ"ל דאין הלכה (כדברי מי) שהרי בא רב יצחק והחמיר. בא רבין והחמיר. וכתב רבי' שמואל זצ"ל אדרבין ורב שמואל בר יהודה סמכי' והכי הילכתא דכל מין ומינו ודבר אחד סלק את מינו כמי שאינו ודבר אחר רבה עליו ומבטלו:

385

שפ״ו[שם]
איתמר יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים. חזקיה אמר הגדילו באיסור אסור. כלומר הגדילו המים והיין באיסור שנפל יין נסך בסוף והגדילו באיסור ולא אמרי' רואין את ההיתר כאילו אינו אלא יין נסך מתחבר למינו ואין המים רבים עליו. וכ"ש אם נפלו מים בסוף. הגדילו בהיתר שנפל יין היתר בסוף כבר ביטל יין נסך במים שהמים רבו עליו בהיותו לבדו. ומשבטל לגמרי שוב אינו חוזר וניעור. ור' יוחנן אמר אפי' הגדילו באיסור ומים נפלו תחילה לא אמרי' מצא מין את מינו וניעור והוי היתר:

386

שפ״זכתב רבינו שמואל זצ"ל וכן הלכה בכל איסורין דכל מין ומינו ודבר אחר המעורבין זה בזה כגון בדבר לח שאין האיסור בעין סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו ואפילו אותו דבר אחר בטל לגבי מינו דהיתר. אפילו הכי סלקיהו למינו דהיתר כמי שאינו. כדמוכח לעיל גבי יין נסך שנפל לבור ונפל שם קיתון של מים דקא שרי ליה ר' יוחנן מטעם סלק את מינו כו' ויין שבבור נפיש טובא מכמה קיתוניות של מים ואפי' הכי קאמר ר' יוחנן דמסלקי ליה כמי שאינו. ואפי' מים דאיסורין המעורבין ביין נסך מצטרפין עם המים המעורבין ביין כשר לבטל את היין נסך דמצא מין את מינו וניעור לבטל האיסור. מאידך דר' יוחנן דאיתמר אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן ואמרי לה אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן שני כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה ומזגן ועירבן זה בזה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו. וכן פי' רש"י זצ"ל ויש במים שבשניהם כדי לבטל את התרומה:

387

שפ״חכתב ה"ר משה זלטמן זצ"ל שבא מעשה לפני רבינו יב"א זצ"ל שגוי אחד שתה בכוס ושכחו ולא הדיחו הכוס במים ונתנו מיין כשר באותו הכוס בלא הדחה ונתנו בתבשיל בקדירה ושאלוהו והתיר ואמר אותו יין שבא אחר כן בכוס אע"ג דנאסר כבר בטיפה של נסך. מ"מ עכשיו שנתערב הכל עם המים שבקדירה יש לחושבו כאילו אינו. ואינו צריך לשער כנגד כל היין אלא כנגד יין נסך שנשאר בכוס. אע"ג דפליג אההיא דרב . רב שמואל בר יהודה דאמר לא שנו אלא שנפל שם קיתון של מים תחי' כו' מיהו במסקנא אמ' איתמר א"ר יוחנן שני כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה ומזגן וכו'. והא הכא כשמזג כוס של תרומ' נאסרו אותן המים דהא סתם מזיגתו טעם של תרומה היה בו ואף על פי כן כשיתערבו אחרי כן כוס של תרומה עם כוס של חולין שהיה כמו כן מעורב במים ויש במים שבשניהם כדי לבטל את התרומ' מבטלין ולא אמר' הואיל ונאסרו המים הראשונים מן התרומה איך יצטרפו למים אחרונים לבטל את התרומה. אלא אמרי' מים אחרונים שבאו אחרי כן מצטרפין לבטל את התרומה וכגון שהמים שבכוסות יש בהן לבטל את התרומה. והא דאמ' לעיל בדרבין דאותו יין האסור אינו מועיל לבטל ורואין אותו כאילו אינו. אלא שהמים של קיתון מצריך להיות כדי לבטל את הנסך שנפל לבור. היינו משום דמין במינו הוא ולא מבטל ולא דמי לב' כוסות עכ"ל. ואין לסמוך על מכתב זה. כי כולה שמעתא מוכחא דבעינן מים תחילה. ורב שמואל בר יהודה לא פליג אדרבין אלא לפרש דבריו בא וה"ק לא שנו דא"ר יוחנן רואין את ההיתר כאילו אינו אלא שנפל קיתון של מים תחילה. וכן פי' רבינו שמואל זצ"ל. ותו מדפסיק רבי' שמואל זצ"ל דאדרבין ואדרב שמואל סמכינן מכלל דלא פליגי אהדדי. וההיא דר' יוחנן דשני כוסות אחת של חולין ואחת של תרומה כו' נמי מוכחא הכי שהרי קודם שנתערבה תרומה עם החולין כבר קדמו המים. וגם כשנאמרו דברים לפני ר"ת זצ"ל היה תמיה והיה אומ' פה קדוש יאמר דבר זה. הילכך אין לסמוך על מכתב זה. ולאיסורא מורינן ביה:

388

שפ״ט[דף ע"ד ע"א]
מתני' אלו אסורין ואיסורן בכל שהן. מקום שנתערב שם אפילו אחד באלף אוסרין את כולן. יין נסך חבית באלף חביות וע"ז... שעבדוה ונתערבה באלף... שאינו ע"ז. ועורות לבובין דהוו נמי איסורי הנאה כדאיתא בפ' אין מעמידין . וצפורי מצורע שחוטות אבל חיות שלוחות לא מיתסרי בהנאה דלא אמרה תורה שילוח לתקלה. וחולין שנשחטו בעזרה איסור' הנאה ובמסכת קידושין מפרש להו. ושיער נזיר דאיסורי הנאה הוא דכתיב ונתן על האש אשר תחת זבח שלמיו. ופטר חמור דאסיר בהנאה כל זמן שלא נפדה ואפילו ר' שמעון דפליג בפטר חמור לאחר עריפה מודה דמיתסר בהנאה במסכת בכורות . ובשר בחלב. חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם וחזרה ונתערבה באלף חתיכות אוסרת את כולן בהנאה. ושור הנסקל. ועגלה ערופה אסורה בהנאה כדאמ' באין מעמידין כפרה כתי' בה כקדשים. ושעיר המשתלח. הרי אלו אסורין ואיסורן בכל שהו:

389

ש״צ[שם]
מתני' יין נסך שנפל לבור כולו אסור בהנאה (רשב"ל) אומר ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו. אמ' רב הלכה כרשב"ג. חבית בחבית דשקיל חדא ושדי בנהרא ואינך מישרא בהנאה. אבל יין שנתערב ביין כולו אסור בהנאה [ושמואל אמר אפילו יין ביין וכן אמר] ר' שמואל בר נתן אמר ר' חנינא אפי' יין ביין וכן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן [וכן אמר רב נחמן] אמר רבה בר אבוה אפילו יין ביין. אמר רב נחמן הלכה למעשה להורות על מעשה יין נסך ממש שנתנסך לפני ע"ז יין ביין אסור. חבית בחבית מותר בהנאה חוץ מדמי אותה חבית. אבל יין ביין כולו אסור בהנאה. סתם יינן אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו היין וכן הלכה. ולדידן (בזמן) שהגוים בזמן הזה כמו תינוק ואינם יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה אפילו יין ביין מותר בהנאה ואפי' דמי אותו היין דלא מיתסר יינם בהנאה אלא בשתיה. ואי איכא פסידא רבה מותר אפי' בשתיה בששים כדפרי' לעיל:

390

שצ״א[שם]
מתני' בשר בחלב. פירש"י זצ"ל ויש שלמדין ממשנתינו דבשר בחלב במשהו. וסבורים דהאי בכל שהו דקתני טיפת בשר שנפלה לתוך קרירה של חלב אפילו אין בה נותן טעם. וטעות הוא בידם. דהא מתני' מתפרש בגמרא דבר שבמנין קתני כגון חתיכות בחתיכות משום דדרכו לימנות חשיב ולא בטיל. ואי בשר שנתערב טעמו בחלב קא מיירי אף בטיפת חלב שנפל' לקדיר' של בשר מי הוי דבר שבמנין. ועוד הא אוקימנא כל איסו' שבתור' שלא במינן בנותן טעם. ואפי' לרב ושמואל דאמרי במשהו בשלא במינן בנותן טעם. ובכולה ש"ח איירינן בשר בחלב בנותן טעם:

391

שצ״בבשר שנפל בחלב צונן. פסק ר"ת זצ"ל דאם שהה יותר מיום אחד דאסור משום דהוי ככבוש. והביא ראי' מפ' אלו עוברין דמסיק התם בשר בחלב חידוש הוא דאי תרו לי' כולי יומא בחלבא שרי. משמע הא יותר מיום אחד אסור והיינו טעמא דחשבינן ליה כבוש. ובפרק כל הבשר אמר שמואל מלוח הרי הוא כרותח. כבוש הרי הוא כמבושל ומפליט ובולע. ובההיא דלעיל גבי עכברא בשיכרא דמשערי' בששים אע"ג דצונן אלא משום דכבוש הרי הוא כמבושל ומפליט ובולע דהא שהה יותר מיום אחד. והכי נמי משמע בפר' בצל תרומו' שהכבוש מבליע ומפליט. מיהו נראה בעיני דלא אסיר אלא מדרבנן. דכבוש הרי הוא כמבושל היינו לענין פליטה ובליעה. אבל לא הוי כמבושל לענין ללקות עליו משום לא תבשל גדי בחלב אמו. וריב"א זצ"ל אמר אפי' יום אחד וכן כל איסור צונן ביום אחד בולע ואסיר. מדקאמר חידוש הוא דאי תרו ליה כולי יומא בחלבא שרי. ואי לא בלע מאי חידוש' אלא ש"מ דבלע. וכיון דבלע אסור מדרבנן. סתם לן תנא במתניתין דבשר בחלב אסור בהנאה. כדאמ' בגמרא דתרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. וכן סתם לן פ' בתרא דתמורה תנן ואלו הן הנקברין ובשר בחלב. ותנן פ' האיש מקדש המקדש בבשר בחלב אינה מקודשת. ואמ' בגמ' בשר בחלב מנא לן דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבשל גדי בחלב אמו. לא תבשל שלשה פעמים אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. מתני' דלא כי האי תנא דתני ר' שמעון בשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה שנא' כי עם קדוש תהיון לי מה להלן אסור באכילה ומותר בהנאה אף כאן אסור באכילה ומותר בהנאה. מדקאמר מתני' דלא כי האי תנא משמע דלית הילכתא אלא כסתמי דמתני'. והכי נמי סברי ר' ותני דבי ר' ישמעאל ואיסי בן יהודה בפרק כל הבשר . והכי נמי סבר רב אשי דאמר רב אשי מנין לבשר בחלב שהוא אסור באכילה ת"ל לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל. אין לי אלא באכילה בהנאה מנין מדר' אבהו כל מקום שנאמר לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. הילכך הכי הילכתא דבשר בחלב אסור בהנאה:

392

שצ״גהילכך קדירה שבשלו בה בשר בחלב הרי נאסר' בהנאה. מידי דהוה אחרס הדרייני והדרדורים והרוקבאות של גוים. ואם שוב בישלו בה היתר אסור באכילה אע"פ שאינה בת יומא דבאיסורי הנאה אין לחלק בין בת יומא לשאינה בת יומא. ואם בת יומא היא הרי כל המאכל אסור ולית ליה תקנה. ואם אינה בת יומא ישליך דמי הקדירה לנהר והמאכל מותר דהשתא אינו נהנה מן הקדירה שהרי הפסיד את דמיה. ומה שפלטה טעם לפגם הוא ושרי טפי מסתם יינם. דאפילו יין ביין מותר בהנא' חוץ מדמי אותו היין כדפרי' לעיל. וכיוצא בזה פסק רבינו שמואל זצ"ל לעיל פרק כל הצלמים כדפרי' לעיל יש להסתפק בשר בחלב שאסרו חכמי' כגון ששהה בצונן יותר מיום אחד כדפרי' לעיל. או על ידי מליחת יום אסרו אותו דוקא באכילה ולא בהנאה או שמא בהנאה נמי אסרו אותו. ולכאורה יש להוכיח מפרק אין מעמידין דמפ'(שמואל) טעמא דגבינה אסורה מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבילה. ורב חסדא אמר מפני שמעמידין אותה בחומץ. ורב נחמן בר יצחק אמר מפני שמעמידין אותה בשרף ערלה. ופרכינן ולרב חסדא ולרב נחמן בר יצחק תתסר בהנאה. קשיא דאילו לשמואל קא פריך אע"ג דהוי בשר בחלב ש"מ דלא אסרו אותו כי אם באכילה. מיהו י"ל דה"ק בשלמא לשמואל ספק העמידוה בעור קיבת נבילה ספק העמידוה במילי אחריני שאין בהם איסורא כגון כמהין ופטריות שקורין בלשון כנען גוביצי כי לחומץ ושרף אין לחוש שאין דרכם בכך. אלא לרב נחמן ולרב חסדא דאמרי שהן רגילין להעמיד באיסורי הנאה ליתסור בהנאה מספיקא. מיהו אי ידעינן שהעמידוה בעור קיבת נבילה הכי נמי דאסירא בהנאה מיהו דוחק הוא זה. הילכך המתיר בהנאה אין מוחין בידו כל כמה דלא אשכחן ראיה לאיסורא:

393

שצ״ד[שם]
מתני' ואלו אסורין ואיסורן בכל שהן יין נסך וע"ז וכו'. תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבילה ואי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח. אמר ר' חייא בר אבא ואיתימא ר' יצחק נפחא תנא אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה. פי' רבינו שמואל זצ"ל ואיכא תנאי טובא דפליגו עליה כגון תנא דליטרא קציעות. דאמר דבר שבמנין אפילו [באלף] לא בטיל. והכי הילכתא דכל דבר שבמנין חשיבא ולא בטלה והכל נאסר בשבילו הואיל ואין מכירין אותו ואם אותו דבר אסור בהנאה ימכר הכל לגוים חוץ מדמי אותו דבר. ואם נחתכה בחתיכות דקות בקדירה כגון חתיכת בשר פרה נבילה שנתערבה בתוך חתיכות של רחל שאינה מינה בקדירה ונתחתכה בטילה היא דהשתא לא הויא דבר שבמנין. ואע"ג דכי נפלה היתה דבר שבמנין השתא מיהא בטלה לה. ואם אינו דבר שבמנין בטלה ברוב. ויזרוק חתיכה אחת לחוץ דהשתא לא מתהני בביטול האיסור. כמו שמצינו תרומה עולה באחד ומאה ואע"ג דבטילה. וכן ערלה באחד ומאתים עכ"ל. ולא כיון בזה שכתב ויזרוק אחת לחוץ כמו בתרומה. דדוקא בתרומה צריך להרים מפני גזל השבט כדפרי' לעיל ואע"ג דאיסור תרומה בטל מ"מ יש שם ממון כהן וצריך לפרוע לו שלא יגזלנו:

394

שצ״הוהכי נמי אם נפלה חתיכת ראובן של נבילה בתוך חתיכות של שמעון של היתר ויש בהם כדי ביטול. אע"ג דאיסורא בטיל צריך לפרוע לראובן חתיכה שלו. (אבל אם חתיכה של נבילה של ראובן נפלה בתוך חתיכה של היתר של ראובן ויש בהם כדי לבטל אע"ג דאיסורא בטיל צריך לפרוע לראובן חתיכה שלו). אבל אם חתיכה של נבילה נפלה בתוך חתיכות של היתר של ראובן ויש בהם כדי ביטול הכל מותר. ואין צריך לזרוק כלום לחוץ. וכן הלכה:

395

שצ״ו[דף ע"ו ע"ב]
מתני' הלוקח כלי תשמיש מן הגוים. את שדרכו להטביל יטביל להגעיל יגעיל ללבנו [באור] ילבנו באור. השפוד והאסכלא מלבנן באור. והסכין שפה והיא טהורה. תנא וכולן צריכין טבילה:

396

שצ״זפי' רבי' שמואל זצ"ל כולן צריכין טבילה לאחר הדחה והגעלה וליבון. אבל מקמי הגעלה וליבון לא סלקא להו טבילה ודומה למי שטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה עכ"ל. וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה. ואפי' כלים קטנים לא סגי להו במקוה דרביעית. אלא בעו ארבעים סאה כדאמ' בפ' שלשה מינין בנזיר והא איכא רביעית דמקוה. ומשני בר מההיא דבטלוה רבנן. אמר רב נחמן אפילו כלים חדשים במשמע דהא ישנים וליבנן כחדשים דמו ואפילו הכי בעו טבילה. מתקיף לה רב ששת אי הכי אפילו זוגין דסרבלין נמי דהיינו מספריים שגוזזין בהן בגדי צמד. הואיל וגזירת הכתוב הוא ולא משוס פליטת איסור. דהא חדשים לא בלעי ומצרכת להו טבילה. א"ל רבה כלי סעודה אמורין בפרשה דהא כתיב כל דבר אשר יבא באש ואין דרך להשתמש ע"י האור אלא כלים של צורכי סעודה ובהנהו כתיב וטהר דהיינו טבילה:

397

שצ״ח[שם]
רב יצחק בר יוסף זבן מנא דמדרא מגוי פי' אדמה וצפיעי בקר מעורבין ועושין מהם כלים סבר לאטבולי א"ל ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה לדידי מיפרשא לי מיניה דר' יוחנן כלי מתכות אמורין בפרשה בכלי גוים לענין טבילה. דכתיב את הזהב ואת הכסף: אמר רב אשי הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה על ידי התכה ככלי מתכות דמו ובעו טבילה:

398

שצ״טקוניא פי' תחילתו חרס. וחופין אותו בחופיא של אבר ותשמישו על ידי צונן ולקחם מן הגוים פליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחילתו ולא בעי טבילה וחד אמר כסופו ובעי טבילה. והילכתא כסופו ובעי טבילה:

399

ת׳[שם]
אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה במדין שהיו חלוטין להם לישר' הכלים אבל שאולים לא:

400

ת״א[שם]
איבעיא להו משכנתא מאי. אמר מר בר רב אשי אבא משכין ליה גוי כסא דכספא ואטבלה ואישתי בה. ולא ידענא אי משום דקסבר משכנת' בזביני דמיא. ואי משום דחזיא לגוי דדעתיה לשקועיה שלא לפדותו עוד. כתב רבי' שמואל זצ"ל לא שנו אלא בלקוחין. וה"ה לנגזלים וכמעשה שהיה דשלהם היו שגזלום ולא היו שאולים אצלם. אבל שאולים מגוי לא. ושואל כלי מחבירו ישר' צריך להטביל שהרי בא לידי חיוב טבילה על ידי ישר' חבירו שלקחו. אבל אם לקח חבירו לחתוך קלפים ולא לצורכי סעודה אינו צריך להטבילו שהרי שאול הוא בידו. והשתא שמעי' דא"צ טבילה אלא כלים הלקוחים. כלי מתכות ולא כלי עץ לצורכי סעודה ולא להחם מרחץ וכלי ברזל שכופין על גבי הלחם לאפותו שקורין אשקוררא ובלש ו ן כנען אשקרובדא. וכן אותו שקו' טריפיד שמשימין עליו היורה אינו צריך טבילה שאין עושין אותו בתוכו צורכי סעודה אבל כסוי ברזל שמכסין בהם את היורה צריכין טבילה כיורה עצמה שהרי מסייעינן לבשל כיורה עצמה וככלי אחד דמו. מ"ר. וריחיים של פלפלין צריכין טבילה שהריחיים עיקר והעץ טפול להם. וכלי זכוכית וכלים הניטוחים בעפות צריכין טבילה. ובטבילת פעם אחת במים סגי. וכן לכל הצריכין טבילה. ולאחר הטבילה מברך עליהן על הטבילה מ"ר. אי נמי על טבילת כלים: ואותן המטבלין כליהם בפסח שטות הוא בידם. וכלי מתכות שמשכנן גוי אצל ישראל צריך להטבילן אם רוצה להשתמש בהן. דדילמא דעתיה דגוי לשקועיה אי נמי משום דמספקא לן משכנתא אי כזביני דמי. כדאמר מר בר רב אשי ולא מהניא טבילה לכלי אלא לחדש [או] הוגעל ונתלבן. עכ"ל:

401

ת״בהא דפירש דלאחר טבילה מברך אין אנו נוהגים כך. אלא קודם הטבילה מברך על טבילת כלי מתכות ואל יאמר כלים סתמא דאז הוה משמע אפילו שאר כלים שאינם כלי מתכות. וההיא דפ"ק דפסחים בשלמא טבילה משוס דאכתי גברא לא חזי. ההיא פירשו רב האיי גאון זצ"ל ופר"ח זצ"ל. ור"ת זצ"ל דההיא בטבילת גר דוקא דקיי"ל מל ולא טבל כאילו לא מל. והיאך יאמר אשר קדשנו במצותיו וצונו והוא אכתי גוי. הילכך מברך אחר הטבילה כדתניא טבל ועלה אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה אבל ישראל בעל קרי הכי נמי דמברך והדר טובל. כדאמ' בפ' עד כמה נדה קוצה לה חלה ומברכת. וכ"ש כשמטביל את הכלי שיברך עובר לעשייתו. וכן הלכה:

402

ת״גכתבתי בליקוטיי תניא בספרי המטביל סכין צריך להעביר חלודה. ועיינתי בסיפרי בפרשת מדין ולא מצאתיו. ושמא בסיפרי זוטא הוא. מיהו אפילו לא מיתניא סברא גדולה היא. סכין חדשה שהעלתה חלודה שצריך להעבירה משום חציצה ואחר כך להטבילה. ואם הטביל כך כשהיא חלודה לא עלתה לה טבילה אותן דלאים שמגרופות שלהם של ברזל או של שאר מתכות. ראיתי שמצריכין להם טבילה כרבנן דפליגי אדר' נחמיה בפ' במה אשה יוצאת דתניא היא של מתכות וחותמה של אלמוג טמאה. היא של אלמוג וחותמה מתכות טהורה. ר' נחמיה אומר בטבעת הולך אחר חותמה. בעול הלך אחר סמלוניו. בקולב הלך אחר מסמרותיו. בסולם הלך אחר שליבותיו. וחכמים אומרים הכל הולך אחר המעמיד ומסתמא הלכה כחכמים מעתה האי דלי שמגרופותיה של מתכת הרי המתכת מעמידו והלך אחריו וצריך טבילה. מיהו י"ל שיש חילוק בין טבילה לטומאה. דאע"ג דלענין טומאה אזלינן בתר מעמיד לענין טבילה אזלי' אחר כלי במה שהוא משתמש ועיקר כלי של עץ הוא. הילכך לא בעי טבילה. ומדברי רבינו שמואל זצ"ל יש לי ללמוד כן שכתב שהריחיים של פלפלין צריכין טבילה שהריחיים עיקר והעץ טפל להם ואע"פ שהעץ מעמיד אותם. הכא נמי אע"פ שהמגרופיות מעמידות אותו מ"מ הדלי הוא עיקר. והוא של עץ:

403

ת״דונפח ישראל שעשה כלי מתכות לעצמו מספקא לי אם צריכין טבילה אם לאו. ונראה בעיני מדקאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בלקוחין. למעוטי שעשאו בעצמו וכמעשה שהיה. מדקאמר תרתי ש"מ דה"ק לא שנו אלא בלקוחין למעוטי שעשאן בעצמו. וכמעשה שהיה שהיו חלוטין להן למעוטי שאולין. דאי לא אתא אלא למעוטי שאולין בלבד. למה לי דנקט לקוחין וכמעשה שהיה. לימא לא שנו אלא כמעשה שהיה שהיו חולטין ולמעוטי שאולין. אבל השתא דנקט תרתי ודאי ה"ק לא שנו אלא לקוחין. למעוטי שעשאן בעצמו וכמעשה שהיו חלוטין בידו למעוטי שאולין. ושוב ראיתי שכך כתב מו' רבינו אבי העזרי זצ"ל שאם עשאן ישראל בעצמו שאין צריכין טבילה:

404

ת״ה[שם]
ת"ר הלוקח כלים מן הגוים. כלים שלא נשתמש בהם כל עיקר מטבילן והן טהורין. כלים שנשתמש בהם על ידי צונן. כגון כוסות וקיתונות וצלחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין. וכולן שנשתמש בהם עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל:

405

ת״ווכלים שנשתמש בהם על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ועד שלא יגעיל ושלא ילבין. תני חדא אסור. תניא אידך מותר. ולא קשיא הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר. והא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור. ולא ידענא כלים חדשים שלא נשתמש בהן נוי ולקחן ישר' ממנו ולא הטבילם ונשתמש בהם בדיעבד. ולא ידענא אי שרי אי אסיר. דהא דמחלק בין למ"ד נותן טעם לפגם אסור. ובין למ"ד נותן [טעם] לפגם שרי היינו בכלים שבלעו על ידי חמין או על ידי האור שצריך להגעילן או ללבנן כדי להפליט האיסור שבלעו. אבל כלים חדשים שלא נשתמש בהן כלל. אי נמי כלים ישנים שנשתמש בהם והגעילן או ליבנם. דהשתא פלטו כל האיסור שהיה בהם וכחדשים דמו. ואפילו הכי בעו טבילה. אין זה כי אם גזירת הכתוב דאסר רחמנא להשתמש בהם כל טבילה מעתה מאיזה טעם נכשיר בדיעבד ועל מה נסמוך להתירם:

406

ת״ז[שם]
מתני' השפוד והאסכלא מלבנן באור והן טהורין פי' וכגון שיטבול אותן כדת"ר השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן. הכא משמע דדבר שתשמישו על ידי האור בעי ליבון. והכי נמי תניא בתוספתא שילהי מסכתין. הסכינין והאשפודין והאסכלאות מלבנן באור והן טהורין. ואמ' בפ"ק דש"ח אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה סכין של ע"ז מותר לשחוט בה מקלקל הוא. ופרכינן ותיפוק לי משום שמנונית. ומשני שליבנה באור. משמע התם דאפי' דבר שאין תשמישו על ידי האור בעי ליבון כגון סכין זה. וקשה דפ"ק דפסחים א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני דפסחא היכי עבדי' להו. א"ל לדידי חדתי עבדינן. א"ל התינח מר דאיפשר ליה דלא איפשר ליה מאי א"ל כעין חדתא קאמינא. קתייהו בטינא ופרזלייהו בנורא. והדר מקפל להו לטינא ומעייל לקתייהו ברותחין. והילכתא אידי ואידי ברותחין ופרש"י זצ"ל והילכתא לא צריך לאותבינן בנורא ולא פרזלייהו וקתייהו נמי סגי ליה בהגעלה ברותחין אלמא סכין לא בעיא ליבון. וקשה אההיא דש"ח:

407

ת״חופי' רבינו שמואל זצ"ל דה"ק התם. והילכתא דהדר מעייל לפרזלייהו נמי ברותחין לאחר שליבנו באור לפי שאדם חס על סכינו ואינו רוצה ללבנו כל כך לכך חוזר ומגעילו ברותחין. ותרתי בעי מלבנו באור הקת ומגעילו ברותחין. ור"ת זצ"ל פירש דהאי דבעי ליבון היינו בסכינים ארוכים שצולין בהם שתשמישן על ידי ליבון דומיא דשפוד ואסכלא. אבל סכינים קצרים שתשמישן על ידי רותחין כגון שחותכין בהן בשר מעל שפוד כשהוא רותח הנהו סגי להו בהגעלה ברותח כבולעו על ידי רותח כך פולטו על ידי רותח. ודוקא שפוד וסכין ואסכלא בעו ליבון מפני שגופו נכנס לתוך האש כשצולין. אבל יורות ומחבת שמטגנין בה בצים כיון שאין גופו נכנס לאש סגי להו בהגעלה ברותחין. כדתנו רבנן כגון יורות וקומקמוסין ומחמי חמץ מגעילן. ובתוספתא קתני והטיגנין דהיינו שמטגנין בהם. הילכך סכינין שלנו שאנו משתמשין בהם חמץ כל השנה ופעמים שאנו חותכין בהם בשר רותח מן השפוד סגי להו בהגעלה ברותחין ומותר להשתמש בהם בפסח. וכן סכיני גוים קטנים שאין צולין בהן בשר סגי להו בהגעלה ברותחין ומותר להשתמש בהם. ענין אחר פר"ת זצ"ל דהך דשמעתין ודתוספתא ודפרק קמא דחולין דבעי ליבון היינו משום שהם כלי גוים ובלעו איסורא הילכך בעו ליבון כשתשמישן על ידי האור הואיל ואיסורא בלעו בעו ליבון באור. אבל ההיא דפסחים דפסקי' דאפילו פרזלייא לא בעי לאותובינהו בנורא וסגי להו ברותחין. היינו משום דהיתירא בלעו כדאמ' בשמעתין רמי ליה רב עמרם לרב ששת תנן השפוד והאסכלא מלבנן באור. והא אנן תנן לגבי קדשים שפוד ואסכלא מגעילן א"ל עמרם ברי מה ענין קדשים אצל גיעולי גוים. התם היתירא בלע הכא איסורא קא בלע וכו' עד רב אשי אמר לעולם כדקאמרת מעיקרא ודקא קשיא לך כי קא פליט איסורא קא פליט. ליתיה לאיסורא בעיניה. וכן כתב רבינו אליעזר ממץ זצ"ל וכי מכשר להו למאני דפסחא מגעילן ברותחין אפילו כלי שנשתמש בו באור. אע"ג דתני כל שתשמישו באור מלבנו. תשמישו בחמין מגעילו בחמין כיון דהיתירא בלע שרי בחמין. דקיימא לן כרב אשי שילהי ע"ז דאמר כל מילתא דהיתירא בלע. אע"ג דכי פלט איסורא פליט. אע"פ שתשמישו באור סגי ליה ברותחין. עכ"ל:

408

ת״טהילכך מסקנא דשמעתין כל דבר שתשמישו ברותחין דאין גופו נכנס לאור סגי ליה בהגעלה אע"ג דאיסורא בלע. אבל דבר שתשמישו על ידי האור ובלע איסורא לא סגי ליה בהגעלה אלא בעי ליבון. ואי היתירא בלע דאע"ג דאיסורא פליט ותשמישו על ידי האור סגי ליה בהגעלה ברותחין. הילכך הני מאני דפסחא לא מלבנינן להו אלא מגעלינן להא דהא היתירא בלעו. ואע"פ שכתב רבי' שמואל זצ"ל שרבי' יצחק הלוי זצ"ל הורה ודרש ברבים שצריך להסיר את ברזל הסכין מקתו ומלבן אותו באור היטב לפי שהסכין פעמים מחתכין בו בשר הנצלה בשפוד שהוא חם מאד ובולע והיינו בליעה על ידי תשמיש האור. הילכך צריך ליבון עכ"ל. אנן אדרבינו שלמה זצ"ל ואדרבינו תם זצ"ל ואדרבינו אליעזר ממץ זצ"ל סמכינן ולא מלבנין למביני דפסחא אלא מגעילינן להו:

409

ת״יוכשמגעילין את הכלי אין מגעילין אלא כלי שאינו בן יומו כדי שלא יאסור את המים שבכלי שמגעילין בו. ואע"ג דטעם לפגם לכתחילה אסור. הכא שמי הגעלה נשפכים ליכא למיחש. ואם הוא כלי בן יומו ואין במים ששים בכלי הרי המים נאסרים וכשיגעי' בהם כלי שני הרי הוא בולע מה שפלט כלי הראשון ואסור. הילכך אין מגעילין אלא כלי שאינו בן יומו. אי נמי אפי' בן יומו וכגון דאיכא ששים במם. וכלים שמגעילין בערב הפסח משום חמץ שבם בתוך ארבע שעות שלא חל עדיין איסור חמץ אומר רבי' יצחק בר שמואל זצ"ל שמגעילין יפה בו ביום ואפילו הן בני יומן. דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם של היתר. כשמגעילין הסכין ביורה הרי טעם הסכין ביורה. ומהיורה לסכין אחר ועדיין הכל היתר. והוי כמו דגים שעלו בקערה שמותר לאוכלם בכותח. אפילו לפי המפר' דוקא עלו אבל נתבשלו לא יש להתיר בשעת היתר בהגעלת חמץ אפילו בפחות מששים. כי י"ל שהטעם של חמץ בשעת הגעלתו כשיפלוט בפסח ויתערב עם תבשילו של פסח. אינו דומה לטעם בשר שבדגים שמתערב בהם טעם חלב שבכותח עם טעם הבשר. ואוסר לאותו טעם בשר שבדגים שמתערב בו. שהרי טעם חמץ הבולע בכלי שהוגעל לא יבא לידי אכילה בפסח עד שיצא מן הכלי ויתערב בתבשיל של פסח. ומיהו לא חשיב טפי מבר נותן טעם דדגים שעלו בקערה. שהרי קרוב הוא להיות בן בנו של נותן טעם מטעמא דפריך ויש בו טעם שלישי. ועוד כי יותר מתקלקל טעם החמץ בכלי שאינו ראוי לאכילה ממה שמתקלקל טעם הבשר בדגים שנתבשלו אחריו לפי שהדגים ראויים לאכילה והבשר נותן בהם טעם לשבח. ותמה רבינו יצחק בר שמואל למה נהגו כלי המוגעל לתתו במים צוננים מיד. וכן היורה שהגעילו בה נותנין בה מים צוננין מיד. הרי מה נפשך אי הגעילו ביורה שיש בה ששים הרי נתבטל האיסור וכי קא בלעה היורה היתירא בלעה. ואי כשאין בה ששים הוה ליה נותן טעם בר נותן טעם שהכלי קיבל טעם מן המאכל ונתן בחמץ וחמץ ביורה דהיינו היתירא. ועוד אי צריך להשליך צונן כדי שלא יבלע מן האסור. והא אי אפשר שלא תבלע קודם שיטילו בה צונן. ויש. שרצו להביא ראיה מפרק דם חטאת וחכמים אומרים מריקה בחמין ושטיפה בצונן. ולא נהירא דאדרבה משם ראיה דאין צריך לזה. דהתם מסיק אותה פרט לתרומה וכ"ש פרט לחולין. ופי' רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל דהא דאמרינן בפ' דם חטאת. שטיפה יתירתא דהיינו דבעינן בקדשים שתי שטיפת בצונן. ובתרומה לא בעינן אלא פעם אחת והכי משמע לישנא דשטיפה יתירתא. ומטעם זה נהגו לעשות שטיפה בצונן כשאר הגעלות של איסור. אמנם רש"י זצ"ל פי'. שטיפה יתירתא שהיא שטיפה בצונן ולתרומה לא היתה כלל. ולדבריו אין ראיה למנהגינו:

410

תי״א[שם]
מתני' השפוד והסכלא מלבנן. ועד כמה מלבנן א"ר מני עד שתסיר קליפתן דרך הברזל להסיר קליפתן כשהוא חם ולאו היינו ניצוצות היוצא מתחת הפטיש אלא מעצמן ניתזין הקליפות. ירוש' הליבון שאמרו והוא שיהא ניצוצות ניתזין ממנה. כתב רבינו יצחק מסימפו' זצ"ל בפירושיו במסכת כלים דתנן כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין להם טומאה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים. וכן לענין איסורן מדיחן בצונן דתני' בתוספתא דזבחים פ' כל התדיר כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה אין טעונין מריקה ושטיפה אלא הדחה עכ"ל:

411

תי״בהרי פסק שאינם צריכין הגעלה א"כ רוצה לומר דלא בלעי כלל. ואי אפשר לומר דהא קמן שאדמה בולעת. והן שמורי רבינו אבי העזרי זצ"ל הקשה עליו. דתניא התם לעיל מינה בסמוך היה רבי שמעון אומר קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה אבל טעונין הדחה משומ נותן טעם. ואי הדחה היינו שמדיחן בצונן. מה מועיל לזה נותן טעם הצונן אינו מפליט. ועוד דפ' דם חטאת מזבוח דאפי' תרומה בעיא הגעלה וכ"ש קדשים קלים. אלא ע"כ האי הדחה היינו הגעלה. הדחה נמי דקתני גבי כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה היינו הגעלה. וכן היה נוהג רבי' יואל הלוי זצ"ל שהיה מגעיל כלי אבנים אני המחבר יצחק בר משה נב"ה נראה בעיני דכלי עצם אין צריכין הגעלה ואם תחב כף של עצם חולבת לתוך קדירה של בשר אפי' בת יומא אפילו אין בה ששים אינה אוסרת דלא בלעה מן החלב כלום ולא פלטה לתוך קדירה של בשר. וראיה לדבר דאמ' בפ' גיד הנשה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה מ"ד בששים קסבר בשר ועצמות דזרוע בהדי בשר ועצמות דאיל משערי' והוה ליה בששים מ"ד במאה קסבר בשר להדי בשר משערינן והוה ליה במאה. ומוכח בירוש' להדיא דבשר דזרוע בהדי בשר ועצמות דאיל משערינן. ופריך התם כשם שאתה מוציא את העצמות מן הזרוע כך תוציא את העצמות מן האיל. ומשני לית יכיל שהטנופת של חולין מצטרף עם החולין לבטל את התרומה. הכא נמי הטנופת של בשר. דהיינו העצמות מצטרפין לבטל בשר הזרוע. ופרש"י זצ"ל דעצם דזרוע לא בעי לשעוריה דהא לא פליט טעמא מיניה. והשתא דפי' לא פליט ע"כ לא בלע. דאי בלע הוה פליט כדאמ' בבולעו כך פולטו. ותו דאי בלע על כרחך הוה לך לשעוריה בכל העצם דלא ידעי מאי דנפק מיניה אלא ע"כ לא בלע ולא פליט. ומ"ד נמי בששים לא בעי למימר דבלע ופליט ולהכי משערינן נמי בעצם דלא מסתבר למימר דבהא פליגי דלמר בלע ולמר לא בלע אלא אע"ג דלא בלע ולא פליט משערי' בהו וילפינן מיניה לעלמא. ות"ר ס"פ דם חטאת כל אשר יגע יכול אע"פ שלא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע. אי בבשרה יכול נגע במקצת חתיכה תהא כולה פסולה ת"ל יגע הנוגע פסול. הא כיצד חותך במקום שגגע בבשרה ולא בגידים ועצמות ולא בקרניים ולא בטלפיים. ואי בלעי ופלטי אמאי מיעטינהו רחמנא מאי שנא מחתיכה. אלא ש"מ דלא בלעי ולא פלטי. וא"ת אי לא בלעי ופלטי לישתיק קרא מיניה. לא היא דאי לאו קרא ה"א בלעי ופלטי. וקסבר האי תנא כדקיימא לן דגידין אין בהם בנותן טעם ולא פלטי ולא מידי. כדתנן גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנותן טעם. ואמ' בגמרא מתני' דקתני גיד הנשה אע"פ שמכירו אוסר את התבשיל. מפני טעמא דלא כי האי תנא. דתניא ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר אין בגידין בנותן טעם וקבעי' התם הילכתא אין בגידין בנותן טעם. דלא יהבי טעמא ול"פ והואיל ולא פלטי לא בלעי. הילכך מיעט קרא בבשר ולא כגידין ועצמות דתרוייהו לא בלעי ולא פלטי. ותו אמר ס"פ דם חטאת מה אשם עצמותיו [מותרים] אף כל עצמותיו מותרין פ' רש"י ז"ל התם מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהן כלי שהרי נאכל לכהנים. ונותר בעצמות לא שייך אלא בדבר הנאכל. והיא עצמות בלעי אמאי לית בהו משום נותר. ובפרק כיצד צולין אמר מרי בר אבוה א"ר יצחק עצמות קדשים ששימשו נותר מטמאין את הידים הואיל ונעשו בסיס לדבר האסור. נימא מסייע ליה העצמות והגידין ישרפו לששה עשר. הני עצמות היכי דמי אי דלית בהו למה להו שריפה כו'. והששא אי עצמות בלעי תיפוק לי דמשום הכי מטמאין את הידים ומשום הכי ישרפן שבלעו את הנותר. ולעולם שמוש נותר לאו מילתא היא אלא פשיטא ליה לתלמודא דעצמות לבעלי, ותנן בפרק דתרומות גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסין אסורין ואם השליכן מותרין. וכן עצמות קדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין ואם השליכן מותדין ופי' רבי' שמשון בר אברהם זצ"ל בפרושיו דמיירי בקדשים הנאכלים. דומיא דתרומה ובעצמות דחזו קצת לאכילה ומשום נותר דמוקי לה בירושלמי ר' אבהו בשם רבי יוחנן בראשי. הכנפים. והיא מפני שהם ראויים על ידי הדחק לאכילה אבל שאר עצמות שאינן ראויין לאכילה כלל אפילו בזמן שמכנסן מותרין אע"פ שנתבשלו עם הקדשים ש"מ דלא בלעי. דאי בלעי אמאי מותדין ואפילו כשמשליכין אמאי מותרין. והא בליעי בהו קדשים אלא ש"מ דלא בלעי ושאלתי להרב ר' יחיאל בר יוסף זצ"ל הוא הנקרא שיר ויויש. וכתב לי כלי עצם לא מצינו לו בליעה ואסור. וגם אל הרב ר' שמואל בר שלמה זצ"ל שלחתי והיה דוחה את ראיותיי ולא הבנתי את דבריו. וכאשר כתבתי בן נראה בעיני. ועל זה אני סומך לעשות מעשה:

412

תי״גבפרק כל שעה אמר ר' חייא בר אשי אמר שמואל כל הכלים שנשתמשו בהם חמץ משתמש בהם מצה חוץ מבית שאור שחמוצו קשה. בית שאור שחימוצו קשה כלי שהאשה שורה בו וממחה בו את השאור ונותנתו בעיסה ופעמים שוהא שם בלילה. אמר אביי ובית חרוסת כבית שאור שחימוצו קשה דמי ואסור. אמר רבא הני אגני דלישא דבני מחוזא הואיל ותדירי למילש בהו חמץ בבית שאור שחימוצו קשה דמי ואסירי. פשיטא מהו דתימא כיון דרויחי (שליש בהו אוירא קמ"ל: השיב רבינו יצחק בר שמואל זצ"ל על הריחיים של חרדל של גוים ועל המדוכה שנשתמשו בה כל השנה ששאלת אם מדמינן לה לבית שאור שחימוצו קשה ואינו מותר בהגעלה. ונראה לי דאפילו אם תמצי לומר דכבית שאור שחימוצו קשה דמי. אפי' הכי ראוי להתירו בהגעלה דלבית שאור שחימוצו קשה מועלת הגעלה דלא מפיק ליה תלמודא אלא מדין כלים שנשתמשו בהם חמץ בצונן דקאמר מותר להשתמש בהם בלא הגעלה. אבל בית שאור שאע"פ שלא נשתמש אלא בצונן לא ישתמש בו בלא הגעלה. אבל בהגעלה ודאי שפיר דמי דלא חמיר מכלים שנשתמש בהם בחמץ דשרו בהגעלה כך פיר' רבינו תם זצ"ל. ופעם אחת שמעתי שאסר רבינו תם זצ"ל המדוכה בהגעלה ושאלתי לו מאיזה טעם. והשיב לי שהוא תופס היתר בהגעלה בין במדוכת גוים בין בפסח. אלא הואיל דנפק מפומיה דרש"י זצ"ל היה נוהג להחמיר הואיל ואין בו רק זמן מועט של שבעת ימי הפסח חמץ חמור ואפילו אין רגילין לתת במדוכה. כמו שפי' רש"י זצ"ל ובבית חרוסת רגילין ליתן קמח אפי' הכי היה אוסר ר"ת זצ"ל את המדוכה בפסח אף בהגעלה כשיטת רש"י זצ"ל מפני שרגילין לתת בה פת. וגם היה אומר דאפי' נתיר כלי גוים בהגעלה לרש"י זצ"ל אף על פי שנאסור אותם בפסח. לפי שטעם שאור והחמץ קשה וחזק ונבלע במדוכה על ידי כח התבלין יותר בשמנונית איסור. ואף על פי שהייתי תמיה על דבריו מה כח שאור יש בפת האפוי שנותנים בבית חרוסת. שמדוכה נאסר שנפלט בה טעם על ידי כח חרוסת יותר משמנוניות של גוים. וכן אנו נוהגין. וגם אנו נזהרין מאותה שעה שלא להשתמש. כי אם במדוכה שידוע שלא נשתמש בהם חמץ מעולם הואיל ונפק מפומיה אף על פי שדומה לי היתר. והרב רבי שמשון בר יונה זצ"ל אסר בסדר שלו שפייט בשבת הגדול. שגנז כלי חרס והמדוכה. פי' שאין הגעלה נוהגת בהם. ונראה לרש"י זצ"ל שהשאור משתהא שם ונקלט טעמו בכלי אבל כאן אין החרדל שוהה שם אלא לפי שעה. וקצת היה דומה להתירו אפילו בלא הגעלה. מאחר דמסתברא דלא דמי לבית חרוסת כדפרי' וגם לא נשמש בהם גוי אלא בצונן אעפ"כ אנו נוהגין להחמיר בהם ולהגעילם ולערות עליהם רותחין עכ"ל. ורבינו יהודה בר קלונימוס בר מאיר זצ"ל כתב בשם רבינו שמריה זצ"ל ורבי' אברהם זצ"ל. כלי שמניחין בו שאור עד שמחמיצין ממנו דהואיל דשאור הרבה מובלע יש לחוש דשמא נתחמצה העיסה מיד שנשתמש בו מפני ריבוי השאור שיש בתוכו. אבל משום חשש דילמא בלעה איסור חמץ ממנו לא היה אוסר שהרי עיסה צונן היא ולא בלעה אלא מחמת חשש איסור חמץ ממילא קא אסר. והני אגני )דמחוזא דתדירי למילש בהו חמירא מפני שבני מחוזא עשירים היו והיו אופים בכל יום פת חמה והיתה עיסה חמוצה באנני. הילכך כבית שאור ממש דמי ואסור. מכלל דאגני דשאר מקומות שאין מחמיצין אלא פעם אחת בשבוע כמו שאנו עושים שיכול להשתמש בהם מצה בצונן. כך פירשו משם רבינו יב"א הלוי זצ"ל. הרי מתוך פירושו משמע דאפי' בהגעלה אסור ללוש בהם שתולה הטעם משום חשש חימוץ ממילא. הילכך אפילו הגעלת אינה מועלת. ומורי הישיש רבנא שמריה זצ"ל הורה שאין הגעלה מועלת לבית שאור. והראה לנו הלכה למעשה שהיה לו אגן של עץ שהיה מיוחד לקיבת חלב. ומולח הקיבה בתוך אותו אגן להעמיד בו חלב לגבן. וכאשר היה מולח הגבינות מאותו מוהל היוצא וזב מן הגבינה היה מוסיף על הקיבה וממחה בתוך אותו האוגן. ומפני [שרבינו] שמואל זצ"ל בעל מעשים היה כשפירש לנו ההלכה אמר אני רוצה להראות שאין הגעלה מועלת לא לבית שאור ולא לבית חרוסת. הדיח ושפשף ונקה אותו האוגן יפה יפה ואחר כך הגעילו. ולאחר ההגעלה יום או יומים נטל חלב שהוא חי ונתן לתוך אותו האוגן בלא כל דבר המעמיד. ומיד לאחר שעה נתחבץ אותו החלב. באילו נתן לתוכו הקיבה ואמר כמה גדולים דברי חכמים שאמרו חוץ מבית שאור שחימוצו קשה. עכ"ל: בפרק בתרא דתרומות ירושלמי תני ר' חלפתא בן שאול קדירה שבישל בה תרומה מגעילה שלש פעמים בחמין ודיו. אמר ר' אבא ואין למדין הימנה לענין נבילה. אמר ר' יוסי קשיתה קומי ר' בא תרומה בעין מיתה ונבילה בלא תעשה. ואתמר הכן אמר ליה כמ"ד מאיליהן קבלו עליהן את המעשרות. ר' יוסטא בר שונם בעא קומי ר' מנא תנא הרכינה ומיצת הרי זו תרומה ואתמר הכן. א"ל כאן על ידי האור הוא מגעל פי' קדירה של חרס. ואע"ג דחרס אינו יוצא מידי דופיו בתרומה היקלו לפי שמאיליהן קיבלוה. קסבר תרומה בזמן הזה דרבנן. ופרכינן ממה שמחמרת מתניתין גבי הרכינה ולא היה לנו להקל. ומשני שהאור מפליטה ומגעילה ואין זו קולא. לכאורא יש ללמוד מיכן קדירה של חרס שבישלה בה איסורא דרבנן מגעילה ודיו. אלא שמשמע שלשה פעמים צריך להגעילה. כך בתוב בירוש' שלפניי מגעילה שלשה פעמים. וכן כתב בפי' רבי' שמשון זצ"ל.

413

תי״דוכבר נתאכסן רבינו אבי העזרי זצ"ל אצל מו' רבינו שמחה זצ"ל ואמר ליה אני מתיר להגעיל קדירות חרס במקום שבלעו איסורא דרבנן מכח זה הירושל' והשיב לו מו' רבינו שמחה זצ"ל והגעלה למה לו. אפי' תרומה שהיא בעין ונתערבה בטילה ולכתחילה מבטלה, כ"ש פליטת קדירה א"א מאי אית לך למימר הואיל והיא בארץ ישראל שהיה בה תרומה ועתידי לנהוג בה תרומה דאורייתא החמירו שלא לבטלה לכתחלה מיהו כיון דלא משכחת בה איסורא דאורייתא שהרי בטלה קרושתה ולא אתי לאיחלופי באיסורא דאורייתא היקילו להתירו בהגעלה אבל שאר איסורין דרבנן דאתי לאיחלופי בדאורייתא אין למידין ממנ'.

414

תי״ה[דף ע"ו ע"א]
כיצד מגעילין אמר רב הונא יורה קטנה בתוך יורה גדולה. איבעיא להו יורה גדולה מאי ת"ש דרב עוקבא זבן דודא מגוי אהדר ליה גדנפא דלישא שפה של עיסה סביבות פיה כדי שתתקבל מים הרבה ויעברו הרותתין על שפתה ומלייה מיא וארתחיה:

415

תי״ו[שם ע"ב]
אמר רבה מאן חכים למיעבד כי האי גוונא אי לאו רבי עוקבא דגברא רבה הוא קסבר כבלעו כך פולטו. כענין שבולעין שפתי הדוד את האיסור כך יפלטוהו עם בולעו בניצוצות דלא בלעי אלא על ידי ניצוצות שניתזו הרתיחות שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת אף פולטו בניצוצות. כתב רבי' שמואל זצ"ל אנו רגילין ליתן אבן בתוך היורה והמים רותחים נשפכין על שפת היורה לכל צדרין והכי שפיר. ואחרי כן מדיחין אותה בצונן כדי שלא תחזור ותבלע מה שפלטה עכ"ל. ופי' ריב"א זצ"ל דהכי קאמר יורה גדולה שמגעילין בה כיצד יטהרנה שיוכל להגעיל בה כלים אחרים. ורוצה לומר שאין מגעילין ביורה עד שיגעילוה בראשונה: וכתב מו' רבינו הרב ר' אלעזר מוורמשא זצ"ל. שרבי' אברהם זצ"ל היה מגעיל לקהל היורה הגדולה היה מרתיחה מלאה מים ולוקח זנבות האודים מבוערין או אבנים מלבנין ומשליכן ליורה והמים מרתיחין ונשפכין בכל סביבות שפת היורה. ומשליך בשפיכה מים המרותחין לחוץ. וכן הנהיג אביו של מו' הרב ר' אלעזר במגנצא. וכן נוהגין בכל ארץ לותיר שמגעילין יורה הגדולה ושופכין המים לחוץ ואח"כ ממלאין אותה מים ומרתיחין ומכשרין בה כל הכלים. ורבינו שמואל זצ"ל התיר להגעיל אפילו ביורה (שלא) שלא הגעילוה. והכי קאמר תינח יורה. קטנה שיכולין להכניסה ביורה גרולה יורה גדולה שאין יכולים להכניסה לתוך יורה אחרת כיצד יגעילוה שיוכלו להשתמש בה.

416

תי״זמתני' הסכין שפה והיא טהורה פ' לוטשה באבן של נפחים. אמר רב הונא נועצה עשר פעמים בקרקע. פי' רש"י זצ"ל אע"פ ששפה ויש אומ' מששפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנונית' אמר רבא ובמקום קשה. אמר רב כהנא ובסכין שאין בה גומות בעובי רחבה שלא תהא שמנונית בגומא. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ואוכל בה צונן. אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון כדאמ' בפרק כל שעה לענין חמץ בפסח. ירוש' סכין תוחבא שלשה פעמים בארץ ודיו. ר' בא בשם ר' יהודה הוא דאמר קטנה אבל גדולה צריכה ליבון. והליבון שאמרו שיהו ניצוצות מתיזין ממנה: כתב רבינו זצ"ל סכין שחתכו בו חלב או ניקרו בו בשר נועץ עשר פעמים בקרקע או משפשו בקרקע ומדיחו ודיו. שהרי לא נשתמש בו בחמין:

417

תי״חסליקא מסכת עבודה זרה. שבח ללו עוז ותורה:

418