אור זרוע, חלק א קל״אOhr Zarua, Volume I 131
א׳אמר רב יהודה אמר רב צואה כיון שקרמו פני' מותרת ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כ"ז שזורקה ואינה נפרכת פי' אז צריכה הרחקה ואמרי לה כל זמן שגוללה ואינה נפרכת אמר רבינא הוה קאימנא קמי' דר' ירמיה מדיפתי והוה שדיא צואה וא"ל עיין אי קרמו פני' או לא א"ד א"ל זיל חזי אי אפלי אפלויי פי' ר"ח אפלויא נתפלחה ונתבקעה מלשון פולח ובוקע ע"כ פר"ח. וה"נ אמרי' פ"ק דחולין דמנ"ל דאזלי' בתר רובא דילמא דפלי לי' פי' נפתחה החתיכה. מיהו קיי"ל כר' יוחנן דאמר רבה בר בר חנה משמיה צואה בחרס אסורה דכ"ז שגוללה ואינ' נפרדת דאיתמר צואה כחרס אמימר אמר אסורה ומר זוטרא אמר מותרת אמר רבא הלכת' צואה בחרס אסורה וכן הלכה. אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה בכיסוי תליא מילתא והא מיכסיא ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מיתחזייא. פי' בערוך כגון שיש מחיצה של זכוכית בין הקורא ק"ש לרעי ופרש"י מחיצת זכוכית או קלף דק מפסקת ביניהם והיא נראית. בכיסוי תליא מילתא וכסית את צאתך ע"כ רש"י. ערוה בעששית היינו שיראה ערוה או עכו"ם ערום מעבר למחיצה אסור לקרות ק"ש דהואיל וחזי לי' ליכא מחניך קדוש. מיהו א"י דצואה נמי הואיל ומתחזייא מאי כיסוי הוא זה והכתיב וחפרת וכסית את צאתך משמע כיסוי מעליא הוא. אמר אביי צואה כל שהיא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה פי' רש"י רוקק עלי' ומכסה אותה ברוקו. אמר רבא וברוק עבה שזה הוא כיסוי מעליא. אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עלי' וקורא ק"ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה לו בסנדלו מאי תיקו פי' ר"ח דאזלי' בה לחומרא דכל תיקו דאיסורא לחומרא. אמר רב יהודה ספק צואה אסורה ספק מי רגלים מותרים א"ד אמר רב יהודה ספק צואה בבית מותרת באשפה אסורה ספק מי רגלים אפי' באשפה נמי מותרין סבר להא דאמר רב המנונא אמר רב לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד בלבד. פרש"י זצ"ל לא אסרה במי רגלים אלא לקרות כנגד עמוד הקלוח בלבד. וכדר' יונתן דר' יונתן רמי כתיב ויתד תהי' לך על אזניך וכתי' ויד תהי' לך לא קשיא כאן בצואה כאן במי רגלים ומי רגלים מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו וכי גזרו רבנן בוודאן בספיקן לא גזרו בהו רבנן. פרש"י זצ"ל ויד תהי' לך על אזניך ויצאת שמה חוץ ולא הצריכן כיסוי וכתי' ויתד תהי' לך וגומ' עד ושבת וכסית מיהו תימה אמאי לא נלמד סתום מן המפורש או נילף לך לך. ופר"ח דקיי"ל כרב יהודה דאמר ספק צואה בבית מותר באשפה אסור משום דמחזקי' הבית בנקיות והאשפה בצואה. ספק מי רגלים אפי' באשפה מותר וכש"כ בבית עד כאן פר"ח. וודאן עד כמה פי' ודאי מי רגלים עד כמה ישהו ע"ג קרקע ויהא אסור אמר רב יהוד' אמר שמואל כ"ז שמטפיחין גניבא משמי' דרב אמר כ"ז שרישומן ניכר אמר רב יוסף שרי לי' מריה לגניבא השתא צואה אמר רב יהודה אמר שמואל כיון שקרמו פני' מותרת מי רגלים מיבעיא א"ל אביי מאי חזית דסמכת אהאי סמוך אהאי דאמר רבב"ח א"ר יוחנן צואה כחרס אסורה. מאי הוה עלה דמי רגלים אמר רבא הלכתא מי רגלים כ"ז שמטפיחין. פי' שיש בהן טופח ע"מ להטפיח אסור אבל טופח לחודיה שרי וכן הלכהכרבא וכן פר"ח דהכי הלכתא דהא אוקמי' רבא לפלוגתא דר' יוסי ורבנן בטופח ע"מ להטפיח דת"ק בעי ע"מ להטפיח ור' יוסי מחמיר והלכה כת"ק דשרי עד שיהי' בהן כדי להטפיח. אמר רב (חסדא) [פפא] פי חזיר בצואה עובדת דמי. פשיטא פרש"י דפי חזיר אינו בלא צואה. ל"צ אע"ג דסליק מנהרא: איתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בביה"כ רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש רב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש אמר רבא מ"ט דרב הונא דכתיב כל הנשמה תהלל יה פרש"י מחיצה יש בינו לבין ביה"כ ופשט ידו לפנים מן המחיצה. כל הנשמה הפה והחוטם בהילול ולא בשאר אברים. מ"ט דרב חסדא דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך. ופר"ח דהלכה כרב חסדא אע"ג דהוא תלמידי' דר"ה דהא חמיר ממבואות המטונפות דאמר ר"ה א"ר יוחנן מניח ידו על פיו וקורא ק"ש. אמר רב חסדא האלהים אי אמרה [לי] ר' יוחנן בפומי' לא הוה צייתנא ליה איכא דאמרי אמר רבב"ח א"ר יהושע בן לוי הי' מהלך במבואות המטונפות מניח ידו על פיו אמר רב חסדא האלהי' אי אמרה כו' תניא כוותי' דרב הונא תניא כוותי' דר"ח ת"ב דר"ה היה מהלך במבואות המטונפות מניח ידו ע"פ וקורא ק"ש ת"כ דר"ח לא יהלך אדם במבואות המטונפות ויניח ידו על פיו ויקרא ק"ש ולא עוד אלא אפי' הי' קורא ובא פוסק אי לא פסק מאי אמר ר' מיאשא בר ברי' דריב"ל עליו הכתוב אומר גם אני נתתי להם חוקים לא טובים ומשפטים בל יחיו בהם רב אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' כזה וגו' ורבי אסי אמר מהכא הוי מושכי העון בחבלי השוא פסק מאי עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. פר"ח מדאמר רב חסדא האלהים אי אמר ר' יוחנן בפומא לא צייתנא לי' ש"מ דקבלה היתה בידו דאסור ובא רב הונא להתירו ולא קבלה ר"ח אע"ג דרב חסדא תלמיד לגבי רב הונא ור' יוחנן קיי"ל כוותי' דאסור מדהני אמוראי כולהו מסייעי טעמי' דהא תנא דקאי כר"ח ש"מ דהלכתא כוותי' עד כאן לשונו שפירש לעיל הכי פי' וכש"כ גבי צואה על בשרו וידו בביה"כ דאסור דטפי חמיר ממבואות המטונפות. ופי' רבינו יהודה ב"ר יצחק בצואת על בשרו אסור לקרות ק"ש אפי' מכוסה בבגדיו וכן הסברא. איתמר ריח רע שיש לו עיקר רב הונא אמר מרחיק ד' אמות מן העיקר וקור' ק"ש רב חסדא אמר מרחיק ד"א ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש פרש"י שיש לו עיקר שהצואה מונחת שם ומסרחת ושאין לו עיקר הפחת רוח. מרחיק ד' אמות מן העיקר אע"פ שהריח בא אליו וכגון שהיה לאחוריו שאינו רואה אותה. ממקום שפסק הריח שהריח כלה שם. תניא כוותי' דרב חסדא לא יקרא ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת החזרים ולא כנגד צואת התרנגולים ולא כנגד אשפה שריח רע אם היה מקום גבוה י' טפחי' או נמוך (מג') [עשרה] טפחי' יושב בצדו וקורא ק"ש. ואם לאו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה ריח רע שיש לו עיקר מרחיק ד"א ממקום שפסק הריח וקורא ק"ש. פירש"י לא כנגד צואת אדם ואע"פ שאין ריח. אמר רבא [לית הלכתא] (כהני שמעתא) [כי הא מתניתא] אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת [חזרים ולא כנגד צואת] כלבים בזמן שנתן עורות לתוכן. פרש"י לית הלכתא כי הך [מתנית' דלעיל דאסרה צואת כלבים וחזרים בשאין בהם עורות. בזמן שיש בהם עורות אצואת כלבים וחזרים] קאי שדרכן לתתן בעיבוד עורות. אבל צואת אדם אפי' בלא עורות שהרי אין דרכו לתתה שם הלכך על כרחך בלא עורות קאמר ע"כ פרש"י. ופי' ר"ח דקיי"ל כרב הונא דאמר מרחיק ד"א וקורא דהא מתני' דתנא כרב חסדא דחאה רבא ואמר לית הלכתא כי הא מתני' ויש מרבוואתא שאומרים הלכתא כרב חסדא. דהא תניא כוותי' וקיי"ל אפי' תלמיד בהדי רבי' הלכתא כתלמיד אי תניא כותיה ואי משום דאמר רבא לית הלכתא כי הא מתני' אמר בהני לחוד בצואת אדם ובצואת כלבים דאשכח תנא דפליג עליה אבל בשאר מילי איכא למימר האי תנא מודה לי'. הלכך הלכתא כוותי'. ע"כ פי' ר"ח. וכן הסברא כרבוותא שפירשו דלא פליג אלא אצואת כלבים וה"ה אצואת חזרים כדפרש"י אבל בצואת תרנגולין ובאשפה שריחה רע מודה רבא שאסור לקרות ק"ש כנגדן והכי מוכח בירוש' דאמר התם מרחיקין מגללי בהמה ארבע אמות ר' שמואל בר יצחק אמר ברכים ובלבד בשל חמור. ר' חייא בר אבא אמר בבא מן הדרך. ר' לוי אמר מרחיקין מצואת חזיר ד' אמות ומצואת הנמי' ד' אמות ומצואת תרנגולין ד' אמות ר' יוסי בר אבא בשם רב הונא ובלבד באדומים. צריך עיון מאי פי' באדומים. אמר ר' ירמיה בשם ר' זעירא נבילה נסרחה צריך להרחיק ממנה ד' אמות אמר ר' אבינ' מתניתין אמרה כן וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות א"ר שמאי תפתר במשרה של כובסין א"ל ר' מנא אם במשרה של כובסין הא תנינן ולא במים הרעים ולא במי המשרה. מיהו אם רבא לא פליג אצואת תרנגולין אסורה מיד וצואת כלבים וצואת חזרים לא תהא אסורה אלא עד שיתן לתוכן עורות. ואין סברא לומר דנפיש זוהמתן דצואת תרנגולין טפי. וע"כ הי' סברא לומר דרבא מתיר בצואת תרנגולין ופליג על כל הברייתא ודירוש' חולק ואין הלכה כמותו. מיהו בהא י"ל דלא פליג רבא דריח רע שיש לו עיקר דמרחיק ד' אמות ממקום שפסק כרב חסדא והלכה. ועוד נוכל לומר דהא דקתני בירוש' מרחיקין מצואת תרנגולין היינו דוקא בלול שלהן דנפיש סרחונם אבל לא בבית והיינו כרבא דשרי בבית דהא צואת חמור אינה אסורה אלא בבא מן הדרך בלבד וצואת הנמיה יש לומר דנפיש זוהמתה טפי ואסורה. וה"ה לנבלה סרוחה ולמים סרוחים וכן נראה הלכה: בעו מיני' מרב ששת ריח רע שאין לו עיקר מהו. פי' דהיינו הפחת רוח אמ' להו (תחזון) [אתו חזו] הני ציפי דבי רב דהני גנו והני גרסו ולא אמרו אלא לד"ת אבל לק"ש לא [וכו'] פרש"י ציפי מחצלות של ביהמ"ד. דהני גני והני גרסי אע"פ שדרך הישנים להפיח. וה"מ לגירסא משום דלא אפשר אבל לק"ש יצא לחוץ ויקרא. אבל לדידי' הפיח הוא עצמו ימתין עד שיכלה הריח ע"כ רש"י. והלכה כרב ששת וכדאמרינן דה"מ לד"ת דשרי אבל לא לק"ש וה"מ דחברי' אבל לדידי' לא וכן פר"ח דהכי הלכתא: ר' אבא הוה משתמיט מני' דרב יהודה דבעי למיסק לא"י ואמר רב יהודה אמר רב כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם אמר איזיל ואשמע מילתא מבי וועדא והדר איפוק אזל אשכחי' לתנא דקאי ותני קמי' דרב (נחמן) [יהודה] הי' עומד בתפלה ונתעטש ממתין עד שיכלה הריח חוזר ואומר רבון העולמי' יצרתנו נקבי' נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתינו וכלימתינו בחיינו חרפה וכלימה אחריתינו רמה ותולעה ומתחיל ממקום שפסק. איתמר צואה עוברת אביי אמר מותר לקרות ק"ש ורבא אמר אסור לקרות ק"ש אמר אביי מנא אמינא לה דתניא טמא עומד תחת האילן וטהור עובר טמא טהור עומד תחת האילן וטמא עובר טהור ואם עמד טמא הטהור טמא וכן באבן המנוגעת רבא אמר התם בקביעות תליא מילתא שנאמר בדד ישב והכא והי' מחניך קדוש אמר רחמנא והא ליכא. פירש"י צואה עוברת אדם שנושאי' לפניו גרף של רעי להעבירו מותר לקרות ק"ש ואין צריך להפסיק. הטמא עומד תחת האילן לאו בנושא את המת קאי דמת לא שנא מהלך ל"ש עומד [ל"ש יושב] אוהל הוה וגבי מצורע קתני לה בתורת כהנים מדגלי בי' רחמנא ישיבה דכתיב מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מיכן אמרו חכמים עומד נמי כיושב דמי דקביע אבל מהלך לא קביעי וכן באבן המנוגעת ה"ה במצורע שהקישו הכתוב זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית ע"כ פרש"י. ופי' ר"ח דהלכה כרבא הלכך הקורא ק"ש וחזיר עובר לפניו צריך להפסיק דפי חזיר כצואה עוברת כדפי' לעיל. ת"ר הי' עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו עד שיזרקנה ד' אמות לאחוריו והתניא לצדדין ל"ק הא דאפשר הא דלא אפשר. פרש"י לא אפשר לילך לפניו כגון שיש נהר יסתלק לצדדין ה"ה לכל דבר המעכבו לילך לפניו יסתלק לצדדין. המתפלל ומצא צואה במקומו. אע"פ שחטא תפלתו תפלה מתקיף לה רבא האי זבח רשעים תועבה אלא אמר רבא הואיל וחטא אע"פ שהתפלל תפלתו תועבה. פי' ר"ח דקיי"ל כרבא דהואיל והי' לו לעיין אי מקום טהור הוא ולא עיין תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל: ת"ר הי' עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל להיכן הוא חוזר רב חסדא ורב המנונא חד אמר חוזר לראש וח"א למקום שפסק לימא בהא קמיפלגי דמר סבר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ומר סבר למקום שפסק ואמר רב אשי האי אם שהה אם לא שהה מבעי' ליה אלא כולי עלמא אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש והתם בדלא שהה קמיפלגי מר סבר גברא דחוייא הוא ומר סבר גברא חזייא הוא. פרש"י גברא דחוייא הוא כשהתחיל להתפלל והי' צריך לנקביו דחוי הוא מלהתפלל הלכך מה שהתפלל אינו תפלה וחוזר לראש ומ"ס גברא חזייא הוא אע"פ שאין יכול להמתין עד שיסיים תפלתו תפלה ראוי' היא למה שהתפלל קודם שהשתין ע"כ רש"י. ופי' ר"ח דקיי"ל דחוזר למקום שפסק חדא דתפלה מדרבנן היא ובדרבנן הלך אחר המיקל ועוד דמסתברא דהשתא הוא דאדחי ולא דחוי מעיקרא הוא דבמאי אדחי אי בהרגשת מי רגלים קיימא לן כמה דיכול לעמוד על עצמו לא מדחי ע"כ פי' ר"ח. ואין זה דומה לנתעטש בתפלתו דהתם לכ"ע תפלתו תפלה וחוזר למקום שפסק כי לא הרגיש קודם לכן שהי' צריך להתעטש ומשמע נמי אע"פ שברכיו מלוכלכים במי רגלים ליכא למיחש מדלא קתני שיקנח או ירחץ את ברכיו מסתבר דהואיל ומי רגלים מדרבנן כל כי האי גונא לא חשו רבנן להחמיר עליו: ת"ר הנצרך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה לא שנו אלא שאינו יכול להשהות עצמו אבל אם יכול להשהות עצמו מותר עד כמה אמר רב ששת עד פרסה איכא דמתני לה אסיפא דברייתא בד"א כשאין יכול לעמוד על עצמו אבל אם יכול לעמוד על עצמו תפלתו תפלה עד כמה [א"ר זביד] עד פרסה אמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן הנצרך לנקביו ה"ז לא יתפלל שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל ופ"ק דשבת אמר זעירי הני חברין בבלאי למ"ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי לי' המייניה לא מטרחינן לי' ולמ"ד חובה מטרחינן לי' והא תפלת המנחה דלכ"ע חובה ותנן אם התחילו אין מפסיקין ואמר רבי חנינא משיתיר חגורו התם לא שכיחא שכרות והכא שכיחא שכרות א"נ במנחה כיון דקביע לי' זימנא מרתת ולא אתי למפשע ערבית כיון דכולא לילא זמן תפלה היא לא מרתת ואתי למפשע מתקיף לה רב ששת טריחותא למיסר המייני' וצלויי [ועוד] ליקו הכי ולצלי משום שנא' הכון לקרא' אלקיך ישראל רבא שדי גלימ' ופכר ידי' ומצלי אמר כעבדא קמי מארי' אמר (ששון) [רב אשי] חזינא לי' לרב כהנא כי איכא צערא בעלמא שדי גלימיה ופכר ידי' ומצלי אמר כעבדא קמי מרי' כי איכא שלמא בעלמא לביש ומיכסי ומיעטף ומצלי אמר כתיב הכון לקראת אלקיך ישראל רבה בר רב הונא רמי פוזמקא ומצלי. בערך מגפים כתב פוזמיקא פי' רב שר שלום גאון מסאני דליבדא דעמרא או דעיזי. בפ' במה אשה לא במגפים אמר רבה בר בר חנה פוזמקי היינו דגרסי' שליפו פוזמקייכו וחותו לדינא. בכלי מתכות פי"א דכלים הכידון והניקון והמגפיים פי' כולן מנעלים של נחושת או של ברזל שנותנין אנשי המלחמה לפני שוקיהן שכשירוצו לא יגפו כדכתי' ומצחת נחושת [על רגליו] ומתרגמינן וטרקלילון:
1