אור זרוע, חלק א קמ״דOhr Zarua, Volume I 144
א׳פרק שלשה שאכלו אמר רב יהודה ברי' דרב שמואל [בר שילת] משמי' דרב אין המסובין רשאין לטעום כלום עד שיטעום הבוצע. ת"ר הבוצע פושט ידיו תחלה אבל אם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו וה"מ שהבוצע פושט ידו תחלה היינו כשכולם אוכלים מככר אחד אבל אם הי' כאו"א אוכל מככרו ה"ז פושט ידו אל ככרו אע"פ שלא טעם הבוצע כדאמר בירושלמי פ' כיצד מברכין ר' אבא בשם רב מסובין אסורין לטעום עד שיטעום המברך ר' יהושע בן לוי אמר שותין אע"פ שלא שתה מה פלוג [מה] דמר רב כשהיו כולם זקוקין לככר אחד מה דמר ר' יהושע כשהי' כל אחד ואחד כוסו בידו. וה"נ אמר פ' ע"פ חזי' לההוא סבא דקא גחין ושתי אע"פ שלא שתה המברך מפני שכוסו בידו היתה וה"ה לככרו בידו שפושט ידו ואוכל אע"פ שלא טעם הבוצע. וראי' משם שאין כאו"א צריך לטעום המוציא שאם אתה אומר צריך א"כ עדיין הם כולם זקוקין לככר שלפני הבוצע שאינם רשאים לטעום מככרם כלום עד שיטעמו מן המוציא והאיך תמצא שיטעמו הם קודם הבוצע. הלכך מסתבר שאין צריכין לטעום כלום מן המוציא אלא בטעימת אחד מהן מאן דהוא סגי וכן הדעת נוטה מ"ש מכוס של ברכה דאמר פ' אלו דברים דטעים לי' בידי' וס"פ בכל מערבין אמר ליתבי' לינוקא. והא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה והא נמי דאמר (רבא) [רב] טול ברוך דמשמע שהיו רגילים כאו"א לטעום מן המוצי' כמו שאנו נוהגים עכשיו. לאו משום חובה הוא אלא משום דהואיל ומתעבידא בי' מצוה מחמת חיבוב המצוה הורגלו כ"א ואחד לטעום מן המוציא כדר' אמי ור' אסי דכי הוה מתרמי להו ריפתא דעירובא מברכי עלי' המוציא אמר הואיל ומתעביד בי' מצוה [חדא נעביד ביה מצוה אחריתי] וכדר' זירא דהוה מבצע אכולה שירותא ואי לאו דמחזי כרעבתנותא הוה עביד כל יומא הכי. ש"מ שאינו כי אם מחמת חיבוב המצוה ולא בעבור חובה אלא ודאי בטעימת אחד מהם נפקו כולהו ידי חובתם:
1