אור זרוע, חלק א קנ״אOhr Zarua, Volume I 151
א׳פרק שלשה שאכלו אמר אביי נקטינן שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק תנ"ה שנים שאכלו כאחת מצוה ליחלק בד"א שהיו שניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. פרש"י מצוה ליחלק ולברך כאו"א לעצמו בין ברכת המוציא בין ברכת המזון עד כאן רש"י. ותימה שאין אנו נוהגים כן ופי' הרב ר' יוסף זצ"ל בשם רשב"ם זצ"ל דלא איירי אביי אלא בברהמ"ז מפני שהיא דאוריית' אבל ברכת המוציא דרבנן לא אחמור בה רבנן כל כך ויוצא בברכת חבירו וכן עמא דבר. ואע"ג דאמר ר"פ כיצד מברכין גבי שבעת המינין הא תינח לאחריהם לפניהם מנין הא לא קשיא דאתיא בק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ אלמא מדיליף מקל וחומר ש"מ דאורייתא היא. הא ע"כ האי ק"ו לאו סמכא הוא דאדרבה כשהוא שבע מן הדין מברך מפני שנהנה אבל כשהוא רעב אמאי מברך ועדיין לא נהנה אלא עיקר ברכה סברא בעלמא היא כדאמר התם אלא סברא היא אסור לאדם שיהנה מן העולם בלא ברכה וכולהו קראי דמייתי אחר כך התם כולהו אסמכתא בעלמא נינהו:
1